מבוא להלכות טבילת כלים
המקור לטבילת כלים
נאמר בתורה ''ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה, זאת חוקת התורה אשר צוה ה' את משה אך את הזהב ואת הכסף, את הנחושת את הברזל את הבדיל ואת העפרת, כל דבר אשר יבוא באש, תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא, וכל אשר לא יבא באש, תעבירו במים'' (במדבר פרשת מטות פרק לא פסו' כא כג). פסוקים אלו נאמרו לאנשי הצבא במלחמת מדין אשר לקחו שלל כלי מדין, שחייבים הם להסיר את האיסור הנבלע בכלים ממאכלי מדין כל דבר כדרך שימושו. ונוסף לכך ''וטהר'', ללמדך שתוסיף טהרה אחרת והיא במי נדה יתחטא דהיינו להטבילו במקום הכשר לטבילת אשה נדה. מקוה או מעין (גמרא ע''ז עה:). ולמדנו שכלי שנלקח או נקנה מן הגוי צריך להטבילו במקוה קודם השימוש.
מאיזו דרשה לומדים חיוב טבילת כלים
והנה רש''י והרמב''ן נחלקו מהיכן לומדים טבילה לכלים שאין תשמישם באש. שלדעת רש''י ז''ל לומדים מהמשך הפסוק ''וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים''. ופירושו, כל דבר שאין תשמישו ע''י האש. כגון, כוסות שתשמישן בצונן וכיו''ב שלא בולעים איסור משום שצונן אינו בולע, תעבירו במים דהיינו, אותם תטבילו. אולם הרמב''ן (בפירושו על התורה) כתב על דברי רש''י הנ''ל וז''ל: ואינו נכון בעיני שאין לשון תעבירו טבילה, כי היה אומר תביאו במים שהוא לשון הטבילה, כמו במים יובא וטמא עד הערב וטהר, ועוד, שאף הכלים שתשמישן בצונן צריכים הכשר מן האסור שבהן מלבד הטבילה הזו, ואיך לא יזכיר הכשרן כאשר יעשה בבאים באש, וכשלמדו חכמים טבילה זו, לא הזכירו בה המקרה הזה, אלא דרשו אך במי נדה יתחטא מים שהנדה טובלת בהם, אבל פירוש תעבירו במים, לכבסם ולשפשף אותם במים יפה עד שתסור חלודה שנדבקה בהם מן האיסור שנשתמש בהם, שזהו הכשרן מן האיסור וכו', ולשון ספרי תעבירו במים מפני גיעול הגוים, ולא הוצרך הכתוב לחזור ולהזכיר הטבילה שכבר הזכיר אותה אך במי נדה יתחטא ואחרי פליטת האיסור כולם שוים בדין הטבילה. עכ''ל. ור''ל, תעבירו במים להדחה דהיינו, שגם כלים שנשתמשו בצונן צריכים הדחה. וכן פירש הסמ''ג (לאוין קמח) וכן נתפרש בבית מדרשו של רש''י כמבואר במחז''ו (הלכות פסח סימן ו עמו' 256) ובספר האורה (סימן פא) והפרדס (סימן קכד) ציינם בספר טבילת כלים (עמוד כח).
והנה רוב ככל המפרשים עמדו על קושיית הרמב''ן הנ''ל, עיין למהר''ל בספר גור אריה (פסוק כג') שתירץ, שגם רש''י סבירא ליה דהך תעבירו הכשר מן האיסור, אלא מפני שסובר שכל תשמישו בצונן, אין צריך רק הדחה בלבד, אם כן כיון שעל כל פנים יטבול אותו כדינו, למה לו הדחה תחילה, הרי הטבילה עולה לו במקום הדחה וגם במקום טבילה, לכך כתב מטבילין ודיו. וסיים, ומכל מקום אין נראה זה, דאע''ג דסגי בהדחה, מכל מקום צריך שפשוף קצת, ולא סגי בטבילה. ע''ש. גם הרא''ם (שם) תירץ בזה''ל: מה שהקשה שאין תעבירו לשון טבילה, כי היה לומר תביאו במים כמו במים יובא, י''ל מפני שאמר למעלה תעבירו באש במקום תביאו באש, אמר גם בסיפא תעבירו במים במקום תביאו במים, מה שהקשה שאף הכלים שנשתמשו בצונן צריכים שפשוף, י''ל כי הכתוב לא הוצרך להזכירו, דסמך על מה שכתב למעלה בפסוק, אך את הזהב, שדרשו רז''ל שצריך להעביר כל חלודה, דהיינו שישפשף ויעביר כל לכלוך ממשות האיסור הנשאר על פניו, שהוא הכשר הצריך לכל כלי שנשתמש בו צונן, א''כ לא בא הכתוב הזה תעבירו במים אלא לטבילה בלבד, ומה שהקשה שחז''ל דרשו הטבילה מהפסוק אך במי נדה, אה''נ הוא עיקר הדרשה לטבילה במקוה של מ' סאה, ומה שפירשו תעבירו במים לטבילה, אינו אלא מפתחות בי''ת במים בלבד, שמורה על המ' האמורים לעיל, אך במי נדה יתחטא, הראוין לטבול בהם הנדה שהם מ' סאה. עכ''ל. והנצי''ב בספרו עמק שאלה (שאילתא קלז אות יב) כתב לתרץ וז''ל: הרמב''ן על התורה השיג על פירש''י ז''ל, שאין לשון טבילה וכו', ואני אומר שגם לפירושו ז''ל קשה, ליכתוב תשטפו כלשון ומרק ושטף במים שהוא הדחה כדאיתא בזבחים (דף צג.) דשטיפה לכ''ע כשטיפת הכוס בצונן, ולהסמ''ג יקשה לכתוב תמרוקו במים, אלא דרך המקרא למינקט לשון האמור ברישא דקרא, וכו'. עכ''ל.
מקום הטבילה
הנה כל כלי הטעון טבילה צריך להטבילו במקוה שיש בו ארבעים סאה כדין טבילת הנדה כדאיתא בגמרא ע''ז (עה:) ומייתי מדכתיב בפרשת מדין (במדבר לא, כג) אך במי נדה יתחטא כלומר: מים שהנדה טובלת בהם, דהיינו ארבעים סאה, והובאה גם בב''י. וכ''פ מרן בש''ע (סימן קכ סעיף א). והנה רבותינו הראשונים ז''ל נחלקו בדין זה, יש אומרים שאע''פ שכלים טמאים מן התורה מטהרין בשיעור רביעית בלבד ואין צריכים ארבעים סאה אלא מדרבנן, מ''מ בטבילת כלים הלקוחים מן הגוי שחידוש הוא, צריכים טבילה מן התורה בארבעים סאה וגזירת הכתוב הוא משום מעלה שעשאוה כטבילת גר. כן כתב הרמב''ן בחידושיו לע''ז (שם) בתירוצו הראשון וזה יצא לו אחר שהקשה דהא משמע דטבילה זו מדאורייתא היא דלא משמע דליהוו הני קראי אסמכתא דרבנן מדעבדינן להו האי צריכותא ואם כן אמאי בעיא ארבעים סאה, דהא אפילו לכלים הטמאין משום זב וזבה דים בשגופם עולה בהם ורבנן הוא דבטלוה לרביעתא כדאיתא במסכת נזיר (דף לח.) ותירץ, דשמא הכא גזרת מלך היא משום מעלה שעשאה כטבילת גר. ע''כ. והוב''ד גם בתוה''ב (ב''ד ש''ד דף קכה) ובחידושי הריטב''א (ע''ז עה:). וכיו''ב כתבו הסמ''ק (מצוה קצט) ובשו''ת הרשב''א בתירוצו השני (ח''ד סימן שיח) ובספר הישר לר''ת (תשובה ז אות א) והביאם מרן ז''ל בבית יוסף. וכן כתב ראבי''ה בפסחים (סו''ס תסד) והתוספות בע''ז (עה: ד''ה מים). אולם האור זרוע (ע''ז סימן רפח) ס''ל שמן התורה סגי לכלים קטנים ברביעית ולא למדו מנדה אלא שצריכים מים שכל גופם של כלים עולה בהם לפי מה שהם וארבעים סאה שאמרו אינו אלא מדרבנן. ע''ש. וכ''כ הרמב''ן (שם) בתירוצו השני וז''ל: א''נ אפשר לפרש דהכא קאמר, הוה אמינא בכל דהו אע''פ שאין גופה עולה בהם, קמ''ל במי נדה, דנדה שגופה עולה בהם ומה שאמרו לעיל וכמה הם ארבעים סאה משום נדה הוא, ומשום דרבנן בטלוה לרביעתא ואוקמונהו לכולהו בארבעים סאה. עכ''ל. וכ''כ הרשב''א (שם) בתירוצו הראשון, וציינם באנציקלופדיה התלמודית (כרך יח עמוד תקלט). וע''ע במאירי (שם). ואעיקרא דדינא נראה דנקטינן שחיוב טבילת כלים במקוה של ארבעים סאה הוא מן התורה, הואיל וכן דעת רוב הראשונים וגם קי''ל שכל דבר שספק לנו מחמת המציאות או מחמת מחלוקת הפוסקים אם הוי מדאורייתא או מדרבנן הולכים אחר המחמיר כספיקא דאורייתא לחומרא וכמ''ש הגר''מ הלוי זצ''ל בספר מלוה ה' ח''א (עמוד רפד הערה 32), ואם כנים אנו בזה גם מרן ז''ל סובר כן, שהרי לדעת הראשונים שסוברים שטבילת כלים במקוה צריכים 40 סאה מן התורה הוא הדין במעין, שהרי מן התורה שוים הם, והואיל ומרן ז''ל פסק (סימן קכ סעיף א) שמי מעין צריכים ארבעים סאה, יוצא איפוא דס''ל שחיוב טבילת כלים במקוה של ארבעים סאה הוא מן התורה. וכ''כ המו''ל אנציקלופדיה התלמודית (כרך יח עמוד תקלט הערה 472) שכן נראה מדברי מרן ז''ל בב''י שכתב שהסמ''ק למד כן מדברי התוס' והרשב''א בשם ר''ת. ע''ש. וכ''פ הכנה''ג (שם סק''ד). ולכן מי שהטביל כלי במקוה שיש ספק אם היה בו ארבעים סאה צריך לחזור ולהטבילו, דספיקא דאורייתא לחומרא, אלא שלא יברך לחוש לדעת הפוסקים דס''ל שאין צריך לחזור ולהטבילו מטעם ספק דרבנן לקולא.
הטעם שהתורה הצריכה טבילת כלים
הנה אע''פ שמצות טבילת כלים נלמדה מהפסוק הנ''ל ובו מדובר בכלים ישנים שהשתמשו בהם וצריך להוציא מהם את איסורם, מ''מ אין מצות טבילה מהטעם הנ''ל שהרי איתא בגמרא (ע''ז עה:) אמר רב נחמן אמר רב אבוה אפילו כלים חדשים במשמע דהא ישנים וליבנן כחדשים דמו ואפילו הכי בעי טבילה. אלא הטעם לטבילת כלים פירשו בירושלמי (ע''ז פ''ה המ''ו) שהוא כדי שיצאו מטומאתו של גוי לקדושתו של ישראל. ע''ש. והביאוהו הרמב''ן, הרשב''א, הריטב''א והמאירי בחידושיהם לע''ז (עה:), ומרן ז''ל בב''י (ריש סימן קכ). ועיין ברא''ש (סוף ע''ז סימן לו) וברשב''א בתורת הבית הקצר (ב''ד ש''ד לג. ארוך לב ע''ג) ובאו''ז (ע''ז סימן רצג) שכתבו, שטבילת כלים אינה משום טומאה רק גזירת הכתוב. וכ''כ הכל בו (סו"ס י פו). וממ''ש הרמב''ם (פרק יז מאכלות אסורות הלכה ה) בזה''ל: טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה הנלקחים מן העכו''ם ואח''כ יותרו לאכילה ושתיה, אינן לענין טומאה וטהרה אלא מדברי סופרים, ורמז לה כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר, ומפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בטהרתן מידי גיעולי עכו''ם לא מידי טומאה. עכ''ל. מבואר לכאורה שדין טבילת כלים הוא מדין טומאה וטהרה עכ''פ מדרבנן. ואפשר שכוונתו שטבילת כלים אינו אלא מצד טהרה בלבד (והיינו כדברי הירושלמי הנ''ל להוציא את הכלי מטומאת הגוי לקדושת ישראל) וכמו שמתבאר מסוף דבריו. ורבינו יוסף חיים בספר בא''ח (פרשת מטות הלכה א) כתב דדומיא דגר שיצא מרשות העכו''ם לרשות ישראל. ע''ש. ומקורו טהור בדברי הריטב''א (שם) בשם הרמב''ן, אור זרוע (סימן סג) ואיסור והיתר (כלל נח אות עו). וע''ע להרמב''ן שכתב על הפסוק ''תעבירו באש וטהר'' בזה''ל: אין הכלי שנגע במת או בנבלה נטהר באש, שאין טבילת התורה אלא במים, ולפיכך הוצרכו רבותינו לפרש שזו הטהרה להגעילם מאיסורי המאכלות שבלעו בין הגוים וזה אמת בלי ספק. עכ''ל.
אם חיוב טבילת כלי מתכות מן התורה
הנה הדבר ברור שכלי מתכות צריכים טבילה כדאיתא בגמרא ע''ז (עה:), ''א''ל ההוא מרבנן ורבי יעקב שמיה, לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוחנן כלי מתכות אמורין בפרשה''. ע''כ. ולדעת רבינו תם (בתוספות יומא עח.) טבילה זו מן התורה. וכן כתבו התוספות יבמות (מז:). וכן דעת האשכול ח''ג (עמוד קמ). וכן כתבו הרשב''א בתורת הבית הארוך (דף קכה עמוד ב) והרא''ה בבדק הבית (דף קב עמוד א) והאיסור והיתר (סימן נח אות צא) ועוד. והובאו הפוסקים הנ''ל בשו''ת יחוה דעת חלק ד (סימן מד עמוד רלב). וכן דעת רבינו יונה בחידושיו לע''ז (עה:) והריטב''א (שם) בשם הרמב''ן והתוס'. וכן נראה דעת הסמ''ג (לאוין קמ''ח) והסמ''ק (מצוה קצט) שמנו מצות טבילת כלים בכלל העשין. ע''ש. וכן דעת מרן ז''ל וכמו שיתבאר בס''ד להלן. וכן הסכמת רוב ככל האחרונים והביאם הגר''מ הלוי זצ''ל בקובץ ויען שמואל ח''א (סימן ה אות ג). ואע''פ שמדברי הרמב''ם (הל' מאכ''א פרק יז הלכה ה) שכתב וז''ל: טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה הנלקחים מן העכו''ם ואח''כ יותרו לאכילה ושתיה, אינן לענין טומאה וטהרה אלא ''מדברי סופרים''. ורמז לה כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש ''וטהר'' וכו' וכיון שכתוב וטהר אמרו ''חכמים'' הוסיף לו טהרה אחר עבירתו באש להתירו מגעולי עכו''ם. עכ''ל. וממ''ש שטבילה זו ''מדברי סופרים'' וסיים אמרו ''חכמים'' הוסיף לו טהרה וכו', מבואר שסובר שטבילת כלים היא מדברי סופרים בלבד ואסמכוה אקרא וטהר. וכ''כ בדעתו בספר הבתים והביאו בתחילת ספר מעשה רוקח (דף ה עמוד ב) ושם הוסיף שכן דעת הגאונים. וכן כתבו בדעת הרמב''ם, הריטב''א (ע''ז עה: ד''ה הוה אמינא), המאירי (ע''ז עה:), הרשב''א בתורת הבית הארוך (ב''ד ש''ד), הרשב''ץ בספר יבין שמועה (דף כח ע''ד) והמבי''ט בקרית ספר (מאכ''א פרק יז הלכה ה). וכן הסכמת האחרונים בדעת הרמב''ם, וכמ''ש מו''ר הגר''מ הלוי זצ''ל בתשובה והיא ל'ו נדפסה בקובץ ויען שמואל ח''א (ריש סימן ה). ע''ש. ודלא כמש''כ הערוך השלחן ביו''ד (סעיף ס''א) שדעת הרמב''ם שטבילת כלים מן התורה. ע''ש. וכבר העיר עליו בזה בספר לוית חן (עמוד ק''ה). ומ''ש הרשב''א בתשובה (ח''ג סימן רנה, רנט) שלדעת הרמב''ם טבילת כלים מדאורייתא, הנה כבר כתב בערך השלחן (סימן קכ סק''ה) שהוא ט''ס וצ''ל ''הרמב''ן'' במקום ''הרמב''ם''. וכדברי הרמב''ם פסקו הרי''ד והריא''ז בפסקיהם למסכת עבודה זרה (עה:) והאורחות חיים ח''ב (הל' טהרת כלים אות יג). וכן דעת האור זרוע חלק א (סימן שנט) שטבילה זו מדרבנן. וכ''כ הרדב''ז בתשובה ח''א (סו''ס לד) שרוב הפוסקים סוברים שטבילת כלים מדרבנן. וכן כתב הישועות יעקב או''ח (סימן תק''ט סק''ד) ועוד כמה אחרונים. מכל מקום לענין הלכה נקטינן שחיוב טבילת כלי מתכות מן התורה, הואיל וכן מבואר ממה שכתב מרן ז''ל בש''ע סימן קכ (סעיף ט) וז''ל: משכן עובד כוכבים כלי לישראל אם נראה בדעת העובד כוכבים שרוצה לשקעו בידו טעון טבילה ואם לאו יטבילנו בלא ברכה. עכ''ל. וממ''ש ''ואם לאו יטבילנו בלא ברכה'', יוצא איפוא שסובר שטבילת כלים מדאורייתא. תדע, שהרמב''ם ז''ל (פרק יז ממאכ''א הלכה ו) פסק בנידון הנ''ל לקולא וכתב הר''ן (לט: סוד''ה גמ') דלטעמיה אזיל דסובר דטבילת כלים אינה אלא מדברי סופרים אבל הרשב''א (תוה''א ב''ד ש''ד לה:) כתב בשם הראב''ד (ע''ז עה: ד''ה משכנתא) דמשכנתא צריכה טבילה ונראה לי שהוא עיקר. ע''כ. והוא מפני שהם ז''ל ס''ל שחיוב טבילתם מן התורה ומרן ז''ל פסק כדעתם. ומבואר שלדעת מרן ז''ל חיוב טבילת כלים מן התורה אלא שחשש לדעת הרמב''ם לענין הברכה. גם ממ''ש מרן ז''ל בסעיף יד וז''ל: אין מאמינים לקטן על טבילת כלים. עכ''ל. ומקורו טהור בשו''ת תרומת הדשן (סימן רנז) מבואר יוצא דס''ל שחיוב טבילת כלי מתכות מן התורה, כי בתרומת הדשן שם כתב שהטעם שהקטן לא נאמן על הטבילה מפני שחיוב טבילת כלים מן התורה ואין קטן נאמן על דבר תורה. וכ''כ הפר''ח (סימן קכ סק''א) בדעת מרן ז''ל וז''ל: וכולא שמעתתא דעבודת כוכבים מוכחה דטבילה זו מן התורה כסברא זו והכי מוכח דעת המחבר ממ''ש לקמן בסעיף ט וסעיף יד ע''ש וכן עיקר. עכ''ל. והוא ממה שכתבנו לעיל בס''ד. וכ''כ בשו''ג (סימן תנא) בדעת מרן ז''ל. ועיין למרן החיד''א בספר יעיר אוזן (מערכת ט אות ה) שכתב שרוב הפוסקים ס''ל דטבילת כלי מתכות מדאורייתא. ע''ש. וכן פסקו בערוך השולחן (סימן קכ סעיף ד) ובספר בא''ח (פרשת מטות הלכה ב) שכלי מתכות חיוב טבילתם מן התורה. ואע''פ שמרן ז''ל בש''ע חאו''ח סימן שכג (סעיף ז) כתב שמותר להטביל בשבת כלי חדש שטעון טבילה ויש אוסרין. וירא שמים יצא את כולם ויתן הכלי לגוי במתנה ויחזור וישאלנו ממנו ואין צריך טבילה. ע''ש. וקי''ל דסתם ויש הלכה כסתם. וכתב הט''ז (שם סק''ה) שהטעם לזה משום דטבילת כלים חדשים אינה אלא מדרבנן משום הכי מותר להטבילם בשבת. ע''ש. ולכאורה זה היפך מ''ש ביו''ד סימן קכ וכבר העיר על זה הפמ''ג במשב''ז (שם מק''ה). ע''ש. הנה כבר כתב המשנ''ב בבאה''ל (שם) דהכא לא חשיב תיקון כל כך כיון שאין המאכל נאסר בדיעבד, וחשיב כתוספת טהרה ודמי למ''ש הרמב''ם בפי', מטבילין מגב לגב, דהיינו אם נטבל לשם חולין, דבעי לטבלו לשם תרומה, מותר לטבלו לשם תרומה, כיון שעצם הכלי טהור וכו'. וה''נ הטבילה של כלים חדשים איננה להסיר הטומאה וכו'. ע''ש. וגם המאמ''ר (חאו''ח סימן שכג סק''ח) עמד על הסתירה הנ''ל וכתב שנראה שהט''ז לא כתב כן אלא לדעת הרמב''ם ז''ל לומר דס''ל למרן ז''ל דדעת הרמב''ם להתיר טבילת כלים חדשים בשבת כיון דהוי מדרבנן ורצה בזה דשפיר סמך עליו מרן ז''ל אע''ג דאיהו לא ס''ל הכי אלא דהוי דאורייתא, מ''מ הא אית לן טעמא אחרינא למסמך עליה והיינו מכל דברי הרי''ף ז''ל דנראה דלא ס''ל טעמא דמתקן אפילו גבי טבילת כלים טמאים אלא שהרב ט''ז ז''ל רצה להוכיח דהרמב''ם ז''ל אע''ג דאית ליה טעמא דמתקן כמבואר בפרק כ''ג אפילו הכי יודה בטבילת כלים חדשים דשרי ושיש לו למרן ז''ל על מה לסמוך במה שסתם להיתר בסברא קמייתא. ע''כ. ועל פי זה סרה גם הלכה הסתירה הנ''ל.
אולם ראיתי למרן הראש''ל שליט''א בשו''ת יבי''א ח''ב (יו''ד סימן ט) שאחר שנרגש בסתירה הנ''ל כתב, שאין ראיה כל כך מדעת מרן ביו''ד מפני שהראיה מההיא דמשכנתא, יש לדחות על פי מה שכתב הגר''ח פלאג'י ברוח חיים (סימן קכב סק''א) שאם נתערב כלי שלא הוטבל בכלים שהוטבלו לא אמרינן דחד בתרי בטיל דהכא ליכא פסידא כלל להטבילן כולם. וקי''ל דדבר שיש לו מתירין לא בטיל ברובא ע''כ. וכ''פ בשו''ת תשורת שי חלק ב (סימן קד). וא''כ י''ל דה''נ הואיל ומספקא לן אי משכנתא בעי טבילה אזלינן בה לחומרא הואיל והוי דבר שיש לו מתירין וכדקיימא לן בביצה (ד.) שכל דבר שיש לו מתירין אפילו שאיסורו מדרבנן לא בטיל ואזלינן בספיקא לחומרא וכ''פ בא''ח (סימן תקי''ג ס''ב) והכא נמי י''ל גבי טבילת כלים אזלינן בה לחומרא. ע''כ. וגם מה שכתבנו לעיל שכן מוכח מדברי מרן ז''ל ממה שכתב שאין מאמינים לקטן על טבילת כלים, שדי ביה נרגא הגאון יבי''א הנ''ל על פי מש''כ הפמ''ג באו''ח (סימן תנא מש''ז סק''ו) שי''ל שאף בכלי זכוכית שטבילתם מדרבנן, אין הקטן נאמן, כיון שיש להם חזקת איסור. ע''ש. ואם כן יש לומר דהאי טעמא שפסק מרן הש''ע שלא להאמין לקטן בזה משום דאיתחזק איסורא, ולעולם י''ל דטבילת כלי מתכות מדרבנן וכמ''ש מרן בש''ע או''ח הנ''ל. ע''ש. ונראה שכתב כן רק בדרך משא ומתן כי מדבריו שם באותיות ט-י משמע להדיא דס''ל שלדעת מרן ז''ל חיוב טבילת כלי מתכות מן התורה. וכן משמע קצת ממה שסיים שם (אות ט) בזה''ל: ומכל מקום נראה שלענין הלכה אין להקל בספקם של כלי מתכות הואיל ומרן פסק להחמיר בדין משכנתא ומיהו בכלי זכוכית אפשר להקל בספיקם משום דהוי דרבנן. עכ''ל. ולפענ''ד לדעת מרן ז''ל חיוב טבילתן מן התורה בלא שום פקפוק וכמ''ש בריש אמיר, כי מ''ש הט''ז בביאור דברי מרן ז''ל בחאו''ח סימן שכג אינו מוסכם, שהרי המשנ''ב ביאר דברי מרן ז''ל באופן שאין דבריו סותרים למ''ש בסימן קכ ולפי דבריו לדעת מרן ז''ל חיוב טבילת כלי מתכות מן התורה וא''כ למה לעשות בדבריו סתירה בחינם. ומכ''ש לפמ''ש המאמ''ר הנ''ל שאף הט''ז ס''ל שלדעת מרן ז''ל חיוב כלי מתכות מן התורה. ובאמת שכן כתב הט''ז עצמו בסימן קכ (ס''ק טז) בדעת מרן ז''ל. ושו''ר שכן כתב להדיא מרן הראש''ל שליט''א בספר הליכות עולם ח''ז (פרשת מטות הלכה א) שמדברי מרן ז''ל נראה דס''ל שחיוב טבילת כלי מתכות מן התורה. ע''ש. וכ''כ הגאון ר' משה הלוי זצ''ל בקובץ ויען שמואל ח''א (עמוד קה) בדעת מרן ז''ל. וכן הסכמת רוב ככל האחרונים. וכן עיקר. וע''ע בשו''ת יבי''א ח''ב (שם אות ג והלאה) ובח''ד (חיו''ד סימן ח אות ה) ובח''ז (חיו''ד סו''ס ט) ודו''ק.
אם כלי זכוכית צריכים טבילה
הנה בגמרא ע''ז (עה:) איתא א''ל ההוא מרבנן ורבי יעקב שמיה, לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוחנן כלי מתכות אמורין בפרשה. אמר רב אשי הני כלי זכוכית הואיל וכי נשתברו יש להן תקנה ככלי זכוכית דמו. (ופרש''י. הואיל וכי מתבר חזו לתקנינהו ע''י התכה ככלי מתכות דמו ובעו טבילה). ומבואר שכלי זכוכית צריכים טבילה ככלי מתכות. ובספר הישר לר''ת (תשובה סג אות ז) הביא עוד טעם לטבילת כלי זכוכית לפי שכלי מתכות הניתכות אמורים בפרשה, וכלי זכוכית ניתוך הוא מתחילתו, ואף בסופו הוא ככלי מתכות הניתוך לפיכך עשו חכמים כלי זכוכית ככלי מתכות, שדומים זה לזה. ע''ש. והאיסור והיתר (כלל נח אות נ) כתב שכלי זכוכית ספק הוא אם הוא מין חרס, או שהוא ממיני מתכות הלכך נותנים עליו חומר שתיהם והביאו באנציקלופדיה תלמודית (כרך יח עמוד תקיח הערה 177) וכתב שם המו''ל שרצונו לומר, שחכמים נתנו לו דין זה מספק וסיים, שכן כתבו בתוספות ר''י מפריש בע''ז בשם ר''ת ובמאירי (שבת טז.). ע''ש. והנה ראיתי הלום להרב ערך השלחן (סימן קכ סק''ג) שהשיג על דברי האיסור והיתר הנ''ל, שדבריו תמוהים, כי בגמרא מבואר דכלי זכוכית צריכין טבילה, כיון דדמו לכלי מתכות, אבל לענין בליעה הוא שיש בו ספק אם דינו ככלי חרס. ע''ש. אולם מרן הראש''ל שליט''א בשו''ת יבי''א ח''ד (חיו''ד ריש סימן ח) כתב להליץ בעד האיסור והיתר הנ''ל לך נא ראה. וממוצא דברים אתה למד שכלים העשויים מחרס ועץ אינם צריכים טבילה. מ''מ אם היו מצופים במתכת או בזכוכית מפנים ומבחוץ צריכים טבילה בברכה כדאיתא בגמרא ע''ז (עה:) גבי קוניא. ע''ש.
אם חיוב טבילת כלי זכוכית הוא מדאורייתא או מדרבנן
הנה ספר האשכול ח''ג (דף קמ) כתב וז''ל: אר''א הני כלי זכוכית ככלי מתכות דמי, כלומר, אע''ג דקרא לא מצריך טבילה אלא לכלי סעודה של מתכות, כלי זכוכית דיש להם תקנה בהתכה כמתכות צריכים טבילה, וחזי לן מדרבנן צריכים טבילה וכו'. עכ''ל. ומבואר מדבריו שחיוב טבילת כלי זכוכית מדרבנן. וכן מתבאר מדברי ר''ת בספר הישר שעמד בסתירת דברי רב אשי בשבת (טז:) לבין ע''ז (עה:), ותירץ, והדעת נוטה דהתם בשבת לחומרא קאמר, גזרו עליהם למהוי ככלי חרס, וה''נ שוינהו רבנן ככלי מתכות דדמי אהדדי וצריכים טבילה. ע''כ. וממ''ש ''שוינהו רבנן'', מבואר יוצא דס''ל שחיוב טבילת כלי זכוכית מדרבנן. וכן מתבאר מדברי המאירי בחידושיו למסכת שבת (טז:) וז''ל: לענין טבילת כלים אמרו במסכת ע''ז שכלי זכוכית ככלי מתכות להצריכם טבילה בארבעים סאה ואין להקשות ממנה בכאן ''שמדתן של חכמים כך היא'' זיל הכא לחומרא וזיל הכא לחומרא. עכ''ל. וממ''ש ''שמדתן של חכמים'' וכו', יוצא איפוא דס''ל שחיוב טבילת כלי זכוכית מדרבנן. וכן אפשר לפרש דברי המאירי בחידושיו לע''ז (עה:) שכתב וז''ל: מ''מ קצת כלים יש שאע''פ שאינם של מתכת הם נדונין לענין זה כשל מתכת כיצד כלי זכוכית אינם מתכת, ומ''מ הואיל ונשברו יש להם תקנה, הרי הם ככלי מתכות וצריכים טבילה. עכ''ל. ומשמע שר''ל כדברי האשכול הנ''ל שאע''ג דקרא לא מצריך טבילה אלא לכלי סעודה של מתכות, מ''מ הואיל וכלי זכוכית יש להם תקנה בהתכה כמתכות צריכים טבילה עכ''פ מדרבנן. וכן ראיתי שכתב מרן הראש''ל שליט''א בשו''ת יבי''א ח''ד (חיו''ד סימן ח אות ד) שלדעת האשכול ר''ת והמאירי חיוב טבילת כלי זכוכית מדרבנן ושכן כתבו עוד הרבה אחרונים הלא המה: המבי''ט הביאו להלכה הכנה''ג (סימן קכ הגב''י אות לג), פנים מאירות ח''ב (סימן צז), פר''ח (סימן קכ סק''ג), פרי תואר (סימן קכ סק''ב), חכמת אדם (כלל עג סימן כא), פמ''ג או''ח (סימן תנא משב''ז סק''ו), ערך השלחן (סימן קכ ס''ק יד) ועוד. וכן עיקר להלכה ולמעשה, ואע''פ שהמאמ''ר והרב יד יוסף ס''ל שאף טבילת כלי זכוכית מן התורה, מ''מ אילו היו רואים דברי האשכול, ר''ת והמאירי דס''ל שחיוב טבילתן מדרבנן היו חוזרים בהם שכן ראוי להיות חוזר. וע''ע בשד''ח (מערכת ט סוף כלל ב). והלום ראיתי בשלחן ערוך המקוצר (רצאבי, ח''ד מיו''ד עמוד רפו רפז) שכה כתב: ובדקתי במאירי וראיתי שאין שום ראיה, ומהאשכול מהדורת הצב''א אין הכרח כידוע שנחשד בזיוף וכמ''ש בס''ד בכמה מקומות וכו' ואם כן מסתמא גם בנ''ד ראה המו''ל זאת בפרי חדש ושם בפיו של האשכול כדרכו בכיו''ב. רק בדברי המבי''ט ראיתי שמפורש כן, והוא אינו קדמון אלא בן דורו של מרן הבית יוסף וכו'. עכ''ל. ומשמע שאין לו הכרעה ברורה בזה. אולם אחה''ר נלע''ד שהעיקר להלכה שטבילת כלי זכוכית מדרבנן, כי מלבד שכן דעת כל האחרונים וכמ''ש לעיל, המעיין בדברי המאירי יחזו עיניו יבחנו עפעפיו שהוא ז''ל ס''ל שטבילתם אינו אלא מדרבנן, כי שם לעיל מיניה כתב וז''ל: אף של גוי צריך שתדע שלא כל הכלים בדין זה וכו' אלא על פי שני תנאים הראשון שיהיה של מתכת והשני שיצא מכל וכל מרשות הגוי לישראל. עכ''ל. ורק בד''ה שאחרי זה כתב שיש כלים שאע''פ שאינם של מתכת נדונים לענין זה כשל מתכת ומוכח בהדיא כמ''ש לעיל. וכן מבואר להדיא בחידושיו למסכת שבת הנ''ל. וכן הבין בדעתו מרן הראש''ל בשו''ת יבי''א ח''ד (שם). ומ''ש שאין, לסמוך על ספר האשכול מהדורת הצב''א, הנה אנוכי הרואה כי במהדורת הצב''א הנ''ל הודפס מכתב בשם הרבנים הגאונים ר' חנוך הכהן עהרענטרייא ור' יעקב שור שבו השיבו בארוכה על טענות אשמת הזיוף. וכן מתבאר מדברי מרן הראש''ל בספרו הנ''ל שכתב בפשיטות שכן דעת האשכול ולא העיר בזה כלום. לכן נלע''ד שהעיקר להלכה שכלי זכוכית חיוב טבילתם מדרבנן בלבד. מה גם שכן דעת הרמב''ם, הרי''ד, הריא''ז, האורחות חיים והאור זרוע דס''ל שאף טבילת כלי מתכות מדרבנן וכמ''ש בחלק ההלכות פרק ב הלכה ב הערה 14, ולדעתם ז''ל הדבר ברור שגם כלי זכוכית חיוב טבילתן מדרבנן. וכ''פ מרן הראש''ל שליט''א להלכה ולמעשה בשו''ת יבי''א הנ''ל ובספר הליכות עולם ח''ז (פרשת מטות סעיף א). ולענין ברכתם עיין בחלק ההלכות פרק ד הלכה א הערה 5 שהעלנו בס''ד שמברך על טבילתם ושם בהערה 4 כתבנו מהו נוסח ברכתם, לך נא ראה. כעת ראיתי למרן הראש''ל שליט''א בשו''ת יבי''א ח''ד (חיו''ד סימן ח אות ד) שכתב כי בספר מרכבת המשנה אשכנזי בסוף הל' טומאה וטהרה בקונ''א (ענף ד אות יג) כתב שלדעת התוס' י''ל שטבילת כלי זכוכית מדאורייתא. ושכן דעת הרב דברי יוסף והרב מקור חיים וסיים בזה''ל: הנה אשתמיט מינייהו דברי בעל האשכול, בח''ג (עמוד קמ) שכתב להדיא דטבילת כלי זכוכית הוי רק מדרבנן. וכן מוכח מדברי ר''ת בספר הישר, והמאירי בע''ז (עה:) וכו'. ודברי המרכבת המשנה הנ''ל בדעת התוס' אינם מוכרחים לדינא. ובפרט שידוע כי לדעת הרמב''ם טבילת כלי מתכות נמי הוי מדרבנן וכו'. עכ''ל. והוא כדברינו בס''ד.
אם כלי פלסטיק וניילון צריכים טבילה
ולכאורה לפי האי טעמא דאמר רב אשי ''הני כלי זכוכית הואיל וכי נשתברו יש להן תקנה ככלי זכוכית דמו''. מבואר יוצא שכלי פלסטיק וניילון המצויים בזמנינו צריכים טבילה שהרי אפשר לתקנם על ידי התכה כמו כלי מתכות, וכבר דנו בזה בשו''ת אהל אברהם שאג (סימן כד) שו''ת מלמד להועיל (חיו''ד מימן מט) שו''ת חלקת יעקב ח''ב (סימן קסג אות ב) והובאו דבריהם בשו''ת יבי''א ח''ד (חיו''ד סימן ח) ואסיפא דמילתא העלה שאינם צריכים טבילה מעיקר הדין שאין לנו לגזור מדעתינו דכיון שמיני כלים אלו לא היו בימי חז''ל ולא נתחייבו בטבילה אין בידינו לחייבן בטבילה. ע''ש.
אם מותר להשתמש תשמיש עראי בכלים שאינם טבולים
הנה הטור (סעיף ח) כתב שאסור להשתמש בכלי בלא טבילה ומקורו טהור בתוספות וברא''ש (ע''ז עה:) וכמ''ש מרן ז''ל בב''י. וכ''פ הרמ''א (סעיף ח). וכן מוכח מתוך דברי הרמב''ם (בפרק יז מהלכות אסורות הלכה ג). וכן כתב בפירוש תלמיד מהר''ם בספר התשב''ץ (סימן שכו), וכמ''ש בשו''ת יחוה דעת ח''ד (סימן מד עמוד רלב רלג). וכן כתבו הרוקח (סימן תפא) ואור זרוע (פסקי ע''ז סימן רצג) ואורחות חיים ח''ב (סימן י ס''ק יב) ועוד. וכן דעת הישועות יעקב (סימן קכ ס''ק א) שכתב שהאיסור להשתמש בכלי סעודה שלא הוטבלו אינו אלא מדרבנן, ואפילו לדעת האומרים שטבילת כלי מתכות מן התורה, מכל מקום מותר מן התורה להשתמש בהם עד שיזדמן לו מקום כשר ויטבילם, אבל מדברי סופרים אסור להשתמש בהם אפילו בדרך עראי עד שיטבילם כדת. ע''כ. ואע''פ שראיתי הלום להראבי''ה (פסחים סימן תמד) שכתב שנראה לו שמה שנשארה הגמרא בתיקו גבי משכנתא לא הוי כמו תיקו דאיסורא שאין כאן איסור, ולשאר מצות נמי שהן חובה עליו לא דמי, דאי בעי פטר נפשיה ושתי בכוס אחר ולכך בעי טבילה ולא אמר מספיקא יטביל בלא ברכה. ע''ש. והוב''ד גם בהגהות מיימוניות (מאכ''א פרק יז סק''ח) וממ''ש ''שאין כאן איסור ולשאר מצות נמי שהן חובה עליו לא דמי'', מבואר יוצא שמעיקר הדין מותר להשתמש בלא טבילה, מ''מ העיקר להלכה כדברי כל הראשונים הנ''ל וכן פשט המנהג. מה גם שבשו''ת אבני נזר (חאו''ח סימן תיח אות י יא) כתב שאין כונת הראבי''ה הנ''ל שרשאי להשתמש בלא טבילה אלא ר''ל שהואיל ואין הטבילה מתרת את הכלי כמו ששחיטה מתרת את הבהמה אלא מצוה בלבד, לפיכך באופן שאינו יכול לטבול רק אז מותר לו להשתמש בכלי בלא טבילה והוב''ד באנציקלופדיה התלמודית (כרך יח עמוד תקי). ומסתימות לשונם משמע שאף תשמיש עראי אסור להשתמש בהם. וכן כתב להדיא הישועות יעקב הנ''ל. והוא הדין לגבי כלי שתיה שאסור להשתמש בהם אפילו תשמיש עראי הואיל וגם הם בכלל כלי סעודה. וכן כתב להדיא הרדב''ז בתשובה (כת''י ירושלים תשל''ה סימן קו). וכ''כ הפר''ח (ס''ק כג). וכן הסכמת האחרונים.
אם בישלו בכלי שאינו טבול האם המאכל נאסר
הנה אע''פ שאסור לבשל או לאכול בכלי שאינו טבול, מ''מ אם עברו והשתמשו בכלי ללא טבילה ואפילו בישלו בו לא נאסר המאכל, כי הנה בגמרא ע''ז (עה:) איתא, וכולן שנשתמש בהם עד שלא יטביל ושלא יגעיל ושלא ילבן תני חדא אמור ותניא אידך מותר. לא קשיא. הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור והא כמ''ד נותן טעם לפגם מותר. ע''כ. ולכאורה כיון דקי''ל נותן טעם לפגם מותר וכמו שפסקו הרמב''ם (הל' מאכ''א פרק יז הלכה ד), הראב''ן (סימן שיד) ומרן הש''ע (חיו''ד סימן צג סעיף א), יוצא איפוא שאם השתמשו בכלי ללא טבילה מותר התבשיל באכילה. ע''כ. ולא מבעיא אם נשתמש בהם לצורך אכילה כגון, שהשתמש במזלג שאינו טבול, אלא אפילו אם בישל בכלי שאינו טבול מותר התבשיל באכילה וכמ''ש הראב''ד והרמב''ן בחידושיהם לע''ז (עה:). ומכ''ש שיש להתיר המאכל בדיעבד לפי מה שכתבו הראב''ד בחידושיו לע''ז (ע''ז עה:) והרא''ש בפירושו הראשון, הסמ''ק (מצוה קצט) ועוד, שמה שאמרו בברייתא שאמור מיירי שנשתמש בכלי קודם הגעלה וליבון, אבל אם נשתמש אחר הגעלה וליבון אין המאכל נאסר. ע''ש. והיינו טעמא, מפני שטעם טבילת כלים אינו משום פליטת איסור אלא כדי להכניסו בקדושת ישראל, וא''כ מה שייך לומר נותן טעם לפגם אסור. וכן כתב בספר איסור והיתר (שם). אלא שלפ''ז יש להעיר מדוע למ''ד נותן טעם לפגם אסור, אם בישלו המאכל נאסר, הרי אין הטבילה מפני פליטת איסור וכנ''ל, וכבר נרגשו בזה התוספות (שם ד''ה וכולן) וכתבו, שגזרו קודם טבילה, משום קודם הגעלה וליבון. ע''ש.
ולענין הלכה, הנה אע''פ שהאור זרוע (סימן רצג) והרא''ש (שם, בלשון ''כן משמע לכאורה'') כתבו שיש לומר שלדברי הכל אם עבר ונשתמש אסור באכילה שאף למ''ד נותן טעם לפגם מותר, לא אמרו כן אלא בכלים שבלעו איסור, אבל בכלים חדשים שלא נשתמש בהם כלל או שנשתמש בהם והגעילם או ליבנם שהרי הם כחדשים אסרה תורה להשתמש בהם בלא טבילה, וגזירת הכתוב היא, ואם כן מאיזה טעם נכשיר בדיעבד. ע''ש. מכל מקום נראה לענ''ד שאם עבר ונשתמש או בישל בכלי שאינו טבול מותר המאכל בדיעבד בין אם היה הכלי חדש ובין ישן, מכמה טעמים.
א. לפי דעת רוב הראשונים שהעיקר כמ''ד נותן טעם לפגם מותר יוצא איפוא שכן דעת הרמב''ם, הרא''ש, התוספות, הרשב''א ועוד.
ב. לפי דברי הרא''ש (בפירושו הראשון), הראב''ד והסמ''ק שפירשו שמה שאסרה הברייתא מיירי כשנשתמשו בו קודם הגעלה וליבון, מבואר יוצא שאף למ''ד נותן טעם לפגם אסור, אם נשתמשו בכלי אחר הגעלה מותר האוכל בדיעבד.
ג. כן מתבאר להדיא מדברי הירושלמי בע''ז (פרק ה הלכה טו) דאיתא התם וכולן שנשתמש בהם אע''פ שלא הטביל והגעיל ושף וליבן הרי אלו טהורין. זהו הנלע''ד. ושו''ר למרן הראש''ל שליט''א בשו''ת יחו''ד ח''ד (סוף עמוד רלב) שפסק כן ונסתייע מדברי הירושלמי הנ''ל. וכ''פ בספרו הליכות עולם ח''ז (פרשת מטות הלכה טו). וכ''פ בשו''ת אבני נזר (חיו''ד סימן קו). וכן עיקר להלכה ולמעשה.
כמה תנאים צריך בכדי לחייב כלי בטבילה
הנה אע''פ שנתבאר לעיל שכלים העשויים ממתכת או מזכוכית צריכים טבילה מכל מקום צריך שיתקיימו גם ו' התנאים דלהלן ואם חסר אחד מהם הכלי פטור מטבילה:
א. שנעשה על ידי גוי או שנקנה מגוי.
ב. שתשמישו של הכלי יהיה לצורך סעודה ולא לחיתוך צפורניים וכיו''ב.
ג. שהמאכל נוגע בכלי.
ד. שמבשלים בהם או שאוכלים ושותין מהם ישירות ולא שמכניסים בהם משקאות ואוכלים לקיום.
ה. שיהיה הכלי משמש למאכל ומשקה שראויים לאכלם ולשתותם מיד דהיינו בלא שום תיקון נוסף.
ו. שלקחו ממנו לעצמו ולא השאילו או שכרו ממנו.
ועתה הבוא נבוא לבאר בקצרה מקור התנאים הנ''ל:
התנאי הראשון שנעשה על ידי גוי או שנקנה מגוי - הנה אם הכלי נעשה על ידי גוי דבר פשוט וברור שצריך להטבילו שכן מבואר בפסוק שהבאנו בריש אמיר. אלא אפילו אם נעשה ע''י ישראל אלא שקנאו ישראל אחר מהגוי צריך להטבילו, וכמו שמתבאר ממה שכתבו התוספות (ע''ז עה: ד''ה אי) והרא''ש (שם סימן לה) שאפילו אם מכר ישראל כלי לגוי ואח''כ חזר ולקחו ממנו צריך להטבילו מפני שנקרא שם גוי עליו. והובא להלכה בש''ע (סימן קכ סעיף יא). ור''ל, שאפילו אם ישראל הכינו אלא שמכרו לגוי צריך להטבילו, שאל''כ תיפוק ליה שצריך טבילה משום שעשאו גוי ודו''ק. ויוצא איפוא שלא הולכים בטבילת כלים אחר מי שייצר את הכלי ולכן אע''פ שייצרו ישראל כל שהיה בחזקת הגוי זמן מה צריך להטבילו. וכן מתבאר מדברי הרבה אחרונים הלא המה: הט''ז (ס''ק יד), הש''ך (ס''ק כה), הפרישה (ס''ק כא), הב''ח (שם ד''ה ישראל שמכר), חכמת אדם (כלל עג סימן ג), ספר תוספת מעשה רב (הלכות פסח אות מז), שו''ת שיבת ציון (סימן יא), שו''ת חתם סופר (חאו''ח סימן קט), שו''ת שבט סופר (חאו''ח סימן קה), הגר''ז (בסוף הלכות פסח בדין מכירת חמץ), שו''ת איגרא רמה וזבחי צדק סימן קכ (ס''ק עה) והדבר ברור שהלכה כמותם. ואע''פ שבשו''ת אגרות משה ח''ג (חיו''ד סימן כא) נסתפק בזה והעלה שכלי שעשאו ישראל ונתנו או מכרו לגוי ואח''כ קנאו ממנו ישראל אחר צריך להטבילו בלא ברכה כי שמא י''ל שמה שהצריכו טבילה הוא דוקא כמעשה שהיה והיינו דבעינן שהגוי יכינו. ע''ש. מ''מ לפענ''ד מדברי התוספות והרא''ש הנ''ל משמע להדיא שכל שהיה ברשות הגוי צריך טבילה בברכה אע''פ שהכינו ישראל. ולפ''ז צ''ל שמה שאמרו דבעינן כמעשה שהיה היינו, שהיה ברשותו ולאפוקי שאולים. וכן מתבאר מדברי האחרונים הנ''ל. שו''ר להרב חלקת בנימין (סימן קכ סעיף יא חלק הביאורים ד''ה ישראל שמכר וכו') שאחר שהביא דברי האגרות משה הנ''ל כתב וז''ל: אמנם מדלא חילקו הפוסקים כאן בזה משמע דבכל גווני טובל בברכה. וכן מוכח בספר מקור מים חיים ממש''כ לענין שותפים שחלקו וכמו שהבאנו לקמן ד''ה בשותפות וכו' דמיירי בשקנו מתחילה מישראל ומ''מ אם בא לרשות עכו''ם היה חייב לטבול בברכה וכו' וכן מבואר גם בדרכי תשובה (ס''ק פא) בשם ספר שאול בן הלוי במה שהקשה על החכמת אדם. עכ''ל. והוא כדברינו בס''ד. וכן ראיתי שפסק מרן הראש''ל שליט''א בספר הליכות עולם ח''ז (פרשת מטות הלכה יג) שהקונה כלים מן הגוי, אע''פ שהכלים הם תוצרת בית חרושת של ישראל, והפועלים ישראלים, מכל מקום כיון שעברו לרשותו של הגוי וקנינו, צריכים טבילה, שיצאו מרשות הגוי ונכנסו לרשות ישראל. ע''ש. ומסתימות לשונו משמע שמטבילם בברכה.
התנאי השני שתשמישו של הכלי יהיה לצורך סעודה ולא לחיתוך צפורניים וכיו''ב - שהרי כלי סעודה נאמרו בפרשה והני לאו בכלל כלי סעודה נינהו. וכן כתב להדיא הזבחי צדק (סימן קכ הלכה לו). וכן מי שקנה מגוי סכין ומשתמש בו לחיתוך ניירות או להשחזת סכין אחר וכדומה, אינו צריך להטבילו וכמו שמתבאר מדברי האיסור והיתר (כלל נח דין פד פה) והרמ''א בהגה (סעיף ח). וכ''כ הש''ך (ס''ק יז), פר''ח (ס''ק כג), זבחי צדק (ס''ק נד) וחיי אדם (כלל עג אות ז). ועיין כנה''ג (בהגהות ב''י ס''ק כו). ואם לפעמים משתמש בסכין הנ''ל לצורך סעודה, נחלקו בזה הפוסקים שלדעת הפר''ח (ס''ק יט), שו''ג (או''ח סימן תנא ח''ב סק''ט), פתחי תשובה (סק''ו), ערוך השולחן (סימן קכ הלכה מ) ורבינו יוסף חיים בספרו בן איש חי (פרשת מטות הלכה יא) הולכים אחר רוב תשמישו והואיל ורוב תשמישו בדבר שלא לצורך סעודה אין צריך להטביל. וכ''פ בספר יד אפרים (המודפס בגליון הש''ע סעיף ה). אולם לעומתם האיסור והיתר (כלל נח דין פד פה) והסכים הש''ך (ס''ק יז) לדבריו. וכן מתבאר מדברי הרמ''א בהגה (סעיף ה) והפרי תואר (שם ס''ק יא) ס''ל שאין הולכים בזה אחר רוב תשמישו ולכן אם פעמים משתמש בו לצורך סעודה צריך להטבילו. ולדינא נראה שהעיקר כדברי הפר''ח ודעימיה שהולכים אחר רוב תשמישו, הואיל וכן מתבאר ממ''ש מרן ז''ל בחאו''ח סימן תנא (סעיף ו) שכתב וז''ל: כל כלי הולכים בו אחר רוב תשמישו הילכך קערות אע''פ שלפעמים וכו'. עכ''ל. הרי דקרי בחי'ל שהולכים אחר הרוב. וא''כ ה''ה בנ''ד ובמכ''ש, כי אם גבי הגעלה שלכו''ע חיובה מן התורה הולכים אחר הרוב כ''ש גבי טבילת כלים שנחלקו בה הפוסקים אם חיובה מדאורייתא או מדרבנן. וכ''פ השו''ג (סימן קכ ס''ק טז) על פי דברי מרן הנ''ל. וכ''פ מרן הראש''ל שליט''א בספר הליכות עולם ח''ז (פרשת מטות הלכה י).
התנאי השלישי שהמאכל נוגע בכלי - וכמו שמתבאר מדברי מרן ז''ל בשולחנו הטהור (סימן קכ סעיף ד) שפסק שטריפדי''ש אינו צריך טבילה מפני שאין נותנין המאכל עצמו. ע''ש. ומקורו טהור בדברי הסמ''ק וכמ''ש בבית יוסף. וכן כתבו באור זרוע (פסקי ע''ז פרק ה) ובאיסור והיתר (כלל נח אות פג). וכן עיקר. והטעם לזה כתב הגר''א (סק''י) שהרי בפרשת כלי מדין כתוב ''כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש'', איזה דבר שבא באש צריך להכשירו באש, זה כלי סעודה שבולע, משא''כ כאן שאינו בולע כמו שתי קדירות. ע''ש. והנה, גם כלים שתשמישן בצונן שאינם בולעים טעונים טבילה, אלא ר''ל שכלי סעודה מיקרי כשהמאכל נוגע בכלי ששייך שיגיע לידי חיוב ליבון באם ישתמש בו כמו שהוא באש משא''כ כשאין המאכל נוגע בכלי זה, שאין יכול להגיע לידי חיוב ליבון, לא מיקרי כלי סעודה ולכן אינו צריך טבילה. והנה ראיתי הלום בספר חלקת בנימין (סימן קכ סעיף ד בחלק הביאורים) שכתב שלכאורה. יש לתלות נידוננו במחלוקת רש''י והרשב''א בפירוש דברי הגמרא (ע''ז עה:) ''כלי סעודה אמורים בפרשה'', שרש''י פירש מדכתיב כל דבר אשר יבא באש ואין דרך להשתמש ע''י האור אלא כלים של צרכי סעודה, אולם הרשב''א בתורת הבית (בית ד שער ד) פירש דמדכתיב כל דבר אשר יבא באש וצריך להפליטו על ידי האש. ולכאורה הנפק''מ בינהם בכלי סעודה שאינו נוגע במאכל כלל, שלדעת הרשב''א הואיל ואין כלי זה נוגע באוכל אינו בולע דאין בליעה יוצאה מכלי לכלי בלא רוטב וממילא לא הוי בכלל כלי סעודה דקרא ופטור מטבילה, אבל לרש''י דלא תלה לדין טבילה בבליעה א''כ כל כלי שמשתמש בו על ידי האור לצורך סעודה לחייב בטבילה ואפילו בחצובה, אלא שסיים הרב הנזכר שממה שהביא מרן ז''ל בב''י דברי הגמרא ופירש''י הנ''ל ובסמוך ממש הביא דין החצובה שפטורה מטבילה מבואר יוצא שהבין שגם לרש''י הדין כן, ושכן מתבאר מדברי הט''ז (סק''א). ע''ש.
התנאי הרביעי שמבשלים בהם או שאוכלים ושותין מהם ישירות ולא שמכניסים בהם משקאות ואוכלים לקיום - הנה רבותינו האחרונים ז''ל נחלקו אם כלים שמכניסים בהם משקאות ואוכלים לקיום, אבל אין מבשלים בהם ואין שותין מהם ישירות אלא יוצקים מהם לכוסות ומהם אוכלים או שותים, צריכים טבילה או לא. כי הנה הגאון ר' יהודה עייאש בשו''ת בית יהודה (חיו''ד סימן נב) פטרם מטבילה והביא ראיה לזה מסכין של שחיטה או של הפשטה. וכדבריו פסקו בספר מזבח אדמה (חיו''ד סימן קכ דף יא ע''ד) ובעיקרי הד''ט (חיו''ד סימן יח אות ב) והגאון ר' חיים פלאג'י בספרו רוח חיים (חיו''ד סימן קכ אות ב) ובספר ברית כהונה (חיו''ד עמוד רלח) ובשו''ת טוב טעם ודעת (מהדו''ג ח''ב סימן כב) ובשו''ת אמרי דוד (סימן סח) ובקיצור ש''ע (סימן לז מסגרת השלחן סק''י), ציינם בשו''ת דברי דוד ח''א (טהרני, חיו''ד סימן ט). וכ''פ בערוך השלחן (שם הלכה לה). וכ''פ בשו''ת מנחת יצחק ח''ט (סימן פג). ועיין בשו''ת זרע אמת ח''ב (סימן לח). אולם בשו''ת בית דוד ח''א (חיו''ד סימן סב) לא ס''ל הכי והוא ז''ל פסק שהם חייבים בטבילה מן הדין והביא כמה ראיות לדבר והעתקתי לשונו להלן בחלק ההלכות פרק ב הלכה יז הערה 93 בד''ה אולם. וכן נראה דעת הרב חיד''א בברכ''י (שם). וכן הבין בדעתו בספר בא''ח (פרשת מטות הלכה ה) וכן פסק שם להלכה ולמעשה. וכן פסקו בשו''ג (או''ח סימן תנא דיני טבילת כלים ח''ב הלכה ז) ובשו''ת באר משה ח''ד (סימן צט).
ולענין מעשה, הנה אע''פ שראייתו של הרב בית יהודה הנ''ל מסכין של שחיטה או של הפשטה כיון דעדיין צריך הכשר בישול אין להטבילו אינה מוכרחת אחה''ר, כי שם מדובר במאכל שאינו ראוי לאכילה כלל משא''כ בנ''ד שמדובר במאכל שראוי לאכילה רק שאין אוכלים אותו ישירות מהכלי שהוא נמצא בו, מ''מ הואיל וחיוב טבילת כלי זכוכית מדרבנן וכמו שיתבאר להלן בחלק ההלכות פרק ב' הלכה ג' הערה 23, אפשר להקל כדברי הבית יהודה וסיעתו דהוי פלוגתא בדבר שאיסורו מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא, בפרט שבשו''ת דברי דוד ח''א (טהרני, סימן ט) הביא כל ראיותיו של הבית דוד הנ''ל ודחאם אחת לאחת, ועוד שכדברי הבית יהודה הנ''ל פסקו רוב האחרונים וחלקם העידו שכן המנהג וגם מרן החיד''א לא כתב בסכינא חריפתא שהלכה כדברי הבית דוד. והנה אע''פ שלא מלאני ליבי להקל בכלים שעשויים ממתכת שחיוב טבילתן מן התורה וכמ''ש להלן בחלק ההלכות פרק ב הלכה ג הערה 15, כי במחלוקת בדבר שאיסורו מן התורה נקטינן לחומרא, מ''מ הואיל ולדעת הרמב''ם ועוד כמה ראשונים אף חיוב טבילת כלי מתכות מדרבנן, הו''ל ספק ספיקא להקל, שמא כדעת הבית יהודה ודעימיה דס''ל שכלים העשויים לשמירה אינם צריכים טבילה אפילו שעשויים ממתכת ואת''ל שאין הלכה כמותם, שמא הלכה כדעת הרמב''ם ודעימיה שחיוב טבילת כלי מתכות מדרבנן וא''כ הוי ספק דרבנן לקולא, ואע''פ שאין הספק ספיקא מתירו לגמרי, שהרי הספק השני מתיר מן התורה בלבד ואסור מדרבנן, מ''מ חשיב שפיר מ''מ, וכמו שלמדנו להועיל מרן הראש''ל שליט''א בשו''ת יבי''א ח''ה (חיו''ד סימן כו סוף אות ט) וע''ע בספר יוסף דעת (הלוי, סימן יב). ומכ''ש שיש להקל לפי מ''ש הרב ישועות יעקב (סימן קכ סק''א) בד''ה ובתשובה שאף למ''ד שחיוב כלי מתכות מדאורייתא מודי מיהא שאיסור השימוש הוא מדרבנן וכ''כ עוד הגאון רבי צבי הירש בנו של הגאון ההפלאה בסוף ספר ההפלאה בחידושיו לע''ז (עה:) וכ''כ המשנ''ב בביאור הלכה (סימן שכג סעיף ז) וכ''כ בשו''ת מנחת יצחק ח''א (סימן מד). והביאם בשו''ת יבי''א ח''ז (עמוד רטז). לפיכך, קופסא המיודעת לשמירת קפה או תה, סלסלת פירות, טרמוס, מקרר שיש בתוכו מדפים ומגירות שמניחים בהם פירות וירקות וכיוצא בזה אינם צריכים טבילה אף אם היו עשויים ממתכת, שהרי לא משתמשים לשתות מהן ממש כמו כוסות וגם אין מבשלים בהם כמו קדירות, וא''כ אין טעם לחלק בין צלוחיות שמכניסים בהם מים לקיום לבין הכלים הנ''ל. [ואע''פ שבשו''ת באר משה ח''ד (סימן צט) צידד שאותם המדפים והמגירות צריכים טבילה אלא שהעולם מקילים ואינם טובלים מפני שדעתם שלא נעשו כלל תיבה זו לצורך זה שיאכלו ממנה ואזלינן גם בתר רוב תשמיש. ע''ש. מ''מ לפי מש''כ לעיל יש להקל, בפרט דהוי כלי העומד לנחת ואין רגילים לטלטלו ממקום למקום ולכן אינו חשוב ככלי סעודה, והוא הדין גם במגירות ומדפים וכמ''ש סברא זו הגרש''ז אויערבאך זצ''ל והוב''ד בספר טבילת כלים (עמוד קצו). וכן המנהג וכמו שהעיד הרב באר משה הנ''ל. וכ''פ מרן הראש''ל שליט''א בספר הליכות עולם ח''ז (עמוד רמו בהערה) ובשו''ת דברי דוד טהרני ח''א (חיו''ד סימן ט) על פי דברי הבית יהודה הנ''ל. ע''ש.]
אולם הדבר ברור שקנקנים ובקבוקים של שתיה או מלחיה צריכים טבילה בברכה, כי אע''פ שלא משתמשים לשתות מהן ממש כמו כוסות וגם אין מבשלים בהם כמו קדירות, מ''מ אין הכלים הנ''ל עשויים לשמירה אלא משמשים לנוחות האדם שלא יצטרף בכל פעם לקום משולחנו להביא מים או מלח ולכן מביאם ממש לשולחנו וא''כ חשיב ככלי סעודה ממש, ומה שלא שותה מהן כמו בכוס אינו מפני שעשוי לשמירה, אלא מפני שאינם ראויים לכך מצד עצמם, משא''כ בצלחיות של יין וכל כיו''ב שראויים לשתיה מצד עצמם אלא שאינו שותה מהם מפני שעשויים לשמירה.
התנאי החמישי שיהיה הכלי משמש למאכל ומשקה שראויים לאכלם ולשתותם מיד דהיינו בלא שום תיקון - נוסף כ''פ המרדכי (פרק קמא דחולין סימן תקעז) וז''ל: מכאן יש להוכיח דסכין של שחיטה לא בעי טבילה מדלא קאמר והטבילה כדאמרינן ס''פ בתרא דעבודת כוכבים מגעילן ומטבילן והן טהורין ועוד דכלי סעודה כתובין בפרשה ומכין של שחיטה לאו כלי סעודה הוא דאפילו צונן אסור לחתוך בו אם לא בהדחה והא דבהמה חזיא לאכילה מ''ה (נראה שכונתו ''משום הכי''. ויש גורסים ע''י כך) לא חשיב כלי סעודה דעדיין היא צריכה בישול או צלייה כי לאומצא לא קיימא. עכ''ל. והביאו מרן ז''ל בב''י סימן קכ. ומבואר מדבריו שיש ב' טעמים לפטור סכין של שחיטה מטבילה. האחד, שאינו כלי סעודה. והשני, שאין אוכלים את הבשר כמות שהוא חי אלא צריך לצלותו או לבשלו וכל שיש אחד משני התנאים הנ''ל אין צריך להטבילו. וכדבריו פסק מרן ז''ל בשולחנו הטהור (שם סעיף ה) שסכין של שחיטה אין צריך טבילה. וכ''כ להדיא באימור והיתר (סימן נח דין פה) ושכן כתב הראבי''ה. והגר''א (ס''ק יד) הביא עוד טעם לפטור סכין של שחיטה מטבילה מפני שאין משתמשים בו בדברים אחרים, שמקפידים עליו שלא ייפגם, וכמ''ש התום' (שבת קכג:) ד''ה וסכינא, ומשום הכי חשיב מוקצה מחמת חסרון כיס, וכמ''ש בש''ע (סימן שח ס''א) ואין הולכים כאן אחר הראוי, אלא אחר התשמיש בפועל. ע''ש. וכן הסכמת כל האחרונים. עיין פרי תואר (סימן קכ סק''ז) פר''ח (ס''ק יג) ועוד. ואע''פ שהמהר''ש (מנהגי מהר''ש סימן תמז הוצאת י-ם) לא ס''ל הכי והוב''ד באיסור והיתר ושם כתב שמהר''ם נהג כמותו ואף הטבילו בברכה אלא שסיים שטוב הוא לאכול בו לאפוקי נפשיה מפלוגתא. ע''ש. והביאם גם הרמ''א בדרכי משה והוסיף, שכן כתב בתשב''ץ (סימן שכו). וכן פסק להלכה בהגה שטוב לטובלו בלא ברכה. מ''מ העיקר כדברי מרן ז''ל שקבלנו הוראותיו וכן הסכמת רוב ככל האחרונים. וכ''פ מרן הראש''ל בספר הליכות עולם ח''ז ושם (בעמוד רסו הערה י) שהעיקר כדעת מרן ז''ל שסכין של שחיטה אינה צריכה טבילה כלל ודלא כמ''ש הבא''ח שיטבילה בלא ברכה.
התנאי השישי שלקחו ממנו לעצמו ולא השאילו או שכרו ממנו - כדאיתא בגמרא ע''ז (עה:) אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא בלקוחין וכמעשה שהיה אבל שאולין לא. והביאוה להלכה כל הראשונים. וכ''פ מרן ז''ל בש''ע (סי' קכ סעיף ח). וה''ה לשכורים וכמו שמתבאר מדברי הטור (בד''ה ודוקא) שכתב וז''ל: ודוקא בלוקח כלי מן הגוי [צריך טבילה] אבל שואל או שוכר ממנו אין צריך. עכ''ל. וכתב מרן ז''ל בבית יוסף שמקור דבריו בגמרא ע''ז (עה:) דאיתא התם אמר רב נחמן, לא שנו אלא בלקוחין וכמעשה שהיה, פירוש בכלי מדין אבל שאולים לא. ע''כ. ומשמע שכלים שכורים שוים בדין לכלים שאולים וסיים, שכן כתב להדיא הרשב''א בתורת הבית (הקצר ב''ד ש''ד לב). וכ''פ בשולחנו הטהור (שם סעיף ח). וכדברי הרשב''א והטור הנ''ל כתבו גם האורחות חיים (דיני טהרת הכלים והגעלה ס''ק יב) וז''ל: שאל כלים חדשים מן הגוים או שכרן מהן אין צריכין טבילה. עכ''ל. והאיסור והיתר (שם אות פט). וכ''פ המאירי בחידושיו לע''ז (עה: ד''ה כבר בארנו) והואיל וכן דעת הרבה ראשונים חבל נביאים הלא המה: הרשב''א, מאירי, אורחות חיים, טור, איסור והיתר ומרן ז''ל שקבלנו הוראותיו, הדבר ברור שכן עיקר להלכה ולמעשה. ולכן ישראל ששכר כלי מגוי אינו צריך טבילה כלל ודלא כדברי הרדב''ז דס''ל שבשכירות צריך טבילה בברכה.
אם צריך לברך על הטבילה
הנה אף על פי שיש אומרים שעל טבילת כלים לא נתקנה ברכה, וכמו שנראה מדברי הרמב''ם ז''ל וכמ''ש בדעתו הריטב''א בחידושיו (ע''ז עה: סוד''ה הוה אמינא). וכיו''ב כתב המאירי בחידושיו (ע''ז עה:) שיש מפקפקין בטבילה זו ומטבילים בלא ברכה. ע''ש. מכל מקום לדעת רוב ככל הראשונים גם על טבילת כלים נתקנה ברכה הלא המה: התוספות המרדכי (סימן תתנט) רשב''ם, טור, אור זרוע (פסקי ע''ז סימן רצ) ומאירי (שם). וכן מתבאר מדברי הסמ''ק בהגהת הר''פ (סימן קצט אות ב) והאגודה (ע''ז שם ד''ה תנא וכולן). וכ''פ מרן ז''ל בש''ע סימן קכ (סעיף ג). והעיקר כמותם. ואין לחוש לסב''ל, מפני שהרמב''ם יחידאי בזה ואפילו אם מצא המצא עוד ראשון זה או אחר דס''ל כוותיה, העיקר כמ''ש לעיל, כי במקום שדעת רוב הראשונים ומרן ז''ל לברך לא אמרינן סב''ל, מה גם שכן המנהג בזמנינו ובמקום מנהג לא אמרינן סב''ל. וכן הסכמת האחרונים. ועיין בשו''ת הרשב''ש (סו''ס תסח) שכתב, לענין כלי זכוכית שאמרת שבמקומכם מטבילין אותם בלי ברכה, תמיהא לי טובא, דבגמ' איתמר בפירושא דכלי זכוכית ככלי מתכות דמו. ודוקא לענין הכשר הוא דאמרי' באדר''נ שאינם בולעים ולא מפליטין וכו', אבל לענין טבילה לא אמרה אדם מעולם. ושמא נתחלף לך הכשר בטבילה. עכ''ד. ואע''פ שחיוב הברכה על כלי זכוכית מדרבנן אינו אלא מדרבנן, מ''מ שייך לומר ''וצונו'' בדבר שהוא מדרבנן ואסמכוהו על לאו של ''לא תסור''. וכמ''ש הטור (חאו''ח סימן קנח סעיף א). ומרן בב''י כתב שם על דבריו הנ''ל בזה''ל: ''כלומר דכיון דמלאו דלא תסור נצטוינו לעשות דברי חכמים כשאנו מקיימים דברי חכמים הרי אנו מקיימים מצוות ה' וזהו טעם כל הברכות שאנו אומרים במצוות דרבנן''. עכ''ל. וע''ע בערוך השולחן (סימן קכ סעיף כב) ובבא''ח (פרשת מטות הלכה ד) ובשו''ת תשובות והנהגות ח''ב (סימן תט).
נוסח הברכה
הרוצה להטביל כלים יברך קודם שיטביל ''ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציונו על טבילת כלים'' ואחר כך יטבילם מיד. ונוסח זה כתבוהו המרדכי בסוף ע''ז (סימן תתנט) בשם יש מברכים. והריטב''א (שם) בשם התום'. ובאור זרוע (סימן קפט) בשם דעה שניה. וכן כתבו עוד כמה ראשונים עיין בספר הפרדס (סימן קכו), ספר האורה וסידור רש''י. והראבי''ה (פסחים סימן תסד) הביא נוסח זה בדעה א' והביאם באנציקלופדיה התלמודית (כרך יח עמוד תקמ הערה 493). וגם הטור כתב נוסח זה, והביאו מרן ז''ל להלכה בש''ע (שם), וכן עיקר להלכה. ואע''פ שהמאירי כתב (שם) שצ''ל, אשר קדשנו במצותיו וצונו ''על טבילת הכלים'', ובספר הפרדס (שם) והאורה ח''ב (סימן כג) וסידור רש''י כתבו שנוסח הברכה ''על הטבלת כלים'', והאורחות חיים והכל בו (סימן מח) כתבו בשם יש מי שפסק שהנוסח הוא ''להטביל כלים'', מ''מ המנהג פשוט כדברי מרן ז''ל ואין לשנות. ודע כי יש אומרים שיש לברך ''על טבילת כלי מתכות'' והובאה דעה זו באור זרוע (שם) ובמרדכי (שם) ולפי דעתם הרוצה להטביל כלי זכוכית צריך לברך ''על טבילת כלי זכוכית'' ואם מטביל כלי קוניא צריך לברך ''על טבילת כלי קוניא'' וכמ''ש בדעתם הב''ח וביאר טעמם לפי שכל הברכות נתקנו במפורש, אלא שכבר כתב הפר''ח (סק''י) שאין צריך להזכיר כל פרטי פירושי המצוה. ע''ש. וכן המנהג, ודלא כמ''ש בספר דברי יוסף (להגאון יוסף יוזפא חיו''ד סימן תתי''ג).
מכל מקום אם מטביל כלי אחד מברך ''ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצותיו וציונו על טבילת כלי''. וכמו שפסק הטור (סעיף ג). והביאו להלכה בש''ע (שם). ואע''פ שהמאירי (ע''ז עה:) והאורחות חיים (ח''ב הלכות טהרת הכלים ס''ק יג) כתבו שאין חילוק בזה ולכן אפילו אם מטביל כלי אחד יברך על טבילת כלים, ולכאורה היה מקום לומר שאילו מרן ז''ל היה רואה דבריהם היה פוסק כמותם, כי סוף סוף מה שונה מצוות טבילת כלים משאר מצוות, ומכל שכן לפי מה שכתב הכנה''ג (שם הגהות בית יוסף סק''ח) שיש לומר שלא באו הטור והשלחן ערוך למעט, אלא שאם מטביל כלים רבים אל יאמר ''על טבילת כלי'', אבל גם על כלי אחד יכול לברך על טבילת כלים, מ''מ הואיל ופשט המנהג כדברי הטור ומרן ז''ל וגם מדברי הפר''ח (ס''ק יא) מבואר שלכתחילה אסור לברך על טבילת כלי אחד בלשון רבים, נקטינן כדבריהם. וכ''פ רבינו יוסף חיים זצ''ל בשו''ת רב פעלים ח''א (חאו''ח סימן ח).
כלל גדול
דע כי כלי שלכל הדעות אינו צריך טבילה אסור להחמיר להטבילו שמא יבוא לברך עליו והוי ברכה לבטלה. אבל כלי שנפל בו ספק אם צריך טבילה בין מחמת המציאות בין מחמת מחלוקת הפוסקים, הגם שנפסק לפי כללי ההוראה שאין צריך טבילה מן הדין, מצוה מן המובחר שיטבילו יחד עם כלי שחייב בטבילה, ויברך על טבילת ''כלים'' ולא טבילת ''כלי'', או לפחות יטבילו בלא ברכה. במה דברים אמורים, כשנפל הספק בדרבנן. אבל אם נפל הספק בדאורייתא שמן הדין צריך להחמיר ולהטבילו בלא ברכה, יותר נכון להטבילו עם כלי אחר שחייב טבילה ויברך על טבילת ''כלים''.
הלכות טבילת כלים
פרק א - כליו של מי טעונים טבילה
א. חיוב טבילת כלים לא נאמר אלא בכלים שלקוחים מהגוים, וכמעשה שהיה במדין, שהיו הכלים חלוטים לישראל, שלקחו אותם בביזת המלחמה. וכן בקנויים או בנתונים במתנה לישראל, או גזולים מן הגוי, שבמעשה מדין גזולים היו. זה הכלל, כל שהיו של גוי ונשתקעו ביד הישראל צריכים טבילה, אף שעשאום ישראל. אבל שאולים מן הגוי אינם צריכים טבילה, שלא חייב הכתוב טבילה אלא כשיצאו מיד הגוי לגמרי מה שאין כן בשאולים. מכל מקום ישראל ששאל כלי מחבירו שקנאו מן הגוי צריך להטבילו אם לא הטבילו חבירו הואיל וכבר נתחייב ביד הראשון.
ב. אומן ישראל שעשה כלי לעצמו ממתכת של גוי אין צריך להטבילו. וכן אם קנה כלי מגוי להתיכו ולעשות ממנו כלי אחר, או קנאו להשתמש בו ונמלך עליו להתיכו ולעשות ממנו כלי אחר אין צריך להטבילו, מפני שפנים חדשות באו לכאן.
ג. אף על פי שיש מי שאומר שאם ישראל שכר כלי מגוי צריך להטבילו בברכה. מכל מקום העיקר להלכה שאין צריך להטבילו כלל.
ד. כלים שנעשו בבית חרושת שבעליו ישראל ופועליו גוים אינם צריכים טבילה. ואם בעליו גוים ופועליו ישראל צריך להטבילם בברכה. ואם הבית חרושת בבעלות חברת מניות וחברה בע''ם שחלק ממניותיו של יהודים וחלק אחר של גויים צריך להטבילם בלא ברכה. ואם מסתפק אם הבעלים ישראלים או גוים, אם אותה מדינה שבה נעשה הכלי רוב אנשיה גוים הולכים אחר הרוב ולכן צריך להטבילם בברכה, ואם אי אפשר להכריע מצד הרוב יטבילם בלא ברכה.
ה. ישראל וגוי שקנו כלי בשותפות, אין הישראל צריך להטבילו, ואף על פי שיש מי שאומר שהואיל ויש לגוי חלק בכלי צריך להטבילו ומכיון שהטבילה לא תועיל אסור להשתמש בו בלא טבילה, העיקר להלכה כדעה ראשונה. מכל מקום אם קנה הישראל את חלקו של הגוי ונעשה הכלי ברשותו צריך להטבילו, בלא ברכה, אפילו אם הטבילו הישראל בזמן שהיה שותף עימו. והוא הדין אם ישראל אחר קנאו מהם.
ו. מן האמור בסעיף הקודם יוצא, שאם קנה ישראל כלי שיצרוהו בבית חרושת שבשותפות ישראל וגוי צריך להטבילו בלא ברכה. ולכן צריך להזהיר לכל ישראל שקונה כלים מחנויות או מפעלים שחייב לברר אם בעל הבית הוא ישראל או גוי ואין לומר שמסתמא הוא יהודי כי במקום שאפשר לברר צריך לברר.
ז. כלי מתכות או זכוכית המובאים מחו''ל צריכים טבילה בברכה משום שרוב בתי החרושת שבחו''ל שייכים לגוים. ואותם הכלים הנעשים בישראל, אינם צריכים טבילה, כי רובם של ישראל. מכל מקום ישראל שקנה או קיבל כלי בארץ ישראל ואינו יודע מי ייצרו צריך להטבילו בלא ברכה..
ח. ישראל שנתן מתכת לאומן גוי לעשות לו ממנה כלי אינו צריך להטבילו. ויש אומרים שיטבילו בלא ברכה, והעיקר להלכה כדעה ראשונה. מכל מקום אם היה מקצת הכסף שנעשה הכלי של גוי צריך טבילה בלא ברכה. וכן אם נתן הישראל לגוי כלי שנפחתה תחתיתו עד שאי אפשר להשתמש בו, ותיקנו הגוי במתכת שלו צריך להטבילו אחר כך בלא ברכה.
ט. יש אומרים שאם גוי ציפה כלי לישראל אין צריך להטבילו, ויש אומרים שיטבילו בלא ברכה. והעיקר להלכה כדעה ראשונה שאין צריך להטבילו כלל.
י. גוי שנתן כסף לישראל על מנת שילך לאומן ישראל ויבקש ממנו לעשות לו כלי לסעודה ונענה האומן לבקשתו אלא שאחר כך נמלך הישראל ולקחו לעצמו אינו צריך להטבילו.
יא. יש אומרים שאם גוי נתן לאומן ישראל מתכת לעשות לו כלי, ואחר שעשה הכלי קנאו הישראל ממנו קודם שהגיע ליד הגוי צריך להטבילו בברכה. ויש אומרים שאף על פי שצריך להטבילו מכל מקום לא יברך על טבילה זו. והעיקר להלכה כדעה ראשונה שיטבילו בברכה. מכל מקום אומן ישראל שעשה כלי לעצמו ממתכת של גוי אין צריך להטבילו.
יב. ישראל שמכר או נתן כלי לגוי וחזר ולקחו ממנו צריך להטבילו, בברכה, אף על פי שלא הגיע ליד הגוי מעולם. ומטעם זה יש אומרים שבנוסח מכירת החמץ בפסח נכון שלא להזכיר במפורש שהוא מוכר גם את הכלים שנמצא החמץ אלא רק החמץ הנדבק בדופני הכלים שאם לא כן יצטרכו להטבילם לאחר הפסח. ויש אומרים שאין צריך להיזהר בזה, והלכה כדעה ראשונה שנכון שלא להזכיר בנוסח הברכה שמוכר גם את הכלים שנמצא החמץ בתוכם ואם הזכיר צריך להטבילם אלא שלא יברך על טבילה זו.
יג. אם גוי משכן כלי אצל ישראל ורוצה הישראל להשתמש בו, צריך להטבילו בלא ברכה אף על פי שיודע הישראל בודאות שאין בדעת הגוי לשקעו אצלו. והוא הדין אם נסתפק אם היה בדעת הגוי לשקעו אצלו שצריך להטבילו בלא ברכה. במה דברים אמורים בכלי מתכות שחיוב טבילתם מן התורה אבל כלי זכוכית שחיוב טבילתם מדרבנן אין צריכים להטבילם, ואף שיש אומרים שגם כלי זכוכית צריכים טבילה, מכל מקום העיקר להלכה כדעה ראשונה. ואם היה נראה בודאות שדעת הגוי לשקע הכלי ביד הישראל, לכל הדעות צריך להטבילו בברכה. ואם קבע עמו זמן למועד פרעונו ועבר הזמן צריך להטבילו בברכה אף על פי שאין לו שום גילוי בכוונת הגוי.
יד. אף על פי שנתבאר בסעיף הקודם שגם כשאין בדעת הגוי לשקע הכלי אצל הישראל צריך להטבילו, מכל מקום יש מי שאומר שאם החליט אחר כך הגוי לשקעו אצלו צריך לחזור ולהטבילו שנית בלא ברכה, ויש מי שאומר שאין צריך להטבילו אלא אם כן נתן לגוי מעות וקנאו ממנו שאז צריך לחזור ולהטבילו בברכה. ולהלכה, בכלי מתכות יטבילו שנית בלא ברכה. ובכלי זכוכית אין צריך להטבילם כלל. מכל מקום אם נתן לגוי מעות וקנאו ממנו צריד להטבילו בברכה אף אם היו הכלים עשויים מזכוכית.
טו. יהודי שמשכן כלי ביד גוי וחזר ופדאו ממנו אינו צריך להטבילו, אפילו אם נתייאש הישראל מלחזור ולפדותו ואחר כך חזר ופדאו. ומכל מקום יש אומרים שאם מתחילה משכנו על דעת שלא לפדותו ואחר כך רצה לפדותו צריך להטבילו, ויש חולקים, ולהלכה יטבילו בלא ברכה. טז. גוי שנפטר ואין לו יורשים שכליו דינם ככלי הפקר ובא ישראל ולקחם וזכה בהם צריך להטבילם. במה דברים אמורים שמתכוון לזכות בהם לעצמו אבל אם לא מתכוון לזכות בהם לעצמו אלא רק לקחם להשתמש בהם אין אותם כלים חייבים בטבילה.
יז. גר וגיורת שהתגיירו כדת, אין הכלים שלהם צריכים טבילה, לאחר שיכשירו אותם כדת, כי חלות הקדושה שחלה עליהם כשנתגיירו, חלה גם על הכלים שלהם. הילכך אין צריכים טבילה אפילו אם קנאם בגיותו מעכו''ם. וישראל מומר, אפילו המיר לדת אחרת וחזר בתשובה, אין כליו צריכים טבילה, לאחר שיכשירם כדת, אם הכלים תוצרת בית חרושת של ישראל. וכן ישראל הקונה כלים ממומר מחלל שבת בפרהסיא, אינו צריך להטבילם אם היו תוצרת בית חרושת של ישראל.
פרק ב - סוגי הכלים שטעונים טבילה
א. הקונה מן הגוי כלי סעודה צריך להטבילם, במקוה, או במעיין של ארבעים סאה, בין אם היו הכלים ישנים ובין חדשים. אלא שאם היו ישנים שהשתמשו בהם וצריכים הגעלה, לכתחילה יגעילן ואחר כך יטבילן, ובדיעבד כשהטבילן ואחר כך הגעילן רשאי להשתמש בהם.
וכלי סעודה הם: צלוחיות יורות וקומקומים וכיוצא בזה. וכן שיפודים ואסכלאות שתשמישם לצליה. והוא הדין לסכינים, כפות, מזלגות, וכלי שתיה וכל כיוצא בזה. ולא כל הכלים חייבים בטבילה אלא דוקא אותם העשויים ממתכת או מזכוכית.
ב. חיוב טבילת כלי מתכות הוא מדאורייתא, ואף על פי שיש אומרים שחיובו אינו אלא מדרבנן, מכל מקום העיקר להלכה כדעת הסוברים שחיוב טבילתם הוא מן התורה. אלא שגם לדעתם האיסור להשתמש בהם ללא טבילה אינו אלא מדרבנן. וישנם כמה סוגי מתכות שצריכים טבילה וחלקם נזכרו בתורה שנאמר (במדבר פרק לא פסוק כב) ''אך את הזהב ואת הכסף, את הנחושת את הברזל, את הבדיל ואת העפרת''. והוא הדין לנירוסטה, אלומניום, פלדה וכדומה. וכן כלי אמאייל (זינגו) שהוא פח ברזל מצופה בחומר מסויים צריכים טבילה.
ג. יש אומרים שחיוב טבילת כלי זכוכית הוא מן התורה, ויש אומרים שחיוב טבילתם מדרבנן. וכן עיקר. וכלי זכוכית כוללים, כלי דורלקס. והוא הדין לכלי קריסטל.
ד. כלים העשויים מחרס אינם טעונים טבילה כלל. ולכן ישראל שקנה מגוי כלי חרס אינו צריך להטבילו. וחרסינה, קרמיקה ושיש בכלל כלי חרס הם. והוא הדין לכלים העשוים מעץ, אבן, ניילון, פלסטיק, נייר וגומי. אלא שהמחמיר להטביל כלי ניילון ופלסטיק תבוא עליו הברכה. לפיכך, דף העשוי מפלסטיק או מעץ שמיועד לחיתוך ירקות או ללישת בצק מעיקר הדין אינו צריך טבילה והמחמיר להטבילו תבוא עליו הברכה.
ה. אף על פי שנתבאר בסעיף הקודם שכלים העשויים מחרס, עץ, אבן ופלסטיק אינם צריכים טבילה, מכל מקום אם היו מצופים במתכת מבפנים ומבחוץ צריכים טבילה, בברכה. והוא הדין אם היו מצופים בזכוכית. ואף אם היו מצופים רק מבפנים הדין כן. מכל מקום אם היו מצופים רק מבחוץ אינם צריכים טבילה כלל.
ו. אף על פי שיש פוסקים שכתבו שכלים העשויים מחרסינה הנקראים ''פורצליין'' בלעז אינם צריכים טבילה, ויש שכתבו שצריכים טבילה, מכל מקום אין בזה מחלוקת כלל, כי אותם הפוסקים שכתבו שאין צריך להטבילם כתבו כן מפני שבזמנם כלי הפורצליין היו עשויים מחרס בלבד ואותם הפוסקים שכתבו שצריך להטבילם, כתבו כן משום שבזמן האחרון השתנתה המציאות והכלים הנ''ל מצופים בזכוכית ודינם ככלי חרס שמצופים בזכוכית הצריכים טבילה, וכן עשויים רוב ככל הכלים הנ''ל בזמנינו, ולפ''ז צריך להטבילם בברכה. ממל מקום מי שאינו יודע בודאות שאכן הכלי מצופה בזכוכית לא יברך על טבילתו שספק ברכות להקל.
ז. יש אומרים שכלי עץ שיש לו חישוקים העשויים מברזל מבחוץ בכדי להעמידו אינו צריך טבילה. ויש חולקים, והלכה כדעה ראשונה.
אלא שהמחמיר להטבילו בלא ברכה תבוא עליו הברכה. ואם היה עיקר הכלי של מתכת והמעמיד הוא של עץ צריך טבילה, בברכה.
לפיכך, כוס של כסף שמחובר בכלי עץ צריך טבילה בברכה כיון שמשתמש בכסף. וכל שכן אם הכוס עומד כהלכתו אלא שהוא מחובר לכלי עץ.
ח. כלי עץ שמחובר בו חלק של מתכת ועיקר תשמישו הוא על ידי המתכת, כגון ריחיים של פלפלין, שגופם עץ ובתוך העץ יש ברזל קבוע שטוחנים בו, צריכים טבילה. מכל מקום החלק התחתון המקבל את המאכל אינו צריך טבילה מפני שכולו מעץ. ודוקא ריחיים של פלפלין וכיוצא בזה, שהברזל הוא העיקר שבכלי, אבל משפך של עץ שיש בו שפורפרת של ברזל, אינו צריך טבילה אף על פי שמשתמש בו דרך הברזל, כיון שעיקר הכלי עשוי מעץ ובטל הוא אצל המשפך. והוא הדין לרחיים או מדוכה ששוחקים בהם קפה בלבד, שאינם צריכים טבילה, כיון שהקפה צריך בישול, ואין אוכלים אותו בעינו וכמו שיתבאר להלן בהלכה טז.
ט. כלי שאינו חייב בטבילה שתיקנוהו במתכת או בזכוכית השייכת לגוי יש אומרים שצריך להטבילו שהרי הדבר שחייב בטבילה מעמידו ומשתמשים דרכו, ויש אומרים שאף על פי שמשתמשים דרכו מכל מקום כיון שהוא מועט ובטל לשאר הכלי אין צריך להטבילו. ולהלכה, אם תיקנו בדבר שעשוי מזכוכית אפשר לסמוך על דעה ראשונה, ואם תיקנו בדבר שעשוי ממתכת צריך להטבילו בלא ברכה. לפיכך, כלי עץ שנסדק ותפרוהו בחוטי מתכת וכן כלי עץ שניקב והטילו בו טלאי או שהטיפו לתוכו מתכת צריך להטבילו בלא ברכה. מכל מקום קרש חיתוך שמחוזק במסמרים אף על פי שהעיסה נוגעת בו אין זה קרוי משתמש במתכת ואינו צריך טבילה.
י. מי שקונה מאכל או משקה המאוכסן בתוך כלי העשוי ממתכת או מזכוכית ואינו משתמש בו ישירות אלא מוציאו לתוך כלי אחר אינו חייב לרוקן המאכל או המשקה ולהטביל הכלי אפילו אם נשאר המאכל בכלי זמן מרובה, כיון ששב ואל תעשה הוא ולא נקרא שימוש בכלי. מכל מקום אם אוכל או שותה מהם ישירות הרי עשאם כלי ונתחייבו בטבילה אף על פי שדעתו להשליכם לאשפה לאחר השימוש, ואם אחר שנתרוקן רוצה להשתמש בכלי שימוש נוסף צריך כעת להטבילו אפילו אם אינו אוכל או שותה ממנו ישירות שהרי עשאו כלי. לפיכך, כלי שנעשה על ידי גוי אסור לאכול או לשתות ממנו ישירות ללא טבילה, אלא צריך להוריק המאכל או המשקה לכלי אחר, וגם באופן זה אינו רשאי להשתמש בו שימוש נוסף שהרי עשאו כלי וצריך להטבילו. מכל מקום מי שמכוון במפורש שאינו קונה את הכלי עצמו אלא רק את התכולה בלבד אין צריך להטבילו אפילו אם אוכל או שותה ממנו ישירות.
יא. אף על פי שבארנו לעיל שכלי מתכות וזכוכית צריכים טבילה, מכל מקום כל זה דוקא אם משתמש בהם לצורכי סעודה, אבל אם אינו משתמש בהם לצורכי סעודה, אין צריך להטבילם. לפיכך, ישראל שקנה מגוי סכין ומשתמש בו לחיתוך ניירות או להשחזת סכין אחר וכדומה, אינו צריך להטבילו, אף על פי שלפעמים משתמש בו לצורך סעודה, שהולכים אחר רוב תשמישו והואיל ורוב תשמישו בדבר שלא לצורך סעודה אין צריך להטבילו. ואף שיש חולקים בזה וסוברים שאין הולכים בזה אחר רוב תשמישו ולפי דעתם אם לפעמים משתמש בו לצורך סעודה צריך להטבילו, מכל מקום העיקר להלכה כדעה ראשונה שהולכים אחר רוב תשמישו. אלא שהמחמיר להטבילו בלא ברכה, תבוא עליו הברכה. וכלי שמעיקרו אינו מיועד לצרכי סעודה, לכל הדעות מותר להשתמש בו תשמיש עראי בלא טבילה.
יב. מספריים המשמשים לחיתוך ירקות שנאכלים כמות שהם חיים צריכים טבילה בברכה. ואם משמשים לירקות שאינם נאכלים כמות שהם חיים אינם צריכים טבילה כלל. ואם משמשים גם לירקות שאינם נאכלים כמות שהם חיים וגם לירקות שנאכלים כמות שהם חיים הולכים בזה לפי רוב תשמישו, שאם רוב תשמישו בירקות שנאכלים חיים צריכים טבילה, בברכה. ואם רוב תשמישו בירקות שאינם נאכלים כמות שהם חיים אינם צריכים טבילה כלל. וסכין שחותך בה לחם או ירקות שראויים למאכל כמות שהם, צריכה טבילה בברכה. והוא הדין למקלף, פומפיה וכיוצא בזה, שאם משתמשים בהם לחיתוך ירקות שנאכלים חיים צריך להטבילם בברכה ואם משתמשים בהם לירקות שאינם נאכלים חיים אין צריך להטבילם כלל. ואם משתמשים בהם גם לירקות שנאכלים חיים וגם לירקות שאינם נאכלים חיים הולכים לפי רוב תשמישם, שאם רוב תשמישם בירקות שנאכלים חיים צריך להטבילם בברכה. ואם רוב תשמישם בירקות שאינם נאכלים כמות שהם חיים אין צריך להטבילם כלל.
יג. כלי שהמאכל אינו נוגע בו ישירות אינו צריך טבילה. לפיכך, כיריים של גז אינם צריכים טבילה שהרי אין המאכל נוגע בהם כלל. ואף על פי שלפעמים צולים עליהם את האוכל עצמו אין צריך להטבילם. והוא הדין לפלאטה חשמלית, עגלות חשמליות לחימום אוכל, פותחן קופסאות ובקבוקים, מגשים, תנור אפיה ומיקרוגל. וכן כלים המשמשים לאחזקת אוכל, אבל האוכל אינו נוגע במגע ישיר איתם, ויש הפסק בין הכלי והאוכל, כגון כלי ששמים בו מזון רק על ידי שקית פלסטיק או נייר אין צריכים טבילה. לפיכך, כד זכוכית שמחזיקים בו שקיות חלב וכלים שמחזיקים בהם שקיות תה, סוכריות וסוכרזית העטופות בנייר אינם צריכים טבילה.
יד. כסויי הקדירות וכדומה, חייבים טבילה בברכה. מכל מקום אם מטבילו יחד עם קדרתו יברך על טבילת ''כלי'' ולא על טבילת ''כלים''. ודוקא כסויי קדירות שמבשלים בהם אבל כיסויי מזון אחרים שאין מבשלים בהם ואינם נוגעים במזון, אינם צריכים טבילה. [ואם מטביל כוס עם התחתית שלה המשמשת גם להנחת עוגות וכיו''ב, יברך ''על טבילת כלים''.
טו. יש מי שאומר שכלי גדול שמגעילים בתוכו כלים צריך טבילה מפני שחשוב כצורך סעודה שהרי מכשיר בו את הכלים שהם לצורך סעודה. ויש חולקים, וכן עיקר. והוא הדין למדיח כלים שאין צריך להטבילו.
טז. חובת טבילה היא דוקא לכלים שמשתמשים בהם למאכל ומשקה שראויים לאכלם ולשתותם מיד, דהיינו בלא שום תיקון נוסף, אבל אם האוכל עדיין צריך בישול נוסף או צליה נוספת וכיוצא בזה אינם צריכים טבילה, מפני שאינם נחשבים לכלי סעודה, ואף על פי שיש אומרים שגם אם המאכל אינו ראוי לאכילה וצריך תיקון נוסף, צריכים הכלים טבילה, מכל מקום העיקר להלכה כדעה ראשונה. לפיכך, מטחנת בשר, סכין של שחיטה, סכין של הפשטת עור הבהמה, מחטים שתופרים בהם עופות חיים, כלי לישה, כלי שריית הבשר ממליחתו והדחתו, פטיש לרידוד שניצל, גרזן ששוברים עצמות הבהמה, נפת קמח וכיוצא בזה, אינם צריכים טבילה שהרי המאכל אינו ראוי למאכל מיד אלא צריך תיקון נוסף. אבל כוסות, צלחות, מזלגות, כפיות, קערות, סכינים לחיתוך ירקות הנאכלים חיים, בלנדר, רשתות, מלחיות, שיפודים לצליה, מצקות, מסננות, מועך תפוחי אדמה, מחתך ביצים קשות, מסחטות העשויים ממתכת או מזכוכית, צריכים טבילה שהרי משתמשים בהם למאכל ולמשקה שראויים לאכלם ולשתותם מיד. וסירים ומחבתות צריכים טבילה בברכה אפילו אם לא מבשלים בהם עד שיהיה המאכל ראוי לאכילה. [מכל מקום מחבת טפלון יטבילו בלא ברכה כיון שמצפים אותו בחומר פלסטי כדי שבשעת הטיגון לא ידבקו בו המאכלים. ויש מי שאומר שכלי המיוחד לבישול ביצים צריך להטבילו בלא ברכה, ולהלכה יטבילו בברכה.
יז. כלים שמכניסים בהם משקאות ואוכלים לקיום, אבל אין מבשלים בהם ואין שותין מהם ישירות אלא יוצקים מהם לכוסות ומהם אוכלים או שותים, נחלקו הפוסקים אם צריך להטבילם והלכה כדעת הפוסקים שאין צריך להטבילם, בין אם היו עשויים ממתכת ובין מזכוכית. לפיכך, צנצנת המכילה קפה או תה, סלסלת פירות, טרמוס, מקרר שיש בתוכו מדפים ומגירות שמניחים בהם פירות וירקות וכיוצא בזה, מעיקר הדין אינם צריכים טבילה, מכל מקום המחמיר להטבילם בלא ברכה תבוא עליו הברכה.
יח. גם כלים חשמליים המשמשים לצורך סעודה כגון מחבת חשמלי, קומקום, מיחם (סמובר) או טוסטר צריכים טבילה בברכה. והוא הדין למזלג חשמלי העשוי ממתכת שבדרך כלל משתמשין בו להרתחת כוס מים לתה, לקפה או לבישול ביצים וכיוצא בזה שצריך להטבילו בברכה. וכן הוא הדין למצנם המיועד לקליית פרוסות לחם בלבד שצריך טבילה.
יט. אין חילוק אם הכלי גדול או קטן, ולכן כל כלי שיש לו בית קיבול טעון טבילה אפילו קטן מאוד או גדול מאוד. לפיכך צריך להטביל אפילו כפית קטנה או סיר גדול מאוד שהרי הם כלי סעודה. מכל מקום במקום שאי אפשר להטבילו מחמת גודלו, יתננו במתנה לגוי ואחר כך ישאלנו ממנו שהלכה רווחת בידינו שהשואל כלי מגוי אינו צריד להטבילו.
כ. כל כלי שצריך טבילה אסור להשתמש בו, אפילו תשמיש עראי, בין לגדול ובין לקטן. מכל מקום אם עברו והשתמשו בכלי ללא טבילה ואפילו בישלו בו לא נאסר המאכל, אלא שצריך להוציא האוכל ממנו ולהטבילו, גם אם בישלו בו פעמים רבות. ומי שהגישו לפניו דבר מאכל בתוך כלי שאינו טבול ואינו יכול להעבירו לכלי שטבול, אם אותו אוכל שהגישו לפניו הוא חתיכות בשר וכדומה שאינם צריכות לעצם הכלי, יש להתיר בשעת הדחק ליטול משם בידים או במזלג טבול או בדבר שאין צריך טבילה ולאכול, אבל אם הגישו לפניו מאכל שצריך לכלי כגון, מרק ומאכלים לחים אסור לאכול ממנו בלא טבילה אף על ידי הכלים הנ''ל.
כא. סוחר יהודי שמוכר כלי סעודה חדשים שנקנו מן הגוים והוצרך להשתמש באחד מהכלים הנ''ל לצורכי סעודה באופן עראי צריך להטבילו בלא ברכה קודם השימוש. ויש חולקים בזה, והעיקר להלכה כדעת ראשונה. ומכל מקום בשעת הדחק אפשר לסמוך על המתירים. ואם אותו סוחר מכר אחר כך את הכלי לישראל אחר צריך להודיעו שיטבילו שנית בלא ברכה.
כב. אותם בעלי חניות שמטבילים את הכלים הניקחים מן הגויים בכדי שלא יכשלו בהם אותם הקונים שאינם זהירים במצוות לא יפה עושים, מפני שאין טבילתם הועילה מאומה שהרי בשעה שהטבילם היו אותם הכלים פטורים מטבילה.
כג. אסור לאכול ולשתות בקיוסק או במסעדה ובבתי הארחה אם כלי הסעודה שמשתמשים בהם לא הוטבלו ולכן צריך להזהיר לבעלי המסעדות הנ''ל שיטבילו כליהם בלא ברכה.
פרק ג - כיצד מטבילים כלים
א. צריך שיהא הכלי רפוי בידו בשעת הטבילה שאם מהדקו בידו הוי חציצה. ואם הרטיב ידיו במים תחילה בשיעור טופח על מנת להטפיח, רשאי להדקו אף לכתחילה, ועל כל פנים גם אם עשה כן לא יהדק ידיו הרבה. ונחלקו רבותינו האחרונים באיזה מים ירטיב ידיו תחילה, יש אומרים שדוקא במי מקוה אבל לא במים תלושים. ויש אומרים שרשאי להטביל ידיו גם במים תלושים, וכן עיקר להלכה ולמעשה.
ב. מעיקר הדין די בהטבלת הכלי פעם אחת, ואחר כך מותר להשתמש בו מיד. וצריך להכניס את כולו בתוך המים בפעם אחת שלא ישאר ממנו חוץ למים אפילו כל שהוא. לפיכך, כלי שהוא גדול ואי אפשר להטבילו כולו כאחד אסור להטבילו לחצאין, אלא יתנו לגוי במתנה ויחזור וישאילו ממנו.
ג. כל כלי שפיו צר צריך לשהותו במים עד שיתמלא או שימלאנו קודם שיכניסנו למקוה. לפיכך, בקבוקי שתיה שפיהם צר, צריך להשהותם במים עד שיתמלאו, או ימלאם מים קודם שיכניסם למקוה. ואם הכניסם למים כשפיהם כלפי מטה דהיינו כלפי המים, לא עלתה לו טבילה לפי שלא יגיעו המים לשוליהם אפילו אם הכניס את הכלי כולו. אבל כלים שפיהם רחב אין צריך להשהותם במים או להכניסם כשפיהם כלפי למעלה אלא רשאי להטבילם בכל אופן שרוצה.
לפיכך, צלחות כוסות וכיוצא בזה אפשר להטבילם בכל אופן שרוצה, כי בודאי יבואו מי המקוה על פני כל הכלי, ובלבד שיזהר שלא להניח כמה צלחות אחת על השניה כדי שלא יכבידו אחד על השני ואז לא יגיע מים לתחתיתם. מכל מקום אם בשעת הטבילה מנענע את הצלחות מותר להטבילם אף כשהניח כמה צלחות אחת על השניה, ובלבד שיהיה הכלי העליון משוחרר שאם ינענעו יוכל לזוז ממקומו.
ד. מותר להניח כמה כלים בתוך סל שיש בו חורים ולהטבילם ביחד, אלא צריך להניחם אחד ליד השני ולא אחד בתוך השני שאם לא יעשה כן לא יכנסו המים ביניהם. ואם מנענעו בתוך המקוה באופן שיכנסו המים ביניהם, רשאי להניח גם כלי בתוך כלי ובלבד שיהיה הכלי העליון משוחרר שאם ינענעו יוכל לזוז ממקומו..
ה. גם ידות הכלים צריכות טבילה ללא שום חציצה, וצריך להכניסם עם הכלי לתוך המים בפעם אחת, אפילו אם היתה הידית עשויה מדבר שאינו צריך טבילה. ואם לא הטבילה כדין אסור להשתמש בכלי אפילו בדיעבד. מכל מקום אם היתה הידית ארוכה שעתיד לקצצה אין צריך להטבילה אפילו בשעה שמחוברת לכלי בעת הטבילה אלא רשאי להטבילה עד המקום שעתיד לקצצה. ואם היה הכלי ללא ידית והטבילו כך ואחר כך חיבר הידית לכלי אין צריך להטבילו שנית.
ו. קודם הטבילה צריך להשגיח שיהא הכלי נקי ולא יהא עליו שום חלודה או כל דבר החוצץ, בין מבפנים בין מבחוץ, אפילו אם לא השתמשו בו מעולם. ואם לא העבירה ומקפיד עליה הרי זה חוצץ. ואם שפשפם ונתנם בגחלים ונשאר מעט חלודה שאי אפשר להוציאה הוי מיעוטו שאינו מקפיד עליו ואינו חוצץ. ואם נשאר שינוי מראה בברזל במקום העברת החלודה אינו חוצץ כלל, רק צריך ליזהר לנקות הכלי מכל טיט עפרוריות ורבב ושמנוניות מבפנים ומבחוץ. וכל זה בחלודה שאפשר להסירה, אבל חלודה שאי אפשר להסירה אינה חוצצת כלל מפני שחשוב כאינו מקפיד. וכן צריך להסיר את המדבקות והתויות לפני הטבילה, זולתי אם הן עשיות לנוי שחפצים בקיומן. מכל מקום אבן שבשולי קומקומים וכיו''ב, אינם מעכבים, הואיל ודרכו של כלי בכך ואין מקפידים עליהם.
ז. כלים המורכבים מכמה חלקים שונים, לכתחילה ראוי להטבילם כשהם מחוברים כדרך שימושם. אפילו אם יש בהם חלקים העשויים מחומר שאינו צריך טבילה. מכל מקום אם הטבילם כשהם מפורקים לגמרי עלתה להם טבילה.
ח. כלים חשמליים החייבים טבילה, כגון קומקום חשמלי [מולטישייף] או מחבת חשמלי וכדומה, צריך להכניס לתוך המים גם את חלק החשמל ואין לחוש שיתקלקלו על ידי זה כאשר נתברר מתוך הנסיון בדרך כלל, אלא יניחם להתייבש אחר כך היטב יום או יומיים. ומי שחושש, או שנחוץ לו הכלי מיד, יש מקילים על ידי שידיח אצבע ידו או שתי אצבעותיו במי המקוה בשיעור של טופח על מנת להטפיח ויסתום ברפיון ולא בהידוק את הסדקים במקום כניסת חוט החשמל ויטבילנו כך. או יקח מטלית או צמר גפן ויטבלנה במי המקוה ויסחטנה שישארו בה מים רק טופח על מנת להטפיח, ויניח על הסדקים במקום כניסת חוט החשמל, או שיתנו במתנה לגוי. ויש מקילים על ידי שיפרקנו וירכיבנו חשמלאי ישראל, לפי שבפירוקו נתבטלה ממנו תורת כלי של גוי ובהרכבתו מחדש נחשב שנעשה על ידי ישראל. ואין צריך לפרק את כולו, אלא די במקצתו, כל שאין הכלי ראוי לשימושו על ידי הפירוק. ודוקא אם יפרק וירכיב בכלי עצמו, כגון ''גוף החימום'' וכיוצא בזה. אבל בדברים שמחוצה לו כגון החוט או התקע, אינו מבטלו בכך מתורת כלי, ועודנו חייב בטבילה.
ט. אולר מתקפל שמשתמשים בו לצורך סעודה צריך להטבילו כשהוא פתוח, ואם יש לו כמה להבים יטבילו כך: יפתח להב אחד יטבילו ויחזירו למקומו ואחר כך יפתח את הלהב השני ויטבילו וכן על זה הדרך. ואם הטבילו כשהוא בעודו סגור לא עלתה לו טבילה וצריך לחזור ולהטבילו אלא שלא יברך שוב שספק ברכות להקל.
י. אולר או סכין שיש להם שני להבים, אחת קטנה המשמשת לחתוך בה צפורנים וכיוצא בזה, ואחת גדולה המשמשת לצורכי סעודה, יטביל בברכה רק את הלהב של הגדולה.
פרק ד - ברכת הטבילה
א. הנה אף על פי שיש אומרים שעל טבילת כלים לא נתקנה ברכה, מכל מקום העיקר להלכה כדעת הפוסקים הסוברים שיש לברך על טבילת כלים וכן פשט המנהג. ולכן הבא להטביל כלים צריך לברך קודם הטבילה, ''ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציונו על טבילת כלים'', ואחר כך יטבילם מיד. בין כלים העשויים ממתכת ובין כלים העשויים מזכוכית. ואם מטביל כלי אחד מברך ''ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצותיו וציונו על טבילת כֶּלִי''. מ''מ אם בירך על כמה כלים ''על טבילת כלי'' בלשון יחיד או שבירך על כלי אחד ''על טבילת כלים'' בלשון רבים, יצא ידי חובה ואינו רשאי לברך שנית.
ב. מי שהטביל כלי מתכות ובירך ''ברוך אתה אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצותיו וציונו על טבילת כלי מתכות'', יצא ידי חובה ואינו רשאי לחזור ולברך שנית. והוא הדין אם חתם ''על הטבילה'', או ''על טבילת הכלים'', או ''על הטבלת כלים'', או ''להטביל כלים''.
ג. מי שהסתפק אם בירך על הטבילה או לא אינו רשאי לחזור ולברך.
ד. כלים שהוטבלו כדת, ונתערב בהם כלי שעדיין לא הוטבל, יש אומרים שדינו ככל תערובת יבש ביבש, חד בתרי בטיל, ויש מחמירים לחזור ולהטביל את כולם, דהוי כמו דבר שיש לו מתירים, אך יטבילם בלא ברכה. ואם הם כלי זכוכית יש להקל שלא להצריכם טבילה כלל.
ה. בשעה שמברך על הטבילה לכתחילה יאחוז הכלי ביד ימינו. מכל מקום אם אחזו ביד שמאל או בשעה שבירך היה הכלי מונח לפניו יצא ידי חובת הברכה.
ו. בשעה שמטביל כליו ומברך אינו חייב לעמוד, אלא אם רוצה יכול לישב.
ז. מי שטבל כלי ולא בירך אינו רשאי לברך אחר שהוציאו מהמקוה, שכל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. ולדעת הרמב''ם ורוב הראשונים ומרן השלחן ערוך והאחרונים, היינו לעיכובא, ואם מברך על המצוה לאחר עשייתה, ברכה לבטלה היא, ואפילו אם נזכר בתוך כדי דבור שלא בירך, לא יברך אחר הטבילה. מכל מקום אם נותרו לו עוד כמה כלים להטבילם יכול לברך עליהם.
ח. מי שבירך על הטבילה אסור לו לדבר אפילו מלה אחת, בין הברכה לתחילת הטבילה, ואם דיבר, יוצא שבירך ברכה לבטלה, ויאמר מיד ''ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'', ויחזור ויברך שנית. במה דברים אמורים כשדיבר דברים שלא לצורך הברכה או המצוה, ושלא מענין הברכה, אבל אם דיבר דברים לצורך המצוה, או לצורך הברכה שעליה, או שדיבר דברים מענין הברכה, אינו צריך לחזור ולברך. ומכל מקום לכתחילה לא ידבר אפילו דברים שהם לצורך המצוה או הברכה שעליה, וכל שכן שלא ידבר דברים אפילו מענין הברכה. לפיכך, מי שרוצה להטביל כמה כלים אחד אחרי השני, צריך ליזהר מלדבר בין טבילה אחת לשניה בדבר שאינו מצורכי הטבילה, מכל מקום אם עבר ודיבר אינו חוזר לברך. וכן לכתחילה צריך ליזהר שלא לשהות אפילו בשתיקה יותר משעור זמן אמירת ''שלום עליך רבי'', שמא יבוא לדבר, מכל מקום אם הפסיק אפילו שתק זמן מרובה כל זמן שלא הסיח דעתו מהברכה אינו רשאי לחזור ולברך.
ט. מי שבירך ברכת ''על טבילת כלים'' ובטרם הספיק להטביל הכלי שמע ברכה ודברים שבקדושה לא יענה, ואם ענה, אינו חוזר לברך שספק ברכות להקל. מכל מקום כיון שיכול בנקל להכניס מיד את הכלי למים ולהוציאו יעשה כן ואחר כך יענה אמן ודברים שבקדושה.
י. שנים או שלושה בני אדם שמטבילים כלים ביחד יכול האחד להוציא בברכתו את חבירו, בתנאי שהמברך יכוין להוציאם ידי חובת הברכה וגם הם יכוונו לצאת בברכתו. מכל מקום אם המברך מטביל כלי אחד שצריך לברך עליו ''על טבילת כלי'', לכתחילה לא יוציא בברכתו מי שמטביל לכל הפחות ב' כלים שצריך לברך עליהם ''על טבילת כלים'', וכן להיפך, אלא ראוי שכל אחד יברך לעצמו.
פרק ה - מקומות הכשרים לטבילת כלים
[א. ה דיני מקוה הכשר לטבילת כלים שווה בכל הלכותיו ודיניו לטבילת הנדה שהרי למדו חכמים מהפסוק ''אך במי נדה יתחטא'' שטבילת כלים תהיה במים שהנדה טובלת בהם והואיל ורבים המה צריך לכותבם בספר בפני עצמו וכיון שאין זו מטרתי בספר זה אמרתי לכתוב בקצירת האומ ר כמה הלכות הקשורים לזמנינו, ובשאלה מסויימת שאינה כתובה כאן יש לעיין היטב בש''ע סימן רא ובנושאי כליו או לשאול מורה הוראה.]
א. כל כלי הטעון טבילה צריך להטבילו במקוה שיש בו ארבעים סאה מי גשמים. ואפשר להטביל כלים גם במעין, אלא שנחלקו הראשונים כמה צריך להיות שיעור המים במעין, יש אומרים סאה, ויש אומרים אפילו כל שהוא, והלכה כדעה ראשונה.
ב. אסור להטביל כלים במקואות שמימיהן עשויים ממים שאובים, ולכן מי שהטביל כלים במקוה שיש בו מים שאובים צריך לחזור ולהטבילם בברכה. זה הכלל, כל מקוה שנדה רשאית לטבול בו מותר להטביל בו כלים. ולכן הבא להטביל כליו במקוה אשר מיועד לטבילת גברים צריך לבדוק אם המקוה ראוי גם לטבילת נדה או לא, כי הרבה מקוואות המיועדות לטבילת גברים אינם אלא ארבעים סאה מים שאובים שפסולים לטבילת נדה וכלים וכנ''ל.
ג. מי מעין כשרים לטבילת כלים אפילו שמימיהן זוחלין [פירוש, מקום עמוק שמתכנסים בו המים ונקרא אשבורן], ובלבד שיהיה בכולו סאה. אולם מקוה ומי גשמים אינם מטהרים אלא אם כן יש ארבעים סאה במקום אחד.
ד. מקוה שאין בו ארבעים סאה אפילו חסר כל שהוא ונפלו לתוכו ג' לוגים מים שאובים פסלוהו. ואם מסתפק בזה, בשעת הדחק רשאי להטביל בו כליו.
ה. כלי שקבוע בארץ ונתמלא בארבעים סאה מי גשמים או מי מעין אין מטבילים בו.
ו. מותר להטביל כלים במקוה שמימיו חמים, מכל מקום לא יברך בתוכו. ואם מימיו קרים רשאי לברך בתוכו אף לכתחילה.
ז. אסור להטביל כלים בתוך שלג בשיעור ארבעים סאה, אם עדיין לא הפשיר כולו. במה דברים אמורים בכלי מתכות שחיוב טבילתם מן התורה אבל בכלי זכוכית שחיוב טבילתם מדרבנן רשאי להטביל, וגם בכלי זכוכית אינו מותר רק כשאין מקוה מים כשר מצוי לפניו, אבל אם יש מקוה מים כשר מצוי לפניו לא יטבילם בשלג הנ''ל, ובשלג המונח בתוך גומא מותר להטביל כלי זכוכית אף לכתחילה.
ח. מותר לאדם ללמד את חברו בתוך בית המרחץ כיצד טובלים כלי. וכגון שיאמר לו, ''עשה כך'' או ''אל תעשה כך'', אבל לא יאמר לו בלשון הוראת הלכה כגון, ''מותר לעשות כך'' או ''אסור לעשות כך'' וכיוצא בזה. במה דברים אמורים במקוה שמימיו חמים אבל במקוה שמימיו קרים רשאי ללמדו אפילו בלשון הוראת הלכה.
ט. בשעת הדחק ואונס גמור מותר להטביל כלים בלא ברכה במקום מטונף. אבל להטביל כלים בלא ברכה כנגד ערוה מגולה, שער של אשה נשואה, תמונה של אשה שאינה לבושה בצניעות, קול זמר של אשה, מותר אף לכתחילה, מכל מקום ראוי להסיט פניו מהן או לעצום עיניו בשעת הטבילה.
י. מי שנמצא ערום בתוך מקוה שמימיו קרים וצלולים ורוצה להטביל בתוכו כלי יתכסה בבגד למטה מליבו כדי שלא יהא ליבו רואה את הערוה, ויוציא ראשו חוץ למים ולא יסתכל בערוה, ואז יוכל לברך על הטבילה ולהטביל הכלי. ואם היו המים עכורים שאין אבריו נראים בהם, מותר להטביל הכלי ולברך אפילו מבלי לכסות בבגד למטה מליבו ובלבד שלא יהא ריחם רע. ואם מחבק גופו בזרועותיו חשיב הפסקה בכל גוונא.
פרק ו - מי כשר להטביל כלים
א. טבילת כלים אינה צריכה כוונה. לפיכך, מי שנפל לו כלי לתוך המקוה ללא כונה עלתה לו טבילה. ומעיקר הדין מותר להטביל כלים על ידי גוי אם ישראל עומד על גביו, מכל מקום יש אומרים שלא יתן לגוי להטביל כליו מפני שבכך מפסיד הישראל את הברכה, ויש אומרים שאף לכתחילה יכול להטביל כליו על ידי גוי ואת הברכה יברך הישראל, והלכה כדעה ראשונה. אבל אינו נאמן הגוי לומר על כלי סעודה שהטבילם אפילו אם היו עשויים מזכוכית.
ב. קטן אפילו הגיע לחינוך, אינו נאמן לומר על כלי סעודה של מתכות שהטבילם. אבל כשר הוא להטביל הכלים בפנינו, ויברך על טבילת הכלים. וכן נאמן הוא לומר על כלי זכוכית שהטבילם, כיון שעיקר חיוב טבילת כלי זכוכית אינו אלא מדברי סופרים. ובר מצוה שהוא בן י''ג שנה ויום אחד, הרי הוא כגדול ממש, ונאמן גם על כלי מתכות, שחזקה שהביא שתי שערות.
ג. גדול שהעיד שהטביל כלי בקטנותו אינו נאמן. במה דברים אמורים בכלי מתכות שחיוב טבילתם מן התורה, אבל בכלי זכוכית שחיוב טבילתן מדרבנן נאמן.
ד. המטביל כלי של חבירו ללא ידיעתו עלתה לו טבילה. לפיכך, מי שחזר בתשובה רשאי להטביל בברכה את כלי משפחתו או חבריו ללא ידיעתם.
פרק ז - טבילת כלים בשבת וביו''ט
א. לדעת מרן ז''ל שקבלנו הוראותיו מותר להטביל כלים בשבת וביו''ט, אלא שירא שמים יצא ידי כולם ויתן הכלי במתנה לגוי ואחר כד ישאלנו ממנו. ואין לעשות כן אלא אם כן הוא צריך לו בשבת. ואין תקנה זו מועילה אלא לאותה שבת, ולכן אם רוצה להשתמש בו אחר כך צריך לחזור ולהטבילו בלא ברכה [ועיין בהערה]. וגם הרמ''א שפסק כדעת האוסרים להטביל כלים בשבת וביו''ט, מודה שאם רוצה להטביל כלי שראוי למלאותו מים, רשאי למלאתו מים מן המקוה ובכך עלתה לו טבילה. ויברך קודם הטבילה בלחש. וגם לספרדים ראוי ונכון לנהוג כך.
ב. יש אומרים שגם לדעת הרמ''א שאוסר להטביל כלים בשבת, מותר להטביל כלי שיש בו ספק אם צריך להטבילו או לא. ויש אומרים שגם בזה הרמ''א יאסור, והעיקר להלכה כדעה ראשונה.
ג. אף על פי שכתבנו לעיל שלאחינו האשכנזים היוצאים ביד רמ''א אסור להטביל כלים בשבת, מכל מקום אם עבר והטביל כלים מותר להשתמש בהם בשבת אפילו אם עשה כן במזיד.
פרק ח - כיצד לנהוג עם כלים שאין אפשרות להטבילם
א. כלי שאי אפשר להטבילו, בין מחמת גודלו, בין מחמת כובדו, בין מחמת שיש לחוש שיתקלקל על ידי טבילתו ובין מחמת שאין מקוה להטבילו, יכול לעשות אחד מההצעות דלהלן:
א. יתנו לגוי במתנה וישאילו ממנו.
ב. יבטל ממנו תורת כלי ויתנו לאומן ישראל לתקנו.
ג. בכלי חשמל יפרקנו וירכיבנו חשמלאי ישראל.
ד. יקח שותף גוי לכלי.
ה. במקום שאין מקוה מצוי לפניו ורוצה להשתמש בכלי, יכוון בשעת הקניה שלא לזכות בו.
תם ונשלם שבח לבורא עולם בריך רחמנא דסייען מריש ועד כאן