סימן קפט - בין הזמנים
ממדור חכמה ומוסר / מחוברת אב תשס"א (שנה א') סי' עג
מתוך ספר אור לציון זכרון הדסה (עמודים עג - עה) להגאון הגדול ר' בן ציון אבא שאול זצוק"ל ומפיו לפידים יהלוכו בתוכחת מגולה על ביטול הזמן מלימוד התורה לגמרי בימי "בין הזמנים" וחובת לימוד התורה ברצף, וכה דיבר איש האלוקים רתת:
זמן מהו
בישיבות רגילים לקרוא "בין הזמנים" לאותם ימים שבהם אין סדרי הלימודים בישיבה. ואינני יודע מה המושג הזה "בין הזמנים". אנו אומרים בתפילת ערבית ומחליף את הזמנים. מה זה זמן? מה שהתורה אומרת "זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחורף" בראשית ח כב עבר זמן זרע מגיע זמן אחר, וכן על זה הדרך. אין "בין השמשות" של הזמנים. רק בין יום ללילה יש בין השמשות אבל הזמנים לא שייך דבר כזה זה שם מוזר – כל הזמנים קודש לה'.
ומה במקום חיותנו כך
אמר אבין, סקבא דשתא ריגלא (קידושין פא.) ופרש"י ז"ל ריעוע של ימות השנה ליחוד עבירה, ימות הרגל. שיש קבוצת אנשים ונשים לשמוע דרשה, ונותנים ונושאים זה עם זה עכ"ל. והדברים ק"ו, אם כשבאים לשמוע דרשה יש חשש שחלילה יגיעו ליחוד ועבירה, כשנמצאים מחוץ לכותלי בית המדרש על אחת כמה וכמה שהיצה"ר עלול להוליך את האדם שולל, ולהכשילו באיסורים שונים. כגון שפוגש חברים שאינם מהוגנים, נמשך לפיתוייהם, ומטייל עמם במקומות שונים, והרי יש במעשה חברים אלו סכנה! ואצ"ל אם מטייל במקומות שיש מראות אסורות, שזה פשוט, אלא אפילו אין איסורים ממש, יש חשש שמדברים אלו יהיה אדם בעל תאוה, ובמשך הזמן יעזוב את מעגל החיים ח"ו.
ופירש מורנו ראש הישיבה מרן הגאון ר' עזרא עטייה זצ"ל את הפסוק (קהלת ט ח) "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר", שאם יחסר השמן על הראש, הרי זה משום שהשמן מטפטף, ומלכלך הבגד, נמצא שזה בזה תלוי. והנמשל מובן.
אך ישנם החושבים כשהגיעה סוף תקופת הלימודים, הגיע החופש! מה שייך ענין חופש מהתורה, שלמה המלך ע"ה אמר בכל עת יהיו בגדיך לבנים, לא חילק בין באמצע השנה לסוף השנה, תמיד צריך להיות דבוק לתורה.
כן נקבל על עצמנו בל"ן שכל ימי חיינו יהיו רצף של עבודת השי"ת.
תעניות בה"ב
כל כך אנו באי התבוננות, אם כתוב בדברי רבותינו (ירושלמי שבת סוף פט"ו) לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בהם בתורה, וזו התכלית, ורק זו, ואנו לצערנו הרב הגענו "לסקבא דשתא ריגלא", עד שיש אומרים שמשום חששות האיסור הקיימים בימי הרגל נהגו להתענות לאחר פסח ולאחר סוכות (תוס' שם. ונפסק בש"ע או"ח סי' תצ"ב) כדרך שעשה איוב כשחזרו בניו מבית המשתה, שהיה מקריב קרבנות כמספר כולם מחשש שמא ע"י המשתה חטאו בניו, כמבואר בספר איוב פרק א' ובמפרשים שם.
אך היות ואין אלה עבירות שנכשלים בהם תדיר, ע"כ צריך קודם להתחרט עליהם. ורק אח"כ לעשות תיקון עליהם. כמבואר בדברי רבינו יונה בספרו שע"ת (ש"א אות י"א)
מנוחה שלימה שאתה הוא רוצה בה
אלא שהאמת שמטבע האדם שהוא זקוק למנוחה, אדם איננו מכונה, וזה דבר נכון, ונלמד זאת מבריאת השי"ת שהטביע באדם טבע לשאוף ולנשוף, כי אפילו פעולת הנשימה, שהיא הקלה ביותר, לא תוכל להתבצע בכיוון אחד ברציפות, כי האדם יתעייף, על כן נברא האדם באופן שצריך לנשוף בין שאיפה לשאיפה, ובכך לסלק פסולת האוויר שקלט לגופו. ומזה נקיש לשאר עניייני האדם שצריך מנוחה, וטובה היא לו.
אלא שצריך לנוח מתוך מחשבה ושיקול דעת, אי אפשר לנשוף כל הזמן… בזמנינו היו הבחורים נחים בבית כנסת מרוחק במקום שקט, היו יושבים ולומדים מסכת או חצי מסכת במנוחה, היתה זה הנאה עילאית מעין גן עדן, וחבל מאוד שפסקו מכך.
ועתה רגילים לילך לטייל, לנסוע לנופש. וראש לכל יבחן בעצמו האם צריך הוא באמת לכך, כי פעמים אין צורך לזה, אלא מחמת ראייתו את מנהג אחרים, ומעדיף הוא לעשות מעשיו כסוס שוטף במרוצתו. וגם אם לאחר מחשבה הסיק והחליט לתפוס במנוחת הגוף, ובפרט בבעלי משפחה שצריכים לעשות כן לצורך נופש בני ביתם, מ"מ יזהר שלא יחזיק בה יתר על המדה, וישקול בפלס דרכיו, וינתח בצורה הנכונה ללא השפעת שוחד התאוה, האם אכן עושה הוא את רצון השי"ת, והאם אינו מפריז במעשיו יותר מכפי צרכו. עכ"ל. ודברי פי חכם חן. אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה1