סימן קמד - האם מותר לאדם לספר לשון הרע על עצמו?
מאת ר' דוד פרץ / מחוברת אייר תשס"א (שנה א') סי' לט
יש סיפור שמספרים על החפץ-חיים, שפעם פגש בו בעל עגלה עם מרכבה ושאלו, אם יודע היכן גר החפץ חיים? שאלו החפץ חיים, למה אתה צריך אותו? ענה לו אותו אדם כי הוא רוצה לקבל ממנו ברכה. אמר לו החפץ חיים, לך לביתך וה' יברך אותך, הוא לא כל כך צדיק כמו שאתה חושב. הרים בעל העגלה את המקל שמכה בו את הסוסים והכה בו את החפץ חיים. כעבור שעה קלה, הגיע אותו אדם לביתו של החפץ חיים, וכשנכנס אליו ראה שזה אותו זקן שהוא הכהו, מדי התעלף מפחד ובושה. לכשהתרענן, אמר לו החפץ חיים שירגע, כי הקב"ה הענישו על זה שהוא דיבר לשון הרע על עצמו. ומכאן רואים שלשה"ר אסור אפילו על עצמו. (מתוך ספר מרפא לשון. וע"ע בס' מאיר עיני ישראל ח"א עמ' 154-155 שהובא הסיפור הנ"ל בשינוי קצת ובהערה שם).
ברם דא עקא, שכתב החפץ חיים, בספרו הקדוש והטהור "חפץ חיים" בהלכות לשון הרע (כלל א סעיף ט), שאין לגנות את חבירו אפי' שבתוך הגנות שגנה את חבירו, כלל גם את עצמו ואפילו הקדים לגנות את עצמו תחילה. ובאר מים חיים (שם אות טו) כתב מקור לדין, ממה שמצינו בישעיה (פ"ו פסוק ה') כשאמר: "כי איש טמא שפתים אנכי, ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב", השיבו הקב"ה: עליך אתה רשאי, ואין אתה רשאי עליהם. וכדאיתא בילקוט. ע"ש באורך. א"כ ממדרש זה נמצינו למדים, שרשאי אדם לדבר לשון הרע על עצמו, שכן אמר לו הקב"ה לישעיה במפורש, "עליך אתה רשאי"!
אלא שבאמת, ממדרש זה אי אפשר ללמוד כלום, משום שכלפי הקב"ה שלפניו נגלו כל תעלומות חכמה ואין דבר נעלם ממנו, לא שייך בזה איסור לשון הרע ולכן אמר הקב"ה לישעיה, עליך אתה רשאי, שאם לא כן היאך אדם מתוודה לפני הקב"ה ואומר: חטאתי עויתי וכו' לא כן אצל בני אדם אפשר שאין אדם רשאי לדבר גנות אפי' על עצמו בלבד1. ושוב ראיתי להרב שלמה רוזנר שליט"א בספרו שו"ת להחפץ בחיים (סימן כ"ד), שדן בנ"ד וכתב, שיש שרצו להוכיח מן המדרש הנ"ל שרשאי אדם לדבר על עצמו לשה"ר, ודחה ראיה זו כאמור.
אמנם מה שכתב בשו"ת להחפץ בחיים הנ"ל (שם) להביא ראיה מהח"ח בבאר מים חיים (כלל ב' ס"ק ג') שדן שם בפירוש מימרא דערכין (טז.) שאמרו כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא. ופירש רש"י (שם בד"ה דמיתאמרא) שהבעלים אמרוה בפני שלשה המגלה אותה אינו לשון הרע שזה גילה תחילה דעתו שאם תגלה אותו אינו חושש, דמידע ידע שסופה להיגלות, דחברך חברא אית ליה, וזה מגלה לחבירו, וזה לחבירו, עד שיודע. עכ"ל. ומשמע מזה שאפשר להעביר הלאה את מה שסיפר הראשון, אפילו שזה יהיה גנאי עליו, ואם באמת היה איסור על המספר לספר גנאי אפי' על עצמו, היאך היה מותר לאחרים לילך ולספר מחמת שהמספר עצמו אינו חושש. אלא על כורחנו שאין איסור לאדם לספר על חבירו אם הסכים חבירו שידברו עליו שכיון שמותר לאדם לספר על עצמו יכול לספר. (ואע"פ שיש שתי פירושים בכוונת רש"י במה שכתב "בעלים", כמו שכתב הח"ח כלל ב' ס"ג, מ"מ כבר ביאר בשו"ת להחפץ בחיים (שם) לפי ששני הפירושים מבואר יוצא מפרש"י שמותר לאדם לספר גנאי על עצמו כיעו"ש).
ולכאורה נראה דאי משום הא לא איריא, שהרי בבאר מים חיים (כלל ב' ס"ק א') הביא לנו את פירוש הרשב"ם להאי מימרא דכל מילתא דמיתאמרא וכו' שאם אחד סיפר על חבירו דברי גנות בפני שלשה [ועבר בזה על איסור רכילות אע"פ שסיפר בפני שלשה], מותר אח"כ לאחד מן השלשה, לילך ולספר הגנות למי שדיברו עליו, (ונראה שמכ"ש שמותר לספר למישהו אחר, שבזה לא שייך שנאה על זה שסיפר). וגם הרמב"ם פירש מימרא הנ"ל באופן זה, אלא שהוסיף שגם זה אינו מותר רק בדרך אקראי אבל לכתחילה אין לאחד מן השלשה לילך לספר. והביאו הח"ח להלכה בסעיף ג' בשם יש-אומרים. ע"ש. הנה עינינו הרואות, כי אפילו אם הראשון עבר על איסור "לא תלך רכיל" כשסיפר בפני שלשה, מ"מ מותר לאלו השלשה לספר הלאה. א"כ גם בפירוש רש"י הנ"ל, אפשר לומר, שאע"פ שלאלו השלשה, מותר לספר, אבל הראשון שסיפר, (דהיינו זה שקראו רש"י "הבעלים") עבר על לשה"ר, אפילו שדיבר רק על עצמו. ומה שלא כתב הרב חפץ חיים, שהבעלים עברו על לשה"ר, הוא משום דלא נחית לדין המספר, משום דקעסיק בדינא דאפי תלתא.
ואחרי כתבי כל זאת נראה לי שאין זו דחיה כלל, משום שאם באמת הח"ח לא נחית לדינא דהמספר, מדוע בסעיף ג' כתב, אף דהוא (היינו המספר) עבר בודאי על איסור לשון הרע וכו' ע"כ. והרי שלך לפניך שאע"פ שדן בדין אפי תלתא, לא חסך מלהזכיר דין המספר עצמו. וא"כ גם כשהביא פירוש רש"י היה יכול לחרוץ את דינו של המספר (שמוכנה בפי רש"י "הבעלים"), אם באמת היה עובר על איסור לשה"ר, משום שדיבר על עצמו. אלא ודאי, שבאמת מוכרחים לומר שאין איסור על המספר כשדיבר על עצמו וכמ"ש בשו"ת לחפץ בחיים הנ"ל. ודבריו נכוחים למבין ויש להביא עוד ראיה שאין איסור לאדם לספר לשה"ר על עצמו, ממ"ש הח"ח (כלל ז' סעיף ו') וז"ל: ואם אחד בא אצלו ומספר לו את עניניו, ובתוך סיפורו סיפר לו איזה דבר שהוא גנות לעצמו ולחבירו, אינו מותר להאמינו רק על עצמו לא על חבירו. ע"כ. ואם היה איסור לשה"ר אף אם מספר על עצמו, גם על המדבר היה אסור להאמין. (והנה עינינו הרואות, שלא זכר שר הח"ח כלל מדינו של זה המספר, ואילו באמת היה איסור לספר לשה"ר על עצמו, לא היה הח"ח חוסך שבטו וכנ"ל).
ולא נותר אלא לברר עוד ענין אחד, כי הנה יש לנו דין שהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב. וזאת משום שאין הגוף שייך לאדם, וגם לא נשמתו, אל הכל שייך לאדון הכל, ולכן זה שמאבד עצמו הריהו משחית רכוש של בורא עולם, ועל זה יתן את הדין. ולכאורה נאמר גם כאן, שזה המדבר לשה"ר על עצמו, הרי הוא עובר על איסור לשה"ר בזה שמבזה את עצמו, על שמגנה יהודי – בנו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, והתורה אמרה "לא תלך רכיל". אולם באמת שלא קרב זה אל זה, מפני שדין המאבד עצמו לדעת נלמד מן הפסוק שנאמר: "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" ונאמר עוד: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" וזה מדבר על המאבד עצמו לדעת. אבל במדבר לשה"ר על עצמו, אין ע"ז פסוק בתורה, שכל מה שאסרה התורה לדבר לשה"ר זהו דוקא על הזולת, ורבו הפסוקים על זה, כגון לא תלך רכיל "בעמך", ואהבת לרעך "כמוך" שהם מדברים דוקא על בין אדם לחבירו. ולא שייך בזה לומר שפוגע ברכושו של בורא עולם.
ודע שאם אדם שב בתשובה ומספר לאחרים את כל אשר קרהו בתקופת היותו אדם שאינו שומר תורה ומצוות, ובזה הוא מקרב בנים רחוקים לאביהם שבשמים, מפני שהם שומעים ממנו את ההבדל הגדול שבין חייו הקודמים לחייו שחי עתה, ורואים עין בעין שכל העולם הזה כולו הבל הבלים אחד גדול, והעיקר והיקר מכל זו תורתנו הקדושה, אדם כזה ודאי שלא עובר על איסור כלל, ולהיפך למצוה תחשב לו, שזוכה ומזכה את הרבים. ועל מקרה כזה לא דיברנו כלל.
והנה אודות מה שכתבנו לעיל כי מישעיה אין ראיה ממה שאמר לבורא עולם כי איש טמא שפתים אנכי וכו' ואמר בורא עולם עליך אתה רשאי לספר, אבל לא על עם ישראל, והטעם לכך שאצל בורא עולם, לא שייך לשה"ר כשמדבר על עצמו לפני ה'. הקשה על זה ידיד נפשי ר' ניצן ראובן הי"ו, אם לא לומדים מבורא עולם על לשון הרע, לא היה הח"ח צריך להביא בבאר מים חיים את ישעיה גם לראיה שאפילו שמכניס עצמו לגנות חבירו אסור ע"ש, שהרי אם לא לומדים, אז לא לומדים כלל! ועוד, שהרי אצל יהושע שהיתה מגפה אחרי שחזרו מהמלחמה, אמר ה' ליהושע, שזה בגלל שמישהו מעל בחרם. ושאל יהושע את ה', מי מעל בחרם? ענה לו הקב"ה, וכי נראה לך שאני אספר לשה"ר על בני?!" ע"כ. ולמרות שזה היה דו שיח של יהושע עם בורא עולם, וממעשה זה למד הח"ח (כלל י' ס"ק יא) בבאר מים חיים, שאף המדבר לשם תועלת צריך שיתקיימו בו שבעה תנאים ואחד מהם הוא: "אם יכול לסובב את התועלת באופן אחר, אסור לו לספר אפילו שכל התנאים קיימים", והביא הח"ח ראיה לתנאי זה ממעשה הנ"ל שכאשר שאל יהושע מי מעל? אמר לו הקב"ה, וכי אני דילטור? אלא הטל גורלות ותדע מי זה! כלומר, שאמר לו הקב"ה הרי אתה יכול לגלות בלי שאני אומר לך לשה"ר, ואם באמת לא לומדים מבורא עולם, למה הביא הח"ח מעשה זה בתור ראיה?
ונראה לי לתרץ תירוץ אחד לשתי הקושיות, שבאמת ודאי שאפשר ללמוד ממה שאמר הקב"ה לישעיה או ליהושע שדבר זה או אחר יש בו משום לשון הרע, ואין לך לימוד גדול מזה. אבל ממה שאמר הקב"ה לישעיה עליך אתה רשאי, אין להוכיח שאדם רשאי לדבר לשה"ר על עצמו מפני שכאן דיבר ישעיה לפני הקב"ה שלפניו נגלו כל סתום ודאי שאין כאן אלא וידוי דברים.
ועוד נלע"ד, שאם מדבר אדם גנות על עצמו לפני אדם שאינו מכירו, ולא ידוע שמדבר על עצמו, והיינו שהשומע מכיר את שם האיש שעליו מדברים, רק שלא מכיר את דמותו, כמעשה שהיה עם הח"ח הנ"ל בתחילת מאמרנו, הדעת נוטה שיש להתיר גם בזה, משום דממה נפשך, אם גם אחרי שהוא יגמור לדבר, השומע לא ידע על איזה דמות הוא דיבר, ולא ידע עליו בעתיד, הרי אין כאן לשה"ר כלל. ואם השומע בסוף ידע על מי דיבר המספר, הרי יתגלה לו שהוא דיבר על עצמו, וא"כ למפרע לא היה השום איסור למספר. ומ"מ נראה שזהו דוקא בשאר אדם אבל על ת"ח מפורסם בכל אופן אסור. ועוד חזון למועד.
המורם מכל האמור: מותר לאדם לדבר גנות על עצמו, בפני מי שמכירו ויודע בו שמדבר על עצמו. ואצ"ל אם בדברים אלו גורם לקירוב רחוקים, שאין בזה חשש כלל, ואדרבא למצוה יחשב לו.
ויה"ר מלפני אבינו שבשמים, שנזכה לשמור על פינו ולשוננו מלשון הרע ורכילות, שבזה תלויה גאולתנו, וזה המחסום לכל מיני צרות שלא יבואו. ועיין ילקוט שמעוני פרשת כי תצא רמז תתקל"ג בסופו, ותרפא לנפשך הטהורה. ועיין להח"ח הלכות לשה"ר כלל ט' סעיף ה' בהגה, שהביא דברי הגר"א שעיקר בנין בית היהודי הוא ע"י שמחנכים שלא לדבר לשון הרע ומקפידים על זה מאוד, עד שזה נהיה הרגל לבני הבית. וכאשר יש שמירת הלשון בבית אזי יש אהבת ישראל, ויש עזרה לזולת, ויש שמחה ושלום תמיד, גם עם השכנים ועם כל אדם. אין צרות עין, ואין שנאה וקנאה, בקיצור יש בזה את כל המידות הטובות ללא יוצא מן הכלל. ואתנח סימנא: "להנצל מכל אסון, עסוק בשמירת הלשון!"