בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א, J. Alan Groves Center

ישעיה (מ)


  א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   יא   יב   יג   יד   טו   טז   יז   יח   יט   כ   כא   כב   כג   כד   כה   כו   כז   כח   כט   ל   לא   לב   לג   לד   לה   לו   לז   לח   לט   מ   מא   מב   מג   מד   מה   מו   מז   מח   מט   נ   נא   נב   נג   נד   נה   נו   נז   נח   נט   ס   סא   סב   סג   סד   סה   סו




ישעיה פרק-א

{א}  חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה:

 רש"י  חזון ישעיהו בן אמוץ וגו'. א''ר לוי דבר זה מסורת בידינו מאבותינו אמוץ ואמציה מלך יהודה אחים היו : אשר חזה על יהודה וירושלים. והלא על כמה אומות נתנבא משא בבל משא מואב הא למדת שאין זה תחלת הספר ולא נקרא הספר על שם החזון הזה וכן שנינו בברייתא דמכילתא, בשנת מות המלך עוזיהו תחלת הספר אלא שאין מוקדם ומאוחר בסדר והדברים מוכיחים שהרי ביום הרעש יום שנצטרע עוזיהו נאמר ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח ומי ילך לנו (לקמן ו) ואמר הנני שלחני למדנו שהוא תחלת שליחותו ונבואה זו נאמרה אח''כ ועל זו לבדה נאמר אשר חזה על יהודה וירושלים כשם שאמר על משא כל אומה ואומה משא אומה פלוני אף כאן כתב חזון זה חזה על יהודה וירושלים ולפי שהם תוכחות קושי קראם חזון שהוא קשה מעשרה לשונות שנקראת נבואה כמש''א בב''ר וראיה לדבר חזות קשה הוגד לי (לקמן כא) : בימי עוזיהו וגו'. מלכי יהודה. ד' מלכים הללו קפח בימיו ביום שנצטרע עוזיהו שרתה שכינה עליו ונתנבא כל ימי המלכים הללו עד שעמד מנשה והרגו (ונבואה זו נאמרה בימי חזקיהו אחר שגלו עשרת השבטים כת''י) : (רש"י)

 מצודת דוד  חזון. זו היא מראית הנבואה של ישעיה אשר ראה במראה הנבואה על יהודה וירושלים ואין זה תחלת הספר לומר שכל נבואתו היתה על יהודה וירושלים לבד כי באמת ניבא גם על בבל כו' אלא שבא לומר הנבואה ההיא היתה על יהודה וירושלים וכדרך שאמר משא בבל משא מואב אבל תחלת הספר הוא בשנת מות המלך עוזיהו וכו' ואין מוקדם ומאוחר בסדר והדברים מוכיחים כך שהרי שם נאמר ואשמע וכו' את מי אשלח וכו' למדנו שאז היתה תחלת השליחות : בימי עוזיהו וכו'. בימי ארבעת המלכים האלה ניבא עד שעמד מנשה והרגו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  חזון. ענין ראיה והבטה כמו ותחז בציון עינינו (מיכה ד) ועש''ז נקרא הנביא בשם חוזה כי רואה במראה הנבואה וכאשר יקרא רואה וצופה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  חזון ישעיהו. נבואה זאת נבא בימי עוזיהו ושנה אותה בימי כל מלך ומלך. על יהודה וירושלם, נבואה זאת מחולקת לשתים מן פסוק ב' עד פסוק כ''א נבא על שבט יהודה, ומן פסוק כ''א עד פסוק כ''ז נבא על עיר ירושלים, ומשם עד סוף הקאפיטל נבא על שניהם יחד : [הערה : המבארים נחלקו בזמן נבואה הזאת, מהם אומרים כי היא היתה הנבואה הראשונה, ומ''ש אשר חזה בימי עוזיהו, הוא ציון כולל לכל דברי הספר, ומ''ש בפרשה ו' ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח וכו', שנראה שאז היה תחלת השליחות, הוא כי מאז נבא בקביעות, מה שאין כן מה שנבא מתחלת מלכות עוזיה (כנראה קצת מדה''ב כ''ו כ''ב) לא היה בקביעות, וראיה לדעה זאת, א] ממ''ש אשר חזה בימי ובימי, שבהכרח מוסב על כלל הספר, ב] ממ''ש פה שחזה בימי עוזיה, ולקמן (ו') היה בשנת מות המלך עוזיהו. אולם דעת חכמינו זכרונם לברכה (במכילתא פרשת בשלח הביאה רש''י לקמן ו' וברבה קהלת ובסדר עולם רבה פי''ט) כי הנבואה שבפרשה ו' היתה תחלת נבואתו והיה בשנת עשרים ושבע למלכות עוזיהו שאז נצטרע והושם בבית החפשית, ונפסקה מלכותו ולכן קראה שנת מותו, ואין מוקדם ומאוחר בסדר הספר וכ''ה ברבה שמות פ''א, וראיה לדבריהם, א] ממ''ש אשר חזה על יהודה וירושלים והלא גם על עשרת השבטים נתנבא, וגם על כמה אומות, ב] ממ''ש חזון ישעיהו והיה לו לומר חזיונות לכלול את כולם, ג] למה שמבואר אצלי כי חזון הוא ענין פרטי מיוחד מעניני הנבואה, והלא תמצא שהתנבא נבואות שנקראים משא וזה לא נכלל במלת חזון, והיה לו לומר דברי ישעיה, כמו דברי ירמיהו לכלול את כולם. ע''כ ]: (מלבי"ם באור הענין)


{ב}  שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי יְהוָה דִּבֵּר בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי:

 רש"י  שמעו שמים והאזיני ארץ. משה אמר האזינו השמים ותשמע הארץ (דברים לב) למה שינה ישעיה את הלשון שנו רבותינו בדבר זה ומדרשות רבים בפ' האזינו בספרי ונחלקו חכמים עליהם ואמרו אין הדבר כן אלא בזמן שהעדים באים ומעידים ונמצאו דבריהם מכוונין עדותן קיימת ואם לאו אין עדותן קיימת אילו לא בא ישעיה ונתן שמיעה לשמים והאזנה לארץ היו שמים מעידים ואומרים כשנקראו לעדות זו בימי משה שאמר העידותי בכם היום בהאזנה שמענו והארץ מעידה אני נקראתי בלשון שמיעה ואין עדותן מכוונת בא ישעיה וחלף את הדבר נמצאו שניהם מעידים בלשון האזנה ובלשון שמיעה : כי ה' דבר. (שתהיו עדים בדבר כשהתרתי בם בימי משה לכן באו ושמעו שאני מתווכח עמם שעברו על ההתראה אני לא סרחתי בהם אלא גידלתים ורוממתים והם פשעו בי, ס''א) שתהיו עדים לדבר והיכן דבר האזינו השמים ואדברה (שם) במכילתא : (רש"י)

 מצודת דוד  שמעו שמים. מה שאני קובל ומתרעם על ישראל : והאזיני ארץ. אמר בלשון יחיד כי סדנא דארעא חד היא משא''כ השמים כי שבעה רקיעים הם לפי תכונת הקדמונים : כי ה' דבר. לא מאלי אני אומר כי דבר ה' בפי ולזה שמעו אמרי : בנים גדלתי. ר''ל וזהו דברי ראו נא הטובה שעשיתי לבני בכורי ישראל אשר גדלתים ורוממתים על כל האומות הקדמונים והם לא השיבו כגמולי כי מרדו בי : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  והאזיני. הטי אוזן לשמוע וכן אזון עד תבונותיכם (איוב לב) : פשעו. מרדו כמו מלך מואב פשע בי (מ''ב ג) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  שמעו, קורא לשמים ולארץ הנמצאים היותר מפורסמים והקיימים לעד, ישמעו ריב ה' עם עמו. כי ה' דיבר, ומי לא ישמע? (מאמר זה ימשך עד פסוק ד'), ואלו הם דברי ה' : בנים, הן מחק המוסר כי בן יכבד אב אף אם לא עשה עמו שום טובה רק שגדלו כאומן את היונק, וכ''ש אם הגבהו במעלה על יתר בניו שאז חייב בהודאה כפלים, ואנכי בנים גדלתי ואומנתי אותם, ויותר מזה כי רוממתי אותם על כל עם ולשון, והם תחת שנתחייבו עבודה והודאה כפלים עוד פשעו ומרדו בי :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  שמעו, והאזינו. בארתי הבדלם בפירוש התורה (דברים נב א') : גדלתי ורוממתי. גדול מתאר הכמות וכנגדו קטן, ורם מתאר המקום וכנגדו שפל. וכשבאים בפעל היוצא, מורה גדול ההעתק בכמות ובא גם על גידול הבנים ואמונם, כמו ויגדל הילד ויגמל, ורם מורה העתק המקום משפל אל הרם או המדרגה והמעלה, ואמר. מים גדלוהו תהום רוממתהו (יחזקאל לב ד'), שגדל ע''י המטר, והתרומם על כל עץ ע''י תהום רובצת תחת. ועי' לקמן (כ''ג ד') :(מלבי"ם באור המלות)


{ג}  יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן:

 רש"י  קונהו. מתקנו בחרישה ביום ומאחר שהרגילו בכך יודע בו אבל חמור אטום אינו מבין בעליו עד שיאכילנו וישראל לא נתפקח לידע כשור כשקראתיו ישראל יהיה שמך והודעתיו קצת חוקותי והם עזבוני כדמפורש (ביחזקאל כ ל''ט) ואומר איש את גלולי וגו' ואף לאחר שהוצאתים ממצרים והאכלתים את המן וקראתי אותם עמי בני ישראל לא התבוננו כחמור (סא''א) ד''א ידע שור קונהו מכיר השור קונהו להיות מוראו עליו לא שינה מה שגזרתי עליו לומר איני חורש היום וחמור לא אמר לבעליו איני טוען היום ומה אלו שנבראו לשמשכם ואינם לא לקיבול שכר אם יזכו ולא לשילום פורענות אם חוטאים לא שינו את מדתם שגזרתי עליהם וישראל שאם זוכים מקבלים שכר ואם חוטאים מקבלים פורענות : לא ידע. לא אבו לידע וידעו ודשו בעקב ועמי לא נתן לב להתבונן : (רש"י)

 מצודת דוד  ידע שור. הלא אף השור יודע ומכיר את בעליו אשר קנהו ונשמע הוא אליו והחמור הזה עם שהוא סכל ביותר עכ''ז יודע הוא מקום האבוס של בעליו והולך שמה להנאתו : לא ידע. לא אבו לדעת אותי להיות נשמעין לי : עמי. עם שהמה עמי ואני בעזרתם עכ''ז לא יתבוננו לדעת מה טוב להם כי הלא בשמעם טוב הארץ יאכלו ואינם אפילו כחמור הזה המכיר בטובה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אבוס. הוא המקום המיוחד למאכל הבהמות וכן אם ילין על אבוסך (איוב לט) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ידע, הלא ראינו שני מיני ההכרות האלה נתונים נתונים הם גם בטבע הבע''ח הבלתי מדברים, כי השור יכיר את בעליו רק ע''י שקנה אותו בלבד, והחמור שאין לו הכרה כ''כ עכ''פ יכירהו ע''י שנותן לו באבוס לאכול, אבל ישראל לא ידע, ר''ל בעת שקראתי אותם בשם ישראל לאות שהם חלקי וקניני ועבדי הם (וזה נגד בנים גדלתי), והיה להם להכיר בעליהם כשור מ''מ לא רצה לידע, וגם עמי, בעת שרוממתי אותם מכל העמים במה שקראתים עמי ונחלתי (וזה נגד בנים רוממתי), והיה להם להכיר עכ''פ הטובה הפרטית כחמור, מ''מ לא התבונן, לא רצה להבין. [הערה : במראה הלטושה הזאת נביט בה כמה דברים. א] בטבע האדם ומדותיו, כי הגם שכל מוהר ומתן שיתן האב לבנו, כאין נחשב נגד הטובה העקרית שסבב לו שהביאו אל המציאות ואמנו וגדלו מכל מקום ראינו טבע האדם, כי יגדל אצלו אהבת הוריו עת יוסיפו להעניקו רכוש ועושר ורוממוהו מכל אחיו, משאם לא יטיבו לו באלה, כמאמר רחל ולאה (בראשית ל''א ט''ו) הלא נכריות נחשבנו לו, ב] הציור הזה ימצא קן לו בקרב איש ולב עמוק גם בהכרת הטובה וההודאה אשר חייב לבוראו יוצרו אביו קונהו. כי כל אשר הוסיף להיטיב עמו בהטבה פרטית נתחייב לעומתו עבודה פרטית, כי בעבור זה נצטוה ישראל מצות יתרות על ב''נ, ובני אהרן על אחיהם בני ישראל, והכ''ג על אחיו הכהנים, כמ''ש בחה''ל שער העבודה, וכל זה קלע למטרה במ''ש בנים גדלתי ורוממתי, ג] יען שנפש האדם כוללת כל מעשי בראשית, ובכנפיה צרורות כל הכחות המפוזרות בכל החי מכל בשר למיניהם, כחותיהם והפוכי כחותיהם בארח נשגב ובדרך כללי, לכן כל כח אשר נמצאהו בנפש אחד הבעלי חיים, בהכרח כי נמצא הכח הזה ביתר שאת וביתר עז בנפש האדם, ואם נראה האדם מתעלם מדלות הכח הזה ממקורות נפשו, להזיל מים ממעינותיה, הנה חטא ואשם על נפשו, לכן חפש הנביא וימצא שני מיני הכרות האלה שכלל במ''ש בנים גדלתי ורוממתי בנפש השור והחמור, ויוכיח את עמו איך ישראל לא ידע? ובזה מלבד אשר חלפו חק הנמוסי והשכלי להשיב הודאה ליולדיו וטובה למטיביו, פרעו גם משפט הטבעי, אחרי מצאנוהו שתול בטבע החיים וכח נפשותיהם : ע''כ : ] (ע''כ דברי ה' אל השמים והארץ, מעתה יתחיל הנביא את דבריו וימשוך הענין עד פסוק י') :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  אבוס. שוה בסמוך ובנפרד, והבדלו מן מכלא אוריה רפת, כי שם אבוס מורה על הכלי שבו נותנים בליל חמיץ לפטם הבהמה שרוצים להשמינה, ועש''ז שור המפוטם נקרא שור אבוס (משלי ט''ו י''ז), ברבורים אבוסים (מא ד' כג), ואוצרות שאוצרים שם השעורים והעדשים, פתחו מאבוסיה (ירמיה נ' כו) בהפעיל, על שמסבבים הפיטום. ואמר (איוב לט ט') היאבה רים עבדך אם ילין על אבוסך, ר''ל לא לבד שלא יעבדך לצרכך, אף על אבוסך שעומד שם להנאתו להפטם לא ילין. ולכן אמר פה שהשור יכיר את בעליו מצד שהוא קונהו הגם שעובד אותו, והחמור יכירהו רק אם יפטמהו על האבוס שמזה לא ישיג בעליו שום תועלת כי בשר החמור המאובס לא יאכל :(מלבי"ם באור המלות)


{ד}  הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת יְהוָה נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר:

 רש"י  הוי. כל הוי שבמקרא לשון קובל וקונה כאדם הגונח מלבו וצועק אהה אלא שיש מהם מועטין שהם ל' צעקת קריאת קול כמו הוי הוי ונוסו מארץ צפון (זכריה ב) ותרגומו אכלו לשון הכרזה, הוי יש לזעוק על גוי קדוש הנהפך להיות גוי חוטא ועם שנאמר בו כי עם קדוש אתה נהפך להיות עם כבד עון : עם כבד עון. כבדות עון, כבד אדם שהוא כבד פישנ''ט בלעז כבד שם דבר של כבדות פישנטומ''א בלעז ודבוק עם תיבת עון : זרע מרעים. והם היו זרע ברך ה', בנים היו להקב''ה נהפכו למשחיתים : נאצו. הרגיזו : נזורו אחור. אין נזירה בכל מקום אלא לשון פרישות וכה''א וינזרו מקדשי בני ישראל (ויקר' כב) נזיר אחיו (בראשית מט) אף כאן נזורו נסוגו לאחוריהם מאצל המקום : (רש"י)

 מצודת דוד  הוי. הנביא מתאנח וקובל על ישראל שהיו מאז גוי קדוש ונהפכו להיות גוי חוטא : עם כבד עון. מאז היו עם קדוש ונהפכו להיות עם כבד עון : זרע מרעים. מאז היו זרע בירך ה' ונהפכו להיות זרע מרעים : בנים משחיתים. מאז היו בני אל חי ונהפכו להיות בנים המשחיתים את דרכם : נזרו אחור. פרשו מהם ללכת לאחור כאדם הממאן לשמוע דברי המדבר אליו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הוי. המלה הזאת היא ענין קריאה בין לצער בין לשמחה כמו הוי אחי והוי אחות (ירמיה כב) וכמו הוי ציון המלטי (זכריה ב) : כבד. ענין רבוי כמו עמך הכבד הזה (מ''א ג) : מרעים. רשעים : נאצו. הוא מושאל על הבזיון וכן כי נאצו האנשים את מנחת ה' (ש''א ג) : נזורו. ענין הפרשה כמו אשר נזורו מעלי (יחזקאל יד) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  הוי, היא מלת הקריאה, וכל הפסוק הזה נושא לפסוק שאחריו על מה תוכו, אומר הה, אתם גוי חוטא אתם עם כבד עון (אשר) עזבו את ה' וגו', אשאלכם על תועלת מה תוכו. ? - עם כבד עון, החוזה עולה במעלות ומגדיל איכות חטאיהם מדרגה אחר מדרגה, אומר, לא לבד שאתם גוי חוטא, שהחטא הוא בשוגג, אבל אתם עם כבד עון שהעון הוא מזיד, ולא לבד שעשיתם עון לפרקים, אבל אתם זרע מרעים, מרעים הוא שם התואר ומורה על שהתמידו ברעתם, ולא זאת שחטאתם למלא תאותכם או להשיג איזה תועלת, אבל אתם גם בנים משחיתים שם השחתה מורה שעושה רע שאינו משיג ממנו הנאה ותועלת כלל רק משחית נפשו הוא יעשנה, (ראה נא כי כמו שהעלה המליץ איכות חטאיהם ממדרגה למדרגה מצד החטא עצמו, כן הפליא עצה להעלות מדרגות החוטאים בדרך זה, גוי, עם, זרע, בנים, וכל המאוחר בסדר הזה חשוב מן המוקדם אליו, עם מעולה מן גוי, זרע מן עם, בנים מן זרע, כמ''ש בבאור המלות, כי זה מבואר שכמו שיגדל איכות החטא מצד עצמו כן יגדל מצד עושהו, שגם חטא קטן יגדל למעלה ראש אם עושהו אדם גדול, וסדר הכתובים לפ''ז אמר, הוי גוי חוטא, ואף כי, כי אתם עם, ויגדל החטא מצד עושהו וגם החטא עצמו הוא גדול יותר מצד שהוא עון מזיד וכ''ש כי אתם זרע ויגדל יותר מצד עושהו, ומצד החטא מרעים, וכן בנים משחיתים כנ''ל. עזבו את ה', מוסיף לאמר אם עכ''פ בכל גודל חטאתם לא היו עוזבים את ה' מכל וכל, והיה ענינם כפי שנאמר בהשמרונים את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים (מ''ב י''ז ל''ג), אבל הם עזבוהו בהחלט. נאצו, מוסיף לאמר שאם עכ''פ לא היו מבזים את ה' ומכעיסים אותו ולא היה כונתם רק לפרוק עול, אבל הם היו בכונה להכעיס. נזרו אחור, מוסיף שאם היה עכ''פ סיבת רעתם בעבור שחפצים להיות חפשי מכל עבודת עבודה, ולא היו עובדים לא את ה' וגם לא לאל אחר, היה עוד למוד זכות עליהם כי אהבת הבטלה ונטיית חפצם אל החפשיית הניאה לבבם מאת ה', אבל הם הלא נזורו אחור, שנסוגו מאלהי קדם אל האחור לצד אלהים אחרים לעבדם, בחשבם כי עבודת האליל היא יותר טובה מעבודת ה', וגדול עונם מנשא, עבודת האליל הכבדה יותר כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם לא היה עליהם למשא, ובעבודת ה' יגעו ונלאו : [הערה : פלס ומאזני משקל ביד המוכיח האלהי, בו ישקול חטא יהודה וירידתם משמי הקדושה אל שאול הכפירה על כל מדרגותיו. והנה שני סולמות מוכנים לפני השלמים לעלות בהר ה' ולקום במקום קדשו, בתחלה יעלה בשליבה התחתונה לעבדו מחמת הגמול ויראת העונש על ידי שיודע כי טובותיו גם רעותיו מיד ה' המה. ואחריו יעלה אל אהבת ה' ויראת הרוממות, לעבדו לא בעבור תקות גמול ויראת עונש, רק מצד שהוא צור היצורים. ואחר שהתנצלו בני ישראל את עדים נפלו תחלה מן המדרגה הראשונה אל שתחתיה, ולא היו עובדים מאהבת ה' ויראת הרוממות, ועל זה הוכיחם, בנים גדלתי, ידע שור קונהו, ישראל לא ידע, ואחריו נפלו גם מן המדרגה התחתונה ולא עבדו אף העבודה מיראת העונש ותקות גמול, וע''ז הוכיחם, בנים רוממתי, ידע חמור אבוס בעליו, עמי לא התבונן, (ועל זה אמר בספרי (פרשת האזינו) לא ידע לשעבר. עמי לא התבונן להבא. להבא היינו מה שיכול להרע להם או למנוע הטוב). אחריו יצאו מדחי אל דחי למרות פי עליון בפועל, וחשב בזה שמונה ענינים א) חטא שוגג, ב) עון מזיד, ג) התמדתם בחטא, ד) עשותם בשאט נפש להכעיס, ה) הגדלת החטא לפי ערך הגדלת מעלתם, ו) הכביד חטאתם בהשקף על הענין שבין החוטא ובין ה' המצוה עליו שעזבוהו לגמרי, ז) שנאצוהו ובזוהו, ח) שהחליפו את עבודתו בעבודת אלילים שעל זה אמר נזורו אחור. עוד השקיף במ''ש נזורו אחור ענין נכבד, והוא, כי האדם מתחלת יצירתו בראשית הבריאה עד סוף כל הדורות, הוכן שיצעד במהלך השלמות ממדרגה למדרגה, תחלה אחר חטא אדה''ר היה ככל החי ההולך על ארבע, ואחריו בימי נח התעלה למדרגת מדבר ואז הותר לו בשר לאכול, ואחריו בימי האבות התחילו לעלות בהר הקודש להשיג מעלת הישראלי, וכן הגביהו עוף עד עת שעמדו בהר סיני בשעת מתן תורה שאז עלו למעלה ראש, ומשם נסעו ממעלה למעלה בהכנסם לארץ ואחר כך בבנין בית הבחירה, וכן היה ראוי שיתקרבו אל האלהים עד שיתוקן העולם בכללו, אבל הם נזורו אחור, רצה לומר שלא די שלא הלכו לפנים עוד הלכו לאחור ושבו לאחוריהם, ממדרגת ישראל למדרגת מדבר ומשם למדרגת הבהמה, ומשם למדרגה גרוע ממנה, ידע שור וחמור ישראל לא ידע : עוד כוון להעלות את מרים ולהשפיל כבודם במ''ש עזבו את ה' נאצו את קדוש ישראל, שהזכיר תחלה שם ה' ואחר כך שם קדוש ישראל, והוא ע''פ מה שבארתי בחבורי זה בכ''מ, כי בכ''מ שמזכיר שם ה' או שם אלהים סתם, ידבר על העצם הנשגב מצד שהוא בורא העולם או מנהיגו בכללו, אבל כשיזכירנו בכינוי אל ישראל, ידבר עליו מצד האהבה היתירה שהראה לעם סגולתו, ומצד הקשר בינו לבינם שבעבורו עשה כל מה שעשה מהאותות ומופתים ושינוי סדרי בראשית, והנה יותר יהיה לבוז ולקלון ועם הזה אם ינאצו שם קדוש ישראל, שהוא מאסם בהקדושה אשר אצל עליהם, ובזותם את הדיבוק אשר יש לו עמהם, מאשר ימרו שם ה' שהוא ההנהגה הכוללת לכל העמים, וזה שכתוב לא לבד שעזבו, אף גם נאצו, ולא לבד שם ה', אף גם שם קדוש ישראל, אשר בו יחדם והפלם מכל העמים, - ואחר שהעביר על פניהם שתים עשרה מדרגות בחטאם אשר בם ירדו פלאים עד שנזורו אחור לקצה השפלות, שם פניו להחליט עליהם היאוש והאבדון משני פנים א) מצד המפורסמות והשכל. החולה אשר עומד על פתחי שאול ושתה קובעת כוס המות התעלה ארוכה לו? וכן הבא עד שאול המינות הישוב לראות באור החיים? וזה גלה ביחוס פסוק הקודם אשר שמהו נושא לפסוק זה, גוי חוטא! על תועלת מה תכו? ב) מצד הנסיון. החולה אשר אינו רוצה לבקש מרפא איך ירפא? וזאת הודיע ביחוס הכתוב שאחריו שהושם נושא לפסוק זה. על מה תוכו? הלא כל ראש לחלי ומכל מקום לא זורו ולא חובשו : ע''כ] :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  הוי. בה' הוא ענין הכרזה, ואוי בא' מיוחד אל הודעת הצער, ונקשר בלמ''ד, אבל הוי אינו נקשר : גוי, עם. ההבדל ביניהם, גוי יקרא מצד הקיבוץ לבד, כי גוי מענין קיבוץ. וזה יהיה ע''פ ארבעה דברים, א) שיתקבצו מצד הארץ והמדינה שיושבים בה, ב) מצד שפתם שמדברים בה. ג) מצד משפחתם שיצאו ממנה, ד) מצד הסכמתם וקבוצם להיות גוי אחד עפ''י נמוסים שחקקו להם לאחד הקיבוץ שלהם, כמ''ש (בראשית י' ה') מאלה נפרדו איי הגוים, א) בארצותם, ב) איש ללשונו, ג) למשפחותם, ד) בגוייהם, פי' בקבוציהם, והוכפל שם (לא). אבל בשם עם יקרא מצד הממשלה אשר עליהם אשר תשימם לגוי אחד ותנהיג אותם כנפש המנהגת את הגויה, ומצד זה יבוא שם עם בכינוי הקנין, עמי. עמו, עמך, עם ה', לא כן שם גוי כי התיחסות הקיבוץ אל אדוניהם יהיה מצד הממשלה, לא מצד הקיבוץ. ומה שנמצאו ויתר גויי ינחלום (צפניה ב' ט'), לשמוח בשמחת גויך (תהלות קו ה') זה יצדק אצל ה' לבד, כי לו יתיחס צירוף הקנין גם בגוף יצוריו בעצמם בזולת השקף על קשר המלוכה, לפ''ז מבואר כי בכ''מ שם עם מציין מדרגה גדולה יותר משם גוי, יען שזה מורה על שהם מונהגים מאיזה מטרה, וזה מורה רק הקיבוץ לבד, וכן הגבילם. ויתהלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר (דה''א טז כ'. תהלות קה יג). ואמר ואני אקניאם בלא עם (רק) בגוי נבל אכעיסם, מבואר שיש גוי שאינו עם. ואמר ההימיר גוי אלהים וגו' ועמי המיר כבודו (ירמיה ב' יא). עיניו בגוים תצפינה הסוררים אל ירומו למו סלה (אבל), ברכו עמים אלהינו וזמ''ש ונתתיך לבז בגוים והכרתיך מן העמים (יחזקאל כה ז'), ר''ל עמים החשובים יכריתו אותך מארצם לגמרי, וגם הגוים הפחותים אשר שם תמצא בית תהיה לבז בתוכם, וע''כ ציין ברוב המקומות שם עם לישראל עם קרובו, ושם גוי, לגוים עובדי אלילים, לבד בעת שירצה לדבר מן הריבוי היותו גוי גדול, אז ישמש בשם גוי, כי שם גוי כולל קיבוץ גדול, ושם עם יבא על פרט וחלק מן הקיבוץ וגם על משפחה מיוחדת, עם הארץ ירגמוהו באבן (ויקרא כ' ב'), כיון על העומדים במעמד שם, ואם היה אומר גוי, היה הכונה על כל האומה, ומצאנוהו גם על שלשה אנשים, אמנם כי אתם עם (איוב יב ב'), וע''כ אמר, וראה כי עמך הגוי הזה (שמות לג ג'), עמך הוא שם הכבוד וגוי שם הריבוי. וכן רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה (דברים ד' ו'). ואמר כן העם הזה וכן הגוי הזה לפני (חגי ב' יד), ר''ל בין העם הזה הכהנים המצויינים בהדרת קדש, וכן הגוי בכלל חללו קדושתם, ועיין לקמן ב' ג' וד'. ט' ב'. י' ו'. י''א י'. י''ד ו'. י''ח ב' וז'. כ''ה ג'. ל' כ''ח. מ''ב ו'. מ''ט כ''ב. ם''א ט'. ם''ה א' וב'), ומש''ש : זרע, בנים. עם היות שזרע מעולה מן עם, שמציין היחוס ושלשלת המולידים אל בניהם, מ''מ אחר ששם זה מצאנוהו גם על זרע בהמה, גם על זרע השדה אשר זרעם בם על הארץ, בהכרח יהיה שם בנים מעולה יותר מן זרע שמורה על הבנין, נחלת אבות אל בניהם : חוטא, כבד עון. חטא הוא מענין חסרון, קולע אל השערה ולא יחטיא (שופטים כ' טז) והוא שמחטיא מעשיו מצד השגגה שמדמה שהדבר מותר, או מצד התאוה שמעורת עיניו. אבל עוון נגזר מענין עוה ועוות, והוא שמעוות דרכיו במזיד, ע''י ששכלו מנצח בטענות לכפור במצוה או במצוה עליהם (כן באר בג''ן בארך), וקרוב לזה בחז''ל חטא שוגג עון מזיד (ועיין לקמן ה' יח. ו' ז'. כז ט'. מג כד. נט ב' יב) : מרעים, משחיתים. המריע יעשה לפעמים בעבור תועלת מדומה אצלו או בעבור הנאה, אבל המשחית עושה שלא לתועלת וצורך והנאה (ועיין לקמן יא יט. סה כה) : נאצו. פעל נאץ מורה שמקיל חשיבות איזה דבר ומבזהו, וזה המבדיל בינו ובין פעל מכעיס : ה', קדוש ישראל. דע כי כ''מ שיזכיר בספר שם ה' סתם, מדבר עליו מצד שהוא בורא העולם ומחדשו ומנהיגו בחפצו וחכמתו ויכלתו. וכ''מ שיזכירנו בכינוי אל ישראל, כמו אלהינו, אלהי יעקב, אלהי ישראל, אביר יעקב, קדוש ישראל, וכדומה, ידבר עליו מצד הענינים המיוחדים הנפלאים אשר עשה בעבור ישראל, אם מהשגחתו המיוחדת, אם מאותותיו היוצאים מן ההנהגה הכללית, אם מהקשר והדיבוק והאהבה שבינו לבינם. ויתבאר כ''א במקומו, ועיין דוגמא לזה לקמן (יב ה' ו'. לא א'. לה ב'. מ' ג'. מא יד טו יז כ' כא. מג ג'. מט ז'. ועוד במקומות רבים) : נזרו. יש בונים אותו נפעל מנחי העי''ו, שרשו זור, כמו זורו רשעים מרחם, ע''מ שדים נְכוֹנוּ והעקר שהנו''ן שרשית, במשקל יָכוֹלוּ, והוא נרדף עם פעל נסוגו, שמורה שפורש ומתרחק מאיזה דבר. ודע שיש הפרש לדעתי בין נזר ונסג, כי נסג מורה שמתרחק מן הדבר בעבור שמואס או שאינו רוצה בו, או בלא סבה. ונזר לא יבא על הנסיגות, רק אם נסוג מן הדבר בעבור איזה פרישות ומצוה או קדושה, אם באמת אם לפי דמיונו, ובזה משתתף עם הוראה אחרת שיש לפעל נזר על הפרישות, לנדור נדר נזיר להזיר לה' (במדבר ה ב'). וינזרו מקדשי בני ישראל (ויקרא כב ב'). ולפ''ז כשאומר ונסוג מאחרי אלהינו (לקמן נט יג), רוצה שנזורו מעבודתו בלא סבה, אבל וינזרו מאחרי (יחזקאל יד ו'), הוא שנסוגו מה' בחשבם שיש בעבודת האליל קדושה יותר, ומדמים כי נזורם מה' לצדקה תחשב להם, וביחוד כשמציין עם הפעל הזה הגבול שאליו נזורו אחור, וינזרו לבושת, היינו שפרשו מאלהי קדם, אל צד האחור לאלהים אחרים, ובזה תבין את אשר כתבתי בבאורי :(מלבי"ם באור המלות)


{ה}  עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה כָּל רֹאשׁ לָחֳלִי וְכָל לֵבָב דַּוָּי:

 רש"י  על מה תוכו וגו'. אדם שלקה וחוזר על סרחונו חברו מוכיחו ואומר לו על זה לקיתה ואינך נותן לב לומר על סורחן זה לקיתי לא אשוב לעשות עוד אף כאן על מה תוכו מאחר שעדיין אתם מוסיפים סרה לסור מאחרי המקום הלא כבר כל ראש לחלי ולמה לא תבינו : (רש"י)

 מצודת דוד  על מה תוכו. על העבירה עצמה שלקיתם עליה על העבירה ההיא בעצמה תוסיפו עוד לעשות סרה ר''ל עשיתם שוב העבירה ההיא בתוספות איסור ואינכם משימים על לב לחשוב הלא בשבילה לקינו : סל ראש לחלי. הלא ע''י ההכאה נחלה כל הראש וכל הלב ומדוע לא תקחו מוסר : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  סרה. ענין הסרה מדרך הישר וכן סורר ומורה (דברי' כא) : דוי. ענין מכאוב כמו על ערש דוי (תהלים מא) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  על מה תכו, מסיים את דבריו שקרא בפסוק הקודם, אומר א''כ אחר שהרביתם לפשוע עד תכלית המרי והמרד, אשאלכם נא על תועלת מה תכו? ר''ל כי המוכה ביסורים ומתעורר עי''כ לשוב עד המכהו בתשובה שלימה, אז ההכאה היא לו לתועלת, כי תרפא חולי נפשו, כאשר ירפאו הסמים המרים חולי הגוף, אבל אתם מה תועיל לכם ההכאה, הלא. עוד תוסיפו סרה, ידעתי כי בכל זאת ודאי תוסיפו לסור מאחרי ה' ולא תשימו על לב לשוב, והראיה לזה כי הלא כל ראש לחלי וכו' ואעפ''כ לא זורו ולא חובשו, ולא התחלתם עוד לעסוק ברפואה כלל, כי אינכם שמים אל לב, וא''כ על תועלת מה תוכו. כל ראש לחלי, תפס משל האומה הישראלית לאיש פרטי המוכה במכאובים מכף רגלו ועד קדקדו, והחולי הכללי הוא חולי הראש, כי כל ההרגשות יוצאות מן המוח, וכל האיברים מרגישים בצערו, והחולי אשר הוא במדרגה למטה ממנו הוא מדוה הלב שהוא הוא הנותן חיות לכל האיברים ע''י מרוצת הדם השוטף דרך ורידי הדם מן הלב אל כל הגויה ואליו ישובו כולם, ובהיות הלב דוי הגם שהוא במדרגה אחר הראש, מ''מ ירגישו צערו בפרטות יותר מאשר ירגישו בצער כאב הראש, והחולי הפרטיי יותר הוא אם נתפשט החולי בכל אברי הגוף מקטן עד גדול עד שאין בו מתום, וכ''ז הוא משל ציורי אל כלל האומה, והנמשל יבואר בפסוק ז' :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  סרה. שם תואר, וענינו דברי סרה : לחלי. הלמ''ד מוסבת על כל ראש, והטעם לכל ראש חלי, וכמוהו יש לאל ידי (בראשית לא כט), יש אל לידי, וכן וכל לבב, הטעם ולכל לבב, הלמ''ד נמשך אל שתיהם :(מלבי"ם באור המלות)


{ו}  מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן:

 רש"י  מתום. לשון תמימות שלם מאין מכאוב : פצע. מכת חרב : חבורה. ל' חבלה : ומכה טריה. תירגם יונתן מרססא כתותה ומרוססת : טריה. דמיצייד''א בלע''ז ובל' גמרא יש טרייה לרישיה מנחם פי' לשון לחות כלומר לחה ורטובה תמיד נובעת מוישט''א בלע''ז : לא זורו. הנגעים האלה לא זורו ע''י רופאים אבקת סממני תחבושת לשון יזורה על נוהו גפרית (איוב יח) ומנחם פי' לשון רפואה כמו אין דן דינך למזור (ירמיה ל). ולא חובשו. לשון רפואה : ולא רוככה בשמן. לא רככה מכתם בשמן כמשפט שאר מכות ואין נופל כאן לומר לא רוככו בשמן שאין מרככין אלא במקום המכה אבל המזור והחבישה נופל לשונם על כל הגוף לפיכך נופל בם לשון רבים לא זורו הנגעים ולא חובשו ויונתן פתר כל המקרא בלשון דוגמא על שהם מלוכלכים ומנוגעים בעון ותרגם מכף רגל ועד ראש מקטנים ועד גדולים אין בו מתום אין טוב בו פצע וחבורה פשע ועונות וחטאים, לא זורו וגו' כלומר לא נתרפאו לשוב בתשובה שלימה ולא רככה בשמן אפילו צד הרהור תשובה אין בלבם : (רש"י)

 מצודת דוד  אין בו. אין בכל אחד מקום שלם ממכה במקום אחד יש פצע ובמקום וכו' : לא זרו. לא נפזר עליהם אבק סממנים המרפאים : ולא חובשו. לא נכרך עליהם מטלית כדרך שכורכים על המכות : ולא רככה. לא נתרככה המכה בשמן כדרך שמרככין המכות ר''ל הלא עדיין לא נרפאתם מהמכות אשר באו עליכם מאז על העבירות שעשיתם ומדוע חזרתם לעשות שוב והוא דרך משל לאמר הלא מאז בא הפורעניות על השרים ועל יתר העם ועדיין משמשת בכם ולמה תחטאו שוב : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מכף רגל. כן נקרא שטחות הרגל וכמו שנקרא שטחות היד כף יד : מתום. מלשון תמימות ושלימות : פצע. מכה שנבקעה ונפתחה ומוציאה דם : וחבורה. מכה שנצרר הדם תחתיה וממעל נראה כתם אדום כמו ונמר חברברותיו (ירמיה יג) וכן פצע תחת פצע חבורה וגו' (שמות כא) : טריה. לחה כמו לחי חמור טריה (שופטים טו) : זורו. ענין פזור כמו וזריתי פרש (מלאכי ב) : חבשו. ענין קשור הכריכה שעל המכה כמו לנשברת לא חבשתם (יחזקאל לד) : רככה. מל' רך וטוב (בראשית יח) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  מכף רגל. כולל כל אברי הגוף. אין בו מתם, אין בשום אחד מן האיברים אבר תמים שיהיה לו צורה אנושיית רק כולם מלאים פצע וכו'. פצע הוא מכת חרב שנפתח הבשר. וחבורה היא מכה שהדם נצרר בתוך הבשר, ורפואת הפצע הוא להניח תחבושת שיסגר המקום הנפתח וירפא, ורפואת החבורה היא להניח סמים מרככים שיפתח מקום שנצרר הדם והמוגלא שיצא המותרות לחוץ, וכשיש פצע וחבורה במק''א, אין לו רפואה, כי רפואת הפצע מזיק אל החבורה וכן להיפך, ור''ל פצע וגם חבורה במקום הפצע. ומכה טריה, מכה שמוציאה תמיד השיקוי מעצמותיו, ורפואת המכה טריה היא לקחת סמים המיבשים ועוצרים בעד נזילת הליחות ורפואה זו מזקת גם להפצע גם להחבורה, ששניהם לא ירפאו אלא בעוד שהבשר רוטפש ורענן ורטוב, ור''ל שהמכות נעשות צרות זו לזו עד שרפואתם נמנעת. - לא זרו, לא נתפזר עליהם אבק סמים המרפאים. ולא חבשו, לא נכרך עליהם מטלית כדרך שכורכים סביב המכה שלא תצא ממקומה למקום אחר מהגוף. ולא רככה, לא נתרככה מכתם בשמן (דרך רפואת המכה, תחלה מרככים אותה בשמן עד שתתרכך, ואח''כ חובשים סביבותיה במטלית שלא תתפשט ממקומה, ואח''כ זורים אבקת סמים לרפואה, ע''כ אומר לא לבד שלא זורו, שהוא סוף עסק הרפואה אף גם לא חובשו, שזה נעשה קודם, וגם לא רוככה בשמן שהיא התחלת עסק הרפואה, ור''ל לא התחלתם לעסוק ברפואה כלל) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  מתם. שם זה בא בחירק בכ''מ, לבד מעיר מתום עד בהמה (שופטים כ' מח) בחולם, ולדעתי מתים הוא אנשים, מתום בחולם מציין שם המופשט של האנושיות המתאר את העיר, ולכן מגבילו עם בהמה מן האנושיות עד הבהמה, ועפי''ז מ''ש פה וכן (תהלות ל''ח ד' ח'). אין מתום בבשרי, ר''ל שאין אבר בגוף אשר נשאר בו צורה אנושיית : פצע וחבורה. פצע מכת חרב הבוקע הבשר ופותחו ופוצהו ופוצחו, ומתחלף עם פצה פצח, וחבורה נצרר הדם ע''י הכאת אבן או אגרוף ולא נפתח. ושורש חבר יפרד לשלשה ראשים, א) חבורה ואסיפה, ב) חובר חבר ומכשף, ג) חבורת פצע, עקרו מורה התחברות, החובר חבר מאסף נחשים או חיות בלהטיו (סנהדרין דף פח), חבורת פצע נתחבר הדם ונצרר, ולפ''ז חבורה קל מפצע, וכן סדרם (שמות כ''א) פצע תחת פצע (ואף) חבורה תחת חבורה צריך לשלם לו, וא''כ מ''ש פה פצע וחבורה לא יכון לפי כללי המליצה, אשר דרכה להעלות מושגיה מן הקל אל החמור, לא בהפך. ולכן מוכרח כמ''ש בפי', שר''ל חבורה הבאה במקום הפצע : ומכה טריה. לחה ורטובה נובעת תמיד ומוציאה שיקוי עצמותיו, וחברו לחי חמור טריה (שופטים טו) : זרו. י''מ עבר מהקל מנע''ו, כמו ויזר את הגז' (שופטים ו' לח), וי''מ מטעם מזור ורפואה. והעקר שהוא מנל''ה שרשו זרה, ענין פיזור, כמו יזורה על נוהו גפרית (איוב יח טו). ויוכל להיות מבנין פֻעַל ונשתנה הקובוץ לחולם מסבת הרי''ש אשר לא תדגש : חבשו. חבש הוא מענין קשירה ואסירה בכ''מ, ובא על חבישת הבהמה במתג ורסן לבלום, וצמד חמורים חבושים (ש''ב טז), על חבישת המגבעות על הראש, וחבשת להם מגבעות (שמות כט). על המושל העוצר בעם וחובשם בבית הסוהר, לא אהיה חובש (לקמן ג'), על קשירת השבר או המכה בל תתפשט, ולנשברת לא חבשתם (יחזקאל יד), יך ויחבשנו (הושע ו') :(מלבי"ם באור המלות)


{ז}  אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים:

 רש"י  לנגדכם זרים אוכלים אותה. לעיניכם יאכלוה אויביכם : ושממה. מכם כנחלה הנהפכת לזרים והיא שממה מבעליה כך תירגם יונתן : (רש"י)

 מצודת דוד  ארצכם. לכן תהיה ארצכם שממה : אדמתכם. פרי אדמתכם : לנגדכם. בעיניכם תראו ואין לאל ידכם לעמוד כנגדה : ושממה. ותהיה שוממה כארץ אשר יבואו עליה אויבים זרים ורחוקים כי המה מהפכים ומחריבים הכל ועושים שממה על כי המה לא יעמדו בה משא ''כ כשהאויב הוא מבני הארץ ההיא וסמוך אליה : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  ארצכם עתה התחיל לבאר הנמשל, מ''ש במשל כל ראש לחלי, היינו שארצכם שממה, שכמו שהראש הוא כלל הגוף כן המדינה היא כלל האומה, וכל איש ואיש מכללות האומה ירגיש בשממון אשר יקרה בכלל המדינה וראש הממלכה, ונגד מ''ש במשל כל לבב דוי, אומר עריכם שרופות אש, שבכל עיר ועיר נגע בה שרפת אש, כי כמו שהלב עם היותו במדרגה למטה מן הראש, מ''מ האיברים מרגישים צערו ביותר פרטות מאשר ירגישו כאב הראש, כי במדוה הלב יקרה עילוף וחלישות לכל האיברים, כן שרפת הערים הפרטיים הגדיל השממון וההתעלפות לאישי המדינה, ונגד מ''ש במשל מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, אומר אדמתכם, היינו אדמת כל אחד ואחד זרים אוכלים פריה לנגד עיניכם, עד שנגע החורבן והאבדון אל כל איש בפ''ע. ולעומת מ''ש במשל לא זורו ולא חובשו, אומר ושממה כמהפכת זרים כמהפכה הנעשית ע''י זרם מים כבירים שוטפים, שמשחיתים כ''כ עד שלא נשאר אחריהם שום תקוה ותוחלת כן אין שארית ותרופה למכתם, (ומה נכונה מליצתו זאת, שתפס שני דברים מתנגדים להגדיל הכאב מאד, כי מאד יצר אל האדם עת יראה יגיע כפו ביד אויביו, משא''כ אם נשחת עד לכלה וגם לו וגם להם לא יהיה לא יצטער כ''כ, לעומת זה אמר זרים אוכלים אותה. אולם מצד אחר יתנחם העם המנוצח מני צר עת יראה כי עוד נשאר שארית בארץ ועוד יש תקוה לבעליו בעתיד, לעומת זה אמר. כי יהיה שממה כמהפכת זרם שוטף שלא נשאר תקוה לבעליו, ויפה מליצתו במלת זרים הסובל שני הביאורים) והנה צייר בזה סדר החורבן והשממון שקרה לארץ יהודה מיום בוא מלך אשור לכבשה, כי בפעם הראשונה שבא שם בימי אחז (מ''ב י''ז) ואז הגלה עשרת השבטים, לא נגע השממון רק לכלל המדינה, ועדיין היו ערים שישבו בשלוה, ועל עת הזאת אמר ארצכם שממה. ובפעם הב' שבא בימי חזקיהו ותפס את ערי יהודה הבצורות (שם י''ח) כבר נגע החורבן בכל עיר ועיר ועז''א עריכם שרופות אש, ועדין היו נמצאים יחידים שישבו בטח, אבל בפעם הג' כשהחל לצור על ירושלים, כבר נגע האבדון לכל איש ואיש בפ''ע, ועל זה אמר אדמתכם וכו' :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  זרים. כמו זרם מים, מהפכה של גשם זורם ושוטף, וזרם וזרים הם שני משקלים כמו קדם וקדים, או יהיה תואר כמו שכיר, כן פי' ר''מ גאון הביאו ראב''ע בס' שפת יתר, והצילו מטרף ר' אדונים, וכ''פ בן מלך. ואף שלדעתם מלה זאת בודדת, מצאתי לה אחים ורעים, שאון זרים תכניע (לקמן כה ה'), מים זרים (מב כד. ירמיה יח). ועיין דוגמא לזה מש''ל (ה' טז) :(מלבי"ם באור המלות)


{ח}  וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה: (פ)

 רש"י  ונותרה בת ציון. ריקנית מיושביה כי יגלו מתוכה כאשר תותר סוכת הכרם שעשאה נוצר ובעת יבצר הכרם מניח סוכתו והולך, בתר דקטפוהי לאחר שבצרו אותה : כמלונה במקשה כאשר תעזב המלונה שעשה נוצר בראש המקשה לשמור קישואין שלה ומשתלקט מניחה והולך, זו שבכרם קרויה סוכה לפי שהוא גר שם יומם ולילה ביום שומרה מן העופות ובלילה מן הגנבים אבל הקישואין קשין הם ואין לירא מן העופות ואין צריך לשומרה ביום לפיכך נקראת מלונה על שהיא לינת הלילות כערסל מבתותא כמשכב המלונ' במקשה, במקשיא בתר דאבעיוהי לאחר שלקטוהו לשון המשנה שלש אבעיות ביום : כעיר נצורה. כעיר שצרו עליה ועושים סוכות סביב לה להסתתר שם החיילות וכשמסתלקים מעליה מניחין אותם והולכין כל זה ת''י : (רש"י)

 מצודת דוד  ונותרה. תשאר רקנית מיושביה כמו סוכת הכרם מה שהשומר יושב בה כי בעת יבצר כרמו מניח סוכתו ריקן והולך לו : כמלונה במקשה. כמו המלונה העשויה בשדה קשואין כי משתלקט מניחה ריקן והולך לו (זה שבכרם קרוי סוכה כי השומר יושב בה ביום ומשמרה מפני העופות ובלילה מפני הגנבים אבל הקשואים קשים הם למאכל העופו' ואינו שומרם אלא מפני הגנבים ובלילה ולכן נקראת מלונה עשויה ללינה) : כעיר נצורה. כמו העיר אשר האויבים צרים עליה העושים הסוכות לעצמם להסתתר בהם וכשמסתלקין מעליה נשארים הסוכות ריקן : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  בת ציון. עיר ציון : כמלונה. מל' מלון : במקשה. מל' קשואין והוא שם פרי. נצורה. מל' מצור : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ונותרה, מצייר ירידת ציון מדרגה אחר מדרגה בשלשה זמנים הללו, כי בפעם הראשונה נותרה ירושלים בודדה גלמודה מרבת עם אשר היו מתקבצים אליה תמיד ונדמית כמו הסוכה בכרם שאין נמצא בתוכה רק שומר הכרם לבד, כן לא נמצא בה איש ממקום אחר רק אנשי ירושלים לבד, - אחר שבא לשם בפעם הב' נדמית כמלונה במקשה, סוכה העשויה בשדה קשואים, שגם השומר עצמו אינו יושב שם רק בלילה וביום היא שממה לגמרי (כי את הקשואים שהם קשים א''צ לשמור ביום מן העופות רק בלילה מפני הגנבים), כן אף אנשי ירושלים היו מתחבאים כל היום במערות וצחיחים מפני פחד אויב ולא נמצאו בעיר רק בלילה, ואחר הפעם הג' שצר על ירושלים עצמה עם מחנהו היתה דומה כעיר נצורה במצור :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  מלונה. סוכה העשויה ללינת הלילה לבד, וע''ל (כ''ד ב') : נצורה. נפעל משורש צור, והשורק מקום חולם, ענין מצור. וי''מ ענין חורבה, וכן בנצורים ילינו (לקמן סה ד'), והנכון עיר העומדת ליחרב ע''י מצור :(מלבי"ם באור המלות)


{ט}  לוּלֵי יְהוָה צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ:

 רש"י  לולי וגו'. הותיר לנו שריד. מאליו וברחמיו ולא בצדקותינו : כמעט כסדום היינו. כולנו כלים : (רש"י)

 מצודת דוד  לולי ה'. אם לא היה המקום משאיר לנו בחסדו שארית כחשבון המעט. כסדום. היינו ראוים להיות כלים כסדום ועמורה מבלי שארית מה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  לולי. ל' אם לא : שריד. שארית כמו פליט ושריד (איכה ב) : דמינו. מל' דמיון והשואה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  לולי ה' צבאות, אם לא היה משאיר לנו שארית מעט בחסדו, אז. כסדום היינו, ר''ל אחר שהיינו דומים במעשינו כסדום, שגברה רעתם יותר מרעת אנשי עמורה. לעמורה דמינו, היינו דומים בענין החורבן והאבדון לעמורה שלא נמלט מהם איש, ולא כסדום שניצולו שם לוט ושתי בנותיו. (ובזה השלים הענין, ומתחיל ענין חדש תוכחת מגולה אודות הקרבנות והמעשים הנרצים אצל ה' איכות התשובה ועזיבת החטא, וימשך עד פסוק כ''א) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  הותיר לנו שריד. אצל שריד בא תמיד פעל שאר, השאיר שריד, ופה לבד אמר הותיר שריד, ויובן עפמ''ש (לקמן ה' ו') בהבדל בין פעל שאר ופעל הותיר כי שאר הוא הנשאר בכוונה, ונותר הוא שלא בכונה ולכן משמש אצל שריד תמיד בפעל שאר, ר''ל שלא נשאר שריד בכונה, שהגם שנותר אחד היה שלא בכונה רק שהיתה לו נפשו לשלל מבלי דעת האויב המנצח. ופה בא להקטין השריד שלא השאירוהו האויב בכונה רק נותר מעצמו ומלט מחרב. וגם זה היה רק מעט על ידי השגחת ה' : כמעט. מוסב על שריד, והאתנח עד, והכ''ף כ''ף האמתיית, ככ''ף השבעה לי כיום : כסדם היינו לעמרה דמינו. העברי ידבר בערך הדמיון לפעמים בפעל דמה ונקשר עם למ''ד. לעמורה דמינו, ולפעמים בפעל היה ונקשר לרוב עם כ''ף כסדום היינו. ויש הבדל גדול ביניהם, כי פעל היה הנקשר עם כ''ף מורה שהיה כן ממש, אבל דמה עם למ''ד, מורה שנדמה לו רק במקצת או בדבר אחד, היה ה' כאויב (איכה ב' ה') היה כן ממש, אבל דומה דודי לצבי (שיר ב' ט') היא רק במהירות מרוצתו, כדברי המורה (בראשון מראשון) ואחר שהמליצה זאת תפארתה, שמושגים יתעלו מן הקטן אל הגדול, מן הקל אל החמור, הנה מחק המליצה וכלליה, שלא תרד רק תעלה במושגיה, ולפ''ז אחר שאמר כסדום היינו, שהוא השיווי המוחלטת, איך יאמר לעמורה דמינו שהוא הדימוי במקצת, והיה ראוי לאמר בהפך לעמורה דמינו (ויותר מזה) כי כסדום היינו, וכן אמר המתפלל (תהלות קב ח') דמיתי לקאת מדבר (ויותר מזה, כי) הייתי ככוס חרבות, שוה בהחלט. ומזה תראה כי מ''ש בפירושי לא דבר ריק הוא :(מלבי"ם באור המלות)


{י}  שִׁמְעוּ דְבַר יְהוָה קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה:

 רש"י  קציני סדום. שרים שמעשיהם כסדום מכאן אמרו אל יפתח אדם פיו לשטן : (רש"י)

 מצודת דוד  קציני סדום. שרים הדומים לשרי סדום : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  קציני. ענין שררה כמו כל קציניך נדדו (לקמן כב) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  שמעו דבר ה', הוא דבר הנבואה, קציני סדום. שרים הדומים לשרי סדום ברשעתם, כי רעת השופטים גבר בסדום יותר מבעמורה. תורת אלהינו זאת התורה אשר שם משה, כי התוכחה שהוכיחם פה על ריבוי הקרבנות הוא מבואר בתורה שאין הקרבן מכפר בלא וידוי ותשובה וחרטה :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  שמעו, האזינו. יש הבדל בין שמיעה להאזנה, ששמיעה מורה יותר ההבנה מפעל האזין, ובארתי בפי' התורה (דברים לב א') כי כשירדפו שני פעלים אלה אל שני נושאים מתחלפים ידבר אל נושא החשוב בפעל שמע, ואל נושא הפחות בפעל האזנה, ולכן אל הקצינים אומר שמעו ואל העם האזינו, גם יש הבדל בין דבר ה' ובין תורת אלהינו. דבר ה' הוא הנבואה, ותורה היא תורת משה, ותמצא כפל זה (לקמן ב' ג', ה' כד). וכבר בארתי בפי' התורה (שם) כי כשיבואו שני הפעלים שמיעה האזנה על שני נשואים מתחלפים יוחס אל הנשוא המעולה שצריך להטות לב להבינו לשון שמיעה, ואל הנשוא המובן בקל לשון האזנה, ולכן על דבר ה', שהנבואה דבריה חתומים וסתומים, ורק הקצינים והגדולים יבינוהו, אחרי שישימו לבם להבין ולהשכיל, אמר לשון שמיעה, ואל תורת ה' המובנת לכל לפי פשוטה, אמר לשון האזנה :(מלבי"ם באור המלות)


{יא}  לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי:

 רש"י  שבעתי עולות אילים. כמו פן ישבעך וישנאך (משלי כה יז) : מריאים. בהמות צאן פטומות : לא חפצתי. אחר שאתם עוברים על תורתי זבח רשעים תועבה : (רש"י)

 מצודת דוד  למה לי וכו'. הלא כל עצם הזבח בא להתוודות עם הבאתו ואתם הואיל ואינכם שבים למה לי הזבח : שבעתי וכו'. ר''ל אני קץ בהם כאדם השבע שהוא קץ בדבר שהוא שבע ממנו : לא חפצתי. הואיל ואינכם שבים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מריאים. פטומים ושמנים וכן ושלם מריאכם (עמוס ה) : ועתודים. הם הזכרים מן העזים : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  למה לי, העם היו רגילים בעת ההיא להביא קרבנות רבים ושמנים וחשבו כי בזה ישיגו התכלית הנרצה. יאמר לאיזה תועלת תביאו רוב זבחיכם אלה, אחר שמעשה הריקה מן הכונה היא גויה בלי רוח ונשמה, ומה בצע במעשה הקרבנות, והנה חלק את הקרבנות לארבעה מינים. (המין הא') קרבנות נדבה, והם משני מינים, א. עולה, וכולה כליל, ב. שלמים ותודה, שאין מקטירים מהם רק החלב, על הא' אמר שבעתי עולות אילים. על הב' אמר שבעתי חלב מריאים, ר''ל אחר שהתכלית המבוקשת מקרבנות אלה, היא להראות הכרת חסד ה' וטובתו והכנעתו לפניו, אתם שאינכם מכוונים זאת בהביאכם הקרבן, כמדומים אתם כי ארעב לשבוע חלב ובשר לשובע, משיב אני לכם, שבעתי בם, ואיני רוצה בהם עוד. (המין הב') קרבנות חובה הבאים לכפרת חטא, והם חטאות ואשמות, ועקרם הוא הדם הנזרק שבו תלוי הכפרה, אומר אחר שהתכלית המבוקשת בקרבנות אלה היא, שיתחרט החוטא ויתודה ויכנע וישוב, אתם שאינכם שבים בתשובה, כמדומים אתם כי אל דם הקרבן אני צריך, דעו כי דם פרים וכבשים לא חפצתי בו. (המין הג') הם קרבנות נדבה שעשאם ה' עליהם חובה והם עולות ראיה ושלמי חגיגה שהיו מביאים בעת עלייתם לרגל, שהגם שהם נדבה, ואם לא עלו לרגל אין חייבים בהם, מ''מ אם ראו פנים בעזרה ולא הביאו קרבן, לא לבד שלא קיים מ''ע של יראה כל זכורך, עבר ג''כ על ל''ת של ולא יראו פני ריקם, (רמב''ם פ''א מה' חגיגה), והנרצה בקרבנות אלה, שאחר שצוה להם לעלות לעיר הקדש ג''פ בשנה, ללמוד שם יראת ה' ודרכיו מפי הכהנים והנביאים, כמ''ש למען תלמד ליראה את ה' אלהיך, לעומת זה צוה להם להביא דורון לפניו, אות הרצון והאהבה, כי חפץ בביאתם וכי לקח מידם עולה ומנחה ועז''א :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  מריאים. ת''י פטימין, וי''מ מין ממיני הבקר הגדולים. וי''ל לשון מרי, שרשו מרה והא' נוספת, ע''ש מרים ומרדם כפרה סוררה, והכתוב עד, כעת במרום תמריא תשחק לסוס ורוכבו (איוב לט) : עתודים. הזכרים מן העזים :(מלבי"ם באור המלות)


{יב}  כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי:

 רש"י  מי בקש זאת מידכם רמס חצרי. לרמוס את חצרי אחרי שאין לבבכם שלם עמי : (רש"י)

 מצודת דוד  כי תבואו. כאשר תבואו לראות לפני ברגל אז אומר לכם מי בקש זאת מידכם לדרוך ולרמוס בחצרי : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  פני. כמו לפני ותחסר ה ל מ '' ד : רמוס. ענין דריכה ברגל כמו ורמסי בחומר (נחום ג) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  כי תבאו לראות פני, בשלש רגלים, שאז הלא צויתיכם לעלות ולראות וא''כ הלא תאמרו הלא אז אתם מוכרחים ומצווים על הבאת הקרבן? אני משיב לכם מי בקש זאת מידכם, גם זאת בעצמו שתרמסו חצרי להתראות פנים מי בקש מידכם? ואחר שחיוב הקרבן הוא רק אם מתראה פנים בעזרה הלא טוב שלא תלכו לעזרה ולא תביאו קרבן. רמס חצרי, ר''ל אחר שאינכם מכוונים בעליה זאת ללמוד שם יראת ה' א''כ אינכם עושים בזה שום מצוה רק מה שאתם רומסים חצרי בחנם, וא''כ :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  פני. תחסר למ''ד לפני, וירמוז דרשת חז''ל יִרְאֶה יֵרָאֶה, כך בא לֵרָאוֹת, כי לא בעין בשר יתראה, רק יתראה ע''י שהוא רואה וצופה ומשגיח בכל, והבן : מי בקש זאת מידכם. פעל בקש נקשר עם מ''ם הוא בקשה ושאלה, ואם נקשר עם מלת מיד הוא השואל מחברו שישיב לו את המגיע לו ממנו (בראשית לא לט. מג טו. ש''א כ' טז) : רמוס. הולך, דורך, פוסע. הוא כדרכו, והרומס, הוא להשחית ולקלקל ? ותרמוס את החוח (מלכים ב' יד ט'). ר''ל משחיתים חצרי, ותפס חצרי כי בהיכל לא נכנסו רק הכהנים :(מלבי"ם באור המלות)


{יג}  לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה:

 רש"י  לא תוסיפו הביא מנחת שוא. מתרה אני בכם לא תביאו לי מנחת שוא שלכם שהעשן עולה ממנה קיטור של תיעוב הוא לי ולא לנחת הרוח : חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל וגו'. ולקרוא מקרא חדש ושבת שאתם נאספי' לקרא עצרה ואסיפה בהם לא אוכל לסבול און שבלבבכם הנוטה לעכו''ם והעצרה עמו שאין שני הדברים כאלו ראוין יחד לקרוא עצרה ליאסף לפני והאון שבלבבכם לעכו''ם ואין אתם מוציאין אותו מתוך לבבכם : (רש"י)

 מצודת דוד  מנחת שוא. כי הואיל ואיננה לי לרצון היא מנחת שוא כי אין בה תועלת כי הקטרת הקומץ היא תועבה לפני : חודש ושבת. בין בר''ח בין בשבת בין בימי המועד אשר תקראו מקרא קודש ואתם נעצרים לפני בהבאת קרבנות הנה לא אוכל לסבול האון שבלבבכם עם העצרה שאתם נעצרים לפני כי אין שני אלו ראוים להתאחד : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  קטורת. ענין העלאת עשן והוא מל' קטור הארץ כקיטור הכבשן (בראשית יט) : אוכל. מל' יכולת : און. ענינו מחשבת שקר כמו הנה יחבל און (תהלים ז) : ועצרה. ענין קבוצת אנשים כמו עצרת בוגדים (ירמיה ט) ע''ש שהם עצורים ועכובים במקום אחד : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  לא תוסיפו, אחר שגם זאת שתרמסו חצרי איני רוצה בו, והוא נגד רצוני, כ''ש שאין לכם להוסיף עוד על מה שאתם באים שם נגד רצוני להביא עוד מנחת שוא והבל, קרבן החגיגה והראיה שאיני רוצה בו כלל, כי קטרת הקיטור של המנחה היא תועבה לי, כמי שבא אל היכל המלך נגד רצונו ומוסיף חטא על פשע וממלא ביתו קיטור ועשן. (המין הד') הם קרבנות מוספים שהביאו הצבור בשבתות וחדשים ומועדות, והיה להם תכלית אחרת מיוחדת מתיחסת עם ענין היום, כי כמו שהימים הקדושים האלה נבחרו, למען יפנו בם מהבלי העולם ויתקדשו לעבודת ה' כן נתנו בם קרבנות מיוחדים שהיו הציבור מתאספים לבהמ''ק לעמוד על הקרבנות ולהעצר לפני ה' בתפלה ועזיבת עסקי התבל. והנה בימים האלה היו בהם שני ענינים, למדום חז''ל משינוי הכתובים, במקום אחד אומר עצרת לה' אלהיך ובמקום אחר אומר עצרת תהיה לכם, כי היו מחלקים את היום לשני ענינים חציו הראשון להעצר לפני ה', וחציו השני למשתה ושמחה, אולם גם מצות העונג והשמחה היה צריך שיהיה בקדושה לשם ה' בלבד, עז''א חדש ושבת קרא מקרא, שהם המועדות שאתם קוראים אותם מקרא קודש. לא אוכל און ועצרה, ר''ל גם בחצי היום הראשון שבו אתם מתעצרים לפני בבהמ''ק, מ''מ לא אוכל לסבול העצרה הזאת אחר שלבכם מלא און עם העצרה אשר בפועל, ואין מעשה העצרה מסכים עם המחשבה שבלב :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  שוא. דבר שאין בו ממש, וזה גדרו בכ''מ, והמבאר שוא, שקר, שקר בימינו : קטרת. שם קיטור, הונח על האדים והחלקים המימים העולים מגשם לח כשיוחם באור, וזה המבדיל בינו לבין שם עשן שבא מן פירוד החלקים בעצמם, וע''כ בקרבנות שהם גשמיים לחים יאמר הקטרה בכ''מ. וקטרת, שם מופשט נכרת, המנחה המסבבת העלאת הקיטור היא תועבה : קרא מקרא. חסר ו' העיטוף, ור''ל המועדות שהב''ד קוראים אותם כמ''ש אשר תקראו אותם אתם (ויקרא כג), ונאמר בם תמיד מקרא קדש יהיה לכם, על שהבית דין קובעים אותו : עצרה. עקרו מורה מניעה ועכבה, הנה נא עצרני ה' מלדת (בראשית טז), ומשם הושאל על החג, עצרת היא, על שנעצרים לפני ה' ונמנעים מעסקיהם. על המלכות, זה יעצור בעמי (שמואל א' ט' יז) על שהמלך עוצר בעם ומונעם מלכת בשרירות לבם. ואון מורה כח החפשי באונו וכחו, וזה הפך עצרה. לא אוכל, הטעם לא אוכל סבול און עם עצרה, וכן אותו לא אוכל (תהלות קא ה') :(מלבי"ם באור המלות)


{יד}  חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא:

 מצודת דוד  חדשיכם. זבחי חדשיכם וכו' : לטורח. למשא כבד המטריח עד שאני עיף לשאת את המשא ואמר בלשון הנופל באדם להשמיע האוזן כפי שהורגלה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נלאיתי. ענין יגיעה כמו ומה הלאיתיך (מיכה ו) : נשוא. מל' משא : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  חדשיכם, ר''ל וכ''ש חצי היום השני שאתם מיחדים לצרכיכם לאכול ולשתות שלכן קראו חדשיכם שלכם לצרכיכם, זה שנאה נפשי לגמרי, כי אין בו לא מעשה טובה ולא מחשבה, אחר שאינכם מתענגים לשם ה'. היו עלי לטורח, הדבר מצד עצמו היא טירחא בעיני, מצד שהוא נגד רצוני. וגם נלאיתי נשא, מצד אורך הזמן שאתם מתמידים ושונים בחטא, (כי משא כבד יהיה למעמסה אף זמן מועט, וגם משא קל ילאה הנושאו זמן ארוך, וכ''ש הנושא משא כבד זמן ארוך) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  לטרח נלאיתי. מושג הטרחא היא בהנשוא, ומתאחד עם סבל ומשא ודומיהם, רק שנבדל מהם במה שכולל כל דבר שיקוץ בו האדם יהיה משא או הליכה או דבור. ומושג הלאות הוא בהנושא ומתאחד עם פעל יגע, עיף, עמל, רק שנבדל מהם במה שהוראתו המיוחד על פסיקת הכח בהחלט :(מלבי"ם באור המלות)


{טו}  וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ:

 רש"י  ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם. לפי שידכם דמים מלאו : דמים. רציחה : (רש"י)

 מצודת דוד  ובפרשכם כפיכם. בעת התפלה : ידכם וכו'. לפי שידיכם מלאים משפיכת דם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אעלים. מל' העלמה והסתרה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ובפרשכם, אחר שהוכיחם עד הנה לאמר, כי הפועל הטוב מהבאת הקרבנות והעצרה בבהמ''ק לא יועיל אם לא תסכים עמו טוב המצפון והמחשבה הזכה, יאמר כי גם טוב המחשבה לא יועיל אם האדם מלוכלך בחטאים בפועל. כי גם עת תפרשו כפיכם להתפלל, והוסיף לאמר. גם כי תרבו תפלה, שגדר מלת תפלה היא שפיכת הנפש במחשבה זכה וראויה, שאז הלא הכינותם לבבכם אלי, מ''מ אעלים עיני מכם ולא אוכל לשמוע תפלתכם מצד שידיכם דמים מלאו במה שאתם שופכים דם נקיים, ובזה רוע המעשים ישחיתו זכות הכונה, כי מתנאי העבודה השלימה ששניהם הפעל והמחשב יתקדשו לפי ה', ואם תשאלו ובמה נכף לה' ונרצה לפניו. ? הגיד לך אדם מה טוב, ואיך תשובו לה' ומה המה תנאי התשובה וגדריה, תחלה :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ובפרשכם כפיכם. פרישת הכף הוא לתפלה בכ''מ (שמות ט' לג. מ' א'. ויקרא כב לח נד. עזרא ט' ה'). כי הדוכן יבא בלשון נשיאת כפים (ויקרא ט' כב) ולכן דברי חז''ל (ברכות לב) אסמכתא, וכן ברבה (בשלח פכ''ב) פי' על התפלה : תפלה. שרשו פלל, מורה על שפיטת כח הפנימי ושפיכת הנפש והדבקה בהעליון הבלתי ב''ת, ומצד זה עקר הוראתו על זוך הלב, טהרת הנפש, התנשאות הרוח, בדידת המחשבה, דבקות החלק בהכל הכולל בקשר אמיץ, ולא יבוא פעל זה מאדם לאדם (לבד לקמן מה יד עמש''ש), וזה גזרו והבדלו מיתר רעיו תחנה בקשה וכדומה :(מלבי"ם באור המלות)


{טז}  רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ:

 רש"י  רחצו הזכו. (פתח הוא) ל' צווי לפי שהוא מגזרת רחץ, אבל רחצו קמץ לשון עבר שהוא מגזרת רחץ. רחצו הזכו הסירו חדלו למדו דרשו אשרו שפטו ריבו לכו י' אזהרות של ל' תשובה יש כאן כנגד עשרת ימי תשובה וכנגד עשרה מלכיות זכרונות ושופרות : חדלו הרע. חדלו ממעשים הרעים : הרע. כמו להרע א''צ לכתוב מלהרע שכן לשון המקרא נופל על ל' חדלה וחדל לעשות הפסח (מדבר ט) עד כי חדל לספור (ברא' מא מט) כלומר חדלה הספירה חדלה העשיה אף כאן תחדלו הרעה : (רש"י)

 מצודת דוד  רחצו הזכו. הסירו כתמות העון בתשובה : הסירו וגו'. לפי שרוע מעללי גבר עומדים מול ה' לקטרג עליו לזה אמר עשו תשובה ובזה תסירם מנגד עיני : הרע. מלהרע : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הזכו. מל' זכות ובהירות : חדלו. מנעו : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  רחצו, כתמי העונות הקודמים, ע''י חרטה ועזיבת החטא, ולא די ברחיצה ושטיפה בעלמא, רק הזכו בזכזוך היטב שיסור הכתם מכל וכל, ר''ל שובו מאהבה עד שיתהוו מן העונות זכיות. ומתי די בחרטה לבד. ? רק בעבירות שבין אדם למקום שאין העוון קיים עודנו, אבל בעבירות שהן קיימות עודנה שהן עבירות שבין אדם לחבירו, בזה הסירו רע מעלליכם מנגד עיני, ר''ל מעללים שעדן עומדים לנגד עיני, והחטא ישנו עוד במציאות, צריך שתסירו אותו, גזל ישיב, אונאה יחזיר, חבול ישלם, מוציא ש''ר יפייס. - כ''ז לתקן חטא העבר. עתה יורה איך יתנהג השב בעתיד, חדלו מלהרע הוא סור מרע מעתה והלאה, ולא די בזה לבד רק :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  הזכו. י''מ התפעל מנל''ה, ודגש הכ' לחסרון הד' הזדכו, ולאות הבנין, ולדעתם דגשות הזיי''ן זרה ? וי''מ נפעל מהכפולים, ודגשות הז' לחסרון נו''ן הבנין, ודגשות הכ' להשלים הכפל. ולדעתם ראוי שתהיה המלה מלעיל, כמו הברו נושאי כלי ה' ? לכן נראה כי מלה זו הורכבה בכונה מנל''ה והכפולים, כי ממשפט המליצה שרשו זכך, כי ריעו הוא רחצו. וממשפט הכונה הוא שיעשו מהעונות זכיות, כי הרחיצה היא כיבוס המדות ונקיותם ושרשו זכה, לכן הורכבה משניהם :(מלבי"ם באור המלות)


{יז}  לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה: (ס)

 רש"י  למדו. רפי נקוד והוא מגזרת למוד היו למדין להטיב המלמד לעצמו הוא ממשקולת ל' קל לפיכך צווי ל' רבים שלו נקוד בחירק כמו אמרו שמעו אבל המלמ' לאחרי' הוא ממשקולת ל' כבד המדגיש ואם בא לצוות את הרבים הוא נקוד למדו וכן דרשו מגזרת דרוש אבל אשרו שהשי''ן מודגש' ממשקולת ל' כבד ומגזרת אשר לפיכך ל' צווי לרבים נקוד פתח (כמו אשרו דברו ספרו בשרו) : אשרו חמוץ. החזיקו את הגזול והוא לשון משנה אשרנוהי אי אישר חילי ישר כחך ל''א הדריכוהו בנתיב אמת לזכות בשלו לשון באשורו אחזה רגלי (איוב כג יא) ואשר בדרך לבך (משלי כג יט) : שפטו יתום. פלוני זכאי פלוני חייב : ריבו אלמנה. השתדלו בריבה להתווכח בעדה שאינה יוצאת לחזור אחרי בעלי דינה (סא''א) : חמוץ. גזול ודומה לו מכף מעול וחומץ (תהלים עא) : (רש"י)

 מצודת דוד  היטב. להטיב מעשיכם : דרשו. חקרו המשפט לדעת הדין עם מי והיו מישרים את העשוק ושפטו משפט היתום וריבו ריב האלמנה כי המה הנעשקים ע''פ רוב : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אשרו. מל' ישר ובאה האל''ף במקום היו''ד וכן בהפוך כמו ובכבודם תתימרו (לקמן סא) ומשפטו תתאמרו : חמוץ. עשוק כמו מכף מעול וחומץ (תהלים עא) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  למדו עצמכם להיטב שהוא עשה טוב, ובחובתך נגד בן אדם רעך זאת עשה דרשו משפט בין הנגשים לריב לברר הדין עם מי, וכשתדעו מי הנגזל, אז אשרו את החמוץ בנתיב משפטו, ולא לבד שתדרשו משפט עת יבואו שני הבע''ד להתייצב לפניכם, רק גם שפטו (משפט) יתום הגם שהוא קטן ואינו יודע לתבוע את בעלי דיניו לדין, ולא זאת שתשפטו משפט יתום שמשפטו קצוב ומבואר שהוא קם תחת אביו לנחלה, רק גם ריבו (ריב) אלמנה, האלמנה שגם היא אין לה יכולת לתבוע בעלי ריבה לדין וגם משפטה אינו ברור כמשפט יתום, כי יש במשפטי כתובתה טענות והכחשות ע''פ הרוב, אימר צררי אתפסה וכדומה, (כי זה ההבדל בין ריב ומשפט) מכל מקום ריבו אתם את ריבה טענו בעדה עד יצא לאור משפטה :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  אשרו. כמו מאשריך מתעים (לקמן ג' יב) לשון הדרכה : חמוץ. כמו חמוס בחילוף מוצא השינים, כמו מכף מעול וחומץ (תהלות עא) : שפטו, ריבו. חסר הפעול שפטו (משפט) יתום, ריבו (ריב) אלמנה. ויש הבדל בין ריב ומשפט, הריב הוא סדור הטענות בדבר שעדיין אין ענינו מבואר, והמשפט הוא עיון על הפסק בדבר המבואר, וכן היתום משפט נחלתו מבואר בתורה, אבל האלמנה התובעת כתובה או מזונות אין משפטה מבואר, וצריכה להשבע השבעת כתובה, לכן אמר ריבו (וע''ל ג' יג) :(מלבי"ם באור המלות)


{יח}  לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר יְהוָה אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ:

 רש"י  לכו נא ונוכחה. יחד אני ואתם ונדע מי סרח על מי ואם אתם סרחתם עלי עודני נותן לכם תקוה לשוב : אם יהיו חטאיכם כשנים. כתומים לפני כאודם שנים אלבינם כשלג. יאמר ה'. תמיד הוא אומר לכם כן כמו על פי ה' יחנו (מדבר ט כ), ד''א לכו נא ונוכחה מה כתוב למעלה ממנו חדלו הרע למדו היטב ואחר שתשובו אלי לכו ונוכחה יחד להודיעני עשינו מה שעלינו עשה מה שעליך ואני אומר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג וגו' : כתולע. צבע שצובעים בו אדום גרעינים הם ויש תולעים בכל אחד ואחד : (רש"י)

 מצודת דוד  ונוכחה. נברר הדברים לדעת מי סרח על מי : אם יהיו וכו'. ר''ל וכאשר תודו שהדין עמדי ותשובו לי אז אם יהיו חטאיכם אדומים כשני תולעת יולבנו כשלג ר''ל אכפר על חטאתכם (דימה העון לכתם אדום שהוא צבע חזק ונראה למרחוק ולא יוסר מהר בכבום) : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  לכו. הוא ענין לשון זרוז כמו ועתה לכו ונהרגהו (בראשית לז) והלא לא הלכו אליו : ונוכחה. ענין ברור דבר כמו אשר הוכיח ה' (שם כד) : כשנים. חוטים צבוע אדום כמו ותולעת שני (שמות כה) : כתולע. הוא שם הצבע שצובעים בו אדום : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  לכו, בואו נא ונוכחה יחד, מדוע אינכם עושים כן. ? מדוע אינכם שבים אל ה' כאשר הוריתיכם. ? מה תדאגו ותיראו לשוב, הלא גם אם יהיו חטאיכם צבועים ואדומים כחוט השני מה בכך הלא כשלג ילבינו? אם תרחצו ותזכו, כמ''ש רחצו והזכו, יתכבסו הכתמים וטהרתם מכל חטאתיכם, ולא זאת לבד אלא גם אם יאדימו כתולע, הוא התולעת אשר בדמו צובעים את צבע השני, (וכוון בזה לשני ההבדלים אשר בין התולע ובין השני הנצבע ממנו, א שהתולע הצבע האדום עצמי לו לא כן השני שקבל הצבע במקרה ע''י התולע, ור''ל גם אם תשתרשו בחטא עד שישוב עצמי לכם, וזה החוטא מסבת הכפירה והמרד שעז''א אם יאדימו בחוזק כתולע, ב שהתולע צובע אחרים לא כן השני, ור''ל גם אם חטאתם והחטאתם את הרבים, הגם שאז התשובה קשה מאוד (שעז''א יאדימו בהפעיל) מ''מ עת תשובו (גם אם לא ישוב להיות לבן כשלג עכ''פ) כצמר יהיו. ? וא''כ מדוע אינכם שבים בתשובה. ? הלא אין לך דבר שעומד בפני התשובה. ?, זאת שנית הלא בהכרח ראוי לכם לשוב, כי ראוי לכם לשום על לב את גודל התועלת אשר ימשך לכם מן התשובה וטיב המעשים כי :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  לכו. ענין זירוז : ונוכחה. הוא וכוח בראיות ומופתים שכליים : ילבינו. הוא הפעיל עומד, כי לא נמצא ביתר הבנינים, אבל יאדימו יוצא בהכרח כי נמצא בקל אדמו עצם מפנינים, ועיין בפי' : כתולע. תולעת השני, שם רמש יצבעו מדמו מראה אדום (קארמעזין בל''א) : כצמר. חסר התואר כצמר לבן, וכמוהו מלובשים בגדים (מ''א כב י'), ימותו אנשים (ש''א ב' לג) :(מלבי"ם באור המלות)


{יט}  אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ: (פ)

 מצודת דוד  אם תאבו. להיות מוכנעים לי ושמעתם בקולי אז תאכלו מיטב הארץ : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  תאבו. תרצו כמו לא אבה יבמי (דברים כה) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  אם תאבו ותתרצו ושמעתם את דברי, הלא אז טוב הארץ תאכלו, וכן ראוי לכם לשום על לב הנזק אשר ימשך לכם מרוע המעשים ומניעת התשובה כי הלא :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  (יט-כ) אם תאבו, ואם תמאנו. יש הבדל בין מאן ובין לא אבה, הממאן הוא בפה, והבלתי אובה הוא בלב, ויצוייר האובה וממאן. והבלתי אובה ובלתי ממאן, כשאין פיו ולבו שוים. והיה לו לאמר פה אם תאבו אם לא תאבו ? אבל כוון, כי לא די אם תשמעו בפועל כשאין הלב מסכים, וצריך שתאבו בלב. אבל אם תחטאו בפועל הגם שבלבכם אתם אובים לשמוע תענשו, כי רוב החוטאים הבלתי מורדים לבם תאב לשמוע, רק יצרם מנצחם. לכן אמר ומריתם כי יש הבדל בין ממרה ומורד, המורד פורק עול, והממרה רק מחליף מצות אדניו, כמו לא יחליפנו ולא ימיר (ויקרא כז י') אבל אינו מורד בהחלט : חרב. בחרב, כמו כי ששת ימים, ורחצו מים : תאכלו. המליצה תצייר את החרב כגוף טורף אוכל בשר וחלב ורוה דם ושבע ודשן (דברים לב מב. לקמן לד ה' ו') :(מלבי"ם באור המלות)


{כ}  וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר:

 רש"י  כי פי ה' דבר. והיכן דבר והבאתי עליכ' חרב (ויקר' כו כה) : (רש"י)

 מצודת דוד  ואם תמאנו. אם תהיו ממאנים לשמוע אמרי ותמרו פי : חרב תאכלו. לא תהיו אוכלים אלא אכולים לחרב : כי פי ה' דבר. ובידו לקיים מאמרו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  תמאנו. מל' מיאון וסרוב : ומריתם. מל' מרי ומרד : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  אם תמאנו, לשמוע ומריתם את פי כי הלא אז בחרב תאכלו, כי פי ה' דבר ולא יפול מדבריו ארצה, וא''כ מדוע לא תיראו שדון. ? מדוע לא תשובו אל ה'. ? (והנה האדם ינוח מעשות דבר מה, אם מפני שהשגת הדבר ההוא ועשייתו כבד וקשה עליו, אם מפני שאינו מכיר תועלת בעשייתו והפסד בהנחתו, לעומת זה ערך ה' המתוכח את טענותיו, להראות. א שהשגת התשובה והדרך הטוב קלה על האדם, כמ''ש (דברים ל') כי המצוה הזאת וכו' לא נפלאת היא ממך וכו', ב. שעזיבתה תסבב חרב, ומציאותה תסבב אושר וטוב לבעליה). (עד כאן נבא על יהודה, מעתה יתחיל נבואה על ירושלים וימשך עד פסוק כ''ז) :(מלבי"ם באור הענין)


{כא}  אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים:

 רש"י  לזונה. תועה מעל אלהיה : קריה. שהיתה נאמנה ומליאה משפט וצדק היה לן בה ועתה מרצחים : מלאתי משפט. כגון רבתי עם (איכה א) : צדק ילין בה. תמיד של שחר היה מכפר על עבירות של הלילה ושל בין הערבים מכפר על של היום, ד''א שהיו מלינים בה דיני נפשות כשלא היו מוצאין לו זכות ביום הא' לא היו גומרין את דינו עד למחרת אולי ימצאו לו זכות ועתה נעשו רוצחין ומצינו בפסיקתא ר' מנחם בר אושעיה אמר תפ''א בתי כנסיות היו בירושלים כמנין מלאתי בגי' ועתה מרצחים הרגו את אוריה הרגו את זכריה : (רש"י)

 מצודת דוד  איכה. מתאונן לומר איך ירושלים עיר אמונה נהפכה להיות משקרת בה' כזונה המשקרת בבעלה : מלאתי. מעולם היתה מלאה משפט והצדק התמיד בה ועתה נהפכו אנשים להיות מרצחים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  קריה. עיר : מלאתי. היו''ד נוספת ובעבור תוספות היו''ד נהפכה הה''א לתי''ו להסמיכה אל היו''ד : ילין. ענין התמדה וכן ולנה בתוך ביתו (זכריה ה) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  איכה, מצייר במליצתו, כאילו איש פלוני אלמוני, ראה את ירושלים זה מקרוב, והיתה בתכלית הצדק והאמונה, ועתה בא שנית לתוכה וראה כי נהפכו כולם לרוע לה' ולאנשים, והוא מתפלא ושואל איך נהיה השינוי הזה פתאום, כי אם יקרה שהצדיק הגמור ישחית דרכו ויתהוה רשע גמור, בהכרח יהיה זה בהדרגה שתחלה יתחיל לעבור על חטאים קלים וכן יתמוטט מצדקתו לאט לאט עד שישוב להיות רשע גמור, אבל זה נמנע במציאות שברגע זה שהוא צדיק גמור יתהפך לאיש משחית, וא''כ ישתומם איך נהיה כשינוי הפתאומי הזה בירושלים. ? היתה לזונה יען ששלימות האדם תלוי בשני ענינים, א. במעשים שבינו לבין קונו, ב. במעשה הצדק בינו לבין חבירו, לזה כפל דבריו ר''ל אם בשלימות שבין אדם למקום, הלא זה כרגע היתה קריה נאמנה לאלהיה בתכלית האמונה, ואיך בעוד שהיא נקראת בפי כל בשם קריה נאמנה נהפכה לבגוד בה' כזונה הבוגדת באלוף נעוריה. ? ואם בשלמות שבין אדם לחבירו, הלא היתה מלאה משפט בכל רחובותיה. ולא תחשוב שהיה זה בזמן קדום רק צדק ילין בה שעוד בלילה הזו העברה, לן בה הצדק והיה בתוכה עד אור הבוקר, וא''כ איך ועתה בלילה הבאה (ילינו בה) מרצחים לרצוח נפשות? :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  איכה. מסב פניו מפסוק זה לשלאחריו מנוכח לנסתר ? ולמה שפרשתי הנהו נכון : נאמנה, משפט. דע כי כל מקום שיורדפו שני שמות אלה, אמונה משפט, אמונה צדק, תהיה האמונה בין אדם למקום, ומשפט או צדק בין אדם לחבירו (הושע ב' כב. ירמיה ה'). ועיין מזה (לקמן יא ה'. נט ד') : מלאתי. יו''ד נוספת, כמו רבתי עם, תואר כדמות פעול, וחז''ל דרשוהו (פסיקתא פט''ו פכ''ד, ופט''ז מ''ז, ורבה איכה בפתיחה דר''ח בר פפא ובפסוק בלע ה' לא חמל, ומדרש חזית פסוק לסוסתי) תפ''א בתי כנסיות היו בירושלים כמספר מלאתי : משפט, צדק. ההבדל בין ב' שמות אלה ידוע, משפט הוא עשות הנכון לפי הדת הכולל האלהי או הנימוסי, והצדק עפ''י הישר והטוב מצד הנושא המיוחד שישתנה לפעמים מן הדת הכולל לפי הזמן והענין, והוא מעלה יותר מפעולת המשפט, ולא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה : ילין. להמפרשים הושאל מן הלינה אל ההתמדה בדבר, כמו בצוארו ילין עז (איוב מא יד). וחז''ל נתקשה להם זאת ודרשוהו (בסנהדרין לה, ורבה פינחם פכ''א). ולמ''ש הוא פשוט : מרצחים. יש הבדל בין רוצח בקל, ובין מְרַצֵחַ בכבד, המרצחים הם חבורה וקשר רוצחים נמצא ביניהם מצוים ומקבלים צווי. ולא תמצא שם זה בודד, רק על הראש שלהם, (מ''ב ז' לב). וביתר מקומות בא בלשון רבים בכ''מ :(מלבי"ם באור המלות)


{כב}  כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם:

 רש"י  כספך היה לסיגים. שהיו עושין מעות נחשת ומצפין אותן בכסף להונות בהם. סבאך מהול מים. משקים שלכם מעורבים במים כדאיתא בפסיקתא, מהול מעורב ואין לו דמיון במקרא ומ''א פותר לשחוק אמרתי מהולל (קהלת ב' ב') מעורבב : (רש"י)

 מצודת דוד  כספך. הכסף שאתה נותן לזולת הוא סיגים ואתה מרמה ומאנה אותו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  לסיגים. הוא פסולת הכסף כמו סיגים כסף היו (יחזקאל כב) : סבאך. כן נקראים משקים המשכרים כמו ונסבאה שכר (לקמן כו) : מהול. מזוג ומעורב ודומה לו לשחוק אמרתי מהולל (קהלת ב) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  כספך, הנביא משיב אל השואל המתפלא, אומר אל תדמה בנפשך שהיתה יציאה זו מן הצדק אל הרצח פתאום, לא כי הוא, כי כבר קדמו לנטות מני דרך הישרה מעט מעט עד שמרעה אל רעה יצאו, כי כבר מימים רבים לפנים היו מערבים סגים בכסף לרמאות בהם, ועוד קודם לכן היו מוכרי המשקים המשכרים מערבים מים ביין לרמאות, כי היה זה עון קל בעיניהם, ומזה יצאו מדחי אל דחי עד שהגיעו לבסוף אל תכלית הרשע לרצוח נפשות :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  כספך. מה יקשה סדר זה לפי' המפרשים, שאחר עון רציחה יחשוב החטאים הקלים בערכו, ולמש''פ הנהו נכון : לסיגים. פסולת הכסף, סיגים כסף היו (יחזקאל כב יח) : סבאך. פעל סבא נגד פעל שתה, הוא כיחוס פעל זלל נגד אכל. האוכל והשותה, כתפארת אדם, והזולל והסובא מגונה, הסובא הוא לשכרון, וסבאך הוא המשקה שעקר הנאתה לשכרון. ואין דרך לערב בה מים, ופי' מהול מזוג ומעורבב ובערבי אל מהל, ויש מזוגים לו לשחוק אמרתי מהולל (קהלת ב' ב') :(מלבי"ם באור המלות)


{כג}  שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם: (ס)

 רש"י  סוררים. סרים מן הדרך הישרה : ורודף שלמונים. תשלומין ת''י אמרין גבר לחבריה עביד לי טב בדיני ואשלם לך בדינך שופט שהיה גזלן והנגזל צועק עליו בפני שופט אחר, זה אומר לו צדקני היום ואני אשלם גמולך כשיצעקו עליך בפני הוי רודף תשלום גמולות : וריב אלמנה לא יבא אליהם. האלמנה באה לצעוק והיתום יוצא וזו פוגעת בו ושאלתו מה הועלת בצעקתך לפני השופט והוא אומר כל היום הזה יגעתי לו במלאכה וסופו לא הועלתי וזו חוזרת לאחוריה ואומרת ומה זה שהוא איש לא הועיל אני לא כ''ש הוי יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבא אליהם כלל : (רש"י)

 מצודת דוד  סוררים. סרים מדרך הטוב ומתחברים עם הגנבים : כלו. כל העם : שלמונים. האחד אומר לחבירו הצדיקני היום בדיני ולמחר אצדיקך בדינך : לא יבוא. בראותם שאף היתום לא הועיל עם כי הוא איש ומכ''ש היא ותחדל לבוא : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  שלמונים. מל' תשלומין : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  שריך, ר''ל והסבה היותר ראשונה לפרצות העם, היו השרים והסגנים, שהם סרו מני דרך והתחברו אל הגנבים שנתנו להם חלק מן הגניבות למען יעלימו עין. והגם כי זה לא היה כולל לכל השרים, כי לא כלם היו חברי גנבים, אבל כלו אהב שחד, באהבת השחד הושוו כל השרים, לא היה אחד נקי מחטא זה, וע''י שאהבו שוחד היו רודפי שלמונים, היו עוסקים תמיד בבוא משפט לפניהם לעשות פשרה בין הצדדים, כי תחלה לקחו שוחד משני הצדדים, ולא יכלו לזכות ולחייב שום אחד מהם, ולכן היו מוכרחים לעשות ביניהם שלום ופשרה, באופן שנדמה לכ''א שהוא הרויח ע''י השוחד שנתן, אבל את היתום שלא נתן שוחד לא שפטו משפטו כלל ולא עסקו אף בפשר כי לא קבלו שוחד רק מצד שכנגדו. וריב, ר''ל הנה משפט היתום הוא ביד הב''ד שהם אבי יתומים ומשפטו מבואר (כנ''ל י''ז) ובכ''ז לא שפטוהו, וממילא ריב האלמנה שמשפטה אינו מבואר לא בא אליהם כלל. והנה המוכיח האלהי העוסק פה לרפאות שבר בת עמו, סדר את דבריו כרופא מומחה, המבקש מזור למחלה אנושה, כי אחרי ידרוש לדעת מהות החולי וענינו, יתור אחרי הסבה הקרובה אשר סבבה את המחלה, ואחריו יתור אחר הסבה הראשיית. כן אחרי הניח מהות החולי האנוש הוחלה הגויה הכללית המון בית ישראל, היתה לזונה ועתה מרצחים, ברר את הסבה הקרובה במ''ש כספך היו לסיגים, ואחריו את הסבה הראשיית לכל, שהוא שריך סוררים. אמנם כמו שהרופא הנאמן ברפואתו תחלה ישתדל להסיר את המחלה עצמה, ואח''ז ישתדל להסיר את הסבה הקרובה, ואחריו את הסבה הראשיית, לבל ישובו ויפריחו את הנגע, כן סדר את דבריו פה, תחלה מבאר איך ירפא את החולי עצמו, אומר :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  שלמנים. לדעתי הוא מענין שלום ופשרה, והנו''ן כנו''ן זרענים (דניאל א' טז). וכן יעיד שם רדיפה הנסמך לו, כמו בקש שלום ורדפהו (תהלים לד טז) :(מלבי"ם באור המלות)


{כד}  לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן יְהוָה צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי:

 רש"י  נאם האדון. שהכל שלו ובידו לעקור אתכם מארצכם ולנטוע בה אחרים : אביר ישראל. תקפו של ישראל : הוי. ל' הזמנה והכרזה ודומה לו הוי ונוסו מארץ צפון (זכריה ב' י') וידעו הכל כי אנחם מצרי שהכעיסוני במעשיהם : (רש"י)

 מצודת דוד  האדון. שהכל שלו ובידו מאין מוחה : אנחם. במה שאשלם כגמול אנחם על הכעס שהכעסוני : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אביר. ענין חוזק כמו מידי אביר יעקב (בראשית מט) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  לכן נאם האדון, שכולם עבדיו והמורד בו ראוי לעונש. ה' צבאות, שכל צבאות מעלה ומטה בידו לענוש. הוי, הוא שם הקריאה. אנחם מצרי, הצרים הם המצירים בפועל, והאויבים הם השונאים אותו, ויתיחס פה שם צרים על העוברים עברות בין אדם לחברו, שהם אינם אויבי ה' כי אינם עושים זאת להכעיסו רק להנאתם, אבל הם צורריו, אומר כי ימצא מנוחה מהם ויתנחם מן האבל שהיה לו מהם, ושם אויבים יתיחס פה על הכופרים בו ומכחישים יכלתו והשגחתו, ומהם יתנקם, ובזה ביאר איך יסיר המחלה, במה שהיתה קרית ירושלים לזונה מאלהיה, תרפא ע''י שיסיר הזונים מעליו ויתנקם מאויביו, ובמה שהיו בה מרצחים, תרפא ע''י שינחם מצריו. עתה באר איך אחר שיסיר המחלה יסיר הסבה הקרובה שגרמה את החולי, שהוא מ''ש כספך היה לסיגים, אומר אח''כ. (מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  אנחם. פעל נחם גדרו המבארים התהפכות מחשבת האדם או תכונתו, אל מחשבה ותכונה הפכיית אליה, מן האבל אל השמחה, ומזה בא נחם מן האבל, ממחשבה אל מחשבה. ומזה בא על החרטה, פן ינחם העם (שמות יג יד). על התחבולות והמחשבות, מתנחם לך להרגך (בראשית כז מב). ופה בא על כונת ניחום האבל והצער, אמצא נחמה ומנוחה מן הצער שהיה לי מצרי, כמ''ש ויקרא שמו נח לאמר זה ינחמנו (שם ה' כט). וידוע כי יש הבדל בין צר ואויב. הצר, מציר בפועל. והאויב, דורש רעה ואינו מציר בפועל. עד שיצוייר צר שאינו אויב, אם אינו מציר מפני איבה רק להנאת עצמו, ואויב שאינו צר, אם לא תשיג ידו להצר לאויבו. ואצל ה', אחר שציירו הכתובים ענינו עם בני אדם, כאילו נמצא לו ביניהם אויבים וצוררים ומעיקים שהם המעותים ארחותיו, והחולקים על מלכותו, הנה צוררי ה', הם החוטאים ומריעים להנאת עצמם אף שאינם אויבי ה' לעשות למען הכעיסו, ופשעיהם יהיה לרוב בין אדם לחברו גזל ורצח וחמס, להנאת עצמם, ואויבי ה' הם הכופרים בו ומכחישים אלהותו, הגם שלא יהיו צוררים ולא יחטאו בחטאים גדולים. לכן מצייר כי ה' ינחם מצריו כי הם המסבבים לו אבל וצער מרוע מעשיהם, ועתה ימצא מנוחה מהם, ומאויביו ינקם, כי מאויביו לא יצטרך נחמה כי הם לא הרעו בפועל. וכן מצריו לא יתאוה נקמה כי לא פגעו בו ולא רבו עליו, כי לא חטאו רק להנאת עצמם. ותפס הציור כדרך בני אדם עם צורריהם ואויביהם (ועיין לקמן נט יח) :(מלבי"ם באור המלות)


{כה}  וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ:

 רש"י  ואשיבה ידי עליך. מכה אחר מכה עד כלות הפושעים. ל' בורית סבו''ן בלע''ז ולשונו ל' נקיון כמו ובר לבב (תהלים כ''ד) ע''ש שהוא מנקה הבגד מכתמיו סיגיך האמור למעלה כמו כספך היה לסיגים תערובת נחשת בכסף קרוי סיג אף כאן תערוב' רשעים עם הכשרים אני אכלה הפושעי' שהם הסיג : כל בדיליך. בדיל המעורב בכסף כלומר הרשעים שבך בדיל אשטיי''ס בלע''ז : (רש"י)

 מצודת דוד  ואשיבה. להכותך מכה אחר מכה : ואצרוף. אסיר ממך הסיג כמו שמסירים כתמי הבגד ע''י הבורית ור''ל אכלה ממך הפושעים והמורדים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ואצרוף. ענין זכוך וזקוק : כבור. כבורית שמנקין בו הבגדים מכתמיהם. בדיליך. היא מין מתכת כמו ואת הבדיל (במדבר לא) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין   ואשיבה ידי עליך, פעם אחר פעם. ואצרף, תחלה אצרוף את הכסף בכור לברר ולהבדיל הסיגים מן הכסף שלא יהיה מעורב עמו, ואחר שיוכר הסיג לבדו. אז ואסירה כל בדיליך, לבל ימצאו בעולם כלל, ולא ימצאו המזייפים מתכות גרועות בהן יזייפו את הכסף, (ומאמר זה י''ל צורה ג''כ שהמשיל הרשעים בין הצדיקים כסיגים בין הכסף, ואמר שיבדיל הערב מישראל ואחר שיוכרו לבדנה יכרית אותם ויחליפם מן העולם), עתה באר איך יסיר גם הסבה הראשיית לכל חטאת, שהיו השופטים הרעים, אמר. (מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  כבר. כמו תרבי לך בורית (ירמיה ב' כב) (זייפע) : בדיליך. מין מתכות (במדבר לה) והרבום על המינים השונים :(מלבי"ם באור המלות)


{כו}  וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה:

 רש"י  כבראשונה. אעמיד לכם שופטים כשרים : עיר הצדק. כבתחלה צדק ילין בה : (רש"י)

 מצודת דוד  ואשיבה. אעמיד עליך שופטים כשרים וצדיקים כמו שהיה מאז : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין   ואשיבה שופטיך, הם השופטים בין אדם לחבירו. כבראשונה, שהיתה מלאתי משפט, ויועציך, היועצים בדברים שבין אדם למקום. כבתחלה, שהיתה קריה נאמנה, ע''י יועצים טובים אחרי כן, הוא מאמר מגביל ע''י שאשיב שפטיך כבראשונה, יקרא לך עיר הצדק בין אדם לחבירו, וע''י שאשיב יועציך כבתחלה, יקרא לך קריה נאמנה בדברים שבין אדם למקום :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  שפטיך, יעציך. תואר יועץ המוזכר סתם הוא רק היועץ לטוב. והנה היועץ יהיה בין במדיניות בין באלהות, אבל השופט הוא רק במדיניות, ופה שמגביל יועץ נגד שופט מדבר ביועץ על דברים שבין אדם למקום. והעד סוף הכתוב הנגבל אל תחלתו ביחוס המסובב אל הסבה, שמגביל צדק נגד שופטיך, וקריה נאמנה נגד יועציך : כבראשנה כבתחלה. ראשון הוא מלת המספר וסופר שני אחריו, אבל תחלה אינו סופר שני אחריו, ותשב ידו ותהי כבראשונה (מ''א י''ג ו') כי היד היתה בריאה תחלה, אבל ומראיהן רע כאשר בתחלה (בראשית מא כא) כי בהפרות לא היה שום השתנות. וכן אל מקום אשר היה שם אהלו בתחלה (שם י''ג ג'). אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשנה (שם ד'). המזבח עשאו שני פעמים. אבל לא קבע אהל אחר חדש שיצוייר בו ראשון ושני. והנה בשם שופט יקרא גם השופט בעול, והיה להם לישראל שופטי צדק, ואחריהם שופטי רשע, ולכן אמר שישובו להיות שופטי צדק כבראשונה, אבל היועץ לרעה לא יקרא בשם יועץ כי הרע אינו עצה. ובתחלה היה להם יועצים, ואח''כ שהדיחום מני דרך לא היה להם יועצים, כי המדיחים אינם יועצים, לכן אמר כבתחלה : הצדק, נאמנה. צדק בין אדם לחברו, אמונה בין אדם למקום (כנ''ל כ''א) : עיר קריה. הקריה מוקפת חומה, ונקראת קריה על שם הקירוי, והקריתם לכם ערים (במדבר נ''ה י''ח), וחז''ל (ברכות ט') מאי קיר שקרוהו. אבל העיר כולל גם הפרזי. והנה הצדק נגד חברו צריך שתתראה בגלוי, אבל האמונה בה' הוא ענין שבין האדם ובין קונו וצריך לשמרה במצפון, כמ''ש והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו (לקמן יא ה' עמש''ש), לכן דמה הצדק עם העיר הפרזי כי פרזות תשב, אבל האמונה מוקפת חומה דלתים ובריח כל זר לא יבא בסודה :(מלבי"ם באור המלות)


{כז}  צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה:

 רש"י  במשפט תפדה. ע''י שיהיו בה עושה משפט : תפדה. מעונותיה : ושביה. עושי תשובה שבתוכה (בצדקה במצדיקים עצמם במשפט ובצדק' שבתוכה) : (רש"י)

 מצודת דוד  במשפט. ע''י המשפט שיעשה בה תהיה פדויה : ושביה. ההשבה מן הגולה תהיה ע''י הצדקה אשר יעשו : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  ציון, אחר שחתם את הנבואה שנבא מתחלת הספר עד הנה על יהודה וירושלים, וכשתשקיף היטב תראה כי רוב התוכחה שהוכיח מתחלת הספר עד (פסוק כ''א), שהיא הנבואה המיוחדת על שבט יהודה היה על מעשים שבינם למקום, אודות הקרבנות והתשובה והתפלה, ורוב התוכחה שהוכיח מפסוק איכה היתה לזונה עד הנה היה על ענינים שבין אדם לחברו מהזיוף ואונאה ונטיית המשפט, כי בין אנשי יהודה אשר ישבו חוץ לירושלים היה רגיל יותר החטאים נגד המקום, ובעיר המלוכה ירושלים היה רגיל יותר החטאים שבין אדם לאדם, מרוב המסחר והמרכולת שמה. חתם החוזה עתה דבריו לאמר, כי כל אחד בדבר אשר חטא בו בעצמו יהיה תקנתו, וע''י שיתקן עותתו ישוב על כנו. ציון, עיר המלוכה שחטאה בה שעותה משפט, במשפט תפדה. עת תשוב לעשות משפט תמצא פדות והצלה. ושביה, שבט יהודה שישובו אל ציון מן הגולה שהיה חטאם במה שעותו צדקה בין אדם למקום, הם (יפדו) בצדקה, ע''י שיצדיקו מעשיהם נגד קונם ובוראם :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  במשפט, בצדקה. דע כי צדקה ומשפט הנרדפים בכתבי הקדש, תהיה הצדקה בין אדם למקום, והמשפט בין אדם לחברו, כמ''ש צדקת ה' עשה, ומשפטיו עם ישראל (דברים לג כא), וכן בארנוה בכ''מ בתנ''ך. (וע''ל ה' ז' יז. ט' ז'. כ''ח יז. לב טז. לג ה'. נו א'. נח ב'. נט יד) :(מלבי"ם באור המלות)


{כח}  וְשֶׁבֶר פֹּשְׁעִים וְחַטָּאִים יַחְדָּו וְעֹזְבֵי יְהוָה יִכְלוּ:

 רש"י  ושבר פושעים וגו'. שבכולן הוכיחן למעלה, והם פשעו בי, גוי חוטא, עזבו את ה' : פושעים. מורדים והעובדים לעכו''ם : וחטאים. אלו עבריינים העוברים על שאר איסורין : (רש"י)

 מצודת דוד  ושבר. הפושעים והחוטאים שבהם ישברו יחדו זה כזה איש לא נעדר : יכלו. בלי שארית : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  ושבר, שיעור הכתובים ציון במשפט תפדה ושבר פושעים יחדיו, ר''ל פדיית ציון ושביה ושבר של הפושעים והחטאים יהיו יחדיו בזמן אחד, שבעת שתפדה ציון ע''י משפט וצדקה, בעת הזאת יבוא ג''כ שבר של הפושעים, ועוזבי ה' יכלו אז מן העולם, ומתחיל עתה לבאר איך ישברו הפושעים בשני סוגיהם שהזכיר עד הנה, שהם הפושעים נגד ה' והחוטאים נגד בני אדם :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ושבר פשעים וחטאים, יש הבדל בין מעוה פושע וחוטא. המעוה כופר במִצְוָה י או במְצַוֶה, והפושע והחוטא מודים בשניהם רק הפושע מורד באדוניו ופורק עול, והחוטא הוא מנוצח מתאותו לפי שעה ואינו מורד. המעוה מנצח בטענות ומופתי השכל. והחוטא מנוצח מן התאוה. והפושע אינו לא מנצח ולא מנוצח רק פורק עול והולך חפשי בשרירות לבו, לפ''ז פושע גדול מחוטא. ויל''פ לפ''ז שאומר ושבר פושעים וחטאים יהיה יחדיו, שישוה שבר החטאים עם הפושעים, הגם שאלה הרעו מהם, אבל גם למ''ש בפנים א''צ למה שנלחצו המפרשים לבאר מלת שבר שהוא שם תחת פעל :(מלבי"ם באור המלות)


{כט}  כִּי יֵבֹשׁוּ מֵאֵילִים אֲשֶׁר חֲמַדְתֶּם וְתַחְפְּרוּ מֵהַגַּנּוֹת אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם:

 רש"י  מאילים. לשון אלה מין אילן שקורין אולמ''א בלע''ז : אשר חמדתם. לעבוד תחתיהם עבוד' כוכבים כענין שנאמר תחת אלון ולבנה ואלה כי טוב צלה (הושע ד). מהגנות. שם היו עובדים כוכבים כמה דאת אמר המתקדשים והמטהרים אל הגנות (לקמן סו יז) : (רש"י)

 מצודת דוד  כי יבושו. עוזבי ה' יבושו אז ממה שחמדו האלים להעמיד עבודת כוכבים ומזלות בצלה כמ''ש תחת אלון ולבנה ואלה כי טוב צלה (הושע ד') : מהגנות. ממה שבחרו הגנות להעמיד בה עבודת כוכבים ומזלות כענין שנא' המתקדשים והמטהרים אל הגנות (לקמן סו) : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מאילים. שם אילן סרק כמו הנחמים באלים (לקמן נז) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  כי יבשו, עוזבי ה' אלה הם יבושו אז מן האלים אשר חמדתם לעבדם. והנה נמצאו אז שתי כתות יש היו עובדים האליל מצד החמדה שחושיהם וכח המדמה הטעו אותם שהאלים האלה הם דברים נשגבים ונמצא בם אלהות, ויש שבחרו בע''ז מצד בחירת השכל, בחשבם כי בידה להטיב ולהרע ואז היו מעמידים האלילים על הגנות שלהם למען על ידם יורק שפע וברכת שמים מהטל והמטר על גנותיהם, וחטא זה היה גדול יותר כי יד השכל והבחירה היה במעל הזה, לכן אמר כי אלה שבחרו הגנות שתטיב הע''ז להם יחפרו שהיא גדולה מבושה :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  יבשו ותחפרו. יש הבדל בין בושה, כלימה, חרפה, חפר. בושה היא בעצם המתבייש. וכלימה וחרפה הם בעצם המבייש. וחפר וחרפה גדולה מכלימה, ויצוייר שמכלים על לא דבר אבל לא שמחרף על לא דבר. ודבר פה בנוכח ונסתר כמו שמעו עמים כולם (מיכה א' ב'). ויל''פ החוטאים ופושעים יבושו מאלים אשר חמדתם אתם הגוי כולו והם עבדוהו ויבושו ממנו (ועיין לקמן נד) : חמדתם, בחרתם. החמדה תהיה מפאת החוש והבחירה בעצת השכל, ורק בהשקפה לאיזה תכלית אמת או מדומה :(מלבי"ם באור המלות)


{ל}  כִּי תִהְיוּ כְּאֵלָה נֹבֶלֶת עָלֶהָ וּכְגַנָּה אֲשֶׁר מַיִם אֵין לָהּ:

 רש"י  נובלת עלה. העלה שלה נובלת כמוש פלישטיישנ''ט בלע''ז בבא עליו שרב או קרח הוא כמוש וליחלוחו אבד וכלה ואין נובל ל' רקבון כמו בלה שאין נו''ן נופלת באותו ל' אלא נובל ל' דבר הנלאה וכלה כמו מגזרת נבול תבול (שמות יח) כמו תנבול ומתרגמינן מילאה תילאה : אשר מים אין לה. להשקות זרעיה בדבר שחוטאים בו משווה פורענותם : (רש"י)

 מצודת דוד  כי תהיו. בעבור שבחרתם באלה תהיו דומים להם בדבר העונש כי תהיו כמושים מבלי לחלוחית טובה כעלי אילן האלה הכמושים ביותר : אין לה. להשקותה ולרוות צמאונה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נבלת. ענין כמישה כמו נבל ציץ (לקמן מ) : עלה. העלין שלה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  כי תהיו, מבאר איך יהיה העונש מדה כנגד מדה, עד שהעונש יתדמה עם החטא בין באיכותו בין בכמותו, כי נגד האלים אשר חמדו בחשבם שיש בהם אלהות בעצמותם יהיו דומים כאלה בעת שעליה נובלים, שנפסק כחה העצמי הלחות והצמיחה אשר בה, ונגד הגנות אשר בחרו בחשבם כי הגנות יקבלו טל ומטר מן הע''ז, יהיו דומים כגנה החסרה מים, שיחסר לה השפע הבא לה מבחוץ, וכמו שהגנה אשר מים אין לה לא נשאר מן הירקות שורש וענף, ואבידתה רבה יותר מן האלה הנובלת שעכ''פ נשאר השורש, כן יצייר בזה עונש יותר גדול שיכרתו לגמרי, נגד מ''ש ותחפרו מהגנות, שהוא גדול מן הבושה. והנמשל בזה כי הצלחת עם ה' תלויה בשני דברים, א. בגבורתם העצמיית הטבעיית אם יהיו גבורים עשירים וחכמים, ב. ע''י ההשגחה העליונה הדבקה עמהם, בזה מדד סאת ענשם במדת עונם, נגד שחמדו הע''ז וחשבו שיש כח אלהות בעצמותם, תחסר מהם כחם העצמיי כאלה וכאלון אשר בשלכת, ובזה עדן יש להם תקוה כי יושעו מברכת שמים מעל ע''י אל מושיעם, אבל ע''י שבחרו הגנות וחשבו ששפעם מן הע''ז וכפרו בטובת ה' עליהם, יחסרו מהם גם מי הישועה הנוזלים מן המקור העליון אשר לא יכזבו מימיו. ובזה באר שבר הפושעים נגד ה'. עתה מבאר עונש החוטאים נגד בני אדם :(מלבי"ם באור הענין)


{לא}  וְהָיָה הֶחָסֹן לִנְעֹרֶת וּפֹעֲלוֹ לְנִיצוֹץ וּבָעֲרוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו וְאֵין מְכַבֶּה: (פ)

 רש"י  החסון. התוקף שהיו אונסין את העניים וגוזלין אותן ומתחסנין בממון כמו שאמר למעלה וחברי גנבים יהיה אותו ממון לנעורת שמנערין מן הפשתן שהוא קל ונוח לישרף : ופעלו. והעושה אותו תוקף יהיה לניצוץ אש ובערו זה בזה. ניצוץ אישטנציל''א בלע''ז ת''י ופועלו ועובד ידיהון ואין זה אחר ל' העברית שא''כ היה לו לינקד ופעלו חטף קמץ ויהא נבאר ל' פעול עכשיו שהוא נקוד מלאפום (ר''ל חולם) נבאר ל' פועל : ואין מכבה. ת''י ולא יהא עליהון חייס : (רש"י)

 מצודת דוד  החסון. הפסל העשוי מעץ חזק כמ''ש עץ לא ירקב יבחר (לקמן מ). לנעורת. שהוא דבר חלש וקל להשרף : ופועלו. החרש העושה הפסל, היה דומה לניצוץ אש : שניהם. הפסל והחרש : ואין מכבה. לא ימצא מי מכבה ואין ביד הפסל לעזור ואף לא לעצמו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  החסן. החזק וכן חסין יה (תהלים פט) : לנעורת. היא הפסולת שמנערין מעצי הפשתן : לניצוץ. הוא הנתז מן הבערת האש וכן ונוצצים כעין נחושת (יחזקאל א). ובערו. ענין שרפה והדלקה : מכבה. מלשון כבוי : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  והיה החסן, הגזלה בעצמה אשר לקחוהו בתוקף וכח, תדמה לנעורת של פשתן המוכן להתלהב בקל מרשף אש. ופעלו, הפועל את החסון שהוא הגזלן יהיה דומה לניצוץ המבעיר את הנעורת והניצוץ תלהיב את הנעורת ויחדיו יעברו ויחדיו כולם יכליון, והיא מליצה נפלאה לאמר, העון הוא המשחית את עושהו, ופועל העון הוא בעצמו מכין את העון ויוצר אותו לכלי משחית, אשר ישחיתנו ויאבדנו :(מלבי"ם באור הענין)



ישעיה פרק-ב

{א}  הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם:

 מלבי"ם - באור הענין  הדבר אשר חזה, בתחלת הסימן יספר איך באחרית הימים כל העמים ילכו בשם ה'. ומן הסיפור הזה התעורר לקרא לבית יעקב שילמדו מוסר ממה שיעשו העמים וילכו תיכף באור ה'. אולם כרגע התבהל מחזותו מצב בני דורו, שהם לומדים תעתועי העכו''ם והבליהם, וינבא עליהם תוכחה ועונש עד סוף הסימן. ויען שהרואה תחלת הנבואה יטעה כי החזון הזה עקרו על העמים לעתיד, הודיע בנושא הנבואה שחזה זאת על יהודה וירושלם, כי ראשית הנבואה היא רק הוצעה אל מה שיוכיח מפסוק ה' והלאה :(מלבי"ם באור הענין)


{ב}  וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם:

 רש"י  באחרית הימים. לאחר שיכלו הפושעים : נכון. מתוקן : בראש ההרים. בהר שהוא ראש לכל ההרים בחשיבות ההרים : ונשא מגבעות. יגדל נס שנעשה בו מניסי סיני וכרמל ותבור : ונהרו. יתקבצו ימשכו אליו כנהרות : (רש"י)

 מצודת דוד  באחרית הימים. בימי המשיח : הר בית ה'. ההר שיעמוד עליו בית המקדש : בראש ההרים. בהר החשוב והראש שבכל ההרים : ונשא. ינשא במעלה וחשיבות : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נכון. מוכן ומתוקן : ונהרו. ר''ל ימשכו אליו כנהר המושך וכן ונהרו אל טוב ה' (ירמיה לא) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  באחרית הימים, בימי המשיח. נכון יהיה, יהיה מכונן בכל יופי והדר. הר בית ה', ההר שעליו יבנה בהמ''ק. ונשא, על ידי הגבעות שסביבותיו שיעמוד לתלפיות עליהם יהיה מנושא עוד יותר. ונהרו, ימשכו אליו כנהר המושך, וימליץ שהגם שיהיה המקום גבוה מאד ימשכו אליו מרוב חשקם כנהר הנמשך בטבעו אל מקום נמוך :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ההרים, מגבעות. הר גדול מגבעה, ההרים רקדו כאילים (הגדולים) גבעות כבני צאן (הקטנים) (תהלות קיד ד'), והגבעות סביב ההרים לרוב. וכן ירושלים היתה מכוננת בגבעה ועליה הר המוריה שבו בהמ''ק, כמ''ש הר בת ציון גבעת ירושלים (לקמן י' לב), על הר בת ציון ועל גבעתה (ל''א ד'), ר''ל ההר עצמו יהיה בראש ההרים, ויהיה מנושא יותר מסבת הגבעות שסביבותיו, והמ''ם מ''ם הסבה : ונהרו. לשון המשכה, ומבואר אצלי כי שם נהר מיוחד לו, בעבור המים המוגרים במורד : כל הגוים. עמים רבים. מוסיף שגם עמים שהם במדרגה יותר מגוים כמ''ש (למעלה א' ג') ילכו בשם ה'. ובדבר השנוים בנבואת מיכה בארתי שם במקומו :(מלבי"ם באור המלות)


{ג}  וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהוָה אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְהוָה מִירוּשָׁלִָם:

 רש"י  אל בית אלהי יעקב. לפי שהוא קראו בית אל לפיכך יקרא על שמו אבל אברהם קראו בהר ה' יראה יצחק קראו שדה לשוח בשדה : (רש"י)

 מצודת דוד  והלכו. עם לעם : ואמרו. אלו לאלו : ויורנו. המקום ילמד אותנו ע''י יודעי התורה : מדרכיו. מה מדרכיו : כי מציון. כי התורה האמתית היא היוצאת מציון ואין זולתה בעולם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  לכו. הוא ענין לשון זרוז : ויורנו. ענין למוד : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  והלכו, עם לעם. ואמרו. זה לזה לכו אתם ונעלה עמכם. אל בית, מן ההר נעלה אל בית המקדש. ויורנו מדרכיו, הדרכים, הם הגדולים. וארחות, הם הקטנות המסתעפות מהם, ור''ל הגם שלא יורנו רק דרכיו הגדולים שהם שרשי הדת ועיקריו, מ''מ אנחנו מעצמנו נלכה באורחותיו הפרטיים ושבילים הקטנים, והוא שנשתדל להשיג גם פרטי הדת ענפיו וסעיפיו (גם אמר הגם שגם מן הדרכים הגדולים לא יראה לנו רק מדרכיו מקצת דרכיו, מ''מ נחנו בשקידתנו נשיג כל הארחות כולנה, שעז''א בארחותיו בב'). מציון, ששם היה מושב הסנהדרין והכ''ג ומלכות ב''ד. תצא תורה, לכל העולם כמ''ש כי יפלא ממך דבר למשפט וכו' וקמת ועלית וכו', וזה היה רק בציון, ודבר ה', הוא דבר הנבואה (תצא) מירושלם, ששם היו הנביאים מתאספים, שואבים רוח ה' בכל העיר, כי הנביאים לא ישבו בלשכת הגזית. וכל זה דברי העמים זה לזה :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  מדרכיו, בארחתיו. דרך וארח שניהם מיוחדים לרבים (כי זה הבדלם מן נתיב המיוחד ליחיד), רק הדרך הוא הגדול ההולך ממדינה למדינה, וממנו יסתעפו ארחות לערים ולכפרים : תורה ודבר ה'. מבואר למעלה (א' י') :(מלבי"ם באור המלות)


{ד}  וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה: (פ)

 רש"י  לאתים. קולטר''ש בלע''ז : למזמרות. שרפ''ש בלע''ז שזומרין בהן הכרמים : (רש"י)

 מצודת דוד  ושפט. ר''ל וכאשר יבקשו כן יהיה כי השופט והוא מלך המשיח הוא ישפוט בין האומות בדברי ריבותם והוא יברר המשפט לעמים רבים : וכתתו. ישברו כלי המלחמה לעשות מהם כלי עבודת אדמה כי לא יעשו עוד מלחמה ולא ילמדו אותה כי המשיח ישפוט בדברי ריבותם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  והוכיח. ענין ברור דברים : וכתתו. ענין כתישה : לאתים. הם כלי חפירה וכן את מחרשתו ואת אתו (ש''א יג) : למזמרות. שם הכלי שכורתין בו הזמורות מל' וכרמך לא תזמור (ויקרא כ''ה) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ושפט, ר''ל וכאשר יבקשו כן יהיה באמת, כי השופט בעת ההיא, והוא המשיח ישפוט ויורה ויוכיח, בין הגוים, כי הצורך אל תכסיסי מלחמה הם שני דברים, א. בין עם לעם. אחר שאין דת ממוצע בין שני עמים שדתיהם שונות בהכרח החרב תשפוט ותכריע ביניהם, ב. שמירת הממשלה והסדר תוך המדינה בל ימרדו ויפרקו עול. לעומת זה אמר כי אז יתבטלו הסבות האלה, כי בדברי ריבות הנופלים בין הגוים בין גוי לגוי ישפוט הוא, וכן יוכיח בתוכחה לבד יעצור עמים רבים ולא יעברו חק, ואחר שלא יצטרכו למלחמה ממילא וכתתו חרבותם וכו' ולא ילמדו עוד תכסיסי מלחמה כלל :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ושפט. השופט, כמו ויאמר ליוסף, ויגד ליעקב (בראשית מח א' ב') : ושפט, והוכיח. השופט מגביל דבריו על פי דת קבוע אלהי או נימוסי, והמוכיח יוציא דבריו מן השכל והמוסר, והנה בין עם לעם לא ימצא דת ונימוס, מודיע מעלת השופט שגם בין שני עמים מפורדים שדתיהם שונות ימציא נימוס קבוע לחקת משפט. ובדברי ריבות אשר בתוך המדינה שקל לשפטם ע''י נימוס המדינה, מודיע מעלתו כי בזה לא יצטרך אל חקת המשפט רק בתוכחת השכל יתווך השלום ביניהם (וע''ל יא ד'). וכבר בארתי למעלה (א' ג') ההבדל בין עם לגוי, שגוי מורה הקיבוץ בלא ממשלה, ומודיע מעלת השופט שגם קבוצים כאלה לחק משפטו ישמעון, ועם מורה שיש להם ממשלה וחקת משפט, ומודיע כי אלה לא בנימוסיהם ישפוט רק לתוכחתו ישמעון : אתים. כלי שחופרים בה את האדמה (פלוגאייזען) : מזמרות. כלי שחותכין בו את הזמורות (רעבמעססער). והנה גם בזמן הזה ישמשו בהחנית לחפירה, ובהחרב לחתוך הזמורות, וכי תקראנה מלחמה ילטשום וישובו לקדמותם. ועקר הרבותא כי יעשו מהחרבות אתים ומהחניתות מזמרות שאז יצטרכו לכתשם ולכתתם לגמרי, וכן (ביואל ד' י') :(מלבי"ם באור המלות)


{ה}  בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר יְהוָה:

 רש"י  בית יעקב וגו'. האומות יאמרו להם כן והמקרא הזה הוא מוסב על והלכו עמים רבים וגו' : לכו ונלכה באור ה'. יאמרו להם כן וי''ת יימרון דבית יעקב אתו וגו' : (רש"י)

 מצודת דוד  בית יעקב. הנביא מזרזם לומר הואיל וכן יהיה נלכה נא באור ה' ר''ל באור התורה והמצוה כי יש תקוה : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  בית יעקב, אחר ההוצעה הזאת קורא אל בית יעקב א''כ אתם לכו מעתה באור ה', ולמדו ק''ו ממה שיעשו העמים לעתיד, וגם אתם לא ככל העמים תצטרכו לבקש מאופל ומחשך את ה' בציון, כי האור זורח על ראשכם רק אתם לכו באורו. - בזה שם קנצי למלים בדברו זאת התרגש מאד כי חזה את בני דורו, שחלף שהיה ראוי שילמדו ממה שיעשו העמים לעתיד, הם לומדים הבלי העכו''ם בזמנם, מסב פניו אל ה' ואומר :(מלבי"ם באור הענין)


{ו}  כִּי נָטַשְׁתָּה עַמְּךָ בֵּית יַעֲקֹב כִּי מָלְאוּ מִקֶּדֶם וְעֹנְנִים כַּפְּלִשְׁתִּים וּבְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְׂפִּיקוּ:

 רש"י  כי נטשתה עמך בית יעקב. הנביא מיסב הדיבור אל השכינ' ואומר כי עד הנה עזבת את עמך בשביל עונם (ד''א הנביא מוכיחן ואמר להם כן, כי נטשתה עמך בית יעקב כו' עזבת את מעשה הטוב אשר על ידו נהיית לעם אדם אתם בית יעקב) : כי מלאו מקדם. נתמלאו צבאותם ממעשי ארמי' שהיו יושבים במזרח שהיו מכשפים ומשתמשים בשם עבודת כוכבים : ובילדי נכרים ישפיקו. בועלים בנות עכו''ם ומתערבים בהם ויולדות להם ילדים ובהם הם מספיקי' תמיד ומתעסקים ומתרפקין ונטרחים בהם ל' פן יסיתך בשפק (איוב לו) דביטימנ''ט בלע''ז : (רש"י)

 מצודת דוד  כי נטשתה. הנביא מיסב הדבור כלפי המקום ואמר כי עד הנה בדין עזבת עמך כי מלאו כשפים יותר מבני קדם המלאים כשפים : ובילדי נכרים ישפיקו. מספיקים עצמם במחשבות ועצות פילוסופיות ואינם חוששים למחשבת התורה ועצתה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נטשתה. עזבת : ועוננים. הוא מין כשוף כמו לא תנחשו ולא תעוננו (שם יט) : ובילדי. כן יקראו המחשבות והעצות לפי שהלב מוליד אותם : ישפיקו. ענין די הצורך כמו אם יספוק עפר שומרון (מ''א כ) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  כי נטשתה, אתה ה'! אם נטשת עמך צדקת מאד כי מלאו מקדם. עמך בית יעקב, ר''ל שנטשת אותם שלא יהיו עמך, עם ה', וגם שלא יקראו עוד בית יעקב כי אבדו גם את יחוסם, ומבאר מה שנטשתם מהיות עמך כי מלאו ממעשה ארמיים שישבו למזרח א''י, ועננים כפלשתים, שישבו במערב כמ''ש (לקמן ט' י''א), ומצד זה אינם עמך כי לא נחש ביעקב, ומה שנטשת אותם מהיות בית יעקב הוא כי. בילדי נכרים ישפיקו, לוקחים נשים נכריות ומולידים מהן בנים וזאת ישפיק להם שאין לוקחים בת ישראל כלל, ובזה אבדו גם יחוסם מלהקרא בית יעקב כי ולד שפחה ועכו''ם כמותה :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  כי. כי הראשון מלשון אם והשני מל' דהא : עננים. שם תואר : ישפיקו. די הסיפוק והצורך. אם ישפוק עפר שמרון, (מ''א כ' י') :(מלבי"ם באור המלות)


{ז}  וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב וְאֵין קֵצֶה לְאֹצְרֹתָיו וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו:

 רש"י  אין קצה. ל' קץ : (רש"י)

 מצודת דוד  ותמלא. בעבור שארצו של העם הנז' נתמלא בכסף ובזהב וכו' ובעבור שנתמלא ארצו סוסים כו' : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ואין קצה. אין סוף : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ותמלא, מפליג חטאם, אם מצד החטא עצמו אם מצד הסבה שגרמה את החטא. על הסבה של החטאים אומר ותמלא ארצו, שע''י רוב כסף שהיו להם, וע''י רוב סוסים שע''י ירדו למצרים למען הרבות סוס, ע''י סבה זאת :(מלבי"ם באור הענין)


{ח}  וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו:

 רש"י  ישתחוו. כמו משתחוים : (רש"י)

 מצודת דוד  ותמלא. מוסב למעלה לומר בעבור שנתמלא ארצו כסף וכו' לכן נתמלא ארצו אלילים וכן נאמר וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל (הושע ב) : ישתחוו. כולם ישתחוו כל אחד למעשה ידיו : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  ותמלא ארצו אלילים, וזה מגדלת החטא מאד שבא מצד היותם כפויי טובה. ומרוב טוב והצלחה בעטו ומרדו. ובהשקף על החטא עצמו אומר, למעשה ידיו ישתחוו, ויותר מזה כי גם למעשה אצבעותיו בעצמו, וזה מורה על גודל סכלותם. וא''כ אני אומר לך גם אם :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  למעשה ידיו, אשר עשו אצבעותיו. מעשה ידיו יכלול גם הנעשה בפקודתו ע''י עושי רצונו, ופניתי אני בכל מעשי שעשו ידי (קהלת ב' יא). אבל מעשה אצבעותיו, פורט מה שעשה בעצמו. אצבע אלהים הוא (שמות ח' טו), ר''ל אינו ע''י הטבע בפקודת ה', רק מעשהו בעצמו בבלתי אמצעי :(מלבי"ם באור המלות)


{ט}  וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ וְאַל תִּשָּׂא לָהֶם:

 רש"י  וישח אדם. הקטנים : וישפל איש. הגדולים והגבורים אנשי החיל : ואל תשא להם. הנביא אומר להקב''ה וידעתי כי לא תסלח להם מלהפרע מהם : (רש"י)

 מצודת דוד  וישח. בעבור זה יהיה כ''א כפוף ושפל : וישפל. כפל הדבר במ''ש : ואל תשא. הן ידעתי שלא תשא להם העון : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וישח. ענין השפלה וכפיפה כמו שחו רעים לפני טובים (משלי יד) : תשא. ענין מחילת העון : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  וישח אדם, ויכנע בלבבו ורוחו ומצפונו, וגם אם וישפל איש בפועל בצום ובמעשים, מ''מ אני אומר. ואל תשא להם, בל תמחול עונותיהם, כי הראוי כי :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  וישח אדם וישפל איש. השחות הוא בגוף העצם, וההשפלה הוא במקומו, והנאות לנו בנמשל, שוישח הוא הכנעה בלב, וישפל הכנעה בפועל שיעזוב מעלתו וגאונו, וע''כ אמר אדם איש, כי מבואר אצלנו תמיד שאדם שם פרטי אל מין האדם לבדו, ואליו מיוחס השחות והכניעה הנפשיית הלביית. ואיש הוא שם כללי לכל יש ונמצא, ואליו מיוחסת ההכנעה בפועל שיכניע ישותו ומציאותו (ועיין לקמן פסוק יא) :(מלבי"ם באור המלות)


{י}  בּוֹא בַצּוּר וְהִטָּמֵן בֶּעָפָר מִפְּנֵי פַּחַד יְהוָה וּמֵהֲדַר גְּאֹנוֹ:

 רש"י  בוא בצור. לבוא בצור לברוח בנקרת הצורים : והטמן בעפר. ולהטמן בעפר : (רש"י)

 מצודת דוד  בוא. אז יאמר איש לאחיו בוא להטמן בנקיקי הצור ובמחילות העפר מפני הפחד והוא ענין מליצה כי אין מסתור לפניו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  גאונו. על' גאוה וממשלה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  בוא בצור, שיבואו בצורים מפני העונש. ודלתות הכתוב מגבילים, בוא בצור מפני פחד ה', והטמן בעפר מהדר גאונו, הצור הוא מקום משגב ושם יבואו להשגב מפני פחד העונש, והעפר אינו מקום משגב רק מקום סתר, שם יטמנו מפני יראת הרוממות, כעטלף הנחבא מפני אור השמש בגבורתו. מעתה מתחיל לאמר כי כאשר גזר עליהם כן יהיה באמת, כי :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  בצור. סלע חזק ומבצר (עיין לקמן ח' טו) :(מלבי"ם באור המלות)


{יא}  עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם שָׁפֵל וְשַׁח רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב יְהוָה לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא: (פ)

 רש"י  עיני גבהות אדם. גסות הרוח וכן כל לשון גובה עינים שבמקרא כמה דאת אמר גבה עינים ורחב לבב (תהלים קא) : (רש"י)

 מצודת דוד  עיני גבהות וכו'. אז ישפיל עיני גבהות שבאדם ר''ל בעלי הגאוה : ושח וכו'. כפל הדבר במ''ש : ונשגב וכו'. אז יודע לכל שהכח הוא לה' לבדו : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  עיני גבהות אדם, ישפלו ור''ל בני אדם הגבוהים בעצמותם מצד מעלתם בחכמה או בגבורה ישפילו עיניהם ויכניעו א''ע לפני ה'. ושח, גם אנשים שאין להם מעלה עצמיית רק מעלה מקרית כמו העשירים והשרים שמעלתם מצד מקומם, ישחו קומתם לפני ה'. ונשגב, לא יתנו שום רוממות בלתי לה' לבדו, ומה יהיה הסבה שיתעוררו לשוב ולהכנע? הוא :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  עיני גבהות אדם שפל ושח רום אנשים. גבוה, יגביל כמות העצם. ורם, יגביל מקום העצם. ולפ''ז למ''ש (למעלה ט') הראוי שישוח הגבוה וישפיל הרם, כמליצת הכתוב (לקמן יז), וכ''ה בכ''מ שיהיה ההשפלה ע''י הכרח שחוץ לעצם המשתנה, (ש''א ב' ז', ש''ב כ''ב כ''ח, איוב ה' י''א, תהלות ע''ה ח'. קהלת י' ו'). אולם פה שמדבר בכניעה הרצונית המיוסדת בבחירת העצם המשתנה. הפך המליצה בכונה, כי השב ברצונו הגם שיכניע א''ע אין מן ההכרח שיעזוב מעלתו העצמיית, למשל האדון נקרא רם, כי מעלתו מצד מקומו שהוקם על, הגבור יקרא גבוה כי מעלתו מצד עצמו, אין מתנאי התשובה שהאדון ישפיל מקומו היינו שיעזוב שררותו, רק שיכניע א''ע בלבבו, וזה במליצה שהרם ישוח א''ע, וכן א''צ שהגבור ישוח קומתו היינו שיחליש גופו, רק שישפיל מקומו שהוא גאותו וגאונו והתנשאות לבבו. ויחס גבהות אל שם אדם, ורם אל שם אנוש למ''ש (למעלה ט') כי אדם מציין גדר האדם ביחוד ולו תיוחס הגובה העצמיית, ואיש ואנוש מורה הישות ולו תיוחס התרוממות שהוא מעלה מקרית מצד האנה והמקום (וממ''ש כי אני השפלתי עץ גבוה (יחזקאל יז נד) אין סתירה לדברינו כי שם אינו מדבר בבע''ח) :(מלבי"ם באור המלות)


{יב}  כִּי יוֹם לַיהוָה צְבָאוֹת עַל כָּל גֵּאֶה וָרָם וְעַל כָּל נִשָּׂא וְשָׁפֵל:

 מצודת דוד  כי יום. יש יום מוכן לשלם לכ''א כפי הגמול : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  כי, יש יום מוכן לה' בו יפקוד, על כל גאה ורם, ר''ל בין על מי שמתגאה והוא רם באמת שהוא מאנשי המעלה, ובין על המתנשא בלבבו והוא שפל באמת שהוא מבני בלי שם. ופסוק הזה הוא כלל, שיפקוד על הגדולים ועל הקטנים, ועתה מתחיל לפרוט :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  נשא ושפל. להמפרשים הוא פעל עתיד, ולפ''ז אין הדלתות מגבילים ? ולדעתי שפל שם התואר כמו רם, ושניהם באו להגביל השם הראשון, גאה והוא רם, נשא והוא שפל :(מלבי"ם באור המלות)


{יג}  וְעַל כָּל אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן הָרָמִים וְהַנִּשָּׂאִים וְעַל כָּל אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן:

 רש"י  ארזי הלבנון. דוגמא הוא על הגבורים : אלוני הבשן. השלטונין כמו שאלונים פחותים מן הארזים : (רש"י)

 מצודת דוד  ארזי הלבנון וכו' : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אלוני הבשן. שם אילן הגדל בבשן : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ועל כל ארזי הלבנון, הם המתנשאים במעלת עצמם בחכמה או תואר וקומה כארזים שגבוהים בעצמם, (וזה נמשל של גאה ורם). אלוני הבשן, קטנים מארזים (וזה נמשל של נשא ושפל) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  הרמים והנשאים. רם, מציין נקודת המעל בהחלט. ונשא, מציין ההעתק מן השפל אל המעל, ומציין ברוב דבר הנשא ממדרגה למדרגה, מן התחת אל הגובה, או מתנשא ברוח באמת או בדמיון. ור''ל רמים בהחלט ועוד מתנשאים יום יום על ידי הגידול והצמיחה :(מלבי"ם באור המלות)


{יד}  וְעַל כָּל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל כָּל הַגְּבָעוֹת הַנִּשָּׂאוֹת:

 רש"י  ועל כל ההרים הרמים. על יושביהם : (רש"י)

 מצודת דוד  ועל כל ההרים וכו'.
ר''ל על היושבים שמה : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  ההרים הרמים, המתנשאים במה ששוכנים על הרים רמים ובטוחים מצר ואויב, וזה משל אל הגבורים הגדולים (לעומת גאה ורם). הגבעות, קטנות מהרים (לעומת נשא ושפל) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ההרים. בארתי (למעלה ב') גבעה קטנה מהר, ההר בתכלית הרום, והגבעות צומחות ומתנשאות כנ''ל בפסוק הקודם :(מלבי"ם באור המלות)


{טו}  וְעַל כָּל מִגְדָּל גָּבֹהַ וְעַל כָּל חוֹמָה בְצוּרָה:

 מצודת דוד  מגדל גבוה. ר''ל הבוטחים במבצר חוזק המגדל : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  מגדל, שבוטחים במגדל עוז (לעומת גאה ורם). חומה בצורה, קטנה בבטחונה מן מגדל, (נגד נשא ושפל) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  מגדל, ידוע, בנין חזק ישגבו בו מפני צר, ממנו יורו המורים, והוא חזק יותר מן חומה בצורה :(מלבי"ם באור המלות)


{טז}  וְעַל כָּל אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ וְעַל כָּל שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה:

 רש"י  ועל כל אניות. תירגם יונתן ועל כל דיתבין בניסי ימא באיי הים שמוצאן ומובאן באניות : תרשיש. שם ים ששמו תרשיש : שכיות החמדה. פלטרין רצופין במשכיות רצפת שיש כמו ואבן משכית (ויקרא כו) על שם שסוככים בו את הקרקע : (רש"י)

 מצודת דוד  אניות תרשיש. ההולכים באניות על ים תרשיש : שכיות החמדה. השרים היושבים בהיכלי עונג הרצופים ברצפת אבנים חמודים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  שכיות. מל' סכך ומכסה והיא הרצפה וכן ואבן משכית (ויקרא כו) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  אניות תרשיש, המתגאים בעושר שמביאים זהב מאופיר על ים תרשיש (כמ''ש במ''א ט' כ''ח) (נגד גאה ורם). שכיות החמדה, אשר יש להם דברים חמודים ומתגאים במו, והוא מדרגה קטנה מן אניות תרשיש בענין העושר. (נגד נשא ושפל) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  שכיות החמדה. להמפרשים חמדה תואר והיה ראוי חמודות? ולדעתי חמדה שם מופשט, ר''ל ציורי החמדה. המליץ מציין את החמדה כעצם מופשט, מציירת היופי והחשק אל כל דברים היקרים, ותורה חיציה אל לב האדם לבקשם. ולכן יכנה חשק החושקים ודברי יקרי המציאות, כאילו הם ציורי החמדה, שהחמדה עטרה אותם חן ויופי, הסתכלה במו בעין רואי :(מלבי"ם באור המלות)


{יז}  וְשַׁח גַּבְהוּת הָאָדָם וְשָׁפֵל רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב יְהוָה לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא:

 רש"י  ביום ההוא. הוא יום (יח) כליל יחלוף. כלו יחליף כולם יאבדו : (רש"י)

 מצודת דוד  ושח. אז יושפל גבהות האדם : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  ושח, השם ישוח גבהות בני אדם הגדולים במעלה עצמיית (נגד גאה ורם). ושפל רום אנשים, שמתרוממים במעלה מקריית (כנ''ל י''א) (נגד נשא ושפל), ונשגב רק ה' לבדו, אבל :(מלבי"ם באור הענין)


{יח}  וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף:

 מצודת דוד  כליל יחלוף. את כולם יעביר מן העולם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  כליל. מל' כל וכן כליל תכלת (שמות לח) : יחלף. ענין העברה מן העולם : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  האלילים כליל יחלוף, מן העולם, ר''ל לא ינהוג אתם כמו עם גבהות האדם שיכניעם לבד רק יעבירם כליל בכליון גמור :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  יחלף, יעביר מן העולם, שורש זה נמצא בג' הבנינים, בקל, וחלף ביהודה (לקמן ח' ט'), בכבד ויחלף שמלותיו (בראשית מא יד), בהפעיל וארזים נחליף (לקמן ט' ט'), ויפלא בעיניך אחר שפה פעל יוצא מדוע בא בקל ? אודיעך כי שורש זה כשבא בכבד או בהפעיל הוא מלשון חליפין ותמורה בכל מקום, והעברה הוא תמיד בקל בין יוצא בין עומד :(מלבי"ם באור המלות)


{יט}  וּבָאוּ בִּמְעָרוֹת צֻרִים וּבִמְחִלּוֹת עָפָר מִפְּנֵי פַּחַד יְהוָה וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ:

 רש"י  ובאו. יושבי הארץ במערות צורים : מחלות. הם הם מערות : בקומו. ליום הדין : לערוץ הארץ. לשבור רשעי הארץ : (רש"י)

 מצודת דוד  ובאו. עובדי כוכבים יבואו להטמן במערות וכו' : הארץ. יושבי הארץ :(מצודת דוד)

 מצודת ציון  ובמחלות. הוא כמין מערה : לערץ. לשבר כמו לא תערוץ מפניהם (דברים ז) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ובאו, לעומת מה שטען הנביא (בפסוק י') שראוי שלא ישא חטאם ושיבואו בנקרת הצורים מפני פחד ה', אומר כי כן יהיה באמת בעת שיקום לערוץ ולשבור רשעי הארץ, מפני פחד ה', המאמרים מגבילים (כנ''ל י') :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  במערות, ובמחלות. המערה, בטבע. והמחלה, חלל הנעשה ע''י ב''א. המערות הם משגב (האהלע), ורובם בצורים חזקים, והמחלות רק בעפר רך ואינם למשגב רק להטמן שלא יתראה, (קעהלער) :(מלבי"ם באור המלות)


{כ}  בַּיּוֹם הַהוּא יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ אֲשֶׁר עָשׂוּ לוֹ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַחְפֹּר פֵּרוֹת וְלָעֲטַלֵּפִים:

 רש"י  להשתחות לחפור פירות. גלולים בדמות חפרפרות מיני שרצים שחופרין הארץ שקורין טלפ''ש בלע''ז : ועטלפים. קלבא שורי''ץ בלע''ז יש לפתור עוד את אליליו אשר עשה לו להשתחות ישליך האדם בחריצים ובנעיצין שימצא לפניו כשהולך לברוח ולהטמן : (רש"י)

 מצודת דוד  אשר עשו לו. אשר עשו כולם כ''א לעצמו להשתחות אליה : לחפור פרות. מוסב על מלת ישליך לומר האלילים ישליך אל החפירות העמוקות ואל חורי העטלפים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  לחפר פרות. פתרונו כמו מלה אחת והוא מל' חפירה ונכפלה העי''ן והלמ''ד הפעל לומר בחפירות עמוקות כמו אדמדם שפי' אדום ביותר וכן ירקרק והדומות : ולעטלפים. שם עוף עטלף והוא הפורח בלילה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ביום ההוא, באור הכתוב הזה, כי עובדי האלילים הקדמונים היו מיחסים אלהות גם לתבנית בע''ח, חיות היבשה הישוב והמדבר והים ועוף כנף, עד שגם לשרצים המאוסים השוכנים במחילות עפר, חפרפרות ועטלפים, היו חולקים כבוד וממשלה. והבלי עבודתם היה לפי אמונתם בשוא נתעה, כי הבע''ח או הכחות הרוחניים אשר אליהם יתיחסו, שולטים איש איש במקום מגורתו, חיות המדבר י''ל ממשלה על המדבר, חיות היבשה על היבשה, הדגה אשר במים מולכת על המים, התנינים על הימים, והשרצים האלה חפרפרות ועטלפים מושלים על מחילות האדמה ומערות צורים אשר שם שכונתם, והיה דרכם ליחד עבודה לכל אחד מן תבנית בע''ח בעת שהיו צריכים להפיק רצון מן המקום ההוא אשר החי הזה שולט שם, למשל בעת שהיו צריכים לשוט במים, היו משתחוים לאלהי דגון, בעת שהיו רוצים לחרוש האדמה היו מקטרים לתבנית שור, כי רב תבואות בכח שור, ובעת שהיו צריכים להחבא במערות ומחילות היו משתחוים לצורת השרצים האלה חפרפרות ועטלפים. עפ''י ההנחה הזאת אומר כי אחר שהאלילים כליל יחלוף, לא יעשו עוד כמו שעושים היום, שבעת שבאים להתחבאות במערות ומחילות משתחוים לחפרפרות ועטלפים, כי אז אף שיבואו במערות צורים ובמחלות עפר מפני פחד ה', מ''מ לא לבד שלא יעשו פסילי השרצים האלה מחדש להשתחוות, כי ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואפי' אלילי זהבו החשובים יותר אף אותם אשר עשו לו מכבר להשתחות לחפר פרות ישליכם אז ולא יעבדם בעת ההיא, ומה יהיה הסבה לזה שישליכם אז. ? כי. (מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  לחפר פרות. שרצים הגרים בחפירות ונקרי הבתים, ובא ע''מ ירקרקות אדמדמות ר''ל החופר תמיד : ועטלף. לחז''ל (סנהדרין צ''ח, בכורות ז') עוף הפורח בעלטה (פלעדערמויז) וכ''ד, הרד''ק, וגם מין זה שוכן במחבא תמיד, ולמ''ד של לחפר פרות, הוא יחוס הפעול, כמו להשתחות לו (ש''א ב' לו) :(מלבי"ם באור המלות)


{כא}  לָבוֹא בְּנִקְרוֹת הַצֻּרִים וּבִסְעִפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד יְהוָה וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ:

 מצודת דוד  לבוא. ר''ל כשילך לבוא בנקרות הצורים וכו' אז בדרך מהלכו ישליך האלילים מידו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  בנקרת. ענין חור ונקב כמו ואל מקבת בור נקרתם (לקמן כא). ובסעיפי. ענינו שן הסלע הבולט וכן בסעיף סלע עיטם (שופטים טו) והוא ל' מושאל מהנוף הבולט מן האילן הנקרא סעיף כמ''ש וכלה סעיפיה (לקמן כז) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין   לבוא, הלא מה שיצטרך לבוא בנקרת הצורים יהיה מפני פחד ה', מפני ענשו ויראת הרוממת (כנ''ל), ואיך אפשר שישתחוה לאל אחר, אחר שיכיר מלכות ה' ופחדו :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  בנקרות ובסעפי. נקר הוא חלל עגול סביב והונח בעצם על נקירת העינים, ומשם הושאל אל כל מקבת עגולה הנעשה כתמונה זאת, ונקרים כאלה מצויים בצורים ומשתמשים למשגב. וסלע רך מצור, וסעיף הוא פצולים המסתעפות בהסלעים כהתפרד סעיפי האילנות, ואינם למשגב רק להסתתר שלא יראה, דבר מבעית העובר תחת שן הסלע מזה :(מלבי"ם באור המלות)


{כב}  חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא: (פ)

 רש"י  חדלו לכם מן האדם. שלא לשמוע, לאותן המתעים אתכם מאחרי ולהשתחוות למעשה ידיו : אשר נשמה באפו. אשר כל חייתו וכחו תלויה בנשמת אפו שהוא רוח פורח שהיום ישנה בו ומחר תצא ממנו וק''ו לדמות חפרפרות שאין בו ממש ד''א חדלו לכם מכל הדרכים הרעים ולמדו מן האדם אשר נשמה באפו הראית' למה נחשב הוא וקל וחומר (לגלולים) שאינו נחשב לכלום : (רש"י)

 מצודת דוד  חדלו לכם. מנעו עצמכם מעבודת האלילים כי תבינו הדבר מן האדם אשר יש נשמה באפו הראיתם במה נחשב הוא הלא תצא רוחו ישוב לאדמתו ואיך א''כ ראוי לעבוד האליל שאפילו נשמת חיים אין בו : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  חדלו, מדי הזכיר תעתוע אנשי דורו אשר המירו כבודם בתוהו להשתחוות לשרצים נמאסים כאלה, כאילו הרמשים האלה חשובים יותר מן האדם, אומר אם כן אתם עושים חדלו לכם מלהקרא עוד בשם אדם אשר נשמה באפו, כי אינכם בגדר אדם חי אשר בו נשמת חיים ואינכם ממינו כלל. כי, אם אתם מין ממין האדם. במה נחשב הוא, ומה מותר האדם מן הבהמה. ? (ור''ל כי כל משפט שנשואו סותר את נושאו הוא משפט כוזב, ובהכרח צריך להעביר אחד מקצות המשפט הנושא או הנשוא, והמשפט אשר הניחו התועים האלה ''האדם צריך שישתחוה אל הבע''ח'', נושא המשפט, שם אדם, שמורה הבדלו המיוחד, שהוא חי מדבר ונעלה מסוגו הכולל, שהוא חי, סותר אל נשואו שהוא ''צריך להשתחוות אל הבע''ח'', שזה מורה שהבע''ח מעולה מן האדם, כי הנעבד מעולה מן העובד אותו. ובהכרח להעביר או נשוא המשפט, שגזרו שהאדם יכבד את הבע''ח, ואם אינכם רוצים לבטל קצה הזה מן המשפט, בהכרח להעביר נושא המשפט, שם אדם), ועז''א חדלו לכם מלהקרא בשם אדם אשר נשמה באפו, כי אם תקראו בשם אדם, עם הנחתכם שהוא תחת הבע''ח, במה נחשב הוא ובמה נבדל מסוגו להקרא בשמו המיוחד שהוא שם אדם? :(מלבי"ם באור הענין)



ישעיה פרק-ג

{א}  כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן יְהוָה צְבָאוֹת מֵסִיר מִירוּשָׁלִַם וּמִיהוּדָה מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה כֹּל מִשְׁעַן לֶחֶם וְכֹל מִשְׁעַן מָיִם:

 רש"י  מסיר מירושלים וגו'. כולה מפורשת במסכת חגיגה שמנה עשר קללות קלל ישעיה את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד : (רש"י)

 מצודת דוד  מסיר וכו'. ר''ל לא ימצא בהם לא איש ולא אשה אשר יחונן דלים להספיק להם לחם ומים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  משען לחם. על כי חיות האדם תלויים בלחם ובמים ונשען בהם אמר משען לחם וכמ''ש כל מטה לחם שבר (תהלים קה) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  כי הנה, מספר איך ערבה שמש האומה בזמן ההוא, ואיך חסרה מכל מיני השלמות המוכרחים להצלחת העם. מירושלם עיר הממלכה, ומיהודה מכל השבט, משען גדול ומשענה קטנה, זה דרך כלל. עתה מבאר דבריו וחושב כי הצלחת האומה תלויה בשבעה דברים, ומכל אלה לא ימצא ביניהם לא משען גדול ואף לא משענה קטנה. א. שימצא ביניהם עשירים נדיבי לב מחזיקים כושל. עז''א שלא ימצא לא משען לחם שהוא משען גדול, ואף לא משען מים, שנמצא בזול. ב. שיהיה להם גבורי חיל להצילם מאויב חיצוני, עז''א שלא ימצא ביניהם :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  משען. שם תואר לזכר : ומשענה. שם תואר לנקבה וידוע כי בעלי הלשון בהעריכם עצמים חזקים לעומת הפחותים מהם, יעריכום בערך הזכר אל הנקבה, וכן פה משען גדול ומשענה קטנה :(מלבי"ם באור המלות)


{ב}  גִּבּוֹר וְאִישׁ מִלְחָמָה שׁוֹפֵט וְנָבִיא וְקֹסֵם וְזָקֵן:

 מצודת דוד  גבור וכו'. מוסב על מלת מסיר שאמר בהמקרא שלפניו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וקוסם. הוא כחוזה בכוכבים ויודע מהעתידות : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  גבור, גדול כשמשון בגבורתו, ואף לא איש מלחמה, המלומד בתכסיסי מלחמה שהוא משענה קטנה. ג. שיהיה להם מנהיגים טובים, והם א. שופטים בין איש לרעהו בדברי ריבותם, ב., ד. נביאים מישרים אותם נגד המקום. עז''א שלא ימצא להם, לא שופט כללי כיהושע וחבריו, ואף לא זקן שקטן משופט והוא משענה קטנה. וכן לא נביא ואף לא קוסם, היודע עתידות ע''פ משפטי הכוכבים שהיא משענה, ה. שיהיה להם שרים למשול בם ולעצור במעיזים ומרשיעים, עז''א שלא ימצא להם אף :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  גבור, בטבע : ואיש מלחמה. ע''י לימוד או עצה ותחבולות (ש''א טז יח, מ''ב כד יט, ד''ה יז ב', לקמן מ''ב יג), ומבואר כי גבור מעולה מאיש מלחמה : שופט. בכ''מ מגביל שופט עם זקן (דברים כא ב', יהושע ח' לג כג ב' כד א', עזרא י' י') ושני מיני שופטים היו. שופט כללי, מימות יהושע עד מלוך מלך לב''י והיה גדול מן הזקן. ושופטים פרטיים קבועים בכל עיר ופלך והם היו אחר הזקנים במדרגה, ולכן בכ''מ מקדים הזקנים, ופה מדבר מן הכללי : ונביא וקסם. הנביא מגיד עתידות בדבר ה'. והקוסם עפ''י ניחוש או גורל או אצטגנינות, והוא אחר הנביא, ותמצאם סמוכים לרוב לפי מדרגתם, חזון וקסם (ירמיה יד ג'. יחזקאל יב כד. י''ג ו' ז', ט' כ''ג, מיכה ג' ו' ז') :(מלבי"ם באור המלות)


{ג}  שַׂר חֲמִשִּׁים וּנְשׂוּא פָנִים וְיוֹעֵץ וַחֲכַם חֲרָשִׁים וּנְבוֹן לָחַשׁ:

 רש"י  יועץ. יודע לעבר שנים ולקבוע חדשים : וחכם חרשים. שכשפותח בדברי תורה נעשו הכל כחרשים : ונבון לחש. ראוי למסור לו סתרי תורה שנתנו בלחש כגון מעשה בראשית ומעשה מרכבה : (רש"י)

 מצודת דוד  שר חמשים. מסיר שר חמשים כי יבוטל השררה מכל וכל : ונשוא פנים. איש נכבד שהכל נושאים לו פנים : וחכם חרשים. חכם על חכמים אחרים כלומר שיש לו תלמידים חכמים : ונבון לחש. המבין סתרי תורה הנאמרים בלחש והם מעשה בראשית ומעשה מרכבה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  חרשים. הוא ענין מחשבה כמו אל תחרוש על רעך רעה (משלי ג) ר''ל חכמים כי החכמה היא במחשבה : לחש. ענין קול נמוך הנאמר בלחישת האוזן : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  שר חמשים, ר''ל כל שררה ומשרה ואף לא נשוא פנים, שאינו מושל, רק דבריו נשמעים מצד כבודו וזה משענה ג''כ לא יהיה להם, ו. יועצים היושבים ראשונה במלכות ומפקחים על עניני העם. עז''א שלא ימצא להם יועץ, ויען שיועץ כולל היועץ הגדול והקטן נכלל בזה משען ומשענה, ז. שיהיה ביניהם חכמים בכל מדע בעיונית ובמלאכתיות, עז''א שלא ימצא ביניהם חכם חרשים, חכם גדול החורש בשדה העיון, והחורש במלאכת חרש וחושב, ואף לא נבון לחש, היודע איזה סודות וסגולות מקובלות לו, כמו ללחש חיות או כיוצא בו ג''כ לא ימצא ביניהם, ומי יהיה המנהיג אותם. ? :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  יועץ. יועץ כללי (מעניסטער) כמו אחיתופל הגילוני יועץ דוד (ש''ב טו יב), וכלל ג''כ יועץ פרטי. בדברים פרטיים : חרשים. פעל חרש הונח בעצם על חרישת האדמה לכל זרע אשר יזרע, ומשם נטה אהלו אל כל החופר בעומק איזה דבר, חרשי עץ אבן ברזל, בעלי העיון החורשים בשדה החכמה משדדי עמקיה, כי החופר בחלקת העיון ישדד עמקים אחריו, ישאל יפליא יקשה יסתור, ואמר החכם ראשית חכמה פליאה, ונקראו החוקרים האלה חכמי חרשים, החרש והמסגר (מ''ב כג יד), לולא חרשתם בעגלתי (שופטים יד יח) : לחש. מלה זאת הונחה על ההגה בקול ענות חלושה מפה לאזן לא ישמע, עלי יתלחשו כל שונאי. ולכן נקראו נזמי האזן לחשים, ומצאנוהו על לחישת הנחשים (תהלות נח, ירמיה ח', קהלת י'), כי היו אומרים אותו בלחישה וזה ההבדל בין לחש וסוד, כי סוד עקרו על ההעלם שיעלימהו אח''כ ולא יגלהו, והלחש על הדממה דקה בעת הדבור מפה לאזן, אף שיגלהו אח''כ :(מלבי"ם באור המלות)


{ד}  וְנָתַתִּי נְעָרִים שָׂרֵיהֶם וְתַעֲלוּלִים יִמְשְׁלוּ בָם:

 רש"י  ונתתי נערים שריהם. אלו בני אדם המנוערים מן המצות : ותעלולים ימשלו בם. שועלים בני אדם חלשים ואני אומר לפי פשוטו תעלולים ליצני בני אדם המתעוללים בהן ומבזין אותם כמו (איוב טו) ועוללתי בעפר קרני את אשר התעללתי (שמות י) : (רש"י)

 מצודת דוד  נערים שריהם. כי הנער לפי עזות נערותו ישתחרר בהם : ותעלולים. הליצנים ימשלו בם ע''י ליצנותם בדברי שחוק : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ותעלולים. ענין שחוק ולעג כמו כי התעללת בי (במדבר כב) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ונתתי, נערים יהיו השרים, ותעלולים, שהם המדות המגונות והתאוות הרעות ימשלו בם, בהנערים המושלים, באופן שהעם יהיו משועבדים אל ממשלת נערים אשר הם משועבדים אל תאות לבבם, עד שתאות הנערים היא תנהיג את ההמון כולו. ובל תחשוב שהעם בעצמו יהיו בעלי נימוס וא''צ להנהגה, אומר :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ותעלולים. שם תעלול מתאחד עם פעל התעולל שמורה תמיד על פעל מגונה יוצא מגדר המוסר וצומח מתכונה רעה אשר בנפש, וכמוהו שם תעלול תכונות רעות וציורים מגונים מושרשים בנפשות לא הטהרו לכל תאוה ומדה, ור''ל התכונות הרעות ימשלו בם בהנערים. להמפרשים יהיה תעלולים שם התואר, והוא נגד חקי הלשון, כי תעלול שם המקרה, וכן לקמן (ם''ו) :(מלבי"ם באור המלות)


{ה}  וְנִגַּשׂ הָעָם אִישׁ בְּאִישׁ וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יִרְהֲבוּ הַנַּעַר בַּזָּקֵן וְהַנִּקְלֶה בַּנִּכְבָּד:

 רש"י  ונגש העם. יהיו דחוקין ונגושין זה על זה בתיגור וחירום : ירהבו הנער בזקן. יתגדל הנער על הזקן : והנקלה בנכבד. כפשוטו ומדרשו יבא מי שחמורות דומות עליו כקלות וירהב במי שהקלות דומות עליו ככבדות : (רש"י)

 מצודת דוד  ונגש העם. כ''א יהיה נוגש בחבירו על כי לא יהיה בהם מושל : ירהבו. הנער יתגאה על הזקן ואדם נקלה על איש נכבד : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ונגש. ענין לחץ כמו מפני נוגשיו (שמות ג) : ירהבו. ענין התחזקות וגאוה כמו רהב הם שבת (לקמן ל) : בזקן. הבי''ת היא במקום על כמו כן ינתן בו (ויקרא כד) ומשפטו עליו כי על עונש ממון ידבר : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ונגש, יהיו נלחצים איש ע''י איש ואף ע''י רעהו. וגם הנער ירהב ויתנשא על הזקן, אף שחייב לכבדו ממצות התורה, ואף הנקלה ירהב על הנכבד, הגם שהוא נגד הטבע השותלת הכנעה טבעיית שהנקלה יכנע אל הנכבד :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ונגש. פעל זה הנחתו על הנלחץ לתת ממון או לעבוד עבודה שאינו חייב בה עפ''י הלואה, ובא על נגישת המס מטעם זה, וזה המבדיל בינו ובין לחץ דחק ודומיהם שאינו לוקח מידו דבר, ובין שם נושה, שדוחקו לשלם מה שלוה ממנו : באיש. הב' ב' הכללי :(מלבי"ם באור המלות)


{ו}  כִּי יִתְפֹּשׂ אִישׁ בְּאָחִיו בֵּית אָבִיו שִׂמְלָה לְכָה קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדֶךָ:

 רש"י  כי יתפש איש באחיו. כאשר יתפוש איש באחיו בבית אביו לאמר עשיר אתה בתורה ומחוורת היא בידך כשמלה : קצין תהיה לנו. ותלמדנו : והמכשלה הזאת. שאנו נכשלים בה באיסור או בהיתר בטומאה או בטהרה תחת ידיך הוא שאתה יודע להורות לנו, דבר אחר שמלה לך להלביש ערום והמכשלה (פיילנצ''א בלע''ז) מחסרוני שאני מחוסר לחם תחת ידיך להספיקני ולכך קצין תהיה לנו והוא משיב בביתי אין לחם ואין שמלה ומה טיבי לקצין : (רש"י)

 מצודת דוד  כי יתפוש. כאשר יתפוש איש באחיו ולא אחיו ממש אלא הקרוב אליו מבית אביו ויאמר לו הלא יש לך שמלה ר''ל הלא אתה מלובש מלבושי פאר ושעתך מצלחת ויהיו דבריך מקובלים לזאת תהא לנו קצין ולראש : והמכשלה הזאת. מה שאנו נכשלים איש ברעת רעהו תהיה תחת יד ממשלתך ר''ל אתה תסיר המכשול בכח הזרוע : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  יתפוש. ענין אחיזה : שמלה. ענין מלבוש : לכה. כמו לך : קצין. שר : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  כי יתפש, מספר איך תחת אשר בימים הקדמונים היה כ''א משתדל שיובחר לקצין והיה לכבוד לו ולכל משפחתו, עתה עת יתפש איש באחיו בבית אביו, ויאמר לו אתה הלא שמלה לך, ואתה לבוש במלבושי כבוד, לך יאתה כי קצין תהיה לנו, ויהי זה לך ולמשפחתך לכבוד, וזאת שנית כי הלא המכשלה הזאת מהעזות והחוצפה המצויה ורעת ממשלת הנערים, הלא היא תחת ידך, אתה יכול לתקן המכשלה, ואם תמנע מההתמנות הנה ידיך עשו את המכשלה, ואתה הגורם (ותפס בדרך הלצה שמלה לך, כאילו מרוב שפלת האומה יספיק לשיהיה מי שיש לו שמלה, הנכבד ונשוא פנים בעם) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  בית אביו. כמו והקול נשמע בית פרעה, בבית אביו : שמלה. בשם המין ישמש בעל הלשון במספר היחיד לרבים, כמו שפרש''י על ויהי לי שור וחמור (בראשית לב), וכן עץ פרי (שם א'), ר''ל שמלות הרבה :(מלבי"ם באור המלות)


{ז}  יִשָּׂא בַיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר לֹא אֶהְיֶה חֹבֵשׁ וּבְבֵיתִי אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה לֹא תְשִׂימֻנִי קְצִין עָם:

 רש"י  ישא ביום ההוא. אין ישא אלא לשון שבועה הוא ישבע להם לא אהיה חובש לא אהיה מחובשי בית המדרש ובביתי אין לחם ושמלה אין בידי לא טעם משנה ולא טעם אגדה, דבר אחר לפי פשוטו לא אהיה חובש לא אהיה שופט שהוא חובש את הנדונים בבית הסוהר : (רש"י)

 מצודת דוד  ישא. והוא ישיב לומר בשבועה לא אהיה מושל החובש את המחויב במאסר כי אינני ראוי למשול : ובביתי. ר''ל אף שאני מתראה בחוץ לבוש מלבושי פאר אבל בביתי אין כל ואין שעתי מצלחת למשול : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ישא. ענין שבועה כמו לא תשא (שמות כ) : הובש. ענין מאסר כלא כמו חבוש בטמון (איוב מ) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ישא ביום ההוא, ישיב לו לאמר. לא אהיה חובש, ר''ל הגם שבימים קדומים היה התמנות הקצין כבוד ותפארת, אז לא היו עזי פנים מצויים, והיה זה שררות, אבל עתה לא קצין אהיה רק חובש, שוטר החובש ואוסר בבית הסוהר, זאת תהיה מלאכתי עתה, כי רבו המעיזים. זאת שנית, כי אהיה מוכרח להתבטל עי''כ מכל עסקי, עד שאח''כ ארד מנכסי. ושיעור הכתוב, לא אהיה חובש, עד שעי''ז ארד מנכסי, ובביתי אין לחם ואין שמלה, כי אהיה מוכרח לפנות מכל עסקי אל דין ודברים ומריבות עם, לכן אבקש, לא תשימני קצין עם. ומה היה הסבה לירידתם פלאים כ''כ? הוא :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ישא. התחלת הדבור, ישא עליך משל : חבש. בבית הסוהר (ע''ל א' ו') :(מלבי"ם באור המלות)


{ח}  כִּי כָשְׁלָה יְרוּשָׁלִַם וִיהוּדָה נָפָל כִּי לְשׁוֹנָם וּמַעַלְלֵיהֶם אֶל יְהוָה לַמְרוֹת עֵנֵי כְבוֹדוֹ:

 רש"י  כי כשלה ירושלים. כולם חסירים ונפולים ואין עוזר זה לזה ולמה כי מאנו לשמוע ועתה כולם מכעיסי' : כי לשונם ומעלליהם אל ה'. לנגדו להכעיסו : למרות עיני כבודו. להקניט לפני כבודו ד''א עניני כבודו : (רש"י)

 מצודת דוד  כי כשלה. במרבית העוני : אל ה'. ר''ל להקניט אותו : למרות עיני כבודו. ר''ל שאומרים שעיני המקום המה מחולפים מעיני האדם כי לא יביט ולא ישגיח במעשה הבריות : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ומעלליהם. ומעשיהם : למרות. כמו להמרות והוא מל' תמורה וחלוף : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  כי כשלה ירושלם. עיר הממלכה, ועי''כ כל יהודה נפל, כי יפלו המתנהלים עת יכשל המנהל. כי לשונם, הנה במצות שבין אדם למקום היו צבועים, לובשים אדרת שער למען כחש כאילו הם עובדים את ה', אומר מה שבלשונם ובמעלליהם בגלוי ירמו כי הם אל ה', ועובדים אותו, מה יועילו בזה אחר שלבם לא נכון עמו הלא זה רק, למרות עיני כבודו, בזה ימרו כבוד עיני השגחתו כאילו כעיני בשר עיניו הבלתי צופה תעלומות לב. זאת שנית כי גם את בני אדם לא יוכלו לרמאות בזה, כי הלא :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  עיני כבודו. כבוד עיניו, או כי עינים שהם כלים גשמיים לא יתיחסו לעצם הנשגב, אבל יתיחסו העינים לכבודו, כי כבודו הוא המלא עולם כמו שת''א בכל מקום יקריה דה' :(מלבי"ם באור המלות)


{ט}  הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם וְחַטָּאתָם כִּסְדֹם הִגִּידוּ לֹא כִחֵדוּ אוֹי לְנַפְשָׁם כִּי גָמְלוּ לָהֶם רָעָה:

 רש"י  הכרת פניהם. עון שהם מכירים פנים בדין היא ענתה בם לפני, ל''א הכרת פניהם ניכרים הם בעזות פניהם : כסדום הגידו. לא כחדו בפרהסיא עשו : (רש"י)

 מצודת דוד  הכרת. היכר עזות פניהם העידה על רשעותם : וחטאתם. מפרסמים חטאם כאנשי סדום כי המה מגידים ומספרים אותם ולא מנעו מלהגיד וכפל הדבר במ''ש : כי גמלו. במעשיהם גמלו רעה לעצמם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ענתה. העידה כמו לא תענה (שמות כ) : לא כחדו. לא מנעו : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  הכרת פניהם, סימני הצביעות והחנופה הנכרים על הפנים. ענתה בם, הם יעידו על אשר בם במעמקי לבבם מהזיוף והחונף, כי כבר יוכר על הפנים הירא ה' באמת מן המזייף והצבוע. וזאת שלישית, כי גם אם בדברים שבין אדם למקום נסתרה דרכם, הלא. וחטאתם כסדום, החטאים שידמו בם אל סדום, שהם החטאים שבין אדם לחברו שזה היה ג''כ חטאת סדום. הגידו לא כחדו, הלא חטאים כאלה עושים בפרהסיא, ומי יטעה לחשוב שהם יראי ה'. וזאת רביעית שגם אם תמצא ידם לרמאות ולזייף הלא אין מרמאים רק א''ע, כי אוי לנפשם כי גמלו להם לעצמם רעה ופורעניות, כי :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  הכרת. הכרה בחוש, ויידעה בשכל, והכרת הפנים, הוא הרושמים הנראים על הפנים בה יוכרו תהלוכות הנפש וסתריה, (דיא פיזיאנאמיא) : ענתה בם. ענה הנקשר עם את, הוא תשובת שאלה. עם למ''ד, הרמת קול. עם ב', ענין עדות, לא תענה ברעך עד שוא : לא כחדו. המכחיש חברו, הוא בדבר שיודע בו, והמכחד הוא בדבר שאין יודע בו. אבל פה הכחד עזות יותר מן כחש, שגם חטאתם שאינה גלויה פרסמו הם בעצמם, וכדברי חז''ל (יומא פו) הא בחטא מפורסם וכו' :(מלבי"ם באור המלות)


{י}  אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ:

 רש"י  אמרו. למי שהוא צדיק כי טוב עשה : (רש"י)

 מצודת דוד  אמרו צדיק. שבחו ורוממו את הצדיק כי עשה את הטוב כי הצדיקים יאכלו גמול מעשיהם ולזה שבחוהו למען ילמדו ממנו לטוב להם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אמרו. ענינו שבח ורוממות כמו את ה' האמרת (דברים כו) והוא לשון מושאל מהנוף העליון ברום האילן הנקרא אמיר כמ''ש בראש אמיר (לקמן יז) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  אמרו אל הצדיק, והודיעו אותו לאמר כי הצדק אינו דבר הנדרש לצורך תועלת חיצונית, להשיג ע''י כבוד או גמול, עד שהצדק יהיה רק אמצעי להשיג ע''י את הטוב המבוקש, רק כי טוב, הצדק טוב מצד עצמו והוא תכלית לעצמו, עד שאין לבקש עמו טוב זולתו, כי פרי, מעללי הצדק נמשלים לעץ עושה פרי ותנובה, ומהו פרי העץ הזה, הגמול שישא בעד מעלליו, ר''ל גמול הצדק אינו דבר נפרד ממעללי הצדק, רק הם פרי הצדק ותולדותיו, כל הנוטע עץ הצדק יאכל פריו, וכן. (מלבי"ם באור הענין)


{יא}  אוֹי לְרָשָׁע רָע כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לּוֹ:

 רש"י  אוי לרשע רע. שהוא רע לעצמו ורע לאחרים גורם רעה לו ולאחרים בתנחומא והמקרא מוסב על אמרו צדיק כי טוב לו ואוי לו לרשע רע : (רש"י)

 מצודת דוד  אוי. אבל רשע האוחז ברע ולא שב ממנו אוי לו כי יקבל גמולו משלם : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין   אוי לרשע רע, הרע המוצאת את הרשע אינו ע''י סבה חיצונית, רק הרשע עצמו הוא הרע היותר גדול מכל רע זולתו, כמ''ש ודעו וראו כי רע ומר עזבך את ה' אלהיך. כי גמול ידיו, העונש המגיע אליו אינו ע''י סבות חיצוניות רק יעשה לו גמול שהכינו לו ידיו בעצמו, הרע עצמו אש היא עד אבדון תאכלנו :(מלבי"ם באור הענין)


{יב}  עַמִּי נֹגְשָׂיו מְעוֹלֵל וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ עַמִּי מְאַשְּׁרֶיךָ מַתְעִים וְדֶרֶךְ אֹרְחֹתֶיךָ בִּלֵּעוּ: (פ)

 רש"י  נגשיו מעולל. ליצנים הם : ונשים משלו בו. נשים נואפות משלו בו כמו שאמר למטה יען כי גבהו בנות ציון והטו לבם לרעה (לפיכך כל חלשים משלו בו) ויונתן תירגם לשון (נושים) : מאשריך. מדריכיך שיש להם לאשרך בדרך טוב הם מתעים אותם. בלעו. קלקלו : (רש"י)

 מצודת דוד  נוגשיו מעולל. הליצנים שבהם המה לוחצים אותם ומושלים בהם והנשים הנואפות הנה משלו בהם כי הטו לב השרים אחרי דעתן : מאשריך. המנהיגים המדריכים אותך המה מתעים אותך מדרך הישר : בלעו. משחיתים דרך הישר שהלכת בו מאז למען לא תשוב אליו וכפל הדבר במ''ש : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נוגשיו. לוחציו : מעולל. ענין שחוק ולעג : מאשריך. ענין דרך והלוך כמו אם תטה אשורי (איוב לא) : מתעים. מל' תועה : בלעו. ענין השחתה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  עמי נגשיו מעולל, שעורו, עמי מעולל ומתלוצץ על נגשיו הנוגשים אותו לפרוע מס, יען, כי נשים משלו בו, יען שהנושים ובעלי חובות משלו בכל נכסיהם, וכל אשר להם משועבד אל הבעלי חובות והנושים שלהם, ולכן משחקים על נוגשי המס בשאין להם מה לקחת מידם. עמי, דע כי מאשריך המוליכים אותך בדרך המאושר הם מתעים אותך מני דרך, ולא זאת לבד אלא כי גם הדרך הישר שהלכת בו עד הנה בלעו והשחיתו עד שלא יוכל עוד כלל ולא תוכל לשוב אליו כי נבלע ואיננו. ור''ל כי דרך התורה הוא הדרך הסלול הקבוע לרבים והם עקרי הדת ושרשיו, ומן הדרך הזה מתפשטים ארחות רבות ענפים וסעיפים, ומאשרי הזמן ההוא הטו את העם אל ארחות עקלקלות, והיו יראים פן יעזבו רוע דרכם ע''י הדרך הגדול שהוא עקרי הדת והאמונה, לכן השחיתו גם הדרך הזה במה שהתעום מעקרי האמונה ובזה סרו לאין מרפא. (ודבר פה נגד שני מיני ההצלחות, נגד הצלחה הגשמיית מהעושר והפרנסה אמר עמי נגשיו מעולל, ונגד ההצלחה הנפשיית בעבודת ה', אמר מאשריך מתעים) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  מעולל. למפרשים לצים או עוללים, היה צ''ל מעוללים בל''ר, ולדעתי פעל מעולל מוסב על עמי : ונשים. כתרגומו ורשיא, כמו נושים וכ''פ קצת מפרשים. וכן במדרש אסתר (בפסוק גם ושתי המלכה) וכ''כ (למעלה ה') כי נוגש בדבר שלא לקח כמו המס, ונושה בהלואה שלקח : מאשריך. פעל אשר על ההדרכה נבדל מריעיו במה שמיוחד על ההדרכה בדרך המאושר, ומ''ש ואל תאשר בדרך רעים (משלי ד' יט), ר''ל אל תחשוב שהוא דרך מאושר : ודרך ארחתיך. הדרך הגדול שמסתעפים ממנו ארחות הקטנים, כמו שכתבתי הבדלם (למעלה ב' ג') : בלעו. בלע בכבד מורה השחתה בכ''מ, והבדלו מן שחת במה שבלע מורה שנבלע עד שאינו ניכר עוד במציאות כלל, ובזה משתתף עם בלע בקל על הבליעה תוך גרונו, אם יבלענו ממקומו וכחש בו לא ראיתיך (איוב ח'). אם אבלע (ואף) אם אשחית (ש''ב כ' כ'). ופה ר''ל שלא נשאר מן הדרך רושם כלל :(מלבי"ם באור המלות)


{יג}  נִצָּב לָרִיב יְהוָה וְעֹמֵד לָדִין עַמִּים:

 רש"י  נצב לריב. עמידה זו לשון עכבה : (רש"י)

 מצודת דוד  נצב. לכן נצב ה' לעשות מריבה עם העמים ולדון אותם (ולפי שכל שבט לעצמו קרוי עם לזה קרא לכל ישראל בכללם בלשון עמים) : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  נצב, אומר בעת ירצה ה' לשפוט עמו על רוע מעשיהם ויראה כי עקר האשמה תלויה בהזקנים ובהשופטים אשר השחיתו את העם, לכן בעת שיעמוד כשופט על עמו יגביל ג''כ שופטים לפניהם יבא בריב עם הזקנים והשרים, ובזה צייר את ה' כשופט ובע''ד, וז''ש נצב לריב ה', שעומד כבעל דין, וגם עומד לדין עמים שיעמוד גם כן כשופט, והנה כשופט יעמוד לדין עמים שהם ישראל, אבל עם מי ילך לדין. ? אומר :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  נצב לריב, ועמד לדין. ריב מורה על טענות בעלי הדינים, כי יהיה ריב בין אנשים, ודין ומשפט על חקירת המשפט מצד השופטים. ויש הבדל בין פעל יצב ובין פעל עמד, העמידה הוא רק הפך הישיבה או ההליכה, וההצבה הוא ההתחזקות לעמוד על, אצל, נוכח, נגד, איזה עצם, ובא ביחוד במקום שצריך להתאמץ על העמידה ההוא כמו לפני גדול, לפני אויב, בעל דין נגד בעל דינו. והכלל כל נצב עומד ולא כל עומד נצב, ולכן אצל ריב אמר נצב, ואצל דין עומד, וכן ברבה (במדבר פ' יא) ובמדרש חזית (פסוק דומה דודי לצבי) ובפסיקתא (פסוק אלהים נצב) אלהים עומד אין כתיב אלא אלהים נצב בעדת אל, מהו נצב אטומוס, כמד''א ונצבת לי שם על ראש ההר, וכתיב והיה טרם יקראו ואני אענה, ופי' הערוך, אטומוס. מוכן שם טרם בואם, ומובן במ''ש : לריב, לדין. שניהם מקור מהפעיל, עקרם להריב להדין, כי אם היו שמות היו נקודים בשו''א :(מלבי"ם באור המלות)


{יד}  יְהוָה בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם:

 רש"י  ה' במשפט יבוא עם זקני עמו. שהי' להם למחות, ולעכו''ם אומר אתם בערת' את כרמי אני קצפתי מעט ואתם עזרתם לרעה : גזלת העני. דור שהיו עניים במעשים טובים כל זה במדרש אגדה ולפי משמעות פשוטו כל הענין על ישראל ועומד לדין עמים הם השבטים. ואתם בערתם הכרם. הזקנים והשרים אכלו את שאר העם : (רש"י)

 מצודת דוד  ה' במשפט. יערוך ויכוח עם זקני עמו ושריו וכה יאמר לא האומות השחיתו עמי אבל אתם בעצמכם רעיתם את כרמי ר''ל ישראל הקרואים כרם ה' צבאות (לקמן ה) הם היו לכם למרעה כי אכלתם אותם בכל פה : גזלת העני. לא חסתם אף על העני וגזלתם אותו והנו עדיין בבתיכם ולא חזרתם לו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ואתם. הוי''ו היא במקום אבל כמו ובעבדיך באו (בראשית מב) : בערתם. רעיתם כמו ובער בשדה אחר (שמות כב) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ה' במשפט יבוא, שיבוא במשפט לפני השופטים עם. זקני עמו ושריו, לבקש עליהם דין ולערוך טענותיו נגדם, אל הזקנים (שהם המדריכים במצות שבין אדם למקום), יאמר והלא. ואתם בערתם הכרם, שישראל מצד היחוס שבינם לה' נמשלו לכרם (לקמן ה'), ופרי הכרם הם המעשים הטובים, ואתם נוטרי הכרם עוד בערתם וקלקלתם אותו. ואל השרים (שהם המדריכים בדברים שבין אדם לחברו), יאמר אתם הממונים להציל עשוק מיד עושקו, אצל מי נמצא גזילת העני? הלא בבתיכם :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  במשפט יבא עם. לשון זה בא על שני בע''ד הבאים אל מקום המשפט, ומלת עם לעד. וכן ואותי תביא במשפט עמך (איוב יד). יל''פ כן כמו יחדו למשפט נקרבה (לקמן מא) נשפטה יחד (מ''ג) :(מלבי"ם באור המלות)


{טו}  (מלכם) מַה לָּכֶם תְּדַכְּאוּ עַמִּי וּפְנֵי עֲנִיִּים תִּטְחָנוּ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת: (ס)

 רש"י  מלכם. כמו מה לכם : תטחנו. תכתתו ותמעיטו לבזות בדינם : (רש"י)

 מצודת דוד  מה לכם. ר''ל מדוע תדכאון את עמי ומדוע תטחנו פני עניים : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  (טו-טז) מה לכם תדכאו עמי, ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון, הכתוב הזה נקשר עם שלאחריו בדרך שאלה ותשובה, השם שואל מה לכם תדכאו עמי. ? ומשיב לעצמו יען כי גבהו בנות ציון. כי שרי ירושלים היו עושקים וגוזלים ולוקחי שוחד, והסבה לזה כי נשיהם בנות שחץ אבדו הון ברוב התכשיטין שחשב (מפסוק י''ח עד כ''ג), ולמלאות ספקם אלצו את בעליהן השרים אל העושק והגזל. עפ''ז שואל ה' מה לכם תדכאו עמי, למה לא תשבעו כסף? למה לא תאמרו הון? נאם האדון ה' צבאות, ר''ל כן שואל האדון ה'. ויאמר ה', וישיב תשובה על שאלתו זאת שהוא יען כי גבהו בנות ציון, וכו'. ועפ''ז גוזר עליהם ג''כ עונש שיען שגבהו ותלכנה נטויות גרון, בקומה זקופה ומבטת בעינים. הלוך וטפוף, כמנהג הטף במרוצה. וברגליהם תעכסנה מצלצלים להשמיע קול, לכן :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  מלכם. ה' מה חסרה במכתב ונבלעת בדגש וכן מזה בידך : תדכאו, תטחנו. דוך הוא הנידך במדוך, וטחינה בריחים, הדיכה תהיה ע''י הרמת העלי והורדתו תוך המכתש, ויכול לתת בתוך המדוך גם דברים גסים והם מתפרדים לחלקים דקים, אבל אין נעשים קמח, והטחינה היא בהפך, לא יתנו בריחים רק דברים דקים תבואה קטניות, ושם נעשים קמח, וכשרוצים לעשות קמח מדברים גסים נותנים תחלה תוך המדוכה, ושם יתפורר, ואח''כ בריחים ושם יעשה קמח. ואכות אותו טחון היטב (דברים ט' כא) תחלה ואכות, ואח''כ טחון. וטחנו בריחים או דכו במדוכה ובשלו בפרור (במדבר יא). טחנו, כשרצו לעשותו קמח. ודכו, כשרצו לבשלו בפרור. והמליץ פה תחלה דכו את העשירים, בעוד נדמו כחלקים גסים בכמות רב מעושר, במדוכת הלחץ, עד שנעשו דקים רזים דלים ועניים, ואח''כ פני עניים טחנו בריחים לעשותו קמח דק אבק ועפר :(מלבי"ם באור המלות)


{טז}  וַיֹּאמֶר יְהוָה יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה (נטוות) נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה:

 רש"י  ויאמר ה'. על הנשים אשר משלו בעמי יען פיאות נכריות קליעת שערות כי גבהו וגו' : ומשקרות עינים. לשון הבטה ד''א צובעות עיניהם בסיקרא ובכחול : הלוך וטפוף תלכנה. לשון דבר צף על גבי חבירו כמו (דברים יא) אשר הציף ומתרגמינן דאטיף כד היתה ארוכה מהלכת בין שתי קצרות כדי שתהא נראית צפה למעלה מהם ויונתן תירגם ובפתהן מקפן, היו קושרות פיאות נכריות קליעת שערות תלושין כורכות עם קליעותיהן שיראו גסות וטפופות : וברגליהם תעכסנה. כשהיו עוברות בשוק אצל בחורי ישראל דורסתו ברגלו ורמזתו צד חיבת נואפות כדי להבעיר בו יצר הרע כעכס זה של נחש. עכס. הוא ארס של נחש : (רש"י)

 מצודת דוד  יען כי גבהו. בעבור שהולכות בקומה זקופה : נטויות גרון. נוטות בגרון אילך ואילך להראות יפיין : ומשקרות עינים. רומזות עם העינים אל הנואפים : הלוך וטפוף. הולכות דרך גאוה בנחת כדבר הצף על פי המים : תעכסנה. כשהיא עוברת אצל בחורי ישראל דורסת במנעלה אשר ברגלה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  גרון. צואר כמו קרא בגרון (לקמן נח) : ומשקרות. ענינו הבטת קריצה ורמיזה כי עין שזפתו (איוב כ) תרגומו עינא דסקרתא : וטפוף. ענין הצפה ממעל כי אשר הציף (דברים י) ת''א דאטיף : תעכסנה. ענין ארס כמו וכעכס אל מוסר אויל (משלי ו) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור המלות  ומשקרות. בודד, וי''מ צובעות, וי''מ הבטה, ובחז''ל. ב''ר (פי''ח) פי' הבטה, ובויקרא (רבה פרשה טז) ומדרש איכה (פסוק נעו עורים) צובעות בסקרא, ובשבת (דף סב) דהויין מליין עיניהו כוחלא ורמזין כולל שתי הפירושים : וטפוף. מלשון טף, שהלכו כמנהג הילדים, ובויקרא רבה (שם) ומדרש איכה ופסיקתא (פל''א) שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה : תעכסנה. במד' (שם ושם) ובשבת (שם) מפרש לשון עכסא ונחש, מכניסות ארס התאוה, ובירושלמי (שבת פו ה' ד') העכסים קורדיקיא כמ''ש וברגליהם תעכסנה, מפרש מנעלים עבים, והמפרש פי' כבלים או פעמונים להשמיע קול, וכן פי' כעכס אל מוסר אויל. ויל''פ שם על הנחש המצלצל (קלאפפערשלאנגע) :(מלבי"ם באור המלות)


{יז}  וְשִׂפַּח אֲדֹנָי קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן וַיהוָה פָּתְהֵן יְעָרֶה: (ס)

 רש"י  ושפח. לשון צרעת כמו (ויקרא יג) מספחת היא ועל שנכתב בשי''ן דרשו בו רבותינו שתעשנה שפחות מכודנות ויש שדרשוהו שהרבה בהן משפחות משפחות של כנים פתהן יערה. כליהן יערה ל' ארמי היא פתיא אוכמא הן היו אומרות ימהר יחישה מעשהו שר רואה אותי ונוטל אותי כשבא הפורענות היו שרי נ''נ נוטלין אותן להיות לנשים מחמת יופין, ורמז הקב''ה והיו שופעות כאדם המערה מכלי אל כלי וכאשר נענשו בדם נדה והיו נמאסות עליהן ומשליכין אותן לארץ מעל קרונות שלהן, וי''ת יקרהן יעדי : פתהן. ל' רוחב ל' גודל : (רש"י)

 מצודת דוד  ושפח. בגמול זה תהיינה מוכות בצרעת על הקדקד : פתהן יערה. לפי שאמרו ימהר יחישה מעשהו ומה בכך דוכס רואה אותי ביפיי ויקחני במרכבתו וכן היה ורמז הקדוש ברוך הוא והיו שופעות ונמאסו ונשלכו מן המרכבה, או ר''ל שילכו בגולה ערומות בגילוי ערוה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ושפח. מל' ספחת הצרעת כמו שאת או ספחת (ויקרא יב) : קדקד. היא אמצעית הראש מקום יחלק שם השער אילך ואילך : פתהן. כליהן ובדרז''ל פתיא אוכמא (פסחים פח) או הוא מל' והפותות לדלתות (מ''א ז) : יערה. ענין הרקה ושפיכה כמו ותער כרה (בראשית כד) או היא ענין גלוי ערוה כמו מקורה הערה (ויקרא כ) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ושפח, ידבק על קדקדם צרעת ממארת ואת פאת ראשן יעשה קרחה, (וזה הפך ממה שנהגו המה לגלות הקדקד ולהרבות מקום הפאות בשערות), הוא יגלה מקום שהיה מכוסה בשער ויכסה בצרעת מקום הקדקד שהיה מגולה :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ושפח. צרעת, גמ' ומדרש (שם ושם) ורבה במדבר (פ''ו) והשי''ן שמאלית והסמ''ך אחד הוא, כמו בשורי מהם (הושע ט'), וכן שפח מספחת : פתהן יערה. יגלה מקום פאת ראשן. ערה ענין גילוי, כמו פשוטה ועורה. ואם נוסף בו וא''ו, יורה התגלות מקום שיש גנאי בגלותו, לגלות ערוה :(מלבי"ם באור המלות)


{יח}  בַּיּוֹם הַהוּא יָסִיר אֲדֹנָי אֵת תִּפְאֶרֶת הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים:

 רש"י  ביום ההוא. לעתי' לבא כשיבא הקב''ה להשיב את ישראל אליו יסיר ה' מהם את תפארת העכסים שלא יהו תולין תפארתם בנוי תכשיטי נשים ודברי נבלה : העכסים. המנעלים אשר ברגליהם אשר בהם תעכסנה : והשביסים. מיני שבכה לתכשיטי הראש והרבה יש בלשון משנה שביס של שבכה : והשהרונים. יונתן תירגם וסבכיא : (רש"י)

 מצודת דוד  יסיר אד'. רצה לומר לא יתקשטו עוד בתכשיטי פאר כמאז : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  העכסים. המנעלים שברגליהן אשר בהם תעכסנה : והשביסים. מין שבכה לתכשיט הראש ובדרו''ל ושביס של סבכה (נגעים פי''א) : והשהרונים. תכשיט עשוי בדמות ירח כי תרגום של ירח הוא סיהרא וכן לבד מן השהרונים (שופטים ח) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ביום ההוא, ואז יסיר כל התכשיטין ומיני הקישוט שהיו מתפארין בהם :(מלבי"ם באור הענין)


{יט}  הַנְּטִיפוֹת וְהַשֵּׁירוֹת וְהָרְעָלוֹת:

 רש"י  הנטיפות. עונקיא לשון ענקים לגרגרותיך (משלי א) ולשון נטיפות ע''ש שתלויות על הצואר ונוטפות על החזה והן כמין מרגליות נקובות וחרוזות בחוט ובלע''ז מושטינצא''ש : והשרות. צמידי הזרוע דמתרגם ושיריא : והרעלות. צניף שמצניפות כל פרצופיהם חוץ מגלגל העין כדי שיתאוה אדם ליזון במראות הלסתות (סא''א) ל''א והרעלות מיני סרבלים נאים להתעטף בהן ובל' משנה יש מדיות רעולות במס' שבת : (רש"י)

 מצודת ציון  הנטיפות. מרגליות חרוזות בחוט התלוי בצואר ונוטף על החזה : והשרות. צמידי הזרוע כי תרגום של צמידים הוא שיריא : והרעלות. סרבלים נאים עשויין להתעטף ובדרז''ל ערביות רעולות (שבת סה) : (מצודת ציון)


{כ}  הַפְּאֵרִים וְהַצְּעָדוֹת וְהַקִּשֻּׁרִים וּבָתֵּי הַנֶּפֶשׁ וְהַלְּחָשִׁים:

 רש"י  הפארים. תרגום כליליא כמו (שמות לט) פארי המגבעות : והצעדות. אצעדה של שוקים : והקשורים. כמשמעו קשורי' קצרי' שקושרי' בהן שערן ויש שעושין אותו מוזהבים פרשיינ''ש בלע''ז : ובתי הנפש. שכנגד הלב נושק''א בלע''ז : והלחשים. נזמי האוזן מקום שלוחשין לה שם : (רש"י)

 מצודת ציון  הפארים. כעין כיפת כובע כמו פארי המגבעות (שמות לט) : והצעדות. העדי שמשימות בשוקיהן כמו אצעדה וצמיד (במדבר לא) : והקשרים. חוטי משי שקושרת בהם שער ראשן : ובתי הנפש. עדי זהב שהנשים תולות בין שדיהן על לבן : והלחשים. נזמי האוזן התלוי במקום שלוחשין שם : (מצודת ציון)


{כא}  הַטַּבָּעוֹת וְנִזְמֵי הָאָף: {כב}  הַמַּחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים:

 רש"י  המחלצות. כיתוניא כמו (שמואל ב ב) וקח את חליצתם שהגוף מלובש בהם וכשפושטין אותם חולצין אותם מן הגוף : והמעטפות. מצעות המטה כתרגומו שושיפיא. והמטפחות. מפות : והחריטים. תרגומו מחכיא דפוס של בית הרחם כדמתרגמינן וכומז מחוך (שמות לה) : (רש"י)

 מצודת ציון  המחלצות. מין מלבוש נאה וכן והלבש אותם מחלצות (זכריה ג) : והמעטפות. כסות שמתעטפות בו : והמטפחות. כעין צעיף וכן הבי המטפחת (רות ג) : והחריטים. מין כיסים נאים וכן ויצר וגו' בשני חריטים (מ''ב ה) : (מצודת ציון)


{כג}  וְהַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְּנִיפוֹת וְהָרְדִידִים:

 רש"י  והגליונים. הן המראות כתרגומו מחזייתא (ספייקיי''ו בלע''ז) על שם שמגלו' צורות הפנים קרוין גליונים או שמא מראות שלהם נגללות היו : והסדינים. על פשתן הם המתעטפין בהם : והצניפות. (מולקינ''ש בלע''ז) : והרדידים. כבינתא (פרמל''ץ בלע''ז) והם של זהב שמכבנין בה הסרבל שהאשה מתעטפת בו : (רש"י)

 מצודת ציון  הגליונים. הם המראות ע''ש שפני האדם נגלה אליו כשרואה בו או כן יקרא האבנט (ובעדיות פ''ג) גלגולין (וע''ש בתוי''ט) : והסדינים. סדיני פשתן עשויין ולהתעטף : והצניפות. מצנפות הראש : והרדידים. תכשיט מה מרודד ודק כמו נשאו את רדידי (ש''ה ה) : (מצודת ציון)


{כד}  וְהָיָה תַחַת בֹּשֶׂם מַק יִהְיֶה וְתַחַת חֲגוֹרָה נִקְפָּה וְתַחַת מַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה קָרְחָה וְתַחַת פְּתִיגִיל מַחֲגֹרֶת שָׂק כִּי תַחַת יֹפִי:

 רש"י  והיה תחת בשם מק. מקום שהיו מתבשמות בו יהיה נימק : ותחת חגורה נקפה. מקום שחגרה שם יהיה ניקף נחתך בחבורות ורשומי מכות כמו ואחר עורי נקפו (איוב יט) ונקף סבכי היער (לקמן י') : ותחת מעשה מקשה. מקום שהיו עושות בו המעשה האמור למעלה הלוך וטפוף תלכנה והוא בגובה הראש שם תהיה מקשה קרחה מכה המקרחת את הראש מקשה ל' דא לדא נקשן (דניאל ה) ואני הייתי מפרשו תחת המעשה מקשה מקום שהיו שם חגורות נותנות טסי הזהב העשויות מקשה בטדי''ץ בלע''ז אלא שהוא נקוד פתח והוא במסורה בעשרה נקודים פתח ואין אחד מהם דבוק לתיבה של אחריו וכל מעשה שהוא דבוק לתיבה של אחריו נקוד קמץ : ותחת פתיגיל. והוי (ס''א הרי) כשתי תיבו' פתי גיל כלי שהוא מביאן לידי גילה והוא בית הרחם האמור למעלה פתהן חלוף אותה גילה תהיה מחגורת שק בכל מתניה : כי תחת יופי. כי זאת הוגנת להיות להם תחת יופי שהיו משתחצות בו : (רש"י)

 מצודת דוד  תחת בושם. במקום שהיו מתבשמות שם יהיה שמה המקה והמסה : ותחת חגורה. במקום שהיו חוגרות שם בתכשיטי פאר שמה יהיה שבירה ורציצה : ותחת מעשה מקשה. במקום שהיו מתקשטות בעדי זהב מעשה מקשה שמה יהיה קרחה כי יפול שער ראשן והוא דבר מגונה ומאוס : ותחת פתיגיל. במקום שהיו חגורות בחגורה של פאר שמה יהיה מחגורת שק בעבור הצער והאבל : כי תחת יופי. ר''ל כי כן ראוי והגון להם במקום שהיו מייפות א''ע בפני הנואפים והוא מקרא קצר ומאליו יובן : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מק. ענין המסה והמגה כמו המק בשרו (זכריה יד) : נקפה. ענין שבירה ורציצה כמו ואחר עורי נקפו (איוב וט) : מקשה. תכשיט הנעשה מהקשת הקורנס : קרחה. ענין נפילת השער כמו קרח הוא (ויקרא יג) : פתיגיל. חגורה רחבה של משי ואין לו דומה ויתכן שהוא לשון מורכב כי פתי הוא תרגומו של רחב כי ירחיב ה' את גבולך (דברים יב) ת''א ופתי וגיל הוא ענין שמחה כי הדרך לחגור בה בשמחות לרקד בה במחולות או הוא מלה מורכבת לשון פתיל גיל ר''ל אבנט הנעשה מפתילים (ועיין בתוי''ט בעדיות פרק ג) ופתיל ענינו חוט כמו פתיל תכלת (במדבר כח) וגיל ענינו אבנט מל' הגליונים הנאמר למעלה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  תחת בשם, במקום שהיו מתבשמים שם בבשמים יהיה הבשר נימוק עד שא''א להתבשם שם. ותחת, ובמקומות שהיו חוגרים שם בגדיהם בדוחק יהיה נקוף וכתות עד שא''א לחגור שם עוד. ותחת, במקום שהיו מקשים שערותם שיעמדו תלתלים יהיה קרוח בלי שער. ותחת, במקום שהיו לובשים בגד רחב יחגרו שק קצר. כי תחת יפי, קיא ומיאוס ומכוה יהיה בכ''מ שהיה שם איזה יופי :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  פתיגיל. אין לו ריע, והקרוב כלי של גילה כחז''ל, מלבוש העשוי ללבוש ביום שמחה וגיל, ונגדו חגורת שק בימי אבל, ופתיא כלי בארמי, פתיא אוכמא. ובכלל כלי, הלבוש, לא יהיה כלי גבר על אשה. ומלת כי פרשתי כמפרש מענין כויה :(מלבי"ם באור המלות)


{כה}  מְתַיִךְ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וּגְבוּרָתֵךְ בַּמִּלְחָמָה:

 רש"י  מתיך. גבוריך מתי מלחמותיך היוצאים בצבא במניין : (רש"י)

 מצודת דוד  מתיך. אנשיך יפלו בחרב האויב : וגברתך. הגבורים שבך אשר לא ימסרו עצמן לחרב האויב ויצאו למולם למלחמה עכ''ז שמה במלחמה יפלו בחרב כי האויב יתגבר עליהם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מתיך. אנשיך כמו מתי מספר (בראשית לד) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  מתיך את ציון! אנשיך החלושים יפלו בחרב אויב בביתם, והגבורים יפלו בשדה המלחמה, (ותפס שם המקרה וגבורתך, לאמר כי לא יפלו במלחמה כגבורים המחרפים נפשם ביום קרב, שהם יפלו אבל גבורתם תקום לעד וזכר לדור אחרון, כי הם יפלו כחלשים רכי לב, עד שגם גבורתך, היינו הגבורה עצמה תפול ג''כ במלחמה, כי שם יראו כי אין גבורה אתך ליום קרב) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  מתיך. מתים הם החלושים, וההבדל בין חרב ומלחמה מבואר וכן לקמן (כ''ב ב') :(מלבי"ם באור המלות)


{כו}  וְאָנוּ וְאָבְלוּ פְּתָחֶיהָ וְנִקָּתָה לָאָרֶץ תֵּשֵׁב:

 רש"י  ואנו. ל' אנינה : פתחיה. שערי עיירות ובתים בכל שעריה' יהא הספד : ונקתה. ותתרוקן מכל כמו וגם אני נתתי להם נקיון שינים (עמוס ד) ובל' משנה יצא פלוני נקי מנכסיו : לארץ תשב. מגוב' לשפלות ישבו לארץ ידמו (איכה ב) בתשעה באב : (רש"י)

 מצודת דוד  פתחיה. בכל פתחי הבתים יהיה אנינות ואבלות : ונקתה. תהיה נקיה וריקנית מכל טובה ותשב לארץ בשפל המצב : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ואנו. מל' אנינות : ואבלו. מל' אבלות : ונקתה. מל' נקי : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ואנו, הפתחים של עיר ציון יתאבלו מאין יוצא ובא. ונקתה, תתנקה מכל אשר לה כ''פ המפרשים. ולדעתי כי מנהג עמי קדם היה שלא להתאבל על הגבור הנופל במלחמה שלא להרך את לב העם, ונהפך הוא כי יום מיתתו קבעו ליום משתה ושמחה להורות כי קנה לו שם עולם והוא האושר שלו והיו מענשים קרובי הגבור ואלמנותו אם התאבלו עליו. עפ''ז אמר, אז אשר כל הגבורים יתמו וכולם יפולו, ואלמנות הגבורים ישבו בדודות ופתחיהן אבילות באין בא לבקרם, עד שפתחיה (של האלמנה) יאנו ויאבלו, אז ונקתה מעונש גם אם לארץ תשב ותתאבל, כי לא יודע לאיש, ולא ירך לב מי בעבור זה. והוא דיבור הלציי, מצייר אבדן כל אנשי קרב ובני קשת, שבת אלמנות הגבורים באין חונן ומנחם. יאוש הכללי מעשות חיל עד שלא יקפידו על המסת לב העם, כי תאבד מהם תקוה :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ואנו ואבלו. עיין לקמן (יט ח'), הפתחים יאבלו כמו דרכי ציון אבלות. ופעל ונקתה בא לרוב על שנפטר מעונש, ונקה לא ינקה : (מלבי"ם באור המלות)



ישעיה פרק-ד

{א}  וְהֶחֱזִיקוּ שֶׁבַע נָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר לַחְמֵנוּ נֹאכֵל וְשִׂמְלָתֵנוּ נִלְבָּשׁ רַק יִקָּרֵא שִׁמְךָ עָלֵינוּ אֱסֹף חֶרְפָּתֵנוּ: (ס)

 רש"י  והחזיקו. ויאחזו : שבע נשים באיש אחד. מרוב אלמנות רבות, באיש אחד מבקשות ממנו שישא אותן : אסוף. הטמן חרפתנו כמו ואספתו אל תוך ביתך (דברים כ''א) שהאשה כשהיא נשואה אין נוהגין בה מנהג הפקר ומ''א נבוכדנאצר גזר שלא יבעלי א''א שלא יענשו לכן היו מבקשות שיהא עליהן שם אישו' : (רש"י)

 מצודת דוד  והחזיקו. ארז''ל נ''נ גזר על עמו שלא יאנסו הנשואות לאיש ועל שיתרבו האלמנות יחזיקו שבע נשים באיש אחד להנשא לו : לאמר. וכה תאמרנה אל תחוס לדאוג על צורך הספוק והמזון כי נאכל לחמנו ונלבש שמלתנו ואין לנו עליך כלום רק יקרא שמך עלינו לומר שאתה בעל שלנו ואנו נשואות לך : אסוף. כנוס החרפה מאתנו שלא יאנסו אותנו חיל נ''נ : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  והחזיקו. ענין אחיזה : אסוף. הכנס כמו ואין איש מאסף (שופטים יט) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  והחזיקו, האלמנות תרבנה כ''כ עד שנשים רבות יחזיקו באיש אחד, ותאמרנה לו, שיפטור מחיוב המוטל על הבעל לתת להם לחם ושמלה, רק שישא אותם כדי לאסוף חרפתן, וזה עונש מדה במדה נגד גאותן בימי קדם. ואם תשאול אחר שהגאוה תכנע, ועדי זהב וחלי כתם לא יהיה עוד מה יהיה אז כבוד בית ישראל. ? אומר :(מלבי"ם באור הענין)


{ב}  בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה צֶמַח יְהוָה לִצְבִי וּלְכָבוֹד וּפְרִי הָאָרֶץ לְגָאוֹן וּלְתִפְאֶרֶת לִפְלֵיטַת יִשְׂרָאֵל:

 רש"י  ביום ההוא. לאחר שיכלו נוי תכשיטי הנואפות והנבלות לא תכלה (ס''א לא תסולה) עוד צבי נוי כבודם באלה : יהיה צמח ה'. לכם לנוי : לצבי ולכבוד. הם הצדיקים הנשארים בם והחכמים תלמידי התורה בהם יתלו את צבי כבודם : ופרי הארץ. הם בני הצדיקים פרי עץ חיים הם יהיו לגאון ולתפארת אשר בהם יתפארו ויתהללו פליטת ישראל. צבי. הוא נוי דבר צביון שיש חפץ בו : (רש"י)

 מצודת דוד  ביום ההוא. ר''ל אחר שיתמרק עון ישראל בקושי ובמרבית היסורים אז תהיה גאולה שלמה ויהיה צמח ה' להדר ולכבוד והוא משיח בן דוד הנקרא צמח כמש''ה והקימותי לדוד צמח צדיק (ירמיה כג) : ופרי הארץ. גם זה על המשיח יאמר : לפלטת ישראל. להנשארים שחסו במקום ועמדו באמונתם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  לצבי. להדר ויופי כמו וצבי עדיו (יחזקאל ז) : לגאון. לממשל רב וכן לפני שבר גאון (משלי טז) : לפליטת. לשארית : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ביום ההוא יהיה צמח ה', הוא הדור הנשאר, והצדיקים שימצאו בתוכו הם יהיו צבי וכבוד בית ישראל. ופרי הארץ, הם מעשי הצדיקים ופרי מפעליהם יהיו לגאון ולתפארת : [הערה : דע כי קניני המעלות הם משני מינים. א) מעלת הגשם בחמרו וחיצוניותו המושג חוש ומדמה, כמו היופי החן והתואר ויפול עליהם לשונות צבי חמדה תאוה ודומיהם, ב) מעלת הדבר צד צורתו או מעלה מוסריית, שלא תושג רק באמצעות השכל והדעת כמו מעלת החכמה והזקנה. החוש לא ישפוט לכבד את החכמה או הזקנה, רק השכל יחייב זאת, השכל יגזור אומר, החכמה מכובדת מצד שהיא מעלה צוריית, הזקנה מכובדת מצד שהיא מעלה מוסריית, ועל מעלות אלה יפול לשונות של כבוד. מבואר כי שני לשונות שיחס אל צמח ה', צבי וכבוד, יחד אליו מצד שתי בחינותיו, צבי מצד חמרו, וכבוד מצד צורתו, רצה לומר צמח ה' שהיא פליטה הנשארת יהיה שלם אם בחמרו מהודר ביופי והדר לעיני רואים, אם בצורתו יהיה מכובד כי ישיג שלימות הנפשית והרוחנית - ודע כי גאון ותפארת שבמשפט השני, שיחס אל פרי הארץ, מגבילים עם צבי וכבוד. גאון הוא גאון הדבר ועוזו המושג מצד החוש ומגביל עם צבי, שהוא גם כן חושיי, ותפארת, היא מצד מעלה צוריית, מושגת מן השכל כמו תפארת החכמה התבונה ויתר המעלות הנפשיות, ומגביל עם שם כבוד שבמשפט הראשון. - אולם ההבדל בין צבי וגאון. ובין כבוד ותפארת? דע כי קניני המעלות בין החומריות בין הצוריות יתחלקו לשתי חלוקות. א) המעלות שיש לאיזה עצם מצד התולדה והטבע, בין הגשמיות התואר היופי ודומיהם, בין הצוריות הזקנה ודומיה. ב) אשר קנה על ידי הבחירה והשקידה וההשתדלות, בין הגשמיות הלמד תכסיסי מלחמה, העושר ודומיהם, בין הצוריות העוסק בחכמה, המתקן מדותיו, הירא ה' ודומיה. וכבר הסכימו החוקרים, כי לא יתכן התפארת אל מעלה טבעיית, רק אל מעלה הנקנית בבחירה ורצון, כי כמו שלא נפאר הדבורה בשלמות מלאכתה בבית השעוה הששיות, השממית בכורי עכביש אשר תארוג חורי, כי הוא טבעי להם, כן לא יתפאר האדם בתואר ויופי או בזקנה. וע''כ יכבדו את הזקנים ויפארו את החכמים, וזה ההבדל בין כבוד ותפארת במעלות הבאים מצד הצורה, הכבוד ראוי אל מעלה טבעית, והתפארת אל מעלה בחיריית. וזה בעצמו גם כן ההבדל בין צבי לגאון במעלות החומריות, צבי יפול על מעלות חושיות גשמיות טבעיות, וגאון על מעלות גשמיות שקנה מצד שקידתו, כי לא יתגאה אדם במעלה טבעיית כמו שלא יתפאר בה, ואם יתגאה בה אינו גאון אמתי שכיון אליו פה. עפ''ז נבוא אל הביאור, החוזה צייר את הדור ההוא הנשאר פליטי חרב אחרי האבדון הכללי שהיה אז לבית ישראל, ליער צומח עצים או פרדס, שנכרתו כל שריגיו וענפיו גזעיו ושורשיו עד לכלה, ואחר שנחרב צמח שנית בחפץ ה' ויעש בדים ופארות, וזה קרא פה צמח ה' כי לא ידי אדם עסקו בו זאת הפעם אך ה' לבדו. והוא המשל אל הדור ההוא החדש אשר צמח בחפץ ה' תחת הדור הנכרת בידי חרב. וצייר את הצמח הזה שיהיה לצבי ולכבוד, רצה לומר שימצאו בו שני מיני השלמיות, הגשמי בגבורה ועושר, והרוחני בחכמה ודעת ויראת ה', אבל לא ייחס אליו גאון ותפארת, כי לא צמח בהשתדלות אדם רק בדבר ה', מעתה מעתיק את עצמו בחזיונו ומצייר את הצמח הזה אחרי גדלו ויפרה ויוציא ציץ ויעש ענבים שזה קרא במליצתו פרי הארץ, שייחס הפרי אל הארץ לא אל ה' כמו הצמח, כי הפרי שיעשה יהיה מצד עצמו וכחו ומצד הארץ. וזה בנמשל, אחרי שיפרה הדור ההוא ויתחזקו במע''ט שיעשו הצדיקים, שזה פרי הצמח ותנובתו, ענפי הכרם אשר נטע ה', והמעשים מיוחסים אל הדור עצמו כי זה תלוי בכח בחירתם, ע''כ יחס עליהם הגאון והתפארת שייחסו אל מעשים בחיריים, שלעומת שהיו תחלה לצבי לגאון על ידי גבורתו ועשרו. ולעומת שהיו לכבוד יהיו לתפארת, שהכבוד לא יירשוהו רק המתכבד לבד, עתה על ידי מעלותיו הנפשיים יצדקו בו רבים ובו יתהללו : ע''כ] :(מלבי"ם באור הענין)


{ג}  וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלִָם:

 רש"י  והיה הנשאר. בהם בציון יתיישבו : והנותר. בכל מקום ישכנו בירושלים : קדוש יאמר לו. כולם יהיו צדיקים וא''ת צדיקים המתים לפני אותו היום אבד כבודם ת''ל כל הכתוב לחיי העוה''ב יהיו בירושלים כת''י : (רש"י)

 מצודת דוד  הנשאר בציון. הנשאר מישראל ישב בציון, והנותר מהם ישכון בירושלים וכפל הדבר במ''ש : יאמר לו. על כל הנשאר יאמר עליו שהוא קדוש : כל הכתוב. כל מי שכתוב בספר להיות חי בעולם הנצחי ישכון בירושלים : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  והיה הנשאר בציון, הנשאר הוא הנשאר בכונה והנותר הוא שלא בכונה, והנה בציון שם היו יקירי ישראל בני המלכים ותופשי התורה שמהם השאיר האויב בכונה, כמו שנזכר (בדניאל א'), ולא לבד הנשאר בציון אף גם הנותר בירושלם, בכלל העיר ששם ישבו ההמון שמהם לא השאיר בכונה רק נותרו מקצתם במקרה, גם ההמון הזה. קדוש יאמר לו, כי צדיקים יהיו כולמו. כל הכתוב, ר''ל כי באמת לא ימלט שישארו רשעים ג''כ ולהם בודאי לא יאמר קדוש, לכן התנה רק לכל הכתוב בירושלם לחיים, רק להצדיקים שישארו לחיי עולם רק לאלה יאמר קדוש לא להרשעים שיכתבו לחרפות ודראון עולם (כמ''ש דניאל י''ב) להם לא יאמר קדוש :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות   הנשאר, והנותר. שניהם יציינו השאר החלק מן הכל, והבדלם באר הרש''ף. שאר, הוא בכונה. ונותר, הוא מעצמו. ובבאור התורה קבעתי בו מסמרות בכ''מ : בציון, בירושלם. מבואר אצלי תמיד כי מצודת ציון היא עיר דוד, וירושלים כולל כל העיר :(מלבי"ם באור המלות)


{ד}  אִם רָחַץ אֲדֹנָי אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן וְאֶת דְּמֵי יְרוּשָׁלִַם יָדִיחַ מִקִּרְבָּהּ בְּרוּחַ מִשְׁפָּט וּבְרוּחַ בָּעֵר:

 רש"י  אם רחץ. כי רחץ יש אם משמש כן בלשון כי וכן (איוב ח) אם יבלענו ממקומו כי יבלענו, עד אם כלו לשתות (בראשית כד) : צואת. תגאלת כתרגומו כלומר העביר עונם ע''י יסורין וביעור מן העולם : ידיח. ל' רחיצה בל' משנה ובמקרא ושם ידיחו את העולה (יחזקאל מ) : ברוח משפט. ע''י יסורין טלנ''ט בלע''ז שיעלה על רוחו לשפוט אותם : וברוח בער. לבערם מן העולם בער כמו לבער דישקומבמ''ט בלע''ז ל' פעול הלוך : (רש"י)

 מצודת דוד  אם רחץ אד'. ר''ל הדבר הזה יהיה כאשר ירחץ ה' את צואת וכו' ר''ל כשיסיר מהם לכלוכי העון : דמי ירושלים. דם הנקי הנשפך בה : ברוח משפט. בחוזק משפט יסורין ור''ל כמו הרוח הזה מייבש את הלחלוחית כן ימרקו היסורין לחלוחית העון : וברוח בער. ביסורין יבער החטאים מן העולם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אם. ענינו כמו כאשר וכן ואם יהיה היובל (במדבר לו) : צואת. מל' צואה ויאמר על עבירות מגונות : ידיח. מלשון הדחה ושטיפה : בער. ענין הפנוי מן העולם כמו הנני מבעיר אחרי בעשא (מ''א י''ו) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  אם רחץ, לא לכל הנשאר יאמר קדוש, כי מה שיהיו קדושים לא יהיה תיכף רק אחר שירחץ ה' תחלה צואת בנות ציון הנואפת, וידיח חטא בני ירושלים אשר שפכו דם נקיים, ובמה ירחץ עונות אלה? ברוח משפט וברוח בער, ר''ל שהכליון שיבוא אז לא יהיה כליון כללי בלתי מבחין בין הטהור והטמא, רק יהיה ברוח וחפץ של משפט, שישפוט תחלה כל איש כפי מעלליו, ואחר שיתבררו הרשעים לבדנה, אזי יסלקם ברוח וחפץ של ביעור ואבדון :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  רחץ, ידיח, רחץ, כבס, ידיח, הבדלם רחץ שטיפה בעלמא. כיבוס, הוא כיבוס היטב. והדיח, הוא דבר שנגלד על פניו, דבר המתיבש כדם ודבר שמן שצריך לשפשפו היטב, כמ''ש (דה''ב ד' ו') ויעש כיורים עשרה לרחצה בהם, את מעשה העולה ידיחו בהם, כי הפרש והצואה די ברחיצה, ודם של העולה צריך הדחה, וכן פה תפס בצואה רחיצה ובדם הדחה, ולפי הכונה, צואת עון הניאוף קל ההסרה מעון הרציחה כי לא יכופר כי אם בדם שופכו :(מלבי"ם באור המלות)


