שופטים פרק-א

{א}  וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ וַיִּשְׁאֲלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּיהוָה לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ אֶל הַכְּנַעֲנִי בַּתְּחִלָּה לְהִלָּחֶם בּוֹ:

 רש"י  מי יעלה לנו אל הכנעני. על מקומות שהפלנו בגורל ועדיין לא נכבשו: (רש"י)

 מצודת דוד  בה'. באורים ותומים : מי יעלה לנו. עם כי כל אחד נלחם בעבור חלקו, אמר 'לנו', כי כאשר יעלה מי מהם בהכנעני ויגבר עליו, יביא המורך בלבם והתועלת לכולם : בתחלה. לקחת חלקו אשר נפל בגורלו, ועדיין לא כבש : (מצודת דוד)

 רלב"ג  ספר שאחרי מות יהושע שאלו בני ישראל בה' ר"ל באורים ותומים מי מהשבטים יעלה בתחלה להלחם בכנעני הנשאר בארצות השבטים וראוי שנדע שאין הרצון בזה שלא היו נשאלין באורים ותומים בימי יהושע כי התורה העידה כי בימי יהושע ג"כ ישאלו במשפט האורים, ואולי הרצון בזה כי אחרי מות יהושע הוצרכו לשאול מי יעלה בתחלה כי במלחמה הראשונה שורש גדול לשאר המלחמות וזה שאם ינוצחו ישראל במלחמה הראשונה יאמרו הנשאר מהגוים ההם סר צלם מעליהם ויתחזקו להלחם בהם ואם ינצחו אותם יפיל הענין מורך לב בגוים ההם וינצחום ישראל בקלות, ולזה בחר השם שילחם תחלה מי שהוא ראוי יותר לנצח והוא שבט יהודה, וסבב יהודה שעלה אתו שמעון להלחם כאשר נשארו בגבולו מהגוים ההם: (רלב"ג)


{ב}  וַיֹּאמֶר יְהוָה יְהוּדָה יַעֲלֶה הִנֵּה נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ בְּיָדוֹ:

 רש"י  יהודה יעלה. שבט יהודה יעלה תחלה לכבוש את גורלו: (רש"י)

 מצודת דוד  יהודה. שבט יהודה : הנה נתתי. ויביא הוא המורך בלב כל : (מצודת דוד)


{ג}  וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי בְגוֹרָלִי וְנִלָּחֲמָה בַּכְּנַעֲנִי וְהָלַכְתִּי גַם אֲנִי אִתְּךָ בְּגוֹרָלֶךָ וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ שִׁמְעוֹן:

 רש"י  לשמעון אחיו. לשבט שמעון: עלה אתי. ועזרני לכבוש את מה שנפל בגורלי. ויש פותרין: יהודה יעלה, הוא עתניאל, הוא יעבץ, שאנו אומרים במסכת תמורה (טז א): מה שמו, יהודה אחי שמעון שמו, ולשמעון אחיו אמר שילך אתו: (רש"י)

 מצודת דוד  לשמעון. לשבט שמעון : (מצודת דוד)


{ד}  וַיַּעַל יְהוּדָה וַיִּתֵּן יְהוָה אֶת הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי בְּיָדָם וַיַּכּוּם בְּבֶזֶק עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ:

 רש"י  בבזק. שם מקום: (רש"י)


{ה}  וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲדֹנִי בֶזֶק בְּבֶזֶק וַיִּלָּחֲמוּ בּוֹ וַיַּכּוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַפְּרִזִּי:

 מצודת ציון  אדוני בזק. כך שמו, וכן (יהושע י א) אדוני צדק : (מצודת ציון)


{ו}  וַיָּנָס אֲדֹנִי בֶזֶק וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרָיו וַיֹּאחֲזוּ אֹתוֹ וַיְקַצְּצוּ אֶת בְּהֹנוֹת יָדָיו וְרַגְלָיו:

 מצודת ציון  ויקצצו. ענין חתוך וכריתה, כמו (שמות לט ג) וקצץ פתילם : בהנות. אצבעות אגודל, כמו (שם כט כ) בהן ידם הימנית : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה קצצו בהונות ידי אדני בזק ובהונות רגליו להפיל מורך על שאר המלכים שיראו מלהלחם בישראל עם שכבר סבב זה השם ית' להשיב לו מדה כנגד מדה כמו שזכר כאשר עשיתי כן שלם לי אלהים: (רלב"ג)


{ז}  וַיֹּאמֶר אֲדֹנִי בֶזֶק שִׁבְעִים מְלָכִים בְּהֹנוֹת יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם מְקֻצָּצִים הָיוּ מְלַקְּטִים תַּחַת שֻׁלְחָנִי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי כֵּן שִׁלַּם לִי אֱלֹהִים וַיְבִיאֻהוּ יְרוּשָׁלִַם וַיָּמָת שָׁם: (פ)

 רש"י  שבעים מלכים וגו'. מכאן אתה למד מה גדולתן ועושרן של מלכי כנען, שהרי אדני בזק לא היה כדאי למנות (יהושע יב) עם מלכי כנען בשם 'מלך', וכתוב בו כן: ויביאהו ירושלם. שהלכו משם להלחם על ירושלים: (רש"י)

 מצודת דוד  מקצצים. אשר צויתי לקצצם : היו מלקטים. משיורי המאכל הנופל תחת השלחן : ויביאהו ירושלם. כי משם הלכו להלחם בה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מלקטים. לשון לקיטה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  וזכר שהביאוהו אחר זה בירושלם ומת שם. וכבר נלחמו בני יהודה בירושלם קודם זה ולכדו אותה והכוה לפי חרב ואת העיר שלחו באש: (רלב"ג)


{ח}  וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ וַיַּכּוּהָ לְפִי חָרֶב וְאֶת הָעִיר שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ:

 רש"י  שלחו באש. שלחו אש בכלה: (רש"י)

 מצודת ציון  שלחו. על כי אם מי יבעיר האש באחד מן המקומות, עשה יעשה שליחותו, והולך ממקום למקום ושורף הכל, לזה נקרא בלשון שלוח : (מצודת ציון)


{ט}  וְאַחַר יָרְדוּ בְּנֵי יְהוּדָה לְהִלָּחֵם בַּכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב הָהָר וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה:

 מצודת ציון  והשפלה. העמק : (מצודת ציון)


{י}  וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶל הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּחֶבְרוֹן וְשֵׁם חֶבְרוֹן לְפָנִים קִרְיַת אַרְבַּע וַיַּכּוּ אֶת שֵׁשַׁי וְאֶת אֲחִימַן וְאֶת תַּלְמָי:

 מצודת דוד  וילך יהודה. הם כלב ואנשיו, שהם מבני יהודה. ואף שהמלחמה ההיא היתה בימי יהושע, חזר לספר יחד כל המלחמות שעשו בני יהודה, החדשות והישנות, ועם כל הנמשך : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  לפנים. בימים הקדמונים : (מצודת ציון)

 רלב"ג  וילך יהודה אל הכנעני היושב בחברין וגו'. כי כבר התבאר בספר יהושע כי כלב הוא שנלחם בהם ואמנם הביא עמו שם שבט יהודה כי הוא היה נשיא השבט ולזה יחס זאת המלחמה לשבט יהודה וידמה שכבר היתה זאת המלחמה אחרי מות יהושע ואף על פי שנזכרה בספר יהושע ואולם נזכרה שם לבאר שכבר נתקיים יעוד הש"י לכלב כי חברון נתנה לו לנחלה על פי הש"י והוא נלחם בה וכבשה בסוף הענין אף על פי שלא כבשה בימי יהושע: (רלב"ג)


{יא}  וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם אֶל יוֹשְׁבֵי דְּבִיר וְשֵׁם דְּבִיר לְפָנִים קִרְיַת סֵפֶר:

 רלב"ג  ושם דביר הנזכר בזה המקום הוא מקום אחר זולת אשר לכד יהושע לפי מה שנזכר בספר יהושע אמר וישב יהושע וכל ישראל עמו דבירה: (רלב"ג)


{יב}  וַיֹּאמֶר כָּלֵב אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה: {יג}  וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב הַקָּטֹן מִמֶּנּוּ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה:

 רש"י  אחי כלב. מאמו: (רש"י)


{יד}  וַיְהִי בְּבוֹאָהּ וַתְּסִיתֵהוּ לִשְׁאוֹל מֵאֵת אָבִיהָ הַשָּׂדֶה וַתִּצְנַח מֵעַל הַחֲמוֹר וַיֹּאמֶר לָהּ כָּלֵב מַה לָּךְ:

 רש"י  ותסיתהו. (תרגום:) ואמלכתיה, לשון נמלך, שמיעצין האדם ומשיאין לבו לדבר אחר, נראה לי: ותצנח. (תרגום:) ואתרכינת, ליפול לרגלי אביה: (רש"י)

 מצודת דוד  בבואה. לבית בעלה : ותסיתהו. היא פיתתה אותו לתת לה רשות, שהיא תשאל מאביה השדה : ותצנח. לכבוד אביה הפילה עצמה מעל החמור בכח כאלו ננעצה בארץ : מה לך. מה נחסר לך, אשר תרצי לבקש עליו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ותסיתהו. מלשון הסתה ופתוי : ותצנח. ענין נעיצה, כמו (שופטים ד כא) ותצנח בארץ. ורוצה לומר, נפלה בכח, וכאלו ננעצה בארץ : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה זכר שהסיתה עכסה את בעלה לשאל מאת אביה השדה וכשנתנו לה הוסיפה היא לשאול גלות מים: (רלב"ג)


{טו}  וַתֹּאמֶר לוֹ הָבָה לִּי בְרָכָה כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי וְנָתַתָּה לִי גֻּלֹּת מָיִם וַיִּתֶּן לָהּ כָּלֵב אֵת גֻּלֹּת עִלִּית וְאֵת גֻּלֹּת תַּחְתִּית: (פ)

 רש"י  ארץ הנגב. אדם שביתו מנוגב מכל טוב, שאין בו אלא תורה: גלת מים. שדה בית הבעל, (תרגום:) אתר בית שקיא דמיא: (רש"י)

 מצודת דוד  ארץ הנגב. חלקת שדה יבשה מבלי מעיני המים : ונתתה לי. לזאת אשאל, אשר תתן לי שדה אשר בה מעין הנובע מים : גלת עלית. שדה ובה מעין ממעל ומעין מתחת : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הבה. תנה, כמו (בראשית מז טו) הבה לנו לחם : ברכה. מתנה ומנחה, וכן (שם לג יא) קח נא את ברכתי : הנגב. ענין יובש, כמו (ישעיהו כא א) כסופות בנגב : נתתני. נתת לי : גלת. מעין, כמו (שיר השירים ד יב) גן נעול : עלית. מלשון עליון : (מצודת ציון)


{טז}  וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת הָעָם:

 רש"י  מעיר התמרים. היא יריחו, שניתן להם דושנה של יריחו לאוכלה עד שיבנה בית המקדש, ומי שיבנה בית הבחירה בחלקו יטלנה, כדי שיהא לכל ישראל חלק בבית הבחירה, ונתנוה לבני יתרו ארבע מאות ארבעים שנה, והתלמידים שבהם הניחוה והלכו אצל עתניאל בן קנז הוא יעבץ במדבר יהודה אשר בנגב ערד ללמוד תורה: וישב את העם. עם התלמידים היושבים לפניו. הוא בקש מאת הקדוש ברוך הוא שיזמין לו תלמידים הגונים, שנאמר (דברי הימים א ד י) ויקרא יעבץ לאלהים וגו', וזימן לו החסידים הללו: (רש"י)

 מצודת דוד  קיני. הוא יתרו אשר היה חותן משה : עלו מעיר התמרים. כי שמה ישבו בין הכנענים, וכשבאו בני יהודה להלחם בם, קראו לשלום לבני קיני, ועלו משם ללכת עם בני יהודה למדבר יהודה וכו' : וילך וישב. קרא כל בני המשפחה כולה בלשון יחיד, וכן (תהלים קיח ב) יאמר נא ישראל : את העם. עם בני יהודה : (מצודת דוד)

 רלב"ג  והנה בני קיני חותן משה שבו לדת ישראל ולזה ישבו את יהודה: (רלב"ג)


{יז}  וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶת שִׁמְעוֹן אָחִיו וַיַּכּוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב צְפַת וַיַּחֲרִימוּ אוֹתָהּ וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר חָרְמָה:

 מצודת ציון  ויחרימו. ענין אבדון וכליון : (מצודת ציון)


{יח}  וַיִּלְכֹּד יְהוּדָה אֶת עַזָּה וְאֶת גְּבוּלָהּ וְאֶת אַשְׁקְלוֹן וְאֶת גְּבוּלָהּ וְאֶת עֶקְרוֹן וְאֶת גְּבוּלָהּ: {יט}  וַיְהִי יְהוָה אֶת יְהוּדָה וַיֹּרֶשׁ אֶת הָהָר כִּי לֹא לְהוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי הָעֵמֶק כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לָהֶם:

 רש"י  כי לא להוריש. תרגם יונתן: בתר כן דחבו, לא יכילו לתרכא ית יתבי מישרא: (רש"י)

 מצודת דוד  ויהי ה' וגו' ויורש את ההר. רצה לומר, מה שהוריש יהודה יושבי ההר, לא היה בעוצם ידו כדרך הטבע, כי אם יד ה' עשתה זאת : כי לא להוריש. תחסר מלת 'יכול', ורצה לומר, שהרי לא היה ביכלתו להוריש יושבי העמק, על כי להם רכב ברזל לא עצר כח להורישם, עם שישבו בעמק הנוח לכבוש יותר מן היושב בהר, ואיך אם כן הוריש יושב ההר הקשה יותר ויותר, אלא יד ה' עשתה זאת, ואת יושבי העמק הניח לנסות בם את ישראל, כמו שכתבו למטה (לקמן ב כב), ואם הניח יושבי ההר וגירש יושבי העמק, היו חושבים בכח ידם יוכלו לגרש יושבי העמק, עם כי רכב ברזל להם, ועל יושבי ההר הקשה יותר לא יוכלו להתגבר, לזה הוריש יושבי ההר והניח יושבי העמק : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויורש. מלשון גרושין : רכב ברזל. אנשי רכב, חזקים כברזל : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ויהי ה' את יהודה ויורש את ההר. ר"ל שכבר מצא עצמו יהודה נעזר בה' בהורשת ההר אמנם לא יכול להוריש את יושבי העמק כי רכב ברזל להם והיו יותר חזקים ממנו, וראוי שתדע כי אם היה בא לו יעוד מאת הש"י שיעזרהו במקום אחר בזולת המלחמה לא יאמר שלא יכול להוריש יושבי העמק כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט אלא שלא מצאנו יעוד השם ליהודה שינצח רק בגבול נחלתו כמו שנזכר בראש זה הספר וזאת המלחמה היתה בגבול שמעון: (רלב"ג)


{כ}  וַיִּתְּנוּ לְכָלֵב אֶת חֶבְרוֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיּוֹרֶשׁ מִשָּׁם אֶת שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הָעֲנָק:

 מצודת ציון  הענק. אנשים גבוהי הקומה : (מצודת ציון)


{כא}  וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (ס)

 רש"י  ואת היבוסי ישב ירושלם. מחוז היה בירושלים ששמו יבוסי (פרקי דרבי אליעזר לו), ומבני אבימלך היו, ולא הורישם מפני השבועה (בראשית כא כג-כד) עד שבא דוד (שמואל ב ה ו-ז), לפי שעדיין היה נכדו קיים, והוא נשבע לו ולנינו ולנכדו: (רש"י)

 מצודת דוד  היבוסי. שם אומה : בני בנימן. כי ירושלים 'היתה מנחלתם, ולבד רצועה אחת היה לו ליהודה בה, כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (זבחים נג ב) : (מצודת דוד)

 רלב"ג  וראוי שתדע כי היבוסי יושב ירושלם עד ימי דוד כמו שנזכר בספר שמואל והיתה סבת עמדו שם הברית שכרת אברהם עם אבימלך שלא ישקר לו ולנינו ולנכדו והנה שמואל הנביא כתב זה הספר כמו שאמרו רז"ל והוא אשר אמר עד היום הזה ר"ל עד ימי כתבו זה הספר. והנה זכר אחר זה מה שנשאר מהגוים האלה בגבול ישראל לבאר שהם היו להם למוקש כמו שנזכר בתורה: (רלב"ג)


{כב}  וַיַּעֲלוּ בֵית יוֹסֵף גַּם הֵם בֵּית אֵל וַיהוָה עִמָּם:

 רש"י  בית אל. שנפל בגורלם (יהושע טז א), ואף על פי שפסל מיכה עמהם, שהרי מיכה משבט אפרים (שופטים יז א), נאמר כאן 'וה' עמם', הוא שאמר דניאל (דניאל ט ז): לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים: (רש"י)

 מצודת דוד  גם הם. כמו שבני יהודה נלחמו לכבוש גורלם, כן נלחמו בני יוסף בגורלם : (מצודת דוד)


{כג}  וַיָּתִירוּ בֵית יוֹסֵף בְּבֵית אֵל וְשֵׁם הָעִיר לְפָנִים לוּז:

 רש"י  ויתירו. על ידי אחרים, (תרגום:) ושלחו מאללין, ויתורו את ארץ (במדבר יג ב) נאמר במרגלים עצמן, ואלו ששלחו מרגלים נאמר בהם ויתירו: (רש"י)

 מצודת ציון  ויתירו. ענין חקירה וחפוש, כמו (במדבר יג ב) ויתרו את ארץ כנען : (מצודת ציון)


{כד}  וַיִּרְאוּ הַשֹּׁמְרִים אִישׁ יוֹצֵא מִן הָעִיר וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַרְאֵנוּ נָא אֶת מְבוֹא הָעִיר וְעָשִׂינוּ עִמְּךָ חָסֶד:

 רש"י  את מבוא העיר. שהיו נכנסים לה דרך המערה, ולוז אחד עומד על פי המערה ונכנסים דרך הלוז למערה: (רש"י)

 מצודת דוד  השומרים. כי מבני יוסף שמרו מול השער, לראות אם יצא מי מן העיר לשאלו המבוא : ועשינו עמך חסד. כאשר נכבוש את העיר : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מבוא. מלשון ביאה : (מצודת ציון)


{כה}  וַיַּרְאֵם אֶת מְבוֹא הָעִיר וַיַּכּוּ אֶת הָעִיר לְפִי חָרֶב וְאֶת הָאִישׁ וְאֶת כָּל מִשְׁפַּחְתּוֹ שִׁלֵּחוּ:

 רש"י  ויראם. באצבעו: (רש"י)

 מצודת דוד  שלחו. לחפשי, ולא הכום עם בני העיר : (מצודת דוד)


{כו}  וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ אֶרֶץ הַחִתִּים וַיִּבֶן עִיר וַיִּקְרָא שְׁמָהּ לוּז הוּא שְׁמָהּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (פ)

 רש"י  לוז. שגדלו בו אגוזים דקים, קולדר''א בלע''ז: הוא שמה עד היום. לא בלבלה סנחריב, ולא החריבה נבוכדנצר: (רש"י)


{כז}  וְלֹא הוֹרִישׁ מְנַשֶּׁה אֶת בֵּית שְׁאָן וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת תַּעְנַךְ וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וְאֶת (ישב) יֹשְׁבֵי דוֹר וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת יוֹשְׁבֵי יִבְלְעָם וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וְאֶת יוֹשְׁבֵי מְגִדּוֹ וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ וַיּוֹאֶל הַכְּנַעֲנִי לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ הַזֹּאת:

 רש"י  ולא הוריש מנשה. סיפר הכתוב בגנותו, שהתחילו למעול בהקדוש ברוך הוא שצוה אותם (במדבר לג נב): והורשתם את כל יושבי הארץ וגו': (רש"י)

 מצודת ציון  ויואל. ענין רצון, וכן (שמות ב כא) ויואל משה : (מצודת ציון)


{כח}  וַיְהִי כִּי חָזַק יִשְׂרָאֵל וַיָּשֶׂם אֶת הַכְּנַעֲנִי לָמַס וְהוֹרֵישׁ לֹא הוֹרִישׁוֹ: (ס) {כט}  וְאֶפְרַיִם לֹא הוֹרִישׁ אֶת הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּגָזֶר וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקִרְבּוֹ בְּגָזֶר: (פ) {ל}  זְבוּלֻן לֹא הוֹרִישׁ אֶת יוֹשְׁבֵי קִטְרוֹן וְאֶת יוֹשְׁבֵי נַהֲלֹל וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקִרְבּוֹ וַיִּהְיוּ לָמַס: (ס) {לא}  אָשֵׁר לֹא הוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי עַכּוֹ וְאֶת יוֹשְׁבֵי צִידוֹן וְאֶת אַחְלָב וְאֶת אַכְזִיב וְאֶת חֶלְבָּה וְאֶת אֲפִיק וְאֶת רְחֹב: {לב}  וַיֵּשֶׁב הָאָשֵׁרִי בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי לֹא הוֹרִישׁוֹ: (ס)

 מצודת דוד  וישב האשרי. רצה לומר, לא ישב הכנעני בקרב ישראל כגרים היושבים בתוך אדני הארץ כי אם בהפוך, שהאשרי היה היושב בתוך הכנעני, כי הם היו יושבי הארץ ואדוניה : כי לא הורישו. הסבה היה בזה על שלא הורישם בתחלה בהיות לאל ידם, ולזאת קמו עליהם ומשלו בארץ : (מצודת דוד)


{לג}  נַפְתָּלִי לֹא הוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי בֵית שֶׁמֶשׁ וְאֶת יֹשְׁבֵי בֵית עֲנָת וַיֵּשֶׁב בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֵי בֵית שֶׁמֶשׁ וּבֵית עֲנָת הָיוּ לָהֶם לָמַס: (ס)

 מצודת דוד  ישבי בית שמש כו'. רצה לומר, אבל אותן היושבים בבית שמש וכו', אשר לא היו מאנשי הכנעני, הם לבד היו למס לנפתלי, ולא הכנעני שבתוכם ; או יאמר, שהם נתנו המס לכנעני ולא לנפתלי : (מצודת דוד)


{לד}  וַיִּלְחֲצוּ הָאֱמֹרִי אֶת בְּנֵי דָן הָהָרָה כִּי לֹא נְתָנוֹ לָרֶדֶת לָעֵמֶק:

 מצודת דוד  ההרה. דחקום להשאר בהר, כי לא הניחום לרדת להעמק : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וילחצו. ענין דחק, כמו (במדבר כב כה) ותלחץ אל הקיר : לא נתנו. לא הניחו, כמו (בראשית לא ז) ולא נתנו אלהים : (מצודת ציון)


{לה}  וַיּוֹאֶל הָאֱמֹרִי לָשֶׁבֶת בְּהַר חֶרֶס בְּאַיָּלוֹן וּבְשַׁעַלְבִים וַתִּכְבַּד יַד בֵּית יוֹסֵף וַיִּהְיוּ לָמַס:

 מצודת דוד  ויואל האמורי. אחרי זה רצו להשגב עוד לעלות ההרה ולשבת גם בה : יד בית יוסף. כי נחלתם היתה סמוכה לנחלת בני דן, יושבי הערים האלה, ולחמו מלחמת בני דן וכבדה ידו עליהם, עד שנתנום עוד למס : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ותכבד. עניינו כמו ותחזק : (מצודת ציון)


{לו}  וּגְבוּל הָאֱמֹרִי מִמַּעֲלֵה עַקְרַבִּים מֵהַסֶּלַע וָמָעְלָה: (פ)

 מצודת דוד  וגבול האמורי. מוסב למעלה, לומר ; וגם גבול האמורי וכו' היו למס, עד שלא יוכלו להורישם : (מצודת דוד)

שופטים פרק-ב

{א}  וַיַּעַל מַלְאַךְ יְהוָה מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים וַיֹּאמֶר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וָאֹמַר לֹא אָפֵר בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָם:

 רש"י  ויעל מלאך ה'. שנינו ב'סדר עולם' (פרק יט): זה היה פנחס: אל הבוכים. שם המקום: אעלה אתכם. כך היה דעתי מתחילה להעלותכם ממצרים, וכן עשיתי על מנת להוריש את אויבי: (רש"י)

 מצודת דוד  מלאך ה'. נביא ה', כן תרגומו. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ויקרא רבה א א) שפינחס היה : מן הגלגל. שמה באה לו הנבואה : אל הבכים. שמה נקבצו ישראל : ויאמר אעלה. אמר להם במקום ה', הנה הבטחתי לכם שאעלה אתכם ממצרים וכו' : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מלאך. ענין שליח : הבכים. אמר על שם סופו, שקראו המקום 'בכים' : אפר. מלשון הפרה ובטול : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים. ר"ל אל המקום אשר קראו בוכים אחר זה מצד הבכיה שבכו שם ישראל וזה המלאך היה נביא שלא יתכן שידבר מלאך ה' לרבים יחד בזה האופן כמו שזכרנו במקומות מה בפרושנו לדברי התורה וכן תרגם יונתן שזה המלאך היה נביא וידמה שזה הנביא היה פנחס כמו שאמרו ז"ל ואמר שעלה מן הגלגל לפי ששם היה כשבאה לו הנבואה הזאת: (רלב"ג)


{ב}  וְאַתֶּם לֹא תִכְרְתוּ בְרִית לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת מִזְבְּחוֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּן וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקֹלִי מַה זֹּאת עֲשִׂיתֶם:

 מצודת דוד  ואתם. ובתנאי שגם אתם תשמעו לי, ולא תכרתו ברית וכו' : ולא שמעתם בקולי. לקיים התנאי : מה זאת עשיתם. הלא סכלות גדולה היא : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  תתצון. מלשון נתיצה ושבירה : (מצודת ציון)


{ג}  וְגַם אָמַרְתִּי לֹא אֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְצִדִּים וֵאלֹהֵיהֶם יִהְיוּ לָכֶם לְמוֹקֵשׁ:

 רש"י  וגם אמרתי. עתה אמרתי באפי: לצדים. למצדדים בצדכם בגדודים וגייסות לשלול ולבוז: (רש"י)

 מצודת דוד  וגם אמרתי. רצה לומר, כמו שעשיתם אתם, אעשה כן גם אני, ואמרתי עתה, שלא תספיק בידכם לגרשם אף אם תרצו לגרשם מעתה : למוקש. כי תהיו תועים אחריהם, ובזה תכשלו להיות נמסרים ביד האויב : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  צדים. לשון צדיה, ורצונו לומר לצודד נפשות : (מצודת ציון)


{ד}  וַיְהִי כְּדַבֵּר מַלְאַךְ יְהוָה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׂאוּ הָעָם אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ: {ה}  וַיִּקְרְאוּ שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֹּכִים וַיִּזְבְּחוּ שָׁם לַיהוָה: (פ)

 מצודת דוד  בכים. על שם הבכי : ויזבחו. כי נתחרטו ממעשיהם והביאו קרבנות לרצות את ה' : (מצודת דוד)


{ו}  וַיְשַׁלַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָעָם וַיֵּלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ:

 רש"י  וישלח יהושע וגו'. זה המעשה היה מוקדם, אלא לפי שבא לומר (פסוק יא): ויעשו הרע, התחיל לומר כן: יהושע. כשמת וקבלו לפניו לעבוד ה', שלחם איש לנחלתו, והם עבדו את ה' כל ימיו וכל ימי הזקנים, ואחר כך: ויעשו בני ישראל הרע: (רש"י)

 מצודת דוד  וישלח וגו'. עם שכבר נאמר בסוף יהושע (כד כח), חזר וכתבו כאן, לומר, עם היות שיהושע שלחם איש לנחלתו תחת גפנו ותחת תאנתו : (מצודת דוד)

 רלב"ג  וישלח יהושע את העם. ר"ל שכבר שלח את העם קודם זה ושב להזכיר זה לפי שהיה צריך להזכיר שכבר עבדו ישראל את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע אשר ראו את כל מעשה הש"י במצרים ועל הים ובמדבר ובימי יהושע: (רלב"ג)


{ז}  וַיַּעַבְדוּ הָעָם אֶת יְהוָה כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשׁוּעַ אֲשֶׁר רָאוּ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יְהוָה הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל:

 רש"י  אשר האריכו ימים וגו'. ימים האריכו, שנים לא האריכו, לפי שנתעצלו בהספדו, הוא שנאמר (פסוק ט): הר געש, שרעש עליהם ההר להורגן: (רש"י)

 מצודת דוד  ויעבדו העם. וגם הם הכירו בהטובה 'ויעבדו : . את ה' כל ימי' וכו', ומכל מקום מהר שכחו מעשה ה' ועשו הרע אחרי מות יהושע והזקנים, כמו שמפרש והולך : אשר ראו. אלו הזקנים אשר ראו וכו', ובזה היו מיישרים לב ישראל לעבוד את ה' : (מצודת דוד)


{ח}  וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עֶבֶד יְהוָה בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים: {ט}  וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת חֶרֶס בְּהַר אֶפְרָיִם מִצְּפוֹן לְהַר גָּעַשׁ:

 רש"י  בתמנת חרס. על שם שהעמידו תמונת חרס על קברו, כלומר חבל על אדם שהעמיד החמה ומוטל בקבר: (רש"י)

 מצודת ציון  חרס. הוא סרח האמור בספר יהושע (כב ל) ומתהפך הוא, כמו כבש כשב : (מצודת ציון)


{י}  וְגַם כָּל הַדּוֹר הַהוּא נֶאֶסְפוּ אֶל אֲבוֹתָיו וַיָּקָם דּוֹר אַחֵר אַחֲרֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֶת יְהוָה וְגַם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל: (ס)

 מצודת דוד  לא ידעו. בידיעה מושכלת : וגם את המעשה. לא ידעו גם את המעשה, כי נשכח מהם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נאספו. ענין מיתה, כמו (במדבר כ כד) יאסף אהרן : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה נתבאר בדבר יפתח כי זמן יהושע והזקנים לא היה כי אם כמו ס"ו שנה ולזה יחוייב שיהיה אמרו וגם כל הדור ההוא נאספו אל אבותם הרצון בו שכבר נאספו אל אבותם ר"ל הזקנים כלם אשר ראו את כל מעשה ה' כי לא היה מיציאת מצרים עד זה העת כי אם ס"ו שנה ורחוק הוא שלא ימצא בישראל אז מי שהיו ימיו יותר מס"ז שנה אבל בלי ספק היו שם רבים בני שמונים שנה ויותר אבל מפני שלא היו חכמים לא הועילה אותם את כל מעשה ה' להציל ישראל מעשות הרע בעיני ה' ואמנם הזקנים מפני שהיו מנהיגים את העם הצילום מזה כל ימי היותם: (רלב"ג)


{יא}  וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים: {יב}  וַיַּעַזְבוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם הַמּוֹצִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וַיַּכְעִסוּ אֶת יְהוָה:

 רלב"ג  וזכר כי אחרי מות הזקנים ההם עשו ישראל הרע ועבדו ע"ג: (רלב"ג)


{יג}  וַיַּעַזְבוּ אֶת יְהוָה וַיַּעַבְדוּ לַבַּעַל וְלָעַשְׁתָּרוֹת:

 מצודת ציון  לבעל ולעשתרות. שמות עבודה זרה : (מצודת ציון)


{יד}  וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנֵם בְּיַד שֹׁסִים וַיָּשֹׁסּוּ אוֹתָם וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד אוֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב וְלֹא יָכְלוּ עוֹד לַעֲמֹד לִפְנֵי אוֹיְבֵיהֶם:

 מצודת דוד  מסביב. היושבים סמוכים, הלוחץ יותר מן האויב הבא ממרחק והולך לו : ולא יכלו עוד לעמד. היות באלו הדברים יספר בדרך כלל מעשיהם וגמולם כל ימי השופטים, ואמר, אם בתחלה היה להם תקומה מה, אולם בסוף לא יכלו לעמוד ולהתקיים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  שסים. דורכים ורומסים, כמו (זכריה יד ב) ונשסו הבתים : וימכרם. מסרם, וכאלו מכרם : (מצודת ציון)


{טו}  בְּכֹל אֲשֶׁר יָצְאוּ יַד יְהוָה הָיְתָה בָּם לְרָעָה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לָהֶם וַיֵּצֶר לָהֶם מְאֹד:

 רש"י  בכל אשר יצאו יד ה' היתה בם לרעה. על אבימלך ומחלון וכליון נאמר ב'סדר עולם' (פרק יב): (רש"י)

 מצודת דוד  בכל אשר יצאו. בכל מקום אשר יצאו למלחמה, בא עליהם רעה, וכרעו ונפלו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויצר. מלשון צר ודוחק. (יז) זנו. המשילם לזונה העוזבת בעל נעוריה, ותאהב זולתו : (מצודת ציון)


{טז}  וַיָּקֶם יְהוָה שֹׁפְטִים וַיּוֹשִׁיעוּם מִיַּד שֹׁסֵיהֶם:

 רש"י  ויקם ה' שפטים. תמיד מדור אל דור, כמו שהוא מונה והולך בספר הזה, שופט אחר שופט: (רש"י)

 מצודת דוד  ויושיעום. בכדי להושיעם מן האויב, כי הם יוכיחו את העם לשוב לה', ואם ישמעו יהיו נושעים : (מצודת דוד)


{יז}  וְגַם אֶל שֹׁפְטֵיהֶם לֹא שָׁמֵעוּ כִּי זָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלְכוּ אֲבוֹתָם לִשְׁמֹעַ מִצְוֹת יְהוָה לֹא עָשׂוּ כֵן:

 מצודת דוד  וגם. רצה לומר, אבל לא הועיל בזה, כי גם אל שופטיהם לא שמעו : סרו מהר. רצה לומר, במהירות רב, בפעם אחת סרו מכל וכל מן הדרך, ולא באיחור מעט מעט : לשמע. אשר שמעו : לא עשו כן. כאשר עשו אבותם : (מצודת דוד)


{יח}  וְכִי הֵקִים יְהוָה לָהֶם שֹׁפְטִים וְהָיָה יְהוָה עִם הַשֹּׁפֵט וְהוֹשִׁיעָם מִיַּד אֹיְבֵיהֶם כֹּל יְמֵי הַשּׁוֹפֵט כִּי יִנָּחֵם יְהוָה מִנַּאֲקָתָם מִפְּנֵי לֹחֲצֵיהֶם וְדֹחֲקֵיהֶם:

 רש"י  וכי הקים. לשון הווה, וכאשר היה מקים להם שופטים, והיה ה' עם השופט וגו': כי ינחם. שהיה מתנחם להם על הרעה, כן תרגם יונתן: מנאקתם. מפני נאקתם, העולה לפניו מפני אויביהם: (רש"י)

 מצודת דוד  וכי הקים. וכאשר היה מקים להם שופטים : עם השפט. עם כל שופט בזמנו : והושיעם. מוסב על ה' : מנאקתם. מחמת שצעקו להתפלל ולשוב לה' ולא מאהבת המקום, כי אם מלחץ האויב : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ינחם. ענין הפוך מחשבה : מנאקתם. ענין צעקה מכאב לב, כמו (שמות ו ה) שמעתי את נאקת : לחציהם ודחקיהם. הוא כפל ענין במלות שונות ובא לחזק הדבר, והוא כלל גדול בדברי הנביאים : (מצודת ציון)

 רלב"ג  וספר דרך כלל איך היה מנהגם בימי השופטים עד שלא יתישבו לעבוד את ה' כי אם בימי השופט ובמותו ישובו להשחית דרכם: (רלב"ג)


{יט}  וְהָיָה בְּמוֹת הַשּׁוֹפֵט יָשֻׁבוּ וְהִשְׁחִיתוּ מֵאֲבוֹתָם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם וּלְהִשְׁתַּחֲוֹת לָהֶם לֹא הִפִּילוּ מִמַּעַלְלֵיהֶם וּמִדַּרְכָּם הַקָּשָׁה:

 רש"י  לא הפילו. לא הניחו דבר להיות נוכחים על כל הבא עליהם: (רש"י)

 מצודת דוד  והיה במות השופט. רצה לומר, גם התשובה ההיא לא היתה כי אם מתוכחות השופט, ומיד שמת ואיננו להוכיחם, שבו והשחיתו דרכם, מעין דרכי אבותם שהרעו לעשות טרם עמד השופט ההוא : לא הפילו. לא גרעו ממעללי ומדרכי אבותם הקשה והרעה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  לא הפילו. לא גרעו, ודוגמתו (איוב יב ג) לא נופל אנכי מכם : ממעלליהם. ממעשיהם : (מצודת ציון)


{כ}  וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר יַעַן אֲשֶׁר עָבְרוּ הַגּוֹי הַזֶּה אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתָם וְלֹא שָׁמְעוּ לְקוֹלִי:

 מצודת ציון  ויחר. ענין כעס : יען. בעבור : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ולזה חרה אף השם יתברך בישראל. ואמר שלא יוסיף להוריש איש מפניהם מן הגוים אשר עזב יהושע וימות: (רלב"ג)


{כא}  גַּם אֲנִי לֹא אוֹסִיף לְהוֹרִישׁ אִישׁ מִפְּנֵיהֶם מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָזַב יְהוֹשֻׁעַ וַיָּמֹת:

 מצודת דוד  גם אני. כאשר גמלו, אשלם כן גם אני : אשר עזב וגו'. רצה לומר, מדעת עזבם במקומם ומת, כי לא רצה לגרש כולם בחייו, וכמו שאמר הכתוב (שמות כג ל), מעט מעט אגרשנו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  להוריש. לגרש : עזב. הניח : (מצודת ציון)


{כב}  לְמַעַן נַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל הֲשֹׁמְרִים הֵם אֶת דֶּרֶךְ יְהוָה לָלֶכֶת בָּם כַּאֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֲבוֹתָם אִם לֹא:

 רש"י  השומרים הם. ה''א חטף פתח הוא נקוד, לפי שהוא לשון שאלה ונסיון: (רש"י)

 מצודת דוד  למען נסות. רצה לומר, בעבור זה בחר ה' בזה העונש ולא בזולתו, כי למען נסות בם את ישראל אם יעבדו את אלהיהם אם לא, וזה שכתוב 'השומרים' וכו' : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נסות. מלשון נסיון : (מצודת ציון)

 רלב"ג  כי השאירם לנסות בם את ישראל השומרים הם את דרך ה' וזה שזה היה סבה לגלות מום ישראל והיותם בלתי חזקים באמונת השם יתב' ולזה לא היו ישראל ראויים אל שתשלם להם בימי יהושע השמדת כל הגוים האלה: (רלב"ג)


{כג}  וַיַּנַּח יְהוָה אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה לְבִלְתִּי הוֹרִישָׁם מַהֵר וְלֹא נְתָנָם בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ: (פ)

 מצודת דוד  וינח. בעבור זה בחר בזה העונש והניח את הגוים האלה האמורים למטה : לבלתי הורישם מהר. רצה לומר, אשר גזרה חכמתו לבל הורישם מהר, כי אם מעט מעט, ולזה לא 'נתנם מאז ביד יהושע', ובעבור העונש, ולמען נסות וכו', הניחם מכל וכל ולא הוסיף להוריש איש מעתה : (מצודת דוד)

שופטים פרק-ג

{א}  וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ יְהוָה לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֵת כָּל מִלְחֲמוֹת כְּנָעַן:

 רש"י  לנסות בם את ישראל. את דור האחר אשר לא ידעו את נסי מלחמות כנען ולא ראו את המעשה הגדול, והמרו ומעלו במקום: (רש"י)

 מצודת דוד  את כל וגו'. אלו הדורות הבאים, אשר לא ידעו להשכיל הנסים שנעשו ליהושע בעת נלחם בכנען, ובעבור זה היתה רפויה בידם אמונת ה', ולזה הניח הגוים האלה לנסותם בהם : (מצודת דוד)

 רלב"ג  ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל את כל אשר לא ידעו את כל מלחמות כנען. ר"ל שהם לא הרגישו איך היו מלחמות כנען כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו אך השם יתברך היה הנלחם להם והם לא הרגישו בזה רק עשה זה השם יתברך: (רלב"ג)


{ב}  רַק לְמַעַן דַּעַת דֹּרוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְלַמְּדָם מִלְחָמָה רַק אֲשֶׁר לְפָנִים לֹא יְדָעוּם:

 רש"י  רק למען דעת. רק לדבר הזה לבדו הניחם, למען דעת ולהתבונן דורות בני ישראל הבאים מה החטא גורם, כי עתה הם זקוקים ללמדם מלחמה: רק אשר לפנים. שהיו עומדים לשרת את ה': לא ידעום. למלחמות הללו וטכסיסיהם, ולא נצרכו להם: (רש"י)

 מצודת דוד  רק למען דעת. רצה לומר, רק בעבור זה ישכילו דעת פלאי הנסים הנעשה להן מאז : ללמדם מלחמה. רצה לומר, הנה בהשאיר הגוים, הלא ילחמו בם ויהיה אם כן מהצורך ללמדם טכסיסי מלחמה, כי רק הדור אשר היו לפנים בימי יהושע, המה לא ידעו טכסיסי מלחמה, כי ה' נלחם להם, אבל לאחר זה יצטרכו לדעתם, כי בעבור מעשיהם יעזבם ה' אל המקרה, ואז ישכילו לדעת הנסים הנעשים מאז ויאמינו מעתה בה' : (מצודת דוד)

 רלב"ג  למען דעת דורות ישראל כי עתה הם צריכין ללמדם ענין המלחמה כי לא יכירו מה שנפקד מהם בסור השגת השם יתברך מהם כי קודם זה לא היו צריכים לדעת סדר ענין המלחמה כי ה' הנלחם להם: (רלב"ג)


{ג}  חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְכָל הַכְּנַעֲנִי וְהַצִּידֹנִי וְהַחִוִּי יֹשֵׁב הַר הַלְּבָנוֹן מֵהַר בַּעַל חֶרְמוֹן עַד לְבוֹא חֲמָת:

 רש"י  חמשת סרני פלשתים. הם הגוים אשר הניח לנסות: (רש"י)

 מצודת דוד  חמשת. מוסב על המקרא שלפני פניו, לומר, ואלה הגוים וכו' חמשת וכו' : סרני פלשתים. רצה לומר, מקומות ממשלתם, ואף שבני יהודה כבשו מפלשתים עזה ואשקלון ועקרון, כמו שכתוב למעלה (א יח), הנה לאחר זמן חזרו הפלשתים ולקחו מידם, ואז לא יכלו בני יהודה לגרשם : יושב הר הלבנון. רצה לומר, וכל הכנעני וכו' אשר ישב בהר הלבנון מן הר בעל וכו', עד המקום שבאים דרך בו אל חמת : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  סרני. ענין שררה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ואמר שכבר השאיר השם יתב' שלא ינתן ביד יהושע חמשת סרני פלשתי' ואע"פ שלכדו מהם שבט יהודה אחר מות יהושע עזה ואשקלון ועקרון הנה נשאר להם העמק כמו שנזכר בראש זה הספר, ואפשר שנאמר שיושבי העמק שבו לקחת אלו הערים מיד יהודה ולזה מצאנו כי עם חמשת סרני פלשתים היו עזה ואשקלון ועקרון אשדוד גת כמו שנזכר בספר שמואל: (רלב"ג)


{ד}  וַיִּהְיוּ לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל לָדַעַת הֲיִשְׁמְעוּ אֶת מִצְוֹת יְהוָה אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה:

 מצודת דוד  ויהיו. הגוים האלה : הישמעו. לבלתי לכת אחרי אלהיהם : (מצודת דוד)


{ה}  וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יָשְׁבוּ בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי: {ו}  וַיִּקְחוּ אֶת בְּנוֹתֵיהֶם לָהֶם לְנָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם נָתְנוּ לִבְנֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם: (פ)

 מצודת דוד  ויקחו. רצה לומר, אבל לא עמדו בנסיון, ולקחו בנותיהם וכו', וסוף הדבר היה שעל ידי זה עבדו אלהיהם : (מצודת דוד)


{ז}  וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָאֲשֵׁרוֹת:

 מצודת דוד  ויעשו וגו'. עד הנה אמר דרך כלל ספור מעשיהם בכל ימי השופטים, ומעתה יחזור לספר דרך פרט בימי כל שופט, ואמר, טרם שעמד השופט הראשון, עשו הרע : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אשרות. אילן הנעבד : (מצודת ציון)


{ח}  וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרַם נַהֲרָיִם וַיַּעַבְדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם שְׁמֹנֶה שָׁנִים:

 רלב"ג  והנה זכר שכבר עבדו בני ישראל את כושן רשעתים מלך ארם שמנה שנה: (רלב"ג)


{ט}  וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה וַיָּקֶם יְהוָה מוֹשִׁיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹשִׁיעֵם אֵת עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב הַקָּטֹן מִמֶּנּוּ:

 מצודת דוד  את עתניאל. מוסב על 'מושיע', לומר, את עתניאל הקים למושיע : (מצודת דוד)

 רלב"ג  והקים ה' להם מושיע את עתניאל בן קנז כששבו לשם יתב' והיתה עליו רוח ה' והנהיג ישראל הנהגה משובחת וגברה ידו על כושן רשעתים מלך ארם שמנה שנה ואפשר שיהיה זה נבואה או היה חלק מה מרוח הקדש: (רלב"ג)


{י}  וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ יְהוָה וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֵּצֵא לַמִּלְחָמָה וַיִּתֵּן יְהוָה בְּיָדוֹ אֶת כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרָם וַתָּעָז יָדוֹ עַל כּוּשַׁן רִשְׁעָתָיִם:

 רש"י  ותהי עליו רוח ה'. דרש רבי תנחומא (מדרש תנחומא שמות כ) נסתכל בהם, שאמר הקדוש ברוך הוא למשה במצרים (שמות ג ז) ראה ראיתי את עני עמי, מה הן שתי ראיות הללו, אמר לו: רואה אני שעתידין לטעות בעגל, ואף על פי כן 'ראיתי את עני עמי'. זו דרש עתניאל, אמר: בין זכים בין חייבים, עליו להושיעם: (רש"י)

 מצודת דוד  רוח ה'. התעוררות חכמה לשפוט ואמיץ לבב להלחם : ותעז ידו. חזקה ידו לנצחו בכל פעם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ותעז. ענין חוזק : (מצודת ציון)


{יא}  וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיָּמָת עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז: (פ)

 מצודת דוד  ותשקט. על ידי זה שקטה הארץ ונחה מן המלחמה עד כלות ארבעים שנה מזמן התחלת השעבוד, כן כתבו ב'סדר עולם' (פרק יב) : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ותשקט. ענין מנוחה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה שקטה הארץ ארבעים שנה מעת התחלת שעבוד כי לא יתכן שיהיו ימי ההשקט מ' שנה כמו שאנחנו עתידין לבאר בע"ה בענין יפתח: (רלב"ג)


{יב}  וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב עַל יִשְׂרָאֵל עַל כִּי עָשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה:

 מצודת דוד  ויחזק ה'. חלש היה, וה' חזקו על ישראל בעבור מעשיהם הרעים : (מצודת דוד)

 רלב"ג  ואחר מות עתניאל בן קנז שבו ישראל לעשות הרע בעיני ה' והכניע השם ישראל ושמם תחת עגלון מלך מואב ועבדוהו שמנה עשרה שנה וכבשו מהם עיר התמרים והיא יריחו כמו שנזכר בתורה בקעת יריחו עיר התמרים: (רלב"ג)


{יג}  וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַעֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ וַיַּךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּירְשׁוּ אֶת עִיר הַתְּמָרִים:

 רש"י  את עיר התמרים. יריחו: (רש"י)

 מצודת דוד  ויאסוף וגו'. מלבד בני עמו : (מצודת דוד)


{יד}  וַיַּעַבְדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה: (ס) {טו}  וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה וַיָּקֶם יְהוָה לָהֶם מוֹשִׁיעַ אֶת אֵהוּד בֶּן גֵּרָא בֶּן הַיְמִינִי אִישׁ אִטֵּר יַד יְמִינוֹ וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָדוֹ מִנְחָה לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב:

 רש"י  אטר יד ימינו. תרגם יהונתן: גבר גמיד יד ימיניה, וכל גמיד לשון ארמי הוא, דבר כווץ מחמת חולי, ריטרי''ט בלע''ז; לא היה שולט ביד ימינו. ובלשון עברי: אטר, אטום, כמו (תהלים סט טז) ואל תאטר עלי באר פיה, אטום ביד ימינו, שלא היה שולט בה: (רש"י)

 מצודת דוד  בן הימיני. מבני בנימין : איש אטר, וגו'. יבאר הסיבה שלא נשמר מלך מואב מחרב אהוד לפי שהיה שמאלי, ולזה תלאה בירך ימין להיות נוח לו לאחזה בשמאלו ולא היה אם כן נראה בירך השמאל דבר בולט מתחת למדיו ולזה לא הרגיש בדבר, כי לא חשב שהוא שמאלי : וישלחו וגו' מנחה. בכדי שלא ירגיש בדבר, ויבטח בו בראות הכנעתו להביא מנחה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אטר. ענין סגירה, כמו (תהלים סט טז) ואל תאטר עלי באר פיה. ורצה לומר : כאלו יד ימינו סגורה, כי לא שלט בה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  וכששבו ישראל לשם ית' הקים להם מושיע אהוד בן גרא משבט בנימן ובתחבולות עשה לו מלחמה וזה שהוא סבב ששלחו ישראל מנחה לעגלון כדי שיתכן לו יותר לבא אליו בטח והוא היה אטר יד ימינו והיה זה גם כן סבה שלא ירגיש בלקיחתו החרב ביד שמאלו: (רלב"ג)


{טז}  וַיַּעַשׂ לוֹ אֵהוּד חֶרֶב וְלָהּ שְׁנֵי פֵיוֹת גֹּמֶד אָרְכָּהּ וַיַּחְגֹּר אוֹתָהּ מִתַּחַת לְמַדָּיו עַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ:

 רש"י  גומד ארכה. אמה גדומה, ובלשון אשכנז: דוימ''ן לאנ''ג, ובלשון לעז: גשקור''ט: על ירך ימינו. לפי שבשמאלו שולט, יאחזנה בשמאלו: (רש"י)

 מצודת דוד  שני פיות. להמיתו בקלות ומהר : גמד ארכה. קצרה ממדת חרב, עם כי חגרה מתחת למדיו, מכל מקום נרגש היה בליטתה אם היתה כמדת חרב : על ירך ימינו. להיות נוח לו לאחזה בשמאלו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  פיות. חודה של חרב נקראת פה : גמד. אמה, וכן (יחזקאל כז יא) גמדים במגדלותיך, שרצה לומר, אנשי מדה קצרה : למדיו. למלבושיו, כמו (ויקרא ו ג) מדו בד : ירך. צד, כמו (ויקרא א יא) ירך המזבח : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ועשה החרב בעלת שתי פיות כדי שתכנס בקלות מצד החדות אשר בשני צדדיה ותמית אותו תכף ולא היה ארוך מאד כדי שלא יוכר ולזה לא היה ארכה כי אם אמה ושם החרב מתחת למדיו כדי שלא יראוה: (רלב"ג)


{יז}  וַיַּקְרֵב אֶת הַמִּנְחָה לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב וְעֶגְלוֹן אִישׁ בָּרִיא מְאֹד:

 רש"י  איש בריא. (תרגום:) פטים: (רש"י)

 מצודת דוד  איש בריא. גם זה היתה סיבת מיתתו, כי על היותו שמן ובעל בשר, יקשה עליו ההקמה, וטרוד בה, ולא היה נשמר מאהוד : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  בריא. בעל בשר שמן, וכמו (מלכים א ה ג) עשרה בקר בריאים : (מצודת ציון)


{יח}  וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְהַקְרִיב אֶת הַמִּנְחָה וַיְשַׁלַּח אֶת הָעָם נֹשְׂאֵי הַמִּנְחָה:

 רש"י  וישלח את העם. חזר לאחוריו וליוה את חבורת ישראל אשר באו עמו לשאת את המנחה, ולווה אותם עד הגלגל: (רש"י)

 מצודת דוד  כלה להקריב. אחר שמסר כל המנחה : וישלח וגו'. כי האחד בקל יוכל להמלט, מה שאין כן כשהם רבים : (מצודת דוד)

 רלב"ג  והנה זכר שאחר שהקריב המנחה לעגלון שלח את העם נושאי המנחה ואחר זה שב הוא להמית עגלון ממקום שנשלמה ההצלה לנושאי המנחה מיד מואב אם ירדפום לנקום נקמת אדוניהם, והנה בחר אהוד היות בסכנה לו לבדו לא לנושאי המנחה יחד עם שכבר יתכן ההמלט בקלות יותר כשהיה יחיד ולא היה צריך להשתדל כי אם למלט עצמו עם שבשובו הורה שלא בא אלא על דבר המנחה ולזה הראה עצמו ששכח הדבר שהיה לו לדבר עמו מצד שמצא מקום לדבר אתו זה הדבר לא שכוון זה ממנו על הכוונה הראשונה כי זה כלו ממה שיישיר אל שהסמך בו עגלון להוציא מעליו כל איש בדברו אתו. וזכר שכבר היה עגלון שמן מאד לצורך מה שזכר אחר זה שכבר סגר החלב בעד הלהב: (רלב"ג)


{יט}  וְהוּא שָׁב מִן הַפְּסִילִים אֲשֶׁר אֶת הַגִּלְגָּל וַיֹּאמֶר דְּבַר סֵתֶר לִי אֵלֶיךָ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הָס וַיֵּצְאוּ מֵעָלָיו כָּל הָעֹמְדִים עָלָיו:

 רש"י  והוא שב. יחידי: מן הפסילים. מקום שפוסלים שם אבנים מן ההר, וכן תרגם יונתן: מן מחצביא, ובא אל עגלון ויאמר לו: ויאמר הס. אמר עגלון: שתקו את הכל מעלי, ויונתן תרגם הס: סליק, הוציא כל איש, ואף על פי כן; 'הס', לשון שתוק: (רש"י)

 מצודת דוד  והוא שב. עשה עצמו כשוכח דבר מה : את הגלגל. אצל הגלגל : דבר סתר. רצה לומר, לזה לא דברתי עמך בהיות פה נושאי המנחה : ויאמר הס. כאומר, אם דבר סתר הוא בפני בני עמך, שתוק ולא תדבר באזני העומדים מבני עמי : ויצאו. בשמעם דבר המלך יצאו מעצמם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הפסילים. מקום שמחליקים שם פני האבנים, כמו (שם שם לב) ויפסלו בני שלמה : הס. ענין שתיקה, כמו (במדבר יג ל) ויהס כלב : מעליו. מאצלו : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה שב אהוד לעגלון ועגלון האמין בו על דבר המנחה שהראו בו ישראל היותם לו לעבדים נאמנים ואמר אהוד לעגלון שדבר סתר לו אליו ולא יתכן לגלותו בפני רבים והנה היה רחוק עדיין אהוד מן המלך כמו שנראה ממה שאחר זה ואמר המלך לעומדים לפניו הם רצה לומר שישתתקו עד שיצאו מעליו כל העומדים עליו כאשר הכירו ממנו כי אין רצונו לשמוע דברים אחרים קודם דברי אהוד ולא היה מן המוסר שישארו שם אלא עם רצונו לשמוע דברי סתר מאהוד: (רלב"ג)


{כ}  וְאֵהוּד בָּא אֵלָיו וְהוּא יֹשֵׁב בַּעֲלִיַּת הַמְּקֵרָה אֲשֶׁר לוֹ לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֵהוּד דְּבַר אֱלֹהִים לִי אֵלֶיךָ וַיָּקָם מֵעַל הַכִּסֵּא:

 רש"י  בעלית המקרה. (תרגום:) בעלית בית קיטא, שהיתה לאויר וצוננת: דבר אלהים לי אליך. וצריך אתה לעמוד: ויקם מעל הכסא. לכך זכה ויצאה ממנו רות: (רש"י)

 מצודת דוד  בא אליו. נתקרב אליו : בעלית המקרה. בהיות הזמן חם, ישב בעליה עשויה בחלונות מרובים להקר עצמו : לבדו. כי העומדים עליו יצאו : דבר אלהים. ומהראוי אם כן, לעמוד בעת תשמענה, וכונתו היה להטרידו בקימה לבל ירגיש : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  בעלית. מלשון עליה, הבנויה ממעל : המקרה. מלשון קור וצינה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ואחר זה נתקרב אהוד אליו והנה המלך יושב לבדו בעלית המקרה אשר לו והיתה עשויה לקרר בימי הקיץ ולזה היתה העליה ההיא בעלת חלונות רבים כדי שישלוט בה הרוח ויקרר האויר אשר שם ואמר לו אהוד דבר סתר מהאלהים לי אליך ולזה לא יתכן שהיה יושב עגלון וקם מעל הכסא: (רלב"ג)


{כא}  וַיִּשְׁלַח אֵהוּד אֶת יַד שְׂמֹאלוֹ וַיִּקַּח אֶת הַחֶרֶב מֵעַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ וַיִּתְקָעֶהָ בְּבִטְנוֹ:

 מצודת דוד  וישלח אהוד. בעוד שהיה טרוד בהקמתו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויתקעה. ענין נעיצה ותחיבה, וכן (שמואל ב יח יד) ויתקעם בלב אבשלום : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה בעת היותו קם מעל הכסא שלח אהוד את יד שמאלו ולקח החרב מעל ירך ימינו ותקע החרב בבטן עגלון והוא לא הרגיש בזה הענין כלל כי בהיותו טרוד לקום עשה זה אהוד עם שעשה זה בידו השמאלית ונכנס בבטנו גם יד החרב אשר שנכנס החרב: (רלב"ג)


{כב}  וַיָּבֹא גַם הַנִּצָּב אַחַר הַלַּהַב וַיִּסְגֹּר הַחֵלֶב בְּעַד הַלַּהַב כִּי לֹא שָׁלַף הַחֶרֶב מִבִּטְנוֹ וַיֵּצֵא הַפַּרְשְׁדֹנָה:

 רש"י  הנצב. הוא הברזל שהשנון תחוב לתוכו, שקורין הול''ט בלע''ז, הוא המעמיד החרב על פי תערה: הלהב. הוא השנון שקורין ברונ''ט בלע''ז, ובלע''ז למ''א: ויסגור החלב. שמנו, שהיה שמן מאד, וכסה את כל אורך החרב: ויצא הפרשדנה. תרגם יונתן: ונפק אוכליה שפיך, עשאן כשתי תיבות ושי''ן משמשת לשתיהן, ויצא הפרש, שדונה, בשפיכה. שפך, 'שדא' כתרגומו: (רש"י)

 מצודת דוד  גם הנצב. בכדי שימות מיד ולא יצעק תחבה בעומק : ויסגר החלב. אחז להב החרב לבל תצא מעצמה, כי אהוד לא שלף החרב מבטנו, כי חשש פן יטפטף עליו דם וירגישו הרואים אותו כשהוא יוצא : ויצא הפרשדנה. גם זה היה סיבה לחשוב שעושה צרכיו, כי הריחו סרחון הצואה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הנצב. הוא יד החרב שמעמיד אותה לעשות מלאכתה : הלהב. היא ברזל החרב, כי היא מברקת כלהב כשהיא מרוטה, כמו (נחום ג ג) ולהב חרב : שלף. ענין הוצאה, כמו (יהושע ה יג) וחרבו שלופה : הפרשדנה. הפרש והצואה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה סגר החלב בפני הלהב ר"ל שהשומן היה סבה שלא היה יכול אהוד להשיב החרב אליו והנה מפני זה לא שלף אהוד החרב מבטנו ולא יצא הפרש והצואה דרך המכה או יהיה הרצון בזה שכבר הביא גם הנצב אחר הלהב כי כבר סגר החלב בעד הלהב מרוב השומן עד שלא נתאמת לאהוד שיהיה החרב נוגע לחלל הגוף ולזה הכניס שם גם יד הסכין עד שראה שכבר יצא הפרש מהמכה בזולת הוצאתו מבטנו והנה זה הפירוש יותר נכון: (רלב"ג)


{כג}  וַיֵּצֵא אֵהוּד הַמִּסְדְּרוֹנָה וַיִּסְגֹּר דַּלְתוֹת הָעַלִיָּה בַּעֲדוֹ וְנָעָל:

 רש"י  ויצא אהוד המסדרונה. מן העליה אל המסדרונה, תרגם יונתן: לאכסדרא: ונעל. במפתח: (רש"י)

 מצודת דוד  דלתות העליה. עליות המקרה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  המסדרונה. היא האכסדרה המסודרת בכסאות לישיבת אנשים : בעדו. כנגדו, כמו (בראשית ז טז) ויסגור ה' בעדו : ונעל. רוצה לומר, גם סגרה בהמנעול : (מצודת ציון)

 רלב"ג  אחר זה יצא אהוד אל האכסדרה וסגר דלתות העליה בעדו ונעל במפתח ויתכן שהיה המפתח ההוא סוגר מבפנים ומבחוץ ולזה כאשר ראו עבדי עגלון דלתות העליה נעולות חשבו שעגלון נעל אותן על צד הצניעות להיותו מסכך רגליו כחדר המקרה ר"ל שהיה בית הכסא בחדר המקרה והיה נפנה שם כי דרך מי שהוא נפנה לסכך רגליו בבגדו ועושה מהם כמו אהל: (רלב"ג)


{כד}  וְהוּא יָצָא וַעֲבָדָיו בָּאוּ וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה נְעֻלוֹת וַיֹּאמְרוּ אַךְ מֵסִיךְ הוּא אֶת רַגְלָיו בַּחֲדַר הַמְּקֵרָה:

 רש"י  והוא יצא. אהוד יצא, ועבדיו של עגלון באו: מסיך רגליו. (תרגום:) עביד צורכיה, הם נקבים הגדולים: (רש"י)

 מצודת דוד  והוא יצא. מן המסדרונה : אך מסיך. רצה לומר, אין דבר רע, אך עושה הוא צרכיו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מסיך. הוא כנוי לעושה צרכיו, כמו (שמואל א כד ג) ויבא שאול להסך את רגליו, על שם שדרך היושב להפנות, לסכך ולכסות רגליו מחמת צניעות : (מצודת ציון)


{כה}  וַיָּחִילוּ עַד בּוֹשׁ וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ פֹתֵחַ דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה וַיִּקְחוּ אֶת הַמַּפְתֵּחַ וַיִּפְתָּחוּ וְהִנֵּה אֲדֹנֵיהֶם נֹפֵל אַרְצָה מֵת:

 רש"י  עד בוש. עד עיכוב, כלומר זמן ארוך: (רש"י)

 מצודת דוד  עד בוש. עד אחרו זמן הראוי להתעכב בעשיית הצורך : את המפתח. אשר היה בידם לפתוח מן החוץ : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויחילו. המתינו, כמו (בראשית ח י) ויחל עוד : בוש. ענין איחור, כמו (מלכים ב ח יא) וישם עד בוש : המפתח. שם הכלי הפותח המנעול : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה כאשר המתינו שיעור רב וראו שאיננו פותח דלתות העליה לקחו את המפתח ופתחו הדלתות מבחוץ וראו את אדוניהם נופל ארצה מת: (רלב"ג)


{כו}  וְאֵהוּד נִמְלַט עַד הִתְמַהְמְהָם וְהוּא עָבַר אֶת הַפְּסִילִים וַיִּמָּלֵט הַשְּׂעִירָתָה:

 רש"י  נמלט. ברח, אישקימוצייר בלע''ז: עד התמהמהם. כמו (שיר השירים א יב) עד שהמלך במסבו, (שם ב ז) את האהבה עד שתחפץ, בעוד ששנינו חפצים בה: השעירתה. יער דק ועב, שקורין ברוצ''ש בלע''ז, וטוב הוא להחבא. והרבה יש בסדר זרעים שענפי אילנות דקים קרויין שער (כלאים ד ט) הופך את השער, (פאה ב ג) ואם היה השער כותש: (רש"י)

 מצודת דוד  עד התמהמהם. בעוד שעכבו והמתינו עד בוש : את הפסילים. אשר היה בארץ מואב, ונמלט השעירתה אשר היתה מארץ ישראל : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  עד. כמו בעוד : התמהמהם. ענין עכבה, כמו (בראשית מג י) לולא התמהמהנו : השעירתה. שם מקום : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ובזמן הזה שיתמהמהו על מיתת אדוניהם נשלם ההמלטה לאהוד עד שעבר מקום פיסלי האבנים או יהיה פירוש הפסילים פסילי אלהי מואב כי לא נשלמה ההצלה עד שעבר את הפסילים כי עם מואב היו תמיד הולכים שם לעבוד ע"ג וכאשר עבר המקום ההוא נמלט מהם במקום שהיה שמו שעירתה שהיה לישראל: (רלב"ג)


{כז}  וַיְהִי בְּבוֹאוֹ וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר בְּהַר אֶפְרָיִם וַיֵּרְדוּ עִמּוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָהָר וְהוּא לִפְנֵיהֶם:

 רש"י  ויהי בבואו. שעבר את הירדן ובא למקומו בארץ כנען: בהר אפרים. שהיה בארץ כנען בעבר הירדן המערבי, וארץ מואב היתה בעבר הירדן במזרחו, מתוך ששלטו בישראל ועברו את הירדן, ירשו את יריחו, כמו שכתוב למעלה (פסוק יג) ונתנו את סרניהם ושליטיהם על ישראל: (רש"י)

 מצודת דוד  בבואו. אל ארץ ישראל : ויתקע. לעשות סימן להאסף : (מצודת דוד)

 רלב"ג  ואז תקע בשופר בהר אפרים לרדוף אחרי מואב בעמד' נבהלי' על מיתת אדוניהם ולכדו תחלה מעברות הירדן למואב ר"ל למה שנכנסו מעבר לירדן ובזולת מהמקומות שכבשו מואב מישראל בדרך שלא יוכלו מואב לעבו' הירדן ולנוס לארצם: (רלב"ג)


{כח}  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רִדְפוּ אַחֲרַי כִּי נָתַן יְהוָה אֶת אֹיְבֵיכֶם אֶת מוֹאָב בְּיֶדְכֶם וַיֵּרְדוּ אַחֲרָיו וַיִּלְכְּדוּ אֶת מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן לְמוֹאָב וְלֹא נָתְנוּ אִישׁ לַעֲבֹר:

 רש"י  רדפו. להרוג את כל מואב שבעבר הירדן שלנו: וילכדו את מעברות הירדן. שלא יעברו מואב לנוס ולשוב אל ארצם: (רש"י)

 מצודת דוד  רדפו. רצה לומר, לכו במרוצה : כי נתן ה'. במה שהספיק בידו להמית את המלך : מעברות הירדן למואב. כי ארץ מואב היא מעבר הירדן המזרחי, ולכדו מקום מעבר הירדן, לבלי תת לעבור לארצם את אנשי מואב אשר היו בארץ ישראל למשול בה : (מצודת דוד)


{כט}  וַיַּכּוּ אֶת מוֹאָב בָּעֵת הַהִיא כַּעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ כָּל שָׁמֵן וְכָל אִישׁ חָיִל וְלֹא נִמְלַט אִישׁ:

 רש"י  כל שמן. (תרגום:) כל גבר אימתן: (רש"י)

 מצודת דוד  כל שמן. כי בארץ ישראל היו כל המובחרים שבהם : ולא נמלט. מאותן שהיו בארץ ישראל : (מצודת דוד)

 רלב"ג  ואחר זה הכו כל הנמצא ממואב בארץ ישראל בערים ההם והיה מספר המואבים שהכו כעשרת אלפים איש. כל שמן וכל איש חיל. ר"ל כל עשיר וכל גבור חיל כי עגלון קבץ שם לפי הנראה היותר חזקים להיותם סמוכים לארץ ישראל כדי שישמרו הארץ שכבשום ויכבשו תמיד מהארץ שנשארה לישראל: (רלב"ג)


{ל}  וַתִּכָּנַע מוֹאָב בַּיּוֹם הַהוּא תַּחַת יַד יִשְׂרָאֵל וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ שְׁמוֹנִים שָׁנָה: (ס)

 מצודת דוד  שמונים שנה. עד כלות שמונים שנה מזמן התחלת השעבוד : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ותכנע. מלשון הכנעה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה שקטה הארץ שמונים שנה מעת התחלת השעבוד ולזה יהיה זמן ההשקט עד ס"ב שנה. ואולם התועלות המגיעות מזה הספור הן אלו. הראשון הוא כולל כל ספור זה הספר והוא שמי שיעבוד הש"י הוא מושגח ונעזר בו ואשר יסור ממנו תסור ההשגחה האלהיות ויהיה נכון אל שיגיע כל רע ולזה תמצא שתכף שסרו ישראל מאחרי ה' היו נופלין ביד אויביהם ובשובם אליו היו ניצולים ולפי זה התועלת הוא כולל כל סיפור זה הספר ספר הכתוב בזה הענין בראש הספר בכללות ר"ל כי ישראל הסתבכו בע"ג והיו נופלים ביד אויביהם וכאשר היו שבים אליו הקים ה' להם שופט והושיעם ובמות השופט היו שבים למריים וכן בזה הדרך והנה הקדמנו לספר זה התועלת כי הוא כמו כולל בזה הספר ולרוב הספורי' אשר בספור הנביאים. והשני הוא שראוי למי שישתדל בפועל מה שיכוין בראשיתו הגעת התכלית ביותר שלם שאפשר לו ולזה שאלו את פי ה' אחרי מות יהושע מי יעלה בתחלה להלחם בכנעני ויהי נעזר בש"י לנצח אותם כדי שיפול מזה מורך לב על הנשארים ויתישרו בזה ישראל לנצחם ולזאת הסבה בעינה ספר שקצצו בהונות ידי ורגלי אדני בזק כמו שביארנו ולזאת הסבה בעינה התחכ' אהוד בזה האופן שספרנו שתשלם לו הצלת ישראל מיד מואב והשבת עריהם שהיו ביד מואב להם. השלישי הוא שראוי למי שירצה לבקש דבר מזולתו שלא ישאל תחלה כל מה שירצה שיתן לו כי אולי לא יתן לו אבל יבקש תחלה מה שיחשב שלא ישיב פניו ואחר זה יבקש מה שנשאר ממבוקשו ולזה תמצא שהסיתה עכסה עתניאל בן קנז לשאול מכלב אביה שיתן לה שדה ואחר זה היה לה מקום לשאול מאביה גלות מים להשלים ענין השדה והנה זה הוא מהתחבולות הטובות שצריך לאנשים שיתנהגו בה במה שיצטרך להם לבקש מה חסד בזה מאדניהם ולזאת הסבה בעינה סבבה שישאל עתניאל השדה לא היא כי אם שאלה אותו מכלב לא היה לה מקום להתרעם עליו ולומר ארץ הנגב נתתני. הרביעי הוא שראוי להתחבר עם השלמים הלא תראה כי בני קיני מצד שהיה חתן משה זכו להתחבר עם ישראל ולחסות תחת כנפי השכינה. החמשי הוא שאין ראוי לקפח שכר כל בריה ובריה הלא תראה כי האיש היוצא מן העיר היה מוכרח להראות מבוא העיר או יהרגוהו בני יוסף כי כבר היה בידם והיה די לו אם יציל עצמו בזאת ההודעה כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו והם הצילוהו עם משפחתו כדי שלא ידאג לבו מאד על מה שעשה להם מן החסד בראותו אבדן מולדתו. הששי הוא שראוי לעשות מלחמה בתחבולות יביאו להביא הענין אל תכלית מן הדרוש כ"ש שיהיה ראוי כאשר נלחם ונצחו אויביו בתחבולות להשיב מדה כנגד מדה וכ"ש שיחוייב זה כשיהיה אויבו חזק ממנו כמו שעשה אברהם כשבא להלחם עם ד' המלכים שלקחו את לוט בן אחיו שנחלק עליהם לילה כדי שלא ירגישו ולזה תמצא כי כשראה אהוד מה שעשה עגלון מן החמס לישראל בבואו עליהם לקחת ארצם על יד בני עמון ועמלק עשה דבריו בחכמה להשיב מה שגזל מהם ולזה השתדל להביא לעגלון מנחה חשובה בעבור ישראל כדי שיתקרב דעתו אליו ויבטח בו ונזדמן הענין שהיה אהוד אטר יד ימינו כי זה ממה שיעזור לו להשיג מבוקשו בהריגת עגלון קודם שירגיש בזה והנה עשה החרב בעלת שתי פיות כדי שתכנס בבטן עגלון בקלות ולא עשאה ארוכה מאד כדי שלא יוכר שהוא נושא חרב ולזאת הסבה שמה מתחת למדיו ושלח תחילה לנושאי המנחה קודם שיהרגנו לסבות, האחת שאם אמר לו לעגלון שיש לו לדבר אליו דבר סתר היה לעגלון לירא שיהיה על צד התחבולה ושלא יהיה תכלית שלוח המנחה כי אם לזה הענין ולא היה מתיר עצמו אל שישאר יחידי בבית עם אהוד ולזה יצא משם ואחר שב להורות שכבר שכח דבר מה היה לו לדבר אתו והראה זה שלא היה הדבר ההוא מכוון על הכוונה הראשונה כי הוא רחוק שישכח האדם מה שדרכו הוא בעבורו על הכונה הראשונה ואמנם ישכחו הדברים שהם על הכוונה השנית ולזה לא נשמר עגלון מזה, והסבה הב' כי בחר אהוד שתהיה הסכנה לו לבדו לא לחביריו נושאי המנחה יחד כי זה ממה שראוי לברור בו כי הוא תועלת ז' בזה הספור, והסבה הג' כי כבר היה יותר קל מהמלט לאהוד כאשר לא היה לו להשתדל כי אם בהצלת עצמו ואם היו עמו חביריו היה עליו משא ההשתדלות בהצלתם ובהצלתו ואולי יהיה זה סבה אל שלא ימלט איש מהם ולזה הוליך חביריו עד הפסילים באופן שכבר עברו הפסילים כשעש' אהוד זה הפועל והנה השתדל אהוד שיהיה סמוך למלך ושיהיו שניהם לבד בבית כשהביא המלך לקום מעל הכסא ולכבדות תנועת המלך מרוב השומן היה קל עליו אז לקחת החרב מיד שמאלו מתחת למדיו ותקעה בבטנו בעוד שהיה טרוד לקום עד שלא הרגיש בזה הענין שאם היה מרגיש בו היה צועק והיו באים עבדיו וכדי שיתאמת לו שכבר מת קודם הפרדו ממנו הביא בבטנו גם יד החרב אחר החרב באופן שראה שיצא הפרש בזולת שליפת החרב בכטנו כי אם לא היה מת קודם צאתו לא יתכן שישלם ההמלט לאהוד והנה נעל הדלתות במפתח שיחשבו עבדיו כי אדוניהם סגר מבפנים במפתח בעבור הצניעות כדי שלא יכנס אדם שם בעודו נפנה בחדר המקרה ובין כך וכך נשלם ההמלט לאהוד ובעודם מתבהלים על מיתת מלכם השתדל שסגרו ישראל למואב אשר בארץ ישראל הדרך שלא יברחו ולזה לכדו תחלה מעברות הירדן למואב באופן שלא נמלט איש מהמואבים אשר בארץ ישראל שלא נהרג והם היו היותר תקיפים שבבני מואב לסבה שזכרנו ובזה האופן רפו ידי הנשארים ולא נלחמו עם ישראל: (רלב"ג)


{לא}  וְאַחֲרָיו הָיָה שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ בְּמַלְמַד הַבָּקָר וַיֹּשַׁע גַּם הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל: (ס)

 רש"י  מלמד. הוא דרבן, מרדע, אגויילו''ן בלע''ז: (רש"י)

 מצודת דוד  ואחריו. בשנה שמת אהוד היה שמגר לשופט, ומת בשנה ההיא : גם הוא. רצה לומר, לא היתה תשועתו גדולה כשל אהוד, ומכל מקום גם הוא עשה תשועה מה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  במלמד הבקר. הוא המקל שבראשו, תקועה כעין מחט הנקרא דרבן, ובו מלמד ומורה הבקר לחרישה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ספר עוד שאחר אהוד היה מושיע את ישראל שמגר בן ענת והוא הכה את פלשתים שש מאות איש במלמד הבקר הוא אגולייא בלע"ז ולא מנה כמה שנים היתה התשועה לישראל על ידו וידמה שלא היתה תשועה שלימה כי הכתוב ספר שכבר הוסיפו בני ישראל לעשו' הרע בעיני ה' אחר שמת אהוד ולזה היו ימי שמגר נכללים בעשרים שנה שלחץ ישראל בחזקה יבין מלך כנען על יד סיסרא שר צבאו שהיו לו ט' מאות רכב ברזל: (רלב"ג)

שופטים פרק-ד

{א}  וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וְאֵהוּד מֵת:

 מצודת דוד  ואהוד מת. רצה לומר, מיום שמת אהוד, ואף בימי שמגר עשו הרע, ולזה לא היתה תשועתו גדולה : (מצודת דוד)


{ב}  וַיִּמְכְּרֵם יְהוָה בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ כְּנַעַן אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחָצוֹר וְשַׂר צְבָאוֹ סִיסְרָא וְהוּא יוֹשֵׁב בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם:

 רש"י  בחרושת הגוים. שם עיר, על שם שהיתה חזקה ושולטת: (רש"י)

 מצודת דוד  אשר מלך בחצור. טרם לכד יהושע את חצור, ומה שכתבו ביהושע (יא י), הכה בחרב, על חצור הוא חוזר ולא על מלכה, כי אחר שלכדו שלחו לנפשו, ומלך בחרושת הגוים, והוא מקום מה נמצא בה כל מלאכת חרש ואומן : (מצודת דוד)

 רלב"ג  והיה יושב בעיר גדולה וחזקה ולזה נקראת חרשת הגוים ר"ל שהיא היתה נבנית במלאכת גוים רבים שבנאוה כי השתדלו בבנינה שתהיה חזקה מפני ישראל וקראו לגוים רבים ובעצת כלם נשלם הבנין בתכלית התוקף או יהיה פי' חרושת הגוים כי לגודל העיר היתה נעשית שם כל המלאכה מהמלאכות אשר יעשו הגוים המתחלפין כאילו תאמר אורג ורוקם מיני הבגדים בכללם ולוטש נחשת וברזל וכן הענין בכל מיני המלאכות כי לא ימצא זה בעיר אם לא היתה עיר גדולה מאד ואפשר שיהיה חרשת הגוים גבול רחב בו ערים רבים והיה הגבול ההוא במקום חזק ואפשר שיהיה כתוך יער גדול כי תרגום יער חורשא וידמה שהיו שם מלכים רבים לפי מה שיראה משירת דבורה אמרה באו מלכים נלחמו וגו' ולא ראינו בסיפור שהביא סיסרא חיל רק מחרשת הגוים: (רלב"ג)


{ג}  וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה כִּי תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל לוֹ וְהוּא לָחַץ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה עֶשְׂרִים שָׁנָה: (ס)

 רש"י  לחץ את בני ישראל בחזקה. דרש רבי תנחומא (צו ב): בגידופין, וכן הוא אומר (מלאכי ג יג): חזקו עלי דבריכם: (רש"י)

 מצודת דוד  כי תשע וגו'. ולזה לא ערב לבם לגשת למלחמה, וצעקו בתפלה לה' : והוא לחץ וגו' בחזקה. דחק את ישראל בחוזק רב : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ברזל. חזקים כברזל : (מצודת ציון)


{ד}  וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא:

 רש"י  אשת לפידות. שהיתה עושה פתילות למקדש: (רש"י)

 מצודת דוד  אשת לפידות. רצה לומר, אשת חיל, זריזה במעשיה כלפיד אש, והוא ענין מליצה, וכאשר יאמרו הבריות : היא שפטה. בעבור שהיתה נביאה וזריזה במעשיה, בא לה המעלה הזאת להיות שופטת את ישראל : (מצודת דוד)

 רלב"ג  והנה היתה דבורה שפטה אז את ישראל ואחשב כי בעת ששבו ישראל אל ה' היתה שופטת אותם והיא סבבה שישובו אל ה' כי הוא רחוק שיעשו ישראל הרע בעיני ה' ולא תוכיחם על זה דבורה והיא נביאה והנה יורה עוד על מה שאמרנו אמרו היא שפטה את ישראל בעת ההיא. וקראה אשת לפידות כי בעלה היה שמו ברק וברק ולפיד הם קרובים בענינ' או יהיה פי' אשת לפידו' ע"ד אשת חיל אשת מדני' ויהיה לפידים ולפידות ענין א' והרצון בו כי כבר הגיע עוצם מדרגת' בנבואה עד שהיו נראי' לפידי' במקו' שהיתה מגעת לה הנבואה כמו שספרה התורה במרע"ה: (רלב"ג)


{ה}  וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט:

 רש"י  תחת תומר. תמרים היו לה ביריחו: בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים. לפי תרגומו של יונתן יש ללמוד שאין מקרא זה כמשמעו, ואין אלו סימני מקום ישיבתה, אלא למדנו שאשה עשירה היתה ומן המקומות האלו היתה פרנסתה, והיא יושבת בעירה, עטרות שמה: תחת תומר. תמרים היו לה ביריחו, וכרמים ברמה, וזיתים בבקעת בית אל, שהוא מקום שמן, ועפר חיוור בהר אפרים, (תרגום:) 'בטור מלכא', אומר אני שמוכרין אותה ליוצרי חרש. ויש פותרין: 'עפר חיוור', שדה זרע, כמו (שביעית ב א): שדה הלבן: (רש"י)

 מצודת דוד  תחת תמר. לבל תתיחד עם האנשים הבאים אליה למשפט, קבעה ישיבתה תחת אילן תמר, שאין שם מקום ייחוד (מגילה יד א) : דבורה בין הרמה וגו'. רצה לומר, ותמיד היתה דבורה בין הרמה וכו' : ויעלו אליה. אל המקום ההוא : (מצודת דוד)


{ו}  וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי וַתֹּאמֶר אֵלָיו הֲלֹא צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן:

 רש"י  הלא צוה. ביד משה (דברים כ יז): כי החרם תחרימם, כך שנויה במכילתא (בא יב): (רש"י)

 מצודת דוד  הלא צוה ה'. באמת צוה ה', כי בנבואה נאמר לה, ועם שלא נזכר : לך ומשכת. משוך לבות בני ישראל לפתותם לבא עמך בהר תבור להלחם בסיסרא, כי מאד פחדו מחילו הרב : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מקדש נפתלי. שם מקום בנחלת נפתלי : (מצודת ציון)

 רלב"ג  אם היה ברק בעלה ידמה שכבר פירשה ממנו מפני נבואת' ולזה הוצרכה לשלח לקרא לו במקום שהיה יושב והוא קדש נפתלי או היתה היא גם כן יושבת בקדש נפתלי אך למשפט יעלו אליה בני ישראל למקום ההוא שהיתה בו תמר ולזה יקראוהו תומר דבורה כי מנהגה היתה לשבת במשפט במקום ההוא, והנה אמרה דבורה לברק באמת צוה ה' אלהי ישראל שתעשה זה והוא שתמשוך בהר תבור לב ישראל באופן שתביא שם עשרת אלפי איש מבני נפתלי ומבני זבולון וזה אמנם יהיה על צד ההסתה והפתוי בדברים שיאמר להם על צד שכבר יעד השם להם בנבואה שינצחו חיל סיסרא ויש להם לבטוח בזה בש"י כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט והש"י יסבב שימשך אליך אל נחל קישון סיסרא ורכבו והמונו ויתנהו בידך, ואם יאמר אומר למה שלח השם לצוות ברק שימשוך מישראל י' אלפים איש אל הר תבור בדברי פתוי והסתה ואיך לא משכם הש"י שם כמו שמשך סיסרא ורכבו והמונו אל נחל קישון, נאמר לו כי הש"י לא ישתדל בעשיית המופתים כי אם לעת הצורך ולפי שהיה אפשר שימשכו ישראל בזה האופן לא היה רצון הש"י לחדש להם רצון שיבואו שם על דרך מופת: (רלב"ג)


{ז}  וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל נַחַל קִישׁוֹן אֶת סִיסְרָא שַׂר צְבָא יָבִין וְאֶת רִכְבּוֹ וְאֶת הֲמוֹנוֹ וּנְתַתִּיהוּ בְּיָדֶךָ:

 מצודת דוד  ומשכתי וגו'. רצה לומר, אתן בלבו ללכת אל נחל קישון : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  המונו. הוא ענין עם רב, על שם שקול המייתם רבה : (מצודת ציון)


{ח}  וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק אִם תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ:

 מצודת דוד  אם תלכי עמי. אל המלחמה : (מצודת דוד)

 רלב"ג  והנה היתה תשובת ברק שאם תלך עמו דבורה במלחמה ילך ואם לאו לא ילך כי חשב כי בזכותה תדבק יותר ההשגחה עם חיל ישראל הנלחמים עם סיסרא: (רלב"ג)


{ט}  וַתֹּאמֶר הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ כִּי בְיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר יְהוָה אֶת סִיסְרָא וַתָּקָם דְּבוֹרָה וַתֵּלֶךְ עִם בָּרָק קֶדְשָׁה:

 מצודת דוד  אפס וגו'. כי הנה הפאר הניתן לשר הצבא הוא בעבור אחד משני דרכים, או בהראות אומץ לבבו ללכת למלחמה מבלי פחד, או בהתגבר הוא או אחד מאנשיו להמית הגדול מאנשי בני מלחמתו. ולזה אמרה, הלא סיסרא יומת על ידי אשה, והיא יעל אשת חבר הקיני, כאשר יאמר בענין. אם כן, ידעו הכל שמיד ה' היתה זאת, כי לא בכח תגבר אשה, ואם כן, אם גם תפחד ללכת למלחמה בלעדי, אם כן, שוב לא תהיה לך על הדרך שאתה הולך התפארות הראוי לך בהיותך שר הצבא, כי לא יהיה במה לפארך : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אפס. רק : תפארתך. שבחך : ימכור. ימסור : (מצודת ציון)

 רלב"ג  וענתה דבורה שכבר תלך עמו באמת אבל לא יהיה לו להתפאר על הדרך אשר הוא הולך כשינצח סיסרא המונו ורכבו. כי ביד אשה ימכור ה' את סיסרא. ר"ל ביד דבורה כי אליה נתיחס זה הנס כמו שיראה בדבר השירה הנזכרת אחר זה ונתנבאה עם זה שסיסרא יפול ביד אשה והיא יעל כמו שנתבאר בזה הספור: (רלב"ג)


{י}  וַיַּזְעֵק בָּרָק אֶת זְבוּלֻן וְאֶת נַפְתָּלִי קֶדְשָׁה וַיַּעַל בְּרַגְלָיו עֲשֶׂרֶת אַלְפֵי אִישׁ וַתַּעַל עִמּוֹ דְּבוֹרָה:

 רש"י  ויעל ברגליו. עמו: (רש"י)

 מצודת דוד  ויעל. העלה להר תבור עשרת וכו', עם הלוכו אחריו, כמו (לקמן ח ה), לעם אשר ברגליו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויזעק. ענינו אסיפה הבאה בזעקת המאסף, וכן (לקמן יח כג) מה לך כי נזעקת : (מצודת ציון)


{יא}  וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה וַיֵּט אָהֳלוֹ עַד אֵלוֹן (בצענים) בְּצַעֲנַנִּים אֲשֶׁר אֶת קֶדֶשׁ:

 רש"י  אילון בצעננים. (תרגום:) מישר אגניא, מקום מישר של בצעים, מריש''ק בלע''ז והוא אגניא גבים, כמין גומות שהמים נקבצים שם, 'אגני דארעא מקרון' (קידושין סא א): (רש"י)

 מצודת דוד  נפרד מקין. פירש את עצמו משאר בני קין שישבו במדבר יהודה, כמו שנאמר בתחילת הספר (לעיל א טז) : מבני חבב. על קין הוא חוזר : ויט אהלו. ועל שבא לומר שנס סיסרא אל אהל יעל אשת חבר הקיני, לכך הקדים לומר שחבר נפרד מקין ונטה אהלו פה : (מצודת דוד)

 רלב"ג  והנה זכר שחבר הקיני היה נפרד מקין מבני חובב חתן משה שספר למעלה שישבו את יהודה במדבר יהודה ונטה אהלו עד אילון בצעננים אשר את קדש ויורה פועל יעל שמנהג חבר הקיני היה כמנהג שאר בני חובב להתנהג בדת ישראל ולזה השתדלה יעל להרוג סיסרא ואמנם היה שלום בין חבר הקיני ובין סיסרא עם היות המלחמה בין סיסרא ובין ישראל כי אולי חבר הקיני נתן צוארו תחת עול יבין מלך כנען או היתה אהבה ביניהם לסבה אחר': (רלב"ג)


{יב}  וַיַּגִּדוּ לְסִיסְרָא כִּי עָלָה בָּרָק בֶּן אֲבִינֹעַם הַר תָּבוֹר: (ס)

 מצודת דוד  כי עלה וגו'. ובזה הבין שרוצה להלחם, ולכך עלה להתגבר בהר : (מצודת דוד)

 רלב"ג  והנה הוגד לסיסרא כי עלה ברק בן אבינועם הר תבור והזעיק סיסרא את כל רכבו ואת כל העם אשר אתו מחרשת הגוים אל נחל קישון והנה אמרו כי עלה ברק הוא לאות כי דבורה היתה אשת ברק כי אם לא היה הענין כן היה ראוי שיאמר כי עלתה דבורה וחילה כי היא היתה המנהגת את ישראל וזה כי הראש ראוי שיזכר בזה ואמנם מפני שהיה ברק בעלה יחס הראשיות לו: (רלב"ג)


{יג}  וַיַּזְעֵק סִיסְרָא אֶת כָּל רִכְבּוֹ תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל וְאֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מֵחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם אֶל נַחַל קִישׁוֹן:

 רש"י  מחרושת הגוים אל נחל קישון. הזעיקם שילכו אל נחל קישון מחרושת הגוים שהוא יושב שם: (רש"י)


{יד}  וַתֹּאמֶר דְּבֹרָה אֶל בָּרָק קוּם כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֶת סִיסְרָא בְּיָדֶךָ הֲלֹא יְהוָה יָצָא לְפָנֶיךָ וַיֵּרֶד בָּרָק מֵהַר תָּבוֹר וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ אַחֲרָיו:

 מצודת דוד  קום. רצה לומר, אל תתעכב לעמוד פה לו ; תגבר בהר : כי זה היום. רצה לומר, הגזרה גזורה שהיום תנצח את סיסרא ולא תוכל עוד להתעכב בהר : הלא ה'. לא תירא לרדת לעמק, כי הלא ה' וכו' : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  קום. הוא ענין זרוז : (מצודת ציון)

 רלב"ג  וצותה דבורה לברק שיקום להלחם עם סיסרא וחילו כי הש"י יצא לפניו להלחם בהם והנה נפלו כלם ביד ברק וחילו זולת סיסרא שחשב להמלט נפשו באהל יעל לפי שכבר היה שלום ביניהם ויעל הראת' עצמה חפצה להצילו וכסתה אותו בשמיכה בתוך אהלה שלא יראוהו שם והנה שמיכה הוא קו"טה בלע"ז והנה שאל מים ונתנה לו חלב להרדימו עם מה שעזר להרדימו היותו עיף ויגע כדי שתוכל להמיתו בהיותו נרדם והנה לקחה יעל את יתד האהל שהיה מברזל לפי מה שאחשוב: (רלב"ג)


{טו}  וַיָּהָם יְהוָה אֶת סִיסְרָא וְאֶת כָּל הָרֶכֶב וְאֶת כָּל הַמַּחֲנֶה לְפִי חֶרֶב לִפְנֵי בָרָק וַיֵּרֶד סִיסְרָא מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה וַיָּנָס בְּרַגְלָיו:

 מצודת דוד  לפי חרב. להיות נהרגים בחדוד החרב : ברגליו. לבל יכיר אותו מי מבני ישראל ויתפוש אותו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויהם. מלשון מהומה : (מצודת ציון)


{טז}  וּבָרָק רָדַף אַחֲרֵי הָרֶכֶב וְאַחֲרֵי הַמַּחֲנֶה עַד חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם וַיִּפֹּל כָּל מַחֲנֵה סִיסְרָא לְפִי חֶרֶב לֹא נִשְׁאַר עַד אֶחָד:

 מצודת דוד  עד אחד. אפילו אחד : (מצודת דוד)


{יז}  וְסִיסְרָא נָס בְּרַגְלָיו אֶל אֹהֶל יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי כִּי שָׁלוֹם בֵּין יָבִין מֶלֶךְ חָצוֹר וּבֵין בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי:

 מצודת דוד  אל אהל. לצד האהל : כי שלום. ולזה חשב להמלט שמה : (מצודת דוד)


{יח}  וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרַאת סִיסְרָא וַתֹּאמֶר אֵלָיו סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי אַל תִּירָא וַיָּסַר אֵלֶיהָ הָאֹהֱלָה וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה:

 רש"י  בשמיכה. תרגם יונתן: בגונכא, ופירש רב האי (שבת נא א): גונכא - גלופקרין, קוט''א בלע''ז: (רש"י)

 מצודת דוד  סורה. ראתה שהיה כמסתפק אם לילך לאהלה אם לנוס עוד להלן, ואמרה לו, סור ממקום מהלכך ובוא אלי ואל תירא : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  סורה. ענין נטיה מן המקום : בשמיכה. היא כסות עב ויוצאים ממנה ציציות, וכתרגום יונתן : בגונכא, וכן (מלכים ב ח טו) ויקח המכבר, תרגם יונתן : גונכא : (מצודת ציון)


{יט}  וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם כִּי צָמֵאתִי וַתִּפְתַּח אֶת נֹאוד הֶחָלָב וַתַּשְׁקֵהוּ וַתְּכַסֵּהוּ:

 רש"י  נאד החלב. שהחלב מכביד את הגוף להיות נרדם: (רש"י)

 מצודת דוד  נאד החלב. השקתו חלב כי מביא תרדמה : ותכסהו. כי בעת השקתו נגלה כסויו, וחזרה לכסותו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  צמאתי. מלשון צמאון : נאד. שם כלי מה : (מצודת ציון)


{כ}  וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וְהָיָה אִם אִישׁ יָבוֹא וּשְׁאֵלֵךְ וְאָמַר הֲיֵשׁ פֹּה אִישׁ וְאָמַרְתְּ אָיִן:

 רש"י  עמוד פתח האהל. זרזי עצמך בדבר. ויש פותרים: 'עמוד', כמו לעמוד: (רש"י)

 מצודת ציון  ושאלך. מלשון שאלת מה : פה. בהאהל הזה : (מצודת ציון)


{כא}  וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר אֶת יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט וַתִּתְקַע אֶת הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ וְהוּא נִרְדָּם וַיָּעַף וַיָּמֹת:

 רש"י  יתד האהל. קבילי''ל בלע''ז, שתוקעין בארץ עם שיפולי האהל לפושטו: המקבת. (תרגום:) ארזפתא, מרטי''ל בלע''ז: בלאט. (תרגום:) ברז, חרש: ותצנח בארץ. (תרגום:) ונעצת בארעא: (רש"י)

 מצודת דוד  יתד האהל. היתד העשוי לתקוע בארץ עם שפולי האהל : בלאט. לבל יעור משנתו : ותצנח בארץ. הכתה במקבת על היתד עד שחלף רקתו ונתחב בארץ : והוא נרדם. רצה לומר, על שהיה נרדם משתיית החלב ועיף על כי נס ברגליו, ולזה מת מיד : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  יתד. מסמר : המקבת. שם כלי, ובו מכין ביתד לנעצו בארץ, וכן (ישעיהו מד יב) ובמקבות יצרהו : בלאט. בהסתר ובחשאי, כמו (רות ג ז) ותבא בלט ותגל מרגלתיו : ותתקע. נעצה ותחבה : ברקתו. הוא צד גובה הפנים, וכן (שיר השירים ד ג) כפלח הרמון רקתך, ונקראת כך למיעוט הבשר שבה, כמו (בראשית מא יט) ורקות בשר : ותצנח. ענין נעיצה, כמו (לעיל א יד) ותצנח מעל החמור : נרדם. מלשון תרדמה ושינה : ויעף. ענין יגיעה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ותשם את המקבת בידה. הוא כלי ברזל שמכין בו האבנים ופוסלין אותן ושמה היתד כנגד רקתו והכתה במקבת על היתד עד שנתקע היתד ברקתו ונפלה בארץ ונתקעה בה והנה סיסרא היה נרדם וכבר היה עיף קודם זה ולזה לא הרגיש בזה הפועל: (רלב"ג)


{כב}  וְהִנֵּה בָרָק רֹדֵף אֶת סִיסְרָא וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר לוֹ לֵךְ וְאַרְאֶךָּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה מְבַקֵּשׁ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וְהִנֵּה סִיסְרָא נֹפֵל מֵת וְהַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ:

 רש"י  ברקתו. (תרגום:) בצידעיה, ניל''ה טימפי''ה בלע''ז, ותחבה ברקתו ובארץ: (רש"י)

 מצודת דוד  רדף את סיסרא. לפי מחשבת דעתו, לבקשו באשר הוא שם : (מצודת דוד)

 רלב"ג  והנה ברק היה רודף את סיסרא כשלא מצאהו בדרכו שרדף עד חרושת הגוים ועל' על דעתו כי כבר היה נחבא באחד מהמקומות והודיעה אותו יעל כי הוא מת בביתה ונתבאר לברק כי יעל המיתתהו כי ראה היתד ברקתו: (רלב"ג)


{כג}  וַיַּכְנַע אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא אֵת יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: {כד}  וַתֵּלֶךְ יַד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָלוֹךְ וְקָשָׁה עַל יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן עַד אֲשֶׁר הִכְרִיתוּ אֵת יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן: (פ)

 מצודת דוד  ותלך וגו'. רצה לומר, בכל פעם יותר : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וקשה. רוצה לומר : וחזקה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ובסוף הענין הכריתו בני ישראל בימי דבורה את יבין מלך כנען ועל זה הנס שעשה הש"י לישראל על יד דבורה שרה היא וברק זאת השירה שזכר ואין הרצון בזה שיהיה ברק עוזר לה בעשיית שירה כי היא לבדה עשתה אותה והנה נזכר עמה ברק כזכר אז ישיר משה וגו': (רלב"ג)

שופטים פרק-ה

{א}  וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר:

 מצודת דוד  לאמר. רצה לומר, שבני ישראל יאמרוהו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ותשר. מלשון שירה : (מצודת ציון)


{ב}  בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרֲכוּ יְהוָה:

 רש"י  בפרע פרעות בישראל בהתנדב עם. כשבאו פרצות על ישראל שפרצו בהם אויביהם על עזבם את ה', והתנדב העם לשוב בתשובה, מעתה ברכו את ה' על התשועות שעשה: (רש"י)

 מצודת דוד  בפרע פרעות. רצה לומר, במה שנקם הקדוש ברוך הוא נקמותיו על ידי ישראל להיות נראה שבכח ידם נעשתה, והיא להם לכבוד : בהתנדב עם. רצה לומר, בעבור מה שנתן ה' בלב העם להתנדב ללכת למלחמה, עם כי ראו חולשתם וגבורת סיסרא : ברכו ה'. בעבור שתי אלה, ברכו ה' : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  בפרע פרעות. ענין נקמה, כי (במדבר לא ב) נקום נקמת, תרגמו : אתפרע פרענותא : (מצודת ציון)

 רלב"ג  בפרוע פרעות. הוא מענין השבתה וביטול והרצון בזה כי עם היות ישראל מושבתים ומבוטלים מהגבורה מפני לחץ סיסרא ויבין והיו מפני זה בתכלית החולשה ראוי מפני זה לברך הש"י כשהתנדבו עם ישראל לעלות עליהם למלחמה עם ראותם חולשתם וגבורת סיסרא וחילו כי זה היה נפלא מאד: (רלב"ג)


{ג}  שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹזְנִים אָנֹכִי לַיהוָה אָנֹכִי אָשִׁירָה אֲזַמֵּר לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:

 רש"י  אנכי. אנכי. כפול, שמעתי מדרש אגדה (ילקוט שמעוני ב מז) לא קפח הקדוש ברוך הוא שכר תבור וכרמל, שבאו למתן תורה לתת עליהם את התורה וחזרו בבשת הפנים, אמר להם הקדוש ברוך הוא, סוף שאני פורע לכם כפלים, נאמר בסיני (שמות כ ב) אנכי ה' אלהיך, בתבור יאמר: אנכי... אנכי, נאמר בסיני (שם) אנכי ה' אלהיך, בכרמל יאמר, כפול (מלכים א יח לט) ה' הוא האלהים, ה' הוא האלהים, בימי אליהו: (רש"י)

 מצודת דוד  שמעו מלכים. את אשר אני דובר, למען תיראו להלחם עוד בישראל : אנכי לה'. רצה לומר, על אשר אנכי לה' ולחלקו להאמין בו, לזה : אנכי אשירה. על התשועה הבאה לי ממנו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  האזינו. הטו אוזן לשמוע : רזנים. ענין שררה, כמו (תהלים ב ב) ורוזנים נוסדו יחד : (מצודת ציון)

 רלב"ג  שמעו מלכים. ר"ל מלכי האומות כדי שיראו מלהרע לישראל: אנכי לה'. ר"ל כי לא עם אחר ולזה נאה לי לשיר ולזמר לה' אלהי ישראל כי הפליא חסדו לי: (רלב"ג)


{ד}  יְהוָה בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם:

 רש"י  ה' בצאתך משעיר. זה מתן תורה, כמה שנאמר (דברים לג ב) וזרח משעיר למו, ומה עניינה לכאן, כך אמרה דבורה: קשה היא התורה לפרוש ממנה וטובה היא לדבק בה, שהרי במורא ובגבורה נתנה, ולכך נמסרו ישראל ביד אויביהם על פרישתם הימנה וכשהתנדבו לעסוק בה נושעו, כל זה יש ללמוד מתרגומו של יונתן: נטפו. הזילו טל תחיה: (רש"י)

 מצודת דוד  בצאתך משעיר. כשיצאת לפני ישראל כשעברו את הר שעיר, כי אז התחילו להלחם בסיחון ועוג : בצעדך משדה אדום. כפל הדבר במלות שונות וכדרך השיר : ארץ רעשה. החריד והרעיש כל מלכי האדמה : גם שמים נטפו. שרי מעלה של הגוים אחזום חיל ורעדה, כאדם החרד והזיעה נוטף ממנו : נטפו מים. להחריד ולבלבל הגוים בקול המון הגשם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  בצעדך. מלשון צעדה והלוך : נטפו. מלשון טפטוף ושפיכה : עבים. עננים : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ה', בצאתך משעיר. ובלכת צעדיך משדה אדום ארץ רעשה ואמר על צד המשל כאילו השמים והעבים נתכו והיו למים והנה אמר זה למשל על מלחמת סיחון ועוג על שהיו רחוקים וגבוהים מאד שהיתה אחר צאת ישראל משעיר שהוא שר אדום כמו שנזכר זה בתורה ורמז עוד בזה על שאר המלחמות שהיו אחר זה ובכמו זה האופן מהמשל דברו הנביאים במקומות רבים: (רלב"ג)


{ה}  הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי יְהוָה זֶה סִינַי מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:

 רש"י  הרים נזלו. כמים נוזלים נמוגו: זה סיני. כבר מפורש (שמות יט, כ) מה נראה בו: עשן כולו, וקול, ולפידים ואש מפני ה', והרי זה מקרא קצר 'זה סיני', מה אירע בו, מפני אשר ירד עליו ה': (רש"י)

 מצודת דוד  הרים נזלו. מגודל הרעדה, ונטפו זיעה : זה סיני. כמו זה הר סיני, שנאמר בו (שמות יט טז), ויחרד כל ההר, כמו כן חרדו כולם מפחד ה' הנלחם לישראל : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נזלו. ענין נטיפה, כמו (במדבר כד ז) יזל מים מדליו : (מצודת ציון)

 רלב"ג  הרים נזלו. יתכן שרמז בזה על מתן תורה ואמר שגם ההרים בעצמם נזלו ונתכו וחרדו מפני ה' וזה היה ביום מ"ת שנתחדש המופת מן ההר ההוא זה הר סיני אז נזל מפני ה' אלהי ישראל ובזה נשלם בקיצור זכירת החסדים שעשה השם לישראל במלחמות האומות ולחם בם מלחמות תנופה כענין מ"ת והנפלאות שחדש שם שהיו סבה שיאמינו ישראל בו ויקבלו מצותיו: (רלב"ג)


{ו}  בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת בִּימֵי יָעֵל חָדְלוּ אֳרָחוֹת וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת:

 רש"י  בימי שמגר בן ענת בימי יעל. מלמד שאף יעל שפטה את ישראל בימיה: חדלו ארחות. היו יראים ישראל לצאת לדרכם מפני האויבים והיו הולכים דרך עקלתון בהחבא: (רש"י)

 מצודת דוד  בימי שמגר. אבל בימי השופט שמגר ובימי יעל אשר גם היא שפטה בימי שמגר, לא היתה תשועה שלימה ולא חרדו הגוים מפחד ה', ולזה חדלו הולכי אורח מיראת הגוים : והלכי נתיבות. רצה לומר, האנשים אשר הוכרחו לילך בנתיבות, היו הולכים דרך מעוקל לבל ירגיש מי בהם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  חדלו. מנעו : ארחות. נתיבות, דרכים ושבילים : עקלקלות. מלשון מעוקל ומעוקם : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ואחר זה שבה דבורה להזכיר בזאת השירה הענין שבו היה זה הנס והתחילה ואמרה כי בימי שמגר בן ענת אף על פי שהושיע את ישראל תשועה מה כמו שקדם חדלו ארחות ר"ל שהולכי דרכים חדלו מהלוך בהם מפחד האויב ואם היה שילכו בדרך ילכו ארחות עקלקלות ויטו מדרך הישר כדי שלא ימצאם האויב: (רלב"ג)


{ז}  חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל:

 רש"י  חדלו פרזון. ערי הפרזי שאין להם חומה חדלו מהיות יושבים בהם מפני אויביהם, ונאספו אל ערי המבצר: עד שקמתי. כמו שקמתי, וכן (שופטים ו יז): שאתה מדבר עמי: (רש"י)

 מצודת דוד  חדלו פרזון. כי פחדו לשבת בערי הפרזי, ורק בישראל חדלו, ולא בגוים, כי הם לא פחדו מישראל מלשבת בערי הפרזי, כי ידם היתה על העליונה : עד שקמתי דבורה. רצה לומר, כן היה עד אשר קמתי אני דבורה, כי מעתה יהיה כמאז, כי התשועה הבאה על ידי שלימה היא, ויחרדו הגוים מה' ולא יחדלו ישראל מללכת אורח ומלשבת בערי הפרזי : אם. כאם המיסרת את בנה ליישר דרכו, כן אנכי לישראל : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  פרזון. ערי פרזי, מבלי חומה סביבה : שקמתי. מלשון קימה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  חדלו פרזון. ר"ל שערי הפרזות חדלו מהיות בהן יושב מפחד אויב ולא נשארו ישראל אז כי אם בערים המוקפים חומה וכן הענין בימי יעל ידמה מזה שיעל נמנית בכלל המושיעים קודם זה המעשה שעשתה בהמיתת סיסרא והיה זמן שמגר בן ענת וזמן יעל נכללים בכ' שנה שלחץ סיסרא בחזקה או אמר זה על זה המעשה שעשת מהמיתת סיסרא להגיד שלא היה רושם מוחש במה שעשתה לישועה הגדולה שבאה מזה וזה מבואר מאד ואפילו הראשון הוא יותר נכון: עד שקמתי דבורה שקמתי. אני הייתי אם ומנהגת ישראל: (רלב"ג)


{ח}  יִבְחַר אֱלֹהִים חֲדָשִׁים אָז לָחֶם שְׁעָרִים מָגֵן אִם יֵרָאֶה וָרֹמַח בְּאַרְבָּעִים אֶלֶף בְּיִשְׂרָאֵל:

 רש"י  יבחר אלהים חדשים אז לחם שערים. כשבחר לו ישראל אלהים חדשים, אז הוזקקו למלחמה בשעריהם, ראו עתה בהתנדבם, אם יראה בישראל מגן ורומח, שצריך להלחם בארבעים אלף ראשי גייסות שהביא הגוי עליהם, וכולם הממם המקום במלחמת הכוכבים (פסוק כא) ונחל קישון גרפם: שערים. כמו (דברים יז ב) כי ימצא בקרבך באחד שעריך, עיירות: (רש"י)

 מצודת דוד  יבחר אלהים חדשים. כי כאשר יבחר ישראל אלהים חדשים, אז בא מלחמה בעריו בעבור העונש ולא כשמטיב דרכו, כי הלא בימי יהושע שנאמר (ד יג), כארבעים אלף וכו' עברו וכו' אל ערבות יריחו, וכי היה נראה באותן ארבעים אלף מגן ורומח, כי הלא בנס כבשו את יריחו ולא במלחמה ובמגן ורומח : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  לחם. מלשון מלחמה : שערים. עיירות, כמו (דברים יז ב) באחד שעריך : מגן. תריס : ורמח. כידון : (מצודת ציון)

 רלב"ג  יבחר אלהים חדשים. פי' בו כי בעת שבחר ישראל בע"ג שהם אלהים חדשים אז היתה להם המלחמה בשערים ולא יכלו לצאת לחוץ ואפשר לפרש כי הש"י בחר דברים חדשים להשלים זה הנס והוא שכבר משך לב סיסרא וחילו להלחם עם ברק בשערי ישראל במקום שהיה ראוי ליפול שם לפי מה שסבב הש"י אשר עמקו מחשבותיו והנה באמת לא נצחו ישראל זאת המלחמה בכחם ועוצם ידם כי לא היו להם כלי זין כי אם לאנשים מועטים עד שבכל ישראל לא היה מגן ורומח בארבעים אלף ולזה הוא מבואר כי בעשרת אלפים איש שעלו מבני נפתלי ומבני זבולן לא היו כלי זיין כי אם לאנשים מועטים: (רלב"ג)


{ט}  לִבִּי לְחוֹקְקֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם בָּרֲכוּ יְהוָה:

 רש"י  לבי. אני דבורה לחוקקי ישראל, לאהוב את חכמי ישראל שהתנדבו בעם, לאמר: ברכו את ה' ושובו אליו: (רש"י)

 מצודת דוד  לבי לחוקקי וגו'. רצה לומר, לא מן השפה ולחוץ, כי אם מעומק הלב אדבר לחוקקי ישראל המתנדבים להלחם, שהם יברכו לה' על מה שנתן בלבם להתנדב : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  לחוקקי. הגדולים יקראו 'מחוקקים', כי הם משימים החוקים : (מצודת ציון)

 רלב"ג  לבי לחוקקי ישראל. ר"ל החכמים והסופרים המתנדבים בעם להשלימם וללמדם תורה ומצות הנה ראוי לכם לברך השם יתעלה על התשועה הגדולה שהושיע את ישראל כי לא היו יכולין ללמוד תורה וללמד מלחץ אויב או אמר זה על בני נפתלי ועל כני זבולן שירדו מהם מחוקקים לעזור לדבורה בזאת המלחמה כמו שיבא אחר זה: (רלב"ג)


{י}  רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת יֹשְׁבֵי עַל מִדִּין וְהֹלְכֵי עַל דֶּרֶךְ שִׂיחוּ:

 רש"י  רכבי אתנות צחורות. הסוחרים והשרים שירכבו מעתה על אתונות לבנות החשובות, מבלי יראה ודאגת אויביהם, ואותן שיושבין על מדין, לשון דיינים, שהיו יראים לעשות משפט בפרהסיא, וכן תרגם יונתן: דהוו מתחברין למיתב על דינא, ואותן שהולכין רגלי על דרך, שיחו וספרו את התשועה הזאת, אשר מקול המחצצים אתכם, אורבים, ליסטים ומוכסין, היושבין גדודים במערכות לארוב בעברי המים, שם יתנו עתה רוכבי האתונות והולכי על דרך את צדקות ה', ומה הן הצדקות (פסוק יא) צדקות פרזנו בישראל שהשקיט את ישראל, לשכון פרזון ולצאת מפוזרים ביחידי, שלא באסיפת עם: (רש"י)

 מצודת דוד  רכבי. הן השרים הרוכבים על אתונות לבנות לרוב הגדולה, הן החכמים יושבי המשפט, הן הסוחרים ההולכים בדרך, כולכם שיחו ודברו תהלות ה', השרים, על אשר ישארו בגדולתם, והחכמים, על אשר יוכלו מעתה להרחיב לבם בחכמה מבלי טרדות פחד הגוים, והסוחרים, על כי ילכו מעתה בדרך סלולה, לא ארחות עקלקלות : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אתנות. נקבות החמורים : צחרות. לבנות, כמו (יחזקאל כז יח) וצמר צחר : מדין. מלשון דין : שיחו. דברו, כמו (דברי הימים א טז ט) שיחו בכל נפלאותיו : (מצודת ציון)

 רלב"ג  רוכבי אתונות וגו'. הסוחרים הנכבדים רוכבי אתונות לבנות שהיו יושבים על דרך מדין ומתעכבים שם ולא יוכלו להשלים דרכם הישר מפני פחד אויב ויטו דרכם ללכת על דרך אחר והוא דרך שיחו כמו שאמר במה שקדם והולכי נתיבות ילכו ארחות עקלקלות: (רלב"ג)


{יא}  מִקּוֹל מְחַצְצִים בֵּין מַשְׁאַבִּים שָׁם יְתַנּוּ צִדְקוֹת יְהוָה צִדְקֹת פִּרְזֹנוֹ בְּיִשְׂרָאֵל אָז יָרְדוּ לַשְּׁעָרִים עַם יְהוָה:

 רש"י  מחצצים. פתר מנחם: עורכי מלחמה וסודרי קרב, וחברו עם (משלי ל כז): מלך אין לארבה ויצא חצץ כולו, לשון גדודים. דבר אחר: מקול מחצצים בין משאבים. כשהייתם הולכים בין משאבים לשאוב מים, הייתם יראים מקול אבנים, חלוקי הנחל, קיזל''ש בלע''ז, שהעובר עליהם נשמע קולם, והייתם יראים שלא ירגישו בכם אויביכם, מעכשיו אין לחוש על זאת, ומשום הכי מצוה עליכם ליתן הודיה לשמו: מחצצים. לשון אבני חלוקי הנחל, כמו (איכה ג טז) ויגרס בחצץ: אז ירדו לשערים. חזרו לערי מושבותם שברחו מהם ליאסף אל ערי המבצר: (רש"י)

 מצודת דוד  מקול מחצצים. רצה לומר, תמורת מה שהיה נשמע קול מורים חצים אשר יורו בין ההולכים לשאוב מים, תמורת הקול הזה ישמע עתה שם קול מספרים צדקות ה', והם הצדקות שעשה להערים הפרזים שבישראל אשר היו שוממים, כי אז בהיות התשועה חזרו וירדו עם ה' לעריהם הפרזים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מחצצים. מלשון חצים : משאבים. מלשון שאיבת המים : יתנו. ענין דבור, כי (דברים ו ז) ושננתם, תרגומו : ותתנון, וכן (לקמן יא מ) לתנות לבת יפתח : פרזונו. מלשון פרזון : (מצודת ציון)

 רלב"ג  מקול מחצצים. וכל זה הפחד היה להם מקול האויבים מורי החצים שהיו בין המעינות שהיו שואבין מהן המים להצר להם לישראל שלא יוכלו לשאוב משם והיה זה המקום בדרך הישר שהיו רגילים ללכת בו הסוחרים ומפני זה היו הולכים ארחות עקלקלות והנה במקום ההוא שלא היו יכולין לבא שם שם יתנו ויגידו צדקות ה' שהכרית את אויביהם המצירים להם שם ויתנו ג"כ צדקות פרזונו בישראל עתה שיוכלו בני ישראל לשבת בערי הפרזות אשר הניחום ועזבום מפחד אויב: אז ירדו לשערים עם ה'. ר"ל שישבו בכל שעריהם לפי ששבו לערי הפרזות לשבת, או יהיה הרצון בזה אז ירדו עם ה' לשערים ללמוד תורה מה שלא היו יכולין בו קודם זה כי הדרך היה סגור לפניהם מפני האויבים וכובד השעבוד ג"כ היה מונעם מזה: (רלב"ג)


{יב}  עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר קוּם בָּרָק וּשֲׁבֵה שֶׁבְיְךָ בֶּן אֲבִינֹעַם:

 רש"י  עורי עורי דבורה. לשון שבח כפשוטו, התגברי בשירתך. ורבותינו אמרו (פסחים סו ב) מפני שנתהללה ואמרה (פסוק ז) עד שקמתי דבורה, נסתלקה הימנה רוח הקודש: (רש"י)

 מצודת דוד  עורי עורי. רצה לומר, התחזקי לדבר בשיר, וכפלה אמריה כדרך השיר ולרוב הזרוז : ושבה שביך. רצה לומר, בהתחזק השיר תתגבר התשועה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  עורי. מלשון הערה והתעוררות : ושבה שביך. מלשון שביה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  עורי עורי דבורה. יחס לדבורה דברי השיר ולברק יחס שבית השבי שהוא פועל המלחמה: (רלב"ג)


{יג}  אָז יְרַד שָׂרִיד לְאַדִּירִים עָם יְהוָה יְרַד לִי בַּגִּבּוֹרִים:

 רש"י  אז ירד שריד לאדירים. ירד - ירדה, כמו (ישעיהו מה א) לרד לפניו גוים, שרידי ישראל רדו באדירי הגוים: ה' ירד לי בגבורים. ירדה לי את גבורי הגוים: (רש"י)

 מצודת דוד  אז. כאשר יתחזק השיר ותתגבר התשועה, אז הנשאר מישראל למשול באדירי עם, הם הגוים החזקים : ה' ירד לי. ה' יתן לי ממשלה בגבורי הגוים, וכפל הדבר במה שאמר : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ירד. ענין ממשלה, כמו (תהלים קי ב) רדה בקרב אויביך : שריד. שיור, כמו (ירמיהו מב יז) שריד ופליט : לאדירים. כמו באדירים, למ''ד במקום הבי''ת, וכן (ויקרא כז ז) ונפלו לפניכם לחרב, ומשפטו : בחרב : (מצודת ציון)

 רלב"ג  אז ירד. אז ישים השם רודה מה ששרד ונשאר מישראל על אדירים וחזקים והם עם יבין מלך כנען כ"ש ויכנע אלהים ביום ההוא את יבין מלך כנען לפני בני ישראל ה' שם רודה ומושל לי בגבורים ר"ל ששם ישראל רודה ומושל על הגבורים ההם והם עם יבין מלך כנען: (רלב"ג)


{יד}  מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר:

 רש"י  מני אפרים. מן אפרים יצא שורש יהושע בן נון, לרדות בעמלק לחלש אותו לפי חרב, ומחובר מקרא זה לעליון, לפרש: ה' ירד לי בגבורים, את יהושע הקים לרד בעמלק: אחריך. יקום משבט בנימין שאול בן קיש שיגרמנו ויעמם אותו כגחלים עוממות. ויש לפתור: 'בעממיך', בחיל של מאתים אלף רגלי שבא שאול עליהם: מני מכיר ירדו מחקקים. שרים גדולים שכבשו את האמורי, אשר כבשו (דברים ג ד) ששים עיר כל חבל ארגוב שכבש יאיר: (רש"י)

 מצודת דוד  מני אפרים. מן שבט אפרים ושרשם, והוא יהושע נשיאם : בעמלק. מאז נלחם הוא בעמלק והחלישם, כמו שכתוב (שמות יז יג), ויחלש יהושע את עמלק : אחריך. כאלו תדבר לאפרים ותאמד, אחר מלחמת יהושע אשר יצא ממך, יבוא שאול הבא מבנימין וילחם בעמלק ברוב עם אשר יבאו עמו ממך אתה ישראל, וכמו שכתוב (שמואל א טו ד), ויפקדם וכו' מאתים אלף : ירדו מחקקים. השרים מבני מכיר בן מנשה ירדו בהמלחמה ההיא עם סיסרא, ומזבולון ירדו כולם, ואף הסופרים, עם שאינם מלומדי מלחמה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מני. מן, והיו''ד נוספת : בעממיך. מלשון עם : משכים. כי הכתיבה עשויה במשיכת הקולמוס : שבט. רוצה לומר, קולמוס : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה התחילה דבורה לספר ענין השבטים במלחמות והתחילה מן אפרים כי על ידו נעשית המלחמה הראשונה ואמ' מן אפרים שרשם מי שהיה שרשם והוא יהושע שהיה נשיא עליהם והיה היותר נכבד שבשבט נלחם בעמלק כמו שנזכר בתורה ויחלוש יהושע וגו'. אחריך. תביא אתה שתהיה משבט בנימן בעממיך להלחם עם עמלק והוא שאול ומן מכיר בני מנשה שהיה חלק לעבר הירדן ירדו החכמים עם דבורה למלחמה וכן הענין מזבולן: (רלב"ג)


{טו}  וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם דְּבֹרָה וְיִשָּׂשכָר כֵּן בָּרָק בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדֹלִים חִקְקֵי לֵב:

 רש"י  ושרי ביששכר. שרים שביששכר, הם סנהדראות עוסקין בתורה, (דברי הימים א יא לב) יודעי בינה לעתים, הם תמיד עם דבורה ללמד בישראל חק ומשפט: ושרי ביששכר. יו''ד זו טפילה היא ואינה משמשת כלום, והרי היא כיו''ד (תהלים ח ח) בהמות שדי, (ירמיהו כב יד) וקרע לו חלוני: ויששכר כן ברק. ושאר העם של יששכר, כן הם עם ברק לכל אשר יצוה: בעמק שלח ברגליו. שלחם בכל שליחותו, ולאסוף את העם ולכל צרכי המלחמה: בפלגות ראובן. אבל בחילוקי לבו של ראובן רבו: חקקי לב. (תרגום:) נכלי ליבא, ערמומית, ומה היא ערמומיתו, ישב לו בין משפתי המלחמה לשמוע מי נוצח ויהיה עמו: (רש"י)

 מצודת דוד  ושרי ביששכר. רצה לומר, עם כי השרים ביששכר ישבו בכל עת עם דבורה ללמד בישראל חק ומשפט, וכמו שכתוב (דברי הימים א יב לג), ומבני יששכר יודעי בינה לעתים וגו', ולא נסו אם כן מעולם ללכת במלחמה, ויששכר עם כל זה עשה כן כמו ברק, וירד למלחמה כמוהו : בעמק שלח ברגליו. כי למעלה נאמר (ד יד) שאמרה דבורה לברק לרדת מן ההר אל העמק לקראת המלחמה, ושמע ברק אליה וירדו, לזה אמרה גם בזה עשה יששכר כברק, כי בעמק אשר שולח לרדת בה בדבר ה' על ידי דבורה, בה ירד ברגליו של ברק, רצה לומר, עם הלוכו ואחריו, ולא פחד לרדת אל העמק (ומלת 'שלח' חוזר על יששכר, כי דבר ה' שעל ידי דבורה היה לכל העם, ומפני הכבוד ייחדה הדבר לברק, שהיה שר הצבא) : בפלגות ראובן. רצה לומר, אם כל השבטים האלו לא פחדו מלרדת למלחמה אם בעבר ואם בהווה ואם בעתיד, לזאת בפלגות ראובן, רצה לומר, במה שראובן נחלק ונפרד מן המלחמה ההיא, גדולים המה 'חקקי לב', רצה לומר, הנה ראוי לחשוב רבות מחשבות לב להבין הדבר מה זה היה לו שנחלק מן המלחמה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ושרי. כמו ושרים : ברגליו. עם הלוכו, ואחריו, וכן (לעיל ד י) ויעל ברגליו : בפלגות. ענין חלוקה, כמו (בראשית י כה) נפלגה הארץ : חקקי. מלשון חקיקה, וענינו מחשבה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ושרי ביששכר. והשרים שהם ביששכר ג"כ ירדו עם דבורה ושבט יששכר בכללו וכן שמע לעצת דבורה ברק עד שבעמק שולח ברגליו בעצת דבורה כמו שאמר ויעל ברגליו עשרת אלפי איש ואולם כפלגות ראובן גדולים חקקי לב: (רלב"ג)


{טז}  לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב:

 רש"י  שרקות עדרים. לשמוע קול עדרי המלחמה, למי קול ענות גבורה ולמי קול ענות חלושה: (רש"י)

 מצודת דוד  למה ישבת בין המשפתים. רצה לומר, ואם תשיב לומר שאתה מורך לב לרדת לקראת נשק אם כן מתחלה למה ישבת באחוזת עבר הירדן בין גבול ארץ ישראל ובין גבול הגוים, הלא מקום סכנה הוא לשבת על הספר, ומדוע בחרת בזה הגבול לשבת בה : לשמע וגו'. רצה לומר, מה ששאלת הארץ ההיא באמרך (במדבר לב ד), ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה, וכי שאלתך היה לשבת בית לשמוע שריקות העדרים והמקנה, וכי לא עלתה על דעתך שבעל כרחך תרד במלחמה בהיותך יושב על הספר : לפלגות. לזאת, למה שנפרד ראובן מן המלחמה, ראוי לחקור עליו רבות חקרי לב, להשכיל אמתת הדבר : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  המשפתים. מלשון שפה, וענינו גבול, וכן תרגם יונתן : תחומין, וגם הוא תרגום של גבול, וכן (שם מט יד) רובץ בין המשפתים : שרקות. הונח על הקול הבאה בקבוץ השפתים, וכן (ישעיהו ה כו) ושרק לו, והוא שאול על כל המקנה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה תמה עליו למה ישבת בין המשפתים במקומך ולא התעוררת בזאת המלחמה אבל היית יושב ובוטח והיית שומע שריקות עדרי ישראל על ידי האויבים והיית שוכן במקומך ולא חששת לזה הנה לפלגות ראובן גדולים חקרי לב על ששקדו עליהם ולא נתנו לב לצאת משם: (רלב"ג)


{יז}  גִּלְעָד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן:

 רש"י  בעבר הירדן שכן. ולא בא אל המלחמה, וכן דן הכניס ממונו בספינות לעמוד ולברוח: ועל מפרציו. לשמור פרצות ארצו: (רש"י)

 מצודת דוד  גלעד וגו'. רצה לומר, אם נחשב שלזה לא בא ראובן למלחמה, על כי נחלתו היא בעבר הירדן רחוקה ממקום המלחמה, הלא גם גלעד שוכן בעבר הירדן ועם כל זה בא למלחמה, כמו שכתוב למעלה (פסוק יד) מני מכיר וכו', והוא גלעד : ודן וגו'. רצה לומר, אף על דן יש להתרעם מאד, כי למה יקבץ כל אשר לו לשומם בספינות ולברוח, הלא נחלתו קרובה למקום המלחמה, ומדוע אם כן ברח ולא בא למלחמה. אשר וגו'. רצה לומר, עם שגם אשר לא בא הנה, לא במעל עשה, רק על כי נחלתו היא בחוף הים על הספר ועריו המה פרוצים ופרוזים מבלי חומה, ולזה, בעל כרחו שכן אצל עריו הפרוצים, לבל יבאו בהם הגוים הסמוכים להספר : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  יגור. יאסף, כמו (תהלים נט ד) יגורו עלי עזים : אניות. באניות : לחוף. לשפת הים, וכן (דברים א ז) בחוף הים : (מצודת ציון)

 רלב"ג  גלעד בעבר הירדן שכן. וא"ת כי מנעך מזה הירדן הלא גלעד ג"כ שוכן בעבד הירדן ועם כל זה בא לעזרת ה' בגבורים כמו שקדם והנני תמה על דן למה יגור אניות הנה נחלתו לא היתה מעבר הירדן ולא די שלא בא לעזרת ה' אבל ברח והניח עמו והלך עם קניניו בעבר הירדן באניות כמו שתרגם יונתן הנה אשר יש לו התנצלות אם לא בא לעזרת ה' כי הוא יושב על הספר ולזה היה ראוי לשמור ארצו ולשכון על המקומו' הפרוצים בארצו שלא יבאו שם האויבים: (רלב"ג)


{יח}  זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת וְנַפְתָּלִי עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה:

 רש"י  זבלון עם חרף וגו'. בזה נפשו והפקיר עצמו למות במלחמה עם ברק, וכן נפתלי על מרומי שדה. על הר תבור: (רש"י)

 מצודת דוד  זבלון וגו'. רצה לומר, אולם זבולון עשה הטוב, כי הוא עם אשר חרף ובזה נפשו ללכת למלחמה ולא יקרה נפשו בעיניו לחשוש פן ימות במלחמה : ונפתלי וגו'. רצה לומר, וגם נפתלי כמוהו לא חש למות על מרומי שדה במקום המלחמה (עם כי ה' צוה לקחת למלחמה בני זבולון ובני נפתלי, כמו שכתוב למעלה ולא צוה להביא למלחמה מיתר השבטים, מכל מקום התרעמה דבורה על ראובן ועל דן על שלא באו מעצמם, כדרך שבאו משאר השבטים) : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  חרף. ענין בזיון : מרומי. מלשון רם : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ואמנם זבולן ונפתלי ראוי שישובחו והוא כי זבולון הוא עם שחרף נפשו למות מרוב קנאתו להנקם מהאויב ר"ל שמסר עצמו לסכנה, וכן נפתלי ג"כ כי מבני נפתלי ומבני זבולן היו החיל אשר עלו עם ברק על הר תבור שהיו על מרומי שדה כי הם ראו חיל עם סיסרא ועם זה מסרו עצמם לסכנה לעלות עליהם למלחמה מרוב בטחונם בשם ית': (רלב"ג)


{יט}  בָּאוּ מְלָכִים נִלְחָמוּ אָז נִלְחֲמוּ מַלְכֵי כְנַעַן בְּתַעְנַךְ עַל מֵי מְגִדּוֹ בֶּצַע כֶּסֶף לֹא לָקָחוּ:

 רש"י  בתענך על מי מגדו. תרגם יונתן: בתענך הוו שרן ומטן על מי מגדו, ראש המחנה בתענך ומגיע עד מי מגידו: בצע כסף לא לקחו. חנם באו לעזרת סיסרא, לא בקשו ממנו שכר: (רש"י)

 מצודת דוד  באו מלכים. רצה לומר, שבטי ישראל הנה לא באו לעזרת אחיהם, ומלכי ארצות אחרות באו לעזרת סיסרא ונלחמו בעבורו : אז. בעת הלחם סיסרא נלחמו בעבורו מלכי כנען ברב עם, כי בתענך נלחמו, וקצה המחנה הגיע עד מי מגדו : בצע. בחנם באו בעזרתו ולא לקחו בשכרם בצע כסף, ואמרה כמתרעמת, הלא הגוים באו בחנם בעזרת סיסרא, ומדוע לא בא ראובן ודן לעזרת אחיהם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  על מי. עד מי : בצע. ענין חמדה, כמו (תהלים ל י) מה בצע בדמי : (מצודת ציון)

 רלב"ג  באו מלכים נלחמו. ידמה שמלכים רבים מממלכות הגוים ממשפחות כנען ירדו עם סיסר' להלחם עם ישראל ונלחמו אז מלכי כנען בתענך ועל מי מגדו והם המקומות שהיו חושבים לכבשם בקלות וכל כך היו חפצים להלחם בישראל שלא לקחו בצע כסף על זה מיבין מלך כנען כמנהג מי שאינו תחת המלך שאם ירצה המלך להביאו למלחמתו יתן לו שכר: (רלב"ג)


{כ}  מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא:

 רש"י  מן שמים נלחמו. ואף הקדוש ברוך הוא שלח בם צבאיו שאינם רוצים שום שכר: ממסלותם. ראש הכוכב בשמים וסופו בארץ, מכאן אמרו (תנחומא בראשית ה) עוביו של רקיע כאויר שבין שמים לארץ, שהכוכב תקוע ברקיע כמין נגר בדלת, מדת ארכו כעביו של רקיע, ומן המקרא שמעיד 'ממסילותם נלחמו', אנו שומעין שעוביו של רקיע כגובה שמים מן הארץ: (רש"י)

 מצודת דוד  מן שמים נלחמו. רצה לומר, אולם גם בלתם נפל סיסרא, וכאלו מן השמים נלחמו עמו וכאלו הכוכבים סרו ממסלותם ומדרך מהלכם וירדו ונלחמו עם סיסרא. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (פסחים קיח ב) שהכוכבים הרתיחו השריונות ונכנסו בנחל קישון להתקרר, ושטפם מי הנחל : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ממסלותם. מלשון מסילה ודרך : (מצודת ציון)

 רלב"ג  מן שמים נלחמו. אמר זה להורות כי לא בחרבם נצחו לסיסרא אך מאת ה' ית' בא להם זה הניצוח והוא ית' שם הכוכבים ממסילותם נלחמים עם סיסרא בהשפיע באמצעותם מה שישלם בו ניצוח סיסרא וחילו: (רלב"ג)


{כא}  נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן תִּדְרְכִי נַפְשִׁי עֹז:

 רש"י  גרפם. טאטם מן העולם, כמגרפה זו שגורפת את האפר מן הכירה: נחל קדומים. שנעשה ערב לים על זה מימות מצרים, כדאיתא בפסחים (קיח ב): תדרכי נפשי. ברגלים את עוז גבורי כנען: (רש"י)

 מצודת דוד  נחל קישון גרפם. כי המלחמה היתה בשפת הנחל, ובנס גברו מי הנחל ושטפם : נחל קדומים וגו'. רצה לומר, הנה מי הנחל אשר היו מקודם ומאז בנחל קישון, הלא מעטים היו, עד אשר דרכתי אני בה בעוז מבלי נזק, ועתה על פי הנס איך רבו למעלה עד אשר שטפו הגוים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  גרפם. ענין כבוד וטאטא, כי (שמות לח ג) : היעיס תרגם אונקלוס מגרופיתא, ורצונו לומר שטפם : תדרכי. מלשון דרך והלוך : נפשי. רוצה לומר, אני בעצמי : עוז. כמו בעוז : (מצודת ציון)

 רלב"ג  נחל קישון גרפם. ידמה שכבר גברו אז על דרך מופת מי נחל קישון שהיו בו מים מעטים וכשהיו עוברים בו סיסרא וחילו גברו המים והסירום כמו שתסיר המכבדת אשר יכבדו בה הבית מה שעל הארץ מן העפר וזולתו ובזה האופן טבעו רוב חיל סיסרא ונפל פחדם אל הנשארים ועם זה הענין הנה בנחל המים הקדומים שהיו בנחל קישון: תדרכי נפשי עוז. ר"ל שלא גברו המים לישראל בעברם בדרך שיניעום ויסירום ממקומם אבל היו דורכין שם בעוז ותוקף וזה היה פלא גדול דומה באופן מה לפלא שהיה לישראל על ים סוף: (רלב"ג)


{כב}  אָז הָלְמוּ עִקְּבֵי סוּס מִדַּהֲרוֹת דַּהֲרוֹת אַבִּירָיו:

 רש"י  הלמו עקבי סוס. נשתלפו טלפי סוסיהם, שהיה חום הכוכב מרתיח את הטיט והציפורן נשמטה, כמו שמולגין את הרגלים ברותחין והטלפים נשמטים, מתוך שנשתלפו נהלמו הרגלים: מדהרות דהרות אביריו. שהיו מרקידים את סוסיהם במלחמה, כמו (נחום ג ב) וסוס דהר, הוא לשון הרקדת הסוס: (רש"י)

 מצודת דוד  אז הלמו וגו'. רצה לומר, כי בראותם הנחל שוטף, נסו לנפשם על הסוסים, ואז הוכו ונשברו עקבי הסוס מן הדהרות ודליגות שעשו עמהם אנשיו הגבורים רוכבי הסוסים, או מלת 'אביריו' חוזר על הסוסים, ורצה לומר, מן הדהרות שעשו סוסיו החזקים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הלמו. ענין הכאה, כמו (ישעיהו מא ז) הולם פעם : עקבי. הוא סוף הרגל : מדהרות. כן יקרא דריסת ודליגת הסוס בכח, כמו (נחום ג ב) וסוס דהר, וכפל המלה לרוב הדהרות : אביריו. מלשון אביר וחזק : (מצודת ציון)

 רלב"ג  אז הלמו. אז נהלמו ונשברו עקבי סוס סיסרא שלא נשאר להם כח מחוזק מרוצתם והכותם בהם בארץ כשהנהיגום גבורי סיסרא ולא נשאר להם כח לנוס ואפשר שיהיה הרצון בזה כי אז בנחל קישון מרוב המים שגברו שם היו עקבות סוסיהם כאילו נשברו ולא יכלו לדהר אבל נגבו המים רגליהם: (רלב"ג)


{כג}  אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ יְהוָה אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת יְהוָה לְעֶזְרַת יְהוָה בַּגִּבּוֹרִים:

 רש"י  אורו מרוז. אמרי לה כוכבא הוה, ואמרי לה גברא חשיבא הוה (מועד קטן טז א), והיה סמוך למקום המלחמה ולא בא: אמר מלאך ה'. אמר ברק בשליחותו של הקדוש ברוך הוא: יושביה. היושבים בארבע אמות שלו (שם) בארבע מאות שפורי שמתיה ברק למרוז: לעזרת ה'. כביכול, שמי שהוא עוזר את ישראל, כעוזר את השכינה: (רש"י)

 מצודת דוד  אורו מרוז. קללו אתם את המקום 'מרוז' : אמר וגו'. המלאך אמר לקללו, ובנבואה אמרה : ארו וגו'. רצה לומר, קללו, לומר, ארור יושבי מרוז על שלא באו לעזרת עם ה', עם כי היו סמוכים למקום המלחמה : לעזרת ה' בגבורים. כפלה הדבר לפרש באיזה עזרה, ואמרה לעזרת עם ה' הנלחם בגבורים, והם אנשי סיסרא : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אורו. מלשון ארור : מרוז. שם מקום : (מצודת ציון)

 רלב"ג  אורו מרוז. שהיתה עיר גדולה קרובה למקום המלחמה: אמר מלאך ה'. זאת הנבואה לדבורה שעיר מרוז תהיה ארורה ר"ל יושביה כי לא באו לעזרת ה' עם היותם קרובים: (רלב"ג)


{כד}  תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ:

 רש"י  מנשים באהל. שרה, שנאמר בה (בראשית יח ט) הנה באהל. רבקה, שנאמר בה (שם כד סז) ויביאה יצחק האהלה. רחל ולאה, שנאמר בהן (שם לא לג) ויצא מאהל לאה וגו': מנשים באהל תבורך. יעל. למה - הן ילדו וגידלו, ואם לא יעל הרי הרשע הזה בא ומאבדן, כך הוא בבראשית רבה (מח טו). דבר אחר, אף יעל היתה יושבת אהלים, לפיכך הזכיר אותה בברכת אהלים: (רש"י)

 מצודת דוד  תברך וגו'. לפי שאמרה לקלל יושבי מרוז, אמרה, אבל יעל תבורך מפי הנשים, על כי היא עזרה לישראל : מנשים באהל. רצה לומר, מפי נשים צדקניות וצנועות היושבות באהל, מפי הנשים האלה תבורך ותתקיים הברכה, עם שלא אמרה מלאך ה' כקללת מרוז : (מצודת דוד)

 רלב"ג  תבורך מנשים. אמנם יעל תהיה ברוכה כי עזרה להם בהריגת סיסרא ויותר מנשים שהן באהל תבורך או ירצה בזה שהיא תבורך מנשים שהן באהל ללמד תורה כמו דבורה ויהיה הרצון בזה כי קללת מרוז אמר מלאך ה' ואולם ברכת יעל אמרה דכורה על צד התפלה והברכה: (רלב"ג)


{כה}  מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה בְּסֵפֶל אַדִּירִים הִקְרִיבָה חֶמְאָה:

 רש"י  חלב נתנה. לדעת אם לבו עליו שיבין בין טעם מים לטעם חלב, כן תרגם יונתן: בספל אדירים. בספל ששותין בו מים, שהמים נקראו 'אדירים', שנאמר (שמות טו י) במים אדירים: (רש"י)

 מצודת דוד  מים שאל. רצה לומר, הבינו חכמתה של יעל, כי סיסרא בקש מים, והיא נתנה לו חלב, כמו שכתוב למעלה (ד ט), ותפתח את נאד החלב ותשקהו, וזהו בכדי להביא עליו תרדמה : בספל אדירים. ולמען יהא לבו בטוח בה ולא ירגיש בדבר, הקריבה לפניו חמאה בספל חשוב הראוי להאכיל בו אדירים וחשובים, למען יחשב אשר נפשו יקרה בעיניה, ולאדון יחשב לה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  בספל. באגן, והוא כלי מה, וכן (לקמן ו לח) מלא הספל מים : אדירים. רוצה לומר, גדולים וחשובים : חמאה. הוא שומן החלב : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה ספרה על מה ברכה יעל וזה כי היא עשתה מעשיה בחכמה ובגבורה לעזור ישראל וזה שכאשר שאל סיסרא מים לשתות נתנה חלב לשכרו והקריבה לו חמאה בכלי גדול לשתות והרצון בחמאה חלב שמן שלא הוסרה ממנו החמאה כי הוא משכר יותר, והנה נכפל הלשון בזה, ומה שספר תחלה כי מנאד החלב השקתהו היה בזה האופן ר"ל שהוציאה ממנו בספל גדול אשר ישתו בו הגבורים: (רלב"ג)


{כו}  יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ:

 רש"י  להלמות עמלים. סיסרא, שהיה עמל ויגע: מחקה. לשון חיקוי: ומחצה. לשון מחץ: וחלפה. יוצא מצד אחר: (רש"י)

 מצודת דוד  ידה וגו'. אבל בקשה נפשה והושיטה ידה השמאלית לקחת יתד האהל, וימינה הושיטה לקחת המקבת הקרוי 'הלמות עמלים', על שם שהאנשים עמלים במלאכה ומכים בו לעשות מלאכתן : והלמה סיסרא. הכתה ושברה את סיסרא והסירה ראשו, ונגעה אותו בהכאה ופציעה, ועם היתד 'חלפה רקתו' מעבר אל עבר : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ליתד. הוא המסמר : להלמות. ענין הכאה : עמלים. מלשון עמל וטורח : מחקה ראשו. הסירה ראשו, בדברי רבותינו זכרונם לברכה (בבא בתרא פט א) אין מוחקין במקום שגודשין, ורצונו לומר אין מעבירין דבר מה על המדה, להסיר הגודש : ומחצה. ענין נגוע ומוכה, כמו (תהלים קי ו) מחץ ראש : וחלפה. ענין העברה מעבר לעבר, כמו (ישעיהו ח ח) וחלף ביהודה : רקתו. הוא המקום שאצל העין : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ידה ליתד תשלחנה. והנה כחתיה המנהיגים הגוף תשלחנ' ידה השמאלית ליתד ושלחו ימינה למה שהולמים ומכין בו העמלים במלאכות רבות העמל והכתה סיסרא בראשו עד שהפסידה ופרדה החבור אשר בו והכתה ביתד ועברה היתד רקתו או כרתה רקתו: (רלב"ג)


{כז}  בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד:

 מצודת דוד  בין רגליה כרע. לפניה כרע על כרעיו, ומיד נפל לארץ ונשאר שוכב ולא הוסיף לקום, ורצה לומר, במהירות רב הומת, וכפלה הדבר לחזוק, וכדרך השיר : באשר כרע. במקום שכרע, שם נפל סיסרא הנאבד והנבוז, כי לא היה יכול להתחזק עוד אחר הכריעה, וזהו ממליצת השיר, כי באמת לא כרע ולא נפל : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  כרע. ענין נפילה על הברכים : שדוד. נבוז ונאבד, כמו (שם לג א) ואתה לא שדוד : (מצודת ציון)

 רלב"ג  בין רגליה כרע נפל. ר"ל כי בחכמתה סבבה שנפל ונרדם לפניה: ובאשר כרע שם נפל שדוד. ר"ל כי תכף שנפל שדדתהו והמיתתהו יעל: (רלב"ג)


{כח}  בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו:

 רש"י  ותיבב. לשון דבור, כמו (ישעיהו יז יט) ניב שפתים. ורבותינו פירשוהו (ראש השנה לג ב) לשון גניחה, כתרועה, דמתרגמינן 'יבבא' (ויקרא כג כד). ואני אומר: לשון ראייה, כמו (זכריה ב ב) בבת עיני, וכן חברו מנחם: אשנב. חלון: (רש"י)

 מצודת דוד  בעד החלון. חזרה לספר בשירתה אשר אם סיסרא נשקפה בעד החלון לראות אם בא מרכבת בנה, ובראותה כי איננו תילל במר נפש, ומשקפת תמיד בעד האשנב ואומרת, מדוע בשש רכבו לבוא מדוע אחרו וכו', וכפלה הדבר כדרך המיילל מכאב לב : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  בעד. נגד : נשקפה. ענין הבטה, כמו (בראשית כו ט) וישקף אבימלך, ואמר בלשון גפעל, על כי גם היא נשקפה למביטים בה : ותיבב. ענין יללה, כי (במדבר י ה) תרועה, תרגם אונקלוס : יבבא, וקול התרועה היא כיללה : האשנב. הוא כעין חלון, כמו (משלי ז ו) בעד אשנבי נשקפתי : בשש. ענין איחור, כמו (שמות לב א) בשש משה : פעמי. צעדה והלוך, כמו (תהלים פה יד) וישם לדרך פעמיו : (מצודת ציון)

 רלב"ג  הנה אם סיסרא נשקפה בעד החלון והילילה בדמיון תרועה והיתה אומרת מה הסבה שיהיה בושש רכב סיסרא לבוא: (רלב"ג)


{כט}  חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה אַף הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ:

 רש"י  חכמות שרותיה תענינה. החכמות שבשרותיה, לכך נקוד חי''ת פת''ח, חכמות שהוא שם דבר נקוד חט''ף קמ''ץ, כמו (משלי יד א) ראמות לאויל חכמות, וזה נקוד חכמות, וכן (שם יד א) חכמות נשים בנתה ביתה, חכמות שבנשים: תענינה. דגשות של נו''ן משמשת במקום נו''ן שלישית, ופתרונו תענינה אותה, דגשות נו''ן משמשת במקום 'אותה', כמו (ויקרא ו יד) מרבכת תביאנה: אף היא תשיב אמריה. תנחומין לעצמה: מה אני מתמה תמיה על עכוב בני: (רש"י)

 מצודת דוד  חכמות שרותיה. החכמות אשר בשרותיה כל אחת תשיב לנחמה, ואף היא כאחת מהן תשיב אמריה לעצמה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  תענינה. כל אחת תענה ותשיב : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה החכמות שבשרותיה היו עונות אותה וגם היא בעצמה היתה משיבה לדבריה ואומרת מה שאומרת החכמות ההן והוא כי סבת איחורו הוא שאם ימצאו שלל שיחלקוהו: (רלב"ג)


{ל}  הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל:

 רש"י  הלא ימצאו יחלקו שלל. והוא מעכבן: רחמתים לראש גבר. מענים נשים יפות בישראל, וכל איש מהם יש לו במטתו שתים ושלש נשים: (רש"י)

 מצודת דוד  הלא ימצאו. רצה לומר, וזאת דברי נחמתן, כי תאמרנה, הלא הון רב ימצאו בישראל, ושמה יחלקו ביניהם את השלל, ולזה הם מאחרים לבוא : רחם וגו'. אף כל אחד יקח בשלל, עלמה או שתי עלמות : שלל צבעים. השלל מבגדים צבועים החשובים ביותר יהיו נתונים לסיסרא על היותו שר הצבא. וחוזרת ומפרשת שזהו השלל מבגדים צבועים המרוקם אשר יתדמו בשני עבריהם, אבל צבע רקמתים שאינם מתדמים בשני עבריהם החשוב עוד יותר ויותר, יחולק לכל בעלי השלל לכרוך בו הצואר לנוי, כי מתחלה עשויים הם לכך ואינם ראויים לתשמיש אחר, ולזה יחולק לכולם, ואם כן בעבור כל זה המה מתאחרים לבוא : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  רחם רחמתים. רוצה לומר, עלמה ושתי עלמות, וקראן בלשון בזיון, על שם הרחם : לראש גבר. רוצה לומר, לכל איש : רקמה. מעשה רוקם בהרבה מיני צבעים : רקמתים. רוצה לומר, בשתי פנים, בהעבר מזה ובהעבר מזה, וחלוקה זה מזה, והוא כמו מעשה חושב : (מצודת ציון)

 רלב"ג  רחם רחמתים. ולהיות פרוצים בעריות הקדימו בספור שלל העריות אולי השיג כל אחד מהן נערה אחת או שתים ולסיסרא ג"כ יתנו שלל בגדי הצבעונים הנכבדים שלל בגדי צבעונים שהם מרוקמים ובגדי צבע רקומים משני עבריהם ויחלקם סיסרא לצוארי בעלי השלל והם אנשי החיל הבאים עמו: (רלב"ג)


{לא}  כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ יְהוָה וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה: (פ)

 רש"י  כן יאבדו. דבורה אמרה: תנחומין של הבל הן לה, כן יאבדו כל אויביך ה', כאשר אבד הוא: ואהביו כצאת השמש בגברתו. לעתיד לבא, (ישעיהו ל כו) שבעתים כאור שבעת הימים, שהיא על אחת שלש מאות וארבעים ושלש כמספר ארבעים ותשע שביעיות: ותשקט הארץ. אין זה מדברי דבורה אלא מדברי כותב הספר: (רש"י)

 מצודת דוד  כן יאבדו. אמרה דבורה, הנה תנחומין של הבל היו, והלואי 'כן יאבדו כל אויביך', אתה ה', כאשר נאבד סיסרא : ואהביו. אבל אוהבי ה' יהיו כצאת השמש בבוקר שהולך ומאיר בכל פעם יותר עד שהוא בגבורתו, שהוא חצי היום, כן יהיו אוהבי ה' הולכים וחזקים עד אשר יהיו בגובהי המעלה : ותשקט וגו'. אין זה מדברי השירה אלא המה דברי כותב הספר : ארבעים שנה. עד כלות ארבעים שנה מזמן התחלת השעבוד : (מצודת דוד)

 רלב"ג  והתפללה דבורה ואמרה כן יאבדו כל אויבי ה' כמו שאבד סיסרא ואוהבי השם יתעלה יהיו כצאת השמש בגבורתו שאורו הולך ומתחזק עד נכון היום, והרצון באמרו בגבורתו בראש תקופת תמוז כי אז יראה אורו יותר חזק והחום המגיע ממנו הוא יותר חזק ויהיה הולך ומתחזק עד חצי היום, ושקטה הארץ עד שלמות ארבעים שנה מעת התחלת השעבוד ולזה יהיה זמן ההשקט עשרים שנה. ואולם התועלות המגיעות מזה הספור הם אלו. הראשון הוא להודיע כי השם יתעלה לא יעשה המופתים רק לעת הצורך ולזה צוה ברק למשוך בהר תבור עשרת אלפי איש מבני נפתלי ומבני זבולון ולא משכם שם השם יתברך כמו שמשך אל נחל קישון סיסרא ורכבו והמונו וזה כי משיכת בני ישראל בהר תבור היה אפשר שישלם בזולת עשיית המופת וכבר ביארנו הסיבה בזה בספר מ"י. השני הוא להודיע כי כשיעשה הש"י המופתים יסבב עליהם הסבות אשר עמם יהיה יותר מעט מהזרות במופת ההוא אצל הטבע ולזה התחכם הש"י להביא בני ישראל בהר תבור והעתיק שם סיסרא ועמו אל נחל קישון לרדוף אחרי ברק ועמו וסבב עם זה שרבו מי הנחל עד שטבעו בו רבים מבני החיל ונתקבצו בזה סבות רבות אל שינצחום ברק ועמו, הא' היא הבהלה שהבהילום מי הנחל והב' כי ברק ועמו היו יורדים אליה' ולזה היו עליונים וזה ממה שיוסיף להם חוזק על סיסרא ועמו וידמה שנתחברה שם סבה שלישית והיא שכבר היה אור השמש נכח פני סיסרא ועמו והיה משים סנוירים בעיניהם ולזה אמרה דבורה כי הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא. השלישי הוא להודיע אמתת הנבואה אף על פי שהיתה ע"י אשה כי לא נפל דבר ממה שיעדה דבורה בזה הספור, והנה לפרסום אמתת הנבואה אז נסכמו ישראל ללכת במתי מעט ובכלי מלחמה מעטים להלחם עם סיסרא ורכבו והמונו עם תכלית כחו וגבורתו ורבוי כלי המלחמה אשר להם. הרביעי הוא להודיע כי בתחבולות ראוי שיתנהג האדם להגיע אל תכלי' כוונתו ולזה ספר כי יעל מפני רצותה שיפול סיסרא בידה הראת לו כי היא חפצה מאד בהצלתו וכסתה אותו כדי שלא יראוהו שם העוברים והשבים וסבבה עם זה ששכרה אותו ונרדם עם המופת והיה נקל לה להורגו. החמישי הוא להודיע כי ביום טובה ראוי להיות בטוב ולזה ראוי למצליח בעת אשר יש לאל ידו שיסבב שתגיע לו ההצלחה ביותר שלם שבפנים ולא יקצר מזה הלא תראה כי ברק אע"פ שראה שנפל כל מחנה סיסרא לפי חרב לא נשאר עד אחד השתדל בתכלית מה שאפשר על הריגת סיסרא פן ישוב אל אדוניו וישיב להרע לישראל. הששי הוא להודיע לתת תודה לש"י על מה שגמל מהטובות כי עם שזה כבר ראו הנה בו תועלת להביא האנשים להאמין שכל הטובות באו מאתו ולזה שרה דבורה השירה הזאת ונתנה תודה לשם יתעלה כעל כל אשר גמלנו. השביעי הוא להודיע שראוי לכל אדם שיאמין ביעודי הנבואה ולזה נתגנו אשר לא באו לעזרת ה' בגבורים כנגד מחנה סיסרא ונתקללו יושבי מרוז מאת השם יתברך. השמיני הוא לפרסם גנות האומות ההם והיותם פרוצים בעריות ולזה הקדימה אם סיסרא בספור הצלחת סיסרא רחם רחמתים לראש גבר וכבר פרסמה התורה ג"כ ממנהגיהם הפחותים עוד ספר ששבו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' אחר מות דבורה ולזה נתנם השם ביד מדין ז' שנים ותקפה יד מדין מאד על ישראל עד שהוצרכו לעשות להם בהרים מנהרות והן מערות שיש בהן כמו חלונות תכנס מהן אורה במערה, ואפשר שהרצון יהיה במנהרות אבוקות בעלות אור גדול והיה זה כן כי כשהיו רואין ההרים שבאו בני מדין היו עושין באבוקות ההן סימן שירגישו בו ישראל ויתחבאו הם ויסתירו מקניהם וקנינם עד שבזה הדרך היתה מגעת בקלות ההודעה הזאת לישראל בעשותם הסימן הזה להם מהר אל הר והיה אפשר שיצילו מאויביהם דברים רבים ועכ"ז עשו מערו' להתחבא שם בקלות ומצדות שהם בניינים חזקים להמלט שם מאויביהם לא שישבו תמיד במערות ובמצודות כי היה בלתי אפשר שישלם להם חיותם בזה האופן כי לא יזרעו ולא יאספו תבואה, ואחר זה ביאר מה הכריחם לעשות המנהגות והמערות והמצדות והוא מה שהיו משחיתים בני מדין תבואותיהם ומקניהם, ויהי כי צר להם מאד מפני מדין צעקו אל ה' ושבו אליו שיושיעם מידם, והנה שלח הש"י נביאו אז לבני ישראל והודיעם כי עונותיהם הטו שיפלו ביד מדין כי הם סרו מאחרי ה' ועבדו אלהים אחרים אלהי האמורי אשר בארצם עם רוב הטובות שחנן הש"י אותם וידמה שזה הנביא היה פנחס כמו שזכרו רז"ל בפנחס בימי דוד שהגיד הכתוב כי לפנים ה' עמו והנה חיה זמן ארוך מאד ולזה אמרו כי פנחס הוא אליהו כי כבר התבאר שאליהו ג"כ חיה שנים רבות וכבר יעד מלאכי שהש"י יביאהו בימי הגאולה אמר הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' ואין לאומר שיאמר שכבר מת אליהו קודם שהתנבא אלישע כמו שאמר כי היום אדוניך לוקח מאתך וזה שכבר מצאנו שהגיע מכתב מאליהו אחר זה כמו שנבאר שם בע"ה בספר דברי הימים ובספר מלכים: (רלב"ג)

שופטים פרק-ו

{א}  וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיַד מִדְיָן שֶׁבַע שָׁנִים:

 רש"י  ויעשו הרע. עד כאן נאמר 'ויוסיפו', שהיה נצבר חטא על חטא, אבל בשירה זו נמחל להם כל אשר עשו, ועכשיו מתחילין לחטוא, כך נדרש באגדת תהלים (מדרש תהלים יח ו): (רש"י)


{ב}  וַתָּעָז יַד מִדְיָן עַל יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְהָרוֹת אֲשֶׁר בֶּהָרִים וְאֶת הַמְּעָרוֹת וְאֶת הַמְּצָדוֹת:

 רש"י  המנהרות. (תרגום:) מטמוריתא, ובלשון לע''ז: וודו''ש, ועל שם שעושין בהם מאור קטן במקום שאין ניכר קוראן מנהרות, לויישיט''ש בלע''ז: מערות. גרוטי''ה בלע''ז: מצדות. פליישדי''ץ בלע''ז, על שם שעושים ביערים על ידי הפלת האילנות סביב סביב: (רש"י)

 מצודת דוד  מפני מדין. להסתיר עצמן מפניהם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ותעז. מלשון עז וחזק : המנהרות. ענין אורה, כמו (איוב ג ד) ואל תופע עליו נהרה, והם מערות ולהם חלון יבוא בו אור היום : המצדות. מבצרים חזקים, כמו (שמואל ב ה ז) מצדת ציון : (מצודת ציון)


{ג}  וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו:

 מצודת דוד  והיה אם זרע. רצה לומר, כאשר זרע והתחיל לצמוח : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אם. כאשר : (מצודת ציון)


{ד}  וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ עַד בּוֹאֲךָ עַזָּה וְלֹא יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר:

 מצודת דוד  יבול הארץ. צמחי התבואות : עד בואך עזה. מתחלת הגבול עד אשר תבוא אל עזה, וכאלו ידבר לנוכח מול האדם היודע המקום : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  יבול. צמח האדמה, כמו (תהלים סז ז) ארץ נתנה יבולה : מחיה. ענייני צורך חיי הבריות, כמו (בראשית מה ה) למחיה שלחני : (מצודת ציון)


{ה}  כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ וְאָהֳלֵיהֶם (יבאו) וּבָאוּ כְדֵי אַרְבֶּה לָרֹב וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ לְשַׁחֲתָהּ:

 רש"י  הם ומקניהם. לרעות את התבואה: (רש"י)

 מצודת ציון  כדי ארבה. כארבה, ומלת 'די', יורה ענין רבוי : (מצודת ציון)


{ו}  וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד מִפְּנֵי מִדְיָן וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה: (פ)

 מצודת ציון  וידל. מלשון דל ועני : (מצודת ציון)


{ז}  וַיְהִי כִּי זָעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה עַל אֹדוֹת מִדְיָן:

 מצודת ציון  אדות. תרגומו : עסק : (מצודת ציון)


{ח}  וַיִּשְׁלַח יְהוָה אִישׁ נָבִיא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאֹצִיא אֶתְכֶם מִבֵּית עֲבָדִים:

 רש"י  איש נביא. זה הנביא הוא פנחס, ב''סדר עולם'' (פרק ב): (רש"י)

 רלב"ג  ויש לשואל לשאול אחר שהיה זה הנביא קיים איך לא הוכיח ישראל כל ימיו ולמה הוצרכו לנבואת דבורה, וידמה שנאמר בהיתר זה הספק שהוא לא היה מתנבא רק לעתים רחוקים ולא היה בו כח יתישר בו להנהיג העם ולזה ג"כ תמצא כזה המקום שהוצרך למנות גדעון על פועל מלחמת מדין ואפשר כי כמו שהיה אליהו פעם נראה ופעם נעלם כשישאהו רוח השם אל מקום רחוק כך היה הענין בפנחס ולזאת הסכה לא שמש בכהונה גדולה כל ימיו אבל שמשו בניו ובני בניו ובני בני בניו דורות רבי' והוא עדיין קיים כמו שיתבאר בספר דברי הימים וזה כי הוא היה קיים בימי דוד כמו שאמר ופנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן נגיד היה עליהם לפנים ה' עמו ולא ימצא בזדע אהרן אחר שיקרא שמו פנחס בן אלעזר בן אהרן כמו שמבואר שם בספר תולדותם: (רלב"ג)


{ט}  וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד כָּל לֹחֲצֵיכֶם וָאֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וָאֶתְּנָה לָכֶם אֶת אַרְצָם:

 מצודת דוד  כל לחציכם. הם מלכי כנען אשר לחצו אתכם בהלחמם עמכם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  לחציכם. ענין דחק : (מצודת ציון)


{י}  וָאֹמְרָה לָכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִירְאוּ אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יוֹשְׁבִים בְּאַרְצָם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי: (פ)

 מצודת דוד  ולא שמעתם בקולי. כאומר, בעבור זה באה הרעה עליכם : (מצודת דוד)


{יא}  וַיָּבֹא מַלְאַךְ יְהוָה וַיֵּשֶׁב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר בְּעָפְרָה אֲשֶׁר לְיוֹאָשׁ אֲבִי הָעֶזְרִי וְגִדְעוֹן בְּנוֹ חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת לְהָנִיס מִפְּנֵי מִדְיָן:

 רש"י  אבי העזרי. מבני אביעזר בן גלעד בן מנשה: וגדעון בנו. אביו היה חובטן והוא כוברן, אמר לו: אבא, זקן אתה ואם יבאו המדינים לא תוכל לנוס, לך אתה ואני אחבט: בגת. בקורות בית הבד: (רש"י)

 מצודת דוד  אשר ליואש. 'האלה' היתה של יואש, שהיה מבני אביעזר, מבני מנשה : להניס. רצה לומר, להבריח ולהטמין : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  האלה. שם אילן מה : חבט. ענין דישה במקל, כמו (ישעיהו כח כז) במטה יחבט קצח : בגת. מקום דריכת הענבים נקרא גת : להניס. להבריח : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ויבא מלאך ה'. הוא הנביא שזכד כי הנביא יקרא מלאך ה' כאמרו ויבא חגי מלאך ה' ולזה נראה לגדעון בהקיץ בהשתמש חושיו על מנהגם, והנה נתעכב שם הנביא עד שנראה לגדעון אמר לו כי ה' צוהו, והנה קראו גבור חיל כי כן היה כמו שאמר לו זבח וצלמונע קום אתה ופגע בנו כי כאיש גבורתו, והנה הרחיק גדעון שהיה ה' עמו לראותו שפלות ישראל וכי נטשם ה' בכף מדין: (רלב"ג)


{יב}  וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל:

 רש"י  ה' עמך גבור החיל. שנתן לך כח כזה: (רש"י)

 מצודת ציון  החיל. ענין כח : (מצודת ציון)


{יג}  וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ יְהוָה עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ יְהוָה וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ יְהוָה וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן:

 רש"י  ויש ה' עמנו. ואם יש ה' עמנו, למה מצאתנו וגו': אשר ספרו לנו אבותינו. פסח היה, אמר לו: אמש הקרני אבא את ההלל, ושמעתיו שהיה אומר (תהלים קיד א): בצאת ישראל ממצרים, 'ועתה נטשנו', אם צדיקים היו אבותינו, יעשה לנו בזכותם, ואם רשעים היו, כשם שעשה להם נפלאותיו חנם כן יעשה לנו, ואיה כל נפלאותיו: (רש"י)

 מצודת דוד  בי אדני. בקש ממנו להשיבו על דבריו, ואמר לו, ואם אמת שיש ה' עמנו, למה אם כן מצא אותנו הרעה, 'ואיה כל נפלאותיו', וכי כלו : ועתה נטשנו. ואיך אם כן תאמר שה' עמי : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  בי. ענין בקשה : מצאתנו. מצאה אותנו : נטשנו. עזבנו : (מצודת ציון)


{יד}  וַיִּפֶן אֵלָיו יְהוָה וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ:

 רש"י  ויפן אליו. הקדוש ברוך הוא בעצמו: בכחך זה. בכח הזכות הזה שלמדת סניגוריא על בני, כך דרש רבי תנחומא (מדרש תנחומא שופטים ד): (רש"י)

 מצודת דוד  ה'. רצה לומר, מלאך ה' : בכחך זה. רצה לומר, בכח זה הזכות אשר למדת סניגוריא על ישראל, תוכל להושיעם : הלא שלחתיך. ועשה השליחות : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הלא. המלה ההיא יורה על הזרוז : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ויפן אליו ה'. הוא מלאך ה' שזכר והוא ע"ד ויאמר ה' לה שאמרו רבותינו שכבר היה זה על ידי שם, והנה אמר דבריו כאילו השם ידבר כי הנביא ידבר בשם שולחו ואפשר שיאמר אומר שזה הענין היה במראה הנבואה אלא שאנחנו לא הסכמנו לפרש זה ע"ד הנבואה בזה האופן כי ראשית הספור מורה שזה הספור היה בהקיץ ולא נראה לנו שנשים מדרגת גדעון בנבוא' בזה האופן ר"ל שהגיעה לו הנבואה בהקיץ ועוד שאין מדרך הנביא שבא לו הנבואה פעמים רבות שישאל אות מהש"י שיקים לו יעודו כמו שמצאנו גדעון אחר זה שאמר אם ישך מושיע בידי את ישראל וגו' וזה מבואר מאד למי שידע ענין הנבואה, והנה אמר לו הנביא לך בכחך זה ידמה כי נתחדש לגדעון מאז כח נוסף על הכח שהיה לו קודם זה כדמיון מה שאמר לשאול שיתחדש לו לב אחר ובאופן שנזכר דמיון זה בדוד אחרי המשחו למלך על יד שמואל וידמה שאביו היה שר האלף ממה שאמר גדעון הנה אלפי הדל במנשה ולזה היה כח ליואש אשר יריב לו יומת עד הבקר: (רלב"ג)


{טו}  וַיֹּאמֶר אֵלָיו בִּי אֲדֹנָי בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי:

 רש"י  הנה אלפי. האלף שאני נמנה בו להיות תחת שר האלף, הוא האלף הדל בכל אלפי מנשה: (רש"י)

 מצודת דוד  אלפי. האלף שבית אבי נמנה בו, הוא הגרוע מכולן, ואנכי הוא הקטן שבבית אבי, ומי ישמע לי ללכת אחרי : (מצודת דוד)


{טז}  וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְהִכִּיתָ אֶת מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד:

 מצודת דוד  כי אהיה עמך. והכל ישמעו לך : כאיש אחד. רצה לומר, מהרה ובקלות : (מצודת דוד)


{יז}  וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְעָשִׂיתָ לִּי אוֹת שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי:

 רש"י  שאתה. כמו שאתה: (רש"י)

 מצודת דוד  אות. איזה מופת ופלא לדעת אשר אתה מלאך ה' מדבר עמי, כי לא היה רגיל בנבואה וחשב פן אין זה נבואה : (מצודת דוד)


{יח}  אַל נָא תָמֻשׁ מִזֶּה עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ וְהֹצֵאתִי אֶת מִנְחָתִי וְהִנַּחְתִּי לְפָנֶיךָ וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֵשֵׁב עַד שׁוּבֶךָ:

 מצודת דוד  והנחתי לפניך. ועשה לי בה אות : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  תמש. ענין הסרה, כמו (יהושע א ח) לא ימוש ספר התורה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  אל נא תמוש מזה עד בואי אליך. זה גם כן לעד שזה הענין היה בהקיץ כמו הענין שנראה במלאך ה' כמנוח ואשתו כמו שאנחנו עתידים לבאר שם בגזרת האל, והנה גדעון שאל אות שיכיר ממנו שהוא בא במלאכות ה' כדי שיוכל לסמוך על דבריו: (רלב"ג)


{יט}  וְגִדְעוֹן בָּא וַיַּעַשׂ גְּדִי עִזִּים וְאֵיפַת קֶמַח מַצּוֹת הַבָּשָׂר שָׂם בַּסַּל וְהַמָּרַק שָׂם בַּפָּרוּר וַיּוֹצֵא אֵלָיו אֶל תַּחַת הָאֵלָה וַיַּגַּשׁ: (ס)

 רש"י  קמח מצות. למדנו שפסח היה, יום תנופת העומר, לכך נאמר (לקמן ז יג) והנה צליל לחם שעורים מתהפך וגו': והמרק. והרוטב: (רש"י)

 מצודת דוד  בא. אל הבית : ויעש. רצה לומר, תקן ובשל : ויגש. הגיש אליו המנחה הזאת : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ואיפת. שם מדה בת שלש סאים : בסל. שס כלי מה : והמרק. הרוטב, כמו (ישעיהו סה ד) ומרק פגלים : בפדור. הוא דוד נחושת, כעין יורה, וכן (במדבר יא ח) ובשלו בפרור : (מצודת ציון)


{כ}  וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים קַח אֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הַמַּצּוֹת וְהַנַּח אֶל הַסֶּלַע הַלָּז וְאֶת הַמָּרַק שְׁפוֹךְ וַיַּעַשׂ כֵּן:

 מצודת דוד  הלז. שהיה לפניהם : שפוך. על הסלע : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הלז. הזה, כמו (בראשית כד סה) מי האיש הלזה : (מצודת ציון)


{כא}  וַיִּשְׁלַח מַלְאַךְ יְהוָה אֶת קְצֵה הַמִּשְׁעֶנֶת אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּגַּע בַּבָּשָׂר וּבַמַּצּוֹת וַתַּעַל הָאֵשׁ מִן הַצּוּר וַתֹּאכַל אֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הַמַּצּוֹת וּמַלְאַךְ יְהוָה הָלַךְ מֵעֵינָיו:

 מצודת דוד  הלך מעיניו. רצה לומר, לא ראהו עוד : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  המשענת. המטה שנשען עליה : הצור. הסלע : ותאכל. ותשרף : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה היה האות הזה שכאשר שלח מלאך ה' את קצה המשענת אשר בידו ויגע בבשר ובמצות עלתה האש מן הצור וזה דומה למופת שנתן אליהו בהר הכרמל, והנה פעולות זה הנביא דומות מצד לפעולות אליהו וזה ממה שיחזק מאמר האומר פנחס זה אליהו, וכאשר ראה גדעון כי מלאך ה' הוא פחד מן המות לחשבו כי כבר ראה בעיניו המציאות הרוחני וכבר היה מפורסם שכאשר יקרה זה ימשך אחריו המות ויראה זה ממאמר גדעון ומאמר מנוח ומאמר יעקב כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי הורה שזה הענין נפלא שתנצל נפש הרואה המציאות הרוחני ואמר בתורה ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלהים הורה על זה שהיו ראויים שישלח ידו בהם מפני ראותם האלהים: (רלב"ג)


{כב}  וַיַּרְא גִּדְעוֹן כִּי מַלְאַךְ יְהוָה הוּא (ס) (ס) וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי מַלְאַךְ יְהוָה פָּנִים אֶל פָּנִים:

 רש"י  אהה. לשון דאגה, כלומר מה תהא עלי: כי על כן ראיתי. כי על אשר ראיתי מלאך ה', לכך אני דואג וצועק 'אהה': (רש"י)

 מצודת דוד  כי מלאך ה'. כי עד הנה היה מסתפק בדבר, ולזה שאל אות : אהה ה'. רצה לומר, אתה ה', מילל אני כי לבי יפחד על אשר ראיתי מלאך, פניו מול פני : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אהה. ענין צעקת יללה : על כן. על אשר : (מצודת ציון)


{כג}  וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוָה שָׁלוֹם לְךָ אַל תִּירָא לֹא תָּמוּת:

 רלב"ג  והשיב לו מלאך ה' אחר שעלה כל כך שלא היה יכול גדעון לראותו שלום לך אל תירא לא תמות וידמה ששב אליו המלאך כשאמר לו זה המאמר והוא ג"כ אמר לו בלילה שיקח את פר השור אשר לאביו ואפשר שיאמר שזה הדבור שהיה בלילה היתה מדרגת מה ממדרגות הנבואה והביאור הקודם הוא יותר נראה לנו: (רלב"ג)


{כד}  וַיִּבֶן שָׁם גִּדְעוֹן מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקְרָא לוֹ יְהוָה שָׁלוֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה עוֹדֶנּוּ בְּעָפְרָת אֲבִי הָעֶזְרִי: (פ)

 רש"י  ויקרא לו. גדעון למזבח: ה' שלום. ה' הוא שלומנו: (רש"י)

 מצודת דוד  לו. למזבח : ה' שלום. רצה לומר, פה אמר לי ה' שלום : עודנו. עוד הוא עומד בעפרה שהיא מנחלת בני אביעזר : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  עודנו. מלשון עוד : (מצודת ציון)


{כה}  וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוָה קַח אֶת פַּר הַשּׁוֹר אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וּפַר הַשֵּׁנִי שֶׁבַע שָׁנִים וְהָרַסְתָּ אֶת מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וְאֶת הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו תִּכְרֹת:

 רש"י  פר השור. פר הבחור, שהשור בן יומו קרוי שור: ופר השני. (תרגום:) ותורא תנינא: שבע שנים. (תרגום: ) דאיתפטם שבע שנין לעבודה זרה. שמונה דברים הותרו אותו הלילה: מוקצה, אשרה, ולילה, ובמה וכו', כדאיתא בתמורה (כח ב): (רש"י)

 מצודת דוד  אשר לאביך. שהוא של אביך : ופד השני. גם קח פר השני שנתפטם לעבודה זרה זה שבע שנים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  פר השור. הכפל לתוספת ביאור, כמו (ויקרא טז ג) פר בן בקר : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ידמה שיהיה הרצון באמרו פר השור אשר לאביך כי לאביו היה שור גדול והשתדלו להקצו' הפר שיוליד השור ההוא תחלה לע"ג מלידה ומבטן ומהריון כדי שיהיה יפה וגדול כשור שהולידו ויהיה מקודש לע"ג מיום היותו, וכן הקצו גם כן זה הפר השני שהוליד השור ההוא והנה היו מוקצים ז' שנים וזה יורה כי זה הטעות היה מעת התחלת השעבוד כי ז' שנים היו תחת יד מדין כשקרה זה והיה לאביו מזבח לבעל והאשרה היתה אצלו וצוה השם יתברך באמצעו' הנביא או המלאך שיהרוס את מזבח הבעל אשר לאביו ושיכרות האשרה אשר אצלו: (רלב"ג)


{כו}  וּבָנִיתָ מִזְבֵּחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל רֹאשׁ הַמָּעוֹז הַזֶּה בַּמַּעֲרָכָה וְלָקַחְתָּ אֶת הַפָּר הַשֵּׁנִי וְהַעֲלִיתָ עוֹלָה בַּעֲצֵי הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר תִּכְרֹת:

 רש"י  ראש המעוז. ראש הסלע: (רש"י)

 מצודת דוד  המעוז הזה. הוא הסלע האמור למעלה (פסוק כ) : במערכה. רצה לומר, במקום ישר, שתוכל לערוך שם אבני המזבח : הפר השני. והפר אשר לאביו, צוה לקחתו לבל יקריבו הם לעבודה זרה, ולא הוזכר מה נעשה בו, או זהו הפר אשר לאביו, וכמו שכתוב למעלה : בעצי האשרה. להבעיר בהם האש : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  המעוז. מלשון עת וחוזק, והוא הסלע : במערכה. מלשון עריכה וסדור : (מצודת ציון)

 רלב"ג  על ראש המעוז הזה. הוא הסלע שהניח עליו הבשר והמצות: במערכה. ר"ל במקום המסודר בו שיוכל להבנות בו מזבח וצוה שיקריב בו הפר ההוא לאל ויעלהו עולה בעצי האשרה וכל זה היה הוראת שעה כמו שארז"ל כי זה נעשה בזר ובחוץ ובלילה ובעצי האשרה והנה עשה מהמוקצה לע"ג קרבן לש"י כי יראה שבעשותו בהפך האמונה שגדל בה תשלם לו ההצלה וההצלחה בהפך ממה שהיו חושבים עובדי ע"ג והנה היתה הכונה להוסיף בגדעון אמונה בש"י: (רלב"ג)


{כז}  וַיִּקַּח גִּדְעוֹן עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מֵעֲבָדָיו וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהוָה וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָרֵא אֶת בֵּית אָבִיו וְאֶת אַנְשֵׁי הָעִיר מֵעֲשׂוֹת יוֹמָם וַיַּעַשׂ לָיְלָה:

 רלב"ג  ולפי שזה הענין לא היה יכול גדעון לעשותו הוא לבד ויקרא י' אנשים מעבדיו יעזרוהו בזה עם שזה היה קדוש השם והיה מן הראוי שיהיה בפרהסיא לפי מה שהיה אפשר לו והמספר המעט שישלם בו זה הוא י' ולולי יראתו את בית אביו ואת אנשי העיר שימנעו אותו מעשות זה היה עושה זה ביום להוסיף בזה פרסום: (רלב"ג)


{כח}  וַיַּשְׁכִּימוּ אַנְשֵׁי הָעִיר בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה נֻתַּץ מִזְבַּח הַבַּעַל וְהָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו כֹּרָתָה וְאֵת הַפָּר הַשֵּׁנִי הֹעֲלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַבָּנוּי:

 מצודת דוד  הבנוי. אשר נבנה זה מחדש : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נתץ. נשבר וכתות : (מצודת ציון)


{כט}  וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מִי עָשָׂה הַדָּבָר הַזֶּה וַיִּדְרְשׁוּ וַיְבַקְשׁוּ וַיֹּאמְרוּ גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ עָשָׂה הַדָּבָר הַזֶּה:

 מצודת דוד  ויאמרו גדעון. לא פירש מי היו האומרים : (מצודת דוד)

 רלב"ג  והנה כאשר השכימו אנשי העיר בבקר ראו כי נותץ הבעל והאשרה אשר עליו כורת והכירו כי הפר השני הוא הועל על המזבח הבנוי כי אולי נשארו ממנו קצת איברים שלא נשרפו כאילו תאמר שנשארו קרניו והיה בהן סימן הכירו בו כי זה הפר היה או שפטו זה מאומד כשלא מצאו הפר השני והכירו כי המזבח שבנה הקריב בו קרבן וחקרו ומצאו שגדעון עשה זה והגיע מרוע תכונתם עד שחשבו להמיתו על זה לולי מה שאמר להם יואש אביו שהיה אדוניהם: (רלב"ג)


{ל}  וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל יוֹאָשׁ הוֹצֵא אֶת בִּנְךָ וְיָמֹת כִּי נָתַץ אֶת מִזְבַּח הַבַּעַל וְכִי כָרַת הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו:

 מצודת דוד  וימת. רצה לומר, נמית אותו : (מצודת דוד)


{לא}  וַיֹּאמֶר יוֹאָשׁ לְכֹל אֲשֶׁר עָמְדוּ עָלָיו הַאַתֶּם תְּרִיבוּן לַבַּעַל אִם אַתֶּם תּוֹשִׁיעוּן אוֹתוֹ אֲשֶׁר יָרִיב לוֹ יוּמַת עַד הַבֹּקֶר אִם אֱלֹהִים הוּא יָרֶב לוֹ כִּי נָתַץ אֶת מִזְבְּחוֹ:

 רש"י  האתם תריבון לבעל. בשביל הבעל: תושיעון אותו. תנקמו נקמתו, וכן (שמואל א כה לב): והושיעה ידי לי, דדוד בנבל: אשר יריב לו. בשבילו: עד הבקר. עד הבקר המתינו: אם אלהים הוא. יריב הוא לעצמו ריבו ונקמתו, וכדי לדחותם עד שיברח גדעון היה אומר כן: (רש"י)

 מצודת דוד  האתם. וכי אתם תריבון בעבור הבעל, וכי אתם תושיעון אותו, בתמיה : אשר. מי אשר יריב בעבורו יומת על ידי עד הבוקר, רצה לומר, טרם יבוא הבוקר השני : אם אלהים הוא. אם יש בו אלהות, יריב בעצמו את ריבו : (מצודת דוד)

 רלב"ג  האתם תריבון לבעל ר"ל האם ראוי שאתם תריבון בעבור הבעל הנה אתם מראים בזה שאינכם מאמינים שהוא אלוה כי לא יצטרך שתריכון בעדו אם היה אלוה ולפי שהיה הוא ראש הע"ג הזאת כמו שנראה ממה שאמר פר השור אשר לאביך מזבח הבעל אשר לאביך והיה עם זה שר להם אמר שאשר יריב בעבור הבעל מהם יומת עד הבקר ר"ל שלא ימתינו להמיתו כי אם עד אור הבקר ר"ל לפי שהוא מורה שאינו מאמין שיהיה הבעל אלוה והוא קרא שם בנו ירובעל לזאת הסבה כאילו הוא מתפלל שירב בו הבעל, והנה לא ספר בזה הספור מה נעשה מפר השור אשר לאביו שצוה לקחת אותו וידמה שהמיתו באופן שלא יהנו ממנו כדין המוקצה ולא נצטרך לפרש זה כי הוא ממשפטי התורה וצוה לקחתו להצילם שלא יהיו מקריבין אותו לע"ג כמו שארז"ל: (רלב"ג)


{לב}  וַיִּקְרָא לוֹ בַיּוֹם הַהוּא יְרֻבַּעַל לֵאמֹר יָרֶב בּוֹ הַבַּעַל כִּי נָתַץ אֶת מִזְבְּחוֹ: (פ)

 רש"י  ירב בו. בגדעון. אצל ריב נופל עם, או את, או בו, כמו (בראשית לא לו): וירב בלבן, אבל 'לו' אינו נופל על הלשון, וכל 'לו' הכתובים כאן 'בשביל' הם: (רש"י)

 מצודת דוד  ויקרא לו. יואש קרא לגדעון בנו : (מצודת דוד)


{לג}  וְכָל מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם נֶאֶסְפוּ יַחְדָּו וַיַּעַבְרוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל:

 מצודת דוד  ויעברו. את הירדן : (מצודת דוד)

 רלב"ג  וכל מדין ועמלק ובני קדם היו נאספים להשחית את ישראל וחנו בעמק יזרעאל: (רלב"ג)


{לד}  וְרוּחַ יְהוָה לָבְשָׁה אֶת גִּדְעוֹן וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר וַיִּזָּעֵק אֲבִיעֶזֶר אַחֲרָיו:

 רש"י  רוח ה'. רוח גבורה: ויזעק אביעזר. כל המשפחה: (רש"י)

 מצודת דוד  ורוח ה'. בא לו מה' רוח גבורה ואומץ הלב : ויתקע. לסימן להאסף : ויזעק. נאספו אחריו משפחת אביעזר : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויזעק. ענין אסיפה, על כי בא בזעקת המאסף, וכן (לקמן יח כג) מה לך כי נזעקת : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ורוח ה' לבשה את גדעון. ר"ל רוח גבורה כמו שתרגם יונתן ויתכן עוד ששרתה עליו רוח הקדש, ותקע בשופר ונזעקו כל משפחות אביעזר אחריו והם יושבי עפרה כי הוא היה מהמשפחה והיה אדון להם ולזה לא הוצרך לשלוח להם מלאכים: (רלב"ג)


{לה}  וּמַלְאָכִים שָׁלַח בְּכָל מְנַשֶּׁה וַיִּזָּעֵק גַּם הוּא אַחֲרָיו וּמַלְאָכִים שָׁלַח בְּאָשֵׁר וּבִזְבֻלוּן וּבְנַפְתָּלִי וַיַּעֲלוּ לִקְרָאתָם:

 מצודת דוד  לקראתם. באו אל גדעון ואנשיו למולם : (מצודת דוד)


{לו}  וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֶל הָאֱלֹהִים אִם יֶשְׁךָ מוֹשִׁיעַ בְּיָדִי אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ:

 מצודת ציון  ישך. יש אתה, רוצה לומר, יש הדבר הזה שאתה מושיע וכו' : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה גדעון היה עדיין מאמין ואינו מאמין ושאל אות מהש"י אם יהיה מושיע בידו כאשר דבר ולא הספיק לו האות הא' כי מדרך הגזה שתמשוך הלחיות ולזה שאל אות שני הפך הא' והוא שיהיה חורב על הגזה לבדה ועל כל הארץ יהיה טל, והנכון בעיני כי לנביא שאל אלו האותות וע"י הנביא עשה אותם הש"י וצוה אותו הש"י ע"י נביאו או הודיע לו זה הש"י כמראה הנבואה והשיב לביתו כל איש אשר הוא ירא וחרד כמו שהושרש זה בתורה עד שבזה תועלת שני להכיר לישראל כי לא בכחם נצחו אויביהם בזאת המלחמה אך היה זה מאת הש"י אשר הוא נלחם להם: (רלב"ג)


{לז}  הִנֵּה אָנֹכִי מַצִּיג אֶת גִּזַּת הַצֶּמֶר בַּגֹּרֶן אִם טַל יִהְיֶה עַל הַגִּזָּה לְבַדָּהּ וְעַל כָּל הָאָרֶץ חֹרֶב וְיָדַעְתִּי כִּי תוֹשִׁיעַ בְּיָדִי אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ:

 מצודת דוד  וידעתי. על ידי המופת הזה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מציג. מעמיד, כמו (שמות י כד) צאנכם ובקרכם יוצג : גזת הצמר. צמר הגזוז ונתלש : חרב. יובש : (מצודת ציון)


{לח}  וַיְהִי כֵן וַיַּשְׁכֵּם מִמָּחֳרָת וַיָּזַר אֶת הַגִּזָּה וַיִּמֶץ טַל מִן הַגִּזָּה מְלוֹא הַסֵּפֶל מָיִם:

 רש"י  ויהי כן. שהיה טל על הגזה לבדה יותר מבשאר מקומות, כמו שהוא אומר (פסוק לז): מלא הספל מים, אבל 'על כל הארץ חורב' לא נתקיים, שהברית כרותה לטל שאינו נעצר (תענית ג א): ויזר. לשון מכבש, וכן (ישעיהו א ו): לא זורו ולא חובשו, לא נחבשו להוציא הלחה: (רש"י)

 מצודת דוד  ויזר. סחט להוציא הבלוע, והיה נמצץ ספל מלא : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויזר. ענין הוצאת דבר בלוע, כמו (ישעיהו נט ה) והזורה תבקע אפעה : וימץ. ענין מציצה, וכן (ישעיהו טז ד) אפס המץ : הספל. שם כלי מה : (מצודת ציון)


{לט}  וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֶל הָאֱלֹהִים אַל יִחַר אַפְּךָ בִּי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפָּעַם אֲנַסֶּה נָּא רַק הַפַּעַם בַּגִּזָּה יְהִי נָא חֹרֶב אֶל הַגִּזָּה לְבַדָּהּ וְעַל כָּל הָאָרֶץ יִהְיֶה טָּל: {מ}  וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים כֵּן בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיְהִי חֹרֶב אֶל הַגִּזָּה לְבַדָּהּ וְעַל כָּל הָאָרֶץ הָיָה טָל: (פ)

שופטים פרק-ז

{א}  וַיַּשְׁכֵּם יְרֻבַּעַל הוּא גִדְעוֹן וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּחֲנוּ עַל עֵין חֲרֹד וּמַחֲנֵה מִדְיָן הָיָה לוֹ מִצָּפוֹן מִגִּבְעַת הַמּוֹרֶה בָּעֵמֶק:

 רש"י  מגבעת המורה בעמק. (תרגום: ) דמסתכיא למישרא. המורה, לשון הוראה וראיה, כמו (משלי ו יג) מורה באצבעותיו, שמשם צופים ורומזים בעמק: (רש"י)

 מצודת דוד  היה לו. עמד מצפון גדעון, והתחלת מקום עמדם היה מן 'גבעת המורה', העומדת בעמק : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מגבעת המורה. שם מקום : (מצודת ציון)


{ב}  וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל גִּדְעוֹן רַב הָעָם אֲשֶׁר אִתָּךְ מִתִּתִּי אֶת מִדְיָן בְּיָדָם פֶּן יִתְפָּאֵר עָלַי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יָדִי הוֹשִׁיעָה לִּי:

 רש"י  יתפאר. וונטי''ר בלע''ז: (רש"י)

 מצודת דוד  עלי. למולי : ידי הושיעה לי. בעבור העם הרב הזה : (מצודת דוד)


{ג}  וְעַתָּה קְרָא נָא בְּאָזְנֵי הָעָם לֵאמֹר מִי יָרֵא וְחָרֵד יָשֹׁב וְיִצְפֹּר מֵהַר הַגִּלְעָד וַיָּשָׁב מִן הָעָם עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים נִשְׁאָרוּ: (ס)

 רש"י  ויצפר. בבקר, לשון ארמי: צפרא: (רש"י)

 מצודת דוד  ויצפר. ישכימו בבוקר, למען לא יראום אדם בשובם ולא יכלימום : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויצפר. תרגום של 'בוקר' הוא 'צפרא', וכן (יחזקאל ז ז) באה הצפירה, ורצונו לומר ישכים בבוקר : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והרצון בזה ויצפור שישכים בבקר לשוב מהר הגלעד: (רלב"ג)


{ד}  וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל גִּדְעוֹן עוֹד הָעָם רָב הוֹרֵד אוֹתָם אֶל הַמַּיִם וְאֶצְרְפֶנּוּ לְךָ שָׁם וְהָיָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה יֵלֵךְ אִתָּךְ הוּא יֵלֵךְ אִתָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה לֹא יֵלֵךְ עִמָּךְ הוּא לֹא יֵלֵךְ:

 מצודת דוד  ואצרפנו. אעשה כהצורף הזה, המפריד הסיגים מן הכסף : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ואצרפנו. מלשון צרוף וזקוק : (מצודת ציון)


{ה}  וַיּוֹרֶד אֶת הָעָם אֶל הַמָּיִם וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל גִּדְעוֹן כֹּל אֲשֶׁר יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ מִן הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד וְכֹל אֲשֶׁר יִכְרַע עַל בִּרְכָּיו לִשְׁתּוֹת:

 רש"י  כל אשר ילוק בלשונו וגו' וכל אשר יכרע על ברכיו לשתות. תציג אותו לבד חוץ מסיעתך, כי הם לא ילכו עמך, שכך הם למודים לכרוע לפני עבודת גלולים: (רש"י)

 מצודת דוד  כל אשר ילק. כי השואב את המים בתוך ידיו ושותה מהם, אי אפשר לו לשתות בשפתיו כדרך כל הארץ רק מלקק בלשונו כדרך שתיית הכלב, אבל הכורע על ברכיו לשתות מהנחל, יכול הוא לשתות בשפתיו, ולזה צוה להעמיד המלקקים לבד והכורעים לבד : וכל אשר יכרע וגו'. רצה לומר, וכן תציג לבד כל אשר יכרע וכו' : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ילק. ענין לחיכה בלשון, כמו (מלכים א כא יט) ילקו הכלבים : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה לזאת הסבה גם כן לא רצה השם שישארו עמו זולתי המלקקים בידם אל פיהם כי זה מורה על חריצות וגבורה ואולם אשר כרעו על ברכיהם לשתות הם עצלים ורצה שישובו להם והנה במאמר הא' הגדיל מהם בעלי העבירות ורכי הלבב כי האיש הירא הוא ירא מעבירה שבידו כמו שביארו ז"ל בפרק משוח מלחמה והחרד הוא רך הלבב ובזה הענין השני הבדיל העצלים ולא השאיר כי אם הצדיקים והחרוצים והגבורי' והם היו שלש מאות איש לבד ובהם לבד החזיק כמו שצוה לו הש"י ע"י נביאו או בעצמו במראה הנבואה: (רלב"ג)


{ו}  וַיְהִי מִסְפַּר הַמֲלַקְקִים בְּיָדָם אֶל פִּיהֶם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְכֹל יֶתֶר הָעָם כָּרְעוּ עַל בִּרְכֵיהֶם לִשְׁתּוֹת מָיִם: (ס)

 רש"י  המלקקים בידם. אין זה דרך כריעה כלוקק בלשונו: (רש"י)


{ז}  וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל גִּדְעוֹן בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הַמֲלַקְקִים אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וְנָתַתִּי אֶת מִדְיָן בְּיָדֶךָ וְכָל הָעָם יֵלְכוּ אִישׁ לִמְקֹמוֹ:

 מצודת דוד  המלקקים. בחר במלקקים ומאס בכורעים, לפי שהכורעים הורגלו לכרוע להעבודה זרה ולא כן המלקקים : (מצודת דוד)


{ח}  וַיִּקְחוּ אֶת צֵדָה הָעָם בְּיָדָם וְאֵת שׁוֹפְרֹתֵיהֶם וְאֵת כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל שִׁלַּח אִישׁ לְאֹהָלָיו וּבִשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הֶחֱזִיק וּמַחֲנֵה מִדְיָן הָיָה לוֹ מִתַּחַת בָּעֵמֶק: (פ)

 מצודת דוד  ויקחו. המלקקים לקחו מיתר העם צידם ושופרותיהם : ואת כל וגו'. המה הכורעים : החזיק. אחז בהם ללכת עמו : מתחת. וגדעון היה בהר ממעל : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  צדה. מזון : החזיק. אחז : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ולקחו צדת העם בידם ושופרותיהם כדי שיהיה שופר ביד כל אחד מהם וידמה שהש"י הודיע לו איך תהיה התשועה ביד שלש מאות האנשים האלה ר"ל שזה יהיה בשיתן שופרות ביד כלם וכדים רקים ולפידים בוערים באש בתוך הכדים כאופן שעשו זה ואולם קצר הכתוב כמנהגו וחזק הש"י לבו במספר החלום ואת שברו כי זה ממה שהורה אמתות מה שיעד להם הש"י: (רלב"ג)


{ט}  וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה קוּם רֵד בַּמַּחֲנֶה כִּי נְתַתִּיו בְּיָדֶךָ: {י}  וְאִם יָרֵא אַתָּה לָרֶדֶת רֵד אַתָּה וּפֻרָה נַעַרְךָ אֶל הַמַּחֲנֶה:

 מצודת דוד  ואם ירא וגו'. אם תפחד לרדת להלחם בם, רד לשמוע מה בפיהם : (מצודת דוד)


{יא}  וְשָׁמַעְתָּ מַה יְדַבֵּרוּ וְאַחַר תֶּחֱזַקְנָה יָדֶיךָ וְיָרַדְתָּ בַּמַּחֲנֶה וַיֵּרֶד הוּא וּפֻרָה נַעֲרוֹ אֶל קְצֵה הַחֲמֻשִׁים אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה:

 מצודת דוד  ואחר. שכשתשמע מה בפיהם, אז 'תחזקנה ידיך', ותרד אל המחנה להלחם בם : אל קצה החמשים. דרך המחנה להעמיד בלילה מסביב אנשים מזויינים, לשומרים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  החמשים. המזוינים, וכן (יהושע א יד) תעברו חמשים : (מצודת ציון)


{יב}  וּמִדְיָן וַעֲמָלֵק וְכָל בְּנֵי קֶדֶם נֹפְלִים בָּעֵמֶק כָּאַרְבֶּה לָרֹב וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר כַּחוֹל שֶׁעַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב:

 רש"י  נפלים בעמק. שוכנים בעמק: (רש"י)

 מצודת ציון  נפלים. חונים, כמו (בראשית כה יח) על פני כל אחיו נפל : (מצודת ציון)


{יג}  וַיָּבֹא גִדְעוֹן וְהִנֵּה אִישׁ מְסַפֵּר לְרֵעֵהוּ חֲלוֹם וַיֹּאמֶר הִנֵּה חֲלוֹם חָלַמְתִּי וְהִנֵּה (צלול) צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹרִים מִתְהַפֵּךְ בְּמַחֲנֵה מִדְיָן וַיָּבֹא עַד הָאֹהֶל וַיַּכֵּהוּ וַיִּפֹּל וַיַּהַפְכֵהוּ לְמַעְלָה וְנָפַל הָאֹהֶל:

 רש"י  צליל; צלול' כתיב, שהיה הדור צלול מן הצדיקים: צליל לחם שערים. (תרגום:) חרר דלחם שעורים, חררה שאופין על הגחלים: לחם שערים. הוא זכות העומר הקרב בפסח: ויכהו ויפל. האהל: ויהפכהו. האהל מלמטה למעלה, ונפל האהל: (רש"י)

 מצודת דוד  ויכהו. הצליל הכה את האהל ונפל הוא אל תוך האהל, והיפך תחתית האהל למעלה ונפל האהל : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  צליל. מלשון צלי, ורצונו לומר חררה אפויה על הגחלים : מתהפך. מתהפך ומתגלגל, כי בעת הגלגול יתהפך מעבר לעבר : (מצודת ציון)

 רלב"ג  צלול לחם שעורים. ר"ל קול הברת לחם שעורים: (רלב"ג)


{יד}  וַיַּעַן רֵעֵהוּ וַיֹּאמֶר אֵין זֹאת בִּלְתִּי אִם חֶרֶב גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ אִישׁ יִשְׂרָאֵל נָתַן הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ אֶת מִדְיָן וְאֶת כָּל הַמַּחֲנֶה: (פ)

 מצודת דוד  אין זאת. אין פתרון אחר, רק יורה על נצחון חרב גדעון, כאשר דבר קל כצליל הפך את האהל החזק ממנו, כן גדעון החלש ינצח עם רב וחזק : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  איש. רוצה לומר, גדול וחשוב : (מצודת ציון)


{טו}  וַיְהִי כִשְׁמֹעַ גִּדְעוֹן אֶת מִסְפַּר הַחֲלוֹם וְאֶת שִׁבְרוֹ וַיִּשְׁתָּחוּ וַיָּשָׁב אֶל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר קוּמוּ כִּי נָתַן יְהוָה בְּיֶדְכֶם אֶת מַחֲנֵה מִדְיָן:

 רש"י  את מספר החלום. את סיפור החלום, (תרגום:) ית שועית חלמא וית פשריה: ואת שברו. ואת ממכרו, כלומר: ואת פתרונו: (רש"י)

 מצודת דוד  וישתחו. בהודאה לה' : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  שברו. רוצה לומר, פתרונו, כי החלום הוא דבר סתום וסגור, ועל ידי הפתרון ישובר ויופתח : (מצודת ציון)


{טז}  וַיַּחַץ אֶת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיִּתֵּן שׁוֹפָרוֹת בְּיַד כֻּלָּם וְכַדִּים רֵקִים וְלַפִּדִים בְּתוֹךְ הַכַּדִּים:

 רש"י  שופרות ולפדים. להזכיר זכות מתן תורה. ופשוטו: לילה היה, כמו שכתוב (פסוק ט) והיה חשך, לפיכך נשאו שם לפידים להאיר להם ונתנום בכדים כדי שלא יבינו בלפידים: (רש"י)

 מצודת ציון  ויחץ. ענין חלוקה והפלגה : ראשים. רוצה לומר, חלקים, כמו (בראשית ב י) והיה לארבעה ראשים : וכדים. שם כלי מה : רקים. ריקנים : ולפדים. עץ דולק וקשור בו שלהבת, כמו (ישעיהו סב א) כלפיד יבער : (מצודת ציון)


{יז}  וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ וְהִנֵּה אָנֹכִי בָא בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה וְהָיָה כַאֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה כֵּן תַּעֲשׂוּן:

 רש"י  ממני תראו. את אשר אני עושה, ראו ועשו כן: (רש"י)


{יח}  וְתָקַעְתִּי בַּשּׁוֹפָר אָנֹכִי וְכָל אֲשֶׁר אִתִּי וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָרוֹת גַּם אַתֶּם סְבִיבוֹת כָּל הַמַּחֲנֶה וַאֲמַרְתֶּם לַיהוָה וּלְגִדְעוֹן: (פ)

 רש"י  אנכי וכל אשר אתי. אחד מן הראשים, ומאה איש היה עמו (פסוק ט): לה' ולגדעון. (תרגום:) חרבא דמקטלא מן קדם ה' ונצחנא על ידי גדעון: (רש"י)

 מצודת דוד  סביבות כל המחנה. של מדין ועמלק וכו' : לה' ולגדעון. רצה לומר, התשועה תיוחס לה', ובאה על ידי גדעון : (מצודת דוד)


{יט}  וַיָּבֹא גִדְעוֹן וּמֵאָה אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה רֹאשׁ הָאַשְׁמֹרֶת הַתִּיכוֹנָה אַךְ הָקֵם הֵקִימוּ אֶת הַשֹּׁמְרִים וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת וְנָפוֹץ הַכַּדִּים אֲשֶׁר בְּיָדָם:

 רש"י  הקם הקימו. כבר בני החיל את השומרים שהיתה משמרתם באשמורת התיכונה, שכן דרך בני גייסות להעמיד שומרים, אלו ישמרו שליש הלילה הראשון ואלו שליש השני, ואלו שליש האחרון: ונפוץ הכדים. ולשבור הכדים אשר בידם: (רש"י)

 מצודת דוד  ראש וגו'. בתחלת משמר האמצעי : אך הקם. בעת אשר הקימו את השומרים לשמור, כי הדרך הוא להעמיד שומרים אחרים בכל משמר לשמור את המחנה : ויתקעו. גדעון ואנשיו : ונפוץ הכדים. למען יראו הלפידים להבהיל את בני מדין וכו' : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  האשמרת. הלילה נחלקת לשלשה חלקים, ויקראו אשמורות על שם שנחלקה לשלשה כתות מלאכים, וכל כת שומר זמנו לומר בה שירה (ברכות ב ב) : התיכונה. מלשון תוך, רוצה לומר, האמצעית : ונפוץ. ענין שבירה עם הפזור, וכן (תהלים קלז ט) ונפץ עולליך : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ראש האשמורת התיכונה. אחר עבור שליש הלילה והנה בראש האשמורת ההיא הקימו השומרים מדין ועמלק לשמור המחנה שיהיו שם הם ערים לפי שכל אנשי המחנה היו ישנים וידמה שכן היו שם שומרי' ממונים לקום בראש כל אשמורת ואשמורת ממשמרות הלילה כי אין לאומר שיאמר שלא ישנו אנשי המלחמה עד סוף האשמורת הראשונה ולזה הוצרכו אז להקים את השומרים לא קודם זה כי מה ששמע גדעון ברדתו במחנה קודם זה הורה שכבר היו ישנים והנה התחיל תחלה לתקוע בשופר גדעון ומאה איש אשר אתו ואחר תקעו בשופרות שני הראשים הנשארים והאנשים אשר אתם ובעת שהתחילו לתקוע בשופרות שברו הכדים אשר בידם ונשארו הלפידים וראו שלש מאות הלפידים אשר בוערים תכף שהקיצו והיו אלו האנשים קוראים בקול גדול חרב לה' ולגדעון ועם רוב הבהלה חשבו חיל מהם שיהיה חיל גדעון ביניהם וחשב כ"א מהם שיהיה רעהו מאנשי גדעון ולזאת הסבה היה חרב איש באחיו והנה קצתם היו הורגין קצתם וקצתם היו נסים מפחד מי שהיה אצלם שחשבו שיהיה מחיל גדעון: (רלב"ג)


{כ}  וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הָרָאשִׁים בַּשּׁוֹפָרוֹת וַיִּשְׁבְּרוּ הַכַּדִּים וַיַּחֲזִיקוּ בְיַד שְׂמאוֹלָם בַּלַּפִּדִים וּבְיַד יְמִינָם הַשּׁוֹפָרוֹת לִתְקוֹעַ וַיִּקְרְאוּ חֶרֶב לַיהוָה וּלְגִדְעוֹן:

 מצודת דוד  שלשת הראשים. כי גם שני הראשים האחרים תקעו, כאשר אמר להם גדעון (פסוק יח), ותקעתם בשופרות גם אתם : חרב לה'. תשועת החרב תיוחס לה', ובאה על ידי גדעון : (מצודת דוד)


{כא}  וַיַּעַמְדוּ אִישׁ תַּחְתָּיו סָבִיב לַמַּחֲנֶה וַיָּרָץ כָּל הַמַּחֲנֶה וַיָּרִיעוּ (ויניסו) וַיָּנוּסוּ:

 רש"י  ויריעו. תרועת מסע וניסה: (רש"י)

 מצודת דוד  איש. כל אחד מישראל עמד במקומו סביב למחנה מדין : ויריעו. תרועת שבר וניסה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  תחתיו. במקומו : (מצודת ציון)


{כב}  וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הַשּׁוֹפָרוֹת וַיָּשֶׂם יְהוָה אֵת חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ וּבְכָל הַמַּחֲנֶה וַיָּנָס הַמַּחֲנֶה עַד בֵּית הַשִּׁטָּה צְרֵרָתָה עַד שְׂפַת אָבֵל מְחוֹלָה עַל טַבָּת:

 מצודת דוד  ויתקעו. רצה לומר, במה שתקעו שלש מאות שופרות שהוא דבר מבהיל, בא מהומה ביניהם ומה' היתה שיהרגו זה את זה, ובכל המחנה היתה כזאת : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  על טבת. עד טבת, והוא שם מקום : (מצודת ציון)


{כג}  וַיִּצָּעֵק אִישׁ יִשְׂרָאֵל מִנַּפְתָּלִי וּמִן אָשֵׁר וּמִן כָּל מְנַשֶּׁה וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרֵי מִדְיָן:

 מצודת ציון  ויצעק. ענין אסיפה, על כי באה בצעקת המאסף : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה נזעקו בני ישראל מנפתלי ומן אשר ומן כל מנשה ורדפו אחרי מדין לכלותם בעת שהיו נבהלים והיו נסים: (רלב"ג)


{כד}  וּמַלְאָכִים שָׁלַח גִּדְעוֹן בְּכָל הַר אֶפְרַיִם לֵאמֹר רְדוּ לִקְרַאת מִדְיָן וְלִכְדוּ לָהֶם אֶת הַמַּיִם עַד בֵּית בָּרָה וְאֶת הַיַּרְדֵּן וַיִּצָּעֵק כָּל אִישׁ אֶפְרַיִם וַיִּלְכְּדוּ אֶת הַמַּיִם עַד בֵּית בָּרָה וְאֶת הַיַּרְדֵּן:

 רש"י  ולכדו להם את המים. המפסיקין בין ארם לארץ כנען: ואת הירדן. שגם הוא היה מפסיק: (רש"י)

 מצודת דוד  ולכדו. רצה לומר, קחו המעברות מן הנחל אשר היה סמוך להם ועד בית ברה קחו ואף מעברות הירדן קחו, לבל יוכל לעבור המים : להם. רצה לומר, בעבור מדין, לבל יוכלו לעבור : (מצודת דוד)

 רלב"ג  ומלאכים שלח גדעון בכל הר אפרים שירדו לקראת מדין וילכדו להם את המים עד בית ברה ואת הירדן כדי שלא יוכלו לעבור המים וילכדום ויהרגום בהיות להם המלחמה פנים ואחור: (רלב"ג)


{כה}  וַיִּלְכְּדוּ שְׁנֵי שָׂרֵי מִדְיָן אֶת עֹרֵב וְאֶת זְאֵב וַיַּהַרְגוּ אֶת עוֹרֵב בְּצוּר עוֹרֵב וְאֶת זְאֵב הָרְגוּ בְיֶקֶב זְאֵב וַיִּרְדְּפוּ אֶל מִדְיָן וְרֹאשׁ עֹרֵב וּזְאֵב הֵבִיאוּ אֶל גִּדְעוֹן מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן:

 רש"י  הביאו אל גדעון מעבר לירדן. בבקר, כשעבר גדעון את הירדן לרדוף אחר זבח וצלמונע: (רש"י)

 מצודת דוד  וילכדו. בני אפרים לכדו : מעבר לירדן. כשעבר גדעון את הירדן לרדוף אחר זבח וצלמנע, הביאו לו לשם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אל מדין. את מדין : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה לקחו את עורב ואת זאב שני שרי מדין והרגו את עורב בצור אחד קראוהו אחר זה צור עורב והרגו את זאב במישור אחד היתה תמונתו כתמונת יקב וקראוהו אחר זה יקב זאב מפני זה המעשה שאירע בו: (רלב"ג)

שופטים פרק-ח

{א}  וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ אֶפְרַיִם מָה הַדָּבָר הַזֶּה עָשִׂיתָ לָּנוּ לְבִלְתִּי קְרֹאות לָנוּ כִּי הָלַכְתָּ לְהִלָּחֵם בְּמִדְיָן וַיְרִיבוּן אִתּוֹ בְּחָזְקָה:

 מצודת דוד  לבלתי קראות לנו. בתחלת המלחמה כאשר הלכת להלחם, ומה זה קראת לנו אחר הנצוח : (מצודת דוד)


{ב}  וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֶה עָשִׂיתִי עַתָּה כָּכֶם הֲלוֹא טוֹב עֹלְלוֹת אֶפְרַיִם מִבְצִיר אֲבִיעֶזֶר:

 רש"י  מה עשיתי עתה ככם. מה חשוב מה שעשיתי בתחילתו, כמה שעשיתם אתם בסוף: הלא טוב עללות. שבאו לידכם בסוף מתחלת הבציר שבצרנו אני ומשפחתי, שהרי בידכם נתן ה' את המלכים: (רש"י)

 מצודת דוד  מה עשיתי. רצה לומר, הנה עם כל זה הנצוח יקרא על שמכם, כי מהו הנצוח אשר עשיתי אני עתה כמו אתם : הלא טוב וגו'. רצה לומר, הנצחון שעשיתם בסוף המלחמה, הוא יותר גדול מהנצחון שעשו אני עם משפחתי אביעזר בתחלתה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  עוללות. הם הענבים הפחותים הנלקטים בסוף, כמו (ישעיהו יז ו) ונשאר בו עוללת : מבציר. תחילת הלקיטה תקרא 'בציר', כמו (דברים כד כא) כי תבצור כרמך : (מצודת ציון)

 רלב"ג  הלא טוב עוללות אפרים וגו'. דמה החלשים לעוללות שהם ענבים חסרים והגבורים לענבים השלמים אשר יבצרו אותם כי העוללות היו מניחים לעניים ואמר לפייסם כי טובים החלשים שבאפרי' יותר מהגבורי' שבמשפחתו ובזה שקטה כעסם: (רלב"ג)


{ג}  בְּיֶדְכֶם נָתַן אֱלֹהִים אֶת שָׂרֵי מִדְיָן אֶת עֹרֵב וְאֶת זְאֵב וּמַה יָּכֹלְתִּי עֲשׂוֹת כָּכֶם אָז רָפְתָה רוּחָם מֵעָלָיו בְּדַבְּרוֹ הַדָּבָר הַזֶּה:

 רש"י  ומה יכלתי. לעשות שיהא חשוב כמעשה שלכם: (רש"י)

 מצודת דוד  ומה יכלתי. רצה לומר, היכולת שבי, מה היא, עד שאוכל לעשות גבורה כמו אתם : אז. כשדבר על לבם, והודה להם על הנצחון והיכולת, נחו מזעפם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  רפתה. מלשון רפיון : רוחם. רוח הכעס, כמו (קהלת ז ט) אל תבהל ברוחך לכעוס : (מצודת ציון)


{ד}  וַיָּבֹא גִדְעוֹן הַיַּרְדֵּנָה עֹבֵר הוּא וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ עֲיֵפִים וְרֹדְפִים:

 רש"י  עבר הוא ושלש מאות האיש. עוברים את הירדן אחרי זבח וצלמונע שעברו את הירדן תחלה, והיו משחיתים מעבר לירדן את ארץ ראובן וגד ומנשה, ועבר שם כדי לנקום אף בהם: (רש"י)


{ה}  וַיֹּאמֶר לְאַנְשֵׁי סֻכּוֹת תְּנוּ נָא כִּכְּרוֹת לֶחֶם לָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי כִּי עֲיֵפִים הֵם וְאָנֹכִי רֹדֵף אַחֲרֵי זֶבַח וְצַלְמֻנָּע מַלְכֵי מִדְיָן:

 רש"י  לאנשי סכות. ישראל היו: (רש"י)

 מצודת דוד  אחרי זבח וצלמנע. כי ברחו עד לא לכדו המים, או שנשארו בארצם ולא באו במלחמה, ורדף להחרימם מארצם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ככרות. לחם השלם נקרא ככר : ברגלי. עמי ואחרי : (מצודת ציון)


{ו}  וַיֹּאמֶר שָׂרֵי סֻכּוֹת הֲכַף זֶבַח וְצַלְמֻנָּע עַתָּה בְּיָדֶךָ כִּי נִתֵּן לִצְבָאֲךָ לָחֶם:

 רש"י  הכף זבח וצלמנע בידך. שאתה מתפאר שהצלתנו מיד מדין: (רש"י)

 מצודת דוד  עתה בידך. כי אם אינם עתה בידך, אין גבורה ברדיפה לשניתן לצבאך לחם : (מצודת דוד)


{ז}  וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן לָכֵן בְּתֵת יְהוָה אֶת זֶבַח וְאֶת צַלְמֻנָּע בְּיָדִי וְדַשְׁתִּי אֶת בְּשַׂרְכֶם אֶת קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת הַבַּרְקֳנִים:

 רש"י  הברקנים. רונצי''ש בלע''ז: (רש"י)

 מצודת דוד  ודשתי. כאדם הדש תבואה, שמכה וחובט בה, כן אכה על בשרכם עם קוצים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ודשתי. מלשון דישה : את קוצי. עם קוצים : הברקנים. מין קוצים : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והגיע מרוע תכונת שרי סכות שלא רצו לצאת לצבא עם גדעון וגם לא רצו לתת להם ככרות לחם ואמר להם גדעון שבתת ה' את זבח ואת צלמונע בידו ייסרם על זה בשידוש בשרם אל הקוצים ואל הברקנים: (רלב"ג)


{ח}  וַיַּעַל מִשָּׁם פְּנוּאֵל וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כָּזֹאת וַיַּעֲנוּ אוֹתוֹ אַנְשֵׁי פְנוּאֵל כַּאֲשֶׁר עָנוּ אַנְשֵׁי סֻכּוֹת:

 מצודת דוד  כזאת. כאשר דבר לאנשי סוכות : (מצודת דוד)

 רלב"ג  ועלה משם פנואל וענוהו אנשי פנואל כמענה שרי סכות והתפעל מזה התפעלות רב לרוע תכונתם עד שלא הסכימו לעזור בזאת המלחמה אפילו זה העזר המעטי ולפי שנסכמו כל אנשי פנואל במעשה אמר לנתוץ המגדל ולהרוג יושביו אבל קצר בדבריו ונמנע מלגלות להם שיהרגם וידמה שזה הענין כלו היה בלילה ההוא שהתחיל במלאכת המלחמה: (רלב"ג)


{ט}  וַיֹּאמֶר גַּם לְאַנְשֵׁי פְנוּאֵל לֵאמֹר בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם אֶתֹּץ אֶת הַמִּגְדָּל הַזֶּה: (פ)

 מצודת דוד  אתץ וגו'. לפי שבטחו להשגב במגדל עוז אשר היה להם, לזה אמר שינתוץ אותו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אתץ. מלשון נתיצה : (מצודת ציון)


{י}  וְזֶבַח וְצַלְמֻנָּע בַּקַּרְקֹר וּמַחֲנֵיהֶם עִמָּם כַּחֲמֵשֶׁת עָשָׂר אֶלֶף כֹּל הַנּוֹתָרִים מִכֹּל מַחֲנֵה בְנֵי קֶדֶם וְהַנֹּפְלִים מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב:

 רש"י  בקרקר. שם מקום: (רש"י)

 מצודת דוד  כל הנותרים. רצה לומר, והמה היו כל הנותרים וכו' : שלף חרב. רצה לומר, אנשי מלחמה הולכים שלופי חרב : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  שלף. ענין הוצאת החרב מתערה, כמו (יהושע ה יג) וחרבו שלופה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה רדף אחריהם עם ג' מאות האנשים אשר אתו וכבר היו זבח וצלמונע במקום אחד ששמו קרקר ומחניהם עמהם כחמשה עשר אלף ולא ירא גדעון מרדוף אחריהם להיותם אז נבהלים ונסים והיה לילה שלא היו רואים חיל גדעון: (רלב"ג)


{יא}  וַיַּעַל גִּדְעוֹן דֶּרֶךְ הַשְּׁכוּנֵי בָאֳהָלִים מִקֶּדֶם לְנֹבַח וְיָגְבֳּהָה וַיַּךְ אֶת הַמַּחֲנֶה וְהַמַּחֲנֶה הָיָה בֶטַח:

 רש"י  דרך השכוני באהלים. דרך ארץ קדר וערב השוכנים במדבר באהליהם, שרועים מקנה תמיד ואין דרים בבתים: מקדם לנבח ויגבהה. שהם ערי ישראל, ולא רצה לילך שם אלא דרך עקלתון, כדי שלא ירגישו בהם, ויהומם פתאום: (רש"י)

 מצודת דוד  היה בטח. רצה לומר, לא היו נשמרים מחרב גדעון, כי חשבו שבטוחים המה כי לא יבוא עליהם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  השכוני באהלים. הם הערביים השוכנים תמיד באהלים : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה עלה גדעון דרך השכוני באהלים לחקור באי זה מקום זבח וצלמונע או לראות אם נחבאו שם או כדי שלא יראוהו זבח וצלמונע ומחניהם עד היותו עליהם והנה בא גדעון והכה המחנה והמחנה היה בטח במקום ההוא ולא הרגישו בו עד באו: (רלב"ג)


{יב}  וַיָּנוּסוּ זֶבַח וְצַלְמֻנָּע וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם וַיִּלְכֹּד אֶת שְׁנֵי מַלְכֵי מִדְיָן אֶת זֶבַח וְאֶת צַלְמֻנָּע וְכָל הַמַּחֲנֶה הֶחֱרִיד:

 מצודת דוד  החריד. גדעון החריד את כל המחנה ולא יכלו להציל המלכים מידו : (מצודת דוד)

 רלב"ג  ונסו משם זבח וצלמונע ורדף אחריהם ולכדום והחרי' כל המחנה שהיו חושבים שיהיה חיל גדעון רב מאשר אתם כי לילה היה ויתכן שקראו ג"כ חרב לה' ולגדעון להחרידם: (רלב"ג)


{יג}  וַיָּשָׁב גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ מִן הַמִּלְחָמָה מִלְמַעֲלֵה הֶחָרֶס:

 רש"י  מלמעלה החרס. עד שלא שקעה השמש, בעוד החמה נראית גבוה: (רש"י)

 מצודת דוד  מלמעלה החרס. בעוד היה נראה השמש מלמעלה, בגובה השמים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  החרס. השמש, כמו (איוב ט ז) האומר לחרס ולא יזרח : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה שב גדעון מן המלחמה מעת שהתחיל השמש לעלות כי לילה היה כשבא על מחנה זבח וצלמונע: (רלב"ג)


{יד}  וַיִּלְכָּד נַעַר מֵאַנְשֵׁי סֻכּוֹת וַיִּשְׁאָלֵהוּ וַיִּכְתֹּב אֵלָיו אֶת שָׂרֵי סֻכּוֹת וְאֶת זְקֵנֶיהָ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה אִישׁ:

 מצודת דוד  וישאלהו. קצר ולא פירש מה שאלו, ומעצמו יובן הדבר : (מצודת דוד)


{טו}  וַיָּבֹא אֶל אַנְשֵׁי סֻכּוֹת וַיֹּאמֶר הִנֵּה זֶבַח וְצַלְמֻנָּע אֲשֶׁר חֵרַפְתֶּם אוֹתִי לֵאמֹר הֲכַף זֶבַח וְצַלְמֻנָּע עַתָּה בְּיָדֶךָ כִּי נִתֵּן לַאֲנָשֶׁיךָ הַיְּעֵפִים לָחֶם:

 מצודת דוד  אשר חרפתם אותי. בדבר לכידתם : (מצודת דוד)


{טז}  וַיִּקַּח אֶת זִקְנֵי הָעִיר וְאֶת קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת הַבַּרְקֳנִים וַיֹּדַע בָּהֶם אֵת אַנְשֵׁי סֻכּוֹת:

 רש"י  וידע בהם. (תרגום:) ותבר בהון: (רש"י)

 מצודת דוד  וידע בהם. עם הקוצים היה מייסרם ומשברם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וידע. תרגם יונתן : ותבר, וכן (יחזקאל יט ז) וידע אלמנותיו : (מצודת ציון)


{יז}  וְאֶת מִגְדַּל פְּנוּאֵל נָתָץ וַיַּהֲרֹג אֶת אַנְשֵׁי הָעִיר:

 מצודת דוד  ויהרג וגו'. כי נלחמו בו בעבור נתיצת המגדל : (מצודת דוד)

 רלב"ג  וזכר אחר זה שכבר קיים לאנשי סכות ולאנשי פנואל מה שאמר להם: (רלב"ג)


{יח}  וַיֹּאמֶר אֶל זֶבַח וְאֶל צַלְמֻנָּע אֵיפֹה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הֲרַגְתֶּם בְּתָבוֹר וַיֹּאמְרוּ כָּמוֹךָ כְמוֹהֶם אֶחָד כְּתֹאַר בְּנֵי הַמֶּלֶךְ:

 רש"י  אחד כתאר בני המלך. יונתן תרגם: אחד היה בהם שתוארו כתואר בני המלך. ויש לפותרו: כמוך כמוהם, תואר אחד לכם, כי כתואר בני מלכים היו: (רש"י)

 מצודת דוד  כמוך כמוהם אחד. תארך כתארם ותארם כתארך, ולתוספת ביאור אמר 'אחד' : כתאר. והיו כתואר 'בני המלך', כתארך : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  איפה. איה פה, ורצונו לומר, מי מאתנו דומה לתארם : (מצודת ציון)

 רלב"ג  איפה האנשים אשר וגומר שאל להם איה פה דומה להם שיודעו בו תארם ותמונתם ואמרו לו כי תארם כתאר גדעון ובכלל הנה תארם כתואר בני המלך כי הם יפי תאר או אמרו זה על בני גדעון כי הם היו שם כמו שאמר אחר זה ויאמר ליתר בכורו ורצו בזה כי תאר אחד מההרוגים היה כתאר בני גדעון והשאר היה תארם כתאר גדעון: (רלב"ג)


{יט}  וַיֹּאמַר אַחַי בְּנֵי אִמִּי הֵם חַי יְהוָה לוּ הַחֲיִתֶם אוֹתָם לֹא הָרַגְתִּי אֶתְכֶם:

 מצודת ציון  לו. ענינו כמו אם, וכן (שם יד טו) לו חיה רעה : (מצודת ציון)


{כ}  וַיֹּאמֶר לְיֶתֶר בְּכוֹרוֹ קוּם הֲרֹג אוֹתָם וְלֹא שָׁלַף הַנַּעַר חַרְבּוֹ כִּי יָרֵא כִּי עוֹדֶנּוּ נָעַר:

 רש"י  ולא שלף הנער חרבו. להורגם, שהיה ירא מהם: (רש"י)

 מצודת דוד  כי עודנו נער. ולזה היה ירא מהם, כי לא הבין שהמה מסורים בידו ולא יעמדו נגדו : (מצודת דוד)


{כא}  וַיֹּאמֶר זֶבַח וְצַלְמֻנָּע קוּם אַתָּה וּפְגַע בָּנוּ כִּי כָאִישׁ גְּבוּרָתוֹ וַיָּקָם גִּדְעוֹן וַיַּהֲרֹג אֶת זֶבַח וְאֶת צַלְמֻנָּע וַיִּקַּח אֶת הַשַּׂהֲרֹנִים אֲשֶׁר בְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם:

 רש"י  השהרנים. לוינ''ש בלע''ז, של זהב: (רש"י)

 מצודת דוד  כאיש גבורתו. כערך האיש כן ערך גבורתו, אם גדול הוא גבורתו גדולה, ואם קטן וכו', ולזה פגע אתה בנו, כי בעבור רוב הגבורה שבך תמית בפעם אחת ולא תשנה, וכן ראוי והגון להקל מיתת המלכים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ופגע. עניינו מכת מות, כמו (שמואל ב א טו) גש פגע בו : השהרנים. מין תכשיט, כמו (ישעיהו ג יח) והשביסים והשהרנים, כי עשויה כדמות ירח, ותרגום של 'ירח'

UNDEFINED MACRO האהראsmall OR PARAM ERROR

 רלב"ג  השהרונים אשר בצואריהם. כדמות ירח: (רלב"ג)


{כב}  וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל גִּדְעוֹן מְשָׁל בָּנוּ גַּם אַתָּה גַּם בִּנְךָ גַּם בֶּן בְּנֶךָ כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִיַּד מִדְיָן:

 מצודת דוד  משל בנו. קבלו אותו מאהבה למשול בהם, הוא וזרעו בעבור התשועה אשר עשה : (מצודת דוד)


{כג}  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם יְהוָה יִמְשֹׁל בָּכֶם:

 מצודת דוד  לא אמשל. לא רצה לקבל הממשלה : ה' ימשל. רצה לומר, הלא מה' באה התשועה, לזה ימשול הוא בכם, ואליו תשמעון : (מצודת דוד)


{כד}  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן אֶשְׁאֲלָה מִכֶּם שְׁאֵלָה וּתְנוּ לִי אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ כִּי נִזְמֵי זָהָב לָהֶם כִּי יִשְׁמְעֵאלִים הֵם:

 מצודת דוד  איש נזם שללו. כל איש יתן לי נזם מאשר שלל : כי ישמעאלים הם. כי מדין היה מבני קטורה (בראשית כה ב), שהיא הגר (בראשית רבה סא ד) אם ישמעאל (בראשית טז טו), והמה אחים ובשם אחד יקראו ודרך אחד להם להשים נזם באף : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נזם. היא תכשיט החוטם : (מצודת ציון)

 רלב"ג  כי ישמעאלים הם. המדינים: (רלב"ג)


{כה}  וַיֹּאמְרוּ נָתוֹן נִתֵּן וַיִּפְרְשׂוּ אֶת הַשִּׂמְלָה וַיַּשְׁלִיכוּ שָׁמָּה אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ: {כו}  וַיְהִי מִשְׁקַל נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר שָׁאָל אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת זָהָב לְבַד מִן הַשַּׂהֲרֹנִים וְהַנְּטִפוֹת וּבִגְדֵי הָאַרְגָּמָן שֶׁעַל מַלְכֵי מִדְיָן וּלְבַד מִן הָעֲנָקוֹת אֲשֶׁר בְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם:

 רש"י  השהרנים והנטפות. (תרגום:) ענקיא וכלילא: (רש"י)

 מצודת דוד  אשר שאל. ונתנו על פי שאלתו : זהב. דינרי זהב : לבד וגו'. כי את אלה לקח לו בעצמו משלל המלחמה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  והנטפות. שם תכשיט נוטף ותלוי מול הלב, כמו (ישעיהו ג יט) הנטפות והשירות : הענקות. תכשיט סביב הצואר, כמו (משלי א ט) וענקים לגרגרתיך : (מצודת ציון)

 רלב"ג  הנטיפות. הן כלי זהב היו נושאין בו הנטף והוא הצרי: הענקות. הן כמו ענקים והן תכשיטין יושמו בצואר: (רלב"ג)


{כז}  וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ גִדְעוֹן לְאֵפוֹד וַיַּצֵּג אוֹתוֹ בְעִירוֹ בְּעָפְרָה וַיִּזְנוּ כָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו שָׁם וַיְהִי לְגִדְעוֹן וּלְבֵיתוֹ לְמוֹקֵשׁ:

 רש"י  ויעש אותו גדעון לאפוד. להיות לזכרון על תשועה גדולה, לראות כמה היה חילם כבד שבנזמי חשוביהם היה כל הזהב הזה: ויזנו כל ישראל אחריו. לאחר מיתת גדעון: (רש"י)

 מצודת דוד  אותו. רצה לומר, אותו משקל הזהב מהנזמים עשה מלבוש בצורת אפוד להיות לזכרון : ויזנו וגו'. שם במקום עמדו עבדוהו, כי הם עשאוהו לאחר זמן לעבודה זרה והלכו שם לעבדו : למוקש. על שבאה התקלה על ידי גדעון נהרגו בניו : (מצודת דוד)

 רלב"ג  והנה עשה גדעון מהזהב הזה אפוד והוא בדמיון החגורה וידמה שעשה זה להזכיר הנס הזה והנה טעו אחריו כל ישראל לעשות ממנו ע"ג וידמה שלא היה זה הטעות בימיו ודבר זה היה לגדעון ולביתו למוקש: (רלב"ג)


{כח}  וַיִּכָּנַע מִדְיָן לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יָסְפוּ לָשֵׂאת רֹאשָׁם וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה בִּימֵי גִדְעוֹן: (פ)

 מצודת דוד  לשאת ראשם. רצה לומר, הלכו בהכנעה בכפיפת ראש : ארבעים שנה. עד כלות ארבעים שנה מזמן התחלת השעבוד : (מצודת דוד)

 רלב"ג  והנה שקטה הארץ מ' שנה בימי גדעון ולזה ישב בביתו כי לא היה לו מלחמות ואומרו בימי גדעון להורות הוא הוראה שלא נכללו בזה המספר שנות השעבוד ואפשר שנאמר שכבר נכללו בזה המספר שנות השעבוד ואולם אמר בימי גדעון להורות שתכף שמת סר ההשקט: (רלב"ג)


{כט}  וַיֵּלֶךְ יְרֻבַּעַל בֶּן יוֹאָשׁ וַיֵּשֶׁב בְּבֵיתוֹ:

 מצודת דוד  וישב בביתו. רצה לומר, לא טרח הרבה בהנהגת העם, כי ישב בביתו במנוחה, ולזה הרבה נשים ובנים : (מצודת דוד)


{ל}  וּלְגִדְעוֹן הָיוּ שִׁבְעִים בָּנִים יֹצְאֵי יְרֵכוֹ כִּי נָשִׁים רַבּוֹת הָיוּ לוֹ: {לא}  וּפִילַגְשׁוֹ אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם יָלְדָה לּוֹ גַם הִיא בֵּן וַיָּשֶׂם אֶת שְׁמוֹ אֲבִימֶלֶךְ:

 מצודת ציון  ופילגשו. אשה המיוחדת לאיש בלא כתובה ובלא קדושין : (מצודת ציון)


{לב}  וַיָּמָת גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ בְּשֵׂיבָה טוֹבָה וַיִּקָּבֵר בְּקֶבֶר יוֹאָשׁ אָבִיו בְּעָפְרָה אֲבִי הָעֶזְרִי: (פ) {לג}  וַיְהִי כַּאֲשֶׁר מֵת גִּדְעוֹן וַיָּשׁוּבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים וַיָּשִׂימוּ לָהֶם בַּעַל בְּרִית לֵאלֹהִים:

 רש"י  בעל ברית. כך שמו: (רש"י)

 מצודת ציון  בעל ברית. שם עבודה זרה מה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה אחר מותו שבו בני ישראל לזנות אחר הבעלים ושמו להם לאלהים בעל אחד ששמו היה בעל ברית: (רלב"ג)


{לד}  וְלֹא זָכְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם הַמַּצִּיל אוֹתָם מִיַּד כָּל אֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב: {לה}  וְלֹא עָשׂוּ חֶסֶד עִם בֵּית יְרֻבַּעַל גִּדְעוֹן כְּכָל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה עִם יִשְׂרָאֵל: (פ)

 רש"י  ולא עשו חסד וגו'. שהרגו את בניו, כמו שכתוב בענין (להלן ט ה): (רש"י)

 מצודת דוד  ולא עשו חסד וגו'. לא גמלו חסד עם בית גדעון, כפי אשר הוא עשה חסד עמהם : (מצודת דוד)

שופטים פרק-ט

{א}  וַיֵּלֶךְ אֲבִימֶלֶךְ בֶּן יְרֻבַּעַל שְׁכֶמָה אֶל אֲחֵי אִמּוֹ וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם וְאֶל כָּל מִשְׁפַּחַת בֵּית אֲבִי אִמּוֹ לֵאמֹר: {ב}  דַּבְּרוּ נָא בְּאָזְנֵי כָל בַּעֲלֵי שְׁכֶם מַה טּוֹב לָכֶם הַמְשֹׁל בָּכֶם שִׁבְעִים אִישׁ כֹּל בְּנֵי יְרֻבַּעַל אִם מְשֹׁל בָּכֶם אִישׁ אֶחָד וּזְכַרְתֶּם כִּי עַצְמֵכֶם וּבְשַׂרְכֶם אָנִי:

 מצודת דוד  המשל. אם למשול בכם שבעים איש, כי כולם בני ירובעל הם ומי נדחה : וזכרתם. רצה לומר, בעבור הקורבה ראוי להמליך אותי, ויהיו כולם נדחים : (מצודת דוד)


{ג}  וַיְדַבְּרוּ אֲחֵי אִמּוֹ עָלָיו בְּאָזְנֵי כָּל בַּעֲלֵי שְׁכֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּט לִבָּם אַחֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ כִּי אָמְרוּ אָחִינוּ הוּא:

 מצודת דוד  אחינו הוא. כי עם כולם היה לו קורבה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  עליו. בעבורו : (מצודת ציון)


{ד}  וַיִּתְּנוּ לוֹ שִׁבְעִים כֶּסֶף מִבֵּית בַּעַל בְּרִית וַיִּשְׂכֹּר בָּהֶם אֲבִימֶלֶךְ אֲנָשִׁים רֵיקִים וּפֹחֲזִים וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו:

 רש"י  ופחזים. בהולים במעשיהם לעשות בלא תבונה: (רש"י)

 מצודת ציון  ריקים. ריקנים מכל מעלה : ופחזים. מהירים במעשיהם מבלי דעת, כמו (בראשית מט ד) פחז כמים, והוא הפוך מן חפזון : (מצודת ציון)


{ה}  וַיָּבֹא בֵית אָבִיו עָפְרָתָה וַיַּהֲרֹג אֶת אֶחָיו בְּנֵי יְרֻבַּעַל שִׁבְעִים אִישׁ עַל אֶבֶן אֶחָת וַיִּוָּתֵר יוֹתָם בֶּן יְרֻבַּעַל הַקָּטֹן כִּי נֶחְבָּא: (ס)

 מצודת דוד  ויותר יותם. מבני ירובעל ממספר שבעים, כי עמו היו שבעים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נחבא. מלשון מחבואה, רוצה לומר, נטמן : (מצודת ציון)

 רלב"ג  וספר שכבר עזרו אנשי שכם את אבימלך על הריגת אחיו כדי שימלוך כי אחיהם הוא והרגום כלם זולת יותם שנשאר כי נחבא ולולי זה היו הורגין אותו: (רלב"ג)


{ו}  וַיֵּאָסְפוּ כָּל בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְכָל בֵּית מִלּוֹא וַיֵּלְכוּ וַיַּמְלִיכוּ אֶת אֲבִימֶלֶךְ לְמֶלֶךְ עִם אֵלוֹן מֻצָּב אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם:

 רש"י  עם אלון מצב. (תרגום:) מישר קמתא - מישור שהיו בו מצבות: (רש"י)

 מצודת ציון  עם אלון. סמוך לאלון : (מצודת ציון)

 רלב"ג  עם אלון מוצב. ר"ל אצל מישור שהציבו שם היה אבן או דבר אחר: (רלב"ג)


{ז}  וַיַּגִּדוּ לְיוֹתָם וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲמֹד בְּרֹאשׁ הַר גְּרִזִים וַיִּשָּׂא קוֹלוֹ וַיִּקְרָא וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ אֵלַי בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְיִשְׁמַע אֲלֵיכֶם אֱלֹהִים:

 מצודת דוד  וישמע וגו'. בעבור הגמול אשר תשמעו אלי : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  בעלי. ענין אדון, וכן (יהושע כד יא) בעלי יריחו : (מצודת ציון)


{ח}  הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לַזַּיִת (מלוכה) מָלְכָה עָלֵינוּ:

 רש"י  הלוך הלכו העצים. משל הוא: לזית. עתניאל בן קנז (שופטים א יג), הבא משבט יהודה שנקרא זית, שנאמר (ירמיהו יא טז): זית רענן יפה פרי תואר וגו': (רש"י)

 מצודת דוד  הלוך הלכו העצים. פתח דבריו במשל, ועם שאין כל דברי הנמשל ידמו להמשל, הנה קצת הדברים ידמו, ויתר דברי המשל באו ליפות המשל ולהכניס בלב השומע : (מצודת דוד)


{ט}  וַיֹּאמֶר לָהֶם הַזַּיִת הֶחֳדַלְתִּי אֶת דִּשְׁנִי אֲשֶׁר בִּי יְכַבְּדוּ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים:

 רש"י  דשני. לשון שומן: (רש"י)

 מצודת דוד  החדלתי. וכי אחדל מליתן פריי הטוב : בי. רצה לומר, בפריי : יכבוו וגו'. כי בשמן זית מכבדים את המקום בנרות המנורה (שמות כז כ), ואת האנשים במשיחת הכהנים והמלכים (כריתות ה ב) : והלכתי. רצה לומר, וכי אעזוב עסקי ואלך להיות מתנענע ומטולטל בעבור צרכי העצים, כי אם אמלוך, אעזוב בעל כרחי עסקי לטרוח בצרכי המלוכה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  החדלתי. ענין מניעה : דשני. מלשון דשן ושמן : לנוע. מלשון תנועה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  החדלתי את דשני אשר בו יכבדו אלהים ואנשים. אמר זה כי מהשמן היוצא ממנו היו מדליקין במקדש את המנורה: (רלב"ג)


{י}  וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים לַתְּאֵנָה לְכִי אַתְּ מָלְכִי עָלֵינוּ:

 רש"י  לתאנה. דבורה: (רש"י)


{יא}  וַתֹּאמֶר לָהֶם הַתְּאֵנָה הֶחֳדַלְתִּי אֶת מָתְקִי וְאֶת תְּנוּבָתִי הַטּוֹבָה וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים:

 רש"י  את מתקי. דבש דבורים: (רש"י)

 מצודת ציון  מתקי. מלשון מתוק : תנובתי. פריי, כמו (איכה ד ט) מתנובת שדי : (מצודת ציון)


{יב}  וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים לַגָּפֶן לְכִי אַתְּ (מלוכי) מָלְכִי עָלֵינוּ:

 רש"י  לגפן. גדעון, שהוא מזרע יוסף (שופטים ו יא), שנאמר בו (בראשית מט כב) בן פורת, (ותרגם שם אונקלוס:) כגופן דנציב וכו': (רש"י)


{יג}  וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן הֶחֳדַלְתִּי אֶת תִּירוֹשִׁי הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים:

 רש"י  המשמח אלהים. שאין אומרים הלוים שיר של הקרבן אלא על הנסכים: (רש"י)

 מצודת דוד  המשמח וגו'. כי אין אומרים שירה בבית המקדש כי אם בעת ניסוך היין (ברכות לה ב), ובאנשים נאמר (תהלים קד טו), ויין ישמח לבב אנוש : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  תירושי. ייני : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ואמר על היין המשמח אלהים ואנשים בעבור נסוך היין שהיה במקדש: (רלב"ג)


{יד}  וַיֹּאמְרוּ כָל הָעֵצִים אֶל הָאָטָד לֵךְ אַתָּה מְלָךְ עָלֵינוּ:

 רש"י  אל האטד. ספינ''ה בלע''ז: (רש"י)

 מצודת ציון  האטד. מין קוץ, וכן (בראשית נ י) גרן האטד : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה האטד הוא מין ממיני הקוצים תרגום ודרדר ואטדין והנה אמר זה יותם להורות על פחיתות של אבימלך שלא היה נכון שיגיע ממנו תועלת כמו שלא יגיע מהאטד שום פרי: (רלב"ג)


{טו}  וַיֹּאמֶר הָאָטָד אֶל הָעֵצִים אִם בֶּאֱמֶת אַתֶּם מֹשְׁחִים אֹתִי לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי וְאִם אַיִן תֵּצֵא אֵשׁ מִן הָאָטָד וְתֹאכַל אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן:

 רש"י  אם באמת. שאני הגון למלכות: (רש"י)

 מצודת דוד  אס באמת. לא דרך לעג, לצחק בי לאחר זה : חסו בצלי. רצה לומר, במעט הצל שיש בי אהיה עליכם למחסה : ואם אין. שלא באמת תמשחו אותי, כי אם לצחק בי : תצא אש. רצה לומר, דעו כי סוף הדבר יהיה שממני תצא האש ותשרוף אף הארזים הגבוהים, ואני עמהם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ותאכל. ותשרף : (מצודת ציון)


{טז}  וְעַתָּה אִם בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים עֲשִׂיתֶם וַתַּמְלִיכוּ אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאִם טוֹבָה עֲשִׂיתֶם עִם יְרֻבַּעַל וְעִם בֵּיתוֹ וְאִם כִּגְמוּל יָדָיו עֲשִׂיתֶם לוֹ:

 מצודת דוד  ועתה. רצה לומר, עתה שמעו הנמשל : אם באמת. רצה לומר, וכי באמת ובתמים עשיתם מה שהמלכתם את אבימלך, וכי טובה עשיתם וכו', וכי כגמול וכו', בתמיה : (מצודת דוד)

 רלב"ג  ועתה אם באמת ובתמים עשיתם. הנה ביאר יותם שלא עשו זה באמת ובתמים ולזה לא ימשך מזה המאמר להם שישמחו באבימלך וישמח הוא בהם אך שישחיתו זה את זה וכן היה להם בסוף כי יש אלהים שופטים בארץ: (רלב"ג)


{יז}  אֲשֶׁר נִלְחַם אָבִי עֲלֵיכֶם וַיַּשְׁלֵךְ אֶת נַפְשׁוֹ מִנֶּגֶד וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד מִדְיָן:

 מצודת דוד  אשר נלחם. רצה לומר, הלא גמול ידיו היה לטובה אשר נלחם אבי בעבורכם וסיכן נפשו במלחמה, והיה מהראוי לשלם לו כגמול ידיו : (מצודת דוד)


{יח}  וְאַתֶּם קַמְתֶּם עַל בֵּית אָבִי הַיּוֹם וַתַּהַרְגוּ אֶת בָּנָיו שִׁבְעִים אִישׁ עַל אֶבֶן אֶחָת וַתַּמְלִיכוּ אֶת אֲבִימֶלֶךְ בֶּן אֲמָתוֹ עַל בַּעֲלֵי שְׁכֶם כִּי אֲחִיכֶם הוּא:

 מצודת דוד  ואתם קמתם. לא די שלא שלמתם טובה, כי אם עוד עשיתם הרעה : בן אמתו. בן שפחתו, ולא מבני אשתו הגבירה : כי אחיכם הוא. לא המלכתם אותו בעבור כבוד אבי, כי אם על שהוא קרוב לכם מאמו השפחה : (מצודת דוד)


{יט}  וְאִם בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים עֲשִׂיתֶם עִם יְרֻבַּעַל וְעִם בֵּיתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה שִׂמְחוּ בַּאֲבִימֶלֶךְ וְיִשְׂמַח גַּם הוּא בָּכֶם:

 מצודת דוד  ואם באמת וגו' היום הזה. רצה לומר, ואם עם כל זאת תאמרו, אם מתחלה עשינו הרעה להרוג את בני גדעון, מכל מקום 'היום הזה' מה שהמלכנו את אבימלך בנו, הוא לכבוד גדעון וביתו. ואמר, אם כדבריכם כן הוא ש'באמת ובתמים וכו' היום הזה', אזי יהיה גמולכם אשר תשמחו זה בזה : (מצודת דוד)


{כ}  וְאִם אַיִן תֵּצֵא אֵשׁ מֵאֲבִימֶלֶךְ וְתֹאכַל אֶת בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְאֶת בֵּית מִלּוֹא וְתֵצֵא אֵשׁ מִבַּעֲלֵי שְׁכֶם וּמִבֵּית מִלּוֹא וְתֹאכַל אֶת אֲבִימֶלֶךְ:

 מצודת דוד  ואם אין. רצה לומר, ואם אין הדבר בעבור כבוד אבי וביתו כי אם בעבור שהוא אחיכם מן האם, אזי יהיה גמולכם להיות שנאה ומריבה בין אבימלך ובין אנשי שכם ובית מלוא הסמוך לשכם ותאבדו כולכם, וכאשר אמר האטד אל העצים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אש. רוצה לומר, להב המחלוקת : (מצודת ציון)


{כא}  וַיָּנָס יוֹתָם וַיִּבְרַח וַיֵּלֶךְ בְּאֵרָה וַיֵּשֶׁב שָׁם מִפְּנֵי אֲבִימֶלֶךְ אָחִיו: (פ)

 מצודת דוד  מפני אבימלך. מפני יראת אבימלך, שלא יהרגנו : (מצודת דוד)


{כב}  וַיָּשַׂר אֲבִימֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל שָׁלֹשׁ שָׁנִים:

 רש"י  וישר. על כרחם נהג רבנות ובגאוה: (רש"י)

 מצודת ציון  וישר. מלשון שררה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה לא מלך אבימלך על ישראל כי אם ג' שנים ותוך זה הזמן הקצר נתקיימה קללת יותם וזה שכבר שלח אלהים רוח רעה בין אבימלך וביניהם באופן שהשחיתו זה את זה: (רלב"ג)


{כג}  וַיִּשְׁלַח אֱלֹהִים רוּחַ רָעָה בֵּין אֲבִימֶלֶךְ וּבֵין בַּעֲלֵי שְׁכֶם וַיִּבְגְּדוּ בַעֲלֵי שְׁכֶם בַּאֲבִימֶלֶךְ:

 רש"י  רוח רעה. שנאה, שלנ''ש מלטלינ''ט בלע''ז: (רש"י)

 מצודת ציון  רוח רעה. רוצה לומר, שנאה ומריבה : (מצודת ציון)


{כד}  לָבוֹא חֲמַס שִׁבְעִים בְּנֵי יְרֻבָּעַל וְדָמָם לָשׂוּם עַל אֲבִימֶלֶךְ אֲחִיהֶם אֲשֶׁר הָרַג אוֹתָם וְעַל בַּעֲלֵי שְׁכֶם אֲשֶׁר חִזְּקוּ אֶת יָדָיו לַהֲרֹג אֶת אֶחָיו:

 מצודת דוד  לבא חמס. רצה לומר, מה' היתה, למען יבוא גמול החמס שחמסו המלוכה מבני גדעון, וגמול דמם, לשום העונש על אבימלך אשר הרגם וכו' : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  חמס. גזל : (מצודת ציון)


{כה}  וַיָּשִׂימוּ לוֹ בַעֲלֵי שְׁכֶם מְאָרְבִים עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים וַיִּגְזְלוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר עֲלֵיהֶם בַּדָּרֶךְ וַיֻּגַּד לַאֲבִימֶלֶךְ: (פ)

 מצודת דוד  לו. לאבימלך, לתפשו ולהרגו : ויגזלו. בהיותם מתמידים לשבת יחידים בראשי ההרים, ועל כי מרדו באבימלך, עשו הישר בעיניהם : ויגד לאבימלך. אשר הקימו עליו מארבים, והיה נשמר מלבוא לשכם : (מצודת דוד)

 רלב"ג  וישימו לו בעלי שכם מארבים על ראשי ההרים. ר"ל ששמו בעבורו מארבים שם כדי שיהרגוהו אם ימצא להם ואותם המארבים גזלו כל אשר יעבור עליהם בדרך כי לא היתה אימת המלכות עליהם, והנה הוגד זה הענין לאבימלך ונשמר מלבוא שם, והנה געל בן עבד ואחיו עברו בשכם ובטחו בו בעלי שכם לגלות דעתם בפניו שהיתה כנגד אבימלך ולזה קללו אבימלך בפניו לדעתם כי גם הוא שונאו: (רלב"ג)


{כו}  וַיָּבֹא גַּעַל בֶּן עֶבֶד וְאֶחָיו וַיַּעַבְרוּ בִּשְׁכֶם וַיִּבְטְחוּ בוֹ בַּעֲלֵי שְׁכֶם:

 רש"י  געל בן עבד. מאומה אחרת היה: (רש"י)

 מצודת דוד  ויבטחו בו. חשבו שיעזרם הוא מול אבימלך : (מצודת דוד)


{כז}  וַיֵּצְאוּ הַשָּׂדֶה וַיִּבְצְרוּ אֶת כַּרְמֵיהֶם וַיִּדְרְכוּ וַיַּעֲשׂוּ הִלּוּלִים וַיָּבֹאוּ בֵּית אֱלֹהֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיְקַלְלוּ אֶת אֲבִימֶלֶךְ:

 רש"י  ויעשו הלולים. (תרגום:) ועבדו חנגין: (רש"י)

 מצודת דוד  ויצאו השדה. כי טרם בוא געל אליהם פחדו מאבימלך לצאת השדה, והיו נסגרים בהעיר : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויבצרו. הוא תלישת הפרי, כמו (דברים כד כא) כי תבצר כרמך : וידרכו. להוציא היין מן הענבים, דורכים והולכים על גביהם : הלולים. שמחות, ובדברי רבותינו זכרונם לברכה (כתובות א) מחמת הלולא : (מצודת ציון)


{כח}  וַיֹּאמֶר גַּעַל בֶּן עֶבֶד מִי אֲבִימֶלֶךְ וּמִי שְׁכֶם כִּי נַעַבְדֶנּוּ הֲלֹא בֶן יְרֻבַּעַל וּזְבֻל פְּקִידוֹ עִבְדוּ אֶת אַנְשֵׁי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם וּמַדּוּעַ נַעַבְדֶנּוּ אֲנָחְנוּ:

 רש"י  מי אבימלך ומי שכם. מי אבימלך להיות שר על שכם ומי שכם להיות עבדים לאבימלך, הלא בן ירובעל היה אבימלך מן עפרת אבי העזרי (לעיל ו יא): וזבל פקידו. וזה פקיד העיר ששמו 'זבול', פקידו של אבימלך הוא, ואדוניו אין לו משפט מלוכה בעיר ואף פקידו אינו כלום: עבדו את אנשי חמור. אם באתם לקנות לכם אדונים, באו ועבדו את אנשי חמור, שהיה נשיא הארץ מקדם (בראשית לד ב): ומדוע נעבדנו. לאבימלך: (רש"י)

 מצודת דוד  מי אבימלך ומי שכם. רצה לומר, הלא מהראוי שהנכבד ימשול על הפחותים ונבזים והנה נהפוך הוא, כי 'מי אבימלך' הלא הוא פחות ונבזה, ו'מי שכם', רצה לומר, הלא בעלי שכם המה נכבדי ארץ : כי נעבדנו. אשר נעבוד לאבימלך, וכלל עצמו עמהם על כי ישב בשכם ומהם יחשב : הלא בן ירובעל. רצה לומר, וכי הוא ירובעל עצמו שעשה לכם תשועה, הלא בנו הוא ואין לעבדו בעבור אביו : וזבל פקידו. הלא זבול הוא פקידו ולא הועמד מן ירובעל עצמו, ואם אין מהראוי לעבוד לאבימלך, מכל שכן לפקידו : עבדו את אנשי חמור. רצה לומר ואם מהראוי לעבדו בעבור שמשל בכם אביו, אם כן, לכו ועבדו את אנשי חמור, כי חמור היה 'אבי שכם', רצה לומר, שר של שכם, אם כן, עבדו בניו בעבור שמשל אביהם : ומדוע. רצה לומר, ואם בעבור תשועת גדעון, מהראוי לעבוד גם לבנו, זה היה ראוי למי שעשה התשועה לאבותיכם שכבר מתו, 'ומדוע נעבדנו אנחנו', הלא לא לנו היתה התשועה : (מצודת דוד)

 רלב"ג  ויאמר געל בן עבד מי אבימלך ומי שכם כי נעבדנו. ר"ל כשם שאין ראוי שנעבוד שכם מפני היותו בן חמור שהיה נשיא הארץ כן אין ראוי שנעבוד אבימלך מפני היותו בן ירובעל שהיה מושל על ישראל: הלא בן ירובעל וזבול פקידו. ר"ל אין מעלה לאבימלך אלא שהוא בן ירובעל וכ"ש זבול שהוא פקיד גדעון ואבימלך ואם היה ראוי לעבוד זבול היה ראוי לעבוד את אנשי חמור אבי שכם וזה דבר בלתי ראוי ומי יתן את עם שכם בכללו בידי ואסור אבימלך מכל וכל מהיות מושל על עיר וסבב שיאמר העם לאבימלך רבה צבאך וצאה כמו שתוכל להלחם עמנו ונראה דברי מי יקום והוא מבואר שכל עם שכם לא היו נסכמים בזה המאמר שאם היה הענין כן היו מוציאים זבול מהעיר או היו הורגים אותו והוא מבואר שקצתם היו מורדים וקצתם היו אחרי אבימלך: (רלב"ג)


{כט}  וּמִי יִתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְאָסִירָה אֶת אֲבִימֶלֶךְ וַיֹּאמֶר לַאֲבִימֶלֶךְ רַבֶּה צְבָאֲךָ וָצֵאָה:

 רש"י  ויאמר לאבימלך. ויאמר געל בפני זבול, הודיע לאבימלך: רבה צבאך וצאה. מן המקום שאתה שם, ונראה את גדולתך: (רש"י)

 מצודת דוד  ומי יתן. הלואי והיה העם הזה ברשותי, אז הייתי מסירו ממלוכה מכל וכל : ויאמר לאבימלך. אמר להגיד לאבימלך, הרבה צבאך מה שתוכל וצאה עמי למלחמה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  צבאך. צבאות עם : (מצודת ציון)


{ל}  וַיִּשְׁמַע זְבֻל שַׂר הָעִיר אֶת דִּבְרֵי גַּעַל בֶּן עָבֶד וַיִּחַר אַפּוֹ: {לא}  וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בְּתָרְמָה לֵאמֹר הִנֵּה גַעַל בֶּן עֶבֶד וְאֶחָיו בָּאִים שְׁכֶמָה וְהִנָּם צָרִים אֶת הָעִיר עָלֶיךָ:

 רש"י  בתרמה. כמו במרמה, בתרמית, כלומר: בלט ובסתר: (רש"י)

 מצודת דוד  בתרמה. בהיותו יושב בתרמה, והיא 'ארומה' האמור למטה (פסוק לא), ובשתי השמות היתה נקראת : והנם. געל ואחיו מפתים אנשי העיר לעשות העיר מצור בעבורך שלא תכנוס בה (וכמו שיקרא 'מצור' כאשר יצורו מבחוץ לבלי תת יוצא ממנו, כן יקרא 'מצור' כאשר יצורו מבפנים לבלי תת בוא לתוכה) : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  צרים. מלשון מצור : עליך. בעבורך : (מצודת ציון)

 רלב"ג  בתרמה. הוא שם מקום שהיה יושב בו אבימלך ותרמה וארומה הוא מקום אחד: (רלב"ג)


{לב}  וְעַתָּה קוּם לַיְלָה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר אִתָּךְ וֶאֱרֹב בַּשָּׂדֶה: {לג}  וְהָיָה בַבֹּקֶר כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ תַּשְׁכִּים וּפָשַׁטְתָּ עַל הָעִיר וְהִנֵּה הוּא וְהָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ יֹצְאִים אֵלֶיךָ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֶךָ: (ס)

 מצודת דוד  יצאים. כאשר התפאר באמרי פיו : כאשר תמצא ידך. רצה לומר, כפי יכלתך, אם להרגו אם לתפשו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ופשטת. ענין פזור, כדרך הנלחמים : (מצודת ציון)


{לד}  וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ לָיְלָה וַיֶּאֶרְבוּ עַל שְׁכֶם אַרְבָּעָה רָאשִׁים:

 רש"י  ארבע ראשים. ארבעה כתות: (רש"י)

 מצודת ציון  ראשים. חלקים : (מצודת ציון)


{לה}  וַיֵּצֵא גַּעַל בֶּן עֶבֶד וַיַּעֲמֹד פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וְהָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִן הַמַּאְרָב:

 מצודת דוד  מן המארב. ללכת על העיר למלחמה : (מצודת דוד)


{לו}  וַיַּרְא גַּעַל אֶת הָעָם וַיֹּאמֶר אֶל זְבֻל הִנֵּה עָם יוֹרֵד מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים וַיֹּאמֶר אֵלָיו זְבֻל אֵת צֵל הֶהָרִים אַתָּה רֹאֶה כָּאֲנָשִׁים: (ס)

 מצודת דוד  כאנשים. 'צל ההרים', הם הנראים לך אנשים, וכונתו היתה לבל יכיר בהם עד אשר יבואו פתאום : (מצודת דוד)


{לז}  וַיֹּסֶף עוֹד גַּעַל לְדַבֵּר וַיֹּאמֶר הִנֵּה עָם יוֹרְדִים מֵעִם טַבּוּר הָאָרֶץ וְרֹאשׁ אֶחָד בָּא מִדֶּרֶךְ אֵלוֹן מְעוֹנְנִים:

 רש"י  מעם טבור הארץ. (תרגום:) מן תוקפא דארעא, מהר הגבוה שבכולם: אלון מעוננים (תרגום:) מישר מעוננים: (רש"י)

 מצודת דוד  הנה עם. לא צל הרים הוא, כי 'הנה עם יורדים' וכו' : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  טבור. מיצוע הארץ וגבהו נקרא 'טבור', על שם שהטבור והוא השרר שבאדם הוא בגובה הגוף ובאמצעיתו, וכן (יחזקאל לח יב) על טבור הארץ : (מצודת ציון)


{לח}  וַיֹּאמֶר אֵלָיו זְבֻל אַיֵּה אֵפוֹא פִיךָ אֲשֶׁר תֹּאמַר מִי אֲבִימֶלֶךְ כִּי נַעַבְדֶנּוּ הֲלֹא זֶה הָעָם אֲשֶׁר מָאַסְתָּה בּוֹ צֵא נָא עַתָּה וְהִלָּחֶם בּוֹ: (ס)

 מצודת דוד  הלא זה העם. המה עמו של מי אשר מאסתם בו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  איה אפוא. הוא כפל ענין במלות שונות : פיך. מאמרך : (מצודת ציון)


{לט}  וַיֵּצֵא גַעַל לִפְנֵי בַּעֲלֵי שְׁכֶם וַיִּלָּחֶם בַּאֲבִימֶלֶךְ:

 מצודת דוד  לפני וגו'. רצה לומר, בראש כולם : (מצודת דוד)


{מ}  וַיִּרְדְּפֵהוּ אֲבִימֶלֶךְ וַיָּנָס מִפָּנָיו וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים רַבִּים עַד פֶּתַח הַשָּׁעַר:

 מצודת דוד  עד פתח. ממקום המלחמה עד בואם פתח השער נפלו חללים : (מצודת דוד)


{מא}  וַיֵּשֶׁב אֲבִימֶלֶךְ בָּארוּמָה וַיְגָרֶשׁ זְבֻל אֶת גַּעַל וְאֶת אֶחָיו מִשֶּׁבֶת בִּשְׁכֶם:

 מצודת דוד  וישב. רצה לומר חזר לשבת בארומה כמאז : ויגרש. לאחר זמן כאשר חזקה ידו : (מצודת דוד)

 רלב"ג  ויגרש זבול את געל וגו'. יש לתמוה איך היה יכול על זה והנה אנשי שכם היו נלחמים עם אבימלך והנה ידמה שעשה זה בחכמה גם עם שונאי אבימלך בשאמר להם כי הוא סבב כל הרעה הזאת לשכם ולזה הסכימו עמו לגרשו מן העיר או היה זה עם יד הנמשכים עם אבימלך מעיר שכם: (רלב"ג)


{מב}  וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּצֵא הָעָם הַשָּׂדֶה וַיַּגִּדוּ לַאֲבִימֶלֶךְ:

 רש"י  ויצא העם השדה. אנשי שכם: ויגידו. המגידים לאבימלך, שיצאו בני העיר אל השדה לעשות חפציהם: (רש"י)

 מצודת דוד  ויגדו. מאנשי אבימלך : (מצודת דוד)


{מג}  וַיִּקַּח אֶת הָעָם וַיֶּחֱצֵם לִשְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיֶּאֱרֹב בַּשָּׂדֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הָעָם יֹצֵא מִן הָעִיר וַיָּקָם עֲלֵיהֶם וַיַּכֵּם:

 מצודת דוד  את העם. אשר עמו : וירא. וכאשר ראה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויחצם. ויחלקם : (מצודת ציון)


{מד}  וַאֲבִימֶלֶךְ וְהָרָאשִׁים אֲשֶׁר עִמּוֹ פָּשְׁטוּ וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר וּשְׁנֵי הָרָאשִׁים פָּשְׁטוּ עַל כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה וַיַּכּוּם:

 רש"י  פתח שער העיר. שלא יוכלו ליכנס: (רש"י)

 מצודת דוד  והראשים. רצה לומר, אחד מהראשים : פתח שער. לבל יצא מן העיר לעזור להעם שבשדה : (מצודת דוד)

 רלב"ג  ואבימלך והראשים אשר עמו. ר"ל הנכבדים אשר עמו כי שני הראשים פשטו על כל אשר בשדה ולזה לא נשאר כי אם ראש אחד לפשוט ולעמוד פתח העיר: (רלב"ג)


{מה}  וַאֲבִימֶלֶךְ נִלְחָם בָּעִיר כֹּל הַיּוֹם הַהוּא וַיִּלְכֹּד אֶת הָעִיר וְאֶת הָעָם אֲשֶׁר בָּהּ הָרָג וַיִּתֹּץ אֶת הָעִיר וַיִּזְרָעֶהָ מֶלַח: (פ)

 מצודת דוד  ויזרעה מלח. פזר מלח לקלקל השדות : (מצודת דוד)

 רלב"ג  ויתוץ את העיר ויזרעה מלח. עשה זה כדי שלא תהא ראויה לשדות ולכרמי': (רלב"ג)


{מו}  וַיִּשְׁמְעוּ כָּל בַּעֲלֵי מִגְדַּל שְׁכֶם וַיָּבֹאוּ אֶל צְרִיחַ בֵּית אֵל בְּרִית:

 רש"י  צריח. יער שכפו אילנות ופסגים סביב סביב, וקורין אותו פלייש''ר בלע''ז: בית אל ברית. אותו צריח היה של בעל ברית, שם של עבודה זרה שלהם, וצלמון (פסוק מח), יער היה שם. ויש פותרין: צריח, וודוו''י בלע''ז שעושין בקרקע: (רש"י)

 מצודת דוד  וישמעו וגו'. כי מגדל שכם לא עמדה בתוך העיר : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  צריח. מגדל גבוה יקרא 'צריח', וכן (שמואל א יג ו) ובסלעים ובצריחים, והוא מלשון הרמת קול, כמו (ישעיהו מב יג) יריע אף יצריח, כי הצופה העומד על מגדל גבוה צריך להשמיע דברו בהרמת קול : (מצודת ציון)

 רלב"ג  בעלי מגדל שכם הם גדולי העיר ולא היו שם בעת ההיא ולזה באו אל צריח בית אל בברית ר"ל שישמרום מיד אבימלך ושם המקום ההוא בית אל וצריח הוא מגדל חזק והוא אצל בית אל ולזה לא מתו שם כי אם אנשי מגדל שכם כי הם לבדם היו בצריח: (רלב"ג)


{מז}  וַיֻּגַּד לַאֲבִימֶלֶךְ כִּי הִתְקַבְּצוּ כָּל בַּעֲלֵי מִגְדַּל שְׁכֶם: {מח}  וַיַּעַל אֲבִימֶלֶךְ הַר צַלְמוֹן הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ אֶת הַקַּרְדֻּמּוֹת בְּיָדוֹ וַיִּכְרֹת שׂוֹכַת עֵצִים וַיִּשָּׂאֶהָ וַיָּשֶׂם עַל שִׁכְמוֹ וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ מָה רְאִיתֶם עָשִׂיתִי מַהֲרוּ עֲשׂוּ כָמוֹנִי:

 רש"י  שוכת עצים. ענף עצים: (רש"י)

 מצודת דוד  מה ראיתם עשיתי. כמו ראיתם מה עשיתי וכו' : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הקרדמות. גרזן שמבקעין בו עצים, כמו (שמואל א יג כ) את קרדמו : שוכת. ענף גדול. ובמשנה (בבא קמא י ב) לא יקוץ את השוכה, והוא מלשון סכך : (מצודת ציון)

 רלב"ג  שוכת עצים. הוא ענף ונקרא כן מפני שהוא מסכך כי הענפים הם מסככים סביב האילן שוכת כמו שוכתו: (רלב"ג)


{מט}  וַיִּכְרְתוּ גַם כָּל הָעָם אִישׁ שׂוֹכֹה וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ וַיָּשִׂימוּ עַל הַצְּרִיחַ וַיַּצִּיתוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַצְּרִיחַ בָּאֵשׁ וַיָּמֻתוּ גַּם כָּל אַנְשֵׁי מִגְדַּל שְׁכֶם כְּאֶלֶף אִישׁ וְאִשָּׁה: (פ)

 מצודת דוד  על הצריח. רצה לומר, סמוך לה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויציתו. מלשון הצתה והבערה : (מצודת ציון)


{נ}  וַיֵּלֶךְ אֲבִימֶלֶךְ אֶל תֵּבֵץ וַיִּחַן בְּתֵבֵץ וַיִּלְכְּדָהּ:

 רלב"ג  וילך אבימלך. וידמה שאנשי תבץ ג"כ מרדו בו: (רלב"ג)


{נא}  וּמִגְדַּל עֹז הָיָה בְתוֹךְ הָעִיר וַיָּנֻסוּ שָׁמָּה כָּל הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְכֹל בַּעֲלֵי הָעִיר וַיִּסְגְּרוּ בַּעֲדָם וַיַּעֲלוּ עַל גַּג הַמִּגְדָּל:

 מצודת ציון  ומגדל עז. ומגדל חזק : (מצודת ציון)


{נב}  וַיָּבֹא אֲבִימֶלֶךְ עַד הַמִּגְדָּל וַיִּלָּחֶם בּוֹ וַיִּגַּשׁ עַד פֶּתַח הַמִּגְדָּל לְשָׂרְפוֹ בָאֵשׁ:

 מצודת דוד  עד פתח. כי השער היה מעץ : (מצודת דוד)


{נג}  וַתַּשְׁלֵךְ אִשָּׁה אַחַת פֶּלַח רֶכֶב עַל רֹאשׁ אֲבִימֶלֶךְ וַתָּרִץ אֶת גֻּלְגָּלְתּוֹ:

 רש"י  פלח רכב. חתיכת אבן של ריחים העליונה הקרויה רכב: ותרץ. ותרוצץ: (רש"י)

 מצודת ציון  פלח. כן נקרא אבן הרחיים, כמו (איוב מא טז) כפלח תחתית : רכב. הוא האבן העליון מהרחיים, הרוכב על התחתית : ותרץ. מלשון רציצה ושבירה : גלגלתו. ראשו, כמו (דברי הימים א י י) ואת גלגלתו : (מצודת ציון)

 רלב"ג  פלח רכב. היא חתיכת מהרכב והיא אחת מהרחים והיא העליונה להיותה רוכבת על התחתונה: (רלב"ג)


{נד}  וַיִּקְרָא מְהֵרָה אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹף חַרְבְּךָ וּמוֹתְתֵנִי פֶּן יֹאמְרוּ לִי אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ וַיִּדְקְרֵהוּ נַעֲרוֹ וַיָּמֹת:

 רש"י  פן יאמרו לי. פן יאמרו עלי: (רש"י)

 מצודת דוד  נושא כליו. כלי זינו : אשה הרגתהו. ולקלון יחשב לו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  לי. עלי : וידקרהו. ענין תחיבה בגוף, וכן (ישעיהו יג טו) כל הנמצא ידקר : (מצודת ציון)


{נה}  וַיִּרְאוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל כִּי מֵת אֲבִימֶלֶךְ וַיֵּלְכוּ אִישׁ לִמְקֹמוֹ: {נו}  וַיָּשֶׁב אֱלֹהִים אֵת רָעַת אֲבִימֶלֶךְ אֲשֶׁר עָשָׂה לְאָבִיו לַהֲרֹג אֶת שִׁבְעִים אֶחָיו:

 מצודת דוד  את רעת. את גמול רעת : (מצודת דוד)


{נז}  וְאֵת כָּל רָעַת אַנְשֵׁי שְׁכֶם הֵשִׁיב אֱלֹהִים בְּרֹאשָׁם וַתָּבֹא אֲלֵיהֶם קִלֲלַת יוֹתָם בֶּן יְרֻבָּעַל: (פ)

שופטים פרק-י

{א}  וַיָּקָם אַחֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל תּוֹלָע בֶּן פּוּאָה בֶּן דּוֹדוֹ אִישׁ יִשָּׂשכָר וְהוּא יֹשֵׁב בְּשָׁמִיר בְּהַר אֶפְרָיִם:

 רש"י  בן דודו. כך שמו: (רש"י)

 מצודת ציון  דודו. שם איש : (מצודת ציון)


{ב}  וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּשָׁמִיר: (פ)

 מצודת דוד  וימת. בתוך שנת העשרים ושלש, ועלה השנה לו וליאיר ששפט אחריו, כן כתוב ב'סדר עולם' (פרק יב) : (מצודת דוד)


{ג}  וַיָּקָם אַחֲרָיו יָאִיר הַגִּלְעָדִי וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה: {ד}  וַיְהִי לוֹ שְׁלֹשִׁים בָּנִים רֹכְבִים עַל שְׁלֹשִׁים עֲיָרִים וּשְׁלֹשִׁים עֲיָרִים לָהֶם לָהֶם יִקְרְאוּ חַוֹּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ הַגִּלְעָד:

 רש"י  עירים. (תרגום:) עולין, סוסים בחורים: ושלשים עירים להם. ושלשים ערים בלא חומה להם, לכך נקראו עירים, לשון עיירות: (רש"י)

 מצודת דוד  רכבים וגו'. והוא דבר חשיבות : חות יאיר. על כי נאמר בתורה (במדבר לב מא) שיאיר בן מנשה קרא לעריו חות יאיר, ולפי שהיה שמו כשמו, וערי בניו היו מרובות, קראם גם כן חות יאיר : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  עירים. כן יקרא החמור בעודו קטן, כמו (זכריה ט ט) עיר בן אתונות : עירים. תניינא : כמו ערים, ובדרך צחות אמר 'עירים', לזווגו עם עירים שזכר : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ושלשים עירים להם. כפל הענין בענינים מתחלפים על צד הצחות והנה הוא כמו ערים כמו שזכר להם יקראו חות יאיר: ואולם התועלות המגיעות מזה הספור הן אלו. הראשון הוא להודיע שאין ראוי שיתרשל האדם מההצלה מפני רוב שפלות ידו והכנעו לפני האויב אבל ראוי שיתחכם בזה לפי מה שאפשר ולזה ספר כי בראות ישראל כי מדין באים תמיד לשללם ולהשחיתם המציאו תחבולות להמלט מזה לפי מה שאפשר ולזה עשו המנהרות בהרים והמערות והמצדות כי בהם תשלם להם הצלת מה כמו שביארנו. השני הוא להודיע עוצם השגחת הש"י בישראל מפני בריתו עם האבות והוא שתכף ששבו ישראל אליו שלח נביאו להצילם ביד גדעון ומשך לבבו לזה בכמו זה האופן הנפלא שבא בזה הספור וכל זה לחוזק ההשגחה בישראל וידמה שבחר השם ית' שתהיה התשועה על יד גדעון לשתי סבות האחת כי אולי היה היותר ראוי לזה המעשה כי הוא היה גבור חיל והיה ג"כ יותר ראוי שיעשה הנס על ידו מזולתו מישראל אז והב' כי ידמה שהרע שעשו ישראל היה שרשו בבית יואש אביו כי שם היה הבעל ומזבח הבעל והאשרה והיה שם פר שהוקצה לע"ג ז' שנים ולזה יתכן שהתחיל יואש בזה הטעות וזנו אחריו בית ישראל ולפיכך נתיצת מזבח הבעל וכריתת האשרה היה ראוי שיקדם קודם הצלת ישראל מהרע שנפלו בו על זה המרי וזה היה אפשר שישלם בקלות על יד גדעון לבער הרע מקרבם קודם הלחמם עם מדין. השלישי הוא להודיע ענין המופתים אשר עשה הש"י על יד נביאו כי באמונתם יתקיימו הפנות התוריות כמו שביארתי בספר מ"י ובביאורנו לדברי התורה ולזה זכר שעלה האש מן הצור ע"ד המופת ואכלה הבשר והמצות ושנשא רוח ה' המלאך אל אשר לא ידע עד אשר הלך מעיני גדעון. הרביעי הוא להודיע כי כשימשך דבר רע מדבר מה ראוי שיכירו הדבר ההוא קודם שישתדלו בהסרת הרע הנמשך ממנו ולזה ספר שצוה הש"י להרוס מזבח הבעל ולכרות האשרה אשר עליו ולהעלות הפר שהוקנה לע"ג כדי לבערו ואולם מי שישתדל בזה התועלת בזולת זה האופן ידמה למי שירצה לטבול מפני טומאת שרץ ושרץ בידו כי בזה לא יטהר מטומאתו כלל. החמישי הוא להודיע שראוי למי שיחוייב לו לעשות פועל על מה שישתדל לעשותו באופן אשר יתכן לו לעשות בקלות ולזה ספר כי לא הסכים גדעון לעשות זה הענין שצוה לו ביום אע"פ שהיה יותר ראוי כי הקרבנות לא יעשו אלא ביום עם שבזה יהיה הענין יותר מפורסם וההקדשה לש"י ואולם מנעהו מזה ראותו שאם היה עושה זה הענין ביום ימנעהו מזה כל בית אביו וכל בני עירו לרוב היותם שקועים בזה המרי ולזה הסכים לעשות זה הענין בלילה. הששי הוא להודיע שהקדשת הש"י ראוי שתהיה בעשרה מישראל לפרסם הענין יותר ולזה זכר שלקח גדעון עשרה אנשים מעבדיו במעשה הדבר הזה מהריסת מזבח הבעל וכריתת האשרה והעלת הפר השני. השביעי הוא להודיע כי מי שירצה למנוע רבי' מדבר מה יכבד לו ראוי שישתדל בחכמה בשיראה שהוא מסכים להם במה שבעבורו היה התעוררותם לזה הפועל אשר יקשה לו ובזה יקל לו למצוא תואנה למנעם מן המעשה ההוא ולזאת הסבה מצאנו בראובן שלא בקש מאחיו שיניחו יוסף וילך לו כי ידע שלא ישמעו אחיו לו לזה אך בקש מהם שלא ישפכו דם אבל שישימו אותו בבור ושמה ימות מעצמו וכן עשה יואש בזה המקום להציל בנו מיד העם המבקשים אותו להרגו וזה כי הוא לא אמר להם כי אין לבעל אלהות כי אולי לא ישמעו לו אבל הודה להם שהוא אלוה ולזה צוה אותם שלא יריבו בעבורו כי הם יחסרו בזה מעלתו ויכלתו והתפלל הוא לפניהם שיריב הבעל בעצמו לאשר נתץ את מזבחו. השמיני הוא לפרסם ענין המופתים שזכר מענין ירידת הטל על גזת הצמר לבדו והיה על כל הארץ חורב ומענין ירידת הטל על כל הארץ ועל הגזה היה חורב כמו ששאל גדעון כי בזה יתקיימו הפנות התוריות כאמרם ז"ל בהאמנת המופתים. התשיעי הוא להודיע שראוי למי שיתחיל במלחמה עם מי שתקיף ממנו שיעשה דבריו בחכמה ר"ל שאם לא יתבאר לו שינצח לא ימסור עצמו לסכנה ולזה תראה ששאל גדעון אות שינצח אויביו קודם שיתיר עצמו להלחם עמהם ולפי שהיה קצת ספק באות הראשון שב לשאול אות שני כמו שביארנו עם שבריבוי האותות תתחזק האמונה בנביא כמו שביארנו בבאורינו לדברי התורה על מה שאמר והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון וגו' ולזה גם כן נתן השם יתעלה לגדעון אות שלישי שכבר ינצח המלחמה והוא מספר החלום ואת שברו ששמע במחנה מדין. העשירי הוא להודיע שראוי לנלחם שלא יערב עם בני חילו מי חילו מי שהוא ראוי שינוצח כי בהיות האחד מבני החיל מנוצח יפול מורך לב על הנשארים ויהיה זה סבה שיפלו ביד אויביהם ולזה צוה השם להסיר מאנשי המלחמה הרשעים ורכי הלב והחלושים עד שנמשך מזה תועלת אחר והוא שיתפרסם לישראל כי מאת הש"י היתה להם תשועה לא בכחם ועוצם ידם ויהיה זה סבה אל שיתחזק להם אמונתם בש"י. הי"א הוא להודיע כי מי שהוא נעזר בה' בדבר מה אין ראוי מפני זה שישען על הנס ויקצר מפני זה מהמציא הסבות אשר יביאוהו אל תכלית ההוא הלא תראה כי גדעון עם היותו מובטח שינצח אויביו השתדל בהמצאת כל הסבות שיתכן שישלם בהם לו זה עם העם המעט שהיה עמו ולזה בא עליהם בלילה בעודם שקועים בשינה והוא אחר שליש הלילה עם שלש מאות שופרות וסבב שלא נראו הלפידים עד אשר החלו לתקוע התקיעות החזקות המבהילות ותכף ישברו הכדים ונראו הלפידים והיה זה סבה חזקה להבהיל מאד בני המחנה ולהחרידם עם שהם שמעו עם זה קול מרעיד אותם מאד והוא מה שהיו אומרים חרב לה' ולגדעון והיה זה סבה אל שהיה כל אחד מהם חושב שיהיה שונאו האיש הנמצא אצלו ולזה היתה חרב איש באחיו. הי"ב הוא להודיע שראוי לשמוח מהטוב ביום טובה ולזה ראוי להצליח ושיעשה כל מה שיוכל בעוד שהוא מצליח ולא יקצר מזה ולזה תמצא שהשתדל גדעון בזריזות בלילה ההוא באופן שתשלם לו הריגת כל מה שאפשר בחיל מדין ולזה מהר גדעון לשלוח מלאכים בכל הר אפרים שירדו לקראת מדין וילכדו להם את המים עד בית ברה ועד הירדן ורדף בלילה ההוא אחר הנשארים מחיל מדין עד שהשיג זבח וצלמונע מלכי מדין ולכדם בחכמה עם העם המעט אשר עמו. הי"ג הוא להודיע שראוי לברוח מהקטטה והמריבה כפי היכולת כל שכן כשיהיה איפשר שיתחדש מהמריבה ההיא ביטול הגעת תועלת ולזה ספר שהשתדל גדעון במה שהתרעמו עליו בני אפרים בפיוס ואם היו מריבין עליו על לא חמס בכפיו אבל היה ראוי להם לשבחו במה שבא להם מהישועה על ידו ולבקשת השלום השפיל עצמו מאד וכבד אותם ואמר הלא טוב עוללות אפרים מבציר אביעזר והשבית הריב בזה האופן ואולם יפתח לא השתדל בדומה לזה בהשבתת הריב והיה זה סבה אל שנפל עם רב מישראל ואולם בזה המקום נתחברה סבה שנית להביא גדעון אל שפייס בני אפרים בקלות כי אולי זאת המריבה תמנעהו מהשלמת ניצוח מחנה מדין לפי מה שאפשר ולזה ג"כ השתדל גדעון לפייס בני אפרים בקלות. הי"ד הוא להודיע שאין ראוי לאדם למנוע מרעב לחם כ"ש כשיהיה לו חק עליו כמו הענין בגדעון וחילו שהיו נלחמים להושיע ישראל מיד מדין ולזה לא היה ראוי לאנשי סכות ופנואל שיענו גדעון בזה האופן שענוהו ולזה ספר שהשיג' מהעונש על זה מה שכבר נזכר בזה הספור. הט"ו הוא להודיע שאין ראוי לאדם שימסור עצמו להרוג האנשים אם לא היה זה להציל את עצמו ולזה זכר מה שהשיג לזבח ולצלמונע בעבור הריגתם האנשים שהרגו בתבור וזה כי הם לא היו צריכין להרגם לפחדם מהם כי כבר היו מדין מושלים עליהם עד שהיו ישראל מתחבאים מפחדם ולזה אמר להם גדעון כי לולי הריגתם אותו לא היו נהרגים. הט"ז הוא לפרסם ששופטי ישראל ומנהיגיהם הטובים לא היו מושלים בישראל באופן שיוכלו להביאם לעשות כנגד התורה אבל היתה מושלת התורה על המושלים ההם כי הם היו מוכרחים ג"כ להתנהג בדרכי התורה כמו שנזכר בספר אלה הדברים ולזה אמר גדעון לא אמשול אני בכם ולא ימשול בני בכם ה' ימשול בכם. הי"ז הוא להודיע שאין מחק השלמים לרדוף אחר רבוי הממון ולזה ספר שלא שאל גדעון מהנזמים והשהרונים ויתר הענינים אלא לעשות מהם אפוד לא להרבות קנינו וידמה שעשה זה להזכיר זה הנס ואם היה עושה מזה כלי מה בבית האלהים בשילה היה נמשך לכוונת התורה בזה אלא שהוא הציג אותו בעירו בעפרה והיה זה סבה אל שזנו כל ישראל אחריו שם ומפני זה השיג לגדעון עונש אל שלא נמשך הממשלה לזרעו. הי"ח הוא להודיע שאין ראוי לאדם שיהיה נמשך לתאות המשגל הלא תראה כי גדעון לקח פילגש עם היות לו נשים רבות והיה זה סבה להמתת בניו שהיו לו מנשיו כי בן הפילגש המיתם. הי"ט הוא להודיע כי על כל יביא הש"י במשפט ולזה ספר כי מפני שהרג אבימלך אחיו עם עזר בני שכם סבב הש"י שנהרגו בני שכם ואבימלך כמו שאמר לה' יותם בן ירובעל. הכ' הוא להודיע שאין ראוי למקבל הטובה מאחר לגמול לו רעה תחת טובה ולזה ספר על בני שכם שנענשו מפני ששלמו רעה לגדעון תחת הטובה אשר גמלם כמו שבא בדברי יותם. הכ"א הוא להודיע שראוי לנלחמים שישמרו מהתקרב למקום שיתכן שיקרה להם בו נזק עם היות הנלחמים עמם מעטי המספר וחלושים והמשל שאם יקרבו אנשי החיל למגדל הגבוה יקל לאשר במגדל ואם הם מעטי המספר וחלושים להזיק להם אם ברמותם עליהם אבנים גדולות אם בזולת זה מהדברים שיתכן שיזיקום בהם ולזה הוא מתנאי המלחמה שתהיה במקום הראוי ובעת הראוי ועם מי שראוי ובאופן הראוי ובשיעור הראוי תם, עוד ספר שכבר שבו ישראל לעבוד ע"ג ונשקעו בה מאד עד שכבר עבדו כל אלהי הגוים אשר ישבו בארצם ועזבו את ה' מכל וכל עד שלא עבדוהו כלל ולזה מכרם ביד פלשתים וביד בני עמון ובשנה ההיא בעינה שנמכרו ישראל בידם הפליגו אויביהם לענותם ולרוצצם והתמיד זה הענין מן הענוי לכל בני ישראל בעבר הירדן בארץ האמרי אשר בגלעד ולא הספיק זה לבני עמון אבל עברו את הירדן להלחם ביהודה ובנימן ובבית אפרים. אז זעקו בני ישראל אל ה' ושבו אליו ואמר השם להם ע"י נביאו והוא פינחס לפי שאחשוב בשכבר הושיע הש"י אותם פעמים רבות מלוחציהם כשזעקו אליו ושבו אליו וסרו מעבוד אלהים אחרים ולזה לא יוסיף עוד להושיע אותם והנה נכנעו ישראל על זה מאד לה' והסירו את אלהי הנכר מקרבם ועבדו את ה': (רלב"ג)


{ה}  וַיָּמָת יָאִיר וַיִּקָּבֵר בְּקָמוֹן: (פ) {ו}  וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְאֶת אֱלֹהֵי אֲרָם וְאֶת אֱלֹהֵי צִידוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי מוֹאָב וְאֵת אֱלֹהֵי בְנֵי עַמּוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעַזְבוּ אֶת יְהוָה וְלֹא עֲבָדוּהוּ:

 רש"י  את הבעלים וגו'. שבע עבודות זרות נמנו כאן: ויעזבו את ה' ולא עבדוהו. אפילו בשותפות עם אלו: (רש"י)

 מצודת דוד  ויעזבו. רצה לומר, עזבו את ה' מכל וכל, ולא עבדוהו אפילו בשתוף עם כל אלו עבודות זרות : (מצודת דוד)


{ז}  וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וּבְיַד בְּנֵי עַמּוֹן:

 מצודת ציון  וימכרם. רצה לומר, מסרם : (מצודת ציון)


{ח}  וַיִּרְעֲצוּ וַיְרֹצְצוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁנָה הַהִיא שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה אֶת כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בַּגִּלְעָד:

 רש"י  בשנה ההיא. כשמת יאיר: אשר בעבר הירדן. ארץ ראובן וגד וחצי המנשה, שהיו שכניהם: (רש"י)

 מצודת דוד  בשנה ההיא וגו'. רצה לומר, מיד בשנה שמת יאיר התחילו לרעוץ ולרוצץ את ישראל, ושמנה עשרה שנה התמיד הדבר, ורצה לומר, לא היה בהדרגה, כי אם בפעם אחת, ולא כדרך שאר המשעבדים : את כל וגו'. יפרש מה שנאמר בתחלת המקרא, בני ישראל, הם כל בני ישראל אשר בעבר הירדן : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וירעצו. ענין שבירה, כמו (שמות טו ו) תרעץ אויב : וירצצו. אף הוא ענין שבירה, כמו (ישעיהו מב ג) קנה רצוץ : (מצודת ציון)


{ט}  וַיַּעַבְרוּ בְנֵי עַמּוֹן אֶת הַיַּרְדֵּן לְהִלָּחֵם גַּם בִּיהוּדָה וּבְבִנְיָמִין וּבְבֵית אֶפְרָיִם וַתֵּצֶר לְיִשְׂרָאֵל מְאֹד:

 מצודת ציון  ותצר. מלשון צר ודחק : (מצודת ציון)


{י}  וַיִּזְעֲקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה לֵאמֹר חָטָאנוּ לָךְ וְכִי עָזַבְנוּ אֶת אֱלֹהֵינוּ וַנַּעֲבֹד אֶת הַבְּעָלִים: (פ)

 מצודת דוד  וכי עזבנו וגו' ונעבד וגו'. וי''ו הראשון מוסיף על הוי''ו השני, והשני על הראשון, ורצה לומר, עשינו חטא כפול, את ה' עזבנו, ואת הבעלים עבדנו : (מצודת דוד)


{יא}  וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲלֹא מִמִּצְרַיִם וּמִן הָאֱמֹרִי וּמִן בְּנֵי עַמּוֹן וּמִן פְּלִשְׁתִּים:

 רש"י  הלא ממצרים. שבע תשועות יש כאן, כנגד שבע עבודות זרות שהיו עובדים: (רש"י)

 מצודת דוד  ויאמר ה'. על ידי נביא בא להם דבר ה' : ממצרים. רצה לומר, מקושי שעבוד מצרים : (מצודת דוד)


{יב}  וְצִידוֹנִים וַעֲמָלֵק וּמָעוֹן לָחֲצוּ אֶתְכֶם וַתִּצְעֲקוּ אֵלַי וָאוֹשִׁיעָה אֶתְכֶם מִיָּדָם:

 רש"י  ומעון. שם אומה: (רש"י)

 מצודת דוד  לחצו אתכם. אשר לחצו אתכם, ומוסב גם על הנזכרים במקרא שלפניו : ותצעקו. והנה צעקתם אלי והושעתי לכם : (מצודת דוד)


{יג}  וְאַתֶּם עֲזַבְתֶּם אוֹתִי וַתַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים לָכֵן לֹא אוֹסִיף לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם: {יד}  לְכוּ וְזַעֲקוּ אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם בָּם הֵמָּה יוֹשִׁיעוּ לָכֶם בְּעֵת צָרַתְכֶם:

 מצודת דוד  המה יושיעו. אמר בדרך לעג והתול : (מצודת דוד)


{טו}  וַיֹּאמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה חָטָאנוּ עֲשֵׂה אַתָּה לָנוּ כְּכָל הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ אַךְ הַצִּילֵנוּ נָא הַיּוֹם הַזֶּה:

 מצודת דוד  ככל הטוב בעיניך. המשפט הישר בעיניך, רק נפלה נא ביד ה', וביד אדם בל נפול : (מצודת דוד)


{טז}  וַיָּסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִקִּרְבָּם וַיַּעַבְדוּ אֶת יְהוָה וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל: (פ)

 רש"י  ותקצר נפשו בעמל. כביכול לא היה רחבת מקום לסבול ולכנס שם צרה שהיה לו בעמל ישראל: (רש"י)

 מצודת דוד  ותקצר נפשו. רצה לומר, קצרה רצונו של מקום בדבר עמל ישראל, כי מתחלה היה רצון המקום להרבות עמלם בעבור חטאם הרב, ועתה בשובם לה', קצרה רצונו מלהרבות עמל, רצה לומר, נחם ה' על הרעה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ותקצר. מלשון קצר : נפשו. רצונו, כמו (בראשית כג ח) אם יש את נפשכם : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה קצר רצון הש"י מהושיע אותם תשועה שלימה כמו הענין בתשועות הקודמות בסבת עמל ישראל אמר זה ע"ד דברה תורה כלשון בני אדם שהם כאילו סבבו לש"י עמל ויגיעות להצילם ולשוב להצילם פעמים רבות מצד היותם שונים במרים ככלב שב על קיאו וכאילו הלאוהו על זה או ענין עמל מענין שקר וכזב כמו עמל ואון וירצה בזה כי בסבת השקר והכזב שבחר בו ישראל והוא עבדם אלהים אחרים קצר רצון הש"י מהושיע אותם תשועה שלימה כמו הענין בתשועות הקודמות ולזה לא אמר להם בזה הענין: (רלב"ג)


{יז}  וַיִּצָּעֲקוּ בְּנֵי עַמּוֹן וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְעָד וַיֵּאָסְפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בַּמִּצְפָּה:

 רש"י  ויצעקו. נאספו על ידי כרוז: (רש"י)

 מצודת ציון  ויצעקו. ענין אסיפה הבא בצעקת המאסף : (מצודת ציון)


{יח}  וַיֹּאמְרוּ הָעָם שָׂרֵי גִלְעָד אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר יָחֵל לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן יִהְיֶה לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד: (פ)

 מצודת דוד  מי האיש. רצה לומר, דעו מי האיש, יהיה מי שיהיה, אשר יחל וכו' יהיה לראש : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  יחל. יתחיל : (מצודת ציון)

שופטים פרק-יא

{א}  וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי הָיָה גִּבּוֹר חַיִל וְהוּא בֶּן אִשָּׁה זוֹנָה וַיּוֹלֶד גִּלְעָד אֶת יִפְתָּח:

 מצודת דוד  ויולד גלעד. רצה לומר, עם שאמו היתה זונה, מכל מקום היה הדבר ברור שגלעד הוליד את יפתח, ולא אחר הולידו : (מצודת דוד)

 רלב"ג  ויקם ה' וגו'. והנה ספר כי יפתח היה בן אשה זונה ופי' בו שכבר היה בן אשה שהיתה משבט אחר ולפי שלא נשאת לאחד מבני השבט קראה זונה להיותה נוטה ממה שראוי להנשא לאחד ממשפחתה כדי שלא תסוב נחלה ממטה למטה והנה נשא גלעד אשה אחרת משבטו והיו לו בנים ממנה ובני האשה ההיא סבבו על יד זקני גלעד שלא ינחל יפתח עמהם בבית אביהם והיה זה עול כי היה ראוי שירש עמהם: (רלב"ג)


{ב}  וַתֵּלֶד אֵשֶׁת גִּלְעָד לוֹ בָּנִים וַיִּגְדְּלוּ בְנֵי הָאִשָּׁה וַיְגָרְשׁוּ אֶת יִפְתָּח וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא תִנְחַל בְּבֵית אָבִינוּ כִּי בֶּן אִשָּׁה אַחֶרֶת אָתָּה:

 מצודת דוד  ותלד. אחרי זה ילדה לו אשתו הנשואה אליו : ויגרשו. בחזקה ובאלימות : בן אשה אחרת. חסו על כבוד אביהם, ולא זכרו שם זונה : (מצודת דוד)


{ג}  וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים וַיֵּצְאוּ עִמּוֹ: (פ)

 מצודת דוד  ויתלקטו. ממקומות מחולפות : ויצאו עמו. בכל אשר יצא הוא : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  טוב. שם אדון הארץ, וכן מצינו (רות ג יג) אם יגאלך טוב : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה ברח יפתח מפני אחיו וישב בארץ איש ששמו טוב ויתלקטו אליו אנשים רקים ויצאו עמו וידמה שיפתח היה מנהיגם והיו הולכים למלחמה תמיד ומשם חפרו אכלם: (רלב"ג)


{ד}  וַיְהִי מִיָּמִים וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל:

 רש"י  וילחמו בני עמון. היא האמורה למעלה (י ט): (רש"י)

 מצודת דוד  ויהי מימים וילחמו וגו'. רצה לומר, מה שלחמו בני עמון עם ישראל, היה מסוף ימים רבים אחר שנתגרש יפתח : (מצודת דוד)


{ה}  וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִלְחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי גִלְעָד לָקַחַת אֶת יִפְתָּח מֵאֶרֶץ טוֹב:

 מצודת דוד  לקחת. להשיבו אל גלעד : (מצודת דוד)

 רלב"ג  ולפי שכבר נתבאר לזקני גלעד שהיה יפתח מצליח במלחמותיו באו אליו ואמרו לו שיהיה להם לקצין אם יהיה נלחם בעבורם בבני עמון ובזה התנאי קבלו יפתח להלחם בבני עמון ואמרו כל אלו הדברים לפני ה' רוצה לומר שכבר אמרו שה' יהיה שומע בינותם אם לא יקיימו מה שקבלו עליהם: (רלב"ג)


{ו}  וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח לְכָה וְהָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין וְנִלָּחֲמָה בִּבְנֵי עַמּוֹן:

 מצודת ציון  לקצין. ענין שררה, וכן (ישעיהו ג ו) קצין תהיה לנו : (מצודת ציון)


{ז}  וַיֹּאמֶר יִפְתָּח לְזִקְנֵי גִלְעָד הֲלֹא אַתֶּם שְׂנֵאתֶם אוֹתִי וַתְּגָרְשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם:

 מצודת דוד  ותגרשוני. עזרתם לאחי לגרש אותי : ומדוע וגו'. רצה לומר, ואם תאמרו שבאמת נחמתם על הרעה, אם כן למה איחרתם עד כה, ומדוע באתם 'עתה כאשר צר לכם' ולא מקודם, ונראה מזה שעדיין האיבה במקומה עומדת, ומפני הדחק באתם : (מצודת דוד)


{ח}  וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח לָכֵן עַתָּה שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד:

 מצודת דוד  לכן. רצה לומר, לבל תחשוב כזאת, שבאנו עתה אליך בעצמנו להראות הכנעה גדולה וחיבה יתירה, כי אם היה מפני הדחק, היה די לשלוח אחריך : והלכת. וכאשר תלך עמנו : לכל ישבי גלעד. רצה לומר, לא לנו הבאים לבד, כי אם לכולם : (מצודת דוד)


{ט}  וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֶל זִקְנֵי גִלְעָד אִם מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְנָתַן יְהוָה אוֹתָם לְפָנָי אָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ:

 מצודת דוד  אם משיבים. רצה לומר, אם יוגמר הדבר ואלך למלחמה 'ונתן ה'' וכו', אז 'אנכי', מעצמי 'אהיה לכם לראש' מצד הדין. ורצה לומר, עדיין אין זה הכנעה וחיבה במה שתאמרו להמשיל אותי אחר המלחמה, כי בודאי אם אהיה מנוצח, לא תאבו עוד להמשיל אותי, ואם אנצח אני, הנה מן הדין ראוי לי הממשלה, וכאלו אמר לא כן הוא, כי אם מיד קודם המלחמה תמשילו אותי : (מצודת דוד)


{י}  וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח יְהוָה יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ אִם לֹא כִדְבָרְךָ כֵּן נַעֲשֶׂה:

 מצודת דוד  ה' יהיה שמע. ויהיה הוא לעד : כדברך. להמשיל אותך מיד : (מצודת דוד)


{יא}  וַיֵּלֶךְ יִפְתָּח עִם זִקְנֵי גִלְעָד וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ וּלְקָצִין וַיְדַבֵּר יִפְתָּח אֶת כָּל דְּבָרָיו לִפְנֵי יְהוָה בַּמִּצְפָּה: (פ)

 רש"י  את כל דבריו. התנאי שביניהם: לפני ה' במצפה. למקום שנאספו כולם, שהשכינה שורה על רוב צבור: (רש"י)

 מצודת דוד  וישימו וגו'. מיד עשאוהו לראש טרם צאתם למלחמה : את כל דבריו. דברי תפלתו ותחנוניו : לפני ה'. כי שם נקבצו רבים מישראל והשכינה שורה על רוב צבור (סנהדרין לט א). (ועל שבמצפה נצח יהושע כל המלכים הנאספים עליו (יהושע יא ד), לזה קבעוה למקום קבוץ. כן נקבצו שמה בפילגש בגבעה (לקמן כ א), וכן בימי שמואל (שמואל א י יז), כשהמליך את שאול : (מצודת דוד)


{יב}  וַיִּשְׁלַח יִפְתָּח מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן לֵאמֹר מַה לִּי וָלָךְ כִּי בָאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי:

 מצודת דוד  מה לי ולך. רצה לומר, מה האיבה והשנאה אשר בינינו, מה לי עליך ומה לך עלי, ולפי שמנוהו לראש, תלה הדבר בעצמו : (מצודת דוד)

 רלב"ג  והנה שלח יפתח מלאכים אל מלך בני עמון והראה לו בסוף הענין כי אין לו תרעומת כלל על ישראל מצד הארץ שלקח ישראל בעלותו ממצרים מארנון עד יבוק ועד הירדן וגומר כי לא לקחה ישראל מבני עמון אבל לקחה מסיחון מלך האמורי וידמה ששלח לו בראשי הדברים השניים כה אמר יפתח כי אולי יפתח היה מפורסם ביניהם בגבורה ורצה מפני זה להודיעו כי הוא המושל על ישראל כדי שישמר מלך בני עמון מלהלחם עם ישראל: (רלב"ג)


{יג}  וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל מַלְאֲכֵי יִפְתָּח כִּי לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וְעַד הַיַּרְדֵּן וְעַתָּה הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם:

 מצודת דוד  בשלום. מבלי מריבה ומלחמה : (מצודת דוד)


{יד}  וַיּוֹסֶף עוֹד יִפְתָּח וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן: {טו}  וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר יִפְתָּח לֹא לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אֶרֶץ מוֹאָב וְאֶת אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן:

 מצודת דוד  את ארץ מואב וגו'. רצה לומר, אם המחוז (ההיה) היתה מאז של מואב ועמון, הנה בעת שלקחה ישראל לא היתה עוד ארצם, כאשר יפרש במקראות שלאחריו : (מצודת דוד)


{טז}  כִּי בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד יַם סוּף וַיָּבֹא קָדֵשָׁה:

 רש"י  עד ים סוף. בדרומה של ארץ אדום, וארץ אדום בדרומה של ארץ כנען: (רש"י)


{יז}  וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם לֵאמֹר אֶעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ אֱדוֹם וְגַם אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח וְלֹא אָבָה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּקָדֵשׁ:

 רש"י  אעברה נא בארצך. מדרום לצפון, ליכנס לארץ כנען: וגם אל מלך מואב. שהיתה ארצו בסוף ארץ אדום, במזרחה של אדום ובדרומה של ארץ ישראל: ולא אבה. משה רמזה בתורה (דברים ב כט): כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער, כשם שאדום לא נתנום לעבור, כך מואב לא נתנום לעבור: (רש"י)

 מצודת דוד  אעברה נא. לבוא אל ארץ כנען : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אבה. רצה, כמו (דברים כה ז) לא אבה יבמי : (מצודת ציון)


{יח}  וַיֵּלֶךְ בַּמִּדְבָּר וַיָּסָב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וְאֶת אֶרֶץ מוֹאָב וַיָּבֹא מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ לְאֶרֶץ מוֹאָב וַיַּחֲנוּן בְּעֵבֶר אַרְנוֹן וְלֹא בָאוּ בִּגְבוּל מוֹאָב כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב:

 רש"י  וילך במדבר. מן המערב למזרח, במיצר דרומי של אדום ומואב: ויסב את ארץ אדום. כל דרומה: ואת ארץ מואב. כל דרומה, וכשהגיע למקצוע דרומית מזרחית, פנה אל הצפון לסבוב את מיצר המזרחי: ויבא ממזרח שמש לארץ מואב ויחנון בעבר ארנון. לסוף מזרחה של ארץ מואב, ושם התחילה ארץ סיחון ועוג, וכבשו עבר הירדן במזרח ארץ כנען ועברו הירדן, ונכנסו לה לארץ כנען דרך המזרח: (רש"י)

 מצודת דוד  ממזרח שמש. במזרחה של מואב : כי ארנון וגו'. ארנון הוא התחלת גבול מואב, והמה חנו בהעבר מזה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויחנון. כמו ויחנו, והנו''ן נוספת, כמו (דברים ו יז) תשמרון : (מצודת ציון)


{יט}  וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וַיֹּאמֶר לוֹ יִשְׂרָאֵל נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצְךָ עַד מְקוֹמִי:

 מצודת דוד  עד מקומי. ארץ כנען, מקום אשר נתן לי ה' : (מצודת דוד)


{כ}  וְלֹא הֶאֱמִין סִיחוֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחוֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיַּחֲנוּ בְּיָהְצָה וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל:

 מצודת דוד  ולא האמין. כי חשב לרמותו באו, ויכבשו ארצו : (מצודת דוד)


{כא}  וַיִּתֵּן יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת סִיחוֹן וְאֶת כָּל עַמּוֹ בְּיַד יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּם וַיִּירַשׁ יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֶרֶץ הָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַהִיא:

 מצודת ציון  ויירש. מלשון ירושה : (מצודת ציון)


{כב}  וַיִּירְשׁוּ אֵת כָּל גְּבוּל הָאֱמֹרִי מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וּמִן הַמִּדְבָּר וְעַד הַיַּרְדֵּן:

 רש"י  ויירשו וגו' מארנון ועד היבק. שאתה אומר שהוא שלך (פסוק יג), הם מסיחון לקחו: ומן המדבר ועד הירדן. מדברות היו שם לפני הירדן: (רש"י)

 מצודת דוד  מארנון וגו'. אם כן, המחוז ההוא לקחו מסיחון, אשר כבש הוא מאז ממואב ומעמון : (מצודת דוד)


{כג}  וְעַתָּה יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוֹרִישׁ אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּירָשֶׁנּוּ:

 מצודת דוד  מפני עמו ישראל. לשירשו הם, ולא שיוחזר לך, וזה שאמר 'ואתה תירשנו', בתמיהה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הוריש. ענין גירושין : תירשנו. מלשון ירושה : (מצודת ציון)


{כד}  הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ:

 מצודת דוד  אשר יורישך כמוש. בדרך לעג אמר : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  כמוש. שם עבודה זרה : הוריש. גרש : נירש. מלשון ירושה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ואמר לו על צד הלעג הלא את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש כי לא יכול כמוש אלהיהם להצילם מיד סיחון כאומרו אוי לך מואב אבדת עם כמוש וגו': (רלב"ג)


{כה}  וְעַתָּה הֲטוֹב טוֹב אַתָּה מִבָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב הֲרוֹב רָב עִם יִשְׂרָאֵל אִם נִלְחֹם נִלְחַם בָּם:

 מצודת דוד  הרוב רב. וכי עשה הוא מריבה עם ישראל בעבור המחוז ההוא, עם כי יש בה גם משל מואב : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הרוב רב. מלשון מריבה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ואמר לו שאיננו טוב מבלק בן צפור מלך מואב שלא רב עם ישראל על זה ולא נלחם בם עם היותם יושבים בימיו בחשבון ובבנותיה ובערער ובבנותיה ובכל הערים אשר על יד ארנון והנה נמשך זה עד שלש מאות שנה שלא קם אחד מהם להלחם עם ישראל על זה ואם היה דין להם על הארץ הזאת מדוע לא הצילו אותה מידם בכל זה הזמן הארוך: (רלב"ג)


{כו}  בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְעַרְעוֹר וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְכָל הֶעָרִים אֲשֶׁר עַל יְדֵי אַרְנוֹן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וּמַדּוּעַ לֹא הִצַּלְתֶּם בָּעֵת הַהִיא:

 רש"י  על ידי ארנון. אצל ארנון, שהיו ממואב, וידעו שלא היה להם לעבור עליהם, שהרי מסיחון כבשום (במדבר כא כד), שלקחם ממלך מואב (שם שם כו): שלש מאות שנה. משכבשו את הארץ בימי יהושע עד יפתח. מכאן יש ללמוד שנות השופטים הנזכרים עד הנה, אם שני השעבוד של כל אומה נמנים בתוך ימי השופט אם לאו. שנינו בסדר עולם (פרק יב): יהושע פרנס את ישראל עשרים ושמונה שנה, ואין לו מקרא ממי ללמוד. עתניאל (לעיל ג יא), ארבעים שנה, ושני שעבוד של כושן רשעתים (שם שם ח), בכללם. אחריו אהוד (שם שם ל), שמונים שנה, שמונה עשרה שנים, שעבוד של עגלון (שם שם יד) בתוכם, הרי מאה ארבעים ושמונה שנה. דבורה (שם ה לא) ארבעים שנה, ושני שעבוד יבין (שם ד ג) בתוכם, הרי מאה שמונים ושמונה. אחריו, שבע שנים של שעבוד מדין (שם ו א), וארבעים של גדעון (שם ח כח), ושלש של אבימלך (שם ט כב), הרי מאתים שלשים ושמונה שנים. אחריו, עשרים ושלש של תולע (שם י ב), ועשרים ושתים של יאיר (שם י ג), אלא שעלתה שנה אחת לשניהם, ושמונה עשרה של בני עמון (שם שם ח) עד שלא בא יפתח, הרי שלש מאות: (רש"י)

 מצודת דוד  בשבת ישראל. רצה לומר, בהיות ישראל יושבין בחשבון וכו' : שלש מאות שנה (רצה לומר, קרוב לשלש מאות שנה, ועיין בחשבון שנות הדורות ''סדר עולם'' פרק יב) : ומדוע לא הצלתם. מיד ישראל : בעת ההיא. במשך הזמן הזה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ובבנותיה. הכפרים הסמוכים לה : על ידי. אצל מקומות : (מצודת ציון)


{כז}  וְאָנֹכִי לֹא חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה עֹשֶׂה אִתִּי רָעָה לְהִלָּחֶם בִּי יִשְׁפֹּט יְהוָה הַשֹּׁפֵט הַיּוֹם בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבֵין בְּנֵי עַמּוֹן:

 מצודת דוד  לא חטאתי לך. לחרחר ריב עמדי להתנקם בי, כי לא עשיתי לך מאומה רע : ישפט ה' השפט. רצה לומר, ה' שהוא שופט כל הארץ, ישפוט היום בין וכו', וסרס המקרא : (מצודת דוד)


{כח}  וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל דִּבְרֵי יִפְתָּח אֲשֶׁר שָׁלַח אֵלָיו: (פ)

 רלב"ג  והנה לא שמע מלך בני עמון אל דברי יפתח ורצה על כל פנים להלחם בישראל אז נתחדשה ביפתח רוח גבורה מאת ה' ועבר על בני עמון במקום שהיו נאספים ונלחם בם והכה אותם מכה גדולה מאד כמו שזכר באופן שכבר נכנעו בני עמון מפני בני ישראל: (רלב"ג)


{כט}  וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ יְהוָה וַיַּעֲבֹר אֶת הַגִּלְעָד וְאֶת מְנַשֶּׁה וַיַּעֲבֹר אֶת מִצְפֵּה גִלְעָד וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן:

 רש"י  עבר בני עמון. אל בני עמון: (רש"י)

 מצודת דוד  רוח ה'. רוח גבורה מה' ואומץ הלב : עבר בני עמון. להלחם בהם בארצם : (מצודת דוד)


{ל}  וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהוָה וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי:

 רלב"ג  וספר שכבר נדר יפתח נדר לה' שאם יתן בידו את בני עמון יהיה לה' אשר יצא מביתו בשובו בשלום מבני עמון ויעלנו עולה אם היה ראוי לזה: (רלב"ג)


{לא}  וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַיהוָה וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה: (פ)

 מצודת דוד  והיה לה'. רצה לומר, אם יהיה דבר שאין ראוי להעלות לעולה, יהיה קדש לה', שיתמיד בקדושה ולא ישתמש לחולין : והעליתהו. אז אקריבו עולה, אם יהיה דבר הראוי לעולה : (מצודת דוד)

 רלב"ג  והנה היוצא מדלתי ביתו יהיה בהכרח בעל החיים ואם היה ממין האדם יהיה לה' ויהיה מיוחד לעבודת הש"י לבד ואם יהיה זכר לא יצטרך שיהיה פרוש מן האשה כי כבר יהיה מיוחד לעבודת הש"י בזולת זה האופן כמו שנמצא בכהנים ובלוים ומצאנו ג"כ זה הלשון בשמואל עם לקחו אשה והולידו בנים ממנה ואמנם אם היתה אשה יחוייב שתהיה פרושה מאיש שאם היה לה בעל לא תהיה מיוחדת לעבודת הש"י אבל תעבוד על זה בעלה כמשפט הנשים הנשואות ולזה קרע יפתח את בגדיו בראותו בתו יוצאה לקראתו כי זה הנדר יחייב שלא תהיה לאיש ידמה שעשה לה יפתח בית מחוץ לא ראתה אדם בו ולא אשה וישבה שם אך המתין לה שנים חדשים תלך בהם עם רעותיה לבכות על בתוליה על ההרים ובזה הזמן הסגירה בבית הוא ולא היתה רואה אפילו אשה שם זולתי ארבעה ימים בשנה שהיה חק לישראל שתלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח על בתוליה והיא היתה פרושה מאיש כל ימיה. וראוי שנעיין במה שאמר יפתח זה שלש מאות שנה עברו מעת שכבשו הארץ ההיא עד התחלת שנות יפתח ונעיין עם זה במה שנאמר בבנין הבית שהיה בת"פ שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים וזה ממה שיחייב שלא היה מעת צמיחת יפתח עד בנין הבית כי אם ק"מ שנה ואם חקרנו בזה נמצא בו יותר וזה שכשנקבץ שנות יפתח ואבצן ואילון ועבדון יהיו ל"ח ואם נקבץ עם זה שנות השעבוד ביד פלשתים שהיו מ' שנה עם שנות שמשון שהם כ' שנה ושנות עלי ושנות שמואל ושאול שהם י"ג שנה ושנות דוד ושלמה עד בנין הבית שהם מ"ג שנה יהיו קפ"ו שנים ואם אמרנו ששנות השעבוד ביד פלשתים נכללו בשנות שמשון ועלי עדיין יהיו נוספים ז' שנה ועוד כי יתכן שכבר התחילה השעבוד קודם הריון שמשון אחר שכבר נראה המלאך אל האשה ואמר לה והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים, וידמה שנאמר בהיתר זה כי ישראל היו ביד פלשתים גם בימי יפתח ובימי השופטים הבאים אחריו אלא שלא היו פלשתים עדיין מושלים בישראל אך היו מתגברין עליהם במלחמותיהם ולזה ספר קודם צמיחת יפתח שכבר מכרם הש"י ביד פלשתים ובימיהם היה הריון שמשון והתחיל השעבוד להיות פלשתים מושלים בישראל סביב צמיחת ממשלת שמשון ולזה אמרו ישראל לשמשון הלא ידעת כי מושלים בנו פלשתים ועכ"ז הנה יהיו שם ז' שנים נוספות ואפשר שנאמר כי אלו הז' שנים היו חסרים מהג' מאות שנה שאמר יפתח והנה אמר על דרך הקירוב ג' מאות שנה כי לא חשש לז' שנים החסרות מזה והנה ימצא זה מסכים על האופן שפירשנו בשנניח שיהושע והזקנים פרנסו ישראל כ"ז שנה ואחר פרנס עתניאל בן קנז ישראל מ' שנה עד שנות השעבוד ופרנס אהוד את ישראל עד פ' שנה עד שנות השעבוד ופרנסו דבורה וברק את ישראל מ' שנה עד שנות השעבוד ופרנס ירובעל את ישראל עד מ' שנה עד שנות השעבוד ופרנס אבימלך את ישראל ג' שנים ותולע אחריו כ"ג שנה ויאיר כ"ב שנה וי"ח שנות השעבוד הרי רצ"ג שנים וכשנחבר אליהם מ' שנה מעת יציאת מצרים עד כבישת הארץ ההיא וקמ"ז שנה מצמיחת יפתח עד בנין הבית יהיה הכל ת"פ שנה ואם נפל ספק מתי היה פסל מיכה וענין פילגש בגבעה שסיפר שם שהיו בעת שלא היה מושל בישראל איש הישר בעיניו יעשה ולזה יחשב שיהיה בין שמשון ובין עלי זמן בלתי קצר עמדו בו ישראל בזולת שופט הנה נתיר זה הספק בשנאמר שזה היה בשנות השעבוד שזכרנו שלא היה שופט אם קודם צמיחת עתניאל בן קנז או קודם צמיחת אהוד או קודם צמיחת זולתם מן השופטים בשנות השעבוד שלא היה בישראל מושל וכבר נאמר בזה עוד בע"ה בהגיענו לשם ואפשר שנאמר שמה שאמר יפתח שלש מאות שנה היה אמת בלא שום קירוב אך נבלעו קצת משנות שמשון בשנות עלי שהרי בסוף היה יושב שמשון בארץ פלשתים ויתכן שאז היה שופט עלי ונחשבו אותם השנים בשנות שמשון כי הוא היה שופט אותם אם היה עומד אצלם והנה נבאר עוד זה בהגיענו שם בע"ה ונשוב למה שהיינו בו מביאור אלו הדברים: (רלב"ג)


{לב}  וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיָדוֹ: {לג}  וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד בּוֹאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר וְעַד אָבֵל כְּרָמִים מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (פ)

 רש"י  אבל כרמים. (תרגום:) מישר כרמיא: (רש"י)

 מצודת דוד  ועד באך. עד המקום אשר תבוא בה אל מנית, וכאלו ידבר מול האדם היודע המקום : עשרים עיר. במרחק המקום ההוא היו עשרים עיר, והכה כולם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויכנעו. מלשון הכנעה : (מצודת ציון)


{לד}  וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת וְרַק הִיא יְחִידָה אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת:

 מצודת דוד  אין לו ממנו. יתכן שאשת יפתח היו לה בנים מבעלה הראשון, ויפתח גדלם ולבנים יחשבו לו, ולזה אמר 'אין לו ממנו' רצה לומר, מעצמו, מפרי בטנו, לא היה לו בן וכו' : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  בתפים ובמחלות. שמות כלי ניגון : (מצודת ציון)


{לה}  וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי וְאַתְּ הָיִיתְ בְּעֹכְרָי וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל יְהוָה וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב:

 רש"י  הכרע הכרעתני. לשון נקבה, ודומה לו (שיר השירים ד ט): לבבתני אחותי כלה: היית בעוכרי. כל דמי נעכר, קפחת את רגלי: (רש"י)

 מצודת דוד  ואת היית בעכרי. רצה לומר, מהראוי לחשוב אותך בין שאר העוכרים אותי, כי לא נופלת את מהם : פציתי פי. להקדיש לה' היוצא לקראתי : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אהה. ענין צעקת יללה : הכרע הכרעתני. מלשון כריעה ונפילה : בעוכרי. ענין השחתה ובלבול, כמו (יהושע ז כה) מה עכרתנו : פציתי. פתחתי, כמו (ישעיהו י יד) ופוצה פה : (מצודת ציון)


{לו}  וַתֹּאמֶר אֵלָיו אָבִי פָּצִיתָה אֶת פִּיךָ אֶל יְהוָה עֲשֵׂה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ יְהוָה נְקָמוֹת מֵאֹיְבֶיךָ מִבְּנֵי עַמּוֹן:

 מצודת דוד  אחרי וגו'. רצה לומר, הואיל ונתקיים התנאי שאמרת (פסוק ל), אם נתון תתן וכו', אם כן, חל הנדר : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אחרי. ענינו כמו הואיל, וכן (יחזקאל כ לט) ואחר אם אינכם שמעים : (מצודת ציון)


{לז}  וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ יֵעָשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים וְאֶבְכֶּה עַל בְּתוּלַי אָנֹכִי (ורעיתי) וְרֵעוֹתָי:

 רש"י  וירדתי על ההרים. לשון יללה הוא, ודוגמתו (ישעיהו טו ג): על גגותיה וברחובותיה כולה ייליל ירד בבכי, המתעצב בבכי עד שגופו משתבר. ובמדרש אגדה דורש רבי תנחומא (בחוקותי ה): על ההרים. לפני סנהדרין, שמא ימצאו פתח לנדרך: (רש"י)

 מצודת דוד  יעשה לי הדבר הזה. והוא שירף ידו ממנה שני חדשים, לבל עשות עמה מה שנדר, עד כלותם : וירדתי. כי מקום יפתח היה בהר הגבוה שבהרים אשר סביב, ולזה אמרה 'וירדתי על ההרים', ולפי שהנדר היה להפרישה מבני אדם, ושתתבודד בעבודת ה' וכאשר עשה לה, לזה שאלה שעוד שני חדשים תלך לנפשה להשביע עינה, עד לא תתבודד : ואבכה על בתולי. רצה לומר, על שלא תנשא לאיש ותשאר בתולה (כי הבכיה מועלת להפיג הצער) : אנכי ורעותי. אלך אני ורעותי עמי : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הרפה. מלשון רפיון : (מצודת ציון)


{לח}  וַיֹּאמֶר לֵכִי וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ וַתֵּבְךְּ עַל בְּתוּלֶיהָ עַל הֶהָרִים:

 רש"י  ותבך על בתוליה. מדלא כתיב על בתולותיה, משמע בתולים ממש: (רש"י)

 מצודת דוד  וישלח אותה. נתן לה רשות ללכת לנפשה : (מצודת דוד)


{לט}  וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וַתָּשָׁב אֶל אָבִיהָ וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר וְהִיא לֹא יָדְעָה אִישׁ וַתְּהִי חֹק בְּיִשְׂרָאֵל:

 רש"י  ותהי חק. גזרו שלא יעשה אדם עוד כן, שאלו הלך אצל פנחס, או הוא בא אצלו, היה מתיר לו נדרו, עמדו בגדולתן, ומבין שניהם אבדה, ונפרע מהם, פנחס נסתלקה שכינה הימנו, שנאמר בדברי הימים (א ט כ): לפנים ה' עמו, למדנו שבסופו אינו עמו, ויפתח הוכה בשחין וניפול אברים, שנאמר (לקמן יב ז): ויקבר בערי גלעד. ויש עוד לפתור: ותהי חק בישראל. מחובר למקרא שלאחריו: (רש"י)

 מצודת דוד  ויעש לה וגו'. הפרישה מבני אדם לשבת בדודה עוסקת בעבודת ה', ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (תענית ד א) שנדר להקריב עולה את כל היוצא וכו', וכן עשה נדרו : והיא לא ידעה איש. רצה לומר, כאשר נדר, כן עשה, והיתה פרושה מאיש : ותהי חק בישראל. הוא מה שיאמר במקרא שלאחריו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מקץ. מסוף : ידעה. הוא כינוי לשכיבה וביאה, וכן (במדבר לא יז) ידעת איש : חק. דבר קבוע : (מצודת ציון)


{מ}  מִיָּמִים יָמִימָה תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה: (ס)

 רש"י  מימים ימימה תלכנה וגו'. הדבר הזה קבעו עליהם לחוק: לתנות. לקונן: (רש"י)

 מצודת דוד  מימים ימימה. בכל שנה ושנה כל ימי חייה : לתנות. לדבר על לבה, להפיג צערה ולשמחה : ארבעת ימים בשנה. בכל שנה נתעכבו אצלה ארבעה ימים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מימים ימימה. משנה לשנה, כמו (שמות יג י) ושמרת וכו' מימים ימימה : לתנות. ענין שיחה ודבור, כמו (לעיל ה יא) שם יתנו צדקות ה' : (מצודת ציון)

שופטים פרק-יב

{א}  וַיִּצָּעֵק אִישׁ אֶפְרַיִם וַיַּעֲבֹר צָפוֹנָה וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח מַדּוּעַ עָבַרְתָּ לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְלָנוּ לֹא קָרָאתָ לָלֶכֶת עִמָּךְ בֵּיתְךָ נִשְׂרֹף עָלֶיךָ בָּאֵשׁ:

 רש"י  ויעבור צפונה. ויעבור את הירדן, והלכו לצפון עבר הירדן, אל הגלעד: (רש"י)

 מצודת דוד  איש אפרים. קרא כל השבט בלשון יחיד : צפונה. אל מקום יפתח : נשרף עליך. רצה לומר, בשעה שאתה בו, ואז תשרף גם אתה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויצעק. ענין אסיפה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  וספר אחר זה שכבר הגיע מרוע בני אפרים שאמרו לשרוף בית יפתח עליו באש על אשר לא קראם בזאת המלחמה תחת מה שראוי להם לגמלו חסד על הטובה אשר עשה להם ששם נפשו בכפו ונלחם עם אויביהם והנה לא נשתדל יפתח לפייסם באופן שפייסם ירובעל או אולי לא היה יכול על זה והיה זה סבה על שנפלו מאפרים מ"ב אלף: (רלב"ג)


{ב}  וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֲלֵיהֶם אִישׁ רִיב הָיִיתִי אֲנִי וְעַמִּי וּבְנֵי עַמּוֹן מְאֹד וָאֶזְעַק אֶתְכֶם וְלֹא הוֹשַׁעְתֶּם אוֹתִי מִיָּדָם:

 מצודת דוד  איש ריב. פעמים רבות הייתי אני ועמי בעלי מריבה עם בני עמון, ומאז צעקתי אליכם להושיע לי, ולא שמעתם אלי (ויתכן שהיה זה בעודו יושב בארץ טוב) : (מצודת דוד)


{ג}  וָאֶרְאֶה כִּי אֵינְךָ מוֹשִׁיעַ וָאָשִׂימָה נַפְשִׁי בְכַפִּי וָאֶעְבְּרָה אֶל בְּנֵי עַמּוֹן וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיָדִי וְלָמָה עֲלִיתֶם אֵלַי הַיּוֹם הַזֶּה לְהִלָּחֶם בִּי:

 מצודת דוד  ואראה. וכאשר ראיתי כי אינך מושיע לי בשום פעם, ואמרתי, מה לי לזעוק עוד : ואשימה נפשי בכפי. רצה לומר, כמו המחזיק דבר מה בכפו, הנה, בקל יפול כאשר יפתח, כמו כן סכנתי את נפשי 'ואעברה' במלחמה, עם כי היה נוח הדבר שאפול בידם, כי במתי מעט ירדתי במלחמה : ויתנם ה' בידי. רצה לומר, הואיל וה' נתנם בידי, למה אם כן תלחמו בי היום, כי אם הייתי מנוצח, היה הדין עמכם בצד מה, כי אז יכלתם לומר, אילו קראת לנו בזה הפעם אחר שהעמידוך ראש בגלעד, היינו הולכים גם אנו ברוב עם והיינו מנצחים, אבל עתה, על מה זה תתרעמו : (מצודת דוד)


{ד}  וַיִּקְבֹּץ יִפְתָּח אֶת כָּל אַנְשֵׁי גִלְעָד וַיִּלָּחֶם אֶת אֶפְרָיִם וַיַּכּוּ אַנְשֵׁי גִלְעָד אֶת אֶפְרַיִם כִּי אָמְרוּ פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם אַתֶּם גִּלְעָד בְּתוֹךְ אֶפְרַיִם בְּתוֹךְ מְנַשֶּׁה:

 רש"י  כי אמרו פליטי אפרים אתם גלעד. פחותים שבאפרים היו מבזים את הגלעד, ואומרים להם: מה אתם גלעד חשובים בתוך אפרים ובתוך מנשה, כן תרגם יונתן: (רש"י)

 מצודת דוד  כי אמרו וגו'. רצה לומר, מה שהגלעדים הרבו להכות בבני אפרים בשטף אף, היה על כי בני אפרים בזו אותם ואמרו להם 'פליטי אפרים' וכו', רצה לומר, כערך הפחותים שבבני אפרים, כן אתם בני גלעד נחשבים בתוך בני אפרים ובתוך בני מנשה, ואפילו המכובדים שבכם נחשבים בעיני כל בני יוסף כהפחותים שבבני אפרים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  פליטי. ענין שיור, כמו (יהושע ח כב) שריד ופליט, ורצונו לומר פחותים ובזוים, שאינם אלא שיריים : (מצודת ציון)


{ה}  וַיִּלְכֹּד גִּלְעָד אֶת מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן לְאֶפְרָיִם וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם אֶעֱבֹרָה וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַנְשֵׁי גִלְעָד הַאֶפְרָתִי אַתָּה וַיֹּאמֶר לֹא:

 רש"י  וילכוד גלעד את מעברות וגו'. היו שומרים במקום המעברות: (רש"י)

 מצודת דוד  מעברות. רצה לומר העמידו שומרים במקום מעבר הירדן, אשר יעברו בו בני אפרים : כי יאמרו. כאשר אמרו אעבור הירדן : פליטי אפרים. בני אפרים הנשארים מן החרב, או רצה לומר, הפחותים, כי החשובים היו ידועים וניכרים, ולא היו צריכים לשאול אם הוא אפרתי : האפרתי אתה. אם מבני אפרים אתה : ויאמר לא. וכאשר אמר לא : (מצודת דוד)


{ו}  וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֱמָר נָא שִׁבֹּלֶת וַיֹּאמֶר סִבֹּלֶת וְלֹא יָכִין לְדַבֵּר כֵּן וַיֹּאחֲזוּ אוֹתוֹ וַיִּשְׁחָטוּהוּ אֶל מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן וַיִּפֹּל בָּעֵת הַהִיא מֵאֶפְרַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם אָלֶף:

 רש"י  אמר נא שבולת. שבולת הנהר הזה אעבור: ולא יכין לדבר כן. שהיו מגמגמים בלשונם: (רש"י)

 מצודת דוד  אמר נא. רצה לומר, אז היו מבחינים לדעת אם הוא אפרתי או לא, ואמרו לו, אמור 'אעבור שבולת המים' : ויאמר סבלת. וכאשר אמר 'סבולת', כדרך האפרתים שאומרים במקום השי''ן סמ''ך : ולא יכין. ולא היה יכול לכוון לדבר כהוגן וכראוי, אז אחזו אותו וישחטוהו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  שבלת. כן יקרא מרוצת המים, כמו (תהלים סט ג) ושבולת שטפתני : יכין. רוצה לומר, לכוין, והוא מלשון הכנה, וכן (דברים יג ט) אמת נכון הדבר : כן. רוצה לומר, כמו שהוא ראוי, ודוגמתו (במדבר כז ז) כן בנות צלפחד דברת : (מצודת ציון)


{ז}  וַיִּשְׁפֹּט יִפְתָּח אֶת יִשְׂרָאֵל שֵׁשׁ שָׁנִים וַיָּמָת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי וַיִּקָּבֵר בְּעָרֵי גִלְעָד: (פ)

 מצודת דוד  בערי גלעד. באחד מערי גלעד, או שחלקו עצמותיו וקברו בכל עיר ועיר, לזכרון שהציל את כולם מיד בני עמון : (מצודת דוד)

 רלב"ג  וספר אחר זה שכבר מת יפתח ונקבר בערי גלעד והנה הרצון בזה שכבר יקבר באחת מערי גלעד והנכון אצלי כי יפתח מפני שלא השאיר אחריו בן או בת יהיה נקרא בהם שמו צוה שיקברו עצמותיו בכל ערי גלעד קצת פה וקצת פה כדי שיהי' לו זכר באותן המקומו' שהציל מיד מלך בני עמון: (רלב"ג)


{ח}  וַיִּשְׁפֹּט אַחֲרָיו אֶת יִשְׂרָאֵל אִבְצָן מִבֵּית לָחֶם:

 רש"י  אבצן. זה בועז: (רש"י)

 מצודת דוד  אבצן. אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא בתרא צא א) שהוא בועז : (מצודת דוד)

 רלב"ג  והנה זכר שכבר שפט אחריו את ישראל אבצן מבית לחם ולפי שבועז נראה מענינו שהיה שופט ישראל והיה מבית לחם ולא נמצא בשופטים זולת אבצן שיהיה מבית לחם אמרו רבותנו ז"ל כי אבצן זה בועז ונכון הוא ואחריו שפט את ישראל אילון הזבולוני ואחריו שפט את ישראל עבדון בן הלל: (רלב"ג)


{ט}  וַיְהִי לוֹ שְׁלֹשִׁים בָּנִים וּשְׁלֹשִׁים בָּנוֹת שִׁלַּח הַחוּצָה וּשְׁלֹשִׁים בָּנוֹת הֵבִיא לְבָנָיו מִן הַחוּץ וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁבַע שָׁנִים:

 מצודת דוד  שלח החוצה. רצה לומר, השיאן לאנשים : הביא לבניו. להנשא להם (וספר מגודל הצלחתו שהשיא בחייו כל בניו, עם כי רבו) : (מצודת דוד)


{י}  וַיָּמָת אִבְצָן וַיִּקָּבֵר בְּבֵית לָחֶם: (פ) {יא}  וַיִּשְׁפֹּט אַחֲרָיו אֶת יִשְׂרָאֵל אֵילוֹן הַזְּבוּלֹנִי וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשֶׂר שָׁנִים: {יב}  וַיָּמָת אֵלוֹן הַזְּבוּלֹנִי וַיִּקָּבֵר בְּאַיָּלוֹן בְּאֶרֶץ זְבוּלֻן: (פ) {יג}  וַיִּשְׁפֹּט אַחֲרָיו אֶת יִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹן בֶּן הִלֵּל הַפִּרְעָתוֹנִי: {יד}  וַיְהִי לוֹ אַרְבָּעִים בָּנִים וּשְׁלֹשִׁים בְּנֵי בָנִים רֹכְבִים עַל שִׁבְעִים עֲיָרִם וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה שָׁנִים:

 מצודת דוד  רכבים וגו'. ודבר חשיבות הוא זה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  עירם. כן יקראו החמורים בעודם קטנים : (מצודת ציון)


{טו}  וַיָּמָת עַבְדּוֹן בֶּן הִלֵּל הַפִּרְעָתוֹנִי וַיִּקָּבֵר בְּפִרְעָתוֹן בְּאֶרֶץ אֶפְרַיִם בְּהַר הָעֲמָלֵקִי: (פ)

שופטים פרק-יג

{א}  וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיַד פְּלִשְׁתִּים אַרְבָּעִים שָׁנָה: (פ)

 מצודת דוד  ארבעים שנה. המה התחילו קודם שעמד שמשון, ונכללו בימיו ובתחילת ימי עלי הכהן : (מצודת דוד)

 רלב"ג  עוד ספר שכבר הוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' והיה זה סבה אל שהיו פלשתים מושלים בהם ארבעים שנה וזה המספר התחיל סביב צמיחת ממשלת שמשון כמו שזכרנו אמנם קודם זה מכרם הש"י ביד פלשתים מקודם עת יפתח ובימי השופטי' אשר אחריו שזכרנו היו פלשתים מצרים לישראל: (רלב"ג)


{ב}  וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה:

 מצודת דוד  ואשתו עקרה. ולתוספת ביאור אמר 'ולא ילדה' : (מצודת דוד)


{ג}  וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֶל הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן:

 מצודת דוד  והרית. תהיי הרה : (מצודת דוד)

 רלב"ג  ולזה בא היעוד לאשת מנוח שהיא הרה ותלד בן והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים או אולי לא היתה כלל יד פלשתים על ישראל בימי השופטים ההם אבל יעד שני ענינים יחד והוא שכבר יהיו ישראל תחת יד פלשתים ושמשון יחל להושיע' מידם ולפי שהיה גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד שמשון לרדוף אחרי הנשים וללקות בהם התחכם הש"י מלידה ומבטן ומהריון למנעו מזה ולזה רצה שיהיה נזיר אלהים כי ההמנע משתיית יין מועיל מאד לזה הענין כאמרם כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין ולזאת הסבה בעינה מנע אמו בעת היותה הרה ממנו משתיית היין והשכר והזהיר אותה מאכילת כל טומאה להורות על קדושת הנער הילוד כי זה ממה שיישירם להנהיגו בקדושה ויהיה עוד זה סבה לחנכו אל שיהיה פרוש מהבלי העולם מהתאוות הגופניות ולזאת הסב' גם כן צוה שלא יעלה מורה על ראשו להורות על קדושתו כי זה כלו ממה שירחיק ממנו ההתגאל בענין המשגל לפי מה שאפשר ועם שבזה הענין מבוא לענין הגבורה ר"ל גדול השער אלא שראוי שלא יעלם ממנו שהשם חדש בו גבורה נוספת מפני הנזירות אשר לא יחייבה גדול השער לפי הטבע וזה שכבר מצאנו שתכף שגולח סר כחו ממנו ולא היה זה כן אם היתה הגבורה מתחייבת מגדול השער כי הרושם שיש בגדול השער בגבורה הוא מצד עצרו האודים העשנים בגוף שהיה מדרכם שיתהוה מהם השער וזה כי השער כשהגיע אל תכליתו לא יגדל ואז יעצרו האידים העשניים ההם תוך הגוף ותתגבר האדומה בגוף ויתחדש מזה רוח גבורה ומי שזה דרכו לא תסור הגבורה בגלוח השער כי אם אחר זמן רב ומעט מעט: (רלב"ג)


{ד}  וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טָמֵא:

 רש"י  יין ושכר. (תרגום:) חמר חדת ועתיק: (רש"י)

 מצודת דוד  ועתה. מעתה שמרי עצמך ואל תשתי וכו' : כל טמא. כי אם חולין בטהרה, ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (סוטה ט ב) 'טמא', רצה לומר, דברים האסורים לנזיר : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  יין ושכר. רוצה לומר, יין חדש ויין ישן : (מצודת ציון)


{ה}  כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים:

 רש"י  ומורה. תער, על שם שמורה ומשליך את השער: ואל תאכלי כל טמאה. דברים האסורים לנזיר: (רש"י)

 מצודת דוד  כי הנך הרה. רצה לומר, בעבור זה תהיי נשמרת מאלה הדברים, כי הנך תהיי הרה ותלדי בן, ותער לא יעלה על ראשו להסיר שערו, כי מעת צאתו מן הבטן יהיה נזיר לשם ה', ולזאת גם בעת ההריון תהיי נשמרת מהדברים האסורים לנזיר : והוא יחל להושיע. רצה לומר, תשועתו תהיה התחלה ובלא גמד. וכן היה, כי עם שפעמים הרבה הכה בפלשתים, מכל מקום מיד השיב ימינו אחור ולא נלחם עוד בכדי לנצחם, מה שאין כן שאר השופטים, כאשר התחילו להכות בגוים לא השיבו ידם, עד אשר עשו כאשר תמצא ידם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ומורה. הוא התער, על שם שמשליך את השער, והוא מלשון (שמות טו ד) ירה בים, וכן נאמר בשמואל (א א יא) ומורה לא יעלה : נזיר. ענין הפרשה, כמו (ישעיהו א ד) נזורו אחור, על שם שפירש עצמו מתענוגי העולם : יחל. יתחיל : (מצודת ציון)


{ו}  וַתָּבֹא הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי מִזֶּה הוּא וְאֶת שְׁמוֹ לֹא הִגִּיד לִי:

 מצודת דוד  איש האלהים. חשבה שנביא היה : נורא מאד. צורת פניו הוא נורא ומאויים, כמראה המלאך : אי מזה. מאי זה מקום הוא, כי את שמו לא הגיד לי כאשר שאלתיו, ולזה לא שאלתי למקומו, הואיל ואינו מגיד : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  לאישה. לבעלה : אי מזה. איה המקום אשר יאמר עליו מזה הוא, וכן (בראשית טז ח) אי מזה באת : (מצודת ציון)


{ז}  וַיֹּאמֶר לִי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְעַתָּה אַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טֻמְאָה כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבֶּטֶן עַד יוֹם מוֹתוֹ: (פ)

 מצודת ציון  הנך. הנה את : (מצודת ציון)


{ח}  וַיֶּעְתַּר מָנוֹחַ אֶל יְהוָה וַיֹּאמַר בִּי אֲדוֹנָי אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא נָא עוֹד אֵלֵינוּ וְיוֹרֵנוּ מַה נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד:

 רש"י  לנער היולד. העתיד להוולד: (רש"י)

 מצודת דוד  אשר שלחת. להנבאות לאשתי : מה נעשה. כי אולי מהצורך לעשות עמו דבר נוסף על שאר נזירות על היותו מן הבטן : היולד. אשר יולד : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויעתר. ענין הרבות תפלה, וכן (בראשית כה כא) ויעתר יצחק : בי. ענין בקשה : ויורנו. וילמדנו, כמו (מיכה ד ב) ויורנו מדרכיו : (מצודת ציון)


{ט}  וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹהִים בְּקוֹל מָנוֹחַ וַיָּבֹא מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים עוֹד אֶל הָאִשָּׁה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ אֵין עִמָּהּ:

 מצודת דוד  בקול מנוח. רצה לומר, למלאות שאלתו, עם שלא הוצרך, שהרי לא הוסיף דבר : (מצודת דוד)


{י}  וַתְּמַהֵר הָאִשָּׁה וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאִישָׁהּ וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נִרְאָה אֵלַי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא בַיּוֹם אֵלָי:

 מצודת דוד  ביום. רצה לומר, ביום הידוע, אשר אמרתי לך מאז : (מצודת דוד)


{יא}  וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ וַיֹּאמֶר לוֹ הַאַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶל הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אָנִי:

 רש"י  אחרי אשתו. אחר עצתה: (רש"י)

 מצודת דוד  אחרי אשתו. כי היא לבדה ידעה המקום אשר נראה בו : האתה. בה''א השאלה : (מצודת דוד)


{יב}  וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ עַתָּה יָבֹא דְבָרֶיךָ מַה יִּהְיֶה מִשְׁפַּט הַנַּעַר וּמַעֲשֵׂהוּ:

 רש"י  מה יהיה משפט הנער ומעשהו. (תרגום:) מה חזי למעבד לעולימא ומה נעביד ליה: (רש"י)

 מצודת דוד  עתה יבא דבריך. רצה לומר, עד הנה הייתי כמסתפק אם יתקיימו דבריך, אבל עתה הואיל ובאת שנית על ידי תפלתי, נראה אם כן שדבר ה' הוא, ובודאי יבוא דבריך, לזאת אשאלך והודיעני, מה יהיה משפט הנער, איך להתנהג עמו, ומה המעשה אשר אעשה לו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  משפט. הנהגה, וכן (שמואל א כז יא) וכה משפטו : (מצודת ציון)


{יג}  וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל מָנוֹחַ מִכֹּל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶל הָאִשָּׁה תִּשָּׁמֵר:

 מצודת דוד  מכל אשר אמרתי וגו'. רצה לומר, אין משפט הנער להוסיף עליו על שאר נזירות, רק ההוספה היא אשר גם האשה, אמו, תשמר מכל אשר אמרתי : (מצודת דוד)


{יד}  מִכֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ וְכָל טֻמְאָה אַל תֹּאכַל כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתִיהָ תִּשְׁמֹר:

 מצודת דוד  מכל וגו'. רצה לומר, וזהו שאמרתי מכל וכו' : כל אשר. אין לעשות עוד, רק תשמור כל אשר צויתיה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מגפן היין. לפי שיש גפן שדה, כמו שכתוב (מלכים ב ד לט) וימצא גפן שדה, לזה אמר 'מגפן היין' : (מצודת ציון)


{טו}  וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ יְהוָה נַעְצְרָה נָּא אוֹתָךְ וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים:

 רש"י  נעצרה נא אותך. נאסוף אותך אל הבית: (רש"י)

 מצודת ציון  נעצרה. נעכבה, כמו (מלכים א יח מד) ואל יעצרכה הגשם : (מצודת ציון)


{טז}  וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל מָנוֹחַ אִם תַּעְצְרֵנִי לֹא אֹכַל בְּלַחְמֶךָ וְאִם תַּעֲשֶׂה עֹלָה לַיהוָה תַּעֲלֶנָּה כִּי לֹא יָדַע מָנוֹחַ כִּי מַלְאַךְ יְהוָה הוּא:

 מצודת דוד  אם תעצרני. אף אם תעצרני לא אוכל, ורצה לומר, אם כוונתך לעצרני לעשות גדי העזים למאכלי, הנה לא אוכל ; ואם כונתך לעצרני עד שתעשה עולה, הלא 'לה' תעלנה', ומה לעצור אותי : כי לא ידע. כי אם ידע, בודאי לא היה דעתו להאכיל למלאך, ולא היה אם כן מהצורך לומר לו, לא אכל בלחמך : (מצודת דוד)

 רלב"ג  הנה זה המלאך שדבר אל מנוח ואל אשתו היה נביא בהכרח כי אין מדרך הנבואה שתהיה יחד לשנים בזה האופן הנזכר בזה המקום והנה אחשוב שזה הנביא היה פנחס והנה לא רצה לאכול מגדי העזים כמו שלא רצה לאכול מהבשר והמצות שהביא אל פניו גדעון כדי לישב יותר בלב מנוח ואשתו כי הוא מלאך ה' כדי שיהיו נזהרים מכל מה שאמר להם: (רלב"ג)


{יז}  וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ יְהוָה מִי שְׁמֶךָ כִּי יָבֹא (דבריך) דְבָרְךָ וְכִבַּדְנוּךָ:

 רש"י  כי יבא דברך. אם יבא לנו שליחות דבר מאתך, משנדע ונכיר את שמך: וכבדנוך. ונעשה מה שתשלח לנו: (רש"י)

 מצודת דוד  כי יבא דברך. כאשר יתקיימו דבריך נעשה לך כבוד, לזה הודיענו מה שמך, לדעת את מי נכבד, כי פן לא נכירך אז : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מי שמך. כמו (בראשית לב כב) מה שמך : (מצודת ציון)


{יח}  וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ יְהוָה לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶלִאי: (ס)

 רש"י  והוא פלאי. מכוסה, תמיד הוא משתנה ואין ידוע למה משתנה היום (ספרי נשא מב): (רש"י)

 מצודת דוד  למה זה וגו'. רצה לומר, אין רצוני בכבוד, ואם כן למה זה תשאל : והוא פלאי. ועוד, שהוא מכוסה ונעלם, ואין לגלותו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  פלאי. מכוסה ונעלם, כמו (דברים יז ח) כי יפלא : (מצודת ציון)


{יט}  וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת גְּדִי הָעִזִּים וְאֶת הַמִּנְחָה וַיַּעַל עַל הַצּוּר לַיהוָה וּמַפְלִא לַעֲשׂוֹת וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים:

 מצודת דוד  לה'. להיות עולה לה' : ומפלא לעשות. המלאך עשה פלאים להוציא האש מן הצור : רואים. מסתכלים במעשיו : (מצודת דוד)


{כ}  וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַשָּׁמַיְמָה וַיַּעַל מַלְאַךְ יְהוָה בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם אָרְצָה:

 מצודת דוד  השמימה. למעלה, לצד השמים : רואים. כשעלה בהלהב : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הלהב. שלהבת : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה עלה המלאך בלהב המזבח כמו הענין במה שעשה לגדעון מענין האש שאכל הבשר והמצות והלך מעיניו אז מלאך ה' ואולי לזאת הסבה לא רצה הנביא לגלות שמו כי אז לא היו מאמינים מאד בנביאים כי דבר ה' יקר אז ולהוסיף להם האמנה בדבריו העלים מהם מי הוא: (רלב"ג)


{כא}  וְלֹא יָסַף עוֹד מַלְאַךְ יְהוָה לְהֵרָאֹה אֶל מָנוֹחַ וְאֶל אִשְׁתּוֹ אָז יָדַע מָנוֹחַ כִּי מַלְאַךְ יְהוָה הוּא:

 מצודת דוד  ולא יסף עוד. משעלה בהלהב, לא היה עוד נראה להם : אז. כשראה כל זאת, הבין מנוח שמלאך היה : (מצודת דוד)


{כב}  וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל אִשְׁתּוֹ מוֹת נָמוּת כִּי אֱלֹהִים רָאִינוּ:

 מצודת דוד  אלהים. מלאך אלהים : (מצודת דוד)

 רלב"ג  והנה היו יראים מהמות מנוח ואשתו בראותם מלאך ה' לסבה אשר זכרנו בזה הענין בגדעון: (רלב"ג)


{כג}  וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ לוּ חָפֵץ יְהוָה לַהֲמִיתֵנוּ לֹא לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת כָּל אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת:

 רש"י  וכעת. הזאת: לא השמיענו כזאת. לא היה משמיענו בשורה זו אם ראויים אנו למות: (רש"י)

 מצודת דוד  לא לקח. לא היה מקבלם ברצון לשהאש תאכלם, ולא היה מראה לנו את כל אלה הנפלאות שעשה המלאך להוציא האש : וכעת. רצה לומר, ואם היא כאותו העת שאמרת, רצה לומר, עת מיתה, לא היה אם כן משמיענו הבשורה ההיא, כי איך תתקיים אם נמות מהרה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  לו. אם, כמו (לעיל ח יט) לו החיתם : (מצודת ציון)


{כד}  וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ יְהוָה: {כה}  וַתָּחֶל רוּחַ יְהוָה לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל: (פ)

 רש"י  לפעמו. לבא בקרבו לפעמים: (רש"י)

 מצודת דוד  ותחל רוח ה' לפעמו. רוח גבורה מה' התחילה להוליכו במחנה דן, להראות בה גבורות ונפלאות : בין צרעה. מחנה דן היתה עומדת בין צרעה וכו' (והם אלו שהיו בנחלת יהודה) : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ותחל. מלשון התחלה : לפעמו. ענין צעדה והלוך, כמו (לעיל ה כח) פעמי מרכבותיו : במחנה דן. שם מקום. על שם שחנו שם בני דן בעת שהלכו למלחמה על ליש, כמו שכתוב בזה הספר (יח כז) : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ותחל רוח ה' לפעמו. ר"ל שכבר החלה רוח גבורה שהיתה בו מאת הש"י לפעמו וזה שפעם היה חושב להלחם עם פלשתים ופעם חושב להמנע מזה כפעמון זה שמכה אילך ואילך: (רלב"ג)

שופטים פרק-יד

{א}  וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן תִּמְנָתָה וַיַּרְא אִשָּׁה בְּתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים: {ב}  וַיַּעַל וַיַּגֵּד לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ וַיֹּאמֶר אִשָּׁה רָאִיתִי בְתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים וְעַתָּה קְחוּ אוֹתָהּ לִּי לְאִשָּׁה:

 מצודת דוד  קחו אותה וגו'. כי גיירה טרם לקחה, לשיהיה לו בה קדושין (ראה רמב''ם הלכות איסורי ביאה פרק יג הלכות יד טז) : (מצודת דוד)

 רלב"ג  והתחכם למצוא תואנה מפלשתים כדי שיוכל להכותם ולזה בחר לקחת אשה מפלשתים כי בזה האופן חשב שישיג מבוקשו והנה אמרו ז"ל שהוא גיירה תחלה כי חלילה למי שהוא שופט ישראל שיתגאל בבנות הפלשתים ויהיה עובר על מה שהזהירה התורה מלהתחתן בם כ"ש הוא שהיה נזיר אלהים: (רלב"ג)


{ג}  וַיֹּאמֶר לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ הַאֵין בִּבְנוֹת אַחֶיךָ וּבְכָל עַמִּי אִשָּׁה כִּי אַתָּה הוֹלֵךְ לָקַחַת אִשָּׁה מִפְּלִשְׁתִּים הָעֲרֵלִים וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי:

 מצודת ציון  האין. וכי אין : ישרה. מלשון ישר וטוב : (מצודת ציון)


{ד}  וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵיְהוָה הִיא כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים וּבָעֵת הַהִיא פְּלִשְׁתִּים מֹשְׁלִים בְּיִשְׂרָאֵל: (פ)

 רש"י  כי תואנה הוא מבקש. עלילה להתגרות בם: (רש"י)

 מצודת דוד  מה' היא. ה' נתן זאת בלבו : כי תואנה. כי בדבר זה יהיה הוא מבקש מפלשתים עלילה להרוג בהם : מושלים בישראל. ואם הכה בהם בלא עלילה, היו הפלשתים חושבים שבני ישראל הסיתוהו והיו נוקמים מהם, מה שאין כן על ידי עלילה, כי אז יאמרו שמדעתו עשה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  תאנה. עלילה, כמו (מלכים ב ה ז) מתאנה הוא לי : (מצודת ציון)


{ה}  וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן וְאָבִיו וְאִמּוֹ תִּמְנָתָה וַיָּבֹאוּ עַד כַּרְמֵי תִמְנָתָה וְהִנֵּה כְּפִיר אֲרָיוֹת שֹׁאֵג לִקְרָאתוֹ:

 מצודת דוד  לקראתו. בהיותו לבדו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  כפיר אריות. ארי בחור : (מצודת ציון)


{ו}  וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ יְהוָה וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי וּמְאוּמָה אֵין בְּיָדוֹ וְלֹא הִגִּיד לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה:

 מצודת דוד  כשסע הגדי. רצה לומר, בקלות, כמו שקורעין את הגדי : ומאומה אין בידו. לא היה בידו דבר מה מכלי זיין להעזר בו : ולא הגיד. על כי לא היה נחשב בעיניו לגודל גבורה להתהלל בדבר : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ותצלח. ועברה, כמו (שמואל ב יט יח) וצלחו הירדן : וישסעהו. ענין קריעה לשנים, כמו (ויקרא א יז) ושסע אותו בכנפיו : (מצודת ציון)

 רלב"ג  וכבר ספר מעוצם גבורת שמשון שצלחה עליו רוח גבורה מאת ה' עד ששסע כפיר האריות השואג לקראתו כשסע הגדי ומאומה אין בידו, ואחר שנה מהעת הזאת שהיתה האשה הזאת לשמשון לאשה שב שמשון לקחת אותה לו לאשה וידמה שנתנו לה שנים עשר חדש לפרנס את עצמה: (רלב"ג)


{ז}  וַיֵּרֶד וַיְדַבֵּר לָאִשָּׁה וַתִּישַׁר בְּעֵינֵי שִׁמְשׁוֹן:

 רש"י  וידבר לאשה. על האשה, דבר לקרוביה, כן תרגם יונתן: (רש"י)

 מצודת דוד  וידבר לאשה. שמשון עצמו דבר עמה, להכיר בה אם היא משכלת : ותישר בעיני שמשון. גם בזה, כי מצא בה חכמה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ותישר. מלשון ישר : (מצודת ציון)


{ח}  וַיָּשָׁב מִיָּמִים לְקַחְתָּהּ וַיָּסַר לִרְאוֹת אֵת מַפֶּלֶת הָאַרְיֵה וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה וּדְבָשׁ:

 רש"י  עדת דבורים. (תרגום:) קינא דדברייתא, כניסת דבורים: (רש"י)

 מצודת דוד  וישב. כי מתחלה עשה רק שידוכין וחזר לבית אביו, ואחר זמן שב לקחתה : ודבש. מן הדבורים היה בה הדבש : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מימים. מסוף ימים, ולא פירש כמה, או 'ימים' רוצה לומר, שנה : ויסר. סר ממקום מהלכו : מפלת. נבלת הארי במקום מפלתו : עדת דבורים. אסיפת דבורים, ואמר 'עדת' בלשון שאלה, וכן (משלי ל כו) שפנים עם לא עצום : בגוית. בגוף, כמו (שמואל א לא יב) גוית שאול : (מצודת ציון)


{ט}  וַיִּרְדֵּהוּ אֶל כַּפָּיו וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְאָכֹל וַיֵּלֶךְ אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאכֵלוּ וְלֹא הִגִּיד לָהֶם כִּי מִגְּוִיַּת הָאַרְיֵה רָדָה הַדְּבָשׁ:

 רש"י  וירדהו. לשון הבדלת דיבוק של כל דבר הנדבק, וכן לענין פת הנדבקת בתנור, נקראת הבדלתו רדייה, (שבת קיז ב): הרודה פת מן התנור, (בבא מציעא סד א): הרודה את כוורתו, על שם שהדבש עשוי על ידי חלות שעושה מדובק בדופני הכלי בכל צדדין מדופן אל דופן, כמדת עוגל הכלי, וכן תרגם יונתן: וירדהו, ונסחיה: (רש"י)

 מצודת דוד  וירדהו. מגוית האריה רדה הדבש אל כפיו : הלוך ואכל. בעת ההלוך היה אוכל : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וירדהו. ענין הלקיחה ממקום דבוקו, וכן (ירמיהו י ו) רדנו לא נשוב, בדברי רבותינו זכרונם לברכה (שבת קוז ב) רדיית הפת : (מצודת ציון)


{י}  וַיֵּרֶד אָבִיהוּ אֶל הָאִשָּׁה וַיַּעַשׂ שָׁם שִׁמְשׁוֹן מִשְׁתֶּה כִּי כֵּן יַעֲשׂוּ הַבַּחוּרִים:

 רש"י  וירד אביהו אל האשה. (תרגום:) על עסקי איתתא: (רש"י)

 מצודת דוד  וירד אביהו. מתחלה ירד אביו להכין צרכי המשתה, כי שמשון עשה שם המשתה משלו, כי כן דרך הבחורים לעשות המשתה משלהם בעת הנשאם, ולזה ירד אביו בתחלה להכין הכל : (מצודת דוד)


{יא}  וַיְהִי כִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ וַיִּקְחוּ שְׁלֹשִׁים מֵרֵעִים וַיִּהְיוּ אִתּוֹ:

 רש"י  מרעים. חברים לשושבינות: (רש"י)

 מצודת דוד  כראותם. כאשר ראו האשה ואביה את שמשון בא אחר אביו : ויהיו אתו. לדבר עמו ולשמחו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מרעים. חברים ושושבינים : (מצודת ציון)


{יב}  וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן אָחוּדָה נָּא לָכֶם חִידָה אִם הַגֵּד תַּגִּידוּ אוֹתָהּ לִי שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וּמְצָאתֶם וְנָתַתִּי לָכֶם שְׁלֹשִׁים סְדִינִים וּשְׁלֹשִׁים חֲלִפֹת בְּגָדִים:

 מצודת דוד  אחודה וגו'. אשאל אתכם חידה ואם תגידו ביאור החידה במשך ימי המשתה : ומצאתם. רצה לומר, אם תבינו לאמיתת הדבר : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אחודה. ענין דבר הסתום שקשה לדעתו : סדינים. שם מלבוש מה : חליפת בגדים. יקראו כן, כי דרך להחליפם בכל פעם : (מצודת ציון)


{יג}  וְאִם לֹא תוּכְלוּ לְהַגִּיד לִי וּנְתַתֶּם אַתֶּם לִי שְׁלֹשִׁים סְדִינִים וּשְׁלֹשִׁים חֲלִיפוֹת בְּגָדִים וַיֹּאמְרוּ לוֹ חוּדָה חִידָתְךָ וְנִשְׁמָעֶנָּה:

 מצודת דוד  חודה. רצה לומר, אמור החידה, ולתוספת ביאור אמרו, חידתך : (מצודת דוד)


{יד}  וַיֹּאמֶר לָהֶם מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד הַחִידָה שְׁלֹשֶׁת יָמִים:

 מצודת דוד  מהאוכל. מהדבר האוכל זולתו, יצא דבר מאכל, ומדבר חזק, יצא דבר מתוק : (מצודת דוד)


{טו}  וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיֹּאמְרוּ לְאֵשֶׁת שִׁמְשׁוֹן פַּתִּי אֶת אִישֵׁךְ וְיַגֶּד לָנוּ אֶת הַחִידָה פֶּן נִשְׂרֹף אוֹתָךְ וְאֶת בֵּית אָבִיךְ בָּאֵשׁ הַלְיָרְשֵׁנוּ קְרָאתֶם לָנוּ הֲלֹא:

 רש"י  ויהי ביום השביעי. לימות השבת, ולא שביעי למשתה, והוא רביעי לימי המשתה: הלירשנו קראתם לנו הלא. תרגם יונתן: הלמסכנותנא קריתון יתנא הלכא: (רש"י)

 מצודת דוד  ביום השביעי. לא לימי המשתה אלא על יום השבת יאמר, והיה רביעי לימי המשתה, ובעבור כי בשבת לא התמיד שמשון לשבת עמהם, מצאו מקום לדבר אל האשה : ויגד לנו. רצה לומר, לך יגיד לצרכנו, כי תשובי ותגידי לנו : הלירשנו. וכי לרשת אותנו קראת לנו על המשתה, בתמיהה : הלא. כי לא לרשת, ורצה לומר, הקריאה היתה לשמוח ולא לרשת, ועתה ראינו שהכוונה היתה לרשת : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויגד לנו. רוצה לומר, לצרכנו : (מצודת ציון)


{טז}  וַתֵּבְךְּ אֵשֶׁת שִׁמְשׁוֹן עָלָיו וַתֹּאמֶר רַק שְׂנֵאתַנִי וְלֹא אֲהַבְתָּנִי הַחִידָה חַדְתָּ לִבְנֵי עַמִּי וְלִי לֹא הִגַּדְתָּה וַיֹּאמֶר לָהּ הִנֵּה לְאָבִי וּלְאִמִּי לֹא הִגַּדְתִּי וְלָךְ אַגִּיד:

 מצודת דוד  לא הגדתה. הביאור מן החידה : (מצודת דוד)


{יז}  וַתֵּבְךְּ עָלָיו שִׁבְעַת הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה לָהֶם הַמִּשְׁתֶּה וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיַּגֶּד לָהּ כִּי הֱצִיקַתְהוּ וַתַּגֵּד הַחִידָה לִבְנֵי עַמָּהּ:

 רש"י  שבעת הימים. הנותרים משבעת הימים, מרביעי ואילך: (רש"י)

 מצודת דוד  שבעת הימים. רצה לומר, עד כלות שבעת הימים : אשר היה להם המשתה. רצה לומר, אשר הדרך לשמוח בהן, והיא בכתה : כי הציקתהו. היתה דוחקת אותו מאוד, ומנעה עצמה ממנו, וכדומה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הציקתהו. ענין צרה ודחק, כמו (ישעיהו ח כב) מעוף צוקה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ויגד לה כי הציקתהו. אפשר שיהיה הרצון בזה שמרוב השתדלות בזה עמו הלאה אותו והציקתהו עד שלא יכול הציל שלא יגיד לה החידה או יהיה הציקתהו בענין המשגל כי כשהיה תובע אותה היתה מונעת ממנו בעת שהיה יצרו תקפו וכאשר לא יכול לסבול זה הגיד לה את החידה עד שבטרם יבא השמש ביום הזה נשלם לאנשי העיר ענין הגדת החידה: (רלב"ג)


{יח}  וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַנְשֵׁי הָעִיר בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי בְּטֶרֶם יָבֹא הַחַרְסָה מַה מָּתוֹק מִדְּבַשׁ וּמֶה עַז מֵאֲרִי וַיֹּאמֶר לָהֶם לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי לֹא מְצָאתֶם חִידָתִי:

 רש"י  בטרם יבא החרסה. לפני שקיעת החמה, שעדיין היה להם שהות עד הערב: חרשתם בעגלתי. משל הוא (תרגום:) אילולפון בדקתון באתתי: (רש"י)

 מצודת דוד  בטרם יבא החרסה. בעוד לא עבר יום השביעי, שהוא סוף הזמן שקבעו : מה מתוק. אין דבר יותר מתוק מדבש : לולא חרשתם. רצה לומר, אם לא גלתה לכם אשתי, לא הייתם יודעים החידה, ואמר בלשון משל. או שאמר, אם לא היתה חתירת מחשבותיכם באמצעות אשתי לשהיא תחקור ממני להגיד לכם, לא מצאתם חידתי (ולפי שמלת 'חרישה' היא משותפת לחרישה ממש ולחתירת המחשבה, כינה אשתו בשם 'עגלה' המלומדת לחרוש, והיא מליצה נאותה) : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  יבא. ענין שקיעה, כמו (בראשית כח יא) כי בא השמש : החרסה. השמש, כמו (לעיל ח יג) מלמעלה החרס : לולא. אם לא : חרשתם. מלשון חרישה, גם היא מענין חתירת המחשבה והעיון בדבר, כמו (משלי ג כט) אל תחרוש על רעך רעה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  לולי חרשתם בעגלתי. אמר זה להעיד להם כי אשת שמשון גלתה להם החידה ולולי זה לא מצאוה או אמר זה להורות שהוא היה חושד אשתו שזנתה עם אחד מהם ולזה גלתה לו ענין החידה והוא הגידה לאנשי העיר: (רלב"ג)


{יט}  וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ יְהוָה וַיֵּרֶד אַשְׁקְלוֹן וַיַּךְ מֵהֶם שְׁלֹשִׁים אִישׁ וַיִּקַּח אֶת חֲלִיצוֹתָם וַיִּתֵּן הַחֲלִיפוֹת לְמַגִּידֵי הַחִידָה וַיִּחַר אַפּוֹ וַיַּעַל בֵּית אָבִיהוּ: (פ)

 רש"י  רוח ה'. (תרגום:) רוח גבורה מן קדם ה': חליצותם. מלבושים שחלץ מעליהן: (רש"י)

 מצודת דוד  ויחר אפו. על אשתו, בעבור שגלתה מצפונו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ותצלח. ועבר, כמו (שמואל ב יט יח) וצלחו הירדן : חליצותם. ענין שליפה, כמו (דברים כה י) חלוץ הנעל, ורצה לומר הבגדים שחלץ מהם, או הבגדים יקראו כן, כאשר יקראו חליפות על שם שמחליפים בכל פעם, וזהו בהסרת ושליפת הבגדים שהוא לבוש בהם, ולזה יקראו גם חליצות : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ובגבורתו הכה ל' מפלשתים באשקלון ולקח את חליצותם ונתנם למגידי החידה, וחרה אף שמשון על רוע תכונת אשתו ונפרד ממנה ועלה בית אביהו וכאשר ראה אביה כי עזבה שמשון החזירה לסורה ונתנם לאשה לאחד מן החברים אשר רעה לו שמשון בשבעת ימי המשתה: (רלב"ג)


{כ}  וַתְּהִי אֵשֶׁת שִׁמְשׁוֹן לְמֵרֵעֵהוּ אֲשֶׁר רֵעָה לוֹ:

 רש"י  למרעהו. לאחד משושביניו נתנה: (רש"י)

 מצודת דוד  ותהי וגו'. נשאת לחברו אשר נתחבר לשמשון לשושבין : (מצודת דוד)

שופטים פרק-טו

{א}  וַיְהִי מִיָּמִים בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּפְקֹד שִׁמְשׁוֹן אֶת אִשְׁתּוֹ בִּגְדִי עִזִּים וַיֹּאמֶר אָבֹאָה אֶל אִשְׁתִּי הֶחָדְרָה וְלֹא נְתָנוֹ אָבִיהָ לָבוֹא:

 מצודת דוד  בגדי עזים. זכר בה בהבאת גדי עזים לה, למנה : אבאה וגו'. לשכב עמה, להיות אצלה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מימים. מסוף ימים, או מסוף שנה : ויפקד. ענין זכירה והשגחה, כמו (שמות ג יז) פקוד פקדתי : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ואחר זה בימי קציר חטים היה שב שמשון לפקוד את אשתו בגדי עזים וחשב לבוא אליה והגיד לו אביה כי נתנה למרעהו לאשה לחשבו שכבר שנאה ורצה לתת לו לפייסו אחותה הקטנה אשר היתה טובה ממנה והתפעל מזה שמשון ורצה להנקם מפלשתים ואמר שהוא נקי אם יעשה עמם רעה ולא יוכלו לגנותו על זה כי בדין היה לו להרע להם על מה שעשו כנגדו מזה הפועל: (רלב"ג)


{ב}  וַיֹּאמֶר אָבִיהָ אָמֹר אָמַרְתִּי כִּי שָׂנֹא שְׂנֵאתָהּ וָאֶתְּנֶנָּה לְמֵרֵעֶךָ הֲלֹא אֲחֹתָהּ הַקְּטַנָּה טוֹבָה מִמֶּנָּה תְּהִי נָא לְךָ תַּחְתֶּיהָ:

 מצודת דוד  כי שנא שנאתה. בראותי כי חרה לך על שגלתה מצפונך : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  תחתיה. במקומה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה התחכם שמשון להרע להם בזה האופן והוא שכבר לכד שלש מאות שועלים ולקח לפידים ושם פני זנב אל זנב מהשועלים וקשר בין הזנבות לפיד אחד והוא עץ ידלק בו האש בקלות ולאיחור תנועת השועלים היה בוער האש בכל מקום שיעברו בו טרם עברם ממנו ובזה האופן הבעיר שמשון בקמות פלשתים מגדיש ועד קמה ועד כרם זית ר"ל השדה שהוא נטוע זתים כדמות כרם כי לאיחור תנועת השועלים בהם בער בהם האש קודם עברם מהם וכאשר ידעו פלשתים כי שמשון עשה זה מצד מה שעשה כנגדו אב אשתו ורצו להנקם מאבי אשתו ומאשתו ולא התפעלו כנגד שמשון כי כבר התבאר להם כי בדין עשה מה שעשה: (רלב"ג)


{ג}  וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן נִקֵּיתִי הַפַּעַם מִפְּלִשְׁתִּים כִּי עֹשֶׂה אֲנִי עִמָּם רָעָה:

 רש"י  נקיתי הפעם. בדין אעשה להם הרעה: (רש"י)

 מצודת דוד  נקיתי וגו'. הפעם הזאת אהיה נקי מפלשתים כאשר אעשה להם רעה, כי לא יחשבו לי לאשמה, על כי מהראוי להרע עמהם : (מצודת דוד)


{ד}  וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן וַיִּלְכֹּד שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שׁוּעָלִים וַיִּקַּח לַפִּדִים וַיֶּפֶן זָנָב אֶל זָנָב וַיָּשֶׂם לַפִּיד אֶחָד בֵּין שְׁנֵי הַזְּנָבוֹת בַּתָּוֶךְ:

 רש"י  ויפן. את הזנבות זנב אל זנב. ויפן, משמע הוא עצמו פנה (שמות לב טו);. ויפן, משמע הפנה את אחרים, וכן שימוש כל תיבה שפעל שלה בה''א; (שמות א כ): וירב העם; (איכה ב ה): וירב בבת יהודה תאניה; (מלכים ב כה כא): ויגל יהודה מעל אדמתו, הגלה; (שם ב: יח יא): ויגל מלך אשור את ישראל אשורה, ויגלה: (רש"י)

 מצודת ציון  לפידים. כן נקרא העץ אשר יקשר בו שלהבת, וכן (ישעיהו סב א) כלפיד יבער, וקראם על שם סופם, כי כשהבעיר בהם האש נעשו לפידים : ויפן. הפנה : בתוך. באמצע, כמו (במדבר לה ה) והעיר בתוך : (מצודת ציון)


{ה}  וַיַּבְעֶר אֵשׁ בַּלַּפִּידִים וַיְשַׁלַּח בְּקָמוֹת פְּלִשְׁתִּים וַיַּבְעֵר מִגָּדִישׁ וְעַד קָמָה וְעַד כֶּרֶם זָיִת:

 מצודת דוד  וישלח. שלחם לנפשם בין הקמות : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  בקמות. היא התבואה המחוברת לקרקע : מגדיש. תבואה קצורה מונחים זה על גב זה : כרם זית. פרדס מאילני זית : (מצודת ציון)


{ו}  וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים מִי עָשָׂה זֹאת וַיֹּאמְרוּ שִׁמְשׁוֹן חֲתַן הַתִּמְנִי כִּי לָקַח אֶת אִשְׁתּוֹ וַיִּתְּנָהּ לְמֵרֵעֵהוּ וַיַּעֲלוּ פְלִשְׁתִּים וַיִּשְׂרְפוּ אוֹתָהּ וְאֶת אָבִיהָ בָּאֵשׁ:

 רש"י  חתן התמני. חתן הפלשתי אשר בתמנה (לעיל יד א): (רש"י)

 מצודת דוד  ויאמרו. הרואים אותו שעשהו : וישרפו. לפיים את שמשון : (מצודת דוד)


{ז}  וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן אִם תַּעֲשׂוּן כָּזֹאת כִּי אִם נִקַּמְתִּי בָכֶם וְאַחַר אֶחְדָּל:

 רש"י  אם תעשון כזאת. ושמא רגילין אתם בכך, לתת אשתו של זה לזה: (רש"י)

 מצודת דוד  אם תעשון כזאת. רצה לומר, לכן אשר עשיתם כזאת לנקום נקמתי, לא יהיה לי עמכם איבת עולם, רק אנקום בכם פעם אחת, ואחר זה אחדול מלנקום : (מצודת דוד)

 רלב"ג  ויאמר להם שמשון. הראוי שתעשו כזאת להוסיף לעשות כנגדי הנה אם נקמתי בכם מענין הראשון ואחר אחדל מהרע לכם אך עתה ששבתם לעשות כנגדי הנה אני עושה עמכם רעה: (רלב"ג)


{ח}  וַיַּךְ אוֹתָם שׁוֹק עַל יָרֵךְ מַכָּה גְדוֹלָה וַיֵּרֶד וַיֵּשֶׁב בִּסְעִיף סֶלַע עֵיטָם: (ס)

 רש"י  שוק על ירך. (תרגום:) פרשין עם רגלאין, רוכב סוס אינו נשען על ירכו כי אם על שוקו, רגל אחד נתון בברזל התלוי במרכבת: בסעיף. בנקרת סלע עיטם, וחברו (ישעיהו נז ה): סעיפי הסלעים, (שם י לג): מסעף פארה: (רש"י)

 מצודת דוד  שוק על ירך. תרגם יונתן, פרשין עם רגלאין, דימה את הפרשים רוכבי סוסים אל הירך שהוא בגובה הרגל, והולכי רגלי, דימה לשוק שהיא בתחתית הרגל : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  שוק. הוא פרק האמצעי מן הרגל : ירך. הוא פרק העליון : בסעיף. הוא שן הסלע, כמו (ישעיהו ב כא) ובסעיפי הסלעים, והוא לשון מושאל מענף האילן הקרוי 'סעיף', כמו שכתוב (שם יז ו) בסעיפיה פוריה, ועל שם שבולטת מהסלע, כענף מן האילן : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והכה אותם שמשון שוק על ירך מכה גדולה ר"ל שוק אצל ירך ודמה הרגלים לשוק והפרשים הרוכבים בסוסים לירך כי השוק הוא למטה מהירך. ואחר ירד שמשון וישב בסעיף סלע עיטם מפני פלשתים שהיו אורבים לו: (רלב"ג)


{ט}  וַיַּעֲלוּ פְלִשְׁתִּים וַיַּחֲנוּ בִּיהוּדָה וַיִּנָּטְשׁוּ בַּלֶּחִי:

 רש"י  וינטשו. ויתפזרו: בלחי. שם מקום: (רש"י)

 מצודת ציון  וינטשו. ענין פזור, כמו (שמואל ב ה כב) וינטשו בעמק רפאים : בלחי. אמר על שם סופו, שקראו רמת לחי : (מצודת ציון)

 רלב"ג  וינטשו בלחי. ר"ל שהתפזרו והתפשטו במקום ההוא מענין והנם נטושים: (רלב"ג)


{י}  וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יְהוּדָה לָמָה עֲלִיתֶם עָלֵינוּ וַיֹּאמְרוּ לֶאֱסוֹר אֶת שִׁמְשׁוֹן עָלִינוּ לַעֲשׂוֹת לוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לָנוּ:

 רש"י  למה עליתם עלינו. הלא עבדים אנחנו לכם: לאסור את שמשון. שתאסרוהו ותסגירוהו לנו: (רש"י)


{יא}  וַיֵּרְדוּ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ מִיהוּדָה אֶל סְעִיף סֶלַע עֵיטָם וַיֹּאמְרוּ לְשִׁמְשׁוֹן הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי מֹשְׁלִים בָּנוּ פְּלִשְׁתִּים וּמַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ וַיֹּאמֶר לָהֶם כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי כֵּן עָשִׂיתִי לָהֶם:

 מצודת דוד  עשית לנו. כי הלא ינקמו בנו : כאשר עשו לי. שלא מיחו באשתי מלהנשא לאחר : (מצודת דוד)


{יב}  וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֶאֱסָרְךָ יָרַדְנוּ לְתִתְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן הִשָּׁבְעוּ לִי פֶּן תִּפְגְּעוּן בִּי אַתֶּם:

 מצודת דוד  לאסרך ירדנו. כי הפלשתים גזרו עליהם לאסרו ולהביאו : השבעו לי. רצה לומר, אמסור עצמי בידכם אך השבעו לי על הדבר שרק תאסרו אותי כי ירא אני פן תפגעון בי : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  תפגעון. ענין מכת מות, כמו (שמואל ב א טו) גש פגע בו : (מצודת ציון)


{יג}  וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֵאמֹר לֹא כִּי אָסֹר נֶאֱסָרְךָ וּנְתַנּוּךָ בְיָדָם וְהָמֵת לֹא נְמִיתֶךָ וַיַּאַסְרֻהוּ בִּשְׁנַיִם עֲבֹתִים חֲדָשִׁים וַיַּעֲלוּהוּ מִן הַסָּלַע:

 רש"י  לא כי אסור נאסרך. לא נהרוג אותך, כי אם אסור נאסרך: (רש"י)

 מצודת ציון  עבתים. חבלים, עבות, שזורים בשלשה כפולים : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה אסרו בני יהודה את שמשון בשנים עבותים חדשים לתתו ביד פלשתים הוא בא עד לחי שהיו שם פלשתים רבים: (רלב"ג)


{יד}  הוּא בָא עַד לֶחִי וּפְלִשְׁתִּים הֵרִיעוּ לִקְרָאתוֹ וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ יְהוָה וַתִּהְיֶינָה הָעֲבֹתִים אֲשֶׁר עַל זְרוֹעוֹתָיו כַּפִּשְׁתִּים אֲשֶׁר בָּעֲרוּ בָאֵשׁ וַיִּמַּסּוּ אֱסוּרָיו מֵעַל יָדָיו:

 רש"י  רוח ה'. (תרגום:) רוח גבורה מן קדם ה': אסוריו. קשוריו: (רש"י)

 מצודת דוד  הוא בא. כי לא אסרו כי אם ידיו, ולא רגליו : הריעו. תרועת שמחה. כפשתים. חלושים, כפשתים אשר נחרכו באש : וימסו. כאלו נמסו מעל ידיו העבותים שנאסר בהם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ותצלח. ועברה : וימסו. מלשון המסה והמגה : אסוריו. קשוריו שנאסר בהם : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ותצלח עליו רוח גבורה מאת ה' ושבו העבותים אשר על זרועותיו אצל גבורתו כפשתים אשר בערו באש באופן שנדמה לו כאלו נמסו אסוריו מעל ידיו כי לא נצטרך לכח מרגיש לנתק העבותים ואפשר עם זה שהיו שאר הדברים יחד ר"ל שהש"י החליש על דרך המופת העבותו' ההם ושמם בחולשם כפשתים אשר בערו באש, ורוח הגבורה ששרתה עליו היתה בהריגתו אז אלף איש בלחי החמור שמצא ואמר שמשון בלחי החמור החרשתי צבור וצבורין מהרוגים ואמר חמור חמורתים לזווג שם עם חמור על צד הצחות: (רלב"ג)


{טו}  וַיִּמְצָא לְחִי חֲמוֹר טְרִיָּה וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיַּךְ בָּהּ אֶלֶף אִישׁ:

 רש"י  טריה. לחה, וראיתי בספר רפואות שקורא ללחה שיוצא מן המכה: 'טריה': (רש"י)

 מצודת דוד  לחי חמור טריה. לחי לחה מן חמור : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  לחי. כך שם עצם מה מעצמות הראש : טריה. לחה, כמו (ישעיהו א ו) ומכה טריה : (מצודת ציון)


{טז}  וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן בִּלְחִי הַחֲמוֹר חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם בִּלְחִי הַחֲמוֹר הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ:

 רש"י  חמור חמרתים. בלחי החמור לצבור צברים רבים, (תרגום:) בלועא דחמרא רמיתינון דגורין: (רש"י)

 מצודת דוד  בלחי החמור. בלחי של חמור עשיתי חמרים, והוא לשון הנופל על לשון : הכיתי. הרגתי, הוסיף לפרש דבריו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  חמור חמרתים. צבור צבורים, כמו (שמות ח י) חמרים חמרים : (מצודת ציון)


{יז}  וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר וַיַּשְׁלֵךְ הַלְּחִי מִיָּדוֹ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא רָמַת לֶחִי:

 מצודת דוד  רמת לחי. על שם שהשליך שם את הלחי, כי התרגום של 'וישלך', הוא 'ורמא' : (מצודת דוד)

 רלב"ג  ויהי ככלותו לדבר וישלך הלחי מידו ויקרא למקום ההוא רמת לחי. כי נעשית שם גבורה נפלאה באמצעות לחי החמור עם שהמקום ההוא שאצלו היתה המלחמה היה שמו לחי וידמה שהוא היה מקום גבוה ולזה ג"כ קראו רמת לחי: (רלב"ג)


{יח}  וַיִּצְמָא מְאֹד וַיִּקְרָא אֶל יְהוָה וַיֹּאמַר אַתָּה נָתַתָּ בְיַד עַבְדְּךָ אֶת הַתְּשׁוּעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְעַתָּה אָמוּת בַּצָּמָא וְנָפַלְתִּי בְּיַד הָעֲרֵלִים:

 מצודת דוד  ועתה אמות בצמא. אם אשב פה : ונפלתי. אז אפול ביד הפלשתים הערלים, אם אבוא העיר לרוות צמאוני : (מצודת דוד)


{יט}  וַיִּבְקַע אֱלֹהִים אֶת הַמַּכְתֵּשׁ אֲשֶׁר בַּלֶּחִי וַיֵּצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וַיֵּשְׁתְּ וַתָּשָׁב רוּחוֹ וַיֶּחִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ עֵין הַקּוֹרֵא אֲשֶׁר בַּלֶּחִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

 רש"י  את המכתש. גומא שהשן יושבת בה, עשויה כעין מכתשת: עין הקורא. מעין שבא על ידי זעקת הקורא אל ה': (רש"י)

 מצודת דוד  ויצאו ממנו. בנס, נעשה מעין תחת המכתש ויצאו המים דרך הבקע : ותשב רוחו ויחי. אמר בדרך גוזמא והפלגה, כאלו יצאה רוחו ושבה אחרי זה ונעשה חי : שמה. של המעין ההוא : עין הקורא. רצה לומר, מעין הבא על ידי הקורא לה', אשר היא במקום לחי, רצה לומר, רמת לחי : עד היום הזה. היא שמה אשר נקרא לה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  המכתש. הגומא שהשן יושב בה עשוי כמכתשת, והוא שם כלי שדוכין בו בשמים. עין. מעין : (מצודת ציון)

 רלב"ג  המכתש אשר בלחי. אחשוב שהיה שן סלע דומה למכתש במקום שהיה שמו לחי וע"ד המופת בקע אותו הש"י ויצאו ממנו מים וישת ולהזכיר זה הנס קרא שמו עין הקורא אשר בלחי הרצון בזה ששם היה עין השם אל הקורא לו שהוא שמשון להוציא לו משם מים: (רלב"ג)


{כ}  וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל בִּימֵי פְלִשְׁתִּים עֶשְׂרִים שָׁנָה: (פ)

 מצודת דוד  בימי פלשתים. בימים שמשלו פלשתים בישראל : (מצודת דוד)

 רלב"ג  והנה זכר שכבר שפט את ישראל בימי פלשתים עשרים שנה ואמר בימי פלשתים להורות שבימי שמשון בכללם היו פלשתים מושלים בישראל אלא שהוא הושיעם מידם תשועת מה: (רלב"ג)

שופטים פרק-טז

{א}  וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן עַזָּתָה וַיַּרְא שָׁם אִשָּׁה זוֹנָה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ:

 רלב"ג  אחר זה ספר שבא שמשון עזתה וראה שם אש' פונדקיתא ובא לביתה ללון שם: (רלב"ג)


{ב}  לַעַזָּתִים לֵאמֹר בָּא שִׁמְשׁוֹן הֵנָּה וַיָּסֹבּוּ וַיֶּאֶרְבוּ לוֹ כָל הַלַּיְלָה בְּשַׁעַר הָעִיר וַיִּתְחָרְשׁוּ כָל הַלַּיְלָה לֵאמֹר עַד אוֹר הַבֹּקֶר וַהֲרְגְנֻהוּ:

 רש"י  לעזתים לאמר. לאנשי עזה נאמר: ויתחרשו. נהגו עצמן בשתיקה: (רש"י)

 מצודת דוד  לעזתים לאמר. לאנשי עזה נאמר : ויסבו. סבבו בעיר לבקשו, כי לא ידעו לאיזה בית נכנס : בשער העיר. להרגו בבואו לצאת מן השער : ויתחרשו. שתקו, ועשו עצמם כאלו אינם יודעם ממנו, ולבל יהיה נשמר מהם, או כל הלילה חשבו מחשבות איך להמיתו : לאמר. ואמרו נמתין עד אור הבוקר בבואו לצאת דרך השער, ונהרגנו אז : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויתחרשו. ענין שתיקה, כמו (במדבר ל ה) והחריש לה, או הוא מענין חתירת המחשבה, כמו (משלי ג כט) אל תחרוש על רעך רעה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה הוגד לבני עזה שבא שמשון שם וארבו לו כל הלילה בשער ההיא ר"ל שהם סגרו השער וארבו לו כל הלילה בזה האופן להרגו בבקר לחשבם שהוא תחת ידם: (רלב"ג)


{ג}  וַיִּשְׁכַּב שִׁמְשׁוֹן עַד חֲצִי הַלַּיְלָה וַיָּקָם בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר הָעִיר וּבִשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וַיִּסָּעֵם עִם הַבְּרִיחַ וַיָּשֶׂם עַל כְּתֵפָיו וַיַּעֲלֵם אֶל רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי חֶבְרוֹן: (פ)

 רש"י  ויסעם. ויעקרם ממקומם: (רש"י)

 מצודת דוד  ויאחז. כי מצאם נעולות : ויסעם. עקרם ממקומם עם הבריח המבריח לנעול הדלתות : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  המזוזות. הם העמודים מצדי הפתח, מזה ומזה : ויסעם. מלשון נסיעה, רצה לומר, עקרם ממקומם : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה שכב שמשון עד חצי הלילה ואז קם ואחז בדלתות שער העיר ובשתי המזוזות והסיעם עם הבריח ושמם על כתפיו והעלה אותם על ראש ההד אשר על פני חברון וזה ממה שיורה על עוצם גבורתו: (רלב"ג)


{ד}  וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה בְּנַחַל שֹׂרֵק וּשְׁמָהּ דְּלִילָה:

 רלב"ג  אחר כן ספר שאהב אשה בנחל שורק מבנות פלשתים ושמה דלילה וידמה שגיירה תחלה כמו שארז"ל: (רלב"ג)


{ה}  וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וַיֹּאמְרוּ לָהּ פַּתִּי אוֹתוֹ וּרְאִי בַּמֶּה כֹּחוֹ גָדוֹל וּבַמֶּה נוּכַל לוֹ וַאֲסַרְנֻהוּ לְעַנֹּתוֹ וַאֲנַחְנוּ נִתַּן לָךְ אִישׁ אֶלֶף וּמֵאָה כָּסֶף:

 מצודת דוד  פתי אותו וראי. רצה לומר, פתיהו שיאמר לך, ואל תאמיני בו עד שתראי בנסיון שהאמת אתו : במה. בעבור מה גדול כוחו כל כך, ובמה יותש כוחו לשנוכל לאסרו ולענות אותו ביסורים : איש. כל איש ואיש מאתנו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  פתי. ענין הסתה והרבות דברים : ואסרנוהו. מלשון מאסר : לענותו. מלשון עינוי : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ועלו אליה סרני פלשתים והשיאוה לפתות את שמשון שיודיעה במה כחו גדול ובמה יוכלו לאסור אותו לענותו והתל בה ג"פ ואחר זה הציקתהו בדבר עד שהלאת אותו עם שכבר היתה מונעת ממנו בעת שהיה יצרו תקפו כמו שארז"ל ולזה קצרה נפשו למות וכשקצרה נפשו למות אז הגיד לה את כל לבו והיה זה סבה שנפל ביד פלשתים ונקרו עיניו ואסרוהו בנחשתים והיה טוחן בבית האסורים כמנהג האסורים שהיו טוחנים שם מיני התבואה להשתעבד בהם: (רלב"ג)


{ו}  וַתֹּאמֶר דְּלִילָה אֶל שִׁמְשׁוֹן הַגִּידָה נָּא לִי בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָדוֹל וּבַמֶּה תֵאָסֵר לְעַנּוֹתֶךָ:

 מצודת דוד  ובמה תאסר. באיזה דבר תאסר לשיוכל מי לענותך לבל תוכל לנתק המאסר, ודבריה כאומר, הראה לי חיבה יתירה וגלה אלי מצפוני לבך : (מצודת דוד)


{ז}  וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ שִׁמְשׁוֹן אִם יַאַסְרֻנִי בְּשִׁבְעָה יְתָרִים לַחִים אֲשֶׁר לֹא חֹרָבוּ וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּאַחַד הָאָדָם:

 רש"י  יתרים. חבלים דקים. (ט) ולא נודע כחו. לא הוצרך להתחזק בנתקו אותם: (רש"י)

 מצודת דוד  אשר לא חרבו. כפל הדבר לתוספת ביאור : כאחד האדם. כשאר כל אדם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  יתרים לחים. חבלים משבטים לחים, כמו (איוב ל יא) יתרי פתח : חרבו. יבשו, כמו (בראשית ח יג) חרבו המים : וחליתי. תרגם יונתן : ואחלוש : (מצודת ציון)


{ח}  וַיַּעֲלוּ לָהּ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים שִׁבְעָה יְתָרִים לַחִים אֲשֶׁר לֹא חֹרָבוּ וַתַּאַסְרֵהוּ בָּהֶם:

 מצודת דוד  ותאסרהו בהם. לבחון אם אמת הדבר : (מצודת דוד)


{ט}  וְהָאֹרֵב יֹשֵׁב לָהּ בַּחֶדֶר וַתֹּאמֶר אֵלָיו פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן וַיְנַתֵּק אֶת הַיְתָרִים כַּאֲשֶׁר יִנָּתֵק פְּתִיל הַנְּעֹרֶת בַּהֲרִיחוֹ אֵשׁ וְלֹא נוֹדַע כֹּחוֹ:

 מצודת דוד  והאורב יושב. שאם תראה שאמת הדבר, יקחוהו : ותאמר אליו. אחר שאסרה אותו, אמרה לו, אתה שמשון, פלשתים באו עליך, בכדי שיתחזק לנתק היתרים, ואם ינתקם, תאמר שלנסותו עשתה, ואם לא יוכל לנתקם, הרי האורב מוכן : בהריחו אש. רצה לומר, כשהוא קרוב אל האש ורק מריח את האש, והוא מלשון מליצה : ולא נודע כחו. לא היה נודע בזה תכלית גבול כחו, כי לדבר קל היה נחשב למול כחו, ובקלות נתקם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וינתק. ענין ההעתק והקריעה לשנים, וכן (ירמיהו ה ה) נתקו מוסרות : פתיל. חוט כפול ושזור, כמו (במדבר טו לח) פתיל תכלת : הנערת. הוא פסולת הפשתן המנערים ומשליכים ממנה בעת הנפוץ, כמו (ישעיהו א לא) והיה החסון לנערת, ורצה לומר, חוט המנוער מהפסולת, שהוא נוח להשרף בקל : בהריחו. מלשון ריח, ועל דרך הרחבה והפלגה ידבר : (מצודת ציון)


{י}  וַתֹּאמֶר דְּלִילָה אֶל שִׁמְשׁוֹן הִנֵּה הֵתַלְתָּ בִּי וַתְּדַבֵּר אֵלַי כְּזָבִים עַתָּה הַגִּידָה נָּא לִי בַּמֶּה תֵּאָסֵר:

 מצודת דוד  עתה הגידה. אמיתת הדבר : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  התלת. ענין לעג ושחוק, כמו (שמות ח כה) אל יוסף פרעה התל : (מצודת ציון)


{יא}  וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אִם אָסוֹר יַאַסְרוּנִי בַּעֲבֹתִים חֲדָשִׁים אֲשֶׁר לֹא נַעֲשָׂה בָהֶם מְלָאכָה וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּאַחַד הָאָדָם:

 רש"י  בעבותים. חבלים גסים: (רש"י)


{יב}  וַתִּקַּח דְּלִילָה עֲבֹתִים חֲדָשִׁים וַתַּאַסְרֵהוּ בָהֶם וַתֹּאמֶר אֵלָיו פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן וְהָאֹרֵב יֹשֵׁב בֶּחָדֶר וַיְנַתְּקֵם מֵעַל זְרֹעֹתָיו כַּחוּט: {יג}  וַתֹּאמֶר דְּלִילָה אֶל שִׁמְשׁוֹן עַד הֵנָּה הֵתַלְתָּ בִּי וַתְּדַבֵּר אֵלַי כְּזָבִים הַגִּידָה לִּי בַּמֶּה תֵּאָסֵר וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אִם תַּאַרְגִי אֶת שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשִׁי עִם הַמַּסָּכֶת:

 רש"י  מחלפות. קווצות, פלוני''ש בלע''ז: עם המסכת. עץ שהגרדי מיסך בו את השתי, ושם העץ אנשובל''א. מסכת, אורטר''א בלע''ז: (רש"י)

 מצודת דוד  עד הנה וגו'. רצה לומר, אם רצית להתל בי בדרך שחוק, הן עד הנה התלת בי ועשית את שלך, אבל עתה הגידה לי האמת ואל תוסיף התל בי : שבע מחלפות. שבעה תלתלי הראש, כי נזיר היה וגדל שער ראשו : עם המסכת. עם השתי המסודר לאריגה, ורצה לומר כאשר תעשה כזאת, אז יותש כחי ובכל דבר אשר תאסרני, לא אוכל לנתקם מעתה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  תארגי. מלשון אריגה : מחלפות. הם קווצות ותלתלי שער הראש, ועל כי יוחלפו בהתגלחם יקראו מחלפות : המסכת. הוא השתי כשהוא מסודר וערוך על יתד האריג, ובמשנה בנגעים (יא ט) בנפש המסכת והמסדר השתי יקרא מיסך, כמו (משנה שבת ז ב) והמיסך והעושה שתי בתי נירין : (מצודת ציון)


{יד}  וַתִּתְקַע בַּיָּתֵד וַתֹּאמֶר אֵלָיו פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן וַיִּיקַץ מִשְּׁנָתוֹ וַיִּסַּע אֶת הַיְתַד הָאֶרֶג וְאֶת הַמַּסָּכֶת:

 מצודת דוד  ותתקע ביתד. אחר שארגה המחלפות אשר חשבה שבזה יותש כחו, בקשה לנסות הדבר, ותקעה המחלפות כשהם ארוגים עם המסכת, לתחבם בחוזק רב סביב יתד הארג לראות אם יוכל לשמטם : וייקץ משנתו. כי מה שאסרתו בתחלה ביתרים ובעבותים, עשתה כשהיה נעור, אולם לארוג תלתלי הראש לא היה מניח אם היה נעור, שהרי הנזיר אסור אפילו לסרוק ראשו פן יתלוש השער (נזיר מב א), ולזה ארגה כשהוא ישן : ויסע. כשבא לשמוט שער ראשו, עקר היתד עם המסכת הכרוך בו, הנארג עם שער ראשו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ותתקע. ענין נעיצה בחוזק רב, כמו (לעיל ד כא) ותתקע את היתד : ביתד. הוא יתד הארוג, והוא עץ עגול שלפני האורג יכרוך עליו בגלגולו את חוטי השתי המסודר לאחר האריגה, ובמשנה (כלים כא א) נקרא כובד התחתון : וייקץ משנתו. ענין ההערה מהשינה : ויסע. עקר ממקומו : (מצודת ציון)


{טו}  וַתֹּאמֶר אֵלָיו אֵיךְ תֹּאמַר אֲהַבְתִּיךְ וְלִבְּךָ אֵין אִתִּי זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הֵתַלְתָּ בִּי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָדוֹל:

 מצודת דוד  ולבך אין אתי. רצה לומר, אהבתך מן השפה ולחוץ ולא בלב שלם : (מצודת דוד)


{טז}  וַיְהִי כִּי הֵצִיקָה לּוֹ בִדְבָרֶיהָ כָּל הַיָּמִים וַתְּאַלֲצֵהוּ וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ לָמוּת:

 רש"י  ותאלצהו. דחקתו, ואין לו דמיון: (רש"י)

 מצודת דוד  הציקה. צערה אותו בדברים כל יום ויום : ותאלצהו. אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה ט ב), שהיתה שומטת עצמה מתחתיו בשעת התשמיש : ותקצר נפשו למות. לא היתה דעתו רחבה עליו, עד כי היה קרוב למות : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הציקה. מלשון צוקה וצרה : ותאלצהו. תרגם יונתן : ודחקתיה, ואין לו דומה במקרא : (מצודת ציון)


{יז}  וַיַּגֶּד לָהּ אֶת כָּל לִבּוֹ וַיֹּאמֶר לָהּ מוֹרָה לֹא עָלָה עַל רֹאשִׁי כִּי נְזִיר אֱלֹהִים אֲנִי מִבֶּטֶן אִמִּי אִם גֻּלַּחְתִּי וְסָר מִמֶּנִּי כֹחִי וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּכָל הָאָדָם:

 מצודת דוד  כל לבו. כל מצפון לבו : אם גלחתי. כאשר אתגלח, יסור כחי הרב : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מורה. תער : (מצודת ציון)


{יח}  וַתֵּרֶא דְּלִילָה כִּי הִגִּיד לָהּ אֶת כָּל לִבּוֹ וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים לֵאמֹר עֲלוּ הַפַּעַם כִּי הִגִּיד (לה) לִי אֶת כָּל לִבּוֹ וְעָלוּ אֵלֶיהָ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעֲלוּ הַכֶּסֶף בְּיָדָם:

 רש"י  ותרא דלילה כי הגיד לה. ניכרין דברי אמת: (רש"י)

 מצודת דוד  ותרא וגו'. כי ניכרין דברי אמת (סוטה ט ב), על כי ראתה אותו נוהג נזירות : עלו הפעם. רצה לומר, בואו והבו שכרי : הכסף. שהבטיחו לה בשכרה : (מצודת דוד)


{יט}  וַתְּיַשְּׁנֵהוּ עַל בִּרְכֶּיהָ וַתִּקְרָא לָאִישׁ וַתְּגַלַּח אֶת שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשׁוֹ וַתָּחֶל לְעַנּוֹתוֹ וַיָּסַר כֹּחוֹ מֵעָלָיו:

 רש"י  ותקרא לאיש. לשלוחן של סרנים: (רש"י)

 מצודת דוד  לאיש. למי שדרכו לגלח : ותגלח. על ידי מצוותה אשר צוותה לגלח : ותחל לענותו. גילוח השער יקרא התחלת העינוי, כי בזה סר כחו ומוכן הוא להיות מעונה ביד פלשתים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ותישנהו. מלשון שינה : ותחל. מלשון התחלה : (מצודת ציון)


{כ}  וַתֹּאמֶר פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן וַיִּקַץ מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אֵצֵא כְּפַעַם בְּפַעַם וְאִנָּעֵר וְהוּא לֹא יָדַע כִּי יְהוָה סָר מֵעָלָיו:

 מצודת דוד  ויאמר. חשב לומר, אצא גם עכשיו, כמו בפעמים הקודמים, ואתחזק לנעור מהשינה ולהראות גבורות, ולזה לא ברח מפניהם : כי ה' סר. בהגלח שער ראשו, סר ה' מעליו וסר כחו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ואנער. ענין היקיצה בהתעוררות רב ובגבורה : (מצודת ציון)


{כא}  וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה וַיַּאַסְרוּהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית (האסירים) הָאֲסוּרִים:

 רש"י  ויורידו אותו עזתה. מקום תחלת קלקולו: ויהי טוחן. בריחים, מלאכה כבדה. ורבותינו (סוטה י א) פירשו מה שפירשו: (רש"י)

 מצודת דוד  ויהי טוחן. ברחים של יד, והיא מלאכה כבדה ובזויה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וינקרו. נקבו, כמו (ישעיהו נא א) מקבת בור נקרתם : בנחשתים. בשלשלאות נחושת : (מצודת ציון)


{כב}  וַיָּחֶל שְׂעַר רֹאשׁוֹ לְצַמֵּחַ כַּאֲשֶׁר גֻּלָּח: (פ)

 מצודת דוד  כאשר גלח. כמספר שבע המחלפות אשר גלח. (כג) לזבח וגו'. בחשבם שהעבודה זרה שלהם מסר את שמשון בידם : ולשמחה. גם בעבור השמחה נאספו לשמוח ברבת עם : ויאמר וגו'. בעת זבחם לעבודה זרה, ובשמחתם אמרו, נתן וכו' : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויחל. מלשון התחלה : לצמח. הוא תחלת הגדול : (מצודת ציון)


{כג}  וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים נֶאֱסְפוּ לִזְבֹּחַ זֶבַח גָּדוֹל לְדָגוֹן אֱלֹהֵיהֶם וּלְשִׂמְחָה וַיֹּאמְרוּ נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ אֵת שִׁמְשׁוֹן אוֹיְבֵינוּ:

 רלב"ג  והנה סרני פלשתים חשבו לתת תודה לאלהיהם על אשר נפל בידם שמשון אויבם ומחריב ארצם והיה זה סבה שקראו לשמשון שיצחק לפניהם כדי שיראוהו כלם ויתבאר להם מה הגיע לה' מהטוב בנפלו בידם: (רלב"ג)


{כד}  וַיִּרְאוּ אֹתוֹ הָעָם וַיְהַלְלוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי אָמְרוּ נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְיָדֵנוּ אֶת אוֹיְבֵנוּ וְאֵת מַחֲרִיב אַרְצֵנוּ וַאֲשֶׁר הִרְבָּה אֶת חֲלָלֵינוּ:

 מצודת דוד  ויראו אתו. ראוהו מרחוק, כשהוא בבית האסורים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויהללו. ושבחו : מחריב. מלשון חורבן וכליון : (מצודת ציון)


{כה}  וַיְהִי (כי) (טוב) כְּטוֹב לִבָּם וַיֹּאמְרוּ קִרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן וִישַׂחֶק לָנוּ וַיִּקְרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן מִבֵּית (האסירים) הָאֲסוּרִים וַיְצַחֵק לִפְנֵיהֶם וַיַּעֲמִידוּ אוֹתוֹ בֵּין הָעַמּוּדִים:

 רש"י  בין העמודים. אשר הבית נכון עליהם: (רש"י)

 מצודת דוד  כטוב לבם. באכילה ושתיה : וישחק לנו. רצה לומר, ישמח אותנו בספור גבורותיו וכדומה : ויצחק. שמח לפניהם כדרך המשמח : (מצודת דוד)


{כו}  וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל הַנַּעַר הַמַּחֲזִיק בְּיָדוֹ הַנִּיחָה אוֹתִי (והימשני) וַהֲמִשֵׁנִי אֶת הָעַמֻּדִים אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם וְאֶשָּׁעֵן עֲלֵיהֶם:

 רש"י  והמישני. פאלפא''ר בלע''ז, כמו (בראשית כז יב): אולי ימושני: (רש"י)

 מצודת דוד  המחזיק בידו. על כי נקרו עיניו, היה מי מחזיק בידו והוליכו הדרך אשר ילך בה : הניחה אותי. הרף ידך ממני, בכדי שאוכל למשש בידי את העמודים וכו', בכדי שאשען עליהם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  המחזיק. האוחז : והמישני. מלשון משוש ונגיעה בדבר מה, כמו (תהלים קטו ז) ידיהם ולא ימישון : נכון. נשען על מכונו : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה סבב שמשון עם הנער המחזיק אותו שיביאהו למשש העמודים אשר הבית נכון עליהם למששם כדי שישען אליהם: (רלב"ג)


{כז}  וְהַבַּיִת מָלֵא הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְשָׁמָּה כֹּל סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְעַל הַגָּג כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וְאִשָּׁה הָרֹאִים בִּשְׂחוֹק שִׁמְשׁוֹן: {כח}  וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל יְהוָה וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יֱהוִֹה זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים:

 רש"י  זכרני נא. זכור עשרים שנה ששפטתי את ישראל, ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל זה ממקום למקום: נקם אחת משתי עיני. ושכר עין השנית הנח לי לעולם הבא, וכאן פרע לי שכר אחת מהן: (רש"י)

 מצודת דוד  האלהים. רצה לומר, חזקני נא אתה אלהים : נקם אחת. עוד פעם אחת אנקום מפלשתים על מה שנקרו שתי עיני. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (במדבר רבה ט) שאמר, מה שנקרו עין אחת אנקום, והשנית תהיה שמורה לעולם הבא : (מצודת דוד)

 רלב"ג  וקרא שמשון לשם ית' שיחזקהו בפעם הזאת להנקם מאויביו שנקרו עיניו ושמע השם לקולו ובחר שמשון למות עם פלשתים כדי שינקם מהם: (רלב"ג)


{כט}  וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם וַיִּסָּמֵךְ עֲלֵיהֶם אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ:

 רש"י  וילפת. ויאחז, אינברצ''א בלע''ז, כמו (רות ג ח): ויחרד האיש וילפת, נאחז בזרועות האשה: (רש"י)

 מצודת דוד  וילפת. אחז העמודים וסמך ידו עליהם : אחד. עמוד אחד אחז בימינו וכו' : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וילפת. ענין אחוזה, כמו (רות ג ח) ויחרד האיש וילפת : התוך. האמצעית, כמו (במדבר לה ה) והעיר בתוך : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה הטה שמשון שני עמודי התוך אשר הבית נכון עליהם וכבר נסמך עליהם א' בימינו ואחד בשמאלו והטה אותם בכח בדרך שנפל הבית על הסרנים ועל כל העם עד שכבר המית במותו רבים מאשר המית בחייו: (רלב"ג)


{ל}  וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים וַיֵּט בְּכֹחַ וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל הַסְּרָנִים וְעַל כָּל הָעָם אֲשֶׁר בּוֹ וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו:

 מצודת דוד  תמות וגו'. אהיה נהרג עמהם, רצה לומר, כל כך אני חפץ במיתתם, עד שאהרג עצמי עמהם : ויט. הטה העמודים בידיו : רבים. מרובים במספר : (מצודת דוד)


{לא}  וַיֵּרְדוּ אֶחָיו וְכָל בֵּית אָבִיהוּ וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ וַיַּעֲלוּ וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל בְּקֶבֶר מָנוֹחַ אָבִיו וְהוּא שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים שָׁנָה: (פ)

 רלב"ג  והנה זכר אחר זה פעם שנית שהוא שפט את ישראל עשרים שנה להורות כי הזמן שישב בארץ פלשתים נכלל באלו הכ' שנה. והתועלות המגיעות מזה הספור הן אלו. הראשון לפרסם מה שנפלו בו ישראל מהרע תכף שהרשיעו לעבוד את אלהי הגוים אשר הפילם השם ביד ישראל עד שבשנה ההיא רעצו ורצצו פלשתים ובני עמון את ישראל והתמיד השעבוד הזה החזק שמנה עשר' שנה עד ששבו אל ה' בכל לבם כי בזה תתקיים אמונת ההשגחה והגמול והעונש אשר היא גדולה שבפנות התוריות ולזאת הסבה גם כן זכר כאשר שבו אל ה' בכל לבם נעזרו מאת השם יתברך להכניע אויבידזם. השני הוא להודיע שאין ראוי לרדוף החלושים כי אין בשער עזרתם הלא תראה מה שקרה לזקני גלעד שרדפו יפתח בעבור אחיו שהיו קרוביהם וגרשוהו מהסתפח בנחלתו לסוף הענין נצטרכו אליו שיהי' מושל עליהם. השלישי הוא להודיע שראוי לאדם שיעשה דבר מה לתקות גמול שיעשה דבריו בחכמה באופן שיגיע לו הגמול אחר עשיתו המעשה ולזה רצה יפתח שישימו זקני גלעד ה' עד ביניהם על תנאיהם כדי שיתבר' לו שלא יהתלו בו אחר נצחו זו המלחמה אשר בעבורה אמרו לו זקני גלעד שיהיה להם לקצין והיא מלחמת בני עמון והיה זה מצפה שהיה מקום שהיו מתקבצים בו ישראל תמיד כי נגלו בו דברים נפלאים כאילו ויצף ה' שם. הרביעי הוא להודיע שאין ראוי להלחם עם האנשים אם לא היתה שם סבה ראויה תביא על זה ועל זה ספר ששלח יפתח מה ששלח לבני עמון והיה משיב לו מלך בני עמון תחלה כי בסבת החמס שעשו לו ישראל בארץ ההיא שהחזיקו בה הוא רוצה להלחם עמם ובסוף הענין נתבאר שלא היתה שם סבה ראויה תניעהו לזה ואמר יפתח שישפוט הש"י בינותיהם כי עול היה עושה לו מלך בני עמון ונמשך מזה שכבר נצחהו יפתח והכה בבני עמון מכה רבה מאד. החמישי הוא להודיע שראוי לאדם שיעשה עניניו בחכמה ובהתישבות כדי שלא תשיגהו על זה החרטה הלא תראה כי יפתח מהר לנדור נדר לה' בזולת התישבות והשיגתהו החרטה כי היה ראוי שיתישב תחלה אם היה שתצא בתו מדלתי ביתו לקראתו שיקדש לה' דבר אחר זולתה ולא ימנע ממנה פרי בטן. הששי הוא להודיע שראוי למי שיבקש טוב מה מהש"י שידור לו נדר מה כדי לפרסם בלב האנשים כי כל הטובות מאתו ולזה זכר כי יפתח נדר לה' אם יתן בני עמון בידו. השביעי הוא להודיע שמי שנדר לה' יחוייב לו שיקיימהו ואע"פ שיכבד לו מאד הלא תראה כי יפתח בעבור שפצה פיו לה' הוכרח לקיים את נדרו אע"פ שהיה הדבר לו בתכלית הקושי, והנה יש לשואל שישאל איך לא נשאל יפתח על נדרו כי כבר היה פינחס קיים והוא היה יודע פי' התורה בשלמות ואפשר שנאמר שלא היה יודע יפתח שיש לנדרים היתר גם לא ידעו זה אז אחד מאנשי גבולו כי כבר נשקעו כלם בנמוסי הגוים ההם ועזבו את התורה ימים רבים והנה החכם אין לו להתיר את הנדרי' אלא כשישאל הנודר היתר לנדרו להיותו מתחרט בנדר, ואפשר שנאמר כי בקיום זה הנדר פרסום הנס שעשה לו הש"י היה בלתי ראוי שיתחרט יפתח על זה הנדר לפי מה שחשב. השמיני הוא להודיע שאין ראוי לאדם שיקנא לחברו בראותו שהגיע ממנו פועל טוב כשלא קרא לו בעשיית הטוב ההוא כדי שיהיה נקרא על שמו גם כן זה הפועל הטוב הלא תראה כי בני אפרים היו מקנאים על יפתח כשלא קרא להם ללכת עמו וקרה להם מפני זה מהרע מה שקרה. התשיעי הוא להודיע שאין ראוי לאדם שיהיה בלתי מכיר הטובה שקבל מאחר ויגמול רע תחת טוב הלא תראה כי בני אפרים שהיה להם להכיר הטוב שבא להם ע"י יפתח ולגמול להם חסד על זה כשחשבו לגמול להם רע תחת טוב שעשה להם נמשך להם מהרע הנפלא מה שסופר בזה הספור עד שנפל מבני אפרים מ"ב אלף. העשירי הוא להודיע שאין ראוי לבעלי היכולת לגנות החלושים הלא תראה כי בני אפרים היו קורין גלעד פליטי אפרים על צד הבוז והאבן שמאסו היתה לראש פנה וקעקעה את בנינם החזק. הי"א הוא להודיע שראוי שתלך האשה אחר בעלה ולא ימנענה מזה גדלות בית אביה לזה זכר מאבצן עם היותו גדול שכבר שלח שלשים בנות החוצה. הי"ב הוא להודיע עוצם ההשגחה האלהית בענין שמשון בעבור ישראל וזה כי מפני שנגלה לשם ית' שסופו ללקות בדבר הנשים התחכם למנעו מזה כפי היכולת ולזה היה נזיר אלהים מן הבטן ונמנעה ממנו התגלחת להוסיף לו כח באופן שתשלם לו ההצלה מצד הגבורה אם לא יוכל לכבוש יצרו מבנות הפלשתים והוזהרה אמו שתנהג מקצת דיני הנזירות בעודה הרה ממנו לזאת הסבה בעינה ומן הנראה שזאת ההשגחה היתה עוד מצד תפלת הנביא יעקב שאמר לישועתך קויתי ה' וזה שכשראה הרע הראוי לבא לשמשון לסוף הענין מפאת הנשים, אמר שהוא מקוה מהשם יתברך יושיעהו מזה על דרך ההשגחה. הי"ג הוא להודיע שראוי לחקור בדברים המיישרים לתכלית מה שאפשר כדי שיגיע מהם התכלית הדרוש ולזה ספר שלא סמך מנוח על דברי אשתו אבל בקש מאת השם ית' שישוב לו איש האלהים אשר שלח כדי שתשלם לו הידיעה מה יהיה משפט הנער ומעשהו ומי הוא זה האיש אם הוא ראוי לסמוך עליו. הי"ד הזא להודיע ולפרסם ענין המופתים אשר יעשה הש"י ע"י נביאו כי באמונתם יתקיימו הפנות התוריות ולזה זכר זה המופת שנעשה בפני מנוח ואשתו בעליות המלאך בלהב המזבח ומופת שמשון המס אסוריו מעל ידיו ובקע המכתש אשר בלחי ויצאו ממנו מים להציל שמשון מהצמא החזק שהיה לו. הט"ו הוא להודיע שכבר תקשה מאד השגת המלאך ולזה חשב מנוח שימות כשהשיגו מלאך השם וכן זכר זה גדעון והיה זה כן כי כשהשיג השכל אשר לנו המציאות הרוחני ידמה שיחוייב שידבק בו וישאר הגוף מת אם לא ילוה לו עזר אלהי. הי"ו הוא לפרסם קיום יעודי השם ולזה התחיל לספר הגבורה שעשה שמשון מדבר כפיר האריה ולקחו האשה שלקח בתמנתה שהיתה סבה להפיל חללים רבים מפלשתים ולזאת הסבה אמר כי מה' הוא כדי שיפיל חללים רבים מפלשתים כמו שיעד שהוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים לא שהיה מאת הש"י שיתגאל בבנות פלשתים הערלים ולזה ספר גם כן שאר מה שהרע שמשון לפלשתים בחייו ובמותו ודבר גבורתו עד שלולי שגלה סודו לדלילה לא היה נופל ביד פלשתים עם היותו בארצם יחיד מרוב גבורתו כאילו התחכם הש"י שאם היה שיהיה נפתה לבו לנשים שתהיה לו גבורה נפלאת יהיה נשמר בה מהפלשתים. הי"ו הוא להודיע שאין ראוי לגלות סודו גם לשוכבת חיקו הלא תראה כי תכף שגלה שמשון סודו לאשתו גלתה אותו לאנשי העיר וכן הענין במה שגלה סודו לדלילה שהיה סבה להפילו ביד פלשתים שנמשך מזה מהרע מה שנזכר כבר בזה הספור. הי"ח הוא לבאר שאין ראוי להתדבק בבנות הפלשתים גם אחר התגיירם כי נקל להם לחזור לסורם הלא תראה מה שקרה לשמשון מפני דבקו באלו הנשים עם שהוא מבואר שאם לא היה דבק בהם והיה נלחם בפלשתים עם ישראל היה מכניעם ומשפילם מצד חוזק גבורתו והצלחתו עליהם באמצעות העזר האלהי שהיה בהכרח נוסף עליו אם היה נשמר מאלו הנשים והיה מנהיג ישראל כמנהג השופטים השלמים. הי"ט הוא להודיע שראוי למנהיג שישמור עמו ולא יספיק לו שמירת עצמו והלא תראה כי שמשון עם מה שנתפרסם לו מגבורתו שלא יוכלו רבים להזיק לו אם יהיה בידו כלי מלחמה כי גם בלא כלי מלחמה היה מנצח רבים כמו שבא בזה הספור הנה לא רצה להזיק בבני יהודה בבואם לאסרו לתתו ביד פלשתים וסבל שיאסרוהו בראותו שאם לא יסבול זה יריבו בני יהודה על זה עמו בחזקה למלט נפשם מיד פלשתים ויתחדש בזה מריבה בינו ובין בני יהודה ואולי יפול מהם רב ולזאת הסבה שאל מהם כשהסכי' לסבול שיאסרוהו שלא יפגעו בו הם כי אולי אם יראה כוונתם לבא לפגוע בו לא יוכל לסבול שלא יקים כנגדם ויפיל מהם רב והנה ג"כ סבל שמשון שיאסרוהו בני יהודה לאהבתו אותם כדי שיעשה להם התנצלות עם פלשתים במה שהיה משחית בהם כי הם הראו עצמם עוזרים לפלשתים לאסרו בידם ולזה נודע להם כי לא מלבם היה עושה שמשון הרע להם. הכ' הוא להודיע עוצם השגחת הש"י עד שסבב שאיש אחד אסור וזולת כלי מלחמה נצח והמית רבים כי אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט. הכ"א הוא להודיע שיש גמול ומשפט על כל המעשה מדה כנגד מדה ולזה זכר כי לקה שמשון בעיניו כי לכתו אחר עיניו הכשילהו בזה. הכ"ב הוא להודיע מה שעשה השם לקנאת כבודו במה שהיו הפלשתים מיחסים לאלהיהם נפילת שמשון בידם אשר סבת היתה התפתותו פתוי הנשים וזה שכבר השיב לשמשון כחו שגבר להנקם מהם ונפשו לא חיה כי הוא היה ראוי לכך מצד התפתותו בדברים הפחותים האלה ולזה שאל שתמות נפשו עם פלשתים לפי שלא היה ראוי לו אז לעשות לו נס יותר גדול מזה והם היו ראוים ג"כ לזה מפני שהיו מיחסים זאת ההצלחה לאלהיהם: (רלב"ג)

שופטים פרק-יז

{א}  וַיְהִי אִישׁ מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ מִיכָיְהוּ:

 רש"י  ויהי איש מהר אפרים. אף על פי שנכתבו שתי פרשיות הללו בסוף הספר, של מיכה ושל פלגש בגבעה, בתחלת השופטים היה, בימי עתניאל בן קנז, שנאמר (לקמן יח לא): וישימו להם את פסל מיכה וגו' כל ימי היות בית אלהים בשילה, למדנו שכל ימי שילה היה דמות של מיכה, ובפלגש בגבעה נאמר על יבוס שבירושלים (שם יט יב): לא נסור אל עיר נכרי, למדנו שעדיין לא כבשו את ירושלים: (רש"י)

 רלב"ג  עוד ספר שכבר היה איש מהר אפרים ושמו מיכיהו והנה אחשוב שכבר היה זה בימים הקדומים שלא היה שם שופט והיה זה בימי השעבוד אם קודם עתניאל בן קנז אם קודם אהוד אם קודם אחד מהבאים אחריהם והביאני לזה שאי איפשר לומר שהיה זה הענין בין שנות שמשון ובין שנות עלי לפי מה שהתבאר מדברינו הקודמים וכבר נבאר במה שאחר זה שראוי שיהיה כל זה הספור במה שבין מיתת יהושע ובין עתניאל בן קנז ואחשוב שנסמך זה הספור לשמשון שהיה משבט דן לספר מה שאירע על החטא לשבט דן על דבר פסל מיכה שהתמיד זמן ארוך מאד וכבר אמרו קצת המפרשים שהיה זה בשביל הסכמה מספר אלף ומאה כסף שבא בסיפור שמשון ודלילה ומספר אלף ומאה כסף שבא בסיפור מיכה ונוכל לומר לפי זה המאמר עוד שכבר היתה הסכמה אחרת בענין אלו הכספים והיא שמכל אחד מהם נמשך רע לדן כי כסף דלילה היה סבה אל שנפל שמשון ביד פלשתים ונקרו עיניו ונמשך לו המות בסבתו וכסף מיכה היה סבה שטעו בני דן בפסל ההוא זמן ארוך: (רלב"ג)


{ב}  וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לֻקַּח לָךְ (ואתי) וְאַתְּ אָלִית וְגַם אָמַרְתְּ בְּאָזְנַי הִנֵּה הַכֶּסֶף אִתִּי אֲנִי לְקַחְתִּיו וַתֹּאמֶר אִמּוֹ בָּרוּךְ בְּנִי לַיהוָה:

 רש"י  אשר לקח לך. אשר נגנב ממך, ויש לו דומה (שמואל א כא ו): כי אשה עצורה לנו, עצורה ממנו: ואת אלית. קללת כל מי שגנבו, וגם אמרת הקללה באזני: הנה הכסף. אני מודה לך עליו שהוא בידי שאני לקחתיו: (רש"י)

 מצודת דוד  לקח לך. נלקח ממך בגנבה : ואת אלית. קללת את הגנב : וגם אמרת באזני. אמרת הקללה באזני כאלו חשדת אותי ואמרת שהכסף הוא אתי : אני לקחתיו. עתה מודה אני שלקחתיו אני : ברוך בני לה'. רצה לומר, הקללות שקללתי לא יחולו בך, אך ברוך תהיה הואיל והודית : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אלית. מלשון אלה וקללה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה ספר שכבר אמר מיכה לאמו אלף ומאה סלעין כסף אשר לוקח לך ואת קללת כל מי שלקחו אם לא ישיבנו לך וגם אמרת זה באזני ולזה הוכרחתי להגיד לך שאני לקחתיו והוא אתי: (רלב"ג)


{ג}  וַיָּשֶׁב אֶת אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ וַתֹּאמֶר אִמּוֹ הַקְדֵּשׁ הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַכֶּסֶף לַיהוָה מִיָּדִי לִבְנִי לַעֲשׂוֹת פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וְעַתָּה אֲשִׁיבֶנּוּ לָךְ:

 רש"י  וישב את אלף ומאה הכסף לאמו. אמר להחזירו לה, ובמקום שהוא שם הרי הוא ברשותך: הקדש הקדשתי את הכסף מידי לבני. קבלתי עלי למסרו מידי לידך לשם דמות ומסכה, תנהו לי עתה ומידי אני אשיבנו אליך. יש אומרים שהאשה הזאת היא דלילה, לפי שכתוב (לעיל טז ה): אלף ומאה כסף, וטעות הוא בידם, שהרבה שנים קדם מיכה לשמשון, אך הפרשיות נסמכו על הכסף הרע ששוה כאן וכאן, וכסף של פורענות היו שניהם: (רש"י)

 מצודת דוד  הקדש הקדשתי. בהיותו עוד גנוב, הקדשתיו באם ימצא הגנב : מידי לבני. לתנם מידי ליד בני, לעשות מהם דמות ומסכה (ולא היתה עבודה זרה ממש, אבל עשויה היא למחשבות אחרים להוריד עליה כחות עליונות להיות אמצעי, ולפי הטעות אמרה לה') : ועתה. הואיל ונמצא הכסף, משיבה אני אותו לך, ונתנה הכסף לבנה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  פסל ומסכה. 'פסל', דמות עבודה זרה הנעשה במלאכת יד, 'ומסכה', עבודה זרה על ידי יציקת המתכת : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והשיב הכסף לאמו ואמרה לו אמו הקדש הקדשתי הכסף לי מידי לבני לעשות פסל ומסכה אשר היו צורות שיטעו בהן האנשים אז ויחשבו שיהיה בהם כח להגיד העתידות מצד עוררם כח הדמיוני וידמה שלזאת הסבה עשאו תחלה לא לשם ע"ג ויורה על זה מה שאמרה הקדשתי הכסף לה', והנה השיבה לו אמו הכסף והוא השיב אותו שנית לאמו ועשתה ממנו פסל ומסכה והיה בבית מיכיהו כדי שיגיד לו העתידות לפי מחשבתם: (רלב"ג)


{ד}  וַיָּשֶׁב אֶת הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ וַתִּקַּח אִמּוֹ מָאתַיִם כֶּסֶף וַתִּתְּנֵהוּ לַצּוֹרֵף וַיַּעֲשֵׂהוּ פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וַיְהִי בְּבֵית מִיכָיְהוּ:

 מצודת דוד  וישב. חזר הבן והשיב הכסף לאמו, כאומר, הואיל ויצאה הגנבה מתחת ידי, לא אשוב עוד לקחתה : ותקח אמו. וכשקבלה שוב את הכסף, נתנה לצורף מאתים בשכר פעולתו, ומתשע המאות נעשה הדמות ומסכה : (מצודת דוד)


{ה}  וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית אֱלֹהִים וַיַּעַשׂ אֵפוֹד וּתְרָפִים וַיְמַלֵּא אֶת יַד אַחַד מִבָּנָיו וַיְהִי לוֹ לְכֹהֵן:

 רש"י  בית אלהים. בית עבודה זרה, וכן כל 'אלהים' האמורים בפרשה זו חול, חוץ מזה (להלן יח לא): כל ימי היות בית אלהים בשילה (שבועות לה ב): וימלא את יד אחד. חנכו לעבודת הדמות להיות כהן לפניו, כל חינוך דבר שאדם נכנס בו לשם גדולה קרוי מילוי ידים, רישוושטי''ר בלע''ז; וכשנותנין פקידות לאדם, קורין למתן רישוישטי''ר בלע''ז: (רש"י)

 מצודת דוד  לו בית אלהים. היה לו בית מוכן לעבודת הדמות, ולזה שמה אמו את הדמות ומסכה בביתו : ויעש אפוד ותרפים. את אלה עשה משלו, מלבד הדמות ומסכה אשר משל אמו : וימלא. מיכה חנך אחד מבניו לכהן לפניו ולעשות עבודת הדמות : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אפוד. עשוי בדמות אפוד שבמקדש : ותרפים. עשויים הם בצורת אדם ומדברים על ידי קסם : וימלא. ענין חנוך, כמו (שמות כט ט) ומלאת יד אהרן. (ז) גר. דר : (מצודת ציון)

 רלב"ג  וכבר עשה מיכה לו בית מיוחד לזה הפסל והמסכה ועשה מהם אפוד ותרפים וקראו אותו בית אלהים לחשבו כי שכינתו תשרה שם ומלא יד אחד מבניו להיות לכהן לשאול לו העתידות: (רלב"ג)


{ו}  בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה: (פ)

 מצודת דוד  אין מלך בישראל. ולזה עשה כל איש הישר בעיניו, ולא היה מי שימחה ביד מיכה, וכתב ב'סדר עולם' (פרק יב) שזה היה, בימי כושן רשעתים, קודם שעמד עתניאל : (מצודת דוד)

 רלב"ג  אין מלך בישראל וגו'. וסיפר זה כי אולי היה זה סבה להעשות זה הפסל ולזה ראוי שנאמר שזה היה אחר המלך שהיה מונע אותם מזה אם הוא חי והוא יהושע לפי מה שאחשוב שהזהיר ישראל על זה כדי לבער ע"ג כי גם עלי שהיה נכבד מכל אשר לפניו מהשופטים לא בערו בימיו הבעלים והעשתרות עד שבא שמואל ובערם כמו שמספר בספר שמואל ולזה ארך עליו פסל מיכה עד מות עלי כמו שיבא אחר זה ולזה ידמה שהיה זה הענין אחר מות יהושע וקודם ממשלת עתניאל בן קנז ויורה על זה עוד שכבר זכר בזה הספור ששבט הדני היה מבקש לו נחלה לשבת בימים ההם וזה היה אחרי מות יהושע כי אז השתדלו השבטים להלחם כל אחד בגבולו כמו שנתבאר בראש זה הספר ששאלו ישראל מי יעלה לנו תחלה להלחם בכנעני: (רלב"ג)


{ז}  וַיְהִי נַעַר מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה מִמִּשְׁפַּחַת יְהוּדָה וְהוּא לֵוִי וְהוּא גָר שָׁם:

 רש"י  ממשפחת יהודה. והוא לוי מן האם. ורבותינו אמרו (בבא בתרא קט ב): לפי שעשה מעשה מנשה שבא מיהודה, קראו ממשפחת יהודה, והוא לוי בן גרשום בן משה רבינו היה, כמו שמפורש בענין (לקמן יח ל): ויהונתן בן גרשום וגו': (רש"י)

 מצודת דוד  מבית לחם יהודה. לפי שגם בנחלת זבולון היתה עיר הקרויה גם כן בית לחם, כמו שכתוב ביהושע (יט טו), לזה אמר 'מבית לחם יהודה' ; ולתוספת ביאור אמר 'ממשפחת יהודה', ורצה לומר, העיר בית לחם היתה מנחלת משפחת יהודה : והוא לוי. הנער היה לוי והיה גר בבית לחם : (מצודת דוד)

 רלב"ג  עוד ספר שכבר היה נער ממקום שנקרא בית לחם יהודה והיה המקום ההוא ממשפחת יהודה והוא לוי והוא גר שם. והנה משך לבו של מיכה אליו שיהיה לו לכהן בביתו לשאול העתידות באמצעות הפסל והתרפים שהיה משתמש בהם להתבודד הכח הדמיוני מבין שאר הכחות לא שהפסל והתרפים ידברו חלילה ועכ"ז הנה התרפים דברו און על הרוב כי אין כח בקסם להודעת העתידות באמת כמו שביארתי בספר מלחמת ה': (רלב"ג)


{ח}  וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ מֵהָעִיר מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בַּאֲשֶׁר יִמְצָא וַיָּבֹא הַר אֶפְרַיִם עַד בֵּית מִיכָה לַעֲשׂוֹת דַּרְכּוֹ:

 רש"י  לעשות דרכו. דרך הליכתו: (רש"י)

 מצודת דוד  באשר ימצא. מקום נאות וכשר להחיות נפשו : לעשות דרכו. ללכת לדרכו דרך בה : (מצודת דוד)


{ט}  וַיֹּאמֶר לוֹ מִיכָה מֵאַיִן תָּבוֹא וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֵוִי אָנֹכִי מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וְאָנֹכִי הֹלֵךְ לָגוּר בַּאֲשֶׁר אֶמְצָא:

 רש"י  באשר אמצא. פרנסתי להשתכר: (רש"י)

 מצודת דוד  לוי אנכי. כאומר, נכון אני ללמוד ולהורות, כמו שכתוב בשבט לוי (דברים לג י), יורו משפטיך ליעקב וכו' : (מצודת דוד)


{י}  וַיֹּאמֶר לוֹ מִיכָה שְׁבָה עִמָּדִי וֶהְיֵה לִי לְאָב וּלְכֹהֵן וְאָנֹכִי אֶתֶּן לְךָ עֲשֶׂרֶת כֶּסֶף לַיָּמִים וְעֵרֶךְ בְּגָדִים וּמִחְיָתֶךָ וַיֵּלֶךְ הַלֵּוִי:

 רש"י  לימים. לסוף שנה: וערך בגדים. זוג חליפת בגדים שהם ערך וסדר לכל בני אדם כפי הראוי להם לשנה: וערך בגדים. אפרליימנ''ט בלע''ז: ומחיתך. ומזונותיך: וילך הלוי. אחר עצתו: (רש"י)

 מצודת דוד  לאב. רצה לומר, למורה ולמלמד : וערך בגדים. רצה לומר, בגדים כסדר הצריך : וילך הלוי. הלך אחר דבר מיכה ועצתו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  לימים. לשנה, כמו (ויקרא כב כט) ימים תהיה גאלתו : וערך. מענין סדור, כמו (שמות מ כג) ערך לחם : ומחיתך. פרנסה, הצורך לחיי האדם : (מצודת ציון)


{יא}  וַיּוֹאֶל הַלֵּוִי לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיְהִי הַנַּעַר לוֹ כְּאַחַד מִבָּנָיו:

 מצודת דוד  כאחד מבניו. אשר מלא ידיו מאז לכהן : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויואל. ורצה, כמו (שמות ב כא) ויואל משה : (מצודת ציון)


{יב}  וַיְמַלֵּא מִיכָה אֶת יַד הַלֵּוִי וַיְהִי לוֹ הַנַּעַר לְכֹהֵן וַיְהִי בְּבֵית מִיכָה:

 מצודת דוד  וימלא מיכה. מוסב למעלה (פסוק יא), שאמר שהיה לו כאחד מבניו, כי מלא ידיו לכהן : (מצודת דוד)


{יג}  וַיֹּאמֶר מִיכָה עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יֵיטִיב יְהוָה לִי כִּי הָיָה לִי הַלֵּוִי לְכֹהֵן:

 מצודת דוד  עתה ידעתי. כי בעוד היות בני לכהן, היה שלא כדת, כי הכהן ראוי להיות מבני לוי, אבל עתה ייטיב לי ה' כי היה לי הלוי לכהן, והרי הוא הכהן ממש : (מצודת דוד)

שופטים פרק-יח

{א}  בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל וּבַיָּמִים הָהֵם שֵׁבֶט הַדָּנִי מְבַקֶּשׁ לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת כִּי לֹא נָפְלָה לּוֹ עַד הַיּוֹם הַהוּא בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלָה: (ס)

 רש"י  כי לא נפלה לו. ירושה כפי הראוי להם בארץ מכובשת, כמו שנאמר ביהושע (יט מז): ויצא גבול בני דן מהם, ואף מכאן יש ללמוד שהיה מעשה זה בתחלת השופטים מיד: (רש"י)

 מצודת דוד  אין מלך. כי אם היה מלך, היה הוא לוחם מלחמות העם עם כל עמו ולא שבט לבד : כי לא נפלה לו. להיות בה די צרכו : עד היום ההוא. עד אשר כבש לעצמו מחוץ לגבול ארץ ישראל : בתוך שבטי וגו'. מוסב למעלה, לומר לא נפלה לו די צרכו בהנחלה הנחלקת לו בתוך שבטי ישראל : (מצודת דוד)

 רלב"ג  וספר שכבר היה שבט הדני מבקש נחלה לשבת בה ושלחו מרגלים לעיר ליש לרגל הארץ שנפלה בגורלם ועברו דרך בית מיכה והכירו הנער הלוי ושאלו לו התצליח דרכם וענה להם על צד הקסם באמצעות הפסל והתרפים שכבר הצליח דרכם: (רלב"ג)


{ב}  וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי דָן מִמִּשְׁפַּחְתָּם חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים מִקְצוֹתָם אֲנָשִׁים בְּנֵי חַיִל מִצָּרְעָה וּמֵאֶשְׁתָּאֹל לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ וּלְחָקְרָהּ וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם לְכוּ חִקְרוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ הַר אֶפְרַיִם עַד בֵּית מִיכָה וַיָּלִינוּ שָׁם:

 מצודת דוד  ממשפחתם. אחד מכל משפחה : מקצותם. מהקצינים שבהם, וכאשר שלח משה נשיאי העדה : מצרעה ומאשתאול. מנחלת יהודה היו (יהושע טו לג), ובני דן ישבו בהם כגרים : את הארץ. היא 'ליש' האמור בענין (להלן פסוק ז) : עד בית מיכה. סמוך לבית מיכה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מקצותם. מלשון קצין, כמו (במדבר יא יא) ותאכל בקצה המחנה, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ספרי בהעלותך פה) בקצינים שבמחנה : לרגל. לחפש, וכן (דברים א כד) וירגלו אותה : (מצודת ציון)


{ג}  הֵמָּה עִם בֵּית מִיכָה וְהֵמָּה הִכִּירוּ אֶת קוֹל הַנַּעַר הַלֵּוִי וַיָּסוּרוּ שָׁם וַיֹּאמְרוּ לוֹ מִי הֱבִיאֲךָ הֲלֹם וּמָה אַתָּה עֹשֶׂה בָּזֶה וּמַה לְּךָ פֹה:

 רש"י  מי הביאך הלם. יש כאן תמיהות הרבה, (בבא בתרא קי ב) לא מזרעו של משה רבינו אתה, שנאמר בו (שמות ג ה): אל תקרב הלם, (שם ד יא): מי שם פה לאדם, (שם שם ב): מה זה בידך: (רש"י)

 מצודת דוד  המה עם בית מיכה. כשהמה היו סמוך לבית מיכה, הכירו את קול הנער בדברו עם מי : שם. אל הבית : מי הביאך וגו'. רצה לומר, אצל מי אתה ומה מלאכתך, ומה הניתן לך בשכרך : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הלם. לפה, כמו (שמות ג ה) אל תקרב הלם : (מצודת ציון)


{ד}  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם כָּזֹה וְכָזֶה עָשָׂה לִי מִיכָה וַיִּשְׂכְּרֵנִי וָאֱהִי לוֹ לְכֹהֵן:

 מצודת דוד  כזה וכזה. סיפר להם כל המאורע : (מצודת דוד)


{ה}  וַיֹּאמְרוּ לוֹ שְׁאַל נָא בֵאלֹהִים וְנֵדְעָה הֲתַצְלִיחַ דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ הֹלְכִים עָלֶיהָ:

 רש"י  שאל נא באלהים. בתרפים שמדברים על ידי מכשפות: (רש"י)

 מצודת דוד  שאל נא. כי טעו וחשבו שיש בו ממש להוריד על עצמו כחות עליונות ולהגיד עתידות : (מצודת דוד)


{ו}  וַיֹּאמֶר לָהֶם הַכֹּהֵן לְכוּ לְשָׁלוֹם נֹכַח יְהוָה דַּרְכְּכֶם אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ: (פ)

 רש"י  נוכח ה' דרככם. נוכח הקדוש ברוך הוא גלוי, כי זה אין בו ממש: (רש"י)

 מצודת דוד  ויאמר להם. אחר ששאל, אמר להם דרככם הוא מול ה' להשגיח בה ולהצליח אתכם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נכח. נגד : (מצודת ציון)


{ז}  וַיֵּלְכוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים וַיָּבֹאוּ לָיְשָׁה וַיִּרְאוּ אֶת הָעָם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ יוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח כְּמִשְׁפַּט צִדֹנִים שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ וְאֵין מַכְלִים דָּבָר בָּאָרֶץ יוֹרֵשׁ עֶצֶר וּרְחֹקִים הֵמָּה מִצִּדֹנִים וְדָבָר אֵין לָהֶם עִם אָדָם:

 רש"י  ואין מכלים דבר. אין אחד מהם צריך לחבירו שיחזירנו ריקם ויכלימנו, כמו שנאמר בסוף הענין (פסוק י): אין מחסור כל דבר, כך שמעתי: יורש עצר. יורשים מועטים, שאם יהרגו את אלו, אין עוד עוררין נלחמים עם המחזיקים בנחלה: ורחוקים המה. מעזרת צידונים: ודבר אין להם עם אדם. שום ברית כרותה שיבאו לעזרתם לעת הצורך: (רש"י)

 מצודת דוד  יושבת לבטח. רצה לומר, אינם נשמרים ממלחמה, והיא כדרך צידון היושב שוקט ובוטח ואינו נשמר ממלחמה : ואין מכלים. אין בארץ מי שיכלים אפילו בדבור, כי לא הורגלו במלחמה וקטטה : יורש עצר. יורש ארצם עצור מהם, רצה לומר, אין להם יורש ארצם ללחום לאחר זה בעבור הארץ : ורחוקים המה. ונכבש הארץ עד לא יהיה נשמע להם (ואולי היה מדרך צידונים לעמוד בעזרת כל נרדף) : ודבר אין להם. אין להם ברית כרותה עם מי לשיבוא בעזרתם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  לישה. הוא 'לשם' האמור ביהושע (יט מז) ובשתי השמות היתה נקראת : שקט. יושב במנוחה : עצר. ענין מניעה, כמו (שמואל א כא ו) אשה עצורה לנו : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה באו המרגלים לעיר ליש ומצאו העם אשר בה שוקט ובוטח לא היו יראים ממלחמה ולזה לא היו שומרים בשער העיר לשמור העיר שלא יכנסו בה אויבים, ולא היה בארץ ההיא מכלים דבר שיהיה יורש המלוכה והוא המושל שהוא מכלים בתוכחתו החוטאים, ומלת עצר הוא מענין זה יעצוו בעמי ויהיה הרצון בזה שלא היתה הממשלה הזאת באה מהאב לבנו וזה ממה שימנע המנהיג ההוא מלמסור עצמו לסכנה בעבור שמירת הגוים שהם אינם לו ולזרעו וראוי עוד שהם רחוקים מצידונים שיעזרום כשידעו דבר המלחמה ולזה הוא מבואר שטרם שתגיע הידיעה לצידונים תשלם לבני דן הורשת העיר ההיא: (רלב"ג)


{ח}  וַיָּבֹאוּ אֶל אֲחֵיהֶם צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאֹל וַיֹּאמְרוּ לָהֶם אֲחֵיהֶם מָה אַתֶּם:

 רש"י  מה אתם. כלומר מה אתם משיבים דבר, מה מצאתם במקום שנפל לנו גורלנו, מה העם, החזק הוא הרפה: (רש"י)

 מצודת דוד  צרעה וגו'. אל צרעה וכו' : מה אתם. רצה לומר, מה אתם משיבים, ומעניינו תבין חסרונו : (מצודת דוד)


{ט}  וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנַעֲלֶה עֲלֵיהֶם כִּי רָאִינוּ אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה טוֹבָה מְאֹד וְאַתֶּם מַחְשִׁים אַל תֵּעָצְלוּ לָלֶכֶת לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ:

 רש"י  ואתם מחשים. מתעצלים: (רש"י)

 מצודת דוד  ואתם מחשים. רצה לומר, אתם היו מחשים לבל יודע לאיש פן יקדמנו מי משבט אחר, ואל תעצלו ללכת וכו', כי עם כל זה פן יודע למי : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מחשים. שותקים, כמו (קהלת ג ז) עת לחשות : (מצודת ציון)


{י}  כְּבֹאֲכֶם תָּבֹאוּ אֶל עַם בֹּטֵחַ וְהָאָרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם כִּי נְתָנָהּ אֱלֹהִים בְּיֶדְכֶם מָקוֹם אֲשֶׁר אֵין שָׁם מַחְסוֹר כָּל דָּבָר אֲשֶׁר בָּאָרֶץ:

 מצודת דוד  כבואכם. כאשר תבואו, אז מיד תבואו אל עם בוטח, רצה לומר, לא תצטרכו ללכת דרך אשר תמצא אתכם בה מלחמה : רחבת ידים. מקום רחב להחזיק את כולכם כאשר יתן ה' אותה בידכם : אין שם מחסור וגו'. רצה לומר, עם שאינה מארץ ישראל, מכל מקום אין נחסר בה ממה שיש בארץ ישראל ; או רצה לומר, לא נחסר בה מכל דבר שיש בעולם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  כי. אם : כל דבר. בשום דבר : (מצודת ציון)


{יא}  וַיִּסְעוּ מִשָּׁם מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי מִצָּרְעָה וּמֵאֶשְׁתָּאֹל שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ חָגוּר כְּלֵי מִלְחָמָה: {יב}  וַיַּעֲלוּ וַיַּחֲנוּ בְּקִרְיַת יְעָרִים בִּיהוּדָה עַל כֵּן קָרְאוּ לַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנֵה דָן עַד הַיּוֹם הַזֶּה הִנֵּה אַחֲרֵי קִרְיַת יְעָרִים:

 מצודת דוד  בקרית יערים. רצה לומר, סמוך לה : למקום ההוא. מקום החניה : אחרי. לא לצד צרעה ואשתאול שבדן, כי אם מהעבר מזה (והיא בין צרעה ואשתאול שהיו בנחלת יהודה) : (מצודת דוד)


{יג}  וַיַּעַבְרוּ מִשָּׁם הַר אֶפְרָיִם וַיָּבֹאוּ עַד בֵּית מִיכָה: {יד}  וַיַּעֲנוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ לַיִשׁ וַיֹּאמְרוּ אֶל אֲחֵיהֶם הַיְדַעְתֶּם כִּי יֵשׁ בַּבָּתִּים הָאֵלֶּה אֵפוֹד וּתְרָפִים וּפֶסֶל וּמַסֵּכָה וְעַתָּה דְּעוּ מַה תַּעֲשׂוּ:

 מצודת דוד  ההולכים לרגל. אשר הלכו מקודם לרגל : הידעתם. רצה לומר, וכי ידעתם, הלא אינכם יודעים אשר נגד לכם יש כאן אפוד וכו' : דעו מה תעשו. רצה לומר, הכינו עצמכם ולקחתם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויענו. הוא תחלת הדבור, כמו (דברים כו ה) וענית ואמרת : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה ליש הוא לשם הנזכר בספר יהושע והעד שכבר אמר ג"כ שם שכבר קראו שם העיר דן כשם דן אביהם כמו שנאמר בזה המקום: (רלב"ג)


{טו}  וַיָּסוּרוּ שָׁמָּה וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּית הַנַּעַר הַלֵּוִי בֵּית מִיכָה וַיִּשְׁאֲלוּ לוֹ לְשָׁלוֹם:

 מצודת דוד  ויסורו שמה. המרגלים הלכו לבית מיכה : בית מיכה. אשר היה בבית מיכה : (מצודת דוד)


{טז}  וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ חֲגוּרִים כְּלֵי מִלְחַמְתָּם נִצָּבִים פֶּתַח הַשָּׁעַר אֲשֶׁר מִבְּנֵי דָן:

 מצודת דוד  חגורים. כשהם חגורים וכו' : אשר מבני דן. מוסב על 'שש מאות איש' : (מצודת דוד)


{יז}  וַיַּעֲלוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ בָּאוּ שָׁמָּה לָקְחוּ אֶת הַפֶּסֶל וְאֶת הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַמַּסֵּכָה וְהַכֹּהֵן נִצָּב פֶּתַח הַשַּׁעַר וְשֵׁשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הֶחָגוּר כְּלֵי הַמִּלְחָמָה:

 מצודת דוד  ויעלו. כי המרגלים חזרו עם הלוי אל השש מאות איש, ובדבר הלוי עמהם עלו המרגלים מהם, ושבו ובאו לבית הלוי ולקחו את הפסל וכו' : והכהן. הלוי הזה העשוי לכהן, היה 'נצב פתח השער' וכו' : (מצודת דוד)

 רלב"ג  וספר כי מידי עברם עברו בית מיכה חמשת המרגלים ולקחו הפסל והמסכה והאפוד והתרפים מבית מיכה ופתו הנער הלוי ולקחוהו עמם והיה לאב ולכהן לכל שבט דן והיו שם פתח השער שש מאות איש חגור כלי מלחמה משבט דן: (רלב"ג)


{יח}  וְאֵלֶּה בָּאוּ בֵּית מִיכָה וַיִּקְחוּ אֶת פֶּסֶל הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַמַּסֵּכָה וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַכֹּהֵן מָה אַתֶּם עֹשִׂים:

 מצודת דוד  ואלה. המרגלים באו אז לבית מיכה ולקחו את פסל וכו', ולא היה אז הכהן בביתו : ויאמר אליהם הכהן. כאשר באו אל המחנה ובידם הפסל וכו', אמר להם, מה אתם עושים, רצה לומר, למה תקחום : (מצודת דוד)


{יט}  וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַחֲרֵשׁ שִׂים יָדְךָ עַל פִּיךָ וְלֵךְ עִמָּנוּ וֶהְיֵה לָנוּ לְאָב וּלְכֹהֵן הֲטוֹב הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְבֵית אִישׁ אֶחָד אוֹ הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְשֵׁבֶט וּלְמִשְׁפָּחָה בְּיִשְׂרָאֵל:

 מצודת דוד  שים ידך על פיך. לסתמו לבל ישמע קולך : והיה לנו. ותהיה לנו למורה ולמלמד : הטוב. וכי טוב יותר להיות 'כהן לבית איש אחד', או טוב יותר להיות כהן 'לשבט בישראל', ואם כן הלא לטובה יחשב לך : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  החרש. שתוק, כמו (במדבר ל ה) והחריש לה : לשבט ולמשפחה. המה שמות מורדפים, כי גם השבט יקרא משפחה : (מצודת ציון)


{כ}  וַיִּיטַב לֵב הַכֹּהֵן וַיִּקַּח אֶת הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַפָּסֶל וַיָּבֹא בְּקֶרֶב הָעָם:

 מצודת דוד  וייטב לב הכהן. הוטב בלבו דבריהם, ויקח מידם את האפוד וכו' לשאת אותם בעצמו, ובא בקרבם ללכת באשר ילכו : (מצודת דוד)


{כא}  וַיִּפְנוּ וַיֵּלֵכוּ וַיָּשִׂימוּ אֶת הַטַּף וְאֶת הַמִּקְנֶה וְאֶת הַכְּבוּדָּה לִפְנֵיהֶם:

 רש"י  ואת הכבודה. משאות, כל דבר שהוא כבד בהליכתו שאינו יכול לרוץ אם ירדפו בני המקום אחריהם: הכבודה. פיזנטו''מא בלע''ז: (רש"י)

 מצודת דוד  ויפנו. מן המקום ההוא והלכו לדרכם : את הטף וגו'. מה שהביאו עמהם מביתם : לפניהם. בחשבם פן ירדפו בני העיר אחריהם וילחמו הגברים עמהם, והטף וכו' ילכו לדרכם בעודם נלחמים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הכבודה. הדבר שתנועתו כבדה ומתאחר ללכת : (מצודת ציון)


{כב}  הֵמָּה הִרְחִיקוּ מִבֵּית מִיכָה וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בַּבָּתִּים אֲשֶׁר עִם בֵּית מִיכָה נִזְעֲקוּ וַיַּדְבִּיקוּ אֶת בְּנֵי דָן:

 מצודת דוד  הרחיקו. כשהיו רחוקים מבית מיכה : עם בית מיכה. סמוך לבית מיכה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נזעקו. נקבצו בזעקת המקבץ, וכן (לעיל ד י) ויזעק ברק : וידביקו. השיגום, והיו קרובים ודבוקים להם : (מצודת ציון)


{כג}  וַיִּקְרְאוּ אֶל בְּנֵי דָן וַיַּסֵּבּוּ פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ לְמִיכָה מַה לְּךָ כִּי נִזְעָקְתָּ:

 רש"י  ויסבו פניהם. בני דן אל הקוראים אליהם: (רש"י)

 מצודת דוד  ויקראו. המתין עד בואם לדבר עמהם : ויסבו. בני דן הפכו פניהם מול מיכה, ואמרו, מה נחסר לך כי נאספת לרדוף : (מצודת דוד)


{כד}  וַיֹּאמֶר אֶת אֱלֹהַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְקַחְתֶּם וְאֶת הַכֹּהֵן וַתֵּלְכוּ וּמַה לִּי עוֹד וּמַה זֶּה תֹּאמְרוּ אֵלַי מַה לָּךְ:

 רש"י  ומה לי עוד. ומה נשאר לי עוד: (רש"י)

 מצודת דוד  את אלהי. הפסל וכו' : ומה לי עוד. מה נשאר לי עוד בבית אשר לא לקחתם : (מצודת דוד)


{כה}  וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי דָן אַל תַּשְׁמַע קוֹלְךָ עִמָּנוּ פֶּן יִפְגְּעוּ בָכֶם אֲנָשִׁים מָרֵי נֶפֶשׁ וְאָסַפְתָּה נַפְשְׁךָ וְנֶפֶשׁ בֵּיתֶךָ:

 רש"י  אנשים מרי נפש. כעסנים שיש בסיעתנו: (רש"י)

 מצודת דוד  עמנו. בהיותך עמנו : אנשים מרי נפש. הכעסנים שיש בסיעתנו : ונפש ביתך. הבאים עמך : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  יפגעו. ענין מכת מות, כמו (שמואל ב א טו) גש פגע בו : ואספתה. ענין כליון מן העולם, כמו (במדבר כ כב) יאסף אהרן : (מצודת ציון)


{כו}  וַיֵּלְכוּ בְנֵי דָן לְדַרְכָּם וַיַּרְא מִיכָה כִּי חֲזָקִים הֵמָּה מִמֶּנּוּ וַיִּפֶן וַיָּשָׁב אֶל בֵּיתוֹ:

 רלב"ג  וכראות מיכה כי חזקים הם ממנו הניחם ושב לביתו והם באו על ליש והכו יושבי' לפי חרב ואת העיר שרפו באש וידמה ששרפו העיר באש כדי שייראו יושבי שאר העיירות אשר נפלו בגורלם מהם וינצחום בקלות יותר מצד נפול פחדם עליהם: (רלב"ג)


{כז}  וְהֵמָּה לָקְחוּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה מִיכָה וְאֶת הַכֹּהֵן אֲשֶׁר הָיָה לוֹ וַיָּבֹאוּ עַל לַיִשׁ עַל עַם שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ וַיַּכּוּ אוֹתָם לְפִי חָרֶב וְאֶת הָעִיר שָׂרְפוּ בָאֵשׁ:

 רש"י  ליש. שם העיר, ובספר יהושע (יט מז) קורא שמה 'לשם', על שם שמצאו שם אבן טובה ששמה 'לשם', והיא היתה על החשן לשבט דן, שמו כתוב על 'לשם', וידעו שבאמת היא נחלתם: (רש"י)

 מצודת דוד  שקט ובטח. לא היו נשמרים מן המלחמה : ואת העיר שרפו. כי לא יוכלו לה כי אם על ידי השרפה, ולולא זאת לא שרפוה, כי הלא נתיישבו בה : (מצודת דוד)


{כח}  וְאֵין מַצִּיל כִּי רְחוֹקָה הִיא מִצִּידוֹן וְדָבָר אֵין לָהֶם עִם אָדָם וְהִיא בָּעֵמֶק אֲשֶׁר לְבֵית רְחוֹב וַיִּבְנוּ אֶת הָעִיר וַיֵּשְׁבוּ בָהּ:

 מצודת דוד  ואין מציל. לא היה להם מציל : כי רחוקה. וכבשוה עד לא נשמע להם : ודבר. לא היה להם כריתת ברית עם מי : אשר לבית רחוב. הסמוך לבית רחוב : ויבנו. כי שרפוה במלחמה, כמו שכתוב למעלה (פסוק כז) : (מצודת דוד)


{כט}  וַיִּקְרְאוּ שֵׁם הָעִיר דָּן בְּשֵׁם דָּן אֲבִיהֶם אֲשֶׁר יוּלַּד לְיִשְׂרָאֵל וְאוּלָם לַיִשׁ שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה:

 מצודת דוד  אשר יולד. שלא נחשוב שראש המשפחה הבאה אל ליש היה שמו דן ועל שמו קראו שם העיר דן : לראשונה. טרם שקראוה בשם דן : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ואולם. ואבל : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ואח"כ בנו העיר וקראו שמה דן כשם דן אביהם. והנה הקימו את פסל מיכה בבית שעשו לו ויהונתן בן גרשום בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני בבית הפסל ההוא עד יום גלות הארץ והוא הנער הלוי שהביאו מבית מיכה, והנה יום גלות הארץ לא יתכן שיאמר על יום גלות בימי צדקיה שכבר עברו כמה מנהיגים שביערו ע"ג מן הארץ כמו שמואל ושאול ודוד ורבים זולתם אחריהם, ואולם אמר עד יום גלות הארץ כי יתכן שגלתה הארץ ההיא כשעשו הרע ישראל בעיני ה' עד שהקים השם לישראל מושיע ושבו לארצם ויתכן שגלתה הארץ ההיא בימי יבין מלך כנען שברחו להם שבט דן ועברו מעבר לירדן כמו שאמרו דבורה וברק ודן למה יגור אניות ואיך שהיה הוא מבואר שיום גלות הארץ היה קודם מות עלי וזה שהפסל ההוא לא נתקיים להם כי אם כל ימי היות בית האלהים בשילה ולא יתכן שיהיו להם כהני הפסל אחר שהוסר הפסל ולזה הוא מבואר שהיה כבר יום גלות הארץ ההיא קודם זה כי ידמה שאחר זה היו להם כהנים אחרים לזה הפסל אשר לא היו מזרע זה הנער הלוי וזה מחויב מהלשון שאמר עד יום גלות הארץ ההיא להורות כי אחר זה היו להם כהנים אחרים והנה אמרו רז"ל שזה הנער הלוי היה בן בנו של משה והיה חושב שראוי לאדם לעבוד ע"ג ואל יצטרך לבריות ואין הענין כן אבל ראוי לעבוד עבודה שהיא זרה לו וידמה שזה האיש היה אחר ואשר נזכר בענין דוד איש אחר כי כבר זכר כי הוא ובניו היו כהנים ר"ל שאחר מותו הוקם שם כהן אחד מבניו ואפשר שנאמר כי לא יחוייב מזה שמת יהונתן ויהיה אמרו הוא ובניו שהם היו יחד כהנים עמו לא בזה אחר זה ויהיה זה האיש הוא אשר נזכר בענין דוד שאמרו ז"ל: (רלב"ג)


{ל}  וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפָּסֶל וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנָשֶה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ:

 רש"י  בן מנשה. מפני כבודו של משה כתוב נו''ן לשנות את השם, ונכתב תלויה לומר שלא היה מנשה אלא משה: עד יום גלות הארץ. בימי סנחריב בגלות ראשונה: (רש"י)

 מצודת דוד  ויקימו להם. להיות לעבודה זרה ולעבדו : ויהונתן. הוא הלוי הנזכר : בן מנשה. אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא בתרא קט ב) שהוא משה, ומפני כבודו נאמר 'מנשה', ותלאו הנו''ן לדעת שאינה מן השם : עד יום גלות הארץ. הוא גלות הארון שהיה בימי עלי (שמואל א פרק ד), ולזה לא אמר 'עד גלות ישראל', כי אז לבד הארון גלה ולא ישראל, ועד הזמן ההוא עמד הפסל, אבל לאחר זמן שעמד שמואל לשופט, בער אותם מן הארץ : (מצודת דוד)


{לא}  וַיָּשִׂימוּ לָהֶם אֶת פֶּסֶל מִיכָה אֲשֶׁר עָשָׂה כָּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים בְּשִׁלֹה: (פ)

 מצודת דוד  וישימו להם. לאלוה ולעבדו : כל ימי וגו' בשלה. מתחלת העמדתו עמד כל ימי וכו' בשלה, אבל אחר שגלה הארון משלה בימי עלי (שם שם) ועמד שמואל לשופט, בערו מן הארץ : (מצודת דוד)

שופטים פרק-יט

{א}  וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וּמֶלֶךְ אֵין בְּיִשְׂרָאֵל וַיְהִי אִישׁ לֵוִי גָּר בְּיַרְכְּתֵי הַר אֶפְרַיִם וַיִּקַּח לוֹ אִשָּׁה פִילֶגֶשׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה:

 מצודת דוד  ומלך אין בישראל. כי אם היה מלך לא היה מה שהיה, כי המלך היה מעניש את החוטאים, ולא היו, אם כן, ישראל נלחמים זה בזה כאשר יסופר. וכתב בסדר עולם (פרק יב), שגם זה היה בימי כושן רשעתים, קודם שעמד עתניאל : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  בירכתי. בסוף, כמו (שמות כו כב) ולירכתי המשכן : פילגש. אשה בלא כתובה ובלא קדושין : (מצודת ציון)

 רלב"ג  וספר עוד כי בימים ההם שלא היה מלך בישראל שיוכיח החוטאים היה איש לוי גר בירכתי אפרים ולקח לו לאשה פלגש מבית לחם יהודה וזנתה עליו פלגשו ר"ל שנטתה ממנו ושבה אל בית אביה לברוח ממנו וזה היה הזנות הזה כי הנטייה איך שתהיה תקרא זנות אמר זנות יין ותירוש יקח לב והוכרחנו לפרש הענין בזה האופן שאם זנתה עליו לשכב עם זולת אישה היתה אסורה לבעלה ולא היה ראוי שישוב לבקש עוד אבל ענין זנותה ביאר במה שאמר ותלך מאתו אל בית אביה שעמדה שם זמן ארוך כמו שביאר שעמדה שם שנה וארבעה חדשים וזה ממה שהורה שאין רצונה לשוב אליו עוד והנה רבותינו ז"ל פירשו זה הזנות לענין קרוב למה שפירשנו: (רלב"ג)


{ב}  וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ אֶל בֵּית אָבִיהָ אֶל בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וַתְּהִי שָׁם יָמִים אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים:

 רש"י  ותזנה עליו פילגשו. זנתה מביתו אל החוץ. כל לשון זנות אינו אלא לשון 'יוצאת' (תרגום אונקלוס בראשית לד לא): נפקת ברא, יוצאת מבעלה לאהוב את אחרים: (רש"י)

 מצודת דוד  ותזנה עליו. סרתה מעליו, והלכה לבית אביה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ותזנה. עניינו הסרה, כמו (יחזקאל כג מג) עתה וזנו תזנותיה : עליו. מעליו : ימים. שנה, כמו (ויקרא כח כט) ימים תהיה גאולתו : ארבעה. כמו וארבעה : (מצודת ציון)


{ג}  וַיָּקָם אִישָׁהּ וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ לְדַבֵּר עַל לִבָּהּ (להשיבו) לַהֲשִׁיבָהּ וְנַעֲרוֹ עִמּוֹ וְצֶמֶד חֲמֹרִים וַתְּבִיאֵהוּ בֵּית אָבִיהָ וַיִּרְאֵהוּ אֲבִי הַנַּעֲרָה וַיִּשְׂמַח לִקְרָאתוֹ:

 מצודת דוד  לדבר על לבה. דברים טובים המקובלים על הלב, להשיבה אליו : וצמד חמורים. אחד לו, ואחד לפילגשו בשובה לביתו : ותביאהו. פילגשו ראתה אותו בחוץ והביאה אותו לבית אביה : לקראתו. רצה לומר, בעת לכתו לקראתו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וצמד. זוג, וכן (איוב א ג) צמד בקר : (מצודת ציון)

 רלב"ג  וכשראה זה אישה הלך אחריה לדבר על לבה להשיבה כי ידמה שסרה ממנו על דבר הקטטות שהקניטה בביתו ולזה הוצרך לפייסה ובזה האופן הלך להשיבה, ויראהו אבי הנערה וישמח לקראתו וידמה שזה האיש הלוי היה נכבד מאד ולזה השתדל לכבדו מאד אבי הנערה והיה מראה מאד כי כבר קשה עליו פרידתו עד שכבר עכבם שם עד היום החמישי ורצה לעכבם עד היום הששי ולא יכול: (רלב"ג)


{ד}  וַיֶּחֱזַק בּוֹ חֹתְנוֹ אֲבִי הַנַּעֲרָה וַיֵּשֶׁב אִתּוֹ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיָּלִינוּ שָׁם:

 מצודת דוד  ויחזק בו. היה אוחז בו ולא עזבו ללכת מאתו : וילינו שם. בהלילה שאחר שלשת הימים : (מצודת דוד)


{ה}  וַיְהִי בַּיּוֹם הָרְבִיעִי וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיָּקָם לָלֶכֶת וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל חֲתָנוֹ סְעָד לִבְּךָ פַּת לֶחֶם וְאַחַר תֵּלֵכוּ:

 מצודת דוד  סעד לבך. לבל יחלוש הלב, סעד אותו באכילת פת לחם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  סעד. ענין השענה, ועל שם זה יקרא האכילה סעודה, כי סועד ושוען את הלב מחולשתו, וכמו שכתוב (תהלים קד טו) ולחם לבב אנוש יסעד : פת. ענין פרוסה, כמו (ויקרא ב ו) פתות אותם פתים : (מצודת ציון)


{ו}  וַיֵּשְׁבוּ וַיֹּאכְלוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו וַיִּשְׁתּוּ וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל הָאִישׁ הוֹאֶל נָא וְלִין וְיִטַב לִבֶּךָ:

 רש"י  הואל נא ולין. הלילה: (רש"י)

 מצודת דוד  הואל נא. התרצה נא ולין פה : וייטב לבך. באכילה ושתיה ובשמחת הלב : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הואל. התרצה : נא. עתה : (מצודת ציון)


{ז}  וַיָּקָם הָאִישׁ לָלֶכֶת וַיִּפְצַר בּוֹ חֹתְנוֹ וַיָּשָׁב וַיָּלֶן שָׁם:

 מצודת ציון  ויפצר. ענין התחזקות ההסתה, כמו (בראשית יט ג) ויפצר בם מאד : (מצודת ציון)


{ח}  וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי לָלֶכֶת וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה סְעָד נָא לְבָבְךָ וְהִתְמַהְמְהוּ עַד נְטוֹת הַיּוֹם וַיֹּאכְלוּ שְׁנֵיהֶם:

 מצודת דוד  והתמהמהו. נתעכבו עד אשר נטה השמש לבית מערבה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  והתמהמהו. ענין עכבה ואיחור, כמו (לעיל ג כו) עד התמהמהם : היום. השמש קרוי 'יום', כמו (בראשית ג ח) לרוח היום, על שם שבעוד השמש על הארץ, הוא יום : (מצודת ציון)


{ט}  וַיָּקָם הָאִישׁ לָלֶכֶת הוּא וּפִילַגְשׁוֹ וְנַעֲרוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ חֹתְנוֹ אֲבִי הַנַּעֲרָה הִנֵּה נָא רָפָה הַיּוֹם לַעֲרֹב לִינוּ נָא הִנֵּה חֲנוֹת הַיּוֹם לִין פֹּה וְיִיטַב לְבָבֶךָ וְהִשְׁכַּמְתֶּם מָחָר לְדַרְכְּכֶם וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶךָ:

 רש"י  רפה. השמש מגבורתו ונטה לערוב: הנה חנות היום. עת שכל הולכי דרכים נוטים לחנות בבית: (רש"י)

 מצודת דוד  רפה היום לערוב. כי קודם חצות השמש הולך ומתגבר, ואחר חצות הולך ורפה, ולזה אמר הנה השמש רפה ועומדת לשקוע : הנה חנות היום. כי שיער בעצמו שלא יבוא היום אל ביתו, ובעל כרחו יחנה ללון במקום לא לו, ולזה אמר 'הנה חנות היום', רצה לומר, החניה אשר בהכרח תעשה היום, הלא טוב יותר לחנות וללון פה וייטב לבבך, ולא כן במקום אחר : והשכמתם. אבל כשתלכו בהשכמה, תבוא בו ביום לאהלך, ולא תלין בדרך : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  רפה. מלשון רפיון : לערוב. מלשון ערב, ורוצה לומר, לשקוע : (מצודת ציון)

 רלב"ג  וקם האיש הלוי ללכת עם פילגשו אע"פ שכבר רפה היום לערוב: (רלב"ג)


{י}  וְלֹא אָבָה הָאִישׁ לָלוּן וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיָּבֹא עַד נֹכַח יְבוּס הִיא יְרוּשָׁלִָם וְעִמּוֹ צֶמֶד חֲמוֹרִים חֲבוּשִׁים וּפִילַגְשׁוֹ עִמּוֹ:

 מצודת דוד  יבוס היא ירושלם. מחוז היה בירושלים ונקראת 'יבוס' (יהושע טו סג), ודוד לכדה (דברי הימים א יא ד ו) : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אבה. רצה : נוכח. נגד : חבושים. ענין קשור הבהמה באזור שלה, כמו (שם כב ג) ויחבוש את חמורו : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה באו עד נכח יבוס והיא ירושלם. והיום רד מאד ר"ל שלא נשאר ממנו כי אם מעט כי השמש ירד מהאופק ולפי שהיום מתחדש מן השמש יאמר שהיום ירד מאד כשירד השמש ולא רצה האיש הלוי לסור שם כי היה שם היבוסי יושב בעת ההיא ולזה אמר לא נסור אל עיר נכרי אשר לא מבני ישראל הנה וזה לאות כי לא כבשו עדין בני יהודה את ירושלם ולא נכבשה ג"כ בימי יהושע ואף ע"פ שכבר הכה יהושע את מלך ירושלם לא מצאנו שכבש העיר עד שבא שכט יהודה אחריו ונלחם בירושלם ולכדו אותה כמו שנזכר בראש זה הספר והנה היה זה הענין מהפילגש קודם שנלחמו שבט יהודה בירושלם ולזה גם כן יתבאר שאחרי מות יהושע היה אלו הספורים כמו שזכרנו ואולם נכתב בזה המקום לסבה שביארנו: (רלב"ג)


{יא}  הֵם עִם יְבוּס וְהַיּוֹם רַד מְאֹד וַיֹּאמֶר הַנַּעַר אֶל אֲדֹנָיו לְכָה נָּא וְנָסוּרָה אֶל עִיר הַיְבוּסִי הַזֹּאת וְנָלִין בָּהּ:

 מצודת דוד  עם יבוס. סמוך ליבוס : והיום רד מאד. השמש ירדה מאוד וקרבה לשקוע : ונסורה. נסור מהדרך לנכח עיר היבוסי : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  לכה. ענין לשון זרוז הוא : (מצודת ציון)


{יב}  וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנָיו לֹא נָסוּר אֶל עִיר נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה וְעָבַרְנוּ עַד גִּבְעָה:

 רש"י  עד גבעה. גבעת בנימן: (רש"י)

 מצודת דוד  אל עיר נכרי. שרק גוים גרים בה : ועברנו. לזה נעבור עד גבעה שהיא עיר ישראל : (מצודת דוד)


{יג}  וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ לְךָ וְנִקְרְבָה בְּאַחַד הַמְּקֹמוֹת וְלַנּוּ בַגִּבְעָה אוֹ בָרָמָה:

 רש"י  ולנו. כמו ולננו, דגשות הנו''ן במקום נו''ן שניה: (רש"י)

 מצודת דוד  לך ונקרבה. רצה לומר, נמהר ללכת להתקרב לאיזה מקום ונלון בגבעה או ברמה, במקום שנוכל לבוא עד לא תשקע החמה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  לך. הוא מלשון הליכה, ועם [ ש ] היא בלא ה''א וכן (במדבר כג יג) לך נא אתי : (מצודת ציון)


{יד}  וַיַּעַבְרוּ וַיֵּלֵכוּ וַתָּבֹא לָהֶם הַשֶּׁמֶשׁ אֵצֶל הַגִּבְעָה אֲשֶׁר לְבִנְיָמִן:

 מצודת ציון  ותבא. ושקעה : (מצודת ציון)


{טו}  וַיָּסֻרוּ שָׁם לָבוֹא לָלוּן בַּגִּבְעָה וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בִּרְחוֹב הָעִיר וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף אוֹתָם הַבַּיְתָה לָלוּן:

 מצודת ציון  ברחוב. בשוק, במקום שרבים מצויים : מאסף. ענין הכנסה, כמו (דברים יא יד) ואספת דגנך : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה ספר שלנו בגבעת בנימן והגיע מרוע תכונתם שלא היה שם איש מבני העיר מאסף אותם הביתה ללון עד שבא איש אחד מהר אפרים היה גר שם והוא הביאו לביתו. והנה הגיע מרוע תכונת בני העיר שרצו לקחת האיש הלוי למשכב והחזיק האיש בפילגשו והוציאה להם החוץ וידמה שכבר היתה יפה מאד ולזה נתפייסו בזה בראותם אותה כי כבר התיר להם האיש הזקן להוציא להם בתו הגדולה הבתולה ופילגש האיש הלוי ולא נתפייסו בזה והאנשים החוטאים האלה התעללו בה כל הלילה עד הבקר ומרוב המשגל השיגה אותה החולשה הנפלאה עד שמתה פתח הבית אשר אדניה שם בשובה אליו והנה האיש הלוי התפעל מזה הענין התפעלות רב ושתק עד בואו אל ביתו ומשם שלח נתחיה לי"ב שבטים הנשארים כי לא שלח לשבט בנימן כי מהם יצאה הרעה ולזה נתח פילגשו לי"ב נתחים: (רלב"ג)


{טז}  וְהִנֵּה אִישׁ זָקֵן בָּא מִן מַעֲשֵׂהוּ מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וְהָאִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם וְהוּא גָר בַּגִּבְעָה וְאַנְשֵׁי הַמָּקוֹם בְּנֵי יְמִינִי:

 מצודת דוד  בני ימיני. מבני בנימין : (מצודת דוד)


{יז}  וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הָאִישׁ הָאֹרֵחַ בִּרְחֹב הָעִיר וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן אָנָה תֵלֵךְ וּמֵאַיִן תָּבוֹא:

 מצודת ציון  האורח. ההולך באורח ודרך : אנה. לאיזה מקום : ומאין. ומאיזה מקום : (מצודת ציון)


{יח}  וַיֹּאמֶר אֵלָיו עֹבְרִים אֲנַחְנוּ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה עַד יַרְכְּתֵי הַר אֶפְרַיִם מִשָּׁם אָנֹכִי וָאֵלֵךְ עַד בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וְאֶת בֵּית יְהוָה אֲנִי הֹלֵךְ וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף אוֹתִי הַבָּיְתָה:

 רש"י  ואת בית ה'. לשילה אני הולך: (רש"י)

 מצודת דוד  עד ירכתי. רצה לומר, אני הולך 'עד ירכתי' וכו', כי משם אנכי, והלכתי עד בית לחם יהודה : ואת בית ה'. עתה הולך אני בדרך מהלכי אל בית ה' אשר בשילה לזבוח לה', ועם כי אני הולך בדרך מצוה, עם כל זה אין איש מכניס אותי אל הבית : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ואת. כמו ואל : (מצודת ציון)


{יט}  וְגַם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא יֵשׁ לַחֲמוֹרֵינוּ וְגַם לֶחֶם וָיַיִן יֶשׁ לִי וְלַאֲמָתֶךָ וְלַנַּעַר עִם עֲבָדֶיךָ אֵין מַחְסוֹר כָּל דָּבָר:

 מצודת דוד  וגם תבן. רצה לומר, ואם בעבור המאכל לנו ולחמורינו אינם מכניסים, הלא 'גם תבן' וכו', ואם כן מה מידם אקח : ולאמתך. היא הפילגש : ולנער עם עבדיך. להנער אשר עם עבדיך, ואת עצמו ופילגשו קרא עבדיו בדרך המוסר, וכמו שאמר 'ולאמתך' על פילגשו ; או אמר שיש בידו להאכיל לנערו עם עבדיו, ועל עבדי האיש הזקן אמר : אין מחסור. אין שום דבר חסר ממני : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מספוא. כן נקרא דבר המיוחד למאכל בהמה, וכן (בראשית כד לב) ויתן תבן ומספוא : ולאמתך. מלשון אמה ושפחה : כל דבר. שום דבר : (מצודת ציון)


{כ}  וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן שָׁלוֹם לָךְ רַק כָּל מַחְסוֹרְךָ עָלָי רַק בָּרְחוֹב אַל תָּלַן:

 מצודת דוד  שלום לך. רצה לומר, לא תפחד כי לא תלין ברחוב : רק כל מחסורך עלי. רצה לומר, הואיל ויש עמך לאכול ולשתות, לא אתן לך מאומה ומה שבידך אכול, ורק כל הנחסר לך היא עלי וחוזר ומפרש 'רק ברחוב אל תלן', כי בית מלון לבד היא החסר לך. ועלי היא : (מצודת דוד)


{כא}  וַיְבִיאֵהוּ לְבֵיתוֹ (ויבול) וַיָּבָל לַחֲמוֹרִים וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ:

 רש"י  ויבל לחמורים. ויתן יבול לחמורים, 'ויבל' אפרוונד''ר בלע''ז: (רש"י)

 מצודת דוד  ויבל לחמורים. תקן המאכל לחמורים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויבל. הוא מלשון בלבול וערבוב, כי הדרך לבלול תבואה במספוא, וכן (ישעיהו ל כד) בליל חמיץ : (מצודת ציון)


{כב}  הֵמָּה מֵיטִיבִים אֶת לִבָּם וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶת הַבַּיִת מִתְדַּפְּקִים עַל הַדָּלֶת וַיֹּאמְרוּ אֶל הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר הוֹצֵא אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא אֶל בֵּיתְךָ וְנֵדָעֶנּוּ:

 רש"י  ונדענו. משכב זכור: (רש"י)

 מצודת דוד  המה מטיבים וגו'. באכילה בשתיה ובשמחת לבב : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  בליעל. בלי עול שמים, רוצה לומר, רשעים : מתדפקים. ענין הכאה בנחת על הדלת, כמו (שיר השירים ה ב) קול דודי דופק : ונדענו. ענין משכב זכור, כמו (בראשית יט ה) ונדעה אותם : (מצודת ציון)


{כג}  וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל אַחַי אַל תָּרֵעוּ נָא אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּא הָאִישׁ הַזֶּה אַל בֵּיתִי אַל תַּעֲשׂוּ אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת:

 מצודת דוד  אל אחי. וחוזר ומפרש 'אל תרעו נא', רצה לומר, אל תעשו עתה הרעה ההיא : אחרי. הואיל והאיש הזה בא לביתי, חוסו על כבודי ואל תעשו הנבלה הזאת לשכב אותו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אל. רוצה לומר, לא תעשו : נא. עתה : אחרי. ענינו כמו הואיל, וכן (לעיל יא לו) אחרי אשר עשה לך ה' נקמות. הנבלה. דבר מגונה וכעור : (מצודת ציון)


{כד}  הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ אוֹצִיאָה נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם וַעֲשׂוּ לָהֶם הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם וְלָאִישׁ הַזֶּה לֹא תַעֲשׂוּ דְּבַר הַנְּבָלָה הַזֹּאת:

 מצודת דוד  וענו אותם. במשכב : ועשו וגו'. בשאר עניני ניאוף : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וענו. הוא כינוי למאנס על השכיבה : (מצודת ציון)


{כה}  וְלֹא אָבוּ הָאֲנָשִׁים לִשְׁמֹעַ לוֹ וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ בָהּ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וַיְשַׁלְּחוּהָ (בעלות) כַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר:

 מצודת דוד  לשמוע לו. לקבל דבריו : ויחזק האיש. כי לא רצתה לצאת, ואחז בה בעל כרחה להציל עצמו, בחשבו כאשר יראוה כי יפה היא, יתפייסו בה : ויוצא. הוציא אותה אל החוץ : וידעו אותה. במשכב : ויתעללו בה. בשאר עניני ניאוף : וישלחוה. שלחוה לנפשה כאשר עלה השחר, והוא האור הנוצץ בפאת המזרח טרם צאת השמש : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אבו. רצו : וידעו. ענין משכב : ויתעללו. ענין פועל ומעללים, כמו (איכה א יב) אשר עולל לי : (מצודת ציון)


{כו}  וַתָּבֹא הָאִשָּׁה לִפְנוֹת הַבֹּקֶר וַתִּפֹּל פֶּתַח בֵּית הָאִישׁ אֲשֶׁר אֲדוֹנֶיהָ שָּׁם עַד הָאוֹר:

 מצודת דוד  לפנות הבקר. לעת שהבוקר פונה לבוא : ותפול. מחמת חולשת רוב הבעילות נפלה בפתח ולא הוסיפה לקום, ושכבה עד אור הבוקר, ומתה : אדוניה. הוא הבעל, ולפי שהיתה לו לפילגש, יחשב לאדון לה : (מצודת דוד)


{כז}  וַיָּקָם אֲדֹנֶיהָ בַּבֹּקֶר וַיִּפְתַּח דַּלְתוֹת הַבַּיִת וַיֵּצֵא לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת וְיָדֶיהָ עַל הַסַּף:

 מצודת דוד  נפלת. רצה לומר, שוכבת בשכיבה הבאה על ידי נפילה, וידיה היו מונחות על הסף : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הסף. אף האסקופה יקרא סף, כמו המזוזות הנקראים : 'ספים' (ישעיהו ו ד) וכן (מלכים א יד וז) היא באה בסף הבית : (מצודת ציון)


{כח}  וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ קוּמִי וְנֵלֵכָה וְאֵין עֹנֶה וַיִּקָּחֶהָ עַל הַחֲמוֹר וַיָּקָם הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ לִמְקֹמוֹ:

 רש"י  ואין עונה. כי מתה: (רש"י)

 מצודת דוד  ויאמר אליה. עדיין לא הרגיש בה שמתה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ואין עונה. ואין משיב : (מצודת ציון)


{כט}  וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים וַיְשַׁלְּחֶהָ בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל:

 מצודת דוד  וינתחה לעצמיה. חתכה לפי האברים, ולא חלק אבר אחד מהם : לשנים עשר נתחים. ובכל אחד היו הרבה מהאברים : בכל גבול ישראל. לכל שבט נתוח אחד, ולבנימין לא שלח, כי ממנו יצאה הרעה הזאת : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  המאכלת. הסכין, כמו (בראשית כב י) ויקח את המאכלת : וינתחה. ענין אבר, כמו (ויקרא א ו) ונתח אותה לנתחיה, ורוצה לומר, חתכה לאברים, ולתוספת ביאור אמר 'לעצמיה', שגם המלה ההיא יורה על האבר, כמו (יחזקאל כד ד) מבחר עצמים מלא, ועל שם שהדרך לנתח האברים לפי העצמות, לזה נקראו האברים 'עצמים' : (מצודת ציון)


{ל}  וְהָיָה כָל הָרֹאֶה וְאָמַר לֹא נִהְיְתָה וְלֹא נִרְאֲתָה כָּזֹאת לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה שִׂימוּ לָכֶם עָלֶיהָ עֻצוּ וְדַבֵּרוּ: (פ)

 מצודת דוד  כל הראה. נתח מנתוחי האשה : שימו. רצה לומר, כל אחד אמר לחבריו שימו עצמכם להתבונן על הרעה ההיא, עשו עצה ודברו מה לעשות : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הנהיתה. מלשון היה : (מצודת ציון)

שופטים פרק-כ

{א}  וַיֵּצְאוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה כְּאִישׁ אֶחָד לְמִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וְאֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל יְהוָה הַמִּצְפָּה:

 מצודת דוד  ויצאו. מעריהם : כאיש אחד. רצה לומר, בהסכמה אחת : למדן. מן 'דן' והוא 'לשם' אשר עמדה במקצוע מזרחית צפונית, עד באר שבע שעמדה במקצוע מערבית דרומית : אל ה' המצפה. השראת השכינה היתה שם בעת התקבצם שמה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ותקהל. נאספו : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה נקהלו כל שבטי ישראל זולת שבט בנימן על זה אל ה' המצפה כי שם היו נקהלים לכל הדברים הנפלאים לסבה שזכרנו במה שקדם ושם הודיעם האיש הלוי איך היה הדבר הזה ואמר אותי דמו להרוג לדעתו שהוא יתיר עצמו להריגה ולא יתגאל בזה החטא הגדול המגונה תכלית הגנות ר"ל משכב זכור והנה התפעלו מאד ישראל מזה הענין ורצו לבער הרע מקרבם כמשפטי התורה ולמען יוכלו להתעכב שם עד בערם הרע שלחו עשירית המחנה לקחת צידה לעם והנה שלחו תחלה בכל גבול בנימין ובכל משפחותיו שיתנו האנשים האלה החטאים האלה ביד בני ישראל להמיתם ולבער הרע מקרב ישראל ולא אבו בני בנימן לשמוע בקול אחיהם והורה זה כי יד כלם היתה במעל זה. וכראות בני בנימן שרצון ישראל להלחם בם יצאו בני בנימן למלחמה עם בני ישראל והיה מספרם כ"ו אלף איש שולף חרב ושבע מאות איש בחור היה כל אחד מהם אטר יד ימינו והיו בקיאים ביריית אבנים בכף הקלע עד שכבר היו קולעים אל השער האחד עם רוב דקותם ולא יחטיאו שלא יכזבו וזה היה דבר נפלא מאד: (רלב"ג)


{ב}  וַיִּתְיַצְּבוּ פִּנּוֹת כָּל הָעָם כֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בִּקְהַל עַם הָאֱלֹהִים אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי שֹׁלֵף חָרֶב: (פ)

 רש"י  פנות כל העם. (תרגום:) רישי כל עמא: (רש"י)

 מצודת דוד  ויתיצבו פנות וגו'. רצה לומר, כל העם הבא, התיצבו כל שבט משבטי ישראל בפנה בפני עצמו, ולא עמדו מעורבבים : בקהל וגו'. רצה לומר, המספר 'בקהל' וכו', היו 'ארבע מאות אלף' וכו' : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  פנות. כמו בפנות, והוא מלשון פנה וזוית : רגלי. הולכי רגל, לא רוכבים : שולף חרב. רוצה לומר, בחרב שלופה : (מצודת ציון)


{ג}  וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי בִנְיָמִן כִּי עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּה וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבְּרוּ אֵיכָה נִהְיְתָה הָרָעָה הַזֹּאת:

 מצודת דוד  וישמעו וגו'. רצה לומר, עם כי שמעו שנאספו בני ישראל, לא חששו להם ולא הרגישו בדבר, ולזה דברו בני ישראל ושאלו זה לזה איך היה הדבר, ונתיעצו מה לעשות ; או יאמר מבני בנימין שמעו כי עלו המצפה, וגם שמעו ששאלו 'איכה נהיתה', ותשובת האיש הלוי ועצת העם ואסיפתם את הכל שמעו, ולאחר כל זאת הוסיפו עוד לשלוח להם, ועם כל זה לא אבו לשמוע : (מצודת דוד)


{ד}  וַיַּעַן הָאִישׁ הַלֵּוִי אִישׁ הָאִשָּׁה הַנִּרְצָחָה וַיֹּאמַר הַגִּבְעָתָה אֲשֶׁר לְבִנְיָמִן בָּאתִי אֲנִי וּפִילַגְשִׁי לָלוּן:

 מצודת דוד  איש האשה. הבעל של האשה הנרצחת : (מצודת דוד)


{ה}  וַיָּקֻמוּ עָלַי בַּעֲלֵי הַגִּבְעָה וַיָּסֹבּוּ עָלַי אֶת הַבַּיִת לָיְלָה אוֹתִי דִּמּוּ לַהֲרֹג וְאֶת פִּילַגְשִׁי עִנּוּ וַתָּמֹת:

 רש"י  דמו להרוג. כוונו להרוג, אנישמינט''ו בלע''ז: (רש"י)

 מצודת דוד  אותי דמו להרוג. ברור היה אצלו אם לא היה מניחם לעשות בו הנבלה הזאת טרם נתפייסו בפילגשו, היו הורגים אותו : ותמת. מרוב בעילות האונס : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  עלי. בעבורי : דמו. חשבו, כמו (ישעיהו י ז) והוא לא כן ידמה : ענו. הוא האונס, כמו (דברים כב כד) על דבר אשר ענה : (מצודת ציון)


{ו}  וָאֹחֵז בְּפִילַגְשִׁי וָאֲנַתְּחֶהָ וָאֲשַׁלְּחֶהָ בְּכָל שְׂדֵה נַחֲלַת יִשְׂרָאֵל כִּי עָשׂוּ זִמָּה וּנְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל:

 מצודת דוד  ואשלחה. לעורר לב לנקום נקם : כי עשו. על בני הגבעה יאמר : בישראל. רצה לומר, בפרהסיא : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  זמה. מחשבה רעה, כמו (איוב לא יא) כי הוא זמה, וזהו מה שדימו להרגו : (מצודת ציון)


{ז}  הִנֵּה כֻלְּכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָבוּ לָכֶם דָּבָר וְעֵצָה הֲלֹם:

 מצודת דוד  הנה כלכם בני ישראל. רצה לומר, הלא כולכם עם קדוש, ורע עליכם המעשה, לזאת הבו לכם דבר עצה כי הדבר נוגע לכם בכלל : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הבו. תנו : הלום. פה, כמו (שמות ג ה) אל תקרב הלם : (מצודת ציון)


{ח}  וַיָּקָם כָּל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד לֵאמֹר לֹא נֵלֵךְ אִישׁ לְאָהֳלוֹ וְלֹא נָסוּר אִישׁ לְבֵיתוֹ:

 מצודת דוד  ויקם. נשארו קמים על עמדם : לא נלך. עד יוגמר הדבר : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נסור. מלשון הסרה : (מצודת ציון)


{ט}  וְעַתָּה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר נַעֲשֶׂה לַגִּבְעָה עָלֶיהָ בְּגוֹרָל:

 מצודת דוד  ועתה וגו'. גם זה מדברי כל העם : עליה. יעלו עליה בגורל, מי ילחם בהם ומי יקח צדה : (מצודת דוד)


{י}  וְלָקַחְנוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים לַמֵּאָה לְכֹל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמֵאָה לָאֶלֶף וְאֶלֶף לָרְבָבָה לָקַחַת צֵדָה לָעָם לַעֲשׂוֹת לְבוֹאָם לְגֶבַע בִּנְיָמִן כְּכָל הַנְּבָלָה אֲשֶׁר עָשָׂה בְּיִשְׂרָאֵל:

 רש"י  לעשות לבואם. לביאתם זו לגבעת בנימין 'ככל הנבלה' וגו': (רש"י)

 מצודת דוד  למאה לכל שבטי. מכל השבטים נקח עשר למאה, שהם יקחו צדה לתשעת החלקים היוצאים למלחמה : לעשות לבואם. לעשות בבואם לגבע, כפי הנבלה אשר עשה, רצה לומר, לשלם כגמול ידם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  לרבבה. היא עשרת אלפים : צדה. מזון : לבואם. הלמ''ד במקום בי''ת, וכן (שמואל א כ ל) לבן ישי : (מצודת ציון)


{יא}  וַיֵּאָסֵף כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים: (פ)

 רש"י  חברים. שוים בעצה אחת: (רש"י)

 מצודת דוד  אל העיר. אל גבע : כאיש אחד חברים. רצה לומר, היו חברים בהסכמה אחת כאיש אחד : (מצודת דוד)


{יב}  וַיִּשְׁלְחוּ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲנָשִׁים בְּכָל שִׁבְטֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר מָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נִהְיְתָה בָּכֶם:

 רש"י  בכל שבטי בנימן. עשרה שבטים נחשבו עשרה משפחותיו, שיהיו מרחל שנים עשר שבטים: (רש"י)

 מצודת דוד  וישלחו. טרם החלו להלחם, שלחו בכל שבטי בנימן, רצה לומר, משפחות בנימין, כי כמו שהשבט קרוי משפחה, כמו כן תקרא משפחה גדולה בשם שבט : מה הרעה. רצה לומר, מה מאוד גדולה הרעה הזאת : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מה הרעה. מלת 'מה' מורה על גודל הדבר והפלגתו, כמו (תהלים לא כ) מה רב טובך : (מצודת ציון)


{יג}  וְעַתָּה תְּנוּ אֶת הָאֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וּנְמִיתֵם וּנְבַעֲרָה רָעָה מִיִּשְׂרָאֵל וְלֹא אָבוּ בְּנֵי בִּנְיָמִן לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל אֲחֵיהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

 מצודת דוד  ונבערה רעה. נסיר עושה רעה מבין ישראל : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ונבערה. ענין פינוי וכליון מן העולם, כמו (דברים יג ו) ובערת הרע מקרבך : אבו. רצו : (מצודת ציון)


{יד}  וַיֵּאָסְפוּ בְנֵי בִנְיָמִן מִן הֶעָרִים הַגִּבְעָתָה לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

 מצודת דוד  מן הערים. אשר בנחלת בנימן : (מצודת דוד)


{טו}  וַיִּתְפָּקְדוּ בְנֵי בִנְיָמִן בַּיּוֹם הַהוּא מֵהֶעָרִים עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב לְבַד מִיֹּשְׁבֵי הַגִּבְעָה הִתְפָּקְדוּ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר:

 מצודת דוד  מהערים. אשר באו מהערים : התפקדו. בפני עצמן : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויתפקדו. מנין : (מצודת ציון)


{טז}  מִכֹּל הָעָם הַזֶּה שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר אִטֵּר יַד יְמִינוֹ כָּל זֶה קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא: (פ)

 רש"י  אטר יד ימינו. גמודי יד ימינם, לא היו שולטים בה כאילו היתה אטומה, כמו (תהלים סט טז): אל תאטר עלי באר פיה: כל זה. שבע מאות איש הללו: אל השערה. לחוט השער: ולא יחטיא. לא ישגה: (רש"י)

 מצודת דוד  מכל העם הזה. של בני בנימן : כל זה. כל אלו היו קולעים באבן אל חוט השער, ולא החסיר האבן מלפול עליו עם רוב דקותו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  בחור. כל אחד היה נבחר : אטר וכו'. רוצה לומר, שמאלי, ודוגמתו באהוד (לעיל ג טו) : קלע. ענין השלכת אבנים בכף הקלע, והוא הכלי העשוי לכך : השערה. חוט השער : יחטיא. ענין חסרון, כמו (מל''א א' כ''א) והייתי אני ובני שלמה חטאים : (מצודת ציון)


{יז}  וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל הִתְפָּקְדוּ לְבַד מִבִּנְיָמִן אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב כָּל זֶה אִישׁ מִלְחָמָה:

 רלב"ג  ואיש ישראל התפקדו. לבד מבנימן ד' מאות אלף איש שולף חרב ויעלו בית אל ששם היה ארון האלהים להשאל באורים ותומים לפנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן שהיה כהן גדול אז וידמה שקראו שם שילה בית אל להקבע בו בית האלהים כי שם נקבע ימים רבים והנה היה שם מנוחה כמו שאמרו חז"ל מנוחה זה שילה נחלה זה בית עולמים והנה ידענו כי אחר שסר ארון ה' מהגלגל בא לשילה ונקבע שם עד מות עלי או יהיה הרצון בבית אל בית האלהים והנה אי אפשר שגאמר ג"כ שעלו לעיר בית אל כי היא היתה בגבול בנימן כמו שנזכר בספר יהושע: (רלב"ג)


{יח}  וַיָּקֻמוּ וַיַּעֲלוּ בֵית אֵל וַיִּשְׁאֲלוּ בֵאלֹהִים וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יַעֲלֶה לָּנוּ בַתְּחִלָּה לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֹּאמֶר יְהוָה יְהוּדָה בַתְּחִלָּה:

 רש"י  יהודה בתחלה. אבל לא בחנו לשאול אם לנצח אם לינצח, ובאחרונה שבחנו, אמר (פסוק כח): עלו כי מחר אתננו בידך, השכימו והשלימו דבריהם: (רש"י)

 מצודת דוד  בית אל. רצה לומר, לבית האלהים אשר בשילה : באלהים. באורים ותומים : מי יעלה. מי מאשר עמנו יעלה למלחמה בראש, אבל לא שאלו אם יצליחו : (מצודת דוד)

 רלב"ג  ושאלו מי יעלה בתחלה למלחמה ואמר כי יהודה יעלה בתחלה ולא השלימו שאלתם כי כבר היה ראוי להם לשאול אם ינצחו או ינוצחו ואם יאמר להם שינוצחו יחדלו לעלות עליהם למלחמה ולזה קרה להם מה שקרה מפני שלא שאלו כהוגן לא בפעם הראשונה ולא בפעם השניה: (רלב"ג)


{יט}  וַיָּקוּמוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּבֹּקֶר וַיַּחֲנוּ עַל הַגִּבְעָה: (פ) {כ}  וַיֵּצֵא אִישׁ יִשְׂרָאֵל לַמִּלְחָמָה עִם בִּנְיָמִן וַיַּעַרְכוּ אִתָּם אִישׁ יִשְׂרָאֵל מִלְחָמָה אֶל הַגִּבְעָה: {כא}  וַיֵּצְאוּ בְנֵי בִנְיָמִן מִן הַגִּבְעָה וַיַּשְׁחִיתוּ בְיִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ אָרְצָה:

 רש"י  וישחיתו. נענשו על שלא קנאו כמו כן במעשה דמות מיכה שהיה כבר: (רש"י)

 מצודת דוד  ארצה. הפילו חללים לארץ, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין קא ב) שנענשו על שלא מיחו בפסל מיכה : (מצודת דוד)


{כב}  וַיִּתְחַזֵּק הָעָם אִישׁ יִשְׂרָאֵל וַיֹּסִפוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר עָרְכוּ שָׁם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן:

 מצודת דוד  ויתחזק. חזקו את לבבם : (מצודת דוד)


{כג}  וַיַּעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּבְכּוּ לִפְנֵי יְהוָה עַד הָעֶרֶב וַיִּשְׁאֲלוּ בַיהוָה לֵאמֹר הַאוֹסִיף לָגֶשֶׁת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי וַיֹּאמֶר יְהוָה עֲלוּ אֵלָיו: (פ)

 מצודת דוד  ויעלו. טרם נגשו למלחמה עלו שילה : (מצודת דוד)


{כד}  וַיִּקְרְבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בְּנֵי בִנְיָמִן בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי: {כה}  וַיֵּצֵא בִנְיָמִן לִקְרָאתָם מִן הַגִּבְעָה בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וַיַּשְׁחִיתוּ בִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד שְׁמֹנַת עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ אָרְצָה כָּל אֵלֶּה שֹׁלְפֵי חָרֶב:

 מצודת דוד  כל אלה. כל החללים האלה : (מצודת דוד)


{כו}  וַיַּעֲלוּ כָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכָל הָעָם וַיָּבֹאוּ בֵית אֵל וַיִּבְכּוּ וַיֵּשְׁבוּ שָׁם לִפְנֵי יְהוָה וַיָּצוּמוּ בַיּוֹם הַהוּא עַד הָעָרֶב וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים לִפְנֵי יְהוָה:

 מצודת דוד  וכל העם. כפל הדבר לתוספת ביאור : ויעלו עולות ושלמים. עולות לרצות עצמן לה', 'ושלמים', לעשות שלום בינם לאביהם שבשמים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וישבו. ענין עכבה : ויצומו. התענו : (מצודת ציון)


{כז}  וַיִּשְׁאֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּיהוָה וְשָׁם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים בַּיָּמִים הָהֵם:

 מצודת דוד  ושם ארון וגו'. ולפי שבפעמים הראשונים לא בחנו ולא הצליחו, לא זכר לא הארון ולא הכהן השואל : (מצודת דוד)


{כח}  וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן עֹמֵד לְפָנָיו בַּיָּמִים הָהֵם לֵאמֹר הַאוֹסִף עוֹד לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי אִם אֶחְדָּל וַיֹּאמֶר יְהוָה עֲלוּ כִּי מָחָר אֶתְּנֶנּוּ בְיָדֶךָ:

 מצודת דוד  עומד לפניו. עומד לפני הארון ושואל באורים ותומים (שבועות לה ב) : לאמר. מוסב על מלת וישאלו שבמקרא שלפניו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אחדל. אמנע : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ואולם בפעם השלישית שאלו כהוגן ואמרו האוסיף עוד לצאת למלחמה עם בני בנימן אחי אם אחדל והיה זה ע"ד שאלת העצה אם יקרם רע מזה יחדלו כי הדבר הוא בבחירתם לא על הודעת העתידות כמו שהיה הענין בשתי השאלות הראשונות ששאלו באלהים והיתה אז התשובה שלימה ואמר עלו כי מחר אתננו בידך: (רלב"ג)


{כט}  וַיָּשֶׂם יִשְׂרָאֵל אֹרְבִים אֶל הַגִּבְעָה סָבִיב: (פ)

 מצודת ציון  ארבים. יושבים במארב ונסתרים : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה עשו בני ישראל בחכמה לשום אורבים אל הגבעה כמו שעשו כשכבשו את העי והראו ישראל את עצמם נגפים ונסו להם לפני בנימן כדי לנתקם מן העיר והאורב שהיה בעמק והוא אשר קרא מערה כי שם ישפכו כל המימות אשר שם והלחיות ולא ראו אותו בני בנימן לפשוט אז אל הגבעה ולהכות העיר לפי חרב, והנה היו האורבים י' אלפים איש מהיותר גבורים שבישראל ואחר שנסו ישראל והרחיקו בני בנימן מן העיר קמו וערכו מלחמה עם בני בנימן במקום שהיה שמו בעל תמר וזה הענין הוציא אורב ישראל ממקומו לפשוט אל הגבעה ולהכות העיר לפי חרב כי היה סימן ביניהם ובין האורב שכאשר יגיעו לבעל תמר יקום האורב ממקומו לפשוט אל הגבעה: (רלב"ג)


{ל}  וַיַּעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בְּנֵי בִנְיָמִן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיַּעַרְכוּ אֶל הַגִּבְעָה כְּפַעַם בְּפָעַם:

 מצודת דוד  כפעם בפעם. בזה האופן שערכו בפעמים הראשונים : (מצודת דוד)


{לא}  וַיֵּצְאוּ בְנֵי בִנְיָמִן לִקְרַאת הָעָם הָנְתְּקוּ מִן הָעִיר וַיָּחֵלּוּ לְהַכּוֹת מֵהָעָם חֲלָלִים כְּפַעַם בְּפַעַם בַּמְסִלּוֹת אֲשֶׁר אַחַת עֹלָה בֵית אֵל וְאַחַת גִּבְעָתָה בַּשָּׂדֶה כִּשְׁלֹשִׁים אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל:

 מצודת דוד  הנתקו מן העיר. נעתקו מן העיר בצאתם לקראת העם : במסילות וגו' בשדה. רצה לומר הכום בשדה במקום שמתפרשות המסלות אשר אחת מהן עולה בית אל וכו', בהשדה ההוא הכו שלשים איש, ובאה הכ''ף לאמתת הדבר, וכן (יהושע ג ד), כאלפים אמה במדה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הנתקו. נעתקו וסרו : ויחלו. מלשון התחלה : במסלות. דרך כבושה : (מצודת ציון)


{לב}  וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי בִנְיָמִן נִגָּפִים הֵם לְפָנֵינוּ כְּבָרִאשֹׁנָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָמְרוּ נָנוּסָה וּנְתַקְּנֻהוּ מִן הָעִיר אֶל הַמְסִלּוֹת:

 מצודת דוד  ויאמרו וגו'. רצה לומר, ובני בנימן חשבו שהמה נגפים ואינם יכולים לעמוד בפניהם : ובני ישראל. רצה לומר, אבל האמת היה שבכוונה נסו להעתיקם לגמרי מן העיר אל המסלות, בכדי שיוכל האורב לבוא בתוך העיר : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נגפים. מוכים, כמו (תהלים צא יב) פן תגוף באבן רגלך : (מצודת ציון)


{לג}  וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קָמוּ מִמְּקוֹמוֹ וַיַּעַרְכוּ בְּבַעַל תָּמָר וְאֹרֵב יִשְׂרָאֵל מֵגִיחַ מִמְּקֹמוֹ מִמַּעֲרֵה גָבַע:

 רש"י  בבעל תמר. במישר יריחו: מגיח. נמשך, כמו (איוב מ כג): יגיח ירדן אל פיהו; (תהלים כב י): גחי מבטן: ממערה גבע. ממקום צר, ערותה וגלויה של גבעת בנימין, מקום תורפה שלה שהיא נוחה ליכבש משם, כמו (בראשית מב ט): לראות את ערות הארץ באתם: (רש"י)

 מצודת דוד  קמו ממקומו. לאחר שהעתיקום מן העיר, קמו ממקומו, והפכו פניהם מול בני בנימן, וערכו עמהם מלחמה בבעל תמר : ואורב. רצה לומר, וגם האורב כבר נמשך ממקומו 'ממערה גבע', כי לא הפכו פניהם עד אחר שראו משאת העשן מן העיר שהעלה האורב, כמו שכתוב בענין : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מגיח. ענין משיכה והוצאה, כמו (תהלים כב י) אתה גוחי מבטן : ממערה. ממקום גלויה שנוח לכבשה משם, והוא כמו (ויקרא כ יח) מקורה הערה : (מצודת ציון)


{לד}  וַיָּבֹאוּ מִנֶּגֶד לַגִּבְעָה עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ בָּחוּר מִכָּל יִשְׂרָאֵל וְהַמִּלְחָמָה כָּבֵדָה וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי נֹגַעַת עֲלֵיהֶם הָרָעָה: (פ)

 מצודת דוד  ויבאו. האורב שהיו עשרת אלפים, כבר באו מנגד לגבעה : והמלחמה כבדה. רצה לומר, עם כל זה לחמו שתי המערכות בחוזק ובגבורה : והם. רצה לומר כי בני בנימן לא ידעו עדיין אשר הרעה נוגעת אליהם וקרובה לבא, כי לא ראו משאת העשן בעת שראוהו ישראל, ולא נמס עדיין לבבם, ולחמו גם הם בגבורה. (לה) ויגף ה'. רצה לומר, אבל סוף הדבר היה שנגף ה' את בנימן לפני ישראל, ובין הכל השחיתו מהם עשרים וחמשה אלף ומאה איש : (מצודת דוד)


{לה}  וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת בִּנְיָמִן לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִיתוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּבִנְיָמִן בַּיּוֹם הַהוּא עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף וּמֵאָה אִישׁ כָּל אֵלֶּה שֹׁלֵף חָרֶב: {לו}  וַיִּרְאוּ בְנֵי בִנְיָמִן כִּי נִגָּפוּ וַיִּתְּנוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל מָקוֹם לְבִנְיָמִן כִּי בָטְחוּ אֶל הָאֹרֵב אֲשֶׁר שָׂמוּ אֶל הַגִּבְעָה:

 רש"י  ויתנו איש ישראל. אשר בשדה, מקום לבנימן לברוח אל הגבעה, כי סמכו ישראל על האורב שיצאו לקראתם: (רש"י)

 מצודת דוד  ויראו וגו'. חזר עתה לספר כל פרטי הדברים, ואמר מתחלה חשבו בני בנימן אשר ישראל נגפו לפניהם, וישראל נתנו לבנימן מקום לטעות, כי בכוונה נסו בכדי שירדפו אחריהם וינתקו מן העיר כי בטחו על האורב שהם ילכדו העיר אחרי הנתקם : (מצודת דוד)


{לז}  וְהָאֹרֵב הֵחִישׁוּ וַיִּפְשְׁטוּ אֶל הַגִּבְעָה וַיִּמְשֹׁךְ הָאֹרֵב וַיַּךְ אֶת כָּל הָעִיר לְפִי חָרֶב:

 רש"י  וימשוך האורב. משך בשופר; דבר אחר: משך בשופר העם אשר אתו, אל העיר: (רש"י)

 מצודת דוד  והאורב החישו. בעודם רודפים, מהרו בני האורב ופשטו על העיר ונמשכו לתוכה והכו אותה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  החישו. מהרו, כמו (תהלים נה ט) החישה מפלט לי : ויפשטו. ענין פזור, וכדרך הנלחמים : לפי. חדוד החרב תקרא פה : (מצודת ציון)


{לח}  וְהַמּוֹעֵד הָיָה לְאִישׁ יִשְׂרָאֵל עִם הָאֹרֵב הֶרֶב לְהַעֲלוֹתָם מַשְׂאַת הֶעָשָׁן מִן הָעִיר:

 רש"י  והמועד היה. מתחלה היה אות בין ישראל ובין האורב, להיות האורב מרבה להעלות עשן העיר, ויבינו ישראל אשר לכד האורב את הגבעה: משאת העשן. גובה העשן: (רש"י)

 מצודת דוד  והמועד היה. רצה לומר, מאז בעת שלחו את האורב היה להם סימן עם האורב לדעת זמן בואם אל העיר : הרב להעלותם. רצה לומר, סימן ידיעת הזמן היה, שהם יעלו הרבה עליית עשן מן העיר, על ידי שרפת דברים המרבים עשן : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  והמועד. הזמן, כמו (ירמיהו מו יז) העביר המועד, ורוצה לומר, הודעת זמן בואם : הרב. הרבה : משאת העשן. עמוד העשן, על שם שנשאת כלפי מעלה : (מצודת ציון)


{לט}  וַיַּהֲפֹךְ אִישׁ יִשְׂרָאֵל בַּמִּלְחָמָה וּבִנְיָמִן הֵחֵל לְהַכּוֹת חֲלָלִים בְּאִישׁ יִשְׂרָאֵל כִּשְׁלֹשִׁים אִישׁ כִּי אָמְרוּ אַךְ נִגּוֹף נִגָּף הוּא לְפָנֵינוּ כַּמִּלְחָמָה הָרִאשֹׁנָה:

 רש"י  ויהפך איש ישראל. עכשיו חוזר לתחלת הדברים ושונה ומפרש, עשרים וחמשה אלף שכתבנו למעלה (פסוק לה), כיצד נפלו והיכן נפלו: (רש"י)

 מצודת דוד  ויהפך. רצה לומר, ובעת אשר מהפך איש ישראל לנוס, ובני בנימן התחילו להכותם בחשבם שנגוף הוא כאשר בראשונה : (מצודת דוד)


{מ}  וְהַמַּשְׂאֵת הֵחֵלָּה לַעֲלוֹת מִן הָעִיר עַמּוּד עָשָׁן וַיִּפֶן בִּנְיָמִן אַחֲרָיו וְהִנֵּה עָלָה כְלִיל הָעִיר הַשָּׁמָיְמָה:

 מצודת דוד  והמשאת. בעת נסו ישראל, ובנימין רדפם, אז התחילה המשאת לעלות, ובני ישראל ראוהו מיד, כמו שכתוב למעלה (פסוק לח) : ויפן. וכאשר פנה בנימן אחריו וראה גם הוא אשר עשן העיר עולה השמים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  החלה. התחילה : עמוד עשן. אמר לתוספת ביאור, כי כבר אמר 'והמשאת' : כליל. מלשון כל, כמו (ויקרא ו טו) כליל תקטר, ורוצה לומר, עשן שריפת כל העיר : (מצודת ציון)


{מא}  וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל הָפַךְ וַיִּבָּהֵל אִישׁ בִּנְיָמִן כִּי רָאָה כִּי נָגְעָה עָלָיו הָרָעָה:

 מצודת דוד  ואיש ישראל. רצה לומר, גם ראה אשר איש ישראל נהפך אליו להלחם בו אחר שנס מתחלה, ומזה השכיל לדעת שהם הבעירו את העיר באש, ובערמה נסו מתחלה, ולזה נבהל מאד כי ראה אשר נגעה עליו הרעה וקרובה לבוא : (מצודת דוד)


{מב}  וַיִּפְנוּ לִפְנֵי אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר וְהַמִּלְחָמָה הִדְבִּיקָתְהוּ וַאֲשֶׁר מֵהֶעָרִים מַשְׁחִיתִים אוֹתוֹ בְּתוֹכוֹ:

 רש"י  ואשר מהערים. האורב שנכנס בעיר, משחיתים אותו בתוך השבט, בתוך העיר: (רש"י)

 מצודת דוד  אל דרך המדבר. כי לא יכלו לחזור אל הגבעה, מפני האורב : והמלחמה. עדת המלחמה מישראל השיגוהו ברדפם אחריהם : ואשר מהערים. רצה לומר, ומי אשר בא מערי בנימן אל דרך המדבר להציל את מי מהם, היו ישראל משחיתים גם אותו בתוך אלו הנלחמים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הדביקתהו. השיגה אותו והיה דבוק אליו : (מצודת ציון)


{מג}  כִּתְּרוּ אֶת בִּנְיָמִן הִרְדִיפֻהוּ מְנוּחָה הִדְרִיכֻהוּ עַד נֹכַח הַגִּבְעָה מִמִּזְרַח שָׁמֶשׁ:

 רש"י  כתרו את בנימן. הקיפו את בנימן ככתר המקיף את הראש, וכן (תהלים כב ג): אבירי בשן כתרוני, וכן (חבקוק א ד): כי רשע מכתיר את הצדיק, וכן גם בלשון עטרה נקראת הקפה (שמואל א כג כו): ושאול ואנשיו עוטרים אל דוד ואל אנשיו לתפשם: הרדיפוהו. קוראים אחריו רדיפה, צועקים זה לזה לרדוף: מנוחה הדריכוהו. אצל הערים שהם נוחים בהם, שם הדביקוהו: הדריכוהו. השיגוהו, ויש דוגמתו בלשון גמרא (כתובות ס ב): רהט בתריה פרסא בחלא ולא אדרכיה: עד נוכח הגבעה. ממזרחה של גבעה: (רש"י)

 מצודת דוד  כתרו. סבבו אותו ככתר הזה המסבב את הראש, כמו (תהלים כב יג), אבירי בשן כתרוני : הרדיפוהו. קראו אלו לאלו, רדפוהו : מנוחה הדריכוהו. במקום מנוחתו ונחלתו, קראו אלו לאלו, רמסוהו : עד נכח הגבעה. רצה לומר, רדפום ורמסום עד מול הגבעה ממזרחה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  כתרו. מלשון כתר : הדריכוהו. מלשון דריכה ורמיסה : (מצודת ציון)


{מד}  וַיִּפְּלוּ מִבִּנְיָמִן שְׁמֹנָה עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ אֶת כָּל אֵלֶּה אַנְשֵׁי חָיִל:

 רש"י  ויפלו מבנימן שמונה עשר אלף. בשדה בתוך המלחמה: (רש"י)


{מה}  וַיִּפְנוּ וַיָּנֻסוּ הַמִּדְבָּרָה אֶל סֶלַע הָרִמּוֹן וַיְעֹלְלֻהוּ בַּמְסִלּוֹת חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וַיַּדְבִּיקוּ אַחֲרָיו עַד גִּדְעֹם וַיַּכּוּ מִמֶּנּוּ אַלְפַּיִם אִישׁ:

 רש"י  ויעוללהו. הריגה אחר הריגה, כעוללות שאחר הבציר: חמשת אלפים איש. הרי עשרים ושלשה אלף: עד גדעום. שם מקום: ויכו ממנו אלפים איש. הרי עשרים וחמשה אלף האמור למעלה (פסוק לה), והמאה הכתובים למעלה (שם), לא פירש היכן נפלו: (רש"י)

 מצודת דוד  ויפנו. פנו מהדרך, ונסו לתוך המדבר 'אל סלע הרמון' : ויעללוהו. בהמסלות הרגו מהנשארים, כעוללות הנלקטים אחר הבציר : וידביקו. השיגוהו וקרבו אליו עד בואם לגדעום, והכו עוד אלפים איש : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויעללהו. מלשון עוללות, והם הנלקטים אחר הבציר, כמו (לעיל ח ב) הלא טוב עללות אפרים : (מצודת ציון)


{מו}  וַיְהִי כָל הַנֹּפְלִים מִבִּנְיָמִן עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב בַּיּוֹם הַהוּא אֶת כָּל אֵלֶּה אַנְשֵׁי חָיִל:

 מצודת דוד  עשרים וחמשה אלף. ולמעלה אמר (פסוק לה) עוד מאה איש, ולא חש עתה להזכיר רק האלפים : ביום ההוא. כי בהמלחמות הראשונות, עם שנגפו ישראל, מכל מקום גם מבני בנימן נפלו אז אלף איש, וזה שכתוב למטה (פסוק מז) שלא נשארו מהם רק שש מאות איש, כי בני בנימן היו עשרים וששה אלף מלבד בני הגבעה שבע מאות, ובמלחמה האחרונה נפלו עשרים וחמשה אלף ומאה, ובמלחמות הראשונות נפלו אלף, הרי נשאר שש מאות : (מצודת דוד)

 רלב"ג  והנה בזה האופן ספר בכללות שהשחיתו בני ישראל בבנימן כ"ה אלף ומאה איש ואחר זכר הפרטים, וזכר איך היתה ההתחלה בענין האורב וזכר איך היתה התחבולה בענין האורב למועד שהגבילו איש ישראל למהר לפשוט אל הגבעה ולהכות העיר לפי חרב ואמר זה להעלות העשן מן העיר להבהיל את בנימן בראותו כי עלה כליל העיר השמימה והנה לא זכר בפרטים כי אם כ"ה אלף איש ולא חשש למאה העודפים על החשבון כי לא זכר בפרטים כי אם האלפים וידמה שיהיו שם יותר על האלפים בכל הרג והרג מספר מה כשהקבץ כלו יהיו מאה איש, וספר שנשארו בבנימן שש מאות איש ונסו אל סלע רמון וכבר נזכר תחלה שמספר בני בנימן עשרים וששה אלף שולף חרב ושבע מאות וידמה שהאלף הנשארים מתו במלחמו' הראשונות: (רלב"ג)


{מז}  וַיִּפְנוּ וַיָּנֻסוּ הַמִּדְבָּרָה אֶל סֶלַע הָרִמּוֹן שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ וַיֵּשְׁבוּ בְּסֶלַע רִמּוֹן אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים:

 מצודת דוד  ויפנו. רצה לומר, הנשארים מהם אשר נמלטו אל סלע הרמון היו 'שש מאות', והמותר הרגו ישראל ברדפם אחריהם במסלות ועד גדעום, כמו שכתוב למעלה : (מצודת דוד)


{מח}  וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל שָׁבוּ אֶל בְּנֵי בִנְיָמִן וַיַּכּוּם לְפִי חֶרֶב מֵעִיר מְתֹם עַד בְּהֵמָה עַד כָּל הַנִּמְצָא גַּם כָּל הֶעָרִים הַנִּמְצָאוֹת שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ: (פ)

 רש"י  שבו אל בני בנימן. בכל הערים: מעיר מתם. התמו כל יושבי הערים: ועד בהמה. ואנשים בכלל 'מתום' היו, ש'מתום' לשון כליה הוא. ויש לתמוה על אלף היכן הם, שהרי עשרים וששה אלף התפקדו מן הערים, ומן הגבעה שש מאות, וכאן מנה בנופלים עשרים וחמשה אלף ומאה איש, ושש מאות נמלטו אל סלע הרמון, והאלף ברחו אל הערים ונפלו למחרת כששבו בני ישראל אל ערי בנימין להחרים הנשים והטף: (רש"י)

 מצודת דוד  שבו. חזרו והלכו לערי בנימן והכום לפי חרב : מעיר מתם. מכל עיר הכו, האנשים עד בהמה, כל הנמצא בה מן החיות ועופות : הנמצאות. אשר מצאו לאחר זה שלא הרסו מאז בבואם להכות בהם, חזרו ושרפו בעת מצאם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מתם. הוא שם לאנושיות, וכולל אנשים ונשים, כמו (בראשית לד ל) מתי מספר : שלחו. רוצה לומר, הבעירו, על שם שהאש עושה השליחות שהולך ושורף : (מצודת ציון)

שופטים פרק-כא

{א}  וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה:

 מצודת דוד  נשבע במצפה. מאז נקהלו אל המצפה עד לא נלחמו : לא יתן בתו. על כי החזיקו ידי עוברי עבירה : (מצודת דוד)

 רלב"ג  עוד זכר שאיש ישראל נשבע במצפה לאמר שלא יתן איש ממנו בתו לבנימן לאשה וכראותם כי נפקד שבט אחד מישראל חרה להם מאד: (רלב"ג)


{ב}  וַיָּבֹא הָעָם בֵּית אֵל וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הָעֶרֶב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ בְּכִי גָדוֹל:

 מצודת דוד  ויבא העם. אחר כל המעשים האלה : בית אל. אל בית האלהים אשר בשילה. (ג) למה ה' וגו'. למה באה על ידינו תקלה כזאת להחסיר מישראל שבט אחד, וכאלו שאלו להורותם מה לעשות להעמיד השבט : (מצודת דוד)


{ג}  וַיֹּאמְרוּ לָמָה יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָיְתָה זֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל לְהִפָּקֵד הַיּוֹם מִיִּשְׂרָאֵל שֵׁבֶט אֶחָד:

 רש"י  להפקד. להגרע: (רש"י)

 מצודת ציון  להפקד. להחסיר, כמו (במדבר לא מט) ולא נפקד ממנו איש : (מצודת ציון)


{ד}  וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיַּשְׁכִּימוּ הָעָם וַיִּבְנוּ שָׁם מִזְבֵּחַ וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים: (פ)

 מצודת דוד  ויבנו שם מזבח. נוסף על המזבח שעמד במשכן : ויעלו עלות ושלמים. לרצות עצמן לה' ולעשות שלום בינם לאביהם שבשמים, לתת בלבם עצה נכונה : (מצודת דוד)

 רלב"ג  והנה בנו שם מזבח חדש בבית האלהים והעלו עולות ושלמים ונגשו לדרוש את ה' על זה הקלקול שבא על ידם אולי נדרו שאם יתן ה' את בנימן בידם יעשו זה הענין לכבוד השם והנה היה קשה בעיני ישראל הגרע שבט אחד מישראל והתחכמו למצוא נשים לנותרים: (רלב"ג)


{ה}  וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי אֲשֶׁר לֹא עָלָה בַקָּהָל מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה כִּי הַשְּׁבוּעָה הַגְּדוֹלָה הָיְתָה לַאֲשֶׁר לֹא עָלָה אֶל יְהוָה הַמִּצְפָּה לֵאמֹר מוֹת יוּמָת:

 מצודת דוד  בקהל וגו'. רצה לומר, מי הוא אשר לא עלה 'מכל שבטי ישראל' באסיפת הקהל 'אל ה'', כי השכינה שורה במקום אשר יאספו ישראל שמה (סנהדרין לט ב) : כי השבועה וגו'. ולזה שאלו לעשות ולקיים דבר השבועה : (מצודת דוד)


{ו}  וַיִּנָּחֲמוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בִּנְיָמִן אָחִיו וַיֹּאמְרוּ נִגְדַּע הַיּוֹם שֵׁבֶט אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל:

 רש"י  וינחמו. שבו לחשוב עליהם מחשבת פליטה: (רש"י)

 מצודת דוד  וינחמו. רצה לומר, בעבור שנחמו בני ישראל וכו' : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וינחמו. ענין הפוך מחשבה : נגדע. ענין כריתה, כמו (ישעיהו י לג) ורמי הקומה גדועים : (מצודת ציון)


{ז}  מַה נַּעֲשֶׂה לָהֶם לַנּוֹתָרִים לְנָשִׁים וַאֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ בַיהוָה לְבִלְתִּי תֵּת לָהֶם מִבְּנוֹתֵינוּ לְנָשִׁים:

 מצודת דוד  מה נעשה להם. וחוזר ומפרש, לנותרים שלא נהרגו, מה נעשה להמציא להם נשים, ואנחנו הלא נשבענו בה' וכו', ומאין ימצאו נשים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  תת. מלשון נתינה : (מצודת ציון)


{ח}  וַיֹּאמְרוּ מִי אֶחָד מִשִּׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר לֹא עָלָה אֶל יְהוָה הַמִּצְפָּה וְהִנֵּה לֹא בָא אִישׁ אֶל הַמַּחֲנֶה מִיָּבֵישׁ גִּלְעָד אֶל הַקָּהָל:

 מצודת דוד  ויאמרו. רצה לומר, וזה היה הסבה שהתעוררו ואמרו 'מי אחד' וכו', בכדי לקיים את השבועה להמיתם ולתת מבנותם לבני בנימן לנשים : והנה לא בא איש. רצה לומר, לא ראו מביאת איש וכו' : (מצודת דוד)


{ט}  וַיִּתְפָּקֵד הָעָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד:

 מצודת דוד  ויתפקד העם. חזרו להשגיח בדבר ולחפש אחר מי מהם ולא מצאו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויתפקד. ענין ההשגחה על הדבר, כמו (שמואל א יד יז) פקדו נא וראו מי הלך : (מצודת ציון)


{י}  וַיִּשְׁלְחוּ שָׁם הָעֵדָה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ מִבְּנֵי הֶחָיִל וַיְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר לְכוּ וְהִכִּיתֶם אֶת יוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד לְפִי חֶרֶב וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף:

 רלב"ג  והרגו בהם כל יושבי יבש גלעד כי לא באו אל המחנה לבקשת ראשי העם והשאירו כל הבתולות להיות לנשים לבני בנימן ולפי שלא נמצא להם בזה האופן נשים במספרם כי לא היו שם ביבש גלעד כי אם ד' מאות בתולות נתנו להם דרך לקחת נשים מן המחוללות למאתים הנשארים אשר בבנות שילה בשיחטפו להם איש אשתו: (רלב"ג)


{יא}  וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כָּל זָכָר וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת מִשְׁכַּב זָכָר תַּחֲרִימוּ:

 מצודת דוד  וזה הדבר. רצה לומר, רק זה הדבר תעשו, להחרים כל זכר וכל אשה וכו', אבל לא הבתולות : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ידעת. היא כנוי לבעילה, ולתוספת ביאור אמר משכב זכר : תחרימו. ענין כריתה וכליון : (מצודת ציון)


{יב}  וַיִּמְצְאוּ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אַרְבַּע מֵאוֹת נַעֲרָה בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא יָדְעָה אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר וַיָּבִיאוּ אוֹתָם אֶל הַמַּחֲנֶה שִׁלֹה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: (ס)

 רש"י  ארבע מאות. נערה בתולה. הושיבום על פי חביות של יין, בעולה ריחה נודף, בתולה אין ריחה נודף: (רש"י)

 מצודת דוד  וימצאו וגו' בתולה. הושיבום על פי חבית של יין, בעולה ריחה נודף ולא בתולה, כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות ס ב) : למשכב זכר. לשכב עמה משכב זכר, ואמר לתוספת ביאור : (מצודת דוד)


{יג}  וַיִּשְׁלְחוּ כָּל הָעֵדָה וַיְדַבְּרוּ אֶל בְּנֵי בִנְיָמִן אֲשֶׁר בְּסֶלַע רִמּוֹן וַיִּקְרְאוּ לָהֶם שָׁלוֹם:

 מצודת דוד  וידברו. מה שאמר בסוף המקרא שקראו להם 'שלום', ולא יהרגום עוד מעתה : (מצודת דוד)


{יד}  וַיָּשָׁב בִּנְיָמִן בָּעֵת הַהִיא וַיִּתְּנוּ לָהֶם הַנָּשִׁים אֲשֶׁר חִיּוּ מִנְּשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד וְלֹא מָצְאוּ לָהֶם כֵּן:

 רש"י  ולא מצאו להם. לא ספקו להם: (רש"י)

 מצודת דוד  וישב בנימן. אל העדה : הנשים אשר חיו. רצה לומר הבתולות אשר החיו מבין הבעולות : לא מצאו. לא ספקו להם כפי הצורך, כי הבתולות היו ארבע מאות, ובני בנימין נשארו שש מאות (לעיל כ מז) : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  חיו. החיו : מצאו. ענין ספוק, כמו (יהושע יז יט) לא ימצא לנו ההר : כן. רוצה לומר, כראוי וכצורך, כמו (לעיל יב ו) ולא יכין לדבר כן : (מצודת ציון)


{טו}  וְהָעָם נִחָם לְבִנְיָמִן כִּי עָשָׂה יְהוָה פֶּרֶץ בְּשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:

 מצודת דוד  נחם לבנימן. נתחרטו על מה שעשו לבנימן : כי עשה ה'. על ידם עשה ה' פרץ בשבטי ישראל, להיות כמעט חסרים שבט אחד : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  פרץ. ענין שבירה : (מצודת ציון)


{טז}  וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי הָעֵדָה מַה נַּעֲשֶׂה לַנּוֹתָרִים לְנָשִׁים כִּי נִשְׁמְדָה מִבִּנְיָמִן אִשָּׁה:

 מצודת דוד  לנותרים. אלו שני המאות הנותרים משש המאות, מה נעשה להמציא להם נשים : כי נשמדה. כי מבני בנימן נשמדה כל אשה, ומהיכן ישאו נשים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נשמדה. ענין כליון : (מצודת ציון)


{יז}  וַיֹּאמְרוּ יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן וְלֹא יִמָּחֶה שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל:

 רש"י  ירושת פליטה. נחלת השבט נשארה ריקנית, הבו עצה שיולידו בנים ויחזיקו בנחלתם הפליטה הנשארת, ולא ימחה שבט מישראל: (רש"י)

 מצודת דוד  ויאמרו. השיבו כל העדה ואמרו, הלא ירושת הפליטה מיבש גלעד, הם הבתולות שהחיו, הלא לבנימן נתנום ולא יהיה אם כן עוד נמחה השבט, כי הם יולידו בנים ובנות : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  פליטה. שארית : ימחה. ענין מחיקה, כמו (שמות לב לג) אמחנו מספרי : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ירושת פלטה לבנימן. הרצון בו במה שפלט מהם והם השש מאות איש ראוי שנעשה בדרך שיהו ירושה לבנימן רוצה לומר שלא יפקד שם בנימן במותם וזה אמנם יהיה בשיקחו להם נשים וזה ענין הירושה כי היא נשארת עד מות המוריש והנה אמרו זה להורות כי לא סבב הש"י שיהיו השש מאות האלו מפליטיו אם לא מפני שלא ימחה שבט מישראל ולזה חוייב לנו לעשותו שיהיו להם נשים בזנות כדי שלא נעבור על שבועתינו וידמה שזאת השבועה לא היתה רק לאותם האנשים לא לבאים אחריהם וימנעו מתת להם איש בתו לא בת איש אחר יהיו להם בנות יושבי יבש גלעד: (רלב"ג)


{יח}  וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לָתֵת לָהֶם נָשִׁים מִבְּנוֹתֵינוּ כִּי נִשְׁבְּעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָרוּר נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן: (ס)

 מצודת דוד  ואנחנו. רצה לומר, ואם בעבור חמלת שני המאות איש עצמן, מה נעשה עוד, הלא לא נוכל לתת להם מבנותינו כי כלנו נשבענו וכו' : (מצודת דוד)


{יט}  וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג יְהוָה בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה:

 רש"י  מזרחה השמש למסלה. במזרחה של מסילה, שילה בצפונה של בית אל ובדרומה של לבונה, ובמזרחה של מסילה העולה מבית אל שכמה: (רש"י)

 מצודת דוד  ויאמרו. חזרו זקני העדה ואמרו 'הנה חג ה' בשלו', ובמקום ההוא ימצאו נשים, וכאשר אמרו לבני בנימן (לעיל כ כב) : חג ה'. יום שמרבים בו קרבנות לה' : מימים ימימה. קבוע בכל שנה ושנה : אשר מצפונה וגו'. נתן סימן על המקום (גיטין ז ב) ואמר, שהיא בצפונה של בית אל, ובמזרחה של המסלה העולה מבית אל לשכם ובדרומה של לבונה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  חג. הקרבן ייקרא חג, כמו (תהלים קיח כז) אסרו חג בעבתים : (מצודת ציון)


{כ}  (ויצו) וַיְצַוּוּ אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים:

 מצודת דוד  ויצוו. אל העם לא אמרו באיזה אופן ימצאו, כי פן יודע לאנשי שילה ויהיו נשמרים, אבל לבני בנימן אמרו האופן, וציוום לארוב בכרמי שילה : (מצודת דוד)


{כא}  וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן:

 מצודת דוד  וראיתם. ומן המארב תשקיפו מי היוצא, וכאשר יצאו בנות שילה לחול במחולות, כי כן היה דרכם ביום ההוא : ויצאתם. אז תצאו מן המארב, וכל איש יחטוף אחת להיות אשתו ותלכו לדרככם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  לחול במחולות. ענין רקידת השמחה, וקרוי בלשון מחול, כי הדרך לזמר אז בחלילים, או רצה לומר, בכלי מחול, וכן (שמות לב יט) וירא את העגל ומחלת : וחטפתם. ענין מהירת הלקיחה, כמו (תהלים י ט) יחטוף עני : (מצודת ציון)


{כב}  וְהָיָה כִּי יָבֹאוּ אֲבוֹתָם אוֹ אֲחֵיהֶם (לרוב) לָרִיב אֵלֵינוּ וְאָמַרְנוּ אֲלֵיהֶם חָנּוּנוּ אוֹתָם כִּי לֹא לָקַחְנוּ אִישׁ אִשְׁתּוֹ בַּמִּלְחָמָה כִּי לֹא אַתֶּם נְתַתֶּם לָהֶם כָּעֵת תֶּאְשָׁמוּ: (ס)

 רש"י  לריב אלינו. ללכת אלינו במלחמה: ואמרנו אליהם חנונו אותם. רחמנו עליהם כי אינם יודעים מה לעשות, 'כי לא לקחנו איש אשתו במלחמה' של יבש גלעד אלא לארבע מאות איש מהם, ואם על השבועה אתם מקפידים, לא עון לכם בדבר 'כי לא אתם נתתם להם' את בנותיכם שתהא לכם אשמה בדבר ושלום לכם אל תיראו: (רש"י)

 מצודת דוד  אבותם. של הנערות הנחטפות : לריב אלינו. לעשות עמנו מריבה לעזור להם להוציא הנשים מתחת ידכם במשפט : ואמרנו. ונאמר להם 'חננו' וחמלו למעננו את בני בנימן מלקחת מהם את הנשים : כי לא לקחנו וגו' במלחמה. רצה לומר, כי במלחמות יבש גלעד לא לקחנו מהם כל כך נערות עד שיהא בהן די ליתן לכל איש מבני בנימן את אשתו, ומהיכן אם כן ימצאו נשים : כי לא אתם וגו'. רצה לומר ואם בעבור איסור השבועה, הלא אין כאן חשש איסור שבועה, כי לא אתם נתתם להם מרצונכם כדרך עת נשואין שיהיה עליכם אשם, כי הלא בחזקה לקחו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  חנונו. ענין רחמנות וחמלה, וכן (שם ד ב) חנני ושמע תפלתי, רוצה לומר, חננו וחמלו למעננו את בני בנימן, ודוגמתו (שמואל ב יח ה) לאט לי לנער, ורצונו לומר, לאט למעני לנער : תאשמו. מלשון אשם וחטא : (מצודת ציון)

 רלב"ג  חנונו אותם. הוא על דרך לאט לי לנער לאבשלום והרצון חנונו בעבורנו את בני בנימן והניחום להם כי מה שנשבענו היה על דרך נתינת הנשים לאנשים ולא נשבענו שלא יחטפו ממנו כי אין נהוג שיקח איש אשה על זה הדרך ותוכלו לראות ממנו זה בכלל כי לא לקחנו איש אשתו במלחמ' אבל נתנום לנו ברצון וכן המנהג בלקיחת האשה ובהיות הענין כן הוא מבואר שכאשר לא הנחתם אותן להם בעת הזאת תמחה שבט מישראל אם לא יהיו נשים לנשארים מבני בנימן הנה אתם אשמים תהיו: (רלב"ג)


{כג}  וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי בִנְיָמִן וַיִּשְׂאוּ נָשִׁים לְמִסְפָּרָם מִן הַמְּחֹלְלוֹת אֲשֶׁר גָּזָלוּ וַיֵּלְכוּ וַיָּשׁוּבוּ אֶל נַחֲלָתָם וַיִּבְנוּ אֶת הֶעָרִים וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶם:

 מצודת דוד  למספרם. לפי מספרם אחת לכל איש : מן המחללות. מן הנשים המחוללות אשר לקחו בחזקה : ויבנו את הערים. כי בני ישראל הרסו ושרפו אותם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  המחוללות. המרקדות או המזמרות : (מצודת ציון)


{כד}  וַיִּתְהַלְּכוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא אִישׁ לְשִׁבְטוֹ וּלְמִשְׁפַּחְתּוֹ וַיֵּצְאוּ מִשָּׁם אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ:

 מצודת דוד  בעת ההיא. אחר שמצאו נשים לבני בנימן : איש לנחלתו. ולא החזיק מי מהם בנחלת בנימן, כי שש מאות איש אשר נשארו ירשו כל נחלת בנימן : (מצודת דוד)

 רלב"ג  וספר כי משם הלכו בני ישראל איש לשבטו ולמשפחתו ואיש לנחלתו, ובני בנימן ג"כ שבו לנחלתם ובנו עריהם וישבו בהם, ואולם התועלות המגיעות מאלו הספורים הם אלו. הראשון הוא להודיע מה שקרה מן הסכנה למיכה מפני נטייתו מדרכי התורה עד שכמעט סבב הפסל ההוא לאבד מיכה וביתו. השני הוא להודיע שראוי לנלחמים שיראו מראשי הענין אם יתכן להם לנצח שכנגדם ואם לא יתכן להם זה אין ראוי שיתחילו במלחמה ולזה ספר שבני דן שלחו ה' מרגלים והם ראו כי כבר תנוצח העיר ההיא בקלות ולזה התעוררו לבא למלחמה עליהם. השלישי הוא להודיע שאין ראוי לאדם לריב עם מי שתקיף ממנו כ"ש כשהיה עם זה שכנגדו מר נפש שלא יירא מאד מהמות ולזה זכר כי כשראה מיכה שחזקים בני דן ממנו עם מה שספרו להם שהם מרי נפש פנה ושב לביתו. הרביעי הוא לפרסם מה שנשקעו בו בני דן מהחטא זה הזמן הארוך אשר ספר וכאילו היה זה התנצלות מה לשמשון שהיה מהשבט ההוא אם נשקע במדה המגונה ההיא ר"ל ללכת אחר עיניו. החמישי הוא להודיע שאין ראוי לאדם לקחת פילגש להמשך לענין המשגל הלא תראה מה שקרה מהרע מהפילגש הזאת שלקח האיש הלוי שנכשלו בסבתה כמה רבבות מישראל ולזאת הסבה זכר רוע תכונת בני בנימן אשר בגבעה בענין המשגל ומה שקרה להם בעבור זה מההשחתה והכליון. הששי הוא להודיע שאין ראוי לאדם להתנהג בקנטורין בתוך ביתו ולהטיל אימה יתרה שם הלא תראה מה שנמשך מהרע מההקנטו' שהקניט האיש הלוי פילגשו שהיה זה סבה שברחה ממנו ושבה אל בית אביה ואילו ישבה בביתו לא אירע לה זה הרע ולא לישראל בעבורם. השביעי הוא להודיע ג"כ שראוי לאשה שלא תטה מאיש' ללכת מאתו אבל ראוי לה לסבול דבריו ותוכחתו ותטה אל כל אשר יחפוץ הלא תראה מה שנמשך מהרע לישראל מפני שלא סבלה הפילגש דברי הקנטורין ההם מבעלה כי זה היה סבה אל שבתה אל בית אביה ונמשך מזה מהרע מה שבא בזה הספור. השמיני הוא להודיע שאין ראוי לאדם לעכב הליכת האורחים מביתו בעבור תשוקתו לכבדם אבל ראוי כשיראה רצונם שיניחם להשלים רצונם ולזה ספר מה שקרה מהרע בעבור מה שעכב אבי הנערה את האיש הלוי כי זה היה סבה אל שלנו בגבעה וקרה מזה מהרע מה שבא בזה הספור. התשיעי הוא להודיע שאין ראוי להולכי דרכים ללכת בלילה למה שקרה בזה מהסכנה ולזה ספר שלא רצו ללכת אחר ערוב השמש ולולי כי ירושלם היתה אז ליבוסי היו לנים בירושלם מצד כי היום רד מאד. העשיוי הוא להודיע כי כשיבא הכרח להתבע לחטא המשגל האיש והאשה מתירין האשה קודם לאיש לזה ואעפ"י שתהיה אשת איש ולזה התיר זה האיש פילגשו להם קודם שיתיר עצמו להם. הי"א הוא להודיע זנות בני בנימן ואכזריותם שהם העם שהתעללו בפילגש כל הלילה לא השתדלו להאכילה ולהשקותה אבל שלחוה בשחר באופן שמתה מהחולשה עם זה שבאו עליה באכזריות באופן שהזיקוה בתשמיש עד שנמשך לה מות מזה ולזה ג"כ ספר מאכזריותם שאין איש מהם מאסף האיש הלוי הביתה עם שאין לו מחסור כל דכר ולזה לא יצטרך שיהנוהו מאשר להם לפי מה שהגיד להם ועם מ"ש להם שהוא הולך לבית ה' כי זה היה ראוי שיביאם אל שיאספוהו הביתה לכבוד השם. הי"ב הוא להודיע שראוי לאדם כשהרעו לו שלא ישמיע קולו כדי שלא יוסיף לעצמו רע על רע עד היותו במקום יוכל לבטוח בו ואז יוכל להשמיע קולו לבקשת הנקמה ולזה ספר ששתק האיש הלוי עד שבא אל ביתו ואז השתדל להנקם מבני הגבעה על הזמה שעשו. הי"ג הוא להודיע שראוי למי שירצה להניע האנשים לעשות דבר מה שיעשה זה בחכמה כדי שיגיע למבוקשו ולזה ראוי שיראה להם בעיניהם הדבר אשר יניעם לזה כשיהיה אפשר לו זה ולא יספיק לו ספור הדברים ההם להם כי יותר יאמינו האנשים במה שיראו ממה שיאמינו במה שיסופר להם ולא יראוהו בעיניהם ולזה ספר ששלח האיש הלוי נתחי הפילגש לכל שבטי ישראל ולא רצה לשלוח הספור להם לבד בכתב עם שזה משך לבם מאד לקנא לזה לרוב הזרות אשר היה בזה הענין ולזאת הסבה לא רצה לגלות להם מה זה ועל מה זה עד שהיו דבריו להם פנים בפנים על זה. הי"ד הוא להודיע שראוי לבער החטאים מן הארץ כדי שלא ילמדו הנשארים ממעשיהם כ"ש בדבר יפותו בו האנשים בקלות והוא ענין המשגל ולזה ספר התפעלות בני ישראל על זה ההתפעלות הנפלא והתעוררו לבער החטאים בזה האופן שבא בזה הספור. הט"ו הוא להודיע שראוי לאדם שלא יחזק יד אחר כשיהיו חטאים לשמרם משיגיע להם העונש הראוי להם אבל ראוי לו שלא יכיר להם אחוה אחר סורם מדרכי התורה הלא תראה מה שקרה לבני בנימן בעזרם לאחיהם החטאים שנפל עוזר וכשל עזור ויחדיו כלו. הט"ו הוא להודיע שראוי למי שישאל עצה על דבר מה שיבאר דבריו תכלית הביאור עד שיתבאר לו בשלימות איך יתנהג בדבר ההוא שישאל עליו עצה ומתי יהיה עת ראוי יצליח בו דרכו ולזה ספר מה שקרה מהרע לישראל כששאלו באלהים איך יעשו המלחמה מפני שלא חקרו (רלב"ג)


{כה}  בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה: (חזק)

 מצודת דוד  בימים ההם אין מלך. רצה לומר עם כי לא היה בימים ההם מלך בישראל וכל אחד עשה הישר בעיניו, מכל מקום לא שלחו יד בנחלת בנימן, כי בעבור אשר נשארו מעט מהרבה מאוד חמלו עליהם והניחו להנשארים את כל הנחלה : (מצודת דוד)