בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א, J. Alan Groves Center

שמואל ב (מ)


  א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   יא   יב   יג   יד   טו   טז   יז   יח   יט   כ   כא   כב   כג   כד




שמואל ב פרק-א

{א}  וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת שָׁאוּל וְדָוִד שָׁב מֵהַכּוֹת אֶת הָעֲמָלֵק וַיֵּשֶׁב דָּוִד בְּצִקְלָג יָמִים שְׁנָיִם:

 מלבי"ם  אחרי מות שאול ודוד שב בעת שקע שמשו של שאול, ובני ישראל לא עצרו כח לפני אויביהם, זרח שמשו של דוד והוא וארבע מאות איש נצחו מחנה גדול וכבד מאד:(מלבי"ם)


{ב}  וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְהִנֵּה אִישׁ בָּא מִן הַמַּחֲנֶה מֵעִם שָׁאוּל וּבְגָדָיו קְרֻעִים וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ וַיְהִי בְּבֹאוֹ אֶל דָּוִד וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ:

 רש"י  והנה איש בא מן המחנה. יש בפסיקתא שזה דואג. ואינו מיושב על לבי: (רש"י)

 מצודת ציון  ואדמה. עפר : (מצודת ציון)


{ג}  וַיֹּאמֶר לוֹ דָּוִד אֵי מִזֶּה תָּבוֹא וַיֹּאמֶר אֵלָיו מִמַּחֲנֵה יִשְׂרָאֵל נִמְלָטְתִּי:

 מצודת ציון  אי מזה. איה המקום שתאמר מזה אני בא : נמלטתי. ענין השמטה והצלה : (מצודת ציון)


{ד}  וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד מֶה הָיָה הַדָּבָר הַגֶּד נָא לִי וַיֹּאמֶר אֲשֶׁר נָס הָעָם מִן הַמִּלְחָמָה וְגַם הַרְבֵּה נָפַל מִן הָעָם וַיָּמֻתוּ וְגַם שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵתוּ:

 רלב"ג  אשר נס העם מן המלחמה. ספר מקרה הרע שקרה בהדרגה כראוי כדי שלא יגיע ההפעלות לשמוע כי אם בהדרגה כי זה ממה שיישיר אל סבל הרע ההוא בזולת הפעלות גדול מאד והמשל כי מי שימות אוהבו בזולת חולי קודם ידאג לו יותר ממה שידאג אם היה לו חולי קודם ויעתק אל הרע בהדרגה ולזה ספר בזה המקום ניסת העם ראשונה ואחר זה ספר מיתת קצתם יותר קשה מהניסה ואחר ספר מיתת ראשי העם בהם שאול ויהונתן בנו שהוא יותר קשה ממיתת העם : (רלב"ג)

 מלבי"ם  אשר נס העם ספר לו כסדר, תחלה נס העם וזה היה סבת מפלתם, ואחר כך נפל מהם הרבה ואחר כך מתו שאול ויהונתן:(מלבי"ם)


{ה}  וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ אֵיךְ יָדַעְתָּ כִּי מֵת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ:

 מצודת דוד  איך ידעת. שמא מאומד, או מפי השמועה : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  איך ידעת אם על ידי ראיה או על ידי שמיעה:(מלבי"ם)


{ו}  וַיֹּאמֶר הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ נִקְרֹא נִקְרֵיתִי בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ וְהִנֵּה שָׁאוּל נִשְׁעָן עַל חֲנִיתוֹ וְהִנֵּה הָרֶכֶב וּבַעֲלֵי הַפָּרָשִׁים הִדְבִּקֻהוּ:

 מצודת דוד  נקרא נקריתי. במקרה באתי להר הגלבוע : נשען. על כי הפיל עצמו על חרבו וכמו שכתוב בשמואל א' (לא ד), נחלה מן המכה והיה נשען על חניתו, ואנשי הרכב באו קרוב אליו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נקרא נקריתי. מלשון מקרה : נשען. נסמך : ובעלי הפרשים. הם הרגילים הרבה ברכיבה : הדביקוהו. רצה לומר באו קרוב לו : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה שאול נשען על חניתו. ידמה שאחר שנפל על חניתו וראה שלא דקרהו היה שאול נשען עליו בכח להשלים הדקירה וכאשר ראה כי לא יכול על זה אמר לנער העמלקי שימותתהו : (רלב"ג)

 מלבי"ם  נשען על חניתו הוא החרב שנדקר בו:(מלבי"ם)


{ז}  וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵנִי וַיִּקְרָא אֵלָי וָאֹמַר הִנֵּנִי: {ח}  וַיֹּאמֶר לִי מִי אָתָּה (ויאמר) וָאֹמַר אֵלָיו עֲמָלֵקִי אָנֹכִי:

 מצודת דוד  מי אתה. מאיזה עם : (מצודת דוד)


{ט}  וַיֹּאמֶר אֵלַי עֲמָד נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ כִּי כָל עוֹד נַפְשִׁי בִּי:

 רש"י  אחזני השבץ. (תרגום: ) אחדני רתיתא. ומדרש אגדה (ראה ילקוט שמעוני רמז קמא): משום עון הכהנים שהרג, וכתוב בהן (שמות כח ד): כתנת תשבץ: כי כל עוד נפשי בי. מהר ומותתני, טוב לי שתמותתני אתה, ואל יהרגוני אלה ויתעללו בי: (רש"י)

 מצודת דוד  כי כל עוד. רצה לומר, כל הנשאר בי עוד, הוא רק אשר עדיין נפשי בי ולא יותר, כי כבר הלכו ממנו ההרגשות כולם, ואם כן בוודאי אמות, ולזה השלם המיתה, לבל יתעללו בי הערלים טרם אמות : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  השבץ. חולי הרתת, כן תרגם יונתן : (מצודת ציון)

 רלב"ג  כי אחזני השבץ כי כל עוד נפשי בי. הרצון בזה לפי מה שאחשוב שהלבוש שהיה לבוש היה משובץ להוסיף לו חוזק באופן שלא יוכל החרב לחתכו בקלות ואמר שאול שהחנית שנפל עליו אחז לו השבץ ולזה לא היה יכול לעבור לדקרו וכאשר אמר שהוא חי עדיין ובקש ממנו שימיתהו שלא יתעללו הערלים בו : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ומותתני, גדר פעל מותת (במרובע) הוא שגומר המיתה, ופי' כי כבר אחזני השבץ שהוא רעדת המות, ובכל זה כל עוד נפשי קשורה בי ומתקשה לצאת ובזה שתקרב מיתתי לא תהיה כרוצח כי גברא קטילא תקטל רק תקצר יסוריי:(מלבי"ם)


{י}  וָאֶעֱמֹד עָלָיו וַאֲמֹתְתֵהוּ כִּי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִחְיֶה אַחֲרֵי נִפְלוֹ וָאֶקַּח הַנֵּזֶר אֲשֶׁר עַל רֹאשׁוֹ וְאֶצְעָדָה אֲשֶׁר עַל זְרֹעוֹ וָאֲבִיאֵם אֶל אֲדֹנִי הֵנָּה:

 רש"י  ואצעדה אשר על זרועו. (תרגום:) וטוטפתא דעל דרעיה: (רש"י)

 מצודת דוד  כי לא יחיה. אי אפשר לו להשאר חי אחרי ההפלה שנפל על חרבו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הנזר. העטרה : ואצעדה. שם העדי שעל הזרוע, וכן (במדבר לא נ) : אצעדה וצמיד : (מצודת ציון)

 רלב"ג  כי ידעתי כי לא יחיה אחרי נפלו. ר''ל שלא התיר לעצמו הריגת שאול אלא מפני שנתברר לו שאי אפשר שיחיה אחרי נפלו על חרבו אם מצד המכה שהוכה בו אם מפני שלא יוכל לנוס ולהמלט מן שונאיו שהשיגוהו : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ואמותתהו גמרתי מיתתו (שכבר הומת על ידי החרב שנפל עליה) ובאר שעשיתי זה כי ידעתי שבל''ז לא יחיה אחרי נפלו, וגם הרוחתי על ידי כן שלקחתי הנזר מעל ראשו ואביאם אל אדוני שהוא הראוי ללבשם תחתיו:(מלבי"ם)


{יא}  וַיַּחֲזֵק דָּוִד (בבגדו) בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם וְגַם כָּל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ:

 מלבי"ם  (יא-יב) ויקרעם פירשו חכמינו זכרונם לברכה כפי ההלכה שקורעים על נשיא ועל אב בית דין ועל צרת ישראל, וזה שכתוב על שאול שהיה נשיא ועל יהונתן שהיה אב בית דין ועל עם ה' הם הסנהדרין ועל בית ישראל כולו שנפלו בחרב:(מלבי"ם)


{יב}  וַיִּסְפְּדוּ וַיִּבְכּוּ וַיָּצֻמוּ עַד הָעָרֶב עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וְעַל עַם יְהוָה וְעַל בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב: (ס)

 מצודת דוד  ועל עם ה'. אלו הגדולים שבהם : ועל בית ישראל. הם יתר העם : (מצודת דוד)

 רלב"ג  על שאול ועל יהונתן בנו. ספר זה בהדרגה בגדול החל ובקטן כלה כן הוא בענין ההספד והבכי : (רלב"ג)


{יג}  וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ אֵי מִזֶּה אָתָּה וַיֹּאמֶר בֶּן אִישׁ גֵּר עֲמָלֵקִי אָנֹכִי:

 מצודת דוד  אי מזה אתה. מאיזה מקום אתה, אם עודך עדיין יושב בארץ עמלק, או אתה גר בארץ ישראל, רצה לומר, אם נתגיירת : בן איש גר עמלקי. עוד אבי בא לגור בארץ ישראל, והוא נתגייר : (מצודת דוד)


{יד}  וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד אֵיךְ לֹא יָרֵאתָ לִשְׁלֹחַ יָדְךָ לְשַׁחֵת אֶת מְשִׁיחַ יְהוָה:

 מצודת דוד  איך לא יראת. רצה לומר : הואיל ואתה ישראל ומלידה, איך לא יראת מה' לשלוח יד במשיחו, עם כי צוה לך והיה קרוב למות, מכל מקום חטאת לה' : (מצודת דוד)

 רלב"ג  ויאמר אליו דוד איך לא יראת לשלח ידך. יש לתמוה מדוע צוה דוד להרגו והנה עשה זה ברצון שאול ובקשתו, אלא שהתשובה בזה איננה ממה שיקשה וזה שהאומר לחברו חבול בי וחבל בו כמו שהתבאר בגמרא כ''ש בהמתת המלך ואין מצות המלך ממה שתפטרהו בזה כי דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין והנה הזהירה תורה על דבר ההמתה כ''ש על המתת המלכים ואעפ''י שלא היו שם עדים והיה מרשיע את עצמו והיה מפני זה פטור בדין הנה עשה דוד זה להוראת שעה שלא יקלו האנשים לשלוח ידם במלכות ולזאת הסבה בעינה נזהר משלוח יד בשאול כשהיה במערה ואעפ''י שהיה רודפו והיה מותר להרגו, וידמה שזה הנער המבשר לא היה גר צדק ואעפ''י שאמר בן איש גר עמלקי כבר אמר זה להורות שאינו עמלקי באמת אבל אביו התגורר בארץ עמלק וזאת היתה תשובתו לדוד כי כבר ידע דוד מפיו כי עמלקי הוא אבל שאל לו על המקום שהיה חונה בו והוא השיב כי בעבור המקום נקרא עמלקי לא שהיה ממשפחת עמלק : (רלב"ג)


{טו}  וַיִּקְרָא דָוִד לְאַחַד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר גַּשׁ פְּגַע בּוֹ וַיַּכֵּהוּ וַיָּמֹת:

 מצודת ציון  פגע. ענין מכת מות, כמו (שמואל א כב יח) : ופגע בכהנים : (מצודת ציון)


{טז}  וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד (דמיך) דָּמְךָ עַל רֹאשֶׁךָ כִּי פִיךָ עָנָה בְךָ לֵאמֹר אָנֹכִי מֹתַתִּי אֶת מְשִׁיחַ יְהוָה: (ס)

 רש"י  דמך על ראשך. (תרגום:) חובת קטולך תהי ברישך, אין עונש במיתתך אלא לעצמך: (רש"י)

 מצודת דוד  דמך על ראשך. רצה לומר : עון מיתתך על עצמך, כי אתה בעצמך העדת בך שאתה הרגתו, ואף אם אין האמת אתך, וכל דבריך המה בחושבך שבזה תמצא חן בעיני על שהיה מעולם לי לאויב, מכל מקום פיך ענה בך, ודמך על ראשך : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ענה. העיד כמו (שמות כ יג) : לא תענה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  השאלות: איך הרגו על פי הודאת עצמו ואין עדים והתראה?:

דמך על ראשך אם נאמר שהיה עמלקי ממש, שבן נח נהרג בלא התראה, ונהרג אף על הטריפה, ונהרג בדיין אחד ובעד אחד, י''ל שהוא הדין שנהרג בהודאת עצמו כמו שנהרג על פי קרוב (וצ''ע בזה לדינא), ועל זה אמר פיך ענה בך. ואם נאמר שהיה ישראל, נהרג מדין המלכות כמ''ש כי פיך ענה בך לאמר אנכי מותתי את משיח ה' כדי שלא יזידו להרים יד במלך, ולקבלת חכמינו זכרונם לברכה שהיה דואג שהיה חייב מיתה מכבר על נוב עיר הכהנים, שעל זה אמר דמיך בלשון רבים, רמז לו שהגם שעל הריגת שאול אין אדם נאמן על עצמו, בכל זה פיך ענה בך, כי כבר היית הגורם על הריגת הכהנים והכהן המשיח, שזה רמז באמרו אנכי מותתי את משיח ה': (מלבי"ם)


{יז}  וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת הַקִּינָה הַזֹּאת עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ: {יח}  וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר:

 רש"י  ויאמר ללמד בני יהודה קשת. ויאמר דוד, מעתה שנפלו גבורי ישראל, צריכין בני יהודה ללמדם מלחמה ולמשוך בקשת: הנה כתובה על ספר הישר. הלא היא כתובה על ספר בראשית שהיא ספר ישרים, אברהם יצחק ויעקב, והיכן רמיזא, (בראשית מט ח): ידך בעורף אויביך, איזו היא מלחמה שמכוין בה ידו כנגד פדחתו שהוא מול ערפו, הוי אומר זה קשת: (רש"י)

 מצודת דוד  ויאמר. טרם התחיל לקונן, ראה לאמץ לבות אנשיו לבל ירך לבבם להתייאש מלהרים ראש מול פלשתים, ואמר להם : הנה באה העת ללמד את בני יהודה קשת מלחמה, שהם יתגברו על פלשתים : הנה כתובה. הלא הדבר ההוא הנה כתובה על ספר הישר, והוא התורה שנאמר בה (בראשית מט ח) : יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך וגו', ונאמר (דברים לג ז) : ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה, וכן היה, כי דוד הכניעם, וגם מלכי יהודה אחריו : (מצודת דוד)

 רלב"ג  ויאמר ללמד את בני יהודה קשת וגו'. בעבור שראה כי מיתת שאול היתה בסבת יראתו מהמורים בקשת ולא היו בישראל מי שיהיה בקי בזה אמר דוד ללמד את בני יהודה קשת כי הוא מהנבחרים שבכלי המלחמה, והנה ספר הישר לפי מה שאחשב ספר היה מפורסם אצלם וכבר אמרו ספר הישר שהוא ספר בראשית : (רלב"ג)

 מלבי"ם  השאלות: בקינה הזאת שלש פעמים איך נפלו גבורים, מהו הספר הישר, ולמה כפל בפסוק ב' ובפסוק ד' את דבריו במלות שונות, ואיך יתבארו המליצות האלה כפי הדרכים אשר סוללתי למליצת הנביאים בהקדמתי לבאורי על ישעיה:

ללמד את בני יהודה קשת כבר בארנו (ביהושע סי' י') מש''ש שמש בגבעון דום הלא היא כתובה על ספר הישר, שכיון על הספר הנזכר בפרשת כי תשא, שאמר שם (שמות ל''ד) כתוב לך כל הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית, והם הדברים הנזכר שם למעלה הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות וכו' השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ וכו', שהבטיחם הקב''ה לגרש מפניהם ז' עממין כמ''ש שם הנני גורש מפניך את האמורי וכו' בתנאי שלא יכרתו עמהם ברית. והבטיחם שיהיה זה בדרך הנסיי עד שלא יצטרכו לקשת ומלחמה כמו שהיה במלחמת גבעון, שעל זה אמר נגד כל עמך אעשה נפלאות, ובאר בספר שופטים שעל ידי שלא שמרו ישראל את התנאי הזה הכתוב בספר הישר (שהוא הפ' הנ''ל בכי תשא) הוצרכו למלחמה, וה' הניח מן העמים שלא כבשום כמ''ש (שם ג) ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל רק למען דעת דורות הבאים ללמדם מלחמה רק אשר לפנים לא ידעו, חמשת סרני פלשתים וכו', מבואר שפלשתים נשארו אז למען יצטרכו ישראל ללמוד קשת, יען שלא שמרו את התנאי הכתוב בספר הישר, וזה שכתוב בקינתו ללמד רצה לומר מה שיצטרך ללמד את בני יהודה קשת זה אין מן התימה כי הלא היא כתובה על ספר הישר (והוא המקביל לעומת שאמר ביהושע שעת שמרו מ''ש בספר הישר עמד השמש עד יקום גוי אויביו הלא היא כתובה על ספר הישר ולא הוצרכו לקשת), אבל זה תימה איך. (מלבי"ם)


{יט}  הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים:

 רש"י  הצבי ישראל על במותיך חלל. מצבן של ישראל, על תוקף מעוזכם נפלתם חללים, כן תרגם יונתן: (רש"י)

 מצודת דוד  הצבי ישראל. כאומר ; אולם עתה עת לקונן במר נפש לומר : הצבי ישראל, רצה לומר : את ארץ ישראל החמודה, וכי ראוי שיהיה חלל על במותיך הם הרי גלבוע, ואיך נפלו שם גבורים, ורצה לומר : הלא אף החלשים יתחזקו בעמדם על ההר, ועל במותיך נפלו אף הגבורים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הצבי. ארץ ישראל קרויה ארץ צבי, כמו שכתוב (יחזקאל כ ו) : צבי היא לכל הארצות, והוא ענין פאר וחמוד, כמו (ישעיהו כח ה) : לעטרת צבי. והה''א של הצבי, היא ה''א הקריאה, כמו (ירמיהו ב לא) : הדור אתם ראו : במותיך. ענינו מקומות גבוהים והרים, כמו (דברים לב יג) : ירכיבהו על במתי ארץ : (מצודת ציון)

 רלב"ג  הצבי ישראל וגו'. מכאן התחלת הקינה ואמר זה על ארץ ישראל שנקרא ארץ הצבי וענינו הצבי צבי ישראל כמו הארון הברית שהרצון בו הארון ארון הברית : על במותיך חלל. אמר זה בעבור הר הגלבוע שנפלו בו שאול ובניו : (רלב"ג)

 מלבי"ם  הצבי וכו', רצה לומר הלא הגם שהוצרכו ללמוד קשת בכ''ז פה היה להם לנצוח גם בדרך הטבע מצד שני טעמים, א. מצד המקום שמשם לחמו, שהיה בהר שאפילו חלש למעלה וכו' ראוי שינצח, וזה שכתוב איך צבי ישראל ותפארתם על במותיך חלל, איך נעשה חלל על במותיך והלא נלחם על הבמה, ב. מצד גבורתם, שעל זה אמר איך נפלו גבורים. ולפי זה מבואר שלא לבד שלא עזרם ה' בדרך השגחיי, אבל להפך כי בהשגחתו נלחם בם, ע''ד כי צורם מכרם וה' הסגירם:(מלבי"ם)


{כ}  אַל תַּגִּידוּ בְגַת אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים:

 מצודת דוד  אל תגידו בגת. ממיתת שאול ויהונתן, ועם כי בודאי ידעו בלא הם, אמר כן למליצת הקינה, וכן (מיכה א י) : בגת אל תגידו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  תעלזנה. אף הוא ענין שמחה, כמו (תהלים צו ב) : יעלוז שדי. וכפל הדבר במלות שונות כדרך המקונן : (מצודת ציון)

 רלב"ג  אל תגידו בגת. ידוע כי גת ואשקלון היו יושבים בהם פלשתים : (רלב"ג)

 מלבי"ם  אל תגידו אל תודיעו דבר זה שהיה מפלתם השגחיית פן ישמחו על שעזב ה' את עמו, ויש הבדל בין הגדה לבשורה, שהמבשר הוא המכוין לפרסם הדבר כדי שיעשו משתה וששון בפרהסיא, אבל המגיד אינו מיוחד לבשר ולהודיע, והוא או שלא ראה הדבר בעיניו רק שמע, או שמגיד שלא על הכוונה לבשר ולפרסם. והנה בגת שהיא עיר המלוכה שם הגיד המגיד את הדבר ומשם שלחו לבשר בכל הערים כדי שיעשו משתה וששון, והשלוחים האלה היו מבשרים, כי יצאו בכוונה כדי לבשר ולפרסם. ויש הבדל בין שמח ובין עלז, שהעלז הוא המרקד מרוב השמחה, והשמח הוא בלב, והמאמרים מקבילים, אל תגידו בגת פן תשמחנה בנות פלשתים, וגם אחר שהגיד המגיד בעיר המלוכה, על כל פנים אל תבשרו בחוצות אשקלון, אל תשלחו מבשרים לבשר את העם פן תעלזונה ברקוד ומחול ויעשו משתה וששון:(מלבי"ם)


{כא}  הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם וּשְׂדֵי תְרוּמֹת כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן:

 רש"י  הרי בגלבוע. ההרים שבגלבוע: ושדי תרומות. (תרגום:) לא תהי בכון עללא כמיסת דיעבדון מניה חלתא: כי שם נגעל מגן גבורים. מגיני עור היו להם, וכשיוצאים למלחמה מושחין אותן בשמן, כדי שיהא כלי זיין המכה עליו מחליק, כמה דאת אמר (ישעיהו כא ה): קומו השרים משחו מגן. וכאן כך היה מקונן הקינה, שם נגעל מגן גבורים, פלט שומנו ולא נדבק בו, ונעשה כאלו לא נמשח בשמן. כל 'הגעלה' לשון דבר הפולט מה שנותנין בו, כמו (איוב כא י): שורו עבר ולא יגעיל: (רש"י)

 מצודת דוד  ושדי תרומות. מלת 'ואל' שאמר, משמשת בשתים, כאלו נאמר ואל מטר עליכם, ואל שדי תרומות, וכאלו קלל ההרים, שלא ירד עליהם טל ומטר, ולא יהיה בהם שדה לתת ממנו תרומה לה', שלא יצמח בהן דבר מה להיות מהן חלק לגבוה, יען וביען עליהם באה התקלה, כי שם נגעל ונמאס מגן גבורים, ונעשה שם מגן של שאול כאלו היה בלי משוח בשמן להחליק מעליו מכת החרב : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הרי בגלבוע. כמו הרים בגלבוע : נגעל. ענין מאוס ותעוב, כמו (ויקרא כו ל) : וגעלה נפשי : מגן. הוא כעין מלבוש עשוי מעור שלוק, ומשוח בשמן להחליק מעליו מכת חרב וחנית, ולובשים אותו במלחמה להגן : (מצודת ציון)

 רלב"ג  הרי בגלבוע. קלל ההרים ההם בעבור שקרה בהם מה שקרה מהמקרה הרע הזה : ושדי תרומות. ר''ל שלא יהיה שם שדה שיעשה פרי שלם באופן שיפרשו ממנו תרומות : כי שם נגעל מגן גבורים. ר''ל נמאס והושלך כאילו לא היה בו פרי להיות מגן והנה אמר זה כי שאול לא המתין ביאת אנשי המלחמה עליו לראותם אם מגנו יגן עליו מהמורים אבל חשב עצמו כאילו אין לו מגן עם היותו גבור מאד ויהונתן לא הועיל לו מגנו שלא יפול ביד פלשתים : והנה התחיל לשבח מגן שאול ואמר שהוא בלתי משוח בשמן ואולם אמר זה לפי מה שאחשוב כי מגן אשר לא ישתמשו בו כי אם לעתים רחוקים יצטרך למשחו בשמן וכן הכונה לפי מה שאחשוב במה שאמר הנביא על מיתת בלשאצר קומו השרים משחו מגן ר''ל שעתה יצטרכו למשוח המגן כי לא יצאו למלחמה תמיד כמו שהיו עושים קודם זה ואחר זה שב לשבח יהונתן ושאול בענין הגבורה ולזה אמד כי קשת יהונתן לא נסוג אחור מדם החללים מחרב גבורים כי לעולם הכל היה מנצח וחרב שאול לא היתה שבה ריקם שלא ינצח אויביו במלחמה : ובמותם לא נפרדו. אמר זה מפני מותם יחד במלחמה : (רלב"ג)

 מלבי"ם  הרי יקונן כי בהעדר זכות שאול ובניו תעדר מהם השפע השמימיית, ושעורו אתם הרי בגלבוע ושדי תרומות (רצה לומר שדות המובחרים שעומדים ברום הרים ורום המעלה) אל טל ואל מטר עליכם הלא מעתה יסולק מאתכם שפע הטל והמטר, אחר כי שם נגעל מגן גבורים, ובאר דבריו כי לא כיון במגן זה על מגן ממש המשוח בשמן, רק על מגן מליציי שהוא זכות שאול ובניו שהיה זכותו מגן לעמו וסתר לעדתו. וזה שכתוב מגן שאול בלי משוח בשמן, מגן הבלתי משוח בשמן, רצה לומר לא מגן של עור רק מגן של זכות ומעשים טובים נגעל, כי לא הועיל להם זכותו, אין זה כי אם נסתלק השפע מלמעלה:(מלבי"ם)


{כב}  מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם:

 רש"י  לא נשוג אחור. לא היה רגיל להיות נסוג אחור: (רש"י)

 מצודת דוד  לא נשוג אחור. חזר קשתו לאחור, מבלי לרוות חציו מדם וחלב שונאיו : לא תשוב ריקם. אל נדנה, מבלי להרוג הרג רב : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נשוג. כמו נסוג בסמ''ך, וענינו החזרה לאחור, כמו (ישעיהו נט יג) : ונסוג מאחר אלהינו : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  מדם חללים דלתות הכתוב מקבילים מדם חללים קשת יהונתן לא נשוג אחור, ומחלב גבורים חרב שאול לא תשוב ריקם. מצייר שיהונתן היה רובה קשת (כמ''ש י''ח א') עד חרבו עד קשתו ושם (כ) שלשת החצים צדה אורה, ושאול לא היה לו קשת רק לחם בחרב וחנית. ושניהם צריכים במלחמה, הרובה קשת הורג מרחוק, והאוחז חרב יפיל חללים בקרוב. והנה הרובה קשת יסוג לפעמים אחור אם רואה שכבר שפך דם הרבה אז ירך לבבו, ולעומת זה אמר כי מדם חללים קשת יהונתן לא נסוג אחור, והלוחם בחרב לפעמים ישוב ריקם, בקרבו אל גבור וחלב גוייתו יעצור בעדו כי לא יוכל לדקרו בחרבו, אבל חרב שאול לא תשוב ריקם מסבת חלב גבורים. ורצה לומר שלפעמים יפלו גבורים מצד חסרון הלימוד והאומנות של המלחמה וזה לא היה פה, שהיו מלומדי מלחמה זה בקשתו וזה בחרבו. ב. עוד יאמר שלפעמים יכשלו הגבורים בשאין אהבה ביניהם ואינן עוזרים זה לזה, שיאמר לאחיו חזק, אבל פה לא כן היה, כי:(מלבי"ם)


{כג}  שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ:

 רש"י  מנשרים קלו. לעשות רצון בוראם: (רש"י)

 מצודת דוד  בחייהם. עודם בחיים היו נאהבים ונעימים לכל בני אדם, רצה לומר : מאוד היו מקובלים על הבריות, וחביבים בעיני כולם : ובמותם לא נפרדו. אף אחר מותם לא נפרדו מן האהבה והנעימה, כי עד עולם לא תשכח כי רבה היא, על כי היו קלים מנשרים וגבורים מאריות, ללחום מלחמות ה' : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  והנעימים. ענין אהוב וחביב וערב, כמו (משלי ב י) : ודעת לנפשך ינעם : נפרדו. מלשון פרוד ופרישה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  שאול ויהונתן הנאהבים וכו' עד שגם במותם לא נפרדו, ג. גם מצד עצמם היה בהם הקלות כנשרים והגבורה כאריות, ששני אלה סימני הגבורה והחיל (כמ''ש דה''א י''ב) ופני אריה פניהם וכצבאים על ההרים למהר:(מלבי"ם)


{כד}  בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם עֲדָנִים הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן:

 רש"י  המלבישכם שני עם עדנים. (תרגום:) דהוה מלביש לכון לבושי צבעונין ומוביל לכון תפנוקין (לשון תרגום יונתן): (רש"י)

 מצודת דוד  המלבישכם שני. כי התגבר במלחמה, וחלק שלל האויב לאנשיו להלביש איש אשתו ובנותיו, וכאלו הוא המלביש : עם עדנים. רצה לומר : שאר מלבושי פאר, המעדן גוף הלובשן : על לבושכן. כי כן הדרך להעלות עדי הזהב ממעל על הלבוש, להיות נראה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אל שאול בכינה. מלשון בכי : שני. תולעת שני, והוא צמר צבוע אדום : עדנים. כל דבר המפנק, בין מאכלים טובים, בין מלבושי פאר וכדומה, יקראו עדן, וכן (משלי כט יז) : ויתן מעדנים לנפשך : עדי. ענין קשוט, כמו (ירמיהו ד ל) : תעדי עדי זהב : (מצודת ציון)

 רלב"ג  בנות ישראל אל שאול בכינה. אמר זה כי מרוב הצלחתו על הפלשתים היו ישראל בשלוה בימיו ולא שללו אותם אויביהם בימיו ולזה היה זה אל שילבשו בנות ישראל שני עם עדנים ויעלו עדי זהב על לבושן : (רלב"ג)

 מלבי"ם  בנות ישראל אחר שבשני פסוקים הקודמים קונן על שאול ויהונתן ביחד, יתחיל לקונן על כל אחד בפני עצמו, ויאמר על שאול (שעליו לא יבכה הוא בהיותו רודף אחריו) עליו יבכו בנות ישראל, מצד התועלת שהשיגו ממנו, המלבישכם שני וכו':(מלבי"ם)


{כה}  אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה יְהוֹנָתָן עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל:

 רש"י  על במותיך חלל. (תרגום:) על בית תוקפך איתקטלתא: (רש"י)

 מצודת דוד  איך נפלו גבורים. כפל הדבר פעמים ושלש, כדרך המקונן : יהונתן על במותיך חלל. אתה יהונתן, גבור שכמותך, תהיה חלל על במותיך, הלא אף החלש יחשב לגבור כשעומד בהר, ומכל שכן גבור כמותך, ובהר שעוד אתה רגיל בו לדעת מוצאיו ומבואיו, וכאומר : הנה הצרה ההיא נפלאה הפלא ופלא : (מצודת דוד)

 רלב"ג  יהונתן על במותיך חלל. ר''ל איך היה זה שיהיה על במותיך חלל עם רוב גבורתך : (רלב"ג)

 מלבי"ם  איך. יתחיל לקונן על יהונתן, כי בנפלו נפלו עמו גם מחנה גבורים שהיו עוטרים אותו, וכבר אמר בתחלה על שאול הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גבורים, כי גבורי שאול נפלו אחרי המלחמה, אולם גבורי יהונתן שנפלו תחלה שעדיין לא נסו ועדן לחמו, אמר איך נפלו גבורים בתוך המלחמה, ועליהם יהונתן קשר עליהם על במותיך חלל: (מלבי"ם)


{כו}  צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים:

 מצודת דוד  צר לי עליך. מאוד אני מיצר בעבורך, כי נעמת לי מאוד : נפלאתה. האהבה שאהבתיך היא אהבה נפלאה, והיא יותר מאהבת הנשים אשר המה נאהבות אהבה רבה למי שחושק אליהן : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  צר. מלשון צרה ודאגה : אחי. חביב כאח : נפלאתה. ענינו דבר אשר תקשה השגתו ותמוה, כמו (שמות טו יא) : עשה פלא : (מצודת ציון)

 רלב"ג  נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים. ר''ל שיותר חזקה ויותר נפלאתה היתה אהבת יהונתן לדוד מאהבת הנשים לאהוביהן שהיא אהבה חזקה מאד עד שכבר יכה אותה ויקללה ולא תפיל מפני זה מאהבתו לו דבר : (רלב"ג)

 מלבי"ם  צר לעומת שאמר שעל שאול בנות ישראל יבכו, אומר שעל יהונתן יבכה הוא בעצמו, כי צר לי עליך אחי יהונתן, ומבאר שזה משני פנים, א. מצד טובו וצדקתו וזה שכתוב נעמת לי מאד, ב. מצד גודל אהבתו שלא היתה דומה לאהבת נשים שהיא אהבת הערב או המועיל רק אהבה עצמיית, ועל זה אמר נפלאת לי מאד מאהבת נשים, וזה לעומת שאמר שעל שאול יבכו הנשים מצד המועיל, שני עם עדנים שהשיגו ממנו, אבל האהבה אל יהונתן נפלאת ונעלה מאד על אהבה זו:(מלבי"ם)


{כז}  אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה: (פ)

 רש"י  כלי מלחמה. שאול ויהונתן, שהיו כלי זיין של ישראל: (רש"י)

 מצודת דוד  ויאבדו כלי מלחמה. כי המה כאלו היו כלי מלחמתן של ישראל : (מצודת דוד)

 רלב"ג  איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה. ר''ל שבאבדן שאול ויהונתן כאילו אבדו כלי מלחמה כי הם היו כלי מלחמת ישראל על שונאיהם או רצה בזה איך נפלו גבורים ותקיפים כשאול ויהונתן ואיך אבדו כלי המלחמה אשר בידם שלא השתמשו בהם להשחית בשונאיהם ולא להגן על עצמם, והתועלות המגיעות מזה הספור הם אלו, הראשון הוא במדות, והוא שראוי לאדם שלא ימסור עצמו לסכנות הלא תראה כי יונתן בהכותו נציבי פלשתים אשר בגבע בנימין כמעט שסכן כל ישראל לולי ה' שהיה לו ואין ראוי לאדם לסמוך על הנס כל שכן עם מה שהיה רואה מהפקד כלי המלחמה מישראל עד שלא נמצא חרב וחנית כי אם ביד שאול ויהונתן, השני הוא להודיע כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט הלא תראה כי יהונתן לבדו עם נושא כליו נצחו כל מחנה פלשתים והחרידוהו באופן שהיתה חרב איש באחיו, השלישי הוא במצות והוא להודיע שאין ראוי לעבור על דברי הנביא הלא תראה כי שאול מפני שעבר על דברי שמואל נענש בשלא נתקיימה לו המלוכה כי אם זמן קצר, הרביעי והוא בדעות הוא להודיע כי ההודעה בדברים העתידים תגיע גם להמון אבל באופן חלוש ולזה ילקח ראיה מספוריהם ודבריהם על העתיד להיות ובזה האופן לקח יהונתן ראיה מדברי הפלשתים באמרם עלו אלינו על מה שעתיד לבא על הפלשתים מישראל ובזה האופן ג''כ באר הש''י לגדעון מה שעתיד לבא על מחנה מדין כמו שצוהו שירד הוא ופודה נערו אל המחנה וישמע מה ידבד, החמישי הוא במדות הוא שראוי לאדם שינהג זריזות בפעלותיו בעת המצאו נעזר בהם מהש''י ולזה תראה שהשביע שאול את העם שלא יאכלו לחם עד הערב כדי שינהגו בזריזות להכניע הפלשתים בהיות לאל ידם וכבר נמצא שהסכים הש''י בזאת ההשבעה ולזה לא ענהו בשאלו בה' מצד מה שעבר יהונתן על זאת השבועה, הששי הוא להודיע כי בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו ולזה נמצא בו מן האמת מה שנתפרסם מזה הספור ובזולתו וזה כי כבר נפל הגורל על יהונתן שהיה החוטא בזה הענין, השביעי להודיע כי השליט על המשפט והוא המלך ראוי שלא ישא פנים לשום אדם עד שיאמר לבניו שלא ידעם ולזה תמצא שנשבע שאול כי מות יומת יהונתן ולולי יד ישראל עמו היה ממית אותו שאול, השמיני הוא להודיע עוצם רצון הש''י לכלות את עמלק בהיות לאל יד ישראל לנצחו כי גלוי לש''י עוצם שנאת העם הזה את ישראל וזה אולי יהיה סבה במוט רגלי ישראל שישחיתום ולזה התחכם הש''י להשחיתם בעת הצלחת ישראל ולזאת הסבה צותה התורה שנזכור את אשר עשה לנו עמלק מצורף לזה מה שרצה הש''י לכלות בעלי האמונות הנפסדות הרעות כדי שלא נלמד ממעשיהם ולשתי אלו הסבות צוה השם שלא ישאירו מהם שריד ופליט ושלא יהנו כלל מנכסיהם ברוך אשר לו נתכנו עלילות הלא תראה מחשבת המן האגגי להשחית כל ישראל במוט רגליהם והנה היה כפשע בינם ובין המות לולי ה' שהיה להם, התשיעי הוא להודיע בכל עוז ולהציל מי שגמל לאדם חסד באופן שלא יגיעהו נזק ולזה ספר שהשתדל שאול שיסור הקיני שהיה מבני חותן משה מתוך עמלק שמא בעת המלחמה יזוקו במקרה עם העמלקים, העשירי הוא להודיע שאין ראוי לעבור על מצות הש''י על ידי נביאו הלא תראה איך נענש שאול במה שעבר על דברי שמואל בדבר עמלק שהיה זה סבה להמיתו כלא עתו, האחד עשר הוא להודיע שאין הש''י חפץ בזבחים ועולות אך רצונו שישמעו אל דבריו ולא יצטרכו אל הקרבנות כ''ש שאין רצונו שיחטא האדם למען מצא מה שיזבח ממנו לה' כמו הענין במה שעשה שאול וישראל במה שלקחו משלל עמלק כי שמוע בקול השם יתברך הוא יותר טוב מהקרבת זבח כמו שאמר הנה שמוע מזבח טוב, השנים עשר הוא בדעות והוא להודיע על צד הרמז מאי זה צד בא החסרון בקסם ותרפים והוא דבר עמוק מאד לפי מה שהתבאר מדברינו בשני מספר מלחמות ה', השלשה עשר הוא בדעות והוא להודיע עוצם אבירות לב שמואל וגבורתו עד שלא ירא מלדבר קשות כאלה לשאול עם היותו מלך והרג אגג בדרך אכזריות באופן הנזכר פה לשלם לו מדה כנגד מדה ולמלאת מצות הש''י כי אלו התכונות ראוי שתהיינה לנביא ר''ל שלא יירא משום אדם אך יכנע למלאת מצות השם בכל עוז, הארבעה עשר והוא במדות הוא להודיע שאין חסרון לנביא אם יאמר כזב בצד מה למלט נפשו הלא תראה שהש''י נתן עצה לשמואל שיאמר לזבוח לה' באתי ואף על פי שאמר שלא בא כי אם למשוח למלך אחד מבני ישי, החמשה עשר הוא להודיע שאין ראוי לאדם שיסמוך על הנס ואף על פי שהוא שלם מאד והוא דבק בש''י הלא תראה כי שמואל עם גודל מעלתו ירא שיהרגהו שאול ולקח עצות איך ימלט מזה במה שאמר איך אלך ושמע שאול והרגני ולא נסמך על הנס אף על פי שהיה הולך במצות הש''י כי רצון השם יתברך שישתדל האדם בסבות הראויות בהצלתו כי המופת לא יעשהו הש''י כי אם במקומות ההכרחיים ולזה אמרו ז''ל למען יברכך ה' אלהיך יכול בטל ת''ל בכל אשר תעשה וכבר הרחבנו המאמר בזה בבאורנו לדברי התורה ובספר מלחמות ה', הששה עשר הוא להודיע כי לא אשר יראה האדם הוא האמת כי ישי לא חשב שיהיה ראוי למלוך בנו קטן ולזה לא הביאו הביתה להעבירו לפני שמואל והוא אשר בחרו השם לבד ולזה אמר אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, השבעה עשר הוא להודיע שהוא ראוי למי שימלוך שיהיה תארו נאות לאדנות כדי שיחזו עיני כל איש ביופיו ויהיה מפני זה נכבד בעיניהם יאהבוהו ויכנעו לעבודתו ואילו היה מאוס בעיניהם ימאסוהו ולא ייראו ממנו ותפסד הכונה אשר בעבורה היתה המלוכה ולזה ספר בשאול שכבר היה משכמו ומעלה גבוה מכל העם וספר בדוד שכבר היה אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי ולזה היה תארו נאות לאדנות, השמנה עשר הוא להודיע הרושם הנפלא שיקח האדם בההפך ענינו אל שיהיה מלך כ''ש בהמשחו על יד נביא הלא תראה כי שאול תכף שנמשח למלך נהפך לאיש אחר וכן הענין בדוד שכבר ספר ואמר ותצלח רוח ה' אל דוד מהיום ההוא ומעלה וזה דבר ראוי לפי שרשי התורה כי פעלות המלך מסודרות באופן מה מהש''י ולזה אמר שלמה פלגי מים לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפוץ יטנו כי אין מן הראוי שיהיה בבחיר' המלך להשחית עמו אם ירצה כי גבוה מעל גבוה שומר, התשעה עשר הוא להודיע איך עמקו מחשבות השם שסבב בהבאתו רוח רעה על שאול שיתקרב דוד למלכות והיה זה סבה להביא עליו המלוכה בקלות מצד מה שראו ישראל טוב הצלחת דוד במלחמות ובכל עניניו ולזה היה הוא המוציא והמביא את ישראל גם בהיות שאול מלך, העשרים הוא להודיע כי מברכת האיש המושגת מהשם יתברך אדניו כי רצון האיש המשרת ותשוקתו הוא שיתברך אדניו ומזה הצד תבא הברכה לאדון מצד המשרת ולזה ספר בענין שאול כשהיתה רוח אלהים רעה מבעתתו כי דוד הוא מושגח מהש''י ולזה יתכן שבסבתו תסור מעל שאול זאת הרעה ולזה ספרו מענין דוד עם היותו יודע לנגן שהוא איש מצליח והש''י עמו, העשרים ואחד הוא להודיע שאין ראוי לבא לפני המלכים והסגנים בידים ריקניות ולזה ספר ששלח ישי לשאול ביד דוד בנו חמור לחם ונאד יין וגדי עזים ולזה צותה התורה לפרסם לאנשים ממשלת השם עליהם שבבואם לראות פניו לא יבאו בידים ריקניות אמר יתברך לא יראו את פני ה' ריקם, העשרים ושנים הוא להודיע שהשולח מנחה אל המלכים אין ראוי שיבזבז בה מאד מממונו למען תהיה מנחה ראויה אל המלך אבל יספיק שתהיה המנחה מאד ראויה ביחס אל הנותן ולזה ספר ענין זאת המנחה שהיתה קטנת השיעור ביחס אל המלך וכן תמצא ביעקב ששלח ביד בניו למצרים לאדני הארץ מנחה מעוטה אך היתה מהמשובחים שבמינים ואם היה בזה תועלת אחר גם כן כמו שבארנו שם בבאורנו לדברי התורה, העשרים ושלשה הוא להודיע שאין ראוי לאדם שיסמך על כחו וגבורתו כי לא בכח יגבר איש אך מה' מצעדי הנצוח כוננו הלא תראה כי גלית הפלשתי עם רוב גבורתו וחוזק כלי מלחמתו נפל בעזר השם ביד דוד שהיה נער ובזולת כלי מלחמה, העשרים וארבעה הוא להודיע עוצם אבירות לב דוד וקנאתו לה' על דבר גלית ואיך שם נפשו ככפו לנקום את נקמת ה' כי זאת התכונה ראוי שתהיה לשלם, העשרים וחמשה הוא להודיע כי הבוטח בה' ישוגב ולזה תמצא כי כששמע שאול עוצם בטחון דוד בה' בטח שינצח דוד הפלשתי ולזה אמר לו שאול לך וה' יהיה עמך, העשרים וששה הוא להודיע שעם הבטחון בש''י ראוי לעשות מה שאפשר שיגיע בו התכלית המכוון ביותר שלם שאפשר ולזה תמצא שהשתדל שאול שילבש דוד כלי המלחמה באופן ראוי להלחם עמו וגם דוד הסכים בזה עד שראה כי לא יועילו לו כי לא נסה ללכת באלה וההשתמשות באותם הכלים יצטרך להרגל ולזה לקח דוד מה שנסה ללכת בו עם שיתכן לו בו יותר להכות את גלית מרחוק עם שכבר שם בה' מבטחו שיהיה לו לעזר בהכאת גלית, העשרים ושבעה הוא להודיע כי להמון קצת השפעה אלהית בידיעת העתידות וזה אמנם יהיה במה שיסכימו בו רבים מהדברים העתידים ולזה תמצא שכבר התפעל שאול זה האופן מההפעלות מדברי הנשים שהיו אומרות באלו השירים שיורה מה שכבר תהיה לדוד המלוכה והוא אמרם הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו ולזה לא הוכיחן שאול על זה המאמר אבל היה שונא את דוד ואורב לו להפילו בדרך שלא יעשוק המלוכה ממנו ומזרעו והנה זאת המדרגה מההודעה יקראו רז''ל בת קול ואחשוב שהיא חלק מה מהקסם השלם ומהיותר צודק ממנו וזה יתבאר עם קצת עיון ממה שבארנו בשני ממלחמות ה' מענין הקסם, העשרים ושמנה הוא להודיע כי אשר יאהב ה' יוכיח כי הוא הנאהב והנשמר הלא תראה איך היה מצליח דוד בכל עניניו ואיך שמרהו הש''י מכל מה שחשב להפילו בו שאול מהרע לא הועילו לשאול בתחבולותיו, העשרים ותשעה הוא להודיע כי עצת ה' היא תקום עד שכל מה שיעשהו האדם לחלוק עליה יהיה כלי להגעתה ולזה תמצא שכמעט כל מה שעשה שאול כנגד דוד היה כלי אל שתהיה לדוד המלוכה בקלות יותר כי מה ששמהו לשר אלף יוצא ובא לפני העם היה סבה אל שאהבו אותו מאד כל ישראל ויהודה בראותם טוב הצלחתו וזה היה סבה אל שהגיע אל דוד המלוכה בקלות במעט סבה אחרי מות איש בושת בן שאול כמו שנתבאר שם ואין ספק במה שחשב להפילו ביד פלשתים כי כבר נתברר ממנו טוב הצלחתו של דוד על אויביו והנה מה שהרג שאול נוב עיר הכהנים בעבור דוד היה גם כן סבה להוסיף שמירה לדוד כי זה היה סבה שבא אביתר הכהן לדוד עם האורים והתומים והיה דוד נשאל בה' בכל מעשיו ולשאול לא היה דרך אל שיהיה נשאל בה' וכן מה שהוכרח דוד לברוח מפני שאול ולבא בארץ פלשתים כי מפני זה נשתלשל הענין שהיה לדוד צקלג והיו נלחמים תמיד דוד ואנשיו עם אויבי ה' והיה דוד שולח מהשלל לישראל והנה המלחמות ההם היו כלי להגיע לדוד המלוכה כי אז נתברר לישראל טוב הצלחתו עד שבמתי מעט נצח רבים ושאול וזרעו נפלו ביד פלשתים עד היות יד כל ישראל עמו וכן מה שנתן מיכל בתו לדוד לאשה להפילו ביד פלשתים היה כלי אל מה שנשמר דוד מנפול ביד שאול כמו שנתבאר בזה הספור, וראוי לכל אדם להתנהג במדת הענוה והשפלות הלא תראה כי דוד היה משפיל עצמו מאד ואומר שאינו ראוי לקחת בת מלך ואע''פ שכבר היתה לו מן הדין מפני הכותו את גלית והנה טען תחלה מפני שפלות מדרגתו ושפלות משפחתו ואחר זה טען מצד היותו עני ולא יוכל לתת מוהר ומתן לבת המלך לפי הראוי לה, השלשים הוא להודיע שאין ראוי לאדם שיהיה מסרב מאד במה שיבקשו ממנו הגדולים ולזה תמצא כי דוד היה מסרב תחלה לקחת את בת המלך מצד מה שזכר שהוא בלתי ראוי לה וכאשר ראה שעם כל זה היה חפץ המלך שיתחתן בו נתרצה להתחתן בו והראה לשאול טוב הצלחתו עד כי הביא לו מאתים ערלות פלשתים תחת מאה ששאל כדי שיתרצה בו שאול יותר השלשים ואחד הוא להודיע שראוי למי שיבקש תכלית מה שלא יקצר בהגעתו בכל הסבות אשר ישלם בהם התכלית ההוא ביותר שלם שבפנים ולזה תמצא שלא הספיק במיכל מאמר שהורידה דוד בעד החלון כדי שימלט מיד אביה בשיברח כי אולי יצוה המלך וירדפוהו וישיגוהו אבל חברה אל זה סבות אחרות והם שכבר שמה התרפים אל המטה וכביר העזים מראשותיו כדי שבבא עבדי שאול אליה תוכל לומר להם כי חולה הוא ויניחוהו זמן מה או אולי יתפייס שאול בזה ולא ישתדל עוד להרגו כי אז יראה כי אזלת יד ואולי ה' יגפנו או אולי יתחרט שאול על החמה הזאת ויניחהו ובין כך ובין כך יהיה פנאי לדוד לברוח ולהרחיק מהמקום ההוא בדרך שלא יפול ביד שאול וינצל ולזאת הסבה גם כן תמצא שלא הספיק ליהונתן במה שרצה לגלות לדוד אם דעת אביו להמיתו אלא אם לא שיתחקה עמו הענין ואחר כך יגלהו לדוד כי אולי לא ימצא דרך שיוכל לדבר בסוף עם דוד להודיע אליו תשובת אביו לו ולזה תמצא כי בפעם הראשונה יעץ יהונתן לדוד שיסתר בשדה אחד וישתדל יהונתן לדבר עם אביו בשדה ההוא בעצמו מענין דוד לבקש מלפניו כי לא ימיתהו בדרך שיוכל דוד לשמוע הדברים ההם ואם לא יוכל לדבר עמו במקום שישמע דוד דבריהם יקל ליהונתן ללכת במקום שנסתר בו דוד להסך את רגליו ואז יודיע לדוד כל כונת אביו ובפעם שנית לא הספיק ליהונתן זה כי ראה שאם היה אמת מה שספר לו דוד לא יוכל יהונתן לבטוח שלא יהרוג שאול כשיבטיח אותו שלא יהרגהו כי כבר הבטיחו על זה הענין תחלה ולזה התחכם יהונתן למצוא דרך יוכל בה להודיע לדוד כונת אביו מה היא ולזה עשה התחבולה מענין יריית החצים אשר יתבאר לנערו אם יצטרך דוד לברוח ולמלט את נפשו אם לא כי אולי לא ימצא דרך יוכל להודיע לדוד כונת שאול אביו מה היא ולזה עשה התחבולה מענין לבא אל דוד לדבר עמו מזה הענין ולזאת הסבה גם כן תמצא שהעלים דוד היותו בורח גם מאחימלך הכהן ואע''פ ששאל לו באלהים אם יצליח דרכו כי אולי אם יגלה לו זה יהיה סבה שיפול דוד ביד המלך ולזאת הסבה לא לקח דוד עמו אחד מאנשיו בברחו, השלשים ושנים והוא במצות והוא שאע''פ שכל מצוה נדחית מפני פקוח נפש הנה אם לא היה מפני הדחות המצוה סבה בעצמותה להציל העובר עליה מן הסכנה אף על פי שתהיה סבה לה במקרה אין ראוי לדחותה בזה האופן ולזה לא התיר אחימלך לדוד ולנעריו לאכול לחם קדש בטומאה כמו שבארנו במה שקדם, השלשים ושלשה הוא להודיע כי ראוי לאדם שיעשה כל התחבולות שאפשר להציל עצמו ולזה תמצא שהתהולל דוד ביד עבדי אכיש מלך גת והוריד רירו על זקנו כדי שיחשבו שכבר נשתגע ולא יחשדוהו כמרגל גם לא ישתדלו לתפשו מפני היותו שר וגדול בישראל כי יחשבו בראותם שגעונותיו שלסכלותו נטרד ממעלתו ולזה היה סבה אל שיציל דוד נפשו מיד אכיש מלך גת ועבדיו, השלשים וארבעה הוא לבאר שכבר נתקיים ייעוד הש''י לבית עלי בהריגת נוב עיר הכהנים עם שזה היה כלי שסרה הכהונה הגדולה מבית עלי כי לא נשאר מזרעו כי אם אביתר ובו סרה הכהונה מבית עלי ונתנה לצדוק כמו שנתבאר בספר מלכים ולזה לא מצאנו שנענש שאול בהריגת נוב עיר הכהנים אעפ''י שלא היתה שם סבה תביא להרגם בזה האופן כי גם אחימלך לא חטא כנגד שאול כמו שספר לו כ''ש שלא חטאו לו כל בית אביו שהרג עמו ולזה תמצא שלא נזכר זה החטא עם החטאים שזכר שחטא בהם שאול כי ה' הסיתהו בו לקיים ייעודו, השלשים וחמשה הוא להודיע עוצם קנאת דוד בעושי החמס עד שעם היותו ירא מאד מפני שאול התעורר להציל יושבי קעילה מיד שוסיהם כי זאת התכונה ראוי שתהיה לשלם ולמנהיג, השלשים וששה הוא להודיע עוצם השגחת השם באהוביו וזה שכאשר היה שאול ואנשיו עוטרים אל דוד ואל אנשיו לתפשם תכף סבב השם שהוכרח שאול לסור מעל דוד למלט הארץ מיד פלשתים ואחר זה כאשר ירדפו שאול סבב הש''י שנפל ביד דוד בדרך שהיה דוד יכול להזיק לו וזה היה בהיותו שאול במערה ואחרי כן בהיותו שוכב ישן במעגל השלשים ושבעה הוא להודיע שראוי לאדם שלא יהיה דוחק את השעה אבל ימתין העת הראוי ולזה תמצא שאעפ''י שכבר נפל שאול ביד דוד והיה רודפו לא הסכים דוד להרגו אבל קוה שאיש אחר ינקום נקמתו ממנו או הש''י או יבא יומו למות וימלוך דוד, השלשים ושמנה הוא להודיע שראוי למי שהוא חושק תכלית מה שלא ישתדל בהגעתו במה שאפשר שיקרה לו ממנו נזק ולזה תמצא כי דוד אעפ''י שהיה מותר לו להרוג שאול כי כבר היה רודפו והיה זה כלי אל שתהיה המלוכה לדוד לא הסכים בהריגתו פן יהיה זה מביא האנשים להקל בהריגת המלכים ויביא זה להגיע נזק לדוד או לזרעו כי כבר משחו הש''י למלך על ישראל על יד שמואל נביאו ולזאת הסבה הרג דוד האיש העמלקי באמרו שכבר הרג שאול והרג הורג איש בשת בן שאול, השלשים ותשעה הוא להודיע שאין ראוי שיתנהג האדם במדת הכילות והכלביות ר''ל ההדמות לתמונת הכלב שלא יניח שאר הכלבים להשאר בבית אשר הוא בו פן ימעיטו מזונו הלא תראה מה שקרה לנבל מעוצם הכילות שהיו לו אשר כמעט היה סבה לאסוף נפשו ונפש ביתו לולי היתה חכמת אביגיל, הארבעים הוא להודיע שראוי למי שיפחד מיד שתקיף ממנו לפייסו ברבוי הדורון כמו שעשה יעקב לפייס עשו וכן עשתה אביגיל לפייס דוד כי הפליגה מאד בזה הדורון מפני ידיעתה חוזק הכעס שהיה ראוי שיהיה לדוד על דבר בעלה כי הוא שלם לו רעה תחת טובה וחרפו וגדפו מאד ולזה אמרה אכפרה פניו במנחה הגדולה הזאת ואחר כן אבקש ממנו זה דרך תחנה ובקשה, הארבעים ואחד הוא להודיע שמי שירצה לפייס מי שתקיף ממנו לעת כעסו חזק ראוי לו שיתחיל דבריו בדרך מן הפיוס שיתרצה הכועס להטות אזניו אל דבריו ושיסדר דבריו באופן מן החכמה שתשלם לו ההצלה מהרע שחשב לעשות לו הכועס עליו ולזה התחילה אביגיל דבריה בזה האופן שהיא אמרה שבה העון הזה כדי שיתפייס דוד קצת פיוס בהודאתה זאת שהודת שחטאה לו כי מודה ועוזב ירוחם ואחר כן בארה לו שאין ראוי שיתפעל כל זה ההפעלות מאיש פחות כנבל אם הטית דברים כנגדו כי רוע תכונת לבו ופחיתותו סבבו זה והנה היה בזה המאמר מהפיוס לדוד מה שלא יעלם ואחר זה התנצלה לדוד ובארה לו שלא היה לה אשם בזה ונשבעה בשם יתברך כדי שיאמין לדבריה יותר והנה היה מהחכמה עוד בדבריה אלא שהיא לא רצתה להראות לדוד שתירא ממנו שישחית נבל וביתו אבל הניחה הענין דרך הנחה שהשם יתברך שמר דוד מעשות זה החטא רוצה לומר שיבא בדמים לשפך דם חנם ולהראות שהוא סומך על גבורתו בדרך שתושיע ידו לו לפי מחשבתו כי זה על האמת חטא עצום ונכלל עוד מהפיוס בדבריה אשר זכרה מרדפי דוד דרך כלל שהש''י יקלע נפשם בכף הקלע ונפש דוד תהיה צרורה בצרור החיים עם הש''י לפי שלא תמצא הרעה מימיו וכאילו הזהירה בזה עוד דוד שלא יאבד ממנו המלוכה שנתן לו הש''י מפני חטא כזה כמו שעשה שאול שהסיר ממגו המלוכה מפני החטאים שחטא כמו שנזכר במה שקדם ולהראות עוד שהיא לא היתה יראה מדוד שיעשה זה הרע שאלה ממנו שיזכר לה זה החסד שעשתה לו בעת שייטיב ה' לו והיתה לו המלוכה כי אז תהיה לאל ידו לשלם לה גמול כעל כל אשר גמלתהו ולזה נתן דוד תודה לש''י אשר שלחה לפניו למנעו מזה החטא וברך טוב טעמה כי כבר סדרה דבריה בתכלית השלמות כמו שבארנו, הארבעים ושנים הוא להודיע שאין ראוי לאדם שיסמך על הנס אף על פי שרואה תמיד עיני אלהיו בו לשמרו אבל ראוי שירחק מן הסכנה לפי מה שאפשר ולזה ספר שברח דוד בארץ פלשתים מפני ראותו שאי אפשר שתשלם לו השמירה בארץ ישראל בזולת סכנה כי תמיד היה שאול רודפו. הארבעים ושלשה הוא להודיע עוצם אהבת דוד עמו כי גם בעת שברח מארץ ישראל והיה בארץ פלשתים היה נלחם מלחמות ה' בשונאי ישראל והיה מכלה אותם לא יחיה איש מהם והיה מחכמת דוד שעשה הענין באופן שחשב אכיש כי דוד היה רודף ישראל והורגם ובזה בטח בו יותר לחשבו כי הבאש הכאיש בעמו ישראל ולזאת הסבה השתדל דוד שלא ישב את אכיש בעיר המלוכה, הארבעים וארבעה הוא בדעות והוא להודיע כי הודעת העתידות תגיע לאדם מצד ההשגחה האלהית ולזה ספר שלחטא שאול לא ענהו ה' אפי' על יד אחד מבני הנביאים וכל שכן שלא ענהו בחלומות הצודקים ולא באורים כי אף על פי הנודע שהיו שם אורים ותומים הנה לא היה שם כהן ראוי שיהיו נשאלים באורים ותומים כי כבר המית שאול השלמים מהכהנים אשר היתה להם הכהונה הגדולה בהרגו נוב עיר הכהנים ולא היה שם כהן גדול כל שכן שלא היה שם כהן גדול שרוח הקדש שורה עליו שיתכן שיהיו נשאלים באורים ותומים ולזאת הסבה תמצא שלחטא יהונתן בעברו על שבועת אביו לא ענה השם יתברך אל שאול בהיותו נשאל באורים ותומים ושאול הרגיש אז כי החטא גרם לו שלא יענהו ה' ולזה חקר על פי הגורל במה היתה החטאת הזאת היום ומזה המקום התבאר שהוא אפשר שיעלים השם יתברך מהנביא קצת העתידות מצד האנשים אשר יקחו תועלת בהודעה ההיא הארבעים וחמשה הוא להודיע איך שלם השם יתברך לשאול את גמולו הוא הרג נוב עיר הכהנים ובא עת שהרגיש במה שנפקד ממנו בהריגתם עד שהוכרח לנטות אחר הדברים הפחותים והם האובות אחר שכבר הרחיקם ובערם מן הארץ למען תגיע לו איזו הודעה בענין המלחמה, הארבעים וששה הוא להודיע שאין דאוי שיתחבר האדם עם הרשעים הלא תראה כי בהתחבר דוד עם פלשתים למלחמה פרץ השם יתברך מעשיו והיה זה סבה אל שנשרפה צקלג ונשבו הנשים והטף אשר בה והנה להשגחה על דוד סבב השם יתברך שלא הסכימו סרני פלשתים שילך אתם דוד במלחמה כי יראו פן יעשה תחבולה להפילם ביד שאול למען יתרצה בזה אל אדניו והיה זה סבה אל שהציל דוד כל אשר לקח עמלק ממנו ולקח מהם שלל רב והנה היה בזה הישרה אל שתגיע המלוכה לדוד בראות ישראל הצלחתו כמו שזכרנו במה שקדם, הארבעים ושבעה הוא להודיע שראוי לאדם שישלח לחמו על פני המים להטיב לדלים הרעבים כי בזה מקנין התכונה הטובה בענין החמלה מה שלא יעלם עם שכבר יקרה שיגיע לנותן מהמקבל גמול טוב על זה הלא תראה כי דוד בחמלתו על האיש המצרי שמצאוהו בדרך רעב וצמא האכילהו והשקהו ונתן לו פלח דבלה ושני צמוקים והיה זה סבה אל שהורהו מקום הגדוד שפשטו על צקלג והיה זה סבה אל שהציל דוד כל אשר לקחו עמלק, הארבעים ושמנה הוא להודיע שלא היה ראוי שיבטח האדם על מי שלא היה מעמו הלא תראה כי הנער המצרי שהיה עבד לאיש עמלקי היה נקל בעיניו להפיל אדניו ביד דוד אחר שנשבע לו דוד שלא יסגירנו ביד אדניו ולזאת הסבה גם כן לא הסכימו סרני פלשתים לבטוח בדוד, הארבעים ותשעה הוא להודיע שלא היה ראוי לאדם שיהיה אכזרי למשרתיו ועבדיו לעזוב אותם כשיחלו אבל ראוי שישתדל ברפואתם ובשמירתם כחזקת היד הלא תראה מה שקרה לזה האיש העמלקי בעבור עזבו הנער המצרי בחלותו, החמשים הוא להודיע כי בתחבולות יעשו להם החכמים מלחמה ולזה השתדל דוד לבא אל הגדוד תכף בעמדם בטח עד שנפלו בידם כלם זולתי מתי מעט שרכבו על הגמלים וינוסו, החמשים ואחד הוא להודיע למושל למשוך לב העם אליו בדרך שיאהבהו וגם בעת שיחטאו לו יראה להם שאין בלבו עליהם דבר כי בזה יקח הנפשות וימשכם לעבודתו הלא תראה כי דוד הקדים לשאול בשלום מאתים האנשים אשר פגרו מעבור את נחל הבשור להראות להם שאין בלבו עליהם דבר ואף על פי שלא הסכימו ללכת עמו להלחם עם הגדוד אשר השחית צקלג ולא די לו בזה אבל הסכים גם כן שיקחו מן השלל חלקם ולזאת הסבה גם כן שלח דוד מהשלל לזקני יהודה עם שכבר נתפרסם להם בזה טוב הצלחתו והיתה בזה הישרה נפלאה להגיע המלוכה לדוד, החמשים ושנים הוא להודיע איך הפליג הש''י אשר לו נתכנו עלילות להמציא הסכות שיגיעו דוד אל שתהיה לו המלוכה בקלות כמו שגזרה חכמתו ורצונו כי אם היה נהרג שאול לבדו הנה לחוזק אהבת דוד אל יהונתן לא היה יכול להסכים בעצמו לעשוק הממלכה ממנו ולזה מת יהונתן עמו וכבר נפלו גם כן עמו קצת ישראל להראות להם אי זה הבדל יש בין דוד לשאול כי שאול עם היות מלך נפל הוא ועמו ביד פלשתים ודוד נצח במתי מעט עם רב כי זה ממה שיישיר ישראל אל שיתנו לדוד המלוכה, החמשים ושלשה הוא להודיע שאין ראוי לאדם שישמח בנפול אויביו אבל ראוי שיהיה חרד בנפילת שר וגדול ויזכרו כי כבר יתכן שיקרה לו כך ולזה תמצא שקרע דוד את בגדיו ויספוד ויבכה וצם עד הערב על שאול תחלה להיותו היותר נכבד ואחר זה על יהונתן ואחר עם ה' שהם בית ישראל ויקונן על שאול ועל יהונתן קינה נפלאה החמשים וארבעה הוא להודיע שראוי לאדם שילמד דעת ממה שיכשיל זולתו ולזה תמצא כי מפני שראה דוד שנפלו שאול ובניו על יד המורים אמר ללמד את בני יהודה קשת כי הוא כלי נפלא מאד בענין המלחמה : (רלב"ג)

 מלבי"ם  איך. מסיים בקינתו, כי לפעמים יפלו גבורים וישארו גבורים אחרים תחתם, שאז הגם שנפלו גבורים לא אבדו כלי מלחמה שלהם כי ישתמש בהם הגבור רעהו הבא תחתיו, אבל פה איך נפלו גבורים בכלל כי לא נשאר עד אחד, ועל ידי כן אבדו כלי מלחמה, כי אין מי שישתמש בם:(מלבי"ם)



שמואל ב פרק-ב

{א}  וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיהוָה לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה בְּאַחַת עָרֵי יְהוּדָה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו עֲלֵה וַיֹּאמֶר דָּוִד אָנָה אֶעֱלֶה וַיֹּאמֶר חֶבְרֹנָה:

 מצודת ציון  אנה. לאוזה מקום, כמו (דברים א כח) : אנה אנחנו עולים : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ויהי אחרי כן וישאל דוד בה' לאמר וגו' עד וידבר דוד לה' את דברי השירה הזאת. זכר שאחרי כן שאל דוד בה' אם יעלה באחת ערי יהודה ובאתהו התשובה בסוף שיעלה לחברון ושם משחוהו בית יהודה למלך עליהם וכבר אמר דוד לאנשי יבש גלעד שישיב להם גמול טוב תחת החסד אשר גמלו לאדניהם לשאול להשתדל לקחת גויתו וגוית בניו מחומת בית שן וקברו אותם וזרזם שיחזקו ידיהם ויהיו לבני חיל למה שיצום דוד מהמלחמות : (רלב"ג)

 מלבי"ם  וישאל דוד אחר שספר עד הנה כי דוד לא החזיק מלכות בחזקה כעבד מורד באדוניו לא בתחלתו כי נמשח על פי נביא, ולא בחיי שאול שהיה נכנע לפניו כעבד נאמן, ולא ברדפו אותו כי נפל אויבו שני פעמים בידו ולא שלח ידו במשיח ה', ולא גם אחרי מותו כי הרג את המבשר מיתתו וספד גם קונן עליו, יספר כי גם עתה לא היה בדעתו לשוב ולבקש עטרה, וחשב אולי יגיע המלכות לבן שאול, ואולי לא הגיע עדיין הזמן שימלוך, ואז הלא יהיה בסכנה בשובו לארץ, ולא עשה דבר עד נמלך באלהים, ושאל אם ישוב ולאיזה מקום ישוב, ולא סמך על עצתו ושכלו, כי זה היה מעלת דוד נגד שאול, שהשליך על ה' יהבו:(מלבי"ם)


{ב}  וַיַּעַל שָׁם דָּוִד וְגַם שְׁתֵּי נָשָׁיו אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵלִית וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי:

 מלבי"ם  (ב-ג) השאלות: מה החדוש שלקח נשיו, ולמה לא התישבו אנשיו בחברון עצמה?:

ויעל סיפר כי אחר שהגיעהו דבר ה' לא פחד מאומה ולקח עמו תיכף את נשיו, מה שלא היה עושה זה אם היה עוד איזה ספק ופחד בלבו:(מלבי"ם)


{ג}  וַאֲנָשָׁיו אֲשֶׁר עִמּוֹ הֶעֱלָה דָוִד אִישׁ וּבֵיתוֹ וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֵי חֶבְרוֹן:

 מצודת דוד  בערי חברון. בהערים הסמוכים לחברון. (ד) אנשי וגו' אשר קברו. הוא הפוך, וכמו אשר אנשי יבש גלעד קברו את שאול : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  וכן את אנשיו שהיו עמו לא העלה עמו בדרך גדוד שיעטרוהו סביב כאילו דעתו להיות מוקף מאנשי חיל לעת הצורך, רק הושיבם בערי חברון רצה לומר בערים הסמוכים לחברון הושיבם מפוזרים, באופן שהוא נשאר בחברון לבדו כי בטח באלהי מעוזו:(מלבי"ם)


{ד}  וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי יְהוּדָה וַיִּמְשְׁחוּ שָׁם אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל בֵּית יְהוּדָה וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר אַנְשֵׁי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר קָבְרוּ אֶת שָׁאוּל: (ס)

 מלבי"ם  (ד-ז) השאלות: למה מספר מה ששלח לאנשי יביש גלעד ואין בזה דבר רשום, ולשון גם אני אעשה אתכם הטובה הזאת מה ירמוז במלת זאת, ולמה אמר שיתחזקו ושבני יהודה משחוהו?:

ויבואו והנה נתקיים דבר ה', כי אנשי יהודה משחו אותו למלך, כי מלכות הכללי לא היה עדיין זמנו כי היה ראוי לצאת שני מלכים מבנימין כמ''ש ומלכים מחלציך יצאו כדברי חכמינו זכרונם לברכה. ויספר עוד, כי בצדקו לא נהג כיתר שרים המולכים תחת אדוניהם שדרכם להרוג כל אוהבי מלכם ולמחות כל זכר למו למען תתקיים מלכותם (בשגם שהרגיש שלא נמשח רק מיהודה לא מישראל: נהפוך הוא כי אז הגידו לו שאנשי יביש גלעד הם קברו את שאול ומסרו נפשם לקחת גוייתו מחומת בית שן (בזכרם החסד שעשה להם בתחלת מלכותו נגד נחש העמוני) וזה סימן שהם אוהבי שאול וביתו גם אחר מותו, בכ''ז לא קצף עליהם כי שלח לברכם:(מלבי"ם)


{ה}  וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל אַנְשֵׁי יָבֵישׁ גִּלְעָד וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם בְּרֻכִים אַתֶּם לַיהוָה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַחֶסֶד הַזֶּה עִם אֲדֹנֵיכֶם עִם שָׁאוּל וַתִּקְבְּרוּ אֹתוֹ:

 מלבי"ם  עם אדוניכם שזה היה מחויב, א. מצד היותו אדוניכם, ב. מצד היותו שאול בחיר ה': (מלבי"ם)


{ו}  וְעַתָּה יַעַשׂ יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד וֶאֱמֶת וְגַם אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה אִתְּכֶם הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַדָּבָר הַזֶּה:

 מצודת דוד  הטובה הזאת. גמול הטובה הזאת : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ואמת. ענינו כמו חסד, וכן (לקמן טו כ) : והשב וגו' חסד ואמת : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ועתה יעש ה' אחר שבמדה שאדם מודד מודדים לו, בודאי יעש ה' עמכם חסד נגד החסד שעשיתם, ואחר שה' משלם שכר הטוב יעשה עמכם אמת. וגם אנכי וכו' הודיעם בל יפחדו על הסכנה שיגיעם על זה בקל מן הפלשתים, כי גם אנכי מוכן לעשות אתכם הטובה הזאת אשר בעבורו עשיתם את הדבר הזה, רצה לומר אחר שהדבר שעשו למסור נפשם על קבורת שאול נמשך על ידי הטובה שעשה שאול עמהם להצילם מנחש העמוני, כן גם הוא יעשה עמהם הטובה להצילם מאויביהם אם יהיו בסכנה עבור דבר זה:(מלבי"ם)


{ז}  וְעַתָּה תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם וִהְיוּ לִבְנֵי חַיִל כִּי מֵת אֲדֹנֵיכֶם שָׁאוּל וְגַם אֹתִי מָשְׁחוּ בֵית יְהוּדָה לְמֶלֶךְ עֲלֵיהֶם: (פ)

 מצודת דוד  תחזקנה ידיכם. רצה לומר : התחזקו בעצמם והיו לבני חיל ללחום מלחמתכם : כי מת אדוניכם שאול. שהיה לכם מאז לעזר ללחום בעבורכם : גם אותי משחו. כאומר לא נופל אנכי ממנו, ואהיה גם אני לכם לעזר : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ועתה רצה לומר עתה כי מת אדוניכם שאול ואין מי שילחם בעדכם צריכים אתם להתחזק בעצמכם, ובכ''ז בל תתיאשו לחשוב שאין מגן בעדכם, כי גם אותי משחו בית יהודה ואהיה לכם למשגב בצר:(מלבי"ם)


{ח}  וְאַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צָבָא אֲשֶׁר לְשָׁאוּל לָקַח אֶת אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל וַיַּעֲבִרֵהוּ מַחֲנָיִם:

 רש"י  לקח את איש בושת. מקרא היה דורש שעתידין שני מלכים לעמוד מבנימן, שאמר לו הקב"ה ליעקב (בראשית לה יב) ומלכים מחלציך יצאו, וכבר נולדו כל בניו חוץ מבנימן: (רש"י)

 מצודת דוד  ויעבירהו מחנים. שם היה מקום מוכשר להמליכו : (מצודת דוד)

 רלב"ג  והנה אבנר בן נר המליך איש בושת על שאר השבטים זולתי שבט יהודה שהיו אחרי דוד : (רלב"ג)

 מלבי"ם  (ח-ט) ואבנר וכו' וימליכהו תחלה על הגלעד שבאמת אנשי יביש גלעד היו אוהבי שאול ואחר כך המליכו על האשורי וכו', עד שהמליכו על ישראל כולו:(מלבי"ם)


{ט}  וַיַּמְלִכֵהוּ אֶל הַגִּלְעָד וְאֶל הָאֲשׁוּרִי וְאֶל יִזְרְעֶאל וְעַל אֶפְרַיִם וְעַל בִּנְיָמִן וְעַל יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה: (פ)

 מצודת דוד  ועל ישראל כלה. רצה לומר : בתחילה המליכו על אלו המקומות שזכר אחת לאחת, עד שבאחרונה המליכו על כל ישראל, זולת יהודה : (מצודת דוד)


{י}  בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וּשְׁתַּיִם שָׁנִים מָלָךְ אַךְ בֵּית יְהוּדָה הָיוּ אַחֲרֵי דָוִד:

 מצודת דוד  על ישראל. רצה לומר : על כל ישראל, ומלך על כולם שתי שנים, וחמשת השנים וששת החדשים הקודמים, לא מלך עדיין על כל ישראל כי אם על המקומות שזכר למעלה, ועוד אחת לאחת על מה מהמקומות, וכל ימי משך מלכותו היה כחשבון שמלך דוד בחברון : (מצודת דוד)

 רלב"ג  והנה זכר כי בן ארבעים שנה היה איש בשת בן שאול במלכו ושתים שנה מלך והנה אם לא מלך כי אם שתי שנים יחוייב אחד משלשה דברים אם שימתין אבנר להמליכו אחרי מות שאול חמש שנים וחצי תכף מיתת שאול כדי שלא יחזיק דוד בכל ממלכות ישראל והענין השני הוא שימתינו ישראל להמליך דוד עליהם אחרי מות איש בושת חמש שנים וחצי וזה גם כן רחוק מאד בעיני עם שכבר מצאנו גם כן שכבר נתרצו ישראל להמליך דוד עליהם גם בחיי איש בושת ולזה לא יתכן שימתינו להמליכו אחרי איש בשת והענין השלישי הוא שיהיה קצת זה הזמן בין מיתת שאול ובין מלכות איש כשת ובין מלכות כל ישראל את דוד עליהם וזה ג''כ רחוק מפני הסבות הנזכרות בענינים הקודמים וידמה בעיני שאמרו ושתים שנה מלך הוא להעיר שמה שספר אחר זה מענין אבנר ויואב לא היה כי אם אחרי שמלך שתי שנים ולזה יהיה דבק אמרו ושתים שנה מלך לאמרו ויצא אבנר בן נר ועבדי איש בשת בן שאול וגו' והנה בשתי השנים הראשונים לא היתה מלחמה כלל בין דוד ובין זרע שאול וגם עתה לא היתה שם מלחמה זולתי מה שהעיר אבנר מענין המלחמה וזה לאות כי דוד לא הסכים לרדוף בית שאול וזרעו אך שמר לו השבועה שנשבע לו שלא ישמיד את שמו עם שכבר היה דוד מתעסק במה שהגיע לו מן ההצלחה ולא רצה למהר את הקץ להגיע לו במהירות המלוכה עד שרצה השם יתברך אשר לו נתכנו עלילות, והנה הקל אבנר בהריגת הנערים והיה גמולו מדה כנגד מדה והוא שכבר נפל בחרב בסוף הענין : (רלב"ג)

 מלבי"ם  השאלות: מ''ש שאיש בושת מלך שתים שנה, פליאה מאד, הלא תיכף אחרי מות שאול מלך איש בושת ואחרי מותו משחו כל ישראל את דוד ודוד מלך על בית יהודה שבע שנים ואם כן מלך איש בושת שבע שנים לא שתים:

ושתים שנה מלך, אך בית יהודה פי' הכתוב לדעתי, שתים שנה מלך מלכות כזה שאך בית יהודה היו אחרי דוד, ויתר העם היו תחת מלכותו, מלכות כזה לא מלך רק שתי שנים, כי באמת מלך שבע שנים (אחרי שתיכף במותו המליכו את דוד על כלל ישראל, ודוד מלך על יהודה שבע שנים, שאז מלך איש בושת על ישראל) רק בשתים שנים הראשונים היה מלך על כל ישראל ולא היה לדוד רק שבט יהודה לבדו ובחמש שנים האחרונים מעת שהתחילה המלחמה בין בית שאול ודוד שמאז היו בית שאול הולכים ודלים בכל עת (שמדי יום יום נפלו מישראל אל דוד אחד אחד כמבואר (בדה''א י''ב) כי לעת יום ביום יבואו אל דוד לעזרו וכו' ואלה מספרי ראשי החלוץ וכו' רצה לומר שאלה באו כסדרן בחמש שנים האחרונים זה אחר זה עד שבאו כל ישראל הנשארים במות איש בושת, שעל זה אמר שם וגם כל שארית ישראל לב אחד להמליך את דוד) מעת ההיא שהתחילה המלחמה ביניהם הגם שלדוד לא נחשב לו עדיין שהוא מלך ישראל רק שהוא מלך יהודה כי לא המליכוהו עדיין רוב ישראל (ולכן חשב שמלך שבע שנים על יהודה) בכל זאת מאז לא מלך איש בושת על כל ישראל, ולא נחשב לו גם כן רק שתי שנים:(מלבי"ם)


{יא}  וַיְהִי מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה דָוִד מֶלֶךְ בְּחֶבְרוֹן עַל בֵּית יְהוּדָה שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים: (ס) {יב}  וַיֵּצֵא אַבְנֵר בֶּן נֵר וְעַבְדֵי אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל מִמַּחֲנַיִם גִּבְעוֹנָה:

 מלבי"ם  ויצא עתה יספר הסבה שהתעוררו מלחמות ביניהם אחרי שתי שנים למלכות איש בושת שאז יצא אבנר לגבעון שהיה מבנימין:(מלבי"ם)


{יג}  וְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וְעַבְדֵי דָוִד יָצְאוּ וַיִּפְגְּשׁוּם עַל בְּרֵכַת גִּבְעוֹן יַחְדָּו וַיֵּשְׁבוּ אֵלֶּה עַל הַבְּרֵכָה מִזֶּה וְאֵלֶּה עַל הַבְּרֵכָה מִזֶּה:

 מצודת דוד  ויפגשום. פגעו אלו באלו, סמוך לברכת גבעון : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויפגשום. פגעו אלה באלה : ברכת. הוא מקום הבנוי באבנים ובסיד, ושם מתכנסים המים, וכן (ישעיהו לו ב) : הברכה העליונה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ויואב וכו' ויפגשום במקרה, וישבו שבת אחים גם יחד:(מלבי"ם)


{יד}  וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל יוֹאָב יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ וַיֹּאמֶר יוֹאָב יָקֻמוּ:

 מצודת דוד  וישחקו לפנינו. רצה לומר : יתגרו מלחמה אלה באלה דרך שחוק, לראות מי מהם יותר מלומד מלחמה : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  (יד-יז) השאלות: איך אמר יקומו הנערים וישחקו, וכי זה שחוק לשפוך דם ולגרות מדון ומלחמה ללא צורך, ולמה לא אמר ויעברו במספר שנים עשר מעבדי שאול כמ''ש ושנים עשר מעבדי דוד:

ויאמר אבנר היה המתחיל והגורם לזה, ותחלה היה דעתו רק לשחוק בלבד להראות כחם בהאבקם יחד:(מלבי"ם)


{טו}  וַיָּקֻמוּ וַיַּעַבְרוּ בְמִסְפָּר שְׁנֵים עָשָׂר לְבִנְיָמִן וּלְאִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל וּשְׁנֵים עָשָׂר מֵעַבְדֵי דָוִד:

 מצודת דוד  ויעברו. את ברכת המים, כי היו אלה מזה ואלה מזה : לבנימן. מבני בנימן, עבדי איש בושת : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ויקומו ויעברו שבני בנימין עברו אל בני יהודה באופן שהם התחילו בריב, והנה עברו שנים עשר נגד שנים עשר שבטים שהיו תחת פקודת מלכות איש בושת איש לשבט, וזה שכתוב במספר שנים עשר לבנימין ולאיש בושת שאיש בושת כולל תחתיו יתר השבטים שבנימין ראש לכולם, ולעומת זה הוכרח שיהיו גם כן י''ב מעבדי דוד:(מלבי"ם)


{טז}  וַיַּחֲזִקוּ אִישׁ בְּרֹאשׁ רֵעֵהוּ וְחַרְבּוֹ בְּצַד רֵעֵהוּ וַיִּפְּלוּ יַחְדָּו וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא חֶלְקַת הַצֻּרִים אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן:

 רש"י  חלקת הצורים. (תרגום:) אחסנת קטיליא, על שם החרבות, כמה דאת אמר (תהלים פט מד): אף תשיב צור חרבו: (רש"י)

 מצודת דוד  דעהו. הבא ללחום למולו : וחרבו. להכהו נפש : ויפלו יחדיו. כי הרגו זה את זה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויחזיקו. אחזו בכח : חלקת הצורים. רוצה לומר מישור שנלחמו בה בחדודי חרב, כי חלקת הוא ענין מישור, כמו (בראשית לג יט) : חלקת השדה, והצורים הוא ענץ חדוד, כמו (תהלים פט מד) : אף תשיב צור חרבו : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ויחזיקו תחלה לא היה דעתם ללחום בחרבות רק החזיקו איש בראש רעהו כדרך הנאבקים יחד, ומזה נצמח שתקעו כל אחד חרבו בצד רעהו עד שנפלו יחדיו, כפוטר מים ראשית מדון, ועל ידי כן, (מלבי"ם)


{יז}  וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה קָשָׁה עַד מְאֹד בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּנָּגֶף אַבְנֵר וְאַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד:

 מצודת דוד  ותהי המלחמה קשה. עם כי מתחילה קמו מתי מספר להלחם דרך שחוק, סוף הדבר היה אשר נלחמו כולם בחזקה : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ותהי המלחמה קשה שאחר שבאו לידי שפיכת דמים, ומן הנאבקים שנפלו כולם לא נתברר מי הנוצח, לכן נמשכה המלחמה עד שהיתה מלחמה קשה, וינגף אבנר שהיה המתחיל בקטטה:(מלבי"ם)


{יח}  וַיִּהְיוּ שָׁם שְׁלֹשָׁה בְּנֵי צְרוּיָה יוֹאָב וַאֲבִישַׁי וַעֲשָׂהאֵל וַעֲשָׂהאֵל קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה:

 מצודת ציון  הצבים. מלשון צב, בלשון רבים : (מצודת ציון)


{יט}  וַיִּרְדֹּף עֲשָׂהאֵל אַחֲרֵי אַבְנֵר וְלֹא נָטָה לָלֶכֶת עַל הַיָּמִין וְעַל הַשְּׂמֹאול מֵאַחֲרֵי אַבְנֵר:

 מצודת דוד  ולא נטה. לא נטה מאחרי אבנר ללכת וגו' : (מצודת דוד)

 רלב"ג  והנה היה רודף עשהאל אחר אבנר להרגו במלחמה כי הוא היה בראש והמנהיג לאיש בשת ובנפלו תגיע המלוכה לדוד בקלות וכבר אמר לו אבנר שיסור מאחריו ויטהו לו על יד ימינו או על שמאלו ויאחז אחד מהנערים ויקח לו את חליצתו כי היה קשה בעיני אבנר להמית את עשהאל ובראותו כי לא סר מרדוף אחריו הכהו אבנר באחרי החנית אל החומש והוא שכאשר הוכה האדם בו ימות בקלות והוא המקום שמרה וכבד תלויים בו כמו שפירשו רז''ל והנה היה בחנית ההוא חץ משני צדדיו כדי שיוכל להכות בו לפניו ולאחריו : (רלב"ג)

 מלבי"ם  וירדוף יקדים כי אבנר הרג לעשהאל בדין רודף, א. כי רדף אחריו, ב. שלא תאמר שלא כיון דוקא על אבנר רק כרודף במלחמה על כל מי שיפגוש, כי לא נטה וכו' אחרי אבנר: (מלבי"ם)


{כ}  וַיִּפֶן אַבְנֵר אַחֲרָיו וַיֹּאמֶר הַאַתָּה זֶה עֲשָׂהאֵל וַיֹּאמֶר אָנֹכִי: {כא}  וַיֹּאמֶר לוֹ אַבְנֵר נְטֵה לְךָ עַל יְמִינְךָ אוֹ עַל שְׂמֹאלֶךָ וֶאֱחֹז לְךָ אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וְקַח לְךָ אֶת חֲלִצָתוֹ וְלֹא אָבָה עֲשָׂהאֵל לָסוּר מֵאַחֲרָיו:

 מצודת דוד  נטה לך. כי הרודף אחר מי ושב מאחריו הנה לקלון יחשב ולזה אמר לו אבנר אם מפני הכבוד לא תרצה לשוב מאחרי, עשה זאת : נטה על ימינך וגו', להיות נראה שלא אחרי רדפת כי אם אחר נער אחר, ואחוז באמת אחד מן הנערים ולא תכנו נפש כי אם קח חליצתו, ויחשבו הכל כי אחריו רדפת והשגתו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  חלצתו. כן יקרא המלבוש, וכן (שופטים יד יט) : ויקח את חליצותם : ולא אבה. ולא רצה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  נטה, ג. אבנר הזהיר אותו, ויען שהוא לכלימה להגבור שישוב ריקם במלחמה, אמר לו נטה לך אל הצד ואחז לך אחד מן הנערים, עד שידומה כי אחריו רדפת לקחת חליצתו:(מלבי"ם)


{כב}  וַיֹּסֶף עוֹד אַבְנֵר לֵאמֹר אֶל עֲשָׂהאֵל סוּר לְךָ מֵאַחֲרָי לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה וְאֵיךְ אֶשָּׂא פָנַי אֶל יוֹאָב אָחִיךָ:

 מצודת דוד  ארצה. שתפול מת בארץ : ואיך אשא פני. להסתכל בו, כי הלא אבוש מפניו : (מצודת דוד)


{כג}  וַיְמָאֵן לָסוּר וַיַּכֵּהוּ אַבְנֵר בְּאַחֲרֵי הַחֲנִית אֶל הַחֹמֶשׁ וַתֵּצֵא הַחֲנִית מֵאַחֲרָיו וַיִּפָּל שָׁם וַיָּמָת (תחתו) תַּחְתָּיו וַיְהִי כָּל הַבָּא אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָפַל שָׁם עֲשָׂהאֵל וַיָּמֹת וַיַּעֲמֹדוּ:

 רש"י  אל החומש. כמו דופן חמישית, מקום שמרה וכבד תלויין שם (סנהדרין מט א). ויונתן תרגם: אל החומש, בסטר ירכיה: וימת תחתיו. (תרגום:) ומית באתריה: (רש"י)

 מצודת דוד  באחרי החנית. בהברזל המחודד אשר בו, העשוי לשקוע בארץ : אל החומש. אל צלע החמישית, שהוא על הלב. ורבותינו ז''ל אמרו (סנהדרין מט א) : מול מקום שכבד ומרה תלוין בו : מאחריו. כי חלפה גופו מעבר אל עבר : כל הבא. מאנשי דוד : ויעמודו. עמדו מתבהלים וחדלו מלרדוף : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  תחתיו. במקומו : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה דקר אותו בחנית ההוא עד שיצאה החנית מאחריו ויפול שם ומת במקומו או יהיה הרצון באמרו אל החומש כנגד הלב והוא מענין וחמושים עלו בני ישראל והרצון בו חמושים מכלי זין וכן הלב כלי זין האדם כי ממנו תולדת החום הטבעי שהוא שומר מציאות האדם שיעור הזמן שאפשר בו שיחיה : (רלב"ג)

 מלבי"ם  וימאן תחלה אמר לא אבה, כי הבלתי אובה הוא בלב, והממאן הוא בפה, ותחלה לא אבה בלבו, ועתה שא''ל למה אככה ארצה ירא בלבו ואבה בלבו לסור רק בפה אמר שממאן כי היה לו עתה לכלימה על שהפחידהו. ויכהו וכדין רודף הכהו כנ''ל, ולא היה יכול להצילו באחד מאיבריו כי הכהו באחורי החנית שאין מסוכן כל כך כמו אם היה מכהו עם הלהבת, רק שמצד שהיה מאחרי אבנר ולא ראה, קרה שהכהו אל החומש ושיצא החנית מאחריו כי היה קרוב עד לאבנר, ועל ידי זה ויפל וימת תחתיו ולא פרפר מן המקום ההוא:(מלבי"ם)


{כד}  וַיִּרְדְּפוּ יוֹאָב וַאֲבִישַׁי אַחֲרֵי אַבְנֵר וְהַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וְהֵמָּה בָּאוּ עַד גִּבְעַת אַמָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי גִיחַ דֶּרֶךְ מִדְבַּר גִּבְעוֹן:

 מצודת דוד  וירדפו. אבל יואב ואבישי רדפו עוד : דרך. רדפו דרך מדבר גבעון, ובאו לגבעת אמה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  באה. שקעה, כמו (בראשית כח יא) : כי בא השמש : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה היו רודפים יואב ואבישי אחיו אחרי אבנר שהרג עשהאל אחיהם והעריבה השמש ונתחזק אבנר עם בני בנימין שהתקבצו אליו והיה גם כן עמם במקום חזק כי היו על ראש גבעה אחת אז קרא אבנר אל יואב שיסורו מרדוף איש אחיו כי אם ינצחו או ינוצחו כבר תהיה מרה באחרונה כמו שנתבאר מענין מלחמת השבטים עם בנימין על דבר פילגש בגבעה וענהו יואב כי אבנר היה סבת המלחמה במה שאמר יקומו הנערים וישחקו לפנינו : (רלב"ג)

 מלבי"ם  וירדפו רצה לומר הגם שרבים עמדו על גווית ההרוג רדפו גואלי הדם אחרי (יואב) [אבנר]:(מלבי"ם)


{כה}  וַיִּתְקַבְּצוּ בְנֵי בִנְיָמִן אַחֲרֵי אַבְנֵר וַיִּהְיוּ לַאֲגֻדָּה אֶחָת וַיַּעַמְדוּ עַל רֹאשׁ גִּבְעָה אֶחָת:

 מצודת דוד  אחרי אבנר. להצילו מיואב ואבישי : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  לאגודה אחת. רוצה לומר לקבוצה אחת, כמו (עמוס ט ו) : ואגודתו על ארץ יסדה : גבעה. הר : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ויתקבצו אז הכינו בני בנימין את עצמם למלחמה, א. במה שהתקבצו לאגודה לא מפוזרים, ב. מצד שעמדו על הגבעה שמשם קל לנצח:(מלבי"ם)


{כו}  וַיִּקְרָא אַבְנֵר אֶל יוֹאָב וַיֹּאמֶר הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב הֲלוֹא יָדַעְתָּה כִּי מָרָה תִהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה וְעַד מָתַי לֹא תֹאמַר לָעָם לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי אֲחֵיהֶם:

 מצודת דוד  הלנצח. וכי לעולם תהרוג החרב מאתנו איש לאחיו : הלא ידעתה. והלא תשכיל לדעת שמרה תהיה באחרונה, שאמות אני או אתה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הלנצח. הלעולם : ועד מתי. עד איזה זמן : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  הלנצח אמר, א. הלא תכלית המלחמה היה לראות מי ינצח, ואחר שהשגת התכלית למה תלחם עוד, וכי זאת היא היה התכלית שתאכל חרב לנצח, ב. הלא במקום שישיגו על ידי המלחמה והשפיכות דמים איזה תכלית אז הגם שמה ששופכים דם הוא דבר מר, בכל זה בסוף ישיגו דבר מתוק שהוא התכלית שבעבורם לחמו, אבל להרוג ולאבד נפשות ללא תכלית מועיל, הלא מרה תהיה באחרונה לא תשיג באחרית המלחמה דבש ונופת להמתיק מר המות, ג. שאם יעשו כזאת במלחמת אויבים להשמיד ולהכרית לא כן במלחמת אחים, וזה שכתוב ועד מתי לא תאמר לעם לשוב מאחרי אחיהם: (מלבי"ם)


{כז}  וַיֹּאמֶר יוֹאָב חַי הָאֱלֹהִים כִּי לוּלֵא דִּבַּרְתָּ כִּי אָז מֵהַבֹּקֶר נַעֲלָה הָעָם אִישׁ מֵאַחֲרֵי אָחִיו:

 רש"י  לולא דברת. אם דברת כן, 'לולא' כמו 'לו'. ועוד יש לפותרו כמשמעו, לולא דברת מה שאמרת (לעיל פסוק יד): יקומו נא הנערים וישחקו: (רש"י)

 מצודת דוד  לולא דברת. אם לא דברת מתחילה : יקומו הנערים גו' : כי אז מהבוקר. מעת פגשנו היינו נפרדים אלה מאלה כל אחד לדרכו, כי לא היה מאז דעתי להלחם עמך : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  לולא. אם לא : נעלה. ענין סלוק, כמו (במדבר ט כא) : ונעלה הענן : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  השאלות: לפירוש המפרשים מלת לולא בלתי נכון פה:

ויאמר, השיב לו, הלא לא אני התחלתי בריב רק אתה ולולא דברת (יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו) הלא עוד מהבקר נעלה איש מעל אחיו שהיה כל איש הולך לדרכו ולא התחיל הריב כלל:(מלבי"ם)


{כח}  וַיִּתְקַע יוֹאָב בַּשּׁוֹפָר וַיַּעַמְדוּ כָּל הָעָם וְלֹא יִרְדְּפוּ עוֹד אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יָסְפוּ עוֹד לְהִלָּחֵם:

 מצודת דוד  ויתקע. לרמז שיעמדו ולא ירדפו עוד, ושמעו אליו ולא יספו עוד להלחם : (מצודת דוד)

 רלב"ג  והנה סבב יואב שעמדו העם ולא רדפו אחרי בני ישראל ולא יספו עוד להלחם אחר זה בזמן ההוא אך השתדלו כל אחת מהכתות לשוב לארצם בזריזות להמלט מהכת האחרת אם תרדוף אחריהם ולזה הלכו אבנר וסיעתו כל הלילה וכן הענין ביואב ואנשיו : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ולא ירדפו אחרי הבורחים המפוזרים ולא לחמו עם האגודה שעמדה נכונה למלחמה:(מלבי"ם)


{כט}  וְאַבְנֵר וַאֲנָשָׁיו הָלְכוּ בָּעֲרָבָה כֹּל הַלַּיְלָה הַהוּא וַיַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן וַיֵּלְכוּ כָּל הַבִּתְרוֹן וַיָּבֹאוּ מַחֲנָיִם:

 רש"י  הבתרון. שם מחוז: (רש"י)

 מצודת דוד  כל הלילה. כי פחד מיואב, שלא יפול עליו פתאום : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  בערבה. במישור : הבתרון. שם מחוז : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ואבנר בכ''ז נשמרו שתי הכתות בל ילינו בלילה כי אבנר הלך בערבה כל הלילה:(מלבי"ם)


{ל}  וְיוֹאָב שָׁב מֵאַחֲרֵי אַבְנֵר וַיִּקְבֹּץ אֶת כָּל הָעָם וַיִּפָּקְדוּ מֵעַבְדֵי דָוִד תִּשְׁעָה עָשָׂר אִישׁ וַעֲשָׂה אֵל:

 רש"י  תשעה עשר איש ועשהאל. והלא עשהאל בכלל עבדי דוד, ולמה יצא, שהיה שקול כנגד כולם, וכן (יהושע ב א): לכו ראו את הארץ ואת יריחו; וכן (מלכים-א יא א): והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות ואת בת פרעה: (רש"י)

 מצודת דוד  ועשהאל. לפי שהיה חשוב מכולם, לא כללו עמהם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויפקדו. נחסרו, כמו (שם לא מט) : ולא נפקד ממנו איש : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה היה מהצלחת דוד שלא מתו מאנשיו זולת עשרים ומאנשי אבנר מתו שלש מאות וששים איש וכן התמיד הענין כל ימי המשך המלחמה בין בית שאול ובין בית דוד שכבר היה דוד הולך וחזק ובית שאול הולכים ודלים : (רלב"ג)

 מלבי"ם  (ל-לא) ויואב וכו' ועבדי דוד (כשתוציא שנים עשר איש שהוכו בעת שהאבקו ואת עשהאל) הוכו מיהודה שבעה, ומבנימין שלש מאות וששים מתו חוץ מאשר נפצעו, והיה לפי זה אחד נגד חמשים, והוא נצחון מופלג לא נשמע כמוהו:(מלבי"ם)


{לא}  וְעַבְדֵי דָוִד הִכּוּ מִבִּנְיָמִן וּבְאַנְשֵׁי אַבְנֵר שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים אִישׁ מֵתוּ:

 מצודת דוד  מבנימין. וחוזר ומפרש ובמי מבנימין, באנשי אבנר : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מתו. כמו ומתו, ומוסב על הכו וגו', לומר הכו מבנימין וגו' ומתו : (מצודת ציון)


{לב}  וַיִּשְׂאוּ אֶת עֲשָׂהאֵל וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּקֶבֶר אָבִיו אֲשֶׁר בֵּית לָחֶם וַיֵּלְכוּ כָל הַלַּיְלָה יוֹאָב וַאֲנָשָׁיו וַיֵּאֹר לָהֶם בְּחֶבְרוֹן:

 מצודת דוד  וילכו כל הלילה. כי גם הוא פחד מאבנר, פן יהרגוהו להסיר מעליו הפחד שלא יגאל דם אחיו : ויאור. כשבאו אל חברון, האיר להם הבוקר : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  בית לחם. בבית לחם : ויאור. מלשון אור : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  וישאו גם הם לא לנו בלילה כנ''ל:(מלבי"ם)



שמואל ב פרק-ג

{א}  וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה אֲרֻכָּה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד וְדָוִד הֹלֵךְ וְחָזֵק וּבֵית שָׁאוּל הֹלְכִים וְדַלִּים: (ס)

 מצודת דוד  ארוכה. זמן ארוך : הולך וחזק. בכל עת התחזק יותר : ודלים. שפלים וחלשים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ודלים. חלושים, כמו (בראשית מא יט) : דלות ורעות : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ותהיה המלחמה מאז נשקה המלחמה ביניהם זמן ארוך שהם חמש שנים האחרונים שמלך איש בושת ומאז בית שאול הלכים ודלים היינו שרבים מישראל עזבו את איש בושת ודבקו במלכות בית דוד כמבואר בדה''א י''ב וכמ''ש למעלה (ב י) שמטעם זה לא חשב רק שתי שנים לאיש בושת:(מלבי"ם)


{ב}  (וילדו) וַיִּוָּלְדוּ לְדָוִד בָּנִים בְּחֶבְרוֹן וַיְהִי בְכוֹרוֹ אַמְנוֹן לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִת: {ג}  וּמִשְׁנֵהוּ כִלְאָב (לאביגל) לַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי וְהַשְּׁלִשִׁי אַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר:

 רש"י  ומשנהו כלאב. ובמקום אחר הוא קורא אותו ומשנהו דניאל, ולמה נקרא שמו כלאב, אמר רבי יצחק: שהיו ליצני הדור אומרים, מנבל היתה אביגיל מעוברת, נהפך קלסתרו ונדמה לאביו. ורבותינו אמרו (ברכות ד א): שהיה מכלים פני מפיבושת בהלכה: (רש"י)

 מצודת דוד  בן מעכה. יפת תואר היתה, ולקחה במלחמה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ומשנהו. מלשון שנים : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  כלאב ובדברי הימים (א' פרק ג') קורא אותו דניאל ויש בזה דרוש בברכות (דף ד') ובמדרש אמרו מפני שליצני הדור היו אומרים שהיה מנבל (צ''ע הלא ודאי המתין חדשי הבחנה) היה קלסתר פניו כאביו ונקרא כל אב. ולכן אמר פה אשת נבל הכרמלי ובד''ה (שם) אמר דניאל לאביגיל הכרמלית, כי פה יאמר שלכן נקרא כלאב מצד שהיתה תחלה אשת נבל:(מלבי"ם)


{ד}  וְהָרְבִיעִי אֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית וְהַחֲמִישִׁי שְׁפַטְיָה בֶן אֲבִיטָל: {ה}  וְהַשִּׁשִּׁי יִתְרְעָם לְעֶגְלָה אֵשֶׁת דָּוִד אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְדָוִד בְּחֶבְרוֹן: (פ)

 רש"י  לעגלה. זו מיכל, שהיתה חביבה עליו, וכן הוא אומר (שופטים יד יח): לולא חרשתם בעגלתי. והכתיב (לקמן ו כג): ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה, עד יום מותה לא היה לה מאותו מעשה ואילך, קודם אותו מעשה הוי לה: (רש"י)

 מצודת דוד  אשת דוד. חוזר על כולן, לומר : כל אחת היתה אשת דוד, ולא פילגש : (מצודת דוד)

 רלב"ג  לעגלה אשת דוד. אמרו ז''ל כי מפני זה אמר אשת דוד בזו לבד ולא באחרות כי היא היתה בלתי ראויה כי אם לדוד לפי שהיתה אשת שאול כמו שאמר ואתנה לך את בית אדניך ואת נשי אדניך בחיקך והנה אלמנתו של מלך אינה ראויה כי אם למלך וידמה גם כן כי הנשים אשר לקח בירושלם והפילגשים כמו שאמר אחר זה היו קצתם מבית שאול : (רלב"ג)

 מלבי"ם  לעגלה פי' חכמינו זכרונם לברכה (שוח''ט תהלים נט) שהיא מיכל ונקראת עגלה ע''ש החביבות כמו (שופטים י''ד י''ח) לולא חרשתם בעגלתי, ולכן אמר אשת דוד, וכן בד''ה (שם, ג') עגלה אשתו רצה לומר ראויה אליו מצד היותה בת מלך:(מלבי"ם)


{ו}  וַיְהִי בִּהְיוֹת הַמִּלְחָמָה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד וְאַבְנֵר הָיָה מִתְחַזֵּק בְּבֵית שָׁאוּל:

 רש"י  היה מתחזק. בכל כח על בית שאול להעמיד מלכותו: (רש"י)

 מצודת דוד  בבית שאול. להעמיד המלוכה ביד איש בושת בנו : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ויהי בהיות וכו' ואבנר היה מתחזק. רצה לומר שבשתי שנים הראשונים היתה המלכות מתיחסת לאיש בושת, אבל מעת החלה המלחמה ואיש בושת לא היה איש מלחמה מנעוריו (שכן מטעם זה לא נמצא עם שאול ובניו במלחמת פלשתים) ע''כ אבנר שר הצבא היה הלוחם והמולך והיה מתחזק בבית שאול הוא המנהיג את הבית והמלוכה (כמו שתראה איך העיז פניו נגד מלכו ולא היה מוראו עליו), ובעת ההיא, (מלבי"ם)


{ז}  וּלְשָׁאוּל פִּלֶגֶשׁ וּשְׁמָהּ רִצְפָּה בַת אַיָּה וַיֹּאמֶר אֶל אַבְנֵר מַדּוּעַ בָּאתָה אֶל פִּילֶגֶשׁ אָבִי:

 מצודת דוד  ויאמר. סתם ולא פירש מי האומר, ומעצמו יובן שהאומר היה איש בושת, שנאמר : אל פילגש אבי : מדוע באתה וכו'. כי אלמנותו של מלך אסורה להדיוט (סנהדרין יח א) : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  באתה. מלשון ביאה ובעילה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ולשאול פלגש שמן הדין פלגש המלך אסורה להדיוט כי אין משתמשים בשרביטו של מלך מטעם כבוד המלך, ואבנר לא חש לזה ובא על פלגש המלך כאילו גם אליו יאותו עניני המלכות בהיות הוא המשענת אל המלכות, וזה חרה לאיש בושת כי זה מרד במלוכה, ולכן רב אתו על זה:(מלבי"ם)


{ח}  וַיִּחַר לְאַבְנֵר מְאֹד עַל דִּבְרֵי אִישׁ בֹּשֶׁת וַיֹּאמֶר הֲרֹאשׁ כֶּלֶב אָנֹכִי אֲשֶׁר לִיהוּדָה הַיּוֹם אֶעֱשֶׂה חֶסֶד עִם בֵּית שָׁאוּל אָבִיךָ אֶל אֶחָיו וְאֶל מֵרֵעֵהוּ וְלֹא הִמְצִיתִךָ בְּיַד דָּוִד וַתִּפְקֹד עָלַי עֲוֹן הָאִשָּׁה הַיּוֹם:

 רש"י  הראש כלב אנכי אשר ליהודה. כלום אני חשוב אפילו כראש שומר הכלבים אשר לדוד, אך לפי הנקוד, שהטעם תחת 'הראש', ו'כלב אנכי' מוקף במקף, כך פירושו: הראש, וכי אחפוץ להיות ראש בביתך, טוב לי להיות כלב והדיוט בבית דוד, וכן תרגם יונתן: היום אעשה חסד. מעתה נאה לי לעשות חסד עם בית שאול ועם כל אוהביו, כאשר עשיתי עד הנה ולא המציתיך ביד דוד: (רש"י)

 מצודת דוד  הראש כלב וגו'. רצה לומר : מדוע בזיתני, וכי אינני שר וממונה על אנשי מלכותך וכי אני ראש וממונה על הכלבים במלכות יהודה אנשי מלחמתך אשר שנאת, כאומר לא יאות לבזות כי אם לשונא ושפל אנשים, ולא לאיש כמוני שאין בי אחת מהם : היום אעשה חסד. רצה לומר : האם מהיום ראוי לי שאעשה חסד וכו' : ולא המציתיך. רצה לומר : אחר שעד הנה לא המציתיך ביד דוד, ואתה גמלתני הרע כי תפקוד עלי עון הפילגש : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אחיו. קרוביו : מרעהו. אוהביו : המציתיך. ענין הזמנה ומסירה, כמו (ויקרא ט יג) : ואת העולה המציאו אליו : ותפקוד. ענין זכרון : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה סבב הש''י אשר לו נתכנו עלילות שנולדה קטטה בין אבנר ובין איש בושת והשתדל מפני זה אבנר להמליך דוד על כל ישראל כי מה' היתה לו המלוכה וראוי שלא יעלם ממנו כי לא נטמאה מיכל עם פלטי בן ליש שאם הדבר כן היתה אסורה לדוד ואולם מה שהזכיר הכתוב מבני מיכל הם מבני מרב אחותה ומיכל גדלה אותם ומפני שגדלה אותם נקראו בניה ולזה אמר שילדה אותם לעדריאל המחולתי שהיה בעלה של מירב : (רלב"ג)

 מלבי"ם  השאלות: לשון הראש כלב אנכי וכו' מוקשה, ולמה כפל מלת היום?:

הראש כלב רצה לומר שראוי למלך לשמור אף כבוד שריו הקטנים מצד שהם נאמנים אליו ועובדים אותו וכן ראוי שישים כבוד לשר צבא הגדול מצד עצמות מעלתו אף שיהיה שר צבא אויביו. וכ''ש לשר צבא של חילו שראוי שישמור כבודו מצד שני פנים, מצד גודל מעלתו, ומצד עבודתו, ואתה מבזני כאילו יש בי שני החסרונות, כאילו אני ראש הכלבים, רצה לומר ראש הפחותים. ולא של חילך רק של חיל אשר ליהודה, ולא זאת אלא כי עשית זאת שלא בחכמה, שהיה לך לנטור דבר זה בלב לעת אחר שלא תצטרך אלי ולא תירא ממני, ואיך היום שאתה צריך אלי, א. כי אעשה חסד עם בית שאול וכו', ב. שראוי שתירא ממני כי לא המציתיך ביד דוד שאתה בידי כחומר ביד היוצר ואיך תפקד עלי עון האשה היום שזה סכלות גדול:(מלבי"ם)


{ט}  כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאַבְנֵר וְכֹה יֹסִיף לוֹ כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לְדָוִד כִּי כֵן אֶעֱשֶׂה לּוֹ:

 מצודת דוד  כה יעשה. הוא ענין שבועה, וכהנה הרבה במקרא : כאשר נשבע ה'. להמליכו על כל ישראל : אעשה לו. לדוד, לסייעו על דבר המלוכה : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  כי כן אעשה לו. כולל. א. שרואה שזה סבה מאת ה' שימלוך דוד, ב. שרואה שהוא הושם מה' לאמצעי לגמור הדבר וכאילו נשבע ה' שאני כן אעשה לו, ועל זה בא מלת כי כפול:(מלבי"ם)


{י}  לְהַעֲבִיר הַמַּמְלָכָה מִבֵּית שָׁאוּל וּלְהָקִים אֶת כִּסֵּא דָוִד עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע:

 מצודת ציון  ולהקים. להעמיד : (מצודת ציון)


{יא}  וְלֹא יָכֹל עוֹד לְהָשִׁיב אֶת אַבְנֵר דָּבָר מִיִּרְאָתוֹ אֹתוֹ: (ס)

 מצודת דוד  ולא יכול. על איש בושת יאמר : (מצודת דוד)


{יב}  וַיִּשְׁלַח אַבְנֵר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד (תחתו) תַּחְתָּיו לֵאמֹר לְמִי אָרֶץ לֵאמֹר כָּרְתָה בְרִיתְךָ אִתִּי וְהִנֵּה יָדִי עִמָּךְ לְהָסֵב אֵלֶיךָ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל:

 רש"י  תחתיו לאמר. (תרגום:) מאתריה למימר מקיימנא במאן דעבד ארעא: למי ארץ. לשון שבועה, במי שהארץ שלו. דבר אחר: תחתיו, שמו הזכיר תחלה באגרת, ואחר כך הזכיר שם דוד, ולכך נענש, כתב: ממני אבנר שר צבא ישראל, לדוד מלך ישראל, שלום: למי ארץ. למי שהמלכות הגון לו, אני שולח לו לאמר: כרתה בריתך וגו': (רש"י)

 מצודת דוד  תחתיו לאמר. רצה לומר : שלח מלאכים ממקומו, שיאמרו בשבועה 'למי ארץ', רצה לומר : נשבעים אנו במי שהארץ שלו, כי לה' הארץ, ודבר השבועה היתה אשר בלב ידבר לאמר : כרתה ברית עמי, להיות לי לאוהב, ויהיה כח ידי עמך וכו' : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  תחתיו. במקומו : להסב. לסבב : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  השאלות: מהו תחתיו, ומהו לאמר למי ארץ?:

מלאכים תחתיו רצה לומר שהיו המלאכים מורשים מאתו שהם יעמדו תחתיו ובמקומו ותהיה ידם כידו, וזה לשני דברים, א. לאמר למי ארץ שהם יאמרו ויחרצו למי שייך הארץ, ומי המולך עליה, כי אחר שעל זה לחמו עד עתה, למי הארץ, ואבנר לחם מצד שאול, אם יודה כי הארץ לדוד והוא ימשול עליה פסקה המלחמה, שכך חק הלוחמים שאם השר צבא מוסר העיר או המדינה מעשיו קיימים, ב. לאמר כרתה בריתך אתי שהם יעמדו תחתיו לכרות ברית עם דוד, ובזה יתחייב להאסף אליו כל מלכות ישראל:(מלבי"ם)


{יג}  וַיֹּאמֶר טוֹב אֲנִי אֶכְרֹת אִתְּךָ בְּרִית אַךְ דָּבָר אֶחָד אָנֹכִי שֹׁאֵל מֵאִתְּךָ לֵאמֹר לֹא תִרְאֶה אֶת פָּנַי כִּי אִם לִפְנֵי הֱבִיאֲךָ אֵת מִיכַל בַּת שָׁאוּל בְּבֹאֲךָ לִרְאוֹת אֶת פָּנָי: (ס)

 רש"י  לפני הביאך. לפני ראותך פני, הביאך את מיכל: (רש"י)

 מצודת דוד  כי אם לפני. רצה לומר : רק קודם כל דבר, יהיה הביאך את מיכל וכו' בעת בואך אלי : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  השאלות: היה לו לומר לא תראה את פני כי אם אחר הביאך, ולמה רצה בזה עתה טוב שיקחה אחר שימלוך על כל ישראל?:

טוב וכו' אך דבר אחד וכו' באשר חשב דוד מחשבות מראש ועד סוף שלא ידמה כעבד מורד באדוניו שמשמיד בית אדוניו ומולך תחתיו בחזקה, רק כתופס מלכות על פי נביא ועל פי דין ובהסכמת ישראל וזקניהם, רצה שישיב לו את מיכל, שמצד זה הוא חתן המלך אשר לפניו, ויש לו זכות במלוכה גם מצד שאול, וגם רצה שלא יתראה שאבנר בא לפניו כשר המורד במלכו רק שהולך להוליך אליו את אשתו ברשות אדוניו שילך אתה הראש והנכבד בבית אביה וטרם יביאנה לפניו יראה פניו, וזה שכתוב כי אם לפני הביאך וכו' בבואך וכו' רצה לומר שיהיה הראיית פנים לפני ביאת מיכל (שתבוא אתך) לביתי:(מלבי"ם)


{יד}  וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל לֵאמֹר תְּנָה אֶת אִשְׁתִּי אֶת מִיכַל אֲשֶׁר אֵרַשְׂתִּי לִי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים:

 מצודת דוד  וישלח דוד. על כי היה עתה בטוח אשר אבנר ימלא את דברו : במאה ערלות. ולקדושין תחשב. או רצה לומר : הלא מאז שמתי עצמי בסכנה בעבורה, וכאומר שגם עתה יוסיף ידו להלחם בעבורה (אף שנתן מאתים ערלות, מכל מקום התנאי לא היה כי אם על מאה) : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ארשתי. מלשון ארוסה, וכן (דברים כ ז) : אשר ארש אשה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  השאלות: למה זכר מה שארשה במאה ערלות פלשתים?:

וישלח ועל פי זה שלח לאיש בושת שישיב לו את אשתו. ויען ששאול החליט שהיו קדושי טעות, כי קדשה במלוה ופרוטה ודעתו אמלוה, דייק דוד אשר ארשתי לי במאה ערלות פלשתים לא במלוה וקדושיה קדושין, וכבר בארנו למעלה (סי' כה) איך בא דוד עליה אחרי היתה לאיש עי''ש:(מלבי"ם)


{טו}  וַיִּשְׁלַח אִישׁ בֹּשֶׁת וַיִּקָּחֶהָ מֵעִם אִישׁ מֵעִם פַּלְטִיאֵל בֶּן (לוש) לָיִשׁ:

 רש"י  מעם איש. תרגם יונתן: מלות בעלה: (רש"י)

 מצודת דוד  מעם איש. וחוזר ומפרש שהוא פלטיאל, והוא פלטי האמור למעלה (שמואל א כה מד) : (מצודת דוד)


{טז}  וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ הָלוֹךְ וּבָכֹה אַחֲרֶיהָ עַד בַּחֻרִים וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְנֵר לֵךְ שׁוּב וַיָּשֹׁב:

 רש"י  הלוך ובכה. על מצוה ההולכת ממנו, שכל אותן השנים נעץ חרב בינו לבינה במטה, ולא נכשל בה: (רש"י)

 מצודת דוד  וילך. ללותה : (מצודת דוד)


{יז}  וּדְבַר אַבְנֵר הָיָה עִם זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר גַּם תְּמוֹל גַּם שִׁלְשֹׁם הֱיִיתֶם מְבַקְשִׁים אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם:

 רש"י  ודבר אבנר היה. קודם לכן: (רש"י)

 מצודת דוד  ודבר אבנר. רצה לומר : וכה היה דבר אבנר עם זקני ישראל, שאמר להם : הלא מאז הייתם אתם מבקשים את דוד שימלוך הוא, אך אני לבדי הייתי מתחזק בבית שאול : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  (יז-יח) גם תמול רצה לומר שהמלכת המלך תלוי בשני דברים, א. שיהיה מרוצה לעם, ועל זה אמר גם תמול וכו' הייתם מבקשים את דוד, ב. שיהיה נבחר מה', ועל זה אמר ועתה עשו כי ה' אמר: (מלבי"ם)


{יח}  וְעַתָּה עֲשׂוּ כִּי יְהוָה אָמַר אֶל דָּוִד לֵאמֹר בְּיַד דָּוִד עַבְדִּי הוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים וּמִיַּד כָּל אֹיְבֵיהֶם:

 רש"י  אמר אל דוד. על דוד, ואינו זז ממשמעות אל: (רש"י)

 מצודת דוד  ועתה עשו. רצה לומר : הואיל ובת שאול נשואה לו, גם הוא נחשב מבית שאול, לזאת עשו כאשר בקשתם מאז, כי ה' אמר וכו', ולזאת גם ידי עמו, וחפץ אני בו מבין כל בית שאול : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הושיע. כמו אושיע, ה''א במקום אל''ף, כמו (יחזקאל יא ז) : ואתכם הוציא, ומשפטו : אוציא : (מצודת ציון)


{יט}  וַיְדַבֵּר גַּם אַבְנֵר בְּאָזְנֵי בִנְיָמִין וַיֵּלֶךְ גַּם אַבְנֵר לְדַבֵּר בְּאָזְנֵי דָוִד בְּחֶבְרוֹן אֵת כָּל אֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינֵי יִשְׂרָאֵל וּבְעֵינֵי כָּל בֵּית בִּנְיָמִן:

 מצודת דוד  גם אבנר וגו'. כמו וידבר אבנר גם באזני בנימן, עם שהיו מבני שבטו של איש בושת : את כל אשר טוב. אשר ישר הדבר בעיני כולם, שימלוך הוא : (מצודת דוד)


{כ}  וַיָּבֹא אַבְנֵר אֶל דָּוִד חֶבְרוֹן וְאִתּוֹ עֶשְׂרִים אֲנָשִׁים וַיַּעַשׂ דָּוִד לְאַבְנֵר וְלַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ מִשְׁתֶּה:

 מצודת ציון  משתה. כל סעודה קרויה על שם המשתה, כמו (אסתר ז ח) : אל בית משתה היין : (מצודת ציון)


{כא}  וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל דָּוִד אָקוּמָה וְאֵלֵכָה וְאֶקְבְּצָה אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וְיִכְרְתוּ אִתְּךָ בְּרִית וּמָלַכְתָּ בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וַיְּשַׁלַּח דָּוִד אֶת אַבְנֵר וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם:

 מצודת דוד  ויכרתו. להיות לך לעבדים : בכל אשר וגו'. רצה לומר : תהיה שליט ומושל בכל דבד : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  תאוה. ענין חפץ ורצון : (מצודת ציון)


{כב}  וְהִנֵּה עַבְדֵי דָוִד וְיוֹאָב בָּא מֵהַגְּדוּד וְשָׁלָל רָב עִמָּם הֵבִיאוּ וְאַבְנֵר אֵינֶנּוּ עִם דָּוִד בְּחֶבְרוֹן כִּי שִׁלְּחוֹ וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם:

 רש"י  מהגדוד. פשטו בגדוד, לשלול על האויב: מבור הסרה. שם מקום. ורבותינו אמרו (סנהדרין מט א): בור וסירה גרמו לו לאבנר שיהרג, על שלא החזיק דברי דוד בצפחת המים אשר לקח מראשותיו של שאול, וגם על כנף המעיל של שאול אמר שמא אחד מן הסירים (קוצים) נאחז בו וקרעו: (רש"י)

 מצודת דוד  מהגדוד. אשר נלחם בהם : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  (כב-כג) השאלות: למה כפל והנה עבדי דוד ויואב בא, ויואב וכל הצבא באו?:

והנה עבדי דוד, נתן ג' סבות שערב לב יואב לעשות כזאת, א. שהביאו עמם שלל רב ונשאו רוחו לעשות את אשר יחפוץ, ב. שאבנר איננו עם דוד דאם לא כן היה דוד מוחה בידם, וגם שמזה שהלך אבנר לדרכו מצא אמתלא לטעון נגדו כמו שיתבאר:(מלבי"ם)


{כג}  וְיוֹאָב וְכָל הַצָּבָא אֲשֶׁר אִתּוֹ בָּאוּ וַיַּגִּדוּ לְיוֹאָב לֵאמֹר בָּא אַבְנֵר בֶּן נֵר אֶל הַמֶּלֶךְ וַיְשַׁלְּחֵהוּ וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם:

 מצודת דוד  וכל הצבא. ולא נפקד מהם איש, ובא לומר שבעבור זה ובעבור רוב השלל שהביא, מלאו לבו לסכל מעשה המלך, וכאשר יאמר : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ג. ויואב וכל הצבא באו שלא נפקד מהם איש וגם זה נתן תוקף ליואב לעשות כרצון לבו:(מלבי"ם)


{כד}  וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָה הִנֵּה בָא אַבְנֵר אֵלֶיךָ לָמָּה זֶּה שִׁלַּחְתּוֹ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ:

 מלבי"ם  (כד-כה) השאלות: מז''ש למה זה שלחתו וילך הלוך, שהוא שפת יתר, וכן מדוע לא טען יואב תחלה עת שלח אבנר מלאכיו, ואיך הוכיח שבא לרגל, ולמה כפל לפתותך לדעת מוצאך, לדעת כל אשר אתה עושה?:

מה עשית טענתו היה שאם היה באמת אבנר מורד במלכו והולך בלתי רצונו הלא היה מתירא לשוב לביתו כי בודאי יהרגהו המלך בשמעו כי כרת ברית עם אויבו והיה לו להשאר פה לחסות בצלך מחמת מלכו, וזה שכתוב למה זה שלחתו וילך הלוך ממה שהלך ושב מבואר שהלך מדעת מלכו ובא אליך כמרגל, ואם כן לא היה ראוי שתשלחהו:(מלבי"ם)


{כה}  יָדַעְתָּ אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר כִּי לְפַתֹּתְךָ בָּא וְלָדַעַת אֶת מוֹצָאֲךָ וְאֶת (מבואך) מוֹבָאֶךָ וְלָדַעַת אֵת כָּל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה:

 מצודת דוד  ידעת. הלא ידעת את אבנר אשר הוא שונא לך, ולא בא כי אם לפתותך אחר דעתו : ולדעת וגו'. ובכדי לדעת את כל מוצאך, רצה לומר : מה אתה עושה בעניני המלחמות, ומה אתה עושה בבית : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ידעת את אבנר כי בודאי בא על אחד מג' אופנים, א. כי לפתותך בא שתצא אליו ותפול ברשתו, ב. אם לא יעלה זאת בידו על כל פנים בא לדעת את מוצאך ואת מובאך, ושם יפול על מחניך וינצח אותך, ג. אם גם זאת לא יעלה בידו על כל פנים ירויח לדעת כל אשר אתה עושה, שגם על זה יתחכמו האויבים לתור את הנעשה בבית בעלי מלחמתם ואת סודותיהם:(מלבי"ם)


{כו}  וַיֵּצֵא יוֹאָב מֵעִם דָּוִד וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אַחֲרֵי אַבְנֵר וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ מִבּוֹר הַסִּרָה וְדָוִד לֹא יָדָע:

 מצודת דוד  וישלח. לקראו בשם המלך, כאלו שכח מה בדברו עמו : מבור הסרה. מן הבור העומד במקום הסירים, כי שם מצאוהו מלאכי יואב : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הסרה. מין קוצים, כמו (קהלת ז ו) : כקול הסירים : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ויצא וכו' וישלח מלאכים תיכף למען יחשבו ששלח בפקודת דוד, ולכן הודיע האמת כי ודוד לא ידע: (מלבי"ם)


{כז}  וַיָּשָׁב אַבְנֵר חֶבְרוֹן וַיַּטֵּהוּ יוֹאָב אֶל תּוֹךְ הַשַּׁעַר לְדַבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי וַיַּכֵּהוּ שָׁם הַחֹמֶשׁ וַיָּמָת בְּדַם עֲשָׂה אֵל אָחִיו:

 רש"י  אל תוך השער. לפני סנהדרין, להשפט על דם עשהאל אחיו: בשלי. בשגגה, שלא הבין אבנר שבלבו להרגו, וסרס המקרא, ויטהו יואב בשלי, אל תוך השער לדבר אתו: (רש"י)

 מצודת דוד  ויטהו. הטה אותו מן הדרך אל תוך חלל השער : בשלי. בדבר השכחה אשר שכח המלך לדבר עמו : ויכהו שם. בעת דברו עמו ולא היה נזהר, אז הכהו בתוך השער ההוא : החומש. אל דופן החמישית, מקום שכבד ומרה תלוין (סנהדרין מט א) : בדם עשהאל. בעבור ששפך דם עשהאל אחיו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  בשלי. ענין שגגה ושכחה, כמו (לקמן ו ז) : על השל, וכן (רות ב טז) : גם של תשלו : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה המית יואב את אבנר במרמה כי הביאו תוך השער לדבר אתו בשלוה ובבטחון והכהו אל החומש להנקם ממיתת עשאל אחיו : (רלב"ג)

 מלבי"ם  לדבר אתו בשלי (מלשון השמטה כמו (דברים כח, מ') כי ישל זיתך) אמר לו שדוד נשמט ממנו איזה דבר ששכח לדבר עמו, ושלחו להגיד לו הדבר הנשלה. וימת בדם עשהאל שרק זאת היה הסבה להריגתו לא איזה חשד ולטובת המלך:(מלבי"ם)


{כח}  וַיִּשְׁמַע דָּוִד מֵאַחֲרֵי כֵן וַיֹּאמֶר נָקִי אָנֹכִי וּמַמְלַכְתִּי מֵעִם יְהוָה עַד עוֹלָם מִדְּמֵי אַבְנֵר בֶּן נֵר:

 מצודת דוד  נקי אנכי. רצה לומר : לא מדעתי נעשתה, ואהיה נקי מהעונש, הן עונש בגוף, הן בדבר המלכות : (מצודת דוד)

 רלב"ג  והנה היה רע מאד בעיני דוד מה שעשה יואב ולזה קללו בזאת הקללה הנפלאת והוא שלא יכרת מבית יואב זב ומצורע ומחזיק בפלך מצד חולי הרגלים וחולשת הגוף כי אלו האנשים חשובים הם כמת כי אין פעולותיהם הטבעיות המסודרות מהנפש אשר תשימם חיים באופן ראוי ולזה המשיל המצורע למת באמרו אל נא תהי כמת וכן חסר לחם הוא חשוב כמת כי אין לו מה שיחיה הוא עצמו : (רלב"ג)

 מלבי"ם  וישמע דוד מאחרי כן שאם היה דוד שומע ששלח אחריו מלאכים היה ראוי להעלות על דעתו פן יהרגהו, ואם לא השכיל על זה היה צריך כפרה על כל פנים שהיה קצת גורם, אבל הוא לא שמע עד גמר המעשה ולכן אמר נקי אנכי מעם ה': (מלבי"ם)


{כט}  יָחֻלוּ עַל רֹאשׁ יוֹאָב וְאֶל כָּל בֵּית אָבִיו וְאַל יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר לָחֶם:

 רש"י  יחולו. ינוחו, יחולו דמי אבנר. על מקרא שלפניו הוא מוסב, שאמר 'נקי אני וממלכתי מדמי אבנר', יחולו דמיו על ראש יואב, 'דמי' הנזכרים במקרא שלפניו: ומחזיק בפלך. נשען על מקלו מחמת חולי הרגלים: (רש"י)

 מצודת דוד  יחולו. עונשי דמי אבנר יחולו על ראש יואב : אל כל וגו'. הואיל ובעצתם נעשתה : ואל יכרת. רצה לומר : לא יופסק להיות חדל : ומחזיק בפלך. אוחז במשענת, מחמת חולי הרגלים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  יחולו. יחנו וישכנו, כמו (ירמיהו ל כג) : על ראש רשעים יחול : זב. חולי שנוטף מאמתו כעין זרע : בפלך. ענין משענת ומטה, ודומה לו (משלי לא יט) : וכפיה תמכו פלך, והוא המטה שטוות בו הנשים : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע, אמרו חכמינו זכרונם לברכה (עדיות פ''ב מ''ט) כי בחמשה דברים האב זוכה לבניו מצד זכותו בנוי בחכמה בעושר בכח ובימים, ואמר כי יואב אבד זכותו, ותחת הכח אמר זב, ותחת הנוי מצורע, ותחת החכמה מחזיק בפלך, (שאין יודע להתפרנס רק ממטוה כנשים שאין חכמה לאשה אלא בפלך), ותחת האורך ימים נופל בחרב, ותחת העושר חסר לחם:(מלבי"ם)


{ל}  וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו הָרְגוּ לְאַבְנֵר עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת עֲשָׂהאֵל אֲחִיהֶם בְּגִבְעוֹן בַּמִּלְחָמָה: (פ)

 רש"י  הרגו לאבנר. כמו את אבנר, ודומה לו (ישעיהו לח יד): 'עשקה לי ערבני', עשקה אותי; וכן (במדבר יב יג): 'רפא נא לה', רפא אותה; וכמוהו (דברי הימים-ב יז ז): שלח לשריו לבן חיל לעובדיה וגו' ללמד בערי יהודה, ופתרונו, שלח את שריו את בן חיל: (רש"י)

 מצודת דוד  ואבישי. לפי שנכנס עם יואב לתוך השער להיות לו לעזר, מעלה עליו הכתוב כאלו גם הוא הרגו : במלחמה. כאלו יאמר : הנה לא כן עשו, כי אבנר הרג את עשהאל במלחמה, והם הרגו לאבנר בשלום : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  לאבנר. את אבנר, כמו (שמות כז ג) : לכל כליו, ומשפטו : את כל כליו : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  השאלות: דבר זה אין מקומו פה רק למעלה:

ויואב ואבישי אחיו מבאר מדוע קלל משפחת יואב, כי גם אבישי אחי יואב עזר להרצח הזה, ולא תאמר שהיה כפי הדין שהם גואלי דם עשהאל, זה אינו כי המיתו בגבעון במלחמה ששם היה רודף והיה יכול להרגו:(מלבי"ם)


{לא}  וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יוֹאָב וְאֶל כָּל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ קִרְעוּ בִגְדֵיכֶם וְחִגְרוּ שַׂקִּים וְסִפְדוּ לִפְנֵי אַבְנֵר וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד הֹלֵךְ אַחֲרֵי הַמִּטָּה:

 מצודת דוד  אל יואב. להיות גם הוא כדואג על מיתתו, ומתחרט על מה שהרגו : הולך. היה הולך אחר המטה, למען דעת הכל שלא נעשתה בעצתו : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  קרעו בגדיכם כדי שיתחרט על הרצח ושידעו שהרגו שלא כדין, והמלך דוד הלך אחר המטה אף על פי שהמלך אין יוצא אחר המטה היה זה כדי להסיר החשד שלא יחשבו שהיה בפקודתו, ובגמ' סנהדרין (דף כ) דנשים אחרי המטה ודוד היה יוצא מבין האנשים והולך בין הנשים לפייס את העם, רצה לומר כי עדיין היו יכולים לאמר שעושה זאת בערמה להעלים הדבר ובאמת היתה הריגתו בצוויו, אולם הליכתו בין הנשים לא יתכן רק בעת אבילות דלא אתי להרהורא כמ''ש התוס' שם (ד''ה נשים), ואם לא היה מתאבל באמת בלבו לא היה החסיד דוד הולך בין הנשים:(מלבי"ם)


{לב}  וַיִּקְבְּרוּ אֶת אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן וַיִשָּׂא הַמֶּלֶךְ אֶת קוֹלוֹ וַיֵּבְךְּ אֶל קֶבֶר אַבְנֵר וַיִּבְכּוּ כָּל הָעָם: (פ)

 מצודת ציון  אל קבר. כמו על קבר : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה בכה דוד בכי גדול וקונן אל אבנר ולא טעם לחם כל היום ההוא לשתי סבות האחת לפי שהיה קשה בעיניו מאד הריגת אבנר שהיה שר וגדול בישראל עם היותו בברית עמו והסבה השנית כדי שיכירו ישראל כי לא היתה מהמלך להמית את אבנר כי היה זה ממה שירחיקם מאד להמליכו עליהם ר''ל בראותם כי המית שר וגדול כמהו : (רלב"ג)

 מלבי"ם  (לב-לד) השאלות: למה כפל ויבך אל קבר אבנר, ויקונן על אבנר, ומדוע הוסיפו לבכות, ומה ענין הקינה?:

אל קבר אבנר תחלה היה הבכי על הרצח שנעשה, שהארץ שנקבר בה הנרצח ונשפך הדם צריכה כפרה וזה היה ענין עגלה הערופה אל נחל איתן, כמ''ש (במדבר לה, לג) ולארץ לא יכופר כי אם בדם שופכו וזה הבכי על הענין הכולל:(מלבי"ם)


{לג}  וַיְקֹנֵן הַמֶּלֶךְ אֶל אַבְנֵר וַיֹּאמַר הַכְּמוֹת נָבָל יָמוּת אַבְנֵר:

 רש"י  הכמות נבל. הכמות רשע בחרב: (רש"י)

 מצודת דוד  הכמות נבל. וכי מה ראוי הוא שימות אבנר בחרב בזולת מלחמה, כמות איש נבל : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נבל. אדם פחות המעלה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ויקונן ואחר כך קונן המלך הקינה המיוחדת אל אבנר שאינו כאחד העם ועליו יבכו ביחוד מצד מעלתו וגודל החסרון שקרה להם במותו, ועל זה אמר הכמות נבל ימות אבנר, הלא היה שר וגדול ליהודים:(מלבי"ם)


{לד}  יָדֶךָ לֹא אֲסֻרוֹת וְרַגְלֶיךָ לֹא לִנְחֻשְׁתַּיִם הֻגָּשׁוּ כִּנְפוֹל לִפְנֵי בְנֵי עַוְלָה נָפָלְתָּ וַיֹּסִפוּ כָל הָעָם לִבְכּוֹת עָלָיו:

 רש"י  ידיך לא אסורות. היו ואיך נפל גבור כמותך לפני בני עולה: (רש"י)

 מצודת דוד  ידיך לא אסורות. היות רבות פעמים יקרה, יקחו בשבי שר וגדול ויאסרו ידיו ורגליו ויהרגוהו בסוף בחרב בזולת מלחמה, לזה אמר הלא ידיך לא היו אסורות וכו', כי לא נלקחת בשבי, ומדוע אם כן הרגוך בחרב בזולת מלחמה : כנפול וגו'. כאומר עם היות כי מעולם לא נעשתה כדבר הזה להמית שר וגדול בחרב זולת מלחמה, הנה לפעמים נעשתה על ידי בני עולה, וכמו כן נפלת גם אתה, כאשר יפול הנופל לפני בני עולה, כי גם בני צוריה לבני עולה יחשבו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אסורות. קשורות : לנחשתים. שלשלאות נחושת, אוסרים בהם רגלי השבוים : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ידיך רצה לומר הלא לא הרגוך על חטא במשפט שאז אוסרים ידי החוטא ורגליו בנחושתים עד יגמרו דינו והלא לא על חטא ולא במשפט הרגוך, רק לפני בני עולה נפלת שהרגוך בדרך צדיה ורצח וגם רמז שידיו לא היו אסורות מכבלי היצר מלעשות צדקה וחסד, ורגליו כנשרים קלו ולא היו כבולות מלעשות משפט ומישרים והוא נפל לכפרת הדור או שלא יראה בצרת הדור כדרך מיתת הצדיקים שזה רמוז במ''ש לפני בני עולה נפלת, ולכן ויוסיפו כל העם לבכות עליו ביחוד בשמעם גודל מעלתו:(מלבי"ם)


{לה}  וַיָּבֹא כָל הָעָם לְהַבְרוֹת אֶת דָּוִד לֶחֶם בְּעוֹד הַיּוֹם וַיִּשָּׁבַע דָּוִד לֵאמֹר כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יֹסִיף כִּי אִם לִפְנֵי בוֹא הַשֶּׁמֶשׁ אֶטְעַם לֶחֶם אוֹ כָל מְאוּמָה:

 רש"י  להברות. לשון סעודה: (רש"י)

 מצודת דוד  בעוד היום. כשהיה עוד יום : כה יעשה וגו'. הוא ענין שבועה, ורבים כמוהו ימצא במקרא : כי אם לפני וגו'. כאשר אם לפני בוא השמש אטעם לחם וכו', אז יחול השבועה להתקיים בי : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  להברות. להאכילו סעודה מועטת, כמו (לקמן יג ו) : ואברה מידה : מאומה. שום דבר : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  אם אטעם לחם כמ''ש שמתענים על הגדולים והוא החזיקו לגדול בתורה:(מלבי"ם)


{לו}  וְכָל הָעָם הִכִּירוּ וַיִּיטַב בְּעֵינֵיהֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ בְּעֵינֵי כָל הָעָם טוֹב:

 מצודת דוד  הכירו. שלא מדעת דוד נעשתה : ככל אשך עשה. הוטב בעיניהם כל אשר עשה, והם : ההליכה אחר המטה, והבכי, והקינה : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  (לו-לז) השאלות: מ''ש ככל אשר עשה המלך בעיני כל העם טוב, הוא שפת יתר אין בינה, ולמה כפל וכל העם הכירו, וידעו כל העם?:

(לו-לז) וכל העם הכירו רצה לומר יען שבכל זה עדיין היה מקום לאמר שדוד עשה כל זה בערמה שלא יקצפו ישראל עליו על שצוה להרגו לכן אמר שכל העם הכירו שלא היה בזה רמאות כי האמת ניכר והזיוף אי אפשר להעלימו מכלל העם, ככל אשר עשה המלך בעיני כל העם טוב, כי המעשה הנעשה בתום ובישרת לבב תמצא חן בעיני כל, לא כן הזיוף, והנה היה פה דברים שהיה ראוי שיערערו עליהם כמו מה שבזה כבוד המלוכה לצאת אחרי המטה ולקונן, ובכ''ז ככל אשר עשה היה טוב בעיני כולם וזה סימן שהיה מעשה אמת לא בלב ולב (גם ימליץ שאי אפשר שהיה זה זיוף לפייס את העם, כי ככל אשר עשה המלך תמיד היה טוב בעיני העם ולא היה דרכם לערער אחריו בשום פעם ובודאי גם אם היה הורגו בפקודתו, לא היה שום ערעור מצד העם ולא היה צריך לתחבולות לפייסם) ועל ידי כן וידעו כל העם ידיעה ברורה כי לא היתה מהמלך להמית את אבנר: (מלבי"ם)


{לז}  וַיֵּדְעוּ כָל הָעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא כִּי לֹא הָיְתָה מֵהַמֶּלֶךְ לְהָמִית אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר: (פ) {לח}  וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל עֲבָדָיו הֲלוֹא תֵדְעוּ כִּי שַׂר וְגָדוֹל נָפַל הַיּוֹם הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל:

 מצודת דוד  הלא תדעו. כי דוד חשב אשר עבדיו יתפלאו על גודל האבל, עם שלא הרג אותו, לזה אמר : הלא מעצמכם תדעו כי שר וגדול נפל וכו', ומהראוי אם כן להרבות האבל : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  (לח-לט) השאלות: מה רצה במ''ש הלא תדעו וכו', שכבר קונן עליו ומה רצה במאמר זה בכלל?:

הלא תדעו אמר להם הנה עתה תדעו ידיעה ברורה כי שר וגדול נפל היום הזה בישראל ותרגישו ההפסד הגדול שיגיע לכלל ישראל על ידי מיתתו, ובאר הדבר:(מלבי"ם)


{לט}  וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי יְשַׁלֵּם יְהוָה לְעֹשֵׂה הָרָעָה כְּרָעָתוֹ: (פ)

 רש"י  ואנכי היום רך. (תרגום:) ואנא יומא דין הדיוט ומרבי למלכא: (רש"י)

 מצודת דוד  ואנכי היום. רצה לומר : ואם תתמהו מה זה לא לקחתי נקם, הנה אנכי אף היום שנמשחתי למלך על כל ישראל ומלכותי בכל משלה, עם כל זה אני רך הלבב מול בני צרויה, כי המה קשים ממני ולא אוכל להתגרות עמהם, ולפי שמן הדין אין ליואב משפט מות, שלא היו שם עדים והתראה, אולם ניתן רשות למלך לענוש לצורך השעה ביכלתו המוחלט, ולזה שמט ידו ממנו, כי לא היה יכול להם, ומסר דינו לשמים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  רך. רצה לומר רך הלבב מלהתגרות עם מי : קשים. הוא חלוף הרך : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ואנכי היום רך, רצה לומר אף על פי שאני משוח למלך בכ''ז אנכי רך נגד הקשה ממני שהם בני צרויה שאיני יכול לעשות בהם משפט כראוי לרוצחים, ואם היה אבנר חי כבר היה מחזק ידי והייתי יכול לעמוד בפני בני עולה, ומזה תדעו כי אבדנו הרבה במיתתו, שלא נשאר איש כמוהו יחזיק ידי נגד בני צרויה שהם ישארו שרי הצבא בהכרח, ולא אוכל לעשות בהם משפט, (שהגם שלא יכול לדונם בסנהדרין שלא היה שם התראה היה יכול להמיתם ממשפט המלך) ואחר שאי אפשר לעשות משפט בארץ ישלם ה' לעושה הרעה כרעתו נשאר הדבר אל דינא רבא דין שמים, (וכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה דהא דאסור למסור דין לשמים הני מילי בדאית ליה דינא בארעא):(מלבי"ם)



שמואל ב פרק-ד

{א}  וַיִּשְׁמַע בֶּן שָׁאוּל כִּי מֵת אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן וַיִּרְפּוּ יָדָיו וְכָל יִשְׂרָאֵל נִבְהָלוּ:

 מצודת דוד  בן שאול. לפי כשמת אבנר, לא נשאר מי להתחזק עמו במלכותו, ועוד לא נשאר בו כח מלכות רק מצד היותו בן שאול המלך, לזה לא הזכירו בשמו : נבהלו. היות ידעו שלבב אבנר היתה שלם עם דוד, וחששו שעם כל זה נהרג בעצתו, ופחדו לנפשם שלא ינקום בכולם, ובעבור זה לא המליכוהו עד שנהרג איש בושת ועשה דוד שפטים בההורגים, ובזה ידעו למפרע שהיה דוד נקי מדמי אבנר, ואז באו כולם להמליכו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וירפו. מלשון רפיון, והוא ענין יאוש : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  וישמע סיפר הרושם שנעשה במיתת אבנר, שלא נשאר עוד איש יתחזק במלכות שאול, כי בן שאול עצמו רפו ידיו, וכן ההמון בכלל נבהלו, וכן לא נשאר איש יעמוד במקום אבנר להצביא את העם, כי, (מלבי"ם)


{ב}  וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים שָׂרֵי גְדוּדִים הָיוּ בֶן שָׁאוּל שֵׁם הָאֶחָד בַּעֲנָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִי רֵכָב בְּנֵי רִמּוֹן הַבְּאֶרֹתִי מִבְּנֵי בִנְיָמִן כִּי גַּם בְּאֵרוֹת תֵּחָשֵׁב עַל בִּנְיָמִן:

 רש"י  היו בן שאול. היו לבן שאול, כמו (שמואל-א יג ח): למועד אשר שמואל, אשר לשמואל: (רש"י)

 מצודת דוד  שרי גדודים. שרים על אנשי החיל היו לבן שאול : כי גם בארות וגו'. אולי עמדה מחוץ לגבולם, ולא היה ידוע לכל אשר היא מבנימין : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  בן שאול. כמו לבן שאול, ותחסר הלמ''ד : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  שני אנשים שרי גדודים היו (תחלה) לבן שאול והם היו מבני בנימין שהוא משבטו של שאול וגם עליהם לא יכול להשען עתה, כי, (מלבי"ם)


{ג}  וַיִּבְרְחוּ הַבְּאֵרֹתִים גִּתָּיְמָה וַיִּהְיוּ שָׁם גָּרִים עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (ס)

 רש"י  ויברחו הבארתים. כשמת שאול, שעזבו בני ישראל הערים שסביבות פלשתים, כמו שאמור למעלה, אז ברחו הבארותים: (רש"י)

 מצודת דוד  ויברחו. ברחו מאז, ולא הוזכר למה : עד היום הזה. אשר הרגו לאיש בושת, כי אז נהרגו גם הם בידי דוד, כמה שכתוב בענין : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ויברחו הבארותים גתימה שעל ידי מעשה (שיסופר בפסוק ו) ברחו מארץ ישראל ושם נשארו עד היום הזה (שהרגו את איש בושת), וכן לא נשאר איש מבני שאול ויוצאי חלציו יתמוך שבט ויחזיק את המלכות. כי:(מלבי"ם)


{ד}  וְלִיהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל בֵּן נְכֵה רַגְלָיִם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים הָיָה בְּבֹא שְׁמֻעַת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן מִיִּזְרְעֶאל וַתִּשָּׂאֵהוּ אֹמַנְתּוֹ וַתָּנֹס וַיְהִי בְּחָפְזָהּ לָנוּס וַיִּפֹּל וַיִּפָּסֵחַ וּשְׁמוֹ מְפִיבֹשֶׁת:

 רש"י  וליהונתן בן שאול. מונה והולך איך נשבת מלכות מבית שאול, הוא ובניו נהרגו, וזה הנשאר, הרגוהו על משכבו, ובנו של יהונתן נפל ויפסח: נכה רגלים. שבור רגלים: (רש"י)

 מצודת דוד  מיזרעאל. אשר נהרגו בהמלחמה ההוא : ותנס. מפחד פלשתים שלא יבואו אל בית המלך לשלול שלל : ויפל. הבן ההוא נפל מידה, ונעשה אז פסח (וכתבו כאן, לומר שכוונת הבארתים היה בהריגת איש בושת, בכדי להמליך את דוד, היות כי לא נשאר מי מזרע שאול להמליכו אחריו, כי חשבו שמפיבשת לא הגון למלוכה, על כי הוא פסח ברגליו) : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נכה רגלים. שבור רגלים, כמו (מלכים ב כג כט) : פרעה נכה : אמנתו. המגדלת אותו, כמו (אסתר ב ז) : ויהי אומן את הדסה : ותנוס. וברחה : בחפזה. ענין מהירות, כמו (שמואל א כג כו) : ויהי דוד נחפז ללכת : ויפסח. נעשה חגר : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ליהונתן בן שאול בן נכה רגלים וכו', שזה האחד נשאר והיה פסח עד שלא יכול להיות מעוז ומחסה למלכות שאול, ובהיות עתה בית שאול על האופן הזה מהחולשה באפס עצור ועזוב:(מלבי"ם)


{ה}  וַיֵּלְכוּ בְּנֵי רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי רֵכָב וּבַעֲנָה וַיָּבֹאוּ כְּחֹם הַיּוֹם אֶל בֵּית אִישׁ בֹּשֶׁת וְהוּא שֹׁכֵב אֵת מִשְׁכַּב הַצָּהֳרָיִם:

 מצודת דוד  וילכו. שבו מגת, והתנכרו והלכו לבית איש בושת : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  כחם היום. כאשר נתחמם השמש, והוא בחצות היום : הצהרים. עת התחזק מאור היום, והוא מלשון (בראשית ו טז) : צוהר תעשה לתיבה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה אחר זה קשרו שני שרי גדודים אשר לבן שאול על איש בשת והרגוהו בביתו על משככו בהיותו שוכב משכב הצהרים ונכנסו עם אנשים לוקחי חטים שבאו בתוך הבית, ונשאו את ראשו לדוד למצוא חן בעיניו והוא נקם את נקמת איש בשת מהם וצוה להרגם ולקצץ ידיהם ורגליהם ותלו אותם על הברכה בחברון ויקבור את ראש איש בשת בקבר אבנר בחברון : (רלב"ג)

 מלבי"ם  וילכו בני רמון הבארותי ויבואו כחם היום אל בית איש בושת, לא נשמרו כלל ולא הלכו בלילה רק בעצם היום, בידעם הזמן שאז שוכב משכב הצהרים כי היו לפנים מבני ביתו:(מלבי"ם)


{ו}  וְהֵנָּה בָּאוּ עַד תּוֹךְ הַבַּיִת לֹקְחֵי חִטִּים וַיַּכֻּהוּ אֶל הַחֹמֶשׁ וְרֵכָב וּבַעֲנָה אָחִיו נִמְלָטוּ:

 רש"י  והנה באו עד תוך הבית. עם תגרים לוקחי חטים: (רש"י)

 מצודת דוד  והנה באו. חזר לספר איך באו ולא הרגישו בהם, ואמר : שבאו תוך הבית ועשו עצמם כלוקחי חטים מאת איש בושת, ואמר שהכוהו בדופן החמישית מול הכבד והמרה, ונמלטו משם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  והנה. כמו והמה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  והנה באו פסוק זה הוא מאמר מוסגר, רצה לומר והם כבר עשו רצח כזה שבעבורו ברחו אז מן הארץ לגת, כי עוד בהיותם שרי גדודים באו עד תוך הבית של לקחי חטים (בית המיוחד לסוחרי חטים) ויכוהו (את בעל הבית) אל החומש, וזה היה הסבה שרכב ובענה נמלטו לגת (כמו שנזכר בפסוק ג):(מלבי"ם)


{ז}  וַיָּבֹאוּ הַבַּיִת וְהוּא שֹׁכֵב עַל מִטָּתוֹ בַּחֲדַר מִשְׁכָּבוֹ וַיַּכֻּהוּ וַיְמִתֻהוּ וַיָּסִירוּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּקְחוּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה כָּל הַלָּיְלָה:

 מצודת דוד  ויבאו הבית. עתה חזר לספר אופן ההכאה, ואמר : בתחלה המיתו אותו, ואחר זה כרתו ראשו : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ויבואו רצה לומר שני הרוצחים האלה שכבר עשו רצח כזה מקדם הן המה שהרגו את המלך גם כן באופן זה שבאו הבית והוא שוכב על מטתו (שכאשר חשבו שבעת הצהרים ישכב כן היה) ויכהו וימיתהו והנה כל זה מורה שהיה איש בושת בטוח לא פחד שיקום איש עליו דאם לא כן היה מעמיד שומרים ולא היו מניחים לאלה ליכנס עד חדר משכבו:(מלבי"ם)


{ח}  וַיָּבִאוּ אֶת רֹאשׁ אִישׁ בֹּשֶׁת אֶל דָּוִד חֶבְרוֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ הִנֵּה רֹאשׁ אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל אֹיִבְךָ אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ וַיִּתֵּן יְהוָה לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נְקָמוֹת הַיּוֹם הַזֶּה מִשָּׁאוּל וּמִזַּרְעוֹ: (ס)

 מצודת דוד  ויתן ה'. רוצה לומר : והנה נתן ה' וכו' : (מצודת דוד)


{ט}  וַיַּעַן דָּוִד אֶת רֵכָב וְאֶת בַּעֲנָה אָחִיו בְּנֵי רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי וַיֹּאמֶר לָהֶם חַי יְהוָה אֲשֶׁר פָּדָה אֶת נַפְשִׁי מִכָּל צָרָה: {י}  כִּי הַמַּגִּיד לִי לֵאמֹר הִנֵּה מֵת שָׁאוּל וְהוּא הָיָה כִמְבַשֵּׂר בְּעֵינָיו וָאֹחֲזָה בוֹ וָאֶהְרְגֵהוּ בְּצִקְלָג אֲשֶׁר לְתִתִּי לוֹ בְּשֹׂרָה:

 רש"י  לתתי לו בשורה. אשר דימה לשמחני, למען תתי לו שכר בשורתו: (רש"י)

 מצודת דוד  כי המגיד. מוסב על המקרא שלפניו שאמר חי ה' וגו', אשר אמת הדבר כי המגיד לי לאמר שמת שאול על ידו : כמבשר בעיניו. בעיני עצמו היה כמבשר לי טוב : ואחזה בו. כי מה שצוה לנערו להרגו, הרי הוא כאלו בעצמו הרגו : אשר לתתי. אשר חשב שאתן לו מתן בשורה : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  כי המגיד יש הבדל בין מגיד ובין מבשר, שהמגיד יגיד דבר שאין לחברו בו תועלת בידיעתו, ולפעמים דבר ששמע במקרה מפי אחרים, והמבשר יכוין להודיע דבר שיש לחברו בו תועלת ובא ברוב על בשורה טובה, ועל דבר שראה בעיניו, והנה מיתת שאול היה אצל דוד רק הגדה כי לא חשב להשיג מזה שום תועלת וכ''ש שלא היה אצלו בשורה טובה, אבל בעיניו היה כמבשר לו בשורה טובה, והנה לא אמר שהוא אמר שהמיתו כי באמת לא היה מאמין לו בזה כי חשב שאמר זה כדי שיתן לו שכר בשורה, וזה שכתוב אשר לתתי לו בשורה, ובזה לא האמין כי הוא גמר מיתתו, בשגם שאף לפי דבריו כבר היה שאול בן מות, ובכ''ז הרגתיו יען היה כמבשר בעיניו, ושמח על מיתתו:(מלבי"ם)


{יא}  אַף כִּי אֲנָשִׁים רְשָׁעִים הָרְגוּ אֶת אִישׁ צַדִּיק בְּבֵיתוֹ עַל מִשְׁכָּבוֹ וְעַתָּה הֲלוֹא אֲבַקֵּשׁ אֶת דָּמוֹ מִיֶּדְכֶם וּבִעַרְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ:

 מצודת דוד  אף כי. רצה לומר : וכל שכן שאהרוג אתכם, כי הרעותם לעשות יותר ממנו, כי ההורג את שאול, הנה במלחמה הרגו על פי שאלתו, וידע כי לא יחיה עוד אחר אשר היה כבר מוכה בחרב, ואף הפרשים הדביקוהו כמו שכתוב למעלה (א ט י) אבל אתם, הלא הרגתם אותו בביתו על משכבו, ומכל שכן שאבקש דמו וכו' : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ובערתי. ענין הפנוי והסרה, כמו (דברים כו יג) : בערתי הקדש : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  אף כי רצה לומר שם לא הרג את שאול וגם אם גמר מיתתו לא היה בבית רק במלחמה שכבר היה בן מות, ואף כי פה שהרגוהו ממש לא במלחמה רק בביתו על משכבו. זאת שנית ששאול כבר היה מחוייב מיתה על פי נביא שא''ל מחר אתה ובניך עמי על ידי עונותיו, והם הרגו איש צדיק שלא חטא חטא משפט מות. ועתה הלא אבקש רצה לומר, א. אבקש את דמו, ב. שחוץ מזה אבער אתכם כי אתם רוצחים שופכי דם נקיים:(מלבי"ם)


{יב}  וַיְצַו דָּוִד אֶת הַנְּעָרִים וַיַּהַרְגוּם וַיְקַצְּצוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם וַיִּתְלוּ עַל הַבְּרֵכָה בְּחֶבְרוֹן וְאֵת רֹאשׁ אִישׁ בֹּשֶׁת לָקָחוּ וַיִּקְבְּרוּ בְקֶבֶר אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן: (פ)

 מצודת ציון  ויקצצו. כרתו, כמו (תהלים מו י) : וקצץ חנית : על הברכה. אצל מקום כניסת המים, כמו (לעיל ב יג) : ברכת גבעון : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ויקצצו את ידיהם שעשו המעשה, ואת רגליהם שהלכו לבשר את דוד, ויתלו כדי שלא יזיד עוד איש לשלוח יד במלך, וזה עשה מדין מלך לא מדין התורה:(מלבי"ם)



שמואל ב פרק-ה

{א}  וַיָּבֹאוּ כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל דָּוִד חֶבְרוֹנָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר הִנְנוּ עַצְמְךָ וּבְשָׂרְךָ אֲנָחְנוּ:

 מצודת דוד  עצמך ובשרך. אנו קרובים לך כמו כל בית יהודה, כי כולנו בני איש אחד נחנו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  עצמך. מלשון עצם : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ויאמרו לאמר פי' מהרי''א. א''ל א. אל תחשוב שבני יהודה הם קרוביך כי גם נחנו עצמך ובשרך אנו כהם:(מלבי"ם)


{ב}  גַּם אֶתְמוֹל גַּם שִׁלְשׁוֹם בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ עָלֵינוּ אַתָּה (הייתה) הָיִיתָ (מוציא) הַמּוֹצִיא (והמבי) וְהַמֵּבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר יְהוָה לְךָ אַתָּה תִרְעֶה אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּהְיֶה לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל:

 מצודת דוד  אתה היית. רוצה לומר : לא יוגדל בעיניך אהבת בני יהודה על כי מלכת עליהם ראשונה, כי הלא גם עלינו משלת מאז עוד מלוך שאול, כי היית המוציא והמביא את ישראל, אם כן עליך לרעות את כל ישראל כולם, אלו כאלו בשוה, וכרועה עדרו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  לך. עליך : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  (ב-ג) ב. בל תחשב שהם קדמו להמליכך כי גם אתמול וכו' אתה היית המוציא והמביא ואנו הקודמים, ג. ויאמר ה' לך אתה תרעה את ישראל ולא אמר את יהודה, ועפ''ז אחר שקבלוהו הגוי כולו כרת ברית עם הזקנים שהם הסנהדרין, שהעמדת המלך צריך שיהיה מדעת סנהדרין, והם משחוהו שנית להיות מולך מלכות הכוללת:(מלבי"ם)


{ג}  וַיָּבֹאוּ כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ חֶבְרוֹנָה וַיִּכְרֹת לָהֶם הַמֶּלֶךְ דָּוִד בְּרִית בְּחֶבְרוֹן לִפְנֵי יְהוָה וַיִּמְשְׁחוּ אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל: (פ)

 מצודת דוד  כל זקני ישראל. אשר כח בידם להמליכו : ויכרות וגו'. להיות להם לאוהב כאשר ליהודה : לפני ה'. לפני ארון ה', כי הביאוהו שמה לפי שעה : (מצודת דוד)

 רלב"ג  והנה אחר זה נתקבצו כל שבטי ישראל אל דוד 'בחברון ויכרות להם המלך דוד ברית בחברון כי שם היתה במה לזבוח שם זבחים כמו שנתבאר בדברי אבשלום, וימשחו את דוד למלך על כל ישראל ואז נעתק דוד מחברון ללכת ירושלים : (רלב"ג)


{ד}  בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה דָּוִד בְּמָלְכוֹ אַרְבָּעִים שָׁנָה מָלָךְ:

 מצודת דוד  ארבעים שנה. ולא חש למנות ששה החדשים היתרים, או לפי שמשך ששת החדשים אשר ברח בפני אבשלום, אין מהראוי לחשבם לימי מלוכה : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ארבעים שנה מלך ולא חשב הששה חדשים שחשבון המרובה בולע את המועט כמ''ש ר' יודן במדרש שמואל (פכ''ו), ויש עוד כמה דעות שם ובסנהדרין דף ק''ז:(מלבי"ם)


{ה}  בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ עַל יְהוּדָה שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה: {ו}  וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלִַם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר לֹא תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר לֹא יָבוֹא דָוִד הֵנָּה:

 רש"י  אל היבוסי. מצודת ציון נקראת יבוס, ומזרעו של אבימלך היו, והיו להם שני צלמים, אחד עור, ואחד פסח, שנעשו על שם יצחק ויעקב, ובפיהם השבועה שנשבע אברהם לאבימלך, ולכך לא הורישום כשלכדו את ירושלים, לא לכדו את המצודה, כמו שנאמר (יהושע טו סג): ואת היבוסי יושב ירושלים לא יכלו יושבי יהודה להורישם, ותניא אמר רבי יהושע בן לוי: יכולין היו, אלא שלא היו רשאין (ספרי ראה יב יז): ויאמר לדוד. מי שאמר: העורים והפסחים. הם עבודת כוכבים שלהם: (רש"י)

 מצודת דוד  אל היבוסי. כי בני יהודה ובני בנימן לא הורישום מאז : ויאמר לדוד. עם היבוסי אמר לדוד, לא תוכל לבוא הנה, בעבור היותה בצורה וחזקה עד מאוד : כי אם הסירך וגו'. אמר בדרך הפלגה וגוזמא, לא תוכל לבוא הנה כי אם מקודם יהיה הסירך מפה כל אנשים, ואף העורים והפסחים, כי אם ישאר מי מהם, היכולת בידם לעכב ביאתך הנה, בעבור גודל חוזק המקום : לאמר וגו'. רוצה לומר : דברי ההפלגה ההוא היה לאמר, לא יוכל דוד לבא הנה מרוב חזקה, ומה שהפליגו לדבר, על זה היתה הכוונה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  היבוסי. שם אומה, ישבו במחוז בפני עצמו בירושלים : הנה. להמקום הזה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה היה היבוסי יושב בירושלים ולא יכול דוד להוציאם משם בעבור שבועת אברהם לאבימלך שהיתה כתובה בצלמים אשר שם שהם עורים ופסחים כי עינים להם ולא יראו רגלים ולא יהלכו ואפשר שהיו הצלמים ההם בצורת עור ופסח העור להורות על ברית יצחק שבסוף ימיו כהו עיניו מראות והפסח בעבור יעקב שהיה צולע על יריכו ועשו זה להורות שכבר נשתלש להם זה הברית עם האבות בכללם ולזאת הסבה אמר היבוסי לדוד לא תבא הנה אם לא הסירות תחלה העורים והפסחים שבהם זכירת זה הברית כאילו יאמר לא יבא דוד הנה כי לא יוכל להסיר אלו הצלמים שבהם זכירת זה הברית : (רלב"ג)

 מלבי"ם  השאלות: למה בחר ללכת תיכף אחר המלכתו ללחום את היבוסי בירושלים, וענין העורים והפסחים והצנור נלאו בו המפרשים לפתרו:

וילך המלך ואנשיו, אחר שעתה התאחדו שני ממלכות ישראל, שהיו עד עתה שבט יהודה תחת דוד, ויתר השבטים ובנימין שבט שאול בראשם תחת איש בושת, ושבו כולם למלכות אחת תחת דוד, היה מן העצה, וכן הופיע רצון ה', שעיר המלוכה תהיה בגבול השייך לשני השבטים שהיו שבטי מלכות, וזה היה בירושלים שהיתה חציה ליהודה וחציה לבנימין כמ''ש בגבולי הארץ, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (יומא יב.) רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה לחלקו של בנימין ובו מזבח בנוי, וכבר בארנו (שופטים א') כי בני יהודה כבשו חלקם בירושלים רק בני בנימין לא כבשו את חלקם וישב שם היבוסי, וילך המלך ואנשיו להוריש את היבוסי מחלק בני בנימין, ויאמר לדוד לאמר לא תבא הנה כפי הפשט ערבים עלי דברי הרלב''ג, שבשער העיר עשו צלמים בדמות עורים ופסחים והיו עשויים באופן מהתחבולה שירימו ויניעו בכחם מקלות ומוטות של ברזל רבי המשקל, תנועה חזקה בענין שלא יוכל אדם לקרב שם כי יכו אותו הצלמים במקלות (ויוכל להיות שגם כן עמדו תחתיהם עורים ופסחים ממש עוזרים בהנעתם) והיו סמוכים לצנור המים באופן שהיה הצנור מוציא המים מפיו, ועל ידי הגרת המים ושטיפתם התנענעו הצלמים והמקלות כאשר יהיה ברחיים וכמו שראה תחבולות אלה בעיניו. עכ''ד. וכפי זה העמידו סמוך לשער העיר שורה של צלמים בדמות עורים, ואחריה שורה של צלמים בדמות פסחים, ואחריהם הצנור מוגיר המים, ומצד השני של העיר היתה המצודה, ובין העיר ובין המצודה עמדו אנשי החיל מוכנים להלחם אל הצד שירצה האויב ליכנס, ובראשונה רצה דוד ליכנס דרך השער, ויאמרו לו לאמר לא תבא הנה כי אם הסירך העורים והפסחים רצה לומר אי אפשר שתכנס אם לא תסיר תחלה את העורים ואחר כך את הפסחים מניעי המקלות אשר לא יניחוך לעבור את השער וזה שכתוב לאמר לא תבא הנה שהם אומרים וגוזרים שלא תבא הנה (רצה לומר שימנעוך מלבא) (ויתכן כי עם התחבולה הזאת היו מיחסים לצלמים האלה כח אלהות כמו שהיו דרכי עובדי עבודה זרה הקדמונים שהיו מתקנים פסיליהם על ידי גלילים וצירים שיתנענעו וירימו כבדים במלאכה והיו מהבילים לההמון הסכלים כי זו כחו לאלהו, ובזה תשתף גם דעת חכמינו זכרונם לברכה שהיו רומזים בדמותים האלה גם שבועת אברהם או יצחק לאבימלך):(מלבי"ם)


{ז}  וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד:

 מצודת דוד  מצודת ציון. שם מבצר חזק, סמוך למקום יבוס : היא עיר דוד. לאחר זה הסבו שמה וקראו עיר דוד : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מצודת. ענינו מבצר חזק, כמו (ירמיהו מח מא) : והמצודות נתפשה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  וילכד דוד מהיבוסי את מצודת ציון היא עיר דוד ואמר דוד ביום ההוא כל מי שיכה יבוסי ויגע בצנור והוא המרזב שנשפכים ממנו המים וישחית עם השחתתו את הצנור הפסחים והעורים שהם שנואי נפש דוד מצד שימנעוהו מלבוא אל הבית יהיה לו גמול כך וכך ולא פירש על כן היו אומרים יש שם עור ופסח הנה באמת זה ימנע דוד מלבא אל הבית והנה אפשר השחתתו בזה האופן מזולת הסרת הברית אשר כרתו האבות כי הוא ישחית הבנין אשר בו הציור ובהשחתתו ישחתו הצלמים האלו ואפשר שנאמר בפירוש זה הענין שהוא אפשר שהוא שם מקום אחד אי אפשר שיכנסו בו אם לא יעברו לפני אלו הצלמים והיו אלו הצלמים עשויים באופן מהתחבולה שיניעו מקלות של ברזל רבי המשקל תנועה חזקה בדרך שלא יוכל אדם לעבור שם כדי שלא יכו אותן הצלמים באותן המקלות וכבר שמענו שכבר נעשו צלמים כאלה בקצת המקומות והנה המצאת כמו זאת התחבולה אין בה מהקושי למי שיבין בחכמת המשקולות ובהנעה במים וברוח ובכסף חי ואין הנה מקום החקירה לבאר איך יתכן זה והנה עשו אותן הצלמים בדמות עורים ופסחים לפי שמדרך העורים והפסחים שיהיה להם מקל יהיו נשענים בו והנה ידמה שאצל הצנור היו אלו הצלמים והיו מוציאין המים מפיהם והיה נכנס מהמים בהם מה שהיה בו רושם מהנעת אלו המקלות ולזה היה צריך כל איש להשמר שלא יכנס שם ובהכות האיש בצנור בדרך שלא ישפכו המים לאותן הצלמים יקל יותר להשחית אותן הצלמים : (רלב"ג)

 מלבי"ם  וילכד דוד כאשר ראה שאי אפשר לכבוש מצד שער העיר, הלך לצד השני ששם המצודה ולכד את מצודת ציון, ולכן נקראה אחר כך עיר דוד שהוא כבשה בעצמו:(מלבי"ם)


{ח}  וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים (שנאו) שְׂנֻאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת:

 רש"י  כל מכה יבוסי ויגע בצנור. (תרגום:) כל דיקטל יבוסאה וישרי למכבש כרכא: ואת הפסחים. ויכה גם את הפסחים ואת העורים שנואי נפש דוד: על כן יאמרו. על אשר אומרים: עור ופסח. בעוד שהעור והפסח יהיה בכאן: לא יבא וגו'. יבא דוד הנה. הרי זה מקרא קצר, שאמר כל מכה יבוסי ויגע בצנור, ולא פירש מה יעשה לו, ובדברי הימים (א יא ו) פירש: כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר; ודומה לזה (בראשית ד טו): לכן כל הורג קין, ולא פירש מה יעשה לו, אבל מעצמו הוא נשמע לשון גערה ונזיפה: ויגע בצנור. לשון גובה המגדל, כי שם היו נתונים הצלמים שלהם, ובימי דוד כבר עברו הדורות שהוזכרו בשבועה: (רש"י)

 מצודת דוד  כל מכה יבוסי. מי אשר יעלה בראשונה ויכה את היבוסי, ומתחלה יגע בצנור להפילו, והוא המגדל החזק אשר תלו בו כל בטחונם, ואחרי זה יכה גם העורים והפסחים לבל ישאר שריד ופליט, וכאומר לו כאשר אמרו הם, שאין לכבשם כי אם יסיר בתחלה העורים והפסחים, רק יפיל המגדל בעוד אנשיה קיימים, ואחר זה יכה גם הם : שנואי נפש דוד. של שנואי נפש דוד, ועל אנשי היבוס יאמר, שהיו שנואים לדוד עקב בזו אותו לאמר לא תבוא הנה כי אם הסירך וכו', והנה פה לא פירש מה יעשה לאשר יכה את היבוסי וכו', ובדברי הימים (א יא ו) פירש ואמר : יהיה לראש ולשר, וכן בתורה נאמר (בראשית ד טו) : לכן כל הורג קין, ולא פירש מה יעשה לו, והרי הם כאלו אמר סופו יקבל גמול המעשה, אם טוב ואם רע : על כן. רוצה לומר : למען יהא הדבר לזכרון, גזרו אומר לבל יבוא עור ופסח אל הבית מבתי היבוס, לפי שאמרו היבוסים אשר אף המה יעכבו ביאת דוד להעיר, לזה המה יעמדו חוצה ולא יבואו אל הבית, ועל ידי זה יזכר הדבר. ורבותינו ז''ל אמרו (ילקוט שמעוני יהושע רמז כח) : כי היבוסים היו מבני אבימלך שכרת ברית עם אברהם ויצחק, באמרו (בראשית כא כג) : אם תשקור לי ולניני ולנכדי, ועשה גלולי נחושת, וכתב עליהם ברית השבועה, וקראם עורים ופסחים, כי עינים להם ולא יראו רגליהם ולא יהלכו, ועם כי כבר כלתה זמן השבועה, מכל מקום רצו למנוע את דוד מלהלחם בם, על כי היה השבועה בשום פעם, ועודנו עומד הוא לזכרון, וחשבו כי דוד לא יפנה אל האלילים ולהסירם, ולזה אמר דוד לגעת בצנור, ויסורו ממילא מבלי פנות אליהם להסתכל בהם וכו' : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  בצנור. שם המגדל : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ויאמר דוד ואז אמר שמי שילחם מצד הזה והלאה מוכרח להכות יבוסי תחלה שהם אנשי החיל שעמדו בין המצודה ובין הצלמים, ואחר כך יגע בצנור המוגיר מים על הצלמים כי הבא מצד זה יהיה סדר פגיעתו תחלה בהצנור ואחר כך בהפסחים ואחר כך בהעורים, שנואי נפש דוד מוסב על כולם, יבוסי והעורים והפסחים שונאיו, ופה לא פורש מה יעשה לו ובד''ה (א' יא, ו') פירש כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר, ושם באר שלכדה יואב. על כן יאמרו עור ופסח רצה לומר יען שהעורים והפסחים יאמרו שלא יבא דוד אל הבית רק בחוץ יעמוד, לכן ראוי להכותם ולהחרימם:(מלבי"ם)


{ט}  וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב מִן הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה:

 רש"י  מן המלוא וביתה. היקף חומה נמוכה, וממלאין אותה עפר, וגובה התל באמצע, ומשפע והולך לכל רוח, הוא קרוי מלוא, ועליו בנה דוד בתים, ואותו המלוא היה סביב למצודה: (רש"י)

 מצודת דוד  מן המלוא וביתה. כי סמוך להחומה הניח מקום פנוי להיות מוכן להאסף שם מרבית אנשים, וכן (ירמיהו ד ה) : קראו מלאו. ומן המלוא ולפנים בנה בתים סביב : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וביתה. מבפנים : (מצודת ציון)

 רלב"ג  וישב דוד במצודה. שלכד ואחשב שחפרו סביבה לחזק העיר ההיא ומלאו החפירה המים כמו שעושין האנשים היום לחזק העיירות שלא יכנסו האנשים בקלות ולזה נקרא המקום ההוא מלוא, והנה בנה דוד סביב מהמלוא וביתה ר''ל שבנה חומה לפנים מהמלוא מקפת בכל הבנינים אשר בעיר ההיא כמנהג : (רלב"ג)

 מלבי"ם  וישב דוד במצודה שם נתישב ושם הכין בית מלכותו, ויבן סביב מן המלוא וביתה המלוא היתה חוץ למצודה ששם היו העם מתקבצים, ובנה העיר מן המלוא ולפנים, כי ממנו ולחוץ לא בנה שיהיה פנוי לאסיפת העם (כי לכן הוכיח ירבעם את שלמה שבנה את המלוא מ''א י''א כ''ז):(מלבי"ם)


{י}  וַיֵּלֶךְ דָּוִד הָלוֹךְ וְגָדוֹל וַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת עִמּוֹ: (פ)

 מצודת דוד  הלוך וגדול. בכל עת נתגדל יותר ויותר : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  וילך מאז נתגדל דוד, בין בהצלחה היה הלוך וגדול, בין באושר הנפשי וה' עמו: (מלבי"ם)


{יא}  וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ צֹר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד וַעֲצֵי אֲרָזִים וְחָרָשֵׁי עֵץ וְחָרָשֵׁי אֶבֶן קִיר וַיִּבְנוּ בַיִת לְדָוִד:

 מצודת דוד  ועצי ארזים. ובידם עצי ארזים : וחרשי. אף של חרשי עץ ואבן היודעים לבנות קיר : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וחרשי. אומנים, כמו (שמות לה לה) : חרש וחושב : קיר. כותל : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  וישלח חירם, אחר שהוכן מלכותו על כלל ישראל, כמו שהיה הציון לזה עיר ציון עיר שחוברה לה יחדיו יהודה ובנימין, ראה כי גם גוי לא ידע יעבדוהו, כי חירם שלח לו מלאכים לכרות עמו ברית ולבנות לו בית:(מלבי"ם)


{יב}  וַיֵּדַע דָּוִד כִּי הֱכִינוֹ יְהוָה לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְכִי נִשֵּׂא מַמְלַכְתּוֹ בַּעֲבוּר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל: (ס)

 רש"י  וידע דוד. בראותו כל מעשיו מצליחין, ומלכי הגוים שולחין לו מנחה: (רש"י)

 מצודת דוד  וידע דוד. במה אשר גוי לא ידע יעבדוהו, הכיר שה' הכינו למלך, ואשר נשא ממלכתו היא בעבור ישראל, ולא תלה הדבר בעצמו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נשא. ענין הרמה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  וזכר כי מפני שידע דוד כי הכינו ה' למלך על כל ישראל וכי נשא הש''י ממלכתו בעבור עמו ישראל ר''ל מאהבתו אותם הנה לקח עוד דוד פילגשים ונשים בירושלם והוליד בנים ובנות ואחשוב שעשה זה כדי שיהיה בהם אחד אשר יהיה ראוי למלוך על זה העם הקדוש ויהיה נאהב לש''י : (רלב"ג)

 מלבי"ם  וידע דוד מצד הא' שהכין מלכותו בירושלים ידע כי הכינו ה' למלך על ישראל, ומצד הב' ידע כי נשא ממלכתו עד שלו יובילו מלכים שי, והבין שזה בעבור עמו ישראל: (מלבי"ם)


{יג}  וַיִּקַּח דָּוִד עוֹד פִּלַגְשִׁים וְנָשִׁים מִירוּשָׁלִַם אַחֲרֵי בֹּאוֹ מֵחֶבְרוֹן וַיִּוָּלְדוּ עוֹד לְדָוִד בָּנִים וּבָנוֹת:

 מלבי"ם  פלגשים ונשים ובד''ה (א' יד, ג') אמר נשים לבד, וזה לדברי האומר פלגשים בקדושין בלא כתובה, שהיא אשה מצד הקדושין ופלגש מצד חסרון הכתובה, ובד''ה (שם, ה-ו) נזכר עוד שני בנים אלפלט ונוגה, וכתב מהרי''א שדלג עליהם פה מפני שמתו בקטנותם:(מלבי"ם)


{יד}  וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הַיִּלֹּדִים לוֹ בִּירוּשָׁלִָם שַׁמּוּעַ וְשׁוֹבָב וְנָתָן וּשְׁלֹמֹה:

 מצודת דוד  שמוע. הוא שמעא הנזכר בדברי הימים (א ג ה), ולא מנאם כסדר תולדותם, כי שלמה היה ראשון באלו הארבעה שהיו בני בת שבע כמו שכתוב בדברי הימים : (מצודת דוד)


{טו}  וְיִבְחָר וֶאֱלִישׁוּעַ וְנֶפֶג וְיָפִיעַ: (פ)

 מצודת דוד  ואלישוע. הוא אלישמע הנזכר שם, כי שם חשב שני בנים אשר שמם אלישמע, ובמקום אחר בדברי הימים (א יד ה), קורא גם כן להראשון אלישוע : (מצודת דוד)


{טז}  וֶאֱלִישָׁמָע וְאֶלְיָדָע וֶאֱלִיפָלֶט:

 מצודת דוד  ואלידע. ובדברי הימים (שם פסוק ז) קראו בשם אחר : ובעלידע : ואליפלט. ובדברי הימים נזכר עוד אליפלט אחר, וכן הוזכר שם נוגה, ולא הוזכרו כאן, כי אולי מתו בקטנותם ולא נשאר זכר למו : (מצודת דוד)


{יז}  וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים כִּי מָשְׁחוּ אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ כָל פְּלִשְׁתִּים לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד וַיִּשְׁמַע דָּוִד וַיֵּרֶד אֶל הַמְּצוּדָה:

 מצודת דוד  כל פלשתים. על כי ידעו מגבורת דוד, לזה נאספו כולם לבקשו להלחם בו : אל המצודה. אל מגדל עוז להתחזק בו, בטרם ישאל בה' : (מצודת דוד)

 רלב"ג  והנה זכר שכבר נאספו פלשתים לבקש דוד ושאל דוד את פני ה' ונלחם בהם והכניעם וקרא שם המקום אשר הכם בעל פרצים כדי להזכיר הנס וזכר שכבר עזבו שם עצביהם ושרפום דוד ואנשיו שלא יהנו האנשים בהם כמו שצותה התורה : (רלב"ג)

 מלבי"ם  וישמעו פלשתים עד עתה חשבוהו לבעל ברית אכיש ולוחם עם מלכות שאול, ועתה שקבלוהו למלך הלכו לבקשו אם יכנע להם למס וירד אל המצודה היא המצודה שבמדבר מעון שהתהלך שם דוד בברחו מפני שאול שהיה קרוב לארץ פלשתים, לכן אמר וירד:(מלבי"ם)


{יח}  וּפְלִשְׁתִּים בָּאוּ וַיִּנָּטְשׁוּ בְּעֵמֶק רְפָאִים:

 רש"י  וינטשו. ויתפשטו: (רש"י)

 מצודת ציון  וינטשו. והתפשטו, כמו (שופטים טו ט) : וינטשו בלחי : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ופלשתים הם ראו שדוד קרוב אל ארצם, וינטשו בעמק רפאים סמוך לירושלים:(מלבי"ם)


{יט}  וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיהוָה לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה אֶל פְּלִשְׁתִּים הֲתִתְּנֵם בְּיָדִי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל דָּוִד עֲלֵה כִּי נָתֹן אֶתֵּן אֶת הַפְּלִשְׁתִּים בְּיָדֶךָ:

 מלבי"ם  וישאל דוד וכו' האעלה. כי ההולך מן המדבר לעמק רפאים שהוא בצד ירושלים, הוא עולה:(מלבי"ם)


{כ}  וַיָּבֹא דָוִד בְּבַעַל פְּרָצִים וַיַּכֵּם שָׁם דָּוִד וַיֹּאמֶר פָּרַץ יְהוָה אֶת אֹיְבַי לְפָנַי כְּפֶרֶץ מָיִם עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בַּעַל פְּרָצִים:

 רש"י  בבעל פרצים. מישור פרצים: כפרץ מים. כמים הפורצים גדודי השפה: (רש"י)

 מצודת דוד  בבעל פרצים. הוא עמק רפאים, ואמר על שם סופו שקראו בעל פרצים : כפרץ מים. רצה לומר : פתאום, כמים שוטפים פורצים הגדר : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  בבעל. במישור, כמו (יהושע יג ה) : מבעל גד : פרץ. מלשון פרצה ושבר : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  פרץ כי משם התפשטו הנה והנה כמים הפורצים גדודי השפה שמתפשטים לכל עבר:(מלבי"ם)


{כא}  וַיַּעַזְבוּ שָׁם אֶת עֲצַבֵּיהֶם וַיִּשָּׂאֵם דָּוִד וַאֲנָשָׁיו: (פ)

 רש"י  וישאם דוד. (תרגום:) ואוקידינון דוד וגברוהי: (רש"י)

 מצודת ציון  וישאם. ושרפם, כמו (נחום א ה) : ותשא הארץ מפניו, ובמשנה (ראש השנה פרק ב משנה ב) : משיאין משואות : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  וישאם דוד ובד''ה (א' יד, יב) כתוב וישרפם, ופי' חכמינו זכרונם לברכה (ע''ז מד.) שתחלה התחילו לשרפם ובתוך כך בא אליהם אתי הגתי שהיה עובד אלילים ובטלום (כי העובד אלילים מבטל עבודה זרה שלו) ואז נשאום עמם, ולכן בד''ה קראם אלהיהם טרם שבטלום ופה קראום עצביהם אחר שבטלום משם אלהות:(מלבי"ם)


{כב}  וַיֹּסִפוּ עוֹד פְּלִשְׁתִּים לַעֲלוֹת וַיִּנָּטְשׁוּ בְּעֵמֶק רְפָאִים:

 רש"י  בעמק רפאים. אצל ירושלים היא, בספר יהושע (טו ח): (רש"י)

 רלב"ג  עוד זכר שאחר זה הוסיפו עוד פלשתים לעלות להלחם עם דוד ושאל דוד את פי ה' אם יעלה עליהם להלחם בהם ובאתהו המענה שלא יעלה עליהם אם לא בתחבולות באופן שלא ירגישו בבאו ולזה אמר שיסוב אל אחריהם בדרך שיבא להם ממול בכאים הם מוריי''ש בלע''ז והם אילנות רבי הענפים והעלים ויהיה זה סבה שלא ירגישו בהם הפלשתים בבאם וגם שם ימתין שיבא רוח יניע ראשי הבכאים בדרך שישמע בהם כמו קול צעדי המתנועעים כי זה יהיה סבה שיחשבו פלשתים בשמעם קול צעדי דוד שהוא קול תנועת ראשי הבכאים ולא יהיו נשמרים ממנו כלל ולזה צוהו השם שיתנועע אז במהירות ויפול עליהם כי בזה האופן מן התחבולה ינצחם והנה לפי מה שאחשוב צוה זה הש''י לפי שנגלה לו כי היה ראוי שינצחו הפלשתים אז את דוד לפי המערכ' לולי זאת התחבולה ואע''פ שהיה הש''י יכול לנצח על הדרך המופת הפלשתי הנה לא יעשה הש''י המופתים כי אם במקומות ההכרחיים כמו שזכרנו פעמים רבות, עוד זכר שכבר התעורר דוד להעלות ארון האלהים מבית אבינדב אשר בגבעה וירכיבוהו על עגלה חדשה ובזה שגגו כי כבר הוזכר בתורה שאין ראוי לשאת ארון האלהים כי אם בכתף אמר על בני קהת כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו גם שגג עוד עוזא כי הוא לא היה לוי ולא היה לו רשות לאחוז בארון האלהים גם ללוים לא הותר זה אבל ישאו במוטות ולזה פרץ השם פרץ בעוזא כמו שנתבאר בספר דברי הימים קצת ביאור אמר כי למבראשונה לא אתם פרץ ה' בנו וגו' והנה ירא דוד מפני זה להביא אליו ארון האלהים מצד יתרון קדושתו כי אולי לא יוכל להשמר מן השגגה בשמירתו בקדושה וכאשר נתבאר לו שברך ה' את בית עובד אדום הגתי בעבור ארון האלהים שישב בביתו שלשה חדשיס אז הביא דוד את ארון האלהים אל עיר דוד על יד הלויים כמשפט : (רלב"ג)


{כג}  וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיהוָה וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲלֶה הָסֵב אֶל אַחֲרֵיהֶם וּבָאתָ לָהֶם מִמּוּל בְּכָאִים:

 רש"י  ממול בכאים. (תרגום:) מקביל אילניא: (רש"י)

 מצודת דוד  לא תעלה וגו'. לא תעלה עליהם מול פניהם, אך הסב עצמך ללכת אל אחוריהם, ותבוא עליהם ממול אילני הבכאים אשר גדלו שם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הסב. מלשון סבוב : בכאים. אילנות שגדלים בהם תותים. וכן (תהלים פד ז) : בעמק הבכא : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  השאלות: מדוע צוהו זאת הפעם שיסוב אל אחריהם ולמה נתן לו אות על ידי קול הצעדה בראשי הבכאים:

ויאמר לא תעלה ובד''ה (שם, יד) כתיב לא תעלה אחריהם הסב מעליהם, צוהו שעתה לא יעלה עליהם כמו בראשונה בענין שיפול עליהם מאחריהם, רק יסוב אל הצד בענין שיפול בצד המחנה המגביל ממול בכאים, שהאילנות יהי בצדם האחד ומחנה דוד מצד השני המגביל לו:(מלבי"ם)


{כד}  וִיהִי (בשמעך) כְּשָׁמְעֲךָ אֶת קוֹל צְעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים אָז תֶּחֱרָץ כִּי אָז יָצָא יְהוָה לְפָנֶיךָ לְהַכּוֹת בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים:

 רש"י  את קול צעדה בראשי הבכאים. הם מלאכים הצועדים בראשי האילנות, אשר אני שולח לעזרתך: אז תחרץ. תרים קול מלחמה ואבחת חרב, גלפי"ד בלע"ז, וכן (שמות יא ז): לא יחרץ כלב לשונו: (רש"י)

 מצודת דוד  כשמעך. כאשר תשמע קול צעדה וכו', אז תחרץ להלחם כי אז יצא ה', רצה לומר : אז שלח מלאכו להכות בהם (ועם שאין מעוצור לה' להושיע מבלי תחבולות הסבוב מאחריהם, ומבלי קביעת זמן, מכל מקום אמר כן לנסותו, הישמור מצותיו בדבר המלחמה, או יקל בעניו כאשר הקל בהם שאול) : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  צעדה. מלשון צעד ופסיעה : תחרץ. תנענע ממקומך להלחם, כמו (שמות יא ז) : לא יחרץ כלב לשונו, ופירושו : לא נעה לשונו לנבוח : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ויהי וצוהו בל יחל להכות עד ישמע קול צעדה בראשי הבכאים, והיה בזה אם לימוד הדרך הקרוב לנצח בתחבולות מלחמה, שאחר שנפל עליהם בפעם הראשון בצד של אחריהם בודאי נשמרו עתה בצד הזה והעמידו שם גבורי חיל ולכן טוב שיפול עתה מן הצד, ושיחל ההכאה בעת ישב הרוח בין הבכאים והאלנות שיחשבו כי יש מחנה וחיל בין הבכאים ויתבהלו משני הצדדים, מלבד מה שהיה בזה ענין השגחיי שיצא ה' להכות במחנה האויב והשמיע קול צעדה עד שהיה נס וטבע יחד, וחוץ מזה בא לנסות את דוד בדבר אשר לא עמד בו שאול ולא המתין על שמואל ובעבור זה נלקח המלוכה ממנו ודוד שמר מצוה ולא בטח על גבורתו וא''ל אז תחרץ כי אז יצא ה' כי ההשגחה דבקה עם האמונה והנס דבק עם הבוטח, והגם שבפעם הראשון נצחם בדרך הטבע האמין בה' כי עתה לא יכם רק אם יצא ה' לפניו, ולכן ויכם מגבע וכו':(מלבי"ם)


{כה}  וַיַּעַשׂ דָּוִד כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהוָה וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים מִגֶּבַע עַד בֹּאֲךָ גָזֶר: (פ)

 מצודת דוד  מגבע. בדרך נוסם מגבע עד בואך גזר, רוצה לומר ; עד אשר תבוא אל גזר, כלומר עד המקונם שבאים בה לגזר, וכאלו ידבר עם מי שמכיר המקום, וכמוהו הרבה במקרא : (מצודת דוד)



שמואל ב פרק-ו

{א}  וַיֹּסֶף עוֹד דָּוִד אֶת כָּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אָלֶף:

 רש"י  ויוסף עוד דוד. לאסוף: את כל בחור בישראל שלשים אלף. לפי שנאספו עליו כשהמליכוהו בחברון, וזו היתה אסיפה שניה, לכך נאמר ויוסף עוד: (רש"י)

 מצודת דוד  ויוסף עוד. לפי שהיו רבים נאספים אליו מעת המלכו, לזה אמר שהוסיף עוד לאסוף אליו את הנבחרים בישראל, להעלות הארון : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ויוסף עוד דוד את כל בחור, בד''ה (א' יג, ב') מבואר ששלח לקבץ אליו את זקני ישראל להעלות הארון. וכפי הנראה לא כולם הלכו רק כל עיר ועיר שלחו זקניהם ושופטיהם הם היו הבחורים והנבחרים שאמר את כל בחור בישראל, והיו שלשים אלף. וחכמינו זכרונם לברכה במדרש (במ''ר ד, כ') ובירושלמי (סנהדרין פ''י ה''ב) אמרו שסמך תשעים אלף זקנים באותו יום. (דרשוהו ממ''ש את כל בחור) דעתם שכל עדה שלחה בית דין של שלשה, ואם כן משלשים אלף מובחרים של הערים היו תשעים אלף זקנים:(מלבי"ם)


{ב}  וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו:

 רש"י  מבעלי יהודה. היא קרית יערים; כמו שנאמר ביהושע (טו ט): ותאר הגבול ועלה בעלה היא קרית יערים, וכן בדברי הימים (יג ו): ויעל דוד וכל ישראל בעלתה היא קרית יערים. ו'בעל' לשון 'מישור': ויקם וילך דוד וגו' מבעלי יהודה. שנאספו שם להעלות משם את הארון וגו': אשר נקרא שם שם. אשר נקרא לו לארון שם, ומהו השם, שהיה שם ה' צבאות עליו: (רש"י)

 מצודת דוד  מבעלי יהודה להעלות וגו'. מקרא קצר הוא, ורוצה לומר : שהלכו מבעלי יהודה אשר באו שמה להעלות משם וכו' : אשר נקרא שם. אשר נקרא עליו שם, וחזר ומפרש מהו השם, ואמר : שם ה' צבאות יושב הכרובים, הוא הנקרא עליו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מבעלי. היא קרית יערים, וכמו שכתוב (יהושע טו ט) : בעלה היא קרית יערים : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  וילך דוד וכל העם אתו מבעלי יהודה היא קרית יערים שנקראת בעלה ומשם לא שלחו זקנים מובחרים רק הלכו כולם, וזה שכתוב וכל העם מבעלי יהודה אשר נקרא שם זה כדמות הקדמה אל החטא שחטאו שבעבורו פרץ ה' פרץ בעוזה, שאחר שהארון נקרא בשם, ששם ה' צבאות יושב עליו על הכרובים, באופן שהכרובים הם מרכבה לשם ה' השוכן עליהם בקדש, ראוי שנושאי הארון ידמו אל נושאי המרכבה העליונה אשר דמות פניהם פני אדם, ולא ינשאו על שור וחמור, וכן צריך מטעם זה שיהיו לו נושאים מיוחדים שהם שבט לוי אשר בם בחר ה' והם שגו בזה כמו שיתבאר:(מלבי"ם)


{ג}  וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה:

 רש"י  אל עגלה חדשה. טעה בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו (במדבר ז ט), ולפי שאמר (תהלים קיט נד): זמירות היו לי חקיך בבית מגורי, נענש לבא לידי כך, ומת עוזא על ידו, לפיכך כשהביאו מבית עובד, הביאו בכתף, שנאמר (בדברי הימים א טו יב יג): ויאמר להם אתם ראשי האבות ללוים התקדשו אתם ואחיכם והעליתם את ארון וגו', כי למבראשונה לא אתם פרץ ה' אלהינו בנו כי לא דרשנוהו כמשפט: (רש"י)

 מצודת דוד  וישאוהו. על ידי הבקר אשר משכו העגלה : את העגלה. רוצה לומר : נהגו הבקר המושכים את העגלה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אל עגלה. על עגלה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  וירכיבו ספר ששש הנה שנא ה' מה שפגמו בקדושת הארון, א. שהרכיבו אותו אל עגלה חדשה וישאוהו, תחת שהתורה צותה שינשא בכתף, ומ''ש מבית אבינדב מוסב על העגלה שהעגלה היתה מבית אבינדב רצה לומר קנין כספו, (ובזה אינו כפול עם מ''ש בפסוק ד' וישאוהו מבית אבינדב), ב. ועזא ואחיו נהגים את העגלה והיה להם ללמוד מן הפלשתים שלא נהגו העגלה רק הפרות כוונו הדרך מעצמם:(מלבי"ם)


{ד}  וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן:

 רש"י  עם ארון האלהים. הרי זה מקרא קצר, והם באים עם ארון האלהים: (רש"י)

 מצודת דוד  וישאוהו וגו' עם ארון. רוצה לומר : הבקר נשאו העגלה עם הארון אשר עליו : לפני הארון. להנהיג את הבקר, אבל עוזא הלך מצד הארון, ולזה חזר וכתבו, לומר שאחיו לבד הלך לפני הארון ולא עוזא, ולזה הרגיש הוא אשר שמטו הבקר להארון, ואחיו לא הרגיש : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ג. וישאהו מבית אבינדב שעוזא ואחיו נשאוהו מן הבית אל העגלה בכתף והיה ראוי שינשא על כל פנים על ידי לוים כדינו, לא על ידי זרים, ד. עם ארון האלהים רצה לומר שלא נשאוהו במוטות כדינו רק נשאו עם הארון עצמו שאחזו בו ועל ידו נשאוהו לא על ידי מוטות ממצעים בינו ובין ידיהם ונגעו בארון וזה אסור וכמ''ש בד''ה (א' טו, טו) וישאוהו בכתפם במוטות עליהם. ה. ואחיו הולך לפני הארון ואחוריו אל הארון וזה בזיון וקצף ושרי פלשתים נשמרו מזה והלכו אחריו לא לפניו:(מלבי"ם)


{ה}  וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי יְהוָה בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים:

 רש"י  בבל עצי ברושים. שמתקנים מהם כלי זמר: (רש"י)

 מצודת דוד  לפני ה'. לפני ארון ה' : בכל עצי ברושים. בכלי שיר העשויים מעצי ברושים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  משחקים. שמחים : ובכנרות ובנבלים ובתפים. שמות כלי שיר : ובמנענעים. הוא מכלי הנגון, יעורר האדם להניע גופו ולרקד : ובצלצלים. הם שני כלי נחושת, ומקישין זה בזה ומשמיעים קול גדול, ובמשנה (תמיד פרק ז משנה ג) : הקיש בן ארזא בצלצל, וכן (תהלים קנ ה) : בצלצלי שמע : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ו. ודוד וכו' וגם בזה לא עשו כראוי בשתים, א. שהיו משחקים דרך שחוק לא כשמחים ברעדה, ב. שלא היה על ידי כלי שיר המיוחדים לעבודה ולא על ידי הלוים המיועדים לזה רק כל בית ישראל כלו ובכל עצי ברושים רצה לומר בכל מיני כלי זמר:(מלבי"ם)


{ו}  וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר:

 רש"י  כי שמטו הבקר. כי שמטוהו הבקר ונענעוהו, וכן תרגם יונתן: ארי מרגוהי תוריא; כמו שמתרגם (דברים יט ה): ונדחה ידו בגרזן, ותתמריג ידיה בפרזלא: (רש"י)

 מצודת דוד  וישלח עוזה. הושיט את ידו : כי שמטו הבקר. נענעוהו ממקומו וחשב עוזה שיפול מן העגלה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נכון. שם מקום. ובדברי הימים (יג ט) אמר : כידון, והיא היא, ובשתי השמות נקראה (ראה סוטה לה ב) : שמטו. ענין הזזה מן המקום, כמו (מלכים ב ט לג) : ויאמר שמטוה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ויבואו אחר ששגו בכל אלה הוסיף עוזא לפשוע במה ששלח ידו לאחוז בארון בחשבו שצריך סמך בל יתמוטט והיה לו לדעת כי ה' השוכן בו נושא לא נישא ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (סוטה לה.) נושאיו נשא את עצמו לא כ''ש, והסבה לזה היתה כי שמטו הבקר מתחת העגלה, והיה לו להבין שזה היה משאתם ופחדם:(מלבי"ם)


{ז}  וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים:

 רש"י  על השל. על השגגה, שהיה לו לדרוש קל וחומר, נושאיו נשא בירדן, הוא עצמו לא כל שכן: (רש"י)

 מצודת דוד  ויחר. על מיעוט האמנתו בה', לחשוב שיפול ארונו לארץ : על השל. על המעשה שעשה בשגגה, וכאלו שכח שארון ה' הוא : עם ארון. סמוך להארון : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  השל. ענין שכחה ושגגה, וכן (לעיל ג כז) : לדבר אתו בשלי : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ויכהו על השל וימת שם עם ארון האלהים שיעורו ויכהו וימת שם על השל עם ארון האלהים על ששל ושכח קדושת הארון ופחד ה' בעודו עם ארון האלהים, וזה חטא גדול מנשוא השוכח יראת המלך בעודו עומד לפניו:(מלבי"ם)


{ח}  וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ יְהוָה פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

 מצודת דוד  ויחר לדוד. על עצמו חרה, כדרך המיצר ונבהל, וכן (שמואל א טו יא) : ויחר לשמואל : על אשר פרץ. בעבור דאגת הפרץ : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  פרץ. ענין שבר : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ויחר לדוד מזה הבין דוד כי לא הזהרו בכבוד הארון כראוי וחרה לו על עצמו, כי זה ההבדל בין ויחר אף שיוצא לזולתו, ובין חרה לו ששב אל עצמו כמו (בראשית ד' ה') ויחר לקין ויפלו פניו, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (סוטה שם) שנשתנו פניו כחררה:(מלבי"ם)


{ט}  וַיִּרָא דָוִד אֶת יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן יְהוָה:

 מצודת דוד  את ה'. את ארון ה', כי חשב שאי אפשר להיות נזהר בקדושתו : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ויירא דוד את ה' ביום ההוא, פי' דוד עבד תמיד מאהבה ומשמחה ועבודה כזאת תריק על בעליה שפע החסד והרחמים טוב ושמחה, ועתה ביום ההוא שחרד מפחד העונש שחל על עוזא, נפל ממדרגת האהבה אל מדרגת יראת העונש שהיא מדרגה פחותה, וע''כ אמר איך יבא אלי ארון ה', אם באשר הרגיש כי נפל ממדרגתו, אם באשר ראה שמתנהג עם הקרב אל ארון עוזו בדין ובפחד, וכל הקרב אל קדושתו ימות. ולכן, (מלבי"ם)


{י}  וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן יְהוָה עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי:

 רש"י  עובד אדום. לוי היה, כמו שכתוב בדברי הימים (א טו יח), ומן השוערים היה (שם): (רש"י)

 מצודת דוד  ויטהו. נטה אותו מדרך עיר דוד, אל בית עובד אדום : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  על עיר דוד. אל עיר דוד : הגתי. היה מתגורר בגת, אבל היה לוי ומן השוערים, כמו שנאמר בדברי הימים (טו כד) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ולא אבה דוד וכו' ויטהו בית עובד אדום שהיה לוי וראוי שהוא יעמוד לפני הארון:(מלבי"ם)


{יא}  וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן יְהוָה בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ:

 רש"י  ויברך ה' וגו'. אשתו ושמונה כלותיה ילדו ששה בנים בכרס אחד, שנאמר (דברי הימים-א כו ו ח): ופעלתי השמיני; ששים ושנים לעובד אדום: (רש"י)

 מצודת ציון  וישב. ענין עכבה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  וישב אולם מעתה נעשה הארון מקור למי החסד והטובה לכל הקרב אליו, וזה נראה משתי פנים, א. וישב ארון ה' בית עובד אדום הגתי ישב אצלו ביחד עם כל בני ביתו ולא הוזק אחד מהם, ובד''ה (א' יג, יד) פי' וישב ארון האלהים עם בית עובד אדום בביתו, רצה לומר עם כל בני ביתו ביחד, ופה רמז במ''ש בית עובד בלא ב' השימוש, ב. כי הפיץ מי הברכה מדליו, ויברך ה' תחלה את עבד אדום בעצמו בקניניו ובנכסיו ואת אשתו ואחר כך ברך גם את כל ביתו כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (ברכות סג:) שכל כלותיו ילדו ששה בכרס אחד:(מלבי"ם)


{יב}  וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ יְהוָה אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה:

 מצודת דוד  בעבור ארון האלהים. אשר יושב בביתו כי קודם לזה לא בא לכלל ברכה הזאת : עיר דוד. לעיר דוד, והיא ציון : ויזבח. אחר כל ששת הצעדים : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ויגד למלך דוד לאמר ברוך ה' וכו', ספרו לו מה שהוא הראיה העקרית שברך את כל בני ביתו בעבור ארון האלהים פי' חכמינו זכרונם לברכה במכלתא שמפני שהיו אומרים שהארון ממית הראה להם ה' שיש בו ברכה, דייקו זה ממלת בעבור, כי יש הבדל בין בעבור ובין בגלל, שמלת בגלל מציין הסבה הקודמת ומלת בעבור מציין הסבה המאוחרת, וכפי חוקי הלשון היה לו לומר בגלל ארון האלהים, כמו (בראשית ל, כז) ויברכני ה' בגללך היינו בסבתך, ולכן פי' שבאמת לא היתה הברכה בגלל הארון דהיינו בסבתו, שאז לא היה חל הברכה רק על בעל הבית לבדו שעסק עמו ושרת לפניו לא על בני ביתו, ומזה ראה שהיה הברכה בעבור הארון ותועלתו, להסיר ממנו דבת עם שהוא ממית בשבט עברתו, ולהראות שאך טוב וחסד ירדוף לכל הקרב אליו ואף למי ששוכן בגבולו, ושיקח דוד ראיה להעלותו אל עיר דוד. ולכן ויעל וכו' בשמחה לא ביראה ופחד רק באהבה ושמחה כי ראה שהחסד גובר בו, (וגם לא העלהו בשחוק כבפעם הא' רק בשמחה של מצוה):(מלבי"ם)


{יג}  וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן יְהוָה שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא:

 מצודת ציון  צעדו. פסעו והלכו : ומריא. שור פטם, וכן (מלכים א א ט) : צאן ובקר ומריא : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ויהי כי צעדו וכו' ובד''ה (ב' ט''ו כ''ו) כתוב ויהי בעזור האלהים את הלוים נושאי ארון ברית ה' ויזבחו שבעה פרים ושבעה אלים, ופי' חכמינו זכרונם לברכה (סוטה לה:) שעל כל ששה צעדים הקריבו שור ומריא, ועל כל סדר שהשלימו ששה פעמים ששה הקריבו שבעה פרים ושבעה אלים, וכפי זה היו מכוונים ועולים נגד שם של מ''ב שהיה מונח בארון שמקומו הוא בתפארת ישראל שהוא נושא ארון הברית כידוע, ועל כל ששה צעדים נשלם סדר א' והקריבו שור ומריא למלא השביעי בקדש, ובכל ששה סדרים נשלם ההיקף והקריבו ז' וז' להשלים ההיקף כידוע:(מלבי"ם)


{יד}  וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי יְהוָה וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד:

 רש"י  מכרכר. מרקד: אפוד בד. מעיל בוץ, פורציינ"ט בלע"ז, ויונתן תרגם: כרדוט; וכן תרגם יונתן 'מעילים' דתמר אחות אבשלום (לקמן יג יח), כרדוטין: (רש"י)

 מצודת דוד  אפוד בד. מלבוש עשוי כדמות האפוד של כהן גדול, והיתה מיוחדת להאנשים המתבודדים בעבודת ה', וכן בשמואל נאמר (שמואל א ב יח) : ושמואל וגו' חגור אפוד בד, ודוד הלבישו בעת העלאת הארון : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מכרכר. ענין רקידה של שמחה, ודוגמתו (ישעיהו סו כ) : בפרדים ובכרכרות : בכל עוז. בכל כח : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ודוד כו' בטל כבודו מפני כבוד ה' בג' ענינים, א. בגופו שכרכר ורץ בכל עז לפני ארון ה', ב. במלבושיו שהיה חגור אפוד בד כלבוש הכהנים ועובדי ה' לא לבוש מלכות שלא להראות גאוה לפני ה', ובשני אלה התיחד דוד מן העם, כי לפי גדולתו צריך הוא להראות הכנעה לפני הבורא כמ''ש (ברכות לד:) המלך כיון שכורע שוב אינו זוקף, ועל זה אמר ודוד, ג. מה שהשתתף עם כלל ישראל. שעל זה אמר, (מלבי"ם)


{טו}  וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן יְהוָה בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר:

 מלבי"ם  ודוד וכל בית ישראל מעלים את ארון ה' בתרועה ובקול שופר לעורר שמחה וגיל:(מלבי"ם)


{טז}  וְהָיָה אֲרוֹן יְהוָה בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְהוָה וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ:

 מצודת דוד  ותבז לו בלבה. בזתה אותו בלבה, כי חשבה שאין זה מדרך המלך, ואף לפני הארון : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נשקפה. ענין הבטה, כמו (בראשית כו ח) : וישקף אבימלך : בעד החלון. דרך החלון. וכן (מלכים ב א ב) : בעד השבכה : מפזז. גם הוא ענין רקוד, ומשונה ממנה קצת, ויתכן שהוא ענין מהירות הרקוד, ודוגמתו (שבת פח א) : עמא פזיזא : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה מרוב השמחה היה דוד מרקד ומפזז לפני ה' כאילו לא היה מלך ולזה בזתהו בלבה מיכל בת שאול והנה לתת תודה לש''י הקריב דוד כמה קרבנות אז בהוליך הלוים ארון ברית ה' ובסוף הענין בבא ארון ה' למקומו אשר הכין לו דוד העלה עולות ושלמים לכבוד השם ית' לפי מה שאפשר ואחר זה ברך דוד את העם בשם ה' צבאות ונתן לכל אחד מנה יפה לאכול ולשתות, והנה אשפר אחד הרצון בו לפי מה שבארו ז''ל אחד מששה בפר ולפי הפשט נראה שהיתה מנה יפה נהוגה לתת לאיש אחד בסעודות הגדולות וענינו מענין שפרה עלי והאל''ף נוסף ר''ל שהיתה המנה הזאת בתכלית היופי לפי המנות הנהוגות לתת כמו אלו המנות הגדולות הנהוגות לתת לאורחים הבאים אצלם : (רלב"ג)

 מלבי"ם  והיה ארון ה' מספר כי מיכל בת שאול מהיותה למודה בבית אביה שהיה כבודם חשוב בעיניהם מכבוד המקום, לא הרגישה בדבר הארון הבא ובכבוד ה' אשר לפניו ישמח מלך, רק יפלח חץ כבודה על כבוד בעלה הנגרע בערכו לעיניה כפי דעתה, וזה היה ההבדל בין בית שאול ובית דוד:(מלבי"ם)


{יז}  וַיָּבִאוּ אֶת אֲרוֹן יְהוָה וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִד וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי יְהוָה וּשְׁלָמִים:

 מצודת דוד  במקומו. במקום שהכין לו, והוא בתוך האהל וגו' : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויציגו. העמידו, כמו (בראשית ל לח) : ויצג את המקלות : אשר נטה. אשר פרש : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ויעל דוד מתוך שמחה של מצוה התעורר לעבוד העבודה בעצמו, ולהעלות עולות ושלמים להמשיך שפע רצון וכן הריקו עליו ברכה עד שמברכתו ברך את העם, אם ברכה נפשיית בשם ה' צבאות ואם שפע גשמיית, כי. (מלבי"ם)


{יח}  וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיְבָרֶךְ אֶת הָעָם בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת: {יט}  וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת וַיֵּלֶךְ כָּל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ:

 רש"י  ואשפר. אחד מששה בפר (פסחים לו ב): אשישה אחת. גרבא דחמרא (שם): (רש"י)

 מצודת דוד  לכל העם. הבאים עם הארון : לאיש. רצה לומר : לכל אחד, בין איש ובין אשה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  המון. עם רב : חלת. לחם השלם תקרא חלה : ואשפר. רוצה לומר מנה יפה בשר, והוא מלשון (בראשית מט כא) : הנותן אמרי שפר : ואשישה. שם כלי ישימו בה היין, כמו (שיר השירים ב ה) : סמכוני באשישות. ורוצה לומר הכלי עם היין : (מצודת ציון)

 מלבי"ם   ויחלק לכל העם היינו לאותם שהיו נועדים ללכת עם הארון, ומוסיף גם לכל המון ישראל שנמצאו שם במקרה, ומוסיף גם מאיש ועד אשה וכו':

! {כ}

וישב דוד גם זה מגלה צדקתו שאחר שהשפיע לכל העם פנה אל ביתו. ותאמר מה נכבד היום רצה לומר כי הכבוד יתראה על ידי האותות שבם יציינו את הכבוד, וזה יהיה אם מצד המכבדים אם מצד המתכבד, והתלוננה עליו כי הקל בכבוד מלכותו מצד שני אלה. אם מצד המכבדים, לא יקרבו אל המלך רק שריו וגדולים, לא הפחותים בעם, הם יתחבאו מפניו ויעמדו מרחוק, ועל זה אמר מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה לעיני אמהות עבדיו, אם מצד המתכבד, המלך לא יתראה כהדיוט רק לבוש לבוש מלכות ועליו יציץ נזרו, ומתנשא על הכסא, לא לבוש אפוד מפזז ומכרכר, ועל זה אמר כהגלות נגלות אחד הרקים, ודייקה לאמר מה נכבד היום אשר נגלה היום, כי יש מלכים שמנהגם להמצא תמיד בין העם וזה כבודם, לא כן אתה שאינך רגיל בכך תמיד רק היום עשית זאת, וזה שכתוב מה נכבד היום. וגם שלפעמים יצטרך המלך להיות יוצא ובא בין העם לצורך שעה, כמו בעת מיתת אבנר שהלך בין העם להפיס דעתם, וכן בעת מלחמה יתראה לפני כל בני החיל להלהיב לבבם לקראת נשק וכדומה, לא כן היום שלא היה הדבר נחוץ, וזה שכתוב אשר נגלה היום: (מלבי"ם)


{כ}  וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים:

 רש"י  אחד הרקים. (תרגום:) חד מן סריקיא (לשון תרגום יונתן): (רש"י)

 מצודת דוד  וישב דוד. לאחר שחלק לכל העם וגו', אחר הברכה שברכם בשם ה', שב לברך גם אנשי ביתו : מה נכבד. מה מאד נעשית היום מכובד בעיני כל, ובדרך לעג אמרה כן, כאלו אמרה מאוד נעשית מבוזה בעיני כל : אשר נגלה היום. על אשר בהכרכר היה נגלה מה מבשר הגוף, ואמהות עבדיו רואות, וכדרך הרקים שאינם חוששים לכסות בשר גופן לבל יראה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אמהות. שפחות : הרקים. אנשים הרקים מכל מעלה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה מיכל בת שאול דברה שלא כהוגן אל המלך ונתבאר מדברי דוד שמה שעשה עשה כהוגן לכבוד הש''י והמשיך בדבריו מה שהכאיב לבה בו כי זה הגמול היה ראוי לה על מה שהטיחה דברים כנגד דוד ר''ל מה שאמר שבחר הש''י בו מאביה ומכל בית אביה והיה מפרי דבריה שאמר לה דוד וכללה עם האמהות ולזה אמר ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה וכבר אמר והודה שכבר רמז בזה המאמר אל מיכל מה שאמר אחר זה ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה כאילו יאמר שזה המאמר היה סבה להמנע ממנה פרי בטן כי לא אהב אותה דוד באופן שהיה אוהב אותה קודם זה : (רלב"ג)


{כא}  וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם יְהוָה עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי יְהוָה:

 מצודת דוד  לפני ה'. רצה לומר : הלא כרכורי היה לפני ה' וגו', וכבוד המלכים כאין נגדו : ושחקתי. ובעבור זה שחקתי לפניו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נגיד. שליט ומושל : ושחקתי. ושמחתי : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ויאמר דוד, השיב לה בחכמה ודעת, א. אותות הכבוד המיוחדים למלך שאין יושבים על כסאו ולא יקרב איש אליו וכדומה, הם מוכרחים רק למלך המולך על ידי בחירת העם שכל כבודו הוא רק הסכמיי לא נמצא בעצמו, ואם לא יכינו לפניו האותות המציינים כבוד מלכותו הנו כאחד העם, לא כן אנכי שמלכותי אינה על ידי בחירת העם רק מה', כי אם היה הדבר מונח לבחירת העם היה ראוי שיבחרו יוצאי ירך שאול שנמשח מאת העם, וזה שכתוב לפני ה' אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצוות אותי נגיד על עם ה' ואם כן אין כבודי תלוי מאת העם ומן אותות הכבוד המוסכמים אצלם רק מעצמי ומאת ה' אשר שמני לנגיד, ב. ידוע שאין לשר הצבא להתהדר לפני מלך, ולא יתכבד העבד לפני אדוניו, ואיך יתכבד מלך בשר ודם בעת עמדו לפני מלך מלכי המלכים השי''ת וזה שכתוב לפני ה', ושחקתי לפני ה': (מלבי"ם)


{כב}  וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה:

 רש"י  ונקלותי עוד. לפניו, יותר מזאת שהקילותי בעצמי עתה: עמם אכבדה. אינם מבזין אותי, אלא חשוב אני בעיניהם על זאת: (רש"י)

 מצודת דוד  ונקלותי עוד מזאת. ואם הייתי עושה מעשה קלות עוד יותר ממה שעשיתי : והייתי. ואם הייתי שפל בעיני להקל מאוד בכבודי, ואפילו לפני האמהות אשר אמרת : עמם אכבדה. עם מעשים כאלה הייתי עוד מכובד ולא מבוזה, הואיל ועשויים לכבוד הארון : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ונקלותי. מלשון קלות : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ונקלותי אחר שהשיב לה לפי דרכה שלא הושפל כבודו בזה, נהפוך הוא זה לו יקר וגדולה, אם בהראותו שכבודו עצמי לו בלתי תלוי מאת העם כטעם הא', אם במה ששחק לפני ה' שהוא לו לתפארת כי מכבדיו יכובדו, ואם לא התראה באותות הכבוד החיצוניים נכבד הוא באותות הכבוד הפנימיים השכליים, הוסיף לאמר, אבל באמת מה טוב היה אם לא הייתי רוצה בכבוד כלל ובורח ממנו, ונקלתי עוד מזאת שכפי הכירי בגדולת הבורא ובכבודו ובשפלת האדם כי בשר הוא, הייתי נקל בעיני עד שהייתי שפל בעיני באמת, אז אכבדה, כי הרוצה בכבוד אינו נכבד באמת רק למראה עינים לא למראה השכל, רק אם הייתי מואס את הכבוד, אז גם עם האמהות כו' עמם אכבדה כי זה הכבוד האמתי הנפשיי, אשר אותותיו ישוו לפני שרים ופחותי העם:(מלבי"ם)


{כג}  וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ: (פ)

 רש"י  לא היה לה ילד. מאותו היום והלאה: (רש"י)

 מצודת דוד  לא היה לה ילד. בעון שבזתה את דוד על שהקל בכבודו לפני ארון האלהים : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ולמיכל כתב מהרי''א שמלבד שהיה זה עונש על דבריה היה סבה מאת ה' בל יתרבה זרע שאול. והיה גלוי לפניו ענין הגבעונים להשמיד כל זרע שאול ומה יעשה דוד יוציא להורג בניו או יחמול עליהם ויאמרו משא פנים יש בדבר, לכן סבב נורא עלילות שמיכל לא תתעבר מדוד:(מלבי"ם)



שמואל ב פרק-ז

{א}  וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַיהוָה הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו:

 רש"י  וה' הניח לו. אמר, הרי נתקיים (דברים יב י): והניח לכם מכל אויביכם וגו', מה כתיב אחריו, והיה המקום אשר יבחר וגו', מעתה עלינו לבנות בית הבחירה: (רש"י)

 מצודת דוד  בביתו. הראוי לו לפי מעלתו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הניח. מלשון מנוחה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ויהי כבר בארו חכמינו זכרונם לברכה שאל בנין המקדש היה צריך שני תנאים, א. שיהיה להם מלך, ב. שיהיה להם מנוחה מאויביהם, כמ''ש והיה בהניח ה' לך מכל אויביך והיה המקום אשר יבחר ה' וכו'. והנה דוד חשב שכבר נתקיימו שני התנאים, אם מצד מלכותו שעל זה אמר ויהי כי ישב המלך בביתו שהבית שבנה לו חירם היה אצלו סימן כי הכינו ה' למלך על ישראל כנ''ל (ה' יב), אם מצד שאז היה להם מנוחה, שעל זה אמר וה' הניח לו מסביב, ולכן, (מלבי"ם)


{ב}  וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה:

 מצודת דוד  בבית ארזים. כראוי לפי מעלתו : בתוך היריעה. הוא האהל האמור למעלה, ורצה לומר : וכי זהו הבית הראוי לארון אלהים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  היריעה. וילון : (מצודת ציון)

 רלב"ג  וכבר התעורר דוד לבנות בית לה' יהיה בו ארון האלהים ונועץ בזה עם נתן הנביא וענהו בכללות שיעשה כל אשר בלבבו כי ה' עמו : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ויאמר המלך אל נתן דרש בנביא אם יסכים ה' לזה, ושיודיעהו המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם, וא''ל ראה אנכי יושב וכו' רצה לומר הסברה מחייבת לבנותו ראה נא בעין הנבואיי אם טוב הדבר לפני ה':(מלבי"ם)


{ג}  וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל הַמֶּלֶךְ כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה כִּי יְהוָה עִמָּךְ: (ס)

 מצודת דוד  כל אשר בלבבך. כאומר אם חפצך לבנות בית לה', עשה חפצך : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ויאמר נתן באשר עוד לא הגיע דבר ה' כי ימנעהו מזה, השיב מדרך הסברא כל אשר בלבבך לך עשה, שהצדיקים הגדולים יוכלו לסמוך על הסכמת לבבם שהוא אך טוב (הפך הבינונים שיצוייר כי יצר סמוך בם, וכ''ש רשעים שלבם רק רע כמ''ש רשעים יצה''ר שופטם צדיקים יצ''ט שופטם בינונים זה וזה שופטם) ולכן אמר שיסמוך על לבבו בפרט, כי ה' עמך ומחשבת לבבך הוא הערת רוח הקודש הנלוה עמך תמיד:(מלבי"ם)


{ד}  וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיְהִי דְּבַר יְהוָה אֶל נָתָן לֵאמֹר:

 רש"י  ויהי בלילה ההוא. אמר רבי חנינא בר פפא: אמר לו הקב"ה לנתן, האדם הזה שאני משלחך אצלו, מהיר הוא, שמא ישכור פועלים ונמצאתי מפסידו, מהר ואמור לו, לא אתה תבנה הבית. רבי סימון אומר: האדם הזה שאני משלחך אצלו, נדרן הוא, כענין שנאמר (תהלים קלב ב ג): אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב אם אבא באהל ביתי, שמא יאמר איני אוכל ואיני שותה עד שאעשה כך, ונמצאתי מפסידו (ילקוט שמעוני רמז קמג): (רש"י)

 רלב"ג  ואחר זה באהו דבר ה' על יד נתן הנביא שאין ראוי לבנות לו בית לש''י כי מן היום אשר העלה בני ישראל מארץ מצרים התהלך הארון באהל ובמשכן ולא שלח הש''י לאמר לאחד מן הרועים והשופטים למה לא בנו בית ארזים ועתה די לדוד לקחו הש''י מאחרי הצאן להיות נגיד על בית ישראל והיה עמו בכל אשר הלך וכרת שונאיו ועשה לו שם גדול כשם הגדולים אשר בארץ לרוב הצלחתו ורוב עמידת מלכותו ושם על ידו מקום מנוחה לישראל ולא צרו לישראל שונאיהם כמו שעשו בראשונה ובימי השופטים והניח לו השם מכל אויביו והגיד לו ה' כי בית יעשה לו קיים בדרך שתהיה לו המלוכה כל מה שהתמיד מלוכה ובהיות הענין כן הנה די לו במה שהגיע בו מן ההצלחה ולא ישאל לו גדולות שיהיה נבנה בית המקדש על ידו אבל בנו שימלוך אחריו הוא יבננו והוא שלמה וכבר נתבאר בספר דברי הימים שהסבה שלא הסכים הש''י שיבנה דוד בית המקדש הוא מפני ששפך דמים הרבה : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ויהי בלילה ההוא אולם ה' מהר להודיע להחוזה כי לא יסכים לזה, וחכמינו זכרונם לברכה בארו שלכן הודיעו תיכף בל יתחיל דוד במעשהו על ידי נדר או על ידי שישכור פועלים וכמו שהיה באמת כמ''ש אשר נשבע לה' אם אבוא באהל ביתי:(מלבי"ם)


{ה}  לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל עַבְדִּי אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר יְהוָה הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי:

 מצודת דוד  האתה. וכי אתה תבנה לי בית, בתמיה. ורצה לומר : דייך בכל הטובות שעשיתי כבר לך, וכאשר מסיים והולך במקראות שלאחריו : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  השאלות: בנבואת נתן בכללה באו כפלים הרבה ודברים רבים בלתי מסודרים ודברים בלתי שייכים אל הנושא שנשלח עליו, שמ''ש כי לא ישבתי בבית וכו' מה בכך הלא ידעו שהיא מצות עשה לבנות בית המקדש, ויבנה בהכרח בימי מלך אחד, ומה שטען על זה אני לקחתיך מן הנוה וכו' ואכריתה את אויביך ועשיתי לך שם, כל זה לא יחייב שלא יבנה הבית, ולמה עד ועשיתי לך דבר בדרך העבר המהופך לעתיד ואהיה עמך ואכריתה, ומן ועשיתי והלאה דבר בצורת העבר, ולא אמר ואעשה לך שם, ואיך נקשר אל נבואה עתידה ושמתי מקום, ומ''ש ולמן היום אשר צויתי שופטים באורו קשה, ומ''ש והגיד לך ה' הוא לשון בלתי מיושר, שמשמע שכבר הגיד לו זה. בד''ה מבואר שא''ל ה' לדוד דם לרוב שפכת ומלחמות רבות עשית אתה לא תבנה הבית, ומתי הגיד לו זה, ומדוע לא הזכיר טעם זה פה:

האתה תבנה לי בית לשבתי רצה לומר כי אל בנין הבית היית צריך שני תנאים, א. שיהיה מלך בישראל שימלוך מלכות קיימת בלתי מופסקת, ב. שיהיה להם מנוחה החלטית והנה עד עתה היו להם שופטים שגם הם נבחרו מאת כל ישראל, והיה הבדל בינם ובין המלך במה שהשופט היה רק לפי שעה ושררותו, בלתי נמשך לבניו אחריו, מה שאין כן המלך שמלכותו ירושה לבניו כמ''ש למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו, והנה דוד הגם שנבחר למלך ונמשח על פי נביא (שהשופט לא נבחר ונמשח על פי נביא) בכ''ז אחר שעדיין לא הובטח שיהיה לו המלכות בירושה, היה ענינו קרוב אל השופטים או אל מלכות שאול שלא היתה מלכות קיימת, ולא היה ראוי עדיין לבנות בית נאמן וקיים, וכן מצד תנאי השני של המנוחה הגם שהיה לו אז מנוחה היה זה רק לפני שעה, והלא גם בימי שפוט השופטים היה להם גם כן מנוחה כמ''ש (שופטים ב' יח) וכי הקים ה' להם שופטים והיה ה' עם השופט והושיעם מיד אויביהם כל ימי השופט וכו' והיה במות השופט וכו', שכיון שבמות השופט שבו אויביהם לתגר בם מלחמה, והאויב לא נכרת לגמרי רק נכנע לפני השופט בעודהו חי לא לפני בני ישראל, שתיכף במות השופט נלחום נלחם בם לא נקרא זה מנוחה, וכן גם בימי דוד לא נכרתו האויבים רק נכנעו לפני דוד לא לפני עם ישראל וגם הוא עצמו עוד היה מוכן למלחמות רבות כמ''ש בסי' שאחר זה, והנה הבית הנבנה בקביעות מצייר המנוחה והקביעות שישב ה' בקרב עמו במנוחה והשקט, הפך האהל והמשכן שציינו שעדיין לא ישכון בקביעות, אם מפני שהעם לא הטהרו עדיין מעונותיהם והיו חוטאים פעם אחר פעם כמ''ש שם והיה במות השופט ישובו והשחיתו מאבותם, שעל ידי זה יסלק שכינתו מהם בכל פעם, ואם מפני שעל ידי חטאותיהם נמכרו ביד אויב ובשובם בתשובה יצטרך לעוף עליהם כצפרים עפות לפדותם מני צר, שזה יצוייר בטלטול ובשכונה באהל ארעי, ולפי זה לא היה העת עדיין שיבנה המקדש לא מצד מלכות דוד שעד עתה לא היה קבוע, וזה שכתוב האתה תבנה לי בית ולא מצד המנוחה שעדיין לא היה עת לשבת במנוחה, וזה שכתוב תבנה לי בית לשבתי: (מלבי"ם)


{ו}  כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן:

 רש"י  באהל ובמשכן. משכן שילה לא היתה בו תקרה, אלא בית של אבנים מלמטן, ויריעות מלמעלן: (רש"י)

 מצודת דוד  כי לא ישבתי. אשר לא ישבתי בבית למיום וגו', רצה לומר : הנה עד הנה לא ישבתי וגו', ואתה תבנה לי, בתמיה : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  כי לא באר כי בשני הענינים האלה לא נשתנה ענינם עתה, אם בענין המנוחה אומר כי לא ישבתי בבית למיום העלתי וכו', שתמיד היתה שכינתי בלתי קבועה, שעל זה אמר ואהיה מתהלך באהל ובמשכן, רצה לומר באהל במדבר ובמשכן בימי שילה ונוב וגבעון כי לא היה מנוחה עד עתה, וכמ''ש בפסוק ט':(מלבי"ם)


{ז}  בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים:

 רש"י  הדבר דברתי. לשון תמיה הוא, לכך הוא נקוד ה"א חטף פת"ח, והדל"ת רפי: (רש"י)

 מצודת דוד  בכל אשר התהלכתי. בכל המקומות אשר התהלכתי וגו', וכי דברתי להמיוחד שבהם הוא השופט אשר הוקם לרעות את עמי, וכי דברתי לו למה לא תבנו לי בית במקום הזה ולא אשב עוד באהל, ואם כן מזה דע לך שבנין הבית שמור הוא למי שיבנהו, ולא כל הרוצה לבנות יבוא ויבנה, שאם היה לכל מסור, הייתי מצוה עליו מאז : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  בכל ואם בענין המלך הלא בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל שכבר היו להם שופטים מושלים על ישראל כמוך, הדבר דברתי את אחד שבטי ישראל (מלשון שבט מושלים, ובד''ה כתוב שופטי ישראל) הגם אשר צויתי אותם לרעות את עמי בכ''ז הדבר דברתי לאמר למה לא בניתם לי בית ארזים, הלא אם היה אפשריות לבנות בית ארזים בימי השופטים הייתי מדבר ומזהיר ע''ז, וע''כ שלא היה זה אפשר בימיהם מפני שלא היו קבועים, ומטעם זה עצמו אי אפשר גם כן לבנותו בימיך, וכמו שיבאר:(מלבי"ם)


{ח}  וְעַתָּה כֹּה תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִד כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי עַל יִשְׂרָאֵל:

 רש"י  מן הנוה. דיר הרועים, כמו (צפניה ב ו): נות כרות רועים: (רש"י)

 מצודת דוד  ועתה. רצה לומר : הואיל ודבר גדול הוא, אמור לדוד עבדי, הלא הרבה טובה עשיתי עמך, כי לקחתיך מן הנוה וגו' : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הנוה. גדרות הצאן, כמו (ישעיהו סה י) : והיה השרון לנוה צאן : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ועתה כה תאמר לעבדי לדוד, להראות לו ששני הטעמים הנזכרים שבעבורם לא נבנה המקדש עד עתה, עמד טעמם בם גם עתה, אם מצד המלך שמלכותו עדיין בלתי קבועה, ובאר זה בין מצד התחלת מלכותו אני לקחתיך מן הנוה מאחרי הצאן שאינך מלך בן מלך כי היית רועה בצאן, בין מצד מלכותך בהוה לקחתיך להיות נגיד על עמי, אתה עתה רק נגיד עליהם ולא קבלוך על אופן שתמלוך מלכות קיימת לדור דורים (שעד עתה לא הובטח ע''ז):(מלבי"ם)


{ט}  וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ וָאַכְרִתָה אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ:

 רש"י  כשם הגדולים. זהו שאומרים מגן דוד: ואכריתה את כל איביך. ולכך עלה על לבך לבנות הבית, כמה שכתוב בתורה: (רש"י)

 מצודת דוד  שם גדול. להתפרסם בכל העולם, ככל הגדולים אשר מעולם אנשי השם. ורבותינו ז''ל אמרו (פסחים קיז ב) : שזהו מה שאומרים מגן דוד : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ואהיה ואם מצד המנוחה, הלא לא תמו אויבי ה' גם עתה רק אני הייתי עמך בכל אשר הלכת, ואכרתה את כל איביך מפניך שגברת עליהם, ולא ספו בהחלט, כי כל הימים יגורו מלחמות רק שתנצח אותם. וגם לא כלו מפני ישראל רק מפניך, וזה כדוגמא שהיה בימי השופטים שזה איננו מנוחה. ועשיתי אחרי דבר אתו תוכחות והראה לו שמלכותו ומנוחתו עדיין יתנודדו כמלונה, שב לבשרו כי הגם שראשיתו מצער אחריתו ישגא מאד. א. אם בענין המלוכה ועשיתי (רצה לומר אעשה) לך שם גדול כשם הגדולים אשר בארץ ששמם קיים לעולם כן אקבע לך מלכות נצחית, וכן בענין המנוחה גם כן ישתנה הדבר לטוב, ועל זה אמר:(מלבי"ם)


{י}  וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה:

 רש"י  ושמתי מקום. עוד אני חפץ להשקיט, שיהא שקט ושליו את עמי בימי בנך: (רש"י)

 מצודת דוד  ושמתי מקום. בימיך שמתי מקום מנוח וקבוע לעמי ישראל ונטעתיו על אדמתו ושכן במקומו : ולא ירגז. לא יחרד עוד לנוע ממנה : כאשר בראשונה. רצה לומר : טרם הקמת השופטים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ירגז. ענין תנועה ממקום המונח, וכן (שמואל א כח טו) : למה הרגזתני : לענותו. מלשון עינוי : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ושמתי מקום רצה לומר כי מימות משה עד גמר הכבוש והחילוק בסוף ימי יהושע לא היה לישראל מקום קבוע כלל רק היו נעים ונדים, וזה היה הציור במשכן שבמדבר שהיה מתהלך באהל המתטלטל ממקום למקום, ואחר כך שכבשו וחלקו, כבר היה להם מקום בארץ ישראל אבל לא היה להם מנוחה כי ידברו את אויבים בשעריהם כל ימי השופטים עד ימי שלמה, וזה היה הציור במשכן שילה ונוב וגבעון שהגם שהיה בית מלמטה היה תחת אהל מלמעלה, ועתה ישתנה הכל לטוב, ושמתי מקום לעמי ישראל שיהיו קבועים במקומם ולא יגרשה רגל אויב, ב. ונטעתיו ושכן תחתיו שיהיה דומה כעץ שתול על פלגי מים השוכן במקומו כן לא יצטרכו לצאת חוץ מגבולם ללחום עם אויביהם, ולא ירגז המאמרים מקבילים ושמתי מקום ולא ירגז עוד כמו בעת שהיו נעים ונדים שבעים רוגז, ונטעתיו ושכן תחתיו כו' ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה: (מלבי"ם)


{יא}  וּלְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוִּיתִי שֹׁפְטִים עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וַהֲנִיחֹתִי לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ וְהִגִּיד לְךָ יְהוָה כִּי בַיִת יַעֲשֶׂה לְּךָ יְהוָה:

 רש"י  ולמן היום אשר צויתי. מחובר על העליון, ולא יוסיפו לענותו כאשר בראשונה קודם השופטים, וכאשר עשו מימי השופטים עד כאן: והניחותי לך. יותר ויותר, עד שתנוח מכל אויביך: והגיד לך ה'. היום על ידי, כי בית יעשה לך להושיב בנך על כסאך, ויתקיים לך בית המלכות, והוא יבנה הבית: (רש"י)

 מצודת דוד  ולמן היום. מוסב למקרא של מעלה, לומר : לא יענו עוד בימיך את ישראל, כאשר ענו בראשונה עד לא הוקמו השופטים ובזמן השופטים : והניחותי לך. כי אניח לך מכל אויביך : והגיד לך ה'. עוד זאת עשה עמך ה', שהגיד לך שיעשה לך בית, רוצה לומר : בית מלכות לך ולזרעך אחריך, וכאשר אמרה אביגיל (שמואל א כה כח) : כי עשה וגו' בית נאמן, ואם כן מה מאוד היטב עמך, ודי לך באלה אף אם לא תבנה הבית : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ולמן היום אשר צויתי שפטים שיעור הכתוב שלא ירגז ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר היה בראשונה קודם שפוט השופטים וגם אחר כך למן היום אשר צויתי שופטים והלאה שהיה לו רוגז ועינוי תמיד, וגם בזה באו מאמרים מקבילים לא ירגז כאשר בראשונה, ולא יוסיפו בני עולה לענותו (כאשר) למן היום אשר צויתי שפטים. הודיעו כי בסוף ימיו ימצא מנוחה מן האויבים כמ''ש והניחותי לך מכל אויביך ואז ישים מקום לעם ישראל שיהיה להם מנוחה החלטית, שזה יצוייר במקום קבוע שיבחר למקדש ה' בגורן ארונה שיבנה בימי שלמה, שמן אז שנתגלה מקום המקדש פסקו המלחמות ושלמה בנו היה איש מנוחה. והנה בעת ההיא שהראה לו מקום המקדש בגורן ארונה החל דוד להכין כל צרכי הבית כמ''ש (בדה''א כב), אבל מדוע לא בנה הוא בעצמו הבית לעת זקנתו לא באר פה, ובד''ה שם כתוב ויהי דבר ה' אלי לאמר דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית לא תבנה בית לשמי, הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה וכו' הוא יבנה הבית לשמי, שאחר שהיה איש מלחמות עד עת זקנתו לא נקרא איש מנוחה שיבנה הוא את הבית שמורה על השלום והמנוחה, רק שלמה שהיה לו מנוחה מילדותו, ופה לא באר זה כי הגיד לו זה הפרט בנבואה אחרת מיוחדת, או גלה לו זאת ברוה''ק (כי כ''מ שנאמר ויהי דבר ה' אלי היא מדרגה קטנה מהנבואה כמ''ש במ''א), וזה שכתוב והגיד לך ה' רצה לומר זה הגיד בפעם אחר כי בית יעשה לך ה' רצה לומר שלא אתה תבנה ביתו רק הוא יבנה ביתך, תחת שרצית לבנות ביתו, ושם הגיד לך הטעם כנזכר בד''ה:(מלבי"ם)


{יב}  כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ:

 מצודת דוד  כי ימלאו ימיך. אלא כאשר ימלאו ימיך וגו' : (מצודת דוד)

 רלב"ג  וזכר שזרע דוד אשר יקום אחריו יכונן את כסא ממלכתו עד עולם ואף על פי שיחטא לו לא יסור חסדו ממנו בדרך שתפסוק ממנו הממלכה לגמרי כמו שנפסקה משאול : (רלב"ג)

 מלבי"ם  כי אחר שהודיעו מענין המנוחה, בשרהו מענין המלכות שיהיה לו עולמית, שעל זה אמר כי בית יעשה לך ה', ובאר לו בזה שבעה דברים. א. כי ימלאו ימיך שימלאו ימיו עד שבעים שנה, ב. שישכב עם אבותיו ולא יהרג במלחמה, ג. והקמותי זרעך אחריך ולא שימלוך בנו עליו בחייו כמעשה דאבשלום, ד. אשר יצא ממעיך הודיעו שהבן העתיד למלוך לא נולד עדיין כמ''ש בד''ה הנה בן נולד לך וכו', ה. והכינותי את ממלכתו, שתיכף במלכו יכין ממלכתו בידו בכל עוז:(מלבי"ם)


{יג}  הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם:

 מצודת דוד  הוא יבנה. כי אליו שמורה הגדלת השם בבנין ביתי : עד עולם. לזרעו אחריו : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ו. הוא יבנה בית לשמי כי יכין ממלכתו באופן שיוכל לבנות הבית כי יהיה לו עושר גדול ועבדים נושאי סבל, וגם שהוא יוכל לבנותו בכוונה לשם ה' מה שלא יוכל דוד שלא היה לו מנוחה, וכמ''ש הטעם לזה בארצות השלום דרוש ב', ובפירוש מלכים (סי' ה'), ז. וכוננתי את כסא ממלכתו עד עולם, הכוננות הוא גמר הבנין, שאחר שאמר והכינותי שההכנה היא תחלת המלכות אמר שיכונן את הכסא בענין שתהיה מלכות קיימת עד עולם:(מלבי"ם)


{יד}  אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם:

 רש"י  בשבט אנשים. זה הדד ורזון בן אלידע: ונגעי בני אדם. זה אשמדאי, שדחהו ממלכותו, והשדים בני אדם הראשון הם, שכל מאה ושלשים שנה שפירש אדם מאשתו במות הבל, היו הרוחות מתייחמות ויולדות הימנו (ילקוט שמעוני רמז קמו): (רש"י)

 מצודת דוד  לאב. כמו האב המייסר את בנו בשבט, ואל המיתו בל ישא נפשו : בהעותו. כשיחטא לפני, אייסרו בשבט ובנגעים שמייסרים להם בני אדם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  בהעותו. מלשון עון : והוכחתיו. ענין מוסר ההכאה, כמו (חבקוק א יב) : וצור להוכיח יסדתו : בשבט. בשרביט : ובנגעי. רצה לומר בהכאה, וכפל הדבר במלות שונות : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  אני באשר הבטיח לו נצחיות המלוכה, וכבר בארנו בפירוש תהלות (מזמור פ''ט) המיוחד לזה, כי מלכות בית דוד התכונן על ב' עמודים שהם החסד והאמונה, והאמונה היא מה שיעשה לו על ידי ההבטחה ובהשקף על מעשיו, והחסד הוא מה שיעשה מצד החסד לבד מזולת השקף על מעשה, ושני אלה יצוייר שיבוטלו לפעמים, אם האמונה, תבוטל באם ישוב ויעוות מעשיו באופן שלא יהיה ראוי לטוב ההוא שנגזר עליו לפי מעשיו, ואם החסד, בשימצא איש אחר יותר ראוי לחסד הזה כמו שהיה בשאול ודוד, הודיעו לו ה' שלא יחוש לזה, אם לצד שתבוטל האמונה ברוע המעשים, אמר אני אהיה לו לאב וכו' אשר בהעותו, שישגיח עליו בחמלתו כאב על בנו שתיכף שיתחיל להעוות דרכו תיכף יוכיחהו וישיבהו לדרך הטוב בענין שלא יניחהו להתמוטט בשיעור שיסיר אמונתו ממנו, ודייק לאמר שהוא יהיה לו לאב תחלה ועל ידי כן יהיה הוא לי לבן לא בהפך, כי כל עובד את ה' מאהבה נחשב לה' כבן מצד מעשיו, אבל כשישוב צדיק מצדקו לא יקרא עוד בן רק עבד פושע באדוניו, אבל פה אני אהיה לו לאב תחלה, שלא בהשקף על מעשיו רק כאב טבעי, שמה שהוא לאב קודם אל מה שהוא לו לבן, ומצד זה אשגיח שאהיה לו תמיד לאב ושלא יבא לידי חטאים גדולים כי תיכף בהעותו והוכחתיו, ובאר שעל ידי שיוכיחנו תיכף בהשגחתו עליו לא יצטרך ליסרו באכזריות חמה ושטף אף, רק להוכיחו בשבט אנשים רצה לומר בשבט שמכים בו את האנשים לא בשוט לסוס, ובנגעים טבעיים המצויים בבני אדם רצה לומר במין האדם מצד מינו לא נגעים היוצאים מטבע האנושי, ובמזמור הנ''ל באר ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, שעל הפשע שהוא המרד יוכיח בשבט, ועל העון שהוא הכפירה ועוות השכל יוכיחנו בנגעים שהם דבוקים על גופו כמו שהעון פנימי יותר מן הפשע כי חטא בשכל שהוא עצמות האדם:(מלבי"ם)


{טו}  וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל אֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מִלְּפָנֶיךָ:

 מצודת דוד  וחסדי. אבל לא אסיר חסדי ממנו למאוס בו כאשר הסירותי חסדי מעם שאול, אשר בעונו הסירותיו מלפניך, לשתירש אתה את מלכותו : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  וחסדי וכן לא יבוטל החסד על ידי שימצא איש אחר יותר ראוי לחסד הזה, שעל זה אמר וחסדי לא יסור ממנו כאשר הסירותי מעם שאול שהיה הסבה אשר הסירתי את החסד מלפניך שהיית יותר ראוי אל החסד:(מלבי"ם)


{טז}  וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם:

 מצודת דוד  ונאמן ביתך. וקיום ביתך וממלכתך תהיה עד עולם, כמו שהוא היום לפניך, כן יהי כסאך נכון עד עולם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ונאמן. ענין קיום, כמו (ישעיהו כב כג) : יתד במקום נאמן : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ונאמן ביתך רצה לומר שהגם שהחסד והאמונה יצוייר שיפסקו כנ''ל, לא יצוייר זה פה שהחסד והאמונה שהבטחתי לדור בניך נסבב מן האמונה שהיא ההבטחה שהבטחתי לך, ולפי זה הנה נאמן ביתך וממלכתך עד עולם לפניך רצה לומר בהיות שנקרא שמך עליו והוא שכר צדקתך כענין והלך לפניך צדקך, ע''כ הוא נאמן ולא יסור בשום פעם, וכן הגם שהכסא יופסק לפעמים בעתי הגליות בכ''ז לא יופסק לעולם, ואם יופסק כסא בניך לא יופסק כסאך, ע''ד שפירשתי מ''ש ובניתי לדור ודור כסאך שכסא דוד עומד שישב עליו המלך דוד בעצמו לימות המשיח שהוא דוד עצמו, וזה שכתוב כסאך יהיה נכון עד עולם: (מלבי"ם)


{יז}  כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וּכְכֹל הַחִזָּיוֹן הַזֶּה כֵּן דִּבֶּר נָתָן אֶל דָּוִד: (ס)

 מצודת דוד  כן דבר נתן. רוצה לומר : עם שמתחילה הסכים על ידו ואמר לו כל אשר בלבבך לך עשה, לא בוש לחזור ולמחות בו בדבר ה' : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  החזיון. ענין ראיה, כמו (שמות יח כא) : ואתה תחזה, ורוצה לומר ראיית הנבואה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ככל הנה הדבור היה חציו דברי תוכחות, והוא הדבור הראשון עד ועשיתי לך שם גדול, ועל זה אמר ככל הדברים, וחציו השני מן ועשיתי לך הוא חזיון עתידי אשר יהיה בעתיד, ועל זה אמר ככל החזיון הזה כן דבר נתן אל דוד, ולא בוש לאמר לו גם דברי התוכחות כמו שנאמרו לו:(מלבי"ם)


{יח}  וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֵּשֶׁב לִפְנֵי יְהוָה וַיֹּאמֶר מִי אָנֹכִי אֲדֹנָי יְהוִה וּמִי בֵיתִי כִּי הֲבִיאֹתַנִי עַד הֲלֹם:

 רש"י  וישב לפני ה'. לפני הארון: עד הלם. שהמלכתני: (רש"י)

 מצודת דוד  לפני ה'. לפני הארון : ומי ביתי. כי הלא מרות המואביה אני בא : עד הלום. עד המעלה שאני בה עכשיו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הלום. הנה, כמו (שם ג ה) : אל תקרב הלום : (מצודת ציון)

 רלב"ג  כי הביאותני עד הלום. ר''ל שהבאת אותי לזאת המעלה אשר אני בה היום והייתי קודם זה רועה צאן ומשם לקחתני ולא די לך בזה אבל דברת גם אל בית עבדך למרחוק ר''ל שתתמיד הממלכה לי גם כשיחטא לך זרעי ויתרחקו ממך : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ויבא המלך דוד וישב לפני ה' יען שנתן בשרהו בשורה גדולה כי יבנה לו ה' בית נאמן עד שנות דור ודור, ושתהיה המלכות לזרעו ירושת עולם, בא לתת שבח והודאה על זה ולהתפלל על העתיד, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה שישב עצמו בתפלה, ויאמר מי אנכי ה' אלהים ומי ביתי, רצה לומר כי המלוכה תגיע אל האיש, או מצד מעלת עצמו או מצד מעלת משפחתו, ושניהם לא נמצאו בי, כי הביאתני עד הלום למלכות, והרי זה רק חסד:(מלבי"ם)


{יט}  וַתִּקְטַן עוֹד זֹאת בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יְהוִה וַתְּדַבֵּר גַּם אֶל בֵּית עַבְדְּךָ לְמֵרָחוֹק וְזֹאת תּוֹרַת הָאָדָם אֲדֹנָי יְהוִה:

 רש"י  גם אל בית עבדך. להמליך את בני אחרי: וזאת תורת האדם. בתמיה, ראוי להתבשר כן לבשר ודם. דבר אחר: עשית לי כמו שעשית לאדם הראשון, שהראית לו דורות העתידים לצאת ממנו: (רש"י)

 מצודת דוד  ותקטן. החסד הזה עוד קטנה היא בעיניך, עד שדברת על בית עבדך למרחוק, רצה לומר : לדורות העתידים, בתת המלכות לזרעי עד עולם : וזאת תורת האדם. מה שדברת עלי, היא תכונת ותואר האדם הגדול במעלה, המיוחד בבני אדם, ולא תכונת אדם שפל ונבזה כמוני : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  תורת. ענין תואר ותכונה, וכן אמר כזה בדברי הימים (א יז יז) וראיתני כתור האדם המעלה, וקרוב לענין זה (שיר השירים א י) : נאוו לחייך בתורים, ורוצה לומר הפנינים המסודרים בתואר ובתכונה יפה : האדם. רצה לומר האדם המיוחד והמעולה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה זאת תורת האדם שקצתם צדיקים וקצתם רשעים והשגחת בי שלא תאבד טובתך וחיבתך וחסדך מזרעי בעבור הרשעים : (רלב"ג)

 מלבי"ם  השאלות: הדברים שדבר דוד הם מופלאים בכללם ובפרטם, מה כיון במ''ש וזאת תורת האדם, ובמ''ש בעבור דברך וכלבך וכו', ואיך המשיך מזה שה' גדול ואין כמהו, ואין קשר בדבריו ענין ישראל ויצ''מ ואמר הדבר אשר דברת הקם עד עולם, והוסיף ועשה כאשר דברת, ואמר שנית ודברך יהיו אמת, והוסיף ותדבר אל עבדך את הטובה הזאת, ואמר שלישית הואיל וברך וכו', כי אתה ה' דברת, שכל זה לשון כפול ומכופל:

ותקטן, שאם יעלה איש למלוכה מצד שאין טוב ממנו, יצוייר כי על ידי השפעת החסד יוסיף עמו להנחילו מלכות זה (שזכה בו מן הדין) לזרעו אחריו, אבל אם המלכות בעצמו היא רק חסד איך יהיה זה קטן בעיניך עד שהוספת לי חסד ותדבר גם על בית עבדך למרחוק לבשרני על מלכות יוצאי חלצי הרחוקים בזמן רחוק עד אחרית הימים. וזאת תורת האדם ה'. מזה הוכיח שהחסד הזה ונבואה הזאת לא היה למענו, רק הוא תורת האדם בכלל, רצה לומר שמה שבחר ה' בבית דוד ואבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, אינו חסד פרטי עם דוד, רק הוא דבר כללי מהענינים הכוללים שהכין ה' בחכמתו הנעלמת למהלך שלמות מין האנושי בכלל, כמו שבחר בישראל מכל עם ובבית אהרן מכל זרע ישראל לשרתו ולברך בשמו, וכן בחר בית מלכות קיימת לנצח באופן שהכין זאת בחכמתו ורצונו הנעלם להיות זה לצורך הכלל, והוא חוליא משלשלת הגדול של סבות ומסובבים המקיפים הנמצאים והזמנים והמינים לצורך שלמותם עד אחרית הימים, עד שחכמינו זכרונם לברכה יחסו זאת לשבעה דברים שנבראו קודם לעולם, וא' מהם שמו של משיח, כי בו תלוי קיום העולם ושלמותו בכלל, וזה שכתוב וזאת תורת האדם:(מלבי"ם)


{כ}  וּמַה יּוֹסִיף דָּוִד עוֹד לְדַבֵּר אֵלֶיךָ וְאַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עַבְדְּךָ אֲדֹנָי יְהוִה:

 רש"י  ומה יוסיף דוד עוד לדבר אליך. מה אשאל עוד: אתה ידעת את עבדך. נתת לי כל צרכי, כמו (משלי יב י): יודע צדיק נפש בהמתו: (רש"י)

 מצודת דוד  ומה יוסיף. מעתה אין לי עוד דבר לשאול ממך, לא עלי ולא על זרעי : ואתה. הואיל ואתה ידעת ורחמת את עבדך לעשות לי כזאת מבלי שאלה ובקשה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ידעת. ענין אהבה ורחמים, כמו (עמוס ג ב) : רק אתכם ידעתי : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ומה ואם כן מה יוסיף דוד מצד שהוא דוד איש פרטי לדבר עוד אליך, שאם אתפלא ואשאל מי אנכי ומי ביתי. הלא ואתה ידעת את עבדך הלא הוא דבר המונח לידיעתך העליונה הבלתי ב''ת:(מלבי"ם)


{כא}  בַּעֲבוּר דְּבָרְךָ וּכְלִבְּךָ עָשִׂיתָ אֵת כָּל הַגְּדוּלָּה הַזֹּאת לְהוֹדִיעַ אֶת עַבְדֶּךָ:

 רש"י  בעבור דברך. להקים מה שאמרת לשמואל, להמליכני: וכלבך. רצונך הוא, ולא שאני כדאי: להודיע את עבדך. הבשורה שבשרתני: (רש"י)

 מצודת דוד  בעבור דברך. רצה לומר : הנה אינני ראוי לכל הגדולה הזאת, אולם בעבור גזירתך ורצונך עשית לי הגדולה הזאת, ואף להודיע לי את כל אלה, כאלו באה לתשלום גמול על מעשי, והיה מתמיה בעצמו לומר, וכי לא די לי החסד, עד שגם הודעתני מה שיהיה אחרי : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  בעבור דברך וכלבך עשית הוסיף לחזק דבר זה מצד מה שהודיע לו ה' זאת ביחוד על ידי נביא, כי הנביא לא ישולח רק או להזהיר מן הרעה העתידה להחזיר בתשובה, או להזהיר וליעץ בדבר ה' מה לעשות וממה לחדל וכדומה, אבל להודיע לאיש פרטי טובה עתידה לבוא עליו ועל זרעו לא ישלח ה' נביא בייחוד, כי הנביא לא ישולח מאת ה' רק לצורך (רק אם צריך שיבחן הנביא על ידי זה שהוא נביא אמת שלא יבחן רק על ידי נבואה לטובה) וכמ''ש כל זה בפרטות בפירוש ירמיה (סי' כח) בטענת ירמיה לחנניה בן עזור, ועפ''ז נפלא בעיני דוד למה שלח ה' להודיעו דבר זה על ידי נביא, ומזה הבין כי הוא אחד מן הענינים הכוללים שלמות האומה מראש ועד סוף, והוא ככל הנבואות העתידות שנבאו הנביאים על ימות המשיח ועל תיקון העולם בזמן העתיד, שמה שהודיע ה' הנחמות והיעודים הגדולים האלה על ידי נביאים רבים לא היה לצורך הדור ההוא רק להודיע עצתו ומחשבותיו והנהגתו מראש ועד סוף, וזה שכתוב בעבור דברך וכלבך עשית את כל הגדולה הזאת להודיע את עבדך שההודעה הזאת איננה עבורי רק עבור דברך ורצונך הנעלם להודיע מה שרצית וגזרת מראשית אחרית:(מלבי"ם)


{כב}  עַל כֵּן גָּדַלְתָּ אֲדֹנָי יְהוִה כִּי אֵין כָּמוֹךָ וְאֵין אֱלֹהִים זוּלָתֶךָ בְּכֹל אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ בְּאָזְנֵינוּ:

 מצודת דוד  על כן. רצה לומר : בעבור שלא נשיג לדעת עומק מחשבות חסדך, על כן ידענו כי מאוד גדלת, ואין בינת אדם משגת תכלית מעשיך : כי אין כמוך. בכדי להעריך ממנו עומק מחשבותיך : ככל אשר שמענו. ככל הדברים הנפלאים אשר שמענו : (מצודת דוד)

 רלב"ג  על כן גדלת ה' אלהים וגו'. ר''ל שידיעת העתידות היא לך לבדך ואתה קורא הדורות מראש כמו שנזכר בספר ישעיה ואין כמוך שידע על נכון כל המתחדש כי לשאר השכלים ידיעות חלק מה מנימוס הנמצאות וסדרם ויושרם ואולם ידיעתו בכללות לא יתכן שתהיה כי אם לשם ית' כמו שבארנו בחמישי מספר מלחמות ה' : (רלב"ג)

 מלבי"ם  על כן גדלת ה' אלהים וזה גדולתך שה' יתואר בגדולה על ידי שהוא המקשר כל הסבות והמסובבים ויופיע רצונו עליהם מראש ועד סוף, הוא ראשית הסבות ואחרית המסובבים. כי אין כמוך, כי כל הכחות שהמשלת בהמציאות יש להם גבול וקצב ומדה, ואין אלהים זולתך שגם האלהים האלה שהם הכחות הנשגבות כולנה השרים העליונים והככבים ומשטריהם אינם זולתך, כי רוחך הוא המחיה ומנהיג את כולם, באופן שאתה קוצב כל הדברים עד אחרית מסובביהם מראשית קדומים:(מלבי"ם)


{כג}  וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים לִפְדּוֹת לוֹ לְעָם וְלָשׂוּם לוֹ שֵׁם וְלַעֲשׂוֹת לָכֶם הַגְּדוּלָּה וְנֹרָאוֹת לְאַרְצֶךָ מִפְּנֵי עַמְּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם וֵאלֹהָיו:

 רש"י  אשר הלכו אלהים. משה ואהרן, שנאמר (שמות ז א): נתתיך אלהים לפרעה; וכן תרגם יונתן: דאזלו שלוחין מן קדם ה': לפדות לו לעם. כך אמרו השלוחים לישראל: הקב"ה שלחנו לפדות לו לעם, ולשום לו שם, ולעשות לכם הגדולה: ונוראות. עשית לארצך לאחר שיצאו משם, ומה הם הנוראות, 'מפני עמך', לגרש עמים ואלהיהם, ומקרא זה חסר 'לגרש', ובדברי הימים (א יז כא) פירשו: לגרש מפני עמך אשר פדית ממצרים גוים ואלהיו, ואינו חסרון, כי ממשמע שנאמר מפני עמך גוים, אנו שומעין לשון טרודין וגירושין: (רש"י)

 מצודת דוד  ומי כעמך. רצה לומר : הואיל ואין זולתך, אם כן מי ומי מהגוים מאושר ומשובח כעמך ישראל, אשר המה גוי מיוחד בארץ : לפדות לו לעם. לפדות ממצרים להיות לו לעם : ולשום לו שם. לפרסם את שמו בעולם : ולעשות לכם. לישראל ידבר בלשון נוכח : ונוראות לארצך. לעשות נפלאות נוראות לארצך בעת הכיבוש לגרשם מפני עמך וגו', והוא מקרא קצר : גוים ואלהיו. מגוים, והם אנשי מצרים, ומאלהיו, ולא יכלו להחזיק בהם, לא הם ולא אלהיהם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הלכו אלהים. לפי שבכל מקום נאמר אלהים בלשון רבים, אמר גם הלכו בלשון רבים, לזווג המלות, וכן (שמואל א ד ח) : האלהים האדירים האלה, וכמוהו רבים : ממצרים גוים ואלהיו. המ''ם של ממצרים תשמש על גוים ועל ואלהיו, וכאלו אמר ממצרים מגוים ומאלהיו : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. מיוחד לעבודת השם י''ת כי הוא הולך לפדותם לו לעם ולזה הרבה הנפלאות בהוציאו אותם מארץ מצרים למען יהיו לו לעם והוא יהיה להם לאלהים ועשה גם כן נפלאות ונוראות בהורישו אותם ארץ ישראל : אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו. ר''ל שהשחיתו ישראל גוים ואלהיו בעת ירשם הארץ או ירצה שהנוראות ההם שעשה מפני עמו קצתם היה להשחית גוים וקצתם להשחית אלהיהם כמו שנתבאר בענין דגון בראש זה הספר : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ומי כעמך ישראל אחרי שברר כי הודעה זו נצחיות מלכות בית דוד היא תורת האדם ומהלך השלמות לכל בית ישראל כולו, אשר ראה בחכמתו וברצונו הנשגב לבחור בבית דוד לקחת מזרעו שבט מושלים, הוסיף כי לפי זה הוא מהלך השלמות אל הבריאה בכללה, אחר שבית ישראל הוא לב הבריאה וסגולתה, ובית דוד הכין להיות לב וסגולה אל בית ישראל, אם כן מאתם תמשך חיים ושלמות אל המציאות בכלל, ועל זה אמר ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ, שהם לב כל גויי הארצות עובדי כוכבים ומזלות וכולם כקליפות נגדם, כמו שהלב הוא האחד המחיה את הגויה, ובאר זה מג' ראיות, א. מצד התחלתו אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם, כמלך ההולך בעצמו לפדות בנו יחידו מבית השבי, כמ''ש (ישעיה סג) באהבתו ובחמלתו הוא גאלם, רצה לומר בעצמו שלא על ידי שליח, ב. מצד רבוי האותות והמופתים אשר היו תכליתם לשום לו שם ולעשות לכם הגדולה, שעל ידם נודע שם ה' שהוא הורס את הטבע ומושל עליה, וגדולת ישראל שעשה כל זה בעבורם, בפניו ששם ה' וגדולת ישראל תלוים זה בזה, ג. ונוראות לארצך מפני עמך שאחר כך עשה נוראות בארץ הקדושה שהפיל מוראו על יושבי הארץ מפני עם ה' אשר פדה ממצרים, גוים ואלהיו (למ''ד של לארצך מוסב גם למטה נוראות לארצך לגוים ולאלהיו) שגרש מפניהם גוים רבים ואלהיהם, וחכמינו זכרונם לברכה דרשו ואלהיו קדש, ומוסב על אשר פדית שפדה גוים שהם ישראל ואלהיו שהיה בגלות:(מלבי"ם)


{כד}  וַתְּכוֹנֵן לְךָ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְךָ לְעָם עַד עוֹלָם וְאַתָּה יְהוָה הָיִיתָ לָהֶם לֵאלֹהִים: (ס)

 מצודת דוד  עד עולם. כי לא יחליפם ולא ימיר אותם : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ותכונן אחרי ההקדמה הזאת שישראל הם גוי אחד וסגולת ה' בעולמו, ובית דוד הכין להיות לו סגולה מכל ישראל, החל להתפלל שכמו שאת ישראל כונן לו לעם עד עולם, כן יכונן את בית דוד עד לעולם, וזה שכתוב ותכונן את עמך ישראל לך לעם עד עולם, ולכן, (מלבי"ם)


{כה}  וְעַתָּה יְהוָה אֱלֹהִים הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ עַל עַבְדְּךָ וְעַל בֵּיתוֹ הָקֵם עַד עוֹלָם וַעֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ:

 מצודת דוד  הקם עד עולם. שיהיה עד עולם המלכות מזרעו : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ואתה ה' אלהים הדבר אשר דברת על עבדך ועל ביתו הקם עד עולם, ולענין מה שיש חשש פן יחטאו ועשה כאשר דברת הוא מ''ש אני אהיה לו לאב וכו' אשר בהעותו והוכחתיו וכו' וחסדי לא יסור ממנו:(מלבי"ם)


{כו}  וְיִגְדַּל שִׁמְךָ עַד עוֹלָם לֵאמֹר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהִים עַל יִשְׂרָאֵל וּבֵית עַבְדְּךָ דָוִד יִהְיֶה נָכוֹן לְפָנֶיךָ:

 מצודת דוד  ויגדל שמך. ובזה יגדל שמך עד עולם, כי יאמרו הכל, שעד עולם הוא אלהי ישראל, ואף בית דוד נכון לפניו למנוחה עד עולם, ואין בו חלילה השתנות לחזור מדבריו. (כז) כי אתה וכו' גליתה. רצה לומר : הואיל והודעתני שתבנה לי בית מלכות לזה מצאתי את לבי להתפלל עליה, ולולי זאת לא ערב לבי לגשת להתפלל על דבר גדול כזה : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ויגדל שמך, רצה לומר הנה על ידי בני ישראל שהתנהג עמהם בדרך הפלאיי ההשגחיי עשה לו שם, כי כמו שערך ה' ההנהגה הטבעיית המסודרת מצבא השמים חק נתן ולא יעבור, כן ערך לעומתו ההנהגה הנסיית המסודרת לפי מעשי עם ה' ועבודתו שבו ישדד כל מערכת השמים, והנהגה זו ינהיג ה' בעצמו שלא על ידי אמצעי ובזה יודע בשם כי הוא האדון והמנהיג, וכמו שבהנהגה הטבעיית תהיה השמש מולכת השמים וראש לכל הככבים היוצאים על ידה, כן בהנהגה ההשגחיית שעל ידי ישראל הכין את בית דוד, אשר כסאו כשמש נגדו, שינהיג מערכת ה' כשמש המנהגת מערכת השמים וכולם יסובו לרגלה, וכמו שהכלים שעל ידו ינהיג ההנהגה הטבעיית קיימים לעולם, כן ראוי שהכלים שעל ידי ינהיג ההנהגה ההשגחיית יהיו נצחיים, שהם בית ישראל ובית דוד, וכמ''ש ירמיה (לא לה לו) כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם וכו' אם ימושו החוקים האלה מלפני וכו' גם זרע ישראל ישבותו, ושם (לג כ) אם תפרו את בריתי היום וכו' גם בריתי תופר את דוד עבדי מהיות לו בן מולך על כסאו, מבואר ששניהם דומים אל הכלים שבהם ינהיג ההנהגה הכללית שבהתבטלם תושבת כל המציאות, וזה שכתוב ויגדל שמך עד עולם לאמר ה' צבאות אלהים על ישראל רצה לומר שעל ידם הוא אלהים מנהיג הנהגה מיוחדת כפי חפצו ורצונו, ובית עבדך דוד יהיה נכון לפניך שהם היושבים ראשונה במלכות שמים בהנהגה הזאת האלהית:(מלבי"ם)


{כז}  כִּי אַתָּה יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל גָּלִיתָה אֶת אֹזֶן עַבְדְּךָ לֵאמֹר בַּיִת אֶבְנֶה לָּךְ עַל כֵּן מָצָא עַבְדְּךָ אֶת לִבּוֹ לְהִתְפַּלֵּל אֵלֶיךָ אֶת הַתְּפִלָּה הַזֹּאת:

 מצודת ציון  מצא. ענין הזמנה, וכן (ויקרא ט יג) : ואת העולה המציאו : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  כי אתה ולבל יחשב לו זאת כגאוה וגודל לבב שמתנשא עד המעלה הזאת יאמר כי לא המציא זאת מרוחו רק כי אתה ה' שאתה אלהי ישראל בהשגחתך הדבוקה בם בהנהגה הפלאית, גלית את אזן עבדך לאמר בית אבנה לך, שמזה השכלתי כי בחרתני למדרגה הזאת, ע''כ מצא עבדך את לבו וכו':(מלבי"ם)


{כח}  וְעַתָּה אֲדֹנָי יְהוִה אַתָּה הוּא הָאֱלֹהִים וּדְבָרֶיךָ יִהְיוּ אֱמֶת וַתְּדַבֵּר אֶל עַבְדְּךָ אֶת הַטּוֹבָה הַזֹּאת:

 רש"י  אתה הוא האלהים. שליט, ויש בידך יכולת לקיים: (רש"י)

 מצודת דוד  אתה הוא האלהים. אם כן בידך הכח למלאות דבדיך : ודברך יהיו אמת. גם ידעתי אשר תקיים דבריך : ותדבר וגו'. גם ידעתי שאתה ה' דברת עלי הטובה הזאת, כי דברי נתן הנביא דבר ה' המה : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ועתה ה' פי' מהרי''א לפי שיאמר אומר אחרי שדוד היה מרבה בתפלה על זה, יורה שהיה בו מעוט אמונה, ושהיה בלתי מאמין אם ביכולת ה' שלא יוכל עליו, ואם בשינוי רצון שימצא בו, ואם נספקו בנבואת הנביא אם דבר ה' הוא, הנה להסיר הספק הזה אמר דוד עוד, ועתה ה' אתה הוא האלהים ובזה הודה על היכולת, ודבריך יהיו אמת רצה לומר שאי אפשר בהם השינוי מצדך, ותדבר אל עבדך את הטובה הזאת ובזה הודה באמתת הנבואה שנאמרה לו:(מלבי"ם)


{כט}  וְעַתָּה הוֹאֵל וּבָרֵךְ אֶת בֵּית עַבְדְּךָ לִהְיוֹת לְעוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּי אַתָּה אֲדֹנָי יְהוִה דִּבַּרְתָּ וּמִבִּרְכָתְךָ יְבֹרַךְ בֵּית עַבְדְּךָ לְעוֹלָם: (פ)

 רש"י  הואל. רצה: (רש"י)

 מצודת דוד  ועתה. רצה לומר : והואיל וכן הוא, אין צורך מעתה להתפלל עוד על הדבר, אולם שאלתי היא : הואל נא וברך וגו' להיות לעולם לפניך, רצה לומר : ברכם במתנת לב טהור ללכת בתורתך, בכדי שיהיו ראוים לקבל החסד הגדול הזה : כי אתה וגו' דברת. ולא ישוב ריקם, ואך אשאל שבית עבדיך יבורך מברכותיך לעולם, להיות יראי ה' וחושבי שמו, לבל תסור המלוכה בעונם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הואיל. רצה וחפץ, כמו (שמות ב כא) : ויואל משה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ועתה אבל אמר שהיה צורך תפלתו לא שיקים האל דברו, כי אם שירצה שיברך את בית דוד שיהיו תמיד צדיקים באופן שיהיו לעולם לפניך ראוים לקבל החסד האלהי, כי היה יודע שלא יחזור בהיעוד כי אם מצד המקבלים, להיות היעודים האלהיים תנאים על הכנת המקבלים אותם, וזה שכתוב כי אתה ה' דברת ויעדת את הטוב ואי אפשר שישתנה מצדך, ועל זה אמר ומברכתך יבורך בית עבדך לעולם שעל ידי שתברכם שיהיו לעולם לפניך, רצה לומר צדיקים ההולכים לפני האלהים, אם כן יהיו תמיד ראוים לקבל ברכה והטוב מאתך:(מלבי"ם)



שמואל ב פרק-ח

{א}  וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיַּךְ דָּוִד אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּכְנִיעֵם וַיִּקַּח דָּוִד אֶת מֶתֶג הָאַמָּה מִיַּד פְּלִשְׁתִּים:

 רש"י  מתג האמה. ובדברי הימים (א יח א) כתיב: ויקח דוד את גת מיד פלשתים, והיא נקראת מתג האמה, על שם שהוא מקל רודה בכל הפלשתים, מטרפולין של מלכים, שלא מצינו בכל סרני פלשתים בעזה ובאשדוד ובעקרון ובאשקלון שם מלכות, אלא בגת מצינו, (שמואל-א כא יא): אכיש מלך גת: מתג. אגויילו"ן בלע"ז: האמה. הוא המרדע של עץ: (רש"י)

 מצודת דוד  מתג האמה. ובדברי הימים (א יח א) נאמר : גת ובנותיה, ואולי מתג האמה הוא שם כולל לגת עם בנותיה, ונקראה כן על היותה מטרפולין בארץ פלשתים, ובכל חמשת עריהם הגדולים לא היה מלך, כי אם בגת, וכולם היו סרים למשמעתו ונתונים בידו, כמתג החמור הנתונה באמת ידי איש, להוליכו לכל אשר ירצה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מתג. הוא כעין רסן עשויה להנהיג בה הבהמה, כמו (משלי כו ג) : מתג לחמור. האמה. אמת הזרוע, וכן (דברים ג יא) : באמת איש : (מצודת ציון)

 רלב"ג  את מתג האמה מיד פלשתים. הנה כתוב במקומו בספר דברי הימים את גת ובנותיה ואולי היה זה המחוז נקרא מתג האמה, והנה במואב מדד שני חבלים להמית ומלא החבל להחיות ואמרו רז''ל שהיה בעבור שהמיתו אביו ואמו כי כבר הביאם אל מלך מואב כמו שנזכר במה שקדם אלא שאם היה הענין כן יהיה פי' וישבו עמו כל ימי היות דוד במצודה כי מאז הפרד דוד משם לא שמרו להם והמיתום : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ויהי אחרי כן הודיעו ה' על ידי הנביא כי לא הוא יבנה הבית באשר עוד לא נכרתו אויביו מפניו. ראה כי רצון ה' שלא ינוח עדיין ממלחמה, לכן יצא לבקש את אויביו ולתגר בם מלחמה בארצם, ותחת שעד עתה באו הפלשתים אל ארצו ולא הכניעם, עתה הלך אל ארצם והכניעם, וגם לקח חבל מארצם מתג האמה, ובדברי הימים מפרש גת ובנותיה ויש בזה דרש לרבותינו ז''ל למה קראה מתג האמה:(מלבי"ם)


{ב}  וַיַּךְ אֶת מוֹאָב וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל הַשְׁכֵּב אוֹתָם אַרְצָה וַיְמַדֵּד שְׁנֵי חֲבָלִים לְהָמִית וּמְלֹא הַחֶבֶל לְהַחֲיוֹת וַתְּהִי מוֹאָב לְדָוִד לַעֲבָדִים נֹשְׂאֵי מִנְחָה:

 רש"י  וימדד שני חבלים להמית. לפי שהרגו את אביו ואת אמו ואחיו, שנאמר (שמואל-א כב ד): וינחם את פני מלך מואב, ולא מצינו שיצאו משם: (רש"י)

 מצודת דוד  וימדדם בחבל. וחוזר ומפרש איך מדדם, ואמר שהשכיבם בארץ וגו' : נושאי מנחה. היו מביאים לו מנחה שנה בשנה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ומלא ההבל. מדת חבל שלם : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ויך את מואב פי' חכמינו זכרונם לברכה (במדבר רבה פי''ד) בעבור שהרגו את אביו ואמו בברחו מפני שאול כמ''ש (ש''א כ''ב) וינחם את פני מלך מואב, נקם מהם, והרג מהם שני שלישים, ובדרך בזיון השכיב אותם ארצה, ולא הקפיד להחיות הגבורים כי היו לעבדים נושאי מנחה רצה לומר פורעי מס:(מלבי"ם)


{ג}  וַיַּךְ דָּוִד אֶת הֲדַדְעֶזֶר בֶּן רְחֹב מֶלֶךְ צוֹבָה בְּלֶכְתּוֹ לְהָשִׁיב יָדוֹ בִּנְהַר פְּרָת:

 רש"י  בלכתו. כשהלך הדדעזר: להשיב ידו. כתרגומו: לאשנאה תחומיה, שכבש מן הארץ חוץ לגבול ארצו, והרחיב את גבולו: (רש"י)

 מצודת דוד  בלכתו להשיב ידו. כשהלך להשיב מקומו לאחור, להרחיב גבול ארצו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  להשיב. מלשון השבה : ידו. מקומו : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  להשיב ידו, ובד''ה להציב ידו, שהדדעזר היה מושל בנהר פרת קרוב לגבול ישראל והיה לו שם יד, רצה לומר בנין בנוי ועליו תמונת יד לאות שכבשה בידו כמ''ש (ש''א טו) והנה מציב לו יד, ודוד הסיר הבנין הזה, והלך להשיב להציבו, רצה לומר לכבוש המדינה:(מלבי"ם)


{ד}  וַיִּלְכֹּד דָּוִד מִמֶּנּוּ אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת פָּרָשִׁים וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי וַיְעַקֵּר דָּוִד אֶת כָּל הָרֶכֶב וַיּוֹתֵר מִמֶּנּוּ מֵאָה רָכֶב:

 רש"י  ויעקר דוד את כל הרכב. משום (דברים יז טז): לא ירבה לו סוסים: ויותר ממנו מאה רכב. שהיו צריכין לו לכדי מרכבתו, והרכב ארבעה סוסים, כמו שנאמר (דברי הימים-ב א יז): מרכבה בשש מאות כסף וסוס בחמשים ומאה, כאן למדנו שהרכב ארבעה סוסים: (רש"י)

 מצודת דוד  ויעקר. משום שנאמר (דברים יז טז) : ולא ירבה לו סוסים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  פרשים. הם רוכבי הסוסים הרגילים בזה : ויעקר. הסיר העיקר, והם הרגלים, שהם העיקר בבהמה, וכן (יהושע יא ו) : סוסיהם תעקר : רכב. הם מארבעה סוסים : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ויעקר דוד את כל הרכב. עשה זה כדי שלא ירבה לו סוסים כמו שבאה המצוה בזה בתורה : (רלב"ג)

 מלבי"ם  אלף ושבע מאות פרשים ובד''ה כתוב אלף רכב ושבעת אלפים פרשים, הנה בכל מרכבה היו כמה פרשים רצה לומר סוסים, ושם היה לכל מרכבה עשרה סוסים, ופרש אחד ממונה על סוסי המרכבה, ופה חשב כל הסוסים שבכל מרכבה לפרש אחד ועל כן צרף הרכב עם הפרשים, ובד''ה חשב כל פרש רצה לומר כל סוס בפני עצמו ולכן חשב אלף רכב לבד, ושבעת אלפים פרשים היינו סוסים, וכן במ''ש לקמן (י' יח) שבע מאות רכב כתוב בד''ה שבעת אלפים רכב מטעם זה, ויעקר מטעם לא ירבה לו סוסים:(מלבי"ם)


{ה}  וַתָּבֹא אֲרַם דַּמֶּשֶׂק לַעְזֹר לַהֲדַדְעֶזֶר מֶלֶךְ צוֹבָה וַיַּךְ דָּוִד בַּאֲרָם עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף אִישׁ: {ו}  וַיָּשֶׂם דָּוִד נְצִבִים בַּאֲרַם דַּמֶּשֶׂק וַתְּהִי אֲרָם לְדָוִד לַעֲבָדִים נוֹשְׂאֵי מִנְחָה וַיֹּשַׁע יְהוָה אֶת דָּוִד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ:

 מצודת דוד  נציבים. פקידים וממונים לגבות המס ולמשול בהם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נציבים. פקידים וממונים : (מצודת ציון)

 רלב"ג  וישם דוד נציבים בארם דמשק. שם מאנשיו מושלים בהם כי כבר היה ארם לדוד לעבדים : (רלב"ג)


{ז}  וַיִּקַּח דָּוִד אֵת שִׁלְטֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הָיוּ אֶל עַבְדֵי הֲדַדְעָזֶר וַיְבִיאֵם יְרוּשָׁלִָם:

 רש"י  שלטי הזהב. הם אשפתות שנותנים בהם החצים, כמה דאת אמר (ירמיהו נא יא): הברו החצים מלאו השלטים. כל הפרשיות הללו סמכן אצל פרשה של בית המקדש, לפי שמכל המלחמות הללו, קיבץ הקדשות לצרכי הבית: (רש"י)

 מצודת ציון  שלטי. כעין מגן : אל עבדי. על עבדי : כבש. ענין לכידה : (מצודת ציון)


{ח}  וּמִבֶּטַח וּמִבֵּרֹתַי עָרֵי הֲדַדְעָזֶר לָקַח הַמֶּלֶךְ דָּוִד נְחֹשֶׁת הַרְבֵּה מְאֹד: (ס)

 מלבי"ם  ומבטח ומברתי בד''ה כתוב טבחת ומכון, אז נשתנה שמם, ושם ביאר שמנחשת זה עשה שלמה את הים והעמודים וכלי הנחושת:(מלבי"ם)


{ט}  וַיִּשְׁמַע תֹּעִי מֶלֶךְ חֲמָת כִּי הִכָּה דָוִד אֵת כָּל חֵיל הֲדַדְעָזֶר: {י}  וַיִּשְׁלַח תֹּעִי אֶת יוֹרָם בְּנוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ דָּוִד לִשְׁאָל לוֹ לְשָׁלוֹם וּלְבָרֲכוֹ עַל אֲשֶׁר נִלְחַם בַּהֲדַדְעֶזֶר וַיַּכֵּהוּ כִּי אִישׁ מִלְחֲמוֹת תֹּעִי הָיָה הֲדַדְעָזֶר וּבְיָדוֹ הָיוּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּכְלֵי נְחֹשֶׁת:

 מצודת דוד  כי איש מלחמות. הדדעזר היה שונא ואיש מלחמה עם תועי : ובידו. ביד יורם בן תועי : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  לשאל לו לשלום ולברכו, ומפרש לשאל לו לשלום על אשר נלחם בהדדעזר. כי בזה השתתפו באהבה במה שיש להם אויב משותף ולברכו על אשר הכהו שזה ברכתו שמשופע בגבורה לדכא אויביו תחת רגליו:(מלבי"ם)


{יא}  גַּם אֹתָם הִקְדִּישׁ הַמֶּלֶךְ דָּוִד לַיהוָה עִם הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב אֲשֶׁר הִקְדִּישׁ מִכָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר כִּבֵּשׁ:

 מצודת דוד  גם אותם. אשר הביאו לו למנחה, הקדיש וגו' עם הכסף והזהב אשר הקדיש משלל הגוים אשר כבש, האמור במקרא שלאחריו : (מצודת דוד)


{יב}  מֵאֲרָם וּמִמּוֹאָב וּמִבְּנֵי עַמּוֹן וּמִפְּלִשְׁתִּים וּמֵעֲמָלֵק וּמִשְּׁלַל הֲדַדְעֶזֶר בֶּן רְחֹב מֶלֶךְ צוֹבָה: {יג}  וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם בְּשֻׁבוֹ מֵהַכּוֹתוֹ אֶת אֲרָם בְּגֵיא מֶלַח שְׁמוֹנָה עָשָׂר אָלֶף:

 רש"י  ויעש דוד שם. שקבר את ההרוגים שהרג באדום, והוא שם טוב לישראל, שקוברין את אויביהם; וכן הוא אומר במלחמת גוג ומגוג (יחזקאל לט יג): וקברו כל עם הארץ והיה להם לשם. ומנין שקברן דוד, שנאמר בספר מלכים (א יא טו): ויהי בהיות דוד את אדום בעלות יואב שר הצבא לקבר את החללים: שמונה עשר אלף. ובספר תהלים (ס ב) הוא אומר: שנים עשר אלף, אמור מעתה, שתי מלחמות היו: (רש"י)

 מצודת דוד  ויעש דוד שם. עשה גבורה גדולה, וקנה שם : בשובו. רוצה לומר : עם כי היה עיף ויגע ממלחמת ארם, עם כל זה הכה בגיא מלח וגו' ובתהלים (ס ב) ובדברי הימים (א יח יב) נאמר : שאותן המוכים היו מבני אדום, ולזה אמר במקרא שלאחריו, ששם באדום נציבים : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ויעש דוד שם בשובו מהכותו את ארם בגיא מלח שמנה עשר אלף, ובד''ה כתוב ואבשי בן צרויה הכה את אדום בגיא מלח י''ח אלף, ובתהלות (ס' ב) בהצותו את ארם נהרים וישב יואב ויך את אדום בגיא מלח י''ב אלף, וכפי הנראה מלחמה זו היתה לבסוף כי כבר חשב (בפסוק י''ב) מלחמת בני עמון שהיתה אחר כך, ואז התעוררו ארם נהרים וצובא שנית, ואדום סמוך לעמון ויצאו לעזרת בני עמון, ואחר שהכה בארם שני פעמים כמ''ש בסימן י' הכה בהם בגיא מלח מארם ואדום ביחד, י''ב אלף מאדום ושש אלף מארם, ופה אמר ארם שעקר המלחמה היה על שמם, ובד''ה אמר אדום שהם היו רוב הנופלים, ובתהלות לא הזכיר רק הי''ב אלף שהיו מאדום כי שם אמר בהצותו את ארם, ומלחמת ארם בכלל היה ע''ש דוד, וזה שכתוב פה ויעש דוד שם, ותחתיו היו שרי הצבא יואב ואבשי לכן מיחסם פעם לזה ופעם לזה, וי''ל גם כן שהכה באדום שני פעמים פעם י''ב אלף ופעם י''ח אלף, וכן דעת חכמינו זכרונם לברכה בתנחומא (פרשת דברים) ועל זה אמר וישם באדום נציבים בכל אדום שם נציבים, ששם נציבים ומרדו וכבשם כולם וישם נציבים בכל אדום, ואמר שנית ויושע ה' את דוד, כי בפסוק ו' מלמד שהגם שכבש ארם נהרים שהיא סוריא שכבשה שלא כתורה (כמ''ש בספרי סוף עקב) ונקרא מטעם זה כיבוש יחיד כמ''ש הרמב''ם (בה' תרומות) בכ''ז הושיעו ה'. ופה יאמר שבמה שכבש את אדום שעתידים ישראל לקחת את ארצו לעתיד לבוא שקיני קניזי וקדמוני הם אדום עמון ומואב, הראהו ה' מעין העתיד והושיעו:(מלבי"ם)


{יד}  וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים בְּכָל אֱדוֹם שָׂם נְצִבִים וַיְהִי כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד וַיּוֹשַׁע יְהוָה אֶת דָּוִד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ:

 רש"י  נציבים. פקידים לגבות מס. (טו) ויהי דוד עושה משפט וגו' ויואב על הצבא. דוד גרם ליואב להיות מצליח על הצבא, לפי שעשה משפט וצדקה, ויואב גרם לדוד לעשות משפט וצדקה, לפי שהוא דן, ויואב שוטר ורודה על ידו, ועוד, מתוך שיואב עסק במלחמות, לא היה דוד טרוד בהן, ולבו פתוח לשפוט צדק: (רש"י)

 מצודת דוד  בכל אדום. ולא נשאר עיר אחת מבלי נציב : (מצודת דוד)


{טו}  וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ:

 מצודת דוד  משפט. בין איש לאחיו : וצדקה. משלו, להצריכים לקבל : (מצודת דוד)

 רלב"ג  ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו. הנה צדקה יאמר על יותר ממה שיאמר משפט כי למשפט יהיה מה שיחוייב לפי הדין והצדקה תהיה מה שיחוייב לפי המדות השלימות מההגע' לכל איש הראוי למו אם לחסד אם למשפט : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ויהי דוד. המבוקש מן המלך היו שני דברים כמ''ש (ש''א ט' כ') ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם מלחמותינו, ואחר שפנה מן המלחמות עסק במשפט וגם עשה צדקה וחסד לעניים:(מלבי"ם)


{טז}  וְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה עַל הַצָּבָא וִיהוֹשָׁפָט בֶּן אֲחִילוּד מַזְכִּיר:

 רש"י  מזכיר. מזכיר איזה דין בא לפניו ראשון, לפוסקו ראשון: (רש"י)

 מצודת דוד  על הצבא. היה שר על קבוצת החיל : מזכיר. היה ממונה על ספר הזכרונות : (מצודת דוד)


{יז}  וְצָדוֹק בֶּן אֲחִיטוּב וַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֶבְיָתָר כֹּהֲנִים וּשְׂרָיָה סוֹפֵר:

 מצודת דוד  כהנים. רצה לומר : שרי הכהנים, צדוק היה משוח מלחמה, ואחימלך סגן. ולא חשב את אביתר לכהן גדול, כי לא הועמד עתה כי אם מאז מלך על יהודה, אבל יואב עם שהיה שר הצבא מאז, מכל מקום הועמד עתה להיות שר על כל הצבא, אף משל ישראל. או על שחזר דוד והעמיד את צדוק לכהן גדול, לזה לא חשב את אביתר, כי לא היה דבד המתקיים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ושריה. ובדברי הימים (א יח טז) קראו שושא, ולמטה (לעיל כ כה) קראו שוא, ובשלש השמות היה נקרא, והוא כלל גדול בנביאים בכל מקום שנאמר פעם כן ופעם כן : (מצודת ציון)


{יח}  וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ: (פ)

 רש"י  ובניהו בן יהוידע והכרתי והפלתי. תרגם יונתן: ובניהו בר יהוידע ממנא על קשתיא ועל קלעיא. ורבותינו אמרו (ברכות ד א) כרתי ופלתי, אורים ותומים: כהנים היו. תרגם יונתן: רברבין הוו: (רש"י)

 מצודת דוד  והכרתי והפלתי. תרגם יונתן : קשתיא וקלעיא, ורוצה לומר : ובניהו וגו' והכרתי והפלתי, היו מתמידים לשבת יחד, כי היה ממונה עליהם להורותם לירות בקשת ולקלעות באבנים : כהנים היו. רוצה לומר : היו ראשים ושרים, ובדברי הימים (שם פסוק יז) נאמר : ובני דוד הראשונים ליד המלך או יאמר ובניהו וגו' והכרתי והפלתי ובני דוד, כולם היו שרי המלך, וסרים למשמעתו לכל אשר יצום, ולא היה להם הנהגות מיוחדות, כמו לאלו הנזכרים לפניהם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  כהנים. רוצה לומר ראשים ושרים : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והכרתי והפלתי אמר שהם היו שתי משפחות בישראל ורבותינו פירשו שהם סנהדרין ואמרו כרתי שכורתין דבריהם פלתי שמופלאים במעשיהם : ובני דוד כהנים היו. ר''ל שרים ומושלים והנה זה הענין היה סבה להרבה מהרעות שבאו לדוד כי אם לא היה הענין כן לא מרד אבשלום ולא נהרג אמנון ואדניה כמו שיראה במעט עיון ובכלל אם היה משגיח המלך במוסר בניו לא קרה להם כך : (רלב"ג)



שמואל ב פרק-ט

{א}  וַיֹּאמֶר דָּוִד הֲכִי יֶשׁ עוֹד אֲשֶׁר נוֹתַר לְבֵית שָׁאוּל וְאֶעֱשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד בַּעֲבוּר יְהוֹנָתָן:

 מצודת דוד  הכי יש עוד. האם יש עוד : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הכי. כי משמש במקום אם : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה זכר שכבר היה מטוב נפש דוד שהתעורר לעשות חסד אל הנשאר לבית שאול ולזה שם מפיבשת בן יהונתן מאוכלי שולחנו והשיב לו את כל שדה שאול אביו : (רלב"ג)

 מלבי"ם  השאלות: וכי לא ידע דוד מספר בית שאול והוא היה חתן המלך, היה לו לומר הכי נותר עוד לבית שאול:

הכי יש עוד אשר נותר לבית שאול. מבואר (ממה שלא אמר הכי נותר עוד לבית שאול) שידע מן הנותרים בבית שאול כי דוד היה חתן המלך ואיך לא ידע מספר אנשי בית חותנו, וידע כי שלשת בניו נפלו במלחמה ושנשאר בן ליהונתן, ומשבעה אנשים מבניו אשר הוקעו על ידי הגבעונים, רק שבעת שגברה יד דוד יראו לנפשם פן יהרגם כדרך מלכי קדם שהיו הורגים אף את אחיהם בל ימרדו ומכ''ש זרע המלך הראשון, והתחבאו כל הימים עד שעקבותם לא נודעו, ולכן שאל אם יש עוד מהנותר לבית שאול רצה לומר אם עודם חיים, ולפי' מהרי''א שרצה להקים מהם שרים ושופטים, נמשך למ''ש בסימן הקודם שדוד מנה שרים ושופטים ורואי פני המלך ואז שאל אם יש עוד מהנותר לבית שאול איש חיל ראוי למנותו ויעשה עמו חסד להגדילו בעבור יהונתן, וממ''ש בעבור יהונתן גלה דעתו שעקר מגמתו להגדיל זרע יהונתן אוהבו שהיתה ביניהם שבועת אלהים, וכאשר פרסם המלך את חפצו ובכ''ז לא יצא אחד מבית שאול מן החורים אשר התחבאו שם:(מלבי"ם)


{ב}  וּלְבֵית שָׁאוּל עֶבֶד וּשְׁמוֹ צִיבָא וַיִּקְרְאוּ לוֹ אֶל דָּוִד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֵלָיו הַאַתָּה צִיבָא וַיֹּאמֶר עַבְדֶּךָ:

 מצודת דוד  עבד. עבד כנעני היה : עבדך. רצה לומר : אני עבדך הוא ציבא : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ולבית שאול עבד זקן ביתו קראו לו לדרוש מאתו איה המה, ומ''ש המלך האתה ציבא יל''פ גם כן ששאל אותו אם הוא עדיין ציבא רצה לומר עבד בלתי משוחרר, או נשתחרר מבית שאול כי המשוחררים שינו את שמם לשם יהדות כדרך הגרים והשיב עבדך שהוא עדן עבד:(מלבי"ם)


{ג}  וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הַאֶפֶס עוֹד אִישׁ לְבֵית שָׁאוּל וְאֶעֱשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ עוֹד בֵּן לִיהוֹנָתָן נְכֵה רַגְלָיִם:

 מצודת דוד  האפס עוד. וכי אין עוד איש לבית שאול, בתמיה, הלא בודאי יש עוד, ואעשה עמו חסד גדול ומרובה, כי כשרוצה להגדיל דבר מה, סומכו למלת אלהים, וכן (שמואל א טו) : ותהי לחרדת אלהים : עוד בן. עוד נשאר בן : נכה רגלים. שבור ברגלו ופסח : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  האפס. האין, וכן (בראשית מז טו) : אפס כסף : נכה. ענין שבירה, וכן (מלכים ב כג כט) : פרעה נכה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  האפס עוד איש אחר שלא באו לקבל חסד. וגם למהרי''א דייק האפס איש רצה לומר איש ראוי להתמנות, והוסיף ואעשה עמו חסד אלהים לכלול כל בית שאול אף שאינו מזרע יהונתן, כי לא אמר בעבור יהונתן, והשיב לו שנמצא בן ליהונתן אבל הוא נכה רגלים ובלתי ראוי להתמנות:(מלבי"ם)


{ד}  וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ אֵיפֹה הוּא וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ הִנֵּה הוּא בֵּית מָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל בְּלוֹ דְבָר:

 מצודת ציון  איפה. איה פה : בית מכיר. בבית מכיר, ותחסר בי''ת השמוש, וכמוהו הרבה : בלו דבר. שם מקום, 'לו דבר' : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  הנה הוא בית מכיר מתחבא שם:(מלבי"ם)


{ה}  וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיִּקָּחֵהוּ מִבֵּית מָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל מִלּוֹ דְבָר: {ו}  וַיָּבֹא מְפִיבֹשֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל אֶל דָּוִד וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו וַיִּשְׁתָּחוּ וַיֹּאמֶר דָּוִד מְפִיבֹשֶׁת וַיֹּאמֶר הִנֵּה עַבְדֶּךָ:

 מצודת דוד  הנה עבדך. כי חשב אשר קרא המלך לנקום בו בעבור שאול, ולזה אמר הנה עבדך מוכן לקבל כל העונש אשר תגזור : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ויבא מפיבושת יתכן כי תחלה בהיותו מתחבא העלים שמו ומשפחתו ועתה פרסם שהוא מפיבושת ושהוא בן יהונתן, ובד''ה קוראהו מריב בעל. וי''ל שאחד מן השמות הוא השם שקרא את עצמו בהחבאו, ודעת חכמינו זכרונם לברכה (ברכות דף ד') שעקר שמו היה מריב בעל ונקרא מפיבושת ע''ש חכמתו שהיה מבייש פני דוד בהלכה, ופי' שבבואו נודע שהוא מפיבושת חכם גדול, וכן דרשו שהעבד הלשין עליו שהוא בלא דבר רצה לומר חסר כל דבר חכמת בינה ובאמת היה מלא דבר:(מלבי"ם)


{ז}  וַיֹּאמֶר לוֹ דָוִד אַל תִּירָא כִּי עָשֹׂה אֶעֱשֶׂה עִמְּךָ חֶסֶד בַּעֲבוּר יְהוֹנָתָן אָבִיךָ וַהֲשִׁבֹתִי לְךָ אֶת כָּל שְׂדֵה שָׁאוּל אָבִיךָ וְאַתָּה תֹּאכַל לֶחֶם עַל שֻׁלְחָנִי תָּמִיד:

 מצודת דוד  אל תירא. רצה לומר : לא קראתיך לגמול עמך רעה, כי אם לגמול עמך חסד בעבור אביך : והשיבותי לך. אולי לקחם דוד אחרי מות איש בושת, בעבור אשתו מיכל היורשת אותו, בחשבו שלא נשאר מי היותר קרוב לנחלה : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  והשיבותי לך את כל שדה שאול אביך המפרשים נדחקו בזה, אם נתן לו חלקו מהו החסד, ואם נתן לו חלק אחיו איך העביר נחלה, עי' רש''י ורד''ק. והנכון בעיני שהיה הבדל בין קניני המלך ואחוזתו מנחלת אבותיו שדינו בהם ככל אדם בקנינו ושדה אחוזתו, ובין קניני המלך שהיו לו מחוקי המלוכה ששדות וכרמים הון ואוצרות שהגיעו לידו בסבת מלכותו, בעת הועבר ממלכותו היה של המלך המולך בעת ההיא, כי היה רק לצורך המלכות לא לצורך המלך, וכמ''ש עוד בפרטות אצל כרם נבות, ושאול היה עני תחלה, ואצר הון ושדות ממשפטי המלוכה, ובעת נתנה המלוכה לדוד זכה דוד בכל הקנינים שהיו שייכים אל המלכות לצורך המלוכה, בפרט כי כבש בית שאול במלחמה, והיה בזה חסד גדול שהשיבם למפיבושת מצד היותו בן אוהבו, והודיע לו כי יגדיל חסדו עמו בשתים, א. מה שישיב לו שדה שאול רצה לומר כל קניניו וזה בעבור יהונתן, ב. שיהיה מאוכלי שולחנו שזה מצד מעלת מפיבושת עצמו, כי לא יקרבו אל שולחן המלך רק אנשים גדולים בתורה ובחכמה, וזה שכתוב ואתה תאכל: (מלבי"ם)


{ח}  וַיִּשְׁתַּחוּ וַיֹּאמֶר מֶה עַבְדֶּךָ כִּי פָנִיתָ אֶל הַכֶּלֶב הַמֵּת אֲשֶׁר כָּמוֹנִי:

 מצודת דוד  מה עבדך. מה נחשב עבדך למאומה : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  וישתחו נגד החסד הראשון, ויאמר מה עבדך נגד השני ששמהו מאוכלי שולחנו:(מלבי"ם)


{ט}  וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ אֶל צִיבָא נַעַר שָׁאוּל וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּל אֲשֶׁר הָיָה לְשָׁאוּל וּלְכָל בֵּיתוֹ נָתַתִּי לְבֶן אֲדֹנֶיךָ:

 רש"י  נתתי לבן אדניך. המלך רשאי להעביר נחלה, שנאמר במשפט המלוכה (שמואל-א ח יד): ואת שדותיכם ואת כרמיכם וגו' יקח ונתן לעבדיו: (רש"י)

 מצודת ציון  נער. המשרת נקרא נער, על שם שדרך הנער לשרת את הזקן : (מצודת ציון)


{י}  וְעָבַדְתָּ לּוֹ אֶת הָאֲדָמָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וַעֲבָדֶיךָ וְהֵבֵאתָ וְהָיָה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ לֶּחֶם וַאֲכָלוֹ וּמְפִיבֹשֶׁת בֶּן אֲדֹנֶיךָ יֹאכַל תָּמִיד לֶחֶם עַל שֻׁלְחָנִי וּלְצִיבָא חֲמִשָּׁה עָשָׂר בָּנִים וְעֶשְׂרִים עֲבָדִים:

 מצודת דוד  ועבדת לו. לצרכו, תעבוד את האדמה בחרישה וקצירה : והבאת. את התבואה תביא אל הבית : לבן אדניך. הוא מיכה האמור למטה, שהוא בן מפיבושת אדונו : בן אדוניך. בן יהונתן אדוניו : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  השאלות: מ''ש והיה לבן אדוניך לחם ואכלו, סותר למ''ש שמפיבושת יאכל על שולחנו, ותחלה קראו בן אדוניך ואחר כך מפיבושת, והיה לו לומר והוא יאכל על שולחני, איך אמר ציבא שמפיבושת יאכל על שולחנו הלא יאכל על שולחן המלך, ולמה הפסיק במ''ש שלמפיבושת בן קטן, ולמה סיפר עוד כי על שולחן המלך תמיד הוא אוכל:

ועבדת לו וכו', פי' כי אוכלי שולחן המלך לא סמכו ע''ז כל מחייתם, כי עקר סעודתם היה בביתם שם יעשו לחם רב לבני ביתם ומיודעיהם אשר יגדל לפעמים ביתר שאת מן שלחן המלך ואחרי שבעם באו בצהרים אל שלחן המלך לכבוד ותפארת, וע''ז א''ל שנגד צרכי ביתו יעבד לו את האדמה ויביא תבואתה שיהיה לבן אדוניך לחם ואכלו, רצה לומר לו ולבני ביתו וכל הנלוים אליו, ומפיבושת עצמו מצד מעלתו יאכל על שלחני לכבוד:(מלבי"ם)


{יא}  וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ כְּכֹל אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶת עַבְדּוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ וּמְפִיבֹשֶׁת אֹכֵל עַל שֻׁלְחָנִי כְּאַחַד מִבְּנֵי הַמֶּלֶךְ:

 רש"י  כן יעשה עבדך ומפיבשת אוכל על שלחני. ציבא אמר: כן יעשה עבדך, ודוד השיב: ומפיבושת אוכל על שלחני: (רש"י)

 מצודת דוד  ומפיבושת. אף זה מדברי ציבא, שאמר אנכי אעשה כדבריך, עם היות שעד עתה היה מפיבושת אוכל על שלחני כאחד מבני המלך, ולא הצטרך לכל דבר : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ויאמר ציבא הבטיח לעשות כמצות המלך להכין צרכי בית מפיבושת, עד שמפיבושת יאכל על שלחני (רצה לומר על שלחן שיכין לו ציבא מתבואת שדותיו) כאחד מבני המלך, שהם לפי מעלתם שלחנם גדול מאד וירבה לפעמים משלחן המלך:(מלבי"ם)


{יב}  וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן קָטָן וּשְׁמוֹ מִיכָא וְכֹל מוֹשַׁב בֵּית צִיבָא עֲבָדִים לִמְפִיבֹשֶׁת:

 רש"י  מושב בית ציבא. בניו ועבדיו: (רש"י)

 מצודת דוד  וכל מושב. כל היושבים והשוכנים בבית ציבא, היו עבדים וגו' : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ולמפיבושת ספר שהגם שבני בית מפיבושת היו מעטים כי לא היה לו רק בן קטן, בכ''ז היו כל בית ציבא עבדים למפיבשת למלאות צרכי ביתו הרבים כי כבר נלוו אליו רבים אוהבים ומיודעים כדרך השרים הגדולים היושבים ראשונה במלכות, והגם שהיה טרחם ועבודתם רבה מאד, כי:(מלבי"ם)


{יג}  וּמְפִיבֹשֶׁת יֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִַם כִּי עַל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ תָּמִיד הוּא אֹכֵל וְהוּא פִּסֵּחַ שְׁתֵּי רַגְלָיו: (פ)

 מצודת ציון  פסח. חגר : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  מפיבשת יושב בירושלים וההוצאה והצורך בעיר המלוכה רבה מאד, והטעם שישב בעיר המלוכה, יען שעל שלחן המלך תמיד הוא אוכל, ולא היה אפשר שישב בעיר אחרת וגם לא שישב סמוך לירושלים וליכנס בכל יום בעת הסעודה כי הוא פסח שתי רגליו: (מלבי"ם)



שמואל ב פרק-י

{א}  וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיָּמָת מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן וַיִּמְלֹךְ חָנוּן בְּנוֹ תַּחְתָּיו:

 רלב"ג  .. : (רלב"ג)


{ב}  וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶעֱשֶׂה חֶסֶד עִם חָנוּן בֶּן נָחָשׁ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו עִמָּדִי חֶסֶד וַיִּשְׁלַח דָּוִד לְנַחֲמוֹ בְּיַד עֲבָדָיו אֶל אָבִיו וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן:

 רש"י  כאשר עשה אביו עמדי חסד. ומהו החסד, כשהיה דוד בורח מפני שאול, באו אליו אביו ואמו ואחיו (שמואל-א כב ד): וינחם את פני מלך מואב, ויאמר לו ישב נא אבי ואמי עמך, והרגם, חוץ מאחד מהם שברח ונמלט לארץ בני עמון אצל נחש, (במדרש רבי תנחומא בוירא אליו): (רש"י)

 מצודת דוד  כאשר עשה וגו'. אמרו רבותינו ז''ל (במדבר רבה יד א) : שהחסד היה שהחיה את אחיו אשר ברח אליו מאת מלך מואב, כשהמית את אביו וביתו אחר שהוליכם אליו מן מערת עדולם, כמו שכתוב בשמואל א (כב א) : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  השאלות: למה לא שלח מלאכים לנחש בחייו, ולמה הסכימו עבדי חנון כי לחפור את הארץ באו:

אעשה חסד ישראל מוזהרים שלא לדרוש בשלום עמון ומואב, אמנם כבר כתב בהגמ''י (פ''ו מה' מלכים) בשם הרא''ם שלדרוש שלום אדם שעשה לו טובה להחזיר לו טובה מותר, ודוד לא דרש שלום נחש בחייו שבזה היה מוכרח שמלאכיו יבואו שמה דרך כריתת ברית עם האומה בכללה וזה אסור, רק עתה שמת נחש מצא מקום לזה לשלוח מנחמים שבזה אינו כורת ברית רק מנחמהו שבזה מכבד את אביו המת, ויש לו היתר ע''ז אחר שהוא דרך השבת טובה, שעל זה אמר אעשה חסד, כאשר עשה אביו עמדי חסד וישלח וכו' לנחמו כו' אל אביו לא בעבור עצמו, ובכ''ז אמרו חכמינו זכרונם לברכה במדרש רבה שדוד נענש ע''ז, וי''ל שדייק זה במ''ש ויבואו עבדי דוד ארץ בני עמון, שעל כל פנים היו נראים כבאים אל הארץ בכללה לדרוש שלומם, וזה אסור, הגם שעקר השליחות היה לנחם את חנון, ולכן בד''ה פי' ויבואו אל חנון לנחמו:(מלבי"ם)


{ג}  וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי בְנֵי עַמּוֹן אֶל חָנוּן אֲדֹנֵיהֶם הַמְכַבֵּד דָּוִד אֶת אָבִיךָ בְּעֵינֶיךָ כִּי שָׁלַח לְךָ מְנַחֲמִים הֲלוֹא בַּעֲבוּר חֲקוֹר אֶת הָעִיר וּלְרַגְּלָהּ וּלְהָפְכָהּ שָׁלַח דָּוִד אֶת עֲבָדָיו אֵלֶיךָ:

 רש"י  המכבד דוד את אביך בעיניך. הנראה בעיניך שדוד מכבד את אביך, הם מוזהרים לא תדרוש שלומם, והוא ידרוש שלומך: (רש"י)

 מצודת דוד  המכבד דוד וגו' בעיניך. וכי סבור אתה שדוד מכבד את אביך בעיניך על כי שלח לך מנחמים : הלוא. הנה לא שלח כי אם לרגל את הארץ : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ולרגלה. מלשון מרגל ומחפש : ולהפכה. תרגם יונתן : ולבדקה, כי הבודק דבר מה, מהפכה מצד אל צד : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ויאמרו שרי בני עמון ראו כי לא באו ככורתי ברית עם המלך החי כדרך ששלח חירם אל דוד ואל שלמה, רק לנחמו על המת, ועל זה שאלו המכבד דוד את אביך בעיניך רצה לומר אם לא כבדו בחייו ולא היה לו כריתת ברית עמו איך יכבדהו בעיניך אחרי מותו כי שלח לך מנחמים לא כורתי ברית, אין זה כי אם לבעבור חקור את העיר ולרגלה לדעת מקום שקל לכבשה משם כדי להפכה אחר כך:(מלבי"ם)


{ד}  וַיִּקַּח חָנוּן אֶת עַבְדֵי דָוִד וַיְגַלַּח אֶת חֲצִי זְקָנָם וַיִּכְרֹת אֶת מַדְוֵיהֶם בַּחֵצִי עַד שְׁתוֹתֵיהֶם וַיְשַׁלְּחֵם:

 רש"י  מדויהם. חלוקיהם: שתותיהם. העגבות: (רש"י)

 מצודת דוד  בחצי. במחצית ארכם, והוא עד שתותיהם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מדויהם. מלבושיהם, כמו (שמואל א יז לח) : וילבש שאול וגו' מדיו : שתותיהם. הם העגבות, שהיא בחצי המלבוש, ודוגמתו (ישעיהו כ ד) : חשופי שת : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ויגלח את חצי זקנם. כדי לנוולם וזה לאות שלא היה מנהגם לגלח זקנם שאם היו מגלחים זקנם היה אפשר להם להסיר הבשת מעליהם בשיגלחו הנשאר מזקנם : ויכרת את מדויהם בחצי עד שתותיהם. אחשוב שקרא מדויהם המכנסים שיכסה בהם השת והערוה וטנופיה והנה קראם מדויהם בעבור הטנופים שבהם מאלו המקומות אשר ידחו בהם המותרות הטבעיים ומזה הענין נקראת האשה הנדה דוה מצד המותר שידחה ממנה אז ובאור בזה המאמר שכבר כרת המכנסים בחצי עד שנגלה השת שלהם ולזה השאירם מגולי הערוה וחשופי שת וזה לאות שלא השאיר בהם בגדים יכסו בהם ערותם אלא שהם נמלטו מזה הבשת בלבשם בגדים אחרים לכסות ערותם ואולם מענין גלוח זקנם לא נמלטו עד צמח זקנם : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ויגלח חצי זקנם פי' מהרי''א שעשה כן מפני שהיתה ביאתם טובה מצד, כפי דבריהם שבאו לנחמו, ורעה מצד כפי כוונתם שבאו לרגל את הארץ, לכן נתן להם חצי עונם וגלח חצי זקנם וכרת חצי מלבושיהם, לפי שהזקן והלבוש הארוך היה הדרת פנים וכבוד בימים ההמה:(מלבי"ם)


{ה}  וַיַּגִּדוּ לְדָוִד וַיִּשְׁלַח לִקְרָאתָם כִּי הָיוּ הָאֲנָשִׁים נִכְלָמִים מְאֹד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁבוּ בִירֵחוֹ עַד יְצַמַּח זְקַנְכֶם וְשַׁבְתֶּם:

 מצודת דוד  וישלח לקראתם. לאמר להם לשבת ביריחו האמור בסוף המקרא, והפסיק לומר הסיבה למה לא באו למלך, ואמר כי היו נכלמים, ולכן שלח לקראתם : ושבתם. לביתכם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  יצמח. יגדל : (מצודת ציון)


{ו}  וַיִּרְאוּ בְּנֵי עַמּוֹן כִּי נִבְאֲשׁוּ בְּדָוִד וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי עַמּוֹן וַיִּשְׂכְּרוּ אֶת אֲרַם בֵּית רְחוֹב וְאֶת אֲרַם צוֹבָא עֶשְׂרִים אֶלֶף רַגְלִי וְאֶת מֶלֶךְ מַעֲכָה אֶלֶף אִישׁ וְאִישׁ טוֹב שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ:

 מצודת ציון  נבאשו. נמאסו כדבר הנבאש : ואיש טוב. אנשי איש טוב, והוא שם אדון הארץ, וכן (שופטים יא ג) : וישב בארץ טוב : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  וישכרו את ארם בית רחוב. ובד''ה קראו ארם נהרים, ופה אמר עשרים אלף רגלי ואיש טוב שנים עשר אלף איש. ובד''ה אמר ששכרו שנים ושלשים אלף רכב ואת מלך מעכה וצריך לומר שהיה רגלי כמספר הרכב ופה הזכיר הרגלי ושם את הרכב:(מלבי"ם)


{ז}  וַיִּשְׁמַע דָּוִד וַיִּשְׁלַח אֶת יוֹאָב וְאֵת כָּל הַצָּבָא הַגִּבֹּרִים:

 מצודת ציון  הגבורים. כמו והגבורים : (מצודת ציון)


{ח}  וַיֵּצְאוּ בְּנֵי עַמּוֹן וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה פֶּתַח הַשָּׁעַר וַאֲרַם צוֹבָא וּרְחוֹב וְאִישׁ טוֹב וּמַעֲכָה לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה:

 מצודת דוד  פתח השער. מול פתח שער עירם : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ויצאו בני עמון. כפי המבואר בד''ה חנו המלכים לפני מידבא שהוא בגבול מואב, ובני עמון נאספו מעריהם לפני עיר המלוכה רבה ויערכו מלחמה פתח השער, כי לא רצו לערוך בשדה מחולשתם רק להשגב במבצר, ואם כן היה מחנה המלכים רחוקה ממחנה בני עמון, וזה שכתוב וארם צובא וכו' לבדם בשדה, רצה לומר נבדלים מבני עמון, וזה שכתוב:(מלבי"ם)


{ט}  וַיַּרְא יוֹאָב כִּי הָיְתָה אֵלָיו פְּנֵי הַמִּלְחָמָה מִפָּנִים וּמֵאָחוֹר וַיִּבְחַר מִכֹּל בְּחוּרֵי (בישראל) יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲרֹךְ לִקְרַאת אֲרָם:

 מצודת דוד  פני המלחמה. פני אנשי המלחמה : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  השאלות: מדוע תפס בצד השני והלכתי:

וירא יואב כי היתה אליו פני המלחמה מפנים ומאחור, רצה לומר שהתירא מלכת עד רבה וללחום עם בני עמון פתח השער שאז יבואו עליו המלכים מאחור ויהיה תוך שני מחנות חזקות, כי המלכים היו חזקים מצד עצמם, ובני עמון היו חזקים מצד שהיו אצל המבצר, ולכן היה מחכמתו ללחום את המלכים תחלה אצל מידבא, ולבל יצאו בני עמון בעזרתם חלק מחנהו ונתן יתר העם החלשים ביד אבשי, שאם יצאו בני עמון השדה יספיק לנצחם, ובכ''ז עמדו רק למשמרת ולא נפרדו מן המחנה והיו מוכנים גם נגד ארם, כי שער לפי הסברה שבני עמון ישארו במקומם, ועל זה אמר אם תחזק ארם ממני והיתה לי לישועה כיון שאתה פה, ואמר שאח''ז בלכת אבשי אל בני עמון אם ישער שהם חזקים ילך עמו להושיע, ועל זה אמר והלכתי: (מלבי"ם)


{י}  וְאֵת יֶתֶר הָעָם נָתַן בְּיַד אַבְשַׁי אָחִיו וַיַּעֲרֹךְ לִקְרַאת בְּנֵי עַמּוֹן: {יא}  וַיֹּאמֶר אִם תֶּחֱזַק אֲרָם מִמֶּנִּי וְהָיִתָה לִּי לִישׁוּעָה וְאִם בְּנֵי עַמּוֹן יֶחֱזְקוּ מִמְּךָ וְהָלַכְתִּי לְהוֹשִׁיעַ לָךְ: {יב}  חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ וַיהוָה יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו:

 מצודת דוד  חזק ונתחזק. חזק אתה והעם אשר עמך, וגם אנו נתחזק : בעד עמנו. שלא ילכו בשבי : ובעד ערי וגו'. שלא יכבשום האויב : וה' יעשה הטוב וגו'. רצה לומר : ואם בכל ההתחזקות לא נועיל, יעשה ה' הטוב בעיניו, ונקבל באהבה : (מצודת דוד)

 רלב"ג  חזק ונתחזק בעד עמנו. למדנו מזה שאין ראוי לסמוך על הנס אבל ראוי שישתדל האדם בהצלתו לפי מה שאפשר ואז יעזור הש''י כי הש''י לא יחדש המופתים רק במקומות הכרחיים כמו שזכרנו פעמים רבות : (רלב"ג)

 מלבי"ם  חזק וצוהו שיתחזק, א. בעד עם ה', ב. בעד ערי אלהינו שאם יחזק האויב ילך להחריב ערי ארץ ישראל, והודיע בזה כי תשועת ה' צריכה שתי הכנות, א. ההכנה הטבעיית ואמרו חכמינו זכרונם לברכה ד' צריכים חזוק דרך ארץ שנאמר חזקו ונתחזקה, ב. ההכנה המחשביית לשם ה', ועל זה אמר בעד אלהינו, ואז ה' הטוב בעיניו יעשה לעזור כפי ההכנה הראויה:(מלבי"ם)


{יג}  וַיִּגַּשׁ יוֹאָב וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ לַמִּלְחָמָה בַּאֲרָם וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו:

 מלבי"ם  ויגש יואב וכן היה שיואב נגש תחלה להלחם עם המלכים בשדה ועל ידי זה נסו גם בני עמון:(מלבי"ם)


{יד}  וּבְנֵי עַמּוֹן רָאוּ כִּי נָס אֲרָם וַיָּנֻסוּ מִפְּנֵי אֲבִישַׁי וַיָּבֹאוּ הָעִיר וַיָּשָׁב יוֹאָב מֵעַל בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּבֹא יְרוּשָׁלִָם: {טו}  וַיַּרְא אֲרָם כִּי נִגַּף לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּאָסְפוּ יָחַד:

 מצודת דוד  ויאספו יחד. בחשבם שברבת עם ינצחו הם : (מצודת דוד)


{טז}  וַיִּשְׁלַח הֲדַדְעֶזֶר וַיֹּצֵא אֶת אֲרָם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַנָּהָר וַיָּבֹאוּ חֵילָם וְשׁוֹבַךְ שַׂר צְבָא הֲדַדְעֶזֶר לִפְנֵיהֶם:

 רש"י  ושובך שר צבא הדדעזר. על שם שהיה גבור ועריץ מאוד הזכירו בשמו: (רש"י)

 מצודת ציון  חילם. שם מקום : (מצודת ציון)


{יז}  וַיֻּגַּד לְדָוִד (ס) וַיֶּאֱסֹף אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן וַיָּבֹא חֵלָאמָה וַיַּעַרְכוּ אֲרָם לִקְרַאת דָּוִד וַיִּלָּחֲמוּ עִמּוֹ:

 מצודת ציון  חלאמה. לחילם : (מצודת ציון)


{יח}  וַיָּנָס אֲרָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּהֲרֹג דָּוִד מֵאֲרָם שְׁבַע מֵאוֹת רֶכֶב וְאַרְבָּעִים אֶלֶף פָּרָשִׁים וְאֵת שׁוֹבַךְ שַׂר צְבָאוֹ הִכָּה וַיָּמָת שָׁם:

 מלבי"ם  שבע מאות רכב וארבעים אלף פרשים, ובדברי הימים אומר שבעת אלפים רכב וארבעים אלף רגלי, הנה מ''ש פה שבע מאות רכב מיושב במ''ש למעלה (ח' ד), ומה שכתוב ארבעים אלף פרשים מיושב במ''ש למעלה (פסוק ו') : (מלבי"ם)


{יט}  וַיִּרְאוּ כָל הַמְּלָכִים עַבְדֵי הֲדַדְעֶזֶר כִּי נִגְּפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁלִמוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וַיַּעַבְדוּם וַיִּרְאוּ אֲרָם לְהוֹשִׁיעַ עוֹד אֶת בְּנֵי עַמּוֹן: (פ)

 מצודת דוד  עבדי הדדעזר. רוצה לומר : הסרים למשמעתו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וישלימו. עשו שלום : (מצודת ציון)



שמואל ב פרק-יא

{א}  וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמַּלְאֿכִים וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יוֹאָב וְאֶת עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּצֻרוּ עַל רַבָּה וְדָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם: (ס)

 רש"י  לעת צאת המלאכים. יש עת בשנה שדרך החיילות לצאת, כשהארץ מלאה קמות, והסוסים מוצאים תבואה בשדה לאכול: (רש"י)

 מצודת דוד  לתשובת השנה. רוצה לומר : בעת תשובת השמש אל הנקודה ההיא בעצמה שהיתה בה בעת צאת המלכים בשנה העברה, להלחם בישראל ולעזור לבני עמון כמו שכתוב למעלה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  לתשובת. מלשון השבה : ויצורו. מלשון מצור : (מצודת ציון)

 רלב"ג  לעת צאת המלכים. הוא בימי החום שימצאו התבואות והעשבים בשדות והפירות באילנות כי אז ימצאו הבהמות לאכל ואנשי החיל : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ויהי לתשובת השנה, ירמוז שעל ידי שישב המלך בביתו ולא הלך בעצמו ללחום מלחמת ה' בא מעשה זו לידו, ולבל תאמר שהיה יגע ורפה ידים ממלחמה הקודמת, אמר שהיה לתשובת השנה, ולבל תחשוב שלא היה עת ראוי לצאת מפני הקור והגשם אמר לעת צאת המלכים, כי היה בחדש סיון שכל מלכי ארץ יוצאים ופניהם בקרב, ולבל תאמר שהיתה מלחמה קטנה שאין כבוד המלך לצאת בה בעצמו, אמר כי שלח את יואב שר הצבא ואת עבדיו שהם כל שרי החיל והגבורים ואת כל ישראל, ובזה היה ראוי שילך מלכם לפניהם, והם השחיתו את בני עמון ויצורו על רבה שזה נמשך זמן רב ובכ''ז ודוד יושב בירושלים ולא בא לעזרת ה' בגבורים:(מלבי"ם)


{ב}  וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד:

 מצודת דוד  מעל הגג. רוצה לומר : מעל הגג שהלך הוא בו, ראה אשה רוחצת למטה : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ויהי ר''ל וגם בביתו לא היה טרוד בצרכי העם כי קם ממשכבו לעת הערב וכבר אמרו חז''ל (בירושלמי פ''ק דברכות ובמדרש) כשהיה דוד סועד סעודת עצמו היה ישן עד תשע שעות וכשהיה סועד סעודת מלכים היה ישן עד הערב, וא''כ סעד אז סעודת מלכים ומתענג בתענוגים, וגם אחר כך לא עסק בצרכי צבור רק הלך לטייל על גג בית המלך, ובזה בא לידי עבירה שראה אשה רחצת, ולא עצם עיניו מראות ברע, הגם שראה מעל הגג, באופן שהוצרך לכוון לראות:(מלבי"ם)


{ג}  וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי:

 מצודת דוד  וידרש. שאל ודרש על האשה, מי היא : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  השאלות: והנה יפלא שדוד נכשל בא''א ובהריגת אוריה וכמה עבירות כמו שחשב מהרי''א, ויפלא איך לא נצטוה לגרש את בת שבע וכדומה שאלות רבות כמו שבא בפנים, ומז''ש שדרש לאשה ושאמר הלא זאת בת שבע, ומ''ש שהיא מתקדשת מטומאתה אם עבר על א''א וכי לא היה עובר על איסור נדה:

וישלח על ידי כן בא לידי מעשה ושלח לדרוש אם היא פנויה או אשת איש, ויאמר הלא זאת בת שבע, הנה השר מהרי''א הרבה להאשים את דוד, ובאר כי חטא מחמשה צדדים, א. מאשר חטא בא''א, ולא יאבה אל דברי חכמינו זכרונם לברכה שהיתה מגורשת מאוריה שזה נגד פשטות הכתובים, ב. במה שהשתדל שאוריה ישכב עם אשתו ויחשב לו הבן הנולד ויכרית שמו מבית אביו, מלבד מה שיצמח מזה תערובות המשפחות ואח נושא את אחותו שעל זה נאמר ומלאה הארץ זימה. ג. במה שצוה לשום את אוריה אל פני המלחמה החזקה להמיתו על לא חמס בכפו, וטוב היה שיעכבהו ויטרידהו עד שתלד בת שבע בסתר ויתן הנולד למניקת ואיש לא ידע, ד. במה שהרגו בחרב בני עמון ועמו נהרגו רבים וטובים מבני ישראל, והיה יכול לסבב להרגו על ידי ישראל בצנעה, ה. מה שלקח תיכף את בת שבע לביתו כאילו היה עדיין נרדף מהתאוה. ודעתו שבאמת הרבה אשמה רק על ידי ששב בתשובה הועבר חטאתו וקבל ענשו וטהר. אמנם עם ההשקפה הנכונה דעת חכמינו ז''ל מוכרחת, שאם היתה א''א איך לקחה אחר כך לאשה והלא היא אסורה לבועל, ואיך צם והתפלל שיחיה הבן הנולד שהוא ממזר, ואיך נתקבלה תשובתו והאשה האסורה לו מדין תורה עומדת בביתו והרי זה כטובל ושרץ בידו, ואיך בחר ה' מזרע הנולד מהאשה הזאת שבט מושלים ויקרא שמו ידידיה וה' אהבו, מכל זה מבואר נגלה שבת שבע לא נאסרה על דוד, כי היוצא למלחמה בעת ההיא היה כותב גט כריתות לאשתו, כי הרוגי חרב מלחמה קרוב הדבר שישארו נשותיהם עגונות וכבולות, כי לרוב יקברו החללים בחפזה מאין איש יכיר בפרצוף פנים מי הנהרג להעיד להשיא את אשתו בפרט בעת שיגבר אויב ויקבור את החללים, ולכן תקנו בית דין של דוד שיכתבו גט לנשותיהן, או גט גמור או על תנאי, כי בשני הפנים האלה יצא דוד נקי מתלונת מהרי''א עליו, וכמו שנבאר הדבר בפי' הכתובים כל פרט ופרט. כי אם העון הראשון שחטא בא''א, ספר הכתוב כי שלח דוד וידרוש לאשה לדעת אם היא פנויה או א''א, ויאמר הלא זאת בת שבע בת אליעם אשת אוריה החתי ומזה ידע שהיא פנויה, אם מצד שהיא אשת אוריה שהלך למלחמה וידע שהניח לה גט כדרכם בעת ההיא, ואם מצד שהיא בת אליעם שהיה בן אחיתופל הגילוני יועץ דוד, ובודאי הוא היה היועץ לתקן תקנה זאת, שכל היוצא למלחמה יניח גט כריתות לאשתו, ואם כן אין ספק שהקפיד על זה בנכדו בל תשאר עגונה, ואם כן אם היה גט גמור היתה פנויה גמורה, וגם למפרשים שהיה גט על תנאי, בהכרח היה התנאי שאם לא ישוב בסוף ימי המלחמה לביתו תהיה מגורשת למפרע (שבאופן אחר לא היה אפשר להצילה מחשש עגונה) ואם כן בטח דוד שיטריד את אוריה בסוף ימי המלחמה באיזה שליחות באופן שלא ישוב לביתו כפי התנאי ותהיה פנויה למפרע, ועל זה אמר:(מלבי"ם)


{ד}  וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ וַתָּשָׁב אֶל בֵּיתָהּ:

 רש"י  מטומאתה. מנדתה: (רש"י)

 מצודת דוד  מתקדשת. היתה טהורה מטומאת נדה, כי טבלה עצמה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מתקדשת. רוצה לומר מטהרת : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והיא מתקדשת מטומאתה. ר''ל שהיא היתה אז רוחצת להיות טהורה מטומאתה : (רלב"ג)

 מלבי"ם  וישלח דוד מלאכים ויקחה ותבא אליו שהמלאכים חקרו ע''ז, וכאשר ידעו שגרשה לקחה, וספר כי לא לבד שנזהר מאשת איש כי גם נזהר מאיסור נדה כי היא מתקדשת מטומאתה וטבלה לנדתה:(מלבי"ם)


{ה}  וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתִּשְׁלַח וַתַּגֵּד לְדָוִד וַתֹּאמֶר הָרָה אָנֹכִי:

 רלב"ג  ותאמר הרה אנכי. יתכן שאחר המשגל נשאר רחמה בזולת לחות כי זה מורה על ההריון : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ותהר האשה והנה כפי המבואר לחכמינו זכרונם לברכה (בזהר) יצא אוריה והניח לה גט בז' סיון והמעשה הזאת היתה בכ''ד אלול באופן שהיה הבחנה בין זרע לזרע וידע בבירור שממנו נתעברה, והיא הרגישה תיכף בעיבורה על ידי שנסתלקו ממנה הליחות כמ''ש הרלב''ג:(מלבי"ם)


{ו}  וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל יוֹאָב שְׁלַח אֵלַי אֶת אוּרִיָּה הַחִתִּי וַיִּשְׁלַח יוֹאָב אֶת אוּרִיָּה אֶל דָּוִד:

 רש"י  שלח אלי את אוריה. שהיה מתכוין שישכב עם אשתו, ויהא סבור שממנו היא מעוברת: (רש"י)

 מצודת דוד  שלח אלי וגו'. כי עמו היה במלחמה : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  וישלח דוד אל יואב הנה פה מקום האשמה השנית שזכר מהרי''א מה שרצה שישכב אוריה את אשתו ויכרית שם בנו מבית אביו, הנה גם לזה יש מענה שאחר שדוד ידע האמת שהוא בנו ישמור זאת בלבו לעת מצוא, כשיגדל הילד יגלה שהוא בן המלך ושימנע מקחת מזרע המלך, ואם היה גט גמור היה מתקן את הכל, וגם לדעת המפרשים שהיה גט על תנאי שלפי זה כבר רצה לחטוא במה שצוה שאוריה ילך אל ביתו שבזה יובטל הגט ותהיה א''א למפרע, הנה עתה היה מוכרח לזה אחר שנתעברה, שבהכרח יתגלה הדבר ויצמח מזה חילול השם וגם מרד במלוכה כאשר קרה כזאת למלכי ארץ עבור ענינים כאלה, כמ''ש מהרי''א עצמו, ובפרט שהיתה נכד אחיתופל יועץ המלך (שכפי הנראה שנאת אחיתופל לדוד וקשרו עם אבשלום נקבע על ידי מעשה זה, ששמר לו איבה עבור שלקח את נכדו בחזקה, כי לולא זאת רחוק הוא איפוא שאחיתופל שידע שהמלכות שמורה לשלמה בן נכדו יהיה בקושרים עם אבשלום להסב המלוכה אליו) וכ''ש אם היה הדבר נודע תיכף, ומטעם זה לא היה אפשר לעשות כדבר מהרי''א שתלד בצנעה כי איה בית אביה וזקנה הלא ירגישו בזה, ולכן מפני חילול ה' ומרד במלכות היה בדעתו לקבל על עצמו עון א''א למפרע אשר לא חשב כזאת בשעת מעשה שלא עלה על דעתו שתתעבר, ועל זה אמרו חכמינו זכרונם לברכה מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעיני, שבקש לעשות ולא עשה, כי לבסוף עלה בידו באופן המותר כמו שיתבאר:(מלבי"ם)


{ז}  וַיָּבֹא אוּרִיָּה אֵלָיו וַיִּשְׁאַל דָּוִד לִשְׁלוֹם יוֹאָב וְלִשְׁלוֹם הָעָם וְלִשְׁלוֹם הַמִּלְחָמָה:

 מצודת דוד  ולשלום המלחמה. לשלום אנשי המלחמה : (מצודת דוד)


{ח}  וַיֹּאמֶר דָּוִד לְאוּרִיָּה רֵד לְבֵיתְךָ וּרְחַץ רַגְלֶיךָ וַיֵּצֵא אוּרִיָּה מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַתֵּצֵא אַחֲרָיו מַשְׂאַת הַמֶּלֶךְ:

 רש"י  משאת המלך. (תרגום:) סעודתא דמלכא: (רש"י)

 מצודת דוד  ורחץ רגליך. הוא כנוי לתשמיש המטה, וכונתו היתה להעלים הדבר, ויחשבו כי ממנו הרתה (ואף שכל היוצא למלחמת בית דוד היה כותב גט כריתות לאשתו, מכל מקום היה הדבר מכוער, כי הדרך היה לנושאה שוב בבוא מן המלחמה, והיתה שומרת עליו) : משאת המלך. למען ייטב לבו ויבוא על אשתו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  משאת. מנת ארוחה וסעודה, וכן (בראשית מג לד) : וישא משאות מאת פניו : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ותצא אחריו משאת המלך. והוא מענין ארוחה כמו וישא משאות מאת פניו ואפשר שיהיה מענין אבוקה ללותו בבואו אל ביתו ולהראות לו הדרך והנה חשב דוד לעשות הענין בדרך שיעלם חטאו מהאנשים שלא חטא וכראות דוד שלא יוכל על זה סבב שימות ביד בני עמון ולקחה אחר זה לו לאשה בדרך שלא יודע כי זנתה עמו בהיותה אשת אוריה : (רלב"ג)

 מלבי"ם  השאלות: לענין מה ספר כי יצאה אחריו משאת המלך, ולמה לא ירד אוריה אל ביתו, ואם שלא רצה לשכב עם אשתו כמ''ש, היה יכול למנוע מתשמיש:

ויאמר דוד לאוריה רד לביתך ורחץ רגליך. הנה בזה המקום יבורר כי גם האשמה השלישית אשר גלל מהרי''א על דוד תשוב לו על מ''ש שהרג את אוריה על לא חמס בכפיו, כי באמת היה אוריה חייב מיתה משלשה טעמים, א. מה שעבר על פקודת המלך, שא''ל רד לביתך ורחץ רגליך, פי' כי בא לפני המלך באבק שעל רגליו כבא מן הדרך, וצוהו שילך וישאר בביתו, כי רצה שלא ילך עוד למלחמה רק ישאר בביתו, כי כן נראה ממה שבבואו לא פקד ע''י מאומה רק שאל אותו לשלום העם והמלחמה וצוהו שילך לביתו, אם כן היה דעתו שישאר בירושלים, ואוריה לא רצה לשמוע אל פקודת המלך להשאר בירושלים רק לשוב אל שדה המערכה, ולכן שכב פתח בית אדוניו כארח נטה ללון ולשוב למקומו, ובזה המרה פי המלך, ב. במ''ש ויצא אוריה מבית המלך ותלך אחריו משאת המלך. ותרגם יונתן סעודתא דמלכא, שיש הבדל בין מנחה ובין משאת, ששם משאת הונח על המנחה שיתן הנכבד אל הנקלה לנשאו ולגדלו, וכן כבדהו דוד כבוד גדול ששלח לו לביתו משאת משולחן המלך כדרך השרים, ולא היה לו לנאץ משאת המלך בעיני כל עבדי המלך שנשאר פתח בית המלך ולא הלך לביתו לקבל הכבוד הגדול הזה לאכול סעודת המלך בביתו עם אשתו וכדי בזיון וקצף:(מלבי"ם)


{ט}  וַיִּשְׁכַּב אוּרִיָּה פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ אֵת כָּל עַבְדֵי אֲדֹנָיו וְלֹא יָרַד אֶל בֵּיתוֹ:

 מצודת דוד  פתח. מול הפתח, עם כל עבדי המלך : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  וזה שכתוב וישכב אוריה בית אדוניו עם כל עבדי אדוניו וכדי בזיון לפני כל עבדי המלך, והם הרגישו בזה:(מלבי"ם)


{י}  וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר לֹא יָרַד אוּרִיָּה אֶל בֵּיתוֹ וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אוּרִיָּה הֲלוֹא מִדֶּרֶךְ אַתָּה בָא מַדּוּעַ לֹא יָרַדְתָּ אֶל בֵּיתֶךָ:

 מצודת דוד  הלא מדרך אתה בא. ואם כן אתה עיף ויגע : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ויגידו לדוד וכו' ודוד לא רצה להודיע לו שחרה אפו על שעבר על פקודתו כי חשש אולי נודעה לו המעשה ורצה לחקור על זה במסיח לפי תומו וא''ל הלא מדרך אתה בא וכו' כי חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שבא מן הדרך:(מלבי"ם)


{יא}  וַיֹּאמֶר אוּרִיָּה אֶל דָּוִד הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:

 מצודת דוד  יושבים בסכות. במקום המלחמה : ועבדי אדוני. רצה לומר : שאר עבדי המלך : חייך. הריני נשבע בחיי גופך וחיי נפשך : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ויאמר אוריה השיב לפי תומו שנמנע מזאת, א. מצד שהארון וישראל ויהודה (שבטו של מלך) יושבים בסכות, ב. מצד שיואב אדוניו ועבדי דוד רצה לומר השרים והגבורים חונים על פני השדה ואינם אף בסוכה, והם לחורב ביום ולקרח בלילה, ובדבריו אלה מרד המרדה שלישי כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה במ''ש ואדוני יואב שהיה לו לומר ועבדך יואב ועבדי אדוני, כי יואב עבד דוד וכמ''ש האשה התקועית עבדך יואב שם בפי את הדברים האלה, וגם שמ''ש חכמינו זכרונם לברכה בעירובין (דף ס''ג) גמירי דכל זמן שהארון ושכינה שלא במקומם ישראל אסורים בתשמיש, לא שייך כאן למ''ש מהרי''א שזה לא היה הארון שבו הלוחות רק הארון שהיו מונחים בו האפוד והאורים והתומים, והארון והמלך שהם העקר ישבו במקומם, והוא דייק אדוני יואב כאילו יואב הוא העקר ולא יכין לדבר כן בפני המלך, וע''כ נתחייב מיתה כמורד, וע''כ, (מלבי"ם)


{יב}  וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אוּרִיָּה שֵׁב בָּזֶה גַּם הַיּוֹם וּמָחָר אֲשַׁלְּחֶךָּ וַיֵּשֶׁב אוּרִיָּה בִירוּשָׁלִַם בַּיּוֹם הַהוּא וּמִמָּחֳרָת:

 מצודת דוד  גם היום. כי חשב כאשר יאכל לפניו, אז ייטיב לבו ביין, וישכב עם אשתו : וממחרת. עד אשר שלחו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  בזה. במקום הזה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ויאמר דוד שב בזה גם היום ומחר אשלחך, אחר שסרב נגד דעתו ורצה ללכת למלחמה, וגם שחשב אולי לכן נשאר בפתח המלך כדי שישלחהו למלחמה ועתה שהבטיחו לשלחו ירד אל ביתו לפני צאתו, בפרט שהיה לו שהות כמ''ש וישב ביום ההוא וממחרת: (מלבי"ם)


{יג}  וַיִּקְרָא לוֹ דָוִד וַיֹּאכַל לְפָנָיו וַיֵּשְׁתְּ וַיְשַׁכְּרֵהוּ וַיֵּצֵא בָעֶרֶב לִשְׁכַּב בְּמִשְׁכָּבוֹ עִם עַבְדֵי אֲדֹנָיו וְאֶל בֵּיתוֹ לֹא יָרָד:

 מצודת דוד  במשכבו. במקום ששכב בה אתמול, וזהו עם עבדי אדוניו : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  וישכרהו נסה אולי יפותה במשתה היין, וכאשר ראה שכל זה לא הועיל:(מלבי"ם)


{יד}  וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּכְתֹּב דָּוִד סֵפֶר אֶל יוֹאָב וַיִּשְׁלַח בְּיַד אוּרִיָּה: {טו}  וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר לֵאמֹר הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת: (ס)

 רש"י  ונכה ומת. כדי שתהא מגורשת למפרע, ונמצא שלא בא על אשת איש, שכל היוצא למלחמה, כותב גט לאשתו על תנאי, אם ימות במלחמה (שבת נו א): (רש"י)

 מצודת דוד  אל מול. לפני המקום שלוחמים בו בחזקה ובגבורה : ושבתם מאחריו. לבל יעזרוהו, ויהיה נכה מבני עמון וימות, וכוונתו היתה לישאנה אחרי זה, למען יחשבו שהרתה אחר הנשואין : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הבו. הזמינו ותנו, כמו (רות ג טו) : הבי המטפחת : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  השאלות: מה חטא אוריה שצוה להמיתו, ומדוע המיתו בדרך שמתו רבים עמו ולא המיתו בביתו, וכמ''ש מהרי''א:

ויכתוב בספר וכו', גם האשמה הרביעית אשר הכביד מהרי''א תוקל לפי דרכנו, מ''ש איך צוה דוד להרוג את אוריה בחרב בני עמון שבהכרח יהרגו רבים מישראל עמו, דוד דייק בדבריו שיתנהו אל מול המלחמה החזקה, כי המלחמה התמידה גם זולת זה וגם בלעדי פקודה זאת בהכרח יעמדו גבורים במקום המערכה לשוב מלחמה שערה והיתה הפקודה שישים את אוריה שם, הנה לא פקד שיקרבו אל מקום סכנה בעבור תכלית זה שיהרג אוריה, כי הם לחמו כדרכם, וצוה שבמקום המלחמה החזקה ישים את אוריה בין הגבורים המחרפים נפשם למות באופן שהאחרים שנהרגו היה בדרך מלחמה, כי לחמו שם כדרכם, רק מ''ש ושבתם מאחריו שלא יצילו את אוריה בזה גרם מיתתו, והוא היה חייב מיתה, ולא תשאל למה לא הרגו בסנהדרין, כי אחר שהיה מוכרח לישא אחר כך את אשתו כמו שיתבאר, יודע הדבר ותצמח תלונה ומרד, לכן כסה קלון בערמה:(מלבי"ם)


{טז}  וַיְהִי בִּשְׁמוֹר יוֹאָב אֶל הָעִיר וַיִּתֵּן אֶת אוּרִיָּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יָדַע כִּי אַנְשֵׁי חַיִל שָׁם:

 מצודת דוד  בשמור. בעת שמרו את העיר מסביב, לבלי תת יוצא ובא : אנשי חיל. מבני עמון : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אל העיר. את העיר : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ויהי בשמור יואב אל העיר אולם נסתבב הדבר שאוריה נהרג מעצמו בדרך מלחמה, כי בשמור יואב על העיר כדרך המצור ששומרים על העיר סביב, ודרך הוא שאנשי העיר יוצאים כפעם בפעם והורגים בחיל הצרים, ובמקום שיש גבורים מבפנים מעמידים שם גבורים מבחוץ ושם את אוריה במקום שידע שאנשי חיל שם בפנים, וגם זה היה בדרך מלחמה כי אוריה היה בין השלשים ושבעה גבורים אשר לדוד:(מלבי"ם)


{יז}  וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי הָעִיר וַיִּלָּחֲמוּ אֶת יוֹאָב וַיִּפֹּל מִן הָעָם מֵעַבְדֵי דָוִד וַיָּמָת גַּם אוּרִיָּה הַחִתִּי:

 מלבי"ם  ויצאו אנשי העיר כדרכם פעם בפעם, ויפול מן העם מעבדי דוד רצה לומר מן הגבורים וביניהם גם אוריה נפל שדוד, באופן שמת מעצמו בדרך מלחמה, והנה פה קצר בספור הענין רק מדברי המלאך (פסוק כג כד) מבואר שאנשי העיר יצאו על אנשי המצור אל השדה, וילחמו עמם, והם נצחום וירדפו אחריהם עד החומה ושם הורו המורים מעל החומה ועל ידי זה נפלו גבורים:(מלבי"ם)


{יח}  וַיִּשְׁלַח יוֹאָב וַיַּגֵּד לְדָוִד אֶת כָּל דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה:

 מלבי"ם  ויגד לדוד את כל דברי המלחמה כנ''ל בפסוק הקודם:(מלבי"ם)


{יט}  וַיְצַו אֶת הַמַּלְאָךְ לֵאמֹר כְּכַלּוֹתְךָ אֵת כָּל דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה לְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ:

 מלבי"ם  (יט-כ) ויצו את המלאך לאמר א''ל אם יגמור הספור שאז יקצוף המלך למה קרבו אל החומה, ויש בזה שני תרעומיות, כי דרך המצור לעמוד רחוק מן העיר מרחק רב עד שאם יפלו עליהם מן העיר וירדפו אחריהם ישמרו את עצמו בל יגיעו קרוב לגבול היריה, כי כמו מיל מן העיר יוכלו המורים לירות מן החומה בחצים ותותח והמגיעים בגבול ההוא ישחיתו בה היוצאים מן העיר בחרב והעומדים על החומה בחצים. וזאת שנית שגם אם הגיעו בגבול הזה עדיין צריכים להזהר שלא יתקרבו אל החומה בעצמה, שאז ישליכו עליהם אבנים שזאת יעשו גם הנשים העומדים ממעל כמו שהיה באבימלך, וזה שכתוב שדוד יתרעם בשתים, א. מדוע נגשתם על העיר להלחם הוא על שנגשו לגבול היריה להלחם שם עם היוצאים הלא ידעתם את אשר יורו מעל החומה שירייה היא מרחוק וידעתם הגבול עד אנה ישיגו החצים והיה צריך להשמר ממקום הזה, ועל זה אמר מדוע שהיא שאלת הסבה שזה אין לעשות בלא סבה מכרחת:(מלבי"ם)


{כ}  וְהָיָה אִם תַּעֲלֶה חֲמַת הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לְךָ מַדּוּעַ נִגַּשְׁתֶּם אֶל הָעִיר לְהִלָּחֵם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יֹרוּ מֵעַל הַחוֹמָה:

 מצודת דוד  אל העיר. להתקדב מאד על העיר : מעל החומה. ובקלות ימיתו את הנגשים אל העיר : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  יורו. ישליכו, כמו (שמות טו ד) : ירה בים : (מצודת ציון)


{כא}  מִי הִכָּה אֶת אֲבִימֶלֶךְ בֶּן יְרֻבֶּשֶׁת הֲלוֹא אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמָת בְּתֵבֵץ לָמָּה נִגַּשְׁתֶּם אֶל הַחוֹמָה וְאָמַרְתָּ גַּם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת:

 רש"י  בן ירובשת. הוא גדעון, שעשה מריבה עם הבושת, הוא הבעל: (רש"י)

 מצודת דוד  הלוא אשה וגו'. ואם כן נקל מאוד להרוג את כל הקרב אל החומה : ואמרת. לשכך חמתו תאמר גם עבדך וגו', ורצה לומר : עם שהיה איש מלחמה מנעוריו וידע בכל זה ועם כל זה לא שת לבו לזאת, אם כן מהנראה כי מן השמים נהיה הדבר. וכוונתו היתה להודיע שעשה מה שצוה לו בדבר אוריה, ולהסתיר הדבר בפני השליח לא צוהו לאמרו מיד : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ירובשת. הוא ירובעל, וכאשר 'בעל' גם 'בושת' המה כנויי עבודה זרה : פלח. כן נקרא אבן הרחים, כמו (איוב מא טז) : כפלח תחתית : רכב. הוא האבן העליונה מהרחים, כמו (דברים כד ו) : לא יחבול רחים ורכב : בתבץ. שם מקום : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ב. מי, זאת שנית מי הכה את אבימלך וכו' למה נגשתם אל החומה, הוא תרעומת שנית על מה שנגשו אל החומה בעצמה, שבזה גם נשים הרגו בם, וזה שכתוב למה רצה לומר לאיזה תכלית עשו זאת, (כי למה היא שאלת התכלית) כי זאת אין לעשות רק לתכלית מועיל שהוא בגמר המצור עת רוצים לדלג שור ולעלות על החומה, לא לחנם ולאין תכלית, ואמרת גם עבדך אוריה החתי מת, הוא מאמר בעל שתי פנים, המלאך הבין שישיב לו כי לא יד יואב היה במעל כי אוריה שהוא מן הגבורים מרי נפש חרף נפשו למות כדרכו ואחריו נמשכו העם, ובלב יואב היה ההודעה שבזה מלא פקודת המלך:(מלבי"ם)


{כב}  וַיֵּלֶךְ הַמַּלְאָךְ וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לְדָוִד אֵת כָּל אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יוֹאָב:

 מצודת ציון  המלאך. השליח. (כד) ויורו המורים. ענין השלכה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  וילך המלאך והוא בשלא הבין את דבר יואב הגיד הכל בפעם אחת באופן שלא יקצוף המלך כלל:(מלבי"ם)


{כג}  וַיֹּאמֶר הַמַּלְאָךְ אֶל דָּוִד כִּי גָבְרוּ עָלֵינוּ הָאֲנָשִׁים וַיֵּצְאוּ אֵלֵינוּ הַשָּׂדֶה וַנִּהְיֶה עֲלֵיהֶם עַד פֶּתַח הַשָּׁעַר:

 מצודת דוד  כי גברו. כאשר גברו עלינו וגו', וסוף הדבר היה אשר נהיה אנחנו מתגברים עליהם לרדפם עד פתח השער : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ויאמר המלאך אמר שהסבה הראשונה היתה מצד שהעיזו אנשי העיר לצאת השדה ועל ידי כן הניסו אותם והתגברו עליהם עד פתח השער ומתוך רתיחת הנצחון התקרבו יותר מן הראוי:(מלבי"ם)


{כד}  (ויראו) וַיֹּרוּ (המוראים) הַמּוֹרִים אֶל עֲבָדֶךָ מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמוּתוּ מֵעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְגַם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת: (ס)

 מצודת דוד  וירו המורים. בעת קרבנו אל החומה : וגם עבדך וגו'. כי השליח חשב, למה אמתין עד אשר יעלה חמת המלך ולומר לו אחרי זה ממיתת אוריה, הלא טוב לומר לו מיד, ולא יעלה חמתו (ואף יואב השכיל את זאת אשר השליח יגיד לו מיד, ולזה לא חשש פן לא תעלה חמת המלך ולא יודע לו ממיתת אוריה) : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ועל ידי כן ויורו המורים וכו' וימותו מעבדי המלך וגם אוריה שהיה המנהיג במקום ההוא מת: (מלבי"ם)


{כה}  וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַמַּלְאָךְ כֹּה תֹאמַר אֶל יוֹאָב אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי כָזֹה וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶב הַחֲזֵק מִלְחַמְתְּךָ אֶל הָעִיר וְהָרְסָהּ וְחַזְּקֵהוּ:

 רש"י  החזק מלחמתך אל העיר והרסה. עד כאן דברי השליחות: וחזקהו. דוד אמר למלאך, וחזקהו ליואב בדברי תנחומין, שלא ירך לבו: (רש"י)

 מצודת דוד  אל ירע בעיניך. להכניס מורך בלב בעבור זה : כי כזה וכזה. כי דרך המלחמה היא שאוכלת החרב, וכהנה וכהנה, וכאומר הלא מעטים מתו, ודרך המלחמה היא שאף מן המנצחים נופלים הרבה : החזק מלחמתך. אחוז במלחמתך ואל ירך לבבך, וידעתי כי תוכל לה והרסה : וחזקהו. להשליח אמר, שהוא מעצמו יחזק את לב יואב : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  כזה. כמו זה המספר : והרסה. ענין נתיצה ושבירה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ויאמר דוד כה תאמר אל יואב אל ירע בעיניך את הדבר הזה, רצה לומר שדבר הזה שנגשו אל החומה אינו דבר רע, כי טוב יותר שיתקרבו אל החומה ושם ילחמו עד יהרסו את החומה משיעמדו מרחוק ויארכו ימי המצור, כי כזה וכזה תאכל החרב רצה לומר אם יארכו ימי המצור ויעמדו בשדה רחוק מן העיר ואנשי העיר יפלו עליהם תמיד תאכל החרב כפלים מאשר יאכלו החצים והאבנים בעת התקרבם, כי בעת יתקרבו אל החומה הגם שיפלו רבים הלא ישימו קנצי למלים, ובכבשם החומה לא תאכל החרב עוד כפעם בפעם, ולכן החזק מלחמתך על העיר עצמה והרסה לקצר ימי המצור, וחזקהו צוה למלאך שיחזק ידי יואב שיעשה כן:(מלבי"ם)


{כו}  וַתִּשְׁמַע אֵשֶׁת אוּרִיָּה כִּי מֵת אוּרִיָּה אִישָׁהּ וַתִּסְפֹּד עַל בַּעְלָהּ:

 מצודת ציון  ויאספה. הכניסה, כמו (שופטים יט טו) : ואין איש מאסף אותם : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ותשמע הנה גם האשמה החמישית שהגדיל מהרי''א מה שמהר דוד לקחת את האשה, תרבה לה בורית, שהיה מוכרח לזה להסתיר הדבר של ההריון, וגם בכתוב הזה ירמוז כי מגורשת היתה מאוריה, במ''ש ששמעה שמת אישה ותספד על בעלה, כי יש הבדל בין שם איש ובין שם בעל, שם איש הוא מצד החבה שבין איש לאשתו ושם בעל הוא רק מצד שבעל אותה או מצד האדנות, וע''כ כשמדברת בעדה בא תמיד כינוי אישי לא כינוי בעלי, ואמר (הושע א') תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי, כי קריאת שם אישי מורה שחבתו עליה, והשמועה באה שמת אישה כי כן חשבו העם, אבל היא ספדה על בעלה לא על אישה כי כבר היתה מגורשת:(מלבי"ם)


{כז}  וַיַּעֲבֹר הָאֵבֶל וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיַּאַסְפָהּ אֶל בֵּיתוֹ וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי יְהוָה: (פ)

 מלבי"ם  וספר כי בעבור האבל אספה דוד אל ביתו והיה נדמה כחונן אשת הגבור הנספה במלחמה, ועל ידי כן ותהי לו לאשה כמוצאת חן ותלד לו בן באופן שהיה נראה שנתעברה עתה, וירע הדבר אשר עשה דוד בעיני ה'. באמת לא ידע איש בדבר רק ה' היודע תעלומות, והגם שלא חטא לא בא''א ולא במיתת אוריה כנ''ל, בכ''ז רע הדבר מצד שעשאה דוד משיח אלהי יעקב, והגם שלא היה נענש ע''ז בדיני אדם, רע הדבר בעיני ה' כי לקחה דרך גזל, וכמו שביאר בסימן הבא:(מלבי"ם)



שמואל ב פרק-יב

{א}  וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת נָתָן אֶל דָּוִד וַיָּבֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָאשׁ:

 מצודת דוד  שני אנשים. על כי רצה שדוד בעצמו יפסוק הדין על עצמו, לזה אמר לו כאלו קובל לפניו על העול הנעשה בעיר, ושהוא יעשה משפט, וכשיפסוק הדין, אז יאמר לו אתה האיש. ואף כי הרבה בדברים שאין ענין להם עם דבר דוד, אולם כוונתו היתה להעלים ביותר, לבל ירגיש דוד וישמור פיו מלפסוק הדין : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ראש. עני ודל, כמו (משלי י ד) : ראש עשה כף רמיה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  וישלח ה' את נתן להוכיחו כי דוד היה בזה צדיק בעיני עצמו אחר שעלה בידו הכל בדרך היתר ואין עונש עליו בדיני בשר ודם כנ''ל, והסביר לו חטאו במשל באופן שהוא עצמו חרץ משפטו. שני אנשים היו בעיר אחת שבזה יגדל העושק יותר, בהיותו עמו בעיר מכיר בענין, ולא די שלא עזרו, לקח את אשר לו:(מלבי"ם)


{ב}  לְעָשִׁיר הָיָה צֹאן וּבָקָר הַרְבֵּה מְאֹד:

 מלבי"ם  וספר כי העשיר היה לו צאן ובקר, הרבה מאד בהפלגה יתרה שזה המשל לדוד שהיו לו נשים כל אשר שאלו עיניו:(מלבי"ם)


{ג}  וְלָרָשׁ אֵין כֹּל כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת:

 מצודת דוד  ויחיה. היה מפרנסה במזון, והיתה חביבה עליו עד שגדלה עמו בחדרו, והוא מדרך מליצה והפלגה. (ה) ויחר אפו. כי חשב שאמת הדבר נעשתה התועבה הזאת : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אין כל. לא כלום : ויחיה. ענין הספקת הצורך, כמו (בראשית מה ה) : למחיה שלחני : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה שזה המשל לאוריה שלא היה לו רק בת שבע שלקחה בקטנותה כמ''ש חכמינו זכרונם לברכה, ועל זה אמר קטנה, אשר קנה על ידי קדושין. ויחיה ותגדל עמו עד שהיתה ראויה לאיש, ועם בניו יחדו כי היו לו בנים מאשה אחרת, מפתו תאכל וכו' וזה המגדיל החטא, כפי גודל העוני וכפי גודל האהבה שהיה לו אל הדבר:(מלבי"ם)


{ד}  וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו:

 רש"י  ויבא הלך. דימה את יצר הרע תחלה להלך, שעובר לדרכו, ואחר כך לאורח, שנעשה אכסנאי, ואחר כך לאיש, שהוא בעל הבית: (רש"י)

 מצודת ציון  הלך. ההולך בדרך : לאורח. הוא ההלך שאמר, והוא האיש הבא אליו אשר יאמר, וליופי המליצה אמר במלות שונות : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ויבא הלך לאיש העשיר. הוא הלך הוא אורח נקרא הלך מצד לכתו בדרכים ומפני זה ג''כ נקרא אורח ורבותינו ז''ל דקדקו מזה בענין יצר הרע כי מתחלה נראה כדל הולך לבקש די מחסורו כי ההלך והדל אחים ואחר כן ישוב והוא איש סוחר הולך בדרכים ואחר זה ישוב למדרגת אדון ולזה קראו בסוף הענין איש אמר ויעש לאיש הבא אליו : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ויבא הלך הגדיל החטא משני פנים א. מצד שלא לקח מצאנו שהיה לו די והותר, ב. מצד מעוט הצורך של העשיר אל המעשה הזאת, כי הוא לא היה כילי רק מצד שבא אליו הלך בלתי חשוב בעיניו שיקח בעבורו מצאנו, רק על ידי שמצא כבשת הרש, חשבו כארח, ואחר כך עשאו כולו לפניו כאילו בא אליו איש נכבד, מה שלא רצה לעשות מבקרו, וכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה היצה''ר תחלה דומה כהלך ואחר כך כארח ואחר כך כבעה''ב, שתחלה ראה דוד אותה, ואחר כך חמדה ונעשה היצה''ר אורח, ואחר כך לקחה לאשה ונעשה בעל הבית:(מלבי"ם)


{ה}  וַיִּחַר אַף דָּוִד בָּאִישׁ מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל נָתָן חַי יְהוָה כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת:

 רש"י  כי בן מות. הגוזל את העני, כאלו נוטל את נפשו, שנאמר (משלי א יט): את נפש בעליו יקח: (רש"י)

 מלבי"ם  ויחר אף דוד באיש מאד, הנה יש הבדל בין משפט המלך ובין משפט השופטים, שהשופטים לא ישפטו רק כפי התורה אשר תשקיף על הפעולה, ומשפט הגונב שה וטבחו חרוץ שישלם ארבע צאן תחת השה, אבל המלך ישפוט לפי השעה ולפי הפועל, שבנדון זה יחרוץ המשפט לפי האכזריות ורוע הלב שהראה העשיר במעשהו, ולכן הציע במשפט זה לפני דוד שידין אותו במשפט המלכות לצורך שעה ובהשקף על האיש הפועל, ודוד חרה אפו באיש הפועל הזאת, וגמר אומר כי בן מות האיש העושה זאת שמצד האיש הפועל חייב מיתה:(מלבי"ם)


{ו}  וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם עֵקֶב אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְעַל אֲשֶׁר לֹא חָמָל:

 רש"י  ישלם ארבעתים. כך אירע לו, שלקה בארבעה בנים, הילד ואמנון תמר ואבשלום: (רש"י)

 מצודת דוד  ארבעתים. כמו שכתוב (שמות כא לז) : וארבע צאן תחת השה : עקב וגו'. לזה ישלם כדין התורה : ועל אשר לא חמל. רצה לומר : ולזה הוא בן מות, על אשר לא חמל על רוב עניו, ולכן חייב מיתה בחק משפט המלך : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  עקב. בעבור, כמו (דברים ז יב) : עקב תשמעון : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ואת וחוץ מזה חייב בתשלומי ארבעה כפי משפט התורה הקבוע על הגניבה והטביחה, ופי' דבריו שישלם ארבעתים עקב אשר עשה את הדבר הזה בעד המעשה, והוא בן מות על אשר לא חמל: (מלבי"ם)


{ז}  וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד אַתָּה הָאִישׁ כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי הִצַּלְתִּיךָ מִיַּד שָׁאוּל:

 מצודת דוד  אתה האיש. אשר עשה כזאת : (מצודת דוד)

 רלב"ג  ויאמר נתן אל דוד אתה האיש. אמרו רבותינו ז''ל כי כמו ששפט דוד כן היה כמו שאמר תחת הכבשה ישלם ארבעתים כי הוא המית אוריה ומתו תחתיו ארבעה מבניו והם בן בת שבע אמנון ואבשלום ואדניה, והנראה בעיני כי על מה שאמר ישלם ארבעתים הוא שפטו הש''י שישכב איש עם הרבה מנשיו לעיני השמש והוא היה אבשלום שבא אל עשר פילגשי אביו אלא כי במה שאמר חי ה' כי בן מות האיש העושה זאת לא שפטו הש''י כפיו ולזה אמר לו נתן גם ה' העביר חטאתך לא תמות ובעבור שנעזר בחרב שונאיו להרוג אוריה היה דינו שתמשול חרב שונאיו על ביתו ימים רבים מצורף אל זה מה שעשה כנגד השם י''ת להשתדל בהריגתו כדי שיקח את אשתו לו לאשה ולפי שמאתו היתה ההתחלה בזאת העבירה גם הש''י רצה שתצמח רעה מביתו לשלם לו גמול עליה וכן היה כי מביתו צמחה רעת אמנון ואבשלום ושכב אבשלום את נשיו לעיני השמש : (רלב"ג)

 מלבי"ם  אתה האיש רצה לומר הגם שעל הפעולה לבדה אין עליו לא עונש רוצח ולא עונש נואף א''א כנ''ל, רק ענין גניבה, מה שלקח כבשת חברו בגניבה, שידמה ענשו שישלם ארבעתים, אמנם בהשקף על האיש הפועל, אשר לפיהו חרצת עליו משפט מות, אתה האיש. ובאר זה משני פנים, אם מצד מעלתו שנמשח למלך, ושדבקה בו ההשגחה הפרטיית, להצילו מכף אויביו, ויכלול בזה גם כן שמצד זה יותר היה לו להשמר אף מחטא קל, בזכרו טובות הבורא עליו, ואם מצד עשרו שהוא דומה בזה כאיש העשיר. ועל זה אמר:(מלבי"ם)


{ח}  וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְאִם מְעָט וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה:

 רש"י  ואסיפה. והייתי מוסיף לך: ואת נשי אדוניך. מיכל בת שאול: (רש"י)

 מצודת דוד  נשי אדוניך. מיכל בת שאול. ובמדרש יש (ירושלמי יבמות ב ד, סנהדרין ב ג) שגם נשא רצפה בת איה, פילגש שאול : ואם מעט. ואם עדיין הממשלה והגדולה ההיא מעט בעיניך, שאל ממני ואוסיף לך כהנה וכהנה, רצה לומר : פעמים כמו שיש לך : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  כהנה. כמו שיש לך : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ואתנה לך וכו' את נשי אדניך שהם ברשותך וגם את בית ישראל שתקח נשים מאשר תבחר, ואם מעט ואוסיפה וכמ''ש חכמינו זכרונם לברכה שהיה יכול להוסיף נשים עד י''ח, ואם כן:(מלבי"ם)


{ט}  מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר יְהוָה לַעֲשׂוֹת הָרַע (בעינו) בְּעֵינַי אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן:

 מצודת דוד  מדוע בזית. רצה לומר : הלא גמלתיך הטובה, ומדוע בזית את דבר ה' : הכית. רצה לומר : צוית לסבב לו המיתה : בחרב בני עמון. וכפולה חטאתך מאלו הרגתו בחרבך : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  מדוע בזית וכו', ובאר שהגם שיצטדק בדיני ב''ו, לא יצטדק בעיני ה', מצד מה ששני העונות שעשה שהם הריגת אוריה ולקיחת בת שבע, היה כ''א סבה לחברו ומפרש שאת אוריה הכית בחרב על ידי מה שאת אשתו לקחת לך לאשה, רצה לומר שהגם שאוריה נתחייב מיתה, בכ''ז אחר שזה נסבב על ידי לקיחת אשתו, שעל ידי מיתתו יכולת לקחת אותה לקוחין גמורין (כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה לקוחין יש לך בה, כי זה ההבדל בין כשיאמר נשא אשה ובין כשיאמר שם לקיחה כמ''ש בפי' רות) ואם כן על ידי כן נחשב כאילו הכית אותו בחרב דרך רצח, וכן נחשב כאילו את אשתו לקחת על ידי מה שאתו הרגת בחרב בני עמון שהגם שהרגת אותו בחרב בני עמון במלחמה ואין אתה נענש כמו שפירשו חכמינו זכרונם לברכה, בכ''ז כיון שזה היה סבה ללקיחת אשתו נחשב כאילו לקחת את אשתו דרך גזלה:(מלבי"ם)


{י}  וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה: (ס)

 מצודת דוד  לא תסור חרב וגו'. ורבים מזרעך ימותו בחרב : בזתני. להתחלל שם שמים על ידך : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ועתה גזר עליו שני מיני עונשין שחרץ על האיש העשיר, א. עונש מות שנגד זה אמר לא תסור חרב מביתך שיחול עונש זה בבניו, ובאר שזה עקב כי ביזתני וכו' מצד שהיה עם המעשה בזוי דבר ה', שלפי ערכו לא היה לו לעשות זאת:(מלבי"ם)


{יא}  כֹּה אָמַר יְהוָה הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת:

 מצודת דוד  מביתך. אחד מאנשי ביתך יעשה לך הרעה : לעיניך. על כי ידע מזה ולא היה לאל ידו למחות בדבר, הרי היא כאלו נעשתה לעיניו : לרעיך. כי אבשלום היה אז מלך כמוהו, ולרעהו יחשב : לעיני השמש. רצה לומר : בגלוי ובפרסום רב : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מקים. מעמיד : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  (יא-יב) ב. כה ונגד עונש הפעולה, ישלם כמדתו במה שיקים עליו רעה מביתו ויקח את נשיו, שהם עשר פילגשיו, אמנם נגד שהוא עשה בסתר יפרע ממנו בגלוי:(מלבי"ם)


{יב}  כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ: (ס)

 מצודת דוד  בסתר. וחשבת שלא תגלה רעתך : ואני אעשה וגו'. אשלם הגמול בפרסום רב, ובזה ידעו הכל מעשיך, כי מהגמול ישכילו לדעת העון : (מצודת דוד)


{יג}  וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַיהוָה (ס) וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד גַּם יְהוָה הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת:

 מצודת דוד  חטאתי לה'. כאומר הנה על הריגת אוריה, עונשי אמורה שלא תסור חרב מביתי, אבל עון בת שבע, הלא לה' חטאתי בזה, והוא רחום יכפר עון : גם ה'. רצה לומר : לא תחשוב שגמול העונש האמור, שזה הוא לעון הריגת אוריה, לא כן הוא, כי גמול הראוי הוא להיות נפש תחת נפש, אבל רק על מקצת העון שלם ישלם, וגם העביר מחטאתך וכפר מקצתה להיות לך נפשך לשלל ולא תמות : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  העביר. הסיר ומחל : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ויאמר נתן אל דוד, זה היה ההבדל בין דוד ובין שאול, ששאול נתן אמתלאות על חטאו ולכן נגזר עליו עונש כמ''ש ואון ותרפים הפצר, ודוד הודה תיכף, ולא השיב שעשה הכל בהיתר, והודיעו הנביא שהשם קבל תשובתו:(מלבי"ם)


{יד}  אֶפֶס כִּי נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת אֹיְבֵי יְהוָה בַּדָּבָר הַזֶּה גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת:

 רש"י  כי נאץ נאצת את אויבי. כנוי הוא זה, דרך כבוד למעלה. ויונתן תרגם: ארי מיפתח פתחתא פומא דסנאי עמא דה': (רש"י)

 מצודת דוד  אפס וגו'. רצה לומר : אבל בדבר הזה דבת שבע, חללת את השם, וגרמת שאויבי ה' הרשעים ינאצו נאצות גדולות בלמדם ממך, ולזה תקבל עליו גמול משלם, וכן הבן הילוד ימות, כי ראוי הוא לגמול המעשה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אפס. הוא כענין רק, כמו (במדבר כג יג) : אפס קצהו : נאץ נאצת. ענין כעס ובזיון, כמו (נחמיה ט יח) : ויעשו נאצות גדולות : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  אפס כי נאץ נאצת הוא פועל יוצא מצד שסבב שעל ידי זה ינאצו אויבי ה' ויכעיסוהו ויש חילול ה' בדבר, לכן גם הבן ימות, ומהרי''א פי' שיען שהיה תמיד מנאץ את אויבי ה' ומבזה אותם על דברים כאלה, ועתה עשה כמעשיהם, כענין הנה יסרת רבים וכו' לכן יוסיף לו עוד עונש, וע''ד הדרש יבואר על פי מ''ש חכמינו זכרונם לברכה לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה, רצה לומר לא היה להחמיר עליו ולגלות הדבר באופן שידמה שחטא בא''א ובהריגת אוריה, מה שאינו כן באמת, והיה ראוי לכסות עליו, רק שרצה ה' להורות תשובה, וזה שכתוב כי אתה עשית בסתר ואני אעשה את הדבר נגד כל ישראל, ועל זה אמר דוד חטאתי ובקש שלא יחמיר עליו, והשיב שגם ה' מצד מדת הרחמים העביר חטאתו, והוא כפי' מהרע''פ מל' ויעבירו קול במחנה רצה לומר שפרסם חטאתו, כי על ידי זה נאץ נאצת את אויבי ה' הבלתי רוצים לשוב בתשובה, כי בזה יראו שהשי''ת מקבל שבים:(מלבי"ם)


{טו}  וַיֵּלֶךְ נָתָן אֶל בֵּיתוֹ וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יָלְדָה אֵשֶׁת אוּרִיָּה לְדָוִד וַיֵּאָנַשׁ:

 רש"י  ויאנש. לשון חולי: (רש"י)

 מצודת ציון  ויגוף. היא מכת החולי : ויאנש. ענין כבדות החולי, כמו (מיכה א ט) : אנושה מכותיה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ויאנש. ר''ל שבא לו חולי אנוש וביום השביעי מת : (רלב"ג)

 מלבי"ם  אשר ילדה מצד שילדה אשת אוריה, שהיתה נראה בעיני ה' כאילו היתה אשתו כנ''ל:(מלבי"ם)


{טז}  וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת הָאֱלֹהִים בְּעַד הַנָּעַר וַיָּצָם דָּוִד צוֹם וּבָא וְלָן וְשָׁכַב אָרְצָה:

 רש"י  ובא ולן ושכב ארצה. ובא הבית, ולן בלילה שוכב לארץ: (רש"י)

 מצודת דוד  ובא ולן. בא מבית האלהים מאשר התפלל בה, ולן כל הלילה מושכב בארץ : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ויבקש. הגם שנגזרה גזירה מועלת תפלה. והתפלל בעד הנער, ומה שהיתה הגזרה למרק עונו, חשב למרקו על ידי עינוי וצום, שצם כל היום אצל הארון, ובא לביתו ולן בתענית ושכב ארצה לענות נפשו:(מלבי"ם)


{יז}  וַיָּקֻמוּ זִקְנֵי בֵיתוֹ עָלָיו לַהֲקִימוֹ מִן הָאָרֶץ וְלֹא אָבָה וְלֹא בָרָא אִתָּם לָחֶם:

 רש"י  ולא ברה. לשון אכילה, כמו (לקמן יג ו): ואברה מידה: (רש"י)

 מצודת ציון  ברה. היא אכילה מועטת, כמו (לעיל ג לה) : להברות את דוד : (מצודת ציון)


{יח}  וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיָּמָת הַיָּלֶד וַיִּרְאוּ עַבְדֵי דָוִד לְהַגִּיד לוֹ כִּי מֵת הַיֶּלֶד כִּי אָמְרוּ הִנֵּה בִהְיוֹת הַיֶּלֶד חַי דִּבַּרְנוּ אֵלָיו וְלֹא שָׁמַע בְּקוֹלֵנוּ וְאֵיךְ נֹאמַר אֵלָיו מֵת הַיֶּלֶד וְעָשָׂה רָעָה:

 מצודת דוד  ביום השביעי. לימי החולי, או לימי לידתו : כי מת. אשר מת : ולא שמע. בעבור גודל התוגה : ועשה רעה. רוצה לומר : יחבל בעצמו : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ביום השביעי למהרי''א היה שביעי ללידה ולכן לא נהג אבילות:(מלבי"ם)


{יט}  וַיַּרְא דָּוִד כִּי עֲבָדָיו מִתְלַחֲשִׁים וַיָּבֶן דָּוִד כִּי מֵת הַיָּלֶד וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל עֲבָדָיו הֲמֵת הַיֶּלֶד וַיֹּאמְרוּ מֵת:

 מצודת ציון  מתלחשים. מדברים בלחש ובחשאי : ויבן. מלשון הבנה : (מצודת ציון)


{כ}  וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ וַיְחַלֵּף (שמלתו) שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא בֵית יְהוָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּשְׁאַל וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל:

 מצודת דוד  ויחלף שמלותיו. כי שכב ארצה, והיו מעופרים בעפר הארץ : וישתחו. לברך על הרעה כמשפט התורה : וישאל. שאל בעבור האוכל, וישימו וגו' : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויסך. משח בשמן : ויחלף. ענין תמורה : (מצודת ציון)


{כא}  וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה בַּעֲבוּר הַיֶּלֶד חַי צַמְתָּ וַתֵּבְךְּ וְכַאֲשֶׁר מֵת הַיֶּלֶד קַמְתָּ וַתֹּאכַל לָחֶם:

 מצודת דוד  בעבור הילד חי. רוצה לומר : בעבור הילד כשהיה עדיין חי, צמת וגו' : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  בעבור הילד חי צמת ותבך כי חשבו שהיה הצום מחמת צער על חולי הילד, לא דרך תפלה שהיה די בתפלה לבד לא לענות נפשו, ואם כן שאלו מדוע פסק מלהצטער במותו, ובע''י (ובע''כ) פירושו הלא נראה שלא צמת בעבור שהילד חולה רק בעבור שהילד חי כי חפצת במותו כי כאשר מת קמת וכו':(מלבי"ם)


{כב}  וַיֹּאמֶר בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ (יחנני) וְחַנַּנִי יְהוָה וְחַי הַיָּלֶד:

 מצודת דוד  מי יודע. אם כבר נגזרה עליו המיתה, ואולי עדיין לא, וחנני ה' וחי הילד : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  כי אמרתי השיב שמה שצם ובכה היה דרך תפלה ואין להתפלל על הנמנעות רק על האפשריות, וזה שכתוב ועתה מת וכו':(מלבי"ם)


{כג}  וְעַתָּה מֵת לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי:

 מצודת דוד  אליו. רצה לומר : אל הקבר, בעת אמות : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  האוכל. מלשון יכולת : (מצודת ציון)


{כד}  וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן (ויקרא) וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַיהוָה אֲהֵבוֹ:

 מצודת דוד  וינחם. על מיתת הילד : שלמה וה' אהבו. רוצה לומר : קראה אותו בשתי השמות, שם שלמה, להורות כי שלום יהיה בימיו, וה' אהבו, כמשמעו : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ויקרא את שמו שלמה מבואר בד''ה שכבר אמר ה' לדוד שבן המולך אחריו יהיה שמו שלמה כי שלום יהיה בימיו, ובאשר רצה להמליך בן זה קרא שמו שלמה והסכים ה' לזה, וה' אהבו, כמ''ש אני אהיה לו לאב כנ''ל:(מלבי"ם)


{כה}  וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר יְהוָה: (פ)

 רש"י  בעבור ה'. אשר אהבו: (רש"י)

 מצודת דוד  וישלח. אבל ה' שלח ביד נתן, ויקרא את שמו ידידיה בעבור ה', ורוצה לומר : מה שקראה היא שמו בעבור אהבת ה' 'וה' אהבו', קרא הוא שמו בעבור אהבת ה', 'ידידיה' : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ידידיה. רוצה לומר אהוב לה', כי ידיד הוא ענין אהבה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ויקרא את שמו ידידיה בעבור ה'. ראוי שיתבאר לך מזה שדוד לא חטא למפרע בענין אשת איש אחר שמת בעלה כי ההולך למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו ואחר שמת במלחמה נתבאר הענין למפרע שלא היתה אשת אוריה כשבא עליה דוד שאם לא היה הענין כן איך לא צוהו הש''י ע''י נביאו שיעזבה והאשה המזנה אסורה לבעל ואסורה לבועל כמו שנתבאר בענין הסוטה ואיך אהב הש''י את הילד ורצה שתהיה ממנו הממלכה אבל על כל פנים ראוי שנאמין כי לא חטא דוד בבעילת בת שבע אחר שכבר נהרג בדבר המלחמה והנה לולי מהר דוד הנה היתה לו בת שבע לאשה אחר שאנחנו רואים שכבר רצה הש''י שתהיה ממנה הממלכה אשר נשבע השם שתהיה לדוד ולזה אמרו רז''ל ראויה היתה בת שבע לדוד אלא שאכלה פגה : (רלב"ג)

 מלבי"ם  וישלח ביד נתן להודיע לו זה ועל אהבת ה' קרא שמו גם ידידיה:(מלבי"ם)


{כו}  וַיִּלָּחֶם יוֹאָב בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן וַיִּלְכֹּד אֶת עִיר הַמְּלוּכָה:

 רש"י  את עיר המלוכה. שני חיזוקי חומה היו בה, חיצונה ופנימית, עיר החיצונה, עיר מלוכה, והפנימית, למבצר ולחוזק: (רש"י)

 מצודת דוד  עיר המלוכה. מקום היכל מלך הסמוך לרבה, ואליה תחשב : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  עיר המלוכה היכל המלך היה במבצר מיוחד חוץ מן העיר כמ''ש מהרי''א ושם היה מוצא המים שממנו הסתפקו כל בני העיר ולכן נקראת גם כן עיר המים, וידע יואב שתנתן העיר בידו בהכרח כי יצמאו למים:(מלבי"ם)


{כז}  וַיִּשְׁלַח יוֹאָב מַלְאָכִים אֶל דָּוִד וַיֹּאמֶר נִלְחַמְתִּי בְרַבָּה גַּם לָכַדְתִּי אֶת עִיר הַמָּיִם:

 מצודת דוד  עיר המים. היא עיר המלוכה, והיתה מספקת מים לבני רבה : (מצודת דוד)


{כח}  וְעַתָּה אֱסֹף אֶת יֶתֶר הָעָם וַחֲנֵה עַל הָעִיר וְלָכְדָהּ פֶּן אֶלְכֹּד אֲנִי אֶת הָעִיר וְנִקְרָא שְׁמִי עָלֶיהָ:

 מצודת דוד  על העיר. היא רבה : פן אלכוד אני. כי היה קרוב הדבר, הואיל ולכד את המים, ורצה לומר : כשאלכוד אני, פן יקרא שמי עלי, ודוגמתו (דברים ח יב) : פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך וגו', ומשפטו : כשתאכל ושבעת, פן יהיה רם לבבך : ונקרא שמי עליה. לאמר יואב כבשה, וטוב בעיני ששמך יקרא עליה, להיות לכבוד ולתפארת : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וחנה. מלשון חניה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  וחנה על העיר כי כשיחנה ויצור עליה ילכדנה מחסרון המים בעיר:(מלבי"ם)


{כט}  וַיֶּאֱסֹף דָּוִד אֶת כָּל הָעָם וַיֵּלֶךְ רַבָּתָה וַיִּלָּחֶם בָּהּ וַיִּלְכְּדָהּ:

 מלבי"ם  אבל דוד אסף כל העם וילחם וילכדה על ידי מלחמה להיות לו לשם:(מלבי"ם)


{ל}  וַיִּקַּח אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ וּמִשְׁקָלָהּ כִּכַּר זָהָב וְאֶבֶן יְקָרָה וַתְּהִי עַל רֹאשׁ דָּוִד וּשְׁלַל הָעִיר הוֹצִיא הַרְבֵּה מְאֹד:

 רש"י  את עטרת מלכם. תועבת בני עמון 'מלכם' שמו, לשון מולך: ותהי על ראש דוד. אתי הגתי בטלה (עבודה זרה מד א): (רש"י)

 מצודת דוד  ואבן יקרה. ובה אבן יקרה : ותהי על ראש דוד. למעלה מראשו היתה תלויה כשהוא יושב על הכסא, כי איך סבל על ראשו משא של ככר : (מצודת דוד)


{לא}  וְאֶת הָעָם אֲשֶׁר בָּהּ הוֹצִיא וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל וּבְמַגְזְרֹת הַבַּרְזֶל וְהֶעֱבִיר אוֹתָם (במלכן) בַּמַּלְבֵּן וְכֵן יַעֲשֶׂה לְכֹל עָרֵי בְנֵי עַמּוֹן וַיָּשָׁב דָּוִד וְכָל הָעָם יְרוּשָׁלִָם: (פ)

 רש"י  מגרה וחריצים ומגזרות. כמין פצירה פים שקורין לימ"א, מיני יסורים הם: מגרה. סכין פגום פגימות הרבה תכופות זו לזו: חריצים. הוא מורג חרוץ מלא חריצים, כמין פצירה פים שקורין לימ"א: במלבן. בטיט חוצות, וכן תרגם יונתן: וגרר יתהון בשוקיא. (א) ולאבשלום אחות יפה. שהיתה בת אמו: (רש"י)

 מצודת דוד  וישם במגרה. שם משפטם לייסרם במגרה וגו' : והעביר. מהם העביר במלבן, רוצה לומר : בכבשן ששורפים בו הלבנים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  במגרה. כלי מלא פגימות עשויה לכרות העצים, ועל כי דרכה לכרות בגרירה, קרויה מגרה, וכן (מלכים א ז ט) : מגוררות במגרה : ובחריצי הברזל. כלי ברזל מלאה חריצים עשויה לדוש בה, כמו שכתוב (ישעיהו כח כז) : כי לא בחרוץ יודש קצח : ובמגזרות. הם הגרזנים שמבקעים בהם העצים, והוא מתהפך, כמו כבש כשב : במלבן. מלשון לבנים : (מצודת ציון)

 רלב"ג  וישם במגרה ובחריצי הברזל וגו'. ר''ל ששם העם אשר בה בזה המשפט שיש בו אכזריות מה שלא יעלם והנה היה רצונו בזה שייראו שאר האומות מלהלחם בישראל והנה המגרה הוא כלי ברזל מלא פגימות בהם הוא חותך מה שיחתוך שיג''ה בלע''ז וחריצי הברזל הם כלי ברזל גדולים שדשין בהם התבואה וכן מגזרות הברזל גם כן כלי ברזל גדולים יחתכו בהם האבנים ויש באלו הדברים מן האכזריות יותר מההריגה בחרב פיפיות : והעביר אותם במלבן. ר''ל שהעביר אותם באש התנור שעושים שם הלבנים כי הוא נקרא מלבן על שם הלבנים : (רלב"ג)



שמואל ב פרק-יג

{א}  וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד:

 מצודת דוד  אחות. מן האב ומן האם כי, מעכה בת מלך גשור היתה יפת תואר ולקחה דוד במלחמה, ובא עליה קודם שנתגיירה ונתעברה וילדה את תמר, ואת אבשלום ילדה אחר שנתגיירה (סנהדרין כא א) : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  השאלות: מהו זה שאמר ויהי אחרי כן, ובענין תמר אם היתה אחות אמנון או לא, שיש בזה מבוכה כמ''ש בפנים:

ויהי אחרי כן ספר איך נתקיימו יעודי העונשים שהגיד נתן לדוד אחד אחד, שאחרי מת הילד היה מעשה של תמר שסבב הריגת אמנון ואחריו מעשה דאבשלום, וזה שכתוב ויהי אחרי כן ולאבשלום בן דוד אחות יפה מלשון זה משמע שתמר לא היתה אחות אמנון, וכן בפסוק ד', וכן נראה ממ''ש (פסוק י''ג) דבר אל המלך כי לא ימנעני ממך, מבואר שלא היתה אחותו, אמנם בכל הפרשה קראה אחותי, ובזה אנו מוכרחים אל קבלת חכמינו זכרונם לברכה, שמעכה אם תמר היתה יפת תואר ובא עליה דוד ביאה ראשונה במלחמה ונתעברה מתמר בנכריותה, ומדין תורה היא מותרת לאמנון כי בנך הבא מן העכו''ם אינו קרוי בנך, וזה שכתוב ולאבשלום בן דוד אחות יפה שבאמת בדין תורה רק אבשלום שנולד אחר שנתגיירה קרוי בן דוד, וכן דייק ויאהבה אמנון בן דוד: (מלבי"ם)


{ב}  וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת בַּעֲבוּר תָּמָר אֲחֹתוֹ כִּי בְתוּלָה הִיא וַיִּפָּלֵא בְּעֵינֵי אַמְנוֹן לַעֲשׂוֹת לָהּ מְאוּמָה:

 רש"י  להתחלות. עד שנחלה: כי בתולה היא. צנועה בבית ואינה יוצאת לחוץ, לפיכך ויפלא בעיני אמנון וגו', נכסה ונעלם ממנו מה תואנה יכול לבקש וישכב עמה, כמו (דברים יז ח): כי יפלא ממך, ארי יתכסי ממך: (רש"י)

 מצודת דוד  ויצר לאמנון. היה מיצר ודואג עד שהיה נראה כחולה מרוב חשקו בה : אחותו. מן האב : כי בתולה היא. ומדרך הבתולות לשבת בית ולזה היה מהנמנע העיני אמנון לעשות לה מאומה ולמלאות תאותו ולכן נעצב הרבה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויצר. מלשון צרה ודאוה : להתחלות. מלשון חולי : ויפלא. ענין מכוסה ומניעה, וכן (דברים יז ח) : כי יפלא ממך דבר : מאומה. שום דבר : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ויצר לאמנון להתחלות, ומפרש שלא היה לו תקוה לישא אותה לאשה בעבור תמר אחתו, כי היתה גדלה כבת בין הבנים, שמה שנתעברה במלחמה לא השפיל כבודה בעיני בית דוד לשלא תהיה נחשבת כבתו, הגם שעל פי דין תורה היא כן, וידע שלא תתרצה היא ואחיה להשיאה לאמנון ולהכריז על ידי זה שהיא כאסופי מן השוק ושלא תחשב מזרע המלך, וגם לא לבא עליה באונס או על ידי פתוי כי בתולה היא והבתולות היו צנועות בהיכל ואי אפשר שתזדמן לפניו, ולכן ויפלא בעיני אמנון לעשות לה מאומה: (מלבי"ם)


{ג}  וּלְאַמְנוֹן רֵעַ וּשְׁמוֹ יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד וְיוֹנָדָב אִישׁ חָכָם מְאֹד:

 רש"י  איש חכם. לרשעה: (רש"י)

 מצודת דוד  איש חכם מאד. חכם להרע : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  רע. חבר ואוהב : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ויונדב איש חכם מאד. ר''ל למצוא תחבולות לעשות רע והנה השיאהו לעשות מה שהיה קשה בעיניו עשייתו אך כאשר ראה שהסכימה עצת יונדב בזה התיר לעצמו עשייתה : (רלב"ג)

 מלבי"ם  השאלות: ברוב המקומות שנזכר שם חכם סתם הוא לטוב ויונדב יעץ לרע:

ויונדב איש חכם מאד באמת תואר חכם הנמצא בכתבי הקדש סתם, יבא על המשתמש בדרך החכמה לטוב לא לרע, וכן בא פה על צד זה, וספר חכמת יונדב משני פנים:(מלבי"ם)


{ד}  וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר הֲלוֹא תַּגִּיד לִי וַיֹּאמֶר לוֹ אַמְנוֹן אֶת תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלֹם אָחִי אֲנִי אֹהֵב:

 רש"י  דל. כחוש, כמו (בראשית מא יט): דלות ורעות תואר: (רש"י)

 מצודת דוד  בבקר, בבקר. בכל בוקר נראה פניך דל וכחוש, כאלו בלילה לא שכב לבך : אחות אבשלום. כאומר הלא היא לבד אחות אבשלום, ומן האם, אבל לא תחשב לאחות מן האב, לא לי ולא לו, על כי נתעברה אמה ממנה בגיותה, ולא תחשב לאבי לבת, ומותרת היא לי, ואני אוהב אותה ובה אני חושב בלילה ונגזלה שנתי : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  דל. כחוש ורזה, כמו (בראשית מא יט) : דלות ורעות : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  א. ויאמר לו מדוע אתה ככה דל בבקר בבקר, שמחכמתו הכיר בו כי חולה אהבה הוא, וזה ממה שראה שהוא דל ורזה בכל בקר בקומו ממטתו שכן יהיה לחולי חלי החשק, והוכרח לגלות לו מצפוניו, ב. מצד עצתו שהיתה בשכל ואך לטוב:(מלבי"ם)


{ה}  וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָדָב שְׁכַב עַל מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָל וּבָא אָבִיךָ לִרְאוֹתֶךָ וְאָמַרְתָּ אֵלָיו תָּבֹא נָא תָמָר אֲחוֹתִי וְתַבְרֵנִי לֶחֶם וְעָשְׂתָה לְעֵינַי אֶת הַבִּרְיָה לְמַעַן אֲשֶׁר אֶרְאֶה וְאָכַלְתִּי מִיָּדָהּ:

 רש"י  את הבריה. את הסעודה: (רש"י)

 מצודת דוד  והתחל. עשה עצמך כחולה : ותברני לחם. היא תאכיל אותי, כי תעשה את המאכל לעיני, וכשאראה בתיקונו אהיה תאב להמאכל ואכלתי מידה, וכאומר וכאשר תבוא לביתך עשה כאשר תמצא ידך : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  והתחל. מלשון חולי : לראותך. לבקר אותך, כמו (שמואל א יט טו) : לראות את דוד : ותברני הבריה. ענין אכילה מועטת, כמו (לעיל יב יז) : ולא ברה אתם : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  (ה-ז) השאלות: למה האריך ולא אמר בקיצור ועשתה לעיני את הבריה ואכלתי מידה כמ''ש אמנון, ומ''ש ותברני לחם ועשתה לעיני את הבריה הוא הפך הסדר, ודוד אמר עשי לו הבריה ולא אמר שתברהו בידה, ואיך לא השכיל דוד כי רעה זה מבקש, ואיך לא ירא יונדב שדוד יבין זאת, כי למה רוצה שתברהו בידה:

ואמרת אליו תבא נא תמר אחותי באמת לא עלה ע''ד יונדב שיעשה הנבלה הזאת, רק שם בפיו דבריו שמתוכם יכיר המלך שהוא חושק בתמר אחותו וחולה עבורה עד מות, ובזה ידע שיתננה לו לאשה אחר שמותרת לו מן הדין, וגם שעל ידי שישלחנה אליו בהכרח, יוכל לגלות לה את כל לבו, ותתרצה גם היא בהרגישה אהבתו אליה וחליה בעבורה, וא''ל שיאמר למלך שרפואתו היא בשתים, א. שתמר אחותו תברהו לחם, רצה לומר שיאכל מידה, ב. שהיא תעשה לעיניו את המאכל, ומפרש מ''ש ועשתה לעיני את הבריה הוא למען אשר אראה, ומ''ש ותברני לחם, הוא למען ואכלתי מידה, והקדים בסדר דבריו בתנאי שתאכילהו בידה קודם התנאי שתעש הבריה לעיניו, הפך הסדר שתחלה תעשה המאכל ואחר כך תאכילהו, כדי שירגיש בו המלך, כי למה תאכילהו בידה דוקא, אין זאת כי אוהב אותה:(מלבי"ם)


{ו}  וַיִּשְׁכַּב אַמְנוֹן וַיִּתְחָל וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ לִרְאֹתוֹ וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל הַמֶּלֶךְ תָּבוֹא נָא תָּמָר אֲחֹתִי וּתְלַבֵּב לְעֵינַי שְׁתֵּי לְבִבוֹת וְאֶבְרֶה מִיָּדָהּ:

 מצודת דוד  ותלבב לעיני. תעשה לפני שתי לביבות : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ותלבב לביבות. תרגם יונתן : ותחלוט חליטתא. בדברי רבותינו ז''ל (פסחים ו) : חלוט של בעלי בתים והמה נקראים על שם המעשה ששולקין אותם ברותחין : ואברה. ואוכל מעט : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ותלבב לעיני שתי לביבות. הוא מעשה מרחשת קישפי''ל בלע''ז : ואברה. ואוכל : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ויאמר אמנון, אמנון שלא הבין עצת יונדב, והיה בדעתו לעשות רעה, קצר הדברים, ואמר על הסדר שתלבב לעיניו שתי לביבות ואחר כך יברה מידה, ובזה השקיף דוד רק על תחלת דבריו שתלבב לעיניו שתי לביבות, וחשב שיען שכל אוכל תתעב נפשו יתאוה למין מאכל של לביבות שתמר לבדה יודעת לעשותו היטב, ורוצה שתעשהו לעיניו למען יבטח שהמה הלביבות אשר יאהב, וע''כ:(מלבי"ם)


{ז}  וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל תָּמָר הַבַּיְתָה לֵאמֹר לְכִי נָא בֵּית אַמְנוֹן אָחִיךְ וַעֲשִׂי לוֹ הַבִּרְיָה:

 רלב"ג  הבריה. המאכל : (רלב"ג)

 מלבי"ם  וישלח דוד וכו' ועשי לו הבריה ולא הזהיר שיברה מידה, כי לא חשב שאמנון מקפיד דוקא לאכול מידה שאז היה שם על לבו ולא היה משלחה אליו:(מלבי"ם)


{ח}  וַתֵּלֶךְ תָּמָר בֵּית אַמְנוֹן אָחִיהָ וְהוּא שֹׁכֵב וַתִּקַּח אֶת הַבָּצֵק (ותלוש) וַתָּלָשׁ וַתְּלַבֵּב לְעֵינָיו וַתְּבַשֵּׁל אֶת הַלְּבִבוֹת:

 רש"י  ותלבב. ותחלוט, סולת מורבכת במים רותחין תחלה, ואחר כך בשמן: (רש"י)

 מצודת דוד  ותבשל. עוד פעם על המחבת בשמן : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הבצק. העיסה, ואמר כן על שם סופו, כי אחר הלישה נקרא בצק, וכן (ישעיהו מד יט) : אפיתי על גחליו לחם : ותלבב. וחלטה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ותבשל את הלביבות. בשלה אותן בשמן באלפס והנה אמר בשול גם על הצלי אמר ויבשלו את הפסח : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ותקח את הבצק והנה היא עשתה כדבר אביה, לעשות הלביבות לעיניו ואחר שלשו הבצק עד שיעור ידוע לקחה היא ולשה שנית לצורך הלביבות ותלבב לעיניו: (מלבי"ם)


{ט}  וַתִּקַּח אֶת הַמַּשְׂרֵת וַתִּצֹק לְפָנָיו וַיְמָאֵן לֶאֱכוֹל וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלַי וַיֵּצְאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָיו:

 רש"י  את המשרת. תרגום של מחבת, מסריתא: (רש"י)

 מצודת דוד  ותצק. יצקה על הקערה הלביבות עם השמן : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  המשרת. תרגום של מחבת, היא מסריתא : ותצוק. מלשון יציקה : מעלי. מאצלי : (מצודת ציון)

 רלב"ג  המשרת. אלפס : ותצוק לפניו. שפכה לפניו הלביבות עם השמן בכלי אשר הביאה בו לפניו את הבריה והנה עשתה זה לפניו בעבור שכבר דקדק אמנון שתלבב לעיניו את הלביבות והנה השתדל אמנון להביאה החדר כדי שיוכל להשיג שם מבוקשו ממנה פן יהיה לבוז אם ישמע בחוץ קולה בענותו אותה : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ותצוק לפניו ולא נתנה לו בידיה וע''כ וימאן לאכל ויאמר הוציאו וכו' שאיני רוצה לאכול על ידי משרתי רק על ידה:(מלבי"ם)


{י}  וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל תָּמָר הָבִיאִי הַבִּרְיָה הַחֶדֶר וְאֶבְרֶה מִיָּדֵךְ וַתִּקַּח תָּמָר אֶת הַלְּבִבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וַתָּבֵא לְאַמְנוֹן אָחִיהָ הֶחָדְרָה:

 מצודת דוד  החדר. לחדר משכבו : ותבא. את הלביבות : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ועל זה אמר הביאו הבריה החדר, המיוחד לאכול שמה, ואברה מידך דוקא:(מלבי"ם)


{יא}  וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו לֶאֱכֹל וַיַּחֲזֶק בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי:

 מצודת דוד  ותגש. הגישה אליו את הלביבות לאכול : (מצודת דוד)


{יב}  וַתֹּאמֶר לוֹ אַל אָחִי אַל תְּעַנֵּנִי כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת:

 מצודת דוד  אל אחי. אל תעשה כזאת, אתה אחי : אל תענני. אל תאנס אותי : כי לא יעשה וגו'. לאנס את הבתולות, ולזה לא תעשה גם אתה את הנבלה הזאת : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  תענני. מלשון עינוי : הנבלה. דבר גנאי וכעור : (מצודת ציון)

 רלב"ג  כי לא יעשה כן בישראל. לא אמרה משום שאין ראוי לשכב עם אחותו משום גלוי ערוה שאם היה זה כן איך יודה לו המלך אך אמרה שלא יעשה כן בישראל לבא על אשה דרך זנות אם לא יהיה דרך אישות ומזה יתבאר שלא היתה תמר אחותו על דרך האמת ולזה אמרו רז''ל שתמר היתה בת יפת תואר שנבעלה בגיותה ונתעברה מדוד אחר כן נתגיירה ונשאה דוד ולפי שאמה לא היתה גיורת בעת שנתעברה ממנה הנה לא היתה הבת בת דוד כי אין הבן הבא לישראל מן השפחה קרוי בן לישראל ההוא ולזה אמר בפרשת ואלה המשפטים בבנים שיולדו לישראל מן השפחה כנענית אשר הם עבדים כמוה לא ישראלים : (רלב"ג)

 מלבי"ם  אל אחי אל תענני. ובארה דבריה משלשה טעמים. אם מצד המעשה עצמה אמרה כי לא יעשה כן בישראל אל תעשה את הנבלה הזאת (ורמזה גם כן אל מעשה שכם בן חמור שאמר שם, כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה), ואם מצד כבודה, אמרה:(מלבי"ם)


{יג}  וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ:

 רש"י  כי לא ימנעני ממך. שמותרת אני לך, לפי שנתעברה בי אמי כשהיא נכרית יפת תואר, שלקחה דוד במלחמה, ומי שיש לו בן או בת מן שפחה, אינו בנו לכל דבר: (רש"י)

 מצודת דוד  ואני וגו'. עם שיהיה באונס, מכל מקום לחרפה תחשב לי, ואנה אוליכה להסתירה מבני אדם : ואתה. ואף אתה תהיה נחשב כאחד הנבלים : ועתה. הואיל ותחפוץ בי, דבר נא וגו', כי לא ימנעני מלהיות לך לאשה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אנה. להיכן : הנבלים. הפחותים ושפלים : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ואני אנה אוליך את חרפתי, ואם מצד כבודו אמרה ואתה תהיה כאחד הנבלים, (ובראשית דבריו כללה כל זאת במ''ש אל אחי, רצה לומר הלא אחי אתה וצריך שנחוס כ''א על כבוד אחיו, ועל גוף המעשה אמרה אל תענני) , והוסיפה לאמר, ועתה דבר אל המלך כי לא ימנעני ממך, ותוכל לישא אותי בדרך היתר כנ''ל:(מלבי"ם)


{יד}  וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ:

 מצודת דוד  ויחזק. נתגבר עליה ואנסה : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ויענה תחלה עינה אותה שלא כדרכה, לבל תאבד בתוליה וכשלא שקט רוחו שכב אותה כדרכה:(מלבי"ם)


{טו}  וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי:

 רש"י  וישנאה אמנון. אמרו רבותינו (סנהדרין כא א): נימא נקשרה לו, ועשאתו כרות שפכה: (רש"י)

 מצודת דוד  וישנאה. אולי גדפתו בדברים, ומה' היתה זאת לגלות חרפתו בקהל רב : כי גדולה וכו'. השנאה היתה בערכה יותר גדולה מערך האהבה הקדומה : קומי לכי. ולא רצה שתשב עוד זמן מה בביתו : (מצודת דוד)

 רלב"ג  וישנאה אמנון שנאה גדולה. ידמה שנתעצמה כפי יכלתה לחלוק על רצונו ואולי הכאיבה אותו בזה ההתעצמות שהיה ביניהם או אמרה לו דברי חרפות ולזה שנאה כי כבר אמרה לו ואתה תהיה כאחד הנבלים בישראל או אולי אמרה לו דברים יותר קשים מאלו, והנה מרוב השנאה שלחה אמנון מביתו דרך בוז למדנו מזה שגדר השנאה הוא שלא ידבר עמו למרע ועד טוב ולפי שאמרו והוא שונא לו מתמול שלשום למדנו שאם לא דבר עמו שלשה ימים אינו גולה : (רלב"ג)

 מלבי"ם  וישנאה אחר שהיה תאוה כלביית מיד שנכבה רשף התאוה חלפה האהבה שלא היתה אהבה עצמיית, ואז בהכירו תועבת הנבלה הזאת שב לשנוא את הנושא שעל ידו נסבב לו זאת, וזה שכתוב גדולה השנאה מהאהבה שהאהבה בעצמה סבבה את השנאה שכשזכר תועבת האהבה הזאת, אשר היתה עתה לזרה בעיניו, נהפך לבו בקרבו לשנאה גדולה:(מלבי"ם)


{טז}  וַתֹּאמֶר לוֹ אַל אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָהּ:

 רש"י  אל אודות. אל תעשה אודות הרעה הזאת של שילוח, הגדולה מן האחרת שעשית עמי ועניתני, ועוד תוסיף רעה ממנה לשלחני: (רש"י)

 מצודת דוד  אל אודות הרעה וגו'. רוצה לומר : אל תעשה עסק הרעה הגדולה הזאת, אשר היא יותר גדולה מהאחרת : אשר עשית. רוצה לומר : ומה היא הרעה הגדולה, ואמרה אשר אתה עושה עמי לגרשני מביתך, כי מעתה חפצה להנשא לו, לכסות קלונה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אודות. עסק : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  השאלות: כתוב זה מוקשה ולא מצאו המפרשים פירושו:

אל אודות, כי היא נשארה בביתו להכריחו שישאנה, כדין מאנס את הבתולה, שלו תהיה לאשה לא יוכל שלחה כל ימיו, השיבה לו כי אל אודת הרעה הגדולה הזאת פי' שהרעה הגדולה הזאת לשלחני אל אודותיו, רצה לומר שאי אפשר שתהיה נסבבת מאחרת אשר עשית עמי, כי אודות הרעה הקודמת היה ראוי שלא תוכל לשלחני לעולם, ולא בהפך שעל ידי שאנסת אותי תשלחני, וכוונה גם כן שעל ידי הרעה האחרת שעשית עמי שאנסתני, הרעה הזאת שעשית לשלחני גדולה יותר שהוא הפך הנמוס ומצות התורה, ולא אבה לשמוע לה תחלה (פי''ד) אמר ולא אבה לשמוע בקולה, בעוד אהבה שמע לה, רק לא שמע בקולה רצה לומר לא קבל דבריה, ועתה על ידי ששנאה לא רצה לשמוע דבריה כלל:(מלבי"ם)


{יז}  וַיִּקְרָא אֶת נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ וַיֹּאמֶר שִׁלְחוּ נָא אֶת זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ:

 מצודת ציון  ונעול. סגור במנעול : (מצודת ציון)


{יח}  וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ:

 מצודת דוד  כי כן תלבשנה. כן היה מנהג מלבושיהן : מעילים. היא כתונת פסים, וענינם אחד : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  פסים. מרוקמת ברוחב פס יד, וכן (בראשית לז ג) : ועשה לו כתונת פסים : (מצודת ציון)

 רלב"ג  כתנת פסים. לכוש מצבעים מתחלפים היה דרך משל כשיעור פסת יד מצבע אחד וכן תמשך להיות מצבעים רבים : (רלב"ג)

 מלבי"ם  השאלות: הלא ידוע שיש הבדל בין כתונת למעיל, ואיך פתח בכתונת וסיים במעיל, וחזר לומר ואת כתונת הפסים:

ועליה כתנת פסים יש הבדל בין כתונת ובין מעיל, שהכתונת הוא התחתון והמעיל יעטפו בו מלמעלה על כל הבגדים, ודרך בנות המלך הבתולות לעטוף מעיל על כתונת הפסים שלמטה, ובשעת מעשה הסיר מעליה המעיל העליון ולא לבשה רק כתונת הפסים, וכשהוציאה לא עטפה המעיל, רק ועליה כתונת פסים שהוציאה בבגד התחתון, הגם שכן תלבשנה בנות המלך הבתולת מעילים ואין דרכם לצאת בכתונת, בכ''ז ויוצא אותה משרתו החוץ. מופשטת ממעיל ובזויה מכבודה, ודחופה כאחת הקדשות:(מלבי"ם)


{יט}  וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה:

 מצודת דוד  על ראשה. רוצה לומר : וזרקה ממעל לראשה דרך צער, ולהודיע לרבים שאנוסה היתה : ותשם ידה וגו'. כן הוא דרך המצטער : (מצודת דוד)


{כ}  וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ הַאֲמִינוֹן אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי אָחִיךְ הוּא אַל תָּשִׁיתִי אֶת לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ:

 מצודת דוד  היה עמך. רצה לומר : אנס אותך, ובלשון נקיה דבר : ועתה. הואיל וכבר נעשה, החרישי ואל תבזי אותו, כי הלא אחיך הוא, וראוי לך לחוס על כבודו : אל תשיתי וגו'. רוצה לומר : אל תצטערי בעבור זה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  האמינון. דרך המדברים להוסיף אותיות להקטין הדבר, וכן (דברים לב י) : יצרנהו כאישון עינו, הנקרא כן על שם האיש הקטן הנראה בעין : החרישי. ענין שתיקה : תשיתי. תשימי : ושוממה. הוי''ו יתירה, וכן (תהלים עו ז) : ורכב וסוס : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ועתה אחותי החרישי אחיך הוא. ר''ל ואין ראוי לפרסם גנותו : ותשב תמר שוממה בית אבשלום אחיה. ידמה כי לבשתה ולדאגתה היתה שם בלי חברה כטעם אמרו כל שעריה שוממים כי רבים בני שוממה : (רלב"ג)

 מלבי"ם  האמינון, א''ל שתשתוק מצד ג' טעמים. (הנזכר בפסוק יב יג), שאם מצד כבודה, לא תהיה לבוז על ידי שהתיחדה עם איש, כי לא היה עם זר רק אחיך היה עמך, ואם מצד כבודו החרישי אחיך הוא. ואם מצד הנבלה בעצמה אל תשיתי את לבך לדבר הזה, טוב שתשכחי זאת מלבך כי מה שהיה היה. ותשב הנה תמר שהיה דרכה לטייל תמיד, ולשמוח ולגיל כבנות המלך הבתולות, עתה ותשב ולא יצאה החוצה ושממה ולא ישבה בסוד משחקים:(מלבי"ם)


{כא}  וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר לוֹ מְאֹד:

 מלבי"ם  והמלך דוד חרה לו מאד, אולם לא הוכיחו ע''ז, וכל זה עורר שנאת אבשלום:(מלבי"ם)


{כב}  וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ: (פ)

 מצודת דוד  למרע. בין דבר רע, בין דבר טוב : כי שנא וגו'. ושמר האיבה בלבו להנקם בו לעת מצוא, ובכדי שלא ירגיש בדבר, לא דבר עמו מאומה : (מצודת דוד)

 רלב"ג  כי שנא אבשלום את אמנון. למדנו מזה כי כבר תוסר השנאה כשיעמוד האדם לדבר עם רעהו מפני השנאה למרע ועד טוב : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ולא דבר שיעור הכתוב יען ששנא אבשלום את אמנון לא דבר עמו למרע ועד טוב על דבר אשר ענה את תמר אחותו, מרוב שנאתו לא הוכיחו ע''ז בדברים רעים על העינוי, שאז אם היה מוכיחו והיה מפייסו בדברים היה סופו טוב, וזה שכתוב למרע ועד טוב, (ואצל לבן אמר השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע, כי שם היה פותח בהטוב שעשה עמו ומסבב אל הרע ששלם לו בברחו), אבל משנאתו לא רצה כלל לדבר מזה רק שמר משטמה בלבו להנקם ממנו לעת מצוא, וזה היה גם כן סבה שלא נזהר אמנון ממנו אחר שאין דובר אליו דבר, לא דוד ולא אבשלום, שכח את אשר עשה:(מלבי"ם)


{כג}  וַיְהִי לִשְׁנָתַיִם יָמִים וַיִּהְיוּ גֹזְזִים לְאַבְשָׁלוֹם בְּבַעַל חָצוֹר אֲשֶׁר עִם אֶפְרָיִם וַיִּקְרָא אַבְשָׁלוֹם לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ:

 רש"י  ויהיו גוזזים. ודרכם היה לעשות משתה בגזוז צאנם: (רש"י)

 מצודת דוד  ויהיו גוזזים. והיה מדרכם לעשות משתה ושמחה וכן בנבל נאמר (שמואל א כה ח) : על יום טוב באנו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  לשנתים ימים. לשתי שנים : גוזזים. את הצאן : עם אפרים. סמוך לנחלת אפרים, כמו (בראשית כה יא) : עם באר לחי ראי : (מצודת ציון)


{כד}  וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא גֹזְזִים לְעַבְדֶּךָ יֵלֶךְ נָא הַמֶּלֶךְ וַעֲבָדָיו עִם עַבְדֶּךָ:

 מצודת דוד  עם עבדך. על עצמו אמר : (מצודת דוד)

 רלב"ג  הנה נא גוזזים לעבדך. כשהיו להם גוזזים היו שמחים על הטובה כמו ששלח דוד לנבל כי על יום טוב באנו, והנה היה מתחבולת אבשלום ששאל מהמלך שילך הוא ועבדיו עמו לשמוח ולאכול ולשתות עמו כי ידע כי זה דבר בלתי ראוי שיתרצה בו המלך גם עשה זה כדי שיתרצה דוד לשלוח אמנון עמו ולא יתן את לבו אל דבר אמנון השנאה הראויה בין אבשלום ובין אמנון על דבר תמר אחותו והנה היה אמנון הבן הבכור לדוד שראוי למלוך שהיה ראוי שימלוך אחריו ולזה נתעצב דוד יותר באמנון מזולתו משאר הבנים : (רלב"ג)


{כה}  וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אַבְשָׁלוֹם אַל בְּנִי אַל נָא נֵלֵךְ כֻּלָּנוּ וְלֹא נִכְבַּד עָלֶיךָ וַיִּפְרָץ בּוֹ וְלֹא אָבָה לָלֶכֶת וַיְבָרֲכֵהוּ:

 מצודת דוד  ולא נכבד עליך. כי כאשר נלך כלנו, יהיה לך לעול כבד וטרחה מרובה : ויברכהו. על נדבת לבו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויפרץ. ענין הפתוי ברבוי דברים, והוא הפוך מן (שם יט ג) : ויפצר בם : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ויפרץ בו ולא אבה ללכת שתחלה השיב שנמנע מלכת מצד שיכביד עליו, כי אז בהכרח ילכו עמו כל עבדי המלך, ובאשר הפציר בו השיב שאינו רוצה ללכת מצד עצמו:(מלבי"ם)


{כו}  וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם וָלֹא יֵלֶךְ נָא אִתָּנוּ אַמְנוֹן אָחִי וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה יֵלֵךְ עִמָּךְ:

 רש"י  ולא ילך נא אתנו. ואם לא יכול אתה ללכת, ילך נא עמנו אמנון: (רש"י)

 מצודת דוד  ולא ילך. בשאלה אמר לו, ואם לא, ילך אמנון (עם שקרא לכל בני המלך, לא היה אמנון נכלל עמהם, לפי שהיה הבכור, ועומד הוא במקום אביו המלך) : למה ילך. כי יכבד עליך : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ויאמר אבשלום ובזה מצא מקום לומר ולא ילך נא אתנו אמנון אחי אחר שהוא הבכור ועומד במקום המלך:(מלבי"ם)


{כז}  וַיִּפְרָץ בּוֹ אַבְשָׁלוֹם וַיִּשְׁלַח אִתּוֹ אֶת אַמְנוֹן וְאֵת כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ: (ס) {כח}  וַיְצַו אַבְשָׁלוֹם אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר רְאוּ נָא כְּטוֹב לֵב אַמְנוֹן בַּיַּיִן וְאָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם הַכּוּ אֶת אַמְנוֹן וַהֲמִתֶּם אֹתוֹ אַל תִּירָאוּ הֲלוֹא כִּי אָנֹכִי צִוִּיתִי אֶתְכֶם חִזְקוּ וִהְיוּ לִבְנֵי חָיִל:

 מצודת דוד  כטוב וגו'. ואז לא יהיה נשמר : הלא כי אנכי צויתי. ומידי יבוקש : חזקו. אם אולי יעמוד על נפשו : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  הלא כי אנכי צויתי אתכם רצה לומר ולא תענשו אתם כי עשיתם ע''פ פקודתי:(מלבי"ם)


{כט}  וַיַּעֲשׂוּ נַעֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לְאַמְנוֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה אַבְשָׁלוֹם וַיָּקֻמוּ כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּרְכְּבוּ אִישׁ עַל פִּרְדּוֹ וַיָּנֻסוּ:

 מצודת ציון  פרדו. הוא הבא מן הסוס והחמור : (מצודת ציון)


{ל}  וַיְהִי הֵמָּה בַדֶּרֶךְ וְהַשְּׁמֻעָה בָאָה אֶל דָּוִד לֵאמֹר הִכָּה אַבְשָׁלוֹם אֶת כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אֶחָד: (ס)

 מצודת דוד  בדרך. עד לא באו העירה : והשמועה. קול שמועת שקר : (מצודת דוד)


{לא}  וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיִּשְׁכַּב אָרְצָה וְכָל עֲבָדָיו נִצָּבִים קְרֻעֵי בְגָדִים: (ס) {לב}  וַיַּעַן יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד וַיֹּאמֶר אַל יֹאמַר אֲדֹנִי אֵת כָּל הַנְּעָרִים בְּנֵי הַמֶּלֶךְ הֵמִיתוּ כִּי אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת כִּי עַל פִּי אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה שׂוּמָה מִיּוֹם עַנֹּתוֹ אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ:

 רש"י  על פי אבשלום היתה שומה. בציויו של אבשלום היתה שימה זו נישומת על עבדיו, להרוג את אמנון: (רש"י)

 מצודת דוד  אל יאמר. אל יחשוב : היתה שומה. הצואה ההיא הושמה על עבדיו מפי אבשלום, מיום ענות אמנון את תמר : (מצודת דוד)

 רלב"ג  על פי אבשלום היתה שומה. ר''ל שדבר זה היה מסודר בפי אבשלום תמיד מיום ענותו את תמר אחותו כי כאשר תמצא ידו יקח נקמתו ממנו : (רלב"ג)

 מלבי"ם  (לב-לג) השאלות: יש פה דברים כפולים, ותחלה אמר את כל הנערים בני המלך המיתו ואחר כך אמר כל בני המלך מתו:

אל יאמר אדוני. כי השמועה נסבבה מצד שמי שראה שהרגו את אמנון, חשב שאבשלום הרגו כדי שלא יהיה לו שטן בירושת המלוכה, ודמה שה''ה שלכן יכרית כל זרע המלוכה, והשיב יונדב, אל יאמר אדוני את כל הנערים בני המלך המיתו רצה לומר שלא יאמר שהמיתו כל הנערים מצד שהם בני המלך ושהיה כוונת אבשלום להכרית זרע המלך, לא כן כי רק אמנון לבדו מת ולא מטעם ירושת המלוכה, כי דבר זה היתה שומה בפי אבשלום מכבר מיום ענותו את תמר אחותו להנקם בו:(מלבי"ם)


{לג}  וְעַתָּה אַל יָשֵׂם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל לִבּוֹ דָּבָר לֵאמֹר כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ מֵתוּ כִּי אִם אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת: (פ)

 מצודת דוד  דבר לאמר. השמועה האומרת כל בני וגו' : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ועתה הוסיף לאמר כי עדין יש לחשוב שהגם שאבשלום לא רצה להרוג את אמנון י''ל שבני המלך עמדו בנפשם להציל את אחיהם ועל ידי כן בא לידי מלחמה ומתו כולם, וזה שכתוב ועתה אל ישים אדוני המלך אל לבו דבר שעל ידו יאמר לאמר כל בני המלך מתו מעצמם על ידי מלחמה, לא כן כי אמנון לבדו מת: (מלבי"ם)


{לד}  וַיִּבְרַח אַבְשָׁלוֹם וַיִּשָּׂא הַנַּעַר הַצֹּפֶה אֶת (עינו) עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עַם רַב הֹלְכִים מִדֶּרֶךְ אַחֲרָיו מִצַּד הָהָר:

 מצודת דוד  מדרך אחריו. כי הצופה היה רואה אל מול הדרך שהלכו בה, והמה נסו בדרך עקלתון, ובאו לעיר מדרך אחורי הצופה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הצופה. הוא העומד במקום גבוה להביט למרחוק : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ויברח אבשלום רצה לומר על ידי השמועה הזאת שהיה המלך טרוד ומצפה לדעת את שלום בני המלך לא שם על לבו לשלוח לרדוף ולהשיג את אבשלום, ועל ידי כן ברח:(מלבי"ם)


{לה}  וַיֹּאמֶר יוֹנָדָב אֶל הַמֶּלֶךְ הִנֵּה בְנֵי הַמֶּלֶךְ בָּאוּ כִּדְבַר עַבְדְּךָ כֵּן הָיָה:

 מצודת דוד  הנה בני המלך. העם הבא בני המלך המה, והיה אם כן כדבר עבדך, שאמנון לבדו מת : (מצודת דוד)


{לו}  וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר וְהִנֵּה בְנֵי הַמֶּלֶךְ בָּאוּ וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ וְגַם הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו בָּכוּ בְּכִי גָּדוֹל מְאֹד: {לז}  וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ אֶל תַּלְמַי בֶּן (עמיחור) עַמִּיהוּד מֶלֶךְ גְּשׁוּר וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ כָּל הַיָּמִים:

 מצודת דוד  אל תלמי. כי הוא היה אבי אמו : ויתאבל. המלך התאבל על אמנון בנו, כל ימי חייו : (מצודת דוד)

 רלב"ג  ויתאבל על בנו כל הימים. ר''ל ימים רבים כי אחר שלש שנים נחם על אמנון כי מת כמו שזכר אחר זה ואולי אמר כל הימים להעיר שלא היה יום בימי השנה ואפי' המועדים שלא היה דואג דוד על זה והנה מצאנו בבן הראשון שנולד מבת שבע שתכף שמת רחץ וסך ואכל ושתה ואמר לעבדיו ועתה מאחר שהילד מת למה זה אני צם האוכל להשיבו עוד אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי, והנה בזה היה ראוי שנא' למה הוא מתאבל עליו כל כך והוא לא ישוב אליו אלא שהתר זה הספק הוא ממה שיקל כי דוד הרחיק היותו צם בצום אחר מות הילד כי הצום יעשה על דרך התפלה והבקשה מהש''י וזה דבר בלתי ראוי אחר מות הילד אבל יתאבל עליו והדאגה היא דבר יחייב הטבע אהבת הדמיונים ולזה לא הורחק מפני זה התאבל על המות : (רלב"ג)

 מלבי"ם  (לז-לח) ואבשלום ברח וכו' ואבשלום ברח, פי' מהרי''א תחלה ברח אל תלמי זקנו, והיה הולך עמו בכל אשר התהלך תלמי, אבל על ידי שדוד התאבל על בנו כל הימים האלה שהם השלש שנים, ירא אבשלום פן ישלח אחריו וישיגהו בדרכו, ולכן ברח וילך גשור, נסגר בעיר חומה דלתים ובריח:(מלבי"ם)


{לח}  וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּר וַיְהִי שָׁם שָׁלֹשׁ שָׁנִים:

 מצודת דוד  ואבשלום ברח וגו'. מתחלה אמר שברח ממקומו ואחר זה אמר שהלך אל תלמי ועתה בא לומר ששהה שם שלש שנים : (מצודת דוד)


{לט}  וַתְּכַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ לָצֵאת אֶל אַבְשָׁלוֹם כִּי נִחַם עַל אַמְנוֹן כִּי מֵת: (ס)

 רש"י  ותכל דוד. הרי זה מקרא קצר, ותכל נפש דוד; וכן תרגם יונתן: וחמידת נפשא דדוד, כמו (תהלים פד ג): נכספה וגם כלתה, לשון תאוה: כי נחם על אמנון. קבל תנחומין: (רש"י)

 מצודת דוד  ותכל דוד. כלתה נפש דוד לצאת בעבור אבשלום, והוא ענין תאוה וחשק אל הדבר, כמו (תהלים קיט פא) : כלתה לתשועתך נפשי : כי נחם. אף שהתאבל עליו כל הימים, מכל מקום קבל עליו תנחומין מה, כי מת הוא, ונגזר לקבל תנחומין על המתים (סוף מסכת סופרים : בראשית רבה פד כא) : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ותכל דוד. תחסר מלת נפש, ולזה אמר בלשון נקבה, שעל הנפש ידבר, כאלו אמר ותכל נפש דוד : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ותכל דוד המלך. הוא מטעם כסף כטעם נכספה וגם כלתה נפשי והוא חסר המצטרף והרצון בו ותכל נפש דוד המלך לצאת אל אבשלום להביאו אליו כי נחם על אמנון כי מת : (רלב"ג)

 מלבי"ם  השאלות: מ''ש ותכל דוד, הוא זר בלשון כמבואר:

ותכל דוד פי' האפודי, ששלש שנים הראשונים שהתאבל דוד על בנו רצה דוד תמיד לצאת אל אבשלום, רצה לומר לצאת למלחמה ולקחתו מגשור ולהנקם ממנו, ועתה מעכה אשתו או תמר, כלתה את דוד (מלשון כלא), ותכל פועל יוצא, (היא כלאה ומנעה את דוד) מלצאת אל אבשלום להשיבו ולהמיתו, יען ראתה כי נחם על אמנון, מצאה חיל למנוע את דוד מלרדפו עוד:(מלבי"ם)



שמואל ב פרק-יד

{א}  וַיֵּדַע יוֹאָב בֶּן צְרֻיָה כִּי לֵב הַמֶּלֶךְ עַל אַבְשָׁלוֹם:

 מצודת דוד  וידע יואב. הכיר בהמלך אשר לבו טוב על אבשלום : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  השאלות: אחר שידע יואב שלב המלך טוב על אבשלום [לפי דעת המפרשים] למה לא בקש בעצמו:

וידע יואב הגם שכלא מלרדפו בכ''ז ידע יואב שעדיין לב המלך על אבשלום, רצה לומר שנוטר עליו איבה, ולכן לא ערב לבו לבקש בעצמו בעדו, והוצרך לתחבולה שיזכיר:(מלבי"ם)


{ב}  וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִתְאַבְּלִי נָא וְלִבְשִׁי נָא בִגְדֵי אֵבֶל וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן וְהָיִית כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת עַל מֵת:

 רש"י  וישלח יואב תקועה. אמרו רבותינו (מנחות פה ב): כי שמן זית מצוי שם, לכך חכמה מצויה שם: (רש"י)

 מצודת דוד  וישלח יואב. בעבור כי ראה שלב המלך טוב על אבשלום, לזה חשב מחשבות לעורר לבו להשיבו אליו : תקועה. אמרו רבותינו ז''ל (מנחות פה ב) : לפי שהיו רגילים שם בשמן זית, לזה החכמה מצויה ביניהם : התאבלי נא. עשי עצמך כאבלה : והיית כאשה וגו'. רצה לומר : הוי מרבה בקינות ויללות, ועשי עצמך כאשה אשר זה ימים רבים מתאבלת, שלמדה לשונה לומר קינות. וכונתו היתה למען יכמרו רחמי המלך עליה, לצדקה במשפטה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  תסוכי. תמשחי : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ויקח משם אשה חכמה. ר''ל יודעה לסדר דבריה בחכמה ובשכל, והנה בקש ממנה שתשים עצמה כאשה זה ימים רבים מתאבלת על מת וזה תהיה בשתלבש בגדי אבל ולא תסוך שמן ותבכה ותתאבל בהיותה לפני המלך : (רלב"ג)

 מלבי"ם  וישלח תקועה פי' מהרי''א מפני שתקוע היתה בהר כמ''ש (ירמי' ו' א) ובתקוע תקעו שופר, ואנשים ההריים הם בטבע גבורים וחכמים ואמיצי לב, וחכמינו זכרונם לברכה אמרו מפני ששמן זית גדל שם החכמה מצויה שם. התאבלי נא מלת נא מורה על התכיפות, צוה שתיכף תתחיל להתאבל בבכי ומספד וללבוש בגדי אבל ובל תסוך, ובאר הטעם שתתחיל באבילות תיכף, שעל ידי זה והיית כאשה זה ימים רבים מתאבלת על מת, שלא יכירו בך המלך ונעריו, שהתחפשת ושנית את טעמך:(מלבי"ם)


{ג}  וּבָאת אֶל הַמֶּלֶךְ וְדִבַּרְתְּ אֵלָיו כַּדָּבָר הַזֶּה וַיָּשֶׂם יוֹאָב אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיהָ:

 מצודת דוד  כדבר הזה. אמרי אליו דבר דומה כדבר הזה, רצה לומר : למקרה אבשלום עם אמנון, ולשיחשוב המלך שאמת הדבר : את הדברים. את המשל האמור למטה שם בפיה, רוצה לומר : הוא אמר לה מלבו כל דברי המשל, והיה בטוח עוד בחכמתה, שאף היא תשיב אמריה בהשכל על כל דברי המלך, וכאשר השיבה באמת : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  וישם יואב את הדברים בפיה שחוץ ממה שא''ל המשל והנמשל, שם גם פרטי הדברים בפיה, כי יואב שער בדעתו מה שישיב לה המלך, ולמדה מה שתשיב היא על דבריו. וכמו שאכתוב בפי''ט:(מלבי"ם)


{ד}  וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקֹעִית אֶל הַמֶּלֶךְ וַתִּפֹּל עַל אַפֶּיהָ אַרְצָה וַתִּשְׁתָּחוּ וַתֹּאמֶר הוֹשִׁעָה הַמֶּלֶךְ: (ס)

 מצודת דוד  ותאמר האשה. בבואה לפני המלך, אמרה בתחילה מה שראוי לומר להבאים לפני המלך, כמו יחי המלך וכדומה, ואחרי זה נפלה על אפיה : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  השאלות: מ''ש ותאמר ותאמר שני פעמים?:

ותאמר וכו' תפול וכו' ותאמר, רצה לומר שתיכף בבואה צעקה הושיעה המלך, ואחר כך נפלה על פניה ותאמר שנית הושיעה המלך, והקדימה לאמר זאת תיכף בל ידחפוה נערי המלך, ולמען ידעו כי דבר נחוץ יש לה:(מלבי"ם)


{ה}  וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ וַתֹּאמֶר אֲבָל אִשָּׁה אַלְמָנָה אָנִי וַיָּמָת אִישִׁי:

 רש"י  אבל אשה אלמנה אני. אבל, בקושטא: (רש"י)

 מצודת דוד  אבל אשה אלמנה. כדרך דברי אלמנה זוכרת בעל נעוריה, דואגת על מיתתו, וכאלו תאמר באמת רואה אנכי ומרגשת בדבר שאשה אלמנה אני, כי אלמלא היה בעלי חי, לא קרה לי כזאת : וימת אישי. גם זה מדרך אלמנה, תקונן ותכפיל דברי יללותה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אבל. באמת, כמו (שם מב כא) : אבל אשמים אנחנו : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  השאלות: מלת אבל שלא כמשפטו, למה כפל אשה אלמנה אני וימת אישי?:

מה לך בזה נכלל גם השאלה מדוע באת היא ולא בעלה או קרוביה או בניה כי אין דרך נשים לבא למשפט, ועל זה השיבה, אבל שאי אפשר שיבא בעלה כי היא אלמנה. ולא בניה, שהוא נדח ממקומו. ולא משפחתה, שעליהם תצעק, אשה אלמנה אני וימת אישי והלשון מורה שכבר מתו לה שני אנשים. באופן שמזלה רע כי מזל גורם, ואין לה תקוה להיות לאיש ולהוליד בנים כי היא קטלנית:(מלבי"ם)


{ו}  וּלְשִׁפְחָתְךָ שְׁנֵי בָנִים וַיִּנָּצוּ שְׁנֵיהֶם בַּשָּׂדֶה וְאֵין מַצִּיל בֵּינֵיהֶם וַיַּכּוֹ הָאֶחָד אֶת הָאֶחָד וַיָּמֶת אֹתוֹ:

 מצודת דוד  ואין מציל. לא היה ביניהם איש נכרי להציל המוכה מיד מכהו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וינצו. ענין מריבה, כמו (שמות ב יג) : שני אנשים עברים נצים : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  השאלות: מ''ש ויכו את האחד, כפל הכינוי עם הפעול שלא כדת:

וינצו הודיעה ג' טענות שאין בנה חייב מיתה, א. שנצו בשדה ולא היה שם עדים והתראה, ב. ואין מציל ביניהם, באופן שאילו היה מציל לא הגיע לידי כך, כי היה קרוב לשוגג, ברתיחת האף והחמה באין מפשר בריבם, ג. ויכו האחד את האחד וימת אותו. מה שכפל הכינוי עם הפועל מורה שפירושו כאילו הפעל כפול, ויכו, ויך האחד, (כמ''ש ותראהו את הילד שראתה שכינה עמו, שפירושו ותראהו (את השכינה) ותראה את הילד) ורצה לומר שזה הכה לזה וזה הכה לזה, והאחד המית, באופן שחברו היה כרודף כי הכהו גם כן, וג' דברים אלה הם גם בנמשל, שאבשלום הרג לאמנון בלא עדים והתראה, ושלא היה מציל ביניהם, שאם היה דוד עושה משפט לאמנון על שעינה את אחותו לא היה בא לידי כך, ושגם אמנון הכה אותו במה שעינה ובייש את אחותו, וקרוב לזה כתב מהרי''א:(מלבי"ם)


{ז}  וְהִנֵּה קָמָה כָל הַמִּשְׁפָּחָה עַל שִׁפְחָתֶךָ וַיֹּאמְרוּ תְּנִי אֶת מַכֵּה אָחִיו וּנְמִתֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אָחִיו אֲשֶׁר הָרָג וְנַשְׁמִידָה גַּם אֶת הַיּוֹרֵשׁ וְכִבּוּ אֶת גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה לְבִלְתִּי (שום) שִׂים לְאִישִׁי שֵׁם וּשְׁאֵרִית עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: (פ)

 מצודת דוד  בנפש. בעבור שהרג נפש אחיו, ועם שלא היה בעדים והתראה : גם את היורש. רוצה לומר : כמו שהשמיד הוא את אחיו מורישו, כן נשמיד גם אותו, שהוא היורש את אחיו : וכבו את גחלתי. ובזה יכבו מעט האורה הנשארה לי, כי אישי מת, ואחיו איננו, והוא לבדו נשאר, ואם גם אותו ימיתו, לא ישאר מאומה : לבלתי שים. רוצה לומר : כוונת המשפחה היא, לבל יושם לאישי שארית, לשהם ירשו נחלת אישי : (מצודת דוד)

 רלב"ג  תני את מכה אחיו ונמיתהו. הנה שאלתם זאת ידמה מפני שתהיה חשבם עצמם גואלי הדם והנה לא הותרו גואלי הדם להרוג הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט ולזה אמר דוד חי ה' אם יפול משערת בנך ארצה : (רלב"ג)

 מלבי"ם  השאלות: מ''ש ונשמידה גם את היורש, הלא זאת לא אמרה המשפחה כי רצו רק לבער הדם:

והנה קמה כל המשפחה, והנה לה עוד טענה רביעית, כי בנה הרוצח ברח הלך לו, והמשפחה קמו עליה ורוצים לכפותה שתגלה מקומו איה הוא, וזה שכתוב והנה קמה כל המשפחה על שפחתך ויאמרו תני את מכה אחיו, וזה עול גדול, שהגם שיש רשות ביד גואל הדם להרוג את הרוצח גם כשאינו חייב מיתה בדין, אין לו כח לכפות את אמו שתגיד מחבואו, כי רק אם ישיגהו והכהו נפש אין לו משפט מות, לא שיחייבו גואלי הדם את היודע מקומו שיגלהו להם, זאת שנית פועל חמס בכפם במ''ש ונשמידה גם היורש, כי באשר לא נשארו רק שני בנים יורשים נחלת אביהם ונהרג האחד, יקום האח הנשאר תחתיו לנחלה, ומטעם זה רוצים להרגו שאז יירשו הם את נחלתו בשהם אחי אבי המת, וחוץ מכוונתם הרעה הם אומרים זה בפיהם, ורצה לומר כי רוצים לכפותה שתוציא את נכסי בעלה ובניה מתחת ידיה והם יירשו אותם, וזה חמס ועשק אחר שאינו חייב מיתה בדין, ואחר שהציעה העול שעושים לנגדה ביד חזקה זוכרת עקר צרתה, כי וכבו את גחלתי הנשארה שאחר שחשכו ככבי נשפה במיתת שני בעליה ובנה, עוד גחלת אחת מגיה חשכה שהוא בנה הנשאר, רוצים לכבות גם זאת להאפיל עליה מעוף צוקה ואפלה מנודח, לבלתי שום לאישי שם ושארית שעל ידי הריגת בנו ימחה שמו ועל ידי הורשת נכסיו לזרים יקחו שאריתו ועזבונו:(מלבי"ם)


{ח}  וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הָאִשָּׁה לְכִי לְבֵיתֵךְ וַאֲנִי אֲצַוֶּה עָלָיִךְ:

 מצודת דוד  אצוה עליך. אצוה את מי מאנשי, לדרוש ולחקור בדבר, אם האמת אתך : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  (ח-יב) השאלות: מה היה הויכוח הזה, שתחלה א''ל לכי לביתך והשיבה עלי העון, ולא נודע מה רצתה בזה, ואמר שנית המדבר אליך והבאתו אלי ומה השיבה על זה עד שאמר שלישית חי ה', והוא לכאורה פטפוטי דברים בלא חכמה ושכל:

ויאמר המלך, לכי לביתך, הנה בדבריה אלה כללה שתי שאלות, א. שלא ימיתו גואלי הדם את בנה גם אם ישיגוהו, ב. שעל כל פנים ירפו ממנה ולא יכריחו אותה לגלות מקומו, ולא להוציא נחלתו מתחת ידו, ובדבר הזה השני זכתה מן הדין, שלא יוכלו לעשות לה מאומה אחר שאינו חייב מיתה בד''ת כנ''ל, אבל בדבר הראשון אין הדין אתה, כי מדין תורה רשות או מצוה ביד גואל הדם להמית את הרוצח בפגעו בו ולא יכול המלך להעביר משפטם, ולכן לא התרצה לה המלך תחלה רק על מה שנוגע לה, מה שרוצים להכריחה שתמסור אותו בידם ושתמסור להם הנכסים, אולם גם בזה הגם שאין לגואלי הדם יכולת ע''ז, כבר כתב הרמב''ם (פרק ב' מהלכות רוצח הלכה ד) שכל אלו הרצחנים שאינם מחויבים מיתת בית דין אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו, ולכן אמר לה לכי לביתך ואני אצוה עליך, רצה לומר אין לך לירא מגואלי הדם המפחידים אותך כי אין יכולים לעשות לך מאומה כפי הדין, ובכ''ז אני אצוה עליך, רצה לומר שאחקור על ידי שרי המלך ושופטיו אם ראוי להמיתו מדין המלכות שאז תצטרך לגלות מקומו למלך ולמסור את נכסיו ואם אין צורך שעה לכך תפטר:(מלבי"ם)


{ט}  וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקוֹעִית אֶל הַמֶּלֶךְ עָלַי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הֶעָוֹן וְעַל בֵּית אָבִי וְהַמֶּלֶךְ וְכִסְאוֹ נָקִי: (ס)

 רש"י  עלי אדני המלך העון. כנוי הוא לכבודו, כלומר אתה מדחה אותי לאמר אני מצוה עליך ואני אלך לדרכי, ואתה לא תצוה עלי, ובני יהרג, על מי העון הזה: (רש"י)

 מצודת דוד  עלי אדוני המלך העון וגו'. כאלו תאמר, יאמין לי שהאמת אתי, ומיד תזכהו, ואם יודע לאחר זה שלא כן הוא, אזי יהיה העון עלי על שהטעיתי את המלך, אבל המלך וכסאו יהיה נקי מעון זה, רוצה לומר : לא יעונש, לא בגופו ולא בדבר המלוכה, היות כי מהראוי להאמין לי בזה, כי שניהם ילדי הם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וכסאו. רוצה לומר המלכות : (מצודת ציון)

 רלב"ג  עלי אדני המלך העון ועל בית אבי והמלך וכסאו נקי. ר''ל עון רציחת בנה אם ירצחוהו בני המשפחה והנה אמרה דרך מוסר להראות שהמלך אשר כזה לא יקח עצה שלא להצילו : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ותאמר האשה עלי אדוני המלך העון, השיבה לו מה לך לדון בזה בדין המלכות ומפני תקנת העולם, זה לא הרג איש נכרי, רק את אחיו, וגלל עון ואשמה על יולדתו ועל בית אביו לא על אחרים ואין בזה תקנת העולם כי מי ילמד ממעשיו להרוג את אחיו ולהחטיא את בית אביו ואם כן המלך וכסאו נקי, ולא עליך לפקח ע''ז מדין המלכות וכסא משפטו:(מלבי"ם)


{י}  וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הַמְדַבֵּר אֵלַיִךְ וַהֲבֵאתוֹ אֵלַי וְלֹא יֹסִיף עוֹד לָגַעַת בָּךְ:

 מצודת דוד  המדבר אליך. על כי ראה המלך אשר כנים אמריה, חזר ואמר לה : מי המדבר אליך מאז, אשר תמסור לו בנך להמיתו, אותו תביאו אלי, ואזהירו שלא יוסיף לגעת בך ולכופך למסור את בנך : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ויאמר המלך, אז נרצה לבקשתה שלא יחקור עליו כלל, ובזה פטר אותה שלא תתחייב למסרו, וזה שכתוב המדבר אליך והבאתו אלי כי אריב ריבך, ובזה מלא שאלתה במה שנוגע לה, לא בענין הראשון שלא יהרגנו גואל הדם בפגעו בו, שזה נגד דין תורה, וכמ''ש הרמב''ם (פ''ב מה' רוצח ה''ד):(מלבי"ם)


{יא}  וַתֹּאמֶר יִזְכָּר נָא הַמֶּלֶךְ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ (מהרבית) מֵהַרְבַּת גֹּאֵל הַדָּם לְשַׁחֵת וְלֹא יַשְׁמִידוּ אֶת בְּנִי וַיֹּאמֶר חַי יְהוָה אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת בְּנֵךְ אָרְצָה:

 רש"י  יזכר נא המלך את ה'. שהקפיד על אורך הדרך להציל נפשות, שנאמר (דברים יט ו): והשיגו כי ירבה הדרך, וזהו מהרבות גואל הדם לשחת, ואתה דוחה אותי: (רש"י)

 מצודת דוד  יזכר נא המלך וגו'. כאלו חששה פן כאשר יבוא גואל הדם לפני המלך, ולפי רוב גדלו ישא לו המלך פנים ולא ירחם עוד על בנה, ולזה אמרה : יזכר נא את ה', ולדבק במעשיו, מה הוא רחום וכו', מבלי להגדיל לישא פני גואל הדם הבא לשחת, ולא ישמידו את בני : חי ה'. הריני נשבע שלא יעשה לו מאומה רע : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מהרבת. ענין גדולה וחשיבות, כמו (אסתר א ח) : על כל רב ביתו : גואל הדם. קרוב הנרצח הרוצה לנקום נקמת דמו, נקרא גואל הדם, שהוא כאלו נחשב לדם לגאולה : משערת בנך. אמר דרך הפלגה, כדרך שאומרים הבריות : (מצודת ציון)

 רלב"ג  מהרבת גואל הדם לשחת. ר''ל שלא ירבו גואלי הדם לשחת כי אין זה מחק גואלי הדם כי זה הנשאר הוא ג''כ קרובם וכאלו אמרה שיזכור לפניו שיאמר להם שאין ראוי להם מצד היותם גואלי הדם שירבו לשפוך דם קרוביהם ואז נשבע דוד חי ה' אם יפול משערת ראשו ארצה וידמה שלא אמרה שהיה שם עדים ולזה נשבע לה כי לפי דיני התורה לא היה בן מות אם היה הענין כמו שהגידה לו ואפשר עוד שאעפ''י שהיה בן מות לפי משפטי התורה הנה היה יכולת למלך להצילו להוראת שעה : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ותאמר אז הוסיפה לבקש גם בעד זאת שיזהיר בל ימיתוהו גואלי הדם, שאף שיש להם רשות ע''ז מדין תורה. יזכר נא המלך את ה' אלהיך, בקשה שיזכור בדבריו שם ה' (כמ''ש באמת חי ה' אם יפול משערת ראשו ארצה, ובזה לא יוכל גואל הדם להפר שבועת המלך) ובארה טעם שאלתה מהרבת גואל הדם לשחת שאין זה דומה למצות התורה שהגואל יחם לבבו לנקום דם אחיו מאיש נכרי ולא כן בזה שגם הרוצח אחיו הוא, ובמה שיהרגנו לא יתקן רק ירבה לשחת שתחת שיחם לבבו על הריגת אח אחד ירבה לשחת גם השני, ולכן יגזור המלך אומר בכח המלכות שלא ישמידו את בני. ואז הפיקה גם שאלתה זאת, ויאמר חי ה' וכו' ובזה השיגה תכלית מבוקשה, בענין אבשלום לבקש שישיבהו המלך כמו שיבא:(מלבי"ם)


{יב}  וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה תְּדַבֶּר נָא שִׁפְחָתְךָ אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּבָר וַיֹּאמֶר דַּבֵּרִי: (ס)

 מצודת דוד  תדבר נא. שאלה רשות לדבר דבריה, עם שאינם נוגעים אליה : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  תדבר נא, כי עתה תתחיל דבור חדש משונה מהקודם וצריכה נטילת רשות:(מלבי"ם)


{יג}  וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה וְלָמָּה חָשַׁבְתָּה כָּזֹאת עַל עַם אֱלֹהִים וּמִדַּבֵּר הַמֶּלֶךְ הַדָּבָר הַזֶּה כְּאָשֵׁם לְבִלְתִּי הָשִׁיב הַמֶּלֶךְ אֶת נִדְּחוֹ:

 רש"י  ולמה חשבתה כזאת. שחשדת לישראל, שיבאו להרוג את השני בלא עדים והתראה: ומדבר המלך הדבר הזה כאשם. והדבר הזה שחרצת לאחרים, שאמרת לי לא יפול משערת בנך ארצה, עכשיו שאגלה לך שאין הדבר הזה אלא על שני בניך, אל תתחרט לאמר דברתי זה כאשם, והנני חוזר בי, לבלתי השיב המלך את אבשלום בנו שנדחה ממנו וברח לו: ומדבר המלך. אוקינו"ן פרלטי"ש בלע"ז: (רש"י)

 מצודת דוד  ולמה חשבתה. רוצה לומר : איך עלתה על דעתך להאמין דברי, לחשוב על בני המשפחה עם ה', להתאכזר על בני להרגו מבלי עדים והתראה והיה לך להשכיל אמיתת הענין, שלמשל נאמר, ובנועם אמריה הפליגה ברוב מעשה הריגת הרוצח מבלי עדים והתראה : ומדבר המלך. רוצה לומר : עוד אתמה, מה שדבר המלך הדבר הזה שלא יפול משערת וגו', אשר הוא כאשם וכשגגה היוצאת, על בלתי משיב המלך את אבשלום אשר נדח בארץ נכריה, כי הלא הוא דומה בדומה, כי גם לאבשלום לא התרו, ועוד דברים כאלה שאין לו משפט מות (ועל כי חששה פן יחזור המלך מדבריו ולומר כי באמת שגגה היא, לזה הקדימה אמריה ותאמר : למה חשבת כזאת וגו', לומר שהדין דין אמת, ועם אבשלום נעשה השגגה, ולחלוק כבוד למלכות, תלתה השגגה בהאמירה, ולא בהמעשה) : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  כאשם. ענין שגגה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ומדבר המלך הדבר הזה כאשם לבלתי השיב המלך את נדחו. ר''ל והנה המלך מדבר הדבר הזה שנראה בו שהוא כמו אשם על שלא השיב את נדחו והוא אבשלום כי אם יבקש להמיתו על דבר אמנון יעשה מה שהרחיק אותו בדברו עם זאת האשה התקועית : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ולמה חשבת כזאת על עם אלהים, אמרה לו איך עלה במחשבתך שהספור והנידון שהצעתי לפניך הוא אמתי, ושעם אלהים יעשו עול כזה מה שהוא נגד הטבע והיושר, ומדבר המלך הדבר הזה, (מלת מדבר הוא מבנין מתפעל כמו מתדבר כמו שפירש רש''י על וישמע את הקול מדבר אליו) רצה לומר אבל הדבר הזה שהחליט המלך בזה הוא מתדבר אל עצמו, שבזה הוא כאשם לבלתי השיב המלך את נדחו, כי המלך עם בנו הוא הנידון, ופסק דינו בעצמו שמה שאינו משיב את נדחו היא כאשמה מלפניו:(מלבי"ם)


{יד}  כִּי מוֹת נָמוּת וְכַמַּיִם הַנִּגָּרִים אַרְצָה אֲשֶׁר לֹא יֵאָסֵפוּ וְלֹא יִשָּׂא אֱלֹהִים נֶפֶשׁ וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח:

 רש"י  כי מות נמות. ודיינו באותו עונש: ולא ישא אלהים נפש. איש מן המיתה, לפיכך וחשב המלך מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח: (רש"י)

 מצודת דוד  כי מות נמות. חזרה להביא טענות לטובת אבשלום, ואמרה ; הלא כולנו מות נמות, ואם כן ההומת קודם זמנו, אין לו תרעומות רב כל כך, אחרי שסופו למות, ואם כן אין להמית הרוצח בעבור זה, הואיל ולא חייבה התורה, כי בלא התראה נהיתה : וכמים וגו'. רוצה לומר : ועוד, בשלמא הגוזל ממון חבירו, אז כשישיב הגזילה באה היא ליד בעליו, אבל השופך דם אדם, מה שעשה עשוי, ולא תוחזר אליו הנפש עם שפיכת דם הרוצח, וישאר אם כן מת כשהיה, והרי הוא כמים הנגרים ארצה, שאי אפשר לאספם להחזירם למקומם, כי נבלעו בעפר הארץ : ולא ישא אלהים נפש. רוצה לומר : ועוד, הלא אין אלהים נושא פנים לשום נפש, ושלם ישלם לאיש כמפעלו, ולטובת האדם חושב מחשבות לשלם גמול בזה העולם, לבל יהיה האדם הנדח במעשיו, מוטרד ונדח ממנו יתברך, כי בהצרף סיגיו יזכה לחזות בנועם ה', ואם כן בהשגחה היתה מיתת אמנון, לכפר העון אשר חטא, ואבשלום היה שליח ההשגחה, ואין להאשימו כל כך, בהיות כי לא התרו בו, והתורה פטרתו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הנגרים. ענין הזלה ונטיפה, כמו (מיכה א ד) : כמים מוגרים במורד : (מצודת ציון)

 רלב"ג  כי מות נמות. כלנו כמו המים הנגרים ארצה שלא יתקבצו לעמוד מההגרה כן בני האדם דורכים אל המות : ולא ישא אלהים נפש. להצילה מהמות ר''ל שלא יכובד בזה הענין שום אדם ולא ישא פני נפש בזה כי סוף כל אדם למות, והנה חשב הש''י מחשבות להמית בני האדם במינים שונים ובסבות שונות בדרך שלא יהיה נדח אחד מן האנשים שידמה בנפשו לברוח מהמות וכאילו אמרה זה להעיד כי אולי מאת הש''י היתה הסבה להמית את אמנון כי הוא חושב מחשבות לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו : (רלב"ג)

 מלבי"ם  כי מות נמות הוסיפה עוד להרך את לבבו, כי מה בצע לו בהריגת אבשלום, אחר שאינו חייב בדין ב''ו רק דינו מסור לשמים, הלא סופו למות ויקבל ענשו, ואם מפני ששפך דם אחיו, הלא בני אדם דומים כמים המוגרים ארצה אשר לא יאספו שאז נבלעים בארץ, כן סוף הבשר והדם להתבלות בארץ, ולא ישא אלהים נפש פי' אלהים לא יכפר עון נפש שהרג, ויקבל ענשו בדין שמים, וגם יל''פ שלעומת שאמרה שיענשנו ה' בגופו, אמרה שבכ''ז לא יכלה אלהים את הנפש (מלשון כמעט ישאני עושני איוב ל''ב כ''ג), ולכן חשב אלהים מחשבות לבל ידח ממנו נדח, שהנדח ממקומו (רצה לומר אבשלום) לא ידח ממנו, היינו מאלהים, שלא יהיה בארץ טמאה ושם ידח מאחרי ה', וילמד לעשות כתועבת הגוים ההם, ובארה מחשבות ה' בזה, ממה שהתעוררה היא לדבר הזה שזה סבה מאת ה', והוכיחה זה משתי פנים, א. מצד מה שערבה לבה לבא לפניו, וזה שכתוב:(מלבי"ם)


{טו}  וְעַתָּה אֲשֶׁר בָּאתִי לְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי יֵרְאֻנִי הָעָם וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ אֲדַבְּרָה נָּא אֶל הַמֶּלֶךְ אוּלַי יַעֲשֶׂה הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר אֲמָתוֹ:

 רש"י  ועתה אשר באתי לדבר אל המלך אדני את הדבר הזה. בכינוי עלי ועל בני: כי יראוני העם. הפחידוני מלבקש את אדוני על בנו, פן יכעוס עלי: ותאמר שפחתך אדברה נא. כענין זה, אולי יעשה וגו': (רש"י)

 מצודת דוד  ועתה. רוצה לומר : הואיל וכל דברי למשל נאמרו להמליץ טוב על אבשלום, פן תאמר למה את ממשלת משלים, היה לך לדבר דבריך כאשר המה, לזה אמרה : ועתה מה שבאתי לדבר הדבר הזה להיות למשל, כל זה היה לפי שכל העם הפחידוני, לומר : שהמלך יגער בך כאשר תחלי לדבר, כי הליועץ למלך נתנוך : ותאמר. לזה אמרתי אדבר דברי בדומה לו, ואולי על ידי זה ימלא שאלתי : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  (טו-יז) השאלות: למה כפל אשר באתי לדבר, ותאמר שפחתך אדברה, ותאמר שפחתך וכו':

ועתה אשר באתי רצה לומר זה היה מאת ה' שבאתי לדבר אל המלך הגם כי יראוני העם שאענש ע''ז, זאת שנית, מצד הדבר והמשל אשר נתן אלהים בלבי, וזה שכתוב ותאמר שפחתך אדברה נא אל המלך המשל הזה, ואולי יעשה המלך את דבר אמתו, רצה לומר הדבר והשאלה שבקשתי אני יעשה המלך בעצמו כי הוא הנידון והצריך לדבר זה:(מלבי"ם)


{טז}  כִּי יִשְׁמַע הַמֶּלֶךְ לְהַצִּיל אֶת אֲמָתוֹ מִכַּף הָאִישׁ לְהַשְׁמִיד אֹתִי וְאֶת בְּנִי יַחַד מִנַּחֲלַת אֱלֹהִים:

 רש"י  כי ישמע המלך להציל את אמתו מכף האיש. הבא להרוג את בני, ולהשמידנו יחד מנחלת אלהים: (רש"י)

 מצודת דוד  כי ישמע. כאשר ישמע המלך להציל אותו מיד האיש הגואל הדם הרוצה להשמיד אותי להיות שכולה מבני : יחד. כי במיתתו יושמד הוא ואני אהיה שכולה ממנו : מנחלת אלהים. מהנחלה הניתן לנו מן השמים,, לשירשו הם : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  כי ישמע בארה דבריה, שמזה בעצמו שיעשה המלך את דבר אמתו להוציא משפטה לזכות להציל את אמתו מכף האיש, ויצא המשפט לפניו להציל, מזה בעצמו:(מלבי"ם)


{יז}  וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ יִהְיֶה נָּא דְּבַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִמְנוּחָה כִּי כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים כֵּן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִשְׁמֹעַ הַטּוֹב וְהָרָע וַיהוָה אֱלֹהֶיךָ יְהִי עִמָּךְ: (פ)

 רש"י  ותאמר שפחתך. מאחר שיצוה המלך עלי, יהיה דברו למנוחה לבני, כי לא ישוב מדברו הטוב, כי כמלאך ה' אדני המלך, ולא יחזירנו כעס ושנאה מדברו הטוב: (רש"י)

 מצודת דוד  ותאמר. אז אמרה שפחתך, יהיה דבר המלך למנוחה לבנו, כמו שהציל את בני לפי מחשבתו שבאמת נעשתה הדבר, כמו כן ינוח לבנו, על כי היותה בדומה לו : כי כמלאך. רוצה לומר : הן ידעתי שבל יתחלף מעשיך למאמריך, ולא יחזירך הכעס והשנאה מדבריך הטובים והישרים אשר דברת עד כה, כי כמלאך האלהים שאין בו התחלפות מצד עצמו, כן אדוני, כי נפשו משכלת להבין מהו הטוב ומהו הרע, וישכיל אם כן אשר ההתחלפות רעה היא, ויחדל ממנה : וה'. כהתימה לדבר דבריה, רצתה להפטר ממנו, ואמרה לו : וה' אלהיך יהיה עמך, כדרך הנפטרים : (מצודת דוד)

 רלב"ג  יהיה נא דבר אדני המלך למנוחה. ר''ל להניח לי מרגזי וזה יהיה סבה לשאול ממנו שישיב את נדחו אחר שהסכים זה הענין בבני : כמלאך האלהים כן אדני המלך לשמוע הטוב והרע. ר''ל כי מה שישפט באלו הדברים שיבאו לפניו מהטוב והרע ישפוט בתכלית מה שאפשר מהטוב והיושר והחמלה כאילו הוא מלאך האלהים : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ותאמר שפחתך מזה ערבתי לבי לאמר לך יהיה דבר אדוני המלך למנוחה, מזה ינוח המלך ובנו הנדח מעצבו ומרגזו, כי כמלאך אלהים כן אדוני המלך לשמוע הטוב והרע. רצה לומר אחר שהחלטת משפט זה בדבר שאין אתה נוגע בו, הנה המשפט אמת משני צדדים, א. מדרך שאתה כמלאך אלהים מכוין אל מרכז האמת ולא תטעה מצד שכלך הזך ואהבת האמת וידיעתך הברורה בין טוב ורע, ב. מצד העזר האלהי, שה' אלהיך עמך להחליט משפט צודק, ואם כן המשפט הזה נחרץ וקיים, ויפול גם על ענין אבשלום:(מלבי"ם)


{יח}  וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַל נָא תְכַחֲדִי מִמֶּנִּי דָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁאֵל אֹתָךְ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה יְדַבֶּר נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ:

 מצודת דוד  אל נא תכחדי. אל תעלימי ממני אמיתת הדבר אשר אשאל אותך : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  תכחדי. ענין העלמה, כמו (תהלים סט ו) : ואשמותי ממך לא נכחדו : (מצודת ציון)


{יט}  וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הֲיַד יוֹאָב אִתָּךְ בְּכָל זֹאת וַתַּעַן הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אִם אִשׁ לְהֵמִין וּלְהַשְׂמִיל מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי עַבְדְּךָ יוֹאָב הוּא צִוָּנִי וְהוּא שָׂם בְּפִי שִׁפְחָתְךָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

 רש"י  אם אש. כמו אם יש, כמו היש, וכן (מיכה ו י): עוד האש בית רשע, כמו היש: (רש"י)

 מצודת דוד  היד יואב. האם כח חכמת יואב עם כל דבריך : אם אש להמין. אם יש לנטות לימין או לשמאל מכל דברי אדוני אשר ידבר בכל עת, כי מזה נראה גודל החכמה אשר בו : הוא צוני. ללכת אל אדוני : והוא שם וגו'. כל דברי המשל, שם הוא בפי : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אש. הוא כמו יש, וכן (מיכה ו י) : עוד האש בית רשע : להמין ולהשמיל. מלשון ימין ושמאל : (מצודת ציון)

 רלב"ג  אם אש להמין ולהשמיל. פירשו בו אם יש להימין ולהשמאיל והרצון בו שאין לנטות ימין ושמאל מכל אשר דבר המלך כי כן הוא האמת : (רלב"ג)

 מלבי"ם  היד יואב הבין שהאשה לא תעשה זאת מעצמה אם איש להימין, אמרה כבר מבואר שהוא בעצת יואב, שהוא לא לבד ששם בפי המשל והנמשל, שם בפי גם פרטי הדברים, כי יואב בהיותו מכיר דרכי המלך הבין שתחלה יאמר המלך שיצוה עליו, ולמדה מה שתשיב ע''ז, וכן ידע כל גלגולי הדברים, עד שלא יש להימין ולהשמאיל מכל אשר דבר אדוני המלך, שכבר ידעתי תחלה כל פרטיהם כאילו רק כך היה מוכרח לדבר, וזה לא יוכל איש אחר (וע''ז כתוב אם אש) רק יואב הבקי במשפטי המלך, וזה שכתוב הוא צוני, והוא שם בפי את כל הדברים האלה, בראש ועד סוף:(מלבי"ם)


{כ}  לְבַעֲבוּר סַבֵּב אֶת פְּנֵי הַדָּבָר עָשָׂה עַבְדְּךָ יוֹאָב אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַאדֹנִי חָכָם כְּחָכְמַת מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים לָדַעַת אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ: (ס)

 רש"י  לבעבור סבב. לגלגל, עד שיצא דבר בנו של המלך לאור: ואדני חכם. והבנת כי מאת יואב יצאת: (רש"י)

 מצודת דוד  לבעבור סבב. רוצה לומר : ומה ששלח אותי ולא הלך בעצמו, כי לבעבור סבב וגו' עשה הדבר הזה לשלחני במקומו, כי אני הלא יכולה הייתי לדבר בדומה לו, לסבב ממנו דבר הנרצה, והוא פני הדבר ותחלת המחשבה, אבל יואב עצמו, לא היה לו מקום לסבב הדבר הנרצה בזה האופן, ולא רצה גם הוא לדבר הדבר באר היטב : לדעת וגו'. כי השכלת לדעת ממי יצאו הדברים, והנה בעבור רוב החכמה שבך, אין לנטות מדבריך ימין ושמאל : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  פני הדבר. תחילת הדבר : (מצודת ציון)

 רלב"ג  לבעבור סבב את פני הדבר. הנה פני הדבר הוא מה שראוי שיפנה הדבר אליו והוא התכלית הראוי וכאלו אמר שהוא עשה כן כדי שיגיע התכלית הראוי : (רלב"ג)

 מלבי"ם  לבעבור סבב, ועשה זה כדי שהמשפט שתשפוט בנידון כזה יהיה סבה את פני הדבר, כי המסובב יהיה שכן תוכרח לשפוט בנידון שאתה נוגע:(מלבי"ם)


{כא}  וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב הִנֵּה נָא עָשִׂיתִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֵךְ הָשֵׁב אֶת הַנַּעַר אֶת אַבְשָׁלוֹם:

 מצודת דוד  עשית וגו'. לשלח את התקועית, לזה לך והשיבו, כי המתחיל בדבר עליו לגמרו : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  הנה נא עשית (לפי הרד''ק הקרי עשית). רצה לומר המתחיל אומרים לו גמור:(מלבי"ם)


{כב}  וַיִּפֹּל יוֹאָב אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ וַיְבָרֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר יוֹאָב הַיּוֹם יָדַע עַבְדְּךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר (עבדו) עַבְדֶּךָ: {כג}  וַיָּקָם יוֹאָב וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּרָה וַיָּבֵא אֶת אַבְשָׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם: (פ) {כד}  וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יִסֹּב אֶל בֵּיתוֹ וּפָנַי לֹא יִרְאֶה וַיִּסֹּב אַבְשָׁלוֹם אֶל בֵּיתוֹ וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה: (ס)

 מלבי"ם  יסוב צוה שני דברים, א. שלא יכנס דרך הרחוב כדרך בני המלך בבואם מארץ אחרת בתוף וכנור בשמחה ושירים רק יסוב אל ביתו בדרך עקלתון, ב. שלא יראה פניו:(מלבי"ם)


{כה}  וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם:

 מצודת דוד  להלל מאד. הראוי להלל מאוד : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  (כה-לג) השאלות: למה הפסיק בספור יופיו של אבשלום באמצע, מלבד שאין מקומו פה, והיה לו לומר תחלה כל הספור עד וישק המלך לאבשלום ואח''ז קודם ספור המרד יספר יפיו, למה לא מרד אבשלום קודם שראה פני אביו שהי''ל כעס וחרון לא אחרי שקרב ונשק לו, ומה ראה על ככה למרוד באביו והוא היה הגדול באחיו בן יורש עצר ואביו זקן ולמה מהר למרוד שלא לצורך:

וכאבשלום הפסוקים הבאים הם כדמות הקדמה להודיע הסבה, שהניעה את לב אבשלום אל המרד הגדול הזה למרוד באביו, הנה אבשלום היה בן הבכור אחרי מות אמנון, וכן מצד יפיו ומעלותיו חשב כי לו יאתה המלוכה, ואביו היה בדעתו להמליך את שלמה, אם מצד שנאתו לאבשלום, אם מצד שא''ל הנביא הנה בן נולד לך וכו', ויתר בניו כבר נולדו קודם לכן, וגם פרט לו שהבן המולך יקרא בשם שלמה, וגם כבר נשבע לבת שבע ששלמה בנה ימלוך אחריו, כמ''ש (מ''א א'), וכאשר הרגיש אבשלום זאת על ידי שראה שנאת אביו אליו, (הגם שלא ידע מנבואת נתן) לכן הקדים למרוד טרם ימליך את שלמה בחייו כמו שהיה אחר כך באמת, וזה שכתוב כהוצעה אל מעשה המרד שיספר בסימנים הבאים, וכאבשלום לא היה איש יפה וראה את עצמו הגון למלכות מצד שלמות יופיו הנודע להלל בכל ישראל, ולא היה בו שום מום:(מלבי"ם)


{כו}  וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ:

 מצודת דוד  והיה. עת גלוחו היה מסוף שנה לסוף שנה : מאתים. והיו במשקל מאתים שקלים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ימים. שנה : באבן המלך. במשקל המלך, כמו (דברים כה יג) : לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן על שם שדרכה להיות מאבן : (מצודת ציון)

 רלב"ג  כי כבד עליו וגלחו. מגיד שלולא שכבד עליו לא היה מגלח אותו וזה לאות כי היה נזיר מגדל פרע שער ראשו ולפי שהנזיר לתגלחת הוא נזיר לשאר הדברים אשר בהם הנזירות כמו שבארנו בפרשת נזיר למדנו שהוא היה נזיר ולפי שזה היה מנהגו תמיד משנה לשנה כמו שספר בזה המקום למדנו מזה שאבשלום היה נזיר עולם : מאתים שקלים באבו המלך. הנה היה שוקל זה במשקל המלך אם לפי שהיה נותן משקלם כסף או זהב לבית המקדש או לעניים או שהיה שוקל זה לראות הפלגת רבוי שערו : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ובגלחו גם בזה היה משונה ושהיו קווצותיו תלתלים, והיה נזיר עולם קדוש גדל פרע שער ראשו ולא גלח רק פעם אחת בשנה, וזה שכתוב והיה מקץ ימים דהיינו סוף שנה לימים אשר יגלח, כפי הדין בהכביד שערו מקיל בתער, וזה שכתוב כי כבד עליו וגלחו ובודאי היה מגלח קרוב למזבח כדין נזיר, ושם היה שוקל שערו והיה משקלו מאתים שקלים, שזה דבר מפליא מאד, בפרט למ''ש במדרש דכל שקלים שבנביאים ליטרין:(מלבי"ם)


{כז}  וַיִּוָּלְדוּ לְאַבְשָׁלוֹם שְׁלוֹשָׁה בָנִים וּבַת אַחַת וּשְׁמָהּ תָּמָר הִיא הָיְתָה אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה: (פ)

 מלבי"ם  וגם נולדו לו שלשה בנים. וכולם מתו בעת ההיא, כמ''ש (לקמן יח, יח) שלכן הציב לו מצבה בחייו, ושיקרא שמו כי אין לו בן, ומצד זה התאוה למלכות שיקרא שמו לזכר עד, וגם זה נמשך למ''ש בפסוק שאח''ז שהגם שבעת ההיא נולדו ומתו לו שלשה בנים, בכ''ז:(מלבי"ם)


{כח}  וַיֵּשֶׁב אַבְשָׁלוֹם בִּירוּשָׁלִַם שְׁנָתַיִם יָמִים וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה:

 מלבי"ם  וישב אבשלום בירושלים שנתים ימים ופני המלך לא ראה, ולא בא המלך לנחמו על מיתת בניו, והנה זה עורר אותו שנית אל המרד שראה שנאת המלך עליו, עד שלא היה מקום שדוד ימליך אותו:(מלבי"ם)


{כט}  וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם אֶל יוֹאָב לִשְׁלֹחַ אֹתוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ וְלֹא אָבָה לָבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁלַח עוֹד שֵׁנִית וְלֹא אָבָה לָבוֹא:

 מלבי"ם  וישלח זאת שנית ראה ששלח אחר יואב שתי פעמים לשלוח אותו אל המלך, ולא אבה לבא, ובזה הרגיש כי יואב יודע שהוא דבר נמנע שיראה פני המלך ולא יוכל לפעול זאת מגודל שנאתו אותו:(מלבי"ם)


{ל}  וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו רְאוּ חֶלְקַת יוֹאָב אֶל יָדִי וְלוֹ שָׁם שְׂעֹרִים לְכוּ (והוצתיה) וְהַצִּיתוּהָ בָאֵשׁ וַיַּצִּתוּ עַבְדֵי אַבְשָׁלוֹם אֶת הַחֶלְקָה בָּאֵשׁ: (פ)

 רש"י  אל ידי. סמוך לרשותי, במקום שאני יכול להזיק: אל ידי. אינמי"ש אוש"ט בלע"ז: (רש"י)

 מצודת דוד  ראו. הסתכלו לדעת חלקת יואב אשר היא אל ידי, סמוכה למקום חלקתי : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  חלקת. אחוזת שדה, כמו (בראשית לג יט) : ויקן את חלקת השדה : אל ידי. אל מקומי : והציתוה. מלשון הצתה והבערה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ולכן צוה להצית חלקת יואב, באשר חשב כי הרע לו במה שהוציאו מגשור, כמ''ש בפסוק ל''ב:(מלבי"ם)


{לא}  וַיָּקָם יוֹאָב וַיָּבֹא אֶל אַבְשָׁלוֹם הַבָּיְתָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶךָ אֶת הַחֶלְקָה אֲשֶׁר לִי בָּאֵשׁ: {לב}  וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל יוֹאָב הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר בֹּא הֵנָּה וְאֶשְׁלְחָה אֹתְךָ אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר לָמָּה בָּאתִי מִגְּשׁוּר טוֹב לִי עֹד אֲנִי שָׁם וְעַתָּה אֶרְאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם יֶשׁ בִּי עָוֹן וֶהֱמִתָנִי:

 רש"י  והמיתני. ויהרוג אותי המלך: (רש"י)

 מצודת דוד  בא הנה וגו'. ועל שלא באת, צויתי להצית החלקה, בכדי שתבוא הנה : למה באתי. מה תועלת בביאתי אם אינני רואה פני המלך : טוב לי וגו'. כי שם הייתי רואה פני המלך אבי אמי : ואם יש בי עון. רוצה לומר : בראותי פניו, אשיב אמרים על מה הרגתי את אמנון, ואם אף על פי כן ימצא בי עון כי לא יקבל אמרי, אזי מקבל אני עלי המיתה, והנני אמות : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  לאמר למה באתי מגשור ואם כן הרעות לי במה שהבאתני לירושלים:(מלבי"ם)


{לג}  וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וַיַּגֶּד לוֹ וַיִּקְרָא אֶל אַבְשָׁלוֹם וַיָּבֹא אֶל הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ עַל אַפָּיו אַרְצָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְאַבְשָׁלוֹם: (פ)

 רלב"ג  וישק המלך לאבשלום. הנה לא נשקו בפיו ולזה היתה הנשיקה נקשרת עם אות למ''ד : (רלב"ג)

 מלבי"ם  וישק המלך לאבשלום, גם בזה הראה שלא ימליכהו, שכבר כתב הראב''ע בפרשת תולדות, שנשיקה עם למ''ד הוא ביד או בכתף ובלי למ''ד הוא בפה, ולא נשק אותו בפה כראוי לבן הבכור המולך תחתיו רק נשק לו בגופו:(מלבי"ם)



שמואל ב פרק-טו

{א}  וַיְהִי מֵאַחֲרֵי כֵן וַיַּעַשׂ לוֹ אַבְשָׁלוֹם מֶרְכָּבָה וְסֻסִים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו:

 רש"י  וחמשים איש וגו'. כולם נטולי טחול, וחקוקי כפות רגלים: (רש"י)

 מצודת דוד  מאחרי כן. אחר שמחל לו אביו על עונו : רצים. ברגלים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויעש. ענין אסיפה וקנין, כמו (שם יב ה) : הנפש אשר עשו בחרן : מרכבה. עגלה לרכוב בו : (מצודת ציון)

 רלב"ג  וחמשים איש רצים לפניו. הנה מפני שלא היה מדרך מלכי ישראל להרבות סוסים כמו שהזהירה התורה הנה היה הענין הזה דבר גדול בחק אבשלום כי לא היה מלך : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ויהי מאחרי כן. אחר שספר הסבות שסבבו את המרד, מספר ההכנות שהכין אבשלום לזה, מצד האחד הראה גדולתו שהוא נוהג בטכסיסי מלוכה שהכין לו סוס וחיל ומרכבה מרקדה:(מלבי"ם)


{ב}  וְהִשְׁכִּים אַבְשָׁלוֹם וְעָמַד עַל יַד דֶּרֶךְ הַשָּׁעַר וַיְהִי כָּל הָאִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לַמִּשְׁפָּט וַיִּקְרָא אַבְשָׁלוֹם אֵלָיו וַיֹּאמֶר אֵי מִזֶּה עִיר אַתָּה וַיֹּאמֶר מֵאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל עַבְדֶּךָ:

 רש"י  והשכים אבשלום. בכל בקר: מאחד שבטי ישראל עבדך. משבט פלוני: (רש"י)

 מצודת דוד  והשכים. כן היה דרכו בכל בוקר : על יד. על מקום שהיה בדרך השער : לבוא. והלך לבוא אל המלך : אי מזה. הוא מדרך חיבה, לשאול את האדם מקומו וענינו : מאחד שבטי. כל אחד היה משיב כפי השבט שהיה ממנו, אבל לא העיר, כי לא היו כל ערי ישראל נכרים לאבשלום, ואם ששאל גם על העיר, זה היה להראות חיבה יתירה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ריב. משפט : אי מזה. איזה העיר שתאמר מזה אני : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ועמד על יד דרך השער. ר''ל שהוא עמד על מקום ששם יעברו העוברים לבא אל שער המלך : (רלב"ג)

 מלבי"ם  (ב-ג) השאלות: מה ראה לשאול מאיזה עיר אתה, כאילו בזה שם מגמת פתויו, ואיך אמר שהוא יצדיק כל איש אשר לו ריב ומשפט שזה אי אפשר, כי בהכרח יהיה אחד חייב ואחד זכאי, ולמה אמר ועלי תחת ואלי:

והשכים בצד השני הראה ענותו, ואהבת צדק ומשפט, ואהבת העם, אשר בשלש אלה גנב לב העם, א. הראה אהבת העם במה שהשכים בבקר ועמד על יד דרך השער, (השער היה מיוחד למשפט), ודרש לכל איש על אודותיו, עד ששאלו מאיזה עיר הוא כשוקד לדעת כל עניניו עד מקום מגורתו, ואחרי שמע דבריו, א''ל שדבריו טובים, רק לא ימצא משפט מצד המלך, ובזה השריש בלבם שהמלך לא ישמע משפטי העם, מזקנותו או מעצלותו, וגם הסתיר בדבריו מלשינות אחרת במה ששאל מאיזה עיר הוא כאומר שהמלך לא ישקוד רק על טובת שבטו, לא על יתר שבטי ישראל, ושלכן כאשר א''ל שהוא מאחד שבטי ישראל שאינה ממשפחת המלך א''ל:(מלבי"ם)


{ג}  וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְשָׁלוֹם רְאֵה דְבָרֶךָ טוֹבִים וּנְכֹחִים וְשֹׁמֵעַ אֵין לְךָ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ:

 מצודת דוד  ראה וגו'. כאשר ספר לו דבר המשפט, אמר לו : ראה בראיית הלב שטובים דבריך, והדין עמך, אבל לא הועמד מהמלך איש חכם לשמוע לך, רוצה לומר : להבין הדבר : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ונכוחים. צודקים שראוי להתוכח בהם, כמו (משלי כד כו) : משיב דברים נכוחים : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  כי שומע אין לו מאת המלך: (מלבי"ם)


{ד}  וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם מִי יְשִׂמֵנִי שֹׁפֵט בָּאָרֶץ וְעָלַי יָבוֹא כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב וּמִשְׁפָּט וְהִצְדַּקְתִּיו:

 רש"י  והצדקתיו. (חרגום:) ואדינניה בקושטא: (רש"י)

 מצודת דוד  והצדקתיו. רצה לומר : הייתי מצדיק את הדין לדונו בצדק, כי מאד הייתי נותן לב להבין דבר המשפט : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ועלי. כמו ואלי : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ויאמר אבשלום, ב. הראה עוז מלך משפט אהב, במ''ש מי ישימני שופט בארץ כאומר איני מתאוה אל הנזר והמלכות, רק להיות שופט, למען אסיר המכשלה, ועלי יבא כל איש אשר יהיה לו ריב ומשפט והצדקתיו, כלל בזה ג' ענינים, א. שאז אנשי הריב אלי יבואו רצה לומר שישפוט בעצמו בלי אמצעי, ב. שאיש אשר לו ריב ומשפט, רצה לומר שהמשפט אתו בריבו (שזה ההבדל בין ריב ומשפט, הריב הוא הטענות, והמשפט הוא פסק הדין, ויש אשר לו ריב לבד, כמו שני בעלי דינים המכחישים זא''ז, ויש אשר לו ריב ומשפט, כמו ריב בנות צלפחד שהמשפט אתם כמ''ש ויקרב משה את משפטן לפני ה'), ואז יצדיקנו, ג. כיון במ''ש ועלי (תחת ואלי) שגם אם עליו יבא איש בריבו יצדיקנו וכ''ש שלא יחניף את בני משפחתו ושבטו:(מלבי"ם)


{ה}  וְהָיָה בִּקְרָב אִישׁ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ וְשָׁלַח אֶת יָדוֹ וְהֶחֱזִיק לוֹ וְנָשַׁק לוֹ:

 מצודת דוד  בקרב. כאשר קרב מי להשתחות לו, אחז בו ונשקו : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  והיה בזה הראה ענותו, שהחזיק לאיש המשתחוה לו, רצה לומר החזיקו שיקום וגם נשק לו כאשר ישק איש את אחיו הדומה לו, ובזה גנב לב כל ישראל:(מלבי"ם)


{ו}  וַיַּעַשׂ אַבְשָׁלוֹם כַּדָּבָר הַזֶּה לְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָבֹאוּ לַמִּשְׁפָּט אֶל הַמֶּלֶךְ וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל: (פ)

 מצודת דוד  ויגנב. רוצה לומר : בחלקלקות אמריו המשיך אליו לב ישראל : (מצודת דוד)

 רלב"ג  ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל. ר''ל באלו הכזבים כאלו גנב לבם מאת המלך דוד ולקחו לו כי בזה משך לב העם אליו : (רלב"ג)


{ז}  וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ אֵלֲכָה נָּא וַאֲשַׁלֵּם אֶת נִדְרִי אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לַיהוָה בְּחֶבְרוֹן:

 רש"י  מקץ ארבעים שנה. ששאלו ישראל מלך משמואל, נתגלגל דבר מרד והשפלה במלכות: אלכה נא. לחברון: ואשלב את נדרי. אמרו רבותינו (סוטה לד ב): להביא כבשים מחברון, כי שם היו כבשים שמנים: (רש"י)

 מצודת דוד  ארבעים שנה. אמרו רבותינו ז''ל (תמורה יד ב) : שהוא מזמן אשר שאלו להם מלך. ותלה בה, כי תחת השאלה באה מרד במלכות, ונהרגו מהם ובהם : בחברון. להקריב על הבמה העומדת בחברון : (מצודת דוד)

 רלב"ג  ויהי מקץ ארבעים שנה. יתכן שאלו ארבעים שנה התחילו מעת צמיחת המלכות בישראל ר''ל מעת המשח שאול או התחילו מעת שלמות ארבעים שנה מעת המשח דוד ואולי הוגד על דרך נבואה שארבעים שנה יעמוד מלכות דוד ולזה חשב אבשלום שאז יהיה העת שתסור המלוכה מדוד ודמה מפני זה שכבר תשלם מחשבתו בהריגת אביו לסבב שתהיה הממלכה לו : ואשלם את נדרי לה' בחברון. ידמה שהיתה אז במת צבור בחברון ואמר אבשלום לזבוח שם זבחים לה' כי לא נאסרו הבמות כי אז היו בין המנוחה והנחלה ר''ל בין משכן שילה ובין בית המקדש ולא נאסרו הבמות לגמרי עד שנבנה בית המקדש בהר המוריה כמו שנתבאר בתורה ולזה אמר בספר מלכים רק העם מזבחים ומקטרים בבמות כי לא נבנה בית לשם ה' עד הימים ההם והנה מפני שראה אבשלום ששם צמחה המלוכה לדוד והצליח בה חשב שיהיה המקום גורם ולזה בחר ללכת לחברון : (רלב"ג)

 מלבי"ם  (ז-יג) השאלות: מה ראה לקשור המרד בחברון, דבר המרגלים הוא דברי סכלות, הלא בתקוע שופר אז יוכלו הם לאמר זאת, ולמה יקדימו שאז יאמרו מלך אבשלום, ומה בצע באמירה זאת, ולמה לקח עמו מאתים איש מירושלים אחר שלא גלה להם סודו, ולמה שלח את אחיתופל מעירו ולאן שלחו, ואיך לא נודע הדבר אל דוד אחר שכבר הודיעו המרגלים זאת בכל שבטי ישראל:

מקץ ארבעים שנה פי' חכמינו זכרונם לברכה מיום ששאלו ישראל להם מלך, ומהרי''א פי' ארבעים שנה של מלכות דוד, ורצה לומר קרוב לסוף ארבעים, כי מקץ יבא על הזמן הקרוב לסוף כמו מקץ ז' שנים תעשה שמטה, והיה זה בשנת הל''ז או הל''ח של דוד, שאז ראה שהמלך זקן וקרוב הדבר שימליך את שלמה בחייו, ולכן הקדים לעשות מעשהו, וכן פי' ר' ישעי': ויאמר אבשלום, עתה יספר באיזה אופן קשר קשר המרד, ויגיד בזה ארבעה ענינים, (ראשונה) בחר שיתפשט הקשר מעיר חברון ששם מלך דוד בראשונה והיתה ליהודה, שמצד זה נחשבת כעיר מלוכה ותקביל נגד ירושלים עיר ממלכת דוד, וגם ששם ימשוך את יהודה אחריו, ולבל ירגיש אביו א''ל שהולך לשם אל הבמה לקיים נדרו, וישלח (זאת שנית) מחברון שלח מרגלים, הם ירגלו חרש מחשבות האנשים, וכל איש אשר יראו שנוטה מעם דוד אל אבשלום יגלו לו הסוד ויכניסוהו בין הקושרים, והם צוו אל הקושרים שישמרו הדבר בסוד, עד עת ישמעו קול שופר שאז ואמרתם מלך אבשלום רצה לומר אז תפרסמו הדבר, ובזה נשאר הדבר בסוד, וגם הנכנסים בקשר לא ידעו יום המועד והחרישו, עד ירימו המרגלים נס בקול שופר:(מלבי"ם)


{ח}  כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ בְּשִׁבְתִּי בִגְשׁוּר בַּאֲרָם לֵאמֹר אִם (ישיב) יָשׁוֹב יְשִׁיבֵנִי יְהוָה יְרוּשָׁלִַם וְעָבַדְתִּי אֶת יְהוָה:

 מצודת דוד  ועבדתי. עם הבאת קרבנות : (מצודת דוד)

 רלב"ג  ועבדתי את ה'. ר''ל לזבוח לו זבחים : (רלב"ג)


{ט}  וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לֵךְ בְּשָׁלוֹם וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ חֶבְרוֹנָה: (פ) {י}  וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם מְרַגְּלִים בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשֹּׁפָר וַאֲמַרְתֶּם מָלַךְ אַבְשָׁלוֹם בְּחֶבְרוֹן:

 מצודת דוד  וישלח. טרם הלכו לחברון, שלח מרגלים לחקור דעת העם, ואמר להם כאשר תשמעו קול השופד שיתקעו בהמלכתי, תאמרו שמלך אבשלום, ותשמעו מה בפיהם : (מצודת דוד)


{יא}  וְאֶת אַבְשָׁלוֹם הָלְכוּ מָאתַיִם אִישׁ מִירוּשָׁלִַם קְרֻאִים וְהֹלְכִים לְתֻמָּם וְלֹא יָדְעוּ כָּל דָּבָר:

 רש"י  קרואים והולכים לתמם. מפורש במסכת סוטה ירושלמית (א ח) שבקש מאביו שיכתוב לו, שכל שני בני אדם שיבקש שילכו עמו, ילכו. והיה מראה אותו לשנים כאן, ואחר כך לשנים אחרים, וכן הרבה: (רש"י)

 מצודת דוד  קרואים. היו קרואים מאבשלום על הזבח, והלכו בתום לבבם, ולא ידעו מכל זה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  קרואים. מזומנים, וכן (שמואל א ט יג) : ואחרי כן יאכלו הקרואים : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ואת (שלישית) לקח עמו מאתים איש מירושלם, שהם מעבדי דוד ואוהביו והם היו קרואים אל הזבח ולא ידעו כל דבר, ובזה גנב לב דוד שלא עלה דבר כזה על דעתו כלל, אחר שידע שנמצאים אצל אבשלום עבדי דוד ובעלי בריתו, באופן שהקשר שהתפשט בכל ערי ישראל נעלם מן האנשים שאצל אבשלום ואף כי מדוד:(מלבי"ם)


{יב}  וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם אֶת אֲחִיתֹפֶל הַגִּילֹנִי יוֹעֵץ דָּוִד מֵעִירוֹ מִגִּלֹה בְּזָבְחוֹ אֶת הַזְּבָחִים וַיְהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּץ וְהָעָם הוֹלֵךְ וָרָב אֶת אַבְשָׁלוֹם:

 מצודת דוד  את אחיתופל. רוצה לומר : להביא את אחיתופל מעירו : בזבחו. בעת זבחו וגו' : הולך ורב. בכל עת היו נוספים ומתרבים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הקשר. המרד, על שם שבעלי המרד יתקשרו באגודה אחת, וכן (שם כב ח) : כי קשרתם כולכם : אמיץ. חזק : (מצודת ציון)

 רלב"ג  מעירו מגלה. יתכן ששלחו אל חברון מגילה לא מירושלם ליראתו שמא לא יתרצה אחיתופל להיות כנגד דוד ואם היה אומר לו זה בירושלים אולי היה אחיתופל מגיד זה לדוד כי הוא יועץ דוד : (רלב"ג)

 מלבי"ם  וישלח (רביעית) שלח את אחיתופל יועץ דוד, שהיה עמו בקושרים, בל ימצא בעירו בגילה, רק ישב במקום נסתר מוכן לעת הצורך, ובזה הערים שאם יתגלה לדוד דבר ויצטרך יועץ ועצה לא ידע מקומו:(מלבי"ם)


{יג}  וַיָּבֹא הַמַּגִּיד אֶל דָּוִד לֵאמֹר הָיָה לֶב אִישׁ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם:

 מלבי"ם  ויבא המגיד ובאופן זה נבנה הבנין הזה עד תומו בסוד גדול, עד שבעת הוגד זאת לדוד, כבר תקעו בשופר, ונודע שכל ישראל בקשר המרד:(מלבי"ם)


{יד}  וַיֹּאמֶר דָּוִד לְכָל עֲבָדָיו אֲשֶׁר אִתּוֹ בִירוּשָׁלִַם קוּמוּ וְנִבְרָחָה כִּי לֹא תִהְיֶה לָּנוּ פְלֵיטָה מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם מַהֲרוּ לָלֶכֶת פֶּן יְמַהֵר וְהִשִּׂגָנוּ וְהִדִּיחַ עָלֵינוּ אֶת הָרָעָה וְהִכָּה הָעִיר לְפִי חָרֶב:

 מצודת דוד  כי לא תהיה וגו'. כי רב העם אשר אתו, ואי אפשר להנצל מפניו במעוז העיר : והשגנו. עודנו בתוך העיר, ובעבורינו ידיח הרעה על כל בני העיר, ואת כולם יכה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  פליטה. הצלה, כמו (לקמן כב ב) : ומפלטי לי : והדיח. מלשון דחיה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והדיח עלינו את הרעה. ר''ל ויבא בחוזק ובתוקף את הרעה עלינו : (רלב"ג)

 מלבי"ם  השאלות: למה כפל קומו ונברחה, מהרו ללכת, ומהו והדיח עלינו את הרעה, ולמה יכה העיר אם הם יהיו חוץ לעיר ולא ילחמו בעיר:

ויאמר דוד, א''ל שני דברים, א. שיברחו כי לא תהיה לנו פלטה, אחר שהוא מוכן למלחמה ונושע ברב חיל, ודוד לא ידע מי אשר אתו, ב. שימהרו ללכת שלא יכה אבשלום את העיר והדיח עליהם את הרעה, רצה לומר שאם ישיגם קרוב לירושלים הגם שיוכלו לברוח, יהרוג את אנשי העיר, ויעולל עלילות שאנשי דוד הרגו אותם יען מרדו בו, כי אז לא נודע עדיין מי מאנשי דוד ומי מאנשי אבשלום ולא ידעו מי המחריב את העיר, וגם אם יודע שאנשי אבשלום הרגו בם יאמרו שזה יען היו אנשי דוד הלוחמים אתו קרובים לעיר וחוסים בצל העיר והמבצר, לכן מהרו ללכת:(מלבי"ם)


{טו}  וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֶל הַמֶּלֶךְ כְּכֹל אֲשֶׁר יִבְחַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הִנֵּה עֲבָדֶיךָ:

 מצודת דוד  הנה עבדיך. הנה אנחנו עבדיך, ואליך נשמע : (מצודת דוד)


{טז}  וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ וְכָל בֵּיתוֹ בְּרַגְלָיו וַיַּעֲזֹב הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר נָשִׁים פִּלַגְשִׁים לִשְׁמֹר הַבָּיִת:

 רלב"ג  ויצא המלך וכל ביתו ברגליו. הנה לא רכב על סוסים כדי שלא יתפרסם לכתו כי הרואים אותו הולך ברגליו לא יחשבו שהוא דוד וישלם לו מפני זה יותד המלטו מיד אבשלום : ויעמד בית המרחק. ר''ל בבית היותר רחוק מירושלם והוא דרך משל מהבתים אשר חוץ לחומה : (רלב"ג)

 מלבי"ם  (טז-יז) השאלות: למה כפל ויצא המלך ויצא המלך:

ויצא. (סיפר יציאת המלך מירושלים) תחלה יצא מביתו, הוא וכל בני ביתו, ואחר כך:(מלבי"ם)


{יז}  וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ וְכָל הָעָם בְּרַגְלָיו וַיַּעַמְדוּ בֵּית הַמֶּרְחָק:

 רש"י  בית המרחק. (תרגום:) באתר דרחיק: (רש"י)

 מצודת דוד  בית המרחק. בהבית שהיה יותר רחוק מהבתים העומדים מחוץ להחומה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ברגליו. עם מהלכו ואחריו, כמו (שופטים ח ה) : לעם אשר ברגלי : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ויצא מן העיר, וכל העם, שיזכיר בסמוך, ויעמדו בית המרחק, בבית הרחוק מן העיר להתקבץ שם:(מלבי"ם)


{יח}  וְכָל עֲבָדָיו עֹבְרִים עַל יָדוֹ וְכָל הַכְּרֵתִי וְכָל הַפְּלֵתִי וְכָל הַגִּתִּים שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר בָּאוּ בְרַגְלוֹ מִגַּת עֹבְרִים עַל פְּנֵי הַמֶּלֶךְ:

 רש"י  על ידו. אצלו, הוא עומד והם עוברים: (רש"י)

 מצודת דוד  על ידו. סמוך למקום מעמדו : אשר באו ברגלו. אשר באו עמו מגת, שישבו עמו שמה עוד היה נרדף משאול : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הכרתי והפלתי. תרגם יונתן : קשתיא וקלעיא : הגתים. האנשים שהתגוררו בגת בעוד שהיה דוד שם : ברגלו. עם מהלכו : על פני. לפני : (מצודת ציון)

 רלב"ג  וכל הכרתי וכל הפלתי. הם היו שתי משפחות בתכלית החכמה ומהם היו סנהדרין כמו שיתבאר אחר זה וידמה שהסנהדרין נקראו כך כי הם כורתין הדין במה שיבא לפניהם כי אחריהם אין ללכת לאחרים למעלה מהם והם גם כן מבארים כל מה שיפלא למשפט באיזה דבר שיהיה מדברי התורה כמו שנתבאר בפי' כי יפלא ממך דבר למשפט ואמר כל הכרתי וכל הפלתי לפי שהיו שם לפניהם שורות של תלמידים להקים מהם כשיצטרך ולזה אמר כי כלם עברו עם דוד : (רלב"ג)

 מלבי"ם  עברים על ידו, הוא עמד לפקד כל עובר אם ילך עמו אם לא, וכל הכרתי גבורי דוד, אשר באו ברגלו בסבתו שבאו להיות מבני חילו ואתי הגתי פקיד עליהם:(מלבי"ם)


{יט}  וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אִתַּי הַגִּתִּי לָמָּה תֵלֵךְ גַּם אַתָּה אִתָּנוּ שׁוּב וְשֵׁב עִם הַמֶּלֶךְ כִּי נָכְרִי אַתָּה וְגַם גֹּלֶה אַתָּה לִמְקוֹמֶךָ:

 רש"י  עם המלך. עם אבשלום: כי נכרי אתה. ואנחנו בורחים מאין צידה ומזון, ומתוך שאתה נכרי לא תמצא מרחמים: וגם גולה אתה למקומך. וגם אם גולה אתה מעם המלך שאינך רוצה להיות עמו, למקומך חזור לך, כי לא טוב לכתך עמי, שהרי תמול באת: (רש"י)

 מצודת דוד  עם המלך. על אבשלום יאמר, שמלך עתה : כי נכרי אתה. הלא אתה מארץ נכריה, ואינך מעבדי לשתתירא מפני אבשלום : וגם גולה. ואפילו תרצה להיות גולה מעל פני אבשלום מבלי לשבת אתו, אזי חזור למקומך לגת, ותהיה גולה שמה לשבת בה כמאז : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  גולה. ענין טלטול ונוע, ואם הוא בלא שבי, וכן (דברי הימים א ח ו) : ויגלום אל מנחת : (מצודת ציון)

 רלב"ג  וגם אתה גולה למקומך. יתכן שלא היה יושב בירושלם כי אם זמן מועט והיה תמיד נע ונד למקומו להעתיק משם קניניו ולזה אמר לו כי נכרי אתה ואמר לו גם כן תמול בואך והיום אניעך עמנו ללכת : (רלב"ג)

 מלבי"ם  (יט-כ) השאלות: בפסוקים האלה נלחצו המפרשים:

למה תלך עמנו אם תלך מפני שאתה ירא מאבשלום, יש לך שני ברירות, או שוב לירושלים ושב עם המלך, כי לא ישים לב עליך כי נכרי אתה, וגם (אם) גולה אתה, אם יגלה אותך מירושלים למקומך הלא תגלה למקומך לגת, ולא תפסיד מאומה:(מלבי"ם)


{כ}  תְּמוֹל בּוֹאֶךָ וְהַיּוֹם (אנועך) אֲנִיעֲךָ עִמָּנוּ לָלֶכֶת וַאֲנִי הוֹלֵךְ עַל אֲשֶׁר אֲנִי הוֹלֵךְ שׁוּב וְהָשֵׁב אֶת אַחֶיךָ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת:

 רש"י  והיום אניעך עמנו. ואין לי מקום שאוכל להושיבך שם ולהמלט, כי אני הולך אל אשר יקרני המקרה ללכת, יום יום כשאשמע שהרודפים כאן, אני בורח כאן, וכן תרגם יונתן 'וגם גולה אתה למקומך': ואף אם גלי את אזיל לך לאתרך: חסד ואמת. אני מחזיק בך טובת חסד ואמת שעשית עמדי: (רש"י)

 מצודת דוד  תמול בואך. זה מקרוב באת אלי מגת, ומיד אניע אותך ללכת נד ונד : ואני הולך. רצה לומר : וכי הולך אני למקום ידוע שתלך גם אתה עמדי, הלא אני הולך על אשר וגו', רצה לומר : אינני הולך אל המקום אשר אחשוב ללכת שמה, כי אין מחשבותי ללכת למקום ידוע, כי אם כאשר יזדמן : חסד ואמת. רצה לומר : והנה כוונתך הטובה חשובה בעיני לחסד ואמת : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אחיך. רעיך הבאים אתך : ואמת. הוא כענין חסד : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  תמול, ואם תלך למעני כדי לעזרני, ע''ז השיב, א. תמול בואך ואיך היום אניעך ואתה עיף ויגע, ב. ואני הולך על אשר אני הולך, עוד לא ידעתי תכלית מהלכי ומגמתי רק סבת ההליכה היא מפני שאני הולך, רצה לומר בורח ממה שממנו, לכן שוב אתה והשב את אחיך עמך (והשב את אחיך) חסד ואמת, רצה לומר זה החסד שתשיב להם בעבור שהלכו אתך שתשיבם בל ינודו וינועו:(מלבי"ם)


{כא}  וַיַּעַן אִתַּי אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר חַי יְהוָה וְחֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי אִם בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אִם לְמָוֶת אִם לְחַיִּים כִּי שָׁם יִהְיֶה עַבְדֶּךָ:

 מצודת דוד  אם למות. ואם המקום תהיה סיבה למות וגו' : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  אשר יהיה שם וכו' אם למות אם לחיים, רצה לומר אחר שיהיה בהכרח במקום סכנה, מסופק אם למות אם לחיים, לכן שם יהיה עבדך, כי אין ראוי לאוהב לעזוב את אהובו בעת צר:(מלבי"ם)


{כב}  וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אִתַּי לֵךְ וַעֲבֹר וַיַּעֲבֹר אִתַּי הַגִּתִּי וְכָל אֲנָשָׁיו וְכָל הַטַּף אֲשֶׁר אִתּוֹ:

 רש"י  לך ועבור. עם שאר העם, אחר אשר אינך רוצה להפרד ממני: (רש"י)

 מצודת דוד  לך ועבור. עם עבדי ויתר העם : (מצודת דוד)


{כג}  וְכָל הָאָרֶץ בּוֹכִים קוֹל גָּדוֹל וְכָל הָעָם עֹבְרִים וְהַמֶּלֶךְ עֹבֵר בְּנַחַל קִדְרוֹן וְכָל הָעָם עֹבְרִים עַל פְּנֵי דֶרֶךְ אֶת הַמִּדְבָּר:

 רש"י  וכל העם עוברים. מן המלך והלאה, לפי שהוא עומד, קורא אותם עוברים: (רש"י)

 מצודת דוד  וכל הארץ. אנשי הארץ אשר עבר בה דוד : וכל העם. אשר עם דוד : על פני דרך. לרוחב הדרך, לשום פניהם אל המדבר : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  השאלות: מ''ש וכל העם עוברים כבר נזכר פסוק י''ח ושילש עוד וכל העם עוברים:

וכל הארץ. על ידי זה נודע הדבר בכל העיר וכולם בכו. וגם כל העם, רצה לומר עם ירושלים עוברים גם כן, ואז נתחלקו לשתי מחנות, המלך עבר בנחל קדרון, והעם עברו בדרך אחר אל פני המדבר:(מלבי"ם)


{כד}  וְהִנֵּה גַם צָדוֹק וְכָל הַלְוִיִּם אִתּוֹ נֹשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים וַיַּצִּקוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיַּעַל אֶבְיָתָר עַד תֹּם כָּל הָעָם לַעֲבוֹר מִן הָעִיר:

 רש"י  ויציקו. כמו ויציגו, (תרגום:) ואקימו ית ארונא, העמידוהו לצד אחד, והעם עוברים, שהיה דוד רוצה לשאתו עמו: ויעל אביתר עד תם וגו'. הרי זה מקרא מסורס, ויציקו את ארון האלהים עד תום כל העם לעבור: ויעל אביתר. אותו היום נסתלק מן הכהונה, ששאל באורים ותומים ולא נענה, ונכנס צדוק תחתיו. וכן שנינו בסדר עולם ובסדר יומא (עג ב): (רש"י)

 מצודת דוד  ויציקו. העמידו את הארון, ואביתר עלה עמו לצד מיוחד, עד שעברו כולם מן העיר. ורבותינו ז''ל אמרו (יומא עג ב) : שאז נסתלק אביתר מכהונה גדולה, כי שאל באורים ולא עלתה, ולצדוק עלתה, ומנהו תחתיו, ולא להיות מיד כהן גדול, כי הלא שלמה גרשו לאביתר מכהונה גדולה, כמו שכתוב במלכים א (ב כז), אלא שעתה סלקו מלשמשו, ובימי שלמה מנהו לצדוק לשמש אז : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויציקו. ענין העמדה, כמו (שמואל א ב ח) : כי לה' מצוקי ארץ, ורוצה לומר היסודות והעמודים שהארץ עומדת עליהם, והוא כמו ויציגו, כי אותיות גיכ''ק מתחלף : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ויציקו את ארון האלהים. ר''ל שכבר העמידו אותו במקום אחר עד שעלה אביתר ועד שתם כל העם לעבור מן העיר ולפי שלא הגיע עדין אביתר אל המלך היו דברי המלך תחלה אל צדוק לבד ובסוף הענין היו דבריו גם כן עם אביתר כי אז הגיע אצל המלך ולזה אמר ויהונתן בן אביתר שני בניכם אתכם : (רלב"ג)

 מלבי"ם  (כד-כז) השאלות: מ''ש ויעל אביתר מחוסר ביאור, וכן מ''ש הרואה אתה:

ויציקו את ארון האלהים ויעל אביתר, נראה פירושו שעשו לארון מקום מצוק (מענין כי לה' מצוקי ארץ, השן האחד מצוק מצפון) רצה לומר מקום מבצר וגבוה להניחו עליו. ואביתר הכ''ג עלה על הבימה הלז ועמד שם לפני הארון למשמרת לכבוד, וכן עמד עד תום כל העם וכו':(מלבי"ם)


{כה}  וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְצָדוֹק הָשֵׁב אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים הָעִיר אִם אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה וֶהֱשִׁבַנִי וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ:

 מצודת דוד  והשיבני. אז ישיב אותי לירושלים ואראה אותו ואת מקדשו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נוהו. מדורו : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  (כה-כו) ויאמר ואז אמר המלך שישיב את הארון אל העיר, בממה נפשך שאם ימצא חן בעיני ה' הלא ישיבהו לירושלים למקום הארון ואם אינו חפץ בו איך יכריח את רצונו להוביל הארון עמו הלא ה' הטוב בעיניו יעשה ומי יעשה נגד רצונו:(מלבי"ם)


{כו}  וְאִם כֹּה יֹאמַר לֹא חָפַצְתִּי בָּךְ הִנְנִי יַעֲשֶׂה לִּי כַּאֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינָיו: (ס)

 מצודת דוד  לא חפצתי בך. עוד מעתה : הנני. רצה לומר : הנה מוכן אני לקבל באהבה : (מצודת דוד)


{כז}  וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל צָדוֹק הַכֹּהֵן הֲרוֹאֶה אַתָּה שֻׁבָה הָעִיר בְּשָׁלוֹם וַאֲחִימַעַץ בִּנְךָ וִיהוֹנָתָן בֶּן אֶבְיָתָר שְׁנֵי בְנֵיכֶם אִתְּכֶם:

 רש"י  הרואה אתה. אם רואה אתה שעצה נכונה היא, שוב העיר וגו': שני בניכם אתכם. בידם תוכלו להודיעני מה שתשמעו מבית המלך, לפי מה שתודיעוני אמלט: (רש"י)

 מצודת דוד  הרואה אתה. אם עצתי נראה בעינך אשר תשוב אל העיר (ועם שגם את אביתר צוה לשוב העירה, היה דבריו לצדוק, על כי מינהו לכהן גדול, מן הראוי היה ליחד אליו הדבור, ולזה הקדימו מעתה לאביתר בכל דבריו) : אתכם. יהיו מוכנים עמכם, ועל ידם תודיעוני דבר : (מצודת דוד)

 רלב"ג  הרואה אתה שובה העיר וגו'. ר''ל ואתה רואה אלו הענינים לאי זה תכלית פונים שתלך עמנו להגיד לנו זה בודאי צריך אתה לזה לקחת עצה בדברים לפי מה שיגלה מענינם ולזה טוב שתשוב העיר בשלום : ואחימעץ בנך ויהונתן בן אביתר שני בניכם אתכם. ידמה שהיו להם בנים אחרים אך בחר דוד באלו להיותם יותר חכמים ויותר ראויים מהאחרים ולז''א אחר זה הנה שם עמם שני בניהם אחימעץ לצדוק ויהונתן לאביתר : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ויאמר המלך אל צדוק, שב ואמר אליו שגם הוא ישוב וישאר בעיר, ומ''ש הרואה אתה, רצה לומר שלא יהיה נראה כאילו היה זה בפקודתי רק כאילו אתה בעצמך ראית ובחרת כך, למען לא תחשד בעיני אבשלום. ועל ידי כך תוכלו לרגל מה שנעשה בעיר ולהודיעני, ועל זה אמר ואחימעץ בנך וכו' עד בוא דבר מעמכם וכו'. וחכמינו זכרונם לברכה פי' מ''ש (פסוק כ''ד) ויעל אביתר היינו שעלה ונסתלק מן הכהונה מפני ששאל באורים ותומים ולא עלתה לו, וכפי דרכם נראה, שמ''ש ויציקו את ארון האלהים, רצה לומר שהציגו אותו כדי לשאול באורים ותומים שהיה הכהן עומד לפני הארון, ויעל אביתר היינו שעלה אל הארון לשאול, וזה נמשך עד תם כל העם, כי לא נענה, ונשאר הארון עומד, ואז ויאמר המלך לצדוק שהוא ישאל באורים ותומים, והנה המלך נסתפק אם לא נענה מחמת שהוציאו הארון ממקומו או מפני אביתר, ולכן אמר לצדוק ולא לאביתר, וגם א''ל שישיב את הארון, ועתה באר מה ששאל באורים ותומים, שהיתה השאלה אם יצליח ועוד ישוב לירושלים או לא, וזה שכתוב שתשאל אם אמצא חן בעיני ה', זאת תהיה השאלה והשיבני (רצה לומר אז ישיב לי התשובה) כי יראני את הארון ואת נוהו, אבל ואם כה יאמר וישיב לי על ידי האורים ותומים לא חפצתי בך. הנני וכו', והיתה התשובה של האורים ותומים, שובה העיר בשלום שאותיות אלה בלטו מן האורים ותומים, ודוד הוציא מזה תשובה כוללת על כל עניניהם, א. שהוא ישוב לביתו שעל זה שאלו, ב. ממ''ש שובה העיר בלשון צווי, דייק שרמזו לו שהכהן ישוב העיר, וזה שכתוב הרואה אתה (רצה לומר הראית על אותיות האפוד) שכתוב בהן אלה המלות שובה העיר בשלום, ולכן שובה כפי שענו האורים ותומים, ואחימעץ וכו':(מלבי"ם)


{כח}  רְאוּ אָנֹכִי מִתְמַהְמֵהַּ (בעברות) בְּעַרְבוֹת הַמִּדְבָּר עַד בּוֹא דָבָר מֵעִמָּכֶם לְהַגִּיד לִי:

 מצודת דוד  עד בוא. על ידי בניכם : דבר. רצה לומר : ידיעה ברורה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מתמהמה. מתעכב, כמו (תהלים קיט ס) : חשתי ולא התמהמהתי : בערבות. מלשון ערבה ומישור : (מצודת ציון)


{כט}  וַיָּשֶׁב צָדוֹק וְאֶבְיָתָר אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים יְרוּשָׁלִָם וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: {ל}  וְדָוִד עֹלֶה בְמַעֲלֵה הַזֵּיתִים עֹלֶה וּבוֹכֶה וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי וְהוּא הֹלֵךְ יָחֵף וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ חָפוּ אִישׁ רֹאשׁוֹ וְעָלוּ עָלֹה וּבָכֹה:

 רש"י  במעלה הזתים. בהר הזתים: חפוי. מכורך, כדרך האבלים: חפו. (תרגום:) כריכו: (רש"י)

 מצודת דוד  במעלה הזיתים. במעלה הר הזיתים : חפוי. מכוסה בבגד, והוא דרך צער : יחף. מבלי מנעלים, וגם הוא דרך צער : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  חפוי. מכוסה : יחף. בלי מנעלים : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ודוד עולה במעלה הזיתים. זהו הר הזיתים שהיה אצל ירושלים אצל בית המקדש וידמה כי לקדושת המקום ההוא היה דוד נוהג בהיותו שם להשתחוות שם לשם יתעלה וזהו אמרו אשר ישתחוה שם לאלהים : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ודוד עולה אחרי נפרד מארון אלהים, והגיע להר הזיתים, ששם יפרד מעיר האלהים התחיל לבכות וחפה ראשו וחלץ מנעליו כאבל:(מלבי"ם)


{לא}  וְדָוִד הִגִּיד לֵאמֹר אֲחִיתֹפֶל בַּקֹּשְׁרִים עִם אַבְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר דָּוִד סַכֶּל נָא אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל יְהוָה:

 רש"י  ודוד הגיד. ולדוד הגיד המגיד: סכל. קלקל, כמו (קהלת י יד): הסכל ירבה דברים: (רש"י)

 מצודת דוד  ודוד הגיד. המגיד הגיד לדוד לאמר וגו' : סכל נא וגו'. רצה לומר : אתה ה', סכל עצתו לבל ייעץ בחכמה. או רצה לומר : שיתן בלב אבשלום, לחשוב אשר עצת אחיתופל היא עצה סכלה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  בקושרים. בין אגודת המורדים : סכל. ענץ טפשות : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ודוד ואז שם על לבו שלא בא אחיתופל עמו. והבין שהוא עם אבשלום, ויגד דוד זאת לעבדיו:(מלבי"ם)


{לב}  וַיְהִי דָוִד בָּא עַד הָרֹאשׁ אֲשֶׁר יִשְׁתַּחֲוֶה שָׁם לֵאלֹהִים וְהִנֵּה לִקְרָאתוֹ חוּשַׁי הָאַרְכִּי קָרוּעַ כֻּתָּנְתּוֹ וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ:

 רש"י  בא עד הראש. (תרגום:) עד ריש טוריא: אשר ישתחוה שם לאלהים. אשר היה רגיל להשתחות שם כשהיה בא לירושלים, היה רואה משם את האהל שהארון בתוכו, והיה משתחוה: (רש"י)

 מצודת דוד  עד הראש. בגבהי הר הזיתים, אשר משם היה נראה מקום הארון, והיה מדרך הבא שם להשתחוות מול הארון : קרוע כתנתו. בעבור כי היה מיצר בצרת דוד : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הארכי. שם מקום. (לד) ואני ואני. הווי''ן נוספות בשניהם : (מצודת ציון)


{לג}  וַיֹּאמֶר לוֹ דָּוִד אִם עָבַרְתָּ אִתִּי וְהָיִתָ עָלַי לְמַשָּׂא:

 מצודת דוד  למשא. על היותו זקן וכחו תש, ולמשא יחשב להולך עמו : (מצודת דוד)

 רלב"ג  והית עלי למשא. יתכן שלא היה גבור והיה זקן והיתה מפני זה תנועתו כבדה : (רלב"ג)


{לד}  וְאִם הָעִיר תָּשׁוּב וְאָמַרְתָּ לְאַבְשָׁלוֹם עַבְדְּךָ אֲנִי הַמֶּלֶךְ אֶהְיֶה עֶבֶד אָבִיךָ וַאֲנִי מֵאָז וְעַתָּה וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וְהֵפַרְתָּה לִי אֵת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל:

 רש"י  עבד אביך ואני מאז. כמו ואני עבד אביך מאז, ומקרא מסורס הוא: (רש"י)

 מצודת דוד  עבדך אני המלך אהיה. רצה לומר : מהיום אהיה עבדך, כמו שמאז היית עבד אביך, וכן עתה אהיה אני עבדך : והפרתה לי. רצה לומר : כשתשוב העיר ותאמר לאבשלום כדברים האלה, יבוא לי תועלת רב, כי אז תוכל להפר לטובתי את עצת אחיתופל, כי על פי הדברים האלה יבטח בך, ותהיה גם אתה מאנשי עצתו : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  השאלות: כתוב זה מוקשה מאד, ולא ידעו בו המפרשים באור נכון בלא זרות ומעקשים:

ואמרת לאבשלום עבדך ואני וכו', כבר כתבנו כי סבת מרידת אבשלום היתה מפני שהתירא שאביו ימליך את שלמה בחייו, אמנם אם היה דעתו להרוג את אביו, או שלא רצה רק שאביו ימליכהו בחייו. והוא ישב בכבוד כאשר עשו מלכים רבים שהמליכו את בניהם לעת זקנותם, נבוכו המפרשים, ומהרי''א כתב שלא היה בדעת אבשלום להרוג את אביו, ושלכן חרה לדוד על שהרגו אותו כי ידע שאבשלום לא שונא לו ולא מבקש רעתו, רק חפץ שלא יתן המלוכה לאחר מבניו, ורק אחיתופל היה אויב לדוד ורצה להרגו (כמ''ש בס' י''ז) ושלכן לא הסכים אבשלום לעצה זו עי''ש. והאמת הוא שאבשלום עצמו לא היה לו בפרט זה הסכמה קיימת, כי תכלית מגמתו היתה שימלוך בכל אופן, אם בטוב אם ביד חזקה, ואם היה אביו ממליכו בטוב אין ספק שלא היה מורד וממרה וקושר, והיה מכבדו כאב וכמלך, כמו שכבדו שלמה אחר שישב על כסא המלוכה, רק עתה שאלצהו ההכרח למרוד ולתפוש מלכות בזרוע. היו לפניו שני דרכים, א. שאם ינצחהו ויכריחהו שיסכים על מלכותו, יעזבהו בביתו ובמעלתו כל ימי חייו והוא יהיה המולך והמנהיג בחייו, שבזה לא יהיה לחרפה שרצח את אביו, ב. שלא יעזבנו בחיים מחשש שישוב אביו וימרד בו במצאו ידו, שאחר שלא המליכהו ברצון לבו ישמור עליו משטמה תמיד, ואבשלום היה פוסח בין שתי הסעיפים האלה, שבודאי היה מתאוה שלא יהרוג את אביו, ובכ''ז אם יראה שלא יהיה הממלכה נכונה בידו רק באופן זה היה הורגו בלי חמלה, והיה הדבר תלוי לפ''ז מעצת יועציו, ודוד ידע שאחיתופל בודאי יתאמץ להוליכו בעצתו על הדרך השני באשר הוא מרד מפני איבה ומשטמה שהיה לו על דוד מפני מעשה בת שבע נכדו (כנ''ל ש''ב יא) וגם שיתירא שאם ישלים הבן את אביו ישיב לאחיתופל גמולו בראשו, ולכן היה מחכמתו ששלח את חושי הארכי, שגם הוא יהיה מיועצי אבשלום, אבל יבא אליו באופן אחר, לא כאויב ומתנקם לדוד, רק כאוהב את דוד ואת אבשלום יחד, בשיאמר אליו כי הגם שהוא לא נשתנה עתה מאהבתו את דוד ריעו, בכ''ז הוא יחזיק ידי אבשלום מאשר רואה כי הצדק אתו, וכי הראוי והטוב לפני שניהם ולטובת כל ישראל שיעזוב מלכותו ביד אבשלום בטוב, והוא ישב לעת זקנותו במנוחה ובשלות השקט, כי כבר אפסו כחותיו מלשפוט ולהנהיג העם הרב הזה, ואין בבניו טוב מאבשלום ראוי למלכות ובפרט שכן הסכמת כל העם, ואין כח למלך להמליך אחד מבניו שאינו הבכור ואינו המרוצה לעם, ובזה יטה את לב אבשלום אל הצד הזה, שלא יחשוב להרוג את אביו ולאבדו, רק להכריחו שכאב את בן ירצהו ויתן לו המלכות בשלום ובמישור, וזה שכתוב ואמרת לאבשלום עבדך אני המלך אהיה עבד אביך. תאמר לו כי אתה עבדו ורוצה במלכותו, ובכ''ז אהיה גם עבד אביך, כי אתאמץ שגם אביך יסכים לזה, אחרי שינצחהו ויהיה מוכרח לזה, וישב בכבודו ואעבוד גם אותו, והוסיף ואני מאז ועתה רצה לומר אני לא נשתניתי מדעתי אז. כי כן חשבתי אז וכן אני חושב עתה, שאהיה עבד גם לך גם לאביך. כי מאז ראיתי ויעצתי, שיעזוב מלכותו אליך, והוסיף ואני עבדך, שבכ''ז אל תחשוב שלא באתי אליך רק על אופן שאהיה עבדך ועבד אביך, ושבאם לא יעלה זאת בידי שיניח אביך המלוכה אליך בטוב, אשוב אל אביך, לא, כי בכל אופן אני עבדך לבד, אחר שנבחרת מכל ישראל. והפרתה לי את עצת אחיתופל, אחרי שכל עצות אחיתופל יסובו אל הדרך השני שאבשלום יהרוג את דוד, אם כן במה שתוליכהו על הדרך הראשון שישלים עמי, וימלוך ברצוני, ממילא תפר כל עצותיו, וכמו שהיה באמת, ובזה הביט דוד אחרית דבר מראשיתו, והיה זה בהשגחת ה', שתיכף כאשר בקש סכל נא את עצת אחיתופל ה', והנה חושי הארכי לקראתו, שליח ההשגחה, ועצת ה' היתה אתו בכ''ז:(מלבי"ם)


{לה}  וַהֲלוֹא עִמְּךָ שָׁם צָדוֹק וְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים וְהָיָה כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר תִּשְׁמַע מִבֵּית הַמֶּלֶךְ תַּגִּיד לְצָדוֹק וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים:

 מלבי"ם  והלוא עמך רצה לומר לא תהיה יחיד בזה לגנוב לב אבשלום, כי גם כהני ה' בלב ולב ידברו אתו, וכן על ידיהם ועל ידי בניהם יודע לי כל דבר. הנה לפי זה אחר שספר איך השלים אבשלום את המרד על מתכונתו, ספר גם כן חכמת דוד וטוב עצתו ברגע זו אשר תחת מסבות התהפך אם במה שברח מן הארץ. שבכ''ז נודע לו מי אשר אתו, בזה עורר גם כן רחמים בלב רבים, אשר בכו וינודו בצר לו ובאו לעזרתו, ואם במה שהשיב ארון ה' העיר, שהיה בזה גם מטוב העצה, שלא ירבה חרון ומשטמה על כי לקח לשבי עוזם להוליכו במדבר, ואם במה שהכין יועצים ומרגלים בבית אבשלום להפר מחשבותיו, ואם במה שסלל אורח להצלה על הצד שיתגבר אבשלום, שיחמול עליו ולא יהרגנו, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה מזמור לדוד קינה לדוד מבעי ליה משל לאדם וכו' אמר סתם ברא חייס על אבא וכו':(מלבי"ם)


{לו}  הִנֵּה שָׁם עִמָּם שְׁנֵי בְנֵיהֶם אֲחִימַעַץ לְצָדוֹק וִיהוֹנָתָן לְאֶבְיָתָר וּשְׁלַחְתֶּם בְּיָדָם אֵלַי כָּל דָּבָר אֲשֶׁר תִּשְׁמָעוּ: {לז}  וַיָּבֹא חוּשַׁי רֵעֶה דָוִד הָעִיר וְאַבְשָׁלֹם יָבֹא יְרוּשָׁלִָם:

 רש"י  יבוא ירושלים. נתן לבו שיבא לירושלים: (רש"י)

 מצודת דוד  יבוא ירושלים. באותה שעה שבא חושי, בא גם הוא : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  רעה. חבר, ועל כי ישב עמו בתמידות, קראו רעה : (מצודת ציון)



שמואל ב פרק-טז

{א}  וְדָוִד עָבַר מְעַט מֵהָרֹאשׁ וְהִנֵּה צִיבָא נַעַר מְפִי בֹשֶׁת לִקְרָאתוֹ וְצֶמֶד חֲמֹרִים חֲבֻשִׁים וַעֲלֵיהֶם מָאתַיִם לֶחֶם וּמֵאָה צִמּוּקִים וּמֵאָה קַיִץ וְנֵבֶל יָיִן:

 רש"י  ומאה קיץ. (תרגום:) ומאה מנן דבילתא: (רש"י)

 מצודת דוד  מהראש. של הר הזיתים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וצמד. זוג, על שם שהולכים צמודים וחבורים יחד, והוא מלשון (במדבר יט טו) : צמיד פתיל : חבושים. חגורים באוכף לרכוב בהם, כמו (בראשית כב ג) : ויחבוש את חמורו : מאה צמוקים. מאה אשכלות ענבים יבשים : ומאה קיץ. מאה לטרין תאנים יבשים : ונבל. ונאד : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ומאה קיץ. ר''ל מהפירות המיובשים בקיץ : (רלב"ג)


{ב}  וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל צִיבָא מָה אֵלֶּה לָּךְ וַיֹּאמֶר צִיבָא הַחֲמוֹרִים לְבֵית הַמֶּלֶךְ לִרְכֹּב (ולהלחם) וְהַלֶּחֶם וְהַקַּיִץ לֶאֱכוֹל הַנְּעָרִים וְהַיַּיִן לִשְׁתּוֹת הַיָּעֵף בַּמִּדְבָּר:

 מצודת דוד  מה אלה לך. רצה לומר : למה הבאתה כל אלה : לבית המלך. לנשיו וילדיו : היעף. מעמל הדרך : (מצודת דוד)


{ג}  וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ וְאַיֵּה בֶּן אֲדֹנֶיךָ וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ הִנֵּה יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִַם כִּי אָמַר הַיּוֹם יָשִׁיבוּ לִי בֵּית יִשְׂרָאֵל אֵת מַמְלְכוּת אָבִי:

 מצודת דוד  היום ישיבו לי. בראותם מהומות רבות בבני המלך, האח הרג את אחיו וקם על אביו, מה שלא היה בבני שאול : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  השאלות: איך האמין דוד לדברי ציבא ולא עלה על לבו כי לשונו כתער מלוטש עושה רמיה:

ואיה בן אדוניך, מבואר כי מה שלא נמצא איש מכל עשירי ירושלים יוביל למלך שי סוס לרכוב עליו וצידה לדרך, רק ציבא העבד, הוא כי הבורחים מהרו לברוח, והנשארים בעיר היו מתיראים להראות שהם אוהבי דוד והתומכים בידו, רק העבד הזה המלשין על אדוניו, חשב להפיל את אדונו ממ''נ, לפני דוד הגיד כי הוא הנותן כל זאת, ולפני אבשלום היה יכול לאמר שאדוניו שלח אותו וצוה לו להוביל החמורים והלחם, ודוד שחשב תחלה שציבא הביא זאת על פי פקודת אדוניו, התפלא איך לא התירא להשאר בירושלים, אחר ששלח כזאת, שכשיודע זאת לאבשלום יהרגנו, והשיב ציבא שהוא הביא זאת מעצמו, ומפיבושת יושב בירושלם, רצה לומר לא הלך לא להקביל פני אבשלום, ולא לברוח עם דוד, כי חושב שאחר שיהרוג אבשלום את אביו ידינוהו ישראל כבן סורר ומורה, ותשוב המלכות לבית שאול, והנה לא היה לו לדוד לקבל דברי העבד, ונענש תיכף שיצא שמעי לקללו:(מלבי"ם)


{ד}  וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְצִבָא הִנֵּה לְךָ כֹּל אֲשֶׁר לִמְפִי בֹשֶׁת וַיֹּאמֶר צִיבָא הִשְׁתַּחֲוֵיתִי אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ: {ה}  וּבָא הַמֶּלֶךְ דָּוִד עַד בַּחוּרִים וְהִנֵּה מִשָּׁם אִישׁ יוֹצֵא מִמִּשְׁפַּחַת בֵּית שָׁאוּל וּשְׁמוֹ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא יֹצֵא יָצוֹא וּמְקַלֵּל:

 מצודת דוד  עד בחורים. סמוך לעיר בחורים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ומקלל. ענין דברי קלון וחרפה, וכן (שמואל א ג יג) : כי מקללים להם בניו : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ובא וכו' והנה משם איש יוצא, הנה ראה כי ערבה שמש הצלחתו, שעד בחורים לא יצא איש לקבל פניו, או לנחמו, עד שבא לבחורים, משם יצא איש, זה הפעם הראשון, אבל לא לנחמו רק לקללו, והנה עדיין לא הגיע לבחורים (שלכן אמר ובא ולא ויבא, שכבר בארתי בכללי הלשון שיש הבדל בין העתיד המהופך לעבר על ידי הוי''ו שהוא עבר הנשלם, ובין אם בא עם הוי''ו עבר ממש, שהוא עבר הבלתי נשלם, ופירושו שהיה מוכן לבא הולך ובא לשם) והאיש יצא לנגדו, ותכף בצאתו מן העיר התחיל לקלל:(מלבי"ם)


{ו}  וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים אֶת דָּוִד וְאֶת כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם וְכָל הַגִּבֹּרִים מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ:

 מצודת דוד  ויסקל. זרק אבנים על דוד וגו' : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ואחר שהתקרב אליהם התחיל לסקל באבנים: (מלבי"ם)


{ז}  וְכֹה אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל:

 מצודת דוד  צא. רצה לומר : צא ממלכותך, אתה האיש השופך דמים, כאומר : הנה בעצתך נהרג אבנר ואיש בושת : (מצודת דוד)

 רלב"ג  איש הדמים ואיש הבליעל. יתכן שקראו איש הדמים כי דמים רבים שפך וקראו איש הבליעל על דבר בת שבע אשת אוריה החתי : (רלב"ג)

 מלבי"ם  איש הדמים רמז להריגת אבנר ואיש בושת ואוריה, ובמ''ש איש בליעל רמז למעשה של בת שבע:(מלבי"ם)


{ח}  הֵשִׁיב עָלֶיךָ יְהוָה כֹּל דְּמֵי בֵית שָׁאוּל אֲשֶׁר מָלַכְתָּ (תחתו) תַּחְתָּיו וַיִּתֵּן יְהוָה אֶת הַמְּלוּכָה בְּיַד אַבְשָׁלוֹם בְּנֶךָ וְהִנְּךָ בְּרָעָתֶךָ כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה:

 מצודת דוד  השיב. ה' השיב עליך גמול עון דמי בית שאול, כי בעצתך נהרג איש בושת בנו, לשתמלוך תחתיו : והנך ברעתך. הנה אתה בהרעה הראויה למעשיך : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  השיב, רצה לומר כמו שהיה בית שאול בית הדמים שנהרג הוא וזרעו, כן השיב ה' זאת עליך לבד שאתה גרוע ממנו בג' ענינים, א. ויתן ה' את המלוכה, שזה על ידי ה', לא כן מלכות שאול שלקחת בזרוע, ב. שהוא ביד אבשלום בנך לכליון עינים ודאבון נפש שהקים עליך רעה מביתך, ג. והנך ברעתך. כי שאול לא ראה רעתו בחייו, ואתה רואה הרעה הבאה עליך בחייך וזה מצד שאיש דמים אתה, כן פי' מהרי''א:(מלבי"ם)


{ט}  וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֶל הַמֶּלֶךְ לָמָּה יְקַלֵּל הַכֶּלֶב הַמֵּת הַזֶּה אֶת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶעְבְּרָה נָּא וְאָסִירָה אֶת רֹאשׁוֹ: (ס)

 מצודת דוד  למה יקלל. כאומר : וכי אתה הרגת לשאול ולבניו : (מצודת דוד)


{י}  וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרֻיָה (כי) כֹּה יְקַלֵּל (וכי) כִּי יְהוָה אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת דָּוִד וּמִי יֹאמַר מַדּוּעַ עָשִׂיתָה כֵּן: (ס)

 רש"י  כה יקלל. כן יקלל: ה' אמר לו. אפשר אדם כמותו שהוא ראש לסנהדרין, יקלל את המלך אם לא שנאמר לו מאת הקב"ה: (רש"י)

 מצודת דוד  מה לי ולכם. רצה לומר : מה האיבה והשנאה אשר בינינו, מה עשיתם לי, ומה עשיתי לכם, ולמה אם כן תעשו דברים אשר לא אחפוץ בהם : כה יקלל. הלא אשר יקלל, כה הוא, כי ה' אמר לו קלל, והוא העיר רוחו לזה, ומי יאמר לשמעי מדוע עשית כן, הלא הוא שלוחו של מקום : (מצודת דוד)

 רלב"ג  כי ה' אמר לו קלל את דוד. אמר זה להעיר כי אולי מהש''י נהיה להגיע זה העונש לדוד ולזה אין ראוי שישתדלו במניעתו כי השי''ת שליט בכל אשר יחפוץ ומי שישתדל לחלוק על מחשבתו יתישר עליהם כמו שעשו אחי יוסף ליוסף להמלט מענין חלומותיו וזה היה סבה אל שהגיעו לדבר החלומות ההם : (רלב"ג)

 מלבי"ם  (י-יא) השאלות: למה כפל דבריו שה' אמר לו שיקלל, ומ''ש הנה בני וכו' אף כי בן הימיני, שזה מוכיח שמקלל מעצמו ואיך הוציא סוף דבריו הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה', ומ''ש אולי יראה ה' וכו' והלא כבר שבעה ברעות נפשו די והותר שהקים עליו רעה מביתו, ואיך בעבור קללה זו יראה ה' בעניניו:

מה לי ולכם א''ל ממ''נ אם מקלל מעצמו מה יזיק לי ולכם. והקרי כה יקלל. רצה לומר יקלל עוד כאשר חפץ. כי המבזה בקלון שהוא שקר מבואר, לא תחשב זאת לכלימה, כי מי לא ידע שדוד לא הרג לאבנר ולאיש בושת, ולא לקח מלכות שאול בחזקה, ואם ה' א''ל קלל מי יאמר מדוע עשית כן: (מלבי"ם)


{יא}  וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי וְאֶל כָּל עֲבָדָיו הִנֵּה בְנִי אֲשֶׁר יָצָא מִמֵּעַי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי וְאַף כִּי עַתָּה בֶּן הַיְמִינִי הַנִּחוּ לוֹ וִיקַלֵּל כִּי אָמַר לוֹ יְהוָה:

 מצודת דוד  הנה בני וגו'. רצה לומר : הלא בדרך הטבע שהבן חס על אביו, והנכם רואים שהוא מבקש נפשי, ומזה נראה שיד ה' עשתה זאת : ואף כי עתה. ומכל שכן עתה שאני בורח ומעונה, ושמעי הוא מבני הימיני אשר המה לי לאויבים, שיותר המה מוכנים לעשות בי גזירתו של מקום, בראותם קושי מזלי נרדף מבן בטני, ולזה הניחו לו, כי ה' אמר לו : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ויאמר דוד הוסיף לחזק סברתו שה' א''ל קלל, פי' שה' נתן כזאת בלבו, ולבל ישאלו ע''ז הלא לא יבטל ה' את הבחירה ואיך השיא את שמעי אל הנבלה הזאת, השיב הלא תראו כי בני אשר יצא ממעי מבקש את נפשי. שבזה שינה ה' את הטבע, הטבע הבן לאהוב את אביו לא לבקש להרגו. הנה ראיתם כי הפליא ה' בענשי, עד שלא לבד שביטל הבחירה, עשה בזה דבר נגד הטבע, ואף כי נקל היה לו להטות לב שמעי אל הקללה, שהוא קרוב אל טבעו. א. מצד הזמן שעל זה אמר ועתה. אחר שאני בל''ז נרדף ונשטם, ב. מצדו שהוא בן הימיני שהם שונאי, ג. שאינו בא על עסקי נפשות רק הניחו לו ויקלל. ואם כן לא הפליא ה' בזה דבר נגד טבעו ובחירתו. והוא נתן כזאת בלבו שהיה נוטה לשנאה בל''ז ואם כן הניחו לו ויקלל כי א''ל ה': (מלבי"ם)


{יב}  אוּלַי יִרְאֶה יְהוָה (בעוני) בְּעֵינִי וְהֵשִׁיב יְהוָה לִי טוֹבָה תַּחַת קִלְלָתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה:

 רש"י  יראה ה' בעיני. דמעת עיני: (רש"י)

 מצודת דוד  בעיני. בדמעת עיני, הזלה מחרפת אנוש : והשיב. בעבור העלבון הזה, ישיב לי ה' טובה במקום הקללה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אולי. הלואי, כמו (ישעיהו לז ד) : אולי ישמע : (מצודת ציון)

 רלב"ג  אולי יראה ה' בעיני. ר''ל אולי ישגיח השם בעבור עיני והרצון בזה בעבור מה שעיני רואה מהבזויים האלו ואני סובלם לכבוד הש''י ואע''פ שיש לאל ידי להנקם משמעי הנה מפני זאת התכונה הטובה אני בה מסבול אלו החרפות אולי ישיב לי השם ית' טובה תחת קללתו אשר קלל אותי היום הזה : (רלב"ג)

 מלבי"ם  אולי יראה ה' בעיני. הוסיף עוד, כי העונש הנחרץ מאת ה' בתוכחות על עון קדום, אין לו לצפות שישיג ממנו טוב וחסד, כי די לו במה שיכלא פשע ויתם חטאת, אבל אם יגיע לו עם הרע הנחרץ עוד רעה אחרת יותר מן הראוי, זה יוכל להיות בכלל יסורים של אהבה אשר יקוה עבורם טוב וצדקה ואם כן במה שרדף אבשלום אותו, שזה יעד לו הנביא בעד עונו כמ''ש הנני מקים עליך רעה מביתך, לא היה מקוה עבורו טוב עתידי, אבל בעד העלבון שעשה לו שמעי, שהגיע לו נוסף על יעוד הנביא, יוכל ליחל אל ה' שהוא לטוב לו בעתיד, וזה שכתוב אולי הוא לטובתי, ובא ע''י שה' יראה בעיני וסבב לי הקלון הזה למען ישיב לי טובה תחת קללתו היום הזה, רצה לומר ביום הזה שכבר נרצה עוני על ידי העונש שקם עלי רעה מביתי, וקללת שמעי הם יסורים נוספים על יעוד הנביא, אולי יחשבו ליסורים של אהבה, כמ''ש הנעלבים ואינם עולבים וכו' עושים מאהבה וכו' עליהם נאמר ואהביו כצאת השמש בגבורתו:(מלבי"ם)


{יג}  וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַאֲנָשָׁיו בַּדָּרֶךְ (ס) וְשִׁמְעִי הֹלֵךְ בְּצֵלַע הָהָר לְעֻמָּתוֹ הָלוֹךְ וַיְקַלֵּל וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים לְעֻמָּתוֹ וְעִפַּר בֶּעָפָר: (פ)

 מצודת ציון  בצלע. בעבר ובצד, כמו (שמות כז כו) : צלע המשכן : לעומתו. נגדו : ועפר. זרק עפר, ולתוספת ביאור אמר בעפר, וכן (תהלים פ י) : ותשרש שדשיה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  לכן וילך דוד בדרך לא מש מן הדרך הגם ששמעי סקל באבנים לעומתו, פניו לא הסתיר מכלימותו ורוק כי קבל זאת באהבה:(מלבי"ם)


{יד}  וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ עֲיֵפִים וַיִּנָּפֵשׁ שָׁם:

 רש"י  וינפש שם. בבחורים: (רש"י)

 מצודת דוד  ויבא המלך. אל בחורים שזכר למעלה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וינפש. ענין מנוחה ומרגוע המשיב את הנפש, כמו (שמות לא יז) : שבת וינפש : (מצודת ציון)


{טו}  וְאַבְשָׁלוֹם וְכָל הָעָם אִישׁ יִשְׂרָאֵל בָּאוּ יְרוּשָׁלִָם וַאֲחִיתֹפֶל אִתּוֹ: {טז}  וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא חוּשַׁי הָאַרְכִּי רֵעֶה דָוִד אֶל אַבְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר חוּשַׁי אֶל אַבְשָׁלֹם יְחִי הַמֶּלֶךְ יְחִי הַמֶּלֶךְ: {יז}  וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל חוּשַׁי זֶה חַסְדְּךָ אֶת רֵעֶךָ לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ אֶת רֵעֶךָ:

 מצודת דוד  זה חסדך. וכי זהו החסד שעשית לרעך לדוד לעזבו ביום צרתו, למה לא הלכת עמו : (מצודת דוד)


{יח}  וַיֹּאמֶר חוּשַׁי אֶל אַבְשָׁלֹם לֹא כִּי אֲשֶׁר בָּחַר יְהוָה וְהָעָם הַזֶּה וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל (לא) לוֹ אֶהְיֶה וְאִתּוֹ אֵשֵׁב:

 מצודת דוד  לא. רצה לומר : לא היה מהראוי שאלך עם אביך, כי אל המלך אשר בחר ה', והעם היושבים פה, וכל איש ישראל אשר איננו פה, לו אהיה לעבד, ועמו אשב. וכאומר : הנה אהבתי לאביך לא היתה מצד עצמו, כי אם מצד המלוכה : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  (יח-יט) השאלות: מ''ש למי אני אעבוד הלא לפני בנו, מתראה כמהתל בו, כי הזה חסדו את ריעו שיעבוד את בנו הרודף את אביו ריעו להרגו בלי חמלה, ולמה כפל כאשר עבדתי וכו':

ויאמר חושי כמו ששם דוד בפיו כן דבר אל אבשלום, אמר, א. גם אם לא יאבה דוד בשום אופן להמליכו, ויצטרך להפר בריתו את דוד, הוא בוחר באבשלום מצד ג' דברים, א. שבו בחר ה', ב. וכל העם הזה היינו הסנהדרין. ג. וכל איש ישראל: (מלבי"ם)


{יט}  וְהַשֵּׁנִית לְמִי אֲנִי אֶעֱבֹד הֲלוֹא לִפְנֵי בְנוֹ כַּאֲשֶׁר עָבַדְתִּי לִפְנֵי אָבִיךָ כֵּן אֶהְיֶה לְפָנֶיךָ: (פ)

 מצודת דוד  והשנית. רצה לומר : ואף אם הייתי לו לאוהב מצד עצמו, מכל מקום אין זה בגידה בו, כי למי אעבוד, וכי למשפחת בית שאול אויביו, הלא לפני בנו אעבוד, ולזה כאשר עבדתי לפני אביך, כן אהיה לפניך, ולא יחשב לבגידה : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ב. כי הוא מקוה שגם דוד יתרצה בזה לבסוף, אחרי ינוצח ואחרי שישכיל אחרית דבר, ואז ישמח גם הוא בעבודתי שאיני עובד לאיש נכרי רק לבנו, וגם אתה תאהבני אהבה עזה מצד שהייתי עבד וריע אביך, וזה שכתוב כאשר עבדתי לפני אביך וכו':(מלבי"ם)


{כ}  וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל אֲחִיתֹפֶל הָבוּ לָכֶם עֵצָה מַה נַּעֲשֶׂה:

 מצודת דוד  הבו. אתה והזקנים שעמך, התייעצו ביניכם מה נעשה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הבו. הזמינו, כמו (בראשית יא ז) : הבה נרדה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  הבו לכם עצה, הנה אחרי שגלה חושי את מחשבותיו, כי לא יפיר האחוה עם דוד, רק אם לא יתרצה אל מלכות אבשלום אחרי ינוצח, ושיתאמץ כי יהיה שלום בין דוד ובין אבשלום כנ''ל, עמדו במלכות שני מיני יועצים מתפרדים איש מעל אחיו, עצת אחיתופל היה לאבד את דוד ולהחרימו, ועצת חושי תלך לאט עמו עד יסכים על מלכות אבשלום בטוב לבבו, ואבשלום הגם שהיה רוצה בלבבו שכן יקום כאשר אמר חושי כנ''ל, בכ''ז שאל בראשונה עצת אחיתופל, מטעם שיבואר בפסוק כ''ג. אבל התנה עמו שימשיך גם את חושי ויתיעץ עמו, ועל זה אמר הבו לכם עצה, באופן שתהיה עצה מוסכמת משני יועצי המלך:(מלבי"ם)


{כא}  וַיֹּאמֶר אֲחִיתֹפֶל אֶל אַבְשָׁלֹם בּוֹא אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיךָ אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמוֹר הַבָּיִת וְשָׁמַע כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי נִבְאַשְׁתָּ אֶת אָבִיךָ וְחָזְקוּ יְדֵי כָּל אֲשֶׁר אִתָּךְ:

 רש"י  וחזקו ידי כל אשר אתך. כי עתה ידם רפה לעזור לך, שאומרים בלבם הבן יתחרט אצל אביו, ואנו נהיה שנואים למלך: (רש"י)

 מצודת דוד  וחזקו. על כי עדיין נרפים הם, בחושבם פן ישלימו האב והבן וינקמו מאתנו, אבל בזה ידעו כי נבאשת את אביך, ויתחזקו ידיהם להיות עמך : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נבאשת. ענין תיעוב ומאוס, כדבר הנבאש : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  השאלות: למה בחר אחיתופל שיעשה הפעל המגונה הזה, ואם כדי שידעו כי נבאש עם אביו, הלא כבר מרד ופרסם כי תופש מלכות, וידעו כולם שלא יחזור בו, ולמה לא שאל עתה גם לחושי אם יסכים בעצה זו, ואם מפני שעצת אחיתופל בימים ההם כאשר ישאל איש באלהים כמ''ש הכתוב אם כן למה עזב עצתו אחר כך:

ויאמר אחיתופל, ואז התירא אחיתופל מלהגיד עצתו שהיה תכליתה להרוג את דוד, כי ירא פן ישלים את אביו, ואז יתנקם דוד ממנו על עצתו הרעה, כי היה רחוק בעיניו שיאבה אבשלום בעצה זו להרוג את אביו, ולכן הקדים שטרם יגיד את עצתו, מוכרח שיבא אבשלום אל פלגשי אביו, שבזה יבטח לבו ולב ישראל שלא יתרצה דוד אליו, כי הוא מעוות לא יוכל לתקון ויטרוף לעד אפו על שחלל יצועי אביו, ואמר הטעם לדבריו, אשר הניח לשמור הבית שמזה בעצמו שהניח מפלגשיו לשמור הבית, נראה כי עוד לב אב על בנו ולב בן על אביו, כי אם היה דוד מחשיבו כאויב ומתנקם לא היה מניח פילגשיו שם פן יהרגם או יפקירם לנאץ את אביו, וכן למה לו לשמור ביתו, הלא ידע שאבשלום יקח ביתו וקניניו, וטוב יקחם אחר משיפלו ביד אויביו, וע''כ כי רוצה בזה שבנו ינחל את אשר לו, וישמרהו עד יבא ויקחהו, ולכן צריך שתתראה אתה כאויב, ובזה ישמעו כי נבאשת את אביך וכו':(מלבי"ם)


{כב}  וַיַּטּוּ לְאַבְשָׁלוֹם הָאֹהֶל עַל הַגָּג וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיו לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל:

 מצודת דוד  לעיני וגו'. כולם ראו הכנסו אל האהל והתיחדו עמהן : (מצודת דוד)

 רלב"ג  ויבא אבשלום אל פילגשי אביו לעיני כל ישראל. הנה בזה נתקיים מה שייעד לו הש''י לדוד באמרו הנני מקים עליך רעה מביתך ולקחתי את נשיך לעיניך ונתתי לרעך ושכב עם נשיך לעיני השמש הזאת כי אתה עשית בסתר ואני אעשה את הדבר הזה נגד כל ישראל ונגד השמש, והנה יעץ לו זה אחיתופל לחשבו כי אולי יחשבו ישראל שתהיה זאת תחבולה לבחון אם לב ישראל ישר את דוד ולזה ייראו מלמרוד בדוד אך כשיראו הפעל המגונה מאבשלום כנגד אביו אז יתבאר להם כי נבאש את דוד ושאין זה הענין על צד התחבולה לבחון לבבם ולפי שהפילגשים בלא כתובה ובלא קדושין דינן כדין מפותת האב שהיא מותרת לבן : (רלב"ג)


{כג}  וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל אִישׁ בִּדְבַר הָאֱלֹהִים כֵּן כָּל עֲצַת אֲחִיתֹפֶל גַּם לְדָוִד גַּם לְאַבְשָׁלֹם: (ס)

 מצודת דוד  בימים ההם. אשר הועמד להיות יועץ : כאשר. כמו השואל מה מדבר אלהים, בטוח הוא שהתשובה היא נאמנה, כן היתה עצת אחיתופל בטוחה, להשיג על ידה הדבר הנרצה : גם לאבשלום. כי לפי מחשבתם הרעה, היתה העצה בדבר הפלגשים עצה טובה, ואף עצתו בדבר הרדיפה אחר דוד, עצה נכונה היתה, אבל ה' הפרה : (מצודת דוד)

 רלב"ג  כן כל עצת אחיתופל גם לדוד גם לאבשלום. הנה אחיתופל היה אבי אביה של בת שבע אשת דוד שנא' בגבורי דוד אליעם בן אחיתופל הגילוני והנה בת שבע היתה בת אליעם כאמרו הלא זאת בת שבע בת אליעם והנה עם כל זה ספר כי עצתו היתה תמיד בתכלית מה שאפשר מהטוב להגיע אל התכלית לדוד בהיותו יועץ דוד ואחר שהיה בקושרים היתה עצתו גם כן שלמה לאבשלום כנגד דוד : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ועצת מבאר שאבשלום היה מוכרח לעשות כדבריו, ולא חכה עתה לשמוע מה יאמר חושי כמו בעצה השנית, אחר שאחיתופל סגר הדלת לפניו, ולא רצה לדבר את עצתו עד יבא אל פילגשי אביו, והיה נשאר בלי עצה, כי עצת אחיתופל היתה גדולה בימים ההם כהחלטת האורים ותומים:(מלבי"ם)



שמואל ב פרק-יז

{א}  וַיֹּאמֶר אֲחִיתֹפֶל אֶל אַבְשָׁלֹם אֶבְחֲרָה נָּא שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ וְאָקוּמָה וְאֶרְדְּפָה אַחֲרֵי דָוִד הַלָּיְלָה:

 מצודת דוד  אבחרה וגו'. כי לקבץ את כל ישראל יתאחר זמן רב ובתוך כך ימלט דוד על נפשו : ואקומה. כי אם ילך אבשלום, פן יחמול עליו כשיראה פניו : הלילה. בעודו עיף ויגע : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ויאמר אחיתופל, אחיתופל לא נמלך בחושי הארכי, אחר שמגמת פניו היה להרוג את דוד וידע שחושי לא יסכים ע''ז, ולמטרה זו פנה בעצתו, והנה התנה ארבעה דברים. א. שירדוף תכף בעוד שהוא יגע ורפה ידים ולא יניח לו זמן שינפש ושיכין עצה וגבורה למלחמה, וזה שכתוב אבחרה נא רצה לומר עתה, ב. שלא יקח עמו כל ישראל רק י''ב אלף איש, ג. שלא ירדוף אבשלום רק הוא ירדוף, ד. שלא ירדוף ביום רק בלילה, ובאר טעמו:(מלבי"ם)


{ב}  וְאָבוֹא עָלָיו וְהוּא יָגֵעַ וּרְפֵה יָדַיִם וְהַחֲרַדְתִּי אֹתוֹ וְנָס כָּל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְהִכֵּיתִי אֶת הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ:

 מצודת דוד  ורפה ידים. כי זה היום נטרד מן המלוכה, ועדיין לא לקח עצה מה לעשות : והחרדתי אותו. בהיות הדבר פתאום ובלילה : ונס כל העם. בעבור החרדה ינוסו, זה בכה וזה בכה, ולא ישארו עם המלך ללחום בעבורו, ואז אוכל להכות אותו לבדו, מבלי שאצטרך להמית מי מאנשיו, הואיל ולא יעמדו למלחמה, כי ינוסו ואינם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ורפה ידים. ענין מורך לב ויאוש : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ואבא עליו והוא יגע על ידי שירדוף תכף ישיגהו בעודו יגע ורפה ידים. ועל ידי שיבא פתאום בלא הכנה ובלילה, והחרדתי אותו ונס כל העם אשר אתו, ועל ידי זה יכה את המלך לבדו, ומטעם זה צריך גם כן שלא ירדוף אבשלום, שאין ראוי שהבן יהרוג את אביו. רק אני אהרגנו בהיותי גואל הדם של אוריה חתני:(מלבי"ם)


{ג}  וְאָשִׁיבָה כָל הָעָם אֵלֶיךָ כְּשׁוּב הַכֹּל הָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה מְבַקֵּשׁ כָּל הָעָם יִהְיֶה שָׁלוֹם:

 רש"י  כשוב הכל. אליך: האיש אשר אתה מבקש. יעשה בו בקשתך ויהרג, ואחר כך כל העם יהיה שלום, וזה מקרא קצר. (ד) ובעיני זקני ישראל. זקני אשמאי: (רש"י)

 מצודת דוד  ואשיבה. ואז אשיב אליך כל העם אשר עם אביך : כשוב הכל. כמו ששבו אליך כל המון ישראל, וקבלו אותך למלך : האיש אשר וגו'. רצה לומר : לא יפקד מהם כי אם האיש אשר אתה מבקש, כי הוא לבדו יומת, אבל לכל העם שעמו יהיה שלום, ולא יפקד מהם איש : (מצודת דוד)

 רלב"ג  ואשיבה כל העם אליך כשוב הכל האיש אשר אתה מבקש. ר''ל בזה הדרך אשיב כל ישראל בכללם אליך כי הכיתי האיש אשר אתה מבקש יהיה כשוב הכל כי ממיתת דוד ימשך שישובו כל ישראל אליך ויהיה זה סבה שלא תשחית עמך אשר אתך או אשר את דוד אך יהיה כל העם שלום בלי מלחמה כי אחר מותו לא יתכן שתהיה שם מלחמה כלל על זה : (רלב"ג)

 מלבי"ם  השאלות: פסוק זה, כאבן מעמסה לכל המבארים:

ואשיבה כל העם אליך, באר לו עוד תועלת שיצא מעצה זו שבזה בקל ישובו כולם אליו, כי אם תבער המלחמה ויפלו רבים בחרב, אז אף שינצח יתחלקו העם לשני מחנות, ורבים ישמרו איבה על אחיהם אשר נפלו בחרב, ואם יהרג המלך במלחמה שיהיה אבשלום המצביא את העם, יאמרו כי רצח את אביו לא כן כשיהרגנו אחיתופל בלילה, יגלול האשמה על אחיתופל, ואבשלום יחרה אפו על הורג אביו, רק שאז יתן פקודת חסד, שמוחל לכל מי שחטא נגדו ושישובו כולם לביתם כדרך המלכים למחול כל פשע בעת מלכותם, ובזה אוכל גם אנכי לשוב לביתי, וזה שכתוב כשוב הכל האיש אשר אתה מבקש, שעורו כשוב הכל (ישוב) האיש אשר אתה מבקש, כיון על עצמו, שהגם שאז תבקשני להרגני על שהרגתי את אביך, בכ''ז יהיה לך כסות עינים, שאשוב כשוב הכל. שאחר שתצוה שישוב כל מורד ופושע, ישוב האיש הזה (שהוא אחיתופל גם כן) למען כל העם יהיה שלום, כי תאמר שאי אפשר לך לדון הורג אביך, מפני שיתקוממו ע''ז אוהבי אחיתופל ושונאי דוד, ובאופן זה תצא נקי, וכל ישראל ישובו אליך. ויותר קרוב שדלתות המקרא הזה מקבילים אל הכתוב הקודם, ונס כל העם אשר אתו ואשיבה כל העם אליך כשוב הכל (פי' בעת ישובו לביתם) והכיתי את המלך לבדו האיש אשר אתה מבקש: (מלבי"ם)


{ד}  וַיִּישַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי אַבְשָׁלֹם וּבְעֵינֵי כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: (ס)

 מצודת ציון  ויישר. מלשון יושר, רוצה לומר הוטב בעיניו : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ובעיני כל זקני ישראל. הנה כל חכמי ישראל הסכימו בזאת העצה כי גם האמינו בדברי אבשלום אל העם שאין אביו רוצה לעשות דין ומשפט לאחד מהבאים לפניו עם שזה היה מהש''י לענוש את דוד על דבר אוריה החתי : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ויישר הדבר לא כתב וייטב הדבר, כי באמת היה דבר זה רע בעיניהם להרוג את המלך, רק שמצאו שהיא עצה ישרה מובלת בדרך קרוב אל התכלית, הגם שהדבר בעצמו לא הוטב בעיניהם: ויאמר אבשלום לכן אמר שיקרא לחושי הארכי באשר ידע שחושי יתאמץ להפר דבר זה וישמע מה ייעץ להשיג את התכלית בדרך אחר שלא יצטרכו לרצוח את המלך:(מלבי"ם)


{ה}  וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם קְרָא נָא גַּם לְחוּשַׁי הָאַרְכִּי וְנִשְׁמְעָה מַה בְּפִיו גַּם הוּא:

 מצודת דוד  גם הוא. עם שהוא רעה דוד וחשוד בעיני, עם כל זה יאמר גם הוא עצתו : (מצודת דוד)


{ו}  וַיָּבֹא חוּשַׁי אֶל אַבְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֵלָיו לֵאמֹר כַּדָּבָר הַזֶּה דִּבֶּר אֲחִיתֹפֶל הֲנַעֲשֶׂה אֶת דְּבָרוֹ אִם אַיִן אַתָּה דַבֵּר: (ס)

 מצודת ציון  אם אין. אם לאו : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  השאלות: למה שאל לחושי אחר שישרה עצת אחיתופל בעיני כולם, ולמה עזבו עצת אחיתופל שהיו להם כדבר אלהים בימים ההם, ולמה אמר כדבר הזה דבר אחיתופל ולא אמר כה יעץ אחיתופל הטובה עצתו, וכמו שהשיב לא טובה העצה:

כדבר הזה דבר אחיתופל, הנה על העצה לא נסתפק אבשלום כלל, שבאופן זה יפיק את אשר זמם, רק שסמר בשרו מן הדבר הזה שדבר להרוג את המלך ועל הדבר וההחלטה הזה שאל אותו אם יסכים לזה, ואם לא יסכים לזה ידבר עצה אחרת איך נחרץ באופן שלא יהרג המלך, ולכן לא אמר כעצה זו יעץ אחיתופל, כי על העצה לא שאל כלל שהיתה ישרה בעיני כולם, רק על הדבר והגזרה להרוג את המלך:(מלבי"ם)


{ז}  וַיֹּאמֶר חוּשַׁי אֶל אַבְשָׁלוֹם לֹא טוֹבָה הָעֵצָה אֲשֶׁר יָעַץ אֲחִיתֹפֶל בַּפַּעַם הַזֹּאת:

 מצודת דוד  בפעם הזאת. וכאלו אמר : אבל עצתו בדבר הפלגשים טובה היתה, ועל כי כבר עברה, לכך שבחה בעיניו, למען יאמין בו : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ויאמר חושי, לא טובה העצה אמנם חושי השכיל מאד, ולא אמר לא טוב הדבר רק לא טובה העצה, רצה לומר שאם היתה עצה טובה להשיג על ידה את התכלית היה מסכים לזה, רק שהיא עצה סכלה לא לעזר ולא להועיל:(מלבי"ם)


{ח}  וַיֹּאמֶר חוּשַׁי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת אָבִיךָ וְאֶת אֲנָשָׁיו כִּי גִבֹּרִים הֵמָּה וּמָרֵי נֶפֶשׁ הֵמָּה כְּדֹב שַׁכּוּל בַּשָּׂדֶה וְאָבִיךָ אִישׁ מִלְחָמָה וְלֹא יָלִין אֶת הָעָם:

 רש"י  ואביך איש מלחמה. ויודע עניני מלחמה וטכסיסיה וטיב מארב, ובטוח הוא שתרדוף הלילה לבא עליו, לפיכך לא ילין עם שאר העם: (רש"י)

 מצודת דוד  כי גבורים המה. ואינם חרדים מהמיית מלחמה, עם שהיא פתאום ובלילה : ומרי נפש המה. וכל שכן שהמה עתה מרי נפש, דואגים על קושי זמנם, ויפעלו גבורות כדוב שכול מבניו בהיותו רודף בשדה לחפש אחריהם, יטרוף במר נפשו כל הקרב אליו : ואביך איש מלחמה. רצה לומר : יודע הוא טכסיסי המלחמה, ויבין מדעתו שרק עליו מחריש הרעה ופתאום יבואו להחריד את העם אשר עמו, והואיל ויבין את זאת, לא ילין הוא עם העם במקום אחד : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  שכול. מי שבניו אבודים קרוי שכול, כמו (שם מג יד) : כאשר שכלתי שכלתי : (מצודת ציון)

 רלב"ג  כדוב שכול בשדה. ר''ל כדוב טורף ולרוב טרפו קראו שכול היותו משכל והנה אביך איש מלחמה ולזה הוא יודע באי זה צד ראוי שינהג בזאת המלחמה ומפני זה לא ילין העם בשום מלון מפורסם אבל הוא נחבא עתה באחת מהמקומות אשר יתכן לו ההחבא שם והיה כשיפלו מהם בתחלה בני החיל הרודפים אחריהם וימותו על ידם בעבור שאינם נשמרים מהם שיהיו שם ושמע השומע זה ואמר שכבר היתה מגפה בעם אשר אחרי אבשלום יהיה זה סבה להביא מורך לב בלב הנשארים וינוסו ויפלו ביד דוד ואנשיו ועוד כי דוד הוא גם כן בן חיל אשר לבו כלב האריה ואיך תחשוב שימס לבבו כמו שאמר אחיתופל והחרדתי אותו ונס כל העם אשר אתו הנה יודע כל ישראל כי גבור אביך ואשר אתו הם בני חיל ולא ימס לבבם או ירצה בזה כי ממורך הלב אשר יפול בלב החיל אשר לאבשלום בשמעם כי מגפה היתה בעם אשר אחרי אבשלום הנה לא יהיה שם אחד אע''פ שיהיה בן חיל ולבו כלב האריה שלא ימס לבבו ויוסיף להם מורך בלבבם מה שמפורסם לכל ישראל כי גבור אביך והאנשים אשר אתו : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ויאמר חושי, באר דבריו, כי הנה עצת אחיתופל בנויה על שתי יסודות, א. שעבדי דוד הם עתה מדוכאים ורפויי ידים ויחרידום פחד פתאום, ב. שדוד שוכב לבטח בין גדודיו באין פחד, ובשניהם לא השכיל ותהי להפך, א. אתה ידעת את אביך ואת אנשיו כי גבורים המה, ומרי נפש המה כדוב שכול בשדה, כמו הדוב ששכלו בניו שאז מרוב מרירות נפשו יחרף נפשו למות, כן הם בהיותם נרדפים אל השדה, לא ישובו מפני כל ויחרפו נפשם למות, ב. שאביך איש מלחמה ויעל על לבו להשמר שלא יפלו עליו פתאום ולא ילין את העם, רק הנה הוא נחבא וכו':(מלבי"ם)


{ט}  הִנֵּה עַתָּה הוּא נֶחְבָּא בְּאַחַת הַפְּחָתִים אוֹ בְּאַחַד הַמְּקוֹמֹת וְהָיָה כִּנְפֹל בָּהֶם בַּתְּחִלָּה וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ וְאָמַר הָיְתָה מַגֵּפָה בָּעָם אֲשֶׁר אַחֲרֵי אַבְשָׁלֹם:

 רש"י  הנה עתה הוא נחבא. וכשתבא על מחנה העם אשר אתו, הוא לא יהיה שם שתהרגנו: והיה כנפול בהם בתחלה. אני אמרתי לך כי אנשיו גבורים ומרי נפש, ואם יהרגו בעמך, תהיה בם מפלה במלחמה זו שהיא ראשונה, ושמע השומע מכל ישראל הבאים להתחבר אליך, ואמר היתה מגפה בעם של אבשלום: (רש"י)

 מצודת דוד  הנה עתה הוא נחבא. עתה בהיות לילה, החביא עצמו במקום נבדל מהעם אשר אתו, ואם כן אף אם יחריד העם, לא ימצא את המלך לשיכה אותו : והיה כנפול. כאומר : לא די שלא יועיל, אלא שעוד יזיק, שהרי אמר שלא להכות בהעם, והם הלא יכו כרצונם, וכאשר יפילו חללים מאנשיך בתחילת המלחמה, רצה לומר : במלחמה הראשונה : ושמע השומע. וכאשר ישמע מי מהנפילה ההיא, אז יאמר הן היתה מגפה בעם אבשלום, ונראה אם כן שה' עזבם למקרה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הפחתים. בורות וחפירות, כמו (לקמן יח יז) : אל הפחת הגדול : מגפה. רצה לומר מכת חרב : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  והיה כנפול ואחרי שהראה כי עצה זו היא לא להועיל, הראה כי היא לנזק ולהפסד, שעל ידי שלא יצלחו בפעם הראשון הגם שלא יצאו רק י''ב אלף, השומע לא יבחין פרטי הדברים, ויאמר כי עם אבשלום לחמו גם כרעו ונפלו, ובזה ימס לב העם, אשר עוד פחד אביך וגבוריו עליהם:(מלבי"ם)


{י}  וְהוּא גַם בֶּן חַיִל אֲשֶׁר לִבּוֹ כְּלֵב הָאַרְיֵה הִמֵּס יִמָּס כִּי יֹדֵעַ כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי גִבּוֹר אָבִיךָ וּבְנֵי חַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ:

 רש"י  והוא גם בן חיל. ואותו השומע אפילו הוא בן חיל ולבו כלב האריה, המס ימס בפחד ורעדה, ולא יתקשר עוד אליך, כי יאמר כבר התחיל ליפול ונענש הוא על אביו, ולא יצליח: (רש"י)

 מצודת דוד  והוא גם בן חיל. ואף אם השומע יהיה בן חיל, אשר לבו כלב האריה, מכל מקום ימס לבבו בקרבו, על כי ידוע לכל, שאביך הוא גבור מלחמה, והעם אשר אתו המה בני חיל, ואם הדבר נעזב למקרה, בודאי יתגברו הם וירפו ידיהם ולא יאבו לרדת עוד למלחמה (ואף שאם לא יעשו לבד בזה כעצת אחיתופל, אלא שגם אנשי אבשלום יכו באנשי דוד כמוהם, לא יהיה אם כן מקום לחשש הזה, מכל מקום הרחיב הדבור לסכל עצתו, להראות לכל כי לא בחכמה ידבר) : (מצודת דוד)


{יא}  כִּי יָעַצְתִּי הֵאָסֹף יֵאָסֵף עָלֶיךָ כָל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב וּפָנֶיךָ הֹלְכִים בַּקְרָב:

 רש"י  כי יעצתי. כי זאת עצתי: ופניך הולכים בקרב. בראש, (תרגום:) ואת תהי אזיל בריש כולנא: (רש"י)

 מצודת דוד  כי יעצתי. אלא כן אני מייעץ : האסף וגו', ובעבור רבת העם נתגבר במלחמה : ופניך וגו'. כי אז כולם יפעלו גבורות, למצוא חן בעיניך : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ופניך. אתה בעצמך : בקרב. במלחמה, כמו (תהלים קמד א) : המלמד ידי לקרב : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  כי יעצתי אחר שסכל עצת אחיתופל, יעץ עצה אחרת הפך עצת אחיתופל בכל הפרטים, א. שלא יפלו עליו תיכף רק ימתינו עד יאספו כל ישראל, ב. שלא יצאו במעט עם, רק האסף יאסף עליך כל ישראל וכו', ג. שלא אחיתופל יפול עליו, רק ופניך הולכים בקרב:(מלבי"ם)


{יב}  וּבָאנוּ אֵלָיו (באחת) בְּאַחַד הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נִמְצָא שָׁם וְנַחְנוּ עָלָיו כַּאֲשֶׁר יִפֹּל הַטַּל עַל הָאֲדָמָה וְלֹא נוֹתַר בּוֹ וּבְכָל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ גַּם אֶחָד:

 רש"י  ונחנו עליו. וננוח עליו, לשון חנייה, כמו (שמות י יד): וינח בכל גבול מצרים, (ישעיהו ז ב): נחה ארם על אפרים: (רש"י)

 מצודת דוד  ובאנו אליו. רצה לומר : בהיות העם רב, בודאי נבוא באחד המקומות אשר החביא עצמו, כי נהיה חונים עליו כמו הטל המכסה כל פני האדמה מבלי מקום ריק ממנו, כן נתפזר בכל המקומות לבקשו, זה בכה וזה בכה, ובודאי נמצא אותו : ובכל האנשים. כי פן התנכר עצמו ללבוש כאחד מאנשיו, לזה לא נותר מכולם איש, ויומת גם הוא עם התנכרו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ונחנו. מלשון חניה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ד. שלא יפלו עליהם בלילה, ובספק אם נמצא שם דוד בין העם, רק ובאנו אליו באחד המקומות אשר נדע בבירור שנמצא שם, ולא בלילה רק ונחנו עליו כאשר יפול הטל, רצה לומר באור הבקר בעת שהטל נופל על האדמה, וכן פי' מהרי''א, ולא נהרוג המלך לבדו רק ולא נותר בו ובכל האנשים וכו' גם אחד, רצה לומר אם בהרג אם שנתפוש המלך חיים, ולא תירא שבתוך כך ימצא ערי מבצר וחסה שם, כי:(מלבי"ם)


{יג}  וְאִם אֶל עִיר יֵאָסֵף וְהִשִּׂיאוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר הַהִיא חֲבָלִים וְסָחַבְנוּ אֹתוֹ עַד הַנַּחַל עַד אֲשֶׁר לֹא נִמְצָא שָׁם גַּם צְרוֹר: (פ)

 רש"י  חבלים. (תרגום:) משריין, כמו (שמואל-א י ה): חבל נביאים (תהלים קיט סא): חבלי רשעים: עד הנחל. חומת העיר נסחוב אל הגי: (רש"י)

 מצודת דוד  ואם אל עיר יאסף. כאומר : ואם יש חשש, פן בהתאחר הדבר עד נקבץ כל ישראל, ימלט על נפשו בעיר מבצר עומדת בהר, ויתחזק במעוז העיר, ואמר : הנה עם כל זה לא ימלט, כי הלא ברוב העם אשר אתנו, אף אם יאסף אל עיר, הכח בנו לשאת חבלים על העיר, לגררה מן ההר עד הנחל, עד שלא ישאר אף צרור בהעיר ההיא, ואמר בדרך גוזמא והפלגה, לומר שאף בעיר מבצר לא יתחזק מול העם הרב אשר אתנו. ולבל ירגיש בערמתו, המתיק אמריו דרך נאות ובכל חלקי הסותר, אולם עצם כוונתו היתה, למען יתאחר הדבר עד שיתקבצו כולם, ובתוך כך ישלח אמריו אליו להמלט על נפשו, וכאשר עשה באמת : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  יאסף. יכנס : והשיאו. והגביהו : וסחבנו. ענין גרירה והמשכה, כמו (ירמיהו כב יח) : סחוב והשלך : הנחל. העמק : צרור. חתיכת עפר גסה, כמו (עמוס ט ט) : ולא יפול צרור ארץ : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  אם אל עיר יאסף והשיאו כל ישראל וכו', שכל זה נקל אם יתאספו חיל רב ועצום, לא בחיל מעט:(מלבי"ם)


{יד}  וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל טוֹבָה עֲצַת חוּשַׁי הָאַרְכִּי מֵעֲצַת אֲחִיתֹפֶל וַיהוָה צִוָּה לְהָפֵר אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל הַטּוֹבָה לְבַעֲבוּר הָבִיא יְהוָה אֶל אַבְשָׁלוֹם אֶת הָרָעָה: (ס)

 מצודת דוד  וה' צוה. רוצה לומר : לא לפי שעצת חושי היתה באמת טובה מעצת אחיתופל, ולזה ישרה עצתו בעיניהם, כי באמת עצת אחיתופל היתה הדרך האמתי להגעת תכלית הנרצה, אולם מה' היתה זאת, כי הוא גזר להפר עצת אחיתופל הטובה וגו' : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  להפר. לבטל : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ויאמר אבשלום וכל איש ישראל. זה מורה כי זקני ישראל לא הסכימו בזאת העצה השנית : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ויאמר ואז הסכימו כולם שעצת חושי טובה יותר, והכתוב מעיד שזה היה מאת ה', כי באמת אם היו עושים כעצת אחיתופל היו מצליחים:(מלבי"ם)


{טו}  וַיֹּאמֶר חוּשַׁי אֶל צָדוֹק וְאֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים כָּזֹאת וְכָזֹאת יָעַץ אֲחִיתֹפֶל אֶת אַבְשָׁלֹם וְאֵת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְכָזֹאת וְכָזֹאת יָעַצְתִּי אָנִי:

 מצודת דוד  כזאת וכזאת וגו'. רוצה לומר : אמר להם שתי העצות, של אחיתופל ושלו : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  כזאת וכזאת וכו', רצה לומר ועדיין מסופק פן ישוב ויעשה כעצת אחיתופל, לכן. (מלבי"ם)


{טז}  וְעַתָּה שִׁלְחוּ מְהֵרָה וְהַגִּידוּ לְדָוִד לֵאמֹר אַל תָּלֶן הַלַּיְלָה בְּעַרְבוֹת הַמִּדְבָּר וְגַם עָבוֹר תַּעֲבוֹר פֶּן יְבֻלַּע לַמֶּלֶךְ וּלְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ:

 רש"י  וגם עבור תעבור. את הירדן: פן יבולע למלך. שלא יעצתיו לטובה, ויעשה כדברי אחיתופל: יבלע. יאמר לו בסתר ובבליעה: (רש"י)

 מצודת דוד  אל תלן. כי פן יעשה כעצת אחיתופל, ובערמה אמרו שעצתי ישרה, למען לא אודיע לדוד להמלט הלילה : וגם עבור תעבור. את הירדן : פן יבולע. פן ישחת מה לדוד ולעמו, כאשר ירדפו אחריו הלילה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  יבולע. ענין השחתה, כמו (לקמן כ יט) : למה תבלע נחלת ה' : (מצודת ציון)

 רלב"ג  פן יבולע למלך ולכל העם אשר אתו. למען תתישב העצה ביניהם על זה או ירצה בזה פן ישחית מה שהוא למלך מנשיו ובניו וטפו ומה שהוא לכל העם אשר אתו ולא אמרו פן יבולע המלך לחלוק כבוד למלכות ושלא לפתוח פיו לרע כנגדו : (רלב"ג)

 מלבי"ם   ועתה שלחו מהרה וכו', אל תלן אתה בתוך העם. ויותר מזה וגם עבור תעבור עם כל העם. ופירושו אל תלן פן יבולע למלך, וגם עבור תעבור, פן יבולע לכל העם:

! {יח}

וירא אותם נער, היה בזה עין ה' אל יראיו, א. מה שהרגישו שראה אותם הנער וילכו מהרה, ב. מה שבאו בבית איש שלו באר: (מלבי"ם)


{יז}  וִיהוֹנָתָן וַאֲחִימַעַץ עֹמְדִים בְּעֵין רֹגֵל וְהָלְכָה הַשִּׁפְחָה וְהִגִּידָה לָהֶם וְהֵם יֵלְכוּ וְהִגִּידוּ לַמֶּלֶךְ דָּוִד כִּי לֹא יוּכְלוּ לְהֵרָאוֹת לָבוֹא הָעִירָה:

 רש"י  בעין רוגל. (תרגום:) בעין קצרא, כובסי בגדי צמר, שחובטין אותם שם, שבועטים אותם ברגל: (רש"י)

 מצודת דוד  והם ילכו. בכדי שהם ילכו וגו' : כי לא יוכלו. יהונתן ואחימעץ לא יוכלו להראות עצמם לבוא העיר, פן ירגישו בהם : (מצודת דוד)


{יח}  וַיַּרְא אֹתָם נַעַר וַיַּגֵּד לְאַבְשָׁלֹם וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם מְהֵרָה וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּית אִישׁ בְּבַחוּרִים וְלוֹ בְאֵר בַּחֲצֵרוֹ וַיֵּרְדוּ שָׁם:

 מצודת דוד  וירא אותם. בעין רוגל : וילכו. כי הרגישו אשר הנער ראה אותם, ולזה הלכו מעין רוגל אל מאהבם אשר בבחורים : (מצודת דוד)


{יט}  וַתִּקַּח הָאִשָּׁה וַתִּפְרֹשׂ אֶת הַמָּסָךְ עַל פְּנֵי הַבְּאֵר וַתִּשְׁטַח עָלָיו הָרִפוֹת וְלֹא נוֹדַע דָּבָר:

 רש"י  את המסך. וילון: הרפות. חטין כתושות, כמו (משלי כז כב): בתוך הריפות: (רש"י)

 מצודת דוד  האשה. אשת האיש : עליו. על המסך : ולא נודע דבר. לא היה ניכר מהבאר, שמתחת להמסך : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  המסך. וילון, כמו (שמות כו לו) : ועשית מסך : ותשטח. ופרשה, כמו (יחזקאל כו יד) : משטח חרמים : הרפות. חטים כתושים ונקלפים, כמו (משלי כז כב) : בתוך הרפות בעלי, והוא מלשון רפיון, כי נרפו ונקלפו מקליפותיהם : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ותשטח עליו הרפות. היא חטה הנכתשת במכתש וישטחוה תחלה כדי שתיבש : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ג. שחמלה האשה עליהם, ומה שהיה מעצתה לשטוח הריפות, ד. מה שהיה מעצתה לאמר שהיו פה ושעברו את מיכל המים, כמו שהיתה עצת רחב לאמר כן באו אלי האנשים כמש''פ שם:(מלבי"ם)


{כ}  וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי אַבְשָׁלוֹם אֶל הָאִשָּׁה הַבַּיְתָה וַיֹּאמְרוּ אַיֵּה אֲחִימַעַץ וִיהוֹנָתָן וַתֹּאמֶר לָהֶם הָאִשָּׁה עָבְרוּ מִיכַל הַמָּיִם וַיְבַקְשׁוּ וְלֹא מָצָאוּ וַיָּשֻׁבוּ יְרוּשָׁלִָם: (ס)

 רש"י  מיכל המים. איני יודע לו פתרון במחברת כל, ופתרונו לפי ענינו, כמו שבולת הנהר: (רש"י)

 מצודת דוד  איה. כי הוגד להם שבאו הביתה : ויבקשו. בבית האשה. או עברו מיכל המים לבקשם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מיכל המים. ענינו פלג המים, ואין לו חבר : (מצודת ציון)

 רלב"ג  מיכל המים. רוצה לומר פלג המים : (רלב"ג)


{כא}  וַיְהִי אַחֲרֵי לֶכְתָּם וַיַּעֲלוּ מֵהַבְּאֵר וַיֵּלְכוּ וַיַּגִּדוּ לַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֹּאמְרוּ אֶל דָּוִד קוּמוּ וְעִבְרוּ מְהֵרָה אֶת הַמַּיִם כִּי כָכָה יָעַץ עֲלֵיכֶם אֲחִיתֹפֶל: {כב}  וַיָּקָם דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן עַד אוֹר הַבֹּקֶר עַד אַחַד לֹא נֶעְדָּר אֲשֶׁר לֹא עָבַר אֶת הַיַּרְדֵּן:

 מצודת דוד  עד אחד וגו'. רוצה לומר : כשבא אור הבוקר, אפילו אחד לא היה נעדר אשר וגו' : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נעדר. נחסר, כמו (ישעיהו מ כו) : איש לא נעדר : (מצודת ציון)


{כג}  וַאֲחִיתֹפֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ וַיַּחֲבֹשׁ אֶת הַחֲמוֹר וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ אֶל עִירוֹ וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּקֶבֶר אָבִיו: (ס)

 מצודת דוד  אל עירו. רוצה לומר : אל ביתו אשר בעירו, לא לבית מלונו אשר בירושלים : ויצו. עשה צואה אל ביתו : ויחנק. חנק את עצמו, כי האמין מעתה שדוד יחזור למלכותו, ויהרגו כמורד במלכות, ויהיו עוד נכסיו למלך כדין מורד במלכות, ולזה חנק עצמו, להציל נכסיו ליורשיו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויחבוש. חגר האוכף : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ויצו אל ביתו ויחנק. יתכן שחנק את עצמו כי ראה הרע שיקרה מזה לאבשלום והיה ירא מדוד שתתפרסם לו זאת העצה שיעץ עליו : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ואחיתופל ראה כי עד עתה השתדל שיעשו כעצתו, וכאשר שמע שעבר דוד את הירדן. ידע שהוא מה', שהפיר את עצתו, ושישוב דוד למלכותו, ואז יהרגנו ויקח נכסיו כי הרוגי מלך נכסיהם למלך לכן חנק את עצמו, ועל ידי כן ויצו אל ביתו, כי ידע שלא יוכל לקחת נכסיו, וגם נקבר בקבר אביו ולא כן אם היה המלך הורגו:(מלבי"ם)


{כד}  וְדָוִד בָּא מַחֲנָיְמָה וְאַבְשָׁלֹם עָבַר אֶת הַיַּרְדֵּן הוּא וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ: {כה}  וְאֶת עֲמָשָׂא שָׂם אַבְשָׁלֹם תַּחַת יוֹאָב עַל הַצָּבָא וַעֲמָשָׂא בֶן אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַל בַּת נָחָשׁ אֲחוֹת צְרוּיָה אֵם יוֹאָב:

 רש"י  בת נחש. הוא ישי אבי דוד, רבותינו אמרו (בבא בתרא יז א): שמת בלא עון, בעטיו של נחש: (רש"י)

 מצודת דוד  על הצבא. לשר על הצבא : בן איש. רצה לומר : בן אדם חשוב ומעולה, כמו (שמואל א כו טו) : הלא איש אתה : הישראלי. ובדברי הימים (א ב יז) אמר הישמעאלי, לפי שהתגורר בארץ ישמעאל : נחש. אמרו רבותינו ז''ל (שבת נה ב) : הוא ישי, ונקרא נחש, על שמת בעטיו של נחש ומבלי עון. (ויתכן לומר, שנולדה מאשת ישי מבעלה הראשון, ושמו נחש, ולזה אמר אחות צרויה, ולא אמר אחות דוד, כי צרויה היתה אחותה גם מן האב, וכאשר אמרנו בשמואל א טז י) : (מצודת דוד)

 רלב"ג  אשר בא אל אביגל בת נחש. ידמה שהיו לישי שני שמות והנה אמר שהיא אחות צרויה אם יואב להודיע שעמשא ויואב היו קרובים בני שתי אחיות ועם כל זה הרג יואב את עמשא כדי שישאר שר צבא כמו שהיה : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ואת עמשא, וספר שאם עמשא, ואם יואב היו אחיות, שתיהן בנות ישי, והיה לעמשא יתרון על יואב, מצד אביו, כי יואב נקרא אחר אמו בן צרויה, כי אביו לא נודע בשם, ועמשא בן איש לא בן אשה, רצה לומר נקרא ע''ש אביו שהיה שמו יתרא הישראלי, ובד''ה קראו הישמעאלי ודרשוהו חכמינו זכרונם לברכה, והיה גדול בתורה:(מלבי"ם)


{כו}  וַיִּחַן יִשְׂרָאֵל וְאַבְשָׁלֹם אֶרֶץ הַגִּלְעָד: (ס) {כז}  וַיְהִי כְּבוֹא דָוִד מַחֲנָיְמָה וְשֹׁבִי בֶן נָחָשׁ מֵרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן וּמָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל מִלֹּא דְבָר וּבַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי מֵרֹגְלִים:

 רש"י  ושבי בן נחש. הוא חנון בן נחש: (רש"י)

 רלב"ג  והנה זכר כי בבא דוד מחנימה הגישו לו שובי בן נחש ומכי' בן עמיאל וברזלי הגלעדי המצטרך לו מכל משכב וספות והם כלי בית קבול ממתכת וכלי יוצר להשתמש בהם בכל צרכיהם והביאו להם למזון חטים ושעורים וקמח וקלי מהחטים ומן השעורים כדי שיוכלו לאכול תכף מהקלי והביאו להם ממיני קטניות פול ועדשים וגם הביאו להם מהם קלי לאכלו תכף והביאו להם עוד דבש וחמאה ללפת בו את הפת ולשתות וצאן לאכל וחריצין חלב בקר לאכל לפי שהם יותר חשובים משאר החריצים והנה הסכימו אלו השלשה ממקומותיהם לשלח זאת המנחה לדוד : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ויהי כבוא דוד מחנימה. הנה עד עתה לא מצא תומך וסועד כנ''ל. ועתה התעוררו רבים לתמכו, כי אחר שבא אבשלום אל פלגשי אביו ודוד ברח מן הארץ קבל ענשו, וכאור בקר יזרח שמש:(מלבי"ם)


{כח}  מִשְׁכָּב וְסַפּוֹת וּכְלִי יוֹצֵר וְחִטִּים וּשְׂעֹרִים וְקֶמַח וְקָלִי וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְקָלִי:

 רש"י  משכב. מצעות: וספות. כלי תשמיש הם, כמו (מלכים.. ב יב יד): ספות כסף: וקלי. מיני קליות, אמרו רבותינו (עבודה זרה לח ב): שני מיני שתיתא הקריב ברזילי לדוד, אחד של חטים, ואחד של עדשים, כענין האמור כאן; 'קמח וקלי', הוא של דגן, 'ופול ועדשים וקלי', ממינים של קטניות שמייבשין אותן בתנור כשהן לחין, והם מתוקין לעולם, וטוחנין אותן, ועושין מהם מאכל שקורין שתיתא: (רש"י)

 מצודת ציון  משכב. מצעות לשכב עליהם : וספות. מזרקים, כמו (שמות יב כב) : בדם אשר בסף : וכלי יוצר. כלים מיוצר חרס : וקלי. קמח משבלים צלוים : ופול ועדשים. הם מיני קטניות : וקלי. הוא קמח מקטניות צלוים : (מצודת ציון)


{כט}  וּדְבַשׁ וְחֶמְאָה וְצֹאן וּשְׁפוֹת בָּקָר הִגִּישׁוּ לְדָוִד וְלָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ לֶאֱכוֹל כִּי אָמְרוּ הָעָם רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא בַּמִּדְבָּר:

 רש"י  ושפות בקר. (תרגום:) וגובנין דחלב: (רש"י)

 מצודת דוד  הגישו. שלשת האנשים ההם, הגישו משכב וגו' דבש וגר : במדבר. בעבור שהלכו במדבר, לא מצאו לא לאכול ולא לשתות, ונתיגעו מטורח הדרך : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ושפות בקר. גבינות העשויות מחלב הבקר, ועל כי נעשית על ידי עשוי וכתישה, נקראו שפות, והוא מלשון (איוב לב כא) : ושופו עצמותיו : (מצודת ציון)



שמואל ב פרק-יח

{א}  וַיִּפְקֹד דָּוִד אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּשֶׂם עֲלֵיהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת:

 מצודת ציון  ויפקוד. מנה אותם : (מצודת ציון)

 רלב"ג  וישם עליהם שרי אלפים ושרי מאות. כדי שיהיה סדור המלחמה באופן הראוי כי הוא ממה שיש בו רושם נפלא בהגעת התכלית המבוקש במלחמה ולזה צותה התורה בפרשת משוח מלחמה לעשות זה בזה האופן אחר שהוסרו משם האנשים היראים ורכי הלבב : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ויפקד ספר שדוד ערך וסדר את המלחמה, א. שפקד את העם לדעת מנינם, ב. ששם עליהם ראשים: (מלבי"ם)


{ב}  וַיְשַׁלַּח דָּוִד אֶת הָעָם הַשְּׁלִשִׁית בְּיַד יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁית בְּיַד אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֲחִי יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁת בְּיַד אִתַּי הַגִּתִּי (ס) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הָעָם יָצֹא אֵצֵא גַּם אֲנִי עִמָּכֶם:

 מלבי"ם  ג. שחלקם לשלשה ראשים תחת ג' מנהיגים, וחפץ ללכת גם כן:(מלבי"ם)


{ג}  וַיֹּאמֶר הָעָם לֹא תֵצֵא כִּי אִם נֹס נָנוּס לֹא יָשִׂימוּ אֵלֵינוּ לֵב וְאִם יָמֻתוּ חֶצְיֵנוּ לֹא יָשִׂימוּ אֵלֵינוּ לֵב כִּי עַתָּה כָמֹנוּ עֲשָׂרָה אֲלָפִים וְעַתָּה טוֹב כִּי תִהְיֶה לָּנוּ מֵעִיר (לעזיר) לַעְזוֹר: (ס)

 רש"י  לא ישימו אלינו לב. לא יהיה דבר חשוב בעיניהם להתגבר ולהתהלל, מאחר שאין אתה במלחמה: כי עתה. בהיותך בכבודך, חשוב אתה כמונו: עשרת אלפים. כעשרת אלפים איש כמונו: כי תהיה לנו מעיר לעזור. (תרגום:) וכען טב ארי תצלי עלנא מן קרתא למסעד: (רש"י)

 מצודת דוד  אם נוס ננוס וגו'. רצה לומר : הן אם ננוס, לא ישימו לב לרדוף אחרינו, והן אם ימיתו חצינו, לא ישימו לב להתהלל בהנצחון, כי הנפילה בידם וההצלה מידם, שוה בעיניהם : כי עתה. רצה לומר : בהמלחמה אשר אנחנו עתה בה אשר היא בעבור המלוכה, אף אם היינו עשרה אלפים פעמים כמונו היום, לא יחוש עלינו, כשאינך בינינו, ולזה מוטב שלא תלך : ועתה. במלחמה כזאת, טוב יותר לשבת אתה בעיר, ומשם תעזור לנו בתפלה אל ה', ובעצתך עלינו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נס ננוס. נברח : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ועתה טוב כי תהיה לנו מעיר לעזור. הנה העזר הוא שיעזרם בתפלתו לש''י ועוד כי מפני שרצון חיל אבשלום לא היה רק להמית דוד לא יהיו משתדלים מאד בהריגת בני חיל דוד אחר שאינם רואים שם דוד : (רלב"ג)

 מלבי"ם  השאלות: לשון עתה כמונו עשרה אלפים, מורה שעוד יש עשרת אלפים אנשי חיל כמוהם, והמפרשים נלחצו:

ויאמר העם עכבו בידו מפני ג' טעמים, א. אחר שעקר מגמת הלוחמים הוא להמית את המלך, כשלא ימצא עמהם אף שינוסו עבדי דוד לא ישימו לב כי אין מטרת כונתם להמית את העם, מה שאין כן אם ימצא דוד בתוכם ירדפו עד ישיגוהו, ב. כי כשלא יצא המלך עמם יחשבו כי עקר המחנה נשארה עם המלך, כדרך המלחמה שאם אין המלך יוצא שולח שרי החיל וצבא, והוא עומד מוכן עם הכרתי והפלתי לבא לעזרתם בעת הצורך, ואם כן גם אם ימותו חצינו לא ישימו לב כי יחשבו שעתה יבואו כמוהם עוד עשרה אלפים, אשר יבואו עם המלך לעזרם, ויוכל להיות שבאמת השאיר המלך מבני החיל אתו ע''ד זה, ג. ועתה טוב כי תהיה לנו מעיר לעזור אם בתפלה אם בעצה, או למ''ש שהשאיר חיל אצלו יבא לעזרתם בעת צר:(מלבי"ם)


{ד}  וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִיטַב בְּעֵינֵיכֶם אֶעֱשֶׂה וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ אֶל יַד הַשַּׁעַר וְכָל הָעָם יָצְאוּ לְמֵאוֹת וְלַאֲלָפִים:

 מצודת דוד  למאות. מאה מאה לבד : לאט לי וגו'. רצה לומר : למעני, בואו עם אבשלום בנחת, ולא תעשו לו מאומה רע : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אל יד. אל מקום : (מצודת ציון)


{ה}  וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָב וְאֶת אֲבִישַׁי וְאֶת אִתַּי לֵאמֹר לְאַט לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם וְכָל הָעָם שָׁמְעוּ בְּצַוֹּת הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הַשָּׂרִים עַל דְּבַר אַבְשָׁלוֹם:

 רש"י  לאט לי לנער. אם יקרא לפניכם במלחמה, חמלו עליו: (רש"י)

 מצודת ציון  לאט. ענין נחת, כמו (בראשית לג יד) : אתנהלה לאטי : (מצודת ציון)

 רלב"ג  לאט לי לנער לאבשלום. ר''ל להסתיר בעבורי לזה הנער שתמלט אותו אם יבא לידך והנה עשה דוד זה לפי מה שאחשוב כי הוא חשב שעונו בבת שבע סבב את כל זה וכאילו היה אבשלום בזה הפועל כלי להביא גזירת הש''י על דוד במה שאמר לו הנני מקים עליך רעה מביתך ולזה ראה שאין לאבשלום פשע על זה והשתדל מפני זה בהצלתו : (רלב"ג)

 מלבי"ם  לאט לי רצה לומר אם תשיגהו תלאט עמו שלא להרגו, וזה תעשה לי למעני באשר הוא בני, והטעם שצוה עליו מפני שראה שאבשלום לא היה דעתו להרגו כנ''ל, וגם כדברי הרלב''ג אחרי שידע שמעשה זו היה בסבת חטאו כמ''ש לו הנביא הנני מקים עליך רעה וכו':(מלבי"ם)


{ו}  וַיֵּצֵא הָעָם הַשָּׂדֶה לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה בְּיַעַר אֶפְרָיִם:

 רש"י  ביער אפרים. ומהיכן היה יער לאפרים בעבר הירדן מזרחה, שלא ניתן שם חלק אלא לבני גד ולבני ראובן ולמנשה, אלא מתוך שהתנה יהושע שיהיו מרעין בחורשין, והיה אותו היער סמוך לאפרים, אלא שהירדן מפסיק, והיו מרעין שם בהמותיהם, היה נקרא יער אפרים: (רש"י)

 מצודת דוד  ביער אפרים. אף שנחלת אפרים היתה בעבר הירדן המערבי, כי אמרו רבותינו ז''ל (בבא קמא פא א) שיהושע תקן שלא יקפידו השבטים זה על זה מבלי תת לרעות הבהמות בארץ לא לו, ובני אפרים רעו את בהמתם בהעיר ההיא ונקרא על שמם : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ויצא, אנשי דוד באומץ לבם הלכו לקראת ישראל, וישראל עמדו במקומם בארץ גלעד סמוך לירדן ששם היה יער שהיה של אפרים (שהיה גבולם סמוך לירדן (כמ''ש יהושע טז ז) ומצרנים לגלעד כמ''ש ממעשה דיפתח (שופטים יב) מרעים שם בהמותיהם (כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה שכן תקן יהושע) ונקרא מטעם זה יער אפרים) לפ''ז כבר נראה שהיה מורך בלב ישראל להתקרב אל אנשי דוד ועמדו סמוך לירדן, ועבדי דוד אזרו חיל:(מלבי"ם)


{ז}  וַיִּנָּגְפוּ שָׁם עַם יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד וַתְּהִי שָׁם הַמַּגֵּפָה גְדוֹלָה בַּיּוֹם הַהוּא עֶשְׂרִים אָלֶף:

 מלבי"ם  (ז-ח) השאלות: לו לומר תחלה ותהי המלחמה נפוצת ואחר כך וינגפו וכו':

וינגפו ספר ד' דברים, א. שתיכף וינגפו שם שהחילו לירא מפניהם, ב. אחר כך ותהי שם המגפה גדולה: (מלבי"ם)


{ח}  וַתְּהִי שָׁם הַמִּלְחָמָה (נפצית) נָפֹצֶת עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיֶּרֶב הַיַּעַר לֶאֱכֹל בָּעָם מֵאֲשֶׁר אָכְלָה הַחֶרֶב בַּיּוֹם הַהוּא:

 רש"י  וירב היער לאכול בעם. חיות רעות שביער, כן תרגם יונתן: (רש"י)

 מצודת דוד  נפוצת. היתה מפוזרת על כל הארץ אשר הם עליה : וירב היער וגו'. יותר הכה בהם היער בהכשלם בו, מאשר הכו בהם אנשי דוד בחרב : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וירב. מלשון רבוי : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ותהי שם המלחמה נפוצת על פני כל הארץ. ידמה כי מפני נפילת ישראל ביד עבדי דוד נפל מורך בלבבם והיו נפוצים אנשי המלחמה הנה והנה על פני כל הארץ עד שהרבתה חית היער להשחית בעם כמו מה שהשחיתה החרב : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ג. ותהי שם המלחמה נפוצת, שהתחילו לברוח ונפוצו איש איש לבדו, שזה תכלית המפלה, ד. וירב היער על ידי שנפוצו ברחו אל היער ונמחצו מעצי היער ומחיתו טרף:(מלבי"ם)


{ט}  וַיִּקָּרֵא אַבְשָׁלוֹם לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד וְאַבְשָׁלוֹם רֹכֵב עַל הַפֶּרֶד וַיָּבֹא הַפֶּרֶד תַּחַת שׂוֹבֶךְ הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ וְהַפֶּרֶד אֲשֶׁר תַּחְתָּיו עָבָר:

 רש"י  ויקרא אבשלום. לשון מקרה ופגע: ויתן בין השמים ובין הארץ. אמרו רבותינו (סוטה י ב): שלף חרבו לקוץ שערו, וראה גיהנם פתוחה תחתיו: (רש"י)

 מצודת דוד  ויקרא. במקרה נזדמן אבשלום וגו', והיה רוכב על הפרד, ובנוסו מפניהם בא עם הפרד תחת ענף האלה, ונסתבך בה שער ראשו, ונשאר תלוי באויר, כי הפרד עבר מתחתיו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויקרא. מלשון מקרה : שובך. כמו סובך בסמ''ך, והוא ענין ענף, כמו (שם כב יג) : בסבך בקרניו ויקרא כן על שם שנאחזים ומסובכים זה בזה : האלה. שם אילן מה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והנה סבב השם שנקרא אבשלום לבדו לפני עבדי דוד מפני רוב פיזור חילו והוא היה רוככ על הפרד ויבא הפרד תחת סכוך ענפי האלה הגדולה שהיתה ומרוב ההסתבכות עם מרוצת הפרד נתחזק ראשו ונאחז באלה עומד שם באויר והפרד אשר תחתיו עבר : (רלב"ג)


{י}  וַיַּרְא אִישׁ אֶחָד וַיַּגֵּד לְיוֹאָב וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי אֶת אַבְשָׁלֹם תָּלוּי בָּאֵלָה: {יא}  וַיֹּאמֶר יוֹאָב לָאִישׁ הַמַּגִּיד לוֹ וְהִנֵּה רָאִיתָ וּמַדּוּעַ לֹא הִכִּיתוֹ שָׁם אָרְצָה וְעָלַי לָתֶת לְךָ עֲשָׂרָה כֶסֶף וַחֲגֹרָה אֶחָת:

 מצודת דוד  והנה ראית. כאומר מה לי בראיה, מדוע לא הרגתו והיה אם כן עלי לתת לך וגו', רצה לומר : היה לך לדעת, שאם הרגתו היית מקבל ממני מתן : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  עשרה כסף. תרגם יונתן : עסר סלעין דכסף : (מצודת ציון)


{יב}  וַיֹּאמֶר הָאִישׁ אֶל יוֹאָב (ולא) וְלוּא אָנֹכִי שֹׁקֵל עַל כַּפַּי אֶלֶף כֶּסֶף לֹא אֶשְׁלַח יָדִי אֶל בֶּן הַמֶּלֶךְ כִּי בְאָזְנֵינוּ צִוָּה הַמֶּלֶךְ אֹתְךָ וְאֶת אֲבִישַׁי וְאֶת אִתַּי לֵאמֹר שִׁמְרוּ מִי בַּנַּעַר בְּאַבְשָׁלוֹם:

 רש"י  שמרו מי בנער. כל מי שיבא לידו ישמרנו: (רש"י)

 מצודת דוד  ולו אנכי שוקל וגו'. אפילו אם אנכי הייתי שוקל וגו', רצה לומר : אפילו אם כבר שקלו אל כפי, ואפילו אלף כסף, לא אשלח ידי וגו' : שמרו מי. מי שיבוא לידו, שמרו בו לבוא עמו בנחת : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ולו אנכי. ואם אנכי, וכן (שופטים ח יט) : לו החייתם אותם : (מצודת ציון)

 רלב"ג  שמרו מי בנער באבשלום. ר''ל שמרו מי שיהיה מהם שלא ישלח ידו בנער באבשלום : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ולו אנכי, רצה לומר לא לבד כמו שתאמר שאתה תתחייב לתת לי עשרה כסף, שאף אם היו על ידי במזומן ואף אם יהיו אלף כסף לא אשלח ידי מצד שני טעמים, א. שהוא בן המלך, ב. כי באזנינו צוה המלך וכו':(מלבי"ם)


{יג}  אוֹ עָשִׂיתִי (בנפשו) בְנַפְשִׁי שֶׁקֶר וְכָל דָּבָר לֹא יִכָּחֵד מִן הַמֶּלֶךְ וְאַתָּה תִּתְיַצֵּב מִנֶּגֶד:

 מצודת דוד  או עשיתי. רצה לומר : ואף אם הייתי מעלים הדבר לבל יודע, הלא אם עשיתי אותה, הייתי עושה שקר בנפשי, כי המרד בדבר המלך ולשקר בו, יחשב לעון נפש : וכל דבר. רצה לומר : אף הלא שום דבר לא יהיה נעלם מן המלך, כי יחקור לדעת מי הרגו, וכשיודע לו, ידעתי שאתה תעמוד מנגד מבלי הציל אותי מידו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  או עשיתי. אם עשיתי : יכחד. ענין העלמה : מנגד. מרחוק : (מצודת ציון)

 רלב"ג  או עשיתי בנפשי שקר. ר''ל להעלים מהמלך המתתי אותו הנה שום דבר לא יכחד ולא יעלם מן המלך שלא יגיע אל דרישתו וידיעתו מרוב החקירה והדרישה : (רלב"ג)

 מלבי"ם  או פי' מהרי''א אף אם הייתי מעלים הדבר הנה בזה הייתי חוטא בנפשי לעשות שקר כזה, ועוד שכל דבר לא יכחד מן המלך ואז כשיודע לו אתה תעמוד מנגד:(מלבי"ם)


{יד}  וַיֹּאמֶר יוֹאָב לֹא כֵן אֹחִילָה לְפָנֶיךָ וַיִּקַּח שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים בְּכַפּוֹ וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם עוֹדֶנּוּ חַי בְּלֵב הָאֵלָה:

 רש"י  לא כן אוחילה לפניך. לא אבקש עוד בקשה ממך, כי אני אלך: (רש"י)

 מצודת דוד  לא כן. לא טוב ונכון שאבקש עוד לפניך, כי ידי רב לי : עודנו חי. עם שתקע בו שלשת השבטים, היה עוד חי, תלוי מול לב האלה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  כן. ענין טוב ונכון, כמו (שם יב ו) : ולא יכין לדבר כן : אוחילה. אבקש, כמו (מלכים ב ה ג) : אחלי אדוני : שבטים. שרביטים : ויתקעם. ותחבם : בלב האלה. באמצעית האלה, ועל כי הלב הוא באמצע הגוף, הושאל המלה ההיא לכל מצוע, וכן (דברים ד יא) : עד לב השמים : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ויקח שלשה שבטים בכפו. יתכן שיהיו גדולים וחזקים וחדים בראשם ודמה בזה להמיתו בזולת חרב בתקעו אותם בלבו ולפי שכבר היה עדיין חי בלב האלה צוה יואב את נעריו נושאי כליו להכות אותו ולהמיתו : (רלב"ג)

 מלבי"ם  לא כן לא אתה תכהו רק אוחילה לפניך אני אתחיל להכותו, בענין שיהיה החטא עלי, וכן עשה הוא החל ונושאי כליו גמרו מיתתו:(מלבי"ם)


{טו}  וַיָּסֹבּוּ עֲשָׂרָה נְעָרִים נֹשְׂאֵי כְּלֵי יוֹאָב וַיַּכּוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם וַיְמִיתֻהוּ:

 מצודת ציון  כלי יואב. כלי זיינו : (מצודת ציון)


{טז}  וַיִּתְקַע יוֹאָב בַּשֹּׁפָר וַיָּשָׁב הָעָם מִרְדֹף אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל כִּי חָשַׂךְ יוֹאָב אֶת הָעָם:

 מצודת דוד  ויתקע וגו'. לסימן אשר יחדלו מלרדוף : כי חשך יואב. אבל לא חדלו מעצמם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  חשך. מנע, כמו (בראשית כב טז) : ולא חשכת : (מצודת ציון)

 רלב"ג  כי חשך יואב את העם. הנה מנע יואב את אנשי דוד מרדוף אחרי ישראל כי לא היה רצונו להשחיתם אך נתפייס בנפול אבשלום בידיהם : (רלב"ג)


{יז}  וַיִּקְחוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם וַיַּשְׁלִיכוּ אֹתוֹ בַיַּעַר אֶל הַפַּחַת הַגָּדוֹל וַיַּצִּבוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל מְאֹד וְכָל יִשְׂרָאֵל נָסוּ אִישׁ (לאהלו) לְאֹהָלָיו: (ס)

 מצודת דוד  וכל ישראל. אשר עם אבשלום : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הפחת. בור וחפירה : גל. תל גדול : (מצודת ציון)


{יח}  וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב לוֹ (בחיו) בְחַיָּיו אֶת מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְ כִּי אָמַר אֵין לִי בֵן בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת עַל שְׁמוֹ וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (ס)

 רש"י  כי אמר אין לי בן. ממלא מקומי, ויהיה חשוב כמותי: בעבור הזכיר שמי. אקים לי מצבת אבן, ובנין חשוב היה: (רש"י)

 מצודת דוד  לקח. רוצה לומר : לקח לעצמו זאת העצה לזכרון שמו, ודוגמתו (במדבר טז א) : ויקח קרח : אין לי בן. כי בניו הנזכרים למעלה כבר מתו : בעבור הזכיר שמי. אין לי בן לשיזכר שמי על ידו, לזאת הציב מצבה וקראה על שמו, לזכרון : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מצבת. מלשון מצבה, רוצה לומר בנין גבוה : יד אבשלום. מקום אבשלום : (מצודת ציון)

 רלב"ג  את מצבת אשר בעמק המלך. ידמה שבנה שם בנין גבוה : כי אמר אין לי בן בעבור הזכיר שמי. ואע''פ שספר שכבר היו לו שלשה בנים יתכן שמתו אחר זה ואז בנה זאת המצבת וקרא שמה יד אבשלום : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ואבשלום גם קבורה לא היתה לו במקום אשר הכין לו בחייו, ויען שהוא קרא למצבת על שמו, רצה לומר מצבת קבורת אבשלום, והוא נקבר ביער, ולכן ויקרא לה יד אבשלום, רצה לומר המקום שהכין לו אבשלום, ולא נקבר שם, (כמו ויד תהיה לך. דברים כ''ג):(מלבי"ם)


{יט}  וַאֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק אָמַר אָרוּצָה נָּא וַאֲבַשְּׂרָה אֶת הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטוֹ יְהוָה מִיַּד אֹיְבָיו:

 מצודת דוד  כי שפטו ה'. עשה משפטו, לנקום נקמתו מיד אויביו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ארוצה. ענין מהירות ההליכה : (מצודת ציון)


{כ}  וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹאָב לֹא אִישׁ בְּשֹׂרָה אַתָּה הַיּוֹם הַזֶּה וּבִשַּׂרְתָּ בְּיוֹם אַחֵר וְהַיּוֹם הַזֶּה לֹא תְבַשֵּׂר כִּי (על) עַל כֵּן בֶּן הַמֶּלֶךְ מֵת:

 רש"י  ובשרת ביום אחר. בשורת תשועה אחרת: כי על כן. כי על אשר בן המלך מת, לפיכך לא טובה לך הבשורה זאת: (רש"י)

 מצודת דוד  לא איש בשורה. לא ראוי לך לבשר בשורה כזאת : ביום אחר. בעת יזדמן תשועה אחרת : כי על כן. כי הבשורה ההיא תהיה על אשר הומת בן המלך, ולא תחשב לבשורה טובה : (מצודת דוד)

 רלב"ג  ובשרת ביום אחר. ר''ל כאשר יקרה דבר טוב ישמח בו דוד אז אשלח הבשורה בפיך : (רלב"ג)

 מלבי"ם  (יט-כג) השאלות: מה שכפל לא איש בשורה אתה היום הזה, והיום הזה לא תבשר, ואיך אמר ובשרת ביום אחר, מה יבשר, ולשון כי על כן בן המלך מת אין לו מובן, ולמה הוסיף אחימעץ שירוץ אחרי הכושי וכבר הודיע לו שלא איש בשורה הוא, ומה חדש יואב שנית, ולמה אמר שלישית ויהי מה ארוצה ויואב הסכים עמו:

ויאמר לו יואב לא איש בשורה אתה היום הזה, באשר בהבשורה הטובה הזאת היתה רצופה גם כן בשורה רעה ממיתת בן המלך, א''ל שאין ראוי שתמהר להיות אתה המבשר, רק בא' מג' פנים, א. אם הוא יומו, רצה לומר כי מנהג המלכים ליעד בכל יום איש מיוחד לבשרו את כל הנעשה ואז מחויב להגיד אם טוב ואם רע, נגד זה אמר לו לא איש בשורה אתה היום הזה, רצה לומר לא נתיעדת לכך, ב. מצד שיש בזה ספור תהלת ה' והשגחתו, ולברכו על הטובה וכמ''ש (פכ''ט) ברוך ה' אלהיך וכו', וראוי שתהיה על ידי בן הכהן, על זה אמר כי ובשרת ביום אחר, כי תוכל לבשר חסדי ה' כל הימים, ג. מצד שתרצה להודיע הטובה שנעשה היום, על זה אמר והיום הזה לא תבשר כי על כן בן המלך מת, ושבמה שתאמר כי שפט ה' את המלך מיד אויביו הלא תודיע מיתת בן המלך, שבו פגע משפט ה' בראשונה בשהיה הוא המורד העקרי, ועל כן רצה לומר על ששפט ה' משפט זה לכן מת, ואם כן היא בשורה רעה, שאין ראוי שתהיה על ידי איש טוב כמוך:(מלבי"ם)


{כא}  וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַכּוּשִׁי לֵךְ הַגֵּד לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר רָאִיתָה וַיִּשְׁתַּחוּ כוּשִׁי לְיוֹאָב וַיָּרֹץ:

 מצודת דוד  אשר ראיתה. בנצחון המלחמה, וממיתת אבשלום : וישתחו. בחשבו שעשה עמו חסד לשלחו בבשורה : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ויאמר יואב לכושי לך הגד למלך, לא אמר רוץ בשר רק לך הגד, כי אינה בשורה רק שעל כל פנים צריך להגיד ולהודיע לו, ולמ''ש בפדר''א שהיה הוא האיש שראה את אבשלום תלוי א''ל הטעם שיגיד הוא, כי אשר ראית יען אתה ראית איך נתגלה באלה ומאת ה' היתה זאת שיהרג:(מלבי"ם)


{כב}  וַיֹּסֶף עוֹד אֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק וַיֹּאמֶר אֶל יוֹאָב וִיהִי מָה אָרֻצָה נָּא גַם אָנִי אַחֲרֵי הַכּוּשִׁי וַיֹּאמֶר יוֹאָב לָמָּה זֶּה אַתָּה רָץ בְּנִי וּלְכָה אֵין בְּשׂוֹרָה מֹצֵאת:

 רש"י  ולכה אין בשורה מוצאת. אין מתת שכר בשורה מצויה היום: (רש"י)

 מצודת דוד  ויהי מה. רצה לומר : אף אם לא אשמחו במיתת אבשלום, מכל מקום בנצחון המלחמה הלא ישמח : למה זה. רצה לומר : למה תעמול לרוץ אליו, הואיל ולכה לא יהיה נמצא מתן בשורה, כי אף אם יתן מתן, הלא להכושי יתננה, כי כבר רץ הוא ויבוא אליו ראשון : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויהי מה. רצה לומר יהיה מה שיהיה, ודוגמתו (איוב יג יג) : ויעבור עלי מה, ופירושו יעבור מה שיעבור : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ולכה אין בשורה מוצאת. ר''ל שאין לך בזה בשורה מוצאת הצלחה וטוב למבשר אבל היא כמו נקמה לו כי בנו מת : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ויוסף עוד עתה אמר אחימעץ אחרי שהכושי יגיד מיתת אבשלום, יוכל הוא לרוץ אחריו, ויהיה המבשר טוב של התשועה שעבדי דוד נצחו בישועת ה', וזה שכתוב ארוצה אחרי הכושי, והשיב לו יואב למה זה אתה רץ הלא הכושי יגיד גם הבשורה הטובה, כי בדבור א' כלול הרע והטוב, ולכה אין בשורה מצאת רצה לומר לא נמצא לפניך בשורה מיוחדת, כי הכושי יאמר ששפטו ה' מהקמים עליו, ויכלול גם הבשורה הטובה:(מלבי"ם)


{כג}  וִיהִי מָה אָרוּץ וַיֹּאמֶר לוֹ רוּץ וַיָּרָץ אֲחִימַעַץ דֶּרֶךְ הַכִּכָּר וַיַּעֲבֹר אֶת הַכּוּשִׁי:

 רש"י  ויהי מה. כלומר ומה בכך אם אין לי שכר: ויעבור. (תרגום:) וקדים ית כושי: (רש"י)

 מצודת דוד  ויהי מה. חזר אחימעץ ואמר, ואם לא אקבל מתן, עם כל זה ארוץ : דרך הככר. והוא הדרך היותר קרוב, ולזה עבר את הכושי והקדים לבוא : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הככר. המישור, והוא ככר הירדן : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ואז אמר אחימעץ, שאם כן ירוץ הוא להקדים את הכושי, ויקדים הוא לבשר טוב, באופן שלא יכלול בדבריו מיתת אבשלום, וכמ''ש ברוך ה' וכו' אשר סגר וכו' כמו שית', ואחרי שהכושי מוכן למלא דבריו, והגם שלא יוכל להשיב ע''מ שישאל המלך, ויהי מה רצה לומר על כל פנים אגיד דבר מה ואהיה מבשר טוב, ולכן רץ ויעבר את הכושי: (מלבי"ם)


{כד}  וְדָוִד יוֹשֵׁב בֵּין שְׁנֵי הַשְּׁעָרִים וַיֵּלֶךְ הַצֹּפֶה אֶל גַּג הַשַּׁעַר אֶל הַחוֹמָה וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ רָץ לְבַדּוֹ:

 מצודת דוד  בין שני השערים. כי היה להעיר חומה לפנים מחומה, והשערים זה מול זה, והיה יושב בין השערים : אל החומה. אשר ממעל להשער : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  (כד-כו) השאלות: מ''ש וילך הצופה וכו' אין לו באור, ולמה קרא תחלה אל המלך ואחר כך אל השוער:

וילך הצופה אל גג השער אל החומה רצה לומר כי אחימעץ שהסב דרכו מצד הככר לא בא מן הצד שנגד השער, רק מן הצד שנגד החומה ולכן לא ראהו הצופה מצד השער, רק שהלך במקרה אל החומה ומשם ראהו:(מלבי"ם)


{כה}  וַיִּקְרָא הַצֹּפֶה וַיַּגֵּד לַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אִם לְבַדּוֹ בְּשׂוֹרָה בְּפִיו וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְקָרֵב:

 מצודת דוד  אם לבדו. ואין כן דרך הנסים מן המלחמה : (מצודת דוד)


{כו}  וַיַּרְא הַצֹּפֶה אִישׁ אַחֵר רָץ וַיִּקְרָא הַצֹּפֶה אֶל הַשֹּׁעֵר וַיֹּאמֶר הִנֵּה אִישׁ רָץ לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ גַּם זֶה מְבַשֵּׂר:

 מצודת דוד  אל השוער. אל שומר השער : הנה איש. הנה עוד איש : ויאמר המלך. כשמוע דבר הצופה : גם זה מבשר. הואיל וגם הוא לבדו בא : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ויקרא הצופה אל השוער, הנימוס הוא שהצופה יקרא אל השוער, למען ישאל מהמלך אם יניח את הבא ליכנס אל המלך, רק בענין נחוץ וחדש יגיד אל המלך בעצמו, לכן בפעם הראשון שידע שהמלך מצפה מאד שיבוא איש מן המחנה, הגיד למלך עצמו ובפרט שבא מצד החומה לא מצד השער ואין לו ענין עם השוער, מה שאין כן ברץ השני שאין נחוץ כל כך כי הראשון יגיד דבר, הגיד אל השוער כפי הנימוס:(מלבי"ם)


{כז}  וַיֹּאמֶר הַצֹּפֶה אֲנִי רֹאֶה אֶת מְרוּצַת הָרִאשׁוֹן כִּמְרֻצַת אֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אִישׁ טוֹב זֶה וְאֶל בְּשׂוֹרָה טוֹבָה יָבוֹא:

 מצודת דוד  את מרוצת הראשון. רצה לומר : הנהגת מרוצתו, שהוא כמנהג מרוצת אחימעץ ובודאי הוא הוא : איש, טוב זה וגו'. כי איש טוב, נוטה טבעו לחשוק לבשר טוב : (מצודת דוד)


{כח}  וַיִּקְרָא אֲחִימַעַץ וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ שָׁלוֹם וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ לְאַפָּיו אָרְצָה (ס) וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר סִגַּר אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נָשְׂאוּ אֶת יָדָם בַּאדֹנִי הַמֶּלֶךְ:

 מצודת דוד  אשר סגר. ביד יואב ואנשיו : אשר נשאו וגו'. למרוד במלך : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  סגר. מסר, כמו (עמוס א ו) : להסגיר לאדום : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ברוך ה' אלהיך אחימעץ נשמר ולא אמר בלשון שרצה להגיד (בפסוק י''ט) כי שפטו ה' מיד אויביו, שבזה ירמוז מיתת אבשלום, רק אמר אשר סגר את האנשים, היינו שעבדי דוד גברו עליהם, ומברך ה' על הטובה:(מלבי"ם)


{כט}  וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר אֲחִימַעַץ רָאִיתִי הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל לִשְׁלֹחַ אֶת עֶבֶד הַמֶּלֶךְ יוֹאָב וְאֶת עַבְדֶּךָ וְלֹא יָדַעְתִּי מָה:

 רש"י  ראיתי ההמון הגדול. הומים ונעים במלחמה: לשלוח את עבד המלך יואב ואת עבדך. הרי זה מקרא מסורס, לשלוח יואב את עבד המלך ואת עבדך, לאחר ששלח יואב את עבד המלך זה הרץ אחרי: ואת עבדך. על עצמו הוא אומר, ולא ידעתי מה היה אחרי כן: (רש"י)

 מצודת דוד  שלום. כמו השלום, ובלשון שאלה אמר : ראיתי ההמון הגדול. ראיתי כי נתקבצו כל העם הרב, שיואב ישלח את עבד המלך והוא הכושי, וגם לשלוח אותי, ולזה מהרתי אני לרוץ להקדימו ולבשר, ולא נמסר לי כל פרטי הדברים, ולא ידעתי מה נעשה בבנך, אבל הכושי יודע הוא, וכחש לו, לפי שלא רצה לבשרו הרעה : לשלוח את וגו'. הוא הפוך, וכאלו יאמר לשלוח יואב את עבד המלך : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ההמון. העם הרב : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ויאמר אחימעץ ראיתי ההמון הגדול. הנה כשראה אחימעץ בן צדוק שלב המלך דוד על אבשלום מנע עצמו מלספר לו זאת הבשורה אשר יכאב לבו בה ולזה התנצל ואמר שלא ידע בזה דבר אך ראה ההמון הגדול לשלוח יואב את עבד המלך את הכושי : ואת עבדך. אמר זה אחימעץ על עצמו וכאילו אמר שהאחר הבא הוא יודע אמתת הדברים כי לולא זה לא שלחו יואב : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ראיתי את ההמון, יוכל להיות כי דבר אמת בזה, שעת נודע להעם מיתת אבשלום, בחשבם כי היא בשורה טובה, התקבצו על יואב שילך הוא ואחימעץ להגיד זאת להמלך, ובפרט כי יואב המית אותו, ואז ברגע ראשון שבא אחימעץ וראה ההמון הזה לא ידע עדיין מה, ואז אמר ארוצה נא כמ''ש בפסוק י''ט ויואב השיב לו לא איש בשורה אתה, וכן השיב שהוא לא ילך, מפני שהיא בשורה רעה בבחינת המלך, וספר עתה התחלת שליחותו כפי האמת:(מלבי"ם)


{ל}  וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ סֹב הִתְיַצֵּב כֹּה וַיִּסֹּב וַיַּעֲמֹד:

 רש"י  סב התיצב כה. פנה לצד אחר והתיצב כה, ונשמע מה יאמר זה: (רש"י)

 מצודת דוד  התיצב כה. עד בוא הכושי, ונשמע מה בפיו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  סוב. מלשון סבוב והפנה : כה. הנה : (מצודת ציון)


{לא}  וְהִנֵּה הַכּוּשִׁי בָּא וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי יִתְבַּשֵּׂר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטְךָ יְהוָה הַיּוֹם מִיַּד כָּל הַקָּמִים עָלֶיךָ: (ס) {לב}  וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הַכּוּשִׁי הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי יִהְיוּ כַנַּעַר אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וְכֹל אֲשֶׁר קָמוּ עָלֶיךָ לְרָעָה: (ס)

 מצודת דוד  יהיו כנער וגו'. רצה לומר : הלואי כל אויביך והקמים עליך יהיו כנער, שימותו כמוהו : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  השלום לנער, תחלה אמר שלום, כי ממ''ש אחימעץ, היה נראה לו שאבשלום חי ונסגר בידי חיל דוד בחיים, מה שאין כן מלשון הכושי כי שפטך, הבין ההפך ואמר השלום בתמיה. והשיב יהיו כנער אויבי אדוני המלך: (מלבי"ם)



שמואל ב פרק-יט

{א}  וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי:

 רש"י  בני בני. שמנה פעמים, אמרו רבותינו (סוטה י ב): שבעה דאסקיה משבעה מדורי גיהנם, וחד דאייתיה לעלמא דאתי: (רש"י)

 מצודת דוד  בני אבשלום וגו'. אמרו רבותינו ז''ל (סוטה יב) שאמר שמונה פעמים בני, שבעה להעלותו משבעה מדורי גיהנם, והשמיני להביאו לגן עדן. ולפי פשוטו : כן דרך המיללים לכפול דבריהם, כמו (ירמיהו ד יט) : מעי מעי אוחילה : מי יתן וגו'. הלואי והייתי אני מת במקומך : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וירגז. ויחרד : עלית. מלשון עלה : וכה. וכן : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ויבך. והנה בכה דוד בזה האופן הנפלא על מיתת אבשלום לפי שהיה יודע כי עונותיו סבבו זה : (רלב"ג)

 מלבי"ם  וכה אמר בלכתו בני אבשלום, רצה לומר שהגם שמרד ומרה, הוא בוכה עליו משתי טעמים, א. מפני שלא היה בדעתו להרוג את אביו, רק למלוך תחתיו, ועל זה אמר בני אבשלום בני בני אבשלום, רצה לומר היית בני לא כאכזר וזר להרגני, והיית בני בני, רצה לומר בני העקרי הראוי למלוך תחתי, ב. מפני שידע שמעשה זו נסבב על ידי חטאו ועל ידי יעוד הנביא, ועל זה אמר מי יתן מותי אני תחתיך לא אתה תחתי, ובזה החליט לאמר אבשלום בני בני הקדים שמו העצמי, כאילו היה צדיק מצד עצמו ונענש בעון אביו, וחכמינו זכרונם לברכה אמרו שאמר שמונה פעמים בני, להעלותו מז' מדורי גיהנם ולהביאו לגן עדן, ועל זה רמז במ''ש ויעל (פועל יוצא כמו מוריד שאול ויעל) שהעלהו משערי גיהנם בבכייתו:(מלבי"ם)


{ב}  וַיֻּגַּד לְיוֹאָב הִנֵּה הַמֶּלֶךְ בֹּכֶה וַיִּתְאַבֵּל עַל אַבְשָׁלֹם:

 מלבי"ם  ויגד ליואב, היה הבדל בין יואב ובין יתר העם, יואב כבר ידע שיתעצב המלך על בנו וכמ''ש כן לאחימעץ (י''ח כ') רק חשב שהגם שיעצב כטבע האב, לא יתאבל עליו, כי נהרג כדין, והרוגי בית דין אין מתאבלים עליהם, והורע בעינו על שאמרו לו שמתאבל על אבשלום, שזה לא יעשה מצד שהוא בנו רק מצד שחושב שנהרג שלא כדין ולפי זה רצח אותו יואב שלא כמשפט:(מלבי"ם)


{ג}  וַתְּהִי הַתְּשֻׁעָה בַּיּוֹם הַהוּא לְאֵבֶל לְכָל הָעָם כִּי שָׁמַע הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ:

 מצודת דוד  לאבל. נהפך לאבל : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ותהי התשועה אמנם יתר העם שלא נגעו במיתתו רק הם חשבו שישמח המלך בהתשועה ולא יתעצב על מות אבשלום, כמו שחשב אחימעץ גם כן, הם התאבלו על ששמעו ביום ההוא דייקא, שהיה ראוי שיראה המלך להם פנים שוחקות, שמעו ההפך כי נעצב על בנו: (מלבי"ם)


{ד}  וַיִּתְגַּנֵּב הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לָבוֹא הָעִיר כַּאֲשֶׁר יִתְגַּנֵּב הָעָם הַנִּכְלָמִים בְּנוּסָם בַּמִּלְחָמָה:

 מצודת דוד  ויתגנב. לא באו לעיר ביד רמה ובשמחה כדרך המנצחים, כי אם בהסתר כגנב, וכדרך ביאת הנסים מן המלחמה, הנכלמים לבוא בפרסום : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  (ד-ה) וכאשר ראה יואב כל הנעשה בין מצד העם שהתגנב לבא העיר וכן מצד המלך שלאט פניו כאבל ויזעק קול גדול, לכן בא להוכיחו ע''ז, ובפרט שהוא היה נוגע בדבר כנ''ל:(מלבי"ם)


{ה}  וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת פָּנָיו וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל בְּנִי אַבְשָׁלוֹם אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי: (ס)

 רש"י  לאט את פניו. (תרגום:) כריך ית צזפוהי, כמשפט האבלים: לאט. כמו (מלכים-א יט יג): וילט פניו באדרתו; (שמואל-א כא י): הנה היא לוטה בשמלה: (רש"י)

 מצודת דוד  לאט את פניו. דרך צער ואבל : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  לאט. עטף וכסה, כמו (מלכים א יט יג) : וילט פניו באדרתו : (מצודת ציון)

 רלב"ג  לאט את פניו. כסה את פניו כי היה בוש מהתפעל כמו זה ההתפעלות החזק כי אין זה מחק המלכים : (רלב"ג)


{ו}  וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ הַבָּיִת וַיֹּאמֶר הֹבַשְׁתָּ הַיּוֹם אֶת פְּנֵי כָל עֲבָדֶיךָ הַמְמַלְּטִים אֶת נַפְשְׁךָ הַיּוֹם וְאֵת נֶפֶשׁ בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְנֶפֶשׁ נָשֶׁיךָ וְנֶפֶשׁ פִּלַגְשֶׁיךָ:

 מצודת דוד  הובשת היום. במעשיך ביישת את עבדיך אשר מלטו אותך ובניך וגו', והוא במה שהיה מתאבל על אבשלום : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  הובשת היום אמר לו שהוביש היום פני עבדיו הלוחמים בעדו מארבעה צדדים, א. שבאמת היה אבשלום מבקש את נפשו ונפש בניו ונשיו, שהיה הורג את אביו ואת אחיו ומענה את נשיו, כדי שיקום במלכותו, כמו שהחל ועינה פלגשי אביו, ואם כן עבדיך הם הממלטים את נפשך היום ואת נפש בניך וכו', ואיך תעצב על מיתתו, שאם היה חי היית אתה וכל ביתך תמיד בסכנה, והרגוהו להציל אותך כדין רודף:(מלבי"ם)


{ז}  לְאַהֲבָה אֶת שֹׂנְאֶיךָ וְלִשְׂנֹא אֶת אֹהֲבֶיךָ כִּי הִגַּדְתָּ הַיּוֹם כִּי אֵין לְךָ שָׂרִים וַעֲבָדִים כִּי יָדַעְתִּי הַיּוֹם כִּי (לא) לוּ אַבְשָׁלוֹם חַי וְכֻלָּנוּ הַיּוֹם מֵתִים כִּי אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ:

 מצודת דוד  לאהבה. להיות אוהב את שונאיך להתאבל על מותו וממילא שנואים לך אוהביך הממלטים נפשך, על כי רע בעיניך הריגתם אותו : כי הגדת היום. רצה לומר : באבלך זה, כאלו תגיד שאין לך שרים ועבדים, רצה לומר : שאינם חשובים לכלום, כמוהם כאין, ואין לך ביוש גדול מזה : כי ידעתי היום. בצערך זה, יודע אני שהיה ישר בעיניך שאבשלום ישאר חי, וכולנו נמות, כי הלא אי אפשר אשר שנינו נגבר במלחמה, כי אם האחד יפול, והואיל ואתה מיצר בנפילת בנך, יורה שהיה ישר בעיניך בהפכו, ונראה מזה שאין אנו חשובים בעיניך לכלום, ולכלימה תחשב לנו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  לו אבשלום. אם אבשלום, כמו (שופטים ח יט) : לוא החייתם : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ב. שאף אם תאמר שלא רצה להרגך רק לתפוש מלכות לבד, הלא עשה זה בעזרת אויביך, ואם היה נשאר בחיים ותמלא רצונו היה נסבה לאהבה את שונאיך ולשנא את אוהביך, כי אז היה נוקם באוהבי המלך שלחמו אתו, ומגדיל את אויביו, ג. שהגם אם זה טוב בעיניך מצד אהבתך לבנך, המלך ראוי להשקיף בענין כזה על שריו ועבדיו שהם עמודי מלכותו, ולא יחוס על אהבת בניו, כי עניני המלוכה והכלל יקר בעיני המלכים יותר מעניני ביתם ועניניהם הפרטים, ואם כן הגדת היום כי אין לך שרים ועבדים, עד שתביט על עניני בנך יותר מעניני הכלל, ד. הלא אם היה חי היתה המלחמה נמשכת עד שאחד ינצח בהכרח, ואם כן גלית דעתך כי טוב יותר בעיניך, שיהיה הוא חי ואנחנו מתים, אחר שרע בעיניך מה שנצחנו אנחנו, וכולנו חיים והוא מת תחתינו:(מלבי"ם)


{ח}  וְעַתָּה קוּם צֵא וְדַבֵּר עַל לֵב עֲבָדֶיךָ כִּי בַיהוָה נִשְׁבַּעְתִּי כִּי אֵינְךָ יוֹצֵא אִם יָלִין אִישׁ אִתְּךָ הַלַּיְלָה וְרָעָה לְךָ זֹאת מִכָּל הָרָעָה אֲשֶׁר בָּאָה עָלֶיךָ מִנְּעֻרֶיךָ עַד עָתָּה: (ס)

 רש"י  כי אינך יוצא. אם אינך יוצא: (רש"י)

 מצודת דוד  על לב עבדיך. רצה לומר : דברים טובים המקובלים על הלב, בעבור נצחון המלחמה : כי אינך. תחסר מלת אם, ומשפטו : כי אם אינך יוצא, אזי נשבעתי אם ילין איש אתך הלילה, רצה לומר : לא ילין מי אתך, כי כולם ימאסו בך וילכו להם : ורעה לך. הדבר הזה יגרום לך רעה, יותר מכל הרעה וגו' : (מצודת דוד)


{ט}  וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיֵּשֶׁב בַּשָּׁעַר וּלְכָל הָעָם הִגִּידוּ לֵאמֹר הִנֵּה הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בַּשַּׁעַר וַיָּבֹא כָל הָעָם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְיִשְׂרָאֵל נָס אִישׁ לְאֹהָלָיו: (ס)

 רש"י  וישראל נס. אותם שהיו עם אבשלום: (רש"י)

 מצודת דוד  הגידו. הרואים אותו יושב בשער : ויבא כל העם. בא לראות פניו : וישראל. אותם שהיו עם אבשלום : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ילין. מלשון לינה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  וישראל נס איש לאהליו אמר זה שנית כהוצעה אל מה שיספר אחר זה שהיה כל העם נדון להשיב את המלך, רק על ידי שנסו איש לאהליו היו כצאן מפוזרות ואין מקבץ אותם:(מלבי"ם)


{י}  וַיְהִי כָל הָעָם נָדוֹן בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַמֶּלֶךְ הִצִּילָנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ וְהוּא מִלְּטָנוּ מִכַּף פְּלִשְׁתִּים וְעַתָּה בָּרַח מִן הָאָרֶץ מֵעַל אַבְשָׁלוֹם:

 רש"י  כל העם נדון. מתווכחים זה עם זה: (רש"י)

 מצודת דוד  כל העם נדון. היו מתוכחים זה עם זה, ולתוספת ביאור אמר שהויכוח היה בכל שבטי ישראל : ועתה. רצה לומר : עם היות ידיו רב לו מול אויבינו, עם כל זה ברח מעל אבשלום, וזה יורה לשלמותו, שלא נתן מקום לבנו לחטוא נגדו ביותר : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נדון. מלשון דין וויכוח : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ויהי כל העם נדון בכל שבטי ישראל. ר''ל שהיו מריבים קצתם עם קצתם לאמר שראוי להם להשיב את המלך שהציל אותם מכף אויביהם ומלטם מיד פלשתים אחר שכבר מת אבשלום שמשחו עליהם למלך : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ויהי כל העם נדון רצה לומר שכן אמרו כולם איש לרעהו, המלך הצילנו אמרו הגם אם היה אבשלום חי היה זה תשלומי רע תחת טוב שהוא הצילנו מיד אויבנו, וגם סכלות גדולה אחר שע''י נושע לנו, לא על ידי אבשלום, ואיך יברח הוא מפניו:(מלבי"ם)


{יא}  וְאַבְשָׁלוֹם אֲשֶׁר מָשַׁחְנוּ עָלֵינוּ מֵת בַּמִּלְחָמָה וְעַתָּה לָמָה אַתֶּם מַחֲרִשִׁים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ: (ס)

 מצודת דוד  מת במלחמה. ומזה נראה שעדיין דוד בהצלחתו עומד : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מחרישים. שותקים : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  בפרט עתה אשר ואבשלום מת במלחמה, אין אחר טוב ממנו ואם כן ועתה למה אתם מחרישים: (מלבי"ם)


{יב}  וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁלַח אֶל צָדוֹק וְאֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר דַּבְּרוּ אֶל זִקְנֵי יְהוּדָה לֵאמֹר לָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ וּדְבַר כָּל יִשְׂרָאֵל בָּא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ:

 רש"י  ודבר כל ישראל בא אל המלך. כל זה מדברי שליחותו: (רש"י)

 מצודת דוד  למה תהיו אחרונים. רצה לומר : הלא סוף הדבר יהיה שגם אתם תחזירו אותו, ואם כן למה יקדימו ישראל ואתם אחריהם, הלא דבר ישראל כבר בא אל המלך לשוב אל ביתו, כמו שכתוב למעלה ויהי כל העם נדון וגו', ושלחו מיד אחריו ואף כי לא נזכר, וכן נאמר למטה שאמרו ישראל : ולא היה דברי ראשון וגו' : (מצודת דוד)

 רלב"ג  ודבר כל ישראל בא אל המלך אל ביתו. ר''ל שכל ישראל הסכימו שישוב המלך אל ביתו : (רלב"ג)

 מלבי"ם  (יב-יג) השאלות: למה כפל למה תהיו אחרונים, ותחלה אמר להשיב את המלך אל ביתו ואחר כך אמר להשיב את המלך, ואיך אמר ודבר כל ישראל בא, מה שלא היה האמת כן:

והמלך רצה לומר הגם שכן דברו כל ישראל ודוד ידע כל זאת כי כולם שלמים אתו, לא היה מי שיוציא זה אל הפועל אחר שנסו איש לאהליו נדחים ומפוזרים וראה דוד שצריך שהזקנים הם יעשו זאת, וזקני יהודה בראש, ואחריהם כל אדם ימשך, ולכן שלח אל זקני יהודה לאמר למה תהיו אחרונים, רצה לומר כי היה צריך, א. להשיב את המלך, היינו להשיבו למלכותו, ב. להשיב את המלך אל ביתו לירושלים. ותחלה יאמרו כאילו יחלטו שדעת זקני יהודה שוה עם דעת כל ישראל להשיב את המלך למלכותו, ויתוכחו עמם על שלא יהיו ראשונים בענין זה להשיב את המלך אל ביתו, שבזה צריך שיצאו זקני יהודה לקראתו, ודבר כל ישראל בא אל המלך שכבר נודע לו דבר כל ישראל כולם פה אחד שישוב למלכותו ואם כן לכם המשפט להשיבו אל ביתו:(מלבי"ם)


{יג}  אַחַי אַתֶּם עַצְמִי וּבְשָׂרִי אַתֶּם וְלָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ:

 מצודת דוד  אחי אתם. במקום דוד יאמרו, שהמה לו לאחים מבני שבט אחד, ובהיות כן הראוי להם להקדים, ולא להתאחר : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ואם תשיבו כי אתם אינכם מסכימים גם ע''ז שישוב למלכותו, באשר תיראו שיעניש זקני יהודה שמרדו בו, ע''ז השיב אחי אתם עצמי ובשרי אתם, לא תיראו מעונש כי אתם אחי המלך ובני שבטו, ולמה תהיו אחרונים להשיב את המלך, רצה לומר למה תהיה הסכמתכם על השבת המלכות אחרונה, והיה מחכמתו שהתחיל לדבר עמם על השבת המלך אל ביתו שמחליט שאין ספק בעיניו שרוצים במלכותו, והצד השני שלא ירצו להשיבו למלכותו, אמרו בסוף דבריו, כאילו הוא דבר רחוק בעיניו:(מלבי"ם)


{יד}  וְלַעֲמָשָׂא תֹּמְרוּ הֲלוֹא עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף אִם לֹא שַׂר צָבָא תִּהְיֶה לְפָנַי כָּל הַיָּמִים תַּחַת יוֹאָב:

 רש"י  ולעמשא. שהוא שר צבא, תאמרו; הלא בן אחותי אתה: (רש"י)

 מצודת דוד  עצמי ובשרי. בן אביגיל אחותי : כה יעשה וגו'. הוא ענין שבועה, וגזם ולא אמר, וכמוהו רבים במקרא : תחת יואב. כי על שהרג לאבשלום, רצה להעבירו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  תמרו. כמו תאמרו באל''ף : (מצודת ציון)

 רלב"ג  אם לא שר צבא תהיה לפני כל הימים תחת יואב. ידמה שעשה זה דוד כדי שלא יירא ממנו עמשא פן יניא את לב איש יהודה מעל דוד או אולי התפעל על זה קצת התפעלות כנגד יואב בעבור הדברים הקשים שאמר לו על בכותו על אבשלום או אפשר גם כן שסופר לו כי יואב עבר על מצותו להרוג את אבשלום : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ולעמשא באשר הוא שר הצבא, הבטיח לו שיהיה תחת יואב שרצה להעבירו על שהרג את אבשלום:(מלבי"ם)


{טו}  וַיַּט אֶת לְבַב כָּל אִישׁ יְהוּדָה כְּאִישׁ אֶחָד וַיִּשְׁלְחוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שׁוּב אַתָּה וְכָל עֲבָדֶיךָ:

 מצודת דוד  ויט. בהדברים האלה הטה דוד את לבב כולם, כאשר יטו בנקל לבב איש אחד : (מצודת דוד)


{טז}  וַיָּשָׁב הַמֶּלֶךְ וַיָּבֹא עַד הַיַּרְדֵּן וִיהוּדָה בָּא הַגִּלְגָּלָה לָלֶכֶת לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ לְהַעֲבִיר אֶת הַמֶּלֶךְ אֶת הַיַּרְדֵּן:

 מצודת דוד  בא הגלגלה. התקבצו לגלגל, והיא בעבר הירדן המערבי : (מצודת דוד)


{יז}  וַיְמַהֵר שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶּן הַיְמִינִי אֲשֶׁר מִבַּחוּרִים וַיֵּרֶד עִם אִישׁ יְהוּדָה לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ דָּוִד:

 מצודת דוד  וימהר שמעי. מיהר לבוא מכל בית יוסף : (מצודת דוד)


{יח}  וְאֶלֶף אִישׁ עִמּוֹ מִבִּנְיָמִן וְצִיבָא נַעַר בֵּית שָׁאוּל וַחֲמֵשֶׁת עָשָׂר בָּנָיו וְעֶשְׂרִים עֲבָדָיו אִתּוֹ וְצָלְחוּ הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:

 רש"י  וצלחו הירדן. (תרגום: ) בקעוהו בתריסהון. (יט) ועברה העברה. ספינת המעברה שעוברים בה את עבר רוחב הנחל: (רש"י)

 מצודת דוד  וצלחו הירדן. עברו הירדן לפניו, כעבדים לפני האדון : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וצלחו. ועברו, ודוגמתו (שם יד ו) : ותצלח עליו רוח ה' : (מצודת ציון)

 רלב"ג  וצלחו הירדן לפני המלך. כאלו בקעוהו מרוב עברם שם : (רלב"ג)

 מלבי"ם  וצלחו הירדן לפ''מ שיתבאר בפסוק י''ז י''ח, אחר שבאו יהודה ובני בנימין לקראת המלך בעבר הירדן המזרחי, אז עבר יהודה תחלה, שלז''א שצלחו הירדן רצה לומר בקעוהו לפני המלך פי' קודם העברתו, ואחר כך:(מלבי"ם)


{יט}  וְעָבְרָה הָעֲבָרָה לַעֲבִיר אֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְלַעֲשׂוֹת הַטּוֹב (בעינו) בְּעֵינָיו וְשִׁמְעִי בֶן גֵּרָא נָפַל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּעָבְרוֹ בַּיַּרְדֵּן:

 מצודת דוד  ועברה העברה. רצה לומר : ועוד עשתה העדה ההיא, שעברה הספינה להעביר בה את בית המלך, והם הנשים והטף, וזהו לעשות הטוב בעיניו, להחניפו שימחול לשמעי את מעלו : בעברו בירדן. בעת עברו בירדן : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  העברה. רוצה לומר ספינה שעוברים בה רוחב המים : לעביר. כמו להעביר : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ועברה העברה. היא הספינה קטנה אשר יעברו בה הנהר : נפל לפני המלך. התנפל ונכנע לפניו לבקש ממנו מחילה על אשר העוה כנגדו בצאתו : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ועברה העברה (פי' ספינת הירדן) להעביר את בית המלך, שהמלך וביתו עבר אחריהם. כמ''ש בפי''ז ויעבר כל העם והמלך עבר, (ומ''ש ולעשות הטוב בעיניו רצה לומר שלא התנו עמו תנאים. שמשיבים אותו בתנאים מיוחדים, ועל מנת שימחל לכל מי שפשע כנגדו, כמו שהוא לרוב אחרי המרד, רק השתעבדו אליו בכל אופן שיעשה כאשר ייטב בעיניו לסלוח או להעניש, וזה גם כן עורר את שמעי לבקש על נפשו). ושמעי וכו' כי שמעי ובני בנימין נשארו באחרונה כמו שיתבאר בפסוק י''ח, ועברו הירדן אחרי המלך, ולכן בעת רצה המלך לעבור נפל לפניו, כי אחרי עברו הירדן יתפוש מלכות, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, לא כן טרם עבר עודנו דינו כהדיוט ויוכל למחול:(מלבי"ם)


{כ}  וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ אַל יַחֲשָׁב לִי אֲדֹנִי עָוֹן וְאַל תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר הֶעֱוָה עַבְדְּךָ בַּיּוֹם אֲשֶׁר יָצָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ מִירוּשָׁלִָם לָשׂוּם הַמֶּלֶךְ אֶל לִבּוֹ:

 מצודת דוד  אל יחשב לי אדוני עון. במה שהייתי בקושרים לנטות אחרי אבשלום, וכאומר הלא כמעט כולם נטו אחריו, ולמה יחשב לי לעון יותר מכולם : ואל תזכור. אף בדבר הקללה אשר העויתי אני לבדי, שאלתי לבל יזכרם לשומם על לבו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  העוה. מלשון עון : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  (כ-כא) השאלות: דברי שמעי כפולים, אמר אל יחשב לי עון, שהוא בל יחשבהו לעון כלל, ואמר שנית ואל תזכור, שהוא שהגם שיחשבהו לעון בל יזכרהו, ומז''ש לשום המלך אל לבו:

אל יחשב רצה לומר כי הוא חטא בשתים, א. העון הכולל שהיה בין הקושרים והמורד במלכות חייב מיתה, ועל זה אמר שאל יחשב לו עון זה כלל, כי בהכרח יעבור על פשע המרידה שפשעו בו כל העם, ב. מה שחטא הוא ביחוד במה שקללו, שעל זה אמר ואל תזכר את אשר העוה עבדך, שחטא זה גדול מצד ג' בחינות, א. מצד המעשה עצמו, שעל זה אמר אשר העוה, ב. מצד הזמן ביום אשר יצא אדני המלך מירושלים עיף ויגע, כענין כי אתה אשר הכית רדפו, ג. מצד הכונה, כי המורד במלכות כונתו לפרוק עול, לא כן מה שקלל וסקל אחרי שברח המלך היתה הכוונה רעה לשום המלך אל לבו, להעציב ולהכאות לב המלך ולצערו:(מלבי"ם)


{כא}  כִּי יָדַע עַבְדְּךָ כִּי אֲנִי חָטָאתִי וְהִנֵּה בָאתִי הַיּוֹם רִאשׁוֹן לְכָל בֵּית יוֹסֵף לָרֶדֶת לִקְרַאת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ: (ס)

 רש"י  ראשון לכל בית יוסף. כל ישראל חטאו לך, ואני יותר מכולם, והנני באתי לבקש מחילה, אם תקבלני, בטוחים כל ישראל שתקבלם, ואם לאו, יהיו יראים לשוב אליך עוד: (רש"י)

 מצודת דוד  כי ידע. יודע אני בעצמי שחטאתי, ומתחרט אני עליו : ראשון. להראות הכנעה גדולה : לכל בית יוסף. כל ישראל קרואים בית יוסף, כמו שכתוב (עמוס ה טו) : אולי יחנן וגו' שארית יוסף, ועל שכלכלם במצרים, נקראו על שמו : (מצודת דוד)

 רלב"ג  לכל בית יוסף. קרא כלל ישראל יוסף לרב בני יוסף עם שמבני יוסף היו רוב המושלים בישראל : (רלב"ג)

 מלבי"ם  כי ידע אמר די לי עונש במה שידעתי והכרתי גודל חטאי, וכפי שהכרתי בחטאי הגדול כן קדמתי להיות כמופת לרבים במה שבאתי ראשון לכל בית יוסף, שממני ילמדו כולם קל וחומר לשוב אליך:(מלבי"ם)


{כב}  וַיַּעַן אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה וַיֹּאמֶר הֲתַחַת זֹאת לֹא יוּמַת שִׁמְעִי כִּי קִלֵּל אֶת מְשִׁיחַ יְהוָה:

 מצודת דוד  התחת זאת. וכי בעבור הכנעה קטנה כזאת, לא יומת על אשר קלל משיח ה' : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  התחת. האם במקום : קלל. מלשון קלות ובזיון : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  התחת זאת רצה לומר הגם שעל המרד תמחול בהכרח כי לכל העם בשגגה, ולא תענישהו, אבל תחת זאת שקלל הלא יומת שהוא חטא גדול פרטי שחטא הוא לבדו:(מלבי"ם)


{כג}  וַיֹּאמֶר דָּוִד מַה לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרוּיָה כִּי תִהְיוּ לִי הַיּוֹם לְשָׂטָן הַיּוֹם יוּמַת אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל כִּי הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי הַיּוֹם אֲנִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל:

 רש"י  היום יומת איש. בתמיה, כי היום אני מלך, עד עכשיו הייתי סבור, לא זלזל בי אדם גדול כזה אלא אם כן נפסקה מלכותי מאת המקום והוא אמר לו קלל את דוד, אבל עכשיו שהוא מתחרט, ידעתי כי מלך אני: (רש"י)

 מצודת דוד  מה לי ולכם. רצה לומר : מה האיבה אשר בינינו, מה עשיתם לי, ומה עשיתי לכם, אשר תהיו לי היום לשטן ולמקטרג לאבד המלוכה על ידי זה, וכי מהראוי שהיום יומת איש בישראל, הלא מכיר אני בדבר, שהוא כאלו היום היתה התחלת מלכותי, ואם אנקום בו, הלא כולם יחשבו שאקח מהם נקם על אשר מרדו בי, ותהיה סיבה לשלא ימליכוני מעתה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  לשטן. למקטרג : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  מה לי ולכם השיב שאין להמיתו משני פנים א. שבקל יצמח מזה נזק שכאשר יראו שנוקם במכעיסיו יאמרו שכן יטור חמה לאויביו ושיעניש כל הקושרים ולא ישובו אליו, וזה שכתוב כי תהיו לי היום לשטן, ב. שאחר שמחשיב היום ההוא כאילו מלך מחדש, כי היום קבלוהו עליהם, מנהג המלכים שביום מלכם יעשו חסד ויפטרו כל אסירי המלך ממות, ואף כי שאין לגזור מיתה באותו היום, וזה שכתוב היום יומת איש בישראל, ובאר הטעם לשני אלה, הלא ידעתי כי היום אני מלך על ישראל אין ראוי להמיתו משני הטעמים הנאמרים, אם מצד שהמלוכה רפויה עדיין בידי יהיה זה לשטן, ואם מצד הטעם השני:(מלבי"ם)


{כד}  וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל שִׁמְעִי לֹא תָמוּת וַיִּשָּׁבַע לוֹ הַמֶּלֶךְ: (ס)

 מצודת דוד  לא תמות. בעבור העון הזה : (מצודת דוד)


{כה}  וּמְפִבֹשֶׁת בֶּן שָׁאוּל יָרַד לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ וְלֹא עָשָׂה רַגְלָיו וְלֹא עָשָׂה שְׂפָמוֹ וְאֶת בְּגָדָיו לֹא כִבֵּס לְמִן הַיּוֹם לֶכֶת הַמֶּלֶךְ עַד הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּא בְשָׁלוֹם:

 רש"י  ולא עשה רגליו. לשון תקון הוא, העברת שער שבין הרגלים: שפמו. גרנו"ן בלע"ז: (רש"י)

 מצודת דוד  ולא עשה רגליו. לא רחץ רגליו ולא תקן שער שעל השפה וגו', כי נתעצב בצרת דוד : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  בן שאול. אף בן הבן יקרא בן : עשה. תקן, וכן (בראשית יח ז) : וימהר לעשות אותו : שפמו. שער שעל השפה, וכן (ויקרא יג מה) : ועל שפם יעטה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו. ר''ל שלא הסיר צפרני רגליו ולא גלח השער אשר בזקנו בשפמו : (רלב"ג)

 מלבי"ם  השאלות: למה הודיע שלא עשה רגליו וכו', ומה שאמר כי בא ירושלים לא יצדק כי בירושלים ישב עד עתה, ועתה יצא מירושלים לקראת המלך, ומז''ש ועשה הטוב בעניך וכו', שסוף דבריו כולם דברי מותר:

ומפיבושת, כבר בארתי (למעלה טז יג) שמה שקבל דוד דברי ציבא היה מצד שני ענינים, א. שהיה נראה כדבריו ממה שלא הלך מפיבושת עם המלך להצטער בצרתו, ב. ממה שלא התירא לשבת בירושלים והוא מאוהבי דוד, וספר פה כי בבואו לפני דוד, ניכר היטב כי עבדו דבר עליו לשון שקר, כי הראיה ממה שלא הצטער בצרתו, נראה שקרותה ממה שלא עשה שער רגליו ושפמו ולא כבס בגדיו מיום לכת המלך עד שובו, כי התאבל ונצטער על צרת אדוניו, וכן הראיה השנית ממה שישב בירושלים בלא פחד גם כן שקר. כי: (מלבי"ם)


{כו}  וַיְהִי כִּי בָא יְרוּשָׁלִַם לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ עִמִּי מְפִיבֹשֶׁת:

 רש"י  למה לא הלכת עמי. לצאת מירושלים כשיצאתי: (רש"י)

 מצודת דוד  כי בא ירושלים. רוצה לומר : כאשר בא דוד לירושלים, יצא מפיבושת לקראת המלך : למה לא הלכת עמי. כאשר הלכו שאר אוהבי : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ויהי כי בא ירושלים לקראת המלך רצה לומר שבאמת ישב מפיבושת עד עתה חוץ לעיר נחבא ונסתר, וכי בא עתה ירושלים בעת שבא דוד ושם קבל פניו, וכאשר כבר נראה צדקתו ושאל לו המלך למה לא הלך עמו, השיב:(מלבי"ם)


{כז}  וַיֹּאמַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עַבְדִּי רִמָּנִי כִּי אָמַר עַבְדְּךָ אֶחְבְּשָׁה לִּי הַחֲמוֹר וְאֶרְכַּב עָלֶיהָ וְאֵלֵךְ אֶת הַמֶּלֶךְ כִּי פִסֵּחַ עַבְדֶּךָ:

 רש"י  כי פסח עבדך. ואיני יכול לילך ברגלי: (רש"י)

 מצודת דוד  רמני. רימה אותי, כי אמרתי אחבשה החמור לרכוב בה, כי פסח אני ולא אוכל ללכת ברגלי, ובתוך כך, הלך הוא לבדו, ולא יכולתי ללכת יחידי : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  רמני. מלשון רמאות : אחבשה. ענין תקון האוכף : לי. לצרכי : פסח. חגר : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  (כז-כח) עבדי רמני שלא די שלא חבש לי החמור עוד רגל בעבדך, ואין אני צריך להתנצל על שקריו כי אדוני המלך כמלאך האלהים שידע הכל מעצמו בחכמתו, ועוד שההתנצלות תהיה כדי להשיב לי השדה ושיחזור המלך מדברו, ואיני רוצה בזה רק ועשה הטוב בעיניך: (מלבי"ם)


{כח}  וַיְרַגֵּל בְּעַבְדְּךָ אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים וַעֲשֵׂה הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ:

 מצודת דוד  וירגל. והן ידעתי שאמר עלי דברי רכיל : כמלאך אלהים. לדעת האמת והשקר, ולזה עשה כאשר טוב בעיניך, כי ודאי לא תטה מן האמת : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וירגל. ענין רכילות ולשון הרע, כמו (תהלים טו ג) : לא רגל על לשונו : (מצודת ציון)


{כט}  כִּי לֹא הָיָה כָּל בֵּית אָבִי כִּי אִם אַנְשֵׁי מָוֶת לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַתָּשֶׁת אֶת עַבְדְּךָ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ וּמַה יֶּשׁ לִי עוֹד צְדָקָה וְלִזְעֹק עוֹד אֶל הַמֶּלֶךְ: (פ)

 מצודת דוד  אנשי מות. על ששאול בקש נפשך, ועם כל זאת עשית עמי צדקה להיות מאוכלי שלחנך, בעבור צדקת אבי יהונתן : ומה יש לי. זולת זה מה יש לי עוד צדקה ולזעוק עוד בעבורה, להטיב עמי בדבר הנחלה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אנשי מות. רצה לומר חייבי מיתה : ותשת. ותשם : (מצודת ציון)

 רלב"ג  כי לא היה כל בית אבי כי אם אנשי מות לאדוני המלך. הנה אמר זה על רוב הרדיפות שרדף שאול את דוד : (רלב"ג)

 מלבי"ם  כי רצה לומר אחר שהשדה שנתת לי הוא צדקה, וכן הוספת צדקה וחסד אחר מה ששמתני מאוכלי שולחנך (תחת שכל אנשי שאול היו ראוים למות) איך אבקש צדקה אחרת שהיא השדה, וכ''ש איך אזעוק כאילו לקחת ממני את שלי:(מלבי"ם)


{ל}  וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ אָמַרְתִּי אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה:

 מצודת דוד  למה תדבר וגו'. למה תרבה דברים, הן אמרתי וגזרתי, שיחולק בין שניכם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  השדה. הוא כולל כל הנחלה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ויאמר לו המלך למה תדבר עוד דבריך. לפי שקבל דוד זה הלשון הרע מציבא לא יכול לצאת מהאמנתו לגמרי בדברי מפיבשת ולזה שם הענין ממוצע בין האמנה ובין בלתי האמנה ואמר שהוא וציבא יחלקו את השדה : (רלב"ג)

 מלבי"ם  אמרתי דוד הכיר כי הלשין עליו רק שדבר המלך אין להשיב, רק פירש דבריו שהיתה כונתו שיחלקו שניהם בשדה, וזה שכתוב אמרתי רצה לומר כן היה דעתי. ובזה לא חזר מדבריו, וגם לא היה בזה עול נגד מפיבושת אחר שציבא ובניו עובדים את השדה מגיע להם החצי כאריס היורד למחצה:(מלבי"ם)


{לא}  וַיֹּאמֶר מְפִיבֹשֶׁת אֶל הַמֶּלֶךְ גַּם אֶת הַכֹּל יִקָּח אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶך בְּשָׁלוֹם אֶל בֵּיתוֹ: (ס)

 מצודת דוד  גם את הכל יקה. אף אם ציבא יקח הכל אינני חושש, אחרי שבא אדוני בשלום, כי בזה אני שמח יותר מבנחלה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אחרי. הוא כענין הואיל, כמו (יחזקאל כ לט) : ואחר אם אינכם שומעים : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ומפיבשת השיב שכל כך ישמח לבו על ביאת מלכו עד שלא ירע בעיניו גם אם יקח את הכל, וחכמינו זכרונם לברכה אמרו שנענש דוד על זה שקבל לשון הרע, ועל ידי זה נחלקה מלכות בית דוד, ולכן נסמך ענין מפיבושת לענין שמעי, כי שם נשא פשע המורד ומקלל מלכו, ופה האשים לאיש שלומו ובריתו שלא כמשפט:(מלבי"ם)


{לב}  וּבַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי יָרַד מֵרֹגְלִים וַיַּעֲבֹר אֶת הַמֶּלֶךְ הַיַּרְדֵּן לְשַׁלְּחוֹ אֶת (בירדן) הַיַּרְדֵּן:

 רש"י  לשלחו. ללותו: (רש"י)

 מצודת דוד  לשלחו. ללותו את הירדן : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  את המלך. עם המלך : לשלחו. ענין לויה : (מצודת ציון)


{לג}  וּבַרְזִלַּי זָקֵן מְאֹד בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְהוּא כִלְכַּל אֶת הַמֶּלֶךְ בְּשִׁיבָתוֹ בְמַחֲנַיִם כִּי אִישׁ גָּדוֹל הוּא מְאֹד:

 רש"י  כי איש גדול הוא. בעושר: (רש"י)

 מצודת דוד  בשיבתו. בעת אשר ישב במחנים : איש גדול. בעושר רב : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  כלכל. ענין ספוק המזון, כמו (בראשית מה יא) : וכלכלתי אותך : (מצודת ציון)

 רלב"ג  בשיבתו במחנים. ר''ל בישיבתו במחנים או ירצה בזה שהוא כלכל אותו בשובו במחנים : (רלב"ג)

 מלבי"ם  וברזלי רצה לומר שנהג עמו כבוד מג' טעמים, א. מצד זקנותו, ב. והוא כלכל וכו' להשיב טובה, ג. כי איש גדול הוא: (מלבי"ם)


{לד}  וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל בַּרְזִלָּי אַתָּה עֲבֹר אִתִּי וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ עִמָּדִי בִּירוּשָׁלִָם:

 מלבי"ם  אתה עבור אתי א''ל שני דברים, א. שאחר שהמנהג שבענין כזה יעבור איש היותר גדול בעם את המלך לכבודו, אם כן אתה עבור אתי כי אין גדול ממך, ב. וכלכלתי אותך והגם שאין אתה צריך לזה, יהיה זה א. עמדי שתהיה מאוכלי שולחני לכבוד, ב. בירושלים בעיר המלוכה ולא תשב בעיר קטנה ברוגלים:(מלבי"ם)


{לה}  וַיֹּאמֶר בַּרְזִלַּי אֶל הַמֶּלֶךְ כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי כִּי אֶעֱלֶה אֶת הַמֶּלֶךְ יְרוּשָׁלִָם:

 רש"י  כמה ימי שני חיי. אשר יש לי לחיות: כי אעלה וגו'. הלא מעט הם, ומה הנייה יש לי בכלכולך: (רש"י)

 מצודת דוד  כמה ימי שני חיי. אשר יש לי לחיות עוד, וכי רבים המה לשאעלה עם המלך להתענג בהם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  כמה. מהו המספר : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ויאמר ברזלי, השיב, א. אם היה לכתי לצורך ותועלת הלא לא ימשך תועלת זה זמן רב כי כמה ימי שני חיי, ואין ראוי הטורח הזה בעבורו כי אעלה את המלך ירושלים: (מלבי"ם)


{לו}  בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם הַאֵדַע בֵּין טוֹב לְרָע אִם יִטְעַם עַבְדְּךָ אֶת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֶת אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה אִם אֶשְׁמַע עוֹד בְּקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְלָמָּה יִהְיֶה עַבְדְּךָ עוֹד לְמַשָּׂא אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ:

 רש"י  האדע בין טוב לרע. בין מאכל טוב למאכל רע. ואמרו רבותינו ז"ל (שבת קנב א): שטוף בזמה היה, לפיכך קפצה עליו זקנה: (רש"י)

 מצודת דוד  בן שמנים וגו'. ואם כן עוד מעט יש לי לחיות : האדע. ועוד מה תועלת שבתי עמו, אם לחלוק לי כבוד להיות מאנשי עצתו, וכי אדע בין טוב לרע לגודל זקנתי, ואם להאכילני מעדנים, וכי אטעם טעם מאכל ומשקה להיות מתהנה במאכל ומשקה משובח, ואם לשמח לבבי בקול שרים ושרות, האם אשמע עוד, הלא אזני כבדה משמוע מתשות הזקנה : עוד למשא. לא די שלא יתענג להתעלס בי, כי עוד למשא אחשב לו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  שרים ושרות. משוררים ומשוררות : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  (זאת שנית) שלא ימשך תועלת מהליכתי כלל, כי אם רוצה בי בעבור צורך המלך לדרוש ממני עצה ותושיה, האדע היום בין טוב לרע, ואם לתועלתי, אם יטעם עבדך וכו' ורצה לומר שלא אהנה עוד לא מחוש הטעם, ולא מיתר החושים שעל זה אמר אם אשמע עוד בקול שרים ושרות, ולא לבד שהוא לא להועיל, אהיה עוד למשא: (מלבי"ם)


{לז}  כִּמְעַט יַעֲבֹר עַבְדְּךָ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶת הַמֶּלֶךְ וְלָמָּה יִגְמְלֵנִי הַמֶּלֶךְ הַגְּמוּלָה הַזֹּאת:

 רש"י  כמעט יעבר עבדך. הלויה מועטת יעבור עבדך ללותך, אחר שתעבור את הירדן: הגמולה הזאת. שאינה טובה לי: (רש"י)

 מצודת דוד  כמעט. דרך מועט יעבר עבדך עמך מן הירדן ואילך, ואחרי זה אשוב לביתי : הגמולה הזאת. כאומר אם חפצו לגמול עמי חסד, למה יעשה הגמולה הזאת שאינה טובה לי : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  יגמלני. ענין השבת הטובה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  כמעט יעבר עבדך את הירדן את המלך. רוצה לומר מעט הוא מה שעבר עבדך את הירדן אל המלך ובהיות הענין כן למה יגמלני המלך הגמולה הזאת בעבור מעט שהטיבותי לו : (רלב"ג)

 מלבי"ם  (זאת שלישית) כמעט יעבר רצה לומר למה יגמלני כ''ז (אף אם הייתי נהנה מזה) וכי בעבור המעט מה שאני עברתי להעביר את המלך את הירדן, כי מה עשיתי יותר מזה, הלא מעט עשיתי ואין זה ראוי לגמול:(מלבי"ם)


{לח}  יָשָׁב נָא עַבְדְּךָ וְאָמֻת בְּעִירִי עִם קֶבֶר אָבִי וְאִמִּי וְהִנֵּה עַבְדְּךָ כִמְהָם יַעֲבֹר עִם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַעֲשֵׂה לוֹ אֵת אֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינֶיךָ:

 רש"י  עבדך כמהם. בנו היה: (רש"י)

 מצודת דוד  ישב. לזאת אשוב ואמות בעירי, ואקבר עם קבר אבי : והנה עבדך כמהם. בנו היה, ואמר לו הלא כמהם עמנו, ויעבור הוא עמך, ובזה ישולם הגמול, בעשות עמו החסד שתרצה : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  (זאת רביעית) שאם בכ''ז רוצה המלך להיטיב עמי, ישב נא עבדך ואמות בעירי, כי הגיע עתי, וממילא בני עומד תחתי לירשני, והוא יעבור כי לו משפט הירושה תחת אביו:(מלבי"ם)


{לט}  וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אִתִּי יַעֲבֹר כִּמְהָם וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה לּוֹ אֶת הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ וְכֹל אֲשֶׁר תִּבְחַר עָלַי אֶעֱשֶׂה לָּךְ:

 מצודת דוד  אתי יעבור כמהם. כאומר : אף אם לא שאלת, יעבור עמי מרצון עצמי, ואף אעשה עמו הטוב בעיניך, ועם כל זה לא יחשב לתשלום גמול, כי אם כל אשר תבחר לצוות עלי, אעשה לך : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ויאמר המלך אתי יעבר כמהם, גם בל''ז יעבור אתי כי רציתי להיטיב עמו ביחוד מצד עצמו, ולא אעשה עמו הטוב בעיני רק הטוב בעיניך, ובלעדי זה כל אשר תבחר עלי אעשה לך ביחוד:(מלבי"ם)


{מ}  וַיַּעֲבֹר כָּל הָעָם אֶת הַיַּרְדֵּן וְהַמֶּלֶךְ עָבָר וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְבַרְזִלַּי וַיְבָרֲכֵהוּ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ: (ס)

 מלבי"ם  ויעבר אחר הדבור הזה שהיה במעמד כולם עבר עם יהודה תחלה, והמלך (עם ברזילי) עבר אחריהם ואז וישק המלך וכו':(מלבי"ם)


{מא}  וַיַּעֲבֹר הַמֶּלֶךְ הַגִּלְגָּלָה וְכִמְהָן עָבַר עִמּוֹ וְכָל עַם יְהוּדָה (ויעברו) הֶעֱבִירוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְגַם חֲצִי עַם יִשְׂרָאֵל:

 מצודת דוד  העבירו. את הירדן : חצי עם ישראל. רצה לומר : מקצת מעם ישראל, שהרי נאמר אחרי זה וכל איש ישראל באים וגו', כי לפעמים יאמר חצי, על חלק הנחלק אם מעט ואם הרבה, כמו (בראשית לג א) : ויחץ את הילדים : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ויעבירו את המלך שהעבירוהו לגלגל, וגם חצי עם ישראל היינו החצי מן אלף איש שבאו מישראל, כי החצי השני נתאחרו כי עברו את הירדן באחרונה (כנ''ל) (מלבי"ם)


{מב}  וְהִנֵּה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בָּאִים אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ מַדּוּעַ גְּנָבוּךָ אַחֵינוּ אִישׁ יְהוּדָה וַיַּעֲבִרוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת בֵּיתוֹ אֶת הַיַּרְדֵּן וְכָל אַנְשֵׁי דָוִד עִמּוֹ: (ס)

 מצודת דוד  באים. לגלגל : מדוע גנבוך. רוצה לומר : מדוע בני יהודה הביאוך בהסתר ובחשאי, והעבירו את הירדן, גם את המלך, גם ביתו ואנשיו אשר עמו. (ואף שדברו עם המלך, אמרו וכל אנשי דוד, ולא אמרו ואנשיך, כי הסבו פניהם גם מול בני יהודה) : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  והנה ואז נודע הדבר בישראל והתאספו והתרעמו על שלא הודיעו להם, וזה משני פנים, אם מצד כבוד המלך, שהיו כל ישראל באים לקראתו, אם מצד כבודם כמו שית', וזה שכתוב מדוע גנבוך וכו', והנה לא היה בזה מהתרעומת אם היה המלך עובר לבדו, שהיה מראה שבטוח לבו שכל ישראל מרוצים בו, ועקר תרעומתם מצד שהעבירו את המלך וכל אנשי דוד אתו, שהגבורים והצבא עוברים אתו, כאילו הוא מלך נושע ברב חיל, ובוטח על חילו ועל אנשי יהודה שהשלימו אתו, וכאילו ישתרר בחזקה על ישראל, וזה גנבת דעת אחר שהם התרצו גם כן להשיב את מלכם:(מלבי"ם)


{מג}  וַיַּעַן כָּל אִישׁ יְהוּדָה עַל אִישׁ יִשְׂרָאֵל כִּי קָרוֹב הַמֶּלֶךְ אֵלַי וְלָמָּה זֶּה חָרָה לְךָ עַל הַדָּבָר הַזֶּה הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ אִם נִשֵּׂאת נִשָּׂא לָנוּ: (ס)

 רש"י  כי קרוב המלך אלי. משבטי הוא: אם נשאת. כמו (בראשית מג לד): משאת, פרס מבית המלך: (רש"י)

 מצודת דוד  כי קרוב וגו'. כי הוא מבני שבט יהודה : ולמה זה חרה לך. רוצה לומר : ועוד מה מזיקך שבאתי ראשון, וכי אכלנו משל המלך, וכי קבלנו ממנו תשורה ומתן לשתאמרו לא השארתם לנו מאומה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  על איש ישראל. אל איש ישראל : נשאת נשא. ענין תשורה ומתן, כמו (אסתר ב י) : ויתן משאת כיד המלך : (מצודת ציון)

 רלב"ג  אם נשאת נשא לנו. ר''ל אם נשא משאת המלך מאת פניו אלינו להאכילנו : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ויען כל איש יהודה, השיבו להם שלש טענות, א. מה שהקדמנו הוא כי לי משפט הקדימה מצד שהמלך קרוב אלי, אם בשאני משבטו, אם יען ששוכן ביהודה, ב. ולמה זה חרה לך על הדבר הזה, שאין זה פוגם כבודך ומה לך אם ברב עם הדרת מלך, הלא הוא מוחל על כבודו, ג. האכול אכלנו רצה לומר שבסעודה יש נ''מ להבא ראשון שאוכל את הטוב והמובחר, וכן בעת שחולקים משאת ומתנות שהבא אחרון לא ישיג משאת, אבל פה וכי אכלנו או נשאנו משאת, רצה לומר הנה המלך שלם לפניכם, אנחנו העברנוהו את הירדן ואתם תעבירוהו מפה והלאה, והוא מלככם כמו שהוא מלכנו:(מלבי"ם)


{מד}  וַיַּעַן אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶת אִישׁ יְהוּדָה וַיֹּאמֶר עֶשֶׂר יָדוֹת לִי בַמֶּלֶךְ וְגַם בְּדָוִד אֲנִי מִמְּךָ וּמַדּוּעַ הֱקִלֹּתַנִי וְלֹא הָיָה דְבָרִי רִאשׁוֹן לִי לְהָשִׁיב אֶת מַלְכִּי וַיִּקֶשׁ דְּבַר אִישׁ יְהוּדָה מִדְּבַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל: (ס)

 רש"י  עשר ידות לי במלך. שאנו עשרה שבטים: וגם בדוד. אף על פי שהוא קרוב לכם, אני משוך בו יותר ממך, שאני עשר ידות: ומדוע הקלותני. להיות אתה קודם, וכי לא היה דברי ראשון להשיב את מלכי, וקודם לכן בא דברינו אליו להשיבו, כמו שכתוב למעלה (פסוק יב): ודבר כל ישראל בא אל המלך: ויקש דבר איש יהודה. לשון (צפניה ב א), התקוששו. נראה והושוה דבר איש יהודה, שהראם אגרת ששלח להם דוד, 'למה תהיו אחרונים להשיב את המלך' וגו', כך מפרש באגדה. ויש לפרש, 'ויקש', לשון 'קושי וחוזק', וכן תרגם יונתן: ותקיף: (רש"י)

 מצודת דוד  עשר ידות וגו'. הלא יש לי עשר חלקים במלך, כי אנחנו עשרה שבטים. (אבל מבנימין באו מקצתם, והם האלף שעם שמעי, ולא יוחשבו, לא לאלה ולא לאלה) : וגם בדוד. אף שהוא מבני שבטך, מכל מקום רוצה אני בו יותר ממך : ומדוע הקלתני. בזית אותי, כאלו אין ממש בנו והכל ממך : ולא היה דברי ראשון. וכי לא בא אליו דברי בתחילה שישוב אל ביתו, כמו שכתוב למעלה (פסוק יב) : ודבר כל ישראל בא וגו' : לי להשיב. רצה לומר : אם כן מהראוי לי להשיב את מלכי, ולא לכם, שאתם המעט ואיחרתם עד כה : ויקש. אנשי יהודה דברו קשות לישראל, יותר מישראל ליהודה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ידות. חלקים : הקלתני. מלשון קלות ובזיון : ויקש. מלשון קשה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  עשר ידות לי במלך. רוצה לומר באי זה מלך שיהיה וגם בדוד יש לי חלק גדול ממך ואף על פי שהוא קרובך : ולא היה דברי ראשון לי להשיב את מלכי. רוצה לומר שכבר היה ראוי לאיש יהודה שימתינו דבר איש ישראל להיותם הרוב בדרך שיהיה דבריהם ראשון להשיב את המלך : ויקש דבר איש יהודה מדבר איש ישראל. וזה כי המלך היה קרוב להם להיות משבט יהודה והיה גם כן קרוב להם מצד אחר כי ישיבתו היתה בתוך ארץ יהודה ואשר היתה ישיבתו ביניהם היה ראוי שיהיו קודמים להשיבו שם : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ויען איש ישראל, השיבו על שלש טענותיהם, (על הא') מ''ש שאתם לכם משפט הקדימה מצד הקורבה, עשר ידות לי במלך, לנו משפט הקדימה מצד שאנחנו הרוב, אנחנו עשרה שבטים ואתה שבט אחד, ולי עשרה חלקים במלכות, וגם בדוד אני ממך שעורו וגם בדוד עשר ידות אני ממך, הגם שהוא דוד ממשפחת יהודה בכ''ז אני עשר ידות ממך, והמלך לא יביט על שאר ומשפחה רק על עמו ומלכותו, (על הב') מ''ש ולמה זה חרה לך, השיבו ומדוע הקלותני, (על הג') מ''ש האכול אכלנו, השיבו ולא היה דברי ראשון לי להשיב את מלכי, כי מהראוי שאנחנו שאנו רוב ישראל, נשיב את מלכנו על פי הסכמתנו, לא על פי דבר שבט אחד, כאילו הדבר הראשון הדובר אלי להשיב את מלכי אינו דברי רק דבר יהודה, הוא הדובר בראשונה ואנו אחריו, וכדי לנו בזיון וקצף, ויקש דבר איש יהודה כי על ידי זה נתהוה ויכוח ומדנים, ובני יהודה הקישו דברים נגד ישראל, ועל ידי זה התעורר שבע בן בכרי למרוד:(מלבי"ם)



שמואל ב פרק-כ

{א}  וְשָׁם נִקְרָא אִישׁ בְּלִיַּעַל וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי אִישׁ יְמִינִי וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר וַיֹּאמֶר אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל:

 רש"י  ושם נקרא. נזדמן, לשון (צפניה א ז): הקדיש קרואיו; (לעיל יג כג): ויקרא אבשלום לכל בני המלך, לשון זימון: (רש"י)

 מצודת דוד  ויתקע. להיות סימן על המרד : אין לנו חלק. כלפי שהיו בני יהודה וישראל מתוכחים למי יש חלק יותר בדוד אמר הוא : למה תריבו כולכם, אנו אין לנו חלק כלל, ולכו איש לאהליו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נקרא. מלשון מקרה : בליעל. בלי עול שמים, רוצה לומר רשע : נחלה. הוא חלק, וכפל הדבר במלות שונות : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ושם נקרא. במעמד הויכוח הנ''ל שהתוכחו יהודה עם ישראל, ולאמר כי הם העקר במלכות מצד שהם שבט המלך, נמצא במקרה איש בליעל, שעורר מדנים וחרחר ריב, ויאמר אין לנו חלק בדוד, רצה לומר מה לכם במלכות בית דוד, אם מצד דוד הלא הוא שייך למשפחתו לשבט יהודה ואין ליתר השבטים חלק בו, כי על מ''ש ישראל עשר ידות לי במלך, נצחו יהודה שאין מגיע להם חלק כחלק, ולא נחלה בבן ישי, רצה לומר כי יחזיקו במלכות, או מצד שכולם רוצים ויש להם חלק בו או מצד שהוא מלך בן מלך שהמלכות נחלה מדור דור, וזה לא נמצא בו גם כן, כי מצד שהוא בן ישי שהיה הדיוט אין המלכות נחלה גם כן, ואם כן איש לאהליו ישראל: (מלבי"ם)


{ב}  וַיַּעַל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי דָוִד אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וְאִישׁ יְהוּדָה דָּבְקוּ בְמַלְכָּם מִן הַיַּרְדֵּן וְעַד יְרוּשָׁלִָם:

 מצודת דוד  דבקו במלכם. הלכו עמו, מהירדן עד בואו לירושלים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויעל. ענין סלוק, כמו (במדבר ט כא) : ונעלה הענן : (מצודת ציון)


{ג}  וַיָּבֹא דָוִד אֶל בֵּיתוֹ יְרוּשָׁלִַם וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר נָשִׁים פִּלַגְשִׁים אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמֹר הַבַּיִת וַיִּתְּנֵם בֵּית מִשְׁמֶרֶת וַיְכַלְכְּלֵם וַאֲלֵיהֶם לֹא בָא וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת עַד יוֹם מֻתָן אַלְמְנוּת חַיּוּת: (ס)

 מצודת דוד  בית משמרת. במקום משומר, לבל יבוא מי עליהן, כי אסורות לכל אדם, על היותן פילגשי המלך : ואליהם לא בא. רבותינו ז''ל (ירושלמי סנהדרין ב ג) נחלקו בדבר, מהם אמרו : שהיה אסור בהן, על שבא אבשלום עליהן, ומהם אמרו : שמעצמו מנע מהן, לא בעבור איסור : צרורות. קשורות מבלי היתר להנשא לאיש : עד יום מותן וגו'. כתרגומו : ומתקרין עד יום מותהן ארמלן דבעליהן קיים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויכלכלם. הספיק מזונם : צרורות. קשורות, כמו (בראשית מב לה) : צרורות כספיהם : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ויתנם בית משמרת. ר''ל בבית שתהיינה נשמרות שם ויכלכלם שם ולא בא אליהם לפי שכבר בא אליהם אבשלום בנו : ותהיינה צרורות עד יום מותן אלמנות חיות. הנה זה קרא להן בעבור היותן פילגשי המלך ואין ראוי לאחר להשתמש בהן : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ויקח המלך את עשר נשים, בארו חכמינו ז''ל מפני שהשתמש בהם הדיוט ואסורים למלך, ולכן הקדים לעשות דבר זה תיכף בבואו, להראות שאבשלום (הגם שבחרוהו ומשחוהו כל ישראל) היה לו דין הדיוט, כי אין להם כח למרוד במלכותו, ולהמליך איש אחר, וזה יהיה האות כי כן ינהג עם שבע בן בכרי ועם המורדים בו עתה, להענישם כמורדים והעם ישמעו וייראו:(מלבי"ם)


{ד}  וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל עֲמָשָׂא הַזְעֶק לִי אֶת אִישׁ יְהוּדָה שְׁלֹשֶׁת יָמִים וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד:

 רש"י  הזעק לי את איש יהודה. שיהו כאן עד שלשה ימים: ואתה פה עמוד. לסוף שלשת ימים הוי זהיר להיות עומד כאן לפני, כי חפץ היה לרדוף אחרי שבע בן בכרי: (רש"י)

 מצודת דוד  שלשה ימים. עד שלשת ימים : ואתה פה עמוד. שוב עמהם לעמוד פה, כי רצה להעמידו לשר הצבא תחת יואב : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הזעק. אסוף בקול זעקה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  שלשה ימים ואתה פה עמוד. ר''ל שאחר שלשת ימים ישוב שם : (רלב"ג)


{ה}  וַיֵּלֶךְ עֲמָשָׂא לְהַזְעִיק אֶת יְהוּדָה (וייחר) וַיּוֹחֶר מִן הַמּוֹעֵד אֲשֶׁר יְעָדוֹ: (ס)

 רש"י  ויוחר מן המועד. אשכחינהו לרבנן דפתחו במסכתא, כדאיתא בסנהדרין (מט א): (רש"י)

 מצודת דוד  ויוחר. נתאחר יותר מהזמן שקבע לו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויחר. מלשון איחור ועכוב : המועד. הזמן : יעדו. ענין קביעות, כמו (מיכה ו ט) : שמעו מטה ומי יעדה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ויוחר מן המועד אשר יעדו. ר''ל שנתאחר שלא שב אל המלך לשלשת הימים : (רלב"ג)


{ו}  וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי עַתָּה יֵרַע לָנוּ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי מִן אַבְשָׁלוֹם אַתָּה קַח אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֶיךָ וּרְדֹף אַחֲרָיו פֶּן מָצָא לוֹ עָרִים בְּצֻרוֹת וְהִצִּיל עֵינֵנוּ:

 רש"י  אתה קח את עבדי אדוניך. אחרי אשר איחר עמשא שר הצבא, ולא הביא את צבא יהודה, קח אתה מן הנמצאים סביבי, ורדוף אחריו: והציל עינינו. והציל עצמו מעינינו, והרי זה מקרא קצר: (רש"י)

 מצודת דוד  אל אבישי. לא רצה מעתה לצוות ליואב, כי היה כועס עליו, על הרגו את אבשלום : ירע לנו. יעשה לנו רעה יותר מן אבשלום : עבדי אדוניך. רצה לומר : עבדי המלך, ולא אמר עבדי, כי כן דרך המקרא, וכן (בראשית ד כג) : נשי למך, עם כי למך עצמו אמר : פן מצא. כמו פן ימצא, עבר במקום עתיד : והציל עיננו. יציל עצמו מעינינו. או יפריש עינינו ממנו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  והציל. מלשון הצלה. או הוא מענין הפרשה, כמו (בראשית לא טז) : אשר הציל אלהים : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ויאמר דוד אל אבישי. לא רצה לומר זה ליואב לפי שכבר העבירו מהיות לו שר צבא : פן מצא ערים בצורות והציל עיננו. הוא מענין אמרו ויצל אלהים את מקנה אביכן והרצון בו שאם מצא לו ערים כצורות להמלט שם יכדיל ויפריש מהם שעינינו אליו והוא להשיב אלינו כל מלכות ישראל והוא ימשך לבבם אליו וימנעו מהשיב לנו כל הממלכה : (רלב"ג)


{ז}  וַיֵּצְאוּ אַחֲרָיו אַנְשֵׁי יוֹאָב וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וְכָל הַגִּבֹּרִים וַיֵּצְאוּ מִירוּשָׁלִַם לִרְדֹּף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי:

 מצודת דוד  אנשי יואב. הגבורים אשר היו סרים למשמעתו, והלכו עמו מאז אל המלחמה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  והכרתי והפלתי. תרגם יונתן : קשתיא וקלעיא : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והכרתי והפלתי. הם שני משפחות שזכרנו שהיו מהם הסנהדרין בימי דוד וזכר שכל שתי המשפחות האלו יצאו אחרי אבישי להשיב המלוכה לדוד : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ויצאו כו' מירושלים לרדוף, רצה לומר לא יצאו לפגוע בעמשא וחילו וללכת עמו רק לרדוף תיכף בהחיל אשר עמהם, באופן שפגעו את עמשא במקרה:(מלבי"ם)


{ח}  הֵם עִם הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן וַעֲמָשָׂא בָּא לִפְנֵיהֶם וְיוֹאָב חָגוּר מִדּוֹ לְבֻשׁוּ (ועלו) וְעָלָיו חֲגוֹר חֶרֶב מְצֻמֶּדֶת עַל מָתְנָיו בְּתַעְרָהּ וְהוּא יָצָא וַתִּפֹּל: (ס)

 רש"י  מצומדת על מתניו. סמוכה מאוד לגופו לרוחב מתניו, שלא כדרך חוגרי חרב, כדי שתהא נוחה ליפול, ולא יצטרך להוציאה מתערה: והוא יצא. כנגד עמשא: ותפול. החרב מתערה, לפי שהיתה חלקה ולטושה, ואינה תלויה לצד ירכו אלא לרוחב מתניו, וכמעט ששח עצמו לצד הארץ, נפלה מתערה ואחזה בימינו, ולא הכיר עמשא בדבר: כאשר ראה כל הבא עליו ועמד. כאשר ראה האיש, שכל הבא עליו היה עומד: (רש"י)

 מצודת דוד  הם עם האבן וגו'. כשבאו הם סמוך להאבן וגו' : ועליו. על הלבוש היה חגור חרב מצומדת על מתניו לרוחב, לא תלויה על הירך כדרכה, וכוונתו היתה, שתפול מתערה בשחיה מועטת, לבל ירגיש בה עמשא : והוא יצא. מהאבן הנזכר, ונפלה מתערה בשחיה מועטת, אשר שחה לתקן מנעלו, כמו שכתוב במלכים א (ב ה) ולקחה מהארץ בשמאלו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  עם האבן. סמוך להאבן : מדו לבושו. היא היא, וכפל המלה בשמות נרדפים, כמו (דניאל יב ב) : אדמת עפר : מצומדת. מחוברת, כמו (במדבר יט ט) : צמיד פתיל : בתערה. היא תיק החרב : (מצודת ציון)

 רלב"ג  חגור מדו לבושו. הוא כמו אדמת עפר : ועליו חגור חרב מצומדת על מתניו בתערה. הנה הערים יואב שלא שם תער החרב תלוי כמשפט אבל חבר אותה על מתניו בדרך שיפול החרב בקלות וזה היה סבה אל שלא נשמר עמשא מן החרב אשר ביד יואב כי ראה שנפלה לו מעל מתניו : (רלב"ג)

 מלבי"ם  חגור מדו לבושו, היה לשר צבא לבוש מיוסד, שבו הכירו כולם כי הוא בראש ובו היה יואב לבוש. כי עדן לא הסירו דוד משררתו (וכבר בארנו ששם לבוש בא על לבוש המיוחד לאיזה דבר כמו לבוש מלכות, הוציא לבוש לכל עובדי הבעל) ועליו חגור חרב מצמדת על מתניו בתערה, רצה לומר שיש תער שהוא מצומצם כמדת החרב ודבוק לה, ואז תולים החרב על מתניו, והתער לא יפול מעצמו, ויש תער שרחב מן המדה, ויפול מעצמו, ואז תולים התער על מתניו, וכן היה פה שהתער היתה מצומדת אל מתניו, לא החרב, ובזה כשנפל התער יצא החרב מעצמו, ועמשא לא הרגיש בזה:(מלבי"ם)


{ט}  וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַעֲמָשָׂא הֲשָׁלוֹם אַתָּה אָחִי וַתֹּחֶז יַד יְמִין יוֹאָב בִּזְקַן עֲמָשָׂא לִנְשָׁק לוֹ:

 מצודת ציון  ותוחז. מלשון אחוזה : (מצודת ציון)


{י}  וַעֲמָשָׂא לֹא נִשְׁמַר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד יוֹאָב וַיַּכֵּהוּ בָהּ אֶל הַחֹמֶשׁ וַיִּשְׁפֹּךְ מֵעָיו אַרְצָה וְלֹא שָׁנָה לוֹ וַיָּמֹת (ס) וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו רָדַף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי:

 מצודת דוד  לא נשמר. לא היה נשמר מהחרב וגו', כי ראה אשר מעצמה נפלה מתערה, ולקחה בשמאלו : אל החומש. אל צלע החמישית מקום שכבד ומרה תלוין (סנהדרין מט א) : מעיו. בני מעיו : ולא שנה לו. לא הוצרך להכותו שנית, כי בראשונה הומת : רדף. כל אחד רדף : (מצודת דוד)

 רלב"ג  אל החומש. אמרו צלע חמישית שמרה וכבד תלויין בה וידמה שקרא חומש מענין חמושים והוא המקום אשר חזקו הטבע יותר מכל המקומות הוא אשר שם משכן החיים והחום הטבעי אשר ישולח ממנו אל כל הגוף והנה זה המקום הוא מקום הלב : (רלב"ג)


{יא}  וְאִישׁ עָמַד עָלָיו מִנַּעֲרֵי יוֹאָב וַיֹּאמֶר מִי אֲשֶׁר חָפֵץ בְּיוֹאָב וּמִי אֲשֶׁר לְדָוִד אַחֲרֵי יוֹאָב:

 מצודת דוד  עליו. אצל החלל : אשר לדוד. אשר אוהב לדוד : אחרי יואב. ילך אחרי יואב, ולא יעמוד פה על החלל : (מצודת דוד)


{יב}  וַעֲמָשָׂא מִתְגֹּלֵל בַּדָּם בְּתוֹךְ הַמְּסִלָּה וַיַּרְא הָאִישׁ כִּי עָמַד כָּל הָעָם וַיַּסֵּב אֶת עֲמָשָׂא מִן הַמְסִלָּה הַשָּׂדֶה וַיַּשְׁלֵךְ עָלָיו בֶּגֶד כַּאֲשֶׁר רָאָה כָּל הַבָּא עָלָיו וְעָמָד:

 מצודת דוד  מתגולל. היה מתגלגל בדמו, באמצע המסילה : וירא האיש. העומד על החלל, ראה אשר כל מי שבא למקום החלל, היה נשאר עומד, ולא הועילה אזהרתו : השדה. גררו השדה מרוחק מהמסילה, וכסהו בבגד, בראותו שעומד עליו כל הבא : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  המסלה. דרך הכבושה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  מתגולל בדם בתוך המסלה. ר''ל שהיה מתגלגל ומתגאל בדם שיצא ממנו בתוך הדרך : (רלב"ג)

 מלבי"ם  וירא האיש כי עמד כל העם, רצה לומר שתחלה עמדו כל העם שהיו במעמד ולא רצו לעבור על פגר עמשא שהיה מוטל בדרך והסב אותו אל השדה. ואחר כך ראה שעדיין עמד כל הבא עליו, רצה לומר אלה שבאו מחדש ולא היו במעמד עמדו לשאול ולדרוש, ואז וישלך עליו בגד לכסות אותו:(מלבי"ם)


{יג}  כַּאֲשֶׁר הֹגָה מִן הַמְסִלָּה עָבַר כָּל אִישׁ אַחֲרֵי יוֹאָב לִרְדֹּף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי:

 רש"י  כאשר הוגה. כאשר הומשך, כמו (משלי כה ד): הגו סיגים מכסף; וכמו (שם פסוק ה): הגו רשע לפני מלך: (רש"י)

 מצודת דוד  כאשר הוגה. אחר שהוסר מן המסלה, עברו כולם אחרי יואב : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הוגה. הוסר, כמו (ישעיהו כז ח) : הגה ברוחו הקשה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  כאשר הוגה מן המסלה. כאשר הוסר מן הדרך : (רלב"ג)

 מלבי"ם  כאשר, ומפרש שאלה שהיו במעמד עברו תיכף כאשר הוגה מן המסלה:(מלבי"ם)


{יד}  וַיַּעֲבֹר בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָבֵלָה וּבֵית מַעֲכָה וְכָל הַבֵּרִים (ס) (ויקלהו) וַיִּקָּהֲלוּ וַיָּבֹאוּ אַף אַחֲרָיו:

 רש"י  ויעבר בכל שבטי ישראל. שבע בן בכרי, לפתותם שימליכוהו עליהם: וכל הברים. לא ידעתי מהו: (רש"י)

 מצודת דוד  ויעבור. יואב עבר בכל שבטי ישראל, ללכת עמו אבלה ובית מעכה, והיא אבלה ובית מעכה שנסגר בה שבע בן בכרי : וכל הברים. גם עבר יואב כל הברים, והוא שם מחוז, ובה מקומות רבות ואנשים מרובים : ויקהלו. משבטי ישראל ואנשי הברים, נקהלו ויבואו אחרי יואב : (מצודת דוד)

 רלב"ג  ויעבר בכל שבטי ישראל אבלה ובית מעכה. ר''ל כי עבר שבע בן בכרי אל אבל ובית מעכה מדי עברו בכל שבטי ישראל למשוך אליו כל שבטי ישראל והנה שם המקום נקרא אבל וקראו גם כן בית המעכה : וכל הברים ויקהלו ויבאו אף אחריו. וכל הברים אחשוב שהם אנשי בארות כי בארות היה מבנימן וספר כי כל אנשי המקום ההוא נקהלו עם שבע בן בכרי לעזרו וגם באו אחריו : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ויעבר פי' מהרי''א שמוסב על שבע בן בכרי שהוא כבר עבר בכל שבטי ישראל עד אבלה ובית מעכה והם נקהלו אף אחריו כמו שנקהלו אחר אבשלום:(מלבי"ם)


{טו}  וַיָּבֹאוּ וַיָּצֻרוּ עָלָיו בְּאָבֵלָה בֵּית הַמַּעֲכָה וַיִּשְׁפְּכוּ סֹלְלָה אֶל הָעִיר וַתַּעֲמֹד בַּחֵל וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אֶת יוֹאָב מַשְׁחִיתִם לְהַפִּיל הַחוֹמָה:

 רש"י  ותעמוד בחל. (תרגום: ) ואקיפו משריין. ויש פותרים, ותעמוד בחל, לשון (איכה ב ח): חיל וחומה, הפילו החומה החיצונה, ונתחזקה לעמוד על ידי הפנימית: (רש"י)

 מצודת דוד  עליו. על שבע בן בכרי : וישפכו סוללה. דרך כובשי עיר, לשפוך עפר מול החומה, לעשות תל גבוה, ועולים עליה להלחם עם העיר, ועל שם שכובשים אותה במקלות וברגלי בני אדם, קרויה סוללה, מלשון מסילה : ותעמוד בחל. אחרי זה קרבה עדת המלחמה אל העיר, ועמדה על החל, והיא החומה הנמוכה שאצל הגבוה, כמו (איכה ב ח) : חל וחומה : משחיתים. התחילו להשחית החומה, כי קרבו אליה לעמוד על החל : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויצורו. מלשון מצור : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ויבאו ויצורו עליו. הנה שמו עיר אבל במצור בעבור שבע בן בכרי שהיה מורד במלכות : וישפכו סוללה ותעמוד בחיל. הנה החיל הוא החומה הפנימית וזכר כי עם הסוללה הרסו החומה החיצונה והיו משתדלים להשחית גם כן החומה הפנימית : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ויבואו אנשי יואב ויצורו עליו באבלה וכו' וישפכו סוללה אבל העיר עמדה על ידי החל שלפני החומה. ולא הועילו בסוללה ששפכו ולכן רצו להפיל החומה:(מלבי"ם)


{טז}  וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן הָעִיר שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ אִמְרוּ נָא אֶל יוֹאָב קְרַב עַד הֵנָּה וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ:

 מצודת דוד  שמעו שמעו. כפלה דבריה, כדרך הצועק בבהלה, וקראה לאנשי המלחמה שהם ישמעו לה, אשר אמריה תאמר : אמרו ליואב שיקרב אלי, ואדברה אליו : (מצודת דוד)


{יז}  וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַאַתָּה יוֹאָב וַיֹּאמֶר אָנִי וַתֹּאמֶר לוֹ שְׁמַע דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ וַיֹּאמֶר שֹׁמֵעַ אָנֹכִי:

 רש"י  האתה יואב. שנאמר בך (לקמן כג ח): יושב בשבת תחכמוני: (רש"י)


{יח}  וַתֹּאמֶר לֵאמֹר דַּבֵּר יְדַבְּרוּ בָרִאשֹׁנָה לֵאמֹר שָׁאֹל יְשָׁאֲלוּ בְּאָבֵל וְכֵן הֵתַמּוּ:

 רש"י  דבר ידברו בראשונה לאמר. היה לך לדבר לשלום בראשונה, אם שלום יענוך ויפתחו לך, לא היה לך להלחם עליהם: שאול ישאלו באבל. אם שאלו בני חילך בשלום העיר הזאת, ששמה אבל: וכן התמו. מיד היו בני העיר משלימים עמכם: (רש"י)

 מצודת דוד  ותאמר לאמר. רוצה לומר : אמרה ושאלה להשיב על דבריה : דבר וגו'. רוצה לומר : היה לכם לדבר בראשונה לשלום, לשמוע מה יאמרו הם, כמו שכתוב בתורה (דברים כ י) : וקראת אליה לשלום : שאול ישאלו באבל. רוצה לומר : דע לך שאם ישאלו שאלת מה באנשי אבל, והיא אבלה : וכן התמו. רוצה לומר, כאשר שאלו, כן היו משלימים השאלה, מבלי שנוי כלל : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  התמו. מלשון תם והשלמה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  דבר ידברו בראשונה לאמר וגו'. ר''ל הנה ידברו בראשונה הבאים עם שבע בן בכרי למשוך לב העם אליו והוא שישאלו באבל אם יסכימו אליהם בזה ומפני דבריהם אלה האם השלימו אחריהם אנשי אבל שאתה רוצה להשחית כל העיר כאילו היו כלם מורדים במלכות : (רלב"ג)

 מלבי"ם  דבר ידברו בראשונה המפרשים נדחקו מאד. ויש בזה פירושים שונים. והקרוב אלי, שהיא בחכמתה אמרה, כי בעיר אבל שם שואלים ומתפלאים מדוע בא אליהם, וכולם שואלים הלא ראוי שידבר אליהם ויודיעם מה חטאו ומה רוצה מהם, ושעורו שאול ישאלו באבל (שם שואלים לאמר) הלא דבר ידברו בראשונה לאמר, ראוי שידבר תחלה מה שמבקש מהם. וכן התמו רצה לומר כן ישאלו באבל וכן התמו לשאול, כי אין משיב על שאלתם ופליאתם והם אין יודעים מאומה, מדוע שופך עליהם כאש חמתו:(מלבי"ם)


{יט}  אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת יְהוָה: (פ)

 רש"י  אנכי שלומי אמוני ישראל. אני מבני העיר, ששלמים ונאמנים לישראל ולמלך. ומדרש אגדה (בראשית רבה צד ט, ובילקוט שמעוני כא): סרח בת אשר היתה, אני השלמתי נאמן לנאמן, על ידי נגלה ארונו של יוסף למשה, אני הגדתי ליעקב כי יוסף חי: (רש"י)

 מצודת דוד  אנכי שלומי אמוני ישראל. אמרה בשם כל בני העיר, הן אנכי מעולם מבעלי השלום והנאמנים שבישראל, ולא נמצא בי מעולם מרד לשקר במלך : אתה מבקש. למה אתה מבקש להמית וגו', כי תמאן לשאול שאלתך, הלא שאל ונתנה לך : ואם. רוצה לומר : עיר גדולה, אשר קטנות סביב לה וניזונות ממנה, כי כמו שהעיירות הקטנות נקראות בנות הגדולה, כמו שכתוב (יהושע טו מה) : עקרון ובנותיה, כן נקראה הגדולה אם הקטנות : נחלת ה'. היא העיר שהנחיל להם המקום בנחלתם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  תבלע. תשחית, כמו (שם כה ז) : ובלע בהר הזה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  אנכי שלומי אמוני ישראל. הלא אנכי אבל שכנו בי השלמים לשמור אמונה שבישראל ולזה לא הסכימו בני אבל לשבע בן בכרי כי הם שומרים אמונים ובהיות הענין כן לאי זה סבה תשחית עיר לא קטנה אבל היא אם רוצה לומר שיש לה בנות והם הכפרים אשר סביבותיה ועוד למה תשחית את נחלת ה' מזולת סבה תביאך אל זה : (רלב"ג)

 מלבי"ם  אנכי שלמי אמוני ישראל, רצה לומר כי ילכו להשחית עיר, אם מפני שמרדו במלכם, או מפני שפרצו באמונתם לאלהים כעיר הנדחת, ואנכי (כן דברה בשם עיר אבל) שלומי ישראל שלמים למלכם ואמוני ישראל, מאמינים באלהיהם, ואתה מבקש להמית עיר ואם בישראל, שלא חטאו למלכם, ולמה תבלע נחלת ה' המאמינים באלהיהם:(מלבי"ם)


{כ}  וַיַּעַן יוֹאָב וַיֹּאמַר חָלִילָה חָלִילָה לִי אִם אֲבַלַּע וְאִם אַשְׁחִית:

 רש"י  חלילה חלילה לי. חלילה לי, חלילה למלך: (רש"י)

 מצודת דוד  אם אבלע וגו'. רוצה לומר : גם העיר גם אנשיה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  חלילה. חולין וגנאי, וכפל המלה לרוב הזרות אצלו : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ויען יואב ויאמר חלילה אם אבלע ואף אם אשחית השחתה קלה להשחית חומותיה ובניניה:(מלבי"ם)


{כא}  לֹא כֵן הַדָּבָר כִּי אִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד תְּנוּ אֹתוֹ לְבַדּוֹ וְאֵלְכָה מֵעַל הָעִיר וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל יוֹאָב הִנֵּה רֹאשׁוֹ מֻשְׁלָךְ אֵלֶיךָ בְּעַד הַחוֹמָה:

 רש"י  נשא ידו במלך בדוד. במלך אפילו אינו דוד, חייב מיתה, ובדוד אפילו אינו מלך, חייב מיתה, וכל שכן במלך בדוד, כך נדרש במדרש קהלת (ט יח): (רש"י)

 מצודת דוד  לא כן הדבר. שאני בוחר ומבקש להמית ולהשחית, אלא פה נמצא איש וגו' : נשא ידו. רוצה לומר : מרד במלך : בעד החומה. דרך החומה ממעל לה : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  לא כן הדבר אין האמת כן שאתם שלומי אמוני ישראל, כי בכם נמצא ראש המורדים, אשר נשא ידו במלך ואינם שלמים למלכם, ונשא ידו בדוד שהוא צדיק מושל ביראת אלהים, ואם כן אינם שלמים באמונתם תנו אותו לבדו ואדע כי כנים דבריך שאתם שלומי אמוני ישראל ואלכה מעל העיר: (מלבי"ם)


{כב}  וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל כָּל הָעָם בְּחָכְמָתָהּ וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וַיַּשְׁלִכוּ אֶל יוֹאָב וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר וַיָּפֻצוּ מֵעַל הָעִיר אִישׁ לְאֹהָלָיו וְיוֹאָב שָׁב יְרוּשָׁלִַם אֶל הַמֶּלֶךְ: (ס)

 רש"י  ותבא האשה אל כל העם בחכמתה. שנינו בתוספתא (תרומות סוף פרק ז): אמרה להם: הואיל והוא נהרג והם נהרגין, תנוהו להם, אם היה יכול להנצל, כגון שהוא מבפנים ואתם מבחוץ, ואתם בסכנה והוא יכול להמלט, אין דוחין נפש מפני נפש להורגו בשביל הצלתכם, אבל עכשיו שגם הוא יהרג עמכם, הואיל ונהרסו החומות ואין כח להמלט, מוטב ימות לבדו ואל תמותו עמו. רבי שמעון אומר, כך אמרה להם: המורד במלכות בית דוד חייב מיתה: (רש"י)

 מצודת דוד  בחכמתה. באמרה : אם יכבשו את העיר, יהרגו את כולם, בעבור החזיקו בידי המורד : ויכרתו. ולא מסרוהו חי, כי פחדו שלא יגלה לדוד ואנשיו, שגם הם היו בקשר המרד : ויתקע. לסימן שילכו מן העיר : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויפצו. ענין פזור : (מצודת ציון)


{כג}  וְיוֹאָב אֶל כָּל הַצָּבָא יִשְׂרָאֵל וּבְנָיָה בֶּן יְהוֹיָדָע עַל (הכרי) הַכְּרֵתִי וְעַל הַפְּלֵתִי:

 רש"י  ויואב אל כל הצבא. אף על פי שאמר דוד על עמשא (לעיל יט יד): כי שר צבא אשימך תחת יואב, עכשיו שמת עמשא, לא זז יואב ממקומו, ועל ידי יואב הוזקק למנות את חביריו: (רש"י)

 מצודת דוד  אל כל הצבא. לפי שרצה דוד להעמיד את עמשא תחתיו להיות שר הצבא, ולזה אמר כאשר הומת עמשא, נשאר יואב בשררותו על כל הצבא, כמו שהיה : ובניה. אף שכבר חשבו למעלה, חשבו כאן, על כי חשב שאר השרים : (מצודת דוד)

 רלב"ג  ויואב אל כל הצבא ישראל. ר''ל אל כל הצבא צבא ישראל כי היה שר צבא : ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי. ר''ל שהיה מופלא שבב''ד והיה ראש לסנהדרי גדולה והוא היה כהן כאמ' בניהו בן יהוידע הכהן וזה כבר ראוי שיהיה הגדול שבסנהדרין כהן כאמרו בתורה ובאת אל הכהן והטעם כי לא תאבד תורה מכהן והוא מבואר שאין הרצון בכרתי צבא גבורים כי כבר היה יואב שר צבא לכל ישראל : (רלב"ג)

 מלבי"ם  (כג-כה) השאלות: למה חשב השרים אלה פה שנית וכבר נזכר למעלה סוף סי' ח'? למה חשב שם בניהו בן יהוידע לבסוף ופה הזכירו אחר יואב, ולמה הוסיף פה אדורם ועירא היאירי, ולמה לא הזכיר בני דוד שהיו כהנים כמש''ש:

ויואב, כבר חשבם למעלה סוף סימן ח', רק שפה חשבם בשינוי סדר, למען נבין את המבוקש, כי דוד הסכים להעביר את יואב ולשום את עמשא במקומו על הצבא, מפני שהרג את אבשלום כנ''ל, ולכן הרג יואב את עמשא, וכאשר נודע זה לדוד, היה במחשבתו לשים את בניהו בן יהוידע במקומו, כמו שנעשה אחר כך בימי שלמה, רק כאשר שב יואב והצליח להרוג את שבע בן בכרי, ראה דוד כי לא יוכל לו, כי ישראל נוטים אחריו כמ''ש (למעלה ג' ל''ט) והאנשים בני צרויה קשים ממני, נשאר הדבר כמקדם ויואב נשאר אל כל הצבא ישראל, רצה לומר מפני שישראל נמשכו אחריו, וכן בניהו נשאר כמקדם על הכרתי: (מלבי"ם)


{כד}  וַאֲדֹרָם עַל הַמַּס וִיהוֹשָׁפָט בֶּן אֲחִילוּד הַמַּזְכִּיר:

 מצודת דוד  על המס. לגבות המס מישראל, ועל שמרדו בו בעצת אבשלום, ראה להטיל עליהם מס : המזכיר. היה ממונה על ספר הזכרונות : (מצודת דוד)

 רלב"ג  ואדורם על המס. הוא היה ממונה לגבות המס מהגוים אשר היו למס ומישראל : ויהושפט בן אחילוד המזכיר. הוא היה מזכיר לאדורם את דבר המס ושולח אותו לגבותו : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ומפני שישראל מרדו בו התחיל לגבות מהם מס מה שלא גבה מקדם, כמ''ש מהרי''א ומינה את אדורם על המס, ויען שהמרד נצמח על ידי שגנב אבשלום את לב העם לאמר שהמלך לא יעשה משפט ורבתה אז התלונה על המזכיר והסופר שלא באמנה הם עושים להזכיר ולכתוב כל הבאים אל המלך למשפט, והיה איזה מחשבה להעבירם, יאמר כי גם אלה נשארו על משמרתם, כי ראה שאבשלום התעולל בעלילות רשע:(מלבי"ם)


{כה}  (ושיא) וּשְׁוָא סֹפֵר וְצָדוֹק וְאֶבְיָתָר כֹּהֲנִים:

 מצודת דוד  כהנים. רוצה לומר : שרי הכהנים, צדוק היה ממונה לכהן גדול לשמש בימי שלמה, ואביתר היה סגן, במקום בנו אחימלך הנזכר למעלה : (מצודת דוד)

 רלב"ג  ושוא סופר. לכתוב החשבונות האלו : וצדוק ואביתר כהנים. הנה ידמה שהעיקר היה צדוק הכהן ואף על פי ששניהם היו משמשין בכהונה גדולה : (רלב"ג)

 מלבי"ם  והנה בסי' ח' חשב צדוק בן אחיטוב ואחימלך בן אביתר כהנים ולא חשב אביתר שהיה כהן הגדול, אולם אחרי מעשה אבשלום שלא נענה אביתר באורים ותומים (כנ''ל ט''ו כ''ד), נסתלק אביתר והיה במדרגה שוה עם צדוק, לכן אמר פה שצדוק ואביתר כהנים, ולמעלה אמר שבני דוד כהנים היו, ומפ' בד''ה שהיו הראשונים ליד המלך, ואחר מעשה אבשלום נסתלקו משררותם, כי היה בדעתו אז להמליך את שלמה וירא פן יצמח מבניו ראש ולענה שנית, אם יהיו יושבים ראשונה במלכות וכל אחד יתנשא לאמר אני אמלוך, ומינה במקומם את עירא היאירי רבו, להיות שורר בביתו ובעל עצתו:(מלבי"ם)


{כו}  וְגַם עִירָא הַיָּאִרִי הָיָה כֹהֵן לְדָוִד: (ס)

 רש"י  עירא היארי. תרגם יונתן: עירא יאיראה דמן תקוע. וכן הוא קרוי בספר הזה (לקמן כג כו): עירא בן עיקש התקועי. ו'יאירי' נקרא, על שם ששנינו במנחות (פה ב): תקוע אלפא לשמן, ששמן זית מצוי לשם, שממנו מדליקין הנרות: היה כהן לדוד. לו היה נותן כל מתנות כהונה שלו, כך אמרו רבותינו (עירובין סג א). ופשוטו של מקרא, שעשאו שר ושופט: (רש"י)

 מצודת דוד  וגם עירא וגו'. גם הוא היה שר לדוד ובעל עצתו, נוסף על האמורים למעלה, כמו (לעיל ח יח) ''ובני דוד כהנים היו'' או שהעמידו למשוח מלחמה במקום צדוק, כשישמש בכהונה גדולה בימי שלמה. ובדברי רבותינו ז''ל (עירובין סג א) : שהיה משגר לו מתנותיו : (מצודת דוד)

 רלב"ג  וגם עירא היארי היה כהן לדוד. ידמה ששמהו דוד בממשלה מה לא נזכרה והוא לפי מה שאחשוב עירא היתרי אשר נזכר בגבורי דוד והוא מבני יתר הישראלי לפי מה שאחשוב או יהיה אחד מהכהנים ובחרו דוד לתת לו כל מתנותיו : (רלב"ג)



שמואל ב פרק-כא

{א}  וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי יְהוָה (ס) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים:

 רש"י  אל שאול. על עון שאול שנקבר פתאום בהחבא, שגנבוהו אנשי יבש גלעד וקברוהו, ולא נספד לפי כבודו: ואל בית הדמים. שהרג נוב עיר הכהנים: על אשר המית את הגבעונים. כשהרג נוב עיר הכהנים, המית מהם שבעה, שני חוטבי עצים, ושני שואבי מים, ושמש וחזן וסופר, כך מפורש בגמרא ירושלמית בסנהדרין (יז). ורבותינו אמרו: מתוך שהרג את הכהנים שהיו מספיקין להם מזון, העלה עליו הכתוב כאלו המיתם. ואל תתמה שהרי היה הקב"ה תובע כבודו ותובע סרחונו, שכך כתוב (צפניה ב ג): אשר משפטו פעלו באשר משפטו, שם פעלו כך שנינו ביבמות (עח ב): (רש"י)

 מצודת דוד  ויבקש דוד וגו'. שאל באורים : אל שאול. אמרו רבותינו ז''ל (יבמות עח ב) על העון הנעשה בשאול שלא נספד לפי כבודו, שמהרו לקוברו בהחבא : ואל בית הדמים. ועל מה שהיו בית שאול בית הדמים, כי דם שפך, ולא מיחו בו ישראל, וחוזר ומפרש מהו הדם ששפך, ואמר על אשר המית את הגבעונים כי כשהרג כהני נוב הרג אז גם הגבעונים, שהיו בה חוטבי עצים ושואבי מים לבית ה' (ירושלמי סנהדרין ו ז), אבל מה שהמית כהני נוב לא יכלו למחות בו, באמרו שמרדו בו והיו בקושרים עם דוד : (מצודת דוד)

 רלב"ג  על אשר המית את הגבעונים. ידמה שכבר המית מהם בקנאתו לבני ישראל ויהודה כמו שזכר אחר זה ובקש להכותם כלם והשמיד' מהתיצב בכל גבול ישראל כי הוצרכו לברוח ואחשוב שעשה זה בעבור התחבולה אשר הביאו בה נשיאי ישראל להשבע להם כמו שנזכר בספר יהושע : (רלב"ג)

 מלבי"ם  (א-יד) השאלות: מתי המית שאול את הגבעונים, תחלה אמר אשר המית ואחר כך אמר ויבקש שאול להכותם משמע שרק בקש לעשות ולא עשה, מדוע לא אמר על שהרג נוב עיר הכהנים שהיה חטא יותר חמור, מדוע לא בא העונש בימי שאול שחטא, ולמה נתאחר עד דור דוד, האיש אחד יחטא ועל כל העדה יקצוף כי מה חטאו ישראל, מה הרויחו הגבעונים בהכותם בני שאול אשר לא חטאו להם מאומה איך נעשו דברים כאלה הסותרים למשפטי התורה בשלשה דברים, א) שהמיתו בנים בעון אבותם, ב) שהרגו שבעה ביום אחד, ג) שהלינו נבלתם על העץ ימים רבים הפך למשפט תורת משה, מ''ש אין לנו כסף עם שאול, ואין לנו איש להמית בישראל, מה רצו בזה, הלא מבואר שישראל לא חטאו בנפשותם, למה הלך דוד אז ולקח את עצמות שאול ובניו וקברם בקבר קיש ולא עשה זה עד הנה, ולמה כפל דבריו וילך דוד ויקח, ואמר שנית ויעל משם וכו' ומז''ש ויעשו כל אשר צוה המלך:

ויהי רעב הכתובים מורים כפי מ''ש ר' סעדיה ואחריו החזיק השר מהרי''א בתוספת דברים, כי עת הרג שאול את נוב עיר הכהנים, נמצאו שמה גם מן הגבעונים ונהרגו עמהם. ויאמר מהרי''א כי שאול נענש בשלשה ענשים, א. על שלא שמר דבר ה' בגלגל נענש שלא תמשך מלכותו לבניו אחריו, ב. על אשר חמל על אגג נענש שבימיו נקרע מלכותו ונקצרו ימיו כדי שימלוך דוד שנמשח תחתיו, ג. על שהרג את כהני ה' אשר בנוב נענש שמת הוא ובניו בחרב ולא נקבר ונספד כראוי, ועל שישראל לא מיחו בידו נהרגו גם רבים מישראל עמו, ועל הריגת הגבעונים לא נפקד בחייו לפי שלא היתה הריגתם חמורה כל כך, ונפקד אחר מותו ובבניו הקטנים ובבני פלגשו, להיות יחוס העונש אל העונש ויחוס זמנו אל זמנו ויחוס החטא אל החטא, ונענשו גם ישראל ברעב על שלא מיחו, ומה שאיחר העונש כ''ב שנים הוא ממשפטי ה' העמוקים ומחשבותיו, ומה שנענשו הבנים בעון אביהם כי בדיני שמים יצוייר זה, אם אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, אלה דבריו בקוצר. ואני אומר כי אחרי נהרגו הגבעונים אשר נמצאו אז בעיר נוב, שעל זה אמר אשר המית את הגבעונים, שפך שאול כאש חמתו גם על יתר הגבעונים הנמצאים בערי ישראל, וצוה לכלותם או לגרשם מן הארץ, אחרי שחשב עליהם כי ידם עם הכהנים המורדים, כי הם משרתי המזבח וכהני ה', והגם שנשבע להם יהושע להחיותם חשב כי הם הפרו ברית במה שמרדו במלך בשהם מיתר האמורי ואויבי ישראל וקוצים בכרם ה' צבאות ועל זה אמר ויבקש שאול להכותם בקנאתו לבני ישראל ויהודה, והגם שלא קמה עצתו, בכ''ז כבר נתנו להפקר, ועשו בם איש הישר בעיניו, והיו לבז ואין מציל, גולים ומגורשים, שעל זה אמר ואשר דמה לנו ונשמדנו מהתיצב בכל גבול ישראל, וגם אחרי מות שאול שמלך איש בושת תחתיו, גם בני ישראל שמרו להם משטמת אביהם, ואין חונן ומרחם על ענים, וגם עת שמלך דוד לא שמו על לבם לתקן העוות הזה, כי היו נקלים ובזוים בעיניהם, והגם שכהני ה' הושבו לכבודם ולמאודם, הגרים האלה העשקים בידי עושקיהם כח, אין מנחם לדמעתם, וע''כ חרה אף ה' בעמו בימי דוד, ולפי דברי חכמינו זכרונם לברכה היה זה קודם מעשה אבשלום קרוב לתחלת מלכותו, וירא ה' וירע בעיניו כי אין משפט, ויבא רעב על הארץ כל מטה לחם שבר, כמו שנשברו האומללים האלה והיו מתי רעב, והיה הרעב שלש שנים שנה אחרי שנה, כי בשתי שנים הראשונים תלו הדבר בעונות אחרים מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה, והחטא הזה לא עלה על לב איש לתקנו, ובשנה השלישית שלא מצאו עון אשר חטא בקש דוד את פני ה' ושאל באורים ותומים: ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים רצה לומר אל שאול שהמית קצת מהם ואל בית שאול ועוזריו שגרשום מהסתפח בנחלת ה' וע''י מתו ברעב ועוני, וכולל גם בית ישראל שנמשכו עוד עד היום אחר גזרת שאול, רק יחס עקר החטא אל שאול ששם אותם למשסה, ויהי הקצף מאת ה' על שלא עמדו הדור הזה בפרץ לאמר לאסורים צאו ולאשר בחשך הגלו:(מלבי"ם)


{ב}  וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה:

 רש"י  ויאמר אליהם. דברי ריצוי, שיעברו על מדותיהם וימחלו לשאול ולביתו: והגבעונים לא מבני ישראל המה. כלומר והן הראו בעצמם מדת אכזריות, שאינן מזרעו של אברהם אבינו, ואינן ראויין לידבק בישראל, ולכך גזר עליהם דוד שלא יבואו בקהל, אמר: שלשה סימנים יש באומה זו, רחמנים וביישנים וגומלי חסדים, מי שיש בו שלשה סימנים הללו, ראוי לידבק בו: נשבעו להם. בימי יהושע כשנתנום חוטבי עצים ושואבי מים למזבח (יהושע ט טו): בקנאתו לבני ישראל. בתתו לב לנקות ולטהר את ישראל ולעשות צרכיהם, בקש להרגם. וקנאה זו לטובה, כמו (במדבר יא כט:) המקנא אתה לי; וכן (מלכים-ב י טז): בקנאתי לה' דיהוא זהו פשוטו. ולפי מדרשו, לא אמר להרוג אלא את הכהנים, וקנאה זו האמורה כאן, אינה לטובה כי אם לרעה, שידע שלא תמשוך מלכותו מיום שלא שמר מצות הקב"ה בעמלק, ומאז נתקנא בהם: (רש"י)

 מצודת דוד  ויאמר אליהם. דברי ריצוי, למחול הדבר לבני ישראל ולברך אותם, לא לקבול ולעורר דין עליהם : לא מבני ישראל המה. רצה לומר : לא חמלו עליהם, על כי לא היו מבני ישראל, כי אם מיתר האמורי, ולאויבים המה לישראל : ובני ישראל נשבעו להם. רצה לומר : עם שהתורה אמרה על אנשי האמורי (דברים כ טז) : לא תחיה כל נשמה, עם כל זאת בעל כרחם החיו אותם, כי בני ישראל נשבעו להם בימי יהושע להחיותם : ויבקש שאול להכותם. בקש להרוג את כולם בעת אשר קנא לכעוס על ישראל ויהודה, על מה שלא גלו אזנו בדבר מרידת דוד, ומצא אז עילה עליהם, לומר שגם הם ידעו ממרידת דוד בהיותו בעירם בנוב, ולזה בקש להכות את כולם, ולא עלתה בידו, והרג מקצתם, והנשארים ברחו לנפשם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  בקנאתו. ענין כעס, כמו (דברים לב כא) : הם קנאני בלא אל : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם. פי' שהודיע להם כי בסבתם חרה אף ה' בעמו, והגבעונים לא מבני ישראל המה רצה לומר שאז נגלה טבעם כי לא מבני ישראל יחשבו, כי אם היו מתחשבים כגרים אמתיים היו משתתפים בצער הצבור ומוחלים ומתפייסים, וכן פירשו חכמינו זכרונם לברכה ביבמות דף ע''ט, שאז הראו שאין בהם מדת בני ישראל ביישנים רחמנים גומלי חסדים והם העיזו בפני דוד ולא רחמו ולא עשו חסד, ובכ''ז רב ה' את ריבם כי בני ישראל נשבעו להם, והיה הקצף הגדול על מה שבקש שאול להכותם בקנאתו לבני ישראל, בחשבו אותם כמורדים וכאויבי ישראל מה שלא היה כן, והגזירה הזאת שבקש להכותם ולהשמידם לא נבטלה בעת ההיא כי העם עשו בם כרצונם כנ''ל, ולכן יצא הקצף דוקא בדור ההוא:(מלבי"ם)


{ג}  וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַגִּבְעֹנִים מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת יְהוָה:

 רש"י  וברכו את נחלת ה'. התפללו עליהם: (רש"י)

 מצודת דוד  מה אעשה לכם. מהו המשפט שאעשה בעבורכם, ובמה אכפר לבטל מכם הכעס, אם בלקיחת נקם, אם בממון : וברכו. בכדי שתברכו ותתפללו על נחלת עם ה', אשר הארץ תתן יבולה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אכפר. ענין בטול הרוגז, כמו (בראשית לב כ) : אכפרה פניו : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ויאמר דוד מה אעשה לכם בעתיד לתקן המעוות, ובמה אכפר חטא העבר, וברכו את נחלת ה' שהיא ארץ ה' אשר היתה לקללה:(מלבי"ם)


{ד}  וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹנִים אֵין (לי) לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ וְאֵין לָנוּ אִישׁ לְהָמִית בְּיִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר מָה אַתֶּם אֹמְרִים אֶעֱשֶׂה לָכֶם:

 רש"י  אין לנו כסף וזהב עם שאול. כי אם נפשות, ביקש לפייסם בממון, ולא רצו, אמר שמא הם מתביישין זה מזה, הלך ופייס כל אחד ואחד לעצמו, ולא נתפייסו, לכך כתיב: אין לי כסף וזהב וגו', לשון יחיד, זו ראיתי בירושלמי (סנהדרין ו ז): ואין לנו איש להמית. בכל שאר בני ישראל, שלא חטאו לנו: (רש"י)

 מצודת דוד  אין לנו כסף וגו'. רוצה לומר : לא לקח מי מידינו כלום, לשנבקש כסף וזהב, ואין לנו דבר עם ישראל להמית מהם איש : . מה אתם אומרים. רצה לומר : ומה המשפט שאתם חפצים, אמרו נא ואעשנה : (מצודת דוד)

 מלבי"ם  ויאמרו אין לנו כסף וכו', רצה לומר כי ישראל עשקו אותם ולקחו את כל אשר להם, כי הותרה הרצועה בפקודת המלך, רק שלא המיתו אותם, ושאול הוא המית מהם כנ''ל השיבו כי מן שאול וביתו אין תובעים הכסף וזהב שלקחו מהם, כי זה מבקשים מן העם שישיבו הגזלה, ומן העם אין מבקשים נפשות, כי זאת עשו שאול וביתו שהם המיתום:(מלבי"ם)


{ה}  וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָּנוּ וַאֲשֶׁר דִּמָּה לָנוּ נִשְׁמַדְנוּ מֵהִתְיַצֵּב בְּכָל גְּבֻל יִשְׂרָאֵל:

 רש"י  ואשר דמה לנו נשמדנו. אשר אמר בלבו, שנשמדנו על ידו מהתיצב וגו', שחשב להשמידנו: דמה לנו. חשב עלינו להשמידנו: (רש"י)

 מצודת דוד  האיש. משפט האיש אשר כלה אותנו מהארץ ההיא, וחשב להכות אותנו, ועל ידי זה נשמדנו מלהתיצב בכל גבול ישראל, כי בעל כרחנו יצאנו ממנה, למלט את נפשותינו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  דמה. חשב, כמו (שופטים כ ה) : אותי דמו להרוג : נשמדנו. מלשון השמדה וכליון : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ויאמרו אל המלך האיש אשר כלנו. רצה לומר אחר שעשה לנו שני דברים, א. אשר כלנו, הוא מה שהמית מהם בפועל בנוב, ב. ואשר דמה לנו נשמדנו שלפי גזרתו ומחשבתו אשר חשב עלינו נשמדנו מהתיצב בכל גבול ישראל, נגרשנו מערי ישראל והיינו לטרף שזה קיים עוד עתה, ואם נמחול על מה שהמית מאתנו, לא יתוקן הדבר בעתיד כי כבר נחשבנו כצאן טבחה, והעם לא יקחו מוסר ועשו בנו כרצונם, וכ''ש שלא ישובו לקרב אותנו ולהשיב את אשר לנו, ולתת לנו מחיה בארץ, ואם כן למגדר מלתא ולמען ישמעו העם וייראו:(מלבי"ם)


{ו}  (ינתן) יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַיהוָה בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר יְהוָה וַיֹּאמֶר (ס) הַמֶּלֶךְ אֲנִי אֶתֵּן:

 רש"י  והוקענום. תלייה: לה'. לשמו של מקום, להודיע משפטו: בחיר ה'. בת קול יצאה ואמרה: בחיר ה' (ברכות יב ב): (רש"י)

 מצודת דוד  יתן לנו. משפט הראוי הוא, שיתן לנו שבעה אנשים מבניו, נפש תחת נפש, כי שבעה אנשים הרג שאול מהגבעונים, כן אמרו רבותינו ז''ל (ירושלמי סנהדרין ו ז) : לה'. בעבור ה', כי ישראל נשבעו בה' להחיותם, ובא שאול ועבר על השבועה : בגבעת שאול. מקום עיר מלכותו, למען ידעו הכל אשר בניו המה : בחיר ה'. אמרו רבותינו ז''ל (ברכות יב ב) : הם אמרו בגבעת שאול, ובת קול יצאה ואמרה, בחיר ה' הוא : אני אתן. לא תבחרו אתם כי אם אני, והיתה כונתו לחמול על מפיבושת : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  והוקענום. ענין תליה, כמו (במדבר כה ד) : והוקע אותם לה' : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והוקענום. הוא מענין תלייה כי בה יתקע הנפש מהנתלה בזולת מכה וחבורה : (רלב"ג)

 מלבי"ם  יתן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה', ובזה ילמדו העם ק''ו, שאם לבני המלך נעשה משפט חרוץ על שהרעו אותנו כ''ש ליתר העם, ונוקע אותם בגבעת שאול ששם בני בנימין ומשפחת שאול הנמשכים עוד אחר דעתו ויראו וייראו ולא יזידון עוד, לפ''ז לא רצו לעשות זאת דרך נקמה רק למגדר מלתא ולהסיר המכשלה בל יהיו עוד נרדפים בעתיד, ושבזה יראה כל העם כי ה' קבע את קובעיהם נפש, וייטיבו את אשר הרעו, ומה שלא בקשו רק שבעה כי לא היו יותר, כי ידעו שיהונתן לא הסכים בעצת שאול להרע עם הכהנים ועמהם כי היה בעל ברית דוד, ויאמר המלך אני אתן, כי דבר זה הוא נגד משפט התורה שאין להרוג שנים ביום אחד, ולא יומתו בנים על אבות, וכן מה שתלו נבלתם על העץ, ולא יכלו לעשות כ''ז רק מדין מלך כמ''ש הרמב''ם (פ''ג מהל' מלכים הלכה י'), שהמלך הורג רבים ביום א' ותולה ומניח ימים רבים כדי להטיל אימה ולשבר יד רשעי עולם ודבר זה יצא לו ממעשה הגבעונים פה, וכמ''ש ביבמות (דף עט ע''א) שהיה בזה תקון העולם להטיל אימה ופחד בל יפשטו ידם בגרים הגרורים האלה, לכן אמר המלך אני אתן מצד דין מלך, שרק בידו היה התוקף לעשות כזאת:(מלבי"ם)


{ז}  וַיַּחְמֹל הַמֶּלֶךְ עַל מְפִי בֹשֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל עַל שְׁבֻעַת יְהוָה אֲשֶׁר בֵּינֹתָם בֵּין דָּוִד וּבֵין יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל:

 רש"י  ויחמל המלך. בקש רחמים שלא יקלטנו הארון, שהעבירם לפני הארון, כל שהארון קולטו, למיתה (יבמות עט א): (רש"י)

 מצודת דוד  בן יהונתן. רוצה לומר : בעבור שהיה בן יהונתן, ראוי לחמול עליו, כי לא היה מדעת יהונתן להרוג את הגבעונים, ובעבור דוד, כי אוהב היה לדוד, על כי היה שבועת ה' בינותם, וחוזר ומפרש בין דוד וגו' : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  בינותם. כמו ביניהם : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ויחמול כיון שהיה זה בידו הציל את מפיבושת שלא היה אביו באותה עצה כי היה קשור בשבועה לדוד, ובזה סרה הקושיא איך הומתו בנים על אבות, כי דין המלך משונה בזה מדין התורה, והגם שאמציה מלך יהודה בני המכים לא המית (מ''ב יד ו) שם לא היה זה צורך שעה, לא כן כאן שהיה לצורך שעה:(מלבי"ם)


{ח}  וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי:

 רש"י  בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל. וכי מיכל ילדה, והלא מירב ילדה לו, אלא מירב ילדה, ומיכל גדלה, לפיכך נקרא על שמה, והמגדל יתום ויתומה בתוך ביתו, כאלו ילדו ונקרא על שמו (סנהדרין יט ב): (רש"י)

 מצודת דוד  בני מיכל. הנה מיכל לא ילדה, אף לא היתה נשאת לעדריאל כי אם מירב אחותה, והיא ילדתם, ומיכל אחותה גדלתם, ובעבור זה נקראו על שמה (סנהדרין יט ב) : (מצודת דוד)

 רלב"ג  ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל. ידוע כי עדריאל היה בעל מרב אחות מיכל כמו שקדם ולזה הוא מבואר כי לא היו אלו בני מיכל ועוד שהרי אמר במה שקדם ומיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה ולזה הוא מבואר שהרצון בזה שכבר גדלה אותם : (רלב"ג)


{ט}  וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי יְהוָה וַיִּפְּלוּ (שבעתים) שְׁבַעְתָּם יָחַד (והם) וְהֵמָּה הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים (תחלת) בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים:

 רש"י  בתחלת קציר. בימי ניסן: (רש"י)

 מצודת דוד  בהר. אשר בגבעת שאול : לפני ה'. ברשותו, כי העבירום לפני הארון ונלכדו, כן אמרו רבותינו ז''ל (יבמות עט א) : ויפלו. הומתו כאחד : בראשונים. בימים הראשונים מימי הקציר, וחוזר ומפרש, בתחלת קציר השעורים, שהם נקצרים ראשון לכל קציר : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויוקיעום. ותלאום : שבעתים. מלשון שבע : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  והם הומתו בימי קציר, שאז בראותם שלא מלא כפו קוצר וחצנו מעמר, בקש פני ה', ותיכף ראה לתקן את אשר עותו:(מלבי"ם)


{י}  וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְאֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה:

 רש"י  עד נתך מים. בימות הגשמים בתשרי, שלא נתנו לקבורה. והלא כתיב (דברים כא כג): לא תלין נבלתו, אלא אמרו מוטב תיעקר אות אחת מן התורה, ויתקדש שם שמים בפרהסיא, שהיו עוברין ושבין אומרים: מה טיבן של אלו, אומרים להם: מבני מלכים הם, ומה עשו, פשטו ידם בגרים גרורים, אומרים: אין לך אומה ראויה לידבק בה כאומה זו (יבמות עט א): (רש"י)

 מצודת דוד  ותטהו לה. נטתה ופרשה לעצמה את השק לשבת תחתיו, לשמור התלוים מן החיות והעופות : הצור. הוא ההר שנתלו בו : עד נתך מים. שמרה אותם מעת נתלו, עד נתך המים עליהם, כי אז הורידום, ובהשגחת המקום ירד גשם מעט, למען יורידום, ולמען דעת אשר בעון אביהם היתה עצירת הגשמים, בראותם אשר לאחר שנעשה משפט, התחילו הגשמים לרדת : ולא נתנה. בעוד שהיו תלוים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  השק. יריעה עבה : הצור. הסלע : נתך. נשפך, כמו (שמות ט לג) : ומטר לא נתך ארצה : לנוח. רוצה לומר להתעכב : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ותקח וכו' עד נתך מים עליהם שכאשר ירד הגשם מן השמים ידעו שפקד ה' את עמו, וכי הוסרה המכשלה:(מלבי"ם)


{יא}  וַיֻּגַּד לְדָוִד אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה רִצְפָּה בַת אַיָּה פִּלֶגֶשׁ שָׁאוּל: {יב}  וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיִּקַּח אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵאֵת בַּעֲלֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר גָּנְבוּ אֹתָם מֵרְחֹב בֵּית שַׁן אֲשֶׁר (תלום) תְּלָאוּם (שם) (הפלשתים) שָׁמָּה פְּלִשְׁתִּים בְּיוֹם הַכּוֹת פְּלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל בַּגִּלְבֹּעַ:

 רש"י  ויקח את עצמות שאול. שנאמר לו עליהם 'אל שאול', שלא נספד כהלכה: (רש"י)

 מצודת דוד  וילך דוד. כשמוע החסד שעשתה רצפה עם המתים, ואשר עדיין קיימים הם, ולא נאכלו מן החיות והעופות, לזה התעורר אף הוא לעשות חסד עמהם, לקברם עם עצמות שאול ויהונתן : ויקח את עצמות שאול. על כי נאמר לו 'אל שאול', שלא נספד כראוי כי נקבר בהחבא, לזאת לקח עצמותיו לקברו שנית בקבר אביו, ולהספידו כראוי : מרחוב. ובסוף שמואל א נאמר : מחומת, כי החומה פנתה להרחוב : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  בעלי. אדוני : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  וילך דוד, כבר הזכרנו כי דקדק ה' עם שאול בחירו כחוט השערה וקבל ענשו על כל חטאיו, ואחר שבעון הריגת כהני ה' נהרג הוא ובניו, היה ענשו על עון הגבעונים מה שלא נספד כהלכה, ונרצה עונו כבר, רק באשר הרע הזה עשה פרי גם אחר מותו וגם ביתו אחריו, וישראל בימי דוד השחיתו את המרודים האלה, בא עליו העונש שנית כדי לתקן הדבר בעתיד למגדר מלתא, ואחר שבא עליו עתה עונש אחר, היה העונש הראשון שלא נקבר ונספד כראוי, לבטלה, ולכן פי' חכמינו זכרונם לברכה שבא התשובה אל שאול ואל בית הדמים, על שאול שלא נספד כהלכה, ירצה שאחר שעון הגבעונים בדור ההוא, למה לא נספד שאול כפי הראוי לו, והלא החטא קיים ויבא עליו עונש אחר ולכן הלך דוד ויקח את עצמות שאול, תקן שני דברים, א. מה שנקבר שלא בקברות אבותיו, על זה אמר ויקח וכו' מאת בעלי יביש גלעד: (מלבי"ם)


{יג}  וַיַּעַל מִשָּׁם אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וַיַּאַסְפוּ אֶת עַצְמוֹת הַמּוּקָעִים:

 רש"י  ויאספו את עצמות. שבעה המוקעין: (רש"י)

 מצודת דוד  ויעל משם. דוד העלה מיבש גלעד את עצמות וגו' : המוקעים. אשר נתלו בגבעת שאול : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  המוקעים. התלואים : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  ב. שלא נספד כהלכה על זה אמר ויעל משם וכו' ויאספו את עצמות המוקעים, שהעלם והעבירו אותם בכל שבטי ישראל כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה וכולם התאספו לכבודו להספידו והגם שעבר זמן ההספד, העלה את עצמות המוקעים שהיו תוך י''ב חדש, ואגבם הספידו גם לאבותיהם:(מלבי"ם)


{יד}  וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן בְּצֵלָע בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו וַיַּעֲשׂוּ כֹּל אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן: (פ)

 רש"י  כל אשר צוה המלך. להספיד עליהם בכל ערי ישראל: (רש"י)

 מצודת דוד  ויקברו את עצמות שאול. עצמות המוקעים, קבר עם עצמות שאול וגו' : כל אשר צוה. להספידו כראוי לפי כבודו, ודוד עצמו הספידו מאז, כמו שכתוב (לעיל א יז) : ויקונן דוד וגו' על שאול : אחרי כן. אחר שעשה משפט הגבעונים, ואחר אשר הספידו לשאול כראוי, נתרצה להם המקום, וירד הגשם די ספוקם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  בצלע. שם מקום : ויעתר. ענין רצוי, כמו (בראשית כה כא) : ויעתר לו ה' : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ויעתר אלהים לארץ אחרי כן. ר''ל אחר שלקחו נקמת הגבעונים מבני שאול וקברו עצמות שאול ויהונתן ועצמות המוקעים בקבר קיש אבי שאול כמו שצוה המלך והנה זכר תחלה כי הגבעונים לא מבני ישראל המה לפי מה שבקשו מזה היה בו מן האכזריות ומיעוט החמלה כאילו יאמר שזאת התכונה היתה לא לו כי לא מבני ישראל המה : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ויקברו נגד הא' שנקבר שלא במקומו אמר ויקברו בצלע סמוך לירושלים (כמ''ש וצלע האלף והיבוסי. יהושע י''ח) בקבר קיש אביו ונגד הב' שלא נספד כהלכה אמר ויעשו ככל אשר צוה המלך בענין כבודו והספדו, ועל ידי זה ויעתר אלהים לארץ: (מלבי"ם)


{טו}  וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה לַפְּלִשְׁתִּים אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֵּרֶד דָּוִד וַעֲבָדָיו עִמּוֹ וַיִּלָּחֲמוּ אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיָּעַף דָּוִד:

 מצודת דוד  ותהי עוד וגו'. רוצה לומר : לבד המלחמה שנזכר למעלה, שנלחמו ישראל אלו באלו בדבר אבשלום, היה עוד מלחמה, לפלשתים עם ישראל : ויעף דוד. נתייגע ונחלש : (מצודת דוד)

 רלב"ג  ויעף דוד. רצה לומר שהיה יעף ויגע ולזה נתרחק קצת מעבדיו ומצאו ישבי בנוב שהיה מילדי הרפה ואמר להכותו לולי שסבב הש''י שהרגיש בזה אבישי בן צרויה והלך אצל דוד להצילו : (רלב"ג)

 מלבי"ם  ותהי עוד מלחמה. הנכון כפי סדר הספורים כדבר מהרי''א. שכל המסופר פה היה אחרי מעשה דאבשלום, סוף ימי דוד וסוף מלחמותיו, שאחרי המלחמות האלה היה לו שלום מסביב כי מצאו מקום בה''מ בשדה יער, והניח להם מכל אויביהם כיעוד הנביא (למעלה ז') והמלחמה האחרונה שיצא דוד עצמו עם עבדיו היתה עם פלשתים, ויעף דוד כי היה זקן וחלש:(מלבי"ם)


{טז}  (וישבו) וְיִשְׁבִּי בְּנֹב אֲשֶׁר בִּילִידֵי הָרָפָה וּמִשְׁקַל קֵינוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת מִשְׁקַל נְחֹשֶׁת וְהוּא חָגוּר חֲדָשָׁה וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת אֶת דָּוִד:

 רש"י  ומשקל קינו. הוא כמו תיק שבראש בית יד הרומח שקורין ארישטויי"ל בלע"ז, ועשוי ככובע, ויש דוגמתו בזבחים (פח ב, עיין שיטה מקובצת שם): רמוני המעיל למה הם דומין, כמין קולסות שבראשי התינוקות, 'קולסות' היילמ"ש בלע"ז: והוא חגור. חגורה חדשה. ושמעתי, שאותו היום נתחנך ללבוש כלי מלחמה, ודרך המחונכים לעשות נצחון וגבורה ביום חינוכם, לקנות שם, לכך ויאמר להכות את דוד: (רש"י)

 מצודת דוד  אשר בילידי הרפה. אשר היה מילידי הענקה : משקל נחושת. שקל ששוקלין בו נחושת : והוא חגור חדשה. בהמלחמה ההיא חגר חרב חדשה, ומדרך אנשי המלחמה הגבורים, להתאמץ בכל עוז לעשות גבורות, בעת יחגרו חרב חדשה : ויאמר. חשב בדעתו ועשה התפעלות, להראות גבורה ולהכות את דוד, בעבור כי ראה אותו עיף ויגע : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וישבי בנוב. כן היה שמו : הרפה. הענקה, כמו (שם יד ה) : ויכו את רפאים : קינו. שם כלי זיין, ואין לו חבר : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ומשקל קינו שלש מאות משקל נחשת. אחשוב שקרא קינו להבת החנית וקראו קן מצד הנקבות שבו אשר בו יכנס עץ החנית כי הוא כמו קן או יהיה קנו כובע נחשת אשר על ראשו כי הוא כמו קן או יהיה קנו העץ ויהיה חס' הנושא והרצון בו להבת חניתו : (רלב"ג)

 מלבי"ם  (טז-יז) ועל ידי כן רצה ישבי בנב להכות את המלך ונמלט על ידי עזר אבישי, ועל ידי זה נשבעו שלא יצא עוד למלחמה בל ידעך נרו, השואף אל מקומו באור החיים זורח הוא שם:(מלבי"ם)


{יז}  וַיַּעֲזָר לוֹ אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ אָז נִשְׁבְּעוּ אַנְשֵׁי דָוִד לוֹ לֵאמֹר לֹא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה וְלֹא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל: (פ)

 רש"י  ויעזר לו. שעזרו בתפלה, כדאיתא בחלק (סנהדרין צה א): (רש"י)

 מצודת דוד  לו. על דוד נשבעו, לבלי תת אותו לצאת עוד במלחמה : את נר. כי המלך דומה הוא להנר המאיר ומשפיע לכל : (מצודת דוד)

 רלב"ג  ולא תכבה את נר ישראל. אמרו זה כאילו יאמרו שכל ישראל מושגחים בעבור דוד וכאלו יכבה נרם אם ימות במלחמה : (רלב"ג)


{יח}  וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַתְּהִי עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּגוֹב עִם פְּלִשְׁתִּים אָז הִכָּה סִבְּכַי הַחֻשָׁתִי אֶת סַף אֲשֶׁר בִּילִדֵי הָרָפָה: (פ)

 רש"י  ותהי עוד המלחמה. כבר קדמה זו לכולן, ולא מנאה כאן, אלא לצרף מיתת ארבעה בני ערפה: (רש"י)

 מצודת ציון  בגוב. הוא גזר האמור בדברי הימים (א כ ד) : סף. ובדברי הימים (שם) נאמר ספי, והוא הוא : (מצודת ציון)

 מלבי"ם  מלחמה השנית בגוב, ובד''ה קראה גזר, וסבכי הכה את הענק:(מלבי"ם)


{יט}  וַתְּהִי עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּגוֹב עִם פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים: (ס)

 רש"י  אלחנן. דוד: בן יערי אורגים. שהיו משפחתו אורגים פרוכת למקדש הקרוי יער: כמנור אורגים. (תרגום:) כאכסן דגרדאין, הקרוי אינשובל"א בלע"ז, תבא אריגה ותעמוד כנגד אריגה: (רש"י)

 מצודת דוד  ועץ חניתו. הוא בית יד של החנית : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  יערי אורגים. כן שם אביו, ובדברי הימים (שם פסוק ה) נאמר בן יעיר, והוא הוא : בית הלחמי. רוצה לומר הכה את בית הלחמי, והוא לחמי האמור בדברי הימים (שם) : את גלית. עם גלית, ורוצה לומר אף שהיה מלחמה עם גלית, לא יוכל לעזור לו, ובדברי הימים (שם) נאמר שהיה אחי גלית : כמנור אורגים. תרגם יונתן : כאכסן דגרדאין, וכמו כן תרגם (שופטים טז יד) : על יתד הארג, והוא העץ העגול שלפני האורג, יכרוך עליו חוטי השתי, ובמשנה יקראו כובד (שבת קיג א) : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ועץ חניתו כמנור אורגים. הוא העץ שמקפלין סביב את הארוג והוא גס מאוד וזה ממה שיורה על גבורת הפלשתי הזה : (רלב"ג)

 מלבי"ם  מלחמה השלישית בגוב, ויך אלחנן, וחכמינו זכרונם לברכה במדרש רות פירשו על דוד, אבל בד''ה כתוב ויך אלחנן בן יעיר את לחמי אחי גלית, לפי זה העקר שהענק היה שמו לחמי והיה אחי גלית, והמכה אותו היה אלחנן בן יערי, והיה ממשפחת אורגים רצה לומר משפחת בצלאל ראש האורגים וחושבי מחשבות, וגם דוד ממשפחה זו שלכן נקרא אפרתי, ואחי גלית היה גבור כאחיו כמ''ש ועץ חניתו כמנור אורגים, עד שדמתה גבורה זו וענינה לגבורת דוד בגלית, ועל שהיה שם הגבור לחמי, ודוד ההורג לאחיו גם כן לחמי רצה לומר מבית לחם, משלו המושלים, שלחמי הרג את גלית, לזכור בו גבורת דוד הדומה לזו, ובד''ה פירש המשל כפי מה שהיה האמת:(מלבי"ם)


{כ}  וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה בְּגַת וַיְהִי אִישׁ (מדין) מָדוֹן וְאֶצְבְּעֹת יָדָיו וְאֶצְבְּעֹת רַגְלָיו שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מִסְפָּר וְגַם הוּא יֻלַּד לְהָרָפָה:

 רש"י  איש מדון. כתרגומו: גבר דמשחן. שאין עיקר התיבה אלא מ"ם ודלי"ת, כמו (תהלים סה ח) מ'שאון' שי"ן ואל"ף (בראשית יז ד): ומ'המון', ה"א ומ"ם. ובדברי הימים (א יא כג) כתיב: איש מדה, כלומר גבוה מאוד, שאומדין כמה מדתו: שש ושש וגו'. פירשו רבותינו בבכורות (מה ב) שהוצרך לומר עשרים וארבע, שלא תאמר אצבעות שתי ידיו אינן אלא שש, ואצבעות רגליו אינן אלא שש, לכך נאמר עשרים וארבע. ואם כתב עשרים וארבע ולא אמר שש ושש, הייתי אומר שבעה באחת, וחמשה באחת, ומהו 'מספר', שכולן היו נספרות בסדר האצבעות בגב היד: (רש"י)

 מצודת דוד  שש ושש. לכל אחת היו שש, ולשלא נחשב שבשתי ידיו היו שש, וכן בשתי רגליו, שלש לכל אחת, לזה חזר ופירש, עשרים וארבע מספר : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מדון. מלשון מדה, ורוצה לומר בעל מדה גדולה, וכן (במדבר יג לב) : אנשי מדות : (מצודת ציון)

 רלב"ג  איש מדון. ר''ל איש בעל ריב ומלחמה : (רלב"ג)

 מלבי"ם  והמלחמה הרביעית היתה בגת ונהרג גם כן ענק מבני הרפאים, שהיה לו כ''ד אצבעות על ידי יהונתן, עד שכל ארבעה הענקים שהיו לפלשתים נפלו על ידי דוד ואנשיו חוץ מגלית שנהרג בזמן קדום, ובזה תמו המלחמות ויהי שלום לישראל כל ימי שלמה:(מלבי"ם)


{כא}  וַיְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּהוּ יְהוֹנָתָן בֶּן (שמעי) שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד:

 מצודת דוד  ויחרף. חרף את ישראל בדברים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויחרף. ענין בזיון : (מצודת ציון)

 רלב"ג  והוא חרף את ישראל. לפי מה שאחשוב במה שאמר שלא ימצא בישראל איש שלא ינחהו כמו שאמר גלית אל שאול, זהו מה שנראה לנו שיצטרך אל באור במה שהגבלנו באורו פה באלו הספורים, ואולם התועלות המגיעים מהם הם אלו, הראשון הוא במדות והוא להודיע שראוי לכל אדם שיעשה מה שיעשהו אחר יישוב רב ועצה ראויה ולא יסמוך על עצתו הנראית לו מתחלת הענין ולזה תמצא שאעפ''י שידמה שהיה מבואר היות ראוי לדוד שישב באחת ערי יהודה אחרי מות שאול לפי שלא ברח משם דוד אלא מפני יראת שאול ועוד כי כבר משך לב עם יהודה אליו במה ששלח להם משלל אויבי ה' עם שכבר נתפרסם להם בזה טוב הצלחת דוד שנצח אויביו במתי מעט ורוע הצלחת שאול שנפל ביד אויביו עם היות כל ישראל עמו ועוד כי גם בהיות שאול מלך על ישראל אוהבים מאד את דוד בראותם הצלחתו כמו שקדם הנה עכ''ז לא רצה דוד ללכת שם אם לא בשישאל תחלה את פי ה' ולזה שאל אם יעלה באחת ערי יהודה וכאשר ענהו הש''י על ידי אורים ותומים שיעלה שם שאל עוד באיזה מהם יעלה ובאתהו התשובה שיבא לחברון ושם בא בדבר השי''ת, השני הוא להודיע כי שם שאר מקומות יותר נאותים אל שיגיע להם תכלית מה מקצת מקומות אחרים ואף על פי שהש''י שליט להגיע אשר יחפוץ הנה יבקש כזה ברוב הענינים הסבות הנאותות מצד ההשגחה הכוללת כשהיה אפשר זה ולא יחדש הש''י המופתים אלא כשהביא לזה הכרח כמו שזכרנו פעמים רבות ולזה בחר השם יתברך שיבא דוד לחברון להגלות הענין אצלו שמשם תצמח לו המלוכה בקלות יותר ולזה תמצא שתכף שבא דוד שם התעוררו אנשי יהודה מעצתם למשוח דוד למלך עליהם עם שכבר היה אפשר שלב בני חברון היה יותר שלם את דוד מלב זולתם מבני יהודה וכאילו סבבו הם מפני בא דוד לחברון למשוך לב יהודה למשוח דוד למלך עליהם, השלישי הוא במדות הוא להודיע שראוי לאדם לגמול טוב לאשר גמלהו טוב ולזה תמצא שהעלה דוד עמו את אנשיו אשר הלכו אתו בהיותו נרדף כדי שישמחו בהצלחתו וייטב להם בה ולזה הושיבם בערי חברון כדי שיהיו קרובים אליו עם שבזה ישלם לו ג''כ העזר הראוי, הרביעי והוא במדות הוא להודיע שראוי לאדם כשיעתק ממקום למקום שיעתיק אשתו וביתו עמו בהעתקו כי בזה תועלת לשמור עצמו מהרהור עבירה ולתת לאשתו חקה מהעונה כדי לשמור אותה מהחטא ובזה עוד תועלת להשגיח במוסר בני הבית ולא יתעלם מהם ולזה תמצא שספר שהעלה דוד עמו שתי נשיו ושכבר העלה עמו את אנשיו איש וביתו, החמישי הוא במדות והוא להודיע שאין ראוי למלך שישים אצלו ועם חברתו האנשים אשר יתהלכו עמו קודם היותו מלך כי מפני מה שראו מענינו נהיה ביניהם מהחברה קודם היותו מלך לא תהיה יראתו על פניהם ויהיה זה סבה להקל במלכות הלא תראה כי אע''פ שהיה דוד לשר לאלו האנשים שהיו עמו הנה היו מקילים בו עד שכבר תמצא שאמרו לסקלו על דברת שריפת צקלג ולזאת הסבה תמצא שלא הסכים דוד להושיב את אנשיו בחברון אך הושיבם בערים הסמוכים לחברון כאמרו וישבו בעיר חברון ולזאת הסבה תמצא ביואב שהיה בחברה ההיא שכבר הקל בדוד בדבר בכיו על אבשלום בנו כמו שנזכר באלו הספורים, הששי הוא במדות והוא להודיע שראוי לאדם כשיחשב שיהיה לו כשיכוין להגיע תכלית מה יראה לו מונע מה מהגעת התכלית ההוא שלא יקצר מהסרת המונע ההוא ולזה תמצא שכאשר נתבאר לדוד שאנשי יבש גלעד השתדלו לעשות חסד גדול עם שאול והיה זה ממה שימנעם מלהסכים שיהיה דוד מלך עליהם לחשבם כי בלבו עליהם על מה שהראו אהבה חזקה למי שהיה שונא את דוד ורודף אותו הנה הראו להם שעל מה שעשו מהחסד את אדניהם שבחם ולזה בירך אותם וביאר להם שהוא מוכן להשיב להם גמול טוב על מה שעשו מזה כי זה ממה שיורה שהם אנשים שהם נאמנים למלכות ולזה יבטח דוד בהם שהם נאמנים לו ולזאת הסבה הודיעם שתחזקנה ידיהם ויהיו לבני חיל ולא ייראו שיקרה להם רע מזה מדוד אבל ישולם להם מצד זה גמול טוב, השביעי הוא להודיע שהמלך זוכה לבניו בממלכתו תמיד כמו שאמרה התורה למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו ולזה תמצא שמלך איש בשת אע''פ שהיה מפורסם לכל ישראל כי השם בחר לדוד למלוך על עמו ישראל כמו שזכר זה שאול ויהונתן ואמר אותו אבנר ג''כ וזכר כל ישראל אותו כמו שנזכר זה במה שאמרו לדוד בעת שהמליכו אותו כל ישראל עליהם, השמיני הוא במדות והוא להודיע שאין ראוי לאדם לדחוק את השעה ולמהר את הקץ בדברים העתידים לו אך ראוי שימתין בו אם בסבות הנאותות פן ימהר יותר מן הראוי ויסיר ממנו הטובות ההם הלא תראה כי דוד לא השתדל להלחם עם בית שאול להביא אליו המלוכה ולזה תמצא שספר ששתי שנים מלך איש בשת על ישראל קודם שהיתה מלחמה בין אנשי איש בשת ובין אנשי דוד וגם אז לא היתה ביניהם מלחמה לולא שעורר המלחמה ההיא אבנר וגם אחרי זה לא השתדל דוד בהמתת איש בשת כדי שתגיע המלוכה אבל לקח נקמתו מההורג אותו, התשיעי הוא להודיע יושר לב דוד ושמרו הברית שכרת עמו שאול לבלתי ישמיד את שמו מתחת השמים ואף על פי שהיה שאול רודף אותו בכל עוז כמו שקדם הנה שמר דוד את הברית שהיה ביניהם ולא הצר כלל לאיש בשת להשתדל בהרמתו אבל הספיק לו מה שזכה מהמלכות, העשירי והוא במדות להודיע שאין ראוי לאדם שיקל בהריגת האנשים מעם ה' אפי' בדרך המלחמה הלא תראה כי אבנר הקל בהריגת הנערים אשר אמר שיקומו וישחקו לפני אבנר ויואב וקרה לו שנהרג מפני מה שקרה לו בזאת המלחמה מהריגת עשאל כאילו שלם לו השם מדה כנגד מדה ואף על פי שיחשב שלא היה לו בהריגת עשאל חטא כי הוא היה רודפו הנה עם כל זה לא נצל אבנר מן החטא במה שסבב מהריגת הנערים ההם שהיה סבה לכל זה עם שכבר היה לו חטא בזה כשלא השתדל להציל עצמו מעשאל בזולת הריגה כי לא הותר לנרדף להרוג הרודף כשהיה יכול להציל עצמו ממנו בזולת שיהרגהו כאילו תאמר שיכהו במקום שלא ימות בו אשר ישלם לו בו ההצלה ואמנם אבנר ידמה שכיון להכותו במקום שימות בו ולזה כיון להכותו אל החומש, האחד עשר הוא במדות והוא להודיע שראוי להשמר מהריב והמדון ואע''פ שהיה חלוש בתחלתו כי כל מה שימשך יתחזק הלא תראה כי אבנר לא חשב שיצא דבר אחר מזה זולתי המכות שיכו האחד את האחד מהנערים ההם ונתחדשה מזה זאת המלחמה העצומה עד שלולא שתקע יואב בשופר למנוע המלחמה היתה נמשכת המלחמה עד להשחית וארכה גם כן מפני זה המלחמה ביניהם אחר זה כמו שזכר בזה הספור, השנים עשר הוא במדות והוא שראוי לאדם שלא ימסור עצמו לסכנות מפני קלות תנועתו הלא תראה עשאל לקלות תנועתו לא פחד ממה שאמר אבנר להכותו אם לא ישוב מאחריו ונהרג על יד אבנר ולא הועיל לו קלות רגליו, השלשה עשר והוא במדות והוא שראוי לאדם שלא יחזיק במלחמה עם עם ה' ואע''פ שיש שם סבה חזקה תביאהו על זה אבל ראוי שיניח מקום לשלום הלא תראה כי יואב אעפ''י שהשיגהו הפעלות גודל על אבנר ממיתת עשאל הנה תכף שבקש ממנו שיאמר לעם שישובו מרדוף איש מאחרי אחיו נדרש יואב לשאלתו ולא מנעו מזה חום לבבו מדם אחיו, הארבעה עשר והוא במדות והוא להודיע שראוי לכל אדם שלא יקל מלירא ממה שהוא אפשר שיגיע לו בו רע ולזה תמצא שאעפ''י שתקע יואב בשופר שישובו איש מאחרי אחיו לא סמך על זה לב אבנר ולזה ספר שהלכו הוא ואנשיו כל הלילה וכזה תמצא ג''כ ליואב שלא בטח על זה ולזה הלכו כל הלילה יואב ואנשיו עד שובם לחברון כי אם יתעכב בדרך היה אפשר שיתקבצו משכנגדם חיל עליהם ויהרגום, החמשה עשר הוא להודיע כי אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו ולזה תמצא שספר מהצלחת דוד ורוע הצלחת איש בשת עד שכבר נפקדו מעבדי איש בשת שלש מאות וששים איש ומאנשי דוד לא מתו כי אם עשרים וכאשר נגרע מזה שנים עשר איש מהמשחקים שמתו מכל אחד מהחלקי' תמצא שכבר הרגו מאנשי איש בשת שלש מאות וארבעים ושמנה ולא מתו מעבדי דוד כי אם שמנה וספר ג''כ לזאת הסבה שבית דוד היה הולך וחזק ובית שאול הולכים ודלים ולזאת הסבה ג''כ תמצא שסבב הש''י שנתחדש ריב בין איש בשת ובין אבנר למען הסיר הממלכה מעל איש בשת ולהביאה אל דוד כי זה היה סבה אל שמשך אבנר כל ישראל אל דוד עד שלא השתדלו אחרי מות איש בשת להמליך איש על ישראל מבית שאול אך באו תכף אל דוד להמליכו הששה עשר הוא להודיע שאין ראוי לאדם כשיראה שיגיע לו טוב מה שיקצר מפני זה בבקשת טוב אחר עמו אשר יתכן לו להשיגו אבל ראוי שישתדל להגיע לו כל הטובות אשר יראה שהוא נכון להגיע אליו ולזה תמצא שאע''פ ששלח אבנר לדוד שאם יכרות ברית עמו יסב אליו את כל ישראל הנה לא קצר מפני זה מלשאול שיביא לו את מיכל אשתו והנה לא רצה דוד להמתין ביאת מיכל אחרי בא אבנר אליו לפי שאם היה הענין כן מאבנר על דרך התחבולה יתכן שתהיה מיכל יודעת זה ותגלה הסוד אל דוד כמו שגלתה לו הסוד במה שדמה שאול להרוג את דוד ואמרה לו אם אינך ממלט את נפשך מחר אתה מומת והסבה השנית הוא כי בזה מהכבוד לדוד ר''ל אם תובל לו מיכל אשתו בעוד בית שאול מחזיקים במלוכה אמנם אם לא ימשול בהבאתה אצלו כי אם אחר סור הממשלה מבית שאול הנה לא יהיה זה לדוד לכבוד וזה מבואר מאד השבעה עשר הוא להודיע כי ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו ולזה תמצא שספר שכבר התעורר אבנר לבקש שלום דוד והשתדל להשיב לו המלוכה באופן שמי שהיה מונע הממלכה מדוד הוא בעצמו שם הש''י כלי להסב הממלכה אליו ולהסירה ממשפחתו, השמנה עשר הוא במדות והוא להודיע שראוי לאדם שיפחד תמיד על מה שראוי הלא תראה כי מפני שאבנר לא פחד מיואב על הרגו עשאל אחיו ולא יירא מלבוא אל חברון גם לא שאל מהמלך דוד שישלים ביניהם קרה לו שמת בידו ולזאת הסבה ג''כ למדנו שאין ראוי לאדם שיבא במקום שונאיו אע''פ שיבואוהו שלוחים או מכתב שאחד מהאנשים אשר הוא בוטח בו שולח לקרא לו כי יש לו לירא שתהיה זאת התחבולה מאויביו הלא תראה כי יואב שלח לאבנר מלאכים בשם דוד להשיבו לחברון ודוד לא ידע אך סבב זה יואב להמית את אבנר שם, התשעה עשר הוא במדות והוא שראוי לאדם כשהוא נקי מפעל מה מגונה אשר יתכן שיחשב שמאתו נהיה שיפליג להראות שהוא נקי ממני באופן יתבאר לכל שהוא לא סבב זה הפעל המגונה כ''ש כשיהיה בו מה שירחיק ממנו התכלית שהוא פונה אליו אם לא יתבאר שהוא נקי ממנו ולזה תמצא שהפליג דוד להראות איך היה קשה בעיניו דבר הריגת אבנר ולזה קלל בני צרויה שהיו עבדיו וקלל את יואב בזאת הקללה הנפלאה ר''ל שלא יכרית מביתו זב מצורע ומחזיק בפלך ונופל בחרב וחסר לחם ולזה הלך המלך דוד אחרי מטתו ועם לא היה זה מחק המלך ונשא את קולו ובכה אל קבר אבנר וקונן עליו את הקינה הזאת אשר הראה בה גנות הורגיו ולזה נשבע ג''כ שלא יטעם לחם או כל מאומה לפני בא השמש כי זה כלו ממה שהביא כל העם וכל ישראל להאמין כי לא היה מהמלך להמית את אבנר עם שבה האמין ישראל כי באמת מאת המלך נהיה רושם גדול למנוע ממנו המלוכה כי לא יתרצו האנשים להמליך עליהם מי שלא יקפיד להריגת השרים והגדולים בתחבולה ובמרמה ולזאת הסבה בעינה צוה להרוג הורגי איש בשת בן שאול כדי שלא יחשבו כי מאתו נהיה להמיתו בזאת התחבולה על משכבו, העשרים הוא שכבר למדנו מזה המקום על דרך הרמז כי ירושלים לא נתחלקה לשבטים ולזה תמצא שכאשר היה דוד מלך על יהודה לבד היה יושב בחברון שהיא משבט יהודה אמנם אחר שהומלך על ישראל נעתק לירושלים וזה ממה שיורה שירושלים היתה לכלל ישראל וכבר התירו רבותינו הספק במה שנראה מספר יהושע שכבר באה לגורל יהודה ולגורל בנימין, העשרים ואחד הוא להודיע שראוי למי שירגיש שנתחדשה לו הצלחה שישתמש בשיגיע לו ממנה מה שאפשר מהטוב ולזה ספר כי מפני שראה דוד כי נשא הש''י ממלכתו בעבור עמו ישראל והוא עתה באופן מההשגחה האלהית נוסף על מה שהיה מקודם זה השתדל לקחת נשים ופלגשים לחשבו שהבנים שיולידו עתה יהיו יותר ראוים למלוכה מהראשונים וכן היה כי מהראשונים לא מלך אחד כי אשר היו חושבים מהם למלוך נהרגו ומאלו הבנים שהוליד עתה מלך שלמה כמו שנזכר אחר זה בספר מלכים, העשרים ושנים הוא להודיע ולפרסם הצלחת דוד בכל מלחמותיו להיות הש''י עמו מפני עשותו הישר בעיני ה' כמו שנתפרסם בכל אלו הספורים רק בדבר אוריה החתי ולזה ג''כ אמר וילך דוד הולך וגדל וה' צבאות עמו ולזה תמצא שספר כי דוד ואנשיו שרפו את עצבי הגוים אשר הגיעו לידם להעיר כי דוד היה מיישיר אנשיו בכל עוז להתנהג בדרכי התורה, העשרים ושלשה הוא להודיע שאף על פי שהש''י שליט בכל אשר יחפוץ הנה יבקש במה שיעשהו הסבות הנאותות כשאפשר לו זה ולא יחדש המופתים אם לא כשיביא לזה הכרח ולזה תמצא שכאשר שאל דוד בה' היעלה אל פלשתים בהנטשם בעמק רפאים באהו דבר הש''י שלא יעלה אליהם אך יסב אחריהם ממול בכאים בדרך שלא יראו אותו פלשתים וכשמעו קול הצעדה בראשי הבכאים אז יחרץ לעלות אליהם כי אז לא ירגישו בקול צעדי חיל דוד לחשבם שהוא קול הצעדה אשר בראשי הבכאים וזה ממה שיעזור מאד לדוד לנצח את פלשתים ואפשר גם כן שתחובר בזה הענין סבה אחרת והיא כי אולי אז יגיע עת תמוט בו רגלם כי הש''י נמצאהו ג''כ שימתין לפעמים כאמרו לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם ואמר וגם רשע ליום רעה, העשרים ואדבעה והוא במצות הוא מה שלמדנו מזה הספור כי מה שאמרה תורה בענין ארון ה' בכתף ישאו הוא הרחקה שלא ישאוהו בזולת זה האופן ולזה תמצא שפרץ ה' פרץ בעזא על אשר לא נשאו הארון באופן הכתוב בתורה כמו שנזכר בספר דברי הימים על דבר זה הספור ולזה השתדל דוד אחר זה שישאו הלוים ארון ה' באופן הנזכר בתורה, העשרים וחמשה הוא לפרסם ענין קדושת ארון ה' הנפלאה עד שתכף שיפילו דבר מקדושתו יגיע הש''י על דרך מופת אלו העונשים הנפלאים כמו שמצאנו באנשי בית שמש שהיתה בהם מגפה גדולה כי ראו ארון ה' ובזה המקום בענין פרץ עזה כי זה כלו ממה שיוסיף האמנה בענין קדושת התורה ושהוא נאצלת מן הש''י, העשרים וששה הוא להודיע שמה שהוא לעבודת הש''י ולכבודו ראוי שיעשה בשמחה ובטוב לבב ולזה ספר מה שעשה דוד להפלגת השמחה בזה הענין כשהביאו הארון למקומו אשר נטה לו דוד והיה זה כן לפי שעבודתו יתברך אינה דבר יכבד על האדם אבל היא בעצמותה מושכת האנשים אליה בהפך הענין בנימוסי מולך כי הם לא יקובלו כי אם על צד ההכרח והאונס כי את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם, העשרים ושבעה הוא להודיע שראוי לכל אדם שיחשד עצמו במנהגי הקדושה ויחשב כי אולי אין מנהגו ומחשבותיו באופן מהשלמות אשר יצטרך שיהיו למי שהוא במקום קדוש כי זה ממה שיישירהו לדקדק בפעולותיו ומחשבותיו שיהיו לפי הראוי לפי מה שאפשר ולזה ספר שירא דוד את ארון ה' להביאו אליו לחשדו עצמו שלא יוכל לנהוג בו בקדושה הראויה ויקרה לו מזה עונש נפלא עד שנתבארו לו שברך ה' את בית עובד אדום ואת כל אשר לו בעבור ארון ה' ולשערו שאין פעלות עובד אדום יותר שלמות ויותר נקיות מפעולותיו הסכים להביאו אליו ולזאת הסבה בעינה מצאנו ביעקב שאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים להורות על שבמקומות הקדושים ראוי שיתנהג האדם בקדושה יתירה, העשרים ושמנה הוא להודיע שמי שיכבד התורה באופן הראוי וינהג בה בקדושה תבואהו ברכת השם יתברך בכל אשר לו כי זה ממה שיישיר לעמוד על דברים הקדושים ולהתנהג בהם אשר ימשך מזה דבקות ההשגחה האלהית לאדם כמו שנתבאר בדברי התורה ולזה זכר שכבר ברך ה' את בית עובד אדום ואת כל אשר לו כי בודאי הוא הקפיד לנהוג בו מנהג קדושה יתרה ליראתו מפרץ עזא ובראותו כי גם דוד ירא מהביאו אליו, העשרים ותשעה הוא במצות והוא להודיע שבשעת התר הבמות הותרה העבודה בזר ולזה ספר בזה המקום על דבר העלאת ארון ה' מבית עובד אדום כי דוד העלה עולות לפני ה' וזבח שלמים ואחר כך ברך העם בשם ה' צבאות וזהו מה שאמר כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה כמו שבארנו בביאורנו לדברי התורה, השלשים הוא להודיע שאין השמחה הראויה בעבודת השם יתברך שיזבח האדם שלמים למלא בטנו אבל ראוי לשמח בו כל הצריכים ולזה תמצא שדקדקה התורה במה שצותנו לשמח בחגנו שנשמח בזה העניים והם הלוי והגר והיתום והאלמנה כמו שבארנו שם ולזאת הסבה תמצא בזה המקום ששמח דוד מהשלמים שזבח לפני ה' כל ישראל ונתן לכל אחד מהם אשפר אחד והיא חתיכה גדולה מבשר השלמים והשלים להם המצטרך לשמחה מלחם ויין כדי שתכלל זאת השמחה כל ישראל ויהיה עניינם מסודר לעבודת השם יתברך לא לבקשת התענוג הגופיי, השלשים ואחד הוא להודיע שהיותר גדול שבאנשים ראוי שיהיה שפל בעיניו מאד לפני מעלת הש''י ר''ל במה שהיה מפזז ומכרכר להראות עוצם שמחתו לעבודת הש''י ולא הראה לו בזה הענין גדול על שאר האנשים אבל השפיל עצמו כהם או יותר כי כן ראוי ולפי שגנתה מיכל זה המנהג הטוב שנהג דוד בזה וחשבה שלא יהיה ראוי למלך להשפיל עצמו כל כך לפני הש''י מנע הש''י ממנה פרי הבטן, השלשים ושנים הוא להודיע שאין ראוי במה שאפשר שתגיע לאדם ידיעה שלימה שיסתפק האדם בידיעה חסרה והמשל שאין ראוי לנביא שישפט בדברים על צד האומד והמחשב. ה אבל ראוי שימתין שיבאהו דבר ה' על הדבר שנשאל ממנו כמו שמצאנו במשה שאמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם ולזה תמצא בזה המקום כי נתן הנביא מפני שאמר לדוד מה שאמר על צד האומד כששאל ממנו דוד אם יבנה בית ה' ישים בו ארון ה' והוא אמרו כל אשר בלבבך לך עשה כי ה' עמך הנה השיגתהו בזה החרטה והוא שכבר אמר לו הש''י בנבואה בלילה ההוא בהפך מה שאמר נתן מעצמו לדוד על צד האומד, השלשים ושלשה הוא להודיע כי במשכן שילה לא נבנה בית לארון ה' ואע''פ שהיה שם בנין כתלים הנה לא היה מקורה מלמעלה אבל היה עליו אהל ולזאת הסבה אמר כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה ואהיה מתהלך באהל ובמשכן, השלשים והארבעה הוא להודיע שהדברים הנעשים לפרסם גדולת השם יתעלה ראוי שיעשו על יד מי שהוא גדול יותר בעיני האנשים כי בזה תתיישר יותר ההגדלה וההאדרה לשם יתברך ובהיות הענין כן והוא מבואר בדוד כי לקחו מאחרי הצאן למלוך על ישראל לא הסכים השם יתעלה שיהיה נבנה בית המקדש על ידו כי הוא בא להעיד על גדולת הש''י אשר אינו דבר נתחדש בו אחר שלא היה ולזה בחר שיבנהו שלמה שהיה בן מלך מלידה ומבטן ומהריון ולזאת הסבה ג''כ נוכל לומר שהיה אחר שרצון הש''י באיש נבחר שיהיה בן מלך מהריון לזה לא צוה הש''י לאחד מן השופטים והמלכים אשר היו לפני דוד לבנות לו בית והנה איש בשת אע''פ שהיה בן מלך לא היה בן מלך מהריון כמו שיתבאר במה שנזכר ממספר השנים שהיו בין יציאת מצרים ובנין בית המקדש וכבר הארכנו בזה בספר שופטים ועוד כי לא רצה הש''י שתשאר לו המלוכה ולזה גם כן בחר הש''י שיהיה זה הבנין נעשה על יד שלמה כי לו ולזרעו נתנה הממלכה מי שהתמיד העולם להיות נמצא ר''ל כי כשתהיה מלוכה בישראל תהיה לו וראוי שיהיה זה נעשה על ידו להעיד כי גדולת הש''י אין לה קץ וסוף ועוד נכללה בזה סבה אחרת והוא מפני כי אין מדרך הש''י לעשות כי אם הטובות כי הרעות כשיעשה אותם יעשה מצד מה שהם טובות והיה ראוי שלא יהיה זה הבנין נעשה על יד דוד כי דמים רבים שפך כמו שנתבארה הסבה בזה הספור בספר דברי הימים ואולם שלמה היה ראוי לזה מפני שכל ימיו היה לו שלום ולא נלחם מלחמות עם שכבר נתקבץ בזה תועלת אחר והוא כי כשגרם החטא חורבן בית המקדש אולי אם היה נבנה על יד דוד היו מתיחסים חורבן הבית לדוד מצד רוב הדמים אשר שפך ורוב הרעות שקרו לו בימיו ורוב הרדיפות שנרדף ויאמרו כי פעולותיו גם כן הם כך ר''ל שראוי שיקרום מקרים לקושי ויהיה זה סבה אל שלא יסורו מחטאיהם בסבת העונש שיביא הש''י עליהם ואולם כשהיה הבנותו על יד שלמה סרה זאת הטענה כי היה איש מצליח מאד וכל ימיו היה לו שלום מסביב, השלשים וחמשה הוא להודיע שמלכות בית דוד לא תכלה ותפסק הפסק עולמי אבל תשאר נצחית ואע''פ שתפסק זמן מה ולזה אמר וחסדי לא יסור ממנו כאשר הסיר אותו מעם שאול ר''ל שלא תסתלק ממנו הממלכה לגמרי להנתן לאחר כמו שהיה הענין בשאול ולזה גם כן אמר וכוננתי את כסא ממלכתו עד עולם ר''ל כל הימים שהעולם נמצא ואם תספק עלינו ממה שאמרה חנה וישב שם עד עולם שלא היה זמנו כי אם ימי חיי שמואל אמרנו לך כי הענין שם יחייב שיהיה שוב העולם לזמן שמואל כי לא יתכן שישב שם אחר מותו ואולם בזה המקום שב בהכרח אל העולם לא אל חיי שלמה ולזה אמר דוד לאמר ה' צבאות אלהים על ישראל ובית עבדך דוד יהיה נכון לפניך להורות כי תמידות זה כתמידות זה ואולם תמידות ישראל התבאר בתורה בדבר הקללות כמו שבארנו שם וזה מורה על נצחיות מלכות בית דוד, השלשים וששה הוא בדעות והוא לבאר שהיעודים אשר לא יקחו זמן מה אבל יקחו כל הזמן יש בהם תנאי בהכרח והוא שיהיה המקבל ראוי ולזה תמצא כי כששמע דוד זה היעוד הנפלא שיעד אותו הש''י על יד נביאו התעורר להתפלל אל השם יתעלה שיתקיים לו היעוד ההוא כי תפלת דוד אפשר שתעזור בזה לפי שכבר היתה רוח הקדש שורה עליו כאמרו רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני וכבר התפרסם זה מספר תהלים אשר זכרו דוד ברוח הקדש ולזאת הסבה תמצא בזה המקום ולא יוסיפו בני עולה לכלותו כי זה מחוייב מצד ברית הש''י עם האבות כמו שבארנו בבאורנו לדברי התורה ואפשר עוד שמה שאמר בכאן ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה הוא רמז למלכות משיח בן דוד כי אז יתאמת זה לפי מה שנתבאר מספר דניאל וממקומות רבים מדברי הימים והנה הודיע לו הש''י בזה המאמר תכלית והצלחה שתהיה למה שיצמח מדוד ואחר זה באר מה שיהיה אחרי דוד ואמר והגיד לך ה' כי בית יעשה לך ה', השלשים ושבעה טוב תכונת דוד שלא נלחם עם הגוים ההם לכספו על הממון אבל לעלות התורה האמתית ולהכניע החולקים עליה ולזה תמצא כי כשנלחם דוד על אותם המלכים והכניע אותם לא נטה לקחת השלל לעצמו אבל לקח אותו לה' לבאר שלא מפני תשוקתו אל השלל היה נלחם עמהם אבל מפני הפסד דעותיהם ואמונותיהם ובזה היה עוד תועלת לבאר כי ה' נלחם בישראל ולזה היה מקדיש דוד לה' הכסף והזהב והנחשת אשר בא אליו כי הוא הסבה בכל זה, השלשים ושמנה לפרסם שכבר נתקיים הייעוד שנזכר בתורה כאמרו דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב כי זה נתאמת על יד דוד שהשכיב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית וחבל אחד להחיות, השלשים ותשעה הוא להודיע יושר דוד שכבר היה עושה משפט וצדקה לכל עמו לא היה מעלים עינו מאחד מהם כי זאת התכונה ראוי שתהיה למלך הגון וראוי לזאת הסבה זכר גם כן שכבר חרד דוד אם נותר איש לבית שאול ויעשה לו חסד ה' בעבור יהונתן ולזה גם כן ספר שגם לחנון בן נחש השתדל דוד לעשות חסד להשיב לו גמול תחת החסד שגמל לו אביו, המ' הוא להודיע שאין ראוי לאדם שיתן ממשלה לבניו בחייו הלא תראה מה שקרה לדוד מהרע מפני מה שעשה בניו שרים כי לולי זה לא היה חוטא אמנון עם אחותו ולא מרד אבשלום בו ולא קרה לאדניהו מה שקרה וזה מבואר מאד, המ''א הוא להודיע איך עמקו מחשבות הש''י ששם עשות דוד חסד לחנון בן נחש כלי להשחית בני עמון ועזריהם כי זה היה סבה אל שילקח חנון עבדי דוד וביישם ובזם בתכלית מה שאפשר והם בעצמם היו סבה להדיח על עצמם הרעה לחשבם כי נבאשו בדוד, המ''ב הוא להודיע שאין ראוי לאדם שיפנה אל התענוגים בעת היות חברו בצער הלא תראה כי אוריה החתי לא הסכים בעצמו ללכת לביתו לשכב עם אשתו מפני היות יואב וכל ישראל בצער ר''ל שהיו חונים על פני השדה לצור על דבה וראה מה קרה לדוד מהרע בתתו אז לעצמו התענוגים עד שחשק בבת שבע עם ידיעתו שהיא אשת איש ובא אליה ותהר לו כי זה היה סבה אל שהוסיף פשע על חטאתו והשתדל שימות אוריה בחרב בני עמון כשראה שלא נשלם לו מה שחשב שיבא שישכב עם אשתו בדרך שיתכסה קלון דוד, המ''ג הוא להודיע קיום יעודי הש''י אשר יעד לדוד על חטא אשת אוריה החתי ואיך עמקו מחשבותיו לסבב שתצמח מביתו הרעה ויצא משם מי שימרוד בו וישכב עם נשיו לעיני השמש ונגד כל ישראל והוא היה אבשלום והנה שלם תחת כבשה ארבעתים בשני הפנים וזה כי הוא לקח אשה אחת ואבשלום לקח ממנו עשר פלגשים והוא המית אוריה ומתו מבניו ארבעה והם אמנון ואבשלום ואדניה והבן הנולד אז לבת שבע והנה ידוע כי הבן הנולד לבת שבע מת בעבור זה החטא כמו שנזכר בזה המקום ולפי שענין מרד אבשלום צמח מענין ענות אמנון את תמר אחותו וענין החזקת אדניה במלוכה היה סבה לו דבר אבשלום כי חשב היותו מלך בעבור שנולד אחרי אבשלום הנה יתאמת שמיתת אלו השלשה היתה על דבר זה החטא לפי שהוא גם כן שפט כי בן מות האיש הזה אך הבטיחו נתן הנביא כי הש''י העביר חטאתו בזה העונש האחר שזכר ולזה לא ימות והנה הוא שכבר צמחה כל הרעה הזאת מביתו לפי שיונדב שנתן העצה לאמנון היה בן אחיו ואמנון היה בנו ותמר בתו ואבשלום היה בנו וכן היתה מיתת אדניה על יד שלמה שהיה מביתו, המ''ד הוא להודיע שאע''פ שגזר הש''י להביא רע מה שאין ראוי לאדם מלהמנע להתפלל לו להעביר הרעה היא כי חנון ה' ונחם על הרעה ולזה תמצא שאע''פ שייעד הש''י לדוד על יד נביאו כי מות ימות הילד ההוא הנה לא נמנע דוד מלהתפלל עליו ומלצום צום והיה שוכב ארצה לרוב ההכנע לפני השם ית' אולי יחננו ה' ויחי הילד ומזה המקום למדנו שמה שאמרה התורה וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם וגו' הנה הרצון בו עם התפלה והתענית כמו שבארנו בביאורנו לדברי התורה, המ''ה הוא במצות והוא להודיע שאין ראוי לצום ולהתפלל על הצרה אחר שכבר הגיעה כי אין ראוי להתפלל על דבר הנמנע לאלהים אם לא היה המתפלל נביא והיה שואל זה על דרך המופת ולזה אמר דוד למה זה אני צם האוכל להשיבו וגו' וכבר בארנו זה בביאור התורה ממה שאמר על הצר הצורר ולא שכבר צרר, המ''ו הוא להודיע שכבר נבחר שלמה מלידה ומבטן ומהריון לזה נקרא שמו מאת ה' ידידיה להורות על שהש''י אהבו המ''ז הוא להודיע שמה שיכבשו יחידים מישראל לא תנהג בו קדושת ארץ ישראל ולזה דקדק יואב בעת שלכד את עיר רבה ונקרא שמו עליה ולזה שלח אל דוד שיבא שם עם יתר ישראל כדי שיהיה שם המלך וכל ישראל ויהיה זה הכבוד מיוחס לכלם, המ''ח הוא להודיע לכל אדם שראוי שישמר מעצת היועצים הרעים ומהפעלות המגונות הלא תראה מה שקרא לאמנון מפני שמעו לעצת יונדב עם מה שהיה בדבריו מהפיוס לו המ''ט הוא להודיע שזרע יפת תאר אשר יהיה מהביאה הראשונה שנבעלה בגיותה אינו מיוחס לאב כלל ולזה הגיד כי תמר לא היתה אסורה לאמנון כאמרה ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך, הנ' והוא במצות והוא מה שלמדנו שענין השנאה יוכר לנו כשלא ידבר עם שונאו למרע ועד טוב כאמרו ולא דבר אבשלום לאמנון למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון ומזה המקום למדנו כי מה שאמרה התורה בהרוג נפש בשגגה והוא לא שונא לו מתמול שלשום יוכר בזה האופן כי אנחנו לא נדע מה שיש בלבו אך אם ראינוהו שלא דבר עמו שלשה ימים ידענו כי הוא שונא לו ולא יהיה גולה על הרציחה ההיא כי גדול עונו משיכופר על ידי גלות, הנ''א הוא להודיע שראוי לאדם שיתיישב במה שנשאל ממנו אם אפשר שיקרה ממנו נזק קודם הסכימו לדבר השאלה ההיא הלא תראה כי דוד בעבור שלא התישב על מה ששאל ממנו שילך אתו אמנון נתן לו את שאלתו והיה זה סבה להמתת אמנון כי כבר היה אל דוד לתת אל לבו דבר השנאה אשר שנא אבשלום את אמנון על דבר תמר אחותו עם שזה היה מסובב מהשם יתברך להקים על דוד את הרעה מביתו כי הריגת אמנון היה מסלול ודרך אל התכלית ההוא כמו שנראה מדברי זה הספור, הנ''ב הוא להודיע שאין ראוי לבקש דבר מאיש מה אם היה מבואר שלא יתן בקשתו ולזה ספק שלא התעורר יואב להשתדל עם המלך דוד להשיב את אבשלום עד אשר ידע כי לב דוד על אבשלום כי נחם על אמנון כי מת, הנ''ג הוא להודיע שמי שייראו אם יבקשו ממנו דבר מה אם למשפט אם לחסד שימנעהו הנה ראוי שיבאו אליו בעניינים דומים לדבר ההוא אשר ישוער שהוא ישפוט בהם לפי הדרוש ואחר זה כשיעתיקהו אל הנושא שתהיה בו השאלה לא יתכן לו למנוע מה שכבר שפט שהוא ראוי ולזאת הסבה תמלא כי מפני שהיה ירא יואב מלבקש מהמלך דוד להשיב את נדחו פן ימנע ממנו בקשתו כי יחם לבבו על דם אמנון סבב להעתיקו אל מה שידומה לזה ממה שספרה לו האשה התקועית וכאשר נתבאר מדבריו שהוא חמל על ההורג ונשבע שלא יפול משערת ראשו ארצה אז היה קל להפך השאלה אל שישיב המלך את נדחו ובזה נתרצה המלך לעשות בקשת יואב, הנ''ד הוא להודיע כי יש מין מן הנזירות יהיה בו אדם נזיר עולם ויגלח משנה לשנה כמו שנראה מענין אבשלום במה שהיה מגלח ראשו משנה לשנה כי כבד עליו לפי מה שזכרנו בביאורנו לזה הספור, הנ''ה הוא להודיע שהזרע שיצא מיפת תאר הוא בלתי ראוי כמו שהעידה עליו התורה כפרשה כי תצא למלחמה כמו שבארנו שם הלא תראה איך היה ענין אבשלום בתכלית הרוע והוא היה בן יפת תאר לפי מה שיתבאר מענין תמר, הנ''ו הוא להודיע איך ענש השם אבשלום שכבר היו לו שלשה בנים וכלם מתו קודם מותו על שהוצרך לבנות מצבה וקרא שמו עליה כי אמר אין לו בן שיקרא שמו עליו, הנ''ז הוא להודיע כי אין היופי עדות על יושר הלב ולא יושר הדברים כי לפעמים יעשה אדם זה על דרך תחבולה כמו שמצאנו באבשלום שמדבריו לישראל היה נראה שהוא איש חסיד ורודף הצדק והיושר והיה זה כלו על צד התחבולה למשוך לב ישראל אליו והנה אעפ''י שהיה היפה שבישראל לא היה טוב אך היה בתכלית הרוע והנה גנב אבשלום בזאת התחבולה לב ישראל ועמם זקני ישראל כי כלם היו נסכמים בהריגת דוד כמו שנתבאר מעצת אחיתופל, הנ''ח הוא במדות והוא להודיע שאין ראוי שיתרשל אדם מלקיחת עצה משני הפלגת רוע המקרים אשר יקרו לו ולזה תמצא שהתנהג דוד בחכמה נפלאה בכל זה הענין בברחו מפני אבשלום בנו וזה שהוא ירא אם ישאר שם שינצחו אבשלום בנו כי כבר ייעדו הנביא שיקים השם רעה מביתו וינתנו נשיו לרעו וישכב עמהם לעיני השמש ולעיני כל ישראל וזה לא היה אפשר שיתקיים אם ישאר שם דוד אם לא בשיפול דוד בידי אבשלום ולא רצה דוד לקחת כל נשיו אתו בברחו כי כבר ימשך מזה גם כן אם יתקיים ייעוד הש''י שינצחהו אבשלום במקום אשר ברח שם ולזה הניח דוד שם הפלגשים לבד כי יותר מעט בזה היה לו מן הגנות והצער אם ישכב אבשלום עמהם ממה שיקרא לו מזה אם ישכב עם נשיו והנה ברח המלך ברגליו כדי שלא יכירו כל רואיו כי הוא המלך כי בזה יתכן לו שישלם ההמלט מן אבשלום ולזאת הסבה גם כן לא רצה שישאו לו ארון ה' והניח שם אנשים טובים יוכל לבטוח בהם שיגידו לו האמת להודיע לו מה שיסכים אבשלום לעבור כנגדו והשתדל לשלוח שם איש חכם למען יפר את עצת אחיתופל הטובה ועם הכנתו עצמו לטו' העצה הכין עצמו לתפלה ולזה התפלל לש''י שיסכל עצת אחיתופל ועם זה היה לב דוד נשבר ונדכה והיה הולך ובוכה וראש לו חפוי וסבל הקללות הנמרצות שקללו שמעי בן גרא להכנע בתכלית מה שאפשר אל הש''י אולי יחננו יוצרו ונחם על הרעה והכין עצמו עם זה למלחמה לפי הסדור הראוי ולזה שם עם מחנהו שרי אלפים ושרי מאות, הנ''ט הוא להודיע כי גם בעת הרעה על הצדיק לא יעזבנו הש''י ביד הרשע ולא יסיר השגחתו ממנו לגמרי הלא תראה כי עם היות דוד נרדף הוכחנו ענינים רבים לו להצלתו עד שבבחורים שהיו שם בני ימיני שהיה ראוי שישנאו דוד הוכנה שם אשה החביאה אחימעץ ויהונתן באופן שהשלימו המבוקש מדוד לרעה מה שיסכימו לעשות אבשלום וישראל כדי שיוכל לקחת עצה להמלט ממה שחשבו לעשות כנגדו ומצ' גם כן בדרכו רבים גשאו לו מנחה ולעם אשר ברגליו כי לא יגרע הש''י מצדיק עיניו ובעת המלחמה ג''כ נפלו עם אבשלום ואבשלום ביד אנשי דוד כי כבר סבב הש''י שנפוצו ישראל הנה והנה לברוח והיה זה סבה אל שנפל אבשלום ביד עבדי דוד ולא יכול לברוח כי כבר סבב הש''י והיה תלוי בלב האלה, הס' הוא להראות עוצם בטחון דוד בשם ית' עד שצוה יואב ואבישי ואתי שיחמלו על הנער אבשלום ולא ימיתוהו להשענו שכבר ינוצח אבשלום וצבא ישראל אשר עמו מפני רדפם אותו על לא חמס בכפיו וזה גם כן הורה על טוב תכונת דוד שלא היה רוצה לשלם לו מדה כנגד מדה אך לא יכול דוד למנוע זה כי מן השמים נלחמו עם אבשלום שיפול ביד פשעיו עם שבזה נתישר הדבר שתהיה המלוכה לשלמה כאשר גזר הש''י והנה היתה תכונת דוד חזקה בזה הענין עד שכבר נתאבל על אבשלום זה האבל הנפלא הנזכר בזה הספור, הס''א הוא להודיע שאין ראוי לאדם טוב לבשר בשורה לגדול לא ישמח בה ולזה הרחיק יואב את אחימעץ מלבשר אל המלך דוד דבר הריגת אבשלום ולזה אמר לו לא איש בשורה אתה היום הזה על זה הענין ובשרת ביום אחר כאשר יקרה דבר טוב ישמח בו דוד אז אשלח הבשורה בפיך ולפי שחשב אחימעץ שישמח בה דוד בקש שירוץ הוא לבשר אל המלך זאת הבשורה וכאשר הרגיש שידאג המלך בזה לא רצה לבשר זאת הבשורה וכזה תמצא שאמר המלך דוד איש טוב הוא ואל בשורה טובה יבא למדנו מזה שאין מדרך האיש הטוב לבשר הבשורה הרעה, הס''ב הוא להודיע שראוי שיתנהג האדם בחכמה גם בעת האבל והצער ולא יסור ממנו הצער טוב העצה הלא תראה כי תכף שהרגיש דוד מה שיקרה לו מן הנזק אם יראה לעבדיו שהוא דואג ומיצר על מיתת אבשלום ולזאת הסבה קם ושב בשעה להראות שאינו מיצר על מיתתו ולזה תמצא שהתנהג דוד בחכמה נפלאה בענין השבתו למלכותו ולזאת הסבה בעינה שלח לבקש בדברי שלום ואהבה ואחוה מהיותר קרובים אליו שישתדלו בהשבתו כדי שלא יראו שיהיה בלבו עליהם על אשר מרדו בו ומשחו אבשלום עליהם למלך ושלח להם כי דבר כל ישראל בא להשיב אל המלך כדי שימהרו להשיבו באופן שלא יקדמו להם ישראל כי זה יהיה בשת להם ולזאת הסבה גם כן שלח לעמש' גם כן בזה האופן ונשבע לו שיעשהו שר צבא תחת יואב והנה רצה המלך שיסכימו זה זקני יהודה כי לא ידע מה ילד יום כי אולם יקים לו הש''י שטן אחד כי במעט סבה יתרצו ישראל להמליכו עליהם לבשתם על ענין דוד ולחשבם כי נבאשו בעיניו ולזאת הסבה תמצא דוד שמחל לשמעי בן גרא את דבר הקללות אשר קללהו ונשבע לו שלא ימות ליראתו שיהיה לשטן לו ולזה גם כן תמצא שכאשר קם שבע בן בכרי להיות לדוד לשטן מהר דוד להפילו טרם יתחזק ענינו כי אז יכבד לו יותר ואולי ימותו בזה רבים מישראל ולזה השתדל למהר להמיתו לבדו, הס''ג הוא במדות והוא להודיע שראוי להתרחק מלקבל לשון הרע הלא תראה כי על לשון הרע שספר ציבא על מפיבשת ענש דוד מפיבשת ונתן לעבדו את השדה אשר היה לשאול וכאשר נתבאר שקרות הדברים ההם הוכרח להשאיר מהעונש ההוא קצתם משני ההטבות שהיטיב לו ציבא בעת היותו נרדף והנה הסכימו ז''ל שכל מה שאמר דוד למפיבשת אמרתי אתה וציבא תחלקו את השדה נענש דוד כשנחלק המלכות קצתו לרחבעם וקצתו לירבעם והיה זה כן לפי שעון קבול לשון הרע קשה מאד הלא תראה מפני מה שקבלו ישראל לשון הרע מאבשלום כנגד דוד מתו כמה נפשות מישראל, הס''ד הוא במדות והוא להודיע שראוי למקבל הטובה שישלם גמול למטיב על הטבתו ולזה ספר שכבר נתעצם דוד עם ברזלי והעביר אותו כמהם להיטיב לו כאשר שאל ברזלי, הס''ה הוא להודיע שראוי לכל אדם להיות מפחד תמיד כשהיתה שם סבה מביאה אל זה ואם כבר יראה בתחלת המחשבה שלא נתישר הענין לתכלית שיגיע לו נזק הלא תראה כי עמשא עם היותו ראוי שיפחד מיואב שימיתהו כדי שלא ירד מגדולתו ר''ל שלא ירד מהיות שר צבא והיה החרב ביד יואב עם כל זה לא פחד לחשבו שזה לא היה לכונה שיכהו אך מקרה היה שנפלה החרב מתערה וקרה לו מזה המות, הס''ו הוא להודיע שאין ראוי שימסרו נפשם להריגה בני העיר בעבור הצלת נפש אחת מישראל כשהיה האיש ההוא מחוייב מיתה כשבע בן בכרי ומזה יתבאר גם כן שאם לא היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי לא הותר להם זה לפי המקומות הכוללים שזכרנו בפתיחת באורנו לדברי התורה ולזה תמצא שהסכימו אנשי העיר ההוא להרוג שכע בן בכרי להסיר מעליהם אנשי המלחמה שהיו משתדלים להשחית העיר בכללה בעבור שבע בן בכרי אם לא יתנוהו להם כי אם לא יאות להם הם ג''כ מורדים במלכות ויחוייבו מיתה ולזאת הסבה תמצא שספרה האשה החכמה שהיתה שם כי בני העיר ההיא אינם מורדים במלכות אך הם שלומי אמוני ישראל, הס''ז הוא להודיע כי העונש לא יבא בזולת מרי ולזה ספר שכבר היה רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה והיה זה אצלם דבר זר מאד לחוזק השגחת הש''י על דוד ולזה בקשו לדעת במה היתה החטאת הזאת וכאשר נתאמת להם שבסבת חטא הגבעונים היה על מה שרדפם שאול והרגם והשמידם מהתיצב בכל גבול ישראל כי כבר עבר בזה על השבועה שנשבעו להם נשיאי העדה פייסו' באופן אחר ולא נתדצו עד שנתרצו בזה האופן שבקשו שהיה בו מהאכזריות מה שלא יעלם והנה זכר כי בזה נעתר להם השם ית' לארץ, הס''ח הוא להודיע שהש''י יקח נקמה ממי שיונה השפלים וירדפם לחשבו כי אין בשער עזרתם ולזה תראה שיותר נענש שאול על הריגת הגבעונים ורדיפתם ממה שנענש על הריגת נוב עיר הכהנים והנה היה זה לשתי סבות האחת כי מי שיסתבך בזאת התכונה הפחותה ר''ל לרדף השפלים ימצאו לו תמיד מה שאין כן ברדיפת הבלתי שפלים והב' כי בהריגת הכהנים אשר בנוב היה שאול כלי להשלים מה שייעד הש''י מהרע לבית עלי ולזה לא מצאנו כשזכר חטאת שאול שיזכור זה החטא והנה האריך בפרטי אלו הסיפורים להוסיף ההאמנה בהם : (רלב"ג)


{כב}  אֶת אַרְבַּעַת אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְהָרָפָה בְּגַת וַיִּפְּלוּ בְיַד דָּוִד וּבְיַד עֲבָדָיו: (פ)

שמואל ב פרק-כב

{א}  וַיְדַבֵּר דָּוִד לַיהוָה אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל יְהוָה אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל:

 רש"י  ביום הציל ה' אותו. לעת זקנתו, לאחר שעברו עליו כל צרותיו ונצול מכולם: ומכף שאול. והלא שאול בכלל היה, אלא שהיה אויבו ורודפו מכולם. כיוצא בו (לעיל ב ל): תשעה עשר איש ועשהאל, כיוצא בו (יהושע ב א): לכו ראו את הארץ ואת יריחו וכיוצא בו (מלכים-א יא א): והמלך שלמה אהב נשים נכריות ואת בת פרעה (מלכים-א יא א): (רש"י)

 מצודת דוד  ביום הציל. רוצה לומר : לעת זקנותו, שניצול מכל התלאות, ועבדיו מנעוהו מלרדת עוד במלחמה כמו שכתוב למעלה, אז אמר השירה הזאת. או רוצה לומר : בכל עת שבאה עליו צרה וניצל ממנה, אז היה שר השירה הזאת : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מכף. מיד : (מצודת ציון)

 רלב"ג  וידבר דוד לה' עד סוף הספר. ביאור המלות : (רלב"ג)

 מלבי"ם  וידבר דוד. המזמור הזה כולו סידר נעים זמירות ישראל בספר תהלותיו (מזמור י''ח) ובפירושנו לספר תהלותיו. בארנו דבריו כיד ה' הטובה עלינו. אך למה הוצג גם כאן, ולמה באו פה שנויים רבים וחלופים בתיבות ובאותיות. צריכים אנו לשמוע לדברי מהרי''א חבר השירה הזאת בבחרותו בהיותו בתוך צרותיו, ועשאה כוללת לכל הצרות, כדי שבכל פעם ופעם שהיה ה' מצילו מצרה היה משורר השירה הזאת, וזה שכתוב ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומכף שאול בכל פעם שניצול שר לה' כדברים האלה, ובספר הזה לא נכתבו מזמירות דוד ותשבחותיו רק השירה הזאת שהיא כוללת וששר אותה תמיד, ודוד המע''ה לעת זקנותו קבץ ואסף כל תהלותיו בספר מיוחד לצורך הנהגת המתבודד, שישפוך שיחה לפני אל על כל הפרטים שיצרך איש איש בימי חלדו, ימצאו מזמור או תפלה יתפלל בה, ויש בה סגולות נפלאות כי חברה ברוח הקדש ככתוב בס' שמוש תהלים, וגם המזמור הזה כתב שם שנית שיתפלל אדם אשר סבבוהו מצוקות רבות וניצול מהם כדוד, ואולם יען שנעשה לצרכי המתבודד תפלה לעני כי יעטוף, שינה ענינים רבים באופן שיתכנו לצרכי היחיד, וע''ד זה מצא השר מהרי''א טעמים נכונים לכל החלופים שבאו פה מבספר תהלות, עיין עליו כי אין להוסיף על דבריו, ופירוש המזמור היקר הלז כתוב אתי בספר תהלות כי שם מקומו, ולא אכפלהו פה שלא לצורך, לשכנו תדרשו ובאתם שמה אם יהיה אלהים עמדי:(מלבי"ם)


{ב}  וַיֹּאמַר יְהוָה סַלְעִי וּמְצֻדָתִי וּמְפַלְטִי לִי:

 רש"י  סלעי ומצודתי. לשון חוזק הם, 'סלע' כמשמעו, 'מצודה' היא מצודת יערים, שקורין פליישאי"ן בלע"ז. ועל שם הנס שנעשה לו בסלע המחלוקת (שמואל-א כג ח), והמצדות בחורשה: ומפלטי לי. מפלטי עם צבא ישראל במלחמה, ופעמים שהוא מפלט לי כשאני לבדי, כגון מן ישבי בנוב (לעיל כא יז): (רש"י)

 מצודת דוד  ה' סלעי. ה' מחסי, כבנין מסלע, וכמצודה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ומצודתי. מבצר חזק : ומפלטי. מצילי, ואמר 'לי', לתוספת ביאור : (מצודת ציון)

 רלב"ג  סלעי ומצודתי. הם ענין חוזק כי ברוב יהיו הבנינים החזקים על שן סלע והמצודה הוא הבנין החזק : ומפלטי. ר''ל ומציל אותי מהרעות אשר אני בהם והרצון בזה ה' לי סלעי ומצודתי לא אצטרך למקום חזק ולמציל אחר : (רלב"ג)


{ג}  אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי מֹשִׁעִי מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי:

 רש"י  צורי. לשון סלע, שהסלע מחסה לעוברי דרך, מן המטר והרוחות, אבריאמ"ש בלע"ז: אחסה. לשון כיסוי, שהייתי מתכסה לעזרה: משגבי. סומכני: ומנוסי. שהייתי נס אליו לעזרה: (רש"י)

 מצודת דוד  צורי. ה' הוא חזקי, אשר אחסה בו : וקרן ישעי. הוא לי לישע ועזר, כמו קרן לבעל הקרנים : ומנוסי. אנוס אליו מפחד האויב : מחמס. מאנשי חמס : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  צורי. מלשון צור וסלע, וכפל דבריו במלות שונות כדרך השיר : ומנוסי. מלשון ניסה ובריחה : מחמס. הוא כענין גזל : (מצודת ציון)

 רלב"ג  אלהי צורי. ר''ל אלהי חזקי : וקרן ישעי. ותוקף ישעי והמשיל התוקף לקרן כי הוא כלי לבעל הקרנים להסיר ממנו כל מזיק ולפי שהוא ישתמש בה ג''כ להזיק וזה דבר לא יתכן שייוחד להש''י אמר קרן ישעי הוא להושיע ולהציל מהרע כי הש''י לא יעשה רע אם לא מצד מה שהוא טוב : משגבי. ר''ל חזקי ותקפי : ומנוסי. כמו שינוס האדם אל המקום הידוע לו שיתכן לו שימלט בו כי אין לי מנוס זולתי אל הש''י : (רלב"ג)


{ד}  מְהֻלָּל אֶקְרָא יְהוָה וּמֵאֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ:

 רש"י  מהולל אקרא ה'. כתרגומו; בקראי לו אהודנו, לפי כי מאויבי אני בוטח שאושע. ויתכן לפתור אקרא ואושע, לשון 'הוה': (רש"י)

 מצודת דוד  מהולל. כאשר אני קורא אל ה' בהלל, אז אני נושע : (מצודת דוד)

 רלב"ג  מהלל אקרא ה'. ר''ל כשאקרא לשם יתעלה ואתפלל לו הנה יהיה קודם זה מהולל ר''ל שאסדר שבחיו תחלה כי בזה יתכן שתהיה התפלה נשמעת כי בספור השבחים ישלם לאדם הדבקות עם הש''י ואז יתכן שתהיה תפלתו נשמעת מפני דבקות ההשגחה בו : (רלב"ג)


{ה}  כִּי אֲפָפֻנִי מִשְׁבְּרֵי מָוֶת נַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתֻנִי:

 רש"י  אפפוני. הקיפוני: משברי מות. כתרגומו: כאתא דיתבא על מתברא, כן שם מושב האבנים שהאשה יולדת שם: נחלי. גייסות שוטפות כנחל: (רש"י)

 מצודת דוד  כי אפפוני. כאשר סבבו אותי משברי מות, רוצה לומר : כאבי מות, וכאשר החליים הבאים מאנשי בליעל בעתו וחרדו אותי : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אפפוני. סבבוני, כמו (תהלים מ יג) : כי אפפו עלי : משברי. מלשון שבר : נחלי. מלשון חולי, כמו (נחום ג יט) : נחלה מכתך : יבעתוני. מלשון בעתה וחרדה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  אפפוני משברי מות. רצה לומר הקיפוני רעות שוברות מובילות אל מות או יהיה אפפוני מענין אף והוא מענין פנים כאמרו ויפל לאפיו ארצה והרצון בו שמו פניהם אלי ואפשר שיהיה משברי מות מענין אמרו כל משבריך וגליך עלי עברו והרצון בו על צד המשל גלי הים המביאים אל מות שמו פניהם אלי : ונחלי בליעל. נחלי רשע והנה קרא נחלי רשע הנחלים השוטפים ורצים בכח וזה כלו משל על הרעות הגדולות : (רלב"ג)


{ו}  חֶבְלֵי שְׁאוֹל סַבֻּנִי קִדְּמֻנִי מֹקְשֵׁי מָוֶת:

 רש"י  חבלי. כתרגומו: משרית, כמו (שמואל-א י ה): חבל נביאים: קדמוני. באו לפני. (ז) בצר לי אקרא ה' וישמע וגו'. כך דרך לשון הווה, מדבר לשון עבר ולשון עתיד בפעם אחת: (רש"י)

 מצודת דוד  חבלי. וכאשר כאבי שאול סבבוני, ובאו לפני מוקשים המביאים את המיתה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  חבלי. מכאובי, כמו (הושע יג יז) : חבלי יולדה : קדמוני. באו לפני, כמו (מיכה ו ו) : במה אקדם ה' : (מצודת ציון)

 רלב"ג  חבלי שאול סבוני. כאבי מות סבבוני והנה קרא שאול מות כי הוא שם לקבר וכאילו אמר שהכאבים ההם מובילים אל מות : קדמוני מוקשי מות. קדמו אותי אויבי לשי' בדרכי אשר אני הולך מוקשים אכשל בהם מוליכים אל מות : (רלב"ג)


{ז}  בַּצַּר לִי אֶקְרָא יְהוָה וְאֶל אֱלֹהַי אֶקְרָא וַיִּשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי בְּאָזְנָיו:

 מצודת דוד  בצר לי. כאשר היה צר לי בעבור הדברים האלה, אז קראתי לה', ושמע קולי, וצעקתי באה באזניו, וכפל הדבר במלות שונות, וכדרך מליצת השירה : (מצודת דוד)

 רלב"ג  בצר לי אקרא ה' ואל אלהי אשוע. ידמה שכפל העניז במלות שונות כי זה דרך השירים ואפשר עוד שהראשון יכוון שיקרא שם ה' והוא ההשתדלות בהשגתו יתברך באמצעות סדור שבחיו כי זה הוא קריאת השם לו ואחר זה היה מתפלל לש''י ובזה האופן עלתה שועתו באזני הש''י ואם חזקה מאד מדרגתו ממדרגת האדם : (רלב"ג)


{ח}  (ותגעש) וַיִּתְגָּעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ מוֹסְדוֹת הַשָּׁמַיִם יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי חָרָה לוֹ:

 רש"י  ויתגעש ותרעש. לא על נסים שאירעוהו נאמר, אלא על נסים שנעשו לישראל, וראש המקרא מחובר על סופו: כי חרה לו. 'כי' משמש כאן בלשון 'כאשר', וכן פתרונו, וכשחרה לו מפני מכעיסיו, נתגעשה ונתרעשה הארץ, ומוסדות השמים רגזו ורעשו: (רש"י)

 מצודת דוד  ויתגעש. נעו ונדו אויבי יושבי הארץ, מרוב הפחד : מוסדות השמים. הוא משל על השרים מכנען : כי חרה לו. כאשר חרה לו, לקחת מהם נקמתו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויתגעש. ענין התנודה והתנועה החזקה, כמו (ירמיהו מו ז) : כנהרות יתגעשו מימיו : ירגזו. יחרדו : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ויתגעש ותרעש הארץ. הגעש והרעדה הוא דבר אחד : מוסדות השמים. הם מקומות הארץ כי הם כמו מוסדותיהם להיות תנועותיהם סביב המרכז ואמר עליהם שירגזו וירעשו מצד היות האש בבטן הארץ וזהו אמרו כי חרה לו והוא מענין חום ושרפה על רוב הכעס וזה כלו משל על הנפלאות שהיה עושה השם יתברך בעבור הצלת דוד מאויביו ויתכן שרמז באמרו ומוסדות השמים על מוסדות ההרים כי הם גבוהים ולזה תארם בשם שמים כאמרו אשר תעוף בשמים וידמה שענין כן לפי שכבר נמצא תמורת זה בספר תהלים וממוסדי הרים : (רלב"ג)


{ט}  עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ:

 רש"י  עלה עשן באפו. כן דרך הכועס, יוצא עשן מנחיריו, וכן (תהלים יח ט): עלה עשן באפו. וזהו כל לשון חרון אף, שהאף נוחר ומעלה הבל: ואש מפיו תאכל. מגזרת דבר פיו, תאכל אש ברשעים: (רש"י)

 מצודת דוד  עלה עשן באפו. הוא ענין כעס, ואמר בלשון הנופל באדם, שעל ידי חמום הכעס, נראה כעין עשן יוצא מנחירי האף, וכן (תהלים עד א) : יעשן אפך : תאכל. את הקמים עלי : ממנו. רצה לומר : מעמו באו הגחלים, ובערו לשרוף בשונאי : (מצודת דוד)


{י}  וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו:

 רש"י  ויט שמים. להנקם מאויביו, ממצרים ומפרעה: (רש"י)

 מצודת דוד  ויט. נטה את השמים למטה לארץ, וירד עליהם להתקרב אל שונאי להכות בהם, והוא מדרך משל, לומר שהיה ממהר ליפרע מהם : תחת רגליו. להיות מוכן להפרע מהם, בחושך של ערפל : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וערפל. כעין עב הענן : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ויט שמים וירד. ר''ל שהוא הטה שמים אל מה שרצה שיגיע בנמצאות השפלות להציל דוד ויורה הפעלה הנאצלת ממנו על זה או רצה בזה והוא הנכון יותר שהוא כאילו נטה מהשמים אשר שם משכנו לפי מה שיחשב וירד בנמצאות השפלות להשגיח בי ולרוב החשך והאפל אשר בנמצאות האלו השפלות קראם ערפל ולזה אמר וערפל תחת רגליו : (רלב"ג)


{יא}  וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּרָא עַל כַּנְפֵי רוּחַ:

 מצודת דוד  וירכב. לבוא : וירא. היה נראה בא על כנפי רוח, ודימה נשיבת הרוח, לעפיפת כנפי העוף : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  כרוב. מלאך. ורבותינו ז''ל אמרו (חגיגה יג ב) : כרביא, והוא התרגום של נער, כי דמות אדם להנה : ויעף. ענין פריחה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  וירכב על כרוב ויעף. אמר כי הש''י רכב על כרוב והוא השכל הפעל שהוא מלאכו השלוח ממנו להשגיח על אישי האדם כמו שנתבאר בספר מלחמת ה' והנהיג אותו אל שישגיח בדוד ומרוב מהירות הגלות פעלתו אמר שכבר עף על כנפי רוח ללכת אליו במהירות : (רלב"ג)


{יב}  וַיָּשֶׁת חֹשֶׁךְ סְבִיבֹתָיו סֻכּוֹת חַשְׁרַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים:

 רש"י  וישת חשך סביבותיו. לסוכה, כענין שנאמר (שמות יד כ): ויהי הענן והחשך, מפסיק בין מצרים לישראל: חשרת מים עבי שחקים. מאין היה החשך, עבי שחקים היו, שהן חושרין מים על הארץ: חשרת. לשון כברה הוא, שהוא נופל על הארץ דק דק (תענית ט ב). וכן הוא אומר באגדות הרבה: חושרין אותו בכברה. ויש לפתור 'חשרת', לשון 'קשר', שמתקשרין השמים בעבים על ידי המים, כמו 'וחשוריהם' האמור באופני המכונה (מלכים-א ז לג), שהם זרועות העץ המהדקין וקושרין עיגוליה יחד: (רש"י)

 מצודת דוד  וישת חושך. שם החושך סביבות סוכתו, להיות מוכן להחשיך להאויב : חשרת. החושך ההוא בא מחשרת רבוי המים הנקשרים בעבים הפרושים מתחת השחקים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וישת. ענין שימה, כמו (תהלים עג ט) : שתו בשמים פיהם : חשרת. ענין קשור, כמו (מלכים א ז לג) : וחשוקיהם וחשוריהם : (מצודת ציון)

 רלב"ג  וישת חשך סתרו סביבותיו סכתו. אמר זה על צד המשל למה שהמציא הש''י להיות לסכה ולמחסה לדוד מאויביו : חשרת מים עבי שחקים. ר''ל קשור המים בעבים ואמר זה לפי שמהם יצאו המים והם בו בכח וכאלו יאמר שמה שהמציא הש''י מזה הוא מכוון תחלה להשפיע טוב לדוד ולהצילו כמו שהמים היורדים מהעבים הם מצמיחים הצמחים ובו גם כן מה שיקרה בו רע והשחתה לאויבים דרך משל כמו הברק והאש היוצא מהאיד הקיטורי שלפעמים ירד המטר וירדו עמו הברקים והאש והברד ויתחדשו הקולות המרעידים והרעמים : (רלב"ג)


{יג}  מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ בָּעֲרוּ גַּחֲלֵי אֵשׁ:

 רש"י  מנגה נגדו. שלא תאמר בחשך הוא שרוי, אלא הנוגה לפנים מן המחיצה, ומאותו נוגה אשר לפניו, בערו גחלי אש, שנשתלחו חצים על מצרים: (רש"י)

 מצודת דוד  מנוגה נגדו. מחמת האורה שלפניו אשר חפצו להאיר להושיע לי, לזה בערו גחלי אש בהקמים עלי : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מנגה. ענין הארה וזריחה : (מצודת ציון)


{יד}  יַרְעֵם מִן שָׁמַיִם יְהוָה וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קוֹלוֹ: {טו}  וַיִּשְׁלַח חִצִּים וַיְפִיצֵם בָּרָק (ויהמם) וַיָּהֹם:

 מצודת ציון  ויהם. מלשון מהומה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  וישלח חצים ויפיצם. הם האשים הבוערים שירדו בחוזק מהענן לאמ''ש בלע''ז והם גם כן מתחדשים מגוף הברק לזה אמר ברק ויהם : (רלב"ג)


{טז}  וַיֵּרָאוּ אֲפִקֵי יָם יִגָּלוּ מֹסְדוֹת תֵּבֵל בְּגַעֲרַת יְהוָה מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפּוֹ:

 רש"י  יגלו מוסדות תבל. שנבקע התהום, כשנבקע ים סוף נבקעו כל מימות שבעולם (ילקוט שמעוני רמז קסא): מנשמת. מכח נשיבת רוח אפו: (רש"י)

 מצודת דוד  ויראו. היו נראים קרקעות מי הים, כי נבקעו המים : יגלו וגו'. כי נבקע הארץ : בגערת. בעבור גערת ה' בהקמים עלי : מנשמת. מנשיבת רוח אפו, והכל הוא בדרך משל : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אפיקי. כן יקרא המים הנגרים בחוזק ורודפים, וכן (איוב ו טו) : כאפיק נחלים : מנשמת. מלשון נשימה ונשיבת הפה : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ויראו אפיקי ים. הם מעמקי ים : יגלו מוסדות תבל. הם המקומות השפלים שאצל מרכז הארץ כאילו יאמר שהדברים הנסתרים שלא חשב איש שיתחדשו נתחדשו באלו הפעולות הנפלאות השופעת מהש''י והמשל כי לא חשב איש שיתחדש מהרע לשאול ולבניו בהר הגלבוע אשר נגלה בו מה שרצה הש''י לתת הממלכה לדוד שאם נשאר יהונתן לא היה דוד חולק עמו על דבר המלוכה ולזה סבב הש''י שמתו יחד וגם ענין איש בשת לא עלה בלב אדם שיהיה כך ר''ל שתתחדש מריבה בינו ובין אבנר ושיקומו עליו אנשים להרגו על משכבו בביתו : (רלב"ג)


{יז}  יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים:

 מצודת דוד  ישלח ממרום. ישלח עזרתו ממרום, ויקחני מיד האויב, ויוציאני מיד הרבים הקמים עלי, השוטפים כמים רבים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ימשני. ענין הוצאה, כמו (שמות ב י) : מן המים משיתהו : (מצודת ציון)

 רלב"ג  ישלח ממרום יקחני. ישלח ממרום מה שיקחני וינהגני על חפצי : (רלב"ג)


{יח}  יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז מִשֹּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי:

 רש"י  כי אמצו. כאשר אמצו: (רש"י)

 מצודת דוד  כי אמצו. כאשר התחזקו ממני, אז יצילני מידם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אמצו. ענין חוזק : (מצודת ציון)


{יט}  יְקַדְּמֻנִי בְּיוֹם אֵידִי וַיְהִי יְהוָה מִשְׁעָן לִי:

 מצודת דוד  יקדמוני. האויב היה מקדים לבוא עלי בעת יקרני מקרה רע, בחושבו כאשר החילותי לנפול לא אוסיף לקום, אבל ה' היה לי למשען, ואף כי נפלתי, הנה קמתי : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אידי. ענין מקרה רע, כמו (איוב לא ג) : הלא איד לעול : משען. ענין סעד : (מצודת ציון)

 רלב"ג  יקדמוני ביום אידי. ר''ל יקדמוני הרע ביום אידי להוסיף רעה על רעה כמו הענין בזיפים בעת היותו נרדף משאול וכמו הענין באחיתופל שהיה יועץ אבשלום להמית אביו בעת שפלתו והיותו נרדף : (רלב"ג)


{כ}  וַיֹּצֵא לַמֶּרְחָב אֹתִי יְחַלְּצֵנִי כִּי חָפֵץ בִּי:

 מצודת דוד  למרחב. למקום רחב, להנצל מיד : יחלצני. יוציאני מן המיצר, כי חפץ בי : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  יחלצני. ענין הוצאה ושליפה, כמו (תהלים פא ח) : בצרה קראת ואחלצך : (מצודת ציון)


{כא}  יִגְמְלֵנִי יְהוָה כְּצִדְקָתִי כְּבֹר יָדַי יָשִׁיב לִי:

 רש"י  כצדקתי. כשיצאו אחריו למדבר וסמכו על הבטחתו. (כו) עם חסיד תמים נבר. כנגד שלשה אבות, ששלם הקב"ה גמול צדקתם לבניהם: (רש"י)