{ה}  וּבָרָא יְהוָה עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה:

 רש"י  ועל מקראיה. הקרואים בתוכה : ענן יומם ועשן. להגין עליהם מן כי על כל כבוד. האמור להם תהא החופה שתחופף שכינתי עליהם ושבע חופות יש כאן ענן ועשן נוגה אש להבה חופה שכינה : (רש"י)

 מצודת דוד  וברא וכו'. אז יברא ה' ענן חדש להיות שוכן ביום על כל מקומות המוכן לשבת אשר המה בהר ציון : ועל מקראיה. על האנשים הקרואים לבוא בהמה : ועשן וכו'. לילה. כל אלה ישכנו עליהם בלילה : ונגה אש להבה. הארת להבת אש : כי על כל וכו'. מלבד הכבוד שיהיה להם אז יהיו כל אלה לחופף עליהם להגן מן האומות : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מכון. מל' הכנה : מקראיה. הקרואים והמזומנים לבוא בה : ונוגה. הארה וזריחה : חופה. ענין מכסה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  וברא, החוזה הפליא עצה לבאר במליצתו, כי לא כולם יתקיימו בירושלים, ולא לכולם יאמר קדוש, כי כמו שהצדיקים יתענגו על נועם ה', כן להבה תלהט רשעים, ומליצתו מותאמת עם נבואת מלאכי (ג') כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש ולהט אותם היום הבא, וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, צייר נשגבות במליצתו, כי הדבר ההוא אשר ילהט את הרשעים, בו בעצמו יתענגו הצדיקים, ונשא משל מן השמש, המאיר לעינים זכות, ומעור עיני העטלף והשבלול, וכן אור ה' אשר בו הצדיקים יראו אור, הוא עצמו ישרוף את הרשעים לאפר, כמו שהיה במצרים, אור לישראל וחושך למצרים. עפ''ז צייר פה כבוד הצדיקים, במה שהיה בימי קדם במדבר, שילך ה' לפניהם בעמוד ענן יומם ולילה בעמוד אש, ואומר ה' יברא על מכון הר ציון ועל כל הקרואים שיהיו בתוכה, כולל הצדיקים גם הרשעים. ענן יומם ועשן, ביום יהיה ענן שהוא ענין אלהי נכבד כעמוד הענן במדבר לצדיקים, והוא עצמו יהיה עשן המכלה ומעור עיני הרשעים הכהות. וכן בלילה יהיה נוגה אש, עמוד אש מאיר לצדיקים והוא עצמו יהיה להבה שורף את הרשעים. כי על כל כבוד חפה, החופה הנזכרת שתהיה אז מעמוד ענן ואש, לא יהיה בכ''מ רק על כל כבוד רק על כל מקום הראוי לכבוד רק שם יחופף, לא כן על אהלי רשעים לא יחופף רק ילהט כל הקרב אליו :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  מקראיה. מוסב על העיר לא על ההר שהוא זכר, כי הרשעים ימצאו בעיר ולא יעלו בהר ה' : ענן יומם ועשן. הענן נעשה באויר מן האד הלח. וענן ה' הנזכר בכתבי הקדש נברא בשעתו לצורך התגלות האור האלהי, אולם העשן נולד משריפת איזה גשם והתפרד חלקיו, ולא הושאל בשום מקום על התגלות אור הנשגב בחסדו, והוא מורה אף וחמה ופורעניות הרשעים. ואמר גם בו בריאה, כי האש שלמעלה אין מטבעה להעלות עשן וכן נוגה מורה הארה (ע''ל ט' א'), ולהבה מורה שרפה על הרשעים, וכ''ה בב''ב (דף עה) ומד' במדבר רבה (פכ''א) עשן בחופה למה ? להבה בחופה למה ? למי שעיניו צרות וכו' :(מלבי"ם באור המלות)


{ו}  וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר: (פ)

 רש"י  וסוכה תהיה לצל וגו'. מחורב. להגין מלהט יום הבא שנאמר ברשעים ולהט אותם היום הבא (מלאכי ג) שהקב''ה מוציא חמה מנרתקה ומקדרה עליהם : ולמחסה. ל' כיסוי. ולמסתור. להסתר בה : מזרם. אש המקלחת מנהר דינור על הרשעים בגיהנם שנאמר על ראש רשעים יחול (ירמיה כג) במס' חגיגה : וממטר. מטר היורד על הרשעי' כענין שנאמר ימטר על רשעים פחים (תהלים יא) : (רש"י)

 מצודת דוד  וסוכה תהיה. הענן הזה יהיה לסוכך עליה להיות לצל ביום להציל מחורב ושרב השמש : מזרם. משטיפת המים והוא דרך משל לומר שיגין עליהם לבל תשיגם יד האויב : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מחורב. ענין יובש כמו ונתתי יאורים חרבה (יחזקאל ל) ור''ל משרב וחום המביא היובש : מזרם. ענין שטיפת ומרוצת המים : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  וסכה, גם מליצתו זאת לקח מן הסוכות שהיו לישראל במדבר כי בסכות הושבתי (ויקרא כ''ג מ''ג). לצל יומם מחרב, ר''ל שישמרם ה' מרע תמידי כמו החורב וגם מרעה הבאה לפרקים כזרם ומטר. ולמחסה, חסיה היא קטנה ממסתור, ואמר בדרך לא זו אף זו שיהיה גם למסתור, מזרם גדול, ואף ממטר שהוא הגשם היורד כדרכו. ר''ל שישמרו מכל פגע, גם הודיע שהשגחת ה' תעשה דבר והפוכו כמו שתגן על חורב וזרם שענינם הפוכים בטבעם זה לח וזה יבש, (ועל צד המליצה יאמר שהצדיקים יהיו נשמרים אז בשמירה השגחיית כ''כ עד שיומלץ שהרע עצמו יהיה השומר את הצדיקים להצילם מרעתו. הסוכה תהיה לצל יומם, וממה תהיה הסוכה מן החורב, החורב עצמו יסוכך ויגן על הצדיקים. (וסוכה תהיה) למחסה ולמסתור, וממה תהיה הסוכה? מזרם וממטר, הזרם והמטר עצמו יסוככו על הצדיקים בל יגע בם רע) :(מלבי"ם באור הענין)



ישעיה פרק-ה

{א}  אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן:

 רש"י  אשירה נא לידידי. הנביא אומר אשירה נא לידידי, תחת ידידי ובמקומו ובשליחותו כמו ה' ילחם לכם (שמות יד) בשבילכם : שירת דודי. היא זו אשר שר בשביל כרמו על עסקי כרמו כמו וישאלו אנשי המקום לאשתו (בראשית כו) : כרם וגו'. בן שמן. בזויות העושה פירות שמנים כשמן טוב : בן שמן. זויות ראוי לשמן לזיתים לעשות שמן כמו בן מות (שמואל ב' ב') ראוי למות ודוגמ' הוא זו ובסוף הענין יפרשנה : (כרם. זה אדם הראשון : לידידי. זה הקב''ה : בן שמן. בג''ע) : (רש"י)

 מצודת דוד  לידידי. אמר הנביא אשירה נא במקום ידידי ובשליחותו : שירת דודי. השירה אשר שר דודי על עסקי כרמו : כרם. וזהו השיר הנה כרם היה לידידי וכו' : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  לידידי. אהובי ובן דודי : בקרן. פנה וזויות וכן על קרנות המזבח (ויקרא ד) : בן שמן. הראויה לעשות פירות שמנים וכן בן מות הוא (ש''א כ) שר''ל ראוי למות : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  אשירה, מוכיח את ישראל בדרך משל וחדה, ושר שיר בעבור ידידו ה' ב''ה השיר אשר שר דודו ה' בעבור כרמו. כרם, המשיל דבר ה' עם ישראל כאילו היה לידידו ה' כרם, ששתלו על הר גבוה ותלול במקום שמן, אשר יחוייב מצד המקום שיצליח ביין חמר, גם לא חסר כל הצריך לתקוני הכרם :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  לידידי. השם ב''ה (ספרי ברכה סימן שנ''ב ומנחות נג) והלמ''ד תחת בעבור, וכן למ''ד לכרמו. דודי, מנחי עי''ן. וידידי, מנחי היו''ד, והענין אחד כמו ישע ושוע : בקרן בן שמן. קרן לו שלשה מובנים, א) קרנות בע''ח, ב) הצלע, ג) קרני האור וזהרו, הנחת השם בעצם הוא על הבליטה היוצאת בגובה להחיות בעלי הקרנים. וממנו הושאל אל כל דבר הבולט על זוית נצבת או על זוית נוטה, ומשם הושאל אל קרני האור הנופלים בפגישתם על גשם המלוטש לאחוריהם על זוית נצבת שדומה לקרנים, וקרן פה בא על הצלע והזוית. וההבדל בינו בין צד כתף צלע, כי קרן בא על הבליטה לבד, ולכן לא מצאנוהו על שיתוף שם צלע רק אצל המזבח, ור''ל בליטת המזבח בקצה הזויות. וצייר כל א''י כבליטה היוצאת בגובה על כדור הארץ, וכן תרגומו בטור רם, ובספרי (עקב לז) בקרן כמו שהשור אין גבוה בו מקרניו כך א''י גבוה מכל הארצות. אולם באשר שתף עמו יחוס השמן, הצצתי בו כונה מליצית, כי מצאנו בכ''מ שהקרן ימליץ המלוכה והמשרה, רמה קרני בה', תרוממנה קרנות צדיק, כי משיחת המלכים היה בקרן מלאה שמן (שמואל א' טז יג, מלכים א' א' לט), ובמשיחה זו רמזו שתי ההצלחות הקרן כלי המשיחה רומז על הגבורה, והשמן רומז אל ההצלחה הנפשיית כמ''ש שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי (תהלות קל''ב), ותרם כראם קרני בלותי בשמן רענן. הקרן והשמן והנר אחריו. קרן, על ההצלחה הגופיית. והשמן, על האושר הנפשי. ויען שהצלחה הגופיית של א''י מסובב מן הנפשיית והשגחת ה' בה, נמצא שהקרן הוא בן השמן ותולדתו, וזה מ''ש בספרי (שם) יכול כשם שהקרן גרוע מכל, כך א''י, ת''ל בן שמן. ר''ל בל תאמר שאין בו רק חומריות גופניות, הוסיף בן שמן, ששרשה רוחנית אלהי :(מלבי"ם באור המלות)


{ב}  וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים:

 רש"י  ויעזקהו. סייגו וגדרו סביב מוקף כמין טבעת דמתרגמינן עיזקא : ויסקלהו. הוציא אבנים מתוכו הרעים לגפנים כמו סקלו מאבן (לקמן סב) : ויטעהו שורק. הם זמורות היפות לנטיעה משאר זמורות : ויבן מגדל בתוכו. גת לעצור ענבים : וגם יקב חצב בו. הבור שלפני הגת לקבל היין וכן כל יקב שבמקרא ל' בור הוא וכן עד יקבי המלך (זכריה יד) ת''י עד שיחיא דמלכא הוא עומק אוקינוס ולכן נופל בו כאן ל' חציבה כמו ובורות חצובים (דברים ו) : ויקו לעשות ענבים. ויקו ידידי לעשות לו הכרם הזה ענבים : ויעש באושים. דומים לענבים וקורין אותם (לנברווייש''ט בלע''ז) : ויעזקהו. בעשר חופות האמורות (ביחזקאל כח) בפ' חירם מלך צור : ויסקלהו. מיצר הרע עד שאכל מן העץ ונכנס בו יצר הרע : ויטעהו שורק. תחילת יצירתו ממקום המזבח : ויבן מגדל בתוכו. ויפח באפיו נשמת חיים מן העליונים : וגם יקב חצב בו. מעיין נובע מקור חכמה : ויקו לעשות ענבים. שיודה וישבח לפניו : ויעש באושים. דברים נבאשים חירף וגידף : שפטו נא. לפי שסוף המשל בא לומר שאף הם עשו כמותו שואל להם המשפט :(רש"י)

 מצודת דוד  ויעזקהו וגו'. גדרו מסביב ופנה אותו מן האבנים ונטע בו זמורות יפות ועשה בו גת וחפר בו יקב : ויקו. על פי המעשים והתקונים האלה היה מקוה שיעשה הכרם ענבים טובים ולא כן היה כי עשה באושים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויעזקהו. תרגום של טבעת עזקא ור''ל גדר סביבו בהיקף כעין טבעת : ויסקלהו. הסיר האבנים מתוכו וכן סקלו מאבן (לקמן סב) : שורק. זמורות נבחרים כמו ואנכי נטעתיך שורק (ירמיה ב) : מגדל. הגת שעוצרים בו הענבים להוציא היין. יקב. הוא הבור שלפני הגת והיין יורד בו : חצב. החפירה באבנים נקרא חציבה בל' המקרא : ויקו. מל' תקוה : באושים. פירות דומים לענבים וגרועים מהם וכן תחת שעורה באשה (איוב לא) שר''ל שעורה גרועה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  א. ויעזקהו, הקיפו בגדר להיות נצור מהיזק הבא מחוץ. ב. ויסקלהו, פנה אבני מכשול מתוכו בל יעכבו בפני התפשטות השרשים, והוא סילוק ההיזק הבא מתוכו. ג. ויטעהו שרק, נטעו על אופן שיוכל להיות בעל בדים ושריגים ע''י שנתן ריוח בין גפן לגפן. ד. ויבן, בנה מגדל שישב שם שומר לשמרו מעופות ומגנבים. ה. וגם חצב בו יקב וגת, בו ידרוך הענבים להוציא יינם, ובאופן זה. ויקו לעשות ענבים, אחר שלא חסר לו שום דבר, והוא עשה באשים, סורי הגפן נכריה :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ויזעקהו. הקיפו בגדר סביב כטבעת, תרגום טבעת עזקא : ויסקלהו. סקל בקל מורה הנחת האבנים, ובכבד, מורה הרמתם. וסגולה זאת ישתרע בפעלים רבים לשמש דבר והפוכו, בפרט בפעלים הנגזרים משמות : שרק. מתאחד עם שריג, ענפים הדקים הנסרגים ונטוים זע''ז, וכן גידי פחדיו ישורגו (איוב לט), וסורג בלשון התלמוד, ומזה עובדי פשתים שריקות, וגפן הזה נקרא שורקה : מגדל. עיין למעלה (ב' טו), ופה הושאל על סוכת השומר, שרואה ממנו כצופה מן המגדל, וכן במד' בשלח (פ''כ) : יקב. בור בו יאספו הענבים, ויען יחצב בקרקע קשה אמר לשון חציבה : באשים. חברו תחת שעורה באשה (איוב לח) סרוח ונפסד, ורב האי פירש ענבים פראיים, ובמשנה הענבים הבאושים :(מלבי"ם באור המלות)


{ג}  וְעַתָּה יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם וְאִישׁ יְהוּדָה שִׁפְטוּ נָא בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי:

 מצודת דוד  ועתה. הואיל וכן היה : יושב ירושלים. כל מי שיושב בירושלים וכל איש מאנשי יהודה : שפטו נא. בררו הדבר הנעשה ביני ובין כרמי וראו הדין עם מי : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  ועתה, מזמין את יושב ירושלים, עיר הממלכה ועמהם כל שבט יהודה שעדיין לא חטאו, הם יהיו שופטים בין ה' ובין כרמו שהם עשרת השבטים ומלכות אפרים, לראות מי החייב בדבר, וטוען בפני השופטים לאמר. (מלבי"ם באור הענין)


{ד}  מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים:

 מצודת דוד  מה לעשות. מה היה לי לעשות עוד לכרמי מכל הדברים שעושים לכרם ולא עשיתי לו אותן הדברים : מדוע קויתי. ר''ל מדוע לא היה כן כמו שקויתי : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  מה לעשות עוד, לצורך תקוני הכרם אשר לא עשיתי ומדוע קויתי ונכזבה תוחלתי. ? (והנמשל מבואר בפסוק זיי''ן, עדת ישראל הם הכרם אשר נטע ה', בקרן בן שמן היא הארץ הקדושה המוכנת שישיגו שם שני מיני השלמיות, אם שלמות הנפשיי שבין האדם ובין קונו, באשר היא ארץ מקודשת מוכנת לטהרה וקדושה ונבואה, ואם שלמות ההנהגה בין אדם לאדם, באשר היא ארץ לא תחסר כל בה ולא יצטרכו לעשוק ולגזול או להסיג גבול, והם הענבים שקוה ה' שהם משפט וצדקה (כמ''ש בפסוק ז') משפט נגד האדם וצדקה נגד המקום. וגם עשה כל צרכי הכרם המבוארים במשל, א. שגדרם בגדר והבדל מן העכו''ם סביבותיהם בל יתערבו עמהם, ב. שסקל אבני נגף מקרבם במה שצוה להם להמחות הכנענים לבל ידיחום מה', ג. שייחד לכ''א נחלת שדה וכרם בפ''ע כי בזה נטעם שורק שיפרו משפט וצדקה בשיהיה דעתם פנויה לעבודת ה', וצרכיהם נמצאים מבלי צורך לעשוק, ד. שבנה מגדל בתוכו והוא הבהמ''ק בו ישב שומר ישראל לא ינום ולא יישן לשמרם מכל צר ואויב, ה. חצב יקב הוא השפע האלהי שירד חלף מעשיהם שהוא היין ותכלית המקוה מן המעשה, ובכ''ז עשה הכרם באושים כמ''ש ויקו למשפט והנה משפח) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  מדוע. במלת למה שואל את התכלית, ובמלת מדוע על הסבה :(מלבי"ם באור המלות)


{ה}  וְעַתָּה אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס:

 רש"י  הסר משוכתו. להסר גדר המסוכך ומגין עליו, מסוכה הוא סייג קוצים, גדר הוא גדר אבנים : והיה. הכרם : לבער. שירעו בו בהמה וחיה : אודיעה נא אתכם. מה נראה בעיני לעשות לו ועשיתי : הסר משוכתו. טרדתיו מתוך חופותיו : והיה לבער. סופו למות ולמשול בו חיות רעות : פרוץ גדרו. טרדתיו ממחיצת גן עדן :(רש"י)

 מצודת דוד  את אשר אני עושה. את אשר בלבבי לעשות לכרמי : הסר. להסר גדרו ותהיה למרעה : פרוץ. לפרוץ גדרו ותהיה למרמס הרגל והוא כפל ענין במ''ש : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  משוכתו. הוא הגדר הסוכך ומגין בעדו כמו הלא אתה סכת בעדו (שם ה). והיה. כמו ויהיה : לבער. למרעה כמו ובער בשדה אחר (שמות כב) : למרמס. למדרך הרגל : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ועתה, אחר שברר לפני השופטים שהכרם בעצמו אשם ופשע בעצמו, מודיע את העונש אשר בדעתו לעשות לו, הסר, דרך הכרם שיעשו סביבו גדר אבנים בל יהיה למרמס, ויען שעדן אינו בטוח שיקפצו בהמות על הגדר עושין למעלה על הגדר משוכה של קוצים לכלא גם רגל בהמה, אומר שיסיר תחלה מסוכת הקוצים ויהיה לבער לבהמות, ואח''כ יפרץ גם הגדר עצמו ויהיה למרמס והפקר, ובירושלמי ריש ב''ק הסר משוכתו והיה לבער זה השן, פרוץ גדרו זה הרגל. (והנמשל כי יסלק מעליהם השגחתו הפרטיית הסוככת עליהם למעלה מן הפגעים הטבעיים ותולדות הימים, גם יחליש כח גבורתם הטבעיית אשר ע''י ישמרו מכל צר ואויב) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  הסר. מקור וכן פרוץ : משוכתו, גדרו. משוכה, הוא של קוצים, מן לשכים בעיניכם. גדר, הוא של אבנים ועצים, ובא דגש עם הנח שלא כמשפט ? ונראה כי לפי המשל הוא מנחי ע''ו מענין קוצים, ולפי הנמשל הוא מן הכפולים מענין סכך הסוכך מלמעלה וע''כ הורכב משניהם וכמוהו למעלה (א' טז) : לבער. אכילת הבהמה דרך השחתה : מרמס. דריכה דרך השחתה (כנ''ל א' יב) :(מלבי"ם באור המלות)


{ו}  וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר:

 רש"י  ואשיתהו בתה. ל' שממה וריקנות היא וכן (לקמן ז) בנחלי הבתות. ולא יעדר. ל' חפירת כרם היא : ועלה שמיר ושית. מיני קוצים פתר בהם מנחם בן סרוק ואני אומר שמיר ל' תולעת חזק הוא המבקע אבנים שבו בנה שלמה את בית המקדש כענין שנאמר (יחזקאל ג) כשמיר חזק מצור : שית. ל' השאת והשבר (איכה ג) ל' תשאה שממה (לקמן ו) צדו מאין דורש ליכנס בו ומתוך כך תעלה בו תולעת : ואשיתהו בתה. צדו הושבתיו, שלא נתתי תורה בימיו : לא יזמר ולא יעדר. לא ילמדו ממנו לא זכות ולא מעשה טוב : ועלה שמיר ושית. שלט בו יצר הרע ובדורותיו אחריו לעשות מעשים מקולקלים : ועל העבים אצוה. צויתי עליו שומרים לשמור את דרך עץ החיים :(רש"י)

 מצודת דוד  ואשיתהו. אשים אותו שממה : לא יזמר. לא יחתכו הזמורות להרבות ענפים כדרך שעושים לכרמים : ולא יעדר. לא יחפרו תחת האילנות כדרך שחופרים בכרמים לתקון הגפנים : ועלה שמיר ושית. יגדל קוצים כדרך השדה שאינו נעבד : מפרש המשל ואמר שבית ישראל הם הכרם : נטע שעשועיו. הנטיעה שהוא משעשע ומשמח בו : ויקו. לפי מרבית הטובה שעשה להם היה מקום שיעשו משפט והנה לא כן הוא כי אספו חטאים רבים או עשו מעשים מגונים כנגע צרעת : לצדקה. היה מקוה שיעשו צדקה והנה נשמע צעקת עשוקים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ואשיתהו. אשים אותו : בתה. ענין שממון כמו בנחלי הבתות (לקמן ו) : יזמר. כן יקרא קציצת ענפי גפן כמו וכרמך לא תזמור (ויקרא כה) : יעדר. ענין חפירה כמו וכל ההרים אשר במעדר יעדרון (לקמן ז) : שמיר ושית. שמות מיני קוצים : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ואשיתהו, ואח''כ אקבעהו שיהיה מקום שמם לנצח, ומצד זה. לא יזמר, לכרות זמורות הגסים המכחישים את הגפנים וגם לא יעדר סביבו להסיר הקוצים והדרדרים עד כי יעלה שמיר ושית, וגם אצוה שלא ימטירו העבים עליו. (והנמשל שאחר שיביא רגל זרים לארצם ויהיה למרמס ישבית את האומה מגוי, יכרית מהם מלך ושרים ומנהיגים, וגם הנבואה יסלק מהם שהוא המטר העליון, כת''י ועל נבייא אפקוד דלא יתנבאון להון) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ואשיתהו. שיתה מוסיף על שימה שמורה שקבעו במקום קבוע (רש''ף), ומתאחד עם שתות ויסוד, ר''ל שישאר שמם ימים רבים : בתה. מקום בלתי ראוי לבנין ועבודה, וכן בנחלי הבתות (לקמן ז') ומזה שם בת הפך בן, שמורה על בנין בית אביו, ובת לא תקום לנחול ולבנות הבית : יזמר. משמש דבר והפוכו (כנ''ל ב') : ויעדר. חפירה, וחברו (לקמן ז' כה) במעדר יעדרון :(מלבי"ם באור המלות)


{ז}  כִּי כֶרֶם יְהוָה צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ יְהוּדָה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה: (פ)

 רש"י  כי כרם ה' צבאות בית ישראל. לכרם הזה אתם משולים בית ישראל כי כל מה שעשה לכרם הזה עשה לישראל, והכרם הוא אדם הראשון כי מצינו במ''א במקומות הרבה בתנחומא ובבראשית רבה שמקראות הללו נדרשין עליו לא נטרד אדם הראשון עד שחירף וגידף שנאמר ויקו לעשות ענבים וגו' ובמקו' אחר מצינו הושיב עליו שומרים שלא יאכל מעץ החיים שנאמר ועל העבים אצוה וכן נדרשנו עליו : כי כרם ה' צבאות בית ישראל. כי כאותו הכרם לי בית ישראל עשרת השבטים הם היו לי ככרם יין ככרם זית כקרן שמן בארץ שמינה שמן כהונה שמן מלכות שמן מנורה שמן מנחות עזקתים תחלה בהיקף ענני כבוד במדבר וסקלתים ונקיתים מפושעי הדור נטעתים שורק שש מאות ושש מצות כמניין שורק הוספתי עליהם, על שבע מצות שנצטוו בני נח בניתי מגדל בתוכו משכני ומקדשי וגם יקב המזבח והשיתין : ויעש באושים. קילקלו מעשיהם ועתה יושב ירושלים ואיש יהודה אשר לא גליתים עדיין ישפטו נא ביני וביניהם על הרעה שהבאתי עליהם מי סרח על מי מה היה לי לעשות עוד טובה לכרמי ולא עשיתי לו אודיע נא אתכם גם אתם המכעיסים אותי את אשר הגון בעיני לעשות לכרמי ככל אשר עשיתי לאדם הראשון הסר מסוכתו אסלק שכינתי מעליה' המסוככ' עליהם כמה שנאמר (לקמן נב) ויגל את מסך יהודה : פרוץ גדרו. אתוץ חומותיו : ואשיתהו בתה. ואשוינון רטישין : לא יזמר ולא יעדר. לא אסתעדון ולא יסתמכון : ועלה שמיר ושית. ויהיו מטלטלין ושביקין דוגמת שמיר ושית של כרם ואצל הכרם ממש במקום אחר הוא מתורג' הובאי ובור : ועל העבים אצוה. ועל נבייא אפקד דלא יתנבון עליהון, הנבואה נמשלה למטר שהעבים מקבלין אותה מן השמים כך הנביאים מקבלין הנבואה מפי הקדושה : נטע שעשועיו. כמו נטע ולפי שהוא דבוק נקוד (פתח) כמו בקר זבח השלמים (במדבר ז) : ויקו. שיעשו משפט והנה משפח אסיפ' חטא על חטא כמו מהסתפח (שמואל א כו), דבר אחר ל' נגע ולפי שהוא לשון נופל על הל' בקריאתו דומה משפט למספח וכן צעקה לצדקה נפל בו רוח הקודש בפי הנביא : (רש"י)

 מצודת ציון  שעשועיו. ענינו התעסקות בדבר מה לשמוח בו : משפח. ר''ל אסיפת חטא כמו ונספחו על בית יעקב (לקמן יד) או הוא מל' ספחת הצרעת ולפי של' משפח נופל על ל' משפט אמר כן : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  כי כרם, מתחיל לבאר הנמשל, הכרם המשליי הזה בית ישראל המה, אשר נטעם ה' בקרן בן שמן כמ''ש בפסוק ד', וכמו שבכל כרם ימצא נטע המובחר שבו ישתעשע בעליו, כן הוא בכרם הזה איש יהודה, כי ממנו הצמיח קרן לדוד ושבט מושלים. ויקו למשפט, הם הענבים אשר קוה ה' משפט בין אדם לחבירו וצדקה בין אדם למקום, והם עשו באושים, תחת משפט הנה משפח, מדבקים הבתים זל''ז לגזול גבול העני, כמ''ש (פסוק ח' ט' י') ותחת צדקה הנה צעקה על היין, כמ''ש (פסוק י''א י''ב). (בפסוק הזה דבר דרך כלל, ועתה מתחיל לבאר תחלה מ''ש למשפט והנה משפח) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  משפט, צדקה. כ''כ למעלה (א' כז) שמשפט בין אדם לחברו, וצדקה בין אדם למקום בכ''מ : משפח. חיבור טפל אל עקר ופה על חיבור הבתים : צעקה. הרמת קול שלא כרגיל, ויפול גם על שכור צועק מיינו :(מלבי"ם באור המלות)


{ח}  הוֹי מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ עַד אֶפֶס מָקוֹם וְהוּשַׁבְתֶּם לְבַדְּכֶם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:

 רש"י  הוי מגיעי בית בבית. עשרים ושנים אשרי נאמר בספר תהלים על מקיימי התורה ועשרים ושנים הוי אמר ישעיה על הרשעים, הוי ל' צעקת אנחה על פורענות העתידה לבא : מגיעי בית בבית. מקרבים בתיהם זה אצל זה ומתוך כך גוזלים קרקע העניים החלשים שבין ב' הבתים וכן שדה בשדה : יקריבו עד אפס מקום. שאין מקום לעני לישב : והושבתם לבדכם בקרב הארץ. כסבורים אתם שאין חלק להקדוש ברוך הוא ולא לעניים בארץ חלקו במעשרות אתם גוזלים ולעניים את ארצם שתהיו אתם לבדכם יושבים בה : (רש"י)

 מצודת דוד  הוי. ר''ל יש להתאונן על מה שהמה מגיעים בית בבית כשאדם חלש היה לו בית בין בתי אנשים חזקים בעלי זרוע היה החזק שמצד זה מגיע ביתו בתוך גבול בית החלש ולקח מגבולו וכן זה שמצד השני עד שלא נשאר מקום להחלש שביניהם : והושבתם. אמר הנביא לבעלי הזרוע וכי סבורים אתם שרק אתם לבדכם תשבו ותתקיימו בקרב הארץ ואין להחלש מקום עמכם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אפס. הוא כמן אין : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  הוי, בעלי זרוע היו מקרבים את בתיהם זל''ז באופן שגזלו גבול העני אשר בתוך, אבל את השדות לא הקריבו, כי שדה וכרם לא נחשב בעיניהם בעת ההיא לעבוד את האדמה, ע''ז קורא כמהתל עליהם הוי! קורא אני אל המגיעי בית בבית הלא טוב יותר כי שדה בשדה יקריבו לקחת מהעני גם גבול שדהו עד אפס מקום עד שלא ימצא העני שום מקום לא בעיר ולא בשדה, ובזה תרויחו כי והושבתם תשארו יושבים לבדכם בקרב הארץ והעניים כלה גרש יגרשו. וזאת שנית הלא טוב לכם השדות והכרמים מן הבתים, כי הלא :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  מגיעי בית בבית. נגע בהפעיל מורה תמיד על הגעה (ערייכען), ונבדל מנגע בקל שמורה על נגיעה (אנרירען), ונמצאו תמיד ביחוס שאליו, וכן פעל קרב (עמש''ש בפי' תהלות צא י') ופה שבא ביחוס שבא בודד בתנ''ך ? וצ''ל שבא לומר שהגיעו הבתים באופן שעשו משניהם בית אחד בעשקם נחלת העני אשר בתוך : והושבתם. מבנין שלא נזכ' שם פועלו, שרשו ישב ומוסב לעתיד מפני הוי''ו :(מלבי"ם באור המלות)


{ט}  בְּאָזְנָי יְהוָה צְבָאוֹת אִם לֹא בָּתִּים רַבִּים לְשַׁמָּה יִהְיוּ גְּדֹלִים וְטוֹבִים מֵאֵין יוֹשֵׁב:

 רש"י  באזני ה' צבאות. אמר הנביא שתי אזני שמעו כשנגזר עליהם גזירה מאת ה' ובשבועה אם לא על דבר זה בתים רבים לשמה יהיו ובתים גדולי' וטובים יהיו מאין יושב : (רש"י)

 מצודת דוד  באזני ה' צבאות. באזני אמר ה' צבאות ותחסר מלת אמר ומאליו יובן : אם לא. הוא ענין לשון שבועה כאדם האומר אם לא יהיה כן אזי יהיה ענשי כך וכך ומגזם ואינו אומר וכן אם לא כאשר דמיתי (לקמן יד) : בתים רבים וכו'. וכאומר הואיל וכן מה תועלת להם מה שלוקחים עוד מגבול החלשים : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  באזני, קול קורא לאמר ה' צבאות הוא לשון שבועה שנשבע ה' בשמו הגדול, כי בתים רבים לשמה יהיו, ולא שיהיו לשמה מפני קטנם או גריעותם, כי גם (בתים) גדולים וטובים (לשמה יהיו) מסבת מאין יושב, כי תצא חצי העיר בגולה, וא''כ למה לריק תגזלו בית העני להגדיל בתיכם, אבל בהשדות והכרמים בהם הלא תמצאו חפץ :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  באזני ה' צבאות. לדעתי ה' צבאות שזכר הוא לשון השבועה שנשבע ה' בשמו הגדול, כמו בי נשבעתי נאום ה', וכן פי' לקמן (כ''ב יד) :(מלבי"ם באור המלות)


{י}  כִּי עֲשֶׂרֶת צִמְדֵּי כֶרֶם יַעֲשׂוּ בַּת אֶחָת וְזֶרַע חֹמֶר יַעֲשֶׂה אֵיפָה: (ס)

 רש"י  כי עשרת צמדי כרם. ומפני הרעב יגלו יושבי הבתים ואין יושב בה וגם זאת תהיה לכם מדה במדה על הקרבת השדה בשדה שגזלתם חלקו של מקום במעשר הארץ : עשרת צמדי כרם. (ארפינ''ט בלע''ז) ואומר אני כדי עבודת יום אחד בצמד בקר קרוי צמד. יעשו בת אחת. מדה אחת של יין, בת שלש סאין : וזרע חומר. בית כור שהיא שלשי' סאין של תבוא' יעשה איפה שלש סאין : (רש"י)

 מצודת דוד  כי עשרת וכו'. מקום עבודת עשרת וכו' יעשה בת אחת יין ומקום זרע חומר יעשה איפה אחת ובעבור הרעב יעזבו בתיהם וילכו להם וישארו שממה מבעליהן : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  צמדי. ענין זוג כמו צמד בקר (ש''א יא) ועבודת יום אחד בצמד בקר קרוי צמד כרם : בת. מדת הלח מחזקת ג' סאין : חמר. הוא כור מחזיק ל' סאין איפה מדת היבש מחזקת שלשה סאין : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  כי עשרת צמדי כרם, לא יעשו רק מדה אחת של יין, וזרע חמר לא יעשה רק איפה, שהיא עשירית מן הרגיל. ומצד זה תצטרכו לכרמים ושדות גדולים. וכמהתל עליהם יאמר, הייתם מרויחים יותר בגזלת השדות מגזלת הבתים שיעמדו שממה. (עתה מתחיל לבאר מ''ש ויקו לצדקה והנה צעקה על היין) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  צמדי. י''מ מה שיחרוש צמד בקר ליום, וי''מ עשרה כרמים נצמדים יחד : בת. בלח כמו איפה ביבש : וחמר. הוא הכור והוא עשר איפות :(מלבי"ם באור המלות)


{יא}  הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף יַיִן יַדְלִיקֵם:

 רש"י  מאחרי בנשף. לשתות יין בלילות : יין ידליקם. בוער בם : (רש"י)

 מצודת דוד  משכימי בבקר. משכימים בבוקר ורודפים לבקש יין המשכר ומאחרים לשבת בערב לשתות הרבה עד אשר היין דולק ובוער בהם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  בנשף. בחשכת הלילה כמו נשף חשקי (לקמן כא) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  הוי! מצייר כי רואה אנשים משכימי קום, ושואל הוי משכימי בבקר, על מה הם משכימים? הילכו לבית ה' להתפלל. ? משיב לא, כי שכר ירדפו! רואה שנית כי אלה הם מאחרי שבת, ושואל הוי מאחרי בנשף, על מה? משיב, שם יין ידליקם. מוסיף לחקור עוד מה יעשו בבית המשתה כל היום, היביטו שם פועל ה' ומעשהו. ? משיב לא, כי :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  שכר. הוא היין הישן המשכר, ודרך לשתותו בלילה כשרוצה לישן, והם עשו בהיפך תיכף בבקר רדפו אחר השכר, ובערב גם היין הדליקם : מאחרי. מבואר אצלי כי איחור הוא תמיד בבחינת הזמן הקבוע, ופה ר''ל מאחרים זמן הקבוע לשינה, וזה הבדלו מן מהמה ובושש :(מלבי"ם באור המלות)


{יב}  וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם וְאֵת פֹּעַל יְהוָה לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ:

 רש"י  כנור ונבל. נימין יתרות יש בנבל מן הכנור ולמה נקרא שמו נבל שמנבל כל מיני כלי זמר במדרש תהלים : תוף. של עור הוא : וחליל. אבוב של קנה, (צלמיי''ל בלע''ז) : ואת פועל ה' לא יביטו. ובאורייתא דה' לא אסתכלו : ומעשה ידיו לא ראו. עשו עצמם כאילו לא ראו את גבורותיו, ד''א לא קלסוהו שחרית יוצר אור ולא ערבית המעריב ערבים : (רש"י)

 מצודת דוד  והיה כנור וכו'. בידם היה הכנור וכו' לנגן בעת השתיה לתענוג וגם יין משתיהם היה בידם : פועל ה'. אינם נותנים לב להסתכל פועל ה' שעל הכל יביא במשפט : ומעשה וכו'. כפל הדבר במ''ש : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  כנור ונבל תוף וחליל. הם שמות כלי נגון : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  והיה, שם יהיה. כנור ונבל, מצורף אל יין משתיהם, אבל את פועל ה' לא יביטו, שמה לחקור על הנהגת ה' והשגחתו, כי מעשה ידיו לא ראו מימיהם, ואיך ישימו עליו לב עתה במשתה היין :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו. יש הבדל בין פועל ה' ובין מעשה ידיו, כמו שיש הבדל לדעת הרש''ף בין פעולה ומעשה, העסק שאדם מתעסק באיזה דבר נקרא פעולה, ודבר שנגמרה מלאכתו וא''צ שום תיקון נקרא מעשה. וכן המבחין על המציאות כמו שהוא עומד נגמר ונשלם מעת הבריאה הקדומה, נאמר שמבחין מעשה ידיו, אבל המבחין בו פעולת ה' המתמדת בו תמיד, איך התמדת הבריאה וקיומה הוא ג''כ בריאה חדשה, וכי ידי היוצר עודם פועלים בתמידות בלי הפסק במציאות כולו, ומחדש בכל יום מעשה בראשית, נאמר שבוחן פעולת ה'. - ובזה אמר פה שלא הביטו אל פעולת ה', שהוא העיון השכלי לחקור אחר פועל ה' והנהגתו התמידית, ומוסיף שגם מעשה ידיו כמו שהם עומדים סדורים וערוכים מששת ימי בראשית שמעידים על סבה ראשונה חכם ויכול ורוצה, שזה יכלו לראות בעינים חושיים, ג''כ לא ראו. - ודע שיש הבדל בין ראיה והבטה, ראיה, הוא ראות העין החושיי ויפול גם על ראיה הפתאומית בלי כונה. והבטה, פורט המשים לב על העצם לדעת ענינו ומהותו. לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (שמות יד) שלא יבואו לנגד עיניכם כלל, פני ה' חלקם לא יוסיף להביטם (איכה ד'), לא ישים לב אליהם אף שיראם בעיניו, אל תבט אל מראהו (ש''א טז ז') אל תשים לבך אליו. ומצד זה יבא הבטה קודם ראיה על מי שמשים לב לראות המובט ואח''כ רואהו בעיניו, ויבט הפלשתי וירא את דוד (ש''א יז), הבט משמים וראה (איוב לה). יביטו יראו בי (תהלות כב). רק בעיניך תביט, (ותרצה לדעת ואז) ושלומת רשעים תראה בעין ממש (שם צ''א). אם אביט אליך, (ויותר מזה גם) ואם אראך (אף בלי כונה) (מ''ב ג'), ואמר ראה ה' והביטה (איכה א'), ראה בעין ושים לב לדעת. ובזה תראה איך שקל את דבריו בפלס, שיחס הבטה אל פועל ה', כי לא יושכל רק בעין השכל, וראיה אל מעשה ידיו, כי זה יתראה בעין החושיי. - ודע כי פעל ראה נקשר עם את ופעל הביט עם אל בכ''מ, והביט אל נחש הנחשת וראה אותו. - כי הראיה המוחשת תפעול ותתפעל מנצוצים הפוגשים מן המובט בעין המביט שע''ז מורה מלת הפעול את, לא כן ההבטה המחשבית שקשורו עם המובט הוא הגיוני לא במציאות, זולת פה יצא מן הכלל, וצ''ל מפני שמלת את נמשך גם למעשה ידיו ואת מעשה ידיו :(מלבי"ם באור המלות)


{יג}  לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת וּכְבוֹדוֹ מְתֵי רָעָב וַהֲמוֹנוֹ צִחֵה צָמָא:

 רש"י  מבלי דעת. לפי שהיה לבם בלי דעת : וכבודו מתי רעב. נכבדיו ימותו ברעב : צחה צמא. צמא כנגד רוב משתיהם : צחה. תרגום של צמאה : (רש"י)

 מצודת דוד  מבלי דעת. על שמאנו לדעת דרכי המקום : וכבודו. אנשי הכבוד והחשובים יהי מתי רעב והמון העם ימותו בעבור יובש הצמאון ומלת מתי משמשת בשתים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מתי רעב. אנשי רעב : צחה. ענין יובש וצמאון כמו על צחית סלע (יחזקאל כד) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  לכן בעבור כל הנזכר בעבור שעשו באושים, גלה בבלי דעת. וכבודו נכבדיהם ימותו ברעב, תחת שהשיגו גבולות להרבות עשרם, והמונו ימותו בצמא תחת שסבאו יין ושכר :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  מבלי דעת. שימוש המ''ם כמו ב' בבלי, וכן ממחרת השבת יניפנו הכהן (ויקרא כג), ביום זבחכם יאכל וממחרת (שם ז'), שהוא ובמחרת : מתי רעב. אנשי רעב, והשו''א עד, לא כן לקמן (כ''ב ב') בציר''י : צחה. שרשו צחח, והוא תואר בפלס אשה, והבדלו מן יבש חרב, שהוא מורה יבשות העצם בפנימותו מכל וכל, כמו צחיח סלע :(מלבי"ם באור המלות)


{יד}  לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק וְיָרַד הֲדָרָהּ וַהֲמוֹנָהּ וּשְׁאוֹנָהּ וְעָלֵז בָּהּ:

 רש"י  לכן הרחיבה. מדה במדה הם הרחיבו נפשם לבלוע מאכל ומשת' לרוב ופערו פה לבלוע אף שאול תרחיב נפשה לבלוע : ופערה. ופתחה : לבלי חק. באין סוף ולמה לבלי חק לפי שלא היה בידם של אלו חק וקצבה לתפנוקיהם : וירד. שם הדרה של ירושלים. ועלו בה. העליזים שבה : (רש"י)

 מצודת דוד  הרחיבה. מדה במדה על שהרחיבו נפשם להתענג ביותר לכן תרחיב השאול נפשם לבלוע את הכל : הדרה. תפארת עדתם : בה. בהשאול ומוסב על וירד ור''ל הכל תרד אל השאול : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ופערה. פתחה ביותר כמו פי פערתי (תהלים קיט) : לבלי חוק. בלא קצבה. והמונה. המון עמה : ושאונה. הוא כמו המונה וכפל הדבר במ''ש : ועלז. ענין שמחה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  לכן, מוסב על לבלי חק. השאול ירחיב פיו אל בלי חק, אל מי שלא שם חק לתאותו, וכן גם השאול לא ישים גבול לתאותו לבלוע נפשות. וירד הדרה, כשתשבת עיר, יתבטל תחלה שאונה, שהוא קול ההמולה הגדולה שבה קול ששון ושמחה וכדומה, ואח''כ המונה שהוא ההמיה המורגלת, ואח''כ הדרה שהוא המלך ושרים, עד שהסדר הוא שירד שאונה והמונה והדרה, והמליץ פה הפך הסדר לאמר שתושבת פתאום כאילו השאול פתח פיו ובלע כל העיר בפתע פתאום, עד שנשבת הכל פעם אחד, ועז''א ועלז בה, כאילו בעודם בשכרותם ועליזתם יפלו לשאול ולא ירגישו ועוד יעלזו וישחקו בבטן שאול, ומלת בה מוסב על השאול :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ופערה. פער הוא הגילוי הבלתי ראוי ויותר מן הרגיל, ולמ''ד לבלי חק, הוא הגבול שאליו : המונה ושאונה. ההמון, רגיל. והשאון, יותר מן הרגיל, קול המולה גדולה (ע''ל יז יב) : ועלז. שמחה ורעדה, והשכרתים למען יעלזו (ירמיה נא), הרועד מחמת שמחה ושכרות, והוא פעל, יעלוז בשאול :(מלבי"ם באור המלות)


{טו}  וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ וְעֵינֵי גְבֹהִים תִּשְׁפַּלְנָה:

 רש"י  וישח. ויחלש תקוף גברין ולפי מדרשו זה הקב''ה שהם גרמו לו להראות כאיש נדהם וכן הוא אומר צור ילדך תשי (דברים ל''ב) ואומר בעצלתים ימך המקרה (קהלת י) : (רש"י)

 מצודת דוד  וישפל איש. כפל הדבר במ''ש : ועיני גבוהים. העינים שהיו מגביהים להסתכל כלפי מעלה כדרך גסי הרוח : תשפלנה. להסתכל למטה כדרך השרוי בצרה וצער : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וישח. ענין כפיפה כמו שחו רעים לפני טובים (משלי יד) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  וישח, האדם יכניע את עצמו בלב ובפועל, ועיניו ישפלו לפני ה' בתשובה וחרטה (עיין פירוש הפסוק למעלה ב' ט') :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  וישח, וישפל. עיין למעלה (ב' יא) :(מלבי"ם באור המלות)


{טז}  וַיִּגְבַּה יְהוָה צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה:

 רש"י  ויגבה ה' צבאות במשפט. כשיעשה משפטים בהם יגבה שמו בעולם, במשפט יושטיצ''א בלע''ז : והאל הקדוש. יתקדש בתוך הצדיקים הנשארים בכם : (רש"י)

 מצודת דוד  ויגבה וכו'. במשפט. כשיעשה משפט יתרומם ויתעלה שמו : נקדש בצדקה. יתקדש שמו במה שיעשה צדקה להכשרים שבדור : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  ויגבה, ואז ישובו לעשות ענבים שהם משפט וצדקה. ויגבה ה' ע''י המשפט, שיעשו בין אדם לחברו, ויקדש ע''י הצדקה, שיעשו בין אדם למקום : [הערה : דע כי כל השמות והתוארים שאנו מיחסים אל ה' הם רק בערכנו, ואינם תלוים בעצמותו יתברך, למשל אנו קוראים אותו צבאות, שם זה מורה שהוא מנהיג ומקיים צבאותיו אשר ברא, הנה שם זה לא יתכן ליחס אליו רק אחר שברא שני חלקי הבריאה העליונים והתחתונים, אבל טרם נברא כל יצור לא היה מכונה בשם צבאות, ובכ''ז ידענו שלא נשתנה בעצמותו אחר שברא הבריאה וקנה שם צבאות, לעצמו ממה שהיה קודם הבריאה שלא היה מכונה בשם זה. מבואר כי שם זה אין לו קשר בעצמות ה', ואנו מכנים לו שם זה רק בערכנו שמצד שאנחנו צבאותיו נקראהו ה' צבאות או אלהי הצבאות, דעתנו בזה שהוא מנהיג וקושר ומחיה ומקים צבאות הבריאה בכללה. ואחר ששם זה אינו מיוחס אליו רק מצד צבאותיו, מבואר כי כבוד השם הזה יתרבה או יתמעט גם כן מצד צבאותיו והנהגתם, רצוני שבעת שצבאות הבריאה מסודרים בסדר נכון ומונהגים בהנהגה נכונה, אז תפארת השם הזה שהוא שם צבאות מתגדל ומתרבה, ובעת שצבאות הבריאה מופסדים והורס סדרם, כן תפארת השם הזה מתמעט ומתקטן, ואחר שהקו אשר לפיהו יתוקן סדר ההנהגה המדיניית וקשר הצבאות בסדר נכון הוא המשפט, כי עת לא ישימו משפט לקו תפסד ההנהגה הכללית ושם צבאות יתמעט כבודו, אחר שהצבאות האלה אשר אליהם יתיחס זה השם הוא כחיות טורפות וזאבי ערב, עפ''ז יאמר. ויגבה ה' צבאות במשפט, שעל ידי שישובו לעשות משפט יתרבה השם ויוגבה. - וכן הקדושה שאנו מיחסים אל העצם הנשגב ומתארים אותו בתואר קדוש אין לו שום שייכות בעצמותו, כי הקדושה הוא ענין מיוחס אל האדם עת יעזוב עניניו הטבעיים ויעלה להתנהג בענין נעלה מן הטבע הבשריית, אבל השם, הוא לא יתלה אל מדרגה למעלה ממה שהוא, שבעבורו תיוחס לו הקדושה, אבל ניחס לו הקדושה מצדנו, שמצד שעקר הקדושה אצלנו שאנו עוזבים דרכים הטבעיים להתדמות אל דרכי היוצר הרוחניים, שעל קוטב זה יסבו כל המצות שבין אדם למקום כמ''ש והייתם קדושים כי קדוש אני בהכרח ניחס מקור הקדושה אל האל יתברך, נמצא שבעת שאין התחתונים מתנהגים בקדושה גם הוא לא יתואר בשם קדוש, אחר שתואר זה אין שייך בו, וזה שכתוב והאל הקדוש נקדש בצדקה, שעל ידי הצדקה נגד המקום יקרא בתואר קדוש, בשהוא המקור והשורש לקדושתם : ע''כ : ] (מלבי"ם באור הענין)


{יז}  וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדָבְרָם וְחָרְבוֹת מֵחִים גָּרִים יֹאכֵלוּ: (ס)

 רש"י  ורעו כבשים כדברם. צדיקים הנמשלים כעדר הרחלים : כדברם. כמנהגם ביושר ובמדה מכלכלים דבריהם במשפט ככבשים הללו, ורבותינו דרשו כדברם כמדובר בם נחמות הנדברות להם : וחרבות מחים. בתי הרשעים שהם שמנים : גרים יאכלו. הצדיקים שהם כגרים יאכלום. מחים. שמנים כמו עולות מחים אעלה (תהלים ס''ו) : (רש"י)

 מצודת דוד  כבשים. הצדיקים הנמשלים לעדר הרחלים המה ירעו בנחת והשקט כמנהגם מאז ולא יהיו נכללים עם הרשעים : וחרבות מחים. בתי החרבות של הרשעים בעלי המוח יאכלו הצדיקים שהמה עתה כגרים מול רשעי' : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  כדברם. כמנהגם כי וינהג תרגומו ודבר וכן אני אשימם דוברות בים (מ''א ה) שהוא ענין הנהגה : מחים. רשעים השמנים בעלי המוח : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין   ורעו, המליץ תפס פה משל משתי כבשות הצאן, האחת הורגלה לרעות על נאות דשא, והשניה שה שמנה אשר נתפטמה על האבוס, ובעת רעבון כשהאבוס ריק ואין בה אוכל להאבוסה תמות ברעב, אבל השה הרזה תמצא מחיתה גם אז בשדה במדבר. וז''ש ורעו כבשים כדברם ומנהגם לרעות בשדה אבל וחרבות מחים גרים יאכלו, החורב והיובש שיתיבש המוח שבעצמות צאן הפטומות יאכלו וישחיתו את הגרם והעצם, שהצאן הפטומות מתוך שמלומדים במאכל דשן ושמן ועתה יחסר להם זה תחרבנה מוחות עצמותיהם ויכלו גם העצמות. והנמשל שאחר שישובו לעשות משפט וצדקה ולא יגזלו איש את רעהו, אז הרגילים להתפרנס מיגיע כפם ימצאו מחייתם גם אז וירעו כמנהגם, אבל הרגילים להתפרנס מן הגזל עתה תחרבנה עצמותיהם השמנות, כי בקום המשפט על מכונו לא ימצאו חית ידם :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  כדברם. כמנהגם, כמו וידבר עמים תחתי : וחרבות. לשון חורב ויובש : ומחים. אינו תואר רק שם, המוח שבעצמות. והרבים, על מיני המוח, משא''כ עולות מחים אעלה, תואר. והרבים על העולות. ושם גרים הוא לדעתי מלשון עצם כמו יששכר חמור גרם, וכן גרמיו כאפיק נחושה (איוב מ' יח), ובא גרם וגרים על שני משקלים כמו קדם קדים, וכמ''ש למעלה (א' ז') על זרם זרים. וכינוי הרבים יאכלו, מוסב על חרבות מחים, לא על גרים, מוח החרב יאכל את הגרם והעצם :(מלבי"ם באור המלות)


{יח}  הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה:

 רש"י  הוי מושכי העון. גוררים יצר הרע עליהם מעט מעט בתחיל' בחבלי השוא כחוט של קורי עכביש ומשנתגרה בהם מתגבר והולך עד שנעשה כעבות העגלה שקושרין בו את הקרון למשוך : השוא. דבר שאין בו ממש : חטאה. חטא : (רש"י)

 מצודת דוד  מושכי העון. ממשיכים על עצמן את היצר הרע המסית על העון : בחבלי השוא. בחבלים דקין וכמעט שאין בהם ממש : וכעבות. לבסוף ממשיכים היצה''ר המחטיא בחבלים עבות שמושכים בהם את העגלה ר''ל בתחלה מעט נמשכים אחריו ולבסוף נמשכים הרבה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וכעבות. חבלים עבות : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  הוי, שיעור הכתוב. הוי מושכי העון בחבלי השוא (ובחבלי) כעבות העגלה (מושכים) חטאה, ובאור הדבר כי האדם יש לו תמיד מלחמה פנימית, עת יזדמן לפניו דבר הערב אשר הוא מוזהר ממנו, אז התאוה תעוררהו ליהנות מן הדבר, והשכל יזהירהו שלא ליגע בו מפני מצות ה', ועת תנצח התאוה ויעבור על המצוה נקרא חטא בכתבי הקודש, שחטא מן המטרה ועבר ואשם, והחוטאים באופן זה מלאים חרטה, כי אחרי ימלאו תאותם יפקחו עיניהם ויכירו את אשר הרעו. ויש אנשים אשר עת תסיתם התאוה לעבור מצוה ויראו כי השכל עומד לשטן להם יקראו גם אל השכל לעזור אל התאוה, ע''י שיכפרו במצוה או במצוה עליה, בגמולו ובענשו וכדומה, וזה הנקרא בשם עון כי העוה דרכיו במזיד, וזה לא יתחרט לעולם, ועם הכת הזה התוכח הנביא פה, כמ''ש בפסוק שאח''ז האומרים ימהר יחישה מעשהו, שהם הכופרים בעונשי ה', יטעון עליהם שידרשו על עקר הסבה אשר סבבה התפקרותם, אם היה זה מחקר השכל לבדו ומופתי העיון, אבל באמת לא כן הוא עקר הסבה לזה היה בולמוס תאותם אל הדברים האסורים, זה משך אותם בעבותות חזקים כעבות העגלה, ואז משכו את העון שהוא טענות השכל לעזרת התאוה והחטא, אבל לא בחבלים חזקים רק בחבלי השוא שאין בם ממש. וז''ש הוי משכי העון, מה שהם מושכים את העון שהוא טענת השכל, הם חבלי שוא וקורי עכביש אשר במעט קט ינתקו כי אין ממש במופתיהם, אבל (בחבלי) כעבות העגלה (מושכים) חטאה, וזה הוא עקר סבת החטא, כי ראה נא ובחון את טענותיהם אשר יעריכו נגד הנביא המוכיח אותם, ראה נא חבלי שוא האלה, הנה הם :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  העון, חטאה. בארתי למעלה (א' ד') המעוה היא בעצת השכל, והחוטא הוא מנוצח מתאותו : ושוא. דבר שאין בו ממש כמ''ש בשבועות (דף כ'), אוכל ולא אוכל שקר, אכלתי ולא אכלתי שוא : וכעבות. בפלס שאור יאור בסמוך ובנפרד, והוא קלוע, ולדעת חז''ל לא פחות משלשה מיתרים, וקרוב לבאורי פי' בס' ג''ן :(מלבי"ם באור המלות)


{יט}  הָאֹמְרִים יְמַהֵר יָחִישָׁה מַעֲשֵׂהוּ לְמַעַן נִרְאֶה וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה עֲצַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְנֵדָעָה: (פ)

 רש"י  יחישה מעשהו. הפורענות שהוא אומר להביא : למען נראה. דבר מי יקום : (רש"י)

 מצודת דוד  האומרים וכו'. אומרים בלעג ימהר להביא מעשה הפורעניות שאומר למען נראה אם יוכל עשוהו : ותקרב ותבואה. כפל הדבד במ''ש : ונדעה. שיש בידו הכח : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  יחישה. הוא כמו ימהר וכן אחישה מפלט לי (תהלים נה) וכפל הדבר בשמות נרדפים וכך אדמת עפר (דניאל יב) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  האמרים אל הנביא המנבא שישובו ומודיעם הפורעניות שיביא ה' עליהם, הם משיבים לו הלא לימים רבים ולעתים רחוקות הוא נבא, וצריך שה' ימהר מעשיו שאז יהיה ראיה שהוא בהשגחה. ובזה צריך, א. שימהרם בזמן, ב. שיחיש ויעשם בזריזות, לא כן עתה שמאחרם בזמן, וגם בעת שמביא הרעה מביאה במתינות נוכל לתלותה במקרה. ותקרב ותבואה עצת קדוש ישראל, העצה הנאמרת אצל ה' בכ''מ היא התכלית אשר עבורו יפעל מעשהו, למשל מלך שמרדה עליו מדינה ומתיעץ איך יכבשם ואיך ישלח אנשי חיל ואיך ילחם אתם עד שיכנעו תחתיו, הנה הגדודים ששולח שמה ומלחמתו עמהם הוא המעשה שעושה להשלים העצה שהוא שיביאו צוארם תחת עולו, ובעת שילחם עמם נאמר שהשלים מעשהו, ובעת שיכבש אותם נאמר שנשלמה עצתו. מבואר כי אצל ה' אשר אינו צריך לעצות ותחבולות, לא יפול שם עצה רק על התכלית הנרצה ממנו במעשהו, ובעת יגזור פורעניות על איזה אומה, שתכלית כונתו למען יכירו אלהותו ויכלתו, הפורעניות שמביא הוא מעשהו, וכונתו שיכירו כחו וגבורתו הוא עצתו. עפ''ז אומר אחר שתכלית כונתו שע''י העונש נשוב בתשובה צריך, א. שימהר המעשה בעצמה שהוא העונש, ב. שימהר גם העצה שנשיג שהוא העושה הכל, וז''ש ותקרב שלא תעמוד העצה במקום רחוק עד שאינה נראית כלל וגם ותבואה, שלא תעמוד במקום אחד רק תלך ותבא אלינו ועי''כ ונדעה בהשגה שכליית שכן הוא, לא כן עתה שבין מעשהו בין עצתו נעלמים מעינינו, זה טענתם טענת העון, והוא חבלי שוא ותהו, כי ידוע שה' מאחר העונש כדי שיהיה מקום לבחירה, או מצפייתו פן ישובו בתשובה, ועוד טעמים ידועים :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ימהר יחישה, מהר הוא בבחינת הזמן, וחש בבחינת האדם, למשל כשקוראים אדם והולך תיכף אבל בנחת, הוא ממהר ובלתי חש, וכשרץ אבל לאחר שעה, הוא חש ולא ממהר (ועיין לקמן ח' א') :(מלבי"ם באור המלות)


{כ}  הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר: (ס)

 רש"י  האומרים לרע טוב. מקלסין לעכו''ם ורע בעיניהם לעבוד הקב''ה שהוא טוב : שמים חשך לאור. דבר שהוא עתיד להביא עליהם חשך אומרים שיאיר להם : שמים מר למתוק. עון שהוא עתיד להביא עליהם פורענות מר אומרים שימתיק להם : ומתוק למר. עבודת הקב''ה המתוקה אומרים מרה היא : (רש"י)

 מצודת דוד  לרע. על עבודת אלילי כנענים היו אומרים שהוא טוב : ולטוב. הוא עבודת המקום : שמים חושך וכו'. כפל הדבר פעמים ושלש כדרך המליצה ולהתמדת הדבר : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  הוי האומרים לרע טוב, שלש דבריו לעומת שלש ההבחנות אשר בכח האדם, א. הבחנה השכליית, להבדיל בין הטוב האמתי והרע האמתי, כמו המצוה והחטא, ב. הבחנת כח המדמה להבדיל בין המועיל והבלתי מועיל כמו האור והחושך, ג. הבחנת הנפש המרגשת בין הערב להבלתי ערב כמו הדבש והלענה, וכמו שיקרה בחליי הגופות שיטעמו המר מתוק והמתוק מר, או חולי העינים שידמו האור חשך והחשך אור, כן ימצא בחולי הנפשות שישוב אצלם הרע טוב והטוב רע. ושיעור הכתוב, הוי קורא אני אל האמרים לרע טוב ולטוב רע, הלא הם שמים אור לחשך וחשך לאור, מר למתוק ומתוק למר, כי נדמו בחליים הנפשיי, כמחלה אנושה גופיית עד שנעדר מאתו כח ההבחנה והרגשה. אמנם לעומת שהחולים יסמכו על עדות הבריאים העומדים נגדם שמגידים להם שזה אור ומתוק, או חשך ומר, לא כן אלה, כי. (מלבי"ם באור הענין)


{כא}  הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים: (ס)

 מצודת דוד  בעיניהם. מחזיקים א''ע לחכמים : ונגד פניהם. לפי הסתכלות פניהם וכפל הדבר במ''ש : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין   הוי, הם חכמים בעיניהם, הגם שנגד פניהם עומדים נבונים, המשכילים ומבררים להם מה הוא הטוב ומה הוא הרע :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ונגד פניהם. למפרשים הוא כמו בעיניהם, אבל לא מצאנו לשון נגד פניו על החכם בעיניו, (משלי ג' ו', כ''ו ה' יב, כ''ח יא), כי נגד פניו הוא דבר העומד נכחו :(מלבי"ם באור המלות)


{כב}  הוֹי גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן וְאַנְשֵׁי חַיִל לִמְסֹךְ שֵׁכָר:

 רש"י  למסוך שכר. למזוג שכר תיקון המשקה קרוי מסך : (רש"י)

 מצודת דוד  לשתות יין. מראים גבורות לשתות יין הרבה : ואנשי וכו'. כפל הדבר במ''ש : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  למסוך. מזיגת היין קרוי מסך : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  (כב-כג) הוי גבורים וכו' מצדיקי רשע, ר''ל עקר תפארת הגבורה הוא שיעשה משפט ויציל עשוק, וא''כ קורא הוי, גבורים ואנשי חיל, איך הם בעצמם הם מצדיקי רשע ע''י שוחד, ולשתות יין למסך שכר, הוא מאמר מוסגר, כמתלוצץ עליהם הסגיר בדבריו, גבורים, אבל לא לגבורה רק לשתות יין, אנשי חיל, אבל רק למסוך שכר, כי אין מכונים גבורתם לתכלית הנרצה, (ומבואר אצלי כי הגבור הוא הגבור בטבע, ואיש חיל אינו גבור רק יודע תכסיסי מלחמה, לכן מיחס אל הגבור שתיית היין בעצמו, ואל האיש חיל רק מזיגת השכר ועריכתו, תכסיסי השכרות נגד תכסיסי המלחמה). אומר איך הגבורים האלה הם מצדיקים הרשע, שרשעו גלויה ואין מחפשים כלל לתת טעם למה הצדיקו אותו, כי מבואר לכל שהצדיקו אותו רק עקב שוחד שנתן, וצדקת צדיק הגלויה יסירו ממנו :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  גברים, ואנשי חיל. גבור בטבע, ואיש חיל ע''י למוד (כנ''ל ג' ב') : למסך. הוא תיקון המשקה :(מלבי"ם באור המלות)


{כג}  מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ: (פ)

 רש"י  וצדקת צדיקים. שהן ראויין לזכות בבית דין יסירו ממנו ומחייבין אותו בדין וגוזלין ממונו : (רש"י)

 מצודת דוד  מצדיקי. מצדיקים בדין את הרשע בשכר שוחד : יסירו ממנו. מכ''א מן הצדיקים מסירים צדקתו לומר עליו שאינו צדיק בדינו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  עקב. בשכר כמו והיה עקב תשמעון (דברים ז) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור המלות  ממנו. יחיד על רבים, ר''ל מכל צדיק, ודרשו שינוי זאת בב''ר (פם''ה) :(מלבי"ם באור המלות)


{כד}  לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה שָׁרְשָׁם כַּמָּק יִהְיֶה וּפִרְחָם כָּאָבָק יַעֲלֶה כִּי מָאֲסוּ אֵת תּוֹרַת יְהוָה צְבָאוֹת וְאֵת אִמְרַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נִאֵצוּ:

 רש"י  לכן. והיה הדבר הזה לכם וגו' : כאכול קש לשון אש. כאכול את הקש לשון אש. וחשש. תירגם יונתן עמירא קשין של שבולין וכחשש אשר הלהבה תרפנו ותעשנו אפר. כמק. כדבר הנימוק : ופרחם. גדולתם כאבק העולה לפני רוח ומסתלקת כך תסתלק : (רש"י)

 מצודת דוד  לכן. בעבור הטיית המשפט : כאכול קש לשון אש. כמו לשון אש שורף את הקש וכמו להבה מרפה את החשש ומחלישו עד כי ישוב לאפר כן יחלש שרשה להיות כדבר הנימק : ופרחם. גדולתם יסתלק כאבק דק המסתלק ברוח קמעא : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  קש. תבן : לשון אש. להב אש ע''ש שנמשך כלשון : חשש. היא תבן הדק וכן תהרו חשש (לקמן לג) : ירפה. מל' רפיון : כמק. מל' המקה והמסה : ופרחם. המשיל הגדולה לפרחי האילן : יעלה. יסתלק כמו כעלות גדיש (איוב ה) : נאצו. ענין בזיון : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  לכן, דלתות הכתוב מגבילים, לכן כאכל קש לשון אש, שרשם כמק יהיה, כי מאסו תורת ה' צבאות. וכמו שחשש להבה ירפה, פרחם כאבק יעלה, כי את אמרת קדוש ישראל נאצו. ר''ל כי במה שנאצו את אמרת קדוש ישראל שהוא דבר הנבואה חטאם גדול בשתים ממה שמאסו את תורת ה', א. כי המיאוס רק בלב והניאוץ הוא בפה, ב. שדבר הנבואה חמורה יותר כי באה בעונשים ואזהרות מיוחדים אליהם, ומצד שהוא קדוש ישראל והתיחדות השגחתו עליהם, ולכן עונש נאצות הנבואה קשה מעונש מיאוס התורה. ובזה מגביל עונש מיאוס התורה, שידמו עבורה כקש הנאכל מלשון אש. דמה המשל בשני ענינים, א. הקש הוא שורש השבולת, ב. האש ממיקו אבל אין נעשה אבק רק האפר נשאר במקומו. וכן שרשם כמק יהיה, א. שלא יגיע העונש רק אל השורש לא אל הפרח שהם הבנים, ור''ל רק אל החוטא עצמו, ב. שרק כמק יהיה דבר הנימוק ונשאר במקומו. אבל בעבור עונש ניאוץ הנבואה דמה אותם כחשש הנרפה מן הלהבה, א. החשש הוא ראש פרח השבולת, וכן פרחם כאבק יעלה שהם תולדותיהם שהם הפרח, ב. החשש הנאכל נעשה כאבק שהרוח נושאו ומעלהו באויר וכן מתבטל ממציאות לגמרי, וכן בנמשל אומר כאבק יעלה, עד שיגדל העונש לעומת החטא :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  מאסו, נאצו. המיאוס בלב, והניאוץ בדבור ובפועל, וההבדל בין תורה ואמרת ה' מבואר (למעלה א' י', ב' ג'), תורת משה, ואמרת הנבואה : כאכל קש. כאכול את הקש לשון אש הקדים הפעול לפועל :(מלבי"ם באור המלות)


{כה}  עַל כֵּן חָרָה אַף יְהוָה בְּעַמּוֹ וַיֵּט יָדוֹ עָלָיו וַיַּכֵּהוּ וַיִּרְגְּזוּ הֶהָרִים וַתְּהִי נִבְלָתָם כַּסּוּחָה בְּקֶרֶב חוּצוֹת בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה:

 רש"י  על כן. על מעשיהם הללו : וירגזו ההרים. מלכי יהודה ושריהם : כסוחה. כרוק וקיא הניסח מתוך גופו של אדם שהוא מאוס ובלשון חכמי' קרוי סחי וכן סחי ומאוס (איכה ג') : בקרב חוצות. כן יהיו מאוסים בין הבבלים : בכל זאת. הבאה עליהם : לא שב אפו. לא נתקנו במעשיהם להשיב אפו מהם : נטויה. להרע להם : (רש"י)

 מצודת דוד  עליו. על עמו : ההרים. מלכי יהודה ושריהם : כסוחה. כרוק המושלך בקרב חוצות : בכל זאת. עם כל הפורעניות הזאת לא שב אף ה' ועוד ידו נטויה להכות בהם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וירגזו. ענין תנועת החרדה : כסוחה. כרוק הניסח מן הגוף וכן סחי ומאוס תשימנו (איכה ג) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ויט ידו עליו ויכהו כמשל אדם המכה שמרים ידו על חברו ומכהו, וירגזו ההרים, שתרעש הארץ ותבלע יושביה, ועי''ז ותהי נבלתם כסוחה וכרותה בקרב חוצות. בכל זאת, ר''ל בכל המכות האלה, לא שב אפו ועוד ידו נטויה, להכותם בידי אדם על ידי אויבים וצוררים שקשה יותר, כמ''ש דוד נפלה נא ביד ה' וביד אדם אל אפולה :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  כסוחה. כרותה, קוצים כסוחים, בפלס שכולה :(מלבי"ם באור המלות)


{כו}  וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם מֵרָחוֹק וְשָׁרַק לוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ וְהִנֵּה מְהֵרָה קַל יָבוֹא:

 רש"י  ונשא. הקב''ה נס לגוים, ירמוז להם רמזים להתאסף ולבא עליהם, נשיאת נס הוא כמו כלונס ארוך ונותנין בראשו בגד ועולין בראש הר גבוה ורואין אותו מרחוק והוא סימן לקיבוץ בני אדם וכן על עמים ארים נסי (לקמן מ''ט) וכן ושים אותו על נס (במדבר כד), כלונס פירקא בלע''ז ועל שם שהוא לאות קרוי נס : ושרק. שיבליר בלע''ז אף הוא סימן לקיבוץ : מקצה הארץ. שיבאו מרחוק לצור על ישראל : קל יבוא. האויב עליהם כמו שמפרש והולך : (רש"י)

 מצודת דוד  ונשא נס. ר''ל יעורר לב האומות היושבים ממרחק לבוא עליהם כאלו נשאר להם נס וכאלו שרק להם להתאסף ולבוא : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נס. הוא כלונס ארוך ובראשי בגד ועשוי לרמוז בו ולהתאסף ולבא : ושרק. הוא קול הנעשה בקבוץ השפתים והוא סימן להתאסף וכן אשרקה להם ואקבצם (זכריה י) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ונשא נס, הוא הדגל שמרימים לגדודים העומדים במקום רחוק שיתקבצו למלחמה, ומוסיף לאמר כי לא יהיה צריך כלל אל נס, כי רק ושרק שריקה בשפתיים לבד, ואף שיהיה האויב מקצה הארץ, מ''מ והנה מהרה קל יבוא, מהרה הוא שיצא תיכף ממקומו, וקל הוא זריזות ההליכה ומרוצתה :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ושרק. קיבוץ השפתים לצלצל קול : מהרה קל, מהרה, בזמן (כנ''ל יט), וקל, ברגליו, לא לקלים המרוץ :(מלבי"ם באור המלות)


{כז}  אֵין עָיֵף וְאֵין כּוֹשֵׁל בּוֹ לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן וְלֹא נִפְתַּח אֵזוֹר חֲלָצָיו וְלֹא נִתַּק שְׂרוֹךְ נְעָלָיו:

 רש"י  אין עיף ואין כושל בו. לא ייעף ולא יכשל במרוצתו לקיים ימהר יחישה שהם אומרים לפניו : נפתח. לשון ניתר כמו ויפתח הגמלים (בראשית כד) : ולא נתק. ולא יראו שם סי' כשלון לירא ממני מלבא : (רש"י)

 מצודת דוד  אין עיף. בהעם הבא לא ימצא בו עיף וכושל : לא ינום. ר''ל לא יהיה מי מתעצל בדבר : ולא נפתח. ר''ל לא יהיה למי שום צד עכוב : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נפתח. ענין התרת הקשר כמו יתרי פתח (איוב ל) : אזור. חגורה : חלציו. מתניו : נתק. נעתק ממקומו : שרוך. ענין קשורים כמו מחוט ועד שרוך נעל (בראשית יד) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  אין עיף, מצייר קלות מהלכתו שלא יקרה לו שום עיכוב שלא ייעף מצד עצמו, ואין כושל, מסבה חיצונית שיעכב דרכו, וגם לא ינום, התנמנמות מסבת יגיעה, ואף גם לא יישן, השינה הטבעיית ההכרחיית שבני אדם ישנים בלילה, עד שיוכל לילך ביום ובלילה ולא לבד שלא יקרה לו עיכוב מצד גופו, כי גם מצד מלבושיו לא יקרה לו עיכוב, כי לא נפתח אף אזור התחתון שתחת חלציו שיתעכב עי''כ, ואף גם לא נתק שרוך נעליו, אף שזה מצוי שינתק בהלכו דרך רחוקה, וגם אינו מתעכב ע''י כ''כ כי יוכל לילך בלא שרוך, מ''מ אפילו סבה קלה לא יקרה לו :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  לא ינום ולא יישן. השינה, היא הטבעיית, והתנומה, מחמת עיפות דרך עראי, וכשידבר בבחינת השינה עצמה, תנומה קלה משינה, (תהלים קלב ד' משלי ו' ד' י', כד לג), שם יאמר לא לבד שינה גדולה אף לא תנומה קלה. וכשמדבר מבחינת חלישת הכח שבבע''ח המכרחת אותו לישן, תורה תנומה עיפות וחלישות מיוחד, אבל שינה הוא חלישות כולל כל מין האדם, ובענין זה מדבר פה ובתהלות (קכא ד'), לא ינום (וגם) לא יישן שומר ישראל :(מלבי"ם באור המלות)


{כח}  אֲשֶׁר חִצָּיו שְׁנוּנִים וְכָל קַשְּׁתֹתָיו דְּרֻכוֹת פַּרְסוֹת סוּסָיו כַּצַּר נֶחְשָׁבוּ וְגַלְגִּלָּיו כַּסּוּפָה:

 רש"י  כצר. ת''י כטינרא כמו צור : וגלגליו. אופני מרכבותיו : (רש"י)

 מצודת דוד  אשר חציו שנונים. יהיה עם אשר חציו יהיה שנונים ר''ל יהיה מוכן למלחמה. כצר. חזקים כסלע ולא יתנגפו במרוצתם : כסופה. ימהרו ללכת כרוח סופה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  שנונים. חדודים : דרוכות. הדרך לדרך ברגליו על הקשת למתחו היטב : פרסות. הוא כעין מנעלים : כצר. כסלע : וגלגליו. אופן העגלה : כסופה. רוח חזק : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  אשר, מוסיף והולך בציור מהירת ההליכה שאף לא יצטרך לעכב עד שילטוש החצים, כי יהיו שנונים מכבר ערוכים למלחמה, ואף גם לא יצטרך לדרוך הקשת במלחמה כי קשתותיו דרוכות מעצמן, וכ''ז משל מליציי איך יצליח האויב דרכו ולא יצטרך להתעכב עד שיחפו פרסות סוסיו בברזל, כי פרסות סוסיו נחשבו כצר, כצורי החלמיש עד שלא יזוקו מן הסלעים ולא יצטרכו חיפוי, ולא זאת לבד אלא כי לא יצטרכו לסוסים כלל למשוך המרכבות, כי גלגליו ואופני מרכבותיו יהיו כסופה, והם בעצמם ישאו המרכבות באויר, וכ''ז ציור איך יתקיים מ''ש ימהר יחישה מעשהו. מעתה מתחיל לצייר גבורת האויב ואכזרותו :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  אשר. בא לאמת הענין, כמו אשר שמעתי בקול ה' (ש''א טו) :(מלבי"ם באור המלות)


{כט}  שְׁאָגָה לוֹ כַּלָּבִיא (ושאג) יִשְׁאַג כַּכְּפִירִים וְיִנְהֹם וְיֹאחֵז טֶרֶף וְיַפְלִיט וְאֵין מַצִּיל:

 רש"י  שאגה. אימה זו תהיה עליכם כמו לביא : ויפליט. יצילנו לטרפו מיד כל הבאים להצילה יפליט אישקמוצייר בלע''ז : (רש"י)

 מצודת דוד  שאגה לו. להעם הזה : ויפליט. יציל הטרף לעצמו מיד הבא לחטוף מידו : ואין מציל. לא יהיה ביד מי להציל מידו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  כלביא. שם משמות האריה : וינהם. מל' המייה : ויפליט. ענין הצלה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  שאגה לו, שאגת הלביא חזקה מן הכפיר שהוא גור אריות, אבל לעומת זה הכפיר מתמיד לשאוג בכל עת ולא כן הלביא, לעומת זה אומר, איכות שאגתו תהיה חזקה כלביא, וישאג בתמידות ככפירים. וינהם, הארי נוהם במרירות רק בעת שאין לו טרף אבל הוא ינהם אף שיאחז טרף, ר''ל הגם שישיג יחלק שלל לא תשבע נפשו, ויפליט את הטרף אל חוריו עד שלא יוכלו להצילו מידו, ומוסיף לאמר ואין מציל, שלא ימצא מציל במציאות כלל כי אין מי יעמוד נגדו :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  שאגה לו. מורה יחוס הקנין. וישאג, מורה הפעולה : וינהם. הארי ישאוג בעת שיש לו טרף, הישאג אריה ביער וטרף אין לו, וינהום בעת שאין לו טרף ונוהם מחמת צער, ונהמת באחריתך :(מלבי"ם באור המלות)


{ל}  וְיִנְהֹם עָלָיו בַּיּוֹם הַהוּא כְּנַהֲמַת יָם וְנִבַּט לָאָרֶץ וְהִנֵּה חֹשֶׁךְ צַר וָאוֹר חָשַׁךְ בַּעֲרִיפֶיהָ: (פ)

 רש"י  וינהום. אותו האויב על עם ה' הנזכר למעלה : כנהמת ים. אשר יהמו גליו כן יבוא בחיילות הומות : ונבט לארץ. לשון הבטה יביטו ישראל ויצפו שיעזרום מלכי ארץ שהם סומכין עליהם כענין שנאמר היורדים מצרים לעזרה (לקמן לא). והנה חושך. שלא יהא עוזר להם, ונבט לשון נפעל כמו לא נפתח ולא נתק והוי''ו גורמת לו להסב הדיבור להבא אייר''ט איסגרד''י בלע''ז : צר ואור חשך. כמו וכשל עוזר ונפל עזור (שם) מי שצר לו שבאת עליו הצרה וזה שבא להאיר לו שניהם חשכו ויש פותרין צר היא הלבנה שנתמעטה ואור היא החמה : בעריפיה. בבא מאפליה שלה לשון יערף כמטר (דברים לב) וכן דרך בערוף מטר האור מאפיל : (רש"י)

 מצודת דוד  עליו. על ישראל : ונבט לארץ. יביט למלכי ארץ אולי ימצא מהם עזרה : והנה חושך צר. יש לו חושך מהצר והאויב הבא עליו כי לא מצא עזר : ואור חשך בעריפיה. אור השמש חשך לו בשמים מרוב הצרה, או בעריפיה ר''ל בבוא מאפליה ועל כי בעת יערוף המטר מאפיל האור אמר בעריפיה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  כנהמת. מל' המייה : ונבט. מל' הבטה וראיה : בעריפיה. כן נקראים השמים על כי יערפו ווזלו את הטל כמ''ש אף שמיו יערפו טל (דברים לג) או ר''ל במאפליה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  וינהם, אחר שצייר אימת האויב בציור ארי טורף ושואג, המציא אל הצרה ציור אחר מליציי, בציירו את האומה הנכבשת מן האויב כאניה המטורפת בים הגדול, הים הולך וסוער, הגלים נשאו דכים, והאניה חשבה להשבר, ועז''א וינהם עליו ביום ההוא כנהמת ים, כמו שהשתמש במליצה זו גם לקמן (י''ז י''ב) והמשורר בתהלות (צ''ג), להדמות שאון האויב כנהמת ים לגליו. ונבט לארץ, מצייר איך בני האניה מתלבטים ויגעים לחתור לארץ ליבשה אל עיר מושב ולא יכולו, כי נקבצו כל הסכנות המוכנות לשבר את הספינה, א. והנה חשך, סביבם אפילה ואין יכולים לראות מקום החוף. ב. צר, לקראתם צר וסלע גדול, ויראים שתשבר על הצורים. ג. ואור, נגדם עב וענן היורד לשתות מימי הים והוא סכנה גדולה להספינה כידוע. ד. חשך בעריפיה, כי הענן שהוא האור הנזכר שפך עליהם מטרו והפיץ ענן אורו בנפץ ושטף (וואלקענבראך), עד שנחשך להם מצד העריפות והמטר ואין תקוה להנצל, כי כל חכמת המלחים תתבלע אז. וזה ציור יפה על גודל הצרה ותכלית היאוש :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ונבט. הוא לדעתי נפעל משורש לבט, אויל שפתים ילבט, מענין יגיעה, ונפלה למ''ד הפעל כמו נקח מן נלקח, שיני כפירים נתעו מן נלתעו, ונשלם ע''י דגש הב' : וצר. הוא סלע קשה, כמו פרסות סוסיו כצר נחשבו (פ' כח) : ואור. מצאנוהו על הענן והמטר (איוב לו ל', ושם לב), ועקר הוראתו על מים הנשפכים בזלף ומענין יאור, כמ''ש במק''א : בעריפיה, לשון יערוף כמטר לקחי על שפיכת הגשם, וכינוי הנקבה על האניה הנעלמת בכונת המליצה הגם שלא נזכרה בבאור :(מלבי"ם באור המלות)



ישעיה פרק-ו

{א}  בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל:

 רש"י  (בשנת. סימן זה תחלת הספר ותחילת נבואת ישעיה וחמשה סימנים הקודמים נאמרו אחר זה הסימן אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה וראיה לדבר ישעיה נבא ונותרה בת ציון כסכה וגו' זה היה לאחר שהחריב וגלה סנחרב את עשרת השבטים ונשארו רק יהודה וירושלים לכך אמר חזון ישעיה וגו' על יהודה וירושלים וגו' על מה תכו עוד תוסיפו סרה וגו' אברבנא''ל) : בשנת מות. כשנצטרע : ושוליו. כמו שולי המעיל (שמות כח) תחתיתו ראיתיו יושב על כסא בשמים ורגליו בהיכל הדום מרגלותיו בבית המקדש לדון על עוזיה שבא ליטול כתר כהונה : (רש"י)

 מצודת דוד  בשנת מות. כשנצטרע כשנכנס בהיכל להקטיר כמ''ש והצרעת זרחה במצחו (דה''ב כ''ו) כי המצורע חשוב כמת : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ושוליו. תחתיתו ר''ל רגליו : מלאים. ממלאים : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  בשנת מות, (עיין בהערה קאפיטל א') : ואראה את ה', העצם הנשגב לא יושג בעין בשר, והראיה הנאמרת פה היא ראיית השכל והשגה בלבד, ואחר שמן הנמנע להשיג את הבלתי בעל תכלית מצד עצמו רק מצד פעולותיו, מבואר כי ההשגה שהשיג לא היה מצד עצמותו רק מצד דרכי הנהגתו, (וכמ''ש חז''ל בסוף החולץ, ואראה את ה' והכתיב לא יראני האדם וחי. ? ל''ק כאן באספקלריה המאירה (ר''ל לראות אמתת העצם א''א) כאן באספקלריה שאינה מאירה (היינו להשיג רק דמות כבודו על ידי מעשיו וקשר המסובבים עד הסבה הראשונה, כמשיג אור השמש לא בעצמו רק האור החוזר המתפלש מן הגשם המקבל האור, זה אפשר). ודע כי ההנהגה העליונה תתראה בשני פנים, א. ההנהגה הטבעיית הסדורה מראשית קבועה ועומדת לא תשתנה, והכלים אשר על ידם ינהיג ההנהגה הזאת הם צבא השמים, אשר ע''י מהלכם ותנועותיהם ימזגו היסודות יפרדו יורכבו ויוכנו לקבל מזגים וצורות שונות, ב. ההנהגה הנסיית ההשגחיית שיהרוס סדר הטבע בעת הצורך, וכלי ההנהגה הזאת הם צבא המלאכים, שהם גבוהים במעלה מצבא השמים והם ישדדו כח המערכת בפקודת רם ונשא, אולם הנהגה זאת אינה מתמדת, כי לא יבטל הסדר הטבעי רק לצורך גדול, החוזה פה צייר תחלה ההשגה שהשיג מן ההנהגה הטבעיית, וצייר המנהיג העליון הזה כמלך יושב על כסאו, שיען שהנהגה זאת קבועה, צייר המנהיג יושב, כי הישיבה תורה מנוחה וקביעות, והכסא הם צבא השמים כמו שכתוב השמים כסאי והארץ הדום רגלי, ה' בשמים הכין כסאו, עליהם יושב וישם משטרו על ההנהגה הקבועה הטבעיית המתמדת, רם ונשא, מוסב על ה' הנזכר, והוא מאמר מוסגר, כי יען תיאר אותו כמלך יושב על כסא בא להרחיק ענין ההגשמה בל יקחו הדברים על פשוטם, אומר השם הזה הוא רם ונשא ונעלה בעצמו מתוארים אלה שבאו רק לשבר האזן בלבד. ושוליו, של הכסא ר''ל סוף ההנהגה הטבעיית הזאת. מלאים את ההיכל, כי סוף ממשלת הכסא שהוא השתלשלות ההנהגה השמיימיות יורדת אל ההיכל להתפשט משם אל העולם השפל, כמ''ש והארץ הדום רגלי, ואמר מלאים, כי גם הנהגת הארץ אינה בדרך כללי רק בהשגחה אישיית ואין דבר ריק מהשגחתו :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  אראה, פעל ראה אצל ה' מורה על ראיית השכל, ע''ד ולבי ראה הרבה חכמה ודעת (מו''נ פ''ד מראשון), ופעל ישב הנאמר עליו, הושאל על הוראת שלא ישתנ', הישיב' מור' הקביעו' והנחות על ענין אחד, (שם פי''א) והכסא מורה אצלו על ההנהגה וההשגחה ונקראו השמים כסא ה' על הנהגתו והשגחתו על ידם (שם פ''ט). רם ונשא הנאמר עליו הוא התרוממות מדרגה (שם פרק כ'). ועיין למעלה (ב' יב) ההבדל בין רם ונשא, ופה ר''ל רם בעצמו ונשא ע''י בריותיו, שגם הם משיגים שהוא נעלה מאלה הענינים הגשמיים עילוי רב :(מלבי"ם באור המלות)


{ב}  שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף:

 רש"י  שרפים עומדים ממעל. בשמים : לו. לשמשו כן תירגם יונתן שמשין קדישין ברומא קדמוהי : בשתים יכסה פניו. שלא יביט לצד השכינה : ובשתים יכסה רגליו. לצניעות שלא יראה כל גופו לפני בוראו ובתנחומא ראיתי כסוי הרגלים לפי שהם ככף רגל עגל שלא להזכיר לישראל עון העגל : ובשתים יעופף. ובתרין משמש : (רש"י)

 מצודת דוד  ממעל. בשמים : לו. לשמשו : לאחד. לכל אחד ואחד : יכסה פניו. לבל יביט כלפי השכינה : יכסה רגליו. לצניעות שלא יראה בכל גופו לפני בוראו, ורז''ל אמרו שלא להזכיר מעשה העגל כי כף רגליהם ככף רגל עגל : יעופף. יעוף בשליחות המקום : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  שרפים, עתה שב לבאר ההשגה השניה אשר השיג מן ההנהגה הנסיית הנעלה מן ההנהגה הטבעיית, הנעשית באמצעות השרפים, עמדים ממעל לו, שהם עומדים ממעל להכסא (לו מוסב על הכסא), כי הם המניעים את הכסא שהיא המערכת וגבוהים ממנה, ואמר עומדים, כי יען שהנהגה זאת אינה קבועה, הם עומדים מוכנים לעת יצטוו. שש כנפים לאחד, צייר מציאות המלאכים לבעלי כנפים, והוא עפ''י שלש בחינות, כי כבר בארתי בבאור המלות שהעברי ישמש בשם כנף על ג' ענינים, א. על הקצה והגבול, כנפות הבגד, ב. העלם וכיסוי, ולא יכנף עוד מוריך, ג. העפיפה, ומצד ג' בחינות אלה ייחס להם הכנפים כמו שחלקם בשתים יכסה פניו וכו', א. להורות שהם בעלי גבול ומדה שהגם שלא ימצא בהם כמה מתפשט חיצוני, באשר אינם בעלי גשם, יצייר אצלם כמה מתפשט פנימי, במה שכחם מוגבל בהכרח, וזה נודע מצד הפנים שלהם שיומלץ על עלתם וסבתם, שמצד שיש להם עלה והם עלולים אינם בב''ת בהכרח, כנודע בחכמת מה שאחר הטבע, ועז''א בשתים יכסה פניו ב. להורות על ההעלם והכיסוי שעצמותם אינו מושג אצלנו, כי שכל האדם לא ישיג דבר הנעלה ממשיגי הזמן והמקום שהם תנאי להשגות האדם, ועז''א בשתים יכסה רגליו, מצד הרגלים שלהם שהם מסובביהם אשר לרגל', ניכר בהם כנפים על צד הכונה השניה המורה ההעלם והכיסוי, ג. להורות על העפיפה עצמה, שהוא ציור ענינם העצמי שרצים לעשות רצון קונם, ועז''א ובשתים יעופף, ותרגומו ובתרין משמש, וממה שיחס בכ''א שתי כנפים, הורה לנו ג''כ כי הגם שהם מופשטים מגשם מ''מ לא ימצא בהם האחדות הפשוט כמו שימצא בבוראם, וע''כ תפס מספר הזוגי בכנפיהם המורים על ענינם, ואמר בשתים יכסה פניו, כי מצד שמקבלים שפע וחיות וקיום מעלה אשר עליהם יוכר בהם הריבוי, אחר שמשכילים את עצמם ואת עלתם, וכן בשתים יכסה רגליו, מצד שהם משפיעים למסובביהם ענינם מורכב ממה שנמצא בכח עצמם וממה שנמצא בו בערך שהוא משפיע אל זולתו, וכן בשתים יעופף כי בענינו העצמי יתראה בו ההרכבה ענינו בו בעצמו וענינו לצורך התכלית המכוון בעפיפתו להשלים חפץ בוראו. (וענינים האלה ממציאות המלאכים ושהם עלות ועלולים משפיעים ומקבלים ושכח השכלתם מורכב מצדדים אלה מוסכם מן הקבלה עם הפילוסופיא הקדומה היונית) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  שרפים. טעם שם זה אל המלאכים פה, לאשר ראה בנבואתו זאת פורעניות כמ''ש והבית ימלא עשן, ואין עשן בלא אש, ולשליחות זה היו מיוחדים עתה, קראם בשם שרפים : כנפים. שם כנף הונח על הנוצות המחוברות לבעלי הכנפים בקצה האבר המעופף, (כי הפרק עצמו נקרא אבר והנוצות נקראו כנף) בם יגביהו עוף ע''י הרוח, כמ''ש צרר רוח אותה בכנפיה (הושע ד' יט), ומזה הושאל שם כנף על כל דבר המעופף בקל. על הרוח, כנפי רוח. על השחר, אשא כנפי שחר. על השמש, שמש צדקה ומרפא בכנפיה. על דבר המעופף מזכרון האדם, כי עשה יעשה לו כנפים (משלי כ''ג ה'), ויען העוף פורש כנפיו ומרחיבם בעת עופו, בא לשון פרישה על הכנפים, יפרוש כנפיו יקחהו. וצל ע''י הפרישה, ארץ צלצל כנפים. וחסיה תחת הצל, אחסה בצל כנפיך. ויען שדרך העוף להסתיר את גוזליו תחת כנפיו הושאל לשון סתר על כנפים, אחסה בסתר כנפיך, עד שיבוא שם כנף עצמו על ההסתר ולא יכנף עוד מוריך (לקמן ל' כ'), וכן לא יגלה כנף אביו, פי' במורה בשם אבן גאנח סתר אביו. ויען שהכנפים הם סוף הגוף וקצה האבר המעופף הושאל אל כנף וקצה, על כנפות הבגד המעיל כנפות הארץ וכדומה, ומצד שלש בחינות אלה הונחו על המלאכים כמ''ש בפירוש עיי''ש : רגליו. שם רגל אצל הרוחניים יכוון בו על המסובב מאתם, (מו''נ פ' כ''ח מראשון, ופ''ד משלישי), ויברך ה' אותך לרגלי, לסבתי. ופנים פה הוא הסבה :(מלבי"ם באור המלות)


{ג}  וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ:

 רש"י  וקרא זה אל זה. נוטלין רשות זה מזה שלא יקדים האחד ויתחיל ויתחייב שריפה אלא אם כן פתחו כולם כאחד וזהו שיסד ביוצר אור קדושה כולם כאחד עונים כו' ומדרש אגדה מעשה מרכבה הוא וכן תירגם קדוש קדוש קדוש ג' פעמים כתרגומו : (רש"י)

 מצודת דוד  וקרא וכו'. שרף קורא לחבירו לומר קדוש כאחד ולא יקדים האחד לחבירו. ואמר. הקול יוצא מבין כולם כאחד כאילו הוא קול אחד : קדוש וכו'. ר''ל שהוא מקודש ומרומם בעולם המלאכים ובעולם הגלגלים ובעולם השפל : מלא וכו'. כבודו מלא בכל הארץ : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  וקרא זה אל זה, ותרגומו ומקבלין דין מן דין, מסכים לדעות המחקרים והמקובלים שהמלאכים כ''א נשפע מחברו, וכאילו השיג כי הזמינו זה את זה להשכיל גדולת יוצרם וקדושתו. קדוש קדוש קדוש, לפי פשוטו הוא כענין מלך מלכי המלכים, ר''ל השם קדוש יותר ממי שהוא קדוש על כל הקדושים, ור''ל שאין קדוש כקדושתו. ותרגומו קדיש בשמי מרומא עלאה בית שכינתיה קדיש על ארעא עבד גבורתיה קדיש לעלם ולעלמי עלמיא, ר''ל קדוש בשמים שנבדל מן הצורה קדוש בארץ שנבדל מן החומר, קדוש לעלמי עלמיא שנעלה מן ההעדר, ונראה שסוף הכתוב מבאר את ראשו, מ''ש ה', הוא קדיש לעלמי עלמיא ששם הויה מורה על הנצחיית בעבר הוה ועתיד. צבאות, הוא קדיש בשמי מרומא שעקר שם צבאות על צבא מעלה (כדברי הראב''ע בפרשת בא). מלא כל הארץ כבודו, הוא קדיש על ארעא. ובזה השלים כל דברי החזיון, שנגד ההנהגה הטבעיית אמר קדיש על ארעא כי עקרה בארץ ונגד הנסיית אמר קדיש בשמי מרומא, ונגד עצמותו מצד עצמו אמר קדיש לעלם, שגם טרם כל יציר נברא קדושתו לא תשתנה, גם יכלול בזה ג' ההשכלות שנמצא בשרפים כנ''ל. א. להכיר עלתם שעז''א בשתים יכסה פניו, ע''ז קראו זל''ז להודיע כי קדיש ה' ונעלה מהשגתם במה שהוא היה הוה ויהיה ונעלה מהשגתם ואין לו קשר עמהם, ב. ההשגה שיש להם להכיר א''ע שעז''א בשתים יעופף, נגד זה קוראים קדיש בשמי מרומא שנבדל מן המלאכים עילוי רב, ג. להכיר את הנשפע מהם שהם התחתונים, אומר קדיש על ארעא, יכירו כי גם שם קדוש ה' ונבדל מכל. מלא כל הארץ כבודו, ר''ל הגם שהוא קדוש בתכלית הקדושה והרוממות מ''מ כבודו ותהלתו מלא גם כל הארץ שהוא הקצה השפל מבריאותיו, כי השגחתו מלאה את כל אין דבר ריק ממנה :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  וקרא, אל. קרא הנקשר בלמ''ד, קריאה ממש, והנקשר עם אל, הזמנה וזירוז, כ''כ המבארים :(מלבי"ם באור המלות)


{ד}  וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן:

 רש"י  וינועו אמות הספים. אילות סיפי הם מזוזות הפתח שנמדדין במדות אמות לגובה ולרוחב והן מזוזת ההיכל : מקול הקורא. מקול המלאכים הקוראים והוא היה יום הרעש שנאמר בו ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיה (זכריה יד) בו ביום עמד עזיה להקטיר בהיכל רעשו שמים לשורפו לומר דינו בשריפה כמו שנאמר ותאכל את החמשים ומאתים איש (במדבר טז) וזהו שקראם שרפים שבאו לשורפו רעשה הארץ לבולעו כסבורה דינו לבלע כקרח שערער על הכהונה יצתה בת קול ואמרה זכרון לבני ישראל וגו' (שם) ולא יהיה עוד אדם המעורר על הכהונה כקרח בבליעה וכעדתו בשריפה אלא כאשר דבר ה' ביד משה בסנה הבא נא ידך בחיקך (שמות ד) והוציאה מצורעת כשלג אף כאן צרעת פרחה במצחו : והבית ימלא עשן. היה נמלא עשן : (רש"י)

 מצודת דוד  וינועו. מזוזות הפתח היו נעים מחוזק קול הקריאה וסרים ממקומם הרבה אמות ולא פירש כמה : והבית. ההיכל : ימלא עשן. היה נמלא עשן : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וינועו. מל' תנועה והסרה ממקומה הרבה אמות ולא פי' כמה אמות : הספים. הם המזוזות הנמדדים באמות כמ''ש והסף קנה אחד (יחזקאל מ) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  וינועו אמות הספים, ראה בחזיונו כי מרעש הקול אשר בא מחוץ לבית אל הבית, התפלצו סיפי השער וכל הבית התחיל להתמלאות עשן, הודיעו לו בחזיון הזה כי הבית הזה שהוא משל אל העולם השפל בכלל ואל כנסת ישראל בפרט, שעליו אמר ושוליו מלאים את ההיכל, נתמלא עשן מקצף ה' עליהם כמ''ש עלה עשן באפו, והראו לו עוד, כי תחלה התפלצו ספי ההיכל ושעריו, והוא משל אל הנביאים שהם הנמשלים לשומרי הסף כמ''ש צופה נתתיך לבית ישראל, כי בראשם תלוי האשם ראשונה, במה שלא הוכיחו ויסרו את ישראל :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  אמות הספים. המכונות שספי השער נכונים עליהם, ובמלכתא (בא פ''ו ופי''א) אין סף אלא אסקופה שנא' אמות הספים, והוא לשון אם הבנים, או לשון חוזק, אמת בצעך (ירמיה נא) : מקול הקורא. קורא תואר אל הקול וע''כ בא ביחיד : ימלא. עתיד במקום עבר, שהתחיל להתמלאות : עשן. כמו שהענן והעשן הפכיים בטבעם, הענן מאד הלח ומרוה גם הוא יורה גשמי ברכה, והעשן והקיטור משריפות חלקי הגשם, מלוחים חריפים מכלים העינים, כן כשיבואו למשל ברוחניות, יצייר הענן כבוד ה' ושפעו וחסדו, והעשן יצייר דין ועונש, ומ''ש והר סיני עשן כולו, שם כפה הר כגיגית בתוקף הדין לממרים מצותיו :(מלבי"ם באור המלות)


{ה}  וָאֹמַר אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי:

 רש"י  כי נדמיתי. הריני מת שלא הייתי כדאי שאראה פני השכינה ודוגמתו מצינו במנוח מות נמות כי אלהים ראינו (שופטים יג) : נדמתי. כמו כי נדמה כל עם כנען. טמא שפתים. דמגעל בחובין : (רש"י)

 מצודת דוד  ואמר. אמרתי אוי לי וכו', כי פחד פן ימות על שראה מראה כבוד ה' : כי איש וכו'. על כי אני איש טמא שפתים וכו' ואינני אם כן כדאי לא מצד מעשי ולא מצד מעשה העם אשר אני בקרבו : כי את המלך וכו'. מוסב למעלה כאומר אוי לי וכו' כי את המלך וכו' כי איש וכו' : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נדמיתי. ענין שתיקה כמו וידום אהרן (ויקרא י) ור''ל נאבדתי כי הנאבד מן העולם הוא מושתק כי לא ישמע קולו וכן ער מואב נדמה (לקמן טו) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ואמר, אחר שראה החזיון שהתנענעו הספים, והבית נמלא עשן, והבין הנמשל, ואמר אוי לי כי נדמיתי, ר''ל כי נדמה ונמשל לי משל ודימוי בדמיון הזה שראיתי, שבו המשילו לי א. כי איש טמא שפתים אנכי, זה היה משל התנענעות אמות הספים שהנביא חטאו בשפתים שאינו מוכיח, ב. כי בתוך עם טמא שפתים אנכי ישב, שאין שומעים לתוכחה שזה היה משל הבית שנמלא עשן. ואחר שה' קוצף עלי ועל עמי, אוי לי כי את המלך ה' צבאות ראו עיני, ואני ועמי אין ראוים לזה :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  נדמיתי. מלשון משל ודמיון, כמו נמשל כבהמות נדמו. את המלך. כתרגומו ית יקר שכינת מלך עלמיא, והעקרים פי' שנצטער כי ראה דמיון ותמונה, שזה סימן שנתפעל מכח המדמה, ואין נבואתו שלמה :(מלבי"ם באור המלות)


{ו}  וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה בְּמֶלְקַחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ:

 רש"י  רצפה. גחלת וכן עוגת רצפים (מלכים א יט) כמו עוגת רשפים ונאמר בישעיהו ובאליהו בצד''י רצפה מפני שאמרו דילטוריא על ישראל זה קראם עם טמא שפתי' וזה אמר כי עזבו בריתך (שם) אמר הקב''ה למלאך רצוץ פה שאמר דלטוריא על בני : במלקחים. בצבת : לקח מעל המזבח. שבעזרה : (רש"י)

 מצודת דוד  במלקחים. בצבת לקח הגחלת מעל המזבח : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  רצפה. גחלת והוא כמו רשפה בשי''ן כי זסשר''ץ מתחלף וכן עוגת רצפים (מ''א יט) : במלקחים. בצבת כמו מלקחיה ומחתותיה (שמות כה) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ויעף אלי אחד מן השרפים, מלאך מיוחד להגעת הנבואה אל הנביאים וחז''ל (ברכות ה') קבלו שהוא מיכאל שר צבא ישראל. ובידו רצפה, תרגומו ובפומיה ממלל, המשיל את הדבור שקבל המלאך מאת ה' להגיעו אל הנביא, לרשף אש, כאומר הגם שנדמה לו המלאך שרף אש, מ''מ היה הדבור נעלה ממנו עד שנכווה ממנו כמרשף אש (ע''ד שאחז''ל בכיוצא בזה כ''א נכוה מחופתו של חברו). במלקחים, וכשקבל הדבור מעל המזבח ממקום הנורא מאלהי הצבאות השוכן שם, קבלו ע''י מלקחיים לבל יכוה בו, והיא מליצה מהנהוג אצל בני אדם שמקבלים רשף ע''י צבת בל יכוו בו, והזכיר המזבח יען הודיע לו כי הרשף הזה יכפר עונותיו שזה מיוחד אל המזבח העשוי להסיר עון ולהתם חטאת, וכ''ז משל והנמשל יבואר בפסוק ח' :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  רצפה. גחלת, עוגת רצפים (מ''א יט ו'), רצוף אהבה (שיר ג' י') : במלקחים. הצבת ע''ש שלוקחים בו, ומספר הזוגיי, שפרקיו שנים :(מלבי"ם באור המלות)


{ז}  וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר:

 רש"י  ויגע על פי וגו' וסר עונך. מזה ליסרך לכפר עונך שחירפת את ישראל וגדול כחו שהמלאך ירא לקחתה כ''א במלקחים והגיעה על שפתי הנביא ולא הוזק בתנחומא וזהו שנאמר כי רב מאד מחנהו (יואל ב) אלו מלאכים ועצומים מהם עושי דברו (שם) הם הנביאים ויונתן תירגם ובידו רצפה ובפומיה ממלל לשון רצפה דבר הרצוף בפה ובלשון, קבל הדבור מפי הקב''ה מכסאו בשמים שהיה מכוון כנגד המזבח שבהיכל : (רש"י)

 מצודת דוד  ויגע. השרף נגע הגחלת על פי : הנה נגע. ר''ל בכוית נגיעת הגחלת קבלת העונש ובזה סר עונך וארז''ל שהעון היה במה שאמר ובתוך עם טמא שפתים וכו' ולא היה ראוי לומר כן על ישראל : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  ויגע, שהגיע הרשף שהוא דבור הנבואה אל פיו ע''ד ראה נתתי דברי בפיך, הנה נגע, במה שנגע זה על שפתיך, ר''ל במה שתקבל הנבואה ותלך בשליחותי לנבאות ולהוכיח, עי''כ וסר עונך, הוא העון הנזכר (פסוק ה') שאמר איש טמא שפתים אנכי על שנמנע מהוכיח, ואף חטאתך תכפר, שלא ישאר אף חטא שוגג :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ויגע. נגע בהפעיל הוא הגעה בכ''מ (כנ''ל ה' ח'), והוא כמו והגעתם אל המשקוף, ר''ל תניחו שם :(מלבי"ם באור המלות)


{ח}  וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל אֲדֹנָי אֹמֵר אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ וָאֹמַר הִנְנִי שְׁלָחֵנִי:

 רש"י  את מי אשלח. להוכיח את ישראל שלחתי את עמוס והיו קורין אותו פסילוס לפי שהיה כבד לשון והוא נתנב' שנתים לפני הרעש והיו ישראל אומרים הניח הקב''ה את העולם והשרה שכינתו על הדין קטיע לישנא כו' כדאיתא בפסיקתא : (רש"י)

 מצודת דוד  אשלח. לדבר דברי לישראל : לנו. בשליחותנו וכאלו מדבר עם השרפים ונמלך בהם : הנני. הנה אני מוכן ללכת ושלחני : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  ואשמע, עתה באר הנמשל שהזכיר בשני פסוקים הקודמים שהרצפה שהגיע השרף לתוך פיו הוא הוא הדבור ששמע עתה מפסוק זה עד סוף הפרשה, שכל דבור זה היה ע''י המלאך. את מי אשלח, לכל שליחות צריך שני תנאים, א. שיהיה השליח נרצה אל המשלח וראוי אל השליחות. ועז''א את מי אשלח, ב. שתהיה השליחות נרצה אל השליח שיאבה ללכת בשליחות זה, ועז''א ומי ילך לנו. ואמר הנני שלחני, ר''ל מצדי לא יבצר כי הנני מוכן ללכת בשליחות, רק הדבר תלוי מצדך אם אני נרצה אליך ועז''א שלחני אם רצונך בכך. (מלבי"ם באור הענין)


{ט}  וַיֹּאמֶר לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ:

 רש"י  שמעו שמוע. אני אומר לכם שמעו שמוע ואתם אין אתם נותנים לב להבין וראו ניסים שעשיתי לכם ואינכם נותנים לב לדעת אותי : (רש"י)

 מצודת דוד  שמעו שמוע. הלא אתם שומעים דברי מפי הנביאים ואינם נותנים לב להבין : וראו ראו. הלא אתם רואים נפלאותי ואינכם שמים על לב לדעת ולהכיר בהם : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  (ט-י) ויאמר לך ואמרת וכו' השמן לב העם הזה, שיעור הכתוב, לך ואמרת שמעו שמוע ואל (תאמר) תבינו, (ואמרת) ראו ראו (ואל תאמר) תדעו פן יראה בעיניו ושב ורפא לו. (תבת ואמרת נמשך לכל הכתוב והשמן לב העם הזה הוא מאמר מוסגר). באור הדברים, כי לב ישראל היה נסוג אחור בעת ההיא מקבל כל דבר חכמה ומוסר, ולא היו רוצים לשמוע לדבר הנביא כלל, יעץ לו ה' שבעת יבא אליהם לדבר עמהם יאמר להם בסתם שמעו שמוע או ראו ראו ולא יאמר להם שיבינו או שידעו. כי אם יזכיר להם שנמצא בדבריו דבר בינה או דעה ימאנו מהקשיב ומלראות, ואם תשאל ומה ארויח במה שישמעו או שיראו אם לא יבינו וידעו. עז''א בזה תרויח פן ע''י שיראה בעיניו וישמע באזניו יתן לבסוף הדברים על לבו ויבין ג''כ (הגם שלא נתכון לזה) וישוב בתשובה וימצא רפואה לחולי נפשו. ובאר הטעם למה מצוה שלא יאמר להם שיבינו וידעו. ? כי על ידי שהשמן לב העם הזה מכל חכמה ושכל זה הוא הסבה שגם אזניו הכבד ועיניו השע, ובאם ישמעו שנמצא בדבריך דבר חכמת בינה יכבידו אזניהם משמוע ויסתמו עיניהם מראות אבל ע''י שתאמר להם רק שמעו שמוע ולא תאמר להם תבינו ותדעו, פן יראה בעיניו וממילא ובלבבו יבין וכו'. (ומה שסדר בדבריו ראיה שמיעה הבנה, כי תחלה נכיר את הבורא ע''י ראיית החושים מהמון מעשיו ובריאותיו, ואח''כ ע''י הקבלה הנמשכת מדור דור, ואח''כ ע''י מופתי השכל והדעת כמ''ש לקמן (מ''ם), הלא תדעו הלא תשמעו הלא הוגד מראש לכם. ע''כ סדר פן יראה ישמע יבין. ותחלה סדר בהפוך שמעו שמוע או עכ''פ ראו ראו שהיא התחלת ההשגה) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ואל תבינו. יש הבדל בין מלת אל למלת לא, כי מלת לא תבא על כל מיני השלילות בכל חלק הזמן והפעלים, אבל מלת אל תבא רק על העתיד, ולא בעתיד החלטיי רק רצוני ובקשיי, וע''כ בא ברוב בצווי ובקשה וגלות רצון. ולפרש''י ומפר' פה צ''ל ולא תבינו ולא תדעו ? - אמנם יעמוד נגד פרושי פה, ההבדל המבואר בין מלת פן ובין מלת אולי, שמלת אולי מורה שרצון המדבר נוטה יותר אל החיוב, ומלת פן מורה שרצון המדבר נוטה יותר אל השלילה, ולפרושי היה צ''ל אולי יראה בעיניו ? אולם יש לפרש גזרה זאת נמשך לשתים, השמן לב העם הזה מטעם שירא פן יראה בעיניו. ועל כונה זו בא מלת פן, גם נמשך שנית, שיאמר ראו ראו שע''י שיראה בעיניו ולבבו יבין ושב ורפא לו, ונמצא במליצה רבות כאלה :(מלבי"ם באור המלות)


{י}  הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ:

 רש"י  השמן לב העם הזה. כמו הכבד את לבו (שמות ח) לשון הלוך (לשון) פעול לבם הולך הלוך והשמן (אנגריישנ''ט בלעז) ואזניו הולכים הלוך והכבד משמוע : ועיניו השע. טחים כענין שנאמר (לקמן מד) כי טח מראות עיניהם, הטוח מתרגמינן דאיתשע : פן יראה בעיניו. נתנו לבם שלא ישמעו דברי נביאים שהם יראים שמא יוטבו בעיניהם דבריו ויבינו בלבם וישובו אלי והיא רפואתם : (רש"י)

 מצודת דוד  השמן. היצר הנטוע בלבו הוא השמן והאטים אל הלב לבל הבין וקצר בדבר המובן מאיליו כי זהו דרך מעשה היצר : הכבד. היצר הכביד אזניו לבלי שמוע והשע עיניו לבל יראה : פן יראה. כי היצר חושב פן כשיראה בעיניו וישמע באזניו ויבין בלבבו שלא עשה את הטוב ויעשה א''כ תשובה ויבוא לו בזה רפואת הנפש והיא הסליחה ואין דעת היצר נוחה מזה כי איננו דורש אליו לשלום ולזה מטמטם את הלב למען ישאר חייב : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  השע. ענין הסרה כמו השע ממני ואבליגה (תהלים לט) : (מצודת ציון)


{יא}  וָאֹמַר עַד מָתַי אֲדֹנָי וַיֹּאמֶר עַד אֲשֶׁר אִם שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה:

 רש"י  עד מתי. יכבידו את לבם ולא ישמעו : ויאמר. ידעתי כי לא ישיבו עד תבא פורענות עליהם וילכו בגולה ושאו עריהם מאין יושב: שאו תשאה. לשון גלמוד מאין יושב: (רש"י)

 מצודת דוד  עד מתי. יהיה לבם אטום מלהבין : עד אשר וכו'. ר''ל לבם יהיה אטום עד שיבוא הפורעניות ויהיו עריהם חרבה ובתיהם שממה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אם. כמו אשר וכפל המלה בשמות נרדפים כמו אדמת עפר (דניאל יב) : שאו. תשאה. ענין שממון וכן ושאיה יוכת שער (לקמן כד) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ואמר עד מתי ה', אתנהג עמהם כן שאומר להם שישמעו ולא יבינו, הלעולם יהיו סוררים והולכים? ויאמר עד אשר אם שאו ערים, השיב לו ה', כן תנבא והם לא יבינו, עד יחרבו עריהם ויתקיים כל הנאמר פה עד כאלה וכאלון, ואז ישאר זרע קודש מצבתה שהם ישמעו ויבינו וידעו. אם שאו, תחלה יחרבו הערים, ועוד ישארו בתים יחידים, ואח''כ גם הבתים יחרבו מאין אדם, ועדן ימצאו רועים ועדריהם ואח''כ האדמה בכלל תשאה שממה :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  עד אשר אם, כפל אשר אם מורה אם כבר יהיה זה, יהיה זה, אם הוא מלת התנאי, ואשר הוא מלת ההגבלה, עד אשר יתקיים תנאי זה :(מלבי"ם באור המלות)


{יב}  וְרִחַק יְהוָה אֶת הָאָדָם וְרַבָּה הָעֲזוּבָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:

 רש"י  ורבה העזובה. שהארץ תעזב מהם וכך הלשון ירבו מקומות עזובים בקרב הארץ : (רש"י)

 מצודת דוד  ורחק וכו'. האדם. ישראל הקרואים אדם יהיה גולה למקום רחוק : ורבה העזובה. זמן מרובה תהיה הארץ עזובה מהם : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  ורחק, העשרת השבטים שיגלה מלך אשור לא יגלו למקום קרוב שיהיה תקוה שישובו, כי ירחקם ה' לנהר גוזן וערי מדי. ורבה העזובה גם הפלטה שישארו מדלת העם בארץ לכורמים ויוגבים יעזבו הארץ מעצמם :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  האדם, בא הכלל על הקצת : העזובה. בא כתמונת שם מופשט, והכונה מקומות העזובים :(מלבי"ם באור המלות)


{יג}  וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ: (פ)

 רש"י  ועוד בה עשיריה. גם אותה השארית אשיב ידי עליה בצרוף אחר צרוף והיתה לבער עד שלא ישארו אלא צדיקים גמורים שישובו אלי בכל לבם : כאלה וכאלון. אשר בעת זמן שלכת שלהן משליכין עלין שלהן בימי הסתיו שילוך אחר שילוך עד שאין נותר בה זולתי המצבה אף הם זרע הקדש הנמצאין בה עומדין בקדושתו הם יהיו לה למצבת, ד''א מצבתה נטיעתה לכך איני מכלה אותם נטעתים זרע קודש, ויש פותרים שער שלכת היתה בירושלים כמו שאמר בעזרא והיו שם אלה ואלון נטועים : (רש"י)

 מצודת דוד  ועוד בה עשיריה. עוד ימלכו בה עשרה מלכים כי זה נאמר אחר שנצטרע עוזים ומלכו אחריו יותם אחז חזקיה מנשה אמון יאשיה יהואחז יהויקים צדקיה ובימיו תשוב להיות לבער וכליון, או ר''ל תשעה חלקים יהיו אבודים ותשאר חלק עשירי ואף היא תשוב להיות לבער : אשר בשלכת. בימי הסתיו עת שמשליכין העלין דרכם להשליך מעט מעט עד שלא ישאר כי אם הנטיעה אשר בה כמות שהיא ואמר שכן יהיה ישראל לבעור אחר בעור : זרע וכו'. הנשאר בה יהיה זרע קודש ולפי שהמשיל לאילנות אמר מצבתה לשון הנופל באילן ורצה לומר שארית : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  לבער. לכליון כמו כי אם יהיה לבער קין (במדבר כד) : כאלה וכאלון. שמות אילני סרק : בשלכת. מל' השלכה : מצבת. היא הנטיעה הנצב ומתקיים ותרגום של ויטע היא ונציב : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ועוד בה עשיריה, עוד ישאר חלק אחד מעשרה שהוא שבט יהודה, וגם היא תהיה לבער כאלה, המשילם לאילנות אלה ואלון שעליהם רבים (כמ''ש הושע ד' י''ג אלון ואלה כי טוב צלה). ומ''מ בסתיו העלים נובלים רק המצבת נשאר, כן הרשעים שהם הקליפות והעלים יבולו והמצבת תשאר. וזה מוסב על השאלה עד מתי ה'. והשיב עד יהיו כאלה וכאלון שתשאר רק המצבת, והם ישמעו לדברי הנבואה. ובאר הטעם כי זרע קדש מצבתה. כי המצבת שתשאר יהיה זרע קדש צדיקים בדורו של חזקיהו, שהם שבו אל ה' בכל לבם :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  עשיריה, מספר חלקי, אחד מעשרה : מצבת. המטע והשורש, תרגום ויטע ונציב : מצבתה. כינוי הנקבה מוסב על עשיריה שבראש המקרא :(מלבי"ם באור המלות)



ישעיה פרק-ז

{א}  וַיְהִי בִּימֵי אָחָז בֶּן יוֹתָם בֶּן עֻזִּיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עָלָה רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם וּפֶקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה עָלֶיהָ וְלֹא יָכֹל לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ:

 רש"י  ויהי בימי אחז. מה ראה הכתוב לייחסו אלא מפני שסופו של הכתוב לומר ולא יכול להלחם עליה ולמדך שזכות אבות עמדה לו אמרו מלאכי השרת לפני הקב''ה ווי (ס''א) מי הוא זה שמלך רשע זה אמר להם בן יותם הוא בן עוזיהו הוא אבותיו היו צדיקים לפיכך אי אפשי לפשוט ידי בו הדא הוא ולא יכול להלחם עליה מפני זכות אבותיו (בבראשית רבה) : (רש"י)

 מצודת דוד  למלחמה עליה. לעשות מלחמה עליה. ולא יכול מוסב על רצין כי הוא היה העיקר במלחמה : להלחם עליה. להתגבר ולהתחזק במלחמה עם כי מאז כשנלחם פקח לבד התגבר במלחמה כמ''ש בד''ה ב', או מוסב הוא על אחז לומר שהוא לא היה יכול לעמוד למולם להלחם בעבור העיר : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  בן יותם, פי' חז''ל שהזכיר אבותיו, לאמר שזכותם הגינה בעדו. עלה רצין, תחלה עלה רצין בפ''ע (דה''ב כ''ח ה') ופקח בפ''ע (שם ו'), וכ''א כבש את יהודה, אבל על ירושלים לא יכלו כ''א בפ''ע להלחם, כי הצילם ה' :(מלבי"ם באור הענין)


{ב}  וַיֻּגַּד לְבֵית דָּוִד לֵאמֹר נָחָה אֲרָם עַל אֶפְרָיִם וַיָּנַע לְבָבוֹ וּלְבַב עַמּוֹ כְּנוֹעַ עֲצֵי יַעַר מִפְּנֵי רוּחַ: (ס)

 רש"י  ויגד לבית דוד. לפי שרשע היה לא, הזכיר שמו : נחה ארם על אפרים. נתחבר מלך ארם על מלך ישראל לבא עליך נחה לשון נקבה על שהמלכות נחה פושי''ר בלעז לשון וינח בכל גבול מצרים (שמות ו) : וינע לבבו. לפי שכבר נלחם בו כל אחד מהם בפני עצמו ויכלו לו שנאמר ויתנהו ה' ביד מלך ארם וגו' (ד''ה ב כח) אומר ויהרג פקח בן רמליה ק''כ אלף איש שניהם בדברי הימים (שם): כנוע עצי יער. קול אילני סרק ישמע יותר מכל אילני פירי כדאיתא בבראשית רבה : (רש"י)

 מצודת דוד  ויוגד. טרם עלו למלחמה : לבית דוד. הוא אחז ועל שהיה רשע לא רצה להזכירו בשמו : נחה ארם וכו'. ארם עם אפרים חנו עליהם להלחם בהם : וינע. מגודל הפחד נעה לבבו כמו עצי היער הנעים ברוח : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נחה. ענין חניה : על אפרים. עם אפרים כמו ויבאו האנשים על הנשים (שמות לה) : וינע. מל' תנועה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ויגד, אח''כ נודע לבית דוד כי ארם ואפרים נתחברו יחד, ויירא מפניהם. כנוע עצי יער, אילני סרק שאין עליהם פירות יניעם הרוח יותר מאילני פירות שפירותיהם מכבידים עליהם, כן הם שהיו ריקנים מכל זכות ותקוה על ישועת ה', נעו מפחד אויב :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  נחה ארם. וכן ותערוך ישראל (ש''א יז כא), ותפול שבא (איוב א' טו) : אפרים. נקראו כן י' השבטים, בעבור שהיה מלכם הראשון מאפרים :(מלבי"ם באור המלות)


{ג}  וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יְשַׁעְיָהוּ צֵא נָא לִקְרַאת אָחָז אַתָּה וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ אֶל קְצֵה תְּעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֶל מְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס:

 רש"י  ושאר ישוב בנך. שארית מעט שישובו אלי על ידך והם כבנך : אל קצה תעלת. שם תמצאהו. תעלת פושי''ר בלע''ז : ברכה. כעין מקוה מים שעושים לדגים : העליונה. במורד ההר ויש ברכה אחרת למטה הימנה בתחתיתו : שדה כובס. שדה שהכובסים שוטחים שם בגדים לנגבם כך תירגם יונתן ורבותינו דרשו נכנע אחז לפני ישעיהו ושם על ראשו אוכלא דקצרי כפה עליו כלי פי' כלי מנוקב של כובסים שמזלפין בו מים על הבגדים : (רש"י)

 מצודת דוד  אתה ושאר ישוב בנך. גם אתה צא לקראתו גם בנך אשר נקרא שמו שאר ישוב לאות וסימן אשר שארית יהודה ישובו מן הגלות בימי עזרא : אל קצה וכו'. כי שם תמצאנו. העליונה. כי שתים היו אחת ממעל ואחת מתחת : שדה כובס. השדה שהיו שוטחים שמה אל מול השמש את הבגדים המכובסים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  תעלת הברכה. הברכה הוא מקום בנוי באבנים ובסיד ושם מתכנסים המים והתעלה היא חפירה סמוך לה ובעת הצורך ממשיכים לה אמת המים מן הברכה וכן בתעלת הברכה (מ''ב יט) : מסלת. מל' מסילה ושביל : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  שאר ישוב בנך, ישעיהו קרא שם בנו שאר ישוב להתעוררות ששאר ישראל ישובו אל ה', וצוה ה' שיקח אותו עמו לעוררהו ברמז, תעלת הברכה העליונה, היא התעלה והברכה שהסיב חזקיהו מפני מלך אשור, כמ''ש ואשר עשה את הברכה ואת התעלה ויבא המים העירה (מ''ב כ''ב), וחכמי ישראל לא הסכימו עמו בזה (ברכות ט''ז), ויתכן כי גם אחז יצא למקום ההוא לסתום המעין והברכה לבל ימצא האויב מים לשתות וצוה ה' לישעיהו שיעכב על ידו :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  תעלת הברכה. מי הברכה מכונסים. ותעלה, חפירה סמוכה לה להגרת המים בעת שירצו, ואמר העליונה כי היתה עוד אחרת למטה כמ''ש לקמן (כ''ב ט' יא) : ומסלה. מענין רוממות בכ''מ ושם עמדו מכבסי הבגדים :(מלבי"ם באור המלות)


{ד}  וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט אַל תִּירָא וּלְבָבְךָ אַל יֵרַךְ מִשְּׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים הָאֵלֶּה בָּחֳרִי אַף רְצִין וַאֲרָם וּבֶן רְמַלְיָהוּ:

 רש"י  השמר. שב בשלום כיין על שמריו : זנבות האודים העשנים. יהיו בעיניך כזנבות אודים שכבתה שלהבת שלהם אודים טיצונ''ש בלעז : (רש"י)

 מצודת דוד  השמר והשקט. השמר מעשות מלחמה והשקט לבך אל תירא ואל יבוא מורך בלבבך. זנבות האודים. שהמה כמו האודים האלה שאין בהם כח לבער אלא לעשן כך אין כח בידם לעשות לך מאומה רע רק העם מפחידים : בחרי אף. הבאים בחרי אף : רצין. עכשיו מפרש מי הם האודים : ובן רמליהו. פי' עם אפרים כמ''ש רצין וארם וסמך על המבין : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  זנבות. מל' זנב : האודים. הם העצים שמנדנדין בהם האש לישבו על מקומו ונשרף מעט מעט על ידי החתיה באש וכשחוזר להיות קטן ואינו ראוי עוד להאחז ביד משליכים אותו ומעלה עשן רב וזהו נקרא זנב האוד וכן כאוד מוצל משרפה (עמוס ד) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  השמר, מעשות שום דבר. והשקט, ברוחך. אל תירא, מן האויב ולבבך אל ירך, מעצמך (כמי שסבל רעות רבות שנעשה רך לב בטבע), משני זנבות האודים, המשיל מחנה ארם ומחנה אפרים לשני זנבות אודים עשנים, ר''ל אינם עץ חזק רק אוד אשר שני קצותיו אכלה האש, וגם לא ידמו כאמצעו של אוד שלא שלט בו האש רק כזנבות האוד וקצהו, וגם לא כאוד בוער באש שיוכל לשרוף הנוגע בו, רק כאוד שנכבה ומעלה עשן, שאינו יכול לסבב רק כאב עינים לבד, וגם אינו מתעשן ע''י אש, כי הוא מתעשן, בחרי אף רצין וארם, ע''י חרי אף רצין, ור''ל אינו מתעשן ע''י אף ה' כענין אשור שבט אפי רק על ידי אף בני אדם להבל נדמו :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  השמר. הטעם מלרע ובכ''מ מלעיל כי נסוג אחור ע''י מלת לך שבא אחריו : אל תירא ולבבך אל ירך. וכן איש הירא ורך הלבב. ירא, מפני אויב. רך הלב, בטבע : זנבות. שפולו של דבר וקצהו הפחות : ואוד. עץ אחזה בו האש. וב' בחרי. הוא ב' הכלי :(מלבי"ם באור המלות)


{ה}  יַעַן כִּי יָעַץ עָלֶיךָ אֲרָם רָעָה אֶפְרַיִם וּבֶן רְמַלְיָהוּ לֵאמֹר:

 מצודת דוד  ויען. בעבור שיעץ מחשבות כאלו נצחון המלחמה תלויה בכח חכמתו : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  רעה, עצה רעה. לאמר, יעצו לאמר :(מלבי"ם באור הענין)


{ו}  נַעֲלֶה בִיהוּדָה וּנְקִיצֶנָּה וְנַבְקִעֶנָּה אֵלֵינוּ וְנַמְלִיךְ מֶלֶךְ בְּתוֹכָהּ אֵת בֶּן טָבְאַל: (פ)

 רש"י  ונקיצנה. נעוררה במלחמה : ונבקיענה אלינו. נשוה אותה עמיו כבקעה זו שהיא שוה וכן ת''י ונשוינון עמנא, שיהיו שוין עם עשרת השבטים במלך אחד : את בן טבאל. בן הטוב אלינו כן ת''י ויש לפרש טוב אל אשר לא טוב בעיני המקום ובגימט' של אותות אלב''ם טבאל הוא רמלא ט''ר ב''ם א''ל בן טבאל בן רמלא : (רש"י)

 מצודת דוד  ונקיצנה. ר''ל נעשה לה מצור עד שיקוצו מפנינו ויפתחו לנו שערי העיר. ונבקיענה. אז נבקיע חומתה לצרכינו ליכנס בה ותהיה אם כן תחת ממשלתנו : ונמליך מלך בתוכה את בן טבאל. והוא היה איש מהר אפרים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ונקיצנה. ענין מאוס כמו קצתי בחיי (בראשית כז) : ונבקיענה. מל' בקוע : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ונקיצנה, המשילו את ירושלים בגנות כמורסא מלאה מוגלא שמנקבים אותה בקוץ ומבקעים אותה ומוציאים המוגלא לחוץ כמו שהוא בלשון המשנה המפיס מורסא, וכן נכבוש אותה ונבזוז את רכושה אלינו. בן טבאל, איש מבית אפרים שהיו חושבים להמליכו על ירושלים :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ונקיצנה. מלשון קוץ וסילון :(מלבי"ם באור המלות)


{ז}  כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֹא תָקוּם וְלֹא תִהְיֶה:

 רש"י  לא תקום. עצתם זאת שתהא יהודה כבושה תחתיהם : (רש"י)

 מצודת דוד  לא תקום. לא תתקיים עצתם ולא תהיה כן והוא כפול במ''ש : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  כה אמר ה', אבל ה' אמר, לא לבד כי לא תקום, שלא יבצעו מעשיהם שיתקיים הדבר, אף גם ולא תהיה לא יהיה לה התחלה כלל כי לא ילחמו כלל :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  תקום, תהיה, היה, הויית הדבר בתחלתו, יהי אור. תקום, קיומו והעמדתו, הוא אמר ויהי, הוא צוה ויעמוד :(מלבי"ם באור המלות)


{ח}  כִּי רֹאשׁ אֲרָם דַּמֶּשֶׂק וְרֹאשׁ דַּמֶּשֶׂק רְצִין וּבְעוֹד שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה יֵחַת אֶפְרַיִם מֵעָם:

 רש"י  כי ראש ארם. היא דמשק. ואין לירושלי' עמהם כלום : וראש דמשק רצין. בדמשק יהיה ראש ולא בירושלים וגם פקח ועשרת השבטים בעוד ששים וחמש שנה מיום שנגזר בימי עמוס וישראל גלה יגלה מעל אדמתו (עמוס ז) : יחת אפרים. תרוצץ אפרי' מעם שיגלם סנחריב עם מלכם הושע בן אלה צא וחשוב מנבוא' עמוס עד שגלו עשרת השבטים ותמצאם ס''ה שנים נבואת עמוס היתה שתי שנים לפני שנתנגע עוזיה שנאמר (בעמוס א) שנתים לפני הרעש ועוזיה נתנגע עשרים וחמש שנים הרי כ''ז וי''ו של יותם וי''ו של אחז ו' של חזקיהו שנאמר (מלכים ב יט) וילכדה בשנת שש לחזקיהו היא שנת תשע להושע ויגל את ישראל אשורה הרי ששים וחמש ומניין שימי חלופו של עוזיהו כ''ה שנים שנאמר (שם טו) בשנת עשרים ושבע לירבעם בן יואש מלך ישראל מלך עוזיה בן אמציה על יהוד' אפשר לומר והלא עוזיה וירבעם מלכו כאחת לפי חשבון שתמצא בספר מלכים אלא שמלך מלכות מנוגעת בשנת עשרים ושבע למלכו נתנגע והוא מלך חמשים ושתים שנה ואי אפשר לימנות בעוד ששים וחמש שנה מיום שאמר ישעיה נבואה זו שהרי בימי אחז אמרה והם גלו בשנת שש לחזקיהו, וכך מפורש בסדר עולם שמנה הכתוב לנבואתו של עמוס : (רש"י)

 מצודת דוד  ראש ארם. עיר המלוכה של ארם היא דמשק ואין לה כלום על ירושלם : וראש דמשק רצין. הוא ראש ומלך על דמשק ולא על ירושלים : ובעוד. ר''ל ואף מה שבידו לא ישאר כי במשך זמן ס''ה שנה מעת שנגזר הדבר בנבואת עמוס שאמר ושברתי בריח דמשק (עמוס א) יחת וישבר מלכות ארם וכמ''ש ויעל וכו' דמשק ויתפשה (מ''ב טז) וזה היה בימי אחז והרחיב הזמן בעבור שזכר גם אפרים : אפרים מעם. תחסר הוי''ו ומשפטו ואפרים מעם ור''ל גם מלכות אפרים תשבר במשך זמן ס''ה שנה מהיות עוד עם כי ילכו גולה בימי הושע בן אלה והיתה בשנה הששית לחזקיה בתוך זמן ס''ה שנה מנבואת עמוס שניבא על ארם ועל מלכות אפרים כמ''ש הנה אנכי מעיק וכו' (עמוס ב) וישראל גלה יגלה (שם ז) כי נבואתו היתה שתי שנים קודם שנצטרע עוזיה כמ''ש שנתים לפני הרעש (שם א) והרעש היה כשנצטרע עוזיה בכ''ו למלכו כמ''ש בשנת עשרים ושבע וכו' (מ''ב טו) וכמ''ש שם וכל ימי מלכותו נ''ב הרי נשאר כ''ה ושנתים לפניהם הרי כ''ז ימי יותם ט''ז ימי אחז ט''ז ושש של חזקיה הרי היתה בתוך זמן ס''ה שנה כי יותם ואחז מלכו שנים מקוטעות כמ''ש במ''ב וע''ש בחשבון הדורות : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ובעוד. ר''ל בתוך משך זמן : יחת. ישבר כמו חתתה קשתותם (ירמיה נא) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  כי ראש, עיר מלכותו של ארם הלא היא דמשק, שהיה אז רעתה מפורסמת, ומרעת עיר הממלכה נוכל לדון על רעת כלל העם והמדינה. וראש דמשק ומלכם הלא הוא רצין שהיה ג''כ רשע, ובודאי כל משרתיו רשעים, וכל בני מדינתו בני בליעל, ואיך יעיזו אלה למשול על ירושלים. וגם אפרים אין לו זכות לזה, שהלא כבר נחתם גזר דינם ע''י עמוס שהתנבא בעת הרעש (שם ז' י''ז), וישראל גלה יגלה מעל אדמתו, ונבואה זו שגורה בפי כל מאז, שאמר עליהם כי בעוד ''ששים וחמש שנים, מעת ההיא יחת אפרים מהיות עם'', ואעפ''כ לא נתנו לבם לשוב מרשעם, כי הלא נודע רעת אפרים מרעת שמרון ופקח מלכה, כי הלא גם אחר נבואה זאת בכ''ז עדיין :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  יחת. קל מבעלי הנו''ן והציר''י לתשלום הדגש. ומ''ם מעם, אינו מ''ם השלילה רק מורה גבול שממנו כמו וירד מההר, ירד ממדרגתו שהיה עם :(מלבי"ם באור המלות)


{ט}  וְרֹאשׁ אֶפְרַיִם שֹׁמְרוֹן וְרֹאשׁ שֹׁמְרוֹן בֶּן רְמַלְיָהוּ אִם לֹא תַאֲמִינוּ כִּי לֹא תֵאָמֵנוּ: (פ)

 רש"י  אם לא תאמינו. לנבואתי אתם אחז ועמו אשר ידעתי כי רשעים אתם : לא תאמנו. לא אמון בכם : (רש"י)

 מצודת דוד  וראש. ואף עתה עיר המלוכה של אפרים היא שמרון ואין לה כלום על ירושלים : וראש שמרון בן רמליהו. הוא ראש ומלך על שומרון ולא על ירושלים : אם לא תאמינו. אם אינכם מאמינים לדברי אלה זהו לפי שאין אתם קיימים ומחוזקים באמונת האל : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  תאמנו. ענין קיום כמו אמונת עתיר (לקמן לג) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ראש אפרים שמרון, ולא שינו את דרכם כי עדן שומרון ראש הממלכה של אפרים, וכן רמלי' הוא מלכה וזה סימן על רוע העם. אם לא תאמינו, יען שראה הנביא בו שאינו מאמין לדבריו, קצף עליו ואמר, האם לא תאמינו, לדברי ה' בעבור כי לא תאמנו אתם? הכי בעבור שאתם אין אמון בכם תעיזו פנים לבלתי האמן גם לדברי ה'. ? :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  אם. תמיהה כמו האם, ומלת כי משמש פה כמלת בעבור :(מלבי"ם באור המלות)


{י}  וַיּוֹסֶף יְהוָה דַּבֵּר אֶל אָחָז לֵאמֹר:

 רש"י  ויוסף ה'. ואוסיף נבייא דה' : (רש"י)

 מצודת דוד  דבר. ע''י ישעיהו : (מצודת דוד)


{יא}  שְׁאַל לְךָ אוֹת מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הַעְמֵק שְׁאָלָה אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה:

 רש"י  שאל לך אות. לדבר הזה כי ידעתיך שאין אתה מאמין לדברי הקב''ה : העמק שאלה. העמק ושאל שאלה כמו שמעה סלחה (דניאל ט) שאל אות בעמקי תהום להחיות לך מת או הגבה למעל' לשאול אות בשמים : (רש"י)

 מצודת דוד  אות. לעשות אות למען דעת שיתקיימו דברי : העמק שאלה. שאל שאלה לעשות אות בעומק התהום או בגבהי השמים ממעל : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  שאל לך אות, יען ראה בו שאינו מאמין. העמק שאלה, שאל לך אות בעמק, שישנה דבר מן היסודות. או הגבה למעלה, שיעשה לך אות בשמים, כהעמדת השמש וכדומה, כי המבקש אות, יהיה או לצרכו כדי שיאמין הוא, או כדי שיאמינו אחרים, וז''ש אם תבקש אות לצרכך העמק שאלה, כי בזה די לך, וטוב להקל בנס, ואם תבקשהו כדי שיאמינו אחרים הגבה למעלה כדי שיתפרסם לרבים :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  אות. סימן שיקיים הבטחתו, וישם ה' לקין אות, וא''צ שיהיה דבר היוצא מן הטבע שזה נקרא מופת, כמ''ש לקמן (ח' יח) :(מלבי"ם באור המלות)


{יב}  וַיֹּאמֶר אָחָז לֹא אֶשְׁאַל וְלֹא אֲנַסֶּה אֶת יְהוָה:

 רש"י  לא אנסה. אין רצוני שיתקדש שמו על ידי : (רש"י)

 מצודת דוד  לא אשאל וכו'. לא אשאל אות ולא ארומם את המקום בעשיית האות כי לא רצה שיתקדש שם שמים על ידו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אנסה. מל' נס וענינו התנשאות ורוממות כנס והוא כלונס ארוך : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  לא אשאל ולא אנסה, אם היה כונת דבריו שלא ישאל מפני שמאמין בלא אות ומופת היה צריך לומר לא אנסה ולא אשאל, והיה ענינו לא אנסה לצורך עצמי כי הוא מנוסה אצלי מכבר, ואיני מסופק כלל, ואף גם לא אשאל לצורך אחרים, יען שדבר ה' נאמן אצל כולם, אבל מסדר דבריו לא אשאל ולא אנסה מבואר שהיתה כונתו, לא אשאל לצורך אחרים, כי איני רוצה כלל שיתקדש שמו ושיאמינו בו אחרים, ואף גם לא אנסה לצורך עצמי, כי גם בכל האותות והמופתים לא אאמין לדבריו, (וכן מבואר במלכים ב' (ט''ז) שבאמת לא חשש לדבר הנביא שא''ל השמר והשקט ושלח שוחד למלך אשור, וזה היה לו וליהודה לצור מכשול, שעי''ז החל מלך אשור לבא על יהודה כפעם בפעם, וכמ''ש אח''כ מן פסוק י''ז עד סוף הפרשה) :(מלבי"ם באור הענין)


{יג}  וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא בֵּית דָּוִד הַמְעַט מִכֶּם הַלְאוֹת אֲנָשִׁים כִּי תַלְאוּ גַּם אֶת אֱלֹהָי:

 רש"י  הלאות אנשים. נביאי ה' : כי תלאו וגו'. לפי שהוא יודע שאתם אין מאמינים בו והוגעתם לפניו ברשעכם : (רש"י)

 מצודת דוד  המעט מכם. וכי מעט לכם מה שאתם מייגעים אנשים בגאוה ורמות רוח כי גם תרצו ליגע לפני המקום ב''ה בדברי עזות כאלה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הלאות. ענין יגיעה כמו ומה הלאתיך (מיכה ו) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  הלאות אנשים, שאתם מיחסים לאות ופסיקת הכח אל הנביאים, ולא תאמינו שיש בכח הנביא לעשות אות או מופת. כי תלאו, עד שתיחסו לאות ופסיקת כח גם אל אלהי, לבלי האמן באותותיו :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  הלאות. הפעיל, וכן תלאו, וגדרו פסיקת הכח כנ''ל (א' יד) :(מלבי"ם באור המלות)


{יד}  לָכֵן יִתֵּן אֲדֹנָי הוּא לָכֶם אוֹת הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל:

 רש"י  יתן אד' הוא לכם אות. יתן הוא מאליו על כרחכם : הרה. ל' עתיד הוא כמו שמצינו באשת מנוח שאמר לה המלאך והרית וילדת בן וכתיב ויאמר לה הנך הרה וגו'. העלמה. אשתי הרה השנה הזאת והיא היתה שנת ד' לאחז : וקראת שמו. רוח הקודש תשרה עליה : עמנו אל. לומר שיהא צורנו עמנו וזה האות שהרי נערה היא ולא נתנבאית מימיה ובזו תשרה בה רוה''ק וזהו שנאמר למטה ואקרב אל הנביאה וגו' ולא מצינו אשת נביא שנקראה נביאה אא''כ התנבאה ויש פותרין שעל חזקיהו נאמר וא''א שהרי כשאת' מונה שנותיו תמצא שנולד חזקיה לפני מלכות אביו ט' שנים ויש פותרין שזה האות שעלמה היתה ואינה ראויה לולד : (רש"י)

 מצודת דוד  לכן. הואיל ואין רצונך שיתקדש שם שמים לזה יתן המקום אות מאליו ויתקדש שמו : העלמה. היא אשת אחז : הרה. עדיין לא היה נודע אם היא הרה : וקראת. העלמה עצמה תקרא שמו עמנואל והשם הזה יורה שהאל יהיה עמנו ולא תשלוט בנו יד האויב : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  העלמה. כן תקרא הרכה בשנים ואם היא בעולה וכן דרך גבר בעלמה (משלי ל) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  לכן יתן ה' הוא (מעצמו) לכם אות, (הנה האות הזה לא היה בו איזה פלא ושינוי טבע, רק ר''ל אות וסימן כמו וקשרתם לאות על ידך, שע''י שצוה לקרא שם הילד עמנואל זה היה אות וסימן שיזכרו כי ה' עמנו. וכן יתר האותות שנתן כמו קריאת הילד מהר שלל חש בז, וכתיבת המגילה (לק' ח') היה רק סימן לבד. והמפרשים שבקשו למצוא באות הזה שינוי טבע טרחו בחנם, כי באמת במה שיגיד הנביא אחרית דבר מראשית ובא הדבר אשר דבר בשם ה' הוא האות האמתי לאמתת נבואתו, רק יען שהנבואה לא תתקיים לפעמים, וזה ימצא בעת ינבא לרעה. שבשוב רשע מרשעתו תתבטל הנבואה כמ''ש ירמיה לחנניה בן עזור (ירמיה כ''ח), אבל כשיצוה ה' אל הנביא לעשות איזה פעולה עם נבואתו, אז תבא הנבואה בכל אופן, כמו שבארתי זה במק''א באורך. ולכן מה שצוה ה' אל ישעיה שיקרא שם הילד עמנו אל ומהר שלל ולכתוב על הגליון. היה זה אות וסימן שנבואתו תתקיים ולא יחזור בה אף אם ישתנה ענין העם שהתנבא עליהם, וזה האות שכיון פה, וא''צ עמו מופת מחוץ לטבע). הרה, שכבר היתה הרה. העלמה, אשת הנביא. וקראת, צווי, צוה ה' שתקרא כן שם הילד לסימן ואות שה' יהיה עמנו :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  הוא. כפילות הכינוי ר''ל הוא מעצמו : העלמה. נערה ועלמה, מציינים שנות הבחרות, בין בתולה בין בעולה, כי מצאנו נערה בתולה, מבואר שיש נערה בעולה, ומצאנו ג''כ, ודרך גבר בעלמה (משלי ל'), רק עלמה מציין יותר חוזק הגוף מנערה וכן עלם מן נער, עמש''ש בפי' בראשית (כד מד) :(מלבי"ם באור המלות)


{טו}  חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל לְדַעְתּוֹ מָאוֹס בָּרָע וּבָחוֹר בַּטּוֹב:

 רש"י  חמאה ודבש יאכל. הולד שתהא ארצנו מלאה כל טוב : לדעתו מאוס ברע ובחור בטוב. כשידע למאוס ברע ובחור בטוב ומאין לנו הטובה הזאת הלא עתה הארץ חרבה בגדודי מלכי ארץ ופקח בן רמליהו : (רש"י)

 מצודת דוד  חמאה ודבש יאכל. מעת הוולדו יאכל חמאה ודבש כי יתאוה באלה : לדעתו. לדעת עצמו ימאס ברע ויבחר בטוב עודו לא יבוא למספר הימים הראוים לדעת ולהבחין בין רע לטוב : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  חמאה, בעת שיגיע הנער לזמן שידע למאוס ברע ולבחור בטוב יאכל חמאה ודבש היערים, ור''ל שמצייר עם הילד ציור האומה בכללה, שכמו ששמו עמנו אל מצייר כלל האומה שה' עמהם, כן אכילתו חמאה ודבש מצייר כלל האומה שעמה אל שתאכל חמאה ודבש. וכל זה מן האות והסימן שאף שעתה ארץ יהודה חרבה, ה' ברחמיו יותיר לה שארית - ואיך יהיה זה. ? מבאר :(מלבי"ם באור הענין)


{טז}  כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר מָאֹס בָּרָע וּבָחֹר בַּטּוֹב תֵּעָזֵב הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה קָץ מִפְּנֵי שְׁנֵי מְלָכֶיהָ:

 רש"י  כי בטרם ידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב, תעזב. הארץ מיושביה אדמת רצין ואדמת פקח : אשר אתה קץ. ויגור מפני ב' מלכיה רצין ופקח שבאותה שנה עלה מלך אשור על דמשק כי שכרו אחז כמה שנאמר בספר (מלכים טז) ויתפשה ויגלה קירה ואת רצין המית ואותה שנה ויקשר קשר הושע בן אלה על פקח בן רמליהו ויכהו וימיתהו בשנת עשרים ליותם (שם טו) שהיא שנת ארבע לאחז : (רש"י)

 מצודת דוד  כי בטרם וכו'. אשר עד לא יבוא זה האות תעזב אדמתכם מהם כי ילכו להם ולבל ישובו שוב אמר לו אות : אשר אתה קץ. האדמה אשר אתה קץ בה עכשיו מפני שני המלכים החושבים להיות מלכים ולמשול בה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  קץ. ענין מאוס : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  כי בטרם, שהוא לזמן קרוב, תעזב האדמה אשר אתה קץ בה, היא אדמת רצין ופקח אשר אתה קץ ומואס אותה. תעזב מיושביה. מפני שני מלכיה, מסבת רעת שני מלכיה ורשעתם, וממילא אחר שתחרב ארצם יהיה שארית לארץ יהודה :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  מפני. מסבת, כמו מפני אשר ירד עליו ה' באש (שמות יט) :(מלבי"ם באור המלות)


{יז}  יָבִיא יְהוָה עָלֶיךָ וְעַל עַמְּךָ וְעַל בֵּית אָבִיךָ יָמִים אֲשֶׁר לֹא בָאוּ לְמִיּוֹם סוּר אֶפְרַיִם מֵעַל יְהוּדָה אֵת מֶלֶךְ אַשּׁוּר: (פ)

 רש"י  יביא ה' עליך ועל עמך. על חזקיהו בנך המולך אחריך ולפי שהוא צדיק לא קראו בנו : ימים אשר לא באו. מיום שנחלקה מלכות בית דוד וסר אפרים מעל יהודה ומה הם הימים ימי חיל מלך אשור ואף בהם יעשה ליהודה וכן מנינו (בדברי הימים ב כח) שבא מתחילה על אחז דכתיב ויבא עליו תגלת פלאסר וצר לו ולא חזקו ובימי חזקיהו בנו נעשה הנס : (רש"י)

 מצודת דוד  יביא ה' עליך. אולם ממקום אחר יביא ה' עליך וכו' ימים רעים שלא היו כמוהם מיום שנחלק אפרים מעל יהודה בימי ירבעם שאז נחלקה מלכות בית דוד ואז החלו הרעות לבוא על ישראל : ועל בית אביך. זהו חזקיה בנו ולפי שאחז היה רשע וחזקיה היה צדיק לא קראו בנו : את מלך אשור. ר''ל את מי יעורר לעשות הרע את מלך אשור והוא תגלת פלאסר שהצר לו וסנחרב הצר לחזקיהו כי כבש כל ערי הבצורות ביהודה זולת ירושלים : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  יביא, אבל גם אתה מפני שאינך בוטח בה' שצוה לך השמר והשקט, ואתה לא בטחת בו וקראת אל מלך אשור לישועה, לכן גם עליך יעבור כוס, וה' יביא אליך את מלך אשור כפעם בפעם להחריב ארצך (כמ''ש במ''ב ט''ז, ודה''ב כ''ח), ומספר והולך מה שיעשה מלך אשור. למיום סור אפרים, מיום שנחלקה מלכות ב''ד :(מלבי"ם באור הענין)


{יח}  וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִשְׁרֹק יְהוָה לַזְּבוּב אֲשֶׁר בִּקְצֵה יְאֹרֵי מִצְרָיִם וְלַדְּבוֹרָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר:

 רש"י  ושרק ה'. ירמוז להם שיתקבצו : לזבוב. חיילות רבות כזבובים מארץ מצרים יבואו עם סנחריב : יאורי מצרים. לפי שכל ארץ מצרים עשוייה יאורים שאין הגשמים יורדים שם אלא נילוס עולה ומשקה : ולדבורה. חיל גבורים עוקצים כדבורים : (רש"י)

 מצודת דוד  ביום ההוא. ביום בוא סנחריב מלך אשור : ישרוק. ר''ל יעיר לבם : לזבוב. חיילות רבות כזבובים : אשר וכו'. כי כל חיל מצרים מקצהו יבואו בעזרת סנחריב : יאורי מצרים. אמר כן לפי שכל ארץ מצרים עשויה יאורים יאורים והנילוס עולה דרך שם להשקות השדות : ולדבורה. חיילות גבורים עוקצים כדבורים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ישרוק. ענין השמעת קול בקבוץ השפתים וכן שרקו ויניעו ראשם (איכה ב) : יאורי. בתורה ת''א נהרא : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  והיה ביום ההוא, כששב מלך אשור ממצרים שם פניו לכבוש את ארץ יהודה, והמשיל את מצרים לזבוב שהוא חלוש מדבורה, כן היו חלושים מאשור :(מלבי"ם באור הענין)


{יט}  וּבָאוּ וְנָחוּ כֻלָּם בְּנַחֲלֵי הַבַּתּוֹת וּבִנְקִיקֵי הַסְּלָעִים וּבְכֹל הַנַּעֲצוּצִים וּבְכֹל הַנַּהֲלֹלִים:

 רש"י  בנחלי הבתות. נחלי עמקים שדות בורים : ובנקיקי הסלעים. לארוב, נקיקי נקרות הצור : ובכל הנעצוצים. מקום הסירים (שקורין ברוצ''ש בלעז) וכן תחת הנעצוץ יעלה ברוש (לקמן נה) : הנהלולים. בתי תושבחתא : (רש"י)

 מצודת דוד  בנחלי הבתות. על כי יהיו רבים לזה יחנו אף במקומות ההם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  בנחלי. ענין עמק וכן ויחפרו עבדי יצחק בנחל (בראשית כו) : הבתות. השוממות כמו ואשיתהו בתה (לעיל ה) : ובנקיקי. ענינו שן הסלע וכן בנקיק הסלע (ירמיה יג) : הנעצוצים. מין קוצים וכן תחת הנעצוץ (לקמן נה) : הנהלולים. שם אילני סרק פחותים ונבזים : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ובאו ונחו, הזבובים והדבורים האלה ינוחו בבקעת החרבות ובחורי הצורים בין הקוצים והסנאים מקום שדרך הזבובים לשכון שם, והוא משל על התפשטותם בכל הארץ :(מלבי"ם באור הענין)


{כ}  בַּיּוֹם הַהוּא יְגַלַּח אֲדֹנָי בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה בְּעֶבְרֵי נָהָר בְּמֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת הָרֹאשׁ וְשַׂעַר הָרַגְלָיִם וְגַם אֶת הַזָּקָן תִּסְפֶּה: (פ)

 רש"י  יגלח אד' בתער השכירה. הגדולה וכן גם שכיריה בקרבה (ירמיה מו) ת''י רברבהא יגלח : בעברי נהר. ביושבי עבר הנהר ובמי מן היושבים במלך אשור את הראש יגלח ואת שער הרגלים לפי שהוא דבוק נשתנה לינקד פתח : תספה. תכלה והתגלחת היא ההריגה והתער היא החרב : את הראש. הוא סנחריב : הרגלים. משרייתיה : הזקן. שלטונייא ורבותינו אמרו גילוח ממש וספת הזקן חריכתה באש הזקן זקן סנחריב כדאיתא באגדת חלק : (רש"י)

 מצודת דוד  ביום ההוא. כאומר אבל אחריתו עדי אובד כי ביום ההוא יגלח וכו' והתער הוא משל על החרב והתגלחות על ההרג : השכירה. כי התער ששוכרין אותה בדמים היא חדה מאד : בעברי נהר. באנשי עבר הנהר ובמי במלך אשור : את הראש. יגלח את שער הראש ואת שער הרגלים רצה לומר השרים ויתר העם : וגם את הזקן תספה. התער ההיא תכלה גם שער הזקן וזהו סנחריב כי גם הוא נהרג אז מבניו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  השכירה. מל' שכר, או הוא ענין גדלות וחשיבות וכן גם שכיריה בקרבם (ירמיה מו) : תספה. ענין כליון כמו ספו תמו (תהלים עג) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  והיה ביום ההוא, כל זה בימי אחז. יגלח ה', ה' יגלח אז, ע''י תער השכירה אשר בעברי נהר, ומפרש מי היא התער השכירה הזאת. במלך אשור, היינו ע''י מלך אשור שבא מעבר הנהר והוא נמשל לתער השכירה המשיר כל השער בו יגלח ה' את הראש וכו', ר''ל כי שערות הראש היה דרך לגלחם בימים ההם, והיה גנאי שלוח פרע שער ראשו, (שכן הוזהרו הכהנים שלא לגדל פרע והמלך מסתפר בכל יום), ושער הרגלים היה נוול ג''כ, אבל לא כ''כ כי היה נוול בסתר, אבל שער הזקן היו מגדלים אותו לכבוד ותפארת. עפ''ז המליץ כי התער הלז והוא מלך אשור יגלח שער הראש, והוא משל אל הרשעים הגדולים שנוולם גלוי וחטאם מפורסם, וגם שער הרגלים והם החוטאים בסתר שנוולם נסתר, אבל כיון שנתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע, והתער עצמה (לא ע''י ה'), תספה גם את הזקן, שהוא משל אל הצדיקים, וע''כ ייחס זה אל התער לא אל ה', ואמר תספה לא תגלח, כי זה אינו גילוח רק השחתה :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  השכירה. הגדולה כמו גם שכיריה בקרבה, וב' במלך אשור ב' הכלי, והוא באור של תער השכירה : תספה. נקבה נסתרת, מוסב על התער, והוא יוצא, ואת הפעול עד, וענינו השחתה :(מלבי"ם באור המלות)


{כא}  וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי צֹאן:

 רש"י  יחיה איש וגו'. ולפי שתהא ארצם ריקנית שיבוזו החיילות את הבהמות ובמעט הנותר אתן ברכה : (רש"י)

 מצודת דוד  יחיה איש. כל אחד יגדל בביתו עגלת בקר ושתי צאן ומרוב הברכה יהיה די לו בהם : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  והיה ביום ההוא, מ''מ גם אז יתקיים האות של עמנו אל, ואות שיאכל הילד חמאה ודבש, כי מרוב השממון שתחרב המדינה יחיה כל איש לעצמו עגלת בקר :(מלבי"ם באור הענין)


{כב}  וְהָיָה מֵרֹב עֲשׂוֹת חָלָב יֹאכַל חֶמְאָה כִּי חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל כָּל הַנּוֹתָר בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: (ס)

 רש"י  והיה מרוב. חלב. שיעשו ב' הצאן הללו יבוזו בעיניהם החלב ויאכלו החמאה הוא שומן החלב : כל הנותר. הצדיקים הפלטים מחרב סנחריב בשורה גדולה הוא מבשר להם שתזדמן להם פרנסה אחר כל השממון ההוא : (רש"י)

 מצודת דוד  מרוב. מחמת רוב עשיית החלב לא יחוש על החלב ויאכל החמאה : כי חמאה וכו'. מרוב : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  והיה, ובזה תהיה השפע רב כ''כ עד שיאכלו חמאה, כי החלב אינו מתקיים ובהכרח יעשו ממנו חמאה, כי לא יוכלו למכור החלב לסחורה כי חמאה ודבש יאכל כל הנותר בקרב הארץ, ומי יקנה, אחר שכולם יהיה להם חמאה ודבש :(מלבי"ם באור הענין)


{כג}  וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה כָל מָקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֶלֶף גֶּפֶן בְּאֶלֶף כָּסֶף לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת יִהְיֶה:

 רש"י  והיה ביום ההוא. אשר תהיה הארץ שממה יהיה מקום שהיו שם לפני בא חיילות. אלף גפן. שוות אלף כסף יהיו לשמיר ולשית כי יניחום בעליהם ובורחין והם מעלות קימשונים ותולעים ועקרבים : (רש"י)

 מצודת דוד  באלף כסף. הנמכר באלף כסף : לשמיר ולשית. לא יעבדו הגפנים והקוצים יצמחו שם כי לא יחושו על היין כי דורו של חזקיה הרבו לעסוק בתורה וחדלו מן היין : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  לשמיר ולשית. שמות מיני קוצים : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  והיה, ואם תשאל, למה יאכלו חמאה ודבש ולא לחם ויין. ? משיב, כי כל הארץ תהיה לשממה, עד שהמקום שיש שם אלף גפנים השוים אלף כסף יהיה שמיר ושית וכ''ש כי שדי תבואה יהיה שממה, ולכן יצטרכו להחיות א''ע מחלב הבהמות. לשמיר ולשית יהיה, המליצה תצייר, כאילו השמיר והשית הוא יהיה אדוני הארץ, עד שהכרם היקר השוה אלף כסף יהיה שלו וקנינו :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  (כג-כד) לשמיר ולשית. הלמ''ד ל' הקנין, ופעל יבא להמפרשים חסר הנושא, ולדעתי השמיר ושית הוא הנושא :(מלבי"ם באור המלות)


{כד}  בַּחִצִּים וּבַקֶּשֶׁת יָבוֹא שָׁמָּה כִּי שָׁמִיר וָשַׁיִת תִּהְיֶה כָל הָאָרֶץ:

 רש"י  בחצים ובקשת יבא שמה. כל הרוצה ליכנס לתוכו יהא צריך קשת וחצים בידו למלט עצמו מחיות רעות ונחשים ועקרבים : (רש"י)

 מצודת דוד  בחיצים ובקשת. הרוצה ליכנס שמה יהיה צריך לכלי זיין למלט נפשו מהחיות הטורפות אשר ישכנו שמה על כי לא יהיה שם דריסת רגלי אדם : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  בחצים, מצייר כאילו השמיר והשית יבא שמה אל הכרמים היקרים בחצים ובקשת ויכבוש אותם בחרבו ובקשתו עד שיהיו שלו וקנינו, והוא ציור מליציי, ועתה מבאר המליצה, כי שמיר ושית תהיה כל הארץ :(מלבי"ם באור הענין)


{כה}  וְכֹל הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן לֹא תָבוֹא שָׁמָּה יִרְאַת שָׁמִיר וָשָׁיִת וְהָיָה לְמִשְׁלַח שׁוֹר וּלְמִרְמַס שֶׂה: (פ)

 רש"י  וכל ההרים. אשר שם שדות לבן לתבואה : אשר במעדר יעדרון. היא כמין מריש שקורין פשויי''ר בלעז : לא תבא שמה יראת שמיר ושית. כי בהם יתעסקו לזרוע תבואה למאכל שאי אפשר בלא התבואה אבל הגפנים יהיו לבז כי אותו הדור של יחזקיהו ישובו אלי לעסוק בתורה ולא לשתות יין וכן היתה כדאיתא בחלק בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו איש שלא היה בקי בהלכות איסור והיתר וטומאה וטהרה ועל אותו הדור הוא אומר והיה כל מקום וגו' הוא שנאמר (משלי כה) אשר העתיקו אנשי חזקיהו מלך יהודה : והיה למשלח שור. שם ירעו בהמותיהם מרעה שמן : (רש"י)

 מצודת דוד  וכל ההרים וכו'. ר''ל אבל שדות התבואה הנחרשים בכלי מחרישה : יראת שמיר. ר''ל לא יפחדו פן יגדל שם קוצים וזהו הואיל וא''א להיות בלא תבואה : למשלח שור. בהמתם ירעו שם ויאכלו רצונם וירמסו ברגליהם ולא יחושו כי יגדל הרבה תבואה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  במעדר יעדרון. הנחפרים בכלי חפירה וכן לא יעדר (לעיל ה). ולמרמס. ענין דריכה ברגל : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  וכל, ואם תשאל א''כ איפה ירעו הבהמות אחר שכל הארץ תהיה שמיר ושית. ? משיב, ההרים הגבוהים אשר א''א לחרוש שם בכלי חרישה מרוב גובהם, רק במעדר וכלי חפירה יעדרון, אל ההרים האלה לא תבא שמה היראה והממשלה של השמיר והשית, מצייר כאילו השמיר והשית הכובש את הארץ לא תשיג ידו לכבוש ההרים הגבוהים ולהפיל יראתו עליהם, ושם יהיה למשלח שור ושה שם ירעו וירבצו. והכונה כי מקומות היקרים יהיו שממה ומקומות הבלתי חשובים יהיו מיושבים לרבץ בקר וצאן :(מלבי"ם באור הענין)



ישעיה פרק-ח

{א}  וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי קַח לְךָ גִּלָּיוֹן גָּדוֹל וּכְתֹב עָלָיו בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ לְמַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז:

 רש"י  גליון. מגילה : בחרט אנוש. במכתב כתב אשר ירוץ כל אנוש הקורא בו אפי' אנוש כל שהוא ואפילו אינו חכם וכן ת''י כתב מפרש : למהר שלל. לבא סנחריב ולשלול את כל הון עשרת השבטים ולהחיש לבוז נבוכדנצ' אחריו את צדקיהו ודורו : (רש"י)

 מצודת דוד  בחרט אנוש. לפי שהיה זה במראה הנבואה אמר לו שיכתוב זה בחרט אנוש במעשה ממש ולא במראה הנבואה לבד : למהר שלל. ר''ל למלאות הגליון באמרים שיהיו מורים על מהירות בוא זמן השלל מן דמשק ועל מהירות בוא זמן הבזה של שמרון : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  גליון. הוא מל' מגילה ונקרא ע''ש סופו כמו ובגדי ערומים תפשיט (איוב כב) והדומים : בחרט. ענינו עט וקולמוס ודומה לו ויצר אותו בחרט (שמות לב) : חש. ענין מהירות : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ויאמר ה' אלי, (זה נמשך לענין האות שזכר למעלה (קאפיטל הקודם פי''ד) שנתן לו ה', על שיהיה עמם ע''י קריאת שם הילד עמנו אל, עתה צוהו שיעשה ג''כ אות וסימן על מפלת רצין ופקח, ע''י חרט הגליון וקריאת שם הילד השני מהר שלל חש בז. וכל המאמר שבסימן הקודם מן פסוק י''ז עד סוף הקאפיטל, הוא מאמר מוסגר, שאגב הודיע לו שיען שלא סמך על דבר ה', ובקש עזר ממלך אשור, לא יבא האות של עמנואל בימיו בשלמותו, כי גם עליו יעבור כוס ע''י מלך אשור שסמך עליו, והאות של עמנואל לא יתקיים עתה אך במקצת כי יתן להם מחיה מעט עד זמן חזקיהו שאז יתקיים שם זה בשלמות כמו שינבא בתחלת סימן ט'). גליון גדול, קלף עב וקשה. בחרט אנוש, צוהו לצייר צורות של אנשים לוחמים ובוזזים ושוללים, ויהיה מצויר בו ציור המורה מהר שלל, שבזמן קרוב יהיה ארם ואפרים לשלל ובזה :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  גליון. מגלה היא מן הכפולים, שרשו גלל, וענינו ספר העשוי להיות נגלל כס''ת שלנו. ומגלת ספר, ספר העשוי בגלילה. מגלה עפה, שמגלה זו לא נגללה אז רק נכפלה. אבל גליון, מנל''ה, שרשו גלה, לוח של קלף קשה, יציירו בו צורות משוחים בששר ותולים אותו על הקיר גלוי לא נגלל : בחרט אנוש. חרט שם המכתב נהגו בו החרטומים בימי קדם לצייר מושגים וענינים ע''י תמונות מוסכמים ביניהם מן חיות עופות בני אדם אילנות וכדומה (היראגליפענשריפט) וחרטומי מצרים השתמשו בו, וע''ז אמר (שמות לב) ויצר אותו בחרט, שצייר תחלה צורת העגל בכתב חרטום. וחרט אנוש נקרא אם ציירו המושגים על ידי תמונת אנשים, ציור של אנשים, כמו פה שצוה ה' אל הנביא שיצייר ציור מהר שלל, על ידי תמונות אנשים מצוירים לוחמים והורגים בוזזים ונהרגים ונבזזים, וע''כ היה צריך גליון גדול לצייר עליו שני מחנות, מחנה מנצחת, ומחנות ארם ואפרים מנוצחים : מהר שלל חש בז. יש הבדל בין שלל לבזה. שלל, הוא הרכוש והקנינים הנשאר בעיר אחרי נפול בעליהם במלחמה, מענין השמטה. כי ישל זיתך, אף שלא בזזוהו עדיין, אבל בז לא יקרא עד אחר שבוזזים אותו איש לו וע''כ נמצא פעל בז על השלל, ושלל הערים בזונו לנו (דברים ג'), וכן לשון חלוקה, ארדוף אשיג אחלק שלל (שמות טו), ולא נמצא לשלול בז, או יחלק בז, וכן נמצא לשון שלל על הצלת נפשו, והיה לך נפשך לשלל (ירמיה כח ט', לח ב', לט י''ח, מ''ה ה'). ר''ל להשמטה מן ההורגים, גם מצאנו שלל שלא בעת מלחמה, כמוצא שלל רב. ובזה אמר פה תחלה מהר שלל, יהיה הכל שלל והפקר בההרג בעליהם ואח''כ יחיש האויב לבוזזו, וע''כ תפס פעל מהר אצל שלל ופעל חש אצל בזה, למ''ש למעלה (ה' יט) כי מהר הוא בבחינת הזמן ונופל על שלל שנעשה מאליו, וחש הוא בבחינת האדם המזדרז. ונופל על בז שנעשה ע''י בני אדם :(מלבי"ם באור המלות)


{ב}  וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ:

 רש"י  ואעידה לי. גם באותן הימים בימי יהויקים על אותו פורענות שני עדים נאמנים האח' לבשרם רעה העתידה לבא עליהם אוריה הכהן שהרגו יהויקים שנאמר (ירמיה כו) וגם איש היה מתנבא בשם ה' אוריה בן שמעיה מקרי' היערי' ויתנבא על העיר הזאת ועל המקום הזה את כל דברי ירמיה : ואת זכריהו בן יברכיה. בשנת ב' לדריוש עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים (זכריה ח) אוריה סימן לזכריהו אם תראו שתתקיים נבואת אוריה תהיו מצפים שתתקיים נבואת זכריהו כשם שהעדותי בשל סנחרב עמוס וישעי'. עמוס לפורענותן של עשרת השבטים וישראל גלה יגלה (עמוס ז) וישעיה (לקמן לב) להבטחתו של חזקיהו כשימלוך : (רש"י)

 מצודת דוד  ואעידה. אלה דברי ישעיה שאמר אחר שכתבתי הדברים האלה העדתי לי עדים נאמנים ר''ל החתים עליו אלה העדים שתהיה כתובה וחתומה בעדים שכן תהיה בקרוב. אוריה הכהן. יתכן שהוא אוריה כ''ג שהיה בימי אחז : זכריהו. יתכן שכן היה שם אחד מחשובי ירושלים בזמן ההוא, וחז''ל אמרו שאוריה הוא שניבא בימי יהויקים וזכריהו הוא שהיה בתחילת בית השני ופירשו שאמר המקום כאשר תתקיים נבואת פורעניות אוריה תהיה לעדות שתתקיים נבואת נחמות זכריה : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  ואעידה, השם אומר, ואני אעיד לי עדים שיחתמו על הגליון הלז לקיים דבריו בכל תוקף, והם אוריה וזכריה. (והמליצה בזה כי יען שהציור הזה היה מורה פורעניות על אפרים, ותכלית הפורעניות היה להושיע את יהודה, שע''ז היה מורה שם עמנו אל, והיה מעורב בנבואה טובה ורעה יחד, הזמין ע''ז שני עדים מתנגדים בשליחותם, כי אוריה התנבא פורעניות בימי יהויקים, וזכריה התנבא נחמה, ואמרו חז''ל כשם שנתקיים נבואת אוריה וכו' : (מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ואעידה. יש מחליפים הא' בה', וי''א שהוא עתיד במקום עבר ולמש''פ נכון : עדים. מעיד כולל גם ההתראה שהעד מתרה בו, וזה המבדיל בינו ובין עונה, וע''כ יצדק שם זה על הנביאים המתרים ומזהירים :(מלבי"ם באור המלות)


{ג}  וָאֶקְרַב אֶל הַנְּבִיאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן (ס) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי קְרָא שְׁמוֹ מַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז:

 רש"י  ותלד בן. הוא הבן עצמו שקראה הנביאה עמנו אל על שם שהיה הקב''ה בעזר של חזקיה כשימלוך וא''א לומר שבן שני הוא שהרי שנינו בשנת ד' לאחז נאמרה נבואה זו ובשנת ד' לאחז נהרג פקח וא''א שני בנים להוולד בשנה אחת בזה אחר זה וישעיה אביו קרא שמו מהר שלל על שם פורענות העתידה לבא על רצין ובן רמליהו שהיו באין ליטול מלוכה מבית דוד ותושבת מלכותו של חזקיהו : (רש"י)

 מצודת דוד  ואקרב. אח''ז קרב אל אשתו ותהר וכו' : מהר שלל וכו'. להיות לאות על דברי הגליון : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הנביאה. כן תקרא אשת הנביא : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין   ואקרב אל הנביאה, אשת ישעיה. ותלד בן, הוא היה בן אחר (רש''י נתקשה איך אפשר שנולדו שניהם בשנה אחת, וי''ל למ''ש למעלה הנה העלמה הרה שהיתה הרה מכבר, יצויר שהיה בחדש התשיעי להריונה או שהעלמה היתה אשת אחז, ומ''ש הילדים אשר נתן לי ה', ר''ל לי לאותות). קרא שמו, (מה שנתן על מפלת רצין ופקח שני אותות, ועל תשועת יהודה רק אות אחד מבואר במ''ש (למעלה ז' י''ד), כי תוכן האות היה לקיום דבר הנביא ע''י שבא עם נבואתו דבר פעליי, שבזה א''א שיחזור ה' מדבריו אף שישתנה ענין העם אשר נבא עליהם, כי זה היה ענין כל המעשים שצוה ה' אל הנביאים, כמו הליכת ישעיהו ערום ויחף, ושיקנה ירמיהו אזור פשתים וישא מוטות וכדומה, וידוע כי יש הבדל בין מה שיתנבא הנביא לטובה שבזה לא ישוב ה' מדבריו אף שיחטאו העם, ובין מה שיתנבא לרעה שישוב ה' מדבריו בעת ישובו העם מדרכם הרעה, וכמו שמבואר בירמיה (כ''ח ח' ט'), ולכן על תשועת יהודה שהיא לטובה היה די בסימן אחד, ועל מפלת רצין ופקח שהיה לרעה היה צריך לחזקו בפעולות שונות ונתן שני אותות) :(מלבי"ם באור הענין)


{ד}  כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר קְרֹא אָבִי וְאִמִּי יִשָּׂא אֶת חֵיל דַּמֶּשֶׂק וְאֵת שְׁלַל שֹׁמְרוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר: (ס)

 רש"י  ישא את חיל דמשק. ויעל דמשק ויתפשה (מלכים ב טז) : ואת שלל שומרון. לאחר שנהרג פקח ומלך הושע עליו עלה שלמנסר מלך אשור ויהי לו הושע עבד ונתן לו מנחה ושוחד (שם טז) הוא שלל שומרון כל אלה היה בשנת ד' לאחז : (רש"י)

 מצודת דוד  בטרם ידע. עדיין לא היה בו דעת לקרוא אבי ואמי : ישא. הנושא ישא והוא מקרא קצר : לפני מלך אשור. כי הוא ישללם כמ''ש ויעל מלך אשור אל דמשק ויתפשה וכו' (מ''ב יב) ונאמר עליו עלה שלמנאסר מלך אשור וישב לו מנחה (שם יז) וזהו השלל ושניהם היו בימי אחז : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  חיל. הון ועושר : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ישא, מוסב על הילד, הילד הזה החלש אשר אינו יכול לקרא עוד אבי ואמי, יתעצם בכח וישא לפני מלך אשור חיל דמשק ושומרון, והיא מליצה נפלאה, שמציין בהילד הזה הנבואיי, הפעולה הנבואיית ששמו מורה עליה כאילו הוא הנושא השלל והוא הפועל כל זאת, כמו שציין בילד הקודם שיאכל חמאה ודבש שהיא מליצה על אכילת האומה בכללה :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ישא. להמפ' חסר הפועל, ולדעתי מוסב על הנער :(מלבי"ם באור המלות)


{ה}  וַיֹּסֶף יְהוָה דַּבֵּר אֵלַי עוֹד לֵאמֹר:

 מצודת דוד  ויוסף וכו'. עוד הוסיף לדבר עוד בדבר רצין ובן רמליהו : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  ויסף, (מבואר כי נמצא אז קשר ביהודה, אשר רצו לפרוק עול מלכות יהודה ולהתחבר עם פקח, וע''ז בא אל הנביא נבואה מיוחדת, להזהיר את העם מקשר המרד. והודיעם כי מלכות אפרים תכלה במהרה, בשנת שש לחזקיה, ושאז יתרומם קרן בית דוד, וזה נמשך עד סימן ט' פסוק זיי''ן) :(מלבי"ם באור הענין)


{ו}  יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה אֵת מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט וּמְשׂוֹשׂ אֶת רְצִין וּבֶן רְמַלְיָהוּ:

 רש"י  את מי השלוח ההולכים לאט. במלכותא דבית דוד דמדבר להון בניח כמי שלוחא דנגדין בניח, שלוח מעין הוא ושמו גיחון ושילוח שרצו להסיר את מלכות בית דוד בימי אחז לפקח בן רמליהו וכאן ניבא על שבנא וסיעתו שרצו למרוד בחזקיהו שמאסו בו על שראוהו שלא היה בוחר בשולחן מלכים אלא אוכל ליטר' ירק ועוסק בתורה עליו נאמר צדיק אוכל לשובע נפשו (משלי יג) וראו את פקח בן רמליה אוכל ארבעים סאה גוזלות בקינוח סעודה והיו מליזין על חזקיהו ואומרין זה הגון להיות מלך אין זה מלך אלא רצין בן רמליהו היו ראויין למלוך בחייהן וזהו ומשוש את רצין וגו' אמר להם הקב''ה אוכלין אתם מתאוי' אני מביא עליכם אוכלין הרבה הנה ה' מעלה עליכם וגו' את מי הנהר העצומים תחת מי השילוח חלשים והנוחים : (רש"י)

 מצודת דוד  כי מאס. רבים מאנשי יהודה מאסו במלכות בית דוד כי היתה חלושה מול מלכות אפרים והיו רוצים במלכות פקח בן רמליהו : את מי השלוח. המשיל מלכות בית דוד למי השלוח ההולכים בנחת מבלי הרעשת קול וכן רוב מלכי בית דוד הנהיגו המלכות בנחת ובענוה : ומשוש. ר''ל בוחרים המשוש וההשתררות אשר עם רצין ובן רמליהו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  השלוח. שם נחל קטן : לאט. בנחת וכן אתנהלה לאטי (בראשית לג) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  את מי השלח, היה דרכם למשוח המלכים אצל מעייני מים, ומלכי דוד נמשחו אצל מי השילוח, מעין קטן נמשך בנחת והיה לאות כי מלכותם תמשך בנחת ובבטחה, מצייר כי מאסו מלכות השקטה הזאת, ושמחתם הוא את רצין וארם ופקח בן רמלי' שרוצים להתחבר אליו :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  השלח נהר גיחון. משחו אצלו את שלמה (מ''א א'), וחז''ל בהוריות (י''א) כריתות (ה') : ומשוש. שם, סמוך למלת את, וכן מקום לא ידע אל :(מלבי"ם באור המלות)


{ז}  וְלָכֵן הִנֵּה אֲדֹנָי מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים אֶת מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶת כָּל כְּבוֹדוֹ וְעָלָה עַל כָּל אֲפִיקָיו וְהָלַךְ עַל כָּל גְּדוֹתָיו:

 רש"י  ועלה. הנהר : על כל אפיקיו. יתגברו מימיו לעלות על כל אפיקי מוצא מימיו. והלך. הנהר ממולא על כל גדותיו, על גדודיו הן שפתותיו הזקופות במקום שהנהר מושך בין גידודין זקופין והוא כבתוך מרזב : (רש"י)

 מצודת דוד  ולכן. על שמאסו בנחל קטן : העצומים. המרעישים בקול גדול : את מלך אשור. ר''ל הוא הנמשל להמים העצומים ואותו יעלה עליהם : ואת כל כבודו. יעלה עמו כל כבוד עשרו כי יהיה לבו נכון בטוח להתגבר על כל ואין פחד מלחמה לנגד עיניו. יעלה וכו'. ר''ל במרבית אנשיו יכסה פני תבל : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אפיקיו. הוא המקום שנגרים שם המים בחוזק וכן כאפיקים בנגב (תהלים קכו). גדותיו. הם שפתי האפיקים וכן והירדן מלא על כל גדותיו (יהושע ג) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ולכן, כי לא רציתם במעין, יעלה ה' עליכם את מי הנהר, מליצה על מלכות אשור שנמשחו אצל נהר פרת להורות על מלכות שוטפת ונמרצת. העצומים, באיכות והרבים, בכמות. ומבאר נגד העצומים את מלך אשור, ונגד הרבים את כל כבודו חיילותיו הרבים. ועלה, הנהר. על כל אפיקיו, מוצאי מימיו, ר''ל כי יקרה שהנהר יתמלא עד שיעבור את גדותיו, בעת שיסתמו את אפיקיו שהם הצינורות ששם יגרו מימיו, אבל הנהר הזה הגם שיעלה על כל אפיקיו מ''מ יתרבה כ''כ עד שיתמלא ויעבור את גדותיו, והנמשל שהגם שמלך אשור ילחם בעת ההיא בעמים רבים, אשר ישלח גדודיו לשם, מ''מ תהיה מחנהו גדולה כ''כ עד שימלא גם ארץ יהודה, כמ''ש וחלף ביהודה :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  אפיקיו. צינורות להגרת המים, מלשון נפק בארמי, או משמש עם פעל התאפק דבר והפוכו :(מלבי"ם באור המלות)


{ח}  וְחָלַף בִּיהוּדָה שָׁטַף וְעָבַר עַד צַוָּאר יַגִּיעַ וְהָיָה מֻטּוֹת כְּנָפָיו מְלֹא רֹחַב אַרְצְךָ עִמָּנוּ אֵל: (ס)

 רש"י  וחלף ביהודה. בארץ יהוד' : שטף. בחזקה : עד צואר. עד עיקר חוזק צוארם ות''י עד ירושלם ימטי : מוטות כנפיו. פרק קטן שבסוף הכנף קרוי מוט' וראיתי בתנחומא כמה הם מוטות כנפי התרנגול אחד מן ששים באוכלוסי סנחריב : מלא רוחב. ארץ יהודה : עמנואל. הוא שבט יהודה שהבטיחו הקב''ה להיות עמם בימי חזקיהו כדברי הנביאה שקראה שם בנה עמנואל : (רש"י)

 מצודת דוד  וחלף ביהודה. יעבור בארץ יהודה וישטוף ויעבור להלן ר''ל יכבש ערי בצורות ויצר על אחרות : עד צואר יגיע. יבוא עד חוזק הצואר והוא ירושלים ולפי שהמשילו למי הנהר אחז לשון סכנת מים שוטפים אם מגיע אל הצואר : מטות כנפיו. התפשטות מחנהו יהיה מלא רוחב ארצך אתה עמנו אל והוא יהודה שהבטיחם המקום להיות עמם כאשר יורה שם עמנואל בן העלמה אשת אחז : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וחלף. ועבר : מוטות. מל' הטיה : כנפיו. מל' כנף : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  וחלף, תחלה יחלוף ביהודה דרך עראי, מבלי יעשה רושם כלל, ואח''כ יתפשט יותר עד כי ישטף את כל אשר יפגע, ואח''כ ועבר בקביעות כפעם בפעם, (ונזכר בתוספתא כי בשלש מחנות עבר סנחריב לארץ יהודה, ועיין למעלה א' ו'). עד צואר יגיע, אחר שיקבע הנהר מהלכו שם יתרבו מימיו בעומק עד שיגיע עד צוארו של אדם באופן שכל העובר בו יהיה בסכנה גדולה, ולא לבד שיתפשט באורך ובעומק, כי גם ברחבו יהיה מוטות ונטיית כנפיו ופרישת מחנהו, מלא רוחב ארצך אתה עמנואל, מדבר כן אל הילד, כן צייר את האומה בהילד הזה, וקורות האומה מיחס אל הילד, ר''ל אתה יהודה :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  וחלף, ועבר. חליפה דרך עראי, ואינו עושה רושם, והעברה בקביעות. אם עובר מקצה לקצה נקשר עם את, ובמקום עצמו נקשר עם ב' : מטות. שרשו נטה, והדגש למלאות הנו''ן, שכמו שנמצא על האהל פרישה ונטיה, ויפרוש את האהל, ויט אהלו, כן בכנף, יפרוש כנפיו אם פורש למעלה, ונטיית הכנפים אל הצדדים :(מלבי"ם באור המלות)


{ט}  רֹעוּ עַמִּים וָחֹתּוּ וְהַאֲזִינוּ כֹּל מֶרְחַקֵּי אָרֶץ הִתְאַזְּרוּ וָחֹתּוּ הִתְאַזְּרוּ וָחֹתּוּ:

 רש"י  רעו עמים. לשון רעהו רעך כת''י איתחברו, התחברו יחד אוכלוסי סנחריב. וחתו. ותשברו : התאזרו וחתו. התאזרו בכל מיני גבור' וסופכם להיות חתים : (רש"י)

 מצודת דוד  רועו. אתם חיל סנחריב שברו עמים רבים ואח''ז תשברו גם אתם : והאזינו וכו'. הבאים ממרחק לעזרת סנחריב האזינו אמרי וחדלו לכם : התאזרו. התחזקו במלחמה ובסוף תשברו וכפל הדבר לחזק הענין : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  רועו. ענינו שבירה ורציצה כמו תרומם בשבט ברזל (תהלים ב) : וחותו. גם הוא ענין שבירה כמו יחת אפרים מעם (לעיל ז) : התאזרו. התחזקו כי האזור במתניו הוא מחזק ומזרז ביותר : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  רעו, אחר ההוצעה הזאת מסב פניו אל הקושרים אומר א''כ רעו והתחברו אל העמים, וכרתו ברית עמהם למרוד באדוניכם אבל וחתו, דעו כי תשברו. והאזינו, כל מרחקי ארץ יאזינו מה שאני אומר. התאזרו, למרוד אבל תחתו, תתאזרו שנית וכ''ז לא יועיל כי תחתו :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  רעו. מענין התחברות, ריעך וריע אביך : וחתו. מענין שבר, ושרשו חתת :(מלבי"ם באור המלות)


{י}  עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵל: (ס)

 רש"י  עוצו. לשון צווי : (רש"י)

 מצודת דוד  עצו וכו'. התייעצו מה לעשות ומה בכך כי הלא תופר : דבר וכו'. דברו דבריכם אבל לא תתקיים כי עמנו אל ולא יעזבנו בידכם : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  עצו, איך לקיים הקשר אבל העצה הזאת תופר, וגם תדברו דבר והסכמה ולא יקום כי האל עמנו אשר יפר עצתכם :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  עצו עצה, דברו דבר. העצה היא ענין עיוני, דורש הטוב שבאמצעיים האפשריים להגיע אל התכלית, ואז נאמר שמיעץ, ועת הסכים וגמר בלבו הטוב והקרוב מכל צדדי האפשר, נקראת הסכמה זאת עצה. והדבר הוא ענין מעשי, שדובר לעשות ולפעול, ויפול אם לפני העצה, עת שמסכים על איזה תכלית מרוצה אצלו, למשל ללחום, נאמר שדבר דבר, ואח''ז מיעץ עצה על האמצעיים, ובכזה אמר (שופטים כ' ז') שימו לכם דבר ועצה הלום, ואם אחר העצה אם פוקד לעושי רצונו להוציא עצתו אל הפועל, ובכזה אמר (שם יט ל') עוצו ודברו. וכן פה על כונה זו :(מלבי"ם באור המלות)


{יא}  כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֵלַי כְּחֶזְקַת הַיָּד וְיִסְּרֵנִי מִלֶּכֶת בְּדֶרֶךְ הָעָם הַזֶּה לֵאמֹר:

 רש"י  בחזקת היד. בהתגבר הנבואה עלי כשהוסיף לדבר עלי בדבר זה כמו שכתוב למעלה ויוסף ה' דבר אלי (לעיל ז) ובלשון זה אמר (יחזקאל יז) ויד ה' עלי חזקה לשון נבואה : ויסרני מלכת וגו'. הזהירני שלא להיות בעצת שבנא הסופר וסיעתו שנקשרו למרוד על חזקיהו כמו שמפורש (בסנהדרין כו) ויש רמז בספר הזה (לקמן כב) לך בא אל הסוכן וגו' : ויסרני. כמו וליסרני : (רש"י)

 מצודת דוד  כי כה אמר ה' אלי. חוזר למעלה שאמר עצו עצה ותופר וכן כי כה אמר ה' אלי שיופר עצתכם וכו' : בחזקת היד. ר''ל יפר עצתם בחוזק יד ובזרוע נטויה כגבור ואיש מלחמה כי יכה כל חילו הרב : ויסרני. גם הוכיח והזהיר אותי מלכת בדרך העם הזה והם שבנא וסיעתו המה הרוב מול חזקיה וסיעתו והתורה אמרה אחרי רבים להטות מ''מ לא עם סנחריב : לאמר. וכה אמר אלי : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  כי, דבר זה אמר ה' לי בעת התגבר עלי הנבואה, ואז יסרני בל אלך עם הקושרים. וכה אמר אלי :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  בחזקת היד. כמו ויד ה' עלי חזקה : ויסרני. תוכחה, בא לרוב בין אנשים שוים. ומוסר בא לרוב, מן הגדול אל הקטן :(מלבי"ם באור המלות)


{יב}  לֹא תֹאמְרוּן קֶשֶׁר לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמַר הָעָם הַזֶּה קָשֶׁר וְאֶת מוֹרָאוֹ לֹא תִירְאוּ וְלֹא תַעֲרִיצוּ:

 רש"י  לא תאמרון קשר. אתם סיעתו של חזקיה אע''פ שהם מועטים מסיעת שבנא לא תאמרו אחרי רבים להטות : לכל אשר יאמר העם הזה. שעם שבנא לפי שהוא קשר רשעים ואינו מן המנין וכן בקשר של עשרת השבטים שיתקשרו עם מלכי מצרים : ואת מוראו. העם הזה שהם אומרים לכם לירא מסנחריב ולהשלים עמו : לא תיראו ולא תעריצו. לא תאמרו חזק הוא כן ת''י לא תימרון תקוף : (רש"י)

 מצודת דוד  לא תאמרון קשר וכו'. ר''ל עם כי שבנא וסיעתו המה הרוב מול חזקיה וסיעתו והתורה אמרה אחרי רבים להטות מ''מ לא תאמרון להתקשר ולהתחבר לכל אשר יאמר העם הזה בקשר המרד : ואת מוראו. לא תיראו מפחד סנחרב : ולא תעריצו. ולא תתנו לו בפה העריצות והחוזק לומר עליו שהוא חזק ביותר כאשר יאמרו העם הזה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  קשר. ענין אגודה אחת : תעריצו. ענין חוזק כמו כגבור עריץ (ירמיה כ) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  לא תאמרון, שיעור הכתוב, לכל אשר יאמר העם הזה קשר לא תאמרון קשר מה שיחליטו העם שהוא קשר של קיימא, אני מצוכם בל תאמרו שהוא קשר, כי אינו קשר ולא יתקיים. ואת מוראו של הקשר לא תיראו כי לא יוכל להרע לכם, ואף גם בל תעריצו, בל תחשבו אותו לדבר חזק ועריץ כי חלוש הוא בעצמותו, (כי לפעמים ייראו מחלש אם יוכל להזיק. ולא ייראו מגבור בלתי מזיק ומ''מ יחזיקו אותו לגבור, לכן כפל דבריו), רק :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  קשר. כן נקרא קשר המרד על שמתקשרים לרוב בשבועה : מוראו. מציין היראה כעצם מופשט : תעריצו. ערץ מענין מורא בא תמיד בקל, ולכן פרשתי פה ענין חוזק, ועריץ הוא יותר מן גבור, שמתאר את הגבור, כגבור עריץ (ירמיה כ' יא), ר''ל גבור מופלג בגבורתו :(מלבי"ם באור המלות)


{יג}  אֶת יְהוָה צְבָאוֹת אֹתוֹ תַקְדִּישׁוּ וְהוּא מוֹרַאֲכֶם וְהוּא מַעֲרִצְכֶם:

 רש"י  והוא מעריצכם. מחזיקכם : (רש"י)

 מצודת דוד  אותו תקדישו. ר''ל השענו בה' וקדשו שמו : והוא מוראכם. ורק הוא לבד יהיה מוראכם ר''ל לא תפחדו ממי כי אם ממנו יתברך : והוא מעריצכם. והוא יתן לכם עריצות וכח מול האויב : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  את ה' רק אותו תקדישו, ע''י שתשמעו מצותיו, והוא יהיה סבת מוראכם על ידו ייראו מפניכם, ולא שייראו מפניכם יראה דמיונית רק, והוא מעריצכם ומחזיקכם באמת :(מלבי"ם באור הענין)


{יד}  וְהָיָה לְמִקְדָּשׁ וּלְאֶבֶן נֶגֶף וּלְצוּר מִכְשׁוֹל לִשְׁנֵי בָתֵּי יִשְׂרָאֵל לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ לְיוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִָם:

 רש"י  והיה למקדש. אותה עצה שיעץ שבנא ושיעץ פקח להשבית מלכות בית דוד יהיה לסימן פורענות לבא עליהם : למקדש. כמו התקדשו למחר (יהושע ג) : ולאבן נגף. שהרגלים נגפים בם לשון מכשול כמו בטרם יתנגפו רגליכם (ירמיה יג) פן תגוף באבן רגלך (תהלים צא) : ולצור מכשול. הוא לשון אבן נגף שהצור הוא אבן : לשני בתי ישראל. שבאו להיות לפח ולמוקש ליושבי ירושלים ומי הם שני הבתים פקח בן רמליהו וסיעתו ושבנא וסיעתו : (רש"י)

 מצודת דוד  והיה למקדש. המקום ב''ה יהיה לשני בתי ישראל והם חזקיה וסיעתו ושבנא וסיעתו לאחד יהיה לארמון משגב ומגדל עוז להשגב בה והוא חזקיה וסיעתו כי ינצלו מיד סנחריב ולאחר יהיה לאבן נגף ולצור מכשול והוא שבנא וסיעתו כי אחר שהשלימו עם סנחריב ויצאו אליו נאבדו כולם : לפח ולמוקש. חוזר למעלה לומר למה יהיה לאחד לאבן נגף וכו' לפי שהוא היה לפח ולמוקש להמלך היושב בירושלים והוא חזקיה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  למקדש. ענינו ארמון משגב וכן כי מקדש מלך הוא (עמוס ז) : נגף. ענין הכאה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  והיה למקדש, כשם שתקדישוהו כן יהיה למקדש מעוז מכל צר וצוקה. אבל להקושרים יהיה ה' לאבן נגף. והנה היו אז שתי כתות, א. שני בתי ישראל, שהוא אפרים ועשרת השבטים עם פקח, ובית יהודה שגרו חוץ לירושלים אשר כבשם פקח במלחמה הראשונה, והיו גם כן נגד מלכות ב''ד, ב. כת הקושרים בתוך ירושלים אשר חשבו לפרוק עול ולהדבק בפקח, ונגד זה אמר, כי לשני בתי ישראל שהם יסדו את הקשר, יהיה הקשר לאבן נגף, כי על ידי קשרם סבבו שבא עליהם מלך אשור והגלה אותם, אבל ליושב ירושלים שגם שם נמצא קושרים על מלכם, יהיה הקשר לפח ומוקש, שהפח אינו מזיק רק למי שבא אל תוכו ונלכד בו, כן אותם שיצאו מירושלים אל פקח השיגם ג''כ חרב מלך אשור, אבל אותם שלא יצאו מן העיר לא תשיגם הרעה. (וכפל ואמר אבן נגף וצור מכשול, כי סכנת צור מכשול גדול יותר מן סכנת אבן נגף, אף שבצד אחר אבן נגף גרועה יותר שהיא עצמה המזיקה, לא כן הצור שהוא רק גורם שנכשלים בסבתו. כן בנמשל העצה של הקשר שיחשבו למרוד יהיה כאבן נגף להיזק קטן כי לא יועילו במרדם. אבל ההיזק שיבא להם בסבת הקשר ובגללו יהיה קשה כצור מכשול שעל ידו יבא מלך אשור ויגלם בגולה. וכן על כונה זו כפל, לפח ולמוקש, היזק של המוקש גדול יותר מהיזק הפח, כי המוקש מזיק והורג את החי, אף שבצד אחד פח גרוע ממוקש כי הצידה של הפח בא ע''י כח הציד ופועל כפיו שמושך הפח וצד את הבע''ח, אבל המוקש מזיק וצד מעצמו בלא כח הציד, ובזה הציד רק גורם ומסבב, כן הקשר בעצמו שיצאו מירושלים להתחבר אל פקח היה להם לפח ולהיזק קטן שנצודו בתוכו ע''י פקח שיחזיק אותם לעבדים, אבל ההיזק שיבא להם בסבת הקשר וגרמתו שהגלו ביחד עם עשרת השבטים היה דומה כמוקש גדול, נמצא פח מגביל עם אבן נגף, ומוקש מגביל עם צור מכשול) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  למקדש. ארמון משגב, כי מקדש מלך הוא (עמום ז') : אבן נגף. צור מכשול. צור קשה מאבן, וההבדל בין נגף ומכשול הוא, א) הנגף מתנגפים בו בעצמו, ובהמכשול נכשלים רק בסבתו, ב) נגף רק נגיפה והכאה, פן תגוף באבן רגלך, והמכשול גורם נפילה לגמרי, שנפילה סמוכה אצל מכשול בכל מקום : לפח ולמוקש. מובדלים בב' דברים, א) הפח, צד ואינו מזיק, הפח נשבר ואנחנו נמלטנו, והמוקש, צד ומזיק, במוקשים ינקב אף (איוב מ'), ב) המוקש, הוא הסבה הנמצא בפח שבו ילכד החי, והוא הלוכד בעצמו, וע''כ הונח על כל דבר מזיק שם מוקש, ובפעל פן תוקש בו, אבל הפח, אינו צד רק ע''י המוקש, התפול צפור על פח הארץ ומוקש אין לה (עמום ג' ה') :(מלבי"ם באור המלות)


{טו}  וְכָשְׁלוּ בָם רַבִּים וְנָפְלוּ וְנִשְׁבָּרוּ וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ: (פ)

 רש"י  וכשלו בם רבים. ואותן האבנים יכשלו אלו וסיעתם שניהם יפלו ביד שונאיהם פקח נהרג שהרגו הושע וי' השבטים נפלו ביד סנחריב ושבנא יצא מירושלים כשעלה סנחריב מעליה לילך על תרהקה מלך כוש שטף שבנא וסיעתו והלך לו : (רש"י)

 מצודת דוד  וכשלו בם. בהאבן הנגף ובהצור המכשול יכשלו רבים והם סיעת שבנא : ונפלו וכו'. כפל הדבר במ''ש לחוזק הענין : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ונוקשו. יפלו בהמוקש : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  וכשלו בם, בהאבנים זה מגביל עם אבן נגף וצור מכשול. ונוקשו ונלכדו. זה מגביל עם פח ומוקש :(מלבי"ם באור הענין)


{טז}  צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי:

 רש"י  ציר תעודה. כל זה מן הנבואה שנאמרה למעלה כי כה אמר ה' אלי ועוד זאת אמר לי צור תעודה לשון העדותי בכם היום לשון התראה קשור התראתי וחתום התורה על לב לימודי תלמידך ויראי שמים הנקראים לימודי ה' ואם תאמר אין לשון קשירה נופל בלימוד תורה נופל הוא בו שנאמר קשרם על לבך תמיד (משלי ו) : (רש"י)

 מצודת דוד  צור תעודה. אולם קשר התעודה וכפל במ''ש ואמר חתום התורה בלב התלמידים למען לא ישכחו אותה כי לולי זאת לא אהיה להם למקדש וארמון משגב : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  צור. ענין קשירה כמו מי צרר מים בשמלה (משלי ל) : תעודה. ענין התראה ע''ש שדרך להתרות בעדים לבל יכחיש והתורה נקראת כן על שהיא מלאת מהתראות ואזהרות. חתום. ענין סגירה כמו הספר החתום (לקמן כט) : בלמדי. ר''ל בתלמידים וכן וכל בניך למודי ה' (לקמן נד) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  צור, אחר שהודיע ה' לי הנבואה הזאת מאשר יכשלו שני בתי ישראל בעצת פקח, אמר לי צייר את התעודה, העדות וההתראה הזאת, (והוא מה שצוה לו לצור על הגליון בחרט אנוש צורת השוללים להיות לתעודה בישראל), גם חתום את התורה והלימוד הזה על ידי למודי שהם זכריה ואוריה (שזה מ''ש ואעידה לי עדים שחתמם על הגליון להיות עדים בדבר) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  צור. מענין צורה, כמו ויצר אותו בחרט (שמות לב) : תעודה. מענין עדות, וב' בלמדי, הוא ב' הכלי :(מלבי"ם באור המלות)


{יז}  וְחִכִּיתִי לַיהוָה הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב וְקִוֵּיתִי לוֹ:

 רש"י  וחכיתי לה'. אמר ישעיה אני המחכה לה' המסתיר פניו מי' השבטים קויתי לו לאמת דברי אלה ולהושיע את בית דוד : וחכיתי לה' המסתיר פניו וגו'. אין לך נבואה קשה כאותה שעה שאמר משה (דברים לא) ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא ואף בו ביום הבטיחם וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו (שם). הנה אנכי והילדים וגו'. הם תלמידים שחביבין עלי כבנים יהיו לאותות ולמופתים שתתקיים תורה בישראל על ידם : (רש"י)

 מצודת דוד  וחכיתי לה'. כהתימו לדבר דבר ה' אמר אקוה לה' שכן יהיה עם כי עתה הוא המסתיר פניו מבית יעקב הם עשרת השבטים לא יסתיר פניו מבית יהודה אם ישמרו התורה : וקויתי לו. כפל הדבר במ''ש לחזוק הענין : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וחכיתי. ענין תקוה כמו אשרי כל חוכי לו (לקמן ל) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  וחכיתי, יאמר הנביא, מעתה אחכה ואמתין לה' הגם שהוא עתה מסתיר פניו מבית יעקב, ועזבם ביד אויביהם מ''מ וקויתי לו, שלא יפול מדבריו ארצה, כי :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  וחכיתי, וקויתי. חכה הבא על התקוה מתקרב אל השמות המורים על המתנה כמו וחכינו עד אור הבוקר (מ''ב ז' ט'), ממתין על דבר שיבא בעתיד :(מלבי"ם באור המלות)


{יח}  הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי יְהוָה לְאֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים בְּיִשְׂרָאֵל מֵעִם יְהוָה צְבָאוֹת הַשֹּׁכֵן בְּהַר צִיּוֹן: (ס)

 רש"י  הנה אנכי והילדים וגו'. לאותות. לשני אותות פורענות פקח כמו שנקרא הילד מהר שלל חש בז ותשועת בית דוד כמו שנקרא הילד עמנו אל זהו הישוב בענין לפי פשוטו ומדר' אגדה בבראשי' רבה על אחז שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות שלא ילמדו תינוקות של בית רבן תורה אמר אם אין גדיים אין תיישים אם אין צאן אין רועה אגרום לו לסלק שכינתו אמר לו הנביא כל מה שאתה קושר התעודה וחותם התורה לסותמה שלא תמצא בישראל לא יועיל לך : (רש"י)

 מצודת דוד  הנה אנכי. רצה לומר הנה המעשה שעשיתי אנכי והוא כתיבת הגליון ושמות הילדים אשר נתן לי ה' והם שאר ישוב ומהר שלל חש בז שהמה לאותות ולמופתים בישראל רצה לומר לרמז על הקירות אותם דעו שהכל נאמר מעם ה' וכו' ולא מלבי נעשו הדברים : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  הנה אנכי, המעשים שעשיתי אנכי שהוא ציור התעודה על הגליון מהר שלל חש בז וחתימת התורה בעדים אוריה וזכריה. וגם הילדים אשר נתן לי ה', שהם קריאת שמות הילדים עמנו אל ומהר שלל, הם עומדים לאותות ומופתים, והאותות האלה הלא הם מעם ה' צבאות, ובודאי לא ישיב ה' את דבריו אחור אחר שבאו עליהם אותות ומופתים ועשיית מעשים בפועל :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  לאתות ולמופתים. כבר בארתי בפי' התורה, ההבדל בין אות ומופת, כי האות רק לסימן בלבד בין שהוא טבעי או נשגב מן הטבע, והמופת מציין רק דבר הבלתי נתון תחת חקי הטבע, או לפחות דבר זר בעיני אנשים, מפליא רואים, עד שלא בא לסימן אל דבר אחר חוץ ממנו, כי הוא דבר נרצה לעצמו מצד עצמו, ופה קריאת שמות הילדים עמנו אל, ומהר שלל, היה אות. וציור המגלה בחרט אנוש, וכל העתיד לבא לא היה סימן רק הגדת העתיד כהוייתו, וזה היה המופת :(מלבי"ם באור המלות)


{יט}  וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים הֲלוֹא עַם אֶל אֱלֹהָיו יִדְרֹשׁ בְּעַד הַחַיִּים אֶל הַמֵּתִים:

 רש"י  וכי יאמרו אליכם. אמר רבי סימון בארה אביו של הושע בן בארי נבא שני מקראות הללו ולא היה בהם כדי ספר ונטפלו בישעיה וניבא אותם לגלות עשרת השבטים כשהגלה סנחריב לראובני ולגדי (והגלוהו עמהם) כמה שנאמר (ד''ה א ה) בארה בנו נשיא לראובני ההוא אשר הגלה תגלת פלאסר : וכי יאמרו אליכם. האומות : דרשו אל האבות וגו' המצפצפים והמהגים. לשון גנאי הוא שאף הדבור אין בהם אלא כעופות הללו שמפטפטין בקולם לשון ציפצוף והגה נופל בעופות כסוס עגור כן אצפצף (לקמן לח) אהגה כיונה וכן מצינו לשון ציפצוף בקול נמוך שנאמר (לקמן כט) והיה כאוב מארץ קולך ומעפר אמרתך תצפצף : הלא עם אל אלהיו ידרוש. זו תהא תשובתכם הלא עם כמונו אשר לו אלהים כאלהינו אל אלהיו ידרוש שמא תאמרו לנו להיות כמותכם לדרוש צורכי החיים מן המתי' : (רש"י)

 מצודת דוד  וכי יאמרו אליכם. ואם המסיתים יאמרו אליכם דרשו הדבר אל האובות ואל הידעונים והם יגידו לכם את האמת כן הוא כי יפתו אתכם לומר הלא תראו שהם מצפצפים ומהגים וא''כ יש ממש בהם ויוסיפו עוד לומר הלא כל עם מהאומות דורש אל אלהיו עכ''ז בעד דברי החיים ידרשו אל המתים רצה לומר, ישאלו באובות לדעת אם האמת הוא כדברי החיים ולא יחשבו זאת לעון ולמכחיש באלהיו ומדוע לא תעשו כמוהם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  האובות. המעלים את המת לשאול ממנו עתידות : והידעונים. המכניסים עצם חיה ששמה ידוע והעצם מדבר ע''י כשוף : המצפצפים. כן נקרא השמעת קול העוף כמו ופוצה פה ומצפצף (לקמן י) : והמהגים. כן נקרא השמעת קול היונה כמו אהגה כיונה (לקמן לח) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  כי, שיעור הכתוב. וכי יאמרו אליכם המצפצפים והמהגים דרשו אל האבות, שלעומת שנתן להם הנביא אותות ומופתים מה' שלא ימרדו, אשר קראם בשם תורה ותעודה, כמ''ש צור תעודה חתום תורה, הנה המצפצפים והמהגים דברי הבל ורעות רוח, יאמרו אליכם דרשו אל האובות וידעונים, שהם יאמרו הפך מדברי הנביא, ויביאו לכם ראיה שיש ממש בדברי האובות והידעונים, ושאין חטא לדרוש בהם, שהלא כל עם ועם אל אלהיו ידרש, וכל אומה מאמנת באלהיה ודורשת אליו, ומ''מ (ידרוש) בעד החיים ועניניהם אל המתים, הם האובות וידעונים שהם עצמות המתים. אני אומר לכם (דרשו). (מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  האבות. שואלים במתים (ש''א כח), וכן הידענים, מכניס עצם מת תוך זרועו ושואל בו (סנהדרין סח) :(מלבי"ם באור המלות)


{כ}  לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה אִם לֹא יֹאמְרוּ כַּדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אֵין לוֹ שָׁחַר:

 רש"י  לתורה ולתעודה. מחובר למעלה הימנו שמא נדרוש אל המתים לתורה ולתעודה בעד החיים להורות לנו מה נעשה כל זה לפי המדרש, ולפי פשוטו יש לפתור וכי יאמרו אליכם וגו', גמר נבואתו הוא שאמר ויסרני מלכת בדרך העם הזה והוכיחו הקב''ה לנביא ולסיעתו של חזקיה כשיאמרו אליכם שבנא וסיעתו שיראו את חזקיה מבעט בעבודת כוכבים דרשו אל האבות ואל הידעונים ובררו בעבודת כוכבים באשר עשו אבות הראשונים והשיבו את המלוכה אל סנחרב. הלא (כל) עם אל אלהיו ידרוש. עובדים עבודת כוכבים ודורשי' בעד החיים אל המתים אף אתם יש לכם לעשות כן : לתורה ולתעודה. זו תהא תשובתכם שתשמרו את התורה כמה שנ' למעלה צור תעודה חתום תורה ולא תאמינו לדבריהם : אם לא יאמרו כדבר הזה אשר אין לו שחר. מאחר שתשיבו לו תשובה זו תראו ותשמעו אם לא יהיו מודים כשרים שבהם לדבריכם ויאמרו כדבר הזה אמת אשר אין לו אלוה אוב וידעוני שום שחר אין ראוי לשחר פניו כן תירגם יונתן, ומדרש אגדה על עצמו אינו מזריח השחר שהרי עינים לו ואינו רואה ואיך יזריח על אחרים, ענין אחר אם לא יאמרו כדבר הזה, עתה תראו אם לא יאמרו אליכם כדבר הזה דרשו אל האובות אע''פ שאין לו שחר ולא ממש בדבר הזה לא יבושו מלומר אליכם : (רש"י)

 מצודת דוד  לתורה ולתעודה. ר''ל הריני נשבע בתורה אם לא יאמרו המסיתים דברי הבאי כדבר הזה אשר נראה לעין כל שאין לו זוהר ובהירות כי אין להדמות אמונת עבודת כוכבים לאמונת האל ורצה לומר כמו שהראיה הזה הוא הבל ואין בו ממש כן יהיו כל הראיות שיביאו וכאומר השמרו בנפשותיכם לבל תהיו נפתים להם כי כל אמריהם אמרי נואש : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  לתורה. באה הלמ''ד במקום בי''ת וכן ישבת לכסא (תהלים ט) ומשפטו בכסא. ולתעודה. כן נקראה התורה עם שאמר לתורה אמר גם לתעודה וכן אדמת עפר (דניאל יב) והדומים : שחר. ענין זוהר ואורה והוא מל' אור השחר : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין   לתורה ולתעודה שנתן לכם הנביא כמ''ש צור תעודה, אם לא יאמרו (התורה והתעודה הם יאמרו) כדבר הזה, והוא שיודיעו לכם אשר אין לו להקשר הזה שחר ותועלת ואין ראוי לשחרו ולבקשו. (מלת דרשו וידרוש בפסוק שלפני זה נמשך לשתים, דרשו אל האובות, דרשו לתורה ולתעודה. אל אלהיו ידרוש, ידרוש בעד החיים) :(מלבי"ם באור הענין)


{כא}  וְעָבַר בָּהּ נִקְשֶׁה וְרָעֵב וְהָיָה כִי יִרְעַב וְהִתְקַצַּף וְקִלֵּל בְּמַלְכּוֹ וּבֵאלֹהָיו וּפָנָה לְמָעְלָה:

 רש"י  ועבר בה נקשה ורעב. מוסב למעלה מה אמור בתחלת הענין ויסרני מלכת בדרך העם הזה ופירש מה הוא הדרך לא תאמרו קשר לקשר עשרת השבטים שיתקשרו עם מלכי מצרים ופירש את עונשן והיה למקדש וכשלו בם וכל העניין : ועבר בה. העובר באותה הדרך שעוזבים את הקב''ה וסומכין על מלכי מצרים : נקשה. מאורע קשה : נקשה ורעב. נלאה בצרות קשות ורעב כי קושי ומצור ומציק ורעב יבא עליהם בימי מצור שלש שנים שצר סנחריב על שומרון : והיה כי ירעב. וקלל. בעגלים ובעלים שהיו עובדים להם. ופנה למעלה. לבקש מאת הקב''ה ולא ישמע כי יתחתם גזר דין וכן ת''י : (רש"י)

 מצודת דוד  ועבר בה. ומי שעבר בדרך הזה לדרוש באובות והם בני עשרת השבטים : נקשה ורעב. בא עליו מאורע קשה וסבל הרעבון כי נחסר לחמו : וקלל במלכו ובאלהיו. כי לא מצא עזר לא ממושלי ישראל ולא מעגלי הזהב והבעלים שעבדו : ופנה למעלה. לבקש עזר מאלוה האמיתי וכאומר הוא פנה אבל לא הועיל כי כבר נחתם הגזר דין : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נקשה. מל' קשה : והתקצף. מל' קצף וכעס : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ועבר בה, שב להשלים נבואתו מה שיהיה בארץ אפרים בעת הגלות בשנת שש לחזקיהו. מצייר כי כולם יגלו, והאדם אשר יעבר בה בארץ יהיה איש נקשה, שהקשה גופו לכל המאורעות הקשות וגם יהיה רעב כי תהיה הארץ שממה, וכי ירעב והתקצף וקלל את יומו בשם מלכו ואלהיו, ולכל מקום אשר יפנה בין אם יפנה למעלה להסתכל שם, או אם :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  נקשה. קשה יום, קשה עורף, שסבל מאורעות קשות. והקשה אליהם וישלם : וקלל במלכו. לא נמצא בשום מקום קללה שאחריו ב' שיהיה הב' סימן הפעול, וע''כ באורו וקלל בשם מלכו, כמו ויקלל הפלשתי את דוד באלהיו (ש''א יז), וחסר הפעול, ויקלל את יומו, או עצמו :(מלבי"ם באור המלות)


{כב}  וְאֶל אֶרֶץ יַבִּיט וְהִנֵּה צָרָה וַחֲשֵׁכָה מְעוּף צוּקָה וַאֲפֵלָה מְנֻדָּח:

 רש"י  ואל ארץ יביט. אולי ימצא עזר אשר שלח מלאכים הושע בן אלה אל סוא מלך מצרים (מלכים ב י) : והנה צרה. כי לא יעזרוהו וגם שבנא יצא לסנחריב לרעה לו. מעוף צוקה. עיפות צוקה : ואפלה מנודח. על ידי אפלה הוא מנודח שכן לשון נידוח נופל באפלה כמו (ירמיה כג) לכן יהיה דרכם להם כחלקלקות באפלה ידחו ונפלו בה, ולאפלה הם מנודחים : (רש"י)

 מצודת דוד  ואל ארץ יביט. אולי ימצא עזר ממושלי ארץ : והנה צרה וחשכה. כי לא מצא עזר : מעוף צוקה. צרה חשיכה וכפל הדבר במ''ש : ואפילה מנודח. יהיה מנודח אל האפלה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מעוף. ענין חשך כמו תעופה כבקר תהיה (איוב יא) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  אל ארץ יביט, והנה צרה בארץ וחשכה בשמים למעלה. מוסיף לאמר, לא לבד שתהיה צרה חיצונית כי גם יהיה מעוף צוקה, עיפות של צוקת הנפש הפנימית, שגדולה מן צרה, ולא לבד שתהיה חשיכה, כי גם יהיה אפילה שהיא גדולה מחשיכה, עד שיהיה מנודח מן האופל. (ועל צד המליצה נראה שמצייר במליצתו הנשגבת את הצוקה והאפילה כעצמים מופשטים, ויחס אליהם העיפות וההתנדחות, אמר במליצתו הצוקה תהיה עיפה, מצייר כי הצרה תשחית כל יושבי הארץ עד שלא ימצא שם איש לקבל הצוקה שבאה אחר הצרה, שהיא צוקת הנפש, כי לא יהיה איש, באופן שימלץ שהצוקה תהיה עיפה ונלאה מפעול פעולתה. וכן האופל הבא אחרי החושך יהיה מנודח מן הארץ ולא יבא שמה, כי החשך בעצמו ישמיד את יושבי הארץ ולא ימצא האופל מקום לחול, ותכלית המליצה שלא ימשכו ימי הרעה כדרך כל רעה, שתחלה תבא צרה ואחריה צוקה, תחלה חשך ואחריו אופל, כי עם ביאת הצרה והחשכה בראשיתה יכריתו את הכל. ומפרש כי לא מועף לאשר מוצק לה, נותן טעם למה תעוף הצוקה, יען שלא ייעף המציק שהוא האויב, וישמיד את הכל, וע''כ תיעף הצוקה ולא תמצא מקום לחול) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  צרה, צוקה. הבדלם הוא כי צרה היא הצרה החיצונית, וצוקה היא הצוקה הפנימית, צרה היא מענין צר ומצור, וראשית הנחתו על צרירת האויב על עיר להלחם עליה לתפשה, אל תצר את מואב, והושאל ממנו אל כל צרה הבאה ע''י סבה חיצונית, צרת חולי ומכאוב, צרת עוני, צרת בנים, ודומיהם. אבל צוקה, היא הצקת הנפש לאדם עד שמואס בחייו (פערצווייפלוגג) וימצא צוקה בלא צרה, שלפעמים יקוץ האדם מעמדו, ורוחו הפנימי כים נגרש, וים הדמיון ישא שאון דכיו עליו להרעיש את שלומו על לא דבר, ויגד לה כי הציקתהו (שופטים יד), ויתקבצו אליו כל איש מצוק (שמואל א' כב), וכן יהיה צרה בלא צוקה באדם אשר ככפיר יבטח ולא יחוש לפגעי הזמן אשר סביב שתו עליו, לפ''ז כשאומר במצור ובמצוק אשר יציק לך אויבך (דברים כח), צרה וצוקה (צפניה א', תהלות קי''ט, משלי א'), ר''ל צרת אויב מבחוץ, וצוקת הנפש פנימה, כי עת יפגשו את האדם שני אלה, מכתו אנושה, כי המציר דרכו להסתתר בבית עד יעבור זעם. והמציק דרכו לצאת ולשוטט בחוצות להקל דאבון נפשו לרוח היום, אבל המציר ומציק, אין לו תקנה : חשך, ואפלה. אופל קשה מחשך, חשך רק מניעת האור השמשי, והאופל בשלא יגיה גם אור ירח וכוכבים, וכן (איוב ג') היום ההוא יהי חשך, הלילה ההוא יקחהו אופל, קלל כ''א לפי ענינו, (ועיין לקמן נ''ח י', נ''ט ט') :(מלבי"ם באור המלות)


{כג}  כִּי לֹא מוּעָף לַאֲשֶׁר מוּצָק לָהּ כָּעֵת הָרִאשׁוֹן הֵקַל אַרְצָה זְבֻלוּן וְאַרְצָה נַפְתָּלִי וְהָאַחֲרוֹן הִכְבִּיד דֶּרֶךְ הַיָּם עֵבֶר הַיַּרְדֵּן גְּלִיל הַגּוֹיִם:

 רש"י  כי לא מועף לאשר מוצק לה. כי מלך אשור אשר ניתן למוצק ולהצר לה לארצכם אינו עיף ואינו עצל מלבא עליהם עד שלש פעמים אחת בימי פקח (מלכים ב טו) אשר לקח את עיון ואת אבל מעכה ואת קדש ואת הגליל כל ארץ נפתלי והגלות ההיא בשנת ד' לאחז ובשנת שתים עשרה ויער אלהי ישראל את רוח פול מלך אשור ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה מקרא זה (בדברי הימי' א ה') וגלות זה בשנת שתים עשרה לאחז תחלת מרדו של הושע בן אלה כענין שנאמר (מלכים ב יז) וימצא מלך אשור בהושע קשר וגו' לאחר שנשתעבד לו שמנה שנה ואין החשבון מפורש במקרא בגלוי אבל יש ללמוד מברייתא דסדר עולם והשלישית בשנת שש לחזקיה שנת תשע למרדו של הושע אשר נלכדה שומרון היא עיר המלוכה וגלו כולם וזה האמור כאן כי לא עיפות לאויב אשר הוא מוצק לה לארץ ישראל האמורה בעניין ואל ארץ יביט : כעת הראשון הקל ארצה זבולן. הגלות הזה האמצעי קלה תהיה כאותה של עת ראשון אשר הקל להגלות את ארץ זבולון ונפתלי שאף בשנייה לא הגלה אלא שני המטות וחצי המטה שבעבר הירדן אבל האחרון מסע השלישי הוא : הכביד. טיאט את הכל כמכבד את הבית ויש לפרשו אף לשון כובד לפי עניין המקרא שפתח ראשונה בלשון הקל ארצה זבולן והאחרון הכביד וכשאמר ישעיה נבואה זו כבר גלו הראשונים : דרך הים. אותן היושבים על ימה של טבריה היא ארץ נפתלי שנ' ים ודרום ירשה (דברים לג) : עבר הירדן. היא גלות שנייה של ראובן וגד : גליל הגוים. היא כל ארץ ישראל שהיתה גוללת אליה כל הגוים שהכל מתאוין לה ובאין לה לסחורה כענין שנ' (ירמיה ג) נחלת צבי צבאות גוים ויונתן תירגם לשון אחר : (רש"י)

 מצודת דוד  כי לא מועף. כי לא יהיה עייפות ותשות כח להעם אשר הועמד להיות לה למוצק ולהצר כי שלש פעמים יבא עליהם : כעת הראשון. גלות האמצעית תהיה קלה כאותה של עת ראשון אשר הקל להגלות את ארץ זבולון וארץ נפתלי וכן בגלות האמצעית לא יגלה רק אותם שבעבר הירדן : והאחרון הכביד. אבל גלות האחרון יכבד מהם כי הכל יגלו. דרך הים. עכשיו מונה סדר גלותם ואמר בתחלה גלו היושבים דרך ימה של טבריה והיא ארץ נפתלי שנאמר בו ים ודרום ירשה (דברים לג) וזה היה בימי פקח בן רמליהו כמ''ש במ''ב והוא בשנת ד' לאחז : עבר הירדן. אח''ז גלו אותה שבעבר הירדן כמ''ש ויער וכו' ויגלם לראובני וכו' (דה''א ה) וזה היה בימי הושע בן אלה והיא בשנת י''ב לאחז כן משמע בס''ע : גליל הגוים. אח''ז גלו כולם בסוף ימי הושע והיא בשנת ו' לחזקיה כמ''ש במ''ב, א''י בכללה נקראה גליל הגוים שהיתה גוללת אליה כל הגוים שהכל היו מתאוים לה ובאין לה לסחורה כענין שנאמר נחלת צבי צבאות גוים (ירמיה ג) וכ''ז חוזר למעלה שאמר לא תהיו נפתים אחר המסיתים לדרוש באובות כי בני עשרת השבטים דרשו באובות והגיע להם הרבה מהרעות : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מועף. מל' עיפות : מנודח. מל' דחיה : מוצק. מל' צוקה וצרה : גליל. ענין סבוב : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  כי לא מועף, מלך אשור המציק לא ייעף מבא פעם אחר פעם להשחית הארץ. כעת הראשון, תחלה בא עליהם בימי פקח (מ''ב, ט''ו), ויקח את עיון וכו' ואת הגלילה כל ארץ נפתלי ויגלם אשורה, וזה היה בשנת רביעית לאחז, ובשנת י''ב לאחז הגלה לראובני ולגדי וחצי שבט מנשה, וגלות זו תהיה ג''כ קלה כגלות הא' יען לא תהיה כללית, אבל והאחרון הכביד, גלות האחרונה תהיה כבדה כי הי' כללית, עתה חושב שלש הגליות כסדרן, תחלה הגלה דרך הים. ארץ נפתלי היושבת בימה של טבריה כמ''ש ים ודרום ירשה. ואח''כ עבר הירדן הם ראובן וגד וחצי מנשה שישבו בעבר הירדן, אבל בגלות האחרון כלל גליל הגוים, גלילות כל השבטים לגוייהם :(מלבי"ם באור הענין)



ישעיה פרק-ט

{א}  הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם:

 רש"י  העם ההולכים בחושך. הם יושבי ירושלים שהיו חשיכים מדאגת סנחרב כענין שאמר חזקיהו (לקמן ל''ז) יום צרה ותוכחה ונאצה היום הזה : ראו אור גדול. במפלתו של סנחרב : (רש"י)

 מצודת דוד  העם ההלכים בחשך. מוסב למעלה לומר אבל העם הזה על שלא היו כמוהם עם כי אף המה הלכו בחשך מפחד סנחרב הנה בסוף ראו אור גדול בעת מפלתו : יושבי וכו'. כפל הדבר במ''ש : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  צלמות. צלו של מות ר''ל חשכת הקבר : נגה. ענין הארה וזריחה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  העם, אחר שבאר איך לשבט אפרים שעתה שמש ההצלחה זורח עליהם יהיה אז חשך ואפילה מנודח, אומר לעומת זה לעם ההולכים עתה בחשך שהם שבט יהודה יהיה אור בשנת ט''ו לחזקיה אחר מפלת אשור. והנה לפעמים יהיה איש שרוי בחשך בעת יזרח אור, אם יסתתר א''ע מפני האורה בחדר חשוך, וזה א''צ רק שיצא לחוץ ויראה את האור, נגד זה אמר העם ההולכים בחשך, והסתירו פניהם מן האור יראו אור גדול, הנמצא סביבותם. ולפעמים ישרה איש בחשך מצד שאין אור במציאות כלל כמו בלילה שהאור תחת האופק, וזה צריך שיזרח האור ויגיה אל אופקו, נגד זה אמר גם ישבי בארץ צלמות מ''מ אור נגה ויזרח עליהם, (והנמשל בזה, כי שבט יהודה אור ה' וישועתו זורחת בארצם רק הם הסתירו פנים ממנה ולא ראו האור ואז יכירו הישועה בהתגלותה. וגם יושבי בארץ צלמות והם הגולים בחלח וחבור, שרחוק מהם ישועה, ישובו אז לא''י ויחסו בצל חזקיה) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  אור נגה עליהם. פעל נגה הונח על האור החוזר מגשם מלוטש שאין לו אור מעצמו רק מקבל אור מדבר אחר, כמו כדור הירח, כמו שיבואר לקמן (יג י'), ולכן בא פעל זה על צאת אור היום מן האופק המזרחי קודם הנץ החמה, וארח צדיקים כאור נוגה (משלי ד' יח), יען כי האור הנראה אז אינו מגוף השמש רק מפגישת אור השמש בקטורים העבים העולים מן הארץ, כמ''ש הרמב''ם בפי' המשניות (ריש ברכות) :(מלבי"ם באור המלות)


{ב}  הִרְבִּיתָ הַגּוֹי (לא) לוֹ הִגְדַּלְתָּ הַשִּׂמְחָה שָׂמְחוּ לְפָנֶיךָ כְּשִׂמְחַת בַּקָּצִיר כַּאֲשֶׁר יָגִילוּ בְּחַלְּקָם שָׁלָל:

 רש"י  הרבית הגוי. נעשו גדולים לכל שומעיהם כששמעו האומות הנסי' שנעשו להם : לו הגדלת השמחה. ולא לאויביו וכתיב לא בלמ''ד אלף לפי שלא היתה שמחת חזקיה שלימה לפי שבאותו הפרק נאמ' לו הנה ימים באים ונשא כל אשר בביתך (לקמן לח). כשמחת בקציר. ת''י כחדוות נצחי קרב שהוא כעין הקציר הורגי אדם קוצצי צוארי' ושינה הכתוב בלשונו לדרוש שהיה אותו הנס בליל קציר העומר : כאשר יגילו בחלקם שלל. מצרים בימי משה שאף כאן חלקו שלל כוש ומצרים וחמדת כל הגוים כמ''ש (לקמן לז) שכשחזר מעל תרהקה מלך כוש בא לו לירושלים עם כל אוצרות כוש ומצרים כענין שנ' (לקמן מה) יגיע מצרים וסחר כוש וסבאים וגו' והכל בזזו חזקיה ועמו : (רש"י)

 מצודת דוד  הרבית הגוי. בזה נעשו גדולים וחשובים בעיני הכל : לו הגדלת השמחה. ר''ל אם למלכות ישראל היה חושך אפלה הנה ליהודה הגדלת השמחה : שמחו לפניך. בבית המקדש נתנו שבח ושמחו שמחה גדולה : כשמחת בקציר. כמו שדרך העולם לשמוח בעת הקציר : כאשר יגילו. כמו ששמחו בעת שחלקו שלל סנחרב כן הרבו לשמוח לפניך בבה''מ : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הרבית. ענין גדולה כמו רבי מלך בבל (ירמיה לט) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  הרבית, הנביא מסב פניו אל ה' ואומר, הנה הרבית והגדלת את הגוי שהוא מחנה סנחריב במה שנתת בידם כל ממלכות הארץ, אבל בזה אך לו להעם ההולכים בחשך שהם שבט יהודה. הגדלת השמחה, שעי''כ גדלה שמחתם בכפל שנושעו מגוי תקיף כזה, ועי''ז יצא שמם בכל הארץ. שמחו לפניך כשמחת בקציר, ר''ל כי מצד אחד ישמח האדם יותר באסיפת תבואתו בקציר מבאסיפת השלל במלחמה, כי באסיפת השלל בהכרח נהרגו ג''כ מעמו במלחמה, אבל בצד אחר ישמח יותר באסיפת השלל, כי שמחת הנצחון גדולה מכל אבל פה שלא לחמו ולא נהרג מהם איש, שמחתם דומה בצד אחד כשמחת בקציר שאוסף בלי מלחמה ובלא סכנה, ובצד האחר דומה כאשר יגילו בחלקם שלל, כי נצחו את אויבם והאויב נפל ע''י מלאך ה' :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  הגוי. אחר ששם עם שבפסוק הקודם על ישראל, יהיה שם גוי פה על אשור כמ''ש למעלה (א' ג'), ומלת לו מוסב על העם, והכתיב לא בא' בא למעט הגוי : כשמחת. התי''ו במקום ה', וכן אם אתן שנת לעיני, שפעת אני רואה, ויתכן שרמז למ''ש חז''ל שמפלת סנחריב היה בליל פסח בעת קציר העומר, וע''כ בא בסמוך שבהכרח חסר הנסמך כשמחת קציר בקציר, ויהיה ב' בקציר ב' הזמן, ר''ל בעת קציר בניסן, שמחו כשמחת קציר : יגילו. ההבדל בין שמחה וגיל, מבואר אצלי בכל התנ''ך, שמחה מורה השמחה התמידית על דבר משמח הבא בתמידות, וגיל היא השמחה החדשה על ענין התחדש פתאום כמו מציאה, בשורה טובה, ודומיהם, וע''כ על הקציר שרגילים בו תמיד אמר שמחה, ועל השלל שהוא חידוש אמר גיל :(מלבי"ם באור המלות)


{ג}  כִּי אֶת עֹל סֻבֳּלוֹ וְאֵת מַטֵּה שִׁכְמוֹ שֵׁבֶט הַנֹּגֵשׂ בּוֹ הַחִתֹּתָ כְּיוֹם מִדְיָן:

 רש"י  כי את עול סבלו. עול שהיה סבל לחזקיה ושהיה מטה את שכמו למשא כבד להעלות מס קשה ואת שבט יהודה שהיה נוגש בו בחזקיהו : החיתות. שברח יחד בלילה אחד. כיום מדין. בימי גדעון שאף הם נפלו יחד בלילה אחת ובליל קציר העומר כמו שנאמר והנה צליל שעורים מתהפך במחנה מדין : (רש"י)

 מצודת דוד  כי את עול סבלו. העול שהיה סובל חזקיהו ומי שהיה מטה שכמו להעמיס עליו משא כבד להעלות מס קשה ואת השבט שהיה נוגש ורודה בו והוא אשור וכפל הדבר במ''ש לתפארת המליצה : החתות. העם הזה שברת בלילה אחת כמו עת מפלת מדין בימי גדעון כי גם המה נאבדו בלילה אחת : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  סבלו. מל' סבל ומשא : שבט. כן יקרא המושל כמו לא יסור שבט מיהודה (בראשית מט) : הנוגש. ענין לחץ ודחק : החתות. ענין שברון : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  כי את על סבלו, נשא משלו, משור שבעליו מטה שכמו אל עבודת האדמה שיש בזה ג' דברים א. העול שסובל על צוארו, ב. בעליו שהולך אצלו ומטה שכמו ע''י העול באכזריותו, ג. השבט שבו מכה אותו בכל עת. והמשיל שעבודם אל אשור בג''ד אלה. א. כובד המס הוא העול שסבלו, ב. המושל האכזר הוא המטה שכמם לסבול העול של המס, ג. חיילותיו ומחנהו הוא השבט בו הכה אותם כל עת שלא שמעו למשמעתו. והנה לפעמים יסור מהם העול וכובד המס, אבל עדיין המושל האכזר קיים, ולפעמים שמת גם המושל אבל עדן עמו ומחנהו קיימים שהם השבט, עז''א כי במפלת סנחריב נושעו מכל צד, כי בפעם אחת נשבר עול סבלו, שהוא המס והעבודה שעבד בם, וגם מטה שכמו הוא מלך אשור שנהרג ע''י בניו, וגם נשבר שבט הנגש בו, שהוא מחנהו שנהרגו ע''י המלאך, וכולם החתת ושברת כביום מדין שהצירו לישראל ונהרגו ג''כ ע''י נס כולם בלילה אחד (שופטים ו'), ולדברי חז''ל היה מפלת מדין ואשור שניהם בליל פסח ובזכות העומר :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  על סבלו. עול היא עול הבהמה, ואם בעל השור חס עליו מרים את העול בל יטה שכמו, ואהיה להם כמרימי עול (הושע יא), ואם הוא אכזר מכביד עליו ומטה שכמו, ועז''א ואת מטה שכמו. וסבלו, הוא שם והב' בקמץ חטף וענינו סבל המשא. כיום, כמו כביום, כמו כבור סיגיך (למעלה א') :(מלבי"ם באור המלות)


{ד}  כִּי כָל סְאוֹן סֹאֵן בְּרַעַשׁ וְשִׂמְלָה מְגוֹלָלָה בְדָמִים וְהָיְתָה לִשְׂרֵפָה מַאֲכֹלֶת אֵשׁ:

 רש"י  כל סאון סאן ברעש. יש פותרין אותו לשון סאה ומדה כמו שדרשוהו רבותינו אך לפי פשט ל' המקרא לא יתכן לפרש מגזרתו מאחר שאין הוי''ו והנו''ן מעיקר התיבה אלא כמו שאון מן שואה והמון מן הומה וחרון מן חרה לא יתפעל עם הנון לומר סואן אלא סואה כמו מן המון הומה ומן שאון שואה ולא יאמר שואן הומן חורן ואני אומר שפתרונו לפי הענין ואין לו דומה מן המקרא ופתרונו לשון צהלת נצחון במלחמה, כי כל סאון סאן ברעש קול נצחון שום נוצח במלחמה ברעש שעטת סוסים והגפת תריסין הוא : ושמלה. הרוגי מלחמה מגוללה בדמים. אבל נצחון זה אין בו רעש ואין בו דם. והיתה לשריפה יקד. יקוד מאכולת : (רש"י)

 מצודת דוד  כי כל סאון. כל שאון המיית מלחמה הדרך להיות המיים ברעש גדול ושמלת חהרוגים מגוללת בדמים ומלוכלכת בו : והיתה. אבל נצחון המלחמה ההיא היתה דומה לשרפה הנאכל באש כי לא נשמע רעש מלחמה ולא נראה דם כי המלאך הכה בהם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  סאון. כמו שאון בשי''ן והוא המיית מלחמה : ושמלה. עניז מלבוש : מגוללה. מל' גלגול וסבוב : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  כי כל סאון סאן ברעש, הלביש את דבריו פה משל ודמיון. אומר השאון שואן ברעש, הציג בציור המליצה את השאון כעצם מופשט, וכאילו הוא שואן והומה על עצמו ברעש, והנמשל כי השאון השואן על עמים רבים, עתה שאן בקול המולה על עצמו והאביד את עצמו ע''י הרעש, ושמלה, היא השמלה האדומה שמרימים אותה על נס, לאות שישפכו דם ולא יחמולו, עתה היא מגואלת ומלוכלכת בדמיה אשר שפכה. והיתה לשרפה מאכלת אש, המאכלת אש היתה בעצמה לשרפה. האויב שהאכיל את כל, שרף את עצמו, המליצה אמריה תאמר, הרעש הרעיש את עצמו, השמלה האדומה היתה לנס על עצמה, והמאכלת אש שרף את עצמו, המות המית את עצמו, האויב לא ידי אדם שלטו בו, אך הוא עצמו סבב על עצמו שמד ואבדון ע''י מלאך ה' :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  סאון. לדעתי כמו שאון בימנית, ונמצא ממנו מנל''ה שרשו שאה, על שממון, אם שאו ערים, וכל מהומה ורעש, קול שאון מעיר. גם נמצא ממנו מה ששרשו שוא, על שממון, אמש שואה ומשואה (איוב ל'), על הרעש תשואות סוכתו (שם לו). גם נמצא ממנו ששרשו נשא, להשאות גלים (לקמן לו), ומזה. תכסה שנאה במשאון (משלי כו). ולפ''ז יהיה שואן, בינוני פועל, והנו''ן נוספת, או יהיה במציאות גם פעל ששרשו שאן. על הוראת הרעש, וי''ל ושאננך עלה באזני (לקמן לז), שי''מ מענין שאון ורעש, ג''כ שרשו שאן והנו''ן השניה למשקל השם, ולפ''ז תהיה פה הנו''ן שרשית, ופעל רעש הונח בעצם על רעש הארץ, והושאל ממנו על כל דבר המרעיש ועוקר עצמים בסערתו : ושמלה. ההבדל בין שמלה לריעיו כסות בגד ודומיה', כי שמלה כולל גם מה שאינו תפור למדת האדם. ופרשו את השמלה. וכן פה השמלה הפרושה על נס ודגל צבא המלחמה : מגוללה. ענין מיאוס וטינוף. על פגרי גלוליכם (ויקרא כו), ועמשא מתגולל בדם (ש''ב כ') : לשרפה מאכלת אש. פעל אכל ופעל שרף, מובדלים מיתר לשונות המורים על השרפה, כמו דלק בער יצת, במה שהם מורים על עצם השרפה ואכילת האש, משא''כ בער דלק שעקרם על תחלת התבערה (ע''ל יז), וההבדל בין אכל ובין שרף, אכל יאמר תמיד בהשקף מצד שהאש אוכלת ומכלה את הגוף הבוער. ושרף יאמר על העצם שכבר נשרף והיה לאפר, ר''ל פעל אכל מצייר עת הכליון, ופעל שרף, השינוי שנעשה אחר הכליון שנשרף והיה אפר, ועז''א והיתה לשרפה מאכלת אש, מציין את האויב בפעל אכל, שהוא אוכל ומכלה בהוה את הכל, ומפלתו בפעל שרף ששב לעפר ואפס :(מלבי"ם באור המלות)


{ה}  כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ בֵּן נִתַּן לָנוּ וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמוֹ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִיעַד שַׂר שָׁלוֹם:

 רש"י  כי ילד יולד לנו. אע''פ שאחז רשע הוא בנו הנולד לו זה כמה שנים להיות לנו תחתיו למלך צדיק יהיה ותהיה משרת הקב''ה ועולו על שכמו שיהיה עוסק בתורה ושומר מצות ויטה שכם למשאו של הקב''ה ויקרא שמו הקב''ה שהוא מפליא עצה ואל גבור ואבי עד, קרא שמו של חזקיהו שר שלום כי שלום ואמת יהיה בימיו : (רש"י)

 מצודת דוד  כי ילד יולד לנו. כל זה בזכות הילד אשר יולד לנו וזהו חזקיה שבימיו היתה מפלת סנחריב : ותהי המשרה. ממשלת ה' יהיה על שכמו ר''ל יטה שכמו לסבול עול התורה והמצוה : ויקרא שמו פלא יועץ וכו'. ר''ל ה' שהוא יועץ פלא ואל גבור ואבי עד יקרא שם הילד היולד שר שלום : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  המשרה. מל' שררה וממשל : אבי עד. אב עולם : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  כי, ר''ל ומאיזה סבה תהיה לנו התשועה הזאת; ? כי ילד ומקרה חדש ומזל חדש נולד לנו, ומי סבב הילד והמזל הזה. ? בן נתן לנו. בן יורש עצר המלוכה הוא חזקיה אשר תהי המשרה על שכמו, לא העול של אשור, ויקרא שמו שיעור הכתוב, ה' שהוא פלא יועץ ואל גבור ואבי עד קרא שמו של חזקיה שר שלום, לאמר שלא תהיה המשרה שלו ע''י מלחמות רק ע''י שלום. (ושלש התוארים שתאר פה את ה', הוא להורות שהבטחתו תתקיים ולא תשתנה בשום אופן, כי הבטחת האדם תשתנה מפני שלשה דברים, א שתשתנה מחשבת המבטיח ורצונו ויחליף את עצתו הקדומה, וזאת לא יצוייר אצל ה' כי הוא יועץ פלא, ועצתו לא תשתנה, ב מפני חסרון היכולת שלא יוכל למלא הבטחתו, אבל ה' הוא אל גבור בעל היכולת המוחלט, ג כי למחר ימות ועמו תמות ההבטחה אבל ה' הוא אבי עד הוא אבי הנצחיות הקיים לעולם. ועפ''י שלשה התנאים הנמצאים אצל ה', שהם החכמה והיכולת והנצחיות אשר הם תנאים לקיום ההבטחה, יקום דבר, שהבטחת ה' לא תשתנה ואחר שהוא קרא שמו שר שלום, דברו לא תשוב ריקם), ולמה קרא שמו שר שלום? אומר כי :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ילד. כולל כל הויה חדשה, לדת כל חי, התחדשות ילדי יום, כי לא תדע מה יולד יום (משלי כו), בטרם לדת חק (צפניה ב'), אלה תולדות יעקב, שפירשו המפרשים התחדשות מקריו וגלגולי סבותיו. וכן פה מזל חדש וסבה חדשה : על שכמו. לא מצאנו שיהיה השכם נושא המשרה, רק העול ?, אך מגביל לעומת שאמר, (פ''ג) ואת מטה שכמו, אומר עתה המשרה תהיה במקום העול, ור''ל לא יתגאה בשררתו, כענין, כלום שררות אני נותן עליכם עבדות אני נותן עליכם : פלא יועץ. הנכון יועץ פלא. אבי עד, מוליד הזמן ומחדשו, כי מלת עד מציין הזמן הנמשך עד אחרית הזמן, כמו בטחו בה' עדי עד והוא כולל כל עוד שיהיה הזמן במציאות, ויען שנצחיות ה' אינו נופל תחת הזמן רק הוא בורא הזמן ומחדשו נקרא אבי עד ומחוללו :(מלבי"ם באור המלות)


{ו}  (לםרבה) לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם קִנְאַת יְהוָה צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת: (פ)

 רש"י  למרבה המשרה. למי יקרא השם למלך המרבה המשרה של הקב''ה על עצמו לירא מפניו משרה לשון שררה זו לתשובת אחרים, אך יש לומר שאף שר שלום משמותיו של הקב''ה וקריאת שם זה אינה לשם ממש אלא לשם גדולה ושררה כמו וקרא שם בבית לחם וכמו ועשיתי לך שם, אף כאן ויקרא שמו ויתן לו שם וממשלה ולשלום הניתן לו אין קץ שהיה לו שלום מכל עבריו ואין קץ זה לשון הפסק עולמית אלא אין קץ לסביביו, על כסא מלכות דוד יהיה שלום זה במשפט וצדקה שעשה חזקיהו ולשלום וי''ו זה תיקון המלה הוא הרבה משרה על שכמו ומה גמול ישלם לו הנה לשלומו אין לו קץ ואין קצבה. מעתה ועד עולם. עולמו של חזקיהו כל ימיו וכן מצינו שאמרה חנה על שמואל וישב שם עד עולם ולתשובת אחרים האומרים שהוא שם יש להשיבם מהו מעתה והלא לא בא עד לסוף ג' מאות שנה : קנאת ה' צבאות. שקנא לציון על אשר יעץ עליה ארם ופקח : תעשה זאת. ולא אחז ראוי לכך ואף זכות אבות תמה, תוספת ואמרו רבותינו בקש הקב''ה לעשות חזקיהו משיח וסנחרב גוג ומגוג אמרו מלאכי השרת לפני הקב''ה מי שקצץ דלתות ההיכל ושגרן למלך אשור יעשה משיח מיד סתמו הכתוב : (רש"י)

 מצודת דוד  למרבה המשרה. ר''ל השם שר שלום יורה על מרבית הממשלה ועל מרבית השלום עד אין סוף : על כסא דוד. מרבית הממשלה והשלום יהיה על כסא דוד ר''ל על המלך היושב על הכסא : ועל ממלכתו. גם על אנשי ממלכתו יהיה מרבית הממשלה והשלום : להכין אותה. להשאר עומדת על כנה ובסיסה וחוזר על הכסא ועל העדה : ולסעדה. לבל תהיה נופלת : במשפט ובצדקה. ר''ל אם במשפט לבד לא יהיו כדאים לזה כי אין הזכות רב כ''כ מ''מ יעשה עוד צדקה : מעתה ועד עולם. כל ימי חזקיה : קנאת ה'. כ''ז הצדקה יעשה על כי יתקנא על מה שחרף סנחריב כלפי מעלה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ולסעדה. ענין השענה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  למרבה, שלא יהיה קץ וגבול לרוב המשרה ולרוב השלום, הפך מהנהוג שעם רוב המשרה א''א שתהיה רוב שלום כי יתגוררו עליה קנאת מקנאים, ודלתות הכתוב מגבילים, למרבה המשרה על כסא דוד, ולמרבה השלום, על ממלכתו, ר''ל על כסא דוד יהיה רוב משרה שימשול ממשל רב, ועל ממלכתו ומדינתו יהיה רוב שלום שחרב לא תעבור בארצו. להכין אותה, גם פה הדלתות מגבילים, להכין אותה במשפט מעתה, ולסעדה בצדקה עד עולם, כי עקר מה שמיסדים הכסא ומכינים אותה בתחלתה הוא בעבור המשפט, שיעשה המלך משפט בין אדם לחברו שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, וזו ההכנה מעתה. ובמה יסעדו את הכסא שיתקיים, זה יהיה בצדקה שהיא צדקת המעשים בין אדם למקום כמ''ש וכתב לו את משנה התורה והיתה עמו וכו' למען יאריך ימים על ממלכתו, וסעד הזה הוא עד עולם, ואף שאין ישראל ראוים לנסים אלה, הנה קנאת ה' תעשה זאת בעבור שמו הגדול :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  למרבה. שם, ויען שהוא סמוך נקוד ציר''י במשקל ומשקה צמא יחסיר, לרוב המשרה, ומורה רוב הכמות והאיכות ונמשך לשתים לרוב המשרה ולרוב השלום. אין קץ, כמו אין קץ לכל העם (קהלת ד'), אין גבול לריבוי הזאת : ממלכתו. יש הבדל בין ממלכה ובין מלוכה. נושא השם ההגיוני של מלוכה הוא המלך, ונושא השם ההגיוני של ממלכה הוא העם והמדינה, ובררתי זה במקום אחר : להכין, ולסעדה. הכנה מורה ענין הזמנה בדבר שיוזמנו האמצעיים ואין חסר רק התכלית, וזה ההבדל בינו ובין נרדפיו. וסעד הוא שעושים חיזוק לדבר העשוי מכבר, שלא יתמוטט בעתיד : במשפט ובצדקה. מבואר אצלי בכל התנ''ך שמשפט בין אדם לחברו וצדקה בין אדם למקום : ועד עולם. מצאנוהו על זמן רב אף שאינו נצחי, כמו ועבדו לעולם :(מלבי"ם באור המלות)


{ז}  דָּבָר שָׁלַח אֲדֹנָי בְּיַעֲקֹב וְנָפַל בְּיִשְׂרָאֵל:

 רש"י  דבר שלח אד' ביעקב. הנבואה שנתנבא לפורענות פקח בן רמליה : ונפל בישראל. מעתה תתקיים בהם : (רש"י)

 מצודת דוד  דבר וכו'. זה אמר על מלכות אפרים דעו הפורענות הבאה עליהם לא במקרה בא כי הדבר הזה שלח ה' ע''י הנביאים הקודמים להתנבאות עליהם וכן היה כי נפל ונתקיים כי כבר גלו מקצתן : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  דבר, (השיב פניו אל עשרת השבטים, לנבא בפרטות על הרעה העתידה עליהם), העמים הקדמונים היו מאמינים בדבר הנקרא אראקעל, והוא מאמר מתפשט בפי ההמון אשר חשבו כי הגיע אליהם מאמר זה כדמות גזרה או פקודה מן השמים, ואראקעל כזה, נולד לרוב אצל ההמון, ומהם הגיע לאזני הגדולים, ומשם נתפשט אל הגוי כולו. עפ''ז מצייר כי מאמר זה של לבנים נפלו (פסוק ט'), היה אצלם כאלו הוא דבר אשר שלח ה' אליהם מן השמים, ודבר זה התחיל ביעקב שהם ההמון, ומשם נפל ונתפשט בישראל שהם הגדולים, עד כי. (מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ביעקב. בישראל. כמו שיעקב היה לו שני שמות, שם יעקב היה שם הלידה, ושם ישראל היה שם הכבוד והשררה, כן בניו המכונים בשמות אלה, התיחדו ההמון בשם יעקב, ונכבדי העם בשם ישראל, כמו שיבואר לקמן (י' כ', יד א', כז ו'. כט כג, מ' כז, מ''א א' יד, מב, כד, מג, א' כב כח, מד א, ה, כא, כג, מה ד', מו ג', מח א י''ב, מ''ט ה' ו'), ובכ''מ בתנ''ך : ונפל, ישמש ג''כ על העברת דבר. מאיש לאיש, ממקום למקום, וממנשה נפלו אל דוד (דה''א יב יט) :(מלבי"ם באור המלות)


{ח}  וְיָדְעוּ הָעָם כֻּלּוֹ אֶפְרַיִם וְיוֹשֵׁב שֹׁמְרוֹן בְּגַאֲוָה וּבְגֹדֶל לֵבָב לֵאמֹר:

 רש"י  בגאוה ובגודל לבב לאמר. מה שהיו אומרים בגאוה ובגודל לבב : (רש"י)

 מצודת דוד  וידעו. כל העם הנשארים ידעו שלא כן דבריהם אשר ידברו בגאוה ובגודל לבב והוא מקרא קצר ומובן מאליו : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין   וידעו אותו כל העם כולו, היתה שומה בפי כלל העם בין אפרים שהיא המדינה ובין יושב שמרון, בעיר המלוכה ולא לבד שאמרו מאמר זה בגאוה להתגאות כי גם בגדל לבב שלבבם היה בוטח על מאמר זה לאמר, וזה ענין המאמר. (מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  בגאוה ובגודל לבב. המתגאה ידע לפעמים כי שקר נסכו, אבל הגדול בלבבו, טועה בעצמו שהוא כן כמו שידמה :(מלבי"ם באור המלות)


{ט}  לְבֵנִים נָפָלוּ וְגָזִית נִבְנֶה שִׁקְמִים גֻּדָּעוּ וַאֲרָזִים נַחֲלִיף:

 רש"י  לבנים נפלו וגזית נבנה. המלכים שהיו לנו קודם שמלך פקח כגון יהואחז בן יהוא שבימיו נתמעטו כענין שנאמר (מלכים ב יג) כי אבדם מלך ארם שפלים היו והם הלכו להם כבניין לבנים רעוע הנופל אבל זה שהוא עכשיו חזק הוא כבנין אבני גזית וכן ארזים טובים משקמים לבנין : (רש"י)

 מצודת דוד  לבנים נפלו. מה בכך שנפלו בנין הלבנים הלא נבנה תמורתן באבני גזית ר''ל אם האויב גלה המקצת הנה עתה נתחזק ביותר כי חושבים שבא במקרה והיא לא תתמיד. שקמים גדעו. אם נכרתו השקמים נחליף ארזים המעולים מהם וכפל הדבור במ''ש : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וגזית. אבנים גזוזים ומחוטבים ביושר רב : שקמים. מין אילן תאנה וכן ובולס שקמים (עמוס ז) : גדעו. נכרתו כמו ואשריהם תגדעון (דברים ז) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין   לבנים נפלו, אמרו מה לנו לפחד על מה שנפל רצין ע''י מלך אשור, הלא עתה נבחר עוזרים אחרים שיהיו חזקים יותר מארם, ונדמה כמי שנפל ביתו שהיה בנוי מלבנים שבונה תחתיו בית מגזית שחזק יותר. שקמים גדעו. מוסיפים בדבריהם שעוד יתרון להם בזה על המשל הראשון ממי שבונה גזית תחת לבנים, שזה עכ''פ יצטער על ההפסד של הבית שנפל וריבוי ההוצאות שצריך להוציא על הגזית כי אנו לא נצטער כלל על אבדן רצין, רק נדמה כמו במשל השני מי שיש לו יער של שקמים שהם אילנות גרועים שבעליו יגדע אותם בעצמו כדי לנטוע תחתיהם ארזים, ובזה בודאי ישמח אם גודעו ע''י אחרים, כן אנחנו עוד נשמח על מפלת רצין, שהיה עזר חלש, שתחתיו נכרות ברית עם ארזים וגבורים (ושני המשלים מגבילים נגד בגאוה ובגודל לבב, משל של לבנים נפלו אמרו בגאוה, ומשל של שקמים גודעו אמרו בגודל לבב, שנדמה להם באמת שהוא לטובתם) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  שקמים. מין תאנים שהן בזול מאד כשקמים אשר בשפלה לרב (מלכים א' י' כז) :(מלבי"ם באור המלות)


{י}  וַיְשַׂגֵּב יְהוָה אֶת צָרֵי רְצִין עָלָיו וְאֶת אֹיְבָיו יְסַכְסֵךְ:

 רש"י  וישגב ה' את צרי רצין עליו. הם בוטחים במה שנסמכו על רצין מלך ארם והקב''ה ישגב את מלך אשור עליו ויסכסכנו להשיאו לבא עליו כך שמעתי, ואני אומר את אויביו כלפי השכינה הוא אומר הקב''ה יסכסך את אויביו זה בזה גוי בגוי ארם ופלשתים בישראל וישראל זה בזה כמו שנאמר למטה בענין מנשה את אפרים וגו' : (רש"י)

 מצודת דוד  וישגב. כאומר הנה על עצמם לא סמכו אלא על רצין ודעו שה' ישגב ויחזק את צרי רצין עליו וא''כ כשל עוזר ונפל עזור : ואת אויביו יסכסך. ובזה יבלבל דעת אויביו הם רשעי ישראל : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  יסכסך. ענין בלבול וכן וסכסכתי מצרים (לקמן יט) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  וישגב, הנביא משיב להם, הן אמת כי הלבנים יפלו והשקמים יגודעו, כי ה' ישגב את צרי רצין עליו, ובזה יפול ויגדע העזר החלוש שהיה לכם מרצין. ואת איביו יסכסך, דרך המלחמה שהגבורים עומדים בתוך ולוחמים ומנצחים, והבלתי גבורים כ''כ עומדים מסביב וסוככים כגדר וחומה בל יתנו יד להאויב המנוצח לברוח, ובזה צייר כי צרי רצין שהם המצירים לו בפועל הם יתגברו עליו במלחמה. ועם איביו, (כי האויב הוא הדורש רעה ואינו מציר בפועל). יסכסך ויסך בעדו סביב סביב שלא יוכל לברוח, שהאויבים יסוככו שלא יברח והצרים יהרגוהו בחרב, אולם הגם שחצי המאמר המורגל בפיכם, שהוא לבנים נפלו, שקמים גדעו, יתקיים ויבא, בכל זאת חצי השני של המאמר שהוא וגזית נבנה וארזים נחליף לא יתקיים, כי לא תמצאו עוזרים חדשים, כי אחר מפלת רצין, אז :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  צר, אויב. הצר מציר בפועל, והאויב דורש רעה ואינו פועל כנ''ל (א' כד), ומלת את אויביו ישמש כמלת עם : יסכסך. מענין סך, כמו הנני סך את דרכך בסירים, והוא מן המכופלים כמו בלבל בזבז וע' לקמן (יט ב') :(מלבי"ם באור המלות)


{יא}  אֲרָם מִקֶּדֶם וּפְלִשְׁתִּים מֵאָחוֹר וַיֹּאכְלוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל פֶּה בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה:

 רש"י  ארם מקדם. ארם הרעו להם מקדם בימי יהואחז ויואש ופלשתים הרעו להם מאחור שהפלשתים להם במערב : בכל זאת וגו'. ועוד ידו נטויה. עד שיביא עליהם את סנחרב, ד''א ארם מקדם ופלשתים מאחור, היו משחיתים ביהודה, בימי אחז כמו שמפורש (בד''ה ב כה) ועל ישראל ועל יהודה היה ישעיה מתאונן על הצרות הללו : (רש"י)

 מצודת דוד  ארם מקדם. אף כי מאז בימי יהואחז הרעו להם ארם היושב במזרח א''י וגם פלשתים היושבים במערב הרעו להם : בכל פה. ר''ל מלאו כל תאותם מהם : בכל זאת. בכל הפורעניות שכבר בא לא שב אף ה' מישראל ועוד ידו נטויה להכות עוד בהם : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  ארם מקדם, גם ארם עצמו שהיה עד עתה בעזרכם יבא עליכם מצד המזרחי, ופלשתים יבואו עליכם מאחור, מצד המערב, ויאכלו אתכם בכל פה, ובכ''ז לא שב חרון אף ה' עמכם ומבאר הטעם. כי :(מלבי"ם באור הענין)


{יב}  וְהָעָם לֹא שָׁב עַד הַמַּכֵּהוּ וְאֶת יְהוָה צְבָאוֹת לֹא דָרָשׁוּ: (ס)

 רש"י  עד המכהו. עד הקב''ה שהוא מביא עליו המכו' האלה : (רש"י)

 מצודת דוד  לא שב. לא עשה תשובה המגעת עד ה' שהכה בם כי חושבים הכל למקרה ואינם דורשים את ה' : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  והעם לא שב עד המכהו, שהם שבים תמיד לבקש עזר מאת העמים המכים אותם, והלא עמים אלה אינם המכים באמת כי הם רק כשבט ביד ה', ומדוע לא שב עד המכה האמיתי. ? ומי הוא המכהו. ? אומר ואת ה' צבאות שהוא הוא המכה אותם ע''י העמים מדוע אותו לא דרשו, ובעבור זה :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  המכהו. ה' הידיעה עם הכנוי שלא כמשפט ?, ור''ל מכהו האמתי, ע''כ בא סימן בתוך סימן :(מלבי"ם באור המלות)


{יג}  וַיַּכְרֵת יְהוָה מִיִּשְׂרָאֵל רֹאשׁ וְזָנָב כִּפָּה וְאַגְמוֹן יוֹם אֶחָד:

 רש"י  כפה ואגמון. לשון מלכים ושלטונים : כפה. ארקוול''ר בלעז כלומר אותם החופפים עליהם ככיפה זו : ואגמון. ואף היא כיפה קטנה וע''ש שכפופה כאגמון קורא לה אגמון ובברייתא דשמואל מצינו שיש מזלות ברקיע ממונים ואלה שמותם וכאן אמר הנביא שכל חכמיהם המתנבאי' להם וחוזים בכוכבים את הבאות עליהם יכרית ה' מהם : (רש"י)

 מצודת דוד  ויכרת ה'. לכן יכרת הכל ביום אחד החשוב והשפל : כפה ואגמון. השרים הדומים לענף יפה וכפל הדבר במ''ש : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ראש. ר''ל החשוב : וזנב. ר''ל השפל : כפה. כן נקרא הענף כמו וכפתו לא רעננה (איוב טו) לפי שהיא כפופה : ואגמון. הוא הגומא הגדל במים : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ויכרת ראש וזנב, הם הראשים שלהם כמו שיפרש בפסוק שאח''ז, אותם יכרית על שלא למדום ללכת בדרך הטוב, גם יכרית הכפה והאגמון, ענף החזק והחלוש שהוא משל אל הגבורים והחלשים, כי גם העם אשמים בדבר כמו שיבואר בפסוק ט''ו ט''ז :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  כפה. ענף, וכפתו לא רעננה (איוב טו), ואגמון גדל במים וחלש מכפה :(מלבי"ם באור המלות)


{יד}  זָקֵן וּנְשׂוּא פָנִים הוּא הָרֹאשׁ וְנָבִיא מוֹרֶה שֶּׁקֶר הוּא הַזָּנָב:

 מצודת דוד  ונשוא פנים. מי שהכל נושאים לו פנים לפי רוב החשיבות : מורה. המלמד לעשות שקר : הוא הזנב. הוא השפל שבעם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מורה. מלמד כמו את מי יורה דעה (לקמן כח) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  זקן, מתחיל לבאר מי הוא הראש והזנב, ואומר כי הזקן בחכמה ובשנים, והנשוא פנים מפני מדותיו החשובות הוא הראש, והנביא השקר הוא הזנב, ור''ל כי הבעל חי כשילך לפניו ילך אחר הראש, אבל כשילך לאחוריו ילך אחר הזנב וכן כשישראל הולכים לפניהם אל דרכי ה' ילכו אחר הראש, וישימו להם מנהיג זקן ונשוא פנים. אבל כשילכו לאחור ולא לפנים ויסורו מדרכי ה', ישימו להם מנהיג נביא מורה שקר וילכו אחר הזנב :(מלבי"ם באור הענין)


{טו}  וַיִּהְיוּ מְאַשְּׁרֵי הָעָם הַזֶּה מַתְעִים וּמְאֻשָּׁרָיו מְבֻלָּעִים:

 רש"י  מאשרי. מדריכי כמו באשורי אחזה רגלי (איוב כג), ומאושריו שלמדו דרכי מדרכי התועה סא''א : ומאושריו מבולעים. הדורכים בדרך המתעי' המאשרים אותם בדרכים הללו דרכים מסותרים ונבוכים שאין פתח לצאת מהם ולשון בילוע נופל על הדרך כענין שנאמר במקום אחר עמי מאשריך מתעים ודרך אורחותיך בלעו (לעיל ג') : (רש"י)

 מצודת דוד  מאשרי. המדריכים את העם המה מתעים אותם ללכת בדרך לא ישר : ומאשריו. אותם שהיו מיושרים בעיני העם המה נשחתים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מאשרי. מדריכי כמו ואל תאשר בדרך רעים (משלי ד) : מתעים. מל' תועה : ומאושריו. כמו ומישריו ובאה האל''ף במקום היו''ד וכן אשרו חמוץ (לעיל א) : מבולעים. ענין השחתה כמו בלע ה' (איכה ג) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ויהיו, עתה באר הטעם למה יכרית הכפה והאגמון שהוא העם בעצמו, אומר כי הן אמת כי מאשרי העם הזה היו מתעים אותם מני דרך, שלכן גזר הכרתה על הראש והזנב, אבל גם מאושריו שהם העם המאושרים והמודרכים מהם, היו ג''כ מבולעים מצד עצמם :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  מאשרי, מבלעים. (עיין לעיל ג' יב) :(מלבי"ם באור המלות)


{טז}  עַל כֵּן עַל בַּחוּרָיו לֹא יִשְׂמַח אֲדֹנָי וְאֶת יְתֹמָיו וְאֶת אַלְמְנֹתָיו לֹא יְרַחֵם כִּי כֻלּוֹ חָנֵף וּמֵרַע וְכָל פֶּה דֹּבֵר נְבָלָה בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה:

 רש"י  ומרע. רשע כמו זרע מרעים (לעיל א') : (רש"י)

 מצודת דוד  לא ישמח. כי כשאדם חוטא ובא עליו העונש אין שמחה לפני המקום : כלו חנף. כולם מחניפים לרשעים : ועוד ידו נטויה. להכות בהם עוד יותר : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ומרע. מרשיע : נבלה. דבר מגונה : נטויה. מל' הטיה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ע''כ, לא לבד שיכרית מאשריהם ומנהיגיהם, כי גם על בחוריו וגבוריו לא ישמח ה' בגבורתם כי יכלם, וזה נמשל של הכפה. ואת יתמיו לא ירחם, זה נמשל האגמון. (ויען שהמלך ישמר מלהכרית גבוריו מצד שמשמחים אותו בגבורתם, וישמר מלהכרית החלושים כיתומים ואלמנות מצד הרחמים, ע''כ אמר שעל בחוריו לא ישמח ויתומיו לא ירחם). כי כלו חנף, בנגליהם מזייפים שהם עובדי ה' ולבם בל עמם, כי זה ענין החנופה, ויותר מזה ומרע שעושים רע בפועל, ויותר מזה כי כל פה דבר נבלה, ואין בושים לפרסם רשעם בגלוי, וע''כ, בכל זאת לא שב חרון אף ה' :(מלבי"ם באור הענין)


{יז}  כִּי בָעֲרָה כָאֵשׁ רִשְׁעָה שָׁמִיר וָשַׁיִת תֹּאכֵל וַתִּצַּת בְּסִבְכֵי הַיַּעַר וַיִּתְאַבְּכוּ גֵּאוּת עָשָׁן:

 רש"י  כי בערה כאש רשעה. רשעתם תבער בהם ותאכלם כאש : שמיר ושית. שלהם תאכל המורדים והפושעים שבהם : ותצת בסבכי היער. בדלת העם, סבכי ענפים : ויתאבכו גאות עשן. יהיו נבוכים ומסוגרים בחוז' עשן התבערה, ויתאבכו כל לשון נבך אין יסוד תיבה אלא בך כמו מבכי נהרות (איוב כח) עמק הבכא (תהלים פד) והנון באה לו לפרקים וכאן בא בו אל''ף במקום נו''ן כמו אלף של אבחת חרב (יחזקאל כ''א) ואל''ף של אחוותי באזניכם (איוב יג) : (רש"י)

 מצודת דוד  כי בערה. הרשעה שעושים תבער כמו אש ובתחלה תשרוף הפחותים שבעם ואח''ז בהגדולים שבהם ר''ל העון עצמו יקטרג עליהם ויפרע מהם : ויתאבכו. בעבור מרבית התבערה יתרוממו גאות העשן כי תנשא למעלה למעלה ר''ל הפורעניות תגדל מאד : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  שמיר ושית. מיני קוצים : ותצת. מל' הצתה והבערה : בסבכי היער. הענפים המסובכים ונאחזים זה בזה כמו עד סירים סבוכים (נחום א) : ויתאבכו. הוא ענין התרוממות ואין לו דומה : גאות. מל' גאוה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  כי בערה, מדמה הרשעה לאש בוער, ואת האומה ליער צומח עצים, וידוע כי היער כשיהיה לשרפה, תתחיל האש בקוצים כסוחים שיבערום עוברי ארח, ומהם יבערו סבכי האילנות והענפים, ובכל זאת לא תשלוט האש בגוף האילנות כי ענפיהם יהיו למאכלת אש, אבל המצבת בעצמו לא ישרף רק ישחרו מן העשן עד שלא יגדלו עוד. אולם אם יהיה סער ורוח גדול עד שאחר שתעלה האש והלהבה אל השריגים אשר בראש האילנות יוריד הרוח את האש למטה ע''י העשן הנאטם ונסתם למטה ע''י הרוח, אז תשלוט האש שנית גם בגוף העצים. דמות הזה שטט עתה ברוח החוזה, ומצייר תבערת היער שהיא האומה, שהרשעה היתה לאש, ותאכל שמיר ושית והקוצים, (משל אל הרשעים הגדולים), ומשם תצת בסבכי היער, (משל אל הבינונים) עד שנמלאו עשן, ואח''כ :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  בערה. תאכל, ותצת, בער ויצת באים על תחלת ההדלקה. ואכל על פעולת הכליון שנעשה בהגשם הנשרף, וההבדל בין פעל בער ויצת ודלק. דלק מציין אחיזת האש בהגשם כמו הדלקת הנר ובער מציין התבערה הנעשית בסבת ההדלקה. ויצת מציין תמיד התלקחות האש בפעם אחד ע''ד השחתה מבלי הכבות, ומבלי לחמם או לבשל נגדו, כמי שמבעיר בית או יער מכל צדדיו, והצתי אש ביערה, והצתי אש בעריו (ירמיה כא יד נ' לב), ומתאחד עם הוראה השנית שיש לפעל זה על השממון. נצתה כמדבר (שם ט' יב), ומצייר פה, הרשעה הדליקה האש, ותאכל הקוצים, ומשם הוצתה בפעם אחד בכל היער ע''י הסבכים והענפים, ושמיר ושית מיני קוצים. וסבכי הם הענפים הגסים הנסבכים ונכרכים א' על חברו, והשריגים הם הדקים כנ''ל (ה' ב') : ויתאבכו. ענין בלבול סדר העשן בעלייתו בגובה ומשם למטה ע''י הרוח, ומתאחד עם נבוכים הם בארץ :(מלבי"ם באור המלות)


{יח}  בְּעֶבְרַת יְהוָה צְבָאוֹת נֶעְתַּם אָרֶץ וַיְהִי הָעָם כְּמַאֲכֹלֶת אֵשׁ אִישׁ אֶל אָחִיו לֹא יַחְמֹלוּ:

 רש"י  נעתם ארץ. יונתן תירגם חרוכ' ארעא וקשה בעיני לפרש כן, שהיה לו לומר נעתמה הארץ ואחרי שאין לו דמיון במקרא לא לשון התרגום ולא לשון אחר אני מפרשו לפי עניינו בעברת הקב''ה נעתם העשן הזה לארץ והוא לשון נגזר על הארץ או לשון נתך והגיע לארץ : (רש"י)

 מצודת דוד  בעברת ה'. בחמת ה' תתחרך ותשרף ארץ : כמאכלת אש. כמו הדבר הנאכל באש שהעץ שנאחז בו האש מדליק את העץ האחר כן העם הזה איש אל אחיו לא יחמולו ולא יהיה די להם הרע שעשה האויב : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  בעברת. מל' עברה וחמה : נעתם ארץ. ת''י חרוכת ארעא : אל אחיו. על אחיו : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  בעברת ה', מצייר העברה בדמות רוח גדולה אשר יסתום את האש והעשן להורידו ארץ, (כי ידוע שהאש שנתכבה ועשנו עולה ומתחבר במקום דולק למעלה ממנו ידלק גם הגשם התחתון המכובה, שנית, כי חלק העשן העליון מתלהב מן האש ותיכף יתלהב כולו ומדליק הגשם המכובה שנית, ומרוב המהירות מתדמה כאילו ירד עמוד אש מלמעלה למטה), ועי''ז היה העם, שהוא כלל האומה (נמשל המצבת). כמאכלת אש, שדרך האש הבוערת בעצים שידליק העץ את שכנו הקרוב אליו, וכן תתפשט האש משכן לשכן ומאח לאח, וכן בנמשל, איש את אחיו לא יחמולו :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  נעתם. מענין אטם וסתימה, והמפרשים פירשו מענין חשך בערבי :(מלבי"ם באור המלות)


{יט}  וַיִּגְזֹר עַל יָמִין וְרָעֵב וַיֹּאכַל עַל שְׂמֹאול וְלֹא שָׂבֵעוּ אִישׁ בְּשַׂר זְרֹעוֹ יֹאכֵלוּ:

 רש"י  ויגזור על ימין. יבוזו וישללו זה את זה על ימין או על שמאל ולא ימצא להם : איש בשר זרעו. ת''י גבר נכסיה קריביה יבזון : (רש"י)

 מצודת דוד  ויגזור. יחטוף במי שעומד בימין וישאר עדיין רעב ויאכל ממי שעומד בשמאל ולא ישבעו כי מעט ימצא בהם : איש. כל אחד יאכל בשר זרועו מעקת רעבון : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ויגזר. ענינו חטיפה כי החוטף דבר מה גזרו וכרתו ממקומו : על ימין. בימין על במקום בי''ת כמו עמדתם על חרבכם (יחזקאל לג) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ויגזר, מצייר רוב הרצח ביניהם שא' אוכל את חברו, כמי שיש לו בולמוס התאוה, ואוכל מה שבצד ימינו ועדיין רעב כבתחלה, ואוכל מה שבצד שמאלו ועדיין לא שבע, עד שמרוב חולי הרעבון יאכל בשר עצמו, שיחתוך את זרועו לאכול את בשרה, שמה שירויח באוצטמכא יחסר לו בזרועו, כן גוף האומה אכל קצתו את קצתו, כמ''ש :(מלבי"ם באור הענין)


{כ}  מְנַשֶּׁה אֶת אֶפְרַיִם וְאֶפְרַיִם אֶת מְנַשֶּׁה יַחְדָּו הֵמָּה עַל יְהוּדָה בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה: (ס)

 רש"י  מנשה את אפרים. מנשה יתחבר עם אפרים : ואפרים את מנשה. עם מנשה ויחדו המה יתחברו על יהודה : (רש"י)

 מצודת דוד  מנשה את אפרים. מנשה יבוז וישלול את אפרים : יחדו המה. שניהם יחד ילכו על יהודה לשלול שלל : ועוד ידו נטויה. להכות עוד : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  מנשה את אפרים וכו', עד שהשחיתו זה את זה :(מלבי"ם באור הענין)



ישעיה פרק-י

{א}  הוֹי הַחֹקְקִים חִקְקֵי אָוֶן וּמְכַתְּבִים עָמָל כִּתֵּבוּ:

 רש"י  חקקי און. שטרי און, שטרות מזוייפין : ומכתבים. לשון ערבי הוא כמו מכתבין (שהמ''ם חירק וכ''ף שוא ות' קמוצה) בלשון עברי : (רש"י)

 מצודת דוד  הוי. יש להתאונן על החוקקים הם סופרי הדיינים על כי המה חוקקים און ר''ל כותבים דבר שאינו הגון וכשר : ומכתבים. הדיינין עצמם המצוים לסופריהם לכתוב המה יצוו לכתוב דברי עמל : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  החוקקים. ענין כתיבה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  הוי, שם הקריאה (שני פסוקים האלה נסמכים על פסוק ג', הוי החוקקים וכו' להטות מדין דלים וכו', אשאלכם, ומה תעשו ליום פקודה? החקקים, השופטים הניחו נימוסים של און, וההמון מכתבים של עמל כתבו : (ב) להטות, (המאמרים מגבילים החקקים חקקי און להטות מדין דלים, ומכתבים עמל כתבו להיות אלמנות שללם) , ר''ל הנימוסים האלה של און הניחו למען יוכלו להטות ע''י את הדלים מן דינם, והמכתבים של עמל כתבו שהם שטרות מזוייפים שעשו להם, שעי''כ יהיו אלמנות שללם, עשו להם שטרי חוב על בעל ואבי האלמנה והיתום, שעי''כ לוקחים את כל אשר להם ואת היתומים לוקחים לעבדים :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  החקקים. מניחי הדתות והחקים נקראים מחקקים בכ''מ (דברים לג כא, לקמן לג כב, תהלות ם' ט', קח ט', משלי ח' טו, לא ח'), כי כל דבר שאינו מבורר לכל רק המצווה הדבר יודע טעמו נקרא חק, ולכן נקרא מניח החקים האלה מחוקק. ומכתבים בכבד, מפני שלא כל אחד יודע לזייף השטר רק עושהו ע''י סופרים הבקיאים במלאכת הזיוף לכן הוא פעל יוצא. ובארנו במק''א כי אָוֶן מורה הכח החפשי שלא במשפט, ובא לרוב על השתמשות באונו וכחו זה נגד חברו להעביר דינו. ועמל מציין יגיעת הנפש בדבר נגדיי לה וחטא בערכה, לכן השטרות המזויפות מכנה עמל, כי א''צ לזה און ועצמה, ולהטות מדין דלים מכנה און :(מלבי"ם באור המלות)


{ב}  לְהַטּוֹת מִדִּין דַּלִּים וְלִגְזֹל מִשְׁפַּט עֲנִיֵּי עַמִּי לִהְיוֹת אַלְמָנוֹת שְׁלָלָם וְאֶת יְתוֹמִים יָבֹזּוּ:

 רש"י  להטות. על ידי שטרות שקר את הדלי' מדין זכות הראוי להם : (רש"י)

 מצודת דוד  להטות. מכתבם יהיה סיבה להטות את הדלים מן הדין הראוי להם : ולגזול. להעביר משפט האמת מן עניים : להיות. עי''ז תהיינה האלמנות שללם רצה לומר הרי כאלו הם בוזזים ושוללים את האלמנות והיתומים : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור המלות  מדין, משפט. דין ומשפט שניהם מציינים ענין הבעלי דינים לפני השופט, כי זה הבדלם מן ריב, שמציין מצות ומריבות הבע''ד בעצמם. וההבדל בין דין ומשפט. הדין, הוא הטענות, או של הבע''ד, או השקפת השופט על טענותיהם זכיותיהם וחובותיהם. והמשפט מציין השקפת השופט על פסק הדין, ובא לרוב בדבר שמשפטו גלוי ומבואר. (עי' תהלות ט ט', קמ יג, איוב לו יז, ומש''ש). ע''כ אמר להטות מדין, ומוסיף גם לגזול משפט המבורר : שללם, יבזו. כבר בארתי למעלה (ח' א') ההבדל בין שלל לבז. ומציין פה בנפול הבעל על ידם, ידמו האלמנות בעיניהם כשלל הנשאר בעצמו מן הנופל במלחמה, ומהם יבוזו עולליהם לעבדים, כבוזז הבוחר מן השלל את הראוי אליו :(מלבי"ם באור המלות)


{ג}  וּמַה תַּעֲשׂוּ לְיוֹם פְּקֻדָּה וּלְשׁוֹאָה מִמֶּרְחָק תָּבוֹא עַל מִי תָּנוּסוּ לְעֶזְרָה וְאָנָה תַעַזְבוּ כְּבוֹדְכֶם:

 רש"י  ליום פקודה. שיפקד הקב''ה עליכם עוניכם : שואה. לשון חורבן : על מי תנוסו לעזרה. הקב''ה אינו בעזרתכ' : ואנה תעזבו. את כל הכבוד אשר אתם קובצים מן הגזל כשתלכו בגולה : (רש"י)

 מצודת דוד  ומה תעשו. כאומר אם אין כח ביד האלמנות והיתומים אבל מה תשיבו למקום ב''ה בעת יפקוד עליכם העון הזה : ולשואה. לעת תבוא עליכם החושך ממרחק וזהו מלך אשור : לעזרה. לעזור לכם : ואנה תעזבו. כשתלכו בגולה איה תעזבו ההון אשר אספתם בגזל הלא לא ישאר לא בן ולא בת : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  פקודה. ענין זכרון כמו ותפקוד עלי עון האשה (ש''ב ג) : ולשואה. ענין חושך כמו אמש שואה (איוב ל) : על מי. כמו אל מי : ואנה. איה : כבודכם. כן יקרא העושר וכן עשה את כל הכבוד הזה (בראשית לא) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ומה, אתם המרשיעים כ''כ מה תעשו ליום פקודה, הוא היום המיועד מאת ה' לפקוד על עונכם, ולא זאת לבד אלא ולשואה ממרחק תבא, כי היום הזה יש בו שני ריעתות, א. שתהיה בו שואה שהיא צרה פתאומית שלא תדעוה תחלה לבקש הצלה ממנה, ב. שתבא ממקום רחוק, עד שלא תרגישו מהות הצרה וענינה כלל על מי תנוסו :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  יום פקדה, יום מוכן על גמול העון, שנת פקודתם (ירמיה יא כ''ג כ''ח), עת פקודתם (מ''ו נ') : שואה, חשך פתאומי (משלי א'). ועל מי, כמו אל מי, וכן הרמתה על ביתו (ש''א ב') :(מלבי"ם באור המלות)


{ד}  בִּלְתִּי כָרַע תַּחַת אַסִּיר וְתַחַת הֲרוּגִים יִפֹּלוּ בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה: (פ)

 רש"י  בלתי כרע תחת אסיר. במקום אשר לא כרע ולא יבין אחד מכם שלא היה שם כריעת המרבץ שם באותו המקום תהיו אסורים כלומר חוץ מארצכם תאסרו וכן תירגם יונתן בר מן ארעכון אסירין תתאסרון : תחת. מקום כמו שבו איש תחתיו (שמות טז) : ותחת הרוגים יפלו. ובאותו מקום יפלו הרוגים : (רש"י)

 מצודת דוד  בלתי כרע. במקום אשר לא כרע כריעת המרבץ שם באותו המקום יהיה אסיר רצה לומר חוץ מארצכם תאסרו : ותחת. ובאותו מקום יפלו הרוגים : ועוד ידו נטויה. להכות בהם בהיותם בארץ אויביהם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  בלתי. ענינו כמו לא : תחת. במקום כמו שבו איש תחתיו (שמות יח) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  בלתי כרע, המאמרים מגבילים על מי תנוסו לעזרה בלתי כרע תחת אסיר ואנה תעזבו כבודכם (בלתי כרע) תחת הרוגים יפלו, ר''ל כי ביום הרג רב, יש מבקש הצלת נפשו, וימסור א''ע ליד האויב למען יניחו בחיים, ויש מבקש הצלת כבודו, ואינו רוצה ליפול ביד אויב כאחד הריקים ובוחר יותר מות מחיים, כן אתם אם תבקשו עזרה והצלת נפשכם, אל מי תנוסו לעזרה, אין לכם שום עזר בלתי אם לכרוע תחת אסירים וליפול ביד האויב. ואם תבקשו הצלת כבודכם, אנה תעזבו כבודכם, ע''ז אין שום עצה, (בלתי אם לכרוע תחת ההרוגים אשר יפולו, כי בזה תעזבו כבודכם לזכר עולם בשדה המערכה, כגבור שחרף למות נפשו ויעזב כבודו לזכר בין החיים, (מעתה יתחיל לנבאות על אשור המרעיש ממלכות כי גם עליו תעבור כוס, ונפל בחרב לא איש ע''י זכות חזקיהו) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  כרע, מקור בדמות פעל עבר ענינו לכרוע. ואסיר, כמו אסורים ובא הכלל בל''י כמו ויהי לי שור וחמור : הרוגים יפלו. נטמן מלת אשר, הרוגים (אשר) יפולו :(מלבי"ם באור המלות)


{ה}  הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי:

 רש"י  הוי. כי עשיתי את אשור שבט אפי לרדות בו את עמי : ומטה הוא. זעמי. בידם של בני אשור : (רש"י)

 מצודת דוד  הוי אשור וכו'. יש להתאונן על כי אשור יהיה השבט לעשות בהם אפי להכות ולרדות אותם : ומטה. הזעם מה שאני זועם על ישראל הוא ביד אשור למטה כי עי''ז יכה בהם כרצונו : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  הוי אשור, (מאמר זה נמשך על פסוק זיי''ן, הוי אשור שבט אפי, והוא לא כן ידמה). הוי שם הקריאה, קורא לאמר הלא אשור הוא רק שבט אפי, הוא אין לו ממשלה מעצמו, רק אפי נתן בידו שבט המושל שע''י שחרה אפי על העמים נתתי בידו שבט להחריבם. ומטה, מוסיף לאמר, שגם השבט והממשלה שלו אינה בלתי מוגבלת, רק המטה אשר הוא בידו הוא זעמי וקללתי, לא יוכל להכות רק ע''י קללתי, ועם אשר לא זעמתי ולא קללתי אותו אין לו רשות עליו. עתה מבאר דבריו, (נגד הוי אשור שבט אפי אומר). (מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  אפי, זעמי. אף משתתף עם שמות המורים על הקצף. וזעם משתתף עם השמות המורים על הקללה, ונרדף עם ארה קבה (במדבר כג ז' ח', משלי כד כד). וגדרו, הקללה והגיעול שיגזור הקוצף בעת קצפו, וכן ואיפת רזון זעומה (מיכה ו' י'), מאוסה וגעולה וקללה שורה עליה, ועי' מ''ש (יחזקאל כא לו, תהלות סט כה, עח מט, קב יא) : שבט, מטה. במקום שיציינו ההכאה, יהיה מטה יותר מכאיב משבט (לקמן כד), ואם יציינו המשרה יהיה שבט ציון המשרה (בראשית מט י', במדבר כד יז, תהלות מה ז', עמום א' ה' ח'). ומטה, יציין הנוגשים והשוטרים (מיכה ו' ט', יחזקאל ז' ט') ואמר (יחזקאל י''ט י''ח) מטה עוז שבט למשול, ר''ל שופטים ושוטרים :(מלבי"ם באור המלות)


{ו}  בְּגוֹי חָנֵף אֲשַׁלְּחֶנּוּ וְעַל עַם עֶבְרָתִי אֲצַוֶּנּוּ לִשְׁלֹל שָׁלָל וְלָבֹז בַּז (ולשימו) וּלְשׂוּמוֹ מִרְמָס כְּחֹמֶר חוּצוֹת:

 רש"י  בגוי חנף. ישראל : (רש"י)

 מצודת דוד  בגוי חנף. הם ישראל המחניפים ליצרם למלאות שאלתו ופתויו : עברתי. מה שאני מלא עליו עברה וזעם : ולשומו מרמס. לרמסו ברגל כטיט המושלך בחוצות : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין   בגוי חנף אשלחנו, מה שנתתי בידו שבט המושל הוא למען אשלחנו בגוי חנף אלו ישראל, (ונגד ומטה הוא בידם זעמי אומר), ועל עם עברתי אצונו, שאין לו ממשלה להכות את כל הגוי כצדיק כרשע, כי צויתיו ומניתיו רק על עם עברתי, הוא השבט שקללתי וזעמתי עליהם שהוא שבט אפרים לא על שבט יהודה שהיו צדיקים. וגם על השבט שחטאו אין לו רשות להשמידם, רק לשלל שלל את ממונם, אבל אל גופותם לא נתתי לו רשות רק לשומו מרמס כחמר חוצות, שירמסוהו כחומר הראוי לבנין שרומסים אותו כדי לתקנו לעשות ממנו לבנים או כלי חרס. כן ירמסם כדי לתקנם ולהחזירם בתשובה לא לכלותם ולאבדם :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  בגוי, ועל עם. בארתי למעלה (א' ג') כי בגוי אחד ימצאו כמה עמים, כי עם יציין לפעמים חלק מן הקיבוץ שהוא הגוי : חנף. אין תוכו כברו, אבל לא יעשה רע בגלוי כנ''ל (ט' טז), והבדל בין לשלול ולבוז בארתי למעלה (ח' א') : מרמס כחמר חוצות. זה מובדל מאד ממ''ש (מיכה ז' י'), למרמס כטיט חוצות, כי הטיט הוא האדמה הלחה הנמצאת בבורות ואצל שפת הימים והנחלים, והאדמה הנרפשת בעת הגשמים, ואינו ראוי לכלום, אבל החומר, הוא העפר המתרכך במים ויתקשה באש כאבן, יעשו ממנו לבנים או כלי חרש או החותם, או טיח הבתים, כי יש בו כמה מינים ואינו נרמס דרך השחתה רק דרך תיקון לעשות ממנו כלי, וע' לקמן (מ''א כה) מש''ש :(מלבי"ם באור המלות)


{ז}  וְהוּא לֹא כֵן יְדַמֶּה וּלְבָבוֹ לֹא כֵן יַחְשֹׁב כִּי לְהַשְׁמִיד בִּלְבָבוֹ וּלְהַכְרִית גּוֹיִם לֹא מְעָט:

 רש"י  והוא. סנחרב : לא כן ידמה. שהגזרה מאתי ואני שולחו, ידמה קוויידייר בלע''ז : ולבבו לא כן יחשוב. ששלחתיו על עסקי ממון לשלול ולבוז בז כי בלבבו להשמיד את הכל בגאותו : (רש"י)

 מצודת דוד  והוא. אבל סנחריב מלך אשור לא ידמה כן כמו שהיא שגזרה היא מלפני : ולבבו וכו'. כפל הדבר במ''ש : כי להשמיד בלבבו. כי חושב בלבבו להשמיד הכל ואף ירושלים כאלו נעשה הנצחון בכח זרועו : ולהכרית. חושב להכרית הכל לבל ישאיר אף מעט : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ידמה. מל' דמיון ומחשבה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  והוא פה נשוא המאמר, ר''ל אבל הוא אשור לא כן ידמה, שהוא רק שבט אפי, והמאמרים מגבילים, נגד מ''ש, אשור שבט אפי, בגוי חנף אשלחנו, אמר והוא לא כן ידמה שאינו מדמה דמיונו כשבט ביד מרימיו, כי הוא מדמה שכחו מעצמו לא מאת ה'. ונגד מ''ש ומטה הוא בידם זעמי, על עם עברתי אצונו לשלל שלל, אומר ולבבו לא כן יחשב, הוא לא יחשוב כן במחשבתו שתכלית הליכתו לתקן את העם ולהחזירם בתשובה לא לכלותם. כי להשמיד בלבבו, שנגד מה שה' הגביל בשליחותו שלשה תנאים. א. שלא ילך ע''מ להשמיד רק ע''מ לתקן ולהחזיר החוטאים בתשובה כמ''ש ולשומו מרמס כחומר חוצות. ב. שישלוט רק על ממונם לא על נפשותיהם, כמ''ש לשלול שלל. ג. שלא יריע רק לחוטאים לא להצדיקים כמ''ש ועל עם עברתי אצונו. אבל הוא לא כן יחשוב, כי א. להשמיד בלבבו, לא לתקנם בתשובה רק להשמידם מן דתם ואלהיהם. ב. להכרית גוים, לא לשלול נכסיהם לבד רק להכרית הגוים בעצמם. ג. גוים לא מעט, שלא יחשוב שנשלח רק על עם עברתי, כי בלבבו להכרית גוים רבים וגדולים לא להכרית מעט, כי בעיניו שוה כצדיק כרשע :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ידמה, יחשב. הבדל שני הפעלים האלה כהבדל שני הכחות אשר יסתעפו מהם, הכח הדמיוני והכח המחשביי. הדמיוני לוקח ציוריו מן החושים, ומדמה דבר אל דבר לפי משפט החושים ותנאיהם בזמן ובמקום, ויטעה ג''כ בדמיוניו לרוב. והמחשבי לוקח ציוריו מן כחות השכל והבינה המוטבעים בנפש עצמה. אמר, אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך (אסתר ד' יג), ר''ל אל תצייר ממה שאתה שופט בהשגת החוש, כי החוש יכזב לרוב. וכן דמית היות אהיה כמוך (תהלות נ' כא), ר''ל והוא דמיון מתעה, ומזה בא פעל דמה על הערך. אדם להבל דמה, אמר (שופטים כ') אותי דימו להרוג. אבל (אסתר ט') אשר חשב על היהודים לאבדם. כי במעשה הגבעה לא להרגו רצו רק נדמה כן, שאם היה מוחה בידם היה זה סבה לשיהרגוהו. ופה אמר ידמה על הדמיון, שדמהו לשבט, והוא מדמה את עצמו בדמיון וערך אחר. ואמר יחשוב על מחשבתו בפעולותיו ובתכליתם : להשמיד ולהכרית. הכרתה הוא ביטול העצם לגמרי, והשמדה הוא ביטול המקרים שלו, שבעבורו הוא מה שהוא, כמו ביטול הדת, ביטול שם הכבוד, כמו שבארתי זה (ש''א כד, ויקרא כו, לקמן מח יט, כו יד, תהלות לז לח), ופעל להכרית נמשך לשתים, להכרית גוים (להכרית) לא מעט :(מלבי"ם באור המלות)


{ח}  כִּי יֹאמַר הֲלֹא שָׂרַי יַחְדָּו מְלָכִים:

 רש"י  כי יאמר וגו'. לכך גבה לבו : (רש"י)

 מצודת דוד  יחדו. זה כזה כל אחד חשוב כמלך לפי מרבית העם שיש לכ''א : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  כי יאמר, (זה מגביל נגד והוא לא כן ידמה) , מבאר הטעם מדוע לא ידמה א''ע שהוא רק כשבט ביד ה' ושממשלתו אינה מכחו, כי הוא יאמר איך אפשר זה, הלא כחי רב כ''כ עד ששרי יחדו מלכים, כ''א משרי יש לו צבא רב וממשלה כמלך, וכחי מצד עצמי וריבוי מחנותי :(מלבי"ם באור הענין)


{ט}  הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת אִם לֹא כְדַמֶּשֶׂק שֹׁמְרוֹן:

 רש"י  הלא ככרכמיש. כאשר בני כרכמיש שרים ושלטונים כן בני כלנו על כן אם לא כארפד אשר הוא משלטנות חמת שלקחתי מיד ארם ואם לא כדמשק שלקחתי מיד ארם כן עשיתי לשומרון אם לא כארפד חמת דבוק הוא כארפד של חמת לכך נקוד פתח : (רש"י)

 מצודת דוד  הלא ככרכמיש. הלא כמו שכבשתי את כרכמיש כן כבשתי את כלנו : אם לא וכו'. האם לא כמו שכבשתי את ארפד אשר היא משלטנות חמת האם לא כמו שכבשתי את דמשק כן אכבש את שומרון : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  הלא, (זה מגביל נגד ולבבו לא כן יחשב) מבאר הטעם מדוע אינו מאמין שהמטה שבידו הוא רק זעם ה' וקללתו, וכי לא ניתן לו רשות רק על העם שחטאו ושזעם ה' עליהם, כי הוא מוכיח בראיות להפך, הוא אומר, הלא כמו שכבשתי את עיר כרכמיש כן כבשתי את עיר כלנה, וכן כבשתי את ארפד וחמת וכן את דמשק ושמרון, ואיך אפשר שלא נמצא בתוכם עיר אחת שלא חטאה לפני ה', ומ''מ לא עצר ה' בפני מלהחריבה, וכן גם אם תאמר שכולם חטאו, הלא בהכרח לא השוו כולם באיכות וכמות חטאתיהם ומ''מ השוו כולם באיכות וכמות חורבנם כמ''ש הלא ככרכמיש וכו', ומזה ראי' שלא החטא גרם חורבן האומה רק בחירתי החפשית ורצוני :(מלבי"ם באור הענין)


{י}  כַּאֲשֶׁר מָצְאָה יָדִי לְמַמְלְכֹת הָאֱלִיל וּפְסִילֵיהֶם מִירוּשָׁלִַם וּמִשֹּׁמְרוֹן:

 רש"י  ופסיליהם. היו מירושלים ומשומרון. מכאן שרשעי ישראל היו מספיקין דמות עכו''ם שלהם לכל האומות סביבותם ואחרי שעובדי פסילי שומרון וירושלים נפלו בידי ולא הצילום פסיליהם כך שומרון וירושלים לא תנצל : (רש"י)

 מצודת דוד  כאשר מצאה ידי. כמו שהשיגה ידי לכבוש הממלכות האלה עובדי האליל והלא פסיליהם חזקים מפסילי ירושלים ומפסילי שמרון וכאומר אם כן כ''ש שאכבוש את ירושלים ואת שמרון : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  כאשר, מוסיף לאמר, ומעתה אני דן ק''ו שאוכל לכבוש את ירושלים, כי אחר שמצאה ידי לממלכות האליל, ר''ל שהממלכות האלה אשר כבשתי היו מתמידים בעבודת אליליהם כ''כ עד שהקדישו את ממלכותיהם לאליליהם, ונקראו על שמם. ממלכת אליל פלוני, ובודאי היה ראוי שהאליל יריב ריבם ויעזרם. ופסיליהם, של הממלכות האלה היו יותר מפסילי ירושלים ושמרון, וא''כ אם כבשתי הממלכות האלה, שהתמידו וגם הרבו בעבודת האלילים כ''ש שאכבוש את ירושלים :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  מירושלם. המ''ם מ''ם היתרון, כמ''ם תבורך מנשים יעל :(מלבי"ם באור המלות)


{יא}  הֲלֹא כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשֹׁמְרוֹן וְלֶאֱלִילֶיהָ כֵּן אֶעֱשֶׂה לִירוּשָׁלִַם וְלַעֲצַבֶּיהָ: (פ)

 רש"י  כאשר עשיתי לשומרון וגו'. זאת יאמר לאחר שיכבוש את שומרון : (רש"י)

 מצודת דוד  הלא כאשר וכו'. אשר שיכבוש שמרון בבואו על ירושלים יאמר הלא כאשר וכו'. ולאליליה. כי גם האלילים שבר ולקח עמו לאשור : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  הלא, ואם תאמר כי אלהי ישראל כחו גדול מכל אלהי העמים ההם ויוכל להציל את ירושלים מידי. הלא כאשר עשיתי לשמרון ולאליליה, שגם הם מעם ישראל והאל לא הצילם כן אעשה לירושלים, לכן :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  אליליה, עצביה. עצבים נקראו על ידי מלאכתם כמו העצב נבזה, ואלילים על ידי ענינם שאין בם ממש, כמו רופאי אליל כולכם, ולכן אלילי שומרון שכבש ידע שאין בם ממש, ושל ירושלים עוד לא כבש, קראם עצבים :(מלבי"ם באור המלות)


{יב}  וְהָיָה כִּי יְבַצַּע אֲדֹנָי אֶת כָּל מַעֲשֵׂהוּ בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִָם אֶפְקֹד עַל פְּרִי גֹדֶל לְבַב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְעַל תִּפְאֶרֶת רוּם עֵינָיו:

 רש"י  והיה כי יבצע וגו'. אבל לא היה כמו שדימה אלא מאחר שיגמור הקב''ה את כל מעשהו ונקמתו בישראל ובקצה ערי יהודה ומאותה יראה יכנעו בני ציון וירושלים לשוב אלי אודיע למלך אשור כי לא בכוחו גבר : אפקוד על פרי גודל לבב מלך אשור. על אשר הפרה והרבה גודל לבב מלך אשור להתהלל בכחו על שקר פרי גודל קריישמנ''ס דגרנדיי''א בלע''ז של לב סנחריב : תפארת רום עיניו. על שנתפאר בגאותו, תפארת ונטמנ''ט בלע''ז : רום עיניו. גסות רוחו כעניין שנא' גבה עינים ורחב לבב (תהלים קא) : (רש"י)

 מצודת דוד  כי יבצע. כאשר ישלים ה' את מעשהו להביא חיל סנחריב על ציון וירושלים. אפקוד. אז אשגיח על מה שהפרה והרבה גודל לבב : ועל תפארת. על התפארות גאותו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  יבצע. ענין השלמה כמו וידיו תבצענה (זכריה ד) : אפקוד. ענין השגחה כמו פקדו נא וראו (ש''א יד) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  והיה כי יבצע ה', את כל מעשהו, עת יגמור ה' כל אשר בדעתו לעשות ע''י מלך אשור להעניש כל המורדים בו, ומתי יגמור מעשהו? מתי יאמר לצרת העמים די? בהר ציון ובירושלים, עת יבא סנחריב לכבוש את הר ציון שאז יהיה גמר הזעם, אז אפקד על פרי גדל לבב מלך אשור, יעניש אותו על המעשים שצמחו ופרו ע''י גודל לבבו, שהוא מה שנזכר עד הנה שהחריב גוים עצומים ע''י גודל לבבו, וה' לא צוהו רק לשלול שלל, (וזה נגד ולבבו לא כן יחשוב), וחוץ מזה יביא פקודה גם על תפארת רום עיניו, על שהיה מתפאר ברום עיניו וגאותו ולא רצה להכיר שהוא רק כשבט ביד ה' המרימו, והעיז פניו ליחס הכח אל עצמו, (וזה נגד והוא לא כן ידמה) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  פרי גדל. כמו פרי מחשבותיו, פרי מעלליהם המסובב ע''י גודל לבב אשור :(מלבי"ם באור המלות)


{יג}  כִּי אָמַר בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבֻנוֹתִי וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים (ועתידתיהם) וַעֲתוּדוֹתֵיהֶם שׁוֹשֵׂתִי וְאוֹרִיד כַּאבִּיר יוֹשְׁבִים:

 רש"י  כי אמר בכח ידי עשיתי. כל גבורתי לא מאת הקב''ה : נבונותי. חכמתי. ועתידותיהם. מעמדם ומצבם : ואוריד הורדתים מגדולתם : כביר יושבים. יושבים רבים, כביר פולשור''ש : (רש"י)

 מצודת דוד  עשיתי. כל מה שעשיתי בדבר הנצחון עשיתי בכח ידי ובחכמתי כי אני נבון. ואסיר. באמרם ע''כ גבול מלכות זו וע''כ וכו' וכיון שכבש הכל הסיר הגבולים כי נחשב הכל כמלכות אחת : ועתודותיהם שושתי. שללתי אוצרותיהם : ואוריד. הורדתי היושבים במקום חוזק וחוזר על תחלת המקרא שאומר את כל אלה עשה בכח הזרוע ובחכמה נפלאה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ועתודותיהם. אוצרותיהם המזומן לעת הצורך והוא מל' התעתדו לגלים (איוב טז) שהוא ענין הזמנה : שושתי. כמו שוסתי בסמ''ך והוא ענין בזה ושלל כמו שוסים את הגרנות (ש''א כג) : כביר. ענין חוזק כמו כביר כח לב (איוב לו) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  כי אמר, הנה למלחמה צריך שני דברים, א. כח וגבורה ב. עצה ותחבולה בתכסיסי מלחמה, כמ''ש עצה וגבורה למלחמה. ומלך אשור התפאר כי הוא מצא שני הענינים האלה ביתר שאת עד שאין צריך לעזר מה'. נגד הגבורה אמר בכח ידי עשיתי, לא הייתי צריך לכח זולתי ועזר אלוהי רק כח ידי, ונגד החכמה אמר בחכמתי עשיתי כי נבנותי מעצמי, ולא הייתי צריך לעצת ה'. (עתה מתחיל לבאר שני ענינים אלה, תחלה מבאר אופני החכמה ותחבולותיו). ואסיר גבולות עמים, לא נהגתי כמו המלכים לפני, שכבשו ארצות ולא הורישו יושבי הארץ מגבולם רק הכניעום למס עובד, וגבולות עם ועם נשארו כמקדם, ועת מצאה ידם מרדו ופרקו עול, אבל אני הסרתי הגבולות, כי הגליתים מארצם והושבתי שם עמים אחרים, ולא זאת לבד כי גם ועתודותיהם שושתי, שלקחתי מהם גם הזכות שיוכלו לטעון על ארצם בעתיד, לאמר הארץ הזאת שלנו היתה, כי התחכם להחליף את יושבי הארצות באופן שהתבלבלו הגבולות ונתערבו עד שלא ימצא להם זכות בעתיד, ולא לבד שהגליתי עמים שישבו בארצם מימים לא כביר ולא החזיקו כ''כ בארצם, כי גם אוריד כביר יושבים, גם היושבים בארץ מזמן כביר הורדתים והגליתים, ובזה באר החכמה והעצה שלו שישארו העמים תחת ממשלתו למס עובד. (עתה יתחיל לבאר הכח והגבורה שלו) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  בכח ידי. המיוחד לידי לא לסבה אחרת, וכן כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל : ובחכמתי כי נבנותי. החכמה לפעמים מקובלת, אבל הבינה רק בכח המבין, עז''א חכמתי אינה מקובלת רק נבונתי בה מעצמי : ועתודתיהם, כמו ועתדה בשדה לך (משלי כד), וגדרו מבין יתר נרדפיו, שמורה הכנה לזמן עתיד שיבא אחר הימים, וחש עתידות למו, כמלך עתיד לכידור : שושתי. כמו שוסתי וגדרו בוזז דרך השחתה, עי' לקמן (מ''ב כב) : יושבים. אינו תואר רק בינוני, היושבים מזמן כביר :(מלבי"ם באור המלות)


{יד}  וַתִּמְצָא כַקֵּן יָדִי לְחֵיל הָעַמִּים וְכֶאֱסֹף בֵּיצִים עֲזֻבוֹת כָּל הָאָרֶץ אֲנִי אָסָפְתִּי וְלֹא הָיָה נֹדֵד כָּנָף וּפֹצֶה פֶה וּמְצַפְצֵף:

 רש"י  כקן. כקיני עופות הפקר : וכאסוף ביצים עזובות. וכאשר יאסוף איש ביצים עזובות שעזבתם אמם ואין מוחה בידם לכסות עליהם : נודד כנף ופוצה פה ומצפצף. כל הל' הזה נופל בעופות לפי שדימה אותם הגולים לקן צפרים ולביצים עזובות אמר לשון זה לא צפצפו עליה' האב והאם : (רש"י)

 מצודת דוד  ותמצא כקן ידי. ר''ל השיגה ידי לצבא העמים כמו שיד כל משגת קן צפור המופקר : וכאסוף וכו'. אספתי אני את כל אנשי הארץ כמו המאסף בצים שעזבם אמם והלכה לה : ולא היה נודד כנף. לפי שדמה הגולים לקן צפור ולביצים עזובות אמר לשון הנופל בעופות שמנדנדים בכנפיהם ופותחים פיהם ומצפצפים בחושבם שבזה ינצלו ור''ל שלא עמד מי למולו למחות בידו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  כקן. הוא מדור העופות כמו ודרור קן לה (תהלים פד) : חיל. ענין צבא העם. ופוצה. ענין פתיחה כמו פציתי פי (שופטים יא) : ומצפצף. כן נקרא השמעת קול העופות : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ותמצא, הנה מלך עריץ אשר יכבוש ממלכות, לא יתחזק עליהם לבוז אוצרותיהם עד אחר מלחמות רבות ובתוך כך נתדלדלה המדינה ויטמינו האוצרות, עד שימצא מדינה דלה וריקנה, אבל אנכי ידי מצאה והשיגה, לחיל העמים ועשרם כמו שמוצא קן, שהעוף יושב עליו והאם רובצת על האפרוחים, כן כבשתי אותם פתאום בעת שהיו שלוים ושקטים, יושבים על חילם ועשרם כצפור על קנו, ומ''מ הגם שאם יבא איש אל הקן לקחת את גוזליו הלא תלחם עמו האם בכנפיה ובפיה ולא תניחהו לקחת, אבל אנכי כאסוף ביצים עזובות (חיל) כל הארץ אני אספתי, אסיפת חיל כל הארץ היה אצלי בקל כמי שאוסף ביצים עזובות של הפקר שאין האם בקנה, ואין מי שיעמוד נגדו, כן לא היה נדד כנף, כדרך העוף שלוחם בכנפיו תחלה נגד הבא לקחת את אפרוחיו, ואף לא היה פצה פה לנשוך, כמו שיעשה העוף שנמרטו כנפיו, ואף לא היה מצפצף להרים קול עכ''פ. ר''ל הגם שבאתי על חיל עם ומדינה שהיו כולם שלוים וגבורים ויושבים בחוזק מ''מ לא היה מוחה בידי ולקחתי את חילם באפס יד ובלא מלחמה, וזה מורה על רוב גבורתו :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  לחיל העמים. כתב הרד''ק שבא הלמ''ד תחת את הפעול כמו הרגו לאבנר. ואינו נכון, כי מציאה עם יד, אינו מציאת הנאבד, רק השגה, אם לא תמצא ידה די שה (ויקרא יב ד', וכן ש''א י' ז', כה ח'), ונקשר בלמ''ד תמיד, כאשר מצאה ידי לממלכות האליל (למעלה פסוק י'), תמצא ידך לכל אויביך (תהלות כט ט'), ומלת לחיל נמשך לשתים, (חיל) כל הארץ אספתי : נדד כנף. יוצא :(מלבי"ם באור המלות)


{טו}  הֲיִתְפָּאֵר הַגַּרְזֶן עַל הַחֹצֵב בּוֹ אִם יִתְגַּדֵּל הַמַּשּׂוֹר עַל מְנִיפוֹ כְּהָנִיף שֵׁבֶט וְאֶת מְרִימָיו כְּהָרִים מַטֶּה לֹא עֵץ: (פ)

 רש"י  היתפאר הגרזן. הקב''ה אומר לא היה לך להתהלל בזאת כי אינך אלא כגרזן שלי ואני החוצב בך נפרע על ידך מאויבי אתה המשור ואני המניפו וכי דרך המשור להתהלל על מניפו משור מייר''א בלע''ז : כהניף שבט את מרימיו. כאלו היה השבט מניף את עצמו ואת יד המרימו והלא אין שבט מניפו אלא האדם : כהרים מטה לא עץ. לא העץ הוא המרים אלא האדם הוא המרים : (רש"י)

 מצודת דוד  היתפאר. אמר הנביא וכי מהראוי שיתפאר הגרזן על החוצב בו לומר אני החוצב ולא אתה ר''ל הלא אשור אינו אלא כגרזן ביד האל ולא בכוחו יגבר : אם יתגדל וכו'. כפל הדבר במ''ש : כהניף שבט. כאילו השבט עם מרימיו הניף את השבט רצה לומר אפילו כח שניהם עשתה את ההנפה : כהרים מטה. כאלו המטה הרים וכו' וכפל הדבר במ''ש : לא עץ. הנה באמת לא העץ הוא המרים כי אם האדם הוא המרים ור''ל הנה כן לא אשור הוא בעל הנצחון כי אם המקום שהמשילו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הגרזן. שם הכלי שחוטבים בו העצים כמו ונדחה ידו בגרזן (דברים יט). החוצב. ענין חטיבה ובקיעה ודומה לו וגם יקב חצב בו (לעיל ה). המשור. שם כלי מלא פגימות עשויה לחתוך בה העצים וכן וישר במגרה (דה''א כ) : מניפו. מל' הנפה והרמה : מרימיו. עם מרימיו : כהרים. מל' הרמה והגבהה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  היתפאר, משיב לו לאמר, מה תתפאר בכחך זה. היתפאר הגרזן על החצב בו, לאמר כי בכח עצמו חצב העץ, וכן אתה הלא ה' הרימך ונתן לך כח, מוסיף לאמר אם יתגדל המשור, כי הגרזן יוכל להתפאר עכ''פ במה שעקר החציבה שנעשה ע''י הורדת הגרזן על העץ נעשה מעצמו, והגם שהתחלת הפעולה שהיא ההרמה מיוחס אל האדם, מ''מ הגמר ייוחס אל הגרזן עצמו, וכן תאמר במשל שהגם שה' הרים אותך ונתן לך ממשלה על העמים, מ''מ גמר הפעולה מה שכבשת ארצות וגרשת עמים רבים זה יתיחס אל כחך בעצמך, אבל האם יתגדל המשור על מניפו, המשור המנסר בארזים, גם גמר הפעולה נעשה בכח האדם שמוליכו ומביאו בכחו ומנסר בו, וכן גם גמר הפעולה והכיבוש הכל היה רק בכח ה', (וזה נגד מ''ש ומטה הוא בידם זעמו). כהניף, ר''ל וק''ו הוא שלא יצוייר שהגרזן והמשור עוד יתפארו לאמר שלא לבד שהם עשו הכל בכחם, עוד הם הרימו יד מרימם, כאילו יתפאר השבט לאמר שהרים את עצמו ואת יד מרימיו, כי כן הסכלת אתה להתפאר שלא לבד שהכל עשית בכחך, עוד אתה מרים את מרימך, שאתה תכריח כח ה' וגבורה העליונה כפי רצונך, וכי תכבוש את ישראל ותתגבר על אל מעוזם. כהרים, ויותר מזה אם יתרומם המטה לאמר שאינו עץ, רק יש בו נפש חיונית מתנענעת מעצמה, כי כן הוספת סרה להתרומם שאינך בן אדם כלל כי תאמר אל אנכי ולא איש ואדמה לעליון. (בזה הגדיל סכלותו בארבעה דברים, א שכפר שכל כחו ופעולתו היא פעולת ה', ב שכפר גם בזאת שעכ''פ הממשלה וראשית אונו מה' ניתן לו, (וזה נגד שני הענינים שאמר אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי), ג. שחשב כי עוד יתגבר גם על אל אלים, ד. שנתטפש כ''כ עד ששכח שהוא בן אדם ויאמר אדמה לעליון) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  הגרזן. כלי ברזל המבקע עצים, נגרזתי מנגד עיניך (תהלות לא) : ומשור, מגרה, וחברו וישר במגרה, מפעלי הכפל ע''מ מעוז : מניפו. מוליך ומביא, וזה ההבדל בינו ובין מרים (עיין לקמן יג א') :(מלבי"ם באור המלות)


{טז}  לָכֵן יְשַׁלַּח הָאָדוֹן יְהוָה צְבָאוֹת בְּמִשְׁמַנָּיו רָזוֹן וְתַחַת כְּבֹדוֹ יֵקַד יְקֹד כִּיקוֹד אֵשׁ:

 רש"י  ותחת כבודו. תחת בגדיהם יהיו נשרפין, הבגדים הם מכבדים את האדם : יקד יקוד. ישרף שריפה כשריפת אש, ומדרש אגדה כאן פרע לבני שם הכבוד שעשה שם לאביו כשכסה ערות נח אביו שנאמר (בראשית טז) ויקח שם ויפת וגו' : (רש"י)

 מצודת דוד  לכן. בעבור גודל לבבו : במשמניו רזון. ירזה את השמנים שבעמו רצה לומר יאבדו מן העולם : ותחת כבודו. ובמקום שהיה מתכבד בעצמו לתלות הדבר בכח זרועו במקום זה יהיה ללעג וקלס כי תבער הבערה כתבערת אש רצה לומר כל אנשיו ימותו על ידי המלאך המכה בהם כאלו נשרפו באש וכן נאמר בו והיתה לשרפה מאכולת אש (לעיל ט) : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  משמניו. מל' שמן : רזון. ענין כחשות : ותחת. במקום : יקד. ענין הבער כמו על מוקדה (ויקרא ו) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  לכן, הנה תפארת הממלכה תלויה בשני דברים, א. בכחה הפנימי היינו גבורת הגבורים ואבירת לב ההמון, ב. בכבודה החיצון, ריבוי העם וכבוד עשרו, והמליץ צייר הממלכה כאיש פרטי, שתפארתו תלוי ג''כ בשני דברים, א. כחו הפנימי שיהיה איש שמן וגבור ובריא, ב. כבודו החיצון, עשרו ורוב בניו. והמשיל מפלת מחנה סנחריב כי נהרס תחלה כחם הפנימי, ונאבד גבורתם ואבירת לבבם מפחד ה', והמשיל זה כאיש גבור שמן שחלה חולי הרזון (אבצעהרונג), ועל זה אמר לכן ישלח ה' במשמניו רזון, והמשיל כי ביטול כחם הפנימי בא להם מצד עצמם לא מסבה חיצונית כחולי הרזון שבא ע''י חלישות האוצטומכא וכח העיכול, ב. שאח''כ בטל גם כבודם החיצוני ע''י סבה חיצונית כאיש שבאה שריפת אש ואכלה כל כבודו ורכושו, ועז''א ותחת כבודו יקד יקד כיקוד אש, וזה מליצה על אש בשמים שאכלה את מחנהו, וכן נראה מדברי חכמינו ז''ל שתחלה נפל עליהם פחד ה' והרגו זה את זה ואח''כ נשרפו ע''י אש מן השמים, וכן נראה לקמן פסוק כ''ו :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  במשמניו. הגבורים, ויהרוג במשמניהם (תהלות עח), כל שמן וכל איש חיל (שופטים ד'), ואמר וישלח רזון בנפשם (תהלות קו). (וע''ל יז ד') : יקד יקד. יקד נבדל מנרדפיו, שגדרו מדורה גדולה במקום מכונס :(מלבי"ם באור המלות)


{יז}  וְהָיָה אוֹר יִשְׂרָאֵל לְאֵשׁ וּקְדוֹשׁוֹ לְלֶהָבָה וּבָעֲרָה וְאָכְלָה שִׁיתוֹ וּשְׁמִירוֹ בְּיוֹם אֶחָד:

 רש"י  אור ישראל. התורה שעוסק בה חזקיהו תהיה לאש לסנחרב : וקדושו. הקב''ה. ד''א וקדושו צדיקים שבדור : שיתו ושמירו. שריו וגבוריו : (רש"י)

 מצודת דוד  והיה אור ישראל. האל המאיר לישראל : וקדושו. הוא האל קדוש ישראל וכפל הדבר במ''ש : שיתו ושמירו. וקראם כן לפי שבהם היה מכאיב העמים כבקוץ מכאיב : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  שיתו ושמירו. מיני קוצים : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  והיה אור ישראל, הנה ישועת עם ה' מצרותם תלוי בשני דברים, א. בזמן, כי לכל צרה יש זמן מוגבל, ובכלות זמנה תסור בהכרח כמו שתסור הלילה בהאיר השחר, ב. בהטבת מעשים, שאחר שהעונש י''ל סבה והוא החטא, אם יסירו הסבה וייטיבו מעשיהם יסור המסובב בהכרח, ויושעו גם קודם הזמן (כמ''ש זכו אחישנה לא זכו בעתה). ומבואר כי אם יושעו ע''י מעשיהם תהיה התשועה יותר שלמה ומופלגת משאם יושעו ע''י הזמן. עפ''ז אמר כי פה במפלת סנחריב נתקבצו שני הענינים, א. מצד הזמן, שכבר הגיע עת תשועה וסוף הלילה, (כמ''ש בפסוק והיה כי יבצע ה' את מעשהו), ועז''א והיה אור ישראל, הוא אור הבוקר שהגיע זמנו להאיר לישראל את הלילה, היה לאש אל סנחריב לשרפו, (והמליצה כי האור פועל שני דברים מאיר ושורף, ואמר האור עצמו שיאיר לישראל בכח שבו יאיר, ישרוף מחנה סנחריב בכח שבו ישרף), ב. מצד טהרת המעשים וקדושתם, ועז''א וקדושו של ישראל יהיה ללהבה שהיא גדולה יותר מאש, כי היא לוהטת גם נראית למרחוק, כן ע''י זכיות ישראל גדלה התבערה במחנה אשור, גם נודע הנס למרחוק. ובערה, ע''י האש. ואכלה, ע''י הלהבה. שיתו ושמירו, הקוצים שלו וזה משל על מחנהו (ובמה שנקרא ה' אור ישראל וקדוש ישראל עפ''י מעשיהם עי' למעלה א' ד', ה' ט''ז) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  אש להבה. להבה גדולה מאש, (כנ''ל ה' כד), וההבדל בין בער, אכל, ע''ל (ט' יז) :(מלבי"ם באור המלות)


{יח}  וּכְבוֹד יַעְרוֹ וְכַרְמִלּוֹ מִנֶּפֶשׁ וְעַד בָּשָׂר יְכַלֶּה וְהָיָה כִּמְסֹס נֹסֵס:

 רש"י  וכבוד יערו וכרמילו. הם רבוי חיילותיו : כרמל. יער גבוה : כמסוס נוסס. לפי שדימה אותם לעצי יער דימה פורענותם לתולעת הנוסר בפיו וטוחן העץ וקורהו סס כמו כצמר יאכלם סס (לקמן נא) : כמסוס נוסס. כמגור המגורר : כמסוס נוסס. כמסוס של נוסס שהוא נטחן דק דק שהתולעת טוחן כך היה האפר ושריפת גופן דק, מסוס הוא הנטחן ונופל ע''י תולעת, נוסס הוא התולעת : (רש"י)

 מצודת דוד  וכבוד יערו. מרבית אנשיו כעצי היער אשר היה מתכבד בהם : וכרמלו. ר''ל בעלי העושר ככרמל הזה שהוא מלא ברכת ה' שדות וכרמים : מנפש וכו'. כי ישרוף גופן ונפשם : והיה. העם ההוא יהיה כהנטחן מן התולעת אשר יטחן בפיו את העצים דק דק ולפי שהמשילם לעצי היער אמר לשון הנופל בהשחתת העצים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וכרמלו. שם כרמל הונח למקום שדות וכרמים וכמ''ש והיה מדבר לכרמל (לקמן לב) : כמסוס נוסס. שם התולעת האוכל וטוחן את העץ נקרא נוסס ודומה לו וכצמר יאכל סס (לקמן נא) והנטחן עצמה נקרא מסוס : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  וכבוד יערו וכרמלו, הם שריו ויועציו וגבוריו, כי היער חזק מן הכרמל והוא ציור הגבורים, אבל הכרמל חשוב מן היער והוא משל השרים והיועצים. מנפש ועד בשר, תפס משל יער הנשרף שלפעמים לא ישרף המצבת, רק יחרו מני אש עד שיעדר כח הצומח, וזה במשל שנשרף הנפש הצומחת לא הגוף, ובנמשל שתתפרד המחנה עד שיעדר ממנה רוח החיים שהיא המלוכה וההנהגה, אבל הגוף שהם האישים הפרטים של המחנה ישארו קיימים, אומר כי מנפש ועד בשר יכלה, שיכלו כולם. והיה כמסס נסס, גם הנוסס הוא סנחריב הנושא נס לעמים למלחמה, גם הוא יהיה בסוף כמסוס ודבר הנימס :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  יער. צומח עצים : וכרמל. ישא תנובה, (ע''ל כט יז) : כמסס. לשון המסה כדבר הנמס. נסס, הוא הנושא הנס והדגל, לשון נופל על הלשון :(מלבי"ם באור המלות)


{יט}  וּשְׁאָר עֵץ יַעְרוֹ מִסְפָּר יִהְיוּ וְנַעַר יִכְתְּבֵם: (ס)

 רש"י  ושאר עץ יערו. הנותרים בחיילותיו : מספר יהיו. נחים לספור כי מעט הם ונער יוכל לכתבם ואמרו רבותינו עשרה נשאר מהם שאין לך קטן שאינו כותב יו''ד קטנה : (רש"י)

 מצודת דוד  ושאר. שאר העץ הנשאר ביערו ר''ל הנשאר במחנהו : מספר יהיו. יהיו מעט מתי מספר : ונער. אף הנער לא ילאה לכתבם ולפרטם כי מעטים יהיו : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  ושאר עץ יערו, מעט הנשאר מן המחנה יהיו מתי מספר, והמספר יהיה קטן כ''כ עד שנער קטן יוכל לכתוב את שמותם :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  מספר. מועטים, ואני מתי מספר (בראשית לד) :(מלבי"ם באור המלות)


{כ}  וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יוֹסִיף עוֹד שְׁאָר יִשְׂרָאֵל וּפְלֵיטַת בֵּית יַעֲקֹב לְהִשָּׁעֵן עַל מַכֵּהוּ וְנִשְׁעַן עַל יְהוָה קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בֶּאֱמֶת:

 רש"י  להשען על מכהו. לסמוך על מלכי מצרי' שהם היו תחלת המציקים להם : (רש"י)

 מצודת דוד  ביום ההוא. כשיראה גדול הנס הזה : על מכהו. על מצרים שהם היו תחילת המציקים להם : באמת. בכל לבב : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  והיה ביום ההוא, שיראו כח ה' ועזוזו. לא יוסיף עוד שאר ישראל ופליטת בית יעקב, (עיין ביאור המלות). להשען על מכהו, לא יבקשו עוד עזר מאשור או מאומה אחרת, שלא די שלא עזר לו עוד הכה אותו (כמ''ש במ''ב ט''ז), (וימליץ כי המטה משמש שני דברים להכאה ולמשענת, והם בהסמכם על האומה להשען עליה נהפכו למקל חובלים). רק ונשען על ה', כי הוא יהיה להם משענת, אחר שישענו עליו באמת לא ברמיה, ואף שעתה בית יעקב שהם בית אפרים ועשרת השבטים עע''ג הם, מ''מ :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  שאר ישראל ופליטת בית יעקב. יש הבדל בין יעקב וישראל כמ''ש (למעלה ט' ז'), כי ישראל יבא על גדולי העם ויעקב על הפחותים. גם יש הבדל בין שאר ופליטה, כי שאר הוא הנשאר במקומו, ופליטה הוא הנמלט ע''י ניסה ובריחה למקום אחר. מבואר כי פה יקרא את בני ציון היקרים שאר ישראל, כי הם נשארו במקומם, ופליטת בית יעקב קורא הנצולים מבית אפרים, שהם מכונים בית יעקב לשפלת מדרגתם, או ופליטה כי נסו וברחו, ומוסיף שלא לבד שאר ישראל, כי גם פליטת בית יעקב לא ישען רק על ה' :(מלבי"ם באור המלות)


{כא}  שְׁאָר יָשׁוּב שְׁאָר יַעֲקֹב אֶל אֵל גִּבּוֹר:

 רש"י  שאר ישוב. השארית שבהן ישובו אל הקב''ה : אל גבור. שהראה להם גבורה בסנחרב : (רש"י)

 מצודת דוד  שאר ישוב. השארית ישובו ולתוספת ביאור אמר שאר יעקב וכו' רצה לומר השארית מבני יעקב הם ישובו לה' שהראם גבורות באשור : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  שאר ישוב, הנשארים מהם פליטי חרב ישובו אל ה', ובל תחשוב כי רק מקצת מהנשארים ישובו, לא כן, רק כל שאר יעקב כולם ישובו אל אל גבור. מצד שיראו גבורת ה' ועזוזו :(מלבי"ם באור הענין)


{כב}  כִּי אִם יִהְיֶה עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם שְׁאָר יָשׁוּב בּוֹ כִּלָּיוֹן חָרוּץ שׁוֹטֵף צְדָקָה:

 רש"י  כי אם יהיה עמך. לחזקיהו אמר הנביא אם יהיה עמך כחול הים השאר שישוב בו למוטב תשטף את כליון החרוץ לבא עליהם ויעכבנו מלבא בצדקה שיתנהג בה : (רש"י)

 מצודת דוד  כי אם וסו'. רצה לומר אף על פי שיהיו מרובים לא ישאר בהם כי אם שארית אשר ישובו לה' כי כליון חרוץ יבוא כנחל שוטף במשפט צדק ואמת כי יהיו ראוים לכליון : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  חרוץ. גזור וחתוך כמו כן משפטך אתה חרצת (מ''א כ) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  כי אם יהיה, סדר הכתוב, ישראל! עמך כחול הים! כי אם יהיה שאר ישוב בו, צדקה שוטף כליון חרוץ, ובאורו, אתה ישראל עמך אשר עתה הוא רב ועצום כחול הים, גם אם יהיה אחר גלות מלך אשור רק שאר ישוב בו, הגם שהשארית שישארו ושישובו מן העם הגדול הזה יהיה רק שאר מעט מזער, מ''מ יגדל זכותם כ''כ עד שהצדקה וצדקת מעשיהם ישטוף את הכליון החרוץ והנגזר והנחתך לבא עליהם וה' ירחם על עמו :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  כליון חרוץ. חרוץ יאמר על דבר הנגמר בלי השנות, אם חרוצים ימיו ר''ל קצובים, כן משפטך אתה חרצת, ומתאחד עם הוראתו על הכריתה, חריצי הברזל, מורג חרוץ. על כריתת הדין וחתיכתו ובדברי חז''ל חתכו את דינו :(מלבי"ם באור המלות)


{כג}  כִּי כָלָה וְנֶחֱרָצָה אֲדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת עֹשֶׂה בְּקֶרֶב כָּל הָאָרֶץ: (פ)

 רש"י  כי כלה ונחרצה. תראו שהקב''ה עושה (דין) ברשעים ותכנעו ותשובו אליו : (רש"י)

 מצודת דוד  כי כלה ונחרצה. רצה לומר הכלה תהיה נחרצה מה שיעשה ה' בקרב הארץ ולזה ישארו מעט מהרבה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ונחרצה. נגזרה ונחתכה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  כי כלה ונחרצה, ר''ל והגם שה' גזר כליון, וגם הגזרה נחרצה ונגמר דינה עד שבהכרח שתבא הגזרה אחר שהוא לאחר גמר דין, מ''מ ה' יתן אדם תחתם ותהיה הכלה בעכו''ם מנאצי ה', וז''ש הכלה אשר נחרצה ה' עושה, וגומר אותה בקרב כל הארץ, ועם אלהים ינצלו וירוחמו :(מלבי"ם באור הענין)


{כד}  לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת אַל תִּירָא עַמִּי יֹשֵׁב צִיּוֹן מֵאַשּׁוּר בַּשֵּׁבֶט יַכֶּכָּה וּמַטֵּהוּ יִשָּׂא עָלֶיךָ בְּדֶרֶךְ מִצְרָיִם:

 רש"י  לכן. לפי שידעתי שתשובו אליו חזקיה וסיעתו. (דבר אחר לכן. ל' שבועה לכן באמת). כה אמר ה' אל תירא מאשור בשבט יככה. בשבט פיו יחרף ויגדף אתכם על ידי רבשקה : ומטהו ישא עליך. לאיים כדרך שעשה למצרים, ועוד יש לפרש בשבט יככה אשר עד הנה הכך בשבט והורגל לשאת עליך מטהו ואימתו כדרך המצריים משום ר' מנחם אמר לי ר' יוסף : (רש"י)

 מצודת דוד  לכן. לפי שידעתי אשר חזקיה וסיעתו המה ישובו אלי : בשבט יככה. ר''ל לא יעשה בך כלה רק יכה אותך בשבט המכאיב וישא עליך מטהו לאיים ולהפחיד : בדרך. כענין שעשה במצרים שהכאיבו לישראל ואיימו עליהם ולא כלו אותם : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  לכן אל תירא עמי, הגם ששאר אומות ייראו מאשור אתה עמי אל תירא, והגם שגם עשרת השבטים ייראו מאשור עכ''פ אתה עמי ישב ציון אל תירא מאשור, כי לא יוכל לך, כי רק בשבט יככה, שהכאת השבט אינה מסוכנת, ולא יככה במטה שהכאתו מסוכנת. כי מטהו רק ישא עליך, ויפחידך בו בעת שילך בדרך מצרים, להלחם שם עם תרהקה מלך כוש ועם מצרים אז יפחידך במטהו ע''י רבשקה [לקמן ל''ז], אבל לא יוכל להכותך בו בפועל, כי במהרה יפול וישבר :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  שבט, מטה. המטה עב, והשבט רך, הכאת השבט אינו מסוכן, חושך שבטו שונא בנו, אתה בשבט תכנו (משלי יג כג), ועיין לקמן (כח כז) :(מלבי"ם באור המלות)


{כה}  כִּי עוֹד מְעַט מִזְעָר וְכָלָה זַעַם וְאַפִּי עַל תַּבְלִיתָם:

 רש"י  כי עוד. ימים מעט מזער וכלה, הזעם שלי שניתן למטה ביד אשור כמ''ש למעלה ומטה הוא בידם זעמי : ואפי. שהיה לשבט ישוב, על תבליתם. ל' תבל עשו (ויקרא כ) על חירופין וגידופין אשר גדפו נערי מלך אשור אותי : (רש"י)

 מצודת דוד  וכלה זעם. הזעם שלי הנתון ביד אשור להיות לו למטה כמ''ש למעלה ומטה הוא בידם זעמי הנה במעט זמן יכלה הזעם : ואפי. חמתי תשוב על התבל שעשו הם החרופין והגדופין אשר גדפו נערי מלך אשור ורצה לומר החמה תחול עליהם לגמול התבל : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מזער. ענינו כמו מעט וכן זעיר שם (לקמן כח) וכפל בשמות נרדפים להמעטת הזמן : תבליתם. ענינו דבר מגונה שאין ראוי לעשותם כמו תבל הוא (ויקרא כ) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  כי עוד מעט מזער, בימים לא כבירים. וכלה זעם, הזעם שהוא קללתי אשר היא היתה המטה בידו להכות עמים, כמ''ש ומטה הוא בידם זעמי, יכלה, כי לא אזעום עוד, וא''כ לא יהיה בידו מטה להכות, ואפי אבל האף שלי לא יכלה עדיין, אך לא יהיה האף על בני תבל, רק על תבליתם ותועבתם של בני אשור :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  מעט מזער. מעוטא דמעוטא, פחות מן זעיר, זמן קטן מאד : תבליתם, מעשים מגונים, תבל עשו (ויקרא כ') :(מלבי"ם באור המלות)


{כו}  וְעוֹרֵר עָלָיו יְהוָה צְבָאוֹת שׁוֹט כְּמַכַּת מִדְיָן בְּצוּר עוֹרֵב וּמַטֵּהוּ עַל הַיָּם וּנְשָׂאוֹ בְּדֶרֶךְ מִצְרָיִם:

 רש"י  ועורר עליו. ולעורר עליו : שוט. מכת יסורין : כמכת מדין. שנהרגו בלילה אחת והמלכים שברחו מהם ונמלטו נהרגו עורב בצור עורב כדמפורש בספר שופטים אף זה לאחר שישוב לארצו ימות שם בחרב : ומטהו על הים. ועוד יעורר עליו את מטהו אשר היה על הים בפרעה ובחילו : ונשאו. וטילטלו מן העולם כדרך שנשא את מצרים : (רש"י)

 מצודת דוד  ועורר. ה' יעורר עליו שוט המכה דוגמת מכת מדין בימי גדעון שנפלו בלילה אחד והמלכים שברחו נהרגו עורב בצור עורב וכן כולם כמ''ש בשופטים ולקצר לא זכר אלא אחד מהם ורצה לומר כמוהם יהיה סנחריב אחר שישוב לארצו ימות שם בחרב. ומטהו. חוזר על מלת ועורר לומר שיעורר עליו מטהו אשר היה על הים בפרעו ובחילו : ונשאו. יטלטלנו מן העולם כדרך שנשא את מצרים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ועורר. מל' התעוררות : שוט. ענינו כמו שבט וכן שוט לסוס (משלי כו). ונשאו. מל' משא וטלטול : בדרך. בענין : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ועורר, ה' יעורר על אשור שוט כמו שהכה את מדין בצור עורב, שמחנה מדין הרגו זה את זה ע''י פחד ה' שנפל עליהם, ושרים שלהם שברחו נהרגו אח''כ [כמ''ש שופטים ז'], וכן נפל פחד ה' על מחנה אשור והרגו זא''ז, והמלך שברח בניו הכוהו בחרב. ומטהו, ואח''כ יעורר ה' עליו את מטהו שבו הכה את מצרים על הים, שזה היה כולה ע''י ה' לבד, וכן הרג בם מלאך ה' אח''כ ושרף אותם, (וזה מסכים עמ''ש למעלה פסוק ט''ז). ונשאו בדרך מצרים, הוא דיבור מליציי, כאילו בעת ילך מלך אשור בדרך מצרים, בחזירתו מן תרהקה מלך כוש על ירושלים, (כמו שהביא רש''י לקמן ל''ז ל''ו מסדר עולם), ועבר אז דרך ים סוף, נשא מן הים סוף את המטה הזה, שהוא המטה של ה' על הים, והביאו אתו עד לא''י ושם נלקה בו מה'. והנמלץ כי מאז שב ממצרים וישם פניו על ירושלים מאז היה מוכן שילקה ע''י מלאך ה' כמו שלקו המצרים :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  שוט. שבט של ארז עב ורך עצי שטים, והכאתו מכאבת מאד, שוט שוטף כי יעבור (לקמן כח) :(מלבי"ם באור המלות)


{כז}  וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יָסוּר סֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמֶךָ וְעֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן:

 רש"י  וחובל עול. סנחריב מפני חזקיהו שהיה נוח לדורו כשמן, ורבותינו פירשו מפני שמנו של חזקיהו שהי' דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שהשיאם לעסוק בתורה כענין שנאמר אשר העתיקו אנשי חזקיהו וגו' (משלי כה) : (רש"י)

 מצודת דוד  סבלו. המשא שהעמיס סנחריב על שכם ישראל יוסר אז : ועולו. העול שנתן על צוארך יוסר וכפל הדבר במ''ש : וחבל עול. הוא מאמר הלציי על כי הדרך אשר שומן הצואר נשחת מפני העול אמר שיהיה בהפך שתשחת העול מפני השומן ר''ל סנחרב המטיל העול יאבד על ידי חזקיה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  סבלו. ענין משא כבד כמו נושא סבל (מ''א ה) : שכמך. כתפך. ועולו. הוא ההושם בצואר הבהמה כשהיא חורשת : וחובל. ענין השחתה כמו וחבל את מעשה ידיך (קהלת ה) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  והיה, יסור סבלו, שלא תצטרך לתת לו מס וגם יסיר עולו שלא תהיה כפוף תחתיו. וחבל עול מפני שמן תפס המשל, עת צואר השור עב ושמן, והעול צר מלהקיף את הצואר, אז שוברים העול ומשחיתים אותו מפני שמן בל ישחית הצואר, כן זכות חזקיה גדולה מאד, ועולו של אשור קטן מהכיל ולעצור כח נגד זכות הזה, ובהכרח ישבר העול מפניו ולא יקום נגדו :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  סבלו, ועלו. עמ''ש לקמן (יד כה) :(מלבי"ם באור המלות)


{כח}  בָּא עַל עַיַּת עָבַר בְּמִגְרוֹן לְמִכְמָשׂ יַפְקִיד כֵּלָיו:

 רש"י  בא על עית. מונה והולך מסעות שנסע סנחרב ובא על ערי יהודה לבא ירושלים ביום מפלתו. עית מגרון ומכמש רמה גבעת שאול בת גלים לישה ענתות מדמנה גבים. כולן מקומות הן : (רש"י)

 מצודת דוד  בא על עית. התחיל הנביא להלעיג על סנחריב על שבא במהירות נמרץ לכבוש ירושלים עד שהלך מסעות רבות ביום אחד ואמר שבא על עית ומשם עבר במגרון ובמכמש הניח רוב כלי המלחמה להקל המשא ובחושבו שלא יצטרך לכולם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  למכמש. במכמש ובא הלמ''ד במקום בי''ת וכן ישבת לכסא (תהלים ט) ומשפטו בכסא וכמוהו רבים : יפקיד. מל' פקדון וגניזה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  בא על עית, מצייר איך מצד אחד בא מלך אשור בכח גדול וכל הארץ נמוגה מפניו, ובצד אחר מצייר איך ירושלים והר ציון צוחקים ומלעיגים על כחו הרב, ויודעים כי שם יעמוד יפול ולא יקום. אומר, בראשית בואו כבש עיר עית, ומשם עבר במגרון ואיש לא לחם נגדו, ובמכמש הניח כליו להקל משאו :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  בא על עית. עיר עי, ובנחמיה נקרא עיה (יא לב), ומגרון היה אצל גבע ומכמש (ש''א יד ב') :(מלבי"ם באור המלות)


{כט}  עָבְרוּ מַעְבָּרָה גֶּבַע מָלוֹן לָנוּ חָרְדָה הָרָמָה גִּבְעַת שָׁאוּל נָסָה:

 רש"י  לנו. לשון לינה : נסה. ברחה ברחו כולן מפני חיילותיו : (רש"י)

 מצודת דוד  עברו. אנשיו עברו מעבר הירדן : גבע. בעיר גבע : לנו. במלון בטוחים מבלי פחד ולא חנו בשדה כדרך אנשי המלחמה : חרדה. אז אנשי הרמה חרדה אחזתם ואנשי גבעת שאול נסו מפחד : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נסה. ענין בריחה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  עברו, משם עבר מעבר מכמש ולן בגבע אשר בשן סלע מכמש מהעבר מזה, ואז נודע בואו לכל יושבי הארץ הקרובים והרחוקים, עד שהרמה חרדה, וגם גבעת שאול נסה לברוח :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  מעברה. מעבר מכמש בין שני סלעים מצד א' גבע ומצד אחר מכמש (ש''א יד ד' ה') : הרמה. היתה אצל גבע בנימין (שופטים יט יג, מ''א טו כב). וגבע בנימין אינו גבע הנזכר שהיתה עיר הלוים (יהושע יח כד כא יז) : גבעת שאול. מקום מולדתו ועיר מלכותו (שמואל א' יא ד', טז א') :(מלבי"ם באור המלות)


{ל}  צַהֲלִי קוֹלֵךְ בַּת גַּלִּים הַקְשִׁיבִי לַיְשָׁה עֲנִיָּה עֲנָתוֹת:

 רש"י  צהלי קולך. להזהיר לעם : הקשיבי לישה. את קול השופר וברחו לכם וכן עניה ענתות : (רש"י)

 מצודת דוד  צהלי קולך. רצה לומר המקומות ההם שלחו לאנשי בת גלים לומר אליהם הרימו קול להזהיר להעם למהר לברוח ואתם בני ליש הקשיבו הקול ומהרו לברוח וכן ישמעו העדה העניה אשר בענתות ויברחו גם המה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  צהלי. ענין השמעת קול גדול וכן צהלו מים (לקמן כד) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  בת גלים, מצוה לה שתצהל בקול עד שתקשיב ליש וגם עיר ענתות העניה, להודיע לערים האלה לאמר, כי כבר :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  בת גלים. היה בחלק יהודה (יהושע טו נט), ונזכר שמואל א' (כה מד) :(מלבי"ם באור המלות)


{לא}  נָדְדָה מַדְמֵנָה יֹשְׁבֵי הַגֵּבִים הֵעִיזוּ:

 רש"י  העיזו. נאספו לברוח, ורבותינו דרשו צהלי קולך וכל המקרא במדרש אחר באגדת חלק והעמידו המסעות על עשר אבל יונתן תירגם את כולן שמות מקומו' : (רש"י)

 מצודת דוד  נדדה. עדת מדמנה נדדה ממקומה וברחה : העיזו. יחד לברוח : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  העיזו. ענין אסיפה כמו שלח העז (שמות ט) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  נדדה מדמנה, וגם יושבי הגבים העיזו ואספו את כל רכושם למקום בטוח מן האויב :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  מדמנה. (יהושע טו), ויושבי הגבים לא נמצא עוד בתנ''ך :(מלבי"ם באור המלות)


{לב}  עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד יְנֹפֵף יָדוֹ הַר (בית) בַּת צִיּוֹן גִּבְעַת יְרוּשָׁלִָם: (פ)

 רש"י  עוד היום בנוב לעמוד. כל הדרך הזה נתלבט כדי לעמוד בעוד היום בנוב לפי שאמרו לו איצטגניניו אם תלח' בה היום תכבשנ' וכשעמד בנוב וראה את ירושלים קטנה לא חש לדברי איצטגניניו והתחיל להניף ידו בגאו' וכי על עיר כזו הרגזתי כל החיילות הללו לינו פה הלילה ולמחר ישליך בה איש אבנו : הר. בת ציון. להר בת ציון : (רש"י)

 מצודת דוד  עוד היום. כ''כ מיהר בהליכתו למען יעמוד בנוב בעוד יום כי משם יכול הרואה לראות את ירושלים : ינופף. כשראה את ירושלים היה מניף ידו עליה בדרך בזיון ולעג כאומר הלא בנקל אכבשנה : הר וכו' : גבעת וכו'. כפל הדבר במ''ש : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ונופף. ענין הרמה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  עוד היום, לעומת הציור הזה שמצייר איך כל הערים סביב ירושלים חרדו והתפלצו מפני האויב, מצייר איך הר ציון מצחק על כל זאת, והר ציון וירושלים ינפף ומרמז בידו אל הערים הבורחות לאמר למה תברחו, למה תיראו, הלא עוד היום בנב לעמוד, עוד היום יוכרח לעמוד בנוב ולא ילך משם והלאה, כי בנוב סמוך לירושלים שם נפל שדוד. ואיך תהיה מפלתו. ? מספר. (מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  נב. עיר הכהנים סמוך לירושלים (ש''א כב יא יט) : לעמד. פעל עמד ישמש לפעמים על הפסקת הדבר, והנה הנגע עמד בעיניו, ותעמוד מלדת : ינפף ידו. המליצה תשאיל ידים וכל איברי הגויה גם לעצמים בלתי בעלי איברים, נתן תהום קולו רום ידיהו נשא (חבקוק ג') :(מלבי"ם באור המלות)


{לג}  הִנֵּה הָאָדוֹן יְהוָה צְבָאוֹת מְסָעֵף פֻּארָה בְּמַעֲרָצָה וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדוּעִים וְהַגְּבֹהִים יִשְׁפָּלוּ:

 רש"י  הנה האדון. בלילה ההוא : מסעף פארה במערצה. יפשח פארותיו עיקר ענפי אילנותיו : במערצה. במשור המקצץ הענפים אין פארה זו לשון גת שהרי לא נכתב בוי''ו כמו פורה דרכתי (לקמן ס''ג) וכמו לחשוף חמשים פורה (חגי ב') אלא באל''ף כמו ותארכנה פאורותיו (יחזקאל לא) ומסעף הוא לשון מקצץ ענפים אישברנקיי''ר בלע''ז כמו וכלה סעיפיה (לקמן כז) וכן בסעיפיה פוריה (לקמן יז) : במערצה. בכלי משחית העורץ ושובר אותם : ורמי הקומה. המלכים והשרים : גדועים. אין לשון גידוע נופל אלא באילנות ודבר קשה : (רש"י)

 מצודת דוד  הנה האדון. כאומר אבל לא היה כמו שחשב כי הנה האדון ה' כרת ענפיו בכלי המשחית רצה לומר שלח המלאך והכה בהם : ורמי הקומה. האילנות גבהי הקומה נעשה כרותים ר''ל מתו הגבורים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מסעף. ענין ענפים כמו וכלה סעיפיה (לקמן כז) ור''ל יסיר הסעיפים וכן ויסקלהו (לעיל ה) ורצה לומר הסיר האבנים : פארה. גם הוא ענין ענף כמו ותארכנה פארותיו (יחזקאל לא) ועם כי אמר מסעף אמר גם פארה לתוספת באור וכן רתקו בזקים (נחום ג) : במערצה. כן שם הכלי המשחית ומשבר והוא מל' בקומו לערוץ הארץ (לעיל ב) : ורמי הקומה. ענינם רוממות וגבהות : גדועים. ענין כריתה כמו שקמים גדע (לעיל ט) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין   הנה האדון, אשר כל הצבאות בידו והוא ינוסס נס למעלה מן הטבע להכרית היער הגדול הזה של מחנה סנחריב, מסעף, הנה הכורת עצים מן היער לצרכו יכרות תחלה סבכי היער הבלתי חשובים כ''כ והעצים הבלתי גבוהים. אבל פה שיכרות להשחית יהיה הדבר בהפך, תחלה יסעף פארה, הענפים הנותנים פאר אל האילן, ולא שיגזוז אותם במספרים להשוותם לנוי כמו שנוהגים, רק במערצה להשחית, אח''כ רמי הקומה הם האילנות שהם רמים על יתר עצי היער יגדע, אח''כ גם הגבוהים ישפלו, תכלול הכריתה כל עץ גבוה, עד שלא ישאר רק סבכים שפלים וקטנים, ואח''כ. (מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  מסעף. בבנין הכבד יורה עקירת הסעיפים, כמו שרש סקל בכבד : פארה. ראש האילן עם ענפים הדקים, שהם נקראים סעיפים, שהם כפאר וכובע עליו. כמו פארי המגבעות : מערצה. כלי כבד וחזק מברזל ששובר ע''י כבדו, ומשתתף עם עריצות על הכח המופלג ועם שבירה. (לד) ונקף. גדרו כריתה או שבירה סביבות מכל צד, ומשותף עם פעל בעל הנו''ן נוקף זית, ועם בעל היו''ד יקיף. וכן תחת חגורה נקפה (למעלה ג'), מנוקף סביב, כמו שתחלה חגור סביב : בברזל. מושך אחר והלבנון (בברזל) אדיר יפול :(מלבי"ם באור המלות)


{לד}  וְנִקַּף סִבְכֵי הַיַּעַר בַּבַּרְזֶל וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל: (ס)

 רש"י  ונקף. אף זה לשון קציצה כמו כנוקף זית ונקף לשון ונפעל : סבכי היער. הענפים החשובים והגבורים : והלבנון. עובי יערו וכרמילו הן מרבית חיילותיו. באדיר יפול. על ידי מלאך יפלו, ד''א באדיר בזכות חזקיהו שהוא אדירם ומושלם של ישראל כמה שנאמ' והיה אדירו ממנו (ירמיה ל) : (רש"י)

 מצודת דוד  ונקף. הענפים המסובכים זה בזה יוכרתו בברזל ר''ל חילו הרב יומתו על ידי המלאך : והלבנון. עצי הלבנון יפלו על ידי אדיר וחזק והוא המלאך וכפל הדבר במ''ש לחוזק הענין ולתפארת המליצה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ונקף. ענין כריתה כמו כנוקף זית (לקמן יז) : סבכי. ענין התאחזות כמו עד סירים סבוכים (נחום א) : והלבנון. כן שם יער בא''י : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין   ונקף, יקיף בברזל כל סבכי היער וכל ענפיו וגזעיו, עד שכל הלבנון בכללו בברזל אדיר יפלו, והנמשל על נפילת מחנהו ע''י מלאך ה' שיפלו תחלה שריו וגבוריו ואח''כ כלל מחנהו :(מלבי"ם באור הענין)



ישעיה פרק-יא

{א}  וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה:

 רש"י  ויצא חוטר מגזע ישי. ואם תאמרו הרי תנחומין לחזקיהו ועמו שלא יפלו בידו ומה תהא על הגולה אשר הגלה בחלח וחבור שמא אבד סברם לא אבד סוף שיבא מלך משיחנו ויגאלם : חוטר. שבט מלוכה : ונצר. ל' יונק אילן : ונצר משרשיו יפרה. ובכל הענין ובסופו והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו הרי שנאמרה נבואה זו לנחמת הגולים מאשור, (אמר המעתיק בימי חורפי הקשיתי לשאול לכמה גאונים על מה שכתב א''מ זקני הרמ''א בהגה''ה בהלכות ראש השנה שאגוז בגימטריא ח''ט והלא הוא גם גי' טו''ב, ותרצתי על פי הזוהר מה שהקשה ר''א את אביו רשב''י) : (רש"י)

 מצודת דוד  ויצא חוטר. כאומר אל תתמהו מהפלא הגדול הזה כי יבוא זמן שיפליא לעשות עוד יותר מזה כי יצא שבט מלוכה משורש ישי מזרע דוד הוא מלך המשיח : ונצר וכו'. כפל הדבר במ''ש : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  חוטר. ענינו כמו מטה וכן חוטר גאוה (משלי יד) ורצה לומר שבט מלוכה. מגזע. משורש ובדרז''ל גזעו מחליף (תענית כה) וכן אף בל שורש בארץ גזעם (לקמן מ) : ונצר. ענינו כמו כנצר נתעב (לק' יד) : יפרה. יעשה פרי : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ויצא, (המליצה נקשרת עם הענין שלמעלה היער הגדול של מחנה סנחריב יקצץ), אמנם חוטר אחד יצא מגזע ישי הוא יהיה ליער גדול, כמ''ש (לקמן כ''ז) הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל. ולפ''ז מבואר מסדר הכתובים שנבואה זאת היא על חזקיה, אך היעודים המובטחים בה לא נתקיימו אז. ? ולכן האמת עד לעצמו, כי היא נבואה עתידה על אחרית הימים, ורש''י רצה לתקן המשך המקראות במה שפי' כי עקר נבואה זאת נאמרה על עשרת השבטים שגלו בימי חזקיה, והם לא שבו אז ונשארו בחלח וחבור עד עת קץ, לכן אחר שהזכיר מפלת סנחריב אומר ואם תשאל ומה יהיה עם האובדים והנדחים האלה. ? משיב עוד חזון למועד בעתיד כי יצא חוטר מגזע ישי, עכ''ד. ועם ההשקפה הנכונה מצאנו בדברים האלה שורש חזק, והוא, כי תיכף מעת הגלות הראשונה הכללית שהיתה בימי סנחריב מעת ההיא התחילה זמן הגאולה, רצוני, שמעת ההיא התחילו הנביאים לנבאות כי יבא גואל כללי שיקבץ הנדחים האלה מארבע כנפות הארץ כי הגאולה שהיתה בינתים מגלות בבל לא היתה רק לשבט יהודה לא כללית, ואחר שהגאולה הכללית יש לה שני זמנים, כמ''ש זכו אחישנה לא זכו בעתה, שהיא א. הזמן הקצוב אשר לא יעבור מן הוא והלאה, ב. לפני הזמן ההוא אם יזכו ע''י מעשים טובים (כנ''ל י' י''ז), הנה אפשריות הגאולה עפ''י זכות המעשים והתשובה התחילה תיכף מימי חזקיהו. ועל הכונה הזאת אמרו בפרק חלק שבקש ה' לעשות את חזקיהו משיח ואת סנחריב גוג ומגוג רק שגרם איזה חטא ע''ש, כונתם שאם היו זוכים היה חזקיהו עצמו הגואל הכללי, וכל היעודים העתידים היו מתקיימים בימיו, ואחר שלא זכו אז, הדבר תלוי ועומד על אפשריותו עד בוא זמן המוגבל שאז יגאלו בהכרח. ולכן סמך נבואה זו של ויצא חוטר מגזע ישי אל מפלת סנחריב, כי אם היו זכאים היתה מתקיימת הנבואה אז, אולם התנאים האלה שדברנו באר החוזה עצמו בכפל לשונו, ויצא חוטר מגזע ישי, ונצר משרשיו יפרה. כי יש הבדל בין גזע ובין שורש, השורש הוא תחת הארץ, והגזע הוא העץ הבולט מן הארץ סמוך לשורשו. ויש הבדל בין חוטר ובין נצר, כי האילן הנקצץ וגזעו עדן קיים, וישוב להצמיח מגזעו אז הגזע עצמו יגבה לאט לאט ויגדל, גידול זה נקרא חוטר כי הבד היוצא מן הגזע הוא עב וחזק, אבל אם גם הגזע נקצץ, רק השורש נשאר בארץ וישוב לצמוח משרשו, אז הגידול הזה לא יתיחס עוד אל העץ הראשון רק כנטיעה חדשה, והיונק הזה העולה מן השורש הוא רך וחלוש ונקרא נצר, וז''ש או כי יצא חוטר מגזע ישי, והוא אם יזכו ותהיה הגאולה הכללית תיכף בימי חזקיהו, שאז היה עדן מלכות ב''ד קיימת, והוא במליצה שגזע ישי עדן קיים, ויחוס המשיח אל מלכות ב''ד הוא כיחוס החוטר אל הגזע, שהוא גוף האילן הקודם המתחדש בכח והדר, או כי ונצר משרשיו יפרה, שהוא אם לא יזכו להגאל עתה, ויעברו עדן ועדנים עד שגם הגזע יתבטל, שהוא שתופסק מלכות ב''ד מכל וכל, ברם עקר שרשוהי בארעא שבוקו, ולא ישאר רק השורש הטמון בארץ בלתי מתראה, מ''מ בהגיע הזמן אז יפרה נצר מן השרש, שזה מתיחס להפראה חדשה ע''י נצר רך ויונק, שאין לו שום יחוס עם האילן הקודם. וסדר הכתוב או ויצא חוטר תיכף, או עכ''פ ונצר משרשיו יפרה :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  חטר מגזע, ונצר משרשיו. ההבדל בין גזע לשורש, ידוע, השורש תחת הקרקע, והגזע הוא העץ הבולט סמוך לקרקע, כמ''ש אם יזקין בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו (איוב יד), ר''ל אילן הנקצץ שהגזע מת לגמרי, והשורש כבר הזקין, ראה כי תפס אצל השורש בארץ בתוך הקרקע, ואצל הגזע בעפר, שהוא על הארץ, וצייר שהגזע מת ונפסק חיותו, לא כן בהשורש, כי במות השורש לא יצמיח עוד. והגדל מן הגזע נקרא חוטר מלשון חטוטרת ובליטה שהוא חזק, אבל הצומח מן השורש נקרא נצר, שצריך לנוצרו כי הוא רך ויונק, כמ''ש ועמד מנצר שרשיה כנו (דניאל יא ז') :(מלבי"ם באור המלות)


{ב}  וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְהוָה רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יְהוָה:

 מצודת דוד  רוח ה'. רוח נבואה : רוח חכמה וכו'. כל אלה ינוחו עליו ובו ימצאו : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  ונחה עליו, השלמות יהיה בג' דברים, א. השלמיות התלוים מצד שי''ל נפש משכלת, שהם כח החכמה והבינה, החכמה היא המקובלת לו מרבותיו, והבינה היא הוצאת דבר מדבר ע''י היקשים, ועז''א ונחה עליו רוח חכמה ובינה, ב. השלמיות התלוים מצד שהוא אדם, וזה יהיה בעצה וגבורה, שהעצה כולל שלמות כח המדמה עד שישקיף במשכיות כל דבר השערה נכונה, כמ''ש המורה, והגבורה בא מפאת שלמות כח המתעורר, עז''א רוח עצה וגבורה, ג. השלמיות התלוים מצד שי''ל נפש קדושה אצולה ממרום שמעלתה גבוהה מנפש המשכלת, ושלמות הנפש הזאת תלוי במה שיהיה לו דעת ה'. היינו לידע דעות אמתיות באמתת ה' השגחתו ודרכיו שזה מדרגת הנביאים שהשיגו אמתיות אלו בנבואה. ושיהיה לו רוח של יראת ה', כי הדעת בלא היראה אינה כלום, וכן יראה בלא דעת אינו יודע ממי הוא יירא. עפ''ז אומר כי שלש שלמיות אלה יהיה אצל המשיח בשלמות נשגב עד שלא יהיה טבעי רק יתיחס לרוח ה' נשגב מן הטבע :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  חכמה, ובינה. ידוע שחכמה היא המקובלת, ובינה מה שמוציא מדעתו, ודעת הוא ידיעת האמת הברור אחרי שהשתמש במופתי הבינה עפ''י דרכי החכמה שקבל :(מלבי"ם באור המלות)


{ג}  וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת יְהוָה וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ:

 רש"י  והריחו ביראת ה'. ימלא רוח יראת ה' ובלע''ז איראונמירלו''י : ולא למראה עיניו ישפוט. כי בחכמת הקב''ה בקרבו ידע ויבין מי זכאי ומי חייב : (רש"י)

 מצודת דוד  והריחו. לפי שהריח היא הרגשה קלה מאד לכן קורא להרגשה קלה בשם ריח ור''ל במעט הבנה והתבוננות ירגיש ויבחין בבני אדם הטובים המה אם רעים : ביראת ה'. ההרגשה הזאת תהיה לו בעבור היראה מה' : ולא למראה וכו'. בהשפטו בני אדם לא יצטרך לראות הדברים בעיניו ולשמוע באזניו כי בלבבו יבין מדעתו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  והריחו. מלשון ריח : יוכיח. ענין ברור דבר : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  והריחו, ע''י יראת ה' ישוב להיות רוחני שיתפשטו מעליו כחותיו הגשמיים, ולא ישמש עם החושים וכחות החומריים כלל, רק יהיה כולו רוח ונפשיי, לכן ולא למראה עיניו ישפוט. והנה המשפט הוא בין אדם לחברו להציל עשוק מיד עשקו, ובזה ישפוט השופט לפי מה שיראה בעיניו, מי החייב ומי הזכאי, ולפעמים יטעה בראות עיניו ויוציא משפט מעוקל, אבל המשיח לא ישפוט למראה עיניו, רק ידע האמת מצד רוחניותו. ולא למשמע אזניו יוכיח התוכחה הוא על מעללים לא טובים שנודעו לו מאת העם ויוכיחם עליהם, ודרך המוכיח שיוכיחם עפ''י מה ששמע מספרים עליהם, כמ''ש לא טובה השמועה אשר אנכי שומע מעבירים עם ה', וגם בזה לפעמים ישמיעו לאזניו הפך האמת, אבל המשיח יוכיח מצד שידע הדברים ברוח קדשו :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  והריחו. הפעיל משורש רוח מענין רוחניות ומלאכיות, ועל ההפך אמר ומצרים אדם ולא אל וסוסיהם בשר ולא רוח (לקמן לא) : ישפוט, יוכיח. השופט, הוא בין איש לרעו עפ''י חקי הנימוס. והמוכיח, יוכיח במוסר עפ''י חקי השכל כנ''ל (ב' ד'). וצדק, שייך לענין המשפט (כנ''ל א' כ''א). ומישור, לענין התוכחה, שהוא הדרך האמצעי במדות ובהנהגה כמ''ש הרמב''ם בח' פרקיו. וכן הדלים הם ברכוש, ושייך לענין המשפט. וענוים במדות, ושייך לענין התוכחה :(מלבי"ם באור המלות)


{ד}  וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע:

 רש"י  במישור. לשון נוח ורך : והכה ארץ בשבט פיו. כתרגומו וימחי חייבי ארעא. וברוח שפתיו. ובממלל ספוותיה : (רש"י)

 מצודת דוד  ושפט בצדק דלים. יקח משפט הדלים בצדק מן העשירים ולא יהדר פני הגדולים ואת החזקים יוכיח במישור כפי הראוי בעבור ענוי הארץ שלא יגזלום עוד מעתה : והכה ארץ. רשעי הארץ יכה בקללת פיו והרי הוא כשבט המכה : וברוח וכו'. כפל הדבר במ''ש : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  והוכיח. מלשון תוכחה ומוסר : במישור. מלשון יושר : לענוי. הלמ''ד הוא במקום בעבור כמו פתח פיך לאלם (משלי לא) : וברוח. הוא הדבר הבא בהסחת רוח הפה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ושפט, דלתות הכתוב הזה מגבילים לדלתות הכתוב הקודם, לא למראה עיניו ישפוט, רק ושפט בצדק דלים, הצדק עצמו הוא יהיה אבן ואנך בידו בו יבחן את המשפט, ואחז בידו הצדק לקו בו ישפוט משפט דלים. כי לא יטעה ע''י טענות בעלי דינים לעות צדק. ולא למשמע אזניו יוכיח, רק והוכיח במישור לענוי ארץ, היושר עצמו הוא יהיה בידו פלס בו יוכיח במוסרו לענוים שיקבלו מוסר, ולא יטה מן הישר ימין ושמאל. והכה, מצייר כי אם ימצא ארץ ומדינה שלא תקבל דבריו יכה אותה כולה בשבט פיו וקללתו, ולא יצטרך שבט ורצועה כי פיו יהיה השבט בו יכה ארצות ומדינות, ואת הרשע הפרטי שימרה נגדו, לו לא יצטרך לקללו כלל רק ברוח היוצא רק משפתיו החיצונים ימיתנו, פיו כולל כל הפה, ושפה הוא השפה החיצונית, ודרך המדבר בפיו שאחר שיפסק לדבר יצא עוד רוח קל מן השפה, עפ''ז מצייר כי אחר שיכה ארץ בדברי פיו, ברוח הקל שישאר עוד בשפה שלו אחרי הדיבור ימית רשע יחידי, ולא יצטרך לדבר למענו כלל :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  פיו. שפתיו. הפה כולל גם הלשון וכל כלי הדבור. ושפה, מציין רק השפה החיצונית, ה' שפתי תפתח ופי יגיד (תהלות נא יז), בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם (שם לג ז'), מצייר כאילו נעשו השמים בהדבור העקרי, וצבאם בהרוח שנשאר בפיו, ולא היה צריך ליחד הדבור בשבילם, וכן לקמן (לד טז) :(מלבי"ם באור המלות)


{ה}  וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו:

 רש"י  והיה צדק אזור מתניו. ויהון צדיקיא סחור סחור ליה דבקים בו כאזור : (רש"י)

 מצודת דוד  והיה צדק וכו'. הצדק והאמונה שיחזיק בהן יהיו לו לחוזק כאדם החגור אזור במתניו שהוא מזורז ומחוזק : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אזור. חגורה : מתניו. חלציו פתרון אחד להם : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  והיה צדק, מצייר כי הצדק והאמונה לא יהיו אצלו קנין חיצוני רק כאזור הדבוק אל מתנים וחלצים שהוא דבר השייך אל גופו, כן יהיו הצדק והאמונה דבוקים בו דבוק עצמי לא יתפרדו ממנו בשום פעם, כמ''ש כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש וכו' (ירמיה י''ג) ודמה את הצדק לאזור מתניו שהוא החגור שעל בגדיו, כן הצדק שהוא בין אדם לחברו יהיה נראה לכל, והאמונה אשר הוא בין אדם למקום דמה להאזור שתחת בגדיו אשר לא יתראה רק להאיש הלובשו לבדו, כי יהיה הנצפן מן אמונתו בלב יותר מן הנגלה ממנו לרבים, כי זה תנאי המאמין השלם שיהיה מצפונו יותר על נגלהו כמ''ש החובה''ל שער העבודה :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  צדק, אמונה. צדק בין אדם לחברו, ואמונה נגד המקום בכ''מ כנ''ל (א' כא) : אזור מתניו, אזור חלציו. אזור מתניו הוא החגור העליון שעל בגדיו, מתניכם חגורים, חרבו מצומדת על מתניו, ואזור חלציו הוא החגור שתחת בגדיו, פשוטה ועורה וחגורה על חלצים (לקמן לב), כל גבר ידיו על חלציו כיולדה (ירמיה ל'), וכן תמצא תמיד בנך אשר יצא מחלציך, לא ממתניך :(מלבי"ם באור המלות)


{ו}  וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם:

 רש"י  ומרי. שור פטם : (רש"י)

 מצודת דוד  וגר זאב. אף החיות לא יטרפו טרף והזאב ידור יחד עם הכבש ולא יטרפנו. יחדו. ירבצו יחדו ולא ירעדו זה מזה : נוהג בם. ולא יזיקו את הנער : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וגר. ידור : ונמר. שם חיה : ירבץ. ענינו השכיבה לנוח : וכפיר. שם משמות האריה : ומריא. בהמה פטומה וכן וחלב מריאים (לעיל א) : נוהג בם. יוליך אותם : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  וגר, מוסיף לאמר כי אפילו נמר שהוא עז שבחיות לא יזיק ואפילו עם גדי, שהוא הולד היונק שקל לו להזיקו מ''מ ירבץ עמו ביחד ולא יזיקנו, ולא יהיה חידוש כלל שיתפלאו ע''ז, כי עגל וכפיר ומריא ילכו יחדיו כמו שרגילים עתה שילך השור הגדול ואצלו עגלים קטנים, ילך אז אצל השור העגל עם הכפיר שהוא האריה הקטן, ונער קטן ינהג בם כדבר המורגל :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  גדי. ולד הרך היונק בין של פרה ובין של עז ורחל (רש''י משפטים) : ומריא. שור גדול או פטום :(מלבי"ם באור המלות)


{ז}  וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן:

 מצודת דוד  תרעינה. כל אחת תרעינה במקום מרמה ואף הדוב לא יטרף טרף : יחדו. במקום ילדיהן ולא יחרדו זה מזה : כבקר. כמו הבקר אוכל תבן כן יאכל האריה : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  ופרה, וא''ת מה יאכלו אז החיות הטורפות, אומר שהדוב ירעה אז באחו ולא יצטרך לטרוף טרף, גם ילדיהם יגדלו יחד כאילו היו מין אחד, ולא לבד הדוב שגם עתה יאכל גם מאכלים אחרים רק אפילו האריה שעתה כל מזונו רק בשר, יאכל תבן כבקר :(מלבי"ם באור הענין)


{ח}  וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה:

 רש"י  ושעשע. ושחק : על חור פתן. על חור עפר שהנחש מקנן בתוכו קרו''ט בלע''ז, פתן נחש משהזקין נעשה חרש ונקרא פתן שוב אין לו לחש שנאמר (תהלים נח) אשר לא ישמע לקול מלחשים : ועל מאורת צפעוני. יונתן תירגם חיזו גלגלי עיני חיוי חורמן, ומנחם פתר בו לשון נקב וחורי עפר וכן אור כשדים (בראשי' י''א) וכן באורים כבדו את ה' (לקמן כד) : גמול. תינוק הגמול משדי אמו : ידו הדה. ת''י ידוהי יושיט כמו הד הרים (יחזקאל ז) וכמו הידד (לקמן טו) שהוא ל' הרמת קול אף זה לשון הרמה וה''א אחרונה באה בתוכה יסוד נופל כמו עשה בנה קנה : (רש"י)

 מצודת דוד  ושעשע. תינוק היונק יתעסק לשמוח בהושטת ידו על הנקב אשר הפתן יושב שם ולא יזיקנו : ועל מאורת. על הבקע אשר הצפעוני יושב שם : גמול. תינוק הנגמל משדי אמו יושיט שם ידו ולא יוזק : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ושעשע. ענין התעסקות לשמוח כמו אני תורתך שעשעתי (תהלים קיט) : חור. נקב כמו והנה חור אחד בקיר (יחזקאל ח) : פתן. מין נחש רע : מאורת. ענינו בקוע וחריץ כמו באורים כבדו ה' (לקמן כד) : צפעוני. מין נחש רע : גמול. תינוק הנעתק מקרוב משדי אמו נקרא גמול כמו ביום הגמל את יצחק (בראשית כא). הדה. ענין הרמת היד להושיט והוא קרוב מלשון הידד השבתי (לקמן טז) אשר יאמר על ענין הרמת קול : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ושעשע, מוסיף לאמר שאף הנחש שהושת איבה בינו ובין האדם לא יזיק, ולא לבד שלא יזיק בכונה, אבל גם על מאורת צפעוני, על אור הארס שבו יטה הגמול את ידו והארס לא יזיקנו כי לא יהיה ארס כלל, רק עצם מבריק ואינו שורף :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  מאורת. הוא הארס שהוא כאש בוער ונקרא תמיד שרף על ששורף הנוגע בו, ויען שלעתיד לא ישרוף ולא ישאר בו רק האורה שיאיר, קראו מאורת : צפעוני, קשה מנחש, (לקמן יד כט, ירמיה ח' יז, משלי כג לב) : יונק, גמול. הבדלם ידוע, ומוסיף שאף הגמול שיש בו דעת לא יירא : הדה. הענין הד הרים שהוא החזרת קול ההד, ופה החזרת היד פעם אחר פעם :(מלבי"ם באור המלות)


{ט}  לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים: (ס)

 רש"י  דעה את ה'. לדעת את ה' : (רש"י)

 מצודת דוד  לא ירעו. הנחשים הרעים לא ירעו עוד ולא ישחיתו את מי : כי מלאה וכו'. ובעבור זה יהיה הטובה הזאת : כמים לים מכסים. מקום המים קרוי ים והמים ממלאים אותו המקום עד שלא יראה הקרקע ואמר כמו שכל היה מכוסה במים כן יהיו כולם מכוסים וממולאים בדעה : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  לא ירעו, מוסב על החיות הטורפות שהיה דרכם להרע להנאתם, ולא ישחיתו מוסב על הפתן והצפעוני שהיו רק משחיתים שלא להנאתם כלל. כי מלאה, יאמר במליצתו שהכרת ה' תתפשט כל כך עד שגם החיות הטורפות יכירו כי הגיע עת התיקון, הגם שאין כח השכל אצלם, ומדמה זה למים המכסים חפירת הים שאין מקום מעצור בפני המים שלא יכסו אותו, כן גם חומר הבע''ח הבלתי מוכן להשכלה לא יעצור בפני ידיעת ה' אשר תתפשט על כל בשר, והיא מליצה על שינוי טבע הבע''ח בדבר ה' :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ירעו, ישחיתו. בארתי למעלה (א' ד') המריע יעשה לפעמים להנאתו, והמשחית כונתו רק להשחית שלא לתועלת כלל. ים. הוא החפירה העמוקה שבו המים מתקבצים, והעד ים הנחושת שעשה שלמה :(מלבי"ם באור המלות)


{י}  וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד: (פ)

 רש"י  לנס עמים. להיות עמים מרימים נס להקבץ אליו : (רש"י)

 מצודת דוד  שורש ישי. משיח היוצא משורש ישי אשר יהיה עומד ביום ההוא י. ום קבוץ גליות. לנס עמים. הוא לכל העמים כמו נושא הנס אשר הדרך הוא שכל אנשי החיל הולכים אחריו כן ידרשו כל העובדי כוכבים אל המשיח ואחריו ילכו לעשות מה שיצוום : והיתה מנוחתו כבוד. בוחר במנוחה ולא יתגרה במי אבל מנוחת המשיח תהיה לו לכבוד כי כולם יהיו נשמעין אליו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  לנס. הוא כלונס ארוך ובראשו בגד ועשוי להוליכו לפני אנשי החיל וכולם הולכים אחריו : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  שרש ישי, המלך המשיח כמ''ש ונצר משרשיו יפרה. אשר עמד לנס עמים, אשר בתחלת התגלותו ישאו כל העמים נס לקבוץ להלחם נגדו במלחמת גוג ומגוג ואז אליו גוים ידרושו, שיכירו כי הוא הגואל האמתי. והיתה מנחתו כבוד, שלא תהיה מנוחתו כמנוחת מלך הבלתי חשוב שאין משימים לב להלחם נגדו, כי אדרבה תחלה יתקבצו כולם עליו, והמנוחה שישיג אח''ז תהיה לו לכבוד גדול, כי יד ה' תעוז לו ותניחהו :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  לנס. מרימים אותו לסימן קיבוץ ומלחמה : עמים, גוים. בארתי למעלה (א' ד') עם גדול מגוי, עם יש להם מלכות לא כן גוי, ע''ז מוסיף שגם גוים יכירו אמתת הגואל העתיד :(מלבי"ם באור המלות)


{יא}  וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵּי הַיָּם:

 רש"י  שנית. כמו שקנאם ממצרים שהיתה גאולתם ברורה מאין שיעבוד אבל גאולת בית שני אינה מן המניין שהרי משועבדים היו לכורש : ומאיי הים. הן איי כתים יונים : (רש"י)

 מצודת דוד  יוסיף אד' וכו'. כי מאז קנה אותם מבית עבדים מיד מצרים ועתה יוסיף שנית ידו לקנות את הנשארים בגולה אשר לא מתו : מאשור וכו'. חוזר על מלת לקנות לומר לקנות אותם מאשור וכו' : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  לקנות. מצינו לשון קנין בלא מחיר ואף אם אין מוכר וכן קונה שמים וארץ (בראשית יד) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  שנית, כנגד גאולת מצרים, כי אחרי שיכירו אמתת הגואל תהיה קיבוץ גליות :(מלבי"ם באור הענין)


{יב}  וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ:

 רש"י  נשא נס. פירקא בלע''ז והיה לאות לקבוץ אליו ולהביא את גליות ישראל מנחה לו : (רש"י)

 מצודת דוד  ונשא נס. ר''ל יעורר לב הפרסיים ולשלוח את ישראל מן הגולה וכאלו נשא להם נס לרמז על הדבר : ואסף. ובזה יאסף נדחי ישראל וכו' : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ונפצות. ענין פזור : כנפות. קצות : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ונשא נס, סימן שיקבצו את הגליות כמ''ש והביאו את אחיכם מכל הגוים מנחה לה'. ואסף, העשרת השבטים שהם אינם מפוזרים רק נדחים ממקומם מהלאה לנהרי כוש, ושם יושבים כולם מקובצים יחד, כמו שבא בקבלת חז''ל, אותם יאסוף ויכנס לארצם. ונפצות יהודה שבט יהודה שהפיצו ה' לארבע רוחות השמים יקבצהו מארבע כנפות הארץ. ועיין באור המלות :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ואסף נדחי ישראל ונפצות יהודה יקבץ. ההבדל בין אסף ובין קבץ, פעל אסף מצאנוהו ברוב על כניסת איזה דבר למקום מיוחד, לא על קיבוץ המפוזר שע''ז בא פעל קבץ בכל מקום. ויאסוף אותם אל משמר (בראשית מב טז), ואין איש מאסף אותם הביתה, (שופטים י''ט ט''ו) והוא משתתף בהוראתו עם פעל כנס, לבד שאסף מורה על ההכנסה מן החוץ אל הפנים, ופעל כנס מורה מה שכונסו בבית עצמו אל האוצר או כ''מ משומר, לאסוף ולכנוס (קהלת ב' כו), לאסוף מן החוץ אל הבית ולכנוס אח''כ בבית אל האוצר לבל יוציאנו. ומזה בא פעל אסף על התחבר הדבר אל עצמו. ויאמר הכהן אסוף ידך (ש''א יד כ'), שיאסוף ידיו אל גופו, ואספתו מצרעתו, ואסף המצורע, שהמצורע מחוץ למחנה מושבו ובהרפאו נאסף אל תוך המחנה. ולכן גם בעת ישמש פעל אסף על הקיבוץ, אין כונת הקיבוץ לקבץ נפזרות רק להכניס הנדח בחוץ אל מקום מיוחד, ונאספו שמה כל העדרים, שמה למקום הזה. האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים הקבצו ושמעו בני יעקב (בראשית מט א' ב'), ודרשו חז''ל שבקש לגלות את הקץ ונסתלקה הימנו שכינה וסבר שיש בלבם מחלוקת, וכן בב''ר שאמר להם הקבצו על המחלוקת, והוציאו זה ממ''ש תחלה האספו, שלא היו מפוזרים שיצטרכו קיבוץ רק שיתקרבו למקום אשר הוא שם, ואח''ז שחשב שיש ביניהם פיזור פנימי ושנאת הלב אמר הקבצו. וידוע כי פעל נפץ ופעל נדח, אינם נרדפים, כי נפץ מורה על פיזור דבר המתאחד, משם הפיצם ה' על פני כל הארץ. ונדח הוא דבר יחידי הנודד ממקומו, ועיין לקמן (יג יד). לפ''ז אסף הוא הפך של נדחי, הנדחים ממקומם יאספם למקומם, וקבץ הוא ההפך מן נפוצות, המפוזרים יקבץ :(מלבי"ם באור המלות)


{יג}  וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם:

 רש"י  אפרים לא יקנא את יהודה. משיח בן יוסף ומשיח בן דוד לא יקנאו זה בזה : (רש"י)

 מצודת דוד  וסרה קנאת אפרים. לא יתקנאו ביהודה על כי יהיה המשיח ממשפחתם לא כמו שהיה לשעבר בעת נחלק המלכות בימי ירבעם : וצוררי יהודה. הם בני אפרים שזכר וכפל הדבר במ''ש : יכרתו. ר''ל לא יהיו עוד צוררים כי השנאה תכרת ואיכה : אפרים וכו'. ר''ל משיח בן יוסף הבא מאפרים ומשיח בן דוד לא יתקנאו זה בזה ולא יצורו זה לזה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  יצור. מלשון צרה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  וסרה, בזמן הקודם היה למלכות יהודה שני מנגדים, א. קנאת אפרים שהם לא היו צוררים ליהודה אך מקנאים על דבר המלוכה, ב. צורריהם מן העמים. עתה הקנאה לא תהיה עוד, והצוררים יכרתו. אפרים, תחלה אפרים היה מקנא את יהודה בעת היה כל המלכות ליהודה בחשבו שמגרע ממנו חלק המלוכה המגיע אליו. ויהודה היה צר את אפרים על שמרד במלכות דוד, ועתה ידעו כי המלוכה מגיע לבית דוד ולא יקנאו זא''ז, (וחז''ל דרשו על שני המשיחים, ומבואר ג''כ בדברי) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  יקנא את. שלשה מיני קנאה יש, א) המקנא בזולתו להיות נכבד כמוהו ולא יעורר איבה נקשר עם ב', ותקנא רחל באחותה. ב) המקנא על כבוד זולתו המחולל נקשר עם למ''ד, קנא קנאתי לה'. ג) המקנא בחברו להרע לו נקשר עם את. וההבדל בין קנא את, ובין צרר, כי צורר הוא מפני שנאה או מפני שעשה עמו רעה, וקנא את, הוא שמתקנא על שחושב שחברו מגרע מאתו איזה תועלת או הנאה שמגיע לו, ויקנאו אותו פלשתים, שחשבו שהעושר של יצחק נגרע מאתם, וקנא את אשתו, שחושב שמגרעת ממנו מה שהיא חייבת אליו :(מלבי"ם באור המלות)


{יד}  וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה יַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹח יָדָם וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם:

 רש"י  ועפו בכתף פלשתים ימה. יעופו וירוצו ישראל שכם אחד על הפלשתים אשר הם במערבה של ארץ ישראל ויכבש את ארצם כמו דרך ירצחו שכמה (הושע ו) שכם אחד (צפניה ג) וכן ת''י ויתחברון כתף חד למימחי פלישתאי די במערבא : ובני עמון משמעתם. כתרגומו ישתמעון להון, מקבלין מצותם עליהם : (רש"י)

 מצודת דוד  ועפו. ימהרו כעוף הפורח ללכת בצד פלשתי היושב במערבה של א''י : יחדיו. יהודה ואפרים : משלוח ידם. יהיו משלוח ידם ר''ל ישלחו ידם בהם לבוזזם : משמעתם. יסורו אל משמעתם ר''ל יהיו נשמעים להם לקבל מצותם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ועפו. מלשון עפיפה : בכתף. בצד ועבר : יבוזו. מלשון בזה ושלל : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ועפו, יעופו במהירות אל כתף וצד פלשתים שהוא במערב א''י, וכן יבזו בני קדם במזרח, ואדום ומואב נגבה, ובני עמון צפונה משלוח ידם, עד שם תתפשט רשותם. משמעתם, יסורו אל משמעתם :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  בכתף פשלתים. בצד של פלשתים, כמו אל כתף ים כנרת, אל כתף היבוסי :(מלבי"ם באור המלות)


{טו}  וְהֶחֱרִים יְהוָה אֵת לְשׁוֹן יָם מִצְרַיִם וְהֵנִיף יָדוֹ עַל הַנָּהָר בַּעְיָם רוּחוֹ וְהִכָּהוּ לְשִׁבְעָה נְחָלִים וְהִדְרִיךְ בַּנְּעָלִים:

 רש"י  והחרים. ליבשו כדי שיעברו בו גליות ישראל ממצרים : על הנהר. נהר פרת לעבור בו גליות אשור : בעים רוחו. אין לו דמיון במקרא ולפי הענין יפתר בחוזק רוחו : לשבעה נחלים. לשבע גזרים לעבור בו שבע גליות האמורות למעלה מאשור וממצרים וגו', ומאיי הים אינו מאותו צד : והדריך. בתוכו את הגליות : בנעלים. ביבשה : (רש"י)

 מצודת דוד  והחרים. יכרית מי נהר מצרים להיות בו דרך לעבור בו גאולים : על הנהר. זה נהר פרת : והכהו. את כל אחד יכה להיות נחלק לשבעה נחלים ויהיה שביל ודרך בין נחל לנחל : והדריך. דרך השבילים ההם ידריך בני הגולה לדרוך בנעלים אשר ברגליהם כי תשוב להיות יבשה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  והחרים. ענין כריתה ואבוד : לשון ים מצרים. הוא הנילוס ולפי שהוא מתדבק אל הים נראה כאלו הוא לשון הים ועל שם שהוא נמשך כלשון נקרא לשון : והניף. ענין הרמה : בעים. ענין חוזק ואין לו דומה : והדריך. מלשון דרך והלוך : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  והחרים, ליבשו שיעברו בו הנדחים בארץ מצרים, על הנהר, נהר פרת שיעברו בו האובדים בארץ אשור. והכהו לשבעה נחלים, נגד השבעה מקומות שחשב בפסוק י''א, חוץ ממצרים. והדריך בנעלים, במקום שינעול שם את הנהר במנעולים ויסגיר בעד משיכת מימיו, בשבעה מקומות הנזכר יעשה שם דרך כבושה לרבים :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  בעים. אין לו דמיון ולפי משמעו בחוזק רוחו : בנעלים. לשון נעילה וסגירה, ברזל ונחשת מנעליך, ר''ל יעשה דרך במקום סגירת הנהר, ע''ד ויסך בדלתים ים, וכ' ואשים בריח ודלתים (איוב לט) :(מלבי"ם באור המלות)


{טז}  וְהָיְתָה מְסִלָּה לִשְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר כַּאֲשֶׁר הָיְתָה לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם עֲלֹתוֹ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

 רש"י  והיתה מסילה. בתוך המים לשאר עמו : (רש"י)

 מצודת דוד  והיתה מסלה. תהיה דרך סלולה כאלו היה שם דרך מעולם : אשר ישאר. שלא מתו בגולה : מאשור. חוזר על מלת מסלה המסלה בדרך ישר יהיה מאשור : כאשר וכו'. כמו שהיתה מסלה בים סוף ביום עלותו וכו' כן יהיה מסלה בנהר פרת ונהר מצרים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מסלה. דרך סלולה וכבושה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  והיתה מסלה, לעבור בו הגליות לא''י דרך ימים ונהרות כימי קדם בים ובירדן :(מלבי"ם באור הענין)



ישעיה פרק-יב

{א}  וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ יְהוָה כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי:

 רש"י  ואמרת. בראותך זאת : אודך. כי אנפת בי. והגליתני וכפר גלותי עלי ועתה נרצה עוני וישב אפך ותנחמני ויונתן תרגם אודך ה' כי חטאתי לך ועל כן אנפת בי ולולי רחמיך לא הייתי כדאי לשוב אפך ולנחמני והנה שב אפך ממני : (רש"י)

 מצודת דוד  כי אנפת בי. והגליתני וכפר גלותי עלי ועתה נרצה עווני וישוב מעלי אפך ותנחמני בהבאת הטובה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אנפת. כעסת כמו פן יאנף (תהלים ב) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ואמרת ביום ההוא, בעת הגאולה. אודך ה' כי אנפת בי, פעל אנף מורה על הראות פנים נזעמים בגלוי, וזה ההבדל בינו ובין חמה שהוא נטירת הכעס והאיבה בסתר, ובזה ישבחו את ה' על שאנף בם וענשם על חטאם, שעי''כ ישוב אפו וסר לגמרי, עד שישוב וינחמם, כמי שהרע לחברו ונתפייס עמו שעוד ינחמהו על הצער שסבל, משא''כ אם לא היה ה' מעניש רק היה שומר חמה עליהם לא היתה להם תקנה :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  אנפת. בארתי בכ''מ כי יש הבדל בין אף ובין חמה. חמה מציין נטירת הכעס והשנאה בלבו, ואף מציין הכעס החיצוני הנראה מן הפעולה או הדבור, שמראה לו שהוא כועס, ולפעמים יצוייר אף בלא חמה, אם בלבו אינו כועס עליו, ומצאנו עוד פעל אנף, וגדרו לפי דעתי, אם מכלה את חרון אפו ושופך עליו העונש עד לכלה, גם בי התאנף ה' וישבע לבלתי עברי את הירדן (דברים א' לז, ד' ב'). ר''ל ובזה כלה חרון אפו, ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו (שם ט' כ'), דרשו חז''ל דמ''מ עשה האניפה רושם ומתו נדב ואביהוא, ועוד בארתי במקומותם :(מלבי"ם באור המלות)


{ב}  הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ יְהוָה וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה:

 רש"י  עזי וזמרת יה ה'. עז ושבח של הקדוש ברוך הוא הוא היה לי לישועה, ואין לפרש עוזי עוז שלי שלא מצינו במקרא עזי נקוד חטף קמץ אלא שורק עזי חוץ משלש מקומות שהוא סמוך אצל וזמרת ולא וזמרת כמו וזמרתי אלא על כרחך וזמרת דבוק הוא לתיבה של אחריו לכך אני אומר שאין יו''ד של עזי אלא כמו יו''ד של שוכני סנה (דברי' לג) : יה יהוה. עד הנה היה שמו חלוק ובמפלתו של עמלק נעשה שלם וכן הוא אומר כי יד על כס יה (שמות יז) אין הכסא שלם ואין השם שלם עד שתהא מלחמה לה' בעמלק : ויהי לי לישועה. כמו היה לי לישועה ודרך מקראות לדבר כן כמו ואשר לא שם לבו (שם ט') וגו' ויעזוב את עבדיו ואת מקנהו ועוד בדברי הימים (ב י') ובני ישראל היושבים בערי יהודה וימלוך עליהם רחבעם היה לו לומר מלך עליהם רחבעם : (רש"י)

 מצודת דוד  הנה אל ישועתי. הואיל ועמי אל ישועתי אשכון בטח ולא אפחד עוד : כי עזי וכו'. העוז והשבח של המקום הי' לי לישועה ר''ל התשועה היתה למען הראות חזקו ולמען אזמר בשבחו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  עזי. ענין חוזק והיו''ד יתירה : וזמרת. מלשון זמר ושבח : ויהי לי. כמו היה לי וכן ויעזב את עבדיו (שמות ט) ומשפטו עזב : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  הנה אל ישועתי, בא לבאר מ''ש אבטח ולא אפחד, שיבטחו שלא יבואו עוד בגלות, ושתהיה התשועה תשועת עולם, ונתן שני טעמים. א. כי הבוטח על אדם יש לו להתירא פן ימות או יחלש המושיע, אבל אני הלא אל ישועתי, ב. הנעזר יש לו להתירא שלא יתמיד העזר, לא כן הנושע, כי יש הבדל בין עזרה וישועה, שהעזר הוא רק סיוע והנעזר צריך לעשות העקר, אבל בהתשועה לא יפעול הנושע מאומה, כי את הכל יעשה המושיע. ובתשועת ה' אם יהיה זה ע''י מעשה בני אדם וזכותם נקרא עזר, ואז יצוייר שאם אח''כ יריעו מעשיהם יסתיר פניו מהם, אבל אם הוא בחסד ה' מבלי השקף אם הם ראוים או לא נקרא תשועה, ואז יוכלו לבטוח שלא יסיר חסדו מעמם גם אם לא יהיו ראויים, אחר שלא השקיף עתה על זכותם. ועז''א הלא הוא אל ישועתי, בחסד גמור, וא''כ לא אפחד. (גם המאמרים מגבילים ע''י שהוא אל אבטח, בהוה כי לו הכח להושיע, וע''י שהוא ישועתי מצד החסד, לא אפחד בעתיד, כי החסד לא יופר לעולם, אחר שאינו תלוי במעשה בני אדם). כי עזי וזמרת יה, מוסיף טעם אחר שאין לו לפחד לעולם, כי הלא העוז והחוזק שלי הוא בעצמו זמרת ושבח של יה, שע''י שהיה לי למעוז יכירו הכל כחו וגבורתו ואמתת דבר נביאו, וא''כ לא יטוש ה' את עמו שנית, בעבור שמו הגדול. ויהי לי לישועה, מוסיף טעם שלישי שאין לו לפחד על שיעזבם אחר הגאולה אחר שהיה לי לישועה מעולם, וישועה זו הבטיח לי ע''י נביאיו, ודברו לא ישוב ריקם. והם הג' טעמים שבאר העקרים (מאמר ד') שבהכרח יקים ה' דברו, א. מצד החסד אשר לא יכלה, ב. מצד כבוד שמו שלא יתחלל, ג. לאמת הבטחתו כמ''ש א. כי לשמך תן כבוד, ב. על חסדך, ג. על אמתך :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ישועתי. ההבדל שהזכרתי בין עזר וישועה הזכירו דורשי הלשון, ועוד יש ביניהם גדרים מיוחדים ויזכרו במקומם :(מלבי"ם באור המלות)


{ג}  וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה:

 רש"י  ושאבתם. ותקבלון אולפן חדת : ממעיני הישועה. כי ירחיב לבם על ידי ישועה הבאה להם ויתגלו להם רזי התורה שנשתכחו בבבל על ידי הצרות : (רש"י)

 מצודת דוד  ושאבתם מים בששון. ר''ל כמו השואב מים מן המעין הנובע הנה שואב הוא בששון כי לא ידאג פן יכלה המים כן תשאבו בששון את הישועה ממעיני הישועה כי לא תופסק התשועה כי יד ה' לא תקצר : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ושאבתם. לקיחת המים נקראת שאיבה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ושאבתם, מוסיף לאמר כי לא לבד שלא תפחדו בל תחלוף הישועה מכם כי גם תשיגו מדי עת ישועות חדשות כאילו נפתחו מעיני הישועה, הנובעים תמיד ומתוספים כל עוד שיוסיפו לשאוב מהם, עד שהשואב מהם שואב בששון, כי יודע שלא יכלה המקור, ולא יכזבו מימיו. (גם יש הבדל בין השואב והדולה, הדולה הוא מבארות עמוקים ויש בו טורח והשואב הוא בלי טורח, ובנמשל כי תשיגו ישועות בלי עמל וטורח) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ושאבתם. דלה הוא מבאר עמוק, מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה (משלי כ' ה'), יזל מים מדליו (במדבר כד), ר''ל גם מדליו יזלו מעצמם כאילו נוזלים מן המעין. ומשתתף עם ארוממך ה' כי דליתני. לא כן שאב :(מלבי"ם באור המלות)


{ד}  וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדוּ לַיהוָה קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו הַזְכִּירוּ כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ:

 רש"י  עלילותיו. מעלליו : הזכירו. לשבח כי נשגב הוא : (רש"י)

 מצודת דוד  ואמרתם. תאמרו זה לזה דרך זרוז : הודיעו. לפרסם הנס : הזכירו. היו מזכירים זה את זה שבחי המקום כי נשגב שמו ומהראוי אם כן להזכיר שבחיו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  עלילותיו. מעשיו : נשגב. חזק : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ואמרתם ביום ההוא הנהגת ה' את עולמו עפ''י חקי הטבע נקראים בכתבי קדש בשם פעולות או מעשים, אבל הנהגתו הנסיית אשר ישדד את חקי הטבע וינהיג עפ''י חקי מופתים בחיריים נקראים עלילות בכתבי קדש. והנה העכו''ם אין מכירים רק ההנהגה הטבעיית, ואמר כי לעתיד הודו לה' על הטובות שיעשה עמכם בכל רגע, ועי''ז קראו בשמו ופרסמו גדולתו ביחוד ע''י שתודיעו בעמים עלילותיו, שהיא הנהגתו ההשגחיית, ומצורף לזה הזכירו אותם ג''כ כי נשגב שמו שהוא מה שגם הם יודעים מכבר ששמו נשגב גם בעיניהם על ידי שהוא הסבה הראשונה :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  קראו בשמו. קריאה בשם ה' בא לרוב על הפרסום, (בראשית יב ח'. יג ד', כו כה), ובכ''מ : עלילתיו. כמו שעלילה אצל בני אדם נבדלה מן פעולה ומעשה במה שמורה על פעולה יוצאת מתכונה נפשיית מוסריית כמו שבאר הרש''ף, כן אצל ה' יורה על הנהגה מיוחדת, ונבדלת מן פעולה ומעשה, שמורים על פעולות טבעיות, ומן נפלאות שמורים שידוד הטבע כי עלילות מורים הנהגה השגחיית ששרשה מצד דרכיו אשר כיוצא בהם אצל בני אדם יצאו מתכונה נפשיית, כמו רחמים וענוה וחנינה וחסד וכדומה :(מלבי"ם באור המלות)


{ה}  זַמְּרוּ יְהוָה כִּי גֵאוּת עָשָׂה (מידעת) מוּדַעַת זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ:

 מצודת דוד  זמרו ה'. זמרו אל ה' כי עשה דבר הראוי להתגאות בו : מודעת זאת. הגאוה ההיא נודעת ומפורסמת בכל הארץ : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  זמרו, אבל עתה זמרו ותנו שבח לה' ביחוד על כי גאות עשה, ששם גאות הנזכר אצל ה' מורה על שהתעלה מן ההנהגה הטבעיית אל הנהגה גבוהה ממנה נסיית, ולא כנסים שעשה בימים הקודמים שלא נתפרסמו בכל חלקי הישוב רק לישראל לבד, כי עתה מודעת הנהגה זאת בכל הארץ, שגם העמים יראו נפלאותיו ומופתיו, ומ''מ הגם שהנהגה הנסיית תתפשט בכל הארץ. (מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  גאות. הגאוה הנאמרת אצל ה', מורה על שיתנשא על החקים הקבועים שיסד בעולמו אל ענין נשגב מהם, אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים. רוכב שמים בעזרך, היא ההנהגה הקבועה אשר משטרה בשמים. ובגאותו שחקים. הנהגה מעולה ממנה הנעלמת בשחקים שגבוהים משמים כמו שבארתי בכ''מ :(מלבי"ם באור המלות)


{ו}  צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל: (ס)

 מצודת דוד  צהלי. הרימי קולך ברנן כי קדוש ישראל גדול בקרבך ר''ל ע''י הנפלאות שעשה בקרבך נתגדל שמו והוא מקרא מסורס : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  צהלי. ענין הרמת קול וכן צהלי קולך בת גלים (לעיל י) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין   צהלי ורני, ביחוד את יושבת ציון יען כי גדול בקרבך קדוש ישראל, כי הנסים והמופתים יהיו רק למענך, בעבור שהוא קדוש ישראל ע''פ קדושתך, כי עקר האותות והמופתים יעשה לך ובשבילך :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  קדוש ישראל. עיין למעלה (א' ד') מה שכתבתי שם :(מלבי"ם באור המלות)



ישעיה פרק-יג

{א}  מַשָּׂא בָּבֶל אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ:

 רש"י  משא בבל. משא פורענות שעל בבל : (רש"י)

 מצודת דוד  משא בבל. זו הנבואה על בבל : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  משא. כן נקראת הנבואה ע''ש שהיא נשאת בפי האדם : חזה. ראה במראה הנבואה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  משא בבל, ידוע כי מפלת בבל היתה ע''י שמרדו שרי בלשאצר באדוניהם, ע''י המראה שראה בלילה ההוא שכתב המלאך על הכותל ופתרו דניאל לרעה, והמורדים האלה הם הודיעו הדבר לחיל פרס ומדי שלחמו אז עם בבל, ושבו על בבל והחריבוה. עפ''ז נשא המשא הזה, כי רואה הוא איך הקדיש ה' גבורי חיל אכזרים להחריב את בבל, שהם חיל מדי ופרס. ויען שהם מארץ רחוקה ואין יודעים איך לבא ואיך לכבוש את העיר, הזמין אנשים מאנשי בבל שהם יקראו לחיל מדי ויראום איך יכבשו את המדינה :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  משא. הנבואות שנרשמו בשם משא, משונות בסדרן ובמליצתם מיתר נבואות, שנושא דבריו תמיד במשל ומליצה, ישים דבריו בפי מדברים ונושאים שונים, וברוב בא בם ענין ספורי, מצוייר בגונים משונים, ומעריך דמות הענין אשר קרה בדמיונות ומליצות. עד שירמיה (כג) התמרמר על שאמרו משא ה'. והוא מלשון ישא עליך משל :(מלבי"ם באור המלות)


{ב}  עַל הַר נִשְׁפֶּה שְׂאוּ נֵס הָרִימוּ קוֹל לָהֶם הָנִיפוּ יָד וְיָבֹאוּ פִּתְחֵי נְדִיבִים:

 רש"י  על הר נשפה שאו נס. להקבץ על הר שקט ובוטח בשופי שאו נס לגוים והרימו קול לנקבצים שיבואו עליו : הניפו. להם יד. לרחוקים שאין יכולים לשמוע ויראו אות הנפת היד ויבואו בפתחי נדיבי' של שרי בבל : פתחי. כמו בפתחי ותשב בית אביה (בראשית לא) הנסתר בבית אביה ומנחם בן סרוק פתר חרבות כמו והמה פתיחות (תהלים נה) : (רש"י)

 מצודת דוד  על הר נשפה. הרימו נס על הר גבוה שיהא נראה למרחוק וקראו בקול רם לאנשי פרס ומדי : הניפו יד. לרמז להם שימהרו ללכת ויבואו בפתחי נדיבי בבל : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נשפה. ענין גבהות כמו אפתח על שפיים נהרות (לקמן מא) : פתחי. בפתחי נדיבים, כן יקראו בעלי העושר כי ע''פ רוב המה נדיבי לב : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  על הר נשפה, תחלה ידבר אל השרים המורדים בבלשאצר שישאו נס לאנשי מדי לקרוא להם, ומצייר בהדרגה תחלה ישאו נס שיראוהו מרחוק וילכו אחריו, ואחר שיתקרבו אליהם ירימו קול להם, כי ישמעו הקול וילכו אחריו, ואחר שיתקרבו יותר יניפו יד (להם). הוא הולכה והובאה ביד לסימן בואם הנה אל פתח העיר. ויבאו, ע''י שיקראו אותם ויראו להם דרך מבא העיר יבואו בפתחי נדיבים של בני בבל, (והוא מאמר הלציי, כמו שהנדיב פתחו פתוח לקבל כל אורח הבא ממרחק, כן יקבלו בני בבל את האורחים האלה אשר במלחמות תנופה ילחמו בם) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  נשפה. הר גדול, מלשון נשף על ששם תוקדם ותתאחר זריחת השמש, או על נשיבת הרוח הצח שם, מלשון גם נשף בהם ויבשו, או מענין וילך שפי, הר שקט ובוטח : הניפו. הרמה בגובה. הנפה, מעלה ומוריד מוליך ומביא, כמ''ש חז''ל בהנפת המנחה : פתחי. חסר בי''ת, כמו ימי עניה ומרודיה :(מלבי"ם באור המלות)


{ג}  אֲנִי צִוֵּיתִי לִמְקֻדָּשָׁי גַּם קָרָאתִי גִבּוֹרַי לְאַפִּי עַלִּיזֵי גַּאֲוָתִי:

 רש"י  אני צויתי למקודשי. שיבאו ויתחילו להתגרות בם והם פרס ומדי אנשי כורש ודריוש שזמנתים לכך : קראתי גבורי לאפי. לעשות חרון אפי בהם שהם עליזי גאותי שאני מתפאר בהם : (רש"י)

 מצודת דוד  צויתי. הערתי לבם : למקודשי. הם פרס ומדי שזמנתים לכך : לאפי. לעשות בבבל חרון אפי : עליזי גאותי. להיות שמחים בגאותי שהתגאה על בבל על ידם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  למקדשי. ענין הזמנה כמו התקדשו למחר (במדבר יא) : עליזי. ענין שמחה כמו יעלוז שדי (תהלים צז) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  אני צויתי למקדשי, מוסב על כל הנאמר בפסוק הקודם, ר''ל כל זה צויתי למקודשי, שהם בני בלשאצר שהקדיש אותם ה' למרוד באדונם על פי נבואת דניאל ולקרוא לחיל מדי ופרס. גם קראתי גבורי, הם חיל מדי ופרס המוכנים לאפי, למלאת נקמת חרון אפי. עליזי גאותי, שהם ישמחו במה שתתראה גאותי על ידם, (ור''ל כי באנשי חיל היוצאים לצבא יש שתי מידות, יש היוצאים רק להחריב ארצות ומצד שהם אכזרים ומתאוים לשפך דם. ויש היוצאים להגדיל שמם ושם מלכם ע''י גבורתם, והנה הראשונים ישחיתו יותר מן אותם היוצאים רק להתגאות לבד, אבל לעומת זה אחר שעקר כונתם רק אכזריות, לא יתאמצו כ''כ להראות גבורתם להיות לשם עולם, אבל אם בני הצבא נמצא ברוחם שתי המדות, האכזריות וגם אהבת הכבוד והגאוה, הם ירימו דגל להראות גבורתם, גם ישחיתו עד לכלה, עז''א כי מחנה מדי ופרס בשתי אלה ירימו קרן, א שהם מוכנים לאפי ואכזריות, ב שהם עליזי גאותי לבעבור הגאוה והכבוד : (ד) קול המון, יצייר עתה חזיון המחנה הבאה פתאום על בבל, כאיש היושב בטח בארמונו ושומע תחלה קול המון בהרים, ועדיין אינו יודע מה קול ההמון הלז אם רועים, קוצרים, המון חוגג, או צבא מלחמה. ואחר שיתקרבו יותר אז השיג כי הוא קול שאון של ממלכות גוים הנאספים למלחמה, ואחר שיתקרבו יותר אז עיניו יביטו מי הוא השר צבא ההולך בראשם, וראה כי ה' צבאות הוא שר הצבא המפקד צבא למלחמה, כי לא הלכו בפקודת מלך ומושל רק ע''י דבר ה' ע''י המלאך :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  למקדשי. ענין הזמנה, ומובדל מנרדפיו, שגדרו על הפרשת אנשים מעסקיהם לדבר מיוחד, ומזה הקדושה מעניני הגוף. והקדשה המיוחדת לזנות :(מלבי"ם באור המלות)


{ד}  קוֹל הָמוֹן בֶּהָרִים דְּמוּת עַם רָב קוֹל שְׁאוֹן מַמְלְכוֹת גּוֹיִם נֶאֱסָפִים יְהוָה צְבָאוֹת מְפַקֵּד צְבָא מִלְחָמָה:

 מצודת דוד  קול המון. קול הומיה נשמע בהרים דמות קול עם רב והוא קול שאון ממלכות פרס ומדי הנאספים יחד : מפקד. המקום יצוה לספור אנשי צבא המלחמה כדרך שעושה אוסר המלחמה ר''ל יצליחו במלחמה כאלו המקום יהיה אוסר המלחמה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  דמות. מלשון דמיון : שאון. המייה : מפקד. ענין מספר ומנין כמו ויפקדם בטלאים (ש''א יג) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור המלות  דמית. מורה שאינו רואה הדבר עצמו רק דמותו, דמות ארבע חיות, דמות המזבח : שאון, המון. המון מורגל, ושאון הבלתי מורגל, כנזכר לעיל (ה' יד) :(מלבי"ם באור המלות)


{ה}  בָּאִים מֵאֶרֶץ מֶרְחָק מִקְצֵה הַשָּׁמָיִם יְהוָה וּכְלֵי זַעְמוֹ לְחַבֵּל כָּל הָאָרֶץ: (ס)

 רש"י  וכלי זעמו. הם גבורי מדי ופרס : לחבל כל הארץ. של בבל : (רש"י)

 מצודת דוד  מקצה השמים. אמר דרך הפלגה : ה' וכלי זעמו. כאלו יבוא ה' להיות אוסר המלחמה וכלי זעמו עמו והם חיל פרס ומדי : לחבל. להשחית כל ארץ בבל : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  לחבל. להשחית כמו וחובל עול (לעיל י) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  באים, עתה התקרבו יותר עד שיכול לשאלם מי ומאין המה. ונגד השאלה מאין המה ימצא מענה באים מארץ מרחק, ומוסיף מקצה השמים שהוא קצה הישוב, ונגד השאלה מי המה משיב ה' וכלי זעמו, ונגד השאלה לאן ולאיזה תכלית הם הולכים, משיב לחבל כל הארץ של בני בבל. (וכונת המליצה לצייר בואם פתאום בעת שבני בבל היו שלוים ושקטים וחוגגים יום משתה ושמחה על נצחון האויבים, ולא הרגישו בהם כמו שתמצא ציור הזה עצמו, לקמן סי' כ''א) :(מלבי"ם באור הענין)


{ו}  הֵילִילוּ כִּי קָרוֹב יוֹם יְהוָה כְּשֹׁד מִשַּׁדַּי יָבוֹא:

 רש"י  כשוד. כיום ביזה מאת הקב''ה יבא : (רש"י)

 מצודת דוד  הילילו. כאלו לבבל יאמר שיעשו יללה כי קרוב יום הפורעניות הבא מה' לא במקרה : כשוד משדי יבוא. רצה לומר תהיה גדולה וקשה כדרך השוד הבא משדי בעל היכולת : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הלילו. מלשון יללה : כשוד. מלשון שדידה ועושק הנפש וכן מקטב ישוד צהרים (תהלים צא) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  הילילו, עתה מתחיל לדבר לנכח בני בבל, אין לכם שום תקוה עוד, רק הילילו ובכו, כי קרוב, עת יגיע קול שמועה במדינה כי צר ואויב יבא בשעריהם, יש הבדל בין אם יום הכסא קרוב או רחוק, ובכל אחד יש מעלה וחסרון, כי אם יום הכסא קרוב, יש חסרון כי הפחד הפתאומי מביא מורך בלבבם, ומעלה שעי''כ מתאזרים ביותר עוז להכן לקראת נשק אחר שהזמן קרוב, ואם יום הכסא רחוק אז לא ימס לבבם כ''כ, אבל כן תרפינה ידיהם מהכין צרכי המלחמה כי סומכים א''ע שעוד יש עדן ועדנים, עפ''ז אומר כי בבשורה זאת יש שני חסרונות, א. כי קרוב יום ה', ומצד זה תגדל הפחד הפתאומי, ובכל זאת גם לא יוכלו להתאמץ בהכנת צרכי המלחמה, יען כי כשוד משדי יבוא השוד יבוא משדי בעל היכולת אשר אין עצה וגבורה לנגד ה' :(מלבי"ם באור הענין)


{ז}  עַל כֵּן כָּל יָדַיִם תִּרְפֶּינָה וְכָל לְבַב אֱנוֹשׁ יִמָּס:

 רש"י  כל ידים. של בבל : (רש"י)

 מצודת דוד  כל ידים. כל ידי אנשי בבל יהיו רפוים מרוב אימה וכל לבב אנשיהם ימס : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  תרפינה. מלשון רפיון : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  על כן, מגביל עם הקודם, יען כשוד משדי יבוא, על כן כל ידים תרפינה, ולא יעשו דבר להכין צרכי המלחמה, ויען כי קרוב יום ה', לכן כל לבב אנוש ימס מן הפחד הפתאומי :(מלבי"ם באור הענין)


{ח}  וְנִבְהָלוּ צִירִים וַחֲבָלִים יֹאחֵזוּן כַּיּוֹלֵדָה יְחִילוּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ יִתְמָהוּ פְּנֵי לְהָבִים פְּנֵיהֶם:

 רש"י  צירים וחבלים. הם לשון יסורי אשה הכורעת לילד שצירי דלתי בטנה מתפרקים להפתח : יחילון. חיל וחלחלה לשון רתת הם : איש אל רעהו יתמהו. בני בבל על הצובאים עליהם כי משונים הם : ופני להבים פניהם. אומר אני שפניהם צהובים ומאויימין מאד או י''ל שהם עם חושבי מחשבות ואת בני בבל (דימה להם על שם התמהון) : (רש"י)

 מצודת דוד  ונבהלו. יהיו בהולים ופחודים : יאחזון. יאחז אותם צירים וחבלים וכאשת לידה יחילון : איש אל רעהו. בני בבל יתמהו זה מול זה על הצובאים עליהם כי יהיו פניהם צהובים כלהבת אש : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  צירים. הם יסורי אשה הכורעת לילד שצירי דלתי בטנה מתפרקין להפתח וכן כי נהפכו עליה ציריה (ש''א ד) : וחבלים. גם הוא ענין מכאובי לידה כמו חבלי יולדה (הושע יג) : יהילון. מלשון חיל וחלחלה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ונבהלו, עתה מצייר מעמד העם בעת ביאת הצרה, תחלה יתבהלו פתאום, אח''ז יאחזו אותם צירים הבאים אל האשה בעת שהולד מתחיל לפתוח דלתות בטנה, וגם חבלים הנמשכים בעת שיושבת על המשבר, גם יחילון וירעדון כיולדה הרועדת בכל איבריה ע''י החבלים, וחוץ ממה שיתבהל כ''א בפ''ע, עוד איש אל רעהו יתמהו, תגדל להם התמהון וההשתוממות עת יביט איש על חברו, כמי שהוא בבהלה פתאומית הבאה על הרבים שתגדל פחד כ''א עת יראה את העומדים סביבו איך גם הם מתפחדים ונמוגים. פני, וגם לא יצטרכו שיודיע איש לחברו פחדו ותמהונו, כי על הפנים לבד יהיה ניכר הפחד שיהיו פניהם דומים כלהבות אש, גם כמו שהלהבים כל שירבו הדברים המתלהבים כן יגדל הלהב, כן יתלהבו בלהב הפחד אחד מרעו, ויצרבו כל פנים מפני חברו :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ונבהלו. בהלה נרדף עם הפחד, ועם המהירות, וגדרו התרגש פתאום מאיזה דבר, עד שאובד סדרו הטבעי והעצה וישוב הדעת : צירים וחבלים. שניהם מורגלים בעברי אצל יולדה, צירים מורה התפתחות צירי דלתות הרחם, מלשון הדלת תסוב על צירה. וחבלים המכאובות שתסבול אח''כ, וחיל הוא הרעדה והרתת שי''ל ע''י הלידה ומכאוביה : יתמהו. התמהון נבדל מרעיו, מתפלא, משתאה, שאלה יהיה בשכל, ותמהון אבדון ההרגשה והלב ועומד כאיש נדהם, אכה כל סוס בתמהון, ויתמהו האנשים איש אל רעהו :(מלבי"ם באור המלות)


{ט}  הִנֵּה יוֹם יְהוָה בָּא אַכְזָרִי וְעֶבְרָה וַחֲרוֹן אָף לָשׂוּם הָאָרֶץ לְשַׁמָּה וְחַטָּאֶיהָ יַשְׁמִיד מִמֶּנָּה:

 רש"י  וחטאיה. חוטאיה : (רש"י)

 מצודת דוד  אכזרי. היום ההוא יהיה יום אכזרי ויהיה עוד עמו עברה וחרון אף : הארץ. ארץ בבל : וחטאיה. אנשים החוטאים : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  הנה, מתחיל לצייר איכות היום בעצמו, ומדמהו בחזיונו כאכזרי הטורף בלי רחמים כיום אפל מחותל בצלמות ולא סדרים. אכזרי ועברה, ר''ל כי המתעבר ואינו אכזרי בטבעו, או גם אכזר שלא בעת חמתו, עוד יש קצת תקוה, אבל היום הזה יהיה אכזרי בטבעו וגם בעת עברתו, ועברה וחרון אף, בארתי (בבאור המלות) ההבדל ביניהם, כי חרון אף הוא רק על מי שחטא כנגדו, ועברה הוא מה שיתעבר בעת חמתו להשחית הכל גם את מי שלא חטא נגדו. ועפ''ז אומר כי היום הזה יבא על החוטאים, ובעברתו ישחית גם את מי שלא חטא שהוא כלל המדינה, ומפרש נגד עברה, לשום את הארץ לשמה, שהיא כלל הארץ והמדינה, ונגד חרון אף על החוטאים, אומר וחטאיה ישמיד ממנה :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ועברה וחרון אף. העברה נבדלת מיתר לשונות הבאים על הקצף, במה שעברה משתתפת עם פעל עבר שמורה שעובר גבול איזה דבר, ומציין מי שברוב כעסו מלא קצף בכלל, בין על מי שחטא כנגדו בין על מי שלא חטא כנגדו, כמו שבארתי בפי' התורה דברים (ג' כו) בפסוק ויתעבר ה' בי למענכם, ובכל מקומות שנזכר שם עברה בתנ''ך :(מלבי"ם באור המלות)


{י}  כִּי כוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וּכְסִילֵיהֶם לֹא יָהֵלּוּ אוֹרָם חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ וְיָרֵחַ לֹא יַגִּיהַ אוֹרוֹ:

 רש"י  וכסיליהם. מזלותיהם : יהלו. יאירו וכן בהלו נרו (איוב כט) וכן אור כי יהל (שם לא) : חשך השמש. מתוך צרתם נדמה להם כאילו חשך השמש : (רש"י)

 מצודת דוד  לא יהלו אורם. מרוב הצרה ידמה להם שאין אורם מזהיר : בצאתו. עם כי אז נרגש ביותר הבהקת אורו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וכסיליהם. מזלות השמים וכן כסיל וכימה (איוב ט) : יהלו. וזהירו כמו בהלו נרו (שם כט) : יגיה. ענין הארה כמו וה' יגיה חשכי (ש''ב כב) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  כי כוכבי, מצייר את היום כי חשכו שמשו וכוכבי נשפו מרוב הצרות שנתהוו בו. לא יהלו, בארתי בבאור המלות ההבדל בין אור, נגה, הלל, כי אור הוא המאיר לאחר, ונגה הוא המקבל אור מגשם אחר כמו הירח המקבל אור השמש, והלל הוא מה שנמצא הארה בעצמו ואינו מאיר לאחרים. עז''א הכוכבים לא ימצא בעצמותם שום הלל וזוהר, השמש תחשך, ולא יהיה כמו בלילה עת תחשך השמש, שאז הירח תוציא אור מן השמש ותאיר לארץ, לז''א כי גם הירח לא יגיה אורו של השמש, לא יוציאנו להאירו לארץ ע''י אור חוזר, והנמשל על מפלת שר בבל וכוכב הצלחתם בשמים ממעל :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  יהלו אורם, יגיה. ההבדל בין אור, נוגה, הלל, אור הוא דבר המאיר מצד עצמו כמו השמש ואור הנר, ונוגה, בא רק על דבר שאין לו אור מצד עצמו רק מקבלו מזולתו, ככדור הירח, המקבל אורו מן השמש, ומשתתף עם הוראה השנית שיש לפעל זה מענין הוצאה. הגו סגים מכסף, על שנדמה כאילו מוציא נצוצי האור מהגשם המאיר אליו. ושם הלל, יהלו, מורה על דבר שאינו נותן אור לאחרים רק מבריק ומתנוצץ בעצמו אבל אינו מאיר, ויבואר זה כ''א במקומו :(מלבי"ם באור המלות)


{יא}  וּפָקַדְתִּי עַל תֵּבֵל רָעָה וְעַל רְשָׁעִים עֲוֹנָם וְהִשְׁבַּתִּי גְּאוֹן זֵדִים וְגַאֲוַת עָרִיצִים אַשְׁפִּיל:

 רש"י  על תבל. על ארצם : (רש"י)

 מצודת דוד  ופקדתי על תבל רעה. אזכור על ארץ בבל את הרעה שעשו לישראל ואשלם להם גמולם : ועל רשעים. על אנשי בבל אזכיר עונה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ופקדתי. ענין זכרון כמו וה' פקד את שרה (בראשית כא) : תבל. כן נקרא הארץ : והשבתי. ענין בטול כמו שבת נוגש (לקמן יד) : גאון. ענינו כמו גאוה : זדים. רשעים : עריצים. חזקים כמו כגבור עריץ (ירמיה כ) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ופקדתי, לשון מינוי, ימליץ השם ימנה את הרעה למושל על בבל לשלם להם כרעתם. על תבל, כונתו כמ''ש בפסוק ט', שיעניש את החוטאים וע''י העברה הכללית תדבק הרעה על כלל התבל, גם אשר לא חטאו, באופן שהרעה יהיה לו פקודה על התבל שלא חטאו. והעון על הרשע שחטא. והשבתי, ובזה הזדים ומזידים וחוטאים ישבית גאונם ותקפם, והעריצים החזקים אשר לא הזידו לחטוא, רק שהתגאו ברוחם במלכותם, ובהם הגם שגאונם שהוא תקפם ועשרם אינו שנוא בעיני ה' אחר שלא הזידו ולא חטאו, מ''מ אחר שגאותם שהתגאו ברוחם הוא שנוא בעיני ה' ישפיל גאות לבם. והנמשל, שרי בבל ומלכם שהם חטאו והזידו לה' יענישם על זדונם וישבית מלכותם, והמון עם שלא חטאו, מ''מ ישפיל גאותם על שהתגאו ע''י מלכות הזדון של נבוכדנצר. ועי' בבאור המלות :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  גאון, וגאוה. הגאוה הוא רק בעצם המתגאה, שמתנשא ברוחו לדמות א''ע יותר ממה שהוא. והגאון הוא חוץ לעצם המתגאה, המעלות שבעבורם יתגאו, כמו עושר גבורה חכמה מופלגת : זדים, עריצים. אינם נרדפים, זדים, שם החוטאים בזדון. ועריצים, שם הגבורים התקיפים :(מלבי"ם באור המלות)


{יב}  אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז וְאָדָם מִכֶּתֶם אוֹפִיר:

 רש"י  אוקיר אנוש מפז. בו בלילה אכבד את דניאל מפז כשהביאוהו לקרות מכתב מנא מנא תקל ופרסין (דניאל ה) באדין אמר בלטשצר והלבישו ית דניאל ארגונא וגו' : כתם אופיר. קבוצת זהב אופיר : (רש"י)

 מצודת דוד  אוקיר. אז אשים בן אנוש יותר יקר מפז כי האויב לא יקח פז מחירו לבל יהרגנו : ואדם וכו'. וכפל הדבר במ''ש : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אוקיר. מלשון יקר וחשוב : מפז. הוא זהב הטוב : מכתם אופיר. מזהב טוב הבא מאופיר : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  אוקיר, מבאר הטעם שיגדל הקצף על בבל כ''כ, כי גם אנוש הקטן ששפכו את דמו יהיה יקר אצלי יותר מפז, ואדם הגדול במעלה יהיה עוד יקר יותר מכתם אופיר שהוא יקר מפז :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  אנוש. מורה אדם קטן בכ''מ כמו שהעירותי בכ''מ שנזכר שם זה, אבל אדם גדול מאנוש במעלה, וכן כתם אופיר יקר מפז :(מלבי"ם באור המלות)


{יג}  עַל כֵּן שָׁמַיִם אַרְגִּיז וְתִרְעַשׁ הָאָרֶץ מִמְּקוֹמָהּ בְּעֶבְרַת יְהוָה צְבָאוֹת וּבְיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ:

 רש"י  שמים ארגיז. כל צבאה ירגז ואומר איך נפלת משמים הילל בן שחר (לקמן יד) ואחר כך נגדעת לארץ חולש על גוים אף כאן תחלה שמים ארגיז ואחר כך ותרעש הארץ ירעשו יושביה לקול מפלתה שיתמהו בדבר : (רש"י)

 מצודת דוד  על כן. בעבור הרעה הבאה על בבל ארגיז צבא השמים : ותרעש הארץ. מחרדת מפלת בבל ירעשו יושבי הארץ ביום בוא עברת ה' וחרון אפו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ארגיז. ענין רעדה כמו רגזו ואל תחטאו (תהלים ד) : בעברת. מלשון עברה וזעם : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  על כן, אחר שאחשיב חשיבות בני אדם שנשפך דמם ע''י בני בבל, אשר אבדו גוים רבים. שמים ארגיז וכו', ר''ל שלא תהיה מפלתה רק למטה רק יעקר גם שרשה ומזלה למעלה, ומצייר כאילו ירגיז השמים שהוא המקיף וממילא תרעש הארץ אשר היא המרכז תוך עגולת השמים. בעברת ה' וביום חרון אפו בארתי למעלה פסוק ט' :(מלבי"ם באור הענין)


{יד}  וְהָיָה כִּצְבִי מֻדָּח וּכְצֹאן וְאֵין מְקַבֵּץ אִישׁ אֶל עַמּוֹ יִפְנוּ וְאִישׁ אֶל אַרְצוֹ יָנוּסוּ:

 רש"י  והיה. יושב בבל : כצבי מודח. ממקומו : (רש"י)

 מצודת דוד  והיה וכו'. בבוא הרעה על בבל אז העם הנכרי אשר בבבל יהיה כצבי המודח ממקומו על ידי רודפים שהוא רץ מפניהם בכל כוחו כן אשר בבבל מעם אחר יצאו בחיפזון מתוכה איש אל עמו וכו' ולא ישובו עוד כצאן הנדחה מהעדר ואין מי מקבצם : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  והיה, עתה החל לצייר איכות אבדם והשמדתם בפרטיית, ומתחיל תחלה מן הנכרים אשר נמצאו בבבל מארצות שונות, אשר גרו או סחרו בה, באשר היתה צבי הארצות ומסחר העמים. כצבי, וכצאן, יש הבדל בין הצבי המודח ובין הצאן המפוזרות, כי הצאן צריכים אל הקיבוץ שיהיה העדר ביחד והרועה ישמרם מכל פגע, ואז הם בטוחים הגם שרועים בשדה או ביער, ובעת יתפזרו יאבדו ויהיו לטרף בפי זאבים, אבל הצבי מדרכו ללכת בדד ואין מטבעו שיתקבצו הצביים עדרים עדרים, כמ''ש דמה לך דודי לצבי על הרי בתר, רק שצריך הוא למעון ומקום מיוחד בו ישכון ויתלונן על שן סלע ומצודה ויסתר מן החיות החזקים ממנו, ובעת שידח ממעונתו ומקומו אינו בטוח מטרף. לפ''ז הצבי מודח מבקש את מקומו, והצאן המפוזרות מבקשים את העדר שלהם, וצריכים להתקבץ. כמשל הזה אמר כי הנכרים אשר ימצאו בבבל אשר עד עתה היה להם ארץ בבל כארצם, ועם כשדים כעמם, עתה בעת תלכד העיר יהיו נחשבים אם כצבי מודח המבקש את ארצו, ואם כצאן המפוזרות המבקשים את בני עמם, ומפרש נגד כצבי מודח איש אל ארצו ינוסו, ונגד כצאן ואין מקבץ, איש אל עמו יפנו, ור''ל שיפנה כל איש לבקש את בני עמו למען יתחברו ביחד וינוסו אל ארצם :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  מדח, ואין מקבץ. מודח מציין חוץ למקומו, וע''כ בא אצלו פעל השבה בכ''מ (דברים כב א', ש''ב יד ג', ירמיה טז טו, מ' יב, מג ה', יחזקאל לד ד' טז), ולא בא עליו פעל קיבוץ רק כשמדבר מן גלות ישראל שעם הנדיחה נקשר מושג הפיזור והניפוץ מעצמו (דברים ל' ד', ירמיה כג ג', כט יד, לב לז, מיכה ד' ה', צפניה ג' יט), אבל קיבוץ הוא הפך הפיזור והניפוץ כנ''ל (יא יב) :(מלבי"ם באור המלות)


{טו}  כָּל הַנִּמְצָא יִדָּקֵר וְכָל הַנִּסְפֶּה יִפּוֹל בֶּחָרֶב:

 רש"י  כל הנמצא. בחוץ ידקר : וכל הנספה. על בני העיר להיות נקלט עמהם במצור יפול בחרב כשתלכד העיר, נספה לשון ספות הרוה (דברים כד) ספו שנה על שנה (לקמן כט) ספו על זבחיכם (ירמיה ז) אקוייליי''ר בלע''ז : (רש"י)

 מצודת דוד  כל הנמצא. כי כל הנמצא בתוכה ידקר בחרב ואם הוא מעם נכרי : וכל הנספה. כל הנוסף על בני העיר להיות עמהם יפול בחרב והוא כפל ענין במ''ש : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ידקר. ענין נעיצה ותחיבת חרב בגוף כמו והביטו אלי את אשר דקרו (זכריה יב) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  כל הנמצא, הטעם שאיש אל עמו יפנו כי יירא לנוס לארצו בדד, כי כל הנמצא יחידי בדרך ידקר, והטעם שאיש אל ארצו ינוסו, ולא יתחברו עם בני בבל להלחם נגד האויב, כי כל הנספה אל צבא המלחמה יפול בחרב :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  הנספה. שרשו ספה ושתי הוראות לו, כליה, ויש נספה בלא משפט, תוספת, ספו שנה על שנה, הא' משתתף עם סוף מנע''ו, יחדו יסופו, יבא סופם וקצם. הב', עם יסף מנפ''י. ומתמצעים, במה שמשמשים דבר והפוכו, וענינו פה על הנוסף על אנשי המלחמה, ונוסף גם הוא על שונאינו :(מלבי"ם באור המלות)


{טז}  וְעֹלְלֵיהֶם יְרֻטְּשׁוּ לְעֵינֵיהֶם יִשַּׁסּוּ בָּתֵּיהֶם וּנְשֵׁיהֶם (תשגלנה) תִּשָּׁכַבְנָה:

 רש"י  ירוטשו. יתבקעו וכן נערים תרטשנה : (רש"י)

 מצודת דוד  ועולליהם. קטניהם יתבקעו לעיניהם ואין לאל ידם למחות : ישסו בתיהם. יבוזו וישללו בתיהם ויאנסו נשיהם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ירטשו. ענין בקיעה וכן אם על בנים רטשה (הושע י) : ישסו. ענין בזה ושלל. תשגלנה. מלשון משגל ומשכב : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ועלליהם, גם זה מוסב על הגרים בבבל מארצות אחרות, עולליהם אשר לא יוכלו לברוח עמהם ירוטשו אל הקירות לעיניהם באכזריות וישסו בתיהם וישכבו עם נשיהם. (ובזה אין כפל ענין במה שכפל דבר זה בפסוק י''ח, כי שם מדבר מבני בבל עצמם) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ירטשו. לא נמצא רק על פגר אדם, וענינו העברת הצורה עד שלא יוכרו האיברים :(מלבי"ם באור המלות)


{יז}  הִנְנִי מֵעִיר עֲלֵיהֶם אֶת מָדָי אֲשֶׁר כֶּסֶף לֹא יַחְשֹׁבוּ וְזָהָב לֹא יַחְפְּצוּ בוֹ:

 רש"י  הנני מעיר עליהם את מדי. דריוש המדי הרג את בלשאצר וכן הוא אומר ביה בליליא קטיל בלשאצר (דניאל ה) ודריוש מדאה קביל מלכותא (שם ו) : וזהב לא יחפצו בו. אין חוששי' כי אם להרוג ולהנקם על כל הרעה אשר עשו מלכי בבל לכל העמים : (רש"י)

 מצודת דוד  את מדי. לפי שהוא אכזר ביותר לזה הזכיר אותו לבדו : לא יחשבו. לקחת בפדיון נפש : וזהב. ואף זהב לא יחפצו בו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מעיר. מלשון התעוררות : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  הנני, עתה התחיל לספר מה שיעשו לבני בבל עצמם, עליהם לא יבוא האויב כמו על הגרים הנכרים שיבואו לשוסס בתיהם בעד ממון לבד, כי מאתם לא יבקשו כסף וזהב אך נפשות, עליהם, על אזרחי בבל. כסף לא יחשבו, דקדק במליצתו כי הכסף לא היה בחשיבות אצלם למאומה, והזהב הגם שא''א כלל שימצא אדם שיכחיש חשיבות הזהב, מ''מ הם לא יחפצו בו, ר''ל שיניחו כל כסף וזהב וילכו רק להשמיד ולאבד :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  לא יחשבו, לא יחפצו. בלתי נרדפים, כי יצוייר שיחשב איזה דבר מפני מעלתו, ובכ''ז לא יחפוץ בו, ויצוייר שיחפוץ גם דבר בלתי חשוב :(מלבי"ם באור המלות)


{יח}  וּקְשָׁתוֹת נְעָרִים תְּרַטַּשְׁנָה וּפְרִי בֶטֶן לֹא יְרַחֵמוּ עַל בָּנִים לֹא תָחוּס עֵינָם:

 רש"י  וקשתות. של בני מדי : נערים. של בבל : תרטשנה. תבקענה בחציהם אשר יורו בקשתותיהם : ופרי בטן. עוללים דקים : (רש"י)

 מצודת דוד  וקשתות. הקשתות של אנשי פרס ומדי תבקענה את נערי בבל בחיציהם אשר יורו עליהם : ופרי בטן. עוללים דקים : על בנים. ר''ל בנים קטנים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  תחוס. ענין חמלה כמו יחוס על דל (תהלים עב) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  וקשתות, יל''פ שנמשך למעלה הנני מעיר את מדי, והנני מעיר קשתות אשר נערים תרטשנה, או יבואר שהניחו הנערים בהקשתות במקום החצים, וישליכו אותם מן הקשת אל הקירות כזרוק אבני קלע. על פרי בטן וכו', הבדלתי בבאור המלות, פרי בטן הם יונקי שדים ובנים הם הגדולים, וההבדל בין רחם וחוס, רחמים לא יצדק רק על בעלי חיים שקצרה נפשו מראות בצרתם, וחוס הוא על איבוד ממון שחס על ממונו לבל יאבדהו. וידוע שמטבע אנשי הצבא להתמלא רחמים על הילדים הרכים יותר מעל הבחורים, כי על הגדולים יתאכזרו לנקום מהם, לא על היונקים. אולם באופן אחר יחיו יותר את הגדולים שיוכלו לכבשם לעבדים ושפחות ותחוס עיניהם עליהם, אבל היונקים לא ישיגו מהם תועלת, לעומת זה אמר שעל פרי בטן שדרך לרחם עליהם הם לא ירחמו, ועל בנים הגדולים שדרך לחוס עליהם מפני תועלת הממון לא תחוס עינם אחר שלא יחשובו כסף וזהב :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  בנים, פרי בטן. בנים גדולים, פרי בטן קטנים, האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי (מיכה ז' ז'), מצייר שיתן בן הגדול בעד פשע המרד הגדול, והעולל הקטן בעד חטאת השוגג הקטן : ירחמו, תחום עינם. הרחמים, לא יהיה רק מאדם לאדם, במה שיתפעל מצרת חברו, והחסה תהיה גם על בע''ח וכלים, ועינכם אל תחוס על כליכם, אתה חסת על הקיקיון, כי ענינו שחס מלהשחית דבר שיקוה ממנו תועלת או צורך. ובזה תבין דברי הגמ' (ברכות לג) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקים אותו, פליגי בה תרי אמוראי, ח''א מפני שעושה מדותיו של הקב''ה רחמים, וח''א מפני שמטיל קנאה במ''ב, האי דנחית קמי' דרבה ואמר אתה חסת על קן צפור חוס ורחם עלינו, אמר רבה כמה ידע האי גברא לרצוי' למרי', א''ל אביי והא משתקין אותו תנן, ורבה לחדודי לאביי עביד. כי המתפלל הזה שנה דבריו ואמר אתה חסת על קן צפור, ולא אמר אתה רחמת, ולמ''ד הטעם מפני שעושה מדותיו של הקב''ה רחמים, לא היה ראוי להשתיק אותו, ולכן לא השתיקוהו אז, אך הלא להטעם מפני שמטיל קנאה במ''ב, אין הבדל שגם במ''ש אתה חסת על קן צפור, שלא מפני רחמנות צוה המצוה, רק מפני חיסתו שלא יתמעטו בריותיו שיש לעולמו צורך בהם, יש קנאה במ''ב, כאילו אין צורך להעולם רק בקן צפור לא בשאר מינים, ולטעם הזה לא יפה התפלל. ואחר שרבה שבח אותו, השיב לו אביי והא משתקין אותו תנן, והמשנה לא בארה הטעם, ולא היה ראוי לו להתפלל בלשון שיש ספק בהתרת אמירתו, כי לא ידענו איזה משני הטעמים הוא עקר :(מלבי"ם באור המלות)


{יט}  וְהָיְתָה בָבֶל צְבִי מַמְלָכוֹת תִּפְאֶרֶת גְּאוֹן כַּשְׂדִּים כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה:

 רש"י  והיתה בבל. שתי פורעניות באו לה בשתי שנים דריוש הרג בלשאצר ומלך שנה ולשנה השנייה נהפכה כמהפכת סדום מן השמים וכן שנינו בסדר עולם (ירמיה נא) ובא בשנה השמועה של דריוש ואחריו בשנה השמועה והיתה בבל צבי ממלכות וגו', שהיתה מצב וראש הממלכות ושהיתה תפארת גאון כשדים עתה והיתה כמהפכת סדום : (רש"י)

 מצודת דוד  צבי ממלכות. אשר היא תאר כל הממלכות : תפארת. אשר היא תפארת לבני כשדים אנשיה כי היו מתפארים ומתגאים בה : כמהפכת. בבוא עתה תהיה כמהפכת אשר הפך ה' את סדום וכו' : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  צבי. ענין הדר ופאר כמו נחלת צבי צבאות גוים (ירמיה ג) : גאון. מלשון גאוה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  צבי ממלכות, שכל המלכיות היו נכנעים תחת בבל והיתה חמדת הממלכות, וידוע כי לפי גדולת גאון הממלכה וגדלה ראוי שעיר המלוכה תבנה לתפארת וכלילת יופי, ובזה בבל היתה תפארת גאון כשדים, שגאונה של כשדים היה מתפאר בבבל עיר הממלכה שהיתה נערכת ביפיה לעומת גאונה של כשדים, עתה תהיה כמהפכת וכו' :(מלבי"ם באור הענין)


{כ}  לֹא תֵשֵׁב לָנֶצַח וְלֹא תִשְׁכֹּן עַד דּוֹר וָדוֹר וְלֹא יַהֵל שָׁם עֲרָבִי וְרֹעִים לֹא יַרְבִּצוּ שָׁם:

 רש"י  ולא יהל שם ערבי. כמו לא יאהל לא יפרוש שם אהל אפי' ערבי שדרכם לישב באהלי' ולהסיע מקניהם ממקום למקו' לא תמצא חן בעיניהם לקבוע שם אהליהם כי אף למרעה צאן לא תהיה ראויה ולא תתמה על לא יהל הנבאר כאילו היתה בו אל''ף כי הרבה מקומות יש שהברת קול האות במקום אות וכן (איוב לה) מלפנו מבהמות ארץ כמו מאלפנו וכן (משלי יז) שקר מזין על לשון הות כמו שקר מאזין : (רש"י)

 מצודת דוד  לא תשב. לא תהיה מיושבת עד עולם ולא תשכון לא תהיה שכונה מבני אדם עד סוף ימי הדורות וכפל הדבר במ''ש : ולא יהל. אף הערבי השוכן באהלים על פני השדה לא יטה שם אהלו לגודל השממון : לא ירביצו שם. את מקניהם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  יהל. כמו יאהל ונפלה האל''ף וכן ולעמשא תמרו (ש''ב יט) ומשפטו תאמרו : ירבצו. ענין השכיבה לנוח : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  לא תשב, שתתישב בקביעות, ואף גם לא תשכן אפילו דרך עראי, (עיין באור המלות). ולא יהל, גם מי שיחשיך לו בנסיעתו בערב ויוכרח ללון שם לא יהל שם, היינו שלא ידליק שם אור וגם לא יחזיק כל דבר אשר לו הלל והארה פן ירגישו בו החיות והנחשים השוכנים בעיי החרבות. ואפילו הרועים הרובצים את צאנם ביום, ג''כ לא ירביצו שם כי יהיה מקום שמם לגמרי :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  תשב, תשכון. פעל שכן המוגבל אל פעל תשב תורה הישיבה הקביעית, והשכינה תורה דרך עראי, ע''ל (יח ג', לב טז). לנצח. דור ודור. בכ''מ שידבר על הזמן בבחינת נצחיותו מראש עד סוף, יאמר לעולם או לנצח, וכשידבר בבחינת שהוא מתחלק במחשבה לימי דורות, יאמר לדור ודור, כמו שהעירותי ע''ז תמיד במקומו. ופה, על הישיבה הקביעיית יצדק לעולם, כי היא נמשכת בלי הפסק, ועל השכינה הארעיית, שהוא מקרה, המתחיל ופוסק בחלק מן הזמן, אומר שלא יקר מקרה זה בשום דור : יהל. מענין אם אראה אור כי יהל (איוב לא כז) : וערבי. מענין ערב ונשף. הלן שם בערב :(מלבי"ם באור המלות)


{כא}  וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם:

 רש"י  ציים. ת''י תמון הם נמיות מרטרינ''ש בלע''ז : אוחים. לא ידעתי מה מין חיה הם, (אוחים לשון קוצים וחוחים ודרדרים) : ושעירים. שדים : (רש"י)

 מצודת דוד  ורבצו שם. לגודל השממון ירבצו שם חיות היער : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ציים. אוחים, שמות מיני חיות : בנות יענה. שם עוף בת היענה : ושעירים. הם השדים הנראים בדמות שעירים למי שמאמין בהם וכן ושעיר על רעהו יקרא (לקמן לד) : ירקדו. ענין קפיצה ודלוג : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ורבצו, מצייר ענינה כמדינה מיושבת שדרך להמצא בני אדם הדרים בבתים ובהמות הרובצים בשדות ועופות השוכנים על האילנות וילדים קטנים מרקדים ברחובות, נגד בהמות הרובצות אומר כי ירבצו ציים, נגד הגרים בבתים אומר כי יהיו אוחים מין קוף תחת אדם, נגד העופות השוכנים (כי לשון שכינה בא על עופות), אומר כי יהיו בנות יענה והמרקדים יהיו שעירים :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ורבצו. פעל רבץ בא תמיד על הבהמות, ופעל שכן בא על העופות לרוב, (בראשית ג' כד, לקמן לד יא, יחזקאל יז כג, לא יג, לב ד', תהלות נה ז', קד יב) : ואוחים. מין קוף בעל זנב : וציים. מלשון ציה, בעל חי שלא ימצא רק במדבר ציה ולא יכנע לעולם :(מלבי"ם באור המלות)


{כב}  וְעָנָה אִיִּים בְּאַלְמנוֹתָיו וְתַנִּים בְּהֵיכְלֵי עֹנֶג וְקָרוֹב לָבוֹא עִתָּהּ וְיָמֶיהָ לֹא יִמָּשֵׁכוּ:

 רש"י  וענה איים באלמנותיו. ויגורו חתולי' בארמנותיו : וענה. כמו וענתה שמה (הושע ב) ומעונותיו טרפה (נחום ב) ויש לפרש עוד וענה לשון עניית קול : ותנים. יענו בהכלי עונג שלהם : וימיה. ימי טובתה לא ימשכו כי כבר הובטחו ישראל (ירמי' כט) לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקד אתכם ואותה פקידה על ידי כורש מלך פרס שיטול המלוכה מבבל אחר דריוש המדי כי שניהם מדי ופרס נתחברו עליהם והתנו ביניהם אי מינן מלכי מנייכו אפרכי : (רש"י)

 מצודת דוד  וענה. כל אחד מהציים תצעק בהארמונות והתנים יצעקו גם המה בהיכליהם שהיו מתענגים בהם (דרך הציים והתנים לצעוק בתמידות) : וקרוב. הזמן קרוב לבוא עליה עת הפורעניות ימי שלותה לא יהיו נמשכין לזמן מרובה וכפל הדבר במ''ש לחוזק הענין : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וענה. ענין הרמת קול כמו וענו הלוים וכו' קול רם (דברים כז) : איים. שם חיה : באלמנותיו. כמו בארמנותיו או הוא מלשון אולם ותנים מין נחש : עתה. מלשון עת : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  וענה, בהיכלי השרים יש היכל גדול אשר שם יתקבצו כולם יחד להתענג בשמחה ושירים, וחדרים קטנים המיוחדים שיתבודד שם איש איש לבדו, עפ''ז אומר כי האיים שהיא חיה הבאה מאיי הים, ואינה יכולה להתחבר אל יתר החיות הם יצעקו באלמנותיו שהם החדרים הקטנים, והתנים יצעקו בהיכל הגדול. וקרוב, הפסק מלכות אחת יהיה באחד משני פנים, א. על צד העונש בשנתמלאה סאתה ובא עת פקודתה, ב. מפני שהגיע זמן הצלחת מלכות אחרת ותמו ימי מלכות זו, כי אין מלכות נוגעת בחברתה, עז''א שמלכות בבל תכלה מצד שתי הסבות האלה. א. על צד העונש כי קרוב לבוא עתה. עת פקודתה להעניש אותה על מה שהרעו והצירו לישראל. ב. מצד שהגיע זמן מלכות ישראל ובנין בית הבחירה, שמוכרח שתכלה מלכות בבל תחלה, ועי''כ ימי בבל הקצובים למלכותה היו רק שבעים שנה מיום גלות ישראל, עז''א וימיה הקצובים לה למלכות וממשלה לא ימשכו, כי יכלו לסוף שבעים שנה :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  באלמנותיו. כמו ואלמי החצר (יחזקאל מא טו), חדרים קטנים שלפני הבית. ואיים, חיה הנמצאת באיים רחוקים : (מלבי"ם באור המלות)



ישעיה פרק-יד

{א}  כִּי יְרַחֵם יְהוָה אֶת יַעֲקֹב וּבָחַר עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל וְהִנִּיחָם עַל אַדְמָתָם וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב:

 רש"י  כי ירחם ה' את יעקב. לשמור להם הבטחת גאולתם מיד בבל : ובחר עוד בישראל. לעתיד יגאלם גאול' שלימה : ונספחו. ונוספו וכן ספחני נא (שמואל א ב) וכן מהסתפח בנחלת ה' (שם כז) : (רש"י)

 מצודת דוד  כי ירחם ה'. חוזר למעלה לומר וזה יקרב עת רץ בבל כי ירחם וכו' ובחורבן בבל תהיה תשועה לישראל : ובחר. עוד כאומר ותקטן עוד זאת בעיני ה' כי עוד יבחר בכל ישראל בימי המשיח ותהיה גאולה שלמה ואת כולם יניח על אדמתם : ונלוה. יתחברו גרים עליהם ונספחו וכו כפל הדבר במ''ש : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  והניחם. תרגומו וישרינון : ונלוה. ענין חבור כמו לוית חן (משלי א). ונספחו ענין אסיפה וקבוץ כמו תחת חרול יסופחו (איוב ל) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  כי ירחם, הנה גאולת ישראל תלויה באחד משני דברים, או מצד רחמי ה', או מצד מעשיהם הטובים, כי אם יהיו זכאים בעת הגאולה אז אין צריכים לרחמים וחמלה, רק כמו שבחר ה' בהם מקדם להיות לו ממלכת כהנים וגוי קדוש כן ישוב יבחר בם, אבל אם לא יהיו זכאים, ולא יהיו מובחרים שיבחר ה' בהם מצד הבחירה, (שגדר הבחירה הוא בעת שחלק הנבחר הוא המעולה והנאות אצל הבוחר), אז עכ''פ יפדם מצד הרחמים והחמלה שירחם על ענים ושעבודם ויחוש פן יאבדו בעכו''ם. וידוע כי שם יעקב יאמר על ההמונים והפחותים ובשם ישראל יקראו בעת היותם במדרגה מעולה ונשאה. עז''א הגאולה תהיה או מצד כי ירחם ה' את יעקב, על ההמונים שאין ראוים מצד מעשיהם, או מצד כי יבחר עוד בישראל שהם המעולים. והניחם על אדמתם, יתן להם שם מנוחה מכל אויב ומציק, ובהכרח לבטל מלכות כשדים תחלה. ונלוה הגר עליהם, מצד שלותם והצלחתם. ונספחו, יהיו טפלים אל בית יעקב :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות   יעקב, ישראל. בארתי הבדלם למעלה (י' כ') : ונלוה, ונספחו. הנלוה והנספח שניהם טפלים, כי זה ההבדל בין לוה וחבר, רק הנספח, הוא שטפילתו בדבר נוסף ומום בעיקר, ואמרו קשים גרים כספחת :(מלבי"ם באור המלות)


{ב}  וּלְקָחוּם עַמִּים וֶהֱבִיאוּם אֶל מְקוֹמָם וְהִתְנַחֲלוּם בֵּית יִשְׂרָאֵל עַל אַדְמַת יְהוָה לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְהָיוּ שֹׁבִים לְשֹׁבֵיהֶם וְרָדוּ בְּנֹגְשֵׂיהֶם: (ס)

 רש"י  והתנחלום. יהיו ננחלים מהם וכן והתנחלתם אותם (ויקרא כה) : ורדו. לשון רדוי ונגישה כמו לא תרדה בו (שם) : (רש"י)

 מצודת דוד  ולקחום. העמים יקחו את ישראל והביאום אל מקומם : והתנחלום. בית ישראל ינחלו מהם בהיותם על אדמתם להיות להם לעבדים ולשפחות : והיו שובים. הם ישבו את האומות אשר שבו אותם מאז : ורדו. ימשלו באותם שנגשו אותם לעבודה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  והתנחלום. כמו ונחלום : שובים. מלשון שבי : ורדו. ענין ממשלה כמו וירד מיעקב (במדבר כד) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ולקחום, ר''ל תחלה יקבלו גרים שיתגיירו בעת שלא יהיו בשלוה גמורה, אבל אח''כ יקחו עכו''ם אותם ויביאו אותם אל מקומם ולא יתקבלו עוד לגרים רק יתנחלו (אחר שכבר יהיו על אדמת ה') , לעבדים ולשפחות. והיו שבים, ישלמו אל העכו''ם שהרעו להם מדה כנגד מדה, את שוביהם ישבו גם המה, ומי שהוסיף להרע להם ונגש אותם בעבודת פרך, כן גם המה ירדו בם בעבודה קשה. (והנה מסדר הכתובים מבואר שנבא זאת על גאולת בבל, ובאמת לא נתקיימו אז היעודים האלה. אמנם תנוח דעתך בזה עם מ''ש בתחלת קאפיטול י''א, שזמן הגאולה העתידה כבר התחילה מימי חזקיה ותלויה ועומדת, על עת יזכו, ואם היו זוכים היו היעודים האלה מתקיימים בצאתם מבבל, ואחר שלא זכו נתאחר הדבר עד יבא חזון למועד ויפח לקץ וכמ''ש חז''ל ברכות ד') :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ורדו בנגשיהם. הנוגש והרודה לוחץ על מס או עבודה, רק עם מושג הרדיה מקושר מושג הממשלה הקשה הלוחצת :(מלבי"ם באור המלות)


{ג}  וְהָיָה בְּיוֹם הָנִיחַ יְהוָה לְךָ מֵעָצְבְּךָ וּמֵרָגְזֶךָ וּמִן הָעֲבֹדָה הַקָּשָׁה אֲשֶׁר עֻבַּד בָּךְ:

 רש"י  ביום הניח ה' לך. לישראל הכתוב מדבר : מעצבך ומרגזך. שעצבך והרגיזך מלך בבל ובראותך מפלתו יניח לך כי תצא חפשי : (רש"י)

 מצודת דוד  והיה ביום. חוזר הוא על מפלת בבל : הניח ה'. שיתן לך מנוחה ממה שהיית עד הנה בעצב וברוגז ומן העבודה ויהיה לך מנוחה מן העבודה הקשה אשר מלך בבל עבד בך : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ומרגזך. ענין תנועת החרדה כמו ותחתי ארגז (חבקוק ג) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  והיה ביום הניח, שהוא אחר מפלת בבל (ועי' באור המלות) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  מעצבך ומרגזך ומן העבדה. העוצב והרוגז, התפעלות נפשיים, העוצב הוא לרוב על דבר החסר לה והנאבד ממנה, והרוגז על רעה או דבר זר מתחדש עליה עתה, ושניהם יוציאו את הנפש ממעמד המנוחה אל התנועה והטלטול הפנימי. והעבודה תוציא את הגוף ממעמד מנוחתו, ויצוייר שהנפש והגוף, הא' במעמד המנוחה, והשני במעמד הטלטול, לכן אמר פה ביום שיניח ה' את גופך מטלטול העבודה, ואת נפשך משני הטלטולים, העוצב על הטוב שחסר לה, והרוגז על הרעה הרוגשת אותה כל עת :(מלבי"ם באור המלות)


{ד}  וְנָשָׂאתָ הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְאָמָרְתָּ אֵיךְ שָׁבַת נֹגֵשׂ שָׁבְתָה מַדְהֵבָה:

 רש"י  מדהבה. לשון מרבית גאוה ומשא כבד, ורבותינו דרשו האומרים מדוד והבא : (רש"י)

 מצודת דוד  ונשאת. תרים קול לדבר המשל הזה וכו' : שבת נוגש. נתבטל הנוגש לעבוד עבודה : שבתה. נתבטלה המדה המוזהבת רצה לומר העשירות בעלת מרבית הזהב : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  שבת. ענין בטול כמו רהב הם שבת (לקמן ל) : מדהבה. תרגום של זהב הוא דהבא וכן נאמר בים אנת ראשה די דהבא (דניאל ב) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  איך, מצייר ששואלים איך ומה היה הדבר שפתאום נשבת הנוגש על המסים, ואיך פתאום נבטלה מדהבה, המלכות שנקראת מלכות הזהב, משיב לא נהיה זה במקרה, כי :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  מדהבה. כמו מזהבה, זהב, דהב בלשון כשדי, ונבוכדנצר נקרא אז מלכות הזהב, כי כן פתרו דניאל אנת הוא רישא די דהבא :(מלבי"ם באור המלות)


{ה}  שָׁבַר יְהוָה מַטֵּה רְשָׁעִים שֵׁבֶט מֹשְׁלִים:

 רש"י  שבר ה' מטה רשעים. שהיה מכה עמים בעברה : (רש"י)

 מצודת דוד  מטה רשעים. רצה לומר העם שהיו מכים באומות כמטה הזה : שבט וכו'. כפל הדבר במ''ש : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  שבר ה', שברו בהשגחה. מטה רשעים, הם הנוגשים והשוטרים הלוחצים את העם, ושבט מושלים הוא המושל בעצמו. ומבאר נגד מטה רשעים :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  מטה, שבט. בארתי למעלה (י' ה'), שבט הוא המושל, ומטה הוא הנוגש על ידו :(מלבי"ם באור המלות)


{ו}  מַכֶּה עַמִּים בְּעֶבְרָה מַכַּת בִּלְתִּי סָרָה רֹדֶה בָאַף גּוֹיִם מֻרְדָּף בְּלִי חָשָׂךְ:

 רש"י  מורדף בלי חשך. מורדף כל גוי וגוי על ידו בלי חשך עצמו מרדוף ומדלוק אחר כל אומה ואומה : (רש"י)

 מצודת דוד  בעברה. בחרון אף : מכת בלתי סרה. הכה מכה מתמדת שלא תסור מן המוכה : רודה באף גוים וכו'. ר''ל על כי הוא, משל על העובדי כוכבים באף ובחימה שפוכה לכן היה הוא מורדף מבלי מניעה כי היה מורדף עד לכלה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  רודה. ענין ממשלה : חשך. ענין מניעה כמו ולא חשכת (בראשית כב) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  מכה, שהיה מכה עמים בעברה (שם עברה מורה שכעס על לא דבר). מכת בלתי סרה, שהיתה המכה בלא סרה וחטא, שהגם שהעם לא חטאו היה מכה אותם. ונגד שבט מושלים אומר שהשבט הזה היה רודה בגוים באף, ובקצף, הגם שהמורדף בלי חשך א''ע, ר''ל שהגם שהגוי שנרדף מפניו לא חשך את עצמו מן הרודף. והיה מוכן אליו לעשות לו כרצונו, מ''מ רדה אותם באף כאילו מרדו בו ופרקו עולו. ועתה נחה שקטה כל הארץ :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  בעברה, באף. בארתי הבדלם (יג ט'), עברה מצייר קצף חנם, שע''י שהוא באף על חוטא, יתעבר על הכלל, ומצייר שהוא באף על גוים, ועי''כ מכה עמים קטנים שלא חטאו, כמ''ש בלתי סרה. וסרה, כמו תוסיפו סרה, החטא נקרא סרה, ובלתי סרה בלא עון. וכ''כ למעלה (א' ד'), שבגוי אחד יצויר כמה עמים, לכן מצייר הרדיה ותפישת ממשלה, על גוים גדולים, וההכאה והיסור בחנם, לעמים פרטיים, כדרך מושל אכזר, ומורדף שם להנרדף, ר''ל רודה באף הגם שלא חשך המורדף ואין מקום לאף :(מלבי"ם באור המלות)


{ז}  נָחָה שָׁקְטָה כָּל הָאָרֶץ פָּצְחוּ רִנָּה:

 רש"י  פצחו רנה. זאת הרנה פצחו נחה שקטה כל הארץ : (רש"י)

 מצודת דוד  נחה. הנה עתה במפלתו שקטה הארץ ואנשים פצחו רנה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נחה שקטה. פתרון א' להם וכפל המלה בשמות נרדפים כמו אדמת עפר (דניאל יב) והדומים : פצחו. ענין פתחון פה והרמת קול שמחה וכן פצחי רנה וצהלי (לקמן נד) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  נחה, מצייר כי כל הארץ למעלה כבר נחה שקטה, וכבר שכחה כל אשר עבר עליה מהמרגיז הזה, עד שפצחו רנה. והשמחה נתפשטה כ''כ עד כי :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  נחה שקטה. שקט הוא יותר ממנוחה, כמ''ש לא שקטתי (ואף גם) לא נחתי (איוב ג'), ופה מוסיף נחה גם שקטה לגמרי, גם פצחו רנה, כי התהפכה מהתפעליות היגון והרוגז אל השמחה :(מלבי"ם באור המלות)


{ח}  גַּם בְּרוֹשִׁים שָׂמְחוּ לְךָ אַרְזֵי לְבָנוֹן מֵאָז שָׁכַבְתָּ לֹא יַעֲלֶה הַכֹּרֵת עָלֵינוּ:

 רש"י  גם ברושים שמחו. אף שלטונין חדיאו שמחו על מפלתך : (רש"י)

 מצודת דוד  גם ברושים וכו'. הוא משל על השרים והשלטונים : מאז. יאמרו בשמחתם הנה מאז שמת נ''נ לא יעלה עוד הכורת עלינו ולפי שהמשיל אותם לברושים וארזים אמר לשון הנופל בהם : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  גם ברושים וארזים, שמחו לך על מותך, כי מעתה לא יעלה כורת עליהם, כמו עד עתה שהיה כורת יערות לעשות סוללה ודיק, ור''ל על כדור הארץ למעלה יש שמחה כללית עתה שלוה ושקט, אבל לעומת זה התחדש עתה רוגז במקום אחר, כי :(מלבי"ם באור הענין)


{ט}  שְׁאוֹל מִתַּחַת רָגְזָה לְךָ לִקְרַאת בּוֹאֶךָ עוֹרֵר לְךָ רְפָאִים כָּל עַתּוּדֵי אָרֶץ הֵקִים מִכִּסְאוֹתָם כֹּל מַלְכֵי גוֹיִם:

 רש"י  לקראת באך. כשתרד לגיהנם ומה היא הרגזה לעורר לקראתם : רפאים. ענקים השוכבים שם : כל עתודי ארץ. כל מלכי העכו''ם השרים והשרות הכתוב מושלם לפרים ולפרות ולעתודי' כמו (תהלים כב) כי סבבוני פרים וכמו (עמוס ד) פרות הבשן אשר בשומרון וכאן מושלם לעתודים : הקים. השליך : מכסאותם. שבגיהנם כל מלכי גוים : (רש"י)

 מצודת דוד  שאול מתחת. בני שאול אשר מתחת לארץ חרדו לקראת בואך שמה והוא ענין מליצה והפלגה כאלו יפחדו ממנו גם שמה : עורר לך. השאול הקיץ בעבורך את המתים מן העתודים הם השרים המנהיגים את העם כעתודים ההולכים בראש העדר הקים השאול. הקים. כל המלכים מכסאותם לצאת לקראתך וענין מליצה הוא : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  שאול. גיהנם : רגזה. ענין תנועת החרדה : עורר. מלשון התעוררות והיקיצה. רפאים. כן נקראים המתים כי נרפו ונחלשו על ידי המיתה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  שאול מתחת רגזה לך, שהתרגזה השאול בשמעו כי תבא לשם בחשבו כי באת לשם להשמיד גוים ולאבד ממלכות : לקראת בואך, בעת ישמע מבואך כי אח''כ יראו שאתה פגר מובס. עורר. וכבר יחל השאול לעורר מתרדמתם את הרפאים והענקים וכל העתודים שהם השרים הישנים שם שנת עולם, כאילו יעורר אותם שילכו ויתחברו אל מחנותיך להלחם מלחמתך, וכבר הקים כל מלכי גוים, הנמצאים בשאול מכסאותם, כאילו כולם מתחילים לעזוב את כסא מלכותם אשר בשאול, מיראתם מפניך, אבל כ''ז יהיה לקראת בואך טרם תבא, אבל עת שתבא אל בני השאול ויראוך, אז :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  רגז. ענין תנועה. המרגיז ארץ ממקומה : עורר. מקור לעורר : רפאים, הם הענקים :(מלבי"ם באור המלות)


{י}  כֻּלָּם יַעֲנוּ וְיֹאמְרוּ אֵלֶיךָ גַּם אַתָּה חֻלֵּיתָ כָמוֹנוּ אֵלֵינוּ נִמְשָׁלְתָּ:

 רש"י  נם אתה חלית כמונו. תמיהים אנו איך באת עליך רעה שגם אתה נחלית להיות כמונו למות : (רש"י)

 מצודת דוד  כולם יענו. כולם ירימו קול ויאמרו עליך גם עתה עם רוב ממשלתך הנה נעשית חולה במכאובי המיתה ויסורי גיהנם כמונו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  יענו. ענין הרמת קול כמו וענו הלוים וכו' קול רם (דברים כז) : חלית. מלשון חולה : נמשלת. עניון דמיון והשיאה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  כלם יענו, אחר שאנו רואים כי חלית כמונו, וגם בך שלט חולי והפסד ההרכבה כעל כל מורכב מבשר ודם, א''כ הלא אלינו נמשלת, אנוש אנוש כמונו, וכמונו גם אתה :(מלבי"ם באור הענין)


{יא}  הוּרַד שְׁאוֹל גְּאוֹנֶךָ הֶמְיַת נְבָלֶיךָ תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה:

 רש"י  המית נבליך. נבלים וכנורות שהיו מזמרים לפניך ויש לפתור המית נבליך המית בני נבל עושי נבלה שבחיילותיך ומדומה אני שבמסורה הגדולה חיבר את זה ואת זמרת נבלים (שם ה) באלף בית של ב' לשונות : (רש"י)

 מצודת דוד  הורד. מה שהיית מתגאה עודך חי הנה הורד הגאוה אל השאול כי הנך כאחד העם : המית נבליך. קול המית נבלים וכלי נגון שהיה נשמע בביתך הנה גם היא ירדה שאולה כי פסקו אותן השמחות : תחתיך. הרמה היה לך למצע והתולעה למכסה ממעל : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הורד. מלשון ירידה : המית. מלשון המיה ושאון : נבליך. שם כלי זמר נבל : יצע. מלשון מצע המשכב : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  הורד שאול גאונך, וגם הורד שאול המית נבליך, כי יתר המלכים הגם שגאונם ירד קבר, מ''מ עדן זוכרים את מעשיהם לדור אחרון בשירי האומה אשר שוררו עליו אנשים ופורטים את גבורותיו עפ''י הנבל, ואתה גם נבליך דממו לא יזכירו מעשיך עוד, רק תחתיך יוצע רמה :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  רמה. תולעה. טרם שפורש נקרא רמה, ואחר שרוחש ממקומו נקרא תולעה, וירם תולעים, אנוש רמה ובן אדם תולעה (איוב כה). אנוש הקטן ממשיל כרמה. ובן אדם, שמציין הולד אדם מאדם, מציין עם תולעה הפורשת מרמתה, וכן פה הרמה שוכבת למצע, והתולעה רוחשת ומכסה למעלה :(מלבי"ם באור המלות)


{יב}  אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם:

 רש"י  הילל בן שחר. כוכב הנוגה המאיר אור ככוכב הבוקר זו הקינה על שרה של בבל נאמר' שיפול משמים : נגדעת לארץ. אתה נבוכדנצר שהיית חולש על גוים מטיל גורל עליהם על המלכים מי מהם ישרתך ביום פלוני ומי ביום פלוני ורבותינו דרשוהו שהיה מטיל גורל על המלכים וכו' : (רש"י)

 מצודת דוד  משמים. ר''ל מרום המעלה והממשלה : הילל בן שחר. אתה נ''נ אשר היית דומה לכוכב הבוקר המאיר ביותר : נגדעת. נכרתה לנפול בארץ אתה המטיל גורלות על האומות על מי ילך להלחם כמ''ש כי עמד מלך בבל וכו' לקסם קסם וכו' (יחזקאל כא) : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הילל. ענין הארה ונוגה כמו בהלו נרו (איוב כט) ויקרא כן כוכב השחר על כי הוא המאיר ביותר : נגדעת. ענין כריתה כמו שקמים גודעו (לעיל ט). חולש. ענין גורל ובדרז''ל ומטילין חלשים על הקדשים בי''ט (שבת קמח) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  איך, ידוע שעמי קדם היו מיחסים הצלחת המלכות אל הכוכבים, ואמרו כי כוכב ההצלחה שלו בשמים מאיר עליו ומגיה אור. ועפ''ז מדמה כוכבו לאור בן השחר, ר''ל אור המתחיל לזרוח על האופק מצד מזרח, שהכוכב אשר הוא במעמד העליה והזריחה אין דרכו לשקוע רק לעלות, ואיך נפלת לאחור משמים ארץ. ובנמשל כי היית בתכלית ההצלחה והעליה, ואיך נפלת נפילה פתאומית. נגדעת לארץ חולש, מצייר כי הכוכב הזה בנפלו נפל על גוים רבים, והתפוצץ לשברים בין הגוים, עד שנתחלק אורו בארץ לחבלים רבים בין גוים שונים, אבל לא נפלת בהאור הגדול שהיה לך מקדם, רק חולש וחסר כח, כאילו האור החלש והכהה שנפל עתה נפל על גוים, והם חלקוהו ביניהם בקו, שזה משל על שנתחלק מלכותו ואורו לגוים רבים ומלכיות שונות, אבל לא בגבורה והוד והדר כמקדם, רק בחולש ורפיון, כענין שנאמר בכיוצא בו (דניאל י''א), וכעמדו תשבר מלכותו ותחץ לארבע רוחות השמים ולא כמשלו אשר משל :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  חולש. מענין חולשה וגבר ימות ויחלש : הילל בן שחר. ר''ל התנוצצות השחר והארתו, כמו בן חיל בן מות :(מלבי"ם באור המלות)


{יג}  וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן:

 רש"י  ממעל לכוכבי אל. ישראל : בהר מועד. הר שהכל מתועדי' שם הוא הר ציון. בירכתי צפון. בעזרה מקום שנבחר בו ירך הצפוני כענין שנא' (ויקר' א) על ירך המזבח צפונה : (רש"י)

 מצודת דוד  השמים אעלה. רצה לומר אעלה במעלה רמה למשול על כולם עד ימי עולם : ממעל וכו'. כפל הדבר במ''ש : בהר מועד. הוא הר ציון כי שם היו נועדים כל ישראל והשכינה עמהם : ירכתי צפון. היא ציון שעמדה בצד צפון ירושלים וכפל הדבר במ''ש : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מועד. מלשון ועד ואסיפה כמו הנה המלכים נועדו (תהלים מח) : בירכתי. ענינו צד ועבר וכן ירך המזבח (ויקרא א) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ואתה אמרת בלבבך, העמים בימי קדם עובדי האלילים, חלקו את אליליהם לשלש מחלקות, תחתים שנים ושלישים, א. הכוכבים המושלים למעלה וישימו משטרם בכח אלהות, ב. בני אלים השוכנים בארץ על הרים הגבוהים הנועדים להם, ג. אלים אמצעיים השוכנים באויר. ואחר שהיו מיחסים אל מלכיהם כח אלהות, היו מיחדים לו כוכב בשמים המושל ממשל רב בין בני עליון כמו שהמלך מושל למטה, ואת המלך הושיבו בין בני אלים התחתונים יושבי הר מועד, ומהבילים עליו כי ביכלתו לעלות על במתי עב אל בני אלים האמצעים ומשם יפרד להיות כוכב בשמים, (כידוע בהמיטאלאגיע הנמצאת בידינו שארית מלמודי ההבלים וההזיות אשר הולידו ימי קדם). וז''ש נגד כוכבו בשמים שהיה מתפאר שיעלה בשמים להרים כסאו על כל כוכבי אל, ולמשול עליהם ממשל רב, ונגד המלך עצמו למטה שהתפאר שישב בקביעות בהר מועד הנמצא בירכתי צפון, אשר שם ישבו בני אלים, החיים חיי האושר והאלהות ועם אדם לא ינוגעו, וגם התפאר כי מן ההר ההוא יתנשא אל בני אלים השוכנים בין הארץ והשמים, כי :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  הר מועד. כמו אהל מועד, המיועד לשכינתו הגדולה :(מלבי"ם באור המלות)


{יד}  אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן:

 רש"י  אעלה על במתי עב. איני כדאי לדור עם בני אדם אעשה לי עב קטנה באויר ואשב בה יונתן תרגם אסק עלוי כל עמא : (רש"י)

 מצודת דוד  על במתי עב. על גבהי העב : אדמה לעליון. להיות כמוהו לשבת מופרד מבני אדם והוא ענין מליצה על מרבית הגאוה שהיה לו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  במתי. גבהי וכן על במותימו תדרוך (דברים לג) : עב. ענן : אדמה. מלשון דמיון : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  אעלה על במתי עב. אל אלים האמצעים, ובזה יהיה לו דימוי בצד מה אל האל העליון שהוא הכוכב אשר בשמים :(מלבי"ם באור הענין)


{טו}  אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר:

 מצודת דוד  אך. כלפי שאמר אעלה על במתי עב אמר לא כן יהיה אך תורד לשאול ולתחתית הבור : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ירכתי. ענינו סוף ותחתית וכן וירכתו על צדון (בראשית מט) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  אך, אמנם לעומת שחשבת, א. לעלות מן השפל עד השמים, ב. להתפשט בממשלתך על כל כוכבי אל שהוא נמשל אל תפיסת מלכות וממשלה על כל העולם, יהיה בשניהם בהפך, כי נגד העליה לשמים אל שאול תורד, ונגד התפשטות המשרה לקצוי ארץ, הנה רשותך יהיה מוגבל ומצומצם רק בירכתי בור, שם יהיה מקומך לא אף אמה אחת משם והלאה :(מלבי"ם באור הענין)


{טז}  רֹאֶיךָ אֵלֶיךָ יַשְׁגִּיחוּ אֵלֶיךָ יִתְבּוֹנָנוּ הֲזֶה הָאִישׁ מַרְגִּיז הָאָרֶץ מַרְעִישׁ מַמְלָכוֹת:

 רש"י  ישגיחו. יביטו דרך חורין וחרכין אבוט''ר בלע''ז : יתבוננו. פורופנשי''ר בלע''ז : (רש"י)

 מצודת דוד  רואיך. הרואים אותך בשאול יביטו אליך ויתבוננו להסתכל אליך בכונת הלב ויאמרו היתכן שזהו האיש אשר היה מרגיז הארץ בחייו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ישגיחו. ענין הבטה בכונת הלב : יתבוננו. ענין הסתכלות בעיון רב כמו ואתבונן אליו בבוקר (מ''א ג) : מרגיז. ענין תנועת הרעדה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ראיך, גם אותם שרגילים לראותך, עתה אליך ישגיחו בהשגחה הרבה ואליך יתבוננו, כי יסתפקו בך אם אתה הוא, כי ישאלו לעצמם וכי אפשר כי זה הוא האיש אשר הרגיז כל כדור הארץ ממקומו בתנועה אחת, וע''י התנועה החזקה הזאת הרעיש ממלכות הגרים על הארץ והפכם ע''י הרעש, עד כי :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ישגיחו. שגח הוא הצצה יתירה, משגיח מן החלונות, ואחריו ההתבוננות להכיר את הדבר :(מלבי"ם באור המלות)


{יז}  שָׂם תֵּבֵל כַּמִּדְבָּר וְעָרָיו הָרָס אֲסִירָיו לֹא פָתַח בָּיְתָה:

 רש"י  לא פתח ביתה. לא פתח להם בית אסוריהם להוציאם כל ימי חייהם לפוטר' ללכת לביתם כל תיבה שצריכ' למ''ד בתחלתה הטיל לה ה''א בסופה : (רש"י)

 מצודת דוד  שם תבל. מקום המיושב שם לשממה כמדבר : ועריו. אף ערי עצמו הרס בעברתו. לא פתח ביתה. לא התיר אסיריו ללכת לביתם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  תבל. כן נקרא מקום הישוב : ביתה. הה''א בסופה במקום למ''ד בתחלתה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  שם תבל, המיושב שמם כמדבר, וגם עריו של עצמו הרס, בעברתו הרס כמה ערים גם מארץ כשדים אשר לא שמעו לפקודתו, אסיריו לא פתח מן האזיקים גם בעת שהיו ביתה, בבית הסהר כלואים שם, אשר אין חשש שיברחו מ''מ לא פתח אסירי ידיהם, ואיך נהפך עתה אחר מיתתו מן כל המלכים, כי. (מלבי"ם באור הענין)


{יח}  כָּל מַלְכֵי גוֹיִם כֻּלָּם שָׁכְבוּ בְכָבוֹד אִישׁ בְּבֵיתוֹ:

 רש"י  איש בביתו. בקברו וכן ת''י בבית עלמיה : (רש"י)

 מצודת דוד  איש בביתו. כל אחד שכב בכבוד בקברו : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין   כל מלכי גוים, התכבדו במיתתם בשני ענינים, א. באיכות הקבורה, כי שכבו בכבוד, שהשכיבו אותם אל קבריהם בכבוד גדול כחק המלכים, ב. במקום הקבורה כי שכבו איש בביתו, בקברות המלכים אשר הכינו להם בחיים בהיכליהם :(מלבי"ם באור הענין)


{יט}  וְאַתָּה הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ כְּנֵצֶר נִתְעָב לְבוּשׁ הֲרֻגִים מְטֹעֲנֵי חָרֶב יוֹרְדֵי אֶל אַבְנֵי בוֹר כְּפֶגֶר מוּבָס:

 רש"י  כנצר נתעב. כיונק אילן הנתעב בעיני בעליו שחופר ומשרש ומוציאו כך הושלכת מקברך, אמרו חכמים כשנעשה בהמה וחיה ז' שנים המליכו עם הארץ את אויל מרודך וכשחזר למלכותו נטלו וחבשו בבית האסורין עד יום מותו כשמת הוציאו אויל מרודך מבית הסוהר להמליכו ולא קבל עליו אמר אם ישוב למלכותו יהרגני אמרו לו מת ונקבר ולא האמין עד שהוציאוהו מקברו : לבוש הרוגים מטועני חרב. בלבוש מלוכלך כמו לבוש הרוגים : מטועני חרב. מדוקרי רמחים מדוקר בלשון ערבי מוטען : יורדי אל אבני בור. אל עמקי בור מקום שהאבנים צוללים שם ירדת : כפגר מובס. ת''י מדשדש כמו נבוס קמינו (תלים מד) ועל הרי אבוסנו (כאן כ''ה) מתבוססת בדמיך (יחזקאל טו), הנדוש כטיט חוצות : (רש"י)

 מצודת דוד  ואתה. אבל אתה נשלכת מקברך כמו שעוקרין ענף המחוטב לזרקו להלן כי ארז''ל בשעה שנטרד נ''נ לשבעה שנים עם החיות המליכו עם הארץ את אויל מרודך בנו וכשחזר למלכותו נטלו וחבשו בבית האסורים עד יום מותו כשמת הוציאו את אויל מרודך להמליכו ולא קבל אמר אם ישוב למלכותו יהרגני ולא האמין שמת עד שהוציאוהו מקברו : לבוש הרוגים. בלבוש מלוכלך כמו לבוש הרוגים מדוקרי חרב מרוב הלכלוך. יורדי אל אבני בור. ר''ל אשר מרוב הלכלוך יורדים במלבושים כאלה בעמקי הבור כגוף הפגר הנרמס כי לגודל המאוס לא יפשטו המלבושים מעליהם ואמר שבמלבוש כזה יגררו פגר נ''נ ללעג ולקלס : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  כנצר. כענף וכן ונצר משרשיו יפרה (לעיל יא) : מטעני חרב. מדוקרי חרב והוא לשון ערבי : אבני בור. עומק הבור מקום שהאבנים צוללים ויורדים : כפגר. כן נקרא גוף ההרוג וכן רב הפגר (עמוס ח) : מובס. נרמס ונדרס כמו יבוס צרינו (תהלים ס) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ואתה, נהפכת בשני דברים אלה לבוז ולקלון, א. כי קברך דמה כנצר נתעב מקום שישליכו שם פגרי הבהמות, ב. כי גם שם לא הניחו אותך לשכב, כי מן קברך זה הדומה כנצר נתעב השלכת לחוץ, בבזיון גדול, והלבישוך אז בלבוש הרוגים שנהרגו בידי טועני ונושאי חרב, שציירו על לבושך הרוגים מדוקרים בחרב, להזכיר רוב הרצח שרצחת. (וספרו חז''ל כי אחר מותו גררוהו מקברו והסחיבוהו בחוצות בבל בבזיון). מוסיף לאמר, למה הדמיון הזה שדמיתי כי לא דמה כבודך במותך לכבוד המלכים במיתתם, הלא גם יורדי אל אבני בור, הפגרים שמשליכים אותם ערומים בלא תכריכין על אבני הבור, כפגר המובס ונרמס, שאין מתטפלים בו להלבישו תכריכין, גם עם יורדי בור האלה. (מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  כנצר. נצר נקרא מקום שמשליכים שם פגרי הבהמות, ומגביל אל קבר של בני אדם, היושבים בקברים ובנצורים ילינו (לקמן ם''ה), ופה הוא מתאר את הקבר שדומה כנצר של פגרי בהמות, לא כקבר בני אדם : מטעני חרב. מנושאי חרבות כמו טענו את בעירכם (בראשית מה), הנהרגים מיד נושאי חרבות :(מלבי"ם באור המלות)


{כ}  לֹא תֵחַד אִתָּם בִּקְבוּרָה כִּי אַרְצְךָ שִׁחַתָּ עַמְּךָ הָרָגְתָּ לֹא יִקָּרֵא לְעוֹלָם זֶרַע מְרֵעִים:

 רש"י  לא תחד אתס בקבורה. לא תשוה לשאר מלכים לנוח בקברך : כי ארצך שחת. ברוב עבודה ועמך הרגת חנם כמו שמפורש בדניאל ואמר להובד' לכל חכימי בבל לכך שנאוך ונהגו בך בזיון להשליכך מקברך : לא יקרא לעולם זרע מרעים. ואף בניך ילקו בעוניך ולא יתקיימו אחריך ימים רבים כי יתחברו עליהם שונאיך וישחיתום ויאמרו זה לזה : (רש"י)

 מצודת דוד  לא תחד. לא תהיה כאחד להיות שוה למלכי העכו''ם בדבר הקבורה לנוח בכבוד : כי ארצך שחת. ולזה פחד מאד עד שהוציאוהו מקברו : עמך הרגת. כמ''ש ואמר להובדא לכל חכימי בבל (דניאל ב) : לא יקרא וכו'. בניו שהם זרע מרעים לא יקרא לזמן רב לומר אלו מזרע נ''נ כי במהרה יכרת זרעו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  תחד. מלשון חד ואחד : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין   לא תחד אתם בקבורה, גם אתה אינך ראוי להאחד ולהיות דומה בקבורה, כי אינך ראוי להקבר כלל, רק ליתן בשרך לכלבים. כי ארצך שחת, ומי יכבדך אחרי מותך אם שחת גם ארצך והרגת גם עמך, ולכן ראוי שלא לבד שישפכו כולם חמתם עליך אחרי מותך, כי גם ראוי שלא יקרא לעולם זרע מרעים, שגם זרעו לא יקראו על כסא המשרה לעולם. כדברו זאת יתרגש המליץ, מוסיף אמרים, ולמה חרצת רק שלא יקראו למלוכה הלא מהראוי הוא, כי. (מלבי"ם באור הענין)


{כא}  הָכִינוּ לְבָנָיו מַטְבֵּחַ בַּעֲוֹן אֲבוֹתָם בַּל יָקֻמוּ וְיָרְשׁוּ אָרֶץ וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל עָרִים:

 רש"י  הכינו לבניו מטבח. לבל יקומו וירשו ארץ, ותמלא הארץ שונאים ומציקים וכן תירגם יונתן בעלי דבבין כמו (שמואל א' כח) ויהי ערך, ועוד יש לפתור ומלאו פני תבל ערים כלפי שאמרנו למעלה שם תבל כמדבר ועריו הרס חזר ואמר וכלה זרעו ויחזרו יושבי הערים למקומן ומלאו פני תבל עיירות : (רש"י)

 מצודת דוד  הכינו. האומות יאמרו זל''ז הכינו מטבח לבני נ''נ : בל יקומו. לרשת הארץ. ומלאו. ואז כשיוכרת זרעו ימלאו פני תבל ערים ולפי שאמר למעלה ועריו הרס לכן אמר שמעתה ימלאו ערים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מטבח. מקום טבחה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין   הכינו לבניו מטבח, בל יותר מהם איש, כי זאת להם מצד שני ענינים, א. מגיע להם זה בעון אבותם העבר, שהחריבו תבל, ב. לשמור הנזק בעתיד בל יקומו ויתגברו בשום פעם וירשו ארץ, כי הם יטענו טענת ירושה על כל הארץ מצד אבותיהם שמלכו בכפה, לכן הכינו להם מטבח, למען ימלא פני תבל ערים מיושבות, שזה לא יהיה אם הם ירשו ארץ כי אז יחריבוהו. משיב ה' אל דברי המליץ לאמר. (מלבי"ם באור הענין)


{כב}  וְקַמְתִּי עֲלֵיהֶם נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד נְאֻם יְהוָה:

 רש"י  ושאר. שארית : נין. בן מושל במלכות אביו : ונכד. בן הבן. נין זה בלשצר ונכד זו ושתי : (רש"י)

 מצודת דוד  וקמתי. אקים להפרע מהם : שם ושאר וכו'. לא ישאר מה משלו להיות שמו נזכר עליו ולא ישאר מי משאר בשרו ולא בן ולא בן הבן : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ושאר. ענינו קרוב כמו שאר בשרו (ויקרא יח) : ונין. הוא בן : ונכד. הוא בן הבן וכן אם תשקר לי ולניני ולנכדי (בראשית כא) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין   וקמתי, ה' אומר אני בעצמי אקום עליהם, ולא לבד שאכרית בית נבוכדנצר, כי גם והכרתי לבבל שם ושאר שאכרית המלוכה מבבל בכללה, ולא לבד המלוכה, כי גם. (מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  שם ושאר. ובהפך כן יעמד זרעכם ושמכם (לקמן סה), ונין, בן הבן. ונכד, בן בן הבן, עי' (בראשית כא) אם תשקור לי ולניני ולנכדי :(מלבי"ם באור המלות)


{כג}  וְשַׂמְתִּיהָ לְמוֹרַשׁ קִפֹּד וְאַגְמֵי מָיִם וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת: (ס)

 רש"י  קפוד. הריצו''ן בלע''ז : וטאטאתיה. לשון כיבוד אשקובי''ר בלע''ז כמו שאמרו רבותינו לא הוי ידעי רבנן מאי וטאטאתיה עד דשמעוה כו' : (רש"י)

 מצודת דוד  ושמתיה. אשים את בבל להיות למורשה לקפוד ואגמי מים כי שמה תדור הקפוד ושם יהיו אגמי מים כדרך המקומות החריבות : וטאטאתיה. אכבד ואנקה אותה במכבדות של השמדה כי תתרוקן מכל טוב ולא ישאר מאומה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  למורש. מלשון ירושה : קפוד. שם עוף מדברי : ואגמי מים. וכן נקרא מקום קבוצת המים וכן לאגם מים (תהלים קו) : וטאטאתיה במטאטא. ענין נקוי וכבוד במכבדות העשוי לכבד את הבית ובדרז''ל שקולי טאטיתא וטאטי ביתא (ר''ה כז) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין   ושמתיה למורש קיפוד, שתהיה שממה לעולם :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  קפד. ע''ל (ל''ד) : מטאטא. היעים מכבדי הבית :(מלבי"ם באור המלות)


{כד}  נִשְׁבַּע יְהוָה צְבָאוֹת לֵאמֹר אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי כֵּן הָיָתָה וְכַאֲשֶׁר יָעַצְתִּי הִיא תָקוּם:

 רש"י  כאשר דמיתי. באשור כן הית', אתה נבוכדנצר ראית שנתקיימו דברי נביאי ישראל בסנחריב : (רש"י)

 מצודת דוד  אם לא. הוא ענין שבועה וגזם ולא אמר והרי הוא כאדם האומר אם לא כן הוא יהיה ענשו כך וכן אם לא בתים רבים (לעיל ה) : כאשר דמיתי. כמו כאשר חשבתי באשור כן היתה וכן כאשר יעצתי בבבל היא תקום : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  דמיתי. ענין מחשבה כמו אותי דימו להרוג (שופטים כ) : תקום. תתקיים : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  נשבע ה', וה' קיים דבר זה בשבועה. לאמר, וכה אמר לברר דבריו. הלא כאשר דמיתי, התכלית שירצה ה' במעשהו הוא העצה שלו (כנ''ל ה' י''ט), והאמצעיים שיעשה להקים התכלית ולהביאו אל הפועל הוא המחשבה. והנה במפלת אשור, תכלית מפלתו היתה שלא ירע לישראל, וזו היא העצה, והאמצעיים שהכין לזה הוא מפלת אשור בהר ציון, שעי''כ ראו גבורות ה' והשגחתו על עמו ולא יסף שוב עליהם עוד. אומר ה' הלא כאשר דמיתי האמצעיים אל עצתי הלא כן היו, ומבואר שגם העצה שיעצתי שהוא בל ישתעבדו ישראל, לא לבד שהיתה כי גם תקום לעולם, כי לא לבד שהצלתים מאשור כי כן אציל אותם מכל נוגשיהם. עתה מפרש, (נגד כאשר דמיתי). (מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  דמיתי, יעצתי. העצה אצל ה' היא התכלית הנרצה אצלו, והמחשבה היא הכנת האמצעיים להשגת התכלית (ע''ל ה' י''ט), המחשבות שהם האמצעיים צריכים לקלוע אל המטרה שהיא העצה והתכלית, כמ''ש מחשבות בעצה תכון (משלי כ' יח), אולם האדם אין בכחו לקבוע התכלית האמתית, כי הוא נחרץ לו מה', וכל אשר הוא חושב מחשבות שהם אמצעיים יובילהו רק להקים התכלית שקבע ה' שהוא עצת ה', כמ''ש רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום (שם יט כא), ואמר ה' הפיר עצת גוים, שהוא התכלית שלהם, וממילא הניא מחשבות עמים, שהם האמצעיים (תהלות לג י'). והנה התכלית קיימת לעולם, כי עצת ה' לא תשתנה, אבל האמצעיים הם רק לפי שעה עד שיוקם התכלית הנרצה, כמ''ש עצת ה' לעולם תעמוד, אבל מחשבות לבו שהם האמצעיים הם רק לדור ודור לפי הדור, ולכן אמר פה, כאשר דמיתי כן היתה לפי שעה, אבל מה שיעצתי שהוא התכלית תקום לעולם, כמ''ש בהבדל בין היה ובין תקום (למעלה ז' ז') :(מלבי"ם באור המלות)


{כה}  לִשְׁבֹּר אַשּׁוּר בְּאַרְצִי וְעַל הָרַי אֲבוּסֶנּוּ וְסָר מֵעֲלֵיהֶם עֻלּוֹ וְסֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמוֹ יָסוּר:

 רש"י  לשבור אשור בארצי. ובזאת תדע כי את אשר יעצתי אליך גם היא תקום : לשבור אשור וגו'. מוסב על כאשר דמיתי כן היתה : אבוסנו. אשר אמרתי לרומסו ולבוססו : (רש"י)

 מצודת דוד  לשבור. חוזר על כאשר דמיתי וכו' לומר מחשבתי היה לשבור את אשור בארצי כי סביב ירושלים נפל : וסר. ואז יסור מישראל העול מה ששם אשור עליו : וסבלו. ממשא שהעמיס אשור על שכמו יסיר אז : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אבוסנו. ענין רמיסה ודריסה : עולו. אמר בלשון שאלה מהעול ההושם על צואר הפרה לחרוש בשדה ר''ל הכבדת העבודה : וסבלו. ענין טעינת משא וכן יסור סובלו (לעיל י) : שכמו. כתפו : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין   לשבר אשור, המחשבה שלי בהאמצעיים היו שני ענינים, א. לשבור את אשור בל ירע לישראל, ב. לשברו בארצי ועל הרי אבוסנו בתבוסה מופלגת שיראו כולם שאני עשיתי זאת, ובל יזידו שום אומה ולשון עוד להלחם בהם, זה היו האמצעיים, והתכלית שהוא העצה (נגד כאשר יעצתי) היתה, שעי''כ וסר מעליהם עלו, ועי''כ יסיר סבלו, (עיין באור המלות), עתה מבואר וברור כי. (מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  וסר מעליהם עלו, וסובלו מעל שכמו יסור. ולמעלה (י' כז) הקדים סבל אל העול ? כי העול שעל הצואר הוא המכריח את השור לסבול הסבל על השכם, ולמעלה דבר בבחינת העם, שהם פורקים הסבל תחלה, ואינם רוצים לתת מס ועבודה. ואז רוצה להכריחם ע''י העול ואז יפרקו העול במה שינצחוהו. אבל פה ייחס הדבר אל ה' המושיע, והוא הסיר תחלה העול, והמם מחנה אשור, וסר הסבל ממילא :(מלבי"ם באור המלות)


{כו}  זֹאת הָעֵצָה הַיְּעוּצָה עַל כָּל הָאָרֶץ וְזֹאת הַיָּד הַנְּטוּיָה עַל כָּל הַגּוֹיִם:

 רש"י  על כל הגוים. על אשור בשעתו ועל בבל בשעתה : (רש"י)

 מצודת דוד  זאת העצה. כן תהיה העצה הזאת היעוצה על כל הארץ על אשור בשעתה ועל בבל בשעתה : היד הנטויה. להכות בהם בכ''א בשעתה וכפל הדבר במ''ש : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין   זאת העצה היעוצה על כל הארץ, לא על מלך אשור לבד, כי התכלית שלא ישתעבדו ישראל היתה תכלית כוללת, וממילא גם זאת היד הנטויה על כל הגוים, שימלאו לבם להשתעבד בם יפלו ג''כ ע''י ה' כמו אשור, כי אם היתה העצה רק על שעבוד אשור היו האמצעיים לריק, כי היה די אם היה נופל במדינתו ע''י סבה אחרת, לא ע''פ נס גדול כזה, ועתה אחר שהעצה הזאת והאמצעיים האלה הם ענינים כוללים, מבואר ג''כ מ''ש וכאשר יעצתי היא תקום היינו שתקום לעולם :(מלבי"ם באור הענין)


{כז}  כִּי יְהוָה צְבָאוֹת יָעָץ וּמִי יָפֵר וְיָדוֹ הַנְּטוּיָה וּמִי יְשִׁיבֶנָּה: (פ)

 מצודת דוד  ומי יפר. וכי ימצא מי יפר עצתו : וידו הנטויה. ר''ל ידו הלא היא נטויה להכות וכי ימצא מי ישוב ידו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  יפר. ענין בטול ומניעה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  כי, אחר אשר ה' צבאות יעץ ומי יפר ומי ישנה את התכלית שבחר ה' לעצמו, וכן א''א שלא יוכל תמיד למצוא האמצעיים הנצרכים למלאות התכלית, ולא תגבר ידו על כל העמים, כי הלא ידו הנטויה מי ישיבנה ומי יעמוד בפניו :(מלבי"ם באור הענין)


{כח}  בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ אָחָז הָיָה הַמַּשָּׂא הַזֶּה:

 רש"י  בשנת מות המלך אחז. ומלך חזקיהו בנו היה המשא הזה על פלשתים : (רש"י)

 מלבי"ם - באור הענין  בשנת מות המלך אחז, מבואר (בד''ה ב') כי עוזיהו מלך יהודה יצא וילחם בפלשתים ויפרוץ את חומת גת ואשדוד ויבנה ערים באשדוד ובפלשתים (כ''ו וא''ו), ובימי אחז מרדו הפלשתים ופשטו בערי השפלה והנגב ולכדו חלק גדול מיהודה (שם כ''ח י''ח), עד מות אחז שמלך חזקיה והכניעם שנית, וע''ז נבא המשא הזאת :(מלבי"ם באור הענין)


{כט}  אַל תִּשְׂמְחִי פְלֶשֶׁת כֻּלֵּךְ כִּי נִשְׁבַּר שֵׁבֶט מַכֵּךְ כִּי מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ יֵצֵא צֶפַע וּפִרְיוֹ שָׂרָף מְעוֹפֵף:

 רש"י  אל תשמחי פלשת כולך. שהרימות ראש בימי אחז שהי' רשע שגרם לו רשעו שנמסר בידכם כענין שנאמר (דברי הימים ב כח) ובפלשתים פשטו בערי השפלה וגו' : כי נשבר שבט מכך. כי נחלשה ונשפלה מלכות בית דוד שהיו למודים להכות בכם כמו שמצינו בדוד וכן עוזיהו מלך יהודה שהכה אתכם כענין שנאמר (ד''ה ב' כו) ויצא וילחם בפלשתים ויפרוץ את חומת גת : כי משרש נחש. משורש אותו נחש יצא צפע שהוא קשה מנחש ומי היה זה חזקיה שנאמר בו (מלכים ב' יח) הוא הכה את הפלשתים ואת עזה ואת גבולה ממגדל נוצרים עד עיר מבצר : ופריו שרף מעופף. ת''י ויהון עובדוהי בכון כחיוי : (רש"י)

 מצודת דוד  פלשת כולך. כל ארץ פלשתים : כי נשבר. כי המלכים שמלכי קודם אחז היו מכים בך ובימי אחז נחלשה המלכות : כי משורש נחש. ר''ל מגזע המלכים המכים בך מאז יצא מלך מולך הדומה לצפע והוא חזקיה שירבה להכות בו : ופריו. פרי השורש יהיה שרף הדולג במהירות כעפיפת העוף וגם זה יאמר על חזקיה וכפל הדבר במ''ש : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  צפע. שרף. מיני נחשים רעים : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  אל, אתה פלשת, עד עתה שמחת כולך בחיי אחז, יען כי נשבר שבט מכך, כי ירד יהודה פלאים בימי אחז ולא יכלו לך, מעתה אל תשמחי עוד. כי משרש נחש, שהם מלכי יהודה הקודמים, יצא צפע נחש מזיק יותר, ופרי הצפע הזה יהיה שרף וארס מעופף המזיק למרחוק, שהוא חזקיה ופרי מעשיו הטובים שיזיקו לך :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  צפע. קשה מנחש כנ''ל (יא ח') :(מלבי"ם באור המלות)


{ל}  וְרָעוּ בְּכוֹרֵי דַלִּים וְאֶבְיוֹנִים לָבֶטַח יִרְבָּצוּ וְהֵמַתִּי בָרָעָב שָׁרְשֵׁךְ וּשְׁאֵרִיתֵךְ יַהֲרֹג:

 רש"י  ורעו בכורי דלים. ורעו בימי שרי ישראל שהן עכשיו דלים מפניכם, בכורי לשון שרים כמו (תהלים פט) גם אני בכור אתנהו : (רש"י)

 מצודת דוד  ורעו בכורי דלים. בימיו ירעו מרעה שמן הראשים שבישראל אשר המה עתה עם דל ואביון : ואביונים. כל העם בכללה : שרשך. היסוד והעיקר של פלשתים : ושאריתך. הנשארים מן הרעב יהרוג חזקיה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  בכורי. ענין גדולים וחשובים וכן בכור אתנהו (תהלים פט) : ירבצו. ענין השכיבה לנוח : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ורעו, מצייר שלות ישראל כבהמות הרועות בנאות דשא שהגדולות רועות והקטנות רובצות על ידם, כן בכורי דלים ירעו, והאביונים שהם גרועים מדלים ירבצו לבטח, אבל את תהיה בהפך, בכוריהם ירעו, ואת והמתי ברעב שרשך, שהוא הגבורים והגדולים ימותו ברעב בימי המצור. הם אביוניהם ירבצו בטח, ואת. ושאריתך, אחרי המצור יהרוג האויב הכובש, בחרב :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  דלים ואביונים. אביון קשה מדל, האביון אין לו מאומה, ויבואר (לקמן כה ד', עמום ד' א', ח' ו'. תהלות קיג ז', משלי יד לא) :(מלבי"ם באור המלות)


{לא}  הֵילִילִי שַׁעַר זַעֲקִי עִיר נָמוֹג פְּלֶשֶׁת כֻּלֵּךְ כִּי מִצָּפוֹן עָשָׁן בָּא וְאֵין בּוֹדֵד בְּמוֹעָדָיו:

 רש"י  כי מצפון עשן בא. פורעניות קשה כעשן תבא עליהם מצפון, עזה וגבוליה שהכה חזקיה היו בדרומה של ארץ ישראל במקצוע דרומית מערבית נמצאת ארץ ישראל לה מצפון וכן מצינו בספרי בהאזינו בקשו לברוח כלפי דרום היו מסגירין אותן שנאמ' (עמוס ב) על שלשה פשעי עזה למדנו שעזה בדרום : ואין בודד במועדיו. ת''י ולית דמאחר בזמנוהי בגדודים שיעד לבא עליכם ואין מאחר פעמיו להיות בודד ובא בדד לבדו אלא כלם כאחד יבואו בחזקה : (רש"י)

 מצודת דוד  הלילי שער. עשי יללה על חורבן השער וזעקי מרה על שוממות העיר : נמוג. נמס ונחרב כל פלשת : כי מצפון. מא''י היושבת לצפון מזרח פלשת בא עליה פורעניות הקשה כעשן : ואין בודד במועדיו. אין מי באנשי חזקיה יבוא בדד בזמן המועד שקבע להלחם בו כי כולם יחד יבואו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הלילי. מל' יללה : נמוג. ענין המסה והמקה : בודד. מלשון בדד ויחידי. במועדיו. מל' מועד וזמן : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  הלילי, סנחריב כבש את פלשתים שלש שנים קודם שנפל בארץ יהודה (לקמן כ') וזה מה שנבא בפסוק הקודם ושאריתך יהרוג. עתה מציין כי בלכת סנחריב על ארץ יהודה לתפשה שעבר אז קרוב לארץ פלשתים התיראו ונמוגו שנית פן יבא שנית עליהם. ושלחו מרגלים לראות ואז השיגו התשובה כי נפל שדוד בהר ציון, ואין להם להתירא. וז''ש הלילי שער וזעקי בעיר, לאמר נמוג פלשת כלך, מדמה אותם לדונג הנמוג מפני האש, אבל יאמר כי עוד לא בא האש רק מצפון עשן בא, לא בא עדיין רק העשן שהאש היתה עדיין ברחוק רק עשנו הגיע לשם, ר''ל אש האויב קרוב ומשחית בצפון, וכבר החל לעלות כליל העשן לפלשת, וכבר החל הדונג הרך הזה להתמוגג בפני העשן הזה, ובארו הטעם שנמוג לבבם בפני העשן, כי אין בודד במועדיו, האנשי חיל אשר הוא מיעד ומזמין לא נמצא שילכו בודד, הוא אינו מזמין יחידים רק מחנות מחנות עוברים מכל צד, ובאין ספק תעבור גם מחנה מועדת ממחנותיו דרך ארצנו ותחריב המדינה שנית :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  הלילי שער זעקי עיר. בצאת לנשק לגנון ולהציל, מיללים בעיר הנשים ורכי לב הנשארים, וזועקים בשער הגבורים משיבי מלחמה שערה, אבל באין תקוה, זועקים בעיר, שיצאו להציל ולגונן, אבל בשער מיללים, כי רפתה ידם, ומלת כולך מוסב על הלילי זעקי. כולך, ואמרי נמוג פלשת : במועדיו. כמו ויועדו כל המלכים (יהושע יא ח') :(מלבי"ם באור המלות)


{לב}  וּמַה יַּעֲנֶה מַלְאֲכֵי גוֹי כִּי יְהוָה יִסַּד צִיּוֹן וּבָהּ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמּוֹ: (פ)

 רש"י  ומה יענה מלאכי גוי. ומה יגידו בימי חזקיהו מלאכי ישראל ההולכים לבשר בשורות כן יגידו ה' יסד בציון הקים בה מלך הגון וחזק ה' עמו : ובה יחסו עניי עמו. אף מעשרת השבטי' באים שם כמו שמפורש (בד''ה ב ל) ששלח חזקיהו מלאכים בכל גבול ישראל לשוב להקב''ה : (רש"י)

 מצודת דוד  ומה יענה מלאכי גוי. כל אחד ממלאכי האומות ההולכים בשליחות מארץ לארץ כשישאלו אותו חדשות מה יענה לשואלים : כי ה' וכו'. כאומר את זה יענה לומר דעו אשר ה' יסד את ציון ולא גבר עליה סנחריב : ובה יחסו. בציון יחסו להסתתר מפני סנחריב כי לא כבשה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  יענה. ענין תשובה : מלאכי. שלוחים : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ומה יענה, מצייר כי המלאכים ששלח פלשת לתור אחר הדבר, ולידע מקום מהלך האש הזה, ודרך העשן ונתיבותיו, מה התשובה שהביאו להם לנחמם? ענו בבשורה. ה' יסד ציון ובה יחסו עניי עמו, מן הצר הזה, כי הפילו ה' לפניהם. וכונת המליצה הזאת, כי הגם ששמחו הפלשתים על מפלת יהודה, מ''מ שב עתה ישועת ציון להם לבשורה טובה, שע''י נצלו מאויב יותר גדול, הוא סנחריב שהשחיתם לגמרי :(מלבי"ם באור הענין)



ישעיה פרק-טו

{א}  מַשָּׂא מוֹאָב כִּי בְּלֵיל שֻׁדַּד עָר מוֹאָב נִדְמָה כִּי בְּלֵיל שֻׁדַּד קִיר מוֹאָב נִדְמָה:

 רש"י  משא מואב. נתנבא ישעיה שיבוא סנחרב על מואב ויגלם כמו שנאמר (לקמן טז) בשלש שנים כשני שכיר ונקלה כבוד מואב : כי בליל שדד ער מואב נדמה. נדמה מואב כאילו ישן דומה ואין יכול להלחם ובליל אחר אשר שודד בו קיר מואב נדמה ת''י ואינון רדימין ער וקיר שתי מדינות מואב הם : (רש"י)

 מצודת דוד  משא מואב. נבואה זו על מואב אשר בליל בעת השינה בא השודד ושדד את העיר ער העומדת במואב ונכרת עמה : קיר מואב. העיר קיר העומדת במואב גם היא נשדדה בליל ונכרת עמה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  שדד. ענין עושק ואבדון : נדמה. ענין שתיקה כמו וידם אהרן (ויקרא י) ויאמר כן על האבדון והכריתה על כי הוא מושתק מעתה ולא נשמע קולו וכן אוי לי כי נדמתי (לעיל ו) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  משא מואב, במשא הזה נושא משל ומליצה על מפלת מואב, ועל רפיון ידי גבוריה, כאילו אחר ששדדו ממנה שתי ערים גדולות ער וקיר העומדות בגבול מואב לא הרגישו עדיין, ואחר שכבשו מהם גם נבו ומידבא העומדות באמצע המדינה, אז הרגישו והתרגשו, אבל לא למלחמה רק לבכות, כנשים החלשות אשר לא יעצרו כח להלחם, רק אחר שכבר כבש מהם האויב חלק גדול במדינה והחריב חשבון ואלעלה צבי תפארת מואב, אז התעוררו גבוריו למלחמה, אבל אך לחנם, כי כבר הנחת גבורתם. כי בליל, בליל אשר שדד ער, עיר פרזי ממדינת מואב שעמדה אצל הספר. מואב נדמה, שתק לא התפעל מזה מאומה. גם בליל אשר שדד קיר, עיר בצורה ומוקפת חומה אשר בגבול מואב, גם עליה לא שת לבו, רק נדמה, אח''כ. (מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  בליל. בלא ה''א מורה ליל המצויין, (לקמן כא יא). וכבר בארתי למעלה (א' כו) שעיר פרזי, וקריה מוקפת חומה בכל מקום, וכן ער מואב היה פרזי, וקיר מואב היה מוקף :(מלבי"ם באור המלות)


{ב}  עָלָה הַבַּיִת וְדִיבֹן הַבָּמוֹת לְבֶכִי עַל נְבוֹ וְעַל מֵידְבָא מוֹאָב יְיֵלִיל בְּכָל רֹאשָׁיו קָרְחָה כָּל זָקָן גְּרוּעָה:

 רש"י  עלה הבית ודיבון. עלה מואב הבית ואנשי דיבון על הבמות : לבכי. אלו בוכים בבית ואלו בוכים בראשי במותיהם : (רש"י)

 מצודת דוד  עלה הבית. מואב עלה לבית העבודת כוכבים ואנשי דיבון עלו על הבמות לבכות שמה בחושבם שהעבודת כוכבים תרחם עליהם ותצילם : על נבו. על חורבן נבו ומידבא ייליל מואב : קרחה. כי ימרטו שערות ראשם וישאר קרח : גדועה. תלש השערות ונחסר מהם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  קרחה. ענין מריטת השער : גרועה. מלשון גרעון וחסרון : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין   עלה, מואב. הבית, על הבתים, ודיבון, עיר במואב (עלה) על הבמות בגובה, אבל לא למלחמה רק לבכי על נבו ועל מידבא, שנכבשו בתוך כך וזאת העיר לבבם לבכות עד שכל מואב ייליל, כי הרגישו בצרתם, ותחת שראוי לגבורי חיל לאמץ לבב המדינה, עלו הם לבכות כמתיאש, ולא לבד שבכו בצנעה, אבל גם בכל ראשיו קרחה, כמתאבל על שבר שאין לו רפואה כלל. וגם כל זקן גרועה הגם שהזקן היה נכבד אצלם יותר ולא מרטו שערותיו אם לא נגע היאוש במעמקי לבבם :(מלבי"ם באור הענין)


{ג}  בְּחוּצֹתָיו חָגְרוּ שָׂק עַל גַּגּוֹתֶיהָ וּבִרְחֹבֹתֶיהָ כֻּלֹּה יְיֵלִיל יֹרֵד בַּבֶּכִי:

 רש"י  ירד בבכי. גונח ונוהם בבכי כמו (שופטים יא) וירדתי על ההרי' וכן (איכה ג) זכר עניי ומרודי : (רש"י)

 מצודת דוד  בחוצותיו. בפרסום חגרו שקים לאבל וצער כלה ייליל בכל מקום מהמקומות האלה ישמע קול יללה ונהימה בבכי : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  יורד. ענין נהימה וגניחה כמו אריד בשיחי (תהלים נה) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  בחוצותיו, ולא תאמר שהיה האבל בחדרי משכיתם, כי גם בחוצותיו ששם אנשים עוברים ושבים חגרו שק וגם על גגותיה, שהם גלוים יותר על ידי שהם בגובה, ואף גם ברחבתיה שהרחוב הוא מקום השוק שרבים מתאספים שם תמיד בתמידות כי הם המיוחדים לרבת עם, גם שם כלו ייליל ולא נשמרו כלל להסתיר אבלם. והיתה היללה גדולה כ''כ עד שכ''א יורד ונשבר מרוב הבכי, ובכל זאת לא נבער בקרבם רשף קנאה כלל לצאת למלחמה :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  בחוצתיו וברחובתיה. חוץ הוא אחורי הבתים. ורחוב מקום השוק סרטיא ופלטיא, מקום רחב ששם הרבים מתאספים, צאננו מאליפות וכו' בחוצותינו, אין פרץ וכו' ברחובותינו (תהלות קמד), הצאן נמצאים בהחוצות, והצוחה דרכה ברחובות, להכרית עולל מחוץ בחורים מרחובות (ירמיה ט' כ'), כי העולל לא ימצא ברחוב רק הבחורים. וכן תראה עוד (שם ה' ה' משלי ז' יב, ה' טז, עמום ה' טז) : הבמות. שם גובה, במתי ארץ. ירד, הוא בינוני מהקל מנחי פ''י, וא''א לחברו עם אריד בשיחי, שהוא הפעיל מנע''ו. ולדעתי, חבירו הוא וירדתי על ההרים (שופטים יא), וענינו השפלה ודכאון מרוב הצער, ומשתתף בזה, עם רוד ועם ירד, ודע כי העיר והמדינה תדבר עליה המליצה בלשון זכר ונקבה יחיד ורבים גם יחד, כנודע לבעלי הלשון :(מלבי"ם באור המלות)


{ד}  וַתִּזְעַק חֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה עַד יַהַץ נִשְׁמַע קוֹלָם עַל כֵּן חֲלֻצֵי מוֹאָב יָרִיעוּ נַפְשׁוֹ יָרְעָה לּוֹ:

 רש"י  על כן חלוצי מואב יריעו. על אשר מזוייני מואב יריעו לקראת המלחמה ונפשו של מואב ירעה לו מתרועעת כאבל על עצמו : (רש"י)

 מצודת דוד  ותזעק השבון. עדת חשבון : קולם. קול זעקתם : על כן. בעבור זעקת העם גם חלוצי הצבא שבמואב יריעו גם המה תרועת הבכי והיללה ולא שתו לבם להלחם עוד. נפשו ירעה לו. נפשו של מואב ירעה תרועת שבר על עצמו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  חשבון ואלעלה. יהץ. שמות מקומות : חלוצי. מזוין בכלי קרב : יריעו. ירעה. מלשון תרועה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ותזעק, רק אחר שגם חשבון ואלעלה התחילו לזעוק שגם אותן החריב האויב והן היו תפארת גאון מואב והדרה, וזעקתם גדלה כ''כ עד אשר עד יהץ נשמע קולם, כי נגע החורבן עד יהץ שאז כבר נכבשה עין הארץ. רק אז חלצי מואב יריעו למלחמה, אבל כבר לא היה תרועת מלחמה ותרועת נקמה וגבורה, רק נפשו ירעה לו, תרועת שבר שהריעו על נפשם כאילו לבם נבא להם שבר ואבדון :(מלבי"ם באור הענין)


{ה}  לִבִּי לְמוֹאָב יִזְעָק בְּרִיחֶהָ עַד צֹעַר עֶגְלַת שְׁלִשִׁיָּה כִּי מַעֲלֵה הַלּוּחִית בִּבְכִי יַעֲלֶה בּוֹ כִּי דֶּרֶךְ חוֹרֹנַיִם זַעֲקַת שֶׁבֶר יְעֹעֵרוּ:

 רש"י  לבי למואב יזעק. נביאי ישראל אינם כנביאי אומות העולם בלעם היה מבקש לעקור את ישראל על לא דבר ונביאי ישראל מתאוננים על פורענות הבאה על האומות : בריחיה עד צוער. על כל חזקה של מואב יזעק לבי עד צוער שהיא עגלה שלישיה עיקר חוזק שלהם כעגלה שהיא שלישית לבטן, ל''א שלישיה גברתנית ויונתן תירגם בריחיה כמו בורחיה הבורחים יברחו מהם להמלט עד צוער כמו שעשה לוט אביהם שברח לצוער : מעלה הלוחית. מקום מעלות הר ששמו מעלה הלוחית וכן מורד חורני' (ירמי' מח) יבכו הבורחי' דרך שם וכל המקומות האלה ממואב הם : יעערו. יצעקו ולשון ארמי הוא שת''י לא ידרוך הדורך הידד לא יעוערון בקלהון : (רש"י)

 מצודת דוד  לבי למואב יזעק. הנביא מדבר כן על לשון העם שיאמר כל אחד ואחד לבי למואב יזעק ר''ל אזעק ממרירות לב ולא לפנים : בריחיה וכו'. ר''ל הנה מעולם היתה מואב מדינה חשובה כעגל השלישי לבטן המעולה ביותר ועתה ברחו מפני המלחמה ובאו הבורחים עד צוער וסרס המקרא : כי מעלה הלוחית. כי בעת יברחו דרך מעלה הר הלוחית הנה יעלה שם בבכי : דרך חורנים. בדרך חורנים יעירו זעקת שבר : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  בריחה. מלשון הברחה וניסה : יעוערו. כמו יעורו ונכפלה פ''א הפעל : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  לבי, במעמקי החזיון הזה, הלביש החוזה דבריו משל ומליצה, ימליץ כאילו לבבו הרואה אחרית דבר, הוא עצם חי עומד וקורא בקול לצבא מואב היוצאים למלחמה, ומזהיר אותם, אל תלכו להלחם כי לא תצליחו, רק זאת העצה, כי בריחיה, הבורחים של מואב והם עגלת שלישיה מעגל וחברת השלישים והגבורים של מואב יברחו עד צוער ולא ילחמו, כי עת ילחמו אני מודיעם כי מעלה הלוחית בבכי יעלה בו, הגבור אשר יפלט מן המלחמה וינצל, יען כי דרך חורנים, שהיה בבקעה לפני המעלה ושם היה שדה המערכה, שם זעקת שבר יעערו, כי יפלו לפני אויביהם, ולכן טוב יותר שיברחו לצוער ולא ילחמו כלל, כ''ז זעקת לב הנביא וקריאתו לגבורי מואב :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  בריחיה. שם התואר מענין בריחה, ומבואר כי ניסה הוא בעת הצרה. ובריחה לפני הצרה : עגלת שלשיה. עגלת מענין ויבא המעגלה (ש''א יז כ'), ושאול שוכב במעגל (כו ה'), שהיא המחנה המוכנת למלחמה השוכנים בעיגול. ושלשיה הוא מענין ומבחר שלישיו (שמות טז ז') שהם השרים הנכבדים, ור''ל מעגל של שרי מואב, ומחנה של מבחר גבוריו : יעערו. מענין הערה בכפל הפ''א כמו יעירו :(מלבי"ם באור המלות)


{ו}  כִּי מֵי נִמְרִים מְשַׁמּוֹת יִהְיוּ כִּי יָבֵשׁ חָצִיר כָּלָה דֶשֶׁא יֶרֶק לֹא הָיָה:

 רש"י  מי נמרים. נהר של אותו מקום : משמות יהיו. מדם חלל המתערב ונופל בהם : כי יבש חציר וגו'. כלומר גבוריהם ומלכיה' ושליטיהם ולפי ששבחה של ארץ מואב הוא מרעה הטוב שבה כמו ששנינו אלים ממואב לפיכך משל את פורענות בחורבן מרעה שלה : (רש"י)

 מצודת דוד  מי נמרים. מי נהר נמרים יהיה שממה ר''ל יחרב מימיה : יבש חציר. לפי שכל שבח ארץ מואב במרעה שמן ודשן לכן אמר בחורבנה שיחרבו מימיהם ותכלה המרעה : ירק לא היה. כך תחרב כאלו לא היה שם ירק מעולם : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  כי, הנה עושר של מואב ורכושו, היה ע''י המסחר שהיה ע''י חוף אניות שהיה לו על מי נמרים, שעל הנהר הזה הביאו אניותיהם מרכולת אל תוך המדינה, והוציאו סחורה ממנה לחוץ, והנה המסחר יהיה בשני דברים. א. במה שמוכרים היתרת, שהם דברים שתוציא הארץ יותר על הצורך, אל שאר מדינות, ב. במה שמביאים החסר דברים הבלתי נמצאים במדינה, מחוץ אל המדינה. עפ''ז ימליץ כי מי נמרים, הנהר הזה היה לשמה חרב ויבש ע''י רוב החום ועצירת הגשמים שהיה אז, עד שיבש חציר, וגם כלה הדשא שמתקיים יותר, ואף ירק שמתקיים יותר מכולם לא היה. (עיין באור המלות) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  יבש חציר כלה דשא ירק לא היה. חציר כולל מיני ירקות הצומחים מאליהם ורובם למאכל בהמה (מ''א יח ה', איוב מ' טו, תהלות קד יד), רק פעם אחד מזכירו למאכל אדם גרוע (במדבר יא), והוא גדל בלי מים ובמקום יבש (עיין לקמן ל''ה ז' מ''ד ד'), ובכ''ז מתיבש לפני כל העשבים (ע''ל כז מ' ו'). והדשא כולל התלבשות הארץ במיני עשבים שונים (רש''י בראשית א') ומתקיים יותר, וירק כולל כל הירקות למיניהם אשר לחלוחותם רב ונשארים ירוקים, (מ''א כא ב', משלי טו יז, איוב לט ח'), לכן אמר לא לבד חציר אף דשא ואף ירק נתיבשו מאין מים, גם הוסיף לא לבד שיבש אף גם כלה לגמרי, ואף גם לא היה, בטל עצמותו כאילו לא היה, ובזה נשמר סדר המליצה והדרגותיה בטוב טעם :(מלבי"ם באור המלות)


{ז}  עַל כֵּן יִתְרָה עָשָׂה וּפְקֻדָּתָם עַל נַחַל הָעֲרָבִים יִשָּׂאוּם:

 רש"י  על כן יתרה עשה. על אשר יתרה עשה תבא עליו הפורענות הזה שהיו כפויי טובה שהרי בכמה מקומות עמד אברהם ללוט בצאתו מחרן ובלכתו למצרים ובזכותו שולח מתוך ההפכה ונלחם עליו עם אמרפל וחביריו והיה להם לגמול טובה לזרעו והם היו מונים אותם כשהגלה סנחרב לראובני ולגדי והיו ישראל בוכים ומתאוננים והיו אומרים להם על מה אתם מתאוננים והלא לבית אביכם אתם הולכים אברהם אביכם לא מעבר הנהר בא וזהו שנאמר (צפניה ב') שמעתי חרפת מואב וגדופי בני עמון ועוד שסייעו את סנחרב שלש שנים שצר על שומרון הוא שנא' (לקמן טז) בשלש שנים כשני שכיר ונקלה כל כבוד מואב : ופקדתם. ת''י ותחומיהון דעל ימא מערבא יתנסיב והוא ל' מינוי כמו (מדבר ד) ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן כלומר ארצם שפקדתם עליה תלקח מהם : על נחל הערבים ישאום. יקחו האויבים אותם את הגבולין ועוד יש לפרש ופקדתם עליהם זו תהיה נחל הערבים ישאום, האויבים יגלו אותם אל ארץ בבל שהוא נחל ערבים שנא' (תהלים קלז) על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו : (רש"י)

 מצודת דוד  על כן. בעבור כובד המלחמה : יתרה עשה. יתרון העושה ומרבית ההון שקבץ והממון הפקוד והגנוז אצלם את הכל ישאום על הנחל הגדלים שם ערבים להטמינם מעיני השודד תוך ענפי הערבים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  יתרה. מלשון יתרון הוא ענין רבוי : עשה. ענינו הקבוץ והאסיפה וכן וישראל עושה חיל (במדבר כ''ד) : ופקדתם. מלשון פקדון וגנוזה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  על כן, ע''י שחרב הנהר וחוף האניות ולא יכלו לסחור בו, לכן יתרה (אשר) עשה, הם דברים שגדלו במדינה יתר על הצריך שהיה דרכם להוליכם על האניות לחוץ. ופקדתם, דברים שהיו חסרים במדינה שהיו מוליכים אותם על האניות על מי נמרים לתוך המדינה, מעתה, על נחל הערבים ישאום, ילך המסחר הזה על נחל מצרים, כי מלך אשור שכבש אותם הוליכם דרך נהר מצרים, שדרך שם הולכים ממדינת מואב אל אשור, (או כיון על נחלי בבל אם מלך בבל היה המחריב), והיא מליצה הלציית, על ששבת המסחר שלהם, וכל רכושם הלך שבי דרך נחל הערבים לארץ אויביהם, כאילו ע''י יבושת הנהר שלהם הוסב המסחר אל נהר אחר :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  יתרה עשה. אשר עשה, כמו בעבור זה עשה ה' לי, את הדרך ילכו בה : ופקדתם. מענין חסרון, ולא נפקד ממנו איש : נחל הערבים. הוא נחל מצרים, מלבוא חמת עד נחל הערבה (עמום ו' יד), פרש''י נחל מצרים, או נחלי בבל כפרש''י פה, ששם היו ערבים גדלים (תהלות קלז), שדרכם לגדל אצל הנחל, ערבי נחל, (ויקרא כג, איוב מ', לקמן מד) :(מלבי"ם באור המלות)


{ח}  כִּי הִקִּיפָה הַזְּעָקָה אֶת גְּבוּל מוֹאָב עַד אֶגְלַיִם יִלְלָתָהּ וּבְאֵר אֵילִים יִלְלָתָהּ:

 רש"י  אגלים. ובאר אלים. מקומות הם בגבול מואב : יללתה. של מואב. באר אלים. כמו ולבאר אלים : (רש"י)

 מצודת דוד  כי הקיפה. בכל הגבול מסביב ישמע קול זעקם : עד אגלים יללתה. יללת מואב יהיה נשמע עד אגלים ועד באר אלים שעמדו בסוף גבול ארצם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הקיפה. ענין סבוב : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  כי הקיפה, אחר שצייר השממון שהיה בתוך המדינה, אומר כי גם את גבול מואב הקיפה הזעקה, כי גם ביצאם מארצם השיגם חרב אויב, וגם עד עגלים שהוא חוץ מגבול מואב, וגם (עד) באר אלים שרחוק יותר ממואב הקיפה יללתה, כי לא נחו מאויביהם גם אחר שברחו הלאה מגבולם. (ומצייר את הזעקה כעצם מופשט הצועק סביב סביב לארץ מואב, כי בכל סביבות גבולם קרם שוד ושבר) :(מלבי"ם באור הענין)


{ט}  כִּי מֵי דִימוֹן מָלְאוּ דָם כִּי אָשִׁית עַל דִּימוֹן נוֹסָפוֹת לִפְלֵיטַת מוֹאָב אַרְיֵה וְלִשְׁאֵרִית אֲדָמָה:

 רש"י  מי דימון. שם הנהר : מלאו דם. כשם הנהר : כי אשית על דימון נוספות. דם שמו ודם חללים אוסיף עליו למלאותו והוא ל' ספו שנה על שנה (לקמן כט) ספות הרוה (דברי' כט) וי''ת נוספות כנישת משיריין מחנות הנאספות יחד : לפליטת מואב אריה. פליטה שישאיר סנחרב יבא נבוכדנצר בעתו וישחיתה והוא נקרא אריה כענין שנאמר (ירמיה ד) עלה אריה מסובכו : ולשארית. ישראל : אדמה. אדמתכם : (רש"י)

 מצודת דוד  מי דימון. שם נהר : מלאו דם. מדם הרוגים : כי אשית על דימון נוספות. שמו דימון מלשון דם ואוסיף עליו דם חללים והוא ענין מליצה לשון נופל על לשון. לפליטת מואב ארים. על הפליטים ממואב יבוא האריה וחיות הטורפות ולא ישאירו שארית : ולשארית אדמה. על הנשארי' באדמת מואב יבוא האריה וחיתו יער וכפל הדבר במ''ש לחוזק הענין : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אשית. אשים : לפליטת. ענין שארית : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  כי, גם מי דימון שהיה רחוק יותר ממואב מלאו דם מהרוגי מואב. כי אשים על דימון נוספות, מחנות צוררים אשר יתאספו שם שנית להלחם עם הבורחים. לפליטת, ר''ל וגם ליתר הפליטה שימלטו מיד אויבים ויחבאו ביערות (אשית עליהם) אריה וחיות רעות שיכלו בהם, ולשארית (מואב אשית) אדמה, ולהשארית המעט שישארו נחבאים במדינה, אשית עליהם את האדמה בעצמה שאדמת מואב החרבה תמית את יושביה ברעב ובדבר, (ופסוק זה הוא דברי השם) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  נוספות. ת''י כנישת משרין, מחנות נוספות על הקודמות, וההבדל בין פליטה ושארית מבואר, פליטה ע''י בריחה, ושארית במקומו, ומלת אשית, וכן מלת מואב, מושך אחר, (אשית) אריה ולשארית (מואב אשית) אדמה :(מלבי"ם באור המלות)



ישעיה פרק-טז

{א}  שִׁלְחוּ כַר מֹשֵׁל אֶרֶץ מִסֶּלַע מִדְבָּרָה אֶל הַר בַּת צִיּוֹן:

 רש"י  שלחו כר מושל ארץ. אל תתגאו בגאותכם הלא ידעתם שמושל ארץ שלכם מישע מלך מואב במלכים (ב' ג') היה נוקד והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים שלחו אותו כר המושל שלכם מסלע מדברה אל הר בת ציון : (רש"י)

 מצודת דוד  שלחו כר. אמר הנביא אותם הכרים שהייתם רגילים לשלוח מאז למם למלך ישראל כמ''ש ומישע מלך מואב וכו' והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים (מ''ב ג) ובמות אחאב פשע ואמר הנביא היה לך לשלוח אותם הכרים למלך יהודה אל הר בית ציון שהיה מלך כשר ואם כן עשית לא קרה לך כזאת : מושל ארץ. אתה המושל בארץ מואב היה לך לשלוח הכרים מסלע מדברה היא העיר המלוכה שבמואב : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  כר. קבוצת כרים והם הכבשים השמנים : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  שלחו. אחר שנשא חזיונו על מפלת מואב, בא ליעצם איך ינצלו, ואמר שאין להם הצלה, רק לשלוח שליח לבני ירושלים ולבקש מאתם שיתנו להם חירות לגור ולהסתתר בארץ יהודה, וישים בפי השליח מה שידבר אל הר בת ציון (פסוק ג' ד'). והנביא מבטיחם כי בני יהודה ירחמו עליהם וימלאו בקשתם, אבל רואה כי מואב בגאותו אינו רוצה להשפיל עצמו לבקש הצלה מבני יהודה, ולכן אמר כי הם אשמים בעצמם ומרעה אל רעה יצאו. זה תורף המשא בכלל. ועתה אבאר בפרטות. שלחו כר, הוא שליח רץ במהירות, ומי יהיה הכר? מושל ארץ, המושל של מואב בעצמו יהיה שליח מסלע מדברה שהוא ראש ממלכת מואב אל הר בת ציון ראש מלכות יהודה, לבקש עזר מיהודה שיקבלום בארצם ויהיה להם שארית ופליטה :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  כר. רץ במרכבה מרקדה, לכרי ולרצים (מ''ב יא), בכרכרות (לקמן סו) :(מלבי"ם באור המלות)


{ב}  וְהָיָה כְעוֹף נוֹדֵד קֵן מְשֻׁלָּח תִּהְיֶינָה בְּנוֹת מוֹאָב מַעְבָּרֹת לְאַרְנוֹן: (ס)

 רש"י  כעוף נודד. מקינו : קן משולח. כאפרוחים משולחים מקינם שהולכים מטולטלין כן תהיינה בנות מואב למעברות ארנון : (רש"י)

 מצודת דוד  והיה כעוף נודד. ובעבור שלא כן עשית לכן תהיה ארץ מואב כעוף הנודד ממדורו : קן משולח. כאפרוחי הקן המשולחים ממנה ונעזבים לרצון עצמם והולכים מטולטלים נעים ונדים : תהיינה. כן תהיינה בנות מואב משולחות מפה לפה כי השבאים יעבירו אותן לארנון שהוא גבול מואב לחלקם שמה ביניהם ומשם יעברון בגולה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  קן. הוא מדור האפרוחים : משולח. נעזב לרצון עצמו כמו ונער משלח (משלי כט) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  והיה, ובני מואב לא ימתינו עד שיבא השליח בחזרה, רק בעת שילך השליח אל ציון, יעברו בנות מואב ועריה, דרך מעברות ארנון שהוא סמוך לתחום א''י לנוס לא''י, כי הזמן קצר מלהמתין עד בוא השליח כי רגל האויב ממהרת לבא, וגם אין להם לפחד פן לא יקבלום בני יהודה, כי בודאי יקבלום כמ''ש (פ''ה) : כעוף נודד קן משלח, ר''ל כי העוף שלוקחים ממנו את קנו ועי''ז מוכרח להיות נודד. אז הקן משולח תחלה מהעוף המקנן עליו ואח''כ העוף נודד ממקומו. וכן במשל אם היה האויב כובש את המדינה תחלה ועי''ז העם מוכרחים להיות נעים ונדים, אבל פה שמצוה אותם שיברחו בעצמם ויעזבו את המדינה טרם בוא האויב, מדמה אותם לעוף העוזב קנו ברצונו, שבזה העוף נודד תחלה ואח''כ הקן משולח ונעשה הפקר ממילא :(מלבי"ם באור הענין)


{ג}  (הביאו) הָבִיאִי עֵצָה עֲשׂוּ פְלִילָה שִׁיתִי כַלַּיִל צִלֵּךְ בְּתוֹךְ צָהֳרָיִם סַתְּרִי נִדָּחִים נֹדֵד אַל תְּגַלִּי:

 רש"י  עשי פלילה. הוא לשון ויכוח משפט לבחור לך את הטוב כמו (איוב לד) משפט נבחרה לנו : שיתי כליל צלך. שיתי לך צל בצהרים שיחשיך צלך כלילה להסתר בו מפני אויביך : סתרי נדחים. אם יברחו עוד נדחי עמי דרך עליכם בימי נבוכדנצר אל תסגירם אלא תסתירם : (רש"י)

 מצודת דוד  הביאי עצה. אמר הנביא היה לך להביא עצה ולעשות משפט בעצמך להצלת ישראל כי אברהם אביהם עשה הרבה להצלת לוט : שיתי. היה לך להשים צלך להיות חשך כחשכת הלילה להסתיר בו את ישראל שהיו בורחים מפני האויב דרך ארצך : בתוך צהרים. שהוא עת תוקף החמימות ר''ל בעת שהיו ישראל בצרה היה לך להסתירם : סתרי נדחים. היה לך להסתיר הנדחים מארצם ולא היה לך לגלות איה הטמין הנודד את עצמו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  פלילה. ענין משפט כמו פקו פלילה (לקמן כ''ח) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  הביאי, עתה ישים הנביא בפי הכר הזה הדברים אשר ידבר אל הר בת ציון, יאמר את הר בת ציון הביאי לנו עצה ועשי פלילה. הביאי עצה, העם הנלחץ מצורריו ויבקש עזר לחסות בצל עם אחר, יהיה זה באחד משלשה פנים. א. אם העם הנרדף יש לו עוד כח וגבורה למלחמה לנצח את אויביהם, רק שאינו יודע התחבולות והעצות ותכסיסי המלחמה, יבקש רק עצה איך יתנהגו להתגבר על האויב, ועז''א הביאי עצה שנתגבר בעצמנו על האויב, ב. אם העם הנרדף תש כחם מלעמוד נגד הצר הצורר אותם יבקשו מהעם האחר שהם ישלחו להם גדודים וצבא מחנות ויעשו משפט באויביהם, עז''א, אם רואה אתה שאין עצה שאנחנו בעצמנו נתגבר על האויב, א''כ עשי (את הר בת ציון), פלילה ומשפט צדק לריב ריבנו מצד היושר והמשפט. ג. אם האויב חזק כ''כ שגם העם המבוקש מאתם עזר לא יוכלו לעמוד כנגדו, יבקשו מהם עכ''פ שיפתחו להם שערי מדינתם לקבל פליטיהם ולהסתירם מחמת אויב, עז''א ואם אין בכחך שתלחם בעדנו, עכ''פ שיתי כליל צלך וסתרי נדחים. שיתי, העמיד את שאלת הכר בשלש מדרגות זו אחר זו, א. תחלה בקש שיעשו עמם חסד ליתן להם בארצם מקום אחד נסתר ששם יוכלו להסתר לבל ירגיש בהם האויב לבא לבקשם שם, ודמה זה כצל הלילה בתוך אמצע הצהרים והאורה, ר''ל במדינת השלוה ושקטה שאור השלוה זורח שם ואין חושך ואין צלמות להסתר שם, תכין במקום מיוחד צל עלטה כלילה שיחבאו שם פליטי מואב. ב. העלה בקשתו יותר מזה שלא לבד שיתנו להם מקום מיוחד להחבאות שם ביער או במערות, אף גם. נודד אל תגלי, שגם מי שיהיה נודד בתוך המדינה הנה והנה ולא יחביא עצמו, אל תגלי להסגיר אותו ביד האויב מיראתך פן יחרה אפו בך שקבלת פליטי חרבו, ג. בקש יותר מזה, בל יעלימו הדבר כלל רק יתנו להם חירות לגור בארצם ביד רמה בכל מקום אשר ירצו, ועז''א. (מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  פלילה. משפט בדבר גדול וענינים גדולים, מיוחדים לשפיטת הרעיון והמחשבה :(מלבי"ם באור המלות)


{ד}  יָגוּרוּ בָךְ נִדָּחַי מוֹאָב הֱוִי סֵתֶר לָמוֹ מִפְּנֵי שׁוֹדֵד כִּי אָפֵס הַמֵּץ כָּלָה שֹׁד תַּמּוּ רֹמֵס מִן הָאָרֶץ: (ס)

 רש"י  יגורו בך נדחי. בני ישראל הבורחים : הוי סתר למו. כי גם את דעי נפש הנודדים מה היא צרתם : כי אפס המץ. המץ שלך עשרך וכבודך שהיה לך על ידי צאנך ובקרך שאת מוצצת מהם חלב וחמאה : כלה שד. לשון שדים המספיקין חלב כמו (לקמן ס) ושד מלכים תינקי : תמו רומס. הבהמות שלך הרומסות בארץ : (רש"י)

 מצודת דוד  יגורו וכו'. אתה מואב הלא הנכון היה אשר נדחי עמי יגורו בארצך ותהיה סתר להם מפני השודד וכפל הדבר פעמים רבות לתפארת המליצה ולגודל התרעומת : כי אפס המץ. ר''ל אם היית מסתירם היו יכולים עתה לחזור למקומם כי עתה אפס המוצץ דמם וכלה השודד אותם והרומס ארצם ספו תמו כי סנחריב ועמו נפלו סביב ירושלים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  יגורו. ידורו : הוי. היה : אפס. הוא כענין כליון : המץ. מל' מציצה : שוד. כמו שודד וכן המבליג שוד (עמוס ה) : תמו. מל' תם והשלמה : רומס. ענין דריכת הרגל : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין   יגורו בך נדחי מואב, (ר''ל מואב נדחי, כי הכרי הזה שהוא מושל ארץ מואב קורא להעם בשם נדחי שהם שלו שהוא המושל שלהם), והיינו שתתני להם רשות לגור בכל אשר יחפצו, ולא לבד שלא תסגירם ביד אויב רק עוד הוי סתר למו מפני שודד, שאתה תריב בעדם אם ירצה איש לנגוע בהם לשדדם. כי אפס המץ, מצייר את מואב ואת האויב המוצץ ויונק חלבם ורכושם, כבהמה שיש לה חלב הרבה בשדיה, ובהמה אחרת מוצצת את כל חלבה ממנה, ובזה מדמה את אנשי מואב לבהמה החולבת, ואת רכושם וחלב הארץ לשדים המלאים חלב וחמאה, ואת האויב להמוצץ ויונק את השד, ובזה אומר הכרי, אמת כי אפס המץ והמוצץ, שכבר מנע האויב א''ע מבא בגבולם, אבל זה הוא מפני שכבר כלה שד, שאין עוד השד והדדים לינק מהם, שכבר כלה כל רכושם, ולא זאת אלא גם תמו רמס, שגם הבהמות הרומסות תמו מן הארץ שהם הנושאות את השדים, היינו שלא לבד שכלה עשרם ורכושם, אף גם ספו תמו גם אנשי המדינה, והארץ חרבה מאין יושב (עד הנה דברי הכרי שידבר אל הר בת ציון) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  אפס, כלה, תמו. פעל אפס ידבר על העצם הנעדר בבחינת העתה שאינו עוד במציאות, אין ואפס (לקמן מא יב), מאפס ותהו (מ' יז), פעל כלה ידבר על העצם בבחינת שהיה הלוך וחסור עד שנאפס, ומציין התנועה מן היש אל האין, והוראתו השתופיית לעד, מה שמורה גמר ותכלית מעשה, ויכל את הבית, ויכל מלאכתו, מענין כל וכליל, וכמוהו בא על תכלית הכליון עד שנעדר. ופעל תמם, ידבר על העצם הנעדר, בבחינת שהיה תחלה תם ושלם, וכן נעדר מבלי חסרון, למשל ויהי כאשר תמו כל העם לעבור את הירדן (יהושע ג'), עד תום שנת ממכרו (ויקרא כה), עד תום פגריכם (במדבר יד), עד תום כל הדבר (יהושע ד'), בכל אלה המכוון שהיה הדבר בשלמות, לא כן כלו בעשן ימי, כלו בדמעות עיני, וכלה זעם, וכלה אפי, לא נקשר בו תנאי השלמות, רק תנועת ההעדר - כלו תפלות דוד בן ישי (תהלות עב), תמו דברי איוב (איוב יד), דברי איוב היו שלמים שלא היה עוד להוסיף עליהם, אבל תפלות דוד לא תמו כי מי ישלים תהלות ה', רק כלו מצד שלא התפלל עוד. (ועמ''ש בפי' התורה בראשית מז טו יח), ולכן על האויב המוצץ אמר אפס, כי לא כלה ותם, רק חדל מארצם, על השדים שהוא העושר, כלה, לאט לאט, על הרומס שהם בני מואב, תמו, כי עליהם נגזר כליון על כולם וכן התמו בשלמות. שד, שדים, ושוד מלכים תינקי. רמס, הבהמות, כי האדם דורך או הולך, ומן הארץ, מוסב על כולם :(מלבי"ם באור המלות)


{ה}  וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא וְיָשַׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת בְּאֹהֶל דָּוִד שֹׁפֵט וְדֹרֵשׁ מִשְׁפָּט וּמְהִר צֶדֶק:

 רש"י  והוכן בחסד כסא. כשיבא עליך השבר הזה אז יכון כסא דוד ויגדל שבאותו הפרק יפול סנחרב ע''י חזקיהו ויהיה נכון כסאו בחסד שיעשה כמו שמצינו שהיה גומל חסד שנא' בדברי הימים (ב ל) כי חזקיהו מלך יהודה הרים לקהל אלף פרים ושבעת אלפי צאן : וישב עליו וגו'. שופט ודורש משפט ומהיר צדק, ת''י ועביד קשוט : (רש"י)

 מצודת דוד  והוכן בהסד. המקום הכין כסא המלוכה בירושלים : וישב עליו באמת. המלך היושב על הכסא והוא חזקיה הנה ישב עליו באמת ומתקיים : באהל דוד. בבית המלכות. שופט. לכל הבא למשפט ודורש יחקור מעצמו לעשות משפט העשוקים ואף אם לא יצעקו לפניו : ומהיר צדק. יהיה מהיר וזריז לעשות צדק ומוסב למעלה לומר הואיל ונפל סנחריב והוכן כסא חזקיה אם כן יכולים היו לחזור למקומם אם היית מסתירם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  באמת. ענינו דבר המתקיים : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  והוכן, אומר הנביא, אם תעשו כן לשלוח כרי לבקש עזר מיהודה אני מבטיחכם, כי יוכן כסא להמלך שישב לדרוש ולחקור אחר המשפט אם ראוי שיריב ריבכם, בחסד, לא עפ''י הדין רק מחסדו להיטיב, וישב על הכסא באהל דוד באמת. שלא יהיה החסד לתקות גמול רק לאהבת האמת. שופט. ויותר מזה כי הוא דרש משפט, שאינו רק שופט בין שני בעלי דינים הבאים לפניו, רק דורש אחר המשפט לבקש ולתור אחריו, ואחר שיראה מי הצדיק בדינו, אז הוא מהיר צדק, מהיר להוציא הצדק לאור ולאשר חמוץ לאמץ ברכים כושלות, והמלך הזה מבית דוד (שהוא חזקיה) בודאי יתן לכם רוח והצלה :(מלבי"ם באור הענין)


{ו}  שָׁמַעְנוּ גְאוֹן מוֹאָב גֵּא מְאֹד גַּאֲוָתוֹ וּגְאוֹנוֹ וְעֶבְרָתוֹ לֹא כֵן בַּדָּיו:

 רש"י  גא מאד. נתגאה מאד : גאותו וגאונו. שלא כדין הוא כי עיקר גידולי בניו ע''י ממזרות וניאוף הבנות מאביהן : עברתו. עיבורו והריון שלו, ד''א עברתו חמתו ששמר לישראל לא כן גבוריו עשו שהיו כפויי טובה : (רש"י)

 מצודת דוד  שמענו. מאמר הנביא בשם האומות שיאמרו הנה מעולם שמענו גאות מואב שהיה מתגאה מאד : גאותו. חוזר על מלת שמענו לומר שמענו גאותו וגאונו וכפל הדבר פעמים רבות לפי רוב הגאוה : ועברתו. גם שמענו עברתו שהיה מתעבר ומתקצף ללא דבר מרוב הגאוה : לא כן בדיו. לא היה אמת הדבר שבדה מלבו כי לפי רוב הגאוה בדה מלבו מה שעלה בדעתו : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  גאון. מלשון גאוה : גא. כמו גאה : ועברתו. מל' עברה וזעם : כן. ענינו כמו אמת כמו כן בנות צלפחד דוברות (במדבר כז) : בדיו. ענין דבר כזב הבדוי מן הלב כמו בדיך מתים יחרישו (איוב יא) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  שמענו, אבל אנחנו שמענו כי גאון מואב גא מאד, מציין את הגאון וגדלו של מואב כעצם מופשט שיש בו גאוה, ר''ל שמענו כי מואב הגדול בעצמותו עתה מתגאה ברוחו לבל ישפיל א''ע לפני בני יהודה לבקש מהם עזר. גאותו, ר''ל שמענו שלשה חסרונות שנמצא למואב. א. גאותו, מה שיש ברוחו גאוה והתנשאות. ב. וגאונו, הגאון והגודל שיש לו עתה באמת שהוא עתה אומה חזקה וגדולה. ג. ועברתו, העברה והשנאה והחמה השמורות בלבו מאז על ישראל, וע''י שלשה אלה לא כן בדיו ומחשבותיו, אינו חושב לעשות כפי שיעצנו אותו לבקש חסיה בצל מלכי יהודה, א. כי בוטח בגאונו וגבורתו, ב. שגאות לבו תמנעהו מלהיות נכנע לפני יהודה, ג. השנאה שיש לו עם ישראל :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  גאותו וגאונו. הבדלם בארתי למעלה (יג יא), הגאון אמת, והגאוה מדומה : בדיו. מחשבותיו, בדיך מתים יחרישו, מושאל מן בדי האילן, כמו סעיף ושרעף, על בדי האילנות והמחשבות :(מלבי"ם באור המלות)


{ז}  לָכֵן יְיֵלִיל מוֹאָב לְמוֹאָב כֻּלֹּה יְיֵלִיל לַאֲשִׁישֵׁי קִיר חֲרֶשֶׂת תֶּהְגּוּ אַךְ נְכָאִים:

 רש"י  ייליל מואב למואב. על מואב : לאשישי קיר חרשת. אל חומות קיר חרשת, אשישי כמו (ירמיה מ) נפלו אשיותיה : תהגו אך נכאים. שברים : תהגו. תקוננו : (רש"י)

 מצודת דוד  לכן. הואיל והתגאה על כולם לא ימצא מי שיצטער בצרתו ורק מואב עצמו ייליל על מואב ולא זולת : כלה ייליל. ר''ל כל היללה ייליל הוא ולא אחר עליו : לאשישי קיר חרשת. על עקירת היסודות של קיר חרשת תהמו אך הנשברים הם אנשי מואב ולא יהמה מי זולתם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  לאשישי. הם היסודות כמו נפלו אשיותיה (ירמיה נ) : קיר חרשת. שם מקום. תהגו. ענין המים כמו המצפצפים והמהגים (לעיל ח) : נכאים. ענין שבירה כמו נאספו עלי נכים (תהלים לה) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  לכן ייליל מואב למואב, יען שהיה בידם עצה להמלט ומגאותם לא אבו לשמוע, לכן רק מואב עצמו ייליל על מפלת מואב ולא ישתתף אחר בצערם כי דמם בראשם. ולא תאמר כי רק מקצתם יילילו על מקצתם רק כלו ייליל, כי האבדון יכלול כלל המדינה. לאשישי, אל החומות הבצורות של קיר חרשת לא יוציאו שמה את הגבורים שילחמו שם מן החומה, רק תהגו ותוציאו לשם אך הנכאים המוכים במלחמה, אותם תביאו אל המשגב לרפאם שם, אבל לא ישגבו שם להלחם :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  לאשישי. מבצרים חזקים, וישתתף עם נפלו אשיותיה מנל''ה, כדרך נחי הלמ''ד והכפולים שיתאחדו במובנם : תהגו. ענין הוצאה, הגו סגים מכסף, כאשר הוגה מן המסלה וידוע שכל הפעלים המורים הוצאה והסרה, כשאחריהם למ''ד מורים קירוב, הוציאם אלי, סורה אלי, וכשאחריהם מ''ם מורים ריחוק, הוציאם מעלי, סורו ממני, ודומיהם : נכאים. שרשה נכה, המוכים במלחמה, וזה מצוי בבעלי הה''א שיבא א' תמורתם, מן חלה תחלואי רעב. מן רצה, רצוא ושוב. מן תלה, והיו חייך תלואים. מן שנה, ישנא הכתם הטוב, וכן נכאו מן הארץ (איוב ל' ח') :(מלבי"ם באור המלות)


{ח}  כִּי שַׁדְמוֹת חֶשְׁבּוֹן אֻמְלָל גֶּפֶן שִׂבְמָה בַּעֲלֵי גוֹיִם הָלְמוּ שְׂרוּקֶּיהָ עַד יַעְזֵר נָגָעוּ תָּעוּ מִדְבָּר שְׁלֻחוֹתֶיהָ נִטְּשׁוּ עָבְרוּ יָם:

 רש"י  שדמות. שדות תבואה : גפן שבמה. יש ללמד שחשבון היתה מקום שדות ושבמה מקום כרמים ואם תאמר כל אלה ערי עבר הירדן הם וישראל לקחום מיד סיחון ואימתי חזרו ליד מואב כשהגלה סנחריב לראובני ולגדי באו המואבים הסמוכים להם וישבו בהם. אמלל. חרב : שרוקיה. נטיעות שורק שלה : עד יעזר נגעו. שדמות הגפן ושורק הנזכרים כאן אינם אלא משל והם מחנות וסיעות בימי העמים האלה וכת''י : עד יעזר נגעו. הלכו בגול' : תעו מדבר. למדבר : שלוחותיה. זמורותיה והם משל גליותיה. נטשו. נפצו כמו ונטשתיך המדברה (יחזקאל כט) והנם נטושים (שמואל א ל) וינטשו בעמק רפאים (שם כ''ה) : (רש"י)

 מצודת דוד  כי שדמות חשבון. השדות של חשבון נכרת והגפנים של שבמה הנה שרי העובדי כוכבים שברו הזמורות היפות שבהם : עד יעזר נגעו. היו מנוגעים ונגפים עד יעזר. תעו מדבר. תעו מדרך הישר לברוח מדברה : שלוחותיה. התפשטות ענפיה פשטו למרחוק ועברו את הים ר''ל הגולים גלו למרחוק : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  שדמות. שדות תבואה כמו ושדמות לא עשה אוכל (חבקוק ג) : אמלל. ענין כריתה כמו ימולל ויבש (תהלים צ) : בעלי. ענין אדון ושר כמו אם בעליו עמו (שמות כב). הלמו. ענין שבירה כמו והלמה סיסרא (שופטים ה) : שרוקיה. זמורות נבחרים כמו ויטעהו שורק (לעיל ה) : נגעו. מלי נגע ור''ל נגפו וכן וינגעו יהושע וכל ישראל (יהושע ח) : שלהותיה. ענין התפשטות הענפים וכן שלחיך פרדס רמונים (ש''ה ד) : נטשו. ענין פזור והתפשטות כמו וינטשו בלחי (שופטים טו) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  שדמות חשבון, מקומות הכרמים והאילנות, וכן גפן שבמה שהיה מובחר מאד אמלל. בעלי גוים, בהמכתש שכותשין בו הריפות גוים רבים, הלמו שרוקיה, כתתו וכתשו את הענפים של הגפן המשתרגים זה על זה ונטוים יחד והפרידו את חבורם עד שאחר שנתפשטו בארך עד יעזר נגעו. נתארכו עד יעזר, והנמשל הוא על חברת הגבורים המתלכדים יחד בקשר אמיץ בקשרי המלחמה נתפזרו מקשרם ע''י שהכו בהם האויבים ונפוצו עד יעזר, ומשם תעו אל המדבר איש איש לבדו, וברחו אל המדבריות. שלחותיה, הם הענפים הבלתי מתארגים ונטוים יחד רק עומדים מפושטים בארץ הם נטשו ונפזרו לרוחב הנה והנה ועברו ימים רחוקים. והנמשל על יתר העם שלא התלכדו יחד בקשר המלחמה, הם נתפזרו תיכף ועברו דרך ימים לנדוד בארצות אחרות :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  שדמות. מקום אילנות או גפנים, והעד מגפן סדום ומשדמות עמורה (דברים לב) : בעלי. עלי נקרא יד המכתש, או כלי שכותשין בו הריפות, אם תכתוש את האויל בעלי (משלי כז יב), ועלי לשון רבים, והב' ב' הכלי : הלמו. הלם יותר מן הכאה, הוראתו שנפרד הדבר מהרכבתו ע''י רוב ההכאה, נמוג וילך והלום (ש''א יד), הכוני בל חליתי (יותר מזה כי) הלמוני ומ''מ בל ידעתי (משלי כג) : שרוקיה. הענפים הדקים הנטוים אחד על חברו כנ''ל (ה' ב') : ושלחותיה. מובדלים מן נטישות, השלוחות מתפשטות לאורך והנטישות לרוחב כמ''ש הרש''פ :(מלבי"ם באור המלות)


{ט}  עַל כֵּן אֶבְכֶּה בִּבְכִי יַעְזֵר גֶּפֶן שִׂבְמָה אֲרַיָּוֶךְ דִּמְעָתִי חֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל:

 רש"י  אבכה בבכי יעזר. ת''י כמא דאייתיתי משריין על יעזר כן אייתי קטולין על שבמה ולשון המקרא הנביא אומר כעין קינות יעזר יש לי עליך לקונן את הגפן שבמה. אריוך דמעתי. אתרוה עליך דמעה יש תיבה משמשת כשתי תיבות כמו בני יצאוני (ירמיה י) ארץ הנגב נתתני (יהושע טז) דברו לשלום (בראשית לז) : קיצך. תאנים שמייבשין בקיץ : הידד. קול שודדים ובוזזים : (רש"י)

 מצודת דוד  על כן. אמר הנביא בלשון מואב על כן בענין הבכי שבכיתי על יעזר בזה הענין עצמו אבכה על אבדן גפן שבמה : אריוך וכו'. אתה חשבון ואלעלה ארוה את כל אחת מכם בדמעות עיני ואחז במשל כאלו הוא מטר המרוה את הארץ : על קיצך. על תלישת פירות הקיץ ועל קציר שדך תנה קול הידד והיא קריאת צעקת השוללים הבאים פתאום : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אריוך. ענין שביעה כמו כגן רוה (לקמן נח) : קיצך. פירות הקיץ. נופל. ענין חניה כמו על פני כל אחיו נפל (ברא' כה) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  על כן אבכה בבכי יעזר, עת שאבכה בכי יעזר אבכה אז ג''כ (בכי של) גפן שבמה, כי בעת שחרבה יעזר שם הגיע ג''כ קצם של גבורי שבמה, אשר עד יעזר נגעו, ואז נפלו שם שדוד ונלכדה ג''כ יעזר בעת ההיא. אריוך, ובדמעות האלה ארוה אותך ג''כ את חשבון ואלעלה, כי גם את אליהם נמשלת. כי על קיצך, פירות הקיץ. הידד נפל, ימליץ כי ההידד שהזכיר בפסוק שאח''ז שנשבת מן היקבים שדרך לצעוק שם קול הידד של שמחה, ההידד הזה נפל ונתפשט משם אל קציר חשבון ואלעלה שחלף מה שהיו צועקים בחשבון הידד על דריכת היין הידד של שמחה קול הידד של מלחמה נתנו האויבים בחשבון ואלעלה :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  בבכי. מושך אחר : אריוך. שרשו רוה, היו''ד עה''פ והוי''ו לה''פ : קיצך. פירות הקיץ : הידד. נגזר מן הד הרים, בת קול המצלצל מן ההרים, והושאל על קול דורכי הגת שהם רבים, צועקים ונענים, וממנו אל קול מחנות נושקי קרב : נפל. יבא ג''כ על העברת דבר ממקום למקום או מגוף לגוף, ע''ל (ט') ונפל בישראל :(מלבי"ם באור המלות)


{י}  וְנֶאֱסַף שִׂמְחָה וָגִיל מִן הַכַּרְמֶל וּבַכְּרָמִים לֹא יְרֻנָּן לֹא יְרֹעָע יַיִן בַּיְקָבִים לֹא יִדְרֹךְ הַדֹּרֵךְ הֵידָד הִשְׁבַּתִּי:

 רש"י  מן הכרמל. הוא מקום יער ושדות תבואה : לא ירועע. ל' תרועת שמחה : הידד השבתי. קול המתאספים להטיל הקורה לעצור הענבים : (רש"י)

 מצודת דוד  ונאסף. מעתה כלה שמחה מן הכרמל כי לא יגדל שם מאומה : לא ירונן. לא ישמע שם קול רנה וקול תרועת שמחה : יין ביקבים. להוציא יין להמשיך ביקבים לא ידרוך מי שהיה רגיל לדרוך כי האויב ובלה הכל : הידד השבתי. בטלתי את קול צעקת הידד כי גם היא לשון קריאת צעקת דורכי היין לזרז זה את זה וכן נאמר הידד כדורכים יענה (ירמיה כה) : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ונאסף. ענין כליון כמו אסוף אסיפם (ירמיה ח) : הכרמל. הוא מקום שדות וכרמים כמו והיה מדבר לכרמל (לקמן ל''ב) : ירונן. מל' רינה : ירועע. מלשון תרועה : ביקבים. הוא הבור שלפני הגת והיין יורד בו : ידרוך הדורך. הדרך לדרוך ברגל על הענבים להוציא היין : השבתי. ענין בטול כמו שבת נוגש (לעיל י''ד) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ונאסף שמחה וגיל, השמחה היא שמחה התמידית ששמחים כל השנה בשתבואת הכרמל הוא בבית שיש להם אוכל לשובע, והגיל מה שגלים לפי שעה בעת הקציר שראו שלא עמלו לריק, ר''ל לא לבד שלא יאספו תבואתם הביתה אף גם לא יקצרו אותם כלל, ולא תגדל התבואה כלל כי זרים יחריבו את הארץ. ובכרמים לא ירנן לא ירעע, הדרך הוא בעת בצירת הכרם ודריכת היין, תחלה מריעים בשופר או באבוב של קנה שיתאספו הפועלים בכל יום, ואחר שכלו את מעשיהם אז ישירו ויזמרו על שמחתם, אמר לא לבד שלא ירונן כי לא יבצעו מלאכתם אף גם לא ירועע ולא יקבצו הפועלים כלל, כי אין יבול בגפנים : יין, מוסיף לאמר לא זאת לבד שלא יבצרו הכרם, אף גם יין הנמצא מכבר ביקבים, שכבר נתנו הענבים אל היקב, מ''מ לא ידרך אותו הדרך, יען הידד השבתי, שלא יצעקו עוד הידד לאסוף פועלים הרבה הצריכים להדריכה, כי לא ימצאו שם בני אדם :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  שמחה וגיל. שמחה, מורה שמחת הלב על דבר תמידי, והיית אך שמח, והוא הפך העצבות, לב שמח ובעצבות לב (משלי י''ז כ''ב). וגיל, על דבר התחדש לו, מציאה, בשורה טובה וכדומה, ומבואר בספר זה (למעלה ט' ב', לקמן כה ט', כט יט, לה א' ב', סא יד, סה יח יט, סו יד) :(מלבי"ם באור המלות)


{יא}  עַל כֵּן מֵעַי לְמוֹאָב כַּכִּנּוֹר יֶהֱמוּ וְקִרְבִּי לְקִיר חָרֶשׂ:

 רש"י  יהמו. בקינה : (רש"י)

 מצודת דוד  על כן. בעבור גודל החורבן ואמר בלשון מואב : מעי למואב. בני מעי יהמו ככנור על חורבן מואב : וקרבי וכו'. הוא כפל ענין במ''ש : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מעי. וקרבי. פתרון אחד להם : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  על כן מעי למואב, הציג במשל את הכנור שפורטים על מיתריו והקול נכנס לתוך חלל הכנור בפנים ומנגן, וכן ידמה את בני מעיו להמיתרים שעליהם יפרוט, ואת חלל גופו לחלל הכנור שמתוכו ישמע הקול. ויחס את המיתרים למואב ואת חלל הכנור לקיר חרש, לפ''מ שאמר למעלה כי אל אשישי קיר חרשת הובאו החולים אשר הוכו ונפצעו במערכה, וא''כ שם נשמע קול היללה והצעקה אשר פרטו והכו במואב על מיתריו, במואב הוכו על המיתרים, ופרטו על פי כנור המילל, והקול נשמע בקיר חרש ששם צועקים הכואבים, ונכאים :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  מעי, וקרבי. קרבי, כולל כל חלל הבטן. ומעי, בפרטות על המעים לרוב, וישפך מעיו ארצה (ש''ב כ') יצאו מעיו עם חליו (דה''ב כא) :(מלבי"ם באור המלות)


{יב}  וְהָיָה כִי נִרְאָה כִּי נִלְאָה מוֹאָב עַל הַבָּמָה וּבָא אֶל מִקְדָּשׁוֹ לְהִתְפַּלֵּל וְלֹא יוּכָל:

 רש"י  כי נלאה מואב. להלחם על במות המגדלים : ובא אל מקדשו. אל מקום אשר הם מתקדשים שם ומזדמנים שם להתפלל : (רש"י)

 מצודת דוד  כי נראה. כאשר יראה מואב אשר הוא נלאה ועיף לעמוד על הבמה להלחם שמה מול האויב : אל מקדשו. לבית העבודת כוכבים שלו להתפלל לפניו לעזור לו : ולא יוכל. עכ''ז לא יוכל להתחזק כי אין בידו לעזור : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נלאה. ענין עייפות כמו המעט מכם הלאות אנשים (לעיל ו) : הבמה. ענינו מקום גבוה ורמה כמו במתי עב (לעיל י''ד) : מקדשו. מקום המזומן לו : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  והיה כי נראה, אחר שנתבזה מואב ונתלכלך בדמו, וגם נלאה מואב, ולא היה לו עוד כח לעמוד על הבמה שמשם לחם עם האויב, אז ובא אל מקדשו בית תפלתו להתפלל שם, וחשב אולי בזה ינצל, אבל לא יוכל לעמוד נגד האויב גם תפלתו לא תחזקהו :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  נראה. מענין בזיון, לראוה בך (יחזקאל כא), מוראה ונגאלה (צפניה ג') : ונלאה. גדרו פסוקת הכח (כנ''ל ז') :(מלבי"ם באור המלות)


{יג}  זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מוֹאָב מֵאָז:

 רש"י  זה הדבר. סוף כלייתו של מואב ביד נבוכדנצר : אשר דבר ה' אל מואב מאז. מימים רבים לפני בא הרעה עליו ניבא לו ישעיה את זאת, ד''א מאז מאת אשר שכר בלק את בלעם : (רש"י)

 מצודת דוד  מאז. מימים הרבה נגזרה עליו : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  זה והטעם שלא תועיל לו שום דבר, כי זה הדבר אשר דבר ה' אל מואב מאז, הגזירה נגזרה עליו מימים רבים ע''י נביאים הקדמונים :(מלבי"ם באור הענין)


{יד}  וְעַתָּה דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בְּשָׁלֹשׁ שָׁנִים כִּשְׁנֵי שָׂכִיר וְנִקְלָה כְּבוֹד מוֹאָב בְּכֹל הֶהָמוֹן הָרָב וּשְׁאָר מְעַט מִזְעָר לוֹא כַבִּיר: (פ)

 רש"י  ועתה דבר ה'. לקרב את הפורענות להם : בשלש שנים כשני שכיר. בשביל שלש שנים שסייעו את סנחרב כשצר על שומרון ועזרוהו בלי בצע כאלו היו לו שכירים לפיכך ונקלה כבוד מואב בין כל שאר המונו של סנחריב ששיטפם בשבי מתוך אותו החיל וילך לו וכן מפורש בסדר עולם שטף עמונים ומואבים שהיו מסייעין אותם כשצר על שומרון שלש שנים לקיים מה שנאמר שלש שנים כשני שכיר וגו', ועוד יש לפרש שלש שנים כשני שכיר שלש שנים נגזרו עליכם לאורך זמן אבל מצומצמין יהיו ולא תאחר עוד הפורענות כאשר ידקדק השכיר בשני שכירותו לצמצם : ונקלה כבוד מואב. בעיני כל המון סנחריב הרב : ושאר. פליטה הנשארת למואב : מעט מזער. תהיה : לוא כביר. לשון רוב : (רש"י)

 מצודת דוד  ועתה דבר ה'. עתה הוסיף לקבוע זמן : כשני שכיר. ר''ל מצומצמות כשכיר הזה המצמצם בשני שכירתו : ונקלה. כבודו יהיה נקלה ונבזה עם כל ההמון הרב שיש לו כי לא יועילו לו : ושאר. השארית שיהיה לו הנה יהיו מעט מזער לא הרבה ישארו וכפל הדבר להמעיט : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ונקלה. מל' קלות : ההמון. ענין עם רב ולתוספת ביאור אמר הרב : מזער. ענינו כמו מעט כמו כתר לי זעיר (איוב ל''ו) : כביר. ענין רבוי כמו יתן אוכל למכביר (שם) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ועתה, החריץ ה' דברו וגבל להם זמן כי בעוד שלש שנים מצומצמות כשני שכיר שהם שלש שנים, וכשיעור שהשכיר חיילותיו לסנחריב בהלחמו על ישראל. ונקלה כבוד מואב, הכבוד שי''ל ע''י ההמון הרב שלו, וישאר ממנו מעט מזער מעט מן כל שהוא, וגם המעט הזה לא כביר לא יהיה חזק באיכות :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  מעט מזער. מעוטא דמעוטא, וכביר מורה הפלגה, ולרוב בא על החוזק, וכן פה המעט הזה בכמות לא יהיה חזק באיכות :(מלבי"ם באור המלות)



ישעיה פרק-יז

{א}  מַשָּׂא דַּמָּשֶׂק הִנֵּה דַמֶּשֶׂק מוּסָר מֵעִיר וְהָיְתָה מְעִי מַפָּלָה:

 רש"י  מוסר מעיר. לשון הסרה : מעיר. מהיות עיר : מעי. לשון שפלות ועומק כמו מעות ימים : (רש"י)

 מצודת דוד  מוסר מעיר. יהיה סר מהיות עיר : מעי מפלה. ימלא תלים מן מפולת הבתים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מעי. תל ודגור כמו לעי השדה (מיכה א) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  הנה דמשק, אומר ראה ההבדל בין דמשק ובין אפרים, דמשק אשר נחרבה הוסר לגמרי מלהחשב עוד בין חשבון הערים, רק יחשבוה מעתה בין חשבון של העיים הנעשים ע''י מפולת של הבתים, כי כל הבתים יפלו ויהיה שמם שלא יוכל איש לבא שמה :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  מעיר. ממין הערים, ועיר פה שם המין כמו עץ פרי, ויהי לי שור וחמור, ר''ל תוסר מן מין הערים והיתה מן מין העיים, ומפלה שם ועי סמוך אליו עי של מפלה, וכ''כ, כי המליצה תדבר על הערים בדבורי זכר ונקבה :(מלבי"ם באור המלות)


{ב}  עֲזֻבוֹת עָרֵי עֲרֹעֵר לַעֲדָרִים תִּהְיֶינָה וְרָבְצוּ וְאֵין מַחֲרִיד:

 רש"י  עזובות ערי ערוער. י''ת לשון חורבן כמו ערער תתערער ופירושו על ערי ארם, ומדרש אגדה מתמיה לפי שערוער מארץ ישראל היתה שנאמר (במדבר לב) ואת ערוער, עומד בדמשק ומכריז בערוער אלא שהיו בדמשק שווקים כמנין ימות החמה וכל אחת יש בה עכו''ם ועובדים לה יום אחד בשנה וישראל עשו את כולן קבוץ אחד והיו עובדין את כלם בכל יום לכך הזכיר מפלת ערוער אצל דמשק, ואני מפרשו לפי פשט המקרא על שנתחברו רצין ופקח בן רמליהו יחד והנביא היה מתנבא על מפלת דמשק ואמר הנה דמשק מוסר מעיר ערי ערוער שהיו של פקח כבר היו עזובות שגלו הראובני והגדי כבר והרי תמיד לעדרי צאן הם נתונות ורובצים שם צאן מואב ואין מחריד עוד תהי מלכות פקח הולכת וכלה ותלכד גם שומרון בימי הושע ואז ונשבת מבצר מאפרים וממלכה מדמשק שיהרג רצין : (רש"י)

 מצודת דוד  עזובות. הלא הערים הסמוכות לערוער כבר עזובות המה כי גלו מהם הראובני והגדי : לעדרים. והרי הם נתונות לעדרי צאן והמה רובצים שם ואין מי מחרידם כי שממה המה ואין מי בא שמה : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  עזבות, אבל ערי ערער מאפרים העזובות מכבר אינם שממות כ''כ רק לעדרים תהיינה, ירעו שם עדרי צאן ולא לבד שירעו שם לפרקים רק ורבצו בקביעות באין מחריד, כי לא ימצאו שם חיות רעות ומפולת בתים. ויען שארם ואפרים התחברו יחד להלחם על יהודה, ועי''ז נפלו שניהם ביד סנחריב כנ''ל (ז) לכן צרף מפלת שניהם יחד :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ורבצו. בקביעות (לקמן כז י') :(מלבי"ם באור המלות)


{ג}  וְנִשְׁבַּת מִבְצָר מֵאֶפְרַיִם וּמַמְלָכָה מִדַּמֶּשֶׂק וּשְׁאָר אֲרָם כִּכְבוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִהְיוּ נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת: (פ)

 רש"י  ככבוד. עשרת השבטים יהיו גם אלו גלו לחלח וחבור ואלו יגלו לקיר שנאמר ויגלה קירה ואת רצין המית (מלכים ב' טז) : (רש"י)

 מצודת דוד  ונשבת. וכן ונשבת כל ערי מבצר מאפרים וכן יושבת הממלכה מדמשק ולפי שרצין מלך ארם ופקח מלך ישראל התחברו להלחם על ירושלים לכן אמר שהמה שניהם יפלו ביד סנחריב וירושלים תנצל : ושאר ארם. הפליטה הנשארת מארם יהיו ככבוד בני ישראל כי גם כבודם ידל : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ונשבת. ענין בטול : ככבוד. העושר נקרא כבוד כמו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה (בראשית ל''א) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ונשבת, ע''י מפלת דמשק ישבת מבצר מאפרים, כי דמשק היתה עיר מבצר ומשגב לאפרים, וממלכה (יושבת) מדמשק ומשאר ארם. ככבוד, ארם יהיו דומים ככבוד בני ישראל, אשר הושפל קודם להם - (ע''כ נבא המשא של דמשק, מעתה התחיל לנבאות על אפרים) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ושאר ארם. מעומד באתנחתא וכן בארתי :(מלבי"ם באור המלות)


{ד}  וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִדַּל כְּבוֹד יַעֲקֹב וּמִשְׁמַן בְּשָׂרוֹ יֵרָזֶה:

 רש"י  ומשמן בשרו ירזה. ועותר יקריה יגלי : (רש"י)

 מצודת דוד  ידל כבוד יעקב. יהיה דל ורש כי יוקח עשרו : ומשמן. שמנונית בשרו יהיה רזה וכחוש ר''ל לא ישאירו בידו מאומה : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  ידל כבוד יעקב, כבוד עשרו. ואח''כ גם משמן בשרו ירזה, ר''ל שימעטו אנשיו ויהיו מתי מספר :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ידל, ומשמן. כמליצה זאת (למעלה י' טז) עמש''ש :(מלבי"ם באור המלות)


{ה}  וְהָיָה כֶּאֱסֹף קָצִיר קָמָה וּזְרֹעוֹ שִׁבֳּלִים יִקְצוֹר וְהָיָה כִּמְלַקֵּט שִׁבֳּלִים בְּעֵמֶק רְפָאִים:

 רש"י  והיה כאסוף קציר קמה. כמו שבעת קצירת קמה אוסף הקוצר צבת הקמה ביד אחת וזרועו השנית שבלים יקצור במגל כן יעקור סנחרב ויגלה הכל ואף לקט הנושר בשעת קציר' ילקט וישאנו כלומ' אף הבורחים לא ימלטו מידו וילקטום (כמו שמלקט שבלים סא''א) : בעמק רפאים. הוא הגיא אשר על פני ירושלים בספר יהושע תמצא שעמק רפאים סמוכה לירושלים : (רש"י)

 מצודת דוד  והיה כאסוף קציר. הדבר יהיה דומה כמו הקוצר אשר בידו האחת אוסף שבלי הקמה ובזרועו השנית יקצרם כן האויב יקבצם ויכלם מן העולם : והיה כמלקט. רצה לומר אף הבורחים לא ימלטו מידו כי ילקטם אחד אחד כהמלקט שבלים בעמק רפאים והוא הגיא הסמוך לירושלים כמ''ש ביהושע והמקום היה רזה וכחוש ומעט תבואה צמח שם אחת הנה ואחת הנה נלקטים אחת אחת : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  והיה, מצייר השלש גלויות שגלו ע''י סנחריב כנ''ל (א' ז' ח'. ח' כ''ג). והנה בגלות הראשון היה דומה כאסוף קציר של קמה, כמי שאוסף קציר שדה העומדת מלאה בקמותיה מלאה ברכת ה', כן היתה הארץ מלאה יושבים שלוים וקופאים על שמריהם, בפעם השניה וזרועו שבלים יקצור, לא היה דומה רק כמי שקוצר שבלים מפוזרות לא קמה מלאה, כן היתה הארץ ריקה אז ע''י הגלות הראשון. - ובפעם השלישית והיה כמלקט שבלים בעמק רפאים, מקום רזה שלא היו גדלים שם רק שבלים מעטים, והבא לכנסם לא היה יכול לקצרם במגל וחרמש רק ללקטם אחד אחד, כן לא מצא אז רק שרידים מפוזרים אשר לקטם והגלם לגולה : [הערה : ועל דרך המליצה יש לפרש, והיה כאסוף קציר (כן יהיה אסוף) קמה, הקמה שהיא התבואה המחוברת בקרקע יאספו בנקל את הקציר שהיא התבואה הקצורה כבר. וזרועו, גם בזרועו לבד בלי מגל וחרמש כלל יקצור את השבלים בלא יגיעה כלל, ומכל מקום והיה כמלקט שבלים, יקצור את הכל בלי ישאיר מאומה כמי שבא ללקט שבלים בעמק רפאים. שם מקום שאין יכולים לקצור שם בחרמש רק מלקטים אחד אחד שבו אין משאיר מאומה, וכונת המליצה, שהגם ששבט אפרים מושרשים בארצם כקמה המושרשת בקרקע, מכל מקום יאספם מלך אשור בנקל כל כך להגלותם, כמי שאוסיף אומה חלושה המוכנים לנדוד בארצם שהוא הנמשל של הקציר, וגם לא יצטרך אליהם חרב ומלחמה כי באפס יד יוליכם לגולה, ומכל מקום יאסוף את כולם ולא ישאיר אחד : ע''כ] :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  קציר קמה. סמוך ומצוי הרבה שיבא במשקל הנפרד, וקמה היא שדה מלאה תבואה העומדת להקצר, ולמ''ש בהערה יהיה כאסוף נמשך לשתים. - וזרועו חסר ב' בזרועו, כמו חרב תאכלו (א' כ') כי זרוע, נקבה :(מלבי"ם באור המלות)


{ו}  וְנִשְׁאַר בּוֹ עוֹלֵלֹת כְּנֹקֶף זַיִת שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה גַּרְגְּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר אַרְבָּעָה חֲמִשָּׁה בִּסְעִפֶיהָ פֹּרִיָּה נְאֻם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:

 רש"י  ונשאר בו. חזקיהו וסייעתו שהם תוך ירושלים אנשים מעט כעוללות כרם וכנוקף זית המשאיר שנים שלשה גרגרים : כנוקף זית. קוצץ זיתים ללוקטן מן האילן וכן ונקף בסבכי היער (לעיל י), ורבותינו דרשו ונשאר בו בהמון סנחריב אנשי' מעט כנוקף זית כדאיתא באגדת חלק : בראש אמיר. בראש הענף : בסעיפיה. בענפיה, וכן וכלה סעיפיה (לקמן כז) וכן מסעף פארה (לעיל י) : (רש"י)

 מצודת דוד  ונשאר בו עוללות. זה חזקיהו וסיעתו שהיו תוך ירושלים והמה המעט כעוללות הכרם : כנוקף זית. ככורת זתים מן האילן אשר ישארו שנים או שלשה זתים י ידים בראש הנוף העליון לפי שקשה לכרתם שמה : ארבעה חמשה. וישארו ארבעה או חמשה גרגרים בענפים של אותה הזית שהיתה בעלת פרי ר''ל כמו כן מעט ישארו שלא יכבשם סנחריב : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  עוללות. הם הענבים הקטנים הנשארים באילן ואין מי חושש עליהם והוא מלשון עולל ויונק : כנוקף. ענין כריתה כמו ונקף סבכי היער (לעיל י). גרגרים. כן יקראו פירות דקים יחידים : אמיר. הוא נוף העליון וכן כעזובת החורש והאמיר האמור למטה : בסעיפיה. בענפיה כמו בסעפותיו קננו (יחזקאל לא) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ונשאר, גם העוללות אשר דרכם להשאירם בכונה לעניים לא רבים יהיו, רק בראש האמיר המובחר לא יהיה רק שנים שלשה, ובהסעיפים אשר פרים רבים יהיה ארבעה או חמשה, ור''ל גם המעט שישאיר סנחריב לכורמים וליוגבים יהיה מעט מזער :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ונשאר. בכונה (למעלה ה' ג') : אמיר. סעיף העליון או המובחר, וה' האמירך היום : בסעפיה. הענפים הדקים נושאי הפירות הנעתקים מן הענף הגדול, רש''פ :(מלבי"ם באור המלות)


{ז}  בַּיּוֹם הַהוּא יִשְׁעֶה הָאָדָם עַל עֹשֵׂהוּ וְעֵינָיו אֶל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּרְאֶינָה:

 רש"י  ישעה. יפנה אל עושהו כמו וישע אל הבל (בראשית ד) : האדם. צדיקי' שנשארו בם : (רש"י)

 מצודת דוד  ישעה האדם. יפנה האדם אל ה' שעשה אותו ובו יבטח : ועיניו וכו'. כפל הדבר במ''ש : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ישעה. יפנה כמו וישע ה' אל הבל ואל מנחתו (בראשית ד) : על. כמו אל : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ביום ההוא, הנה בין עובדי האלילים היו שתי כתות, כת אחת הכחישו בורא שמים וארץ לגמרי, והיו מיחסים הכל אל האליל, וכת אחרת הודו כי נמצא יוצר כל, רק כפרו בהשגחתו ואמרו עזב ה' את הארץ לממשלת הכוכבים, וחשבו כי האליל יהיה האמצעי בינם לבין ה', ועל ידו יקבלו השפע מאת ה'. לעומת זה אמר כי ביום ההוא יסורו שתי הכתות. נגד הכת הראשונה אמר ביום ההוא ישעה האדם על עשהו ויכיר כי יש אלוה שעשהו הוא הבורא כל ולא האליל עשהו, ולעומת שעדיין יש לטעות ככת השניה, שאף שה' עשהו, מ''מ אינו משגיח עליו, ובזה אף שישעה בגופו אל עושהו, מ''מ יעשה את האליל אמצעי בינו ובין ה', ויכוין אליו בעבודתו להוריד על ידו השפע, שזה שאף שבגופו ישעה אל עושהו, מ''מ עיניו יכונו אל הפסל לראותו בעת עבודתו ותפלתו אל ה' להשיג רצון על ידו, לז''א כי גם עיניו אל קדוש ישראל תראינה יאמין בהשגחת ה' שהוא לבדו משגיח עליו ולא ע''י אמצעי, (לזה אמר קדוש ישראל ששם זה מורה על השגחתו הפרטית המיוחדת שנתבררה ע''י הדיבוק שי''ל עם ישראל, ע''י קדושתם, עד שקדושתו מתיחסת אליהם בשם מצטרף, כמ''ש למעלה (א, ד, ה' כד) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ישעה, יראה, שעיה, פניית כל הגוף. וראה, רק בעין, והנה פעל ראה נקשר עם את בכ''מ, או עם בי''ת עת יכוין איזה דרישה והפלאה בהעצם הנראה, ולא נקשר בשום מקום עם אל ?, ובזה מוכרח מ''ש בפנים, כי העצם הנשגב לא יושג בעין בשר, וראיית העינים פה, הוא ההגבלה שיגביל עיניו נגדו לא נגד אל נכר :(מלבי"ם באור המלות)


{ח}  וְלֹא יִשְׁעֶה אֶל הַמִּזְבְּחוֹת מַעֲשֵׂה יָדָיו וַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו לֹא יִרְאֶה וְהָאֲשֵׁרִים וְהָחַמָּנִים: (ס)

 רש"י  לא יראה. לא יחשבו בעיניו : (רש"י)

 מצודת דוד  אל המזבחות מעשה ידיו. אל המזבחות הנעשים לעכו''ם שהמה מעשה ידיו : ואשר וכו'. לא יסתכל עוד אל העכו''ם אשר עשו אצבעותיו וגם האשרים והחמנים לא יראה עוד : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  והאשרים. הוא אילן הנעבד : והחמנים. צורה מה עשוי לחמה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ולא ישעה, שתי הדלתות של הכתוב הזה מגבילים עם שתי דלתות של הכתוב הקודם, ישעה האדם על עשהו ולא ישעה אל המזבחות (של) מעשה ידיו, כי הכת הראשונה שכפרו במציאות ה' וחשבו כי האליל הוא הבורא כל, בנו לו מזבחות ושעו אליו אך לו לבדו. ועיניו אל קדוש ישראל תראינה ואת אשר עשו אצבעתיו לא יראה, כי הכת השניה שהודו במציאות ה' רק כפרו בהשגחה וחשבו את הפסל רק לאמצעי בינם לבין ה', הם לא בנו לו מזבחות, כי עבודתם העקרית היה לבורא שמים וארץ, כמ''ש כי בכ''מ מוקטר מוגש לשמי (מלאכי ג'), רק העמידו את האליל והאשרות לפני עיניהם לראות אותו בעת עבודתם, ולהיות הוא הסרסר בינם לבין יוצרם, אבל אחר שיודו בהשגחה לא יציגוהו גם לנגד עיניהם לכוון עבודת ה' נגדם :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  מעשה ידיו, עשו אצבעותיו. בארתי למעלה (ב' ח'), כי מעשה אצבעותיו פורט מה שעשה בעצמו שלא ע''י אמצעי, ושמר פה סדר ההדרגה, מוסיף בגנאי הפסל הלא עשו אותה אצבעותיו בעצמו ויודע שאין בו ממש :(מלבי"ם באור המלות)


{ט}  בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ עָרֵי מָעֻזּוֹ כַּעֲזוּבַת הַחֹרֶשׁ וְהָאָמִיר אֲשֶׁר עָזְבוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיְתָה שְׁמָמָה:

 רש"י  ערי מעוזו. של ישראל : כעזובת החרש והאמיר. עזובות כיער הזה חריבות מאין אדם : חורש. הוא יער כדמתרגם ביער בחורשא : והאמיר. אף הוא יער מקום אילנות כעזובת ערי האמורי שהניחום חריבות בימי יהושע כחורש והאמיר וברחו להם מפני בני ישראל והיתה ארץ ישראל שממה : (רש"י)

 מצודת דוד  ערי מעוזו. ערי המבצר שהיו לו למעוז וחוזק : כעזובת החורש והאמיר. עזובות תהיינה מיושביהן כמו היער שהוא עזוב מבני אדם וכמו הנוף העליון מן האילן שלרוב גבהה עזובה היא מאנשים כי אין מי עולה שמה : אשר עזבי. חוזר על מלת כעזובת לומר וכעזובה אשר עזבו הכנענים מפני בני ישראל כי רבים מהכנענים עזבו עריהם והלכו להם מפני בני ישראל בעלותם ממצרים : והיתה שממה. ותהיה ארצם שממה מאין יושב : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מעוזו. ענין חוזק : החורש. ענינו יער בעל סעיפים כמו וחורש מצל (יחזקאל ל''א) : והאמיר. הוא הנוף העליון : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  כעזובת החרש והאמיר, הוא היער אשר היה בהר אפרים הנזכר בספר יהושע (יז) כי הר יהיה לך כי יער הוא ובראתו וכו', כי תוריש את הכנעני כי רכב ברזל לו, ופרש''י שהיושבים ביער היה להם רכב ברזל ע''ש. והכנענים עזבו וחזקו בעת ההיא את היער והחורש הזה מפני בני ישראל שלא יוכלו לכבשו, ואעפ''כ נכבשה אז העזובה והחוזק הזה, והיתה שממה, היינו העזובה והחוזק הזה שהוא המבצר שעשו אז בהיער היתה שממה מיושביה, וכן יהיה ערי מעוזו שבצרו עתה וחזקו אותם מפני האויב שהיה ג''כ רובם בהר אפרים, (ששם היה שכם ורבים ערי מבצר ממלכות אפרים כי שם ישב ירבעם ראש ממלכות אפרים מקדם) יחרבו ג''כ. ויהיו שממה, ר''ל מה שהיה להפריזי יושב ההר ההיא לפנים, יהיה עתה לבני אפרים :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  כעזובת. מענין חוזק ובנין, ויעזבו ירושלים עד החומה (נחמיה ג'), וכן אשר עזבו, אשר חזקו בנו ובצרו : החרש. יער, ובחרשים בנה באניות (דה''ב כז) : והאמיר. יער שענפיו גבוהים ומובחרים, כי כמו ששם חורש בא על הענף, חורש מצל (יחזקאל לא), ועל היער, כן יבא שם אמיר על הכלל והפרט. ומלת והיתה מוסב על העזובה, שהיא נקבה יחידה, שלדעת המפרשים צ''ל והיה :(מלבי"ם באור המלות)


{י}  כִּי שָׁכַחַתְּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵךְ וְצוּר מָעֻזֵּךְ לֹא זָכָרְתְּ עַל כֵּן תִּטְּעִי נִטְעֵי נַעֲמָנִים וּזְמֹרַת זָר תִּזְרָעֶנּוּ:

 רש"י  על כן תטעי וגו'. על כן כאשר נטעתיך מתחילה נטעתי נטע נעמנים שנים עשר בני יעקב ובהעלות נטעיך לזמורות נתנו זרע שאינו הגון כזמורות זרות שאינם ממין גפן אלא דומים לגפן : תזרענו. תתנו זרעך באותו נטע ועוד י''ל וזמורות זר תזרענו התחתנת בכותים ונתערבו בכם : (רש"י)

 מצודת דוד  כי שכחת. בעון אשר שכחת וכו' : וצור מעוזך וכו'. כפל הדבר במ''ש : על כן. על אשר מתחילה נטעת נטעי נעמנים וערבים ועתה תזרע ארצך זמורת זר שאינו ממין הגפנים ר''ל הפכת עבודת האל לעבודת האליל : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וצור. ענין חוזק : נעמנים. מל' נעים ויופי : וזמורות. כן נקרא ענף הגפן וכן ויכרתו משם זמורה (במדבר י''ג) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  אלהי ישעך, שהיה מושיעך מימות עולם, זאת שכחת לגמרי, וגם צור מעוזך, מה שגם עתה הוא הצור שבו תמצא מעוז, והצור והמבצר הזה הוא לנגד עיניך עד שאי אפשר לך שתשכחהו, מ''מ לא זכרת, לא רצית לזכר בו ולהעלותו על לב. על כן תטעי, ממליץ במליצתו כמי שיש לו נטע נעמן היפה ונחמד מאד ומרכיב בו הרכבת זמורה ממין אחר פחות וגרוע, שמשחית בזה תמונת הנטע ומינו, וגם משחית יפיו והדרו, כן הם יש להם צור מעוז באלהי מרום, והם עצמם זרע קודש בני אל חי, והרכיבו זמורת זר, עזר שדרשו מעמים ואלהים אחרים, שבזה השחיתו התעיבו את גדרם ועצמותם וקדושתם :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  שכחת, לא זכרת. לא זכר, הוא רצוני, שאינו רוצה לזכור, ושכח הוא הכרחי, שנשכח מאתו באמת, ולא זכר שר המשקים את יוסף (בפשיעתו) ואח''כ וישכחהו באמת, ולכן על צור מעוזך, שמורה עזר ה' הנלוה עמם בהוה לא שייך שכח, כי האות קיים נגד עינם, רק לא זכרוהו, לא אבו לזכרו. ומצאנו זכור אל תשכח, ושם יהיה הכונה עשה פעולת הזכירה כדי שלא תשכח, ובארוהו חז''ל (מגלה יח) זכור בפיך, (ועי''ז) ואל תשכח בלבך. וכן וזכרתני ולא תשכח את אמתך (ש''א א'), כי הזכירה יציין גם הפעולה, בדרכיך יזכרוך (לקמן סד) : נעמנים. משורש נעים ונעימות, ויל''פ עוד ששרשו עמם, היינו נטע בני עמם, לא נטע זר מעם אחר, ושני הנונ''ן הם נוספים, כנו''ן נפתוח, וזכרון : וזמרת זר תזרענו. זריעה לא נמצא רק על שדה תבואה וזרעוני גנה, לא על העצים שעליהם בא שם נטיעה בכ''מ, ולא נמצא שם זריעה על האילנות רק בעת הרכבת הכלאים שמרכיב זמורה ממין אחד באילן אחר, לא תזרע כרמך כלאים, ויתנהו בשדה זרע (יחזקאל יז) :(מלבי"ם באור המלות)


{יא}  בְּיוֹם נִטְעֵךְ תְּשַׂגְשֵׂגִי וּבַבֹּקֶר זַרְעֵךְ תַּפְרִיחִי נֵד קָצִיר בְּיוֹם נַחֲלָה וּכְאֵב אָנוּשׁ: (ס)

 רש"י  ביום נטעך תשגשגי. לשון סכסוך נשתגשגו זמורותיך במיני דשאים וערבובים המקלקלים ענפי הגפן כלומר במקום שנטעתיך לי לכרם שם קילקלת במעשיך הוא שאמר להם (יחזקאל כ) ביום בחרי בישראל ואשא ידי לזרע בית יעקב ואודע להם בארץ מצרים ונאמר (שם) וימרו בי ולא אבו לשמוע וגו' ואף כאן תשגשגי נתערבת בתועבות המצריים : ובבקר זרעך תפריחי. וליום המחרת כשהוצאתיך משם הכנסתיך לארץ גם שם זרעך הרע הפרחת : נד קציר ביום נחלה. גדיש של קציר רע אשר הונח ביום ובלילה : נחלה. אותו קציר הגיע ליום צרה, נד הוא לשון גובה וכן נצבו כמו נד נוזלים (שמות טו) וכן כונס כנד (תהלים לג) ואין נד ונוד שוים : וכאב אנוש. שנשלמת שכרך : אנוש. נעכר בחולי רע וכן ויאנש (שמואל ב' יא) וכן כי אנושה מכותיה (מיכה א), ד''א ובבקר זרעך תפריחי עד שלא בא השרב הפרחתם ודרך הכרם לפרוח בבא השרב והמפריח בבקר אינו הגון זה במדרש רבי תנחומא : (רש"י)

 מצודת דוד  ביום נטעך. לכן היית מצלחת בתחילה כי ביום שנטעו אותך נתגדלת למעלה ובבקר שאחריו תוציא פרחי הזרע ר''ל במהירות רב בא לך הגדולה : נד קציר. אבל עתה בהשחיתך דרכך הנה תנוד הענף ממך ביום בוא עליך נחלה ומכאוב אנוש ור''ל ביום בוא האויב יכלה הכל מבלי שארית : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  תשגשגי. ענין גדול למעלה למעלה כמו כארז בלבנון ישגה (תהלים צ''ב) ונכפלו הפ''א ועין הפעל ויורה על הפלגה וכן לחפר פרות (לעיל ב') שפי' חפירות עמוקות ביותר : נד. מל' נדידה : קציר. ענינו ענף כמו תשלח קציריה (תהלים פ). נחלה. מל' חולי : אנוש. כאוב ביותר וכן אנוש חצי בלי פשע (איוב ל''ד) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ביום נטעך, וזולת מה שהסכלת עשו שהרכבת בנטיעתך מין זר וגרוע, עוד השתדלת למהר גידול הרכבת הכלאים שזרעת עד שתראי לשגשג ולהשגיא ולגדל שיפרה תכף באותו היום אשר נטעת אותו ובבוקר שאחריו זרעך תפריחי, עסקת בו כ''כ עד שצמח ביום הנטיעה ויגדל, ובבקר שאחריו פרח ויוציא ציץ וזרע, אמנם תדעי כי בכל זאת לא תצליחי במעשיך ולא תקצור את הזרע אשר זרעת, כי נד נדד הקציר ממך ביום נחלה, ביום נחל מים כבירים שוטפים ששטפו כל הקציר, ועם השטף הזה בא ג''כ אליך כאב אנוש ומכה רבה. והנמשל שבקשו עזר מעמים אחרים והשתדלו למהר ביאת העם העוזרם, אבל בעת שהיו צריכים לעזרו שטף גם אותו מלך ירב, ויגל את ארם קירה :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  תשגשגי. ענין ריבוי, שרשו שגא או שגה, כארז בלבנון ישגא. והוכפל פ''א ועי''ן הפעל וכפילת השורש מורה על הריבוי כמו כרכר חרחר גלגל : תפריחי. פרח, הוא פריחת האילנות בעת הגיע תור גידול הפירות : נד. מגזרת נע ונד, ובא ע''מ פעל כמו כי מת הילד : קציר. מענין תשלח קציריה עד ים, וגדר השם זה, הוא מורה על האילן בכלל חוץ מן השורש, שרשי פתוח עלי מים וטל ילין בקצירי (איוב כט יט), מתחת שרשיו ייבשו וממעל ימל קצירו (שם יח טז), ועשה קציר כמו נטע (יד ט') : נחלה. לדעתי הוא כמו נחלה עבר על נפשנו (תהלות קכד) נחל מים, כי לדעת המפרשים חסר מלת מכה המתואר, והכתוב שאחריו המון מים רבים, מבאר מהו הנחלה : וכאב אנוש. כמו כי אנושה מכותיה, ומשתתף עם אנוש המורה על האנושיות, מכה המוצאה מגדר האנושיות, ככל השרשים המשמשים דבר והפוכו, כמו סקלו מאבן, ובכל תבואתי תשרש :(מלבי"ם באור המלות)


{יב}  הוֹי הֲמוֹן עַמִּים רַבִּים כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּן וּשְׁאוֹן לְאֻמִּים כִּשְׁאוֹן מַיִם כַּבִּירִים יִשָּׁאוּן:

 רש"י  הוי המון עמים רבים. מדה מהלכת על פני כל הדורות שוט שישראל לוקים בו סופו ללקות לפיכך הנביאים הנבאים פורענו' ישראל על ידי האומות סומכין אחריו פורענות האומה שלקה ישראל על ידה : המון עמים. אוכלוסי סנחרב : ישאון. לשון תשואה והומה : (רש"י)

 מצודת דוד  הוי. הנביא מתאונן על רב הבלבול שיעשה סנחריב : המון עמים רבים. הם אוכלוסי סנחריב : כהמות. כהמות הימים יהמו : כשאון וכו'. כפל הדבר במ''ש : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  המון ושאון. פתרון אחד להם : כבירים. חזקים או מרובים : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  הוי, עתה מבאר מהו הנחל שהזכיר בפסוק הקודם. ? משיב כי הוא המון עמים רבים הדומה כהמות ימים, שהוא מחנה סנחריב, והוא הנחל אשר ישטוף את הקציר של הרכבת הכלאים. ושאון, ר''ל מחנה זו היה לו, א. ריבוי הכמות, שזה כולל בהמון מורגל של עמים רבים, ב. ריבוי האיכות שזה כולל בשאון לאומים, (ועיין בבאור המלות) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  עמים, לאמים. הבדלם בארתי במק''א באורך, עמים מורה על קבוצים שיש להם ממשלה (כי זה המבדיל בין עם לגוי. שגוי מורה הקיבוץ לבד כנ''ל א' ד'), ולאום מורה על אומה המתאחדת מצד שיש לה דת מיוחדת, ואיזה אמונה אשר תצרפם, לא מצד הממשלה שיש להם מלך אחד רק מצד האמונה שיש להם אמונה אחת, וכן מצאתי ברבה בראשית (פרשה סג) ולאום מלאום יאמץ, ר' חלבו אמר עד כאן קריין סבתא ורעמה וסבתכא, מכאן ואלך יהודין וארמאין עכ''ל, ר''ל שיהיה שינוי דת ביניהם, וע''ל (לד א'), ובזה לאומים כולל יותר מעמים, כי עמים רבים וממלכות שונות יתקבצו תחת דת אחת : המון, ושאון, יהמיון, ישאיון. בארתי הבדלם למעלה (ה' יד, יג ד'). המון היא ההמיה המורגלת. ושאון הוא שאון גדול המרגיש ומתחולל הבלתי מורגל, וע''ל (כב ב') : רבים, כבירים. כבר כתבתי למעלה (טז יד) כי רבים הם הרבים בכמות וכבירים הם העצומים באיכות. ובזה תראה כי בדקדוק יחס אל העמים את ההמון המורגל, ואל לאומים החזקים יחס את השאון הבלתי מורגל וכבירים המורה על העוצם והריבוי באכות :(מלבי"ם באור המלות)


{יג}  לְאֻמִּים כִּשְׁאוֹן מַיִם רַבִּים יִשָּׁאוּן וְגָעַר בּוֹ וְנָס מִמֶּרְחָק וְרֻדַּף כְּמֹץ הָרִים לִפְנֵי רוּחַ וּכְגַלְגַּל לִפְנֵי סוּפָה:

 רש"י  וגער בו. הקב''ה באותו שאון : כמוץ הרים. משל את הרשעים במקולקל שבמינים ובמקולקל שבאותו המין מוץ הרים יבש משל עמקים : וכגלגל. הוא מפריח של קוצים שקורין קרדונ''ש הדומים לאותו שגוררין בהן בגדי צמר ואינן קשין ובהגיע סמוך לסוף הקיץ הם מתנפצין מאליהן והרוח מפזרן ואותו הנפוץ עשוי כמין גלגל עגולה כמין העץ (ס''א העין) באמצע וחמש זרועותיו סביב לה : (רש"י)

 מצודת דוד  לאומים וכו'. כפל עוד לחזוק הענין : וגער בו. אבל סוף הדבר אשר המקום יגער בו וינוס מפני הקול הבא ממרחק מן השמים ר''ל הנשארים ינוסו מפני הכאת המלאך שהכה במחנה : ורדף. יהיה נרדף כמוץ אשר בהרים הנרדף מפני רוח כי לפי שהמוץ הוא דבר קל והרוח שולט הרבה בהרים נרדף הוא ביותר : וכגלגל וכו'. כפל הדבר במ''ש : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  כמוץ. הוא פסולת התבואה כמו כמוץ אשר תדפנו רוח (תהלים א) : וכגלגל. הוא פרח הקוצים העשוי כגלגל : סופה. רוח סערה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  לאמים, עתה הסב פניו אל מחנה אשור כי בסוף יפול עם כל מחנהו. אומר הלאומים האלה ישאון (נא) ויהמון, אבל מקולות מים רבים אדירים אדיר במרום ה'. וגער בו, ה' יגער בו בהשאון הנזכר. ממרחק. משמי קדשו וינוס, וישוב בכלימה אל נינוה. ורדף, מגערת ה', וכגלגל, הגלגל של קוצים ירדף מן הרוח יותר מן המוץ, כי המוץ רק הרוח ישאהו, והגלגל חוץ מאשר יניעהו הרוח, יעוף גם הוא על כנפי הגלגל שלו המתגלגל והולך מעצמו ג''כ. ובפרט מפני סופה שהיא גדולה מרוח. ובזה מוסיף שחוץ ממה שיברח מלך אשור ממכת ה' בו, ירדף אח''כ גם מעמו ומבני מדינתו ולסוף בניו הכהו בחרב :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  סופה. גדולה מרוח כידוע, ובזה מוסיף על המשפט הראשון :(מלבי"ם באור המלות)


{יד}  לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה בַלָּהָה בְּטֶרֶם בֹּקֶר אֵינֶנּוּ זֶה חֵלֶק שׁוֹסֵינוּ וְגוֹרָל לְבֹזְזֵינוּ: (פ)

 רש"י  והנה בלהה. שדים באים על האויב ומבהלין אותו : בטרם בקר איננו. והאויב אין בעולם : זה חלק שוסינו. חלק סנחריב וחלק גוג ומגוג כשיבאו לבזזינו : (רש"י)

 מצודת דוד  לעת ערב. כי המלאך הכה בהם בלילה במכה המבהיל : איננו. אינו בעולם כמ''ש וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים (לקמן לז) : זה חלק. אמר הנביא זהו החלק הנחלק לאשור אשר שסה אותנו : וגורל לבוזזינו. כפל הדבר במ''ש : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  בלהה. הוא הפוך מן בהלה וכן בלהות היית (יחזקאל כ''ז) : שוסינו. ענין בזה ושלל : וגורל. הוא כמו חלק ע''ש שדרך לחלוק ע''פ גורל : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  לעת ערב, מדמהו במליצתו לפחד בלהות השדים שיהיה לעת ערב ולא ימשך פחד זה רק בעת החשך באמצע הלילה, אבל בטרם בקר איננו, ונתברר כי לא היה מאומה, כן בין לילה אבד כאילו לא היה. זה חלק הראוי לשוסינו ע''פ מדתם, וגם לבזזינו שהם המחנות שבאו עמו רק לשלול שלל ולהרויח יקחו ג''כ מנת חבלם עמו, (עי' באור המלות). (פה דבר במשל המון עמים רבים וכו', ובקאפיטל שאח''ז יבאר הנמשל) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  בלהה, ראיתי לאחד מן המבארים בפסוק תצעידהו למלך בלהות, מביא בשם הרנה''ו בהבדל בין שם בלהה, לשם בהלה, כי בלהה מציין כתות השדים והמזיקים שהיו מבהילים את המהבילים בין המהבילים הקדמונים, או את לחומי רשף וקטב מרירי, והממונים על השאול והתפתה וכדומה עכ''ד, ולפי הנודע היה עקר שליטתם ופחדם בלילה, כמ''ש מפחד בלילות, בו תרמוש כל חיתו יער, ובהגיע אור הבקר היו מתפזרים ושבו לאפס. עפ''ז ימליץ את מחנה סנחריב שבאו לירושלים בלילה, ואז נפל פחדם על ישראל, ובבקר סר הפחד ושבו לאין ואפס, כבלהות השדים שירבה פחדם בלילה ויסור באור הבקר : חלק שוסינו וגורל לבזזינו. ההבדל בין חלק וגורל, מבואר, חלק הוא הקנין הבא לו ע''י חלוקה, וגורל הוא הקנין שזכה בו ע''י גורל, בחלק לא ישיג רק הדבר המגיע לו אשר יש לו בו שותפות, רק שע''י החלוקה מתברר כי זאת חלקו, ובגורל יזכה גם דבר הבלתי מגיע לו מקודם, שיפול בגורלו חלק גדול, ויותר מכדי חלקו, גם תדע ההבדל בין שוסה ובוזז, הבוזז עקר מגמתו הוא השלל והרכוש והממון, והשוסה עקר מגמתו הוא ההשחתה שרוצה להשחית שלל אויבו, הבוזז לוקח את אשר ביכלתו ליקח ואת המותר יניח, והשוסה יקח את אשר יקח ואת המותר יחרים, ומשתתף עם שסס מן הכפולים, שסוהו כל עוברי דרך (תהלות פה), וע''ל (מב כג) מש''ש, עפ''ז אמר כי שוסיהם, הם אשר כונתם רק להשחיתם ולבלעם, זה חלקם בשלימות, וגם בוזזיהם הם אשר אינם צוררים להם, וכונתם לא היה רק להנאת עצמם, מ''מ הגם שאין זאת חלקם, נפל עונש זה בגורלם, נפל להם גורל יותר מן המגיע להם :(מלבי"ם באור המלות)



ישעיה פרק-יח

{א}  הוֹי אֶרֶץ צִלְצַל כְּנָפָיִם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי כוּשׁ:

 רש"י  הוי ארץ צלצל כנפים. ת''י דאתן לה בספינון מארעא רחיקא וקלעיהון פריסן כנשרא דטאיס בכנפוהי, אני אומר לפי שהן שרוין במזרח והארץ חמה העופות נאספים שם והיא מצולצלת בכנפי עופות ונבואה זו על אוכלוסי גוג ומגוג כענין שנא' (ביחזקאל לח) פרס כוש ופוט אתם : (רש"י)

 מצודת דוד  הוי ארץ. כאלו קורא אליהם ואומר אתה ארץ אשר הצל רב בך מקלעי הספינות הפרושים ככנפי העופות : אשר מעבר. אשר הארץ ההיא יושבת מעבר נהרי כוש : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  הוי. הוא ענין קריאה : צלצל. מל' צל : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  הוי, עתה מפרש המשל, מי הם המון עמים רבים, אומר הוא ארץ החמה אשר מעבר נהרי כוש, שהוא ארץ אשור :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  צלצל כנפים. על רוב האניות אשר בה, או לרוב העופות המתאספים שם כמו שהוא בארצות החמים :(מלבי"ם באור המלות)


{ב}  הַשֹּׁלֵחַ בַּיָּם צִירִים וּבִכְלֵי גֹמֶא עַל פְּנֵי מַיִם לְכוּ מַלְאָכִים קַלִּים אֶל גּוֹי מְמֻשָּׁךְ וּמוֹרָט אֶל עַם נוֹרָא מִן הוּא וָהָלְאָה גּוֹי קַו קָו וּמְבוּסָה אֲשֶׁר בָּזְאוּ נְהָרִים אַרְצוֹ:

 רש"י  לכו מלאכים קלים. לראות אם אמת הוא שחזרו ישראל למקומ' אשר הוא ה' גוי ממושך וממורט אל עם אשר הוא היה נורא בחזקתו : מן הוא והלאה. מן היום אשר נבחר לעם והלאה : גוי קו קו. שנפרע בו בעונו מדה במדה וניתן למבוסה, ד''א קו קו ל' קיא סחי ומאוס (איכה ג) : נהרים. מושלי כוש ונוף : (רש"י)

 מצודת דוד  השולח. אשר ישלח שלוחים דרך הים ללכת בספינות מעצי גומא הקלים לשוט ע''פ המים : לכו. וכה יאמר אתם מלאכים ההולכים בקלות ובמרוצה לכו אל גוי ממשך וכו' וזה יהיה בימי המשיח כשישמעו שחזרו ישראל לארצם ישלחו שלוחיהם אליהם לדעת אם האמת כן הוא : ממשך ומורט. אשר מאז היו נמשכים בידי האומות ומרטו שער ראשם וזקנם במשכם : אל עם נורא. אשר נראה בהם מעשים נוראים : מן הוא והלאה. מן היום אשר היה לעם והלאה : גוי קו קו ומבוסה. בכל זמן גלותם היה מקוה לה' וחוזר ומקוה ועם כי היה נדרס ונרמס ברגלי כשדים : אשר בזאו. אשר העובדי כוכבים בזזו את ארצם ורמסוהו ברגליהם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  צירים. שלוחים כמו וציר בגוים שולח (עובדיה א) : גומא. מין עץ הקל לשוט על המים וכן תיבת גומא (שמות ב) : מלאכים. שלוחים : ממשך. מלשון משיכה. ומורט. ענין תלישת השער כמו ואמרטה משער ראשי (עזרא ט) : והלאה. ולהלן : קו. מלשון תקוה : ומבוסה. ענין רמיסה ודריסה כמו יבוס צרינו (תהלים ס) : בזאו. בזזו ובא האל''ף במקום אות הכפל וכן ימאסו כמו מים (שם נ''ח) ומשפטו ימססו : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  השלח, הוא שלח שלוחים אל ישראל ונתן אתם כלי גומא שילכו בקלות ובמהירות. לכו, אלה הדברים אשר שם בפי הצירים שיאמרו לישראל, ושיעור הכתוב אתם גוי קו קו ומבוסה לכו מלאכים קלים אל גוי ממשך ומורט, הצירים יאמרו להם, אתם ישראל שאתם גוי שחלקו ארצכם בקו ובססו נחלתכם, אשר בזאו נהרים ארצכם, אין לכם עצה להמלט רק שתלכו מלאכים קלים במהירות אל גוי אשור שהוא גוי ממושך ומורט, היינו שהוא גוי גדול ומדינתו משוכה למרחוק וחרבו מורטה וחדה, והוא עם נורא מן הוא והלאה, ר''ל שמתיראים ממנו ממקום אשר שוכן שם והלאה עד קצה הארץ, ותמסרו אל אשור לעשות עמכם כרצונו (כמ''ש לקמן ל''ו ט''ז) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  צירים. ההבדל בין ציר ובין מלאך, המלאך רק שליח להגיד דבר למי שנשלח אליו, והציר הוא הסובב ממקום למקום וצריך הוא להחזיר תשובה לשולחיו, ציר נאמן לשולחיו (משלי כה) צריך להחזיר תשובה, וציר בגוים שולח (עובדיה א') סובב מגוי לגוי, ומשתתף עם הדלת תסוב על צירה (משלי כו יד), רגל הדלת הסובב לחוץ ולפנים : גוי, עם. בארתי הבדלם למעלה (א' ד'), ור''ל תקיף מצד קבוצם, ונורא מצד מלכותם : ממשך. מורה המשכת המחנה ברבויה, ומשכת בהר תבור (שופטים ד' ו'), וימשוך האורב (כ' לז) : ומורט. מליצה על גבורתם כי חרבם הוחדה וגם מורטה (יחזקאל כא יד) : קו קו. הראשון פעל והשני שם, שמדדו ארצו וחלקוהו בקו, ובסס כל אחד את חלקו :(מלבי"ם באור המלות)


{ג}  כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ כִּנְשֹׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ: (ס)

 רש"י  כל יושבי תבל וגו'. אינכם צריכים לשלוח צירים על כך כי כנשוא נס הרים תראו בהקבץ הגליות וכתקוע שופר תשמעו : (רש"י)

 מצודת דוד  כל יושבי תבל. כאלו יאמר להם מה לכם לשלוח ולדעת אם האמת כן הוא הלא כל יושבי תבל בעיניכם תראו החזרת ישראל כאשר יראה נשיאת הנס על ההרים ובאזניכם תשמעו הדבר כאשר ישמע תקיעת השופר : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נס. כלונס ארוך : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  כל ישבי, גם זה מדברי הצירים של אשור אומרים, לא לבד ישראל מוכרחים להמסר אליו, אבל גם כל יושבי תבל בקצות הישוב, ואפילו שכני ארץ הבלתי מיושב, לא תמלטו מידו, רק כולכם תראו בעת ישאו נס על ההרים לבא אליכם למלחמה, ואח''כ תשמעו גם קול תרועת המלחמה בעצמו :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ישבי, ושכני. בארתי למעלה (יג כ') ישיבה בקביעות, ושכונה דרך עראי, ותבל, הוא הישוב שם יושבים, ובארץ, שאינו מיושב רק שוכנים :(מלבי"ם באור המלות)


{ד}  כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֵלַי (אשקוטה) אֶשְׁקֳטָה וְאַבִּיטָה בִמְכוֹנִי כְּחֹם צַח עֲלֵי אוֹר כְּעָב טַל בְּחֹם קָצִיר:

 רש"י  אשקטה. מתשלום שכרו של גוג אפנה מכל עסקי ואביטה במכוני להטיב לו : כחום צח עלי אור. יאיר ויבהיק לו כחם השמש צח על ירק כמו ללקט אורות (מלכים ב' ד). כעב טל. שהקוצרים מתאוים לו להשיב נפש בחם קציר : (רש"י)

 מצודת דוד  אשקטה. לפי שנאמר למען ציון וכו' לא אשקוט עד יצא כנוגה צדקה (לקמן סב) לזה אמר כשיצא כנוגה צדקה ויגאלו אז אשקטה ואביטה בבית המקדש המכון לשבתו להטיב לה : כחם צח. כמו חום צח וברור שהוא לטובה כשבא על המטר וסמוך לה כי אז תצמח האדמה וכמ''ש מנוגה ממטר דשא מארץ (ש''ב כג) : כעב טל. כעב המביא טל בחום הקציר כי בעבור החום שבעת הקציר יתאוו הקוצרים להקר נפשם בקרירות הטל שאינו מזיק לקציר כמו המטר : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  אשקטה. ענין מנוחה : ואביטה. מל' הבטה והשגחה : במכוני. מלשון הכנה : צח. ענין זוהר ובהירות כמו צחו מחלב (איכה ד) : אור. ענינו מטר כמו יפיץ ענן אורו (איוב ל''ז) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  משיב לו הנביא, לא כמחשבותיך אשור! מחשבות ה' צבאות, כי כה אמר ה' אלי תחלה אשקטה, ואניח לך להחריב עמים רבים, אבל בכל זאת. ואביטה במכוני, שהוא ירושלים ובהמ''ק עליו אביט שלא יעבור רעתך שם. כחם, אהיה דומה שם כחום המיבש אחרי המטר שהוא משבית רעת המטר ושטיפתו, וגורם שיהיה בו ברכה. וכעב טל המשבית פעולת חם הקציר ורעתו, כן אשבית רעתך ואהפכנו לברכה ושיהיה לישראל לשם עולם. (ותפס שני דברים מתנגדים, איך היובש משבית הליחות, ואיך הליחות משבית היבושת, שהוא הפך טבעו, כן אעשה פעולות מתנגדות, אחר שאכין אותך ליסר גוים ולהאבידם, תהיה זאת בעצמו סבה להגדלת שם חזקיהו ולתפארת ישראל) :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  צח. פעל, חום המיבש : אור. הוא המטר הגדול הסוחף עיין למעלה (ה' ל') וצח הוא יותר מיבש כנ''ל (שם יג) :(מלבי"ם באור המלות)


{ה}  כִּי לִפְנֵי קָצִיר כְּתָם פֶּרַח וּבֹסֶר גֹּמֵל יִהְיֶה נִצָּה וְכָרַת הַזַּלְזַלִּים בַּמַּזְמֵרוֹת וְאֶת הַנְּטִישׁוֹת הֵסִיר הֵתַז:

 רש"י  כי לפני. בישול קצירו של עמלק ושל גוג טרם תמלא תאותו וסברו שהוא זומם לכלות את אחיו : כתם פרח. שלו ויתקרב להתבשל תבואה במלילותיה ולהיות פגי נצה של גפנה בוסר וגומל נגמל להיות גסים כפול הלבן, הוא בוסר הוא גירוע : וכרת. הכורת את זלזלי הגפן הם הזמורות והשריגים : במזמרות. שרפ''ש בלע''ז : ואת הנטישות. הם עיקרי הגפנים שקורין ציפ''ש בלע''ז : התז. כרת וקצץ כלומ' יהרוג השרים והשליטים של גוג וחיילותיו ועוזריו : (רש"י)

 מצודת דוד  כי לפני קציר. לפני בוא עת הקציר : כתם פרח. כשיתם הפרח ויהיה קרוב להתבשל : ובוסר גומל יהיה נצה. ר''ל כשיהיה הנץ בוסר הנגמל מעט מעט עד שיתבשלו הענבים מכל וכל : וכרת. אז יכרות הכורת את יונקות הגפנים הרכים במזמרות ואת הענפים הגדולים יסיר בהכרתה וזה משל על גוג ומגוג לומר כשיהיו קרובים לגמר הצלחתם עד שיכבשו ירושלים ויצא חצי העיר בגולה אז יצא ה' ונלחם בגוים ההם ויאבדם בשצף קצף : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  כתם. ענין השלמה : ובוסר. כן נקרא הפרי שלא נגמר בשולו כמו אבות אכלו בוסר (ירמיה ל''א) : גומל. ר''ל תגדל מעט מעט והושאל מלשון הילד הנגמל משדי אמו שמרגילין אותו לאכול מעט מעט : נצה. הוא כענין פרח וגדול ממני וכן נאמר והיא כפורחת עלתה נצה (בראשית מ') : הזלזלים. הם יונקות הגפנים הרכים : במזמרות. שם הכלי שכורתים בו הומורות וכן ומזמרותיכם לרמחים (יואל ד') : הנטישות. כן יקראו הענפים הגדולים המתפשטים אנה ואנה והוא מל' וינטשו בלחי (שופטים ט''ז) וכן הסירו נטישותיה (ירמיה ה) : הסיר. מלשון הסרה : התז. ענין כריתה וחתוך ובדרז''ל התיז את הראש (חולין ל) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  כי לפני קציר, מוסב על המליצה שזכר בסימן הקודם, שזרעו זמורות זר ונד קציר ביום נחל מים, ולא קצרו קציר הזר הזה, כי שבולת מי מחנה אשור שטפתהו, לעומת זה אמר טרם שיתבשל הקציר מן ההרכבה הזרה שהרכיבו ישראל בנטיעתם, מה שהתערבו בעמי הארץ. כתם הפרח, שכבר פרח, וגם הציץ ציץ שהוא אחרי הפרח, והנצה גדלה ועשתה פרי עד שהפרי היה בוסר ולא נתבשלה לגמרי. אז וכרת הזלזלים שהם הזמורות זר שזללו מן הנטע הקדוש, שהם האומות שסמכו ישראל עליהם והתחברו להם כרתם במזמרות. ואת הנטישות, הענפים של הנטע עצמה שנתפשטו מאד, שהם עשרת השבטים שקלטו ההרכבה והתערבו בגוים, הסיר ממקומה, והתז אותה אל ארץ אחרת, והגלם לגולה :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  פרח, נצה. יש אילנות שהפרח קודם להציץ כמו השקדים ודומיהם, וע''כ תמצא במטה אהרן ויוצא פרח ויצץ ציץ, ומזה המין מדבר פה במליצתו, ויש אילנות שהנץ יוקדם להפרח, וע''כ אמר לקמן (כז) יציץ ופרח ישראל : בסר גמל. גומל של בוסר הם ענבים שלא נתבשלו עדיין, אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה : הזלזלים. לא נמצא לו ריע, ולפי ענינו מבואר שהוא הענפים הזרים שהבריכו במין אחר שזוללים וחומסים ליחות האילן, מלשון זולל וסובא, או שמזילין מיץ האילן, ושד שמנו, מלשון יזל מים מדליו : הנטישות. הענפים מתפשטים ברוחב חוץ מגבולם שצריך לקצצם :(מלבי"ם באור המלות)


{ו}  יֵעָזְבוּ יַחְדָּו לְעֵיט הָרִים וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְקָץ עָלָיו הָעַיִט וְכָל בֶּהֱמַת הָאָרֶץ עָלָיו תֶּחֱרָף: (ס)

 רש"י  יעזבו יחדו. פגריהם : לעיט הרים. לעוף הרים : וקץ עליו. כל ימות הקיץ : תחרף. כל ימות החורף מכאן אמרו משפט גוג לעתיד לבוא שנים עשר חדש : (רש"י)

 מצודת דוד  יעזבו יחדו. כולם יחדיו יהיו נעזבים לעופות המצוים בהרים וכו' : וקץ. העופות ישכנו עליהם בימי הקיץ והבהמות בימי החורף ויאכלו מבשרם וישתו מדמה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  לעיט. שם עוף דורס וכן וירד העיט (בראשית ט''ו) : וקץ. מלשון קיץ : תחרף. מלשון חורף : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  יעזבו יחדו, להיות הפקר לעופות וחיות, בקיץ ובחורף למאכלם, ושתהיה נבלתם מושלכת כל השנה למאכל עוף ובהמה :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  עיט. הוא העוף הדורס : בהמת. י''מ חיות כי הבהמות אין אוכלות בשר, ויתכן שתפס בהמות לפי המשל, שמדבר בהזלזלים וזמורות שזה מאכל בהמות, ודרך העיט לאכול ענפים דקים בקיץ, והבהמות בקיץ תרעינה על נאות דשא רק בחורף אוכלות ענפים דקים ולחים :(מלבי"ם באור המלות)


{ז}  בָּעֵת הַהִיא יוּבַל שַׁי לַיהוָה צְבָאוֹת עַם מְמֻשָּׁךְ וּמוֹרָט וּמֵעַם נוֹרָא מִן הוּא וָהָלְאָה גּוֹי קַו קָו וּמְבוּסָה אֲשֶׁר בָּזְאוּ נְהָרִים אַרְצוֹ אֶל מְקוֹם שֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת הַר צִיּוֹן: (פ)

 מצודת דוד  יובל שי. יובא דורון את עם ישראל שהיה עם ממשך ומורט ומעם נורא יובא דורון מהעם אשר נראה בהם מעשים נוראים מן היום אשר היה לעם והלאה וכפל הדבר במ''ש : גוי קו קו. אשר בכל ימי גלותם היה מקוה לה' וחוזר ומקוה ועם כי בזזו את ארצו ורמסוהו ברגליהם : אל מקום. ההבאה תהיה אל המקום אשר נקרא שמה שם ה' צבאות והוא הר ציון וכן נאמר והביאו וכו' מנחה לה' וכו' על הר קדשי (לקמן סו) : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  יובל. יובא : שי. מנחה ודורון כמו יובילו שי למורא (תהלים ע''ו) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  בעת ההיא, ואחרי זאת אחרי שיכרתו הרשעים מישראל, אז יובל שי לה' צבאות, ומי יוביל את השי? עם ממשך ומורט, שהוא אשור בעצמו, ומאין יובל השי. מעם נורא, מארץ אשור יובילו שי לה', ומה יהיה השי גוי קו קו ומבוסה, שאשור יביא את ישראל מנחה לה'. אל מקום שם ה' צבאות אל הר ציון, שבימי חזקיהו שבו הרבה מעשרת השבטים לירושלים להסתופף בצל חזקיהו. (והנה דעת חז''ל שנבואה זו עתידה, וכן פי' המפרשים, אולם גם לאשר נטיתי מדרכם לפי הפשט, בכל זאת כבר הזכרתי בתחלת סימן י''א, כי הנבואות העתידות התחילו מימי חזקיהו וכמו שהודיע זאת הנביא עצמו בתחילת קאפיטל מ''ח, עיין בפירושי שם) :(מלבי"ם באור הענין)



ישעיה פרק-יט

{א}  מַשָּׂא מִצְרָיִם הִנֵּה יְהוָה רֹכֵב עַל עָב קַל וּבָא מִצְרַיִם וְנָעוּ אֱלִילֵי מִצְרַיִם מִפָּנָיו וּלְבַב מִצְרַיִם יִמַּס בְּקִרְבּוֹ:

 רש"י  רוכב על עב קל. מהרה לשלוח קל מהרה גזרת דברו ליפרע ממצרים : ונעו אלילי מצרים מפניו. לא יהיה להם כח להציל את עמם מיד שלוחיו של אשור וזה שאמר הנביא פורענות מצרים בלשון הזה מה שלא אמר בלשון הזה לשאר אומות מפני שהם למודים ללקות במדה הזאת ועברתי בארץ מצרים (שמות יב) ובכל אלהי מצרים (שם) ודרך ארץ מייראין את האדם במכה שכבר לקה בה : (רש"י)

 מצודת דוד  רוכב וכו'. רצה לומר מהרה ישלח דברו להפרע מהם : ונעו. תנועת החרדה והרתת : בקרבו. בתוך הגוף : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  הנה, מצייר בחזיונו, כי רואה את ה' רוכב על עב קל, משל למהירת ההליכה. ובא למצרים, האלילים ינועו מפניו, ולבב האומה ימס. וטעם הציור הזה, כי המצרים בימים הקדמונים היו עובדים לנהר נילוס ומיחסים לו אלהות בצירוף יתר אליליהם, והיו מהבילים כי האלילים הם המונעים את העננים מבוא בארצם, כי הענן והגשם סימן רע להם, וגם עוד היום אבל כבד הוא למצרים, יען שבתיהם בנוים מעפר וטיט, ובבוא הגשם תמס יהלוכו, ומצד זה עת קרה להם גשם בימי קדם, היו מיחסים אותו אל לקות אליליהם העוצרים בעד הגשם, ומצד זה צייר ביאת השם ותנועת האלילים ממקומם, לשיבא ה' על העב וישים עבים רכובו :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  רכב על עב. משתתף עם מליצת בחיר ה' השם עבים רכובו (תהלות קד) : ונעו. יבואר תנועה מחמת יראה, וירא העם וינועו (שמות כ' יח), או תנועת ירידת המעלה והמדרגה, הניעמו בחילך והורידמו (תהלות נט יב), ע''ד ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים :(מלבי"ם באור המלות)


{ב}  וְסִכְסַכְתִּי מִצְרַיִם בְּמִצְרַיִם וְנִלְחֲמוּ אִישׁ בְּאָחִיו וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ עִיר בְּעִיר מַמְלָכָה בְּמַמְלָכָה:

 רש"י  וסכסכתי מצרים במצרים. סופו מפרש את תחלתו ונלחמו איש באחיו : (רש"י)

 מצודת דוד  וסכסכתי. אעשה בלבול ותגר ביניהם ונלחמו זה בזה : ממלכה בממלכה. ממלכות רבות היו בארץ מצרים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וסכסכתי. ענין בלבול וגרוי כמו ואת אויביו יסכסך (לעיל ט) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  וסכסכתי, (מאמר זה נמשך עד פסוק ה' שסיים נאום האדון ה'), מצייר כי שמע קול ה' אומר בעת לכתו לשם אלה הדברים. אנכי אלך, ואסבב את מדינת מצרים ע''י אנשי מצרים בעצמם, שיצורו מקצת אנשי מצרים על קצתם, כי תהיה חרב איש ברעהו. ונלחמו איש באחיו, הנה דרך הנהוג בעת ילחמו ממלכה בממלכה, ישלימו כל הערים העומדות תחת פקודת הממלכה ביניהם, ויהיו לאגודה אחת ללחום נגד מתקוממיהם בלב אחד, וכן עת תלחם עיר בעיר, ישלימו בני העיר להיות כאיש אחד נגד העיר העושה עמה מלחמה, וכשילחמו משפחה עם משפחה אחרת, איש ברעו, אז יצטרפו כל האחים והקרובים אשר במשפחה ההיא להיות בקשר אחד. אבל פה תחלה ילחמו איש באחיו, עד שתהיה פירוד בין האחים בני המשפחה, ואח''כ איש ברעהו, אשר אינו ממשפחה אחת, ילחמו משפחה במשפחה, ואח''כ ילחמו עיר בעיר אחרת ואח''כ ממלכה בממלכה אחרת, ובאופן זה תהיה המלחמה עליהם מבית ומחוץ, מלחמה פנימית של האחים והמשפחות והערים, ומלחמה חיצונית של הממלכות :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  וסכסכתי. בארתיו למעלה (ט' י') מענין מצור משורש סוך או סכך עיי''ש, והבי''ת של במצרים היא ב' הכלי. ומצרים הראשון הוא שם המדינה, והשני הוא שם אנשי המדינה, ר''ל אנשי מצרים יצורו על מדינת מצרים :(מלבי"ם באור המלות)


{ג}  וְנָבְקָה רוּחַ מִצְרַיִם בְּקִרְבּוֹ וַעֲצָתוֹ אֲבַלֵּעַ וְדָרְשׁוּ אֶל הָאֱלִילִים וְאֶל הָאִטִּים וְאֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים:

 רש"י  ונבקה רוח. תתרוקן חכמתו כמו (לקמן כד) בוקק הארץ : האטים. א' מן השמות של עו''ג : (רש"י)

 מצודת דוד  ונבקה. תתרוקן רוח השכלי אשר בקרבו ואשחית עצתו ולא ייעצו בחכמה והוא כפל ענין במ''ש : ודרשו וכו'. כראותם שכלתה עליהם הרעה ידרשו אל האלילים וכו' וכאומר הנה יהיו עסוקים בדברי הבאי : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ונבקה. ענין רקות כמו הבוק תבוק הארץ (לקמן כ''ד) : אבלע. אשחית. האטים. שם ממיני הכשוף הנעשה בנחת ובחשאי והוא מלשון ויהלך אט (מ''א כ''א) : האובות. הידעונים. מיני כשוף : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ונבקה, רוח החכמה והגבורה של מצרים שהיו חכמים וגבורים מעולם תתרוקן עתה מהם. ועצתו, גם העצה הנמצאת אצלם מכבר בעניני המלחמה והנהגת המדינה, אבלע ואשחית אותה. ודרשו, וכשיהיו ריקם מכל עצה וגבורה ידרשו אל הבלים לבלתי הועיל : [הערה : חוזק העם תלוי בשני דברים, א] בהאחדות אשר ביניהם שיהיו כולם כגוף אחד. ב] בעצה וגבורה למלחמה, וע''כ צייר סבת ירידתם בשני דברים אלה, א] במלחמה אשר בין איש לריעו, ב] בשאבדו גבורתם ונסרחה חכמתם : ע''כ] :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ונבקה. ענין ריקות, כמו הבוק תבוק הארץ (לקמן כד ג') : רוח. כולל רוח העצה והמחשבה החכמה והבינה הגבורה וכל כחות הנפש כמו שבארתי במק''א : אבלע. ענין השחתה (עיין לעיל ג' יב) :(מלבי"ם באור המלות)


{ד}  וְסִכַּרְתִּי אֶת מִצְרַיִם בְּיַד אֲדֹנִים קָשֶׁה וּמֶלֶךְ עַז יִמְשָׁל בָּם נְאֻם הָאָדוֹן יְהוָה צְבָאוֹת:

 רש"י  וסכרתי. כמו וסגרתי, ויש עוד לפרש לשון ויסכרו מעיינות תהום (בראשי' ח) אסתמנו ואחבשנו : ביד אדונים קשה. כל לשון אדנות קרוי בלשון רבים ואפי' יחיד כמו (שם לט) אדני יוסף, עד בא אדוניו (שם) : ומלך עז. מלך אשור : (רש"י)

 מצודת דוד  וסכרתי. אמסרם ביד אדון קשה והוא מלך אשור : ומלך עז. כפל הענין במ''ש : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  וסכרתי. כמו וסגרתי כי גיכ''ק מתחלף והוא ענין מסירה כמו היסגרוני בעלי קעילה (ש''א כג) : אדונים. זהו ענין לשון תפארת ליחיד לומר עליו בלשון רבים וכן אדוני יוסף (בראשית ל''ט) : עז. חזק : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  וסכרתי, ועי''ז תהיה אחריתם, שאסגיר את מצרים ביד אדונים קשים ואכזרים, שימשלו עליהם הרבה אדונים אכזרים, שזה גרוע יותר מאם ימלוך עליהם מלך אחד אכזר שלא יוכל להפשיט אכזריותו כ''כ על כל האנשים הפרטיים, ואינו משחית רק את הכלל, משא''כ כשהם רבים. ומלך, ר''ל וגם לא יהיה להם שום תקוה לפרוק עול האדונים מעל צואריהם, יען שמלך עז ותקיף ימשול בהאדונים האלה, והוא יחזיק את ידם בממשלתם. נאם ה', עד כאן דברי ה' שאמר בעת לכתו, ומעתה יתחיל הנביא את דבריו בפני עצמו :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  וסכרתי. נמצא מענין סתימה, כל עושי שכר (להלן י'), ובנינו נפעל ויסכרו מעינות תהום, ומענין מסירה ביד אויב בבני פועל, ומשתתף עם פעל סגר שיש בו ג''כ שני ההוראות האלה : קשה, עז. ההבדל אשר ביניהם, עז, מצטרף עם השמות המורים על העזוז והכח והאומץ והגבורה והאון והתוקף. ושם קשה, יצטרף עם השמות שמורה על הקישוי והכובד, חומר קשה, עבודה קשה, קשה לב ואכזר, (בראשית מט ז') ארור אפס כי עז ועברתם כי קשתה, מבואר במ''ש למעלה (יג ט'). אף הוא הכעס היוצא לנקום נקם ולהעניש את החוטא כמדתו, מצייר כי האף הזה עז היא, וידיו רב לו ליסר ולהעניש. ועברה, הוא מה שעובר את הגבול מתוך כעסו לשפוך את חמתו על כל מי שפוגע בדרכו גם על מי שלא חטא, וזה מצד אכזריותו, כי קשתה מאד :(מלבי"ם באור המלות)


{ה}  וְנִשְּׁתוּ מַיִם מֵהַיָּם וְנָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ:

 רש"י  ונשתו מים מהים. ונחרבו מים מן הים : ונשתו. ל' השאת והשבר (איכה ג) לפי שכל שבח ארץ מצרים ע''י נילוס הוא שאין גשמים יורדים שם אלא נילוס עולה ומשקה אותה דרך יאורי' העשויים בידי אדם לפיכך הוא מדמה פורענות שלה ליובש יאורים. ונשתו מים מהים. ולא יחזיר הים את נילוס לאחוריו וירד נילוס לתוכו ולא יעלה וישקה את מצרים : ונהר. זה נילוס : (רש"י)

 מצודת דוד  ונשתו. מי הים יסור ויעתק ממקומו ולא יוכלו להביא לה בר ומזון דרך אניה בלב ים : ונהר. הנילוס יחרב מימיו ולא ישקה שדותם והאדמה לא תצמח ויכלו ברעב ולפי שכל שבח מצרים הוא מה שהנילוס עולה ומשקה שדותם המשיל חרבנה אל יבושת המים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ונשתו. ענין העתקה והסרה וכן גיד הנשה (שם ל''ב) : יחריב. ענין יבשות : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ונשתו, מספר והולך איך ע''י אבדת ממשלתם, וע''י היותם למס עובד תחת שבט אכזריים, אבדו גם מחייתם ופרנסתם, וחושב בזה חמשה דברים, א. הנה טוב ארץ מצרים היה ע''י נהר הנילוס שעלה בכל שנה והשקה את אדמתם, ובזה היה תלוי כל הצלחתם, וע''כ צייר חורבנם ביבושת הנהר ההוא. ויען שלדעת הקדמונים כל הנהרות מתמלאים ממי הים, והנילוס כאחד מהם, מצייר כי המים נעתקו ונכרתו מהים וממילא נתייבש נהר הנילוס ג''כ : [הערה : רבים עמדו ע''ז, מה ענין הים למפלת מצרים, וגם אשר כתבתי בפנים אינו עולה לפי דעות רבים, המיחסים סבת עליית הנהר, על ידי ריבוי הגשמים, אשר במדינת אביסיניאן. ועלה בדעתי לבאר הים הנאמר פה על הבריכה הגדולה שעשו שיזובו המים לתוכו בעת עלותו, ומן הבריכה הזאת עשו חפירות והמשיכות נהרות ויאורים להשקות השדות, והבריכה הזאת נקראת (מעריס), אולם יען שמליצה זאת מתאחדת עם מ''ש (איוב י''ד) אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש, ואיוב לא היה מגורתו במצרים רק בארץ עוץ. ויתכן לבאר על פי מה שנודע כי קדמוני מצרים היו מאמינים בהבליהם כי האליל המקודש אצלם המיוחס אל הנילוס, יש לו מלחמה עם האליל אשר הים מיוחס אליו, ובשיתמלא הים ויתגבר יחסר הנילוס, כי בנפול זה יקום השני, וע''כ היו בני מצרים הקדמונים נמנעים מלעבור דרך ים באניות מפחד הים וזעפו, ע''ז הליץ עליהם לפי דעתם שהגם שנשתו מים מהים, מכל מקום לא יתמלא הנהר, כי מיד ה' יהיה זה לא מצד כח האלילים בהבליהם : ע''כ] :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ונשתו. שרשו נשת, ענין העתקה, או הפסד, כמו נשתה גבורתם (ירמיה נא ל') : הים. כן נקרא העומק בו יתקבצו המים הרבים, ולמקוה המים קרא ימים, והעד ים הנחושת אשר עשה שלמה (ע''ל יא ט') : ונהר. נהר, נחל, יאור, יקראו ע''ש התחלפות איכותם, נהר, הוא הנהר המושך, והוא קטן מן הים בעומק אורך ורוחב. נחל, הוא המתפשט ברוחב ואינו עמוק וזועף כנהר. ויאור, הוא קטן משניהם ועקר שמו נלקח ע''ש שעולה ומתמלא ממי גשמים, שנקראים אור, על כפים כסה אור, ולכן נמצא שם זה לרוב על נחל מצרים, מצרים כיאור יעלה, ועלתה כיאור כולה וכו', ולא נמצא רק שתים ושלשה מקומות שם יאור על נהר אחר חוץ מיאור מצרים, כי הנילוס עקר גדלו ממי גשמים, הנובעים מן ההרים הרמים היורדים ממדינת אביסיניאן, ומצאנו על נהר נילוס, שם נהר פעם אחד (בראשית א') שם נחל בכ''מ, וצ''ל כי היה נחל בצורתו, נהר ע''ש התפשטותו ונביעתו (ע''ל ב' א') ונהרו אליו כל הגוים, ושם יאור ע''ש התמלאותו ממי גשמים : יחרב ויבש, ההבדל בין חורב ליובש, ידוע, חורב יאמר בבחינת הלח המתיבש, ויובש אחר שמתיבש, וע''כ אמר יחרב תחלה מלחותו, אח''כ יתיבש לגמרי, ועיין (יהושע ד' כב ומ''ש שם) :(מלבי"ם באור המלות)


{ו}  וְהֶאֶזְנִיחוּ נְהָרוֹת דָּלֲלוּ וְחָרְבוּ יְאֹרֵי מָצוֹר קָנֶה וָסוּף קָמֵלוּ:

 רש"י  והאזניחו. כשהמים מתמעטין הטיט ניכר בהם ונעשין רפש ונזנחין : דללו. במחברת אם דל הוא (ויקרא יד) : יאורי מצור. יאורים עמוקים בחריצי מצורי עיירות : קנה וסוף. שהיו גדלים שם מרוב מימיהם : קמלו. כשיבשו היאורים עמדו הקנים מלגדל עוד והם מתייבשים ונופלים ת''י קמלו לא יסקון ובמקום אחר תירגם החפיר לבנון קמל נתר ואומר אני שהוא לשון קציצה שנקצצי' מאליהן מחמת יובשן ונופלין : (רש"י)

 מצודת דוד  והאזניחו נהרות. נהרות מצרים יעזבו מימיהם : דללו וכו'. המים אשר בהיאורים העמוקים הנקווים בחריצי מצורי העיירות הורמו ממקומם ונסתלקו ונשאר מקומם יבש : קנה וסוף. הגדלים על שפתי היאורים יכרתו מחסרון המים : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  והאזניחו. האל''ף נוספת כי הוא ענין עזיבה כמו כי לא וזנח (איכה ג). דללו. ענין הרמה כמו דלו מאנוש נעו (איוב כ''ח) : מצור. מל' צור וחוזק כי חריצי המים הסביב לעיר הם לה לחוזק וכן ואחריב בכף פעמי כל יאורי מצור (לקמן ל''ז) : קנה וסוף. מיני דשאים הגדלים על שפת הנהר כמו כאשר ינוד הקנה במים (מ''א יד) וכמו ותשם בסוף (שמות ב) : קמלו. ענין כריתה כמו החפיר לבנון קמל (לקמן ל''ג) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  והאזניחו, הנהר והים שנעתקו ונתיבשו יעזבו מעתה את הנהרות הקטנים שהיו מתפשטים מן הנילוס בכל ארץ מצרים בעת עלותו, שהתפשטו ממנו זרועות ותעלות לכלל המדינה. דללו, וגם היאורים הנמשכים בידי אדם לתוך החפירות שכרו בעומק להקוות שם מים לעמוד זמן רב שיהיה להם לתועלת בעת המצור, שא''א לשאוב מן הנהר, והם עמוקים מאד, נתדללו וגם חרבו לגמרי. קנה, ולא לבד שחרבו המים, אלא גם הקנה וסוף הגדלים אצל היאורים נתיבשו מרוב היובש שלא נשאר שום ליחות אף להחיות הקנה וסוף שאין גדלים רק במקום מים :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  והאזניחו. פעל זנח, נבדל מן פעל עזב נטש, במה שזנח מורה על התיעוב והריחוק לגמרי, וכשבא בהפעיל מורה שעשה בו איזה רושם בל יצלח עוד למלאכתו, כמו וכל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו, כמ''ש חז''ל (ע''ז דף מג) שטמא את הכלים במה ששרת בהם לע''ז, וכן (דה''ב יא) כי הזניחם ירבעם ובניו, ושם (א' כח ט') ואם תעזבנו יזניחך לעד, היינו שיעשה בך רושם ההרחקה, אבל בקל מורה רק התיעוב והשיקוץ שהדבר הנזנח מתועב אל הזונח, במ''ש זנח ה' מזבחו, הלא אתה אלהים זנחתנו, ר''ל הרחקתנו תעבתנו : דללו. פעל דלל, מורה על המעטת איזה דבר, אם על עוני שנתמעט עשרו, אם על חולי שנתמעט בריאת גופו, מדוע אתה ככה דל בן המלך, המעטת הכבוד ידל כבוד יעקב, הנה אלפי הדל במנשה, ר''ל הפחות, ופה ר''ל נתמעטו תחלה מכמותם ואח''כ יבשו לגמרי : יארי מצור. יאורים המכונסים בחפירה לצורך המצור למצוא מים לשתות, וכן לקמן (לו כה). קנה וסוף, סוף הוא מין גומא הגדל על שפת היאור, והיה מצוי בשפת יאורי מצרים, כמ''ש ותשם בסוף על שפת היאור, והוא לח יותר מן קנה. ור''ל לא לבד קנה, אלא גם סוף שלח יותר קמל ונכרת. קמלו, ענין כריתה ע''י יובש, וכן (לקמן לג ט') החפיר לבנון קמל :(מלבי"ם באור המלות)


{ז}  עָרוֹת עַל יְאוֹר עַל פִּי יְאוֹר וְכֹל מִזְרַע יְאוֹר יִיבַשׁ נִדַּף וְאֵינֶנּוּ:

 רש"י  ערות על יאור על פי יאור, וכל מזרע יאור וגו'. ערות לשון דבר המעורה ונשרש יפה יפה ודומה לו (תהלים לו) רשע עריץ ומתערה כאזרח רענן וכן חברו מנחם במחברתו זרעים הנשרשים על נילוס ואפי' ע''פ שפתו וכל הנזרעים עליו הכל יבש ונדף : (רש"י)

 מצודת דוד  ערות. העשבים הנשרשים ונאחזים על היאור וחוזר ומפרש על פי יאור ר''ל על שפת היאור : וכל מזרע יאור. הזרעים הנזרעים בידי אדם על שפת היאור : יבש. כ''א יתייבש ויכחש ולא יהיה בעולם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ערות. ענינו דבר המעורה ונשרש יפה כמו ומתערה כאזרח רענן (תהלים ל''ו). נדף. ענין כתישה כמו אל ידפנו (איוב ל''ג) : ואיננו. ואין לו : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ערות, (ענין הב') היו מצרים מתפרנסים, מרוב התבואה הגדלה בארצם, עד שהיתה נקראת אוצר הדגן, כי לשם היו באים מארצות רחוקות לשבור בר ולחם, אומר בין הזרעים הגדלים מעצמם ע''י היאור ובסבתו, ואפי'. על פי יאור, הגדלים על שפת היאור ששם לא יחסרו המים לעולם. וכל מזרע יאור, מוסיף שלא לבד הזרעים הגדלים מעצמם, אלא אף הנזרעים ע''י אדם, ששרשם חזק יותר ומתקיים, מ''מ יבש וגם נדף ונדחף ממקומו ע''י הרוח והיה כאין ואיננו :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ערות. לשון ומתערה כאזרח רענן, התפשטות השרשים והסתבכותם סביב. על יאור, על ידי היאור ובסבתו, כמו אשריכם זורעי על כל מים, על פי יאור, כמו על פי הבאר, על פי המערה, ר''ל במקום התחלת היאור ובשפתו. ולא רחוק הוא לפרש על פי יאור, כמו על פי אהרן ובניו, על פי פרעה, ומוסב למעלה ר''ל בין הזרעים הערות על היאור על פי היאור ופקודתו, דהיינו שגדלו שם מעצמם כאילו היאור צוה להם שיצמחו שם וידי אדם לא עמלו בם, ובין וכל מזרע יאור בידי אדם. נדף, נדחף ע''י הרוח כדבר שנתיבש ונשחק לעפר שהרוח נושאו, כמו אל ידפנו (איוב לב), ולקמן (מא ב') כקש נדף קשתו :(מלבי"ם באור המלות)


{ח}  וְאָנוּ הַדַּיָּגִים וְאָבְלוּ כָּל מַשְׁלִיכֵי בַיְאוֹר חַכָּה וּפֹרְשֵׂי מִכְמֹרֶת עַל פְּנֵי מַיִם אֻמְלָלוּ:

 רש"י  ואנו. לשון אוני ואבל : הדייגים. הם מצרים שצדין דגים מנילוס שהוא מתפשט ועולה ביאורים רבים העשויין על שפתו על פני ארץ מצרים כולה מה שאין כן בכל הנהרות : חכה. אמ''ו בלע''ז : (רש"י)

 מצודת דוד  ואנו הדיגים. הרגילים לצוד את הדגים יתאוננו כי כשיחרב המים לא ימצאו דגים : כל משליכי. כל הרגילים להשליך ביאור כלי צדיה לצוד הדגים יתאבלו והפורשים רשתות ע''פ המים נכרתו וכפל הענין במ''ש : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  ואנו. מלשון אנינות : הדיגים. הצדים את הדגים : ואבלו. מלשון אבלות : חכה. שם כלי הצדיה עשוי כמחט כפוף וכן תמשוך לויתן בחכה (שם מ) : מכמורת. רשת כמו ויאספהו במכמרתו (חבקוק א) : אמללו. נכרתו כמו ימולל ויבש (תהלים צ') : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ואנו, (ענין הג') היו מתפרנסים ע''י צידת דגים שהיה שם לרוב וגם זה נשבת ביבוש הנהר. הדיגים, הם האנשים שפרנסתם ע''י צידת דגים יתאוננו כי חסר לחמם. ואבלו, אח''כ יתאבלו ג''כ גם אותם שהיו צדים הדגים הגדולים ביותר שלא יצודו רק ע''י חכה אחד אחד, כי אח''ז ימותו גם הדגים הגדולים. ופרשו, וגם אותם שצדים ע''י רשת ומכמורת שפורשים ע''פ המים, ובו רגיל להתאסף דגים רבים, וגם בעת שהדגים מועטים ולא יוכלו לימצא ע''י חכה, לא ימלט שימצאו איזה מהם במכמורות, מ''מ גם הם אומללו, כי ימותו כולם :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  ואנו, ואבלו. ההבדל ביניהם, האונן הוא בלב וזה תיכף במות המת והאבלות הוא בפרהסיא וכן אמר במדרש איכה אנינות מבפנים ואבלות מבחוץ שהוא אחר שנקבר המת שחדל האינון בלב ומתחיל האבלות, וע''כ המליץ פה כי הדייגים בכלל יתאוננו תיכף ביבוש היאור, שנתמעט פרנסתם, ומשליכי חכה לצוד הדגים הגדולים אחד אחד לבדו, הם לא ירגישו תיכף החסרון, כי הדגים הגדולים לא ימותו תיכף, ולהם יתיחס האבילות שהיא אחר שנתישן הצער והורגלו בו. חכה, הוא הברזל הכפוף שבו צדים הדגים הגדולים אחד אחד לבדו ע''י שתוחב הברזל בין לחייו ומושכו מן הנהר, וכן התמשוך לויתן בחכה (איוב מ''ם כה), וכחכי איש גדודים (הושע ו' ט') : מכמרת. היא הרשת הגדולה שמניחים אל המים והדגים מתקבצים בתוכו הרבה בפ''א, ועי' חבקוק (א' טו) שם בארתי זה :(מלבי"ם באור המלות)


{ט}  וּבֹשׁוּ עֹבְדֵי פִשְׁתִּים שְׂרִיקוֹת וְאֹרְגִים חוֹרָי:

 רש"י  עובדי פשתים. זורעי פשתים על הנהר : שריקות. פשתים שסורקין אותן ואורגין מהם מצודות דגים שהן עשויות חורין חורין : חורי. כמו בהמות שדי (שם ח) וקרע לו חלוני (ירמיה כב) : (רש"י)

 מצודת דוד  ובושו וכו'. העושים מלאכתם בפשתים לסרקו במסרק ואורגים רשתות העשויים חורים חורים יחפרו ויבשו כי לא יהיה עוד צורך במלאכתם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  עובדי פשתים. עושי פשתים וכן יכיר מעבדיהם (איוב ל''ד) : שריקות. מלשון מסרק והוא שם כלי עשוי לסרוק הפשתן להפרידו ולהשליך הקסמים ממנו : חורי. נקבים וכן סלי חורי (בראשית מ) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ובשו, (ענין הד') היו המצרים מרויחים ע''י הפשתה שגדל לרוב במצרים, שש ובד וחטובות אטון מצרים כנודע בקורות ימי קדם, עתה גם זה יכרת מהם, ויבושו העובדי עבודת הפשתים, והעובדים הפשתים המשורק והאומנים האורגים הבגדים הלבנים :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  עבדי. נמשך לשנים, עובדי פשתים ועוברי שריקות. ודע שפעל עבד לא מצאנוהו על מלאכת חרש וחושב רק על עבודה כבדה שמשועבד לה, עובד אלהיו, עובד אדוניו, עובד אדמתו, כרמו גפנו וכדומה. ולכן המפרשים פה שריקות לשון מסרק שסורקים הפשתים, או שריקות שצובעים הפשתים, לא ישר בעיני, כי היה ראוי לומר עושי שריקות. והעקר כי שריקות הוא מין פשתים מובחר, מסתעף בגדולו לשריגים רכים רבים, כמו ויטעהו שורק, או כהרד''ק שהמשי המובחר נקרא בערבי אל שורק, ויתכן שהוא מין בוץ המשובח מאד שלבשו אנשי מצרים מקדם הנקרא ביססוס, חורי, הפשתים הלבן ביותר, ואולי הוא המין הנקרא באשכנז (בוימוואללע) שגדל במצרים לרוב והוא לבן ביותר. וי''מ חורי שאורגים בגדים נקובים. ולא רחוק לפרש חורי פעל מענין ולא עתה פניו יחורו (לקמן כט) ומגביל עם ובושו, עובדי פשתים יבושו, והאורגים יהיה חורי, כלימה תכסה פניהם :(מלבי"ם באור המלות)


{י}  וְהָיוּ שָׁתֹתֶיהָ מְדֻכָּאִים כָּל עֹשֵׂי שֶׂכֶר אַגְמֵי נָפֶשׁ:

 רש"י  והיו שתותיה מדוכאים כל עושי שכר. אישקלוש''א בלע''ז כמו (בראשית ח) ויסכרו מעינות תהום שסוכרים המים היוצאין חוץ לשפת הנהר ומתפשטים ונעשים אגם מים הנקוים ועומדין במקומן ורבים שם דגים ואמר הנביא שיהו יסודות חפירותיהן מדוכאים ויפלו אגמי השכר שעשו : אגמי נפש. אגמי שבת לשון שבת וינפש (שמות לב) שמי האגמים נוחים ועומדים במקום אחד וי''ת דהוו עבדין סוכרא וכנשין מיא גבר לנפשיה : (רש"י)

 מצודת דוד  והיו שתותיה מדוכאים. דרך ציידי דגים לסתום בפני המים המתפשטים ויוצאים משפת הנהר שלא ישובו למקומם והמים המתפשטים נעשים אגמים נחים ועומדים במקומם ובהם צדים הדגים ולזה אמר ושתחרב היאור ידוכאו יסודי הסתימות של כל העושים סתימה להיות אגמי נפש כי הואיל ואין מים אין עוד צורך בהסתימות ההם : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  שתותיה. ענין יסודות כמו כי השתות יהרסון (תהלים י''א) : מדוכאים. ענין כתיתה כמו דכא לארץ חיתי (שם קמ''ג) : שכר. ענין סתימה כמו ויסכרו מעיינות תהום (בראשית ח) : אגמי. כן יקראו מים מכונסים כמו לאגם מים (תהלים ק''ז) : נפש. ענין מנוחה והשקט כמו שבת וינפש (שמו' ל''ב) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  והיו, (ענין הה') היו רבים מתפרנסים על ידי עבודת הבנינים שהיו עושים להגיר המים מן הנילוס אל החפירות המיועדות להם, ומקצתם היו עושים בנינים לסתום המים שיעמדו שם לעת הצורך. אומר שתותיה הם העושים במלאכה להגיר המים בעת רבוי המים ועלייתו הם יהיו מדוכאים בעוני, וכן העושים סתימות של אגמים שינפשו שם המים וינוחו ולא יגירו לחוץ, יהיו אגמי נפש מחוסר לחם :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  שתותיה, מבארים היסודות, ויל''פ המיסדים היסודות מענין כי השתות יהרסון, ויותר נראה מענין הזלת המים, וכן בדברי חכמים שותת ויורד : שכר, מענין סתימה כמו ויסכרו מעינות תהום, והוא סמוך אל אגמי נפש לרוב מפרשים, אגמים שמימיהם נחים מלשון שבת וינפש, וי''מ אגמי נפש כמו עגמי נפש בעי''ן, עגמה נפשי לאביון :(מלבי"ם באור המלות)


{יא}  אַךְ אֱוִלִים שָׂרֵי צֹעַן חַכְמֵי יֹעֲצֵי פַרְעֹה עֵצָה נִבְעָרָה אֵיךְ תֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה בֶּן חֲכָמִים אֲנִי בֶּן מַלְכֵי קֶדֶם:

 רש"י  איך תאמרו. מעתה לפרעה כל איש מכם על עצמו בן חכמים אני ומאח' שיכשל בעצתכם איך תתהללו לפניו לאמר בני חכמים אנחנו אתה בן מלכי קדם : (רש"י)

 מצודת דוד  אך אוילים. החכמה הלכה משרי צוען ונשארו אך אוילים : חכמי יועצי פרעה. החכמים אשר ביועצי פרעה ייעצו עצה נבערה וכסילות כי לא הועילו בעצתם להציל עצמם : איך תאמרו. כל אחד מהם היה משתבח עצמו לפני פרעה ואמר אני בן חכמים והחכמה מוחזקת בידי מאבותי : בן מלכי קדם. אבותי היו מלכי קדם אשר שם נמצא הכישוף וידיעת שמות הטומאה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נבערה. ענין כסילות כמו איש בער לא ידע (תהלים צ''ב) : מלכי קדם. מלכי מזרח : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  אך אוילים, עתה מסב הנביא דבריו אל שרי פרעה ויועציו, איך לא השכילו עצת עליון הנגזר עליו. והבטיחו אותו על הבל, עד שנשחת מלכותו. שרי צוען, מדבר, א. נגד השרים המנהיגים הנהגות המלכות, ב. חכמיו ויועציו בדברי עצה בין בדבר חכמת בינה, בין בדבר חכמות אלהות כענין חרטומי מצרים. אל החכמים אומר. איך תאמרו אל פרעה, להתפאר לפניו לאמר. בן חכמים אני, החכמה מקובלת אצלי מאבותי, ואל השרים אומר איך תאמרו אל פרעה אני בן מלכי קדם, ומקובל אני מאבותי ענין הנהגת המלוכה :(מלבי"ם באור הענין)


{יב}  אַיָּם אֵפוֹא חֲכָמֶיךָ וְיַגִּידוּ נָא לָךְ וְיֵדְעוּ מַה יָּעַץ יְהוָה צְבָאוֹת עַל מִצְרָיִם:

 מצודת דוד  אים אפוא. כאלו לפרעה יאמר איה הם ואיה פה חכמיך ויגידו לך עתה במה תנצל : וידעו. יתחכמו לדעת מה יעץ ה' וכו' להיות נשמר מהעצה היעוצה : (מצודת דוד)

 מלבי"ם - באור הענין  אים, משיב לעומת החכמים אפוא הם ומדוע לא הבינו עצת ה'. ? אפוא חכמיך, המאמר מוגבל איה חכמיך ויגידו נא לך. אפוא (חכמיך) וידעו מה יעץ ה', כי ההבדל בין איה ובין אפוא, במלת איה שואל על העצם אם ישנו פה לפנינו, ובמלת אפוא שואל על העצם אם נמצא כלל במציאות באיזה מקום בעולם, ולזה איה חכמיך האם ישנם אצלך למען יגידו לך מה יעץ ה', ומוסיף לאמר אפוא חכמיך גם אם אינם פה שיגידו לך האם ישנם כלל במציאות באיזה מקום שידעו עכ''פ הם בעצמם מה יעץ ה' ומה גזר על מצרים, כי לא נמצא כלל בהם חכם שידע את זאת, שאל''כ לא היו משיאים אותך בהבליהם :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  אים אפוא. ההבדל בין איה ואיפוא, איה שואל אם העצם פה, כמו איה שרה אשתך, כי צריכה להיות בבית. איה הקדשה היא בעינים, ואיפוא שואל על עצם העומד במקום רחוק ומורכב משתי מלות אי פה, אי המקום שיאמר שם כי פה הוא, איפה הם רועים, איפה לקטת היום. שואל על מקום רחוק :(מלבי"ם באור המלות)


{יג}  נוֹאֲלוּ שָׂרֵי צֹעַן נִשְּׁאוּ שָׂרֵי נֹף הִתְעוּ אֶת מִצְרַיִם פִּנַּת שְׁבָטֶיהָ:

 רש"י  נואלו. ל' אוילים : נשאו. כמו הנחש השיאני (בראשית ג) : (רש"י)

 מצודת דוד  נואלו. שרי צוען נעשו אוילים ושרי נוף נפתו בהסתת חכמים והיועצים בעצתם הנבערה : והתעו. השרים התעו את העם היושב במצרים אשר היא ראש הממלכה כי השרים הבטיחו את העם בדברי היועצים לאמר שהם יהיו המנצחים במלחמה : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  נואלו. ענין אוילות ושטות כמו אשר נואלנו (במדבר י''ב) : נשאו. ענין הסתה ופתוי כמו הנחש השיאני (בראשית ג) : והתעו. מי ששוגה בדעתו קרוי תועה והושאל מהתועה בדרך : פנת. דבר החשוב נקרא בלשון שאלה פנה על כי הדרך לשום האבן המובחרת בפנת הבנין להיות נראה משתי הצדדים וכמ''ש אבן וכו' היתה לראש פנה (תהלים קי''ח) : שבטיה. מלשון שבט ומשפחה : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  נואלו, עתה מסיב פניו אל שרי צוען, שהם היו צריכים להדריך את העם, והם עצמם נואלו ומהם נשאו ונפתו שרי נוף הקטנים מהם לבטוח מן הרע המשקיף עליהם. והתעו, ר''ל ולכן פנת שבטיה, שהם הראשים שבה, התעו את העם ההמוני ויתעם בתהו לא דרך : [הערה : נודע כי קוטב הנבואה הזאת, חזה על המהומה והמבוכה הגדולה אשר היתה במצרים בעת ההיא אחרי מות (סעטהאס) מלכם, שאז התפרדו לשנים עשר מושלים ושבטים, עד מלוך עליהם (פזאמטוכעס) כנודע מקורות ימי קדם, וזה סבב השחתת הארץ שנלחמו עיר בעיר ממלכה בממלכה (כמ''ש בפסוק ב'). והנה צוען, שהוא העיר (טאנעס) הנודעת בספרי קורות העתים למצרים הקדומה, משם יצא תמיד שבט מושלים מלכים ושרים על ארץ מצרים, ובעת ההיא הרימו ראש שרי נוף (מעמפיס) ומרדו בראשיהם שרי צוען, ומשם יצא הרעה והמבוכה לחלק את הארץ לגזרים שנים עשר נשיאים לאומותם. וזה שכתוב על ידי שנואלו שרי צוען, ולא ידעו הנהגת המלוכה, נשאו שרי נוף. לבטוח בל ייראו מאימת שרי צוען ומרדו בם, ובזה והתעו את מצרים, ובמה התעו אותם? אומר פנת שבטיה, במה שהניחו שרי נוף לאבן פנה, להקים פנת השבטים שמזה נצמח ראש ולענה, והשחתת המדינה : ע''כ] :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות  נשאו. מפרשים לשון הסתה ופיתוי, ומבואר (לקמן לח) ההבדל בין השיא פתה הסית, כי השיא מציין שהמשיא מבטיח את המושא בל ירא מן הרע שדואג מפניו, כי שלום יהיה לו בעשותו הדבר ההוא, ובזה מתאחד עם נשא מלשון רוממות, שמתנשא בלבבו לאמר שלום יהיה לי : פנת שבטיה. כמו ויתיצבו פנות כל העם, (שופטים כ' ב'), הם הראשים המובדלים שבעם :(מלבי"ם באור המלות)


{יד}  יְהוָה מָסַךְ בְּקִרְבָּהּ רוּחַ עִוְעִים וְהִתְעוּ אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַעֲשֵׂהוּ כְּהִתָּעוֹת שִׁכּוֹר בְּקִיאוֹ:

 רש"י  מסך בקרבה. משקה מזג להם בתוכה שעיוה את רוחם לשון מסכה יינה (משלי ט) עירוב משקה בחבית עד שמעמידו בטעמו קרוי מסך : עועים. שם חולי של טירוף הדעת : (רש"י)

 מצודת דוד  ה' מסך. המקום ערבב ובלבל בהם רוח עוות ועקום ר''ל בלבל דעתם בענין תכסיסי המלחמה : והתעו. היועצים והשרים התעו את מצרים בכל הדברים כמו השכור אשר יהיה נתעה בעת יקיא מאכלו בעבור רוב השכרות אשר לא ידע אז מה לעשות : (מצודת דוד)

 מצודת ציון  מסך. ענין ערבוב ובלבול כמו מסכה יינה (משלי ט) שהוא ערבוב המים ביין. עועים. מל' עוות ועקימות : בקיאו. ענינו החזרת המאכל אל החוץ כמו וספק מואב בקיאו (ירמיה מ''ח) : (מצודת ציון)

 מלבי"ם - באור הענין  ה' מסך, אומר, אבל באמת מה' היתה זאת כי הוא מסך בקרבם, ומזג בם רוח בלבול וטרוף הדעת. כמי שמוזג את היין שיהיה נוח לשתות, ומן יין העועים הלז המשכר, שתתה מדינת מצרים ונשתכרה, ועי''ז והתעו, השרים האלה את מצרים. כהתעות שכור בקיאו, כמו שהשכור תועה לשוב ולשתות את קיאו, אשר פלט ממעיו ומבטנו הורישתהו הטבע, שאינה יכולה לסבלו, והוא בדמיונו כי יין הוא שותהו, כן התעו אותם לעשות מעשים נגד טבעם, מעשים אשר תקיא הארץ אותם ולא תוכל להכילם :(מלבי"ם באור הענין)

 מלבי"ם - באור המלות&nb