---

פרשת בא

---

בא יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

י (א) וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּֽי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹֽתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּֽוֹ: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עוּל לְוָת פַּרְעֹה אֲרֵי אֲנָא יַקָרִית יָת לִבֵּהּ וְיָת לִבָּא דְעַבְדוֹהִי בְּדִיל לְשַׁוָאָה אָתַי אִלֵין בֵּינֵיהוֹן:

 רש''י   ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה. והתרה בו: שתי. שימי, שאשית אני:

(ב) וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹֽתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִֽידַעְתֶּם כִּֽי אֲנִי יְהוָֹֽה: וּבְדִיל דְתִשְׁתָּעֵי קֳדָם בְּרָךְ וּבַר בְּרָךְ יָת נִסִין דִי עֲבָדִית בְּמִצְרַיִם וְיָת אַתְוָתַי דִי שַׁוֵיתִי בְהוֹן וְתִדְעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ:

 רש''י   ולמען תספר. בתורה להודיע לדורות: התעללתי. שחקתי, כמו (במדבר כב כט) כי התעללת בי, (שמואל א' ו ו) הלוא כאשר התעולל בהם, האמור במצרים. ואינו לשון פועל ומעללים, שאם כן היה לו לכתוב עוללתי, כמו (איכה א כב) ועולל למו כאשר עוללת לי, (שם כב) אשר עולל לי:

(ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַֽהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּֽאמְרוּ אֵלָיו כֹּֽה אָמַר יְהוָֹה אֱלֹהֵי הָֽעִבְרִים עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵֽעָנֹת מִפָּנָי שַׁלַּח עַמִּי וְיַֽעַבְדֻֽנִי: וַאֲתָא משֶׁה וְאַהֲרֹן לְוָת פַּרְעֹה וַאֲמָרוּ לֵהּ כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלָהָא דִיהוּדָאֵי עַד אִמָתַי מְסָרֵב אַתְּ לְאִתְכְּנָעָא מִן קֳדָמָי שַׁלַח עַמִי וְיִפְלְחוּן קֳדָמָי:

 רש''י   לענת. כתרגומו לאתכנעא, והוא מגזרת עני, מאנת להיות עני ושפל מפני:

(ד) כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶֽךָ: אֲרֵי אִם סָרֵיב אַתְּ לְשַׁלָחָא יָת עַמִי הָא אֲנָא מַיְיתִי מְחָר גוֹבָא בִּתְחוּמָךְ: (ה) וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת הָאָרֶץ וְאָכַל אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן הַבָּרָד וְאָכַל אֶת כָּל הָעֵץ הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן הַשָּׂדֶֽה: וַחֲפָא יָת עֵין שִׁמְשָׁא דְאַרְעָא וְלָא יִכּוּל לְמֶחֱזֵי יָת אַרְעָא וְיֵכוּל יָת שְׁאָר שֵׁזַבְתָּא דְאִשְׁתָּאַר לְכוֹן מִן בַּרְדָא וְיֵכוּל יָת כָּל אִילָנָא דְאַצְמַח לְכוֹן מִן חַקְלָא:

 רש''י   את עין הארץ. את מראה הארץ: ולא יוכל וגו' . הרואה לראות את הארץ, ולשון קצרה דבר:

(ו) וּמָֽלְאוּ בָתֶּיךָ וּבָתֵּי כָל עֲבָדֶיךָ וּבָתֵּי כָל מִצְרַיִם אֲשֶׁר לֹֽא רָאוּ אֲבֹתֶיךָ וַֽאֲבוֹת אֲבֹתֶיךָ מִיּוֹם הֱיוֹתָם עַל הָאֲדָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיִּפֶן וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹֽה: וְיִמְלוּן בָּתָּיךְ וּבָתֵּי כָל עַבְדָיךְ וּבָתֵּי כָל מִצְרַיִם דִי לָא חֲזוֹ אֲבָהָתָךְ וַאֲבָהַת אֲבָהָתָךְ מִיוֹמָא דְמֶהֱוֵיהוֹן עַל אַרְעָא עַד יוֹמָא הָדֵין וְאִתְפְּנִי וּנְפַק מִן קֳדָם פַּרְעֹה:

---

נביאים - ירמיה - פרק מו

(יג) הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לָבוֹא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל לְהַכּוֹת אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם: פִּתְגָם נְבוּאָה דְּמַלִּיל יְיָ עִם יִרְמְיָה נְבִיָיא לְמֵיתֵי נְבוּכַדְּרֶאצַר מַלְכָּא דְּבָבֶל לִמְמָחֵי יָת אַרְעָא דְּמִצְרָיִם :

 רש''י   לבא נבוכדראצר . זו מכה שניי' שהחריב נבוכדנצר את מצרים בשנת עשרים ושבע למלכו (יחזקאל כט) כמו ששנינו בסדר עולם :

(יד) הַגִּידוּ בְמִצְרַיִם וְהַשְׁמִיעוּ בְמִגְדּוֹל וְהַשְׁמִיעוּ בְנֹף וּבְתַחְפַּנְחֵס אִמְרוּ הִתְיַצֵּב וְהָכֵן לָךְ כִּי אָכְלָה חֶרֶב סְבִיבֶיךָ: חֲווּ בְּמִצְרַיִם וּבַשְּׂרוּ בְּמִגְדּוֹל וּבַשְּׂרוּ בְּמֵפִיס וּבְתַחְפַּנְחֵס אֲמָרוּ אִזְדָרַז וְאַתְקִּין לָךְ אֲרֵי קָטִילָת חַרְבָּא סָחֳרָנָךְ :

 רש''י   התיצב והכן לך . כנגד המלחמה , והכן ואתקין :

(טו) מַדּוּעַ נִסְחַף אַבִּירֶיךָ לֹא עָמַד כִּי יְהוָה הֲדָפוֹ: מַה דֵּין אִתָּבְרוּ גַּבְרָךְ וְלָא יָכִילוּ לְמֵיקָם אֲרֵי יְיָ תָּבְרִינוּן :

 רש''י   נסחף . נשטפו והחליקו גבוריך כמו מטר סוחף (משלי כח) נסתחפה שדהו בלשון משנה ומנחם חברו לשון כליון וכן חבר מטר סוחף ודונש פתר מטר סוחף כמו מטר סועף כמו מסעף פארה במערצה (ישעיה י) :

(טז) הִרְבָּה כּוֹשֵׁל גַּם נָפַל אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנָשֻׁבָה אֶל עַמֵּנוּ וְאֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה: אַסְגִּיאוּ מִתְקְּלֵיהוֹן אַף אִשְׁתְּמָעוּ גְּבָר לְחַבְרֵיהּ וְיֵימְרוּן קוּמוּ וְנֵיתוּב לְעַמָּנָא וּלְאַרְעָא יַלְדוּתָנָא מִן קֳדָם חָרַב סַנָּאָה דְּהִיא כַּחֲמָר מְרַוְיָא :

 רש''י   הרבה כושל . הקב''ה שהדפו והרבה לו מכשול : גם נפל . נתקבצו איש אל רעהו לאמר נקומה ונשובה אל עמנו ממקום שיצאנו משם להלחם : חרב היונה . חרבא דסנאה דהיא כחמר מרויא , היונה לשון יין ל''א לשון אונאה :

(יז) קָרְאוּ שָׁם פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם שָׁאוֹן הֶעֱבִיר הַמּוֹעֵד: זַמִּינוּן לְתַמָּן פַּרְעֹה מַלְכָּא דְּמִצְרָיִם דְּסַגִּיאִין אִתְרַגּוּשְׁתֵיהּ מַעְדֵּיִ זִמְנַיָּא :

 רש''י   קראו שם . במלחמה הכריזו משל של חרפה : פרעה מלך מצרים שאון . שהיה מגביה קול שאונו תשואות להתהלל בחיילותיו : העביר המועד . שייעד היום מלחמה קבוע לצאת ולהלחם ולא יצא ועבר יום זמן המועד :

(יח) חַי אָנִי נְאֻם הַמֶּלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ כִּי כְּתָבוֹר בֶּהָרִים וּכְכַרְמֶל בַּיָּם יָבוֹא: קְיָם אֲנָא אֲמַר מַלְכָּא יְיָ צְבָאוֹת שְׁמֵיהּ אֲרֵי כְּמָא דְּיַצִיב פִּתְגָמָא דְּתָבוֹר בְּטוּרַיָּא וּכְכַּרְמֶלָא בְּיַמָּא כֵּן יֵיתֵי תְּבִירֵיהּ :

 רש''י   כי כתבור בהרים . כי כאשר דבר אמת הוא שתבור קבוע בהרים והר הכרמל על הים כן באמת יבא הדבר הזה על מצרים :

---

כתובים - משלי - פרק יג

(יח) רֵישׁ וְקָלוֹן פּוֹרֵעַ מוּסָר וְשׁוֹמֵר תּוֹכַחַת יְכֻבָּד: מִסְכְּנָא וּמַן לֵיהּ צַעֲרָא מָרֵשׁ מַרְדּוּתָא וּדְמִזְדְּהַר בְּמַכְסְנוּתָא מִתְיַקַר :

 רש''י   ריש וקלון . דלות וקלון באים על פורע מוסר :

(יט) תַּאֲוָה נִהְיָה תֶּעֱרַב לְנָפֶשׁ וְתוֹעֲבַת כְּסִילִים סוּר מֵרָע: רִגְתָא דְיָאֲיָא תְּבַסֵם נַפְשָׁא וּמְרַחַקְתָּא דְסַכְלֵי פְּרִיקָא מִן יְדִיעֲתָא :

 רש''י   תערב לנפש . כשבאה תאותו לו לאדם היא ערבה לנפשו ולכך תועבת כסיל לסור מרע לפי שערב להם למלא תאותם : נהיה . הוה , דבר אחר תאוה נהיה הקב''ה מתאוה שיעשו ישראל רצונו ובהיות תאותו באה ערבה לו ותועבת רשעים שיסורו מרעתם למלאות תאותם :

(כ) (הלוך) הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים (וחכם) יֶחְכָּם וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ: דִּמְהַלֵּךְ עִם חַכִּימֵי נִתְחַכַּם וְדִמְחַבָּר לְסַכְלֵי נִבְאַשׁ לֵיהּ :

 רש''י   הולך את חכמים . יחכם , ורועה כסילים . המחבר לו כסילים להיות לו רעים : ירוע . ירוצץ :

(כא) חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה וְאֶת צַדִּיקִים יְשַׁלֶּם טוֹב: לְחַטָאֵי תִּרְדַּף בִּישְׁתָּא וְצַדִּיקֵי יִשְׁתַּלְמוּן טָבְתָא :

 רש''י   חטאים תרדף רעה . אדם רשע רשעתו רודפתו עד השמדו :

(כב) טוֹב יַנְחִיל בְּנֵי בָנִים וְצָפוּן לַצַּדִּיק חֵיל חוֹטֵא: גַּבְרָא טָבָא מוֹרִית לִבְנֵי בְנוֹהִי וּמִתְנַטַר לְצַדִּיקָא עוּתְרֵיהּ דְּחַטָאָה :

 רש''י   טוב ינחיל . את זכותו ואת ממונו לבני בניו אבל חוטא אינו מנחיל לבניו כי צפון חילו וממונו לצדיק כמו שכתוב ותשם אסתר את מרדכי על בית המן :

(כג) רָב אֹכֶל נִיר רָאשִׁים וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט: רַבָּא אָכִיל אֲרַע לְמִסְכְּנָא וְאִית גַּבְרָא מִתְנְגֵד בְּלָא דִינָא :

 רש''י   רב אוכל ניר ראשים . ראיתי במסורת הגדולה רב אוכל שלשים ושלשה רב קמצין וזהו חטף קמץ ומחובר עם אוכל במקף ואוכל ראיתי שם נקוד פתח (ר''ל סגול שהוא פתח קטן) וטעמו לעילא כמו את כל אוכל השנים הטובות (בראשית מא) ולפי נקודתו זה פתרונו הרבה תבואה באה לעולם על ידי ניר אנשים דלים כלומר הרבה תורה יוצאה על ידי תלמידים שרבותיהם למדין מהם מתוך פלפולם שמפלפלים בהלכה : ויש נספה . ויש הרבה מהם שהם כלים מן העולם בשביל לא משפט שאינן נוהגין כשורה , ולענין התבואה יש תבואה לוקה בשביל בעליה שאינו מוציא מעשרותיה ומתנות עניים כמשפט , ורבותינו פירשו במסכת חגיגה , ויש נספה על שלוחו של מלאך המות שמחלף שם בשם וממית את שלא הגיע זמנו אבל אם כן הוא אין ענין סוף הפסוק לראשו :

---

משנה פאה פרק ו

א. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הֶבְקֵר לָעֲנִיִּים, הֶבְקֵר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ הֶפְקֵר, עַד שֶׁיֵּפֶקַר אַף לָעֲשִׁירִים כַּשְּׁמִטָּה. כָּל עָמְרֵי הַשָּׂדֶה שֶׁל קַב קַב וְאֶחָד שֶׁל אַרְבַּעַת קַבִּין וּשְׁכָחוֹ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ שִׁכְחָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שִׁכְחָה:

 ברטנורה   (א) בית שמאי אומרים הבקר לעניים. מי שהפקיר לעניים ולא לעשירים, דין הפקר יש לו ופטור מן המעשר, דכתיב בלקט ופאה (ויקרא יט) לעני ולגר תעזוב אותם, מה תלמוד לומר תעזוב אותם, למד על עזיבה אחרת דהיינו הפקר שהיא כזו, מה זו לעניים ולא לעשירים אף מה שנאמר במקום אחר, לעניים ולא לעשירים: אף לעשירים כשמטה. דכתיב (שמות כג) והשביעית תשמטנה ונטשתה, מה תלמוד לומר ונטשתה, למד על נטישה אחרת דהיינו הפקר שהיא כשביעית, מה שביעית לעניים ולעשירים אף הפקר לעניים ולעשירים:

ב. הָעֹמֶר שֶׁהוּא סָמוּךְ לַגָּפָה וְלַגָּדִישׁ, לַבָּקָר וְלַכֵּלִים, וּשְׁכָחוֹ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ שִׁכְחָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שִׁכְחָה:

 ברטנורה   (ב) לגפה. גדר אבנים סדורות זו על זו בלא טיט: ולכלים. כלי המחרישה: בית שמאי אומרים אינו שכחה. פלוגתייהו דבית שמאי ובית הלל בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ונתנו בצד הגפה או בצד הגדיש ושכחו שם, שבית שמאי אומרים אינו שכחה שהרי זכה בו: ובית הלל אומרים שכחה. והא דתנן לקמן במתניתין העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו מודים בית הלל לבית שמאי שאינו שכחה, זהו כשלא הניחו אצל הגפה או אצל הגדיש. פירוש אחר בית שמאי אומרים אינו שכחה, אפילו בעומר שלא החזיק בו כלל לא הוי שכחה, דהואיל והניחו אצל דבר המסויים עתיד לזכרו, ובית הלל אומרים שכחה כל זמן שלא החזיק בו, ומודים בית הלל שאם החזיק בו ואחר כך שכחו שאינו שכחה כדאמרינן בסמוך:

ג. רָאשֵׁי שׁוּרוֹת, הָעֹמֶר שֶׁכְּנֶגְדּוֹ מוֹכִיחַ. הָעֹמֶר שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ לְהוֹלִיכוֹ אֶל הָעִיר, וּשְׁכָחוֹ, מוֹדִים שֶׁאֵינוֹ שִׁכְחָה:

 ברטנורה   (ג) ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח. לקמן בסמוך מפרש לה:

ד. וְאֵלּוּ הֵן רָאשֵׁי שׁוּרוֹת. שְׁנַיִם שֶׁהִתְחִילוּ מֵאֶמְצַע הַשּׁוּרָה, זֶה פָּנָיו לְצָפוֹן וְזֶה פָּנָיו לְדָרוֹם, וְשָׁכְחוּ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם, אֶת שֶׁלִּפְנֵיהֶם שִׁכְחָה, וְאֶת שֶׁלְּאַחֲרֵיהֶם אֵינוֹ שִׁכְחָה. יָחִיד שֶׁהִתְחִיל מֵרֹאשׁ הַשּׁוּרָה, וְשָׁכַח לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו, שֶׁלְּפָנָיו אֵינוֹ שִׁכְחָה, וְשֶׁלְּאַחֲרָיו שִׁכְחָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב, שִׁכְחָה. וְשֶׁאֵינוֹ בְּבַל תָּשׁוּב, אֵינוֹ שִׁכְחָה:

 ברטנורה   (ד) שנים שהתחילו מאמצע שורה. של עמרים זה הפך פניו לצפון וזה הפך פניו לדרום: ושכחו לפניהם. לאחר שהתחילו לעמר דלגו עומר ושכחוהו הוי שכחה, דקרינן ביה לא תשוב לקחתו (דברים כד): ולאחריהם אינו שכחה. אם כשהפכו פניהם זה לצפון וזה לדרום והתחילו לעמר נשאר עומר אחד ביניהם ושכחוהו: אינו שכחה. לפי ששניהם סמכו זה על זה ומתוך כך נשכח: יחיד שהתחיל מראש השורה. השתא מפרש להא דתנן לעיל ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח, כגון שיש כאן עשר שורות של עשרה עשרה עמרין מסודרין בשורות מצפון לדרום, והתחיל לעמר בראש שורה אחת, ושכח עומר אחד לאחריו הוי שכחה. כיון שעבר ממנו ועמר עומר הסמוך לו קרינן ביה לא תשוב לקחתו, אבל אם שכח עומר אחד או שנים בסוף השורה דהיינו לפניו והניחם, וחזר והתחיל לעמר מתחלת שורה שניה, לא הוי שכחה, דלא קרינן ביה לא תשוב, שאני אומר דעתו לעשות שורה אחרת מאותם שהניח ממזרח למערב, והיינו דתנן העומר שכנגדו מוכיח, שהעומרים [של] שורות אחרות מוכיחים על אלו שהניח שלא שכחן, שראויין להתחשב עמהן בשורה אחרת:

ה. שְׁנֵי עֳמָרִים, שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה. שְׁנֵי צִבּוּרֵי זֵיתִים וְחָרוּבִין, שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה. שְׁנֵי הֻצְנֵי פִשְׁתָּן, שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה. שְׁנֵי גַרְגְּרִים, פֶּרֶט, וּשְׁלשָׁה אֵינָן פֶּרֶט. שְׁנֵי שִׁבֳּלִים, לֶקֶט, וּשְׁלשָׁה אֵינָן לֶקֶט. אֵלּוּ כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל. וְעַל כֻּלָּן בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁלשָׁה לָעֲנִיִּים, וְאַרְבָּעָה לְבַעַל הַבָּיִת:

 ברטנורה   (ה) הוצני פשתן. כמו שנעקר הפשתן מן השדה נקרא הוצני שעומד כמו הוצין: שני גרגרים. ענבים: אלו כדברי בית הלל. וטעמייהו משום דכתיב (ויקרא יט) לעני ולגר תעזוב אותם, חד לעני וחד לגר הרי שנים, ובית שמאי אמרי שלשה לעניים וארבעה לבעל הבית, דכתיב (דברים כד) לגר ליתום ולאלמנה יהיה, הרי שלשה לעניים:

ו. הָעֹמֶר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סָאתַיִם, וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה. שְׁנֵי עֳמָרִים וּבָהֶם סָאתַיִם, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לְבַעַל הַבָּיִת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לָעֲנִיִּים. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְכִי מֵרֹב הָעֳמָרִים יֵפֵּי כֹחַ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת אוֹ הוּרַע כֹּחוֹ. אָמְרוּ לוֹ, יֻפִּי כֹחוֹ. אָמַר לָהֶם, וּמָה אִם בִּזְמַן שֶׁהוּא עֹמֶר אֶחָד וּבוֹ סָאתַיִם וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה, שְׁנֵי עֳמָרִים וּבָהֶם סָאתַיִם, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְהֵא שִׁכְחָה. אָמְרוּ לוֹ, לֹא. אִם אָמַרְתָּ בְּעֹמֶר אֶחָד שֶׁהוּא כְגָדִישׁ, תֹּאמַר בִּשְׁנֵי עֳמָרִים שֶׁהֵן כִּכְרִיכוֹת:

 ברטנורה   (ו) העומר שיש בו סאתים אינו שכחה. דכתיב (שם) לא תשוב לקחתו. עומר שאתה יכול להגביה כולו כאחת ולשאת אותו על כתפו, יצא זה של סאתים שאי אתה יכול להגביהו כולו כאחת: אמרו לו יפה כחו. כדאמרינן שנים שכחה שלשה אינן שכחה: לא אם אמרת בעומר אחד שהוא כגדיש. דין הוא שעומר אחד שיש בו סאתים לא יהיה שכחה, מפני שהוא כגדיש ואין שייך שכחה בגדיש: תאמר בשני עומרים. שהם כמו שאר עמרים קטנים: ככריכות. כאגודות קטנות:

ז. קָמָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סָאתַיִם, וּשְׁכָחָהּ, אֵינָהּ שִׁכְחָה. אֵין בָּהּ סָאתַיִם, אֲבָל הִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת סָאתַיִם, אֲפִלּוּ הִיא שֶׁל טֹפַח, רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא עֲנָוָה שֶׁל שְׂעוֹרִים:

 ברטנורה   (ז) קמה שיש בה סאתים ושכחה אינה שכחה. דילפינן שכחת קמה משכחת עומר, מה עומר שיש בו סאתים אינו שכחה, אף קמה שיש בה סאתים אינה שכחה, ושכחת קמה ילפינן לה מקרא, דכתיב (שם) ושכחת עומר בשדה, לרבות שכחת קמה: טופח. מין קטנית דק מאד וקורין לו בערבי גילבא''ן, ובקמה של שעורים איירי שנשתדפו ונעשו דקות כטופח. ואפילו הכי רואים אותם כאלו הן גסים כשאר שעורים, ואם כשנחשוב אותן גסים כשאר שעורים יהיה בהן סאתים, אף על פי שעכשיו שהם שדופות אין בהם סאתים לא הוי שכחה, ואין לפרש דשל טופח ממש יחשבו כאלו הם כשעורים הגסים, אלא בשעורים שנשתדפו ונעשו כטופח, דהכי אמרינן בירושלמי רואים את השדופות כאלו הן מלאות: ענוה של שעורים. ענוה בוי''ו כמו ענבה בבי''ת כלומר גרגירי שעורים:

ח. הַקָּמָה מַצֶלֶת אֶת הָעֹמֶר וְאֶת הַקָּמָה. הָעֹמֶר אֵינוֹ מַצִיל לֹא אֶת הָעֹמֶר וְלֹא אֶת הַקָּמָה. אֵיזוֹ הִיא קָמָה שֶׁהִיא מַצֶלֶת אֶת הָעֹמֶר. כָּל שֶׁאֵינָהּ שִׁכְחָה אֲפִלּוּ קֶלַח אֶחָד:

 ברטנורה   (ח) הקמה מצלת את העומר. קמה שלא שכחה שהיתה בצד עומר ששכחו, מצלת על העומר דלא הוי שכחה דכתיב (שם) כי תקצור ושכחת עומר, עומר שסביבותיו קציר הוי שכחה, ולא עומר שסביבותיו קמה: ואת הקמה. אם שכח קמה והיו ראשי שבלים שלה מחוברים לקמה אחרת שלא שכחה, זאת הקמה שלא שכחה מצלת על הקמה השכוחה המחוברת אליה ולא הויא שכחה: העומר אינו מציל. אם היה עומר שכוח או קמה שכוחה בצד עומר שאינו שכוח, אין העומר שאינו שכוח מציל לא על העומר ולא על הקמה השכוחה:

ט. סְאָה תְבוּאָה עֲקוּרָה וּסְאָה שֶׁאֵינָהּ עֲקוּרָה, וְכֵן בְּאִילָן, וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים, אֵינָן מִצְטָרְפִין לְסָאתַיִם, אֶלָּא שֶׁל עֲנִיִּים הֵם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם בָּאת רְשׁוּת הֶעָנִי בָּאֶמְצַע, אֵינָן מִצְטָרְפִין, וְאִם לָאו, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין:

 ברטנורה   (ט) עקורה. תלושה ושאינה עקורה מחוברת לקרקע, אינן מצטרפין לסאתים, ונימא דלא הוי שכחה, אלא אם שכחן הוי שכחה. ודוקא בשכח שניהם, דאם שכח עקורה ולא שכח שאינה עקורה, היתה שאינה עקורה מצלת על העקורה שאצלה: וכן באילן. סאה פירות תלושין אצל סאה מחוברין אין מצטרפין והוי שכחה: והשום והבצלים. סאה קמה של שום, וסאה קמה של בצלים, אין מצטרפין לסאתים קמה. אי נמי סאה שום עקור, וסאה שום שאינו עקור, וכן סאה בצלים עקורים, וסאה בצלים שאינן עקורין, אינן מצטרפין: אם באת. כגון שיש לקט בין סאה לסאה, וכן בכרם יש פרט בין סאה לסאה, אבל בפירות האילן לא משכחת רשות עני באמצע, דאין לקט ופרט באילן, ואין הלכה כרבי יוסי:

י. תְּבוּאָה שֶׁנִּתְּנָה לְשַׁחַת אוֹ לַאֲלֻמָּה, וְכֵן בַּאֲגֻדֵּי הַשּׁוּם, וַאֲגֻדּוֹת הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים, אֵין לָהֶן שִׁכְחָה. וְכָל הַטְּמוּנִים בָּאָרֶץ, כְּגוֹן הַלּוּף וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין לָהֶם שִׁכְחָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יֵשׁ לָהֶם שִׁכְחָה:

 ברטנורה   (י) שנתנה לשחת. לקצור בעודה לחה להאכיל לבהמה: לאלומה. לקצור כדי לאסור בה עומרים אחרים, כמו מאלמים אלומים (בראשית לז): אגודי השום. שומין שלקטן כדי לאגוד בה שומים אחרים: ואגודות השום והבצלים. אם שכחן אינן שכחה דדרך שומין ובצלים שעושין מהן אגודות קטנות וחוזרים ואוגדים בחמש או שש מאלו הקטנות לאגודה אחת ועל אותן הקטנות קאמר דלא הוי שכחה משום דהוי כמעמר למקום שאינו גמר מלאכה דאמרינן לעיל בסוף פרק גדיש, דלא הוי שכחה: הלוף. רמב''ם אמר שהוא מין ממיני הבצלים: רבי יהודה אומר אין להם שכחה. לכל הטמונים דכתיב שדך, מה שדך בגלוי פרט לטמון: וחכמים אומרים יש להם שכחה. כתיב שדך דמשמע גלוי, וכתיב קצירך דמשמע נמי גלוי הוי מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, ומרבינן את הטמון. ופירוש טמון, דבר שהנאכל ממנו הוא טמון תחת הקרקע כמו הצנון והבצל והשום והלפת וכיוצא בהן, ואין הלכה כרבי יהודה:

יא. הַקּוֹצֵר בַּלַּיְלָה וְהַמְעַמֵּר וְהַסוּמָא, יֵשׁ לָהֶם שִׁכְחָה. וְאִם הָיָה מִתְכַּוֵּן לִטֹּל אֶת הַגַּס הַגַּס, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. אִם אָמַר, הֲרֵי אֲנִי קוֹצֵר עַל מְנָת מַה שֶּׁאֲנִי שׁוֹכֵח אֲנִי אֶטֹּל, יֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה:

 ברטנורה   (יא) הקוצר בלילה והמעמר. בלילה: והסומא. בין ביום בין בלילה: אם היה מתכוין ליטול הגס הגס. כיון דמתכוין ליטול הגסין אפילו דקין אין להם שכחה: על מנת מה שאני שוכח אני נוטל יש לו שכחה. דמתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל:

---

גמרא ברכות דף ו' ע''ב

וְאָמַר רִבִּי חֲלָבוֹ אָמַר רַב הוּנָא כָּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדַת חָתָן וְאֵינוֹ מְשַׂמְּחוֹ עוֹבֵר בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ירמי' ל''ג) קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אוֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְבָאוֹת. וְאִם מְשַׂמְּחוֹ מַה שְׂכָרוֹ אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי זוֹכֶה לַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (שמות י''ט) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קוֹלוֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקוֹל שׁוֹפָר וְגוֹמֵר וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר וְגוֹמֵר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל, אֵינִי וְהָכְתִיב (שם) וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת. אוֹתָן קוֹלוֹת דְּקוֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה הֲווּ. רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר כְּאִלּוּ הִקְרִיב תּוֹדָה שֶׁנֶּאֱמַר (ירמי' ל''ג) מְבִיאִים תּוֹדָה בֵּית ה'. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר כְּאִלּוּ בָנָה אַחַת מֵחָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (שם) כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשׁוֹנָה אָמַר ה'. וְאָמַר רִבִּי חֲלָבוֹ אָמַר רַב הוּנָא כֹּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם דְּבָרָיו נִשְׁמָעִין שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת י''ב) סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְגוֹמֵר מָאי כִּי זֶה כָּל הָאָדָם. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִיל זֶה. רִבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר שָׁקוּל זֶה כְּנֶגֶד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר וְאַמְרֵי לָהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא לְצֶוֶּת לָזֶה. וְאָמַר רִבִּי חֲלָבוֹ אָמַר רַב הוּנָא כָּל שֶׁיּוֹדֵעַ בַּחֲבֵירוֹ שֶׁהוּא רָגִיל לִתֵּן לוֹ שָׁלוֹם יַקְדִים לוֹ שָׁלוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ל''ד) בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ וְאִם נָתַן לוֹ וְלֹא הֶחֱזִיר נִקְרָא גַזְלָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' ג') וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם גְזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם:

 רש''י  עובר בה' קולות. מזלזל בה' קולות שבירך בהן הקב''ה את ישראל: אותן קולות דקודם מתן תורה הוו. הנך קולות בתראי היינו הנך דאיירי בהו לעיל קאמר דנראין הוו ואף על פי שהקול אינו נראה זה נראה: מביאים תודה בית ה'. כי אשיב את שבות וגו' סיפיה דקרא דה' קולות דלעיל הוא: בשביל זה. שיברא זה: לצוות. שליו''ץ בלע''ז: גזלת העני. והלא אף גזלת העשיר גזלה היא אלא גזלת העני שאין לו כלום לגזול ממנו אלא שלא להשיב על שלומו:

---

זוהר בא דף ל''ג ע''ב

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְגוֹמֵר. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר (תהלים פ''ט) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה יְיָ בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן כַּמָּה אִצְטְרִיכוּ בְנֵי נְשָׁא לְמֵיהַךְ בְּאָרְחֵי דְקֻדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּלְמֵיטַר פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא בְּגִין דְּיִזְכוּן בָּהּ לְעָלְמָא דְאָתֵי וּלְשֵׁזָבָא לוֹן מִכָל קִטְרוּגִין דִּלְעֵילָא וְתַתָּא בְּגִין דְּהָא כְמָה דְאִשְׁתַּכְּחוּ מְקַטְרְגִין בְּעָלְמָא לְתַתָּא הֲכִי נָמֵי אִשְׁתַּכְּחוּ מְקַטְרְגִין לְעֵילָא דְקַיְימֵי עֲלַיְיהוּ דִבְנֵי נְשָׁא. אִינוּן דְּעַבְדִין פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא וְאַזְלֵי בְּאֹרַח מֵישָׁר בְּדַחֲלָא דְמָארֵיהוֹן כַּמָּה אִינוּן סַנֵּיגוֹרִין דְּקַיְימֵי עֲלַיְיהוּ לְעֵילָא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (איוב ל''ג) אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף וְגוֹמֵר וּכְתִיב וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שַׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר. בְּגִין כָּךְ זַכָּאָה אִיהוּ מָאן דְּנָטִיר פִּקּוּדֵי אוֹרָיְיתָא. אָמַר לֵיהּ רִבִּי חִיָּיא אִי הֲכִי אֲמָאי אִצְטְרִיךְ הָכָא מַלְאָךְ דְּלֶהֱוֵי סַנֵּיגוֹרְיָיא עֲלֵיהּ דְּבַר נַשׁ וְהָא כְתִיב (משלי ג') כִּי יְיָ יִהְיֶה בְכִסְלֶךָ וְשָׁמָר רַגְלְךָ מִלָּכֶד וּכְתִיב (תהלים קכ''א) יְיָ יִשְׁמָרְךָ מִכָל רָע דְהָא חָמֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל מָה דְבַר נָשׁ עָבִיד בְּעָלְמָא הֵן טָב הֵן בִּישׁ וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ירמיה כ''ג) אִם יִסָתֵר אִישׁ בְּמִסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם יְיָ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יְהוּדָה כֹּלָּא הֲכִי הוּא וַדַּאי אֲבָל הָא כְתִיב (איוב כ') וְגָע אֶל עַצְמוֹ וְאֶל בְּשָׂרוֹ. וּכְתִיב וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָם לְאַחֲזָאָה דְּהָא רְשׁוּ אִתְמַסַר לִסְטַר אַחֲרָא לְקַטְרְגָא (וּרְשׁוּ אִתְמַסַר) עַל מִלִּין דְּעָלְמָא (לְמָאן דְּלָא אִצְטְרִיךְ) וּלְאִתְמַסְרָא בִידוֹי. וְכָל אִלֵּין אָרְחִין טְמִירִין קָמֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְלֵית אַנְתְּ כְּדַאי לְמֵיהַךְ אֲבַתְרַיְיהוּ בְּגִין דְּאִינוּן נִמּוּסִין דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּנֵי נְשָׁא לָאו אִינוּן רַשָּׁאִין לְדַקְדְּקָא אֲבַתְרַיְיהוּ בַּר אִינוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט דְּיַדְעִין רָזֵי אוֹרַיְיתָא וְאַזְלִין בְּאָרְחָא דְחָכְמְתָא לְמִנְדַּע אִינוּן מִלִּין סְתִימֵי דְּאוֹרַיְיתָא:

 תרגום הזוהר  וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶה בֹּא וְגוֹ': רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה וְגוֹ'. כַּמָּה צְרִיכִים בְּנֵי אָדָם לָלֶכֶת בְּדַרְכֵּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלִשְׁמֹר מִצְוֹת הַתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוּ עַל יָדָהּ בָּעוֹלָם הַבָּא, וּלְהַצִיל אוֹתָם מִכָּל הַמַּשְׂטִינִים לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. כִּי כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ מַשְׂטִינִים בָּעוֹלָם לְמַטָּה, כֵּן נִמְצָאִים מַשְׂטִינִים לְמַעְלָה, הָעוֹמְדִים לְהַשְּׂטִין עַל בְּנֵי אָדָם. אֵלּוּ שֶׁמְּקַיְּמִים מִצְוֹת הַתּוֹרָה וְהוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר, בְּיִרְאַת אֲדוֹנָם, כַּמָּה הֵם מְלִיצֵי טוֹב, הָעוֹמְדִים עֲלֵיהֶם לְמַעְלָה כְּדִכְתִיב, אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד וְגוֹ'. וְכָתוּב וִיחֻנֶנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שַׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר. מִשּׁוּם זֶה אַשְׁרָיו מִי שֶׁשּׁוֹמֵר מִצְוֹת הַתּוֹרָה. אָמַר לוֹ רַבִּי חִיָּא, אִם כֵּן לָמָּה צְרִיכִים כָּאן מַלְאָךְ שֶׁיִּהְיֶה מֵלִיץ עַל הָאָדָם, וַהֲרֵי כָּתוּב, כִּי ה' יִהְיֶה בְכִסְלֶךְ וְשָׁמָר רַגְלְךְ מִלָּכֶד. וְכָתוּב ה' יִשְׁמָרְךְ מִכָּל רָע. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹאֶה כָּל מַה שֶּׁעוֹשֶׂה אָדָם בָּעוֹלָם הֵן טוֹב וְהֵן רָע. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאוּם ה'. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה: הַכֹּל וַדַּאי הוּא כֵּן, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹאֶה הַכֹּל, אֲבָל הֲרֵי כָּתוּב, וְגַע אֶל עַצְמוֹ וְאֶל בְּשָׂרוֹ. וְכָתוּב, וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם. שֶׁזֶּה לְהַרְאוֹת, שֶׁנִּמְסָר הָרְשׁוּת לְצַד הָאַחֵר, לְהַשְּׂטִין עַל דִּבְרֵי הָעוֹלָם, וְשֶׁיִּהְיוּ נִמְסָרִים בְּיָדָיו. וְכָל אֵלּוּ הֵם דְּבָרִים נִסְתָּרִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵין אַתָּה רָאוּי לָלֶכֶת אַחֲרֵיהֶם לְחָקְרָם, מִשּׁוּם שֶׁהֵם חֻקֵּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבְנֵי אָדָם אֵינָם מֻתָּרִים לְדַקְדֵּק אַחֲרֵיהֶם. חוּץ מֵאֵלּוּ צַדִּיקֵי אֱמֶת, הַיּוֹדְעִים סוֹדוֹת הַתּוֹרָה, וְהוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ הַחָכְמָה לָדַעַת אֵלּוּ דְּבָרִים הַסְּתוּמִים שֶׁבַּתּוֹרָה.

---

הלכה פסוקה

הר''מ ה' איסורי ביאה פ' כ''א

א. כָּל הַבָּא עַל עֶרְוָה מִן הָעֲרָיוֹת דֶּרֶךְ אֵיבָרִים אוֹ שֶׁחִבֵּק וְנָשַׁק דֶּרֶךְ תַּאֲוָה וְנֶהֱנֶה בְּקִרוּב בָּשָׂר הֲרֵי זֶה לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תַּעֲשׂוּ מִכָּל חֻקּוֹת הַתּוֹעֲבוֹת וְנֶאֱמַר (ויקרא י''ח) לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה. כְּלוֹמַר לֹא תִקְרְבוּ לִדְבָרִים הַמְּבִיאִין לִידֵי גִלּוּי עֶרְוָה: ב. הָעוֹשֶׂה דָבָר מֵחֻקּוֹת אֵלּוּ הֲרֵי הוּא חָשׁוּד עַל הָעֲרָיוֹת. וְאָסוּר לְאָדָם לִקְרוֹץ בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו אוֹ לִרְמֹז בְּעֵינָיו לְאַחַת מִן הָעֲרָיוֹת אוֹ לִשְׂחוֹק עִמָּהּ אוֹ לְהָקֵל רֹאשׁ וַאֲפִלּוּ לְהָרִיחַ בְּשָׂמִים שֶׁעָלֶיהָ אוֹ לְהַבִּיט בְּיוֹפְיָהּ אָסוּר. וּמַכִּין הַמִּתְכַּוֵּין לַדָּבָר זֶה מַכַּת מַרְדוּת וְהַמִּסְתַּכֵּל אֲפִלּוּ בְאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁל אִשָּׁה וְנִתְכַּוֵּין לֵיהָנוֹת כְּמוֹ שֶׁנִּסְתַּכֵּל בִּמְקוֹם הַתּוֹרֶף וַאֲפִלּוּ לִשְׁמוֹעַ קוֹל הָעֶרְוָה אוֹ לִרְאוֹת שְׂעָרָה אָסוּר:

---

מוסר

מלוקט

מַה יִתְאוֹנֵן אָדָם חַי בְּהַעֲלוֹת עַל לִבּוֹ כַּמָּה פָגַם בְּאוֹת בְּרִית קדֶשׁ לֹא מְרַעֵיָא אִם עָבַר עַל אִיסוּר עֶרְוַת אֵשֶׁת אִישׁ וְכַיוֹצֵא מֵאִיסוּרֵי כָרֵת אוֹי לוֹ אוֹי לְנַפְשׁוֹ וּבְאוֹת בְּרִית חָתוּם הֲוַיָּה מִבִּפְנִים וְשַׁדַּי מִבַּחוּץ וּכְשֶׁפָּגַם קִלְקַל חוֹתַם הַמֶּלֶךְ וְנַעֲשָׂה שָׂטָן בִּפְנִים וְנָחָשׁ בַּחוּץ וְאִם לֹא שָׁב בִּתְשׁוּבָה אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא וְעָנֹשׁ יֵעָנֵשׁ עַל אֲשֶׁר מָרָה אֶת פִּי ה' וּפָגַם בְּשֵׁמוֹת הַקּדֶשׁ וְהִמְשִׁיךְ עַל גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ שָׂטָן נָחָשׁ וְאֵין קֵץ לְעוֹנְשׁוֹ וּמַה גַּם אִם גָרַם מַזְלוֹ הָרָע שֶׁהוֹלִיד מַמְזֵר שֶׁאָז אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה גְדוֹלָה אֵין לוֹ מְנוּחָה עַד שֶׁיָּמוּת הַמַּמְזֵר. ה' יַצִילֵנוּ וִיזַכֵּנוּ לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה וִיקוּיַים בָּנוּ מִקְרָא שֶׁכָּתוּב (ישעי' ס') וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ כִּי הַשּׁוֹמֵר בְּרִית הוּא צַדִּיק:

---

בא יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) וַיֹּֽאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַֽעַבְדוּ אֶת יְהוָֹה אֱלֹֽהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָֽבְדָה מִצְרָֽיִם: וַאֲמָרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה לֵהּ עַד אִמָתַי יְהֵי דֵין לָנָא לְתַקְלָא שַׁלַח יָת גֻבְרַיָא וְיִפְלְחוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲהוֹן הַעַד כְּעַן לָא יְדַעְתָּ אֲרֵי אֲבֵדַת מִצְרָיִם:

 רש''י   הטרם תדע. העוד לא ידעת כי אבדה מצרים:

(ח) וַיּוּשַׁב אֶת מֹשֶׁה וְאֶֽת אַֽהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהוָֹה אֱלֹֽהֵיכֶם מִי וָמִי הַהֹֽלְכִֽים: וְאִתּוֹתַב יָת משֶׁה וְיָת אַהֲרֹן לְוָת פַּרְעֹה וַאֲמַר לְהוֹן אֱזִילוּ פְלָחוּ קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן מָן וּמָן דְאָזְלִין:

 רש''י   ויושב. הושבו על ידי שליח ששלחו אחריהם והשיבום אל פרעה:

(ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג יְהוָֹה לָֽנוּ: וַאֲמַר משֶׁה בְּעוּלֵמָנָּא וּבְסָבָנָּא נֵזֵיל בְּבָנָנָא וּבִבְנָתָנָא בְּעָנָנָא וּבְתוֹרָנָא נֵזֵיל אֲרֵי חַגָא קֳדָם יְיָ לָנָא: (י) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהִי כֵן יְהֹוָה עִמָּכֶם כַּֽאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶֽת טַפְּכֶם רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶֽם: וַאֲמַר לְהוֹן יְהֵי כֵן מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעְדְכוֹן כַּד אֲשַּׁלַח יָתְכוֹן וְיָת טַפְלְכוֹן חֲזוֹ אֲרֵי בִישָׁא דְאַתּוּן סְבִירִין לְמֶעְבַּד לָקֳבֵל אַפֵּיכוֹן לְאִסְתַּחָרָא:

 רש''י   כאשר אשלח אתכם ואת טפכם. אף כי אשלח גם את הצאן ואת הבקר כאשר אמרתם: ראו כי רעה נגד פניכם. כתרגומו. ומדרש אגדה שמעתי כוכב אחד יש ששמו רעה. אמר להם פרעה רואה אני באיצטגנינות שלי אותו כוכב עולה לקראתכם במדבר, והוא סימן דם והריגה וכשחטאו ישראל בעגל ובקש הקדוש ברוך הוא להרגם אמר משה בתפלתו (שמות לב יב) למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם, זו היא שאמר להם ראו כי רעה נגד פניכם, מיד (שם יד) וינחם ה' על הרעה והפך את הדם לדם מילה, שמל יהושע אותם, וזהו שנאמר (יהושע ה ט) היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם שהיו אומרים לכם דם אנו רואין עליכם במדבר:

---

נביאים - ירמיה - פרק מו

(יט) כְּלֵי גוֹלָה עֲשִׂי לָךְ יוֹשֶׁבֶת בַּת מִצְרָיִם כִּי נֹף לְשַׁמָּה תִהְיֶה וְנִצְּתָה מֵאֵין יוֹשֵׁב: (ס) מִנֵּי גָּלוּתָא אַתְקִּינִי לָךְ מַלְכוּת כְּנִשְׁתָּא דְּמִצְרָיִם אֲרֵי מֵפִיס לְצָדוּ תְּהִי וְתִצְרֵי מִבְּלִי יָתִיב :

 רש''י   כלי גולה . אדם יוצא לדרך מתקן לו חמת ומקדה של חרס לשתות בה : ונצתה . לשון ציה :

(כ) עֶגְלָה יְפֵה פִיָּה מִצְרָיִם קֶרֶץ מִצָּפוֹן בָּא בָא: מַלְכוּת יָאַיָא הֲוַת מִצְרָיִם עַמָּמִין קָטוֹלִין מִצָפוֹנָא יֵיתוּן עֲלַהּ לְמִבְזָה :

 רש''י   עגלה יפהפיה . מלכותא יאייא : קרץ . עממין קטולין קרץ לשון חתוך וכן מחומר קרצתי (איוב לג) : מצפון . מבבל :

(כא) גַּם שְׂכִרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק כִּי גַם הֵמָּה הִפְנוּ נָסוּ יַחְדָּיו לֹא עָמָדוּ כִּי יוֹם אֵידָם בָּא עֲלֵיהֶם עֵת פְּקֻדָּתָם: אַף רַבְרְבָהָא בְּגַוַּהּ כְּעִיגְלֵי רַבְקָא אֲרֵי אַף אִנּוּן אִתְפַּנִּיאוּ עָרְקוּ כַּחֲדָא לָא יָכִילוּ לְמֵיקָם אֲרֵי יוֹם תְּבִירְהוֹן אֲתָא עֲלֵיהוֹן עִדָּן סְעוּרָן בִּישָׁתְהוֹן :

 רש''י   שכיריה . שריה כמו בתער השכירה (ישעיה ז) : מרבק . קופל''א בלעז : הפנו . פנו עורף לבקש לנוס :

(כב) קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ כִּי בְחַיִל יֵלֵכוּ וּבְקַרְדֻּמּוֹת בָּאוּ לָהּ כְּחֹטְבֵי עֵצִים: קָל נֵיקוּשׁ זֵינֵיהוֹן כְּחֵיוָן זָחֲלִין אֲרֵי בְּמִשְׁרִין יָהֲכוֹן עֲלֵיכוֹן וּכְמָא דְּעָלִין בְּכַשִּׁילִין לְמֵיקָץ אָעֵי חוּרְשָׁא :

 רש''י   קולה כנחש ילך . הרי הנחש בא ללמד על מצרים ונמצא למד למדנו מכאן שכשאמר הקב''ה לנחש על גחונך תלך (בראשית ג) וקיטע את רגליו והלך קולו בסוף העולם כך שנוייה בל''ב מדות דרבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי : כי בחיל ילכו . אליה :

---

כתובים - משלי - פרק יג

(כד) חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר: דְּחָשֵּׂךְ שִׁבְטֵיהּ סָנֵי בְּרֵיהּ וּדְרָחֵם לֵיהּ מְקַדֵם לֵיהּ מַרְדּוּתָא :

 רש''י   חושך שבטו . סופו ששונא את בנו שרואהו בסופו יוצא לתרבות רעה : שחרו מוסר . תמיד לבקרים מיסרהו :

(כה) צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר: צַדִּיקָא אָכֵל וְשָּׂבְעָא נַפְשֵׁיהּ וּכְרֵיסָא דְרָשִׁיעֵי תֶּחְסָר :

 רש''י   לשובע נפשו . דומה שיהא שבע (סא''א ונכתב תחתיו) : תחסר . אינו דומה : שיהא שבע :

יד (א) חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ: חַכִּימְתָּא דִנְשַׁיָא בָּנְיָא בֵיתָהּ וְשַׁטְיְתָא בִּידָהָא עָקְרָא לֵהּ :

 רש''י   חכמות נשים בנתה ביתה . חכמות נקוד פתח שאינו שם דבר אלא החכמות שבנשים בונות את בתיהם שמתקיימות על ידיהן כמו אשתו של און בן פלת כמו שמפורש בפרק חלק : ואולת . ואשה שוטה : בידיה תהרסנו . תהרס ביתה זו אשתו של קרח :

(ב) הוֹלֵךְ בְּיָשְׁרוֹ יְרֵא יְהוָה וּנְלוֹז דְּרָכָיו בּוֹזֵהוּ: דִּמְהַלֵּךְ בִּתְרִיצוּתָא דָחֵל מִן קֳדָם אֱלָהָא וְדַעֲשִׁיק בְּאוֹרְחָתֵיהּ שָׁאַט לֵיהּ :

 רש''י   הולך בישרו ירא . מי שהוא ירא ה' , ומי שהוא נלוז דרכים כלומר עוקם דרכיו : בוזהו . להקב''ה :

---

משנה שבת פרק טו

א. אֵלּוּ קְשָׁרִים שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶן, קֶשֶׁר הַגַּמָּלִין וְקֶשֶׁר הַסַפָּנִין. וּכְשֵׁם שֶׁהוּא חַיָּב עַל קִשּׁוּרָן כָּךְ הוּא חַיָּב עַל הֶתֵּרָן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל קֶשֶׁר שֶׁהוּא יָכוֹל לְהַתִּירוֹ בְאַחַת מִיָּדָיו אֵין חַיָּבִין עָלָיו:

 ברטנורה   (א) אלו קשרים. קשר הגמלים. שנוקבין לגמל בחטמו ונותנין בו רצועה וקושרין אותה קשר עולם. וכמו כן נוקבים בראש הספינה נקב ונותנין בו חבל וקושרין אותו קשר של קיימא שאינו מתירו לעולם, והוי דומיא דקושרי חוטי יריעות הנפסקים במשכן. וקשר של קיימא ואינו מעשה אומן, או מעשה אומן ואינו של קיימא, פטור אבל אסור, ואינו חייב עד שיהא של קיימא ומעשה אומן, ושאינו של קיימא ולא מעשה אומן מותר לכתחילה: וכשם שחייב על קישורן כך חייב על התירן. שכן ציידי חלזון היו נצרכין לפרקים להתיר קשרי רשתות הקיימים כדי לקצרן או להרחיבן: שיכול להתירו. דלא הדקיה: אין חייבין עליו. ואפילו עשאו לקיימא. ואין הלכה כר''מ:

ב. יֵשׁ לְךָ קְשָׁרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן כְּקֶשֶׁר הַגַּמָּלִין וּכְקֶשֶׁר הַסַפָּנִין. קוֹשֶׁרֶת אִשָּׁה מִפְתַּח חֲלוּקָהּ, וְחוּטֵי סְבָכָה וְשֶׁל פְּסִיקְיָא, וּרְצוּעוֹת מִנְעָל וְסַנְדָּל, וְנוֹדוֹת יַיִן וָשֶׁמֶן, וּקְדֵרָה שֶׁל בָּשָׂר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, קוֹשְׁרִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֵצֵא. קוֹשְׁרִין דְּלִי בִּפְסִיקְיָא, אֲבָל לֹא בְחֶבֶל. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, כָּל קֶשֶׁר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל קְיָמָא, אֵין חַיָּבִין עָלָיו:

 ברטנורה   (ב) יש לך קשרים שאין חייבים עליהם. חטאת כמו שחייבים על קשר גמלים וקשר של ספנים, אלא פטור אבל אסור. ולא נזכרו קשרים הללו במשנה, ובגמרא מפרש כגון רצועה ארוכה שקושרים בטבעת שבחוטם הנאקה, וכמו כן חבל ארוך שקושרים בחבל העשוי כמין טבעת התלוי בנקב שבראש הספינה, ופעמים מניחה שם שבוע ושבועים ומתירה. וכן כל קשר שקושר אותו לעמוד כך זמן ידוע, לא שיהיה קיים לעולם, אין חייבין עליו: קושרת אשה מפתחי חלוק. כעין לשונות לכאן ולכאן וקושרין של ימין בכתף שמאל ושל שמאל בכתף ימין, דכיון דכל יומא שרי ליה לא דמי לקשר של קיימא ומותר לכתחילה: סבכה. מגבעת שעל הראש עשויה כעין רשת: פסיקיא. אזור רחב וחוטין תלויין בראשו לקשרו בהן: ונודות יין. של עור שכופפים פיהם וקושרין אותן. ואף על גב דאית לה תרתי איסרי, ולא אמרינן חד מינייהו בטולי מבטל לה והוי קשר של קיימא: וקדרה של בשר. פעמים שקושר בה בגד סביב לפיה. ואע''פ שיש לה דדין שיכולין להוציא המרק מהן בלא היתר הקשר, אפילו הכי לא הוי קשר: קושרין לפני בהמה. חבל ברוחב הפתח לנעול בפניה שלא תצא. וכן הלכה: קושרים דלי בפסיקיא. על פי הבור שיהיה קשור ותלוי שם, דפסיקיא לא מבטל ליה התם: אבל לא בחבל. דמבטל ליה התם והוי קשר של קיימא: רבי יהודה מתיר. לא התיר רבי יהודה אלא בחבל של גרדי, שצריך לו למלאכתו ולא מבטל ליה התם. ורבנן סברי, אי שרית ליה חבל של גרדי יקשור נמי בשאר חבלים, דחבל בחבל מיחלף. והלכה כחכמים:

ג. מְקַפְלִין אֶת הַכֵּלִים אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים, וּמַצִיעִין אֶת הַמִּטּוֹת מִלֵּילֵי שַׁבָּת לַשַּׁבָּת, אֲבָל לֹא מִשַּׁבָּת לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, מְקַפְּלִין אֶת הַכֵּלִים וּמַצִיעִין אֶת הַמִּטּוֹת מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים לַשַּׁבָּת, וְחֶלְבֵי שַׁבָּת קְרֵבִין בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. (אֲבָל לֹא שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים בַּשַּׁבָּת). רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר לֹא שֶׁל שַׁבָּת קְרֵבִין בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְלֹא שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים קְרֵבִין בַּשַּׁבָּת:

 ברטנורה   (ג) מקפלין את הכלים. בגדים שפושטן מקפלין אפילו ארבעה וחמשה פעמים כדי לחזור וללבשם בו ביום. ולא שנו אלא באדם אחד, אבל בשני בני אדם לא, שנראים כמתקנין. ובאדם אחד נמי לא אמרן אלא בבגדים חדשים שהם קשים ואינן ממהרים לקמוט, אבל ישנים קיפולן מתקנן טפי ומחזי כמתקן. ובחדשים נמי לא אמרן אלא בלבנים, אבל צבועים לא, שהצבועים קיפולן מתקנן ביותר. ובלבנים נמי לא אמרן אלא שאין לו בגדים אחרים להחליף, אבל יש לו בגדים אחרים להחליף לכבוד שבת, אסור לקפל: מיום הכפורים לשבת. כשחל יום הכפורים להיות בערב שבת, לפי ששבת חמור מיום כפור. ושל יום הכפורים אינן קריבין בשבת, דהוי כעולת חול בשבת: רבי עקיבא אומר. שוין הן, ואין קרבנו של אחד מהן קרב בחבירו. והלכה כרבי עקיבא:

---

גמרא שבת דף קי''ג ע''א

מְקַפְּלִין וְכוּלִי: אַמְרֵי דְבֵי רִבִּי יַנַּאי לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְאָדָם אֶחָד אֲבָל בִּשְׁנֵי בְנֵי אָדָם לָא. וּבְאָדָם אֶחָד נַמֵּי לָא אֲמָרָן אֶלָּא בַחֲדָשִׁים אֲבָל בִּישָׁנִים לָא. וַחֲדָשִׁים נַמֵּי לָא אֲמָרָן אֶלָּא בִּלְּבָנִים אֲבָל בִּצְבוּעִים לָא. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא שֶׁאֵין לוֹ לְהַחֲלִיף אֲבָל יֵשׁ לוֹ לְהַחֲלִיף לָא. תָּנָא שֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל לֹא הָיוּ מְקַפְּלִין כְּלֵי לָבָן שֶׁלָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לָהֶן לְהַחֲלִיף. אָמַר רַב הוּנָא אִם יֵשׁ לוֹ לְהַחֲלִיף יַחֲלִיף וְאִם אֵין לוֹ לְהַחֲלִיף יְשַׁלְשֵׁל בְגָדָיו. מַתְקִיף לָהּ רַב סַפְרָא וְהָא מִתְחֲזֵי כְּרָמוּת רוּחָא. כֵּיוָן דְּכָל יוֹמָא לָא קָא עָבִיד וְהָאִידְנָא הוּא דְקָא עָבִיד לָא מִתְחֲזֵי כְּרָמוּת רוּחָא. (ישעי' נ''ח) וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ וְכִבַּדְתּוֹ שֶׁלֹּא יְהֵא מַלְבוּשָׁךְ שֶׁל שַׁבָת כְּמַלְבּוּשָׁךְ שֶׁל חוֹל. וְכִי הָא דְרִבִּי יוֹחָנָן קָרֵי לְמָאנֵיהּ מְכַבְּדוּתֵיהּ. מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ שֶׁלֹּא יְהֵא הִלּוּכָךְ שֶׁל שַׁבָּת כְּהִלּוּכָךְ שֶׁל חוֹל. מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ. חֲפָצֶיךָ אֲסוּרִים. חֶפְצֵי שָׁמַיִם מֻתָּרִים. וְדַבֵּר דָּבָר שֶׁלֹּא יְהֵא דִבּוּרָךְ שֶׁל שַׁבָּת כְּדִבּוּרָךְ שֶׁל חוֹל דִּבּוּר אָסוּר הִרְהוּר מֻתָּר. בִּשְׁלָמָא כֻּלְּהוּ לְחַיֵּי אֶלָּא שֶׁלֹּא יְהֵא הִלּוּכָךְ שֶׁל שַׁבָּת כְהִלּוּכָךְ שֶׁל חוֹל מָאי הִיא. כִּדְבָעָא מִנֵּיהּ רִבִּי מֵרִבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר רִבִּי יוֹסֵי מַהוּ לִפְסוֹעַ פְּסִיעָה גַסָּה בְּשַׁבָּת. אָמַר לֵיהּ וְכִי בְחוֹל מִי הֻתְּרָה. שֶׁאֲנִי אוֹמֵר פְּסִיעָה גַסָּה נוֹטֶלֶת אֶחָד מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת מִמְּאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם וּמְהַדַּר לֵיהּ בְּקִידוּשָׁא דְבֵי שִׁמְשֵׁי:

 רש''י  בשני בני אדם. כשמקפלין אותן מפשיטין קמטיהן ונראין כמתקן: ישנים. קפולן מתקנן יותר מן החדשים שקשין מאליהן ואין ממהרים לקמוט: צבועין. קפולן מתקנן: יש לו. אחרים להחליף היום לא: כלי לבן שלהן. רבותא נקט וכל שכן צבועין: יש לו להחליף יחליף. מי שיש לו בגדים לבד מאותן שלבש בחול יחליפם בשבת: ישלשל בגדיו. כלפי מטה שיראו ארוכים והיא מדת עשירים היושבים בביתם ואינן צריכים לסלק בגדיהם מן הארץ בשביל מלאכה וכבוד שבת הוא: מכבדותיה. שמכבדין בעליהן: שלא יהא הלוכך וכו'. לקמן מפרש להו: ממצוא חפצך. כי ההוא דאמרינן בערובין לא יטייל אדם לתוך שדהו בשבת לידע מה היא צריכה לאחר השבת: חפצי שמים מותרין. כגון פוסקים צדקה ומשדכין על התינוקות ליארס: שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. כגון מקח וממכר וחשבונות: הרהור מותר. להרהר בלבו כך וכך יציאות אני צריך להוציא על שדה זו: מהו לפסוע פסיעה גסה. מי עובר משום מעשות דרכיך: פסיעה גסה. יותר מאמה פסיעה בינונית אמה: קידושא דבי שמשי. השותה מיין של קידוש בלילי שבתות:

---

זוהר בא דף מ' ע''א

תָּנָא לָא נַפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם עַד דְּאִתְבָרוּ כֻּלְּהוּ שִׁלְטוֹנִין דִּלְעֵילָא (מִשַּׁלְשׁוּלֵהוֹן) מִשּׁוֹלְטָנֵיהוֹן וְנַפְקוּ יִשְׂרָאֵל מֵרְשׁוּתְהוֹן וְעָאלוּ בִרְשׁוּתָא קַדִישָׁא עִלָּאָה דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאִתְקְטִירוּ בֵיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם. מָאי טַעְמָא עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם דְּאַפָּקִית לְהוּ מֵרְשׁוּתָא אַחֲרָא וְאַעֲלִית לוֹן בִּרְשׁוּתִי. וְהַיְינוּ דְאָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן מָאי דִּכְתִיב אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְׂאוֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָל אוֹכֵל מַחְמֶצֶת. אֶלָּא הֲכִי אוֹקִימְנָא הָאי שְׂאוֹר וְהָאי מַחְמֶצֶת דַּרְגָּא חַד אִינוּן וְכֻלְּהוּ רְשׁוּ אוֹחֲרֵי אִינוּן שׁוּלְטָנִין דִּמְמַנָּן עַל שְׁאַר עַמִּין וְקָרֵינַן לְהוּ יֵצֶר הָרָע רְשׁוּתָא אַחֲרָא אֵל נֵכָר אֱלֹהִים אֲחֵרִים. אוּף הֲכִי שְׂאוֹר וּמַחְמֶצֶת וְחָמֵץ וְכֹלָּא חַד אָמַר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל הֲנֵי שָׁנֵי קַיְימִתּוּ בִרְשׁוּתָא אַחֲרָא עַבְדִין לְעַם אַחֲרָא מִכָּאן וּלְהָלְאָה דְּאַתּוּן בְּנֵי חוֹרִין אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְׂאוֹר מִבָּתֵּיכֶם. כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ. וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה אִי הֲכִי כָּל יְמֵי שַׁתָּא נַמֵּי. אֲמָאי שִׁבְעַת יוֹמִין דִּכְתִיב שִׁבְעַת יָמִים שְׂאוֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם שִׁבְעַת יָמִים וְלָא יַתִּיר. אָמַר לֵיהּ כָּל זִמְנָא דְאִתְחַיַּיב בַּר נַשׁ לְאִתְחֲזָאָה גַּרְמֵיהּ בֶּן חוֹרִין הֲכִי אִצְטְרִיךְ. כָּל זִמְנָא דְּלָא אִתְחַיַּיב לָא אִצְטְרִיךְ. לְמַלְכָּא דְּעָבַד לְחַד בַּר נַשׁ רוּפִינוֹס כָּל אִינוּן יוֹמִין דְּסַלִּיק לְהָאי דַּרְגָּא חָדֵי וְלָבִישׁ לְבוּשֵׁי יְקָר לְבָתַר לָא אִצְטְרִיךְ. לְשַׁתָּא אַחֲרָא נָטִיר אִינוּן יוֹמִין דְּסָלִיק לִיקִירוּ דָא וְלָבַשׁ אִינוּן לְבוּשִׁין וְכֵן בְּכָל שַׁתָּא וְשַׁתָּא. כְּהָאי גְּוָונָא יִשְׂרָאֵל כְּתִיב שִׁבְעַת יָמִים שְׂאוֹר לֹא יִמָּצֵא דְּאִינוּן יוֹמֵי חֶדְוָותָא יוֹמִין דְּסַלִּיקוּ לִיקָרָא דָא וְנַפְקוּ מִשִּׁעְבוּדָא אַחֲרָא וּבְגִין כַּךְ נַטְרִין בְּכָל שַׁתָּא וְשַׁתָּא יוֹמִין דְּסַלִּיקוּ לְהָאי יְקָר וְנַפְקוּ מֵרְשׁוּתָא אַחֲרָא וְעָאלוּ בִּרְשׁוּתָא קַדִּישָׁא וְעַל דָּא כְתִיב שִׁבְעַת יָמִים מַצוֹת תֹּאכֵלוּ:

 תרגום הזוהר  לָמַדְנוּ, לֹא יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, עַד שֶׁנִּשְׁבְּרוּ מֶמְשַׁלְתָּם, כָּל הַשָּׂרִים שֶׁלָּהֶם לְמַעְלָה, וְיָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מֵרְשׁוּתָם וּבָאוּ לִרְשׁוּת הַקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְנִקְשְׁרוּ בּוֹ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם. מַהוּ הַטַּעַם שֶׁעֲבָדַי הֵם, הוּא, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. שֶׁהוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵרְשׁוּת אַחֶרֶת וְהֵבֵאתִי אוֹתָם לִרְשׁוּתִי. וְהַיְנוּ שֶׁאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְׂאוֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אוֹכֵל מַחֲמֶצֶת. אֲנִי כָּךְ בֵּאַרְתִּי, שְׂאוֹר זֶה וּמַחְמֶצֶת זוֹ הֵם מַדְרֵגָה אַחַת, וְכֻלָּם אֶחָד. רְשׁוּת אַחֶרֶת, הֵם הַשָּׂרִים הַמְּמוּנִים עַל שְׁאָר הָעַמִּים, וַאֲנַחְנוּ קוֹרְאִים אוֹתָם יֵצֶר הָרַע, רְשׁוּת אַחֶרֶת, אֵל נֵכָר, אֱלֹהִים אֲחֵרִים. אַף כָּאן, שְׂאוֹר וּמַחְמֶצֶת וְחָמֵץ הַכֹּל אֶחָד הוּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּל אֵלּוּ הַשָּׁנִים עֲמַדְתֶּם בִּרְשׁוּת אַחֶרֶת, וַעֲבַדְתֶּם לְעַם אַחֵר, מִכָּאן וּלְהָלְאָה, שֶׁאַתֶּם בְּנֵי חוֹרִין, אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְׂאוֹר מִבָּתֵּיכֶם, כָּל מַחֲמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ, וְלֹא יֵרָאֶה לְךְ חָמֵץ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אִם כֵּן גַּם כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה לֹא נֹאכַל חָמֵץ, לָמָּה רַק שִׁבְעַת יָמִים, שֶׁכָּתוּב, שִׁבְעַת יָמִים שְׂאוֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם, רַק שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא יוֹתֵר. אָמַר לוֹ, כָּל זְמָן שֶׁהָאָדָם מְחוּיָב לְהַרְאוֹת עַצְמוֹ בֶּן חוֹרִין צְרִיכִים כֵּן, שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל חָמֵץ, וּבְכָל זְמָן שֶׁאֵינוֹ מְחוּיָב אֵינוֹ צָרִיךְ לְאִסּוּר חָמֵץ. זֶה דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה אָדָם אֶחָד לְשָׂר. כָּל אֵלּוּ הַיָּמִים שֶׁעָלָה לַמַּדְרֵגָה הַזּוֹ, הָיָה שָׂמֵחַ וְלוֹבֵשׁ לְבוּשֵׁי כָּבוֹד. לְאַחַר כָּךְ לֹא הָיָה צָרִיךְ לָזֶה. לְשָׁנָה הָאַחֶרֶת שָׁמַר אֵלּוּ הַיָּמִים שֶׁעָלָה לַכָּבוֹד הַזֶּה, וְלָבַשׁ אֵלּוּ לְבוּשִׁים. וְכֵן כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה. כְּעֵין זֶה יִשְׂרָאֵל, כָּתוּב, שִׁבְעַת יָמִים שְׂאוֹר לֹא יִמָּצֵא, שֶׁהֵם יְמֵי שִׂמְחָה, הַיָּמִים שֶׁעָלוּ לַכָּבוֹד הַזֶּה, וְיָצְאוּ מִשִּׁעְבּוּד אַחֵר. וּמִשּׁוּם זֶה בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה שׁוֹמְרִים אוֹתָם הַיָּמִים שֶׁעָלוּ לַכָּבוֹד הַזֶּה וְיָצְאוּ מֵרְשׁוּת אַחֵר וּבָאוּ לִרְשׁוּת הַקְּדֻשָּׁה, וְעַל כֵּן כָּתוּב, שִׁבְעַת יָמִים מַצוֹת תֹּאכֵלוּ.

---

הלכה פסוקה

הר''מ ה' איסורי ביאה פ' כ''א

א. אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאִשָּׁה כְּלָל בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה בֵּין שִׁפְחָה בֵּין מְשׁוּחְרֶרֶת שֶׁמָּא יָבֹא לִידֵי הִרְהוּר. בְּאֵיזֶה שִׁמּוּשׁ אָמְרוּ רְחִיצַת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו וְהַצָעַת מִטָּה לְפָנָיו וּמְזִיגַת הַכּוֹס שֶׁאֵין עוֹשָׂה לְאִישׁ דְּבָרִים אֵלּוּ אֶלָּא אִשְׁתּוֹ בִּלְבָד. וְאֵין שׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹם אִשָּׁה כְּלָל וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ: ב. הַמְחַבֵּק אַחַת מִן הָעֲרָיוֹת שֶׁאֵין לִבּוֹ שֶׁל אָדָם נוֹקְפוֹ עֲלֵיהֶן אוֹ שֶׁנָשַׁק לְאַחַת מֵהֶן כְּגוֹן אֲחוֹתוֹ הַגְּדוֹלָה וַאֲחוֹת אִמּוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֵן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם תַּאֲוָה וְלֹא הֲנָאָה כְּלָל הֲרֵי זֶה מְגוּנֶה בְּיוֹתֵר וּדְבַר אִסּוּר הוּא וּמַעֲשֵׂה טִפְּשִׁים הוּא שֶׁאֵין קְרֵבִין לְעֶרְוָה כְּלָל בֵּין גְדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה חוּץ מֵהָאֵם לִבְנָהּ וְהָאָב לְבִתּוֹ:

---

מוסר

מלוקט

הַבָּא עַל גּוֹיָה נַעֲשָׂה חָתָן לַעֲבוֹדָה זָרָה דִּכְתִיב (מלאכי ב') כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קדֶשׁ ה' וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה לֹא יִהְיֶה לוֹ עֵר וְעוֹנֶה. הֲלֹא תִרְאֶה זִמְרִי שֶׁבָא עַל כָּזְבִי בַת צוּר בָּא פִּנְחָס וְדָקַר אֶת שְׁנֵיהֶם. וּבַעֲוֹן זֶה מֵתוּ אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף מִיִּשְׂרָאֵל. וּמִכָּל הַשְּׁבָטִים הֶעֱמִידוּ מֶלֶךְ אוֹ שׁוֹפֵט וּמִשֵּׁבֶט שִׁמְעוֹן לֹא קָם אֲפִלּוּ שׁוֹפֵט. וְזִמְרִי גָּרַם רָעָה לְעַצְמוֹ וּלְכָל שִׁבְטוֹ שֶׁלֹּא מִיחוּ בְיָדוֹ. וַאֲשֶׁר מְטַמֵּא עַצְמוֹ בְּגוֹיָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עוֹלֶה עַל לִבּוֹ לִהְיוֹת עָרֵל לִמְצוֹא חֵן וְנִמְצָא שֶׁהוֹרֵג אֶת בָּנָיו וְנִמְצָא עוֹבֵר עַל עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים וּמְטַּמֵּא כָּל גּוּפוֹ וּמְעָרֵב קדֶשׁ בְּחוֹל וְגוֹרֵם לְהַמְשִׁיךְ הַגָּלוּת וְעַל יְדֵי זֶה בֵּית הַמִּקְדָשׁ חָרֵב וּבָטְלָה הָעֲבוֹדָה. וַאֲשֶׁר עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְטִמֵּא נַפְשׁוֹ יְמַהֵר לָשׁוּב כִּי אֵין דָּבָר עוֹמֵד לִפְנֵי הַתְשׁוּבָה וְיָשׁוּב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ:

---

בא יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת יְהֹוָה כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹֽה: (ס) לָא כֵן אֱזִילוּ כְעַן גֻבְרַיָא וּפְלָחוּ קֳדָם יְיָ אֲרֵי יָתַהּ אַתּוּן בָּעָן וְתָרִיךְ יָתְהוֹן מִן קֳדָם פַּרְעֹה:

 רש''י   לא כן. כאשר אמרתם להוליך הטף עמכם אלא לכו נא הגברים ועבדו את ה': כי אתה אתם מבקשים. כי אותה בקשתם עד הנה (שמות ה ח) נזבחה לאלהינו, ואין דרך הטף לזבוח: ויגרש אתם. הרי זה לשון קצר ולא פרש מי המגרש:

(יב)  שני  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה נְטֵה יָֽדְךָ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם בָּֽאַרְבֶּה וְיַעַל עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיֹאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ אֵת כָּל אֲשֶׁר הִשְׁאִיר הַבָּרָֽד: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֲרֵים יְדָךְ עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם וְיֵתֵי גוֹבָא וְיִסַק עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם וְיֵכוּל יָת כָּל עִסְבָּא דְאַרְעָא יָת כָּל דִי אַשְׁאַר בַּרְדָא:

 רש''י   בארבה. בשביל מכת הארבה:

(יג) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַֽיהֹוָה נִהַג רֽוּחַ קָדִים בָּאָרֶץ כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה הַבֹּקֶר הָיָה וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת הָֽאַרְבֶּֽה: וַאֲרֵים משֶׁה יָת חֻטְרֵהּ עַל אַרְעָא דְמִצְרַיִם וַיְיָ דַבַּר רוּחַ קִדוּמָא בְּאַרְעָא כָּל יוֹמָא הַהוּא וְכָל לֵילְיָא צַפְרָא הֲוָה וְרוּחַ קִדוּמָא נְטַּל יָת גוֹבָא:

 רש''י   ורוח הקדים. רוח מזרחית נשא את הארבה, לפי שבא כנגדו שמצרים בדרומית מערבית היתה, כמו שמפורש במקום אחר:

(יד) וַיַּעַל הָֽאַרְבֶּה עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיָּנַח בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם כָּבֵד מְאֹד לְפָנָיו לֹא הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַֽחֲרָיו לֹא יִֽהְיֶה כֵּֽן: וּסְלֵיק גוֹבָא עַל כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם וּשְׁרָא בְּכָל תְּחוּם מִצְרָיִם תַּקִיף לַחֲדָא קֳדָמוֹהִי לָא הֲוָה כֵן גוֹבָא דִכְוָתֵהּ וּבַתְרוֹהִי לָא יְהֵי כֵן:

 רש''י   ואחריו לא יהיה כן. ואותו שהיה בימי יואל, שנאמר (יואל ב ב) כמוהו לא נהיה מן העולם, למדנו שהיה כבד משל משה כי אותו של יואל היה על ידי מינין הרבה, שהיו יחד ארבה ילק חסיל גזם, אבל של משה לא היה אלא של מין אחד, וכמוהו לא היה ולא יהיה:

(טו) וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ וַיֹּאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל פְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד וְלֹֽא נוֹתַר כָּל יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָֽיִם: וַחֲפָא יָת עֵין שִׁמְשָׁא דְכָל אַרְעָא וַחֲשׁוֹכַת אַרְעָא וַאֲכַל יָת כָּל עֶסְבָּא דְאַרְעָא וְיָת כָּל פֵּירֵי אִילָנָא דִי אַשְׁאַר בַּרְדָא וְלָא אִשְׁתָּאַר כָּל יָרוֹקָא בְּאִילָנָא וּבְעֶסְבָּא דְחַקְלָא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:

 רש''י   כל ירק. עלה ירוק וירדור''א בלעז :

---

נביאים - ירמיה - פרק מו

(כג) כָּרְתוּ יַעְרָהּ נְאֻם יְהוָה כִּי לֹא יֵחָקֵר כִּי רַבּוּ מֵאַרְבֶּה וְאֵין לָהֶם מִסְפָּר: שֵׁיצוּ רַבְרְבָהָא אֲמַר יְיָ אֲרֵי לֵית לְהוֹן סוֹף אֲרֵי סַגִּיאִין מְזַחֲלָא וְלֵית לְהוֹן מִנְיָן :

 רש''י   כרתו יערה . כח יש בהן לכרות כל יערה : כי לא יחקר . מספר צבאם :

(כד) הֹבִישָׁה בַּת מִצְרָיִם נִתְּנָה בְּיַד עַם צָפוֹן: בְּהֵיתָת מַלְכוּת דְּמִצְרָיִם אִתְמְּסָרַת בְּיָד עַמָּא דְּאָתָא עֲלָה מִצָפוֹנָא : (כה) אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי פוֹקֵד אֶל אָמוֹן מִנֹּא וְעַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם וְעַל אֱלֹהֶיהָ וְעַל מְלָכֶיהָ וְעַל פַּרְעֹה וְעַל הַבֹּטְחִים בּוֹ: אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת אֱלָהָא דְּיִשְּׂרָאֵל הָא אֲנָא מַסְעָר עַל אִתְרַגּוּשָׁת אַלֶכְּסַנְדְרִיָּא וְעַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרָיִם וְעַל טַעֲוָתָהָא וְעַל מַלְכָּהָא וְעַל פַּרְעֹה וְעַל דְּמִתְרַחֲצִין עֲלוֹהִי :

 רש''י   אל אמון . על אמון , על השר אמון יש שהוא לשון גדולה כמו התטבי מנא אמון (נחום ג) : מנא . אלכסנדרי' רבת' לאשיניוריא''ה דלישנדר''א בלע''ז :

(כו) וּנְתַתִּים בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וּבְיַד עֲבָדָיו וְאַחֲרֵי כֵן תִּשְׁכֹּן כִּימֵי קֶדֶם נְאֻם יְהוָה: (פ) וַאֲמְסָרִינוּן בְּיָד דִּבְעָן לְמִקְטְּלָהוֹן וּבְיָד נְבוּכַדְּרֶאצַר מַלְכָּא דְּבָבֶל וּבְיַד עַבְדּוֹהִי וּבָתַר כֵּן תִּשְׁרֵיִ כְּיוֹמֵי קֶדֶם אֲמַר יְיָ :

 רש''י   ואחרי כן . מקץ ארבעים שנה כמו שאמר (יחזקאל כ''ט) :

(כז) וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקוֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד: וְאַתְּ לָא תִּדְחָל עַבְדִּי יַעֲקֹב וְלָא תִּתְבָּר יִשְּׂרָאֵל אֲרֵי הָא אֲנָא פָּרִיק לֵיךְ מַרְחִיק וְיָת בְּנָךְ מֵאֲרַע גָּלוּתְהוֹן וִיתוּבוּן דְּבֵית יַעֲקֹב וְיִשְׁקְּטוּן וְיִשְׁרוּן לְרוּחֲצָן וְלֵית דְּמֵנִיד :

 רש''י   ואתה אל תירא . צדיקים שבתוך מצרים שגלו שם על כרחם :

---

כתובים - משלי - פרק יד

(ג) בְּפִי אֱוִיל חֹטֶר גַּאֲוָה וְשִׂפְתֵי חֲכָמִים תִּשְׁמוּרֵם: בְּפוּמֵיהּ דְּשַׁטְיָא זַקְתָּא דְצַעֲרָא וְשִּׂפְוָתְהוֹן דְּחַכִּימֵי נִנְטְרָן אִנוּן :

 רש''י   בפי אויל חוטר גאוה . מקל של גאוה כגון פרעה שאמר מי ה' אשר אשמע בקולו (שמות ה) : תשמורם . כמו תשמרם תשמור את החכמים :

(ד) בְּאֵין אֲלָפִים אֵבוּס בָּר וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר: אֲתַר דְּלֵית תּוֹרָא דַכְיָן אוּרְוָתָא וְסוּגְעָא דַעֲלַלְתָּא בְּחַיְלֵיהּ דְּתוֹרָא :

 רש''י   באין אלפים אבוס בר . באין שוורים האבוס ריקם שאפילו תבן אין מצוי בבית : בר . נקי וריקם כלומר במקום שאין תלמידי חכמים אין הוראה נמצאת כהלכה :

(ה) עֵד אֱמוּנִים לֹא יְכַזֵּב וְיָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר: סָהֲדָא מְהֵימְנָא לָא מְכַזֵב וְדִמְמַלֵל כַּדְבוּתָא סָהֲדָא רִגְלָא הוּא :

 רש''י   ויפיח כזבים . ותמיד מדבר כזב עד שקר :

(ו) בִּקֶּשׁ לֵץ חָכְמָה וָאָיִן וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל: בָּעֵי מְמִיקְנָא חָכְמְתָא וְלֵית וִידִיעֲתָא לְמַן דְמִתְבַּיֵן זְלִילָא :

 רש''י   בקש לץ חכמה . כשהוא צריך אל החכמה אינו מוצאה בלבו :

(ז) לֵךְ מִנֶּגֶד לְאִישׁ כְּסִיל וּבַל יָדַעְתָּ שִׂפְתֵי דָעַת: אֱזֵל בְּאָרְחָא אַחֲרִיתָא מִן קֳדָם סִכְלָא דְלֵית בְּשִּׂפְוָתֵיהּ יְדִיעֲתָא :

 רש''י   לך מנגד לאיש כסיל . מהתחבר תמיד אצלו : ובל ידעת . סופך שלא ידעת חכמה :

---

משנה יבמות פרק טו

א. הָאִשָׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם, וּבָאתָה וְאָמְרָה, מֵת בַּעְלִי, תִּנָּשֵׂא. מֵת בַּעְלִי, תִּתְיַבֵּם. שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וּמִלְחָמָה בָעוֹלָם, קְטָטָה בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם, וּבָאתָה וְאָמְרָה, מֵת בַּעְלִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לְעוֹלָם אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, אֶלָּא אִם כֵּן בָּאתָה בוֹכָה וּבְגָדֶיהָ קְרוּעִין. אָמְרוּ לוֹ, אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ, תִּנָּשֵׂא:

 ברטנורה   (א) האשה. שלום בינו לבינה. שאם היתה קטטה בינו לבינה דלמא מחמת שנאה מכוונה לאסור עצמה עליו: ושלום בעולם. שאם היה שעת חירום דלמא כשראתה ששהה הרבה זמן ולא חזר אמרה ודאי לסטים הרגוהו. אי נמי, ראתה אותו מוכה במלחמה וסברה ודאי ימות. אבל כששלום בעולם אי לא חזיתיה דמית ודאי חיישא לקלקולא שמא יבא לאחר שתנשא, ותהא מקולקלת: רבי יהודה אומר כו'. ולית הלכתא כוותיה: אמרו לו. לרבי יהודה פקחת תנשא שוטה לא תנשא, אלא אחת זו ואחת זו תנשא:

ב. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא שָׁמַעְנוּ אֶלָּא בְּבָאָה מִן הַקָּצִיר, וּבְאוֹתָהּ מְדִינָה, וּכְמַעֲשֵׂה שֶׁהָיָה. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי, אַחַת הַבָּאָה מִן הַקָּצִיר, וְאַחַת הַבָּאָה מִן הַזֵּיתִים, וְאַחַת הַבָּאָה מִן הַבָּצִיר, וְאַחַת הַבָּאָה מִמְּדִינָה לִמְדִינָה. לֹא דִבְּרוּ חֲכָמִים בַּקָּצִיר אֶלָּא בַהוֹוֶה. חָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּבֵית שַׁמַּאי:

 ברטנורה   (ב) בבאה מן הקציר. כמעשה שהיה שהלכו בני אדם לקצור חטין ונשכו נחש לאחד מהם ומת, ובאה והודיעה בבית דין ושלחו ומצאו כדבריה. ולא התירו חכמים אלא דוגמתו שיהא הדבר קרוב, אבל ממדינת הים אינה נאמנת: אלא בהוה. מעשה שהיה כך היה, והוא הדין לשאר מקומות:

ג. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, תִּנָּשֵׂא וְתִטּוֹל כְּתֻבָּתָהּ. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, תִּנָּשֵׂא וְלֹא תִטּוֹל כְּתֻבָּתָהּ. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי, הִתַּרְתֶּם עֶרְוָה חֲמוּרָה, לֹא תַתִּירוּ אֶת הַמָּמוֹן הַקַּל. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית הִלֵּל, מָצִינוּ שֶׁאֵין הָאַחִים נִכְנָסִים לַנַּחֲלָה עַל פִּיהָ. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, וַהֲלֹא מִסֵפֶר כְּתֻבָּתָהּ נִלְמוֹד, שֶׁהוּא כוֹתֵב לָהּ, שֶׁאִם תִּנָּשְׂאִי לְאַחֵר, תִּטְּלִי מַה שֶׁכָּתוּב לִיכִי. וְחָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי:

 ברטנורה   (ג) שאין האחים נכנסים. לנחלת בעלה, דרחמנא אמר (דברים י''ז) על פי שנים עדים. וגבי נשואין דידה הוא דאקילו רבנן משום עגונה: מספר כתובתה. מנוסח הכתוב בשטר כתובה, כשתנשאי לאחר, והרי היא נישאת, ואם כן תטול כתובתה:

ד. הַכֹּל נֶאֱמָנִים לְהַעִידָהּ, חוּץ מֵחֲמוֹתָהּ, וּבַת חֲמוֹתָהּ, וְצָרָתָהּ, וִיבִמְתָּהּ, וּבַת בַּעְלָה. מַה בֵּין גֵּט לְמִיתָה, שֶׁהַכְּתָב מוֹכִיחַ. עֵד אוֹמֵר, מֵת, וְנִשֵּׂאת, וּבָא אַחֵר וְאָמַר, לֹא מֵת, הֲרֵי זוֹ לֹא תֵצֵא. עֵד אוֹמֵר מֵת וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים לֹא מֵת, אַף עַל פִּי שֶׁנִּשֵּׂאת, תֵּצֵא. שְׁנַיִם אוֹמְרִים מֵת וְעֵד אוֹמֵר לֹא מֵת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשֵּׂאת, תִּנָּשֵׂא:

 ברטנורה   (ד) חוץ מחמותה. טעמא דכולהו, מפני ששונאות אותה ומתכוונות לקלקלה. חמותה שונאתה, שאומרת בלבה זאת תאכל כל עמלי. בת חמותה אומרת זאת תירש כל עמל אבי ואמי. יבמתה יראה שמא סופה להיות צרתה. בת בעלה אומרת זאת באה במקום אמי ותאכל כל עמלה: מה בין גט למיתה. דאמרינן אף הנשים שאין נאמנות לומר מת בעלה, נאמנות להביא גיטה: שהכתב מוכיח. דסמכינן עיקרא על הגט. ואע''ג דעלייהו נמי סמכינן שצריכות לומר בפני נכתב ובפני נחתם: עד אחד אומר מת ונישאת. לאו דוקא נישאת, אלא התירוה להנשא אע''פ שלא נישאת, ואחר כך בא עד אחד ואומר לא מת, לא תצא מהתירה הראשון: עד אחד אומר מת ושנים אומרים לא מת. כגון שהם פסולי עדות. ואשמועינן הואיל והאמינה תורה עד אחד אין כאן תורת עדות, וכי היכי דחד חשיב, פסולי עדות נמי חשיבי, הלכך הלך אחר רוב דעות, בין כשרים בין פסולים: שנים אומרים מת ואחד אומר לא מת וכו'. הא קמ''ל, דאזלינן אחר רוב דעות בפסולי עדות, בין לקולא בין לחומרא:

ה. אַחַת אוֹמֶרֶת מֵת וְאַחַת אוֹמֶרֶת לֹא מֵת, זוֹ שֶׁאוֹמֶרֶת מֵת תִּנָּשֵׂא וְתִטּל כְּתֻבָּתָהּ. וְזוֹ שֶׁאוֹמֶרֶת לֹא מֵת לֹא תִנָּשֵׂא וְלֹא תִטֹּל כְּתֻבָּתָהּ. אַחַת אוֹמֶרֶת מֵת וְאַחַת אוֹמֶרֶת נֶהֱרַג, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הוֹאִיל וּמַכְחִישׁוֹת זוֹ אֶת זוֹ, הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יִנָּשְׂאוּ. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, הוֹאִיל וְזוֹ וָזוֹ מוֹדוֹת שֶׁאֵינוֹ קַיָּם, יִנָּשְׂאוּ. עֵד אוֹמֵר מֵת וְעֵד אוֹמֵר לֹא מֵת, אִשָּׁה אוֹמֶרֶת מֵת וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת לֹא מֵת, הֲרֵי זוֹ לֹא תִנָּשֵׂא:

 ברטנורה   (ה) אחת אומרת מת. שתי צרות הבאות ממדינת הים, אחת אומרת מת בעלי ואחת אומרת לא מת: ר''מ אומר הואיל ומכחישות כו'. ולית הלכתא כוותיה:

ו. הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאָה וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי, תִּנָּשֵא וְתִטֹּל כְּתֻבָּתָהּ, וְצָרָתָהּ אֲסוּרָה. הָיְתָה בַת יִשְּׂרָאֵל לַכֹּהֵן, תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה, דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵין זוֹ דֶרֶךְ מוֹצִיאַתָּה מִידֵי עֲבֵרָה, עַד שֶׁתְּהֵא אֲסוּרָה לִנָּשֵׂא, וַאֲסוּרָה מִלֶּאֱכוֹל בַּתְּרוּמָה:

 ברטנורה   (ו) היתה בת ישראל לכהן. אם היתה צרתה בת ישראל לכהן, תאכל בתרומה בחזקת שבעלה קיים, ואינה חוששת לעדות צרתה, שהואיל ואינה נאמנת להשיאה אינה נאמנת לפוסלה. וכן הלכה:

ז. אָמְרָה מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת חָמִי, תִּנָּשֵׂא וְתִטֹּל כְּתֻבָּתָהּ, וַחֲמוֹתָהּ אֲסוּרָה. הָיְתָה בַת יִשְׂרָאֵל לַכֹּהֵן, תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה, דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵין זוֹ דֶרֶךְ מוֹצִיאַתָּה מִידֵי עֲבֵרָה, עַד שֶׁתְּהֵא אֲסוּרָה לִנָּשֵׂא, וַאֲסוּרָה לֶאֱכוֹל בַּתְּרוּמָה. קִדֵּשׁ אַחַת מֵחָמֵשׁ נָשִׁים וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזוֹ קִדֵּשׁ, כָּל אַחַת אוֹמֶרֶת אוֹתִי קִדֵּשׁ, נוֹתֵן גֵּט לְכָל אַחַת וְאַחַת, וּמַנִּיחַ כְּתֻבָּה בֵּינֵיהֶן וּמִסְתַּלֵּק, דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵין זוֹ דֶרֶךְ מוֹצִיאַתּוּ מִידֵי עֲבֵרָה, עַד שֶׁיִּתֵּן גֵּט וּכְתֻבָּה לְכָל אַחַת וְאֶחָת. גָּזַל אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה וְאֵין יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה גָזַל, כָּל אֶחָד אוֹמֵר אוֹתִי גָזַל, מַנִּיחַ גְּזֵלָה בֵּינֵיהֶן וּמִסְתַּלֵּק, דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵין זוֹ דֶרֶךְ מוֹצִיאַתּוּ מִידֵי עֲבֵרָה, עַד שֶׁיְּשַׁלֵּם גְּזֵלָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד:

 ברטנורה   (ז) אמרה מת בעלי ואח''כ מת חמי. חמותה אסורה, שאין כלה מעידה על חמותה. ואע''ג דאמרה ברישא מת בעלי דתו אינה כלתה והויא נכרית, אפילו הכי לא מהימנה: היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה. ובהא נמי הלכה כר' טרפון. אבל בקידש אחת מחמש נשים ואינו יודע איזה מהן קידש, וכן גזל אחד מחמשה ואינו יודע איזה מהן גזל, בתרווייהו הלכה כר''ע:

ח. הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעְלָה לִמְדִינַת הַיָּם וּבְנָהּ עִמָּהֶם, וּבָאָה וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בְּנִי, נֶאֱמֶנֶת. מֵת בְּנִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת וְחוֹשְׁשִׁים לִדְבָרֶיהָ, וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:

 ברטנורה   (ח) מת בעלי ואח''כ מת בני נאמנת. הואיל והיה לה בן ולא היתה בחזקת זקוקה ליבם כשיצאה, השתא נמי כי אמרה מת בעלי ואח''כ מת בני שאין בה זיקת יבם, מהימנא. אבל כי אמרה מת בני ואח''כ מת בעלי ורוצה להתייבם לא מהימנא ואם באה להנשא לשוק, חוששים לדבריה, דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא לעלמא, וחולצת ולא מתיבמת:

ט. נִתַּן לִי בֵן בִּמְדִינַת הַיָּם, וְאָמְרָהּ מֵת בְּנִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלִי, נֶאֱמֶנֶת. מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בְּנִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. וְחוֹשְׁשִׁים לִדְבָרֶיהָ, וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:

 ברטנורה   (ט) ניתן לי במדינת הים. ומת בני ואחר כך מת בעלי, דלא מפקא נפשה מחזקה קמייתא, שאומרת עדיין היא צריכה ליבם, נאמנת ומותרת להתיבם: אינה נאמנת. להנשא לשוק בלא חליצה, דכי הימנוה רבנן לאשה, גבי בעלה הימנוה, משום דדייקא ומנסבה, אבל לאפוקי נפשה מיבם לא הימנוה, משום דזמנין דסניא ליה: וחוששין לדבריה. דאפקא נפשה מיבם, וחולצת ולא מתיבמת:

י. נִתַּן לִי יָבָם בִּמְדִינַת הַיָּם, אָמְרָה מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת יְבָמִי, יְבָמִי וְאַחַר כָּךְ בַּעְלִי, נֶאֱמֶנֶת. הָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ וִיבָמָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, אָמְרָה מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת יְבָמִי, יְבָמִי וְאַחַר כָּךְ בַּעְלִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. שֶׁאֵין הָאִשָּׁה נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר מֵת יְבָמִי, שֶׁתִּנָּשֵׂא. וְלֹא מֵתָה אֲחוֹתִי, שֶׁתִּכָּנֵס לְבֵיתוֹ. וְאֵין הָאִישׁ נֶאֱמָן לוֹמַר מֵת אָחִי, שֶׁיְּיַבֵּם אִשְׁתּוֹ. וְלֹא מֵתָה אִשְׁתִּי, שֶׁיִּשָּׂא אֲחוֹתָהּ:

 ברטנורה   (י) ניתן לי יבם במדינת הים. שילדה חמותה במדינת הים, והיא הלכה בחזקת שאין לה יבם: מת בעלי ואח''כ מת יבמי וכו'. דתרווייהו קא שריא נפשה לשוק, נאמנת ומותרת לשוק בחזקתה הראשונה, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר:

---

גמרא יבמות דף קכ''א ע''א

תַּנְיָא אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּסְּפִינָה וְרָאִיתִי סְפִינָה אַחַת שֶׁנִּשְׁבָּרָה וְהָיִיתִי מִצְטָעֵר עַל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁבָּהּ וּמָנוּ רִבִּי עֲקִיבָא. וּכְשֶׁעָלִיתִי בַיָּבָּשָׁה בָּא וְיָשַׁב וְדָן לְפָנַי בַּהֲלָכָה אָמַרְתִּי לוֹ בְּנִי מִי הֶעֱלָךְ אָמַר לִי דָף שֶׁל סְפִינָה נִזְדַּמַּן לִי וְכָל גַּל וְגַל שֶׁבָּא עָלַי נֶעְנַעְתִּי לוֹ רֹאשִׁי. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים אִם יָבוֹאוּ רְשָׁעִים עַל אָדָם יְנַעְנֵעַ לָהֶן רֹאשׁוֹ. אָמַרְתִּי בְאוֹתָהּ שָׁעָה כַּמָּה גְדוֹלִים דִּבְרֵי חֲכָמִים שֶׁאָמְרוּ מַיִם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סוֹף מֻתֶּרֶת. מַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף אֲסוּרָה. תַּנְיָא אָמַר רִבִּי עֲקִיבָא פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּסְּפִינָה וְרָאִיתִי סְפִינָה אַחַת שֶׁמֻּטְרֶפֶת בַּיָּם וְהָיִיתִי מִצְטָעֵר עַל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁבָּהּ וּמַנּוּ רִבִּי מֵאִיר. כְּשֶׁעָלִיתִי לִמְדִינַת קַפּוּטְקַיָּא. בָּא וְיָשַׁב וְדָן לְפָנַי בַּהֲלָכָה אָמַרְתִּי לוֹ בְּנִי מִי הֶעֱלָךְ אָמַר לִי גַּל טִרְדַּנִי לַחֲבֵירוֹ וַחֲבֵירוֹ לַחֲבֵירוֹ עַד שֶׁהִקִּיאַנִי לַיַּבָּשָׁה. אָמַרְתִּי בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כַּמָּה גְדוֹלִים דִּבְרֵי חֲכָמִים שֶׁאָמְרוּ מַיִם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סוֹף אִשְׁתּוֹ מֻתֶּרֶת. מַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה:

 רש''י  נענעתי לו ראשי. ועבר על גבי והלך לו: ינענע להן ראשו. ידחה מפני השעה ולא יתגרה בהן:

---

זוהר בא דף מ' ע''ב

וַיִּשָׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ וְגוֹמֵר. פִּקּוּדָא בָּתַר דָּא לְסַפֵּר בִּשְׁבָחָא דִיצִיאַת מִצְרַיִם דְּאִיהוּ חִיּוּבָא עַל בַּר נַשׁ לְאִשְׁתָּעֵי בְּהָאי שְׁבָחָא לְעָלְמִין וַהֲכִי אוֹקִימְנָא כָּל בַּר נַשׁ דְּאִשְׁתָּעֵי בִּיצִיאַת מִצְרַיִם וּבְהַהוּא סִפּוּר חָדֵי בְחֶדְוָה זַמִּין אִיהוּ לְמֶחֱדֵי בִשְׁכִינְתָּא לְעָלְמָא דְאָתֵי דְּהוּא חֵידוּ מִכֹּלָּא דְּהָאי אִיהוּ בַּר נַשׁ דְּחָדֵי בְמָרֵיהּ. וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָדֵי בְּהַהוּא סִפּוּר. בֵּיה שַׁעְתָּא כָּנִישׁ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְכָל פַּמַּלְיָיא דִילֵיהּ וְאָמַר לוֹן זִילוּ וּשְׁמָעוּ סִפּוּרָא דִּשְׁבָחָא דִילִי דְּקָא מִשְׁתָּעוּ בָנַי וְחָדָאן בְּפוּרְקָנִי כְּדֵין כֻלְּהוּ מִתְכַּנְּשִׁין, וְאַתְיָין וּמִתְחַבְּרָן בַּהֲדַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל וְשַׁמְעִין סִפּוּרָא דִשְׁבָחָא דְקָא חָדָאן בְּחֶדְוָה דְפוּרְקָנָא דְּמָרֵיהוֹן כְּדֵין אַתְיָין וְאוֹדָן לֵיהּ לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל כָּל אִינוּן נִסִין וְגְּבוּרָן וְאוֹדָן לֵיהּ עַל עַמָּא קַדִּישָׁא דְּאִית לֵיה בְּאַרְעָא דְחָדָאן בְּחֶדְוָה דְפוּרְקָנָא דְּמָארֵיהוֹן. כְּדֵין אִתּוֹסַף לֵיה חֵילָא וּגְבוּרְתָּא לְעֵילָא. וְיִשְׂרָאֵל בְּהַהוּא סִפּוּרָא יַהֲבֵי חֵילָא לְמָארֵיהוֹן כְּמַלְכָּא דְּאִתּוֹסַף חֵילָא וּגְבוּרְתָּא כַּד מְשַׁבְּחִין גְּבוּרְתֵּיהּ וְאוֹדָן לֵיהּ וְכֻלְּהוֹן דַּחֲלִין מִקָּמֵיהּ וְאִסְתַּלַּק יְקָרֵיהּ עַל כֻּלְּהוּ. וּבְגִין כָּךְ אִית לְשַׁבְחָא וּלְאִשְׁתָּעֵי בְּסִפּוּר דָּא כְּמָה דְאִתְמַר. כְּגוֹוָנָא דָא חוֹבָה אִיהוּ עַל בַּר נַשׁ לְאִשְׁתָּעֵי תְּדִיר קָמֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּלְפַרְסוּמֵי נִיסָא בְּכָל אִינוּן נִסִין דְּעָבַד. וְאִי תֵימָא אֲמָאי אִיהוּ חוֹבָתָא וְהָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָדַע כֹּלָּא כָל מַה דַהֲוָה וְיֶהֱוֵי לְבָתַר דְּנָא אֲמָאי פִּרְסוּמָא דָא קָמֵיהּ עַל מָה דְּאִיהוּ עָבִיד וְאִיהוּ יָדַע. אֶלָּא וַדַּאי אִצְטְרִיךְ בַּר נַשׁ לְפַרְסוּמֵי נִיסָא וּלְאִשְׁתָּעֵי קָמֵיהּ בְּכָל מַה דְאִיהוּ עָבַד. בְּגִין דְּאִינוּן מִלִּין סַלְקִין וְכָל פַּמַּלְיָיא דִלְעֵילָא מִתְכַּנְּשֵׁי וְחָמָאן לוֹן וְאוֹדָאן כֻּלְּהוּ לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאִסְתַּלַּק יְקָרֵיהּ עֲלַיְיהוּ עֵילָא וְתַתָּא: כְּגוֹוָנָא דָא מָאן דְּאִשְׁתָּעֵי וּמְפָרֵט חֶטְאוֹי עַל כָּל מַה דְעָבַד. וְאִי תֵימָא לְמָאי אִצְטְרִיךְ אֶלָּא מְקַטְרְגָא קָאִים תְּדִיר קָמֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין לְאִשְׁתָּעֵי וּלְמִתְבַּע חוֹבֵי בְנֵי נָשָׁא וּלְמִתְבַּע עֲלֵיהוֹן דִּינָא. וְכִיוַן דְּאַקְדִּים בַּר נַשׁ וּמְפָרֵט חֶטְאוֹי כָּל חַד וְחַד לָא אַשְׁאִיר פִּטְרָא דְפוּמָא לְהַהוּא מְקַטְרְגָא וְלָא יָכִיל לְמִתְבַּע עֲלֵיהּ דִּינָא דְּהָא תְדִיר תָּבַע דִּינָא בְקַדְמִיתָא וּלְבָתַר מִשְׁתָּעֵי וּמְקַטְרֵג פְּלוֹנִי עָבַד כָּךְ וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נַשׁ לְאַקְדְּמָא וּלְפָרֵט חֶטְאוֹי. כִּיוַן דִּמְקַטְרְגָא חָמֵי דָא לֵית לֵיהּ פִּטְרָא דְפוּמָא עֲלֵיה וּכְדֵין אִתְפְּרַשׁ מִינֵיהּ מִכָל וָכֹל. אִי תָב בְּתִיּוּבְתָּא יֵאוֹת וְאִי לָאו הָא מְקַטְרְגָא אִשְׁתְּכַח עֲלֵיהּ וְאָמַר פְּלוֹנִי דְאָתָא לְקָמָךְ בְּתוּקְפָא דְאַפִּין בָּעִיט בְּמָארֵיהּ חוֹבוֹי כָּךְ וְכָךְ. עַל דָּא יֵאוֹת לְאִזְדַּהֲרָא בַר נַשׁ בְּכָל הֲנֵי בְּגִין דְּיִשְׁתְּכַח עַבְדָא מְהֵימְנָא קָמֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא:

 תרגום הזוהר  וַיִּשָׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ. מִצְוָה זוֹ, הִיא לְבָעֵר חָמֵץ. כִּי מִצְוָה זוֹ נִמְסְרָה לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ, וְכָתוּב, שְׂאוֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם. וּכְבָר בֵּאֲרוּהוּ הַחֲבֵרִים, וּבֵאַרְנוּ סוֹד בֵּין חָמֵץ וּמַצָה שֶׁל יְצִיאַת מִצְרַיִם, בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, שֶׁזֶּה יֵצֶר הָרַע וְזֶה יֵצֶר הַטּוֹב. הַמִּצְוָה שֶׁלְּאַחַר זוֹ, הוּא לְסַפֵּר בְּשֶׁבַח יְצִיאַת מִצְרַיִם, שֶׁהוּא חוֹב עַל הָאָדָם לְעוֹלָם לְסַפֵּר בַּשְּׁבָחִים הָאֵלּוּ. כָּךְ הֶעֱמַדְנוּ, כָּל אָדָם הַמְּסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם, וְשָׂמֵחַ בַּסִּפּוּר הַהוּא בַּשִּׂמְחָה עָתִיד הוּא לִשְׂמֹחַ עִם הַשְּׁכִינָה לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהִיא שִׂמְחָה מִכָּל צַד, שֶׁזֶּה הוּא אָדָם הַשָּׂמֵחַ בַּאֲדוֹנוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂמֵחַ בַּסִּפּוּר הַהוּא שֶׁלּוֹ. בָּהּ בַּשָּׁעָה, מְקַבֵּץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת כָּל הַחֲבוּרָה שֶׁלּוֹ, וְאָמַר לָהֶם, לְכוּ וְשִׁמְעוּ הַסִּפּוּר שֶׁל הַשֶּׁבַח שֶׁלִּי שֶׁמְּסַפְּרִים בָּנַי, וּשְׂמֵחִים בִּגְאֻלָּתִי. אָז מִתְקַבְּצִים כֻּלָּם וּבָאִים וּמִתְחַבְּרִים עִם יִשְׂרָאֵל, וְשׁוֹמְעִים סִפּוּר הַשֶּׁבַח שֶׁשְּׂמֵחִים בְּשִׂמְחַת הַגְּאֻלָּה מֵאֲדוֹנָם, וּבָאִים וּמוֹדִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַל כָּל אֵלּוּ הַנִּסִּים וְהַגְּבוּרוֹת וּמוֹדִים לוֹ עַל עַם הַקָּדוֹשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּאָרֶץ שֶׁשְּׂמֵחִים בְּשִׂמְחַת הַגְּאֻלָּה שֶׁל אֲדוֹנָם. אָז נִתּוֹסֵף לוֹ כֹּחַ וּגְבוּרָה לְמַעְלָה. וְיִשְׂרָאֵל בַּסִּפּוּר הַהוּא נוֹתְנִים כֹּחַ לַאֲדוֹנָם, כְּמֶלֶךְ שֶׁנּוֹסָף לוֹ כֹּחַ וּגְבוּרָה בָּעֵת שֶׁמְּשַׁבְּחִים גְּבוּרָתוֹ וּמוֹדִים לוֹ, וְהַכֹּל יְרֵאִים מִפָּנָיו וְעוֹלֶה כְּבוֹדוֹ עַל כֻּלָּם. וּמִשּׁוּם זֶה, יֵשׁ לְשַׁבֵּחַ וּלְסַפֵּר בַּסִּפּוּר הַזֶּה, כְּמוֹ שֶׁלָּמַדְנוּ. כְּעֵין זֶה חוֹב הוּא עַל הָאָדָם, לְסַפֵּר תָּמִיד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּלְפַרְסֵם הַנֵּס בְּכָל אֵלּוּ הַנִּסִּים שֶׁעָשָׂה. וְאִם תֹּאמַר, לָמָּה הוּא חוֹב לְסַפֵּר אֶת הַנִּסִּים, וַהֲלֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹדֵעַ הַכֹּל, כָּל מַה שֶּׁהָיָה וְיִהְיֶה לְאַחַר מִכֵּן, וְלָמָּה הַפִּרְסוּם הַזֶּה לְפָנָיו עַל מַה שֶּׁהוּא עָשָׂה וְהוּא יָדַע. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא וַדַּאי צָרִיךְ הָאָדָם לְפַרְסֵם הַנֵּס וּלְסַפֵּר לְפָנָיו מִכָּל מַה שֶּׁעָשָׂה, מִשּׁוּם שֶׁאֵלּוּ הַמִּלּוֹת עוֹלוֹת, וְכָל הַפָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה מִתְקַבְּצִים וְרוֹאִים אוֹתָם, וּמוֹדִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעוֹלֶה כְּבוֹדוֹ עֲלֵיהֶם לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. כְּעֵין זֶה, מִי שֶׁמְּסַפֵּר וּמְפָרֵט אֶת חַטָּאָיו, מִכָּל מַה שֶּׁעָשָׂה, וְאִם תֹּאמַר, לָמָּה צָרִיךְ זֶה. הוּא מִשּׁוּם שֶׁהַמְּקַטְרֵג עוֹמֵד תָּמִיד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּדֵי לְסַפֵּר וְלִתְבֹּעַ עַל עֲבֵרוֹת שֶׁל בְּנֵי אָדָם, וְלִתְבֹּעַ עֲלֵיהֶם דִּין, כֵּיוָן שֶׁהָאָדָם מַקְדִּים עַצְמוֹ וּמְפָרֵט חַטָּאָיו כָּל אֶחָד וְאֶחָד, אֵינוֹ מַשְׁאִיר פִּתְחוֹן פֶּה לַמְּקַטְרֵג הַהוּא, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִתְבֹּעַ עֲלֵיהֶם דִּין. כִּי תָּמִיד הוּא תּוֹבֵעַ דִּין תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ מְסַפֵּר וּמְקַטְרֵג, פְּלוֹנִי עָשָׂה כָּךְ. וְעַל כֵּן צָרִיךְ הָאָדָם לְהַקְדִּים אוֹתוֹ וּלְפָרֵט חַטָּאָיו. כֵּיוָן שֶׁהַמְּקַטְרֵג רוֹאֶה אֶת זֶה, אֵין לוֹ פִּתְחוֹן פֶּה עָלָיו, וְאָז נִפְרָד מִמֶּנּוּ מִכֹּל וָכֹל. וְאִם חוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה טוֹב, וְאִם לֹא, הֲרֵי הַמְּקַטְרֵג נִמְצָא עָלָיו, וְאוֹמֵר, פְּלוֹנִי שֶׁבָּא לְפָנֶיךְ, וְהִתְוַדָּה בְּעַזּוּת פָּנִים, בָּעַט בַּאֲדוֹנוֹ, חַטָּאָיו כָּךְ וְכָךְ. עַל כֵּן יָפֶה שֶׁיִּזָּהֵר הָאָדָם בְּכָל אֵלּוּ, כְּדֵי שֶׁיִּמָּצֵא עֶבֶד נֶאֱמָן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

---

הלכה פסוקה

הר''ם ה' איסורי ביאה פ' כ''א

א. לֹא תֵלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל פְּרוּעוֹת רֹאשׁ בַּשּׁוּק אַחַת פְּנוּיָה וְאַחַת אֵשֶׁת אִישׁ וְלֹא תֵלֵךְ אִשָּׁה בַּשּׁוּק וּבְנָה אַחֲרֶיהָ גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִתְפְּשׂוּ בְּנָה וְתֵלֵךְ אַחֲרָיו לְהַחֲזִירוֹ וְיִתְעַלְלוּ בָּה הָרְשָׁעִים שֶׁתְּפָסוּהוּ דֶּרֶךְ שְׂחוֹק: ב. אָסוּר לְהוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה לְפִיכָךְ לֹא יִהְיֶה אָדָם דָּשׁ מִבִּפְנִים וְזוֹרֶה מִבַּחוּץ וְלֹא יִשָׂא קְטַנָּה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֵילֵד אֲבָל אֵלּוּ שֶׁמְּנָאֲפִין בְּיַד וּמוֹצִיאִין שִׁכְבַת זֶרַע לֹא דַי לָהֶם שֶׁאִיסוּר גָּדוֹל הוּא אֶלָּא שֶׁהָעוֹשֶׂה זֶה בְּנִידוּי הוּא יוֹשֵׁב וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (ישעי' א') יְדֵיכֶם דָמִים מָלֵאוּ וּכְאִלּוּ הָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ:

---

מוסר

מלוקט

מִנִּי שִׂים אָדָם עַל לֵב חַטְאוֹת נְעוּרָיו יֶחֱרַד הָאִישׁ וְיִלָּפֵת כִּי עַל יְדֵי הִסְתַּכְּלוּת בָּעֲרָיוֹת אוֹתָם הַצוּרוֹת נִקְבְעוּ בְדַעְתּוֹ וְהַשָּׂטָן וְיֵצֶר הָרַע מְבִיאָם לְנֶגֶד עֵינָיו תָּמִיד וְזֶה גוֹרֵם לְהַשְׁחִית זַרְעוֹ וְהוּא עָוֹן פְּלִילִי הֲלֹא תִרְאֶה עֵר וְאוֹנָן שֶׁהָיוּ בְנֵי שְׁמוֹנָה שָׁנִים בְּנֵי יְהוּדָה הַצַדִּיק נֶכְדֵּי יַעֲקֹב אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם בְּחִיר שֶׁבְּאָבוֹת וְנִכְרְתוּ הֲגַם שֶׁהָיוּ נְשָׁמוֹת עֶלְיוֹנוֹת. וְהוּא עֲוֹן דּוֹר הַמַּבּוּל. וְהָאָדָם אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ לֵב. יַחֲשׁוֹב כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים בָּא לִידֵי כָךְ עַל יְדֵי הִרְהוּרִים וְהַיֵּצֶר הָרָע מַטְעֵהוּ שֶׁהָיָה בְאוֹנֶס. אֲבָל אֵין בְּפִיהוּ נְכוֹנָה כִּי הוּא פּוֹשֵׁעַ גָּמוּר כִּי עַל יְדֵי הִסְתַּכְּלוּת בָּעֲרָיוֹת בָּא לִידֵי הִרְהוּר וְעַל יְדֵי זֶה הִרְבָּה לְהַשְׁחִית וְהָרַג אֶת בָּנָיו וְטִמֵּא חוֹתָמָא דְמַלְכָּא. וְגָבְרוּ רַחֲמָיו לְהַאֲרִיךְ אַפּוֹ אוּלַי יָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה וְיִתְמַרְמֵר בְּוִדּוּי וַחֲרָטָה וְשָׁב וְרָפָא לוֹ:

---

בא יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמֹשֶׁה וּֽלְאַֽהֲרֹן וַיֹּאמֶר חָטָאתִי לַֽיהוָֹה אֱלֹֽהֵיכֶם וְלָכֶֽם: וְאוֹחִי פַרְעֹה לְמִקְרֵי לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַאֲמַר חָבִית קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן וּלְכוֹן: (יז) וְעַתָּה שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם וְהַעְתִּירוּ לַֽיהוָֹה אֱלֹֽהֵיכֶם וְיָסֵר מֵֽעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּֽה: וּכְעַן שְׁבוֹק כְּעַן לְחוֹבִי בְּרַם זִמְנָא הָדָא וְצַלוֹ קָדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן וְיַעְדֵי מִנִי לְחוֹד יָת מוֹתָא הָדֵין: (יח) וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל יְהוָֹֽה: וּנְפַק מִלְוָת פַּרְעֹה וְצַלִי קֳדָם יְיָ: (יט) וַיַּֽהֲפֹךְ יְהוָֹה רֽוּחַ יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָֽיִם: וַהֲפַךְ יְיָ רוּחָא מַעַרְבָא תַּקִיף לַחֲדָא וּנְטַל יָת גוֹבָא וּרְמָהִי לְיַמָא דְסוּף לָא אִשְׁתָּאַר גוֹבָא חַד בְּכֹל תְּחוּם מִצְרָיִם:

 רש''י   רוח ים. רוח מערבי: ימה סוף. אומר אני שים סוף היה מקצתו במערב כנגד כל רוח דרומית וגם במזרח של ארץ ישראל, לפיכך רוח ים תקעו לארבה בימה סוף כנגדו. וכן מצינו לענין תחומין שהוא פונה לצד מזרח, שנאמר (שמות כג לא) מים סוף ועד ים פלשתים, ממזרח למערב, שים פלשתים במערב היה, שנאמר בפלשתים (צפניה ב ה) יושבי חבל הים גוי כרתים: לא נשאר ארבה אחד. אף המלוחים שמלחו מהם:

(כ) וַיְחַזֵּק יְהוָֹה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל: (פ) וְאַתְקֵף יְיָ יָת לִבָּא דְפַרְעֹה וְלָא שַׁלַח יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (כא) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה נְטֵה יָֽדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חֹֽשֶׁךְ: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֲרֵים יְדָךְ עַל צֵית שְׁמַיָא וִיהֵי חֲשׁוֹכָא עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם בָּתַר דְיַעְדֵי קְבֵל לֵילְיָא:

 רש''י   וימש חשך. ויחשיך עליהם חשך יותר מחשכו של לילה, וחשך של לילה יאמיש ויחשיך עוד: וימש. כמו ויאמש יש לנו תיבות הרבה חסרות אל''ף לפי שאין הברת האל''ף נכרת כל כך אין הכתוב מקפיד על חסרונה, כגון (ישע' יג כ) ולא יהל שם ערבי, כמו לא יאהל, לא יטה אהלו. וכן (שמואל ב כב מ) ותזרני חיל, כמו ותאזרני. ואונקלוס תרגם לשון הסרה, כמו (שמות יג כב) לא ימיש בתר דיעדי קבל ליליא, כשיגיע סמוך לאור היום. אבל אין הדבר מישב על הוי''ו של וימש, לפי שהוא כתוב אחר ויהי חשך. ומדרש אגדה פותרו לשון (דברים כח כט) ממשש בצהרים, שהיה כפול ומכפל ועב עד שהיה בו ממש:

---

נביאים - ירמיה - פרק מו

(כח) אַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְהוָה כִּי אִתְּךָ אָנִי כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָׁמָּה וְאֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ: (פ) אַתְּ לָא תִּדְחָל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲמַר יְיָ אֲרֵי בְּסַעֲדָךְ מֵימְרֵי אֲרֵי אַעֲבִיד גְּמִירָא בְּכָל עַמָּמַיָּא דִּי אַגְּלִיתָךְ לְתַמָּן וְעִמָּךְ לָא אַעֲבִיד גְּמִירָא וְאַיְיתִי עֲלָךְ יִסּוּרִין לְאַלְפוּתָךְ בְּרָם בְּדֵין חֲסוֹךְ וְשֵׁיצָאָה לָא אֲשֵׁיצִנָּךְ :

 רש''י   למשפט . בדין חסוך מעט מעט : ונקה . לשון טיאוט והשמד וכן תירגמו יונתן לשון כלייה :

מז (א) אֲשֶׁר הָיָה דְבַר יְהוָה אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל פְּלִשְׁתִּים בְּטֶרֶם יַכֶּה פַרְעֹה אֶת עַזָּה: דַּהֲוָה פִּתְגָם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִם יִרְמְיָה נְבִיָיא עַל פְּלִשְׁתָּאֵי עַד לָא יֵיתֵי פַּרְעֹה וְיִמְחֵי יָת יָתְבֵי עַזָּה :

 רש''י   אל פלשתים . על פלשתים : בטרם יכה פרעה את עזה . כשהיה נבוכדנצר צר על ירושלים בשנה העשירית לצדקיהו יצא חיל פרעה ממצרים ויעלו הכשדים מעל ירושלים שמע פרעה ושטף את עזה ושב לארצו בסדר עולם :

(ב) כֹּה אָמַר יְהוָה הִנֵּה מַיִם עֹלִים מִצָּפוֹן וְהָיוּ לְנַחַל שׁוֹטֵף וְיִשְׁטְפוּ אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ עִיר וְיֹשְׁבֵי בָהּ וְזָעֲקוּ הָאָדָם וְהֵילִל כֹּל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ: כִּדְנָן אֲמַר יְיָ הָא עַמָּמַיָּא אֶתֵּן מִצָפוֹנָא וִיהוֹן כְּנַחַל מִגְּבָר וְיִבְזוּן אַרְעָא וּמַלָּאָה קִרְוַיָא וּדְיָתְבִין בְּהוֹן וִיצָוְחוּן בְּנֵי אֲנָשָׁא וְיֵלִילוּן כָּל יָתְבֵי אַרְעָא : (ג) מִקּוֹל שַׁעֲטַת פַּרְסוֹת אַבִּירָיו מֵרַעַשׁ לְרִכְבּוֹ הֲמוֹן גַּלְגִּלָּיו לֹא הִפְנוּ אָבוֹת אֶל בָּנִים מֵרִפְיוֹן יָדָיִם: מִקָּל מַפְסוּעִית פַּרְסַת גַּבְרוֹהִי מִזִּיעַ לִרְתִיכוֹהִי אִתְרַגּוּשָׁת גַּלְגַּלּוֹהִי לָא מִתְפַּנָּן אֲבְאָן לְרַחֲמָא עַל בְּנִין מֵאִתְרַשָּׁלוּת יָדֵין :

 רש''י   שעטת . אין לו דמיון ויונתן תרגמו מפסועית : מרעש לרכבו . מרעש אשר לרכבו : גלגליו . אופני מרכבותיו : לא הפנו אבות אל בנים . להצילם :

(ד) עַל הַיּוֹם הַבָּא לִשְׁדוֹד אֶת כָּל פְּלִשְׁתִּים לְהַכְרִית לְצֹר וּלְצִידוֹן כֹּל שָׂרִיד עֹזֵר כִּי שֹׁדֵד יְהוָה אֶת פְּלִשְׁתִּים שְׁאֵרִית אִי כַפְתּוֹר: עַל יוֹמָא דְּאָתֵי לְמֵיבָז יָת כָּל אַרְעָא פְּלִשְׁתָּאֵי לְשֵׁיצָאָה לְצוֹר וּלְצִידוֹן כָּל שְׁאֵיר סָעִיד אֲרֵי אָבִיז יְיָ יָת אַרְעָא פְּלִשְׁתָּאֵי שְׁאָר נַגְוַת קַפּוֹטְקָאִי :

 רש''י   להכרית לצור ולצידון . פלשתים היו עוזרים אותם מאויביהם : אי כפתור . איזל''ש בלע''ז :

(ה) בָּאָה קָרְחָה אֶל עַזָּה נִדְמְתָה אַשְׁקְלוֹן שְׁאֵרִית עִמְקָם עַד מָתַי תִּתְגּוֹדָדִי: מָטַת פּוּרְעֲנוּתָא לְיָתְבֵי עַזָּה אִתָּבְרוּ אַשְׁקְּלָנָאֵי שְׁאָר תּוּקְפֵּיהוֹן עַד אֵימָתַי תִּתְהַמְמוּן :

 רש''י   נדמתה . נחרבה : תתגודדי . תשרטי באבל ובבכי :

---

כתובים - משלי - פרק יד

(ח) חָכְמַת עָרוּם הָבִין דַּרְכּוֹ וְאִוֶּלֶת כְּסִילִים מִרְמָה: חָכְמְתָא דַעֲרִימָא בְּיוּנָא דְאָרְחָא וּבְשַׁטְיוּתָא דְסַכְלֵי רַמָיוּתָא :

 רש''י   חכמת ערום . מי שהוא חכם הבין דרכו לפלס אורחותיו : ואולת כסילים . היא המרמה שבלבם סופה שמביאתם לידי טפשות :

(ט) אֱוִלִים יָלִיץ אָשָׁם וּבֵין יְשָׁרִים רָצוֹן: כְּסִילֵי מָתְלִין בְּחֶטְאָה וּבֵינָת תְּרִיצֵי רְעוּתָא :

 רש''י   אוילים יליץ אשם . שהם חוטאים שצריכין לתת ממון למי שחטאו לו ויליץ בעדם אשמם שהם מביאים ממונם לו כמו הפלשתים שנאמר קחו לכם ה' טחורי זהב וה' עכברי זהב וגומר ונתתם לאלהי ישראל כבוד אולי יקל את ידו מעליכם (ש''א ו) : אשם . אמנד''א בלע''ז : ובין ישרים רצון . אפיימינ''ט בלע''ז הקב''ה מרוצה להם :

(י) לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ וּבְשִׂמְחָתוֹ לֹא יִתְעָרַב זָר: לִבָּא יָדֵיע מְרִירוּתָא דְנַפְשֵׁיהּ וּבְחֶדְוָתֵיהּ לָא מִתְעָרַב נוּכְרָאָה :

 רש''י   לב יודע . מרת נפשו . טרחו ויגיעו שעמל בתורה לפיכך בשמחתו לא יתערב זר כשיקבל שכרו לעתיד . ד''א לב יודע מרת נפשו ישראל שהם מרי נפש בגלות והיו נהרגים על קדושת השם ובשמחתו לא יתערב זר לעתיד . (יא) בית רשעים . בית ארם ישמד יש דרך ישר לפני איש , דרך עצל ישרה היא בעיני עשו שהוא איש שדה ואחריתה וגו' :

(יא) בֵּית רְשָׁעִים יִשָּׁמֵד וְאֹהֶל יְשָׁרִים יַפְרִיחַ: בֵּיתָא דְרַשִׁיעֵי יִשְׁתֵּיצֵי וּמַשְׁכְּנָא דִתְרִיצֵי מִפְרִיח : (יב) יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת: אִית אָרְחָא דְסָבְרִין בְּנֵי נָשָׁא דִתְרִיצָא הִיא וְסוֹפָהּ אָרְחָא דְמוֹתָא :

 רש''י   יש דרך ישר לפני איש . עובר עבירה ואומר אין בה עבירה . ד''א יש דרך ישר לפני איש דרך עצל ישרה היתה בעיני עשו שהיה איש שדה ואחריתה וגו' :

(יג) גַּם בִּשְׂחוֹק יִכְאַב לֵב וְאַחֲרִיתָהּ שִׂמְחָה תוּגָה: אַף בְּגוּחֲכָא נִכְאַב לִבָּא וְסוֹפָא דְחֶדְוָתָא חֲמוּצָא :

 רש''י   גם בשחוק . שהקב''ה משחק עמהם בעה''ז יכאב לבם לעתיד לבא וכן הוא אומר ואתם תצעקו מכאב לב (ישעיה ס''ה) :

---

משנה בבא מציעא פרק ה

א. אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ וְאֵיזֶהוּ תַרְבִּית. אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ. הַמַּלְוֶה סֶלַע בַּחֲמִשָּׁה דִינָרִין, סָאתַיִם חִטִּין בְּשָׁלשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹשֵׁךְ. וְאֵיזֶהוּ תַרְבִּית. הַמַּרְבֶּה בַּפֵּרוֹת. כֵּיצַד. לָקַח הֵימֶנּוּ חִטִּין בְּדִינַר זָהָב הַכּוֹר, וְכֵן הַשַּׁעַר, עָמְדוּ חִטִּין בִּשְׁלשִׁים דִּינָרִין, אָמַר לוֹ תֶּן לִי חִטַּי, שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לְמָכְרָן וְלִקַּח בָּהֶן יָיִן. אָמַר לוֹ הֲרֵי חִטֶּיךָ עֲשׂוּיוֹת עָלַי בִּשְׁלשִׁים, וַהֲרֵי לָךְ אֶצְלִי בָּהֶן יַיִן, וְיַיִן אֵין לוֹ:

 ברטנורה   (א) איזהו נשך. שהוא נושך. דשקל מיניה מאי דלא יהיב ליה: המרבה בפירות. המרבה שכר לעצמו בפירות. ובין בהלואת כסף ובין בהלואת פירות הוי רבית. שהרי מתרבה ממונו. אלא דבסיפא, רבית דרבנן קמפרש שהוא דרך מקח וממכר: דינר זהב. עשרים וחמשה דינרי כסף: וכן השער. כך היו נמכרין בעיר. והותר לו לתת מעות עכשיו על מנת ליתן לו זה חטין כל ימות השנה בדמים הללו כשיעור מעותיו ואע''פ שעכשיו אין לו חטין, דתנן בפרקין יצא השער פוסקין, אע''פ שאין לזה יש לזה, ויכול המוכר הזה לקנותם עתה במעות הללו: עמדו חטין בשלשים דינרין אמר לו תן לי חיטי. וזה מותר אם נתן לו חטין. אבל אם פסק לתת לו בהן יין, אסור, שמא יוקיר היין, הואיל ואין לו יין. ואע''פ שפוסק עמו כשער היין של עכשיו וכבר יצא השער, הואיל ואינו נותן לו דמים שנוכל לומר יכול הוא לקנות יין בדמים שקבל אלא בא לעשות עליו דמי החטין חוב ולפסוק על החוב יין, אסור אם יין אין לו. דאי הוה ליה יין, הוי קנוי לו מעכשיו לזה שבא לפסוק על החוב יין, וכי אייקר ברשותיה אייקר:

ב. הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ, לֹא יָדוּר בַּחֲצֵרוֹ חִנָּם, וְלֹא יִשְׂכֹּר מִמֶּנּוּ בְּפָחוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית. מַרְבִּין עַל הַשָּׂכָר, וְאֵין מַרְבִּין עַל הַמֶּכֶר. כֵּיצַד. הִשְׂכִּיר לוֹ אֶת חֲצֵרוֹ, וְאָמַר לוֹ אִם מֵעַכְשָׁיו אַתָּה נוֹתֵן לִי, הֲרֵי הוּא לָךְ בְּעֶשֶׂר סְלָעִים לַשָּׁנָה, וְאִם שֶׁל חֹדֶשׁ בְּחֹדֶשׁ, בְּסֶלַע לַחֹדֶשׁ, מֻתָּר. מָכַר לוֹ אֶת שָׂדֵהוּ, וְאָמַר לוֹ אִם מֵעַכְשָׁיו אַתָּה נוֹתֵן לִי, הֲרֵי הִיא שֶׁלָּךְ בְּאֶלֶף זוּז, אִם לַגֹּרֶן, בִּשְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה, אָסוּר:

 ברטנורה   (ב) מרבין על השכר. בשכר המתנת מעות השכירות: ואין מרבין על המכר. בשכר המתנת המקח. וטעמא, משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, הלכך כי שקיל מיניה סלע בחודש דהוו להו שתים עשרה סלעים אין זה שכר המתנת מעות, שהרי לא נתחייב לשלם לו שכירות עד סוף החודש, והאי דאמר ליה אם עכשיו תתן לי הרי היא שלך בעשר סלעים, אי הוה מקדים ליה הוה מחיל ליה מדמי השכירות ומוגר ליה בפחות משויה. אבל גבי מכר משמשך המקח דינו ליתן המעות, וכי אמר ליה אם מעכשיו תתן הרי היא לך באלף זוז, הן הן דמיה, וכי מטפי עלייהו לגורן, שכר המתנת מעות הוא: מכר לו את השדה וכו'. והוא הדין מטלטלין וכל סחורה אם מכר לו יותר משויה בשכר המתנת מעות, אסור, והוי אבק רבית מדבריהם. וכל אבק רבית אם נתן אינה יוצאה בדיינים. דאילו רבית קצוצה דאורייתא יוצאה בדיינים:

ג. מָכַר לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה, וְנָתַן לוֹ מִקְצָת דָּמִים, וְאָמַר לוֹ אֵימָתַי שֶׁתִּרְצֶה הָבֵא מָעוֹת וְטֹל אֶת שֶׁלָּךְ, אָסוּר. הִלְוָהוּ עַל שָׂדֵהוּ, וְאָמַר לוֹ אִם אִי אַתָּה נוֹתֵן לִי מִכָּאן וְעַד שָׁלשׁ שָׁנִים הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי, הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ. וְכָךְ הָיָה בַּיְתוֹס בֶּן זוֹנִין עוֹשֶׂה עַל פִּי חֲכָמִים:

 ברטנורה   (ג) הבא מעות וטול את שלך אסור. הבא מותר מעות שעליך וטול שדה שלך, אסור לעשות כן. וכגון שאמר לו מוכר ללוקח לכי מייתית מותר המעות קנה מעכשיו. לפיכך אסור לעשות כן, שאם יאכל מוכר הפירות בתוך כך, לכשיביא זה המעות נמצא שדה זו קנויה לו מיום המכר, וזה אכל הפירות בשכר המתנת מעותיו. ואם יאכל לוקח פירות מעכשיו, שמא לא יביא מותר המעות ויחזיר לו זה מה שקבל ונמצא שלא היתה שדה קנויה לו, דהא לכי מייתית קני מעכשיו אמר ליה, והא לא אייתי, ומעות הראשונות כמלוה בעלמא היו אצל מוכר, וזה אכל פירות בשכרו: הרי היא שלו. וכגון דאמר ליה קני מעכשיו אם לא אביא לך מכאן עד שלש שנים, דלאו אסמכתא היא אלא קנין גמור, שעל מנת מכר גמור החזיק בה מעכשיו בדמים הללו ואזולי אוזיל גביה, וזה קבל עליו שאם יחזיר לו מעותיו עד שלש שנים יקבלם. והפירות יהיו מונחים ביד שליש, אם יחזיר הלוה מעותיו למלוה עד שלש שנים יתן הפירות ללוה, ואם לאו יתן הפירות למלוה, שהיתה השדה קנויה לו משעת הלואה, ואותה הלואה דמי השדה היתה:

ד. אֵין מוֹשִׁיבִין חֶנְוָנִי לְמַחֲצִית שָׂכָר, וְלֹא יִתֵּן מָעוֹת לִקַּח בָּהֶן פֵּרוֹת לְמַחֲצִית שָׂכָר, אֶלָּא אִם כֵּן נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל. אֵין מוֹשִׁיבִין תַּרְנְגוֹלִין לְמֶחֱצָה, וְאֵין שָׁמִין עֲגָלִין וּסְיָחִין לְמֶחֱצָה, אֶלָּא אִם כֵּן נוֹתֵן לוֹ שְׂכַר עֲמָלוֹ וּמְזוֹנוֹ. אֲבָל מְקַבְּלִין עֲגָלִין וּסְיָחִין לְמֶחֱצָה, וּמְגַדְּלִין אוֹתָן עַד שֶׁיְּהוּ מְשֻׁלָּשִׁין. וַחֲמוֹר, עַד שֶׁתְּהֵא טוֹעֶנֶת:

 ברטנורה   (ד) אין מושיבין חנוני למחצית שכר. לא יאמר בעל הבית לחנוני הרי פירות נמכרים בשוק ארבע סאין בסלע ואתה מוכרן בחנות פרוטה פרוטה ומשתכר סאה, הילך פירות ושב ומכור בחנות והריוח נחלוק. וטעמא דמלתא, משום דקיימא לן הך עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון, סתם המקבל פרקמטיא למחצית שכר מקבל עליו אחריות חצי הקרן באונסין וזולא, הילכך ההיא פלגא כיון דמיחייב באונסין מלוה היא אצלו שהרי היא שומא אצלו במעות בשער השוק ודינו ליטול חצי שכר, נמצא מתעסק בחציו של בעל הבית שהוא פקדון אצלו בשכר המתנת מעות המלוה, לפיכך אסור. אלא אם כן נותן לו שכר עמלו שהוא עמל באותו החצי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה, אם היה נגר או נפח, כמה אדם רוצה ליטול ליבטל ממלאכה כבדה כזו ולעשות מלאכה קלה: אין מושיבין תרנגולים למחצה. לשום ביצים בדמים לבעל התרנגולת להושיבה עליהם לגדל אפרוחים למחצית שכר מה שיהיו האפרוחים שוים יותר על דמי הביצים, דהואיל וזה מקבל עליו אחריות חצי דמי הביצים אם יתקלקלו או אם ימותו, הוה ליה פלגא מלוה, נמצא זה מגדל את חציין השני בשכר המתנת מעותיו: ומזונו. מזון שהוא מוציא באפרוחים: ואין שמין עגלים וסייחין למחצה. עכשיו הם שוים כך וכך, קבלם עליך לגדלם שנתים למחצית שכר, ולמחצית הפסד אם ימותו: אבל מקבלים עגלים וסייחים. קטנים. בלא שומא, שאם ימותו לא ישלם כלום ואם יחיו יחלקו ביניהם: כשיהיו משולשים. פירוש כשיעמדו על שליש גדולן ואז יחלוקו: ובחמור עד שתהא טוענת. משאוי. כך היה מנהגם לגדלם קודם חלוקה:

ה. שָׁמִין פָּרָה וַחֲמוֹר וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל לְמֶחֱצָה. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַחֲלֹק אֶת הַוְּלָדוֹת מִיָּד, חוֹלְקִין, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְגַדֵּל, יְגַדֵּלוּ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שָׁמִין עֵגֶל עִם אִמּוֹ וּסְיָח עִם אִמּוֹ. וּמַפְרִיז עַל שָׂדֵהוּ, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם רִבִּית:

 ברטנורה   (ה) שמין פרה. גדולה, וחמור גדול. שראויין למלאכה, ומלאכתן כולה למקבל: למחצה. לחלוק שבח שישביחו, בדמים ובולדות: לחלוק את הולדות מיד. כשתבוא שעת חלוקתן, בבהמה דקה שלשים יום ובגסה חמישים יום: שמין עגל עם אמו. ואין צריך ליתן עמל ומזון לעגל אלא לאם. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל: ומפרין על שדהו. לשון פרה ורבה. ואית דגרסי ומפריז, בזיי''ן. לשון פרזות תשב ירושלים (זכריה ב'). כלומר מרחיב על שדהו. והוא שיאמר לו [חוכר למחכיר] אתה רגיל ליקח בחכירות שדך עשרת כורין לשנה, הלויני מאתים זוז שאוכל להוציא לזבל שדה זו ולזרעה ולחרשה ואני מעלה לך בחכירותה י''ב כורים לשנה ואחזיר לך מעותיך, זה מותר, דהוי כאילו מעדיף לו שני כורים הללו מפני שחוכר ממנו שדה טובה ומשובחת שחכירותה יפה מחכירות שדה רעה:

ו. אֵין מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִיִּשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית. אֲבָל מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִן הַנָּכְרִים, וְלוֹוִין מֵהֶן וּמַלְוִין אוֹתָן בְּרִבִּית, וְכֵן בְּגֵר תּוֹשָׁב. מַלְוֶה יִשְׂרָאֵל מָעוֹתָיו שֶׁל נָכְרִי מִדַּעַת הַנָּכְרִי, אֲבָל לֹא מִדַּעַת יִשְׂרָאֵל:

 ברטנורה   (ו) אין מקבלין צאן ברזל. כל אחריות הנכסים על המקבל, ושם אותם עליו במעות, וכל זמן שאין נותן לו מעותיו חולקים השכר. ואע''ג דמשנה יתירה היא, דהא תנא ליה לעיל אין מושיבים חנוני למחצית שכר משום דמקבל עליה פלגא בהפסד, וכל שכן הכא דקבל כל האחריות עליו. נקט ליה משום סיפא. אבל מקבלים צאן ברזל מן הנכרים: מדעת הנכרי. כגון ישראל שלוה מעות מנכרי ברבית וביקש להחזירם לו, מצאו ישראל אחר ואמר תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו. אם העמידו אצל נכרי, אע''פ שישראל נותנם לו במצות הנכרי, מותר. ואם לא העמידו אצל נכרי, אסור. דהוא ניהו דקא מוזיף ליה בריבית:

ז. אֵין פּוֹסְקִין עַל הַפֵּרוֹת עַד שֶׁיֵּצֵא הַשָּׁעַר. [יָצָא הַשַּׁעַר, פּוֹסְקִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָזֶה יֵשׁ לָזֶה]. הָיָה הוּא תְּחִלָּה לַקּוֹצְרִים, פּוֹסֵק עִמּוֹ עַל הַגָּדִישׁ, וְעַל הֶעָבִיט שֶׁל עֲנָבִים, וְעַל הַמַּעֲטָן שֶׁל זֵיתִים, וְעַל הַבֵּיצִים שֶׁל יוֹצֵר, וְעַל הַסִיד מִשֶּׁשְּׁקָעוֹ בַכִּבְשָׁן. וּפוֹסֵק עִמּוֹ עַל הַזֶּבֶל כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין פּוֹסְקִין עַל הַזֶּבֶל אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה לּוֹ זֶבֶל בָּאַשְׁפָּה. וַחֲכָמִים מַתִּירִין. וּפוֹסֵק עִמּוֹ כְּשַׁעַר הַגָּבוֹהַּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָסַק עִמּוֹ כְּשַׁעַר הַגָּבוֹהַּ, יָכוֹל לוֹמַר תֶּן לִי כָזֶה, אוֹ תֶן לִי מָעוֹתָי:

 ברטנורה   (ז) היה הוא תחלה לקוצרים. ויש לו גדיש ועדיין לא יצא השער: פוסק עמו. באיזה שער שירצה. דכיון דיש לו אין כאן רבית, דמעכשיו אותו גדיש קנוי לו. ואע''ג דלא משך, כיון דכי אין לו נמי לא הוה אלא אבק רבית דרבנן, כי יש לו לא גזור: על העביט. כלי גדול שצוברים בו את הענבים לפני דריכה והם מתחממים להוציא יינם יפה. ושל זיתים קרוי מעטן: על הבצים של יוצר. אם הכניס עפר ועשאו בצים לעשות מהן קדרות, פוסק עמו על הקדירות באיזה שער שירצה, ואע''פ שלא יצא השער: ועל הסיד. פוסק עמו באיזה שער שירצה משישקענו בכבשן העצים והאבנים לשרוף ולעשות מהן סיד: וחכמים מתירין. איכא בין חכמים לת''ק, דת''ק כל ימות השנה קאמר. ופליג עליה רבי יוסי ואמר לא שנא ימות החמה ולא שנא ימות הגשמים עד שיהיה לו למוכר זבל באשפות. וחכמים מתירין דוקא בימות החמה, שאע''פ שאין לו, יש לאחרים, שהכל יש להן זבל שכבר נרקב ונשוף בימות הגשמים. אבל בימות הגשמים לא. והלכה כחכמים: כשער הגבוה. אם יפחות השער ממה שהוא עכשיו, תתן לי כשער הזול. גבוה, היינו בזול שנותנין פירות גבוהים ורבים בדמים מועטים: תן לי כזה או תן לי מעותי. שהרי לא משך ויכול לחזור בו, ואפילו מי שפרע ליכא הואיל ולא נתן מעותיו על מנת לקבל עכשיו אלא לאחר זמן, ובתוך כך נשתנה השער, סתם דעתיה דאינש אתרעא זילא פסיק. ואין הלכה כרבי יהודה:

ח. מַלְוֶה אָדָם אֶת אֲרִיסָיו חִטִּין בְּחִטִּין לְזְרַע, אֲבָל לֹא לֶאֱכֹל. שֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַלְוֶה אֶת אֲרִיסָיו חִטִּין בְּחִטִּין לְזְרַע, בְּיֹקֶר וְהוּזְלוּ, אוֹ בְזוֹל וְהוּקְרוּ, נוֹטֵל מֵהֶן כְּשַׁעַר הַזּוֹל, וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁהֲלָכָה כֵן, אֶלָּא שֶׁרָצָה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ:

 ברטנורה   (ח) חטין בחטין לזרע. סאה בסאה מותר להלוות לאריס דוקא כשרוצה לזרעו. וטעמו, דבאתרא דאריס הוא שנותן הזרע, אם אין לו זרע לזרוע השדה יסלקנו בעל הבית, וכשלוה האריס מבעל הבית וזורע וכשיוקירו חטין יתן חטין, אין זו הלואה, אלא הרי הוא כיורד לתוכה מעכשיו על מנת שיטול בעל הבית הזרע תחלה מחלק שיגיע לאריס והאריס יטול השאר שכר טרחו, ועל מנת כן ירד שיטול פחות משאר אריסין כשיעור הזרע, ואין כאן רבית: שהיה רבן גמליאל. כלומר, לכך הוצרך לשנות משנה זו, לפי שהיה רבן גמליאל מחמיר שאם הוזלו נוטל כשער הזול, ואשמעינן מתניתין לא שהלכה כן אלא שרצה להחמיר על עצמו:

ט. לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ, הַלְוֵינִי כוֹר חִטִּין וַאֲנִי אֶתֶּן לָךְ לַגֹּרֶן. אֲבָל אוֹמֵר לוֹ הַלְוֵינִי עַד שֶׁיָּבוֹא בְנִי, אוֹ עַד שֶׁאֶמְצָא מַפְתֵּחַ. וְהִלֵּל אוֹסֵר. וְכֵן הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר, לֹא תַלְוֶה אִשָּׁה כִכָּר לַחֲבֶרְתָּהּ עַד שֶׁתַּעֲשֶׂנּוּ דָמִים, שֶׁמָּא יוֹקִירוּ חִטִּים, וְנִמְצְאוּ בָאוֹת לִידֵי רִבִּית:

 ברטנורה   (ט) הלויני עד שיבוא בני. דכיון שיש לו, שפיר דמי. דלא גזור רבנן אלא כשאין לו. ואפילו אין לו אלא סאה אחת, לווה עליה כמה כורין, דכל חדא וחדא אמרינן זו תהא תחתיה, שהרי אינה קנויה למלוה וביד הלוה למכרה ולאכלה, וכשלוה כל אחת ואחת לוה בהיתר: וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה. ואין הלכה כהלל. אלא הלכה כחכמים שאומרים לוין סתם ופורעין סתם:

י. אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ, נַכֵּשׁ עִמִּי וַאֲנַכֵּשׁ עִמָּךְ, עֲדֹר עִמִּי וְאֶעְדֹּר עִמָּךְ, וְלֹא יֹאמַר לוֹ נַכֵּשׁ עִמִּי וְאֶעְדֹּר עִמָּךְ, עֲדֹר עִמִּי וַאֲנַכֵּשׁ עִמָּךְ. כָּל יְמֵי גָרִיד, אֶחָד. כָּל יְמֵי רְבִיעָה, אֶחָד. לֹא יֹאמַר לוֹ חֲרשׁ עִמִּי בַגָּרִיד וַאֲנִי אֶחֱרשׁ עִמָּךְ בָּרְבִיעָה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, יֵשׁ רִבִּית מֻקְדֶּמֶת וְיֵשׁ רִבִּית מְאֻחֶרֶת. כֵּיצַד. נָתַן עֵינָיו לִלְווֹת הֵימֶנּוּ, וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ וְאוֹמֵר בִּשְׁבִיל שֶׁתַּלְוֵנִי, זוֹ הִיא רִבִּית מֻקְדֶּמֶת. לָוָה הֵימֶנּוּ וְהֶחֱזִיר לוֹ אֶת מָעוֹתָיו, וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ וְאָמַר בִּשְׁבִיל מָעוֹתֶיךָ שֶׁהָיוּ בְטֵלוֹת אֶצְלִי, זוֹ הִיא רִבִּית מְאֻחֶרֶת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, יֵשׁ רִבִּית דְּבָרִים, לֹא יֹאמַר לוֹ, דַּע כִּי בָא אִישׁ פְּלוֹנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי:

 ברטנורה   (י) נכש עמי. היום ואנכש עמך למחר. ניכוש הוא עקירת העשבים הרעים הגדלים בתבואה: עדור. חפור: לא יאמר לו נכש עמי ואעדור עמך. פעמים שזו קשה מזו, ויש כאן אגר נטר: כל ימי גריד אחד. ולא חיישינן אם יום אחד גדול מחבירו. וכן כל ימי רביעה אחד. ומותר לומר עדור עמי יום זה של גריד. ואני אעדור עמך יום אחר של גריד. וכן ברביעה: גריד. ימות החמה: רביעה. ימות הגשמים: ואני אחרוש עמך ברביעה. שימי רביעה קשים למלאכה שבשדות:

יא. וְאֵלּוּ עוֹבְרִין בְּלֹא תַעֲשֶׂה. הַמַּלְוֶה, וְהַלּוֶֹה, וְהֶעָרֵב, וְהָעֵדִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף הַסוֹפֵר. עוֹבְרִים מִשּׁוּם לֹא תִתֵּן (ויקרא כה), וּמִשּׁוּם בַּל תִּקָּח מֵאִתּוֹ (שם), וּמִשּׁוּם לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה (שמות כב), וּמִשּׁוּם לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ (שם), וּמִשּׁוּם וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְיָ:

 ברטנורה   (יא) עוברים משום לא תתן וכו'. מלוה עובר בכולן. לוה עובר משום בל תשיך, שהוא לשון מפעיל לאחרים, לא תגרום שאחיך ישוך, ועובר על ולאחיך לא תשיך, ולפני עור לא תתן מכשול. ערב ועדים עוברים על לא תשימון עליו נשך בלבד:

---

גמרא בבא מציעא דף נ''ט ע''ב

אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים מְנָא לָן מִתָּמָר דִּכְתִיב (בראשית ל''ח) הִיא מוּצֶאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ. אָמַר רַב חֲנִינָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי מָאי דִּכְתִיב (ויקרא כ''ה) לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ עַם שֶׁאִתְּךָ בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֹת אַל תּוֹנֵהוּ. אָמַר רַב לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בְּאוֹנָאַת אִשְׁתּוֹ שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁדִּמְעָתָה מְצוּיָה אוֹנָאָתָהּ קְרוֹבָה. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר מִיּוֹם שֶׁנֶּחֱרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי תְפִלָּה שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג') גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי. וְאַף עַל פִּי שֶׁשַּׁעֲרֵי תְפִלָּה נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי דִמְעָה לֹא נִנְעֲלוּ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ל''ט) שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה' וְשַׁוְעָתִי הָאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ. וְאָמַר רַב כָּל הַהוֹלֵךְ בַּעֲצַת אִשְׁתּוֹ נוֹפֵל בְּגֵיהִנָּם שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א' כ''א) רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב וְגוֹמֵר. אָמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵּי וְהָא אֲמַרֵי אִינְשֵׁי אִתְּתָךְ גּוּצָא גְחִין וְתִלְחוֹשׁ לָהּ. לֹא קַשְׁיָא הָא בְּמִילֵי דְעָלְמָא וְהָא בְּמִילֵי דְבֵיתָא. לִישָׁנָא אַחֲרִינָא הָא בְּמִילֵי דִשְׁמַיָּא וְהָא בְּמִילֵי דְעָלְמָא. אָמַר רַב חַסְדָּא כָּל הַשְּׁעָרִים נִנְעָלִים חוּץ מִשַּׁעֲרֵי אוֹנָאָה שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ז') הִנֵּה ה' נִצָב עַל חוֹמַת אֲנָךְ וּבְיָדוֹ אֲנָךְ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר הַכֹּל נִפְרָע בִּידֵי שָׁלִיחַ חוּץ מֵאוֹנָאָה שֶׁנֶּאֱמַר וּבְיָדוֹ אֲנָךְ. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ שְׁלשָׁה אֵין הַפַּרְגּוּד נִנְעַל בִּפְנֵיהֶם אוֹנָאָה וְגֶזֶל וַעֲבוֹדָה זָרָה. אוֹנָאָה דִּכְתִיב וּבְיָדוֹ אֲנָךְ. גֶּזֶל דִּכְתִיב (ירמי' ו') חָמָס וָשׁוֹד יִשָּׁמַע בָּהּ עַל פָּנַי תָּמִיד. עֲבוֹדָה זָרָה דִּכְתִיב (ישעי' ס''ה) הָעָם הַמַּכְעִיסִים אוֹתִי עַל פָּנַי תָּמִיד. וְאָמַר רִבִּי חֲלָבוֹ. לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּכְבוֹד אִשְׁתּוֹ שֶׁאֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית י''ב) וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ. וְהַיְינוּ דְאָמַר לְהוּ רָבָא לִבְנֵי מְחוּזָא אוֹקִירוּ לִנְשַׁיְיכוּ כִּי הֵיכִי דְתִתְעַתְּרוּ:

 רש''י  היא מוצאת והיא שלחה. אף ע''פ שהיו מוציאין אותה לשרפה לא אמרה להם ליהודה נבעלתי אלא שלחה לו למי שאלה לו אנכי הרה ואם יודה הוא מעצמו יודה: עמיתו. עם אתו: באונאת אשתו. באונאת דברים לצערה: אונאתה קרובה. פורענות אונאתה ממהר לבא: שמעה תפלתי. אין לשנותו מלשון בקשה שמבקש מאת הקב''ה שישמע תפלתו אבל אל תחרש יש לשנותו מלשון בקשה ולו' בזו אני בוטח שאין דרכך לשתוק ולא להחריש וכו': רק לא היה כאחאב. סיפיה דקרא אשר הסתה אותו איזבל אשתו: כל השערים. של תפלה ננעלו: חוץ משערי אונאה. הצועק על אונאת דברים אין השער ננעל בפניו: הכל על ידי שליח. על כל עבירות נפרעין על ידי שליח: ובידו וגו'. לא מסר' לשליח: פרגוד. מחיצה שבין שכינה לצבא מרום: אינו ננעל. להפסיק ראייתן מן המקום אלא תמיד רואה אותם עד שיפרע: ובידו אנך. משמע שהיה תמיד אצלו ומשמש בה: על פני. לפני ואין מחיצה בינו לבין העבירה: מחוזא. עיר שהיה רבא דר בתוכה כך שמה: אוקירו לנשייכו. כבדו נשותיכם:

---

זוהר בא דף מ''ג ע''א

וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ וְגוֹמֵר. פִּקּוּדָא דָא פִּקּוּדָא דְאִקְרֵי בְּגוֹוָנָא אַחֲרָא דְּלָא אִקְרֵי מִצְוָה אֶלָּא קְדוּשָׁה וְאִלֵּין אִינוּן תְּפִילִין. תְּפִלָּה שֶׁל יַד וּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ. תִּקּוּנָא פְאֶרָא שַׁפִּירוּ דְּגוֹוָנִין עִלָּאִין. וְעַל דָּא אִקְרוּן טוֹטָפֹת כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיה מ''ט) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר. וּכְתִיב (הושע י''א) כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאוֹהֲבֵהוּ יִשְׂרָאֵל זוּטָא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל סָבָא שַׁפִּירוּ דְגוֹוָנִין עֵילָא וְתַתָּא. יוֹסֵף סַלִּיק וְאִתְעֲטָר בִּתְרֵין גּוֹוָנִין (נ''א דַּרְגִּין) בְּקַדְמֵיתָא נַעַ''ר וּבְסוֹפָא צַדִּי''ק כַּמָּה יָאָן בֵּיהּ גּוֹוָנִין לְמֶחֱזֵי וְרָזָא דָא (בראשית ט''ל) וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה שַׁפִּירָא בִּתְרֵין סִתְרִין בִּתְרֵין דַּרְגִּין בִּתְרֵין גוֹוָנִין עֵילָא וְתַתָּא כְּתִיב (דברים ו') וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטוֹב. הַיָּשָׁר דָּא תְפִלָּה שֶׁל יָד לְאַמְשְׁכָא לֵיה בִּתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ לְאִתְיַיחֲדָא כַחֲדָא וּתְפִלָּה שֶׁל יַד אַקְדִים לְשֶׁל רֹאשׁ וְאִצְטְרִיךְ דְּלָא יְהֵא פִרוּדָא בֵינַיְיהוּ כְּלַל. מָאן דְּמִתְעֲטֵר בִּתְפִלִּין קָאִים בְרָזָא דְגוֹוָנָא עִלָּאָה וְקָאִים בְּאִינּוּן תְּרֵין רָזִין דְּקָאַמְרָן כְּיוֹסֵף דְּאִקְרֵי נַעַר וְאִקְרֵי צַדִּיק בְּרָזָא דְעֶבֶד נֶאֱמָן וּבְרָזָא דְבֵן יְחִידָאי. וְאִלֵּין תְּפִלָּה שֶׁל יָד וּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ. וְאִינוּן כְלָלָא חָדָא בְּלֹא פִרוּדָא אַרְבַּע פָּרָשְׁיָין דִּתְפִלִּין בְּאַרְבָּעָה בָּתִּים בְּאִינוּן תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ. וּכְמָה דְאִינוּן אַרְבָּעָה פָּרָשְׁיָין בְּאִינוּן תְּפִילִּין שֶׁל רֹאשׁ אוּף הֲכִי כֻלְּהוּ בִּתְפִלִּין שֶׁל יָד בְּבַיִת אֶחָד דְּהָא בִתְפִלָּה שֶׁל יָד לֵית לָהּ מִגַּרְמָהּ כְּלוּם אֶלָּא מַה דְנַקְטָא מִלְּעֵילָא וְרָזָא דָא (קהלת א') כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם. וּמִגוֹ דְנַקְטָא לוֹן מִלְּעֵילָא אִקְרֵי תְפִלָּה וְאִתְקַדְּשַׁת בִּקְדוּשַׁתְהוֹן וְכֹלָּא אִקְרֵי קְדוּשָׁה וְאִקְרֵי תְפִלָּה. וּכְדֵין אִקְרֵי מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵימָה:

 תרגום הזוהר  וְהָיָה לְאוֹת וְגוֹ': וּלְטוֹטָפוֹת וְגוֹ': מִצְוָה זוֹ הִיא מִצְוָה הַנִּקְרֵאת בְּאוֹפֶן אַחֵר, שֶׁאֵינָהּ נִקְרֵאת מִצְוָה אֶלָּא קְדֻשָּׁה. וְאֵלּוּ הֵם תְּפִלִּין, תְּפִלָּה שֶׁל יָד וּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ. שֶׁהֵם תִּקּוּן פְּאֵר וְיֹפִי שֶׁל הַמַּרְאוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת. וְעַל כֵּן נִקְרָאִים, טוֹטָפוֹת, כְּדִכְתִיב יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךְ אֶתְפָּאֵר. וְכָתוּב, כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ. הוּא יִשְׂרָאֵל זוּטָא. וְכָתוּב שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, הוּא יִשְׂרָאֵל סָבָא, שֶׁהוּא יֹפִי שֶׁל הַמַּרְאוֹת, לְמַעְלָה וּלְמַטָּה יוֹסֵף עוֹלֶה לְמַעְלָה וּמִתְעַטֵּר שָׁם, וּמִטֶּרֶם שֶׁעָלָה לַבִּינָה נִקְרָא נַעַר, וּבַסּוֹף נִקְרָא צַדִּיק. כַּמָּה יָפוֹת בּוֹ הַמַּרְאוֹת לִרְאוֹת. וְזֶה סוֹד, וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תוֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. הוּא יָפֶה, בִּשְׁנֵי צְדָדִים, בִּשְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת, בִּשְׁתֵּי מַרְאוֹת, שֶׁהֵן לָבָן וְאָדוֹם. לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. כְּתִיב, וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב: הַיָּשָׁר, הוּא תְּפִלָּה שֶׁל יָד, לְהַמְּשִׁיךְ לָהּ בִּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ, שֶׁיִּתְיַחֲדוּ כְּאֶחָד. וּתְפִלָּה שֶׁל יָד מַקְדִּימִים לְהַנִּיחָהּ לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ. וְצָרִיךְ שֶׁלֹּא יִהְיֶה פֵּרוּד בֵּינֵיהֶם כְּלָל. מִי שֶׁמִּתְעַטֵּר בִּתְפִלִּין, עוֹמֵד בַּסּוֹד כְּעֵין הָעֶלְיוֹן, שֶׁהוּא עוֹמֵד בִּשְׁנֵי סוֹדוֹת הָאֵלּוּ שֶׁאָמַרְנוּ בְּיוֹסֵף, שֶׁנִּקְרָא נַעַר וְנִקְרָא צַדִּיק, דְּהַיְנוּ בְּסוֹד עֶבֶד נֶאֱמָן, וּבַסּוֹד בֵּן יָחִיד, וְאֵלּוּ הֵם, תְּפִלָּה שֶׁל יָד וּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ וּשְׁנֵיהֶם הֵם כָּלוּל אֶחָד. אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּתְּפִלִּין הֵם בְּאַרְבַּע בָּתִים בִּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ, וּכְמוֹ שֶׁהֵם אַרְבַּע בָּתִים בִּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ, כֵּן הֵם כֻּלָּם בִּתְפִלָּה שֶׁל יָד בְּבַיִת אֶחָד. כִּי בִּתְפִלָּה שֶׁל יָד, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, אֵין לָהּ מֵעַצְמָהּ כְּלוּם, אֶלָּא מַה שֶּׁמְּקַבֶּלֶת מִלְּמַעְלָה, וְזֶה סוֹד כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם וּמִשּׁוּם שֶׁמְּקַבְּלָתָם מִלְּמַעְלָה הִיא נִקְרֵאת תְּפִלָּה, וּמִתְקַדֶּשֶׁת מִקְּדֻשָּׁתָם וְנִקְרֵאת קְדֻשָּׁה, וְנִקְרָא תְּפִלָּה, וְאָז נִקְרֵאת הַמַּלְכוּת מַלְכוּת שָׁמַיִם הַשְּׁלֵמָה.

---

הלכה פסוקה

הר''ם ה' איסורי ביאה פכ''א

א. אָסוּר לְאָדָם שֶׁיִּתְקַשֶּׁה עַצְמוֹ לָדַעַת אוֹ יָבִיא עַצְמוֹ לִידֵי הִרְהוּר אֶלָּא אִם יָבוֹא לוֹ הִרְהוּר יַסִּיעַ לִבּוֹ מִדִּבְרֵי הֲבָאי לְדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁהִיא אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן לְפִיכָךְ אָסוּר לְאָדָם לִישָׁן עַל עָרְפּוֹ וּפָנָיו לְמַעְלָה עַד שֶׁיַּטֶּה מְעַט כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי קִשּׁוּי: ב. וְלֹא יִסְתַּכֵּל בִּבְהֵמָה וּבְחַיָה וְעוֹף בְּשָׁעָה שֶׁמִּזְדַּקְּקִין זָכָר לַנְּקֵבָה וּמֻתָּר לְמַרְבִּיעֵי בְּהֵמָה לְהַכְנִיס כְּמִכְחוֹל בִּשְׁפוֹפֶרֶת מִפְּנֵי שֶׁהֵן עוֹסְקִין בִּמְלַאכְתָּן לֹא יָבֹאוּ לִידֵי הִרְהוּר:

---

מוסר

מלוקט

אוֹי וַאֲבוֹי לְמַשְׁחִית זַרְעוֹ בֵּין בְּמֵזִיד בֵּין שֶׁבָּא מַחֲמַת הִרְהוּרָיו הָרָעִים. כִּי מִלְּבַד תּוֹקֶף הֶעָוֹן. הִנֵּה ה' אֱלֹהִים לֹא עָשָׂה לַמַּזִּיקִים גּוּף כִּי אִם רוּחוֹת וְעַל יְדֵי הַחוֹטֵא הַזֶּה נַעֲשֶׂה לָהֶם גּוּף וְנִבְרָאִים מַזִּיקִין וְהֵם תּוֹבְעִים דִּין לַעֲשׂוֹת בּוֹ נְקָמָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא וְהֵם סוֹבְבִים אוֹתוֹ וְכָל הַמִּכְשׁוֹלִים וְהַצָרוֹת הַבָּאוֹת לְאָדָם הוּא עַל יָדָם מִלְּבַד הָעוֹנְשִׁים הַקָּשִׁים וּמָרִים הַמְּזֻמָּנִים וּמְעֻתָּדִים לוֹ בְּצֵאתוֹ מֵהָעוֹלָם הַזֶּה וְכַמָּה שָׁנִים נִמְסָר בְּיַד מַלְאֲכֵי חַבָּלָה לַעֲשׂוֹת בּוֹ נְקָמָה קוֹדֶם שֶׁיֵּלֵךְ לְגֵיהִנָּם. לָכֵן בְּעוֹד נַפְשׁוֹ בּוֹ יְמַהֵר לָשׁוּב וּבְמִסְתָּרִים תִּבְכֶה נַפְשׁוֹ. וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן:

---

בא יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כב) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹֽשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִֽים: וַאֲרֵים משֶׁה יָת יְדֵהּ עַל צֵית שְׁמַיָא וַהֲוָה חֲשׁוֹךְ קְבֵל בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם תְּלָתָא יוֹמִין:

 רש''י   ויהי חשך אפלה וכו' שלשת ימים וגו' . חשך של אופל שלא ראו איש את אחיו אותן שלשת ימים. ועוד שלשת ימים אחרים חשך מכפל על זה, שלא קמו איש מתחתיו. יושב אין יכול לעמוד, ועומד אין יכול לישב. ולמה הביא עליהם חשך, שהיו בישראל באותו הדור רשעים, ולא היו רוצים לצאת, ומתו בשלשת ימי אפלה כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו אף הן לוקין כמונו. ועוד שחפשו ישראל וראו את כליהם, וכשיצאו והיו שואלין מהן והיו אומרים אין בידינו כלום אמר לו אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני הוא: שלשת ימים. שלוש של ימים טירציינ''א בלעז וכן שבעת ימים בכל מקום שטיינ''א של ימים:

(כג) לֹֽא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים וּֽלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמֽוֹשְׁבֹתָֽם: לָא חֲזוֹ אֱנָשׁ יָת אֲחוֹהִי וְלָא קָמוּ אֱנָשׁ מִתְּחוֹתוֹהִי תְּלָתָא יוֹמִין וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲוָה נְהוֹרָא בְּמוֹתְבָנְהוֹן: (כד)  שלישי  וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהֹוָה רַק צֹֽאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּֽם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶֽם: וּקְרָא פַרְעֹה לְמשֶׁה וַאֲמַר אֱזִילוּ פְּלָחוּ קֳדָם יְיָ לְחוֹד עָנְכוֹן וְתוֹרְכוֹן שְׁבוּקוּ אַף טַפְלְכוֹן יֵזֵיל עִמְכוֹן:

 רש''י   יצג. יהא מצג במקומו:

(כה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַֽיהוָֹה אֱלֹהֵֽינוּ: וַאֲמַר משֶׁה אַף אַתְּ תִּמְסַר בִּידָנָא נִכְסַת קֻדְשִׁין וַעֲלָוָן וְנַעְבֵּד קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא:

 רש''י   גם אתה תתן. לא דיך שמקננו ילך עמנו, אלא גם משלך תתן:

(כו) וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַֽעֲבֹד אֶת יְהוָֹה אֱלֹהֵינוּ וַֽאֲנַחְנוּ לֹֽא נֵדַע מַֽה נַּֽעֲבֹד אֶת יְהֹוָה עַד בֹּאֵנוּ שָֽׁמָּה: וְאַף בְּעִירָנָא יֵזֵיל עִמָנָא לָא תִשְׁתָּאַר מִדַעַם אֲרֵי מִנֵהּ אֲנַחְנָא נָסְבִין לְמִפְלַח קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא וַאֲנַחְנָא לֵית אֲנַחְנָא יָדְעִין מָה נִפְלַח קֳדָם יְיָ עַד מֵיתָנָא תַּמָן:

 רש''י   פרסה. פרסת רגל פלנט''א בלעז : לא נדע מה נעבד. כמה תכבד העבודה שמא ישאל ממנו יותר ממה שיש בידינו:

---

נביאים - ירמיה - פרק מז

(ו) הוֹי חֶרֶב לַיהוָה עַד אָנָה לֹא תִשְׁקֹטִי הֵאָסְפִי אַל תַּעְרֵךְ הֵרָגְעִי וָדֹמִּי: וַוי חַרְבָּא דִּשְׁלִיחָא מִן קֳדָם יְיָ עַד אֵימָתַי לָא תְּנוּחִין אִתְכַּנָּשֵׁי לִנְדָנַיִּךְ לְבֵית זִמְנָא תָּנוּחִין :

 רש''י   חרב לה' . שהקב''ה מביא לעולם : הרגעי . לשון מרגוע :

(ז) אֵיךְ תִּשְׁקֹטִי וַיהוָה צִוָּה לָהּ אֶל אַשְׁקְלוֹן וְאֶל חוֹף הַיָּם שָׁם יְעָדָהּ: (פ) אִיכְדֵין תְּנוּחִין וַיֲי פָּקִיד עֲלַהּ עַל אַשְׁקְּלוֹן וְעַל סְפָר יַמָּא לְתַמָּן מִזִּמְנָהּ : מח (א) לְמוֹאָב כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶל נְבוֹ כִּי שֻׁדָּדָה הֹבִישָׁה נִלְכְּדָה קִרְיָתָיִם הֹבִישָׁה הַמִּשְׂגָּב וָחָתָּה: לְמוֹאָב כִּדְנָן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת אֱלָהָא דְּיִשְּׂרָאֵל וַוי עַל נְבוֹ אֲרֵי אִתְבָּזִיזָת בְּהֵיתָת אִתְכְּבִישָׁת קִרְיָתָיִם בְּהִיתוּ מִבֵּית רוּחְצָנֵיִהוֹן וְאִתָּבְרוּ :

 רש''י   המשגב . שם מקום :

(ב) אֵין עוֹד תְּהִלַּת מוֹאָב בְּחֶשְׁבּוֹן חָשְׁבוּ עָלֶיהָ רָעָה לְכוּ וְנַכְרִיתֶנָּה מִגּוֹי גַּם מַדְמֵן תִּדֹּמִּי אַחֲרַיִךְ תֵּלֶךְ חָרֶב: לֵית עוֹד תּוּשְׁבְּחָא לְמוֹאָב בְּחֶשְׁבּוֹן חֲשִׁיבוּ עֲלַהּ בִּישָׁא אִיתוּ וּנְשֵׁיצִינַהּ מִלְּמֶהֱוֵי עִמָּא אַף מִדַּמָּן תִּתָּבְרִין בַּתְרָךְ יָהֲכוֹן קָטוֹלֵי חַרְבָּא :

 רש''י   חשבון . ומדמן . שם מקום ולפי שמותם הוא מזכיר פורענותם : תדמי . תחרבי :

(ג) קוֹל צְעָקָה מֵחֹרוֹנָיִם שֹׁד וָשֶׁבֶר גָּדוֹל: קָל צַוְחָתָא מֵחוֹרוֹנַיִם בִּיזָא וּתְבָרָא רַבָּא :

---

כתובים - משלי - פרק יד

(יד) מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב וּמֵעָלָיו אִישׁ טוֹב: מִן אוֹרְחָתֵיהּ נִסְבַּע מַן דִּמְדִיחַ לִבֵּיהּ וְגַבְרָא טָבָא נִסְבַּע מִן דְּחַלְתֵּיהּ :

 רש''י   מדרכיו ישבע סוג לב . עשו : ומעליו איש טוב . יעקב :

(טו) פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ: שַׁבְרָא מְהֵימָן לְכָל מִלֵי וַעֲרִימָא מִתְבַּיֵן לְטָבְתֵיהּ :

 רש''י   פתי יאמין . לדבריהם וניסת אחריהם , ד''א בשחוק יכאב לב , שחוק לכסיל עשות זמה (לעיל י' כ''ג) וסופו יכאב לב , סוג לב רשע כמו (לקמן כ''ו) כסף סיגים , סוג הוא שם הפסולת סוג הוא הכסף המעורבב בפסולת : ומעליו איש טוב . וממעל לו לרשע יהיה הצדיק : פתי יאמין . לאנשי רכיל : וערום יבין לאשורו . לפסיעותיו כלומר יצפה מלריב וימתין עד יודע לו אל נכון :

(טז) חָכָם יָרֵא וְסָר מֵרָע וּכְסִיל מִתְעַבֵּר וּבוֹטֵחַ: חַכִּימָא דָחֵל וּמַסְטֵא מִן בִּישְׁתָּא וְסַכְלָא מִתְחַלֵט בְּסַכְלוּתָא וּמַסְבִּיר בַּהּ :

 רש''י   חכם ירא . מן הפורענות : וסר מרע . מן הרעה : וכסיל מתעבר . מתחזק לעבוד בחזקה : ובוטח . ומחליק ונופל בארץ כמו בארץ שלום אתה בוטח , (ירמיה יב ה) ות''י את מתבטח ונפול מחליק וי''מ בטחון ממש בהיכלו בוטח לומר לא תבואני רעה :

(יז) קְצַר אַפַּיִם יַעֲשֶׂה אִוֶּלֶת וְאִישׁ מְזִמּוֹת יִשָּׂנֵא: מַן דְּכַרְיָא רוּחֵיהּ מִתְחַשֵׁיב שַׁטְיָא וְסָנְיָא לְגַבְרָא דַאֲרִיכָא תַרְעִיתֵיהּ :

 רש''י   קצר אפים . הממהר לנקום כעסו : ואיש מזימות . מחשבות עצה רעה :

(יח) נָחֲלוּ פְתָאיִם אִוֶּלֶת וַעֲרוּמִים יַכְתִּרוּ דָעַת: יֵרְתוּן שַׁבְרֵי שַׁטְיוּתָא וּכְלִילְהוֹן דַּעֲרִימָאֵי יְדִיעֲתָא :

 רש''י   יכתירו דעת . יעשוהו כתר לראשם וסוף :

---

משנה מנחות פרק א

א. כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁנִּקְמְצוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, כְּשֵׁרוֹת, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים מִשּׁוּם חוֹבָה, חוּץ מִמִּנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת. מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁקְּמָצָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, נָתַן בַּכֶּלִי, וְהָלָּךְ, וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן, פְּסוּלוֹת. כֵּיצַד לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, לְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא וּלְשֵׁם מִנְחַת נְדָבָה, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן, לְשֵׁם מִנְחַת נְדָבָה וּלְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא:

 ברטנורה   (א) כל המנחות שנקמצו שלא לשמן. כגון שהתנדב מנחת מרחשת והביאה, וקמצה הכהן לשם מחבת: כשרות. ומקטיר הקומץ ושייריה נאכלים. שקמיצת המנחה במקום שחיטת הקרבן עומדת, וכשם שכל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרים, כדילפינן מקרא בריש מסכת זבחים, הכי נמי כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות: אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. הוה מצי למתני ולא עלו לבעלים לשם חובה, והא דקתני אלא, דמשמע דכל דינם כמנחות כשרות אלא דבר זה, לאשמועינן דאסור לשנויי בה שינוי אחר, שאם עבר וקמצה שלא לשמה אסור לתת הקומץ בכלי שרת שלא לשמה: שלא עלו לבעלים לשם חובתו. ולא יצא ידי נדרו וצריך להביא מנחה אחרת לשם מרחשת: חוץ ממנחת חוטא. כגון מנחה הבאה על טומאת מקדש וקדשיו, אם לא תשיג ידו לשתי תורים: ומנחת קנאות. של סוטה. שאם קמצן שלא לשמן, כגון לשם נדבה, או נתן בכלי שרת את הקומץ שלא לשמו, או הלך, או הקטיר, שלא לשמו. או חישב באחת מן העבודות הללו הריני עובד לשמן ושלא לשמן. אלו מנחות פסולות ואין שייריהן נאכלים. וטעמא הוא, משום דמנחת חוטא חטאת קרייה רחמנא, ובחטאת כתיב ושחט אותה לחטאת ולקח מדם החטאת, שתהא שחיטה ולקיחה דהיינו קבלת הדם לשם חטאת. ומנחת קנאות, הואיל וכתיב בה עון, דכתיב מנחת זכרון מזכרת עון, כחטאת שויוה רבנן. ומנחת העומר, אע''ג דלאו מנחת חוטא היא ולא מנחת קנאות היא, קמצה שלא לשמה פסולה [מהקטיר], ואין שייריה נאכלים, הואיל ובאה להתיר החדש ולא התירה. וכל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות דתנן במתניתין, דוקא במנחות שאין להם זמן קבוע איירי, ולא במנחת העומר שקבע לה זמן: או שלא לשמן ולשמן. דלא תימא לשמן ושלא לשמן הוא דפסול, דתפוס לשון אחרון, אבל שלא לשמן ולשמן כשרות, קמשמע לן:

ב. אַחַת מִנְחַת חוֹטֵא וְאַחַת כָּל הַמְנָחוֹת שֶׁקְּמָצָן זָר, אוֹנֵן, טְבוּל יוֹם, מְחֻסַר בְּגָדִים, מְחֻסַר כִּפּוּרִים, שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, עָרֵל, טָמֵא, יוֹשֵׁב, עוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵלִים, עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, עַל גַּבֵּי רַגְלֵי חֲבֵרוֹ, פָּסוּל. קָמַץ בַּשְּׂמֹאל, פָּסוּל. בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, יַחֲזִיר וְיַחֲזוֹר וְיִקְמוֹץ בַּיָּמִין. קָמַץ וְעָלָה בְיָדוֹ צְרוֹר אוֹ גַרְגִּיר מֶלַח אוֹ קרֶט שֶׁל לְבוֹנָה, פָּסוּל מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, הַקֹּמֶץ הַיָּתֵר וְהֶחָסֵר, פָּסוּל. אֵיזֶהוּ הַיָּתֵר, שֶׁקְּמָצוֹ מְבוֹרָץ. וְחָסֵר, שֶׁקְּמָצוֹ בְרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה, פּוֹשֵׁט אֶת אֶצְבְּעוֹתָיו עַל פַּס יָדוֹ:

 ברטנורה   (ב) זר ואונן טבול יום וכו'. כולהו מפורשים בפרק ב' דזבחים. ומוכחינן להו מקראי דעבודתן פסולה: ערל. כהן שמתו אחיו מחמת מילה: יושב. דבעינן לעמוד לשרת: על גבי כלים וכו'. דבעינן שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הרצפה: בן בתירא אומר יחזיר. הקומץ לתוך המנחה: ויחזור ויקמוץ בימין. והוא הדין לכל הנך פסולים דחשיב במתניתין סבירא ליה לבן בתירא שאם עבר אחד מהן וקמץ יחזיר הקומץ למקומו ויחזור כהן כשר ויקמוץ. ואין הלכה כבן בתירא: עלה בידו צרור. נמצא קומץ חסר מקום הצרור או גרגיר מלח או קורט של לבונה. דקודם קמיצה בורר כל הלבונה לצד אחד וקומץ ואחר כך מלקט אותם ונותנם עם הקומץ ושורף הכל, ואם נזדמן בתוך הקומץ גרגיר מלח או קורט של לבונה הרי הקומץ חסר כדי מקום הקורט: מבורץ. מלא וגדוש: שקמצו בראשי אצבעותיו. שלא פשטן על כל פס ידו: פושט את אצבעותיו על פס ידו. מכניס צדי אצבעותיו בקמח ומכניס הקמח לתוך ידו, ומוחק באצבע קטנה שלא יצא הקמח חוץ לקמיצה, ומוחק בגודל שלא יצא הקמח חוץ לאצבע. וזה היה צריך לעשות במנחת מחבת ומרחשת דמעשיהן אפויין ולאחר אפייתן פותתן וקומץ, ואי אפשר לפותתן דקות כל כך שלא יהיו יוצאות חוץ לקומץ, הלכך מוחק בגודל מלמעלה, ובאצבע קטנה מלמטה. וזו היתה מעבודות קשות שבמקדש, דבקושי גדול יכול להשוות שלא יהא לא חסר ולא יתר. ורמב''ם כתב שנדחו דברי האומר שזו עבודה קשה שבמקדש, והוא מפרש וקומץ כדקמצי אינשי האמור בגמרא (דף יא), דהיינו שממלא כפו ממנה כדרך שבני אדם ממלאים ידיהם ממה שלוקחים בידם. ואני אומר שאין פירוש כדקמצי אינשי אלא שמכניס צדי אצבעותיו בקמח ומכניס הקמח בצדי אצבעותיו לתוך ידו, אבל אינו נוטל קמח אלא מלא שלש אצבעותיו על פס ידו ולא יותר, וכדי שלא יהא מבורץ ומבצבץ ויוצא, מוחק מלמטה באצבע קטנה, ומלמעלה בגודל, ולא נדחו כלל דברי האומר שזו עבודה קשה מעבודות קשות שבמקדש, ושיטת הגמרא כדברי, וכן פירשוה כל רבותי:

ג. רִבָּה שַׁמְנָהּ, וְחִסֵר שַׁמְנָהּ, חִסֵר לְבוֹנָתָהּ, פְּסוּלָה. הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה לֶאֱכוֹל שְׁיָרֶיהָ בַחוּץ, אוֹ כַזַּיִת מִשְּׁיָרֶיהָ בַחוּץ, לְהַקְטִיר קֵמְצָהּ בַּחוּץ, אוֹ כַזַּיִת מְקֵּמְצָהּ בַּחוּץ, אוֹ לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ בַּחוּץ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לֶאֱכוֹל שְׁיָרֶיהָ לְמָחָר, אוֹ כַזַּיִת מִשְּׁיָרֶיהָ לְמָחָר, לְהַקְטִיר קֵמְצָהּ לְמָחָר, אוֹ כַזַּיִת מְקֵּמְצָהּ לְמָחָר, אוֹ לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ לְמָחָר, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַקּוֹמֵץ, וְהַנּוֹתֵן בַּכֶּלִי, וְהַמְהַלֵּךְ, וְהַמַּקְטִיר, לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, חוּץ לִמְקוֹמוֹ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. חוּץ לִזְמַנּוֹ, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. כֵּיצַד קָרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. קָמַץ בִּשְׁתִיקָה וְנָתַן בַּכְּלִי וְהָלָּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ, אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנּוֹ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהָלָּךְ וְהִקְטִיר בִּשְׁתִיקָה, אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהָלָּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ, זֶה הוּא שֶׁקָּרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ:

 ברטנורה   (ג) ריבה שמנה. ששיעור השמן לוג לכל עשרון, ואם ריבה שנתן שני לוגין או יותר לעשרון דחזו לשתי מנחות פסול: חיסר שמנה. פחות מלוג שמן לעשרון סולת: חיסר לבונתה. שלא נתן בה אלא קורט אחד של לבונה. אבל אם יש בה שני קרטין כשרה, דכתיב (ויקרא ו) את כל הלבונה אשר על המנחה, כל משמע אפילו קורט אחד, דכל משמע כל דהו כדכתיב (מלכים ב ד) אין לשפחתך כל בבית. את לרבות עוד קורט אחד, הרי שנים. ואילו ריבה לבונתה לא קתני, דלא פסל אלא כשריבה יותר על שני קומצים דאז ריבה יותר מדאי: לאכול שייריה בחוץ. חוץ לעזרה: או להקטיר קומצה בחוץ. דמחשבה פוסלת בין שחשב על אכילת אדם בין שחשב על אכילת מזבח, דכתיב (ויקרא ז) ואם האכול יאכל, בשתי אכילות הכתוב מדבר, אחת לאכילת אדם, ואחת לאכילת מזבח, וההוא קרא במחשבה מיירי, דכתיב (שם) המקריב אותו לא יחשב, בשעת הקרבה הוא נפגל, ואינו נפגל ביום השלישי, אלמא במחשבה מיירי שחשב עליו לאכלו ביום השלישי: פסולה. דמחשבת חוץ למקומו פוסלת בקמיצת המנחה, כמו שפוסלת בשחיטת הזבח. ומה שפוסל בזבח בשחיטה בקבלת הדם בהולכת דם בזריקת הדם, פוסל המנחה בקמיצה בנתינה בכלי שרת בהולכה בהקטרת הקומץ ולבונה, ארבעה כנגד ארבעה. והקומץ והלבונה עצמן חשובים גבי מנחה כמו הדם והאימורים אצל הזבח. ושיירי מנחה הנאכלים, כבשר הזבח הנאכל. ובפרק ב' דזבחים מפורשים כל הני פסולים והתם ילפינן להו כולהו מקראי: לאכול דבר שדרכו לאכול. כגון שיריים: דבר שדרכו להקטיר. כגון הקומץ. אבל אם חשב לאכול הקומץ או להקטיר השיריים חוץ לזמנו, לא פסל, דבטלה דעתו אצל כל אדם: ובלבד שיקרב המתיר. הקומץ: כהלכתו. כאילו היה כשר, שלא יהא שם שום פסול אלא הפגול בלבד. אבל אם יש בו פסול אחר אינו חשוב יותר פגול ואין בו כרת: קמץ בשתיקה. שלא חשב שום מחשבת פסול בשעת קמיצה: ונתן בכלי והלך והקטיר חוץ לזמנו. כלומר שבשלשת עבודות הללו חשב על השיריים לאכלן חוץ לזמנן:

ד. כֵּיצַד לֹא קָרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. קָמַץ חוּץ לִמְקוֹמוֹ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהָלָּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ, אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנּוֹ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהָלָּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִמְקוֹמוֹ, אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהָלָּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִמְקוֹמוֹ, מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁקְּמָצָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְנָתַן בַּכְּלִי וְהָלָּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנָּן, אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנָּן, וְנָתַן בַּכְּלִי וְהָלָּךְ וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהָלָּךְ וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן. זֶה הוּא שֶׁלֹּא קָרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת בַּחוּץ וְכַזַּיִת לְמָחָר, כַּזַּיִת לְמָחָר וְכַזַּיִת בַּחוּץ, כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וְכַחֲצִי זַיִת לְמָחָר כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר וְכַחֲצִי זַיִת בַּחוּץ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זֶה הַכְּלָל, אִם מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. וְאִם מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַזְמָן, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה וְזֶה פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לֶאֱכוֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין:

 ברטנורה   (ד) קמץ חוץ למקומו. חשב בשעת קמיצה לאכול השיריים חוץ לעזרה: נתן בכלי הלך והקטיר חוץ לזמנו. ובאחת משלש עבודות הללו חשב על השיריים לאכלן חוץ לזמנן: מנחת חוטא וקנאות. יש בהן עוד פסול אחר המוציאן מידי פגול, כגון שלא לשמן, דאמרינן בריש פרקין דפסולות אם קמצן שלא לשמן, ושלשת שאר העבודות חשב עליהן חוץ לזמנן, או אפילו הראשונה חוץ לזמנה והשאר שלא לשמן, הוציאו מידי פגול: או שקמץ או נתן בכלי או הוליך או הקטיר שלא לשמן. כלומר, אי זו מאלו שעשה שלא לשמן, והשאר על מנת לאכול לשיריים חוץ לזמנו, לא קרב המתיר כמצותו ואין בשיריים כרת: כזית בחוץ וכזית למחר. חשב באחת מן העבודות שתי מחשבות חוץ לזמנו וחוץ למקומו. ועד השתא איירינן בשתי עבודות שחשב באחת חוץ לזמנו ובאחרת חוץ למקומו, ועכשיו מיירי שחשב בשתיהן בעבודה אחת. ולר' יהודה אצטריך, דלא תימא בשתי עבודות הוא דפליג רבי יהודה דבתר קמייתא אזלינן, אבל בחדא עבודה מודה, קמשמע לן: כזית למחר וכזית בחוץ. אע''פ שחשב תחלה לחוץ לזמנו, הוציאתו שניה מידי כרת: אמר ר' יהודה זה הכלל וכו'. ר' יהודה פליג אתנא קמא בין בעבודה אחת בין בשתי עבודות. ואין הלכה כר' יהודה:

---

גמרא מנחות דף י''א ע''א

אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרָבָא כֵּיצַד קוֹמְצִין. אָמַר לֵיהּ כִּדְקָמְצֵי אִינְשֵׁי. אֵיתִבֵיהּ זוֹ זֶרֶת זוֹ קְמִיצָה זוֹ אַמַּה זוֹ אֶצְבַּע זוֹ גוּדָל. אֶלָּא לְהַשְׁווֹת (כְּלוֹמַר קוֹמֶץ מְלֹא הַיָּד כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא חָסֵר וְאַחַר כָּךְ מוֹחֵק בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה מִלְּמַטָּה) הֵיכִי עֲבִיד אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבְיָא אָמַר רַב חוֹפֶה שָׁלשׁ אֶצְבְּעוֹתָיו עַד שֶׁמַּגִּיעַ עַל פַּס יָדוֹ וְקוֹמֵץ. תַּנְיָא נַמֵּי הֲכִי (ויקרא ב') מְלֹא קֵמְצוֹ יָכוֹל מְבוּרָץ תַּלְמוּד לוֹמַר בְּקֵמְצוֹ. אִי בְּקֵמְצוֹ יָכוֹל בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו תַּלְמוּד לוֹמַר מְלֹא קמְצוֹ הָא כֵּיצַד חוֹפֶה שָׁלשׁ אֶצְבָּעוֹתָיו עַל פַּס יָדוֹ וְקוֹמֵץ בְּמַחֲבַת וּבְמַרְחֶשֶׁת מוֹחֵק בְּגוּדְלוֹ מִלְּמַעְלָה וּבְאֶצְבָּעוֹ קְטַנָּה מִלְּמַטָּה וְזוֹהִי עֲבוֹדָה קָשָׁה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. זוֹהִי וְתוּ לֹא וְהָאִיכָּא מְלִיקָה. וְהָאִיכָּא חֲפִינָה. אֶלָּא זוֹהִי אַחַת מֵעֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. אָמַר רַב פַּפָּא פְּשִׁיטָא לִי מְלֹא קֵמְצוֹ כִּדְקָמְצֵי אִינְשֵׁי. בָּעֵי רַב פַּפָּא קָמַץ בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו מָאי. מִן הַצְדָדִין מָאי. מִמַּטָּה לְמַעְלָה מָאי תִּיקוּ. אָמַר רַב פַּפָּא פְּשִׁיטָא לִי מְלֹא חָפְנָיו כִּדְחָפְנֵי אִינְשֵׁי. בָּעֵי רַב פַּפָּא חָפַן בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו מַהוּ. מִן הַצְדָדִין מַהוּ. חָפַן בְּזוֹ וּבְזוֹ. וְקֵרְבָן זוֹ אֵצֶל זוֹ מַהוּ תִּיקוּ. בָּעֵי רַב פַּפָּא דְּבָקֵיהּ לְקוֹמֶץ בְּדוֹפְנֵיהּ דְּמָנָא מָאי. תּוֹךְ כְּלִי בָּעֵינַן וְהָאִיכָּא אוֹ דִילְמָא הַנָּחָה בְּתוֹכוֹ בָּעֵינַן וְלֵיכָּא. תִּיקוּ. בָּעֵי מַר בַּר רַב אָשֵׁי הֲפָכֵיהּ לְמָנָא וּדִבָקֵיהּ לְקוֹמֶץ בְּאַרְעִיתָא דְמָנָא מָאי הַנָּחָה בְּתוֹכוֹ בָּעֵינַן וְהָאִיכָּא אוֹ דִילְמָא כְתִקּוּנוֹ בָּעֵינַן וְלֵיכָּא תִּיקוּ:

 רש''י  כדקמצי אינשי. משמע בכל האצבעות: זרת. אצבע קטנה ממנה מתחיל בזרת ונפקא מינה למדת חשן זרת ארכו: זו קמיצה. ממנה מתחיל הקומץ מאותו אצבע שאצל הקטנה: זו אמה. ממנה מודדין כל אמות הבנין והכלים לפי שהיתה ארוכה מכולן וב' אמות היו בשושן הבירה ב' מקלות שהן אמה ובהן מודדין אמות הבנין ואותן מקלות נמדדו באותו שהוא ארוך: זו אצבע. לטבל הכהן אצבעו בדם: זו גודל. לבהונות דמצורע אלמא קמיצה בקומץ ולא זרת. ומשני כי אמרינן דכולהו אצבעות בעינן לקמיצה: להשוות. דאם יוצא קמח למטה מן הקומץ מוחקו ומשויהו באצבע קטנה שלא יהא מבורץ וכן מלמעלה בגודל: היכי עביד. אמתניתין מהדר דקתני זו קמיצה דממנה מתחיל הקומץ: תלמוד לומר בקומצו. והרים ממנו בקומצו: בראשי אצבעותיו. מעט שלא יגיע עד פס ידו: במחבת ובמרחשת. דמעשיהן אשויין דאמר לקמן בפ' אלו מנחות נקמצות דלאחר שהן אפויין פותתן וקומץ הלכך אי אפשר לפותתן דקות כל כך וכשהוא קומץ יוצאות חוץ למקומו הלכך מוחק בגודלו מלמעלה ובאצבעו קטנה מלמטה: וזו היא עבודה קשה שבמקדש. שבקושי גדול הוא משום ולא יהא לא חסר ולא יותר: מליקה. אמר בפ' קדשי קדשים זו היא עבודה קשה: ובחפינה. נמי אמרינן בפרק הוציאו לו במסכת יומא אוחז את הבזך בראשי אצבעותיו ומעלה בגודלו וכו' וזו היא עבודה קשה: כדקמצי אינשי. מכניס צידי אצבעותיו ודוחק בקמח והקמח נכנס בתוך ידו: בראשי אצבעותיו. שהכניס ראשי אצבעותיו בקמח ופס ידו כלפי קמח וקומץ מלא קומצו עד פס ידו כתקנו מהו: מן הצדדין. שנתן גב ידו על הקמח והוליך ידו עד שנכנס הקמח דרך צידו לתוך ידו. לישנא אחרינא מן הצדדין מצידי הכלים שלא קמץ באמצע הכלי: מלמטה למעלה. שהכניס ראשי אצבעותיו בקמח וגב היד כנגד הקמח וקומץ: מלא חפניו. דיה''כ קטורת סמים דקה: כדחפני אינשי. שמכניסין צידי ידיהם וחופנים: מן הצדדין. שהכניס קטורת בחפניו דרך בין גודל לאצבע ל''א מן הצדדין של כלי: דבקיה לקומץ. בשעת קידושו בכלי בדפנו דמנא מבפנים: בארעיתא דמנא. כגון שהיה לכלי בית קבול מאחוריו כמו שיש בקערות:

---

זוהר בא דף מ''ג ע''ב

יִחוּדָא דָא הָא אַמְרָן בְּכַמָּה דוּכְתֵּי יִחוּדָא דְכָל יוֹמָא אִיהוּ יִחוּדָא דִקְרָא. (דברים ו') שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ הָא כֻלְּהוּ חַד. וְעַל דָּא אִקְרֵי אֶחָד. הָא תְּלַת שְׁמָהָן אִינוּן הֵיךְ אִינוּן חַד. וְאַף עַל גַּב דְּקָרֵינַן אֶחָד הֵיךְ אִינוּן חַד אֶלָּא בְחֶזְיוֹנָא דְרוּחַ קוּדְשָׁא אִתְיְידָע וְאִינוּן בְּחִיזוּ דְעֵינָא סְתִּימָא לְמִנְדַּע דִּתְלָתָא אִלֵּין אֶחָד. וְדָא אִיהוּ רָזָא דְקוֹל דְּאִשְׁתְּמַע קוֹל אִיהוּ חַד וְאִיהוּ תְלָתָא גוֹוָנִין אֶשָּׁא וְרוּחָא וּמַיָּא וְכוּלְהוּ חַד בְּרָזָא דְקוֹל (וְלָאו אִינוּן אֶלָּא חַד) אוּף הָכָא יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אִינוּן חַד. תְּלָתָא גוֹוָנִין וְאִינוּן חַד. וְדָא אִיהוּ קוֹל דְּעָבִיד בַּר נַשׁ בְּיִחוּדָא וּלְשַׁוָּואָה רְעוּתֵיה בְּיִחוּדָא דְכֹלָּא מֵאֵין סוֹף עַד סוֹפָא דְכֹלָּא בְּהָאי קוֹל דְּקָא עֲבִיד בְּהַנֵּי תְלָתָא דְאִינוּן חַד. וְדָא אִיהוּ יִחוּדָא דְכָל יוֹמָא דְאִתְגַלֵי בְּרָזָא דְרוּחַ קוּדְשָׁא וְכַמָּה גַוָונִין דְיִחוּדָא אִתְעֲרוּ וְכֻלְּהוּ קְשׁוֹט. מָאן דַּעֲבִיד הָאי עֲבִיד. וּמָאן דַּעֲבִיד הָאי עֲבִיד. אֲבָל הָאי יִחוּדָא דְקָא אֲנַן מִתְעֲרֵי מִתַּתָּא בְרָזָא דְקוֹל דְּאִיהוּ חַד דָּא הוּא בְרִירָא דְמִלָּה הָאי בִּכְלָלָא לְבָתַר פְּרַט כִּדְקָאַמְרָן. פָּרָשָׁה רְבִיעָאָה הוּא רָזָא דְדִינָא קַשְׁיָא הִשָּׁמְרוּ לָכֶם. אִלֵּין אִינוּן תְּפִלִּין דְּרֵישָׁא וּתְפִלִּין דִּדְרוֹעָא כְּגוֹוָנָא דָא בְחַד בֵּיתָא. וְהָא אִתְעַרְנָא בְהוּ כֻלְּהוּ רָזָא חֲדָא. קַשְׁרָא דִתְפִלִּין דְּרֵישָׁא אִיהוּ דָלֶ''ת וְעַל דָּא כְתִיב (שמות ל''ג) וְרָאִיתָ אֶת אַחֹרָי. וְעַל דָּא אִיהוּ לַאֲחוֹרָא וְתַמָּן אִתְקְשַׁר כֹלָּא בְּקִשְׁרָא חֲדָא וְאִיהִי כַּד מַנְחָא אִלֵּין תְּפִלִּין דִּדְרוֹעָא לְאִתְקַשְּׁרָא (ס''א אִית קִשְׁרָא) אַחֲרָא רָזָא דִבְרִית קַדִּישָׁא רָזָא דָא כְּמָה דְאִתְמַר בְּכַמָּה דוּכְתֵּי וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא. זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְּיַדְעִין רָזָא דָא וְאִצְטְרִיךְ בַּר נַשׁ לְאַנָּחָא לוֹן כָּל יוֹמָא לְמֶהֱוֵי בְדִיּוּקְנָא עִילָאָה וַעֲלֵיהּ כְּתִיב וְרָאוּ כָל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְיָ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ עַד כָּאן. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

 תרגום הזוהר  יִחוּד זֶה בֵּאֲרְנוּ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת. יִחוּד שֶׁל כָּל יוֹם, הוּא יִחוּד הַכָּתוּב, שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה', וְכֻלָּם הֵם אֶחָד. וְעַל כֵּן נִקְרָא אֶחָד. שׁוֹאֵל. הֲרֵי שְׁלֹשָה שֵׁמוֹת הֵם, וְאֵיךְ הֵם אֶחָד. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָנוּ קוֹרְאִים אֶחָד, דְּהַיְנוּ שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד. אֲבָל אֵיךְ הֵם אֶחָד. אֶלָּא בַּמַּרְאֶה שֶׁל רוּחַ הַקֹּדֶשׁ נוֹדָע, כְּשֶׁהֵם בְּסוֹד הַמַּרְאֶה שֶׁל עֵין הַסָּתוּם לָדַעַת שֶׁשְּׁלֹשָה, הֵם אֶחָד, וְזֶהוּ סוֹד הַקּוֹל שֶׁנִּשְׁמַע, שֶׁקּוֹל הוּא אֶחָד, וּבוֹ שָׁלֹשׁ בְּחִינוֹת, אֵשׁ רוּחַ וּמַיִם, וְכֻלָּם אֶחָד בְּסוֹד הַקּוֹל. אַף כָּאן, ה' אֱלֹקֵינוּ ה', הֵם אֶחָד, שָׁלֹשׁ בְּחִינוֹת, וְהֵן אֶחָד. וְזֶה הוּא קוֹל, שֶׁעוֹשֶׂה הָאָדָם בְּסוֹד הַיִּחוּד, לָשׂוּם כַּוָּנָתוֹ בְּיִחוּד כָּל הַמַּדְרֵגוֹת, מִן אֵין סוֹף עַד סוֹף הַכֹּל, בְּיִחוּד קוֹל הַזֶּה, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּאֵלּוּ שְׁלֹשֶת הַקַּוִּין שֶׁהֵם אֶחָד. וְזֶהוּ הַיִּחוּד שֶׁבְּכָל יוֹם, שֶׁנִּתְגַלֶּה בְּסוֹד רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. וְכַמָּה אֹפַנִים שֶׁל יִחוּד נֶאֱמְרוּ, וְכֻלָּם אֱמֶת, מִי שֶׁעוֹשֶׂה יִחוּד זֶה עוֹשֶׂה טוֹב, וּמִי שֶׁעוֹשֶׂה יִחוּד זֶה עוֹשֶׂה טוֹב. אֲבָל יִחוּד הַזֶּה, שֶׁאָנוּ מְעוֹרְרִים מִלְּמַטָּה, בְּסוֹד הַקּוֹל שֶׁהוּא אֶחָד, זֶהוּ בֵּרוּרוֹ שֶׁל הַדָּבָר. זֶה הוּא בִּכְלָל. אַחַר כָּךְ פְּרָט כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. פָּרָשָׁה הָרְבִיעִית, ה''ס דִּין הַקָּשֶׁה, הִשָּׁמְרוּ לָכֶם, אֵלּוּ הֵם אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ שֶׁהֵם בְּאַרְבַּע בָּתִים. וּתְפִלִּין שֶׁל יָד הֵם גַּם כֵּן כְּעֵין זֶה, אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת, אֶלָּא שֶׁהֵם בְּבַיִת אֶחָד. וּכְבָר הֵעָרְנוּ בָּהֶם שֶׁכֻּלָּם הֵם סוֹד אֶחָד. הַקֶּשֶׁר שֶׁל הַתְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, הוּא בְּצוּרָת ד'. וְעַל זֶה כָּתוּב, וְרָאִיתָ אֶת אֲחוֹרָי וְעַל כֵּן הַקֶּשֶׁר הוּא לְאָחוֹר. וְשָׁם נִקְשָׁר הַכֹּל בְּקֶשֶׁר אֶחָד. וְהִיא, הַמַּלְכוּת, כְּשֶׁמַּנִּיחָהּ אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁל יָד לְהִתְקַשֵּׁר, בּז''א, יֵשׁ קֶשֶׁר אַחֵר, דְּהַיְנוּ הַקֶּשֶׁר שֶׁל תְּפִלִּין שֶׁל יָד שֶׁהִיא בְּצוּרָת י', הוּא סוֹד שֶׁל בְּרִית הַקָּדוֹשׁ, וְסוֹד זֶה הוּא כְּמוֹ. שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, וְהַכֹּל סוֹד אֶחָד. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל הַיּוֹדְעִים סוֹד הַזֶּה. וְצָרִיךְ הָאָדָם לְהַנִּיחָם בְּכָל יוֹם, לִהְיוֹת בַּצוּרָה הָעֶלְיוֹנָה, וְעָלָיו כָּתוּב, וְרָאוּ כָל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךְ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ. בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.

---

הלכה פסוקה

הר''מ ה' איסורי ביאה פ' כ''א

א. אָסוּר לְאָדָם לְהִסְתַּכֵּל בְּנָשִׁים בְּשָׁעָה שֶׁהֵן עוֹמְדוֹת עַל הַכְּבִיסָה אֲפִלּוּ לְהִסְתַּכֵּל בְּבִגְדֵי צֶמֶר שֶׁל אִשָּׁה שֶׁהוּא מַכִּירָה אָסוּר שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי הִרְהוּר: ב. מִי שֶׁפָּגַע בְּאִשָּׁה בַּשּׁוּק אָסוּר לוֹ לְהַלֵּךְ אַחֲרֶיהָ אֶלָּא רָץ וּמְסַלְקָהּ לִצְדָדִין אוֹ לְאַחֲרָיו. וְכָל הַמְּהַלֵּךְ בַּשּׁוּק אַחֲרֵי אִשָּׁה הֲרֵי זֶה מִקַּלֵּי עַמֵּי הָאָרֶץ. וְאָסוּר לַעֲבוֹר עַל פֶּתַח אִשָּׁה זוֹנָה עַד שֶׁיַּרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ה') וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ: ג. וְאָסוּר לְאָדָם שֶׁאֵינוֹ נָשׂוּי לִשְׁלוֹחַ יָדוֹ בִּמְבוּשָׁיו שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי הִרְהוּר וַאֲפִלּוּ מִתַּחַת טַבּוּרוֹ לֹא יַכְנִיס יָדוֹ שֶׁמָּא יָבוֹא לִידֵי הִרְהוּר. וְאִם הִשְׁתִּין מַיִם לֹא יֶאֱחוֹז בְּאַמָּה וְיַשְׁתִּין. וְאִם הָיָה נָשׂוּי מֻתָּר וּבֵין נָשׂוּי וּבֵין שֶׁאֵינוֹ נָשׂוּי לֹא יוֹשִׁיט יָדוֹ לְאַמָּה כְּלָל אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהוּא צָרִיךְ לִנְקָבָיו:

---

מוסר

מלוקט

הָאִיש אֲשֶׁר עָבְרוּ עָלָיו מַיִם הַזֵּידוֹנִים וְנִכְשַׁל בְּאִיסוּרֵי עֲרָיוֹת אוֹ בָא עַל הַגוֹיָה אוֹ הִשְׁחִית זַרְעוֹ יִתְמַרְמַר יִדְכֶּה יָשׁוֹחַ עַל אֲשֶׁר הִכְעִיס אֶת בּוֹרְאוֹ וּפָגַם בְּשֵׁמוֹת הַקֹּדֶשׁ. וְלָאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לוֹ אֵיךְ יֹאכַל מַעֲדַנִים. וְהוּא מוּכָן לְפוּרְעָנוּת וְיַגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָיו. אֵיךְ יִלְבַּשׁ בִּגְדֵי מֶשִׁי וְהוּא לָבוּשׁ בְּטֻמְאָה וּלְבוּשׁ נַפְשׁוֹ מְלֻכְלָךְ וּמְטֻנָף קָרוּעַ לְבוּשׁ הַבּוּ''ז. אֵיךְ יִשְׂתָּרֵר עַל מְשָׁרְתָיו וְהַסָּרִים לְמִשְׁמַעְתּוֹ וְהוּא בָזוּי לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ וְכָרוֹזָא קָרֵי בְחַיִל דָא עַבְדָא דְמָרִיד בְּמָרֵיהּ וְהוּא נִתְעָב וְנֶאֱלָח לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם. אֵיךְ יִישַׁן עַל מִטָּה כְבוּדָה וְהוּא מוּכָן לָלֶכֶת מִדֶּחִי אֶל דֶחִי בְּיַד מַלְאֲכֵי חַבָּלָה אַכְזָרִים צוֹרְרִים. אִי לָזֹאת הִשְׁתּוֹנֵן וְהִתְבּוֹנֵן לָשׁוּב אֶל ה' וְלַעֲבוֹד עֲבוֹדָתוֹ וִימִינוֹ פְּשׁוּטָה לְקַבֵל שָׁבִים:

---

בא ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(כז) וַיְחַזֵּק יְהוָֹה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָֽם: וְאַתְקֵיף יְיָ יָת לִבָּא דְפַרְעֹה וְלָא אָבָה לְשַׁלָחוּתְהוֹן: (כח) וַיֹּֽאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵֽעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹֽתְךָ פָנַי תָּמֽוּת: וַאֲמַר לֵּהּ פַּרְעֹה אִזֵיל מֵעִלָוָי אִסְתַּמַר לָךְ לָא תוֹסִיף לְמֶחֱזֵי אַפַּי אֲרֵי בְּיוֹמָא דְתֶחֱזֵי אַפַּי תְּמוּת: (כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹֽא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶֽיךָ: (פ) וַאֲמַר משֶׁה יָאוּת מַלֵילְתָּא לָא אוֹסִיף עוֹד לְמֶחֱזֵי אַפָּיךְ:

 רש''י   כן דברת. יפה דברת ובזמנו דברת, אמת שלא אוסיף עוד ראות פניך:

יא (א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַֽחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּֽה: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עוֹד מַכְתַּשׁ חַד אַיְתִי עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם בָּתַר כֵּן יְשַׁלַח יָתְכוֹן מִכָּא כְּשַׁלָחוּתֵהּ גְמֵירָא תָּרָכָא יְתָרֵךְ יָתְכוֹן מִכָּא:

 רש''י   כלה. גמירא, (כלה) כליל, כלכם ישלח:

(ב) דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָֽב: מַלֵיל כְּעַן קֳדָם עַמָא וּשְׁאִילוּ גְבַר מִן חַבְרֵהּ וְאִתְּתָא מִן חַבְרָתַהּ מָנִין דִכְסַף וּמָנִין דִדְהָב:

 רש''י   דבר נא. אין נא אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הזהירם על כך שלא יאמר אותו צדיק אברהם (בראשית טו יג) ועבדום וענו אותם קים בהם, (שם יד) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קים בהם:

(ג) וַיִּתֵּן יְהוָֹה אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵֽי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָֽם: (ס) וִיהַב יְיָ יָת עַמָא לְרַחֲמִין בְּעֵינֵי מִצְרָיִם אַף גַבְרָא משֶׁה רַב לַחֲדָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עַמָא: (ד)  רביעי  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר יְהוָֹה כַּֽחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָֽיִם: וַאֲמַר משֶׁה כִּדְנַן אֲמַר יְיָ כְּפַלְגוּת לֵילְיָא אֲנָא מִתְגְלִי בְּגוֹ מִצְרָיִם:

 רש''י   ויאמר משה כה אמר ה'. בעמדו לפני פרעה נאמרה לו נבואה זו שהרי משיצא מלפניו לא הוסיף ראות פניו: כחצת הלילה. כהחלק הלילה, כחצות, כמו (מלכים א' יט כה) כעלות, (תהלים קכד ג) בחרות אפם בנו, זהו פשוטו לישבו על אפניו, שאין חצות שם דבר של חצי. ורבותינו דרשוהו כמו בחצי הלילה (שמות יב כט) ואמרו, שאמר משה כחצות, דמשמע סמוך לו או לפניו או לאחריו, ולא אמר בחצות, שמא יטעו אצטגניני פרעה, ויאמרו משה בדאי הוא:

(ה) וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָֽרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָֽה: וִימוּת כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבּוּכְרָא דְפַרְעֹה דְעָתִיד לְמִתַּב עַל כָּרְסֵי מַלְכוּתֵהּ עַד בּוּכְרָא דְאַמְתָא דִי בָּתַר רֵיחְיָא וְכֹל בּוּכְרָא דִבְעִירָא:

 רש''י   עד בכור השבי. (שמות יב כט) למה לקו השבויים, כדי שלא יאמרו, יראתם תבעה עלבונם והביאה פרענות על מצרים: מבכור פרעה עד בכור השפחה. כל הפחותים מבכור פרעה וחשובים מבכור השפחה היו בכלל. ולמה לקו בני השפחות, שאף הם היו משעבדים בהם ושמחים בצרתם: וכל בכור בהמה. לפי שהיו עובדין לה, וכשהקדוש ברוך הוא נפרע מן האמה נפרע מאלהיה:

(ו) וְהָֽיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִֽהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִֽף: וּתְהֵי צְוַחְתָּא רַבָּא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם דִכְוָתֵהּ לָא הֲוַת וְדִכְוָתֵהּ לָא תוֹסֵף: (ז) וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶֽחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּֽדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה יְהֹוָה בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵֽל: וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָא יַנְזֵק כַּלְבָּא בְּלִישְׁנֵהּ לְמִנְבַּח לְמֵאֲנָשָׁא וְעַד בְּעִירָא בְּדִיל דְתִדְעוּן דְיַפְרֵישׁ יְיָ בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל:

 רש''י   לא יחרץ כלב לשנו. אומר אני שהוא לשון שנון, לא ישנן, וכן (יהושע י כא) לא חרץ לבני ישראל לאיש את לשנו, לא שנן, (שמו''ב ה כד) אז תחרץ תשתנן, (ישעיה מא טו) למורג חרוץ שנון, (משלי כא ה) מחשבות חרוץ, אדם חריף ושנון, (משלי י ד) ויד חרוצים תעשיר, חריפים, סוחרים שנונים: אשר יפלה. יבדיל:

(ח) וְיָֽרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּֽחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַֽחֲרֵי כֵן אֵצֵא וַיֵּצֵא מֵֽעִם פַּרְעֹה בָּֽחֳרִי אָֽף: (ס) וְיֶחֱתוּן כָּל עַבְדָיךְ אִלֵין לְוָתִי וְיִבְעוֹן מִנִי לְמֵימָר פּוּק אַתְּ וְכָל עַמָא דִי עִמָךְ וּבָתַר כֵּן אֶפּוֹק וּנְפַק מִלְוָת פַּרְעֹה בִּתְקוֹף רְגָז:

 רש''י   וירדו כל עבדיך. חלק כבוד למלכות שהרי בסוף ירד פרעה בעצמו אליו בלילה (שמות יב לא) ויאמר קומו צאו מתוך עמי ולא אמר לו משה מתחלה וירדת אלי והשתחוית לי: אשר ברגליך. ההולכים אחר עצתך והלוכך: ואחרי כן אצא. עם כל העם מארצך: ויצא מעם פרעה. כשגמר דבריו יצא מלפניו: בחרי אף. על שאמר לו (שמות י כח) אל תוסף ראות פני:

(ט) וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה לֹֽא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מֽוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָֽיִם: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לָא יְקַבֵּל מִנְכוֹן פַּרְעֹה בְּדִיל לְאַסְגָאָה מוֹפְתַי בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

 רש''י   למען רבות מופתי. מופתי שנים, רבות שלושה מכת בכורות וקריעת ים סוף ולנער את מצרים:

(י) וּמֹשֶׁה וְאַֽהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּֽפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק יְהוָֹה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹֽא שִׁלַּח אֶת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל מֵֽאַרְצֽוֹ: (ס) וּמשֶׁה וְאַהֲרֹן עֲבָדוּ יָת כָּל מוֹפְתַיָא הָאִלֵין קֳדָם פַּרְעֹה וְתַקַף יְיָ יָת לִבָּא דְפַרְעֹה וְלָא שַׁלַח יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעֵהּ:

 רש''י   ומשה ואהרן עשו וגו' . כבר כתב לנו זאת בכל המופתים, ולא שנאה כאן אלא בשביל לסמכה לפרשה של אחריה:

יב (א) וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה וְאֶֽל אַֽהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹֽר: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְמֵימָר:

 רש''י   ויאמר ה' אל משה ואל אהרן. בשביל שאהרן עשה וטרח במופתים כמשה, חלק לו כבוד זה במצוה ראשונה שכללו עם משה בדבור: בארץ מצרים. חוץ לכרך, או אינו אלא בתוך הכרך תלמוד לומר (לעיל ט כט) כצאתי את העיר וגו' , ומה תפלה קלה לא התפלל בתוך הכרך דבור חמור לא כל שכן, ומפני מה לא נדבר עמו בתוך הכרך, לפי שהיתה מלאה גלולים:

(ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָֽה: יַרְחָא הָדֵין לְכוֹן רֵישׁ יַרְחִין קַדְמַאי הוּא לְכוֹן לְיַרְחֵי שַׁתָּא:

 רש''י   החדש הזה. הראהו לבנה בחדושה ואמר לו כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חדש. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, על חדש ניסן אמר לו, זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים, שיהא אייר קרוי שני, סיון שלישי: הזה. נתקשה משה על מולד הלבנה באיזו שעור תראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו כזה ראה וקדש. וכיצד הראהו, והלא לא היה מדבר עמו אלא ביום, שנאמר (שמ' ו כח) ויהי ביום דבר ה', (ויק' ז לח) ביום צוותו, (במדבר טו כג) מן היום אשר צוה ה' והלאה, אלא סמוך לשקיעת החמה נאמרה לו פרשה זו, והראהו עם חשכה:

(ג) דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּֽעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּֽיִת: מַלִילוּ עִם כָּל כְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל לְמֵימַר בְּעַסְרָא לְיַרְחָא הָדֵין וְיִסְבוּן לְהוֹן גְבַר אִמָר לְבֵית אַבָּא אִמָר לְבֵיתָא:

 רש''י   דברו אל כל עדת. וכי אהרן מדבר והלא כבר נאמר (שמות ז ב) אתה תדבר, אלא חולקין כבוד זה לזה ואומרים זה לזה למדני, והדבור יוצא מבין שניהם, כאלו שניהם מדברים: אל כל עדת ישראל וגו' בעשר לחדש. דברו היום בראש חדש שיקחוהו בעשור לחדש: הזה. פסח מצרים מקחו בעשור, ולא פסח דורות: שה לבית אבת. למשפחה אחת, הרי שהיו מרבין יכול שה אחד לכלן, תלמוד לומר שה לבית:

(ד) וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּֽׂה: וְאִם יִזְעֵיר בֵּיתָא מִלְאִתְמְנָאָה עַל אִמְרָא וְיִסַב הוּא וְשֵׁיבָבֵהּ דְקָרִיב לְבֵיתֵהּ בְּמִנְיַן נַפְשָׁתָא גְבַר לְפוּם מֵיכְלֵהּ תִּתְמְנוּן עַל אִמְרָא:

 רש''י   ואם ימעט הבית מהיות משה. ואם יהיו מועטין מהיות משה אחד שאין יכולין לאכלו ויבא לידי נותר, ולקח הוא ושכנו וגו' זהו משמעו לפי פשוטו. ועוד יש בו מדרש ללמד שאחר שנמנו עליו יכולין להתמעט ולמשוך ידיהם המנו ולהמנות על שה אחר, אך אם באו למשוך ידיהם ולהתמעט מהיות משה, יתמעטו בעוד השה קים בהיותו בחיים, ולא משנשחט: במכסת. חשבון וכן (ויקרא כז כג) מכסת הערכך: לפי אכלו. הראוי לאכילה פרט לחולה וזקן שאינן יכולין לאכול כזית: תכסו. תתמנון:

(ה) שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָֽעִזִּים תִּקָּֽחוּ: אִמַר שְׁלִים דְכַר בַּר שַׁתֵּהּ יְהֵי לְכוֹן מִן אִמְרַיָא וּמִן עִזַיָא תִּסְבוּן:

 רש''י   תמים. בלא מום: בן שנה. כל שנתו קרוי בן שנה כלומר שנלד בשנה זו: מן הכבשים ומן העזים. או מזה או מזה שאף עז קרויה שה, שנאמר (דברים יד ד) ושה עזים:

(ו) וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָֽׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָֽעַרְבָּֽיִם: וִיהֵי לְכוֹן לְמַטְרָא עַד אַרְבְּעָא עַסְרָא יוֹמָא לְיַרְחָא הָדֵין וְיִכְּסוּן יָתֵהּ כֹּל קְהָלָא כְנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל בֵּין שִׁמְשַּׁיָא:

 רש''י   והיה לכם למשמרת. זה לשון בקור שטעון בקור ממום ארבעה ימים קדם שחיטה, ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים מה שלא צוה כן בפסח דורות, היה ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר (יחזקאל טז ח) ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דדים, הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר (שם ז) ואת ערום ועריה, ונתן להם שתי מצוות דם פסח ודם מילה, שמלו באותו הלילה, שנאמר (שם ו) מתבוססת בדמיך, בשני דמים, ואומר (זכריה ט יא) . גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו, ולפי שהיו שטופים בעבודה זרה אמר להם (פסוק כא) משכו וקחו לכם, משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה: ושחטו אתו וגו' . וכי כלן שוחטין אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו: קהל עדת ישראל. קהל ועדה וישראל. מכאן אמרו, פסחי צבור נשחטין בשלש כתות זו אחר זו, נכנסה כת ראשונה ננעלו דלתות העזרה וכו' , כדאיתא בפסחים (דף סד א) : בין הערבים. משש שעות ולמעלה קרוי בין הערבים, שהשמש נוטה לבית מבואו לערוב. ולשון בין הערבים נראה בעיני אותן שעות שבין עריבת היום לעריבת הלילה, עריבת היום בתחלת שבע שעות מכי ינטו צללי ערב (ירמיה ו ד) , ועריבת הלילה בתחלת הלילה. ערב לשון נשף וחשך, כמו (ישעיה כד יא) ערבה כל שמחה:

(ז) וְלָֽקְחוּ מִן הַדָּם וְנָֽתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹֽאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶֽם: וְיִסְבוּן מִן דְמָא וְיִתְּנוּן עַל תְּרֵין סִפַּיָא וְעַל שַׁקְפָא עַל בָּתַּיָא דְיֵכְלוּן יָתֵהּ בְּהוֹן:

 רש''י   ולקחו מן הדם. זו קבלת הדם. יכול ביד, תלמוד לומר (פסוק כב) אשר בסף: המזוזת. הם הזקופות אחת מכאן לפתח ואחת מכאן: המשקוף. הוא העליון שהדלת שוקף עליו כשסוגרין אותו לינט''ר בלעז ולשון שקיפה. חבטה, כמו (ויקרא כו לו) קול עלה נדף, טרפא דשקיף, (שמות כא כה) חבורה. משקופי: על הבתים אשר יאכלו אתו בהם. ולא על משקוף ומזוזות שבבית התבן ובבית הבקר, שאין דרין בתוכו:

(ח) וְאָֽכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻֽהוּ: וְיֵכְלוּן יָת בִּסְרָא בְּלֵילָא הַהוּא טְּוֵי נוּר וּפַטִיר עַל מְרָרִין יֵכְלֻנֵהּ:

 רש''י   את הבשר. ולא גידים ועצמות: על מררים. כל עשב מר נקרא מרור. וצום לאכול מרור זכר לוימררו את חייהם (שמות א יד) :

(ט) אַל תֹּֽאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּֽוֹ: לָא תֵיכְלוּן מִנֵהּ כַּד חַי וְאַף לָא בַשָׁלָא מְבֻשָׁל בְּמַיָא אֱלָהֵן טְוֵי נוּר רֵישֵׁיה עַל כְּרָעוֹהִי וְעַל גַוֵהּ:

 רש''י   אל תאכלו ממנו נא. שאינו צלוי כל צרכו קראו נא בלשון ערבי: ובשל מבשל. כל זה באזהרת אל תאכלו: במים. מנין לשאר משקין, תלמוד לומר ובשל מבשל מכל מקום: כי אם צלי אש. למעלה גזר עליו במצות עשה וכאן הוסיף עליו לא תעשה אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש: ראשו על כרעיו. צולהו כלו כאחד עם ראשו ועם כרעיו ועם קרבו, ובני מעיו נותן לתוכו אחר הדחתן. ולשון על כרעיו ועל קרבו כלשון (שמות ו כו) על צבאותם, כמו בצבאותם, כמות שהן, אף זה כמות שהוא, כל בשרו משלם:

(י) וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹֽפוּ: וְלָא תַשְׁאֲרוּן מִנֵהּ עַד צַפְרָא וּדְיִשְׁתָּאַר מִנֵהּ עַד צַפְרָא בְּנוּרָא תוֹקְדוּן:

 רש''י   והנתר ממנו עד בקר. מה תלמוד לומר עד בקר פעם שניה, לתן בקר על בקר, שהבקר משמעו משעת הנץ החמה, ובא הכתוב להקדים שאסור באכילה מעלות השחר, זהו לפי משמעו. ועוד מדרש אחר למד שאינו נשרף ביום טוב אלא ממחרת. וכך תדרשנו והנותר ממנו בבקר ראשון עד בקר שני תעמוד ותשרפנו:

(יא) וְכָכָה תֹּֽאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַֽעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַֽאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיהוָֹֽה: וּכְדֵין תֵּיכְלוּן יָתֵהּ חַרְצֵיכוֹן יְהוֹן אֲסִירִין מְסָנֵיכוֹן בְּרִגְלֵיכוֹן וְחוּטְרֵיכוֹן בִּידֵיכוֹן וְתֵיכְלוּן יָתֵהּ בִּבְהִילוּ פִּסְחָא הוּא קֳדָם יְיָ:

 רש''י   מתניכם חגרים. מזמנים לדרך: בחפזון. לשון בהלה ומהירות, כמו (שמואל א' כג כו) ויהי דוד נחפז ללכת, (מלכים ב' ז טו) אשר השליכו ארם בחפזם: פסח הוא לה'. הקרבן קרוי פסח על שם הדלוג והפסיחה שהקדוש ברוך הוא היה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים וקופץ ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט, ואתם עשו כל עבודותיו לשם שמים. דבר אחר דרך דלוג וקפיצה, זכר לשמו שקרוי פסח וגם פשק''א [פסח] לשון פסיעה:

(יב) וְעָֽבַרְתִּי בְאֶֽרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵֽאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶֽעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְהוָֹֽה: וְאִתְגְלֵיתִי בְאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּלֵילְיָא הָדֵין וְאֶקְטוֹל כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם מֵאֲנָשָׁא וְעַד בְּעִירָא וּבְכָל טַעֲוַת מִצְרַיִם אַעְבֵּד דִינִין אֲנָא יְיָ:

 רש''י   ועברתי. כמלך העובר ממקום למקום, ובהעברה אחת וברגע אחד כלן לוקין: כל בכור בארץ מצרים. אף בכורות אחרים והם במצרים, ומנין אף בכורי מצרים שבמקומות אחרים, תלמוד לומר (תהלים קלו י) למכה מצרים בבכוריהם: מאדם ועד בהמה. מי שהתחיל בעברה ממנו מתחלת הפרענות: ובכל אלהי מצרים. של עץ נרקבת, ושל מתכת נמסת ונתכת לארץ: אעשה שפטים אני ה'. אני בעצמי ולא על ידי שליח:

(יג) וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּֽתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָֽסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִֽהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָֽיִם: וִיהֵי דְמָא לְכוֹן לְאָת עַל בָּתַּיָא דִי אַתּוּן תַּמָן וְאֶחֱזֵי יָת דְמָא וְאֵיחוֹס עֲלֵיכוֹן וְלָא יְהֵי בְכוֹן מוֹתָא לְחַבָּלָא בְּמִקְטְלִי בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

 רש''י   והיה הדם לכם לאת. לכם לאות ולא לאחרים לאות מכאן שלא נתנו הדם אלא מבפנים: וראיתי את הדם. הכל גלוי לפניו, אלא אמר הקדוש ברוך הוא נותן אני את עיני לראות שאתם עסוקים במצוותי ופוסח אני עליכם: ופסחתי. וחמלתי, ודומה לו (ישעיה לא ה) פסח והמליט. ואני אומר כל פסיחה לשון דלוג וקפיצה. ופסחתי מדלג היה מבתי ישראל לבתי מצרים, שהיו שרוים זה בתוך זה, וכן (מלכים א' יח כא) פסחים על שתי הסעפים, וכן כל הפסחים הולכים כקופצים, וכן (ישעיה לא ה) פסח והמליט, מדלגו וממלטו מבין המומתים: ולא יהיה בכם נגף. אבל הוה הוא במצרים הרי שהיה מצרי בביתו של ישראל, יכול ימלט, תלמוד לומר ולא יהיה בכם נגף, אבל הוה במצרי שבבתיכם, הרי שהיה ישראל בביתו של מצרי, שומע אני ילקה כמותו, תלמוד לומר ולא יהיה בכם נגף:

---

בא יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(יד) וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַֽיהוָֹה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּֽהוּ: וִיהֵי יוֹמָא הָדֵין לְכוֹן לְדוּכְרָנָא וּתְחַגוּן יָתֵהּ חַגָא קָדָם יְיָ לְדָרֵיכוֹן קְיָם עָלָם תְּחַגֻנֵהּ:

 רש''י   לזכרון. לדורות: וחגתם אתו. יום שהוא לך לזכרון אתה חוגגו. ועדין לא שמענו אי זהו יום הזכרון, תלמוד לומר (שמות יג ג) זכור את היום הזה אשר יצאתם, למדנו שיום היציאה הוא יום של זכרון. ואיזה יום יצאו, תלמוד לומר (במדבר לג ג) ממחרת הפסח יצאו, הוי אומר יום חמשה עשר בניסן הוא של יום טוב, שהרי ליל חמשה עשר אכלו את הפסח ולבקר יצאו: לדרתיכם. שומע אני מעוט דורות שנים, תלמוד לומר חקת עולם תחגהו:

(טו) שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָֽרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּֽתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָֽרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִֽי: שִׁבְעַת יוֹמִין פַּטִיר תֵּיכְלוּן בְּרַם בְּיוֹמָא קַדְמָאָה תְּבַטְלוּן חֲמִיעַ מִבָּתֵּיכוֹן אֲרֵי כָּל דְיֵכוּל חֲמִיעַ וְיִשְׁתֵּצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מִיִשְׂרָאֵל מִיוֹמָא קַדְמָאָה עַד יוֹמָא שְׁבִיעָאָה:

 רש''י   שבעת ימים. שטיינ''א של ימים: שבעת ימים מצות תאכלו. ובמקום אחר הוא אומר (דברים טז ח) ששת ימים תאכל מצות, למד על שביעי של פסח שאינו חובה לאכול מצה, ובלבד שלא יאכל חמץ. מנין אף ששה רשות תלמוד לומר ששת ימים. זו מדה בתורה, דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו בלבד יצא, אלא ללמד על הכלל כלו יצא, מה שביעי רשות אף ששה רשות, יכול אף לילה הראשון רשות, תלמוד לומר (להלן פסוק יח) בערב תאכלו מצות, הכתוב קבעו חובה: אך ביום הראשון תשביתו שאר. מערב יום טוב, וקרוי ראשון לפי שהוא לפני השבעה, ומצינו מקדם קרוי ראשון, כמו (איוב טו ז) הראישון אדם תולד, הלפני אדם נלדת, או אינו אלא ראשון של שבעה, תלמוד לומר (שמות לד כה) לא תשחט על חמץ, לא תשחט הפסח ועדין חמץ קים: הנפש ההוא. כשהיא בנפשה ובדעתה, פרט לאנוס: מישראל. שומע אני תכרת מישראל ותלך לה לעם אחר, תלמוד לומר במקום אחר (ויקרא כב ג) מלפני, בכל מקום שהוא רשותי:

(טז) וּבַיּוֹם הָֽרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִֽהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵֽעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵֽאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵֽעָשֶׂה לָכֶֽם: וּבְיוֹמָא קַדְמָאָה מְעָרַע קַדִישׁ וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִיבִידָא לָא יִתְעֲבֵד בְּהוֹן בְּרַם דִי מִתְאֲכֵל לְכָל נְפַשׁ הוּא בִלְחוֹדוֹהִי יִתְעֲבֵד לְכוֹן:

 רש''י   מקרא קדש. מקרא שם דבר, קרא אותו קדש לאכילה ושתיה וכסות: לא יעשה בהם. אפלו על ידי אחרים: הוא לבדו. הוא ולא מכשיריו שאפשר לעשותן מערב יום טוב: לכל נפש. אפלו לבהמה יכול אף לנכרים, תלמוד לומר לכם:

(יז) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֽוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹֽתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָֽם: וְתִטְרוּן יָת פַּטִירָא אֲרֵי בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין אַפֵּיקִית יָת חֵילֵיכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם וְתִטְּרוּן יָת יוֹמָא הָדֵין לְדָרֵיכוֹן קְיָם עָלָם:

 רש''י   ושמרתם את המצות. שלא יבאו לידי חמוץ מכאן אמרו תפח, תלטוש בצונן. רבי יאשיה אומר אל תהי קורא את המצות אלא את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה אלא אם באה לידך עשה אותה מיד: ושמרתם את היום הזה. ממלאכה: לדרתיכם חקת עולם. לפי שלא נאמר דורות וחקת עולם על המלאכה אלא על החגיגה, לכך חזר ושנאו כאן, שלא תאמר אזהרת (לעיל טז) כל מלאכה לא יעשה, לא לדורות נאמרה, אלא לאותו הדור:

(יח) בָּֽרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּֽאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָֽאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָֽרֶב: בְּנִיסָן בְּאַרְבְּעָא עַסְרָא יוֹמָא לְיַרְחָא בְּרַמְשָׁא תֵּיכְלוּן פַּטִירָא עַד יוֹמָא עֶסְרִין וְחַד לְיַרְחָא בְּרַמְשָׁא:

 רש''י   עד יום האחד ועשרים. למה נאמר, והלא כבר נאמר (לעיל טו) שבעת ימים, לפי שנאמר ימים, לילות מנין, תלמוד לומר עד יום האחד ועשרים וגו' :

(יט) שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָֽתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵֽעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָֽרֶץ: שִׁבְעַת יוֹמִין חֲמִיר לָא יִשְׁתְּכַח בְּבָתֵּיכוֹן אֲרֵי כָּל דְיֵכוּל מַחְמְעָא וְיִשְׁתֵּצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מִכְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל בְּגִיוֹרָא וּבְיַצִיבָא דְאַרְעָא:

 רש''י   לא ימצא בבתיכם. מנין לגבולין, תלמוד לומר (להלן יג ז) בכל גבלך. מה תלמוד לומר בבתיכם, מה ביתך ברשותך אף גבולך שב א רשותך, יצא חמצו של נכרי שהוא אצל ישראל ולא קבל עליו אחריות: כי כל אכל מחמצת. לענוש כרת על השאור, והלא כבר ענש על החמץ, אלא שלא תאמר חמץ שראוי לאכילה ענש עליו, שאור שאינו ראוי לאכילה לא יענש עליו. ואם ענש על השאור ולא ענש על החמץ, הייתי אומר שאור שהוא מחמץ אחרים ענש עליו, חמץ שאינו מחמץ אחרים לא יענש עליו, לכך נאמרו שניהם: בגר ובאזרח הארץ. לפי שהנס נעשה לישראל, הצרך לרבות את הגרים:

(כ) כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּֽאכְלוּ מַצּֽוֹת: (פ) כָּל מַחְמְעָא לָא תֵיכְלוּן בְּכֹל מוֹתְבָנֵיכוֹן תֵּיכְלוּן פַּטִירָא:

 רש''י   מחמצת לא תאכלו. אזהרה על אכילת שאור: כל מחמצת. להביא את תערבתו: בכל מושבתיכם תאכלו מצות. זה בא ללמד שתהא ראויה לאכל בכל מושבותיכם, פרט למעשר שני וחלות תודה:

(כא)  חמישי  וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִֽשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹֽתֵיכֶם וְשַֽׁחֲטוּ הַפָּֽסַח: וּקְרָא משֶׁה לְכָל םָבֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַר לְהוֹן אִתְנְגִידוּ וְסִיבוּ לְכוֹן (מִן בְּנֵי) עָנָא לְזַרְעֲיָתְכוֹן וְכוּסוּ פִסְחָא:

 רש''י   משכו. מי שיש לו צאן ימשוך משלו: וקחו. מי שאין לו יקח מן השוק: למשפחתיכם. שה לבית אבות:

(כב) וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵֽצְאוּ אִישׁ מִפֶּֽתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּֽקֶר: וְתִסְבּוּן אֱסָרַת אֵזוֹבָא וְתִטְבְּלוּן בִּדְמָא דִבְמָנָא וְתַדוּן לְשַׁקְפָא וְלִתְרֵין סִפַּיָא מִן דְמָא דִבְמָנָא וְאַתּוּן לָא תִפְּקוּן אֱנַשׁ מִתְּרַע בֵּיתֵהּ עַד צַפְרָא:

 רש''י   אזוב. מין ירק שיש לו גבעולין: אגדת אזוב. שלשה קלחין קרויין אגדה: אשר בסף. בכלי, כמו (מלכים ב' יב יד) ספות כסף: מן הדם אשר בסף. למה חזר ושנאו, שלא תאמר טבילה אחת לשלש המתנות, לכך נאמר עוד אשר בסף, ושתהא כל נתינה ונתינה מן הדם אשר בסף, על כל הגעה טבילה: ואתם לא תצאו וגו' . מגיד שמאחר שנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע, ולילה רשות למחבלים הוא, שנאמר (תהלים קד כ) בו תרמוש כל חיתו יער:

(כג) וְעָבַר יְהוָֹה לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְהוָֹה עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּֽתֵּיכֶם לִנְגֹּֽף: וְיִתְגְלֵי יְיָ לְמִמְחֵי יָת מִצְרַיִם וְיֶחֱזֵי יָת דְמָא עַל שַׁקְפָא וְעַל תְּרֵין סִפַּיָא וְיֵחוֹס יְיָ עַל תַּרְעָא וְלָא יִשְׁבּוֹק לְחַבָּלָא לְמֵיעַל לְבָתֵּיכוֹן לְמִמְחֵי:

 רש''י   ופסח. וחמל, ויש לומר ודלג: ולא יתן המשחית. ולא יתן לו יכלת לבא, כמו (בראשית לא ז) ולא נתנו אלהים להרע עמדי:

(כד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָֽם: וְתִטְרוּן יָת פִּתְגָמָא הָדֵין לִקְיָם לָךְ:ולִ:בנָיךְ עַד עָלָם: (כה) וְהָיָה כִּֽי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָֹה לָכֶם כַּֽאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָֽעֲבֹדָה הַזֹּֽאת: וִיהֵי אֲרֵי תֵעֲלוּן לְאַרְעָא דְיִתֵּן יְיָ לְכוֹן כְּמָא דִי מַלִיל וְתִטְּרוּן יָת פָּלְחָנָא הָדֵין:

 רש''י   והיה כי תבאו אל הארץ. תלה הכתוב מצוה זו בביאתם לארץ, ולא נתחיבו במדבר אלא בפסח אחד שעשו בשנה השנית ועל פי הדבור: כאשר דבר. והיכן דבר, (שמות ו ח) והבאתי אתכם אל הארץ וגו' :

(כו) וְהָיָה כִּי יֹֽאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָֽעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶֽם: וִיהֵי אֲרֵי יֵימְרוּן לְכוֹן בְּנֵיכוֹן מָא פָּלְחָנָא הָדֵין לְכוֹן: (כז) וַֽאֲמַרְתֶּם זֶֽבַח פֶּסַח הוּא לַֽיהֹוָה אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּֽשְׁתַּֽחֲוֽוּ: וְתֵימְרוּן דַבַּח חֲיָס הוּא קֳדָם יְיָ דִי חָס עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם כַּד הֲוָה מָחֵי יָת מִצְרָאֵי וְיָת בָּתָּנָא שֵׁזִיב וּכְרַע עַמָא וּסְגִידוּ:

 רש''י   ויקד העם. על בשורת הגאלה וביאת הארץ ובשורת הבנים שיהיו להם:

(כח) וַיֵּֽלְכוּ וַיַּֽעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֶת מֹשֶׁה וְאַֽהֲרֹן כֵּן עָשֽׂוּ: (ס) וַאֲזָלוּ וַעֲבָדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמָא דְפַקִיד יְיָ יָת משֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עֲבָדוּ:

 רש''י   וילכו ויעשו בני ישראל. וכי כבר עשו, והלא מראש חדש נאמר להם, אלא מכיון שקבלו עליהם, מעלה עליהם כאלו עשו: וילכו ויעשו. אף ההליכה מנה הכתוב, לתן שכר להליכה ושכר לעשיה: כאשר צוה ה' את משה ואהרן. להגיד שבחן של ישראל, שלא הפילו דבר מכל מצות משה ואהרן. ומהו כן עשו, אף משה ואהרן כן עשו:

(כט)  שישי  וַיְהִי בַּֽחֲצִי הַלַּיְלָה וַֽיהוָֹה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָֽה: וַהֲוָה בְּפַלְגוּת לֵילְיָא וַיְיָ קְטַל כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבּוּכְרָא דְפַרְעֹה דְעָתִיד לְמִתַּב עַל כָּרְסֵי מַלְכוּתֵהּ עַד בּוּכְרָא דְשִׁבְיָא דִי בְּבֵית אֲסִירֵי וְכֹל בּוּכְרָא דִבְעִירָא:

 רש''י   וה'. כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו, שהוי''ו לשון תוספת הוא כמו פלוני ופלוני: הכה כל בכור. אף של אמה אחרת והוא במצרים: מבכר פרעה. אף פרעה בכור היה ונשתיר מן הבכורות, ועליו הוא אומר (שמות ט טז) בעבור הראותך את כחי, בים סוף: עד בכור השבי. שהיו שמחין לאידם של ישראל. ועוד, שלא יאמרו יראתנו הביאה הפרענות, ובכור השפחה בכלל היה, שהרי מנה מן החשוב שבכלן עד הפחות, ובכור השפחה חשוב מבכור השבי:

(ל) וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵֽת: וְקָם פַּרְעֹה לֵילְיָא הוּא וְכָל עַבְדוֹהִי וְכָל מִצְרַיִם וַהֲוַת צְוַחְתָּא רַבְּתָא בְּמִצְרָיִם אֲרֵי לֵית בֵּיתָא דִי לֵית הֲוָה בֵהּ תַּמָן מֵתָא:

 רש''י   ויקם פרעה. ממטתו: לילה. ולא כדרך המלכים בשלש שעות ביום: הוא. תחלה ואחר כך עבדיו, מלמד שהיה הוא מחזר על בתי עבדיו ומעמידן: כי אין בית אשר אין שם מת. יש שם בכור מת. אין שם בכור, גדול שבבית קרוי בכור, שנאמר (תהלים פט כח) אף אני בכור אתנהו. דבר אחר מצריות מזנות תחת בעליהן ויולדות מרוקים פנויים, והיו להם בכורות הרבה, פעמים הם חמשה לאשה אחת, כל אחד בכור לאביו:

(לא) וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּֽלְאַֽהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהוָֹה כְּדַבֶּרְכֶֽם: וּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לֵילְיָא וַאֲמַר קוּמוּ פּוּקוּ מִגוֹ עַמִי אַף אַתּוּן אַף בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וֶאֱזִילוּ פְלָחוּ קֳדָם יְיָ כְּמָא דִהֲוֵתוּן אָמְרִין:

 רש''י   ויקרא למשה ולאהרן לילה. מגיד שהיה מחזר על פתחי העיר וצועק היכן משה שרוי היכן אהרן שרוי: גם אתם. הגברים: גם בני ישראל. הטף: ולכו עבדו את ה' כדברכם. הכל כמו שאמרתם, ולא כמו שאמרתי אני, בטל (שמות ה ב) לא אשלח בטל (שם י ח) מי ומי ההולכים בטל (שם כד) רק צאנכם ובקרכם יצג:

(לב) גַּם צֹֽאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּֽאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵֽרַכְתֶּם גַּם אֹתִֽי: אַף עַנְכוֹן אַף תּוֹרְכוֹן דְבָרוּ כְּמָא דִי מַלֵלְתֻּן וֶאֱזִילוּ וְצַלוֹ אַף עָלָי:

 רש''י   גם צאנכם גם בקרכם קחו. ומהו כאשר דברתם, גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות (שמות י כה) : קחו כאשר דברתם וברכתם גם אתי. התפללו עלי שלא אמות, שאני בכור:

(לג) וַתֶּֽחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָֽמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִֽים: וּתְקֵיפַת מִצְרַיִם עַל עַמָא לְאוֹחָאָה לְשַׁלָחוּתְהוֹן מִן אַרְעָא אֲרֵי אֲמָרוּ כֻּלָנָא מָיְתִין:

 רש''י   כלנו מתים. אמרו לא כגזרת משה הוא, שהרי אמר (לעיל יא ה) ומת כל בכור, וכאן אף הפשוטים מתים חמשה או עשרה בבית אחד:

(לד) וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָֽם: וּנְטַל עַמָא יָת לַיְשֵׁיהוֹן עַד לָא חֲמָע מוֹתַר אַצְוָתְהוֹן צְרִיר בִּלְבָשֵׁהוֹן עַל כַּתְפֵּיהוֹן:

 רש''י   טרם יחמץ. המצריים לא הניחום לשהות כדי חמוץ: משארתם. שירי מצה ומרור: על שכמם. אף על פי שבהמות הרבה הוליכו עמהם מחבבים היו את המצוה:

(לה) וּבְנֵֽי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַֽיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹֽת: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדוּ כְּפִתְגָמָא דְמשֶׁה וּשְׁאִילוּ מִמִצְרַיִם מָנִין דִכְסַף וּמָנִין דִדְהַב וּלְבוּשִׁין:

 רש''י   כדבר משה. שאמר להם במצרים (לעיל יא ב) וישאלו איש מאת רעהו: ושמלת. אף הן היו חשובות להם מן הכסף ומן הזהב, והמאוחר בפסוק חשוב:

(לו) וַֽיהֹוָה נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַֽיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָֽיִם: (פ) וַייָ יְהַב יָת עַמָא לְרַחֲמִין בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וּשְׁאֵילִנוּן וְרוֹקִינוּ יָת מִצְרַיִם:

 רש''י   וישאלום. אף מה שלא היו שואלים מהם היו נותנים להם. אתה אומר אחד, טול שנים ולך: וינצלו. ורוקינו:

(לז) וַיִּסְעוּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל מֵֽרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּֽף: וּנְטָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס לְסֻכּוֹת כְּשִׁתְּ מֵאָה אַלְפִין רִגְלָאִין גֻבְרַיָא בַּר מִטַפְלָא:

 רש''י   מרעמסס סכתה. מאה ועשרים מיל היו ובאו שם לפי שעה, שנאמר (שמות יט ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים: הגברים. מבן עשרים שנה ומעלה:

(לח) וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹֽד: וְאַף נוּכְרָאִין סַגִיאִין סְלִיקוּ עִמְהוֹן וְעָנָא וְתוֹרִין בְּעִירָא סַגִי לַחֲדָא:

 רש''י   ערב רב. תערובות אמות של גרים:

(לט) וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹֽרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָֽכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹֽא עָשׂוּ לָהֶֽם: וַאֲפוֹ יָת לַיְשָׁא דִי אַפִּיקוּ מִמִצְרַיִם גְרִיצָן פַּטִירָן אֲרֵי לָא חֲמָע אֲרֵי אִתָּרָכוּ מִמִצְרַיִם וְלָא יָכִילוּ לְאִתְעַכָּבָא וְאַף זְוָדִין לָא עֲבָדוּ לְהוֹן:

 רש''י   עגת מצות. חררה של מצה בצק שלא החמיץ קרוי מצה: וגם צדה לא עשו להם. לדרך. מגיד שבחן של ישראל, שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צדה, אלא האמינו והלכו, הוא שמפורש בקבלה (ירמיה ב ב) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, ומה שכר מפורש אחריו (שם ג) קדש ישראל לה' וגו' :

(מ) וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָֽשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָֽה: וּמוֹתַב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דִי יְתִיבוּ בְּמִצְרָיִם אַרְבַּע מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין:

 רש''י   אשר ישבו במצרים. אחר שאר הישיבות שישבו גרים בארץ לא להם: שלשים שנה וארבע מאות שנה. בין הכל משנלד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה. משהיה לו זרע לאברהם נתקים (בראשית טו יג) כי גר יהיה זרעך, ושלשים שנה היו משנגזרה גזרת בין הבתרים עד שנלד יצחק. ואי אפשר לומר בארץ מצרים לבדה, שהרי קהת מן הבאים עם יעקב היה צא וחשוב כל שנותיו וכל שנות עמרם בנו ושמונים של משה, לא תמצאם כל כך, ועל כרחך הרבה שנים היו לקהת עד שלא ירד למצרים, והרבה משנות עמרם נבלעים בשנות קהת והרבה משמונים של משה נבלעים בשנות עמרם, הרי שלא תמצא ארבע מאות לביאת מצרים, והזקקת לומר על כרחך, שאף שאר הישיבות נקראו גרות, אפלו בחברון, שנאמר (בראשית לה כז) אשר גר שם אברהם ויצחק, ואומר (שמות ו ד) את ארץ מגוריהם אשר גרו בה, לפיכך אתה צריך לומר כי גר יהיה זרעך משהיה לו זרע. וכשתמנה ארבע מאות שנה משנלד יצחק, תמצא מביאתן למצרים עד יציאתן מאתים ועשר שנה, וזה אחד מן הדברים ששנו לתלמי המלך:

(מא) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָֽצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְהוָֹה מֵאֶרֶץ מִצְרָֽיִם: וַהֲוָה מִסוֹף אַרְבַּע מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין וַהֲוָה בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין נְפָקוּ כָּל חֵילַיָא דַיְיָ מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

 רש''י   ויהי מקץ שלשים שנה וגו' ויהי בעצם היום הזה. מגיד שכיון שהגיע הקץ לא עכבן המקום כהרף עין, בחמשה עשר בניסן באו מלאכי השרת אצל אברהם לבשרו, בחמשה עשר בניסן נלד יצחק, ובחמשה עשר בניסן נגזרה גזרת בין הבתרים:

(מב) לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַֽיהֹוָה לְהֽוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הֽוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַֽיהֹוָה שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹֽרֹתָֽם: (פ) לֵילֵי נְטִּיר הוּא קֳדָם יְיָ לְאַפָּקוּתְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם הוּא לֵילְיָא הָדֵין קֳדָם יְיָ נְטִירִין לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדָרֵיהוֹן:

 רש''י   ליל שמרים. שהיה הקב''ה שומר ומצפה לו לקים הבטחתו להוציאם מארץ מצרים: הוא הלילה הזה לה'. הוא הלילה שאמר לאברהם בלילה הזה אני גואל את בניך: שמרים לכל בני ישראל לדרתם. משמר ובא מן המזיקין, כענין שנאמר (פסוק כג) ולא יתן המשחית וגו' :

(מג) וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה וְאַֽהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּֽוֹ: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן דָא גְזֵירַת פִּסְחָא כָּל בַּר יִשְׂרָאֵל דְיִשְׁתַּמַד לָא יֵכוּל בֵּהּ:

 רש''י   זאת חקת הפסח. בארבעה עשר בניסן נאמרה להם פרשה זו: כל בן נכר. שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים. ואחד נכרי ואחד ישראל משמד במשמע:

(מד) וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּֽוֹ: וְכָל עָבֵד גְבַר זְבִינֵי כַסְפָּא וְתִגְזַר יָתֵהּ בְּכֵן יֵכוּל בֵּהּ:

 רש''י   ומלתה אתו אז יאכל בו. רבו, מגיד שמילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח, דברי רבי יהושע. רבי אלעזר אומר אין מילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח, אם כן מה תלמוד לומר אז יאכל בו, העבד:

(מה) תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּֽוֹ: תּוֹתָבָא וַאֲגִירָא לָא יֵכוּל בֵּהּ:

 רש''י   תושב. זה גר תושב: ושכיר. זה הנכרי. ומה תלמוד לומר, והלא ערלים הם, ונאמר (פסוק מח) וכל ערל לא יאכל בו, אלא כגון ערבי מהול וגבעוני מהול והוא תושב או שכיר:

(מו) בְּבַיִת אֶחָד יֵֽאָכֵל לֹֽא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בֽוֹ: בַּחֲבוּרָא חֲדָא יִתְאָכֵל לָא תַפֵּיק מִן בֵּיתָא מִן בִּסְרָא לְבָרָא וְגַרְמָא לָא תִתְבְּרוּן בֵּהּ:

 רש''י   בבית אחד יאכל. בחבורה אחת, שלא יעשו הנמנין עליו שתי חבורות ויחלקוהו. אתה אומר בחבורה אחת, או אינו אלא בבית אחד כמשמעו, וללמד שאם התחילו והיו אוכלים בחצר וירדו גשמים שלא יכנסו לבית, תלמוד לומר (פסוק ז) על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, מכאן שהאוכל אוכל בשני מקומות: לא תוציא מן הבית. מן החבורה: ועצם לא תשברו בו. הראוי לאכילה, כגון שיש עליו כזית בשר יש בו משום שבירת עצם, אין עליו כזית בשר אין בו משום שבירת עצם:

(מז) כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַֽעֲשׂוּ אֹתֽוֹ: כָּל כְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל יַעְבְדוּן יָתֵהּ:

 רש''י   כל עדת ישראל יעשו אתו. למה נאמר, לפי שהוא אומר בפסח מצרים (פסוק ג) שה לבית אבות, שנמנו עליו למשפחות, יכול אף פסח דורות כן, תלמוד לומר כל עדת ישראל יעשו אותו:

(מח) וְכִֽי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַֽיהֹוָה הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַֽעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּֽוֹ: וַאֲרֵי יִתְגַיַר עִמָךְ גִיוֹרָא וְיַעְבֵּד פִּסְחָא קֳדָם יְיָ מִגְזַר לֵהּ כָּל דְכוּרָא וּבְכֵן יִקְרַב לְמֶעְבְּדֵהּ וִיהֵי כְּיַצִיבָא דְאַרְעָא וְכָל עַרְלָא לָא יֵכוּל בֵּהּ:

 רש''י   ועשה פסח. יכול כל המתגיר יעשה פסח מיד, תלמוד לומר והיה כאזרח הארץ, מה אזרח בארבעה עשר אף גר בארבעה עשר: וכל ערל לא יאכל בו. להביא את שמתו אחיו מחמת מילה שאינו משמד לערלות ואינו נלמד מבן נכר לא יאכל בו (פסוק מג) :

(מט) תּוֹרָה אַחַת יִֽהְיֶה לָֽאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתֽוֹכְכֶֽם: אוֹרַיְתָא חֲדָא יְהֵא לְיַצִיבָא וּלְגִיוֹרָא דְיִתְגַיְרוּן בֵּינֵיכוֹן:

 רש''י   תורה אחת וגו' . להשוות גר לאזרח אף לשאר מצות שבתורה:

(נ) וַיַּֽעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֶת מֹשֶׁה וְאֶֽת אַֽהֲרֹן כֵּן עָשֽׂוּ: (ס) וַעֲבָדוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה וְיָת אַהֲרֹן כֵּן עֲבָדוּ: (נא) וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא יְהֹוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָֽם: (פ) וַהֲוָה בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין אַפֵּיק יְיָ יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם עַל חֵילֵיהוֹן: יג (א)  שביעי  וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (ב) קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּֽאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הֽוּא: אַקְדֵשׁ קֳדָמַי כָּל בּוּכְרָא פָּתַח כָּל וַלְדָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּאֱנָשָׁא וּבִבְעִירָא דִילִי הוּא:

 רש''י   פטר כל רחם. שפתח את הרחם תחלה, כמו (משלי יז יד) פוטר מים ראשית מדון, וכן (תהלים כב ח) יפטירו בשפה, יפתחו שפתים: לי הוא. לעצמי קניתים על ידי שהכיתי בכורי מצרים:

(ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְהוָֹה אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵֽאָכֵל חָמֵֽץ: וַאֲמַר משֶׁה לְעַמָא הֲווֹ דְכִירִין יָת יוֹמָא הָדֵין דִי נְפַקְתּוּן מִמִצְרַיִם מִבֵּית עַבְדוּתָא אֲרֵי בִּתְקוֹף יְדָא אַפֵּיק יְיָ יָתְכוֹן מִכָּא וְלָא יִתְאֲכֵל חֲמִיעַ:

 רש''י   זכור את היום הזה. למד שמזכירין יציאת מצרים בכל יום:

(ד) הַיּוֹם אַתֶּם יֹֽצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָֽאָבִֽיב: יוֹמָא דֵין אַתּוּן נָפְקִין בְּיַרְחָא דְאַבִּיבָא:

 רש''י   בחדש האביב. וכי לא היו יודעין באיזה חדש, אלא כך אמר להם, ראו חסד שגמלכם שהוציא אתכם בחדש שהוא כשר לצאת, לא חמה ולא צנה ולא גשמים. וכן הוא אומר (תהלים סח ז) מוציא אסירים בכושרות, חדש שהוא כשר לצאת:

(ה) וְהָיָה כִֽי יְבִֽיאֲךָ יְהֹוָה אֶל אֶרֶץ הַֽכְּנַֽעֲנִי וְהַֽחִתִּי וְהָֽאֱמֹרִי וְהַֽחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַֽאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָֽבַדְתָּ אֶת הָֽעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּֽה: וִיהֵי אֲרֵי יָעֵלִנָךְ יְיָ לְאַרְעָא דִכְנַעֲנָאֵי וְחִתָּאֵי וֶאֱמוֹרָאֵי וְחִוָאֵי וִיבוּסָאֵי דִי קַיִים לַאֲבָהָתָךְ לְמִתַּן לָךְ אַרְעָא עַבְדָא חֲלָב וּדְבָשׁ וְתִפְלַח יָת פָּלְחָנָא הָדָא בְּיַרְחָא הָדֵין:

 רש''י   אל ארץ הכנעני וגו' . אף על פי שלא מנה אלא חמשה עממין, כל שבעה גוים במשמע, שכלן בכלל כנעני הם, ואחת ממשפחות כנען היתה שלא נקרא לה שם אלא כנעני: נשבע לאבתיך וגו' . באברהם הוא אומר (בראשית טו יח) ביום ההוא כרת ה' את אברם וגו' , וביצחק הוא אומר (שם כו ג) גור בארץ הזאת וגו' , וביעקב הוא אומר (שם כח יג) הארץ אשר אתה שוכב עליה וגו' : זבת חלב ודבש. החלב זב מן העזים והדבש זב מן התמרים ומן התאנים: את העבדה הזאת. של פסח. והלא כבר נאמר למעלה (יב כה) והיה כי תבאו אל הארץ וגו' , ולמה חזר ושנאה, בשביל דבר שנתחדש בה. בפרשה ראשונה נאמר (שם כו) והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, בבן רשע הכתוב מדבר שהוציא את עצמו מן הכלל, וכאן (פסוק ח) והגדת לבנך, בבן שאינו יודע לשאל, והכתוב מלמדך שתפתח לו אתה בדברי אגדה המושכין את הלב:

(ו) שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַֽיהוָֹֽה: שִׁבְעָה יוֹמִין תֵּיכוּל פַּטִירָא וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה חַגָא קֳדָם יְיָ: (ז) מַצּוֹת יֵֽאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵֽרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵֽרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶֽךָ: פַּטִיר יִתְאֲכֵל יָת שִׁבְעַת יוֹמִין וְלָא יִתְחֲזֵי לָךְ חֲמִיעַ וְלָא יִתְחֲזֵי לָךְ חֲמִיר בְּכָל תְּחוּמָךְ: (ח) וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּֽעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָֹה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָֽיִם: וּתְחַוֵי לִבְנָךְ בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימָר בְּדִיל דֵין עֲבַד יְיָ לִי בְּמִפְּקִי מִמִצְרָיִם:

 רש''י   בעבור זה. בעבור שאקים מצותיו, כגון פסח מצה ומרור הללו: עשה ה' לי. רמז תשובה לבן רשע לומר, עשה ה' לי ולא לך, שאלו היית שם לא היית כדאי לגאל:

(ט) וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָֽדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּֽהְיֶה תּוֹרַת יְהוָֹה בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִֽאֲךָ יְהוָֹה מִמִּצְרָֽיִם: וִיהֵי לָךְ לְאָת עַל יְדָךְ וּלְדָכְרָנָא בֵּין עֵינָיךְ בְּדִיל תְּהֵי אוֹרַיְתָא דַיְיָ בְּפוּמָךְ אֲרֵי בִּידָא תַקִיפָא אַפְּקָךְ יְיָ מִמִצְרָיִם:

 רש''י   והיה לך לאות. יציאת מצרים תהיה לך לאות: על ידך ולזכרון בין עיניך. שתכתוב פרשיות הללו ותקשרם בראש ובזרוע: על ידך. יד שמאל, לפיכך ידכה מלא בפרשה שניה (פסוק טז) לדרוש בה, יד שהיא כהה:

(י) וְשָֽׁמַרְתָּ אֶת הַֽחֻקָּה הַזֹּאת לְמֽוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִֽימָה: (פ) וְתִטַּר יָת קְיָמָא הָדָא לְזִמְנַהּ מִזְמַן לִזְמָן:

 רש''י   מימים ימימה. משנה לשנה:

(יא) וְהָיָה כִּֽי יְבִֽאֲךָ יְהוָֹה אֶל אֶרֶץ הַֽכְּנַֽעֲנִי כַּֽאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַֽאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָֽךְ: וִיהֵי אֲרֵי יָעֵלִנָךְ יְיָ לְאַרְעָא דִכְנַעֲנָאֵי כְּמָא דִי קַיִים לָךְ וְלַאֲבָהָתָךְ וְיִתְּנִנַהּ לָךְ:

 רש''י   והיה כי יבאך. יש מרבותינו שלמדו מכאן שלא קדשו בכורות הנלדים במדבר, והאומר שקדשו מפרש ביאה זו לומר אם תקימוהו במדבר תזכו לכנס לארץ ותקימוהו שם: נשבע לך. והיכן נשבע לך, (שמות ו ח) והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי וגו' : ונתנה לך. תהא בעיניך כאלו נתנה לך בו ביום, ואל תהי בעיניך כירשת אבות:

(יב) וְהַֽעֲבַרְתָּ כָל פֶּֽטֶר רֶחֶם לַֽיהוָֹה וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִֽהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַֽיהוָֹֽה: וְתַעְבַּר כָּל פָּתַח וַלְדָא קֳדָם יְיָ וְכָל פָּתַח וְלַד בְּעִירָא דִי יְהֵי לָךְ דִכְרִין תַּקְדֵשׁ קֳדָם יְיָ:

 רש''י   והעברת. אין והעברת אלא לשון הפרשה, וכן הוא אומר (במדבר כז ח) והעברתם את נחלתו לבתו: שגר בהמה. נפל ששגרתו אמו ושלחתו בלא עתו, ולמדך הכתוב שהוא קדוש בבכורה לפטור את הבא אחריו. ואף שאינו נפל קרוי שגר, כמו (דברים ז יג) שגר אלפיך. אבל זה לא בא אלא ללמד על הנפל שהרי כבר כתיב כל פטר רחם. ואם תאמר אף בכור בהמה טמאה במשמע בא ופרש במקום אחר (דברים טו יט) בבקרך ובצאנך. לשון אחר יש לפרש והעברת כל פטר רחם, בבכור אדם הכתוב מדבר:

(יג) וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַֽעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּֽה: וְכָל פָּתַח (בּוּכְרָא) דַחֲמָרָא תִּפְרוֹק בְּאִמְרָא וְאִם לָא תִפְרוֹק וְתִנְקְפֵהּ וְכָל בּוּכְרָא דַאֲנָשָׁא בִּבְנָיךְ תִּפְרוֹק:

 רש''י   פטר חמר. ולא פטר שאר בהמה טמאה, וגזרת הכתוב היא לפי שנמשלו בכורי מצרים לחמורים. ועוד, שסיעו את ישראל ביציאתן ממצרים, שאין לך אחד מישראל שלא נטל הרבה חמורים טעונים מכספם ומזהבם של מצרים: תפדה בשה. נותן שה לכהן ופטר חמור מתר בהנאה והשה חלין ביד כהן: וערפתו. עורפו בקופיץ מאחוריו והורגו. הוא הפסיד ממונו של כהן, לפיכך יפסיד ממונו: וכל בכור אדם בבניך תפדה. חמש סלעים פדיונו קצוב במקום אחר:

(יד)  מפטיר  וְהָיָה כִּֽי יִשְׁאָֽלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָֽמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הֽוֹצִיאָנוּ יְהוָֹה מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִֽים: וִיהֵי אֲרֵי יִשְׁאֲלִנָךְ בְּנָךְ מְחָר לְמֵימַר מָא דָא וְתֵימַר לֵהּ בִּתְקוֹף יְדָא אַפְּקָנָא יְיָ מִמִצְרַיִם מִבֵּית עַבְדוּתָא:

 רש''י   כי ישאלך בנך מחר. יש מחר שהוא עכשיו, ויש מחר שהוא לאחר זמן, כגון זה וכגון (יהושע כב כד) מחר יאמרו בניכם לבנינו, דבני גד ובני ראובן: מה זאת. זה תינוק טפש שאינו יודע להעמיק שאלתו וסותם ושואל מה זאת, ובמקום אחר הוא אומר (דברים ו כ) מה העדות והחקים והמשפטים וגו' , הרי זאת שאלת בן חכם. דברה תורה כנגד ארבעה בנים, רשע ושאינו יודע לשאל והשואל דרך סתומה והשואל דרך חכמה:

(טו) וַיְהִי כִּֽי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּֽהֲרֹג יְהוָֹה כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַֽיהֹוָה כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּֽה: וַהֲוָה אֲרֵי אַקְשֵׁי פַרְעֹה לְשַׁלָחוּתָנָא וּקְטַל יְיָ כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבּוּכְרָא דַאֲנָשָׁא וְעַד בּוּכְרָא דִבְעִירָא עַל כֵּן אֲנָא דָבַח קֳדָם יְיָ כָּל פָּתַח וַלְדָא דִכְרִין וְכָל בּוּכְרָא דִבְנַי אֶפְרוֹק: (טז) וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטֽוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הֽוֹצִיאָנוּ יְהוָֹה מִמִּצְרָֽיִם: (ססס) וִיהֵי לְאָת עַל יְדָךְ וְלִתְפִלִין בֵּין עֵינָיךְ אֲרֵי בִּתְקוֹף יְדָא אַפְּקָנָא יְיָ מִמִצְרָיִם: ססס:

 רש''י   ולטוטפת. תפלין, ועל שם שהם ארבעה בתים קרויין טטפת, טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים. ומנחם חברו עם (יחזקאל כא ב) והטף אל דרום, (מיכה ב ו) אל תטיפו, לשון דבור, כמו (לעיל פסוק ט) ולזכרון, שהרואה אותם קשורים בין העינים יזכור הנס וידבר בו:

---

הפטרת בא - ירמיה מו

(יג) הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לָבוֹא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל לְהַכּוֹת אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם: (יד) הַגִּידוּ בְמִצְרַיִם וְהַשְׁמִיעוּ בְמִגְדּוֹל וְהַשְׁמִיעוּ בְנֹף וּבְתַחְפַּנְחֵס אִמְרוּ הִתְיַצֵּב וְהָכֵן לָךְ כִּי אָכְלָה חֶרֶב סְבִיבֶיךָ: (טו) מַדּוּעַ נִסְחַף אַבִּירֶיךָ לֹא עָמַד כִּי יְהוָה הֲדָפוֹ: (טז) הִרְבָּה כּוֹשֵׁל גַּם נָפַל אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנָשֻׁבָה אֶל עַמֵּנוּ וְאֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה: (יז) קָרְאוּ שָׁם פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם שָׁאוֹן הֶעֱבִיר הַמּוֹעֵד: (יח) חַי אָנִי נְאֻם הַמֶּלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ כִּי כְּתָבוֹר בֶּהָרִים וּכְכַרְמֶל בַּיָּם יָבוֹא: (יט) כְּלֵי גוֹלָה עֲשִׂי לָךְ יוֹשֶׁבֶת בַּת מִצְרָיִם כִּי נֹף לְשַׁמָּה תִהְיֶה וְנִצְּתָה מֵאֵין יוֹשֵׁב: (כ) עֶגְלָה יְפֵה פִיָּה מִצְרָיִם קֶרֶץ מִצָּפוֹן בָּא בָא: (כא) גַּם שְׂכִרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק כִּי גַם הֵמָּה הִפְנוּ נָסוּ יַחְדָּיו לֹא עָמָדוּ כִּי יוֹם אֵידָם בָּא עֲלֵיהֶם עֵת פְּקֻדָּתָם: (כב) קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ כִּי בְחַיִל יֵלֵכוּ וּבְקַרְדֻּמּוֹת בָּאוּ לָהּ כְּחֹטְבֵי עֵצִים: (כג) כָּרְתוּ יַעְרָהּ נְאֻם יְהוָה כִּי לֹא יֵחָקֵר כִּי רַבּוּ מֵאַרְבֶּה וְאֵין לָהֶם מִסְפָּר: (כד) הֹבִישָׁה בַּת מִצְרָיִם נִתְּנָה בְּיַד עַם צָפוֹן: (כה) אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי פוֹקֵד אֶל אָמוֹן מִנֹּא וְעַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם וְעַל אֱלֹהֶיהָ וְעַל מְלָכֶיהָ וְעַל פַּרְעֹה וְעַל הַבֹּטְחִים בּוֹ: (כו) וּנְתַתִּים בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וּבְיַד עֲבָדָיו וְאַחֲרֵי כֵן תִּשְׁכֹּן כִּימֵי קֶדֶם נְאֻם יְהוָה: (כז) וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקוֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד: (כח) אַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְהוָה כִּי אִתְּךָ אָנִי כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָׁמָּה וְאֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.

---

משנה מסכת פרה פרק ה

א. הַמֵּבִיא כְּלִי חֶרֶס לַחַטָּאת, טוֹבֵל, וְלָן עַל הַכִּבְשָׁן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מִן הַבַּיִת הוּא מֵבִיא וְכָשֵׁר, שֶׁהַכֹּל נֶאֱמָנִים עַל הַחַטָּאת. וּבַתְּרוּמָה, פּוֹתֵחַ אֶת הַכִּבְשָׁן וְנוֹטֵל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִן הַסֵדֶר הַשֵּׁנִי. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִן הַסֵדֶר הַשְּׁלִישִׁי:

 ברטנורה   (א) המביא כלי חרס לחטאת. שהולך אצל היוצר לקנות ממנו כלי חרס להניח בו אפר חטאת או מי חטאת: טובל ולן על הכבשן. מתחיל לשומרן בטהרה שלא יגע בהן עם הארץ מקודם שיצרפו בכבשן דהוא גמר מלאכתן לקבל טומאה: ר' יהודה אומר אף מן הבית הוא מביא וכשר. דמהימנינן ליה לעם הארץ אם אומר ששמרו על טהרת חטאת, כדאמרינן בפרק חומר בקודש דעמי הארץ נאמנים על טהרת יין לנסכים ושמן למנחות, שלא יהא כל אחד ואחד בונה במה לעצמו ושורף פרה אדומה לעצמו והלכה כרבי יהודה: ובתרומה. אם מביא כלי חרס להניח בו תרומה: פותח את הכבשן ונוטל. אע''ג שנגמר צרופן ולא שמרן. דכיון דעדיין לא נפתח ומלא אבק על גביו לא חיישינן שמא נגע בו עם הארץ, דלא החמירו בתרומה: רבי שמעון אומר מסדר השני. אם פתח עם הארץ את הכבשן ונטל ממנו כלים, אין נוטל מסדר הראשון דיד הכל ממשמשין בו, אבל מסדר השני שתחת הראשון שרי. ורבי יוסי מחמיר ואסר אף מסדר השני. ואין הלכה לא כר' שמעון ולא כר' יוסי אלא אע''פ שמצא הכבשן פתוח הרי הכל בחזקת טהרה, ולוקח אף מסדר הראשון:

ב. הַמַּטְבִּיל כְּלִי לַחַטָּאת בְּמַיִם שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לְקַדֵּשׁ, צָרִיךְ לְנַגֵּב. בְּמַיִם שֶׁהֵם רְאוּיִים לְקַדֵּשׁ, אֵינוֹ צָרִיךְ לְנַגֵּב. אִם לְהוֹסִיף לְתוֹכוֹ מַיִם מְקֻדָּשִׁין, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ צָרִיךְ לְנַגֵּב:

 ברטנורה   (ב) המטביל כלי לחטאת. כלי שטף שהטבילו כדי למלאות בו מים ולקדשם באפר, אם הטבילו במים שאין ראויין לקדש כגון במי מקוה שאינם מים חיים: צריך לנגב. הכלי. שמא יתערבו שאינם ראויים בראויין. אבל אם הטבילו להכניס לתוכו מים שכבר נתן עליהם את האפר, אפילו הטבילו במים חיים, צריך לנגב, שלא יתערבו שאינם מקודשים במקודשים, ותנן לקמן צלוחית של חטאת שנפל לתוכה מים פסול:

ג. קֵרוּיָה שֶׁהִטְבִּילוּהָ בְּמַיִם שֶׁאֵין רְאוּיִין לְקַדֵּשׁ, מְקַדְּשִׁין בָּהּ עַד שֶׁתִּטְמָא. נִטְמְאָה, אֵין מְקַדְּשִׁין בָּהּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אִם מְקַדֵּשׁ הוּא בָּהּ בַּתְּחִלָּה, אַף בַּסוֹף יְקַדֵּשׁ בָּהּ. אִם אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ בָּהּ בַּסוֹף, אַף לֹא בַתְּחִלָּה. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, לֹא יוֹסִיף לְתוֹכָהּ מַיִם מְקֻדָּשִׁים:

 ברטנורה   (ג) קרויה. דלעת יבשה חלולה ששואבים בה מים: שהטבילוה. מעלה בעלמא לחטאת ולא משום טומאה, דהא בחדשה מיירי שלא נטמאת מעולם: במים שאין ראויין לקדש מקדשים בה. לאחר שנגבה. ולא חיישינן שמא בלעה מים שאין ראויין לקדש ותחזור ותפלוט: נטמאה אין מקדשים בה. ואע''פ שחזר והטבילה. דחיישינן שמא תפלוט משקין טמאים הבלועים בה, דקסברי רבנן דמחמרינן טפי במים טמאים יותר מבמים שאינן ראויין לקדש. ור' יהושע משוה מדותיו. דאי חיישת, הכא והכא תיחוש. ואי לא חיישת, הכא והכא לא תיחוש. אלא בין כך ובין כך, בין בתחלה אם הטבילה במים שאין ראויין לקדש וניגבה, בין בסוף כשנטמאת והטבילה אפילו בראויין לקדש וניגבה, לא יוסיף לתוכה מים מקודשים, דחיישינן שמא תפלוט. ואין הלכה כר' יהושע:

ד. שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁחֲתָכָהּ לַחַטָּאת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יַטְבִּיל מִיָּד. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יְטַמֵּא וְיַטְבִּיל. הַכֹּל כְּשֵׁרִים לְקַדֵּשׁ, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בְּקָטָן, וּפוֹסֵל בְּאִשָּׁה וּבְאַנְדְּרוֹגִינוֹס:

 ברטנורה   (ד) שפופרת. של קנה: שחתכה. תיקנה לשום בה מי חטאת או אפר חטאת אפילו חתכה חבר שאינו חשוד על הטומאה: ר' אליעזר אומר יטביל מיד. ואיכא היכרא דפרה נעשית בטבול יום, משום דכלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקודש, שמא נשאר בכלי רוק היוצא מפיו של עם הארץ ועדיין הוא לח בשעת גמרו של כלי ומטמאו. ואע''ג דטומאה זו אינה צריכה הערב שמש אלא טבילה בלבד, מכל מקום איכא הכירא, משום דלגבי פרת חטאת עשאוה כטמא מת בשביעי שלו ומטמא אדם וכלים, ואי איתא דפרה היתה צריכה הערב שמש, גם היא היתה צריכה: ר' יהושע אומר יטמא ויטביל. דבענין אחר ליכא הכירא, כיון דכלים הנגמרים בטהרה לא בעו הערב שמש לקדש והלכה כר' יהושע: הכל כשרים לקדש. כל הטהורים כשרים להשליך האפר על גבי המים ואפילו נשים. דכתיב גבי אסיפת אפר הפרה ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח מחוץ למחנה, ודרשינן איש, להכשיר את הזר. טהור, ואפילו אשה והניח, מי שיש בו דעת להניח, פרט לחרש שוטה וקטן שאין בהן דעת להניח. ובתר [אסיפת אפרה] כתיבא הך עבודה דקידוש ואין עבודה מפסקת בינתים, למדנו שכל הכשר לאסיפת אפרה כשר לקידוש: ר' יהושע מכשיר בקטן ופוסל באשה. דאם איתא דכל הכשר באסיפה כשר בקידוש, לכתוב ולקח לשון יחיד בקידוש כי היכי דכתב ואסף לשון יחיד באסיפה, מאי ולקחו, דאפילו הנך דפסולים התם, כשרים הכא, כגון קטן אבל אשה לא, דכתיב ונתן ולא ונתנה:

ה. בְּכָל הַכֵּלִים מְקַדְּשִׁים, אֲפִלּוּ בִכְלֵי גְלָלִים, בִּכְלֵי אֲבָנִים, וּבִכְלֵי אֲדָמָה. וּבִסְפִינָה מְקַדְּשִׁין בָּהּ. אֵין מְקַדְּשִׁין לֹא בְדָפְנוֹת הַכֵּלִים, וְלֹא בְשׁוּלֵי הַמַּחַץ, וְלֹא בִמְגוּפַת הֶחָבִית, וְלֹא בְחָפְנָיו, מִפְּנֵי שֶׁאֵין מְמַלְאִין וְאֵין מְקַדְּשִׁין וְאֵין מַזִּין מֵי חַטָּאת אֶלָּא בְכֶלִי. אֵין מַצִילִין בְּצָמִיד פָּתִיל אֶלָּא כֵלִים, שֶׁאֵין מַצִילִים מִיַּד כְּלִי חֶרֶס אֶלָּא כֵלִים:

 ברטנורה   (ה) בכל הכלים מקדשים. בין של עץ בין של עצם בין של זכוכית, ואפילו בכלי גללים דלא חשיבי כלי לענין טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, דכתיב מים חיים אל כלי ולא כתיב אל הכלי: מחץ. כלי גדול של חרס שקורין בערבי אלמחגי''ר. ובקצה האחד ממנו עשוי כדמות בית יד והוא שולי המחץ. כך פירש הרמב''ם: ואין מזין אלא בכלי. כלומר, שצריך שיהיו המים בכלי בשעת ההזאה: אין מצילין. כל מה שבתוכה מטומאת אוהל המת על ידי צמיד פתיל, אלא כלים: שאין מצילין מאויר כלי חרס אלא כלים. שאם יפול שרץ באויר כלי חרס, טמא כל מה שבתוכו אע''פ שלא נגע בהן, חוץ מכלים שאין מיטמאין מאויר כלי חרס, דכתיב כלאשר בתוכו יטמא מכל האוכל אשר יאכל אוכלים ומשקין מיטמאין מאויר כלי חרס ואין כלים מיטמאין מאויר כלי חרס: שאין מצילין. כמו ואין מצילין. דוגמתו בריש פרק קמא דביצה שאפר כירה מוכן הוא, ואמר רבה בגמרא (דף ח) הכי קאמר, ואפר כירה מוכן הוא:

ו. בֵּיצַת הַיּוֹצְרִים, כְּשֵׁרָה. רַבִּי יוֹסֵי פּוֹסֵל. בֵּיצַת הַתַּרְנְגֹלֶת, רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁירִין, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין:

 ברטנורה   (ו) ביצת היוצרים. כל כלי שמתחיל יוצר חרס לעשות, עושה תחילה החומר עגול כצורת ביצה ועושה לה בית קבול: כשרה. לקדש בה מי חטאת: ור' יוסי פוסל. דלא חשיב לה כלי. ואין הלכה כר' יוסי: ביצת התרנגולת. קליפתה החיצונה: וחכמים פוסלים. שאינה חשובה כלי. והלכה כחכמים:

ז. הַֹשּׂקֶת שֶׁבַּסֶלַע, אֵין מְמַלְאִין בָּהּ וְאֵין מְקַדְּשִׁין בָּהּ וְאֵין מַזִּין מִמֶּנָּה וְאֵינָהּ צְרִיכָה צָמִיד פָּתִיל וְאֵינָהּ פוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה. הָיְתָה כֶלִי וְחִבְּרָהּ בַּסִיד, מְמַלְאִין בָּהּ וּמְקַדְּשִׁין בָּהּ וּמַזִּין מִמֶּנָּה וּצְרִיכָה צָמִיד פָּתִיל וּפוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה. נִקְבָה מִלְּמַטָּן וּפְקָקָהּ בִסְמַרְטוּט, הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָהּ פְּסוּלִין, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן עֲגֻלִּים כֶּלִי. מִן הַצַד וּפְקָקָהּ בִּסְמַרְטוּט, הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָהּ כְּשֵׁרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם עֲגוּלִים כֶּלִי. עָשׂוּ לָהּ עֲטָרָה שֶׁל טִיט וְהָלְכוּ הַמַּיִם לְשָׁם, פְּסוּלִין. אִם הָיָה בָרִיא כְּדֵי שֶׁיִּנָּטֵל עִמָּהּ, כְּשֵׁרִים:

 ברטנורה   (ז) השוקת שבסלע. שוקת היא אבן חלולה שעל שפת המעין והמים נכנסים לה דרך חור שבדופנה ומשקין בה הבהמות. והכא מיירי בסלע מחובר שחקקו, אין נחשב כלי הואיל ולא היה עליו שם כלי תלוש. ואפילו היה תלוש [אלא] שחיברו ולבסוף חקקו: ואינה צריכה צמיד פתיל. אם היתה באוהל המת, מצלת על מה שבתוכה בכיסוי לבד בלא צמיד פתיל, לפי שאינה חשובה כלי אלא כבור ודות שמצילין על מה שבתוכן בכיסוי בלא צמיד פתיל, כדתנן פרק ה' דאהלות (משנה ו): ואינה פוסלת את המקוה. אם [נפלו] מי גשמים מתוכה למקוה, אין נחשבים מים שאובים לפסול את המקוה: ופקקה. סתמה: מפני שאינם עגולים כלי. כלומר שאין כלי מסבב את המים, דנקב שלמטה מבטלו מתורת כלי, דסתימה של סמרטוט לא משוי ליה כלי. אבל כשהנקב מן הצד יש תורת כלי עליו ומקדשים במים שבתוכם שהרי הכלי מסבבן, והיינו עגולים כלי: עשה לה עטרה. שוקת תלושה שחיברה בסיד שהיא חשובה כלי ועשה שפה של טיט לפיה סביב ונתמלאה השוקת מים עד שנתמלאת גם השפה, המים פסולים לקדש, לפי שאין התוספת נחשבת כלי: ואם היה בריא. כלומר אם השפה הזאת חזקה ומהודקת בשוקת עד שאילו תנטל השוקת תנטל גם השפה עמה, כשרים:

ח. שֶׁתֵּי שְׁקָתוֹת שֶׁבְּאֶבֶן אַחַת, קִדֵּשׁ אַחַת מֵהֶם, הַמַּיִם שֶׁבַּשְׁנִיָּה אֵינָן מְקֻדָּשִׁין. הָיוּ נְקוּבוֹת זוֹ לָזוֹ כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד, אוֹ שֶׁהָיוּ הַמַּיִם צָפִין עַל גַּבֵּיהֶן אֲפִלּוּ כִקְלִפַּת הַשּׁוּם, וְקִדֵּשׁ אֶת אַחַת מֵהֶן, הַמַּיִם שֶׁבַּשְּׁנִיָּה מְקֻדָּשִׁין:

 ברטנורה   (ח) שתי שקתות שבאבן. הכא מיירי באבן המיטלטלת שאינה סלע מחובר, ושתי שיקתות הללו תורת כלי יש להן: קדש אחת מהן. שנתן אפר פרה במים שבאחת מהן: כשפופרת הנוד. כמין קנה שנותן על פי הנוד שבו מריקים היין או המים בתוך הנוד. ושיעורו כדי שיהיו שתי אצבעות הראשונות של פס היד חוזרות בו בריוח, לא הגודל אלא האצבעות הסמוכות לו: או שהיו מים צפין על גביהן. כגון שכותל האמצעי המפסיק בין שתי השקתות נמוך משאר הכתלים: כקליפת השום. כשנתמלאו שתיהן, צפין המים על המחיצה האמצעית כקליפת השום:

ט. שְׁתֵּי אֲבָנִים שֶׁהִקִּיפָן זוֹ לָזוֹ וַעֲשָׂאָן שֹׁקֶת, וְכֵן שְׁתֵּי עֲרֵבוֹת, וְכֵן הַשֹּׁקֶת שֶׁנֶּחְלְקָה, הַמַּיִם שֶׁבֵּינֵיהֶם אֵינָן מְקֻדָּשִׁין. עֲשָׂאָן בְּסִיד אוֹ בְגִפְּסִים וְהֵן יְכוֹלוֹת לְהִנָּטֵל כְּאַחַת, הַמַּיִם שֶׁבֵּינֵיהֶם מְקֻדָּשִׁין:

 ברטנורה   (ט) שהקיפן. סמכן זו אצל זו. לשון [ואין] מקיפין שתי חביות דמסכת ביצה: המים שביניהן. שבין שתי עריבות ושבין סדק של שוקת. אבל שאר המים מקודשין. אלא דאותן שבסדק לא נכנס בהן הקידוש: גפסים. מין סיד הוא ולבן ביותר וקורין לו בלע''ז ייס''ו גיפס:

---

גמרא נדה דף י''ז ע''ב

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אַרְבָּעָה דְבָרִיך הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָן וַאֲנִי אֵינִי אוֹהֲבָן. הַנִּכְנָס לְבֵיתוֹ פִּתְאוֹך וְאֵין צְרִיכִין לוֹמַר לְבֵית חֲבֵירוֹ. וְהָאוֹחֵז בְּאַמָּה וּמַשְׁתִּין. וּמַשְׁתִּין מַיִך עָרוֹך לִפְנֵי מִטָּתוֹ. וְהַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּפְנֵי כָל חָי. אָמַר לוֹ רַב יְהוּדָה לִשְׁמוּאֵל וַאֲפִלּוּ לִפְנֵי עַכְבְּרִיך אָמַר לוֹ שִׁינְנָא לָא אֶלָּא כְגוֹן שֶׁל בֵּית פְּלוֹנִי שֶׁמְּשַׁמְּשִׁיך מִטּוֹתֵיהֶך בִּפְנֵי עַבְדֵּיהֶך וְשִׁפְחוֹתֵיהֶך. וְאִינְהוּ מָאי דָּרוּשׁ (בראשית כ''ב) שְׁבוּ לָכֶך פֹּה עִך הַחֲמוֹר עַך הַדּוֹמֶה לַחֲמוֹר. רַבָּה בַּר רַב הוּנָא מְקַרְקֵשׁ זַגֵי דְכִילְתָא. אַבַּיִּיִ בָּאלֵי דִידְבֵי. רָבָא בָּאלֵי פְרוּחֵי:

 רש''י  מקרקש וכו'. פעמונים התלוים בכילה שסביב מטתו מקשקשן בעת תשמיש לסור בני ביתו משם: באלי דידבי. מגרש הזבובים שלא לשמש מטתו בפני כל חי: פרוחי. יתושים:

---

זוהר יתרו דף פ''ח ע''ב

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר לַאֲבוֹי אִלֵּין סְעוּדְתֵי הֵיךְ מִתְּתַּקְנִין. אָמַר לֵיהּ לֵילְיָא דְשַׁבְּתָא כְּתִיב וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ בֵּיהּ בְּלֵילְיָא מִתְבָּרְכָא מַטְרוּנִיתָא וְכֻלְּהוּ חֲקַל תַּפּוּחִין וּמִתְבָּרְכָא פְּתוֹרֵיהּ דְּבַר נַשׁ וְנִשְׁמָתָא אִתּוֹסְפַת וְהַהוּא לֵילְיָא חֶדְוָה דְּמַטְרוּנִיתָא הֲוֵי. וּבָעֵי בַּר נַשׁ לְמֶחֱדֵי בְּחֶדְוָותָא וּלְמֵיכַל סְעוּדָתָא דְּמַטְרוּנִיתָא. בְּיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא בִּסְעוּדָתָא תִּנְיָינָא כְּתִיב אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'. עַל ה' וַדַּאי דְּהַהִיא שַׁעְתָּא אִתְגַּלְיָא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא וְכֻלְּהוּ עָלְמִין בְּחֶדְוָותָא וּשְׁלִימוּ וְחֶדְוָותָא דְעַתִּיקָא עַבְדֵינַן וּסְעוּדָתָא דִילֵיהּ הוּא וַדַּאי. בִּסְעוּדָתָא תְּלִיתָאָה דְשַׁבַּתָּא כְּתִיב וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ. דָּא הִיא סְעוּדָתָא דִּזְעֵיר אַנְפִּין דַּהֲוֵי בִּשְׁלֵימוּתָא וְכֻלְּהוּ שִׁיתָּא יוֹמִין מֵהַהוּא שְׁלִימוּ מִתְבָּרְכָן. וּבָעֵי בַּר נַשׁ לְמֶחֱדֵי בִּסְעוּדְתֵיהּ וּלְאַשְׁלָמָא אִלֵּין סְעוּדְתֵי דְּאִינוּן סְעוּדְתֵי מְהֵימְנוּתָא שְׁלֵימָתָא דְזַרְעָא קַדִּישָׁא דְיִשְׂרָאֵל דִּי מְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה דָּא דִילְהוֹן הִיא וְלָא דְעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וּבְגִינֵי כָּךְ אָמַר בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

 תרגום הזוהר  אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לְאָבִיו, אֵלּוּ הַסְּעֻדּוֹת אֵיךְ מִתְתַּקְּנוֹת. אָמַר לוֹ, לֵיל שַׁבָּת, כָּתוּב, וְהִרְכַּבְתִּיךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, בּוֹ בַּלַּיְלָה מִתְבָּרֶכֶת הַמַּטְרוּנִיתָא, וְכָל שְׂדֵה הַתַּפּוּחִים, וּמִתְבָּרֵךְ שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אָדָם, וּנְשָׁמָה נִתּוֹסֶפֶת לָאָדָם, וְלַיְלָה הַהוּא שִׂמְחַת הַמַּטְרוּנִיתָא הוּא, וְצָרִיךְ הָאָדָם לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחָה וְלֶאֱכוֹל הַסְּעֻדָּה שֶׁל הַמַּטְרוּנִיתָא. בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בַּסְּעֻדָּה הַשְּׁנִיָּה, כָּתוּב, אָז תִּתְעַנַּג עַל ה', עַל ה' וַדַּאי, כִּי בַּשָּׁעָה הַהִיא מִתְגַלֶּה עַתִּיקָא קַדִּישָׁא, וְכָל הָעוֹלָמוֹת הֵם בְּשִׂמְחָה, וְהַשְּׁלֵמוּת וְהַשִּׂמְחָה שֶׁל עַתִּיקָא אָנוּ עוֹשִׂים. וְהַסְּעֻדָּה שֶׁלּוֹ הִיא, וַדַּאי. בַּסְּעֻדָּה הַשְּׁלִישִׁית שֶׁל שַׁבָּת, כָּתוּב, וְהַאֲכַלְתִּיךְ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךְ. זוֹ הִיא הַסְּעֻדָּה שֶׁל זְעֵיר אַנְפִּין שֶׁהוּא בִּשְׁלֵמוּת, וְכָל שֵׁשֶׁת הַיָּמִים מִשְּׁלֵמוּת הַהִיא מִתְבָּרְכִים, וְצָרִיךְ הָאָדָם לִשְמֹחַ בִּסְעֻדָּתוֹ, וּלְהַשְּׁלִים אֵלּוּ הַסְּעֻדּוֹת, שֶׁהֵם סְעֻדּוֹת הָאֱמוּנָה הַשְּׁלֵמָה, שֶׁל זֶרַע הַקָּדוֹשׁ דְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁל הָאֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה, כִּי שֶׁלָּהֶם הוּא וְלֹא שֶׁל עַמִּים עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וּמִשּׁוּם זֵה אָמַר, בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

---

הלכה פסוקה

הר''מ ה' שבת פ''ה

א. כֵּלִים הַדּוֹמִים זֶה לָזֶה וְאֵינָן נִכָּרִין אֶלָּא בְּעִיּוּן הַרְבֵּה אָסוּר לְהַקְרִיבָן לְאוֹר הַנֵּר וּלְהַבְחִין בֵּינֵיהֶן שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיַטֶּה. לְפִיכָךְ שַׁמָּשׁ שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ אָסוּר לוֹ לִבְדּוֹק כּוֹסוֹת וּקְעָרוֹת לְאוֹר הַנֵּר מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מַכִּירָן בֵּין בְּנֵר שֶׁל שֶׁמֶן זַיִת בֵּין בְּנֵר שֶׁל נֵפְט. שֶׁאוֹרוֹ רַב. אֲבָל שַׁמָּשׁ קָבוּע מֻתָּר לוֹ לִבְדוֹק לְאוֹר הַנֵּר כּוֹסוֹת וּקְעָרוֹת מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ עִיּוּן הַרְבֵּה. וְאִם הָיָה נֵר שֶׁל שֶׁמֶן זַיִת אֵין מוֹרִין לוֹ לִבְדּוֹק וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻתָּר גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ. ב. נֵר שֶׁאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת אָסוּר לִפְתּוֹחַ הַדֶּלֶת וְלִנְעוֹל כְּדַרְכּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְכַבֵּהוּ אֶלָּא יִזָּהֵר בְּשָׁעָה שֶׁפּוֹתֵחַ וּבְשָׁעָה שֶׁנּוֹעֵל. וְאָסוּר לִפְתּוֹחַ אֶת הַדֶּלֶת כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה בְּשַׁבָּת כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בָּהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם אֶלָּא רוּחַ מְצוּיָה. וּמַנִּיחִין הַנֵּר שֶׁל שַׁבָּת עַל גַּבֵּי אִילָן הַמְּחֻבָּר לְקַרְקַע וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ:

---

מוסר

מלוקט

כְּשֵׁם שֶׁהַחוֹלֶה זָהִיר וְזָרִיז לְבַקֵּשׁ רוֹפֵא מוּמְחֶה וּמְבַקֵשׁ מִמֶּנוּ לְרַפְאוֹתוֹ וְנוֹדֵר לוֹ כַּמָּה מָעוֹת וּמְכַבְּדוֹ כָּבוֹד גָּדוֹל כִּי יָרֵא מְאֹד מֵחָלְיוֹ. קַל וָחוֹמֶר שֶׁצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת כֵּן עַל רְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ שֶׁהוּא הַחוֹלִי הָעִיקָרִי וְהַמַּדְוֶה הֶעָצוּם וִיבַקֵשׁ רְפוּאָתוֹ מִפִּי סוֹפְרִים וּמִפִּי סְפָרִים לְתַקֵּן אֲשֶׁר עִוֵּת וּלְתַקֵּן אֲשֶׁר קִלְקֵל וּלְלַקֵּט אֲשֶׁר פִּזֵר. וִיכָּנַע מְאֹד וְיִשְׁמַע לְקוֹל מוֹרִים. וְאַחַר אֲשֶׁר יִתְבּוֹנֵן בְּחוֹלִי נַפְשׁוֹ מִכָל הַפְּגָמִים אֲשֶׁר פָּגַם בְּנַפְשׁוֹ. יוֹדִיעַ מַכְאוֹבָיו לְרוֹפֵא הַנֶּפֶשׁ יַנְחֵהוּ בְּמַעְגְלֵי צֶדֶק וִימַהֵר לֶאֱחוֹז בְּסִדְרֵי תְשׁוּבָה כְּכֹל אֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו. וַה' הַטּוֹב הֶחָפֵץ בִּתְשׁוּבַת הַשָּׁבִים יַעַזְרֵהוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמוֹ רוֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרוֹ בְּהִלּוֹ נֵרוֹ: