דברים - רמב''ן

הספר הזה ענינו ידוע שהוא משנה תורה יבאר בו משה רבינו לדור הנכנס בארץ רוב מצות הצריכות לישראל ולא יזכיר בו דבר בתורת כהנים לא במעשה הקרבנות ולא בטהרת הכהנים ובמעשיהם שכבר ביאר אותם להם והכהנים זריזים הם לא יצטרכו לאזהרה אחר אזהרה אבל בישראל יחזיר המצות הנוהגות בהם פעם להוסיף בהן ביאור ופעם שלא יחזיר אותן רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות כמו שיבאו בספר הזה בעניני עבודה זרה אזהרות מרובות זו אחר זו בתוכחות וקול פחדים אשר יפחיד אותם בכל עונשי העבירות ועוד יוסיף בספר הזה קצת מצות שלא נזכרו כלל כגון היבום (להלן כה) ודין המוציא שם רע (להלן כב) והגרושין באשה (להלן כד) ועדים זוממין (להלן יט) וזולתן וכבר נאמרו לו כולן בסיני או באהל מועד בשנה הראשונה קודם המרגלים כי בערבות מואב לא נתחדשו לו אלא דברי הברית כאשר נתפרש בו (להלן כח סט) ועל כן לא נאמר בספר הזה וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל או דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מצוה פלונית אבל לא נכתבו המצות בספרים הראשונים שידבר עם יוצאי מצרים כי אולי לא נהגו באותן המצות רק בארץ אף על פי שהן חובת הגוף כאשר בא בענין הנסכים (במדבר טו) או מפני שאינן תדירות לא הזכיר רק בבנים נוחלי הארץ וטרם שיתחיל בביאור התורה התחיל להוכיחם ולהזכיר להם עונותיהם כמה ימרוהו במדבר וכמה התנהג עמהם הקדוש ברוך הוא במדת הרחמים וזה להודיע חסדיו עמהם ועוד שיוכחו בדבריו שלא יחזרו לקלקולם פן יספו בכל חטאתם ולחזק לבם בהודיעו אותם כי במדת רחמים יתנהג עמהם לעולם שלא יאמר אדם לא נוכל לרשת את הארץ כי אין אדם אשר לא יחטא ומיד תהיה מדת הדין מתוחה כנגדנו ונאבד ולכן הודיעם משה רבינו כי הקדוש ברוך הוא רחמן מלא רחמים כי הסליחה והמחילה ממנו יתברך סיוע ועזר לבני אדם בעבודתו וכענין שאמר הכתוב (תהלים קל ד) כי עמך הסליחה למען תורא דברים

{א} אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל. על המצות אשר יזכיר בכל הספר מתחלת עשרת הדברות בפרשת ואתחנן כמו שאמר (פסוק ה) הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר כי על התורה ידבר ויחסר מפסוק ה' אלהינו דבר אלינו (פסוק ו) מלת אמירה וכמוהו כי נשני אלהים את כל עמלי כי הפרני אלהים (בראשית מא נא נב) כי אמר ושיעור הכתובים האלה אלה המצות אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן בארבעים שנה לצאתם ממצרים באחד לחדש העשתי עשר ככל אשר צוה ה' אותו אליהם והיה זה אחרי הכותו את סיחון ועוג בארץ מואב שם הואיל משה לבאר להם התורה הזאת לאמר ויאמר ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת וגו' והטעם כי כאשר הואיל משה לבאר להם המצות אמר להם בתחלת דבריו ה' אלהינו דבר אלינו בחורב אחרי שנתן לנו עשרת הדברים שנכבוש הארץ מיד ונעבור את הירדן וחטאתיכם גרמו לכם זה וזה ונמשכו דברי הפתיחה הזאת עד שהשלים בהם בפסוק ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך כל הימים (להלן ד מ) אז קרא משה אל כל ישראל אשר היו לפניו ואמר (להלן ה א) שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דובר באזניכם היום והתחיל בביאור התורה עשרת הדברות שישמעו אותם בביאור מפי המקבל אותם מפיו של הקב"ה ואחרי כן הודיעם יחוד השם שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (להלן ו ד) וכל המצות שבספר הזה ולכך יפרש בכאן "אשר דבר משה אל כל ישראל" ושם "ויקרא משה אל כל ישראל" כי ביאור התורה ותשלום המצות צריך להיות במעמד כל ישראל כאשר היה במתן התורה ומפני שהאריך בדברי הפתיחה הזאת חזר הכתוב למקום שפסק בתחלת ביאור התורה ואמר (להלן ד מד מה) וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל אלה העדות החקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים והזכיר (להלן ד מו) כי היה בעבר הירדן בגיא בארץ סיחון והיא ארץ מואב הנזכר בכאן כי ישראל לא נכנסו לארץ מואב רק באותו החלק שטהר אליהם בסיחון כמו שנתבאר בספר של מעלה (במדבר כא יג) והנה הזכיר בכאן שני דברים אמר שדבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם וזה רמז אל המצות שיאמר להם בספר הזה שלא נזכרו עד הנה בתורה ואמר שהם ככל אשר צוה אותו השם לא הוסיף ולא גרע על מה שנצטווה והזכיר זה בעבור שלא אמר בהם "וידבר ה' אל משה" ולכן כלל אותם עתה שהם כולם ככל אשר נצטווה מפי הקב"ה ואמר עוד כי הואיל משה באר את התורה וזה רמז במצות שנאמרו כבר שיחזור אותם לבאר אותם ולחדש בהם דברים וטעם "הואיל משה" שרצה לבאר להם את התורה והזכיר כן להודיע כי מעצמו ראה לעשות כן ולא צוהו השם בזה מלשון הואל נא ולין (שופטים יט ו) ולו הואלנו ונשב (יהושע ז ז) וכן רבים

{ב} וטעם אחד עשר יום מחרב. יודיענו הכתוב שיעור המדבר כי מחורב שיצאו משם עד קדש ברנע מהלך אחד עשר יום בלבד כי קרוב הוא בדרך הר שעיר וקדש ברנע הוא סוף המדבר בגבול הר האמורי שהוא נחלת ישראל ושם ארץ סיחון ועוג אשר שם באר התורה בגיא מול בית פעור ואחרי כן אמר שהם הלכו דרך הר האמורי כל המדבר הגדול והנורא ואחרי כן יספר כי בקדש ברנע שהוא בתחום נחלתם בקשו מרגלים ונשתבש דרכם והלכו דרך ים סוף לאחור ולא לפנים עד מלאת ארבעים שנה ובעבור שלא היו ישראל עתה במדבר כי כבר נכנסו בארץ מואב הנזכרת דרש אונקלוס כי "במדבר בערבה" רמוזים הם לתוכחות ועוד כי מדוע יזכיר כל אלה המקומות ויתן סימנים ומצרים יותר מן המוכר שדה ושיעור הכתוב לדעתו אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן דבר במדבר בערבה ובמול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב ואחד עשר יום מחורב כי הזכיר להם כל מה שעשו במקומות האלה ואחר כן אמר הכתוב כי שם בעבר הירדן הנזכר הואיל לבאר התורה אחר הוכיחו אותם ויען ויאמר ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר וכך הוא נדרש בספרי (דברים א) על דעת רבי יהודה אבל רבי יוסי בן דורמסקית עשה אותן מקומות שנקראו כן

{ד} אשר יושב בחשבון. שלא היתה שלו אבל לכדה ממלך מואב ובנאה להיות לו בית מלכות וכן אשר יושב בעשתרות באדרעי שהיתה ארץ רפאים והוא מלך האמורי (להלן ג ח) כאשר אפרש בעה"י (להלן ב י ג יא) ומפני שאמר אשר יושב בעשתרות באדרעי יורה כי עשתרות שם מקום אשר בו אדרעי ולשון ספרי (דברים ד) בעשתרות שהיה קשה כעשתרות באדרעי זה מקום מלכות וכתב רש"י עשתרות לשון צוקין וקושי ועשתרות זהו עשתרות קרנים שהיו בה רפאים שנאמר (בראשית יד ה) ויכו את רפאים בעשתרות קרנים באדרעי שם מלכות וכן כתוב עשתרות צאנך (להלן ז יג) כתרגומו ורבותינו אמרו (חולין פד) למה נקרא שמן עשתרות שמעשרות את בעליהן ומחזקות אותן כעשתרות הללו שהם סלעים חזקים והרב מרכיב בו שתי לשונות ולא ידענו מאיזה מקום הוציא שיהיה עשתרות שם צוקין וסלעים אבל יתכן שנאמר שהוא שם עדרי הצאן מלשון עושר כדברי חכמים ועשתרות קרנים היו הרים גבוהים שעליהם מצודות סלעים ידמה אותם הכתוב לקרני הבהמות כמו שידמה אותם לשנים כענין שנאמר (איוב לט כח) על שן סלע ומצודה וכן על קרנות המזבח (שמות כט יב) וכן בקרן בן שמן (ישעיהו ה א) אמר התרגום בטור רם בארעא שמינא ושם יעלו עשתרות הצאן התיישים והעזים והיעלים וכיוצא בהן ולכך יקרא עשתרות קרנים וכן לבעל ולעשתרות (שופטים ב יג) הע"ז העשויה כצורת הצאן (או) להגין עליהם כפי סכלותם ובשפלות ההר בנו עיר ושמה אדרעי והוא שנאמר (להלן ג א) ויצא עוג מלך הבשן הוא וכל עמו למלחמה אדרעי כי אסף את כל חילו אל העיר אשר שם ארמון המלך וכסא המלכות וענין ספרי (שם) מדרשם אמרו ז"ל אשר יושב בעשתרות באדרעי אלו לא היה עוג קשה ושרוי בעשתרות קשה היה שהמדינה קשה וכו' ולפיכך ידרשו בעשתרות שהיה קשה כעשתרות כלומר שהיה מקום מושבו כמו עשתרות קרנים העיר החזקה שהיה הוא ומשפחתו משם כי עתה איננו יושב בעשתרות כי בארץ אמורי הוא יושב ומקום מלכות כלומר המדינה שהיה יושב בה אדרעי כי שם ארץ מלכותו הבשן

{ו} ה' אלהינו דבר אלינו בחרב לאמר. על דעתי חורב שם מקום קרוב להר סיני ששם ישבו ישראל בשנה ההיא כי המדבר היה גדול ושם ההר אשר חמד אלהים ושמו סיני ועל כן נקרא כל המדבר מדבר סיני כאלו הוא מדבר הר סיני ואמר הכתוב (שמות יט ב) ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר שחנו במדבר במקום הנקרא חורב והוא נגד ההר ואפשר שגם ההר גם המדבר יקראו סיני כי שם אילני הסנה רבים ושם סמוך להר מקום או עיר מושב ששמו חורב ושם עמדו והכתוב שאמר (שם ג א) ויבא אל הר האלהים חרבה שבא אל חורב אשר שם הר האלהים והסנה היה בהר ומשה היה בחורב המקום אשר לפניו קרוב לו אשר עמד שם מחנה ישראל שנה ולפיכך אמר (שם פסוק ג) אסורה נא ואראה שיסור מחורב עד ההר ופעמים יקרא הכתוב ההר כן כמו שאמר (שם לג ו) ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב כלומר מן ההר אשר בחורב בתחומו או לפניו או ששם כל הארץ חורב וההר בתוכה וכן זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים (מלאכי ג כב) ירמוז לכל אשר נצטווה בהר ובאהל מועד אשר שם בחורב וראיתי בילמדנו מדרשם לא ידעת בסיני גם לא שמעת בחורב גם מאז לא פתחה אזנך (ישעיהו מח ח) בערבות מואב רמז כי חורב מקום אשר שם אהל מועד רק ר"א אמר (שמות ג א ב) כי חורב הוא הר סיני כי מפני החורב והיובש יהיה שם הסנה ויקרא בשני שמות ושניהם שוים בטעם

{ז} פנו וסעו לכם. הזכיר להם הארץ והדרך שילכו בה למסעיהם ואחרי כן אמר ראה נתתי לפניכם את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם באו ורשו את הארץ מצוה לא יעוד והבטחה כאשר פירשתי (במדבר לג נג)

{ח} וטעם אשר נשבע ה'. כמו ואל משה אמר עלה אל ה' (שמות כד א) ושם פירשתי

{ט} ואמר אלכם בעת ההיא לאמר. קודם שאמר לנו ה' בחורב רב לכם שבת בהר הזה על דעת האומרים קודם מתן תורה בא יתרו וטעם "בעת ההיא" בשבתנו בחורב אבל הזכיר זה בכאן לומר הנה קבלנו את התורה והיו עליכם שופטים ושוטרים לשפוט ולהנהיג אתכם והנה היינו מוכנים ומזומנים לבא בארץ ונסע מחורב לדגלינו עם שופטינו וזקנינו ותקרבון אלי כלכם עם חכמיכם וראשיכם ובקשתם מרגלים ונתקלקל הענין

{יב} וטעם טרחכם ומשאכם וריבכם. על דרך הפשט רמז משה רבינו להם שלשת הדברים שאמר ליתרו שהיה הוא עושה לעם כמו שפירשתי שם (שמות יח טו) והזכירן לישראל ברמז אמר "טרחכם" כנגד והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו (שם שם טז) כי טורח גדול היה ללמד ליוצאי מצרים החוקים והתורות ופירושם וביאורם וסודם והזכיר "משאכם" כנגד לדרוש אלהים (שם פסוק טו) שהוא ענין תפלה שמתפלל עליהם והוא מלשון ונשאת תפלה (מלכים ב יט ד) ואל תשא בעדם רנה ותפלה (ירמיהו ז טז) "וריבכם" כפשוטו עניני המשפטים ואמר "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים" על הדיינין בלבד אבל אמר סתם "ואשימם בראשיכם" דרך ענוה ולשון רש"י מספרי (דברים יב) טרחכם מלמד שהיו טרחנין היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין אומר יש לי עדים להביא יש לי ראיות להביא מוסיף אני עליכם דיינין והדין הזה לא ידעתי אותו שיהא בעל הדין יכול להוסיף דיינין יותר על שלשה בדיני ממונות וכל שכן לאחר שטען בפניהם וראה שחברו נוצח בדין שאלו קבל עליו קרוב או פסול יכול לחזור בו עד לאחר גמר דין אבל הכשרין לדון אינו יכול לחזור בו ושמא נלמוד מכאן שיכול אדם לומר שני דיינין אני בורר לי ותברור אתה שנים אחרים והם יבררו עוד אחד ויהא הדין נגמר בחמשה או ביותר כמו שאמרו אינו דומה דין הנגמר בה' לדין הנגמר בי' ואע"פ שג' כופין לדון בפניהם בשאינו רוצה לקבל עליו לדון אבל רוצה לברור יותר בורר דהוה ליה כאומר נלך למקום הועד ששומעין לו במקום שאין שם טורח שבכך נטוינו שנאמר (להלן טז כ) צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה (סנהדרין לב) ורבוי חכמים ב"ד יפה הוא והנה במדבר היו החכמים מצויין עמהם ויכולים לומר נלך לפני שרי האלפים

{יג} וידעים לשבטיכם. "שיהיו ניכרים לכם, שאם בא לפני מעוטף בטליתו איני יודע מי הוא ומאי זה שבט הוא, אבל אתם מכירים אותו, שגדלתם אותו" לשון רש"י מספרי. ואם כן, יהיה "לשבטיכם" קשור עם "וידועים".

אבל על דרך הפשט, טעמו הבו לכם לשבטיכם אנשים חכמים. ועל דעתי, טעם "וידועים" שהם ידועים לשופטים, כלומר, שמעלתם ידועה וניכרת למנותם בה שופטים.

וכלל מעלות השופטים במלת "וידועים", כי השופטים צריכין להיות (שמות כא יח): "אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע" כאשר אמר יתרו, ואלה היו ידועים לשופטים מתחלה, כי היו הכל אומרים "ראוי זה להיות שופט".

{יז} וטעם כי המשפט לאלהים הוא. כטעם כי לא לאדם תשפטו כי לה' ועמכם בדבר משפט (דהי"ב יט ו) לומר כי לאלהים לעשות משפט בין יצוריו כי על כן בראם להיות ביניהם יושר וצדק ולהציל גזול מיד עושקו ונתן אתכם במקומו ואם תגורו ותעשו חמס הנה חטאתם לה' כי מעלתם בשליחותו

{יח} ואצוה אתכם בעת ההוא את כל הדברים אשר תעשון. אלו עשרה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות לשון רש"י מספרי (דברים יח) ואם כן עם השופטים הנזכרים ידבר ויקצר בעשרה הדברים שכולם נדרשים מן הכתובים ועל דרך הפשט הם החוקים והתורות הדרך אשר ילכו בה והמעשה אשר יעשון כי הכל יצוה ויזהיר וילמד לישראל מפיו והטעם להזכיר זה כאן כי בידוע שזה הענין עצת יתרו והוא אמר למשה (שמות יח יט) היה אתה לעם מול האלהים שיתפלל עליהם בעת צרתם ואמר לו (שם כ) והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות וגו' שילמדם הוא התורה אך במשפט נתן לו עצה שימנה שופטים לסייעו וכבר פרשתיו שם (בפסוק כ) ולכן ספר בכאן כי כאשר מינה שרי האלפים והמאות לא מינה אותם רק על המשפט אבל הוא בעצמו ילמדם כל הדברים אשר יעשון על פי התורה כי שמע לעצת חותנו ויעש כל אשר אמר ולא הזכיר משה עצתו בכאן ולא אמר דבר בשם יתרו אשר אמר ונראה בעיני שלא רצה להזכירו במעמד כל ישראל לענוותו או שלא יהיה לכבוד לו שיזכיר לדור הזה כי אשה כושית לקח (במדבר יב א) ויתכן שהטעם מפני שנמלך בשכינה ועל פי הגבורה נעשה הענין ההוא

{כב} את הדרך אשר נעלה בה. אין דרך שאין בה עקמימות ואת הערים אשר נבא אליהן תחלה לכבוש לשון רש"י וכן בספרי (דברים כב) אין לך דרך שאין בה עקמימות אין לך דרך שאין בה כמנות אין לך דרך שאין בה פרשות ואת הערים אשר נבא אליהן לידע באי זה דרך אנו באין כלומר מאין נכנס בארץ שנכבוש אותן הערים תחלה והוא מה שפירשתי בסדר שלח לך (במדבר יג ב) שלא בקשו ישראל מרגלים אלא להורות בפניהם הדרך

{כג} ואקח מכם שנים עשר אנשים. לא שבח אותם בנשיאותם והיותם ראשי בני ישראל כי אחרי שהרשיעו לא יספר בשבח הרשעים

{כה} ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלהינו נתן לנו. מי הם שאמרו טובתה יהושע וכלב לשון רש"י מספרי (דברים כה) ואני תמה אם כן מה הטענה הזאת עליהם וראוי שיאמינו לעשרה יותר מן השנים אולי טען עליהם כיון שהקב"ה הודיע אתכם שהיא ארץ טובה וגדולי השלוחים והצדיקים שבהם אף הם מעידין כן היה לכם להאמין כי האחרים מפני מורך לב אמרו מה שאמרו והנכון מה שפירשתי שם (במדבר יג לב) שכולם הודו לפני משה ואהרן וכל העדה ואמרו (שם יג כז) באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה והנה כלם בהסכמה אחת בטובת הארץ אבל בחוזק העמים ההם המסו את לבבם ואחרי כן בראותם כי יהושע וכלב יחזקו את לבם למלחמה באו שאר המרגלים אל בני ישראל שלא בפני משה והוציאו דבה על הארץ שהיא ארץ אוכלת יושביה וזהו ותרגנו באהליכם (פסוק כז) וגם העם לא יזכירו בפני משה הדבה הזאת כי יכחישם שלא אמרו כן בתחלה והודו שהיא טובה וגם זבת חלב ודבש אבל אמרו למשה (בפסוק כח) אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו ועל כן יאמר להם משה עתה אמת הוא כדבריכם שהעם ההוא גדול ורם אבל ה' ילחם לכם ככל אשר עשה עמכם ממצרים ועד הנה וזה טעם ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלהיכם שאין העכבה אלא ממיעוט אמנה הנה כל הפרשה כפשוטה ומשמעה

{לז} גם בי התאנף ה' בגללכם. יאמר הנה חטאתיכם אשר עשיתם בעת ההיא במרגלים מנעו מכם הארץ הטובה ועוד הוספתם לחטוא בפעם אחרת עד שמנעתם גם אותי מלעבור כי רצה להזכיר יחד עונש כל הנמנעים מעבור אל הארץ כי הכל בגרמת עונותיהם וכדי שיזכיר כאן ענין יהושע כי הוא יעבור מפני שמלא אחרי ה' כחברו ויזכה עוד שינחיל הארץ לדור השני בעבור שנענש משה ונגזר עליו שלא יעבור והנה הזכיר כל המעשה ההוא זולתי מגיפת המרגלים עצמם וגם לא הזכיר הדבה כי לא ידבר בגנאי היחידים אבל יוכיח את הרבים שכולם חטאו וכולם נענשו וטעם בגללכם כי רבו בני ישראל את ה' וגו' (במדבר כ יג) ואירע כל זה בעבור מריבתכם או ירמוז שהיה הכעס על משה ועל אהרן כאשר הכו הסלע פעמים לפני העם ולא עשו כאשר נצטוו והעם הרהרו בדבר והוא מה שאמר (להלן לב נא) על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל שלא היה העונש אלא מפני שהיה הדבר בתוך בני ישראל שלא נתקדש הכבוד לעיניהם וכך אמר בספרי (האזינו נ) על אשר מעלתם בי (שם) אתם גרמתם למעול על אשר לא קדשתם אותי אתם גרמתם שלא לקדש אותי כאשר מריתם פי (במדבר כז יד) אתם גרמתם למרות את פי עשו כל הלשונות יוצאים אל ישראל וכבר פירשתי הענין (שם כ ח)

{מא} וטעם אנחנו. בעצמנו נעלה ונלחמנו לא נניח הדבר לבנינו אחרינו כאשר אמרת

{מה} ותשבו ותבכו לפני ה'. לא הזכיר שם הכתוב הבכי הזה שאין צורך להזכירו אבל משה הזכיר זה עתה לשבח כי נחמו על חטאתם ולהגיד להם שהיה העון ההוא גדול מנשוא כי באה עליו השבועה הגדולה וגזר דין שיש עמו שבועה אינו נקרע (ר"ה יח)

דברים פרק-ב

{ד} וטעם אחיכם בני עשו. שיחוס ישראל מן אברהם וכל זרעו אחים כי כולם הם נמולים וזה טעם לא תתעב אדומי כי אחיך הוא (להלן כג ח) רק בני הפלגשים ישמעאל ומדין וכל בני קטורה אינם באחוה מן הכתוב כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא יב)

{ו} אכל תשברו מאתם בכסף. אם תתאוו לאכול מפירות ארצם לא תקחו מהם רק בכסף מלא לרצונם וזה טעם "מאתם" וגם מים לא תשתו מהם כלל רק בכסף לרצונם

{ז} כי ה' אלהיך ברכך. לפיכך לא תכפרו את טובתו להראות כאלו אתם עניים אלא תראו עצמכם עשירים לשון רש"י ולא הבינותי מהו "בכל מעשה ידך" כי ברכותם ברכות שמים היו והם לא יעשו בידיהם דבר שיתברך ואולי ירמוז ב"מעשה ידך" שנתברך עמם צאן ומקנה אשר הוציאו ממצרים ויש להם עושר ומקנה וקנין משלל מצרים ומשלל עמלק והכל נתברך בידם כענין מעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ (איוב א י) ועוד ידע ה' לכתך את המדבר הגדול הזה וספק שם כל צרכך במן והשלו ומי הבאר שלא חסרת דבר מן הצריך להולכי ארחות והנה כן היה שקנו מבני עשו אוכל ומזון כמו שאמר (להלן פסוקים כח כט) אכל בכסף תשברני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי וגו' כאשר עשו לי בני עשו וגו'

{י} האמים לפנים וגו'. אתה סבור שזו ארץ רפאים שנתתי לאברהם לפי שהאמים שהם רפאים ישבו בה, אבל לא זו היא, כי אותם רפאים הורשתי מפני בני לוט והושבתים תחתם.

רפאים היו נחשבים אותן אמים כענקים הנקראים רפאים על שם שכל הרואה אותן ידיו מתרפות.

אמים על שם שאימתם מוטלת על הבריות. לשון רש"י.

וכן כתב (בפסוק כ) "ארץ רפאים תחשב אף היא" לפי שהרפאים ישבו בה לפנים אבל לא זו היא שנתתי לאברהם.

ואני תמה בדברי הרב: למה יפרש לנו הכתוב בארץ עמון ומואב שאינה ארץ רפאים שנתן לאברהם? אם לומר שאינה ראויה לישראל ואינה מן הארץ אשר נשבע ה' לאבותיהם לתת להם, והלא הכתוב אינו אומר אלא "כי לבני לוט נתתיה ירושה" (פסוק יט) לומר שאף על פי שהיתה מנחלת אברהם הקב"ה נתנה לבני לוט בעבור אברהם, וכמו שכתב רש"י עצמו (בפסוק ה) שנתן שתים לבני לוט בשכר שהלך אתו למצרים ושתק על מה שאמר על אשתו אחותי היא. ועוד שהרב בעצמו כתב בעשו עשר עממים נתתי לו לאברהם שבעה לכם וקיני וקנזי וקדמוני הן עמון ומואב והר שעיר, אחת מהן לעשו והשתים לבני לוט, ואם כן הרי ארץ עמון ומואב והר שעיר מנחלתו של אברהם היא על כל פנים, ולמה הקב"ה אומר למשה שלא יהא סבור שהיא ארץ הרפאים של אברהם? מה בין קיני וקנזי וקדמוני לרפאים? ועוד כי "רפאים ישבו בה לפנים" (פסוק כ) לומר שהיא שלהם והם היושבים בה לפני כל אדם כמו "לפנים הארץ יסדת" (תהלים קב כו)?

אבל פירוש הפסוקים הפך מדברי הרב, כי בעבור שאמר הקב"ה למשה: אל תצר את מואב כי אני נתתי לבני לוט את ער ירושה, יספר הכתוב כי הארץ ראויה לזרע אברהם לולי שנתנה לבני לוט, ואמר כי הארץ ההיא ישבו בה מעולם עם גדול ורם כענקים ולכך יקראו אותם המואבים אמים לגודל האימה אשר יטילו על רואיהם, והנה השם עשה נס לבני לוט לכבוד אברהם ויכלו להם וירשום מפניהם, ואין ראוי לגזול מהם הארץ אשר נתן ה' להם במעשה נס. "יחשבו" לשון חשיבות ומעלה, כמו "נבזה ולא חשבנוהו" (ישעיהו נג ג) "אשר כסף לא יחשבו" (שם יג יז) "כי במה נחשב הוא" (שם ב כב) וכן רבים, ובלשון חכמים "אדם חשוב".

וזהו שסמך הכתוב לזה (פסוק יב) "ובשעיר ישבו החורים לפנים" יאמר כי בעבור הטעם הזה שהזכיר במואב ימנעם גם כן מארץ שעיר, כי מלפנים היתה אף היא מן החורים, והיא ממתנת אברהם, כי החורי הוא החוי והוא מבני כנען שנאמר (בראשית לו ב) "עשו לקח את נשיו מבנות כנען" וגו' "ואת אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי" וצבעון היה מבני שעיר החורי יושבי הארץ (שם פסוק כ). וכן יזכיר בכל מקום בנחלת ישראל החוי עם הכנעני בשבעת הגוים כי הוא נמנה הבן הששי בבני כנען (שם י יז). וכן תראה במלחמת אמרפל שהיה נלחם במלך סדום ועמורה ואדמה וצבויים וצער שהם מלכי כנען והכו את רפאים בעשתרות קרנים והחורי בהררם שעיר (שם יד ה ו) כי החורי והרפאים למלכי כנען היו ויתכן שנקרא "חוי" על שם שהיה נחש עלי דרך ונקרא "חורי" על שם חור פתן (ישעיהו יא ח), כי השמות ישמרו הטעם ויחליפו המלות כמו זרח וצחר (בראשית מו י) מן וצמר צחר (יחזקאל כז יח) אתונות צחורות (שופטים ה י) וכן יעשו לשבח יכנו יעקב שהוא לשון מרמה או לשון עקלקלות ויקראו אותו ישרון מן תם וישר. והנה אמר כי החורים שהם לאברהם ישבו בשעיר לפנים ובני עשו שהם זרע לאברהם ירשו אותם וישבו תחתם במעשה נס שהיו הם עם רב בארצם ועשו בא לגור שם ונתחזק עליהם כאשר עשה ישראל ליתר הגוים של אברהם אשר נתן השם להם בכחו הגדול. והנה הנחיל השם כל העמים ההם לזרעו של אברהם: אחד מהם לעשו והשאר לישראל שהוא הבן הבכור ואין ראוי לגזול מעשו את אשר הורישם האלהים כי השם יקצוף על הגוזל מהם נחלה שהנחילם הוא יתברך כאשר יקצוף על הגוזל מישראל הארץ אחרי שינחילנה להם. וכענין שיאמר (ירמיהו יב יד) "עַל כָּל שְׁכֵנַי הָרָעִים הַנֹּגְעִים בַּנַּחֲלָה אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת עַמִּי" וגו'

וזה טעם "כאשר עשה ישראל" שהזכיר כאן ועדיין לא נעשה, וכן אמר עוד בבני עמון שהיא מארץ רפאים (פסוק כ) כי גם היא היתה של רפאים בתחלה, והעמונים יקראו להם זמזמים מלשון "זממו אל תפק" (תהלים קמ ט) אלא שנכפל כלומר עם שלא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות.

{כ} תחשב. שהיא בחשבון ארץ רפאים כלומר שהיא מכללה וכן מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון צפונה לכנעני תחשב (יהושע יג ג) וכן בני רמון הבארותי מבני בנימין כי גם בארות תחשב על בנימין ( ד ב) ואפשר שגם כן פירוש "יחשבו אף הם" הכתוב למעלה יאמר האמים אשר ישבו בה לפנים גם הם יחשבו רפאים שהיו מכללם והם כענקים ולכן יקראו אותם אמים והוא הנכון והנה ארץ רפאים היתה גדולה מאד ולקחו מהם מואב ולקחו מהם בני עמון ונשארה ממנה לרפאים עצמם כי עוג היושב בעשתרות מהם כמו שאמר (בראשית יד ה) ויכו את רפאים בעשתרות קרנים וביהושע (יז טו) ובראת לך שם בארץ הפרזי והרפאים ולכן יאמר הכתוב בגבול מואב ועמון כי לרפאים יחשב והמואבים והעמונים הם ששנו להם שמות אחרים אמים וזמזומים

{כג} והעוים הישבים בחצרים עד עזה. יאמר כי העוים היושבים בערי חצרים אשר אין להם חומה סביב עד עזה שהוא גבול הכנעני כמו שנאמר (בראשית י יט) ויהי גבול הכנעני מצידן באכה גררה עד עזה הכפתורים שיצאו מכפתור השמידום והם יושבים תחתם והנה הכפתורים שהם מבני מצרים (שם פסוקים יג יד) ואינם ממתנת אברהם ארצם היא של ישראל מפני שהכפתורים לכדו אותה מבני כנען והכתוב שאמר על ארץ פלשתים (שם כו ג) כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל מן הטעם הזה היה כי הארץ ההיא היתה מתחלה לבני כנען ומפני זה הורישו ישראל בימי יהושע חמשת סרני פלשתים העזתי האשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים (יהושע יג ג) שהיו כולם יושבי גבול הכנעני בעזה ובאשקלון ובאשדוד ועקרון ועל שם מקומם הם נקראים כי השמידו העוים שהיו מבני כנען היושבים בגבול הכנעני מצידון בואכה גררה עד עזה וישבו תחתם וצידון גם היא לפלשתים כמו שכתוב (יואל ד ד) וגם מה אתם לי צור וצידון וכל גלילות פלשת ועל דעתי העוים הם החוים כי המנהג בכתוב שיחליפו השמות כאשר אמרנו (לעיל פסוק י) בהיותם מורים על ענין אחד והנחש יעות עצמו בדרך ובבראשית רבה (כו ז) אמר ר' אלעזר ברבי שמעון שהיו בקיאין בעפרות כנחש בגלילא צוחין לחויא עויא ונהגו בו חכמים לקרותו עכנא ולקרותו חכינא ואמרו (רות רבה ה ו) ויעתר לו וישמע תחנתו (דהי"ב לג יג) אמר רבי לוי בערביא צוחין לחתירה עתירה ואמרו (איכה רבה ב ב) איכה יעיב באפו ה' אמר רבי חמא בר' חנינא איך חייב ה' ברוגזו אית אתרא דצוחין לחיבא איבא חוקים עוקים ומורגל הוא בלשון ומה עויא אומר בדבר זה על רבי חייא וכן נהגו רבותינו לומר על "היסח הדעת" שהוא במקום "היסע הדעת" ובירושלמי לעולם "הסיעו" ובמשנה והסיע את לבו מלאכול וכן אמרו המפרשים בעושו ובאו כל הגוים (יואל ד יא) שהוא חושו ובמכילתא (בא ז) ר' יאשיה אומר על תקרי ופסחתי אלא ופסעתי שהמקום ב"ה מדלג על בתי בני ישראל עשאו מלשון פסיעות בחלוף חי"ת בעי"ן ועתה השלים להודיענו כל ארץ החוי שאבדה מהם כי ממנה לעשו והיא אסורה לנו וממנה לכפתורים ונקח אותה מהם ובבראשית רבה (שם) מצאתי כי העוים הם רפאים אמרו בפסוק הנפילים היו בארץ (בראשית ו ד) רפאים הם העוים רפאים שכל מי שרואה אותם לבו רפה כשעוה עוים שהיו בקיאין בעפרות כנחש וכו' ועוד אמרו שם (ב"ר מד כג) במתנתו של אברהם רבי דוסתאי בשם רבי שמואל לפי שאינו מזכיר כאן חוי לפיכך הוא מביא רפאים תחתיהם וכאשר עיינתי בזה מצאתי כי הדבר אמת ויציב ונכון וקיים כי השבעה גוים שירשו ישראל שהזכירם משה רבינו להם כמו שאמר (להלן ז א) ונשל גוים רבים מפניך החתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפרזי והחוי והיבוסי שבעה גוים רבים ועצומים והששה מאלו נזכרים במתנתו של אברהם והחוי לא נזכר שם ועל כל פנים הוא הרפאים או מן קיני קנזי וקדמוני ורבותינו (ב"ר שם) כלם אומרים כי קיני קנזי וקדמוני לא נחלו ישראל ועתיד להנחילם להם ובהם נאמר ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ונתן לך את כל הארץ אשר דבר לתת לאבותיך (להלן יט ח) וכן לא הוזכר בשום מקום שנחלום בימי יהושע אם כן הרפאים שנתן לאברהם הוא החוי שהוא הבן הששי לכנען (בראשית י יז) ואביו קרא לו חוי ובימי אברהם כנו לו רפאים ועל דעתי הוא שם מכונה מן החוי על שם חור פתן ומאורת צפעוני (ישעיהו יא ח) כי הטמונים בעפר יקרא הלשון רפאים כמו הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם (איוב כו ה) וארץ רפאים תפיל (ישעיהו כו יט) והנה בני החוי הזה רבו למעלה וכאשר נפוצו משפחות הכנעני נחלה המשפחה הזאת ארצות גדולות ומהם שתקרא ארץ רפאים ומהם חורים ומהם עוים ובכללם כלם חוי וכולם רפאים כאשר בעמנו אפרים יהודה וישראל ובכללם כולם ישראל והשמות האלה כולם מתוארים מן החוי כי כאשר היה שמו חוי כנו לו מן חויא רפאים שהנחש שוכן בחורי עפר והחורי והעוי על שם הנחש כמו כן כאשר פירשתי (לעיל פסוק י) והקב"ה נתן לאברהם הרפאים בכללם ומשה יזכיר לישראל החוי השם הראשון שקרא לו אביו כי ארץ רפאים בימי משה כבר נחלקה וממנה אסורה לישראל והנה הכתוב בא להזכיר בכאן ענין כל ארץ החוי שהם הרפאים וכל הנעשה ממנה אמר תחלה כי האמים גם הם מן הרפאים וירש אותם מואב וחזר ואמר כי החורי אשר הם גם כן מן רפאים ירש אותם עשו וחזר עוד ואמר כי ארץ בני עמון אף היא ארץ רפאים ואסר כל זה לישראל ועוד ספר כי גם כפתורים היוצאים מכפתור לקחו מארצם והיא מותרת לישראל והזכיר יהושע ארץ הפרזי והרפאים (יהושע יז טו) אבל רש"י כתב עוים מפלשתים הם שעמהם נחשבים בספר יהושע (יג ג) העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים ומפני השבועה שנשבע אברהם לאבימלך לא יכלו ישראל ללכת בארצם ולהוציאם מארצם הבאתי עליהם כפתורים והשמידום וישבו תחתם ועכשיו אתם מותרים לקחת מידם ולא נתכוונו אצלי דברים הללו כי הכתוב לא ימנה העוים מפלשתים אבל ימנה חמשת סרני פלשתים ויזכירם ואחרי כן יזכיר העוים בעם אחר יאמר כי מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון צפונה הכל תחשב מארץ כנען חמשת סרני פלשתים אשר ימנה וגם העוים שהם גוי אחר ולדברי הרב הנה הותרו העוים שירשו אותם כפתורים ושאר סרני פלשתים מי התירם ולמה יכבשו את כלם כי יהושע הוא המכבש את הפלשתים והעוים ועוד למה תהיה ארץ פלשתים לאברהם כלל ולמה הוצרך אבימלך לבריתו בזה ופלשתים מבני מצרים היו וכן הכפתורים ואינם מעשר עממין אבל הדבר בהפך כי הכפתורים והפלשתים השמידו מן הכנענים כי אבימלך מלך גרר היה והעזתי יושב בעזה וצידון עיר פלשתים ואלה מגבול הכנעני הם שנאמר ויהי גבול הכנעני מצידון באכה גררה עד עזה והנראה בעיני כי פלשתים וכפתורים יחשבו עם אחד וכן אמר הכתוב (ירמיהו מז ד) כי שודד ה' את פלשתים שארית אי כפתור וזה טעם "כפתורים היוצאים מכפתור" כי יצאו מכפתור עם מעט לגור באשר ימצאו והשמידו את העוים היושבים עד עזה שהם מזרע כנען וישבו תחתם בעזה ואשקלון ואשדוד וגת ועקרון והכל מגבולות כנען וחלקו אותה לחמשה סרניהם ושם הגלילות ההם פלשת ונקראו גם הם פלשתים ונשאר לעוים יתר ארצם כאשר הזכיר יהושע וזהו שאמר (שם) פלשתים שארית אי כפתור כי פלשתים הם וזה טעם אשר יצאו משם פלשתים ואת כפתורים (בראשית י יד) כמו שפירשתי שם ומה שאמר הכתוב (עמוס ט ז) הלא את ישראל העליתי מארץ מצרים ופלשתיים מכפתור וארם מקיר יספר מלחמות ה' כי הוא אשר העלה את ישראל מארץ מצרים באותות ובמופתים ובמלחמה והעלה פלשתים מכפתור ארצם כי הוציאם משם לתת להם בנס גדול את העוים והשמידום וישבו תחתם ועזבו כפתור לאחיהם או שהיה הענין כאשר הזכרתי כי העוים בני כנען יושבי הארץ בראשונה היה שמם פלשתים כי שם הארץ פלשת והכפתורים היוצאים מכפתור כאשר השמידום הגלו מהם לכפתור ארצם אשר היא מכלל ארץ מצרים ליד אחיהם וה' גאלם משם וחזרו למקומם לא ידענו באי זה דור מן הדורות והנה פלשתים יושבי ארץ כנען הם ולכך אמר הכתוב (צפניה ב ה) דבר ה' עליכם כנען ארץ פלשתים והאבדתיך מאין יושב וכן ישראל לא הורישו פלשתים עד שעבר זמן השבועה שמתו שלשה דורות מן הפלשתים באותה הארץ של אבימלך וכן אמרו במדרש (מכילתא ריש בשלח) כי קרוב הוא קרובה השבועה שנשבע אברהם לאבימלך עדיין נכדו קיים זהו הראוי והנכון בענין הזה אבל בגמרא בפרק ואלו טרפות (חולין ס) אמרו כדברי רש"י במחלוקת ורב אמר התם עוים מתימן באו ותניא כותיה ותימן זרע אדום כדכתיב (ירמיהו מט ז) לאדום כה אמר ה' צבאות האין עוד חכמה בתימן וזה אפשר הוא ויאמר הכתוב כי העוים שהם מבני עשו קצת ארצם טהרה ביד הכפתורים כעמון ומואב שטהרו בסיחון ומה שכתבתי הוא הטוב והישר

{כד} ראה נתתי בידך את סיחן. הדבור הזה הוא האמור למטה (פסוק לא) ראה החלותי תת לפניך וקודם לכן שלח לו מלאכים ממדבר קדמות כי אחרי שיצונו השם החל רש והתגר בו מלחמה לא ישלח לו דברי שלום אעברה בארצך כי אם ישמע אליו יהיה עובר על דברי השם ואם ידע שלא ישמע יהיה שליחותו לריק ולא תחשוב לומר כי היא המצוה שנצטוינו (להלן כ י) כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום כי שם כתוב (בפסוק יא) והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך וכאן אם שמע להם לא היו נוגעים בו כלל אבל פירוש "ואשלח מלאכים" כבר שלחתי מלאכים אבל הקדים דברי השם לבאר כי הקשה ה' אלהיך את רוחו (בפסוק ל) לומר כי הכל סבה מאת השם כי כן אמר לי

{כה} וטעם אחל תת פחדך. כנגד ישראל שייראום כל העמים ואנשי כנען בלב נמס יצאו לקראתם אבל הקשה השם את רוחם לאמר טוב מותנו בחרבם מלהיות להם עבדים כי מה טעם לומר במשה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים והוא לא ילחם רק בשני המלכים האלה אבל היא הבטחה לישראל וליהושע כאשר אמר לו (להלן ג כא) עינך הרואות וגו' וזה טעם החל רש לרשת את ארצו (פסוק לא)

{לד} ונחרם את כל עיר מתים והנשים והטף. שהיו מן האמורי ונצטוו בכך שנאמר (להלן כ טז) רק מערי העמים האלה אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה לא תחיה כל נשמה ואף על פי כן פתח להם בשלום שכך היא המצוה כאשר אפרש בעה"י (להלן כ י) אבל לעוג מלך הבשן לא קרא לשלום שהוא יצא אליו למלחמה קודם שבאו לעיר שלו כלל וכבר פירשתי הענין בסדר זאת חקת (במדבר כא כא)

דברים פרק-ג

{ט} צידנים יקראו לחרמון שרין. ובמקום אחר הוא אומר (להלן ד מח) עד הר שיאון הוא חרמון הרי לו ארבע שמות להגיד שבח ארץ ישראל שהיו ארבע מלכיות מתפארות בכך זה אומר על שמי יקרא וזה אומר על שמי יקרא לשון רש"י מדברי אגדה (ספרי עקב לז) ויתכן שיהיה השבח הזה כך אבל עיקר הכתוב לומר כי צידונים בני בכור כנען יקראו לחרמון שריון בהיותו בידם מלפנים והאמורי היושב בה עכשיו אשר מהם ילכדו אותו ישראל יקראו לו שניר והוא שלג בלשון כנען כמו שרש"י מעיד עליו וכן תרגם אונקלוס ובעבור שהוא הר השלג ומפני הקרירות יהיה חרם יקרא חרמון והוא לו שם כנוי ואולי גם לשון שריון בלשון הצידונים שם שיורה על כך ושם ההר שיאון והכתוב שאמר (שיר השירים ד ח) מראש שניר וחרמון יקראנו בשני כנויין מראש השלג והחרם או טעמו מראש שניר ומכל ההר וכן מה שאמר בדברי הימים (א ה כג) ובני חצי שבט מנשה ישבו בארץ מבשן עד בעל חרמון ושניר והר חרמון המה רבו גם כן פירושו ושניר וכל ההר שהוא הר חרמון אבל "בעל חרמון" עיר או מגדל קראו לו בעל או שהיה שם נעבד אחד מהבעלים ויתכן שאחרי היות ישראל בארץ הוחלפו השמות קצת והיה ההר ההוא גדול וקראו לחלק הגבוה אשר בראשו שניר ולחלק השני חרמון או הם הרים אחרים קראו להם כן אחר התורה ורבים כן וכן וחרמונים מהר מצער (תהלים מב ז)

{יא} כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים הנה ערשו ערש ברזל וגו'. ענין הכתוב שבא להגיד כי עוג זה נקרא מלך האמורי בעבור כי מלך עליהם אבל הוא עצמו מן הרפאים הוא ולהגיד על גבהו וגודלו כי היו הרפאים עם גדול ורם כענקים אמר כי ערשו ערש ברזל לא יסבול אותו ערש עצים כשאר בני אדם והוא בעיר רבה שהיתה עיר מושבו וכאשר השמידו בני עמון את הרפאים כאשר נזכר למעלה (ב כא) ונלכדה עירו ניצל הוא לבדו מידם וזהו שנאמר כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים והנה נשארה מטתו שמה ברבה אשר היא עתה לבני עמון והעמונים קיימו אותה לעדות כי השמידו עם גדול ורם והאיש הגבור אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים לכדו ממנו מלכותו וזה טעם "הנה" כלומר הנה העדות קיימת שהיא ערש ברזל וארוכה ורחבה מאד וקיימת היא ברבת בני עמון כי ערשו אשר בעשתרות היתה לשלל ואבדה וטעם באמת איש הגדול בבני אדם כמו וחזקת והיית לאיש (מלכים א ב ב) ועל דעת אונקלוס באמת איש באמת האיש ותרגום מלך וכן את הכבש אחד (במדבר כח ד) בלילה הוא (בראשית יט לג) וכן רבים כלומר באמת עוג עצמו

{יג} כל חבל הארגב לכל הבשן ההוא יקרא ארץ רפאים. פירוש וכל חבל הארגוב לכל הבשן אשר הוא נקרא ארץ רפאים כלשון וכל ההקדיש שמואל הרואה ושאול בן קיש (דהי"א כו כח) ההושיבו נשים נכריות (עזרא י יז) שהה"א בהם במקום אשר וכן רבים והיה נקרא מכלל ארץ רפאים על שם עוג המולך בה או מפני שהיתה מתחלה לרפאים ונשארה לעוג כי הוא והעם היושב בה מיתר הרפאים

פרשת ואתחנן

{כג} ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר. כאשר הזכיר כבוש ארץ סיחון ועוג ואמר (לעיל פסוק כא) ואת יהושע צויתי בעת ההיא הזכיר כי אני לא אעבור שם כי התחננתי אל השם הנכבד ולא שמע אלי וצוה אותי לחזק את יהושע כי הוא יעבור וטעם בעת ההיא רמז לעת הגזרה שהזכיר (לעיל א לז) גם בי התאנף ה' ולא נזכרה שם התחנה ביום המעשה והנכון כי "בעת ההיא" בעת הנזכרת שכבשתי סיחון ועוג והתחלתי להלחם בעממין שניתנו לישראל וחלקתי הארץ לשני השבטים והיה זה כאשר נאמר לו (במדבר כז יב) עלה אל הר העברים הזה כי אז בקש רחמים על הדבר והתחנן התחנה הזאת וכאשר לא שמע השם בקולו חזר והתפלל יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה כמו שנזכר שם (פסוק טז) וזהו וצו את יהושע (להלן פסוק כח) אבל הזכיר שם התפלה אשר נענה עליה וכאן הזכיר זה להודיע כי הארץ היתה חביבה עליו מאד ולא זכה אליה בעבורם וכל זה מתוכחותיו

{כד} ה' אלהים. רחום בדין לשון רש"י ולא השגיח הרב כי השם הראשון הוא כתוב באל"ף דל"ת והשני הוא כתוב ביו"ד ה"א שבו אמרו כל מקום שנאמר ה' זו מדת רחמים אלהים זו מדת הדין אבל השמות הנזכרים כאן אדון במדת רחמים וכך אמרו בילמדנו אמר לו רבון העולמים אי מתבעי לי בדין הב לי ואי לא מתבעי לי בדין רחם עלי כשם שאמר אברהם ה' אלהים מה תתן לי וגו' וגם באברהם כך הם כתובים הראשון אל"ף דל"ת והשני יו"ד ה"א וענין הפרשה יובן בזה כי אמר "ואתחנן" ולא אמר "ואתפלל" כי ידבר בתחנה ואמר אדון אשר בך הרחמים אתה החלות להראות את עבדך כך היא תחלת נבואתי שהראית לי כבודך דכתיב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים (שמות ג ו) עם הגדולה והגבורה והראיתי לדעת מי אל בשמים ובארץ שממנו יהיו כמעשיך הגדולים וכגבורותיך החזקות ומכאן תבין עוד במה התאנף בו השם הנכבד אבל לשון ספרי (ואתחנן כד) כל מקום שנאמר ה' זו מדת רחמים שנאמר ה' אל רחום וחנון אלהים זו היא מדת הדין שנאמר עד האלהים יבוא דבר שניהם והכוונה לפרש כי השם השני בכאן הוא מדת הרחמים והוא השם המיוחד ושאר השמות כולן מדת הדין כמו אלהים שהוא שם גם לדיינים וכל שכן אל"ף דל"ת שהוא לשון אדונים והנה השלים התוכחות בזה שהודיע אותם שגרמו אבותיהם רעה על עצמם וגם עליו גרמו עונש שלא יעברו לארץ אבל הם הבנים יעברו ויירשו אותה אם לא יהיו כאבותם דור סורר ומורה ולכך יתחיל עתה להזהירם בכללי המצות שלא יוסיפו עליהם ולא יגרעו מהם

דברים פרק-ד

{ב} לא תוסיפו. כגון חמש פרשיות בתפילין חמשה מינין בלולב חמש ציציות וכן לא תגרעו לשון רש"י וכך אמרו בספרי (ראה) מנין שלא תוסיף על הלולב ועל הציצית ת"ל לא תוסיפו ומנין שאין פוחתים מהן ת"ל לא תגרעו מנין שאם פתח לברך ברכת כהנים לא יאמר הואיל ופתחתי לברך אומר ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ת"ל הדבר אפילו דבר לא תוסף עליו אבל לא באלה בלבד אמרו אלא אף הישן בסוכה בשמיני בכונה לוקה כמו שמוזכר במסכת ראש השנה (כח) וכן אם יעשה החג ששה עובר בלאו הזה ולפי דעתי אפילו בדא לעשות מצוה בפני עצמה כגון שעשה חג בחדש שבדא מלבו כירבעם (מלכים א יב לג) עובר בלאו וכך אמרו (מגילה יד) לענין מקרא מגלה מאה ושמונים נביאים עמדו להם לישראל ולא פחתו ולא הוסיפו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת חוץ ממקרא מגילה מאי דרוש וכו' ובירושלמי (מגילה פ"א ה"ז) שמונים וחמשה זקנים ומהם כמה נביאים היו מצטערים על הדבר אמרו כתוב אלה המצות אשר צוה ה' את משה אלו המצות שנצטוו מפי משה כך אמר לנו משה ואין נביא אחר עתיד לחדש דבר לכם ומרדכי ואסתר רוצים לחדש לנו דבר לא זזו משם נושאין ונותנין בדבר עד שהאיר הקב"ה עיניהם וכו' הרי שהיתה המצוה הזו אסורה להם א"כ היא בכלל לא תוסיף עליו אלא שלא למדנו למוסיף על פי נביא אלא מן הכתוב שאמר "אלה המצות" אין נביא רשאי לחדש בו דבר מעתה ומה שתקנו חכמים משום גדר כגון שניות לעריות וכיוצא בהן זו היא מצוה מן התורה ובלבד שידע שהם משום הגדר הזה ואינן מפי הקב"ה בתורה

{ג} עיניכם הראות. עתה בא להזהיר בפרטי המצות ויתחיל בעבודת כוכבים שהיא שורש לכולן

{ה} וטעם "ראה למדתי אתכם" - ראה שאני מלמד אתכם היום, כמו שאמר (דברים יא יג): "אשר אנכי מצוה אתכם היום", ו(דברים ד ח): "אשר אנכי נותן לפניכם היום".

או יאמר למדתי מפני שהזכיר לעשות כן בקרב הארץ, כלומר, ראה בעת בואך לארץ שלמדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי.

והנה, מתחלה דיבר על הדבר שהיא כלל לכל, עשה ולא תעשה; ועתה יזהיר בחוקים, שהם גזרותיו, ובמשפטים, שהם הדינים, כי אלו הם צריכין חזוק יותר, מפני העלם טעם החוקים, ומפני כי במשפט יעמידו ארץ.

ואמר לעשות כן בקרב הארץ, להזהיר על כולם, כי יש חוקים רבים ומשפטים שאינן נוהגין בחוצה לארץ; או ירמוז שעיקר המצות כולן בארץ, כמו שרמזתי בסוד הארץ (ויקרא יח כה).

{ו} ואמר כי בחוקים ובמשפטים תועלות גדולות, שהם תפארת לעושיהם מן האדם, ואפילו שונאיהם ישבחו אותם בהם.

{ז} ועוד, שהם תועלת גדולה שאין כמותה, שהשם יהיה קרוב להם בכל קראם אליו, וכן העמים יתבוננו בזה וידעו כי החוקים נעשים בחכמה ובינה לקרבה אל האלהים וייראו מהם, וזהו שאמר כי מי גוי גדול.

{ח} ועוד, שהחוקים והמשפטים בעצמם הם צדיקים, ישרים וטובים בישוב העם והמדינות.

{ט} רק השמר לך וגו' פן תשכח את הדברים.

(קטע:רש"י על דברים ד ט): "אז כשלא תשכחום ותעשום על אמתתם תחשבו חכמים ונבונים ואם תעוותו אותם מתוך שכחה תחשבו שוטים", לשון רש"י.

ואינו נכון כלל, אבל הכתוב הזה לפי דעתי מצות לא תעשה, הזהיר בה מאד, כי כאשר אמר שנזהר בכל המצות ונשמור החוקים והמשפטים לעשותם, חזר ואמר "רק אני מזהירך מאד להשמר ולשמור עצמך מאד מאד לזכור מאין באו אליך המצות, שלא תשכח מעמד הר סיני מכל הדברים אשר ראו עיניך הקולות והלפידים, את כבודו ואת גדלו ודבריו אשר שמעת שם מתוך האש, ותודיע כל הדברים אשר ראו עיניך במעמד הנכבד ההוא לבניך ולבני בניך עד עולם".

ופירש הטעם, כי השם עשה המעמד ההוא כדי שתלמדו ליראה אותו כל הימים ואת בניכם תלמדון לדורות עולם, אם כן עשו אתם ככה ואל תשכחו אותו.

והנה, קודם שיזכיר הדברות שנאמרו שם, הזהיר במצות לא תעשה שלא נשכח דבר מן המעמד ההוא ולא נסירהו מלבנו לעולם, וצוה במצות עשה שנודיע בו לכל זרענו מדור לדור כל מה שהיה שם בראיה ובשמיעה.

והתועלת במצוה הזאת גדולה מאד, שאם היו דברי התורה באים אלינו מפי משה בלבד, אע"פ שנבואתו נתאמתה באותות ובמופתים, אם יקום בקרבנו נביא או חולם חלום ויצונו בהפך מן התורה ונתן אלינו אות או מופת יכנס ספק בלב האנשים; אבל כשתגיע אלינו התורה מפי הגבורה לאזנינו ועינינו הרואות אין שם אמצעי, נכחיש כל חולק וכל מספק, ונשקר אותו, לא יועילהו אות ולא יצילהו מופת מן המיתה בידינו, כי אנחנו היודעים בשקרותו.

זהו שאמר שם (שמות יט ט): "וגם בך יאמינו לעולם", כי כשנעתיק גם כן הדבר לבנינו, ידעו שהיה הדבר אמת בלא ספק כאלו ראוהו כל הדורות, כי לא נעיד שקר לבנינו ולא ננחיל אותם דבר הבל ואין בם מועיל, והם לא יסתפקו כלל בעדותנו שנעיד להם אבל יאמינו בודאי שראינו כולנו בעינינו וכל מה שספרנו להם.

והענין הזה יבוא עוד בפרשת (דברים יג ב): "כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום וגו'", וכבר הזכרתיו שם בפרשת "בחדש השלישי" (שמות יט ט).

{יב} וידבר ה' אליכם מתוך האש. כבר פירשתי הדבר במקומו (שמות יט כ) שהם שמעו דבור השם הגדול יתברך מתוך האש שראו אשו הגדולה והשיגוה והוגד להם בזה בריתו בעשרת הדברים כי בכולן שמעו הקול מתוך האש ושאר המצות צוה אותי בעת ההיא ללמד אתכם כי כבר אני נאמן לנביא לה' במה שראיתם כמו שאמר וגם בך יאמינו לעולם כמו שפירשתי (בפסוק ט)

{טו} ונשמרתם מאד לנפשתיכם. יזהירם פן יטעו אחר הקול אשר שמעו ויעשו השחתה לקצץ בנטיעות ואמר תחלה תבנית זכר או נקבה באדם שמהם יהיה קול ואחר כן הזכיר כל אשר בארץ בבהמה ובעוף וברמש האדמה ובדגי הים ואחר כן חזר אל צבא השמים

{יט} אשר חלק ה' אלהיך אתם לכל העמים. כי לכולם כוכב ומזל וגבוהים עליהם מלאכי עליון כגון הנאמר בדניאל שר מלכות פרס ושר מלכות יון ובעבור כן יעשו להם אלהים מהם ויעבדום ואמר ואתכם לקח ה' כי אתם חלק השם לא תקימו עליכם שר או עוזר זולתו כי הוא הוציא אתכם מכור הברזל שהייתם בתוך מצרים בכור אש ועצים והוציא אתכם משם כנגד שריהם שעשה בהם שפטים ולולי שהפילם לא הייתם יוצאים כי היו הם במעלתם שלא תצאו והנה עשה כל זה כדי שתהיו לו נחלה ותהיו לשמו הגדול סגולה מכל העמים

{כא} וטעם וה' התאנף בי על דבריכם. שהחזיר במקום הזה כלומר אותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם המצות לעשותכם אותם בארץ אשר אתם עוברים שמה ועתה קחו מפי תורה כי אנכי מת בארץ הזאת ולא אוכל ללמדם אתכם בארץ ואל תשכחו שם מה שלמדתי אתכם ולא מה שראיתם בסיני ועל דרך האמת יאמר השמרו מאד לנפשותיכם פן תשחיתון כי השם התאנף בי מדאגה מדבר זה פן תשכחו אתם ברית השם אלהיכם באש האוכלת בראש ההר ותעשו תמונת כל וזה טעם אשר צוך ה' אלהיך וכבר נרמז זה בסדר חקת התורה ורש"י כתב אשר צוך ה' אלהיך שלא תעשה והוא פשוטו של מקרא והמשכיל יבין הפסוקים האלה על אמתתם וטעם כי ה' אלהיך אש אכלה הוא כאשר ראיתם בראש ההר והכוונה שהוא מדת הדין המקנא בע"ז ומן הכתוב הזה תבין בכל הנזכר במשנה תורה תמיד "ה' אלהיך"

{כה} כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם. ענין הכתוב הזה, שיזכיר ויאמר: כי תוליד בנים ובני בנים, ובעבור היותכם ישָנים בארץ ותשבו לבטח, אולי תשכחו את השם; העידותי בכם היום שתאבדו מהר, כי לא יאריך לכם, מאחר שתעבדו עבודה זרה.

והפרשה הזו, אע"פ שהיא אזהרה, לא נאמרה בלשון "אם", והטעם, כי הוא כמתנבא על עניינם, וידבר בלשון ישמש בשני פנים, בלשון אזהרה ובלשון עתיד לבא, יאמר שיעשו ויהיה להם ככה ולא יגזור עליהם. ומפני זה אמרו רבותינו (גיטין פח א) שרמז לגלות בית ראשון במלת "ונושנתם" בגימטריא, והיתה קבלה בידם כי יש בפרשה הזאת רמז לזמן הגלות, וכאשר בא עליהם התבוננו בה בינה.

ואמר "ועשיתם פסל תמונת כל", ולא אמר "ועבדתם אותו" או "והשתחויתם לו" אבל אמר "והשחתם", כי הפסל בכאן תמונת כל, ומפני השחתה יאסור אותו, כאשר פירשתי למעלה.

{כז} ונשארתם מתי מספר בגוים. יאמר שנשאר מועטים בכל גוי וגוי מכל הגוים אשר ינהג אותנו שם כי בארבע רוחות השמים יפזר אותנו אבל בכללנו רבים אנחנו שבח לאל

{כח} ועבדתם שם אלהים. משאתם עובדים לעובדיהם אתם עובדים להם לשון רש"י וכבר פירשתי סודו כי היושב בחוצה לארץ כאלו עובד עבודה זרה ומעשה ידי אדם מלמעלה למטה כמו שהזכרתי בסדר אחרי מות (ויקרא יח כה) וטעם ולא יאכלון ולא יריחון לומר שהם אבן דומם כאשר היו מתחילה אין בהם רוח חיים כלל אפילו כחיי האדם כי מתחלה אמר לא יראון ולא ישמעון לומר שאיננו אלוה ולא יראה בעני עובדיו ולא ישמע תפלתם ומצרתם לא יושיעם וחזר ואמר שאפילו חיים גרועים כחיי האדם אין בהם והנה העושה אותם נכבד מהם או יהיה טעם הכתוב כנגד כבוד עליון לומר אשר לא יראו בצרת עובדיהם ולא ישמעון תפלתם ולא יאכלון שלא תצא אש מלפניהם ותאכל את קרבנותם ולא יריחון בריח ניחוחיהם ותפש הכתוב לשון סתם שאין בהם החושים האלו כלל

{ל} ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו. גם זה רמז לגאולת בבל ששבו אל השם והתודו לפניו ושמעו לקול הנביאים אשר הקים להם ולפיכך הבטיחם שלא ישחיתם ולא ישכח ברית אבותם כאשר אמר (ויקרא כו מב) וזכרתי את בריתי יעקוב וגו' ובסוף הספר ירמוז לגאולה העתידה כאשר פירשתי (שם בפסוק טז) ואזכרנו עוד בע"ה (להלן כח מב)

{לב} כי שאל נא לימים ראשונים. יאמר לא ימחול ולא יאריך השם לכם על ע"ז ועל ההשחתה בפסל וכל תמונה כי עשה עמכם מה שלא עשה כן לכל גוי מעולם שהשמיעך קול אלהים מדבר מתוך האש למען תהיה יראתו על פניכם ותייחדו אותו ולא תשחיתו ולקח אתכם לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים שלא תעבדו לזולתו והנה הראית בעיניך כל זה לדעת כי ה' הוא האלהים הוא אחד ושמו אחד ואין עוד מלבדו כי מן השמים השמיעך את קולו ללמדך בזה מוסר השכל ועל הארץ הראך את אשו הגדולה בוערת עד לב השמים ודבריו כולם שמעת מתוך האש ויוציאך בפניו כמו על פניו (בראשית לב כב) בכחו הגדול אשר בפניו ואחרי שהשם הגדול הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ואין עוד תשמור מצותיו וחקותיו למען ייטב לך בשמים ממעל ולמען תאריך ימים על הארץ מתחת

{מא} אז יבדיל משה שלש ערים. פירש ר"א ביום שהבדיל משה שלש ערים אז אמר דברי הברית ואינו נכון אבל הוא כפשוטו כי משה אסף כל ישראל לבאר להם התורה ופתח להם בדברי התוכחות וכאשר אמר בפניהם תוכחותיו במה שעשו והאזהרות על ע"ז ועל יחוד השם והשלים להם שישמרו חוקיו ומצותיו למען ייטב להם אז אמר במעמדם לפניהם עתה נקיים המצוה אשר צונו השם ותהיינה בצר במדבר ורמות בגלעד וגולן בבשן ערי מקלט לנוס שמה כל רוצח בשגגה ואע"פ שאינן קולטות עד שיבדלו אותם שבארץ כנען אמר מצוה שבאה לידינו נקיים אותה למען ייטב לנו ואחרי כן קרא בקול גדול אל כל ישראל שהיו שם ואמר אליהם (להלן ה א) שמע ישראל את החקים ואת המשפטים וגו' כי עתה יפתח במצות ובביאור התורה כאשר פירשתי בתחלת סדר אלה הדברים

{מז} ויירשו את ארצו ואת ארץ עוג מלך הבשן מערוער וגו'. והטעם כי שב להזכיר מה שאמר בתחלת הספר הזה (לעיל א ד) כי ביאור התורה הזה אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות באדרעי היה והוסיף בכאן לפרש כי היה הביאור גם אחרי שירשו את כל ארצם כלומר שחלקה להם לשני המטות וחצי המטה

דברים פרק-ה

{ה} אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההוא להגיד לכם את דבר ה'. כי הוא היה עולה להר ושומע דברי השם ויורד ואומר להם עד שדבר השם עמהם פנים בפנים וזה רמז אל כל מה שנזכר בפרשת בחדש השלישי מתחלת כה תאמר לבית יעקב עד ויאמר אליו ה' לך רד (שמות יט ג-כד) ור"א אמר כי זה אחר מעמד הר סיני והטעם הוא דבר עמכם פנים בפנים ומאותו היום הייתי אני עומד בין השם וביניכם ואינו נכון והנכון בעיני כי ירמוז למה שפירשנו שם (כ ז) כי ישראל לא הבינו מפי הגבורה אלא אנכי ולא יהיה לך ושאר הדברות משה הוא המגיד להם מה שיאמר השם וזהו להגיד לכם את דבר ה' לפרש לכם כל דבור ודבור וטעם בין ה' וביניכם כי בעת הדברות היה הוא קרוב אל מקום השכינה יותר מהם כי הם הרחיקו לעצמם כאשר פירשתי שם (כ טו) וזהו כי יראתם ולא עליתם בהר שלא קרבתם אליו כאשר היה לכם רשות על כן הייתי אני עומד ביניכם ובין מקום הכבוד באמצע כי רחוק היה ביניכם וביניו ומשם הייתי אני מגיד הדברות

"לאמר" - מוסב על דבר ה' עמכם בהר מתוך האש לאמר לשון רש"י ואמר ר"א אל תשית לבך בעבור היות מלת לאמר רחוקה כי כן רבים והמדבר לא הפסיק פסוקים ולא פרשיות ונכון יותר שנדביק להגיד לכם את דבר ה' לאמר כלשון והגדת לבנך ביום ההוא לאמר (שם יג ח) ולדעתי אין צורך כלל אבל טעמו כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמר לא נעלה כי יראנו מפני האש יזכיר כי הם הגידו לו כן בפירוש ולא ממחשבתו יאמר כן

{ו} כאשר צוך ה' אלהיך. קודם מתן תורה במרה שם שם לו חק ומשפט לשון רש"י ואם כן גם מצות כבוד אב ואם יהיה במרה והרב לא הזכיר שם אלא שבת פרה אדומה ודינין והנראה בעיני על דרך האמת בזה גם בכל משנה תורה כי משה ידבר כמפי הגבורה כמו שאמר (להלן יא יג יד) והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם ונתתי מטר ארצכם בעתו ואין משה הנותן מטר על פני הארץ ולא הנותן עשב בשדה אבל הדבור בתורה בזכור ובמשנה תורה בשמור ולכן יאמר משה בכל מקום במשנה תורה "ה' אלהיך" ובתורה יזכיר שם המיוחד בלבד זולתי בעשרת הדברות כמו שאמר (שמות כ א) וידבר אלהים וגו' והבן זה

{יד} ושורך וחמורך. לבאר שיאסר גם בעבודת האדמה שהם חיי האדם וכענין שאמר (שם לד כא) בחריש ובקציר תשבות אמר כאן למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית וגו' לבאר כי בו יצוה במנוחת העבד כמוך בעבור שהיית עבד והניח לך השם וגם אתה תניח לעבדך והנה טעמו כשינוח עבדך ואמתך כמוך תזכור כי עבד היית וגו'

{טו} וטעם על כן צוך לעשות את יום השבת. צוה שתעשה כן ביום השבת כך פירש ר"א ואינו נכון ואנו אומרים בקדוש היום "כי יום זה תחלה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים" כאשר נאמר בו "זכר למעשה בראשית" והרב אמר בספר המורה (ב לא) כי המאמר הראשון הוא כבוד היום והדורו וכאשר אמר (שמות כ יא) על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו ועל כן הזכיר טעם "כי ששת ימים עשה ה'" אבל בכאן יזהיר אותנו לשמור השבת בעבור היותנו עבדים במצרים עובדים כל היום על כרחנו ולא היתה לנו מנוחה והוא יצונו עתה לשבות ולנוח כדי שנזכיר חסדי השם עלינו בהוציאו אותנו מעבדות למנוחה והנה בשבת בכללה שני טעמים להאמין בחידוש העולם כי יש אלוה בורא ולזכור עוד החסד הגדול שעשה עמנו שאנחנו עבדיו אשר קנה אותנו לו לעבדים גם זה אינו מחוור אצלי כי בהיותנו שובתים ולא נעשה מלאכה ביום השביעי אין לנו בזה זכרון ליציאת מצרים ואין לרואה אותנו בטלים ממלאכה ידיעה בזה רק היא כשאר כל המצות אבל יהיה בו זכר למעשה בראשית שנשבות ביום ששבת השם וינפש והראוי יותר לומר כי בעבור היות יציאת מצרים מורה על אלוה קדמון מחדש חפץ ויכול כאשר פירשתי בדבור הראשון (שם שם ב) על כן אמר בכאן אם יעלה בלבך ספק על השבת המורה על החדוש והחפץ והיכולת תזכור מה שראו עיניך ביציאת מצרים שהיא לך לראיה ולזכר הנה השבת זכר ליציאת מצרים ויציאת מצרים זכר לשבת כי יזכרו בו ויאמרו השם הוא מחדש בכל אותות ומופתים ועושה בכל כרצונו כי הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית וזה טעם על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת והנה לא פירש כאן טעם השביתה כי ששת ימים עשה ה' וגו' שכבר הוזכר זה פעמים רבות בתורה אבל אמר בקצרה "ויום השביעי שבת לה' אלהיך" שהוא יתברך שבת בו וינפש ובאר להם כי מיציאת מצרים ידעו שהוא אמר והיה העולם ושבת ממנו ועל דרך האמת נוכל עוד להוסיף בזה כי הדבור הזה בשמור ליראה את השם הנכבד והנורא ועל כן יצונו שנזכור את היד החזקה והזרוע הנטויה שראינו ביציאת מצרים וממנו לנו היראה כמו שאמר (שם יד לא) וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ועל כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת שתהא כנסת ישראל בת זוגו לשבת כנרמז בדברי רבותינו (ב"ר יא ט) והמשכיל יבין

{יז} ולא תענה ברעך עד שוא. לאסור להעיד על חברו אפילו דבר שאינו כלום ולא יתחייב בו כלום בבית דין כגון שיעיד אמר פלוני ליתן לזה מנה ולא קנה מידו כי "שוא" דבר בטל

{יט} מתוך האש הענן והערפל. ביאור ל"מתוך האש" כי ענן וערפל סביביו קול גדול ולא יסף מתרגמינן ולא פסק לפי שמדת בשר ודם אינן יכולין לדבר דבריהם בנשימה אחת ומדת הקב"ה אינו כן לא היה פוסק ומשלא היה פוסק לא היה מוסיף לפי שקולו חזק וקיים לעולם ד"א לא יסף לא הוסיף להראות באותו פומבי לשון רש"י והכתוב אמר (שמות יט יט) ויהי קול השופר הולך וחזק מאד ואמרו (מכילתא יתרו ד) למה רך בתחלה לשכך את האוזן במה שיכולה לשמוע ואולי בקול השופר היה כן אבל קול השם בעשרת הדברות היה שוה והנכון כי האומר לא פסק עשה יסף מן ונאספה שמחה וגיל (ירמיהו מח לג) תוסף רוחם יגועון (תהלים קד כט) שענינם לדעתו המנע הדבר יאמר כי לא נמנע גדלו ותקפו עד שהשלים כל הדברות וכן אמר ויתנבאו ולא יספו (במדבר יא כה) ועל דרך הפשט ולא יסף שלא יסף להיות עוד גדול כמוהו ועל דרך האמת יאמר כי כל הדברים האלה שמעו קול גדול ולא יסף להשמיע אל כל קהלכם אלא קול אחד כי אותו קול בלבד השיגו הם וכבר פירשתי ענין זה שם (שמות יט כ) וכל הפרשה

{כג} אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש. אמר ר"א כי טעם "חיים" להבדיל בין אלהים ובין הצבא כי לא יתנועע הוא מעצמו ויתכן לפרש שהזכיר כן לומר שהשומע קול אלהים שעמו מקור החיים תדבק נפשו ביסודה ולא תחיה עוד חיי בשרים ויהושע אמר (יהושע ג י יא) בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם הנה ארון הברית אדון כל הארץ אם כן וישבע בחי העולם (דניאל יב ז) שבועה בשמו הגדול

{כד} ואת תדבר אלינו. התשתם כחי כנקבה שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי כאשר ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה וכי לא היה יפה ללמוד מפי הגבורה ולא ממני לשון רש"י מדברי אגדה ואם כן יאמר שדאג להם אבל השם הודיעו כי מיראתו עשו וטוב להם והענין כאשר פירשתי שם (שמות כ טו) כי היו חושבים שירצה להשמיעם כל התורה והרצון היה לפניו להשמיעם עשרת הדברות בלבד כאשר בקשו ודע כי עתה בקשו ממשה שלא ישמעו קול השם הנכבד לא ביום הזה ולא בדור מן הדורות לעולם דלאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא ואינם חפצים במעמד כזה אבל יאמינו בנביאים ויעשו כל רצון השם על פיהם וכן יאמר להם משה (להלן יח טו טז) נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלהיך אליו תשמעון ככל אשר שאלת מעם ה' אלהיך בחורב וגו' וכל הפרשה ההיא אם כן השאלה הזאת לדורות היתה

{כו} מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי. בעבור היות רשות האדם בידו להצדיק ולהרשיע והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים יאמר הכתוב כן והוא כלשון בני אדם ועל דרך האמת הוא כמו ויאמר לאדם הן יראת אדני היא חכמה וסור מרע בינה (איוב כח כח) וכך אמרו בשכרן של מצות (מנחות כט) ראה שחותכין בשרו של ר' עקיבא במקולין אמר לו רבונו של עולם זו תורה וזה שכרה השיב לו הקב"ה שתוק כך עלה במחשבה לפני ותבין זה ממה שאמר (פסוק כח) ואתה פה עמוד עמדי

{כח} ועשו בארץ. פרשתיו (ויקרא יח כה)

{כט} ושמרתם לעשות כאשר צוה ה' אלהיכם אתכם. זו אזהרה על עשרת הדברות שצוה אותם השם מפיו ואחרי כן יזהיר בשאר המצות שאמרו הם לשמוע ממשה ולעשות ולכך אמר (להלן ו א) וזאת המצוה החקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהיכם ללמד אתכם כי השם הודה לדבריכם וצוה אותי ללמד אתכם שאר כל התורה למען תחיון שימלא מספר ימיכם וטוב לכם בכל הטובה אשר יעד לכם בפרשת אם בחקותי וזולתה והארכתם ימים בארץ שתנחילו אותה לזרעכם לעולם

דברים פרק-ו

{ב} למען תירא את ה' אלהיך. יאמר שצוה השם ללמד אתכם התורה והמצוה והחקים והמשפטים לעשותם בארץ בעבור שתירא את ה' אלהיך כי עיקר כל המצוה יראת ה' זה דעת ר"א ואיננו נכון בעיני שיהיה "למען תירא" ו"למען יאריכון ימיך" האחד טעם המצות בעבור שתירא והשני שנזכר בהם למען שיאריכון ימיך אבל יאמר שצוה השם אותי שתלמדו המצות ותעשו אותם למען שתזכה ותירא את ה' אלהיך לשמור מצותיו אתה ובנך ובן בנך כל ימי היות האדם על פני האדמה לעולם כי בעבור עשות המצות תזכה שיהיו לך בנים יראי השם ויעמדו על פני האדמה לעולם ויעמוד זרעכם ושמכם לפניו כל הימים ולמען יאריכון ימיך בארץ שהיא נחלת ה' והנה הכל לטובתך כי חפץ ה' להצדיקך ולזכות אותך

{ג} ושמרת לעשות אשר ייטב. הנה מצוך שתשמור לעשות אשר ייטב לך ארץ זבת חלב ודבש דבק עם "לרשתה" (בפסוק א) ואם הוא רחוק או יהיה חסר בי"ת כמו הנמצא בית ה' (מלכים ב יב יא) לשון ר"א ואם כן יחסר עוד מ"אשר תרבון מאד" "בו" או "בעבורו" ואין צורך כי "למען יאריכון ימיך" נמשך לכאן וטעמו "למען אשר ייטב לך" או מלת "אשר" בעצמה תשמש כן כמו ויסירה מגבירה אשר עשתה מפלצת (מלכים א טו יג) בעבור שעשתה וכן באשר את אשתו (בראשית לט ט) בעבור שאת אשתו וכן הכתוב אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך וגו' ולמען תאריך ימים על האדמה (לעיל ד מ) ושיעור הכתוב ושמעת ישראל ושמרת לעשות למען אשר ייטב לך ואשר תרבון מאד כאשר דבר ה' אלהי אבותיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש וגו' כלומר למען שייטב לך בתתו לך ארץ טובה ורחבה כמו שאמר למטה (פסוק יח) למען אשר ייטב לך ובאת וירשת את הארץ וכמוהו ויתן לו בית ולחם אמר לו (מלכים א יא יח)

{ד} שמע ישראל ה' אלהינו. גם בזה מצוה שיבאר כי בדבור אנכי ה' אלהיך יהיה היחוד וכמו שאמרו (מכילתא בחדש ה) רבי נתן אומר מכאן תשובה למינים שהם אומרים שתי רשויות הן שכשעמד הקב"ה על הר סיני ואמר אנכי ה' אלהיך מי מיחה כנגדו אבל בא לבאר המצוה הזו והזכיר אותה אחר עשרת הדברות לפי שהוא שרש באמונה וכל מי שאינו מודה בה כופר בעיקר כעובד ע"ז ה' אלהינו ה' אחד ה' שהוא אלהינו ולא אלהי האומות עתיד להיות ה' אחד כמו שנאמר (זכריה יד ט) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד לשון רש"י ואתה צריך להתבונן בזה כי שנה הכתוב כאן לומר "ה' אלהינו" ולא אמר "אלהיך" כמו שאומר בכל מקום שמע ישראל אתה עובר היום וגו' כי ה' אלהיך (להלן ט א ג) שמע ישראל אתם קרבים היום וגו' כי ה' אלהיכם (להלן כ ג ד) וכן בכל הפרשיות שידבר עם ישראל יזכיר ה' אלהיכם או ה' אלהיך וגם בכאן אמר ואהבת את ה' אלהיך אבל הזכיר ביחוד "ה' אלהינו" כי עשה עם משה את הגדולות ואת הנוראות לעשות לו שם תפארת והנה דל"ת אחד גדולה לרמוז על מה שכתוב (ישעיהו סג יב) בוקע מים מפניהם לעשות לו שם עולם ולכך תקנו בקריאת שמע ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ואמרו משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה וכו' (פסחים נו) כי משה אמר בתורה ברמז וחזר ואמר ואהבת את ה' אלהיך כלשון הפרשיות במשנה תורה

{ה} בכל לבבך. על דעת המדרש (ספרי ואתחנן ו) הלב הנזכר כאן הוא הכח המתאוה כענין תאות לבו נתת לו (תהלים כא ג) אל תחמוד יפיה בלבבך (משלי ו' כה) אם כן בכל נפשך הנפש המשכלת וכן והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים (שמואל א כה כט) וכדברי רבותינו שדורשין בגמרא (ברכות נד) מכאן יהרג ואל יעבור יהיה "בכל נפשך" תוספת מפני שאמר בכל לבבך ובכל מאדך אמר גם כן בכל נפשך וטעם שתאהבנו כנפשך שתתן אותה באהבה או שנקראו היסורין או האברים חצי הנפש ובהריגה יאמר בכל נפשך ור"א אמר כי "נפשך" המתאוה כמו כנפשך שבעך (להלן כג כה) נפש שבעה תבוס נופת (משלי כז ז) אל תתנני בנפש צרי (תהלים כז יב) "ובכל לבבך" הוא הדעת והוא כנוי לרוח המשכלת כי היא המרכבה הראשונה לו וכמוהו חכם לב יקח מצות (משלי י ח) ודברו קרוב בפירוש "בכל לבבך" ממה שאמר והיו הדברים האלה וגו' על לבבך וטעם ובכל מאדך כלומר מאד מאד והטעם רב רב אהוב אותו ועל דעת רבותינו (ברכות נד) בכל ממונך ויקרא הממון "מאד" כי יכנה אותו ברבוי כמו שקורא לו "המון" טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים (תהלים לז טז) והנם ככל המון ישראל (מלכים ב ז יג) ויקרא "חיל" ישאו על כתף עירים חיליהם (ישעיהו ל ו) חילך כל אוצרותיך (ירמיהו יז ג) את החיל הזה (להלן ח יז) יאמר בכל רבוי ממונך וכמוהו אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו (מלכים ב כג כה) מפני התנדבו בענין ביעור ע"ז ועשיית הפסח וענין האהבה בארו אותו רבותינו והמפורש שבדבריהם מה שאמרו בספרי (עקב) שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאקרא חכם בשביל שאשב בישיבה בשביל שאאריך ימים בשביל שאזכה לעולם הבא ת"ל לאהבה וגו' ואשר אמר להם משה תמיד למען ייטב לך ולמען תאריך ימים (לעיל ד מ) ולמען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ (לעיל ד א) יזהירם ביראה על דרך התוכחות לומר שאם יחטאו לא יירשו את הארץ או לא יאריכו ימים עליה או שהחסיד צריך להיות אוהב וירא כמו שאמרו (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה) עשה מאהבה ועשה מיראה עשה מאהבה שאין אוהב שונא ועשה מיראה שאם באת לבעוט אל תבעוט וכבר נתבאר זה בדברי החכמים

{ז} ושננתם לבניך. גם אלה מצות מבוארות נרמזו כבר כי מאחר שצוה במצות חקת עולם לדורותיכם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם (שמות לא יז) זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך (בראשית יז י) הנה אנחנו מצווים שידעו בנינו המצות ואיך ידעו אותם אם לא נלמדם וכן וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך כבר נאמר (שמות יג ט) ובאר בכאן "וקשרתם" שיהיו מונחים בקשירה וירמוז גם כן לקשר של תפילין שקבלו רבותינו הלכה למשה מסיני (מנחות לה) והוסיף בכאן מצות המזוזה וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך שלא נזכרה ואולי גם זו מבוארת נרמזה שם במצות ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך וטעם "ובשעריך" ובמזוזות שאר שעריך כגון שערי הערים והמדינות כמו באחד שעריך (להלן טו ז)

{י} והיה כי יביאך ה' אלהיך וגו'. יזכיר בכאן כי ברבות הטובה יזכור ימי עניו ומרודו שהיה עבד במצרים ולא ישכח את השם שהוציאו מן העבדות ההוא לטובה הזאת אבל יזכור חסדיו תמיד ויירא אותו ויעבוד לפניו כעבד לאדוניו ועל דעת רבותינו (חולין יז) ירמוז עוד כי הטוב ההוא אשר ימצא בבתים המלאים מותר אפילו היו שם דברים הנאסרים בתורה כגון קדלי דחזירי או כרמים נטועים כלאים או ערלה ואפילו בבורות יתכן שהיה בחציבתן דבר אסור בטיח אשר בהן או הזכיר הבורות דרך מליצה להזכיר רבוי הטובה והשליט אותם בכל הנמצא בארץ במותר ובאסור והנה הותרו להן כל האיסורין זולתי אסור ע"ז כמו שיבאר עוד (להלן ז כה) לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך וגו' ולכך יזכיר כאן בפרשה שאחרי כן (להלן ז ה) מזבחותיהם תתצו וגו' לאבד ע"ז ומשמשיה ושאר כל הנמצא בארץ מותר והיה ההיתר הזה עד שאכלו שלל אויביהם ויש אומרים בשבע שכבשו וכן נראה בגמרא בפרק ראשון ממסכת חולין (שם) והרב כתב בהלכות מלכים ומלחמותיהם (רמב"ם פ"ח ה"א) חלוצי צבא משיכנסו בגבול הגוים וישבו מהם מותר להם לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו אם רעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלים אלו האסורים וכן שותה יין נסך ומפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב ערפי חזירים וכיוצא בהן ואין זה נכון שלא בשביל פקוח נפש או רעבון בלבד הותר בשעת מלחמה אלא לאחר שכבשו הערים הגדולות והטובות וישבו בהן התיר להם שלל אויביהם ולא בכל חלוצי צבא אלא בארץ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו כמו שמפורש בענין וכן יין נסך שהזכיר אינו אמת שבכל איסורי ע"ז היא עצמה ומשמשיה ותקרובת שלה הכל אסור שנאמר (להלן ז כו) שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא ואם לא נתכוון הרב אלא להתיר סתם יינן במלחמה וכי למה הוצרכנו לדבר זה איסורי תורה הותרו גזרות של דבריהם יהיו אסורות

{יג} וטעם את ה' אלהיך תירא. כי אחר שצוה באהבה יזכיר ליראה אותו שלא יחטא ויענש ואתו תעבד לעשות כל אשר צוך כעבד שומר מצות אדוניו ויתכן שיהיה זה רמז לעבודת הקרבנות לשמו וכך אמרו בספרי (ראה ס) בפסוק אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצותיו תשמרו ובקולו תשמעו ואותו תעבודו (להלן יג ה) עבודו בתורתו עבודו במקדשו ירצה לפרש כי אחרי שהזהיר בשמירת כל המצות כלן ולשמוע בקולו יהיה "ואותו תעבודו" לעבדו במקדש בקרבנות ובשיר ובהשתחואות שם כי זה יקרא עבודה כמו שאמר (במדבר יח ז) עבודת מתנה אתן את כהונתכם ואמר (שם פסוק כג) ועבד הלוי ודרשו עוד "עבודו בתורתו" ללמוד התורה ולהגות בה וגם היא עבודה לפניו ולפי זה "ואותו תעבוד" ג"כ בקרבנות ור"א אמר את ה' אלהיך תירא שלא תעבור על מצות לא תעשה ואותו תעבוד במצות עשה ואיננו נכון מפני שאמר בכתוב האחר ואותו תיראו ואת מצותיו תשמורו ואותו תעבודו

"ובשמו תשבע" - אינו מצוה שישבע אבל הוא אזהרה כי בשמו בלבד תשבע לא בשם אל אחר על כן כתוב אחריו לא תלכון אחרי אלהים אחרים שלא תלכו אחריהם בדבר מכל אלו שלא תיראו מהם ולא תעבדו אותם ולא תשבעו בשמם אבל בגמרא של מסכת תמורה דרשו אותו בשבועת אמת דשריא אמרו בשמו תשבע דאמר רחמנא למה לי אם אינו ענין לשבועת הדיינין דנפקא ליה משבועת ה' תהיה בין שניהם תנהו ענין לשבועות דעלמא דשריין ואם אינו ענין לשבועה דמצוה דנפקא ליה מן ובו תדבקון (להלן יג ה) תנהו ענין לשבועה דחול וראיתי עוד בתנחומא אמר להן הקב"ה לישראל לא תהיו סבורין שהותר לכם להשבע בשמי אפילו באמת אין אתם רשאין להשבע בשמי אלא אם יהיו בך כל המדות הללו את ה' אלהיך תירא שתהיה כאותן שנקראו יראי אלהים אברהם יוסף איוב ואותו תעבוד שתהא מפנה עצמך לתורה ולמצות ולא יהיה לך עבודה אחרת לכך נאמר ואותו תעבוד ובו תדבק וכי אפשר לו לאדם להדבק בשכינה והלא כבר נאמר (לעיל ד כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אלא לומר לך כל המשיא בתו לתלמיד שקורא ושונה והעושה לו פרקמטיא והמהנהו מנכסיו זהו שאמר ובו תדבק אם יש לך כל מדות אלו אתה רשאי להשבע ואם לאו אי אתה רשאי להשבע עד כאן לשון אגדה זו והנה פירוש הכתוב לדעתם "ובשמו תשבע" רשות שיתיר לנו להשבע בשמו על דרך הכבוד כאלו אמר את ה' אלהיך תירא אבל בשמו תשבע ולא תירא מזה ומפני ששם ההיתר הזה אחר היראה והעבודה דרשו שאין היתר לשבועה אלא לאחר כל המדות הללו או יאמר את ה' אלהיך תירא ותהיה יראתו גדולה על פניך עד שתהיה שמו לך לשבועה כי גם ברצותך לקיים כל דבר תשבע בשמו להרע ולא תמיר ויהיה פירוש "ואותו תעבוד" לדעתם שתהיה לו בכל עת כעבד הקנוי המשרת לפני אדוניו תמיד שעושה מלאכת רבו עיקר וצרכי עצמו עראי עד שיבא מזה מה שאמרו (אבות ב יב) וכל מעשיך יהיו לשם שמים שאפילו צרכי גופו לשם עבודת האל יהיו יאכל ויישן ויעשה צרכיו כדי קיום הגוף לעבוד ה' כענין שאמרו (בראשית רבה ט ו) והנה טוב מאד זו שינה וכי שינה טובה היא מתוך שהוא ישן קמעא הוא עומד ועוסק בתורה ויתכוין בכל צרכי הגוף למקרא שכתוב (תהלים קמו ב) אהללה ה' בחיי אזמרה לאלהי וגו' וזה פירוש נכון

{טז} לא תנסו את ה' אלהיכם. פירוש כאשר נסיתם במסה שלא תאמר אם יש ה' בקרבנו לעשות לנו נסים או שנצליח בהיותנו עובדים לפניו ונשבע לחם ונהיה טובים נשמור תורתו כי הכוונה שם כך היתה שאם יראו שהשם יתן להם מים בנס מאתו ילכו אחריו במדבר ואם לא יעזבוהו ונחשב להם לעון גדול כי אחרי שנתאמת אצלם באותות ובמופתים כי משה נביא השם ודבר ה' בפיהו אמת אין ראוי לעשות עוד שום דבר לנסיון והעושה כן איננו מנסה הנביא רק השם יתברך הוא מנסה לדעת היד ה' תקצר ולכך אסר לדורות לנסות התורה או הנביאים כי אין ראוי לעבוד השם על דרך הסתפק או שאלת מופת ונסיון כי אין רצון השם לעשות נסים לכל אדם ובכל עת ואין ראוי לעבדו על מנת לקבל פרס אלא אולי ימצא בעבודתו ולכתו בדרכי התורה צער ואסון וראוי שיקבל הכל במשפט צדק ולא כאשר אמרו אוילי עמנו (מלאכי ג יד) וכי הלכנו קדורנית מפני ה' ולכך אמר הכתוב בכאן שמור תשמרו מצותיו ועדותיו שהם הנסים שעשה לכם מכבר להיות לכם לעדות כגון הפסח והמצה והסוכה ותשמרו חקיו אע"פ שלא תדעו טעמם כי באמת ייטב לכם בסוף אין צורך לנסיון בתורה ובמצות אחרי שכבר נתאמת אצלכם שהוא מאתו יתברך וכן בכל דבר נביא המנוסה והמוחזק בנביא אמת באותות ובמופתים כדין התורה לא תנסו את דבריו בכל גמול ובכל עונש שיאמר לכם ולא תסתפקו ביכלתו יתעלה אבל האמינו בתורתו ותאמינו בנביאיו והצליחו והנה הבטיח כי סוף הכבוד לבוא בירושת הארץ ונצוח האויבים כי היא הטובה הגדולה והצריכה לאותו הדור ואחרי כן אמר כי גם לדורות הבאים אין צורך לנסיון בעשיית המצות אלא שישאלו מאבותיהם וזקניהם ויגידו להם אמתת התורה והמצות כאשר יפרש (פסוק כ) כי ישאלך בנך וגמר הפרשה

{יח} ועשית הישר והטוב בעיני ה'. על דרך הפשט יאמר תשמרו מצות השם ועדותיו וחקותיו ותכוין בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד ו למען ייטב לך הבטחה יאמר כי בעשותך הטוב בעיניו ייטב לך כי השם מטיב לטובים ולישרים בלבותם ולרבותינו בזה מדרש יפה אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין והכוונה בזה כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו כי הוא אוהב הטוב והישר וזה ענין גדול לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז) לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח) ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז) לא תקלל חרש (שם פסוק יד) מפני שיבה תקום (שם פסוק לב) וכיוצא בהן חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח) ואפילו מה שאמרו (יומא פו) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות עד שיקרא בכל ענין תם וישר

{כ} וטעם כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות. שישאל תחלה על מה יעידו אלה המצות הנקראים "עדות" בעבור שהם זכר לנפלאותיו ועדות בהם כגון המצה והסוכה והפסח והשבת והתפילין והמזוזה ומה החקים כי נעלם טעמם בתורה והמשפטים ישאל מה המשפטים שנעשה במצות האלה שנסקול העושה מלאכה בשבת ונשרוף הבא על אשה ואמה ונכה את הארבעים לזורע כלאים כי משפטי ישוב המדינות בדיני השור והבור והשומרים ושאר הדינין שבתורה צדיקים וטובים הן כל רואיהם יכירון וצוה בתשובת השאלה הזאת שנגיד לשואל כל ענין יציאת מצרים והכוונה בזה הוא הטעם במה שאמר בעשרת הדברות (לעיל ה ו) אשר הוצאתיך מארץ מצרים כי יתכוון שנודיע לבן השואל כי ה' הוא הבורא והחפץ והיכול כאשר נתבאר לנו ביציאת מצרים וזה טעם "לעינינו" כי אנחנו היודעים ועדים מן האותות והמופתים שראינו שם כי השם אלהינו הוא האלהים בשמים ובארץ ואין עוד מלבדו כי כל זה יודע ביציאת מצרים כאשר פירשתי בדבור הראשון (שמות כ ב) והנה ראוי לנו לתת כבוד לשמו כי הוא בוראנו ואשר הגדיל חסדו עמנו ויצונו לעשות את החקים האלה הנזכרים בעדות חקים ומשפטים ליראה אותו בעשותנו העדות זכר לנפלאותיו לטוב לנו בעשיית החקים כי טובים הם אין בהם חק שתהיה בו רעה כלל אע"פ שלא נתברר טעמם לכל

דברים פרק-ז

{ו} בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגלה. שאין לך קצין שוטר ומושל בכל מלאכי מעלה אבל אתה סגולת ה' תחת ידו ולכך לא תטעה לעבוד ע"ז מאלהי העמים וכבר הזכרתי זה פעמים רבות וזה טעם לא מרבבם מכל העמים כי היה ראוי שיהיו הרבים למלך כענין שכתוב (משלי יד כח) ברב עם הדרת מלך ויפקיד שרי צבאות בראש הנשארים ואתם המעט ואע"פ כן חשק בכם ויבחר בכם וטעם חשק שנקשר עמכם בקשר אמיץ שלא יפרד מכם לעולם מלשון וחשוקיהם כסף (שמות כז י) ויבחר בכם מכל העמים שתהיו אתם סגולה ונחלה לו כי הבחירה בכל מקום ברירה מן האחרים ואמר הטעם כי מאהבת ה' אתכם בחר בכם שראה אתכם ראויים להתאהב לפניו ונבחרים לאהבה יותר מכל העמים ולא הזכיר בזה טעם מן הבחירה כי הנבחר לאוהב היודע לסבול את אוהבו בכל הבא עליו ממנו וישראל ראויים לכך מכל עם כמו שאמרו (ביצה כה) שלשה עזים הם ישראל באומות כי יעמדו לו בנסיונות או יהודאי או צלוב (שמו"ר מב ט) וטעם בכם בעבור אבותיכם שהגיע ענינם עד שנשבע להם כדי שלא יגרום החטא ותבטל הבטחתם ועל כן הוציא אתכם מארץ מצרים ביד חזקה ויפדך רמז שהכה אותם תחתיך כענין שנאמר (ישעיהו מג ג) נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך

{ט} וידעת. מיציאת מצרים כי ה' אלהיך הוא האלהים שברא שמים וארץ כאשר פירשתי (לעיל ו כ) ועוד תדע מזה שהוא האל הנאמן שלא ישוב דברו ריקם והוא שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו יראי שמו לאלף דור בזרעם כאשר שמר לך ברית אבותיך ותדע כי הוא משלם לשונאיו רשעם אל פני כל אחד מהם להאבידו כאשר האביד את המצרים ולא אחר להם והמדה הזאת אשר הזכיר אמת לעולם אע"פ שיש רשע מאריך ברעתו לא יהיה לו כן רק מפני המדה הזאת הנזכרת שהוא שומר החסד והנה עשה שום טובה שצריך לשלם לו אם כן אין במדותיו של הקב"ה אלא שתי מדות הללו משלם טובה תחת טובה ומשלם רעה תחת רעה ויתכן כי שונאיו המוחלטים מכחישים באלהותו (ו) אין להם זכות כלל וכמו שאמרו (קהלת רבה ז לב) אמר רבי יאשיה מפני שלשה דברים הקב"ה מאריך אפים לרשעים בעולם הזה שמא יעשו תשובה או עשו מצות שהקב"ה ישלם שכרן בעולם הזה או שמא יצאו מהן צדיקים שכך מצינו שהאריך אפים לאחז ויצא ממנו חזקיהו וגם לאמון ויצא ממנו יאשיהו וגם לשמעי ויצא ממנו מרדכי וכל אלו אינם בכלל שונאיו ויש במלת "אל פניו" סוד ברשע וטוב לו והחזיר ושמרת את המצוה וגו' לומר לכן תשמור את המצוה ואת החקים ואת המשפטים שלא תהיה משונאיו האובדים אבל תהיה מאוהביו ושומרי מצותיו הנזכרים לטובה ולחיים

פרשת עקב

{יב} עקב. כמו בעבור וכן עקב אשר שמע אברהם בקולי (בראשית כו ה) וכתב רש"י אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון ישמור לך השם הבטחתו והזכיר הכתוב המשפטים אולי יזהיר במשפטים הקלים כדיני ממונות שלא יבזו אותם והמפרשים אמרו כי טעם "עקב" שכר באחרית וכן בשמרם עקב רב (תהלים יט יב) יאמר והיה אחרית תשמעון המשפטים ותשמרו אותם שישמר השם לך את הברית והחסד ואהבך ונכון הוא כי יקראו בלשון הקדש תחלת כל דבר בלשון "ראש" כענין ראש דברך אמת (שם קיט קס) וכן גדול הדור ראש העם (במדבר כה ד) והמשובח ראש בשמים (שיר השירים ד יד) וכן יקראו אחרית כל דבר "עקב" כי הלשון יתפוס דמיונו באדם והראש תחלה והעקב בו אחרית וסוף וכן יאמר הכתוב (להלן כח יג מד) לראש ולזנב לדמיון גוף בהמה ואונקלוס תרגם חלף כמו חלף עבודתכם (במדבר יח לא) עשאו לשון סבוב נגזר מן והיה העקוב למישור (ישעיהו מ ד) הדרך המעוקל ההולך סביב סביב וכן עקובה מדם (הושע ו ח) מסובבת ומוקפת יאמר והיה סבת שמעכם המשפטים ועשותכם אותם שישמור השם לכם בריתו ויפה פירש ודומה לזה בגלל הדבר הזה (להלן טו י) בסבתו מלשון וגללו את האבן (בראשית כט ג) וכן על דעתי כל לשון עקיבה גלגול וסבוב עקוב הלב (ירמיהו יז ט) ויעקבני זה פעמים (בראשית כז לו) ויהוא עשה בעקבה (מלכים ב י יט) ענין גלגולין וסבות ולכן יקראו יעקב "ישורון" כי היפך העקוב מישור וכן אחורי הרגל שנקרא עקב וידו אוחזת בעקב עשו (בראשית כה כו) יקראנו כן בעבור היותו מעוגל כאשר יקרא הלשון אמצע היד והרגל "כפות" בעבור היותם כמו כפות הזהב ומורגל הוא בלשון כמו שאמרו בספרי (ברכה ב) מימינו אש דת למו (להלן לג ב) כשהיה יוצא הדבור מפי הקב"ה היה יוצא דרך ימינו של קדש לשמאלן של ישראל ועוקב את מחנה ישראל שנים עשר מיל על שנים עשר מיל כלומר מקיף וכן לשונם (ב"ק קיג) באים עליו בעקיפין בסבות וגלגולין כמו עקיבין ששתי האותיות האלה שוות להן כאשר פרשתי כבר (ויקרא יט כ) והזכיר את המשפטים האלה להזהיר מאד במשפטים כי לא יהיה עם רב כלו נזהר במצות כלן שלא יחטאו בהן כלל רק במשפטים יעמידו התורה כמו שנאמר בהן (להלן כא כא) וכל ישראל ישמעו ויראו ועוד כי רבים ירחמו מלסקול האיש ולשרוף אותו אחרי שנעשת העבירה כמו שנאמר (להלן יט יג) לא תחוס עינך ועוד שייראו מן התקיפים ומן המטעים כמו שאמר (לעיל א יז) לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא ואמר בנביא השקר (להלן יח כב) לא תגור ממנו והזכיר כל אלה במסית (להלן יג ט) לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו ויזהיר לא תשמע אליו מפני הטעאתו ולא תחוס עינך מפני הרחמנות שירחמו רכי הלבב על הנידונים ולא תכסה שלא תשתוק בעבור תקפו ויראת בני משפחתו

{יג} וטעם ואהבך. כאשר תעשה המשפטים לאהבת השם גם הוא יאהב אותך ויתכן שיהיה "ואהבך" יוצא שמחבב אותך למשפחות הנשפטים ולא ישנאוך עליהם וברכך שלא תאונה אליך רעה בעבור המשפט והרבך שלא תמעט באבדן העוברים אפילו יהיו רבים אובדים כאנשי עיר הנדחת

{טו} והסיר ה' ממך כל חולי. הנהוג לבא בעולם והזכיר כל מדוי מצרים הרעים להבטיח ונתנם בכל שונאיך או שירמוז כי בעשותם המשפטים ינצלו מהם ואם לא יעשו אותם יבואו עליהם כאשר באו על המצרים כאמור בתוכחות (להלן כח ס) והשיב בך את כל מדוי מצרים וגו' וכבר פירשתי זה בסדר ויהי בשלח (שמות טו כו) והזכיר תחלה במשפטים לכלות ולהכרית עובדי ע"ז ולכך אמר ואכלת את כל העמים שתכריתם כענין שנאמר כי לחמנו הם (במדבר יד ט) כי אכל את יעקב (תהלים עט ז) ואכלוהו ויכלוהו (ירמיהו י כה) וכן רבים ואמר לא תחוס עינך עליהם כאשר הזכרתי (בפסוק יב) כי ברחמנות השופטים (ס"א הטפשים) יאבד כל משפט

{כב} לא תוכל כלתם מהר. יבטיח שהשם יכריתם כלם וישלח בהם את הצרעה להאביד הנשארים והנסתרים והנה כלם יאבדו אבל אמר שלא יכלה אותם במלחמה ביום אחד ולא שיגרשם מן הארץ בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה והוסיף עוד להבטיח שלא יהיו אלה הנשארים רובם אבל השם יהומם מהומה גדולה ורובם יאבדו ביד ישראל וכן אמר (להלן ט ג) הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך והורשתם והאבדתם מהר שיאבדו רובם במהרה לא שיכלו עד אשר תפרה ונחלת את הארץ ואמר ונתן מלכיהם בידך והאבדת את שמם עד שלא יהיה להם שם על פני חוץ וכל הנצב בפניהם ישמידו וזה כענין שבא ביהושע (יא כ) כי מאת השם היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם ולא נשאר להם מלך בארץ כי כל מלכיהם נפלו וכתב רש"י פן תרבה עליך חית השדה והלא אם עושים רצונו אינם מתיראים מן החיה שנאמר (איוב ה כג) וחית השדה השלמה לך אלא גלוי היה לפניו שעתידין לחטוא ודברי רבותינו הם (ספרי) ואף על פי שהפרשה הזאת להבטחה נאמרה כבר הזכרתי (לעיל ד כה) כי משה רבינו במשנה התורה יבטיח ויזהיר וירמוז כי לא תגיע זכותם להכריתם כלם כאחד ושישבית חיה רעה מן הארץ כמובטח להם בפרשת אם בחקתי (ויקרא כו ו) אבל יהיה כאשר אמר שיאבידו את רובם ומלכיהם בתחלה ואחרי כן יאבדו הנשארים

{כה} לא תחמד כסף וזהב עליהם. יחסר "אשר" לא תחמוד כסף וזהב אשר עליהם והוא נויי ע"ז צוה תחלה לשרוף ע"ז עצמה שהיא "פסילי אלהיהם" ואסר גם כן הנויין שעליהן והזהיר עוד ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמהו לאסור בהנאה כל עניני ע"ז היא ומשמשיה ותקרובת שלה והנויין

דברים פרק-ח

{א} וטעם כל המצוה. לומר אע"פ שהזהרתי אתכם במשפטים גם כל המצות תשמרון לעשות כי בעשיית כלן תחיון ורביתם בפרי בטן ופרי בהמה ופרי האדמה ככל הנזכר למעלה

{ב} וזכרת את כל הדרך וגו'. יאמר כי תוכל לדעת שיש בעשיית המצות טובה שלמה ולא יהיה צדיק נעזב ומבקש לחם כי השם מפרנס אותך במדבר במעשה נס גדול בעבור לכתך אחר מצותיו וכבר פירשתיו בפרשת המן (שמות טז ד) טעם למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותיו אם לא כי היה נסיון גדול להם שלא ידעו עצה לנפשם ויכנסו במדבר הגדול לא מקום לחם ואין בידם כלום מן המן אבל ירד דבר יום ביומו וחם השמש ונמס וירעבו אליו מאד וכל זה עשו לשמור מצות השם ללכת כאשר יצוה והשם היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם אבל הביאם בנסיון הזה כי ממנו יודע שישמרו מצותיו לעולם

{ג} וטעם אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך. כי לא ידעת במן שתוכלו לחיות בו ימים רבים ולא הגיע אליכם כן בקבלה מאבותיכם או יאמר כי עשה עמכם החסד הגדול הזה אשר אבותיכם הקדושים לא הגיעו אליו כי אף על פי שהלכו אחריו ככל אשר צוה אותם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך (בראשית יב א) לא הגיע מעלתם שיפרנסם בדגן שמים כאשר עשה לך וכן אמרו במדרש במדבר סיני רבה (א ב) בזכות משה הייתם אוכלים המן מה שלא ראו אבותיך הקדושים שנאמר ולא ידעון אבותיך ופירש כי עשה זה להודיעם כי הוא המחיה האדם בכל אשר יגזור א"כ שמור מצותיו וחיה ויתכן לפרש כי ויענך וירעיבך ויאכילך את המן ענינים שונים יאמר כי ענה אותך בלכתך במדבר ארבעים שנה כענין ענה בדרך כחי (תהלים קב כד) וירעיבך מתחלה כמו שאמרו (שמות טז ג) להמית את הקהל הזה ברעב ואחרי כן האכילך את המן להודיעך כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם וכן המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך (פסוק טז) וספר הנס שעשה להם ו"למען ענותך" שב אל המוליכך במדבר הגדול והנורא וגו' וצמאון וגו' (פסוק טו) אבל מה שאמר בפרשת המן (שמות טז ד) למען אנסנו הילך בתורתי אם לא שאתן לכם צרכיהם ושאלתם אביא להם ואראה אם ישמעו אלי ברבות הטובה וזה עולה בדרך הפשט אבל הענין הראשון הוא אמת ונכון

{ד} שמלתך לא בלתה מעליך. ענני כבוד היו שפין בכסותן ומגהצים אותם כמו כלים המגוהצים וכן קטניהם כשהיו גדלין גדל לבושן עמהם לשון רש"י ודברי אגדה (מדרש תהלים כג) אבל ר"א כתב ואחרים אמרו כי הוציאו מלבושים רבים ויתכן שאין בתולדת המן להוליד זיעה וכן אמר ורגלך לא בצקה שנתן להם כח או הוליכם לאט ואין דבריו נכונים כי משה יזכיר להם זה לאמר כי בעשיית המצוה יהיה להם מזון וכסות ויחליפו כח כאשר חיו במן ארבעים שנה והיו להם השמלות וארח ברגלם לא יבא והכל ממעשה הנס כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם ויתפרנס ואם תכסה את הקורה בשמלה חדשה בארבעים שנה תבלה אע"פ שאין בה זיעה אף כי אנוש רמה

{ה} כי כאשר ייסר איש את בנו. שיתן עליו לטובתו עול מוסר כענין שנאמר (משלי יט יח) יסר בנך כי יש תקוה ואל המיתו אל תשא נפשך כן ה' אלהיך מיסרך מתחלה בענוי המדבר ונסיון המן שתערב לנפשך טובת הארץ ופירותיה על כן אמר אחריו (פסוק ז) כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה

{ז} וטעם ארץ נחלי מים. שהיא כגן רוה לא שישקוה מים ברגל כארץ מצרים כאשר יאמר עוד (להלן יא יא) כי למטר השמים תשתה מים ופירש כי עינות ותהומות יוצאים בבקעה וגם בהר ומשם יזחלו בה נחלים ושיעור הכתוב עינות ועינות תהומות כמו בעזוז עינות תהום (משלי ח כח) מעינות תהום רבה (בראשית ז יא) והענין כי יש מן המעינות שנוזלים מתמצית לחות ההרים מן הגשמים שנבלעים בתוכם או מן האדים העולים להם והם שקרא עיינות כמו אל כל מעיני מים (מלכים א יח ה) למעינו מים (תהלים קיד ח) ויש מהם שיוצאים ממקור התהום והם שקראם "תהומות" כלומר מעינות תהום ואמר כי משניהם בבקעה וגם בהר

{ט} וטעם אשר אבניה ברזל. כי במקום אשר תחשוב ששם אבנים שם תמצא ברזל כי מעפרה יוקח ובשרם כי בארץ ישראל מחצב נחשת וברזל שהם צורך גדול ליושבי הארץ ולא תחסר כל בה אבל מוצא הכסף והזהב איננו חסרון בארץ ובתרגום ירושלמי ראיתי דאבנהא ברירן היך פרזלא וכו' ר"ל שהכתוב משבח הארץ שימצאו בה מחצבים מן אבנים גדולות אבנים יקרות אבני גזית לבנות מהם בתים וחומות ומגדלים לא כארץ מצרים וארצות רבות שהם שוכני בתי חומר ונעשים ליושביהם קבריהם

{י} ואמר ואכלת ושבעת וברכת. כי תזכור עבודת מצרים וענוי המדבר וכאשר תאכל ותשבע בארץ הטובה תברך עליה את השם ורבותינו (ברכות מח) קבלו שזו מצות עשה וטעמו ותברך את ה' אלהיך וכן ועשית מעקה לגגך (להלן כב ח) וכן ועשית פסח לה' אלהיך (להלן טז א) ולקחת מראשית כל פרי האדמה (להלן כו ב) ורבים כן וטעם על הארץ הטובה כמו ועל הארץ הטובה יצוה שתברכהו בכל עת שתשבע על השובע ועל הארץ שנתן לך שינחילנה לך לעולמים ותשבע מטובה והנה חיוב המצוה הזאת בכל מקום

{יח} וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. ידוע כי ישראל גבורים ואנשי חיל למלחמה כי נמשלו לאריות ולזאב יטרף ומלכי כנען במלחמה נצחו אותם על כן אמר אם תחשוב כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה תזכור השם שהוציא אותך ממצרים ולא היה לך שם כח ועצם יד כלל ותזכור עוד כי במדבר אשר אין לאל ידך לחיות שם עשה לך כל צרכך אם כן גם החיל הזה אשר עשית בכחך השם הוא שנתן לך הכח כאשר עשית אותו ואם תשכח את השם יכלה כחך ושארך ותאבד כאשר אבדו הם כי כל עוזבי ה' יכלו וחזר להביא עוד ראיה אחרת שלא תחשוב כחי ועצם ידי וגו' ואמר (ט א) שמע ישראל דבר אמת מפי כי הגוים האלה הם גדולים ועצומים ממך ואיך תנצחם במלחמה ועוד יש להם ערים גדולות ובצורות לרום השמים ואיך תכבוש אותם ועוד ששם עם גדול ורם בני ענקים שאתה ידעת מן המרגלים שראו אותם ואתה שמעת מימים ראשונים שלא יתיצב אדם לפניהם וכשיתברר לך כל זה יש לך לדעת ולהאמין מן היום הזה כי לא תוכל לעבור עליהם כלל עד שתדע בלבבך כי ה' העובר לפניך הוא אש אוכלה והוא ישמידם ויכניעם לא כח ועצם יד שנתן לך אבל יד ה' עשתה זאת בתקיפין שבהם וזה רמז למה שאמר (יהושע י יא) וה' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים וכן אמר שם (פסוק יד) ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו וגו' כי ה' נלחם לישראל והערים הבצורות שהזכיר כאן רמז לחומת יריחו שנפלה לפני הארון וזהו שאמר דוד (תהלים מד ד) כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם ימין השם וזרועו בתקיפים ואור פניו שרצם בהרוגי המלחמה שנתן להם כח עליהם וזהו שאמר הכתוב עוד (עמוס ב ט) ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת ייחד האמורי שהיה עצום בהם והשם הוא המשמיד אותו

דברים פרק-ט

{ג} וטעם הוא ישמידם והוא יכניעם. כמו הוא יכניעם והוא ישמידם "יכניעם" ענין שפלות מן הראית כי נכנע אחאב מלפני (מלכים א כא כט) או אז יכנע לבבם הערל (ויקרא כו מא) וכן כלם והטעם כי היו העמים ההם יראים מאד מישראל ובלב רגז וברוח שפלה ורפיון ידים היו יוצאים אליהם למלחמה כמו שאמר (יהושע ה א) ויהי כשמוע כל מלכי האמרי וגו' וכל מלכי הכנעני וגו' וימס לבבם ולא היה בם עוד רוח מפני בני ישראל ויתכן כי "הוא ישמידם" ירמוז אל גוים גדולים ועצומים ו"יכניעם" אל בני ענקים כי עם כל תקפם וגבהם נכנע לבם יותר משאר העם ולא יצאו למלחמה כלל אבל היו נחבאים בהרים ובערי הבצורות כמו שאמר (שם יא כא) ויבא יהושע בעת ההיא ויכרת את הענקים מן ההר מן חברון מן דביר מן ענב ומכל הר יהודה ומכל הר ישראל עם עריהם החרימם יהושע כלומר בעריהם וכן וילך יהודה אל הכנעני היושב בחברון ויכו את ששי ואת אחימן ואת תלמי (שופטים א י)

{ד} אל תאמר בלבבך. אחרי שהזהיר שלא תחשוב כחי ועוצם ידי עשה לי רק שתדע כי הנצוחים במלחמה השם נתן להם הכח ההוא והתקיפים שבהם והערים הבצורות אשר תלכדו השם בכבודו עשה לכם כן בנס מפורסם מאתו חזר והזכיר לא תחשוב כי עשה ה' עמך כל זה בצדקתך כי לא עשה לכם כן רק ברשעת הגוים האלה והנה זה טעם באבדן הגוים ההם ולא נתן להם טעם ברשת ישראל את הארץ על כן חזר ובאר לא בצדקתך שתהיה צדיק במעשה ולא אפילו בלב ישר שהיה לך רק ברשעת הגוים אבדו הם ובעבור שבועת אבותיך ירשת אותה הארץ כי אין החטא שלך יכול לבטל המתנה שנתן לאבותיך כי בשבועה נתנה להם ורש"י כתב אל תאמר בלבבך צדקתי ורשעת הגוים גרמה לי לא בצדקתך ואיננו נכון ויש על השואל לשאול שהרי אמר (לעיל ז ח) כי מאהבת ה' אתכם והנה הם אהובים למעלה והשם לא יאהב רק את הטובים כי רשע ואוהב חמס שנאה נפשו אם כן גם בצדקתם ירשו ארץ והתשובה כי שם ידבר עם ישראל בכללם וכאן יוכיח הדור ההוא שהיו ממרים את ה' מיום היותם במדבר וטעם ולמען הקים את הדבר שאמר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ודור רביעי ישובו הנה (בראשית טו טז)

{ח} ובחרב הקצפתם את ה'. קודם שיפתח להם בביאור התורה כלל הוכיח אותם בעונות אשר גרמו להם רעה ולא נמחלו והזכיר להם ענין המרגלים ומי מריבה ואחר כן ביאר עשרת הדברות ופרשת יחוד השם והזהירם בענין ע"ז אזהרות רבות והזהיר במצות בכללם ויאמר שהן כולן טובות ובעבורן תבא להן כל הטובה ועתה בא להתחיל בפרטי המצות וקודם שיזכיר אחת מהן בפרט יחזור להוכיח אותם ולפקוד עליהם את כל עונותיהם שעשו מעת שקבלו התורה והלאה כי התלונות שעשו קודם מתן תורה שהמרו על ים בים סוף וילונו במרה ובאלוש לא יזכירם להם כי מעת שקבלו התורה היו יותר חייבים לשמוע בקול השם אשר כרת עמם ברית ולפיכך פתח כאן ובחורב הקצפתם והזכיר להם מעשה העגל וכבר פירשתיו (שמות לב א)

{טו} ואפן וארד מן ההר. כבר פירשתי במקומו (שם שם יא) כי קודם שירד מן ההר התפלל עליהם ובתפלתו נאמר (שם שם יד) וינחם ה' על הרעה אבל לא הזכיר זה עתה מפני שהוא רוצה להסדיר להם עתה הטורח הגדול והעמל שטרח עליהם כי הביאו אותו לשבור הלוחות ולהתנפל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה ולהתפלל גם על אהרן כי התאנף השם עליו מאד ואחרי כן (פסוקים כה-כט) יזכיר התפלה הראשונה שחלה את פני ה' אלהיו טרם רדתו שלא ישמידם

{יז} וטעם ואתפש בשני הלוחות. גם זה מן התוכחות יאמר היה עונכם גדול מנשוא עד כי בראותי אתכם משחקים לפני העגל לא יכלתי להתאפק ושברתי הלוחות והוצרך להזכיר זה בעבור שירצה להודיעם ענין הלוחות השניות כאשר יפרש ויתכן שירמוז עוד לטובה שעשה עמהם כי סכן בנפשו לשבור לוחות האלהים לטובתם כאשר אמרו רבותינו (שמו"ר מג א) מוטב תדון בפנויה ולא באשת איש

{יט} כי יגרתי מפני האף. יאמר כי מפני האף והחמה אשר קצף השם מתחלה עליכם להשמיד אתכם יגורתי גם עתה כי עדין יש עליכם להשמיד אתכם מן הקצף הגדול ההוא אף על פי שכבר נחם השם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו על כן חזרתי והתנפלתי עליכם ארבעים יום וארבעים לילה עד ששמע אלי גם בפעם ההיא כאשר שמע בפעם הראשונה קודם שירדתי וגם בעד אהרן התפללתי בפעם הזאת שחזרתי שם כי עד שיבער את העגל לא השגיח רק להשיב חמתו מהשחית את העם כרגע

{כא} ואמר ואשלך את עפרו אל הנחל הירד מן ההר. ולא הזכיר כי השקהו אותם דרך כבודם שלא רצה לאמר להם שעשה בהם מעשה הסוטות

{כב} ובתבערה ובמסה. בעבור כי בתבערה היו העם כמתאוננים מנסים השם בתואנות הזכיר להם כי הייתם מקציפים את השם בנסיון אשר נסיתם בתבערה כאשר עשיתם כבר פעם אחרת במסה ולא לקחתם מוסר ויפה פירש והנה החטא לנסות את השם הוא חטא גדול ואשמה רבה כאשר הזהיר ממנו (לעיל ו טז) לא תנסו את ה' אלהיכם כאשר נסיתם במסה על כן החזיר אותו להם בכאן וכך הזכיר פעם אחרת חטא המרגלים בקצרה בעבור העון הגדול כי בו ישלים ממרים הייתם עם ה' ואמר מיום דעתי אתכם לרמוז על תלונותיהם קודם מתן תורה

{כה} ואתנפל לפני ה'. יאמר כי הוצרכתי להתנפל עליכם ארבעים יום וארבעים לילה על החטא הגדול הזה כי מתחלה אמר ה' להשמיד אתכם עד שאתפלל אל ה' ואומר אל תשחת עמך ונחלתך כי זאת היתה תפלתו קודם רדתו מן ההר וממנה נענה בוינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו (שמות לב יד) ולא הזכיר תפלת הארבעים יום וארבעים לילה כי ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים וטעם השמות הכתובים באל"ף דל"ת יו"ד ה"א פרשתיו (לעיל ג כד)

{כח} מבלי יכלת ה' להביאם אל הארץ אשר דבר להם. אמר במרגלים (במדבר יד טז) מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר כלומר יאמרו כי כאשר באו והיו קרובים לארץ וראה שאין יכולת בידו כנגד העמים ההם שחטם במדבר אבל בכאן אמר ומשנאתו אותם הוציאם להמיתם במדבר כי היתה השנאה הזאת בהם במצרים טרם שהוציאם משם והטעם בעבור שהיו במעשה העגל עדין קרובים למצרים רחוקים מארץ כנען יאמרו כי גם בהיותם במצרים ראה שאין יכולת בידו להביאם אל הארץ אשר דבר להם באזני המצריים ועל כן שנאם ולבלתי החל לעיני הגוים אשר נודע אליהם לעיניהם (ו)הוציאם ממצרים להמיתם במדבר במקום שלא יודע מה היה להם וזהו ברעה הוציאם להרג אותם בהרים (שמות לב יב) שחשב עליהם מחשבת רעה טרם שיצאו שהוציאם מתוך עם מצרים להרוג אותם בין ההרים מקום אשר לא יעבור בו איש ולא ישב אדם שם והכונה בטענות כי הגוים ידברו בה' אלהי ישראל לאמר עליו כאלהי גויי הארצות וכענין שנאמר (דניאל י כ) ועתה אשוב להלחם עם שר פרס וכבר הזכרתי מן הענין הזה

דברים פרק-י

{א} בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך. אחר שהתנפלתי לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה נתרצה אלי שיכתוב לוחות שניות אבל היו הראשונות מעשה אלהים והמכתב מכתב אלהים ובאלו צוה אותי שיהיו מחצב ידי והמכתב יהיה כמכתב הראשון באצבע אלהים וטעם ועשית לך ארון עץ שתשים הלוחות בתוכו בעת שתרד והיה הארון הזה כולו עץ הוא והמכסה אשר עליו מלמעלה כמנהג בכל הארונות והיו הלוחות שם עד שנעשה המשכן ואז עשו הארון המצופה זהב והכפורת אשר עליו זהב טהור ולא אמר לו כן בלוחות הראשונות לפי שהיה גלוי לפניו שישברם וטעם ויהיו שם כאשר צוני ה' (פסוק ה) שהיו שם עד שנעשה המשכן שצוני (שמות כה כא) ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך וזהו הטוב והישר בפסוקים האלה וכתב רש"י ולא זהו ארון שעשה בצלאל שהרי לא נתעסקו במשכן אלא לאחר יום הכפורים כי ברדתו מן ההר צוה להם על מלאכת המשכן ובצלאל עשה המשכן ואח"כ ארון וכלים נמצא זה אחר היה וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה ואותו שעשה בצלאל לא יצא במלחמה אלא בימי עלי ונענשו עליו ונשבה זה לשון הרב ודברי אגדה הם שמצא כתוב בתנחומא ויש לשאול ואחר שהוציא משם הלוחות ונתנם בארון שעשה בצלאל מה היה בזה ולמה הוא יוצא עמהם למלחמה ואומרים ששברי הלוחות היו שם וכן באגדה אבל דברי יחיד הם שכך שנינו במסכת שקלים (ירושלמי פ"ו ה"א) תניא רבי יהודה ברבי אלעאי אומר שני ארונות היו עם ישראל במדבר אחד שהיו שברי הלוחות מונחין בו וכו' ורבנן אמרי אחד היה ופעם אחת יצא בימי עלי ונשבה ודעת רבותינו בכל מקום בתלמוד (ברכות ח ב"ב יד מנחות צט) אינו כן אלא לוחות ושברי לוחות מונחים בארון ועוד אנה יעמוד הארון הזה עם הלוחות הראשונות כל ימי המדבר כי במשכן בבית קדשי הקדשים לאחר הפרוכת אין שם שני ארונות וכן שלמה לא הכניס לבית קדשי הקדשים אלא ארון אחד (מלכים א ח ו-ט)אבל הארון הזה של משה כשנעשה ארונו של בצלאל גנזוהו כדין תשמישי קדושה וזהו הנכון על דעת רבותינו כי על דרך הפשט יתכן כי ועשית לך ארון עץ ירמוז לארון שעשה בצלאל וזה כי מתחלה נצטווה משה על המשכן וכליו והיתה המצוה הראשונה ועשו ארון עצי שטים (שמות כה י) כי היא עיקר הכוונה בכל המשכן להיות השם יושב הכרובים ואחרי כן עשו את העגל וכאשר נתרצה השם למשה ואמר לו שיכתוב על הלוחות האלו כמכתב הראשון צוהו בקצרה שיעשה ללוחות האלה ארון עץ היא המצוה לו ללוחות הראשונות והנה הזכיר לו המצוה הראשונה שבענין המשכן ושהכל תלוי בה ומזה למד משה לעשות המשכן וכליו כאשר נצטווה מתחלה ויהיה פירוש ויהיו שם כאשר צוני ה' שהיו שם לעד לעולם כאשר צוהו ה' מתחלה (שם שם כא-כב) ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך ונועדתי לך שם ודברתי אתך וגו' והנה ברדתו הניח הלוחות באהל מועד עד שיעשה הארון והמשכן כי אלו לא שבר הלוחות הראשונות באהל מועד יהיו עד עשות בצלאל הארון וכן שברי הלוחות על כרחנו שם היו כי לא החזירם עמו להר וראיה לזה שלא הזכיר משה זו הצואה בסדר כי תשא כי שם הזכיר ארון בצלאל בפירוש וכאן לא הזכיר המשכן וכליו כי הם הרואים אותו ולפיכך הזכיר זה בקצרה ואל יקשה בעיניך שאמר ואעש ארון עצי שטים ואפסל שני לוחות אבנים כי השלים ענין הארון כאחד כי הנה צוהו השם פסל לך וגו' ועלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ שיעלה תחלה בלוחות ואחרי כן יעשה ארון עץ אבל האריך לומר ואכתב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת ושמתם בארון לומר שיהיו כראשונות במכתב וראוי שיהיו בארון המצוה כראשונות שאועד שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי ולכך השלים ואעש ארון להשלים המצוה והמעשה בקצרה ואחרי כן שב להאריך במוקדם וטעם ואפן וארד מן ההר ואשם את הלוחות בארון אשר עשיתי שעשיתיו ברדתי ויהיו שם לעד כאשר צוני ה' להיות כבודו שוכן בתוך בני ישראל

{ו} ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה. מה ענין זה לכאן? ועוד וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה והלא ממוסרה באו לבני יעקן שנאמר (במדבר לג לא) "ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן"? ועוד "שם מת אהרן" והלא בהר ההר מת? צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרות להר ההר? אלא אף זו מן התוכחות: ועוד זאת עשיתם כשמת אהרן בהר ההר בסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני הכבוד יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה, שם נלחמו בכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם עד שהחזירו אתכם לדרך, ומשם חזרתם הגדגדה הוא חור הגדגד, ומן הגדגד למוסרה, ובמוסרה עשיתם אבל גדול על מיתתו של אהרן שגרמה לכם זאת ונדמה לכם כאלו הוא מת שם. וסמך משה תוכחה זו לשבירת הלוחות לומר שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנשתברו הלוחות, ולהודיעך שקשה לו מה שאמרו "נתנה ראש" לפרוש ממנו כיום שעשו את העגל. בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי מוסב לענין הראשון בעת ההיא בשנה הראשונה שיצאתם ממצרים וטעיתם בעגל ובני לוי לא טעו הבדילם המקום מכם. וסמך זה לחזרת בני יעקן לומר שאף בזה לא טעו בה בני לוי אלא עמדו באמונתם כל זה לשון רבינו שלמה מדברי אגדה (ירושלמי יומא פ"א ה"א).

והוצרך רבי אברהם לומר בדרך הפשט כי בארות בני יעקן איננו בני יעקן, ומוסרה איננו מוסרות, אבל קדש נקרא בארות בני יעקן ושם (ב) מדבר הר ההר מוסרה משם נסעו הגדגדה איננו חר הגדגד רק הוא שם כלל לצלמונה ופונון ואובות ויטבתה הוא המקום הנקרא בארה (במדבר כא טז), וזה טעם ארץ נחלי מים, וידבק "ומן הגדגדה יטבתה" עם "ויכהן אלעזר" כי שם ביטבתה כהן אלעזר בכהונה גדולה והקריב קרבנות.

וכל אלה דברי רוח כי איך יתכן שכל המקומות האלה הרבים שיהיו כולם מקומות חדשים שלא נזכרו במסעות?

ועוד: שמנהג הכתוב בכל מקום לשנות מעט בהזכירו השמות פעמים בין בשם מקום בין בשם אדם, וכל שכן בכאן שהם שוים כי מוסרה ומוסרות איננו שנוי והפרש וכן חר הגדגד והגדגדה שם אחד ויטבתה שוה לגמרי?

ועוד: כי בהר ההר כהן אלעזר כשמת אביו כאשר הלבישו הבגדים, כי מיד היה מרובה בבגדים, וזה משפט הכהנים הגדולים אפילו לדורות?

והנראה בעיני כי הר ההר, גדול שבהרים וארוך פרסאות רבות, ושמו מוכיח כי הוא יקרא "הר", ויאמרו לו "ההר" לגודלו וארכו. וכך אמרו רבותינו (במדב"ר יט טז) שהיה הר על גבי הר והיה סוף ההר עד גבול ארץ אדום וראשו קרוב לחשמונה, והיו במישור אשר לפני הר ההר ערים או מקומות הנקראים מוסרות ובני יעקן וחור הגדגד ויטבתה ועברונה ועציון גבר וקדש, ואלו המקומות אין ביניהם מרחק רב כי המחנה הגדול ההוא ביום אחד מהלכים כמו פרסה או פחות מכאן, ונסעו מקדש ויחנו בהר ההר שנכנסו בו במקום שפל אשר היה ברגלי ההר, ואז צוה ה' למשה (במדבר כ כה) "והעל אותם הר ההר" שיעלה למעלה אל ראשו הוא תחלת ההר והנה עלו אל ראשו של הר והגיעו כנגד מוסרות ומת אהרן שם, והוא שנאמר (שם פסוק כח) "וימת אהרן שם בראש ההר" והנה מיתתו במוסרה? ואפשר שהיו המקומות האלה בשמם נחשבים בהר עצמו ויקרא ראש ההר וכנגדו במישור מוסרות, ושם כל אחד מוסרה שיאמרו מוסרה אשר בהר ומוסרה אשר בשפלה. והיו במקום הנקרא חשמונה בארות בשדה, יקראו אותן בארות בני יעקן כי אנשי בני יעקן באים שם להשקות צאנם, והם עשאום כי שם מצאו מים חיים, ומשם נסעו למוסרה ומשם נסעו למוסרות ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן שהמקום ההוא זה שמו. וספר הכתוב "משם נסעו הגדגדה, ומן הגדגדה יטבתה ארץ נחלי מים" להודיע שעמדו שם ימים בעבור הנחלים, וקצר במסעיהם שכבר באר אותם אבל אמר כי משם ממוסרה נסעו אל הגדגדה ואל יטבתה שהיא כולה ארץ נחלי מים, כי מן גדגד ועד יטבתה כולה משקה. ויתכן עוד שנאמר כי כאשר עלה אהרן אל ראש ההר וימת בראש ההר כנגד מוסרות או במוסרה עצמה ויקבר שם חזרו ישראל אל מוסרות לבכות ולספוד על קבר איש האלהים, והיו גדוליהם בכל השלשים יום עולים אל ראש ההר וסופדים לקדוש ה', וישובו אל המחנה במוסרה. ואחר השלשים יום נסעו ממוסרה אל חר הגדגד ומן הגדגדה יטבתה כי עתה בשובם הלכו מהרה. וזה דבר נכון מאד בישוב המקראות על אופנן והזכיר כי היה שם המקום יטבתה בעבור שהיה מקום טוב כי שם נחלי מים ושאר המדבר ארץ ציה וצמאון אשר אין שם מים. וטעם הזכירו מיתת אהרן עתה במקום הזה כי אמר (לעיל ט כ) "וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא" ולא הגיעו עונש השמד לא בגופו ולא בזרעו כי לא מת עד שנת הארבעים שהיה זקן ושבע ימים וכהן בנו תחתיו. ואמר ובני ישראל נסעו ולא אמר "ואתם" כדרך כל הפרשה, כי בתוכחות ידבר עמהם להוכיח אותם אבל בזה יספר במסעי בני ישראל.

{ח} בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי. מוסב לענין ראשון בעת ההיא בשנה הראשונה שיצאתם ממצרים וטעיתם בעגל ובני לוי לא טעו הבדילם המקום מכם לשון רש"י ואם כן יאמר כי מן העת ההיא הובדלו לפניו יתברך כי לא הבדילם במעשה עד השנה השנית בחדש השני או ירמוז למה שאמר להם (שמות לב כט) מלאו ידכם היום לה' כי יהיה זה לכם מלוא ידים בעבודת כהונה ולויה והנכון בעיני כי "בעת ההיא" השני כראשון (לעיל פסוק א) כי בעת שאמר לו פסל לך שני לוחות אבנים (שמות לד א) נתרצה לישראל ונצטוה על המשכן ואז נתרצה גם לאהרן ונצטוה (שם כח ד) ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לקדשו לכהנו לי וצוהו במלואים ולכך אמר כי אלעזר כהן תחת אביו שהיתה בהם משחתם לכהונת עולם לדורותם ועשה הבדלת כל השבט ענין אחד כי מן היום ההוא היה לפניו שיהיו שבטו נתונים נתונים לו לעבוד עבודת המשכן או יאמר כי שבט הלוי נבדל בעת ההיא להיות הכהנים מהם כי גם הם נושאים הארון וכן ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה' (להלן לא ט) והם שישרתו לשם ויברכו בשמו וטעם עד היום הזה בעבור כהונת אלעזר כאומר אז הבדילם לשרתו ויהי כן עד היום הזה

{ט} וטעם על כן לא היה ללוי. הוא בעבור שכולם משרתים ועוזרים את הכהנים בעבודתם כי כל דבר המקדש בעבור הקרבנות וכן אמר (במדבר יח ב) וגם את אחיך מטה לוי שבט אביך הקרב אתך וילוו עליך וישרתוך

{י} ואנכי עמדתי בהר. על דעת רבותינו (סדר עולם ו) יאמר שעמד בהר כשעלה שם ושני הלוחות בידו כימים הראשונים של לוחות הראשונות ארבעים יום וארבעים לילה וישמע ה' אלי גם בפעם השלישית כי עבר ה' על פניו ויקרא ה' ה' אל רחום וגו' (שמות לד ו) ובקש ממנו (שם שם ט) וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו ונענה ואמר קום לך למסע לפני העם ויבאו ויירשו את הארץ וזהו וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך (שם שם י) וטעם לא אבה ה' השחיתך שלא רצה שלא תבאו ותירשו את הארץ כטעם ויסף עוד להניחו במדבר ושחתם לכל העם הזה (במדבר לב טו) ועל דרך האמת לא רצה שתהיה משחת ממנו שלא יהיה שמו הגדול עמך וכבר רמזתי זה הענין בסדר כי תשא

{יב} מה ה' אלהיך שואל מעמך. נמשך אל לטוב לך יאמר איננו שואל מעמך דבר שיהיה לצרכו אלא לצורכך כטעם אם צדקת מה תתן לו (איוב לה ז) רק הכל הוא לטוב לך ואמר הטעם כי לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה וכולם נותנים כבוד לשמו איננו צריך לך רק באבותיך חשק ויבחר בזרעם אחריהם מכל העמים בכם שאתם מבחר זרעם ולא בישמעאל ולא בעשו וטעם כיום הזה כי כן יהיה בכל זרעם לעולם וכבר פירשתי (לעיל ז ז) החשק והבחירה ופירוש שמי השמים גלגלי ארבעה יסודות שהם בכח השמים למטה מהם כענין הארץ וכל אשר עליה (נחמיה ט ו) וכן אמר במזמור הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים (תהלים קמח) והזכיר מלאכיו וצבאיו ושמש וירח וכוכבי אור ואחר כך הללוהו שמי השמים

{טז} ומלתם את ערלת לבבכם. שיהיה לבבכם פתוח לדעת האמת לא כאשר עשיתם עד היום שלא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע וערפכם לא תקשו עוד שלא תהיו כאבותיכם דור סורר ומורה שישבו עם המצרים וילמדו מעשיהם והם קשים לעזוב דרכם כמו שעשו את העגל וקראם שם (שמות לב ט) עם קשי ערף שלא ישובו מן הטעות שנכנס בלבם לחשוב שיש תועלת בעבודת המלאכים או צבא השמים אבל אתם תדעו ותשכילו ותאמינו כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים אלהי האלהים הם מלאכי מעלה ואדוני האדונים כל צבא השמים אשר להם ממשלה בשפלים כי הוא האדון אשר שם להם משטרם בארץ ולו הגדולה והגבורה והוא נורא בתפארת עוזו אשר לא ישא פנים לאחד מן האלהים והאדונים להגן על עובדיהם ולא יקח שחד מיד אדם ופירשו בשחד שאפילו חסיד גמור שיעבור עבירה לא יקח ממנו מצוה ממצותיו בשחד לכפר לו אבל יענישהו על חטאיו ויגמול לו ככל טובותיו ואונקלוס תרגם דלית קדמוהי מסב אפין ואף לא לקבלא שוחדא יתכוין לפרש שהוא משבחי השלילות בבורא יתברך יאמר הכתוב שאין השם בענין שישא פנים כי לא יראנו האדם וחי והכל כאין נגדו ומאפס ותהו נחשבו לו ולא בענין שיקח שוחד וממון מאדם כמלכים ושופטי הארץ והנכון בעיני שיאמר אשר לא ישא פנים לגדולי בני אדם בריבם עם קטניהם ולא יקח שוחד מעשיריהם בריבם עם דל כי הוא עושה משפט יתום ואלמנה מן הגדולים וקבע את קובעיהם נפש ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה והם כל צרכי האדם והנה הוא יפרנס העניים אשר אין להם אוהב ורע

{יט} כי גרים הייתם בארץ מצרים. מום שבך אל תאמר לחברך לשון רש"י וכבר פירשתי בסדר ואלה המשפטים (שמות כב כ)

{כא} וטעם הוא תהלתך והוא אלהיך. הוא יהיה תהלתך שתתן כל תהלתך אליו אותו תהלל תמיד וכבודו לאחר לא תתן ותהלתו לפסילים ולא אל האלהים והאדונים הנזכרים או יאמר הוא תהלתך שבו אתה מהולל על כל העמים כלשון כי תפארת עזמו אתה (תהלים פט יח) ה' עזי ומעזי (ירמיהו טז יט)

"והוא אלהיך" - שיחד שמו עליך שתהיה לו לעם והוא יהיה לך לאלהים ולא כשאר האומות אשר הוא להם אלהי האלהים אשר חלק להם כמו שפירשתי (ויקרא יח כה) כי עשה עמך הגדולות והנוראות שמהם תכיר כי אתה חבלו ונחלתו ועיניו תמיד עליך לטוב

דברים פרק-יא

{א} ושמרת משמרתו. ליראה אותו שתשמור מחטוא לפניו כי אחר שיצוה באהבה יצוה ביראה ויצוה בחוקים ובמשפטים ובמצות או ושמרת משמרתו שתשמור מה שהשם שומר שהוא שומר את הגרים וחונן דלים ואביונים ועושה משפט יתום ואלמנה וכענין שנאמר במקום אחר (מלכים א ב ג) לשמור את משמרת ה' אלהיך ללכת בדרכיו ואמרו (שבת קלג) מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום וכו'

{ב} את גדלו את ידו החזקה וזרועו הנטויה. אמר ר"א להוציא אתכם ממצרים והאותות והמופתים שעשה לפרעה ואשר עשה לכם במדבר בדבר המן ואיננו נכון בעיני כי עתה לא ידבר רק במוסר אשר ייסר בו השם לעוברי רצונו את גדלו שהיה מתרומם ומתגדל לאמר התפאר עלי (שמות ח ה) למחר יהיה (שם פסוק יט) ושמתי פדות (שם) למען תדע כי לה' הארץ (שם ט כט) ואת ידו החזקה ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים (שם ג כ) את היד הגדולה אשר עשה ה' (שם יד לא) וזרועו הנטויה שלא נתן להם ריוח והצלה מאז היתה ידו נטויה עליהם ולא השיב ידו מבלע עד שאבדם ואשר עשה לכם במדבר (פסוק ה) אשר נגף אתכם בעגל ואש תבערה והנחשים השרפים וקברות התאוה ומגפת השטים וגזרת המרגלים שהיתה בהם יד ה' עד בואם אל המקום הזה וקצר בפורענות שעשה להם ואם כן ושמרתם את כל המצוה למען תחזקו כי ידו החזקה מחזקת שומרי מצותיו ולא יחזיק ביד מרעים

{ד} אשר הציף את מי ים סוף וגו' ויאבדם ה' עד היום הזה. לא הבינותי טעם "עד היום הזה" כי כל המתים בים אבדן עולם הם אובדים ויתכן שהוא חוזר לסוסיו ולרכבו שאבד סוס ורכב ממצרים בכל הדור ההוא כי כל סוס ורכב וכל פרש אשר במצרים הוציא עמו ואבדו כולם והיתה ממלכה שפלה בלא רכב וסוס וחיל ועזוז ואמר ר"א שלא קמו עוד בניהם תחתם להיות כמוהם ר"ל כי השם אבד הרודפים בים ואבד במצרים זרעם ולא נשאר להם שם ושאר כי הם הרשיעו יותר מכל מצרים לרדוף אחרי גאולי השם אבל זה לא נזכר בתורה

{ו} ואשר עשה לדתן ולאבירם. ולא הזכיר קרח ועדתו שיצאה אש מלפני ה' ותאכל אותם בעבור כי איש זר הקרב להקטיר קטורת הוא מלאוי התורה (במדבר יז ה) ולעולם הוא נענש לדורות כאשר קרה גם לעזיהו (דהי"ב כו יט) על כן לא מנאו באותות המדבר

{י} לא כארץ מצרים היא. אלא טובה הימנה ונאמרה הבטחה זו לישראל ביציאתם ממצרים שהיו אומרים שמא לא נבוא אל ארץ טובה ויפה כזאת יכול בגנותה הכתוב מדבר וכך אמר להם לא כארץ מצרים היא אלא רעה הימנה תלמוד לומר וחברון שבע שנים נבנתה (במדבר יג כב) אדם אחד בנאן דרך ארץ אדם בונה את הנאה ואחר כך את הגרוע וכו' לשון רש"י מספרי (עקב יא) ועוד הביא מה שדרשו בגמרא במסכת כתובות (קיב) בענין אחר אפשר אדם בונה בית לבנו קטן ואחר כך לבנו גדול אלא שמבונה אחד משבעה בצוען ופשוטו של מקרא בדרך האזהרות נאמר שאמר להם ושמרתם את כל המצוה וירשתם ארץ זבת חלב ודבש כי ה' יתן מטר ארצכם בעתו והארץ תתן יבולה אבל דעו לכם שאינה כארץ מצרים להשקות אותה ברגל מן היאורים ומן האגמים כגן הירק רק היא ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים לא בענין אחר וצריכה שידרוש ה' אותה תמיד במטר כי היא ארץ צמאה מאד וצריכה מטר כל השנה ואם תעברו על רצון ה' ולא ידרוש אותה בגשמי רצון הנה היא רעה מאד לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב בהריה ויחזור ויפרש כל זה בפרשה השניה (להלן פסוקים יג-יז) כי אם שמוע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש תמיד ואם לא תשמעו ועצר את השמים וגו' ואבדתם מהרה ברעב מעל הארץ הטובה שלא תוכלו לחיות בה בלא מטר והנה הפרשה הזו תזהיר במנהגו של עולם וממנה נלמד כי אע"פ שהכל ברשותו ונקל בעיני ה' יתברך להאביד יושבי ארץ מצרים ולהוביש נהרותם ויאוריהם אבל ארץ כנען תאבד יותר מהרה שלא יתן בה מטרות עוזו החולה צריך זכות ותפלה שירפאהו השם יותר מן הבריא שלא בא עליו החולי וכך המדה בעני ובעשיר ומאיר עיני שניהם ה' ומפני שאמר (פסוק יב) ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה וראוי שיאמר ולמטר השמים תשתה מים כאשר ה' אלהיך ידרוש אותה יהיה מדרש רבותינו (ספרי עקב יב) נרמז בכתוב והלא כל הארצות הוא דורש שנאמר (איוב לח כו) להמטיר על ארץ לא איש כביכול אינו דורש אלא אותה ועל ידי אותה דרישה שדורש אותה דורש כל הארצות תמיד עיני ה' אלהיך בה לראות מה היא צריכה ולחדש בה גזרות עתים לטובה ועתים לרעה כו' כדאיתא במסכת ר"ה (יז) ויש בו סוד עמוק כי הארץ הזאת נדרשת בכל והיא הכל וכל הארצות מתפרנסות ממנה באמת

{יג} בכל לבבכם ובכל נפשכם. והלא כבר הזכיר בכל לבבך ובכל נפשך אלא אזהרה ליחיד ואזהרה לצבור לשון רש"י מספרי (עקב יג) ובאור הענין כי השם לא יעשה הנסים תמיד לתת מטר הארץ בכל עת יורה ומלקוש ולהוסיף בדגן ובתירוש וביצהר ולהרבות גם העשב בשדה לבהמה או שיעצור השמים וייבשו רק על מעשה רוב העם אבל היחיד הוא בזכותו יחיה והוא בעונו ימות והנה אמר כי בעשותם כל המצות מאהבה שלימה יעשה עמהם את כל הנסים האלה לטובה ואמר כי בעבדם ע"ז יעשה עמהם אות לרעה ודע כי הנסים לא יעשו לטובה או לרעה רק לצדיקים גמורים או לרשעים גמורים אבל הבינונים כדרך מנהגו של עולם יעשה בהם טובה או רעה כדרכם וכעלילותם

{טו} ואכלת ושבעת. הרי זו ברכה אחרת שתהא ברכה מצויה בפת שבתוך מעיך ואכלת ושבעת לשון רש"י ור"א אמר "ואכלת ושבעת" שב אל דגנך תירושך ויצהרך לא אל הקרוב שהוא "עשב בשדך" והנכון בעיני שהוא שב אל הכל ואכלת ושבעת דגן ותירוש ויצהר וגם בני צאן ובקר ובספרי (עקב טו) ואכלת ושבעת כשבהמתך אוכלת ושובעת עובדת האדמה וכן הוא אומר (משלי יד ד) ורב תבואות בכח שור ד"א מן הולדות אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר (ירמיהו לא יא) ובאו ורננו במרום ציון ונהרו אל טוב ה' על דגן ועל תירוש ועל יצהר ועל בני צאן ובקר וגו' וזהו הנכון

{יח} ושמתם את דברי אלה. אף לאחר שתגלו היו מצוינין במצות הניחו תפילין עשו מזוזה כדי שלא יהו עליכם חדשים כשתחזרו וכן הוא אומר (שם שם כ) הציבי לך ציונים לשון רש"י וכבר כתבתי פירוש הענין כי המצות האלה חובת הגוף הם ודינם בכל מקום כמו בארץ אבל יש בו במדרש הזה סוד עמוק וכבר רמזתי ממנו (ויקרא יח כה) והנה החזיר במצות האלה תפילין ודברי תורה ומזוזה כאן פעם שנית לרמוז בהיקש הזה שנהיה חייבים בהם לאחר הגלות בחוצה לארץ ומהם נלמוד לכל המצות שהן חובת הגוף שחיובן בכל מקום ושנהיה פטורין בחוצה לארץ מחובת הקרקע כגון תרומה ומעשרות כך הוא נדרש בספרי (עקב יז) וכוונת המדרש מפני שסמך ושמתם אל ואבדתם אבל עיקר הכתוב בארץ דכתיב (פסוק כא) למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה או יאמר "למען ירבו ימיכם" שתשובו ותאריכו בה ימים לעולם ויתכן בדרך הפשט שבא להוסיף בכאן לדבר בם כי שם (לעיל ו ז) צוה ודברת אתה בם בשבתך בביתך וכאן אמר שנלמד אותם את בנינו עד שידברו בם הבנים בכל שעה וכן הוסיף בכאן ולמדתם אותם כי "ושננתם" שיספר להם המצות וכאן עד שילמדו אותם וידעום ויבינו אותם וטעמיהם לדבר עמך בם בכל העתים וכן הוסיף כאן כימי השמים על הארץ שהוא לדור דורים או הם השמים והארץ הראשונים וימי עולם והמשכיל יבין

{כב} ולדבקה בו. אמר ר"א בסוף והוא סוד גדול ואין הסוד מטעם המקום הזה אולי יאמר לאהבה את ה' ללכת בכל דרכיו עד שתהיו ראויים לדבקה בו בסוף ונאמר ביהושע (כג ז ח) ובשם אלהיהם לא תזכירו ולא תשביעו ולא תעבדום ולא תשתחוו להם כי אם בה' אלהיכם תדבקו כאשר עשיתם עד היום הזה אם כן היא אזהרה מאזהרות ע"ז שלא תפרד מחשבתו מן השם אל אלהים אחרים שלא יחשוב שיהיה בע"ז שום עיקר אלא הכל אפס ואין והנה זה כמו שאמר עוד (להלן יג ה) ואותו תעבודו ובו תדבקון והכוונה להזהיר שלא יעבוד השם וזולתו אלא לה' לבדו יעבוד בלבו ובמעשיו ויתכן שתכלול הדביקה לומר שתהיה זוכר השם ואהבתו תמיד לא תפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו ולבו איננו עמהם אבל הוא לפני ה' ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים כי הם בעצמם מעון לשכינה כאשר רמז בעל ספר הכוזרי וכבר הזכרתי מזה בפרשת העריות (ויקרא יח ד) ומה שאמר יהושע "כאשר עשיתם עד היום" כי בהיותם במדבר וענן ה' עליהם והמן יורד מן השמים והשלו עולה והבאר לפניהם תמיד וכל מעשיהם בידי שמים בדברים נסיים הנה מחשבתם ומעשיהם עם השם תמיד ולכן יזהירם יהושע שגם עתה בארץ בהסתלק מהם המעשים הנפלאים ההם תהיה מחשבתם בהם תמיד לדבקה בשם הנכבד והנורא ולא תפרד כוונתם מן השם

{כד} כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה מן המדבר וגו'. על דעת רבותינו הנה הם שתי הבטחות שכל מקום אשר ירצו לכבוש בארץ שנער וארץ אשור וזולתם יהיה שלהם והמצות כולן נוהגות בהם כי הכל ארץ ישראל ומן המדבר והלבנון ועד הים האחרון יהיה גבולכם שאתם חייבים לכבשו ולאבד משם העמים כמו שאמר כאן (פסוק כג) וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם ולעקור ע"ז ומשמשיה כמו שהזכיר למעלה (ז ה כה) והבטיח כי לא יתיצב איש בפניכם בין בארץ הנזכרת בין בכל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו ומכאן יצא לרבותינו (חלה פ"ד מ"ז) המחלוקת בסוריא שקורין אותה כיבוש יחיד והטעם כי דוד כבש אותה ברצון נפשו שלא שאל באורים ותומים ולא נמלך בסנהדרין כי היה חייב להוריש כל שבעת הגוים בתחלה ואחרי כן אם ירצה ילך אל ארץ אחרת כאשר הבטיח השם בכאן ומפני שלא נעשה הכבוש ההוא כמצות התורה אמרו מקצתם לא שמיה כבוש ודינו במצות כדין חוצה לארץ וכך היא שנויה בספרי (עקב כד) ומקצתם יאמרו בתלמוד (ע"ז כא) דשמיה כבוש כי אף על פי שלא נעשה כסדר כיון שהלך שם וכבשה נתקיים בו לכם יהיה וארץ ישראל היא

פרשת ראה

{כט} ונתתה את הברכה על הר גרזים. כתרגומו ית מברכיא את המברכים על הר גרזים כלפי הר גריזים לשון רש"י ואיננו נכון כפי פשוטו כי עדין לא צוה במברכים אלא פירושו כי אני נותן לפניכם דרך ברכה ודרך קללה וטעם "לפניכם" שתבררו לכם מהן מה שתרצו ואודיע שתהיה לכם הברכה כאשר תעשו המצות והקללה אם לא תקיימו אותן וזה כאשר אמר עוד (להלן ל טו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וגו' ואחר כן אמר בכאן שיתנו הברכה הזאת אשר הוא אומר להם על הר גריזים והקללה על הר עיבל והנה היא נתונה בפה וכן ונתן אותם על ראש השעיר (ויקרא טז כא) כדברי ר"א והנה אמר בכאן בדרך האזהרה שיתנו את הברכה על הר גריזים לברך את העם אם ישמעו אל מצות ה' והקללה על הר עיבל לאמר ארור אשר לא ישמע אל המצות ויסור מן הדרך אשר צוה ה' והיה אפשר שיתנו כל השבטים הברכה וכולם הקללה או שיאמרו הלוים הכל או איש אחד משמיע לכולם ואחרי כן שב לבאר שם (להלן כז יב-יד) ואלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים ואלה יעמדו על הקללה ואמר וענו הלוים ופירש כל הענין כי בכאן מפני אזהרתו אשר אמר ראה אנכי נותן וגו' הזכיר מקצת המצוה וחזר לבאר אותה במקומה ויתכן שהיה הר גריזים לדרום שהוא הימין והר עיבל מצפון שנאמר (ירמיהו א יד) מצפון תפתח הרעה

{לב} ושמרתם לעשות את כל החוקים ואת המשפטים. גם בכאן יזהיר על החוקים ועל המשפטים קודם שאר המצות ויזכיר תחלה המשפט בע"ז ומשמשיה כאשר פירשתי בסדר ואתחנן (לעיל ד ג) ואחרי כן יזכיר משפטים רבים בנביא השקר ומסית ועיר הנדחת ויזכיר בחוקים תחלה הקרבנות במקדש ואח"כ איסור אכילת כל תועבה ושאר המצות

דברים פרק-יב

{ד} לא תעשון כן לה' אלהיכם. להקטיר לשמים בכל מקום כי אם במקום אשר יבחר דבר אחר ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם לא תעשון כן אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן אחת מן המזבח או מן העזרה אמר רבי ישמעאל וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין המזבחות אלא שלא יעשו כמעשיהם ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם ליחרב לשון רש"י ודברי רבי ישמעאל סמך של אגדה הם אבל הכתוב כדעת רבותינו אזהרה למוחק את השם ומפורש במסכת מכות (כב) והא איכא מוחק את השם דלקי ואזהרתיה מהכא לא תעשון כן לה' אלהיכם ולשון ספרי (ראה ז) מנין לנותץ אבן אחת וכו' רבי ישמעאל אומר מנין למוחק אות אחת מן השם שעובר בלא תעשה שנאמר ואבדתם את שמם לא תעשון כן רבן גמליאל ברבי אומר וכי תעלה על דעתך וכו' ודברי רבי ישמעאל אינם במחלוקת אבל הם ביאור כי מוחק את השם כנותץ אבן מן המזבח ואם כן יהיה פירוש הכתוב ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם מן המקום ההוא ולא תעשון כן לה' אלהיכם לנתוץ את מזבחו ולאבד את שמו אבל תנו כבוד לשמו ולמזבחו ואל המקום אשר יבחר בו לשום שם מזבח לשמו תדרשו ותביאו עולותיכם לפניו

{ה} וטעם לשכנו תדרשו. שתלכו לו מארץ מרחקים ותשאלו אנה דרך בית השם ותאמרו איש אל רעהו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב (ישעיהו ב ג) כלשון ציון ישאלו דרך הנה פניהם (ירמיהו נ ה) ובספרי (ראה ח) תדרשו דרוש על פי הנביא יכול תמתין עד שיאמר לך נביא ת"ל לשכנו תדרשו ובאת שמה דרוש ומצא ואח"כ יאמר לך נביא וכן אתה מוצא בדוד וכו' ועל דרך האמת לשכנו תדרשו לכבודו תדרשו ובאת שמה לראות את פני האדון ה' אלהי ישראל וממנו אמרו חכמים "שכינה"

{ו} מעשרתיכם. מעשר בהמה ומעשר שני לאכול לפנים מן המחיצה ואת תרומת ידכם אלו הבכורים שנאמר בהם (להלן כו ד) ולקח הכהן הטנא מידך לשון רש"י מדברי רבותינו (ספרי יב) ועל דרך הפשט יזכיר הכתוב העולות והזבחים שחייב לאוכלן שם במחיצה לפני ה' והזכיר גם כן שיביא שם המעשר והתרומה שיתן אותם לכהנים וללוים משרתי המקדש וישמחו גם הם עמכם ועם בתיכם כענין שנאמר (מלאכי ג י) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר השם צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די וכן יסדו בבית שני בתרומה ובתרומת המעשר שיביאום למקדש שנאמר (נחמיה י לח) ואת ראשית עריסותינו ותרומותינו ופרי כל עץ תירוש ויצהר נביא לכהנים אל לשכות בית אלהינו ונאמר (שם פסוק לט) לבית אלהינו אל הלשכות לבית האוצר וטעם "תרומת ידכם" מפני שהתרומה לא נתנה בה התורה שיעור אבל היא כאשר תרים ידו וכן מה שאמר (פסוק יז) לא תוכל לאכול בשעריך יזהיר על הישראלי שלא יאכל בשעריו המעשר והבכורות והנדרים והתרומה וחזר והפריש ביניהם (בפסוק יח) כי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו אתה ובנך ובתך הנאכל לכם והלוי אשר בשעריך יאכל שם בשעריך הראוי אליו כמו שנאמר בהם (במדבר יח לא) ואכלתם אותו בכל מקום ויקצר הכתוב בדברים המפורשים במקום אחר ואני סובר בפשוטו של מקרא זה כי "תרומת ידכם" מה שירים אדם לה' מכספו ומזהבו לעשות אותו קרבן עולה או זבח והזכיר בקרבן שלשת מינין הנדרים אשר הם הרי עלי קרבן שור או כשב או עז והנדבה אשר יאמר בשור ושה הרי זה עולה ואביא אותה למקדש והתרומה אשר ירים מכל אשר לו כסף או זהב או שהביא בהמתו חולין לעזרה ויאמר לכהנים הרי זו מידי לשם והוא מלשון כל מרים תרומת כסף ונחשת הביאו את תרומת ה' (שמות לה כד) וכן כל תרומת הקדשים אשר ירימו בני ישראל לה' (במדבר יח יט) קרבנות הם וכך אמר בשקלים (שמות ל יג) מחצית השקל בשקל הקדש וגו' תרומה לה' והם לקרבנות (מגילה כט) כי כל מה שירים אדם לה' מכל אשר לו בין לקרבנות בין לבדק הבית כענין ויקחו לי תרומה (שם כה ב) בין לכהנים משרתי ה' הכל יקרא תרומה כענין שכתוב במכס (במדבר לא כט) ונתת לאלעזר הכהן תרומת ה' והיו חולין גמורין בידו וכן ואשקלה להם את הכסף ואת הזהב ואת הכלים תרומת בית אלהינו ההרימו המלך ויועציו (עזרא ח כה) ולא אמר הכתוב "תרומותיכם" שלא נטעה בתרומת הכהנים אבל אמר "תרומת ידכם" מה שתרימו ברצונכם מן הבא בידכם והנה כל הנזכרים בכאן חייבים במחיצה כי פירוש מעשרותיכם מעשר בהמה ומעשר שני הנאכלים לפני השם כי מעשר ראשון מעשר הלוים ומעשר עני להם הוא

{ח} לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה היום. אמר רבי אברהם בדרך הפשט כי פירשו בו בעבור שהיו נוסעין ממסע אל מסע ויקריב עולה במסע שירצה ויש מי שיתן בכור צאנו ויש מי שלא יתן כי המצוה תלויה בארץ ואין זאת דעתי רק טעמו שלא היו כולם יראי השם ובעבור שאמר "אנחנו" כי מצות רבות בעולות תלויות בארץ זה לשונו ואינו נכון שאין מדרך הפרשה שידבר בתוכחות ויאמר להם עתה שאינם עושים מצות השם ואיש כל הישר בעיניו יעשה ואיך יאמר משה רבינו אנחנו עושים בעבירות חלילה אבל היה ראוי שיאמר לא תעשו ככל אשר עשיתם עד היום איש כל הישר בעיניו ומה טעם לכלול עם העבירות המצות התלויות בארץ אבל פירוש הכתוב כי ישראל נצטוו במדבר לזבוח כל בקרם וצאנם שלמים לפני המשכן (ויקרא יז ג-ו) אבל באיזה מקום שיהיה המשכן יעשה אותם ואם לא ירצה לאכול שור ושה לא יתחייב להביא קרבן כלל וגם כן אינו חייב להביא בכורות ולא מעשר בהמה ומעשר שני והנה לא יביא בחיוב למשכן כלל ואפילו ברגלים לא נתחייב לבא שם וכן אחרי זריקת הדם והקטר החלב בשלמים יאכל אותם במדבר בכל מקום שירצה כי לא נתן בהם הכתוב מחיצה אבל אוכלים אותם במחנה וחוץ למחנה והנה אין להם בכל ענין הקרבנות חובה רק איש כל הישר בעיניו יעשה על כן צוה בכאן כי אחרי המנוחה והנחלה לא יעשו כן אבל יבואו בחובה למקום ידוע ומיוחד נבחר מהשם ויביאו שם הזבחים והמעשרות והבכורות ויאכלום שם במחיצה לפני השם ומה שאמרו רבותינו (ספרי טז) בדבר הנידר והנדב שקרב בבמה ושאין נידר ונדב שאינו קרב בבמה מדרש מיתור המקרא כמו שהוא מפורש בפרק בתרא דזבחים (קיז)

{כ} כי ירחיב ה' אלהיך את גבלך. אין טעם הרחבה זאת כאותה שיאמר (להלן יט ח ט) ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה שאם כן לא היה בשר תאוה מותר בבואם לארץ אבל שם (להלן יט א) נאמר כי יכרית ה' אלהיך את הגוים אשר ה' אלהיך נותן לך את ארצם והם שבעה הגוים שיזכיר בכל מקום ואז נבדיל שלש ערים וכן עשה יהושע (יהושע כ) ואח"כ אמר כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך וזה ירמוז לעשרה עממין שנתנו לאברהם אבל כאן אמר "כאשר דבר לך" והם הגוים האלה אשר ה' אלהיך נותן לך את ארצם כי מיד לאחר שכבשו וחלקו הותר להם בשר תאוה ואין טעם "כי ירחק ממך המקום" שיהיה מותר בהרחקת המקום בלבד שאם כן יהיו אסורים יושבי ירושלים בבשר תאוה אבל עם כל ישראל ידבר ויאמר להם כי כאשר ירחיב השם את גבולכם ולא תהיו כולכם יושבים סביב למשכן כאשר אתם היום במדבר יהיה לכם בשר החולין מותר כי א"א שתלכו כולכם ממקום רחוק אל המקום אשר יבחר ה' ותזבחו זבחים שלמים כל מה שתאכלו

{כא} וטעם וזבחת וגו' כאשר צויתיך. על דעת רבותינו (חולין כח) כאשר צויתיך על פה מהלכה למשה מסיני מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה ודע כי שחיטה בלשון הקדש הוא הכרת סימני הצואר ואל תחוש בעבור שאמר וישחטם במדבר (במדבר יד טז) כי היא מליצה שזבח אותם כצאן והנה צוה בקרבנות "ושחט" "ושחטו" שהוא בסימני הצואר והנה מתחלה צוה שיהיה כל מה שהם אוכלים שלמים והם שחוטים כמשפט הקרבנות ועתה כשבא להתיר בשר החולין אמר וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך בהיותם קרבנות ותאכל אותם חולין בכל תאות נפשך לומר שיתירם חולין בכל מקום ובלבד שיהיו זבוחין כאשר צוה מתחלה בהיותם כולם קרבנות וזהו פשוטו של מקרא זה על הנכון ושמא רבותינו נתכונו בזה כשאמרו בספרי (ראה לט) כאשר צויתיך מה קדשים בשחיטה אף חולין בשחיטה והנה מצות השחיטה מפורשת בכאן ומבוארת מדברי רבותינו בקבלה

{כב} אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו. הוא כמו שיפרש הטמא והטהור יחדו כי מפני שצוה במדבר שלא יאכלו בקר וצאן רק בזבחי שלמים ומוזהר בהם כי הנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה אמר בכאן שיאכל בכל אות נפשו בחולין ושיאכלנו עם הטמא בקערה אחת כאשר הם אוכלין במדבר הצבי והאיל שאינו קרב על המזבח ואין הטעם ב"כצבי וכאיל" שיאכל חלב החולין כאשר יאכל חלב הצבי והאיל כי לא יזכיר רק האיכות כענין שאתם אוכלין הצבי והאיל תאכלו הבשר אשר תזבחו בכל מקום ולא אמר כל אשר יאכל בצבי ובאיל יאכל בו ולכך יפרש בכל מקום (להלן טו כב) הטמא והטהור יחדו (יאכלנו) כצבי וכאיל ולא אמר בשום מקום "יאכלנו כצבי וכאיל" בלבד כדי שלא יהא גם החלב בכלל וטעם "אך" אזהרה מפני כי מתחלה היה אסור לאכול רק השלמים השחוטין במשכן ועתה כשהתיר לשחוט ולאכול בשעריך ובכל אות נפשך יהיה במשמע שיאכל אפילו חולין וגם קדשים כאשר בראשונה שיקריבם שם בבמה ועל כן אמר והזהיר אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו שלא תקריב ממנו לא חלב ולא דם ולא תנהג בהם דרך קדשים ולא תזהיר מהם הטמאים כלל והוצרך להזכיר (בפסוק טז) רק הדם לא תאכלו מפני טעמים רבים כי מתחלה אמר באיסור הדם (ויקרא יז יא) ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם והיה במשמע הזה שהדם שאינו מכפר בבהמה לא יאסר על כן הוצרך לאוסרו בביאור אבל בחלב לא הזכיר כן באיסורו ואין כל הקרב מן האימורין אסור ולא כל שאינו קרב מותר כאשר כתבתי במקומו (שם ג ט) ועוד כי כיון שצוה בכאן שנשחוט והזהיר שנאכל באיכות הצבי והאיל היה במשמע שנכסה הדם כאשר צונו בצבי והאיל (שם יז יג) ועל כל פנים הוצרך להתיר שנשפוך הדם כמים בלא כסוי וזה טעם "על הארץ" לא "בארץ" שיכסנו בעפר וכיון שהוצרך להזכיר היתר הדם הקדים לבאר איסורו ועוד נתירא הכתוב שלא ידונו בדם בעבור כי במדבר בעת שהיו כל בקרם וצאנם שלמים היה הבשר אסור עד שיזרוק הדם על המזבח כי כן הדין בקרבנות והנה הדם בהם מעכב אכילת הבשר וצוה מן הצבי והאיל בעבור שאינם קרבים שנכסה את דמם בעפר וכן מן העוף בעבור שאין העוף קרב לשלמים וא"כ היה מחוייב בבקר ובצאן של בשר תאוה שנכסה אותו או שנאכלנו עם הבשר בנחירה ולא יראה על פני השדה כי ראוי היה שיהא מותר לאכלו בפני עצמו ממה שישפכנו על הארץ שלא יזבחו את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם על כן אמר שיזבח הבקר והצאן ולא יאכל הדם עם הבשר בנחירה או באבר מן החי וישפוך הדם על הארץ ולא יחוש לו אבל לא יאכלנו לא בפני עצמו ולא עם הבשר ומן הטעם הזה הוצרך להזכיר כן פעם אחרת בבכור בעל מום (להלן טו כג) מפני שהיה הדם מתחילה למזבח והוצרך עתה לומר כשהוא בעל מום שלא ינהגו קדושה בדמו וגם לא היתר אבל ישפכנו כמים ולא יאכלנו והנראה בעיני בטעם הענין הזה כי מתחלה בהיותם במדבר ילל ישימון ושעירים ירקדו שם והיו כולם יוצאי מצרים הרגילים בהם אסר להראות הדם על פני השדה ולזבוח כלל רק לפני משכן ה' להרחיק אותם מן החטא ההוא אבל בבואם לארץ והוצרך להתיר בשר תאוה מפני ריחוק המקום לא חשש אם ישפך בביתם דם הבקר והצאן על הארץ אבל בדם החיה ועוף אשר יצוד בשדה וביער והמנהג לשחטם שם ולהביאם שחוטין אל הבית השאיר המצוה כאשר היתה לכסות דמם בעפר שלא יקריבנו לשעירים ומדרש רבותינו (ספרי מב) ב"רק חזק לבלתי אכל הדם" ו"לא תאכלנו למען ייטב לך" (פסוק כה) מדרש יפה ונאות ללשון הכתוב שהיו להוטין אחריו מאד על כן הוצרך לכל האזהרות האלה וכל שכן שהוצרך להזכיר איסורו אע"פ שלא הזכיר איסור החלב ובאמת שדבר רבותינו זה מספיק לטעם רבוי האזהרות שהכתוב מזהיר ממנו אבל הלשון שאמר "רק חזק לבלתי אכל הדם" אינו מתישב לי בכל זה כי מה חוזק ואומץ יש בהזהר מן הדם והראוי שיאמר לחומרו "השמר לך לבלתי אכול הדם" ומצינו לשון חוזק במצות שאמר הקב"ה ליהושע (יהושע א ז) רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי וכן אמר יהושע לישראל (שם כג ו) וחזקתם מאד לשמור ולעשות את כל הכתוב בספר תורת משה וזה במצות כולן ו"לשמור" ירמוז ללא תעשה ו"לעשות" ירמוז למצות עשה אבל במצוה אחת לא נמצא כן ומה צורך לחיזוק בשב ואל תעשה ממצות לא תעשה אחת אבל נראה לי כי הזכיר בה חיזוק מפני הענין אשר ממנו דבקו בדם במצרים כי היו זובחים את זבחיהם לשעירים תמיד כמו שכתוב (ויקרא יז ז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם וכתיב (להלן לב יז) יזבחו לשדים לא אלוה והיתה העבודה ההיא באכילה מן הדם כי היו מקבצים הדם לשדים והם אוכלים עליו וממנו כאלו הם קרואים לשדים לאכול על שולחן השדים ההם ומתחברים עמהם וכבר הוזכר זה בספר מורה הנבוכים (ג מו) ולא שיהיה זה עיקר טעם איסור הדם כי הכתוב מפרש טעמו כי הדם הוא הנפש כאשר בסדר אחרי מות (ויקרא יז יא) אבל מזה היו שטופים בו ורודפין אחריו מאד והנה היו מתנבאים בו ומגידים עתידות ולכך בא הכתוב והזהיר שאם ישמע מאוכלי הדם דבר עתיד ובא האות והמופת אל יפתה לבבו אבל יחזיק בתומתו ובאמונת ה' ואל יאכל מן הדם בשום ענין ואל יכסה המעשה ההוא מדבריהם לא יירא ומפניהם לא יחת כי הבל המה מעשה תעתועים הזהיר בכאן כענין המוזהר בנביא השקר מפני הטעותיו

{כח} שמר ושמעת את כל הדברים האלה. לא הזכיר בכאן "חקים ומשפטים" או "עדותיו ומצותיו" אבל אמר "את כל הדברים" להכניס בשמירה זו גם הטוב והישר כאשר פירשתי בסדר ואתחנן (לעיל ו יח)

{ל} השמר לך פן תנקש אחריהם אחרי השמדם מפניך. אחר שתראה שאשמידם מפניך יש לתת לב מפני מה נשתמדו אלו מפני מעשים מקולקלים שבידיהם אף אתה לא תעשה כן שלא יבאו אחרים וישמידוך לשון רש"י ואם כן יהיה זה אזהרה והתראה מלעבוד ע"ז וכן כתב איכה יעבדו לפי שלא ענש על ע"ז אלא על זבוח וקטור ונסוך והשתחואה כמו שכתוב (שמות כב יט) בלתי לה' לבדו דברים הנעשים לגבוה בא ולמדך כאן שאם דרכה של ע"ז לעבדה בדבר אחר כגון פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס שהיא עבודתו חייב וחייב על זבוח וקטור ונסוך והשתחואה אפילו שלא כדרכה עכ"ל וזה איננו נכון כי הכתוב אומר לא תעשה כן לה' אלהיך אם כן אינה אזהרה בעבודה לאלהיהם רק שלא לעבוד השם הנכבד בעבודתם כאשר נתן הטעם כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם וגו' אבל פירוש הפרשה כי עד הנה צוה פעמים רבות כי בבואנו אל הארץ נעקור ע"ז ומשמשיה ונאבד את שמם וצוה שנעשה זה מיד כאשר אנחנו יורשים אותם מיד ועתה אמר כי כאשר יכרית ה' הגוים ההם מפנינו וישתקע שם ע"ז מן הארץ ונשב בארצם לבטח לא נחשב בלבנו הנה הכרית השם מפנינו עובדי אלהים אחרים בעבור שהיו עושים כבוד בעבודה שלמה למעשה ידי אדם עץ ואבן ואין ראוי לתת כבודו לאחר ותהלתו לפסילים כי כן אסר זבוח וקטור ונסוך והשתחואה בלתי להשם לבדו והנהוג במלכים כי המתהדר בכבודם לתת עטרה בראשו או ללבוש לבוש מלכות כהם אחת דתו להמית אם כן אעשה אני לשם הנכבד כאשר היו עושים הגוים לאלהיהם וייטב לפניו לכן הזהיר לא תעשה כן כי הדברים המתועבים לפניו היו עושים לאלהיהם ולא אסרם מפני המעשה שהיה נכבד וראוי לעשותו לפני השם לבדו רק מפני הכונה שהיתה בהם לעבוד אלהות כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם שהוא דבר מתועב לפני השם לשפוך דם נקי ואף כי להיות אכזרי על פרי בטן לא ירחמו ועל כן אמר (להלן יג א) את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם וגו' להזהיר על מעשה הקרבנות ועבודת המקדש שלא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו וזה ענין הפרשה הזאת באמת אבל רבותינו (סנהדרין ס) שלמדו מכאן לעובד ע"ז כדרכה שחייב עליה לעולם אפילו פוער עצמו לפעור מפני שהזכיר הכתוב "איכה יעבדו" ללמד כי תקרא עבודה באיכות ההוא ויהיה בכלל ולא תעבדם (שמות כ ה) אבל אם יזרוק אבן לפעור או אפילו דרך כבוד שיחבק וינשק או שיכבד וירבץ לפניו אינו חייב מיתה ועל דרך הפשט הזהיר בראש הסדר (לעיל פסוק ד) "לא תעשון כן לה' אלהיכם" לעובדו כאלהי העמים על ההרים הרמים בקרבנותיו ועתה בפרשה הזאת הזהיר "לא תעשה כן לה' אלהיך" לעבדו במקדשו בעבודות שלהם

דברים פרק-יג

{ב} (דברים יג ב): "כי יקום בקרבך נביא או חלם חלום" - יקראנו הכתוב "נביא" על פי עצמו, שיאמר הוא "השם דיבר עמי בהקיץ ואני נביאו שלוח לכם שתעשו כן".

וייתכן שירמוז הכתוב למה שהוא אמת, כי בנפשות בקצת האנשים כח נבואיי ידעו בו עתידות, לא ידע האיש מאין יבא בו, אבל יתבודד ותבא בו רוח לאמר "ככה יהיה לעתיד לבא בדבר פלוני". ויקראו לו הפילוסופים "כהין", ולא ידעו סיבת הענין, אך הדבר נתאמת לעיני רואים. אולי הנפש, בהתבודדה, תדבק בשכל הנבדל ותתכוין בו. והאיש הזה יקרא "נביא" כי מתנבא הוא, ועל כן יבוא האות והמופת אשר יאמר אליך.

"ונתן אליך אות או מופת" -

ענין אות, סימן על דבר שיהיה אחרי כן בדמיונו, כענין שנאמר (במדבר ב ב): "איש על דגלו באותות", כי כשיבא הנביא ויאמר "דבר פלוני עתיד להיות" לדמיון שיהיה כך, ייקרא אות, כענין שנאמר (ישעיה ז יד): "לכן יתן אדני הוא לכם אות", שהאל עימנו, משם בן אשת הנביא. והמלה נגזרת מן (דברים לג ב): "אתה".

והמופת ייאמר על דבר מחודש שיעשה לפנינו בשנוי טבעו של עולם, כענין שנאמר (דברי הימים ב לב לא): "לדרוש המופת אשר היה בארץ", (יואל ג ג): "ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש". והיא מלה מקוצרת מן "מופלאת", כמו (דברי הימים א יב לח): "שרית ישראל". וישאילהו הלשון לדבר שהוא חוץ מן המנהג, כמו שנאמר (יחזקאל כד כד): "והיה יחזקאל לכם למופת", ואמר (יחזקאל כד כז): "ותדבר ולא תאלם עוד והיית להם למופת", כי מעשיו פלא בעיני הרואים, כדרך (איכה א ט): "ותרד פלאים".

וכן (דניאל ג לב): "אתיא ותמהיא... אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין", האותות והמופתים, כי הפלא והתימה ענין אחד.

והיו ביציאת מצרים אותות, והם הדברים שיאמר להם מתחלה (שמות ח יט): "למחר יהיה האות הזה", והיו שם מופתים, שיעשו בחידוש בלי שיקדימו להודיע בו.

וכן (ישעיה לח כב): "מה אות כי אעלה בית ה'", שיקדים להודיעו, ואמר באות ההוא בעצמו (דברי הימים ב לב לא): "לדרוש המופת אשר היה בארץ", לדעת החידוש ההוא איך נתחדש אצלם.

וכן המטה אשר נהפך לנחש קראו (שמות ד יז): "אות" כאשר הודיע בו לבני ישראל, וקראו (שמות ד כא): "מופת" כאשר עשאו לפני פרעה לחידוש.

וכן (ישעיה כ ג): "כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף שלש שנים אות ומופת על מצרים ועל כוש", כי היה בדבר אות מגיד על מה שיאתה, ופלא במנהג שילך הנביא ככה.

אם כן, "ונתן אליך אות או מופת" פירושו, שיאמר "אני הנביא השלוח אליכם שתעבדו עבודה זרה פלונית, וזה לכם האות, כי למחר יבא הארבה החסיל והגזם, או יתן להם מופת, שישליך לפניהם מטה ויהיה לתנין.

ובספרי אמר: "אות הוא מופת ומופת הוא אות, אלא שדברה תורה בשתי לשונות". אולי כונתם לומר, שאין חלוק בין שניהם ואין הפרש בדינם, ודי היה להזכיר האחד, אלא שרצתה התורה להפליג בענין לומר כל אות ואות שיתן אליך, מכל אותות שבעולם.

והאיש הזה שיקרא עצמו "נביא" ויצוה לעבוד עבודה זרה, על דרך הפשט נביא הע"ז הוא שיאמר "צלם פעור שלחני אליכם שהוא האלהים וצוה שתעבדוהו בכך וכך", והוא שאמר בו הכתוב עוד (דברים יח כ): "ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת", כי כל מתנבא בשם אלהים אחרים לעבוד אותם יתנבא כי הם לו לאלהיו, והזכירו שם עם נביאי השקר.

אבל העולה בזה מדברי רבותינו (סנהדרין צ א), כי זה הנביא הנזכר בכאן מתנבא בשם ה', יאמר "השם הנכבד שלחני שתעבדו לפעור כי היה השותף עמו במעשה בראשית, או שהוא גדול מכל האלהים לפניו ורוצה שיעבדו אליו". והם ז"ל הזכירו, כי אפילו יאמר שיעבדו לע"ז אפילו שעה אחת בלבד, כגון שיאמרו "עבדו לפעור היום הזה בלבד ותצליחו בדבר פלוני כי כן הרצון לפני השם הנכבד", הוא חייב מיתה, וגם זה הוא כפשוטו של מקרא.

והנה, צוה הכתוב, שלא נשמע למתנבא בשם ה' לעבוד עבודה זרה כלל, ולא נביט באותות ובמופתים שיעשה, והזכיר הטעם, מפני שאנחנו ידענו מיציאת מצרים, שהוא מעשה ממש, לא חיזיון ולא מראה, כי לה' הארץ, והוא המחדש והחפץ והיכול ואין אלהים מלבדו, וידענו ממעמד הר סיני, כי הוא פנים בפנים ציווה אותנו ללכת בדרך הזה, שלא נעבוד לזולתו כלל, וכבודו לאחר לא ניתן, וזה טעם (דברים יג ו): "אשר צוך ה' אלהיך". והנה, "דבר סרה על ה'", שלא ציווהו ככה מעולם, או סרה דבר על כבודו, שאין ראוי לעבוד לאל אחר.

{ד} (דברים יג ד): "כי מנסה ה' אלהיכם אתכם"- לאמור כי ענין המופת אשר בא והראהו השם לזה בחלומו או בכיהונו רצון האלהים היה בו לנסותכם באהבתו.

וכבר פירשתי, כי הנסיון יקרא כן מצד המנוסה.

ואמר "לדעת" - שייוודע בפועל מה שהוא בכח וגלוי לפניו.

והנה, מצות כל הפרשה במתנבא לעבוד עבודה זרה, אבל במתנבא בשם ה' לשנות בדברי התורה, רבותינו דרשו בו (סנהדרין צ א), שאם בא לעקור דבר אחד מן התורה, כגון שיתיר החזיר או אחת מן העריות, כמשפט הזה יעשה לו. אבל אם יתיר זה לקצת הימים להוראת שעה, כגון אליהו בהר הכרמל, אנו חייבים לשמוע אליו ולעשות ככל אשר יצונו.

ונראה, שאם יתנבא בשם ה' לצוות מצוה שיחדש, כגון שהיה במקרא מגלה (מגילה יד א), שאינו חייב מיתה, אלא שאין לנו לשמוע אליו, דכתיב (ויקרא כז לד): "אלה המצות", אין נביא רשאי לחדש בהם דבר מעתה. ואולי כיון שלא נאמין לו הנה הוא נביא השקר, ומיתתו בחנק.

{ה} אחרי ה' אלהיכם תלכו. היא מצוה שנלך אחר עצתו וממנו לבדו נדרוש כל נעלם ונשאל כל עתיד כענין ותלך לדרוש את ה' (בראשית כה כב) כי יבא אלי העם לדרוש אלהים (שמות יח טו) וכן יעשו ישראל עם הנביאים האין פה נביא לה' ונדרשה את ה' מאותו (מלכים ב ג יא) ויגד לנו ה' אלהיך את הדרך אשר בה נלך ואת הדבר אשר נעשה (ירמיהו מב ג) ובספרי אחרי ה' אלהיכם זה ענן והוא מה שפירשנו שנשמע לקול אותותיו ונלך אחרי עצתו ואותו תיראו שתאמינו כי הוא אשר בידו נפש כל חי ובידו להמית ולהחיות ופוקד עון ומשלם שכר ואת מצותיו תשמרו תורת משה

"ובקולו תשמעו" - לעשות כל מה שיצוה אותנו מלבד התורה כמו שאמר שמואל (שמואל א יג יג) נסכלת לא שמרת את מצות ה' והוא מה שפירש עוד (להלן יח טו) נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלהיך אליו תשמעון ואמר (שם פסוק יט) והיה האיש אשר לא ישמע אנכי אדרש מעמו שהוא חייב מיתה בידי שמים וכמו שבא במצות הנביא הכני ופצעני בדבר ה' (מ"א כ לה לז) וכן אמרו בספרי (ראה ס) ובקולו תשמעו בקול נביאיו

"ואתו תעבדו ובו תדבקון" - כבר פירשתיו (לעיל ו יג יא כב) והנה כבר נאמר (לעיל ו יג) את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד אבל החזירו בכאן לשלול שלא נירא מדברי הנביא מפני האות והמופת ולא נעבור על עבודת ה' בעבור דבריו כי מן ה' לבדו נירא ולא מאל אחר ולהוסיף ובקולו תשמעו

{ט} לא תאבה לו. לא תהא תאב לו ולא תאהבנו לפי שנאמר (ויקרא יט יח) ואהבת לרעך כמוך את זה לא תאהב לשון רש"י מספרי (ראה סז) אבל בגמרא (סנהדרין סא) אמרו הא אבה ושמע חייב וכן הדבר כי אבה לשון רצון ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם (להלן כג ו) לא רצה לא אבה יבמי (להלן כה ז) ממה שאמר (שם) ואם לא יחפץ והנה לא תאבה לו בלב ולא תשמע אליו שתודה לו לומר כן אעשה אלך ואעבוד עבודה זרה שאמרת והוא חייב מיתה בהודאתו וכן דעת אונקלוס לא תקבל מיניה ואלו הלאוין כמו ולא תתאוה ולא תחמוד (לעיל ה יח) שאם התאוה בלב עובר בלאו הראשון ואם הוסיף לעשות כאשר חשב עובר גם בלאו השני

"ולא תחוס עינך עליו" - לרחם עליו שלא יומת ולא תחמל על הקורבה הנזכרת שיש לו עמך כענין שנאמר (מלאכי ג יז) כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו

"ולא תכסה עליו" - מהעיד עליו בב"ד ובספרי (ראה סח) לא תחמול לא תלמד עליו זכות ולא תכסה אם אתה יודע לו חובה אינך רשאי לשתוק והכל טעם אחד כי הכסוי מן מכסה פשעיו (משלי כח יג) וכוסה קלון (שם יב טז) השתיקה מהגיד ואמר ולא יוספו לעשות כדבר הרע הזה כי הוא דבר מצוי יעשה תמיד לולי המשפט אבל ענין הנביא הנזכר איננו בתדירות

{טו} ודרשת וחקרת ושאלת היטב. הדרישה והחקירה מפורשין בדברי רבותינו (סנהדרין מ) והזכיר הכתוב זה בעיר הנדחת ובעובד ע"ז ולא הזכיר כן בנביא השקר ובמסית כי הנביא מפרסם עצמו באותותיו ובמופתיו ובמסית הכתוב ידבר עם המוסת "כי הרג תהרגנו" והוא היודע ועד כמו שאמר "ולא תחמול ולא תכסה עליו" אבל בעיר הנדחת ובעובד ע"ז שהם מעשים מגיעים אלינו בשמועה הזכיר בהם דרישה וחקירה ולא הוצרך להזכיר כן בשאר חייבי מיתות כי מקל וחומר יודע הדבר ואמר בעדים זוממים (להלן יט יח) ודרשו השופטים היטב בעבור שלא יודע מי משתי הכתות יאמר האמת בלתי אחר חקירה רבה ולענין הדין כלן למדין זה מזה בגזירה שוה ומכלם יצאו לנו שבע חקירות ובדיקות

{טז} החרם אתה ואת כל אשר בה. אותה הם אנשים הנדחים ואת כל אשר בה הנשים הנגררות אחר האנשים אבל הטף שהם קטנים בזכרים ובנקבות אין ממיתין אותן וכן אמרו בספרי חנן אומר לא יומתו אבות על בנים וגו' בעיר הנדחת הכתוב מדבר אבל בתוספתא של מסכת סנהדרין (פי"ד ה"א) נחלקו בה קטני בני אנשי עיר הנדחת שהודחו עמה אין נהרגין רבי אליעזר אומר נהרגין אמר לו רבי עקיבא מה אני מקיים ונתן לך רחמים ורחמך והרבך (פסוק יח) אם לרחם על הגדולים הרי כבר נאמר החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה ומה אני מקיים ורחמך והרבך אלו קטנים שבתוכה וכו' והנה כל אלו המצות ביאור מה שנאמר בתורה (שמות כב יט) זובח לאלהים יחרם ועתה ביאר החרם מהו במדיחים ובעובדים

דברים פרק-יד

{א} בנים אתם לה' אלהיכם. גם זו מצוה מבוארת שאמר בתורה (ויקרא כא ה) בכהנים לא יקרחו קרחה בראשם ובבשרם לא ישרטו שרטת ועתה יבאר כי לא בעבור מעלת הכהנים בלבד שהזכיר שם שהם קדושים לאלהיהם צוה בהם זה אבל כל העדה כלם קדושים וכלכם בנים לה' אלהיכם כמו הכהנים אם כן השמרו גם אתם במצוה הזאת כמותם ועל דעת רבותינו בשניהם אינה אלא על המת ויתכן שהיתה המצוה הראשונה בכהנים לאמר שאם היה הכהן מקורח ומגודד איננו ראוי לעבודה כמו שאמר (שם פסוק ו) ולא יחללו שם אלהיהם והנה עבודתם מחוללת וכאן ביאר כי המצוה גם לישראל והוצרכו לשתיהם ורש"י כתב לפי שאתם בניו של מקום אתם ראויים להיות נאים ולא גדודים ומקורחים ואיננו נכון שאם כן תהיה המצוה גם שלא על המת ור"א אמר אחר שתדעו שאתם בנים לה' והוא אוהב אתכם יותר מן האב לבנו לא תתגודדו על כל מה שיעשה כי כל מה שיעשה לטוב הוא ואם לא תבינוהו כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו כי עם קדוש אתה ואינך כשאר כל הגוים על כן לא תעשה כמעשיהם ולפי דעתי כי טעם "עם קדוש" הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך יאמר אחרי שאתה עם קדוש וסגלת ה' ולא ישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח אין ראוי לכם להתגודד ולהקרח על נפש ואפילו ימות בנוער ולא יאסור הכתוב הבכי כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונדודם אף בחיים ומכאן סמך לרבותינו (מו"ק כז) באסרם להתאבל על נפש יותר מדאי

{ג} לא תאכל כל תועבה. הנה רצה להוסיף ביאור במאכלים האסורים ולכך אמר "לא תאכל כל תועבה" להגיד כי כל הנאסרים נתעבים לנפש הטהורה וענין כל תיעוב שנאה ומיאוס כענין כי נתעב דבר המלך (דהי"א כא ו) כל אכל תתעב נפשם (תהלים קז יח) כי המאכלים האסורים גסים יולידו עובי ואטימות בנפש כאשר הזכרתי במקומו (שמות כב ל) ועל כן אמר עוד (פסוק כ) כל עוף טהור תאכלו להגיד כי אלה אשר אסר נתעבים והשאר טהורים וראויים לנפש טהורה ובספרי אמרו רבי שמעון אומר כל עוף טהור תאכלו אלו חגבים טהורים וכל שרץ העוף (פסוק יט) אלו חגבים טמאים ויפה אמר והנה טעם הכתוב כי הזכיר לאסור כל שרץ העוף והם ההולכים על ארבע וחזר ואמר כל עוף טהור תאכלו להתיר מהם אשר לו כרעים ממעל לרגליו הארבה והסלעם והחרגול והחגב ולא הוצרך לפרש זה שכבר הוזכר (ויקרא יא כא כב) אבל הזכיר בכלל דרך קצרה כל עוף טהור תאכלו כלומר אלו הנזכרים מאכלים נתעבים ושאר העופות למיניהם למרביתם תאכלו מהם כל טהור שלא אסרתיו והנה כלל כל הנאסרים לנו שהם כלם תועבה ולא הוצרך לפרוט אחרי כן השרצים וכל הרמש כי דבר ידוע הוא שתתעב אותם נפש כל נקי דעת אבל הזכיר סימני הבהמה והחיה והדגים והעופות והנבלה להודיעך שגם הם מתועבים לנפש ולא הזכיר הטרפה שאיננה תועבה אבל נאסרה מפני הארס או החולי הממית שלא יזיק באוכליו ולרבותינו עוד מדרשים (חולין סג) למה נשנו בבהמה מפני השסועה ובעופות מפני הראה ועוד מדרש (ספרי צח קידושין נז) בכל צפור טהורה תאכלו להתיר משולחת של מצורע וזה אשר לא תאכלו מהם לאסור את השחוטה קבלו כן לרמוז ב"כל צפור טהורה" שהצפור שלא קבלה טומאה מותרת וטומאת המצורע לא תדבק בחיה שאין בעלי חיים בבהמה ובעוף מקבלים טומאה בנוגעם במת או בשרץ אבל השחוטה שראויה לקבל טומאה ידבק בה רוח הטומאה הפורחת מן המצורע ואיננה טהורה והיא בכלל תועבה כי אכילתה נתעבת

{כא} וטעם כי עם קדוש אתה לה' אלהיך. דבק עם לא תבשל גדי בחלב אמו כי איננו מאכל נתעב אבל יאסור אותו להיותנו קדושים במאכלים או להיותנו קדושים שלא נהיה עם אכזרי לא ירחמו שנחלוב את האם ונוציא ממנה החלב שנבשל בו הבן ואף על פי שכל בשר בחלב יכנס בלאו הזה כי כל מינקת תקרא אם וכל יונק יקרא גדי והוא דרך הבישול והנה בכולם אכזריות וכתב רש"י לא תבשל גדי בחלב אמו שלשה פעמים פרט לחיה ולעופות ולבהמה טמאה והמדרש הזה הוציאו אותו (ספרי קג וחולין קיג) ממלת גדי אבל הלאו עצמו אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול וכן כתב הרב בסדר ואלה המשפטים (שמות כג יט)

{כב} עשר תעשר. גם זו מצוה שיבאר כי אמר (ויקרא כז ל) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש לה' ואמר (שם פסוק לא) ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשיתו יוסף עליו ואין זה מעשר הלוים כי בו נאמר (במדבר יח לא) ואכלתם אותו בכל מקום והוא חולין ומה טעם לפדיונו ועתה באר כי הוא יחייב לעשר כל תבואת זרעך שיאכל אותו הוא עצמו ובניו לפני השם למען תלמד ליראה את השם כי הכהנים והשופטים העומדים שם לפני השם מורי התורה ילמדוהו יראתו ויורוהו התורה והמצות ופירש בטעם הפדיון אשר הזכיר שם בעבור כי לפעמים יהיה המעשר הרבה כי יברכך השם והדרך יהיה רב ממנו וטוב לפדותו בכסף ולהעלות שם כסף הפדיון ולא הזכיר החומש שכבר הוזכר וטעם היוצא השדה וכל היוצא השדה כאשר אמר מזרע הארץ מפרי העץ וטעמו היוצא מן השדה ואין הכונה ב"כל תבואת זרעך" שיעשר כל התבואה מכל אשר זרע ולא כל היוצא מן השדה שנה שנה אבל טעם הכתוב שיעשר במינים המחוייבים במעשר כל תבואתו וכל היוצא בהן מן השדה יזהיר שלא יעשר מן הבא בידו מהם המקצת ויפטור לו המקצת אבל יעשר בין המדות שזרע בין הנתוסף עליהם הכל באמונה ואחר כך (פסוק כג) הזכיר המינים המחוייבים להתעשר מעשר דגנך ותירשך ויצהרך וכן יזכיר בכל מקום (לעיל יב יז) לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירשך ויצהרך וגו' וכן אמר בפרשת מתנות כהונה (במדבר יח יב) כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם אשר יתנו לה' כי אלו בלבד הם החייבים בתרומה ובמעשרות מן התורה וכן מה שאמר הכתוב (ויקרא כז ל) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא לא יצוה שיעשר כל זרע הארץ וכל פרי העץ אבל טעמו כל אשר תעשר מזרע הארץ שהוא דגן ומפרי העץ שהוא תירוש ויצהר יהיה לה' וכלשון הזה כתב רש"י (שם) מזרע הארץ דגן ופרי העץ תירוש ויצהר ויקצר הכתוב שם כי איננו מקום המצוה לחייב שיעשר אבל הוא מצוה שיהיה המעשר קדש לה' עד שיפדה בתוספת חומש אבל המצוה בתרומות ומעשרות בכל מקום הן דגן תירוש ויצהר ופירוש דגן בלשון הקדש חמשת המינין הידועין בתבואה ופירוש תירוש היין החדש אשר ישיקו היקבים ויצהר השמן אשר בהן ואין מין אחר בכל הזרעין ובכל פירות האילן חייבין מן התורה כלל לא בתרומות ולא במעשרות ויש ברייתות שנויות בתורת כהנים (בחקותי פרק יב ט) ובספרי (ראה קה) לאסמכתות והן מוטעות אבל הדבר המתבאר בגמרא מן התלמוד הבבלי (ברכות לו) והירושלמי (חלה פ"ד ה"ד) ופשוטו של מקרא כך הוא שאפילו זיתים וענבים מעשר שלהם אינו מן התורה עד שיעשו תירוש ויצהר ותהיה בזה נזהר שכבר טעו בו מגדולי המחברים (עי' רמב"ם הלכות תרומות פ"ב ה"א) וטעם שנה שנה שיעשר אותו שתי שנים זו אחר זו כן קבלת רבותינו (ר"ה יב) ואחר כך (פסוק כח) פירש כי מקצה השלש שנים תוציא מעשר תבואתך של השנה ההיא ותאכילהו לעניים לומר כי השנה השלישית של מעשר עני הוא ואמר תוציא וגו' והנחת בשעריך ללמד על הביעור ושוב יבאר אותו בפרשת כי תכלה לעשר (להלן כו יב) ומדרש חכמים (בתנחומא ראה יח) בלשון עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר עשר שלא תתחסר רמז למפרשי ימים להוציא אחד מעשרה לעמלי תורה

דברים פרק-טו

{א} מקץ שבע שנים תעשה שמטה. הנכון בעיני שיזהיר על שנת השבע עצמה שנעשה אותה שמטה בחריש ובקציר כמו שאמר (שמות כג יא) והשביעית תשמטנה ונטשתה וזה טעם "תעשה שמטה" שתשבות כדרך לעשות את יום השבת (לעיל ה טו) וקצר באסור הזריעה והזמירה שכבר הזכירם בביאור (ויקרא כה ד) אבל הוסיף לבאר כי היא שמטה לה' גם בהשמט כספים וזה טעם כי קרא שמטה לה' שהיא שבת לה' וכל המעשים ישבותו וכבר רמזתי סודה (שם שם ב) וטעם "מקץ" אמר ר"א בתחלת השנה וכן אמרו המדקדקים כלם כי הראש והסוף יקראו קצה שכל דבר יש לו שתי קצוות וכענין שכתוב מן הקצה אל הקצה (שמות כו כח) על שני קצותיו (שם כה יט) על ארבע קצותיו (שם כז ד) ואין דבריהם נכונים אצלי כי ראש שבע שנים הוא השנה הראשונה והוא הקצה שנקרא בהם ראש ואלו אמר הכתוב "מקץ השנה השביעית" היה דברם נכון ועל דעת רבותינו (ספרי קכב) "מקץ" בסוף השבע ולא ידבר הכתוב אלא בשמיטת כספים יאמר מסוף כל שבע שנים הנמנים לכם תעשו שמטה שישמוט כל בעל משה ידו ולכך אמרו (ערכין כח) שאין שביעית משמטת אלא בסופה וכן לדעתם (שם) מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות בסוף השבע אלא שהקץ הנזכר בכאן הוא מיד והקץ הנזכר שם מופלג שהרי פירש במועד שנת השמטה בחג הסכות והנה טעם שניהם "מתכלית" יאמר בכאן מתכלית שבע שנים תעשה שמטה ושם יאמר בו גם כן כאשר תכלינה שבע שנים במועד שנת השמטה תעשה הקהל ועל דרך הפשט יראה לי כי לשון הכתוב כפשוטו הוא ברור ומתוקן כי קץ הוא סוף וכן תרגומו והמספרים וכל דבר יש להן ראש וסוף וראשם וסופם בהם ותאמר בעשרות כי האחד ראש המספר והעשירי סופו אם כן "קץ שבע שנים" שנת השבע שהוא סוף המספר ההוא ובשמטת הארץ הכתוב מדבר כאשר פירשתי למעלה וטעם "מקץ" כמו כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה (שמות כה יט) והנה הוא כמו בקץ שבע שנים תעשה שתשבות בו וכן מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים (ירמיהו לד יד) פירושו בשנה השביעית שהוא סוף המספר והוא דומה לכתוב שבתורה (שמות כא ב) ובשביעית יצא לחפשי חנם וכן ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך (להלן פסוק יב) כי בעבור שאמר "ועבדך שש שנים" לא הוצרך לפרש רק כי בשנת השביעית יפטר והנה על דרך הזה היה נראה כי פירוש הכתוב האחר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות שיהיה כמו כן בשנת הקץ בחג הסוכות בראש אותו השנה שנאסרו בה לחרוש ולזרוע שהיא שנת השמטה אבל לא נוכל לומר כן כי רבותינו (סוטה מא) קבלו וראו שהיה ההקהל בחג הסוכות של השנה השמינית היא השנה שאחר השמטה ועל כן אמרו המפרשים כי פירוש "במועד שנת השמטה" במועד השנה הראשונה של מנין השמטה וזה איננו נכון כי לא תקרא בכתוב "שנת השמטה" רק שנת השבתון השנה ההיא שהיא שמטה לה' וכן "שנת היובל" ורבותינו עצמם דקדקו בכך שאמרו (ערכין כד) מי כתיב בשנת היובל משנת היובל כתיב שנה שאחר היובל אבל כך אני אומר כי הקץ והסוף יאמרו בכתוב על אחרית כל דבר ופעמים הם בו ופעמים אחריו חוץ ממנו ומקצה אחיו (בראשית מז ב) מקצה בחוברת (שמות כו ד) ומקצתם יעמדו לפני המלך (דניאל א ה) מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו (מלכים א ו כד) כלם אחרית בדבר המחבר ממנו והוא בתוכו קץ כל בשר בא לפני (בראשית ו יג) ובא עד קצו ואין עוזר לו (דניאל יא מה) בא הקץ (יחזקאל ז ב) קץ בא (שם פסוק ו) כלם תכלית הדבר הנזכר והוא אחריו שנקצץ ונחתך וכן הענין בלשון הסוף טוב ללכת אל בית אבל וגו' באשר הוא סוף כל האדם (קהלת ז ב) אחריו שכבר מת ספו תמו מן בלהות (תהלים עג יט) את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף (קהלת ג יא) במעשה עצמו ובלשונם (ב"ב יג) כדי עמוד בתחילתו וכדי היקף בסופו ויהיה פירוש הכתוב מתכלית שבע שנים בחשבון שנת השמטה בחג הסוכות הבא אחר השבע תעשה הקהל ושלא יראה להם שיהיו שבע שנים למנין אחר הזכיר שיהיו השבע בזמן השמטה וכן כי אקח מועד (תהלים עה ג) זמן וכן כל המועדים זמנים והנה הקץ הזה אחרי המספר כאשר פירש "בחג הסוכות" ו"מקץ שבע שנים תעשה שמטה" מכלל המספר ולא הוצרך להאריך ולבאר זה שכבר פירש ששנת השבע היא שנת השמטה ויהיה קץ רחב בשמטת כל השנה כמו שפירשתי על דרך הפשט ויתכן לומר כי הכתוב מונה תחלת שנה מחג הסוכות כמו שאמר (שמות לד כב) וחג האסיף תקופת השנה ואמר (שם כג טז) וחג האסיף בצאת השנה וא"כ יהיה "מקץ שבע שנים" בסוף וחוץ ממנו בסמוך ואמר "במועד שנת השמטה" להיות חשבון השבע בשמטות כמו שפירשתי לא שתגיע השמטה עד החג הזה וראיתי לאחד מן המחברים שכתב מלמד שמוסיפים מחול על הקדש והשמטה היתה נוהגת עד חג הסוכות של שנה שמינית וזה דבר מוכרח בתלמוד (ר"ה יב) בראיות ברורות שאיננו אמת ואפשר לומר כי מה שאמרו רבותינו ב"מקץ שבע שנים תעשה שמטה" שאין משמטת כספים אלא בסופה שהוא מדרש מפני שלא אמר "השנה השביעית תעשה שמטה" ירמוז כי בסוף השבע תעשה שמטה יותר מן ההתחלה ורצונם בקץ הזה חוץ ממנו ויכול אדם לתבוע חובו ביום האחרון של שנת השמטה ולא תשמט עד הלילה שכך מצינו בתוספתא (שביעית ח יא) שכותבין פרוזבול ערב ר"ה של מוצאי שביעית

{ג} את הנכרי תגש. זו מצות עשה לשון רש"י מספרי (ראה קל) ופירושו מצות עשה באחיך הנכרי תגוש ולא אחיך ולאו שבא מכלל עשה עשה ולפי ששנינו שם (ספרי קכט) לא יגוש ליתן עליו לא תעשה חזרו ושנו את הנכרי תגוש זו מצות עשה לומר שעובר עליו בעשה ולא תעשה וכך אמרו שם (ספרי תצא קכט) לנכרי תשיך (להלן כג כא) מצות עשה ולאחיך לא תשיך זו מצות לא תעשה והוא כמו שפירשנו מצות עשה באחיך וכך פירש שם רש"י לא שיהיה מצוה להלוות לנכרי ברבית כלל וכן מוכח בגמרא בפרק איזהו נשך (ב"מ ע) והרב רבי משה (הל' מלוה ולוה פ"א ה"ב ושם פ"ה ה"א) עשאן שתיהן מצות ממש לנגוש את הנכרי ולהלוותו ברבית טעה בלשון הזה השנוי בספרי ושם הוא מורגל במקומות רבים כל עוף טהור תאכלו מצות עשה כל שרץ העוף מצות לא תעשה וכן הזכירו בספרא (שמיני פרשה ג א) ובספרי (ראה צו) זאת הבהמה אשר תאכלו מצות עשה ודבר ברור הוא

{יא} כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. מפרשים אמרו שלא יחדל האביון מקרב הארץ באחד מכל הזמנים כי לעולם יהיה אביון בארץ שגלוי היה לפניו שלא יעשו מה שאמר להם כי לא יהיה בך אביון אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל המצוה ואינו נכון לדעתי כי התורה תרמוז במה שעתיד להיות אבל לא יתנבא עליהם בפירוש שלא יקיימו התורה ויצוה המצוה לעולם וחלילה רק בדרך אזהרה יזכיר הדבר והנכון שיאמר שלא יחדל אביון שיהיה נמנע ולא ימצא עוד לעולם והזכיר זה בעבור שהבטיח שלא יהיה בהם אביון בשמרם כל המצוה אמר אבל ידעתי כי לא יהיו כל הדורות כל ימי עולם כלם שומרים כל המצוה עד שלא נצטרך כלל לצוות על האביון כי אולי בקצת הימים ימצא אביון ואני מצוך עליו אם ימצא ואמר "מקרב הארץ" לרמוז על כל הישוב כי ההבטחה שלא יהיה בנו אביון בארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו נחלה אם נקיים שם כל המצות ועתה אמר כי יתכן שימצא אביון באחד מן הזמנים ובאחד מן המקומות אשר תשב בה כי טעם "בארצך" כטעם בכל מושבותיכם (במדבר לה כט) בארץ ובחוצה לארץ וטעם ולאביונך בארצך כאומר לאחיך העני ולכל אביוני ארצך כי בעבור שהמצוה לישראל יזכיר אחיך ויצטרך לפרש אחיך וכל אביוני ארצך לצוות על כלל ישראל ומדרשו (ספרי קמב) להקדים הקודם

דברים פרק-טז

{א} שמור את חדש האביב. מצות הרגלים מבוארת כי כבר הזכירה (ויקרא כג במדבר כח כט) והנה בתורת כהנים הזכיר בה ענין הקרבנות והקרבתם אשה לה' וכאן לא יזכירם כלל אבל יזהיר את ישראל לעלות בהם אל המקום אשר יבחר ולשמוח לפניו כי כאשר צוה שיביא מעשר שני לפני ה' וכן הבכור ויאכלם שם במקום אשר יבחר ה' הוסיף לבאר כי עוד חייבין שיבואו כלם לפני השם ויחגו לפניו בשלשה רגלים ולשמוח בשלמים שיקריבו לפניו ולא הזכיר זמני חג המצות והסוכות באי זה יום יהיה אך הזכיר חדשיהם דרך קצרה שכבר הזכיר הכל שם

{ב} וטעם וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר. על דרך הפשט כמו שור שה כשבים (לעיל יד ד) ראובן שמעון לוי (שמות א ב) ואמר וזבחת פסח לה' אלהיך וצאן ובקר לכך לא אמר וזבחת פסח לה' אלהיך מן הצאן ומן הבקר כאשר יאמר בכל מקום מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם (ויקרא א ב) ואם מן הצאן קרבנו (שם פסוק י) אם מן הבקר הוא מקריב (שם ג א) אבל יצוה בכאן בפסח והוא השה שהזכיר כבר וצאן ובקר אילים ועזים ובני בקר לחוג חגיגה ביום הזה כאשר יצוה בשבועות ובסוכות שיאמר (פסוק י) ועשית חג שבעות לה' אלהיך מסת נדבת ידך שיביא בקר וצאן לשלמים כאשר תשיג ידו וכן אמר בסוכות (פסוק טו) שבעת ימים תחג לה' אלהיך וגו' ובסוף כלל את שלשתם ודומה לזה בראשון בארבעה עשר יום לחדש יהיה לכם הפסח חג שבועות ימים מצות יאכל (יחזקאל מה כא) ופירש בחג שבעת ימים וכן מצינו בפסח יאשיהו שאמר (דהי"ב לה ז) צאן כבשים ובני עזים הכל לפסחים ובקר שלשת אלפים ואחר כן אמר (שם פסוק יג) ויבשלו הפסח באש כמשפט והקדשים בשלו בסירות ובדודים ובצלחות ויריצו לכל בני העם הנה פירש כי כבשים ובני עזים הכל לפסחים לא עזים עצמן ולא בקר כדכתיב (שמות יב ה) שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים ופירש כי הבקר אשר הזכיר היו שלשת אלפים והיו קדשים אשר בסירות להריץ לפני העם לאכול לשבעה כענין החגיגה שקבלו רבותינו (פסחים ע) ואונקלוס עשה צאן דבק עם הפסח ולא יתקשר הוי"ו יפה במלת ובקר ועוד כי אין כל הצאן כשר לפסחים והנכון מה שאמרנו ובאר בכאן דברים רבים כי הזכיר במצה שתהיה לחם עני להגיד כי צוה לזכור שיצאו בחפזון והיא עני זכר כי היו במצרים בלחם צר ומים לחץ והנה תרמוז לשני דברים וכן אמרו הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים או יאמר שתהיה עוד עשויה כלחם עני ולא שתהיה מצה עשירה כמו שהזכירו רבותינו (פסחים לו) ובאר במצות השאור שלא יראה בכל גבולך כי בתחלה אמר (שמות יב יט) לא ימצא בבתיכם

{ד} וטעם אשר תזבח בערב ביום הראשון. שלא ילין לבקר מן הבשר שעשית אותו זבח בערב יום הראשון שבשבעת הימים הנזכרים והוא הלילה כמו שהזכיר (פסוק א) הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה כי לא הזכיר בפרשה הזאת יום ארבעה עשר ושחיטת הפסח כלל אבל הזכיר עשיית הפסח בלילה כלומר אכילתו ואכילת המצה עליו והטעם כי זביחת הפסח והקרבתו ביום ארבעה עשר היא מצות הקרבנות והזכיר אותה בתורת הקרבנות (ויקרא כג ה) ולא החזירה כאן כאשר לא החזיר מצות שאר הקרבנות וגם בשלשת הרגלים לא הזכיר כאן שנקריב בהם אשה אבל על אכילת הפסח והמצה הזכיר כאן לישראל וכן שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש (פסוק ו) שם תעשה זבח הפסח בערב בשקוע החמה כי בלילה יאכל ואמר לבאר זה (פסוק ז) ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר ה' ופנית בבקר וכבר פירשתי זה בפרשת החדש הזה לכם ראש חדשים (שמות יב ו) ויתכן עוד שנפרש ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר מן הבשר אשר זבחת בערב והוא הערב הקודם לבקר שהוא ביום ארבעה עשר ואמר שם תזבח את הפסח בערב ו כבא השמש מועד צאתך ממצרים ובשלת ואכלת אותו והזכיר סתם "ובשלת" כי כבר פירש שם (שם שם ח ט) צלי אש ולא בשל מבושל במים אם כן ובשלת באש כמשפט

{ח} וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה. ולא הזכיר היום הראשון באיסור המלאכה וכן לא הזכיר בחג השבועות איסור מלאכת עבודה ולא בסוכות ולא הזכיר מצות הלולב וכן לא הזכיר כאן יום הזכרון ובעשור לחדש והטעם כאשר פירשתי (בפסוק א) כי לא בא עתה רק להזכיר הראיה והשמחה שחייבין כל ישראל ללכת בשלש הרגלים האלה אל המקום אשר יבחר ה' ולחוג שם איש כמתנת ידו כברכת השם אשר נתן לו לשמוח לפניו להודות על כל הטובה אשר גמלנו כרחמיו וכרוב חסדיו והוסיף וביום השביעי עצרת וטעמו ששת ימים תאכל מצות והשביעי עוד עליהם עצרת והטעם שתהיו עוד נעצרים לפניו לאכול המצות ובעבור שאמר עצרת היא ויהיה במשמע להיות נעצר על אכילת המצות בלבד כימים אשר לפניו הוצרך להזהיר שלא תעשה מלאכה וכן אמר בשמיני של חג הסוכות בפרשת המועדות שבתורת כהנים (ויקרא כג לו) שבעת ימים תקריבו אשה לה' ביום השמיני מקרא קדש והקרבתם אשה לה' עצרת היא כל מלאכת עבודה לא תעשו לומר שהוא נעצר על הימים הראשונים בהקרבת האשה והוא אסור עוד בעשיית מלאכת עבודה ועל דרך האמת עצרת היא כנסת ישראל ובא ללמדנו סוד היום אבל איננו שוה לעצרת של שמיני כי השמיני רגל בפני עצמו והקרבן של כנסת ישראל ואיננו כקרבנות של שבעת הימים אבל שביעי של פסח הוא מכלל הרגל ועצרת כי לפעמים תמנה שמינית ולפעמים תהיה בכלל והנה היא כשבת שיש בה זכור ושמור כבוד יום וכבוד לילה והקרבן בשביעי מכלל הרגל ועל כן אמר כאן עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה ושם אמר והקרבתם אשה לה' עצרת היא כי האשה עצרת ולכך היא סעודה קטנה והמשכיל יבין ולא הזכיר כאן השמיני של חג שכבר הוזכר ואיננו חייב שנעלה בו לרגל פעם אחרת

{ט} מהחל חרמש בקמה. טעמו מהחל לכם חרמש בקמה כי כבר הזכיר מתי נתחיל להניף חרמש בקמה בעומר שהיא ראשית קצירנו ומדרשו (ספרי קפו) ללמד על העומר שלא תהא קצירתו אלא בחרמש

{יא} במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם. וכן אמר (פסוק טז) שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך וגו' במקום אשר יבחר ולא ידעתי אם לומר כי לאחר שיבנה בית המקדש לא נאסף להקריב קרבנות הרגלים אלא במקום ההוא אשר יבחר ה' כטעם שיאמר (פסוק ה) לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך או שיבאר כאן שלא יתחייבו לעלות לרגל עד אשר יבחר השם מקום לשכנו שם

{יב} וזכרת כי עבד היית במצרים. אמר ר"א שהוא דבק עם ועבדך ואמתך והנכון שהוא כפשוטו שתשמור החקים האלה אשר צוך האדון הפודך מבית עבדים וכן נזכיר בקדוש היום הזה זכר ליציאת מצרים ואמר החקים האלה בחג השבועות בעבור שלא נתפרש בתורה טעם מספר שבעה השבועות ומספר החמשים יום והוא לבדו העצרת וכבר הזכרתי סודם (ויקרא כג טו).

חסלת פרשת ראה

פרשת שופטים

צוה בתורה עד האלהים יבא דבר שניהם (שמות כב ח) ונתן בפלילים (שם כא כב) אם כן מצוה שיהיו לישראל פלילים וביאר בכאן שישימו השופטים בכל עריהם כאשר יתן להם השם את הארץ כי בחוצה לארץ אינם חייבים למנות להם ב"ד אבל כאשר יצעק המעוות יעמדו עליו הראויים לשפוט ובמשפטיהם ישפטוהו או יעלה לארץ בזמנה ושם ישפטוהו במקום המשפט והוסיף בכאן שוטרים והם שיהיו נוגשים בדבר המשפט ולפי זה אין ישראל שבחוצה לארץ מצווים למנות להם דיינין בעיירות וכן כתב הרב ר' משה (הל' סנהדרין פ"א ה"ב) אבל במסכת מכות (ז) שנו והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם מלמד שסנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ אם כן למה נאמר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אלא בארץ אתה מושיב בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר בחוצה לארץ אתה מושיב בכל פלך ופלך ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר ונראה מזה שחייבין למנות סנהדרין בחוצה לארץ ולא בכל עיר ועיר כארץ ישראל אלא פלכים פלכים אם כן המצוה הזאת נוהגת בכל זמן בדיני ממונות ובדברים הנדונין בחוצה לארץ אבל בזמן הזה לאחר שבטלה הסמיכה כיון שכל המשפטים בטלים מן התורה דכתיב לפניהם ולא לפני הדיוטות ואנן הדיוטות אנן ואין דיינין בחוצה לארץ אלא תקנה דשליחותיהו עבדינן (גיטין פח) אין אנו חייבים במצות מינוי שופטים מן התורה כלל.

{יח} וטעם לשבטיך. מוסב על תתן לך מלמד שמושיבים ב"ד בכל שבט ושבט ובכל עיר ועיר לשון רש"י וכן במסכת סנהדרין (טז) ולא ידעתי פירוש דבר זה כי כיון שמנינו ב"ד בכל עיר ועיר הרי בתי דינין רבים בכל שבט ושבט אולי בא לומר שאם היתה עיר אחת לשני שבטים כירושלים שיש בה חלק ליהודה ובנימין שיושיב בה שני בתי דינים וכך העלו בפרק חלק (שם קיא) שחולקים עיר אחת לשני שבטים וכן ירושלים היתה ליהודה ובנימין ויתכן לפרש שחייב הכתוב למנות ב"ד על כל השבט והוא ישפוט את כולם ואחרי כן נמנה ב"ד בכל עיר ועיר שישפוט את העיר ואע"פ שכולם שוים במנין שהם כ"ג בדיני נפשות וג' בדיני ממונות אבל הגדולים שבהם בחכמה יתמנו על כל השבט ותחתיהם לכל עיר ועיר ואין בעלי הדין יכולין לכוף זה את זה לדון אלא בפני ב"ד שבעירם לא בפני ב"ד שבעיר אחרת ואפילו היו שני בעלי הדין בעיר אחרת יכול לומר נלך לפני ב"ד שבעירנו אבל ב"ד השבט יכול לכוף כל אנשי שבטו לדון לפניו ואפילו היו הנדונים בעירם יכול לומר לב"ד הגדול של שבט אזילנא וכן אם נסתפקו בתי דינין של עיירות יבאו לפני ב"ד הגדול של שבט וישאלו כדרך שסנהדרי גדולה ממונה על כל בתי דינין של כל ישראל כך יהא ב"ד אחד ממונה על כל שבט ושבט ואם הוצרכו לתקן ולגזור דבר על שבט שלהם גוזרין ומתקנין והיא לשבט כגזרת סנהדרי גדולה על כל ישראל וזה הב"ד הוא המוזכר במסכת הוריות (ה) ששנינו בו הורו בית דין של אחד מן השבטים ועשה אותו השבט על פיהם אותו השבט חייב ושאר השבטים פטורים וכו' ועל דרך הפשט שיעור הכתוב שופטים ושוטרים תתן לך לשבטיך בכל שעריך יאמר שיתנו שופטים לשבטיהם והם ישפטו בכל שעריהם ושופט השבט ישפוט בכל שעריו

{כ} צדק צדק תרדף. הלך אחר ב"ד יפה למען תחיה וירשת את הארץ כדאי הוא מינוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתם לשון רש"י מספרי (שופטים קמד) וטעם הכפל לומר הדיינין צריכין שישפטו את העם משפט צדק וגם אתה צריך לרדוף הצדק תמיד שתלך ממקומך אל מקום חכמים הגדולים אחרי רבן יוחנן בן זכאי ליבנה אחר רבי לבית שערים ור"א אמר צדק צדק פעמים שירדוף אחרי הצדק שירויח בו או יפסיד או פעם אחר פעם לחזוק אבל במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה ידרשו בו סוד אמרו צדק זו מידת דינו של עולם שנאמר צדק צדק תרדוף וכתיב בתריה למען תחיה וירשת את הארץ אם תדין עצמך תחיה אם לאו הוא ידין עליך ותקים בעל כרחך ומאי צדק צדק תרי זימני דכתיב ( כב יג) מנגה נגדו צדק ראשון צדק ממש זו שכינה דכתיב (ישעיהו א כא) צדק ילין בה ומאי צדק שני שמפחיד את הצדיקים ומפרש שם צדק הוי כובע ישועה על ראשו ואין ראש אלא אמת שנאמר (תהלים קיט קס) ראש דברך אמת ואין אמת אלא שלום שנאמר (מלכים ב כ יט) הלא אם שלום ואמת יהיה בימי וגו' אם כן יאמר הכתוב תשפוט אתה בבית דינך ותרדוף צדק צדק ותשיג אותם למען תחיה לעולם הבא בצדק השני שהוא צדק עליון והוא האור הגדול הצפון לצדיקים לעתיד לבא והוא עוזו של הקב"ה וירשת את הארץ בצדק הראשון שהוא ארץ ישראל

{כא} לא תטע לך אשרה. כל אילן הנטוע על פתחי בית אלהים יקרא אשרה אולי בעבור שהוא שם דרך מראה אותו לעם יקרא כן מלשון תמוך אשורי במעגלותיך (תהלים יז ה) יזהיר הכתוב שלא יטע אילן אצל מזבח ה' לנוי ויחשוב שהוא כבוד והדר למזבח השם ואסר אותו בעבור שהוא מנהג עובדי עבודה זרה לטעת אילנות בפתחי בתי עבודה זרה שלהם וכענין שנאמר (שופטים ו כה) והרסת את מזבח הבעל וגו' ואת האשרה אשר עליה תכרת ורש"י כתב לא תטע לך אשרה לחייבו עליה משעת נטיעתה ואפילו לא עבדה עובר בלא תעשה על נטיעתה ולא תטע כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך אזהרה לנוטע ולבונה בהר הבית ואם כן יאמר לא תטע לך אשרה וכל עץ אצל מזבח ה' אבל הבונה בהר הבית אסמכתא מדבריהם כי הכתוב לא אסר אלא הנטיעה לא תטע לך אשרה ולא תטע לך כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך

{כב} ולא תקים לך מצבה. מצבת אבן אחת להקריב עליה אפילו לשמים אשר שנא מזבח אדמה ומזבח אבנים צוה לעשות ואת זו שנא כי חוק היתה לכנענים ואע"פ שהיתה אהובה לו בימי האבות עכשיו שנאה מאחר שעשאוה אלו חוק לע"ז לשון רש"י ואם כן אסר הכתוב האשרה ואסר כל נוטע בהר הבית אע"פ שכוונתו לשמים ואסר המצבה לשמים ושניהם מפני חוקת הכנעניים אבל לא הבינותי החק הזה שהרי הכנעניים גם במזבחות גם במצבות היו נוהגים שהכתוב אומר ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם (לעיל יב ג) כי את מזבחותם תתצון ואת מצבותם תשברון (שמות לד יג) וכן בכל מקום ואולי נאמר שהחזיקו הכנענים במצבות ולא היה להם בית ע"ז שאין שם מצבה להקטיר עליה ולצוק שמן על ראשה וכענין שנאמר בבעל (מלכים ב י כו) ויוציאו את מצבות בית הבעל אבל המזבחות היו במקצתן להקריב גם בהם והנראה בעיני כי היו הכנענים השטופים בע"ז עושים בכל בתי אלהיהם מזבח להקריב עליו הקרבנות ואבן גדולה מוצבת על פתח הבית לעמוד עליה הכומרים ואילן נטוע חוצה לה לאשר דרך הבאים שם וגם היום הנוצרים עושים כן והנה השם הנכבד שנא ומאס כל מעשיהם ואסר המצבה והאשרה ולא השאיר רק המזבח שהוא צורך הקרבנות אשר הוא יתברך צוה בהם והיו נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו מאז קודם היות ע"ז בעולם וטעם אשר שנא ביאור כי השם צוה (שמות כ כד כה) מזבח אדמה תעשה לי ואם מזבח אבנים תעשה לי וביאר משה כי באלה יחפוץ להוציא המצבה כי שנאה כי כל מעשיהם שנואין לפניו וצוה את ישראל שלא יעשו כמעשיהם אבל בימי יעקב לא נאמר עדיין ובחקותיהם לא תלכו (ויקרא יח ג) ולכך היה משתמש במצבה לשם שמים כמנהג העובדים והנה זו מצוה מבוארת מן ואם מזבח אבנים תעשה לי אבל מה שאמר בתורה (שם כו א) ופסל ומצבה לא תקימו לכם הם פסל ומצבה להושיב הפסל על המצבה לע"ז כי שם בענין ע"ז דיבר הכתוב אבל יאמר (שם) ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה אפילו לשמים מפני שהוא נראה כעובד לשכיות ההם כטעם האשרה שהיא מחוקות העמים ודע כי מזבח הוא בנין אבנים גבוה ולו קרנות ארבע ולו יסוד סובב יעלו על יסודו ומקריבים בין קרנותיו והמצבה אבן אחת גדולה ירימוה להקטיר או להקריב עליה או להיות הכומרים עומדים עליה והבמה כענין הר ועושים אותה מעפר מקובץ ועליה מזבח בנוי להקריב בו כי כל דבר רם וגבוה יקראו כן אעלה על במתי עב (ישעיהו יד יד) על במותי ארץ (דברים לב יג) גם גב האדם יקרא במה על במותימו תדרך (שם לג כט) וכן אמר הכתוב (מלכים א ג ד) וילך המלך גבעונה לזבוח שם כי היא הבמה הגדולה אלף עולות יעלה שלמה על המזבח ההוא

דברים פרק-יז

{א} לא תזבח לה' אלהיך כל דבר רע. אזהרה למפגל קדשים על ידי דבור רע ועוד נדרשו בו שאר דרשות בשחיטת קדשים לשון רש"י והנה זו מצוה מבוארת שכבר הזהיר על השוחט בעלי מומים (ויקרא כב כב) וחזר להוסיף המפגל והקרוב כי החזיר האזהרה הזאת בעבור הישראלי המקריב שלא יפגל בשחיטה אבל הכהנים זריזים ומוזהרים הם ודיים בהתראה אחת ולכך לא החזיר מום המקריבים וטעם כי תועבת ה' אלהיך הוא הזבח הזה כי הזובח משחת לה' בוזה הוא כאמור בקבלה (מלאכי א יד) וארור נוכל וגו' ונודר וזובח משחת לה' כי מלך גדול אני ועל פי המדרש (ספרי קמז) תהיה התועבה ברובע ונרבע באתנן ומחיר שהם תועבות

{ב} כי ימצא בקרבך באחד שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך. כבר פירשתי (לעיל יא לב) כי כאשר ידבר במשפטים יזכיר תחילה המשפט בע"ז או בעובדיה ואמר באחד שעריך אשר ה' אלהיך וגו' ולא שיהיה זה בארץ ישראל בלבד שאף העובד בחוצה לארץ בסקילה אבל ענין הכתוב שאמר כי ימצא הדבר באחת מן הערים הרחוקות שיתן לך השם כאשר ירחיב את גבולך והוגד לך ושמעת באיזה עיר שתהיה אתה שם תדרוש הדבר היטב וכאשר תדע שהוא אמת והוצאת אותם אל השער ההוא שעבד בו וסקלתם ואמר (בפסוק ד) נעשתה התועבה הזאת בישראל לחייב אפילו בחוצה לארץ כי בעיר הנדחת אמר (לעיל יג טו) נעשתה התועבה הזאת בקרבך אבל כאן הזכיר "באחד שעריך" שדיבר בהווה כאשר פירשנו ואחר כך הזכיר "בישראל" ללמד שנוהג זה בכל ישראל ועוד הוצרך לומר "באחד שעריך" ללמד שיסקל על שער שעבד בו וזה בארץ כי בחוצה לארץ נסקל על פתח בית דין שנדון בו והמצוה הזו מבוארת שכבר אמר (שמות כב יט) זובח לאלהים יחרם והוא בכל מקום ובכל זמן ולכך ישנה אותה לבאר מה שיצטרך להוסיף במצוה ויקצר בדבר הנזכר ועל דרך האמת יתכן כי הזכיר "באחד שעריך" בעבור שאמר "לעבור בריתו" והיא התועבה הנעשית בישראל יודיע הכתוב הברית בארץ הברית אבל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד ע"ז וכבר הזכרתי הענין הזה (ויקרא יח כה) והזכיר איש או אשה כי בעבור קלות דעת האשה תתפתה לעבוד ע"ז באות או מופת שנעשה לפניה והעד נשי ירמיהו (ירמיהו מד) וכן הזכיר באוב וידעוני (ויקרא כ כז) "או אשה" לרגילות הנשים בהם כמו שאמר (שמות כב יז) מכשפה לא תחיה ובספרי (שופטים קמח) דרשו כי בעבור שאמר במדיח (לעיל יג יד) יצאו אנשים בני בליעל ואין הדין ההוא ככה בנשים הוצרך לפרש בעובד שהוא שוה באיש ובאשה וטעם אשר לא צויתי מפורש "()" "סגירה"

{ג} כי ימצא בקרבך באחד שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך. כבר פירשתי (לעיל יא לב) כי כאשר ידבר במשפטים יזכיר תחילה המשפט בע"ז או בעובדיה ואמר באחד שעריך אשר ה' אלהיך וגו' ולא שיהיה זה בארץ ישראל בלבד שאף העובד בחוצה לארץ בסקילה אבל ענין הכתוב שאמר כי ימצא הדבר באחת מן הערים הרחוקות שיתן לך השם כאשר ירחיב את גבולך והוגד לך ושמעת באיזה עיר שתהיה אתה שם תדרוש הדבר היטב וכאשר תדע שהוא אמת והוצאת אותם אל השער ההוא שעבד בו וסקלתם ואמר (בפסוק ד) נעשתה התועבה הזאת בישראל לחייב אפילו בחוצה לארץ כי בעיר הנדחת אמר (לעיל יג טו) נעשתה התועבה הזאת בקרבך אבל כאן הזכיר "באחד שעריך" שדיבר בהווה כאשר פירשנו ואחר כך הזכיר "בישראל" ללמד שנוהג זה בכל ישראל ועוד הוצרך לומר "באחד שעריך" ללמד שיסקל על שער שעבד בו וזה בארץ כי בחוצה לארץ נסקל על פתח בית דין שנדון בו והמצוה הזו מבוארת שכבר אמר (שמות כב יט) זובח לאלהים יחרם והוא בכל מקום ובכל זמן ולכך ישנה אותה לבאר מה שיצטרך להוסיף במצוה ויקצר בדבר הנזכר ועל דרך האמת יתכן כי הזכיר "באחד שעריך" בעבור שאמר "לעבור בריתו" והיא התועבה הנעשית בישראל יודיע הכתוב הברית בארץ הברית אבל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד ע"ז וכבר הזכרתי הענין הזה (ויקרא יח כה) והזכיר איש או אשה כי בעבור קלות דעת האשה תתפתה לעבוד ע"ז באות או מופת שנעשה לפניה והעד נשי ירמיהו (ירמיהו מד) וכן הזכיר באוב וידעוני (ויקרא כ כז) "או אשה" לרגילות הנשים בהם כמו שאמר (שמות כב יז) מכשפה לא תחיה ובספרי (שופטים קמח) דרשו כי בעבור שאמר במדיח (לעיל יג יד) יצאו אנשים בני בליעל ואין הדין ההוא ככה בנשים הוצרך לפרש בעובד שהוא שוה באיש ובאשה וטעם אשר לא צויתי מפורש

{ו} על פי שנים עדים או שלשה עדים. "אם מתקיימת עדות בשנים, למה פרט לך בשלשה? - להקיש שלשה לשנים: מה שנים עדות אחת, אף שלשה עדות אחת, ואין נעשין זוממין עד שיזומו כולן"; לשון רש"י.

וכן, אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול, העדות כולה בטלה, והם כולם נהרגים ומשלמים ממון בהזמתן, שעיקר הכתוב להקיש שלשה לשנים בכל דבריהם, כדעת רבותינו (מכות ה ב).

ועל דרך הפשט, אמר הגאון רב סעדיה: שנים - עדים, או שלשה - מקבלי עדות השנים. ואין בכתוב קבלת עדות, רק עדים. אבל כמדומה לי שטעה הגאון בדינו, כי עדות דיני נפשות לא תקובל רק בפני סנהדרין של עשרים ושלשה.

אבל פשוטו של מקרא לאמר, שיומת המת על פי שנים עדים כשאין שם יותר, או על פי שלשה אם ימצאון שם שלשה; יאמר הכתוב, כאשר הוגד לך ושמעת, תדרוש הדבר היטב על פי כל העדים הנמצאים שם. והנה, אם שמענו שעבר בפני שלשה, נשלח בעבורם ויבואו לבית דין ויעידו כולם, והוא הדין למאה; כי בשמענו דברי כולם יתברר האמת. ואם לא היו שם יותר, או שהלכו להם ואינם נמצאים שם, בשנים די.

{ח} דברי ריבת. שיהיו חכמי העיר חלוקים בדבר זה מטמא וזה מטהר זה מחייב וזה מזכה לשון רש"י והיא דעת אונקלוס ואיננו נכון אבל כפי מדרשו (ספרי שופטים קנב) בין דם לדם בין דם נדה לדם יולדת ולדם זבה בין דין לדין בין דיני ממונות לדיני נפשות לדיני מכות ובין נגע לנגע בין נגעי אדם לנגעי בתים לנגעי בגדים דברי ריבות השקאת הסוטה ועריפת העגלה וטהרת המצורע והנה טעמו ובין והלמ"ד לדעתם תשמש כמו בי"ת בין דם בדם דין בדין כלומר שיפלא דבר למשפט באחד מכל הדמים ובאחד מכל הדינין וכמוהו לוז שם העיר לראשונה (בראשית כח יט) בראשונה נגפו ה' במעיו לחלי לאין מרפא (דהי"ב כא יח) בחולי באין מרפא ויחפהו זהב טוב לככרים שש מאות (שם ג ח) בככרים וכן רבים או טעמו בין דם לכל הדמים בין דין לכל הדינין וכן וכל ריב אשר יבוא עליכם מאחיכם וגו' בין דם לדם בין תורה למצוה לחוקים ולמשפטים והזהרתם אותם ולא יאשמו לה' (שם יט י) וכפי פשוטו בין דם לדם וגו' בין ענין רציחות או דיני ממון או פצע וחבורה כל דברי ריבות אשר יהיו בשעריך ודיבר הכתוב בהווה כי בענייני המשפטים יהיו המחלוקות יותר משאר ההוראות אבל דין הזקן שוה בכולם ולכך אמר (פסוק יא) ועשית על פי התורה וגו' ועל המשפט וגו' כי "התורה" תרמוז לשאר ההו ראות

{יא} ימין ושמאל. אפילו אם אומר לך על ימין שהוא שמאל או על שמאל שהוא ימין לשון רש"י וענינו אפילו תחשוב בלבך שהם טועים והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך תעשה כמצותם ואל תאמר איך אוכל החלב הגמור הזה או אהרוג האיש הנקי הזה אבל תאמר כך צוה אותי האדון המצוה על המצות שאעשה בכל מצותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר ועל משמעות דעתם נתן לי התורה אפילו יטעו וזה כענין רבי יהושע עם ר"ג ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו (ר"ה כה) והצורך במצוה הזאת גדול מאד כי התורה נתנה לנו בכתב וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות וחתך לנו הכתוב הדין שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר בכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה בין שקבלו פירושו עד מפי עד ומשה מפי הגבורה או שיאמרו כן לפי משמעות המקרא או כוונתה כי על הדעת שלהם הוא נותן (ס"א לנו) להם התורה אפילו יהיה בעיניך כמחליף הימין בשמאל וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול ולשון ספרי (שופטים קנד) אפילו מראין בעיניך על הימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם

{יד} ואמרת אשימה עלי מלך. על דעת רבותינו (ספרי ראה סז, סנהדרין כ א) כמו "ואמור אשימה עלי מלך", והיא מצות עשה, שיחייב אותנו לומר כן אחר ירושה וישיבה, כלשון (דברים כב ח): "ועשית מעקה לגגך" וזולתם. והזכיר "ואמרת", כי מצוה שיבואו לפני הכהנים הלוים ואל השופט, ויאמרו להם 'רצוננו שנשים עלינו מלך'.

ולפי דעתי עוד, שגם זה מרמיזותיו על העתידות, שכן היה כששאלו להם את שאול, אמרו לשמואל (שמואל א ח ה): "שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים", וכן כתוב שם (שמואל א ח כ): "והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו וגו'", כי מה טעם שתאמר התורה במצוה "ככל הגוים אשר סביבותי", ואין ישראל ראויים ללמד מהם ולא לקנא בעושי עולה! אבל זה רמז לענין שיהיה, ולכך באה הפרשה בלשון הבינוני, כאשר פירשתי כבר.

{טו} וטעם אשר יבחר ה' אלהיך בו.

על דעת המפרשים, שיהיה נבחר על פי נביא או במשפט האורים, יצוה הכתוב תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו, כי הוא יבחר ולא אתה. ובספרי: "שום תשים עליך מלך - מת מנה אחר תחתיו, מלך - ולא מלכה, אשר יבחר ה' אלהיך - על פי נביא".

אם כן, מה טעם להזהיר "לא תוכל לתת עליך איש נכרי", והשם לא יבחר בנכרי?

אבל לדעת רבותינו יש בכתוב הזה תנאי נסתר, יאמר שום תשים עליך המלך שיבחר השם בו אם תוכל לעשות כן שיענך השם בנביאים, אבל איש נכרי לא תוכל לתת עליך לעולם.

ועל דרך הפשט אמרו: שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו, ולא אשר שנא ה' אלהיך, כי הוא בחר בישראל ולהיות המולך מבחוריו ולא מקרב העמים אשר שנא.

ודעתי בדרך הפשט, כי טעם "אשר יבחר" שכל מולך על עמים מאת האלהים היא לו, כענין שכתוב (דניאל ד כט): "די שליט עלאה במלכות אנשא ולמאן די יצבא יתננה". וכך אמרו (ב"ב צא) אפילו ריש גרגותא מן שמיא מוקמי ליה. יאמר "שום תשים עליך מלך, כל אשר יהיה נגזר מן השמים שימלוך, ואם הוא מקטני שבטי ישראל ומשפחתו הצעירה; אבל איש נכרי לא תמליך עליך לעולם". וכן על דרך הפשט "המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו", כל שיבנו שם בית המקדש לה', הכל מרצון ה'.

{טז} לא ירבה לו סוסים. אלא כדי מרכבתו כדי שלא ישיב את העם מצרימה שהסוסים באים משם שנאמר (מלכים א י כט) ותעלה ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף לשון רש"י והוקשה לי בזה כי אמרו בירושלמי בסוף סנהדרין (סוף פ"י) לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה לפרקמטיא ולכבוש הארץ ואם ישלח המלך ויקנה משם הסוסים והרכב סחורה היא זו ומותר ויתכן שדרך הכתוב כי הזהיר לא ירבה לו סוסים אפילו מארצו ומארץ שנער או בדרך סחורה המותרת שלא יבטח על רכבו כי רב ועל פרשיו כי עצמו מאוד אבל יהיה מבטחו בשם אלהיו ואחר כך הזהיר על המלך שלא ישיב את העם מצרימה שיהיו לו שם מעבדיו ומעמו שרי מקנה יושבים בערי הרכב למען הרבות סוס כענין שנאמר בשלמה (מלכים א ט יט) ואת כל ערי המסכנות אשר היו לשלמה ואת ערי הרכב וגו' וכן היו לו במצרים כמו שאמר (שם י כח) ומוצא הסוסים אשר לשלמה ממצרים ומקוה סחרי המלך וגו' שלא היה אדם רשאי להוציא ממצרים סוסים שלא ברשות מלך מצרים והיו נותנים לו מכס מהם ונתן פרעה לשלמה מוצא הסוסים לומר שיוציא הוא כרצונו והוא שיתן הרשות לאשר ירצה ויהא המכס שלו והיו לו שם הסוחרים עומדים במצרים קונים הסוסים כולם ושולחים אל אדוניהם כרצונו ומוכרים האחרים לשאר מלכי הארץ והוא שאמר (שם פסוק כט) וכן לכל מלכי החתים ולכל מלכי ארם בידם יוציאו כלומר על ידי סוחרי שלמה יוציאו אותם ולו יתנו המכס וטעם רק לומר אף על פי שתשים עליך מלך ככל הגוים אשר סביבותיך רק לא יהיה כמלכיהם שלא ירבה סוסים כאשר יעשו הם שכל חפצם במלכים למען הרבות להם סוסים ופרשים וטעם וה' אמר לכם כי השם אומר לכם שלא תוסיפון לשוב בדרך מצרים וכן כאשר צוך ה' אלהיך (לעיל ה טז) שהוא מצוה אותך כן או "אמר לכם" שאמר לי כן לצוות אתכם כדרך ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה וגו' (שמות יא ד) ועל דרך רבותינו (ירושלמי סוכה פ"ה ה"א) כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (שמות יד יג) מצוה ומשה הזכיר וה' אמר לכם שלא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד וכבר פירשתיו (שם) וטעם המצות הזאת מפני שהיו המצרים והכנענים רעים וחטאים לה' מאד כמו שאמר (ויקרא יח ג) כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וגו' והנה רצה ה' שלא ילמדו ישראל ממעשיהם והכרית בכנענים כל נשמה (להלן כ טז) ואמר (שמות כג לג) לא ישבו בארצך והזהיר במצרים שלא נשב אנחנו שם בארצם

{יט} והיתה עמו. התורה הנזכרת וקרא בו בספר הנזכר ועל דרך האמת והיתה עמו התורה עצמה תהיה עמו כדרך וה' נתן חכמה לשלמה (מלכים א ה כו) ואומר וישב שלמה על כסא ה' למלך (דהי"א כט כג)

{כ} לבלתי רום לבבו מאחיו. נרמז בכאן בתורה איסור הגאות כי הכתוב ימנע את המלך מגאות ורוממות הלב וכל שכן האחרים שאינן ראויים לכך כי בראוי להתרומם ולהתגדל יזהירנו להיות לבבו שפל ככל אחיו הקטנים ממנו כי הגאוה מדה מגונה ונמאסת אצל האלהים אפילו במלך כי לה' לבדו הגדולה והרוממות ולו לבדו התהלה ובו יתהלל האדם כענין המבואר על יד המלך שלמה (משלי טז ה) תועבת השם כל גבה לב וכתיב (ירמיהו ט כג) כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי וגו'

דברים פרק-יח

{א} אשי ה'. קדשי המקדש נחלתו אלו קדשי הגבול תרומות ומעשרות אבל נחלה גמורה לא יהיה לו בקרב אחיו ובספרי דרשו ונחלה לא יהיו לו זו נחלת שאר בקרב אחיו זו נחלת שבעה ואיני יודע מה הוא ונראה לי שארץ כנען שמעבר הירדן ואילך נקראת ארץ חמשה עממין ושל סיחון ועוג שני עממין אמורי וכנעני ונחלת שאר לרבות קיני וקנזי וקדמוני שוב נמצא בדברי רבי קלונימוס הכי גרסינן בספרי (שופטים קסד) ונחלה לא יהיה לו אלו נחלת חמשה בקרב אחיו אלו נחלת שבעה נחלת חמשה שבטים ונחלת שבעה שבטים ומתוך שמשה ויהושע לא חלקו נחלה אלא לחמשה שבטים בלבד שכן משה הנחיל לראובן וגד ולחצי שבט מנשה ויהושע הנחיל ליהודה ואפרים ולחצי שבט מנשה ושבעה אחרים נטלו מאיליהן אחרי מות יהושע מתוך כך הזכיר חמשה לבד ושבעה לבד כל זה לשון רש"י וכבר פירשתי העיקר בפרשת קדש לי (שמות יג ה) כי נחלת חמשה עממין הנזכרים בפסוק כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני והחתי והאמורי והחוי והיבוסי אשר נשבע לאבותיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש והם עיקר נחלת ישראל שהיתה ארצם זבת חלב ודבש אבל השנים הנשארים והם הפרזי והגרגשי אין ארצם זבת חלב ודבש ואינה חייבת בבכורים ולכך הזכיר בלויים שלא יטלו חלק עם ישראל בעיקר נחלתם בארץ הטובה שהיא נחלת החמשה וגם לא בנחלת השבעה שהם השנים הנשארים אף על פי שאין ארצם טובה ואינה חשובה בעיני ישראל כל כך ודבר ברור הוא בראיות שכתבתי שם

{ג} וזה יהיה משפט הכהנים. זו מצוה מחודשת לא נזכרה בתורה כי במדבר שלא היו זובחים שור ושה רק שלמים לא הזכירה להם שאינה נוהגת במוקדשים ועתה כשבאו ליכנס לארץ חדשה להם וזה טעם מאת זבחי הזבח כלומר כאשר יזבחו הזבח שהתרתי לכם (לעיל יב כא) וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך ואכלת בשעריך והנה לא נתן אותה לאהרן בפרשת ויאמר ה' אל אהרן (במדבר יח ח) אע"פ שנתן לו שם התרומות והבכורים שאינם נוהגים אלא בארץ והטעם כי שם הזכיר כל אשר נתן לו בקדש כי גם החרם קדש הוא אבל הזרוע והלחיים והקיבה וראשית הגז הן חולין גמורין אין בהם זולתי מצות המתנה וכן לא הזכיר שם גזל הגר ועל מדרש רבותינו כולם נרמזות שם ראשיתם זו ראשית הגז אשר יתנו זו הזרוע והלחיים והקיבה לה' זו חלה בספרי (קרח קיז) אם כן גם זו מצוה מבוארת ועל סמך המדרש שאמרו (חולין קלד) זרוע תחת ויקח רמח בידו (במדבר כה ז) לחיים תחת תפלה שנאמר (תהלים קו ל) ויעמוד פינחס ויפלל וגו' הקבה תחת האשה אל קבתה (במדבר כה ח) נרמזו שם על הזכות שעתיד להיות וזיכה לכל השבט בזכות פנחס כאשר זיכה לפנחס להיות כהן עמהם והרב אמר במורה הנבוכים (ג לט) כי הלחיים בעבור היותם ראשית לגוף והזרוע בעבור היותו ראשית האברים המשתרגים בגוף והקיבה ראשית המעים כי הראשית בכולם ינתנו למשרתי עליון לכבודו

{ט} לא תלמד לעשות כתועבת הגוים ההם. גם זו מצוה מבוארת שכבר אמר (ויקרא יח ג) וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו ועתה יזכיר מעשיהם ויאמר שהם תועבה לפני השם והזכיר מעביר בנו ובתו באש והוא מין ממיני הכשוף על דרך הפשט או המולך על דעת רבותינו (סנהדרין סד) והוא האמת כמו שפירשתי במקומו (ויקרא יח כא) והזכיר מכשף שם כלל לכל הכשפים וחובר חבר ושואל אוב וידעוני והם פרטים בכשוף ואסר אותם גם לשואל ודרש אל המתים כאוב עצמו ובכל ענין שידרוש אליהם והזכיר קוסם קסמים והיא מחשבה בעתידות בכלל מלשון קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו (משלי טז י) כמו שאמר (יהושע יג כב) בלעם בן בעור הקוסם והיה מנחש כמו שאמר בו (במדבר כד א) ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים וכתיב (שמואל א כח ח) קסמי נא לי באוב והזכיר בפרט מעונן והוא היודע בעננים ומנחש הוא המביט בעופות בכנפיהם או בצפצוף כענין שכתוב (קהלת י כ) כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר והוא לשון נגזר מלשון חשתי ולא התמהמהתי (תהלים קיט ס) שכל מה שימהר להודיע בעתיד קודם היותו יקרא נחש כלומר נחיש ונקדים לדעת ואמר הכתוב כי תועבת ה' כל עושה אלה ולא אמר "עושה כל אלה" כי הכתוב ידבר על רובם כי המעונן והמנחש אינה תועבה ולא הוריש הכנענים בעבורם כי כל בני אדם יתאוו לדעת עתידות למו ומתעסקין בחכמות רבות כאלה לדעתם ועתה דע והבן בעניני הכשפים כי הבורא יתברך כאשר ברא הכל מאין עשה העליונים מנהיגי התחתונים אשר למטה מהן ונתן כח הארץ וכל אשר עליה בכוכבים ובמזלות לפי הנהגתם ומבטם בהם כאשר הוא מנוסה בחכמת האיצטגנינות ועשה עוד על הכוכבים והמזלות מנהיגים מלאכים ושרים שהם נפש להם והנה הנהגתם מעת היותם עד לעולם ועד גזירת עליונים אשר שם להם אבל היה מנפלאותיו העצומות ששם בכח המנהיגים העליונים דרכי תמורות וכחות להמיר הנהגת אשר למטה מהם שאם יהיה מבט הכוכבים (בפניו) בפנים אשר כנגד הארץ טובה או רעה לארץ או לעם או לאיש ימירו אותם הפנים העליונים עליו להפך במבט עצמו כענין שאמרו תמורת ענג נגע ועשה כן להיות הוא יתברך שמו מהשנא עדניא וזמניא קורא למי הים לעשות בהם כרצונו והופך לבקר צלמות מבלי שינוי טבעו של עולם ושיעשו הכוכבים והמזלות מהלכם כסדרן ועל כן אמר בעל ספר הלבנה החכם בנגרמונסי"א כשהלבנה והיא נקראת גלגל העולם בראש טלה על דרך משל ויהיה פניו מול פלוני תעשה תמונה לדבר פלוני ויוחק בה שם השעה ושם המלאך הממונה עליה מן השמות ההם הנזכרים באותו הספר ותעשה הקטרה פלונית בענין כך וכך יהיה המבט עליה לרעה לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס וכאשר תהיה הלבנה במזל פלוני תעשה תמונה והקטרה בענין פלוני לכל טובה לבנות ולנטוע והנה גם זה הנהגת הלבנה בכח מנהיגיה אבל ההנהגה הפשוטה אשר במהלכה הוא חפץ הבורא יתברך אשר שם בהם מאז וזה היפך וזה סוד הכשפים וכחם שאמרו בהם (חולין ז) שהם מכחישים פמלייא של מעלה לומר שהם היפך הכחות הפשוטים והם הכחשה לפמלייא בצד מהצדדין ועל כן ראוי שתאסור אותם התורה שיונח העולם למנהגו ולטבעו הפשוט שהוא חפץ בוראו וגם זה מטעמי איסור הכלאים כי יבואו מן ההרכבות צמחים יעשו פעולות נכריות יולידו שינויים ממנהגו של עולם לרע או לטוב מלבד שהן עצמן שינוי ביצירה כאשר פירשתי כבר (ויקרא יט יט) ורבים יתחסדו בנחשים לומר שאין בהם אמת כלל כי מי יגיד לעורב ולעגור מה יהיה ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים ורבותינו גם כן יודו בהם כמו שאמרו בואלה שמות רבה (ויק"ר לב ב קהלת רבה י כג) כי עוף השמים יוליך את הקול (קהלת י כ) זה העורב וחכמת הטיארין העופות בלשון ערב טאי"ר וחכמי העופות יקראו טיארין ועוד מוזכר מזה הענין בגמרא (גיטין מה) אבל יש לענין הזה סוד וכבר הודענו (ויקרא יח כה) כי יש למזלות שרים ינהיגו אותם והם נפשות לכדורי הגלגלים ושרי זנב וטלה הקרובים לארץ והם הנקראים נגידי התלי יודיעו העתידות ומהם נעשים סימנים בעופות שבהם יודיעו עתידות ולא לזמן גדול ולא עתידות רחוקות יגידו רק בעתידות הקרובות לבא יודיעו מהם בקול העוף בקראו בקול מר על מת ומהם בפרישות כנפיו והוא שאמר יוליך את הקול למגידים בקולם ובעל כנפים לרומזים בכנפיהם וכל זה איננו תועבה בעמים אבל חכמה תחשב להם וכך אמרו (במדב"ר יט ג) ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם (מלכים א ה י) מה היתה חכמתן של בני קדם שהיו יודעין וערומים בטייר וכן יאמר הכתוב (ישעיהו ב ו) כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים והנה שלמה למד זה בכלל חכמותיו והידיעה היא הבנת הצפצוף והערמה לסבור ענין בפרישות הכנפים וכאשר כלל הכתוב המעוננים והקוסמים עם התועבות הנזכרות חזר ופירש (בפסוק יד) הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו כי חכמתם לדעת הבאות ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך יאמר הנה אסר לך השם המעשים האלה הנזכרים בעבור שהם תועבות לפניו ובגללם הוריש הגוים ההם מפניך ואסר לך הנחשים והקסמים בעבור שעשה לך מעלה גדולה לתתך עליון על כל גויי הארץ שיקים בקרבך נביא ויתן דבריו בפיו ואתה תשמע ממנו מה יפעל אל ולא תצטרך אתה בעתידות אל קוסם ומנחש שיקבלו אותם מן הכוכבים או מן השפלים בשרי מעלה שאין כל דבריהם אמת ולא יודיעו בכל הצריך אבל הנבואה תודיע חפץ השם ולא יפול דבר מכל דבריה והוא שיפרש (בפסוק כב) הוא הדבר אשר לא דברו ה' והנה אתה חלקו וסגולתו שומע עצתו מפיו והם חלק המזלות הולכים אחריהם וזה טעם לא כן נתן לך ה' אלהיך שלא נתן לך כאשר נתן להם כטעם אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים (לעיל ד יט) כאשר פירשתי (ויקרא יח כה) ובספרי (שופטים קעד) אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו שמא תאמר להם יש במה לשאול ולי אין לי לשאול תלמוד לומר ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך והנה זו ראיה בכל מה שפירשנו כי הנחשים שורש דבר נמצא בם ולכן היה לישראל טענה במניעה מהם

{יג} וטעם תמים תהיה עם ה' אלהיך. שנייחד לבבנו אליו לבדו ונאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמתת כל עתיד וממנו לבדו נדרוש העתידות מנביאיו או מאנשי חסידיו רצונו לומר אורים ותומים ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם ולא נבטח שיבואו דבריהם על כל פנים אבל אם נשמע דבר מהם נאמר הכל בידי שמים כי הוא אלהי האלהים עליון על הכל היכול בכל משנה מערכות הכוכבים והמזלות כרצונו מפר אותות בדים וקוסמים יהולל ונאמין שכל הבאות תהיינה כפי התקרב האדם לעבודתו ולפיכך אחר אזהרת שאלת העתידות מקוסם ודורש בעד החיים אל המתים אמר שתהיה תמים עם השם בכל אלה ולא תירא ממגיד עתיד אבל מנביאו תדרוש ואליו תשמע וזה דעת אונקלוס שלים תהא בדחלתא דה' אלהך שלא תהיה חסר ביראתו כי "תמים" הוא השלם בדבר כמו שה תמים (שמות יב ה) שאין בו מום ושום חסרון וזו מצות עשה וכבר הזכרתי זה בפסוק והיה תמים (בראשית יז א)

{טו} נביא מקרבך מאחיך כמני. טעם "מקרבך" לרמוז שאין נבואה אלא בארץ ישראל ולכך יאמר בה הכתוב (ישעיהו כב א) משא גיא חזיון וכמו שהזכירו רבותינו (מכילתא ריש בא) וכן טעם "מאחיך" כי השם נתן לך מעלה על כל העמים ולא יתן רוחו רק עליכם כמוני שאני מקרב אחיך יקים לך תחתי וכן מנביא לנביא לשון רש"י ואמר רבי אברהם כמוני שאני נביא השם לא מעונן וקוסם ויתכן שיהיה "מקרבך" לומר שתוכל לבטוח בדבריו שהוא מאחיך מקרבך וכן על דעתי "כמוני" שיהיה נאמן לנביא לה' ותאמין בו כאשר אתה מאמין בי ועוד אבאר זה

{טז} ככל אשר שאלת וגו'. לא השלים הכתוב בכאן השאלה ששאלו כי באמרם לא אוסיף לשמוע את קול ה' לא יזכו לנביאים אבל כאשר אמרו (לעיל ה כד) קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלהינו אליך ושמענו ועשינו אז קבלו להאמין בנביאיו ולשמוע ולעשות ככל אשר יצוה השם על ידם ולכך אמר בכאן נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' ותאמין בו כאשר אתה מאמין בי כי כן שאלת להיות דברי השם עמכם על ידי ושתשמעו אלי אם כן האמינו גם כן בשאר הנביאים הבאים אחרי כי כמוני כמוהם וזה טעם הטיבו אשר דברו להאמין בנביאי וכן אעשה להם לדורותם ויתכן שהיתה שאלתם שם לדורות וקבלתם שאמרו לשמוע ממשה באמרם "ואת תדבר אלינו ושמענו ועשינו" גם כן לדורות עולם ויהיה טעם "ואת" כמו ואתה וכל נביא השם כמוך כאשר פירשתי שם

{כ} ואשר ידבר בשם אלהים אחרים. אפילו כיון את ההלכה לאסור את האסור ולהתיר את המותר ומת בחנק לשון רש"י מספרי (שופטים קעז קעח) ואין הענין לומר שאם בא אחד ואמר בחלומי ראיתי והנה פעור אומר לי שתזהרו במצות הלולב שיהא חייב מיתה כי זה פטור הוא ואם אומר שתעשו כן לעבוד לשקוץ ההוא אם כן זהו נביא השקר המתנבא לעבוד ע"ז ואפילו יאמר כן בשם השם הוא נסקל אבל הענין שיאמר ראיתי פעור כי הוא האלהים והוא מצוה שלא לאכול בשר חזיר וכן אם יגיד בשמו כי כזה וכזה עתיד להיות מאחר שיאמר כי הנעבד ההוא הוא האומר ועושה גוזר ומקיים יומת בחנק ולכך אמרו בגמרא (סנהדרין פט) המתנבא בשם ע"ז כגון נביאי הבעל והם שהיו אומרים שהבעל הוא האלהים כמו שכתוב (מלכים א יח כא) אם ה' הוא האלהים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו והיו מתנבאים בו עלה והצלח ונתן ה' ביד המלך (שם כב טו) ודעתם לומר שהבעל הוא האדון אשר לו השם הנכבד הזה והוא שיתן רמות גלעד ביד אחאב

{כא} וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה'. עתידים אתם לאמר כשיבוא חנניה בן עזור ומתנבא (ירמיהו כז טז) הנה כלי בית ה' מושבים מבבלה וירמיה עומד וצווח (שם פסוקים יט כב) על העמודים ועל הים ועל יתר הכלים שלא גלו עם יכניה בבלה יובאו עם גלות צדקיהו לשון רש"י מספרי (שופטים קעח) והדרש הזה מפני שלא אמר "ואם תאמר בלבבך" והוא כמו שהזכרתי (לעיל ד כה) כי התורה תגיד ברמזים העתידות להיות אבל עיקר הכתוב לומר איכה נדע את הדבר אשר לא דברו השם שנהרוג המתנבא הזה וצוה כי כאשר לא יבוא הדבר אז יומת כי לא דברו השם ולא תגור ממנו מפני חכמתו או מפני האות שנתן ובא האות והמופת וכן היה להם לשאול איכה נדע הדבר אשר דברו ה' שנתחייב לשמוע אליו ככל אשר יצוה אבל זו תשובה לשתי השאלות כי בכל נביא נצפה לדבר העתיד להיות אשר יגיד ואם לא בא נדע שהוא נביא שקר ויומת ואם בא יבוא הכל הנה הוא נאמן לנביא לה' ונתחייב לשמוע אליו ככל אשר יצוה בשם ה' כמו שאמר (פסוק טו) "אליו תשמעון" ואפילו לעבור על דברי תורה לפי צורך השעה כגון אליהו בהר הכרמל וזה טעם "כמוני" "כמוך" שיהיה בתחילה נאמן לנביא השם או באות ומופת כענין שנאמר (שמות ד ל לא) ויעש האותות לעיני העם ויאמן העם או שיגיד העתיד להיות ויבוא שגם זה אות וכך אמרו במסכת סנהדרין (פט) והמוותר על דברי נביא מיתתו בידי שמים דכתיב אנכי אדרוש מעמו ואמרין (שם פט) ומנא ידע דאיענש דיהב ליה אות והא מיכה דלא יהב ליה אות ואיענש היכא דמוחזק שאני דאי לא תימא הכי אברהם בהר המוריה היכי שמע ליה יצחק אליהו בהר הכרמל היכי סמכינן עליה ועבדינן שחוטי חוץ אלא היכא דמוחזק שאני ורש"י כתב כבר נצטוו שאם בא להדיחך באחת מכל המצות לא תשמע לו אלא אם כן הוא מומחה לך שהוא צדיק גמור כגון אליהו בהר הכרמל לפי צורך השעה לכך נאמר אליו תשמעון וזה איננו נכון בעיני שאין ההמחאה שהוא צדיק גמור אלא שהוא נביא אמת מוחזק לכל במה שהקדים לאמר עתידות ובאו והוא האות שלו כמו שהזכיר בפרשה הזו או במופת שעשה בפנינו וזאת חזקת הנביאים ואולי נתכוון רש"י ב"צדיק גמור" למה שכתב הרב רבינו משה בהלכות יסודי התורה (פ"ז ה"ז) כשמשלחין את הנביא נותנין לו אות ומופת כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת ולא כל העושה אות ומופת מאמינין אותו שהוא נביא אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחילה שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו שנתעלה בהן על כל בני גילו והיה מהלך בדרכי הנבואה ובקדושתה ופרישותה ואחר כך בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שלחו מצוה לשמוע ממנו שנאמר אליו תשמעון ואפשר שיעשה אות או מופת והוא אינו נביא וזה האות יש לו דברים בגו ואע"פ כן מצוה לשמוע לו הואיל ואדם גדול הוא וחכם וראוי לנבואה מעמידין אותו על חזקתו כמו שנצטוינו לחתוך הדין על פי שנים עדים כשרים ואע"פ שאפשר שהעידו שקר הואיל וכשרים הם אצלנו מעמידין אותם על כשרותן בדברים אלו וכיוצא בהם נאמר (להלן כט כח) הנסתרות לה' אלהינו ונאמר (שמואל א טז ז) האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב

דברים פרק-יט

{א} כי יכרית ה' אלהיך את הגוים וגו' שלוש ערים תבדיל לך. גם זו מצוה מבוארת שכבר צוה בה (שמות כא יג) ועתה הוסיף לבאר משפטיה כי אמר וירשתם וישבת בעריהם ובבתיהם ללמד שלא נתחייבו בה אלא לאחר ירושה וישיבה וכן עשה יהושע והוסיף תכין לך הדרך שיהו סרטיאות מפורשות לתוכה ושיכתוב מקלט מקלט על פרשת הדרכים והוסיף ושלשת את גבול ארצך והוסיף עוד ללמדנו ענין השגגה כמו שאמר (פסוק ה) ואשר יבא את רעהו ביער וגו' ומדרשים רבים שדרשו רבותינו בפרשה

{ח} ואם ירחיב ה' אלהיך את גבלך. הפרשה הזו עתידה וכבר הזכרתי מזה בפרשת ראה אנכי (לעיל יב כ) כי מתחילה אמר כי יכרית ה' אלהיך את הגוים אשר ה' אלהיך נותן לך את ארצם ו"הגויים אשר ה' אלהיך נותן לך את ארצם" ירמוז לכל השבעה אשר יזכיר בכל מקום וכן יאמר עליהם ונשל את הגוים האל מפניך (לעיל ז כב) וברשעת הגוים האלה (שם ט ד) והוריש ה' את כל הגוים האלה מלפניכם (שם יא כג) רק מערי העמים האלה (להלן כ טז) וכן במקומות רבים וצוה כי לאחר ירושה וישיבה בארצם יבדיל שלש ערים ובהם תשלום המצוה כמו שאמר (במדבר לה יג) שש ערי מקלט תהיינה לכם ואמר (שם פסוק יד) את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען ולא צוה בתורה ביותר משש הערים האלה וכן בכל מצות שבתורה הנוהגות לאחר ירושה וישיבה מתחייבין בהן לאחר ירושת שבעה גוים אלו אבל במצוה הזאת לבדה הוסיף בכאן ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ולא אמר "כאשר דבר לך" כמו שאמר בכי ירחיב ה' אלהיך את גבולך של בשר תאוה (לעיל יב כ) כי ה' לא הבטיח אותם בשום מקום לתת להם רק שבעת הגוים האלה אבל הזכיר כאן האבות ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך ונתן לך את כל הארץ אשר דבר לתת לאבותיך וזה ירמוז לכל עשרה עממין שנאמרו לאברהם והתנה בזה כי תשמור את כל המצוה וגו' והנה דבר ברור הוא כי השבעה גוים עצמם לא יירשו אותם בעברם על התורה כאשר אמר פעמים רבים למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ (לעיל ד א) למען אשר תבא אל הארץ (להלן כז ג) כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת והוריש ה' את כל הגוים האלה מלפניכם (לעיל יא כב כג) וכאשר עבר עכן על החרם והוא איש אחד נאמר (יהושע ז יב) ולא יוכלו בני ישראל לקום לפני אויביהם ערף יפנו לפני אויביהם א"כ מה התנאי הזה אשר יתנה בשלשת העממין האלה לבדם ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך כי תשמר את כל המצוה וגו' והטעם בזה כי היה הרצון לפניו יתברך שינחיל אותם בימי משה ויהושע השבעה אשר הבטיחם במצרים ובמדבר כי היה גלוי לפניו שתגיע זכותם לכך ומפני זה חייב אותם בכל המצות בירושה של אלו וחייב אותם בשש ערי מקלט והבדילם יהושע אבל על השלשה הנשארים התנה כי תשמור את כל המצוה לאהבה את השם וללכת בדרכיו וגו' והוא לומר שיקיימו כולם כל התורה כולה ואין שום מצוה תלויה בכך זולתי שלש הערים האלה ומה טעם לאמר כי תשמור ללכת בדרכיו כל הימים תוסיף לך שלש הערים כי מי יודע מה יהיה אחרי כן כל הימים ואמר ר"א כל הימים בלי הפסק ביניהם ואיננו נכון אבל כי תשמר כאשר תגיע זכותך שתשמור כל המצוה לאהבה את השם אהבה שלימה קיימת לעולם שיהיה גלוי לפניו שלא תחטא עוד לעולם אז ירחיב את גבולך ויתן לך כל העמים והוא לימים אשר אמר (להלן ל ו) ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך ו"לבב זרעך" יורה על כל הימים העתידים לבוא וכענין שנאמר בקבלה (ירמיה לב לט מ) ונתתי להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי כל הימים לטוב להם ולבניהם אחריהם וכרתי להם ברית עולם אשר לא אשוב מאחריהם להיטיבי אותם ואת יראתי אתן בלבבם לבלתי סור מעלי ואז כאשר יכרות להם ברית עולם יבדילו שלש הערים האלה

{יג} לא תחוס עינך עליו. שלא תאמר הראשון כבר נהרג למה אנו הורגין את זה ונמצאו שנים הרוגין לשון רש"י מספרי (שופטים קפז) והטעם שלא תאמר כאשר נחוס על דם ההרוג טוב שנחוס על דם החי והנכון כי הכתוב יצוה בחייבי המיתות ובערת הרע מקרבך והיא מצות עשה אבל במרובי התקלות יזהיר עוד במצות לא תעשה שלא ינצלו מידינו לא מפני מוראם ולא שניתן להם רחמים וכך הזכיר במסית (לעיל יג ט) ואמר מכשפה לא תחיה (שמות כב יז) מפני היותה רבת המהומה המוכרת רבים בכשפיה וקצותה את כפה לא תחוס עינך (להלן כה יב) מפני כי הפתאים יהללו אותה בהיותה עוזרת לבעלה או מפני שהבושת מצוי ואין בו חסרון כיס וכן בעדים זוממין צוה (להלן פסוק כא) שלא ירחמו עליהם בעבור שלא נעשה בעדותם דבר או מפני שתקלתם מרובה וטעם וטוב לך כי ביעור הדם הנקי מצוה וטובה גדולה לך להציל ממות נפשך כי הרחמנות על הרוצחים שפיכות דמים מידי הרוצחים ומידי אחרים המתפרצים

{יד} לא תסיג גבול רעך. אזהרה שלא ישנה תחום החלוקה שחלקו הנשיאים את הארץ לשבטים או ליחיד מהם ועל כן אמר אשר גבלו ראשונים הם אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיאי המטות ולכך הזכיר בנחלתך אשר תנחל וגו' וטעם המצוה הזאת שלא יחשוב אדם לומר אין חלקי אשר נתנו לי שוה כמו חלק חברי כי טעו החולקים או שיוציא בלבו לעז על הגורלות ולא יהיה זה בעיניו גזל כלל על כן צוה בכאן שלא יחלוק אדם על החלוקה ההיא ולא ישנה הגבולין כלל לא בסתר ולא בגלוי וזו מצוה מבוארת ממה שצוה (במדבר כו נו) על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט ואמר (שם לד יז) אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם וגו' ועל דעת רבותינו (ספרי שופטים קפח) שהוא אזהרה לעוקר תחומו של חבירו בארץ שעובר בשני לאוין יהיה טעם "אשר גבלו ראשונים" שלא ישנה התחום הישן בסתר ויאמר בכאן היה מעולם והזהיר הכתוב בהווה כי התחום החדש ניכר וידוע הוא ואין אדם משנה אותו וגם רבותינו עצמם הזכירו (שם) מנין לעוקר תחומין של שבטים שעובר בלא תעשה תלמוד לומר לא תסיג גבול רעך והוא באמת פשוטו של מקרא

{יח} ודרשו השפטים היטב והנה עד שקר העד. לא פירש הכתוב איך יודע שהוא עד שקר כי בהיות הענין בשני עדים שמעידין על הדבר אפילו יבואו מאה ויכחישו אותם לא יתברר ששקר ענו ולא נוכל לומר שבא הרוג ברגליו כי לא יאמר בזה ודרשו השופטים היטב ועל כן באה הקבלה הנאמנת ופירשה כי ההזמה תהיה כשיאמרו והלא ביום פלוני עמנו הייתם (מכות ה) והטעם מפני שהעדות הזו היא על גופם של עדים והם אינם נאמנים על עצמם לומר לא עשינו כך שהרי יכולים הללו לומר עליהם שהרגו את הנפש או שחללו את השבת

{יט} כאשר זמם. ולא כאשר עשה מכאן אמרו הרגו אין נהרגין לשון רש"י מדברי רבותינו (מכות ה) והטעם בזה בעבור כי משפט העדים הזוממין בגזרת השליט שהם שנים ושנים והנה כאשר יבואו שנים ויעידו על ראובן שהרג את הנפש ויבואו שנים אחרים ויזימו אותם מעדותם צוה הכתוב שיהרגו כי בזכותו של ראובן שהיה נקי וצדיק בא המעשה הזה אילו היה רשע בן מות לא הצילו השם מיד ב"ד כאשר אמר (שמות כג ז) כי לא אצדיק רשע אבל אם נהרג ראובן נחשוב שהיה אמת כל אשר העידו עליו הראשונים כי הוא בעונו מת ואילו היה צדיק לא יעזבנו ה' בידם כמו שאמר הכתוב (תהלים לז לג) ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו ועוד שלא יתן ה' השופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי כי המשפט לאלהים הוא ובקרב אלהים ישפוט והנה כל זה מעלה גדולה בשופטי ישראל וההבטחה שהקב"ה מסכים על ידם ועמהם בדבר המשפט וזה טעם ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' (פסוק יז) כי לפני ה' הם עומדים בבואם לפני הכהנים והשופטים והוא ינחם בדרך אמת וכבר הזכרתי מזה בסדר ואלה המשפטים (שמות כא ו)

דברים פרק-כ

{א} כי תצא למלחמה וגו' וראית סוס ורכב וגו'. זו מצוה מחודשת אמרה להם עתה בבואם במלחמות וטעם כי ה' אלהיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם איביכם להושיע אתכם יזהירם שלא ירך לבבם ולא ייראו מן האויבים ויאמר שלא יבטחו בזה בגבורתם לחשוב בלבם גבורים אנחנו ואנשי חיל למלחמה רק שישיבו לבם אל השם ויבטחו בישועתו ויחשבו כי לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה כי רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו ואמר להלחם לכם עם אויביכם כי יפילם לפניכם לחרב ואמר להושיע אתכם שהם ינצלו במלחמה ולא יפקד מהם איש כי יתכן שינצחו את אויביהם וימותו גם מהם רבים כדרך המלחמות ועל כן צעק יהושע בנפול מהם בעי כשלשים וששה איש (יהושע ז ז-ט) כי במלחמת מצוה שלו לא היה ראוי שיפול משערת ראשם ארצה כי לה' המלחמה והנה הכהן שהוא העובד את השם יזהירם ביראתו ויבטיחם אבל השוטרים ידברו בנוהג שבעולם פן ימות במלחמה כי בדרך הארץ בכל המלחמות ימותו אנשים גם מכת הנוצחים וצוה על השלשה האלה לשוב כי לבו על ביתו וכרמו ועל אשתו וינוס

{ו} וטעם ולא חללו. שלא באה השנה הרביעית כי המנהג בכרם בבוא תבואתו שיחולו שם וילכו בו בחלילים וצוה הכתוב (ויקרא יט כד) שיהיה כל פריו קדש הלולים שיהללו את השם הנכבד בשמחה ההיא ויתכן שיהיה פירוש "ולא חללו" שלא עשאו חולין והוא הפדיון שהזכירו רבותינו (מעשר שני פ"ה מ"ד) מלשון כי חילל יהודה קודש ה' (מלאכי ב יא) ולא יחלל זרעו (ויקרא כא טו)

{ח} ויספו השטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא. על דעת רבי יוסי הגלילי (סוטה מד) כאשר הבטיח הכהן שהשם יושיעם ולא יפקד מהם איש ראוי שיבטחו בו הצדיקים ויזהירו השוטרים את היראים מעבירות שבידם ולכך תלתה לו התורה לחזור על ביתו וכרמו ואשתו לכסות על האחרים שחוזרין בשביל העבירות ויהיה טעם "פן ימות" שהוא יחשוב בלבו כן וינוס ועל דעת רבי עקיבא הוא כמשמעו כי מי שירא אחר הבטחת הכהן איננו בוטח בה' כראוי ולא יעשה לו הנס וטעם "ורך הלבב" שאינו בטבעו לראות מכת חרב והרג כי "הירא" הוא אשר לא יבטח ויחזיר אותו מפני מיעוט בטחונו ו"רך הלבב" מפני חולש טבעו כי ינוס או יתעלף ואמרו בירושלמי (סוטה פ"ח ה"ט) שכולם צריכים להביא ראיה לדבריהם כלומר שיביאו עדים על הבית ועל הכרם והאשה לפני שר הצבא ואז יתן לו רשות לחזור וכן אמרו גם לדעת רבי יוסי הגלילי שצריך להביא ראיה על העבירה שבידו ולולי כן היו מרבית העם חוזרים בטענות שקר אבל לדברי רבי עקיבא ברכות הלב שאיננו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה אמר שאין צריך להביא ראיה שעדיו עמו

"ולא ימס את לבב אחיו" - עשאו בעל הלכות גדולות מצות לא תעשה שלא ימנע מלשוב שלא ימס את לבב אחיו כלבבו והוא כדרך ולא יאכל את בשרו (שמות כא כח)

{ט} ופקדו שרי צבאות בראש העם. כי התורה תצוה בדרך הארץ ותעשה הנסים עם יראיו בהסתר ואין החפץ לפניו לשנות טבעו של עולם זולתי כאשר אין שם דרך בהצלה אחרת או להודיע שמו לצריו לעתים כאשר היה בקריעת ים סוף וכיוצא בו

{י} כי תקרב אל עיר להלחם עליה וגו'. במלחמת הרשות הכתוב מדבר כמו שמפורש בענין (פסוק טו) כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך מאד לשון רש"י כתב הרב זה מספרי (שופטים קצט) ששנו שם כלשון הזה במלחמת הרשות הכתוב מדבר והכונה לרבותינו בכתוב הזה אינה אלא לומר שהפרשה בסופה תחלק בין שתי המלחמות אבל קריאת השלום אפילו במלחמת מצוה היא שחייבים לקרא לשלום אפילו לשבעה עממים שהרי משה קרא לשלום לסיחון מלך האמורי ולא היה עובר על עשה ועל לא תעשה שבפרשה כי החרם תחרימם (פסוק יז) ולא תחיה כל נשמה (פסוק טז) אבל הפרש שביניהם כאשר לא תשלים ועשתה מלחמה שצוה הכתוב ברחוקות להכות את כל זכורה ולהחיות להם הנשים והטף בזכרים ובערי העמים האלה צוה להחרים גם הנשים והטף וכך אמרו רבותינו במדרש אלה הדברים רבה (ה יג) והוא עוד בתנחומא ובגמרא ירושלמי (שביעית פ"ו ה"א) אמר רבי שמואל ברבי נחמני יהושע בן נון קיים הפרשה הזו מה עשה יהושע היה שולח פרוסדיטגמא בכל מקום שהיה הולך לכבוש והיה כותב בה מי שמבקש להשלים יבוא וישלים ומי שמבקש לילך לו ילך לו ומי שמבקש לעשות מלחמה יעשה מלחמה הגרגשי פנה הגבעונים שהשלימו עשה להם יהושע שלום שלשים ואחד מלכים שבאו להלחם הפילם הקב"ה וכו' וכך אמר הכתוב בכולם (יהושע יא יט כ) לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם מכלל שאם רצו להשלים היו משלימים עמם ונראה שיש הפרש עוד בשאלת השלום שבערים הרחוקות נשאל להם לשלום ושיהיו לנו למס ויעבדונו אבל בערי (הערים) העמים האלה נשאל להם לשלום ומסים ועבדות על מנת שיקבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז ולא הזכיר הכתוב זה בפרשה הזאת שכבר נאסר לנו בעובדי ע"ז (שמות כג לג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם ויתכן שלא נצטרך להודיע להם רק השלום והמסים והשעבוד ואחרי שיהיו משועבדים לנו נגיד להם שאנו עושים משפטים בע"ז ובעובדיה בין יחיד בין רבים וכן מה שנאמר כאן (פסוק יח) למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם ואמרו בספרי (שופטים רב) הא אם עשו תשובה אינן נהרגים בשבעת עממים הוא והתשובה הוא שיקבלו עליהם שבע מצות שנצטוו בני נח לא שיתגיירו להיותם גרי צדק ובמסכת סוטה אמרו (לה) שכתבו התורה על האבנים בשבעים לשון וכתבו למטה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות הא אם עשו תשובה מקבלים אותם ורש"י פירש שם להודיע לאומות היושבים חוץ מגבולם של ארץ ישראל שלא נצטוו להחרימם אלא על אותן שבתוך הגבולים כדי שלא ילמדו אותם מעשה קלקולם אבל אותם היושבים חוצה לה אומרים להם אם אתם חוזרים בתשובה נקבל אתכם ושבתוכה אין מקבלין אותם שמחמת יראה הם עושים וזה לשון הרב ואינו נכון כי בערי העמים האלה אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה בהם אמר "למען אשר לא ילמדו אתכם" שאם עשו תשובה אינן נהרגין וכן אמר בהם (שמות כג לג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבד את אלהיהם הא אם עזבו את אלהיהם מותרין לישב שם וזה הענין שעשה המלך שלמה שכתוב בו (מלכים א ט טו-כב) וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית ה' ואת ביתו ואת המלוא ואת חומת ירושלים וגו' כל העם הנותר מן האמורי החתי הפרזי החוי והיבוסי בניהם אשר נותרו אחריהם בארץ אשר לא יכלו בני ישראל להחרימם ויעלם שלמה למס עובד עד היום הזה ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד והענין הזה כתורה עשאו כי קבלו עליהם שבע מצות ודבר ברור הוא כי כיון שנתנם שלמה עושי מלאכתו גברה ידו עליהם ויכול היה להחרימם אלא שהיה מותר לקיימם כמו שכתבנו

{יא} למס ועבדוך. עד שיקבלו עליהם מסים ושעבוד לשון רבינו שלמה ובספרי (שופטים ר) אמרו מקבלין אנו עלינו מסים ולא שעבוד שעבוד ולא מסים אין שומעין להם עד שיקבלו עליהם זו וזו וענין המסים שיעלה עליהם מלך ישראל או הסנהדרין מס לבנות בית למלך וערי המסכנות אשר לו וכן לבנין בית השם והשעבוד הוא שיוכל כל איש מישראל ליקח מהם לחטוב עציו ולשאוב מימיו ונותן לו שכר הראוי וזה טעם "למס עובד" הכתוב בשלמה (מלכים א ט כא) שקבלו עליהם מסים ועבדות כדין התורה לא כענין שכתוב (שופטים א כח) ויהי כי חזק ישראל וישם את הכנעני למס והורש לא הורישו כי שם איננו מזכיר עבדות אבל כמלך שנותן שוחד למלך תקיף ממנו שלא ילחם בו ודע כי ענין אנשי גבעון היה מפני שלא היו יודעין משפטם של ישראל בקריאת השלום והקדימו קודם שתבא להם פרוסדיטגמא של יהושע ולכך אמרו (יהושע ט כד) ונירא מאד לנפשותינו או שלא רצו מתחילה לשמוע לדברי יהושע ובסוף פחדו ועשו עצמם נכרים דכתיב (שם פסוקים ג ד) ויושבי גבעון שמעו את אשר עשה יהושע ליריחו ולעי ויעשו גם המה בערמה והיה מועיל להם עוד שלא יהיו להם לעבדים אלא יהיו עמם בעלי ברית ומפני זה הקפידו עליהם והיו נהרגין אלמלא שבועת הנשיאים מפני שהיה עליהם לקבל מסים ושעבוד כמו שאמרנו והם כרתו להם ברית להיותם שוים להם ובעלי ברית ועוזרים זה לזה במלחמותיהם ועשו עמהם שלום לפי שהיו סבורין שהם ערים רחוקות מאד מן העמים שאין דעתם לבא עליהם כלל ולפיכך קלל אותם יהושע ואמר (שם פסוק כג) ועתה ארורים אתם שהם מן העמים הארורים אשר אררם ה' ועשה להם כמשפט הראוי להעשות בהם לקיים מה שנאמר למס ועבדוך שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה' והוא המס והשעבוד כמו שפירשנו ויש אומרים כי פירוש והיה אם שלום תענך בעת הקריאה אבל אם מאנו מתחילה שוב אין מקבלין אותם והגבעונים מאנו בפרוסדיטגמא ולא היה הדין לקבלם והרב רבי משה כתב (הל' מלכים פ"ו ה"ה) שהקפידו עליהם מפני שכרתו להם ברית והרי הוא אומר (שמות כג לב) לא תכרות להם ולאלהיהם ברית ואינו נכון בעיני כי הגבעונים בודאי קבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז כמו שאמרו (יהושע ט ט) באו עבדיך לשם ה' אלהיך ולכך לא הוצרך יהושע אחרי כן לומר להם שיקבלו עליהם לעבוד את השם כיון שכן מותרין היו בברית ההוא כמו שהיו מותרין בישיבת הארץ ששתיהן לא נאסרו אלא קודם התשובה כמו שאמר (שמות כג לג) פן יחטיאו אותך לי וכן אמר לא תכרות להם ולאלהיהם ברית אבל הדבר כמו שאמרנו

{יח} וטעם אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבתם אשר עשו לאלהיהם. שילמדו אתכם לעבוד השם הנכבד בשריפת בניכם ובנותיכם וכל תועבת ה' אשר שנא וחטאתם לה' אלהיכם שהוא הזהיר אתכם שלא תאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני (לעיל יב ל) והנה התורה הזהירה (שמות כג לג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם כי יהיה לך למוקש והיא אזהרה בעובדי כוכבים כי אם תכרות להם ולאלהיהם ברית ישבו בארצך ורבים מהם יפתוך לעבוד ע"ז וכאן הוסיף לבאר שלא תחיה כל נשמה כי אפילו היחיד הנשאר ביניכם לעבוד לך יזכיר לך עבודתם לאלהיהם ואולי תתפתה אתה לעשות כן לשם הנכבד ותחטא לפניו יתברך

{יט} כי האדם עץ השדה. יפה פירש רבי אברהם כי שיעור הכתוב כי ממנו תאכל כי האדם עץ השדה ואותו לא תכרות לבא מפניך במצור וטעם כי האדם עץ השדה כמו כי נפש הוא חובל (להלן כד ו) אבל על דעת רבותינו (ב"ק צא) מותר לכרות עץ מאכל לבנות מצור ולא אמרה תורה רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא וגו' אלא להקדים ולומר שאילן סרק קודם לאילן מאכל אם כן פירוש הפרשה לדעתם שהזהירה תורה לא תשחית את עצה לכרות אותם דרך השחתה שלא לצורך המצור כמנהג המחנות והטעם כי הנלחמים משחיתים בעיר וסביב הארץ אולי יוכלו לה כענין שנאמר (מלכים ב ג יט) וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתמו ואתם לא תעשו כן להשחיתה כי תבטחו בשם שיתן אותה בידכם כי האדם עץ השדה הוא ממנו תאכל ותחיה ובו תבוא העיר מפניך במצור לומר אתה תחיה ממנו אחרי שתכבוש העיר וגם בהיותך במחנה לבא מפניך במצור תעשה כן וטעם אותו תשחית וכרת כי מותר אתה לכרות אותו לבנות המצור וגם להשחיתו עד רדתה כי לפעמים תהיה ההשחתה צורך הכבוש כגון שיהו אנשי העיר יוצאים ומלקטין עצים ממנו או נחבאים שם ביער להלחם בכם או שהם לעיר למחסה ולמסתור מאבן נגף

דברים פרק-כא

{ד} אל נחל איתן. קשה שלא נעבד לשון רש"י ורבותינו אמרו (סוטה מו) שהוא נאסר לחרוש ולזרוע בו לעולם אם כן הן אזהרות שהזורע או העובד בו עובר בלאו הזה והטעם אשר יוציאו אותו אל נחל איתן כי לא יעבד בו ולא יזרע לעולם וטעם ונגשו הכהנים בני לוי לאמר כפר לעמך ישראל אשר פדית (פסוק ח) ושיעור הכתובים ונגשו הכהנים בני לוי וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם וענו ואמרו והרחיצה במקצת מן הנזכרים והעניה במקצתם כדרך ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו' (לעיל יד כג) וענין העריפה אמר ר"א שהשם צוה לעשות כן על העיר הקרובה כי לולי שעשו עבירה כדומה לה לא נזדמן שיהרג אדם קרוב מהם ומחשבות ה' עמקו לאין קץ אצלנו אבל הרב אמר במורה הנבוכים (ג מ) כי הטעם לגלות על הרוצח ולבער דמו בעבור שברוב הפעמים יהיה הרוצח מן העיר אשר סביבות החלל וכשיצאו הזקנים ויתעסקו במדידה ההיא וזקני העיר ההיא יעידו לפני הבורא שלא התרשלו בתקון הדרכים ושמירתם ושאינם יודעים מי הרג את זה וכשיחקר הענין יאספו הזקנים ויביאו העגלה ירבו בני אדם לדבר בו אולי יגלה הדבר וכבר אמרו (ירושלמי סוטה פ"ט ה"א) שאפילו תבוא שפחה ותאמר פלוני הוא הרוצח לא תערף ואם יודע הרוצח ויחרישו ממנו ויעידו הבורא על נפשותם כי לא ידעוהו יהיה בזה זדון גדול וכל השומע שמץ דבר בענין יבוא ויגיד ויתפרסם הדבר ויהרג או על ידי ב"ד או המלך או גואל הדם ויתחזק הענין בהיות המקום אשר תערף בו העגלה לא יעבד בו ולא יזרע לעולם יכירו בו רואיו וידברו בו והנה לפי הטעם הזה יש בתחבולה הזו תועלת אבל המעשה איננו נרצה בעצמו והיה ראוי עוד שיעשה בשדה טוב ראוי לזריעה שיכירו בו רואיו כי בנחל איתן לא יודע מדוע לא יעבד בו ולפי דעתי יש בו טעם כענין הקרבנות הנעשים בחוץ שעיר המשתלח ופרה אדומה ולפיכך מנו חכמים עגלה ערופה מכלל החוקים

פרשת כי תצא

{יב} ועשתה את צפרניה. תגדלם כדי שתתנוול לשון רש"י כדברי רבי עקיבא (יבמות מח) וכן פירש אונקלוס והנה לדעתם יהיה "ועשתה" כמו ועשת את התבואה (ויקרא כה כא) כי הצמיחה תקרא עשייה אבל בספרי (תצא ז) אמר ראיה לדברי רבי אליעזר ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו ( יט כה) והיא ראיה גדולה לכך אני אומר כי כל אלה משפטי אבלות והכל נמשך אל ובכתה את אביה ואת אמה (פסוק יג) וצוה שתגלח ראשה כדרך האבילות כענין ויגז את ראשו (איוב א כ) דאיוב וכן גזי נזרך (ירמיהו ז כט) וכן קציצת הצפרנים אבלות כגלוח הראש ואמר והסירה את שמלת שביה מעליה כלומר תלבש בגדי אבל וישבה בביתך כאלמנה ולא תצא חוץ כלל ובכתה את אביה ואת אמה ותעשה כל זה ירח ימים כי כן דרך האבלים ועל דעת רבותינו (ספרי תצא יא) שאומרים שהכל לכער את יפיה צוה שתסיר הבגדים הנאים מעליה שהגוים ארורים הם בנותיהם מתקשטות במלחמה כדי לזנות אחריהן ותגלח את ראשה שהוא נוול גדול ותקוץ הצפרנים כי מנהג הנשים לגדל אותם ולצבעם במיני הפוך והצבעונים ויקרא הכתוב הקציצה עשייה בעבור כי שער הרגלים והשפם גם הצפרנים לגדלם יקצצו אותם והנראה בעיני כי הוא לשון מקוצר הרגילו לקצר בדבר המובן וטעמו לא עשה את רגליו ואת שפמו המעשה הנעשה בהם ירמוז לגלוח שער הרגלים והשפם או לרחיצת הרגלים עצמן וכן דעת יונתן בן עוזיאל שאמר לא שטף ית רגליה ולא ספר שפמיה וכן ועשתה את צפרניה מעשה הצפרנים והמפרשים (עיין רש"י בראשית א ז) אמרו כי טעם עשיה תקון וכן וימהר לעשות אותו (שם יח ז) והטעם בפרשה הזו מפני שהיא מתגיירת בעל כרחה ואין שואלין אותה אם תחפוץ לעזוב דתה ולהתיהד כאשר נעשה בגרים אבל יאמר לה הבעל שתשמור תורת ישראל בעל כרחה ותעזוב יראתה וזה טעם ובכתה את אביה ואת אמה כי תעזוב את עמה ואת אלהיה והוא מדרשו של רבי עקיבא אין אביה אלא עבודת כוכבים כענין שנאמר (ירמיהו ב כז) אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני והכלל כי היא מתאבלת על עזבה את דתה ותהיה לעם אחר ויתכן שב"ד מטבילין אותה בעל כרחה כמו שעושים בעבדים ומפני שאינה מתיהדת כמשפט הרחיק אותה הכתוב כל הזמן הזה וטעם האבלות והבכי על דעת רבותינו כדי שתתנוול אולי יעבור חשקו ממנה ור"א אמר כי נתנה לה התורה זמן כמשפט הבוכים על מת לכבוד אביה ואמה שמתו במלחמה והרב אמר במורה הנבוכים (ג מא) לחמלה עליה שתמצא מנוח לנפשה כי יש לעצבים מנוח והשקט בבכייתם ואבלם ובזמן ההוא לא יכריחנה להניח דתה ולא יבעלנה ועל דעתי אין הפנאי לחמול עליה רק שיעקר שם ע"ז מפיה ומלבה ולכבות עוד גחלת הנדוד והפרוד מאביה ומאמה ומעמה שאין הגון לשכב עם אשה אנוסה ומתאבלת כמו שהזכירו רבותינו ז"ל (נדרים כ) בממזרים בני גרושת הלב וכל שכן זאת הצועקת בלבה לאלהיה להצילה ולהשיבה אל עמה ואל אלהיה והנה כאשר יודיעוה שנכריחנה לעזוב את עמה ומולדתה ותתיהד נאמר לה תתנחמי על אביך ועל אמך ועל ארץ מולדתך כי לא תוסיפי לראותם עוד עד עולם אבל תהי אשה לאדוניך כדת משה ויהודית והנה אז ניתן לה זמן שתבכה ותתאבל כמשפט המתאבלים להשקיט ממנה צערה ותשוקתה כי בכל עצב יהיה מותר וניחום אחרי כן והנה בזמן הזה לקחה עצה בנפשה על הגירות ונעקר קצת מלבה ע"ז שלה ועמה ומולדתה כי נחמה עליהם ודבקה באיש הזה שידעה כי תהיה אליו והורגלה עמו ולכך אמר הכתוב והבאתה אל תוך ביתך ודרשו (ספרי ז) ביתך ולא אל בית אחר וכן וישבה בביתך שתשב כל הזמן הזה בבית שהוא משתמש בו (שם ט) אולי תחפוץ ותתרצה בו ועל הכלל כי זה כולו בעבור ההכרח אבל אם רצתה להתגייר בחפץ נפשה בבית דין כמשפט הרי היא מותרת מיד גם לו גם לאביו ולאחיו וכך אמרו בפרק החולץ (יבמות מז) ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים במה דברים אמורים שלא קבלה עליה אבל קבלה עליה מטבילה ומותרת מיד ואפשר כי בכל השבויות במלחמה נעשה כתורה הזאת כי מפני היראה תאמרנה להתגייר ואמר (פסוק יד) ושלחתה לנפשה שתעשה כרצונה ולא נכריחנה לשמור דת משה ויהודית כי המתגיירת ברצון נכריח אותה לשמור התורה ואם תחלל השבת תסקל ואם תאכל החזיר תלקה כדין ישראל המשתמד וגם זאת אם הודית בפיה הגירות בלא הכרח לא נשלח אותה לנפשה שאפילו נחשב שהיתה גירותה מפני היראה דינה כישראלית גמורה שכבר העלינו (יבמות כד) הלכה כולם גרים הם

{יג} ואחר כן תבוא אליה ובעלתה. אמרו בספרי (תצא יג) אין לך בה אלא מצות בעילה נתכוונו לומר שאין קדושי כסף ושטר תופסין בה וגם הבעילה לא לשם קדושין שדינה עדיין כעובדת כוכבים שאין קדושין תופסין בה אלא שיתיר לו הכתוב בעילתה ומפני שאמר והיתה לך לאשה יורה שהיא אשתו גמורה ואם זנתה תחתיו תדון כאשת איש וכך אמרו בגמרא במסכת קידושין (כב) ולקחת לך לאשה ליקוחין יש לך בה כלומר אחר המעשים הללו ובספרי (שם) והיתה לך לאשה כענין שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע א"כ היא אשתו לגמרי כי התורה הקנתה אותה לו ועל דרך הפשט יראה שאסור לבעול אותה עד שיעשה כל התורה הזאת וזה טעם ואחר כן תבוא אליה ובעלתה ומה שאמר וחשקת בה ולקחת לך לאשה שיקחנה להיות לו לאשה אחר המעשים האלה אשר יצוה וכן ואקח אותה לי לאשה (בראשית יב יט) אבל בגמרא במסכת קידושין (כא) אמרו שהוא מותר לבוא עליה ביאה ראשונה וזהו ולקחת לך לאשה ודרשו (שם כב) והבאתה אל תוך ביתך מלמד שלא ילחצנה במלחמה יחברו אותה למעלה ולקחת לך לאשה כשתביאנה אל תוך ביתך והנה הוא שובה אותה במלחמה ומביאה אל ביתו ואל עירו ובועל אותה לשבור את לבו הזונה ואחרי הביאה הראשונה תאסר עליו עד שיעשה לה את כל התורה הזאת וזה דרך הגמרא במקומות רבים אבל ראיתי בירושלמי במסכת סנהדרין (עי' ירושלמי מכות ב ו) רבי יוחנן שלח לרבנין דתמן תרין מילין אתון אמרין בשם רב ולית אינון כן אתם אומרים בשם רב יפת תואר לא הותרה אלא בעילה ראשונה בלבד ואני אומר לא בעילה ראשונה ולא שנייה אלא לאחר כל המעשים הללו ואחר כן תבוא אליה ובעלתה אחר כל המעשים האלו וזהו משמעותו של מקרא

{יד} ושלחתה לנפשה. אמרו בספרי (תצא יד) ולא לבית אביה ולא ידעתי אם לומר שהיא יהודית ואין מניחין אותה לעזוב תורת ישראל ולשוב אל עמה ואל אלהיה או לומר שלא ישלחנה לבית אביה על ידי שלוחים כי יסייע ידי עוברי עבירה אבל הוא יוציאנה מביתו לגור באשר תמצא כי אולי תשאר בארץ ותלך אחרי הבחורים ותנשא לאחד מהם והנה כיון שהכתוב אומר שישלחנה לנפשה ומזהיר שלא ימכרנה בכסף ולא יתעמר בה כשפחה נלמוד שאינה צריכה ממנו גט אבל הכתוב עשה אותה אשת איש בהיותה עמו וכאשר ישנא אותה ישלחנה כאנוסה ויתכן כי טעם הכתוב לומר שאם יבעלנה ויחפוץ בה תהיה לו לאשה אבל אם יבעלנה ולא תהיה ערבה עליו ולא יחפוץ בה כענין אמנון עם תמר ( יג טו) ישלחנה לנפשה והכל תלוי בבעילה הזאת כי אם אחרי בעילתה תעמוד עמו ימים ויבא עליה אם יחזור וישנא אותה כאיש אשר ישנא את אשתו כבר נעשית אשתו והנה היא יהודית ומתגרשת בגט לא תתעמר בה כמו והתעמר בו ומכרו (להלן כד ז) ועשאו אונקלוס לשון סחורה ורבותינו בספרי (תצא טז) ובגמרא (סנהדרין פה) יעשו אותם לשון שמוש והנה הוא לשון אזהרה שלא ישתמש בה כשפחה כלל ואם נשתמש בה לוקה והנראה בעיני לפי פשוטו כי לא תתעמר הוא כמו לא תתאמר מלשון יתאמרו כל פועלי און (תהלים צד ד) וכן את ה' האמרת היום (להלן כו יז) וכן ובכבודם תתימרו (ישעיהו סא ו) בחלוף האל"ף ביו"ד וכלם רוממות וגדולה האמרת היום רוממת וגדלת אותו להיות לך לאלהים האמירך היום (להלן כו יח) רומם וגדל אותך על כל העמים להיות לו לעם סגולה וכולם נגזרו מן בראש אמיר (ישעיהו יז ו) יאמר לא תתרומם ותתגדל בה להיות אתה אדוניה למוכרה ולהשתמש בה כשפחה וכן יקראו בערבי האדון אמיר ושמוש העי"ן והאל"ף כאחד מורגל בלשון פדעהו מרדת שחת (איוב לג כד) פדאהו כמו שפירשתי (במדבר יב ד) במלת פתע וכן מעשה צעצועים (דהי"ב ג י) כמו באל"ף מן הצאצאים והצפיעות (ישעיהו כב כד) הבנים והבנות כי תרגום כרובים כרביא ובלשון חכמים עומדות אומדות בקיאין בקיעין עדין אדין עורכי הדיינין ארכי עריס אריס ושנינו (שבת עו) חלב כדי גמיעה ושאלו בגמרא (שם עז) גמיעה או גמיאה ותרצו הגמיאיני נא מעט מים (בראשית כד יז) ואעפ"כ אומרים ממנו מגמע לא יגמע ופולט אבל מגמע ובולע (שם קיא) ובמשנה במסכת כלים בתוספתא שנינו מרדא במקום מרדע ואין מקפידין כלל בחלוף שתי אותיות הללו וכן במקומות רבים ורש"י כתב לא תתעמר בה לא תשתמש בה בלשון פרסי קורין לעבודה ושמוש עמירה מיסודו של רבי משה הדרשן למדתי זאת וזה אמת שכן ראיתי בירושלמי תמן צווחין לפעלא טבא עמירא בפרק אמר רבי עקיבא (שבת פ"ט ה"א) ובפרק כל הצלמים (ע"ז פ"ג ה"ו) ומורגל הוא אף בלשון ארמי כמו שכתוב במגלת שושן ושדר מלכא דאתור על כולהון עמירה דנינוה ועל כל דעמרין על יד ימא ועל עמור דכרמלא ודגלעד ואהפיכו פתגמא דנבוכדנצר כולהון עמורייא דארעא ולא תדחלון מיניה וכן במקומות רבים בספר ההוא יקראו יושבי הארץ "עמורי ארעא" כלומר הנעבדים לארץ והמשתמשין בה או שצוה מלך אשור על אנשי המלחמה והם הנקראים "עבדי הארץ" כי הם הנעבדים למלך במלחמותיו הם אנשי מלחמתו ופרשיו כלשון עבדו את כדלעומר (בראשית יד ד) ועבדו בו גוים רבים (ירמיהו כז ז) תחת אשר עניתה אמרו בספרי (תצא טז) אפילו לאחר מעשה יחידי והוא מה שהזכרנו (בפסוק יג) שהם סבורים שמותר לבא עליה ביאה ראשונה מיד שהביאה אל תוך ביתו ומאותה שעה הוא מוזהר עליה בעמור ובמכירה

{טז} לא יוכל לבכר את בן האהובה. אזהרה שלא יעשה זה וכן כולם לא תוכל לאכול בשעריך (לעיל יב יז) לא תוכל לתת עליך איש נכרי (לעיל יז טו) ואמר אונקלוס בכולם לית לך רשו והטעם לא תתן יכולת לנפשך לעשות ככה והוא מפליג באזהרה וכן כי את הבכר בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים מצות עשה שינחילנו פי שנים והנה המשוה את הבכור לאחיו בנחלתו עובר בלא תעשה ועשה ואע"פ שאין דבריו קיימים בדין וכל שכן אם לא רצה להודיע שהוא הבכור וטען שהוא פשוט והנחילו כאחד מבניו מדעתו שהוא הבכור שעובר בהן ואלו מצות מחודשות וממה שאמר הכתוב "על פני בן השנואה הבכור" יראה לי שאין המצוה הזאת והדין הזה נוהג אלא בחיי הבכור אבל אם מת הבכור בחיי אביו אע"פ שהוא יורש חלק בכורתו בקבר ומורישו מן הדין לבניו אם רצה הזקן ואמר יירשו בני כך וכך בנכסי ובניו של בני הבכור יטלו כך וכך בנכסי דבריו קיימין כדרך שהם קיימים במקום שאין שם בכור וכן איננו עובר בלאו הזה אם לא הכיר הבכור לאחר מותו כי לא מצאתי "על פני" רק בחייו על פני אהרן אביהם (במדבר ג ד) על פני תרח (בראשית יא כח) וכן כולם

{יח} בן סורר ומורה. על דעת רבותינו (סנהדרין סח) אינו קטן שהקטן פטור מכל עונשין שבתורה ומכל המצות אבל הוא המביא שתי שערות והנה יש עליו שני עונשין האחד שהוא מקלה אביו ואמו וממרה בהם והשני שהוא זולל וסובא עובר על מה שנצטוינו (ויקרא יט ב) קדושים תהיו ונאמר עוד (לעיל יג ה) ואותו תעבודו ובו תדבקון כאשר פירשתי (לעיל ו יג) שנצטווינו לדעת השם בכל דרכינו וזולל וסובא לא ידע דרך ה' ועל הכלל אין בו עתה חטא מות ועל שם סופו הוא נדון כמו שהזכירו רבותינו (סנהדרין עא) וזה טעם וכל ישראל ישמעו ויראו כי לא הומת בגודל חטאו אלא ליסר בו את הרבים ושלא יהיה תקלה לאחרים וכן דרך הכתוב שיזהיר כן כאשר ימיתו לגדר כדי שתהיה במיתתם תקנה לאחרים כי הזכיר כן בזקן ממרא (לעיל יז יג) לפי שאין בהוראתו חטא שיהיה ראוי למות בו רק הוא להסיר המחלוקת מן התורה כאשר פירשתי שם (בפסוק יא) וכן בעדים זוממין (לעיל יט כ) שנהרגין ולא הרגו וכן הזכיר במסית (לעיל יג יב) לפי שהוא נהרג בדבורו הרע בלבד אע"פ שלא עבד הניסת ע"ז ולא שמע אליו אבל מיתתו ליסר הנשארים וגם זו מצוה מחודשת או מבוארת מן כבד את אביך ואת אמך (שמות כ יב) ואיש אמו ואביו תיראו (ויקרא יט ג)

{כב} ותלית אתו. "אמרו רבותינו (סנהדרין מא א): "כל הנסקלין - נתלין". וזה שנאמר "כי קללת אלהים תלוי" - זלזולו של מלך, שהאדם עשוי בדמות דיוקנו של מלך, וישראל בניו הם. משל לשני אחים דומים זה לזה וכו'", לשון רש"י.

ו"כל הנסקלים נתלין" דברי יחיד הם, והלכה כדברי חכמים (שם) שאינו נתלה אלא המגדף והעובד עבודה זרה. וזה טעם (דברים כא כג): "כי קללת אלהים תלוי", שיאמרו, מפני מה זה תלוי? - מפני שבירך את השם או שעבד עבודה זרה פלונית בכך וכך עבודה, וכך וכך אות ומופת ראה בה. והסיפור בה ובעבודתה ייקרא קללה.

או שהוא לשון זילזול, כאשר הזכיר הרב, מן (מלכים א ב ח): "והוא קללני קללה נמרצת", (שמואל א ג יג): "כי מקללים להם בניו", בוזים.

והמשל בשני האחים התאומים יש לו סוד, איננו כאשר חשב הרב בישראל שנקראו בנים למקום.

ועל דרך הפשט יאמר: כי יהיה באיש חטא גדול שראוי להמיתו עליו ולתלותו על עץ לגודל חטאו, אף על פי כן לא תלין נבלתו על העץ, כי הארור מכל האדם והמקולל בהם הוא התלוי, אין בכל המיתות מיתה מנוולת ובזויה כמוה, ואין ראוי שנטמא הארץ ותהיה קללת האלהים בארץ הקדושה, כי שם ציווה את הברכה חיים עד העולם.

ולכן צוה יהושע (יהושע י כ): "ויורידום מעל העצים".

ועל דעתי, הענין בבני שאול המוקעים (שמואל ב כא) מפני שלא היו תלויים בבית דין של ישראל ולא מיד ישראל כלל, אבל דוד נתנם לגבעונים לעשות בהם כרצונם, והם אשר הוקיעום ולא רצו לקברם, לפרסם נקמתם מהם והנשארים ישמעו וייראו. וכאשר נתך עליהם מים מן השמים, אז ידע דוד שנמחל עונם, ונעתר אלהים לארץ, כי פקד ה' את הארץ במטר ויכלה הרעב, ואז צוה וקברו אותם עם אבותם, לכבוד המלכות, לא לחיובו כלל, שלא נצטוינו אלא שלא נטמא אנחנו את הארץ במי שנתלה אותו. והנה, ה' לא רצה עוונם בתלייתם מיד, להודיע כי ה' אוהב גרים, כדברי רבותינו (יבמות עט).

ורבי אברהם אמר: על דרך הפשט, כי אלהים פועל, והקללה תבוא אל מקום קרוב מהתלוי, ויש לו סוד מודבק בנפש, על כן לא תטמא את אדמתך.

והנה, המלין תלוי על העץ עובר בלא תעשה ועשה. ורבותינו (סנהדרין מו) דרשו כן בכל המלין את מתו שלא לכבודו: "מה עץ שהוא נוול אף כל שהוא נוול". והנה, לדעתם "כי קללת אלהים תלוי" לומר, אע"פ שזה ראוי לנוולו לגודל חטאו לא תעשה כן, כי קללת אלהים תלוי.

ועל המשל של שני אחין יהיה כל המלין בטעם הזה, וכן הקללה שהזכיר רבי אברהם ממנה יהיה בכל בית אשר יהיה שם מת, ועל כן יטמא (במדבר יט יד): "כל הבא אל האהל וכל אשר באהל".

"ולא תטמא את אדמתך" - על דעת רבותינו, איננו טעם בלבד בעבור שלא תטמא את אדמתך, שאם-כן יהיה מותר בחוצה לארץ, אבל הוא לאו שני.

והנה, המלין התלוי או אפילו המת בארץ עובר בשני לאוין ועשה, ובחוצה לארץ בעשה ולא תעשה אחד, שהוא למד מן התלוי כאשר פירשתי. ומן הלאו הזה קבר יהושע מלכי כנען ביומן, אף על פי שאין בתלייתן הקללה שהזכירו רבותינו במגדף ועובד עבודה זרה, אבל היה בהם משום טומאת הארץ. או שחשש לקללת אלהים מן המשל של שני האחים, כאשר פירשתי.

דברים פרק-כב

{א} לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים. זו מצוה מבוארת שאמר בתורה (שמות כג ד) כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו והוסיף בכאן לאמר "נדחים" כי "תועה" שתעה מדרכו ויכול להטותו הדרך בלא עמל גדול ועתה הזכיר "נדחים" שברחו ממנו והרחיקו והזכיר "שה" שהוא כאבד ולכך ביאר בכאן ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך ואמר וכן תעשה לחמורו שהוא בהמה טמאה וכן תעשה לשמלתו אע"פ שאין השמלה חביבה על בעליה כבעלי החיים ואין ההפסד בה מצוי כבהם שאפשר שימותו וכן תעשה לכל אבדת אחיך מכל כלי ביתו אף על פי שאינן חביבין כשמלתו אשר יכסה בה ועל מדרש רבותינו (ספרי מה ב"מ ל) הוסיף עוד בכאן דברים רבים כגון והתעלמת פעמים שאתה מתעלם השב אפילו מאה פעמים (ב"מ לא) תשיבם אפילו לגנתו ולחרבתו (שם) והחזירה בסימנים ודברים אחרים נדרשים בפרשה

{ב} ואם לא קרוב אחיך אליך. שאינו קרוב אצלך כי אינך מתחייב ללכת אל ארץ אחרת עם האבדה להשיבה אליו או שלא ידעת אותו כלל ובספרי (תצא מז) אין לי אלא קרוב רחוק מנין תלמוד לומר ולא ידעתו וא"כ יאמר ואם לא קרוב אחיך אליך בעירך שתשאל עליו ותדענו יהיה עמך עד דרוש אחיך אותו

{ו} כי יקרא קן צפור לפניך. גם זו מצוה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב כח) כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא וכתב הרב במורה הנבוכים (ג מח) כי טעם שלוח הקן וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם ואם כן אין עיקר האיסור באותו ואת בנו רק בבנו ואותו אבל הכל הרחקה ויותר נכון בעבור שלא נתאכזר ואמר הרב ואל תשיב עלי ממאמר החכמים (ברכות לג) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך כי זו אחת משתי סברות סברת מי שיראה כי אין טעם למצות אלא חפץ הבורא ואנחנו מחזיקים בסברא השניה שיהיה בכל המצות טעם והוקשה עליו עוד מה שמצא בב"ר (מד א) וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות שנאמר (משלי ל ה) כל אמרת אלוה צרופה וזה הענין שגזר הרב במצות שיש להם טעם מבואר הוא מאד כי בכל אחד טעם ותועלת ותקון לאדם מלבד שכרן מאת המצוה בהן יתברך וכבר ארז"ל (סנהדרין כא) מפני מה לא נתגלו טעמי תורה וכו' ודרשו (פסחים קיט) ולמכסה עתיק זה המגלה דברים שכסה עתיק יומין ומאי ניהו טעמי תורה וכבר דרשו בפרה אדומה (במדב"ר יט ג ד) שאמר שלמה על הכל עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז כג) ואמר ר' יוסי בר' חנינא אמר לו הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם פרה אדומה אבל לאחרים חקה דכתיב (זכריה יד ו) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון יקפאון כתיב דברים המכוסים מכם בעולם הזה עתידין להיות צפויים לעולם הבא כהדין סמיא דצפי דכתיב (ישעיהו מב טז) והולכתי עורים בדרך לא ידעו וכתיב (שם) אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים שכבר עשיתים לר' עקיבא הנה בארו שאין מניעות טעמי תורה ממנו אלא עורון בשכלנו ושכבר נתגלה טעם החמורה שבהם לחכמי ישראל וכאלה רבות בדבריהם ובתורה ובמקרא דברים רבים מודיעין כן והרב הזכיר מהן אבל אלו ההגדות אשר נתקשו על הרב כפי דעתי ענין אחר להם שרצו לומר שאין התועלת במצות להקב"ה בעצמו יתעלה אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך ולדעת את השם וזהו "לצרף בהן" שיהיו ככסף צרוף כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם אבל להוציא ממנו כל סיג וכן המצות להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזוכרו תמיד ולשון זו האגדה עצמה הוזכרה בילמדנו (תנחומא שמיני ח) בפרשת זאת החיה וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט בהמה ואוכל או נוחר ואוכל כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו או מה איכפת לו בין אוכל טהורות או אוכל טמאות אם חכמת חכמת לך (משלי ט יב) הא לא נתנו המצות אלא לצרף את הבריות שנאמר (תהלים יב ז) אמרות ה' אמרות טהורות ונאמר כל אמרת אלוה צרופה למה שיהא מגין עליך הנה מפורש בכאן שלא באו לומר אלא שאין התועלת אליו יתעלה שיצטרך לאורה כמחושב מן המנורה ושיצטרך למאכל הקרבנות וריח הקטרת כנראה מפשוטיהם ואפילו הזכר לנפלאותיו שעשה שצוה לעשות לזכר ליציאת מצרים ומעשה בראשית אין התועלת לו רק שנדע אנחנו האמת ונזכה בו עד שנהיה ראויים להיות מגן עלינו כי דבורנו וזכרנו בנפלאותיו מאפס ותוהו נחשבו לו והביא ראיה מן השוחט מן הצואר והעורף לומר שכולם לנו ולא להקב"ה לפי שלא יתכן לומר בשחיטה שיהא בה תועלת וכבוד לבורא יתברך בצואר יותר מהעורף או הניחור אלא לנו הם להדריכנו בנתיבות הרחמים גם בעת השחיטה והביאו ראיה אחרת או מה איכפת לו בין אוכל טהורות והם המאכלים המותרים לאוכל טמאות והם המאכלים האסורים שאמרה בהם התורה (ויקרא יא כח) טמאים המה לכם ורמז שהוא להיותנו נקיי הנפש חכמים משכילי האמת ואמרם אם חכמת חכמת לך הזכירו כי המצות המעשיות כגון שחיטת הצואר ללמדנו המדות הטובות והמצות הגזירות הגדורות במינין לזקק את נפשותינו כמו שאמרה תורה (שם כ כה) ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא א"כ כלם לתועלתנו בלבד וזה כמו שאמר אליהוא (איוב לה ו) אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו ואמר (שם פסוק ז) או מה מידך יקח וזה דבר מוסכם בכל דברי רבותינו ושאלו בירושלמי בנדרים (פ"ט ה"א) אם פותחין לאדם בכבוד המקום בדברים שבינו לבין המקום והשיבו על השאלה הזאת אי זהו כבוד המקום כגון סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל תפילין שאיני מניח והיינו כבוד המקום משמע דלנפשיה הוא דמהני כהדא אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו הנה בארו שאפילו הלולב והסוכה והתפילין שצוה בהן שיהו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים אינן לכבוד ה' יתברך אבל לרחם על נפשותינו וכבר סדרו לנו בתפלת יום הכפורים אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך כי מי יאמר לך מה תעשה ואם יצדק מה יתן לך וכן אמר בתורה (לעיל י יג) לטוב לך כאשר פירשתי (שם פסוק יב) וכן ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים (לעיל ו כד) והכוונה בכלם לטוב לנו ולא לו יתברך ויתעלה אבל כל מה שנצטוינו שיהיו בריותיו צרופות ומזוקקות בלא סיגי מחשבות רעות ומדות מגונות וכן מה שאמרו (ברכות לג) לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו שאם כן היה אוסר השחיטה אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר כי האכזריות תתפשט בנפש האדם כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד ומפני זה אמרו (קידושין פב) טוב שבטבחים שותפו של עמלק והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות וכן יקראו הם כל המצות שבתורה עשה ולא תעשה גזירות כמו שאמרו (מכילתא בחדש ו) במשל המלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזירות אמר להם כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות כך אמר הקב"ה קבלתם מלכותי אנכי ה' אלהיך (שמות כ ב) קבלו גזירותי לא יהיה לך וכו' (שם פסוק ג) אבל במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בשלוח הקן מדרש שיש במצוה סוד אמר רבי רחמאי מאי דכתיב שלח תשלח את האם ולא אמר את האב אלא שלח תשלח את האם בכבוד אותה בינה שנקראת אם העולם דכתיב (משלי ב ג) כי אם לבינה תקרא מאי ואת הבנים תקח לך אמר רבי רחמאי אותם בנים שגדלה ומאי ניהו שבעת ימי הסוכה ודיני שבעת ימי השבוע וכו' והנה המצוה הזאת רומזת לענין גדול ולכך שכרה מרובה למען ייטב לך והארכת ימים

{ח} ועשית מעקה. מצות המעקה מחודשת או מבוארת מלא תעמוד על דם רעך (ויקרא יט טז) אבל מצות הכלאים מבוארת שכבר אמר (שם פסוק יט) שדך לא תזרע כלאים והנה במשמע ההוא כל מקום הנזרע והוסיף בכאן כי אם יזרע הכרם כלאים יקדש הזרע אשר יזרע ותבואת הכרם לומר שיאסר בהנאה כהקדש וטעם "פן" כמו כי תקדש וכן ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו (שם י ז) וכן ולא תגעו בו פן תמותון (בראשית ג ג) ויתכן שפירושו כמו פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה (להלן לב כז) כענין שמא לומר לא תזרע אותו כלאים פן יצמח ויאסר עליך הכל כי אינן נאסרין אלא כמו ששנינו (כלאים פ"ז ה"ז) תבואה מתקדשת משתשריש וענבים משיעשו כפול הלבן

{י} ואמר לא תחרש בשור ובחמר. והוא הדין לכל מיני הכלאים והיא מצוה מבוארת מן בהמתך לא תרביע כלאים (ויקרא יט יט) שדרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחת וירכיב אותן וביאר בשעטנז שאיננו רק בצמר ופשתים והזכיר לא תלבש ללמד שאין העליה אסורה אלא בענין לבישה

{יג} כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה. טעמו: כאשר יקח האיש אשה בלקוחי התורה, שהם הקדושין בכסף, והיא המאורסה אשר יזכיר (פסוק כג);

ואחרי ימים בא אליה ושנאה, שלא היתה עריבה אליו בביאתה;

והשכים בבקר ובא לבית-דין וטען שלא מצאה בתולה; והנה זה מתכוין להוציאה בלא מוהר הבתולות, שהיא הכתובה שכתב לה, ומפני כי בחזקת בתולה נתקדשה אליו הוא טוען עליה שזנתה תחתיו;

ולפיכך אמר הכתוב (דברים כב כ): "ואם אמת היה הדבר" כדברי הבעל, "וסקלוה"; והאמת לא יודע רק על פי שנים עדים.

ולפי שהכתוב יפרש בזנוני הבתולות, כי כאשר תהיה מאורסה תסקל וכאשר לא אורסה היא פטורה, לא הוצרך לפרש כאן "ואם אמת היה שזינתה בארוסיה ושזינתה ברצונה וסקלוה", ואמר ברמז (דברים כב יא): "כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה", והנבלה היא בעשותה כן לרצונה.

ו"לזנות" הוא כאשר תשטה אשה תחת אישה, כי הנערה אשר לא אורשה לא תקרא "זונה" בשכבה עם אחד העם, אבל היא מיועדת לו (שמות כב טו).

{יז} ופרשו השמלה. הרי זה משל מחוורין הדברים כשמלה לשון רש"י והוא מדרשו של רבי ישמעאל בספרי (תצא רלז) ובמכילתא (משפטים יג) ואין צורך כי זאת לפנים בישראל מכניסין החתן והכלה לחופה ובודקין אותן והעדים משמרים להם מבחוץ והם שהחכמים קורין להם שושבינין וכאשר יפרדו נכנסין העדים שם ולוקחין השמלה אשר שכב אותה עליה ויראו הדמים וזה ידוע בתלמוד (כתובות מו ירושלמי שם פ"א ה"א) ובספרי אגדה וקורין השמלה ההיא סודר ולכך יאמר הכתוב שיפרשו אביה ואמה השמלה אשר לקחו מיד העדים ויאמרו אלה בתולי בתי ובודאי שצריך לחוור הדברים בענינים הרבה שהכתוב יקצר בהם אבל לא אמר הרי זה משל אלא המחייב מוציא שם רע אע"פ שלא בעל ופשוטו של מקרא כדברי האומר עד שבעל וכך אמרו בגמרא (שם מו) רבי אלעזר בן יעקב אומר שמלה ממש והלכה כדבריו וכן טעם הפרשה כי אמר הכתוב תחלה ולקח אבי הנערה ואמה והוציאו את בתולי הנערה ידבר בשניהם ואחר כן שב לאב לבדו ואמר אבי הנערה וגו' וחזר ואמר ופרשו השמלה בשניהם והטעם כי התביעה הזאת לאב לבדו הוא שהקנס שלו אבל שתף האם במעשה מפני שענין השמלה הנשים יתעסקו בה והן היודעות והבקיאות בדמים ולאם ראוי שתתפוש ותביא אותה לב"ד אבל טענת "את בתי נתתי לאיש הזה" לאב בלבד היא והאם לאו בעלת דברים דידיה היא או אחר שיסדר האב טענותיו בב"ד יתפוש בשמלה אשר הביאה אשתו תחת כנפות כסותה ויפרשו אותה שניהם בב"ד והנה לא הוזכרה האם בפרשה ולא באה לב"ד כלל אלא מפני ענין השמלה שהוא ממש כאשר פירשתי

{יט} וטעם וענשו אתו מאה כסף. אחרי המלקות הנדרש מ"ויסרו אותו" (כתובות מו) כי המנהג לכתוב לבתולה מוהר חמשים כסף והנה זה הוציא עליה שם רע בעבור ששנאה ורצה להוציאה בלא כלום ולכן ענשו הכתוב במאה כסף כי התורה תעניש בכפל כענין שנים ישלם (שמות כב ג) אע"פ שהכתובה מדבריהם למי שיתנה עמה או ישאנה סתם אבל המנהג היה לכתוב מוהר לבתולות כמו שנאמר (שם שם טז) כמהר הבתולות והרוב יעשו כן ואם לא היתה כתובה לאשה הזאת למה ישים עליה עלילות דברים מפני שבא עליה ושנאה יכתוב לה גט ויפטר ממנה דכתיב (מלאכי ב טז) כי שנא שלח

{כב} ומתו גם שניהם. להוציא לעושה מעשה חדודים שאין האשה נהנית מהם גם לרבות הבאים אחריהם לשון רבינו שלמה ולא הבינותי מהו וכי בתולה היא זו שנמעט או נצטרך לרבות הבאים אחריהם מה לי ראשון מה לי שני ושלישי ועוד היה לו לומר הבאים אחריו ובנוסחאות שלנו בספרי (תצא קב) שניהם ולא העושה מעשה חדודין כשהוא אומר גם שניהם לרבות הבאים מאחוריהם והיא ביאה שלא כדרכה וריבה אותה הכתוב בכאן וכל העריות למדות זו מזו ועל דרך הפשט גם שניהם האיש הפושע בחטא יותר שהוא התובע והמפתה והעושה מעשה וגם האשה והזכיר זה הכתוב ופירש גם שניהם האיש השוכב וגם האשה וכן דרך הכתובים לתלות החטא באיש כאשר פירשתי (ויקרא כ יז) בערות אחיו גלה ערירים יהיו ויש אומרים כי טעם האיש השוכב עם האשה והאשה תוספת ביאור כמו יביאה את תרומת ה' (שמות לה ה) אותו את נבוכדנצר (ירמיהו כז ח) ובספרי (שם) האיש השוכב עם האשה אע"פ שהיא קטנה והאשה אע"פ שנבעלה לקטן אם כן טעמו גם שניהם גם כל אחד מהם האיש או האשה המגיע מהם לחיוב

{כג} על דבר אשר ענה את אשת רעהו. ולא יקרא ענוי רק השוכב באונס וזו כבר חייב אותה כמזנה לרצון אבל ענין הכתוב כי כאשר נראה שהאיש אוחז בה ושוכב עמה נדון האשה כמתרצה בעבור שהיתה יכולה להושע ממנו ונחשב האיש כמענה אותה כי לא פתה ולא דבר על לבה להשמע אליו ולא ידעתי בדין הצעקה אם ראינו נערה שהחזיק בה האיש והיא נלחמת בו בכל כחה ובוכה ואוחזת בבגדיו או בשערותיו להמלט ממנו ולא ידעה לצעוק למה תסקל אלא גם הצעקה בהווה לדון בה מן הסתם בעיר מפותה ובשדה אנוסה

דברים פרק-כג

{ג} ממזר. שם לאיש מוזר מאחיו ויודעיו שלא יודע מאין בא כלשון וישב ממזר באשדוד והכרתי גאון פלשתים (זכריה ט ו) יאמר שלא ישב באשדוד זולתי איש נכרי וזר שיעבור בו כי יכרית גאון פלשתים ממנו והנה הנולד לאיש מאשת אביו הוא ירחיק אותו ולא יודה בו לבשתו ולכלמתו מן המעשה הרע שעשה וגם אמו תשליכנו בלילה כענין האסופי הנזכר בתלמוד (קידושין סט) והנה הוא ממזר בעיר מולדתו וכן כל העריות כדברי רבותינו בקדושין ירושלמי (פ"ג הי"ד) אמר ר' אבהו מהו ממזר מום זר

{ה} על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. מצינו (לעיל ב כח כט) אכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער ורבים אמרו שהם לא קדמו אותם אבל ישראל קנו מהם וזה הבל כי די למחנה שימכרו להם כאשר ירצו לקנות ועוד כי ישראל לא באו בגבול מואב והמואבים הוציאו להם לחם ומים בכסף והכתוב יספר שעשו המואבים כאשר עשו בני עשו ולמה ירחיק המואבי לעולם בעבור זה ולא יתעב האדומי ור"א אמר (לעיל ב כט) כי טעם כאשר עשו לי בני עשו והמואבים על אעברה בארצך בדרך (שם פסוק כז) אבל לא מכרו להם לחם ומים כי הם עברו בהר שעיר ובער רק מלך אדום לא הניחם לעבור דרך מדינתו אשר הוא יושב בה והוא מה שאמר (במדבר כ יח) לא תעבר בי גם זה הבל כי הם אמרו אל מלך אדום אעברה בארצך וימאן אדום נתן את ישראל עבור בגבולו (שם פסוק כא) הנה לא נכנסו כלל בגבול אדום וכן כתוב (שם כא ד) ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום כי הוצרכו לשוב לאחור דרך ים סוף מהר ההר שהוא על גבול ארץ אדום ולא באו בארץ אדום עצמה כלל ויפתח אמר בביאור (שופטים יא טז-יח) כי בעלותם ממצרים וילך ישראל במדבר עד ים סוף ויבא קדשה וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום לאמר אעברה נא בארצך ולא שמע מלך אדום וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה וישב ישראל בקדש וילך במדבר ויסב את ארץ אדום ואת ארץ מואב וגו' ויחנון בעבר ארנון ולא באו בגבול מואב הנה זה מפורש שלא באו כלל בארץ אדום ולא בארץ מואב ואלו באו שם היו מוכרין להם לחם ומים כי אין המנהג לנותן רשות לעם הצבא לעבור בארצו שלא ימכר להם לחם ומים והנראה אלי כי הכתוב הרחיק שני האחים האלה שהיו גמולי חסד מאברהם שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי (בראשית יד טז) ובזכותו שלחם השם מתוך ההפכה (שם יט כט) והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל והם עשו עמהם רעה האחד שכר עליו בלעם בן בעור והם המואבים והאחד לא קדם אותו בלחם ובמים כאשר קרבו למולו כמו שכתוב (לעיל ב יח יט) אתה עובר היום את גבול מואב את ער וקרבת מול בני עמון והנה הכתוב הזהירם (שם פסוק יט) אל תצורם ואל תתגר בם והם לא קדמו אותם כלל כי היה הכתוב אומר "כאשר עשו לי בני עשו המואבים והעמונים" אבל לא הזכיר עמון שלא קדמו אותם והנה עמון הרשיע בזה יותר מכולם כי בני עשו והמואבים כאשר ידעו שהוזהרו ישראל שלא יתגרו בהם הוציאו לחם ומים חוץ לגבולם ועמון לא אבה לעשות כן וזה טעם "אשר לא קדמו" שלא יצאו לקראתם בלחם ובמים כאשר עשו האחרים ולכך הקדים הכתוב "עמוני" והקדים להזכיר פשעו על דבר אשר לא קדמו אתכם ואחרי כן הזכיר "מואבי" וחטאתו ורבותינו דרשו (יבמות עו) עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית מפני שהאיש דרכו לקדם ואין האשה דרכה לקדם שתוציא מזון חוץ לגבול הארץ וכן הזכירו בירושלמי (שם פ"ח ה"ג) ובמגילת רות רבתי (ד ח) מפני שדרך האיש לשכור ואין דרך האשה לשכור

{ז} לא תדרש שלמם. מכלל שנאמר (להלן פסוק יז) עמך ישב בקרבך יכול אף זה כן ת"ל לא תדרוש שלומם לשון רש"י והמדרש הזה בספרי (תצא רנא) מטובתם מכלל שנאמר שם בטוב לו לא תוננו הוציא את אלו מאותה טובה אבל לא תדרוש שלומם נדרש בספרי לפי שנאמר (לעיל כ י) כי תקרב אל עיר וקראת אליה לשלום יכול אף עמון ומואב כן ת"ל לא תדרוש שלומם וכן בתנחומא והנראה אלי כי מלחמת עמון ומואב אסרה הכתוב עלינו לדורות והכתוב שאמר (לעיל ב ט יט) "אל תתגר בם" אינה מצוה לשעה בלבד אבל היא מצות לא תעשה לדורות זהו שאמר (שם) כי לבני לוט נתתיה ירושה והנה ארצם להם לעולם כי היא נחלה שהנחילם השם אם כן הכתוב שאמר "לא תדרוש" יצוה אם נלחם עליהם בעיר שכבשו הם מן העמים שלא נקרא להם לשלום וכן אם יבואו הם להלחם בארצנו מותר לנו לרדוף אחריהם ולכבוש מהם המדינות להכות יושבי הערים שעשו עמנו הרעה כמו שעשה יפתח (שופטים יא לג) ויכם מערוער ועד בואך מנית עשרים עיר וכן עשה דוד לכל ערי בני עמון ( יב לא) בעבור שהם פרצו הגדר תחלה ונלחמו בו ואז לא נצטרך לקרא בשלומם ונכה בנלחמים בנו כל עיר מתים הנשים והטף אם נרצה ואמרו במדרש רבה (במדב"ר כא ו) והכיתם כל עיר מבצר וכל עיר מבחור וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתומו (מלכים ב ג יט) אמרו לו הכתוב אומר (לעיל כ יט) לא תשחית את עצה ואתה אומר כן אמר להם על כל האומות צוה וזו קלה ובזויה היא שנאמר (מלכים ב ג יח) ונקל זאת בעיני ה' ונתן את מואב בידכם שנאמר לא תדרוש שלומם וטובתם אלו אילנות טובים וכל זה להזיקם ולצערם אבל הארץ תשאר למשפחה ההיא שהיא נחלה שהנחילם השם וזה הענין מוזכר באגדות בבראשית רבה (עד יג) ובמדרש תילים (ס א) ועל דרך הפשט טעם לא תדרוש שלומם וטובתם כאומר אע"פ שהם בני משפחתכם ואברהם אביכם אהב את אביהם כאח לו יונק שדי אמו לא תהיו אתם לו כאחים דורשי שלום וטובה כי הם הפרו ברית אחוה ותהיה מופרת לעולם והנה השם שמר לבני לוט זכות אביהם שליוה את נביאו בדרך אשר שלחו ה' ולכך הנחילם מנחלת אברהם והעניש את בניו בחטאם שלא ידבקו בישראל וכן המצרים הרחיקם שלשה דורות מפני רשעם אשר עשו עמנו רעות רבות וצרות אבל לא יתעב אותם לעולם בעבור שהיינו גרים בארצם ונמלטנו עמהם בימי הרעב בכבוד שעשו לאבינו והמליכו עליהם ממנו קצין ומושל וכן עשה עם אדום שמר להם זכות אבות שהיו מזרע קדש והרחיקם שלשה דורות בעבור שיצאו לקראתינו בחרב ולא זכרו ברית אחים והקבלה מן רבותינו (יבמות עח) כי אין דור שלישי מימי משה אבל כאשר יתגייר אחד מהם יבא הדור השלישי שלו בקהל ה'

{י} ונשמרת מכל דבר רע. שהשטן מקטרג בשעת הסכנה לשון רש"י והנכון בעיני בענין המצוה הזאת כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה כי יאכלו כל תועבה יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב ועל כן הזהיר בו הכתוב ונשמרת מכל דבר רע ועל דרך הפשט היא אזהרה מכל הנאסר ובספרי (תצא קיט) ונשמרת מכל דבר רע שומע אני בטומאות ובטהרות ובמעשרות הכתוב מדבר ת"ל ערוה אין לי אלא ערוה מנין לרבות עבודת גלולים וגלוי עריות ושפיכות דמים וקללת השם ת"ל ונשמרת מכל דבר רע או יכול בטומאות ובטהרות ובמעשרות הכתוב מדבר ת"ל ערוה מה ערוה מיוחדת מעשה שגלו עליו כנענים ומסלק את השכינה אף כל מעשה שגלו עליו כנענים ומסלק את השכינה כשהוא אומר "דבר" אף על לשון הרע וגם זה מן הטעם שפירשנו כי מלבד האזהרות שבאו באלה העבירות החמורות יוסיף לאו במחנה שנשמר בו מכל אלו העבירות שלא תסתלק השכינה מישראל אשר שם כאשר אמר כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך והנה העושה העבירות הגדולות במחנה כאותם שכתוב בהם (ירמיהו ז ל) שמו שקוציהם בבית אשר נקרא שמי עליו לטמאו ועוד שלא יגברו עלינו האויבים אם נעשה כמעשים הגורמים להם שיגלו מפנינו וזהו ולתת אויביך לפניך (שם) והוסיפו בו לשון הרע כדי שלא ירבו ביניהם מחלוקת ויכו ביניהם מכה רבה מאד יותר מן האויבים

{טז} וטעם לא תסגיר עבד אל אדניו. דבק למעלה שאם יברח העבד מאדוניו אשר יצאת עליו מחנה וינצל אל מחנך לא תסגירנו לו בממון אשר יתן לך ולפי שאמר במקום אשר יבחר נראה שהוא מצוה שיהיה בן חורין ולא נעבוד בו אנחנו והטעם במצוה הזו כי עמנו יעבוד את השם ואיננו הגון שנחזירנו אל אדוניו לעבוד ע"ז ועוד שיתכן שילמד דרך מבוא העיר כי בענין כזה ילכדו מדינות רבות על ידי העבדים והשבויים הבורחים משם ורבותינו אמרו (גיטין מה) אפילו בעבד כנעני של ישראל שברח מחוצה לארץ לארץ שגם זה יעמוד לפני יושבי ארץ השם וינצל מעבוד היושבים על אדמה טמאה ושאין כל המצות נוהגות שם

{יח} לא תהיה קדשה מבנות ישראל. מקודשת ומזומנת לזנות ולא יהיה קדש מבני ישראל מזומן למשכב לשון רש"י והנה אם הלאו הזה אזהרה באשה הנשכבת ויזהיר בהיותה מקודשת ומזומנת לזנות אם כן אין הפנויה הנבעלת במקרה ובהצנע מחייבי הלאוין וכן הקדש למה יזכיר בהיותו קדש ומזומן ואפילו הנבעל בחדרי חדרים יש בו כרת ומיתת ב"ד ועוד שהיה ראוי שיאמר לא תהיה בכם קדשה ולא יהיה בכם קדש כי "מבנות ישראל" ו"מבני ישראל" כאלו בעם אחר ידבר והנראה בעיני בלאו הזה כי הוא אזהרה לב"ד שלא יניחו אחת מבנות ישראל להיות יושבת בפרשת דרכים בעינים על הדרך לזמה או שתתקן לה קובה של זונות כמנהג ארצות זרים יושבות על הפתח בתופים ובכנורות כענין שכתוב (ישעיהו כג טז) קחי כנור סובי עיר זונה נשכחה הטיבי נגן הרבי שיר למען תזכרי וכן יזהיר לב"ד על הקדש ועל דרך הפשט אפילו שישכב עם הנשים בקובה אשר יעשה לו מזומנת לזמה או שישב בעינים על הדרך הזהירם לבית דין ויראה לי שכן דעת אונקלוס אבל צירף לזה העבד והשפחה הבאים בישראל דרך נשואין מפני שהכל יודעין בעבד הזה שנשא בת ישראל שאין לו בה קדושין והיא עמו כאשה עם בעלה אם כן היא קדשה לעיני השמש וראיתי בספרי (תצא קכו) לא תהיה קדשה מבנות ישראל אין אתה מוזהר עליה באומות ולא יהיה קדש אין אתה מוזהר עליו באומות שהיה בדין ומה אם קדשה קלה אתה מוזהר עליה בישראל קדש חמור אינו דין שתהא מוזהר עליו בישראל או חלוף אם קדש חמור אי אתה מוזהר עליו באומות קדשה קלה אינו דין שלא תהא מוזהר עליה באומות וכו' ונראה מזה שאין מדרשם כדברי אונקלוס שהרי לדבריו אין חומר בקדש יותר מן הקדשה ועוד מהו זה שאומרים אין אתה מוזהר עליו באומות וכן אם היה מדרשם בקדש לזכר הנשכב כמדרשו של רבי ישמעאל במסכת סנהדרין (נד) גם בזה לא יתכן שיאמרו אי אתה מוזהר עליו באומות שהנשכב מן הגוי בסקילה הוא אבל נראה שדעת בעל הברייתא הזו כענין שהזכרנו יזהיר לב"ד שלא תעמוד האשה על אם הדרך לזנות כי שם תנאפנה מאיסורי הביאות קרובים ורחוקים ולכן מכסות פניהן לזנות גם מאחיהם וקרוביהם והוא מה שאמר (בראשית לח טו) ויחשבה לזונה כי כסתה פניה וכן יזהיר לב"ד על המזומן להיות נשכב מן הזכרים כענין שכתוב (מלכים א יד כד) וגם קדש היה בארץ עשו ככל התועבות הגוים ומלבד האזהרה בעושי העבירה יזהיר כאן בבית דין שלא יניחו להיות קדש בעינים על הדרך כידוע מהם בארץ מצרים שעומדים על הדרך מכוסי הפנים כנשים לעשות התועבה הזאת ודרשו בברייתא הזו שאין אנו מוזהרים באחרים זולתנו אם יעשו עם רעיהם כן שלא הוזהרנו אנחנו בגוים אלא בענין ע"ז בלבד ולשון קדש וקדשה על דעת המפרשים לשון הזמנה כי מצאו אני צויתי למקודשי (ישעיהו יג ג) וכן הקדיש קרואיו (צפניה א ז) קדשו עליה מלחמה (ירמיהו ו ד) ולפי דעתי כולם מלשון קדושה כי הפורש מן הזנות נקרא קדוש כמו שנאמר (ויקרא כא ז) אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו כי קדוש הוא לאלהיו והנה הנשמרת מן הערוה והזמה קדושה והנפרדת מן הקדושה ונטמאת בזמה נקראה קדשה קרוב למה שנוהג הלשון לומר ובכל תבואתי תשרש (איוב לא יב) ודשנו את המזבח (במדבר ד יג) כי הזונה המפורסמת טמאת השם רבת המהומה נפרדת מכל קדושה ואין שם זה בה רק בהיותה מזומנת לתועבה הזאת שאין לה שעת הכושר וקדושה כלל ולשון "הקדיש קרואיו" מליצה כי העושה משתה מקדש קרואיו ומטהר אותם שלא יטמאו השולחן והלחם כענין שאמר (שמואל א כ כו) בלתי טהור הוא כי לא טהור וכן (ירמיהו ו ד) קדשו עליה מלחמה שיטהרו אותם כמטהר קרואיו שלא יבדלו החברים מהם

{יט} לא תביא אתנן זונה. הזונות יעשו באתנן שלהם מצות חושבות לכפר על חטאתן כמו שיזכירו רבותינו (ויק"ר ג א) במשל שלהן גייפא בתפוחייא ומפלגא לבאישייא ולכך אסרה תורה אתנן לכל נדר כי עתה יוסיפו לחטוא בהן וכן ענין מחיר כלב בעבור כי הצדים בכלבים ושומרי החומות יגדלו כלבים עזי נפש מזיקים את הרבים וידירו במחיריהם להיות כופר לנפשם וכן המנהג עד היום בפרשים אנשי הציד שיעמידו צורת כלביהם בשעוה לפני ע"ז שיצליחו בהם והמפרשים אמרו מפני שהוא דרך בזיון.

ואמר (דברים כג יט): "גם שניהם" - לרבות שנוייהם, כגון חטין ועשאן סולת, לשון רש"י. אבל בגמרא (בבא קמא סה ב) אמרו, שבית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין, אלא הם ולא ולדותיהם הם ולא שנוייהם.

וטעם "גם שניהם", בעבור שהאחד באמת תועבה גדולה והוא האתנן כי בו נעשתה תועבת הזמה, אמר שגם שניהם יתעב ה';

וכמוהו (משלי יז טו): "מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם", יתלה הקטן בגדול.

וכן (דברים כב כב): "ומתו גם שניהם", כמו שפירשתי.

או טעמו, שהזהיר כבר על פסולי הקרבן במומין ואמר בהם (דברים יז א): "לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע כי תועבת ה' אלהיך הוא", הוסיף בכאן לומר כי גם האתנן והמחיר, שגופם תמים, גם הם תועבת ה' אלהיך כמותם, והוא הנכון.

וכן (משלי כ יב): "אוזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם", ירמוז לאדם בכללו, יאמר שה' יצר את האדם ועשה גם אלו בו.

וכן (משלי כ י): "אבן ואבן איפה ואיפה תועבת ה' גם שניהם", ירמוז לגוזל וחומס וכל עושק, שהם תועבות גדולות מאלו ולא יזכירם.

{כ} לא תשיך לאחיך. גם זו מצוה מבוארת (ויקרא כה לו לז) יוסיף בכאן אזהרה גם ללוה מה שאין כן בכל דיני ממונות שאם רצה הוא לזוק בנכסיו רשאי אבל מפני רגילות החטא הזה יזהיר בו גם הלוה וביאר בכאן שיהיה רבית הנכרי מותר ולא הזכיר כן בגזל ובגנבה כמו שאמרו (ב"ק קיג) גזל גוי אסור אבל הרבית שהוא נעשה לדעת שניהם וברצונם לא נאסר אלא מצד האחוה והחסד כמו שצוה (ויקרא יט יח) ואהבת לרעך כמוך וכמו שאמר (לעיל טו ט) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' ועל כן אמר למען יברכך ה' אלהיך כי חסד ורחמים יעשה עם אחיו כאשר ילונו בלא רבית ותחשב לו לצדקה וכן השמיטה חסד באחים לכך אמר (שם פסוק ג) את הנכרי תגוש וקבע לו ברכה כי הכתוב לא יזכיר הברכה רק בצדקה ובחסדים לא בגזל ובגנבה ובאונאה והזכיר נשך כסף נשך אכל לבאר שהלוה סאה חטין בסאה וחצי יהיה נשך גמור אפילו לא יהיה שוה סאה וחצי בעת הפרעון כדמי סאה שהלוהו וביאר עוד כל דבר אשר ישך אפילו באבני הבנין ושאר הנלוים אולי יעלה על הדעת שאין הנשך רק בכסף שכל הדברים נקנין בו ובאוכל שהוא חיי האדם אבל בשאר הדברים נלך אחר שום הכסף לעת ההלואה והפרעון ורבותינו (ספרי קכט) עשו "לנכרי תשיך" לאו הבא מכלל עשה באחיך מפני שהוא מיותר שכבר אמר לא תשיך לאחיך

{כג} וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא. בעבור שהמקריבים עולה וזבחים לאלהים יש להם שכר טוב כענין שכתוב (תהלים סו טו) עולות מחים אעלה לך עם קטרת אילים אעשה בקר עם עתודים סלה אבוא ביתך בעולות (שם פסוק יג) ואף בקרבנות הבאים בנדבה כתוב (ויקרא א ד) ונרצה לו לכפר עליו ואומר ריח ניחוח לה' ואם כן הרי הנדרים זרוז במצוה וכתוב (תהלים קטז יח) נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו לפיכך יאמר הכתוב השמר בנדריך כי אע"פ שהם זרוז בקרבנות השם אשר הם לך לרצון אם תדור תבא לידי חטא אם לא תשלם או שתאחר לשלמו ואם לא תדור לא תמצא חטא בענין כלל כי אפילו לא תקריב קרבן כל ימיך לא יהיה בך חטא אם כן תשמור מוצא שפתיך כאשר תוציא הדבר מפיך ועשית אחרי כן כאשר דברת להשלים כל אשר נדבה רוחך להוציא מפיך ועל הדרך הזה אמר שלמה (קהלת ה ג ד) כאשר תדר נדר לאלהים אל תאחר לשלמו כי אין חפץ בכסילים וגו' טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם יאמר שאין חפץ בכסילים החושבים לעשות מצוה כאשר ידרו נדרים רבים להיות להם זרוז למצוה שחשבו לעשות ולא יחשבו בלבם ולא דעת ולא תבונה לאמר אולי לא תמצא ידי להשלים כל אלה אבל יחשוב כי הרצון אשר היה לו בעת נדרו יחשב לו לטובה ולפיכך יזהיר עוד (שם שם ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא כלומר שלא תרבה בנדרים וכאשר לא תקריבם תאמר לפני המלאך האכזרי אשר ישולח בך כי שגגה היא שהייתי סבור להקריבם ובלב שלם נדרת אותם עתה לא מצאה ידך לעשות כן כי האלהים יקצוף על קול נדריך וחבל המלאך הנזכר את מעשה ידיך

דברים פרק-כד

{ד} אחרי אשר הטמאה. לרבות סוטה הנסתרת לשון רש"י ופירושו אשה שזנתה תחת בעלה אבל הסוטה הנסתרת בלבד לא נודע שהיא טמאה ואינו עובר עליה בלאו הזה וכך מפורש בפרק ראשון של יבמות (יא) מאי ונסתרה נבעלה ואמאי קרי ליה נסתרה לישנא מעליא נקט ושאלו נבעלה בהדיא כתיב בה טומאה (במדבר ה יג) ונסתרה והיא נטמאה למיקם עלה בלאו ואם כן יאמר הכתוב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה ואחרי אשר הטמאה והנה הם שני לאוין יזהיר במחזיר גרושתו משנשאת ויזהיר במחזיר אשתו שנטמאה בזנות ועל דרך הפשט אחרי אשר הוטמאה לבעל הראשון ירמוז כי כאשר ידעה איש אחר תחשב לו טמאה ואלו מצות מחודשות בגט ובחזירה וטעם הלאו הזה כדי שלא יחליפו נשותיהן זה לזה יכתוב לה גט בערב ובבוקר היא שבה אליו וזה טעם ולא תחטיא את הארץ כי זה סבה לחטאים גדולים ובספרי (תצא קלו) ולא תחטיא את הארץ להזהיר ב"ד על כך

{ה} ולא יעבר עליו לכל דבר. דבר הצבא לכל דבר שהוא צורך הצבא לא לספק מים ומזון ולא לתקן דרכים אבל החוזרים מעורכי המלחמה על פי כהן כגון בנה בית חדש ולא חנכו ארש אשה ולא לקחה מספיקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים לשון רש"י מדברי רבותינו (ספרי קלז סוטה מד) ואם כן יהיה "עליו" על הצבא הנזכר יאמר שלא יעבור האיש הזה על הצבא לכל דבר לא להיות פקיד על אנשי הצבא או מצביא את עם הארץ או לכל הצריך להם כגון סיפוק מים לא ישגיח עליהם רק בשמחתו והוא פירוש נכון

{ח} השמר בנגע הצרעת. גם זו מצוה מבוארת יוסיף לאו בקוצץ בהרתו או גם בנמנע מהראות נגעו לכהן ובדין הנגעים עצמם לא הזכיר כאן אלא הזהיר בכאן רק ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתים לפי שהכהנים זריזים הם ודי להם במה שצוה אותם כמו שפירשתי כבר (בתחלת הספר)

{ט} זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים. אם באת ליזהר שלא תלקה בצרעת לא תספר לשון הרע לשון רש"י ולפי דעתי שהיא מצות עשה ממש כמו זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ ח) זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים (שם יג ג) זכור את אשר עשה לך עמלק (להלן כה יז) כולם מצוה אם כן גם זה כמותם והיא אזהרה מלדבר לשון הרע יצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה' לצדקת הנביאה שלא דברה אלא באחיה גמול חסדה אשר אהבתו כנפשה ולא דברה בפניו שיבוש ולא בפני רבים רק בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה וכל מעשיה הטובים לא הועילוה גם אתה אם תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי לא תנצל ולשון ספרא (בחקותי פרשה א ב ג) כשהוא אומר ולא תעשו את כל המצות האלה (ויקרא כו יד) הרי מה שכתוב בתורה אמור אם כן למה נאמר ואם לא תשמעו לי להיות עמלים בתורה וכן הוא אומר זכור את יום השבת לקדשו יכול בלבך כשהוא אומר שמור הרי שמירת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך וכן הוא אומר זכור אל תשכח וגו' וכן הוא אומר זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים יכול בלבך כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות (פסוק ח) הרי שמירת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך וכן הוא אומר זכור את אשר עשה לך עמלק יכול בלבך כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך ופירושה כי אצלם השמר בנגע הצרעת מנגע הצרעת לשמר מאד שלא תבואך ולעשות בה ככל אשר יורו אתכם הכהנים וזכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים שתהא מזכיר זה בפה תמיד ומכאן נראה שרבותינו יעשו אותה מצוה לא ספור ועצה בלבד להנצל מן הנגעים ואיך יתכן שלשון הרע שהוא שקול כשפיכות דמים לא תהיה בו בתורה לא תעשה גמור או לאו הבא מכלל עשה אבל בכתוב הזה אזהרה גדולה בו להמנע ממנו בין בגלוי בין בסתר בין במתכוין להזיק ולהבזות בין שאין מתכוין להזיק כלל וזו מצוה מכלל תרי"ג מצות ושכחה בעל הלכות גדולות וכל המונים המצות אחריו

{יב} ואם איש עני הוא. יקרא עני כאשר אין לו עבוט אחר כיוצא בו הא אלו היו לו שני כלים מאותו המין נוטל אחד ומחזיר אחד בין שהוא עני או עשיר בנכסים רבים

{יד} לא תעשק שכיר עני ואביון. ידבר הכתוב בהוה שהעניים והאביונים והגרים משכירים עצמם וכן אם כסף תלוה את עמי את העני עמך (שמות כב כד) וכן לגר ליתום ולאלמנה יהיה (להלן פסוק יט) שהם העניים ברוב וכן בהרבה מקומות ידבר בהוה כמו לא תחסם שור בדישו (להלן כה ד) לא תחרש בשור ובחמור יחדיו (לעיל כב י) ובספרי (תצא קמה) אמרו אם כן למה נאמר עני ואביון ממהר אני ליפרע על ידי עני ואביון יותר מכל אדם ודרשו מגרך זה גר צדק לעבור עליו בשני לאוין

{טו} וטעם ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש. על דרך הפשט ביאור ממה שנאמר בתורה (ויקרא יט יג) לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר כי דרך הכתובים לדבר בהוה והמנהג לשכור הפועל ביום אחד ולערב הוא יוצא טרם בא השמש ויצוה הכתוב לפרעו ביומו בהשלים מלאכתו מיד ושלא תבוא עליו השמש כדי שיקנה בשכרו לו ולאשתו ולבניו מה שיאכלו בלילה כי עני הוא כרובי הנשכרים ואל השכר הזה הוא נושא נפשו שיקנה בו מזון להחיות נפשו ילמד אותנו בכאן כי מה שאמר בתורה לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר הכונה בו שתפרענו ביומו שאם לא תפרענו בצאתו ממלאכתו מיד הנה ילך לביתו וישאר שכרו אתך עד בקר וימות הוא ברעב בלילה וכן כי היא כסותה לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב (שמות כב כו) יזכיר טעם המצוה ברובי הלאוין ורבותינו פירשו (ב"מ קי) כי הכתוב בתורה "עד בקר" בשכיר יום ושב לבאר בכאן דין שכיר לילה והנה לכל אחד זמן לפרעון שנים עשר שעות והוא האמת בקבלה והנאות בטעם נכון

{יח} וזכרת כי עבד היית. על מנת כן פדיתיך לשמור חקותי אפילו בדבר שיש בו חסרון כיס לשון רש"י והנכון שהוא חוזר על אזהרת הגר וכבר פירשתי טעמו (שמות כב כ)

דברים פרק-כה

{א} כי יהיה ריב בין אנשים. על דרך קבלת רבותינו (מכות יג) שהמלקות הוא בחייבי הלאוין מה ענין לו בריב אשר בין שני האנשים האוכל נבלה בביתו לוקה וכן הזורע שדהו או כרמו כלאים והבא על אחת מהנשים האסורות בלאו וכל שאר הלאוין ועוד מה טעם והצדיקו את הצדיק לפיכך דרשוהו בעדים זוממין (שם ב) יאמר הכתוב כי כאשר יהיה ריב בין שני אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום על פי שני עדים כאשר נצטוו ואחרי כן יצדיקו את הצדיק וירשיעו את הרשע שלא כמשפט הראשון והיה אם בן הכות הרשע שלא נוכל לקיים בו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ויהיה זה כגון שהעידו עליו שהוא בן גרושה או עבד או ממזר או שהעידו עליו שעבר על אחד מן הלאוין ילקה ארבעים ויתכן שיהיה ריב בין אנשים וילקה בו כגון שחבל בו בפחות משוה פרוטה או שקלל חבירו בשם או שמשכן אותו בדברים שעושים בהם אוכל נפש וכיוצא בהם ודבר הכתוב בהווה כי בעל הריב יגישנו לבית דין ועל ידו ילקה וטעם הארבעים כפי מדרשו (תנחומא ישן במדבר כח) לפי שעבר על התורה שנתנה בארבעים יום וגרם מיתה לעצמו שנוצר לארבעים יום ילקה ארבעים ויצא ידי עונשין ענין היבום וסודו והחליצה וטעמה כבר הזכרתים (בראשית לח ח)

{ו} וטעם והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת. איננו כפשוטו שיקראו הבן הראשון בשם המת ראובן או שמעון כמוהו שהרי בבעז נאמר כן (רות ד י) ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו ולא קראו אותו מחלון אבל הכתוב הזה על דרך האמת הבטחה והנה הוא כפשוטו וסמכו בו רבותינו (ספרי קנו יבמות כד) מדרש שיהא גדול האחים מיבם ושהאילונית אינה מתיבמת וכן אשת הסריס ששמו מחוי וזה כולו אסמכתא כי האילונית ואשת הסריס מגופיה דקרא נפקי

{יז} זכור את אשר עשה לך עמלק. כבר הזכרתי (לעיל כד ט) המדרש שדרשו בו בספרא (בחקותי פרשה א ג) יכול בלבך כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך וכן בספרי (תצא קסו) זכור את אשר עשה לך עמלק בפה לא תשכח בלב ולא ידעתי מה היא הזכירה הזו בפה אם לאמר שנקרא פרשת עמלק בציבור ונמצינו למדין מן התורה בשניה זכור (מגילה כט) ויהיה סמך למקרא מגלה מן התורה והנכון בעיני שהוא לומר שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק עד שנמחה את שמו מתחת השמים ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע ולכך נצטוינו למחות את שמו וכן במעשה מרים נצטוינו להודיעו לבנינו ולספר בו לדורות ואע"פ שהיה ראוי גם להסתירו שלא לדבר בגנותן של צדיקים אבל צוה הכתוב להודיעו ולגלותו כדי שתהא אזהרת לשון הרע שומה בפיהם מפני שהוא חטא גדול וגורם רעות רבות ובני אדם נכשלים בו תמיד כמו שאמרו (ב"ב קסה) והכל באבק לשון הרע

פרשת כי תבוא

דברים פרק-כו

{ב} ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך. שתקח מראשית כל הפרי אשר תביא אל הבית מארצך אשר ה' אלהיך נותן לך יצוה שיפריש הפרי בשדה ויקרא עליו שם ויביאנו לביתו וישים אותו בכלי ראוי להוליכו לבית הבחירה ולא נתן הכתוב שיעור בהם אלא אפילו גרגיר אחד מכל המין ההוא פוטר כל השדה כדין תרומה שחטה אחת פוטרת את הכרי

"והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך" - כפי פשוטו יזהיר שלא תקריב בכורים באחד משעריך משנבחר הבית כי כמו שהזהיר בשחוטי חוץ בקרבנות כן יזהיר בבכורים אבל חובת הבכורים לאחר שכבשו וחלקו מיד כדברי רש"י (בפסוק א) ובספרי (תבוא ב) והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם זה שילה ובית עולמים ושמא יאמרו כי הבמות אסורות בשני הזמנים האלו אבל גם בנוב וגבעון יקריבו הבכורים אבל בבמת יחיד אינן קריבין דמזבח כתיב ואולי ממה שכתוב (שמות כג יט) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך לא קרבו באהל ובמשכן אלא בשילה שהיה שם בית אבנים ובבית העולמים

{ג} וטעם אל הכהן אשר יהיה בימים ההם. אל הכהן אשר יהיה שם בימים ההם כי הם נתונים לאנשי משמר ככל הקרבנות לא שיוליך עמו כהן מעירו להקריב בכוריו ורש"י כתב אין לך אלא כהן שיהיה בימיך כמות שהוא ולא הבינותי זה כי בענין הזקן ראוי לומר "אל השופט אשר יהיה בימים ההם" (לעיל יז ט) אע"פ שאינו גדול וחכם כשופטים הראשונים אשר היו לפנינו מן העולם צריך לשמוע לו יפתח בדורו כשמואל בדורו אבל בהקרבת הבכורים למי יביאם אם לא לכהן אשר יהיה בימיו וכן ראיתי בספרי (תבוא ג) ובאת אל הכהן אשר יהיה זו היא שר' יוסי הגלילי אומר וכי תעלה על דעתך כהן שאינו בימיך אלא כהן שהוא מוחזק וכשר לך באותן הימים היה קרוב ונתרחק כשר וכן הוא אומר (קהלת ז י) אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה וגו' ונראה שהם ידרשו בזה שאם הקריב בכורים או עולה וקרבנות בכהן שהוא בחזקת כשר ולאחר זמן נמצא שהוא בן גרושה הקרבנות כשרין כמו שמוזכר בפרק האחרון של קידושין (סו) ויכנס בו עוד שאם היה קרוב ונתרחק כשר וזה לענין הזקן שאינו נדון על פי קרוב ואינו ענין בבכורים

"הגדתי היום" - בפרי הזה שהבאתי הגדתי והודיתי לשם אלהיך שהביאני לארץ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו והנה השם מקיים דבריו ואני מודה ומשבח לשמו וטעם הגדתי כמו ספרתי וכן ויגד משה את דברי העם אל ה' (שמות יט ט) ספור או יהיה פירושו הגדתי לך הכהן ולכל העומדים האלה וההגדה הזו היא לה' אלהיך כלומר לשמו כי באתי אל הארץ אשר נשבע לאבותינו כי הוא הביאני אליו לעבדו בארץ

{יד} לא אכלתי באני ממנו. אע"פ שהוידוי בכל המעשרות כמדרש וגם נתתיו ללוי ולגר וליתום ולאלמנה (ספרי יג מעשר שני פ"ג ה"י) אבל "לא אכלתי באוני ממנו" יחזור על הקדש לבדו שהוא מעשר שני ונטע רבעי והם שאסורין באונן ובטומאה ולא נתתי ממנו למת לעשות לו ארון ותכריכין לשון רש"י ולא הבינותי זה שהרי מפורש בכתוב (לעיל יד כה כו) שמעשר שני אין מחללין אותו חוץ לירושלים אלא על כסף צורה ובירושלים יתן הכסף על דבר הראוי לאכילה בבקר ובצאן וביין ובשכר ויאכל לפני ה' והרב רבי משה כתב בחבורו (הל' מעשר שני פ"ג ה"י) מעשר שני ניתן לאכילה ושתייה שנאמר ואכלת שם לפני ה' אלהיך וסיכה כשתייה ואסור להוציאו בשאר צרכיו כגון שיקח בו כלים ובגדים ועבדים שנאמר ולא נתתי ממנו למת כלומר לא הוצאתי אותו בדבר שאינו מקיים את הגוף עשה מלת "למת" בכאן כנוי לדברים אשר לא יחיה האדם בהם ואלו דברי הבאי ואחרים מפרשים שמתודה שלא נתן ממנו על ארון ותכריכין אפילו למת שהוא מצוה וכל שכן לחי בטלית וחלוק ובספרי (תבוא יד) ולא נתתי ממנו למת לעשות לו ארון ותכריכין דברי רבי אליעזר אמר לו רבי עקיבא אם למת אסור אף לחי אסור ומה ת"ל לא נתתי ממנו שלא החלפתיו אפילו בדבר טהור פירוש רבי עקיבא דורש ולא נתתי ממנו שלא עשיתי ממנו חליפין אפילו בדבר טהור הראוי לאכילה כענין ששנינו (מעשר שני פ"א מ"א) אין מוכרין אותו ואין מחליפין אותו ולא יאמר אדם לחבירו בירושלים הא לך יין ותן לי שמן ויהיה "למת" על דעתו מחובר למעלה לא אכלתי ממנו באוני למת שאין אנינות אלא למת וראיתי בירושלמי (מעשר שני פ"ב ה"א) רבי אליעזר בשם רבי סימאי אומר לא נתתי ממנו למת מה אנן קיימין אם להביא ארון ותכריכין דבר שאסור לחי לחי אסור כל שכן למת איזה דבר שמותר לחי ואסור למת זו סיכה גם זה לא ידעתי מהו שאם סך בשמן מעשר למת הרי בערו בטומאה וכבר התודה עליו "לא בערתי ממנו בטמא" ובגמרא בפרק הערל (יבמות עד) אמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי סימאי מנין למעשר שני שנטמא שמותר לסוכו שנאמר ולא נתתי ממנו למת למת הוא דלא נתתי הא לחי דומיא דמת נתתי איזהו דבר ששוה בחיים ובמתים הוי אומר זו סיכה ושם הקשו ואימא ליקח לו ארון ותכריכין ופירושו שיהיה מותר בחי ליקח לו חלוק כשנטמא כיון דלא קרינא ביה ואכלת שם לפני ה' אלהיך ופירקו "ממנו" מגופו נשאר עכשיו כי הוידוי ב"לא נתתי ממנו למת" מחובר עם "לא בערתי ממנו בטמא" יתודה עליו שלא אכל ממנו טמא ולא נתן מן הטמא למת לסוך אותו אבל במשנה (מעשר שני פ"ה מי"ב) שנינו כדברי רבי אליעזר לא נתתי ממנו למת לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת לא נתתיו לאוננים אחרים ומשמעות זה שהם דורשים בו שלא נתנו למת לא לגופו של מת בארון ותכריכין ולא לאוננים שלו שהוא מתודה על אנינות שלו ושל אחרים ומפני אנינות של אחרים יתודה על הארון והתכריכין אע"פ שאפילו לחי אסור

{טו} אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבתינו. לתת לנו וקיימת ארץ זבת חלב ודבש לשון רש"י ואם כן שיעור הכתוב ואת האדמה אשר נתת לנו ארץ זבת חלב ודבש כאשר נשבעת לאבותינו ור"א אמר כי טעמו להיותה כן תמיד כלומר וברך את האדמה אשר נתת לנו להיותה ארץ זבת חלב ודבש ואין צורך בכל זה כי בכלל הדבור או השבועה הנתינה אומר אדם לחברו "נשבעת לי שדה שלך" "אמרת לי מנה" וכן כאשר דבר ה' אלהי אבותיך לך ארץ זבת חלב ודבש (לעיל ו ג) וכבר פירשנו (שם) וכן ויתן לו בית ולחם אמר לו וארץ נתן לו (מלכים א יא יח) ולא יקשה בעיניך בכאן כי לא נזכר בשבועות האבות "ארץ זבת חלב ודבש" כי מאחר שהארץ ההיא בעת ההיא ארץ זבת חלב ודבש הנה נשבע להם בארץ זבת חלב ודבש או "לאבותינו" יוצאי מצרים שנאמר להם (שמות ג ח) אל ארץ זבת חלב ודבש כענין וירעו לנו מצרים ולאבותינו (במדבר כ טו)

{טז} היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות. הנה השלים משה לבאר את התורה ולחדש כל המצות אשר צוה אותו השם לחדש להם ולכך אמר היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים כי כבר השלמתי לך הכל והזכיר ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך והלב והנפש כבר פירשתים (לעיל ו ה)

{יז} וטעם את ה' האמרת היום. כיון שקבלתם עליכם כל התורה בפירושיה ובדקדוקיה ובחדושיה הנה גדלתם השם ורוממתם אותו שיהיה הוא לבדו לכם לאלהים לא תודו באל אחר כלל

"וללכת בדרכיו" - שתעשו הטוב והישר ותגמלו חסד איש את רעהו ולשמר חקיו ומצותיו ומשפטיו יזכיר בפרט החוקים והמשפטים כאשר פירשתי (לעיל ד ה) ויכלול במצותיו כל המצות מצות עשה ולא תעשה ולשמע בקלו ככל אשר יצוה לכם משאר המעשים על ידי או על יד שאר הנביאים כאשר פירשתי (לעיל יג ה) ויתכן שיהו "מצותיו" מצות עשה ו"לשמוע בקולו" המניעות כלומר מצות לא תעשה

{יח} ואמר וה' האמירך היום. כי היום הזה לכם כיום סיני והשם רומם וגדל אתכם בקבול התורה שתהיו לו לעם סגולה מכל העמים ולשמר כל מצותיו כי לכם לבדכם יתן תורתו ויצוה אתכם בכל המצות הרצויות לפניו לא לעם אחר כענין שכתוב (תהלים קמז יט כ) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי

{יט} ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה. שיהללוך כל עמי הארץ בהיות ה' קרוב בכל קראך אליו ולשם שיצא לך שם בגוים בהדרו אשר שם עליך כי אתה נעלה על כלם ולתפארת כי תתפאר עליהם לעשות בהם כל אשר תחפוץ תגזור אומר ויקם לך כענין פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי (שופטים ז ב) ולהיותך עם קדוש לדבקה בו בסוף ועל דרך האמת לתהלה כי אלהי ישראל הוא תהלתך ושמו הגדול הוא אלהיך ובזה תפארתך כענין שנאמר כי תפארת עוזמו אתה (תהלים פט יח) תפארת ישראל (איכה ב א)

דברים פרק-כז

{א} וטעם ויצו משה וזקני ישראל. כי אחרי שהשלים משה דבריו צוה לזקנים שידברו גם הם עמו ויזהירו בעם לשמור כל המצות כי כל עם הולך בעצת זקניו וכתיב אשר אנכי מצוה אתכם ולא "אנחנו" כי עיקר הדיבור למשה והזקנים ירימו קולם לאמר לעם שמעו והאזינו ועשו וכן וידבר משה והכהנים הלוים אל כל ישראל וגו' (פסוק ט) כי אמרו הכהנים לעם הסכת ושמע ישראל ומשה אמר היום הזה נהיית לעם אבל ר"א אמר כי שמור את כל המצוה מצות האבנים אשר יזכיר ואיננו נכון

{ג} וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת. אמר ר"א בשם הגאון שכתבו עליהם מנין המצות כמו הכתובות בהלכות גדולות כעין אזהרות וטעם "באר היטב" (פסוק ח) הכתיבה ורבותינו אמרו (סוטה לב) בשבעים לשון ומצינו בספר תאגי שהיתה כל התורה כתובה בהן מבראשית עד לעיני כל ישראל בתאגיה וזיוניה ומשם נעתקו התאגין בכל התורה ויתכן שהיו האבנים גדולות מאד או שהיה ממעשה הנסים

"למען אשר תבא אל הארץ" - אמר רבי אברהם כי השם יעזרך אם החלות לשמור מצותיו כי זאת היא המצוה הראשונה לביאתם לארץ ולפי דעתי "למען אשר תבא" רמז לכל דברי התורה יאמר שתכתוב על האבנים כל דברי התורה הזאת בעברך בירדן מיד למען אשר באת אל הארץ כי בעבור התורה באת שמה וכן למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית (לעיל ה יד טו) ינוח עבדך ואמתך כמוך למען תזכור כי עבד היית או טעמו תכתוב עליהם את כל דברי התורה הזאת להיות לך לזכרון למען אשר תבא אל הארץ ותכבוש אותה ותירש את כל העמים ההם בהיותך זוכר התורה ושומר כל מצותיה

{כ} וטעם כי גלה כנף אביו. דרך כבוד לאב כי בתורה הזכיר (ויקרא כ יא) ערות אביו גלה וכן הזכיר באשת אחיו ואשת אחי אביו ערותם כי שם יחייב עונש גדול מיתה או כרת והוצרך לנבל הרעה שעשו על כן הזכיר בהם הערוה אבל בכאן להיותו לאלה די להזכיר כי גלה כנף אביו כי בגלוי כנף האב בלבד מחוייב קללה כי מקלה את כבודו וכל מקלה את אביו ארור וכן לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו (לעיל כג א) דרך כבוד שלא יקרב אליה כי אין ראוי לגלות כנפו אשר פרש על אשה דרך חופה כטעם ופרשת כנפך על אמתך (רות ג ט) ולא כמי שמרבה בו אנוסת אביו (יבמות צז)

{כו} אשר לא יקים את דברי התורה הזאת. כאן כלל את כל התורה כולה וקבלוה עליהם באלה ובשבועה לשון רש"י ולפי דעתי כי הקבלה הזאת שיודה במצות בלבו ויהיו בעיניו אמת ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר וטובה והעובר עליהן יענש ואם יכפור באחת מהן או תהיה בעיניו בטלה לעולם הנה הוא ארור אבל אם עבר על אחת מהן כגון שאכל החזיר והשקץ לתאותו או שלא עשה סוכה ולולב לעצלה איננו בחרם הזה כי לא אמר הכתוב אשר לא יעשה את דברי התורה הזאת אלא אמר אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות כטעם קיימו וקבלו היהודים (אסתר ט כז) והנה הוא חרם המורדים והכופרים ובירושלמי בסוטה (פ"ז ה"ד) ראיתי אשר לא יקים וכי יש תורה נופלת רבי שמעון בן יקים אומר זה החזן רבי שמעון בן חלפתא אומר זה בית דין של מטן דמר רב יהודה ורב הונא בשם שמואל על הדבר הזה קרע יאשיהו ואמר עלי להקים אמר רבי אסי בשם רבי תנחום בר חייא למד ולימד ושמר ועשה והיה ספק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור ידרשו בהקמה הזאת בית המלך והנשיאות שבידם להקים את התורה ביד המבטלים אותה ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה הרי זו ארור וזה קרוב לענין שפירשנו ואמרו על דרך אגדה זה החזן שאינו מקים ספרי התורה להעמידן כתקנן שלא יפלו ולי נראה על החזן שאינו מקים ספר תורה על הצבור להראות פני כתיבתו לכל כמו שמפורש במסכת סופרים (יד יד) שמגביהין אותו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו שמצוה לכל אנשים והנשים לראות הכתוב ולכרוע ולומר וזאת התורה אשר שם משה וגו' (לעיל ד מד) וכן נוהגין

דברים פרק-כח

{ט} יקימך ה' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך. יקרא שבועה הברית אשר כרת עמהם בהר סיני על כל הדברים האלו כי שם נאמר (שמות יט ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש או שהברית אשר כרת עם אברהם (בראשית יז ז) להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך יכלול זה וכן אמר (להלן כט יב) למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים כאשר דבר לך וכאשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב כי לכולם בא בברית

{יג} וטעם לראש ולא לזנב. ביאורו לראש לכל העמים ולא לזנב לאחד מכל הגוים כי יתכן שיהיה לראש על עמים רבים וזנב לעם אחד נכבד ממנו והנכון שיתנך לראש מעתה ולא לזנב עד עולם באחד מכל העתים וכן רק למעלה תמיד ולא תהיה למטה לעולם

{יד} ולא תסור מכל הדברים. נמשך עם "כי תשמע" (פסוק יג) שיבואו עליך כל הברכות האלה כאשר תשמע למצותיו וכאשר לא תסור ימין ושמאל מכל הדברים אשר אנכי מצוך בענין עבודה זרה שאם תלך אחרי אלהים אחרים לעבדם כבר סרת מכל מצותיו ואין חפץ כלל בכל המצות שתעשה ואיננו כדברי בעל ההלכות שמנאו מצות לא תעשה

{יח} פרי בטנך. ואחר כך טנאך ומשארתך (פסוקים ד ה) כי פרי הבטן הטוב והחביב יותר ובקללה אחר אותו כי העונש יגיעהו תחלה לנכסיו ואם לא ישוב ישיגהו בפרי בטנו וכן הקדים בברכות נגיפת האויבים קודם הברכה באסמיך ובכל משלח ידך (פסוקים ז ח) כי נצוח האויבים הוא להם הכבוד והצורך הגדול בכבוש הארצות ובישיבתם לבטח בין העמים ובקללות הקדים המארה בכל משלח ידך ואחר הנגיפה מפניהם (פסוקים כ כה) כי הוא העונש שיגיע אליהם באחרונה וכן יגלו בסוף

{מב} הצלצל. על דעת רש"י מין ממיני הארבה וא"כ ראוי היה שיצרף אותו עם פסוק הארבה והתולעת (פסוקים לח לט) ויותר נראה שיהיה צלצל שם למחנה האויב אמר (בפסוק מא) בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך לעבוד אותך ולכלכל את שיבתך כי ילכו בשבי לפני האויב ואמר כל עצך ופרי אדמתך אשר לא ישאו לך פירות כאשר הזכיר יירש האויב הבא עליך כי השנה שיבואו עליך יתנו להם חילם והם יאכלום ויקרא החיל "צלצל" בעבור שישמיעו קול מלחמה במחנה וקול שופר ורעם שרים ותרועה מלשון צלצלי שמע וצלצלי תרועה (תהלים קנ ה) ובמנענעים ובצלצלים ( ו ה) וכן ארץ צלצל כנפים (ישעיהו יח א) ארץ המשמעת צלצול כנפיה שהולכות למרחקים כאשר ידאה הנשר ובגמרא (ב"ק קטז) נטלוה מסיקין מאן דתני מסיקין לא משתבש דכתיב יירש הצלצל ומתרגמינן יחסנינה סקאה ומאן דתני מציקים לא משתבש דכתיב במצור ובמצוק כי הוא אצלם שם למביאי האדם במצור ובמצוק ודע כי התוכחות במארה ובמהומה ובמגערת ובדבר והעץ ופרי האדמה ושאר כל התוכחות הם כולם עד כלותו אותך מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה אבל אחרי הגלות לא יקלל אותם רק לעבוד שם אלהים אחרים עץ ואבן אבל פעמים שיחזור להוכיחם בארץ כאשר אמר (פסוק לו) יולך השם אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך ועבדת שם אלהים אחרים והוא הגלות שגלינו לרומי על לכת אגריפס המלך שם ואחרי כן ישוב ויאמר (פסוק לח) זרע רב תוציא השדה וגו' ואלה התוכחות בהיותם בארץ כי כן יאמר אחריו (פסוק סג) ונסחתם מעל האדמה שהוא הגלות ועל דעתי גם זה מרמיזותיו אמר יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת על לכת אגריפס המלך לרומי גם יתכן שירמוז למלך אחר קודם לאגריפס והוא אריסתובלוס שתפסו שר צבא רומי ויוליכהו שמה בנחושתים והיו למשל ולשנינה בכל העמים שהיו תמהים על גבורתם אשר מעולם איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמתם ואחרי כן בא אגריפס שנית עם שליח מלך רומי בארץ וכבש בארץ יהודה מדינות גדולות מאד ואז נתקיים מה שאמר (פסוק מח) ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא וגו' ואמר ישא ה' עליך גוי מרחוק (פסוק מט) כי באו אספסינוס וטיטוס בנו עם חיל גדול מרומיים בארץ ולכדו כל ערי יהודה הבצורות והצר להם מאד כאשר ידוע בספרים שלכדו גם חומות ירושלים ולא נשאר רק בית המקדש וחומת העזרה והיו אוכלים בשר בניהם ובנותיהם וכאשר נלכדה גם היא אז נתקיים ונסחתם מעל האדמה ואז שבו הרומיים לארצם ובידם גלות ירושלים וביד עמים רבים אשר אתם מיון ומצרים וארם ויתר עמים רבים ונתקיים (פסוק סד) והפיצך ה' בכל העמים וגו' והכתובים הבאים אחר כן עונשם בגלות וכן והיו חייך תלאים לך מנגד (פסוק סו) מפני פחדותינו בגלות ביד העמים הגוזרים עלינו גזירות תמיד והנכון שהוא רמז לדורות ההם שהיו בזמן חרבן הבית השני כי היו מתנכלים להם להאבידם לגמרי על כן אמר אחריו (פסוק סח) והשיבך ה' מצרים באניות שהיה זה כאשר כלו להוציאם מן הארץ ורבותינו אמרו (פתיחתא דאסתר רבה) ולמה למצרים לפי שכעור ורע לעבד כשהוא חוזר לרבו הראשון אם כן הזכיר מצרים דרך תוכחות אבל אחרי היותנו בגלות בארצות אויבינו לא נתקללו מעשה ידינו ולא אלפינו ועשתרות צאננו ולא כרמינו וזיתינו ואשר נזרע בשדה אבל אנחנו בארצות כשאר העמים יושבי הארץ ההיא או בטוב מהם שרחמיו עלינו כי ישיבתנו בגלות היא בהבטחה שאמר לנו (ויקרא כו מד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם וכבר פירשתי בסדר אם בחקותי (שם שם טז) סוד הברית הזאת וכי הוא על זמן גלותנו היום ביד החיה הרביעית ואחר כן יבטיח בגאולה ממנו

דברים פרק-כט

{א} וטעם ויקרא משה אל כל ישראל. כי אחרי שהשלים לאמר להם דברי הברית קראם עוד שמע ישראל אתם ראיתם וגו' כי לא הלכו מלפניו שהכל מחובר הוא

{ה} לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם. הטעם לא אכלתם ממנו שתוכלו לחיות ממנו כי עיקר מחיתם במן היתה למען תדעו כי אני ה' אלהיכם המחיה אתכם במעשה הנס ואין טעמו שלא אכלו לחם כלל כמו לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי (לעיל ט ט) כי בקצת העתים היה לישראל במדבר לחם כמו שכתוב (שם ב כח כט) אכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער ורבותינו הזכירו (יומא עה) דברים שתגרי אומות העולם מביאים להם במדבר ואפשר עוד כי מעת שירד המן עד בואם אל שעיר לא אכלו לחם כלל כי הלכו במדבר הגדול והנורא אבל בשנת הארבעים קרבו לישוב ונאמר להם (לעיל ב ד ו) ואת העם צו לאמר אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו אכל תשברו מאתם ושם (פסוק ז) כתוב זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר ומן העת ההיא היו האדומים והמואבים מקדימים אותם בלחם ובמים והיו גדולי ישראל קונים מהם ואוכלים לתענוג לא לצורך ולא לשבעה ועיקר המחיה שלהם במן

פרשת נצבים

{ט} אתם נצבים היום לפני ה' אלהיכם. שאתם עומדים ומזומנים לפני השם כדי לעמוד בבריתו כי לקבל התורה בבאורה נאספו אליו או שהיו עומדים לפני הארון והברית הוא השבועה והאלה אשר יזכיר לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו ויתכן שכרת עוד עמם ברית כברית הראשונה אשר כרת אתם בהר סיני (שמות כד ה-ח) שהקריב עליהם עולה ולקח חצי הדם לזרוק על המזבח וחצי הדם זרק על העם אבל לא הוצרך להזכיר זה ועל דרך האמת כבר הודעתיך הברית הזאת וטעם ראשיכם שבטיכם ראשיכם ראשי שבטיכם כמו והנבואה עודד הנביא על דעת ר"א ועל דעתי הכתוב יכלול ויפרוט והכלל ראשיכם וכל שבטיכם וחזר ופרט זקניכם ושטריכם שהם ראשיכם כי זקן ונשוא פנים הוא הראש וכן אמר (להלן לא כח) הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם כי כל איש אשר לו שררה ומנוי על הצבור יקרא ראש נאמר בנשיאים (במדבר א טז) "ראשי אלפי ישראל" כי הם במעלה הגדולה לכל אלפי ישראל ונאמר במרגלים (שם יג ג) "ראשי בני ישראל "המה" שהם ראשים בבני ישראל לא ראשים לכל בני ישראל וכלם בכלל ראשיכם וחזר ואמר כל איש ישראל שהם שבטיכם והזכיר עוד הטף והנשים והגרים וחוטבי עצים ושואבי מים אשר להם מערב רב והביא שם הטף להביאם בברית כי אפילו עם הדורות העתידים יכרות ברית או כדי לזכותם כטעם שאמרו בהקהל (חגיגה ג) ורבותינו אמרו (יבמות עט) שבאו קצת כנענים בימי משה כדרך שבאו בימי יהושע ונתנם חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמשכן ה' ואין הכונה לומר שרמו אותו אבל באו אליו להשלים עמו כי כן המשפט כאשר ביארנו (לעיל כ י יא) וכך מצאתי במדרש תנחומא (נצבים ב) ללמדך שבאו אצל משה ולא קבלם כלומר שלא יכלו לרמותו לכרות להם ברית אבל עשאם מיד חוטבי עצים ושואבי מים

{יד} ואת אשר איננו פה עמנו. וגם עם הדורות העתידים להיות

{טו} כי אתם ידעתם. וגו' ותראו את שקוציהם לפי שראיתם את האומות עובדי עבודת כוכבים ושמא השיא לב אחד מכם ללכת אחריהם

{יז} פן יש בכם וגו'. לפיכך אני צריך להשביעכם לשון רש"י ויפה פירש והטעם לומר אני צריך להביאכם באלה ובשבועה עתה בברית הזאת מיראתי אולי נפתה לב קצתכם לשקוצי מצרים כאשר עשיתם בעגל או לשקוצי עמון ומואב אשר ראיתם בדרך כאשר היה לכם בבעל פעור כי בברית הראשונה של שעת מתן תורה לא היו שם אלות וקללות והזכיר איש או אשה מפני שהאשה דעתה קלה עליה וכן יעשה בענין ע"ז (לעיל יז ב) והזכיר יחידים ומשפחה ושבט שהוא עם רב ולא אמר על כולם דרך כבוד או שלא יתכן שיהיה לב כולם פונה היום לע"ז כי לא היו באים בברית השם ובאלתו כי מי יכריחם אבל משפחה או שבט יבואו בברית מפני פחד הרוב ואמר פן יש בכם וגו' אשר לבבו פנה היום על הנפתה כבר לע"ז והוא בלבו מאמין בה היום הזה או פן יש בכם שרש רע שיפרח וישגה ובימים הבאים יוציא פרחים רעים ויצמיח מרורות וזה על אשר איננו פה עמנו היום כי האב שרש והבן נצר משרשיו יפרה והזכיר השרש לומר כי הוא יכול להביא באלה הדורות הבאים שהשרש אשר ממנו יצמחו הוא לפניו היום והוא בא בברית ובאלה הזאת ואמר פרה ראש לרמוז כי משרש מתוק לא יצא מר וכל אשר לבבו שלם עם השם הנכבד ולא הרהר כלל בע"ז לא יוליד מודה בה ואל תקשה עלי בזה מן הכתוב (יחזקאל יח י) והוליד בן פריץ כי אמת הדבר וסוד גדול לא אוכל לפרש בו

"וראש ולענה" - עשבים מרים או ממיתים ושמם כן בלשון הקדש או הם כנויים יקראו האחד "ראש" שהוא ראש המרורים מר מכולם והשני יקראו "לענה" מענין לענות מפני (שמות י ג) כי האוכל אותו נגש ונענה לענות נפשו יאכלנו

{יח} והתברך בלבבו לאמר. כשישמע האחרים מתקללים באלות האלה הוא יתברך במחשבתו ויאמר בלבו שלום יהיה לי מכל אלה כאשר אלך בתאות לבי והשם לא יסלח לו אבל יעשן עליו אפו אז כשיחטא לדור או לדורות או יהיה טעם "כי" לאמר יהיה לי שלום בעבור שאינני מקבל עלי השבועה כי בשרירות לבי אלך כל ימי וכל חפצי אעשה ולא יאבה ה' בעבור שאיננו מקבל אלתו לסלוח לו אבל יעשן עליו אפו כיון שבא בבריתו לפני עם כל ישראל התאוה הגוברת ומתחזקת בלב תקרא שרירות כלשון חכמים (בבא בתרא קס) שריר וקיים וכן בשרירי בטנו (איוב מ טז) ופירוש למען ספות הרוה את הצמאה להוסיף השבעה עם המתאוה כי נפש שבעה תקרא רוה כענין ורויתי נפש הכהנים דשן ועמי את טובי ישבעו (ירמיהו לא יג) והיתה נפשם כגן רוה (שם פסוק יא) והמתאוה תקרא צמאה צמאה לך נפשי (תהלים סג ב) והטעם כי נפש האדם הרוה שאיננה מתאוה לדברים הרעים לה כאשר תבא בלבו קצת התאוה והוא ימלא תאותו אז יוסיף בנפשו תאוה יתירה ותהיה צמאה מאד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה ותתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם מתחלה כי המתאוה לזמת הנשים היפות כשיהיה שטוף בזמתן תבואהו תאוה לבוא על הזכר ועל הבהמה וכיוצא בזה בשאר התאוות וכענין שהזכירו חכמים (סוכה נב) משביעו רעב מרעיבו שבע ולכך יאמר הכתוב בהולך בשרירות לבו שהוא אם ימלא נפשו בתאוות השרירות והחזקות עליו אשר היא צמאה להם יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה כי יתאוה ויצמא למה שהיה שבע ממנו וכאשר השביע נפשו בו ולפי שהזכיר "שרש פורה" אמר בלשון הזה כי יוסיף השרש הוא כפתו אשר היא רוה ורעננה עם הצמאה ותשובנה כולם צמאות ואין "למען" במקום הזה טעם שאלך בשרירות לבי בעבור שאספה הרוה עם הצמאה אבל הוא כמו "לספות" יאמר הכתוב כי בעבור זה יהיה כך כי בכל סבה עם עלול יאמר "למען" בין שיעשה אדם הגורם לרצותו בעלול כמו למען (אשר) ייטב לך בין שיהיה אדם הגורם כן שלא מדעתו כמו למען למוג לב (יחזקאל כא כ) למען יאשמו (שם ו ו) כספם וזהבם עשו לי עצבים למען יכרת (הושע ח ד) ורבים כאלה וזה הטוב והישר בעיני בפסוק הזה מכל הנכתב עליו בהרבה פנים גם יתכן לפרש שהוא שב אל שרש פורה וראש ולענה יאמר כי יתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי למען שיוסיף פארתו הרוה אשר תגדל ותצמיח הלענה וראש על הצמאה אשר לא היתה צומחת או יהיה "הרוה" כנוי ללענה הנזכרת שיוסיף הלענה הרוה הצומחת וגדלה מאד על הצמאה אשר לא היתה גדלה רק מעט ותהיינה שתיהן צומחות והכונה בזה לומר כי כל אשר ישמע האלה ויתברך ממנה ויתחזק בשרירותו סעיפיו ישיבוהו לחטוא ויצמיחו פשעים יותר מבראשונה וגם זה פירוש נכון

{יט} יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא. אלת היחיד איש או אשה ומחה ה' את שמו אלת המשפחה כי שם אחד לראש בית אבותם והבדילו ה' לרעה לשבט מכל שבטי ישראל הנשארים

{כא} ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו. כי שבטי ישראל בדור הראשון כבר ידעו זה כי הם שמעו אלות הברית ויתכן כי הכתוב הזה יחזור על שרש פורה ראש ולענה כי כשיקרה זה בדורות הבאים אז ישאלו כן

{כה} אלהים אשר לא ידעום. לא ידעו בהם גבורת אלהות ולא חלק להם ולא נתנם לחלקם ואונקלוס תרגמו ולא אוטיב להון לא הטיב להם שום טובה ולשון "חלק" אותו אלוה שבחרו להם לא חלק להם שום נחלה וחלק לשון רש"י והנכון אלהים אשר לא ידעום באלהים כלומר שלא ידעו אותם בכח אלהות שימצא להם מעצמו ולא חלקם ה' אלהי אבותם להם שלא נתן אותם שרים על ישראל כאשר שמם על האומות וכבר פירשתי זה (ויקרא יח כה)

{כז} ויתשם ה' מעל אדמתם. כי יגלה השבט העושה הרע בעיני ה' כענין ויגלם לראובני ולגדי (דברי הימים א ה כו) והנכון כי עתה ירמוז לגלות כל ישראל להיותם כלם רעים ויגלו גלות שלימה וכן בפרשה הבאה אחרי כן (להלן ל א) והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה על גלות כל ישראל יהיה כמו שאמר (שם) בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה וגו' והפרשה כולה

{כח} הנסתרות לה' אלהינו. על דעת המפרשים יאמר כי השם אלהינו לו לעשות משפט בעובדי עבודה זרה בסתר כי כל התעלומות גלויות לפניו והנגלות עלינו ועל בנינו לעשות להם את כל דברי התורה הזאת להכות עובדי עובדה זרה כדין התורה וגם כפי המדרש (סנהדרין מג) כן הוא ודעתי בדרך הפשט כי "הנסתרות" הם החטאים הנסתרים מן העושים אותם כמו שגיאות מי יבין מנסתרות נקני (תהלים יט יג) יאמר הנסתרות לשם לבדו הם אין לנו בהן עון אשר חטא אבל הנגלות שהם הזדונות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת חוקת עולם שכך קבלנו על אשר ישנו פה ועל אשר איננו פה לדורות עולם ולפי שהביא באלה לעשות כל המצוה הוציא מן החרם העושה בשגגה שלא יתקלל באלה הזאת ודברי אונקלוס מטין כן שאמר דמטמרן קדם ה' אלהנא ואם כדברי המפרשים ראוי לו לומר דמטמרין לה' אלהנא

דברים פרק-ל

{א} והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה. כבר הזכרתי (ויקרא כו טז) כי הפרשה הזאת עתידה כי כל עניניה לא היו ולא נבראו אבל הם עתידין להיות

{ב} וטעם ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך. שתשוב אל ה' בכל לבבך ובכל נפשך ותקבל עליך ועל בניך לדורותם לעשות ככל אשר אנכי מצוך היום כאשר עשו בגאולה השנית דכתיב (נחמיה י ל) ובאים באלה ובשבועה ללכת בתורת האלהים אשר נתנה ביד משה עבד האלהים ולשמור ולעשות את כל מצות ה' אדנינו ומשפטיו וחקיו או יהיה "מצוך אתה ובניך" כמו מצוך לך ולבניך כענין ואתה צוית (בראשית מה יט) וכן וירעו אותנו (לעיל כו ו) לנו ולפי דעתי יש בו סוד גדול כי ירמוז למה שאמרו (יבמות סג) אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף וכבר דברתי בו

{ו} ומל ה' אלהיך את לבבך. זהו שאמרו (שבת קד) הבא לטהר מסייעין אותו מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך והוא יעזור אותך ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע וכל זמן התורה כן כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע אבל לימות המשיח תהיה הבחירה בטוב להם טבע לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל והיא המילה הנזכרת כאן כי החמדה והתאוה ערלה ללב ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו כמו שפירשתי בסדר בראשית (ב ט) וזהו מה שאמר הכתוב בירמיה (לא ל- לב) הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם וגו' כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה וזהו בטול יצר הרע ועשות הלב בטבעו מעשהו הראוי ולכך אמר עוד (שם פסוקים לב לג) והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם ובידוע כי יצר לב האדם רע מנעוריו וצריכים ללמד אותם אלא שיתבטל יצרם בזמן ההוא לגמרי וכן נאמר ביחזקאל (לו כו כז) ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם וגו' ועשיתי את אשר בחקי תלכו והלב החדש ירמוז לטבעו והרוח לחפץ ולרצון וזהו שאמרו רבותינו (שבת קנא) והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (קהלת יב א) אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה כי בימי המשיח לא יהיה באדם חפץ אבל יעשה בטבעו המעשה הראוי ולפיכך אין בהם לא זכות ולא חובה כי הזכות והחובה תלויים בחפץ

{יא} וטעם כי המצוה הזאת. על כל התורה כולה והנכון כי על כל התורה יאמר (לעיל ח א) "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום" אבל "המצוה הזאת" על התשובה הנזכרת כי והשבות אל לבבך (בפסוק א) ושבת עד ה' אלהיך (בפסוק ב) מצוה שיצוה אותנו לעשות כן ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן והטעם לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה' ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום וזה טעם בפיך ובלבבך לעשותו שיתודו את עונם ואת עון אבותם בפיהם וישובו בלבם אל ה' ויקבלו עליהם היום התורה לעשותה לדורות כאשר הזכיר (לעיל פסוק ב) אתה ובניך בכל לבבך כמו שפירשתי (שם)

{טו} ראה נתתי לפניך היום. יחזור להזהירם עוד להגיד להם כי שני הדרכים בידם וברשותם ללכת באשר יחפצו בה ואין מונע ומעכב בידם לא מן התחתונים ולא מן העליונים ויעיד בהם את השמים ואת הארץ פעם שנית (פסוק יט) אחר שאמר (לעיל ד כו) העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר כי עתה יאמר העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי החיים והמות נתתי לפניך שהם הברכה והקללה וכי יעצתיך שתבחר בחיים למען תחיה אתה וזרעך והנה הוא כמחתים העדים בסוף דבריו כולם

פרשת וילך

דברים פרק-לא

{א} וילך משה. כאשר השלים כל דבריו אז הלכו כל הנצבים לפניו והטף והנשים איש לאהליו ולא הוצרך הכתוב להזכיר זה כי כבר אמר (לעיל כט ט יא) אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם וגו' לעברך בברית ה' אלהיך ואחר עברם בברית ילכו מפניו ויאמר הכתוב עתה כי משה הלך ממחנה לויה אל מחנה ישראל לכבדם כמי שירצה להפטר מחבירו ובא ליטול רשות ממנו

{ב} ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. וזה לנחם אותם על ענינו כלומר אני זקן ואין לכם עוד תועלת ממני ועוד כי השם צוני שלא אעבור שם ואל תפחדו ואל תיראו כי ה' יעבור עמכם לא יסלק שכינתו מכם בעבורי ויהושע הוא העובר לפניכם במקומי ואע"פ שמשה רבינו היה בתקפו ובבריאותו כאשר העיד הכתוב (להלן לד ז) לא כהתה עינו ולא נס לחה אמר להם כן לנחמם ורש"י כתב לא אוכל עוד לצאת ולבוא לפי שה' אמר אלי לא תעבור את הירדן ואינו נכון ועל דעת ר"א לצאת ולבוא למלחמה כי חלשו כחותיו בזקנותו וגם זה איננו נכון ורבותינו אמרו (סוטה יג) מלמד שנסתתמו ממנו מעיינות חכמה והיה זה במעשה נס שלא ידאג לתת גדולה ליהושע בפניו

{ט} ויכתב משה את התורה הזאת. מתחלת בראשית עד לעיני כל ישראל ואע"פ שבכאן (פסוק יא) כתוב תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל והוא רומז לספר הזה של אלה הדברים על דעת רבותינו (סוטה מא) אבל בזה חזר ובאר (פסוק כד) ויהי ככלות משה לכתב את דברי התורה הזאת על ספר עד תמם וזה יכלול כל התורה כולה

{יב} למען ישמעו ולמען ילמדו. האנשים והנשים כי גם הן שומעות ולומדות ליראה את ה' ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו הם הטף כי ישמעו וישאלו והאבות ירגילום ויחנכו אותם כי אין הטף הזה יונקי שדים אבל הם קטני השנים הקרובים להתחנך וזה טעם ולמדו ליראה בעתיד כי למעלה אמר ולמדו ויראו אבל רבותינו אמרו (חגיגה ג) האנשים ללמוד והנשים לשמוע והטף למה בא ליתן שכר למביאיהם

{יד} ואצונו. ואזרזנו לשון רש"י ואין צורך כי דבר השם (להלן פסוק כג) "חזק ואמץ כי אתה תביא" מצוה היא ואילו היה מתעצל ולא יעשה כן היה חייב מיתה ויתכן שיהיה פירוש "ואצונו" שאמנה אותו נגיד ומצוה על ישראל כמו שפירשתי בפסוק וצויתה אותו לעיניהם (במדבר כז יט)

{טו} וירא ה' באהל בעמוד ענן. הטעם כי עמוד הענן היה על הפתח והשם היה נראה באהל וזהו הכבוד על דעת ר"א ועל דעתי הוא כמו וירד ה' בעמוד ענן ויעמד פתח האהל (במדבר יב ה) והנה כבוד ה' נראה בענן (שמות טז י) והטעם כי רצה לדבר עם משה שישמע יהושע ושם יצוה את יהושע עצמו והנה למשה נאמר (שם כה כב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת אבל יהושע לא היה במעלה ההיא ואסור היה ליכנס באהל כלל והנה ויעמד עמוד הענן על פתח האהל שב לבאר כי היה הענן ובו הכבוד על פתח האהל חופף עליו והנה הוא באהל

{טז} אלהי נכר הארץ. גויי הארץ לשון רש"י ואיננו כן אבל האלהים שהוא נכר בארץ הזאת כי השם הנכבד נקרא אלהי הארץ כענין שנאמר (מלכים ב יז כו) כי לא ידעו את משפט אלהי הארץ וכן וידברו אל אלהי ירושלים כעל אלהי עמי הארץ (דברי הימים ב לב יט) וכתיב (הושע ט ג) לא ישבו בארץ ה' והזכיר זה רבי אברהם וכבר פירשתיו (ויקרא יח כה) וטעם אשר הוא בא שמה בקרבו שהוא בא בקרב עמו ועבדיו או "בקרבו" בקרב הארץ כמו ולא נשא אותם הארץ (בראשית יג ו) נעתם ארץ (ישעיהו ט יח) כדברי רבי אברהם

{יז} וטעם ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי. איננו וידוי גמור כענין והתודו את עונם אבל הוא הרהור וחרטה שיתחרטו על מעלם ויכירו כי אשמים הם וטעם ואנכי הסתר אסתיר פני פעם אחרת כי בעבור שהרהרו ישראל בלבם כי חטאו לאלהים ועל כי אין אלהיהם בקרבם מצאום הרעות האלה היה ראוי לרוב חסדי השם שיעזרם ויצילם שכבר כפרו בע"ז וכענין שאמר (ירמיהו ב לה) הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי ולכך אמר כי על כל הרעה הגדולה שעשו לבטוח בע"ז יסתיר עוד פנים מהם לא כמסתר פנים הראשון שהסתיר פני רחמיו ומצאום רעות רבות וצרות רק שיהיו בהסתר פני הגאולה ויעמדו בהבטחת פני רחמיו (ויקרא כו מד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים וגו' עד שיוסיפו על החרטה הנזכרת וידוי גמור ותשובה שלימה כמו שנזכר למעלה (ל ב) ושבת עד ה' אלהיך וגו'

{יט} ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. על דרך הפשט למשה ויהושע שניהם יצוה שיכתבוה כי רצה לעשות יהושע נביאו בחיי משה והנה משה כתבה ויהושע עומד עמו וקורא ורואה וזה טעם ויכתב משה (פסוק כב) ולמדה את בני ישראל למשה שהוא העיקר כי ממנו ישמעו וילמדו כי גם יהושע היה מלמד עמו כמו שאמר בסוף (להלן לב מד) הוא והושע בן נון וטעם השירה הזאת השירה אשר אגיד לך עתה והיא האזינו ויקראה שירה כי ישראל יאמרוה תמיד בשיר ובזמרה וכן נכתבה כשירה כי השירים יכתבו בהם הפסק במקומות הנעימה

{כא} וטעם כי ידעתי את יצרו אשר הוא עשה היום. כטעם כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (בראשית כב יב) שהיא הידיעה בפועל כי הידיעה בעתיד ידיעה בכח ואם לא חטאו ישראל במדבר ולא נודע יצרו בפועל לא היה הגון שיעיד בהם שירה לומר הגלוי לפניו שתחטאו ואעידה בכם שתמצאנה אתכם רעות רבות וצרות כזה וכזה אבל היה הראוי שיתן להם התורה בידיעה סתם אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאוכלו אבל עתה שנודע גם להם יצרם הרע ולבם הזונה יגיד להם כל הקורות אותם כענין שנאמר (ישעיה מח ד ה) מדעתי כי קשה אתה וגיד ברזל ערפך ומצחך נחושה ואגיד לך מאז בטרם תבוא השמעתיך

{כג} ויצו את יהושע בן נון. מוסב למעלה כלפי שכינה כמו שמפורש אל הארץ אשר נשבעתי להם ואנכי אהיה עמך לשון רש"י ויפה פירש ועל דעת ר"א (בפסוק טו) ויצו את יהושע משה במצות השם ועל כן אמר אשר נשבעתי להם וכן מצינו שאמר משה ונתתי מטר ארצכם בעתו (לעיל יא יד) וכן ונתתי עשב בשדך לבהמתך (שם פסוק טו) וכן למען תדעו כי אני ה' אלהיכם (לעיל כט ה) וכן ישלח ה' בך את המארה מפני רוע מעלליך אשר עזבתני (לעיל כח כ) וכבר דברתי בהם (לעיל ה יב)

{כד} וטעם ויהי ככלות משה לכתב. כי מתחלה כתב את התורה ויתנה אל הכהנים כאשר נאמר למעלה (פסוק ט) ולא אמר להם אנה יניחו אותה ואחרי כן נצטוה בשירה הזאת ויכתוב אותה וילמדה את בני ישראל בו ביום והנה הוסיף אותה על התורה ויהי ככלות משה לכתוב הכל בספר התורה אז צוה את הכהנים לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלהיכם שיהיה מונח בארון מן הצד כי מעתה לא יגעו בו כלל להוסיף או לגרוע וזה טעם ויהי ככלות משה לכתב וגו' עד תמם ועל כן אמר ר"א (בפסוק א) כי וזאת הברכה מוקדמת ומקומה למעלה כאשר נאמר וילך משה וידבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל ויתכן כי אחרי שכתב השירה וילמדה את בני ישראל איש איש לשבטיהם שהביאם לפניו אל בית המדרש כתבה בספר התורה וצוה את הכהנים לקוח את ספר התורה לומר שגם השירה תהיה מונחת בארון עם התורה שהיא מכלל התורה כי היא שם לעד ואמר להם שיקהילו אליו עוד כל זקני השבטים והשוטרים והעם יאספו עמהם כי כן נאמר בסוף (להלן לב מד) ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם והנה עשו הכהנים כן ויקהילו אליו כל העם והעיד בהם את השמים ואת הארץ בהקהל באזני הכהנים וכל העם ואז אמר לו השם יתברך (שם פסוק מט) עלה אל הר העברים הזה ונתחייב לעשות כן מיד ועמד וברך אותם וזאת הברכה ויכתוב אותה בסוף הספר שנתן לכהנים ואז עשו הכהנים מה שצוה אותם ונתנו הספר שלם מצד ארון הברית והנה הכל כסדר האמור בתורה

פרשת האזינו

דברים פרק-לב

{א} האזינו השמים. על דרך הפשט צדקו דברי ר"א כי הכתובים יתנו עדיהם בכל הדברים שהם קיימים ועומדים וכן שמעו הרים את ריב ה' (מיכה ו ב) וגם אבן יהושע כי שם כתיב (יהושע כד כז) כי היא שמעה ועל דרך האמת הם השמים והארץ הראשונים הנזכרים בבראשית כי הם יבואו בברית עם ישראל על כן אמר שיאזינו השמים וישמעו התנאים ואיך יעשה בהם

{ב} ואמר יערף כמטר לקחי. כי מה שלקח מן השמים ואמרתו על הארץ יערף על ישראל ותזל עליהם כטל כי שם ה' אקרא בשמים הבו גדל לאלהינו בארץ ועם כל ישראל ידבר וכן אבן יהושע רמז על הארץ הזאת כי משם רועה אבן ישראל וכבר פירשתיו (בראשית מט כד) וכן אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה מאת ה' היתה זאת וגו' (תהלים קיח כב כג) ועל כן אמר יהושע (יהושע כד כז) האבן הזאת תהיה בנו לעדה וכן כי הנה האבן אשר נתתי לפני יהושע על אבן אחת שבעה עינים וגו' (זכריה ג ט) והמשכיל יבין

{ד} הצור תמים פעלו. רמז למדת הדין ואמר "תמים פעלו" כי הפועל הבא ממנו תמים ושלם לא ימוט ולא ישתנה לעולם כי כל דרכיו משפט הרחמים הם ולא תבוא בפועל חסרון אך במשפט כי המשפט לאל אמונה ואין עול בצור והמשפט צדיק והצור ישר

{ה} שחת לו לא בניו מומם. המום יקרא השחתה כמו שנאמר (ויקרא כב כה) כי משחתם בהם מום בם וכן וזובח משחת לה' (מלאכי א יד) יאמר כי מומם של ישראל שחת לצור עמו ונחלתו וקראם "לא בניו" כאשר יקראם בניו בעת רצון ואמר כי הם דור עקש ופתלתל כי העקשות הפך הישר כענין שנאמר (מיכה ג ט) ואת כל הישרה יעקשו והפתלתל הפך הצדיק ואחרי שהוא צדיק וישר והעם בהפך מזה אינם בניו אבל הם משחיתים לו ושיעור הכתוב שחת לו מומם את לא בניו דור עקש ופתלתל והנה הטעם שלא בא חסרון מעלתם מפועל הצור כי הוא תמים ולא יבוא בו חסרון לעולם אבל מומם הוא המשחית אותם לפני אביהם וטעם "לא בניו" כמו ואמרתי ללא עמי עמי אתה (הושע ב כה) וכן הם קנאוני בלא אל (פסוק כא) במי שאיננו אל וישבעו בלא אלהים (ירמיהו ה ז) או יאמר שחת לו מומם שאינם בניו כי הם דור עקש ופתלתל הפך ממנו

{ו} עם נבל ולא חכם. ששכחו הטוב שעשה להם ולא חכם להבין את הנולד שיש בידו להטיב ולהרע לשון רש"י ואונקלוס תרגם עמא דקבילו אורייתא עשאו מן נבל תבל (שמות יח יח) שפירש בו מלאה תלאה יאמר עם שנלאו בעשיית התורה ולא יתחכמו שהיא לטוב להם כל הימים וכן אמר בגוי נבל (פסוק כא) בעמא טפשא שנלאו להיות חכמים או בעלי דת ור"א אמר נבל במעשה ולא חכם בלב ולפי דעתי העושה טובת חנם יקרא נדיב ומשלם רעה למי שהטיב עמו יקרא נבל והוא שאמר (ישעיהו לב ה) לא יקרא עוד לנבל נדיב כי הוא הפכו ולכך אמרו על נבל הכרמלי (שמואל א כה כה) כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו כי דוד עשה עמו טובה גדולה ושמר את כל אשר לו והוא לא רצה לשלם לו גמול ויעט במלאכיו ויבזהו וזהו טעם הכתוב בחבריו של איוב (איוב מב ח) לבלתי עשות עמכם נבלה כי היו הם מלמדים זכות על מעשה השם הנכבד והנורא שהוא במשפט ואם ירע להם תראה נבלה ויתכן שיקרא כן בעבור שהוא נופל מבני אדם כאשר יאמר כאלה נובלת עליה (ישעיהו א ל) כמו נופלת עליה ויקראו המתה "נבלה" שנפלה לארץ ומתה כמו שאמר (שופטים יד ח) לראות את מפלת האריה אם כן יאמר הכתוב הזאת תגמלו את השם על הטובות שעשה עמכם עם נבל שהוא משלם רעה תחת טובה ולא חכם לדעת כי לנפשם גמלו הרעה הזאת לא לאל כענין שנאמר (איוב לה ו ז) אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח הלא האל הוא אביך כי הולידך וגדלך והוא קנך ששמך קנין כי הוציאך מאין והיית יש וכל יש יש לו קנין כענין שנאמר ה' קנני ראשית דרכו (משלי ח כב) וכן קונה שמים וארץ (בראשית יד יט) כאשר פירשתיו והוא צור עשך ויכוננך כלשון ויכוננו ברחם אחד (איוב לא טו)

{ז} שאל אביך. רמז למבינים וכן זקניך והטעם כמו שאמר (לעיל ד יט) אשר חלק ה' אלהיך אותם וגו' כי לכל חלק במטה חלק למעלה וטעם למספר בני ישראל כי צורת יעקב חקוקה בכסא הכבוד והוא סוד גדול והעד כי חלק ה' עמו וזאת מעלה גדולה שלא עשה כן לכל גוי על כן אמר הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם שנפל ממעלתו באולתו וזה טעם אביך קנך כי קנהו לכבודו וילמדהו כאשר יפרש במעשה האב עם הבן לשון ר"א ודברי פי חכם חן ואם כן יהיה פירוש זכר ימות עולם שיתנו לב לזכור ששת ימי בראשית הטובה שעשה להם בעת היצירה כמו שיאמר בהנחל עליון גוים וגו' בינו שנות דר ודר שיבינו לדעת מה שנעשה להם בדורות מעת ששרתה שכינה ביניהם כאשר יספר ימצאהו בארץ מדבר וגו' ורש"י כתב ימצאהו בארץ מדבר אותם מצא לו נאמנים בארץ המדבר שקבלו עליהם תורתו ומלכותו ועולו מה שלא עשו ישמעאל ועשו ובתהו ילל ישמון ארץ ציה ושממה מקום יללת תנינים ובנות יענה אף שם נמשכו אחר האמונה ולא אמרו למשה היאך נצא למדבר וזה איננו מטעם הפרשה כי הכתוב מוכיח את ישראל ומזכיר הטובות אשר עשה השם עמהם והם גמלו להם רעה תחת טובה

{י} וטעם כאישון עינו. רמז לניצור יאמר שינצור השם אותו כאשר יצור הוא עצמו את עינו או תחסר מלת "איש" יצרנהו כאיש אישון עינו כי מן הסתם באיש ידבר וכן רבים

{יב} ה' בדד ינחנו. השם ישכון בישראל בטח בדד ואין עמו כנוי לשם או לישראל והענין כי אין לישראל שר ומושל מכל בני אלהים שינחנו או יעזור בהנחותו בלתי השם לבדו כי הוא חלקו ונחלתו כאשר הזכיר וכבר כתבתי זה (ויקרא יח כה) ובספרי (האזינו יב) ה' בדד ינחנו אמר להם הקב"ה כדרך שישבתם יחידים בעולם הזה ולא נהניתם מן האומות כלום כך אני עתיד להושיבכם יחידים לעתיד לבוא ואין אחד מן האומות נהנה מכם כלום ואין עמו אל נכר שלא תהא רשות לאחד משרי אומות העולם לבוא ולשלוט בכם כענין שנאמר ואני יוצא והנה שר יון בא (דניאל י כ) ושר מלכות פרס עומד לנגדי (שם פסוק יג) אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת וגו' (שם פסוק כא)

{טו} וינבל צור ישועתו. גנוהו ובזוהו כמו שנאמר (יחזקאל ח טז) אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה אין נבול גדול מזה לשון רש"י ור"א אומר וינבל שגרם לחלל את השם שלא יוכל להושיעו וגם זה איננו נכון בעיני כי אינו מטעם המקום שעדיין יספר את חטאיהם ולא יזכיר עונש ונקמה שיעשה בהם עד ויאמר אסתירה פני מהם והנכון בעיני מה שהזכרתי למעלה (פסוק ו) כי הנבלה תשלום רעה תחת טובה יאמר שנטש אלוה שבראו בעבור זרים וינבל בפיו ובמחשבתו צור שהיה מושיעו לאמר שאין בעבודתו רק גמול רע בעבדם הזרים ישבעו לחם ובעבדם את הצור יהיו נבזים ושפלים לכל העמים כאשר אמרו סכלינו (מלאכי ג יד טו) שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני השם צבאות ועתה אנחנו מאשרים זדים וגו' וכאשר תאמרנה הנשים הארורות (ירמיהו מד יח) ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים וגו' חסרנו כל וכן אל תנאץ למען שמך אל תנבל כסא כבודך (שם יד כא) שיאמרו עליו שהוא משלם רעה תחת טובה לעמו ועבדיו כמו שאמר (שם) אל תפר בריתך אתנו

{טז} בתועבת יכעיסהו. הבעירו חמתו בתועבות ומעשים מכוערים כגון משכב זכר וכשפים שיש בהם תועבה לשון רש"י וכן איתא בספרי (האזינו שיח) אבל אין בשירה תוכחת אלא על ע"ז בלבד וטעם בזרים נמשך אל אלוה עשהו יקניאוהו באלהים זרים כלשון אלהים אחרים וטעם בתועבות השדים לשרוף את בניהם באש לאלהים אחרים שכל זה מתועב לפניו כמו שנאמר (לעיל יב לא) כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם וכתיב (ירמיהו לב לה) אשר לא צויתים (ולא דברתי) ולא עלתה על לבי לעשות התועבה הזאת

{יז} יזבחו לשדים לא אלה. פירשתיו (ויקרא יז ז)

{יט} מכעס בניו ובנתיו. הזכיר הכתוב הבנות בכאן שלא כמנהג כאשר אמר למעלה (פסוק ה) לא בניו וכן בכל מקום יזכיר הבנים והבנות הן בכלל אבל זה מרמזותיו כי יהיה בדור החורבן רשע הנשים ופשעיהם גדול מאד להכעיסו כי היו נצמדות לע"ז ביותר והן שמפתות את האנשים לעבדה כאשר מפורש בדברי ירמיהו (מד טו) ויענו כל האנשים היודעים כי מקטרות נשיהם לאלהים אחרים וכל הנשים העומדות קהל גדול והן שהעיזו פניהם בנביא לאמר לו (שם פסוק יז) עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו לקטר למלכת השמים וכתוב עוד שם (פסוק ה) מפורש להכעסני במעשי ידיכם לקטר לאלהים אחרים וכתוב עוד שם (פסוק ט) השכחתם את רעות אבותיכם ואת רעות מלכי יהודה ואת רעות נשיו ואת רעותיכם ואת רעות נשיכם וביחזקאל (ח יג יד) נאמר עוד תשוב תראה תועבות גדולות אשר המה עושים ויבא אותי אל פתח שער בית ה' וגו' והנה שם הנשים יושבות מבכות את התמוז

{כ} ויאמר. ה' אל לבו או אל המלאכים אסתירה פני מהם כדרך לשון בני האדם וכן אעלים עיני מכם (ישעיהו א טו) והטעם כי כאשר יבקשוני לא ימצאוני אראה מה אחריתם יש אומרים אני אסתיר את פני מהם בעבור שאני רואה מה יעשו באחרונה והנכון שהוא כמשמעו עד שאראה מה יעשו בצר להם דברי ר"א ואין טעם "ויאמר" רק המחשבה והרצון לפניו לעשות כן כדרך "ויאמר אלהים" במעשה בראשית וכבר פירשתי (בראשית א ג) וטעם "פני" על דרך האמת פירשתיו (שמות ג ב שם כ ג) והנה "אסתירה פני" שאסלק שכינתי וטעם אראה מה אחריתם כטעם ארדה נא ואראה (בראשית יח כא) וכבר פירשתיו כי דור תהפכת המה ולא יעמדו בפני בנים לא אמן בם כי אין להם אומן ומגדל והמשכיל יבין והנה עד הנה בשירה זו משה ישיר בה והוא מדבר בלשון עצמו ומן הכתוב הזה ואילך שהזכיר וירא ה' וינאץ וגו' ויאמר אסתירה פני כולם דברי השם הנכבד הם קנאוני כעסוני וכל השירה כן

{כא} הם קנאוני בלא אל. בדבר שאין אלוה לשון רש"י ואם כן ירמוז לשדים הנזכרים והנכון שיאמר הם קנאוני בלא אל אמת כי אין אלוה מבלעדי ה' ומושיע אין בלתו כענין שנאמר (דהי"ב טו ג) וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת כעסוני בהבליהם השדים ואני אקניאם בלא עם הכשדים שנאמר בהם (ישעיהו כג יג) הן ארץ כשדים זה העם לא היה שפירושו העם שלא היה נחשב לגוי והקב"ה גדל אותם לרדות בהם את עולמו כמו שאמר (ירמיהו נא כ) מפץ אתה לי כלי מלחמה בגוי נבל אכעיסם עשו שהוא נבל ולא זכר ברית אחים וירמוז לשני הגלויות

{כו} אפאיהם. אמרו המדקדקים אפזרם בכל פאה ואם כן יהיה טעם "אמרתי" שהיה הרצון לפניו במדת הדין שיהיו ככה לעולם מפוזרים בכל פאה ושיהיה זכרם מאנוש נשבת לעד לולי כעס אויב אגור ועל דעתי היא מלה מורכבת כאשר הזכירו בספרי (האזינו כו) אף אי הם אבל טעמה שאשיתם במקום פאה ובענין שיאמרו עליהם גם אי הם לומר שלא ישאר להם שם ושאר בגוים ולא יודע מקומם איה והנה ירמוז לגלות עשרת השבטים שגלו לנהר גוזן (מלכים ב יז ו) הוא שהחכמים קורין סמבטיון כי נקרא גוזן מלשון ויגז שלוים (במדבר יא לא) אתה גוזי (תהלים עא ו) כי העומדים אחריו מוסרים מבני אדם וקורין אותו סמבטיון מפני שביתתו בשבת כי יום השבת בלשון ההוא סבט כאשר הוא בערבי ונהוג בלשונם להוסיף בתארים "יון" אזוביון חוריון מוליון וכן הרבה אשביתה מאנוש זכרם גלותנו בין העמים אנחנו יהודה ובנימין שאין לנו זכר בעמים ולא נחשב לעם ואומה כלל והנה יאמר הכתוב כי היה במדת הדין להיותנו כן בגלות לעולם לולי כעס אויב ויורה זה כי בגלותנו עתה תמה זכות אבות ואין לנו הצלה מיד העמים רק בעבור שמו הגדול ית' כענין שאמר ביחזקאל (כ מא מד) וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ונקדשתי בכם לעיני הגוים וידעתם כי אני ה' בעשותי אתכם למען שמי לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל וכן נאמר עוד (שם פסוק ט) ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים וגו' ולכך הזכיר משה בתפלתו (במדבר יד טו) ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר וגו' והשם יתברך הודה לו בזה (שם פסוק כ) ויאמר ה' סלחתי כדברך והטעם בטענה הזאת איננו כרוצה להראות כחו בין שונאיו כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו אבל השם ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו ושם הרשות בידו להרע או להטיב וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם לא נשאר רק העם הזה לשמו ופרסם בהם באותות ובמופתים כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים ונודע בזה לכל העמים והנה אם ישוב ויאבד זכרם ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם ואם אדם יזכיר כן יחשבו כי היה כח מכחות המזלות והכוכבים וחלף ועבר והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי שלא ישאר בהם יודע את בוראו רק מכעיס לפניו ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים וזה טעם כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם (פסוק לו) שיזכור ה' ברחמים כי הם עמו מאז ויזכור כי הם עבדיו שעמדו לו בגלותם כעבדים לסבול הצרות והשעבוד וכענין שנאמר (ישעיהו סג ח) ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו וכבר רמזתי בבריאת האדם סוד נשגב ונעלם צריך ממנו שנהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלהים כענין שנאמר (ישעיהו מג ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו'

{כח} כי גוי אבד עצות המה. וכל הפרשה על האויב הנזכר כדברי רבי נחמיה (ספרי כח) וטעם כי לא כצורנו צורם גם כן דברי האויב יאמר הכתוב שהיה להם לחשוב ולהשכיל זאת הנעשה בישראל כי הוא פעל השם על עונם ויבינו ממנה לאחרית נפשם כי כן יעשה בסוף לכל הגוים כי הם מורדים בשם יותר מישראל ישכיל ויאמרו איכה ירדוף אחד אלף מישראל אם לא כי צורם מכרם כי צורם הוא תקיף ובעל היכולת לעזור ולהציל יותר מצורנו ואיבינו פלילים היו בנו מתחלה לעשות בנו שפטים כרצונם ועתה למה בורחים מפנינו אלף מפני גערת איש אחד לולי צורם התקיף שמכרם והביא מורך בלבבם ונפלו ורודף אין פלילים מלשון אשר פללת לאחותך (יחזקאל טז נב) ויעמוד פנחס ויפלל (תהלים קו ל)

{לב} כי מגפן סדם גפנם. יאמר כי העובדי גלולים אובדי עצות המה ולא ישכילו ולא יבינו ולא יחשבו רק רע כל היום כי משרש רע היו ולא יעשו רק פרי רע ומר האוכל ממנו ימות והענין כי ישראל מודים ומתודים ועושים תשובה בעת צרתם לאמר ולמה מצאתנו כל זאת (שופטים ו יג) אבל העובד כוכבים אובד עצות אין לו עצה ולא תבונה רק הולך אחר ע"ז שלו וכופר בשם הנכבד לעולם כי כן ירש מאבותיו והנה הוא משרש פורה ראש ולענה ואין בהם תועלת לעולם אבל ישראל ששרשם טוב אם יכרת ועוד יחליף ויעשה פרי טוב

{לד} הלא הוא כמס עמדי. ראש הפתן האכזרי שלהם שמתי באוצרותי להאכילם מפרי מעשיהם כי לי נקם ושלם לנקום נקמת ישראל מידם ולי שלם לשלם להם כפעלם שכחשו בי לעת תמוט רגלם כשתתמלא סאתם כענין כי לא שלם עון האמורי עד הנה (בראשית טו טז) ור"א אמר שטעמו וגם רשע ליום רעה (משלי טז ד) והוא סוד גדול

{לז} ואמר אי אלהימו. האויב יאמר איה אלהי ישראל כענין למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם (תהלים קטו ב) אשר חלב זבחימו יאכלו כי היו ישראל תדירים בעבודת הקרבנות והנסכים מכל גוי לאלהיו והזכיר לשון רבים יאכלו וישתו אלהימו שהוא לשון הרבים ואצל העמים רבים הם ולכך חזר ואמר ראו עמים כולם אני אני הוא יחיד ואין אלהים עמדי לעזור לי ואין כנגדי להציל ולמחות בידי מלעשות כל רצוני להמית ולמחוץ ולהחיות ולרפוא

{מ} כי אשא אל שמים ידי. על דרך הפשט ענין שבועה בכסאו ואמר "אשא" כי כל נשבע נושא ידו ונוגע בחפץ אשר הוא נשבע בו ועל דרך האמת בעבור כי בעת הגלות השליך משמים ארץ תפארת ישראל יאמר שישאנה עתה בעת רצון אל השמים העליונים והיא היד הגדולה הנלחמת לישראל וזה טעם ואמרתי חי אנכי לעולם כי אני מחיה ידי החזקה בהיותי משנן ברק חרבי וסומך אותם לאחוז במשפטן של ישראל ולהשיב נקם לצרי כי אז יהיה השם שלם והכסא שלם והמשכיל יבין והנה השירה הזאת אשר היא בנו לעד אמת ונאמן תגיד כל המוצאות אותנו בביאור הזכירה תחלה החסד שעשה עמנו הקב"ה מאז שלקחנו לחלקו והזכירה הטובות שעשה לנו במדבר ואשר הנחילנו ארצות הגוים הגדולים והעצומים ורוב הטובה והעושר והכבוד אשר הנחילנו בה וכי מרוב כל טובה מרדו בה' לעבוד ע"ז והזכירה הכעס אשר היה מלפניו עליהם עד ששלח בהם בארצם דבר ורעב וחיה רעה וחרב ואחרי כן פזר אותם בכל רוח ופאה וידוע כי כל זה נתקיים ויהי כן ואמרה השירה כי בסוף ישיב נקם לצריו ולמשנאיו ישלם והטעם כי הם עשו כל הרעות עמנו לשנאתו של הקב"ה כי לא ישנאו את ישראל בעבור שעשו ע"ז כהם רק בעבור שלא יעשו כמעשיהם ויעבדו את הקב"ה וישמרו את מצותיו ולא יתחתנו בהם ולא יאכלו מזבחיהם ויבוזו ע"ז שלהם ויבערו אותה ממקומותיהם וכענין שאמר (תהלים מד כג) כי עליך הורגנו כל היום אם כן לשנאתו של הקב"ה יעשו בנו כל הרעות האלה והם צריו ומשנאיו ועליו להנקם מהם וזה דבר ברור כי על הגאולה העתידה יבטיח כי בבנין בית שני לא הרנינו גוים עמו רק לעגו עליהם (נחמיה ג לד) מה היהודים האמללים עושים והיו גדוליהם עבדים בהיכל מלך בבל וכולם משועבדים לו ובימים ההם לא השיב נקם לצריו ולא כפר אדמתו עמו והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה אבל לא ישבית זכרנו וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה ויכפר על חטאתינו למען שמו אם כן השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין וכך הזכירו בספרי (האזינו מג) גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא ולזה רמז הכתוב שאמר (פסוק מד) ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם הזכיר "כל" להגיד שהיא כוללת כל העתידות למו ואם היא קטנה בדבור כי ביאר להם עניניה הרבים ואלו היתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשית אחרית כן היה ראוי להאמין בה מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה לא נפל דבר אחד ואף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי האלהים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו עליו השלום

פרשת וזאת הברכה

דברים פרק-לג

{א} איש האלהים. להגיד כי ברכתו מקויימת כי איש האלהים היה ותפלת ישרים רצונו והנה יקרא הכתוב למשה רבינו "איש האלהים" וכן שאר הנביאים ואליהו וזולתם ולא יאמר הכתוב "איש ה'" אבל יאמר משה עבד ה' (להלן לד ה) והטעם ידוע לכל משכיל וכן על דרך האמת וזאת היא הברכה כי מאת ה' היתה זאת (תהלים קיח כג) וכן ביעקב נאמר (בראשית מט כח) וזאת אשר דבר להם אביהם זאת הברכה הוא שאמר דוד (תהלים קיט נו) זאת היתה לי כי פקודיך נצרתי ירמוז לציון עיר דוד כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם והמשכיל יבין ולזה הסוד נתכוונו רבותינו במדרש שאמרו בבראשית רבה (ק יג) וזאת אשר דבר להם אביהם עתיד אדם כיוצא בי לברך אתכם וממקום שפסקתי אני משם הוא מתחיל כיון שעמד משה רבינו פתח להם בוזאת הברכה מאותו מקום שפסק להם אביהם הוי וזאת אשר דבר להם אביהם אמר להם הברכות הללו אימתי מגיעות אתכם משעה שתקבלו את התורה שכתוב בה וזאת התורה וגו' כי המלה הזאת תרמוז לברכה שהיא התורה והיא הברית דכתיב (בראשית יז י) זאת בריתי וכבר הזכרתי זה (ויקרא טז ג)

{ב} ה' מסיני בא. יאמר כי השם מסיני בא לישראל כי משם השכין שכינתו בתוכם ושוב לא נסתלקה מהם והענין כי ירד הכבוד בהר סיני כמו שנאמר (שמות יט כ) וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר ויקרא ה' למשה וגו' ושם היה כל הימים שהיה משה עולה ויורד כמו שנאמר (שם כד יז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר וגו' וכאשר נתנו לו הלוחות האחרונות שכן הכבוד באהל מועד כמו שנאמר (שם לג ט) והיה כבא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה וכתיב (שם פסוק יא) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים וגו' וכאשר הוקם המשכן שכן הכבוד במשכן שנאמר (שם מ לד) ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן ומשם היו לו כל הדברות כל ימי המדבר וזרח משעיר למו כי אחרי נסעם מסיני במסע ראשון שכן הענן במדבר פארן ומשם שלח מרגלים שנאמר (שם יג ג) וישלח אותם משה ממדבר פארן ונתנדה העם ולא היה הדבור עם משה עד שבאו לשעיר בגבול בני עשו בסוף הארבעים (לעיל ב ב) כמו שנאמר שם (פסוק ז) כי ה' אלהיך ברכך בכל מעשה ידך ידע לכתך את המדבר הגדול הזה זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך והנה אז בבואם בשעיר היה השם להם לאור עולם ושלמו ימי אבלם וצוה אותם להשמר משעיר ועמון ומואב ואמר שיחלו לרשת את ארצם וירשו ארץ סיחון ועוג שני מלכי האמורי הגדולים הופיע מהר פארן שנסתכל בהם ושם ענינם למאור פניו מהר פארן והטעם כי תחלת הכנסם במדבר הגדול היה מפארן כמו שנאמר (במדבר י יב) ויסעו וגו' ממדבר סיני וישכן הענן במדבר פארן והנה השם הופיע עליהם לראות מה הם צריכים במדבר הגדול והנורא מלשון ועל עצת רשעים הופעת (איוב י ג) נסתכלת וראית באורך הגדול כל סתרי מחשבותיהם ואתה מרבבת קדש מימינו אש דת למו יאמר כי בא הכבוד לישראל מרבבות קדושי עליון אשר ירדו עמו על ההר כענין שנאמר (תהלים סח יח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה' בם סיני בקדש מימינו אש דת למו פירוש מימין תפארתו היה להם אש דת לא מיד המלאכים הנזכרים רק מימין השם בעצמו ובכבודו ויתכן כי "מרבבות קדש" מרבוי קדושתו כי קדוש קדוש קדוש ה' צבאות בכל מיני קדושה וטעם "אש דת למו" כמו "דת אש" כמו שאמר (לעיל ה כא) ואת קולו שמענו מתוך האש או טעמו כמו "אש ודת למו" יזכיר שהראה להם האש העליונית והשמיעם הדת וזה כענין שנאמר (לעיל ד לו) ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש ועל דרך האמת יגיד גם כן שהאש שהוא הדת היא מימינו כי מדת הדין כלולה ברחמים ועל דעת רבותינו טעם הכתוב כי מסיני בא לתת תורה לישראל שנגלה להם משם וזרח משעיר להם לישראל כי נגלה על בני עשו לתת להם התורה וכאשר לא רצו בני עשו לקבל אותה האיר פניו לישראל ונתנה להם בימינו ובזרועו ואור פניו כי רצם והופיע והראה להם יפעתו והדרת פניו מהר פארן כאשר לא רצו בני ישמעאל בתורה יזכיר כי היה זכות לישראל גדולה כאשר לא רצו שאר האומות לקבל את התורה והנה הזכיר כל זרע אברהם שאחד מהם לא היה חפץ בתורה זולתי ישראל אבל על כל האומות גם כן נגלה לתת אותה להם ולא רצו בה כפי הבא בקבלת רבותינו (ע"ז ב)

{ג} אף חבב עמים. פירשו בו שהוא מלשון ארמית ותהון קדמי חביבין (שמות יט ה) יאמר אף חובב את ישראל שהוא עמים רבים כענין אחריך בנימין בעממיך (שופטים ה יד) וכל קדושיו של ישראל הם הלוים הם בידך כי הקרבתם אליך להיות חונים סביבות הארון והנראה אלי כי "חובב" מגזרת לטמון בחובי עוני (איוב לא לג) מענין חדר בחדר להחבא (דהי"ב יח כד) ושם חביון עזו (חבקוק ג ד) יאמר גם אתה בידיך מחביא ומסתיר עמים כל קדושי ישראל הנזכר ירמוז כי כל העדה כלם קדושים והשם יסתירם בידו כטעם ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך (ישעיהו נא טז) כענין סתרי ומגני אתה (תהלים קיט קיד) וכן ויתיעצו על צפוניך (שם פג ד) וזה רמז למה שאמר (במדבר יד יד) אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם וכן אמר בשירה (לעיל לב י) יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו והם תכו כמו הכו כאשר בא תרגלתי לאפרים (הושע יא ג) במקום הרגלתי וכאשר הומרה ה"א הנקבה בתי"ו באם אתן שנת לעיני (תהלים קלב ד) עושה רע מאת (קהלת ח יב) וכן רבים יאמר שהם מוכים בכל מכה במדבר ללכת אחריך בכל אשר תלך לא יחושו לרעב ולצמאון ומכת נחש ועקרב רק יצאו לרגליך ואחריך ירוצו וזה כענין שנאמר (ירמיהו ב ב) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה ישא מדברתיך כמו לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא (שמות כ ז) ובל אשא את שמותם על שפתי (תהלים טז ד) ישא ביום ההוא לאמר (ישעיהו נ ז) מדברותיך כמו ומדברך נאוה (שיר השירים ד ג) יאמר שישא דבריך על שפתיו ויהגה בהם תמיד

{ד} תורה צוה לנו משה. הטעם שישא תמיד ויאמר תורה צוה לנו משה והיא תהיה מורשה לקהלת יעקב כי לדורות עולם כל בני יעקב יירשוה וישמרו אותה כי לא תשכח מפי זרעו ודרשו רבותינו (מדרש תהלים א) שלא אמר מורשה בית יעקב או זרע יעקב ואמר "קהלת יעקב" לרמז שיקהלו רבים עליהם ותהיה התורה לעולם מורשה ליעקב ולכל הנקהלים עליו הם הגרים הנלוים על ה' לשרתו ונספחו על בית יעקב ונקראו כלם קהלתו

{ה} ויהי בישרון מלך. רמז אל השם הנזכר שהיה למלך על ישראל בהיותם ישרים ונאספו כל ראשי העם וכל שבטי ישראל יחד וגם זה הכתוב דבוק והטעם כי ישראל יאמרו תמיד התורה אשר צוה לנו משה תהיה ירושה לכל קהלת יעקב לעדי עד לא נחליף ולא נמיר אותה לעולם ויאמרו שהיה השם למלך על ישראל בהתאסף ראשינו זקנינו ושופטינו וכל שבטי ישראל שכולנו יחד קבלנו מלכותו עלינו לדור ודור ואנחנו חייבין לשמור תורתו ומלכותו לעולמים וזו המצוה הוא דבור אנכי והיא קבלת מלכות שמים כאשר פירשתי שם (שמות כ ב) והנה הזכיר התורה בכלל ומלכות שמים בפרט שכל המודה במלכות שמים כופר בע"ז ומודה בכל התורה כולה ורמזו כי הם וראשיהם קבלו מלכות שמים מפי הגבורה וראו שהוא מלך ישראל וגואלו והתורה קבלו מפי משה שקבלו עליהם ועל זרעם להאמין בו ולעשות כל אשר יצוה מטעם המלך כאשר אמרו (לעיל ה כד) ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלהינו אליך ושמענו ועשינו וזה הפירוש ברור ונכון בכתוב הזה על דרך שהזכירו בגמרא במסכת ראש השנה (לב) אלא מלכיות תלתא הוא דהויין ה' ימלוך לעולם ועד (שמות טו יח) ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו (במדבר כג כא) ויהי בישורון מלך וכן שנינו בספרי (ברכה שמו) מושב זקנים בישיבה של מטה שמו הגדול משתבח למעלה שנאמר ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל אין אסיפה אלא זקנים שנאמר (במדבר יא טז) אספה לי וגו' יחד שבטי ישראל כשהן עשויין אגודה אחת ולא כשהן עשויין אגודות אגודות וכן הוא אומר (עמוס ט ו) הבונה בשמים מעלותיו וגו' ובמדרש רבה (במדב"ר טו יד) נמי אמרו כביכול כסאו מבוסס למעלה בזמן שישראל עשויין אגודה אחת לכך נאמר הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה וכן ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם וגו' וגם זה על הדרך שפירשתי ידרשו שהיה מלך עליהם מפני שנתאספו ויחדו כולם קבלו מלכותו עליהם וכן יהיה מורשה לקהלת יעקב והמלך הוא הקב"ה וכן נהגנו לומר בתקיעתא דברי רב אבל יש במקצת האגדות שמפרשין אותו על משה אומרים משה מלך שנאמר ויהי בישורון מלך בהתאסף וגו' וא"כ (ס"א וג"כ) אמר הכתוב תורה צוה לנו משה להיותה מורשה לקהלת יעקב והוא היה מלך עלינו ועל כל שבטינו יחד וראוי לנו לעשות דבריו ומצותיו כי מלך גדול וחכם היה עלינו יספר הכתוב גם בכבוד השליח שהיה גדול וראוי להאמין בו והנכון והאמת מה שפירשנו והנה הזכיר כי השם שוכן בישראל והנה קבלו תורתו ומלכותו כל שבטיהם יחד עליהם ועל זרעם לדורותם אם כן הנם ראויים לברכה

{ו} יחי ראובן. אמר ר"א כי החל מראובן שהוא הבכור ולא הזכיר שמעון בעבור עון פעור כי העובדים היו שמעונים ומספרם לעד גם נשיאם נהרג וכן דעת רש"י והמפרשים ולפי דעתי אין מספרם ראיה בעבור כי עדיין יחסרו שלשה עשר אלף ויותר מלבד המתים במגפה וגם משאר השבטים יחסרו קצת כי בני גד חסרו חמשת אלפים ובני אפרים שמונת אלפים ועוד כי הכתוב שאומר (במדבר כה ג) ויצמד ישראל לבעל פעור ואמר (שם פסוק ד) קח את כל ראשי העם נראה שהיו בהם מכל השבטים וכל דייניהם ישפוטו בם וכן אמר (שם פסוק יא) ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי ואל תשיב עלי מדבר עכן שאמר (יהושע ז יא) חטא ישראל כי שם לא נתגלה החטא ויזכירם סתם וכן המוכה איננו ראיה כי היה נשיא בית אב בהם לא נשיא השבט והנועדים על ה' בעדת קרח גדולים ונכבדים ממנו שהיו נשיאי עדה ולא הלכו כל שבטיהם אחריהם והמזמור הזכיר דתן ואבירם וענינם בשמם (תהלים קו יז) תפתח ארץ ותבלע דתן ותכס על עדת אבירם והזכיר ויצמדו לבעל פעור (שם פסוק כח) עם וימאסו בארץ חמדה (שם פסוק כד) לכלל העם וחלילה שימנע משה מלברך את שמעון ולא ימחה שבט מישראל שכבר כלו הנצמדים לבעל פעור כמו שאמר (לעיל ד ג) כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך ואלה הנשארים כולם כתיב בהם (שם פסוק ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום ולמה לא יברכם והנה כולם עשו את העגל וחטאו במרגלים ונתכפר להם וברכם וראיתי במדרש רבה (במדב"ר כא ט) ששה משפחות נחסרו על הזנות בעצת בלעם ומנה משפחה אחת לשמעון וחמשה מבני בנימין והנה לדעתם בנימין חטא יותר משמעון באותו החטא והוא בכלל הברכה והנכון בעיני כי הכתוב לא ימנה בשבטי ישראל רק שנים עשר וכך אמר בברכת יעקב (בראשית מט כח) כל אלה שבטי ישראל שנים עשר והנה יעקב הזכיר בניו השנים עשר והזכיר יוסף בשבט אחד ומשה ראה להזכיר ביוסף שני שבטים כמו שאמר (פסוק יז) והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה והיה זה בעבור שני דברים האחד כי אחר שצוה הקדוש ברוך הוא ועשאם שני שבטים בחנכת המזבח ובדגלים ובנחלת הארץ הנה הוא צריך למנותם שנים בברכתם ועוד שהזכיר יהושע המנחילם את הארץ והוא מאפרים הקטן והוצרך להזכיר אחיו שגדול ממנו והנה רצה לברך את לוי כי מברכתו יתברכו כל ישראל שיהיו קרבנותיו לרצון להם לפני השם והוצרך להשאיר אחד מן השבטים שאינן נימנין בשום מקום רק שנים עשר כנגד שנים עשר מזלות ברקיע ושנים עשר חדשים בשנה ושנים עשר גבולי אלכסונין שאמרו במדרש שהם הן זרועות עולם וכמו שהזכירו חכמים במסכת ברכות (לב) אמר הקב"ה לנביא לך ואמור לכנסת ישראל בתי שנים עשר מזלות בראתי ברקיע כנגד שנים עשר שבטים וכן בהר גריזים והר עיבל (לעיל כז יב) שמנה לוי לא נגזר שם יוסף לשני שבטים וכן תראה בחלוק יחזקאל (מח ד ה) שמנה בחלוקת הארץ יוסף לשני שבטים ולא הזכיר לוי וכשמנה תוצאות העיר הזכיר (שם פסוק לא) שער לוי אחד ולא מנה שבט יוסף לשני שבטים אבל אמר (שם פסוק לב) שער יוסף אחד כי לעולם לא ימנו שבטי ישראל רק שנים עשר וכבר זכרתי זה בסדר ויקח קרח (במדבר יז יז) והנה השאיר שמעון שלא היה שבטו גדול ולא היתה בו ברכת יעקב אביהם מרובה אבל חלקם ביעקב והפיצם בישראל (בראשית מט ז) והנה יתברכו גם הם מברכת שאר השבטים אשר המה בתוכם וסדר זאת הברכה היתה ברוח הקדש על דרך נחלתם החל מראובן כי לקח נחלתו בראשונה ועוד כי הוא הבכור ומשה התפלל עליו שלא ימחה שמו בחטאו ולכך נתן לו בברכתו משפט הבכורה ואחר כן הקדים יהודה כי הוא הנוחל הראשון בארץ ולנגיד ממנו והוא העולה בתחלה למלחמה אשר בה יברך אותו והנה ברכתו כוללת כל ישראל ואחר כן ברך לוי החונים עם בני יהודה (ס"א ועיר ירושלים) בירושלים ושם יהיו קרבנותם לרצון ואחרי כן ברך בנימין שהיתה נחלתם עם בני יהודה ועיר ירושלים ובית המקדש בין בני יהודה ובין בני בנימין והלוים יחנו עם שניהם ואחרי כן ברך בני יוסף כי כן היתה נחלתם שנאמר (יהושע יח יא) ויעל גורל מטה בני בנימין למשפחותם ויצא גבול גורלם בין בני יהודה ובין בני יוסף ואחרי כן השלים לברך בני הגבירות והקדים זבולון ליששכר כאשר עשה יעקב (בראשית מט יג יד) וכן נפל גורלם השלישי לבני זבולון (יהושע יט י) והגורל הרביעי לבני יששכר (שם פסוק יז) ואחרי כן ברך בני השפחות דן ונפתלי ואשר כסדר תולדותם והוא הדגל שלהם והקדים גד לכל בני השפחות כי לקח נחלתו תחלה עם ראובן המוקדם והוא היה מדגל הראובני וטעם יחי ראובן שיחיה שבטו ולא ימות לעולם ויהי מתיו מספר כמו ולא למדתי חכמה ודעת קדושים אדע (משלי ל ג) ואל יהיו מתיו מספר שלא יהיו מעטים שכל דבר שיספר הוא מעט וכן ואני מתי מספר (בראשית לד ל) לשון ר"א ויותר נכון לפרש יחי ראובן בישראל ואל ימות שלא יכרת שבטו באחד מכל הזמנים ויהי פקודיו במספר בני ישראל לעולם יתפלל עליו שלא יגרום חטאו והכעס הגדול אשר כעס עליו אביו בחללו יצועיו להכרית שמו מישראל וזה כענין שנאמר שם (שם לה כב) וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר כי הודיע שלא יצא בחטאו מן המספר וכן פירש רש"י וטעם "מתיו" שכל אנשיו יזכו בזה ולא יכרת אפילו מקצת השבט בחטאו ואולי "מתיו" רמז לראשי משפחותיו הארבע ויהיה טעם "מספר" כמו במספר וכן לזנות בית אביה (לעיל כב כא) ירחצו מים (שמות ל כ) ורבים כן או טעמו שיהיו מתיו מספר ישראל שימנה ראשון כמשפט הבכור כי האחד הוא המספר כי ממנו הכל ואונקלוס תרגם ויקבלון בנוהי אחסנתהון במנינהון יתכוין למה שפירשנו יאמר שיחיה ראובן ולא יכרת ויהיו מתיו במספרם לעולם לא ימחה שבטו מישראל ולא ימנו ביותר מספרם להיותן שני שבטים שלל ממנו הבכורה והבטיחו בשבט אחד לעולם ויש מפרשים כי הברכה הזאת על כבוש הארץ יאמר שיחיה ראובן בעברם חלוצים למלחמה לפני בני ישראל והטעם שיתגברו ולא ינוצחו כטעם ועל חרבך תחיה (בראשית כז מ) ואל ימות שלא יפלו מהם במלחמה ויהי מתיו מספר שיחזרו לאהליהם במספרם ולא יפקד מהם איש וכן בברכת גד חבירו הזכיר זה הענין והפירוש הזה קרוב אבל הראשון נכון יותר בעיני כי ברכת משה כדרך אשר הזכיר יעקב וכענין ההוא ועל דרך האמת יחי ואל ימות מטעם פוקד עון אבות על בנים ושם (שמות כ ה) רמזתי סודו והועילה ברכת משה לכפר לו מעשה בלהה שלא יכרת וימות בו לעולם אבל פקד עליו עם שאר השבטים מעשה יוסף כפי הבא בפרקי היכלות

{ז} וזאת ליהודה. וכן אמר ליהודה שיחיה ולא ימות והוסיף לו עוד שמע ה' קול יהודה דעת רבי אברהם וזה איננו נכון על פירושנו כי אין יהודה בכרת הזה שיתפלל עליו כן כאשר לא הזכיר זה בשאר השבטים אבל הוא כפשוטו וזאת הברכה אשר ליהודה ועל דרך האמת ייחד המדה הזאת ליהודה בעבור כי להם המלחמה וממנו המלכות לעולם והיא העזר מצריו והוא סוד הכתוב שאמר ( א יח) ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר כי הוא הקשת הנראה בענן שנאמר בה (בראשית ט יז) זאת אות הברית שמע ה' קול יהודה יתפלל עליו בצאתו למלחמה כי הוא יעלה בתחלה ולנגיד ממנו שילחם באויבי ישראל וכן אמר יעקב (שם מט ח) ידך בערף אויביך ואל עמו תביאנו שישוב לשלום ידיו רב לו יהיו ידיו רב לו שלא יצטרך לעזר אחר זולתי עזרת השם שיענהו בתפלתו ככל הכתוב בדברי אונקלוס וכן דעת המפרשים ועל דעתי עוד ירמוז למלחמתו הראשונה אל הכנעני שאמר השם יהודה יעלה בתחלה (שופטים א ב) ואמר "ידיו רב" שיקח מצריו ויכבוש מהם ארצות רבות יותר מן הראוי לו בנחלתו ירמוז שינחיל מנחלתו לשמעון אחיו הוא שנאמר (יהושע יט ט) מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון כי היה חלק בני יהודה רב מהם וינחלו בני שמעון בתוך נחלתם והנה הזכיר שמעון ברמז עם יהודה

{ח} וללוי אמר. על לוי אמר לשון רש"י (ס"א ר"א וכן) דעת המפרשים והוא כלשון אמרי לי אחי הוא (בראשית ב יג) וישאלו אנשי המקום לאשתו (שם כו ז) והרבה כן ולפי דעתי כי בעבור שהזכיר משה בברכתו שם ראובן ויהודה יחי ראובן קול יהודה ולא יזכיר שם שאר השבטים בברכתם יזכיר הכתוב וללוי אמר לבנימין אמר יגיד כי השבטים לפניו ויקרא ללוי וישים עיניו עליו ויאמר תומיך ואוריך וכן בכל שבט ושבט פנים בפנים יברך אותם אשר נסיתו במסה שנסית אותו בנסיון והטעם שהיה חסיד בכל אשר נסית אותו ולא נמצא בו דופי חוץ ממי מריבה שכבר הענשתו עליו כי העגל לכבוד השם עשהו לשון ר"א ובספרי (ברכה שמט) אשר נסיתו במסה הרבה נסיתו ונמצא שלם בכל הנסיונות תריבהו על מי מריבה סקופים נסקפת לו על מי מריבה אם משה אמר (במדבר כ י) שמעו נא המורים אהרן ומרים מה עשו והנכון בעיני בדרך הפשט כי "במסה" כפשוטו הוא המקום אשר נסו השם ברפידים (שמות יז ז) יאמר תומיך ואוריך יהיו לעולם לאיש חסידך ולזרעו אחריו אשר נסית אותו במסה כאשר חטאו בני ישראל וינסו את השם על המים ולא היה בתוך העדה הנועדים שם על השם כי האמין בשם ובדברו שיוציא להם מים מצור החלמיש ובפעם השנית תריבהו ותעניש אותו על מי מריבה של ישראל כי בעבור מריבתם היה עליו העונש ולא שמעל הוא בה' כי גם מתחלה האמין כי אתה ההפכי הצור אגם מים אף כי בפעם הזאת שכבר ראה כן ירמוז משה כי החטא ההוא היה מפני העם כי בעבור מריבתם חשבו משה ואהרן שיצטרכו לעשות מה שעשו שמא נסתלקה השכינה בעבור ענשם והוא שנאמר (תהלים קו לב) ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם וטעם "תריבהו" כמו ריבה ה' את יריבי (שם לה א) ששלמת לו משפט הריב שרבו בני ישראל את ה' ויתכן שיהיה פירושו כמו שאמר בספרי שהם סקופים כלומר עלילות ירמוז למיעוט החטא וגודל העונש כדרך בקרובי אקדש (ויקרא י ג) וכן דעת אונקלוס שאמר דנסיתוהי בנסיתא והוה שלים מריב בני ישראל ומנסותם את ה' וכיון שהיה שלם בפעם הראשונה כל שכן בשניה שהיה מאמין בדבר השם ובחנת לבו על מי מריבה ומצאת לבבו נאמן לפניך כי גלוי וידוע לפני כסא כבודך שהוא מאמין בך ובדבריך אבל בשביל ישראל היה העונש עליו כמו שפירשתי בפסוק גם בי התאנף ה' בגללכם (לעיל א לז) והנה מתחלה דבר בכהנים כי אמר ללוי שיהיו האורים והתומים לאיש חסידו מהם ואחרי כן בכל השבט שנסה אותם בעגל ובמצרים ובמדבר ועל כן יורו משפטיו ליעקב וכן דעת אונקלוס שאמר כשירין אילין דילפין דינך וגו' או על העתיד ידבר בהם כדברי ר"א וירו משפטיך על כולם וישימו קטורה על הכהנים מהם

{יא} וטעם ברך ה' חילו. שיהיו חיל גדול והטעם שירבו ולא ימעטו בבואם אל הקדש כטעם אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי (במדבר ד יח) וכן נאמר באזהרות שלהן (שם פסוק יט) ולא ימותו ואונקלוס אמר נכסוהי מלשון ואת כל מקנהם ואת כל חילם (שם לא ט) יתכוין למה שאמרו רבותינו (יומא כו) בקטורת שהיא מברכת והוא דבק אל ישימו קטורה באפך כי ממנה יתברך חילו כמו ששנינו (שם) חדשים לקטורת ובספרי (ברכה שנב) ברך ה' חילו בנכסים מכאן אמרו רוב כהנים עשירים הם משום אבא דורש אמרו נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב (תהלים לז כה) זה זרעו של אהרן

{יב} ידיד ה' ישכן לבטח עליו. יקרא לבנימין ידיד ה' יאמר בנימין שהוא ידיד השם ישכון בארצו לבטח על השם והשם יהיה חופף עליו כל הימים ומשרה שכינתו בתוך ארצו ובין כתפיו ירמוז למה שדרשו בו רבותינו (זבחים נד) ועל דרך האמת ידיד ה' ישכון על בנימין ויהיה זה לבטח לבנימין שיבטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים והוא יהיה חופף ומגין על בנימין כל היום ולא יבושו בעת צרה ובין כתפיו של בנימין ישכון לעד ומכאן נקרא שלמה ידידיה בעבור ה' ( יב כה) ובנה ידידות משכנותיו כאשר נקרא שלמה גם כן לומר שמדתו שלימה בשלום ולפיכך נכתב בה"א ואמרו במדרש של ר' נחוניא בן הקנה אמר לו הקב"ה הואיל ושמך כשם כבודי אתן לך את בתי דכתיב (מלכים א ה כו) וה' נתן חכמה לשלמה ולא פירש והיכן פירש להלן (שם ג כח) כי ראו כי חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט וגו' ונכון הדבר שירמוז בשלש השכינות הללו על שלשה מקדשים יאמר במקדש ראשון ישכון לבטח עליו כענין שנאמר (דהי"ב ז א) וכבוד ה' מלא את הבית ואמר על בית שני חופף עליו כל היום שלא שרתה בו השכינה רק היתה מכסה ומגינה עליו או חופף ממש כמו שהוזכר בפרקי היכלות ובין כתפיו שכן לימות המשיח כי ביום ההוא יקראו לירושלים כסא ה' (ירמיהו ג יז) ועל דרך זה נדרש בספרי (ברכה שנב)

{יג} ממגד שמים. מגד לשון מעדנים ומתק וממגד תבואת שמש שהיתה ארצו פתוחה לחמה וממתקת את הפירות גרש ירחים יש פירות שהלבנה מבשלתן והן קשואין ודלועין גרש ירחים שהארץ מגרשת ומוציאה מחדש לחדש לשון רש"י ואם כן יהיה עם פרי מגדים (שיר השירים ד יג) פרי ממתקים יברך אותו שתהיה ארצו ממתק השמים שיהיה מן הטל ותהיה מבורכת מן התהום שתהיה רובצת תחת ארצו להיות עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר ויתכן שהפירות יקראו מגדים ויאמר שתהיה ארצו מבורכת מפרי השמים שהוא הטל ובעבור היות המגדים בטל יקרא מגד ותהיה מבורכת מתהום תחתיה וברכתו כעין יעקב שאמר (בראשית מט כה) ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת וטעם "גרש ירחים" המגדים אשר יגרשו הירחים כי כל האילנות בחדשיהם יציצו ויפרחו לשאת ענף ולעשות פרי וזה טעם לחדשיו יבכר (יחזקאל מז יב) בחדשיו הידועים לפרי ההוא יבכר לפני כל שאר האילנות

{טז} וממגד ארץ ומלאה. ממגד ארץ המישור ומאשר היא מלאה כי הזכיר ההרים והגבעות ויזכיר הבקעה וארץ המישור כדברי רבי אברהם ועל דעתי מגד ארץ ומלואה ברכות שדים ורחם כי כל האדם וכל הרמש אשר הוא חי יקרא מלואה וכן ירעם הים ומלואו (תהלים צו יא) כי אם מלאתיך אדם כילק (ירמיהו נא יד) והנה זה כטעם ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך ופרי בהמתך (לעיל כח ד) ורצון שכני סנה נמשך למעלה ומרצון שוכני סנה ויקרא השם הנכבד "שוכני סנה" כי שם נראה אליו בתחלה ושכן ימים רבים על הר סיני שהוא מקום סנה ומסיני בא ושכן בישראל וטעם הכתוב שתהיה ארצו מבורכת מרצון השם כטעם רצית ה' ארצך (תהלים פה ב) וארצה בו ואכבדה (חגי א ח) וטעם "תבואתה" הברכה הזאת תבוא לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו או טעמו רצון שוכני סנה תבוא לראש יוסף ואל תתמה על החפץ שיכנה אותו בלשון נקבה כי כן בלשון ארמית ורעות מלכא (עזרא ה יז) ולשון חכמים חפצת נפשו ועל דרך האמת יאמר שהרצון ששכן בסנה היא תבוא לראש יוסף שבה ירים ראש והזכיר סמוך במקום מוכרת וכמוהו רבים או יסמוך אל השם הנכבד הנזכר ורצון ה' השוכן בסנה תבוא לראש יוסף וזאת ברכת יעקב (בראשית מט כה) מאל אביך ויעזרך ואת שדי ויברכך

{יז} בכור שורו הדר לו. יש בכור שהוא לשון גדולה ומלכות אף אני בכור אתנהו (תהלים פט כח) וכן בני בכורי ישראל (שמות ד כב) מלך היוצא ממנו הוא יהושע כחו קשה כשור לכבוש כמה מלכים וקרני ראם קרניו שור כחו קשה ואין קרניו נאות ראם קרניו נאות ואין כחו קשה נתן ליהושע כחו של שור ויופי קרני ראם והם רבבות אפרים אותם המנוגחים הם הרבבות שהרגם יהושע הבא מאפרים והם אלפי מנשה האלפים שהרג גדעון במדין שנאמר (שופטים ח י) וזבח וצלמונע בקרקר וכמה אלפים נמנו שם לשון רש"י והנה הכתוב מבולבל מאד בפירוש הזה כי "קרני ראם קרניו" כנוי לבכור השור שהוא יהושע ואם כן איך ינגח בהם אלפי מנשה שהם הרוגי גדעון ולשון ספרי (ברכה שנג) לפי שלא פירש לנו כמה הרג יהושע בכנענים תלמוד לומר וזבח וצלמונע בקרקר הכל קל"ה אלף לכך נאמר והם אלפי מנשה וכונתם בזה לדרוש כי גם "בהם ינגח יחדו אפסי ארץ" רמז ליהושע ואמר שאפסי ארץ אלה שינגח הם הרבבות שהרג אפרים הוא יהושע והם האלפים שהרג מנשה אחרי כן שכולם הרגם יהושע ובניהם הקמים אחריהם הרג מנשה בקצתם אלפים וכן שנו שם בהם עמים ינגח יחדו וכי מה כבש יהושע והלא לא כבש אלא שלשים ואחד מלך מלמד שכבש מלכים ושלטונות שהיו מסוף העולם ועד סופו יחדו אפסי ארץ וכי מה ארצות כבש יהושע והלא לא כבש אלא פרטום (חלק) זה קטן אלא כל מלכים ששעבד היו מלכים ושלטונות ופשוטו של מקרא כי בעבור שבירך יוסף בתבואות דמה אותו לשור כי ורב תבואות בכח שור (משלי יד ד) ואמר שיהיה לבכור אשר יוליד הדר מלכות ירמוז ליהושע שהוא ראשון לבית יוסף ויהיה לו גדולה ומלכות וקרני ראם קרניו של שור הנזכר ובקרניו ינגח יחדו אפסי ארץ ואמר כי קרניו שהם שנים הם רבבות אפרים והם אלפי מנשה הקרן הימין לאפרים והשמאל למנשה והנה הזכיר בברכתו שהיו לרבבות ולאלפים כטעם רבבות אלפי ישראל (במדבר י לו)

{יח} וטעם שמח זבולן בצאתך. בעת צאתך באניות סוחר ירמוז כי לחוף ימים ישכון ואתה יששכר באהליך ירמוז כי ראה מנוחה כי טוב ואת ארצו כי נעמה כברכת יעקב

{כ} ברוך מרחיב גד. מלמד שהיה תחומו של גד מרחיב כלפי מזרח לשון רש"י מספרי (ברכה שנה) ור"א פירש כי בעבור שידמה אותו לאריה אמר ברוך המרחיב גד שנתן לו גבורה וכל רואיו יברחו ממנו ואין מי יצר לו והנכון שהוא על נחלתו כי שני השבטים אשר לקחו נחלתם בעבר הירדן לא לקחו אותה בגורל אבל נתן להם משה כל ממלכות סיחון ועוג ונחלתם רחבה ונסבה למעלה מכל השבטים ולא הזכיר בראובן זה כי די בתפלתו ואפשר גם כן כי לקחו בני גד יותר מבני ראובן כי היו גבורים ונתן להם כל הספר והערים אשר בנו רבות מאשר לראובן ועוד כי הם אשר בקשו הארץ ההיא תחלה כאשר פירשתי שם (במדבר לב ב) והנה הם סבת הרחבה הזאת

{כג} נפתלי שבע רצון. שהיתה ארצו שבעה כל רצון יושביה לשון רש"י והנכון שהוא נמשך אל השם הנכבד יאמר שבע ומלא רצון השם הנכבד וברכתו אבל במדרש של רבי נחוניה בן הקנה אמרו בכתוב הזה אמר רבי אמורא מאי דכתיב ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה כך אמר משה אם תלך בחקותי תירש העולם הבא שהוא נמשל לים שנאמר (איוב יא ט) ורחבה מני ים והעולם הזה שהוא נמשל לדרום שנאמר (יהושע טו יט) כי ארץ הנגב נתתני ומתרגמינן ארעא דרומא ומאי דכתיב ירשה ירש היה לו לומר אלא אפילו הקב"ה בכלל והיינו רש יה למה הדבר דומה למלך שהיו לו שני אוצרות והקצה האחד מהם לסוף ימים רבים אמר לבנו טול מה שיש בשני אוצרות הללו אמר הבן שמא לא יתן לי מה שהקצה אמר לו טול הכל והיינו דכתיב ים ודרום ירשה יה רש הכל נתון לך ולואי תשמור דרכיו ועוד אמרו ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה אין ים אלא תורה שנאמר ורחבה מני ים וכל המדרש שם אם כן יהיה סוד הכתוב נפתלי שבע הרצון הממלא ברכת ה' שהיא הים הכלולה בכל מן הכל כענין שכתוב (קהלת א ז) כל הנחלים הולכים אל הים והוא ביתו של מלך משל למבקשים לראות את המלך שואלים אנה ביתו של מלך ואחר כך שואלים אנה המלך וגם העולם הזה הנגוב והיבש מן הרצון יירש בי"ה והמשכיל יבין

{כד} ברוך מבנים אשר. אם המ"ם תבוא ליתרון כמ"ם תבורך מנשים (שופטים ה כד) הנחמדים מזהב ומפז רב (תהלים יט יא) וחברותיה יהיה תימה איך ימעט משה שאר השבטים לאמר שיבורך אשר יותר מכל בני יעקב ועוד שלא תתקיים ברכתו כי לא היה כן ורש"י כתב ראיתי בספרי (ברכה שנח) אין לך בכל השבטים שנתברך מבנים כאשר ואיני יודע כיצד והנה רבותינו נתכוונו לפרש "ברוך מבנים" שיהיה מבורך בבנים רבים שיוליד כמ"ם מבורכת ה' ארצו ממגד שמים מטל (פסוק יג) ולכך אמרו שכל שאר השבטים ברך אותם בגבורה או בנחלתם ואשר לבדו נתברך בבנים וגרסת הנוסחאות שלנו בספרי אין לך שנתברך בבנים כאשר אבל קיום הברכה הזאת לא נתבאר ואולי היא ממה שכתוב בדברי הימים (א ז מ) כל אלה בני אשר ראשי בית האבות ברורים גבורי חילים ראשי הנשיאים והתיחסם בצבא במלחמה מספרם אנשים עשרים וששה אלף ולא נאמר שם בשאר השבטים כשבח הזה ועל דרך הפשט ברוך מבנים אשר כטעם יהי רצוי אחיו יאמר שיהיה אשר מבורך מפי כל בני יעקב אביהם ורצוי לכל אחיו והטעם כי ארצו שמנה ומשם יבואו כל מעדני מלך לכל השבטים וכולם יאמרו תמיד יברך ה' הארץ הזאת אשר תוציא כפירות האלה ויהיה מ"ם "מבנים" כמ"ם מה' יצא הדבר (בראשית כד נ) מאל אביך (שם מט כה) ואונקלוס תרגם בריך מברכת בניא אשר נראה שרצה לומר כי יבואו מכל השבטים לאשר לקנות השמן ויהיו יהודה וישראל רוכליו בחטי מנית ופנג ודבש וצרי וכל זמרת הארץ שיביאו הכל וימכרו לו ויקנו השמן והנה הוא מבורך מכל הטוב הנמצא לכל השבטים והוא טעם "רצוי אחיו" שימכרו לו ויקנו ממנו לרצון להם ושוב מצאתי בבראשית רבה (עא יג) ותאמר לאה באשרי כי אשרוני בנות (בראשית ל יג) אמר רבי לוי לא לן אשר באכסניא מימיו ירש אשר גבי פלטריות מה שלא ירש יהודה ארצות ובני אשר ימנה וישוה וישוי ובריעה וסרח אחותם וגו' הוא אבי ברזית (דהי"א ז ל לא) רבי לוי ורבי סימון אמרו שהיו בנותיהם נאות והיו נשואות לכהנים שנמשחו בשמן זית וכו'

{כה} ברזל ונחשת מנעלך. היה אשר בסוף ארץ ישראל כמו שכתוב בו (יהושע יט כו) ופגע בכרמל הימה וכתיב (שם פסוק כט) והיו תוצאותיו הימה ונאמר בו (שופטים א לא) אשר לא הוריש את יושבי עכו שהוא על ים הגדול כמו שאמרו (ב"ר כג יא) בראשונה עלה עד עכו ובשניה עד יפו ואם כן הנה ארצו מנעול ארץ ישראל ולכך אמר ברזל ונחשת מנעלך שיהיו לו דלתות נחושה ובריחי ברזל וכל הארץ נעולה בהם והוא רמז שישמור ה' כל הארץ מאויב ומתנקם או יאמר שלא יבואו זרים לשלול השמן כי לכל הארץ יובא מארצו באניות סוחר וכימיך דבאך הנראה לי במלה הזאת שהיא כמו זבאך כי האותיות האלה יתחלפו תמיד יאמר שבתה מדהבה (ישעיהו יד ד) במקום מזהבה וכל הארמית כן בכל לשון זביחה (שמות כ כא) וכן כל לשון זכירה (בראשית ח ח) וכן זהב (שם ב יא) זקן (ויקרא כא ה) זנב (שופטים טו ד) זרה הלאה (במדבר יז ב) ורבים ובלשון זיבה עצמה זב וזבה בכל לשונם יתחלפו לדל"ת כן ואמר ימי נזעכו (איוב יז א) במקום נדעכו וכן זחלתי ואירא (שם לב ו) כמו דחלתי ויאמר הכתוב וכימיך יהיה זבאך שתהיה ארצך זבת השמן הנזכר ואתה תהיה בו טובל רגלך כל ימיך לעולם גם אפשר ונכון הוא מה שפירשו בו שהוא הפוך מן דאבון נפש (לעיל כח סה) ויקראו ימי הזקנה דאבון כי הם ימי הרעה והצער ויקראו זמן הבחרות "ימיו" כי הם שלו לשמוח בהם ולהיטיב לבו הנה הטעם וכימי ילדותיך תהיה זקנתך וזה רמז שתתקיים שלותו וכבודו עוד כל ימי הארץ וראיתי בתרגום ירושלמי כיומי עולימתהון כיומי סיבתהון הוא הדבר שפירשתי

דברים פרק-לד

{א} ויראהו ה' את כל הארץ. כל ארץ ישראל אשר מעבר לירדן ואחרי כן הזכיר שהראה לו את גלעד עד דן והנה משה היה בחלקו של ראובן וחצי הר הגלעד ועריו היה לבני ראובן והחצי למנשה על כן פירושו מן הגלעד עד דן או היה גלעד בלבנון בארץ ישראל כדכתיב (ירמיהו כב ו) גלעד אתה לי ראש הלבנון והזכיר "עד דן" שהוא סוף תחום ארץ ישראל דכתיב ( כד ב) שוט נא בכל שבטי ישראל מדן ועד באר שבע והזכיר אפרים ומנשה שהיו בצפונה של ארץ ישראל וארץ יהודה שהוא בדרום כדכתיב (יהושע יח ה) יהודה יעמוד על גבולו מנגב ובית יוסף יעמדו על גבולם מצפון ויהודה נטל כל דרומה של ארץ ישראל מן הירדן ועד הים (ס"א הגדול ומנשה ואפרים כל צפונה ג"כ מן הירדן ועד הים) ודן נטל בצפונית מערבית והזכיר נפתלי הסמוך ליהודה ממזרח (שם יט לד) ולא הזכיר אשר ויששכר כי היו בתוך אפרים ומנשה דכתיב (שם יז י) ובאשר יפגעון מצפון וביששכר ממזרח ולא הזכיר שמעון כי מחלק בני יהודה נחלת שמעון (שם יט א) ולא הזכיר בנימין שהיה גבול גורלם בין בני יהודה ובין בני יוסף הנזכרים סמוך להם והזכיר עד הים האחרון לזבולון שהיה על חוף ימים או שהיה בכלל הנגב והככר ויזכיר בקעת ירחו בעבור היותה בקעה עמוקה ולא היתה נראית מראש ההר אבל הראהו במעשה נס והכלל שהראהו כל נחלת ישראל דכתיב (פסוק ד) זאת הארץ אשר נשבעתי וגו' ולרבותינו בספרי (ברכה שנז) מדרשים במקומות האלה אשר יזכיר בכתוב וטעם המראה הזאת אשר הראהו בעבור שהיתה הארץ מלאה כל טוב צבי לכל הארצות ומאשר היה גלוי לפניו רוב האהבה שהיה משה רבינו אוהב את ישראל שמחו ברבות הטובה בראות עיניו

{י} אשר ידעו ה' פנים אל פנים. שהיה לבו גס בו ומדבר אליו בכל שעה ושעה שירצה כענין שנאמר ועתה אעלה אל ה' (שמות לב ל) עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם (במדבר ט ח) לשון רש"י ואיננו נכון כי היה אומר אשר ידע את השם פנים אל פנים אבל הוא מלשון ואדעך בשם (שמות לג יז) ואתה אמרת ידעתיך בשם (שם פסוק יב) יאמר שלא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר גדלו השם להיות אליו פנים אל פנים בדבור וכן מה אדם ותדעהו (תהלים קמד ג) שתעשה לו כבוד לשום דעתך עליו כמו מה אנוש כי תגדלנו (איוב ז יז) ויתכן כי בעבור ששני אנשים המתראים פנים אל פנים נודעים זה לזה בראיה ההיא אמר "ידעו ה' פנים אל פנים" כי לא רצה להזכיר שידעו משה כן לכבוד של מעלה ואל תתמה במה שאמר בשבח משה אשר ידעו ה' פנים אל פנים ואמר (שמות לג יא) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים ובכל ישראל נאמר גם כן (לעיל ה ד) פנים בפנים דבר ה' עמכם כי שם באר "מתוך האש" לומר ששמעו קולו מתוך האש בלבד ולא ראו הפנים וכן פירש (לעיל ד לו) ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש ועל דרך האמת שידעו השם פנים אל פנים לדבקה בו בעת שתבוא הרוח במשה רבינו וכן היה בעת מתן תורה אבל לא השיגו הם אלא לקול מתוך האש והנה באר שכל נבואותיו של משה כיום מתן תורה ושאר הנביאים היתה עליהם יד ה' והבן זה

{יא} וטעם לכל האתת. דבק עם ולא קם נביא עוד בישראל כמשה לכל האותות או יאמר שידעו השם פנים אל פנים באותות ובמופתים שכולם נעשו בשמו הגדול כמו שאמר (לעיל ד לז) ויוציאך בפניו בכחו הגדול וכבר פירשתי (לעיל יג ב) כי האותות הם הדברים שהזהיר בהם בתחלה כמו למחר יהיה האות הזה (שמות ח יט) ויאמר על כל הדבר שיקדים הנביא לאמר כן יבוא ויאתה לעתיד והמופתים הם הדברים שיעשו בשנוי התולדות כמו המטה אשר נהפך לנחש (שם ז ט) והנה גם לשאר הנביאים נעשו אותות ומופתים כאליהו ואלישע שעשו מופתים רבים אבל ההפלגה למשה רבינו בהם אמרו במדרש כל הנביאים כולם היו עושים נסים על ידי תפלה כחמה ליהושע ובן הצרפית ועצירת גשמים לאליהו ובן השונמית לאלישע אבל משה מיד היה עושה ואין המדרש הזה ברור והרב אמר במורה הנבוכים (ב לה) כי ההפלגה למשה רבינו הוא מה שאמר "לפרעה לכל עבדיו ולכל ארצו" ו"לעיני כל ישראל" כי היו לעיני החולקים עליו והמסכימים עמו אבל שאר הנביאים יעשו אותם ליחידים מבני אדם כענין שנאמר (מלכים ב ח ד) ספרה נא לי את כל הגדולות אשר עשה אלישע ואיננו נכון בעיני כי עצירת הגשמים לאליהו העצירה והביאה נתפרסמו מאד וגם היה בגזרה ממנו חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי (מלכים א יז א) ובהמשך ענין שלש השנים נתגלה מאד ובגוים נשמע וכתיב אם יש גוי וממלכה אשר לא שלח אדני וגו' וסוף הענין ההוא מגולה ומפורסם לחולקים עליו ולמסכימים עמו במעמד אחד דכתיב (שם פסוק יט) שלח קבץ אלי את כל ישראל אל הר הכרמל ואת נביאי הבעל ארבע מאות וגו' וכן עמידת השמש ליהושע היה באמת לעיני כל ישראל וראו אותה כל מלכי כנען הנלחמים בו והנשארים ורבותינו (ב"ר ו יד) יזכירו כן שראו אותם מסוף העולם ועד סופו והכתוב מפליג בו מאד (יהושע י יד) ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע ה' בקול איש ובקריעת הירדן ובקריעת ים סוף לא נעשה ליחידים רק לכל ישראל וכתוב בה עוד (שם ה א) ויהי כשמוע כל מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ימה וכל מלכי הכנעני אשר הוביש ה' את מי הירדן אבל לפי פשוטו של מקרא הכל קשור ומחובר יאמר שלא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו השם פנים אל פנים ולעשות אותות ומופתים ביד חזקה ומורא גדול כמשה ואם עשו מקצת מהם לא הגיעו לרובם ולא למעלה הגדולה שבהם כי לא היה כיום סיני לפניו ואחריו וכן לא הגיעו אותות הנביאים לזמן הגדול אשר הגיע הוא עליו השלום כי אות המן תמידי ארבעים שנה ועמוד האש והענן גם הבאר והשלו על דעת רבותינו (תענית ט) ולכתם המדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים ולא חסרו דבר ועל דרך האמת יאמר כי אותותיו ומופתיו של משה היו פנים אל פנים כמו שפירשתי (בפסוק י)

{יב} ולכל היד החזקה. קריעת ים סוף שנאמר בו (שמות יד לא) וירא ישראל את היד הגדולה ולכל המורא הגדול מעמד הר סיני שנאמר בו (שם כ כ) לבעבור תהיה יראתו על פניכם ולפיכך הזכיר באלו שנעשו לעיני כל ישראל שכבר הזכיר כל הנעשה לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו ובספרי (בסופו) ולכל היד החזקה זו מכת בכורות שנאמר בו (שמות ו א) כי ביד חזקה ישלחם ולכל המורא הגדול זו קריעת ים סוף ד"א ולכל המורא הגדול זו מתן תורה ועל דרך האמת "היד החזקה" זו מדת הדין כלשון היתה עלי יד ה' (יחזקאל לז א שם מ א) וכן כי יד ה' עשתה זאת (ישעיהו מא כ) ולכן יאמרו במשפט (רות א יג) כי יצאה בי יד ה' "והמורא הגדול" מדת הרחמים כענין שכתוב (ישעיהו ח יג) אותו תקדישו והוא מוראכם ולזה מתכוונים בספרי במכת בכורות ובקריעת ים סוף כי כתוב בם (שם סג יד) לעשות לך שם תפארת וטעם אשר עשה משה שהכין והראה זה לעיני כל העם כלשון ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב ה) וימהר לעשות אותו (שם יח ז) לעשות את יום השבת (לעיל ה טו) כי משה לא עשה היד החזקה והמורא הגדול רק הכין אותם ובעבורו נעשו לעיני כל ישראל.

נשלמו חמשה הספרים האלה אשר קצרה בהם חכמת אגור ואיתיאל ואלפי ברכות והודאות לאל אשר גמלני כרחמיו וכרוב חסדיו ויבא אשר לבבי שואל והוא למען שמו יואל ובא לציון גואל במהרה בימינו יעמוד מיכאל לבנות הבית והאריאל ויקיים מקרא שכתוב על ידי יחזקאל (לז כח) וידעו הגוים כי אני השם מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם וברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם.