---

פרשת וזאת הברכה

---

וזאת הברכה יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

לג (א) וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָֽאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתֽוֹ: וְדָא בִרְכְּתָא דִי בְרִיךְ מֹשֶׁה נְבִיָא דַיְיָ יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם מוֹתֵהּ:

 רש''י   וזאת הברכה וגו' לפני מותו. סמוך למיתתו שאם לא עכשיו, אימתי:

(ב) וַיֹּאמַר יְהֹוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִֽבְבֹת קֹדֶשׁ מִֽימִינוֹ (אשדת) אֵשׁ דָּת לָֽמוֹ: וַאֲמַר יְיָ מִסִינַי אִתְגְלִי וְזֵהוֹר יְקָרֵהּ מִשֵׂעִיר אִתְחֲזֵי לָנָא אִתְגְלִי בִגְבֻרְתֵּהּ מִטוּרָא דְפָארָן וְעִמֵהּ רִבְבַת קַדִישִׁין כְּתַב יַמִינֵהּ מִגוֹ אֶשָׁתָא אוֹרַיְתָא יְהַב לָנָא:

 רש''י   ויאמר ה' מסיני בא. פתח תחלה בשבחו של מקום ואחר כך פתח בצרכיהם של ישראל. ובשבח שפתח בו, יש בו הזכרת זכות לישראל, וכל זה דרך רצוי הוא, כלומר כדאי הם אלו שתחול עליהם ברכה: מסיני בא. יצא לקראתם כשבאו להתיצב בתחתית ההר כחתן היוצא להקביל פני כלה, שנאמר (שמות יט, יז) לקראת האלהים, למדנו שיצא כנגדם: וזרח משעיר למו. שפתח לבני עשו שיקבלו את התורה ולא רצו: הופיע. להם: מהר פארן. שהלך שם ופתח לבני ישמעאל שיקבלוה, ולא רצו: ואתה. לישראל: מרבבת קדש. ועמו מקצת רבבות מלאכי קדש, ולא כלם ולא רבם, ולא כדרך בשר ודם שמראה כל כבוד עשרו ותפארתו ביום חפתו: אש דת. שהיתה כתובה מאז לפניו באש שחורה על גב אש לבנה, נתן להם בלוחות כתב יד ימינו. דבר אחר, אש דת כתרגומו, שנתנה להם מתוך האש:

(ג) אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶֽיךָ: אַף חַבִּיבִנוּן לְשִׁבְטַיָא כָּל קַדִישׁוֹהִי בֵית יִשְׁרָאֵל בִּגְבוּרָא אַפֵּקִנוּן מִמִצְרָיִם וְאִנוּן מִדַבְּרִין תִּחוֹת עֲנָנָךְ נָטִלִין עַל מֵימְרָךְ:

 רש''י   אף חבב עמים. גם חבה יתרה חבב את השבטים. כל אחד ואחד קרוי עם, שהרי בנימין לבדו היה עתיד להולד כשאמר הקדוש ברוך הוא ליעקב (בראשית לה, יא) גוי וקהל גוים יהיה ממך: כל קדשיו בידך. נפשות הצדיקים הגנוזות אתו, כענין שנאמר (שמואל א' כה, כט) והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך: והם תכו לרגלך. והם ראוים לכך, שהרי תכו עצמן לתוך תחתית ההר לרגלך בסיני. תכו לשון פעלו, התוכו לתוך מרגלותיך: ישא מדברתיך. נשאו עליהם עול תורתך: מדברתיך. המ''ם בו קרוב ליסוד, כמו (במדבר ז, פט) וישמע את הקול מדבר אליו, (יחזקאל ב, ב) ואשמע את מדבר אלי, כמו מתדבר אלי, אף זה מדברותיך מה שהיית מדבר להשמיעני לאמר להם. טיי''ש פורפרלידורי''ש בלע''ז . ואונקלוס תרגם שהיו נוסעים על פי דבריך, והמ''ם בו שמוש משמשת לשון מן. דבר אחר, אף חבב עמים, אף בשעת חבתם של אמות העולם שהראית להם פנים שוחקות ומסרת את ישראל בידם: כל קדשיו בידך. כל צדיקיהם וטוביהם דבקו בך ולא משו מאחריך ואתה שומרם: והם תכו לרגלך. והם מתמצעים ומתכנסים לתחת צלך: ישא מדברתיך. מקבלים גזרותיך ודתותיך בשמחה. ואלה דבריהם:

(ד) תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מֽוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַֽעֲקֹֽב: אוֹרַיְתָא יְהַב לָנָא מֹשֶׁה מְסָרַהּ יְרֻתָּא לְכִנְשַׁת יַעֲקֹב:

 רש''י   תורה. אשר צוה לנו משה מורשה היא לקהלת יעקב, אחזנוה ולא נעזבנה:

(ה) וַיְהִי בִֽישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵֽל: וַהֲוָה בְיִשְׂרָאֵל מַלְכָּא בְּאִתְכַּנָשׁוּת רֵישֵׁי עַמָא כַּחֲדָא שִׁבְטַיָא דְיִשְׂרָאֵל:

 רש''י   ויהי. הקדוש ברוך הוא: בישרון מלך. תמיד עול מלכותו עליהם: בהתאסף. בכל התאסף ראשי חשבון אסיפתם: ראשי. כמו (שמות ל, יב) כי תשא את ראש, ראויין אלו שאברכם. דבר אחר, בהתאסף, בהתאספם יחד באגדה אחת ושלום ביניהם הוא מלכם, ולא כשיש מחלוקת ביניהם:

(ו) יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּֽר: (ס) יְחִי רְאוּבֵן לְחַיֵי עַלְמָא וּמוֹתָא תִנְיָנָא לָא יְמוּת וִיקַבְּלוּן בְּנוֹהִי אַחֲסַנְתְּהוֹן בְּמִנְיָנְהוֹן:

 רש''י   יחי ראובן. בעולם הזה: ואל ימת. לעולם הבא, שלא יזכר לו מעשה בלהה: ויהי מתיו מספר. נמנין במנין שאר אחיו, דגמא היא זו, כענין שנאמר (בראשית לה, כב) וישכב את בלהה ויהיו בני יעקב שנים עשר, שלא יצא מן המנין:

---

נביאים - מלכים א - פרק ח

(נד) וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל אֶל יְהוָה אֵת כָּל הַתְּפִלָּה וְהַתְּחִנָּה הַזֹּאת קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח יְהוָה מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו וְכַפָּיו פְּרֻשׂוֹת הַשָּׁמָיִם: וַהֲוָה כַּד שֵׁיצֵי שְׁלֹמֹה לְצַלָאָה קֳדָם יְיָ יַת כָּל צְלוֹתָא וּבָעוּתָא הֲדָא קָם מִן קֳדָם מַדְבְּחָא דַיָי מִדַּהֲוָה כְּרוֹעַ עַל בִּרְכּוֹהִי וִידוֹהִי פְּרִיסָן בִּצְלוֹ לְצֵית שְׁמַיָּא : (נה) וַיַּעְמֹד וַיְבָרֶךְ אֵת כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל קוֹל גָּדוֹל לֵאמֹר: וְקָם וּבְרִיךְ יַת כָּל קְהָלָא דְיִשְּׂרָאֵל קַל רַב לְמֵימָר : (נו) בָּרוּךְ יְהוָה אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֵּר לֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכֹּל דְּבָרוֹ הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדּוֹ: בְּרִיךְ יְיָ דִי יְהִיב נְיָחָא לְעַמֵּהּ יִשְּׂרָאֵל כְּכֹל דִּי מַלֵּיל לָא בָּטֵיל פִּתְגָּמָא חַד מִכָּל פִּתְגָּמוֹהִי תַּקְנַיָּא דִי מַלֵּיל בִּידָא דְּמֹשֶׁה עַבְדֵיהּ :

 רש''י   ככל אשר דבר . והיכן דבר , והניח לכם מכל אויביכם ( דברים יב י ) :

(נז) יְהִי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עִמָּנוּ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אֲבֹתֵינוּ אַל יַעַזְבֵנוּ וְאַל יִטְּשֵׁנוּ: יְהִי מֵימְרָא דַייָ אֱלָהָנָא בְּסַעֲדָנָא כְּמָה דַּהֲוָה בְּסַעֲדָא דַאֲבָהָתָנָא לָא יִשְׁבְּקִינָנָא וְלָא יַרְחִיקִינָנָא : (נח) לְהַטּוֹת לְבָבֵנוּ אֵלָיו לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבֹתֵינוּ: לְאַפְנָאָה לִבָּנָא לִדְחַלְתֵּיהּ לִמְהַךְ בְּכָל אוֹרְחַן דְּתַקְנָן קֳדָמוֹהִי וּלְמִטַר פִּקּוּדוֹהִי וּקְיָמוֹהִי וְדִינוֹהִי דְּפָקֵיד יַת אֲבָהָתָנָא : (נט) וְיִהְיוּ דְבָרַי אֵלֶּה אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתִּי לִפְנֵי יְהוָה קְרֹבִים אֶל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יוֹמָם וָלָיְלָה לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ: וִיהוֹן פִּתְגָּמֵי אִלֵּין דִּי בְעֵיתִי מִן קֳדָם יְיָ מִתְקַּבְּלִין קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא יֵימָם וְלֵילִי לְמֶעְבַּד דִין עַבְדֵּיהּ וְעוּלְבַן עַמֵּהּ יִשְּׂרָאֵל פִּתְגַּם יוֹם בְּיוֹמֵהּ :

 רש''י   לעשות משפט עבדו ומשפט עמו . לתבוע עלבונם מיד האויב :

---

כתובים - תהילים - פרק י

י (א) לָמָה יְהוָה תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָּרָה: לָמָּה יְיָ תְּקוּם בְּרָחִיק תִּטַּמַּר בִּמְדוֹר קַדִּישִׁין לְעִדָּנֵי עַקְתָּא :

 רש''י   תעלים לעתות בצרה . תעלים עינים לעתות הצרה :

(ב) בְּגַאֲוַת רָשָׁע יִדְלַק עָנִי יִתָּפְשׂוּ בִּמְזִמּוֹת זוּ חָשָׁבוּ: בְּגַסּוּת רַשִּׁיעָא יִדְלַק עַנְיָא יִתְאַחְדוּן בְּנִכְלוּתָא דְנָא דִי חֲשָׁבוּ לְמֵעְבָּד :

 רש''י   ידלק . ירדוף כמו כי דלקת אחרי : יתפשו במזמות זו חשבו . נתפסים הם העניים במזמות שהרשעים חושבים עליהם :

(ג) כִּי הִלֵּל רָשָׁע עַל תַּאֲוַת נַפְשׁוֹ וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ יְהוָה: מְטוּל דְּאִשְׁתַּבַח רַשִּׁיעָא עַל רִגְרוּג נַפְשֵׁהּ דִּמְבָרֵךְ גַּבְרָא טָלוֹמָא מַרְחַק מֵימְרָא דַיְיָ :

 רש''י   כי הלל רשע . מוסב על למה ה' תעמוד ברחוק כי עתה עמלק הרשע מתהלל שמשיג כל תאות נפשו : ובוצע ברך נאץ ה' . והגזלן שבח את עצמו לאמר נאץ ה' ושלום יהיה לי , ברך כמו ברך לשון פעל ותדע שאילו הי' שם דבר הי' הטעם למעלה באות הראשונה והיה נקוד פתח וזה נקוד קמץ קטן וטעמו למטה ברי''ש , ואל תתמה על ברך שלא אמר ברך שהרבה תיבות של רי''ש משמשות כך כגון אויב חרף ה' ( לקמן עד ) ולא נאמר חרף : נאץ . כמו חרף וכן כל ל' ניאוץ כך פתר מנחם :

(ד) רָשָׁע כְּגֹבַהּ אַפּוֹ בַּל יִדְרֹשׁ אֵין אֱלֹהִים כָּל מְזִמּוֹתָיו: רַשִּׁיעָא בְּגַסּוּת רוּחֵהּ לָא יִתְבַּר אֱלָהָא וְיֵימַר בְּלִבֵּהּ דְּלָא גַלְיָן קֳדֳם יְיָ כֻּלְּהוֹן מַחְשְׁבָתוֹי :

 רש''י   רשע כגובה אפו . שהוא גבה רוח ומגביה וזוקף פניו ואפו בגבהותו : בל ידרוש . כל מזימותיו אומרות לו בל ידרוש הקב''ה כל מה שאעשה כי אין משפט : אין אלהים . לית דין ולית דיין :

(ה) יָחִילוּ (דרכו) דְרָכָיו בְּכָל עֵת מָרוֹם מִשְׁפָּטֶיךָ מִנֶּגְדּוֹ כָּל צוֹרְרָיו יָפִיחַ בָּהֶם: מַצְלְחִין אוֹרְחָתֵיהּ בְּכָל עִדָּן רְחִיקִין דִּינָךְ מִן קִבְּלֵהּ בְּכָל מְעִיקוֹי יִזְעוֹף בְּהוֹן :

 רש''י   יחילו . יצליחו ודומה לו ( איוב כ ) על כן לא יחיל טובו , וי''מ יחילו כמו ( ש''ב ג ) יחולו על ראש יואב : מרום משפטיך מנגדו . מסולקים ומרוחקי' משפטי יסורין ופורעניו' שלך מנגדו שאינם באים עליו : כל צורריו יפיח בהם . בהפחת רוח הוא מפיח בהם והם נופלים לפניו :

(ו) אָמַר בְּלִבּוֹ בַּל אֶמּוֹט לְדֹר וָדֹר אֲשֶׁר לֹא בְרָע: יֵימַר בִּלְבָבֵהּ לָא אָזוּעַ מִדָּר לְדָר מִלְּמֶעֱבַד בִּישׁ :

 רש''י   לדור ודור אשר לא ברע . לא תבא עלי רעה לדורותי :

---

משנה תרומות פרק יא

א. אֵין נוֹתְנִין דְּבֵלָה וּגְרוֹגְרוֹת לְתוֹךְ הַמּוּרְיָס, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְאַבְּדָן, אֲבָל נוֹתְנִין אֶת הַיַּיִן לַמּוּרְיָס. וְאֵין מְפַטְּמִין אֶת הַשֶּׁמֶן, אֲבָל עוֹשִׂין אֶת הַיַּיִן יֵנוּמְלִים. אֵין מְבַשְּׁלִין יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַמְעִיטוֹ. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַשְׁבִּיחוֹ:

 ברטנורה   (א) אין נותנין דבילה וגרוגרות. של תרומה: לתוך המורייס. שומן של דגים: מפני שהוא מאבדן. שכן דרך דבילה וגרוגרות הנתונים במורייס לסחטן ולהוציא את מימיהן ואחר כך משליכן: אבל נותנין את היין למורייס. רגילין היו לתת יין למורייס שלא היה בו שמנונית כל כך כדי למתקן ולתת טעם, הלכך מותר ליתן יין של תרומה לתוכו, ולא אמרינן לעבורי זוהמא בלבד הוא נותן את היין והוה כמאבדו: אין מפטמין את השמן. של תרומה בעיקרי בשמים, שבולעים את השמן ואזיל לאיבוד, אי נמי דלא חזי השמן לאכילה כשהוא מפוטם: יינומלים. נותנים לתוך היין דבש ופלפלין: ממעיטו. שמתחסר ומתמעט על ידי הבישול. ואית דמפרשי, שממעיטו משותיו, שאין בני אדם רגילין לשתות יין מבושל כמו חי: מפני שהוא משביחו. ומתקיים יותר. ואין הלכה כר' יהודה:

ב. דְּבַשׁ תְּמָרִים וְיֵין תַּפּוּחִים וְחֹמֶץ סִתְוָנִיּוֹת וּשְׁאָר כָּל מֵי פֵרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב קֶרֶן וָחֹמֶשׁ. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא מִשּׁוּם מַשְׁקֶה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא מָנוּ חֲכָמִים שִׁבְעָה מַשְׁקִין כְּמוֹנֵי פַטָּמִים, אֶלָּא אָמְרוּ, שִׁבְעָה מַשְׁקִין טְמֵאִים, וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין:

 ברטנורה   (ב) סתוניות. ענבים שאינם מתבשלים עד ימות הסתיו ורגילים לעשות מהן חומץ: ושאר כל מי פירות. חוץ מיין ושמן: מחייב קרן וחומש. לזר האוכלן בשוגג דחשיב להו משקה תרומה ממש: ורבי יהושע פוטר. מחומש. אבל קרן חייב, ולכתחילה אסורה לזרים: מטמא משום משקה. טמאים, ומטמאים, ומכשירים זרעים לקבל טומאה, כשאר משקים, דכתיב (ויקרא יא) אשר יבא עליו מים יטמא וכל משקה אשר ישתה: כמוני פטמין. כפטם הזה שמונה צרורות בשמים שלו שלא בדקדוק וחוזר ומוסיף עליהם, אבל חכמים בדקדוק מנו שבעה משקים, שאלו בלבד טמאים ומטמאים ומכשירים הזרעים לקבל טומאה ואין להוסיף עליהם. ושבעה משקים שמנו חכמים הם מים, טל, יין, שמן, דבש דבורים, חלב, דם. והלכה כר' יהושע:

ג. אֵין עוֹשִׂין תְּמָרִים דְּבַשׁ, וְלֹא תַפּוּחִים יַיִן, וְלֹא סִתְוָנִיּוֹת חֹמֶץ, וּשְׁאָר כָּל הַפֵּרוֹת אֵין מְשַׁנִין אוֹתָם מִבְּרִיָּתָן בַּתְּרוּמָה וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אֶלָּא זֵיתִים וַעֲנָבִים בִּלְבָד. אֵין סוֹפְגִין הָאַרְבָּעִים מִשּׁוּם עָרְלָה, אֶלָּא עַל הַיּוֹצֵא מִן הַזֵּיתִים וּמִן הָעֲנָבִים. וְאֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים מַשְׁקִין, אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַזֵּיתִים וּמִן הָעֲנָבִים. וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא מִשּׁוּם מַשְׁקֶה, אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַזֵּיתִים וּמִן הָעֲנָבִים. וְאֵין מַקְרִיבִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְּבֵּחַ, אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַזֵּיתִים וּמִן הָעֲנָבִים:

 ברטנורה   (ג) אין עושין תמרים דבש. אם הם של תרומה או של מעשר שני, שהתמרים אוכל והדבש משקה, ואין מחזירים האוכל משקה: אלא בזיתים וענבים בלבד. דבפירוש אמרה תורה בהם (במדבר יח) כל חלב יצהר וכל חלב תירוש: אין סופגין את הארבעים משום ערלה. פירות של ערלה שסחטן והוציא מהן משקה אין לוקה מן התורה השותה אותו משקה אלא בזיתים וענבים בלבד: ואין מביאים ביכורים משקין. דכתיב (דברים כו) את ראשית פרי האדמה, פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה: אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים. דגמר ביכורים מתרומה: ואין מקריבים על גבי המזבח. אלא שמן למנחות ויין לנסכים:

ד. עֻקְצֵי תְאֵנִים וּגְרוֹגְרוֹת, וְהַכְּלִיסִים וְהֶחָרוּבִין שֶׁל תְּרוּמָה, אֲסוּרִים לַזָּרִים:

 ברטנורה   (ד) עוקצי תאנים. שבהם תאנים מחוברים לאילן: הכליסין. רמב''ם פירש שהם מין ממיני התאנים:

ה. גַּרְעִינֵי תְרוּמָה, בִּזְמַן שֶׁהוּא מְכַנְּסָן, אֲסוּרוֹת. וְאִם הִשְׁלִיכָן, מֻתָּרוֹת. וְכֵן עַצְמוֹת הַקֳּדָשִׁים, בִּזְמַן שֶׁהוּא מְכַנְּסָן, אֲסוּרִין. וְאִם הִשְׁלִיכָן, מֻתָּרִין. הַמֻּרְסָן מֻתָּר. סֻבִּין שֶׁל חֲדָשׁוֹת אֲסוּרוֹת. וְשֶׁל יְשָׁנוֹת מֻתָּרוֹת. וְנוֹהֵג בַּתְּרוּמָה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא נוֹהֵג בַּחֻלִּין. הַמְּסַלֵּת קַב אוֹ קַבַּיִם לִסְאָה, לֹא יְאַבֵּד אֶת הַשְּׁאָר, אֶלָּא יַנִּיחֶנּוּ בְמָקוֹם הַמֻּצְנָע:

 ברטנורה   (ה) גרעיני תרומה. גרעינים שנמצאו בתוך פירות של תרומה כשהכהן אוכלם: בזמן שהכהן מכניסן. ודעתו עליהם ולא הפקירן אסורים, וכגון שהן רכין וראויין לאכילה כגון גרעיני התפוחים והחבושין והאגסים, או שנשאר בהם לחלוחית שבני אדם מוצצים אותן כגון גרעיני התמרים וכיוצא בהם, אבל אינם ראויים כלל אפילו הכהן מכניסן הרי אלו מותרים: עצמות הקדשים. בעצמות הראויין קצת לאכילה מיירי כגון ראשי כנפים והסחוסין: המורסן. של תרומה והן סובין הגסין, מותר לזרים: סובין. של חטין חדשות של תרומה, אסורים לזרים, לפי שהחדשות הן לחות ואינם נטחנים היטב ונשאר קמח הרבה מעורב בסובין: ושל ישנות. של חטין ישנות שהן יבשות ונטחנות היטב מותרות שאין קמח מעורב בהן כלל, ועד שלשים יום נקרים חדשות: ונוהג בתרומה. בהוצאת הסובין והמורסן: כדרך שנוהג בחולין. ואין כאן משום מאבד תרומה כשמשליך מה שאינו ראוי לאכילה: המסלת. שקולט את הסולת כדי לעשות פת נקיה ביותר, ולא בירר מסאה אחת שהיא ששה קבין אלא קב או קבים: לא ישליך את השאר. שהרי הוא ראוי לאכילה ונמצא מאבד את התרומה:

ו. מְגוּרָה שֶׁפִּנָּה מִמֶּנָּה חִטֵּי תְרוּמָה, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְלַקֵּט אַחַת אֶחָת, אֶלָּא מְכַבֵּד כְּדַרְכּוֹ, וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ חֻלִּין:

 ברטנורה   (ו) מגורה. אוצר שאוגרים תבואה לתוכו: מכבד כדרכו. כדרך שרגילים לכבד האוצרות בעת שמפנים אותן:

ז. וְכֵן חָבִית שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁנִּשְׁפְּכָה, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְטַפֵּחַ, אֶלָּא נוֹהֵג בָּהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא נוֹהֵג בַּחֻלִּין:

 ברטנורה   (ז) מטפח. מאסף את השמן בטפח שלו, כלומר, מקנחו באצבעותיו:

ח. הַמְעָרֶה מִכַּד לְכַד וְנוֹטֵף שָׁלשׁ טִפִּים, נוֹתֵן לְתוֹכָהּ חֻלִּין. הִרְכִּינָהּ וּמִצָהּ, הֲרֵי זוֹ תְרוּמָה. וְכַמָּה תְהֵא בִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי וְיוֹלִיכֶנָּה לַכֹּהֵן, אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה לַשְּׁמִינִית:

 ברטנורה   (ח) המערה. יין או שמן של תרומה מכד לכד, ואחר שעירה כל מה שבתוכו נטפו ממנו שלש טפין, טפה אחר טפה, כדרך הכלים לאחר שעירה כל מה שבתוכן: נותן לתוכה חולין. ואין צריך לקנחה יפה קודם שיתן החולין לתוכה: הרכינה. הטה אותה על צדה, להחבית שהיה בה תרומה אחר שעירה כל מה שבתוכה, ומיצה היין או השמן שהיה בה ונראה כנוס בתוכה: הרי זו תרומה. ולא אמרינן חולין הן הואיל ועירה כל מה שבתוכה ונטפו ממנה שלש טפין: בתרומת מעשר של דמאי. שהמעשר שלו, ונותן תרומת מעשר לכהן, ואם יש בידו אחד משמונה שבשמינית הלוג צריך להוליכה לכהן, אבל פחות לא. והני מילי בטמא, אבל בטהור אפילו כל שהוא צריך לחזר, בדמאי, אבל בודאי בין טמא בין טהור בין רב בין מעט צריך לחזר אחר כהן:

ט. כַּרְשִׁינֵי תְרוּמָה, מַאֲכִילִין אוֹתָם לַבְּהֵמָה וְלַחַיָּה וְלַתַּרְנְגוֹלִים. יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁכַר פָּרָה מִכֹּהֵן, מַאֲכִילָהּ כַּרְשִׁינֵי תְרוּמָה. וְכֹהֵן שְׁשָּׂכַר פָּרָה מִיִּשְרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁמְּזוֹנוֹתֶיהָ עָלָיו, לֹא יַאֲכִילֶנָּה כַרְשִׁינֵי תְרוּמָה. יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁם פָּרָה מִכֹהֵן, לֹא יַאֲכִילֶנָּה כַרְשִׁינֵי תְרוּמָה. וְכֹהֵן שֶׁשָּׁם פָּרָה מִיִּשְׂרָאֵל, מַאֲכִילָהּ כַּרְשִׁינֵי תְרוּמָה:

 ברטנורה   (ט) כרשיני תרומה. עיקרם למאכל בהמה, דאי עיקרם למאכל אדם היה אסור להאכילן לבהמה, ומכל מקום חזו קצת למאכל אדם, דאי לא הוו חזו כלל לאדם לא היו מפרישים עליהם תרומות ומעשרות. דמידי דלא חזי לאדם אין מפרישין עליו תרומות ומעשרות: מאכילין אותן. כהנים לבהמתן: מאכילה כרשיני תרומה. הואיל וגוף הבהמה לכהן אף על פי שמזונותיה על ישראל, ואין כאן משום גזל, שאם היה רוצה היה נותן התרומה לבעל הפרה, ואנן סהדי דניחא ליה לבעל הפרה שיתן לה כרשיני תרומה כדי שיאכילנה בריוח, והוי כאילו זכה בהן כהן והוא מאכילן לבהמתו: לא יאכילנה כרשיני תרומה. כיון שגוף הפרה לישראל דכתיב (ויקרא כב) וכהן כי יקנה נפש קנין כספו, ונפש אפילו נפש בהמה במשמע, ואמר רחמנא, קנין כספו דכהן ליכול בתרומה, קנין כספו דישראל לא ליכול בתרומה: ישראל ששם פרה מכהן. שקיבל פרה מכהן בשומא כפי מה שהיא שוה עכשיו כך וכך דמים ויטפל בה ישראל לפטמה ומה שתשביח על השומא יחלקו הריוח ביניהם לא יאכילנה כרשיני תרומה. שכיון שקיבלה הישראל בשומתה כפי מה שהיא שוה נעשית פרתו של ישראל ואינה אוכלת בתרומה: וכהן שקיבל פרתו של ישראל. בשומא בדרך זו: מאכילה כרשיני תרומה. מפני שהיא נעשית פרתו של כהן משעה שקיבלה עליו בשומא:

י. מַדְלִיקִין שֶׁמֶן שְׂרֵפָה בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת, וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, וּבַמְּבוֹאוֹת הָאֲפֵלִין, וְעַל גַּבֵּי הַחוּלִין בִּרְשׁוּת כֹּהֵן. בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לַכֹּהֵן, וְהִיא לְמוּדָה אֵצֶל אָבִיהָ, אָבִיהָ מַדְלִיק בִּרְשׁוּתָהּ. מַדְלִיקִין בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה, אֲבָל לֹא בְבֵית הָאֵבֶל, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בְּבֵית הָאֵבֶל, אֲבָל לֹא בְבֵית הַמִּשְׁתֶּה. רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר כָּאן וְכָאן. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר כָּאן וְכָאן:

 ברטנורה   (י) שמן שריפה. שמן תרומה שנטמאת, ואמאי קרי ליה שמן שריפה, הואיל ולשריפה עומד: ברשות כהן. היינו כשיש שם כהן, דנר לאחד נר למאה: מדליק ברשותה. כשהיא שם: מדליקין בבית המשתה. מתוך שעומדים בבגדים נקיים אין רגילין לטלטל נרות של שמן ממקומן, שמא יטנפו את בגדיהם, הלכך ליכא למיחש שמא יטלטלו הנר ממקום שהכהן שם למקום שאין שם כהן. אבל בבית האבל שלובשין בגדים צואים חיישינן: בבית האבל אבל לא בבית המשתה. בבית האבל מתוך שלבן נשבר ונכנע לא חיישינן שמא יוציאו הנר למקום שאין שם כהן, אבל בבית המשתה שהן שמחים ומתוך שמחתן רגילים להתעסק ולטלטל הנרות ממקום למקום חיישינן: אוסר כאן וכאן. דתופס סברת שניהן לחומרא: ורבי שמעון מתיר כאן וכאן. דתופס סברת שניהם לקולא. והלכה כר' שמעון:

---

גמרא ברכות דף סג ע''ב

פָּתַח רִבִּי נְחֶמְיָה בִּכְבוֹד אַכְסַנְיָא וְדָרַשׁ מַאי כְּתִיב (ש''א טו) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סוּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֳמָלֵק פֶּן אוֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר וּמַה יִּתְרוֹ שֶׁלֹּא קָרַב אֶת מֹשֶׁה אֶלָּא לִכְבוֹד עַצְמוֹ כָּךְ. הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקֵהוּ וּמְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי בִּכְבוֹד אַכְסַנְיָא וְדָרַשׁ (דברים כג) לֹא תְתַעֵב אֲדוֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵּר הָיִיתָ בְּאַרְצוֹ. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר וּמַה מִּצְרִיִּים שֶׁלֹּא קֵרְבוּ אֶת יִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמָן שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מז) וְאִם יָדַעְתָּ וְיֵשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה. עַל אֲשֶׁר לִי כָּךְ הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקֵהוּ וּמְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. פָּתַח רִבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי בִּכְבוֹד אַכְסַנְיָא וְדָרַשׁ (ש''ב ו) וַיְבָרֶךְ ה' אֶת עוֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר. וּמָה אָרוֹן שֶׁלֹּא אָכַל וְשָׁתָה אֶלָּא כִּבֵּד וְרִבֵּץ לְפָנָיו כָּךְ. הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקֵהוּ וּמְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. (דס''ד א) וְאָמַר רִבִּי אָבִין הַלֵּוִי: כָּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעֻדָּה שֶׁתַּלְמִיד חָכָם שָׁרוּי בְּתוֹכָהּ כְּאִלּוּ נֶהֱנֶה מִזִּיו הַשְּׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יח) וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חוֹתֵן משֶה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים. וְכִי לִפְנֵי הָאֱלֹהִים אָכְלוּ, וַהֲלֹא לִפְנֵי משֶה אָכְלוּ. אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כָּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעֻדָּה שֶׁתַּלְמִיד חָכָם שָׁרוּי בְּתוֹכָהּ כְּאִלּוּ נֶהֱנֶה מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רִבִּי חֲנִינָא: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נד) וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנַיִךְ. אַל תִּקְרֵי בָּנַיִךְ אֶלָּא בּוֹנַיִךְ (תהילים קיט) שָׁלוֹם רַב לְאוֹהֲבֵי תּוֹרָתֶךָ וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל (שם קכב) יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ לְמַעַן אַחַי וְרֵעַי אֲדַבְּרָה נָא שָׁלוֹם בָּךְ. לְמַעַן בֵּית ה' אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְּשָׁה טוֹב לָךְ (שם כט) ה' עוֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם:

 רש''י  עשית חסד. שהאכילם שנאמר ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם וגו':

---

זוהר אמור דף קב ע''ב

וּבַחֲמִשָׁה עָשָׂר יוֹם רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח (במדבר כא) וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךָ עֲרָד תָּנֵינָן תְּלָת מַתָּנָן עִלָּאִין אִזְדַּמְּנוּ לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי דִּתְלָת אַחִין מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם. מָן בִּזְכוּת מֹשֶׁה. עֲנָנֵי כָּבוֹד בִּזְכוּת אַהֲרֹן. בְּאֵר בִּזְכוּת מִרְיָם. וְכֻלְּהוּ אֲחִידָן לְעֵילָא. מָן בִּזְכוּת מֹשֶׁה דִּכְתִיב (שמות טז) הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם (דַּיְקָא) דָּא מֹשֶׁה. עֲנָנֵי כָּבוֹד בִּזְכוּת אַהֲרֹן. דִּכְתִיב (במדבר יד) אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה' וְגוֹ' וּכְתִיב (ויקרא טז) וְכִסָה עֲנַן הַקְּטֹרֶת. מַה לְּהַלָן שִׁבְעָה אַף כָּאן נַמֵּי שִׁבְעָה דְּהָא בִּקְטֹרֶת שִׁבְעָה עֲנָנִין מִתְקַשְּׁרָן כַּחֲדָא (וְעוֹד) וְאַהֲרֹן רֵישָׁא לְכָל שִׁבְעָה עֲנָנִין הוּא וְהוּא קָשִׁיר לְשִׁית אָחֳרָנִין בֵּיהּ בְּכָל יוֹמָא. בְּאֵר בִּזְכוּת מִרְיָם דְּהָא הִיא וַדַּאי בְּאֵר אִתְקְּרִי וּבְסִפְרָא דְּאַגְּדְתָא תָּנֵינָן (שמות ב) וַתֵּתַצַב אֲחוֹתוֹ מֵרָחוֹק לְדֵעָה וְגוֹ'. דָּא הוּא בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְכֹלָּא קִשּׁוּרָא חָד. מֵתָה מִרְיָם אִסְתַּלַּק בְּאֵר דִּכְתִיב (במדבר כ) וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וּבְהַהִיא שַׁעְתָּא בָּעָאת בְּאֵר אָחֳרָא לְאִסְתַּלָּקָא דַּהֲוָה שָׁכִיחַ עִמְּהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. כַּד חֲמָאַת שִׁתָּא עֲנָנִין דַּהֲווּ קְשִׁירִין עֲלָהּ אִתְקַשְּׁרָת הִיא בְּהוּ. מִית אַהֲרֹן. אִסְתַּלָּקוּ אִנּוּן עֲנָנִין וְאִסְתַּלָּק עֲנָנָא דְּבֵירָא עִמְּהוֹן אָתָא מֹשֶׁה אַהֲדַר לְהוּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים סח) עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם. לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת וַדַּאי. אִנּוּן מַתָּנוֹת דַּהֲווּ בְּקַדְמֵיתָא. בְּאֵר וַעֲנָנִין. בְּאֵר דָּא בְּאֵר יִצְחָק. עֲנָנִים אִלֵּין עֲנָנִים דְּאַהֲרֹן. אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִפְּנֵי מַה זָּכָה אַהֲרֹן לְדָא בְּגִין דְּאִיהוּ קָשִׁיר בַּעֲנָנִים. (נ''א רֵישָׁא לַעֲנָנִים) וְהוּא אִקְשִׁיר כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא לְכֻלְּהוּ כַּחֲדָא וּמִתְבָּרְכָאן כֻּלְּהוּ עַל יְדוֹי. תָּא חֲזֵי עַל כָּל חֶסֶד דְּעָבַד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּיִשְׂרָאֵל קָשִׁיר עִמְּהוֹן שִׁבְעָה עֲנָנֵי יַקִּירָן וְקָשִׁיר לְהוּ בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דְּהָא עֲנָנָא דִּילָהּ אִתְקַשַּׁר בְּשִׁתָּא אָחֳרָנִין וּבְכֻלְּהוּ שִׁבְעָה אָזְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא מַאי טַעֲמָא בְּגִין דְּכֻלְּהוּ קִשְׁרָא דִּמְהֵימָנוּתָא נִינְהוּ וְעַל דָּא בַּסֻכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים. מַאי קָא מַיְרִי בְּגִין דִּכְתִיב (שיר השירים ב) בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק וּבָעֵי בַּר נַשׁ לְאַחֲזָאָה גַּרְמֵיהּ דְּיָתִיב תְּחוֹת צִלָּא דִּמְהֵימָנוּתָא:

 תרגום הזוהר  וּבַחֲמִשָׁה עָשָׂר יוֹם. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח, וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד. לָמַדְנוּ, שָׁלֹש מַתָּנוֹת עֶלְיוֹנוֹת נִזְדַּמְּנוּ לְיִשְׂרָאֵל, עַל יְדֵי שָׁלֹש אַחִים, מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם, מָן, בִּזְכוּת מֹשֶה. עַנֲנֵי כָּבוֹד, בִּזְכוּת אַהֲרֹן. בְּאֵר, בִּזְכוּת מִרְיָם וְכֻלָּם אֲחוּזִים לְמַעְלָה. מָן, בִּזְכוּת מֹשֶה. שֶׁכָּתוּב, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם. מִן הַשָּׁמַיִם, זֶהוּ מֹשֶה. עַנֲנֵי כָּבוֹד בִּזְכוּת אַהֲרֹן, שֶׁהוּא מֶרְכָּבָה לַחֶסֶד, שֶׁכָּתוּב אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה' וַעֲנָנְךְ עוֹמֵד עֲלֵיהֶם וְגוֹ'. וְכָתוּב, וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת, מַה לְּהַלָּן, בִּקְטֹרֶת, הוּא שִׁבְעָה עֲנָנִים אַף כָּאן, בְּוַעֲנָנְךְ עוֹמֵד עֲלֵיהֶם, הֵם גַּם כֵּן שִׁבְעָה עֲנָנִים, כִּי בַּקְּטֹרֶת הָיוּ שִׁבְעָה עֲנָנִים מְקֻשָּׁרִים יַחַד, וְאַהֲרֹן הוּא הָרֹאשׁ לְכָל הַשִּׁבְעַת עֲנָנִים, וְהוּא קָשׁוּר בּוֹ לְשִׁשָּׁה עֲנָנִים אֲחֵרִים, בְּכָל יוֹם. בְּאֵר הוּא בִּזְכוּת מִרְיָם. כִּי הִיא וַדַּאי נִקְרֵאת בְּאֵר. וּבְסֵפֶר אַגָּדָה לָמַדְנוּ, וַתֵּתַצַב אֲחוֹתוֹ מֵרָחוֹק לְדֵעָה וְגוֹ'. זוֹ הִיא בְּאֵר מַיִם חַיִּים, וְהַכֹּל קֶשֶׁר אֶחָד, מֵתָה מִרְיָם, נִסְתַּלְּקָה הַבְּאֵר, שֶׁכָּתוּב, וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה. וּבַשָּׁעָה הַהוּא רָצְתָה בְּאֵר אַחֶרֶת לְהִסְתַּלֵּק, שֶׁהָיְתָה מְצוּיָה עִם יִשְׂרָאֵל. אֶלָּא כְּשֶׁרָאֲתָה שִׁשָּׁה עֲנָנִים, שֶׁהָיוּ קְשׁוּרִים עָלֶיהָ, נִתְקַשְּׁרָה בָּהֶם. מֵת אַהֲרֹן, נִסְתַּלְּקוּ אֵלּוּ עַנֲנֵי כָּבוֹד, וְנִסְתַּלֵּק עִמָּהֶם הֶעָנָן הַשְּׁבִיעִי, שֶׁהַבְּאֵר נִתְקַשְּׁרָה בּוֹ, בָּא מֹשֶה וְהֶחֱזִירָם לָהֶם. זֶ''שׁ עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם. לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת, וַדַּאי. שֶׁהֵם אֵלּוּ הַמַּתָּנוֹת שֶׁהָיוּ בַּתְּחִלָּה, דְּהַיְנוּ הַבְּאֵר וְהָעֲנָנִים. בְּאֵר, זוֹ הַבְּאֵר שֶׁל יִצְחָק, עֲנָנִים אֵלּוּ עֲנָנִים דְּאַהֲרֹן. אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִפְּנֵי מַה זָּכָה אַהֲרֹן לָזֶה, שֶׁיִּמָּשְׁכוּ עַנֲנִי הַכָּבוֹד לְיִשְׂרָאֵל בִּזְכוּתוֹ, הוּא מִשּׁוּם שֶׁהוּא קָשׁוּר בַּעֲנָנִים, וְהוּא, הָיָה מְקַשֵּׁר וּמְיַחֵד בְּכָל יוֹם וָיוֹם כֻּלָּם כְּאֶחָד, שֶׁיִּתְבָּרְכוּ כֻּלָּם עַל יָדָיו. בֹּא וּרְאֵה, עַל כָּל חֶסֶד שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל, קָשַׁר עִמּוֹ שִׁבְעָה עַנֲנֵי כָּבוֹד, וְקָשַׁר אוֹתָם בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כִּי הֶעָנָן שֶׁלָּהּ, הָיָה קָשׁוּר בְּשִׁשָּׁה הָאֲחֵרִים, וּבְכָל שִׁבְעָה הָעֲנָנִים הָלְכוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר. מַה הַטַּעַם. הוּא מִשּׁוּם שֶׁכֻּלָּם הָיוּ קִשְׁרֵי הָאֱמוּנָה, וְעַל זֶה, אוֹמֵר הַכָּתוּב, בַּסֻּכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, מַה זֶּה מְלַמְּדֵנוּ. מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב, בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי. וְצָרִיךְ הָאָדָם לְהַרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ, שֶׁהוּא יוֹשֵׁב תַּחַת צִלָּהּ שֶׁל הָאֱמוּנָה.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ז

א. הַבּוֹצֵע נוֹתֵן פְּרוּסָה לִפְנֵי כָּל אֶחָד וְאֶחָד וְהָאֶחָד נוֹטֵל בְּיָדוֹ וְאֵין הַבּוֹצֵעַ נוֹתֵן בְּיַד הָאוֹכֵל אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה אָבֵל וְהַבּוֹצֵעַ הוּא פּוֹשֵׁט יָדָיו תְּחִלָּה וְאוֹכֵל. וְאֵין הַמְסֻבִּין רַשָּׁאִין לִטְעֹם עַד שֶׁיִּטְעוֹם הַמְּבָרֵךְ. וְאֵין הַבּוֹצֵע רַשָּׁאי לִטְעֹם עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי רֹב הַמְסֻבִּין. וְאִם רָצָה הַבּוֹצֵעַ לַחֲלֹק כָּבוֹד לְרַבּוֹ אוֹ לְמִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וְיַנִּיחֶנּוּ לִפְשֹׁט יָדוֹ קדֶם לוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ: ב. שְׁנַיִם מַמְתִּינִין זֶה לָזֶה בְּקַעֲרָה שְׁלשָה אֵין מַמְתִּינִין גָּמְרוּ מֵהֶם שְׁנַיִם וְהַשְּׁלִישִׁי מַפְסִיק עִמָּהֶן. גָּמַר אֶחָד מֵהֶן הַשְּׁנַיִם אֵין מַפְסִיקִין לוֹ אֶלָּא אוֹכְלִין וְהוֹלְכִין עַד שֶׁגּוֹמְרִין. אֵין מַשִּׂיחִין בִּסְעֻדָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי סַכָּנָה וּמִפְּנֵי זֶה אִם בָּא לָהֶם יַיִן בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ שֶׁאִם בֵּרָךְ אֶחָד וְעוֹנֶה הָעוֹנֶה אָמֵן בִּשְׁעַת הַבְּלִיעָה יָבֹא לִידֵי סַכָּנָה וְאֵין מִסְתַּכְּלִין בִּפְנֵי הָאוֹכֵל וְלֹא לִמְנָתוֹ שֶׁלֹּא לְבַיְּשׁוֹ:

---

מוסר

משערי תשובה לרבינו יונה דף ל''ב ע''ב

אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע כְּאִלּוּ כָּפַר בָּעִקָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יב) אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשׁוֹנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ. וְעַל כֵּן חֲשָׁבוּהוּ כְּאִלּוּ כָּפַר בָּעִקָּר, כִּי הוּא מְסַבֵּב וְגוֹרֵם נֶזֶק גָּדוֹל וְרָעָה רַבָּה לַחֲבֵרָיו בְּהַבְאִישׁוֹ אֶת רֵיחָם בְּעֵינֵי הָעָם אוֹ בִּשְׁאָר דַרְכֵי הֶפְסֵד וְלֹא יִתָּכֵן אֲשֶׁר יָכִין אָדָם לַחֲבֵרָיו כְּלֵי מַשְׁחִית וְנֶזֶק מַר מִמָּוֶת מִבְּלִי שֶׁיּוֹעִיל לְעַצְמוֹ בָּזֶה תּוֹחֶלֶת וְרֶוַח מָמוֹן בִּלְתִּי אִם לָכַד יִצְרוֹ אֶת נַפְשׁוֹ וּפָרַק עֹל שָׁמַיִם מֵעָלָיו וְנִתְּקָה מוֹסֵרוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: אֱלֹהִים זֵדִים קָמוּ עָלַי וְגוֹ' וְלֹא שָׂמוּךָ לְנֶגְדָּם. וּפֵרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: וְלֹא שָׂמוּךָ לְנֶגְדָּם, כִּי נִתְכַּוְּנוּ שֶׁיְּבָרֵךְ אוֹתָם שָׁאוּל, כְּמוֹ שֶׁאָמַר לָהֶם (ש''א כג) בְּרוּכִים אַתֶּם לַה' כִּי חֲמַלְתֶּם עַל אֲדוֹנֵיכֶם. וְלֹא שָׂמוּ אֱלֹהִים לְנֶגְדָּם שֶׁכָּתַב בְּתוֹרָתוֹ (דברים כז) אָרוּר מַכֶּה רֵעֵהוּ בַסֵּתֶר, וְנֶאֱמַר (קהלת י): וּמַה יִּתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן. וְנֶאֱמַר עַל דּוֹאֵג (תהלים נב) הַוּוֹת תַּחְשׁוֹב לְשׁוֹנֶךָ וְגוֹ'. אָהַבְתָּ רָע מִטּוֹב שֶׁקֶר מִדַּבֵּר צֶדֶק סֶלָה. וּפֵרְשׁוּ בְּמִדְרַשׁ תְּהִלִּים מַה יִּתְרוֹן לָךְ וּמַה בֶּצַע כִּי סִפַּרְתָּ לָשׁוֹן הָרָע הֲלֹא לְמָמוֹן לֹא הָיִיתָ אַתָּה צָרִיךְ אַךְ עָשַׂרְתָּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו (ש''א כא) אַבִּיר הָרוֹעִים אֲשֶׁר לְשָׁאוּל. אֵין זֶה כִּי אִם אַהֲבָתְךָ אֶת הָרָע מִן הַטּוֹב וְשֶׁקֶר מִדַּבֵּר צֶדֶק כִּי פָּרַקְתָּ עֹל. וְנֶאֱמַר (משלי ו) לֹא יָבוֹזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב וְגוֹ'. וְנֶאֱמַר אַחֲרָיו: נוֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב וְגוֹ'. רְצוֹנִי לוֹמַר כִּי הוּא רָע מִן הַגַּנָּב שֶׁהוּא צָרִיךְ לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעַב. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כִּי הוּא רָע מִן הָרָע רָע מִשְּׁנֵיהֶם כִּי יֶחֱטָא חֲטָאָה גְּדוֹלָה מִבְּלִי הֲנָאָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קב) מַה יִּתֵּן וּמַה יּוֹסִיף לְךָ לְשׁוֹן רְמִיָּה. וְהַשֵּׁנִית שֶׁעַל כֵּן נֶחְשָׁב הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע כְּאִלּוּ כָּפַר בָּעִקָּר לְפִי שֶׁאוֹמֵר בִּלְבָבוֹ כִּי שְׂפָתָיו בִּרְשׁוּתוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶם מַעֲשֵׂה וְכִי הוּא הַשַּׁלִּיט עַל לְשׁוֹנוֹ וְגָמַר בְּדַעְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ לִכְלֹא אֶת רוּחַ שְׂפָתָיו מִדַּבֵּר הָעוֹלֶה עַל רוּחוֹ וְכִי הָאֵיבָרִים הֵמָּה לְבַדָּם אֵינָם בִּרְשׁוּתוֹ לַחֲטֹא בָּהֶן כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (שם יב) לְלְשׁוֹנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ וְלֹא יֹאמַר אַיֵּה אֱלוֹהַּ עוֹשַׂי אֲשֶׁר כָּל תְּנוּעוֹת יְצִירוֹתָיו נְתוּנוֹת נְתוּנוֹת הֵמָּה לוֹ אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נֶעְדָּרָה כֻּלָּם לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ מְשֻׁעְבְּדוֹת רַק אֵין דָּבָר וַאֲרֶשֶׁת שָׂפָה בִּרְשׁוּתֵנוּ לֹא כֵן הָרְשָׁעִים הַחוֹטְאִים בִּשְׁאָר עֲבֵרוֹת כִּי יוֹדְעִים הֵם כִּי רַע וָמַר עָזְבָם אֶת הַשֵּׁם אַךְ נִמְשָׁכִים אַחַר תַּאֲוָתָם וְיִצְרָם הַמִּתְגַּבֵּר וְצָר לָהֶם עַל זֶה:

---

וזאת הברכה יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) וְזֹאת לִֽיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע יְהֹוָה קוֹל יְהוּדָה וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּֽהְיֶֽה: (פ) וְדָא לִיהוּדָה וַאֲמַר קַבֵּל יְיָ צְלוֹתֵהּ דִיהוּדָא בְּמִפְּקֵהּ לְאַגָחָא קְרָבָא וּלְעַמֵהּ תָּתֵיבִנֵהּ לִשְׁלָם יְדוֹהִי יַעְבְּדָן לֵהּ פֻּרְעֲנוּתָא מִסָנְאוֹהִי וְסָעִיד מִבַּעֲלֵי דְבָבוֹהִי הֲוֵי לֵהּ:

 רש''י   וזאת ליהודה. סמך יהודה לראובן, מפני ששניהם הודו על קלקול שבידם, שנאמר (איוב טו, יח. יט) אשר חכמים יגידו וגו' להם לבדם וגו' ולא עבר זר בתוכם. ועוד פרשו רבותינו, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמות יהודה מתגלגלים בארון מפני נדוי שקבל עליו, שנאמר (בראשית מד, לב) וחטאתי לאבי כל הימים, אמר משה, מי גרם לראובן שיודה יהודה וכו' : שמע ה' קול יהודה. תפלת דוד ושלמה ואסא מפני הכושים, ויהושפט מפני העמונים, וחזקיה מפני סנחריב: ואל עמו תביאנו. לשלום מפני המלחמה: ידיו רב לו. יריבו ריבו וינקמו נקמתו: ועזר מצריו תהיה. על יהושפט התפלל על מלחמת רמות גלעד, (דה''ב יח, לא) ויזעק יהושפט וה' עזרו. דבר אחר, שמע ה' קול יהודה, כאן רמז ברכה לשמעון מתוך ברכותיו של יהודה, ואף כשחלקו ארץ ישראל נטל שמעון מתוך גורלו של יהודה שנאמר (יהושע יט, ט) מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון. ומפני מה לא יחד לו ברכה בפני עצמו, שהיה בלבו עליו על מה שעשה בשטים, כן כתוב באגדת תהלים:

(ח)  שני  וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָֽה: וּלְלֵוִי אֲמַר תּוּמַיָא וְאוּרַיָא אַלְבֶּשְׁתָּא לִגְבַר דְאִשְׁתְּכַח חֲסִידָא קֳדָמָךְ דִי נַסִיתוֹהִי בְּנִסֵתָא וַהֲוָה שְׁלִים בְּחַנְתּוֹהִי עַל מֵי מַצוּתָא וְאִשְׁתְּכַח מְהֵימָן:

 רש''י   וללוי אמר. ועל לוי אמר: תמיך ואוריך. כלפי שכינה הוא מדבר: אשר נסיתו במסה. שלא נתלוננו עם שאר המלינים: תריבהו וגו' . כתרגומו. דבר אחר, תריבהו על מי מריבה, נסתקפת לו לבוא בעלילה, אם משה אמר (במדבר כ, י) שמעו נא המורים, אהרן ומרים מה עשו:

(ט) הָֽאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת (בנו) בָּנָיו לֹא יָדָע כִּי שָֽׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִֽיתְךָ יִנְצֹֽרוּ: דְעַל אֲבוֹהִי וְעַל אִמֵהּ לָא רַחֵם כַּד חָבוּ מִן דִינָא וְאַפֵּי אֲחוֹהִי וּבְנוֹהִי לָא נְסִיב אֲרֵי נְטָרוּ מַטְרַת מֵימְרָךְ וּקְיָמָךְ לָא אַשְׁנִיוּ:

 רש''י   האמר לאביו ולאמו לא ראיתיו. כשחטאו בעגל ואמרתי (שמות לב, כו) מי לה' אלי, נאספו אלי כל בני לוי וצויתים להרוג את אבי אמו והוא מישראל, או את אחיו מאמו, או את בן בתו, וכן עשו. ואי אפשר לפרש אביו ממש ואחיו מאביו וכן בניו ממש, שהרי לוים הם ומשבט לוי לא חטא אחד מהם שנאמר כל בני לוי: כי שמרו אמרתך. (שמות כ, ב) לא יהיה לך אלהים אחרים: ובריתך ינצרו. ברית מילה, שאותם שנלדו במדבר, וישראל לא מלו את בניהם, והם היו מולין ומלין את בניהם:

(י) יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַֽעֲקֹב וְתוֹרָֽתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶֽךָ: כָּשְׁרִין אִלֵין דְיַלְפוּן דִינָיךְ לְיַעֲקֹב וְאוֹרַיְתָךְ לְיִשְׂרָאֵל יְשַׁוּוּן קְטוֹרֶת בּוּסְמִין קֳדָמָךְ וּגְמִיר לְרַעֲוָא עַל מַדְבְּחָךְ:

 רש''י   יורו משפטיך. ראויין אלו לכך: וכליל. עולה:

---

נביאים - מלכים א - פרק ח

(ס) לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד: בְּדִיל דְּיֵדְעוּן כָּל עַמְמֵי אַרְעָא אֲרֵי יְיָ הוּא אֱלֹהִים לֵית עוֹד : (סא) וְהָיָה לְבַבְכֶם שָׁלֵם עִם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת בְּחֻקָּיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו כַּיּוֹם הַזֶּה: וִיהֵי לִבְּכוֹן שְׁלִים בְּדַחַלְתָּא דַייָ אֱלָהָנָא לִמְהַךְ בִּקְיָמוֹהִי וּלְמִטַר פִּקּוּדוֹהִי כְּיוֹמָא הָדֵין : (סב) וְהַמֶּלֶךְ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ זֹבְחִים זֶבַח לִפְנֵי יְהוָה: וּמַלְכָּא וְכָל יִשְּׂרָאֵל עִמֵּיהּ מַנַכְסִין נִכְסַת קוּדְשִׁין קֳדָם יְיָ : (סג) וַיִּזְבַּח שְׁלֹמֹה אֵת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר זָבַח לַיהוָה בָּקָר עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וְצֹאן מֵאָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף וַיַּחְנְכוּ אֶת בֵּית יְהוָה הַמֶּלֶךְ וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וּנְכֵיס שְׁלֹמֹה יַת נִכְסַת קוּדְשָׁא דִי נְכִיס קֳדָם יְיָ תּוֹרֵי תַּרְתֵּין רִבּוֹא וּתְרֵין אַלְפִין וַעֲנָא תַּרְתָּא עַסְרֵי רִבּוֹא וַחֲנִיכוּ יַת בֵּית מַקְדְּשָׁא דַייָ מַלְכָּא וְכָל בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל :

---

כתובים - תהילים - פרק מו

(יא) הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹהִים אָרוּם בַּגּוֹיִם אָרוּם בָּאָרֶץ: פְּסַקוּ מִן קְרָבָא וְיִדְעוּן אֲרוּם אֲנָא יְיָ רְמָא בְּעַמַיָא רְמָא עַל יָתְבֵי אַרְעָא :

 רש''י   הרפו . עצמכם מלבא עוד על ירושלים : ודעו כי אנכי אלהים וגו' ארום בארץ . אתרומם בנקמתי אשר אעשה :

(יב) יְהוָה צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה: מֵימְרָא דַיְיָ צְבָאוֹת בְּסַעֲדָנָא תְּקוֹף לָנָא אֱלָהָא דְיַעֲקֹב לְעַלְמִין : מז (א) לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר: לְשַׁבָּחָא עַל יְדֵיהוֹן דִבְנֵי קרַח תּוּשְׁבַּחְתָּא : (ב) כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה: כָּל עַמַיָא תְּקַעוּ יְדָא בְחֶדְוָא יַבִּיבוּ קֳדָם יְיָ בְּקָל תּוּשְׁבַּחְתָּא :

 רש''י   תקעו כף . התערבו יחד זה עם זה להריע לאלהים בקול רנה :

---

משנה מועד קטן פרק ב

א. מִי שֶׁהָפַךְ אֶת זֵיתָיו וְאֵרְעוֹ אֵבֶל אוֹ אֹנֶס, אוֹ שֶׁהִטְעוּהוּ (פוֹעֲלִים), טוֹעֵן קוֹרָה רִאשׁוֹנָה וּמַנִּיחָהּ לְאַחַר הַמּוֹעֵד. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: זוֹלֵף וְגוֹמֵר וְגָף כְּדַרְכּוֹ:

 ברטנורה   (א) מי שהפך. דרך בני אדם שמהפכין הזיתים בתוך המטען שהם צבורין בו כשרוצים להכניסן לבית הבד ואי לא מסיק להו לבד לטחון לאחר שהפכן פסדי: וארעו אבל. שאסור במלאכה: או שהטעוהו פועלים. שלא באו למלאכתו והגיע המועד טוען של הזיתים קורה של בית הבד פעם ראשון ומכביד כדי שיזובו קצת ולא יפסידו אבל לא בפעם שניה משום דתו לא פסדי. ומהכא שמעינן דדברים המותרים במועד אסור לאבל לעשותם בידו בימי אבלו מדקתני וארעו אבל ומחמת האבל עכב עד המועד טוען קורה ראשונה במועד אבל בימי אבלו היה אסור לטעון בידו אפילו קורה ראשונה. אבל אחרים טוענים לו: זולף. שופך הזתים ע''ג בית הבד. וכל מידי דשפיך קרוי זילוף: וגומר. סחיטתם ועצירם בבית הבד: וגף. סותם פי החבית. והלכה כרבי יוסי:

ב. וְכֵן מִי שֶׁהָיָה יֵינוֹ בְּתוֹךְ הַבּוֹר וְאֵרְעוֹ אֵבֶל אוֹ אֹנֶס, אוֹ שֶׁהִטְעוּהוּ (פוֹעֲלִים), זוֹלֵף וְגוֹמֵר וְגָף כְּדַרְכּוֹ. דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עוֹשֶׂה לוֹ לִמּוּדִים, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַחְמִיץ:

 ברטנורה   (ב) בתוך הבור. חפירה שתחת הגת מסויידת בסיד לקבל היין: למודים. נסרי' של עץ כלומר מכסה אותן שם בנסרים שלא יחמיץ ולא ישלהו מן הבור. והלכה כר' יוסי:

ג. מַכְנִיס אָדָם פֵּרוֹתָיו מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים וְשׁוֹלֶה פִשְׁתָּנוֹ מִן הַמִּשְׁרָה בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֹאבַד, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּן אֶת מְלַאכְתּוֹ בַמּוֹעֵד. וְכֻלָּן אִם כִּוְּנוּ מְלַאכְתָּן בַּמּוֹעֵד, יֹאבֵדוּ:

 ברטנורה   (ג) ושולה פשתנו. כל מה שמעלה מן המים קרוי שולה: אם כוונו מלאכתן במועד יאבדו. ב''ד מאבדים אותו ממון ועושים אותו הפקר:

ד. אֵין לוֹקְחִין בָּתִּים, עֲבָדִים וּבְהֵמָה, אֶלָּא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, אוֹ לְצֹרֶךְ הַמּוֹכֵר, שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל. אֵין מְפַנִּין מִבַּיִת לְבַיִת, אֲבָל מְפַנֶּה הוּא לַחֲצֵרוֹ. אֵין מְבִיאִין כֵּלִים מִבֵּית הָאֻמָּן. וְאִם חוֹשֵׁשׁ לָהֶם, מְפַנָּן לְחָצֵר אַחֶרֶת:

 ברטנורה   (ד) אלא לצורך המועד. שהקונה צריך להם במועד. בתים לישב בהם. עבדים לשמשו. בהמה לשחיטה: או לצורך המועד. שצריך למטות להוציאן לצורך יום טוב: אין מפנים. כלי' או תבואה מבית לבית אחר רחוק ממנו מפני הטורח: אבל מפנה לחצרו. לבית אחר שבאותו חצר דצנעה הוי אבל מבית לבית דרך ר''ה לא: אין מביאין כלים מבית האומן. וה''מ כלים שאינן לצורך המועד אבל כלים שהן לצורך המועד כגון כרים וכסתות וכוסות וקיתוניות שרי: ואם חושש להם. שמא יגנבו מבית האומן או אם צריך האומן לשכרן ואין בעל הכלי מאמינו כי ירא שמא ישאל ממנו שכר פעולתו פעם שניה:

ה. מְחַפִין אֶת הַקְּצִיעוֹת בַּקַּשׁ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מְעַבִּין. מוֹכְרֵי פֵרוֹת, כְּסוּת וְכֵלִים, מוֹכְרִים בְּצִנְעָה לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. הַצַיָּדִין וְהַדָּשׁוֹשׁוֹת וְהַגָּרוֹסוֹת, עוֹשִׂין בְּצִנְעָה לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הֵם הֶחְמִירוּ עַל עַצְמָן:

 ברטנורה   (ה) מחפין את הקציעות. תאנים שטוחין בשדה ליבשן מחפין מכסין אותן בקש מפני הגשמים: אף מעבין. שנותנין אותן זו ע''ג זו. ועושין אותן כמין כרי שיהיו העליונות מגינות על התחתונות: הדשושות. שדשים וכותשים חטים לדייסא: הגרוסות. שעושים גריסין של פול: הם. האומנין החמירו על עצמן. ואין עושין אפי' בצנעה ואין הלכה כרבי יוסי:

---

גמרא מועד קטן דף יב ע''ב

רִבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה נָפַק בְּחוּמְרְתָא דִּמְדוּשָׁא וְאִשְׁתִּי מַיָּא דְּאַחִים קְפֵילָא אַרְמָאָה שָׁמַע רִבִּי אָמֵי אִיקְפַּד אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי טַעֲמָא אִיקְפַּד אִי מִשּׁוּם חוּמְרְתָא דִּמְדוּשָׁא הָא תַּנְיָא הַשִּׁירִין הַנְּזָמִים וְהַטַּבָּעוֹת הֲרֵי הֵן כְּכָל הַכֵּלִים הַנִּטָּלִין בֶּחָצֵר אִי מִשּׁוּם דִּאִשְׁתֵּי מַיָּא דְּאַחִים קְפֵילָא אַרְמָאָה הָא אָמַר שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק אָמַר רַב: כָּל שֶׁנֶּאֱכַל כְּמוֹת שֶׁהוּא חַי אֵין בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי נָכְרִים אָדָם חָשׁוּב שַׁאֲנִי. אָמַר רַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב: קוֹצֵץ אָדָם דֶּקֶל בְּמוֹעֵד אַף עַל פִּי שֶׁאֵין צָרִיךְ אֶלָּא לִנְסֹרֶת שֶׁלּוֹ לַיִּיט עֲלָהּ אַבַּיֵי. רַב אָשֵׁי הֲוָה לֵהּ אִבָּא בִּשְׁלַנְיָיא אָזַל לְמִיקְצְיֵיהּ בְּחוֹלָא דְּמוֹעֲדָא אָמַר לֵהּ רַב שִׁילָא מִשְּׁלַנְיָיא לְרַב אָשֵׁי מַאי דַּעְתִּיךְ דְּקָאמַר רַב חֲנִנְאֵל אָמַר רַב: קוֹצֵץ אָדָם דֶּקֶל בְּמוֹעֵד אַף עַל פִּי שֶׁאֵין צָרִיךְ אֶלָּא לִנְסֹרֶת שֶׁלּוֹ הָא לַיִּיט עֲלָהּ אַבַּיֵי אָמַר לֵהּ לֹא שְׁמִיעַ לִי, כְּלוֹמַר לָא סְבִירָא לִי אִישְׁתַּמִּיט נַרְגָּא בָּעֵי לְמִיפְסְקֵהּ לְשָׁקֵהּ שַׁבְקֵהּ וְהָדַר אָתָא רַב יְהוּדָה שָׁרָא לְמֶעְקַר כִּתְנָא וּלְמִקְטַל כְּשׁוּתָא וּלְמֶעֱקַר שׁוּמְשְׁמֵי אָמַר לֵהּ אַבַּיֵי לְרַב יוֹסֵף בִּשְׁלָמָא כִּיתְנָא חָזֵי לַחֲפִיפָה כְּשׁוּתָא חָזֵי לְשִׁכְרָא אֶלָּא שׁוּמְשְׁמֵי לְמַאי חָזֵי חָזֵי לִנְזַיֵי דְּאִית בְּהוּ. רִבִּי יַנַּאי הֲוָה לֵהּ הַהוּא פַּרְדֵּיסָא דְּמָטָא זְמַנֵּיהּ בְּחוֹלָא דְּמוֹעֲדָא קְטָפֵהּ. לְשָׁנָה שַׁהְיוּהָ כֻּלֵּי עָלְמָא לְפַרְדֵּיסַייְהוּ בְּחוֹלָא דְּמוֹעֲדָא אַפְקְרֵיהּ רִבִּי יַנַּאי לְפַרְדִּיסֵיהּ הַהוּא שַׁתָּא:

 רש''י  נפק. בחצר בשבת: בחומרת' דמדושא. טבעת היא של מתכת וחותמה של אלמוג: שירין. נושקי''א בלעז: כל שהוא נאכל כמות שהוא חי. ומיא שתו אינשי כמות שהן: אדם חשוב שאני. יש לו להחמיר על עצמו יותר ולא הוה ליה למיפק בחומרת' דמדושא ולא למשתי מיא דאחים קפילא נכרי: לנסורת. עצים דקים שנופלין מן החתיכה: אבא. יער: בשלנייא. פירוש שם העיר כלומר היה לו יער באותו מקום: אישתמיט נרגא בעי למיפסקיה לשקיה. דרב אשי משום דעבר אדאביי: שבקיה. לאבא דלא קצציה במועד שהרגיש משום דעבר אדאביי נפל ליה נרגא: למיעקר כיתנא. בחולא דמועדא: למיקטל. לחתוך: כשותא. הימלין: לחפיפה. לכסות בו מאכל כגון תאנים ותמרים לצורך המועד: לנזיי. כמו נזייתא דשיכרא לנזיי גרעינין דאית בהו בשומשמין דחזי למיעבד בהו משחא: אפקריה ר' ינאי לפרדיסי'. משום דעל ידו היה תקלה לעלמא דשהו עד לחולא דמועד' וקטפי:

---

זוהר אמור דף קג ע''א

תָּא חֲזֵי כָּל אִנּוּן שְׁנִין דְּקָאִים אַהֲרֹן הֲווּ יִשְׂרָאֵל בְּצִלָּא דִּמְהֵימָנוּתָא תְּחוֹת אִלֵּין עֲנָנִין. בָּתַר דְּמִית אַהֲרֹן אִסְתַּלַּק עֲנָנָא חַד דְּהוּא יְמִינָא דְּכֹלָּא וְכַד הַאי אִסְתַּלַּק אִסְתַּלָּקוּ כָּל שְׁאָר עִמֵּיהּ (נ''א עֲנָנִין) וְאִתְחֲזִיאוּ כֻּלְּהוּ בִּגְרִיעוּתָא וְהָא אוֹקְמוּהָ דִּכְתִיב (במדבר כ) וַיִּרְאוּ כָל הָעֵדָה כִּי גָּוַע אַהֲרֹן אַל תִּקְרֵי וַיִּרְאוּ אֶלָּא וַיִּירְאוּ מִיָּד וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יוֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים שָׁמַע דְּאִסְתַּלָּקוּ אִנּוּן עֲנָנִים וּמִית תַּיָּרָא רַבְרְבָא דְּכָל אִנּוּן עֲנָנִים אִתְקַשְּׁרוּ בֵּיהּ אָמַר רַבִּי יִצְחָק הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יוֹשֵׁב הַנֶּגֶב וַדַּאי. וְכַד אָתוּ אִנּוּן מְאַלְּלִין דְּשָׁדַר מֹשֶׁה אָמְרוּ עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב בְּגִין לְתַבְרָא לִבַּיְהוּ דְּהָא בַּעֲמָלֵק אִתְבָּר חֵילֵיהוֹן בְּקַדְּמִיתָא. אָמַר רַבִּי אַבָּא וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מַאי קָא מַיְרִי הָכָא בָּתַר דְּאִסְתַּלָּקוּ אִנּוּן עֲנָנִים אֶלָּא כְּנַעַן כְּתִיב בֵּיהּ וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנַעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו. הָכָא אוֹלִיפְנָא מַאן דְּאַפִּיק גַּרְמֵיהּ מִצִלָּא דִּמְהֵימָנוּתָא אִתְחֲזֵי לְמֶהֱוֵי עֶבֶד לְעַבְדֵי עֲבָדִין. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (במדבר כא) וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי הוּא נָטַל עָבְדִין מִיִּשְׂרָאֵל לְגַרְמֵיהּ וְעַל דָּא כְּתִיב (ויקרא כג) כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻכּוֹת כָּל מַאן דְּאִיהוּ מִשָּׁרָשָׁא וְגִזְעָא קַדִּישָׁא דְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻכּוֹת תְּחוֹת צִלָּא דִּמְהֵימָנוּתָא. וּמַאן דְּלֵיתֵיהּ מִגִּזְעָא וְשָׁרָשָׁא קַדִּישָׁא דְּיִשְׂרָאֵל לָא יָתִיב בְּהוּ וְיִפּוֹק גַּרְמֵיהּ מִתְּחוֹת צִלָּא דִּמְהֵימָנוּתָא. כְּתִיב (הושע יב) כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה דָּא אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם. וְתָא חֲזֵי כְּתִיב אָרוּר כְּנָעַן. וּבְגִין דְּזָכָה כְּנַעַן דָּא לְשַׁמָּשָׁא לְאַבְרָהָם כֵּיוָן דְּשִׁמֶּשׁ לְאַבְרָהָם יָתִיב תְּחוֹת צִלָּא דִּמְהֵימָנוּתָא זָכָה לְמֵיפָק מֵהַהוּא לַטְיָא דְּאִתְלַטְיָא. וְלֹא עוֹד אֶלָּא דִּכְתִיב בֵּיהּ בְּרָכָה. דִּכְתִיב (בראשית כד) וַיֹּאמֶר בֹּא בְרוּךְ יְיָ. מַאי קָא מַיְרִי. דְּכָל מַאן דְּיָתִיב תְּחוֹת צִלָּא דִּמְהֵימָנוּתָא אַחֲסִין חֵירוּ לֵיהּ וְלִבְנוֹי לְעָלְמִין וְאִתְבָּרָךְ בִּרְכָתָא עִלָּאָה. וּמַאן דְּאַפִּיק גַּרְמֵיהּ מִצִלָּא דִּמְהֵימָנוּתָא אַחֲסִין גָּלוּתָא לֵיהּ וְלִבְנוֹי דִּכְתִיב וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי:

 תרגום הזוהר  בֹּא וּרְאֵה, כָּל אֵלּוּ הַשָּׁנִים שֶׁנִּמְצָא אַהֲרֹן, הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּצֵל הָאֱמוּנָה, תַּחַת אֵלּוּ שִׁבְעַת הָעֲנָנִים, אַחַר שֶׁמֵּת אַהֲרֹן נִסְתַּלֵּק עָנָן אֶחָד, מִדָּתוֹ, שֶׁהִיא הַיָּמִין שֶׁל כֻּלָּם, כְּשֶׁנִּסְתַּלֵּק זֶה, נִסְתַּלְּקוּ כָּל שְׁאָר הָעֲנָנִים עִמּוֹ, וְנִרְאוּ כֻּלָּם בְּחִסָּרוֹן מִיִּשְׂרָאֵל. וַהֲרֵי הֶעֱמַדְנוּ, שֶׁכָּתוּב, וַיִּרְאוּ כָל הָעֵדָה כִּי גָּוַע אַהֲרֹן, אַל תִּקְרֵי וַיִּרְאוּ, אֶלָּא וַיִּירְאוּ, מִיָּד וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יוֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים. שָׁמַע שֶׁנִּסְתַּלְּקוּ עֲנַנֵי הַכָּבוֹד, וּמֵת מוֹרֶה דֶּרֶךְ הַגָּדוֹל, שֶׁכָּל אֵלּוּ הָעֲנָנִים הָיוּ מְקֻשָּׁרִים בּוֹ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יוֹשֵׁב הַנֶּגֶב וַדַּאי, וּכְשֶׁבָּאוּ אֵלּוּ הַמְּרַגְּלִים שֶׁשָּׁלַח מֹשֶה, אָמְרוּ, עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב. כְּדֵי לִשְׁבֹּר לִבָּם. כִּי בַּעֲמָלֵק נִשְׁבָּר כֹּחָם תְּחִלָּה. אָמַר רַבִּי אַבָּא: וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי, מַה עִנְיָנוֹ שֶׁל כְּנַעֲנִי כָּאן, שֶׁבָּא אַחַר שֶׁנִּסְתַּלְּקוּ הָעֲנָנִים. אֶלָּא כְּנַעַן כָּתוּב בּוֹ, וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנַעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו, וְלָמַדְנוּ כָּאן, שֶׁמִּי שֶׁמּוֹצִיא עַצְמוֹ מִצֵל הָאֱמוּנָה הוּא רָאוּי לִהְיוֹת עֶבֶד, לַעֲבָדֵי עֲבָדִים, זֶ''שׁ, וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי, שֶׁלָּקַח לְעַצְמוֹ עֲבָדִים מִיִּשְׂרָאֵל. וְעַל כֵּן כָּתוּב כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַסּוּכּוֹת. כִּי כָּל מִי שֶׁהוּא מִשֹּׁרֶשׁ וְגֶזַע קָדוֹשׁ מִיִּשְׂרָאֵל, יֵשְׁבוּ בַּסֻּכּוֹת תַּחַת צֵל הָאֱמוּנָה. וּמִי שֶׁאֵינוֹ מִגֶּזַע וְשֹׁרֶשׁ הַקָּדוֹשׁ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, לֹא יֵשֶׁב בָּהֶם, וּמוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִתַּחַת צֵל הָאֱמוּנָה. כָּתוּב, כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה, זֶהוּ אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם. וּבֹא וּרְאֵה, כָּתוּב, אָרוּר כְּנָעַן. וּמִשּׁוּם שֶׁכְּנַעַן הַזֶּה שֶׁהוּא אֱלִיעֶזֶר, זָכָה לְשַׁמֵּשׁ אֶת אַבְרָהָם, כֵּיוָן שֶׁשִּׁמֵּשׁ אֶת אַבְרָהָם, וְיָשַׁב תַּחַת צֵל הָאֱמוּנָה, זָכָה לָצֵאת מֵאוֹתָהּ הַקְּלָלָה שֶׁנִּתְקַלֵּל, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁכָּתוּב בּוֹ בְּרָכָה, שֶׁכָּתוּב, וַיֹּאמֶר בֹּא בְּרוּךְ ה'. מַהוּ מְלַמְּדֵנוּ. הוּא, שֶׁכָּל מִי שֶׁיּוֹשֵׁב תַּחַת צֵל הָאֱמוּנָה, מַנְחִיל חֵרוּת לוֹ וּלְבָנָיו לְעוֹלָם, וּמִתְבָּרֵךְ בִּבְרָכָה עֶלְיוֹנָה. וּמִי שֶׁמּוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִצֵל הָאֱמוּנָה, מַנְחִיל גָּלוּת לוֹ וּלְבָנָיו. שֶׁכָּתוּב, וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי.

---

הלכה פסוקה

רמב''ם הלכות ברכות פרק ז

א. הַשַׁמָּשׁ שֶׁעוֹמֵד לִפְנֵי הַמְסֻבִּין אֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶן. וְדֶרֶךְ רַחֲמָנוּת הוּא לִתֵּן לְתוֹךְ פִּיו מִכָּל תַּבְשִׁיל וְתַבְשִׁיל כְּדֵי לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ. וְאִם נָתְנוּ לוֹ יַיִן מְבָרֵךְ עַל כָּל כּוֹס וְכוֹס שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵין שְׁתִיָּתוֹ תְּלוּיָה בִּרְצוֹנוֹ אֶלָּא בִּרְצוֹנָם: ב. יָצָא אֶחָד מִן הַמְסֻבִּין לְהַשְׁתִּין מַיִם נוֹטֵל יָדוֹ אַחַת וְנִכְנָס. דִּבֵּר עִם חֲבֵרוֹ וְהִפְלִיג נוֹטֵל שְׁתֵּי יָדָיו וְנִכְנַס. אִם הָיוּ מְסֻבִּין לִשְׁתִיָּה נִכְנָס. וְיוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וְנוֹטֵל יָדָיו וְאַחַר כָּךְ מַחֲזִיר פָּנָיו לְאוֹרְחִין. וְלָמָּה נוֹטֵל בִּמְקוֹמוֹ שֶׁמָּא יֹאמְרוּ לֹא נָטַל יָדָיו מִפְּנֵי שֶׁאֵין שָׁם אֲכִילָה:

---

מוסר

משערי תשובה לרבינו יונה דף ל''ב ע''ג

אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: שָׁקוּל לָשׁוֹן הָרָע כְּנֶגֶד שָׁלֹש עֲבֵרוֹת וְאֵלּוּ הֵן: עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָמִים. בַּעֲבוֹדָה זָרָה נֶאֱמַר (שמות לב) אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חַטָּאָה גְדוֹלָה. בְּגִלּוּי עֲרָיוֹת נֶאֱמַר (בראשית לט) וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת. בִּשְׁפִיכוּת דָּמִים נֶאֱמַר (שם ז) גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא וְאִלּוּ עַל לָשׁוֹן הָרָע נֶאֱמַר (תהלים יב) יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדוֹלוֹת. וְהִנֵּה אָנוּ צְרִיכִים לְפָרֵשׁ לָךְ הֵיאַךְ יִתָּכֵן כִּי יִהְיֶה עֲוֹן לָשׁוֹן הָרָע יֶתֶר עַל הַשָּׁלֹש הָאֵלֶּה הֲלֹא עַל כָּל אֶחָד מֵהֶן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה יֵהָרֵג אָדָם וְאַל יַעֲבֹר עֲלֵיהֶן וְאָמְרוּ: חֲמוּרָה עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁכָּל הַמּוֹדֶה בָהּ כְּכוֹפֵר בְּכָל הַתּוֹרָה. וְאָמְרוּ כִּי הַמּוּמָר לַעֲבוֹדָה זָרָה מוּמָר לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ וְכַאֲשֶׁר תָּשִׂים לִבְּךָ לְמַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה תִּמְצָא לוֹ כַּמָּה שָׁרָשִׁים וְכַמָּה פָּנִים. כִּי בַּעַל הַלָּשׁוֹן הוּא שׁוֹגֶה בְּאִוַּלְתּוֹ עֶשֶׂר פְּעָמִים יַכְלִים בְּיוֹם וְיַבְאִישׁ וְיַחְפִּיר וִידַבֵּר שְׂפַת יֶתֶר וְיַכֶּה בַּסֵּתֶר וּמִי יִתֵּן קֵץ לְעָנְשׁוֹ כִּי בַּעַל הַלָּשׁוֹן לֹא יָשִׂים קִנְצֵי לְמִילִין בְּשַׁגָּם עֲבֵרָה קַלָּה כְּבֵדָה מְאֹד עַל הַשָּׂגוֹת הָאִוֶּלֶת פְּעָמִים רַבּוֹת כַּאֲשֶׁר הִקְדַּמְנוּ אַף כִּי חַטָּאָה גְּדוֹלָה וְרָעָה חוֹלָה וּבְאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שָׁקוּל לָשׁוֹן הָרָע כְּנֶגֶד שָׁלשׁ עֲבֵרוֹת רוֹצֶה לוֹמַר כְּנֶגֶד עוֹבֵר אוֹתָן לְעֵת שֶׁיִּתְקְפוֹ יִצְרוֹ לֹא כְּנֶגֶד הַמּוּמָר וְהַיּוֹצֵא מִן הַכְּלָל לַעֲבֹר עֲלֵיהֶן בְּכָל עֵת:

---

וזאת הברכה יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) בָּרֵךְ יְהֹוָה חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמֽוּן: (ס) בָּרֵךְ יְיָ נִכְסוֹהִי וְקוּרְבַּן יְדוֹהִי תְּקַבֵּל בְּרַעֲוָא תְּבַר חַרְצָא דְסָנְאוֹהִי וּדְבֵעֲלֵי דְבָבוֹהִי דְלָא יְקוּמוּן:

 רש''י   מחץ מתנים קמיו. מחץ קמיו, מכת מתנים, כענין שנאמר (תהלים סט, כד) ומתניהם תמיד המעד, ועל המעוררין על הכהנה אמר כן. דבר אחר, ראה שעתידין חשמנאי ובניו להלחם עם היונים והתפלל עליהם לפי שהיו מועטים, שנים עשר בני חשמנאי ואלעזר כנגד כמה רבבות, לכך נאמר ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה: ומשנאיו מן יקומון. מחץ קמיו ומשנאיו מהיות להם תקומה:

(יב) לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד יְהֹוָה יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵֽן: (ס) לְבִנְיָמִן אֲמַר רְחִימָא דַיְיָ יִשְׁרֵי לְרָחְצַן עֲלוֹהִי יְהֵי מָגֵן עֲלוֹהִי כָּל יוֹמַיָא וּבְאַרְעֵהּ תִּשְׁרֵי שְׁכִנְתָּא:

 רש''י   לבנימן אמר. לפי שברכת לוי בעבודת הקרבנות, ושל בנימין בבנין בית המקדש בחלקו, סמכן זה לזה, וסמך יוסף אחריו, שאף הוא משכן שילה היה בנוי בחלקו, שנאמר (שם עח, סז) וימאס באהל יוסף וגו' . ולפי שבית עולמים חביב משילה לכך הקדים בנימין ליוסף חפף עליו. מכסה אותו ומגין עליו: כל היום. לעולם, משנבחרה ירושלים, לא שרתה שכינה במקום אחר: ובין כתפיו שכן. בגובה ארצו היה, בית המקדש בנוי אלא שנמוך עשרים ושלש אמה מעין עיטם, ושם היה דעתו של דוד לבנותו, כדאיתא בשחיטת קדשים (זבחים נד, ב) אמרי נחתי ביה פורתא משום דכתיב ובין כתפיו שכן, אין לך נאה בשור יותר מכתפיו:

(יג)  שלישי  וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת יְהֹוָה אַרְצוֹ מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּֽחַת: וּלְיוֹסֵף אֲמַר מְבָרָכָא מִן קֳדָם יְיָ אַרְעֵהּ עָבְדָא מִגְדָנִין מִטַלָא דִשְׁמַיָא מִלְעֵלָא וּמִמַבּוּעֵי עֵינָוָן וּתְהוֹמִין דְנָגְדָן מִמַעֲמַקֵי אַרְעָא מִלְרָע:

 רש''י   מברכת ה' ארצו. שלא היתה בנחלת השבטים ארץ מלאה כל טוב כארצו של יוסף: ממגד. לשון עדנים ומתק: ומתהום. שהתהום עולה ומלחלח אותה מלמטה, אתה מוצא בכל השבטים ברכתו של משה מעין ברכתו של יעקב:

(יד) וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִֽים: וְעָבְדָא מִגְדָנִין וַעֲלָלָן מִיבוּל שִׁמְשָׁא וְעָבְדָא מִגְדָנִין מֵרֵישׁ יְרַח בִּירַח:

 רש''י   וממגד תבואת שמש. שהיתה ארצו פתוחה לחמה וממתקת הפרות: גרש ירחים. יש פרות שהלבנה מבשלתן ואלו הן, קשואין ודלועין. דבר אחר גרש ירחים. שהארץ מגרשת ומוציאה מחדש לחדש:

(טו) וּמֵרֹאשׁ הַֽרֲרֵי קֶדֶם וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָֽם: וּמֵרֵיש טוּרַיָא בַכִּירַיָא וּמִטוּב רָמָן דְלָא פָסְקָן:

 רש''י   ומראש הררי קדם. ומבורכת מראשית בשול הפרות שהרריה מקדימין לבכר בשול פירותיהם. דבר אחר מגיד שקדמה בריאתן לשאר הרים: גבעות עולם. גבעות העושות פרות לעולם ואינן פוסקות מעוצר הגשמים:

---

נביאים - מלכים א - פרק ח

(סד) בַּיּוֹם הַהוּא קִדַּשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת תּוֹךְ הֶחָצֵר אֲשֶׁר לִפְנֵי בֵית יְהוָה כִּי עָשָׂה שָׁם אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֵת חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים כִּי מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהוָה קָטֹן מֵהָכִיל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֵת חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים: בְּיוֹמָא הַהוּא קַדִּישׁ מַלְכָּא יַת גּוֹ דַּרְתָּא דִי קֳדָם בֵּית מַקְדְּשָׁא דַייָ אֲרֵי עָבַד תַּמָּן יַת עֲלָתָא וְיַת מִנְחָתָא וְיַת תַּרְבֵּי נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא אֲרֵי מַדְבְּחָא דִּנְחָשָׁא דִי קֳדָם יְיָ דָּחִיק מִלְּסוֹבָרָא יַת עֲלָתָא וְיַת מִנְחָתָא וְיָת תַּרְבֵּי נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא :

 רש''י   את תוך החצר . דברים ככתבן , דברי רבי יהודה . קדש את רצפת העזרה בקדושת מזבח , להקטיר על הרצפה ( זבחים נט א ) : כי מזבח הנחשת . מזבח האבנים שעשה תחת מזבח הנחושת : קטן מהכיל את העולה ואת המנחה . שהרבו להביא . אמר לו רבי יוסי : והלא כבר נאמר ( לעיל ג ד ) : אלף עולות יעלה שלמה על המזבח , שעשה משה , וכשאתה מגיע לחשבון אמות ולמנין עולות , זה של אבנים גדול משל משה , שמזבח משה מקום מערכתו אמה על אמה , וזהו היה מקום מערכתו עשרים וארבע על עשרים וארבע , הרי של שלמה חמש מאות שבעים ושש כשל משה ( זבחים נט ב ) . אם כן מהו קידש המלך את תוך החצר , שקבע בו מזבח של אבנים מחובר ברצפה ( שם סא ) : קטן מהכיל . בשל משה הוא אומר , כאדם שאומר לחבירו : ננס פלוני ופסול לעבודה ( שם נט ב ) :

(סה) וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם: וַעֲבַד שְׁלֹמֹה בְּעִדָּנָא הַהִיא יַת חַגָא וְכָל יִשְּׂרָאֵל עִמֵּהּ קְהָלָא רַב מִמַּעֲלָנָא דַחֲמַת עַד נַחֲלָא דְּמִצְרַיִם קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא שַׁבְעָא יוֹמִין חֲנוּכַּת בֵּיתָא וְשַׁבְעָא יוֹמִין חַגָּא אַרְבַּעַת עֲשַּׂר יוֹמִין :

 רש''י   מלבוא חמת . שהיא בצפונה של ארץ ישראל : עד נחל מצרים . שהיא כנגדו בדרומה , באלה מסעי ( במדבר לד פסוקים ה ח ) : שבעת ימים . של חינוך : ושבעת ימים . חג הסוכות , נמצא שאכלו ושתו ביום הכיפורים ( מועד קטן ט א ) :

(סו) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ: בִּיוֹמָא תְמִינָאָה שְׁלַח יַת עַמָּא וּבָרִיכוּ יַת מַלְכָּא וַאֲזָלוּ לְקִרְוֵיהוֹן כַּד חָדָן וְשַׁפִּירָא לִבְּהוֹן עַל כָּל טַבְתָא דַּעֲבַד יְיָ לְדָוִד עַבְדֵיהּ וּלְיִשְּׂרָאֵל עָמֵהּ :

 רש''י   לדוד עבדו . להודיע שמחל לו עונותיו , כדאיתא במועד קטן ( שם ) : בשעה שבקש שלמה להכניס הארון לבית קדשי הקדשים , דבקו שערים זה בזה : ולישראל עמו . שמחל להם על עון יום הכפורים , ויצתה בת קול ואמרה : כולכם מזומנים לחיי העולם הבא ( שם ) :

ט (א) וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית יְהוָה וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל חֵשֶׁק שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר חָפֵץ לַעֲשׂוֹת: (פ) וַהֲוָה כַּד שֵׁיצֵי שְׁלֹמֹה לְמִבְנֵי יַת בֵּית מַקְדְּשָׁא דַיָי וְיַת בֵּית מַלְכָּא וְיַת כָּל רְעוּת שְׁלֹמֹה דְאִתְרְעֵי לְמֶעְבָד : (ב) וַיֵּרָא יְהוָה אֶל שְׁלֹמֹה שֵׁנִית כַּאֲשֶׁר נִרְאָה אֵלָיו בְּגִבְעוֹן: וְאִתְגְלֵי יְיָ לִשְׁלֹמֹה תִּנְיָנוּת כְּמָא דְאִתְגְלֵי לֵיהּ בְּגִבְעוֹן :

---

כתובים - תהילים - פרק עז

(טז) גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה: פְּרַקְתָּא בִגְבוּרַת אֶדְרְעָךְ עַמָךְ בָּנַיָא דְאוֹלִיד יַעֲקֹב וְזָן יוֹסֵף לְעַלְמִין : (יז) רָאוּךָ מַּיִם אֱלֹהִים רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ אַף יִרְגְּזוּ תְהֹמוֹת: חֲמוֹן שְׁכִנְתָּךְ בְּגוֹ יַמָא רְתַתּוּן עַמַיָא לְחוֹד אִתְרַגְזוּן תְּהוֹמַיָא :

 רש''י   ראוך מים . רבים כשנגלית על הים :

(יח) זֹרְמוּ מַיִם עָבוֹת קוֹל נָתְנוּ שְׁחָקִים אַף חֲצָצֶיךָ יִתְהַלָּכוּ: אָחִיתוּ מַיָא עֲנָנֵי שְׁמַיָא קָלִין יַהֲבוּ שְּׁחָקֵי לְחוֹד כִּפֵי גִרְרָךְ אָזְלִין וּמִשְׁתַּלְהֲבִין :

 רש''י   זורמו מים עבות . שחקים נטפו זרם מים עבים : חצציך . כמו חציך :

(יט) קוֹל רַעַמְךָ בַּגַּלְגַּל הֵאִירוּ בְרָקִים תֵּבֵל רָגְזָה וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ: קָל אַכְלְיוּתָךְ בְּגַלְגְלָא אִשְׁתְּמַע אַנְהִירוּ בְרָקִין תֵּבֵל רִגְזַת וְאִתְרְגִיפַת אַרְעָא :

 רש''י   בגלגל . כמו כגלגל , קול רעמך כגלגל על הים להום את מחנה מצרים :

(כ) בַּיָּם דַּרְכֶּךָ (ושביליך) וּשְׁבִילְךָ בְּמַיִם רַבִּים וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָעוּ: בְּיַמָא דְסוּף אוֹרְחָךְ וְכִבְשָׁךְ בְּמַיִן סַגִיעִין וְרוּשְׁמַת פְּסִיעָתָךְ לָא אִתְיְדַעוּ :

 רש''י   ועקבותיך לא נודעו . אין הפסיעות נכרות על המים , ועקבותיך טרצ''ש בלע''ז :

---

משנה נדרים פרק ג

א. אַרְבָּעה נְדָרִים הִתִּירוּ חֲכָמִים, נִדְרֵי זֵרוּזִין, וְנִדְרֵי הֲבַאי, וְנִדְרֵי שְׁגָגוֹת, וְנִדְרֵי אֹנָסִים. נִדְרֵי זֵרוּזִין כֵּיצַד, הָיָה מוֹכֵר חֵפֶץ וְאָמַר קוֹנָם שֶׁאֵינִי פוֹחֵת לְךָ מִן הַסֶלַע, וְהַלָּה אוֹמֵר קוֹנָם שֶׁאֵינִי מוֹסִיף לְךָ עַל הַשֶּׁקֶל, שְׁנֵיהֶן רוֹצִין בִּשְׁלשָׁה דִינָרִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, אַף הָרוֹצֶה לְהַדִּיר אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, אוֹמֵר, כָּל נֶדֶר שֶׁאֲנִי עָתִיד לִדּוֹר הוּא בָטֵל, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא זָכוּר בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר:

 ברטנורה   (א) ארבעה נדרים. כולהו מפרש להו ואזיל: קונם שאני פוחת לך מן הסלע. קונם ככר זה עלי אם אני פוחת לך מן הסלע. והסלע הוא ד' דינרים: על השקל. הוא חצי סלע: שניהם רוצים בשלשה דינרים. ולא היה בלבם לשם נדר, אלא המוכר נדר לזרז הלוקח שיוסיף דמים, וכן הלוקח כדי שיפחות המוכר בדמי המקח, הלכך לא הוי נדר. ואע''ג דדברים שבלב אינם דברים, היכא דמוכחא מלתא כי הכא שכן דרך כל מוכרין ולוקחין לעשות כן, אזלינן בתר דברים שבלב: ר''א בן יעקב אומר אף הרוצה להדיר את חבירו כו'. מפרש בגמרא דחסורי מחסרא והכי קתני, הרוצה שיאכל חבירו אצלו ומסרב בו ומדירו, נדרי זרוזין הוא. והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בראש השנה, ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל. ויעמוד בראש השנה לאו דוקא אלא ה''ה בכל עת שירצה ולכל זמן שיקבע: ובלבד שיהיה זכור. מן התנאי בשעת הנדר ודעתו על התנאי שיהיה קיים, אז הנדר בטל. אבל אם לא נזכר מן התנאי בשעת הנדר ולא בתוך כדי דבור משעה שנדר, הנדר קיים. ואין צ''ל אם נזכר מן התנאי בשעת הנדר ודעתו שיהיה התנאי בטל והנדר קיים, דפשיטא שהנדר קיים. ומשפטי השבועות והנדרים שוין לדין זה. והלכה כרבי אליעזר בן יעקב:

ב. נִדְרֵי הֲבַאי, אָמַר קוֹנָם אִם לֹא רָאִיתִי בַדֶּרֶךְ הַזֶּה כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, אִם לֹא רָאִיתִי נָחָשׁ כְּקוֹרַת בֵּית הַבַּד. נִדְרֵי שְׁגָגוֹת, אִם אָכַלְתִּי וְאִם שָׁתִיתִי וְנִזְכַּר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה, שֶׁאֲנִי אוֹכֵל וְשֶׁאֲנִי שׁוֹתֶה וְשָׁכַח וְאָכַל וְשָׁתָה, אָמַר קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי שֶׁגָּנְבָה אֶת כִּיסִי וְשֶׁהִכְּתָה אֶת בְּנִי וְנוֹדַע שֶׁלֹּא הִכַּתּוּ וְנוֹדַע שֶׁלֹּא גְנָבַתּוּ, רָאָה אוֹתָן אוֹכְלִים תְּאֵנִים וְאָמַר הֲרֵי עֲלֵיכֶם קָרְבָּן וְנִמְצְאוּ אָבִיו וְאֶחָיו. (וְ) הָיוּ עִמָהֶם אֲחֵרִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הֵן מֻתָּרִין וּמַה שֶּׁעִמָּהֶן אֲסוּרִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵלּוּ וָאֵלּוּ מֻתָּרִין:

 ברטנורה   (ב) נדרי הבאי. גוזמא ושפת יתר, והוא בעצמו יודע שלא היה כך: קונם אם לא ראיתי. קונם עלי ככר זה אם לא ראיתי וכו': נדרי שגגות. אמר קונם עלי ככר זה: אם אכלתי אם שתיתי ונזכר שאכל ושתה. ובשעת הנדר היה סבור שלא אכל ולא שתה, לא הוי נדר: קונם שאיני אוכל לך ואיני שותה, ושכח ואכל ושתה. דבשעה שהנדר חל שהוא בשעת האכילה והשתיה שכח את הנדר, מותר, דילפינן משבועה דכתיב (ויקרא ה) האדם בשבועה, דבעינן שיהיה אדם בשעה שהשבועה חלה עליו, כלומר שיהיה זכור מן השבועה הדין בנדר: קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי. היינו נדרי שגגות, דכיון שנודע שלא גנבה לו נמצא שלא היה נדר: אלו ואלו מותרין. דנדר שהותר מקצתו הותר כולו דאינו רוצה שיחול נדרו אלא כעין שנדר אותו, וכיון שמקצתו היה שוגג נתבטל כולו:

ג. נִדְרֵי אֹנָסִים, הִדִּירוֹ חֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, וְחָלָה הוּא אוֹ שֶׁחָלָה בְנוֹ אוֹ שֶׁעִכְּבוֹ נָהָר, הֲרֵי אִלּוּ נִדְרֵי אֹנָסִין:

 ברטנורה   (ג) נדרי אונסין. דמעיקרא לא היה בדעתו שיחול הנדר אם יעכבנו אונס, ובכהאי גוונא שהדברים מוכיחים, דברים שבלב הוו דברים:

ד. נוֹדְרִין לֶהָרָגִין וְלֶחָרָמִין וְלַמּוֹכְסִין שֶׁהִיא תְרוּמָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ תְּרוּמָה, שֶׁהֵן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בַּכֹּל נוֹדְרִין, חוּץ מִבִּשְׁבוּעָה וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף בִּשְׁבוּעָה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִפְתַּח לוֹ בְנֶדֶר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף יִפְתַּח לוֹ. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בַּמֶּה שֶׁהוּא מַדִּירוֹ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף בַּמֶּה שֶׁאֵינוֹ מַדִּירוֹ. כֵּיצַד, אָמְרוּ לוֹ אֱמוֹר קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי וְאָמַר קוֹנָם אִשְׁתִּי וּבָנַי נֶהֱנִין לִי. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אִשְׁתּוֹ מֻתֶּרֶת וּבָנָיו אֲסוּרִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵלּוּ וָאֵלּוּ מֻתָּרִין:

 ברטנורה   (ד) להרגין. לסטים שהורגין האדם ונוטלין את ממונו: ולחרמין. גזלנים שאינם הורגים. ולא זו אף זו קתני: ולמוכסין. במוכס העומד מאליו. אבל מוכס שהעמידו המלך, בין מלך ישראל בין מלך גוי ולוקח דבר קצוב בחוק המלכות דינא דמלכותא דינא ואסור לברוח מן המכס וכל שכן שאסור לידור ולישבע לו לשקר: שהן של תרומה. אע''פ שהורגין וגוזלין, אין אוכלין דבר האסור. אי נמי, תרומה לא חשיבא להו מתוך שאינה נאכלת אלא לכהנים טהורים נמכרת בזול הרבה: לא יפתח לו בנדר. אם לא שאל ממנו האנס שידור לא יתחיל הוא בנדר: במה שהוא מדירו. אם שאל ממנו האנס לידור לא ידור לו אלא במה ששאל בלבד, ולא ידור לו בדבר אחר. וכל הני ארבעה נדרים דתנא במתניתין, דין הנדרים והשבועות שוים, ומה שמותר בנדר מותר בשבועה ואין צריכים התרה, חוץ מנדרי זירוזין בלבד שצריכים התרה מדברי סופרים, לפיכך השבועה אסורה בהם:

ה. הֲרֵי נְטִיעוֹת הָאֵלּוּ קָרְבָּן אִם אֵינָן נִקְצָצוֹת, טַלִּית זוֹ קָרְבָּן אִם אֵינָה נִשְׂרֶפֶת, יֵשׁ לָהֶן פִּדְיוֹן. הֲרֵי נְטִיעוֹת הָאֵלּוּ קָרְבָּן עַד שֶׁיִּקָּצְצוּ, טַלִּית זוֹ קָרְבָּן עַד שֶׁתִּשָּׂרֵף, אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן:

 ברטנורה   (ה) הרי נטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות. ראה רוח סערה באה וירא שמא יקצצו נטיעותיו ואמר הרי אלו קרבן אם אינן נקצצות. או שראה דליקה נפלה בעיר וירא על טליתו שמא תשרף ואומר הרי זו קרבן אם לא תשרף: יש להם פדיון. כשאר הקדשות, ויפדו ויקנה בדמיהן קרבן. דכיון דלא אמר הרי הן עלי כקרבן לאו למיסרינהו עליה כקרבן איכוין אלא שיהיו לקנות בדמיהן קרבן: אין להם פדיון. אלא המעות נתפסין בקדושה והנטיעות חוזרות להיות קדושות, דכיון דאמר עד שיקצצו, הכי קאמר, לכשאפדם יחזרו ויקדשו עד שיקצצו:

ו. הַנּוֹדֵר מִיּוֹרְדֵי הַיָּם, מֻתָּר בְּיוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה. מִיּוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה, אָסוּר בְּיוֹרְדֵי הַיָּם, שֶׁיּוֹרְדֵי הַיָּם בִּכְלָל יוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה. לֹא כָאֵלּוּ שֶׁהוֹלְכִין מֵעַכּוֹ לְיָפוֹ, אֶלָּא בְמִי שֶׁדַּרְכּוֹ לְפָרֵשׁ:

 ברטנורה   (ו) מותר ביושבי יבשה. שאין דרכם לרדת בים: בכלל יושבי יבשה. שסופם לרדת ולישב ביבשה: לא כאלו ההולכים מעכו ליפו. אית דמפרשי לה הכי, הא דתנן ברישא דמתניתין הנודר מיורדי הים מותר ביושבי יבשה דמשמע הא ביורדי הים אסור, לא כאלו שהולכים מעכו ליפו, שהנודר מיורדי הים אינו אסור בהם, דמשום דרך מועט כזה לא מקרו יורדי הים. ואית דמפרשי, לא כאלו ההולכים מעכו ליפו בלבד דבכלל יורדי הים הם ליאסר וגם יושבי יבשה מקרו, אלא אף במי שדרכו לפרש, לפי שסופו לירד ליבשה:

ז. הַנּוֹדֵר מֵרוֹאֵי הַחַמָּה, אָסוּר אַף בַּסוּמִין, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לְמִי שֶׁהַחַמָּה רוֹאָה אוֹתוֹ:

 ברטנורה   (ז) מי שהחמה רואה אותו. מדלא קאמר מן הרואים: אסור בקרחים ובבעלי השיבות. מדלא קאמר בבעלי השער: שאין נקראים שחורי הראש אלא אנשים. לפי שהאנשים פעמים מכסים ראשם ופעמים מגלים ומשחרות ראשם ניכר שהם אנשים, אבל נשים לעולם הולכות וראשם מכוסה. והקטנים בין זכרים בין נקבות הולכין בגילוי הראש ואינם ניכרים בין זכר לנקבה, ומשום הכי לא אקרו שחורי הראש אלא האנשים הגדולים:

ח. הַנּוֹדֵר מִשְּׁחוֹרֵי הָרֹאשׁ, אָסוּר בַּקֵּרְחִין וּבְבַעֲלֵי שֵׂיבוֹת, וּמֻתָּר בַּנָּשִׁים וּבַקְּטַנִּים, שֶׁאֵין נִקְרָאִין שְׁחוֹרֵי הָרֹאשׁ אֶלָּא אֲנָשִׁים: ט. הַנּוֹדֵר מִן הַיִּלּוֹדִים, מֻתָּר בַּנּוֹלָדִים. מִן הַנּוֹלָדִים, אָסוּר בַּיִּלּוֹדִים. רַבִּי מֵאִיר מַתִּיר אַף בַּיִּלּוֹדִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא בְמִי שֶׁדַּרְכּוֹ לְהוֹלִיד:

 ברטנורה   (ט) מן הילודים. משמע שנולדו כבר: מן הנולדים. משמע העתידין להוולד: מן הנולדים רבי מאיר מתיר אף בילודים. בגמרא מפרש דחסורי מחסרא והכי קתני, מן הנולדים אסור בילודים, ר''מ אומר אף הנודר מן הנולדים מותר בילודים, כי היכי דהנודר מן הילודים מותר בנולדים: אלא ממי שדרכו להוליד. כגון אדם ובהמה, לאפוקי עופות ודגים שאין מולידים אלא מטילים ביצים:

י. הַנּוֹדֵר מִשּׁוֹבְתֵי שַׁבָּת, אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וְאָסוּר בַּכּוּתִים. מֵאוֹכְלֵי שׁוּם, אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וְאָסוּר בַּכּוּתִים. מֵעוֹלֵי יְרוּשָׁלַיִם, אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וּמֻתָּר בַּכּוּתִים:

 ברטנורה   (י) מאוכלי שום. אחד מעשר תקנות שתיקן עזרא שיהיו אוכלים שום לילי שבת, מפני שמרבה הזרע וליל שבת הוא זמן עונה של תלמידי חכמים: ומותר בכותים. שאינן עולים לרגל. ואע''ג דמדאורייתא הוא, מפני שהם שונאים ירושלים ובחרו להם הר גריזים:

יא. קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לִבְנֵי נֹחַ, מֻתָּר בְּיִשְׂרָאֵל וְאָסוּר בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם. שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְזְרַע אַבְרָהָם, אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וּמֻתָּר בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם. שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְיִשְׂרָאֵל, לוֹקֵחַ בְּיוֹתֵר וּמוֹכֵר בְּפָחוֹת. שֶׁיִּשְׂרָאֵל נֶהֱנִין לִי, לוֹקֵחַ בְּפָחוֹת וּמוֹכֵר בְּיוֹתֵר אִם שׁוֹמְעִין לוֹ שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָהֶן וְהֵן לִי, יַהֲנֶה לַנָּכְרִים. קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָעֲרֵלִים, מֻתָּר בְּעַרְלֵי יִשְׂרָאֵל וְאָסוּר בְּמוּלֵי הָאֻמּוֹת. קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לַמוּלִים, אָסוּר בְּעַרְלֵי יִשְׂרָאֵל וּמֻתָּר בְּמוּלֵי הָאֻמּוֹת, שֶׁאֵין הָעָרְלָה קְרוּיָה אֶלָּא לְשֵׁם הַגּוֹיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ט) כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב, וְאוֹמֵר (שמואל א. יז) וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה, וְאוֹמֵר (שמואל ב. א) פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, מְאוּסָה הָעָרְלָה שֶׁנִּתְגַּנּוּ בָהּ הָרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר, כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, גְּדוֹלָה מִילָה שֶׁנִּכְרְתוּ עָלֶיהָ שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה בְרִיתוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁדּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת הַחֲמוּרָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר, גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁלֹּא נִתְלָה לוֹ לְמֹשֶּה הַצַדִּיק עָלֶיהָ מְלֹא שָׁעָה. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁדּוֹחָה אֶת הַנְּגָעִים. רַבִּי אוֹמֵר, גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁכָּל הַמִּצְוֹת שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ לֹא נִקְרָא שָׁלֵם, עַד שֶׁמָּל, שֶׁנֱּאֱמַר (בראשית יז), הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. דָּבָר אַחֵר, גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁאִלְמָלֵא הִיא, לֹא בָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לג), כֹּה אָמַר יְיָ אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה, חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי:

 ברטנורה   (יא) מותר בישראל. שיצאו מכלל בני נח: ואסור באומות העולם. ואפילו באותם שהם מזרע אברהם: אסור בישראל. וגרים נמי בכלל זרע אברהם נינהו, דכתיב (בראשית י''ז) כי אב המון גוים נתתיך: ומותר באומות העולם. ואפילו באותם שהם מזרע אברהם, דלא אקרו זרע אברהם אלא בני יעקב בלבד, דכתיב (שם כ''א) כי ביצחק יקרא לך זרע, ביצחק ולא כל יצחק: שאיני נהנה לישראל. משל ישראל: שאין ישראל נהנים לי. משלי: ומוכר ביותר אם שומעין לו. גרסינן. כלומר ימכור הדבר ביותר מכדי שויו אם ירצה חבירו לשמוע לו, ולקנות ממנו החפץ ביותר ממה ששוה: לערלים. דעתו על מי שאינו מאמין בברית מילה: למולים. המאמינים בברית מילה: מותר בערלי ישראל. כגון מי שמתו אחיו מחמת מילה: ואסור במולי אומות. כגון ערבי מהול וגבעוני מהול: שלש עשרה בריתות. נאמרו בפרשת מילה שנאמרה לאברהם: שהיא דוחה את השבת. דכתיב (ויקרא יב) וביום השמיני ימול בשר ערלתו, ואפילו בשבת: שהיא דוחה את הנגעים. דדרשינן ימול, ואפילו במקום בהרת, ואין כאן משום קוצץ בהרתו שהוא בלאו דהשמר בנגע הצרעת (דברים כ''ד):

---

גמרא נדרים דף לב ע''א

וּפְלִיגָא דְּרִבִּי אֱלִעָזָר דְּאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר גְּדוֹלָה תּוֹרָה שֶׁאִלְמָלֵא תּוֹרָה לֹא נִתְקַיְּמוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לג) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי. אָמַר רִבִּי אֲבָהוּ אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר מִפְּנֵי מָה נֶעֱנָשׁ אַבְרָהָם אָבִינוּ וְנִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּנָיו בְּמִצְרַיִם מָאתַיִם וְעֶשֶׂר שָׁנִים מִפְּנֵי שֶׁעָשָׂה אַנְגַּרְיָיא בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יד) וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר מִפְּנֵי שֶׁהִפְרִיז עַל מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (שם טו) בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה. וְרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר שֶׁהִפְרִישׁ בְּנֵי אָדָם מִלְּהִכָּנֵס תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (שם יד) תֵּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכוּשׁ קַח לָךְ. וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ. רַב אָמַר שֶׁהוֹרִיקָן בַּתּוֹרָה וּשְׁמוּאֵל אָמַר שֶׁהוֹרִיקָן בַּזָּהָב. שְׁמוֹנָה עָשָׂר וּשְׁלש מֵאוֹת אָמַר רִבִּי אָמֵי בַּר אַבָּא אֱלִיעֶזֶר כְּנֶגֶד כֻּלָּם. אִיכָּא דַּאֲמָרֵי אֱלִיעֶזֶר הוּא דְּחוּשְׁבְּנֵיהּ הָכִי הֲוֵי. אָמַר רִבִּי אָמֵי בַּר אַבָּא: בֶּן שָׁלשׁ שָׁנִים הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקוֹלִי. חוּשְׁבְּנֵיהּ מֵאָה וְשַׁבְעִין וּתְרֵין. וְאָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא: הַשָּׂטָן בְּחוּשְׁבָּנֵהּ תְּלַת מֵאָה וְשִׁתִּין וְאַרְבָּעָה. וְאָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא: כְּתִיב אַבְרָם וּכְתִיב אַבְרָהָם. בִּתְחִלָּה הִמְלִיכוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל רמ''ג אֵיבָרִים וּלְבַסּוֹף הִמְלִיכוֹ עַל רְמַ''ח אֵיבָרִים וְאֵלּוּ הֵן: שְׁתֵּי עֵינַיִם וּשְׁתֵּי אָזְנַיִם וְרֹאשׁ הַגְּוִיָּה. וְאָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא מַאי דִּכְתִיב (קהלת ט) עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים וְגוֹ'. עִיר קְטַנָּה זֶה הַגּוּף. וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעַט, אֵלּוּ אֵיבָרִים. וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אוֹתָהּ, זֶה יֵצֶר הָרָע. וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים וַחֲרָמִים, אֵלּוּ עֲוֹנוֹת. וּמָצָא בָּהּ אִישׁ מִסְכֵּן וְחָכָם, זֶה יֵצֶר טוֹב. וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ, זוֹ תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא דְּבִשְׁעַת יֵצֶר הָרָע לֵית דְּמִדְכַּר לֵהּ לְיֵצֶר טוֹב (שם ז) וְהַחָכְמָה תָּעוֹז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים שְׁתֵּי עֵינַיִם וּשְׁתֵּי אָזְנַיִם וּשְׁתֵּי יָדַיִם וּשְׁתֵּי רַגְלַיִם וְרֹאשׁ הַגְּוִיָּה וּפֶה. אָמַר רִבִּי זְכַרְיָה מִשּׁוּם רִבִּי יִשְׁמָעֵאל: בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹצִיא כְּהֻנָּה מִשֵּׁם שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יד) וְהוּא כֹּהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. כֵּיוָן שֶׁהִקְדִּים בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְבִרְכַּת הַמָּקוֹם הוֹצִיאָהּ מֵאַבְרָהָם שֶׁנֶּאֱמַר וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קוֹנֶה שָׁמַיִם וָאָרֶץ וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן. אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: וְכִי מַקְדִּימִין בִּרְכַּת עֶבֶד לְבִרְכַּת קוֹנוֹ. מִיָּד נִתְּנָה לְאַבְרָהָם שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קי) נְאֻם ה' לַאֲדוֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אוֹיְבֶיךָ הֲדוֹם לְרַגְלֶיךָ. וּבַתְרֵיהּ כְּתִיב: נִשְׁבַּע ה' וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק עַל דִּבּוּרוֹ שֶׁל מַלְכִּי צֶדֶק וְהַיְנוּ דִּכְתִיב וְהוּא כֹּהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. הוּא כֹּהֵן וְאֵין זַרְעוֹ כֹּהֵן:

 רש''י  הפריז. מתגדל: הוריקן בתורה. הוריק להם דברי תורה:

---

זוהר אמור דף קג ע''ב

רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר (ירמיה ב) כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרָיִךְ וְגוֹ'. הַאי קְרָא עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְמָר בְּשַׁעְתָּא דַּהֲוָת אָזְלָא בְּמַדְבְּרָא עִמְּהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד דָּא עֲנָנָא דְּאַהֲרֹן דְּנָטְלָא בְּחָמֵשׁ אָחֳרָנִין דְּאִתְקַשְּׁרוּ עֲלָךְ וּנְהִירוּ עֲלָךְ. אַהֲבַת כְּלוּלוֹתָיִךְ דְּאִשְׁתַּכְלְלוּ לָךְ (ס''א וְכֻלְּהוּ אִשְׁתַּכְלְלוּ בָּךְ) וְאַעֲטְרוּ לָךְ וְאַתְקִּינוּ לָךְ כְּכַלָּה דְּתַעְדֵּי תַּכְשִׁיטָאָה. וְכָל כָּךְ לָמָּה. בְּגִין לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה תָּא חֲזֵי בְּשַׁעְתָּא דְּבַר נַשׁ יָתִיב בְּמָדוֹרָא דָּא צִלָּא דִּמְהֵימָנוּתָא שְׁכִינְתָּא פַּרְסָא גַּדְּפָאָה עֲלֵיהּ מִלְּעֵילָא וְאַבְרָהָם וַחֲמִשָּׁה צַדִּיקַיָּא אָחֳרָנִין שַׁוְיָן מָדוֹרֵיהוֹן עִמֵּיהּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב בַּסֻכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים. שִׁבְעַת יָמִים כְּתִיב וְלָא בְּשִׁבְעַת הַיָּמִים. כְּגַוְנָא דָּא כְּתִיב (שמות לא) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְגוֹ'. וּבָעֵי בַּר נַשׁ לְמֶחֱדֵי בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא בְּאַנְפִּין נְהִירִין בְּאוּשְׁפִּיזִין אִלֵּין דְּשַׁרְיָן עִמֵּיהּ. וְאָמַר רַבִּי אַבָּא כְּתִיב בַּסֻכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים וּלְבָתַר יֵשְׁבוּ בַסֻכֹּת בְּקַדְּמִיתָא תֵּשְׁבוּ וּלְבָתַר יֵשְׁבוּ. אֶלָּא קַדְּמָאָה לְאוּשְׁפִּיזֵי תִּנְיָנָא לִבְנֵי עָלְמָא. קַדְּמָאָה לְאוּשְׁפִּיזֵי כִּי הָא דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא כַּד הֲוָה עַיִּל לַסֻכָּה הֲוָה חָדֵי וְקָאִים עַל פִּתְחָא דְּסֻכָּה מִלְּגָאו וְאָמַר נְזַמֵּן לְאוּשְׁפִּיזִין מְסַדֵּר (נ''א נְסַדֵּר) פְּתוֹרָא וְקָאִים עַל רַגְלוֹהִי וּמְבָרֵךְ וְאוֹמֵר בַּסֻכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים תִּיבוּ אוּשְׁפִּיזִין עִלָּאִין תִּיבוּ תִּיבוּ אוּשְׁפִּיזֵי מְהֵימָנוּתָא תִּיבוּ אָרִים (ס''א אִסְחֵי) יְדוֹי וְחָדֵי וְאָמַר זַכָּאָה חוּלְקָנָא וְזַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל דִּכְתִיב (דברים לב) כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ וְגוֹמֵר וַהֲוָה יָתִיב תִּנְיָנָא לִבְנֵי עָלְמָא דְּמַאן דְּאִית לֵיהּ חוּלָקָא בְּעַמָּא וּבְאַרְעָא קַדִּישָׁא יָתִיב בְּצִלָּא דִּמְהֵימָנוּתָא לְקִבְלָא אוּשְׁפִּיזִין לְמֶחֱדֵי בְּהַאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי וּבָעִי לְמֶחֱדֵי לְמִסְכְּנֵי מַאי טַעֲמָא בְּגִין דְּחוּלָקָא דְּאִנּוּן אוּשְׁפִּיזִין דְּזַמִּין דְּמִסְכְּנֵי הוּא:

 תרגום הזוהר  רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח, כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ וְגוֹ'. מִקְרָא זֶה נֶאֱמַר עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה הוֹלֶכֶת עִם יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר. זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד, זֶהוּ עָנָן שֶׁל אַהֲרֹן, שֶׁנָּסַע בְּחָמֵשׁ עֲנָנִים אֲחֵרִים, שֶׁנִּתְקַשְּׁרוּ עָלֶיךְ וְהֵאִירוּ עָלֶיךְ. אַהֲבַת כְּלוּלוֹתָיִךְ, שֶׁאֵלּוּ הָעֲנָנִים שֶׁכָּלְלוּ אוֹתָךְ, וְהֶעֱטִירוּ אוֹתָךְ וְהִתְקִינוּ אוֹתָךְ כְּכַלָּה תַּעְדֶּה כֵּלֶיהָ. וְכָל כָּךְ לָמָּה. הוּא מִשּׁוּם לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. בֹּא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם יוֹשֵׁב בַּמָּדוֹר הַזֶּה, בַּסֻּכָּה, שֶׁהוּא צֵל הָאֱמוּנָה, הַשְּׁכִינָה פּוֹרֶשֶׂת כְּנָפֶיהָ עָלָיו מִלְּמַעְלָה, וְאַבְרָהָם וַחֲמִשָּׁה צַדִּיקִים אֲחֵרִים עוֹשִׂים מִשְׁכָּנָם עִמּוֹ. אָמַר רַבִּי אַבָּא, אַבְרָהָם וַחֲמִשָּׁה צַדִּיקִים, וְדָוִד הַמֶּלֶךְ, עוֹשִׂים מִשְׁכָּנָם עִמּוֹ. זֶ''שׁ, בַּסֻּכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים. שִׁבְעַת יָמִים כָּתוּב וְלֹא בְּשִׁבְעַת יָמִים, כְּעֵין זֶה כָּתוּב, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְגוֹ'. וְצָרִיךְ הָאָדָם לִשְׂמֹחַ בְּכָל יוֹם וָיוֹם בְּפָנִים שְׂמֵחִים בְּאֵלּוּ הָאוֹרְחִים, חג''ת נהי''מ הַשּׁוֹרִים עִמּוֹ. וְאָמַר רַבִּי אַבָּא: כָּתוּב, בַּסֻּכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, וְאַחַר כָּךְ יֵשְׁבוּ בַּסֻּכּוֹת, בַּתְּחִלָּה אוֹמֵר תֵּשְׁבוּ וְאַחַר כָּךְ יֵשְׁבוּ. אֶלָּא הָרִאשׁוֹן, הוּא לְהָאוֹרְחִים, תֵּשְׁבוּ. וְהַשֵּׁנִי הוּא לִבְנֵי הָעוֹלָם, יֵשְׁבוּ. הָרִאשׁוֹן הוּא לְהָאוֹרְחִים, כְּמוֹ רַב הַמְּנוּנָא סָבָא, כְּשֶׁנִּכְנָס לַסֻּכָּה, הָיָה שָׂמֵחַ וְעוֹמֵד עַל פֶּתַח הַסֻּכָּה מִבִּפְנִים, וְאָמַר, נְזַמֵּן אֶת הָאוֹרְחִים. וְעָרַךְ הַשֻּׁלְחָן, וְעָמַד עַל רַגְלָיו, וּמְבָרֵךְ לֵישֶׁב בַּסֻּכָּה, וְאוֹמֵר, בַּסֻּכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים. שְׁבוּ אוֹרְחִים הָעֶלְיוֹנִים, שְׁבוּ. שְׁבוּ אוֹרְחֵי הָאֱמוּנָה, שְׁבוּ. וְהֵרִים יָדָיו וְשָׂמַח וְאָמַר, אַשְׁרֵי חֶלְקֵנוּ אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּתוּב, כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ וְגוֹ'. וְהָיָה יוֹשֵׁב. הַשֵּׁנִי, שֶׁהוּא לִבְנֵי הָעוֹלָם. הַיְנוּ כִּי מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק בָּעָם וּבָאָרֶץ הַקָּדוֹשׁ, יוֹשֵׁב בְּצֵל הָאֱמוּנָה לְקַבֵּל הָאוֹרְחִים, לִשְׂמֹחַ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. וּצְרִיכִים לְשַׂמֵּחַ אֶת הָעֲנִיִּים. מַהוּ הַטַּעַם. הוּא מִשּׁוּם שֶׁחֶלְקָם שֶׁל אֵלּוּ הָאוֹרְחִים שֶׁהִזְמִין לִסְעֻדָּתוֹ, שַׁיָּךְ לַעֲנִיִּים.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ז

א. אֵין מַנִּיחִין בָּשָׂר חַי עַל הַפַּת. וְאֵין מַעֲבִירִין כּוֹס מָלֵא עַל הַפַּת וְאֵין סוֹמְכִין אֶת הַקְּעָרָה בְּפַת. וְאֵין זוֹרְקִין אֶת הַפַּת. וְלֹא אֶת הַחֲתִיכוֹת וְלֹא הָאוֹכָלִין שֶׁאֵין לָהֶן קְלִיפִין. כְּגוֹן תּוּתִים וַעֲנָבִים וּתְאֵנִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן נִמְאָסִין. וּמֻתָּר לִמְשֹׁךְ אֶת הַיַּיִן בְּצִנּוֹרוֹת בְּבָתֵּי חֲתָנִים וְזוֹרְקִין לִפְנֵיהֶם קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים בִּימוֹת הַחַמָּה אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי שֶׁנִּמְאָסִין וְאֵין נוֹטְלִין יְדֵיהֶן בְּיַיִן בֵּין חַי בֵּין מָזוּג וְכֵן אֵין מַפְסִידִין שְׁאָר אוֹכְלִין וּמַשְׁקִין דֶּרֶךְ בִּזּוּי וּבְעִיטָה: ב. אָסוּר לְאוֹרְחִים לִטֹּל כְּלוּם מִמַּה שֶּׁלִּפְנֵיהֶם וְלִתֵּן בְּיַד בְּנוֹ אוֹ בִּתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת שֶׁמָּא יִתְבַּיֵּשׁ בַּעַל הַסְּעֻדָּה שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁהֵבִיא לִפְנֵיהֶם וְנִמְצְאוּ הַקְּטַנִּים נוֹטְלִים אוֹתָם וְהוֹלְכִים. לֹא יִשְׁלַח אָדָם לַחֲבֵרוֹ חָבִית יַיִן וְשֶׁמֶן צָף עַל פִּיהָ שִׁמֶּא יִשְׁלַח לוֹ אָדָם חָבִית שֶׁכֻּלָּהּ יַיִן וְיִדְמֶה שֶׁהוּא שֶׁמֶן וְשֶׁמֶן הוּא שֶׁעַל פָּנֶיהָ בִּלְבַד וִיזַמֵּן אוֹרְחִים וְיִתְבַּיֵּשׁ וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ הַמְבִיאִים לִידֵי בּוּשָׁה לְבַעֲלֵי הַסְּעֻדָּה אֲסוּרִים:

---

מוסר

משערי תשובה לרבינו יונה דף ל''ב ע''ד

בַּעַל הַלָּשׁוֹן תְּשׁוּבָתוֹ קָשָׁה אַחֲרֵי אֲשֶׁר לִמַּד לְשׁוֹנוֹ דְּבַר שֶׁקֶר וּפִיו שָׁלֻחַ בְּרָעָה וּמֵרֹב הַהֶרְגֵּל אֵינֶנּוּ שַׁלִּיט בְּרוּחוֹ. וּכְאִלּוּ לְשׁוֹנוֹ גָּרַם הַמַּחֲשָׁבָה כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נב) הַוּוֹת תַּחְשׁוֹב לְשׁוֹנֶךָ. וְנֶאֱמַר (קהלת י) שִׂפְתֵי כְסִילִים תְּבַלְּעֶנוּ וְנֶאֱמַר (משלי יא) פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ מְחִתָּה לְשׁוֹן יִרְאָה וּמָגוֹר רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי הַכְּסִיל יָרֵא וְיָגֹר מִזַּעַם לְשׁוֹנוֹ פֶּן יִוָּקֵשׁ בּוֹ כַּאֲשֶׁר יָרֵא מֵאוֹיְבוֹ כִּי אֵין שְׂפָתָיו בִּרְשׁוּתוֹ. גַּם חֶטְאוֹ נָקֵל בְּעֵינָיו כִּי יֹאמַר אַךְ דְּבַר שְׂפָתַיִם הוּא וְלֹא פָּנָה אֶל נְזָקָיו הָרַבִּים עַל כֵּן לֹא יָשׁוּב מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְאִם שׁוֹב יָשׁוּב אֵין תְּשׁוּבָתוֹ שְׁלֵמָה כִּי לֹא יַכִּיר גֹּדֶל חֶטְאוֹ כִּי הַתְּשׁוּבָה הַשְּׁלֵמָה לְהִנָּקוֹת מִפֶּשַׁע רַב כִּי יָקֵד יָקוֹד הַיָּגוֹן בְּנַפְשׁוֹ כִּיקוֹד אֵשׁ וְאָמַר שְׁלֹמֹה עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי כא) זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן פֵּרוּשׁ הַלֵּץ אֲשֶׁר גָּבַר זְדוֹנוֹ לְהַכּוֹת בִּלְשׁוֹנוֹ בְּגַאֲוָתוֹ וּגְאוֹנוֹ וְעֶבְרָתוֹ וַחֲרוֹנוֹ אַל תֹּאמַר כִּי בִּלְשׁוֹנוֹ לְבַד יַכֶּה וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה כִּי יָדוֹעַ תֵּדַע כִּי הוּא עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי אִם לֹא יוּכַל לְהַכּוֹת אֶת אוֹיְבָיו בִּלְשׁוֹנוֹ וְיוּכַל הַכּוֹת בּוֹ בְּמַעֲשֵׂה יַכֶּה בְּעָבְרָה וְלֹא יַחֲמֹל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּעִנְיַן דּוֹאֵג כִּי כַּאֲשֶׁר צִוָּה שָׁאוּל לְהַכּוֹת בַּכֹּהֲנִים וַיִּמָּאֲנוּ אֲנָשָׁיו לְהַכּוֹתָם אָמַר לְדוֹאֵג אַתָּה הִכִּיתָ בַלָּשׁוֹן, אַתָּה תַּכֶּה בַּחֶרֶב, שֶׁנֶּאֱמַר (ש''א כב) סוֹב אַתָּה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים:

---

וזאת הברכה יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹֽׁכְנִי סְנֶה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָֽיו: וּמִטוּב אַרְעָא וּמָלָאַהּ וְרָעֵי לֵהּ דִשְׁכִנְתֵּהּ בִּשְׁמַיָא וְעַל מֹשֶׁה אִתְגְלִי בַאֲסָנָא יֵיתוּן כָּל אִלֵין לְרֵישָׁא דְיוֹסֵף וּלְגַבְרָא פָּרִישָׁא דַאֲחוֹהִי:

 רש''י   ורצון שכני סנה. כמו שוכן סנה ותהא ארצו מבורכת מרצונו ונחת רוחו של הקדוש ברוך הוא הנגלה עלי תחלה בסנה: רצון. נחת רוח ופיוס, וכן כל רצון שבמקרא: תבואתה. ברכה זו לראש יוסף: נזיר אחיו. שהפרש מאחיו במכירתו:

(יז) בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּֽׁה: (ס) רַבָּא דִבְנוֹהִי זִיוָא לֵהּ וּגְבוּרָן דְאִתְעֲבִידָא לֵהּ מִקֳדָם דְתוּקְפָא וְרוּמָא דִילֵהּ בִּגְבֻרְתֵּהּ עַמְמַיָא יִקְטֵל כַּחֲדָא עַד סְיָפֵי אַרְעָא וְאִנוּן רִבְוָתָא דְבֵית אֶפְרַיִם וְאִנוּן אַלְפַיָא דְבֵית מְנַשֶׁה:

 רש''י   בכור שורו. יש בכור שהוא לשון גדלה ומלכות, שנאמר (תהלים פט, כח) אף אני בכור אתנהו, וכן (שמות ד, כה) בני בכורי ישראל: בכור. מלך היוצא ממנו והוא יהושע: שורו. שכחו קשה כשור לכבש כמה מלכים: הדר לו. נתון לו שנאמר (במדבר כז, כ) ונתתה מהודך עליו: וקרני ראם קרניו. שור, כחו קשה, ואין קרניו נאות, אבל ראם, קרניו נאות, ואין כחו קשה, נתן ליהושע כחו של שור ויופי קרני ראם: אפסי ארץ. שלשים ואחד מלכים אפשר שכלם מארץ ישראל היו, אלא אין לך כל מלך ושלטון שלא קנה לו פלטרין ואחזה בארץ ישראל, שחשובה לכלם היא, שנאמר (ירמיה ג, יט) נחלת צבי צבאות גוים: והם רבבות אפרים. אותם המנגחים הם הרבבות שהרג יהושע, שבא מאפרים: והם אלפי מנשה. הם האלפים שהרג גדעון במדין, שנאמר (שופטים ח, י) וזבח וצלמנע בקרקר וגו' :

(יח)  רביעי  וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשׂכָר בְּאֹֽהָלֶֽיךָ: וְלִזְבוּלֻן אֲמַר חֲדֵי זְבוּלֻן בְּמִפְּקָךְ לַאֲגָחָא קְרָבָא עַל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ וְיִשָׂשׂכָר בִּמְהָכָךְ לְמֶעְבַּד זִמְנֵי מוֹעֲדַיָא בִּירוּשְׁלֵם:

 רש''י   ולזבולן אמר. אלו חמשה שבטים שברך באחרונה. זבולן גד דן נפתלי ואשר, כפל שמותיהם לחזקם ולהגבירם, לפי שהיו חלשים שבכל השבטים, הם הם שהוליך יוסף לפני פרעה, שנאמר ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים (בראשית מז, ב) , לפי שנראים חלשים ולא ישים אותם לו שרי מלחמתו: שמח זבולן בצאתך ויששכר באהלך. זבולן ויששכר עשו שותפות, זבולן לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיא בספינות ומשתכר, ונותן לתוך פיו של יששכר והם יושבים ועוסקים בתורה, לפיכך הקדים זבולן ליששכר, שתורתו של יששכר על ידי זבולן היתה: שמח זבולן בצאתך. הצלח בצאתך לסחורה: ויששכר. הצלח בישיבת אהליך לתורה לישב ולעבר שנים ולקבע חדשים, כמו שנאמר (דה''א יב, לג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, ראשיהם מאתים, ראשי סנהדראות היו עוסקים בכך. ועל פי קביעות עתיהם ועבוריהם:

(יט) עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חֽוֹל: (ס) שִׁבְטַּיָא דְיִשְׂרָאֵל לְטוּר בֵּית מַקְדְשָׁא יִתְכַּנְשׁוּן תַּמָן יִכְסוּן נִכְסַת קוּדְשִׁין לְרַעֲוָא אֲרֵי נִכְסֵי עַמְמַיָא יֵיכְלוּן וְסִימָא דְמִטַמְרָא בְחָלָא מִתְגַלְיָא לְהוֹן:

 רש''י   עמים. של שבטי ישראל: הר יקראו. להר המוריה יאספו, כל אסיפה על ידי קריאה היא ושם יזבחו ברגלים זבחי צדק: כי שפע ימים יינקו. יששכר וזבולן, ויהא להם פנאי לעסוק בתורה: ושפני טמוני חול. כסויי טמוני חול, טרית וחלזון וזכוכית לבנה היוצאים מן הים ומן החול, ובחלקו של יששכר וזבולן היה, כמו שאמרו במסכת מגלה (ו, א) זבולן עם חרף נפשו למות (שופטים ה, יח) משום דנפתלי על מרומי שדה, שהיה מתרעם זבולן על חלקו, לאחי נתת שדות וכרמים וכו' : ושפני. לשון כסוי, כמו שנאמר (מ''א ו, ט) ויספן את הבית, (שם ז, ג) וספן בארז, ותרגומו ומטלל בכיורי ארזא. דבר אחר, עמים הר יקראו, על ידי פרקמטיא של זבולן, תגרי אמות העולם באים אל ארצו, והוא עומד על הספר והם אומרים הואיל ונצטערנו עד כאן, נלך עד ירושלים ונראה מה יראתה של אמה זו, ומה מעשיה, והם רואים כל ישראל עובדים לאלוה אחד, ואוכלים מאכל אחד, לפי שהגוים אלוהו של זה לא כאלוהו של זה, ומאכלו של זה לא כמאכלו של זה, והם אומרים אין אמה כשרה כזו ומתגיירין שם, שנאמר שם יזבחו זבחי צדק: כי שפע ימים יינקו. זבולן ויששכר, הים נותן להם ממון בשפע:

(כ) וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹֽד: וּלְגָד אֲמַר בְּרִיךְ דְאַפְתֵּי לְגָד כְּלֵיתָא שָׁרֵי וְיִקְטוֹל שִׁלְטוֹנִין עִם מַלְכִין:

 רש''י   ברוך מרחיב גד. מלמד שהיה תחומו של גד מרחיב ועולה כלפי מזרח: כלביא שכן. לפי שהיה סמוך לספר, לפיכך נמשל כאריות, שכל הסמוכים לספר צריכים להיות גבורים: וטרף זרוע אף קדקד. הרוגיהן היו נכרין, חותכים הראש עם הזרוע במכה אחת:

(כא) וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת יְהֹוָה עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵֽל: (ס) וְאִתְקַבֵּל בְּקַדְמֵתָא דִילֵהּ אֲרֵי תַמָן בְּאַחֲסַנְתֵּהּ מֹשֶׁה סָפְרָא רַבָּא דְיִשְׂרָאֵל קְבִיר וְהוּא נָפֵק וְעַל בְּרֵישׁ עַמָא זַכְוָן קֳדָם יְיָ עֲבַד וְדִינוֹהִי עִם יִשְׂרָאֵל:

 רש''י   וירא ראשית לו. ראה לטול לו חלק בארץ סיחון ועוג, שהיא ראשית כבוש הארץ: כי שם חלקת מחקק. כי ידע אשר שם בנחלתו חלקת שדה קבורת מחוקק והוא משה: ספון. אותה חלקה ספונה וטמונה מכל בריה, שנאמר (לקמן לד, ו) ולא ידע איש את קבורתו: ויתא. גד: ראשי עם. הם היו הולכים לפני החלוץ בכבוש הארץ לפי שהיו גבורים, וכן הוא אומר (דברים ג, יח) ואתם תעברו חלוצים לפני אחיכם וגו' : צדקת ה' עשה. שהאמינו דבריהם ושמרו הבטחתם לעבור את הירדן עד שכבשו וחלקו. דבר אחר ויתא משה ראשי עם. צדקת ה' עשה, על משה אמור:

---

נביאים - יהושע - פרק א

א (א) וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר: וַהֲוָה בָּתַר דְּמִית משֶה עַבְדָּא דַייָ וַאֲמַר יְיָ לִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן מְשַׁמְּשׁוּנֵהּ דְמשֶה לְמֵימָר :

 רש''י   ויהי אחרי מות משה . מחובר על סדר התורה המסיימת בפטירת משה , וזה מחובר לה :

(ב) מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה (פ) קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: מֹשֶׁה עַבְדִּי מִית וּכְעַן קוּם עֲבַר יַת יַרְדְּנָא הָדֵין אַתְּ וְכָל עַמָּא הֲדָא לְאַרְעָא דַאֲנָא יָהֵיב לְהוֹן לִבְנֵי יִשְּׂרָאֵל :

 רש''י   משה עבדי מת . ואילו היה קיים , בו הייתי חפץ , ורבותינו דרשוהו ( תמורה טז א ) על שלשת אלפים הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה , בא יהושע ושאל , אמר לו הקב''ה : משה עבדי מת , והתורה על שמו נקראת , לומר לך אי אפשר , צא וטורדן במלחמה :

(ג) כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל מֹשֶׁה: כָּל אַתְרָא דְתִדְרַךְ פַּרְסַת רַגְלֵיכוֹן בֵּהּ לְכוֹן יְהַבְתֵּיהּ כְּמָא דְמַלֵילִית עִם משֶה :

 רש''י   כל מקום אשר תדרך כף רגלכם . כיוצא בו נאמר למשה ושנינו בספרי ( פ' עקב ) אם ללמד על תחומי ארץ ישראל , הרי הוא אומר מהמדבר והלבנון הזה , אם כן למה נאמר אשר תדרך כף , אף חוצה לארץ , משתכבשו את הארץ , כל מה שתכבשו מחוצה לארץ יהיה קדוש ויהיה שלכם :

(ד) מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים וְעַד הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם: מִמַּדְבְּרָא וּלְבָנוֹנָא הָדֵין וְעַד נַהֲרָא רַבָּא נַהֲרָא דִפְרָת כֹּל אֲרע חִתָּאֵי וְעַד יַמָּא רַבָּא מַעֲלָנֵי שִׁמְשָׁא יְהֵי תְּחוּמְכוֹן :

 רש''י   מהמדבר והלבנון הזה . הוא מדבר קדש , מדבר צין שעל ידי אדום , שהיה במקצוע דרומית מזרחית ודרך שם נכנסו לארץ , שנאמר ( במדבר כ טז ) : והנה אנחנו בקדש וגו' , ומנין שהיא בדרומית מזרחית , שנאמר ( שם לד ג ) : והיה לכם פאת נגב ממדבר צין על ידי אדום : ועד הנהר הגדול נהר פרת . זה רחבה מדרום לצפון : כל ארץ החתים . בכלל הזה : ועד הים הגדול מבא השמש . לארכה , מן המזרח למערב :

(ה) לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ: לָא יִתְעַתַּד אֱנָשׁ קֳדָמָךְ כָּל יוֹמֵי חַיָּיךְ כְּמָא דַּהֲוָא מֵימְרִי בְּסַעֲדֵיהּ דְמֹשֶׁה כֵּן אֶהֱוֵי עִמָּךְ לָא אֶשְׁבְּקִינָךְ וְלָא אֶרְחְקִינָךְ : (ו) חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם: תְּקֵיף וְאַלֵם אֲרֵי אַתְּ תַּחְסִין יַת עַמָּא הָדֵין יַת אַרְעָא דְקַיֵמִית לַאֲבָהַתְכוֹן לְמִתַּן לְהוֹן :

 רש''י   חזק ואמץ . בדרך ארץ , כמה שהוא אומר : כי אתה תנחיל :

---

כתובים - תהילים - פרק צז

(ח) שָׁמְעָה וַתִּשְׂמַח צִיּוֹן וַתָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ יְהוָה: שַׁמְעַת וַחֲדַת כְּנִשְׁתָּא דְצִיוֹן וְדָצְיָן בְנָתָא דְבֵית יְהוּדָה מִן בִּגְלַל דִנָיִיךְ יְיָ :

 רש''י   משפטיך . נקמתך :

(ט) כִּי אַתָּה יְהוָה עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ מְאֹד נַעֲלֵיתָ עַל כָּל אֱלֹהִים: אֲרוּם אַתְּ הוּא יְיָ עִלָאָה עַל כָּל יָתְבֵי אַרְעָא לַחֲדָא אִתְעַלִיתָ עַל כָּל דַחֲלַיָא : (י) אֹהֲבֵי יְהוָה שִׂנְאוּ רָע שֹׁמֵר נַפְשׁוֹת חֲסִידָיו מִיַּד רְשָׁעִים יַצִּילֵם: רְחִימַיָא דַיְיָ סְנוּ בִישׁ מְטוּל דְקֵירִים נָטֵיר נַפְשָׁת חֲסִידוֹי מִן אַיְדֵיהוֹן דְרַשִׁיעֵי יִפְצֵי אִנוּן : (יא) אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה: נְהוֹר דְנַח וּמְטַמַר לְצַדִיקַיָא וְלִתְרִיצֵי לִבָּא חֶדְוָא :

 רש''י   אור זרוע לצדיק . זריעה ממש מוכנת לצמוח להם :

(יב) שִׂמְחוּ צַדִּיקִים בַּיהוָה וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ: חֲדוּן צַדִיקַיָא בְּמֵימְרָא דַיְיָ וְאוֹדוּן לְדָכְרָן שׁוּם קוּדְשֵׁיהּ : צח (א) מִזְמוֹר שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה הוֹשִׁיעָה לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ: תוּשְׁבְּחַת נְבוּאָה שַׁבַּחוּ קֳדָם יְיָ שְׁבָח חֲדָת אֲרוּם פְּרִישָׁן עֲבַד פְּרִיקַת לֵיהּ יְמִינֵיהּ וְאֶדְרַע שְׁכִינַת קוּדְשֵׁיהּ :

 רש''י   שירו לה' . כל אלה לעתיד :

---

משנה עדיות פרק ב

א. רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים הֵעִיד אַרְבָּעָה דְבָרִים. מִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלִּשְׂרוֹף אֶת הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בִּוְלַד הַטֻּמְאָה עִם הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטֻּמְאָה אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ. הוֹסִיף רַבִּי עֲקִיבָא, מִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלְּהַדְלִיק אֶת הַשֶּׁמֶן שֶׁנִּפְסַל בִּטְבוּל יוֹם בְּנֵר שֶׁנִּטְמָא בִטְמֵא מֵת אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ:

 ברטנורה   (א) רבי חנינא סגן הכהנים העיד. מלשרוף את הבשר שנטמא בולד הטומאה. בולד של ולד קאמר הבשר שהוא שלישי שנטמא בולד של ולד כלומר שנגע בשני ונעשה הוא שלישי. לא נמנעו מלשרפו עם הבשר שנטמא באב הטומאה שהוא ראשון לטומאה. וכשנוגע זה הבשר שהיה מתחלה שלישי בבשר שנטמא באב הטומאה חוזר להיות שני שהרי נגע בראשון ונעשה שני. ונמצא שהוסיפו לו טומאה על טומאתו. דמעיקרא שלישי. והשתא שני. ואף על פי כן לא נמנעו מלשרפו עם חמור ממנה דהואיל ואף זה הקל לשריפה עומד לא חשו אם מטמאים אותו יותר ממה שהיה. ואף על פי שאין אוכל מטמא אוכל מן התורה שנאמר בטומאת אוכלים טמא הוא. הוא טמא. ואין מטמא אוכל כיוצא בו. מ''מ רבנן גזרו שיהיה אוכל מטמא אוכל: השמן. של תרומה שנפסל בטבול יום הוא שלישי לטומאה. דטבול יום הוא פוסל את התרומה מן התורה. ועושה אותו שלישי: בנר שנטמא בטמא מת. האי נר של מתכת הוא ולא של חרס. דכל כלי חוץ מכלי חרס שנגעו בטומאת מת נעשו כמותה. אם אב אב. ואם ראשון ראשון. דכתיב (במדבר יט) בחלל חרב. ודרשינן חרב הרי הוא כחלל. שהחרב שנגע במת. נעשה אבי אבות כמת עצמו. וכשנגע בטמא מת שהוא אב. נעשה גם כן החרב אב וכל שאר כלים כחרב לדין זה. חוץ מכלי חרס. נמצא הנר של מתכת שנגע בטמא מת נעשה אב הטומאה והשתא הוסיף ר''ע על דברי ר' חנינא סגן הכהנים. שהרי רבי חנינא לא התיר אלא להחזיר השלישי. שני. ור''ע התיר להחזיר השלישי. ראשון. שהשמן שנפסל בטבול יום שהוא שלישי. כשמדליקין אותו בנר שנטמא בטמא מת. שהנר עצמו נעשה אב. כמו שאמרנו. נמצא שחוזר השלישי להיות ראשון. ואף על פי כן לא נמנעו. דהואיל ויש שם טומאה עליו לא חיישינן ליה. ומותר להוסיף בידים:

ב. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים, מִיָּמַי לֹא רָאִיתִי עוֹר יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מִדְּבָרָיו לָמַדְנוּ, שֶׁהַמַּפְשִׁיט אֶת הַבְּכוֹר וְנִמְצָא טְרֵפָה, שֶׁיֵּאוֹתוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא רָאִינוּ אֵינוֹ רְאָיָה, אֶלָּא יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה:

 ברטנורה   (ב) לא ראיתי עור יוצא לבית השרפה. לאחר שהופשט אם נמצאת טרפה אף על פי שפסול זה היה בו קודם הפשט. הואיל ולא ניכר אלא לאחר הפשט: שהמפשיט את הבכור ונמצא טרפה. הא קמ''ל ר''ע דאפילו בכור בעל מום הנשחט במדינה על מומו ולא התירו הכתוב אלא באכילה. כדכתיב (דברים טו) בשעריך תאכלנו. אבל אם מת עורו אסור וטעון קבורה. ואשמועינן ר''ע דהיכא דלא הוכר טרפתו עד לאחר הפשט. התירתו שחיטתו והפשטו לעורו כאילו נזרק דמו במקדש: יאותו הכהנים בעורו. ואינו נשרף: אין לא ראינו ראיה. שמא לא אירע בימיו שימצא טרפה לאחר הפשט ואם אירע ושרפוהו. הוא לא ראה: אלא יצא לבית השריפה. הואיל וקודם הפשט בא. והלכה כר''ע בבכור בעל מום כשהתירו מומחה. אבל לא התירו מומחה. לא. והלכה כחכמים בבכור תמים דבשר בקבורה. ועור בשרפה:

ג. אַף הוּא הֵעִיד עַל כְּפָר שֶׁהָיָה בְצַד יְרוּשָׁלַיִם, וְהָיָה בוֹ זָקֵן אֶחָד וְהָיָה מַלְוֶה לְכָל בְּנֵי הַכְּפָר וְכוֹתֵב בִּכְתָב יָדוֹ וַאֲחֵרִים חוֹתְמִים, וּבָא מַעֲשֵׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּ. לְפִי דַרְכְּךָ אַתָּה לָמֵד, שֶׁהָאִשָּׁה כּוֹתֶבֶת אֶת גִּטָּהּ וְהָאִישׁ כּוֹתֵב אֶת שׁוֹבָרוֹ, שֶׁאֵין קִיּוּם הַגֵּט אֶלָּא בְחוֹתְנָיו, וְעַל מַחַט שֶׁנִּמְצֵאת בַּבָּשָׂר, שֶׁהַסַכִּין וְהַיָּדַיִם טְהוֹרוֹת וְהַבָּשָׂר טָמֵא. וְאִם נִמְצֵאת בַּפֶּרֶשׁ, הַכֹּל טָהוֹר:

 ברטנורה   (ג) וכותב בכתב ידו. שטר חוב על הלוה: ואחרים חותמים. עדים כשרים היו חותמים על השטר: והתירו. ואף על פי שכותב השטר. הוא המלוה. ונוגע בעדותו: שהאשה כותבת את גיטה. ועדים כשרים חותמים בו: את שוברו. שטר מחילה שמחלה לו אשתו על כתובתה: שאין קיום הגט אלא בחותמיו. העדים החתומים על הגט הם עיקר סבת קיום הגט הלכך כשהעדים כשרים חתומים בו כשר אף על פי שהוא כתב יד האשה: ועל מחט. שידוע בה שנטמאת במת. ונמצאת בבשר הקדש כשחתכו אותו בעזרה וספק אם נגע בה הסכין והאדם אם לאו. הסכין והאדם טהורין דספק טומאה ברשות הרבים היא שהעזרה דין רשות הרבים יש לה לענין טומאה. וספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור והבשר טמא דודאי נגעה בו טומאה. ומתני' איירי בבהמת קדשים שהעבירה בנהר סמוך לשחיטתה ועדיין משקה טופח עליה שהוכשר הבשר לקבל טומאה באותן המים דאי לאו הכי לא היה הבשר טמא ואף על פי שרוחצים אותם בבית המטבחים בעזרה דכל משקה בית מטבחיא דכן. ואין מכשירין את הבשר לקבל טומאה ואי קשיא היאך הבשר טמא והידים טהורים. והלא אוכלין טמאין מטמאין את הידים מדרבנן. הא לא קשיא מידי דקי''ל אין טומאת ידים במקדש שכשגזרו על טומאת ידים לא גזרו בה במקדש:

ד. שְׁלשָׁה דְבָרִים אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לִפְנֵי חֲכָמִים בַּכֶּרֶם בְּיַבְנֶה. עַל בֵּיצָה טְרוּפָה שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל גַּבֵּי יָרָק שֶׁל תְּרוּמָה, שֶׁהִיא חִבּוּר. וְאִם הָיְתָה כְמִין כּוֹבַע, אֵינָהּ חִבּוּר. וְעַל שִׁבֹּלֶת שֶׁבַּקָּצִיר וְרֹאשָׁהּ מַגִּיעַ לַקָּמָה, אִם נִקְצְרָה עִם הַקָּמָה, הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים. וְעַל גִּנָּה קְטַנָּה שֶׁהִיא מֻקֶּפֶת עָרִיס, אִם יֵשׁ בָּהּ כִּמְלֹא בוֹצֵר וְסַלּוֹ מִכָּאן וּמְלֹא בוֹצֵר וְסַלּוֹ מִכָּאן, תִּזָּרֵעַ. וְאִם לָאו, לֹא תִּזָּרֵעַ:

 ברטנורה   (ד) בכרם. שהיו יושבין שורות שורות של חכמים ככרם זו הנטוע שורות שורות של גפנים: על ביצה הטרופה. בקערה שנתערבה החלבון והחלמון יחד ונתונה ע''ג הירק. ונגע טבול יום בביצה אף על פי שהוא חולין דאין שייך תרומה בביצה וטבול יום אינו פוסל בחולין אפ''ה הוי חבור ונפסל הירק כאלו נגע בו: אם היה כמין כובע. שנתנפחה הביצה ונעשית כמין כובע על הירק וחלולה תחתיה: שבולת שבקציר. שייר בקצירתו שבולת אחת שלא קצר. וראש אותה שבולת מגיע לקמה: אם נקצרה. אם אותה שבולת נקצרת עם הקמה הרי היא של בעל הבית. שהקמה מצילתה דלא קרינן בה לא תשוב לקחתו: ואם לאו. הרי זו שכחה. והויא לעניים: עריס. חמש גפנים הנטועות ומודלות ושוכבות על גבי כלונסות או על גבי גדר קרויות עריס לשון על ערש יצועי: אם יש בו כמלא בוצר וסלו. אם הגנה גדולה כשעור שיעמוד בה בוצר הענבים עם סלו שמכניס הענבים לתוכו כשהוא מלקט הענבים מכל צדדי העריס: תזרע. הגנה. והוא שירחיק הזרע מן הגפנים כדי עבודת הכרם שהם ו' טפחים לכל רוח וזורע השאר: ואם לאו. שאין הגנה גדולה כל כך: לא תזרע. ואף על פי שמרחיק כדי עבודת הכרם מפני שהזרע נראה עם הכרם כאילו הם כלאים:

ה. שְׁלשָׁה דְבָרִים אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְלֹא אָמַר בָּהֶם לֹא אִסוּר וְהֶתֵּר, וּפֵרְשָׁן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן מַתְיָא. הַמֵּפִיס מֻרְסָא בַּשַּׁבָּת, אִם לַעֲשׂוֹת לָהּ פֶּה, חַיָּב, וְאִם לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה לֵחָה, פָּטוּר. וְעַל הַצָד נָחָשׁ בַּשַּׁבָּת, אִם מִתְעַסֵק שֶׁלֹּא יִשְּׁכֶנּוּ, פָּטוּר. וְאִם לִרְפוּאָה, חַיָּב. וְעַל לְפָסִין אִירוֹנִיּוֹת, שֶׁהֵם טְהוֹרוֹת בְּאֹהֶל הַמֵּת וּטְמֵאוֹת בְּמַשָּׂא הַזָּב. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן צָדוֹק אוֹמֵר, אַף בְּמַשָּׂא הַזָּב, טְהוֹרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן:

 ברטנורה   (ה) ופרשן רבי יהושע. אימתי חייב. ואימתי פטור: אם לעשות לה פה חייב. משום בונה: ואם להוציא ממנו לחה פטור. דמלאכה שא''צ לגופה היא שהפתח היא המלאכה. וזו א''צ להיות לה פתח מעכשיו ואין כאן אלא איסורא דרבנן ומשום צערא לא גזור. והוי פטור ומותר: אם מתעסק שלא ישכנו פטור. דא''צ לגופו של דבר הנצוד. ואם היה יודע שיעמוד ולא ישכנו. לא היה צד. ובהאי נמי לא גזרו רבנן. והוי פטור ומותר: לפסין אירוניות. כלי חרס סתומים עשויין כמין כדור חלול מבפנים. ולאחר שמלבנים אותן בכבשן. חותכים אותו באמצע והוא נעשה שני כלים: טהורות באוהל המת. כל זמן שלא חתכוהו. דכלי חרס אין מקבל טומאה מגבו אלא מאוירו. כדכתיב (במדבר יט) וכל כלי פתוח. דרך פתחו מיטמא ואינו מיטמא מגבו והאי אין לו אויר: וטמאות במשא הזב. בטומאת היסט שאם נתטלטלו או נתנענעו ממש' הזב. טמאים אף על פי שאין להם אויר: מפני שלא נגמרה מלאכתן. דחתיכ' שחותכין אותן באמצען זו היא גמר מלאכתן ואין הלכה כר''א בר צדוק. אלא לבונן בכבשן הוא גמר מלאכתן הלכך מיטמאות במשא הזב אפילו קודם שחלקן:

ו. שְׁלשָׁה דְבָרִים אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְלֹא הוֹדָה לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא. הַשּׁוּם וְהַבֹּסֶר וְהַמְּלִילוֹת שֶׁרִסְקָן מִבְּעוֹד יוֹם, שֶׁרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר יִגְמוֹר מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר לֹא יִגְמוֹר:

 ברטנורה   (ו) מלילות. שבולים שלא בשלו כל צרכן וטוענן באבנים ומשקה זב מהן וטובל בו: יגמור. מאחר שרסקן וכתתן מערב שבת. יגמור ויאכל בשבת. ולא דמי למשקים שזבו שאסורין גזירה שמא יסחוט. דהכא אפילו יסחוט ליכא איסורא דאורייתא. משום דמשקים אתו ממילא: לא יגמור. כדי לאכול לאחר שקדש היום. דאסורין כשאר משקים שזבו. והלכה כר' ישמעאל:

ז. שְׁלשָׁה דְבָרִים אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, שְׁנַיִם מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְאֶחָד מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. שְׁנַיִם מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, יוֹצֵאת אִשָּׁה בְּעִיר שֶׁל זָהָב, וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים פְּסוּלִים לָעֵדוּת. וְאֶחָד מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הַשֶּׁרֶץ בְּפִי חֻלְדָּה וּמְהַלֶּכֶת עַל גַּבֵּי כִכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה, סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע, סְפֵקוֹ טָהוֹר:

 ברטנורה   (ז) עיר של זהב. עטרת זהב עשויה כמין עיר צורת ירושלים. ולא חיישינן דלמא שלפא ומחויא ואתיא לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים: ומפריחי יונים. מין ממיני השחוק אם תקדים יונתך ליונתי אתן לך כך וכך. פי' אחר שמגדל יונה מלומדת להביא יונים לבית בעליה ויש בהן גזל משום דרכי שלום. ולא גזל גמור: ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור. משום דטומאה עוברת היא ואינה נחה במקום. הלכך ספיקו טהור ואפילו ברשות היחיד:

ח. שְׁלשָׁה דְבָרִים אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, עַל שְׁנַיִם הוֹדוּ לוֹ וְעַל אֶחָד לֹא הוֹדוּ לוֹ. עַל סַנְדָּל שֶׁל סַיָּדִים, שֶׁהוּא טָמֵא מִדְרָס. וְעַל שְׁיָרֵי תַנּוּר אַרְבָּעָה. שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים שְׁלשָׁה. וְהוֹדוּ לוֹ. וְעַל אֶחָד לֹא הוֹדוּ לוֹ, עַל כִּסֵא שֶׁנִּטְּלוּ שְׁנַיִם מֵחִפּוּיָיו זֶה בְּצַד זֶה, שֶׁרַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין:

 ברטנורה   (ח) סנדל של סיידין. מנעול של עץ שנועלין ברגליהם המתעסקים בסיד להגן על רגליהם שלא ישרפו בסיד ואם נעל אותו הזב טמא מדרס: ועל שירי תנור ארבעה. אם היה גדול הרבה ונטמא. ואחר כך נשבר. לא נטהר עד שלא יהיה בשבריו גבוה ארבעה. ולעולם שבריו מקבלים טומאה כאילו היה שלם. עד שיהיה השבר פחות מגובה ארבעה. וסתם תנור שבמשנה עשוי כמין קדירה גדולה שאין לה שוליים ומחברין אותו בטיט על גבי קרקע. ורצפת הקרקע היא תחתיתו של תנור: שנים מחפוייו. מן הלוחות העשויות למושב: שרבי עקיבא מטמא. דסבר אף על פי שאינו ראוי לישיבה הוא ראוי לקבל רמונים וטמא משום כלי קבול: וחכמים מטהרין. דסברי הואיל ועיקרו לישיבה עביד ולא לבית קבול. כיון שנתבטל העיקר שבעבורו נעשה נתבטל הטפלה ואינו מטמא אפילו משום כלי קבול והלכה כחכמים:

ט. הוּא הָיָה אוֹמֵר, הָאָב זוֹכֶה לַבֵּן, בַּנּוֹי, וּבַכֹּחַ, וּבָעשֶׁר, וּבַחָכְמָה, וּבַשָּׁנִים, ובְמִסְפַּר הַדּוֹרוֹת לְפָנָיו וְהוּא הַקֵּץ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מא) קרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית טו) וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וְנֶאֱמַר (שם) וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה:

 ברטנורה   (ט) האב זוכה לבן וכו'. לפי שקרוב טבע הבן להיות דומה לטבע האב והנוי. והכח. והחכמה. והשנים. אדם זוכה בהן מתחלת יצירתו כפי טבעו. והעושר אדם מורישו לבנו. וחכמה דאמרינן הכא היא הסברא הישרה והיא באדם כפי טבעו. והשנים. אריכות הימים. ול''נ שאם אדם זוכה הויין ליה בנים נאים בעלי כח בעלי חכמה עשירים ומאריכי ימים: ובמספר הדורות לפניו. פעמים שהקדוש ברוך הוא מבטיח לאב לעשות טובה לזרעו לדור שלישי או לדור רביעי. והאב זוכה לאותו הדור שתהא להם אותה הטובה. והוא הקץ שקצב הקדוש ברוך הוא לאותו דבר שיהיה לזמן פלוני ולדור פלוני כמו ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ודור רביעי ישובו הנה הרי מספר הדורות שהוא דור רביעי הוא הקץ של ארבע מאות שנה:

י. אַף הוּא הָיָה אוֹמֵר חֲמִשָּׁה דְבָרִים שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. מִשְׁפַּט דּוֹר הַמַּבּוּל, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. מִשְׁפַּט אִיּוֹב, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. מִשְׁפַּט הַמִּצְרִיִּים, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. מִשְׁפַּט גּוֹג וּמָגוֹג לְעָתִיד לָבוֹא, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. מִשְׁפַּט רְשָׁעִים בְּגֵיהִנָּם, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סו) וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, מִן הַפֶּסַח וְעַד הָעֲצֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ:

 ברטנורה   (י) שנאמר והיה מדי חדש בחדשו. כשיבא חדש באותו חדש שמת בו יצא מגיהנם. ויבא להשתחוות לפני ה': שנאמר ומדי שבת בשבתו. כלומר לאחר שיהיה בגיהנם כ''כ ימים כמו שיש מיום ראשון של פסח דאיקרי שבת דכתיב (ויקרא כג) וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' עד עצרת שהוא ממחרת השבת השביעית יצא מגיהנם ויבא להשתחוות:

---

גמרא עבודה זרה דף עה ע''ב

תָּנָא וְכֻלָּן צְרִיכִין טְבִילָה בְּאַרְבָּעִים סְאָה מְנָהֲנֵי מִילֵי אָמַר רָבָא דְּאָמַר קְרָא (במדבר לא) כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר. הוֹסִיף לָךְ הַכָּתוּב טָהֳרָה אַחֶרֶת. תָּנֵי בַּר קַפָּרָא מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמַר בְּמֵי נִדָּה שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁצָרִיךְ הַזָּאָה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי תַּלְמוּד לוֹמַר: אַךְ חִלֶק. אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר בְּמֵי נִדָּה. מַיִם שֶׁנִּדָּה טוֹבֶלֶת בָּהֶן. הֲוֵי אוֹמֵר אַרְבָּעִים סְאָה. תָּנוּ רַבָּנָן: הַלּוֹקֵחַ כְּלֵי תַּשְׁמִישׁ מִן הַנָּכְרִי דְּבָרִים שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן מַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִים דְּבָרִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי צוֹנֵן כְּגוֹן כּוֹסוֹת וְקִיתוֹנִיּוֹת וּצְלוֹחִיּוֹת מַדִּיחָן וּמַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִים. דְּבָרִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי חַמִּין כְּגוֹן הַיּוֹרוֹת הַקּוּמְקְמוּסִין וּמֵחַמֵּי חַמִּין מַגְעִילָן וּמַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִין. דְּבָרִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי הָאוּר כְּגוֹן הַשִּׁפּוּדִין וְהָאַסְכְּלָאוֹת מְלַבְּנָן וּמַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִין וְכֻלָּן שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַד שֶׁלֹּא יַטְבִּיל וְשֶׁלֹּא יַגְעִיל וְשֶׁלֹּא יְלַבֵּן. תָּנֵי חֲדָא אָסוּר וְתַנְיָא אִידָךְ מֻתָּר לָא קָשְׁיָא הָא כְּמָאן דְּאָמַר נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם אָסוּר הָא כְּמָאן דְּאָמַר נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם מֻתָּר. גִּעוּלֵי נָכְרִים דְּאָסַר רַחֲמָנָא הֵיכִי מַשְׁכַּחַת לָהּ. אָמַר רַב חִיָּיא בְּרֵהּ דְּרַב הוּנָא לָא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא קְדֵרָה בַּת יוֹמָא דְּלָאו נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם הוּא מִכָּאן וְאֵילָךְ לִישְׁתְּרֵי גֵּזְירָה שֶׁאֵינָהּ בַּר יוֹמָא מִשּׁוּם קְדֵרָה בַּת יוֹמָא:

 רש''י  תנא וכולן. אף הנגעלים והמלובנים: כל דבר אשר יבא באש. שנשתמשו בו בני מדין ע''י האור תעבירו באם כעין בולעו לאיסור יפליטנו כדאמרן כבולעו כך פולטו: וטהר. קרא יתירא הוא האי וטהר: במי נדה יתחטא. בכלי מדין כתיב: גיעולי נכרים דאסר רחמנא. במדין דכתיב תעבירו באש וטהר דבעי הגעלה היכי משכחת לה: בת יומא. שבישל בה נכרי היום אבל בישל בה אתמול כבר הפיג בה טעמו בלינת לילה ושוב כשפולטו בתבשיל אחר אינו אלא לפגם: מכאן ואילך לישתרי. אף לכתחלה:

---

זוהר אמור דף קד ע''א

וְאָמַר רַבִּי אַבָּא. אַבְרָהָם כָּל יוֹמוֹי הֲוָה קָאִים בְּפָרָשַׁת אוֹרְחִין לְזַמְּנָא אוּשְׁפִּיזִין וּלְתַקְּנָא לוֹן פְּתוֹרָא הַשְׁתָּא דִּמְזַמְּנִין לֵיהּ וּלְכֻלְּהוּ צַדִּיקַיָּא וּלְדָוִד מַלְכָּא וְלָא יָהֲבִין לוֹן חוּלָקֵיהוֹן אַבְרָהָם קָאִים מִפְּתוֹרָא וְקָרֵי (במדבר טז) סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְכֻלְּהוּ סָלְקִין אַבַּתְרֵיהּ. יִצְחָק אָמַר (משלי יג) וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר. יַעֲקֹב אָמַר (שם כג) פִּתְּךָ אָכַלְתָּ תְּקִיאֶנָה וּשְׁאָר כָּל צַדִּיקַיָּא אָמְרֵי (ישעיה כה) כִּי כָל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צוֹאָה בְּלִי מָקוֹם. דָּוִד מַלְכָּא אָמַר (חסר כאן) וְאַשְׁלִים דִּינוֹי דִּכְתִיב (שמואל א כה) וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגוֹף ה' אֶת נָבָל וַיָּמָת מַאי קָא מַיְרִי בְּגִין דְּדָוִד שָׁאַל לְנָבָל וְאִתְעֲבִיד לֵיהּ אוּשְׁפִּיזָא וְלָא בָּעָא. וְדָא זַמִּין לֵיהּ וְלָא יָהַב לֵיהּ חוּלָקָא וּבְאִנּוּן עֶשֶׂר יוֹמִין דְּדָוִד מַלְכָּא דָּאִין עָלְמָא אִתְדָן עֲלֵיהּ הַהוּא בַּר נַשׁ דְּאַשְׁלִים לֵיהּ בִּישׁ יַתִּיר מִנָּבָל. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּגִין כָּךְ אוֹרַיְתָא לָא אַטְרַח עֲלֵיהּ דְּבַר נַשׁ יַתִּיר אֶלָּא בַּמֶּה דְּיָכִיל דִּכְתִיב (דברים טז) אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ וְגוֹ'. וְלָא לֵימָא אִינִישׁ אֵיכוּל וְאֶשְׂבָּע וְאֶרְוֵי בְּקַדְּמִיתָא וּמַה דְּיִשְׁתָּאַר אֶתֵּן לְמַסְכְּנֵי אֶלָּא רֵישָׁא דְּכֹלָּא דְּאוּשְׁפִּיזִין הִיא וְאִי חָדֵי לְאוּשְׁפִּיזִין וְרָוֵי לוֹן קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עִמֵּיהּ וְאַבְרָהָם קָרֵי עֲלֵיהּ (ישעיה נח) אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְגוֹ' וְיִצְחָק קָארֵי עֲלֵיהּ (שם נד) כָּל כְּלִי יוּצָר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן הַאי דָּוִד מַלְכָּא אָמַר לָהּ בְּגִין דְּכָל זַיְּנִין דְּמַלְכָּא וּקְרָבִין דְּמַלְכָּא בִּידוֹי דְּדָוִד אִתְפַּקָּדוּ. אֲבָל יִצְחָק קָאֳמַר (תהלים קיב) גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ וְגוֹ'. הוֹן וָעוֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְגוֹ'. וְיַעֲקֹב אָמַר (ישעיה נח) אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֵךָ וְגוֹ'. שְׁאָר צַדִּיקַיָּא אָמְרֵי (שם) וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ וְגוֹ'. דָּוִד מַלְכָּא אָמַר (שם נד) כָּל כְּלִי יוּצָר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח דְּהָא הוּא עַל כָּל זַיְּנֵי דְּעָלְמָא אִתְפַּקָּד. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּבַר נַשׁ דְּזָכֵי לְכָל הַאי זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי עֲלַיְהוּ כְּתִיב (שם ס) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים וְגוֹ':

 תרגום הזוהר  וְאָמַר רַבִּי אַבָּא, אַבְרָהָם, כָּל יָמָיו הָיָה עוֹמֵד בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים לְהַזְּמִין אוֹרְחִים וְלַעֲרוֹךְ לָהֶם שֻׁלְחָן. עַתָּה, בַּסֻּכּוֹת, אִם מְזַמְּנִים אוֹתוֹ וּלְכָל הַצַדִּיקִים, וְאֶת דָּוִד הַמֶּלֶךְ, וְאֵין נוֹתְנִים לָהֶם חֶלְקָם, עוֹמֵד אַבְרָהָם מֵעַל הַשֻּׁלְחָן וְקוֹרֵא, סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה. וְכֻלָּם מִסְתַּלְּקִים אַחֲרָיו. יִצְחָק אוֹמֵר, וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחֱסָר. יַעֲקֹב אוֹמֵר, פִּתְּךְ אָכַל תְּקִיאֶנָּה. וּשְׁאָר כָּל הַצַדִּיקִים, דְּהַיְנוּ מֹשֶה וְאַהֲרֹן, אוֹמְרִים, כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צוֹאָה בְּלִי מָקוֹם. דָּוִד הַמֶּלֶךְ אוֹמֵר, וּמַשְׁלִים אֶת דִּינָיו, שֶׁכָּתוּב, וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגּוֹף ה' אֶת נָבָל וַיָּמָת. שׁוֹאֵל, מַה זֶּה אוֹמֵר. וּמֵשִׁיב, מִשּׁוּם שֶׁדָּוִד בִּקֵּשׁ מִנָּבָל שֶׁיְּקַבֵּל אוֹתוֹ לְאוֹרֵחַ, וְהוּא לֹא רָצָה, וְכֵן הוּא, הַיּוֹשֵׁב בַּסֻּכָּה, הִזְמִין אוֹתוֹ, אֶת דָּוִד הַמֶּלֶךְ, וְלֹא נָתַן לוֹ חֶלְקוֹ, עַל כֵּן דָּוִד הַמֶּלֶךְ קוֹרֵא עָלָיו אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה שֶׁל נָבָל. וּבְאֵלּוּ עֲשֶׂרֶת הַיָּמִים, שֶׁדָּוִד הַמֶּלֶךְ, שֶׁהוּא מַלְכוּת, דָּן אֶת הָעוֹלָם, דַּיֵּנוּ בַּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה, נִדּוֹן עָלָיו אוֹתוֹ הָאָדָם, שֶׁגָּמַל לוֹ רָע יוֹתֵר מִנָּבָל, כִּי הִזְמִינוֹ וְאֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ חֶלְקוֹ. וְנָבָל עַל כָּל פָּנִים לֹא הִזְמִינוֹ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הַתּוֹרָה לֹא הִטְרִיחָה אֶת הָאָדָם לָתֵת יוֹתֵר, אֶלָּא כַּמָּה שֶׁיָּכוֹל, שֶׁכָּתוּב, אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ וְגוֹ'. וְאַל יֹאמַר אָדָם, אוֹכַל וְאֶשְׂבָּע וְאֶרְוֶה תְּחִלָּה, וּמַה שֶּׁיִּשָׁאֵר אֶתֵּן לַעֲנִיִּים, אֶלָּא תְּחִלַּת הַכֹּל הוּא שֶׁל הָאוֹרְחִים, וְאִם מְשַׂמֵּחַ אֶת הָאוֹרְחִים וּמַרְוֶה אוֹתָם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂמֵחַ עִמּוֹ, וְאַבְרָהָם קוֹרֵא עָלָיו, אָז תִּתְעַנַּג עַל ה', וְיִצְחָק קוֹרֵא עָלָיו, כָּל כְּלֵי יוּצָר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מִקְרָא זֶה אוֹמֵר לוֹ דָּוִד הַמֶּלֶךְ, הוּא מַלְכוּת, מִשּׁוּם שֶׁכָּל כְּלֵי הַזַּיִן שֶׁל הַמֶּלֶךְ וּמִלְחֲמוֹת הַמֶּלֶךְ בְּיָדָיו שֶׁל דָּוִד נִמְסְרוּ, אֲבָל יִצְחָק אוֹמֵר, גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ וְגוֹ', הוֹן וָעוֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְגוֹ'. יַעֲקֹב אָמַר, אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךְ וְגוֹ'. כִּי יִבָּקַע, הוּא אוֹתִיּוֹת, יַעֲקֹב. שְׁאָר הַצַדִּיקִים אוֹמְרִים, וְנָחֲךְ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ וְגוֹ'. דָּוִד הַמֶּלֶךְ אוֹמֵר, כָּל כְּלִי יוּצָר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח, כִּי הוּא נִתְמַנֶּה עַל כָּל כְּלֵי הַזַּיִן שֶׁבָּעוֹלָם. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל הָאָדָם שֶׁזָּכָה לְכָל זֶה. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל הַצַדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. עֲלֵיהֶם כָּתוּב, וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים וְגוֹ'.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ז

א. גָּמְרוּ מִלֶּאֱכֹל מְסַלְּקִין אֶת הַשֻּׁלְחָן וּמְכַבְּדִין אֶת הַמָּקוֹם שֶׁאָכְלוּ בּוֹ וְאַחַר כַּךְ נוֹטְלִין אֶת יְדֵיהֶם שֶׁמָּא יְשַׁיְירוּ שָׁם פֵּרוּרִין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן כַּזַּיִת שֶׁאָסוּר לְהַלֵּךְ בָּהֵן וְלִרְחֹץ עֲלֵיהֶם אֲבָל פֵּרוּרִין שֶׁאֵין בָּהֵן כַּזַּיִת מֻתָּר לְאַבְּדָן בַּיָּד: ב. הֵבִיאוּ לָהֶן מַיִם לִנְטִילָה כָּל שֶׁמְּבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן הוּא נוֹטֵל יָדָיו תְּחִלָּה. כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵשֵׁב הַגָּדוֹל וְיָדָיו מְזֻהֲמוֹת. עַד שֶׁיִּטֹּל אַחֵר. וּשְׁאָר הַסּוֹעֲדִין נוֹטְלִין יָדָן בְּסוֹף זֶה אַחַר זֶה. וְאֵין מְכַבְּדִין בְּדָבָר זֶה שֶׁאֵין מְכַבְּדִין בְּיָדַיִם מְזוֹהֲמוֹת וְלֹא בִּגְשָׁרִים וְלֹא בִּדְרָכִים. אֶלָּא בַּפֶּתַח הָרָאוּי לִמְזוּזָה וּבִשְׁעַת כְּנִיסָה: ג. גָּמְרוּ לִטֹּל יְדֵיהֶן וְנִגְּבוּ יְדֵיהֶן וּבֵרְכוּ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְהֵבִיאוּ אֶת הַמֻּגְמָר. מִי שֶׁבֵּרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן הוּא מְבָרֵךְ עַל הַמֻּגְמָר וְכֻלָּן עוֹנִין אָמֵן:

---

מוסר

משערי תשובה לרבינו יונה דף ל''ג ע''א

אִם יָשׁוּב בַּעַל הַלָּשׁוֹן בִּתְשׁוּבָה צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מְחִילָה לַאֲשֶׁר מוּצָק לוֹ מִזַּעַם לְשׁוֹנוֹ וְהוּא לֹא יִזְכֹּר מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי רַבִּים מַכְאוֹבִים הִכְאִיב וְכַמָּה נְפָשׁוֹת הִדְאִיב. גַּם רַבִּים מֵאֲשֶׁר זָכַר כִּי אוֹתָם עָבַר וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי הִדִּיחַ עֲלֵיהֶם אֶת הָרַעָה יִתְבַּיֵּשׁ לְהוֹדִיעָם וּלְגַלּוֹת אָזְנָם עַל אֲשֶׁר גְּמָלָם רָעָה כִּי הוּא מַכֶּה וְאֵין מַכָּתוֹ יְדוּעָה כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קב) מַה יִּתֵּן לָךְ וּמַה יּוֹסִיף לָךְ לְשׁוֹן רְמִיָּה חִצֵי גִבּוֹר שְׁנוּנִים. עַל כֵּן נִמְשַׁל לָשׁוֹן הָרָע לְחֵץ, כִּי הַמּוֹשֵׁךְ בַּקֶּשֶׁת פְּעָמִים רַבּוֹת יִשְׁלַח חִצָיו בָּאָדָם וְלֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְעוֹד עַל עִנְיָן אַחֵר נִמְשָׁל לְחֵץ כִּי שׁוֹלֵף הַחֶרֶב אִם נִכְמְרוּ רַחֲמָיו עַל הָאָדָם בְּהִתְחַנְּנוֹ אֵלָיו יָשִׁיב חַרְבּוֹ אֶל נְדָנָהּ לֹא כֵן זוֹרֵק הַחֵץ כִּי אֵין בְּיָדוֹ לַהֲשִׁיבוֹ כֵּן בַּעַל לָשׁוֹן הָרָע אַחַר אֲשֶׁר יָצָא הַדָּבָר מִפִּיו לֹא יוּכַל לְתַקֵּן. וּפְעָמִים שֶׁיְּדַבֵּר עַל פְּגַם מִשְׁפָּחָה וְהִזִּיק אֶל הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים אַחֲרָיו וְלֹא תַּגִּיעַ אֵלָיו מְחִילָה מִזֶּה. עַל כֵּן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כִּי הַמְדַבֵּר בִּפְגַם מִשְׁפָּחָה אֵין לוֹ כַּפָּרָה עוֹלָמִים. וְהִנֵּה הַמְשַׁלֵּחַ לְשׁוֹנוֹ גַּם עַל הַקְּדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה יְדַבֵּר כִּי עַל מִי לֹא עָבְרָה רָעָתוֹ תָּמִיד. וּכְבָר אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כִּי הָאֶפִּיקוֹרוֹס אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא ה' יַצִילֵנוּ:

---

וזאת הברכה יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כב)  חמישי  וּלְדָן אָמַר דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָֽׁן: וּלְדָן אֲמַר דָן תַּקִיף כְּגוּר אַרְיְוָן אַרְעֵהּ שָׁתְיָא מִן נַחֲלַיָא דְנָגְדָן מִן מַתְנָן:

 רש''י   דן גור אריה. אף הוא היה סמוך לספר לפיכך מושלו באריות: יזנק מן הבשן. כתרגומו, שהיה הירדן יוצא מחלקו ממערת פמיאס, והיא לשם, שהיא בחלקו של דן, שנאמר (יהושע יט, מז) ויקראו ללשם דן וזנוקו וקלוחו מן הבשן. דבר אחר, מה זנוק זה יוצא ממקום אחד ונחלק לשני מקומות, כך שבטו של דן נטלו חלק בשני מקומות. תחלה נטלו בצפונית מערבית עקרון וסביבותיה, ולא ספקו להם, ובאו ונלחמו עם לשם שהיא פמיאס והיא בצפונית מזרחית, שהרי הירדן יוצא ממערת פמיאס והוא במזרחה של ארץ ישראל, ובא מהצפון לדרום וכלה בקצה ים המלח, שהוא במזרח יהודה, שנטל בדרומה של ארץ ישראל, כמו שמפורש בספר יהושע, והוא שנאמר (שם יט, מז) ויצא גבול בני דן מהם ויעלו בני דן וילחמו עם לשם וגו' , יצא גבולם מכל אתו הרוח שהתחילו לנחול בו:

(כג) וּלְנַפְתָּלִי אָמַר נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת יְהֹוָה יָם וְדָרוֹם יְרָֽשָׁה: (ס) וּלְנַפְתָּלִי אֲמַר נַפְתָּלִי שְׂבַע רַעֲוָא וּמְלֵי בִּרְכָן מִן קֳדָם יְיָ מַעֲרָב יָם גִנוֹסַר וְדָרוֹמָא יֵרָת:

 רש''י   שבע רצון. שהיתה ארצו שבעה כל רצון יושביה: ים ודרום ירשה. ים כנרת נפלה בחלקו ונטל מלא חבל חרס בדרומה לפרוש חרמים ומכמורות: ירשה. לשון צווי, כמו (דברים א, כא) עלה רש, והטעם של מעלה ברי''ש מוכיח, כמו ירש, ידע, לקח, שמע, כשמוסיף בו ה''א יהיה הטעם למעלה שמעה, ידעה, סלחה, לקחה אף כאן ירשה לשון צווי. ובמסורת הגדולה מצינו באלפא ביתא לשון צווי דטעמיהון מלעיל:

(כד) וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלֽוֹ: וּלְאָשֵׁר אֲמַר בְּרִיךְ מִבִּרְכַּת בְּנַיָא אָשֵׁר יְהֵי רַעֲוָא לְאַחוֹהִי וְיִתְרַבֵּי בְּתַפְנוּקֵי מַלְכִין:

 רש''י   ברוך מבנים אשר. ראיתי בספרי, אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר, ואיני יודע כיצד: יהי רצוי אחיו. שהיה מתרצה לאחיו בשמן אנפיקינון ובקפלאות והם מרצין לו בתבואה. דבר אחר, יהי רצוי אחיו שהיו בנותיו נאות והוא שנאמר (דברי הימים א' ז, לא) הוא אבי ברזית, שהיו בנותיו נשואות לכהנים גדולים הנמשחים בשמן זית: וטבל בשמן רגלו. שהיתה ארצו מושכת שמן כמעין. ומעשה שנצטרכו אנשי לודקיא לשמן מנו להם פולמוסטום אחד וכו' , כדאיתא במנחות (פה, ב) :

(כה) בַּרְזֶל וּנְחשֶׁת מִנְעָלֶךָ וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶֽךָ: תַּקִיף כְּפַרְזְלָא וּנְחָשָׁא מוֹתָבָךְ וּכְיוֹמֵי עוּלֵמָתָךְ תָּקְפָּךְ:

 רש''י   ברזל ונחשת מנעלך. עכשיו הוא מדבר נגד כל ישראל, שהיו גבוריהם יושבים בערי הספר ונועלים אותה שלא יוכלו האויבים לכנס בה כאלו היא סגורה במנעולים ובריחים של ברזל ונחשת. דבר אחר ברזל ונחשת מנעלך, ארצכם נעולה בהרים שחוצבין מהם ברזל ונחשת, וארצו של אשר היתה מנעולה של ארץ ישראל: וכימיך דבאך. וכימים שהם טובים לך, שהן ימי תחלתך, ימי נעוריך, כן יהיו ימי זקנתך, שהם דואבים זבים ומתמוטטים. דבר אחר, וכימיך דבאך וכימיך שהם טובים לך כמנין ימיך, כל הימים אשר אתם עושים רצונו של מקום, יהיו דבאך, שכל הארצות יהיו דובאות כסף וזהב לארץ ישראל, שתהא מבורכת בפירות. וכל הארצות מתפרנסות המנה וממשיכות לה כספם וזהבם אישקורונ''ט . הכסף והזהב כלה מהם, שהן מזיבות אותם לארצכם:

(כו) אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ וּבְגַֽאֲוָתוֹ שְׁחָקִֽים: לֵית אֱלָהּ כֶּאֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל דִשְׁכִנְתֵּהּ בִּשְׁמַ יָא בְּסַעְדָךְ וְתָקְפֵּהּ בִּשְׁמֵי שְׁמַיָא:

 רש''י   אין כאל ישרון. דע לך ישורון שאין כאל בכל אלהי העמים, ולא כצורך צורם: רכב שמים. הוא אותו אלוה שבעזרך ובגאותו הוא רוכב שחקים:

---

נביאים - יהושע - פרק א

(ז) רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ: לְחוֹד תְּקֵיף וְאַלֵם לַחֲדָא לְמִיטַר לְמֶעְבַּד כְּכָל אוֹרָיְתָא דְפַקְדָךְ מֹשֶׁה עַבְדִּי לָא תִסְטֵי מִנֵּיהּ לְיָמִינָא וְלִשְּׂמָאלָא בְּדִיל דְּתִצְלַח בְּכָל אֲתַר דִּתְהָךְ :

 רש''י   רק חזק ואמץ מאד . בתורה , כמו שהוא אומר : לשמור ולעשות ככל התורה : תשכיל . תצליח :

(ח) לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל: לָא יַעְדִי סִפְרָא דְּאוֹרָיְתָא הָדֵין מִפּוּמָךְ וּתְהֵי הָגֵי בֵּהּ יֵימָם וְלֵילְיָא בְּדִיל דְּתִטַר לְמֶעְבַּד כְּכָל דִּכְתִיב בֵּהּ אֲרֵי בְּכָן תִּצְלַח יַת דַּרְכָּךְ וּבְכֵן תַּכְשֵׁט :

 רש''י   ספר התורה הזה . ספר משנה תורה היה לפניו : והגית בו . והתבוננת בו , כל הגיון שבתורה בלב , כמה דאת אמר ( תהלים יט טו ) : והגיון לבי לפניך ; ( ישעיהו לג יח ) : לבך יהגה אימה :

(ט) הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ אַל תַּעֲרֹץ וְאַל תֵּחָת כִּי עִמְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ: (פ) (פ) הֲלָא פַקֵדְתָּךְ תְּקַף וְאַלֵם לָא תִדְחַל וְלָא תִּתַּבָּר אֲרֵי בְסַעֲדָךְ מֵימְרָא דַייָ אֱלָהָךְ בְכָל אֲתַר דִּתְהַךְ :

 רש''י   הלוא צויתיך חזק ואמץ . במלחמה , כמו שנאמר : אל תערוץ ואל תחת , והיכן צוהו , בימי משה שנאמר ( דברים לא כג ) : ויצו את יהושע בן נון וגו' :

(י) וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ אֶת שֹׁטְרֵי הָעָם לֵאמֹר: וּפַקֵיד יְהוֹשֻׁעַ יַת סַרְכֵי עַמָא לְמֵימָר :

 רש''י   ויצו יהושע . ביום שתמו ימי בכי אבל משה :

(יא) עִבְרוּ בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה וְצַוּוּ אֶת הָעָם לֵאמֹר הָכִינוּ לָכֶם צֵידָה כִּי בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם לְרִשְׁתָּהּ: (ס) עֲבָרוּ בְּגוֹ מַשְׁרִיתָא וּפָקִידוּ יַת עַמָּא לְמֵימָר אַתְקִינוּ לְכוֹן זְווָדִין אֲרֵי בְּסוֹף תְּלָתָא יוֹמִין אַתּוּן עָבְרִין יַת יַרְדְּנָא הָדֵין לְמֵיעַל לְמֵירַת יַת אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יְהַב לְהוֹן לְמֵרְתָּהּ :

 רש''י   הכינו לכם צדה . כל דבר הצריך לדרך וכלי זיינם למלחמה אמר להם לתקן , שאם אתה אומר במאכל ובמשתה , הרי היו מסתפקים במן שבכליהם עד ט''ז בניסן , וכן הוא אומר ( לקמן ה' י''ב ) : וישבות המן ממחרת ( מפי רבי ) : בעוד שלשת ימים . בסוף שלשת ימים , בעוד שתהיו כאן שלשת ימים ואחר תעברו :

---

כתובים - תהילים - פרק קי

(ג) עַמְּךָ נְדָבֹת בְּיוֹם חֵילֶךָ בְּהַדְרֵי קֹדֶשׁ מֵרֶחֶם מִשְׁחָר לְךָ טַל יַלְדֻתֶיךָ: עַמָךְ דְבֵית יִשְּׂרָאֵל דְמִתְנַדְבִין לְאוֹרַיְתָא בְּיוֹם אַגָחוּתָא קְרָבָא תִּסְתַּיַע עִמְהוֹן בְּשִׁבְהוֹרֵי קוּדְשָׁא רַחֲמִין דֶאֱלָהָא יִסְתַּרְהֲבוּן לָךְ הֵיךְ נַחֲתָת טַלָא יֵתְבוּן לְרוֹחֲצָן תּוֹלְדָתָךְ :

 רש''י   עמך נדבות ביום חילך . כשתאסוף חיל לרדוף אחריהם יתנדבו עמך ואוהביך לצאת עמך כמו שמצינו ( שם ) וירק את חניכיו ילידי ביתו ולא יותר וענר ואשכול וממרא התנדבו מאליהם לצאת ללכת אחריו בעזרתו : בהדרי קודש מרחם משחר . זאת תהיה לך בזכות הדרת קדושה שהיה בך מבטן אמך שהכיר בוראו בן ג' שנים : מרחם משחר . משנפלת מן הרחם כמו משילין פירות דרך ארובה ביו''ט ואיכא דתני משחירין : לך טל ילדותיך . לך יחשב ילדותיך דרכי יושר שהנהגת בהם בילדותיך יהיה לך לנועם כטל זה שהוא נעים ונוח :

(ד) נִשְׁבַּע יְהוָה וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק: קַיָם יְיָ וְלָא יְתוּב דְאַנְתְּ מִתְמַנֵי לְרַבָּא לְעַלְמָא דְאָתֵי בְּגִין זְכוּתָא דַהֲוֵיתָא מְלַךְ זַכַּי :

 רש''י   נשבע ה' ולא ינחם . לפי שהיה מתירא שלא יענש על האוכלסין שהרג נאמר לו ( שם ט''ו ) אל תירא אברם וגו' לא ינחם על הטובה אשר דבר עליך : אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק . ממך תצא הכהונה ומלכות להיות בניך יורשין את שם אבי אביך הכהונה והמלכות שנתנו לו : דברתי מלכי צדק . יו''ד יתירה כמו רבתי עם ( איכה א ) , על דברת מלכי צדק על פקודת מלכי צדק . אתה כהן . יש במשמע כהן כהונה ושררה כמו ( שמואל ב מ ) ובני דוד כהנים היו :

(ה) אֲדֹנָי עַל יְמִינְךָ מָחַץ בְּיוֹם אַפּוֹ מְלָכִים: שְׁכִנְתָּא דַיָי עַל יְמִינָךְ מְחָא בְיוֹם רוּגְזֵיהּ מַלְכַיָא :

 רש''י   אדני . אשר היה על ימינך במלחמה : מחץ ביום אפו מלכים . את ארבעה מלכים הוא ידין בגוים מלא גויות זו היא בשורת ברית בין הבתרים שנאמר לו על מצרים וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ( בראשית ט''ו ) :

(ו) יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה: אִתְמַנָא לְדַיָן עַל עַמְמַיָא מְלֵי אַרְעָא גוּשְׁמֵי רַשִׁיעִין קְטִילִין מְחָא רֵישָׁא עַל אַרְעָא סַגִיעָא לַחֲדָא :

 רש''י   מלא גויות . אסיפת פגרים , מלא לשון אסיפה כמו ( ירמיה י''ד ) קראו אחריך מלא , אשר יקרא עליו מלא רועים ( ישעיה ל''א ) , והיכן דן מלא גויות את מצרים על שפת הים ( שמות ט''ו ) : מחץ ראש על ארץ רבה . זו היא דוגמת נבואת ( חבקוק ג' ) מחצת ראש מבית רשע ראש פרעה שהיה ראש ושר על ארץ גדולה וחשובה על כל הארצות כמו שנאמר ( לעיל ק''ה ) מושל עמים ויפתחהו שהיו כל האומות תחת ממשלת מצרים :

(ז) מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה עַל כֵּן יָרִים רֹאשׁ: מִפּוּם נְבִיָא בְּאוֹרְחָא אוּלְפָן יְקַבֵּל מְטוּל הֵיכְנָא יִזְקוֹף רֵישָׁא :

 רש''י   מנחל בדרך ישתה וגו' . מנילוס הנהר בדרך הליכתו היתה ארצו שותה ולא היתה צריכה למי גשמים על כן היה מרים ראש ומתפאר ( יחזקאל כ''ט ) לי יאורי ואני עשיתני , ענין אחר יש לפרש המזמור הזה בדוד : [ א* ] נאם ה' לאדני . על עסקי אדוני שאול כשהייתי נרדף מפניו . לאדני . על אדוני כמו ואמר פרעה לבני ישראל ( שמות יד ) , וישאלו אנשי המקום לאשתו ( בראשית כ''ו ) . שב לימיני . התעכב והמתן לישועתי : [ ב* ] מטה עזך ישלח ה' מציון . מעשים טובים המצויינין בידך , ד''א עוד תמלוך בציון ושם ישולח לך מטה עז ואז תרדה בקרב אויביך : [ ג* ] עמך נדבות ביום חילך . עם ישראל יתנדבו לעזרתך ביום שתעשה חיל כמו שמפורש ( בדברי הימים א י''ב ) שהיו נקבצים עליו מכל שבט ושבט בלכתו אל צקלג נפלו עליו ממנשה וגומר ומן הגדי נבדלו אל דוד וגומר ( שם ) . בהדרי קודש מרחם משחר . בשביל הדרת קדושה שהיה בך מנעוריך . לך טל ילדותך . ילדות טובה ופרק נאה שהיה בך תהיה לך כטל שהוא נעים יערב ותעשה לך פירות להצליחך : [ ד* ] נשבע ה' וגו' . שהמלכות תהא שלך עולמית . אתה כהן לעולם . ואיזו מן הכהונות כהונה שהיא למעלה מכהונת מלכי צדק וזהו המלכות שהיא למעלה מכהונה גדולה בשלשים מעלות . על דברתי מלכי צדק . למעלה מכהונת מלכי צדק שהיה כהן לאל עליון וא''ת אף הוא מלך היה , מלוכת מלכי צדק אינה מלוכה חשובה כנגד ישראל : [ ה* ] אדני . יהיה תמיד על ימינך להושיעך : אשר מחץ ביום אפו מלכים . שנלחמו עם אברהם ועם יהושע ועם ברק : [ ו* ] ידין בגוים מלא גויות . ועוד בימי יחזקיהו בנך ידין באוכלסי סנחריב קבוץ פגרים מתים וימחץ בסנחריב שהוא ראשה של נינוה ואשור שהיא ארץ רבה אשר מנחל בדרך היה שותה שנתפאר ששתו אוכלסיו מימי הירדן שנאמר ( ישעיה ל''ז ) אני קרתי ושתיתי מים ואחריב וגו' : [ ז* ] על כן ירים ראש . היה משתבח ומתפאר בגודלו :

---

משנה ערכין פרק ו

א. שׁוּם הַיְתוֹמִים שְלשִׁים יוֹם, וְשׁוּם הַהֶקְדֵּשׁ שִׁשִּׁים יוֹם, וּמַכְרִיזִין בַּבֹּקֶר וּבָעָרֶב. הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיְתָה עָלָיו כְּתֻבַּת אִשָּׁה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כְּשֶׁיְּגָרְשֶׁנָּה, יַדִּיר הֲנָאָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ. כַּיוֹצֵא בוֹ, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, (אַף) הֶעָרֵב לָאִשָּׁה בִכְתֻבָּתָה וְהָיָה בַעְלָהּ מְגָרְשָׁהּ, יַדִּיר הֲנָאָה, שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה קְנוּנְיָא עַל נְכָסָיו שֶׁל זֶה וְיַחֲזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ:

 ברטנורה   (א) שום היתומים. בית דין היורדים לנכסי יתומים למכרן להגבות לבעל חוב, שמין את הקרקע ומכריזין שלשים יום רצופים זה אחר זה, כל הרוצה ליקח יבוא ויקח. ואי בעו, מכריזין ששים יום כל שני וחמישי, והכי עדיף טפי. ואע''ג דכי חשבת כל שני וחמישי שבששים יום מתחילת יום שני של הכרזה ראשונה לא משכחת להו אלא תמני סרי יומי, מכל מקום הכי עדיף כיון דמשכא מלתא טובא ידעי ושמעי: ושום ההקדש. המקדיש שדה מקנה שהיא נפדית בדמים כמו שהיא שוה: בבוקר ובערב. בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים. דאי איכא דבעי למזבן אמר להו לפועלים בשעת יציאתן ראו לי שדה פלונית אם היא יפה, ובשעת הכנסת פועלים כששומע ההכרזה נזכר והולך ושואלן. וכשהן מכריזין אומרים שדה פלונית שכך וכך סימניה וכך וכך מצריה, כך היא עושה תבואה וכך שמאוה בית דין. ואם מוכרים אותה לכתובת אשה. אומרים, הלוקח יקח על מנת שיתן המעות לכתובת אשה. ואם מוכרים אותה בשביל בעל חוב, אומרים, על מנת שיתן המעות לבעל חוב. משום דאיכא לוקח דניחא ליה ליקח כדי לפרוע לאשה דנסבא פורתא פורתא, ואיכא דניחא ליה טפי לפרוע לבעל חוב שנוטל זוזים חסרים ושבורים שאין דרך סוחרים להקפיד בכך. אע''ג דקיימא לן דאין בית דין נזקקים לנכסי יתומים למכרן, והכא תנן שום היתומים וכו' דמשמע שבית דין מוכרים נכסי יתומים, הא אמרינן דעל שלשה דברים בלבד בית דין נזקקים למכור בנכסי יתומים, על בעל חוב נכרי שהיה אביהם חייב לו והיתה רבית אוכלת בהן ועל כתובת אשה משום דאיכא רווחא ליתומים כשתגבה כתובתה, דכל זמן שלא גבתה כתובתה יש לה מזונות מן היתומים גבתה כתובתה שוב אין לה מזונות. ועל חוב שהודה אביהן בשעת מיתתו שיש לפלוני אצלו מנה, או שנדוהו בית דין על חוב זה ומת בנדויו, או שלא הגיע עדיין זמן פריעת החוב כשמת, דלא עביד אינש דפרע בגו זמניה. וכשבית דין נזקקין לנכסי יתומים על שלשה דברים הללו, מעמידים להם אפוטרופוס ומוכרים בהכרזה כדתנן במתניתין. והני מילי בקרקעות. אבל במיטלטלין, השתא דקיימא לן מיטלטלי דיתמי משתעבדי לבעל חוב, הרי בעל חוב נשבע וגובה חובו מן המיטלטלין ואין צריכין הכרזה, שאין מכריזים לא על העבדים ולא על השטרות ולא על המיטלטלין: ידיר הנאה. על דעת רבים נדר שאין לו התרה, שלא יחזירנה לעולם. דשמא בערמה מגרש לה כדי שתגבה כתובתה מן ההקדש: קנוניא. ערמה: ר' יהושע אומר אינו צריך. לא פליגי ר' אליעזר ור' יהושע הכא אם אדם עושה קנוניא על ההקדש אי לא, דבשכיב מרע תרווייהו מודו דבודאי לעולם אינו עושה קנוניא על ההקדש, דאין אדם חוטא ולא לו. ובבריא תרווייהו מודו דעושה קנוניא על ההקדש. כי פליגי, בשאלה ר' אליעזר סבר אין נשאלין על ההקדש אפילו אומר לו לחכם לא לדעת כן נדרתי והקדש טעות הוא, אפילו הכי אין חכם מתיר נדרו, דסבר ר' אליעזר הקדש בטעות הוי הקדש, ולפי שהמקדיש הזה אינו מוצא חכם שיתירנו לכך עושה קנוניא זו. ור' יהושע סבר נשאלין על ההקדש, וכי אמר לא לדעת כן נדרתי וטעיתי, מתירין לו, דהקדש שבטעות לא הוי הקדש, הלכך אין צריך לידור הנאה, דאי משום קנוניא עביד, הוה מתשיל על נדריה ולא היה צריך לגרשה. והלכה כר' יהושע: הערב לאשה בכתובתה. ואין לבעל נכסים וצריך הערב לפרוע כתובתה, לא יפרע הערב הכתובה עד שידירנה הבעל תחילה שלא יוכל להחזיר אותה. דחיישינן שמא דעתו להחזירה ולאכול כתובתה לאחר שתגבה מן הערב. ופסק ההלכה בדין הערב בכתובתה מפורש בסוף בבא בתרא:

ב. הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיְתָה עָלָיו כְּתֻבַּת אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב, אֵין הָאִשָּׁה יְכוֹלָה לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ מִן הַהֶקְדֵּשׁ, וְלֹא בַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ, אֶלָּא הַפּוֹדֶה פּוֹדֶה עַל מְנָת לִתֵּן לָאִשָּׁה כְּתֻבָּתָהּ וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ. הִקְדִּישׁ תִּשְׁעִים מָנֶה וְהָיָה חוֹבוֹ מֵאָה מָנֶה, מוֹסִיף עוֹד דִּינָר וּפוֹדֶה בוֹ אֶת הַנְּכָסִים הַלָּלוּ עַל מְנָת לִתֵּן לָאִשָּׁה כְּתֻבָּתָהּ וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ:

 ברטנורה   (ב) והיתה עליו כתובת אשה. כגון שקדמו גירושין להקדש, דעכשיו ליכא קנוניא: אלא הפודה פודה. בעלה פודה אותן מן ההקדש בזול בדבר מועט כדי לפרוע לאשה כתובתה, דודאי לא חייל עלייהו הקדש שהרי אינן שלו. והאי דבר מועט, גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא לחולין בלא פדיון: הקדיש תשעים והיה חובו מאה. אע''ג דחובו יתר על הקדשו, לא אמרינן, האי, לאו אדעתא דהני אוזפיה אלא הימוני הימניה הלכך לא גבי מהקדש, אלא אמרינן אדעתא דהני נכסי אוזפיה וגבי מנייהו. ועד כמה, עד פלגא. אבל אם הנכסים שהקדיש אין שוין חצי החוב, לא גבי מנייהו, דודאי לאו אדעתא דהני נכסי אוזפיה, דאין אדם עשוי לקנות קרקע ביותר מפי שנים ממה שהיא שוה:

ג. אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חַיָּבֵי עֲרָכִין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן, נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שְׁלשִׁים יוֹם, וּכְסוּת שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וּמִטָּה מֻצַעַת, וְסַנְדָּלִין, וּתְפִלִּין. לוֹ, אֲבָל לֹא לְאִשְׁתּוֹ וְלֹא לְבָנָיו. אִם הָיָה אוּמָן, נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי כְלֵי אוּמָנוּת מִכָּל מִין וָמִין. חָרָשׁ, נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מַעֲצָדִין וּשְׁתֵּי מְגֵרוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם הָיָה אִכָּר, נוֹתְנִין לוֹ אֶת צִמְדּוֹ. חַמָּר, נוֹתְנִין לוֹ אֶת חֲמוֹרוֹ:

 ברטנורה   (ג) ממשכנין אותן. גזבר נכנס לבתיהם ונוטל בעל כרחן: מזון וכסות ומטה סנדלין ותפלין. על כולן משיירין לו מעות לקנותן אם אין לו, דכתיב (ויקרא כז) ואם מך הוא מערכך, ודרשי רבנן לקרא הכי, ואם מך, תעשה שישאר הוא, שיהיה לו הויה וחיות מערכך מדמי הערך, ומשמע, הוא יש לו הויה וחיות מדמי הערך, אבל לא לאשתו ולא לבניו: מכל מין ומין. מכל אומנות שצריכה ארבעה וחמשה כלים: מעצדים. דולדור''א בלע''ז. שמחליקים בו פני הלוח: מגרות. כעין סכין ארוך מלא פגימות, ולשון מקרא, משור. סיג''א בלע''ז: צמדו. צמד בקר. שאלו הן כלי אומנותו. ואין הלכה כר' אליעזר. דצמד בקר וחמור, נכסים נינהו ולא חשיבי כלי אומנות:

ד. הָיָה (לוֹ) מִין אֶחָד מְרֻבֶּה וּמִין אֶחָד מֻעָט, אֵין אוֹמְרִים לוֹ לִמְכּוֹר מִן הַמְרֻבֶּה וְלִקַּח לוֹ מִן הַמֻּעָט, אֶלָּא נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מִינִין מִן הַמְרֻבֶּה וְכֹל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִן הַמֻּעָט. הַמַּקְדִּישׁ אֶת נְכָסָיו, מַעֲלִין לוֹ אֶת תְּפִלָּיו:

 ברטנורה   (ד) מין אחד מרובה ומין אחד מועט. שלשה מעצדים ומגרה אחת: נותנים לו שנים מן המרובה. והשלישי נוטל הגזבר: וכל שיש לו מן המועט. מניחים לו, ולא זבנינן ליה אחריתא, דכי היכי דעד השתא סגי ליה בהכי, השתא נמי תסגי ליה דמהו דתימא עד השתא הוו אינשי מושלי ליה משום דהוה ליה מין אחד מרובה לאושולי לאחריני השתא שהגזבר לקח המרובה לא משכח מאן דמושיל ליה הלכך נזבין ליה אחריתא, קמשמע לן:

ה. אֶחָד הַמַּקְדִּישׁ אֶת נְכָסָיו, וְאֶחָד הַמַּעֲרִיךְ אֶת עַצְמוֹ, אֵין לוֹ לֹא בִכְסוּת אִשְׁתּוֹ, וְלֹא בִכְסוּת בָּנָיו, וְלֹא בַצֶבַע שֶׁצְבָעָן לִשְׁמָן, וְלֹא בְסַנְדָּלִים חֲדָשִׁים שֶׁלְּקָחָן לִשְׁמָן. אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ, עֲבָדִים נִמְכָּרִים בִּכְסוּתָן לְשֶׁבַח, שֶׁאִם תִּלָּקַח לוֹ כְסוּת בִּשְׁלשִׁים דִּינָר, מַשְׁבִּיחַ הוּא מָנֶה, וְכֵן פָּרָה אִם מַמְתִּינִים אוֹתָהּ לָאִטְלִיס, מַשְׁבַּחַת הִיא, וְכֵן מַרְגָּלִית אִם מַעֲלִין אוֹתָהּ לַכְּרָךְ, מַשְׁבַּחַת הִיא, אֵין לַהֶקְדֵּשׁ אֶלָּא מְקוֹמוֹ וְשַׁעְתּוֹ:

 ברטנורה   (ה) אין לו בכסות אשתו ובניו. שאין אלו נכסים שלו: שצבען לשמן. לשם אשתו ובניו: ולא בסנדלים חדשים. רבותא אשמועינן דאע''ג דעדיין לא נעלו אותן הרי הן בחזקתן משעת לקיחה: אע''פ שאמרו עבדים נמכרים בכסותן לשבח. כסות יפה שלהן משבחם ומעלה את דמיהן. כגון גבי נכסי יתומים שאם תלקח לעבד כסות בשלשים דינר הוא משביח מנה על דמים ששוה עכשיו: לאטליס. ליום השוק: לכרך. שדרך סוחרים לבוא שם וקונים המרגליות ביוקר: אין להקדש אלא מקומו. במרגלית: ושעתו. בעבד דכתיב (ויקרא כז) ונתן את הערכך ביום ההוא, שלא ישהה. קודש לה', משמע כל דבר שהוא קודש לה' כגון סתם הקדשות שהן לבדק הבית, כולן יהיו נותנים ביום ההוא מיד, שלא ישהה אותן. וטעמא כתב הרמב''ם, דזמנין אתי לאשהויינהו כדי להשביח ואתו לידי פסידא, ומהאי טעמא נמי אין משתכרים בשל הקדש:

---

גמרא ערכין דף כג ע''א

וְכֵן הָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר וְכוּלֵי. משֶה בַּר עַצְרֵי עֲרָבָא דְּכַלָתֵיהּ הֲוָה וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ צוּרְבָא מֵרַבָּנָן הֲוָה וּדְחִיקָא לֵהּ מִלְּתָא. אָמַר אַבַּיֵי לֵיכָּא דְּנַסְבֵהּ עֵצָה לְרַב הוּנָא דְּלִיגְרַשׁ לִדְבִיתְהוּ וְתִתְבַּע כְּתֻבָּתָהּ מֵאֲבוּהָ וְלִיהַדְרָא מִיהַדְרִי. אָמַר לֵהּ רָבָא: וְהָאֲנָן יָדוּר הֲנָאָה תְּנַן וְאַבַּיֵי אָטוּ כָּל דִּמְגָרֵשׁ בְּבֵי דִינָא מְגָרֵשׁ לְסוֹף אִיגְלָאי מִלְּתָא דְּכֹהֵן הֲוָה. אָמַר אַבַּיֵי: בָּתַר עַנְיָא אָזְלָא עַנְיוּתָא. וּמִי אָמַר אַבַּיֵי הָכִי וְהָאָמַר אַבַּיֵי אֵיזֶהוּ רָשָׁע עָרוּם. זֶה הַמַּשִּׂיא עֵצָה לִמְכֹּר בִּנְכָסִים כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּרֵהּ שַׁאנֵי וְצוּרְבָא מֵרַבָּנָן שַׁאנֵי וְתִיפּוֹק לֵיהּ דְּעָרֵב דִּכְתֻבָּה לֹא מִשְׁתַּעְבֵּד קַבְּלָן הֲוָה הָנִיחָא לְמָאן דְּאָמַר קַבְּלָן אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵהּ נְכָסִים לְלוֶֹה מִשְׁתַּעְבֵּד אֶלָא לְמַאן דְּאָמַר אִית לֵיהּ מִשְׁתַּעְבֵּד לֵית לֵיהּ לֹא מִשְׁתַּעְבֵּד מַאי אִיכָּא לְמֵימָר אִי בָּעִית אִימָא רַב הוּנָא הֲוָה לֵהּ וְאִישְׁתַּדּוּף. וְאִי בָּעִית אִימָא אַבָּא לְגַבֵּי בְּרֵהּ שַׁעְבְּדָא מְשַׁעְבֵּד נַפְשֵׁהּ דְּאִתְּמַר עָרֵב דִּכְתֻבָּה דִּבְרֵי הַכֹּל לָא מִשְׁתַּעְבֵּד קַבְּלָן דְּבַעַל חוֹב. דִּבְרֵי הַכֹּל מִשְׁתַּעְבֵּד עָרֵב דְּבַעַל חוֹב וְקַבְּלָן דִּכְתֻבָּה פְּלִיגִי אִיכָּא לְמָאן דְּאָמַר אִית לֵהּ נִכְסֵי לְלוֶֹה מִשְׁתַּעְבֵּד לֵית לֵהּ לָא מִשְׁתַּעְבֵּד. וְאִיכָּא לְמָאן דְּאָמַר אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵהּ מִשְׁתַּעְבֵּד. וְהִלְכְתָא בְּכֻלְּהוּ אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵהּ נָמֵי מִשְׁתַּעְבֵּד לְבַד מֵעָרֵב דִּכְתֻבָּה דְּאַף עַל גַּב דְּאִית לֵהּ לָא מִשְׁתַּעְבֵּד מַאי טַעֲמָא. מִצְוָה קָעָבִיד וְלָא מִידֵי חַסְרֵהּ. הַהוּא גַּבְרָא דְּזַבְנִינְהוּ לְנִכְסֵיהּ וְקָא גָּרְשָׁה לִדְבִיתְהוּ שָׁלְחָה רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְקָמֵיהּ דְּרַב פַּפָּא עָרֵב תְּנָן הֶקְדֵּשׁ תְּנָן לוֹקֵחַ מַהוּ אָמַר לֵהּ תַּנָּא כִּי רוֹכְלָא נִיחֲשִׁיב וְנֵיזִיל. נְהַרְדְּעֵי אֲמְרֵי דִּתְנָן תְּנָן דְּלָא תְּנָן לָא תְּנָן. אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָיא מַאי טַעֲמָא דִּנְהַרְדְּעֵי, בִּשְׁלָמָא הֶקְדֵּשׁ מִשּׁוּם רֶוַח דְּהֶקְדֵּשׁ עָרֵב נָמִי מִצְוָה הוּא דְּעָבַד וְלָאו מִידֵי חַסְרֵהּ אֶלָּא לוֹקֵחַ מִכְּדֵי מִידַע יָדַע דְּכָל חַד וְחַד אִיכָּא עָלֵהּ כְּתוּבָה אֲמַאי נֵיזִיל וְנִיזְבוּן אִיהוּ הוּא דְּאַפְסִיד אֲנַפְשֵׁיהּ:

 רש''י  אטו כל דמגרש בב''ד מגרש. שיאמרו לו דור הנאה ילך בצינעא ויגרשנה: דכהן הוה. רב הונא ואי הוה מגרשה לא מצי לאהדורה: כר''ג. במסכת כתובות האומר בשעת מיתה נכסי לך ואחריך לפלוני וירד הראשון ומכר רג''א אין לשני אלא מה ששייר ראשון וה''נ הוה רשע ערום: קבלן הוה. שהתפיסה רב הונא מטלטלי לכתובתה והיא השלימתו לאביו והיינו קבלן שנושא ונותן ביד: אי לית ליה נכסי ללוה. בשעת הלואה לא משתעבד ערב באמירתו דכיון דאין לו ממה ליפרע מן הלוה לא גמר ומשעבד נפשיה: דאתמר. לעיל קאי דאמרן הניחא למ''ד קבלן וכו' ערב דכתובה דברי הכל לא משתעבד דמצוה קא עביד לזווגם ולא מידי מחסר לה דהא לא יהיב זוזי ולא מידי חסרה גרסינן: ערב תנן. דחיישינן שמא יעשו קנוניא עליו וידור הנאה: לוקח מהו. מי חיישינן לקנוניא שלאחר שתטרוף זו קרקע מן הלוקח יחזירנה וידור הנאה: כרוכלא ליחשוב וניזיל. כסוחר זה שמונה מעותיו כלומר תנא הני והוא הדין ללוקח: ניזיל ונזבן. בתמיה וכי היה לו לקנות:

---

זוהר תצוה דף קפו ע''ב

כְּתִיב (ויקרא כג) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי דָּא אִיהוּ אִילָנָא דְּאִקְּרֵי עֵץ פְּרִי וְאִשְׁתַּכַּח בֵּיהּ פְּרִי עֵץ הָדָר כְּמָה דְּאָמַר (תהלים צו) הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו מַאי טַעֲמָא אִקְּרֵי הָדָר וּמַאן אִיהוּ הָדָר אֶלָּא דָּא צַדִּיק אַמַּאי אִקְּרֵי הָדָר וְהָא אֲתַר טְמִירָא אִיהוּ דְּלֵית לֵיהּ גִּלּוּיָא וּצְרִיכָא לְאִתְכַּסְיָא תָּדִיר וְלֵית הָדָר אֶלָּא מַאן דְּאִתְגַלְיָא וְאִתְחֲזֵי אֶלָּא אַף עַל גַּב דְּאִיהוּ דַּרְגָא טְמִירָא הִדּוּרָא אִיהוּ דְּכָל גּוּפָא וְלָא אִשְׁתַּכַּח הִדּוּרָא לְגוּפָא אֶלָּא בֵּיהּ מַאי טַעֲמָא מָאן דְּלֵית עִמֵּיהּ הַאי דַּרְגָא לֵית בֵּיהּ הִדּוּרָא לְמֵיעָל בְּבַר נַשׁ. קָלָא לָאו עִמֵּיהּ. בְּדִבּוּרָא וְהִדּוּרָא (ס''א וְדִבּוּרָא) דְּקָלָא אִתְפְּסָת מִנֵּיהּ דִּיקְנָא וְהִדּוּרָא דְּדִיקְנָא לָאו עִמֵּיהּ וְאַף עַל גַּב דְּאִתְכַּסְיָא הַהוּא דַּרְגָא כָּל הִדּוּרָא דְּגוּפָא בֵּיהּ תַּלְיָא. וְאִתְכַּסִי וְאִתְגַלְיָא. וּבְגִין כָּךְ עֵץ הָדָר אִיהוּ עֵץ דְּכָל הִדּוּרָא דְּגוּפָא בֵּיהּ תַּלְיָא. וְדָא אִיהוּ עֵץ עוֹשֶׂה פְּרִי. כַּפּוֹת תְּמָרִים הָכָא אִתְכְּלִילָת אִתְּתָא בְּבַעֲלָהּ בְּלָא פֵּרוּדָא כַּפּוֹת תְּמָרִים כַּחֲדָא וַעֲנַף עֵץ עָבוֹת תְּלָתָא וְעָלִין דִּילֵיהּ דָּא בְּסִטְרָא דָּא וְדָא בְּסִטְרָא דָּא וְחַד דְּשַׁלִּיט עֲלַיְהוּ. וְעַרְבֵי נַחַל תְּרֵין דְּלֵית לְהוּ רֵיחָא וְטַעֲמָא כְּשׁוֹקִין בִּבְנֵי נְשָׁא וּבְגִין כָּךְ לוּלָב נָטִיל כֻּלְּהוּ כְּחוּטָא דְּשִׁדְרָה קְיָמָא דְּגוּפָא וּמַה דְּנָפִיק לְבָר טֶפַח הָכִי הוּא בְּגִין לַאֲשְׁלָמָא וּלְאַפָּקָא כֹּלָּא וּלְשַׁמָּשָׁא כִּדְקָא חֲזִי וּבְגִין כָּךְ בְּהַנֵּי זִינִין בָּעֵי בַּר נַשׁ לְאִתְחֲזָאָה קַמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (מע''ב) וְתוּ כֻּלְּהוּ אִקְּרוּן סוּכּוֹת בִּשְׁלִימוּ וְכַד אִיהוּ חָסַר כְּתִיב סֻכֹּת דָּא עָלְמָא תַּתָּאָה דְּבָעָא בְּהַנֵּי שַׁבְעָה יוֹמִין קַדִּישִׁין לְמֵיזָן לִשְׁאָר מְמַנָּן רַבְרְבָן דְּעַמִּין בְּעוֹד דְּאִיהִי נָטְלָת חֶדְוָה בְּבַעֲלָהּ וְלָא יְקַטְּרְגוּן חֶדְוָתָא וּבְגִין דְּיִתְעַרְבְּבוּן (נ''א דְּיִתְעַדְּנוּן) בְּהַהוּא מָזוֹנָא קָרְבָּנִין דִּלְהוֹן סַגִּיאִין יַתִּיר מִשְּׁאָר יוֹמִין בְּגִין דְּיִתְעַסְקוּן בְּהוּ וְלָא יִתְעָרְבוּן לְבָתַר בְּחֶדְוָה דְּיִשְׂרָאֵל וּמָאן חֶדְוָה דְּיִשְׂרָאֵל דָּא יוֹמָא תְּמִינָאָה דַּעֲצֶרֶת וְתָא חֲזֵי בְּעוֹד דְּאִנּוּן שְׁאָר מְמַנָּן חֲדָאָן וְאָכְלִין בְּהַהוּא מָזוֹנָא דִּמְתַקְּנֵי לוֹן יִשְׂרָאֵל אִנּוּן מְתַקְּנֵי כֻּרְסַיָּא לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִתַּתָּא וּלְסַלְּקָא לְעֵילָא בְּאִנּוּן זִינִין וּבְחֶדְוָה וּבְהִלּוּלָא וּלְאַקָּפָא מַדְבְּחָא כְּדֵין אִיהִי סַלְקָא וְנָטְלָא בִּרְכָאָן וְחֶדְוָה בְּבַעֲלָהּ וּשְׁאָר חֵיוָן רַבְרְבָן מְמַנָּן דְּעַמִּין אָכְלָן וּמְדַקָּן וְרַפְסָן וְאִתְּזָנוּ. וְאִיהִי נָקְטָא נַפְשָׁאן דְּעִנּוּגִין לְעֵילָא כְּמָה דְּאִתְמָר כֵּיוָן דְּנָחֲתָא וְהָא נָקְטָא כָּל בִּרְכָאן וְכָל קִדּוּשִׁין וְכָל עִנּוּגִין וְיִשְׂרָאֵל כָּל הַנֵּי שַׁבְעָה יוֹמִין הֲווּ מָשְׁכִין לָהּ בְּאִנּוּן עוֹבָדִין דְּקָא עָבְדִין וּמְקָרְבִין בַּהֲדָהּ כְּדֵין נָחֲתָא לְקָרְבָא בִּבְנָהָא וּלְמֶחֱדֵי לוֹן יוֹמָא חַד וְהַהוּא יוֹמָא אִיהוּ יוֹמָא תְּמִינָאָה בְּגִין דְּכָל שַׁבְעָה יוֹמִין אָחֳרָנִין בַּהֲדָהּ וְעַל דָּא אִיהוּ תְּמִינָאָה וּתְמַנְיָא יוֹמִין כַּחֲדָא בְּגִין כָּךְ אִקְּרֵי עֲצֶרֶת. כְּנִישִׁין. כְּנִישִׁין כֻּלְּהוּ בְּהַאי יוֹמָא וְאִקְּרֵי שְׁמִינִי וְלֵית שְׁמִינִי אֶלָּא מִגּוֹ שִׁבְעָה:

 תרגום הזוהר  כָּתוּב וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר. פְּרִי זֶה, הוּא אִילָן הַנִּקְרָא עֵץ פְּרִי, שֶׁנִּמְצָא בּוֹ פֵּירוֹת. עֵץ הָדָר, הוּא כְּדִכְתִיב הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו. מַהוּ הַטַּעַם שֶׁנִּקְרָא הָדָר, וּמִי הוּא הָדָר. אֶלָּא הוּא צַדִּיק, הַנִּקְרָא הָדָר. וַהֲרֵי הוּא מָקוֹם מְכוּסֶה שֶׁאֵין לוֹ גִּלּוּי וְצָרִיךְ לְהִתְכַּסּוֹת תָּמִיד, וְאֵין הָדָר אֶלָּא מִי שֶׁמִּתְגַלֶּה וְנִרְאֶה. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַדְרֵגָה מְכוּסָה הוּא הִדּוּרוֹ שֶׁל כָּל הַגּוּף, וְלֹא נִמְצָא הִדּוּר לַגּוּף אֶלָּא בּוֹ. מַהוּ הַטַּעַם הוּא כִּי מִי שֶׁאֵין לוֹ הַמַּדְרֵגָה הַהִיא, אֵין בּוֹ הִדּוּר לָבֹא בֵּין אֲנָשִׁים, הַקּוֹל אֵין עִמּוֹ בְּדִבּוּרוֹ, כִּי הִדּוּרוֹ שֶׁל הַקּוֹל נִפְסָק מִמֶּנּוּ, זָקֵן וְהָדָר זָקֵן אֵין לוֹ. הֲרֵי, אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּדְרֵגָה הַהִיא נִתְכַּסְּתָה, עִם כָּל זֶה, כָּל הִדּוּרוֹ שֶׁל הַגּוּף בָּהּ תְּלוּיָה, וּמִתְכַּסָּה, וּמִתְגַלֶּה בְּהִדּוּרוֹ שֶׁל הַגּוּף. וְעַל כֵּן הוּא עֵץ הָדָר, דְּהַיְנוּ עֵץ שֶׁכָּל הִדּוּרוֹ שֶׁל הַגּוּף בּוֹ תָּלוּי, וְזֶה הוּא עֵץ עוֹשֶׂה פְּרִי. הַנְּקָרֵאת כַּפּוֹת תְּמָרִים כָּאן נִכְלְלָה אִשָּׁה בְּבַעֲלָהּ בְּלִי פֵּרוּד. כַּפּוֹת תְּמָרִים יַחַד. וַעֲנַף עֵץ עָבוֹת: הֵם שְׁלֹשָׁה, וְהֶעָלִים שֶׁלּוֹ זֶה בְּצַד זה, וְזֶה בְּצַד זה, וְאֶחָד בָּאֶמְצַע הַשּׁוֹלֵט עֲלֵיהֶם, וְעַרְבֵי נַחַל, הֵם שְׁנַיִם, שֶׁאֵין לָהֶם רֵיחַ וָטַעַם, הֵם כִּבְחִינָת שׁוֹקַיִם בִּבְנֵי אָדָם. לוּלָב, לוֹקֵחַ וְכוֹלֵל כֻּלָּם, בַּדּוֹמֶה לְחוּט הַשִּׁדְרָה הַנִּמְצָא בַּגּוּף. וּמַה שֶּׁיּוֹצֵא לַחוּץ טֶפָח כָּךְ צָרִיךְ לִהְיוֹת, כְּדֵי לְהַשְּׁלִים וּלְהוֹצִיא כָּל הַמַּדְרֵגוֹת וּלְשַׁמֵּשׁ כָּרָאוּי. וְלָכֵן, בְּאֵלוּ הַמִּינִים צָרִיךְ הָאָדָם לְהֵרָאוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְעוֹד, כֻּלָּם נִקְרָאִים סֻכּוֹת בִּשְׁלֵמוּת עִם ו', וְהַכָּתוּב, סֻכֹּת חָסֵר, הוּא הָעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן, שֶׁצָרִיךְ בַּיָּמִים אֵלּוּ הַקְּדוֹשִׁים לָזוּן שְׁאָר הַמְּמוּנִים שָׂרֵי הָעוֹלָם, בְּעוֹד שֶׁהִיא מְקַבֶּלֶת שִׂמְחָה בְּבַעֲלָהּ ולֹא יְקַטְרְגוּ בְּעֵת הַשִּׂמְחָה, וּכְדֵי שֶׁיִּתְעַרְבְּבוּ בַּמָּזוֹן הַהוּא. וְהַקָּרְבָּנוֹת שֶׁלָּהֶם מְרוּבִּים יוֹתֵר מִבִּשְׁאָר הַיָּמִים, כְּדֵי שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בָּהֶם, וְלֹא יִתְעָרְבוּ אַחַר כָּךְ בְּשִׂמְחַת יִשְׂרָאֵל, וּמַהִי שִׂמְחַת יִשְׂרָאֵל. זֶהוּ יוֹם שְׁמִינִי הָעֲצֶרֶת. וּבֹא וּרְאֵה, בְּעוֹד שֶׁאֵלּוּ שְׁאָר הַמְּמוּנִים שְׂמֵחִים וְאוֹכְלִים הַמָּזוֹן הַהוּא שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְתַקְּנִים בִּשְׁבִילָם, הֵם מְתַקְּנִים כִּסֵּא אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִלְּמַטָּה, וּלְהַעֲלוֹת אוֹתוֹ לְמַעְלָה, בְּאֵלּוּ אַרְבָּעָה הַמִּינִים, וּבְשִׂמְחַת הֶחָג, וּבַאֲמִירַת הַלֵּל, וּבְהַקָּפַת הַמִּזְבֵּחַ. אָז הִיא, עוֹלָה וּמְקַבֶּלֶת בְּרָכָה וְשִׂמְחָה בְּבַעֲלָהּ. וּשְׁאָר הַחַיּוֹת, שֶׁהֵם שִׁבְעִים הַשָּׂרִים הַמְּמוּנִים עַל הָעַמִּים, אוֹכְלִים וְלוֹעֲסִים הָדֵק, וְהַנִּשְׁאָר מֵאֲכִילָתָם דָּרְכוּ בְּרַגְלֵיהֶם, וְנִזּוֹנוּ, וְהִיא, לוֹקַחַת הַנְּפָשׁוֹת וּמַעֲלָה אוֹתָן לְתַעֲנוּג הָעֶלְיוֹן, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. כֵּיוָן שֶׁיָּרְדָה וְהִיא אוֹחֶזֶת כָּל הַבְּרָכוֹת וְכָל הַקְּדוּשׁוֹת וְכָל הַתַּעֲנוּגִים, שֶׁיִּשְׂרָאֵל הִמְשִׁיכוּ לָהּ בְּכָל אֵלּוּ שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּאֵלּוּ הַמַּעֲשִׂים שֶׁעָשׂוּ וְהִקְרִיבוּ לָהּ, אָז יָרְדָה לְהִתְקָרֵב לְבָנֶיהָ, וּלְשַׂמֵּחַ אוֹתָם יוֹם אֶחָד. וְהַיּוֹם הַהוּא הוּא הַיּוֹם הַשְּׁמִינִי, מִשּׁוּם שֶׁכָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים הָאֲחֵרִים עִמָּהּ, וְעַל כֵּן הִיא שְׁמִינִית, וְהִיא שְׁמוֹנֶה יָמִים יַחַד וּמִשּׁוּם זֶה נִקְרֵאת עֲצֶרֶת, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ קִבּוּץ, שֶׁכָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים מִתְקַבְּצִים בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי הַהוּא. וְנִקְרֵאת שְׁמִינִי, וְאֵין שְׁמִינִי אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׁבְעָה.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ז

א. אִם הָיָה שָׁם יַיִן מְבִיאִין כּוֹס מַחֲזִיק רְבִיעִית אוֹ יֶתֶר עַל רְבִיעִית וּמְבִיאִין בְּשָׂמִים וְאוֹחֵז אֶת הַיַּיִן בִּימִינוֹ וְאֶת הַבְּשָׂמִים בִּשְׂמֹאלוֹ וּמְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַבְּשָׂמִים. אִם הָיוּ הַבְּשָׂמִים שֶׁמֶן עָרֵב וְכַיּוֹצֵא בּוֹ טָחוֹ בְּרֹאשׁ הַשַּׁמָּשׁ. וְאִם הָיָה הַשַּׁמָּשׁ תַּלְמִיד חָכָם טָחוֹ בְּכֹתֶל כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצֵא מְבֻשָּׂם לַשּׁוּק: ב. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בִּרְכַּת הַמָּזוֹן צְרִיכָה יַיִן. אִם בֵּרַךְ עַל הַיַּיִן כַּמִּנְהָג שֶׁאָמַרְנוּ צָרִיךְ שֶׁיַּדִּיחַ כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה מִבִּפְנִים וְלִשְׁטֹף אוֹתוֹ מִבַּחוּץ וִימַלְּאֶנּוּ יַיִן חַי וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְבִרְכַּת הָאָרֶץ נוֹתֵן לְתוֹכוֹ מְעַט מַיִם כְּדֵי שֶׁיְּהֵא עָרֵב לִשְׁתִיָּה. וְאֵין מַשִּׂיחִין עַל כּוֹס שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן אֶלָּא הַכֹּל שׁוֹתְקִין עַד שֶׁתִּכְלֶה בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וּבִרְכַּת הַיַּיִן וְיִשְׁתּוּ:

---

מוסר

משערי תשובה לרבינו יונה דף ל''ו ע''ב

נִבְלוּת הַפֶּה. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כָּל הַמְנַבֵּל אֶת פִּיו אֲפִלּוּ נִגְזַר עָלָיו גְּזַר דִּין שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה לְטוֹבָה נֶהְפַּךְ עָלָיו לְרָעָה. וְאָמַר (ישעיה ט) עַל כֵּן עַל בַּחוּרָיו וְגוֹ'. וְכָל פֶּה דּוֹבֵר נְבָלָה בְּכָל זֹאת הַמְנַבֵּל אֶת פִּיו כֶּבֶד עָוֹן וְנִתְעָב וְנֶאֱלָח כִּי עָזַב וְהִנִּיחַ הַבּוּשָׁה וְהַצְנִיעוּת שֶׁהֵם הַמִּדּוֹת הַיְדוּעוֹת לְזֶרַע הַקֹּדֶשׁ וְהָלַךְ עַל שְׁבִילֵי עַזּוּת פָּנִים שֶׁהִיא מִדַּת הַנְּבָלִים הָרָעִים. וְהַשֵּׁנִית כִּי חִלַּל אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד) וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן וְגוֹמֵר וְזֶה נָהַג עַל דֶּרֶךְ הַסְּכָלִים הַנִּמְאָסִים הַמַּרְחִיקִים מִדֶּרֶךְ הַשֵּׂכֶל שֶׁכֻּלּוֹ יָפֶה אַף נָעִים וְעָלָה בָּאֳשָׁם וַתַּעַל צַחֲנָתָם וְכָל חָכָם וְנָבוֹן שַׁקֵּץ יְשַׁקְּצֵם וְתַעֵב תְּתַעֲבֵם וְהִנֵּה הוּא מְחַלֵּל כְּלֵי הַשֵּׂכֶל אֲשֶׁר הוּא יָקָר מִכָּל כְּלֵי חֶמְדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ) וּכְלִי יָקָר שִׂפְתֵי דַּעַת. וְהַשּׁוֹמֵעַ דְּבַר נִבְלוּת הַפֶּה עָנְשׁוֹ גָּדוֹל כִּי לֹא יַאֲטֵם אָזְנוֹ וְלֹא יִבָּדֵל מִתּוֹךְ דּוֹבְרֵי נְבָלָה. וְעָלָיו נֶאֱמַר (שם כג) שׁוּחָה עֲמוּקָה פִי זָרוֹת. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: לְעוֹלָם אַל יוֹצִיא אָדָם דָּבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ז) וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהוֹרָה. כִּי בָּעֵת הַהִיא הָיְתָה בְּהֵמָה הַטְּמֵאָה מֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה אַךְ לֹא הָיְתָה טְהוֹרָה לְקָרְבָּן עַל כֵּן נֶחְשָׁב לָשׁוֹן מְגֻנֶּה אִם יְגַנֶּה אָדָם הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הֵם לְמַאֲכַל אָדָם. וְהִנֵּה חַיָּב הָאָדָם לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא יוֹצִיא מִפִּיו דָּבָר מְגֻנֶּה גַּם כִּי יְבִיאֶנּוּ הַנָּחֲתוֹ לָשׁוֹן מְגֻנֶּה לְהַאֲרִיךְ דְּבָרָיו וּלְהַרְחִיב מַאֲמָרָיו. וְזֶה כְּמוֹ גָּדֵר לְהִזָּהֵר מִנִּבְלוּת הַפֶּה שֶׁהוּא מִן הָעֲבֵרוֹת הַחֲמוּרוֹת. וְגַם גָּדֵר לְהִזָּהֵר מִסִּפּוּר לָשׁוֹן הָרָע וּנְתִינַת דֹּפִי בַּבְּרִיּוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל הַרְחָקַת הַדִּבּוּר בִּגְנוּת שֶׁאֲפִלּוּ בִּגְנוּת בְּהֵמָה טְמֵאָה לֹא דִּבֵּר הַכָּתוּב. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ כִּי אֶחָד מִן הַכֹּהֲנִים אָמַר לִפְנֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הִגִּיעַ לְחֶלְקִי מִלֶּחֶם הַפָּנִים כְּשִׁעוּר זְנַב הַלְּטָאָה וּבָדְקוּ אַחֲרָיו וּמָצְאוּ בּוֹ שֶׁמֶץ פְּסוּל. וְעוֹד אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ כִּי חַיָּב אָדָם לִבְחֹר בִּדְבָרָיו לְשׁוֹן כָּבוֹד וּלְהַנִּיחַ לָשׁוֹן שֶׁאֵינֶנּוּ שֶׁל כָּבוֹד גַּם כִּי אֵינֶנּוּ מְגֻנֶּה בֵּין בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בֵּין בְּשִׂיחַת עִסְקֵי הָעוֹלָם וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַאֲרִיךְ דְּבָרָיו בַּעֲבוּר זֶה בְּדַבְּרוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה כִּי חַיָּב הָאָדָם לִשְׁנוֹת לְתַלְמִידָיו דֶּרֶךְ קְצָרָה וְעִנְיָן לְשׁוֹן כָּבוֹד הוּא דֶּרֶךְ הַדִּבּוּר וְהַשִּׂיחָה אֲשֶׁר דָּרְכוּ בָּהּ נְקִיֵּי הַדַּעַת וּמְדַבְּרֵי צַחוּת וְהֵם שׁוֹקְלִים וּמַכִּירִים אֵי זֶה לְשׁוֹן כָּבוֹד וְאֵי זֶה תְּמוּרָתוֹ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (איוב פו) וַתִּבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים. וְנֶאֱמַר (שם לג) וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ. וְנֶאֱמַר (משלי י) כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק:

---

וזאת הברכה ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(כז)  שישי  מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב וַיֹּאמֶר הַשְׁמֵֽד: מְדוֹר אֱלָהָא דִי מִלְקַדְמִין בְּמֵימְרֵהּ אִתְעֲבֵד עָלְמָא וְתָרִיךְ מִקֳדָמָךְ סָנְאָה וַאֲמַר שֵׁצִי:

 רש''י   מענה אלהי קדם. למעון, הם השחקים לאלהי קדם, שקדם לכל אלהים וברר לו שחקים לשבתו ומעונתו, ומתחת מעונתו כל בעלי זרוע שוכנים: זרעת עולם. סיחון ועוג ומלכי כנען, שהיו תקפו וגבורתו של עולם, לפיכך על כרחם יחרדו ויזועו וכחם חלש מפניו. לעולם אימת הגבוה על הנמוך, והוא שהכח והגבורה שלו בעזרך: ויגרש מפניך אויב. ואמר לך השמד אותם: מענה. כל תיבה שצריכה למ''ד בתחלתה הטיל לה ה''א בסופה:

(כח) וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַֽעֲקֹב אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אַף שָׁמָיו יַֽעַרְפוּ טָֽל: וּשְׁרָא יִשְׂרָאֵל לְרָחְצָן בִּלְחוֹדוֹהִי כְּעֵין בִּרְכְּתָא דְבָרֵכִנוּן יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן לְאַרְעָא עָבְדָא עִבוּר וַחֲמָר אַף שְׁמַיָא דְעִלָוֵיהוֹן יְשַׁ מְשֻׁנוּן בְּטַלָא:

 רש''י   בטח בדד. כל יחיד ויחיד איש תחת גפנו ותחת תאנתו, מפזרין ואין צריכים להתאסף ולישב יחד מפני האויב: עין יעקב. כמו (במדבר יא, ז) ועינו כעין הבדלח, כעין הברכה שברכם יעקב, לא כבדד שאמר ירמיה (ירמיה טו, יז) בדד ישבתי, אלא כעין הבטחה שהבטיחם יעקב (בראשית מח, כא) והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם: יערפו. יטיפו: אף שמיו יערפו טל. אף ברכתו של יצחק נוספת על ברכתו של יעקב (שם כז, כח) ויתן לך האלהים מטל השמים וגו' :

(כט) אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּֽיהֹוָה מָגֵן עֶזְרֶךָ וַֽאֲשֶׁר חֶרֶב גַּֽאֲוָתֶךָ וְיִכָּֽחֲשׁוּ אֹֽיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּֽמוֹתֵימוֹ תִדְרֹֽךְ: (ס) טוּבָּךְ יִשְׂרָאֵל לֵית דִכְוָתָךְ עַמָא דְפֻרְקָנֵהּ מִן קֳדָם יְיָ תַּקִיף בְּסַעְדָךְ וּדְמִן קֳדָמוֹהִי נִצְחָן גִבַּרְוָתָךְ וִיכַדְבוּן סָנְאָךְ לָךְ וְאַתְּ עַל פְּרִיקַת צַוָארֵי מַלְכֵיהוֹן תִּדְרֹךְ:

 רש''י   אשריך ישראל. לאחר שפרט להם הברכות אמר להם מה לי לפרוט לכם, כלל דבר, הכל שלכם: אשריך ישראל מי כמוך. תשועתך בה' אשר הוא מגן עזרך ואשר הוא וחרב גאותך: ויכחשו איביך לך. כגון הגבעונים שאמרו (יהושע ט, ט) מארץ רחוקה באו עבדיך וגו' : ואתה על במותימו תדרך. כענין שנאמר (שם י, כד) שימו את רגליכם על צוארי המלכים האלה:

לד (א) וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵֽעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ יְהֹוָה אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּֽן: וּסְלֵיק מֹשֶׁה מִמֵישְׁרָא דְמוֹאָב לְטוּרָא דִנְבוֹ רֵישׁ רָמָתָא דִי עַל אַפֵּי יְרֵחוֹ וְאַחְזְיֵהּ יְיָ יָת כָּל אַרְעָא יָת גִלְעָד עַד דָן:

 רש''י   מערבות מואב אל הר נבו. כמה מעלות היו ופסען משה בפסיעה אחת: את כל הארץ. הראהו את כל ארץ ישראל בשלותה והמציקין העתידים להיות מציקין לה: עד דן. הראהו בני דן עובדים עבודה זרה שנאמר (שופטים יח, ל) ויקימו להם בני דן את הפסל, והראהו שמשון שעתיד לצאת ממנו למושיע:

(ב) וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַֽחֲרֽוֹן: וְיָת כָּל נַפְתָּלִי וְיָת אַרְעָא דְאֶפְרַיִם וּמְנַשֶׁה וְיָת כָּל אַרְעָא דִיהוּדָה עַד יַמָא מַעַרְבָא:

 רש''י   ואת כל נפתלי. הראהו ארצו בשלותה וחרבנה, והראהו דבורה וברק מקדש נפתלי נלחמים עם סיסרא וחילותיו: ואת ארץ אפרים ומנשה. הראהו ארצם בשלותה ובחרבנה והראהו יהושע נלחם עם מלכי כנען שבא מאפרים, וגדעון שבא ממנשה נלחם עם מדין ועמלק: ואת כל ארץ יהודה. בשלותה ובחרבנה והראהו מלכות בית דוד ונצחונם: עד הים האחרון. ארץ המערב בשלותה ובחרבנה. דבר אחר, אל תקרי הים האחרון אלא היום האחרון, הראהו הקדוש ברוך הוא כל המאורעות שעתידין לארע לישראל עד שיחיו המתים:

(ג) וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹֽעַר: וְיָת דָרוֹמָא וְיָת מֵישְׁרָא בִּקְעֲתָא דִירֵחוֹ קַרְתָּא דְדִקְלַיָא עַד צוֹעַר:

 רש''י   ואת הנגב. ארץ הדרום. דבר אחר, מערת המכפלה, שנאמר (במדבר יג, כב) ויעלו בנגב ויבא עד חברון: ואת הככר. הראהו שלמה יוצק כלי בית המקדש, שנאמר (מ''א א' ז, מו) בככר הירדן יצקם המלך במעבה האדמה:

(ד) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּֽלְיַֽעֲקֹב לֵאמֹר לְזַֽרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַֽעֲבֹֽר: וַאֲמַר יְיָ לֵהּ דָא אַרְעָא דִי קַיֵמִית לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לְמֵימָר לִבְנָיךְ אֶתְּנִנַהּ אַחֲזִיתָךְ בְּעֵינָיךְ וּלְתַמָן לָא תְעִבַּר:

 רש''י   לאמר לזרעך אתננה הראיתיך. כדי שתלך ותאמר לאברהם ליצחק וליעקב שבועה שנשבע לכם הקדוש ברוך הוא קימה, וזהו לאמר, לכך הראיתיה לך, אבל גזרה היא מלפני ששמה לא תעבר, שאלולי כך, הייתי מקיימך עד שתראה אותם נטועים וקבועים בה ותלך ותגיד להם:

(ה) וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶֽבֶד יְהֹוָה בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְהֹוָֽה: וּמִית תַּמָן מֹשֶׁה עַבְדָא דַיְיָ בְּאַרְעָא דְמוֹאָב עַל מֵימְרָא דַיְיָ:

 רש''י   וימת שם משה. אפשר משה מת וכתב וימת שם משה, אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואלך כתב יהושע. רבי מאיר אומר אפשר ספר התורה חסר כלום, והוא אומר (לעיל לא, כו) לקח את ספר התורה הזה, אלא הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע: על פי ה'. בנשיקה:

(ו) וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹֽא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּֽה: וּקְבַר יָתֵהּ בְּחֵילָתָא בְּאַרְעָא דְמוֹאָב לְקֳבֵל בֵּית פְּעוֹר וְלָא יְדַע אֱנַשׁ יָת קְבֻרְתֵּה עַד יוֹמָא הָדֵין:

 רש''י   וקבר אתו. הקדוש ברוך הוא בכבודו. רבי ישמעאל אומר הוא קבר את עצמו, וזהו אחד משלשה אתין שהיה רבי ישמעאל דורש כן. כיוצא בו (במדבר ו, יג) ביום מלאת ימי נזרו יביא אתו, הוא מביא את עצמו. כיוצא בו (ויקרא כב, טז) והשיאו אותם עון אשמה, וכי אחרים משיאים אותם, אלא הם משיאים את עצמם: מול בית פעור. קברו היה מוכן שם מששת ימי בראשית לכפר על מעשה פעור, וזה אחד מן הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות:

(ז) וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָֽהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹֽה: וּמֹשֶׁה בַּר מְאָה וְעַשְׂרִין שְׁנִין כַּד מִית לָא כְהַת עֵינוֹהִי וְלָא שְׁנָא זִיו יְקָרָא דְאַפּוֹהִי:

 רש''י   לא כהתה עינו. אף משמת: ולא נס לחה. לחלוחית שבו, לא שלט בו רקבון ולא נהפך תאר פניו:

(ח) וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַֽרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַֽיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶֽׁה: וּבְכוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת מֹשֶׁה בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב תְּלָתִין יוֹמִין וּשְׁלִימוּ יוֹמֵי בָכִיתָא אֶבְלָא דְמֹשֶׁה:

 רש''י   בני ישראל. הזכרים, אבל באהרן מתוך שהיה רודף שלום ונותן שלום בין איש לרעהו ובין אשה לבעלה נאמר (במדבר כ, כט) כל בית ישראל, זכרים ונקבות:

(ט) וִֽיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּֽי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל וַֽיַּֽעֲשׂוּ כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶֽׁה: וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן מְלֵי רוּחַ חָכְמְתָא אֲרֵי סְמַךְ מֹשֶׁה יָת יְדוֹהִי עֲלוֹהִי וְקַבִּילוּ מִנֵהּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַעֲבָדוּ כְּמָא דִי פַּקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה: (י) וְלֹֽא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהֹוָה פָּנִים אֶל פָּנִֽים: וְלָא קָם נְבִיָא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה דִי אִתְגְלִי לֵהּ יְיָ אַפִּין בְּאַפִּין:

 רש''י   אשר ידעו ה' פנים אל פנים. שהיה לבו גס בו ומדבר אליו בכל עת שרוצה, כענין שנאמר (שמות לב, ל) ועתה אעלה אל ה', (במדבר ט, ח) עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם:

(יא) לְכָל הָֽאֹתֹת וְהַמּֽוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהֹוָה לַֽעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצֽוֹ: לְכָל אָתַיָא וּמוֹפְתַיָא דִי שָׁלְחֵהּ יְיָ לְמֶעְבַּד בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עַבְדוֹהִי וּלְכָל אַרְעֵהּ: (יב) וּלְכֹל הַיָּד הַֽחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵֽל: (חזק) וּלְכֹל יְדָא תַקֶפְתָּא וּלְכֹל חֵזְוָנָא רַבָּא דִי עֲבַד מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל: חזק:

 רש''י   ולכל היד החזקה. שקבל את התורה בלוחות בידיו: ולכל המורא הגדול. נסים וגבורות שבמדבר הגדול והנורא: לעיני כל ישראל. שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל ט, יז) ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקדוש ברוך הוא לדעתו, שנאמר אשר שברת, יישר כחך ששברת (שמות לד, א) :

---

הפטרת וזאת הברכה - יהושע א

א (א) וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר: (ב) מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (ג) כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל מֹשֶׁה: (ד) מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים וְעַד הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם: (ה) לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ: (ו) חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם: (ז) רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.

---

וזאת הברכה יום שישי

---

משנה נגעים פרק י

א. הַנְתָקִים מִטַּמְּאִין בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, וּבִשְׁנֵי סִימָנִים בְּשֵׂעָר צָהֹב דַּק וּבְפִשְׂיוֹן. בְּשֵׂעָר צָהֹב דַּק, לָקוּי קָצָר, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אָרוֹךְ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, מַה הַלָּשׁוֹן אוֹמְרִים, דַּק מַקֵּל זֶה, דַּק קָנֶה זֶה, דַּק לָקוּי קָצָר, אוֹ דַק לָקוּי אָרוֹךְ. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, עַד שֶׁאָנוּ לְמֵדִים מִן הַקָּנֶה, נִלְמַד מִן הַשֵּׂעָר. דַּק שְׂעָרוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי, דַּק לָקוּי קָצָר, לֹא דַק לָקוּי אָרוֹךְ:

 ברטנורה   (א) הנתקים. נגעים שבראש או בזקן, קרויין נתקים. על שם שהשער ניתק ונופל ונושר מחמת הנגע והנתקים אין מיטמאין בארבעה מראות כנגע שבמקום בשר, אלא מיטמאים בכל מראות: בשער צהוב. דומה לתבנית זהב: דק לקוי קצר. מה שאמרה תורה ובו שער צהוב דק, משמעותו לקוי קצר: אפילו ארוך. שאין משמעו דק אלא רקיק: מה הלשון אומרים. מלשון בני אדם אתה למד, כשאומרים קנה זה דק, מה משמעו, בין לקוי קצר בין לקוי ארוך. ואית ספרים דגרסי, ולא לקוי ארוך, בתמיהה, כלומר שמא לקוי קצר ולא לקוי ארוך: נלמד מן השער. דרך בני אדם כשאומרים על השער שהוא דק, על הלקוי קצר אומרים, ולא על הלקוי הארוך. והלכה כרבי עקיבא:

ב. שֵׂעָר צָהֹב דַּק מְטַמֵּא מְכֻנָּס, וּמְפֻזָּר, מְבֻצָר, וְשֶׁלֹּא מְבֻצָר, הָפוּךְ, וְשֶׁלֹּא הָפוּךְ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא הָפוּךְ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְדִין הוּא, מָה אִם שֵׂעָר לָבָן שֶׁאֵין שֵׂעָר אַחֵר מַצִיל מִיָּדוֹ, אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא הָפוּךְ. שֵׂעָר צָהֹב דַּק שֶׁשֵּׂעָר אַחֵר מַצִיל מִיָּדוֹ, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְטַמֵּא אֶלָּא הָפוּךְ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל מָקוֹם שֶׁצָרִיךְ לוֹמַר הָפוּךְ, אָמַר הָפוּךְ. אֲבָל הַנֶּתֶק שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (ויקרא יג), לֹא הָיָה בוֹ שֵׂעָר צָהֹב, מְטַמֵּא הָפוּךְ וְשֶׁלֹּא הָפוּךְ:

 ברטנורה   (ב) מכונס. שתי שערות במקום אחד: מפוזר. אחת במזרח הנגע ואחת במערבו: מבוצר. שהשער באמצע הנתק, כמבצר שהוא באמצע העיר: הפוך. שנהפך השער לצהוב מחמת הנתק כגון שהנתק קדם לשער [צהוב]: שאינו הפוך. שקדם שער צהוב לנתק: שאין שער אחר מציל מידו. שאם יש בנגע שתי שערות לבנות, אפילו מלא שערות שחורות אינן מצילות (על השתי) שערות לבנות שלא יטמאו. אבל שער צהוב, אם יש עמו [שתי] שערות שחורות אינו מטמא. והלכה כרבי יהודה:

ג. הַצוֹמֵחַ מַצִיל מִיַּד הַשֵּׂעָר צָהֹב וּמִיַּד הַפִּשְׂיוֹן, מְכֻנָּס, וּמְפֻזָּר, מְבֻצָר, וְשֶׁלֹּא מְבֻצָר. וְהַמְשׁוֹאָר מַצִיל מִיַּד שֵׁעָר צָהֹב וּמִיַּד הַפִּשְׂיוֹן, מְכֻנָּס, וּמְפֻזָּר, וּמְבֻצָר. וְאֵינוֹ מַצִיל מִן הַצַד, עַד שֶׁיְּהֵא רָחוֹק מִן הַקָּמָה מְקוֹם שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. אַחַת צְהֻבָּה וְאַחַת שְׁחוֹרָה, אַחַת צְהֻבָּה וְאַחַת לְבָנָה, אֵינָן מַצִילוֹת:

 ברטנורה   (ג) הצומח מציל. שער שחור שצמח בנתק, מציל מיד שער צהוב ומיד פשיון. שאם הוחלט בשער צהוב או בפשיון, וצמחו בו שתי שערות שחורות, טהור: בין מכונס. דשתיהן במקום אחד: בין מפוזר. אחת למזרח הנגע ואחת למערבו: והמשואר. שקדמו שתי שערות שחורות הללו לנתק, כגון שכשניתק שער ראשו או זקנו כגריס נשארו בתוך הנתק שתי שערות שחורות: ומבוצר. אם הן מבוצרות באמצע הנתק, מצילות. אבל [אם] עומדות מן הצד אין מצילות: עד שיהא רחוק מן הקמה. עד שיהו שתי שערות הללו רחוקות מן השערות המקיפות את הנתק כשיעור שתי שערות. והשערות שסביב הנתק הן קרויין קמה. וכששערות הללו רחוקות מן הקמה מקום שתי שערות, נחשבות כמבוצרות בתוך הנגע: אחת צהובה ואחת שחורה. בצהובה שקדמה לנתק דלא הויא סימן טומאה, אצטריך ליה למימר דאין מצטרפת עם השחורה להציל מיד שער צהוב ומיד הפשיון. וסתם מתניתין כר' אליעזר בן יעקב דאמר בסמוך לקמן דשער צהוב שקדם לנתק לא מטמא ולא מציל:

ד. שֵׂעָר צָהֹב שֶׁקָּדַם אֶת הַנֶּתֶק, טָהוֹר. רַבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, לֹא מְטַמֵּא וְלֹא מַצִיל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כּל שֶׁאֵינוֹ סִימַן טֻמְאָה בַּנֶתֶק, הֲרֵי הוּא סִימַן טָהֳרָה בַּנֶּתֶק:

 ברטנורה   (ד) ר' יהודה מטמא. כדתנן לעיל דר' יהודה מטמא הפוך ולא הפוך: ר' אליעזר בן יעקב אומר לא מטמא ולא מציל. ר' אליעזר בן יעקב ור' שמעון לפרושי מלתא דתנא קמא דאמר טהור קאתו, ר' אליעזר בן יעקב סבר, טהור דאמר תנא קמא לומר שאינו מטמא אבל אינו מציל. ור' שמעון סבר, טהור ומציל קאמר. ולעיל פסקינן דהלכה כר' יהודה:

ה. כֵּיצַד מְגַלְּחִין אֶת הַנֶּתֶק, מְגַלֵּחַ חוּצָה לוֹ וּמַנִּיחַ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת סָמוּךְ לוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִכָּר אִם פָּשָׂה. הֶחְלִיטוֹ בְּשֵׂעָר צָהֹב, הָלַךְ שֵׂעָר צָהֹב וְחָזַר שֵׂעָר צָהֹב, וְכֵן בְּפִשְׂיוֹן, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר, הֲרֵי הוּא כְּמוֹת שֶׁהָיָה. הֶחְלִיטוֹ בְּפִשְׂיוֹן, הָלַךְ הַפִּשְׂיוֹן וְחָזַר הַפִּשְׂיוֹן. וְכֵן בְּשֵׂעָר צָהֹב, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר, הֲרֵי הוּא כְּמוֹ שֶׁהָיָה:

 ברטנורה   (ה) כיצד מגלחין את הנתק. בסוף שבוע ראשון (להסגרו) שלא פשה ולא נולד בו שער צהוב (כתיב והתגלח): היה מגלח חוצה לו. מגלח סביב לנתק, ומניח שתי שערות, דכתיב (ויקרא יג) ואת הנתק לא יגלח, וכי מה יש בו, והלא כבר ניתק השער ונפל, אלא סמוך לנתק לא יגלח, שמשייר סביב לנתק שתי שערות מכל צד, נמצא הנתק מוקף שערות כעטרה: החליטו בשער צהוב. ואחר שהוחלט בו הלך שער צהוב ואחרי כן חזר: וכן בפשיון. שלא חזר שער צהוב אלא שפשה. בין כך ובין כך הרי הוא מוחלט כמו שהיה: בתחלה בסוף שבוע ראשון. כלומר, דין זה שאמרנו נוהג בין שהחליטו בשער צהוב בתחלה כשהובא אל הכהן, בין שהחליטו בשער צהוב בסוף שבוע ראשון, או בסוף שבוע שני, או לאחר הפטור כגון שעמד בעיניו שני שבועות ופטרו ולאחר הפטור נולד שער צהוב והחליטו. ובכולהו הלך שער צהוב וחזר. או שלא חזר אלא שפשה הנתק. הרי הוא כמו שהיה: החליטו בפשיון. כמו שמפרש בהחליטו בשער צהוב כך יש לפרש החליטו בפשיון. והכא בפשיון לא גרסינן בתחילה, שאין הפשיון מטמא אלא אחר הסגר:

ו. שְׁנֵי נְתָקִים זֶה בְצַד זֶה וְשִׁטָּה שֶׁל שֵׂעָר מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶם, נִפְרַץ מִמָּקוֹם אֶחָד, טָמֵא. מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת, טָהוֹר. כַּמָּה תְהֵא הַפִּרְצָה, מְקוֹם שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. נִפְרַץ מִמָּקוֹם אֶחָד כַּגְּרִיס, טָמֵא:

 ברטנורה   (ו) שני נתקים זה בצד זה. שיש בכל אחד כגריס הקלקי, דבנתקים נמי בעינן כגריס, דכתיב נגע הנתק, הקיש נגע לנתק, מה הנגע בכגריס, אף נתק בכגריס. ואם שני הנתקים מונחים זה אצל זה ויש שיטת שער מפסקת בין שני הנתקים וחולקת אותם לשנים כמחיצה המפסקת: נפרץ. שער של אותה השיטה: ממקום אחד. בסוף שבוע ראשון של הסגר או בסוף שבוע שני או לאחר הפטור: טמא. שהרי פשה הנתק: משני מקומות. שאותה שיטה נפרצה למטה ולמעלה ונשארו מאותה שיטה שתי שערות באמצע: טהור. דמבוצרות נינהו ומצילות: כמה תהא הפרצה. אם בשני מקומות נפרצו, הוי שיעור הפרצה מקום שתי שערות, דבהכי חשיבי השערות שבאמצע מבוצרות: ואם במקום אחד נפרץ טמא. אפילו נפרץ כגריס, טמא, שאין שער שחור מבוצר וכנוס בתוך הנגע, כיון דלא נפרץ בשני מקומות:

ז. שְׁנֵי נְתָקִין זֶה לִפְנִים מִזֶּה, וְשִׁטָּה שֶׁל שֵׂעָר מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶם, נִפְרַץ מִמָּקוֹם אֶחָד, טָמֵא. מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת, טָהוֹר. כַּמָּה תְהֵא הַפִּרְצָה, מְקוֹם שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. נִפְרַץ מִמָּקוֹם אֶחָד כַּגְּרִיס, טָהוֹר:

 ברטנורה   (ז) זה לפנים מזה. כגון נתק כגריס הקלקי מרובע, ושיטה של שער מקיפו סביב, וחוץ לאותה שיטה מקיף נתק כגריס כל סביבותיה, דהיינו רצועה של נתק ברוחב כעדשה מקפת את השיטה של שער, שזהו שיעור הנתק המקיף השערות המבוצרות: נפרץ ממקום אחד טמא. הפנימי. שהרי שער שחור בצדו ואינו מבוצר לתוכו. אבל החיצון טהור, דהא שתי שערות שחורות מבוצרות לתוכו: משני מקומות, טהור. הפנימי וכל שכן החיצון, שנעשו שניהם נתק אחד ובתוכן שתי שערות שחורות מבוצרות: כמה תהא הפרצה. משני מקומות והיא טהור, מקום שתי שערות: נפרץ במקום אחד כגריס טהור. והא דאמרן נפרץ במקום אחד טמא, היינו בפחות מכגריס אבל מאחר דנפרצה כגריס, אפילו ממקום אחד נעשו שני הנתקים אחד, ושערות הנשארות הרי הן מבוצרות:

ח. מִי שֶׁהָיָה בוֹ נֶתֶק וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב, טָמֵא. נוֹלַד לוֹ שֵׂעָר שָׁחוֹר, טָהוֹר. אַף עַל פִּי שֶׁהָלַךְ לוֹ שֵׂעָר שָׁחוֹר, טָהוֹר. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן, כָּל נֶתֶק שֶׁטָּהַר שָׁעָה אַחַת, אֵין לוֹ טֻמְאָה לְעוֹלָם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל שֵׂעָר צָהֹב שֶׁטָּהַר שָׁעָה אַחַת, אֵין לוֹ טֻמְאָה לְעוֹלָם:

 ברטנורה   (ח) ובו שער צהוב טמא. שער צהוב מטמא בין בתחילה בין בסוף שבוע ראשון בין בסוף שבוע שני בין לאחר הפטור: נולד בו שער שחור טהור. אי בצמח לאחר הנתק, אע''פ שאינן מבוצרות. ואי במשואר, דוקא במבוצר, דרחוק מקמת הראש מקום שתי שערות כדאמרן: אע''פ שהלך לו שער שחור טהור. דכיון דנטהר הצהוב, תו לא מטמא אע''פ שנשר השחור. אבל אם החליטו בפשיון, ובא השחור וטהר הפשיון ואחרי כן הלך השחור, חוזר הפשיון ומטמא. או שפשה וכנס וחזר ופשה, לא אמרינן כיון דנטהר הנתק לא מטמא: כל נתק שטהר שעה אחת. בין שהחליטו בפשיון וכנס, או שבא שער שחור וטיהרו, בין החליטו בשער צהוב ובא שער שחור וטיהרו ואחרי כן הלך השחור, או מה שכנס חזר וניתק, שוב אין לנתק זה טומאה לעולם, אף על גב דקיימו סימני טומאה שלו כגון שער צהוב ופשיון. ולא מיבעיא בהני דכבר טהרו בשער שחור, אלא אפילו פשה אחר שהלך השחור או נולד בו שער צהוב אחר, כיון דטהר הנתק כבר שוב אין לו טומאה: ר' שמעון אומר כל שער צהוב שטהר שעה אחת. כגון האי דהוה קאי בשעה שבא השחור, אין לו טומאה לעולם. אבל אם אחר שהלך השחור נולד בנתק שער צהוב אחר או פשה אחרי כן, טמא דכל נתק שטהר לא אמרינן. והלכה כתנא קמא:

ט. מִי שֶׁהָיָה בוֹ נֶתֶק כַּגְּרִיס, וְנִתַּק כָּל רֹאשׁוֹ, טָהוֹר. הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן אֵין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְדִין הוּא, מָה אִם עוֹר הַפָּנִים וְעוֹר הַבָּשָׂר שֶׁיֵּשׁ דָּבָר אַחֵר מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן שֶׁאֵין דָּבָר אַחֵר מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּעַכְּבוּ זֶה אֶת זֶה. הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וְאֵין פּוֹשִׂין מִזֶּה לָזֶה. אֵיזֶה הוּא זָקָן, מִן הַפֶּרֶק שֶׁל לֶחִי עַד פִּיקָה שֶׁל גַּרְגֶּרֶת:

 ברטנורה   (ט) וניתק כל ראשו. שפרח הנתק בכל הראש. בין שהוחלט בשער צהוב בין שהוחלט בפשיון: טהור. דבכולהו פריחה מטהרת. ומנין שהפריחה מטהרת בראש, דכתיב (ויקרא יג) ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא בזקן מנין, תלמוד לומר ואיש, לרבות את הזקן והבא כולו נתק בתחלה אינו טהור, כשם שהבא כולו לבן בתחלה אינו טהור בבהרת: אין מעכבין זה את זה. אם היה בראש נתק כגריס ואחר כך ניתק כל הראש אע''פ שלא ניתק בזמן, טהור. וכן כשפרח בזקן ולא פרח בראש, טהור, דאין מעכבין זה על זה, דכל שראוי ליטמא בנגע הבהרת מעכב פריחת הבהרת: אין מצטרפין זה עם זה. במקום שהראש והזקן מתחברים זה עם זה, אם נולד חצי גריס בזה וחצי גריס בזה, אין מצטרפין: ואין פושין מזה לזה. דאם יש נתק כגריס בראש סמוך לזקן, ולסוף שבוע ראשון או לסוף שבוע שני או לאחר הפטור פשה בזקן, לא חשיב פשיון: מן הפרק של לחי. העליון. מותח חוט מאוזן לאוזן, כל שמן החוט ולמעלה זהו הראש, וכל שמן החוט ולמטה זה הזקן: פיקה של גרגרת. ראש השיפוי כובע והבשר המקיף בשיפוי כובע מחוץ, קרוי פיקה:

י. הַקָּרַחַת וְהַגַּבַּחַת מִטַּמְּאוֹת בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, בִּשְׁנֵי סִימָנִים בְּמִחְיָה וּבְפִשְׂיוֹן. אֵיזוֹ הִיא קָרַחַת, אָכַל נֶשֶׁם, סָךְ נֶשֶׁם, מַכָּה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְגַדֵּל שֵׂעָר. אֵיזוֹ הִיא קָרַחַת, מִן הַקָּדְקֹד הַשּׁוֹפֵעַ לַאֲחוֹרָיו עַד פִּיקָה שֶׁל צַוָּאר. אֵיזוֹ הִיא גַּבַּחַת, מִן הַקָּדְקֹד הַשּׁוֹפֵעַ לְפָנָיו עַד כְּנֶגֶד שֵׂעָר מִלְמָעְלָן. הַקָּרַחַת וְהַגַּבַּחַת אֵינָן מִצְטָרָפוֹת זוֹ עִם זוֹ, וְאֵינָן פּוֹשׂוֹת מִזּוֹ לָזוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם יֵשׁ שֵׂעָר בֵּינֵיהֶן, אֵינָן מִצְטָרְפוֹת. וְאִם לָאו, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפוֹת:

 ברטנורה   (י) הקרחת והגבחת. שתיהן בראש אלא שמשיפוע קדקוד ולאחוריו קרוי קרחת, משיפוע קדקוד כלפי פניו קרוי גבחת, כדתנן בסמוך. ואינם כנתקים, שהנתק חוזר ומגדל שער, והקרחת והגבחת אינן חוזרין ומגדלין שער: מיטמאות בשני שבועות. דכתיב (ויקרא יג) כמראה צרעת עור בשר, מה עור בשר בשני שבועות, אף כאן בשני שבועות: במחיה ובפשיון. דכתיב (שם) צרעת פורחת היא בקרחתו. צרעת, מלמד שמטמאה במחיה. פורחת, מלמד שמטמאה בפשיון. היא, מלמד שאינה מיטמאה בשער לבן: נשם. סם שהאוכלו אינו מגדל שער, והסך בו אינו מגדל שער: מכה שאינה ראויה לגדל שער. כגון מכה גדולה שהבשר נעשה צלקת: פיקה של צואר. היא חוליא הראשונה של צואר: ואין פושות מזו לזו. מקרחת לגבחת ומגבחת לקרחת: אם יש שער. מפסיק ביניהן בין קרחת לגבחת. ואין הלכה כר' יהודה:

---

גמרא נדה דף מד ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן: בַּת שָׁלש שָׁנִים מִתְקַדֶּשֶׁת בְּבִיאָה. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בַּת שָׁלש שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. מַאי בֵּינַיְיהוּ אֲמָרֵי דְּבֵי רִבִּי יַנַּאי עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. וְרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר: שְׁלשִים יוֹם בַּשָּׁנָה חֲשׁוּבִין שָׁנָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. מִיתִיבֵי בַּת שָׁלשׁ שָׁנִים וַאֲפִלּוּ בַּת שְׁתֵּי שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד מִתְקַדֶּשֶׁת בְּבִיאָה. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בַּת שָׁלשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד בִּשְׁלָמָא לְרִבִּי יוֹחָנָן כִּי הֵיכִי דְּאִיכָּא תַּנָּא דְּקָאָמַר יוֹם אֶחָד בַּשָּׁנָה חָשׁוּב שָׁנָה. הָכָא נָמֵי אִיכָּא תַּנָּא דְּאָמַר שְׁלשִים יוֹם בַּשָּׁנָה חֲשׁוּבִין שָׁנָה. אֶלָּא לְרִבִּי יַנַּאי קַשְׁיָא קַשְׁיָא:

 רש''י  ערב ר''ה. של שנה רביעית לר''מ לא הויא בת ביאה עד יום אחרון של שלישית דהוא ערב ר''ה ולרבנן עד למחר דמיקלע יום ראשון ברביעי': שלשים יום איכא בינייהו. לר''מ מכי איקלע שלשים יום בשנה שלישית הויא בת ביאה ולרבנן עד דמיקלע שנה רביעי' ואיכא בינייהו טובא: בשלמא לרבי יוחנן. דאמר מכי איקלע חשיבות שנה בשנה שלישית לר''מ הויא בת ביאה ניחא ואע''ג דאמר רבי יוחנן שלשים יום והכא קתני יום אחד תנאי היא בפרק ארבעה ראשי שנים דאיכא למ''ד יום אחד בשנה חשוב שנה ואיכא למאן וכו': אלא לרבי ינאי. דאמר לר''מ עד סוף שנה שלישית לאו בת ביאה היא. קשיא:

---

זוהר אמור דף צד ע''ב

בְּהַאי יוֹמָא תְּלָת סְעוּדָתָן בָּעְיָא בְּנֵי מַלְכָּא לְזַמְּנָא וּלְסַדְּרָא פְּתוֹרֵי בְּגִין יְקָרָא דְּמַלְכָּא כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא וְכַד אִזְדַּמַּן בֵּיהּ חַגָּא אוֹ זְמַנָּא לָא יְסַדֵּר בַּר נַשׁ תְּרֵי פְּתוֹרֵי בְּכָל סְעוּדָתָא חַד לְשַׁבָּת וְחַד לְאוּשְׁפִּיזָא בְּגִין דִּכְתִיב (שמואל ב ט) עַל שֻׁלְחָן הַמֶּלֶךְ תָּמִיד הוּא אוֹכֵל סִפּוּקָא הוּא בִּפְתוֹרָא דְּמַלְכָּא לְהַהוּא אוּשְׁפִּיזָא דְּאַתְיָא לֵיהּ וְעַל דָּא בָּעִי בַּר נַשׁ לְסִדּוּרֵי פְּתוֹרָא שְׁלֵימָא לְמַלְכָּא וְהוּא יָהִיב מִנֵּיהּ לְאוּשְׁפִּיזָא. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר סְעוּדָתָא תְּלִיתָאָה דְּשַׁבָּת כַּד אִעֲרַע בֵּיהּ אוּשְׁפִּיזָא שָׁבְקִין לֵיהּ אוֹ לָא שָׁבְקִין לֵיהּ אִי לָא שָׁבְקִין לֵיהּ אִשְׁתַּכַּח אוּשְׁפִּיזָא דַּחְיָא מִפָּתוֹרָא דְּמַלְכָּא. אִי שָׁבְקִין לֵיהּ אִשְׁתַּכַּח פְּגִימוּ בִּסְעוּדָתָא דְּמַלְכָּא. אָמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי לְמַלְכָּא דְּאִיעֲרַע בֵּיהּ אוּשְׁפִּיזָא וְנָטִיל מֵיכָלָא מִקַּמֵּיהּ וְסַלְקָא לְאוּשְׁפִּיזֵיהּ אִשְׁתַּכַּח אַף עַל גַּב דְּמַלְכָּא לָא אָכַל עִמֵּיהּ מִמֵּיכָלָא דְּמַלְכָּא קָא אָכִיל וּמַלְכָּא יָהִיב לֵיהּ לְמֵיכָל וְכָל דָּא בְּגִין דְּהוּא אוּשְׁפִּיזֵיהּ דְּמַלְכָּא. וּבְבֵי רַב הַמְנוּנָא סָבָא לָא חַיְּישֵׁי לְאוּשְׁפִּיזָא בְּשַׁעְתָּא דָּא וּלְבָתַר מְסַדְּרֵי פָּתוֹרָא לְאוּשְׁפִּיזָא. בְּהַאי יוֹמָא מִלּוּלָא אָסִיר הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ישעיה נח) מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר וּתְנָן חֶפְצְךָ כְּתִיב בְּגִין דְּהַאי יוֹמָא כָּל מְהֵימָנוּתָא אִתְקְּשָׁר בֵּיהּ:

 תרגום הזוהר  בַּיּוֹם הַזֶּה, שָׁלֹש סְעוּדוֹת צְרִיכִים בְּנֵי הַמֶּלֶךְ לְזַמֵּן וְלַעֲרוֹךְ הַשֻּׁלְחָן, מִשּׁוּם כְּבוֹד הַמֶּלֶךְ, כְּמוֹ שֶׁהֱעֶמַדְנוּ. וּכְשֶׁמִּזְדַּמֵּן בּוֹ חָג, אוֹ זְמָן, לֹא יְסַדֵּר הָאָדָם שְׁתֵּי שֻׁלְחָנוֹת בְּכָל סְעוּדָה אֶחָד לַשַּׁבָּת וְאֶחָד לְהָאוֹרֵחַ, לְיוֹם טוֹב, מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב, עַל שֻׁלְחָן הַמֶּלֶךְ תָּמִיד הוּא אוֹכֵל, כִּי דַּי הוּא שֻׁלְחָן הַמֶּלֶךְ לָאוֹרֵחַ הַהוּא הַבָּא אֵלָיו. וְעַל כֵּן צָרִיךְ הָאָדָם לַעֲרוֹךְ שֻׁלְחָן שָׁלֵם לַמֶּלֶךְ וְהוּא נוֹתֵן מִמֶּנּוּ לְהָאוֹרֵחַ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, סְעוּדָה שְׁלִישִׁית שֶׁל שַׁבָּת, כְּשֶׁנִּקְרָה בּוֹ אוֹרֵחַ, דְּהַיְנוּ יוֹם טוֹב, עוֹזְבִים אוֹתָהּ אֶת הַסְּעוּדָה הַשְּׁלִישִׁית, אוֹ אֵין עוֹזְבִים אוֹתָהּ, אֶלָּא שֶׁאוֹכְלִים סְעוּדָה שְׁלִישִׁית, נִמְצָא שֶׁהָאוֹרֵחַ נִדְחֶה מִשֻּׁלְחָן הַמֶּלֶךְ, וְאִם עוֹזְבִים אוֹתָהּ דְּהַיְנוּ שֶׁאֵין אוֹכְלִים סְעוּדָה שְׁלִישִׁית, נִמְצָא פָּגַם בִּסְעוּדוֹת הַמֶּלֶךְ, אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן אָבִיו. בַּדּוֹמֶה לְמֶלֶךְ, שֶׁנִּקְרָה לוֹ אוֹרֵחַ, וְלָקַח הַמַּאֲכָל מִמֶּנּוּ וְנָתַן אֶל הָאוֹרֵחַ. נִמְצָא, אַף עַל פִּי שֶׁהַמֶּלֶךְ אֵינוֹ אוֹכֵל עִמּוֹ, הוּא אוֹכֵל מִמַּאֲכָל הַמֶּלֶךְ וְהַמֶּלֶךְ נוֹתֵן לוֹ לֶאֱכוֹל. וְכָל זֶה הוּא מִשּׁוּם שֶׁהוּא אוֹרְחוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ, וּבְבֵית רַב הַמְּנוּנָא סָבָא לֹא חָשְׁשׁוּ לְאוֹרֵחַ בְּשָׁעָה זוֹ, אֶלָּא אָכְלוּ סְעוּדָה שְׁלִישִׁית וְאַחַר כָּךְ, בְּלֵיל יוֹם טוֹב שֵׁנִי, הָיוּ מְסַדְּרִים הַסְּעוּדָה לְהָאוֹרֵחַ. בַּיּוֹם הַזֶּה אָסוּר הַדִּבּוּר. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר מִמְּצוֹא חֶפְצְךְ וְדַבֵּר דָּבָר, שֶׁדִּבּוּרְךְ בַּשַּׁבָּת לֹא יִהְיֶה כְּמוֹ בַּחוֹל. וְלָמַדְנוּ, חֶפְצְךְ כָּתוּב, שֶׁלֹּא תְּדַבֵּר מֵחֲפָצֶךְ, מִשּׁוּם שֶׁבַּיּוֹם הַזֶּה כָּל הָאֱמוּנָה מִתְקַשֶּׁרֶת בּוֹ.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות שבת פרק י

א. הַמְשַׁלֵחַ כְּלָבִים כְּדֵי שֶׁיָצוֹדוּ צְבָאִים וְאַרְנָבִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֵן וּבָרַח הַצְבִי מִפְּנֵי הַכֶּלֶב וְהָיָה הוּא רוֹדֵף אַחַר הַצְבִי אוֹ שֶׁעָמַד בְּפָנָיו וְהִבְהִילוֹ עַד שֶׁהִגִּיעַ הַכֶּלֶב וּתְפָשׂוֹ הֲרֵי זֶה תּוֹלָדַת הַצָד וְחַיָּב וְכֵן הָעוֹשֶׂה כְּדֶרֶךְ זוֹ בְּעוֹפוֹת: ב. צְבִי שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת וְנַעַל אֶחָד בְּפָנָיו חַיָּב. נְעָלוּהוּ שְׁנַיִם פְּטוּרִין. אִם אֵין אֶחָד יָכוֹל לִנְעֹל וְנַעֲלוּהוּ שְׁנַיִם חַיָּבִין. יָשַׁב אֶחָד וּמִלְּאָהוּ הַשֵּׁנִי חַיָּב. יָצָא הָרִאשׁוֹן וּמִלְּאָהוּ וּבָא הַשֵּׁנִי וְיָשַׁב בְּצִדּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁעָמַד הָרִאשׁוֹן וְהָלַךְ לוֹ. הָרִאשׁוֹן חַיָּב וְהַשֵּׁנִי לֹא עָשָׂה כְּלוּם וּמֻתָּר לוֹ לֵישֵׁב בִּמְקוֹמוֹ עַד הָעֶרֶב וְלוֹקֵחַ הַצְבִי. לְמַה זֶּה דּוֹמֶה לְנוֹעֵל בֵּיתוֹ לְשָׁמְרוֹ וְנִמְצָא צְבִי שָׁמוּר בְּתוֹכוֹ שֶׁלֹּא עָשָׂה כְּלוּם. נִכְנְסָה לוֹ צִפּוֹר תַּחַת כְּנָפָיו יוֹשֵׁב וּמְשַׁמְּרָהּ עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ וּמֻתָּר: ג. הַצָד צְבִי זָקֵן אוֹ חִגֵּר אוֹ חוֹלֶה אוֹ קָטָן פָּטוּר. הַמְפָרֵק בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף מִן הַמְּצוּדָה פָּטוּר. הַצָד חַיָּה וְעוֹף שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ כְּגוֹן אַוָּזִין וְתַרְנְגוֹלִין וְיוֹנֵי (עֲלִיָּה) פָּטוּר. הַצָד דָּבָר שֶׁאֵין בְּמִינוֹ צֵדָה כְּגוֹן חֲגָבִים הַגִּזִין צִרְעִין וִיתוּשִׁין וּפַרְעוֹשִׁין וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הֲרֵי זֶה פָּטוּר: ד. רְמָשִׂים הַמַּזִּיקִין כְּגוֹן נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים וְכַיּוֹצֵא בְּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מְמִיתִין הוֹאִיל וְנוֹשְׁכִין מֻתָּר לָצוּד אוֹתָם בְּשַׁבָּת וְהוּא שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְהִנָּצֵל מִנְּשִׁיכָתָן. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה כּוֹפֶה כְּלִי עֲלֵיהֶן אוֹ מַקִּיף עֲלֵיהֶן אוֹ קוֹשְׁרָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיקוּ:

---

מוסר

משערי תשובה לר''י דף ל''ז ע''ג

נִרְגָּן אָמַר שְׁלֹמֹה עָלָיו הַשָׁלוֹם (משלי יח) דִבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן. פֵּירוּשׁ הַנִרְגָּן הוּא הָאִישׁ אֲשֶׁר דַרְכּוֹ וְחוּקוֹ לְהִתְאוֹנֵן וּלְהִתְרַעֵם וְיִמְצָא תְּלוּנוֹת עַל חֲבֵירוֹ תָּמִיד עַל מַעֲשָׂיו וְעַל דְבָרָיו וְאַף עַל פִּי שֶׁחֲבֵירוֹ בְּתוּמוֹ הִתְהַלֵּךְ עִמּוֹ וְלֹא זָד עָלָיו בְּדָבָר וְיָדוֹן כָּל דָּבָר לְחוֹבָה וְלֹא לִזְכוּת וְכָל שְׁגָגָה יָשִׂים לְזָדוֹן וְהִנֵּה יִתֵּן עַצְמוֹ כְּמוֹ עָשׁוּק וַהַלוּם וּכְאִלּוּ גַּבְרָה חַטַּאת חֲבֵירוֹ עָלָיו וְהוּא הַמַּכֶּה וְהַהוֹלֵם כִּי דְבָרָיו יוֹרְדִים חַדְרֵי בָטֶן כִּי מִי שֶׁיָּלִין תְּלוּנוֹת עַל חֲבֵירוֹ כַּאֲשֶׁר לֹא נְגָעוֹ וְכַאֲשֶׁר עָשָׂה עִמּוֹ רַק טוֹב זֶה סַעַר מִתְחוֹלֵל עַל הַלֵּב. וְהִנֵּה הוּא כַּיוֹרֶה זִּיקִים יוֹרְדִים חַדְרֵי בָטֶן. מִלַּת כְּמִתְלַהֲמִים כְּמוֹ מִתְהַלְמִים עַל דֶרֶךְ שִׂמְלָה שַׁלְמָה מִלָּשׁוֹן (משלי נז) הֲלָמוּנִי בַל יָדָעְתִּי וּכְאִלּוּ אָמַר דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְהַלֵּם וְאָמְרוּ מִתְלַהֲמִים לָשׁוֹן רַבִּים. כִּי נִרְגָּן כּוֹלֵל הַנִּרְגָּנִים כְּמוֹ (ירמיה י''א) וּבְשַׂר קדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ (ישעיה מ''ה) וְיִפְרוּ יֶשַׁע. עוֹד אָמַר (משלי ס''ז) שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָׁלוֹם וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף. רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי יַפְרִיד מֵעָלָיו אוֹהֵב וָרֵיעַ כִּי לֹא יוּכְלוּן שְׂאֵת חֶבְרָתוֹ. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ אַל תַּרְבֶּה בְתַרְעוּמוֹת שֶׁלֹּא תָבֹא לִידֵי חֵטְא. וּפְעָמִים רַבּוֹת הַנִּרְגָּן כְּפוּי טוֹבָה גַּם יְחַשְׁבָהּ לְרָעָה וְיָשִׁיב לְרָעָה תַּחַת טוֹבָה. וְנֶאֱמַר (שם י''ז) מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה וְגוֹמֵר וּפְעָמִים יַחֲשׁוֹב עַל חַסְדֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כִּי הֵם לְנָקָם וְשִׁלֵם כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י''א) וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אוֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ וְגוֹמֵר עַל כֵּן הִתְרַחֵק מִדֶרֶךְ הַנִּרְגָּנִים כִּי נְתִיבוֹתֵיהֶם עִקְּשׁוּ לָהֶם כָּל דוֹרֵךְ בָה לֹא יָדַע שָׁלוֹם וְלָדוּן לְכַף זְכוּת לַמֵּד לְשׁוֹנָךְ. וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנֶיךָ: