---

ספר זרעים - והוא ספר שביעי - הלכותיו שבע. וזהו סידורן: הלכות כלאים. הלכות מתנות עניים. הלכות תרומות. הלכות מעשרות. הלכות מעשר שני ונטע רבעי. הלכות בכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין. הלכות שמטה ויובל:

---

הלכות כלאים

יש בכללן חמש מצות לא תעשה: וזה הוא פרטן: א) שלא לזרוע זרעים כלאים. ב) שלא לזרוע תבואה או ירק בכרם. ג) שלא להרביע בהמה כלאים. ד) שלא לעשות מלאכה בכלאי בהמה כאחד. ה) שלא ללבוש כלאים: וביאור מצות אלו בפרקים אלו:

הלכות כלאים - פרק ראשון

א  הזורע שני זרעים כאחד בארץ ישראל לוקה שנאמר (ויקרא יט-יט) ''שדך לא תזרע כלאים'':

ב  ואחד הזורע או המנכש או המחפה כגון שהיתה חטה אחת ושעורה אחת או פול אחד ועדשה אחת מונחין על הארץ וחיפה אותן בעפר בין בידו בין ברגלו בין בכלי הרי זה לוקה. ואחד הזורע בארץ או בעציץ נקוב. אבל הזורע בעציץ שאינו נקוב מכין אותו מכת מרדות:

ג  אסור לזרוע כלאים לנכרי. ומותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים. ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו אלא עוקרן ואם קיימן אינו לוקה. ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעים בידו בחוצה לארץ ואפילו לערב הזרעים לכתחלה ולזורען בחוצה לארץ מותר ודברים אלו דברי קבלה:

ד  אין אסור משום כלאי זרעים אלא הזרעים הראויין למאכל אדם. אבל עשבים המרים וכיוצא בהן מן העיקרין שאינן ראויין אלא לרפואה וכיוצא בהן אין בהן משום כלאי זרעים:

ה  כלאי האילנות הרי הם בכלל מה שנאמר (ויקרא יט-יט) ''שדך לא תזרע כלאים''. כיצד המרכיב אילן באילן כגון שהרכיב ייחור של תפוח באתרוג או אתרוג בתפוח הרי זה לוקה מן התורה בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ. וכן המרכיב ירק באילן או אילן בירק לוקה בכל מקום:

ו  ואסור לישראל להניח לנכרי שירכיב לו אילנות כלאים. ומותר לזרוע זרעים וזרע אילן כאחד וכן מותר לערב זרעי אילנות ולזורען כאחד שאין לך כלאים באילנות אלא הרכבה בלבד:

ז  הזורע זרעים כלאים וכן המרכיב אילנות כלאים אע''פ שהוא לוקה הרי אלו מותרין באכילה ואפילו לזה שעבר וזרען שלא נאסר אלא זריעתן בלבד. ומותר ליטע ייחור מן האילן שהורכב כלאים ולזרוע מזרע הירק שנזרע כלאים:

ח  הזרעונין נחלקין לשלשה חלקים. האחד מהם הוא הנקרא תבואה והיא חמשה מינין החטים והכוסמין והשעורין ושבולת שועל והשיפון. והשני מהן הוא הנקרא קטנית. והן כל זרעים הנאכל לאדם חוץ מן התבואה. כגון הפול והאפונים והעדשים והדוחן והאורז והשומשמין והפרגין והספיר וכיוצא בהן. והשלישי מהן הוא הנקרא זרעוני גינה. והן שאר זרעונין שאינן ראויין למאכל אדם. והפרי של אותו הזרע מאכל אדם. כגון זרע הבצלים והשומין וזרע החציר והקצח וזרע לפת וכיוצא בהן. וזרע פשתן הרי הוא בכלל זרעוני גינה. כשיזרעו כל מיני זרעונים אלו ויצמחו נקרא הצמח כולו כל זמן שלא ניכר הזרע דשא ונקרא ירק:

ט  ויש מזרעוני גינה זרעונים שדרכן לזרוע מהן שדות כגון הפשתן והחרדל ואלו הן הנקראים מיני זרעים. ויש מזרעוני גינה זרעונים שאין דרך בני אדם לזרוע מהם אלא ערוגות ערוגות קטנות כגון הלפת והצנון והתרדים והבצלים והכסבר והכרפס והמרור וכיוצא בהן ואלו הן הנקראים מיני ירקות:

הלכות כלאים - פרק שני

א  זרע שנתערב בו זרע אחר אם היו אחד מעשרים וארבעה כגון סאה של חטים שנתערבה בעשרים ושלש סאה של שעורים הרי זה אסור לזרוע את המעורב עד שימעט את החטין או יוסיף על השעורים ואם זרע לוקה:

ב  וכל שהוא כלאים עם הזרע מצטרף לאחד מעשרים וארבע כיצד עשרים ושלש סאה של חטים שנתערב בה שני קבין שעורים ושני קבין עדשים ושני קבין פולים הרי זה לא יזרע הכל עד שימעט סאה של תערובת ויבור מקצתה או יוסיף על החטים. שהשעורים והעדשים והפול כולם כלאים עם החטים:

ג  במה דברים אמורים בשנתערבו מיני תבואה זה בזה או מיני קטניות זה בזה או שנתערבה תבואה בקטניות או קטניות בתבואה. אבל זרעוני גינה שנתערב אחד מהן בתבואה או בקטניות שיעורן אחד מעשרים וארבעה ממה שזורעין בבית סאה מאותו המין אם נתערב בסאה של תבואה או קטנית לא יזרע עד שימעט או יוסיף על התבואה:

ד  כיצד חרדל שנתערב בתבואה והרי החרדל זורעין ממנו קב בכל בית סאה אם נתערב ממנו אחד מעשרים וארבעה מן הקב בסאה של תבואה או של קטנית חייב למעט. וכן אם היה מין זה מזרעוני גינה זורעין ממנו סאתים בכל בית סאה אם נתערב ממנו חצי קב בכל סאה של תבואה או של קטנית ימעט:

ה  לפיכך תבואה שנתערב בה זרע פשתן אם היה שלשת רביעים בכל סאה הרי זה ימעט. ואם לאו אינו צריך למעט. לפי שבית סאה זורעין בו שלש סאים זרע פשתן. ועל דרך זה משערים בכל הזרעים האחרים:

ו  במה דברים אמורים בשלא נתכוון לערב ובשלא נתכוון לזרוע השני מינין שנתערבו. אבל אם נתכוון לערב זרע בזרע אחר או לזרוע השני מינין אפילו היתה חטה אחת בתוך כרי של שעורים אסורה לזורעה וכן כל כיוצא בזה:

ז  הזורע שדהו מין מן המינין וכשיצמח ראה בו כלאים. אם היה המין האחד אחד מעשרים וארבעה בשדה הרי זה ילקט עד שימעטנו מפני מראית העין. שמא יאמרו כלאים זרע בכוונה. בין שהיה המין האחד שצמח תבואה וקטנית בתבואה וקטנית. או זרעוני גינה בתבואה וקטנית ובזרעוני גינה. ואם היה הצומח פחות מיכן אינו צריך למעטו:

ח  במה דברים אמורים בזמן שיש מקום לחשד. אבל בזמן שהדברים מראין שאין זה מדעתו של בעל השדה אלא מאליהן עלו אין מחייבין אותו למעט:

ט  כיצד כגון תבואה שעלו בה ספיחי אסטיס ותלתן שזרעה למאכל אדם שעלו בה מיני עשבים שזה מפסיד הוא וכן כל כיוצא בזה:

י  ובמה יודע שהתלתן זרועה למאכל אדם. כשהיתה זרועה ערוגות ערוגות ולה גבול סביב. וכן מקום הגרנות שעלו בה מינין הרבה אין מחייבין אותו לעקור. שהרי הדבר ידוע שאינו רוצה שיצמח צמח במקום הגרנות. ואם הסיר מקצתן אומרין לו עקור הכל חוץ ממין אחד שהרי גילה דעתו שרוצה בקיום השאר:

יא  אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה וכיוצא בה. הטומן אגודת לפת וצנון וכיוצא בה תחת האילן אפילו תחת הגפן. אם היו מקצת העלין מגולין אינו חושש שהרי אינו רוצה בהשרשתן ואם אינן אגודה או שלא היו העלין מגולין חושש משום כלאים:

יב  שדה שהיתה זרועה וקצר הזרע ונשארו העיקרין בארץ אף ע''פ שאין מוציאין צמח אלא אחר כמה שנים לא יהיה זורע באותה שדה מין אחר עד שיעקר העיקרין:

יג  היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזורעה שעורים קודם שיצמחו החטים. ימתין לה עד שיפסדו החטים ויתליעו בארץ כמו שלשה ימים אם היתה שדהו רוה ואחר כך יהפכה במחרישה ויזרע המין האחר. ואינו צריך להפך את כולה עד שלא תשאר חטה שלא נעקרה אלא חורש את השדה כדרך שחורשין אותה קודם המטר כדי שתרוה:

יד  צמחו החטים ואחר כך נמלך לזורעה שעורים יהפך ואחר כך יזרע. ואם הוריד בהמתו לתוכה וקרסמה את הצמח הרי זה מותר לזרוע שם מין אחר:

טו  באחד באדר משמיעין על הכלאים. וכל אדם יוצא לגינתו ולשדהו ומנקין אותו מן הכלאים. ובחמשה עשר בו יוצאים שלוחי בית דין ומסבבים לבדוק:

טז  בראשונה היו עוקרין ומשליכין והיו בעלי בתים שמחים שמנקין להן שדותיהן התקינו שיהיו מפקירין את כל השדה שימצאו בו כלאים. והוא שימצאו בה מין אחר אחד מארבעה ועשרים אבל פחות מיכן לא יגעו בה:

יז  וחוזרין שלוחי בית דין בחולו של מועד הפסח לראות האפיל שיצא. וכלאים שהנצו אין ממתינים להן אלא יוצאין עליהן מיד ומפקירין את כל השדה אם יש בה אחד מעשרים וארבעה:

הלכות כלאים - פרק שלישי

א  יש מינין בזרעין שיהיה המין האחד נפרד לצורות הרבה מפני שינוי מקומות והעבודה שעובדין הארץ עד שיראה כשני מינין ואע''פ שאין דומין זה לזה הואיל והן מין אחד אינן כלאים זה בזה:

ב  ויש בזרעים שני מינין שהן דומין זה לזה וצורת שניהן קרובה להיות צורה אחת ואעפ''כ הואיל והן שני מינין הרי אלו אסורים זה עם זה:

ג  כיצד החזרת עם חזרת גלים. והעולשין עם עולשי שדה. והכרישין עם כרישי שדה. הכסבר עם כסבר הרים. וחרדל עם חרדל מצרי. ודלעת המצרית עם דלעת הרמוצה אינן כלאים זה בזה וכן החטין עם הזונין. והשעורים עם שבולת שועל. והכוסמין עם השיפון. והפול עם הספיר. והפורקדן עם הטופח. ופול לבן עם השעועים. והקשות עם המלפפון. והכרוב עם התרובתור. והתרדין עם הלעונין אינן כלאים זה עם זה. אבל הצנון עם הנפוסין. והחרדל עם הלפסן. ודלעת יונית עם דלעת מצרית או עם דלעת הרמוצה אע''פ שדומים זה לזה הרי אלו כלאים זה בזה:

ד  וכן באילן שיש שני מינין שדומין זה לזה בעלין או בפירות הואיל והן שני מינין הרי אלו כלאים. כיצד התפוח עם החזרד. והפרסקין עם השקדים. והשזפין עם הרימין אע''פ שדומין זה לזה הרי הן כלאים זה בזה. אבל האגסים עם הקרוסטמלים. והפרישים עם העוזרדין אינן כלאים זה בזה:

ה  וכן אם יש שם זרעים ואילנות אחרות אע''פ שהן שני מינין בטבען הואיל ועלין של זה דומין לעלין של זה או פרי של זה דומה לפרי של זה דמיון גדול עד שיראו כשני גוונין ממין אחד לא חששו להן לכלאים זה עם זה שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראית העין:

ו  כיצד הלפת עם הצנון אינן כלאים זה בזה מפני שפרייהן שוין. והלפת עם הנפוס אינן כלאים זה בזה מפני שהעלין שלהן שוין. אבל צנון עם הנפוס אע''פ שהעלין דומין זה לזה והפרי דומה לפרי הרי אלו כלאים הואיל וטעם פרי זה רחוק מטעם פרי זה ביותר וכן כל כיוצא באלו:

ז  כמה מרחיקין בין שני מיני זרעים שהן כלאים זה עם זה כדי שיהיו נראים מובדלין זה מזה. אבל אם נראין שנזרעו בערבוביא הרי זה אסור:

ח  ושיעורין רבים יש בהרחקה הזאת הכל לפי גודל השדה הנזרעת ולפי רוב העלין ושלוח היונקות:

ט  כיצד שדהו שהיתה זרועה מין תבואה ובקש לזרוע בצדה מין תבואה אחרת בשדה אחת מרחיק ביניהן בית רובע והוא כעשר אמות וחומש אמה על עשר אמות וחומש אמה מרובע בין מן האמצע בין מן הצד. ואם לא היה ביניהן כשיעור הזה אסור ואינו לוקה עד שיהיו קרובין בתוך ששה טפחים:

י  היתה שדהו זרועה ירק ובקש לזרוע בצדה שדה ירק אחר אפילו דלעת מרחיק בין שתי השדות ששה טפחים על ששה טפחים מרובע בין מן הצד בין מן האמצע. ופחות משיעור זה זה אסור ואינו לוקה עד שיהיו קרובין בתוך טפח:

יא  היתה אחת משתי השדות זרועה תבואה והשניה שבצדה ירק או דלעת מרחיק ביניהן בית רובע:

יב  במה דברים אמורים שצריך להרחקה בשיעורין הללו בין שתי שדות. אבל אם היתה שדהו זרועה ירק ורצה לזרוע בצדה שורה של ירק ממין אחר דיו לעשות בין השדה ובין השורה תלם אחד ארכו ששה טפחים בלבד ורחבו כעומקו:

יג  היתה שדהו זרועה תבואה ורצה לזרוע בתוכה שורה של ירק אפילו שורה של דלועין שעלין שלהן ארוכים ומסתבכין מרחיק ביניהן ששה טפחים. ואם נמשכו העלים של דלעת ונכנסו לתבואה ונסתבכו בה יעקור מן התבואה שלפני הדלעת עד שלא יתערבו העלין. ואין צריך לומר שאם זרע שורה ממין זה ושורה ממין אחר שדיו להיות ביניהן תלם אחד כמו שיתבאר:

יד  הרחיק בין שני המינין הרחקה הראויה להן והיה מין זה נוטה על גבי מין זה בין שנטתה תבואה על התבואה או ירק על גבי ירק או ירק על התבואה או תבואה על הירק הכל מותר. שהרי הרחיק כשיעור. חוץ מדלעת יונית שהיא נמשכת הרבה. לפיכך אם נטתה יעקר מלפניה כמו שבארנו:

טו  היה בין שני המינים בור או ניר או גפה או דרך או גדר שהוא גבוה עשרה טפחים או חריץ שהוא עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה. או אילן שהוא מיסך על הארץ. או סלע שהוא גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה הרי זה מותר לסמוך המין האחד לצד אחד מאלו והמין האחר לצד השני הואיל ואחד מכל אלו מבדיל ביניהן הרי הן נראים מובדלין זה מזה:

טז  במה דברים אמורים שצריך הרחקה או דבר המבדיל בשזרע בתוך שדהו. אבל אם היתה שדהו זרועה חטים מותר לחבירו לזרוע בצדה שעורים שנאמר (ויקרא יט-יט) ''שדך לא תזרע כלאים''. אין האיסור אלא שיזרע שדהו כלאים שלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים. ולא עוד אלא אפילו זרע בתוך שדהו שעורים סמוך לחטים ומשך זרע השעורים עד שסמכו לשדה חבירו שהיא זרועה שעורים הרי זה מותר. מפני שנראו השעורים שבתוך שדהו שהן סוף שדה חבירו:

יז  היתה שדהו זרועה חטים ושדה חבירו בצדה זרועה חטים מותר לו לזרוע תלם אחד של פשתן בצד חטים שלו סמוך לשדה חבירו. שהרואה יודע שאין דרך העם לזרוע תלם אחד של פשתן ולא נתכוון זה אלא לבדוק שדהו אם ראויה היא לזרוע פשתן אם לא ונמצא כזורע להשחתה. לפיכך אסור לזרוע מין אחר בין שתי שורות אלו שהן ממין אחד עד שירחיק בתוך שלו:

יח  היתה שדהו ושדה חבירו שבצדה זרועין שני מיני תבואה לא יזרע ביניהם חרדל וחריע אפילו תלם אחד מפני שהעם זורעים מאלו תלם אחד. אבל אם היו שתי השדות זרועין שני מיני ירקות מותר לזרוע ביניהן חרדל או חריע. שמותר להקיף חרדל או חריע לכל מין חוץ מן התבואה מפני שאינן מזיקין אותה. וכן אם היתה זוית של זרע זה נוגעת בצלע של זרע האחר בתוך שדהו הרי זה מותר מפני שהן נראין מובדלין זה מזה. ואין צריך לומר אם היתה זוית של זרע זה נוגעת בזוית של זרע האחר מפני שהן נראין כסוף שדה שנגע בסוף שדה שהוא מותר בלא הרחקה ולא הבדלה כמו שבארנו:

הלכות כלאים - פרק רביעי

א  מותר לזרוע שתי שורות זו בצד זו של קשואין ושתי שורות בצידן של דלועין. ושתי שורות של פול המצרי ותלם בין כל מין ומין. אבל לא יזרע שורה אחת של קשואין ושורה אחת של דלועין ושורה אחת של פול המצרי אע''פ שהתלם מבדיל בין כל מין ומין מפני שמינין אלו עלים שלהן ארוכין ונמשכין ומסתבכין. ואם זרען שורה בצד שורה יתערב הכל ונראו כנזרעין בערבוביא:

ב  היתה שדהו זרועה מין ממיני ירקות ובקש לזרוע בתוכה שורות שורות של דלועין עוקר מן הירק מקום שזורע בו שורה של דלועין ומבדיל בינה ובין הירק בתלם ומניח מן הירק רוחב שתים עשרה אמה ועושה שורה שניה של דלועין ומבדיל בינה ובין הירק בתלם. וכן עד מקום שירצה. שנמצא בין כל שתי שורות של דלועין שתים עשרה אמה אבל פחות מיכן אסור מפני העלין שמסתבכין מיכן ומיכן בירק שביניהם ונראה הכל כאילו נזרע בערבוביא:

ג  היתה שורה של דלעת זרועה אפילו דלעת יחידית ובא לזרוע בצדה תבואה. מרחיק בית רובע. שהרי נמשכו עליה והחזיקה מקום גדול. וכל דבר שיהיה בתוך בית רובע שמרחיקין בין שני המינין עולה מן המדה כגון הקבר והסלע וכיוצא בהן:

ד  התלם או אמת המים שהן עמוקים טפח זורעין לתוכו שלשה מיני זרעים אחד על שפת התלם מיכן ואחד מיכן ואחד באמצע:

ה  ומותר לנטוע שני מינין בתוך גומא אחת. ואפילו קישות ודלעת והוא שיהיה מין זה נוטה מעל שפת הגומא לכאן והמין האחר נוטה לצד השני ויראו נבדלין זה מזה. וכן אם נטע ארבעה מינין בתוך הגומא והפכן לארבע רוחותיה הרי זה מותר:

ו  הרוצה לזרוע שדהו משר משר מכל מין ומין מרחיק בין כל משר ומשר שתי אמות על שתי אמות ומיצר והולך עד שלא ישאר ביניהן בסוף המשר אלא כל שהוא. שהרי הן נראין שלא נזרעו בערבוביא:

ז  רצה לעשות שדהו קרחת קרחת מכל מין ומין לא יעשה בתוך כל בית סאה יתר על תשע קרחות כל קרחת מהן בית רובע ונמצא רחוק בין קרחת וקרחת קרוב לעשר אמות פחות רביע. שכל בית סאה חמשים על חמשים:

ח  ומה בין המשר לקרחת שהמשר ארוך והקרחת מרובעת:

ט  מיני ירקות שאין דרך בני אדם לזרוע מהם אלא מעט מעט כמו שבארנו מותר לזרוע מהם אפילו חמשה מינין בתוך ערוגה אחת שהיא ששה טפחים על ששה טפחים. והוא שיזרע ארבעה מינין בארבע רוחות הערוגה ואחד באמצע. וירחיק בין מין ומין כמו טפח ומחצה כדי שלא יינקו זה מזה. אבל יותר על חמשה מינין לא יזרע אף על פי שמרחיק ביניהם לפי שמינין הרבה בערוגה כזו הרי הן כנטועין בערבוביא:

י  בד''א בערוגה שהיא בחורבה ואין שם זרע חוצה לה אבל ערוגה בין ערוגות אסור לזרוע בה חמשה מינין. שאם יזרע בכל רוח מערוגה זו ובכל רוח מערוגותיה שסביבותיה יראה הכל כמעורב. ואם הטה עלין שבערוגה זו לכאן ועלין שבערוגה שבצדה מכאן עד שיראו מובדלים מותר. וכן אם עשה תלם בין כל ערוגה וערוגה מותר:

יא  ואסור לזרוע חוץ לערוגה בלא תלם ובלא נטייה ואפילו כנגד הקרנות של ערוגה שאין בהן זרע. גזירה שמא יזרע ארבעת המינין בארבע זויות ערוגה ויזרע מינין אחרים חוצה לה כנגד הזויות ונמצא הכל כמעורב:

יב  היתה הערוגה ששה על ששה והיה לה גבול גבוה טפח ורחב טפח סביב מותר לזרוע בה אפילו שמנה עשר מינין שלשה על כל גבול וגבול וששה באמצע. וירחיק בין כל מין ומין טפח ומחצה. ולא יזרע ראש הלפת בתוך הגבול שמא ימלאהו. יותר על זה לא יזרע:

יג  ואסור לזרוע בערוגה מיני זרעים בענין זה מפני שהן נראין כלאים. אבל מיני ירקות הואיל ואין דרך בני אדם לזרוע מהן אלא מעט מעט הרי זה מותר כמו שבארנו:

יד  גבול שהיה גבוה טפח וזרעו בו מינין הרבה כמו שבארנו ונתמעט מטפח מאחר שנזרע בו כשר שהיה כשר מתחלתו:

טו  הרוצה למלאות כל גנתו מיני ירקות רבים ולא ירחיק ביניהם עושה כל הגנה ערוגות מרובעות אפילו ששה על ששה. ועושה בכל ערוגה חמשה עיגולין. ארבעה בארבע רוחותיה ואחד באמצע. וזורע מין בכל עיגול וזורע ארבעה מינים אחרים בארבעה קרנות ערוגה. נמצאו תשעה מינין בכל ערוגה והן נראין מובדלין זה מזה ואינו מפסיד אלא מה שבין העיגולין בלבד שהוא מניחו חרב כדי שיראו העיגולין מובדלין מן הקרנות ומובדלין זה מזה. ואם רצה שלא יפסיד כלום אם היו העיגולין זרועים שתי זורע מה שביניהן ערב ואם היו זרועין ערב זורע מה שביניהן שתי כדי שיראו מובדלין:

טז  מכל אלו הדברים נתבאר לך שבזמן שיש בין שני המינין הרחקה הראויה להם כדי שלא יינקו זה מזה אין חוששין למראית העין כמו שבארנו. ובזמן שיראו מובדלים זה מזה אין חוששים ליניקתן אפילו הן זה בצד זה כמו שנתבאר עתה:

הלכות כלאים - פרק חמישי

א  הזורע שני מיני תבואה או שני מיני ירקות עם זרע הכרם הרי זה לוקה שתים. אחת משום (ויקרא יט-יט) ''שדך לא תזרע כלאים'' ואחת משום (דברים כב-ט) ''לא תזרע כרמך כלאים'':

ב  ואינו לוקה משום זורע כלאי הכרם עד שיזרע בארץ ישראל חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. וכן אם חפה אותם בעפר לוקה. וכן אם זרע שני מיני ירק ותרצן או זרע אחד ירק וזרע אחד מין תבואה וחרצן במפולת יד הרי זה לוקה:

ג  ואינו חייב מן התורה אלא על קנבוס. ולוף וכיוצא בהן מזרעים שנגמרים עם תבואת הכרם אבל שאר הזרעים אסורים מדבריהם. וכן אסור מדבריהם לזרוע כלאי הכרם בחוצה לארץ:

ד  ולמה אסרו כלאי הכרם [בחוצה לארץ ולא אסרו כלאי זרעים] מפני שכלאי הכרם חמורין הם שאם נזרעו בארץ ישראל הרי הן אסורין בהנאה וכיון שהן אסורין בהנאה בארץ אסרו לזרען בחוצה לארץ:

ה  ואין עודרין עם הנכרי בכלאים אבל עוקרין עמו כדי למעט התיפלה:

ו  אין אסור משום כלאי הכרם אלא מיני תבואה ומיני ירקות בלבד. אבל שאר מיני זרעים מותר לזרעם בכרם ואין צריך לומר שאר אילנות:

ז  אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים או ליטע גפן בצד הירק או תבואה. ואם עשה כן אע''פ שאינו לוקה הרי זה קדש ונאסרו שניהם בהנאה הירק או התבואה או הגפנים. ושורפין את שניהן שנאמר (דברים כב-ט) ''פן תקדש המלאה הזרע''. ואפילו הקש של תבואה והעצים של גפנים האלו אסורין בהנאה ושורפין אותם ולא יסיק בהן תנור וכירים ולא יבשל בהם בעת שריפתן:

ח  אחד הנוטע ואחד המקיים כיון שראה כלאים צמחו בכרמו והניחם הרי זה קדש. ואין אדם מקדש דבר שאינו שלו. לפיכך המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו קדש גפנו ולא נתקדשה התבואה. סכך גפן חבירו על תבואתו קדש תבואה ולא קדש גפן חבירו. סכך גפן חבירו על תבואת חבירו לא קדש אחד מהן. ומפני זה הזורע כרמו בשביעית לא קדש:

ט  הרואה כלאים בכרם חבירו וקיימן הרי זה הרואה אסור בהנייתן וכל אדם מותרין בהן. ואילו קיימן בעל הכרם היה מקדש אותן לכל אדם כמו שבארנו:

י  האנס שזרע כלאים בכרם חבירו אם נשתקעו הבעלים אע''פ שלא נתייאשו הרי זה קדש מן התורה. ואם לא נשתקעו הבעלים אף על פי שנתייאשו אינו מקדש אלא מדברי סופרים:

יא  הרוח שעקרה פארות הגפן ושלחה אותן על התבואה יגדוד אותן מיד. ואם אירעו אונס ולא סילקן הרי אלו מותרין ולא נתקדשו:

יב  אנס שזרע הכרם כשיצא האנס יקצור הזרע מיד ואפילו בחולו של מועד. ואם לא מצא פועלין יוסיף להן עד שליש בשכרן. בקשו ממנו יותר מיכן או שלא מצא פועלים הרי זה מבקש בנחת וקוצר. ואם נשתהא הזרע עד שהגיע לעונת שיקדש הרי זה יקדש ויאסרו שניהם:

יג  מאימתי תבואה או ירק מתקדשין משישרישו. ענבים משיעשו כפול הלבן. שנאמר (דברים כב-ט) ''המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם'' עד שיזרע זה ויהיה זה תבואה. אבל תבואה שיבשה כל צורכה וענבים שבשלו כל צורכן אינן מתקדשות. [כיצד תבואה שיבשה כל צרכה ובא ונטע גפן בתוכה וכן ענבים שבשלו כל צרכן וזרע תבואה או ירק בצד אע''פ שזה אסור אינן מתקדשות]:

יד  כרם שלא הגיעו ענביו להיות כפול הלבן אלא עדיין הן בוסר. וזרע בתוכו ירק או תבואה והשרישו הרי זה לא קדש. ואעפ''כ קונסין אותו ואוסרין הזרע. אבל הבוסר מותר ואם עקר הזרע קודם שיעשו הענבים כפול הלבן הרי זה מותר בהנייה. מקצתן נעשו כפול הלבן ומקצתן לא נעשו. את שנעשו נתקדשו ואת שלא נעשו מותרין:

טו  ענבים שנעשו כפול הלבן וזרע בצדן תבואה או מיני ירקות ולקט הזרע קודם שישריש הרי זה מותר בהנאה ואם השריש אסור:

טז  גפן שיבשו העלין שלה ונפלו כדרך שתיבש הגפן בימי הקור אסור לזרוע בצדה ירק או תבואה ואם זרע לא קדשו. וכן הזורע בעציץ שאינו נקוב המונח בכרם לא קדש ומכין אותו מכת מרדות. אבל עציץ נקוב הרי הוא כארץ:

יז  היה עובר בכרם ונפלו ממנו זרעים או שיצאו עם הזבלים או עם המים או שהיה זורע או זורה בשדה לבן וסערתו הרוח לאחוריו ונפלו הזרעים בכרם וצמחו הרי זה לא נתקדש שנאמר (דברים כב-ט) ''אשר תזרע'' וזה לא זרע. וחייב לעקור כשיראה. ואם קיימן הרי זה קדש. סערתו הרוח לפניו ורואה הזרעים שנפלו לכרם הרי זה כזורע. וכיצד יעשה אם צמתו העשבים יהפכם במחרישה ודיו. ואם מצאן שנעשו אביב ינפץ אותו אביב כדי להשחיתו שהכל אסור בהנאה. ואם מצאה שנעשית דגן הרי זו תשרף. ואם ראה אותן וקיימן הרי אלו ישרפו עם הגפנים הסמוכות להן:

יח  הרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם לזורעו אף על פי שהוא רוצה בקיומו לבהמה או לרפואה הרי זה לא קדש. עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימין רוב העם באותו מקום. כיצד המקיים קוצים בכרם בערב שרוצים בקוצים לגמליהם הרי זה קדש:

יט  הארוס והקיסום ושושנת המלך ושאר מיני זרעים אינן כלאים בכרם. הקנבוס והקנרס וצמר גפן הרי הן כשאר מיני ירקות ומקדשים בכרם. וכן כל מיני דשאים שעולין מאיליהן בשדה הרי הן מקדשין בכרם. ופול המצרי מין זרעים הוא ואינו מקדש. הקנים והוורד והאטדין מיני אילן הן ואינן כלאים בכרם:

כ  זה הכלל כל המוציא עלין מעיקרו הרי זה ירק וכל שאינו מוציא עלין הרי זה אילן והצלף אילן לכל דבר:

כא  הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו מותר. הגיע לו ועבר מעליו ואמר כשאחזור לו אלקטנו אם שהה עד שהוסיף אחד ממאתים הרי זה קדש:

כב  וכיצד משערין שיעור זה. רואין אם נחתך ירק זה או מין תבואה זה מן הארץ בכמה זמן ייבש. הגע בעצמך שיבש עד שלא תשאר בו לחה במאה שעה. אם נשתהה בארץ משהגיע לו חצי שעה הרי הוסיף במאתים לאסור. ואם שהה פחות מחצי שעה מותר:

כג  אסור לעבור בעציץ נקוב שזרוע בו ירק בתוך הכרם. ואם הניחו תחת הגפן ונשתהה שם בארץ כדי להוסיף אחד ממאתים הרי זה קידש:

כד  בצל שנטעו בכרם ואחר כך נעקר הכרם ואחר כך צמחו בצלים מן העיקר הנטוע אע''פ שרבו הגידולים על עיקרו במאתים הרי אותו העיקר באיסורו שאין גידולי היתר מעלין את העיקר האסור:

הלכות כלאים - פרק ששי

א  הזורע ירק או תבואה בכרם או המקיימו עד שהוסיף במאתים הרי זה מקדש מן הגפנים שסביבותיו שש עשרה אמה לכל רוח. עגולות ולא מרובעות. ורואין כל העיגול שרחבו שתים ושלשים אמה כאילו הוא כולו מלא ירק. וכל גפן שתהיה בתוך עיגול זה נתקדשה עם הירק וכל שחוץ לעיגול אינן מתקדשות:

ב  במה דברים אמורים כשהיה בין שפתי העיגול הזה ובין שורות הגפנים שחוצה לו יותר על ארבע אמות. אבל אם היה ביניהם ארבע אמות מצומצמות או פחות רואין את העיגול כאילו הגיע לשורה הסמוכה לו וכאילו רוחב העיגול ארבעים אמה ורואין כל גפן שתפול בתוך עיגול זה של ארבעים אמה הרי היא מתקדשת:

ג  במה דברים אמורים בזורע או מקיים תוך הכרם. אבל הזורע חוץ לכרם וסמוך לו הרי זה מקדש שתי שורות של גפנים הסמוכות לזרע באורך כל הזרע ויתר ארבע אמות חוץ לזרע ומתקדש מן הזרע רוחב ארבע אמות באורך כל השורה של כרם. ואם זרע בצד גפן יחידית אינו מקדש מן הזרע אלא ששה טפחים לכל רוח:

ד  ילדה פחות מטפח אינה מקדשת את הזרעים. במה דברים אמורים בשתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב אבל אם היה כל הכרם כן הרי זה מקדש:

ה  שתי גנות זו על גב זו התחתונה עשויה כרם זורע את העליונה עד שהוא מגיע לאויר עשרה טפחים קרוב לכרם. שאויר עשרה טפחים סמוך לכרם או לגפן יחידית אסור לזרוע בו זרעים. ואם היתה העליונה עשויה כרם הרי זה זורע את התחתונה עד שהוא מגיע למטה משלשה טפחים מעיקר הגפנים:

ו  מי שהיתה שדהו זרועה ירק או תבואה ונמלך ליטע בה גפנים הופך את הזרעים במחרישה ואחר כך נוטע ולא יטע ואחר כך יהפוך. היתה נטועה גפנים ונמלך לזרוע בה זרעים משרש את הגפנים ואחר כך זורע את הזרעים. ואם רצה לקוץ את הגפנים עד שלא ישאר מהן אלא פחות מטפח סמוך לארץ הרי זה מיתר לזרוע ואחר כך יחזור וישרש את הנשאר בארץ מן הגפנים:

ז  המבריך את הגפן בארץ אפילו הבריכה בתוך הדלעת שיבשה ונעשת כסילון או בתוך סילון של חרש אם היה העפר על גבה שלשה טפחים או יותר הרי זה מותר לזרוע על גבה. ואם היה על גבה פחות מזה אסור לזרוע על גבה ומותר לזרוע בצדה:

ח  הבריכה בסלע אע''פ שאין עפר על גבה אלא שלש אצבעות מותר להביא זרע עליה. במה דברים אמורים שאין עיקר הגפן נראה. אבל אם נראה צריך להרחיק ששה טפחים לכל רוח ואחר כך יזרע כמו שמרחיק מכל גפן יחידית שלא הוברכה כמו שיתבאר:

ט  המבריך שלש גפנים ועיקריהם. נראין. אם יש ביניהן מארבע אמות עד שמונה הרי אלו מצטרפין לשאר גפנים העומדות וכאילו לא הבריכן. ואם לאו אינם מצטרפות:

י  היו פחות משלש אין מצטרפין אלא מרחיק מהן ששה טפחים לכל רוח וזורע:

יא  כל הזורע תחת השריגים והעלין היוצאין מן הגפן הרי זה קידש ואע''פ שהזרע רחוק מעיקר הגפן כמה אמות:

יב  הדלה את הגפן על מקצת אפפירות לא יזרע תחת מותר האפיפירות. ואע''פ שאין עליהן לא עלין ולא שריגים. ואם זרע הואיל ואין הזרע תחת סכך הגפן הרי זה מותר. וכן אם הדלה הגפן על מקצת בדי אילן שאינו עושה פירות כגון הארז והברוש. אבל אם הדלה על מקצת אילן מאכל הרי זה מותר לזרוע תחת בדי האילן שלא נמשכו עליהן שריגי הגפן שאין אדם מבטל אילן מאכל ועושה אפיפירות לגפן. ואם נמשכו השריגים אחר שזרע וסככו על הזרע הרי זה מחזירם למקום אחר:

יג  הזורע תחת מותר האפיפירות או תחת מותר אילן שאינו עושה פירות ונמשכו שריגי הגפן וסככו על הזרעים הרי זה אסור לקיימו או להחזיר השריגים אלא כיצד עושה עוקר הזרע:

יד  קנים היוצאין מן העריס וחס עליהן לפוסקן כדי שלא ישחית האפיפירות הרי זה מותר לזרוע תחתיהן. ואם הניחם כדי שיהלכו עליהן השריגים והעלין היוצאין הרי זה אסור לזרוע תחתיהן:

טו  פרח היוצא מן העריס או מן הדלית רואין אותו כאילו משקולת תלויה בו עד הארץ ואסור לזרוע תחתיו. וכן המותח זמורה מאילן לאילן אסור לזרוע תחתיה:

טז  קשר חבל או גמי בזמורה וקשר הראש אחד באילן הרי זה מותר לזרוע תחת החבל. ואם מתח חבל זה כדי שיהלכו עליו השריגים והעלים הרי הוא כאפיפירות ואסור לזרוע תחתיו:

הלכות כלאים - פרק שביעי

א  הבא לזרוע בצד הכרם מרחיק ממנו ארבע אמות מעיקרי הגפנים וזורע. ואם גפן יחידית היא מרחיק ממנה ששה טפחים וזורע. היתה שורה אחת של גפנים זו בצד זו אפילו הן מאה אין זה כרם אלא כגפן יחידית ומרחיק מן השורה ששה טפחים וזורע. היו שתי שורות הרי אלו כרם וצריך להרחיק ארבע אמות מכל צד ואחר כך יזרע:

ב  וכמה יהיה בכל שורה שלש גפנים או יותר. במה דברים אמורים בשהיה בין כל גפן וגפן מארבע אמות עד שמונה אמות. אבל אם היה בין שתי השורות שמונה אמות חוץ ממקום הגפנים עצמן הרי אלו כמובדלות זו מזו ואינן כרם אחד ואינו מרחיק אלא ששה טפחים מכל שורה. וכן אם היה ביניהן פחות מארבע הרי אלו כגפן אחת ומרחיק ששה טפחים לכל רוח:

ג  היו שלש שורות אף על פי שיש ביניהן פחות מארבע הרי אלו כרם ורואין את האמצעיות כאילו אינם. וכן אם היו שלש שורות ובין כל שורה ושורה שמונה אמות או יותר הרי זה זורע בין השורות:

ד  לפיכך הנוטע את כרמו מתחלה והרחיק בין כל שורה ושורה שמונה אמות מותר להביא זרע בתוכו. ומרחיק מכל שורה ששה טפחים בלבד. אבל אם זרע חוצה לו צריך להרחיק משורה החיצונה ארבע אמות כשאר הכרמים ואין דין בין השורות של זה הכרם ככרם שחרב באמצעו שהרי מתחלה נטען מרוחקין:

ה  היתה בשדה זו שורה אחת של גפנים ובשדה חבירו שורה אחרת כנגדה קרובה לה. אע''פ שמפסיק ביניהן דרך היחיד או דרך הרבים או גדר שהוא נמוך מעשרה טפחים הרי אלו מצטרפות להיות שתיהן כרם והוא שיהיה ביניהן פחות משמונה:

ו  נטע שורה אחת בארץ ושורה אחת במדרגה. אם גבוהה המדרגה מן הארץ עשרה טפחים אינם מצטרפין פחות מיכן מצטרפין:

ז  הנוטע חמש גפנים שתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב הרי זה נקרא כרם קטן וצריך להרחיק מהן ארבע אמות לכל רוח. אבל אם נטען שתים כנגד שתים ואחת באמצע או שלש בשורה זו ושתים כנגדן בשורה שנייה אינם כרם ואינו מרחיק מהן אלא ששה טפחים לכל רוח:

ח  כרם שחרב אם יש בו ללקט עשר גפנים לכל בית סאה ויהיו נטועות שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב. או יש בו לכוין שלש כננד שלש הרי זה נקרא כרם דל ואסור לזרוע בכולו:

ט  כרם שאינו נטוע שורות שורות אלא מעורבב. אם יש בו לכוין שתים כנגד שלש הרי זה כרם ואם לאו אינו כרם. אלא דיו להרחיק ששה טפחים מכל גפן וגפן וזורע:

י  היו העיקרים מכוונין והנוף אינו מכוון הרי זה כרם. הנוף מכוון והעיקר אינו מכוון אינו כרם. היו דקות ואינן מכוונות העבו והרי הן מכוונות הרי זה כרם. כיצד הוא יודע אם הן מכוונות מביא חוט המדה ומותח מזו לזו:

יא  כרם שחרב באמצעו ונשאר שלם מכל סביביו. אם יש בקרחת שבאמצעו שש עשרה אמה הרי זה מרחיק מעיקרי הגפנים ארבע אמות לכל רוח וזורע באמצע הקרחת. ואם אין בה שש עשרה אמה הרי זה לא יביא זרע לשם. ואם הביא הואיל והרחיק ארבע אמות לכל רוח מן הגפנים של כרם הרי זה לא קידש:

יב  וכן מקום שנשאר פנוי בלא גפנים בין סוף הכרם ובין הגדר שלו והוא הנקרא מחול הכרם אם יש בו שתים עשרה אמה מרחיק מן הגפנים ארבע אמות וזורע את השאר:

יג  היה בו פחות משתים עשרה אמה לא יביא זרע לשם. ואם הביא הואיל והרחיק ארבע אמות הרי זה לא קידש. במה דברים אמורים בכרם גדול אבל בקטן אין לו מחול אלא מרחיק ארבע אמות מסוף הגפנים וזורע עד הגדר. וכן כרם גדול שהיה בין כל שורה ושורה שמונה אמות או יתר אין לו מחול:

יד  היה הגדר המקיף את הכרם פחות מעשרה טפחים. או שהיה גובהו עשרה טפחים ואין בו רוחב ארבעה טפחים. אין לו מחול. אלא מרחיק מסוף הגפנים ארבע אמות וזורע עד המחיצה. אפילו היה בין הגפנים ובין המחיצה ארבע אמות ומחצה זורע את חצי האמה:

טו  גדר שהוא גבוה עשרה טפחים וכן חריץ שהוא עמוק עשרה טפחים ורחב ארבע הרי זה מותר ליטע כרם בצדו מכאן וירקות בצדו מכאן. אפילו מחיצה של קנים אם אין בין קנה לחבירו שלשה טפחים הרי זו מובדלת בין הכרם והירק בגדר:

טז  גדר המבדיל בין כרם וירק שנפרץ עד עשר אמות הרי זה כפתח ומותר. היתה פרוצה יותר מעשר כנגד הפרצה אסור עד שירחיק מן הגפנים כשיעור. נפרצו בו פרצות רבות אם היה העומד כפרוץ הרי זה מותר כאילו אין שם פרצה. היה פרוץ מרובה על העומד לא יזרע כנגד כל המקומות הפרוצים עד שירחיק כשיעור:

יז  מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור. גדרה ונפרצה אומרים לו גדור. נתייאש ממנה ולא גדרה הרי זה קידש:

יח  בית שחציו מקורה וחציו אינו מקורה וגפנים נטועות בצד זה מותר לזרוע ירקות בצד האחר. שהרי פי תקרה כאילו ירד וסתם ונעשה ביניהן כמחיצה. ואם השוה את קרויו אסור:

יט  חצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה והיו הגפנים בגדולה אסור לזרוע בקטנה. ואם זרע הזרעים אסורין והגפנים מותרין. היו הגפנים בקטנה מותר לזרוע בגדולה הואיל ויש בגדולה פסין מכאן ומכאן הרי היא כמובדלת מן הקטנה ואין הקטנה מובדלת מן הגדולה:

כ  חריץ שהוא עובר בכרם עמוק עשרה ורחב ארבעה אם היה מפולש מראש הכרם ועד סופו הרי זה נראה כבין שני הכרמים ומותר לזרוע בתוכו. ובלבד שלא יהיו הגפנים מסככין עליו כמו שבארנו. ואם לא היה מפולש הרי הוא כגת שבאמצע הכרם שאף על פי שהיא עמוקה עשרה ורחבה ארבעה או יתר אסור לו לזרוע בתוכה אלא אם כן היה בקרחת שש עשרה אמה:

כא  שביל שבין שני הכרמים הרי הוא ככרם שחרב מאמצעו. אם יש ביניהם שש עשרה אמה מרחיק מזה ארבע אמות ומזה ארבע אמות וזורע את המותר. ואם היה פחות מכאן לא יביא זרע לשם:

כב  שומרה שבכרם אם גבוהה עשרה ורחבה ארבעה מותר לזרוע בראשה ירק. ובלבד שלא יהיו השריגין נוגעין' בה כדי שלא יראה ירק בתוך הכרם מלמעלה. במה דברים אמורים במרובעת. אבל אם היתה השומרה עגולה צריכה שיהיה בתוכה חלל ארבעה טפחים כדי שתהיה מופלגת מן הארץ. וצריכה עפר על ראשה מלמעלה שלשה טפחים:

כג  הבית שבכרם אם היה יותר משלשה טפחים על שלשה טפחים עד ארבעה זורעין בתוכו ירק. ואם היה פחות משלשה על שלשה הרי הוא כסתום ואין זורעין בתוכו:

כד  גפן יחידית שהיתה נטועה בתוך הנקע או בתוך החריץ מרחיק ממנה ששה טפחים לכל רוח וזורע את כל החריץ כדרך שעושה במישור. ואם היה עמוק עשרה והיה רחב שפת החריץ למעלה ארבעה אסור לזרוע בתוכו אף על פי שהרחיק ששה:

כה  וכן גפן יחידית שהיתה מוקפת גדר גבוה עשרה ורחב ארבעה לא יזרע בכל המחיצה ואע''פ שהרחיק ששה. ואם הרחיק ששה וזרע לא קידש. וכמה ירחיק לכתחלה ויזרע ארבע אמות לכל רוח ואחר כך יזרע שאר החריץ או שאר המקום המוקף גדר:

הלכות כלאים - פרק שמיני

א  הגפנים שגדלו כברייתן והרי השריגים והאשכולות שלהן מושלכין בארץ הן הנקראין כרם. אבל העושה כמו מטה או כמו שבכה גבוהה מעל הארץ כדי שיהיו האשכולות והשריגים נמשכין עליה והגביה נוף הגפנים מעל הארץ על אותה המטה והדלה אותו הרי זה נקרא עריס. ואותם הקנים וכיוצא בהן שעשה מהן מטה או שבכה והדלה עליהן את נוף הגפן הן הנקראים אפיפירות. ודינים אחרים יש בעריס:

ב  הנוטע שורה אחת של חמש גפנים או יתר וערסן על גבי כותל גבוה עשרה וכיוצא בו או שנטען בצד חריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה הרי אלו נקראין עריס. וצריך להרחיק מן העריס ארבע אמות ואחר כך יזרע. כדרך שמרחיק מן הכרם:

ג  ומהיכן מודדין מעיקר הגדר שערסן עליו. כיצד הרחיק את השורה של גפנים מן הכותל אמה ונמצא העריס מן הגפנים ולכותל מודד מן הכותל ארבע אמות וזורע. ונמצא בין הזרע ובין עקרי הגפנים חמש אמות. ואם בא לזרוע מצד הגפנים מרחיק מעיקרי הגפנים ארבע אמות שנמצא רחוק מן הכותל חמש אמות. ועל דרך זו דנין בכל עריס:

ד  אחד הבונה את הגדר ואחר כך נטע או שנטע ואחר כך עשה הגדר הואיל וערסן הרי זה עריס. נהרס הגדר או נסתם החריץ אין כאן עריס אלא הרי כל השורה כגפנים יחידים:

ה  עריס שחרב אמצעו ונשתיירו בו חמש גפנים בצד הגדר מכאן וחמש גפנים בצד הגדר האחר מכנגדן זהו הנקרא פסקי עריס. אם יש ביניהן שמונה אמות ואחד מששים באמה הרי זה מרחיק מכל שורה ששה טפחים וזורע. והוא שלא יזרע תחת האפיפירות כמו שבארנו:

ו  היה ביניהן שמונה אמות בצמצום הרי זה לא יזרע לשם. ואם זרען הואיל והרחיק מכל שורה ששה טפחים הרי זה לא קידש. ואם אין שם גדר מרחיק מכל שורה ששה טפחים וזורע שאין כאן לא עריס ולא פסקי עריס. חזר ובנה הגדר חזר עריס למקומו וחזרו פסקי עריס למקומן:

ז  גנה קטנה שהיא מוקפת גדר ועירס את הגפנים סביב לה מבחוץ על כל כתליה. אם יש בה מלא בוצר וסלו מכאן ומלא בוצר וסלו מכאן. הואיל והיא מוקפת גדר זורעין בתוכה ירקות. ואם אין [בה] כשיעור הזה אין זורעים בתוכה מפני שנראה הכל כעריס אחד וירק בתוכו:

ח  גפנים שהיו זרועים במדרגה גבוהה והעריס שלהן יוצא ומסכך על השדה. אם עומד בארץ ובוצר את כולו רואין כל המקום שתחת העריס כאילו הוא מקום עקרי הגפנים ואוסר ארבע אמות בשדה לכל רוח משפת העריס. ואם אינו יכול לבצור עד שיעלה במדרגה או בסולם אין אסור לזרוע אלא תחת העריס בלבד:

ט  שני כתלים הסמוכין זה לזה והגפנים נטועים בזויות ביניהם והעריס יוצא עם הכתלים מתוך הקרן וכלה. מרחיק מעיקרי הגפנים כשיעור וזורע במקום הכלה שאין עליו עריס. ואע''פ שהזרע מכוון בין שני הכתלים שביניהן העריס הואיל והרחיק כשיעור הרי זה זורע בין הכתלים:

י  גפן שעלה העץ שלה מן הארץ מעט ואחר כך נעקם ונמשך על הארץ וחזר ועלה כמו ארכובה. כשמודדין בין הגפן ובין הזרע ששה טפחים או ארבע אמות אין מודדין אלא מסוף הארכובה לא מעיקר הגפן הראשון:

יא  כבר בארנו שאף על פי שמרחיק בין הזרע ובין הגפן כשיעור. צריך להזהר שלא תסכך הגפן על הירק או יסכך הירק על הגפן. זרק ירק או תבואה וצמחה ואחר כך סכך עליה את הגפן הקשין מותרין והדגן ידלק. היו שרשי הגפן יוצאין לתוך הארבע אמות שבין הכרם והתבואה יעקר. היו שרשי התבואה יוצאין לתוך הארבע אמות מותר:

יב  כל ההרחקות והשיעורין האמורין בכלאים באמה בת ששה טפחים שוחקות. ולא יצמצם במדות הכלאים שאין מצמצמים אלא להחמיר:

יג  כל השיעורין האלו שמרחיקין בין הגפנים והתבואה או הירק אינן אלא בארץ ישראל או בסוריא. אבל בחוצה לארץ מותר לזרוע בצד הגפנים בתוך הכרם לכתחלה. ולא אסרו בחוצה לארץ אלא לזרוע שני מיני ירק או תבואה עם החרצן במפולת יד. ואם אמר לתינוק נכרי לזרוע לו בחוצה לארץ מותר. אבל לא יאמר לנכרי גדול שלא יתחלף בישראל:

יד  ואף על פי שמותר לזרוע הירק בצד הכרם בחוצה לארץ הרי אותו הירק הזרוע שם אסור באכילה ואפילו בחוצה לארץ. והוא שיראה אותו לוקט ומוכר אבל ספיקו מותר כמו שבארנו בהלכות מאכלות אסורות:

הלכות כלאים - פרק תשיעי

א  המרכיב זכר על נקבה שאינו מינו בין בבהמה בין בחיה ובעוף ואפילו במיני חיה שבים הרי זה לוקה מן התורה בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ שנאמר (ויקרא יט-יט) ''בהמתך לא תרביע כלאים''. ואחד בהמה חיה ועוף שלו או של חבירו. ואינו לוקה עד שיכניס בידו כמכחול בשפופרת. אבל אם העלם זה על זה בלבד או שעוררן בקול מכין אותו מכת מרדות:

ב  מותר להכניס שני מינין לסהר אחד. ואם ראה אותם רובעים זה את זה אינו זקוק להפרישן. ואסור לישראל ליתן בהמתו לעכו''ם להרביעה לו:

ג  מי שעבר והרכיב בהמתו כלאים הרי הנולד מהם מותר בהנאה. ואם היה מין טהורה עם מין טהורה מותר באכילה כמו שבארנו במאכלות אסורות:

ד  שני מיני בהמה או חיה שדומין זה לזה אע''פ שמתעברין זה מזה ודומין זה לזה הואיל והם שני מינין הרי הם כלאים ואסור להרכיבן. כיצד הזאב עם הכלב והכלב הכופרי עם השועל והצבאים עם העזים והיעלים עם הרחלים והסוס עם הפרד והפרד עם החמור והחמור עם הערוד אע''פ שדומין זה לזה הרי הן כלאים זה בזה:

ה  מין שיש בו מדברי וישובי כגון שור הבר עם השור והרמך עם הסוס מותר להרכיבן זה עם זה מפני שהן מין אחד. אבל אווז עם אווז בר כלאים זה בזה מפני שהאווז (ביתיי) ביציו מבפנים ואווז בר ביציו מבחוץ מכלל שהם שני מינין. והכוי כלאים עם החיה ועם הבהמה ואין לוקין עליו מפני שהוא ספק:

ו  הילודים מן הכלאים אם היו אמותיהן מין אחד מותר להרכיבן זה על זה. ואם היו שני מינין אסור להרכיבן זה על זה ואם הרכיב לוקה. וכן אם הרכיב זה הנולד אפילו על מין אמו לוקה. כיצד פרד שאמו חמור מותר להרכיבו על פרדה שאמה חמור. ואסור להרכיבו אפילו על החמור. אבל פרד שאמו סוס אסור להרכיבו על פרדה שאמו חמור וכן כל כיוצא בזה. לפיכך הרוצה להרכיב פרד על פרדה או למשוך בשתי פרדות בודק בסימני אזנים וזנב וקול אם דומין זה לזה בידוע שאמן ממין אחד ומותרין:

ז  כל העושה מלאכה בשני מיני בהמה או חיה כאחד והיה אחד מהן מין טהורה והשני מין טמאה הרי זה לוקה בכל מקום שנאמר (דברים כב-י) ''לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו''. אחד החורש או הזורע או המושך בהם עגלה או אבן כאחד או הנהיגם כאחד ואפילו בקול לוקה שנאמר (דברים כב-י) ''יחדיו'' מכל מקום. אבל המזווגן פטור עד שימשוך או ינהיג:

ח  אחד שור וחמור ואחד כל שני מינין שאחד טמא ואחד טהור בין בהמה עם בהמה כחזיר עם הכבש. או חיה עם חיה כיחמור עם הפיל. או חיה עם בהמה ככלב עם העז או צבי עם החזיר וכיוצא בהם על כל אלו לוקה מן התורה שחיה בכלל בהמה היא כמו שבארנו בהלכות מאכלות אסורות. אבל מדברי סופרים שני מינין שהן כלאים בהרבעה אסורים לחרוש בהן כאחד ולמשכן ולהנהיגן. ואם עשה בהן מלאכה כאחד או משך או הנהיג מכין אותו מכת מרדות. ואסור להנהיג בהמה מן היבשה עם חיה שבים כגון עז עם שבוט ואם עשה פטור:

ט  עגלה שהיו מושכין אותה כלאים היושב בעגלה לוקה. ואע''פ שלא הנהיג שישיבתו גורמת לבהמה שתמשוך העגלה. וכן אם היה יושב אחד בעגלה ואחד מנהיג שניהן לוקין ואפילו מאה שהנהיגו כלאים כאחד כולן לוקין:

י  מותר לעשות מלאכה באדם ובבהמה או חיה כאחד. כגון אדם שחורש עם השור או מושך עגלה עם חמור וכיוצא בזה שנאמר (דברים כב-י) ''בשור ובחמור יחדיו'' לא באדם וחמור או באדם ושור:

יא  בהמת פסולי המוקדשין אע''פ שהיא גוף אחד עשאה הכתוב כשני גופין. מפני שהיתה קדש ונעשית כקדש וכחול מעורבין זה בזה ונמצאת בהמה זו כבהמה טמאה עם הטהורה המעורבין כאחד הרי הוא אומר (ויקרא כז-יא) ''ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה'''. מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין. לפיכך החורש בשור פסולי המוקדשין או המרביע הרי זה לוקה משום כלאים. ואיסור זה מדברי קבלה:

הלכות כלאים - פרק עשירי

א  אין אסור בכלאי בגדים אלא צמר ופשתן בלבד שנאמר (דברים כב-יא) ''לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו''. ויש בכרכי הים כמו צמר שגדל על האבנים שבים המלח תבניתו כתבנית הזהב והוא רך ביותר וכלך שמו ואסור עם הפשתן מפני מראית העין שהוא דומה לצמר רחלים. וכן השירים והכלך אסורין מפני מראית העין:

ב  רחל בת עז צמרה אין לוקין עליו משום כלאים אבל אסור הוא מדבריהם מפני מראית העין כיון שנתחבר הצמר עם הפשתן צד חיבור בעולם הרי זה כלאים מן התורה. כיצד צמר ופשתים שטרפן זה עם זה ושע אותן ועשה מהן לבדין הרי אלו כלאים. טרפן וטוה אותן כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים:

ג  תפר בגד צמר בשל פשתן ואפילו תפרן במשי או שתפר בגד צמר בחוטי פשתן או בגד פשתים בחוטי צמר או קשר חוטי צמר בחוטי פשתים או גדלן אפילו נתן צמר ופשתים בשק או בקופה וכרכן הרי אלו כלאים. ואפילו קשר גדיל של צמר בגדיל של פשתן אע''פ שהרצועה באמצע. וכן אם כפל בגדי צמר ופשתן וקשרן הרי אלו כלאים שנאמר (דברים כב-יא) ''צמר ופשתים יחדו'' מכל מקום כיון שנתאחד נאסר:

ד  ומנין שכל איסורין אלו של תורה שהרי הוצרך הכתוב להתיר כלאים בציצית. כמו שלמדו מפי השמועה שלא נסמכה פרשת כלאים לפרשת ציצית אלא להתיר כלאים בציצית. והציצית חוטין קשורין בלבד הן. מכלל שחבור כזה שלא במקום מצוה אסור מן התורה. שאינו ממעט בתורה דבר שהוא אסור מדברי סופרים:

ה  הכלאים אין לו שיעור אפילו חוט כל שהוא של צמר בבגד גדול של פשתן או של פשתן בצמר אסור:

ו  צמר רחלים וצמר גמלים וכיוצא בו שטרפן זה בזה וטוה מהן טווי. אם היה החצי מן הרחלים הרי הכל כצמר רחלים והרי הוא כלאים עם הפשתן. ואם היה הרוב מן הגמלים מותר לערבו עם הפשתן מפני שצורת הכל צורת צמר גמלים ואין חוששין לנימות של צמר המעורבת בהן מפני שאינן חוטי צמר:

ז  לפיכך עורות הכבשים שעושין מהן בגדים אע''פ שתופרין אותן בפשתן מותרין ואין חוששין לנימות של צמר אף על פי שנכרכו בכלל חוט הפשתן שתפרו בו שהרי בטלו במיעוטן:

ח  וכן הקנבוס והפשתן שטרפן זה בזה אם רוב מן הקנבוס מותר לארוג הטווי מהן עם חוטי צמר ואם היו מחצה למחצה אסור:

ט  העושה בגד כולו צמר גמלים או צמר ארנבים או קנבוס וארג בו חוט של צמר מצד זה וחוט של פשתן מצד זה הרי זה אסור משום כלאים:

י  בגד צמר שנפרם מותר לפרוף אותו בחוטי פשתן. וקושר אבל לא יתפור:

יא  לובש אדם בגדי צמר ובגד פשתן וחוגר עליהם מבחוץ ובלבד שלא יכרוך את המשיחה ויקשור בה בין כתפיו:

יב  כלאי בגדים מותר לעשותם ולמוכרם ואין אסור אלא ללובשן בלבד או להתכסות בהן שנאמר (דברים כב-יא) ''לא תלבש שעטנז''. ונאמר (ויקרא יט-יט) ''לא יעלה עליך''. העליה שהיא דרך לבישה אסור אבל עליה שאין דרך לבישה כגון אהל שהוא כלאים מותר לישב תחתיו. וכן מותר מן התורה לישב על מצעות של כלאים שנאמר (ויקרא יט-יט) ''לא יעלה עליך'' אבל אתה מציעו תחתיך. ומדברי סופרים אפילו עשר מצעות זו על גבי זו והתחתון שבהן כלאים אסור לישב על העליון שמא תכרך נימא על בשרו:

יג  במה דברים אמורים ברכין כגון יריעות ושמלות. אבל בקשין שאינן נכרכין כגון כרים וכסתות מותר לישב ולהסב עליהן. והוא שלא יהיה בשרו נוגע בהם:

יד  וכן הפרוכת שהיא כלאים אם היתה רכה אסורה שמא יסמך לה השמש ותעלה על בשרו ואם היתה קשה שאינה נכרכת מותרת:

טו  מנעל שהוא כלאים ואין לו עקב מותר ללובשו. שעור הרגל קשה הוא ואינו נהנה כשאר עור הגוף:

טז  תופרי כסות תופרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. והצנועין תופרים בארץ. וכן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה שיציל להם הכלאים שעל כתפן מן החמה. ולא יתכוונו בגשמים להתחמם בו. והצנועין מפשילין במקל לאחוריהן:

יז  לא יקח אדם ביצה כשהיא חמה בבגד כלאים שהרי הוא נהנה בכלאים מפני החמה או מפני הצינה וכן כל כיוצא בזה:

יח  לא ילבש אדם כלאים עראי ואפילו על גבי עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום. ואפילו להבריח את המכס. ואם לבש כן לוקה:

יט  אין אסור משום כלאים אלא בגדים שהן דרך חימום כגון הכתונת והמצנפת והמכנסיים והאבנט והשמלה ובגדים שמחפין בהן את השוקים ואת הידים וכיוצא בהם. אבל צלצולין קטנים שעושין אותן העם בבית יד שלהן לצרור בהן מעות או תבלין וסמרטוט שמניחין עליו רטיה או מלוגמא או אספלנית וכיוצא בהן הרי אלו מותרין אע''פ שבשרו נוגע בהן שאין דרך חימום בכך:

כ  ציץ של עור או משי וכיוצא בהן שתלה בהן חוטי צמר וחוטי פשתן מדולדלין על פני האדם כדי להפריח הזבובין אין בו משום כלאים שאין דרך חימום בכך:

כא  המנהיג בהמות ומכניס חבלים לתוך ידו מהן פשתים ומהן צמר הרי זו מותר ואע''פ שכורכן על ידו. אבל אם קשרן כלן נעשו כלאים ואסור לו לכרכן על ידו:

כב  מטפחות שמקנחין בהן את הידים ומטפחות שמספגין בהן הכלים והקרקעות (ומטפחת ספר תורה) ומטפחות ספרים אסורים משום כלאים שהרי הידים נוגעות בהן והן נכרכין על היד תמיד ומתחממין:

כג  אותות שעושין הכובסין והגרדין בבגדים כדי שיהא כל אחד מכיר את שלו. אם היתה אות של צמר בפשתן או פשתן בצמר הרי זה אסור אע''פ שאינו חשוב אצלו:

כד  בגד צמר שחברו עם בגד פשתן בתכיפה אחת אינו חבור ואין זה כלאים. קבץ שני ראשי החוט כאחד או שתכף שתי תכיפות הרי זה כלאים:

כה  מותר לעשות מן הכלאים תכריכין למת שאין על המתים מצוה. ולעשות ממנו מרדעת לחמור ויושב עליה והוא שלא יהיה בשרו נוגע בה. ולא יניח מרדעת זו על כתפו אפילו להוציא עליהן את הזבל:

כו  המת והבהמה שהיו מלובשין כלאים מותר לנושאן על כתפו:

כז  בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן. או בגד פשתן שאבד בו חוט של צמר. הרי זה לא ימכרנו לנכרי שמא ימכרנו הנכרי לישראל. ולא יעשנו מרדעת לחמור שמא ימצא אותו אחר ויקרענו מעל המרדעת וילבשנו שהרי אין הכלאים ניכר בו. וכיצד תקנת בגד זה. צובעו שאין הצמר והפשתים עולים בצבע אחד ומיד הוא ניכר לו ושומטו. ואם לא ניכר הרי זה מותר שמא נשמט והלך לו שהרי בדק ולא מצאו. וכבר בארנו בהלכות ביאות אסורות שכל איסור ספיקות מדברי סופרים ולפיכך הקלו בספק:

כח  הלוקח כלי צמר מן הנכרי צריך לבדקו יפה יפה שמא הן תפורין בפשתן:

כט  הרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו עליו מיד. ואפילו היה רבו שלמדו חכמה. שאין כבוד הבריות דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה. ולמה נדחה בהשב אבדה מפני שהוא לאו של ממון. ולמה נדחה בטומאת מת הואיל ופרט הכתוב (ויקרא כא-ג) (במדבר ו-ז) ''ולאחותו''. מפי השמועה למדו לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. אבל דבר שאיסורו מדבריהם הרי הוא נדחה מפני כבוד הבריות בכל מקום. ואע''פ שכתוב בתורה (דברים יז-יא) ''לא תסור מן הדבר'' הרי לאו זה נדחה מפני כבוד הבריות. לפיכך אם היה עליו שעטנז של דבריהם אינו קורעו עליו בשוק ואינו פושטו בשוק עד שמגיע לביתו ואם היה של תורה פושטו מיד:

ל  הלובש כלאים או המתכסה בו לוקה. היה לבוש בכלאים כל היום כולו אינו לוקה אלא אחת. הוציא ראשו מן הבגד והחזירו הוציא ראשו והחזירו אע''פ שלא פשט הבגד כולו הרי זה חייב על כל אחת ואחת. במה דברים אמורים שהוא חייב אחת כל היום כשהתרו בו התראה אחת. אבל אם התרו בו ואמרו לו פשוט פשוט והוא לבוש בו ושהה כדי לפשוט וללבוש אחר שהתרו בו הרי זה חייב על כל שהייה ושהייה שהתרו בו עליה ואע''פ שלא פשט:

לא  המלביש את חבירו כלאים אם היה הלובש מזיד הלובש לוקה והמלביש עובר משום (ויקרא יט-יד) ''ולפני עור לא תתן מכשול''. ואם לא ידע הלובש שהבגד הוא כלאים והיה המלביש מזיד המלביש לוקה והלובש פטור:

לב  כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מצות עשה כציצית: סליקו להו הלכות כלאים בס''ד

---

הלכות מתנות עניים

יש בכללן שלש עשרה מצות. שבע מצות עשה. ושש מצות לא תעשה: וזה הוא פרטן: א) להניח פאה. ב) שלא יכלה אותה. ג) להניח לקט. ד) שלא ילקט הלקט. ה) לעזוב עוללות הכרם. ו) שלא יעולל הכרם. ז) לעזוב פרט הכרם. ח) שלא ילקט פרט הכרם. ט) להניח שכחה. י) שלא ישוב לקחת השכחה. יא) להפריש מעשר לעניים. יב) ליתן צדקה כמסת יד. יג) שלא יאמץ לבבו על העניים: וביאור מצות אלו בפרקים אלו:

הלכות מתנות עניים - פרק ראשון

א  הקוצר את שדהו לא יקצור את כל השדה כולה אלא יניח מעט קמה לעניים בסוף השדה שנאמר (ויקרא כג-כב) ''לא תכלה פאת שדך בקצרך'' אחד הקוצר ואחד התולש. וזה שמניח הוא הנקרא פאה:

ב  וכשם שמניח בשדה כך באילנות כשאוסף את פירותיהן מניח מעט לעניים. עבר וקצר את כל השדה או אסף כל פירות האילן לוקח מעט ממה שקצר או ממה שאסף ונותנו לעניים שנתינתו מצות עשה שנאמר (ויקרא כג-כב) ''לעני ולגר תעזוב אותם''. ואפילו טחן הקמה ולשו ואפאו פת הרי זה נותן ממנו פאה לעניים:

ג  אבד כל הקציר שקצר או נשרף קודם שנתן הפאה הרי זה לוקה. שהרי עבר על מצות לא תעשה ואינו יכול לקיים עשה שבה שניתק לו:

ד  וכן בלקט כשקוצר ומאלם לא ילקט השבלים הנופלות בשעת הקציר אלא יניחם לעניים שנאמר (ויקרא יט-ט) (ויקרא כג-כב) ''ולקט קצירך לא תלקט''. עבר ולקטן אפילו טחן ואפה נותן לעניים שנאמר (ויקרא כג-כב) ''לעני ולגר תעזוב אותם''. אבדו או נשרפו אחר שלקטן קודם שנתן לעניים לוקה:

ה  וכן בפרט שנפרט מן הענבים בשעת הבצירה וכן בעוללות שנאמר (ויקרא יט-י) ''וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם''. וכן המעמר ושכח אלומה אחת בשדה הרי זה לא יקחנה שנאמר (דברים כד-יט) ''ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו''. עבר ולקטו אפילו טחנו ואפאו הרי זה נותנו לעניים שנאמר (דברים כד-יט) ''לגר ליתום ולאלמנה יהיה'' זו מצות עשה הא למדת שכולן מצות לא תעשה הניתק לעשה הן ואם לא קיים עשה שבהן לוקה:

ו  כשם שהשכחה בעמרים כך היא בקמה. אם שכח מקצת הקמה ולא קצרה הרי זו לעניים. וכשם שהשכחה בתבואה וכיוצא בה כך יש שכחה לאילנות כולן שנאמר (דברים כד-כ) ''כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך'' והוא הדין לשאר האילנות:

ז  נמצאת למד שארבע מתנות לעניים בכרם. הפרט והעוללות והפאה והשכחה. ושלש מתנות בתבואה הלקט והשכחה והפאה. ושתים באילנות השכחה והפאה:

ח  כל מתנות עניים אלו אין בהן טובת הנייה לבעלים. אלא העניים באין ונוטלין אותן על כרחן של בעלים ואפילו עני שבישראל מוציאין אותן מידו:

ט  כל גר האמור במתנות עניים אינו אלא גר צדק. שהרי הוא אומר במעשר שני (דברים יד-כט) ''ובא הלוי והגר'' מה הלוי בן ברית אף הגר בן ברית. ואעפ''כ אין מונעין עניי עכו''ם ממתנות אלו. אלא באין בכלל עניי ישראל ונוטלין אותן מפני דרכי שלום:

י  נאמר במתנות עניים (ויקרא יט-י) (ויקרא כג-כב) ''לעני ולגר תעזוב אותם'' כל זמן שהעניים תובעין אותן. פסקו העניים לבקש ולחזר עליהם הרי הנשאר מהן מותר לכל אדם. שאין נופו קדוש כתרומות. ואינו חייב ליתן להן דמיהן שלא נאמר בהן ונתן לעניים אלא (ויקרא יט-י) (ויקרא כג-כב) ''תעזוב אותם''. ואינו מצווה לעזוב אותן לחיה ולעופות אלא לעניים והרי אין עניים:

יא  מאימתי מותרין כל אדם בלקט. משיכנסו המלקטים שניים וילקטו אחר מלקטים הראשונים ויצאו. מאימתי מותרין כל אדם בפרט ובעוללות משהלכו העניים בכרם ויבואו. הנשאר אחרי כן מותר לכל אדם. מאימתי מותרין כל אדם בשכחה של זיתים. בארץ ישראל אם שכח אותה בראש הזית הרי זה מותר בה מראש חדש כסליו שהוא זמן רביעה שנייה בשנה אפילה. אבל ציבורי זיתים ששכחן תחת האילן הרי זה מותר בהן משיפסקו העניים מלחזר אחריה:

יב  כל זמן שיש לעני ליטול שכחת הזיתים המונחות בארץ תחת האילנות נוטל. ואע''פ שכבר הותר כל אדם בשכחה שבראש האילן. וכל זמן שיש לו ליטול שכחה שבראש האילן נוטל. ואף על פי שעדיין אין לו שכחה תחתיו:

יג  מתנות עניים שבשדה שאין העניים מקפידים עליהן הרי הן של בעל השדה. ואע''פ שעדיין לא פסקו העניים מלחזר על מתנותיהם:

יד  כל מתנות העניים האלו אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ ישראל כתר. ומות ומעשרות. הרי הכתוב אומר (ויקרא יט-ט) (ויקרא כג-כב) ''ובקצרכם את קציר ארצכם'' ו (דברים כד-יט) ''כי תקצור קצירך בשדך''. וכבר נתפרש בגמרא שהפאה נוהגת בחוצה לארץ מדבריהם. ויראה לי שהוא הדין לשאר מתנות עניים אלו שכולן נוהגות בחוצה לארץ מדבריהם:

טו  כמה הוא שיעור הפאה. מן התורה אין לה שיעור אפילו הניח שבולת אחת יצא ידי חובתו. אבל מדבריהם אין פחות מאחד מששים בין בארץ בין בחוצה לארץ. ומוסיף על האחד מששים לפי גודל השדה ולפי רוב העניים ולפי ברכת הזרע. כיצד שדה שהיא קטנה ביותר שאם הניח ממנה אחד מששים אינו מועיל לעני הרי זה מוסיף על השיעור. וכן אם היו העניים מרובין מוסיף. ואם זרע מעט ואסף הרבה שהרי נתברך מוסיף לפי הברכה. וכל המוסיף על הפאה מוסיפין לו שכר. ואין לתוספת זאת שיעור:

הלכות מתנות עניים - פרק שני

א  כל אוכל שגידוליו מן הארץ ונשמר ולקיטתו כולו כאחת ומכניסין אותו לקיום חייב בפאה. שנאמר (ויקרא יט-ט) (ויקרא כג-כב) ''ובקצרכם את קציר ארצכם'':

ב  כל הדומה לקציר בחמש דרכים אלו הוא שחייב בפאה. כגון התבואה והקטניות והחרובין והאגוזין והשקדים והרמונים והענבים והזיתים והתמרים בין יבשים בין רכים וכל כיוצא באלו. אבל אסטיס ופואה וכיוצא בהן פטורין מפני שאינן אוכל. וכן כמהין ופטריות פטורין מפני שאין גידוליהן מן הארץ כשאר פירות הארץ. וכן ההפקר פטור שאין לו מי שישמרנו שהרי הוא מופקר לכל. וכן התאנים פטורין מפני שאין לקיטתן מאחת אלא יש באילן זה מה שיגמר היום ויש בו מה שיגמר לאחר כמה ימים. וכן ירק פטור שאין מכניסין אותו לקיום. השומים והבצלים חייבין בפאה שהרי מייבשין אותן ומכניסין אותן לקיום. וכן האמהות של בצלים שמניחין אותן בארץ ליקח מהן הזרע חייבות בפאה וכן כל כיוצא בהן:

ג  קרקע כל שהוא חייבת בפאה ואפילו היתה של שותפין שנאמר (ויקרא יט-ט) (ויקרא כג-כב) ''קציר ארצכם'' אפילו של רבים:

ד  שדה שקצרו נכרים לעצמן או שקצרוה ליסטים או קרסמוה גמלים או שברתה הרוח או בהמה הרי זו פטורה מן הפאה. שחובת הפאה בקמה:

ה  קצר חציה וקצרו הליסטים חציה שנשאר הרי זו פטורה. שהחיוב בחצי שקצרו הליסטים אבל אם קצרו הליסטים חציה וחזר הוא וקצר השאר נותן פאה כשיעור מה שקצר. קצר חציה ומכר חציה הלוקח נותן פאה (לכל). קצר חציה והקדיש חציה הפודה מיד הגזבר נותן פאה לכל. קצר חציה והקדישו מניח מן הנשאר פאה הראויה לכל:

ו  כרם שהיה בוצר ממנו ענבים למכור בשוק ובדעתו שיניח השאר לגת לדרוך אותו. אם היה בוצר לשוק מכאן ומכאן הרי זה נותן פאה למה שבוצר לגת כפי הנשאר. ואם היה בוצר לשוק מרוח אחת מלבד הרי זה נותן פאה מן הנשאר כפי הראוי לכל הכרם הואיל ובצר מרוח אחת אינו כבוצר עראי מעט מכאן ומעט מכאן שהוא פטור. וכן כל הקוטף מלילות מעט מעט ומכניס לביתו אפילו קטף כן כל שדהו פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה:

ז  הקוצר כל שדהו קודם שתוגמר ועדיין לא הביאה שליש הרי זו פטורה. ואם הגיעה לשליש חייבת. וכן בפירות האילן אם נגמרו שליש גמירתן חייבין:

ח  המקדיש שדהו והיא קמה חייבת בפאה. קצרה הגזבר ואחר כך פדאה פטורה. שבשעת חיוב הפאה היתה קודש שאינו חייב בפאה:

ט  נכרי שקצר שדהו ואחר כך נתגייר הרי זו פטור מן הפאה ומן הלקט ומן השכחה אע''פ שאין השכחה אלא בשעת העימור:

י  אין שוכרין פועלים נכרים לקצור מפני שאינן בקיאין בלקט ופאה. ואם שכר וקצרו את כולו הרי זו חייבת בפאה:

יא  בעל הבית שקצר כל שדהו ולא הניח פאה. הרי זה נותן מן השבלים פאה לעניים. ואינו צריך לעשר. ואם נתן להם רוב הקציר משום פאה הרי זה פטור מן המעשרות. וכן אם דש ועדיין לא זרה נותן להם הפאה קודם שיעשר. אבל דש וזרה ברחת ובמזרה וגמר מלאכתו מעשר ונותן להם מן הפירות המעושרין שיעור הפאה הראויה לאותה שדה. וכן באילנות:

יב  אין מניחין את הפאה אלא בסוף השדה. כדי שיהיו עניים יודעין מקום שיבאו לו וכדי שתהיה ניכרת לעוברים ולשבים ולא יחשד. ומפני הרמאים שלא יתכוין לקצור הכל ואומר לאלו שרואים אותו קוצר סוף השדה בתחלת השדה הנחתי. ועוד שלא ישמור שעה שאין שם אדם ויניחנה ויתננה לעני הקרוב לו. עבר והניח הפאה בתחלת השדה או באמצעה הרי זו פאה. וצריך שיניח בסוף השדה כשיעור הפאה הראויה למה שנשאר בשדה אחר שהפריש את הראשונה:

יג  בעל הבית שנתן פאה לעניים ואמרו לו תן לנו מצד זה ונתן להם מצד אחר זו וזו פאה. וכן בעל השדה שהפריש פאה ואמר הרי זו פאה וגם זו או שאמר הרי זו פאה וזו הרי שתיהן פאה:

יד  אסור לפועלים לקצור את כל השדה אלא מניחין בסוף השדה כשיעור הפאה. ואין לעניים בה כלום עד שיפרישנה בעל הבית מדעתו. לפיכך עני שראה פאה בסוף שדה אסור ליגע בה משום גזל עד שיודע לו שהיא מדעת בעל הבית:

טו  הפאה של תבואה וקטניות וכיוצא בהן מזרעים הנקצרים. וכן פאת הכרם והאילנות ניתנת במחובר לקרקע והעניים בוזזין אותה בידם. ואין קוצרין אותה במגלות ואין עוקרין אותו בקרדומות כדי שלא יכו איש את רעהו. רצו העניים לחלקה ביניהם הרי אלו מחלקין. אפילו תשעים ותשעה אומרין לחלק ואחד אומר לבוז לזה האחד שומעין שאמר כהלכה:

טז  פאה של דלית ושל דקל שאין עניים מגיעין לבוז אותה אלא בסכנה גדולה. בעל הבית מוריד אותה ומחלק אותה בין העניים. ואם רצו כולן לבוז אותה לעצמן בוזזין. אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק שומעין לאחד שאמר כהלכה ומחייבין בעל הבית להוריד ולחלק ביניהן:

יז  בשלש עתות ביום מחלקין את הפאה לעניים בשדה או מניחין אותם לבוז. בשחר. ובחצי היום. ובמנחה. ועני שבא שלא בזמן זה אין מניחין אותו ליטול. כדי שיהיה עת קבוע לעניים שיתקבצו בו כולן ליטול. ולמה לא קבעו לה עת אחת ביום מפני שיש שם עניות מניקות שצריכות לאכול בתחלת היום. ויש שם עניים קטנים שאין נעורין בבקר ולא יגיעו לשדה עד חצי היום. ויש שם זקנים שאינם מגיעין עד המנחה:

יח  עני שנטל מקצת הפאה וזרק על השאר או שנפל עליה או שפירש טליתו עליה קונסין אותו ומעבירין אותו ממנה ואפילו מה שנטל לוקחין אותו מידו וינתן לעני אחר [וכן בלקט וכן בעומר השכחה]:

יט  מי שלקח את הפאה ואמר הרי זה לאיש פלוני העני. אם עני הוא זה שלקח מתוך שזוכה בו לעצמו זכה בו לאותו פלוני. ואם עשיר הוא לא זכה לו אלא יתננה לעני שנמצא ראשון:

כ  בעל הבית שהניח פאה לעניים אלו העומדים לפניו ובא עני אחר מאחוריו ונטלה זכה בה שאין אדם זוכה בלקט שכחה ופאה וסלע של מציאה עד שיגיע לידו:

הלכות מתנות עניים - פרק שלישי

א  אין מניחין את הפאה משדה על חברתה כיצד. היו לו שתי שדות לא יקצר את האחת כולה ויניח בשניה פאה הראויה לשתיהן. שנאמר (ויקרא כג-כב) ''לא תכלה פאת שדך בקוצרך'' שיניח בכל אחת ואחת פאה הראויה לה. ואם הניח משדה על חברתה אינה פאה:

ב  היתה שדהו זרועה כולה מין אחד והיה נחל בתוך השדה אע''פ שאינו מושך או אמת המים שאינו יכול לקצור מה שבשני צדדיה כאחת והוא שתהיה מושכת וקבועה. הרי זה כשתי שדות ונותן פאה מצד זה לעצמו ומצד זה לעצמו:

ג  וכן אם היה מפסיק דרך היחיד שהוא רחב ארבע אמות או דרך הרבים הרחב שש עשרה אמה אבל שביל היחיד והוא פחות מארבע או שביל הרבים פחות משש עשרה אמה אם היה קבוע בימות החמה ובימות הגשמים מפסיק. ואם אינו קבוע בימות הגשמים אינו מפסיק אלא הרי הוא כשדה אחת:

ד  היה מפסיק בה ארץ בורה שאינו זרועה ולא חרושה. או ארץ נירה והיא שנחרשה ולא נזרעה. או שהפסיק בה זרע אחר. כגון שהיה חטים מכאן וחטים מכאן ושעורים באמצע. או שקצר באמצעה אפילו קודם שתביא שליש וחרש מקום שקצר. הרי זה נפסקת לשתי שדות. והוא שיהיה רוחב כל אחד מאלו כשלשה תלמים של פתיח והוא פחות מבית רובע. במה דברים אמורים בשדה קטנה שהיא חמשים אמה על שתי אמות או פחות. אבל אם היתה יתרה על זו אין הבור או הגיר מפסיקה לשתים אלא א''כ היתה בו רוחב בית רובע. אבל זרע אחר כל שהוא מפסיק בה:

ה  אכלה גובאי או קרסמוה נמלים באמצעה אם חרש מקום שאכלו הרי זה מפסיק:

ו  הזורע בהר שאינו כולו שוה אלא יש בו תילים גבוהים ומקומות מקומות עמוקות אע''פ שאינו יכול לחרוש אותו כולו ולזרעו כאחת אלא נחרש המקום הגבוה בפני עצמו והנמוך בפני עצמו הרי זה כשדה אחת ומניח פאה אחת בסוף ההר על כל ההר:

ז  מדרגות שהן גבוהות עשרה טפחים נותן פאה מכל אחת ואחת. ואם היו ראשי שורות מעורבים נותן מאחת על הכל. היו פחות מעשרה אע''פ שאין ראשי השורות מעורבין נותן מאחת על הכל. היה סלע על פני כל השדה. אם עוקר הוא את המחרישה מצד זה ונותנה מצד זה מפסיק. ואם לאו אינו מפסיק:

ח  הזורע שדה שיש בה אילנות אע''פ שהיא מלבנות מלבנות בין האילנות ואין כל הזרע מעורב נותן פאה אחת לכל השדה. שדבר ידוע ששדה אחת היא ומפני מקום האילנות נחלק הזרע:

ט  במה דברים אמורים בשהיו האילנות כל עשרה בתוך בית סאה. אבל אם היו כל עשרה אילנות ביותר מבית סאה הרי זה נותן פאה מכל מלבן ומלבן. שהרי האילנות מרוחקים הרבה ולא מפני האילנות זרע מלבנות מלבנות:

י  וכן מלבנות הבצלים שבין הירק נותן פאה אחת לכל הבצלים. ואף על פי שהירק מבדיל ביניהן ומשימם מלבנות מלבנות:

יא  שדה שכולה זרועה מין אחד וכיון שהתחילו בה מקומות ליבש עקר או תלש מה שיבש מכאן ומכאן עד שנשאר הלח מפורד מלבנות מלבנות מרוחקות זו מזו. אם היה דרך בני אדם שם לזרוע מאותו המין ערוגות ערוגות כגון שבת או חרדל הרי זה מניח פאה מכל מלבן ומלבן. שהרואה אומר ערוגות ערוגות נזרעו. ואם היה מין אחד שזורעין אותו שדות כגון תבואה וקטניות נותן אחת לכל:

יב  במה דברים אמורים כשהיה יבש מכאן ויבש מכאן ולח באמצע. אבל לח מכאן ומכאן ויבש באמצע מניח מן היבש בפני עצמו ומן הלח בפני עצמו:

יג  שדה שזרעה בצלים או פולים או אפונים וכיוצא בהן והיה בדעתו למכור מקצתן לחין בשוק ומניח מקצת השדה יבש ויעשה ממנו גורן. חייב להניח פאה לזה שמוכר לח בפני עצמו ולזה שקוצר אותו יבש בפני עצמו:

יד  הזורע את שדהו מין אחד אע''פ שהוא עושהו שתי גרנות מניח פאה אחת. זרעה שני מינים אף על פי שהוא עושה אותה גורן אחת נותן פאה למין זה בפני עצמו ופאה למין זה בפני עצמו:

טו  זרע שני זרעים ממין אחד כגון שזרעה שני מיני חטים או שני מיני שעורים. אם עשאן גורן אחת נותן פאה אחת שתי גרנות נותן שתי פאות ודבר זה הלכה למשה מסיני:

טז  האחין שחלקו נותנין שתי פאות. חזרו ונשתתפו נותנין פאה אחת. השותפין שקצרו חצי השדה ואחר כך חלקו. זה שלקח הקציר אינו מפריש כלום. וזה שלקח הקמה מפריש על החצי שלקח בלבד. חזרו ונשתתפו וקצרו החצי האחר בשותפות. כל אחד מהן מפריש מחלקו שבקמה על חלק חבירו שבקמה אבל לא על החצי שנקצר:

יז  שדה שהגיע חציה עד שליש וחציה לא הגיע. והתחיל וקצר בחצי שהגיע חציו ואחר כך הביאה כולה שליש ואחר כך גמר החצי הראשון שהגיע בתחלה. מפריש מן הראשון על האמצעיים ומן האמצעיים על הראשון ועל האחרון:

יח  המוכר מקומות מקומות משדהו לאנשים הרבה. אם מכר כל השדה כל אחד ואחד נותן פאה אחת מחלקו שלקח. ואם התחיל בעל השדה לקצור ומכר מקצת ושייר מקצת. בעל השדה נותן פאה הראויה לכל. שכיון שהתחיל לקצור נתחייב בכל. ואם מכר תחלה מפריש הלוקח על מה שלקח ובעל השדה על מה ששייר:

יט  שדה אילן אין מפסיק בה אלא גדר גבוה המבדיל בין האילנות. אבל אם היה הגדר מבדיל מלמטה והבדים והפארות מעורבין מלמעלה ונוגעין בגדר על גבו הרי זה כשדה אחת ונותן פאה לכל:

כ  שנים שלקחו אילן אחד נותנין ממנו פאה אחת. לקח זה צפונו וזה דרומו זה נותן פאה לעצמו וזה נותן פאה לעצמו:

כא  החרובין כל שאדם עומד בצד חרוב זה וחבירו עומד בצד חרוב זה ורואין זה את זה הרי הן כלן שדה אחת ופאה אחת לכלן. היו שני הצדדין רואין את האמצעיים ואין הצדדים רואין זה את זה מפריש מצד אחד מן הראשונים על האמצעיים ומן האמצעיים על הראשונים. אבל לא יפריש מצד זה על הצד האחד:

כב  הזיתים כל מה שיש מהן ברוח אחת מרוחות העיר כגון זיתים שיש במערב העיר כולן או במזרחה הרי הן כשדה אחת ופאה אחת לכלן:

כג  הבוצר את מקצת כרמו מכאן ומכאן כדי להקל מעל הגפן עד שימצאו שאר האשכולות ריוח ויוסיפו הוא הנקרא מידל. וכבר בארנו שהבוצר מרוח אחת אינו מידל ולפיכך נותן מן הנשאר פאה הראויה לכל. ואף על פי שבצד לשוק. אבל אם הידל למכור בשוק אינו נותן פאה לזה שהידל. הידל להביא בביתו נותן מן הנשאר שהניח לדרוך פאה אחת הראויה לכל:

הלכות מתנות עניים - פרק רביעי

א  איזהו לקט זה הנופל מתוך המגל בשעת קצירה או הנופל מתוך ידו כשמקבץ השבלים ויקצור. והוא שיהיה הנופל שבלת אחת או שתים. אבל אם נפלו שלש כאחד הרי שלשתן לבעל השדה. והנופל מאחר המגל או מאחר היד אפילו שבלת אחת אינה לקט:

ב  היה קוצר ביד בלא מגל הנופל מתוך ידו אינו לקט. אבל התולש דברים התולשים אותם הנופל מתחת ידו לקט. היה קוצר או תולש דבר שדרכו להתלש ואחר שקצר מלא זרועו או תלש מלא קמצו הכהו קוץ ונפל מידו על הארץ הרי זה של בעל הבית:

ג  היה קוצר ונשארה שבלת אחת שלא נקצרה ונקצר כל שסביבותיה. אם היה ראשה מגיע לקמה שבצדה ויכולה להקצר עם הקמה הרי היא של בעל השדה ואם לאו הרי היא של עניים:

ד  היו שתי שבולות זו בצד זו. הפנימית יכולה להקצר עם הקמה והחיצונה יכולה להקצר עם הפנימית ואינה יכולה להקצר עם הקמה. הפנימית נצלת ומצלת את החיצונה שהרי היא כנופלת מתוך המגל ואע''פ שעדיין לא נקצרה. והשבלים שבקש הרי הן של בעל השדה:

ה  הרוח שפזרה את העומרים ונתערב קציר של בעל השדה עם הלקט אומדין את השדה כמה לקט היא ראויה לעשות ונותן לעניים מפני שזה אונס. וכמה הוא שיעור זה ארבעה קבין תבואה לכל בית כור:

ו  לקט שנפל לארץ ולא לקטוהו עניים ובא בעל השדה והגדיש את הקציר שלו על הארץ כיצד הוא עושה. מפנה הגדיש שלו כולו למקום אחר וכל השבלים הנוגעות בארץ כולן לעניים. מפני שאין אנו יודעים אי זו היא מהם שהיתה לקט וספק מתנות עניים לעניים שנאמר (ויקרא כג-כב) ''תעזוב'' הנח לפניהם משלך:

ז  ולמה אין אומדין אותה וליתן לעניים מה שראויה לעשות לקט. מפני שעבר והגדיש על הלקט קנסוהו. ואפילו היה שוגג ואפילו היה הלקט שעורים והגדיש עליו חטין. ואפילו קרא לעניים ולא באו אפילו הגדישוהו אחרים שלא מדעתו כל הנוגעות בארץ הרי הן לעניים:

ח  הצריך לרבץ את שדהו קודם שילקטו העניים לקט שבה אם היזקו מרובה על הפסד הלקט מותר לרבץ. ואם הפסד הלקט מרובה על הפסדו אסור לרבץ. ואם קבץ את כל הלקט והניחו על הגדר עד שיבא העני ויטלנו הרי זה מדת חסידות:

ט  זרעים הנמצאים בחורי הנמלים. אם היו החורים בתוך הקמה הרי הוא של בעל השדה שאין לעניים מתנה בתוך הקמה. ואם היו במקום שנקצר הרי זה של עניים שמא מן הלקט גררוהו. ואע''פ שנמצא שחור אין אומרים הרי זה משנה שעברה שספק הלקט לקט:

י  שבולת של לקט שנתערבה בגדיש הרי זה מפריש שתי שבולות ואומר על אחת מהן אם הלקט היא זו הרי היא לעניים ואם אינה לקט הרי המעשרות (שהיא) שחייבת בהן שבולת זו קבועים בשבולת שנייה. וחוזר ומתנה כן על שבולת שנייה ונותן אחת מהן לעני והאחרת תהיה מעשר:

יא  לא ישכור אדם את הפועל על מנת שילקט בנו אחריו. אבל האריסין והחכירין והמוכר קמתו לחבירו לקצור ילקט בנו אחריו ויש לפועל להביא אשתו ובניו ללקט אחריו. ואפילו שכרו ליטול חצי הקציר או שלישו או רביעו בשכרו:

יב  מי שאינו מניח את העניים ללקט או שהוא מניח אחד ומונע אחד או שמסייע את אחד מהן על חבירו הרי זה גוזל את העניים:

יג  ואסור לאדם להרביץ ארי וכיוצא בו בתוך שדהו כדי שיראו העניים ויברחו. היו שם עניים שאינן ראויין ליטול לקט אם יכול בעל הבית למחות בידן ממחה ואם לאו מניחן מפני דרכי שלום:

יד  המפקיר את הלקט עם נפילת רובו אינו הפקר מאחר שנשר רובו אין לו בו רשות:

טו  אי זהו פרט זה גרגר אחד או שני גרגרים הנפרטים מן האשכול בשעת הבצירה. נפלו שלשה גרגרים בבת אחת אינו פרט:

טז  היה בוצר וכרת את האשכול והוסבך בעליו ונפל לארץ ונפרט אינו פרט. היה בוצר ומשליך לארץ כשמפנה האשכולות אפילו חצי אשכול הנמצא שם הרי הוא פרט (וכן אשכול שלם שנפרט שם הרי הוא פרט). והמניח את הכלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר הרי זה גוזל את העניים:

יז  אי זו היא עוללת זה אשכול הקטן שאינו מעובה כאשכול שאין לו כתף. ואין ענביו נוטפות זו על זו אלא מפוזרות. יש לה כתף ואין לה נטף או יש לה נטף ואין לה כתף הרי היא של בעל הכרם. ואם ספק לעניים:

יח  אי זו היא כתף פסיגין המחוברות בשדרה זו על גבי זו. נטף ענבים המחוברות בשדרה ויורדות. והוא שיהיו כל הענבים שבעוללות נוגעין בפס ידו. ולמה נקרא שמו עולל מפני שהוא לשאר האשכולות כעולל לאיש:

יט  ואין בעל הבית חייב לבצור העוללות וליתנן לעניים. אלא הן בוצרין אותן לעצמן וגרגר יחידי הרי היא עוללת:

כ  זמורה שהיה בה אשכול ובארכובה של זמורה עוללת אם נקרצה עם האשכול הרי היא של בעל הכרם ואם לאו הרי היא לעניים:

כא  כרם שכולו עוללות הרי הוא לעניים שנאמר (ויקרא יט-י) ''וכרמך לא תעולל'' אפילו כולו עוללות. ואין הפרט והעוללות נוהגין אלא בכרם בלבד:

כב  אין העניים זוכין ליקח פרט ועוללות עד שיתחיל בעל הכרם לבצור כרמו שנאמר (דברים כד-כא) ''וכי תבצור כרמך לא תעולל''. וכמה יבצור ויהיו זוכין בהן שלשה אשכולות שהן עושין רביע:

כג  המקדיש כרמו עד שלא נודעו העוללות אין העוללות לעניים. ואם משנודעו העוללות העוללות לעניים ויתנו שכר גידולם להקדש:

כד  הזומר את הגפן אחר שנודעו העוללות הרי זה זומר כדרכו וכשם שכורת האשכולות כך כורת העוללות:

כה  נכרי שמכר כרמו לישראל לבצור חייב בעוללות. ישראל ונכרי שהיו שותפים בכרם חלקו של ישראל חייב ושל נכרי פטור:

כו  בן לוי שנתנו לו מעשר טבל ומצא בו עוללות נותנן לעני. ואם נקרצת עם האשכול יש לו לעשות תרומת מעשר על מקום אחר:

כז  מי שהיו לו חמש גפנים ובצרם לתוך ביתו. אם לאכול ענבים פטור מן הפרט ומן השכחה ומן הרבעי. וחייב בעוללות. ואם בצרן לעשות יין חייב בכל אלא אם כן שייר מקצתן:

הלכות מתנות עניים - פרק חמישי

א  העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל השדה. שכחו בעל השדה ולא שכחוהו פועלים. שכחוהו אלו ואלו והיו שם אחרים עוברין ורואין אותן בעת ששכחוהו. אינה שכחה עד שישכחוהו כל אדם. ואפילו עומר הטמון אם נשכח הרי זה שכחה:

ב  היה בעל השדה בעיר ואמר יודע אני שהפועלים שכחו עומר שבמקום פלוני ושכחוהו הרי זה שכחה. ואם היה בשדה ואמר כן ושכחוהו אינה שכחה שהשכוח מעיקרו בשדה הוא השכחה. אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הרי זו שכחה שנאמר (דברים כד-יט) ''ושכחת עומר בשדה'' ולא בעיר:

ג  עמדו העניים בפניו או חיפוהו בקש והוא זוכר את הקש או שהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו בשדה ושכחו אינו שכחה. אבל אם נטלו ממקום למקום אע''פ שהניחו סמוך לגפה או לגדיש או לבקר או לכלים ושכחו הרי זה שכחה:

ד  נטל עומר להוליכו לעיר והניחו על גבי חבירו ושכח את שניהן. אם זכר העליון קודם שיפגע בו אין התחתון שכחה ואם לאו התחתון שכחה:

ה  עפו עמריו ברוח חזקה לתוך שדה חבירו ושכח שם עומר אינו שכחה שנאמר (דברים כד-יט) ''קצירך בשדך''. אבל אם פזר העמרים בתוך שדהו ושכח הרי זו שכחה:

ו  הנוטל עומר ראשון ושני ושלישי ושכח הרביעי. אם היה שם ששי אין הרביעי שכחה עד שיטול החמישי. ואם היו חמשה בלבד משישהא כדי ליטול החמישי הרי הרביעי שכחה:

ז  שני עמרים מעורבבין ושכח אחד מהן אינה שכחה עד שיטול את כל סביבותיו:

ח  הלוף והשום והבצלים וכיוצא בה אע''פ שהן טמונין בארץ יש להן שכחה. הקוצר בלילה ושכח קמה או שעמר בלילה ושכח עומר וכן הסומא ששכח יש להן שכחה. ואם היה הסומא או הקוצר בלילה מתכוין ליטול את הגס אין לו שכחה. וכל האומר הריני קוצר על מנת מה שאני שוכח אני אטול יש לו שכחה שכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל:

ט  תבואה שקצרה עד שלא נגמרה להאכילה לבהמה. וכן אם קצרה אגודות קטנות ולא עשאה עמרים. וכן השומים והבצלים שתלשן אגודות קטנות להמכר לשוק ולא עשאן עמרים להעמיד מהן גורן אין להם שכחה:

י  הקוצר שהתחיל לקצור מראש השורה ושכח לפניו ולאחריו. של אחריו שכחה ושלפניו אינו שכחה שנאמר (דברים כד-יט) ''לא תשוב לקחתו'' אינו שכחה עד שיעבור ממנו ויניחנו לאחריו. זה הכלל כל שהוא בבל תשוב שכחה וכל שאינו בבל תשוב אינו שכחה:

יא  שנים שהתחילו לקצור מאמצע השורה זה פניו לצפון וזה פניו לדרום ושכחו לפניהם ולאחריהן. שלפניהם שכחה. מפני שכל אחד מהן זה שלפניו הוא לאחוריו של חבירו. והעומר ששכחוהו לאחוריהן במקום שהתחילו ממנו אינו שכחה. מפני שהוא מעורב עם השורות שמן המזרח למערב והן מוכיחין עליו שאינו שכוח. וכן השורות של עמרים שפינו אותן לגורן והתחילו שנים מאמצע שורה ושכחו עומר באמצע בין אחוריהן אינו שכחה מפני שהוא באמצע השורה שמן מערב למזרח שעדיין לא התחילו בה והיא מוכחת עליו שאינו שכוח:

יב  הקוצר ואלם אלומות אלומות. ופינה האלומות והן הנקראין עומרים ממקום זה למקום אחר. וממקום השני למקום השלישי. וממקום השלישי לגורן ושכח העומר בשעה שפינה ממקום למקום. אם פינה העומרים למקום שהוא גמר מלאכה ושכחה יש לו שכחה וכשיפנה ממקום שהוא גמר מלאכה לגורן אין לו שכחה. ואם פינה העומרים למקום שאינו גמר מלאכה ושכח אינו שכחה וכשיפנה ממקום שאינו גמר מלאכה לגורן יש לו שכחה:

יג  אי זהו מקום שהוא גמר מלאכה. זה מקום שדעתו לקבץ כל העומרין שם ולדוש אותן שם או להוליכן שם למקום גדיש שהוא הגורן. ומקום שאינו גמר מלאכה הוא המקום שמקבצין בו העומרים כדי לעשות מהן אלומות גדולות כדי להוליכן למקום אחר:

יד  שתי כריכות המובדלות זו מזו שכחה. ושלש אינן שכחה. שני עומרים המובדלין זה מזה שכחה. ושלשה אינן שכחה:

טו  שני צבורי זיתים וחרובין המובדלין זה מזה שכחה. ושלשה אינם שכחה. שני הוצני פשתן שכחה ושלשה אינם שכחה:

טז  שתי גפנים וכן בשאר האילנות שנים המובדלין זה מזה שכחה. ושלשה אינן שכחה שנאמר (ויקרא יט-י) (ויקרא כג-כב) ''לעני ולגר תעזוב אותם'' אפילו היו שנים אחד לעני ואחד לגר:

יז  היו כל העומרים של קב קב ואחד של ארבעה קבין ושכחו הרי זה שכחה. יתר על הארבעה אינו שכחה. וכן אם היו של שני שני קבין ואחד יתר על שמונה קבין אינו שכחה:

יח  העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה שנאמר (דברים כד-יט) ''ושכחת עומר בשדה'' ולא גדיש אע''פ שכולן סאתים סאתים. שכח שני עומרים אע''פ שיש משניהן סאתים הרי אלו שכחה. וכן יראה לי שהן שכחה אפילו היה בשניהן יותר מסאתים:

יט  קמה שיש בה סאתים ושכחה אינה שכחה. אין בה סאתים רואין את השבלים הדקות כאילו הן בריאות וארוכות ואת השדופות כאילו הן מלאוה. ואם היתה ראויה (להיות) הקמה אחר אומדן זה לעשות סאתים ושכחה אינה שכחה:

כ  שכח סאה תבואה עקורה וסאה שאינה עקורה אינן מצטרפים. ושניהם שכחה. וכן בשום ובבצלים ובפירות האילן אם שכח מקצתן בקרקע ומקצתן תלוש ובשניהם סאתים אינן מצטרפין אלא שניהם שכחה:

כא  השוכח עומר בצד הקמה שאינה שכוחה אינה שכחה. שנאמר (דברים כד-יט) ''כי תקצור ושכחת עומר''. עומר שסביבותיו קציר שכחה אבל עומר שסביבותיו קמה אינה שכחה. וכן אם שכח קמה בצד קמה שאינה שכוחה אפילו קלח אחד הרי זו מצלת את השכוחה ויהיה מותר לקחתה. אבל אם שכח עומר או קמה בצד עומר שאינו שכוח אפילו היה בו סאתים אינו מציל אותה והרי השכוח לעניים. אין קמת חבירו מצלת על עומר שלו ואין קמת שעורים מצלת על עומר חטים עד שתהיה הקמה ממין העומר:

כב  השוכח אילן בין האילנות אפילו היה בו כמה סאין פירות או ששכח שני אילנות הרי הן שכחה. שלשה אינן שכחה:

כג  במה דברים אמורים באילן שאינו ידוע ומפורסם במקום כגון שהיה עומד בצד הגת או בצד הפרצה. או במעשיו כגון שהיה עושה זיתים הרבה. או בשמו כגון שהיה לו שם ידוע כגון זית הנטופה בין הזיתים שהוא נוטף שמן הרבה או השפכני או הבישני. אבל אם היה בו אחד משלשה דברים אלו אינו שכחה. שנאמר (דברים כד-יט) ''ושכחת עומר בשדה'' עומר שאתה שוכחו לעולם ואין אתה יודע בו אלא אם תשוב ותראהו. יצא זה שאתה זוכרו לאחר זמן ואע''פ שלא תפגע בו מפני שהוא ידוע ומפורסם:

כד  היה מסויים בדעתו הרי זה כמפורסם וידוע. היה עומד בצד הדקל הדקל מסיימו. היו שניהן זית נטופה זה מסיים את זה. היתה כל שדהו זית נטופה ושכח אחת מהן או שתים יש לו שכחה. במה דברים אמורים שלא התחיל באילן זה המפורסם אבל אם התחיל בו ושכח מקצתו הרי זה שכחה. ואף על פי שהוא מפורסם. והוא שיהיה הנשאר בו פחות מסאתים. אבל סאתים אינה שכחה אלא אם כן שכח כל האילן כמו שבארנו:

כה  זית העומד באמצע השורות לבדו ושלש שורות של זיתים מקיפין אותו משלש רוחותיו אע''פ שאין בכל שורה מהן אלא שני זיתים שכח את האמצעי אינו שכחה. שהרי השורות הסתירוהו. ולמה אמרו זית בלבד מפני שהיה חשוב בארץ ישראל באותו הזמן:

כו  איזהו שכחה בעריס. כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה. ובכרם משיעבור מן הגפן (או) ומן הגפנים וישכח אותה. בדלית ובדקל משירד הימנו. ושאר כל האילנות משיפנה וילך לו. במה דברים אמורים שלא התחיל בו. אבל אם התחיל בו ושכחו אינה שכחה עד שיבצור את כל סביביו:

כז  המפקיר את כרמו והשכים בבקר וזכה בו לעצמו ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה שהרי שדך וכרמך אני קורא בו מפני שהיה שלו והרי הוא שלו. אבל אם זכה מן ההפקר בשדה של אחרים הרי זה פטור מן הכל. ובין כך ובין כך פטור מן המעשרות כמו שיתבאר:

הלכות מתנות עניים - פרק ששי

א  מתנה אחרת ששית יש לעניים בזרע הארץ והוא המעשר שנותנין לעניים והוא הנקרא מעשר עני:

ב  וזהו סדר תרומות ומעשרות. אחר שקוצר זרע הארץ או אוסף פרי העץ ותגמר מלאכתו מפריש ממנו אחד מן החמשים. וזהו הנקרא תרומה גדולה ונותנה לכהן. ועל זה נאמר בתורה (דברים יח-ד) ''ראשית דגנך תירושך ויצהרך''. ואחר כך מפריש מן השאר אחד מעשרה. וזהו הנקרא מעשר ראשון. ונותנו ללוי. ועל זה נאמר בתורה (במדבר יח-כד) ''כי את מעשר בני ישראל'' וגו' ונאמר (במדבר יח-כא) ''ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל'':

ג  ואחר כך מפריש מן השאר אחד מעשרה והוא הנקרא מעשר שני. והוא לבעליו ואוכלין אותו בירושלים. ועליו נאמר (ויקרא כז-לא) ''ואם גאל יגאל איש ממעשרו''. ועליו נאמר (דברים יד-כב) ''עשר תעשר'' (דברים יד-כג) ''ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר'':

ד  על הסדר הזה מפרישין בשנה ראשונה מן השבוע ובשניה וברביעית ובחמישית. אבל בשלישית ובששית מן השבוע אחר שמפרישים מעשר ראשון מפריש מן השאר מעשר אחר ונותנו לעניים והוא הנקרא מעשר עני. ואין בשתי שנים אלו מעשר שני אלא מעשר עני. ועליו נאמר (דברים יד-כח) ''מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך'' (דברים יד-כט) ''ובא הלוי''. ועליו נאמר (דברים כו-יב) ''כי תכלה לעשר'':

ה  שנת השמטה כולה הפקר ואין בה לא תרומה ולא מעשרות כלל לא ראשון ולא שני ולא מעשר עני. ובחוצה לארץ שאין בה שמטת קרקע מפרישין בארץ מצרים ובעמון ובמואב מעשר ראשון ומעשר עני. מפני שהארצות אלו קרובות לארץ ישראל כדי שיהיו עניי ישראל נסמכין עליה בשביעית. והלכה למשה מסיני שיהיו מפרישים בארץ עמון ומואב מעשר עני בשביעית. אבל בארץ שנער מפרישין בשביעית מעשר שני כסדר רוב השנים:

ו  מעשר ראשון שלקח הלוי מפריש ממנו אחד מעשרה ונותנו לכהן והוא הנקרא תרומת מעשר. ועליו נאמר (במדבר יח-כו) ''ואל הלוים תדבר'':

ז  בעל השדה שעברו עליו עניים והיה לו שם מעשר עני. נותן לכל עני שיעבור עליו מן המעשר כדי שבעו שנאמר (דברים כו-יב) ''ואכלו בשעריך ושבעו'':

ח  כדי שבעו כמה אם מן החטים נותן לא יפחות מחצי קב. ואם מן השעורים לא יפחות מקב. ואם מן הכוסמין לא יפחות מקב. ומן הגרוגרות לא יפחות מקב. ואם מן הדבלה לא יפחות ממשקל חמש ועשרים סלע. ואם מן היין לא יפחות מחצי לוג. ואם מן השמן לא יפחות מרביעית. ואם מן האורז רובע הקב. נתן לו ירק נותן לו משקל ליטרא והוא משקל חמשה ושלשים דינר. מן החרובין שלשה קבין. מן האגוזים עשרה. מן האפרסקין חמשה. מן הרמונים שנים. אתרוג אחד. ואם נתן לו משאר הפירות לא יפחות מכדי שימכרם ויקח בדמיהן מזון שתי סעודות:

ט  היה לו דבר מועט והעניים מרובין ואין בו כדי ליתן לכל אחד ואחד כשיעור נותן לפניהם והן מחלקין ביניהם:

י  ומעשר עני המתחלק בגורן אין בו טובת הנאה לבעלים אלא העניים באים ונוטלין על כרחו ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו. אבל המתחלק בבית יש לו טובת הנאה לבעלים ונותנו לכל עני שירצה:

יא  היה לו מעשר בגורן ורצה ליתנו לעני קרובו או מיודעו. יש להפריש מחצה ליתנו לו. והחצי מחלקו לכל עני שיעבור כשיעור שאמרנו:

יב  במה דברים אמורים שאינו נותן לעני אלא כדי שבעו בשדה. אבל אם היה המעשר בבית מחלקו לכל העניים אפילו כזית כזית. שאינו מצווה ליתן כדי שבעו אלא בשדה. שהרי אינו מוצא שם ליקח שנאמר (דברים כו-יב) ''ואכלו בשעריך ושבעו'':

יג  באו איש ואשה לבית. נותנין לאשה תחלה ופוטרין אותה ואחר כך נותנין לאיש. אב ובנו. איש וקרובו. שני אחין. שני שותפין. שהיה אחד מהן עני נותן לו האחר מעשר עני שלו:

יד  שתי עניים שקבלו שדה באריסות. זה מפריש מעשר עני מחלקו ונותנו לחבירו. וכן חבירו מפריש מחלקו ונותן לו:

טו  המקבל שדה לקצור אסור בלקט שכחה ופאה ומעשר עני. אימתי בזמן שקבלה ממנו ליקח חלק בכל השדה כגון שנתן לו שלישה או רביעה בשכרו. אבל אם אמר לו בעל השדה שליש מה שאתה קוצר בלבד הוא שלך או רביע מה שתקצור הרי זה אין לו כלום עד שיקצור. ובשעת הקציר הוא עני. לפיכך מותר בלקט שכחה ופאה. ואסור במעשר עני שאין מפרישין מעשר עני אלא אחר שקצר והרי זכה בחלקו שקצר:

טז  המוכר את שדהו קרקע ופירות והעני. הרי זה מותר בלקט שכחה ופאה ומעשר עני שלה. והלוקח אסור בהן אע''פ שעדיין לא נתן דמים. ואפילו לוה הדמים ולקחה הרי זה אסור במתנות עניים:

יז  מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה. ואין משלמין ממנו את התגמולין. אבל משלמין ממנו דבר של גמילות חסדים וצריך להודיעו שהוא מעשר עני. ואין פודין בו שבויים. ואין עושין בו שושבינות. ואין נותנין ממנו דבר לצדקה. ונותנין אותו לחבר עיר בטובת הנאה. ואין מוציאין אותו מהארץ לחוץ לארץ שנאמר (דברים יד-כח) ''והנחת בשעריך'' ונאמר (דברים כו-יב) ''ואכלו בשעריך ושבעו'':

הלכות מתנות עניים - פרק שביעי

א  מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני. אם היתה יד הנותן משגת. שנאמר (דברים טו-ח) ''פתוח תפתח את ידך לו'' ונאמר (ויקרא כה-לה) ''והחזקת בו גר ותושב וחי עמך'' ונאמר (ויקרא כה-לו) ''וחי אחיך עמך'':

ב  וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בלא תעשה שנאמר (דברים טו-ז) ''לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון'':

ג  לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו. אם אין לו כסות מכסים אותו. אם אין לו כלי בית קונין לו. אם אין לו אשה משיאין אותו. ואם היתה אשה משיאין אותה לאיש. אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו והעני וירד מנכסיו קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו שנאמר (דברים טו-ח) ''די מחסורו אשר יחסר לו''. ומצווה אתה להשלים חסרונו ואין אתה מצווה לעשרו:

ד  יתום שבא להשיאו אשה. שוכרין לו בית ומציעים לו מטה וכל כלי תשמישו ואחר כך משיאין לו אשה:

ה  בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת נותן לו כפי השגת ידו וכמה עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר. ואחד מעשרה בנכסיו בינוני. פחות מכאן עין רעה. ולעולם לא ימנע עצמו משלישית השקל בשנה. וכל הנותן פחות מזה לא קיים מצוה. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה לאחר:

ו  עני שאין מכירין אותו ואמר רעב אני האכילוני אין בודקין אחריו שמא רמאי הוא אלא מפרנסין אותו מיד. היה ערום ואמר כסוני בודקין אחריו שמא רמאי הוא. ואם היו מכירין אותו מכסין אותו לפי כבודו מיד ואין בודקין אחריו:

ז  מפרנסין ומכסין עניי עכו''ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום. ועני המחזר על הפתחים אין נזקקין לו למתנה מרובה אבל נותנין לו מתנה מועטת. ואסור להחזיר את העני ששאל ריקם ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת שנאמר (תהילים עד-כא) ''אל ישוב דך נכלם'':

ח  אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר אחד הנמכר בפונדיון: כשהיו החטים ארבע סאין בסלע וכבר בארנו כל המדות. ואם לן נותנין לו מצע לישן עליו וכסת ליתן תחת מראשותיו. ושמן וקטנית. ואם שבת נותנין לו מזון שלש סעודות ושמן וקטנית ודג וירק. ואם היו מכירין אותו נותנין לו לפי כבודו:

ט  עני שאינו רוצה ליקח צדקה מערימין עליו ונותנין לו לשם מתנה או לשם הלואה. ועשיר המרעיב את עצמו ועינו צרה בממונו שלא יאכל ממנו ולא ישתה אין משגיחין בו:

י  מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן מעט ממה שראוי לו. בית דין כופין אותו ומכין אותן מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן. ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן. וממשכנין על הצדקה ואפילו בערבי שבתות:

יא  אדם שוע שהוא נותן צדקה יותר מן הראוי לו. או שמיצר לעצמו ונותן לגבאים כדי שלא יתבייש אסור לתובעו ולגבות ממנו צדקה. וגבאי שמכלימו ושואל ממנו עתיד להפרע ממנו שנאמר (ירמיה ל-כ) ''ופקדתי על כל לוחציו'':

יב  אין פוסקין צדקה על יתומים ואפילו לפדיון שבויים ואע''פ שיש להם ממון הרבה. ואם פסק הדיין עליהם כדי לשום להן שם מותר. גבאי צדקה לוקחין מן הנשים ומן העבדים ומן התינוקות דבר מועט. אבל לא דבר מרובה. שחזקת המרובה גנבה או גזל משל אחרים. וכמה הוא מועט שלהן הכל לפי עושר הבעלים ועניותן:

יג  עני שהוא קרובו קודם לכל אדם. עניי ביתו קודמין לעניי עירו. עניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת שנאמר (דברים טו-יא) ''לאחיך לענייך ולאביונך בארצך'':

יד  מי שהלך בסחורה ופסקו עליו אנשי העיר שהלך שם צדקה הרי זה נותן לעניי אותה העיר. ואם היו רבים ופסקו עליהן צדקה נותנין וכשבאין מביאין אותה עמהן ומפרנסין בה עניי עירם. ואם יש שם חבר עיר יתנוה לחבר עיר והוא מחלקה כמו שיראה לו:

טו  האומר תנו מאתים דינר לבית הכנסת או תנו ספר תורה לבית הכנסת יתנו לבית הכנסת שהוא רגיל בו. ואם היה רגיל בשנים יתנו לשניהן. האומר תנו מאתים דינרין לעניים יתנו לעניי אותה העיר:

הלכות מתנות עניים - פרק שמיני

א  הצדקה הרי היא בכלל הנדרים. לפיכך האומר הרי עלי סלע לצדקה. או הרי סלע זו צדקה חייב ליתנה לעניים מיד ואם איחר עבר ב (דברים כג-כב) ''לא תאחר'' שהרי בידו ליתן מיד ועניים מצויין הן. אין שם עניים מפריש ומניח עד שימצא עניים. ואם התנה שלא יתן עד שימצא עני אינו צריך להפריש. וכן אם התנה בשעה שנדר בצדקה או התנדב אותו שיהיו הגבאין רשאין לשנותה ולצורפה בזהב הרי אלו מותרין:

ב  המתפיס בצדקה תייב כשאר הנדרים. כיצד אמר הרי סלע זו כזו הרי זו צדקה. המפריש סלע ואמר הרי זו צדקה ולקח סלע שנייה ואמר וזו הרי שנייה צדקה. ואע''פ שלא פירש:

ג  הנודר צדקה ולא ידע כמה נדר יתן עד שיאמר לא לכך נתכוונתי:

ד  אחד האומר סלע זו צדקה או האומר הרי עלי סלע לצדקה והפרישו. אם רצה לשנותו באחר מותר. ואם משהגיע ליד הגבאי אסור לשנותו. ואם רצו הגבאים לצרף המעות ולעשותן דינרין אינן רשאין אלא אם אין שם עניים לחלק מצרפין לאחרים. אבל לא לעצמן:

ה  היה לעניים הנאה בעיכוב המעות ביד הגבאי כדי לעשות לאחרים ליתן. הרי אותו הגבאי מותר ללוות אותם המעות של עניים ופורע שהצדקה אינה כהקדש שאסור ליהנות בו:

ו  מי שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה. ואם לדבר מצוה מותר לשנותה. אע''פ שלא נשתקע שם בעליה מעליה אלא אומרים זו המנורה או נר של פלוני. ואם נשתקע שם הבעלים מעליה מותר לשנותה אפילו לדבר הרשות:

ז  במה דברים אמורים בשהיה המתנדב ישראל. אבל אם היה עכו''ם אסור לשנותה אפילו לדבר מצוה עד שישתקע שם בעליה מעליה. שמא יאמר העכו''ם הקדשתי דבר לבית הכנסת של יהודים ומכרוהו לעצמן:

ח  עכו''ם שהתנדב לבדק הבית אין מקבלין ממנו לכתחלה. ואם לקחו ממנו אין מחזירין לו. היה הדבר מסויים כגון קורה או אבן מחזירין לו כדי שלא יהא להן דבר מסויים במקדש שנאמר (עזרא ד-ג) ''לא לכם ולנו'' וגו'. אבל לבית הכנסת מקבלין מהן לכתחלה. והוא שיאמר כדעת ישראל הפרשתי. ואם לא אמר טעון גניזה שמא לבו לשמים. ואין מקבלים מהם לחומת ירושלים ולא לאמת המים שבה שנאמר (נחמיה ב-כ) ''ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים'':

ט  אסור לישראל ליטול צדקה מן העכו''ם בפרהסיא. ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל ואינו יכול ליטלה מן העכו''ם בצנעה הרי זה מותר. ומלך או שר מן העכו''ם ששלח ממון לישראל לצדקה אין מחזירין אותו לו משום שלום מלכות. אלא נוטלין ממנו וינתן לעניי עכו''ם בסתר. כדי שלא ישמע המלך:

י  פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן. ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה, עובר על (דברים טו-ז) ''לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך'' ועל (ויקרא יט-טז) ''לא תעמוד על דם רעך'' ועל (ויקרא כה-נג) ''לא ירדנו בפרך לעיניך''. ובטל מצות (דברים טו-ח) (דברים טו-יא) ''פתח תפתח את ידך לו''. ומצות (ויקרא כה-לו) ''וחי אחיך עמך''. (ויקרא יט-יח) ''ואהבת לרעך כמוך''. (משלי כד-יא) ''והצל לקוחים למות'' והרבה דברים כאלו. ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים:

יא  אנשי העיר שגבו מעות לבנין בית הכנסת ובא להן דבר מצוה מוציאין בו המעות. קנו אבנים וקורות לא ימכרום לדבר מצוה אלא לפדיון שבויים. אע''פ שהביאו את האבנים וגדרום ואת הקורות ופסלום והתקינו הכל לבנין מוכרין הכל לפדיון שבויים בלבד. אבל אם בנו וגמרו לא ימכרו את בית הכנסת אלא יגבו לפדיונן מן הצבור:

יב  אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תקון העולם. שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם. ואין מבריחין את השבויים מפני תקון העולם שלא יהיו האויבים מכבידין עליהן את העול ומרבים בשמירתן:

יג  מי שמכר עצמו ובניו לעכו''ם או שלוה מהן ושבו אותן או אסרוהו בהלואתן. פעם ראשונה ושנייה מצוה לפדותן. שלישית אין פודין אותן. אבל פודין את הבנים לאחר מיתת אביהן. ואם בקשוהו להורגו פודין אותו מידם אפילו אחר כמה פעמים:

יד  עבד שנשבה הואיל וטבל לשם עבדות וקבל עליו מצות פודין אותו כישראל שנשבה. ושבוי שהמיר לעכו''ם ואפילו למצוה אחת כגון שהיה אוכל נבלה להכעיס וכיוצא בו אסור לפדותו:

טו  האשה קודמת לאיש להאכיל ולכסות ולהוציא מבית השבי. מפני שהאיש דרכו לחזר לא האשה ובושתה מרובה. ואם היו שניהם בשביה ונתבעו שניהן לדבר עבירה האיש קודם לפדות לפי שאין דרכו לכך:

טז  יתום ויתומה שבאו להשיא אותן משיאין האשה קודם לאיש מפני שבושתה של אשה מרובה. ולא יפחתו לה ממשקל ששה דינרים ורביע דינר של כסף טהור. ואם יש בכיס של צדקה נותנין לה לפי כבודה:

יז  היו לפנינו עניים הרבה או שבויים הרבה ואין בכיס כדי לפרנס או כדי לכסות או כדי לפדות את כולן. מקדימין את הכהן ללוי. ולוי לישראל. וישראל לחלל. וחלל לשתוקי. ושתוקי לאסופי. ואסופי לממזר. וממזר לנתין. ונתין לגר. שהנתין גדל עמנו בקדושה. וגר קודם לעבד משוחרר. לפי שהיה בכלל. ארור:

יח  במה דברים אמורים בשהיו שניהן שוין בחכמה. אבל אם היה כהן גדול עם הארץ וממזר תלמיד חכם. תלמיד חכם קודם. וכל הגדול בחכמה קודם את חבירו. ואם היה אחד מהן רבו או אביו אע''פ שיש שם גדול מהן בחכמה. רבו או אביו שהוא תלמיד חכם קודם לזה שהוא גדול מהם בחכמה:

הלכות מתנות עניים - פרק תשיעי

א  כל עיר שיש בה ישראל חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה אנשים ידועים ונאמנים שיהיו מחזירין על העם מערב שבת לערב שבת ולוקחין מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו. והן מחלקין המעות מערב שבת לערב שבת ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעה ימים. וזו היא הנקרא קופה:

ב  וכן מעמידין גבאין שלוקחין בכל יום ויום מכל חצר וחצר פת ומיני מאכל או פירות או מעות ממי שמתנדב לפי שעה. ומחלקין את הגבוי לערב בין העניים ונותנין לכל עני ממנו פרנסת יומו. וזהו הנקרא תמחוי:

ג  מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה. אבל תמחוי יש מקומות שנהגו בו ויש מקומות שלא נהגו בו. והמנהג הפשוט היום שיהיו גבאי הקופה מחזירין בכל יום ומחלקין מערב שבת לערב שבת:

ד  בתעניות מחלקים מזונות לעניים. וכל תענית שאכלו העם ולנו ולא חלקו צדקה לעניים הרי אלו כשופכי דמים ועליהם נאמר בקבלה (ישעיה א-כא) ''צדק ילין בה ועתה מרצחים''. במה דברים אמורים בשלא נתנו להן הפת והפירות שאוכלים בהם הפת כגון תמרים וענבים. אבל אם אחרו המעות או החטים אינן כשופכי דמים:

ה  הקופה אינה נגבית אלא בשנים שאין עושים שררה על הצבור בממון פחות משנים. ומותר להאמין לאחד המעות של קופה. ואינה נחלקת אלא בשלשה מפני שהיא כדיני ממונות. שנותנים לכל אחד די מחסורו לשבת. והתמחוי נגבה בשלשה שאינו דבר קצוב. ומתחלק בשלשה:

ו  התמחוי נגבה בכל יום. והקופה מערב שבת לערב שבת. והתמחוי לעניי עולם. והקופה לעניי אותה העיר בלבד:

ז  רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי. ותמחוי קופה. ולשנותן לכל מה שירצו מצרכי צבור. ואע''פ שלא התנו כן בשעה שגבו. ואם היה במדינה חכם גדול שהכל גובין על דעתו והוא יחלק לעניים כפי מה שיראה. הרי זה רשאי לשנותן לכל מה שיראה לו מצרכי צבור:

ח  גבאי צדקה אין רשאין לפרוש זה מזה בשוק. אלא כדי שיהיה זה פורש לשער וזה פורש לחנות וגובין:

ט  מצא הגבאי מעות בשוק לא יתנם לתוך כיסו אלא לתוך ארנקי של צדקה וכשיגיע לביתו יטלם:

י  היה הגבאי נושה בחבירו מנה ופרעו בשוק לא יתנם לתוך כיסו. אלא לתוך ארנקי של צדקה. וכשיגיע לביתו יטלם. ולא ימנה מעות הקופה שנים שנים אלא אחד אחד מפני החשד שנאמר (במדבר לב-כב) ''והייתם נקיים מה' ומישראל'':

יא  גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק מצרפין המעות דינרין לאחרים אבל לא לעצמן. גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק מוכרים לאחרים ואין מוכרים לעצמם. ואין מחשבים בצדקה עם גבאי צדקה. ולא בהקדש עם הגזברין. שנאמר (מלכים ב כב-ז) ''אך לא יחשב אתם הכסף הנתן על ידם כי באמונה הם עושים'':

יב  מי שישב במדינה שלשים יום כופין אותו ליתן צדקה לקופה עם בני המדינה. ישב שם שלשה חדשים כופין אותו ליתן התמחוי. ישב שם ששה חדשים כופין אותו ליתן צדקה בכסות שמכסים בה עניי העיר. ישב שם תשעה חדשים כופין אותו ליתן צדקה לקבורה שקוברין בה את העניים ועושין להם כל צרכי קבורה:

יג  מי שיש לו מזון שתי סעודות אסור לו ליטול מן התמחוי. היו לו מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה. היו לו מאתים זוז אע''פ שאינו נושא ונותן בהם [או שיש לו חמשים זוז ונושא ונותן בהם] הרי זה לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני. היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחד הרי זה מותר ליקח. היו בידו מעות והרי הן עליו חוב או שהיו ממושכנים לכתובת אשתו הרי זה מותר ליקח:

יד  עני שצריך ויש לו חצר וכלי בית אפילו היו לו כלי כסף וכלי זהב אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו אלא מותר ליקח. ומצוה ליתן לו. במה דברים אמורים בכלי אכילה ושתיה ומלבוש ומצעות וכיוצא בהן. אבל אם היו כלי כסף וכלי זהב כגון מגרדת או עלי וכיוצא בהן מוכרן ולוקח פחות מהן. במה דברים אמורים קודם שיגיע לגבות מן העם. אבל אחר שגבה הצדקה מחייבים אותו למכור כליו וליקח אחרים פחותין מהם ואחר כך יטול:

טו  בעל הבית שהיה מהלך לעיר ותמו לו המעות בדרך ואין לו עתה מה יאכל הרי זה מותר ליקח לקט שכחה ופאה ומעשר עני וליהנות מן הצדקה. ולכשיגיע לביתו אינו חייב לשלם שהרי עני היה באותה שעה. הא למה זה דומה לעני שהעשיר שאינו חייב לשלם:

טז  מי שהיו לו בתים שדות וכרמים ואם מוכרן בימי הגשמים מוכרן בזול ואם הניחן עד ימות החמה מוכרן בשויהן. אין מחייבין אותו למכור אלא מאכילין אותו מעשר עני עד חצי דמיהן ולא ידחוק עצמו וימכור שלא בזמן מכירה:

יז  היו שאר האדם לוקחין ביוקר והוא אינו מוצא שיקח ממנו אלא בזול מפני שהוא דחוק וטרוד אין מחייבין אותו למכור. אלא אוכל מעשר עני והולך עד שימכור בשוה וידעו הכל שאינו דחוק למכור:

יח  עני שגבו לו כדי להשלים מחסורו והותירו על מה שהוא צריך הרי המותר שלו. ומותר עניים לעניים. ומותר שבויים לשבויים. מותר שבוי לאותו שבוי. מותר מתים למתים. מותר המת ליורשיו:

יט  עני שנתן פרוטה לתמחוי או פרוטה לקופה מקבלים ממנו. ואם לא נתן אין מחייבין אותו ליתן. נתנו לו בגדים חדשים והחזיר להן את השחקין מקבלין ממנו. ואם לא נתן אין מחייבין אותו ליתן:

הלכות מתנות עניים - פרק עשירי

א  חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה. שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו שנאמר (בראשית יח-יט) ''כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו'' (בראשית יח-יט) ''לעשות צדקה''. ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה שנאמר (ישעיה נד-יד) ''בצדקה תכונני''. ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה שנאמר (ישעיה א-כז) ''ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'':

ב  לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה שנאמר (ישעיה לב-יז) ''והיה מעשה הצדקה שלום.'' כל המרחם מרחמין עליו שנאמר (דברים יג-יח) ''ונתן לך רחמים ורחמך והרבך''. וכל מי שהוא אכזרי ואינו מרחם יש לחוש ליחסו. שאין האכזריות מצויה אלא בעכו''ם שנאמר (ירמיה נ-מב) ''אכזרי המה ולא ירחמו''. וכל ישראל והנלוה עליהם כאחים הם שנאמר (דברים יד-א) ''בנים אתם לה' אלהיכם'' ואם לא ירחם האח על האח מי ירחם עליו. ולמי עניי ישראל נושאין עיניהן. הלעכו''ם ששונאין אותן ורודפים אחריהן הא אין עיניהן תלויות אלא לאחיהן:

ג  כל המעלים עיניו מן הצדקה הרי זה נקרא בליעל כמו שנקרא עובד עכו''ם בליעל. ובעכו''ם הוא אומר (דברים יג-יד) ''יצאו אנשים בני בליעל'' ובמעלים עיניו מן הצדקה הוא אומר (דברים טו-ט) ''השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל''. ונקרא רשע שנאמר (משלי יב-י) ''ורחמי רשעים אכזרי''. ונקרא חוטא שנאמר (דברים טו-ט) ''וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא''. והקב''ה קרוב לשועת עניים שנאמר ''שועת עניים אתה תשמע''. לפיכך צריך להזהר בצעקתם שהרי ברית כרותה להם שנאמר (שמות כב-כו) ''והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני'':

ד  כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע אפילו נתן לו אלף זהובים אבד זכותו והפסידה. אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה ומתאונן עמו על צרתו שנאמר (איוב ל-כה) ''אם לא בכיתי לקשה יום עגמה נפשי לאביון''. ומדבר לו דברי תחנונים ונחומים שנאמר (איוב כט-יג) ''ולב אלמנה ארנין'':

ה  שאל העני ממך ואין בידך כלום ליתן לו פייסהו בדברים. ואסור לגעור בעני או להגביה קולו עליו בצעקה. מפני שלבו נשבר ונדכא והרי הוא אומר (תהילים נא-יט) ''לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה''. ואומר (ישעיה נז-טו) ''להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים''. ואוי למי שהכלים את העני אוי לו. אלא יהיה לו כאב בין ברחמים בין בדברים שנאמר (איוב כט-טז) ''אב אנכי לאביונים'':

ו  הכופה אחרים ליתן צדקה ומעשה אותן שכרו גדול משכר הנותן שנאמר (ישעיה לב-יז) ''והיה מעשה הצדקה שלום''. ועל גבאי צדקה וכיוצא בהם אומר (דניאל יב-ג) ''ומצדיקי הרבים ככוכבים'':

ז  שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול. ועל זה נאמר (ויקרא כה-לה) ''והחזקת בו גר ותושב וחי עמך'' כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך:

ח  פחות מזה הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח. שהרי זו מצוה לשמה. כגון לשכת חשאים שהיתה במקדש. שהיו הצדיקים נותנין בה בחשאי והעניים בני טובים מתפרנסין ממנה בחשאי. וקרוב לזה הנותן לתוך קופה של צדקה. ולא יתן אדם לתוך קופה של צדקה אלא אם כן יודע שהממונה נאמן וחכם ויודע להנהיג כשורה כר' חנניה בן תרדיון:

ט  פחות מזה שידע הנותן למי יתן ולא ידע העני ממי לקח. כגון גדולי החכמים שהיו הולכין בסתר ומשליכין המעות בפתחי העניים. וכזה ראוי לעשות ומעלה טובה היא אם אין הממונין בצדקה נוהגין כשורה:

י  פחות מזה שידע העני ממי נטל ולא ידע הנותן. כגון גדולי החכמים שהיו צוררים המעות בסדיניהן ומפשילין לאחוריהן ובאין העניים ונוטלין מדי שלא יהיה להן בושה:

יא  פחות מזה שיתן לו בידו קודם שישאל:

יב  פחות מזה שיתן לו אחר שישאל:

יג  פחות מזה שיתן לו פחות מן הראוי בסבר פנים יפות:

יד  פחות מזה שיתן לו בעצב:

טו  גדולי החכמים היו נותנין פרוטה לעני קודם כל תפלה ואחר כך מתפללין שנאמר (תהילים יז-טו) ''אני בצדק אחזה פניך'':

טז  הנותן מזונות לבניו ולבנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהן כדי ללמד הזכרים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה ולא יהיו מבוזות. וכן הנותן מזונות לאביו ולאמו הרי זה בכלל הצדקה. וצדקה גדולה היא שהקרוב קודם. וכל המאכיל ומשקה עניים ויתומים על שלחנו הרי זה קורא אל ה' ויענהו ומתענג שנאמר (ישעיה נח-ט) ''אז תקרא וה' יענה'':

יז  צוו חכמים שיהיו בני ביתו של אדם עניים ויתומים במקום העבדים. מוטב לו להשתמש באלו ויהנו בני אברהם יצחק ויעקב מנכסיו ולא יהנו בהם זרע חם. שכל המרבה עבדים בכל יום ויום מוסיף חטא ועון בעולם. ואם יהיו עניים בני ביתו בכל שעה ושעה מוסיף זכיות ומצות:

יח  לעולם ידחוק אדם עצמו ויתגלגל בצער ואל יצטרך לבריות ואל ישליך עצמו על הצבור. וכן צוו חכמים ואמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ואפילו היה חכם ומכובד והעני יעסוק באומנות ואפילו באומנות מנוולת ולא יצטרך לבריות. מוטב לפשוט עור בהמות נבלות ולא יאמר לעם חכם גדול אני כהן אני פרנסוני. ובכך צוו חכמים. גדולי החכמים היו מהם חוטבי עצים ונושאי הקורות ושואבי מים לגנות ועושי הברזל והפחמים ולא שאלו מן הצבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם:

יט  כל מי שאינו צריך ליטול ומרמה את העם ונוטל אינו מת מן הזקנה עד שיצטרך לבריות. והרי הוא בכלל (ירמיה יז-ה) ''ארור הגבר אשר יבטח באדם''. וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא אם כן נוטל כגון זקן או חולה או בעל יסורין ומגיס דעתו ואינו נוטל הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו ואין לו בצערו אלא חטאות ואשמות. וכל מי שצריך ליטול וציער ודחק את השעה וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הצבור אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו. ועליו ועל כל כיוצא בזה נאמר (ירמיה יז-ז) ''ברוך הגבר אשר יבטח בה''': סליקו להו הלכות מתנות עניים בס''ד

---

הלכות תרומות

יש בכללן שמנה מצות. שתים מצות עשה. ושש מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: א) להפריש תרומה גדולה. ב) להפריש תרומת מעשר. ג) שלא יקדים תרומות ומעשרות זה לזה אלא יפריש על הסדר. ד) שלא יאכל זר תרומה. ה) שלא יאכל אפילו תושב כהן או שכירו תרומה. ו) שלא יאכל ערל תרומה. ז) שלא יאכל כהן טמא תרומה. ח) שלא תאכל חללה תרומה ולא מורם מן הקדשים: וביאור מצות אלו בפרקים אלו

הלכות תרומות - פרק ראשון

א  תרומות והמעשרות אינן נוהגין מן התורה אלא בארץ ישראל. בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. ונביאים התקינו שיהו נוהגות אפילו בארץ שנער מפני שהיא סמוכה לא''י ורוב ישראל הולכין ושבין שם. והחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב מפני שהם סביבות לא''י:

ב  ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים. אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא א''י כדי שינהגו בו כל המצות. ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל א''י לשבטים אע''פ שלא נכבשה כדי שלא יהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו:

ג  הארצות שכבש דוד חוץ לארץ כנען כגון ארם נהרים וארם צובה ואחלב וכיוצא בהן אע''פ שמלך ישראל הוא ועל פי בית דין הגדול הוא עושה אינו כא''י לכל דבר ולא כחוצה לארץ לכל דבר כגון בבל ומצרים. אלא יצאו מכלל חוצה לארץ ולהיותן כא''י לא הניעו. ומפני מה ירדו ממעלת א''י מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל א''י אלא נשאר בה משבעה עממים. ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה ואח''כ כבש ארצות אחרות היה כיבושו כולו כא''י לכל דבר. והארצות שכבש דוד הן הנקראין סוריא:

ד  סוריא יש דברים שהיא בהן כא''י ויש דברים שהיא בהן כח''ל. והקונה בה קרקע כקונה בא''י לענין תרומות ומעשרות ושביעית והכל בסוריא מדברי סופרים:

ה  כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה כיון שגלו בטלו קדושתן. שקדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שנייה העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבוא. והניחו אותם המקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים ולא החזיקו בהם עולי בבל כשהיו ולא פטרום מן התרומה והמעשרות כדי שיסמכו עלי הם עניים בשביעית. ורבינו הקדוש התיר בית שאן מאותם המקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל והוא נמנה על אשקלון ופטרה מן המעשרות:

ו  נמצא כל העולם לענין מצות התלויות בארץ נחלקת לג' מחלוקות. א''י. וסוריא. וח''ל. וא''י נחלקת לשנים. כל שהחזיקו עולי בבל חלק א'. וכל שהחזיקו עולי מצרים בלבד חלק שני. וח''ל נחלקת לשנים. ארץ מצרים ושנער ועמון ומואב המצות נוהגות בהם מד''ס ונביאים. ושאר הארצות אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן:

ז  אי זו היא ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים. מרקם שהוא במזרח א''י עד הים הגדול. מאשקלון שהיא לדרום א''י עד עכו שהיא בצפון. היה מהלך מעכו לכזיב כל הארץ שעל ימינו שהוא מזרח הדרך הרי היא בחזקת ח''ל וטמאה משום ארץ העמים ופטורה מן המעשר ומן השביעית. עד שיודע לך שאותו המקום מא''י. וכל הארץ שעל שמאלו שהוא מערב הדרך. הרי היא בחזקת א''י וטהורה משום ארץ העמים וחייבת במעשר ובשביעית. עד שיודע לך שאותו מקום ח''ל. וכל ששופע ויורד מטורי אמנום ולפנים א''י. מטורי אמנום ולחוץ ח''ל. והנסים שבים רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהם מטורי אמנום ועד נחל מצרים. מן החוט ולפנים א''י. מן החוט ולחוץ ח''ל. וזו היא צורתה:

ח  מהיכן החזיקו עולי בבל. מכזיב ולפנים כנגד המזרח. ומכזיב ולחוץ עד אמנה והיא אמנום ועד הנהר והוא נחל מצרים לא החזיקו בו וכזיב עצמה לא החזיקו בה:

ט  אי זו היא סוריא מא''י ולמטה כנגד ארם נהרים וארם צובה כל יד פרת עד בבל כגון דמשק ואחלב וחרן ומגבת וכיוצא בהן עד שנער וצהר הרי היא כסוריא. אבל עכו חוצה לארץ כאשקלון והם תחומי א''י:

י  עכו''ם שקנה קרקע בא''י לא הפקיעוה מן המצוות אלא הרי היא בקדושתה. לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא מפריש תרומות ומעשרות ומביא בכורים והכל מן התורה כאילו לא נמכרה לעכו''ם מעולם ויש קנין לעכו''ם בסוריא להפקיע מן המעשרות ומן השביעית כמו שיתבאר:

יא  פירות העכו''ם שגדלו בקרקע שקנה בא''י. אם נגמרה מלאכתם ביד עכו''ם ומרחן העכו''ם פטורין מכלום שנאמר (דברים יח-ד) ''דגנך'' ולא דגן עכו''ם. ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מן התורה. ומפריש תרומה גדולה ונותנה לכהן. ותרומת מעשר ומוכרה לכהן. ומעשר ראשון היא שלו מפני שהוא אומר ללוי במעשר ולכהן בתרומת מעשר אני באתי מכח איש שאין אתם יכולין ליטול ממנו כלום. ומפני מה אמרו לא יתן תרומת מעשר לכהן כתרומה גדולה לפי שנאמר בתרומת מעשר (במדבר יח-כו) ''כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר'' טבל שאתה לוקח מישראל אתה מפריש ממנו תרומת מעשר ונותנה לכהן. אבל טבל שאתה לוקח מן העכו''ם אין אתה נותן לכהן התרומת מעשר שהפריש ממנו אלא מוכרה לכהן ולוקח דמיה:

יב  מכר העכו''ם הפירות שלו לישראל כשהן מחוברין בקרקע. אם עד שלא בא לעונת המעשרות ונגמרו ביד ישראל חייבין בכל ונותן התרומות והמעשרות לבעלים. ואם מכרן אחר שבאו לעונת המעשרות מפריש תרומת מעשר ומעשר ונותן מהן לבעלים לפי חשבון. כיצד לקח תבואה זרועה מן העכו''ם אחר שהביאה שליש ונגמרה ביד ישראל. מפריש תרומות. ומעשרות כמו שביארנו ונותן שני שלישי המעשר ללוי ושני שלישי תרומת מעשר לכהן ומוכר לו השליש:

יג  ישראל שמכר פירותיו לעכו''ם קודם שיבואו לעונת המעשרות וגמרן העכו''ם פטורין מן התרומה ומן המעשרות ואם אחר שבאו לעונת המעשרות אף ע''פ שגמרן העכו''ם חייב בכל מדבריהם. וכן העכו''ם שגמר פירות ישראל. הואיל ודיגונן ביד עכו''ם אינן חייבין בתרומה ומעשרות אלא מדבריהן:

יד  מכר עכו''ם לישראל פירות מחוברין אחר שבאו לעונת המעשרות. ומירחן העכו''ם ברשות ישראל אינן חייבין בתרומה ומעשרות. הואיל ובאו לעונת המעשרות ברשות עכו''ם ומירחן העכו''ם אעפ''י שהן ברשות ישראל:

טו  הקונה שדה בסוריא חייב בתרומות ומעשרות מדבריהם כמו שיתחייב מן התורה הקונה בירושלים כמו שביארנו. אבל הקונה פירות מן העכו''ם בסוריא בין תלושין בין מחוברים אפי' קודם שבאו לעונת המעשרות אע''פ שמירחן ישראל הואיל ואינו מקרקע שלו פטור:

טז  קנה קרקע מן העכו''ם בסוריא ופירות מחוברין בה אם הגיעו לעונת המעשרות ביד העכו''ם פטורין. ואם עדיין לא הגיעו לעונת המעשרות הואיל וקנה אותם עם הקרקע חייב לעשר:

יז  ישראל שהיה אריס לעכו''ם בסוריא פירותיו פטורין מן המעשרות לפי שאין לו בגוף הקרקע כלום. ויש לעכו''ם קנין בסוריא להפקיע מן המעשרות כמו שביארנו. וכן החוכר והמקבל והשוכר שדה מן העכו''ם בסוריא פטור מן התרומות ומן המעשרות:

יח  ישראל שלקח בסוריא שדה מן העכו''ם עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לעכו''ם מאחר שהביאה שליש אם חזר ישראל ולקחה פעם שנייה ה''ז חייב בתרומות ומעשרות שהרי נתחייבה ביד ישראל:

יט  ישראל שהיה לו קרקע בסוריא והוריד לה אריס ושלח לו האריס פירות הרי אלו פטורים שאני אומר מן השוק לקחן. והוא שיהיה אותו המין מצוי בשוק:

כ  שותפות העכו''ם חייבת בתרומות ומעשרות כיצד ישראל ועכו''ם שלקחו שדה בשותפות אפילו חלקו שדה בקמתה ואין צריך לומר אם חלקו גדיש הרי טבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח מחלקו של עכו''ם אע''פ שמרחן העכו''ם וחיובם מדבריהם כמו שבארנו:

כא  בד''א בא''י שהמעשרות של תורה ובשל תורה אין ברירה אבל אם לקחו שדה בסוריא הואיל והמעשרות שם מדבריהם אפילו חלקו הגדיש חלקו של עכו''ם פטור מכלום:

כב  פירות א''י שיצאו חוצה לארץ פטורין מן החלה ומן התרומות ומן המעשרות שנאמר (במדבר טו-יח) ''אשר אני מביא אתכם שמה''. ''שמה'' אתם חייבין בח''ל פטורין. ואם יצאו לסוריא חייבין מדבריהם. וכן פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבין בחלה שנאמר ''שמה'', ''שמה'' אתם חייבין בין בפירות הארץ בין בפירות חוצה לארץ. ואם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ חייבין במעשרות מדבריהם:

כג  עפר חוצה לארץ שבא בספינה לארץ. בזמן שהספינה גוששת לארץ הרי הצומח בו חייב בתרומה ומעשרות ושביעית כצומח בא''י עצמה:

כד  אילן שעומד בחוצה לארץ ונופו נוטה לארץ. או עומד בארץ ונופו נוטה לחוצה לארץ הכל הולך אחר העיקר. היו מקצת שרשיו בארץ ומקצתן חוצה לארץ אפילו היה צחיח סלע מבדיל ביניהן הרי טבל וחולין מעורבין זה בזה:

כה  עציץ נקוב שהיה בו זרע שלא השריש והיה עיקרו בארץ ונופו חוצה לארץ הולכים אחר הנוף:

כו  התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהן שאין לך תרומה של תורה אלא בא''י בלבד. ובזמן שכל ישראל שם שנאמר (ויקרא כה-ב) ''כי תבואו'' ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונ' וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית. לא כשהיו בירושה שנייה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה. וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה:

הלכות תרומות - פרק שני

א  כל אוכל אדם הנשמר שגידוליו מן הארץ חייב בתרומה. ומצוה עשה להפריש ממנו ראשית לכהן שנאמר (דברים יח-ד) ''ראשית דגנך תירושך ויצהרך'' (דברים יח-ד) ''תתן לו''. מה דגן תירוש ויצהר מאכל בני אדם וגידוליו מן הארץ ויש לו בעלים שנאמר (דברים יח-ד) ''דגנך'' אף כל כיוצא בהן חייב בתרומות וכן במעשרות:

ב  הכרשינין אע''פ שאינם מאכל אדם הואיל ואוכלין אותן בשני רעבון חייבין בתרומה ומעשרות. הסיאה והאזוב והקורנית שזרען מתחלה לאדם חייבין במעשר וכן כל כיוצא בהן. זרען למאכל בהמה אע''פ שנמלך וחשב עליהן לאדם כשהן מחוברין פטורין שמחשבת חבור אינה כלום. עלו מאליהן בחצר. אם היא חצר המשמרת פירותיה הרי אלו חייבין שסתמן לאדם ואם אינה משמרת פירותיה פטורה:

ג  זרעוני גינה שאינן נאכלים. כגון זרע לפת וזרע צנון וזרע בצלים וכיוצא בהן פטורים מן התרומה ומן המעשרות מפני שאינן אוכל אדם. אבל הקצח חייב בתרומה ובמעשרות:

ד  תמרות של תלתן ושל חרדל ושל פול הלבן ושל צלף והקפריסין של צלף פטורים מפני שאינן פרי. בד''א בשזרען לזרע אבל זרען לירק הרי אלו חייבים. וכן האביונות של צלף חייבים מפני שהן פרי:

ה  כסבר שזרעה לזרע ירק פטור מן התרומה ומן המעשרו' זרעה לירק מפריש תרומות ומעשרות מן הירקות ומן הזרע. וכן השבת שזרעה לזרע ירקה פטור. זרעה לירק מתעשרת זרע וירק. ואינה מתעשרת זרין. זרעה לזרין מפריש תרומה ומעשרות מן הזרע ומן הירק ומן הזרין. וכן השחלים והגרגר שזרען לזרע מתעשרין זרע וירק. כיצד מתעשרין לזרע ולירק שאם לקט הירק לאוכלו מפריש תרומה ומעשרות ואח''כ יאכל. וכשייבש ויאסוף הזרע שלו מפריש מן הזרע:

ו  הירקות אע''פ שהן מאכל אדם אינן חייבין במעשרות אלא מדבריהן. לפי שנאמר במעשר (דברים יד-כב) ''תבואת זרעך'' תבואה וכיוצא בה. אכל הירקות אינן בכלל התבואה. וכן יראה לי שהוא הדין בתרומה. שהרי נאמר בה (דברים יח-ד) ''דגנך תירושך ויצהרך'' כל הדומה לאלו אבל תרומת הירק מדבריהם כמעשר:

ז  אין מפרישין תרומות ומעשרות מן הירק בחוצה לארץ. ואפילו במקומות שאמרנו שמפרישין בהן מעשרות. וכן ירק הבא מח''ל לארץ אע''פ שיש עפר בעקריה ה''ז פטור ולא גזרו עליו. התבואה והקטנית שזרען לירק בטלה דעתו אצל כל אדם והירק שלהן פטור והזרע חייב בתרומה ומעשרות:

ח  התלתן אע''פ שאינו אוכל אדם כשיקשו הואיל ורוב האדם אוכלין אותן בתחלתן הרי הן חייבין בתרומה ומעשר:

ט  ואלו פטורין מן התרומה ומן המעשרות. הלקט והשכחה והפאה והפרט והעוללות. אפילו העמיד מהן כרי. ואם עשה מהן גורן בשדה הוקבעו למעשרות ומפריש מהן תרומה ומעשרות. אבל אם עשה הגורן בעיר פטורין. שהרי קול יש להן שהכל יודעין שה לקט או שכחה או פאה:

י  הלקט והשכחה והפאה של עכו''ם חייבין בתרומה ומעשרות. אא''כ הפקיר. וכן התבואה והזיתים שלא הביאו שליש פטורין מן התרומה ומן המעשרות. ומניין יודע כל שזורעה ומצמחת בידוע שהביאה שליש. עבר והפריש מתבואה וזיתים שלא הביאו שליש אינה תרומה:

יא  וכן ההפקר פטור מן התרומה ומן המעשרות. ואפילו הפקירו העכו''ם לו. אבל הזורע שדה הפקר חייב בתרומה ומעשרות:

יב  הפקיר קמה וזכה בה ועבר והפריש ממנה תרומה ה''ז תרומה. אבל אם הפקיר שבלים וזכה בהן ועבר והפריש מהן תרומה אינה תרומה. וכן כל המפריש מדבר שאינו חייב תרומה אינה תרומה. וכן במעשרות. דברים שאין דרך רוב בני אדם לזורען בגנות ובשדות אלא חזקתן מן ההפקר פטורים מן התרומה ומן המעשרות כגון השום בעל בכי. ובצל של רכפה. וגריס הקלקלי ועדשי' המצריות וכיוצ' בהן:

יג  נתערב דבר שחייב בתרומה בדבר שאינו חייב. כגון זיתי ניקוף שנתערבו בזיתי מסיק וענבי עוללות בענבי בציר אם יש לו פירות אחרות מוציא על החייב לפי חשבון. ואם אין לו אלא אלו מפריש תרומה ותרומת מעשר על הכל וכאילו הכל חייב בתרומה. ומפריש מעשר ראשון ושני לפי חשבון דבר החייב:

יד  התרומה לכהן בין טהורה בין טמאה אפילו נטמא הדגן או התירוש כולו קודם שיפריש ה''ז חייב להפריש ממנו תרומה בטומאה וליתנה לכהן שנאמר (במדבר יח-ח) ''ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי'' אחת טהורה ואחת טמאה. הטהורה נאכלת לכהנים והטמאה יהנו בשריפתה. אם היה שמן מדליקין אותו. ואם היה דגן וכיוצא בו מסיקין בו את התנור:

טו  וכן תרומת מעשר אם נטמאת. או נטמא המעשר מפרישין אותה בטומאה וניתנת לכהן ליהנות בשריפתה:

טז  כל המפריש תרומה גדולה או תרומת מעשר מברך קודם שיפריש כדרך שמברכין על כל המצות כמו שביארנו בברכות:

יז  אין מוציאין תרומה מהארץ לחוצה לארץ אפילו טמאה. ואין מביאין תרומה מחוצה לארץ לארץ. ואם הביא לא תאכל מפני שהיא טמאה בארץ הכותים. ולא תשרף שלא יאמרו ראינו. תרומה שלא נטמאת נשרפת. ולא תחזור לחוצה לארץ שמא יאמרו מוציאין תרומה לחוצה לארץ. אלא מניחין אותה עד שתטמא טומאה ידועה לכל או עד שיבא ערב הפסח אם היתה חמץ ותשרף:

הלכות תרומות - פרק שלישי

א  תרומה גדולה אין לה שיעור מן התורה. שנאמר (דברים יח-ד) ''ראשית דגנך'' כל שהוא אפילו חטה אחת פוטרת הכרי. ולכתחלה לא יפריש אלא כשיעור שנתנו חכמים ובזמן הזה שהיא עומדת לשריפה מפני הטומאה יש לו להפריש כל שהוא לכתחלה:

ב  וכמה הוא שיעורה שנתנו חכמים. עין יפה אחד מארבעים. והבינונית אחד מחמשים. רעה אחד מששים. ולא יפחות מאחד מששים:

ג  כל תרומה שאין הכהנים מקפידין עליה כגון תרומות החרובין והקליסין ניטלת לכתחלה אחד מששים. ואלו ניטלין אחד מששים. תרומת גידולי תרומה וערובי תרומה ותרומה טמאה שהיתה הטומאה באונס או בשגגה ותרומת הקדש ותרומת חוצה לארץ ותרומת הקצח והקליסין והחרובין והגמזיות והתורמוסין ושעורים אדומיות וכיוצא בהן ופירות עציץ שאינו נקוב. וכן האפוטרופסין כשתורמין פירות יתומים תורמין אחד מששים:

ד  אין תורמין תרומה זו לא במדה ולא במשקל ולא במנין לפי שלא נאמר בה שיעור אלא אומד ומפריש בדעתו כמו אחד מששים אבל תורם הוא את המדוד ואת השקול ואת המנוי. ולא יתרום בסל ובקופה שמדתן ידועה. אבל תורם הוא בהן חציין או שלישן ולא יתרום בסאה חציה שהחציה מדה:

ה  המרבה בתרומה הואיל ושייר מקצת חולין הרי זו תרומה. אבל אם אמר כל הפירות האלו תרומה לא אמר כלום. המתכוין לתרום אחד מי' ועלתה בידו אחד מששים תרומתו תרומה. נתכוון לתרום אחד מששים ועלתה בידו אחד מחמשים אינו תרומה:

ו  המפריש תרומה ועלתה בידו אפי' אחד מעשרים תרומתו תרומה. תרם ועלתה בידו אחד מששים וחזר והוסיף לשם תרומה אותה התוספת חייבת במעשרות ומפריש ממנה הכהן המעשרות ואחר כך יאכלנה. תרם ועלתה בידו אחד מששים ואחד הרי זו תרומה ויחזור ויתרום פעם שנייה כדי להשלים השיעור שבדעתו. והתוספת הזאת יש לו להפרישה במדה או במשקל או במנין אבל לא יפרישנה אלא מן המוקף כראשונה:

ז  המפריש מקצת התרומה אותו המקצת אינו תרומה והרי הוא כחלק הכרי. ואעפ''כ צריך להפריש תרומת אותו מקצת ממנו. ולא יפריש עליו מפירות אחרות:

ח  המפריש מקצת תרומה מכרי זה ומקצת תרומה מכרי אחר ממינו. ה''ז לא יתרום מזה על זה. האומר תרומת הכרי זה לתוכו אם אמר בצפונו או בדרומו קרא שם וחייב להפריש ממנו תרומתו ואם לא ציין במקום לא אמר כלום:

ט  אמר תרומת הכרי זה והכרי הזה כזה מקום שנסתיימה תרומתו של ראשון שם נסתיימה תרומתו של שני:

י  תרומת מעשר אין מפרישין אותה באומד. אלא מדקדק בשיעורה ואפילו בזמן הזה. שהרי שיעורה מפורש בתורה:

יא  דבר שדרכו למדוד מודד. ודבר הנשקל שוקל. דבר שאפשר למנותו מונה. היה אפשר למנותו ולשוקלו ולמודדו המונה משובח והמודד משובח ממנו והשוקל משובח משניהן:

יב  מצות תרומת מעשר שיפריש אותן בן לוי ממעשרו. שנאמר (במדבר יח-כו) ''וכי תקחו מאת בני ישראל את המעשר''. ויש לישראל להפריש אותה וליתנה לכהן. ויתן המעשר ללוי אחר שיפריש ממנו תרומתו שהיא מעשר מן המעשר:

יג  ישראל שהפריש מעשר ראשון כשהוא שבלים קודם שידוש ויפריש תרומה גדולה ונתנו ללוי. אין הלוי חייב להפריש ממנו תרומה גדולה אחר שידושנו אלא תרומת מעשר בלבד. אבל אם דש ישראל והפריש המעשר מן הדגן קודם שיפריש תרומה גדולה [ונתנו ללוי חייב הלוי להפריש ממנו תרומה גדולה] ותרומת מעשר מאחר שנעשה דגן נתחייב בתרומה שנאמר (דברים יח-ד) ''ראשית דגנך'':

יד  בן לוי שלקח מעשר שבלים לא יתן תרומתו לכהן שבלים אלא קונסין אותו לדוש ולזרות וליתן לו מעשר מן המעשר מן הדגן ואינו חייב ליתן לו מעשר מן התבן או העצה. ואם הפריש תרומת מעשר שבלים כמו שנתנו לו ה''ז כותש ונותן לכהן את הזרע ואת התבן ומפני מה קנסוהו לכתוש מפני שלקח המעשר שבלים והפקיע ממנו תרומה גדולה:

טו  בן ישראל שאמר ללוי כך אמר לי אבא מעשר לך בידי אין חוששין לתרומת מעשר שבו. שהרי אביו הפריש תרומתו ולפיכך צוהו שזה המעשר לפלוני הלוי. ואם אמר לו כך אמר לי אבא כור מעשר יש לך בידי חוששין לתרומת מעשר שבו:

טז  תרומת מעשר שהיה בה אחד משמונה בשמינית מוליכה לכהן. פחות מכן אינו מטפל להוליכה אלא משליכה באור ושורפה. וביין ובשמן אפילו כל שהוא מוליכה לכהן. ובלבד שתהא תר''מ ודאית וטהורה אבל אם היתה טמאה או שהיתה של דמאי אם אין בה כשיעור אינו מטפל בה אלא שורפה:

יז  אין תורמין תרומה גדולה אלא מן המוקף. כיצד היו לו חמשים סאה בבית זה וחמשים סאה בבית אחר לא יפריש מאחד מהן שתי סאים על המאה. שנמצא מפריש ממקום זה על מקום אחר. ואם הפריש שלא מן המוקף תרומתו תרומה והוא שיהיה המופרש שמור אבל אם היה טעון כדי יין או שמן וראה שמשתברין ואמר הרי הן תרומה על פירות שבביתי לא אמר כלום:

יח  פירות המפוזרין בתוך הבית או שתי מגורות שבבית אחד תורם מאחת על הכל. שקי תבואה ועיגולי דבילה וחביות של גרוגרות אם היו בהקיפה אחת תורם מאחת על הכל. חביות של יין עד שלא סתם את פיהן תורם מאחד על הכל. משסתם תורם מכל אחת ואחת:

יט  היה מלקט גפי ירק ומניח בגינה תורם מאחד על הכל. הביא מין אחד ביניהן תורם מכל אחד ואחד. הביא מינין הרבה בקופה כרוב מלמעלה וכרוב מלמטה ומין אחר באמצע לא יתרום מן העליון על התחתון. ואם הקיף חמשה ציבורים בגורן תורם מא' על הכל בזמן שעיקר הגורן קיים אין עיקר הגורן קיים תורם מכל אחד ואחד:

כ  תרומת מעשר מפרישין אותו שלא מן המוקף שנאמר (במדבר יח כח-כט) ''מכל מעשרותיכם תרימו תרומה'' אפילו מעשר אחד במדינה זו ומעשר אחד במדינה אחרת מפריש תרומה מאחד על הכל. ות''ח אין תורמין אלא מן המוקף ואפילו תרומת מעשר:

כא  בן לוי שהיה לו מע''ר שלא ניטלה ממנו תרומתו והניחו להיות מפריש עליו והולך הוא בטבלו מה שעשה עשוי. שנאמר (במדבר יח-כד) ''כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה'' מלמד שהוא עושה את כולו תרומה לאחר:

כב  הפריש ממנו תרומת מעשר תחלה ואח''כ הניחו להיות מפריש עליו והולך עד שיעשה כולו תרומת מעשר ויתנו לכהן לא עשה כלום. שנאמר (במדבר יח-כט) ''את מקדשו ממנו'' בזמן שקדשיו בתוכו עושה אותו תרומה לאחרים. אין קדשיו בתוכו אינו עושה אותו תרומה לאחרים. וכן המניח פירות להיות מפריש עליהם תרומה גדולה צריך שיהיו טבולין לתרומה. ואם הניחן להיות מפריש עליהן מעשר צריך שיהיו טבולין למעשר:

כג  כשמפרישין תרומה ומעשר מפרישין אותן על הסדר. כיצד מפריש בכורים תחילה לכל. ואח''כ תרומה גדולה. ואח''כ מעשר ראשון. ואח''כ מעשר שני או מעשר עני. והמקדים שני לראשון. או מעשר לתרומה. או תרומה לבכורים. אע''פ שעבר על לא תעשה מה שעשה עשוי. ומניין שהוא בלא תעשה שנאמר (שמות כב-כח) ''מלאתך ודמעך לא תאחר''. לא תאחר דבר שראוי להקדימו ואין לוקין על לאו זה:

כד  הרוצה להפריש תרומה גדולה ותרומת מעשר כאחד מפריש אחד מל''ג ושליש. ואומר אחד ממאה שיש כאן הרי הוא בצד זה שהפרשתי והרי הוא חולין. והנשאר מזה שהפרשתי הוא תרומה על הכל. והמעשר שראוי להיות למאה חולין אלו הרי הוא בצד זה שהפרשתי וזה הנשאר יתר על התרומה ממה שהפרשתי הרי הוא תרומת מעשר על הכל:

הלכות תרומות - פרק רביעי

א  עושה אדם שליח להפריש לו תרומות ומעשרות שנאמר (במדבר יח-כח) ''כן תרימו גם אתם'' לרבות שלוחכם ואין עושין שליח עכו''ם שנאמר ''גם אתם'' מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית:

ב  חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה. החרש. והשוטה. והקטן. והעכו''ם שתרם את של ישראל ואפילו ברשותו. והתורם את שאינו שלו שלא ברשות הבעלים. אבל התורם משלו על של אחרים הרי זו תרומה ותיקן פירותיהם. וטובת הנאה שלו שנותנה לכל כהן שירצה:

ג  התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם. אם בא בעל הבית ואמר לו כלך אצל יפות אם היו שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה שהרי אינו מקפיד. ואם לא היו שם יפות אין תרומתו תרומה שלא אמר לו אלא על דרך מיחוי. ואם בא בעל הבית וליקט והוסיף בין יש לו יפות מהן בין אין לו תרומתו תרומה:

ד  חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה. חרש מדבר ואינו שומע מפני שאינו שומע הברכה. והאלם ששומע ואינו מדבר. והערום. מפני שאינן יכולין לברך. והשיכור והסומא מפני שאינן יכולין לכוין ולהפריש את היפה:

ה  קטן שהגיע לעונת נדרים אעפ''י שלא הביא שתי שערות ולא נעשה גדול אם תרם תרומתו תרומה. ואפילו בתרומה של תורה הואיל ונדריהן והקדשן קיימין מן התורה כמו שביארנו בנדרים:

ו  האומר לשלוחו צא ותרום לי והלך לתרום ואינו יודע אם תרם ואם לא תרם ובא ומצא כרי תרום אין חזקתו תרום. שאין אומרין באיסורין חזקת שליח עושה שליחותו להקל אלא להחמיר וחושש שמא אחר תרם שלא ברשות:

ז  האומר לשלוחו צא ותרום תורם כדעתו של בעל הבית. אם היה יודע בו שהוא בעל עין רעה מפריש אחד מששים. ואם היה בעל נפש שבעה מפריש אחד מארבעים. ואם אינו יודע דעתו מפריש לו בינונית אחד מחמשים. נתכוון לבינונית ועלתה בידו אחד מארבעים או אחד מששים תרומתו תרומה. ואם נתכוון להוסיף על הבינונית ותרם אפילו אחד מתשעים ותשעה אין תרומתו תרומה:

ח  פירות השותפין חייבות בתרומה ומעשרות שנאמר (במדבר יח-כח) ''מעשרותיכם'' אפי לו של שנים. והשותפין אינן צריכין ליטול רשות זה מזה. אלא כל התורם מהן תרומתו תרומה. תרם אחד מהן ובא השני ותרם תרומה שנייה שהרי לא ידע שחבירו תרם. אם היו ממחין זה על זה תרומת השני אינה תרומה. ואם לא היו ממחין ותרם הראשון כשיעור (אין תרומת השני תרומה לא תרם הראשון כשיעור) תרומת שניהן תרומה:

ט  האומר לשותפו או לבן ביתו או לעבדו או לשפחתו לתרום. והלכו לתרום וביטל שליחותו קודם שיתרומו. אם לא שינה השליח תרומתו תרומה. ואם שינה כגון שאמר לו תרום מן הצפון ותרם מן הדרום הואיל וביטל שליחותו מקודם אינה תרומה:

י  אריס שתרם ובא בע''ה ועיכב אם עד שלא תרם עיכב אין תרומתו תרומה ואם משתרם עיכב תרומתו תרומה. והאפוטרופסין תורמין מנכסי יתומים:

יא  הגנב והגזלן והאנס תרומתן תרומה ואם היו הבעלים רודפין אחריהן אין תרומתן תרומה:

יב  הבן והשכיר והעבד והאשה תורמין על מה שהן אוכלין. אבל לא יתרמו על הכל שאין אדם תורם דבר שאינו שלו. הבן כשאוכל עם אביו והאשה בעיסתה תורמין מפני שהן ברשות:

יג  הפועלים אין להן רשות לתרום שלא מדעת בע''ה. חוץ מן הדורכין בגת שאם ירצו לטמא את היין הרי הן מטמאים מיד. ולפי שמסר להן. האמינן על כן הרי הן כשלוחין ואם תרמו תרומתן תרומה:

יד  פועל שאמר לו בע''ה כנוס לי גורני ותרום ותרם ואחר כך כנס תרומתו תרומה:

טו  העכו''ם שהפריש תרומה משלו דין תורה שאינה תרומה לפי שאינן חייבין. ומדבריהן גזרו שתהיה תרומתו תרומה משום בעלי כיסין. שלא יהיה זה הממון של ישראל ויתלה אותו בעכו''ם כדי לפטרו. ובודקין את העכו''ם שהפריש תרומה אם אמר בדעת ישראל הפרשתיה תנתן לכהן. ואם לאו טעונה גניזה שמא בלבו לשמים. בד''א בארץ ישראל אבל עכו''ם שהפריש תרומה בחוצה לארץ לא גזרו עליהן ומודיעין אותו שאינו צריך ואינה תרומה כלל:

טז  המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר. מעשר ואמר תרומה. לא אמר כלום. עד שיהיה פיו ולבו שוין. הפריש תרומה במחשבתו ולא הוציא בשפתיו כלום הרי זו תרומה שנאמר (במדבר יח-כז) ''ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן'' במחשבה בלבד תהיה תרומה:

יז  המפריש תרומה על תנאי אם נתקיים התנאי הרי היא תרומה. ואם לאו אינה תרומה. וכן המפריש תרומה ומעשרות וניחם עליהן ה''ז נשאל לחכם ומתיר לו. כדרך שמתירין לו שאר נדרים. ותחזור חולין כמו שהיתה. עד שיפריש פעם שנייה אותה שהפריש תחילה או פירות אחרות:

יח  התורם בור של יין ואמר ה''ז תרומה ע''מ שתעלה שלם [צריך שתעלה] שלם מן השבר ומן השפיכה אבל לא מן הטומאה. ואם נשברה אינה מדמעת. הניחה במקום שאם תשבר שם או תתגלגל לא תגיע לבור הרי זו מדמעת שכבר נתקיים התנאי:

יט  בד''א בתרומה גדולה. אבל בתרומת מעשר שמותר לתרום שלא מן המוקף כיון שעלתה נתקיים תנאו והרי היא תרומת מעשר ואע''פ שנשברה או שנשפכה ואין צריך לומר שנטמאת:

כ  האומר שלמעלה תרומה ושלמטה חולין. או שלמעלה חולין ושלמטה תרומה דבריו קיימין שהדבר תלוי בדעת התורם:

כא  התורם את הגורן צריך שיכוין את לבו שתהיה זו תרומה על הכרי ועל מה שבקוטעין ועל מה שבצדדין ועל מה שבתוך התבן. התורם את היקב צריך שיכוין את לבו לתרום על מה שבחרצנין ועל מה שבזגין. התורם את הבור של יין צריך שיכוין את לבו לתרום על מה שבגפת. ואם לא נתכוון אלא תרם סתם נפטר הכל. שתנאי בית דין הוא שהתרומה על הכל. התורם כלכלה של תאנים ונמצאו תאנים בצד הכלכלה הרי אלו פטורין מפני שבלבו לתרום על הכל:

הלכות תרומות - פרק חמישי

א  אין תורמין אלא מן היפה שנאמר (במדבר יח-ל) (במדבר יח-לב) ''בהרימכם את חלבו ממנו''. ואם אין שם כהן תורם מן המתקיים אע''פ שיש שם יפה שאינו מתקיים. כיצד תורם תאנים על הגרוגרות. ובמקום שאין שם כהן תורם גרוגרות על התאנים. ואם רגיל לעשות תאנים גרוגרות תורם מן התאנים על הגרוגרות אפילו במקום שאין שם כהן. אבל במקום שיש בו כהן אין תורמין מן הגרוגרות על התאנים אפילו למקום שדרכן לעשות תאנים גרונרות:

ב  תורמין בצל שלם. אע''פ שהוא קטן. אבל לא חצי בצל אע''פ שהוא גדול. בכל מקום אין תורמין ממין על שאינו מינו שנאמר (במדבר יח-כז) ''כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב'' ואם תרם אין תרומתו תרומה:

ג  הקשות והמלפפון מין אחד. כל מין חטים אחד. כל מין תאנים וגרוגרות ודבילה א'. ותורם מזה על זה. וכל שהוא כלאים בחבירו לא יתרום מזה על זה אפילו מן היפה על הרע. כיצד היו לו חמשים סאה חיטין. וחמשים סאה שעורים בבית אחד והפריש על הכל שני סאין חיטין אינן תרומה. וכל שאינו כלאים בחבירו תורם מן היפה על הרע. אבל לא מן הרע על היפה ואם תרם תרומתו תרומה חוץ מן הזונין על החטים מפני שאינן אוכל אדם:

ד  אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו. ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו. שנאמר (במדבר יח-כז) ''כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב'' מן הגמור על הגמור. ואם תרמו תרומתן תרומה:

ה  מאימתי תורמין את הגורן משיברור. ברר מקצת תורמין מן הברור על שאינו ברור. המכניס שבלים לתוך ביתו לעשותן מלילות ה''ז תורם מן שבלים:

ו  מאימתי תורמין את הגת משיהלכו בה שתי וערב. מאימתי תורמין את הזיתים משיטענו:

ז  אין תורמין מן הטהור על הטמא ואם תרם תרומתו תרומה. והלכה למשה מסיני שעיגול של דבלה שנטמא מקצתו תורמין לכתחלה מן הטהור שבו על הטמא שבו. ולא העיגול בלבד שהוא גוף א' אלא אפילו אגודה של ירק אפילו ערימות של חטים שנטמאה מקצתה תורמין מן הטהור שבה על הטמא שבה. אבל אם היו שני עיגולים או שתי אגודות או שתי ערימות אחת טמאה ואחת טהורה בצידה לא יתרום מן הטהור על הטמא לכתחלה. ותורמין תרומת מעשר מן הטהור על הטמא לכתחלה שנאמר (במדבר יח-כט) ''את מקדשו ממנו'' טול מן המקודש שבו:

ח  אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה. במזיד לא תקן את השירים וזה שהרים תרומה ויחזור ויתרום. בד''א שלא ידע בטומאה. אבל אם ידע ושגג שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא כמזיד. וכן בתרומת מעשר:

ט  אין תורמין מן המחובר על התלוש ולא מן התלוש על המחובר. כיצד היו לו פירות תלושין ואמר פירות אלו יהיו תרומה על פירות אלו המחוברים אפילו (אמר) לכשיתלשו. או שהיו לו שתי ערוגות ואמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים. או שאמר פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לא אמר כלום. אבל אם אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו לכשיתלשו ונתלשו הואיל ובידו לתולשן אינו מחוסר מעשה ולכשיתלשו שניהם דבריו קיימין. והוא שיביאו שתיהן שליש בעת שאמר:

י  אין תורמין מן הלח על היבש ולא מן היבש על הלח ואם תרם תרומתו תרומה. כיצד ליקט ירק היום וליקט ממנו למחר אין תורמין מזה על זה אלא א''כ דרכו להשתמר ב' ימים. וכן ירק שדרכו להשתמר ג' ימים כגון המלפפונות כל שליקט בשלשת ימים מצטרף ותורם מזה על זה. ירק שדרכו להשתמר יום אחד בלבד וליקט בשחרית וליקט בערב תורם מזה על זה:

יא  אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה. ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו ואם תרם אינה תרומה שנאמר (דברים יד-כב) ''שנה שנה''. ליקט ירק ערב ראש השנה עד שלא באה השמש וחזר וליקט אחר שבאה השמש אין תורמין מזה על זה שזה חדש וזה ישן. וכן אם ליקט אתרוג בערב ט''ו בשבט עד שלא בא השמש וחזר וליקט אתרוג אחר משבאה השמש אין תורמין מזה על זה מפני שאחד בתשרי ראש השנה למעשרות תבואה וקטניות וירקות. וט''ו בשבט ראש השנה למעשרות האילן:

יב  אין תורמין פירות הארץ על פירות חוצה לארץ. ולא מפירות חוצה לארץ על פירות הארץ [ולא מפירות הארץ על פירות סוריא ולא מפירות סוריא על פירות הארץ]. ולא מפירות שאינן חייבין בתרומה כגון לקט שכחה ופיאה. או פירות שנתרמה תרומתן על פירות שחייבין בתרומה. ולא מפירות שחייבין בתרומה על פירות הפטורין ואם תרם אינה תרומה:

יג  המפליש תרומה ממעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו. או ממעשר שני והקדש שלא נפדו על פירות אחרות אין תרומתן תרומה:

יד  אין תורמין מדבר שהוא חייב מן התורה על דבר שהוא חייב מדבריהן ולא מן המחוייב מדבריהן על החייב מן התורה. ואם תרם תרומתו תרומה ויחזור ויתרום:

טו  עציץ נקוב הרי הוא כארץ. וכמה יהא בנקב כדי שרש קטן והוא פחות מכזית. זרע תבואה בעציץ שאינו נקוב והביאה שליש ואח''כ נקבו ונגמרה התבואה והוא נקוב הרי הוא כצומח בשאינו נקוב עד שיקבנו קודם שיביא שליש:

טז  התורם מפירות הגדלין בארץ על הגדלין בעציץ נקוב. או מפירות עציץ נקוב על. הגדלין בארץ תרומתו תרומה. תרם משאינו נקוב על הנקוב תרומתו תרומה ויחזור ויתרום. תרם מן הנקוב על שאינו נקוב תרומתו תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות ממקום אחר:

יז  התורם מן הדמאי על הדמאי ומן הדמאי על הודאי תרומתו תרומה ויחזור ויתרום מכל אחד ואחד בפני עצמו. תרם מן הודאי על הדמאי תרומתו תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות:

יח  אין תורמין שבלים על החיטים. וזיתים על שמן. וענבים על יין. ואם תרם אינה תרומה גזירה שמא יטריח הכהן לדרוך ולכתוש. אבל תורמין שמן על הזיתים הנכבשין ויין על ענבים לעשותן צמוקין. למה זה דומה לתורם משני מינין שאינן כלאים זה בזה מן היפה על הרע. וכן תורמין מזיתי שמן על זיתי כבש. אבל לא מזיתי כבש על זיתי שמן. מיין שאינו מבושל על המבושל. אבל לא מן המבושל על שאינו מבושל. מן הצלול על שאינו צלול. אבל לא משאינו צלול על הצלול. מתאנים על גרוגרות במנין. מגרוגרות על התאנים במדה. אבל לא תאנים על גרוגרות במדה. ולא גרוגרות על התאנים במנין כדי שיתרום לעולם בעין יפה. ותורמין חטים על הפת. אבל לא מן הפת על החטים לפי חשבון. ובכל אלו אם תרם תרומתו תרומה:

יט  אין תורמין שמן על הזיתים הנכתשין. ולא יין על ענבים הנדרכות שזה דומה לתורם מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו. ואם תרם תרומתו תרומה ויחזור ויתרום מן הזיתים והענבים בפני עצמן. הראשונה מדמעת בפני עצמה והאוכלה חייב עליה כשאר תרומות גמורות אבל לא מן השנייה:

כ  מי שתרם שמן על זיתים שדעתו לאוכלן. או זיתים על זיתים ודעתו על הכל לאכילה. או שתרם יין על ענבים שהם לאכילה. או ענבים על ענבים והכל לאכילה ונמלך לדורכן ודרך הזיתים והענבים שכבר תרם עליהם אינו צריך לחזור ולתרום:

כא  אין תורמין חומץ על יין. אבל תורמין יין על חומץ שהיין והחומץ מין אחד הן. (היה בלבו לתרום מן היין על היין ונמצא בידו חומץ אינה תרומה). היה בלבו לתרום חומץ על חומץ ונמצא החומץ שתרם יין תרומתו תרומה:

כב  התורם חבית של יין על היין ונמצא חומץ אם יודע שהיתה חומץ עד שלא תרמה אינה תרומה. ואם אחר שתרמה החמיצה הרי זו תרומה. ואם ספק תרומה ויחזור ויתרום. וכן התורם קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצא סרוח או שנמצאו נקורין. תרם חבית של יין ונמצאת מגולה שאסור לשתותה תרומה ויחזור ויתרום שנייה. ואין אחת משתיהן מדמעת בפני עצמה. והאוכל אחת משתיהן אינו חייב חומש:

כג  כיצד נפלה אחת מהן על החולין אינה מדמעת. נפלה שנייה למקום אחר אינה מדמעתה. נפלו שתיהן למקום אחד מדמעות בקטנה שבשתיהן. וכן אם אכל זר שתיהן משלם בקטנה שבשתיהן וחומשה. וכיצד הוא עושה בשתיהן נותנן לכהן אחד ונוטל מן הכהן דמי הגדולה:

כד  הבודק את החבית והניחה להפרישה תרומה על אחרים עד שתעשה כולה תרומה ויתננה לכהן. ולאחר זמן בדקה ומצאה חומץ. מעת שבדקה תחלה עד ג' ימים ודאי יין וכל יין שחשב אותן הימים שהתרומה שלו בחבית זו הרי הוא מתוקן. מכאן ואילך ספק וצריך להפריש ממנו תרומה שנייה:

כה  בשלשה פרקים צריך לבדוק את היין שהניחו לפרוש עליו שמא החמיץ ואלו הן. בקדים של מוצאי החג. ובהוצאת הסמדר. ובשעת כניסת מים לבוסר. ויין מגתו מפרישין עליו בחזקת שהוא יין [עד] מ' יום:

כו  המניח פירות להיות מפריש עליהן עד שיעשו תרומה אף ע''פ שאין מפרישין לכתחלה אלא מן המוקף אם הפריש הרי הן בחזקת קיימין. מצאן שאבדו ה''ז חושש לכל מה שתקן שמא לא הפריש עליהן אלא אחר שאבדו לפיכך מפריש תרומה שנייה:

הלכות תרומות - פרק ששי

א  תרומה ותרומת מעשר נאכלת לכהנים בין גדולים בין קטנים בין זכרים בין נקבות הם ועבדיהם הכנענים ובהמתן. שנאמר (ויקרא כב-יא) ''וכהן כי יקנה נפש קנין כספו'' וגו' עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה הרי אלו אוכלין:

ב  תרומה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס. אבל כהני חזקה אוכלין בתרומה של דבריהן בלבד ותרומה טהורה בין תרומה גדולה בין תרומת מעשר בין של תורה בין של דבריהן אינה ניתנת אלא לכהן תלמיד חכם. מפני שאסור לאכול תרומה טמאה. וכל עמי הארץ בחזקת טומאה לפיכך נותנין תרומה טמאה לכל כהן שירצה:

ג  ישראלית שנשאת לכהן אפילו קטנה בת נ' שנים ויום אחד תאכל בתרומה וחזה ושוק. ודין תורה שתאכל משנתארסה שהרי היא קנינו. אבל אסרו חכמים שתאכל עד שתכנס לחופה נזירה שמא תאכיל תרומה לאביה ולאחיה כשהיא ארוסה בבית אביה:

ד  חרשת ושוטה שנשאת לכהן אינה אוכלת בתרומה אפילו השיאה אביה נזירה שמא ישא חרש כהן חרשת ויאכילנה. לפיכך גזרו שלא תאכל חרשת בת ישראל כלל:

ה  הזר אסור לאכול תרומות שנאמר (ויקרא כב-י) ''וכל זר לא יאכל קדש'' אפילו היה תושב כהן או שכירו שנאמר (ויקרא כב-י) ''תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש''. תושב זה שכיר עולם. שכיר זה שכיר שנים. ועבד עברי הרי הוא כתושב ושכיר. וכהנת אשת הזר הרי היא כזר שנאמר (ויקרא כב-י) ''וכל זר'' בין הוא בין אשתו:

ו  זר שאכל תרומה בזדון. בין שהיה טמא בין שהיה טהור בין שאכל תרומה טהורה בין שאכל טמאה חייב מיתה בידי שמים שנאמר (ויקרא כב-ט) ''ומתו בו כי יחללוהו''. ולוקה על אכילתה. ואינו משלם דמי מה שאכל שאינו לוקה ומשלם. ואם אכל בשגגה מוסיף חומש שנאמר (ויקרא כב-יד) ''ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו'' וגו':

ז  ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל. שני ענינים נכללו בלאו זה. שאם תבעל לאסור לה ותעשה זונה או חללה כמו שבארנו בהלכות איסורי ביאה הרי היא אסורה לאכול בתרומות לעולם כדין כל חלל שהחלל כזר לכל דבר. ואם תנשא לישראל הרי היא אסורה לאכול במורם מן הקדשים שהוא חזה ושוק לעולם אע''פ שגירשה או מת:

ח  אבל התרומה אוכלת אחר שגירשה הישראל או מת אם לא הניח בן ממנה. שנאמר (ויקרא כב-יג) ''ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל'':

ט  מפי השמועה למדו (ויקרא כב-יג) ''מלחם'' ולא כל לחם. חוזרת היא לתרומה ולא לחזה ושוק:

י  ולא הכהנת בלבד אלא אפילו לויה וישראלית שנבעלה לאסור לה הואיל ונעשית זונה אסורה לאכול בתרומה לעולם. ואע''פ שיש לה זרע מכהן:

יא  לפיכך השבויה אינה אוכלת בתרומה ואע''פ שאומרת טהורה אני. וכל שבויה שנאמנת לומר טהורה אני או שיש לה עד כדי שתהיה מותרת לבעלה הרי זו אוכלת בתרומה. והנרבעת לבהמה לא נפסלה מן הכהונה ואוכלת:

יב  ישראלית שיש לה זרע מכהן אוכלת בשביל בנה בין זכר בין נקבה ואפילו טומטום ואנדרוגינוס ואפילו זרע הזרע עד סוף כל העולם שנאמר (ויקרא כב-יג) ''וזרע אין לה'':

יג  כשם שזרע ישראל מכהנת פוסל אותה כך זרע כהן מישראלית מאכיל אותה ואע''פ שהוא זרע פסול. כיצד בת ישראל שנשאת לכהן או כהנת לישראל וילדה ממנו בת ובא על הבת מי שהוא ערוה עליה או שנשאת לממזר ומתה הבת והרי הממזר קיים. היתה אם אמו בת ישראל לכהן תאכל בתרומה. בת כהן לישראל לא תאכל:

יד  הא למדת שהיא אוכלת בשביל זרעה ואע''פ שאותו הזרע פסול ואפילו אינו ישראל. ואין צריך לומר שאם היתה לה בת מכהן אף ע''פ שהבת נשואה לישראל ואפילו נתחללה הרי אמה אוכלת בשביל הבת הפסולה:

טו  כיוצא בו הכהנת שאינה אוכלת מפני זרעה שמישראל אע''פ שאותו הזרע כהנים. כיצד בת כהן שנשאת לישראל וילדה ממנו בת והלכה הבת ונשאת לכהן וילדה ממנו בן. ה''ז ראוי להיות כהן גדול מאכיל את אמו ופוסל את אם אמו ואע''פ שמתה אמו וזאת אומרת לא כבן בתי כהן גדול שהוא פוסלני מן התרומה:

טז  העבד אינו פוסל משום זרע ואינו מאכיל. כיצד כהנת שנשאת לישראל. או ישראלית שנשאת לכהן וילדה ממנו בן והלך הבן ונכבש על השפחה וילדה ממנו עבד ומת הבן והרי העבד קיים. היתה אם אביו של עבד זה בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה. היתה בת כהן לישראל תאכל שאין זה זרע שהעבדים אין להם ייחוס:

יז  בת ישראל שנשאת לכהן ומת ולה ממנו בן וחזרה ונשאת לישראל לא תאכל בתרומה. מת הישראל ולה ממנו בן לא תאכל בתרומה מפני בנה שמישראל. מת בנה מישראל אוכלת בשביל בנה הראשון:

יח  בת כהן שנשאת לישראל ויש לה ממנו בן וחזרה ונשאת לכהן תאכל בתרומה. מת ולה ממנו בן תאכל בתרומה. מת בנה מכהן אסורה לאכול מפני בנה שמישראל. מת בנה שמישראל חוזרת לבית אביה כנעוריה ואוכלת בתרומה לא בחזה ושוק:

יט  בת ישראל שנשאת לישראל תחילה ויש לה ממנו בן וחזרה ונשאת לכהן אוכל בתרומה. מת ולה ממנו בן אוכלת מפני בנה האחרון שהרי הוא מאכילה כמו שהאכילה אביו:

הלכות תרומות - פרק שביעי

א  כהן טמא אסור לאכול תרומה בין ממאה בין טהורה שנאמר (ויקרא כב-ד) ''איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל''. אי זהו קדש שאוכלין אותו כל זרע אהרן זכרים ונקבות הוי אומר זו תרומה. אלא שכל טמא האוכל תרומה טהורה חייב מיתה בידי שמים. ולפיכך לוקה שנאמר (ויקרא כב-ט) ''ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא''. וטמא שאכל תרומה טמאה אף ע''פ שהוא בלאו אינו לוקה שהרי אינה קדש:

ב  אין הטמאים אוכלין בתרומה עד שיעריב שמשן ויצאו שלשה כוכבים אחר. שקיעת החמה שנאמר (ויקרא כב-ז) ''ובא השמש וטהר'' עד שיטהר הרקיע מן האור (ויקרא כב-ז) ''ואחר יאכל מן הקדשים'':

ג  כהן טהור שאכל תרומה טמאה אינו לוקה מפני שהוא בעשה שנאמר (ויקרא כב-ז) ''ואחר יאכל מן הקדשים'' מדבר שהוא בקדושתו הוא שיאכל כשיטהר אבל דבר טמא לא יאכל אע''פ שיטהר ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא:

ד  מי שהיה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו איבריו להוציא שכבת זרע אוחז באמה ובולע את התרומה:

ה  החרש והשוטה מטבילין אותן ומאכילין אותן תרומה אחר שהעריב שמשן. ומשמרין אותן שלא יישנו אחר הטבילה שאם ישנו טמאים. אא''כ עשו להם כיס של נחשת שמא יראו קרי:

ו  רוכבי גמלים אסורין לאכול בתרומה עד שיטבלו ויעריב שמשן שהן בחזקת טומאה מפני החימום שהרכיבה על עור הגמל מוציא טיפה של שכבת זרע:

ז  המשמשת מטתה אם לא נתהפכה בשעת תשמיש טובלת ואוכלת בתרומה לערב. ואם נתהפכה בשעת התשמיש הרי זו אסורה לאכול בתרומה כל שלשה ימים שאי אפשר לה שלא תפלוט ותהיה טמאה כמו שיתבאר במקומו:

ח  תרומת ח''ל הואיל ועיקרה מדבריהן אינה אסורה באכילה אלא לכהן שטומאה יוצאה עליו מגופו. והן בעלי קריין וזבין וזבות ונדות ויולדות. וכולן שטבלו מותרין לאכילה אע''פ שלא העריב שמש. אבל טמאי מגע טומאות בין שנגע במת שאי אפשר לנו היום לטהר ממנו בין שנגע בשרץ אינו צריך לטבול לתרומת חוצה לארץ:

ט  לפיכך כהן קטן שעדיין לא ראה קרי וקטנה שעדיין לא ראתה דם נדה אוכלין אותה תמיד בלא בדיקה שחזקתן שלא יצאה טומאה עדיין עליהם. והמצורע הרי הוא כמי שטומאה יוצאה עליו מגופו והוא שיטמא אותו כהן מיוחס אבל קודם שיטמאנו הכהן טהור הוא:

י  כהן ערל אסור לאכול בתרומה מדין תורה. שהרי נאמר (ויקרא כב-י) ''תושב ושכיר'' בתרומה ונאמר (שמות יב-מה) ''תושב ושכיר'' בפסח. מה ''תושב ושכיר'' האמור בפסח ערל אסור בו אף ''תושב ושכיר'' האמור בתרומה ערל אסור בו. ואם אכל לוקה מן התורה. משוך מותר לאכול בתרומה ואע''פ שנראה כערל ומד''ס. שימול פעם שנייה עד שיראה מהול:

יא  הנולד מהול אוכל בתרומה. והטומטום אינו אוכל מפני שהוא ספק ערל. ואנדרוגינוס מל ואוכל:

יב  הערל וכל הטמאין אעפ''י שהן אסורין לאכול בתרומה נשיהן ועבדיהן אוכלין:

יג  פצוע דכא וכרות שפכה הם ועבדיהן אוכלין. ונשיהן לא יאכלו. ואם לא ידע את אשתו משנעשה פצוע דכא וכרות שפכה הרי אלו יאכלו. וכן אם נשא בת גרים ה''ז אוכלת:

יד  פצוע דכא כהן שקידש בת כהן אינה אוכלת. סריס חמה הוא ואשתו ועבדיו אוכלין. טומטום ואנדרוגינוס עבדיה אוכלין אבל לא נשותיהן:

טו  חרש שוטה וקטן שקנו הן עבדים אינן אוכלין. אבל אם קנו להם ב''ד או אפוטרופוס או שנפלו להן בירושה הרי אלו אוכלין:

טז  אנדרוגינוס שנבעל לפסול מן התרומה בין דרך זכרותו בין דרך נקבותו נפסל מלאכול בתרומה כנשים. ואין עבדיו אוכלין. וכן אם נבעל לאנדרוגינוס אחר שהוא פוסל בביאתו לאשה נפסל ואינו אוכל ולא מאכיל עבדיו. והוא שיבעול אותו דרך נקבותו אבל דרך זכרותו אין זכר פוסל זכר מן הכהונה:

יז  עבד של שני שותפין שהיה אחד מהן כהן אינו מאכיל ה''ז העבד אסור לאכול. וכל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק:

יח  בת ישראל שנשאת לכהן והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי נכסי צאן ברזל הרי אלו יאכלו. וכן עבדי כהן שקנו עבדים ועבדי אשתו שקנו עבדים יאכלו שנאמר (ויקרא כב-יא) ''כי יקנה נפש קנין כספו'' אפילו קנין הקנין. וקנין האוכל מאכיל (אחרים) וקנין שאינו אוכל אינו מאכיל:

יט  בת כהן שנשאת לישראל והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל הרי אלו לא יאכלו:

כ  אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט בין כהנת בין ישראלית וכן שאר חייבי לאוין והכניסה לו עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל. עבדי מלוג לא יאכלו אף ע''פ שהוא חייב במזונותם. ועבדי צאן ברזל יאכלו מפני שהם של בעל. נשא שנייה היא אוכלת ועבדי מלוג שלה לא יאכלו:

כא  כהנת אלמנה שנתארסה לכהן גדול או גרושה לכהן הדיוט הואיל והן משמרות לביאה פסולה של תורה הרי אלו לא יאכלו. וכן אם נכנסו לחופה בלא אירוסין אינן אוכלות שהחופה פוסלתן מלאכול. נתאלמנו או נתגרשו מן האירוסין חזרו להכשרן ואוכלות. מן הנישואין לא יאכלו שכבר נתחללו:

כב  כהנת שמת בעלה כהן ונפלה לפני יבמים שיש בהן חלל לא תאכל מפני זיקת החלל. ואפילו עשה בה אחד מן הכשרים מאמר שאין המאמר קונה ביבמה קנין גמור:

כג  כהן שנתן גט ליבמתו הכהנת שהרי נאסרה עליו ועדיין זיקתו עליה ה''ז אוכלת בתרומה מפני שהיא משמרת לביאה פסולה של דבריהן. שאין הגט פוסל היבמה אלא מדבריהן. וכן כהנת חלוצה או שנייה שנתארסה לכהן אוכלת. כהן הדיוט שנשא אילונית הרי זו אוכלת בתרומה:

הלכות תרומות - פרק שמיני

א  העובר והיבם והאירוסין והחרש ובן ט' שנים ויום אחד פוסלין ולא מאכילין:

ב  העובר כיצד. בת ישראל המעוברת מכהן לא תאכל בשביל העובר. ובת כהן המעוברת מישראל אסורה לאכול מפני העובר. שנאמר (ויקרא כב-יג) ''ושבה אל בית אביה כנעוריה'' פרט למעוברת:

ג  בת כהן שבא עליה ישראל אין חוששין שמא נתעברה אלא טובלת ואוכלת לערב. היתה נשואה לישראל ומת בעלה טובלת ואוכלת בתרומה לערב עד מ' יום. ואם הוכר עוברה הרי זו מקולקלת למפרע עד מ' יום שכל המ' יום אינו עובר אלא מים בעולם הוא חשוב:

ד  בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה בשביל העובר. שהילוד הוא שמאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל. לפיכך אם היה העובר חלל אינו פוסל העבדים אלא אוכלין בגלל אחיו הכשרים עד שיולד זה החלל ויאסרו העבדים מלאכול:

ה  היבם כיצד. בת ישראל הזקוקה ליבם כהן לא תאכל שנאמר (ויקרא כב-יא) ''וכהן כי יקנה נפש'' וזה עדיין לא קנאה. ובת כהן הזקוקה לישראל אסורה מפני יבמה שנאמר (ויקרא כב-יג) ''ושבה אל בית אביה כנעוריה'' פרט לשומרת יבם:

ו  יבם כהן שבא על יבמתו באונס או בשגגה או שהערה בה ולא גמר אע''פ שקנאה כמו שבארנו בהלכות יבום אינו מאכילה בתרומה עד שיבעול בעילה גמורה ברצון. בד''א שנתאלמנה מן האירוסין אבל מן הנישואין הואיל והיתה אוכלת תאכל בביאה זו:

ז  האירוסין כיצד. בת כהן שנתארסה לישראל אסורה לאכול שהרי יש לו בה קנין. ובת ישראל שנתארסה לכהן לא תאכל עד שתכנס לחופה שמא תאכיל לבני בית אביה כמו שביארנו:

ח  ישראל שאמר לכהנת הרי את מקודשת לי אחר ל' יום ה''ז אוכלת בתרומה כל השלשים שעדיין לא נתארסה. ואם אמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום ה''ז אסורה לאכול מיד וכן שאר התנאים כיוצא בזה:

ט  החרש כיצד. כהנת שנשאת לישראל חרש לא תאכל שהרי קונה בתקנת חכמים שתקנו לו נישואין. ובת ישראל שנשאת לכהן חרש לא תאכל שאינו קונה מן התורה שאינו בן דעת:

י  נתארסה לכהן פקח ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש אינה אוכלת. מת ונפלה לפני יבם חרש ויבמה אינה אוכלת. אבל אם נשאה כשהוא פיקח ונתחרש הרי זו אוכלת. מת ונפלה לפני יבם חרש ויבמה הרי זו אוכלת הואיל והיתה אוכלת בתחלה. ואשת חרש שילדה ממנו הרי זו אוכלת בשביל בנה:

יא  בן תשע שנים ויום אחד כיצד. מי שנבעלה לאסור לה והוא בן תשע שנים ויום אחד הואיל וביאתו ביאה נפסלה מן הכהונה ואסורה מלאכול בתרומה מפני שנעשית זונה או חללה כמו שביארנו. אפילו היה שחוף. ובת ישראל שנשאת לכהן בן ט' שנים ויום אחד אע''פ שביאתו ביאה אינה אוכלת בשביל הקטן לפי שאינו קונה עד שיגדיל. ספק שהוא בן ט' שנים ויום אחד ספק שאינו. נשאת לבן י''ג שנה ויום אחד, ספק שהביא שתי שערות ספק שלא הביא הרי זו אסורה לאכול:

יב  כל אלו כשם שאין מאכילין בתרומה של תורה כך אין מאכילין בתרומה של דבריהם גזירה שמא יאכילו בשל תורה:

יג  ואלו לא פוסלין ולא מאכילין. האונס. והמפתה. והשוטה שנשא אשה. אא''כ היתה אסורה להן שהן פוסלין אותה בביאתם מפני שנעשית זונה וחללה כמו שביארנו:

יד  מי שנשאת לכהן שוטה או שאנס אותה או שפיתה אותה כהן וילדה אוכלת בשביל בנה. ואע''פ שהדבר ספק הואיל ובלא קידושין היא שמא מאחר נתעברה הרי הולד בחזקת זה שבא עליה. והוא שלא יצא עליה קול עם אחר אלא הכל מרננין אחריה בזה הכהן. וכן כהנת שבא עליה ישראל שוטה או שאנסה או פיתה אותה ונתעברה אינה אוכלת מפני העובר. נתחתך העובר ה''ז תאכל:

טו  אשת איש שבאו עליה עידי קינוי ועידי סתירה הרי זו אסורה לאכול בתרומה עד שתשתה מי המרים מפני שהיא ספק זונה. מת בעלה קודם שישקנה. או שהיתה מן הנשים שאינן שותות ולא נוטלות כתובה ה''ז אסורה לאכול בתרומה לעולם. וכל אשת כהן שאמרה טמאה אני הרי זו אסורה לאכול בתרומה:

טז  קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שלא מדעת אביה כין בפני אביה בין שלא בפניו אע''פ שקדשה אביה אינה אוכלת בתרומה. שאם מיחה תעשה זרה למפרע. וזה שרואה ושותק כועס הוא לפי שנשאת שלא לדעתו:

הלכות תרומות - פרק תשיעי

א  האשה אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לידה או ליד שלוחה שעשתה לקבלה. וכל שהיא ספק גרושה הרי זו לא תאכל. האשה שעשתה שליח לקבל לה גיטה אסורה לאכול בתרומה מיד. ואם אמרה קבל לי גיטי במקום פלוני אינה אסורה עד שיגיע שליח לאותו מקום. שלחה שליח להביא לה גיטה אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לידה. האומר לאשתו ה''ז גיטיך שעה אחת קודם למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד:

ב  עיר שהקיפוה כרקום וספינה המטרפת בים והיוצא לידון הרי אלו בחזקת קיימין ואין צריך לומר מפרש ויוצא בשיירא. אבל עיר שכבשוה כרכום וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג מבתי דיני עכו''ם ומי שגררתו חיה או נפלה עליו מפולת או שטפו נהר נותנין לו חומרי מתים וחומרי חיים לפיכך אם היו נשותיהן בת כהן לישראל או בת ישראל לכהן הרי אלו לא יאכלו. אבל מי שנגמר דינו בב''ד והניחוהו בבית הסקילה ליהרג ה''ז בחזקת מת ולא תאכל אשתו:

ג  הניחה בעלה גוסס במדינה אחרת בין שהיתה כהנת אשת ישראל או ישראלית אשת כהן לא תאכל שרוב גוססין למיתה. אחד אומר מת ואחד אומר לא מת הרי זו לא תאכל:

ד  אמרה לה צרתה או אחת מהחמש נשים שאינן נאמנות להעידה שמת בעלה הואי ואינה נישאת על פי הן הרי זו אוכלת בתרומה בחזקת שבעלה קיים. עד שיעיד לה מי שהוא נאמן להשיאה על פיו:

ה  המשחרר את עבדו משיזכה לו בגט שחרור פסלו מלאכול בתרומה וכל עבד שיצא לחירות ועדיין הוא מעוכב גט שחרור כמו שיתבאר בהלכות עבדים אע''פ כן הרי הוא אסור לאכול בתרומה:

ו  הכותב נכסיו לאחר וזכה לו על ידי אחר והיו בהן עבדים ושתק זה שנתנו לו ואח''כ צוות ה''ז ספק אם זה שצווח הוכיח סופו על תחילתו ועדיין לא יצאו מרשות ראשון או זה שצווח אחר ששתק חזר בו. לפיכך אין אוכלין בתרומה בין שהיה רבו שני ישראל והראשון כהן בין שהיה רבו ראשון ישראל והשני כהן:

ז  ישראל ששכר בהמה מכהן מאכילה תרומה וכהן ששכר בהמת ישראל אע''פ שהוא חייב במזונותיה לא יאכילנה תרומה מפני שאינה (ויקרא כב-יא) ''קניין כספו'':

ח  ישראל ששם פרה מכהן לפטמה ולהיות השבח ביניהן לא יאכילנה בתרומה אע''פ שיש לכהן חלק בשבחה. אבל כהן ששם פרה מישראל לפטמה אע''פ שיש לישראל חלק בשבח הואיל וגופה לכהן שהרי שמה על עצמו ה''ז מאכילה תרומה:

ט  פרתו של ישראל שילדה בכור מאכילו תרומה. שהבכור לכהנים. ואוצר אדם כרשיני תרומה לתוך שובכו ואינו חושש שמא יבואו היונים שלו ויאכלו אותן:

י  יראה לי שאם מכר הכהן פרתו לישראל ולקח הדמים אע''פ שעדיין לא משך הלוקח ה''ז אסור להאכילה תרומה שדין תורה מעות קונות כמו שיתבאר בהלכות מקח וממכר. ואם מכר ישראל לכהן אע''פ שנתן הדמים לא תאכל בתרומה עד שימשוך:

הלכות תרומות - פרק עשירי

א  זר שאכל תרומה בשגגה משלם קרן וחומש. אע''פ שיודע שהיא תרומה ושהוא מוזהר עליה אבל לא ידע אם חייב עליה מיתה אם לאו הרי זו שגגה ומשלם קרן וחומש:

ב  אחד האוכל דבר שדרכו לאכול ואחד השותה דבר שדרכו לשתות ואחד הסך דבר שדרכו לסוך שנאמר (ויקרא כב-טו) ''ולא יחללו את קדשי בני ישראל'' לרבות את הסך. ואחד האוכל תרומה טהורה או טמאה בשגגה משלם קרן וחומש ואינו חייב בחומש עד שיאכל כזית שנאמר (ויקרא כב-יד) ''כי יאכל קדש בשגגה'' ואין אכילה פחותה מכזית. וכשם שאכילת תרומה בכזית כך שתייה בכזית:

ג  אכל וחזר ואכל. שתה וחזר ושתה אם יש מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס ומתחלת שתייה ראשונה עד סוף שתייה אחרונה כדי שתיית רביעית הרי אלו מצטרפין לכזית:

ד  התרומה ותרומת מעשר בין של דמאי בין של ודאי והחלה והבכורים כולן מצטרפין לכזית לחייב עליהן מיתה וחומש שכולן נקראו תרומה. ומן הדין היה שאין חייבין חומש על תרומת מעשר של דמאי שאין חייבין על מעשר [שני] שלו כמו שיתבאר. אבל אמרו חכמים אם לא יתחייב עליה חומש יזלזלו בה:

ה  אכל תרומה במזיד [והתרו בו לוקה ואינו משלם. לא התרו בו] אם היתה טהורה משלם הקרן ואינו משלם את החומש. ואם היתה טמאה משלם דמי עצים מפני שאינה ראויה אלא להסקה. לפיכך אם אכל תרומת תותים ורמונים וכיוצא בהם שנטמאו פטור מן התשלומין שהרי אינם ראויין להסקה:

ו  האוכל תרומת חמץ בפסח בין בזדון בין בשגגה בין טמאה בין טהורה פטור מן התשלומין. אפילו הפרישה מצה והחמיצה פטור. ואפילו דמי עצים אינו משלם שהרי אינה ראויה להסקה מפני שהיא אסורה בהנאה אין לה דמים:

ז  אבל השוגג שאכל תרומה ביום הכפורים או שאכל תרומה נקורה. והשותה יין תרומה שנתגלה. והסך יין ושמן כאחד או ששתה שמן וחומץ כאחד או שכסס את החטים או גמע את החומץ ה''ז משלם קרן וחומש:

ח  היה שבע וקץ במזונו והוסיף על שבעו באכילת תרומה אינו משלם את החומש שנאמר (ויקרא כב-יד) ''כי יאכל'' לא שיזיק את עצמו. וכן הכוסס את השעורים פטור מן החומש מפני שהזיק עצמו:

ט  זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן ובא אחר ואכלן גם הוא בשגגה הראשון משלם קרן וחומש והשני משלם דמי עצים לראשון:

י  המאכיל הפועלים ואת האורחים תרומה הם משלמין קרן וחומש מפני שהן כשוגגין. והוא משלם להם דמי סעודתן שדמי החולין יתירין מדמי תרומה שאכלו שדבר האסור נפשו של אדם חותה ממנו:

יא  המאכיל את בניו הקטנים ואת עבדיו בין גדולים בין קטנים. והאוכל תרומת ח''ל. והאוכל או השותה פחות מכזית. ונזיר ששגג ושתה יין של תרומה. והשותה שמן והסך את היין כל אלו משלמים את הקרן ולא את החומש:

יב  בת כהן שהיתה נשואה לישראל או שנפסלה ואח''כ אכלה תרומה משלמת את הקרן ולא את החומש. האשה שהיתה אוכלת בתרומה ואמרו לה מת בעליך או גירשך. וכן העבד שהיה אוכל ואמרו לו מת רבך והניח יורש שאינו מאכיל או שמכרך לישראל או נתנך לו או שחררך. וכן כהן שהיה אוכל ונודע לו שהוא בן גרושה או בן חלוצה הרי אלו משלמין הקרן בלבד. ואם היתה תרומת חמץ והיה ערב הפסח הרי אלו פטורין מלשלם מפני שזמנה בהול נחפזו לאכול ולא בדקו. וכולן שהיתה להן תרומה בתוך פיהן כשידעו שהן אסורין לאכול הרי אלו יפלוטו:

יג  היה אוכל ואמרו לו נטמאת. או נטמאת התרומה. טמא היית. או טמאה היתה התרומה. או נודע שהוא טבל או מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו. או מעשר שני והקדש שלא נפדו. או שטעם טעם פשפש לתוך פיו הרי אלו יפלוטו:

יד  שתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין ונפלה תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאי זו נפלה הריני אומר לתוך של תרומה נפלה. אין ידוע אי זו היא של תרומה אכל זר אחת מהן ה''ז פטור מן התשלומין שהמוציא מחברו עליו הראיה והשנייה נוהג בה כתרומה. אכל אחר את השנייה אף הוא פטור. אכל אחד את שתיהן משלם כקטנה שבשתיהן. אם מזיד קרן. ואם שוגג קרן וחומש:

טו  האוכל את החומש בשגגה ה''ז מוסיף עליו חומשו. שהחומש כקרן לכל דבר. וכן מוסיף חומש על חומש לעולם. כל המשלם קרן וחומש הרי התשלומין כתרומה לכל דבר. אלא שאם נזרעו גידוליהן חולין. ואם רצה הכהן למחול אינו מוחל. וכל המשלם את הקרן בלבד הרי התשלומין חולין ואם רצה הכהן למחול מוחל:

טז  בת ישראל שאכלה תרומה ואח''כ נישאת לכהן. אם תרומה שלא זכה בה כהן אכלה משלמת קרן וחומש לעצמה. ואם תרומה שזכה בה כהן אכלה משלמת קרן לבעלים וחומש לעצמה. שכל המשלם קרן וחומש משלם הקרן לבעלים והחומש לכל כהן שירצה:

יז  לא הספיקה לשלם עד שנתגרשה בין כך ובין כך אינה משלמת לעצמה והרי היא כמי שלא נשאת לכהן מעולם:

יח  כל האוכל תרומה בין בשוגג בין במזיד אינו משלם אלא מן החולין המתוקנים שהוציאו מהן תרומות ומעשרות. ומשלמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה ומן ההפקר וממעשר ראשון שניטלה תרומתו אע''פ שעדיין לא ניטלה תרומה גדולה שיש בו אם הקדים המעשר לתרומה. ומשלמין ממעשר שני והקדש שנפדו ואעפ''י שנפדו שלא כהלכה. ומן החדש על הישן אבל לא ממין על שאינו מינו שנאמר (ויקרא כב-יד) ''ונתן לכהן את הקדש'' כקדש שאכל:

יט  האוכל קישואין של ערב שביעית ימתין לקישואין של מוצאי שביעית וישלם מהן. שאינו יכול לשלם חובו מפירות שביעית כמו שיתבאר במקומו:

כ  אכל תרומה טמאה משלם חולין בין טמאין בין טהורין. אכל תרומה טהורה משלם חולין טהורין ואם שילם חולין טמאין בין בשוגג בין במזיד תשלומיו תשלומין ויחזור וישלם מן הטהורין:

כא  אכל תרומת חבר משלם לו. אכל תרומת עם הארץ משלם לחבר ונוטל דמיה ממנו ונותן לעם הארץ שאכל תרומתו שאין מוסרין טהרות לע''ה:

כב  גזל תרומה מאבי אמו כהן ואכלה ואח''כ מת אבי אמו אינו משלם לעצמו אלא ליורש אחר משאר השבט. וכן אם נפלה לו תרומה מאבי אמו ואכלה. ובעל חוב שגבה תרומה בחובו והאשה בכתובתה ואכלוה משלמין קרן וחומש לכהן חבר והחבר נותן להם דמים שהיו מוכרין בה אותה התרומה כמו שאכלו:

כג  הגונב תרומה ולא אכלה משלם תשלומי כפל לבעלים ויש לו לשלם מדמי תרומה. גנבה ואכלה משלם שני קרנין וחומש. קרן וחומש מן החולין. וקרן אפילו מדמי תרומה:

כד  היתה התרומה הקדש לבדק הבית וגנבה ואכלה אינו משלם תשלומי כפל. שאין תשלומי כפל בהקדש כמו שיתבאר במקומו אבל משלם קרן ושני חומשים. חומש משום אוכל תרומה. וחומש משום שנהנה מן ההקדש. ולמי משלם אם היה בה כזית ואין בה שוה פרוטה משלם לכהנים. ואם יש בה שוה פרוטה בין שיש בה כזית בין שאין בה כזית משלם להקדש:

כה  ומפני מה חל איסור הקדש על איסור התרומה מפני שהתרומה אסורה לזר ומותרת לכהן. הקדישה נאסרה על הכהן. לפיכך נוסף בה איסור אף על ישראל על דרך שביארנו בהלכות ביאות אסורות ואיסורי מאכלות:

כו  הגוזל תרומה ואכלה משלם קרן וחומש אחד. שהחומש שחייב בו משום תרומה יצא בו ידי גזלו שנאמר (ויקרא כב-יד) ''ונתן לכהן את הקדש'' אינו חייב אלא בחומש של קדש בלבד. גזלה והאכילה לאחר האוכל משלם קרן וחומש. כ''מ שאמרנו משלם קרן וחומש אם אכל שוה ד' משלם שוה חמשה ממין שאכל. וכ''מ שאמרנו משלם קרן ושני חומשין אכל שוה ד' משלם ששה. וכ''מ שאמרנו משלם שני קרנין וחומש אחד אכל שוה ד' משלם דמי תשעה. ולעולם אינו משלם אלא לפי דמים שהיתה שוה בשעת אכילה בין שהוזלה בשעת תשלומין בין שהוקרה:

הלכות תרומות - פרק אחד עשר

א  התרומה ניתנת לאכילה ולשתייה ולסיכה שהסיכה היא כשתייה שנאמר (תהילים קט-יח) ''ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו''. והשתייה בכלל אכילה. לאכול דבר שדרכו לאכול. ולשתות דבר שדרכו לשתות. ולסוך דבר שדרכו לסוך. לא יסוך יין וחומץ. אבל סך הוא את השמן הטהור ומדליק את הטמא וזהו הנקרא שמן שריפה בכל מקום:

ב  תמרים של תרומה מותר לחבצן ולקבצן כעיגול הדבילה ואסור לעשות מהם שכר וכן אין עושין תמרים דבש ולא תפוחים יין ולא פירות הסתיו חומץ וכן שאר כל הפירות אין משנין אותן מברייתן בתרומה חוץ מזיתים וענבים בלבד. עבר ועשה האוכל משקה הרי זה שותהו. וזר שאכל דבש תמרים ויין תפוחים וכיוצא בהן בשגגה אינו חייב לשלם. ואם אכל במזיד מכין אותו מכת מרדות:

ג  אין נותנין דבילה וגרוגרות לתוך המורייס מפני שהוא מאבדן. אבל נותנין את היין לתוך המורייס. ואין מפטמין את השמן מפני שהוא מוציאו מכלל מאכלות ועושהו שמן משחה. אבל מערבין יין ודבש ופלפלין וכיוצא באלו לאכלן:

ד  אין מבשלין יין של תרומה מפני שהוא ממעטו. אין כובשין בצלים של תרומה בחומץ של תרומה מפני שמפסיד החומץ. אין מערבין תבואה בקטניות. וכל דבר שיתפרש זה מזה כשכוברין אותו מערבין. ומשחרבה יהודה התחילו לערב תבואה בתבואה וקטנית בקטנית אבל לא תבואה בקטנית:

ה  כדרך שמרקדין את הקמח בחולין כך נוהג הכהן בתרומה. מרקד לאכול ומשליך את המורסן. הרי שרצה לעשות סולת מנופה בנפיות הרבה עד שיוציא קב או קביים מן הסאה לא ישליך את השאר מפני שהוא ראוי לאכילה אלא יניחהו במקום מוצנע:

ו  שמן של תרומה אין חוסמין בו תנור וכירים. ואין סכין בו מנעל וסנדל. ולא יסוך רגלו והוא בתוך מנעל וסנדל אבל סך את רגלו ולובש המנעל או הסנדל וסך כל גופו ומתעגל ע''ג קטובלייא חדשה ואע''פ שהן ניסוכין אינו חושש. אבל לא יתן שמן ע''ג טבלא של שיש להתעגל עליה מפני. שמאבדו:

ז  כל האוכל תרומה אפילו פירות צריך נט''י אע''פ שהיו ידיו טהורות כמו שיתבאר במקומו. ואינה נאכלת עם הזר על השלחן גזירה שמא יאכל ממנה. ותרומת חוצה לארץ נאכלת עם הזר על השלחן ואינה צריכה נט''י כחולין. ואין סכין תרומה בידים מסואבות. נפל על בשרו משפשפו בידים מסואבות. אבל סכין את הקטן בשמן תרומה בתוך שבעה. שהנולד כל שבעה אינו חשוב ערל:

ח  סך הוא הכהן עצמו בשמן של תרומה ומביא בן בתו ישראל ומעגילו על גביו. ואם סך עצמו בשמן ונכנס למרחץ מותר לזר למושחו במרחץ אע''פ שהוא נסוך ממנו:

ט  כהנת שחפפה ראשה בתלתן של תרומה אין הישראלית מותרת לחוף אחריה. אבל מעגלת שערה בשערה. ומפני מה הותרו הכהנים לחוף שערן בתלתן של תרומה מפני שאינו ראוי למאכל אדם:

י  עוקצי תאנים וגרוגרות והכליסים והחרובין ומיעי אבטיח וקליפי אבטיח ואתרוג ומלפפון אע''פ שאין בהן אוכל וקניבת ירק שמשליכין בעלי בתים הרי אלו אסורים לזרים. אבל קניבת ירק שמקנבים הגננין מותרת לזרים. קליפי פולין ושומשמין אם יש בהן אוכל אסורין אין בהן אוכל מותרין:

יא  גרעיני אתרוג מותרים. גרעיני זיתים ותמרים וחרובין אע''פ שלא כנסן הכהן הרי אלו אסורין לזרים. ושאר הגרעינין בזמן שכנסן ויש בהן לחלוחית למצוץ אותן אסורין לזר ואם השליכן מותרות:

יב  הסובין של חטים חדשות אסורין מפני שהוא ראוי למאכל אדם. ושל ישנות מותר. ועד מתי נקראו חדשות כל זמן שבני אדם רגילין לחבוט בין הגרנות:

יג  הנצולות והרקבניות של תרומה אמורות ואם העלו אבק מותרות. שמרים של תרומה שנתן עליהם מים הראשון והשני אסור לזרים והשלישי מותר ואם לא נתן עליהם מים אלא מסנן היין מעל השמרים בלבד אף השלישי אסור לזרים:

יד  מגירה שפינה ממנה חיטי תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת ואח''כ יתן לתוכה חולין אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין. וכן חבית של שמן תרומה שנשפכה אין מחייבין אותו להיות יושב ומטפח אלא נוהג בה כדרך שנוהג בחולין:

טו  המערה כד של שמן תרומה ה''ז מערה עד שיפסוק העמוד ויתחיל השמן לנטוף מעט מעט וכיון שנטפו נ' טיפים זו אחר זו דיו. ומותר ליתן בכד שמן חולין. הרי שלא נתן אלא הניח הכד עד שנתמצית אותה התמצית תרומה:

טז  ממלא הכהן נר שמן שריפה ונותנו לישראל לעלות בו לעלייה ולהכנס לחדר לעשות צרכי הכהן אבל לא צרכי ישראל. ואם היה שותף עמו מותר:

יז  ישראל שהיה אורח אצל כהן והדליק לו שמן שריפה ועמד הכהן והלך לו אינו חייב לכבותו עד שיכבה מאיליו וטובל הישראל פתילה בנר הכהן ומדליק לילך בה:

יח  בקרו של כהן שהיה עומד אצל בקרו של ישראל. וכליו של כהן שהיה נארג אצל כליו של ישראל ה''ז מדליק עליהן שמן שריפה שלא ברשות הכהן. וכן מדליקין שמן שריפה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים שלא ברשות כהן. ומי שאין לו חולין להדליק נר חנוכה מדליק שמן שריפה שלא ברשות הכהן. מדליקין שמן שריפה על גבי החולין ברשות כהן:

יט  בת ישראל שנשאת לכהן והיא למודה אצל אביה מדליק ברשותה. מותר לכהן להדליק שמן שריפה אפילו בבית האבל או בבית המשתה שיש שם ערבוב. ואין חוששין שמא יסופקו ממנה בבית המשתה שמפני נקיון כליהם אין נוגעין בו. ובבית האבל מפני שאין להם פנאי מפני האבל:

כ  הזורע את התרומה בשוגג יהפך במזיד יקיים. הביאה שליש בין במזיד בין בשוגג יקיים. ואם היה פשתן אפילו הביאה שליש ואפילו במזיד יהפך. קנס קנסו בו שלא יזרע ויתכוין ליהנות בעציו:

כא  גידולי תרומה הרי הן כחולין לכל דבר אלא שאסורים לזרים. גזרו חכמים עליהן שיהיו אסורין לזרים כתרומה משום תרומה טמאה שביד הכהן שלא ישהנה אצלו כדי שיזרענה ותצא לחולין ונמצא בא בה לידי תקלה. לפיכך מותר לאכול הגידולין בידים טמאות ומותר לטבול יום כחולין:

כב  גידולי גידולין חולין לכל דבר. ואפילו דבר שאין זרעו כלה אם רבו הגידולין על העיקר בגידולי הגידולין הרי הגידולין השניים מעלין את העיקר אע''פ שאין זרעו כלה ויהיה הכל מותר לזרים. וכן תרומת חוצה לארץ והמדומע ותוספת תרומה וזרעוני גינה שאינם נאכלים כגון זרע לפת וצנון אע''פ שאותו לפת וצנון תרומה גידוליהן מותרין והרי הן חולין לכל דבר. וכן הזורע פשתן של תרומה הגידולין מותרין לזרים:

כג  הזורע תרומה טמאה אע''פ שהגידולים טהורין הרי הן אסורין באכילה. הואיל והתרומה שנזרעה אסורה באכילה היתה כבר נדחו:

כד  חתך את העלין שצמחו ויצאו עלין שניין וחתכן הרי אוכל שיצא אחר כך מותר. באכילה:

כה  שתילי חולין שנטמאו וזרען ועשאן תרומה הרי אלו מותרין. שהרי טהרו בזריעה ולא נטמאו כשהן תרומה כדי שיהיו אסורין:

כו  שבולת שהיתה בתוך הכרי ומרח הכרי כולו הרי אותה השבולת טבל. הואיל ונמרחה בתוך הכרי. שתלה ואחר כך קרא עליה שם ועשאה תרומה הרי זו ספק תרומה הואיל וזרעה. שמא פרח הטבל ממנה ונעשית כפירות שעדיין לא נגמרו. אבל אם עשאה תרומה קודם שיזרענה הרי זו תרומה. לפיכך אם תלש ממנה ואכל במזיד חייב מיתה. בשוגג משלם את החומש. ואם גחן ואכל בפיו מן הארץ בטלה דעתו אצל כל אדם. שאין דרך בני אדם בכך לפיכך פטור מן המיתה ומן החומש אם היה שוגג:

כז  שדה של גידולי תרומה חייבת בלקט שכחה ופאה ובתרומה ומעשרות ובמעשר עני. ועניי ישראל ועניי כהנים נוטלים ממנה מתנות אלו. עניי כהנים אוכלין את שלהם ועניי ישראל מוכרין את שלהם לכהנים בדמי תרומה והדמים של עניים. וכן בן לוי מוכר המעשר. שלו לכהנים:

כח  החובט גידולין אלו משובח. והדש בבהמה כיצד יעשה תולה כפיפות בצוארי בהמה ונותן לתוכן מאותו המין. נמצא לא זומם את הבהמה ולא מאכיל את התרומה:

הלכות תרומות - פרק שנים עשר

א  אסור לטמא את התרומה של ארץ ישראל כשאר הקדשים ולא יביאנה לידי טומאה ולא יפסידנה אלא אוכל הטהורה ומדליק הטמאה. ומותר לטמא תרומת חוצה לארץ בטמאות של תורה. ואע''פ שאינה טמאה אלא בארץ העמים שהיא מדבריהם מפני שעיקר חיובה מדבריהם. לפיכך נדה קוצה לה חלה בחוצה לארץ שאינה מוזהרת אלא לאכלה לא ליגע בה כמו שביארנו:

ב  תרומה שנטמאת בספק לא אוכלים ולא שורפין אלא תהיה מונחת עד שתטמא טומאה ודאית ותשרף. ויש שם ספיקות ששורפין עליהן את התרומה כמו שיתבאר בענין טומאה וטהרה:

ג  חבית של תרומה שנולד לה ספק טומאה ה''ז לא יחדש בה דבר. לא יזיזנה ממקומה ולא יגלנה אלא יניחנה עד שתטמא ודאי ותשרף. ואין חוששין שמא תאכל:

ד  חבית שנשברה בגת העליונה והתחתונה טמאה. אם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה יציל ואם לאו יציל בידיו בלא נט''י ואע''פ שהוא מטמאה כמו שיתבאר בענין טהרות:

ה  בד''א בחבית של יין והוא שיהיה בגת התחתונה פחות ממאה שהרי ידמע הכל ויפסל. אבל אם היה בתחתונה מאה בזו החבית שהרי היא עולה באחת ומאה. או שהיתה חבית של שמן תרד ותטמא ואל יטמאנה בידיו שהרי הכל ראוי להדלקה ואין שם הפסד מרובה. וכן חבית שמן שנשפכה אם יכול להציל רביעית בטהרה יציל ואם לאו יציל בטומאה. שכיון שנשברה החבית אינו מוזהר שלא להציל בטומאה מפני שהוא בהול:

ו  היה עובר ממקום למקום ובידו ככרות של תרומה אמר לו הנכרי תן לי אחת מהן ואם לאו הריני נוגע בכולן ומטמאן יניח לפניו אחת על הסלע ואל יתננה לתוך ידו כדי שלא יטמא התרומה בידים:

ז  התלתן והכרשינין של תרומה הואיל ואינו מאכל אדם ה''ז מותר לעשות כל מעשיהן בטומאה. ואינו נזהר אלא בעת שרייתן במים. שאם שרה אותם בטומאה הרי טימא אותם בידים. אבל אחר השרייה אינו נזהר. לא בעת ששף הכרשינין ולא בעת שמאכילן לבהמה. לפיכך נותנין תרומת תלתן וכרשינין לכהן עם הארץ:

ח  אין מפקידין תרומה אצל כהן עם הארץ מפני שלבו גס בה לאכלה. אבל מפקידין אותו אצל ישראל עם הארץ בכלי חרש המוקף צמיד פתיל ובלבד שלא יהיו פירות מוכשרין. גזירה שלא תסיטם אשתו נדה:

ט  אין עושין לעם הארץ תרומת זיתיו בטהרה. אבל עושין לו זיתי חולין בטהרה משום כדי חייו של בדד (לבד). וכיצד עושה נוטל כדי התרומה ומניחה בכלי שאינו מקבל טומאה כגון כלי אבנים. וכשיבוא עם הארץ ליטול החולין והתרומה אומרין לו הזהר שמא תגע בתרומה שלא תחזור לטבלה:

י  ישראל שעושה פירותיו בטומאה אין בוצרין עמו. ואין צריך לומר שאין דורכין עמו מפני התרומה שתעשה בטומאה. אבל מוליכין עמו חביות לגת ומביאין מן הגת:

יא  זיתים וענבים שנטמאו סוחטן ועושה אותן תרומה. ואם נטמאו אחר שנעשו תרומה וסוחטן פחות פחות מכביצה הרי המשקה היוצא מהן מותר בשתייה לכהנים. ואפילו לנסכים היה ראוי שהמשקה כאילו הוא מופקד בתוך האוכל. ולא אמרו פחות פחות מכביצה אלא גזירה שמא יעשה יותר מכביצה ונמצא המשקה מתטמא בכביצה. ואם היו פירות אלו שלישי לטומאה דורכן בגת ובבית הבד והמשקה תרומה טהורה. שאין שלישי עושה רביעי בתרומה כמו שיתבאר בענין טהרות:

יב  פת תרומה שנטמאת משליכה לבין העצים עד שישרפנה. וכן שמן שנטמא נותנו בכלי מאוס עד שידליק כדי שלא יהיה תקלה לאחרים ויאכלוהו. וחיטים שנטמאו שולקן ומניחן בכלי מאוס כדי שלא יהיו ראויין לאכילה ואח''כ יסיק בהן תנור וכירים. ומשקין שאין ראויין להדלקה שנטמאו כגון היין קוברין אותן:

יג  יין תרומה שנתגלה הואיל ואסור. בשתייה ישפך. וכן תאנים וענבים וקישואים ודילועין ואבטיחין ומלפפונות של תרומה שנמצאו מנוקרות הרי אלו אסורין באכילה מפני סכנת נפשות. מה יעשה בהן ישליך לים או יקברו:

יד  עיסה שנילושה במים מגולים אע''פ שהוא תרומה תשרף:

טו  אסור לכהן ליטול תרומה או שאר מתנות שלו עד שיפרישו אותם הבעלים שנאמר (במדבר יח-יב) ''ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים'' ונאמר (במדבר יח-יט) ''אשר ירימו בני ישראל לה' נתתי לך'' עד שירימו ואח''כ יזכה בהם. ולא יטלם אחר שהורמו אלא מדעת בעלים שהרי הם של בעלים ליתנן לכל כהן שירצו שנאמר (במדבר ה-י) ''ואיש את קדשיו לו יהיו''. ואם לקח שלא מדעת בעלים זכה בהן שאין לבעלים מהן אלא טובת הנאה וטובת הנאה אינה ממון:

טז  כהן שנתנו לו תרומה ומצא בה דברים אחרים הרי אלו אסורים משום גזל שמא. אחרים הניחום שם עד שיטלום:

יז  אין ישראל חייבין להטפל בתרומה ולהביאה מן הגורן לעיר ומן המדבר לישוב אלא כהנים יוצאין לגרנות וישראל נותנים להם חלקן שם. ואם לא יצאו ה''ז מפריש ומניחה בגורן. ואם היתה חיה או בהמה אוכלתה שם ואינה משתמרת שם מהם התקינו חכמים שיטפל בה ויביאנה לעיר ויטול שכר הבאתה מכהן. שאם הפרישה והניחה לבהמה ולחיה ה''ז חילול השם:

יח  אסור לכהנים ולוים לסייע בבית הגרנות כדי ליטול מתנותיהן. וכל המסייע חילל קדש השם. ועליהם נאמר (מלאכי ב-ח) ''שחתם ברית הלוי''. ואסור לישראל להניחו שיסייעהו אלא נותן להם חלקן בכבוד:

יט  נתן תרומה לכהן ע''מ להחזירה יצא ידי נתינה. ואסור לעשות כן מפני שנמצא כמסייע בבית הגרנות. וכן אסור להן שיחטפו תרומות ומעשרות ואפילו לשאול חלקן בפיהן אסור אלא נוטלין בכבוד. שעל שלחן המקום הם אוכלין ועל שלחנו הם שותים ומתנות אלו לה' הם והוא זיכה להן שנאמר (במדבר יח-ח) ''ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי'':

כ  לא יתן אדם תרומה לשומר גתו. ולא בכור לשומר עדרו. ולא מתנות לרועה בהמתו. ואם נתן חילל אלא א''כ נתן להם שכר שמירתן תחילה. ורשאי ישראל לומר לישראל אחר הא לך סלע זו ותן תרומה או בכור או שאר. מתנות לפלוני הכהן בן בתי או בן אחותי וכל כיוצא בזה:

כא  בד''א כשהיו הבעלים רוצים ליתן אותם לאחד משני כהנים אלו או לאחד משני לויים אלו בחנם ואמר לו חבירו הא לך ותן לזה. אבל הבעלים שאמרו לכהן או ללוי הא לך חלק זה בטובת הנאה ה''ז אסור. וכן אסור לעשות סחורה בתרומות אף ע''פ שהוא לוקח מכהן ומוכר לכהן:

כב  עשרה אין חולקין להן תרומה בבית הגרנות אע''פ שהן אוכלין אותה או מאכילין אותה. ואלו הן. החרש. והשוטה. והקטן שאין בו דעת לפרוש חוקו מפני שאין באלו דעת. והטומטום. והאנדרוגינוס מפני שהן בריה בפני עצמן. והעבד שמא יראוהו העוברים בשדה ויעידו עליו שהוא כהן. והערל והטמא מפני שהן מאוסין. והאשה שמא תתגרש ומפני הייחוד. והנושא אשה שאינה הוגנת לו קנסו אותו שלא יחלוק בבית הגרנות עד שיגרשנה. וכולן משלחין להן לבתיהן וחולקין להן כשאר קדשי הגבול. חוץ מן הנושא אשה שאינה הוגנת לו והטמא והערל שאין משלחין להן כלל:

הלכות תרומות - פרק שלשה עשר

א  התרומה עולה באחד ומאה. כיצד סאה תרומה שנפלה למאה סאה של חולין ונתערב הכל מפריש מן הכל סאה אחת ונותנה לכהן והשאר מותר לזרים. וכל תרומה שאין הכהנים מקפידין עליה כגון תרומת הכליסין והחרובין והשעורים של אדום אינו צריך להגביה הואיל ונפלה במאה בטלה במיעוטה והכל מותר לזרים:

ב  נפלה סאה תרומה לפחות ממאה נעשה הכל מדומע וימכר הכל לכהנים בדמי תרומה חוץ מדמי אותה סאה. בד''א כשנתערב מין במינו. אבל מין בשאינו מינו בנותן טעם אם יש בכל טעם תרומה נעשה הכל מדומע וימכר לכהנים חוץ מדמי תרומה שבו. ואם טעם הכל טעם חולין הכל מותר לזרים:

ג  סאה תרומה שנפלה למאה והגביה סאה מן הכל ונפלה הסאה שהגביה למקום אחר אינה מדמעת אלא לפי חשבון. וכן סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ונעשה הכל מדומע ונפל מן המדומע למקום אחר אינו מדמע אלא לפי חשבון. כיצד הרי שנפלו עשר סאין של תרומה לתשעים סאה חולין ונדמעו הכל אם נפל ממדומע זה עשר סאין לפחות ממאה חולין נדמעו שהרי יש בעשר של מדומע סאה של תרומה. נפל לתוכן פחות מעשר סאין אינן מדמעות:

ד  בד''א בדבר שאין דרכו להבלל כגון חטים לחטים או קמח לקמח. אבל דרכו להבלל כגון שמן תרומה לשמן חולין או יין תרומה ליין חולין הולכין אחר הרוב. אם רוב תרומה ה''ז מדמע כתרומה. ואם רוב חולין הרי הוא כחולין ואינו מדמע אע''פ שהכל אסורים לזרים:

ה  סאה תרומה שנפלה למאה הגביהה ונפלה אחרת הגביהה ונפלה אחר' הרי החולין מותרין עד שתרבה תרומה עליהן. שאם נפלו לתוך המאה חולין מאה סאה ועוד. של תרומה סאה אחר סאה נעשה הכל מדומע:

ו  סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה סאה אחרת. אם ידע בראשונה קודם שתפול השניה לא נדמעו. אלא מפריש סאתים והשאר מותר הואיל והיה לה לעלות הרי היא כאילו עלתה. ואם לא ידע בסאה ראשונה אלא אחר שנפלה השנייה ה''ז מדומע וכאילו נפלו שתיהן כאחת:

ז  אין פסולת של תרומה מצטרפת עמה לאסור החולין. אבל פסולת החולין מצטרפת עם החולין להעלות התרומה. כיצד סאה חטים יפות של תרומה שנפלה למאה סאה חטים רעות של חולין וטחן הכל. אף ע''פ שהמורסן של חולין מרובין ושל תרומה מועט והרי קמח של תרומה בפחות. ממאה מקמח החולין ה''ז עולה ומשערין בקמח עם המורסן שהוא מאה ואחד. אבל אם נפלה סאה חטים רעות של תרומה לפחות ממאה סאה חטים יפות של חולין וטחן הכל והרי הקמח של תרומה אחד סמאה מקמח החולין ה''ז עולה במאה ואחד שהרי הותירו החולין ופחתה התרומה:

ח  לוג יין של תרומה צלול שנפל למאה לוגין עכורין אין מוציאין שמרים שבהם. אלא מעלין את הלוג. וכן אם נפל לוג עכור למאה לוגין צלולין אין מוציאין שמרים שבו:

ט  לוג מים שנפל לתשעים ותשעה לוגין יין ואח''כ נפל לתוך הכל לוג יין של תרומה נדמע הכל. שאין המים מעלה את היין:

י  סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין ונפלו חולין אחרים עד שהוסיפו על מאה. אם בשוגג הרי זו עולה במאה ואחד. ואם במזיד הרי הכל מדומע שאין מבטלין איסורי תורה לכתחלה:

יא  תרומת חו''ל מותר לבטלה ברוב ואוכלה בימי טומאתו ולא עוד אלא אם היה לו יין של תרומת ח''ל נוטל ממנו לוג אחד ונותן עליו שני לוגין חולין ונמצא הכל שלשה ואח''כ נוטל מיין של תרומה לוג ונותן לתוך השלשה ומגביה מארבעתן לוג ושותה, וחוזר ומשליך לתוכן לוג אחר וחוזר ונוטל לוג ושותה. וכן נותן לוג תרומה ונוטל לוג מן התערובת עד שיכלה כל היין של תרומה. ונמצא שנטל כמה לוגין בשני לוגין של חולין:

יב  הזורע תרומה בצד החולין ולא נודע אי זהו זרע תרומה אפילו היה מאה לגנה של תרומה ולגנה אחת של חולין כולן מותרין. בד''א בדבר שזרעו כלה בקרקע כגון החטים והשעורים וכיוצא בהן. אבל דבר שאין זרעו נפסד בארץ כגון השום והבצלים אפילו מאה לגנה של חולין ולגנה אחת של תרומה תערובת ביניהן הרי הכל מדומע. ואם נתלש הכל תעלה התרומה בק''א ולא יתלוש לכתחילה:

יג  שתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין ואין ידוע אי זו היא. או שנפלה סאה של תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע להיכן נפלה ואח''כ נפלה אחת משתי קופות לתוך החולין אינן מדמעתן. וכן אם זרע אחת מהם הגידולין חולין לכל דבר. והשנייה נוהג בה כתרומה. נפלה הקופה השניה למקום אחר אינה מדמעת. וכן אם זרע אחר את השנייה הגידולין חולין. נפלו שתיהן למקום אחד מדמעת כקטנה שבשתיהן. זרע אחד את שתיהם בדבר שזרעו כלה הגידולין חולין. ובדבר שאין זרעו כלה הגידולין מדומע. בד''א בזורע את השנייה עד שלא קצר את הראשונה. אבל קצר את הראשונה ואח''כ זרע את השנייה אפילו בדבר שאין זרעו כלה הגידולין חולין שאין תלוש ומחוברין נעשין חובה זה לזה:

יד  שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן שתי סאין אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין. שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך התרומה ואע''פ שלא רבו חולין על התרומה. בד''א בתרומה בזמן הזה שהוא מדבריהם. אבל בתרומה של תורה עד שירבו חולין על התרומה:

טו  סאה תרומה שנפלה לתוך הכרי ואמר תרומת הכרי זה לתוכו במקום שנפלה אותה סאה שם נסתיימה תרומת הכרי ונדמע הכל בתרומה שנפלה ובתרומת הכרי. אמר תרומת הכרי בצפונו חולקין אותו לשנים והחצי שבצפון לשנים ונמצא רביע הכרי שהוא צפון צפוני הוא המדומע:

טז  היו לפניו שני כריים ואמר תרומת שני כריים באחד מהן הרי שניהן מדומעין. היו לפניו שתי סאין וכרי אחד ואמר הרי אחת מן הסאין האלו עשויה תרומה על הכרי הזה הרי אחת מהן תרומה ואין ידוע אי זו היא. היו לפניו שני כריים וסאה אחת ואסר ה''ז תרומה על אחד מן הכריים הללו הרי הוא תרומה ונתקן אחד מהן ואין ידוע אי זה הוא המתוקן

הלכות תרומות - פרק ארבעה עשר

א  חמשים תאנות שחורות וחמשים לבנות שנפלה לתוכן תאנה אחת של תרומה. היתה לבנה השחורות מותרות והלבנות מדומעות. היתה שחורה השחורות מדומעות והלבנות מותרות. ואם אין ידוע אם שחורה היתה ואם לבנה עולה באחד ומאה מן הכל. ידע מה היתה אחר שנפלה ושכח הרי כולן מדומעות:

ב  וכן עיגולי דבילה ומלבנים של דבילה שנפל עיגול או מלבן של תרומה לתוכן ואין ידוע אם מלבן היה או עיגול הרי העיגולין מצטרפין למלבנים ותעלה התרומה באחד ומאה מן הכל. עיגולי דבילה גדולים וקטנים שנפל עיגול דבילה לתוכן ואין ידוע אם גדול היה אם קטן הרי הן מעלין בין במנין בין במשקל. כיצד נפל עיגול למאה עיגולין גדולים וקטנים הריני אומר קטן נפל ומגביה אחד מן הקטנים. נפל עיגול לתוך מ' עיגולים מהן עשרים עיגול משקל כל אחד ארבע ליטרין ומהן עשרים עיגול משקל כל אחד ליטרא הואיל ומשקל הכל מאה ליטרין ואחד הריני אומר קטן נפל ומגביה אחד מן הקטנים:

ג  והקמח והסולת אינן מצטרפין להעלות את התרומה:

ד  סאה של חטים שנפלה על פי מגורה של חטים אין משערין אותה באחד ומאה. שאין משערין אלא אם נבללה תרומה עם החולין. או אם אין ידוע באיזה מקום נפלה התרומה. וכיצד יעשה רואין את התרומה כאילו היא חטים על גבי שעורים ומפריש התרומה עצמה שנפלה על גבי המגורה עם מעט מן החולין שנפלה עליהן כמי שמאסף חטים מע''ג שעורין:

ה  שתי קופות או שתי מגורות שנפלה תרומה לתוך אחת מהן ונבללה ואין ידוע לאי זו מהן נפלה. אם היו שתי מגורות בבית אחד הרי אלו מצטרפות ותעלה באחד ומאה מן הכל כאילו היו שתיהן מגורה אחת והקופות מצטרפות. ואפילו היתה קופה בבית זה וקופה בבית אחר לפי שקרוב הדבר לקבץ שתיהן בבית אחד. אבל אם היו שתי הקופות בשתי עיירות אינן מצטרפות:

ו  וכיצד מעלה סאה שנפלה אם רצה להעלות מאחד משתיהן מעלה ואם רצה להעלות חציה מזו וחציה מזו מעלה. כדים מלאים תאנים של חולין שדרס ליטרא תאנים של תרומה בפי כד אחד מהם ואין ידוע אי זו היא אם היו שם מאה כד וכד הרי זו תעלה ולוקח כד אחד מהם ומוכרה לכהן חוץ מדמי אותה ליטרא והשאר מותרין. ואם היו פחות ממאה הפומין כולן מדומעות והשולים מותרין:

ז  וכן אם דרסה על פי כוורת או ע''פ עיגול ואין ידוע אי זה הוא. דרסה על פי העיגול ואין ידוע אם בצפונו או בדרומו ולא אי זו עיגול הוא. רואין אותם כאילו הם פרודות ותעלה לפי המשקל. אם יש בכל העיגולין מאה ליטרין תעלה. והוא שיש בכל עיגול מהן יתר על שני ליטרין כדי שתבטל התרומה ברוב. שספק התרומה בטל ברוב החולין:

ח  התרומה ודאה אוסר במאה וספיקה אוסר בחמשים. ואין לה היתר אלא ברוב. ואם היה ביותר מחמשים אינה צריכה רוב. כיצד תאנה אחת תרומה שנפלה לתשעים ותשע והרי המאה קיימין הכל אסור לזרים כמו שביארנו:

ט  נפלה אחת מחמשים ואבדה אחת מן הכל שמא אחת מן החולין היא שאבדה או האחת שנפלה היא שאבדה הרי אלו אסורות עד שירבה עליהן חולין ממקום אחר ויוסיף עליהן חמשים תאנים ואחת יותר על הכל. ואם נפלה אחת של תרומה לתוך חמשים ואחת ואבדה אחת מן הכל הותר השאר לזרים:

י  סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה מע''ר שלא ניטלה תרומתו או למ''ש והקד' שלא נפדו ונדמע הכל אם למע''ר נפלה יקרא שם לתרומ' מעשר וימכר הכל לכהנים חוץ מדמי תרומה שנפלה ומדמי תרומת מעשר שבו. ואם למעשר שני והקדש נפלה הרי אלו יפדו וימכרו לכהן חוץ מדמי תרומה:

יא  סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין או ממע''ר או מעשר שני או הקדש בין טמאין בין טהורים הואיל ונדמע הכל הרי הכל כתרומה טמאה שאסורה באכילה לכל והרי הכל אסור לעולם ומניחים אותן עד שירקבו. בד''א בדבר שאין דרכו להאכל חי. אבל בדבר שדרכו להאכל חי לא יניחן שמא יתקל בהם ויאכל מהן. אלא ידליק הכל כדרך שמדליקין תרומה טמאה:

יב  סאה תרומה טהורה שנפלה לפחות ממאה חולין טמאין ימכר הכל לכהנים חוץ מדמי תרומה והכהן אוכל מדומע זה קליות. או ילוש אותו במי פירות שאינן מכשירין כדי שלא תטמא התרומה שבו מן החולין. הטמאין. או ילוש מדומע זה פחות מכביצה שאין אוכל טמא מטמא אוכל אחר עד שיהיה כביצה. או יתחלק מדומע זה פחות מכביצה בכל עיסה כדי שלא תטמא התרומה שבו:

יג  סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורין. וכן סאה תרומה טהורה שנפלה למאה חולין טמאין תעלה באחד ומאה ותאכל קליות או תלוש במי פירות או פחות מכביצה שאין הסאה שנפלה היא הסאה עצמה שעלתה:

יד  סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה של תרומה טהורה בטלה במיעוט ואוכלין הכל בטהרה. ואם נפלה לפחות ממאה יניח הכל עד שירקב:

טו  שתי קופות שנפלה סאה של תרומה לתוך אחת מהן ונודע לאי זו מהן נפלה ואחר כך נפלה סאה שנייה ואין ידוע לאי זו מהן נפלה. אומרים למקום שנפלה ראשונה נפלה שנייה לפי שתולין את הקלקלה במקולקל. נפלה סאה ראשונה לתוך אחת מהם ואין ידוע לאי זו מהן נפלה ואח''כ נפלה סאה שנייה ונודע לאי זו מהן נפלה. אין אומרים למקום שנפלה שנייה נפלה ראשונה אלא שתיהן מקולקלות:

טז  היו שתי קופות אחת טמאה ואחת טהורה ונפלה סאה של תרומה לאחת מהן ואין ידוע אי זו היא אומרין לתוך הטמאה נפלה:

יז  שתי קופות אחת תרומה טהורה ואחת של חולין טמאין נפלה סאה תרומה טהורה לתוך אחת מהן אומרין לתוך של תרומה נפלה והחולין יאכלו בטהרה כתרומה:

יח  נפלה סאה תרומה טמאה לתוך אחת מהן אומרין לתוך של תרומה נפלה והחולין יאכלו קליות בטהרה כתרומה גדולה:

יט  סאה תרומה טמאה שנפלה לתוך אחת מהן אומרין לתוך של תרומה נפלה והחולין יאכלו קליות או ילושו במי פירות:

כ  שתי קופות אחת של תרומה טמאה ואחת של חולין טהורין ונפלה סאה של תרומה טהורה לתוך אחת מהן אומרין לתוך של תרומה נפלה והחולין יאכלו קליות:

כא  נפלה סאה של תרומת טמאה לתוך אחת מהן שתיהן אסורות שספק תרומה טמאת אסור וספק המדומע מותר מפני שאיסור תרומה טמאה מן התורה ואיסור המדומע מדבריהן על העיקרים שביארנו בהלכות איסורי מאכלות:

הלכות תרומות - פרק חמשה עשר

א  חבית סתומה מדמעת בכל שהוא. כיצד חבית סתומה של תרומה שנתערבה בכמה אלפים חביות סתומות נדמע הכל. נפתחו החביות תעלה באחד ומאה:

ב  חבית סתומה שנתערבה במאה חביות ונפלה אחת מהם לים הגדול הותרו כולן ואומרין של תרומה היא שנפלה. מה שאין כן בתאנה שנפלה למאה ונפלה אחת מהן לים הגדול אלא צריך להפריש אחת. לפי שהחבית נפילתה ניכרת ותאנה וכיוצא בה אין נפילתה ניכרת:

ג  חבית סתומה שנתערבה במאה חביות ונפתחה אחת מהן נוטל ממנה אחד ממאה ושותה אותה החבית אבל שאר החביות אסורות עד שיפתחו. וכל אחת ואחת שתפתח מהן נוטל ממנה כדי דימועה ושותה המאה השאר. נתערבה חבית בק''נ חביות ונפתחו מהם ק' נוטל מהם כדי דימוע חבית אחת ושותה המאה ושאר החמשים אסורות ואין מחזיקין לאותה חבית של תרומה שהיא ברוב אפילו היו כמה אלפים חביות כולן מדומע וכל מה שיפתח נוטל הימנו אחד ממאה והשירים שותה והשאר מדומע:

ד  כבר ביארנו בהלכות איסורי מאכלות שהמחמץ והמתבל אוסר בכל שהוא. לפיכך אם ריסק תפוח של תרומה ונתנו לתוך העיסה והחמיצה כל העיסה מדומעת ואסורה לזרים:

ה  ביצה שנתבלה בתבלין של תרומה אפילו חלמון שלה אסור מפני שהוא בולע:

ו  שאור של תרומה שנפל לתוך העיסה והגביהו ואח''כ נתחמצה הרי זו מותרת:

ז  כבר ביארנו שאם נתערב (תרומה) מין בשאינו מינו בנותן טעם לפיכך בצל מחותך שנתבשל עם התבשיל אם הבצל תרומה והתבשיל חולין ויש בו טעם הבצל הרי התבשיל אסור לזרים. ואם הבצל חולין והתבשיל תרומה ונמצא טעם התבשיל בבצל הרי הבצל אסור:

ח  עדשים שנתבשלו ואחר כך השליך לתוכן בצל יבש אם היה שלם ה''ז מותר. ואם היה מחותך בנותן טעם. ואם בישל הבצל עם העדשים בין שלם בין מחותך משערין אותו בנותן טעם. ושאר כל התבשיל בין שהשליך הבצל אחר שנתבשל. בין שבשלו עם התבשיל בין שלם בין מחותך משערין אותו בנותן טעם. ומפני מה בצל שלם לתוך עדשים שנתבשלו אין משערין אותו. מפני שאינו שואב מהן שהרי הוא שלם ולא פולט לתוכן שכבר נתבשלו. ואם היו בצלים רכים הרי הן כמחותך. וכן אם נוטל פטמתו וקליפתו החיצונה או שהיה לח הרי הוא כמחותך. והקפלוט בין לח בין יבש בין שלם בין מחותך בנותן טעם:

ט  הכובש ירק של חולין עם ירק של תרומה ה''ז מותר לזרים. חוץ ממיני בצלים וחציר ושומים. שאם כבש ירק של חולין עם בצלים של תרומה. או בצלים חולין עם בצלים של תרומה הרי אלו אסורין. כבש ירק של תרומה עם בצל של חולין. הרי הבצל מותר לזרים:

י  זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה אם היו פצועין אלו ואלו. או שהיו חולין פצועין ושל תרומה שלמין. או שכבשן במי תרומה הרי אלו אסורין. אבל אם היו שניהן שלמין. או שהיו זיתי תרומה פצועין וזיתי החולין שלמין. הרי אלו מותרין לפי שהפצועין שואבות מן השלמין:

יא  מי כבשים ומי שלקות של תרומה הרי הן אסורין לזרים:

יב  השבת עד שלא נתנה טעם בקדרה יש בה משום תרומה. משנתנה טעם בקדרה אין בה משום תרומה:

יג  הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית של יין תרומה. אם היתה פת חטים ה''ז מותרת. ושל שעורים אסורים מפני ששואבות:

יד  תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת הפת מותרת שאין בה טעם כמון אלא ריחו והריח אינו אסור:

טו  שעורין של תרומה שנפלו לבור של מים אף ע''פ שהבאישו מימיו הרי הן מותרין שאין נותן טעם לפגם אוסר:

טז  תלתן של תרומה הוא ועצו שנפל לתוך בור של יין אם יש בזרע התלתן כדי ליתן לבדו טעם ביין הרי היין אסור לזרים:

יז  שני כוסות של יין אחד תרומה ואחד חולין מזג כל אחד במים ואחר כך עירבן. רואין את יין החולין כאילו אינו וכאילו יין התרומה שנתערב במים שהרי אינו מינו. אם ראוי אותו המים לבטל טעם יין התרומה הרי הכל מותר לזרים. ואם לאו אסור. שכבר ביארנו שאין המים מעלין את היין:

יח  יין של תרומה שנפל על גבי פירות ידיחם והם מותרות. וכן שמן של תרומה שנפל על גבי פירות ידיחם והם מותרות. נפל השמן על גבי יין יקפה אותו והיין מותר לזרים. נפל על גבי הציר יקפה אותו ויטול קליפה מעל הציר כדי שיסיר כל הציר שבו טעם השמן:

יט  קדרה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין. ואם בישל בנותן טעם. ואם שטף הקדרה במים או ביין ה''ז מותר לבשל בה. בישל במקצת הכלי אין צריך לשטף את כולו אלא שוטף מקום הבישול בלבד:

כ  תרומה גדולה ותרומת מעשר והחלה והבכורים כולן נקראו תרומ'. בתרומת מעשר נאמר (במדבר יח-כו) ''והרמותם ממנו תרומת ה''' ואומר (במדבר טו-כ) ''כתרומת גורן''. ובחלה נאמר (במדבר טו-כ) ''חלה תרימו תרומה''. ונאמר (דברים יב-יז) ''לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך'' וגו' (דברים יב-יז) ''ותרומת ידך'' ואין לך דבר שטעון הבאת מקום שלא פרטו בפסוק זה חוץ מן הבכורים ובהן נאמר (דברים יב-יז) ''ותרומת ידך'' הא למדת שהן קרואין תרומה:

כא  לפיכך דין ארבעתן לענין אכילה ודימוע אחד הוא כולן עולין באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה ואם נטמאו ישרפו. ודין תרומת מעשר של דמאי בכל אלו הדרכים כתרומת מעשר של ודאי אלא שאין לוקין על אכילתה:

כב  כל האוכל תרומה מברך ברכת אותו מאכל ואח''כ מברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה. וכך קבלנו וראינו אותם מברכין אפילו בחלת חוצה לארץ שגם אכילת קדשי הגבול כעבודה שנאמר (במדבר יח-ז) ''עבודת מתנה אתן את כהונתכם'': סליק הלכות תרומות

---

הלכות מעשר

מצוה אחת. והוא להפריש מעשר ראשון בכל שנה ושנה משנת הזריעה וליתנו ללוים: וביאור מצוה זו בפרקים אלו

הלכות מעשר - פרק ראשון

א  אחר שמפרישין תרומה גדולה מפריש אחד מעשרה מן הנשאר וזהו הנקרא מעשר ראשון ובו נאמר (במדבר יח-כד) ''כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה''' וגו'. והמעשר הזה ללויים זכרים ונקבות שנאמר (במדבר יח-כא) ''ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה'':

ב  מעשר ראשון מותר באכילה לישראל ומותר לאכלו בטומאה שאין בו קדושה כלל. וכ''מ שנאמר במעשרות קדש או פדייה אינו אלא מעשר שני. ומניין שמעשר ראשון חולין שנאמר (במדבר יח-כז) ''ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב'' מה גורן ויקב חולין לכל דבר אף מעשר ראשון שניטלה תרומתו חולין לכל דבר. לפיכך בת לוי שנשבית או שנבעלה בעילת זנות נותנין לה המעשר ואוכלת. אבל מי ששמעה שמת בעלה או העיד לה עד אחד וניסת ואח''כ בא בעלה קנסו אותה חכמים שתהיה אסורה במעשר:

ג  לויים וכהנים מפרישין מעשר ראשון כדי להפריש ממנו תרומת מעשר. וכן הכהנים מפרישין שאר תרומות ומעשרות לעצמן. ולפי שהכהנים נוטלין מן הכל יכול יאכלו פירותיהן בטבלן תלמוד לומר (במדבר יח-כח) ''כן תרימו גם אתם'' מפי השמועה למדו ''אתם'' אלו הלוים ''גם אתם'' לרבות את הכהנים:

ד  אין מוציאין המעשר מיד הכהנים שנאמר (במדבר יח-כו) ''כי תקחו מאת בני ישראל'' וכן כל מתנות כהונה אין מוציאין אותן מכהן לכהן. ועזרא קנס את הלוים בזמנו שלא יתנו להן מעשר ראשון אלא ינתן לכהנים לפי שלא עלו עמו לירושלים:

ה  האוכל פירותיו טבלין וכן לוי שאכל המעשר בטבלו אעפ''י שהן חייבין מיתה לשמים אין משלמין המתנות לבעליהן שנאמר (במדבר יח-כד) ''אשר ירימו לה''', אין לך בהן כלום עד שירימו אותן. ובחוצה לארץ מותר. לאדם להיות אוכל והולך תחלה ואח''כ מפריש תרומה ומעשרות:

ו  מעשרין ממקום זה על מקום אחר ואינו צריך לעשר מן המוקף. אבל אין מעשרין ממין על שאינו מינו ולא מן החייב על הפטור ולא מן הפטור על החייב ואם עישר אינו מעושר:

ז  כל שאמרנו בתרומה אין תורמין מזה על זה כך במעשר אין מעשרין מזה על זה. וכל שאמרנו בתרומה אם תרם תרומתו תרומה כך במעשר אם הפריש מעשרותיו מעשרות. וכל שהוא פטור מן התרומה פטור מן המעשר. וכל התורם מעשר. כל שאמרנו בהן לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה כך אם עשרו מעשרותיהן מעשרות. וכל שאין תרומתו תרומה כך אין מעשרותיהן מעשרות:

ח  האומר לחבירו הריני מעשר על ידיך אינו צריך לעמוד עמו עד שיראה אם יעשר או לא יעשר. ואם אמר הוא לחבירו עשר על ידי צריך לעמוד עמו:

ט  החרובין אינן חייבין במעשרות אלא מדבריהם. לפי שאינן מאכל [רוב] אדם. והשקדים המרים בין בגדלן בין בקטנן פטורין לפי שאינן אוכל:

י  אילן שנטעו בתוך הבית פטור ממעשרות שנאמר (דברים יד-כב) ''עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה''. ויראה לי שהוא חייב במעשרות מדבריהם שהרי תאנה העומדת בחצר חייב לעשר פירותיה אם אספן באחת:

יא  בצלים שהשרישו זה בצד זה אפילו השרישו בקרקע עלייה פטורין מן המעשרות. נפלה עליהן מפולת והרי הן מגולין הרי אלו כנטועין בשדה וחייבין במעשרות:

יב  המשמר שדהו מפני ענביו ובא אחר ואסף את התאנים הנשארות באותה שדה. או שהיה משמר שדהו מפני המקשאות והמדלעות ובא אחד ואסף את הענבים הנשארים שם המפוזרים בשדה. בזמן שבעל השדה מקפיד עליהן אסורין משום גזל ולפיכך חייבין במעשר ובתרומה. אין בע''ה מקפיד עליהן מותרין משום גזל ופטורין מן המעשר:

יג  אין מעשרין אלא מן המובחר שנאמר (במדבר יח-ל) ''בהרימכם את חלבו ממנו ונחשב ללוים כתבואת גורן וכתבואת יקב''. כשם שמעשר שמפרישים הלוים מן החלב שבו כך מעשר שמפרישים ישראל מן הגורן ומן היקב מן החלב שבו:

יד  אין מעשרין באומד אלא במדה או במשקל או במנין. וכל המדקדק בשיעור משובח. והמרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין שהרי הטבל מעורב בהן ופירותיו מתוקנין:

טו  המפריש מקצת מעשר אינו מעשר אלא כמי שחלק את הערמה. אבל צריך [להפריש] מזה החלק שיוציא מעשר שלו. כיצד היו לו מאה סאה הפריש מהם חמשה לשם מעשר אינו מעשר ואינו יכול להפריש על החמש סאין מעשר במקום אחר אלא מפריש מהן חצי סאה שהיא המעשר שלהן:

טז  המפריש מעשר זה מברך תחלה כדרך שמברכין על המצות וכן מברך על מעשר שני ועל מעשר עני ועל מעשר מן המעשר מברך על כל אחד בפני עצמו. ואם הפריש הכל זה אחר זה מיד ולא סח ביניהן כוללן בברכה אחת ומברך להפריש תרומות ומעשרות:

הלכות מעשר - פרק שני

א  אינו חייב להפריש מן התורה אלא הגומר פירותיו לאוכלן לעצמו אבל הגומרן למכרן פטור מן התורה וחייב מדבריהם שנאמר (דברים יד-כב) ''עשר תעשר'' וגו' (דברים יד-כג) ''ואכלת'' אינו חייב אלא הגומר תבואתו לאוכלה:

ב  וכן הלוקח פטור מן התורה שנאמר (דברים יד-כב) ''תבואת זרעך''. וחייב מדבריהם. בד''א בשלקחן אחר שנגמרו מלאכתן ביד מוכר. אבל אם נגמרו כיד לוקח חייב לעשר מן התורה:

ג  פירות שאינן ראויים לאכילה מקטנן כגון הבוסר וכיוצא בו אינן חייבין במעשר עד שיגדלו ויעשו אוכל שנאמר (ויקרא כז-ל) ''מזרע הארץ מפרי העץ'' עד שיהיה פרי. וכן התבואה והקטניות שנאמר (דברים יד-כב) ''את כל תבואת זרעך'' עד שתעשה תבואה וזו היא עונת המעשרות. וקודם שתגיע התבואה והפירות לעונה זו מותר לאכול מהן כל מה שירצה ובכל דרך שירצה:

ד  פירות שהן ראויין לאכילה בקטנן כגון הקשואים והמלפפונות שאין מניחין אותן אלא כדי להוסיף בגופן בלבד. אבל ראויין הן מתחלה לאכילה הרי אלו חייבין במעשר בקוטנן. שמתחלת יציאתן באו לעונת המעשרות:

ה  אי זו היא עונת המעשרות. משיגיעו הפירות להזריע ולצמוח הכל לפי מה שהוא הפרי. כיצד התאנים משיעשו רכים עד שיהו ראויים לאכילה אחר כ''ד שעות משעת אסיפתן. הענבים והבאושים והם הענבים הדקים המדבריות משיראה החרצן שלהם מבחוץ. הרמונים משימס הפרח שלהן בין האצבעות ויצא ממנו מים. התמרים משיפתחו כשאור. האפרסקין משיטילו גידים אדומים. האגוזים משיתפרש האוכל מהקליפה החיצונה. השקדים המתוקים משתתפרש קליפתן החיצונה. המרים פטורין לעולם. ושאר כל בעלי קליפות כגון האצטרובולין והלוט והבטנים משיעשו קליפה התחתונה הסמוכה לאוכל. הזיתים משיעשו שמן אחד מתשעה ממה שהן ראויין לעשות כשיגמרו וזה שליש שלהן. התפוחים והאתרוגים משיתעגלו מפני שהן ראויין לאכילה כשהם קטנים. התותים והאוג משיאדימו. וכן כל שדרכן להאדים משיאדימו. החרובין משיעשו נקודות נקודות שחורות. וכן כל שדרכן להשחיר משינקדו. האגסים והקרוסטמלין והפרישים והעוזרדין משיעשו קרחות קרחות לבנות. וכן כל שדרכן ללבן משיקרחו קרחות. התבואה משתביא שליש. התלתן משתהיה זרעה ראוי לצמיחה אם נזרע. ובירק הקישואין והדלועין והאבטיחין והמלפפונות וכל כיוצא בהן חייבין בקוטנן כמו שביארנו. ושאר הירק שאינו ראוי לאכילה עד שיגדיל אינו חייב עד שיהא ראוי לאכילה. אשכול שהגיע בו אפילו גרגיר יחידי כולו חיבור למעשרות וכאילו הגיע כולו. ולא אותו אשכול בלבד אלא כל הרוח שיש בה אותה הגפן שיש בה האשכול. וכן רמון שהגיע בה אפילו פרידה אחת כולה חיבור:

ו  לא ימכור אדם פירותיו משבאו לעונת המעשרות למי שאינו נאמן על המעשרות. ואם בכרו נוטל את הבכורות ומותר למכור השאר שעדיין לא הגיע לעונת המעשרות. וכן לא ימכור אדם את גפתו ואת זגיו למי שאינו נאמן על המעשרות להוציא מהן משקין, שהמשקין היוצאין מהם חייבין במעשרות. ולא את תבנו ללקוט ממנו תבואה למי שאינו נאמן שהתבואה שתלקט מן התבן חייבת במעשר:

ז  שמרי יין שנתן עליהם מים וסננן אם נתן שלשה ומצא ארבעה מוציא מעשר מזה היתר ממקום אחר. ואינו מפריש עליו תרומה שהתורם בתחלה בלבו על הכל כמו שביארנו בתרומה. מצא פחות מארבעה אע''פ שמצא יתר על מדתו ואע''פ שיש בהן טעם יין פטור:

ח  המקדיש פירותיו כשהן מחוברין עד שלא באו לעונת המעשר ופדאן ואחר שפדאן הגיעו חייבין במעשר. ואם באו לעונת המעשרות והם ביד הגזבר ואחר כך פדאן פטורין:

הלכות מעשר - פרק שלישי

א  פירות שהגיעו לעונת המעשרות ונתלשו ועדיין לא נגמרה מלאכתן כגון תבואה שקצרה ודשה ועדיין לא זרה אותה ולא מרחה מותר לאכול מהן אכילת עראי עד שתגמ' מלאכתן. ומשתגמר מלאכתן אסור לאכול מהן עראי:

ב  בד''א בגומר פירותיו למכרן בשוק אבל אם היתה כוונתו להוליכן בבית ה''ז מותר לאכול מהן עראי אחר שנגמרה מלאכתן עד שיקבעו למעשר:

ג  אחד מששה דברים קובע הפירות למעשרות. החצר. והמקח. והאש. והמלח. והתרומה. והשבת. וכולן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו:

ד  כיצד פירות שדעתו להוליכן לבית אעפ''י שנגמרה מלאכתן אוכל מהן אכילת עראי עד שנכנסו לבית. נכנסו לבית נקבעו למעשרות ואסור לאכול מהן עד שיעשר וכן אם מכרן או בשלן באור או כבשן במלח או הפריש מהן תרומה או נכנסה שבת עליהם לא יאכל עד שיעשר אעפ''י שלא הגיעו לבית. הכניסן לבית קודם שתגמר מלאכתן ה''ז אוכל מהן עראי. התחיל לגמור מלאכתן מאחר שנכנסו לבית חייב לעשר הכל. כיצד הכניס קישואין ודילועין לבית קודם שישפשף משיתחיל לשפשף אחת נקבעו הכל למעשר וכן כל כיוצא בזה. וכן התורם פירות שלא נגמרה מלאכתן מותר לאכול מהן עראי. חוץ מכלכלת תאנים שאם תרמה קודם שתגמר מלאכתן נקבעה למעשר:

ה  המביא לבית סוכי תאנה ובהם תאנים. מכבדי תמרה ובהם תמרים. אם הכניסום תינוקות או פועלים לא נקבעו למעשר. ואם הכניסן בעל הבית חייב במעשר. הכניס שבלים לעשות מהן עיסה לא נקבעו. לאכלן מלילות נקבעו למעשר. בד''א בתבואה אבל בקטניות לא נקבעו למעשר:

ו  מותר להערים על התבואה להכניסה במוץ כדי שתהיה בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר. וזורה מעט מעט אחר שהכניס לביתו ופטור לעולם מן התרומה ומן המעשרות שהרי אינו מתחיל לגמור הכל:

ז  הגומר פירותיו של חבירו שלא מדעתו וכן הקובע פירותיו באחד מן הששה דברים שקובעים למעשר שלא מדעתו הרי אלו טבלו למעשר:

ח  אי זהו גמר מלאכתן של פירות. הקישואין והדילועין והאבטיחין משישפשף בידו ויסיר הציהוב שעליהן כמו שער דק. ואם אינו משפשף משיעמיד ערימה. ובאבטיח משיסדיר אותו במוקצה אבטיח בצד אבטיח. היה משפשף אחת אחת כיון שגמר כל צרכו נגמרה מלאכתן. ותורמין קישואין ודילועין אע''פ שלא הסיר הציהוב מעליהן:

ט  הירק הנאגד משיאגוד אם אינו אוגד משימלא את הכלי [אם] אינו ממלא הרי זה אוכל עראי עד שילקט כל צרכו:

י  כלכלה משיחפה הפירות שבה בעלים ובהוצין וכיוצא בהן אם אינו מחפה משימלא את הכלי אם אינו ממלא עד שילקט כל צורכו:

יא  כלי גדול שדעתו למלאות את חציו כיון שמילא חציו נטבל. היה בדעתו למלאות את כולו אינו נטבל עד שימלא את כולו. היו שנים ובדעתו למלאות את שניהם לא נטבלו עד שימלא שניהם:

יב  אגד הירק אגד גדול בשדה אע''פ שבדעתו לאוגדו אגודות קטנות לשוק ה''ז נטבל. הפרד והצימוקין והחרובין משיעמיד ערימה בראש גגו. והבצלים משיסיר העלים והקליפות שדרכו להשליכם מעליהן. ואם אינו מסיר עד שיעמיד ערימה:

יג  התבואה משימרח. ואי זהו ממרח זה המיפה פני הכרי של תבואה ברחת בסוף כל דבר כדרך שעושין כשגומרין כל מעשיה. אם אינו ממרח עד שיעמיד ערימה. הקטניות משיכבור ונוטל מתחת הכברה ואוכל. [אם] אינו כובר עד שימרח. ואע''פ שמירח מותר ליטול מן הקוטעים ומן הצדדין וממה שבתוך התבן ואוכל:

יד  היין משיניחנו בחביות וישלה הזגין והחרצנין מעל פי החבית. אבל כשהוא בתוך הבור כשיגביהנו להעמידו בחבית שותה עראי וקולט מן הגת העליונה ומן הצינור ומכל מקום ושותה:

טו  השמן משירד לעוקה אעפ''י שירד נוטל מן העקל ומן הממל ומבין הפסין ונותן לקערה קטנה ולתמחוי לתוך התבשיל אעפ''י שהוא חם מפני שאינו מתבשל בכלי שני. ואם היה חם ביותר כדי שיכוה את היד לא יתן לתוכו מפני שהוא מתבשל:

טז  העיגול של דבילה משיחלקנו. הגרוגרות משידוש. ואם הכניסם למגורה משיעגיל בידו ע''פ המגורה. היה דש הגרוגרות בחבית או העיגול ע''פ המגורה [נשברה החבית או שנפתחה המגורה] ה''ז לא יאכל עד שיעשר:

יז  תאנים וענבים שבמוקצה מותר לאכול מהן עראי במקומן. אבל אם נטל מן המוקצה והוליך למקום אחר לא יאכל מהן עראי שהרי נגמרה מלאכתן אע''פ שלא יבשו כל צרכן:

יח  החרובין עד שלא כנסן לראש הגג מוריד מהן לבהמה ופטור. מפני שהוא מחזיר את המותר לייבשו ונמצא מאכיל עראי:

יט  מע''ר שהקדימו בשבלים אסור לאכול ממנו עראי קודם שיפריש תרומתו ואם אכל מכין אותו מכת מרדות. כיצד היא אכילת עראי כגון שהיה מקלף שעורים ואוכל מקלף אחת אחת ואם קלף וכנס לתוך ידו חייב לעשר. היה מולל מלילות של חיטים מנפה מיד ליד ואוכל. ואם נפה לתוך חיקו חייב לעשר ואין צ''ל אם ניפה בכלי שאין זה עראי. וכן נוטל מן היין ונותן לקערה לתוך תבשיל צונן ואוכל. אבל לא לתוך הקדרה אעפ''י שהיא צוננת מפני שהיא כבור קטן. וכן סוחט זיתים על בשרו אבל לא לתוך ידו וכן כל כיוצא בזה:

כ  וכשם שמותר לאכול עראי מפירות שלא נגמרה מלאכתן כך מותר להאכיל מהן לחיה ולבהמה ולעופות כל מה שירצה ומפקיר מהן כל מה שירצה קודם שיעשר. ואם גמרו אעפ''י שלא נקבעו למעשר לא יפקיר. ולא יאכיל לבהמה ולחיה ולעופות אכילת קבע עד שיעשר. ומותר להאכיל לבהמה עראי מן הטבל ואפילו בתוך הבית. ומאכיל פקיעי עמיר עד שיעשם חבילות:

כא  המוצא קציצות בדרך אפילו בצד שדה קציצות הרי אלו פטורין מן המעשר. מצא גרוגרות אם דרסו רוב הגרוגרות רוב האדם חייב לעשר. שחזקתן מדבר שנגמרה מלאכתן. וכן אם מצא פלחי דבילה שידוע שהם מדבר הגמור:

כב  מצא כריכות ברה''י חייב לעשר ברה''ר פטורות והאלומות בכל מקום חייבות במעשר. מצא תבואה מרוחה עושה עושה תרומות ומעשרות על פירות אחרות ואינו חושש. מצא כלכלה מחופה חייבת במעשרות. מצא כלכלה במקום שהרוב מכניסין לשוק אסור לאכול ממנה עראי ומתקנה דמאי. ובמקום שהרוב מכניסין לבתים אוכל ממנה עראי ומתקנה ודאי. מחצה למחצה דמאי. ואם הכניסה לבית מתקנה ודאי. במד''א בדבר שאין לו גמר מלאכה. אבל בדבר שיש לו גמר מלאכה אף ע''פ שהוא מעשר ודאי אינו צריך להפריש תרומה. שחזקתן שהפר יש מהן תרומה בשעה שנגמרה מלאכתן:

כג  חדרי הנמלים שלנו בצד הערימה החייבת הרי הנמצא בהן חייב למעשרות שידוע שמדבר גמור היו גוררין כל הלילה:

כד  המוצא זיתים תחת הזית וחרובין תחת החרוב חייבין במעשר שחזקתן שמאילן זה נפלו. מצא תאנים תחת התאנה הרי הם ספק שהרי משתנות ומתלכלכות בעפר שמא מתאנה זו נפלו או מתאנים שנתעשרו:

כה  המקדיש פירות תלושין ופדאן קודם שתגמר. מלאכתן חייב לעשר. ואם נגמרה מלאכתן ביד ההקדש ואחר כך פדאן פטורין מן המעשרות שבשעת חובתן הוו פטורין מן המעשרות. המקדיש קמה למנחות פטורה מן המעשרות:

הלכות מעשר - פרק רביעי

א  אין הטבל נקבע למעשרות מן התורה עד שיכניסנו לביתו שנאמר (דברים כו-יג) ''בערתי הקדש מן הבית''. והוא שיכניסנו דרך השער שנאמר (דברים כו-יב) ''ואכלו בשעריך''. אבל אם הכניס תבואתו דרך גגות וקרפיפות פטור מן התרומה ומן המעשרות:

ב  יראה לי שאין לוקין מן התורה על אכילת הטבל עד שיקבע בכניסתו לביתו כמו שביארנו מפי השמועה. אבל אם נקבע בשאר הששה דברים שמנינו אין לוקין עליו אלא מכת מרדות מדבריהן. וכן האוכל מפירות שדעתו להוליכן לשוק אחר שנגמרה מלאכתן אינו לוקה אלא מכת מרדות כמו שביארנו. שאין הגומר למכור חייב במעשר אלא מדבריהם:

ג  בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אינו קובע וכן הגגים אינן קובעין אע''פ שהבית שלמטה קובע. ואם לא היה בגג ארבע אמות על ארבע אמות כגון שהיה הבית משופע ועולה אינו פוטר מן המעשר אלא הרי גג זה כמקצת אויר הבית:

ד  הצריפין והבורגנין ובתי הקיץ והוא ארבעה עמודים ותקרה על גביהן שנמצא בלא כותלים וכן סוכות שעושין בני הכרמים ובני הגנות בימי הקיץ אע''פ שדרין בהן כל ימי הקיץ ויש בהם רחים ותרנגולין אינן קובעין למעשר. וכן סוכת היוצרים החיצונה וסוכת החג בחג אינן קובעין שכל אלו אין דירתן קבע:

ה  הצריפין והבורגנין טובלין לבעליהן אף ע''פ שאינן טובלין לכל אדם וכן בית הספר ובה''מ טובל לזה שיושב ומלמד מפני שהם כביתו ואין טובלין לאחרים:

ו  בהכ''נ ובה''מ אם יש בהן בית דירה קובעין ואם לאו אין קובעין. האוריארות והאוצרות שבשדות העשויות למכונס אינן קובעין ואם היו לדירה קובעין:

ז  כשם שהבית קובע למעשר כך החצר קובעת למעשר. ומשיכנסו לחצר דרך השער נקבעו אע''פ שלא הכניסן לתוך הבית:

ח  אי זו הוא חצר הקובעת. כל שהכלים נשמרין בתוכה. או שאין אדם בוש מלאכול בתוכה. או חצר שאם יכנס אדם לה אומרין לו מה אתה מבקש. וכן חצר שיש בה ב' דיורין או שהיא לשני שותפין שאחד פותחה ונכנס ואחד בא ונכנס או יוצא ונועל הואיל והן פותחין ונועלין הרי זו קובעת:

ט  בית שער של חצר והאכסדרה והמרפסת הרי הן כחצר אם היתה קובעת קובעין ואם לאו אינן קובעין:

י  שתי חצרות זו לפנים מזו שתיהן קובעות. סוכת היוצרים זו לפנים מזו הפנימית קובעת והחיצונה אינה קובעת והחנות קובעת כבית:

יא  המוליך פירותיו ממקום למקום אע''פ שהוא נכנס בהן לבתים ולחצרות בדרך לא נקבעו אלא אוכל עראי עד שיגיע למקום שהוא סוף מגמתו וכן בחזרה:

יב  הרוכלין המחזירין בעיירות שהן נכנסין מחצר לחצר אוכלין עראי עד שמגיעין לבית שלנין בו:

יג  המביא תאנים מן השדה לאוכלן בחצר הפטורה מן המעשרות. שכח והכניסן לתוך ביתו ה''ז מותר להוציאן ולאכול מהן עראי וכן אם שכח והעלן לגג אוכל מהן בגג עראי: הביאן לאכלן בראש גגו ושכח והכניסן לתוך חצר חבירו נקבעו ולא יאכל עד שיעשר:

יד  חצר שהיא נעדרת הרי היא כגנה ואוכלין בתוכה עראי. והוא שיעדר רובה. ואם זרע רובה אין אוכלין עראי וכן אם נטע רובה. ואם נטע לנוי חצר הואיל והיא נעדרת הרי זה אוכל עראי מאותן אילנות:

טו  תאנה העומדת בחצר אוכל ממנה אחת אחת ופטור ואם צירף חייב במעשר. בד''א בשהיה עומד בקרקע. אבל אם עלה לראש התאנה ממלא חיקו ואוכל שם שאין אויר חצר קובע למעשר:

טז  היתה עומדת בחצר ונוטה לגנה ה''ז אוכל ממנה בגנה כדרכו כאילו היתה נטועה בגנה. היתה נטועה בגנה ונוטה לחצר הרי זו כנטועה בחצר שאינו אוכל שם אלא אחת [אחת]:

יז  גפן שנטועה בחצר לא יטול את כל האשכול ויאכל אלא מגרגר אחד אחד וכן ברמון לא יטול את כל הרמון אלא פורט את הרמון באילן ואוכל הפרד משם. וכן באבטיח כופתו בקרקע ואוכלו שם היה אוכל באשכול בגנה ונכנס מן הגנה לחצר אע''פ שיצא מן החצר לא יגמור עד שיעשר:

יח  כסבר הזרועה בחצר מקרסם עלה עלה ואוכלו ואם צירף חייב לעשר וכן כל כיוצא בזה:

הלכות מעשר - פרק חמישי

א  הלוקח פירות תלושין לאוכלן נקבעו למעשר מדבריהם כמו שביארנו. ומאימתי יקבעו. משיתן את הדמים אע''פ שלא משך. הרי שלא נתן דמים והיה בורר ומניח בורר ומניח אפילו כל היום כולו ואע''פ שגמר בלבו ליקח לא נתחייב לעשר. ואם היה ירא שמים משגמר בלבו מעשר ואח''כ יחזיר למוכר אם רצה להחזיר:

ב  הלוקח במחובר לקרקע או שלקח תלוש לשלוח לחבירו לא נקבעו ויש לו לאכול מהן עראי:

ג  האומר לחבירו הא לך איסר זה ותן לי בו ה' תאנים ה''ז אוכל אחת אחת ופטור. ואם צירף חייב לעשר. הא לך איסר זה בעשרים תאנים שאבור לי. בורר אחת אחת ואוכל. באשכול שאבור לי מגרגר ממנו באילן ואוכל. ברמון שאבור לי פורטו באילן ואוכל. באבטיח שאבור לי כופת בקרקע ואוכל. ואם קצץ את התאנים וצירפם. או שקצץ האשכול או האבטיח. חייב לעשר שהרי לא קנה אלא הנתלש. אבל אם אמר לו הא לך איסור בב' תאנים אלו בב' אשכולות אלו בשני רמונים אלו בב' אבטיחים אלו קוצץ כדרכו ואוכל עראי ופטור שלא נקבעו במקח שהרי לקחן במחובר:

ד  המחליף עם חבירו זה לאכול וזה לאכול שניהן נקבעו למעשרות שהרי לקחו בתלוש. זה לקצות וזה לקצות שניהן לא נקבעו שאין המכר קובע דבר שלא נגמרה מלאכתו כמו שביארנו. לקח האחד פירות שהחליף לאכילה ולקח האחר חליפיהן להקצותן. זה שלקח לאכילה חייב לעשר. וזה שלקח להקצותן לא נקבע למעשר:

ה  האומר לחבירו צא ולקט לך עשרים תאנים משלי ואני אמלא את כרסי משלך שניהם פטורים שאין זה חליפין כדי שיהיה מכר ואם צירף ואכל חייב:

ו  והמתנה אינה קובעת כמכר. ע''ה שהיה עובר בשוק ואמר טלו לכם תאנים אוכלים ופטורין שאין המתנה קובעת. ואם הכניסו לבתיהן אם רוב העם מכניסים לבתים מעשרים ודאי. ואם רוב העם מכניסים לשוק אין מתקנים אלא דמאי שמא עישר ואח''כ הביא לשוק. ואם אמר טלו לכם והכניסו לבתים כשמכניס לבית מעשר דמאי. נתן לו דבר מרובה אפילו אמר לו טול ואכול ה''ז כמי שאמר לו טול והכניס שאינו אוכל עד שיתקן דמאי. וכן אם נתן לו דבר שאין דרכו להאכל חי או שהיה אדם גדול שאין דרכו לאכול בשוק ה''ז מתקן דמאי:

ז  היו שנים אמר לאחד טול ואכול ואמר לשני טול והכניס זה אוכל ופטור וזה אוכל וחייב:

ח  וכן אנשים שהיו יושבים בשער או בחנות ואמר להם טלו ואכלו הרי אלו אוכלין ופטורין. ובעל השער או בעל החנות לא יאכל עד שיעשרו דמאי. שנמצא כאומר לאלו טלו והכניסו לבתיכם שהרי הם כבתיהם. וכבר ביארנו שאין הבית שאינו שלו קובע לו כשיעברו הפירות בתוכו:

ט  השוכר את הפועלים לעשות עמו בפירות בין בתלושין בין במחוברין הואיל ויש להם לאכול מן התורה במה שהן עושין הרי אלו אוכלין ופטורים מן המעשר. ואם התנה עמהן שיאכלו מה שלא זכתה להן תורה כגון שהתנה עמהן הפועל שיאכלו בניו עמו או שיאכל בנו בשכרו או שיאכל אחר גמר מלאכתו בתלוש ה''ז אסור לאכול עד שיעשר הואיל ואוכל מפני התנאי ה''ז כלוקח:

י  שכרו לנכש עמו בזיתים והתנה הפועל שיאכל בזיתים ה''ז אוכל מן האילן אחת אחת ופטור ואם צירף חייב:

יא  שכרו לנכש בבצלים והתנה לאכול ירק מקרסם עלה עלה ואוכל ואם צירף חייב. קצץ הפועל שיאכל ליטרא של זיתים אוכל אחת אחת ואם צירף חייב לעשר הואיל והוא אוכל דבר קצוב ה''ז כלוקח שאם צירף נקבע. לא קצץ אלא היה אוכל כדין תורה. מצרף ואוכל כל מה שירצה והוא שלא יספות במלח. אבל אם ספת במלח אחת אחת מותר שתים שתים אסור שהרי נקבעו [במלח]:

יב  פועל שהיה עושה בלבסין לא יאכל בבנות שבע. בבנות שבע לא יאכל בלבסין עד שיעשר אבל יש לו למנוע עצמו עד שיגיע למקום היפות:

יג  המוציא פועלים לעשות לו מלאכה בשדה בזמן שאין להן עליו מזונות אוכלין מפירות שבשדה ופטורין מן המעשר והוא שלא נגמרה מלאכתן. אבל אם יש להן עליו מזונות לא יאכלו ואף ע''פ שלא נגמרה מלאכתן שאין פורעין חוב מן הטבל אבל אוכלין אחת אחת מן התאנה אבל לא מן הסל ולא מן הקופה ולא מן המוקצה:

יד  אחד המבשל ואחד השולק ואחד הכובש קובע למעשר. אבל המעשין את הפירות עד שהכשירן ה''ז ספק:

טו  הטומן פירות באדמה או בתבן או בזבל עד שהכשירן לאכילה לא נקבעו למעשר:

טז  הנותן יין לתבשיל חם או שנתן שמן לקדרה באלפס כשהן מרותחין נקבעו למעשר. מזג יין במים חמים נקבע. ואין צריך לומר אם בישל היין ואפילו בגת שאסור לשתות ממנו עד שיעשר:

יז  השום והשחלים והחרדל ששחקן בשדה בשמן נטבלו למעשר. וכן הסוחט אשכול לתוך הכוס נקבע. לתוך התמחוי אינו נקבע:

יח  המולח פירות בשדה נקבעו. טבל הזיתים אחד אחד במלח ואכל פטור. הפוצע זיתים כדי שיצא השרף מהם פטור. הנוטל זיתים מן המעטן טובל אחד אחד במלח ואוכל ואם מלח ונתן לפניו חייב וכן כל כיוצא בזה:

יט  התורם פירותיו תרומה שצריך לתרום אחריה שנייה נקבעו למעשר. ולא יאכל מהן עראי עד שיוציא התרומה השנייה ויעשר:

כ  פירות שנגמרה מלאכתן וחשכה עליהן לילי שבת נקבעו ולא יאכל מהן אפילו לאחר השבת עד שיעשר:

כא  תינוקות שטמנו תאנים לשבת ושכחו לעשרן לא יאכלו למוצאי שבת עד שיעשרו:

כב  תאנה שהיתה מיוחדת לו לאכול פירותיה בשבת וליקט ממנה כלכלה לא יאכל עד שיעשר הואיל ופירות אלו מיוחדין לשבת והשבת קובעת:

כג  היה אוכל באשכול וחשכה עליו לילי שבת לא יגמור אכילתו בשבת עד שיעשר ואם הניתן לאחר שבת ה''ז גומרו:

הלכות מעשר - פרק ששי

א  מחליקין בתאנים וענבים של טבל ואין בזה משום הפסד. וכל שאסור לזרים לאוכלו בתרומה כגון הגרעינין וכיוצא בהן כך אסור לאוכלו מן הטבל ומן המעשר שלא ניטלה תרומתו וממעשר שני והקדש שלא נפדו. וכל שמותר לזרים לאוכלו בתרומה מדברים אלו כך מותר בטבל ובמעשר שלא ניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו:

ב  אין מדליקין בטבל טמא אפילו בחול ואין צריך לומר בשבת שנאמר (במדבר יח-ח) ''את משמרת תרומותי'' מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמתה אף תרומה טמאה אין לך ליהנות בה אלא משעת הרמתה ואילך:

ג  אין מחפין בטבל ואין זורעין את הטבל ואפילו פירות שלא נגמרה מלאכתן אסור לזרוע מהן עד שיעשר. בד''א בתבואה וקטניות וכיוצא בהן. אבל העוקר שתילים שיש בהן פירות ממקום למקום בתוך שדהו הרי זה מותר ואינו כזורע טבל שהרי לא אסף הפירות. וכן העוקר לפת וצנונות ושתלם במקום אחר אם נתכוון להוסיף בגופן מותר. ואם שתלן כדי שיקשו ויקח הזרע שלהן אסור מפני שהוא כזורע חטים או שעורים של טבל:

ד  ליטרא מעשר טבול שזרעה והשביחה והרי היא עשר ליטרין חייבת במעשר. ואותה ליטרא מעשר עליה ממקום אחר לפי חשבון. ליטרא בצלים שתקנם וזרעם אינו מעשר לפי חשבון התוספת אלא מעשר לפי כולו:

ה  זרעונים שהביאו שליש ומרחן ועשרן ואח''כ זרען והוסיפו ואין זרעם כלה ה''ז ספק אם חייבין במעשר מדבריהם הואיל והוסיפו. או אין חייבין שהרי הזרע שעדיין הוא קיים ולא אבד מעושר הוא. ואין אלו דומים לבצלים שהבצלים אין דרכן להזרע:

ו  הזורע את הטבל בין דבר שזרעו כלה בין דבר שאין זרעו כלה אם אפשר ללקטו קונסין אותו ומלקטו. ואם צמח אין מחייבין אותו לעקור והגידולין חולין. ואם היה דבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין עד שלש גרנות והרביעי מותר. ומפני מה הגידולין אסורין מפני תרומת מעשר ותרומה גדולה שבה. וכן הדין בזורע מעשר שלא ניטלה תרומתו. אין מוכרין את הטבל אלא לצורך ולחבר. ואסור לשלח את הטבל ואפילו חבר לחבר שמא יסמכו זה על זה ויאכל הטבל:

ז  המוכר פירות לחבירו ונזכר שהם טבל ורץ אחריו לתקנו ולא מצאו. אם ידוע שאין קיימין ושכבר אבדו או נאכלו אינו צריך לעשר עליהם. ואם ספק שהם קיימין או אין קיימין צריך להוציא עליהן מעשרות מפירות אחרות:

ח  המוכר פירות לחבירו מוכר אומר על מנת שהן טבל מכרתי. ולוקח אומר לא לקחתי ממך אלא מעושרין. כופין את המוכר לתקן. קנס הוא לו מפני שמכר טבל:

ט  אין פורעין חוב מן הטבל מפני שהוא כמוכרו:

י  מי שלקחו בית המלך את פירותיו והם טבלים. אם מחמת שהוא חייב להן צריך להוציא עליהן מעשרות. ואם לקחו באונס אינו צריך לעשר עליהם:

יא  הלוקח טבל משני מקומות מעשר מזה על זה. המקבל שדה מישראל או מן הנכרי חולק ונותן לבעל השדה בפניו כדי שידע שטבל נטל. אבל החוכר שדה מישראל אם נתן לו מזרע אותה שדה תורם ואח''כ נותן לו מזו שקצץ ליתן לו ובעל השדה מעשר לעצמו. ואם נתן לו מזרע שדה אחרת או ממין אחר מוציא המעשר ואח''כ נותן לו:

יב  החוכר שדה מן העכו''ם מעשר ואחר כך נותן לו. קנס קנסוהו בזה כדי שלא יחכור מן העכו''ם ונמצאת השדה בורה לפניו עד שיצטרך וימכרנה לישראל. וכן המקבל שדה אבותיו מן העכו''ם קנסוהו שיעשר ואחר כך יתן חלקו לעכו''ם מעושר כדי שלא יקפוץ ויקבלה ממנו מפני שהיא שדה אבותיו עד שתשאר לפניו בורה כדי שימכרנה לישראל:

יג  אי זהו חוכר ואי זהו מקבל. חוכר שחוכר הקרקע בדבר קצוב מן הזרע בכך וכך סאה בין עשתה הרבה בין עשתה מעט. מקבל הוא שיקבל אותה בחלק ממה שתעשה חציו או שלישו או מה שיתנו ביניהן. שוכר הוא ששוכר הקרקע במעות:

יד  שנים שקבלו שדה באריסות או ירשו או נשתתפו יכול האחד לומר לחבירו טול אתה חטים שבמקום פלוני ואני חטים שבמקום פלוני אתה יין שבמקום פלוני ואני יין שבמקום פלוני. אבל לא יאמר טלו אתה חטים ואני שעורים אתה יין ואני שמן מפני שמוכרין את הטבל:

טו  כהן או לוי שלקחו פירות מישראל אחר שנגמרה מלאכתן מוציאין את התרומה והמעשרות מידיהן ונותנין אותם לכהנים וללוים אחרים. קנס הוא להם כדי שלא יקפצו לגרנות ולגתות ויקנו טבלים כדי להפקיע מתנות אחיהם הכהנים. ואם קנו קודם שתגמר מלאכתן אין מוציאים מידם:

טז  כהן או לוי שמכרו פירות תלושין לישראל קודם שתגמר מלאכתן ואין צריך לומר אם מכרו במחובר הרי התרומה או המעשר שלהם. ואם מכרו אחר גמר מלאכה הרי התרומה והמעשר של לוקח ומפריש ונותן לכל כהן או לוי שירצה:

יז  כהן ולוי שקבלו שדה מישראל כשם שחולקין בחולין כך חולקין בתרומה ובמעשרות והישראל נוטל חלקו ונותן לכל כהן או לוי שירצה. אבל ישראל שקיבל שדה מכהן או מלוי התרומה או המעשר לבעל השדה ושאר המתנות חולקין:

יח  המקבל זיתים להוציא מהן שמן בין ישראל מכהן או לוי בין כהן או לוי מישראל כשם שחולקין בחולין כך חולקין בתרומה ומעשרות מפני שהשמן חשוב הוא:

יט  כהן שמכר שדה לישראל ואמר לו על מנת שהמעשר שלה שלי לעולם הרי הן שלו כיון שאמר על מנת נעשה כמי ששייר מקום המעשר. ואם מת הכהן הרי בנו כשאר הכהנים. ואם אמר לו על מנת שהמעשרות לי ולבני מת הוא יטלם בנו. על מנת שהמעשרות שלי כל זמן שהיא לפניך מכרה לאחר אף על פי שחזר ולקחה אין לכהן אותם המעשרות:

כ  ישראל שקיבל שדה מכהן ולוי ואמר לו ע''מ שהמעשרות שלי ארבע או חמש שנים מותר. ע''מ שהן שלי לעולם אסור שאין כהן עושה כהן. וכן בן לוי שהיה עליו חוב לישראל לא יהיה ישראל זה גובה מאחרים ומפריש עד שיפרע כנגד חובו שאין לוי זה עושה בעל חוב שלו כלוי אחר שיגבה מעשר מאחרים:

כא  ישראל שירש טבל ממורח מאבי אמו כהן ואותו אבי אמו ירשו מאבי אמו ישראל ה''ז מפריש ממנו מעשרות והן שלו. שהמתנות הראויות ליתרם כמו שהורמו הן אע''פ שלא הורמו:

כב  הנותן שדהו בקבלה לעכו''ם או למי שאינו נאמן על המעשרות אע''פ שלא באו לעונת מעשרות צריך לעשר על ידם. נתנה לעם הארץ עד שלא באו לעונת המעשרות אינו צריך לעשר על ידם. ומשבאו לעונת המעשרות צריך לעשר על ידם. כיצד הוא עושה עומד על הגורן ונוטל ואינו חושש למה שאכלו שאין אנו אחראין להם:

הלכות מעשר - פרק שביעי

א  מי שהיו לו מאה לוג של יין טבול מן התורה ואמר שני לוגין שאני עתיד להפריש מהן הרי הן תרומה ועשרה מעשר ראשון ותשעה מעשר שני לא יתחיל וישתה עד שיניח בסוף שיעור תרומה ומעשרות. אלא יפריש ואח''כ ישתה. ואין אומרין זה שהניח בסוף כאילו נברר תחלה מפני שחיוב תרומה ומעשרות מן התורה ואין אומרין בשל תורה נחשוב כאילו נברר עד שיברור:

ב  הקובע מעשרותיו בפי החבית לא ישתה משוליה. בשוליה לא ישתה מפיה. מפני שהמשקין מעורבין. אבל הקובע בפי המגורה אוכל משוליה. קבע בשוליה אוכל מפיה:

ג  ויש לאדם. לקבוע מעשר שני ופודהו ועושהו מעשר ראשון על אותן הפירות או תרומת מעשר למקום אחר:

ד  המניח פירות להיות מפריש עליהן מעשרות מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ואוכל ושותה עד שיעשו כל אותן הפירות שהניח מעשר ונותן ללוי. מצאן שאבדו ה''ז חושש לכל שהפריש ואינו מעשר ודאי:

ה  המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש על אותן המעות מחלקו מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ואינו חושש שמא מתו הכהן או הלוי או העשיר העני:

ו  כיצד מפריש עליהן מפריש תרומה או מעשר ראשון או מעשר שני מפירותיו ומזכה בהן על ידי אחר לאותו כהן או הלוי או העני שהלוום. ואם היו רגילין ליטול ממנו והוא רגיל שלא יתן אלא להן אינו צריך לזכות על ידי אחר ואחר שמפריש מחשב כמה שוה זה שהפריש ומנכה מן המלוה עד שיפרע כל חובו ומוכר התרומה לכל כהן שירצה ואוכל המעשרות:

ז  כשהוא מחשב מה שוים הפירות שהפריש יש לו לחשב כשער הזול ואינו חושש משום רבית. ואין השביעית משמטת חוב זה. ואם בא בעל הבית לחזור אינו חוזר. אבל אם רצו אלו שלקחו המעות לחזור חוזרין. נתייאשו מהן הבעלים אין מפרישין עליהן שאין מפרישין על האבוד. מת הכהן או הלוי או העני שהלוום אינו יכול להפריש עליהן מחלקן כדרך הזו עד שיטול רשות מן היורשין. והוא שיניח להן קרקע אפילו מלא מחט. אבל אם הניח כספים אין רשות היורש מועלת. ואם הלוום בב''ד ע''מ שיפריש על מעות אלו מחלקם אינו צריך, ליטול רשות מן היורשין. העשיר העני אין מפרישין עליו אעפ''י שהלווהו בב''ד זוכה הלה במה שבידו:

ח  ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי בן לוי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר אע''פ שלא משך. ואם נתנו הישראל ללוי אחר אין לו עליו אלא תרעומת:

ט  מי שהיו לו פירות במגורה ונתן סאה ללוי וסאה לעני לא יפריש ח' סאין מן המגורה ויאכלם. אא''כ יודע ששתי סאין של מעשרות קיימין. אבל אם אכלו מהן הלוי והעני אינו מפריש עליהן אלא לפי חשבון הנשאר משתי הסאין:

י  עניים שהחליפו מתנותיהן עם בעל הבית כגון שנתנו לו סאה של לקט או שכחה ופאה ומעשר עני ונטלו סאה מן הגורן. זה שנטל מהם פטור מן המעשר אע''פ שנעשה ברשות בעל הבית. וזה שנטלו ממנו חייב אע''פ שהוא חלף מתנותיהן הפטורין:

יא  מי שהיו לפניו שתי כלכלות של טבל שנטלה תרומתן ואמר מעשרות זו בזו הראשונה מעושרת. אמר מעשרות זו בזו וזו בזו הראשונה מעושרת שהרי קבע מעשרותיה בשנייה. ואין השנייה מעושרת שאין מפרישין מעשר מן הראשונה שכבר נפטרה על השנייה שעדיין היא חייבת במעשר שתיהן:

יב  אמר מעשרות שתי כלכלות אלו מעשר כל אחת מהן קבוע בחברתה קרא שם וכבר קבע מעשרותיהן בהן ומוציא המעשרות שלהן ואינו יכול להוציא עליהן מעשרות ממקום אחר:

יג  וכיצד מעשרן מוציא מעשר שתיהן מאחת מהן או מעשר כל אחת מהן ממנה אם היו שוות. ואם היתה אחת גדולה מחברתה מפריש מן הקטנה מעשר הגדולה ומן הגדולה מעשר הקטנה:

הלכות מעשר - פרק שמיני

א  הפירות שהורם מהן תרומה גדולה ותרומת מעשר הן הנקראין חולין. ואם הפריש מהן שאר מעשרותיהן הן הנקראין חולין מתוקנין בכ''מ:

ב  טבל שנתערב בחולין מתוקנין מין במינו שאי אפשר להלך אחר הטעם. אם יש לו פירות אחרות מוציא על אותו טבל תרומה ומעשרות לפי חשבון. ואם אין לו פירות אחרות להוציא על אותו טבל הרי הכל אסור עד שיפריש. וכשהוא מפריש מפסיד מן החולין המתוקנין כדי תרומת מעשר שבטבל:

ג  כיצד מאה סאה של טבל שנתערב במאה סאה של חולין מתוקנין מפריש מן הכל אחד ומאה. וכל שהפריש טבל וישאר צ''ט חולין מתוקנין נמצא מפסיד סאה אחת. וכן אם היה אותו טבל טבול לתרומה מפסיד מן החולין המתוקנין כדי תרומה ותרומת מעשר. ולמה מפסיד סאה זו כדי שלא יאמר מאה שהפריש הן מאה של חולין והמאה שנשארו הוא הטבל. וכן אם היה הטבל פחות מן החולין או מרובה על החולין מגביה הטבל וכדי תרומת מעשר שבטבל מן החולין או כדי תרומה ותרומת מעשר אם היה הטבל טבול לתרומה:

ד  וכן אם נתערב מעשר טבול בחולין מתוקנין אוסר בכל שהוא. אם יש לו מעשר אחר מוציא אותו על מעשר הטבול תרומת מעשר לפי חשבון. ואם אין לו מעשר מגביה המעשר שנתערב ומפסיד מן החולין המתוקנין כדי תרומת מעשר שבמעשר הטבול:

ה  כיצד סאה מעשר שנתערב במאה חולין מתוקנין מפריש מן הכל מאה ועשר וכל שהפריש מעשר והתשעים הנשארות הן חולין כשהיו. וכן אם היו החולין מרובין על המעשר הטבול או פחותים ממנו מפריש המעשר וכדי תרומת מעשר שבמעשר הטביל מן החולין:

ו  טבל שנתערב במעשר טבול אם היה הטבל כמעשר מפסיד מן הטבל כדי תרומת מעשר שבו. כיצד מאה סאה טבל שנתערב במאה סאה מעשר מפריש אחד ומאה וזה שהפריש מעשר וצ''ט הנשארות טבל. היה הטבל מרובה על המעשר מפריש המעשר בלבד. ולא יפסיד מן הטבל כלום שאם יקרא שם לתרומת מעשר שנטבל נמצא המעשר מדומע בתרומת מעשר של טבל שעלתה עמו. היה המעשר מרובה על הטבל קורא שם לתרומת מעשר [שבטבל] ומפריש הטבל וכדי תרומת מעשר של טבלו אחד ממאה מן המעשר ויהיה הטבל כולו מדומע וימכרנה לכהן חוץ מדמי שתי תרומות שבו ונמצא מפסיד מן המעשר אחד ממאה שבו שהוא כמו תרומת מעשר שבטבל. כיצד מאה טבל עם מאתים מעשר מפריש מאה ושלש והשלש הן תרומת מעשר של מאה טבל ושיעור תרומת מעשר ממאתים כדי שלא יבוא לטעות אם נתערבו בכמותו וישאר קצ''ז והם מעשר כשהיו:

ז  מי שהיו לו עשר שורות של עשר עשר כדי יין וקבע כד אחד משורה החיצונה מעשר על מקום אחר ואין ידוע אי זו שורה החיצונה היא. נוטל שתי חביות באלכסון ומערב שתיהן ומפריש מהן:

ח  קבעה בחצי שורה החיצונה ואין ידוע אי זו חצי שורה היא נוטל ארבע חביות מארבע זויות. קבעה בשורה אחת מהן ואין ידוע אי זו שורה היא נוטל שורה אחת באלכסון. קבעה בחצי שורה ואין ידוע אי זו חצי שורה היא נוטל שתי שורות באלכסון שהרי נטל חבית מכל חצי שורה ומערב ומפריש:

ט  קבע המעשר בכד אחת מהן ואין ידוע אי זו היא נוטל מכל כד וכד מן המאה ומערב ומפריש כדי כד אחת ומעשר:

הלכות מעשר - פרק תשיעי

א  בימי יוחנן כהן גדול שהיה אחר שמעון הצדיק שלחו ב''ד הגדול ובדקו בכל גבול ישראל ומצאו שהכל זהירים בתרומה גדולה ומפרישין אותה. אבל מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני היו עמי הארץ מישראל מקילין על עצמן ולא היו מפרישין אותן. לפיכך גזרו שלא יהא נאמן על המעשרות אלא אנשים נאמנים. אבל עמי הארץ פירותיהן ספק ואין נאמנין לומר מעושרין הן וזהו הנקרא דמאי:

ב  והתקינו שלא יהא אדם מפריש מן הדמאי אלא תרומת מעשר מפני שהוא עון מיתה. ומעשר שני שאין בזה הפסד שהרי בעליו אוכלין אותו. אבל מעשר ראשון ומעשר עני אין מפריש מן הדמאי מפני שהוא ספק והמוציא מחבירו עליו הראיה. לפיכך אומר ללוי או לעני הבא ראיה שאינו מעושר וטול מעשרות:

ג  אע''פ שאין מפרישין מעשר עני מן הדמאי צריך לקרות לו שם ואינו מפריש ואומר עישור מה שיש כאן מעשר עני כדי לקבוע מעשר שני שמעשר עני בשלישית וששית במקום מעשר שני של שאר שני השבוע:

ד  כשמפרישין מן הדמאי תרומת מעשר ומעשר שני אין מברכין עליהן לפי שהוא ספק. לפיכך מותר להפריש כשהוא ערום:

ה  כיצד מעשרין את הדמאי. מפריש כדי תרומת מעשר שהוא אחד ממאה מן הכל ומניחה בצד הפירות ואומר זה מעשר ושאר מעשר סמוך לו. ואח''כ אומר זה שאמרתי עליו שהוא מעשר הרי הוא תרומת מעשר על שאר המעשר הסמוך לו ונוטל אותה ונותנה לכהן שאינו רשאי להפריש תרומת מעשר קודם המעשר לכתחלה. ואח''כ מפריש מעשר. שני:

ו  ומותר להפריש מעשר שני קודם הראשון בדמאי. ואם רצה אומר מעשר שני של פירות אלו בצפונם או בדרומם והרי הוא מחולל על המעות. וכן הלוקח ככר מן הנחתום מפריש ממנה כדי תר''מ וחלה ואומר אחד ממאה ממה שיש כאן הרי הוא מעשר ושאר מעשר סמוך לו וזה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר על השאר הסמוך לו והיתר על אחד ממאה שיש בזה שהפרשתי הרי הוא חלה ומעשר שני בצפונה או בדרומה והרי הוא מחולל על המעות ואוכל:

ז  וכן המזמין את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות אומר מערב שבת מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר ושאר מעשר סמוך לו. וזה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר על שאר הסמוך לו ומעשר שני בצפונו או בדרומו והרי הוא מחולל על המעות. מפני שמותר לאדם להתנות תנאים אלו על הדמאי אע''פ שאינו ברשותו. אבל בודאי אינו מתנה אלא על דבר שברשותו:

ח  כיצד היו לו מאה תאנים של טבל בביתו והוא בבית המדרש או בשדה ומתיירא שמא תחשך ואינו יכול לעשר בשבת אומר שני תאנים שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה. ועשר שאני מפריש אחריהן מעשר ראשון תשע שאני מפריש אחריהן מעשר שני ולמחר מפריש ואוכל:

ט  וצריך לרחוש בשפתיו בשעה שמפריש זו אחר זו ואינו כמתקן בשבת שהרי הקדים תנאו וטבל שיש עליו תנאי זה מותר לטלטלו בשבת קודם שיפריש ונותן עיניו בצד זה ואוכל את השאר:

י  נתן לו ע''ה כוס לשתותו אומר מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס הרי הוא מעשר ושאר מעשר סמוך לו וזה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר על השאר הסמוך לו ומעשר שני בפי הכוס והרי הוא מחולל על המעות ושותה ומניח כדי תרומת מעשר בשולי הכוס:

יא  וכן אם זימנו חבירו לשתות בשבת מתנה כתנאי זה מערב שבת על כל מה שירצה שיסעוד אצלו. וכן פועל שאינו מאמין לבע''ה נוטל גרוגרת אחת ואומר זו ותשע הבאות אחריה עשויות מעשר על המאה שאני עתיד לאכול וזו האחת תרומת מעשר על העשר הבאות אחריה ומעשר שני הוא העשר האחרונות והרי הוא מחולל על המעות ונותן הגרוגרת. שהפריש לכהן והפועל מפריש לעצמו דמי מעשר שני. שתנאי בית דין הוא שתהיה תרומת מעשר משל בע''ה ומעשר שני משל פועל:

יב  הנחתומים לא חייבום חכמים להפריש מע''ש מן הדמאי אלא תרומת מעשר בלבד כדי שיפרישנה בטהרה עם החלה. והלוקח מפריש מעשר שני. בד''א במוכר בחנותו או על פתח חנותו. אבל המוכר לפלטר או בחנות הסמוכה לפלטר חייב להפריש אף מעשר שני:

יג  שנים שבצרו כרמיהן בתוך גת אחת והאחד מהם אינו נאמן על המעשרות אף ע''פ שעישר זה הנאמן על חלקו כשהוא נוטל חלקו מן היין חייב להפריש ממנו מעשר דמאי על חלק ע''ה. כיצד היו מחצה למחצה ונוטל בחציו מאתים לוג יין הרי זה מפריש ממנו לוג אחד תרומת מעשר ועשר מעשר שני כנגד המאה לוג שהרי הפריש המעשר של ודאי תחלה על חצי כל שדרכו בגת. וכן אם היה שליש או רביע מפריש לפי חשבון:

הלכות מעשר - פרק עשירי

א  המקבל עליו להיות נאמן על המעשרות ולא יהיו פירותיו דמאי צריך להיות מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח. ואינו מתארח אצל ע''ה. וצריך שיקבל עליו דברים אלו ברבים. וכשיבואו עדים נאמנין שקיבל דברים אלו ברבים ושהוא רגיל בהם תמיד הרי זה נאמן על פירותיו לומר מעושרין הן:

ב  כל תלמיד חכם לעולם נאמן ואינו צריך בדיקה אחריו ובניו ובני ביתו ועבדיו [ואשתו] הרי הם כמוהו. ת''ח שמת והניח פירות אפילו כנסם באותו היום הרי הן בחזקת מתוקנין:

ג  בת עם הארץ או אשתו שניסת לחבר ועבדו שנמכר לחבר צריכין לקבל עליהם בתחלה. ובת חבר או אשתו שניסת לע''ה ועבדו שנמכר לע''ה הרי הן בחזקתן עד שיחשדו. בנו או עבדו של חבר שהיו למודין אצל עם הארץ צריכין לקבל. בנו או עבדו של ע''ה שהיו למודים אצל חבר כל זמן שהן אצלו הרי הן כחבר. יצאו הרי הן כע''ה:

ד  מי שאינו נאמן והיה אחד מבניו או מעבדיו נאמן או אחד ממשפחתו לוקחין ממנו ואוכלין על פיהן ואינן חוששין לדבר:

ה  היה הוא נאמן ואשתו אינה נאמנת לוקחים ממנו ואין מתארחין אצלו. [היתה אשתו נאמנת והוא אינו נאמן מתארחין אצלו ואין לוקחין ממנו. ותבא מארה למי שאשתו נאמנת והוא אינו נאמן]:

ו  לא ישמש חבר לא במשתה עם הארץ ולא בסעודתו אא''כ היה הכל מעושר ומתוקן מתחת ידו. לפיכך הרואה חבר משמש במשתה ע''ה או בסעודתו הרי הכל בחזקת מתוקן ומעושר. ראוהו מיסב עם עמי הארץ אין הסעודה בחזקת מעושרת. שמא החבר על התנאים שבלבו הוא סומך:

ז  כשם שאדם סועד אצל ע''ה וסומך על תנאו כך הוא צריך להיות מתנה על בנו ואפילו היה בנו במקום אחר. אבל אינו צריך להיות מתנה על אחר חוץ מבנו ואפילו היה עמו במשתה. לפיכך בן חבר שהיה מיסב במשתה ע''ה אין הסעודה בחזקת מעושרת שמא אביו התנה עליו:

ח  עם הארץ שנתן מעה לחבר ואמר לו קח לי אגודת ירק אחת או גלוסקא אחת לוקח לו סתם ופטור מלעשר. ואם החליף את המעה חייב לעשר ואח''כ יביא לו. ואם פירש החבר ולא לקחן סתם אלא אמר לחנוני אגודה זו שאני לוקח ממך לחבירי אני קונה אותה וזו לעצמי אני קונה אותה. זו שלקח לעצמו חייב לעשרה. וזו שלקח לחבירו א''צ לעשרה. ואם נתערבו אפילו נתערבה אחת שלו בק' של חבירו מתקן הכל דמאי. ואחר כך יתן לחבירו ששלחו ליקח לו:

ט  חמשה שאמרו לאחד צא והבא לנו חמש אגודות של ירק והביא לכל אחד ואחד בפני עצמו חברים שבהן אין צריכין לעשר אלא על חלקן בלבד. הביא להן בערבוב חברים שבהם צריכין לעשר הכל:

י  ע''ה שאמר לחבר צא ולקט לי תאנים מתאנתי אוכל מהן החבר עראי ומעשרן [דמאי] ואם אמר החבר לע''ה ללקוט לו ושמע חבר אחר זה האחר אוכל ואינו צריך לעשר שאין החבר מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו וחזקתו שהפריש עליה ממקום אחר. אעפ''י שלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף כדי לסלק המכשול מלפני ע''ה תורמין:

יא  מותר להאכיל את העניים ואת האורחים דמאי וצריך להודיען. והעני עצמו והאורח אם רצו לתקן מתקנין:

יב  גבאי צדקה גובין סתם מכל אדם ומחלקים סתם והרוצה לתקן יתקן:

יג  רופא חבר שהיה מאכיל לחולה ע''ה מפירות ע''ה נותן לתוך ידו אבל לא לתוך פיו. ואם היה הדמאי של רופא אפילו לתוך ידו לא יתן. וכן אם ידע שהוא טבל ודאי אפילו לתוך ידו אסור:

הלכות מעשר - פרק אחד עשר

א  אסור למכור את הדמאי לע''ה או לשלוח לו דמאי מפני שהוא מסייע לזה לאכול דבר האסור. אבל מוכרין ומשלחין אותו לתלמידי חכמים שאין תלמיד חכם אוכל עד שיעשר או עד שיודיעו אדם נאמן שזה מעושר:

ב  כל המשפיעין במדה גסה כגון הסיטונות ומוכרי תבואה מותרין למכור את הדמאי ולשלחו מפני שהן מוסיפין על המדה התקינו חכמים שיהיה הלוקח או זה שנשתלחו לו הוא המפריש מעשר דמאי. אבל המודדין במדה דקה הואיל והמוכר משתכר הוא מפריש ולא ימכור ולא ישלח אלא מתוקן:

ג  וכמה היא מדה גסה. ביבש חצי סאה ובלח מדה שמחזקת שוה דינר מאותו דבר הלח:

ד  סלי זיתים וענבים וקופות של ירק אע''פ שהוא מוכרן אכסרה אסור למוכרן דמאי:

ה  אמר אחד מהן בוא ונתקן הפירות האלו בין שהיה מוכר בדקה או בגסה המוכר מפריש תרומת מעשר והלוקח מפריש מעשר שני ודבר זה תנאי ב''ד הוא:

ו  חבר וע''ה שירשו את אביהן ע''ה יכול הוא לומר טול אתה חיטים שבמקום פלוני ואני חיטים שבמקום פלוני. אתה יין שבמקום פלוני ואני יין שבמקום פלוני. אבל לא יאמר טול אתה חיטים ואני שעורים. טול אתה הלח ואני היבש מפני שזה מוכר דמאי:

ז  מי שהיה נושא ירק וכבד עליו משאו ורצה להשליך ממנו על הדרך כדי להקל ממשאו. לא ישליך עד שיעשר. כדי שלא תהא תקלה לעמי הארץ שאוכלין אותו בדמאי:

ח  הלוקח ירק מן השוק ומשך אע''פ שלא שקל ולא מדד ולא נתן דמים ונמלך להחזיר לבעל החנות לא יחזיר עד שיעשר:

ט  המוצא פירות בדרך אם רוב מכניסין לבתיהן פטור מלעשר שעדיין לא נקבע למעשר ואם רוב מכניסין למכור בשוק הרי אלו דמאי. ומחצה למחצה דמאי:

י  נטלן לאוכלן ונמלך להצניע לא ישהא אותן עד שיעשר. כדי שלא יהיה תקלה לאחרים. ואם נטלם מתחלה שלא יאבדו הרי זה מותר לשהותן אצלו עד שירצה לאוכלן או לשולחן או למוכרן ויעשר אותן דמאי:

יא  קניבת ירק הנמצאת בגינה הרי זו פטורה מן הדמאי. ושל בעל הבית הנמצאת בבית חייבת. שעל גבי האשפה בכל מקום מותרת:

יב  הנותן לפונדקית לבשל לו ולאפות לו מעשר את שהוא נותן לה כדי שלא יהיה תקלה לאחרים. ומעשר את שהוא נוטל ממנה מפני שהיא חשודה להחליף של זה [בזה]. אבל הנותן לחמותו בין שנשא בתה בין שאירס' או לשכנתו פת לאפות ותבשיל לבשל אינו חושש לא משום מעשר ולא משום שביעית מפני שאינה חשודה להחליף. בד''א בזמן שנתן לה שאור לעיסה ותבלין לקדרה. אבל אם לא נתן חושש משום מעשרות וחושש משום שביעית. ולפיכך אם היתה שנת שמיטה אסור שמא השאור מספיחי שביעית הוא:

יג  המוליך חטיו לטוחן עם הארץ הרי הן בחזקתן שאינו חשוד להחליף. הוליכן לטוחן עכו''ם הרי הם דמאי שמא החליפן בחיטים של עם הארץ. וכן המפקיד אצל עם הארץ הרי הן בחזקתן שאינו חשוד להחליף הפקדון:

יד  עם הארץ שהיה משתמש בחנותו של חבר אף ע''פ שהחבר יוצא ונכנס הרי זה מותר ואינו חושש שמא החליף:

טו  המפקיד פירותיו אצל העכו''ם הרי הן כפירותיו של עכו''ם שחזקתו להחליף הפקדון. והיאך דינם. אם היו פירות שעדיין לא נגמרה מלאכתן ונגמרו ביד ישראל אחר שלקח הפקדון מפריש מעשרותיו כמו שביארנו. ואם היו פירות שהפקיד טבלים ונגמרה מלאכתן חייב להפריש שמא לא החליף העכו''ם ולפיכך יראה לי שהמעשרות שיפריש ספק. אבל אם הפקיד חולין מתוקנין אינו צריך להפריש כלום שאפילו החליף העכו''ם פטורין כמו שביארנו בהלכות תרומות (דברים יח-ד) ''דגנך'' ולא דגן עכו''ם:

הלכות מעשר - פרק שנים עשר

א  הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן ונכנסה שבת או יום טוב שאינו יכול לעשר הרי זה שואלו. ואם אמר לו מעושרין הן אוכל על פיו בשבת. וכן אם אמר לו אחד שאינו נאמן מעושרין הן אוכל על פיו באותה שבת, ואפילו היו לו פירות אחרות מתוקנין מאותו המין מפני שאימת שבת על עמי הארץ ואינו עובר בה עבירה:

ב  אע''פ שהוא אוכל על פיו בשבת הרי זה לא יאכל מאותן הפירות למוצאי שבת עד שיעשר דמאי על הכל על שאכל בשבת ועל הנשאר שלא הקלו והאמינוהו אלא לצורך אותה שבת. היתה שבת ויו''ט סמוך לה ושאלו באחד מהן אוכל אף בשני. מפני שלא נראה לעשר בינתיים. וכן בשני ימים טובים של גליות:

ג  הנשבע על חבירו שיאכל עמו בשבת והוא אינו מאמינו על המעשרות שואל ואוכל על פיו בשבת הראשונה בלבד. אבל בשבת שניה אע''פ שנדר ממנו הנאה אם לא יאכל אצלו לא יאכל עד שיעשר דמאי:

ד  מי שאינו נאמן שראינוהו שהפריש תרומת מעשר מפירותיו שהן דמאי וראינוהו שחזרה ונפלה בפנינו בין למקום אחר בין למקומה וחזר ואמר הפרשתיה נאמן אפילו בחול ואוכל על פיו. כשם שאימת שבת על עמי הארץ כך אימת דימוע עליהם ואינן חשודין להאכיל את המדומע:

ה  מי שאינו נאמן שראינוהו שהפריש מע''ר מפירות אלו ואמר שהפריש מהן מעשר שני נאמן. הפריש מעשר שני בפנינו ואמר שהפריש מעשר ראשון אינו נאמן שהשני שלו. והנאמן על השני אינו נאמן על הראשון. והנאמן על הראשון נאמן על השני. לפיכך מי שאינו נאמן שהוציא פירות מביתו ואמר אלו מע''ר נאמן. ואין מפרישין מהן תרומות ומעשרות. ואם אמר אלו מעשר שני אינו נאמן והרי הן דמאי ומפרישין מהן תרומת מעשר. ויראה לי שהוא פודה את כולם:

ו  האומר למי שאינו נאמן על המעשרות קח לי ממי שהוא מעשר והלך ולקח והביא לו אינו נאמן. ואם אמר לו קח לי מאיש פלוני ה''ז נאמן לומר ממנו לקחתי שהרי מתיירא שמא ישאלנו. הלך ליקח לו מאותו פלוני ואמר לא מצאתיו ולקחתי לך מאחר שהוא נאמן אינו נאמן:

ז  הנכנס לעיר ואינו מכיר אדם שם ואמר מי כאן נאמן מי כאן מעשר ואמר לו אחד אני, אינו נאמן. אמר לו איש פלוני ה''ז נאמן. ולוקח מאותו פלוני אע''פ שאינו מכירו והולך ואוכל על פיו. הלך ולקח ממנו ושאל לו מי כאן מוכר יין ישן אמר לו זה ששלחך אצלי אע''פ שהן כגומלין זה את זה הרי אלו נאמנין:

ח  בד''א בזמן שאינו מכיר אדם שם. אבל אם מכיר אדם שם לא יקח אלא מן המומחה. ואם שהה שם שלשים יום אע''פ שאינו מכיר אדם שם לא יקח אלא מן המומחה:

ט  ולא התירו דברים אלו אלא בתרומות ומעשרות. אבל לענין פירות שביעית או לענין טהרות לא יקח אלא מן המומחה:

י  החמרין שנכנסו לעיר ואמר אחד מהן פירות אלו אינם מתוקנים ופירות חבירי מתוקנין אינו נאמן שמא קנוניא עשו ביניהן:

יא  המוכר פירות בסוריא ואמר משל א''י הם חייב הלוקח לעשר. מעושרין הן נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. משלי הן חייב לעשר. מעושרין הן נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואם ידוע שיש לו קרקע בסוריא והיה רוב ממכרו משדהו חייב הלוקח ממנו לעשר. שחזקתו שמשדהו הביאם:

יב  עניים שאמרו פירות אלו של לקט שכחה ופאה הרי אלו נאמנין כל זמן הגרנות שהלקט והשכחה והפאה מצויים. והוא שיהיה קרוב מן הגורן כדי שיצא ויבא בו ביום. ואם אמרו של מעשר עני הם הרי אלו נאמנין כל השנה כולה. ואינן נאמנין אלא על דבר שדרך בני אדם ליתנו:

יג  כיצד חיטים אלו לקט שכחה ופאה הם הרי אלו נאמנים. קמח זה של לקט שכחה ופאה הוא אינם נאמנין. ואין צריך לומר שאין נאמנין על הפת לומר ממתנות עניים הוא אלא מתעשרין דמאי:

יד  נאמנין על השעורה של אורז ואין נאמנין עליו בין חי בין מבושל. נאמנין על הפול ואין נאמנין על הגריסין בין חיין בין מבושלין. נאמנין על השמן לומר של מעשר עני הוא ואין נאמנין לומר של זיתי ניקוף הם. נאמנין על הירק חי ולא מבושל אא''כ היה דבר מועט. שכן דרך בעלי בתים ליתן מעט ירק מבושל מקדרתו לעני. ומתוך שיכול לומר הבעל הבית נתנו לי יכול לומר אני בשלתיו ממתנותי:

טו  וכן בן לוי שאמר פירות אלו ממעשר ראשון שניטלה תרומתו הם הרי זה נאמן לעולם על תרומת מעשר כשם שישראל נאמן על תרומה גדולה. אבל אינו נאמן עליו לפוטרו ממעשר שני:

טז  אין כל הדברים האלו אמורין אלא בעם הארץ שאינו לא חשוד ולא נאמן. אבל מי שהוא חשוד למכור תרומה לשם חולין אסור ליקח ממנו כלל דבר שיש בו זיקת תרומה ומעשר אפילו קרבי דגים מפני שנותנין בהם שמן. ואין אסור אלא כל שלפניו. אבל אצרו מותר ליקח ממנו מפני שהוא מתיירא לערב תרומה באוצרו שמא יודע הדבר ויפסיד הכל. וכן החשוד למעשר שני למוכרן לשם חולין אין לוקחין ממנו דבר שיש עליו זיקת מעשר וכל זה קנס מדבריהם:

יז  חשוד שהעיד על של אחרים נאמן. חזקה אין אדם חוטא ולא לו. ואין צריך לומר ע''ה. לפיכך עם הארץ שאמר זה טבל וזה תרומה זה ודאי יזה דמאי אפילו בשלו נאמן. אמר אלו פירות מתוקנין בשל אחרים נאמן והוא שלא יראו כעושה קנוניא כמו שביארנו:

יח  המוכר פירות לחבירו ואחר שיצאו מתחת ידו אמר ללוקח פירות שמכרתי לך טבלים הן. הבשר בשר בכור היה. היין יין נסך. שורת הדין שאינו נאמן אפילו היה המוכר חבר והזריז מחמיר על עצמו. ואם האמינו הרי זה משובח אפילו היה המוכר עם הארץ:

הלכות מעשר - פרק שלשה עשר

א  פירות שחזקתן מן ההפקר. כגון השיתין והרימין והעוזרדין ובנות שוח ובנות שקמה והגופנין ונובלות תמרה והן שעדיין לא הטילו שאור הנצפה והכסבר וכיוצא בהן פטורין מן הדמאי. והלוקחן מעם הארץ אינו צריך להפריש מהן תרומת מעשר ולא מעשר שני. מפני שחזקתן מן ההפקר. אפילו אמר לו עם הארץ אינם מעושרין הרי אלו פטורין מן המעשרות עד שיודע לו שהן מן השמור:

ב  הבכורות והסייפות שבבקעה פטורין מן הדמאי. ושבגינה חייבין מפני שהן נשמרין. ואלו הן הבכורות. כל הפירות שבכרו עד שלא הושיבו שומר על הבקעה לשמור פירותיה. והסייפות הן הפירות שישארו אחר שיקפלו המקצועות שבשדות ויניחום בלא שומר. וכן החומץ העשוי מן התמדים פטור מן הדמאי:

ג  כשגזרו על הדמאי לא גזרו אלא על פירות הארץ שהחזיקו בה עולי בבל בלבד שהוא מכזיב ולפנים וכזיב עצמה כלחוץ. וכל הפירות הנמצאות מכזיב ולחוץ פטורין מן הדמאי שחזקתן מפירות מקום שנמצאו בו:

ד  פירות שידוע שהן מפירות הארץ שהחזיקו בה עולי בבל אע''פ שהן נמצאות בסוריא ואין צריך לומר בארץ שהחזיקו בה עולי מצרים בלבד הרי אלו חייבין בדמאי. ומפרישין מהן תרומת מעשר ומעשר שני. לפיכך הדבילה השמינה שאין כמותה אלא בארץ שהחזיקו עולי בבל. וכן התמרים הגדולים והחרובין השוים והאורז הלבן ביותר והכמון הגדול מתעשרין דמאי בכל ארץ ישראל ובסוריא וכן כל כיוצא בפירות אלו:

ה  החמרים שהביאו פירות לצור חייבין בדמאי שחזקתן מהארץ שהחזיקו עולי בבל שהיא הקרובה לה. והאורז אין חוששין לו אלא כל האורז הנמצא חוצה לארץ שהיא קרובה לארץ שהחזיקו עולי בבל פטור מן הדמאי אא''כ היה ניכר כמו שביארנו:

ו  הלוקח מבעלי אוצרות בצור פטור מן הדמאי ואין אומרין שמא מפירות הארץ אצרו. וכן חמור יחידי שנכנס לצור והוא טעון פירות פטור מן הדמאי שחזקתן משדה העיר:

ז  הלוקח מבעלי אוצר בצידון חייב בדמאי מפני שקרובה היא יותר מצור שחזקתה שאוצרין מפירות הארץ שהחזיקו עולי בבל. אבל הלוקח מן החמרים בצידון פטור מן הדמאי מפני שחזקתן שמביאין מח''ל:

ח  הלוקח מן העכו''ם בארץ שהחזיקו עולי בבל אם היה תגר עכו''ם שלוקח מישראל הרי פירותיו דמאי. לפיכך בראשונה בזמן שהיה רוב ארץ ישראל ביד ישראל הלוקח מכל תגר עכו''ם מעשר דמאי כלוקח מע''ה:

ט  אי זהו תגר זה שהביא ב' וג' פעמים. אבל אם הביא פעם אחת אפילו הביא שלש משואות בבת אחת או שהביא הוא ובנו ופועל עדיין לא הוחזק תגר:

י  כשגזרו על הדמאי לא גזרו על פירות ח''ל שנכנסו לארץ:

יא  פירות הארץ שרבו על, של ח''ל הרי אלו חייבין בדמאי. ושל ח''ל שרבו על פירות הארץ. וכן דברים שחזקתן תדיר מח''ל כגון אגוזים ודרמסקעות הרי אלו פטורין מן הדמאי:

יב  לא הלכו חכמים בפירות ח''ל לא אחר המראה ולא אחר הטעם והריח אלא אחר הרוב כל שרבו לו מותר ושלא רבו לו אסור. כיצד רבו בעיר אבל לא במדינה. או שרבו במדינה ולא רבו בעיר. בהר ולא רבו בבקעה. בבקעה ולא בהר. רבו לחנוני ולא לבעל הבית. לבעל הבית ולא לחנוני. זה שרבו בו מותר. ומקום שלא רבו בו חייב בדמאי:

יג  רבו פירות ח''ל בשוק ונתמעטו חזר השוק ליושנו והלוקח ממנו חייב בדמאי:

יד  ואלו דברים שלא גזרו עליהן בשעה שגזרו על הדמאי. הלוקח פירות לזריעה או להאכיל לבהמה. קמח לעורות או מלוגמא או לרטייה. שמן להדלקת הנר או לסוך בו את הכלים. יין לקילור. וחלת עם הארץ. והמדומע. והלקוח בכסף מעשר שני. ושירי המנחות. ותוספת הבכורים. כל אלו פטורים מן הדמאי. וכיון שאמר לו ע''ה מתוקנין הם אינו צריך לעשר:

טו  הלוקח פירות לאכילה ונמלך עליהם לבהמה ה''ז לא ימכרם לעכו''ם. ולא יאכילם לבהמה אפילו לבהמת אחרים עד שיתקנם דמאי:

טז  שמן ערב פטור מן הדמאי שאין חזקתו לאכילה. שמן שלקח הסורק לתתו בצמר פטור מן הדמאי מפני שהוא נבלע בצמר אבל שמן שלוקח האורג למוך בין אצבעותיו חייב בדמאי מפני שהוא נבלע בנופו וסיכה היא כשתייה בכל מקום:

יז  עכו''ם ששאל מישראל ליתן לו שמן על מכתו אסור בודאי ומותר בדמאי. נתן העכו''ם שמן על גבי טבלא להתעגל עליה משעמד מותר לישראל לישב אחריו:

יח  מי שנפל שמן דמאי על בשרו משפשפו ואינו חושש. הלוקח יין למורייס או לאלונתית. או קטניות לעשות טחינין חייב בדמאי. אבל הלוקח מורייס שיש בו יין או אלונתית. או שלקח טחינין הרי אלו פטורין מן הדמאי שלא גזרו על תערובת דמאי. ואם היה הדבר שחייב בדמאי שנתערב כגון תבלין ושאור הואיל וטעמו ניכר אינן בטלים ונמצאת כל התערובות חייבת בדמאי:

יט  כל אלו הפטורין מן הדמאי שלא גזרו עליהם. אם התקינן דמאי והפריש מהם תרומת מעשר ומעשר שני מה שעשה עשוי. אבל אם תיקן את הדמאי בודאי והפריש ממנו ת''ג ומעשרות. או שתיקן את הודאי בדמאי לא עשה כלום:

כ  כל העיר מוכרין ודאי ואחד מוכר דמאי ולקח ואין ידוע ממי לקח כיצד מתקן. מפריש תרומה ותרומת מעשר ונותנן לכהן ומפריש מעשר שני בלבד והרי הוא כמעשר שני של דמאי:

כא  וכן אם היו לפניו שתי קופות אחת טבל ואחת מתוקן ואבדה אחת מהם הרי זה מפריש מן השנייה תרומה גדולה ותרומת מעשר ונותנן לכל כהן שירצה ומפריש מעשר שני בלבד בדמאי:

הלכות מעשר - פרק ארבעה עשר

א  הלוקח מן הסיטון וחזר ולקח ממנו פעם שנייה לא יעשר מזה על זה אע''פ שהוא מין אחד אפילו מקופה אחת. אעפ''י שמכיר את החבית שהיא היא מפני שהסיטון לוקח מאנשים הרבה ומוכר. ושמא לקח זה שמכר תחלה מע''ה שפירותיו דמאי וזה שלקח בסוף מחבר שפירותיו מתוקנין. וכבר ביארנו שאין מעשרין מן החייב על הפטור ולא מן הפטור על החייב. ואם אמר הסיטון משל אחד הן נאמן:

ב  היה מוכר כשות או ירק והן מביאין וצוברין לפניו הלוקח ממנו מעשר מכל כשות וכשות ומכל אגודה ואגודה ומכל תמרה ותמרה:

ג  הלוקח מבע''ה וחזר ולקח ממנו שנייה. מעשר מזה על זה אפילו משתי קופות אפילו משתי עיירות שחזקתו שאינו מוכר אלא משלו:

ד  בעה''ב שהיה מוכר ירק בשוק בזמן שמביאין לו מגנותיו מעשר מאחד על הכל. ובזמן שמביאין לו מגנות אחרות אם לקח ממנו וחזר ולקח ממנו פעם שנייה לא יעשר מזה על זה:

ה  הלוקח פת מן הנחתום לא יעשר מן החמה על הצוננת שאני אומר חיטים של אמש היו משל אחד ושל היום משל אחר:

ו  הלוקח מן הפלטר אע''פ שהן דפוסין הרבה מעשר מאחד על הכל. שהנחתום שמוכר למנפול עושה עיסתו דפוסין הרבה. אבל הלוקח מן המנפול מעשר מכל דפוס ודפוס. שהמנפול לוקח משני נחתומין:

ז  תשעה מנפולין שלקחו מעשרה נחתומין הואיל ואחד מהן לקח משנים כל הלוקח מאחד מן התשעה מעשר מכל דפוס ודפוס:

ח  הלוקח מן העני וכן העני שנתנו לו פרוסות פת או פלחי דבילה מעשר מכל אחת ואחת. ובתמרים ובגרוגרות בולל הכל ומעשר. אימתי בזמן שהמתנה מרובה. אבל במועטת מעשר מכל מתנה ומתנה:

ט  שחק את הפת ועשאה פירורין ואת הגרוגרות ועשאן דבילה מעשר מאחד על הכל:

י  פועלים או אורחים שהיו מסובין ואוכלין והותירו פרוסות מעשר מכל אחת ואחת: סליקו להו הלכות מעשר

---

הלכות מעשר שני ונטע רבעי

יש בכללן תשע מצות. שלש מצות עשה. ושש מצות לא תעשה. וזהו פרטן: א) להפריש מעשר שני. ב) שלא להוציא דמיו בשאר צרכי בני אדם חוץ מאכילה ושתיה וסיכה. ג) שלא לאוכלו בטומאה. ד) שלא לאוכלו באנינות. ה) שלא לאכול מעשר שני של דגן חוץ לירושלים. ו) שלא לאכול מעשר תירוש חוץ לירושלים. ז) שלא לאכול מעשר יצהר חוץ לירושלים. ח) להיות נטע רבעי כולו קדש ודינו להאכל בירושלים לבעליו כמעשר שני לכל דבר. ט) להתודות וידוי המעשר: ביאור מצות אלו בפרקים אלו:

הלכות מעשר שני ונטע רבעי - פרק ראשון

א  אחר שמפרישין מעשר ראשון בכל שנה מפרישין מעשר שני שנאמר (דברים יד-כב) ''עשר תעשר את כל תבואת זרעך''. ובשנה שלישית וששית מפרישין מעשר עני חלף מעשר שני כמו שביארנו:

ב  באחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר תבואות וקטניות וירקות. וכל מקום שנאמר ראש השנה הוא אחד בתשרי. ובט''ו בשבט הוא ראש השנה למעשר האילנות. כיצד תבואה וקטניות שהגיעו לעונת המעשרות לפני ראש השנה של שלישית אע''פ שנגמרו ונאספו בשלישית מפרישין מהן מעשר שני. ואם לא באו לעונת המעשרות אלא לאחר ראש השנה של שלישית מפרישין מהן מעשר עני. וכן פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם ט''ו בשבט של שלישית. אע''פ שנגמרו ונאספו אחר כן בסוף שנה שלישית מתעשרין לשעבר ומפרישין מהן מעשר שני. וכן אם באו לעונת המעשרות קודם ט''ו בשבט של רביעית אע''פ שנגמרו ונאספו ברביעית מפרישין מהן מעשר עני. ואם באו לעונת המעשרות אחר ט''ו בשבט מתעשרין להבא:

ג  והחרובין אף ע''פ שחנטו פירותיהן קודם ט''ו בשבט מתעשרין להבא. הואיל ומתעשרות מדברי סופרים. יראה לי שאין הדברים אמורין אלא בחרובי צלמונה וכיוצא בהן שאין ראויין למאכל רוב האדם. והן הן שמתעשרות מדברי סופרים. אבל שאר החרובין יראה לי שהן כשאר פירות האילן:

ד  הירק בשעת לקיטתו עישורו. כיצד אם נלקט ביום ראש השנה של שלישית אף ע''פ שבא לעונת המעשרות ונגמר בשנייה מפרישין ממנו מעשר עני. ואם נלקט ברביעית מעשר שני:

ה  וכן האתרוג בלבד משאר פירות האילן הרי הוא כירק והולכין אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית. כיצד אם נלקט בשלישית אחר ט''ו בשבט מפרישין ממנו מעשר עני אע''פ שנגמרה בשנייה וכן אם נלקט ברביעית קודם ט''ו בשבט מפרישין ממנו מעשר עני. נלקט ברביעית אחר ט''ו בשבט מפרישין ממנו מע''ש:

ו  ואף ע''פ שהולכין אחר לקיטתו אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית אפילו היתה כזית ונעשית כככר חייבת במעשרות:

ז  האביונות של צלף נותנין עליהן חומרי אילן וחומרי זרעים. שאם היו משנה שנייה שנכנסה לשלישית ונלקטו קודם ט''ו בשבט מפרישין מעשר ראשון ואחר כך מפריש מעשר אחר ופודהו. ואחר שפודהו נותנו לעניים ואוכל פדיונו בתורת מעשר שני. ונמצא כמו שהפריש מעשר שני ומעשר עני:

ח  האורז והדוחן והפרגין והשומשמין אף על פי שהשרישו קודם ראש השנה אין הולכין בהן אלא אחר גמר הפרי ומתעשרין להבא. וכן פול המצרי אע''פ שמקצתו השריש לפני ר''ה ומקצתו לאחריו צובר גורנו לתוכו ותורם ומעשר מן הכל כאחד שהכל הולך אחר גמר הפרי:

ט  הבצלים הסריסים שמנע מהם מים שלשים יום לפני ראש השנה. ושל בעל שמנע מהם שלש עונות לפני ר''ה מתעשרין לשעבר. מנע מהם פחות מכאן אע''פ שהתחילו ליבש קודם ר''ה מתעשרין להבא:

י  פול המצרי שהביא שליש לפני ר''ה אם זרעו לזרע מתעשר לשעבר. זרעו לירק מתעשר להבא. זרעו לזרע ולירק או שזרעו לזרע וחישב עליו לירק מעשר מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו. לא הביא שליש לפני ר''ה אם זרעו לזרע זרעו מתעשר לשעבר וירקו בשעת לקיטתו עישורו. והוא שליקט ממנו לפני ראש השנה. אבל אם לקט ממנו אחר ר''ה בין ירקו בין זרעו מתעשר להבא. זרעו לזרע וחישב עליו לירק הולכין אחר מחשבתו. זרעו לירק וחישב עליו לזרע אין מחשבת זרע חלה עליו אא''כ מנע ממנו ג' אריות. והוא שהביא שליש לפני ר''ה אבל אם לא הביא שליש אלא לאחריו אע''פ שלא נמנע מלארות ממנו ג' אריות זרעו לזרע ועשה כולו קצצין גמורים לפני ר''ה זרעו מתעשר לשעבר. וירקו בשעת לקיטתו. מקצתו עשה קצצין גמורין ומקצתו לא עשה זה שאמרו צובר גרנו לתוכו ונמצא מעשר מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו:

יא  פירות שנה שנייה שנתערבו בפירות שלישית. או של שלישית ברביעית. הולכין אחר הרוב. מחצה למחצה מפריש מעשר שני מן הכל. אבל לא מעשר עני שמעשר שני חמור שהרי הוא קדש ומעשר עני חול. וכן פירות שהן ספק אם פירות שנייה הם או פירות שלישית מפריש מהן מעשר שני:

יב  כל הפטור ממעשר ראשון פטור מן השני ומן העני. וכל שחייב בראשון חייב בשניהם וכל התורם מוציא מעשר. וכל שאינו תורם אינו מוציא מעשר זה. כל מי שאם תרם תרומתו תרומה כך אם עישר מעשר זה הרי הוא מעשר וכל מי שאין תרומתו תרומה כך אם הוציא מעשר זה אינו מעשר:

יג  פירות שהוציא מהן מע''ר קודם שיקבעו למעשר ה''ז אוכל מהן עראי קודם שיוציא מעשר שני. שאין הראשון קובע לשני. אבל משנקבעו למעשר אף ע''פ שהוציא את הראשון אסור לאכול מהן עראי עד שיוציא את השני או את מעשר עני:

יד  מעשר שני הואיל וטעו הבאת מקום אין מביאין אותו מחו''ל כבכור בהמה. לפיכך לא חייבו להפריש מעשר שני בסוריא. ויראה לי שמע''ש שמפרישים בארץ שנער ובמצרים פודין אותו ומביאין דמיו לירושלים. וכן יראה לי שלא חייבו מקומות אלו במע''ש אלא כדי לקבוע מעשר עני כדי שיהיו עניי ישראל סומכים עליהם:

הלכות מעשר שני ונטע רבעי - פרק שני

א  מעשר שני נאכל לבעליו לפנים מחומת ירושלים שנאמר (דברים יד-כג) ''ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם'' וגו'. ונוהג בפני הבית ושלא בפני הבית אבל אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית שנאמר (דברים יד-כג) ''מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך''. מפי השמועה למדו מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית אף מעשר שני לא יאכל אלא בפני הבית:

ב  מדת חסידות שפודין מע''ש בזמן הזה בשוויו כדרך שפודין אותו בפני הבית. והורו הגאונים שאם רצה לפדות שוה מנה בפרוטה לכתחלה בזה''ז פודה. לא יהיה זה חמור מן הקודש ומשליך הפרוטה לים הגדול:

ג  וכן אם חילל מעשר שוה. מנה על שוה פרוטה מפירות אחרות ה''ז מחולל. ושורף את הפירות שחילל עליהם כדי שלא יהיו תקלה לאחרים. כפדיון נטע רבעי בזה''ז כמו שבארנו בהלכות איסורי מאכלות:

ד  כשם שאין אוכלין מעשר שני בזמן הזה בירושלים כך אין פודין אותו שם. ואין מחללין אותו ואין מוכרין אותו. ואם נכנס בירושלים אף בזמן הזה אין מוציאין אותו משם ומניחים אותו שם עד שירקב וכן אם עבר והוציאו משם מניחין אותו עד שירקב. לפיכך אין מפרישים מעשר שני בירושלים בזה''ז אלא מוציאין את הפירות בטבלן חוץ לעיר ומפרישין אותו שם ופודהו. ואם הפרישו שם בזמן הזה ירקב:

ה  כל האוכל כזית מעשר שני או ששתה ממנו רביעית יין חוץ לחומת ירושלים לוקה שנאמר (דברים יב-יז) ''לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך'' וגו'. ולוקה על כל אחד ואחד בפני עצמו. לפיכך אם אכל שלשתן חוץ לחומה לוקה שלש מלקיות שנאמר (דברים יד-כג) ''ואכלת לפני ה' אלהיך'' (דברים יד-כג) ''מעשר דגנך תירושך ויצהרך'' ונאמר (דברים יב-יז) ''לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך'' וגו' למה פרטן ולא אמר לא תאכלם בשעריך לחייב על כל אחד ואחד בפני עצמו:

ו  אינו לוקה מן התורה עד שיאכלנו אחר שנכנס לחומת ירושלים שנאמר (דברים יב-יז) ''לא תוכל לאכול בשעריך'' וגו' (דברים יד-כג) ''ואכלת לפני ה' אלהיך''. כיון שנכנס למקום אכילתו ואכלו בחוץ לוקה. אבל אם אכלו קודם שיכנסו לירושלים מכין אותו מכת מרדות מדבריהם:

ז  מקצת מעשר בפנים ומקצתו מבחוץ האוכל מזה שעדיין לא נכנס מכין אותו מכת מרדות. והאוכל בחוץ מזה שנכנס לוקה:

ח  אין פודין מעשר שני בירושלים אלא א''כ נטמא שנאמר (דברים יד-כד) ''כי ירחק ממך המקום'' בריחוק מקום הוא נפדה ואינו נפדה בקירוב מקום. היה הוא בפנים ומשאו בחוץ אפילו היה אוחז אותו בקנה הואיל ולא נכנס המעשר ה''ז מותר לפדותו שם בצד החומה:

ט  מעשר שני שנכנס לירושלים אפילו של דמאי אסור להוציאו משם שכבר קלטוהו מחיצות. וכן פירות הנלקחין בכסף מעשר שנאמר (דברים יד-כג) ''ואכלת לפני ה' אלהיך''. עבר והוציאן או שיצאו בשגגה יחזרו ויאכלו בירושלים. וקליטת מחיצות מדבריהם אפילו מעשר שאין בחומשו שוה פרוטה שהוא מדבריהם מחיצות קולטות אותו ואסור להוציאו. אבל מעות מעשר שני נכנסין לירושלים ויוצאין:

י  פירות שנגמרה מלאכתן ועברו בתוך ירושלים ויצאו אינו יכול להוציא עליהן מעשר שני מפירות אחרות שלא נכנסו לירושלים. אלא יחזור מעשר שני שלהן ויאכל בירושלים ואינו נפדה בחוץ. אפילו עשה כל הפירות האלו מעשר שני אחר שיצאו על פירות אחרות שלא נכנסו יחזרו ויאכלו בירושלים. חומר הוא במחיצות ירושלים הואיל וקלטו קלטו:

יא  פירות שלא נגמרה מלאכתן שעברו בירושלים ויצאו. כגון סלי ענבים לגת וסלי תאנים במוקצה מותר לפדות מעשר שני שלהם בחוץ. וכן פירות דמאי אע''פ שנגמרה מלאכתן ועברו בירושלים ויצאו פודין מעשר שני שלהן בחוץ:

יב  פירות מע''ש שנטמאו בירושלים ופדאן אם נטמאו בולד הטומאה אסור להוציאן. אלא יאכלו בפנים מפני שולד הטומאה מדבריהם. ואם נטמאו באב הטומאה או שנטמאו בחוץ ואפילו בולד הטומאה אע''פ שנכנסו לירושלים הרי אלו נפדין ונאכלין בכ''מ:

יג  בד''א כשהכניסן ע''מ שלא תתפשם המחיצות. אבל אם לא התנה הואיל ונכנס הרי הוא טהור מן התורה [שאין ולד מטמא שני מן התורה] וכבר קלטוהו מחיצות ואינו יוצא:

יד  תלתן של מע''ש מותר לאכלה צמחונין שכך היא ראויה לאכילה וכן כרשיני מעשר שני יאכלו צמחונין. ואם עשה מהם עיסה הרי זו מותרת להכנס לירושלים ולהוציאה שאינן בכלל הפירות. ואם נטמאו בירושלים יפדו ויאכלו בחוץ:

טו  אילן שעומד לפנים מן החומה ונופו נוטה חוץ לחומה אין אוכלין תחת נופו מע''ש ומע''ש שנכנס תחת נופו אין פודין אותו שהרי הוא כמי שנכנס לירושלים:

טז  בתים שבצד החומה שפתחיהם לפנים מן החומה וחללן לחוץ. מכנגד החומה ולפנים כלפנים לכל דבר ומכנגד החומה ולחוץ אין אוכלין שם ואין פודין שם להחמיר. היה חללן לפנים ופתחיהם לחוץ מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ פודין בו ואין אוכלין. ומכנגד החומה ולפנים אין אוכלין שם ואין פודין להחמיר. והחלונות ועובי החומה כלפנים:

הלכות מעשר שני ונטע רבעי - פרק שלישי

א  האוכל מע''ש בטומאה לוקה שנאמר (דברים כו-יד) ''ולא בערתי ממנו בטמא''. בין שהמעשר טמא והאוכל טהור. בין שהמעשר טהור והאוכל טמא. והוא שיאכלנו בירושלים קודם שיפדה. שאינו לוקה על אכילתו בטומאה אלא במקום אכילתו. אבל אם אכלו בטומאה חוץ לירושלים מכין אותו מכת מרדות:

ב  ואפילו להדליק [בו] את הנר אחר שנטמא אסור עד שיפדה שנאמר (דברים כו-יד) ''לא בערתי ממנו בטמא'':

ג  כבר בארנו שהמעשר שנטמא אפילו בירושלים פודין ויאכל. ואוכלין את דמיו בטהרה בתורת פירות מעשר כמו שיתבאר. אפילו נטמאו הפירות כולן כשהן טבל מפריש מע''ש בטומאה ופודהו:

ד  הערל כטמא ואם אכל מעשר שני לוקה מן התורה כדרך שלוקה על אכילת תרומה. שהתרומה קרויה קדש ומע''ש קרוי קדש שהרי נאמר בו (ויקרא כז-ל) ''קדש לה'''. וטמא שטבל אוכל מעשר שני אע''פ שלא העריב שמשו:

ה  האוכל מע''ש באנינות של תורה לוקה שנאמר (דברים כו-יד) ''לא אכלתי באוני ממנו''. והוא שיאכלנו במקום אכילתו בירושלים. אבל אם אכלו בחוץ באנינות. או שאכלו בפנים באנינות של דבריהם מכין אותו מכת מרדות:

ו  איזהו אונן זה המתאבל על אחד מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהן. וביום המיתה הוא אונן מן התורה ובלילה אונן מדבריהן שנאמר (ויקרא י-יט) ''ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'''. היום אסור ולילה מותר. נשתהה המת ימים רבים ואח''כ נקבר. כל אותן הימים שאחר יום המיתה עד יום הקבורה הוא אונן מדבריהן. ואין יום הקבורה תופש לילו:

ז  ולא מע''ש בלבד אלא כל הקדשים כולן אם אכלן באנינות של תורה לוקה. ובאנינות של דבריהן מכין אותו מכת מרדות:

ח  אין נותנין פירות מעשר שני לעם הארץ ולא פירות הנלקחות במעות מעשר ולא מעות מעשר מפני שהוא בחזקת טומאה. ומותר לאכול מע''ש של דמאי באנינות וליתנו לעם הארץ והוא שיאכל כנגדו. אין מפקידין מעשר שני אפילו אצל חבר שמא ימות ונמצא המעשר תחת יד בנו עם הארץ. אבל מפקידים מע''ש של דמאי אצל עם הארץ:

ט  מע''ש אסור לאבד אפילו מיעוטו בדרכים. אלא מוליכו כל שהוא או מוליך דמיו לירושלים. ומותר לאבד מיעוט מעשר שני של דמאי בדרכים. וכמה היא מיעוט פחות מכגרוגרת בין באוכל שלם בין בפרוס אבל כגרוגרות אין מאבדין אותו. והמפריש מעשר שני של דמאי פחות מכגרוגרת ה''ז נותנו לעם הארץ ואוכל כנגדו אבל לא יפרישנו לכתחלה לאבדו שאין מפרישין לאבד:

י  מעשר שני ניתן לאכילה ושתיה שנאמר (דברים יד-כג) ''ואכלת לפני ה' אלהיך''. וסיכה כשתיה. ואסור להוציאו בשאר צרכיו כגון ליקח בו כלים ובגדים ועבדים שנאמר (דברים כו-יד) ''לא נתתי ממנו למת'' כלומר לא הוצאתי אותו בדבר שאינו מקיש את הגוף. ואם הוציא ממנו בשאר דברים אפילו בדבר מצוה כגון שלקח ממנו ארון ותכריכין למת מצוה ה''ז אוכל כנגדו בתורת מעשר:

יא  מעשר אוכל דבר שדרכו להאכל ושותה דבר שדרכו לשתות. וסך דבר שדרכו לסוך. ולא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן. ולא יסחוט את הפירות להוציא מהן משקין חוץ מזיתים וענבים בלבד. [ואין מפטמין את השמן אבל מפטמין את היין]. ואין מחייבין אותו לאכול פת שעיפשה ושמן שנסרח. אלא כיון שנפסל מאוכל אדם פקעה קדושה ממנו:

יב  כל שמותר לזרים לאוכלו בתרומה כך מותר במע''ש לאוכלו בתורת חולין. שמרים של מע''ש שנתן עליהם מים. ראשון אסור כמעשר ושני מותר כחולין. ושל דמאי אפילו ראשון מותר:

יג  יין של מעשר שנפל לתוכו דבש והתבלין והשביחו השבח לפי חשבון. וכן דגים שנתבשלו עם קפלוטות של מעשר שני והשביחו השבח לפי חשבון:

יד  עיסה של מעשר שני שאפאה והשביחה השבח לשני. זה הכלל כל ששבחו ניכר אם הותיר במדה השבח לפי חשבון. ואם לא הותיר המדה השבח לשני בלבד. וכל שאין שבחו ניכר אפילו הותיר המדה השבח לשני בלבד:

טו  כיצד השבח לפי חשבון יין של מעשר ששוה ג' שנפל לתוכו דבש ותבלין שוה זוז אחד והוסיפה במדתו והשביחוהו והרי הכל שוה ה' חושבין הכל בארבעה ורביע וכן ע''ד זה בשאר הדברים:

טז  מע''ש אע''פ שניתן לסיכה אין נותנין אותו לא ע''ג צינית ולא ע'ג חזזית. ואין עושין ממנו קמיע וכיוצא בו שהרי לא ניתן לרפואה:

יז  מע''ש ממון גבוה הוא שנאמר (ויקרא כז-ל) ''לה' הוא''. לפיכך אינו נקנה במתנה אא''כ נתן לו הטבל והמקבל מפריש המעשר. ואין מקדשין בו את האשה ואין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו ואין מחליפין אותו ואין מרהינין אותו:

יח  כיצד אין ממשכנין אותו לא יכנס לביתו וימשכננו מע''ש שלו. עבר ומשכנו מוציאין אותו מידו. כיצד אין מרהינין אותו. לא יאמר לו הא לך מעשר זה ויהיה בידך ותן לי עליו מעות. כיצד אין מחליפין אותו לא יאמר לו הא לך יין מעשר ותן לי שמן מעשר. אבל אומר לו הא לך יין שאין לי שמן ואם רצה חבירו ליתן לו שמן מותר שהרי לא החליף עמו אלא הודיעו שאין לו ואם רצה הלה ליתן יתן:

יט  מע''ש אין שוקלין כנגדו אפילו דינרי זהב. ואפילו לחלל עליהם מע''ש אחר גזירה שמא לא יכוין ממנו משקלו ונמצאו הפירות חסרים והוא שוקל בהן מעות לחלל עליהם מעשר אחר נמצא מוציא מעשר לחולין בפחות בדמיו:

כ  האחים שחלקו מע''ש אין שוקלין זה כנגד זה וכן מעות מע''ש אין שוקלים כנגדן ואין מוכרין אותם ואין מחליפין ולא מרהינין. ולא יתנם לשולחני להתנאות בהן ולא ילוה אותן להתגדל בהן. ואם הלוון שלא יעלה חלודה מותר:

כא  ואין פורעין מהם את המלוה. אין עושין מהן שושבינות ואין משלמין מהן הגמולין. ואין פוסקין מהם צדקה בב''ה אבל משלמין מהן דברים שהן גמילות חסדים וצריך להודיע:

כב  לא יאמר אדם לחבירו העל את הפירות האלו לירושלים וטול מהן חלקך שנמצא זה כנוטל שכר ממע''ש על הבאתו לירושלים. אבל אומר לו העלם שנאכלם ושנשתם בירושלים:

כג  אומר אדם לחבירו בירושלים לסוך אותו בשמן מע''ש אע''פ שניסוכה ידו ואין זה בשכר סיכתו:

כד  כבר ביארנו שהמעשר ממון גבוה הוא. לפיכך אנו אומרים שהגונב מעשר שני אינו משלם תשלומי כפל והגוזלו אינו משלם חומש:

כה  המקדיש מעשר שני שלו לבדק הבית הרי זה פודה אותו מי שפודהו. על מנת ליתן להקדש את שלו ולמעשר שני את שלו:

הלכות מעשר שני ונטע רבעי - פרק רביעי

א  הרוצה לפדות פירות מע''ש פודה אותן בדמיהן ואומר הרי המעות האלו תחת הפירות האלו או הפירות האלו מחוללות על המעות האלו. ואם לא פירש אלא הפריש מעות בלבד כנגד הפירות דיו ואינו צריך לפרש ויצאו הפירות לחולין. ויעלו המעות לירושלים ויוציאם שם שנאמר (דברים יד-כד) ''וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו'':

ב  וכן אם רצה לחלל פירות המעשר על פירות אחרות. יעלו הפירות השניות ויאכלו בירושלים. ולא יחלל ממין על שאינו מינו ולא מן היפה על הרע ואפילו באותו המין ואם חילל הרי הן מחוללות:

ג  הפודה מע''ש מברך אקב''ו על פדיון מע''ש. ואם חיללן על פירות אחרות או שחילל מעות על הפירות מברך על חילול מע''ש. והפודה או המחלל מע''ש של דמאי אינו צריך ברכה:

ד  כשפודין את המעשר אין פודין אותו לשם מעשר אלא לשם חולין. ואומרין כמה שוין פירות חולין אלו ואע''פ שהכל יודעין שהן מעשר כדי שלא יתבזה:

ה  אין מחללין מעות מעשר שני על מעות אחרות. בין שהיו אלו ואלו כסף או אלו ואלו נחושת. [או הראשונות כסף והשניות נחשת. או] הראשונות נחושת והשניות כסף ואם עבר וחילל הרי אלו מחוללין:

ו  אין מחללין מעות מעשר על הפירות ואם חילל יעלו הפירות ויאכלו בירושלים. ולא יחללם על בהמה חיה ועוף חיין. ואם חילל לא קנה מעשר שמא יגדל מהם עדרים עדרים. אבל אם חילל על שחוטים הרי הן כשאר הפירות ויעלו ויאכלו בירושלים ויצאו המעות לחולין:

ז  בשעת הדחק מותר לחלל מעות הכסף על של נחשת לא שיקיים כן אלא עד שימצא ריוח ויחזור ויחלל מעות הנחשת על מעות הכסף:

ח  מעשר שני של דמאי מחללים אותו לכתחלה כסף על כסף וכסף על נחשת ונחשת על נחשת ונחשת על הפירות ויעלו אותן הפירות ויאכלו בירושלים:

ט  אין פודין פירות מעשר אלא בכסף שנאמר (דברים יד-כה) ''וצרת הכסף''. וכן אם פדה לעצמו והוסיף חומש לא יהיה החומש אלא כסף כקרן. ואין פודין בכסף שאינו מטבע אלא בכסף מפותח שיש עליו צורה או כתב [שנאמר (דברים יד-כה) ''וצרת הכסף'']. ואם פדה בלשון של כסף וכיוצא בו והוא הנקרא אסימון לא עשה כלום. ואין פודין בפחות מפרוטה מפני שהוא כפודה באסימון:

י  אין פודין במטבע שאינו יוצא באותו זמן ובאותו מקום שנאמר (דברים יד-כו) ''ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך'' עד שיהיה ראוי להוצאה. ומטבע מלכים הראשונים אם יוצא משמם פודין בו:

יא  אינו פודה במעות שאינן ברשותו שנאמר (דברים יד-כה) ''וצרת הכסף בידך''. נפל כיסו לבור והוא יכול להוציאו פודה בו מפני שהוא ברשותו:

יב  היה בא בדרך ומעות בידו ואנס בא כנגדו אם יכול. להציל על ידי הדחק פודה בהן פירות שבביתו. ואם לאו ואמר פירות שיש לי בתוך ביתי מחוללין על המעות הללו לא אמר כלום:

יג  המניח מעות להיות מחלל עליהן מעשר שני הרי זה פודה בהן בחזקת שהן קיימים. מצאן שאבדו חושש לכל מה שפדה בהן למפרע:

יד  מי שהיה עומד בטבריא ויש לו מעות (בבל) בבבל אינו מחלל עליהם. היו לו מעות ממטבע טבריא בבבל מחלל עליהם וכן כל כיוצא בזה:

טו  האומר מעשר שני מחולל על סלע שתעלה בידי מכיס זה על סלע שאפרוט מדינר זהב זה על פונדיון שאפרוט מסלע זה ה''ז חילל. וסלע שתעלה בידו או שיפרוט תהי מעשר:

טז  אמר הרי מעשר מחולל על סלע שהיתה ביד בני לא חילל. שמא לא היתה בידו באותה שעה:

יז  הפודה מעשר שני קודם שיפרישנו כגון שאמר מעשר שני של פירות אלו פדוי במעות אלו לא אמר כלום ולא קבע מעשר. אבל אם קבע ואמר מע''ש שלהן בצפון או בדרום מחולל על המעות אלו ה''ז פדוי:

יח  כשפודין מע''ש פודין אותו בשויו. ויש לו לפדות בשער הזול כמות שהחנוני לוקח ולא כמות שהוא מוכר. ונותן המעות כמות שהשולחני פורט לא כמות שהוא מצרף. ואם עבר ופדה שוה מנה בפרוטה או חילל שוה מנה על שוה פרוטה ה''ז מחולל:

יט  היתה הסלע חסירה שתות או פחות משתות אם היתה יוצאת ע''י הדחק מחלל עליה לכתחלה בשוה סלע ואינו חושש. פדה בסלע ונמצאת רעה יחליפנה:

כ  אין פודין מע''ש אכסרה אלא מדקדק במדתו או במשקלו ונותן דמיו. אם היו דמיו ידועים יפדה על פי אחד. ואם דבר שאין דמיו ידועים כגון יין שהתחיל להחמיץ ופירות שהרקיבו או מעות שהחלידו יפדה ע''פ ג' תגרים ואפילו היה אחד מהן עכו''ם או בעל המעשר אפילו איש ושתי נשיו פודין על פיהם. וכופין את הבעלים לפתוח ראשון וזה חומר במעשר מן ההקדש:

כא  אין מוליכין פירות מעשר ממקום למקום לפדותם שם. והמוליך ממקום היוקר למקום הזול או ממקום הזול למקום היוקר פודה בשער מקום הפדייה. ואם היו דמאי פודין אותו כשער הזול הואיל ונראו להמכר בזול:

כב  היו לו פירות מעשר שני בגורן והוציא עליהם יציאות מביתו עד שהביאן לעיר והשביחו. פודה כשער העיר והפסיד יציאותיו:

הלכות מעשר שני ונטע רבעי - פרק חמישי

א  הפודה מעשרו לעצמו בין שהוא שלו בין שנפל לו בירושה בין שניתן לו בטבלו מתנה כמו שביארנו. הרי זה מוסיף עליו חומש. אם היה שוה ד' נותן חמשה. שנאמר (ויקרא כז-לא) ''ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו'':

ב  ואשה שפדת מעשר שני שלה לעצמה אינה מוסיפה חומש מפי השמועה למדו (ויקרא כז-לא) ''איש ממעשרו'' ולא אשה. וכן אם פדה פדיון פירות המעשר לעצמו מוסיף חומש:

ג  פדה פירות מעשרו והוסיף חומש וחזר ופדה הפדיון לעצמו פעם שנייה מוסיף חומש שני על הקרן בלבד ואינו מוסיף חומש על החומש:

ד  מע''ש שאין בחומשו שוה פרוטה אינו מוסיף עליו חומש. וכן מעשר שאין דמיו ידועין דיו שיאמר הוא וחומשו מחולל על הסלע הזה. וכל מעשר שהוא אינו פודהו משלו אינו מוסיף חומש. ומע''ש של דמאי אינו מוסיף עליו חומש:

ה  הפודה מע''ש והיה לו מע''ש אחר שלא נפדה. אם אין בחומשו שוה פרוטה דיו שיאמר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות לפי שא''א לאדם לצמצם את מעותיו:

ו  הפודה מעשר ביותר על דמיו לא נתפסה התוספת למעשר:

ז  בעל הבית אומר בסלע. ואחר אומר בסלע. בעה''ב קודם מפני שהוא מוסיף חומש. בעה''ב אומר בסלע ואחר אומר בסלע ופרוטה. האחר קודם מפני שמוסיף על הקרן:

ח  מותר להערים על פדיון מעשרו. כיצד אומר אדם לבנו ולבתו הגדולים ולעבדו העברי הא לך את המעות האלו ופדה לך בהן המעשר כדי שלא יוסיף חומש. אבל לא יאמר לו פדה לי בהן וכן אם אמר לו פדה לי משלך אינו מוסיף חומש:

ט  אבל לא יתן המעות לפדות לבנו ולבתו הקטנים ולעבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו. נתן לשפחתו העבריה אם מעשר שני זה מדבריהם כגון שהיה מעציץ שאינו נקוב דבריו קיימין. שאמה העבריה קטנה היא ואין הקטן זוכה לאחרים אלא בדבר שהוא מדבריהם:

י  וכן מערים ונותן המעשר מתנה כשהוא בטבלו. ואומר הנותן הרי הפירות האלו מחוללין על מעות שבבית:

יא  שני אחין או שני שותפין [אב ובנו] פודין זה לזה מע''ש כדי שלא יוסיף חומש. אשה שהכניסה לבעלה מעשר שני הואיל והוא ממון גבוה כמו שבארנו לא קנה בעל. לפיכך אם פדהו אינו מוסיף חומש:

יב  הפודה מע''ש לעצמו. ונתן את הקרן ולא נתן את החומש אע''פ שאין החומש מעכב והרי נתחלל. לא יאכל עד שיתן החומש ואפי' בשבת גזירה שמא יפשע ולא יתן:

יג  מעות מע''ש אם רצה לצרפם בדינרי זהב כדי להקל משאן מצרפן. ואם צרפן לעצמו אינו מוסיף חומש שאין זה דרך פדייה:

יד  הפורט סלע ממעות מעשר שני בין בירושלים בין חוץ לירושלים לא יצרפנה כולה במעות נחשת אלא בשקל מעות ככסף ובשקל מעות נחשת:

טו  מותר לחלל כסף מעשר עם פירות מעשר על הכסף והוא שיהו בפירות פחות משוה דינר. אבל אם היה בהן שוה דינר לא יחללם עם הכסף אלא בפני עצמן. כיצד היו לו פירות שוה דינר ושלשה דינרין של מעשר שני אינו מחלל הכל על סלע אחת. אבל אם היה לו חצי דינר פירות וחצי דינר מעות מחלל שניהם על דינר אחד:

הלכות מעשר שני ונטע רבעי - פרק ששי

א  מעות חולין ומעות מעשר שנתפזרו וליקט מיכן ומיכן. מה שלקט לקט למעשר עד שישלים. והשאר חולין. ואם בלל וחפן או שליקט מצד. אחד ומצא חסר הרי זה לפי חשבון. כיצד היו מאתים מע''ש ומאה חולין. נתפזרו ובללן וחפן הכל נמצאו מאתים ושבעים. הרי ק''פ מהן מעשר וצ' חולין. זה הכלל המתלקטין למעשר שני והנבללין לפי חשבון. מתנה ואומר אם אלו שבידי הן המעשר השאר חולין. ואם הן חולין הרי מעות המעשר בכ''מ שהן מחוללין עליהם:

ב  סלע של מעשר שני ושל חולין שנתערבו מביא בסלע מעות ואפילו מעות נחשת ואומר סלע של מעשר שני בכל מקום שהיא מחוללת על המעות האלו. ואחר כך בורר את היפה שבשתיהן ומחלל המעות של נחושת עליה ותחזור הסלע היפה למעשר:

ג  האומר לבנו מע''ש בזוית זו ונמצא בזוית אחרת הרי אלו חולין. אמר לו הרי שם מנה ונמצא מאתים השאר חולין. הרי שם מאתים ונמצא מנה הרי הוא חולין. הניח מנה מעשר ונמצא מאתים. מאתים ונמצא מנה. אפילו הן בשני כיסין הכל חולין:

ד  אמר לו אביו כיס מעשר שני לי בבית. הלך ומצא שם שלשה כיסים. הגדול שבכולן מעשר והשאר חולין. ואעפ''כ לא יאכל מן הקטנים עד שיחללם על הגדול:

ה  מי שנשתתק ואמרו לו מע''ש שלך במקום פלוני. והרכין בראשו. בודקין אותו שלש פעמים כדרך שבודקין לגיטין והרי דבריו קיימין:

ו  אמרו לו בחלום מעשר שני של אביך שאתה מבקש הרי הוא במקום פלוני. אף ע''פ שמצא שם מה שנאמר לו אינו מעשר. דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין:

ז  האומר לבניו אפילו אתם מתים אל תגעו בזוית זו. ונמצאו שם מעות הרי אלו חולין. טמן מעות מפניהם ואמר להם של פלוני הן או של מעשר שני הן. אם כמערים אין חוששין לדבריו. ואם כמתכוין דבריו קיימין:

ח  המוצא כלי וכתוב עליו מ' הרי מה שבתוכו מעשר שני. ד' דמאי. ט' טבל. ת' תרומה. ק' קרבן. ואם היה של מתכת הוא ומה שבתוכו קרבן. שכן היו כותבין אות אחת מן השם בשעת הסכנה:

ט  מעות הנמצאות בירושלים אפילו דינרי זהב עם הכסף ועם המעות הרי אלו חולין. הואיל ושוקי ירושלים מתכבדין בכל יום. מצא בתוכן חרס וכתוב בו מעשר הרי אלו מעשר שני. בד''א בשאר ימות השנה אבל ברגל הכל מעשר:

י  מעות הנמצאות לפני סוחרי בהמה בירושלים לעולם מעשר. שחזקת רוב העם מביאין מעות מעשר וקונין בו בהמות. והנמצאות בהר הבית לעולם חולין. שחזקתן מתרומת הלשכה שחללום הגזברין על בהמה:

יא  תיבה שנשתמש בה חולין ומע''ש. ונמצא בתוכה מעות אם רוב מניחין מעשר הרי המעות מעשר. ואם רוב מניחין חולין חולין. מחצה למחצה חולין:

יב  מצא פירות בין פירות מעשר לפירות תרומה יפלו לקרוב. מחצה למחצה יאכלו כחומרי שניהן. אסורין לזרים וטעונין רחיצת ידים והערב שמש כתרומה. ואסורים לאונן וטעונים הבאת מקום כמעשר. וכן המעות הנמצאות בין חולין למעשר:

יג  מעשר שני של דמאי ושל ודאי שנתערבו יאכלו כחמור שבהן:

יד  פירות מעשר שנתערבו בפירות חולין יאכל הכל בטהרה במקום או יפדה את המעשר. לפיכך אם נתערבו בירושלים אסורין בכל שהן במנין. הואיל והוא בירושלים הרי הוא כדבר שיש לו מתירין. ויאכל הכל בטהרה:

טו  הזורע מעשר שני אחר שנכנס לירושלים הגידולים מעשר שני. זרעו קודם שיכנס הגידולין חולין. ואפילו בדבר שאין זרעו כלה. ופודין אותו בשעת זריעתו:

טז  מעשר שני בטל ברוב. באיזה מעשר אמרו במעשר שנכנס לירושלים ויצא ונפלו מחיצות. שהרי אין שם מחיצות להחזירו לשם ואי אפשר לפדותו מאחר שנכנס ואע''פ שאין בו שוה פרוטה ונמצא דבר שאין לו מתירין ובטל ברוב כמו שביארנו בהלכות איסורי מאכלות:

הלכות מעשר שני ונטע רבעי - פרק שביעי

א  פירות הנלקחות בכסף מעשר שני אינן נפדין בריחוק מקום אלא א''כ נטמאו באב הטומאה אלא יעלו הן עצמן ויאכלו בירושלים:

ב  זה חומר בלקוח בכסף מעשר מפירות מעשר עצמו. ואם נטמא בולד הטומאה מדבריהם יפדו ויאכלו בירושלים:

ג  אין נלקח בכסף מעשר אלא מאכל אדם שגידוליו מן הארץ. או גידולי גידוליו מן הארץ. כגון הפרט המפורש בתורה (דברים יד-כו) ''בבקר ובצאן וביין ובשכר'':

ד  לפיכך אין לוקחין בכסף מעשר מים ומלח כמהין ופטריות לפי שאין גידוליהם מן הארץ. ולא פירות מחוברין לקרקע. ולא פירות שאינן יכולים להגיע לירושלים. לפי שאינן דומין לבקר וצאן:

ה  הדבש והביצים והחלב הרי הן כבקר וצאן שאעפ''י שאינן גידולי קרקע הרי הן גידולי גידוליה:

ו  התמד עד שלא החמיץ אינו נלקח בכסף מעשר מפני שהוא כמים. ומשהחמיץ נלקח כיין וכשכר. לקחו עד שלא החמיץ והחמיץ קנה מעשר:

ז  בד''א בנתן ג' מים ומצא פחות מד'. אבל אם נתן ג' והוציא ד' ה''ז כיין מזוג ונלקח בכסף מעשר:

ח  לולבי זרדין והחרובין עד שלא ימתיקו אין נלקחין. אחר שימתיקו נלקחין. אבל הלוף והחרדל והתרמוסין ושאר כל הנכבשים בין משימתיקו בין עד שלא המתיקו נלקחין. והקור נלקח בכסף מעשר:

ט  הכרכום אינו נלקח שאינו אלא למראה וכן כל כיוצא בו מנותני ריח ומראה וטעם הואיל ואינן לאכילת גופן אלא לטעם שנותנין אינן נלקחין בכסף מעשר. לפיכך ראשי בשמים והפלפלין והקושט והחלתית וחלות חריע וכל כיוצא באלו אינן נלקחין בכסף מעשר:

י  השבת אם ליתן טעם בקדרה אינה נלקחת בכסף מעשר. ואם לכמך וכיוצא בו שהוא אוכל גופה נלקחת בכסף מעשר. עירב מים ומלח אם נתן לתוכו שמן הרי הן כמורייס ולוקח מהן בכסף מעשר. ומבליע דמי המים והמלח בדמי השמן:

יא  אין לוקחין תרומות בכסף מעשר מפני שהוא ממעט אכילתו ואכילתה. שאין אוכלין אותה אלא כהנים מעורבי שמש ומותרת לאונן ונאכלת בכל מקום והמעשר מותר לזרים ולטבול יום ואסור לאונן ואינו נאכל אלא בירושלים נמצא ממעט אכילת מעשר ואכילת התרומה:

יב  לוקחין בהמה לזבחי השלמים מכסף המעשר. שהשלמים נאכלים לזרים. בראשונה היו לוקחין בהמות לאוכלן חולין מכסף מעשר שני כדי להבריחם מעל המזבח. גזרו בית דין שאין לוקחין בהמה ממעות מעשר אלא לשלמים. אבל חיה ועוף לוקחין שאינן ראויין לשלמים:

יג  אין לוקחין פירות שביעית בכסף מעשר. לפי שהוא חייב לבער כמו שיתבאר:

יד  הלוקח מים ומלח או פירות מחוברין או פירות שאינן יכולין להגיע לירושלים לא קנה המעשר אע''פ שיצאו המעות לחולין:

טו  הלוקח פירות חוץ לירושלים בכסף מעשר. בשוגג כופין את המוכר להחזיר הדמים לבעלים והן מעשר כמות שהיו. במזיד יעלו הפירות ויאכלו בירושלים. ואם אין מקדש יניחם עד שירקבו:

טז  וכן אין לוקחין בהמה בכסף מעשר חוץ לירושלים. ואם לקח בשוגג יחזרו הדמים למקומן במזיד תעלה ותאכל בירושלים ואם אין מקדש תקבר היא ועורה:

יז  לקח עבדים וקרקעות ובהמה טמאה בין במזיד בין בשוגג אם ברח המוכר ה''ז יאכל כנגד אותן המעות בירושלים בתורת מעשר. זה הכלל כל שהוציא חוץ לאכילה ושתייה וסיכה מדמי מעשר וברח המוכר או מת יאכל כנגדו. ואם היה המוכר קיים יחזרו הדמים למקומן. וכן אם הביא עולות וחטאות ואשמות מדמי מעשר יאכל כנגדן:

יח  לקח חיה לזבחי שלמים. ובהמה לבשר תאוה. ה''ז כמי שקנה שור לחרישה ולא קנה שלמים. לקח בהמה לשלמים ונפל בה מום פקעה ממנה קדושת מעשר ופודה אותה. ואין הדמים מעשר. ואעפ''כ אם פדאה לעצמו מוסיף חומש:

יט  המתפיס מעות מעשר לשלמים לא קנו שלמים. שקדושת שלמים אינה חלה על קדושת מעשר. שהמעשר ממון גבוה הוא. ואין צריך לומר אם התפיס המעשר עצמן לשלמים שלא קנו שלמים:

כ  האוכל מע''ש בתורת חולין אפילו במזיד אם פירות המעשר עצמן אכל יצא ידי שמים. ואם כסף מעשר אכל יחזרו דמים למקומם ויעלו ויאכלו בירושלים. או יאכל כנגדן בירושלים אם אין יכול להחזיר את הדמים:

הלכות מעשר שני ונטע רבעי - פרק שמיני

א  הלוקח בהמה לזבחי שלמים וחיה לבשר תאוה ממי שאינו תגר ואינו מדקדק יצא העור לחולין. אפילו היו דמי העור מרובין על דמי הבשר. אבל הלוקח מן התגר לא יצא העור לחולין:

ב  וכן הלוקח כדי יין סתומות ממקום שדרכם להמכר סתומות ממי שאינו תגר יצא הקנקן לחולין. לפיכך צריך המוכר לפתוח ראשי הכדים כדי שלא יצא הקנקן לחולין. ואם רצה להחמיר על עצמו ולמכור במדה יצא הקנקן לחולין:

ג  לקחן פתוחות או סתומות במקום שדרכן להמכר פתוחות. או שלקח מן התגר שמדקדק במכירתו לא יצא הקנקן לחולין. לקח סלי תאנים וענבים עם הכלי לא יצאו דמי הכלי לחולי:

ד  לקח אגוזים ושקדים וכיוצא בהן יצאו קליפתן לחולין. לקח חותל של תמרים יצא החותל לחולין. קופה של תמרים אם דרוסות יצאו הקופות לחולין. ואם לאו. לא יצאו לחולין:

ה  מי שהיה לו יין של מעשר שני והשאיל קנקניו לאותו מעשר. אע''פ שסתם את פיהם לא קנה מעשר את הקנקנים. כנס היין לתוכו סתם אם קרא שם ועשהו מעשר עד שלא סתם את פיהם לא קנה מעשר את הקנקנים. ואם משסתם פיהן קרא שם ועשהו מעשר קנה מעשר את הקנקן. הפקיד לתוך הקנקן רביעית חולין. או שכנס לתוכן שמן או חומץ או ציר או דבש של מעשר שני סתם בין משסתם בין עד שלא סתם לא קנה מעשר את הקנקנים:

ו  צבי שלקחו בכסף מעשר ומת יקבר בעורו. לקחו חי ושחטו ונטמא ה''ז יפדה כשאר פירות שנטמאו. המניח דינר מעשר שני להיות אוכל כנגדו עד שיצא לחולין והיה הדינר יוצא בכ' מעה. אכל עליו בעשר מעה והוזלו המעות לאחר זמן והרי הדינר יוצא במ' מעה צריך לאכול עליו בעשרים מעה ואח''כ יצא לחולין. הוקרו המעות והרי הדינר יוצא בעשר מעין אוכל עליו בחמש מעין ואח''כ יצא לחולין:

ז  הלוקח פירות בסלע של כסף מעשר ומשך הפירות ולא הספיק ליתן הסלע עד שהוקרו הפירות ועמדו בשתים. ה''ז מפריש עליהן סלע בלבד שנאמר ''ונתן (את) הכסף וקם לו'' בנתינת הכסף קונה והשכר למעשר:

ח  משך פירות בשתי סלעים ולא הספיק ליתן המעות עד שהוזלו הפירות ועמדו בסלע אינו מפריש עליהן ממעות מעשר שני אלא סלע אחת. ומוסיף עליה סלע שנייה מן החולין ונותן למוכר. ואם היה המוכר עם הארץ ה''ז מותר ליתן סלע שנייה ממעות מעשר שני של דמאי. נתן לו סלע של מעשר ולא הספיק למשוך הפירות עד שעמדו בשתים. מה שפדה פדה והדין ביניהן:

ט  נתן לו סלעים שתים של מעשר ולא הספיק למשוך הפירות עד שחזרו להיות בסלע מה שפדה פדה. ומדת הדין ביניהם שהמעשר שני פדייתו היא משיכתו:

י  מי שהיו לו פירות חולין בירושלים והיו לו מעות מע''ש חוץ לירושלים אומר הרי המעות ההם מחוללין על הפירות האלו ויאכלם שם בטהרה ויצאו אותן המעות לחולין במקומן:

יא  היו לו מעות מעשר שני בירושלים ויש לו פירות חוץ לירושלים אומר הרי המעות האלו מחוללין על פירות ההם ויצאו המעות לחולין ויעלו הפירות ויאכלו בירושלים. שאינו צריך להיות המעות והפירות במקום אחד בשעת החלול:

יב  מי שהיו לו מעות מעשר בירושלים וצריך להם. ויש לחבירו פירות חולין שרוצה לאוכלן. אומר לחבירו הרי המעות האלו מחוללין על פירותיך ונמצאו אותם הפירות לקוחות בכסף מעשר ויאכל אותם חבירו בטהרה. ולא הפסיד כלום ויצאו המעות לחולין:

יג  בד''א בשהיה חבירו בעל הפירות חבר שאין מוסרין פירות של מעשר שני של ודאי אלא לחבר. לפיכך אם היו המעות של דמאי אומר כן אף לעם הארץ. ומותר לחלל מעשר שני על פירות עם הארץ ועל מעותיו ואין חוששין להם שמא של מע''ש הם:

יד  המניח דינר של מעשר להיות אוכל כנגדו והולך כיון שאכל עליו עד שלא נשאר ממנו (אלא) פחות מפרוטה יצא לחולין. בד''א בשל דמאי אבל בשל ודאי לא יצא לחולין עד שישאר ממנו פחות משוה פרוטה אחר שמוסיפין את החומש. כגון שנשאר ממנו פחות מארבעה חומשי שוה פרוטה:

טו  טמאין וטהורין שהיו אוכלין או שותין כאחד בירושלים. ורצו הטהורין להיות אוכלין מעשר שני שלהם. מניחין סלע של מע''ש ואומר. כל שהטהורים אוכלים ושותין סלע זו מחולל עליו ותצא הסלע לחולין שהרי אכלו ושתו בשווייה בטהרה. ובלבד שלא יגעו הטמאים במאכל שלא יטמאוהו:

הלכות מעשר שני ונטע רבעי - פרק תשיעי

א  נטע רבעי הרי הוא קודש. שנאמר (ויקרא יט-כד) ''ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה'''. ודינו להאכל בירושלים לבעליו כמעשר שני. וכשם שאין מעשר שני בסוריא כך אין נטע רבעי בסוריא. ובנטע רבעי הוא אומר (במדבר ה-י) ''ואיש את קדשיו לו יהיו'' שאין לך קדש שלא נתפרש דינו בתורה למי שהוא חוץ מנטע רבעי:

ב  הרוצה לפדות נטע רבעי פודהו כמעשר שני. ואם פדהו לעצמו מוסיף חומש. ואין פודין אותו עד שיגיעו לעונת המעשר שנאמר (ויקרא יט-כה) ''להוסיף לכם תבואתו'' עד שיעשה תבואה. ואין פודין אותו במחובר כמעשר שני והרי הוא ממון גבוה כמעשר. לפיכך אינו נקנה במתנה אלא אם נתנו בוסר. ודינו בשאר הדברים לענין אכילה ושתיה ופדייה כמעשר:

ג  והפודה כרם רבעי רצה פודהו ענבים רצה פודהו יין. וכן הזיתים. אבל שאר הפירות אין משנין אותן מברייתן:

ד  כרם רבעי אין לו לא שכחה ולא פאה ולא פרט ולא עוללות. ואין מפרישין ממנו תרומה ומעשרות כשם שאין מפרישין ממעשר שני. אלא כולו עולה לירושלים או נפדה ויעלו הדמים ויאכלו בירושלים כמעשר:

ה  ענבים של כרם רבעי התקינו ב''ד שיהיו עולין לירושלים מהלך יום לכל צד כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות. ומשחרב בהמ''ק נפדה אפילו סמוך לחומה. ושאר כל הפירות אפילו בזמן בהמ''ק נפדין סמוך לחומה:

ו  כיצד פודין נטע רבעי מניח את הסל ע''פ שלשה ואומדין כמה אדם רוצה לפדות לו בסלע על מנת שיוציא יציאות השומרים והחמרים והפועלים מביתו. ואחר שקוצבין את השער מניח את המעות ואומר כל הנלקט מזה מחולל על המעות אלו משער כך וכך סלים בסלע. ובשביעית פודהו בשוויו שאין שם לא שומרים ולא פועלים. ואם היה הפקר אין לו אלא שכר לקיטה בלבד:

ז  מי שהיה לו נטע רבעי בשנת השמטה שיד הכל שוה צריו לציינו בקוזזות אדמה כדי שיכירו בו. ולא יאכלו ממנו עד שיפדו. ואם היה בתוך שני ערלה מציינין אותו בחרסים כדי שיפרשו ממנו. שאם ציינו בקוזזות אדמה שמא יתפררו. שאיסור ערלה חמור הוא שהיא אסורה בהנייה. והצנועין היו מניחין את המעות בשנת שמטה ואומרין כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות האלו שהרי אי אפשר לפדותו במחובר כמו שביארנו:

ח  באחד בתשרי ראש השנה לערלה ולרבעי. ומאימתי מונין להם משעת נטיעה. ואינו מונה מראש השנה לראש השנה אלא ל' יום בשנה חשובין שנה. והוא שתקלוט הנטיעה קודם שלשים יום. וכמה הוא סתם הקליטה לכל האילנות שתי שבתות:

ט  נמצאת למד שהנוטע מ''ד יום קודם ראש השנה עלתה לו שנה. ואעפ''כ אין פירות הנטיעה הזאת מותרות בערלה אלא ברביעית עד ט''ו בשבט שהוא ר''ה לאילנות:

י  כיצד הנוטע אילן מאכל בט''ו באב משנה עשירית ביובל. הרי הוא בתוך שני ערלה עד ט''ו בשבט משנת י''ג. וכל מה שיוציא האילן בתוך זמן זה הרי הוא ערלה אע''פ שנגמרו לאחר כמה ימים ומט''ו בשבט משנת י''ג ביובל עד ט''ו בשבט משנת י''ד הוא נטע רבעי. וכל מה שיוציא בתוך זמן זה הרי הוא רבעי וצריך פדיון. ואם נתעברה השנה נתעברה לערלה או לרבעי:

יא  נטען בי''ו באב משנת עשר לא עלתה לו שנת עשר אלא הרי הוא ערלה שנת י''א וי''ב וי''ג כולה. והרי הוא נטע רבעי מראש השנה של שנת י''ד עד סופה:

יב  נטע הנטיעה מראש חדש תשרי עד ט''ו בשבט מונה לה ג' שנים מיום ליום לערלה ומיום ליום לרבעי. וראיתי לגאונים דברים בחשבון ערלה ורבעי אין ראוי להאריך ולהשיב עליהן ובודאי טעות סופרים הם והאמת כבר ביארנו דרכה:

יג  העלין והלולבין ומי גפנים והסמדר מותר בערלה וברבעי. והענבים ששרפם הקדים והפסידן. והחרצנים והזגין והתמד שלהן. וקליפי רמון והנץ שלו וקליפי אגוזים והגרעינים אסורין בערלה ומותרין ברבעי והנובלות כולן אסורות:

הלכות מעשר שני ונטע רבעי - פרק עשירי

א  כל שהוא חייב בערלה יש לו רבעי. וכל שפטור מן הערלה אינו חייב ברבעי שנאמר (ויקרא יט-כג) ''שלש שנים יהיה לכם ערלים'' וגו' ובשנה הרביעית:

ב  הנוטע אילן מאכל ודעתו עליו שיהיה סייג לגינה. או שנטעו לקורות לא לפירות ה''ז פטור מן הערלה. נטעו לסייג וחזר וחשב עליו למאכל או שנטעו למאכל וחזר ותשב עליו לסייג. כיון שעירב בו מחשבת חיוב חייב. נטעו שלש שנים לסייג ומכאן ואילך למאכל אין לו רבעי. שכל שאין לו ערלה אין לו רבעי:

ג  נטע אילן וחשב שיהיה הצד הפנימי שלו למאכל והחיצון לסייג. או שיהיה הצד התחתון למאכל והעליון לסייג. זה שחשב עליו למאכל חייב בערלה. וזה שחשב עליו לסייג או לעצים פטור. שהדבר תלוי בדעתו של נוטע. והצלף חייב בערלה האביונות בלבד אבל הקפריסין מותרות:

ד  הנוטע לרבים בתוך שדהו חייב בערלה שנאמר (ויקרא יט-כג) ''ונטעתם'' אפילו לרבים. בד''א בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ פטור:

ה  הנוטע ברשות הרבים או בספינה. והעולה מאליו ברשות היחיד. ועכו''ם שנטע בין לישראל בין לעצמו. והגזלן שנטע חייבין בערלה וברבעי:

ו  העולה מאליו במקום טרשים פטור. אפילו הנוטע במקום שאינו יישוב פטור. והוא שלא יהיה עושה כדי טיפול שמטפל בפירותיו עד שמביאן ליישוב. אבל אם היה עושה כדי טיפולו חייב בערלה:

ז  הנוטע למצוה כגון שנטע אתרוג ללולב. או זית למנורה חייב בערלה. הקדיש ואח''כ נטע פטור מן הערלה. נטע ואח''כ הקדיש חייב בערלה:

ח  הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה. אע''פ שאינו כארץ לזרעים הרי הוא כארץ לאילנות:

ט  אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה. זה שנטעו עכו''ם עד שלא באו אבותינו לארץ פטור. אבל משבאו לארץ אף מה שנטעו עכו''ם חייב שנאמר (ויקרא יט-כג) ''כי תבאו אל הארץ ונטעתם'' משעת ביאה:

י  עכו''ם שהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק חייב בערלה. ויש לעכו''ם נטע רבעי. שאם בא לנהוג במצוה זו הרי הוא קדש כנטע רבעי של ישראל:

יא  אחד הנוטע גרעינה או ייחור מן האילן או שעקר את כל האילן ממקומו ונטעו במקום אחר הרי זה חייב בערלה. ומונה משעת נטיעתו. זעזעו ולא עקרו ואח''כ מלא סביבותיו בעפר. אם יכול לחיות אילו לא מלא סביבותיו ה''ז פטור. ואם לאו הרי זה כמו שעקר ונטע וחייב:

יב  וכן אילן שנעקר. ונשאר ממנו שורש אחד. אפילו כמחט שמלפפין עליו הרוקמין את השני והחזירו למקומו ונטע פטור. מפני שיכול לחיות. נעקר כולו ונעקרה הסלע ששרשיו בה עמו וחזר ונטעו כמה שהוא בכל האדמה שסביבות שרשיו. אם היה יכול לחיות מאותה אדמה אילו לא נטע הרי הוא כמי שלא נעקר. ואם לאו חייב:

יג  אילן שקצצו מעם הארץ והחליף חייב בערלה ומונין לו משעת קציצה:

יד  אחד הנוטע. ואחד המבריך. ואחד המרכיב חייב. בד''א בשחתך בד אחד מן האילן והבריכו בארץ או הרכיבו באילן אחר. אבל אם מתח בד אחד מן האילן הזקן והבריך בארץ. או הרכיבו באילן אחר ועיקר הבד מעורה באילן הזקן הרי זה פטור:

טו  גדל זה הילד שהבריך ועשה פירות. ואת''כ פסק עיקרו שהוא מעורה באילן הזקן. מונה משעה שנפסק. ואותן הפירות מותרין מפני שגדלו בהיתר. ואם הניחן אחר שנפסק העיקר עד שהוסיפו במאתים הרי אלו אסורין:

טז  ילדה שסיבכה בזקנה והיו פירות בילדה אפילו הוסיפו מאתים הרי אלו הפירות של ילדה אסורין. שאין גידולי היתר מעלין את העיקר האסור:

יז  אילן שהבריך ממנו בד בארץ ואח''כ נעקר האילן כולו והרי הוא חי מן הבד שהבריך בארץ נעשה אותו אילן כאילו עתה ניטע וחייב בערלה. ומונה לאילן ולמה שצמח מן ההברכה משעה שנעקר:

יח  הרי שהבריך בד בארץ וצמח. והבריך בד אחד ממה שצמח בארץ וצמח. וחזר והבריך מן השלישי אפילו הן [מאה] מעורין זה בזה הואיל ולא נפסקו מן העיקר הראשון הכל מותר. ואם נפסק עיקר הראשון מונה לכל משעה שנפסק:

יט  אילן היוצא מן הגזע פטור מן הערלה. מן השרשים חייב. ילדה פחותה מטפח חייבת בערלה כל שנותיה מפני שנראית כנטיעה בת שנתה. במה דברים אמורים בנטיעה אחת או שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב. אבל אם היה הכרם כולו פחות מטפח הרי זה יש לו קול ומונין כדרך שמונין לשאר האילנות:

כ  נוטעין ייחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי. ופירות ערלה אסורין בהנאה כמו שביארנו בהלכות איסורי מאכלות. ואם עבר ונטע אגוז של ערלה הרי הצומח מותר בשאר האילנות:

כא  וכן אין מרכיבין כפניות של ערלה בדקלים מפני שהן כפרי. עבר והרכיב מותר שכל דבר שיש לו שני גורמין אחד אסור ואחד מותר הרי זה הנגרם משניהם מותר. לפיכך הצומח מפירות ערלה מותר שהרי גורם לצמוח הפרי האסור והארץ המותרת:

הלכות מעשר שני ונטע רבעי - פרק אחד עשר

א  מצות עשה להתודות לפני יי' אחר שמוציאין כל המתנות שבזרע הארץ וזהו הנקרא וידוי מעשר:

ב  ואין מתודין וידוי זה אלא אחר השנה שמפרישין בה מעשר עני שנאמר (דברים כו-יב) ''כי תכלה לעשר'' (דברים כו-יג) ''ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש מן הבית'':

ג  אימתי מתודין במנחה ביום טוב האחרון של פסח של רביעית ושל שביעית. שנאמר (דברים כו-יב) ''כי תכלה לעשר'' ברגל שכל המעשרות כלים בו. ואין הפסח מגיע משנה רביעית אלא כל פירות שלישית נתעשרו בין פירות האילן בין פירות הארץ:

ד  אין מתודין אלא ביום וכל היום כשר לוידוי המעשר. ובין בפני הבית ובין שלא בפני הבית תייב לבער ולהתודות:

ה  וידוי זה נאמר בכל לשון שנאמר (דברים כו-יג) ''ואמרת לפני ה' אלהיך'' בכל לשון שאתה אומר. וכל אחד ואחד אומרו בפני עצמו. ואם רצו רבים להתודות כאחד מתודין:

ו  ומצותו במקדש שנאמר (דברים כו-יג) ''לפני ה''' ואם התודה בכל מקום יצא:

ז  אינו מתודה עד שלא ישאר אצלו אחת מן המתנות. שכן הוא אומר בוידוי (דברים כו-יג) ''בערתי הקדש מן הבית''. וערב יום טוב האחרון היה הביעור ולמחר מתודין:

ח  כיצד הוא עושה אם נשאר אצלו תרומה ותרומת מעשר נותנה לכהן. מעשר ראשון נותנו ללוי. מעשר עני נותנו לעניים. נשארו אצלו פירות מעשר שני של ודאי או נטע רבעי או מעות פדייתן ה''ז מבערן ומשליך לים או שורף. נשאר אצלו מעשר שני של דמאי אינו חייב לבערו. נשאר אצלו בכורים הרי הן מתבערין בכל מקום:

ט  במה דברים אמורים ששורף ומבער כשנשארו אצלו פירות שאינו יכול לאכול כולן קודם שיכנס יום טוב. אבל אם נשאר תבשיל של מע''ש ונטע רבעי אינו צריך לבערו שהתבשיל כמבוער. וכן יין ותבלין הרי הן כמבוערין:

י  פירות שלא הגיעו לעונת המעשרות בשעת הביעור אין מעכבין אותו להתודות ואינו חייב לבערן:

יא  מי שהיו פירותיו רחוקין ממנו והגיע יום הביעור הרי זה קורא שם למתנות ומזכה להן לבעליהן על גב קרקע או למי שזוכה להן לבעליהן ומתודה למחר. שנתינת המטלטלין על גבי קרקע אינה אלא מתנה שיש בה חיזוק. אבל אינו יכול להקנות להם המעשר בחליפין מפני שנראה כמכירה. והמעשרות והתרומות והמתנות נאמר בהן נתינה לא מכירה:

יב  ומניין שאינו יכול להתודות עד שיוציא כל המתנות שנאמר (דברים כו-יג) ''בערתי הקדש מן הבית''. ''הקדש'' זה מעשר שני ונטע רבעי הקרוי קדש. ''מן הבית'' זו חלה שהיא המתנה של כהנים בבית. ''נתתיו ללוי'' זה מעשר ראשון. ''וגם נתתיו'' מכלל שקדמתו מתנה אחרת והיא תרומה גדולה ותרומת מעשר. ''לגר ליתום ולאלמנה'' זה מעשר עני ולקט שכחה ופאה. אע''פ שאין לקט שכחה ופאה מעכבין את הוידוי:

יג  וצריך להפריש המתנות על הסדר ואח''כ יתודה שנאמר (דברים כו-יג) ''ככל מצותך אשר צויתני''. הא אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות. נשרף טבלו אינו יכול להתודות שהרי לא הפריש מתנות ולא נתנן לבעליהן. ובזמן שהיו נותנין מעשר ראשון לכהנים לא היו מתודין שנאמר (דברים כו-יג) ''וגם נתתיו ללוי'':

יד  מי שאין לו אלא מעשר שני בלבד מתודה. שעיקר הוידוי במעשר הוא. וכן אם לא היה לו אלא ביכורים בלבד מתודה שנאמר (דברים כו-יג) ''בערתי הקדש''. הקדש הראשון שהוא הבכורים. אבל מי שאין לו אלא תרומה בפני עצמה אינו מתודה שאין התרומה טעונה וידוי אלא בכלל שאר המתנות:

טו  (דברים כו-יג) ''לא עברתי ממצותיך'' שלא הפריש ממין על שאינו מינו. ולא מן התלוש על המחובר. ולא מן המחובר על התלוש. ולא מן החדש על הישן. ולא מן הישן על החדש. ''ולא שכחתי'' שלא שכח מלברכו ומלהזכיר שמו עליו. ''לא אכלתי באוני ממנו'' הא אם אכלו באנינו אינו מתודה. ''ולא בערתי ממנו בטמא'' הא אם הפרישו בטומאה אינו מתודה. ''ולא נתתי ממנו למת'' שלא לקח ממנו ארון ותכריכין ולא נתנו לאוננים אחרים. ''שמעתי בקול ה' אלהי'' שהביאו לבית הבחירה. ''עשיתי ככל אשר צויתני'' ששמח ושימח בו שנאמר (דברים כו-יא) ''ושמחת בכל הטוב'':

טז  (דברים כו-טו) ''השקיפה ממעון קדשך מן השמים'' עד (דברים כו-טו) ''כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש'' זו בקשה שיתן טעם בפירות:

יז  ישראל וממזרים מתודים. אבל לא גרים ועבדים משוחררים מפני שאין להם חלק בארץ והרי הוא אומר (דברים כו-טו) ''ואת האדמה אשר נתתה לנו''. כהנים ולויים מתודים שאע''פ שלא נטלו חלק בארץ יש להם ערי מגרש: סליקו להו הלכות מעשר שני ונטע רבעי:

---

הלכות בכורים

הלכות בכורים עם שאר מתנות כהונה שבגבולין יש בכללן תשע מצות. שמונה מצות עשה. ואחת מצות לא תעשה. וזהו פרטן: א) להפריש בכורים והעלותן במקדש. ב) שלא יאכל הכהן בכורים חוץ לירושלים. ג) לקרות עליהן. ד) להפריש חלה לכהן. ה) לתת לכהן זרוע, ולחיים וקיבה. ו) ליתן לו ראשית הגז. ז) לפדות בכור הבן וליתן פדיונו לכהן. ח) לפדות פטר חמור וליתן פדיונו לכהן. ט) לערוף פטר חמור אם לא רצה לפדותו: וביאור מצות אלו בפרקים אלו

הלכות בכורים - פרק ראשון

א  עשרים וארבע מתנות ניתנו לכהנים וכולן מפורשין בתורה. ועל כולן נכרתה ברית לאהרן. וכל כהן שאינו מודה בהן אין לו חלק בכהנים ואין נותנין לו מתנה מהן:

ב  וכל האוכל מתנה שיש בה קדושה מברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול כך וכך:

ג  שמנה מתנות שהם אין אוכלים אותן הכהנים אלא במקדש לפנים מחומת העזרה. וחמש מתנות אין אוכלין אותן אלא בירושלים לפנים מחומת העיר. וחמש מתנות אין זוכין בהן מן התורה אלא בארץ ישראל בלבד. וחמש מתנות זוכין בהן בין בארץ בין בח''ל. ומתנה אחת זוכין בה מן המקדש:

ד  מה הן השמנה שאין נאכלין אלא במקדש. בשר החטאת אחד חטאת העוף ואחד חטאת הבהמה. ובשר האשם בין תלוי בין ודאי. וזבחי שלמי ציבור. ומותר העומר. ושירי מנחות ישראל. ושתי הלחם. ולחם הפנים. ולוג שמן של מצורע. אלו אינן נאכלין אלא במקדש:

ה  ומה הן החמש שאינן נאכלין אלא בירושלים. חזה ושוק של שלמים. והמורם מן התודה. והמורם מאיל נזיר. ובכור בהמה טהורה. והבכורים. אלו אינן נאכלין אלא בירושלים:

ו  ומה הן החמש שבא''י. התרומה. ותרומת מעשר. והחלה ושלשתן קדש. וראשית הגז. ושדה אחוזה ושניהן חולין. אלו אינן זוכין בהן מן התורה אלא בא''י. ואין אוכלין תרומות וחלות של ארץ ישראל אלא בא''י:

ז  ומה הן החמש שזוכין בהן הכהנים בכל מקום. המתנות. ופדיון הבן. ופטר חמור. וגזל הגר. והחרמים. וחמשתן חולין לכל דבר:

ח  והמתנה שזוכין בה מן המקדש הוא עורות העולות. והוא הדין לשאר עורות קדשי הקדשים כולן לכהנים:

ט  השמנה מתנות שאינן נאכלין אלא במקדש כולן קדשי קדשים הן ואינן נאכלים אלא לזכרי כהונה כמו שיתבאר במקומו. ובהן נאמר (ויקרא ו-כב) ''כל זכר בכהנים יאכל אותו'' וגו':

י  החמש שבירושלים הן קדשים קלים ונאכלין לזכרים ולנקבות ובהן נאמר (במדבר יח-יא) ''לך נתתים ולבניך ולבנותיך אתך לחק עולם''. ואעפ''כ אין ניתנין אלא לזכרי כהונה שהרי לאנשי משמר הן. והבכור מקריבין חלבו ודמו ואין מקריבו אלא איש. וכן עורות קדשי הקדשים. ושדה אחוזה. והחרמים. וגזל הגר. אין זוכין בהן אלא אנשי משמר כמו שיתבאר. וכן פדיון הבן לזכרי כהונה שכן נאמר בו (במדבר ג-מח) ''ונתתה הכסף לאהרן ולבניו''. ופטר חמור לזכרי כהונה שדין הבכורות כולן שוה לזכרים ולא לנקבות:

יא  הנה למדת שהמתנות שניתנין לנקבות כזכרים חמש מתנות. תרומה. ותרומת מעשר. וחלה. ומתנות בהמה. וראשית הגז. ומניין אתה אומר שראשית הגז ניתנת לכהנות שנאמר (דברים יח-ד) ''ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו''. מה ראשית דגן ניתנת לנקבות כזכרים אף ראשית הגז:

יב  מנו חכמים מתנות אלו על דרך אחרת ואמרו עשרים וארבעה מתנות כהונה ניתנו לאהרן ואלו הן. עשר במקדש. ארבע בירושלים. ועשר בגבולין:

יג  עשר במקדש חטאת בהמה. וחטאת העוף. אשם. ואשם תלוי. זבחי שלמי ציבור. ולוג שמן של מצורע. שתי הלחם. ולחם הפנים. שירי מנחות. ומותר העומר:

יד  ארבע בירושלים הבכור. והבכורים. ומורם מתודה ואיל נזיר. ועורות קדשים:

טו  עשר בגבולין. תרומה. ותרומת מעשר. וחלה. וראשית הגז. והמתנות. ופדיון הבן. ופדיון פטר חמור. שדה חרמים. ושדה אחוזה. וגזל הגר. ולפי חשבון זה חשב כל המורם מקדשים קלים מתנה אחת. והן חזה ושוק המורם מכל זבח שלמים עם הלחם המורם עמהם [אם היה תודה. עם הזרוע המורמת מאיל נזיר עם הלחם המורם עמה] עם חזה ושוק. הואיל ושלשתן שלמים הן חשוב המורם מהם מתנה אחת:

טז  כל המתנות שהן תלויות בקרבנות תתבאר כל אחת ואחת במקומה בהלכות קרבנות. וכן גזל הגר יתבאר בהלכות גזילה. וכבר ביארנו דין שדה אחוזה ודין החרמים בהלכות ערכין. ודין תרומה ותרומת מעשר בהלכות תרומות. ובהלכות אלו אבאר משפטי המתנות שאין תלויין בקרבנות. והן הבכורים. והחלה. והמתנות. וראשית הגז. ופדיון הבן. ופטר חמור:

הלכות בכורים - פרק שני

א  מצות עשה להביא בכורים למקדש. ואינם נוהגין אלא בפני הבית ובארץ ישראל בלבד שנאמר (שמות כג-יט) (שמות לד-כו) ''ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך''. ומביאין בכורים של דבריהם מערי סיחון ועוג ומסוריא. שהקונה בסוריא כקונה בירושלים [אבל עמון ומואב ובבל] אע''פ שהן חייבין בתרומה ובמעשרות מדבריהם אין מביאין מהן בכורים ואם הביא בכורים מחוץ לארץ אינן בכורים:

ב  אין מביאין בכורים אלא משבעת המינין האמורים בשבח הארץ. והם החטים והשעורים והענבים והתאנים והרמונים והזיתים והתמרים. ואם הביא חוץ משבעת המינין לא נתקדשו:

ג  אין מביאין לא מתמרים שבהרים. ולא מפירות שבעמקים. ולא מזיתי שמן שאינן מן המובחר. אלא מתמרים שבעמקים ומפירות שבהרים לפי שהן מן המובחר [ואם הביא שלא מן המובחר] כגון תמרים שבהרים ותאנים סורות ומרוקבות. וענבים מאובקות ומעושנות לא נתקדשו:

ד  אין מביאין בכורים משקין חוץ מזיתים וענבים בלבד שנאמר (דברים כו-ב) (דברים כו-י) ''פרי האדמה''. [ולא משקה]. ואם הביא משקין אין מקבלין ממנו:

ה  הקרובים לירושלים מביאין תאנים וענבים לחים. והרחוקין מביאין אותן גרוגרות וצמוקין:

ו  אין מביאין בכורים קודם לעצרת שנאמר (שמות כג-טז) ''וחג הקציר בכורי מעשיך''. ואם הביא אין מקבלין ממנו אלא יניחם שם עד שתבוא עצרת ויקרא עליהן. וכן אין מביאין בכורים אחר חנוכה. שהבכורים שבכרו אחר חנוכה הן חשובין משנה הבאה ויניחם עד אחר עצרת:

ז  אין מביאין בכורים לא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש. כיצד לא יביא מפירות שחנטו קודם ט''ו בשבט על פירות שחנטו אחר ט''ו בו. אחד הנטוע ואחד העולה מאליו שנאמר (במדבר יח-יג) ''בכורי כל אשר בארצם'':

ח  ופירות של שותפין חייבים בבכורים שנאמר (במדבר יח-יג) ''בכורי כל אשר בארצם'' [אשר יביאו]:

ט  הגדל בעציץ אע''פ שהוא נקוב והגדל בספינה אינו מביא ממנו כל עיקר שנאמר (במדבר יח-יג) ''בארצם''. אבל מביא מן הגדל בגג או בחורבה:

י  הנוטע אילן בתוך שדהו והבריכו לתוך שדה חבירו או לרשות הרבים. או שהיה נוטע בשדה חבירו או ברשות הרבים והבריכו בתוך שדהו. או שהיה עיקרו בתוך שדהו והבריך קצתו בתוך שדהו ודרך הרבים או דרך היחיד מפסקת באמצע בין העיקר והצד המוברך. אינו מביא בכורים לא ממה שהוציא ברשות זו ולא מן הצד שברשות האחרון שנאמר (שמות כג-יט) (שמות לד-כו) ''בכורי אדמתך'' עד שיהיו כל הגידולין מאדמתך:

יא  נתן לו חבירו רשות להבריך בתוך שלו אפילו לשעה הרי זה מביא בכורים. ואם היה האילן סמוך למצר חבירו או נוטה לשדה חבירו אע''פ שחייב להרחיק הרי זה מביא ממנו וקורא שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ:

יב  האריסין והחכירין ובעלי זרוע שאונסין את הבעלים ולוקחין מהן ארצותם בפחות והגזלנין אינן מביאין בכורים. ואפילו נתייאשו הבעלים שנאמר (שמות כג-יט) (שמות לד-כו) ''בכורי אדמתך'':

יג  הקונה אילן בתוך שדה חבירו אינו מביא לפי שאין לו קרקע. שלשה יש לו קרקע ואף על פי שאין לו אלא אילנות בלבד הרי הוא כמי שקנה קרקע. קנה אילן אחד וקרקעו ה''ז מביא:

יד  הלוקח פירות תלושין ולקח הקרקע הרי זה מביא בכורים שהרי יש לו קרקע ופירותיה. מכר לו פירות חוץ מן הקרקע אפילו מחוברים. מוכר אינו מביא שהרי אין לו פירות ולוקח אינו מביא שהרי אין לו קרקע. חזר המוכר ולקח הפירות מן הלוקח הרי זה מביא שהרי יש לו קרקע ופירותיה:

טו  המוכר שדהו לעכו''ם וחזר ולקחה ממנו הרי זה מביא ממנה בכורים מן התורה. שאינה נפקעת מן המצוה בקנין העכו''ם כמו שביארנו:

טז  אשרה שבטלה אין מביאין ממנה בכורים שהבכורים כקדשי מקדש הן:

יז  הבכורים אין להם שיעור מן התורה אבל מדבריהם צריך להפריש אחד מששים והרוצה לעשות כל שדהו בכורים עושהו:

יח  הפריש בכוריו וחזר והוסיף עליהן או עטרן הרי התוספת כבכורים. בד''א כשהביא מא''י אבל אם הביא מעבר הירדן או מסוריא אינה כבכורים. ואע''פ שאינה כבכורים אינה נאכלת אלא בטהרה ואין מעטרין את הבכורים בכ''מ אלא משבעת המינים:

יט  כיצד מפרישין הבכורים יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה אשכול ענבים שבכרו רמון שבכר קושרן בגמי ואומר הרי אלו בכורים והם נעשים בכורים במחובר משקרא להן שם. ואע''פ שעדיין לא בשלו כל צרכן ומשיגמרו ויתלשם מן הקרקע אינו צריך לחזור ולקרות להם שם. לא הפרישן במחובר ולא קרא להם שם ותלשם ה''ז מפרישם אחר שנתלשו. ואם נטמאו הפירות כולן אינו מפריש בכורים בטומאה. אלא מפריש מן הטהור על הטמא לכתחילה. ואם אין לו פירות אחרות להפריש מהן יראה לי שאינו מפריש בטומאה שאין מפרישין לאבוד. וכן יראה לי שהבכורים שנטמאו אינו מסיק בהן התנור כתרומה טמאה מפני שהן כקדשי מקדש:

כ  המפריש בכוריו ונמקו או נבזזו או אבדו או שנגנבו או שנטמאו חייב להפריש אתרים תחתיהם שנאמר (שמות כג-יט) (שמות לד-כו) ''תביא בית ה' אלהיך'' מלמד שהוא חייב באחריותן עד שיביאם להר הבית:

כא  המפריש בכוריו להעלותן בידו לירושלים לא ישלחם ביד שליח. ואם לקטן מתחלה על מנת לשלחם ביד שליח ה''ז מותר לשלחם:

הלכות בכורים - פרק שלישי

א  הבכורים נותנין [אותן] לאנשי משמר והן מחלקים אותן ביניהן כקדשי המקדש. וכבר בארנו שהן קרויין תרומה. ולפיכך זר שאכל בכורים בכל מקום חייב מיתה בידי שמים והוא שיאכלם מאחר שנכנסו לחומת ירושלים:

ב  היו מקצתן בפנים ומקצתן בחוץ. זה שבפנים חייבין עליו מיתה והרי הוא הקדש לכל דבריו. וזה שבחוץ הרי הוא חולין לכל דבריו:

ג  כהן שאכל בכורים חוץ לירושלים מאחר שנכנסו לפנים מן החומה לוקה מן התורה שנאמר (דברים יב-יז) ''לא תוכל לאכול בשעריך'' וגו' (דברים יב-יז) ''ותרומת ידך'' והם הבכורים כמו שבארנו בהלכות תרומה. וכן אם אכלן הכהן בירושלים קודם הנחה בעזרה לוקה מן התורה כמי שאכלן בחוץ לפי שהן טעונין הנחה בעזרה שנאמר ''והנחתו לפני מזבח ה' אלהיך'':

ד  ומשיניחם המביאם בעזרה הותרו לכהן ואע''פ שעדיין לא התודה עליהן שאין הקריאה מעכבת אכילתן. ובכורים שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו מותרין באכילה:

ה  אכילת בכורים כאכילת תרומה לכל דבריו. יתר בבכורים שהן אסורין לאונן וטעונין הבאת מקום. וכהן טהור שאכל בכורים טמאים לוקה כשם שלוקה ישראל טהור שאכל מעשר שני שנטמא מה שאין כן בתרומה:

ו  ומניין שהבכורים אסורין לאונן שהרי נאמר בהן (דברים כו-יא) ''ושמחת בכל הטוב'' מכלל שהוא חייב לאוכלן בשמחה לא באנינות. והאוכלן באנינות מכין אותו מכת מרדות:

ז  הבכורים טעונין כלי שנאמר (דברים כו-ב) ''ושמת בטנא''. ומצוה מן המובחר להביא כל מין ומין בכלי בפני עצמו. ואם הביאם בכלי אחד יצא. ולא יביאם בערבוב אלא שעורים מלמטה וחטים על גביהן וזיתים על גביהן ותמרים על גביהן ורמונים על גביהן ותאנים למעלה מן הכלי. ויהיה דבר אחד מפסיק בין מין ומין כגון הוצין וחלף או עלין וכיוצא בהן ומקיף לתאנים אשכולות של ענבים מבחוץ:

ח  הביאם בכלי מתכות נוטל הכהן הבכורים וחוזר הכלי לבעליו. ואם הביאם בכלי ערבה וחלף וכיוצא בהן הרי הבכורים והסלים לכהנים. ואם נטמאו הבכורים אין הסלים לכהנים:

ט  כשהיו מביאין את הבכורים היו מביאין בידם תורין ובני יונה. וכן היו תולין מצידי הסלים תורין ובני יונה כדי לעטר את הבכורים. אלו שעם הסלים היו קרבים עולות ואלו שבידיהן היו ניתנין לכהנים:

י  מצות עשה להתודות במקדש על הבכורים בשעה שמביאם. מתחיל וקורא (דברים כו-ג) ''הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ'' וגו' (דברים כו-ה) ''ארמי אובד אבי'' עד שיגמור כל הפרשה עד (דברים כו-י) ''אשר נתתה לי ה'''. ואין קורין אותה אלא בלשון הקדש שנאמר (דברים כו-ה) ''וענית ואמרת'' בלשון הזאת:

יא  בראשונה כל מי שהיה יודע לקרות קורא וכל מי שאינו יודע לקרות מקרין אותו. נמנעו אלו שאין יודעין לקרות מלהביא כדי שלא יכלמו. התקינו ב''ד שיהיו מקרין את מי שהוא יודע כמי שאינו יודע:

יב  המביא את הבכורים יש לו רשות ליתנם לעבדו וקרובו בכל הדרך עד שמגיע להר הבית. הגיע להר הבית נוטל הסל על כתיפו הוא בעצמו. ואפילו היה מלך גדול שבישראל ונכנס עד שמגיע לעזרה וקורא ועודהו הסל על כתיפו (דברים כו-ג) ''הגדתי היום לה' אלהיך'' וגו'. ומוריד הסל מעל כתיפו ואוחזו בשפתיו והכהן מניח ידו תחתיו ומניף וקורא (דברים כו-ה) ''ארמי אובד אבי וירד מצרימה'' וגו' עד שגומר כל הפרשה ומניחו בצד המזבח בקרן דרומית מערבית בדרומה של קרן וישתחוה ויצא. ומניין שהן טעונין תנופה שנאמר (דברים כו-ד) ''ולקח הכהן הטנא'' מידך לרבות את הבכורים לתנופה. וכשם שטעונין תנופה כך טעונין קרבן שלמים [ושיר] שנאמר בהן (דברים כו-יא) ''ושמחת בכל הטוב'' וברגלים אומר (דברים טז-יד) ''ושמחת בחגך'' מה שמחת החג בשלמים אף כאן בשלמים. ואין הקרבן מעכבת:

יג  ואימתי קורין בשיר עליהן. משיגיעו לעזרה הלוים היו מתחילין וקורין (תהילים ל-ב) ''ארוממך ה' כי דליתני'':

יד  הבכורים טעונים לינה. כיצד הביא בכוריו למקדש וקרא והקריב שלמיו לא יצא באותו היום מירושלים לחזור למקומו אלא ילין שם ויחזור למחר לעירו שנאמר (דברים טז-ז) ''ופנית בבקר והלכת לאהליך''. כל פונות שאתה פונה מן המקדש לכשתבוא לו לא יהיו אלא בבקר. נמצאת אומר שהבכורים טעונין שבעה דברים. הבאת מקום. וכלי. קריאה. וקרבן. ושיר. ותנופה. ולינה:

הלכות בכורים - פרק רביעי

א  כל המביא בכורים טעון קרבן ושיר ותנופה ולינה אבל הוידוי אינו שוה בכל. לפי שיש שחייבין להביא בכורים ואינן קורין עליהם:

ב  ואלו מביאין ולא קורין. האשה והטומטום והאנדריגונוס לפי שהן ספק אשה ואינן יכולין לומר (דברים כו-י) ''אשר נתתה לי ה'''. וכן האפוטרופין והעבד והשליח לפי שאינן יכולין לומר (דברים כו-י) ''אשר נתתה לי ה''':

ג  הגר מביא וקורא שנאמר לאברהם (בראשית יז-ה) ''אב המון גוים נתתיו'' הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה. ולאברהם היתה השבועה תחלה שיירשו בניו את הארץ. וכן כהנים ולוים מביאין וקורין מפני שיש להן ערי מגרש:

ד  הקונה שני אילנות בתוך [שדה] של חבירו מביא ואינו קורא לפי שהדבר ספק אם יש לו קרקע או אין לו. וכיצד עושה מקדיש אותם תחלה לבדק הבית מפני שהן ספק חולין ואין מכניסין חולין לעזרה והכהן פודה אותן מיד ההקדש ואח''כ אוכלן. ומפריש מהן תרומה ומעשר מפני שהן ספק חולין ונותן המעשרות שלהן לכהנים שמא בכורים הם ואסורין לזרים. ואינו מביא אותן בעצמו אלא משלחן ביד שליח כדי שלא תעכב אותן הקריאה מלאוכלן. שכל שאינו ראוי לקריאה מפני הספק הקריאה מעכבת בו:

ה  הפריש בכוריו ומכר שדהו מביא ואינו קורא. שאינו יכול לומר (דברים כו-י) ''אשר נתתה לי ה''' שהרי אין לו. והלוקח אינו חייב להפריש בכורים אחרים מאותו המין שכבר הפריש ממנו המוכר ואם הפריש מביא ואינו קורא אבל ממין אחר מפריש ומביא וקורא:

ו  המוכר שדהו לפירות הלוקח מביא ואינו קורא שקנין פירות אינו כקנין הגוף אבל מביא אדם מנכסי אשתו בכורים וקורא אע''פ שאין לו גוף הקרקע שנאמר (דברים כו-יא) ''אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך''. אע''פ שמתה אשתו אחר שהפריש והוא בדרך מביא וקורא:

ז  המוכר שדהו או שמכר אילנות וקרקען בזמן שהיובל נוהג ה''ז מביא וקורא ביובל ראשון בלבד שעדיין לא סמכה דעתו של מוכר שתחזור לו הקרקע. אבל אם חזר ומכרה ביובל שני ה''ז מביא ואינו קורא שהרי סמכה דעתו שאין לו אלא הפירות וקנין פירות אינו כקנין הגוף:

ח  הפריש בכורים וחלה והרי הוא מסוכן זה שראוי ליורשו מביא ואינו קורא. הפריש בכוריו ושלחן ביד אחר ומת השליח בדרך אע''פ שחזר הוא והביאן אינו קורא שנאמר (דברים כו-ב) ''ולקחת'' (דברים כו-ג) ''ובאת'' עד שתהיה לקיחה והבאה כאחת:

ט  הפריש בכוריו ואבדו קודם שיגיע להר הבית והפריש אחרים תחתיהן מביא השניים ואינו קורא. לפי שאינו יכול לומר את (דברים כו-ב) ''ראשית כל פרי האדמה'' לפי שאינן ראשית ואלו השניים אין חייבים עליהן חומש כבכורים:

י  הביא בכוריו ונטמאו בעזרה נופצם שם ואינו קורא:

יא  הביא בכוריו מאחד מן המינים וקרא וחזר והביא ביכורים ממין אחר אינו קורא עליהן שנאמר (דברים כו-ג) ''הגדתי היום'' פעם אחת בשנה הוא מגיד ולא שתים:

יב  הפריש בכוריו ויבש המעיין או שנקצץ האילן מביא ואינו קורא לפי שזה כמי שאין לו קרקע שהרי אבדה:

יג  המביא בכורים מאחר חג הסכות ועד חנוכה אע''פ שהפרישן קודם החג מביא ואינו קורא שנאמר (דברים כו-יא) ''ושמחת בכל הטוב'' ואין קריאה אלא בשעת שמחה מחג השבועות עד סוף החג ושאר המביאין חוץ מאלו מביאין וקורין:

יד  הבכורים והתרומות והחלה והקרן והחומש ומתנות בהמה הם נכסי כהן. יש לו לקנות מהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה ובעל חוב נוטלן בחובו והאשה בכתובתה וקונה בהן ספר תורה:

טו  אע''פ שהבכורים והתרומות אסור להאכל לזרים ואע''פ שהבכורים עולין באחד ומאה כתרומה אם נתערבו בחולין בירושלים אסורין בכל שהן במינם כמעשר שני מפני שהוא מקום אכילתן עשאום כדבר שיש לו מתירין. ואע''פ שהבכורים אסורים לזרים אף בירושלים הרי הן אוסרין בכל שהן. אפילו זרע הבכורים אחר שנכנסו לירושלים הרי הגידולין אסורין ואוסרין בכל שהן אם נתערבו בירושלים. אבל הזורע בכורים קודם שיכנסו לירושלים הגידולין חולין:

טז  כיצד מעלין את הבכורים כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד כדי שלא יעלו יחידים שנאמר (משלי יד-כח) ''ברוב עם הדרת מלך''. ובאים ולנים ברחובה של עיר. ולא יכנסו לבתים מפני אהל הטומאה. ובשחר הממונה אומר (ירמיה לא-ה) ''קומו ונעלה ציון אל ה' אלהינו''. והשור הולך לפניהם וקרניו מצופין זהב ועטרה של זית בראשו להודיע שהבכורים משבעת המינין. והחליל מכה לפניהם עד שהם מגיעין קרוב לירושלים והם הולכין בכל הדרך וקורין (תהילים קכב-א) ''שמחתי באומרים לי בית ה' נלך''. ולא היו מהלכין ביום אלא שתי ידות בלבד. הגיעו קרוב לירושלים שלחו לפניהם שלוחין להודיע לאנשי ירושלים ועטרו את בכוריהם ופרכסו אותן. ואם היה להם לח ויבש מראין את הלח מלמעלה. והפחות והסגנים והגזברים יוצאין לקראתן מירושלים. לפי הבאים הם יוצאין אם באו אנשים הרבה יוצאין לקראתן רבים. ואם מעט מעט. ומשיכנסו כולן בשערי ירושלים יתחילו לקרות (תהילים קכב-ב) ''עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים'':

יז  כל בעלי אומניות שבירושלים עומדין מפניהם ושואלין בשלומן אחינו אנשי מקום פלוני בואכם בשלום. והם מהלכין בתוך ירושלים והחליל מכה לפניהם עד שהם מגיעים להר הבית. הגיעו להר הבית נוטל כל אחד ואחד סלו על כתיפו ואומרין (תהילים קנ-א) ''הללויה הללו אל בקדשו'' וכו' עד (תהילים קנ-ו) ''כל הנשמה תהלל יה הללויה'' והם מהלכים בהר הבית וקוראין עד שמגיעין לעזרה. הגיעו לעזרה דברו הלוים בשיר (תהילים ל-ב) ''ארוממך יי' כי דליתני'' וגו':

הלכות בכורים - פרק חמישי

א  מצות עשה להפריש תרומה מן העיסה לכהן שנאמר (במדבר טו-כ) ''ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה''. וראשית זו אין לה שיעור מן התורה אפילו הפריש כשעורה פטר את העיסה. והעושה כל עיסתו חלה לא עשה כלום עד שישייר מקצתו:

ב  ומדברי סופרים שמפרישין אחד מארבעה ועשרים מן העיסה כדי שיהיה בה כדי מתנה לכהן שנאמר (דברים יח-ד) ''תתן לו ''תן לו דבר הראוי ליתנו מתנה. והנחתום העושה למכור בשוק מפריש אחד משמונה וארבעים. לפי שעיסתו מרובה יש בשיעור זה כדי מתנה:

ג  העושה עיסה למשתה בנו אע''פ שהוא מרובה מפריש אחד מעשרים וארבעה. שלא לחלק בעיסת בעל הבית. והנחתום שעשה עיסה קטנה אחד מארבעים ושמונה שלא לחלק בעיסת הנחתום:

ד  נטמאת העיסה בשוגג או באונס מפריש אחד מארבעים ושמונה. ואם טמאה בזדון מפריש אחד מכ''ד כדי שלא יהיה חוטא נשכר. וחלה טמאה [מותרת] (לכהן) להסקה כתרומה טמאה:

ה  אין חייבין בחלה מן התורה אלא בא''י בלבד שנאמר (במדבר טו-יט) ''והיה באכלכם מלחם הארץ'' וגו'. ובזמן שכל ישראל שם שנאמר (במדבר טו-יח) ''בבואכם'' ביאת כולכם ולא ביאת מקצתכם. לפיכך חלה בזמן הזה אפילו בימי עזרא בארץ ישראל אינה אלא מדבריהם כמו שביארנו בתרומה:

ו  פירות ח''ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה. ופירות הארץ שיצאו חו''ל פטורין שנאמר (במדבר טו-יח) ''אשר אני מביא אתכם שמה'' שמה אתם חייבין בין על פירות הארץ בין על פירות חו''ל:

ז  מפרישין חלה בח''ל מדברי סופרים כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל. ואין מביאין חלות חו''ל לארץ כשם שאין מביאין תרומה ובכורים משם ואם הביא מניחה עד ערב הפסח ותשרף כתרומה:

ח  שלשה דינין לחלה בשלש ארצות. כל הארץ שהחזיקו בה עולי בבל עד כזיב מפרישין בה חלה אחת כשיעור והיא נאכלת לכהנים. ושאר א''י שהחזיקו בה עולי מצרים ולא עולי בבל שהיא מכזיב ועד אמנה מפרישין בה שתי חלות האחת נשרפת והאחת נאכלת. ומפני מה מפרישין בה שתי חלות מפני שהחלה הראשונה טמאה שהרי לא נתקדשה אותה הארץ בימי עזרא. וקדושה ראשונה בטלה משגלו. והואיל והיא א''י מפרישין בה חלה אחד מארבעים ושמונה ושורפין אותה. ומפרישין חלה שנייה ונותנין אותה לכהן לאכלה. כדי שלא יאמרו תרומה טהורה נשרפת שהרי נשרפה הראשונה אע''פ שלא נטמאה טומאה ידועה לכל. וזו שנייה אין לה שיעור אלא כל שרוצה מפריש מפני שהיא מדבריהם. וכל הארץ מאמנה ולחוץ בין בסוריא בין בשאר הארצות מפרישין שתי חלות. אחת לשריפה כדי שלא יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת. ואחת לאכילה כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל. והואיל וזו וזו מדבריהם מוטב לרבות בנאכלת לפיכך של שריפה אין לה שיעור אלא כל שהוא. ושל אכילה אחד ממ''ח, ומותרת לזבים ולזבות ואין צריך לומר לשאר טמאים:

ט  בזמן הזה שאין שם עיסה טהורה מפני טומאת המת מפרישין חלה אחת בכל א''י אחד ממ''ח ושורפין אותה מפני שהיא טמאה ויש לה שם מן התורה. ומכזיב עד אמנה מפרישין שנייה לכהן לאכילה ואין לה שיעור כשהיה הדבר מקודם:

י  חלת חו''ל אע''פ שהיא טמאה הואיל ועיקר חיובה מדבריהם אינה אסורה באכילה אלא על כהן שטומאה יוצאה עליו מגופו והם בעלי קריין וזבים וזבות ונדות ויולדות ומצורעין אבל שאר הטמאים במגע שאר הטומאות אפילו טמאי מת מותרים לאכלה. לפיכך אם היה שם כהן קטן בחוצה לארץ בין בסוריא בין בשאר ארצות ורצה להפריש חלה אחת מפריש אחד ממ''ח ונאכלת לקטן שעדיין לא ראה קרי או לקטנה שעדיין לא ראתה נדה וא''צ להפריש שנייה:

יא  וכן אם היה שם כהן גדול שטבל משכבת זרעו או מזיבתו אע''פ שלא העריב שמשו ואע''פ שהו' טמא מת ה''ז מותר לאכול החלה הראשונה ואינו צריך להפריש שנייה בחו''ל. כל המפריש חלה מברך תחלה אקב''ו להפריש חלה בין בארץ בין בחו''ל. וכשם שמברך על הטהורה כך מברך על הטמאה. לפיכך אין האיש ערום מפריש חלה שאינו יכול לברך. אבל האשה הערומה שישבה וכל פניה טוחות בקרקע מברכת ומפרשת חלה:

יב  הנדה וכיוצא בה מברכת ומפרשת חלת חו''ל שאינה מוזהרת על מגעה אלא על אכילתה ואם היה שם כהן קטן או כהן שטבל שהיא מותרת לו לאכילה כמו שביארנו ה''ז מותר לאכלה עם הזר על שולחן אחד לפי שאינה מדמעת ואפילו נתערבה שוה בשוה. ונותנין אותה לכהן ע''ה מפני שהיא טמאה באויר ארץ העמים [ואין בה משום כהן המסייע במתנותיו שהוא אסור. ואם רצה לאכול תחלה] ואח''כ יפריש החלה בחוץ לארץ מותר שאין עיקרה אלא מדבריהם:

יג  החלה נקראת תרומה לפיכך אינה ניטלת אלא מן המוקף כתרומה ואינה ניטלת מן הטהור על הטמא לכתחלה:

יד  וכל שאמרנו בתרומה לא יתרום ואם תרם אינה תרומה כך בחלה. וכל שאמרנו בתרומה לא יתרום מזה על זה כך בחלה. וכל שאינו אוכל תרומה אינו אוכל חלה. וכל האוכל תרומה אוכל חלה:

טו  הסומא והשכור מפרישין חלה לכתחלה שאין בעיסה רע ויפה כדי שיכוונו ויפרשו מן היפה:

הלכות בכורים - פרק ששי

א  הלוקח מן הנחתום חייב בחלה ומפריש מן החמה על הצוננת ומן הצוננת על החמה אפילו מדפוסין הרבה:

ב  אין חייבין בחלה אלא חמשה מיני תבואה בלבד והם החטין והשעורים והכוסמין ושבולת שועל והשיפון שנאמר (במדבר טו-יט) ''באכלכם מלחם הארץ''. ואין קרוי לחם אלא פת הנעשית מאלו אבל העושה פת אורז או דוחן וכיוצא בהן מן הקטניות אינן חייבין בחלה כלל:

ג  הלקט והשכחה והפאה וההפקר ותבואה שלא הביאה שליש אע''פ שהן פטורין מן התרומה חייבין עליה בחלה וכן מעשר ראשון שהקדימו בשבלים שניטלה תרומתו אע''פ שיש בו חלק תרומה גדולה ומעשר שני והקדש שנפדו ומותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים כשיפדו כל אותן המותרות הכל חייבין בחלה:

ד  עיסה של מע''ש בירושלים ועיסת שביעית וספק מדומע חייבין בחלה. אבל המדומע פטור מן החלה:

ה  חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו פטורין מן החלה מפני שהן קדש, למוכרן בשוק לנזירים ולמקריבי תודה חייבין בחלה. לפי שבדעתו שאם לא תמכר יאכלנה:

ו  עיסת השותפין והעושה עיסה לרבים חייבת בחלה:

ז  העושה עיסה מן הטבל. בין שהקדים חלה לתרומה בין שהקדים תרומה לחלה מה שעשה עשוי. ואם הפריש החלה תחלה לא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ותרומת מעשר ואם הפריש תחלה תרומה לא תאכל עד שיוציא עליה חלה:

ח  העושה עיסה להאכיל הפת שלה לבהמה או לחיה פטורה. עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה. עיסת העכו''ם פטורה:

ט  היו ישראל ועכו''ם שותפין בעיסה אם היה בחלק ישראל שיעור עיסה החייבת בחלה הרי זו חייבת בחלה:

י  עכו''ם שהפריש חלה אפילו בא''י אינה חלה. אלא מודיעין אותו שאינו צריך ותאכל לזר. ולמה לא חששנו לה שמא עיסה של ישראל היא ותלה אותה ביד עכו''ם וכדי לפוטרה. שאם ירצה ישראל יפטור עצמו ויעשה ישראל עיסתו פחות משיעור חלה:

יא  המערב קמח חטין וקמח אורז ועשה מהן עיסה אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה. אפי' היה השאור חטים לתוך עיסת אורז. אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה:

יב  עיסה שנילושה ביין או שמן או דבש או מים רותחים או שנתן לתוכה תבלין או הרתיח המים והשליך הקמח לתוכו ולשו. אם אפאה בין בתנור בין בקרקע בין על המחבת והמרחשת בין שהדביק את הבצק במחבת ובמרחשת ואח''כ הרתיחן באש מלמטה עד שנאפת הפת. בין שהרתיחה ואח''כ הדביק הבצק כל אלו חייבין בחלה. אבל העושה עיסה ליבשה בחמה בלבד או לבשלה בקדרה הרי היא פטורה מן החלה שאין מעשה חמה לחם בין שלשה במים בין שלשה בשאר משקין. וכן קלי שלשין אותו במים או בדבש ואוכלין אותו בלא אפייה פטור שאין חייבת אלא עיסה שסופה להאפות לחם למאכל אדם:

יג  עיסה שלשה תחלה לעשותה מעשה חמה והשלימה לעשותה פת. או שהתחיל בה לאפות פת והשלימה לעשות מעשה חמה. וכן קלי שלשו לאפותו פת חייבין בחלה:

יד  לחם העשוי לכותח מעשיה מוכיחין עליה. עשאה כעכין חייבת בחלה עשאה כלמודין פטורה מן החלה:

טו  כמה שיעור העיסה שחייבת בחלה מלא העומר קמח בין מאחד מה' מינים בין מחמשתן כולם מצטרפין לשיעור. וכמה הוא שיעור העומר שני קבין פחות חומש. והקב ארבעה לוגין. והלוג ד' רביעיות והרביעית אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע. וכל האצבעות הם רוחב גודל אצבעות של יד. נמצאת למד שהמדה שיש בה י' אצבעות על י' אצבעות ברום שלש אצבעות ותשע אצבע בקירוב הוא העומר. וכן מדה שיש בה שבע אצבעות פחות שני תשיעי אצבע על ז' אצבעות פחות שני תשיעי אצבע ברום שבע אצבעות פתות שני תשיעי אצבע היא מדת העומר. ושתי המדות כאחד הם עולים. וכמה מכילה מדה זו כמו ארבעים ושלש ביצים בינוניות וחומש ביצה והם משקל ששה ושמונים סלעים ושני שלישי סלע מקמח החטים שבמצרים. שהם משקל חמש מאות ועשרים זוז מזוזי מצרים בזמן הזה. ומדה שמכילה כמשקל הזה מקמח החטים הזה בה מודדין לחלה בכל מקום:

טז  אסור לאדם לעשות עיסתו פחות פחות מכשיעור כדי לפוטרה מן החלה. והמפריש חלה מעיסה שהיא פחותה מכשיעור לא עשה כלום והרי היא חולין כשהיתה. עשה עיסה פחותה מכשיעור ואפאה ונתן הפת לסל. וחזר ואפה פת אחרת ונתן לסל אם נתקבץ בסל שיעור חלה הסל מצרפן לחלה ומפריש החלה מן הפת. שנאמר (במדבר טו-יט) ''והיה באכלכם מלחם הארץ'' מלמד שהוא מפריש מן האפוי. ואין התנור מצרפן לחלה:

יז  היו הככרות נושכות זו בזו ונתקבץ מן הכל שיעור חלה חייבין בחלה אע''פ שאינן בסל. אפה מעט מעט וקבץ הכל על לוח שאין לו תוך הרי זה ספק. ואם חלה של דבריהם היא אינו חייב להפריש עד שיצרף אותו כלי שיש לו תוך:

יח  קמח שלא רקדו אלא לשו בסובין שלו. הואיל ויש בכל הקמח עומר חייב בחלה. אבל אם נטל המורסן מן הקמח וחזר והשלים שיעור העיסה במורסן שהחזירו לקמח אינו חייב בחלה:

יט  נחתום שעשה עיסה לעשותה שאור לחלקה חייבת בחלה. שאם לא תמכר יעשנה פת. אבל העושה עיסה לחלקה בצק פטורה:

כ  נשים שנתנו קמח לנחתום לעשות להם שאור. אם אין בשל אחת מהן כשיעור אע''פ שיש בכללן כשיעור פטורה:

הלכות בכורים - פרק שביעי

א  שתי עיסות שיש בשתיהן שיעור החייב בחלה ואין באחת מהן כשיעור ונגעו זו בזו ונשכו זו את זו אם היו של שנים אפילו הן ממין אחד פטורין מן החלה. שסתם שנים מקפידין. ואם ידוע שאינן מקפידין על עירוב העיסות הרי אלו מצטרפות:

ב  היו שתיהן של איש אחד אם היו ממין אחד מצטרפין וחייבות בחלה ואם משני מינין היו אין מצטרפין. שסתם אחד אינו מקפיד. ואם היה מקפיד שלא תגע עיסה זו בזו ולא תתערב עמה אפי' היו ממין אחד אין מצטרפות:

ג  וכיצד מצטרפות אם היו של אחד ממין אחד עיסת החטים שנגעה בעיסת הכוסמין מצטרפות נגעה בשאר המינין אין מצטרפות. וכן עיסת שעורין שנגעה בעיסת הכוסמין או שבולת שועל או שיפון וכן עיסת כוסמין ושל שבולת שועל ושל שיפון שנגעה כל אחת משלשתן בחבירתה הרי אלו מצטרפות:

ד  עיסת חדש אינה מצטרפת לשל ישן אע''פ שהן ממין אחד. כדי שלא יאמרו תורמין מן החדש על הישן. ולא יתרום מאמצע שתיהן אלא יביא עיסה אחרת חדש או ישן ויצטרף להם להשלים השיעור. בד''א בעיסה שנגעה בעיסה אחרת אבל הבולל קמח חמשת המינין ועושה מהם עיסה אחת הרי חמשתן מצטרפין לשיעור עיסת חלה כמו שביארנו:

ה  עיסה שהיא פחותה מכשיעור מכאן. ועיסה פחותה מכשיעור מכאן. ועיסה שאינה חייבת בחלה באמצע כגון עיסת אורז או עיסת תרומה או מדומע או עיסת עכו''ם אע''פ שנוגעות זו בזו אינן מצטרפות שהרי דבר הפטור מן החלה מבדיל באמצע:

ו  היה באמצע עיסה שהורמה חלתה מצטרפות שהעיסה שביניהן כבר היתה מחוייבת בחלה. וכן אם היה ביניהן עיסת הקדש מצטרפות מפני שראוי לפדותה ותתחייב בחלה. וכן אם היתה ביניהן עיסת מין אחר או עיסת איש אחר או עיסת חדש הרי שתי העיסות שבצדדין מצטרפות לחלה:

ז  שתי עיסות שכל אחת מהן פחותה מכשיעור שהפריש חלה מזו וחלה מזו וחזרו ונגעו זו בזו והרי בשתיהם כשיעור חייבין להפריש מהן חלה שהחלות הראשונות אינן כלום:

ח  שני עכו''ם שעשו עיסה כשיעור וחלקוה ואחר כך נתגיירו. והוסיף כל אחד על חלקו אחר שנתגייר עד שהשלימו לשיעור הרי זו חייבת. שלא היתה לה שעת חובה כשהיו עכו''ם שהרי פחות מכשיעור היה ביד כל אחד מהן:

ט  אבל שני ישראלים שעשו כך וחזר כל אחד אחר שחלקו והוסיף על חלקו עד שהשלימו לשיעור הרי זו פטורה, שכבר היתה לה שעת חובה והן היו פטורין באותה שעה מפני שעשאוה לחלק:

י היתה העיסה ביד העכו''ם והישראל בשותפות וחלקו. ואח''כ נתגייר העכו''ם והוסיף הגר על שלו [וישראל על שלו] עד שהשלים כל אחד עיסתו לשיעור של ישראל חייבת ושל עכו''ם פטורה:

יא  הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונתנו לתוך עיסה שהורמה חלתה ה''ז מביא עיסה שנייה שיהיה בה עם שאור זה שיעור עיסה שחייבת בחלה ונותנה בתוך העיסה שהורמה חלתה. ומפריש מן העיסה השנייה שיעור חלה עליה ועל השאור כדי שיטול מן המוקף. ואם אין לו עיסה שנייה נעשית זו כולה טבל ומפריש חלה על הכל שהטבל במינו אוסר בכל שהוא:

יב  עיסה הטבולה לחלה אינה כחלה. והרי היא כחולין לענין הטומאה. שאין השני עושה שלישי בחולין כמו שיתבאר במקומו. ומותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל. לפיכך שתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל כדי חלת שתיהם מעיסה שלא הורמה חלתה ונותנו באמצע סמוך לעיסה הטהורה ומושך מן הטמאה לטהורה כדי ביצה כדי לתרום מן המוקף:

יג  עושה אדם עיסה טהורה ואינו מפריש חלתה ומניחה או מניח מקצתה להיות מפריש עליה והולך חלות של עיסות אחרות. ואפילו נטמאו העיסות עד שתעשה העיסה שהניח כולה חלה ויתננה לכהן. והוא שלא תפסל מאוכל אדם. אבל משתסרח אינו מפריש עליה. בד''א כשהיו אותם העיסות שמפריש עליהן ספק אם הורמה חלה מהן או לא הורמה שחלת דמאי ניטלת מן הטהור על הטמא לכתחלה ושלא מן המוקף:

הלכות בכורים - פרק שמיני

א  המפריש חלתו קמח אינה חלה וגזל ביד כהן. ושאר העיסה חייבת בחלה. ואותו הקמח שהפריש לשם חלה אם יש בו עומר ועושהו עיסה ה''ז מפריש ממנו חלה כשאר כל קמח חולין:

ב  אימתי מפרישין חלה כשיתן את המים ויתערב הקמח במים מפריש החלה מתחלת דבר שנילוש שנאמר (במדבר טו-כ) ''ראשית עריסותיכם''. והוא שלא ישאר שם בעריבה קמח שלא נתערב במים שיעור עומר. ואם אמר ה''ז חלה על העיסה ועל השאור ועל הקמח שנשתייר ולכשתעשה כולה עיסה אחת תתקדש זו שבידו לשם חלה ה''ז מותר:

ג  הניח העיסה עד שלש הכל וערבה ואח''כ הפריש אין בכך כלום. ואם לא הפריש החלה בצק אלא אפה הכל ה''ז מפריש מן הפת כמו שביארנו:

ד  מאימתי תתחייב העיסה בחלה משתגלגל בחטים ויתערב הקמח במים. או שתטמטם בשעורים ותעשה כולה גוף אחד. ואוכלין עראי מן העיסה עד שתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים והכוסמין כחטים ושבולת שועל והשיפון כשעורים:

ה  נתגלגלה בחטים ונטמטמה בשעורים האוכל ממנה קודם הפרשת חלה חייב מיתה מפני שהיא טבל. לפיכך אם היתה העיסה חייבת בחלה מן התורה האוכל ממנה לוקה ככל אוכל טבל ואם היתה חייבת מדבריהם מכין אותו מכת מרדות:

ו  עיסה שנדמעה עד שלא תתגלגל פטורה משתגלגל חייבת. וכן המקדיש עיסתו או המפקיר אותה קודם שנתגלגלה ופדאה או זכה בה ואח''כ גלגלה או הקדישה או הפקיר אותה אחר שנתגלגלה ופדאה או זכה בה הרי זו חייבת בחלה:

ז  הקדישת קודם שתתגלגל ונתגלגלה ביד ההקדש ואח''כ פדאה פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה:

ח  וכן עכו''ם שנתן לישראל לעשות לו עיסה ונתנה לו במתנה עד שלא גלגלה חייבת ומשגלגלה פטורה:

ט  גר שנתגייר והיתה לו עיסה נתגלגלה עד שלא נתגייר פטורה ואם משנתגייר חייבת. ואם ספק חייבת בחלה לפי שהוא עון מיתה. וזר שאכל חלת ספק זו וכיוצא בה אין חייב עליה חומש:

י  עיסה שנולד בה ספק טומאה קודם שתתגלגל יעשנה בטומאה לפי שמותר לטמא חולין שבא''י ותשרף חלתה. נולד לה אחר שנתגלגלה ספק טומאה שודאה מטמא את החולין מן התורה יגמרנה בטהרה שכל שודאה מטמא את החולין גזרו על ספיקו בחולין הטבולים לחלה שלא יטמאו אותן הואיל ונטבלו לחלה ותהיה החלה תלויה לא נאכלת ולא נשרפת:

יא  לא יעשה אדם עיסתו בטומאה לכתחלה אלא יזהר. וישתדל ויטהר הוא וכליו כדי להפריש חלה טהורה. היה בינו ובין המים יתר על ד' מילין יעשנה בטומאה ויפריש חלה טמאה:

יב  אין עושים חלת עם הארץ בטהרה אבל עושים עיסת חולין בטהרה. כיצד מגבל העיסה זה החבר ומפריש ממנה כדי חלתה ומניחה בכלי גללים או כלי אבנים או בכלי אדמה שאין מקבלין טומאה וכשיבא עם הארץ נוטל את שתיהן את העיסה ואת החלה ואומרים לו הזהר שלא תגע בחלה שמא תחזור לטבלה. ומפני מה התירו לו זה משום כדי חייו של גבל:

יג  אשת חבר מרקדת ובוררת עם אשת עם הארץ אבל משתטיל מים בעיסה לא תסייע אותה מפני שהיא עושה עיסתה בטומאה. וכן הנחתום שעושה בטומאה לא לשין ולא עורכין עמו שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה אלא מוליכין עמו פת לפלטר:

יד  הלוקח מנחתום עם הארץ בסוריא ואמר לו הפרשתי חלה אינו צריך להפריש חלה מספק. כשם שלא נחשדו כל ישראל בארץ על תרומה גדולה כך לא נחשדו בסוריא על החלה:

טו  הלוקח בח''ל מן הנחתום צריך להפריש חלה מספק. אבל הלוקח מבעל הבית. ואין צריך לומר המתארח אצלו אינו צריך להפריש חלה מספק:

הלכות בכורים - פרק תשיעי

א  מצות עשה ליתן כל זובח בהמה טהורה לכהן הזרוע והלחיים והקיבה. שנאמר (דברים יח-ג) ''וזה יהיה משפט הכהנים''. ואלו הם הנקראים בכל מקום מתנות. ומצוה זו נוהגת תמיד בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. ובכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ. ובחולין אבל לא במוקדשין:

ב  כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישן ונפדו חייבין במתנות ואם קדם מום עובר להקדישן או שהקדישן תמימים ואח''כ נולד בהם מום ונפדו הרי אלו פטורין מן המתנות:

ג  ספק בכור חייב במתנות מכל צד. שאם בכור הוא כולו לכהן ואם אינו בכור מתנותיו לכהן. ואם נסתפק בשנים ולקח הכהן האחד מספק הרי השני פטור מן המתנות. עשאוהו כמי שזכה בו הכהן ונתנו במומו לבעליו. אבל ספק מעשר פטור מ''מ שהמוציא מחבירו עליו הראיה:

ד  בהמת קדשים שנפסלה במומה ואינה חייבת במתנות שנתערבה בבהמות אחרות. אפילו אחת במאה בזמן שכל בהמה מהן לאחר כולן פטורין. שכל אחד ואחד ספק והמוציא מחבירו עליו הראיה. היה אחד הוא השוחט את כולם פוטר מתנות אחת מהן בלבד:

ה  אין חייב במתנות אלא בהמה טהורה בלבד שנאמר (דברים יח-ג) ''אם שור אם שה''. כלאים הבא מכבש ועז חייב במתנות. והכוי אע''פ שהוא ספק מפרישין ממנו כל המתנות. צבי הבא על העז וילדה הולד חייב בחצי מתנות שנאמר ''אם שה'' אפילו מקצת שה. תיש הבא על הצביה הולד פטור מן המתנות:

ו  אחד השוחט לאכילת עכו''ם או לאכילת כלבים או לרפואה חייב במתנות:

ז  בהמת שותפין חייבת שנאמר (דברים יח-ג) ''זובחי הזבח'':

ח  הלוקח בהמה מפירו' שביעית חייב במתנות. כהנים ולוים פטורים מן המתנות שנאמר (דברים יח-ג) ''מאת העם'' וספק הם הלוים אם הם בכלל העם או לא. לפיכך אין נוטלין מהם ואם נטל הכהן לא יחזיר:

ט  בד''א בשוחט לעצמו. אבל כהן טבח ששוחט ומוכר בשוק ממתינין לו שתים ושלש שבתות. מיכן ואילך מוציאין ממנו מתנות ונותנין אותם לכהנים אחרים. ואם קבע בית מטבחיים למכור אין ממתינין לו אלא מוציאין ממנו מיד ואם נמנע מליתן מנדין אותו עד שיתן:

י  השוחט לעכו''ם ולכהן פטור מן המתנות. והמשתתף עם הכהן צריך שירשום חלקו כדי שיניח המתנות בחלק הכהן. שאם לא ציין חלקו חייב במתנות מפני שאין הכל יודעין שהכהן שותף לו. לפיכך אם היה הכהן עומד עמו במטבחיים ונושא ונותן עמו אינו צריך לרשום. והמשתתף עם העכו''ם אינו צריך לרשום שסתם עכו''ם מרבה דברים ומודיע לכל שהוא שותף ואע''פ שאינו עמו בשעת מכירה:

יא  התנה הכהן עמו שהוא שותף חוץ מן המתנות הרי המתנות לכהן. כיון שאמר לו חוץ הרי שייר לו הכהן חלק במתנות ולפיכך הם שלו. אבל אם אמר. לו הכהן ע''מ שהמתנות שלי הרי המתנות של ישראל זה ונותנן לכל כהן שירצה. אע''פ שהתנה עמו שהן שלו לא נפטר מן המתנות. שהאומר ע''מ לא שייר לו בעצמן של מתנות כלום הואיל ולא שייר לו בהן שותפות לא קנאן בתנאי זה:

יב  היה הכהן שותף בראש פטור מן הלחי. שותף ביד פטור מן הזרוע. שותף בבני מעיים פטור מן הקיבה. אמר לו הכהן הרי הבהמה כולה שלי והראש שלך חייב בלחי. שהדבר החייב הרי הוא של ישראל:

יג  גר שנתגייר והיתה לו בהמה שחוטה. אם נשחטה עד שלא נתגייר פטור. ואם אחר שנתגייר חייב. ואם ספק פטור והמוציא מחבירו עליו הראיה:

יד  בהמה שלא הורמו מתנותיה מותר לאכול ממנה. שאינה דומה לטבל שהרי מתנות כהונה מובדלין והמתנות עצמן אסור לישראל לאכלן אלא ברשות כהן. עבר ואכלן או הזיקן או מכרן אינו חייב לשלם. מפני שהוא ממון שאין לו תובע ידוע. והקונה אותם אע''פ שאינו רשאי ה''ז מותר לאכלן מפני שמתנות כהונה נגזלות:

טו  אמר לטבח מכור לי בני מעיה של פרה והיו בה מתנות נותנן לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים. לקחם ממנו במשקל נותנם לכהן ומנכה לטבח מן הדמים:

טז  המשלח בשר לחבירו והיו בה מתנות אינו חושש שמא עבר זה וגזלן. מקום שאין בו כהן מעלה המתנות בדמים ואוכלן מפני הפסד כהן ויתן הדמים לכל כהן שירצה:

יז  הרוצה ליתן המתנות לכהן אחד נותן. ואם רצה לחלוק אותן לא יתן חצי קיבה לאחד או חצי זרוע אלא זרוע לאחד וקיבה לאחד ולחיים לשנים שנאמר (דברים יח-ד) ''תתן לו'' שיהיה בה כדי מתנה. ואם היו של שור חולק אותן חתיכות והוא שיהיה בכל חתיכה כדי מתנה:

יח  אי זהו הזרוע. זרוע של ימין מן הפרק של ארכובה עד כף של ידו שהן שני איברים זה מעורה בזה. והלחיים מן הפרק של לחי ועד פיקה של גרגרת טבעת גדולה עם הלשון שביניהן הכל לכהן:

יט  אין מולגין אותן ואין מפשיטין אותן אלא יתנו לו בעורן ובצמרן. והקיבה בחלב שעליה ובחלב שבתוכה וכבר נהגו הכהנים להניח חלב הקיבה לבעלים:

כ  הכהנת אוכלת המתנות אע''פ שהיא נשואה לישראל מפני שאין בהן קדושה. ולא עוד אלא הבעל אוכל מתנות בגלל אשתו. אבל חללה אינה אוכלת. שאין חללים בכלל כהנים. ואם רצה הכהן למכור המתנות או ליתנן במתנה אפילו לעכו''ם או להאכילם לכלבים מאכילם שאין בהן קדושה כלל:

כא  כהן שהיו לו חברים שנותנים לו המתנות אם רצה לזכות בהן לישראל חבירו ה''ז מזכה לו. ואע''פ שלא באו לידו. ויהיו אותם החברים זובחים ונותנין המתנות לזה הישראל שזכה בהן. והוא שיהיה הישראל זה בדוחק ואין לו לקנות בשר. ויהיה הכהן שזכה לו חבירו. אבל אם היה הכהן שמשו של ישראל זה או שכירו או לקיטו אינו מזכה לו עד שיבואו לידו שמא יזכה בעל כרחו:

כב  לא יחטוף הכהן המתנות ולא ישאל בפיו אא''כ נותנין לו בכבוד נוטל. ובזמן שהם רבים בבית המטבחים הצנועים מושכין ידיהם והגרגרנים נוטלין. ואם היה כהן צנוע ואין מכירין אותו שהוא כהן ה''ז נוטל כדי שיודע לכל שהוא כהן. ואין הכהנים אוכלין המתנות אלא צלי בחרדל שנאמר (שמות כט-כט) ''למשחה'' כדרך שאוכלים המלכים:

הלכות בכורים - פרק עשירי

א  מצות עשה ליתן לכהן ראשית הגז שנאמר (דברים יח-ד) ''וראשית גז צאנך תתן לו''. ולוים בכלל ישראל במצוה זו. ואין לראשית הגז זו שיעור מן התורה. ומדברי סופרים שלא יפחות מאחד מששים. ואינה נוהגת אלא בארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית כראשית הדגן ונוהג בחולין אבל לא במוקדשין:

ב  כיצד הרי שהקדיש בהמות לבדק הבית וגזזן יכול יהיה חייב לפדות וליתן לכהן. או הקדיש בהמה חוץ מגיזתה יכול יהיה חייב בראשית הגז ת''ל (דברים יח-ד) ''צאנך'' אין אלו צאנו:

ג  כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבין בראשית הגז. אבל אם קדם הקדשן את מומן. או שקדם מום עובר להקדשן ואח''כ נולד להן מום קבוע ונפדו פטורים מראשית הגז:

ד  אין חייבין בראשית הגז אלא הכבשים בלבד. זכרים כנקבות שהצמר שלהן הוא הראוי לבגדים. היה צמרן קשה ואינו ראוי ללבישה פטורין מראשית הגז. שאין מתנה זו לכהן אלא כדי ללבוש ממנה:

ה  כיון שזיכה לו הקב''ה בתרומות שהן לחמו ויינו. וזיכה לו במתנות בהמה וקדשי מקדש שהבשר שלו. זיכה לו בראשית הגז ללבושו. ובגזל הגר והחרמים ושדה אחוזה ופדיון בכורות להוצאותיו ושאר צרכיו. שהרי אין לו חלק בנחלה ובבזה:

ו  היה הצמר שלהן אדום או שחור או שחום חייבות בראשית הגז. אבל אם גזז הצמר וצבעו קודם שיתן נפטר מראשית הגז. הלבינו קודם שיתן חייב להפריש אחר שלבנו. התולש צמר רחלים בידו ולא גזז חייב בראשית הגז:

ז  ראשית הגז נוהג בכלאים ובכוי ובטרפה. אבל הגוזז את המתה פטור:

ח  המפריש ראשית הגז ואבד חייב באחריותן עד שיתן לכהן. האומר כל גיזותי ראשית דבריו קיימין:

ט  הלוקח גז צאנו של עכו''ם אחר שגזזן העכו''ם פטור מראשית הגז. לקח הצאן לגיזתן חייב אף ע''פ שגדלה הגיזה ברשות העכו''ם. ואע''פ שחוזרין הצאן לעכו''ם אחר גזיזה. הואיל והגוזז ישראל והגזיזות שלו חייב שאין החיוב אלא בשעת הגיזה:

י  הלוקח גז צאנו של חבירו אם שייר המוכר מעט מצאנו להגזז המוכר חייב להפריש מן המשואר על הכל. ואע''פ שלא התחיל המוכר לגזוז. חזקה אין אדם מוכר מתנות כהונה. ואם לא שייר כלום הלוקח חייב להפריש:

יא  היו שני מיני גיזה כגון גיזה לבנה וגיזה שחומה או גיזת זכרים וגיזת נקבות. ומכר מין זה והניח המין האחר. זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו [זה נותן לעצמו] על מה שלקח וזה נותן לעצמו על מה ששייר:

יב  גר שנתגייר והיו לו גיזות ואין ידוע אם עד שלא נתגייר נגזזו או משנתגייר ה''ז פטור והמע''ה:

יג  כמה צאן יהיה לו ויהיו חייבות בראשית הגז. אין פחות מחמש. והוא שיהיה בגיזה שלהן אין פחות ממשקל ששים סלע. ותהיה גיזת כל אחת מחמשתן אין פחות ממשקל י''ב סלע. היתה אחת מהם גוזזת פחות מי''ב סלע אע''פ שחמשתן גוזזות ששים סלע או יתר הרי אלו פטורין מראשית הגז:

יד  השותפין חייבין בראשית הגז. והוא שיהיה בחלק כל אחד מהן כשיעור. אבל חמש צאן בלבד של שני שותפין פטורין:

טו  ראשית הגז מצותה בתחלה ואם הפריש בין באמצע בין בסוף יצא. היו לו חמש צאן וגזז אחת מהן בלבד ומכר גיזתה. ואח''כ גזז שניה ומכר גיזתה. ואח''כ גזז שלישית ומכר גיזתה הכל מצטרפות לראשית הגז. וחייב אפילו לאחר כמה שנים. ויש לו להפריש מן החדש על הישן ומזה על זה. אבל אם היתה רחל אחת וגזזה והניח גיזתה ואח''כ קנה שנייה וגזזה והניח גיזתה אינן מצטרפות:

טז  מי שהיו לו גיזות רבות של ראשית הגז ורוצה לחלק לכהנים. לא יתן לכל אחד ואחד פחות ממשקל חמש סלעים מלובן כדי בגד קטן. לא שילבנו ואח''כ יתן לו אלא יתן לו מצמר הגיזה כשהוא צואי. כדי שיהיה בו אחר הליבון חמש סלעים או יתר שנאמר (דברים יח-ד) ''תתן לו'' שיהיה בו כדי מתנה המועלת:

יז  ראשית הגז חולין לכל דבר. לפיכך אני אומר שנותנים אותו לכהנת אע''פ שהיא נשואה לישראל כמתנות בהמה ויראה לי שדין שניהן אחד הוא:

הלכות בכורים - פרק אחד עשר

א  מצות עשה לפדות כל איש מישראל בנו שהוא בכור לאמו הישראלית שנאמר (שמות לד-יט) ''כל פטר רחם לי''. ונאמר (במדבר יח-טו) ''אך פדה תפדה את בכור האדם'':

ב  ואין האשה חייבת לפדות את בנה. שהחייב לפדות את עצמו הוא שחייב לפדות את בנו. עבר האב ולא פדהו כשיגדל יפדה את עצמו:

ג  היה הוא לפדות ובנו לפדות יפדה עצמו תחלה ואח''כ בנו. ואם אין לו אלא כדי פדיון אחד יפדה עצמו:

ד  היה בנו לפדות והגיע עת לעלות לרגל ואין לו כדי לזה ולזה. פודה את בנו ואח''כ עולה לרגל שנאמר (שמות לד-כ) ''כל בכור בניך תפדה'' ואח''כ (שמות לד-כ) ''ולא יראו פני ריקם'':

ה  הפודה את בנו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן. וחוזר ומברך שהחיינו. ואח''כ נותן הפדיון לכהן. ואם פדה עצמו מברך לפדות הבכור ומברך שהחיינו:

ו  מצוה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן. ובכמה פודהו בחמש סלעים שנאמר (במדבר יח-טז) ''ופדוייו מבן חדש תפדה''. בין בכסף בין בשוה כסף מן המטלטלין שגופן ממון כענין השקלים. לפיכך אין פודין בקרקעות ולא בעבדים מפני שהן כקרקעות ולא בשטרות לפי שאין גופן ממון ואם פדהו בהן אינו פדוי:

ז  כתב האב לכהן שהוא חייב לו ה' סלעים חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי. נתן לו כלי שאינו שוה בשוק ה' סלעים וקבלו הכהן בה' סלעים הרי בנו פדוי. נתן ה' סלעים לעשרה כהנים בין בבת אחת בין בזה אחר זה יצא:

ח  רצה הכהן להחזיר לו הפדיון מחזיר. ולא יתן לו הוא ודעתו שיחזיר. ואם עשה כן והחזיר לו אין בנו פדוי עד שיגמור בלבו ליתן לו מתנה גמורה. ואם רצה הכהן אח''כ להחזיר יחזיר. וכן אם פירש ונתן לו על מנת להחזיר הרי בנו פדוי:

ט  כהנים ולוים פטורים מפדיון הבן מקל וחומר. אם פטרו של ישראל במדבר דין הוא שיפטרו עצמן:

י  ישראל הבא מן הכהנת ומן הלויה פטור. שאין הדבר תלוי באב אלא באם שנאמר ''פטר רחם בישראל'':

יא  לויה המעוברת מעכו''ם בנה פטור. וכהנת המעוברת מעכו''ם בנה חייב שהרי נפסלה אמו מן הכהונה בבעילת העכו''ם:

יב  כהן שנולד לו בן חלל. מת האב בתוך שלשים יום הבן חייב לפדות את עצמו. שלא זכה האב בפדיונו. מת אחר ל' יום אינו חייב הבן לפדות את עצמו. שהרי זכה האב בפדיונו:

יג  השפחה שנשתחררה וכותית שנתגיירה כשהן מעוברות וילדו. אע''פ שהורתו שלא בקדושה הואיל ונולד בקדושה חייב. שנאמר ''פטר רחם בישראל'' והרי פטר ורחם בישראל. אין ידוע אם קודם שנתגיירה ילדה או אחר שנתגיירה ילדה המוציא מחבירו עליו הראיה:

יד  הכותית והשפחה שילדו ואח''כ נתגיירו ונשתחררו וילדו ולד אחר הרי זה פטור שנאמר (שמות לד-יט) (במדבר ג-יב) (במדבר יח-טו) ''פטר רחם'' ואין זה פטר רחם. וכן הבא אחר הנפלים כל נפל שאמו טמאה לידה הבא אחריו אינו פטר רחם. וכל נפל שאין אמו טמאה לידה כמו המפלת כמין דגים וחגבים או המפלת יום ארבעים וכיוצא בהן הבא אחריו בכור לכהן וחייב לפדות:

טו  חתך העובר במעיה והוציאו אבר אבר הבא אחריו אינו פטר רחם. בן שמנה חדשים שהוציא ראשו והוא חי והחזירו ומת. וכן בן ט' שמת ויצא ראשו והחזירו ואח''כ יצא אחיו וילדה. זה שילדה אינו פטר רחם. שהרי נפטר בראשו של ראשון. ומשתצא פדחתו פוטר הבא אחריו:

טז  יוצא דופן והבא אחריו כדרכו שניהם פטורים. הראשון לפי שלא יצא מן הרחם והשני מפני שקדמו אחר:

יז  מאימתי יתחייב בפדיון. משישלים שלשים יום שנאמר (במדבר יח-טז) ''ופדויו מבן חדש תפדה''. מת הבן בתוך ל' ואפילו ביום ל'. וכן אם נעשה טריפה אינו חייב בחמשה סלעים. ואם הקדים ונתן לכהן יחזיר לו הפדיון [ואם מת אחר ל' יום חייב בפדיון] ואם לא נתן יתן:

יח  מי שפדה בנו בתוך ל', יום אם אמר לו מעכשיו אין בנו פדוי. ואם אמר לו לאחר ל' יום בנו פדוי ואע''פ שאין המעות קיימין לאחר ל' יום:

יט  מי שהוא ספק אם חייב בפדיון או לא ה''ז פטור שהמוציא מחבירו עליו הראיה. מת האב בתוך ל', יום הרי הבן בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה מאביו שפדהו קודם שימות. מת האב לאחר ל' יום הרי הוא בחזקת פדוי עד שיודיעוהו שלא נפדה:

כ  מי שלא בכרה אשתו וילדה זכר ונקבה ואין ידוע אי זה מהן יצא ראשון אין כאן לכהן כלום. ילדה שני זכרים אע''פ שאין ידוע אי זה מהן הבכור נותן ה' סלעים לכהן. מת אחד מהן בתוך ל' יום פטור שהמוציא מחבירו עליו הראיה. מת האב בין בתוך שלשים יום בין אחר שלשים יום. בין שלא חלקו האחים בין שחלקו. ינתן מן הנכסים ה' סלעים לכהן שכבר נתחייבו הנכסים:

כא  שתי נשיו שלא בכרו וילדו שני זכרים נותן עשר סלעים לכהן. מת אחד מהן בתוך ל' יום אם לכהן אחד נתן יחזיר לו ה' סלעים. ואם לשני כהנים נתן אינו יכול להוציא מהן שהרי לא ציין פדיון זה על בן זה. וכל אחד מהן יכול לומר החזיר מחבירי:

כב  שתי נשיו שלא בכרו שילדו זכר ונקבה. או שני זכרים ונקבה נותן ה' סלעים לכהן. שא''א שלא יהיה זכר אחד מהן פטר רחם:

כג  ילדו שתי נקבות וזכר. או שני זכרים ושתי נקבות. ואין ידוע אי זה נולד ראשון אין כאן לכהן כלום שאני אומר נקבה נולדה תחלה ואחריה זכר:

כד  שתי נשיו אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו שני זכרים ונתערבו. נותן חמש סלעים לכהן. מת אחד מהם בתוך שלשים יום האב פטור. מת האב ינתן מן הנכסים חמש סלעים:

כה  ילדו זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום. שאני אומר זו שלא בכרה ילדה נקבה תחלה ואחריה זכר וזו שבכרה ילדה זכר:

כו  שתי נשים של שני אנשים שלא בכרו וילדו ב' זכרים ונתערבו זה נותן ה' סלעים וזה נותן הסלעים. נתנו ואח''כ מת אחד מן הבנים בתוך ל' יום. אם לשני כהנים נתנו אינן יכולין הוציא מידן. ואם לכהן אחד נתנו כותב אחד מהן לחבירו הרשאה וילך זה בהרשאה ויחזיר מן הכהן חמש סלעים:

כז  ילדו זכר ונקבה ונתערבו האבות פטורין והבן חייב לפדות את עצמו. וכן מבכרת שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים וילדה ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון שניהן פטורין. והבן חייב לפדות את עצמו:

כח  ילדו שתי נקבות וזכר או שתי נקבות ושני זכרים אין כאן לכהן כלום:

כט  שתי נשים של שני אנשים אחת בכרה ואחת לא בכרה. וילדו שני זכרים זה שלא בכרה אשתו נותן חמש סלעים לכהן. ילדו זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום:

ל  ילדו שני זכרים ונקבה זה שלא ביכרה אשתו נותן חמש סלעים. שלא נפטר אלא בשני ספיקות אם אשתו ילדה זכר בלבד חייב ואם היא ילדה הזכר והנקבה חייב אא''כ ילדה נקבה תחלה והואיל והדבר רחוק יתן פדיונו:

הלכות בכורים - פרק שנים עשר

א  מצות עשה לפדות כל אדם מישראל פטר חמור בשה. ואם לא רצה לפדותו מצות עשה לעורפו שנאמר (שמות לד-כ) ''ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו''. ושתי מצות אלו נוהגות בכל מקום ובכל זמן. ומצות פדייה קודמת למצות עריפה:

ב  השה שפודין בו נותנו לכהן שנאמר (במדבר יח-טו) ''כל פטר רחם'' וגו':

ג  (במדבר יח-טו) ''ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה'' בהמה טמאה האמורה כאן היא החמור בלבד:

ד  פטר חמור אסור בהנאה עד שיפדה. ואם מכרו קודם פדיון דמיו אסורים. ואם מת קודם פדיון או שערפו יקבר. מפני שהוא אסור בהנאה אף לאחר עריפה הואיל ולא נפדה. לפיכך אם לא פדהו ונתן פטר החמור בעצמו לכהן. אסור לכהן להשתמש בו עד שיפדהו בשה. ויקח השה לעצמו או יערפנו ויקבר. והכהנים חשודים על דבר זה לפיכך אסור לישראל ליתן פטר חמור לכהן אלא אם כן פדהו הכהן בפניו:

ה  הפריש פדיון פטר חמור ומת השה קודם שיתננו לכהן אינו חייב באחריותו. ויתן הנבלה לכהן ליהנות בה. מת פטר החמור אחר שפדהו. יתן הטלה לכהן ומותר בהנייתו שכבר נפדה:

ו  מאימתי חייב לפדותו משיולד ועד שלשים יום. ומאחר שלשים יום אם רצה לערפו עורפו. אם רצה לפדותו פודה ואין כאן אלא מצות עיכוב בלבד:

ז  לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ מאחוריו שנאמר (שמות יג-יג) (שמות לד-כ) ''ואם לא תפדה וערפתו''. ואין ממיתין אותו לא במקל ולא בקנה ולא בקורדום ולא במגירה אלא בקופיץ. ולא יכניסנו לחדר וינעול הדלת בפניו עד שימות שנאמר ''וערפתו'':

ח  אין פודין לא בעגל ולא בחיה ולא בשה שחוט ולא בטריפה ולא בכלאים ולא בכוי. שנאמר (שמות יג-יג) (שמות לד-כ) ''תפדה בשה'' ואין קרוי שה אלא כבשים ועזים חיים בלבד:

ט  אין פודין בשה הדומה [למין] לאחר ואם פדה פדוי. ופודין בבן פקועה אבל לא בפסולי המוקדשין שהרי נאמר בהן (דברים יב-טו) (דברים טו-כב) ''כצבי וכאיל''. מה צבי ואיל אין פודין בו אף פסולי המוקדשין אין פודין בהם:

י  פודין בשה בין זכרים בין נקבות בין תמימים בין בעלי מומים בין קטנים בין גדולים:

יא  שה שלקחו מדמי שביעית אין פודין בו את הודאי. אבל פודין בו את הספק. אם אין לו שה לפדותו פודהו בשוויו ונותן דמיו לכהן. לא אמרה תורה שה להחמיר עליו אלא להקל עליו. שאם היה לו פטר חמור ששוה עשר סלעים יש לו לפדותו בשה שוה דינר ולא יהיה זה חמור מן ההקדש שנפדה בכסף בשוויו:

יב  בד''א כשהיו דמי פטר חמור משלשה זוזים ולמעלה. אבל אם היו דמיו פחות מנ' זוזים אין פודין אותו אלא בשה או בג' זוזים. ועין יפה לא יפחות מסלע. ועין רעה בחצי סלע. ובינונית בג' זוזים:

יג  והפודה פטר חמור של חבירו ה''ז פדוי והחמור לבעליו:

יד  כהנים ולוים פטורין מפטר חמור שנאמר (במדבר יח-טו) ''בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה''. כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה. והפטור מבכור אדם פטור מבכור בהמה טמאה:

טו  הלוקח עובר חמורו של עכו''ם או המוכר עובר חמורו לעכו''ם אע''פ שאינו רשאי ה''ז פטור מן הבכורה. ואין קונסין אותו על דבר זה. היה העכו''ם שותף באם או בבכור אפילו לא היה לו אלא אחד מאלף בו הרי זה פטור. היה לו בו או באמו אבר אחד כגון ידו או רגלו אפילו אזנו כל שאילו יחתך יהיה בעל מום ה''ז פטור מן הבכורה. ואם כשיחתך חלק העכו''ם לא יהיה בעל מום למזבח הרי זה חייב. וכן המקבל חמור מן העכו''ם להיות מטפל בה והולד ביניהם או עכו''ם שקיבל מישראל הכל פטור מן הבכורה שנאמר (שמות יג-ב) ''פטר רחם בבני ישראל באדם ובבהמה'' עד שיהיה הכל בישראל:

טז  גר שנתגייר ואין ידוע אם עד שלא נתגייר ילדה חמורו או אחר שנתגייר הרי זה חייב לערוף או לפדות. ואם פדה בשה השה של נר שהמוציא מחבירו עליו הראיה:

יז  עכו''ם שהפריש פטר חמור מודיעין אותו שאינו חייב והרי הוא מותר בגיזה ועבודה:

יח  פרה שילדה כמין חמור. או חמור שילדה כמין סוס פטור שנאמר (שמות לד-כ) ''ופטר חמור תפדה בשה'' (שמות יג-יג) ''ופטר חמור'' ב' פעמים עד שיהיה היולד חמור והנולד חמור. ואם יש בו מקצת סימני חמור חייב בבכורה:

יט  חמורו שלא בכרה וילדה שני זכרים נותן טלה לכהן. ילדה זכר ונקבה מפריש טלה אחד כדי להפקיע קדושה ממנו עד שיהיה מותר בהנייה. שמא הזכר נולד תחלה. וטלה זה שהפריש לבעלים ואינו לכהן שהמוציא מחבירו עליו הראיה:

כ  שתי חמוריו שלא בכרו וילדו שני זכרים נותן שני טלאים לכהן. זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכהן:

כא  ילדו שתי נקבות וזכר. או שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום. ואינו צריך להפריש טלה לעצמו לפי שיש כאן ספיקות הרבה שמא האחת ילדה זכר והשנייה ילדה שתי נקבות. או שמא זו ילדה נקבה והאחרת זכר ואחריו נקבה או נקבה ואחריה זכר. וכן ספיקות הרבה יש בשני זכרים ושתי נקבות. אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו שני זכרים ונתערבו נותן טלה אחד לכהן. זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו ואינו נותנו לכהן מפני שהוא ספק והמע''ה:

כב  וכן הלוקח חמור מן העכו''ם ואין ידוע אם בכרה או. לא בכרה וילדה זכר פודה אותו בשה והוא לבעלים. מפני שהוא ספק:

כג  מי שהיו לו עשרה טלאים כל אחד מהן הפרישו על ספק פטר חמור הרי הן כחולין לכל דבר ומתעשרין כשאר הבהמה. ומפריש אחד מהן מעשר והשאר שלו כשהיו:

כד  ישראל שהיו לו עשרה פטרי חמורים ודאין בתוך ביתו שנפלו לו מבית אבי אמו כהן ואותו אבי אמו הכהן נפלו לו מבית אבי אמו ישראל ה''ז מפריש עליהן י' שיין והן שלו וחייבין במעשר: סליקו להו הלכות בכורים

---

הלכות שמיטה ויובל

יש בכללן שתים ועשרים מצות. תשע מצות עשה. ושלש עשרה מצות לא תעשה, וזהו פרטן: א) שתשבות הארץ בשביעית ממלאכתה. ב) שלא יעבוד עבודת הארץ בשנה זו. ג) שלא יעבוד עבודת האילן בשנה זו. ד) שלא יקצור הספיח כדרך הקוצרים. ה) שלא יבצור הנזירים כדרך הבוצרים. ו) שישמט מה שתוציא הארץ. ז) שישמט כל הלואתו. ח) שלא יגוש ולא יתבע הלוה. ט) שלא ימנע מלהלוות קודם שמיטה כדי שלא יאבד ממונו. י) לספור השנים שבע שבע. יא) לקדש שנת החמשים. יב) לתקוע בשופר בי' בתשרי כדי לצאת עבדים חפשי. יג) שלא תעבד אדמה בשנה זו. יד) שלא יקצור ספיחיה כנגד הקוצר. טו) שלא יבצור נזיריה כנגד הבוצרים. טז) ליתן גאולה לארץ בשנה זו וזהו דין שדה אחוזה ושדה מקנה. יז) שלא תמכר הארץ לצמיתות. יח) דין בתי ערי חומה. יט) שלא ינחל כל שבט לוי בארץ ישראל אלא נותנין להם ערים מתנה לשבת בהם. כ) שלא יקח שבט לוי בבזה. כא) ליתן ללוים ערים לשבת ומגרשיהן. כב) שלא ימכר מגרש עריהם אלא גואלים לעולם בין לפני היובל בין לאחר היובל: וביאור מצות אלו בפרקים אלו:

הלכות שמיטה ויובל - פרק ראשון

א  מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית שנאמר (ויקרא כה-ב) ''ושבתה הארץ שבת לה''' ונאמר (שמות לד-כא) ''בחריש ובקציר תשבות''. וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר (ויקרא כה-ד) ''שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור'':

ב  אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה. ואחד הכרם ואחד שאר האילנות:

ג  וזמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה. ולמה פרטן הכתוב לומר לך על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה עליהן. אבל מכין אותו מכת מרדות:

ד  כיצד החופר או החורש לצורך הקרקע או המסקל או המזבל וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ. וכן המבריך או המרכיב או הנוטע וכיוצא בהן מעבודת האילנות מכין אותו מכת מרדות מדבריהן:

ה  אין נוטעין בשביעית אפילו אילן סרק. ולא יחתוך היבולת מן האילנות. ולא יפרק העלין והבדים היבשים. ולא יאבק את צמרתו באבק. ולא יעשן תחתיו כדי שימות התולעת. ולא יסוך את הנטיעות בדבר שיש לו זוהמא כדי שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך. ולא יסוך את הפגין. ולא ינקוב אותן ולא יכרוך את הנטיעות. ולא יקטום אותם. ולא יפסג את האילנות וכן שאר כל עבודת האילן. ואם עשה אחת מאלו בשביעית מכין אותו מכת מרדות:

ו  אין מציתין את האור באישת הקנים מפני שהיא עבודת קרקע. ואין מלמדין את הפרה לחרוש אלא בחול. ואין בודקין את הזרעים בעציץ מלא עפר אבל בודקין אותן בעציץ מלא גללים. ושורין את הזרעים בשביעית כדי לזורען במוצאי שביעית. ומקיימין האלויי בראש הגג אבל אין משקין אותו:

ז  סוקרין את האילן בסקרא. וטוענין אותו באבנים ועודרין תחת הגפנים. והמקשקש בזיתים אם להברות את האילן אסור ואם לסתום את הפצימים מותר:

ח  משקין בית השלחין בשביעית והיא שדה הזריעה שצמאה ביותר. וכן שדה האילנות אם היו מרוחקין זה מזה יתר מעשר לבית סאה מושכין את המים מאילן לאילן. אבל לא ישקו את כל השדה. ואם היו מקורבין זה לזה עשר לבית סאה משקין כל השדה בשבילן. וכן עפר הלבן מרביצין אותו במים בשביעית בשביל האילנות שלא יפסדו:

ט  ועושין עוגיות לגפנים. ועושין את אמת המים כתחלה וממלאין את הנקעים מים:

י  ומפני מה התירו כל אלה. שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה. והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם כמו שביארנו:

יא  משרבו האנסין והטילו מלכי עכו''ם על ישראל לעשות מחנות לחיילותיהן התירו לזרוע בשביעי' דברים שצריכין להם עבדי המלך בלבד. וכן מי שכפאו אנס לעשות בשביעית בחנם כמו עבודת המלך וכיוצא בהן הרי זה עושה:

יב  הנוטע בשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור. מפני שישראל חשודין על השביעית. אם תאמר בשוגג יקיים יאמר המזיד שוגג הייתי:

יג  החורש את שדהו או נרה או זבלה בשביעית כדי שתהיה יפה לזריעה במוצאי שביעית קונסין אותו ולא יזרענה במוצאי שביעית. ואין חוכרין אותה ממנו כדי לזורעה אלא תהי בורה לפניו. ואם מת יזרענה בנו:

יד  המעביר קוצים מארצו בשביעית כדי לתקנה למוצאי שביעית. או שסקל ממנה אבנים אע''פ שאינו רשאי לא קנסו אותו ומותר לו לזורעה במוצאי שביעית:

טו  הטומן לפת וצנונות וכיוצא בהן בשביעית אם היו מקצת העלין מגולין אינו חושש ואם לאו אסור. הטומן את הלוף וכיוצא בהן לא יפחות מארבע קבים על גובה טפח וטפח עפר על גביו. וטומנו במקום דריסת האדם כדי שלא יצמח. ומותר למרס באורז בשביעית אבל לא יכסח:

טז  בראשונה היו אומרים מלקט אדם עצים ואבנים ועשבים מתוך שדהו. והוא שיטול הגס הגס כדי שלא יתכוין לנקות הארץ. אבל משדה חבירו נוטל בין דק בין גס. משרבו עוברי עבירה שמתכוונין לנקות ואומרין הגס הגס אנו נוטלין. אסרו ליטול אדם משדהו אלא מתוך שדה חבירו והוא שלא ילקט בטובה. שלא יאמר לו ראה כמה טוב עשיתי לך שהרי נקיתי שדך:

יז  היתה בהמתו עומדת בתוך שדהו מלקט ומביא לפניה. שבהמתו מוכחת עליו. וכן אם היתה שם כירתו מלקט הכל ומדליק שכירתו מוכחת עליו:

יח  הקוצץ אילן או שנים לעצים ה''ז מותר לשרשן. קצץ שלשה או יתר זה בצד זה לא ישרש. שהרי מתקן את הארץ אלא קוצץ מעל הארץ ומניח שרשיו בארץ. בד''א מתוך שלו אבל משדה חבירו מותר לשרש:

יט  המבקיע בזית ליטול עצים לא יחפה מקום הבקוע בעפר מפני שהיא עבודה אבל מכסה באבנים או בקש:

כ  המזנב בגפנים והקוצץ קנים ה''ז קוצץ כדרכו בקרדום ובמגל ובמגירה ובכל מה שירצה:

כא  אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית כדרך שקוצצין בשאר השנים מפני שקציצתה עבודת אילן. שבקציצה זו תגדל ותוסיף. ואם צריך לעציה קוצץ אותה שלא כדרך עבודתה:

כב  כיצד קוצצה. מעם הארץ או למעלה מעשרה טפחים. אילן שנפשח קושרין אותו בשביעית לא שיעלה אלא שלא יוסיף:

הלכות שמיטה ויובל - פרק שני

א  לא יוציא אדם זבלים מחצירו ויתן בתוך שדהו בשביעית מפני שנראה כמזבל שדהו שתהיה יפה לזריעה. ואם הוציא והעמיד ממנו אשפה מותר. ולא יעשה אשפה בתוך שדהו עד שיעבור זמן שמזבלין בו לעבודת הארץ והוא משיקשור המתוק. ולא יעשה אשפה פחותה ממאה וחמשים סאה של זבל כדי שתהיה ניכרת שהיא אשפה ואם ירצה להוסיף מוסיף. היה לו דבר מועט מוסיף עליו והולך ולא יעשה בכל בית סאה יתר משלש אשפתות:

ב  והרוצה לעשות כל שדהו שלש שלש אשפתות לתוך בית סאה עושה. והרוצה לעשות זבלו אוצר עושה:

ג  היה מעמיד הזבל על הסלע או שהעמיק בארץ ג' טפחים והערים הזבל. או שבנה על הארץ גובה ג והעמיד עליו הזבל אינו צריך שיעור אפילו עשה כן כמה אשפתות לתוך בית סאה בין גדולות בין קטנות מותר. שהרי הדבר ניכר שאינן לעבודת הארץ אלא לכניסת הזבל:

ד  מותר לאדם להוציא זבל מן הסהר של צאן ונותן לתוך שדהו כדרך כל מכניסי זבל. והעושה דיר בתוך שדהו בשביעית לא יעשהו יתר על בית סאתים ויכניס הצאן לתוכו. וכשיזבלו את כל הדיר מניח דופן אחד מדפני הדיר ועושה דיר אחר בצדו נמצא מזבל בתוך שדהו בית ארבעת סאין:

ה  היתה כל שדהו בית ארבעת סאין משייר ממנה מקצת מפני מראית העין. כדי שידעו הכל שהצאן הטילו בה ונדיירה. ולא יאמרו זיבל זה כל שדהו בשביעית:

ו  לא יפתח אדם מחצב בתחלה לתוך שדהו בשביעית שמא יאמרו לתקן שדהו נתכוון שיסיר ממנה הסלע. ואם התחיל מקודם שביעית ופצל ממנה שבע ועשרים אבנים ברבוע ג' על ג' על רום ג' כל אבן מהן אמה על אמה ברום אמה או גדולות מזו ה''ז מותר לנקר ממנו בשביעית כל מה שירצה:

ז  גדר של אבנים שיש בגבהו י' טפחים או יתר ורצה ליטול כל אבניו אם היו בו י' אבנים או יתר כל אחת מהן משוי שנים או גדולות מזו ה''ז נוטל שהרואה יודע שלצורך האבנים הוא נוטל. היה פחות מי' או שהיו פחות מי' אבנים או שהיו אבניו קטנות ממשוי שנים נוטל עד שיניח טפח סמוך לארץ:

ח  בד''א בשנתכוון לתקן שדהו. (או) שהתחיל ליטול בשביעית אבל אם לא נתכוון לתקן שדהו או שהתחיל מקודם שביעית נוטל בשביעית כל מה שירצה מכל מקום וגומם עד לארץ. וכן אם היה נוטל משדה חבירו אע''פ שהוא קבלן גומם עד לארץ:

ט  אבנים שראויות שתזעזע אותן המחרישה או שהיו מכוסות ונתגלו. אם יש בהן שתים של משוי שנים שנים ה''ז מותר ליטול אותן. היו קטנות מזה לא ינטלו:

י  המסקל שדהו בשביעית מפני שהוא צריך לאבנים נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ. וכן אם היה לו בשדהו גרגר של צרורות. או גל של אבנים נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ. ואם יש תחתיהן סלע או קש יטול את כולן:

יא  לא ימלא אדם גיא עפר או יתקננו בעפר מפני שמתקן את הארץ. אבל עושה הוא חייץ על פני הגיא. וכל אבן שיכול לפשוט את ידו וליטלה והוא עומד על שפת הגיא הרי זו תנטל:

יב  אבני כתף והם הנטלות ב' ג' על הכתף מותר להביאן מכל מקום בין משדה חבירו בין משדהו. וכן הקבלן מביא מכל מקום ואפילו אבנים גדולות כין משדה שקבלה בין משדה שלא קבלה:

יג  פרצה שהיא סוגה בעפר אם אינה מכשלת את הרבים אסור לבנותה. ואם היתה מכשלת את הרבים. או שלא היתה סוגה בעפר אלא פתוחה לר''ה מותר לבנותה:

יד  אסור לו לבנות נדר בשביעית בין שדהו לשדה חבירו. אבל בונה גדר בינו ובין ר''ה. ומותר להעמיק עד הסלע ומוציא את העפר וצוברו בתוך שדהו כדרך כל מעמידין זבל. וכן אם חפר בור ושיח ומערה בשביעית צובר העפר בתוך שדהו כדרך כל החופרים:

הלכות שמיטה ויובל - פרק שלישי

א  עבודת הארץ בשנה ששית שלשים יום סמוך לשביעית אסורה הלכה למשה מסיני. מפני שהוא מתקנה לשביעית. ודבר זה בזמן שבית המקדש קיים הוא שנאסר מפי השמועה. ונזרו חכמים שלא יהיו חורשים שדה האילן ערב שביעית בזמן המקדש אלא עד העצרת. ושדה הלבן עד הפסח. ובזמן שאין מקדש מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה כדין תורה:

ב  אי זו היא שדה האילן. כל שלשה אילנות לבית סאה. אחד אילן סרק ואחד אילן מאכל ואפילו הן של שלשה אנשים רואין אותן כאילו הם תאנים. אם ראויין לעשות ככר דבילה של ששים מנה חורשין כל בית סאה בשבילם. והוא שיהיה רחוק בין כל אחד ואחד כדי שיהיה הבקר יכול לעבור בכליו:

ג  היו פחות משלשה לבית סאה. או שהיו שלשה ואחד ראוי לעשות ששים מנה או יתר והשנים אינן ראויין לעשות. או שנים ראויין לעשות אפילו מאה מנה ואחד אינו עושה אין חורשין להן אלא לצרכם והוא מלוא האורה וסלו חוצה לו:

ד  היו מג' ועד תשעה וראויין לעשות ששים מנה חורשין כל בית סאה בשבילן ואע''פ שיש בהם מי שאינו ראוי לעשות:

ה  היו עשרה אילנות לתוך בית סאה או יתר בין עושין בין אינם עושין חורשין כל בית סאה בשבילן. עשר נטיעות מפוזרות לתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה ודבר זה הלכה למשה מסיני:

ו  היו עשויות שורה אחת (או) מוקפות עטרה אין חורשין להן אלא צרכן לכל אחד ואחד והדילועין עם הנטיעות מצטרפות לעשרה:

ז  אי זו היא נטיעה זה האילן הקטן כל זמן שקוראין לו נטיעה:

ח  אילן שנקצץ והוציא חליפין אם נקצץ מטפח ולמעלה הרי הוא כאילן. מטפח ולמטה הרי הוא כנטיעה:

ט  וכל הדברים האלו בזמן המקדש כמו שאמרנו. אבל בזמן הזה מותרין בעבודת הארץ עד ר''ה. אף בזמן המקדש מותר לסקל ולזבל השדות ולעדור המקשאות והמדלעות ובית השלחין עד ר''ה. ומזבלין ומפרקין ומאבקין ומעשנין ומקרסמין ומזרדין ומפסלין ומזהמין את הנטיעות וכורכין וקוטמין אותן. ועושין להם בתים ומשקין אותם. וסכין את הפגין. ומנקבין אותן. כל עבודות אלו מותרות בערב שביעית עד ר''ה של שביעית ואפילו בזמן המקדש:

י  פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית. ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית לא סכין ולא מנקבין. ובזמן המקדש אין בונין מדרגות ע''פ הגאיות ערב שביעית משיפסקו הגשמים. מפני שהוא מתקנן לשביעית:

יא  אף בזמן הזה אין נוטעין אילנות ואין מרכיבין ואין מבריכין ערב שביעית אלא כדי שתקלוט הנטיעה ותשהה אחר הקליטה ל' יום קודם ר''ה של שביעית וסתם קליטה שתי שבתות. ודבר זה אסור לעולם מפני מראית העין שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו. נמצאת אומר שהנוטע או המבריך או המרכיב ערב שביעית קודם ר''ה במ''ד יום יקיים. פחות מכן יעקור. ואם לא עקר הפירות מותרין. ואם מת קודם שיעקור מחייבין את היורש לעקור:

הלכות שמיטה ויובל - פרק רביעי

א  כל שתוציא הארץ בשנה שביעית. בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית. בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו ושניהם נקראו ספיח. בין מן העשבים והירקות שעלו מאיליהן ואין להן זרע הכל מותר לאכלו מן התורה שנאמר (ויקרא כה-ו) ''והיתה שבת הארץ לכם לאכלה''. ואפילו שדה שנטייבה בשביעית וצמחה פירותיה מותרין באכילה. וזה שנאמר (ויקרא כה-ה) ''את ספיח קצירך לא תקצור'' שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה. ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה. כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר. או שקצר לעבודת הארץ כמו שבארנו. אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל:

ב  ומדברי סופרים שיהיו כל הספיחים אסורין באכילה. ולמה גזרו עליהם מפני עוברי עבירה. שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר. וכשיצמח יאכל מהם ויאמר ספיחים הן. לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית:

ג  הא למדת שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות האילנות והעשבים שאין זורעין אותם רוב האדם כגון הפיגם והירבוזין השוטים וכל כיוצא בהן. אבל הירקות שדרך רוב האדם לזורעם בגנות ומיני תבואה וקטניות כל הצומח מהן אסור מדבריהם והמלקטן מכין אותו מכת מרדות:

ד  ספיחים העולים בשדה בור ובשדה ניר ובשדה כרם ובשדה זרע מותרין באכילה. ומפני מה לא גזרו עליהם לפי שאין אדם זורע מקומות אלו. שדה בור אין אדם נפנה לשם. ושדה ניר רוצה הוא בתיקונה. ושדה כרם אינו אוסר כרמו. ושדה זרע הספיחין מפסידין אותה. וכן התבן של שביעית מותר בכל מקום ולא גזרו עליו:

ה  ספיחין של שביעית שיצאו למוצאי שביעית אסורין באכילה ואין תולשין אותן ביד אלא חורש כדרכו. ובהמה רועה כדרכה:

ו  ועד מתי אסורין ספיחי שביעית במוצאי שביעית מר''ה ועד חנוכה ומחנוכה ואילך הן מותרין. והזורע ספיחי שביעית אחר שביעית הגידולין מותרין:

ז  בצלים שיצאו משביעית למוצאי שביעית אם עשו כיוצא בהן מותרין ואם לאו אסורין. וכן שאר הפירות אין לוקחים אותם במוצאי שביעית אלא משיעשו כיוצא בהן מפירות מוצאי שביעית עשה הבכיר הותר האפיל ומותר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד:

ח  מאימתי מותר אדם ליקח לוף במוצאי שביעית משירבה החדש:

ט  באחד בתשרי ר''ה לשמיטין וליובלות. פירות ששית שנכנסו לשביעית אם היו תבואה או קטניות או פירות האילן והגיעו לעונת המעשרות קודם ר''ה הרי אלו מותרין. ואע''פ שאוסף אותם בשביעית הרי הן כפירות ששית לכל דבר. ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ר''ה הרי הן כפירות שביעית:

י  התבואה והקטניות אסורין באכילה משום ספיחים. ופירות האילן אוכלין אותן בקדושת שביעית:

יא  האורז והדוחן והפרגים והשומשמין ופול המצרי שזרעו לזרע הולכין בהן אחר גמר פרי. אם נגמר פרים קודם ר''ה הרי אלו מותרין בשביעית כפירות ששית. ואם נגמרו אתר ר''ה אע''פ שהשרישו קודם ר''ה הרי אלו אסורים משום ספיחים:

יב  הירק בשעת לקיטתו. והאתרוג אפילו היה כפול קודם ר''ה ונעשה כככר בשביעית חייב במעשרות כפירות ששית. ואפילו היה כככר בששית הואיל ונלקט בשביעית הרי הוא כפירות שביעית. ומתעשר כפירות ששית להחמיר:

יג  וכן פירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית בתבואה וקטניות ואילנות הולכין אחר עונת המעשרות. והפרגין והשומשמין והאורז והדוחן ופול המצרי שזרעו לזרע אחר גמר הפרי. והירק אחר לקיטתו:

יד  פול המצרי שזרעו לזרע בששית ונגמר פריו קודם ראש השנה של שביעית. בין ירק שלו בין זרע שלו מותר בשביעית. ואם זרע לירק ונכנסה עליו שביעית בין ירקו בין זרעו אסור כספיחי שביעית. וכן אם זרעו לזרע ולירק אסור:

טו  עבר וזרעו בשביעית ויצא לשמינית אם זרעו לזרע בין זרעו בין ירקו אסור במוצאי שביעית כשאר הספיחים. ואם זרעו לירק הואיל ונלקט בשמינית בין ירקו בין זרעו מותר. זרעו לזרע ולירק זרעו אסור משום ספיחים וירקו מותר:

טז  בנות שוח הואיל והן נגמרות לאחר שלש שנים אם באו לעונת המעשרות קודם ר''ה של שמינית הרי הן נאכלות בשנה שנייה מן השבוע בתורת שביעית:

יז  הבצלים הסריסים ופול המצרי שמנע מהם מים ל' יום קודם ר''ה. ושל בעל שמנע מהם ג' עונות לפני ר''ה הרי אלו מפירות ששית. פחות מיכן הרי הם כספיחי שביעית:

יח  הדלועין שקיימן לזרע אם הוקשו לפני ר''ה ונפסלו מלאכול אדם מותר לקיימן בשביעית שהן מפירות ששית. ואם לאו אסורין כספיחי שביעית. וכן הירקות כולן שהוקשו לפני ר''ה מותר לקיימן בשביעית ואם היו רכים אסור לקיימן משום ספיחים. אין מחייבין אותו לשרש את הלוף. אלא מניחו בארץ כמות שהוא. אם צמח למוצאי שביעית מותר. ואין מחייבין אותו לשרש את הקנדס אלא גוזז בעלין ואם צמח למוצאי שביעית מותר:

יט  לוף של ערב. שביעית וכן בצלים של ערב שביעית הקיצונים ופואה שנגמרו לפני שביעית מותר לעקרן בשביעית בקרדומות של מתכת. ואין בזה משום עבודת הארץ:

כ  הבצלים שירדו עליהם גשמים בשביעית וצמחו כל זמן שהעלין שלהן ירוקין הרי אלו מותרין. ואם השחירו הרי הן כנטועין בארץ ואותן העלין אסורין משום ספיחין. ובין כך ובין כך הבצלים עצמן בהיתרן עומדין:

כא  בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו העלו גידוליו את עיקרו והותר הכל הואיל ושביעית אסורה ע''י קרקע כך נטילתה ע''י קרקע:

כב  הפירות שיוציא האילן בשביעית לא יאספם כדרך שאוסף בכל שנה שנאמר (ויקרא כה-ה) ''ואת ענבי נזירך לא תבצור''. ואם בצר לעבודת האילן או שבצר כדרך הבוצרים לוקה:

כג  וכיצד עושה תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה אבל מייבשן בחרבה. ולא ידרוך ענבים בגת אכל דורך הוא בעריבה. ולא יעשה זיתים בבית הבד. אבל כותש הוא ומכניס לתוך בד קטן ביותר וטוחן בבית הבד ובקוטב ומכניס לבד קטנה. וכן בשאר הדברים כל שיכול לשנות משנה:

כד  מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית שנאמר (שמות כג-יא) ''והשביעית תשמטנה ונטשתה''. וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצות עשה. וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו. אלא יפקיר הכל ויד הכל שוין בכ''מ שנאמר (שמות כג-יא) ''ואכלו אביוני עמך''. ויש לו להביא לתוך ביתו מעט כדרך שמביאין מן ההפקר. חמש כדי שמן חמשה עשר כדי יין. ואם הביא יתר מזה מותר:

כה  אין שביעית נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד שנאמר (ויקרא כה-ב) ''כי תבואו אל הארץ'' וגו'. ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית:

כו  כל שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב אסור בעבודה וכל הספיחין שצומחין בו אסורין באכילה. וכל שלא החזיקו בו אלא עולי מצרים בלבד שהוא מכזיב ועד הנהר ועד אמנה. אע''פ שהוא אסור בעבודה בשביעית. הספיחין שצומחין בו מותרים באכילה. ומהנהר ומאמנה והלאה מותר. בעבודה בשביעית:

כז  סוריא אע''פ שאין שביעית נוהגת בה מן התורה גזרו עליה שתהיה אסורה בעבודה בשביעית כארץ ישראל. כדי שלא יניחו ארץ ישראל וילכו וישתקעו שם. אבל עמון ומואב ומצרים ושנער אע''פ שהם חייבות במעשרות מדבריהם אין שביעית נוהגת בהן:

כח  עבר הירדן שביעית נוהגת בה מדבריהם. וספיחי סוריא ועבר הירדן מותרין באכילה. לא יהיו ארצות אלו חמורין מארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים:

כט  עכו''ם שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרין. שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה. והעכו''ם אינן מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהם:

ל  עיירות ארץ ישראל הסמוכות לספר מושיבים עליהם נאמן כדי שלא יפוצו עכו''ם ויבוזו פירות שביעית:

הלכות שמיטה ויובל - פרק חמישי

א  פירות שביעית ניתנו לאכילה ולשתייה ולסיכה ולהדלקת הנר ולצביעה. מפי השמועה למדו (ויקרא כה-ז) ''תהיה'' אף להדלקת נר ולצבוע בה צבע:

ב  לאכילה ולשתייה כיצד. לאכול דבר שדרכו לאכול. ולשתות דבר שדרכו לשתות. כדין תרומה ומעשר שני:

ג  ולא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומע''ש. דבר שדרכו ליאכל חי לא יאכלנו מבושל. ודבר שדרכו להאכל מבושל אין אוכלין אותו חי. לפיכך אין שולקין אוכלי בהמה ואינו מטפל לאכול תבשיל שנפסד והפת שעפשה כדרך שאינו אוכל בתרומה ומעשר:

ד  ואין מבשלין ירק של שביעית בשמן תרומה שלא יביאנו לידי פסול. ואם בישל מעט ואכלו מיד מותר שהרי לא הניחן כדי לבוא לידי פסול:

ה  פירות המיוחדין למאכל אדם אין מאכילין אותן לבהמה לחיה ולעופות. הלכה הבהמה מאליה לתחת התאנה ואכלה אין מחייבין אותו להחזירה שנאמר (ויקרא כה-ז) ''ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול'':

ו  לסיכה כיצד. לסוך דבר שדרכו לסוך. לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן. ולא יפטם את השמן. ולא יסוך במרחץ אבל סך הוא מבחוץ ונכנס:

ז  שמן של שביעית אין חוסמין בו תנור וכירים. ואין סכין בו מנעל וסנדל. ואין סכין. אותו בידים טמאות. נפל על בשרו משפשפו בידים טמאות. ולא יסוך רגלו בתוך המנעל. אבל סך הוא רגלו ולובש המנעל. וסך נופו ומתעגל על גבי קטבליא:

ח  להדלקת הנר כיצד. שמדליק את הנר בשמן שביעית עצמו. מכרו ולקח בו שמן אחר או שהחליף שמן בשמן שניהם אסורים בהדלקה. שאין מדליקין בדמי שביעית. ולא יתן השמן לתוך המדורה אלא מדליקו בנר:

ט  לצביעה כיצד. דברים שדרכן לצבוע בהן אף ע''פ שהן מאכלי אדם צובעין בהן לאדם. אבל אין צובעין לבהמה מפירות שביעית אפילו מאכלי בהמה. שאין קדושת שביעית חלה על צבעי בהמה:

י  מיני כבוסים כגון בורית ואהל קדושת שביעית חלה עליהן ומכבסין בהן שנאמר (ויקרא כה-ו) ''והיתה שבת הארץ לכם'' לכל צרכיכם. אבל אין מכבסין בפירות שביעית ואין עושין מהם מלוגמא שנאמר (ויקרא כה-ו) ''והיתה שבת הארץ לכם לאכלה'' ולא למלוגמא ולא לזילוף ולא להקיא ולא למשרה ולא לכביסה:

יא  כלל גדול אמרו בפירות שביעית. כל שהוא מיוחד למאכל אדם כגון חיטים תאנים וענבים וכיוצא בהן אין עושין ממנו מלוגמא או רטייה וכיוצא בו אפילו לאדם שנאמר (ויקרא כה-ו) ''לכם לאכלה'' כל שהוא מיוחד לכם יהיה לאכלה ולא לרפואה. וכל שאינו מיוחד למאכל אדם כגון קוצין ודרדרין הרכים עושין מהן מלוגמא לאדם אבל לא לבהמה. וכל שאינו מיוחד לא לזה ולא לזה כגון הסיאה והאזוב והקורנס הרי הוא תלוי במחשבתו. חשב עליו לעצים הרי הוא כעצים. לאכילה הרי הוא כפירות. למאכל אדם ולמאכל בהמה נותנין עליו חומרי מאכל אדם שאין עושין מהן מלוגמא. וחומרי מאכל בהמה שאין שולקין אותו:

יב  מותר למכור אוכלי אדם ואוכלי בהמה וליקח בהם אוכלי אדם. אבל אין מוכרין אוכלי בהמה ליקח בהם אוכלי בהמה אחרת. ואין צריך לומר שאין מוכרין אוכלי אדם ליקח בהם אוכלי בהמה. ואם לקח בהן או החליף בהן אוכלי אדם באוכלי בהמה הרי הן כאוכלי אדם שאין עושין מהן מלוגמא לאדם:

יג  פירות שביעית אין מוציאין אותן מהארץ לחוצה לארץ ואפילו לסוריא. ואין מאכילין אותן לא לעכו''ם ולא לשכיר. ואם היה שכיר שבת או שכיר שנה או שכיר חדש או שקצץ מזונותיו עליו הרי הוא כאנשי ביתו ומאכילין אותו. ומאכילין את האכסניא פירות שביעית:

יד  אין ב''ד פוסקין לאשה פירות שביעית. מפני שזה כמשלם חוב מפירות שביעית. אבל ניזונת היא משל בעלה:

טו  אין אוספין פירות שביעית כשהן בוסר שנא' (ויקרא כה-יב) ''תאכלו את תבואתה'' אינה נאכלת עד שתעשה תבואה. אבל אוכל מהן מעט בשדה כשהם פגין כדרך שאוכל בשאר שני שבוע. ולא יכניס לאכול בתוך ביתו עד שיגיעו לעונת המעשרות:

טז  ומאימתי יהיה מותר לאכול פירות האילן בשדה בשביעית. הפגין של תאנים משיזריחו אוכל בהן פתו בשדה וכן כל כיוצא בהן. הבוסר משיוציא מים ואוכלו בשדה וכן כל כיוצא בו. הזיתים משיכנסו סאה של זיתים רביעית שמן פוצע ואוכל בשדה. הכניסו חצי לוג כותש וסך בשדה. הכניס שליש מותר להכניס לביתו שהרי הגיעו לעונת המעשרות:

יז  מותר לקוץ אילנות לעצים בשביעית קודם שיהיה בהן פרי. אבל משיתחיל לעשות פרי לא יקוץ אותו שהרי מפסיד האוכל ונאמר (ויקרא כה-ו) ''לכם לאכלה'' ולא להפסיד. ואם הוציא פירות והגיעו לעונת המעשרות מותר לקוץ אותו שהרי הוציא פירותיו ובטל דין שביעית ממנו:

יח  ומאימתי אין קוצצין האילן בשביעית. החרובין משישלשלו. והגפנים משיגרעו. והזיתים משינצו. ושאר כל האילנות משיוציאו בוסר. ואין קוצצין את הכפניות בשביעית מפני שהוא הפסד פרי. ואם אין דרכן להעשות תמרים אלא שיציץ מותר לקוץ אותן כפניות:

יט  אין שורפין תבן וקש של שביעית מפני שהוא ראוי למאכל בהמה. אבל מסיקין בגפת ובזגין של שביעית:

כ  מרחץ שהוסקה בתבן ובקש של שביעית מותר לרחוץ בה בשכר. ואם אדם חשוב הוא אסור שמא יסיקו בה דברים אחרים בשבילו כדי שיהיה ריחה נודף. ונמצאו מפסידין פירות שביעית:

כא  הקליפין והגרעינין שמותרין בתרומה לזרים אין קדושת שביעית חלה עליהם והרי הן כעצים אא''כ ראויין לצביעה והקור קדושת שביעי' חלה עליו:

כב  הצורר תבלין של שביעית ונותן לתוך התבשיל. אם בטל טעמן הרי אלו מותרין לכל דבר. ואם נשאר בהן טעם עדיין הם בקדושת שביעית:

כג  אין נותנין תבן וקש של שביעית לא לתוך הכר ולא לתוך הטיט. ואם נתן ה''ז כמבוער. תנור שהסיקוהו בתבן ובקש של שביעית יוצן. ומשתרד רביעה שנייה במוצאי שביעית נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית:

הלכות שמיטה ויובל - פרק ששי

א  אין עושין סחורה בפירות שביעית. ואם רצה למכור מעט מפירות שביעית מוכר. ואותן הדמים הרי הן כפירות שביעית וילקח בהן מאכל ויאכל בקדושת שביעית. ואותו הפרי הנמכר הרי הוא בקדושתו כשהיה:

ב  לא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר. ולא יצבע מקליפי שביעית בשכר. מפני שזה עושה סחורה בפירות שביעית. לקח ירקות לאכול והותיר מותר למכור המותר והדמים שביעית. וכן אם לקט ירקות לעצמו ולקח מהן בנו או בן בתו ומכר ה''ז מותר והדמים דמי שביעית:

ג  כשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין. כדי שלא יהיה כסוחר פירות בשביעית. אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר ולוקח הדמים לקנות בהן אוכל אחר:

ד  ואוגד דברים שדרכן להאגד לבית למכור בשוק אכסרה כדרך שאוגדין להביא לבית לא כדרך שאוגדין לשוק. כדי שלא יהיה כמוכר בצמצום. ודברים שאין דרכן להאגד אלא לשוק לא יאגוד אותן:

ה  פירות חו''ל שנכנסו לארץ לא יהיו נמכרים במדה או במשקל או במנין. אלא כפירות הארץ אכסרה. ואם היו ניכרין שהם מח''ל מותר:

ו  חומר בשביעית מבהקדש. שהפודה את ההקדש יצא הקדש לחולין ויתפשו הדמים תחתיו. והשביעית אינה כן. אלא המוכר פירות שביעית יתפשו הדמים ויעשו כפירות שביעית. והפירות עצמן לא נתחללו ונעשו כפירות שאר שנים. שנאמר בה (ויקרא כה-ז) ''תהיה'' בהוייתה תהא לעולם. ולפי שנקראת (ויקרא כה-יב) ''קדש'' תופשת דמיה. נמצאת אומר. האחרון נתפש בשביעית והפרי עצמו הוא כמו שהיה:

ז  כיצד לקח בפירות שביעית או בדמיהן בשר נעשה הבשר כאותן הפירות ואוכלו כפירות שביעית. וצריך לבער אותן בשעת ביעור השביעית. לקח באותו בשר או בדמיו דגים יצא הבשר ונתפשו הדגים. לקח בדגים או בדמיהן שמן יצאו דגים ונתפש שמן. לקח בשמן או בדמיו דבש יצא שמן ונתפש דבש. וצריך לבער הפירות הראשונות עם הדבש האחרון. כדרך שמבערין פירות שביעית. ואין עושין משניהם מלוגמא ולא מפסידין אותן כשאר פירות שביעית:

ח  אין שביעית מתחללת אלא על דרך מקח. בד''א בפרי ראשון אבל בפרי שני מתחלל בין דרך מקח בין דרך חילול:

ט  וכשמחללין פרי הנלקח שנית אין מחללין אותו על בהמה חיה ועוף חיים. שמא יניחם ויגדל מהם עדרים. ואצ''ל שביעית עצמה. אבל מחללין אותן הפירות על השחוטים:

י  דמי שביעית אין פורעין מהם את החוב. ואין עושין בהן שושבינות. ואין משלמין מהן תגמולין ואין פוסקין מהן צדקה לעניים בבית הכנסת. אבל משלחין מהן דברים של גמילות חסדים וצריך להודיע. וכן אין לוקחין מהם עבדים וקרקעות ובהמה טמאה ואם לקח יאכל כנגדן כדרך שעושה במעשר שני. ואין מביאין מהן קיני זבים וזבות ויולדות וחטאות ואשמות. ואם הביא יאכל כנגדן. ואין סכים כלים ועורות בשמן של שביעית ואם סך יאכל כנגדן:

יא  אין נותנין מהן לא לבלן ולא לספר ולא לספן ולא לשאר האומנין. אבל נותן הוא למי שדולה מים מן הבור להשקותו מים. ומותר ליתן מפירות שביעית או מדמיהן לאומנין מתנת חנם:

יב  האומר לפועל הא לך איסר זה ולקט לי ירק היום שכרו מותר ואינו כדמי שביעית. אלא מוציאו בכל מה שירצה. ולא קנסו הפועל להיות שכרו כדמי שביעית. ואם אמר לו לקט לי בו היום ירק. ה''ז כדמי שביעית ואינו מוציאו אלא באכילה ושתייה כפירות שביעית:

יג  החמרים העושים בפירות שביעית מלאכת שביעית האסורה. כגון שהביאו יותר מדאי הרי שכרן כדמי שביעית. ודבר זה קנס להם. ומפני מה קנסו בשכר החמרים ולא קנסו בשכר הפועל. מפני ששכרו מעט לא קנסו בו משום כדי חייו:

יד  הלוקח מן הנחתום ככר בפונדיון ואמר לו בשעת לקיחה כשאלקט ירקות שדה אביא לך בו ה''ז מותר. ואותו הככר הרי הוא כפירות שביעית. ואם לקח ממנו סתם לא ישלם לו מדמי שביעית שאין פורעין חוב מהן:

טו  אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה. בטובה כיצד שיתן לו פירות שביעית כמו שעשה עמו טובה שנתן לו. או שיכניסו לגינתו לאכול כמי שעשה לו טובה. ומי שנתנו לו פירות שביעית במתנה או שנפלו לו בירושה הרי זה אוכלם כדרך שאוכל פירות שאוסף אותן הוא בעצמו מן השדה:

הלכות שמיטה ויובל - פרק שביעי

א  פירות שביעית אין אוכלין מהן אלא כ''ז שאותו המין מצוי בשדה שנאמר (ויקרא כה-ז) ''ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול''. כ''ז שחיה אוכלת ממין זה מן השדה אתה אוכל ממה שבבית. כלה לחיה מן השדה חייב לבער אותו המין מן הבית וזהו ביעור של פירות שביעית:

ב  כיצד הרי שהיו לו גרוגרות שביעית בתוך ביתו אוכל מהן כל זמן שהתאנים באילנות בשדה. כלו התאנים מן השדה אסור לאכול מאותן שבבית אלא מבער אותן:

ג  היו לו פירות מרובין מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד. ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים. ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן לכל דבר שמאבד:

ד  היו לו צמוקין של שביעית. וכלו הענבים מן השדה מן הגנות והפרדסים שהן הפקר אע''פ שעדיין יש ענבים בגפנים שבתוך החצרות אינו אוכל מן הצמוקין מפני ענבים אלו שבחצר. לפי שאינן מצויין לחיה. אבל אם יש ענבים קשים ביותר שאינן נגמרין אלא בסוף השנה הרי זה אוכל מן הצמוקין בשבילן וכן כל כיוצא בזה:

ה  אילן שעושה פירות שתי פעמים בשנה והיו לו מפירותיו הראשונות ה''ז אוכל מהן כל זמן שפירות שניות מצויות בשדה. שהרי מאותו המין בשדה. אבל פירות הסתיו אין אוכלים בשבילן. מפני שדומין לפירות של שנה אחרת:

ו  הכובש שלשה כבשים בחבית אחת. כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית. ואם התחיל בה הרי הכל כמבוער. ובשם שמבער אוכלי אדם כך מבער אוכלי בהמה מן הבית ואינו מאכילן לבהמה אם כלה אותו המין מן השדה:

ז  וכשם שמבערין את הפירות כך מבערין את הדמים. כיצד הרי שמכר רמונים של שביעית והרי הוא אוכל בדמיהן. וכלו הרמונים מן האילנות שבשדה ונשאר אצלו מן הדמים שמכר בהן חייב לבערן:

ח  כיצד עושה קונה בהן מאכלות ומחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד. או ישליכם לים המלח אם לא מצא אוכלין:

ט  שלש ארצות לביעור. ארץ יהודה כולה ההר והשפלה והעמק ארץ אחת. עבר הירדן כולו שפלת לוד והר שפלת לוד ומבית חורון עם הים ארץ אחת. והגליל כולו העליון והתחתון ותחום טבריא ארץ אחת. ואוכלין בכל אחת ואחת משלשתן עד שיכלה האחרון שבה:

י  כיצד היו לו פירות בארץ יהודה. אוכל מהן כל זמן שיש מאותו המין בכל ארץ יהודה כולה. וכן אם היו לו פירות גליל וכן בעבר הירדן:

יא  ושלש ארצות אלו כולן חשובות כארץ אחת לחרובין ולזיתים ולתמרים. ואוכלין בתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער. ואימתי הוא כלה. עד הפורים. ואוכלין בזיתים עד העצרת. ובענבים עד הפסח של מוצאי שביעית. ובגרוגרות עד החנוכה:

יב  המוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו. או ממקום שלא כלו למקום שכלו חייב לבער. לפי שנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם. ופירות הארץ שיצאו לחוצה לארץ מתבערים במקומן ולא יעבירם ממקום למקום:

יג  כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם או מאכל בהמה או ממין הצובעין אם אינו מתקיים בארץ יש לו ולדמיו שביעית וחייב בביעור הוא ודמיו. כגון עלי הלוף השוטה ועלי הדנדנה והעולשין מאוכל אדם. וכגון החוחים והדרדרין מאוכל הבהמה. וכגון אסטס וקוצה ממין הצובעין. ואם היה מתקיים בארץ כגון הפואה והרכפה ממין הצובעין אע''פ שיש לו שביעית ולדמיו שביעית אין להם ביעור ולא לדמיהם שהרי מתקיים בארץ אלא נהנין וצובעין בו עד ר''ה:

יד  וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה ואינו ממין הצובעים. הואיל ואינו לעצים יש לו ולדמיו שביעית אבל אין להם ביעור אע''פ שאינו מתקיים בארץ. אלא נהנין בו או בדמיו עד ראש השנה כגון עיקרי הלוף השוטה ועיקר הדנדנה והערקבנין:

טו  קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים והגרעינין יש להם שביעית ולדמיהם שביעית אבל אין להם ביעור ולא לדמיהם. לולבי זרדים והחרובים יש להם ולדמיהם שביעית וביעור. לולבי האלה והבוטנה והאטדין יש להן ולדמיהן שביעית אבל אין להם ביעור. אבל לעלים שלהן יש ביעור:

טז  איזו היא שעת ביעור העלין בעת שיבולו ונושרין מאילנותיהן. עלי זיתים ועלי קנים ועלי חרובין אין להם ביעור לפי שאינן נובלות וכלות:

יז  ועד מתי יהיה אדם רשאי ללקט עשבים לחין בשביעית עד שייבש המתוק. ויגבב עשבים יבשים עד שתרד רביעה שנייה במוצאי שביעית:

יח  ועד מתי יהיו העניים מותרין להכנס בפרדסות במוצאי שביעית לאסוף פירות שביעית. עד שתרד רביעה שנייה:

יט  הוורד והכופר והלוטם יש להן ולדמיהן שביעית. הקטף והוא שרף היוצא מהאילנות מן העלים ומהעיקרים אין לו שביעית. והיוצא מן הפגים יש לו ולדמיו שביעית:

כ  בד''א באילן מאכל. אבל באילן סרק אף היוצא מן העלין ומן העיקרים כפרי שלהן ויש לו ולדמיו שביעית:

כא  הכובש ורד שביעית בשמן של ששית ילקט את הוורד והשמן מותר. כבשו בשמן של מוצאי שביעית חייב לבער השמן שהרי הוורד יבש הוא וכבר נתחייב בביעור:

כב  חרובין של שביעית שכבשן ביין ששית או ביין מוצאי שביעית חייב לבער היין. שהרי טעם פירות שביעית בו. זה הכלל פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות מין במינו בכל שהוא ושלא במינו בנותן טעם:

הלכות שמיטה ויובל - פרק שמיני

א  כדרך שאסור לעבוד הארץ בשביעית כך אסור לחזק ידי ישראל שעובדין אותה. או למכור להן כלי עבודה. לפי שאסור לחזק ידי עוברי עבירה:

ב  ואלו כלים שאין האומן רשאי למוכרן בשביעית למי שחשוד על השביעית. מחרישה וכל כליה העול והמזרה והדקר. זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת למלאכה שאסורה בשביעית אסור למכרו לחשוד. ולמלאכה שאפשר שתהיה אסורה ותהיה מותרת מותר למוכרו לחשוד:

ג  כיצד מוכר הוא לו המגל והעגלה וכל כליה. שאם יקצור בו מעט ויביא על העגלה מעט ה''ז מותר. ואם יקצור כדרך הקוצרין או יביא כל פירות שדהו אסור:

ד  ומותר למכור סתם למי שאינו חשוד אפילו דבר שמלאכתו מיוחדת למלאכה האסורה בשביעית. שהרי אפשר שקנה בשביעית לעשות לו מלאכה לאחר שביעית:

ה  היוצר מוכר חמש כדי שמן וחמשה עשר כדי יין. ומותר למכור לעכו''ם יתר מזה ואינו חושש שמא ימכור לישראל. ומוכר כדים רבים לישראל בחו''ל ואינו חושש שמא יביאם לארץ:

ו  ומוכר לחשוד פרה חורשת בשביעית שהרי אפשר לשוחטה. ומוכר לו שדהו שהרי אפשר שיובירה. אבל לא ימכור לו שדה האילן אלא אם כן פסק עמו על מנת שאין לו באילן. ומשאילו סאה למדוד בה אעפ''י שהוא יודע שיש לו גורן שהרי אפשר שימדוד בה בתוך ביתו. ופורט לו מעות אף ע''פ שהוא יודע שיש לו פועלים. וכולן בפירוש אסורים:

ז  וכן משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה רחים ותנור. אבל לא תבור ולא תטחון עמה:

ח  מחזיקין ידי עכו''ם בשביעית בדברים בלבד. כגון שראהו חורש או זורע אומר לו תתחזק או תצליח וכיוצא בדברים אלו. מפני שאינם מצווין על שביתת הארץ אבל לא יסעדנו ביד. ומותר לרדות עמהן הכוורת וחוכרין מהן נירין לפי שאינן בני חיוב כדי לקנוס אותן:

ט  מותר לעשות בסוריא בתלוש אבל לא במחובר. כיצד דשין וזורין ודורכין ומעמרין. אבל לא קוצרין ולא בוצרין ולא מוסקין וכן כל כיוצא באלו:

י  כשם שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית או לשמרן כך אסור ליקח מעם הארץ. לפי שאין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ. ואפילו כל שהוא. שמא לא יאכל אותן בקדושת שביעית:

יא  הלוקח לולב מעם הארץ בשביעית נותן לו אתרוג מתנה. ואם לא נתן לו מבליע לו דמי אתרוג בדמי לולב:

יב  במה דברים אמורים בזמן שהיה מוכר פירות שכמותן בשמור כגון תאנים ורמונים וכיוצא בהן. אבל היה מוכר פירות שחזקתן מן ההפקר כגון הפיגם והירבוזין והשוטים והחלגלוגות והכסבר של הרים וכיוצא בהן ה''ז מותר ליקח ממנו מעט כדמי שלש סעודות בלבד משום כדי חייו של מוכר:

יג  וכל דבר שאינו חייב במעשרות כגון שום בעל בכי ובצל של רכפה וגריסין הקלקיות ועדשים המצריות וכן זרעוני גינה שאינן נאכלות כגון זרע לפת וצנון וכיוצא בהן הרי אלו נלקחין מכל אדם בשביעית:

יד  בד''א בעם הארץ סתם. אבל מי שהוא חשוד לעשות סחורה בפירות שביעית. או לשמור פירותיו ולמכור מהן אין לוקחין ממנו דבר שיש עליו זיקת שביעית כלל. ואין לוקחין ממנו פשתן אפי' סרוק. אבל לוקחין ממנו טווי ושזור:

טו  החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות. והחשוד על המעשרות אינו חשוד על השביעית. שאע''פ שזה וזה מה''ת. מעשר טעון הבאת מקום מה שאין כן בשביעית. ושביעית אין לה פדיון משא''כ במעשר:

טז  החשוד על הטהרות אינו חשוד לא על המעשר ולא על השביעית. שהאוכל הטמא הזה שמכרו בחזקת טהור אינו מטמא אחרים אלא מדברי סופרים. והחשוד לדברי סופרים אינו חשוד לדברי תורה:

יז  כל החשוד על דבר אע''פ שאינו נאמן על של עצמו נאמן הוא על של אחרים חזקה אין אדם חוטא לאחרים. לפיכך החשוד על הדבר דנו ומעידו:

יח  הכהנים חשודין על השביעית. לפי שהם אומרים הואיל והתרומות מותרות לנו אע''פ שהן אסורין על הזרים במיתה ק''ו פירות שביעית. לפיכך סאה תרומה שנפלה למאה סאה של פירות שביעית תעלה. נפלה לפחות ממאה ירקבו הכל ולא ימכרו לכהנים ככל מדומע לפי שהם חשודין על השביעית:

יט  הצבענין והפטמין לוקחין מורסן מכל מקום. ואינן חוששין שמא מספיחי שביעית הוא:

כ  גבאי קופה בשביעית לא יהיו מדקדקין בחצרות של אוכלין שביעית. ואם נתנו להן פת מותרת ואין חוששין לה שמא מספיחי שביעית הוא. שלא נחשדו ישראל להיות נותנין אלא או מעות שביעית או ביצים הנלקחות בדמי שביעית. ומותר ללות מן העניים פירות שביעית ומחזירין להן פירות בשנה שמינית:

הלכות שמיטה ויובל - פרק תשיעי

א  מצות עשה להשמיט המלוה בשביעית שנאמר (דברים טו-ב) ''שמוט כל בעל משה ידו''. והתובע חוב שעברה עליו שביעית עבר על לא תעשה שנאמר (דברים טו-ב) ''לא יגוש את רעהו ואת אחיו'':

ב  אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמיטת קרקע. שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף. ודבר זה קבלה הוא. אמרו חכמים בזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ. ובזמן שאין שם שמיטת קרקע אין אתה משמיט כספים בשביעית אפילו בארץ:

ג  ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכ''מ. ואע''פ שאין היובל נוהג כדי שלא תשתכח תורת שמיטת הכספים מישראל:

ד  אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה שנאמר (דברים טו-א) ''מקץ שבע שנים תעשה''. שמטה וזה דבר השמטה ושם הוא אומר (דברים לא-י) ''מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות''. מה שם אחר שבע אף השמטת כספים אחר שבע. לפיכך הלוה את חבירו בשביעית עצמה גובה חובו כל השנה. וכשתשקע חמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב:

ה  שחט את הפרה וחלקה על דעת שהיום ר''ה של מוצאי שביעית ונתעבר אלול ונמצא אותו היום סוף שביעית אבדו הדמים. שהרי עברה שביעית על החוב:

ו  שביעית משמטת את המלוה ואפילו מלוה שבשטר שיש בו אחריות נכסים ה''ז משמיט. ואם סיים לו שדה בהלואתו אינו משמיט. והשביעית משמטת את השבועה שנאמר (דברים טו-ב) ''לא יגוש'' מ''מ לא לשלם ולא להשבע:

ז  בד''א בשבועת הדיינין וכל כיוצא בה מדברים שאם יודה בהן שביעית משמטתן. אבל שבועת השומרין והשותפין וכיוצא בהן משבועות שאם יודה ישלם ה''ז ישבע אחר השמטה:

ח  הלוהו ותבעו וכפר בו. והגיע השמטה והוא בכפירתו. והודה אחר. שעברה שביעית. או שבאו עליו עדים אחר השביעית אין השביעית משמטת:

ט  המלוה את חבירו וקבע לו זמן לעשר שנים אינו משמט. אף ע''פ שהוא בא לידי (דברים טו-ב) ''לא יגוש'' הרי הוא עתה אינו יכול לנגוש. התנה עמו שלא יתבענו שביעית משמטת:

י  המלוה את חבירו והתנה עמו שלא תשמטנו שביעית ה''ז נשמט שאינו יכול לבטל דין השביעית. התנה עמו שלא ישמיט הוא חוב זה ואפילו בשביעית תנאו קיים. שכל תנאי שבממון קיים. ונמצא זה חייב עצמו בממון שלא חייבתו תורה שהוא חייב:

יא  הקפת החנות אינה נשמטת. ואם עשאה מלוה נשמטת. שכר שכיר אינו נשמט ואם זקפו עליו במלוה נשמט:

יב  קנסות של אונס ושל מפתה והמוציא שם רע אינם נשמטין ואם זקפן במלוה נשמטים. ומאימתי נזקפין במלוה משעת העמדה בדין:

יג  המגרש את אשתו קודם השמטה אין כתובתה נשמטת. ואם פגמתה או זקפתה עליו במלוה נשמטת:

יד  המלוה על המשכון אינו משמיט. והוא שיהיה החוב כנגד המשכון. ואם היה יתר משמיט היתר:

טו  המוסר שטרותיו לבית דין ואמר להם אתם גבו לי חובי זה אינו נשמט שנאמר (דברים טו-ג) ''ואשר יהיה לך את אחיך'' וזה בית דין תובעין אותו. וכן ב''ד שחתכו את הדין וכתבו איש פלוני אתה חייב ליתן לזה כך וכך אינו נשמט. שזה כגבוי הוא וכאילו בא לידו ואינו כמלוה:

טז  כשראה הלל הזקן שנמנעו מלהלוות זה את זה ועוברין על הכתוב. בתורה (דברים טו-ט) ''השמר לך פן יהיה דבר'' וגו' התקין פרוזבול כדי שלא ישמט החוב עד שילוו זה את זה. ואין הפרוזבול מועיל אלא בשמטת כספים בזמן הזה שהיא מדברי סופרים. אבל שמטה של תורה אין הפרוזבול מועיל בה:

יז  אין כותבין פרוזבול אלא חכמים גדולים ביותר כבית דינו של רבי אמי ורבי אסי שהן ראויין להפקיע ממון בני אדם. אבל שאר בתי דינין אין כותבין:

יח  זהו גופו של פרוזבול. מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה. והדיינין או העדים חותמין מלמטה:

יט  אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע. אם אין קרקע ללוה מוכר לו המלוה כל שהוא בתוך שדהו אפילו קלח של כרוב. השאילו מקום לתנור או לכירה כותבין עליו פרוזבול. היתה לו שדה ממושכנת כותבין עליה פרוזבול:

כ  כותבין לאיש על נכסי אשתו וליתומים על נכסי אפטרופוס. אין לו קרקע ולערב יש לו קרקע כותבין עליה פרוזבול. היה לו חוב על חבירו ויש לחבירו קרקע הואיל והוא תחת שיעבודו כותב עליו פרוזבול:

כא  אחד שלוה מחמשה צריכים פרוזבול לכל אחד וא'. וחמשה שלוו מאחד דיו פרוזבול אחד לכולן:

כב  כתב הפרוזבול תחלה ואח''כ הלוה אינו מועיל: אלא משמיט עד שיכתוב הפרוזבול אחר שהלוה. נמצאת אומר שכל מלוה הקודמת לפרוזבול אינה נשמטת בפרוזבול זה. ואם הפרוזבול קודם למלוה נשמטת בפרוזבול זה:

כג  לפיכך פרוזבול המוקדם כשר. והמאוחר פסול. כיצד כתבו בניסן והקדים זמנו מאדר כשר. שהרי הורע כחו שאינו משמיט אלא עד אדר. אבל אם איחר זמנו וכתבו מאייר פסול שהרי מייפה כחו שאינו משמיט עד אייר שלא כדין. שאין דינו שלא ישמיט אלא עד ניסן בשעת מסירת הדברים לבית דין:

כד  המוציא שטר חוב אחר שביעית ואין עמו פרוזבול אבד חובו. ואם אמר היה לי ואבד נאמן. שמזמן הסכנה ואילך בעל חוב גובה שלא בפרוזבול. ולא עוד אלא כשיביא בעל חוב את שטרו או כשיבוא לתבוע במלוה על פה אומרים לנתבע שלם לו. ואם טען הנתבע ואמר איה פרוזבול שלו. אומרים לתובע היה לך פרוזבול ואבד אם אמר הן נאמן. ואם הודה שלא כתב פרוזבול אבד חובו והיתומים אינן צריכין פרוזבול:

כה  הוציא פרוזבול וטען הנתבע ואסר מלוה זו שהוא תובע אחר פרוזבול זה היתה והתובע אומר קודם פרוזבול היתה התובע נאמן. שאילו אמר היה לי ואבד נאמן ואף ע''פ שאין אנו יודעין זמן הפרוזבול שאבד:

כו  טען הנתבע ואמר מלוה יש לו אצלי. והתובע אומר לא כי אלא הקפת חנות היא שאינה נשמטת שהרי לא זקפתי' מלוה ה''ז נאמן. שהרי אם ירצה יאמר מלוה היתה ופרוזבול היה לי ואבד. שכיון שתקנו חכמים פרוזבול חזקה היא שאין אדם מניח דבר מותר ואוכל דבר אסור:

כז  תלמידי חכמים שהלוו זה את זה ומסר דבריו לתלמידים. ואמר מוסרני לכם שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה אינו צריך לכתוב פרוזבול. מפני שהן יודעים שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם ובדברים בלבד היא נדחית:

כח  כל המחזיר חוב שעברה עליו שביעית רוח חכמים נוחה הימנו. וצריך המלוה לומר למחזיר משמיט אני וכבר נפטרת ממני. אמר לו אעפ''כ רצוני שתקבל יקבל ממנו שנאמר (דברים טו-ב) ''לא יגוש'' והרי לא נגש. ואל יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא יאמר לו שלי הם ובמתנה אני נותן לך:

כט  החזיר לו חובו ולא אמר לו כן. מסבב עמו בדברים עד שיאמר לו שלי הם ובמתנה נתתים לך. ואם לא אמר לא יקבל ממנו אלא יטול מעותיו וילך לו:

ל  מי שנמנע מלהלוות את חבירו קודם השמיטה שמא יתאחר החוב שלו וישמט עבר בלא תעשה שנאמר (דברים טו-ט) ''השמר לך'' וגו'. וחטא גדול הוא שהרי הזהירה עליו תורה בשני לאוין שנאמר (דברים טו-ט) ''השמר לך פן'' וגו'. וכל מקום שנאמר השמר או פן או אל הרי זה מצות לא תעשה. והתורה הקפידה על מחשבה רעה זו וקראתו (דברים טו-ט) ''בליעל''. והרי הוסיף הכתוב להזהיר ולצוות שלא ימנע אלא יתן שנאמר (דברים טו-י) ''נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו'' וגו'. והבטיח הקב''ה בשכר מצוה זו בעולם הזה שנאמר (דברים טו-י) ''כי בגלל הדבר הזה יברכך'' וגו':

הלכות שמיטה ויובל - פרק עשירי

א  מצות עשה לספור שבע שבע שנים ולקדש שנת החמשים שנאמר (ויקרא כה-ח) ''וספרת לך שבע שבתות שנים'' וגו' (ויקרא כה-י) ''וקדשתם את שנת החמשים''. ושתי מצות אלו מסורין לבית דין הגדול בלבד:

ב  ומאימתי התחילו למנות, מאחר ארבע עשרה שנה משנכנסו לארץ שנאמר (ויקרא כה-ג) ''שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך'' עד שיהיה כל אחד מכיר את ארצו ושבע שנים עשו] בכבוש הארץ ושבע שנים בחילוק. נמצאת אומר בשנת שלש וחמש מאות ואלפים ליצירה מר''ה מאחר מולד אדם הראשון שהיא שנה שניה ליצירה התחילו למנות. ועשו שנת עשר וחמש מאות ליצירה שהיא שנת אחת ועשרים משנכנסו לארץ שמטה. ומנו שבע שמטות וקדשו שנת החמשים שהיא שנת ארבע וששים משנכנסו לארץ:

ג  שבעה עשר יובלים מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו. ושנה שיצאו בה שחרב הבית בראשונה מוצאי שביעית היתה ושנת שש ושלשים ביובל היתה. שארבע מאות שנה ועשר שנים עמד בית ראשון. כיון שחרב הבית בטל מנין זה. משבטלה נשארה הארץ חרבה שבעים שנה ונבנה בית שני. וארבע מאות ועשרים שנה עמד. ובשנה השביעית מבניינו עלה עזרא והיא הביאה השנייה. ומשנה זו התחילו למנות מנין אחר. ועשו שנת י''ג לבנין בית שני שמטה. ומנו שבע שמטות וקדשו שנת החמשים. אעפ''י שלא היתה שם יובל בבית שני מונין היו אותו כדי לקדש שמיטות:

ד  נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה שתחלתה מתשרי שאחר החרבן כשני חדשים שהרי מתשרי הוא המנין לשמיטים וליובלות אותה השנה מוצאי שביעית היתה. ושנת ט''ו מן היובל התשיעי היתה. ולפי חשבון זה שנה זו שהיא שנת אלף ומאה ושבע לחרבן שהיא שנת שמנים ושבעה ואלף וארבע מאות למנין שטרות שהיא שנת שש ושלשים ותשע מאות וארבעת אלפים ליצירה היא שנת שמיטה והיא שנת אחת ועשרים מן היובל:

ה  אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חרבן בית ראשון ובנין בית שני אלא שמטות בלבד בלא יובל. וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת החמשים אלא שבע שבע בלבד מתחלת שנת החרבן וכן עולה בגמרא ע''ז חשבון זה שהוא קבלה:

ו  ושנת השמטה ידועה היא ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי א''י. וכולן לא מנו אלא לשני חורבן משליכין אותן שבע שבע. ולפי חשבון זה תהי שנה זו שהיא שנת שבע ומאה ואלף לחרבן מוצאי שביעית. ועל זה אנו סומכין. וכפי החשבון זה אנו מורין לענין מעשרות ושביעית והשמטת כספים שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להתלות:

ז  שנת יובל אינה עולה ממנין שני השבוע. אלא שנת תשע וארבעים שמטה ושנת חמשים יובל. ושנת חמשים ואחת תחלת שש שנים של שבוע וכן בכל יובל ויובל:

ח  משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות שנאמר (ויקרא כה-י) ''וקראתם דרור בארץ לכל יושביה'' בזמן שכל יושביה עליה. והוא שלא יהיו מעורבבין שבט בשבט אלא כולין יושבים כתקנן. בזמן שהיובל [נוהג בארץ] נוהג בחו''ל שנאמר (ויקרא כה י-יב) ''יובל היא'' בכ''מ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית:

ט  ובזמן שהיובל נוהג נוהג דין עבד עברי. ודין בתי ערי חומה. ודין שדה חרמים ודין שדה אחוזה. ומקבלין גר תושב ונוהגת שביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מן התורה. ובזמן שאין היובל [נוהג] אינו נוהג אחד מכל אלו חוץ משביעית בארץ. והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם כמו שביארנו:

י  מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי לתשרי בשנת היובל. ומצוה זו מסורה לבית דין תחלה (שנאמר (ויקרא כה-ט) ''והעברת שופר תרועה'') וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע שנאמר (ויקרא כה-ט) ''תעבירו שופר''. ותוקעין בשופר תשע כדרך שתוקעין בר''ה. ומעבירין שופר בכל גבול ישראל:

יא  שופר של יובל ושל ראש השנה אחד הוא לכל דבר. ואחד ראש השנה ואחד היובל לתקיעות. אלא שביובל תוקעין בין בב''ד שקדשו בו את החדש בין בב''ד שלא קדשו בו את החדש. וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע כל זמן שבית דין יושבין ושלא בפני בית דין:

יב  ובר''ה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין אלא בבית דין שקדשו בו את החדש. ואין כל יחיד ויחיד תוקע אלא בפני בית דין:

יג  שלשה דברים מעכבין ביובל. תקיעה ושלוח עבדים והחזרת שדות לבעליהן. וזו היא שמיטת קרקע:

יד  מר''ה עד יום הכפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהן. ולא השדות חוזרות לבעליהן. אלא עבדים אוכלין ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם. כיון שהגיע יום הכפורים תקעו ב''ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהן וחזרו שדות לבעליהן:

טו  דין היובל בשביתת הארץ ודין השמטה אחד הוא לכל דבר. כל שאסור בשביעית מעבודת הארץ אסור בשנת יובל. וכל שמותר בשביעית מותר ביובל. ומלאכות שלוקין עליהן בשביעית לוקין עליהן ביובל. ודין פירות שנת יובל באכילה ובמכירה ובביעור כדין פירות שביעית לכל דבר:

טז  יתירה שביעית על היובל שהשביעית משמטת כספים ולא יובל. ויותר יובל על השביעית שהיובל מוציא עבדים ומשמיט קרקע. וזהו דין מכירת שדות האמורות בתורה והיא מצות עשה שנאמר (ויקרא כה-כד) ''גאולה תתנו לארץ''. יובל משמיט קרקע בתחלתו ושביעית אינה משמטת כספים אלא בסופה כמו שבארנו:

הלכות שמיטה ויובל - פרק אחד עשר

א  א''י המתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות שנאמר (ויקרא כה-כג) ''והארץ לא תמכר לצמיתות''. ואם מכר לצמיתות שביהם עוברין בלא תעשה. ואין מעשיהן מועילין אלא תחזור השדה לבעליה ביובל:

ב  והמוכר שדהו לס' שנה אינה יוצאה ביובל שאין חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם או הנמכר לצמיתות:

ג  לא ימכור אדם ביתו או שדה אחוזתו אף ע''פ שהם חוזרין אחר זמן אלא אם כן העני שנאמר (ויקרא כה-כה) ''וכי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו''. אבל למכור ולהניח הדמים בכיסו או לעשות בהן סחורה או ליקח בהן כלים או עבדים ובהמה אינו רשאי אלא למזונות בלבד. ואם עבר ומכר מ''מ הרי אלו מכורין:

ד  ודנין בבית דין בתי ערי חומה ובשדה דין שדה אחוזה. דין מוכר שדה אחוזתו לחשב את הדמים לפי השנים הנשארות ליובל. ובכל עת שירצה לפדות מחשב עם הלוקח על השנים שאכל. וגורע מדמי המוכר ומחזיר לו השאר:

ה  כיצד הרי הנשאר ליובל י' שנים ומכר לו שדה במאה דינר. אכלה הלוקח ג' שנים ורצה המוכר לגאול נותן לו ע' דינר ומחזיר שדהו. וכן אם אכלה ו' שנים נותן לו מ' דינר ומחזיר לו שדהו. לא גאלה אלא הניחה ביד הלוקח עד שנת היובל תחזור לבעלים בלא דמים שנאמר (ויקרא כה-טו) ''במספר שני תבואות ימכר לך'':

ו  מכרה לו והיא מלאה פירות ולאחר ב' שנים גאלת אינו יכול לומר לו החזירנה לי מלאה פירות כמו שמכרתי לך. לפיכך אם מכרה לו מלאה פירות לפני ר''ה וגאלה אחר שתי שנים הרי זה אוכל ג' תבואות בשתי השנים ואינו מחשב עמו אלא לפי שתי שנים בלבד שנאמר (ויקרא כז-יח) ''על פי השנים'' לא על פי התבואות:

ז  הקנים והזמורות ופירות שקמה שבתוכה הרי הן של לוקח כשאר הפירות שלה. אבל אילן שנכסח או שיבש שניהן אסורין בו. כיצד יעשה ימכר וילקח בדמיו קרקע והלוקח אוכל פירותיה עד שתגאל השדה מידו:

ח  הלוקח שדה אחוזה ונטעה אילנות והשביחה כשהיא חוזרת ביובל שמין שבח האילנות שבתוכה. ונותן בעל השדה דמי השבח ללוקח שנא' (ויקרא כה-לג) ''ויצא ממכר בית'' ממכר חוזר ולא השבח:

ט  המוכר את שדהו בזמן שהיובל נוהג כמו שביארנו אינו מותר לגאול לפחות משתי שנים שנאמר (ויקרא כה-טו) ''במספר שני תבואות ימכר לך''. ואפילו רצה הלוקח אסור שנאמר (ויקרא כה-טו) ''במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך''. אין פחות משתי שנים מעת לעת מיום המכירה:

י  וצריך שיאכל הלוקח שתי תבואות בשתי שנים ואח''כ יגאל שנאמר (ויקרא כה-טו) ''שני תבואות''. לפיכך אם היתה אחת משתי השנים שביעית או שנת שדפון או ירקון אינה עולה מן המנין:

יא  הניחה הלוקח בורה שנה ואכלה שנה. או אכלה שנה ונרה שנה ולא זרעה הרי אלו עולין למנין. מכרה בשנת יובל עצמה אינה נמכרת והדמים חוזרין לבעלים:

יב  מכרה שנה אחת לפני היובל הרי הלוקח אוכל אותה שנה שניה אחר היובל שנאמר (ויקרא כה-טו) ''שני תבואות'':

יג  מכר נקעים מלאים מים או סלעים שאינם ראויין לזריעה ה''ז פודה בפחות משתי שנים שנאמר (ויקרא כה-טו) ''במספר שני תבואות''. שדה הראוי לתבואה הוא שאינה נגאלת אלא אחר שתי שנים. ואם לא גאלה אע''פ שאינה ראויה לזריעה חוזרת לבעלים ביובל:

יד  מכר אילנות אין נגאלין לפחות משתי שנים שהרי ראויים לתבואות. ואם לא גאלן אינן חוזרין לבעלים ביובל שנאמר (ויקרא כה כז-כח) ''ושב לאחוזתו'' ולא לאילנות:

טו  מכר שדהו לראשון וראשון מכר לשני ושני לשלישי אפילו מאה זה אחר זה בשנת היובל תחזור לאדון הראשון. שנאמר (ויקרא כז-כד) ''בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו לאשר לו אחוזת הארץ'':

טז  מכרה לראשון במאה דינר וראשון לשני במאתים ורצה האדון לגאול אינו מחשב אלא עם הראשון שנאמר (ויקרא כה-כז) ''לאיש אשר מכר לו''. מכרה לראשון במאתים וראשון לשני במאה ה''ז מחשב עם האחרון. וכן אם מכר במאה והשביחה ביד הלוקח והרי היא ראויה להמכר במאתים מחשב לפי מה שמכר. ואם מכרה במאתים והכסיפה והרי היא ראויה להמכר במאה מחשב לפי מה שהיא. ולעולם מיפים כח מוכר שדה אחוזה ומריעין כח הלוקח:

יז  המוכר שדה אחוזתו והיו לו שדות אחרות ומכר מאותם השדות כדי לגאול שדה שמכר אין שומעין לו. שנאמר (ויקרא כה-כו) ''ומצא כדי גאולתו'' עד שימצא דבר שאינו מצוי לו בשעה שמכר. וכן אם לוה לגאול אין שומעין לו שנאמר (ויקרא כה-כו) ''והשיגה ידו'' לא שילוה:

יח  מצא מעט ורצה לגאול חצי השדה שמכר אין שומעין לו שנאמר (ויקרא כה-כו) ''כדי גאולתו''. או גואל את כולה או אינו גואל. ואם רצו קרוביו לגאול גואלים שנאמר (ויקרא כה-כה) ''ובא גואלו הקרוב אליו'':

יט  הנותן שדהו מתנה ה''ז חוזרת לו ביובל שנאמר (ויקרא כה-יג) ''תשובו איש אל אחוזתו'' לרבות את המתנה:

כ  האחין שחלקו כלקוחות הן ומחזירין זה לזה חלקו ביובל. לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה. וכן הבכור והמייבם אשת אחיו מחזיר ביובל חלק שנטל ונוטל החלק שכנגדו:

כא  אבל היורש את אשתו אעפ''י שירושת הבעל מדבריהם עשו חזוק לדבריהם כשל תורה ואינו מחזיר ביובל. ואם ירש ממנה בית הקברות יחזיר לבני משפחה משום פגם משפחה ויתנו לו דמיה ומנכין לו דמי קבר אשתו שהרי חייב בקבורתה:

הלכות שמיטה ויובל - פרק שנים עשר

א  המוכר בית בתוך עיר המוקפת חומה ה''ז גואלה כל י''ב חודש מיום שמכר בכל עת שירצה. ואפילו ביום שמכר. וכשרוצה לפדות נותן כל הדמים שלקח ואינו גורע ללוקח כלום:

ב  ואין הקרובים פודין אותה אלא המוכר עצמו אם השיגה ידו. ויש לו למכור מנכסיו ולפדותו. אבל לא ילוה ויגאל ולא יגאל לחצאין:

ג  מת הלוקח יפדה מיד בנו. וכן אם מת המוכר יש לבנו לפדותה כל י''ב חדש:

ד  מכר לראשון וראשון לשני בתוך השנה מונין לראשון כיון ששלמה שנה ראשונה הוחלט הבית ביד השני. שהמוכר מכר לשני כל זכות שתבוא לידו. הגיע י''ב חדש ולא גאלה הרי זו נחלטת ביד הלוקח. וכן אם נתן הבית מתנה ולא גאלו כל י''ב חדש הרי זה נחלט ביד זה שנתן לו מתנה:

ה  היתה שנה מעוברת אינו נחלט עד סופה שנאמר (ויקרא כה-ל) ''עד מלאת לו שנה תמימה'' להביא חדש העיבור:

ו  מכר ב' בתים אחד בחצי אדר ראשון ואחד בראש אדר שני זה שמכר בראש אדר שני כיון שהגיע אחד באדר של שנה הבאה עלתה לו שנה. וזה שמכר בחצי אדר ראשון לא עלתה לו שנה עד חצי אדר של שנה הבאה מפני שירד הלוקח בחדש העיבור:

ז  הגיע יום י''ב חדש ולא נמצא הלוקח לפדות ממנו הרי זה מניח מעותיו בב''ד ושובר את הדלת ונכנס לביתו. ואימתי שיבוא הלוקח יבוא ויטול מעותיו:

ח  המקדיש בית עיר חומה וגאלו אחר מיד ההקדש כיון שעלתה לו שנה משעה שנגאל מיד ההקדש ולא גאלו בעליו נחלט ביד הגואל. שאין ההקדש חולט אלא הלוקח שנאמר (ויקרא כה-ל) ''לקונה אותו לדורותיו'':

ט  מכר בית עיר חומה והגיע יובל בתוך שנת המכר אינו חוזר ביובל. אלא יהיה ביד הלוקח עד שירצה המוכר לגאול כל שנת המכר או תמלא שנה ויחלוט:

י  המוכר בית בבתי חצרים או בעיר שאינה מוקפת חומה כראוי ה''ז נגאל בכח יפה שבדין השדה ושבדין הבתים המוקפין חומה. כיצד אם רצה לגאול מיד גואל כדין הבתים. הגיע י''ב חדש ולא גאל ה''ז גואל עד שנת היובל כדין השדות. ובעת שגואל מחשב עם המוכר וגורע לו מה שאכל. הגיע יובל ולא גאל חוזר הבית בלא דמים כדין השדות:

יא  כל שהוא לפנים מן החומה כגון הגנות והמרחצאות והשובכות הרי הוא כבתים שנאמר (ויקרא כה-ל) ''אשר בעיר''. אבל השדות שבתוך העיר נגאלין כדין השדות שחוץ לעיר שנאמר (ויקרא כה-ל) ''וקם הבית אשר בעיר'' (ויקרא כה-ל) ''הבית'' וכל הדומה לבית לא השדות:

יב  בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות אינו נחלט כבתי ערי חומה. וירושלים אין הבית נחלט בה. ובית הבנוי בחומה אינו כבתי ערי חומה:

יג  עיר שגגותיה חומתה או שהים חומתה אינה כמוקפת חומה:

יד  אין המקום נקרא (ויקרא כה-כט) ''עיר חומה'' עד שיהיה בו שלש חצרות או יתר. ובכל חצר מהן ב' בתים או יתר ויקיפוה חומה תחלה ואח''כ יבנו החצרות בתוכו. אבל מקום שישב ואח''כ הוקף או שלא היו בו ג' חצרות של ב' בתים אינו (ויקרא כה-כט) ''עיר חומה'' אלא בתים שבו כבתי החצרים:

טו  אין סומכין אלא על חומה המוקפת בשעת כיבוש הארץ. כיצד עיר שלא היתה מוקפת חומה בשעה שכבש יהושע את הארץ אע''פ שמוקפת עתה הרי היא כבתי החצרים ועיר שהיתה מוקפת חומה בימי יהושע אף ע''פ שאינה מוקפת עתה הרי היא כמוקפת. וכיון שגלו בחרבן ראשון בטלה קדושת ערי חומה שהיו בימי יהושע כיון שעלה עזרא בביאה השניה נתקדשו כל הערים המוקפות חומה באותו העת מפני שביאתן בימי עזרא שהיא ביאה שנייה כביאתן בימי יהושע. מה ביאתן בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו בתי ערי חומה ונתחייבו במעשר. אף ביאתם בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו בתי ערי חומה ונתחייבו במעשר:

טז  וכן לעתיד לבוא בביאה שלישית בעת שיכנסו לארץ יתחילו למנות שמיטין ויובלות ויקדשו בתי ערי חומה ויתחייב כל מקום שיכבשוהו במעשרות שנאמר (דברים ל-ה) ''והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה''. מקיש ירושתך לירושת אבותיך. מה ירושת אבותיך אתה נוהג [בה] בחידוש כל הדברים האלו אף ירושתך אתה נוהג בה בחידוש כל הדברים האלו:

הלכות שמיטה ויובל - פרק שלשה עשר

א  שבט לוי אעפ''י שאין להם חלק בארץ כבר נצטוו ישראל ליתן להם ערים לשבת ומגרשיהם. והערים הם שש ערי מקלט ועליהן שתים וארבעים עיר. וכשמוסיפין ערי מקלט אחרות בימי המשיח הכל ללוים:

ב  מגרשי הערים כבר נתפרשו בתורה שהם שלשת אלפים אמה לכל רוח מקיר העיר וחוצה שנאמר (במדבר לה-ד) ''מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב''. ולהלן הוא אומר (במדבר לה-ה) ''ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה'' וגו'. אלף הראשונים מגרש ואלפים שמודדין חוץ למגרש לשדות וכרמים:

ג  ונותנין לכל עיר בית הקברות חוץ לתחום זה. שאין קוברין מתיהם לתחום עריהם שנאמר (במדבר לה-ג) ''ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם'' לחיים נתנו ולא לקבורה:

ד  אין עושין בערי הלוים עיר מגרש ולא מגרש עיר ולא מגרש שדה ולא שדה מגרש שנאמר (ויקרא כה-לד) ''ושדה מגרש עריהם לא ימכר'':

ה  ומפי השמועה למדו שזה שנאמר (ויקרא כה-לד) ''לא ימכר'' לא ישונה אלא השדה והמגרש והעיר כל אחד משלשתן כמות שהוא לעולם. וכן בשאר ערי ישראל:

ו  לא יסתור אדם את ביתו לעשותו גינה ולא יטע חרבתו גינה שלא יחריבו ארץ ישראל:

ז  כהנים ולוים שמכרו שדה משדה עריהם או בית מבתי ערי חומה שלהן אין גואלין כסדר הזה. אלא מוכרין השדות ואפילו סמוך ליובל וגואלין מיד. ואם הקדישו שדה גואלים מיד ההקדש לאחר היובל. וגואלים בתי ערי חומה כל זמן שירצו אפילו אחר כמה שנים שנאמר (ויקרא כה-לב) ''גאולת עולם תהיה ללוים'':

ח  ישראל שירש את אבי אמו לוי הרי זה גואל כלוים אע''פ שאינו לוי הואיל והערים או השדות של לוים גואל לעולם. שדין זה תלוי במקומות אלו ולא בבעלים:

ט  ולוי שירש את אבי אמו ישראל גואל כישראל ולא כלוים שלא נאמר (ויקרא כה-לב) ''גאולת עולם תהיה ללוים'' אלא בערי הלוים:

י  כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען. וכן הן מוזהרין שלא יטלו חלק בביזה בשעה שכובשין את הערים שנאמר (דברים יח-א) ''לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל''. ''חלק'' בביזה ''ונחלה'' בארץ וכן הוא אומר (במדבר יח-כ) ''בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם'' בביזה. ובן לוי או כהן שנטל חלק בביזה לוקה. ואם נטל נחלה בארץ מעבירין אותה ממנו:

יא  יראה לי שאין הדברים אמורי' אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקב וירשוה בניהם ונתחלקה להם. אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל הרי הכהנים והלוים באותן הארצות ובביזתן ככל ישראל:

יב  ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר (דברים לג-י) ''יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל''. לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן. אלא הם חיל השם שנאמר (דברים לג-יא) ''ברך ה' חילו''. והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר (במדבר יח-כ) ''אני חלקך ונחלתך'':

יג  ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה''ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים. הרי דוד ע''ה אומר (תהילים טז-ה) ''ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי'': בריך רחמנא דסייען