חק לישראל - במדבר (ט)

סדר עסק התורה שהאדם חייב לקרוא בכל יום בקביעות בסוד קבעת עתים לתורה: זה היה מנהג מורי זלה''ה. בצאתו מבית הכנסת היה עדיין מעוטף בציצית ותפילין, וקורא הסדר הזה בכוונות האלו על פי סדר המדריגות ממטה למעלה: וזה הסדר, תנ''ך משנה תלמוד וקבלה:

וזה פרטן, יום ראשון מהשבוע היה קורא מתחילת פרשת השבוע ששה פסוקים שנים מקרא ואחד תרגום, ואחר כך נביאים ג''כ עם התרגום ואחר כך כתובים ג''כ עם התרגום. ואין צריך לקרוא שנים מקרא אלא בתורה לבד, אבל נביאים וכתובים פעם אחת מקרא ופעם אחת תרגום. והכל הוא בעולם העשיה. ושם הוי''ה דשם ב''ן במילוי כזה, יוד הה וו הה. נמצא שאותיות המילוי הם חמשה וֵדֲהֶוָהִ. והם נחלקים בחמשה ימי השבוע מיום א' עד יום ה', אות אחת בכל יום מתורה או נביאים או כתובים. ונקודות או אותיות אלו הם ציר''י שב''א פת''ח סגו''ל קמ''ץ חירי''ק, והם יוצאים מן חמשה נקודים של אֵת אֲשֶר יָבִיאו. ולכן צריך לקרוא בכל יום ראשון ששה פסוקים מתחילת הפרשה וכן מנביאים וכתובים, וביום השני ארבעה פסוקים שאחריהם, וביום ג' חמשה פסוקים שאחריהם, וביום ד' ששה פסוקים שאחריהם, וביום ה' חמשה פסוקים שאחריהם, נמצא שקרא בחמשה ימי שבוע כ''ו פסוקים:

וכשקורא בתורה צריך לכוין שהיא בתפארת דזעיר דעשיה. ולכן צריך לכוין בשלוש שמות של שלוש בחינות של כלי העשיה, שהם (יהו''ה) כלי החיצון דנפש. (י יה יהו יהו''ה) כלי אמצעי דרוח. (יוד הא ואו הא) כלי פנימי דנשמה. וגם יֹהֹוֹהֹ בניקוד חול''ם, שהיא בחינת חיה יחידה לשלש בחינות אלו:

וכשקורא נביאים יכוין שהם בנצח הוד דעשיה. ויכוין בשלושה שמות של שלש בחינות כליהם, שהם (צבאות) כלי חיצון דנפש. (צ צב צבא צבאו צבאות) כלי אמצעי דרוח. (יהו''ה) כלי פנימי דנשמה דנצח. (אדני) כלי פנימי דנשמה דהוד. וגם שני יהו''הִ יהו''הֻ, אחד בחיר''ק ואחד קבוץ, שהם בחינת חיה יחידה לשלש בחינות אלו:

וכשקורא כתובים יכוין שהם ביסוד דזעיר דעשיה ובמלכות. ויכוין בשלשה שמות של ג' בחינות כליהם, שהם (שין דלת יוד) כלי חיצון דנפש. (שין שין דלת שין דלת יוד) כלי אמצעי דרוח. (יאהדונהי) כלי פנימי דנשמה דיסוד. (אלף דלת אלף יוד) כלי פנימי דנשמה דמלכות. וגם שם יו הו וו הו חיה יחידה דיסוד. (יהו''ה) חיה יחידה דמלכות:

וכשקורא משנה יכוין שהיא בששה קצוות דנוקבא דיצירה. לכן אם הוא בסדר זרעים, יכוין לגבורה שלה, שהוא ב' פעמים (אלף למד אלף למד). ואם בסדר מועד, יכוין לגבורה שלה, שם אלהים. ואם בסדר נשים, יכוין שהוא בתפארת שלה, שהוא שם (צבאות). ואם הוא בסדר נזיקין, יכוין שהוא בנצח שלה, שהוא שם (א אל). ואם הוא בסדר קדשים, יכוין שהוא בהוד שלה, שהוא (א אל אלה אלהי אלהים). ואם הוא בסדר טהרות, יכוין שהוא ביסוד שלה, שהוא שם (שדי):

וכשיקרא תלמוד יכוין שהוא בנוקבא דז''א דבריאה שהוא ה' כלה. ואם הוא בזרעים הוא בחסד שלה, שהוא שם (אלף למד). וסדר מועד הוא בגבורה, וה' הוא (אכדטם). וסדר נשים הוא בתפארת. וה' הוא (השתפא). סדר נזיקין הוא בנצח, וה' הוא (בם). וסדר קדשים הוא בהוד, והשם הוא (במוכן). וסדר טהרות הוא ביסוד, וה' הוא (ש שד שדי):

וכשילמוד קבלה יכוין שהוא בתפארת דאצילות, והשם הוא (יוד הא ואו הא). ובליל ו' בקומו באשמורת, או קודם שישן אם לא יוכל לקום באשמורת, יקרא כ''ו פסוקים מהפרשה, אותם שהם אחר הכ''ו שקרא בחמשה ימי השבוע. ויקראם שנים מקרא ואחד תרגום. ויכוין בצרוף אחד מי''ב צירופי (יהו''ה) שהוא וִהִיִהִ כולו בניקוד חירי''ק, והוא ניקוד אות שניה של תיבת הששי:

כוונת קריאת הפרשה ביום ששי שמו''ת תכוין כן. ש''מ משמו''ת הוא תפארת ויסוד, שהם מקרא. ו''ת הוא תרגום, שהוא מלכות. ותכוין במילוי שם ב''ן כזה וּ וּד הוּ וּ הוּ בניקוד שורו''ק. והוא ניקוד אוּ של יביאו, וג' ו''וין שניתוספו בג' אותיות (דהה הם בגי' ח''י), שיום ששי שהוא יסוד הנקרא חי העולמים הנותן חיים אל המלכות שבת, כי יום ששי מכין לשבת שהוא מלכות. ותחזור לחבר חמש אותיות המילוי שם ב''ן שהיו מחולקים בה' ימי השבוע, תכללם יחד כזה וּ דוּ הוּ וּ הוּ בניקוד שורו''ק. גם תכוין לעשות מהם שם (יהו''ה) כזה והיה בניקוד בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי. וזה תכוין במקרא בפעם ראשונה ובשניה למילוי שם ב''ן כזה וּ דוּ הוּ וּ הוּ. ובתרגום לאחוריים, שהוא שם ע''ב, שיש בכל הט' ספירות מכתר עד היסוד שעולים תרגום שנותנים אל המלכות. גם תכוין לאחורים של שם ב''ן כזה וּ וּ דוּ וּ דוּ הוּ וּ דוּ דוּ וּ וּ דוּ הוּ וּ הוּ:

כוונת שמיעת הפרשה ביום שבת מהש''צ. תכוין בהויה דבן ט' אותיות כזה יִוְדֶ הַהֲ וָוִ הֻהֻ, בניקוד מִשְּׁנֶה עַל אֲשֶּׁר יִלְקְטוּ. גם תכוין לב' שמות וּ הוּ יוּ הוּ וּ הוּ יוּ הוּ בניקוד ט' של ילקטו. וזה והיה משנה, רוצה לומר ב' פעמים והיה. וצריך לשמוע כל הפרשה מפי הש''ץ. אבל ההפטרה צריך לאומרה בפיו ולא יסמוך על הש''ץ:

תפלה לאומרה קודם קריאת התורה

לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו, ליחדא שם י''ה בו''ה ביחודא שלים בשם כל ישראל, ולאקמא שכינתא מעפרא. הריני קורא בתורה שהיא כנגד תפארת דזעיר אנפין, שבו שלשה כלים דשלש בחינות נפש רוח נשמה. יהו''ה, כלי החצון דנפש. י' י''ה יה''ו יהו''ה, כלי אמצעי דרוח. יו''ד ה''א וא''ו ה''א, כלי פנימי דנשמה. ובחינת אורות מקיפים שהם יחידה חיה יֹהֹוֹ''הֹ בנקודת חול''ם, לעשות לה מרכבה. ויהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתזכך את רוחי ונפשי שיהיו ראוים לעורר מיין תתאין על ידי קריאת התורה הזאת. ואל יעכב שום חטא ועון והרהור רע את קראית התורה הזאת. ויהי נועם אדני אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו. ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

יכוין אחר כך ביחודים הנאמרים בשערי ציון בשער ד' מידי יום ביומו ולא יוציא שום שם מפיו רק יכוין כנ''ל:

תפלה לאומרה קודם קריאת נביאים

לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו, ליחדא שם י''ה בו''ה ביחודא שלים בשם כל ישראל, ולאקמא שכינתא מעפרא. הריני קורא בנביאים שהוא כנגד נצח הוד דזעיר אנפין שבהם שלשה כלים של שלש בחינות נפש רוח נשמה. צבאות, כלי חיצון דנפש. צ' צ''ב צב''א צבא''ו צבאו''ת, כלי אמצעי דרוח. יהו''ה, כלי פנימי של נצח. אדנ''י, כלי פנימי של הוד. בחינת נשמה בבחינת אורות מקיפים, שהם יחידה חיה, של נצח יהו''הִ ושל הוד יהו''הֻ נקוד חירי''ק וקובו''ץ, לעשות לו מרכבה. ויהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתזכך את רוחי ונפשי ונשמתי לעורר מיין תתאין על ידי קריאת הנביאים הזאת. ואל יעכב שום חטא ועון והרהור רע את קריאת הנביאים הזאת. ויהי נועם אדני אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו. ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

תפלה לאומרה קודם קריאת כתובים

לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו, ליחדא שם י''ה בו''ה ביחודא שלים בשם כל ישראל, ולאקמא שכינתא מעפרא. הריני קורא בכתובים שהוא כנגד יסוד דזעיר ומלכות נוקבא דזעיר, שהם שלשה שמות בבחינת שלשה כלים נפש רוח נשמה. שי''ן דל''ת יו''ד, כלי חיצון דנפש. שי''ן שי''ן דל''ת שי''ן דל''ת יו''ד, כלי אמצעי דרוח. יאהדונה''י, כלי פנימי דנשמה. אל''ף דל''ת נו''ן יו''ד, כלי החיצון דמלכות דנוקבא דזעיר, ובבחינת אורות מקיפין, י''ו ה''ו ו''ו ה''ו, חיה יחידה דיסוד דזעיר אנפין. יהו''ה, חיה יחידה של מלכות נוקבא דזעיר אנפין, ולעשות מרכבה להם. ויהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתזכך את רוחי ונפשי שיהיו ראויים לעורר לעורר מיין נוקבין על ידי קריאת הכתובים הללו. ואל יעכב שום חטא ועון והרהור רע את קריאת הכתובים הללו. ויהי נועם אדני אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו. ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

תפלה לאומרה קודם לימוד משנה

לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו, ליחדא שם י''ה בו''ה ביחודא שלים בשם כל ישראל, ולאקמא שכינתא מעפרא. הריני קורא משנה שהוא סוד מטטרו''ן שביצירה, שהוא אותיות משה, ומשה עולה א''ל שד''י, והם גימטריא רצו''ן, ושהוא קפ''ד קס''א כזה, יו''ד, יו''ד ה''י, יו''ד ה''י וי''ו, יו''ד ה''י וי''ו ה''י, אל''ף ה''י יו''ד ה''י, יסוד אבא גו יסוד אמא להוריד שפע מאבא ואמא מבריאה ליצירה, ותכולל יצירה בבריאה והיא תרד מבריאה ליצירה, שלשה שמות אהי''ה כזה, אל''ף ה''י יו''ד ה''י אל''ף ה''ה יו''ד ה''ה אל''ף ה''א יו''ד ה''א, שהם ה' יודי''ן שהם סוד חמשים שערי בינה הנקראת משנה, שהם י''ה אדנ''י מטטרון.

(כשהוא לומד בסדר זרעים יאמר כך) והריני בסדר זרעים בחסד דנוקבא דזעיר שבו שני פעמים א''ל במלואו כזה, אל''ף למ''ד אל''ף למ''ד:

(וכשהוא לומד בסדר מועד יאמר כך) והריני בסדר מועד שהוא בגבורה דנוקבא דזעיר שבו שם אלהים.

(וכשהוא לומד בסדר נשים יאמר כך) והריני בסדר נשים שהוא בתפארת דנוקבא דזעיר שבו שם צבאות.

(וכשהוא לומד בסדר נזיקין יאמר כך) והריני בסדר נזיקין שהוא בנצח דנוקבא דזעיר שבו שם א' א''ל.

(וכשהוא לומד בסדר קדשים יאמר כך) והריני בסדר קדשים שהוא בהוד דנוקבא דזעיר שבו שם א' א''ל אל''ה אלה''י אלהים.

(וכשהוא לומד בסדר טהרות יאמר כך) והריני בסדר טהרות שהוא ביסוד דנוקבא דזעיר שבו שם שד''י.

להעשות לה מרכבה. ויהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתזכך את רוחי ונפשי שיהיו ראוים לעורר מיין נוקבין על ידי קריאת המשנה הזאת. ויהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שאזכה לבחינת נשמה דבריאה אותיות משנה, ואל יעכב שום חטא ועון והרהור רע את קריאת המשנה הזאת. ויהי נועם וגו':

תפלה לאומרה קודם לימוד הלכה

לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו, ליחדא שם י''ה בו''ה ביחודא שלים בשם כל ישראל, ולאקמא שכינתא מעפרא. הריני לומד הלכה שהוא אותיות הכל''ה, לקשט שם אדנ''י שהיא הכלה העליונה בעשרים וארבע קשוטי כלה, כדי לחברה בבעלה.

(וכשהוא לומד הלכה בסדר זרעים יאמר כך) והריני קורא בסדר זרעים שהוא בחסד דנוקבא דזעיר אנפין, שבו שם א''ל במלאו אל''ף למ''ד:

(וכשהוא לומד הלכה בסדר מועד יאמר כך) והריני קורא בסדר מועד שהוא בגבורה דנוקבא דזעיר אנפין, שבו שם אכדט''ם

(וכשהוא לומד הלכה בסדר נשים יאמר כך) והריני בסדר נשים שהוא בתפארת דנוקבא דזעיר אנפין, שבו שם השתפ''א

(וכשהוא לומד הלכה בסדר נזיקין יאמר כך) והריני בסדר נזיקין שהוא בנצח דנוקבא דזעיר אנפין, שבו שם ב''ם

(וכשהוא לומד הלכה בסדר קדשים יאמר כך) והריני בסדר קדשים שהוא בהוד דנוקבא דזעיר אנפין, שבו שם ש' ש''ד שד''י

(וכשהוא לומד הלכה בסדר טהרות יאמר כך) והריני בסדר טהרות שהוא ביסוד דנוקבא דזעיר אנפין, שבו שם במוכ''ן

להעשות לה מרכבה. ויהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתזכך את רוחי ונפשי שיהיו ראוים לעורר מיין תתאין על ידי קריאת הלכה הזאת. ואל יעכב שום חטא ועון והרהור רע את לימוד הלכה הזאת. ויהי נועם אדני אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו. ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

עוד יחוד א' להלכה יכוין בשם י''ה בצירוף א''ב כזה:

אְיָה בְיָה גְיָה דְיָה הְיָה וְיָה זְיָה חְיָה טְיָה יְיָה כְיָה לְיָה מְיָה נְיָה סְיָה עְיָה פְיָה צְיָה קְיָה רְיָה שְיָה תְיָה

תפלה לאומרה קודם לימוד קבלה

לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו, ליחדא שם י''ה בו''ה ביחודא שלים בשם כל ישראל, ולאקמא שכינתא מעפרא. הריני לומד בספר קבלה פלוני שהוא כנגד תפארת דזעיר אנפין דעולם האצילות, שבו שם מ''ה כזה, יו''ד ה''א וא''ו ה''א, לעשות לו מרכבה. ויהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתזכך את רוחי ונפשי שיהיו ראוים לעורר מיין תתאין על ידי קריאת ספר הקבלה הזה. ויהי נועם אדני אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו. ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

נוסחי דווקני

יסוד מלכות כתובים

הקדמת החיד''א

זו היא ההקדמה שעשה על הספר הזה בהיותו בחיים חיותו הרב המופלא בוצינא קדישא מרנא ורבנא כמוהר''ר חיד''א זלה''ה זיע''א

ארש חיים

מילי מילי קטני סדרי ברורין. להודיע לבני האם מאימתי קורין:

אידלי יומא כי האידנא, וישמה לחק, כחקה הועלה האי ספרא רבא עלה בקב''ץ ויעשה כמשפט דינא יתיב וספרין. אשרי שיאחז והיתה עמו, וקא בו, וכמו רגע אתי עשה דהשלמה מקרא, משנה, תלמוד וקבלה כהלכת גוברין. מתן ארבע במתן אחד באחד יגשו וכמעט חיובא רמיא אקרקפתא דגברי אחד חכם ואחד תם קורין ומקרין. וכל כי האי ליתנהו בזכירה אצל עין רוגל בפרק כתבי הקדש דידעי רבנן ובקיאי מה נורא הלמוד הזה לרבות כל אשורי'ן. והיו הדברים להמון העם אליכם אישים, ואקרא הלא תדעו מה עצמו ראשי הלמוד הזה בעולמות העליונים, ומן הברכה העליונה יצא שפע נפיק מעייני מעינות מתגברין. טובי לדזכי לשמע בקול מורים חק נתן ולא יעבר הנה שכרו בשבח שקבצו עליונים למעלה, הוא פרת שמימיו פרין. איכו השתא קול הקריה לכל מסורה, זאת היתה לי הרימותי ידי בשורת דרך אר''ש יתן אומר להמון קריה אם אינם מכירין:

א. דא תהא למיקם כי הכונות שנדפסו מדי יום יום זאת לפנים על ספר חקה טעו במדבר, ואעיקרא הכונות ההם לא צדקו יחדיו כפי כתבי הקדש האמתיים דשכיחי בארץ מצרים ובהר הקדש בירושלים ת''ו, כתובים באצבע הרב מורנו הרב שמואל ויטאל זלה''ה והדברים עתיקים מטהרת יד הקדש מר אביו מורנו הרב חיים ויטאל זצ''ל. ולכן כשנדפס הספר הלז בויניציאה שם נמצאתי אנכי איש צעיר ומסרתי ביד מעלת הגביר המדפיס אהובנו יצ''ו נסח הכונות ככל הנמצא אתי, שהבאתי מעיר הקדש ירושלים ת''ו, ומעלת הגביר יקירנו המדפיס הנזכר, הדפיסם בסוף הדף בפני עצמו בשם נסחי דוקני ה'ן מפטירין:

ב. יען כי הספר הקדוש הלז מסור לכל, ואלו הכונות לא יתכנו להמון העם, וגם למי שאין לו התחלה בחכמת האמת. לכן בספר הזה השמטו הכונות אשר נכתבו בכל יום, דלאו כל מוחא סביל דא, ומה גם כי לא יבצר מחמת הדפסתם בכל יום טעיות הדפוס ואלו דברים העומדים ברומו של עולם. ונדפסו דף אחד בתחלת כל חומש כפי הנסחי דוקני הנזכר, ואשר לו יד ושם בסוד ה', נקל להם לחזות בנעם ולכן בכל יום. ובדף הזה עיניהם ישיתו לעשות כונים למלאכת שמים הוו זהירין:

ג. בכל יום צריך קרא מקרא פסוקי תורה שני פעמים ואחד תרגום. ופסוקי נביאים וכתובים פעם אחד מקרא ופעם אחד תרגום, יושבים וקורין:

ד. אור הששי, היותר נראה שלא לקרות כ''ו פסוקי תורה, כי אם שני פעמים מקרא ותו לא, ואין לקרות תרגום. ולכן לא נדפס באור הששי מקרא ותרגום ככל הימים, רק התרגום הוצב לבדו למאן דיצבי להחזיק במנהג קדום. ועיין מה שכתבנו בעניותנו בספרי הקטן מחזיק ברכה אורח חיים (סימן קנו) ובקונטרס אחרון שם ואלו נאמרין:

ה. התפלות שנדפסו בכל יום בראש הספר בדפוסים הקודמים, המסתכל יפה יבין שאין לאומרם, כי קריאת תנ''ך זו המסודרת בספר הזה אין הפסוקים מבחינת המדות ולא נתנו דבריהם לשעורין:

ו. בחול המועד טוב לקרות דבר יום ביומו ולהשלים בעד יום טוב, כי כן דבר המלך מורנו הרב חיים ויטאל זצ''ל למי שלא למד הסדר יום אחד, שצריך להשלים כשיקרא, פסוקי יום שעבר לא נצרכה אלא עולו'ת מספר מלוי שם ב''ן, וככה יעשה בחול המועד שמעתי שמחמירין:

ז. בשבוע שקורין שתי פרשיות בשבת קדש, יקרא הסדר של פרשה ראשונה לבד ראשית ששיריה נכרין:

ח. וכשחל יום טוב בשבת קדש קורין פרשה של יום טוב או של שבת וחול המועד, תמיד יקרא בשבוע סדר הפרשה שקורין במנחת שבת קדש, ואפילו שתי שבועות או שלשה חזור חזור בפרשה ההיא הרי אלו מחזירין:

ט. תוספת טובה נעשה בפעם הזו כי ביום הששי נדפס משנה וגמרא מסדר טהרות, ויהי בשלם עד היסוד בא, וגם מאמר קצר מהזוהר כאשר עיניך תחזינה והן מטהרין:

י. בדפוסים שקדמו בענין המשניות והגמרא יש חסיר חליף יתיר וכן במאמרי הזוהר הקדוש וגם ערב רב עלה אתם. איכו השתא הכל מתוקן כולם נסקרין:

יא. גם נדפס זאת לפנים בספר הזה בראשית מאמר אמרי קדוש מורנו הרב חיים ויטאל זצ''ל, והלשון ההוא לא סליק שפיר, כתיב בגויה איזה דברים שישתנו לפי הכתבים אמתיים, אי לזאת הושמט. וכי תאוה נפשך לדעת דברים בשרשן פוק עיין בשער המצוות שסדר הרב מורנו הרב שמואל ויטאל פרשת עקב, ובשעה השמות בספר אוצרות חיים ובספר עץ חיים וכיוצא בהם, ומשם בארה זקוקין דנורא ובעורין:

יב. עוד הוסיפו מעלת המגיהים שמורים לכל בני ישראל מאמרי גמרא וזוהר איפה הם רועים, הגיעו לפרקן בעלים מרדפין כאשר היתה באמנה. ועוד זאת יתירה היד כותבת דמיתבא דעתא מילתא חדתא:

יוסף לחוק מוסר מלכים והלכה פסוקה יום ליום יביע דברים המחוורין. ואשר סדרתי אני בעניי, ברם עיקר שרשוהי בקונטרס סנסן ליאיר לזכות את הרבים, יחקקו צדק לא ימושו החוקים האלה, באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין. וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות. ובא לציון גואל והבית בהבנותו שם יזבחו זבחי צדק דכרין ואמרין. כן יהי רצון: הלא זה דברי איש צעיר מעפר דל קטונתי איני כדאי

חיים יוסף דוד אזולאי ס''ט

מעשה רוקח

א. מודעת זאת בחיוב תלמוד תורה וכמו שכתב הטור ומרן ולבוש ביורה דעה (בסימן רמ''ו) והרמב''ם (בפרק א) מהלכות תלמוד תורה, וזה לשונו, כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין זקן גדול, ואפילו עני המחזר על הפתחים, אפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן ללמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר והגית בו יומם ולילה וגו'. וחייב לשלש למודו שליש בתורה שבכתב בכלל זה. שליש בתלמוד וכו'. כיצד, היה בעל אומנות ועוסק במלאכתו שלשה שעות ביום ותשעה שעות בתורה, קורא שלושה מהם בתורה שבכתב, ובשלושה תורה שבעל פה, ובשלושה יבין דבר מתוך דבר יעו''ש. וגם באורח חיים (סימן קנ''ה) בטור ומרן ולבוש שכתבו אחר שיצא מבית הכנסת ילך לבית המדרש ויקבע עת ללמוד, וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעברנו אף אם הו סבור להרויח הרבה יעו''ש: ומאחר שכן שחייב כל איש לעסוק בתשעה שעות ביום בתלמוד תורה, אם כן מה יענה האדם ביום הדין לפני מלך מלכי המלכים הקב''ה, שכל היום כולו עוסק במלאתו איש איש על עבודתו ואינו עוסק בתורתו, כי בודאי אין קץ לעונשו. ואם ראה תראה מאמר משלי רבתא אשר הבאתי בקונטרס מיני מרקחת אשר בסוף ספר הנחמד מעשה רוקח (חלק ג') של מר זקני זיע''א, דשם בפרק שלישי הבאתי כל המאמר באורך, ועיניך תחזינה מישרים שכל הקורא בהם תסמר שערת בשרו, ולא יאכל ולא ישתה בראותו שכל מה שקרא לא נחשב לו לכלום, שצריך לקרות כל מה שכתוב שם, וה' הטוב יכפר בעד:

הנה כי כן מצוה על כל איש אשר בשם ישראל יכונה, לקנות לו ספר חוק לישראל לקרות בו בכל יום, שהוא סדר נאה ויאה שתקן לנו הרב הקדוש התנא האלהי האר''י זלה''ה זצ''ל, אשר בקריאתו זוכה במעט קט בשלושה למודים, שליש במקרא תורה נביאים וכתובים, שליש במשנה שקורא פרק מהמשנה, שליש בגמרא שקורא פסקא מהגמרא, ונוסף גם מאמר מזוהר הקדוש. ושמעתי רמז נאה כי בקריאת חוק לישראל שם רמוז תרי''ג, כי תנ''ך משנה גמרא קבלה שהוא הזוהר ראשי תיבות שלהם גמטריא תרי''ג, וגימטריא בתורה:

ומעתה הגם שאין ידו של אדם משגת לשלש תלמודו בתשעה שעות ביום, מטרדת מלאכתו לפרנס אשתו ובניו ואת עצמו, לכן יאחז צדיק ספר הלז לעסוק אהב בכל יום, דנחשב לו דבר מה בקיום חיוב זה לשלש תלמודו. והן אמת שעתה רוב המוני העם המשכילים ונבונים וגם מהתלמידי חכמים, אחר גמר תפלה מתאספים בבית הכנסת בטלית ותפילין, וקורים סדר זה בכל יום ויום, אשריהם ואשרי חלקם. ואנחנו רואים שבזמן מועט הוא משלים סדר זה, וכמו שכתב הרב הגדול חיד''א בספריו הלא המה מורה באצבע (בס''ג אות צג) ובמחזיק ברכה (סימן קנו אות ג) שצריך אחר תפילה שישתדל ללמוד סדר היום בספר חוק לישראל, כי הוא סדר נאה דרך קצרה וכשרה, וזוכה במעט זמן בעשירית שעה לקרות תנ''ך ולשנות משנה וגמרא וזוהר. והאיש הירא חוק נתן ולא יעבור, כי הוא תועלת עצום לנפשו, קרית נאמנה הזאת נעמי. וגם ילמד תנ''ך בתרגום כמו שכתב האר''י זצ''ל וכו'. גם לא יאמר התפלות שבראש הספר יעו''ש:

גם אחריו החזיק בשבח קריאה זו הרב החסיד חסד לאלפים ז''ל (סימן קנ''ה) וז''ל אחר שיצא מבית הכנסת וכו' והן עתה נתפשט למוד סדר חוק לישראל וכו', ומה טוב שהתלמיד חכם או יודע ספר שבעיר יקרא אותו בקול רם במתון, ואליו יאספו כל יראי ה' וחושבי שמו, וילמדו אחריו ויפרש להם הגמרא והזוהר והתוכחת מוסר והיוסף לחוק, באופן שכל הרוצה יוכל לזכות בו, אפילו היותר עם הארץ וכו' יעו''ש. ועיין גם הרב דבש לפי ז''ל (מערכת תק אות מא) ע''ש. וסדר קריאת הפסוקים של הסדר הזה, הנה הנם בשער המצוות פרשת ואתחנן ונגיד ומצוה (דף טל) וארחות צדיקים (דף צג) ולחם מן השמים למהרי''ן ז''ל כתיבת יד ומשם בארה:

ב. אם לא קרא מקרא ביום א' של השבוע, יש לו תשלומין שיקרא ביום ב' שתי הקריאות, דהיינו קריאת יום ראשון ויום שני, אבל אין זה מועיל רק לצורך היום ב' שיקרא קריאת יום שלפניו שדלג ואחר כך יקרא קריאת היום ההוא, אך לצורך יום ראשון שלא קרא בו אין לו תקון כלל. שער המצוות ונגיד ומצוה ולחם מן השמים וארחות צדיקים שם:

ג. ומזה למד הרב חיד''א ז''ל בהקדמתו (באות ו') דבחול המועד טוב לקרות דבר יום ביומו, ולהשלים בעד יום טוב. ובספרו מחזיק ברכה בקונטרס אחרון כתב דטוב לקרות הסדר הזה בחול המועד ולהשלים בעד יום טוב, מאחר דלא יקרא ביום טוב עיין שם. אם כן בחול המועד יקרא של יום טוב שעבר וקריאה יום חול המועד שעומד בו, ומכאן אזהרה שצריך לעשות כן, יען שביום חול המועד אין לו מלאכה וחל עליו החיוב של תלמוד תורה יותר מימות החול, וכמו שאמרו ז''ל על פסוק כי אקח מועד וגו'. וכך כתב בצפורן שמיר (סימן ד' אות נז):

ד. הנה בקריאת כ''ו פסוקים בליל ששי, מבואר בשער המצוות וארחות צדיקים ולחם מן השמים ובספרו שערי רחמים (דף ע:) שאם יכול לקרותם אחר חצות לילה בקומו הנה מה טוב, ואם לאו יקרא אותם בחצות הלילה קודם שישן. והנה בלחם מן השמים מבואר שיקרא אותם עם תרגום או לאו, אמנם מהרח''ך בספרו שערי רחמים (דף ע:) כתב לקרותם בלי תרגום, וכתב שזהו סוד והיה משנה, דהיינו שם הוי''ה קריאת כ''ו פסוקים בחמשה ימים, וכ''ו בליל הששי, ואז הוי''ה משנה ע''ש. והרב מחזיק ברכה ז''ל (סקנ''ו אות ו) ובקונטרס אחרון, גלה לנו משם המקובל מורנו הרב שלום שרעבי ז''ל, וסולת בלולה משם גורי האר''י זצ''ל והרמ''ע, דאין תרגום בלילה ולא בשבת ויום טוב יעו''ש. וכך כתב בהקדמתו (אות ד') ומזה דן את הדין הרב פתח הדביר נר''ו (סימן קנ''ו) דמנהגן של ישראל בימת הקיץ שעל הרוב לא יוכלו להשכים לקרות הכ''ו פסוקים בעוד לילה, וקרו להו אחר שהאיר היום, נראה פשוט דאפילו הכי אין לקרות תרגום אף על פי דיממא הוא יעו''ש. ומוכרח לומר דהא דאין קורין בתחלת הלילה כצואת מורנו הרב חיים ויטאל זצ''ל אם לא יוכל לקום אחר חצות, כונתם של אלו דמניחים עד הבוקר היינו לומר דשמא יוכלו לקום באשמורת לקרותם ואם לא יוכלו יקראו אותם בבוקר. ולדעתי דעת הדיוט כיון שהזהרת רבנו מורנו הרב חיים ויטאל לקרותם בליל הששי, טוב לקרותם בתחילת הלילה מלהניחם בספק, דשמא לא יוכל לקום ויקרא אותם בבוקר ויסתפק לו אם יקרא גם התרגום, ומה גם דאחר התפלה הוא קורא כל הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום:

והנה מאחר שחל החיוב בקריאת כ''ו פסוקים אלו, ולכוון לשם ב''ן כמבואר שם, הנה כי כן צריך להזהיר לקרותם, יען שאנחנו רואים שאינם נזהרים בהם בקריאה של כל יום ויום, ואם תשאל להם אם קוראים אם לאו, יאמרו שאינם קוראים. אשר על כן יזהרו מכאן ולהבא, ובמה שעבר ה' הטוב יכפר בעד אמן, ואני אחד מהם. ועיין להרב מחזיק ברכה בקונטרס אחרון שם שכך כתב דבאור הששי יקרא הכ''ו פסוקים שנים מקרא, לאפוקי מי שכתב דיקראם פעם אחד בלבד ע''ש באות ד'. ומאחר שכבר מבואר לקרותם בתחלת הלילה, מה טוב לקרותם קודם אכילתו, כי אם יניח עד אחר שאכל שמא תאנסנו שינה ולא יקרא אותם:

והרב ימצא חיים נר''ו ס''ט, ראה והתקין תפלה לומר קודם למוד כ''ו פסוקים של חוק לישראל באשמורת ליל הששי, וזה נוסחה:

הריני מכוון בקריאת כ''ו פסוקים אלו שהם צרוף שם הוי''ה לקנות הארת נשמה יתרה משבת הבאה. ויהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שלא תביאנו לידי חלול שבת, לא על ידינו ולא על ידי שום אחד מבני ביתנו, ולא על ידי שום אחד מישראל בכל מקום שהם, ונזכה לשמור כל שבתות קדשך במחשבה ודיבור ומעשה אמן כן יהיה רצון:

ה. כתב הרב ברכי יוסף ז''ל ביו''ד (רמ''ו אות ד') משם הגאון מהר''ד שפטל בצואה שבספר יש נוחלין וזה לשונו, למוד הגמרא ורש''י ותוספות חיוב כמו הנחת תפילין עד כאן. אם כן לפי זה כיון שיש בסדר הזה גמרא ורש''י, מה טוב לקרות גם רש''י עם הגמרא כיון שחיוב הוא כמו הנחת תפילין. ומה טוב אם המדפיסים הי''ו שמכאן ולהבא ידפיסו התוס' השייך לאותה גמרא אחר רש''י ושכרם כפול מן השמים:

ו. כבר מבואר להרב חיד''א ז''ל במורה באצבע כמו שכתב לעיל וכן בהקדמתו לספר הזה באות ה', שלא לומר אותם תפילות שנדפסו בחוק לישראל דפוס ויניציאה, דהמסתכל יפה יבין שאין לאומרם, כי קריאת תנ''ך זו המסודרת בספר הזה אין הפסוקים מבחינת המדות יעו''ש. ומזה למדו שיכול לומר אותם הפסוקים שקוראים קודם למוד תנ''ך, דהיינו קודם תורה יאמר עזרנו בשם ה', וגם וחפץ ה' בידינו יצלח וגו', יגדיל תורה ויאדיר, ברוך אתה ה' למדני חקיך, תורה צוה לנו משה וגו', וזאת התורה וגו', שמע ישראל וגו', וכן בנביאים פסוק הקטון יהיה לאלף וגו', ובכתובים פסוק תודיעני וגו', באומרם דכל כונת הרב חיד''א ז''ל אינה אלא על אותם התפילות אבל אלו הפסוקים יוכל לומר. והגם שנוכל לומר כן, למה יכנס בספק לומר פסוקים אחרים שלא נזכרו בדברי רבנו האר''י זצ''ל בסדר הזה, ולא בדברי רבנו מורנו הרב חיים ויטאל זצ''ל, ולא בהקדמת הרב חיד''א זצ''ל, יען כי כל יום פסוקים מכוונים בסד'ר המדרגה, ומה לנו לאומרם מה שלא הוזהרנו בהם ולכנס בספק, ומי שרוצה לאומרם הרשות בידו:

אמנם מה שנתחדש עתה לומר קודם הלמוד לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה וכו', נראה שכן האמת, יען הזהיר אותנו הרב חיד''א ז''ל במורה באצבע בתחלתו, שקודם כל למוד וכל מצוה להרהר בתשובה, ואחר כך יאמר נא לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה וכו', וכן כתב בספרו מחזיק ברכה (סי' קנ''ו אות ג') עיין שם:

ולכן מה טוב לומר בכל יום קודם הלמוד: לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו ודחילו ליחדא שם י''ה בו''ה ביחודא שלים בשם כל ישראל, הנה אנחנו קוראים (ואם קורא ביחיד יאמר הנה אני קורא) (ביום ראשון) ששה פסוקים שהם כנגד ו' דמלוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בנו (וביחיד: בי) הארה מתוספת נשמה של שבת שעברה ויהיה נועם ה' אלהינו וגו':

וכן על זה הדרך ככתוב קודם כל קריאה בסדר הזה בספר חוק לישראל כמבואר שם. וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם: כה דברי החותם בסדר ושמרתיך בכל אשר תלך. שנת ורוח נכון חדש בקרבי לפ''ק. ע''ה החתום יעקב רוקח ס''ט:

פרשת במדבר

במדבר יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

א (א) וַיְדַבֵּ֨ר יְהֹוָ֧ה אֶל-מֹשֶׁ֛ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּאֶחָד֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית לְצֵאתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה בְּמַדְבְּרָא דְסִינַי בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא בְּחַד לְיַרְחָא תִנְיָנָא בְּשַׁתָּא תִנְיֵתָא לְמִפַּקְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְמֵימָר:

רש''י וידבר. במדבר סיני באחד לחדש. וגו' . מתוך חבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן' באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באיר מנאם:

(ב) שְׂא֗וּ אֶת-רֹאשׁ֨ כָּל-עֲדַ֣ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֔ל לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֔וֹת כָּל-זָכָ֖ר לְגֻלְגְּלֹתָֽם: קַבִּילוּ יָת חֻשְׁבַּן כָּל כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזַרְעֲ יַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן כָּל דְכוּרָא לְגֻלְגְלַתְהוֹן:

רש''י למשפחתם. דע מנין כל שבט ושבט: לבית אבתם. מי שאביו משבט אחד ואמו משבט אחר יקום על שבט אביו: לגלגלתם. על ידי שקלים בקע לגלגלת:

(ג) מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כָּל-יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵ֑ל תִּפְקְד֥וּ אֹתָ֛ם לְצִבְאֹתָ֖ם אַתָּ֥ה וְאַֽהֲרֹֽן: מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כָּל נָפֵק חֵילָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּמְנוּן יָתְהוֹן לְחֵילֵיהוֹן אַתְּ וְאַהֲרֹן:

רש''י כל יצא צבא. מגיד שאין יוצא בצבא פחות מבן עשרים:

(ד) וְאִתְּכֶ֣ם יִֽהְי֔וּ אִ֥ישׁ אִ֖ישׁ לַמַּטֶּ֑ה אִ֛ישׁ רֹ֥אשׁ לְבֵית-אֲבֹתָ֖יו הֽוּא: וְעִמְכוֹן יְהוֹן גַבְרָא גַבְרָא לְשִׁבְטָא גְבַר רֵישׁ לְבֵית אֲבָהָתוֹהִי הוּא:

רש''י ואתכם יהיו. כשתפקדו אותם יהיו עמכם נשיא כל שבט ושבט:

(ה) וְאֵ֨לֶּה֙ שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר יַֽעַמְד֖וּ אִתְּכֶ֑ם לִרְאוּבֵ֕ן אֱלִיצ֖וּר בֶּן-שְׁדֵיאֽוּר: וְאִלֵין שְׁמָהַת גֻבְרַיָא דִי יְקוּמוּן עִמְכוֹן לִרְאוּבֵן אֶלִיצוּר בַּר שְׁדֵיאוּר: (ו) לְשִׁמְע֕וֹן שְׁלֻֽמִיאֵ֖ל בֶּן-צוּרִֽישַׁדָּֽי: לְשִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בַּר צוּרִישַׁדָי:

נביאים - הושע - פרק ב

ב (א) וְֽ֠הָיָה מִסְפַּ֤ר בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-יִמַּ֖ד וְלֹ֣א יִסָּפֵ֑ר וְֽ֠הָיָה בִּמְק֞וֹם אֲשֶׁר-יֵאָמֵ֤ר לָהֶם֙ לֹֽא-עַמִּ֣י אַתֶּ֔ם יֵאָמֵ֥ר לָהֶ֖ם בְּנֵ֥י אֵֽל-חָֽי: וִיהֵי מִנְיַן בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל סַגִּי כְּחָלָא דְּיַמָּא דְּלָא מִתְכַל וּדְלָא מִתְמְנֵי וִיהֵי בְּאַתְרָא דְּאִתְגְּלִיאוּ בֵּינֵי עַמְמַיָּא כַּד עֲבַרוּ עַל אוֹרַיְתָא וְאִתְאֲמַר לְהוֹן לָא עַמִּי אַתּוּן יְתוּבוּן וְיִתְרַבוֹן וְיִתְאֲמַר לְהוֹן עַמֵּיהּ דֶּאֱלָהָא קַיָּימָא :

רש''י והיה מספר . מה ענין פורענות ונחמה סמוכין בדבור אחד , ורבותינו פירשו בפסחים הרגיש הושע בעצמו שחטא על שאמר החליפם עמד ובקש עליהם רחמים , ובספרי דבי רב פרשת וישב ישראל בשטים שנינו רבי אומר יש פרשיות סמוכות זו לזו ורחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב כי אתם לא עמי והיה מספר בני ישראל כחול הים מה ענין זה אצל זה משל למלך שכעס על אשתו שלח אחר הסופר לבוא ולכתוב לה גט עד שלא בא הסופר נתרצה המלך לאשתו אמר המלך אפשר יצא סופר זה מכאן חלוק כלומר לבו חלוק ותוהה לומר למה שלח אחרי אמר לו בא וכתוב לה שאני כופל לה כתובתה ולפי פשוטו כך היא סמיכתו כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם אראה עצמי כאילו איני לכם ותגלו לבין האומות ואף שם תרבו ותצמחו ושם תשובו אל לבבכם לשוב אלי כמו שנאמר על ידי משה ( דברים ל ) והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך וגו' ושב ה' אלהיך את שבותך וגו' אף כאן ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו וגו' :

(ב) וְ֠נִקְבְּצוּ בְּנֵֽי-יְהוּדָ֤ה וּבְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ יַחְדָּ֔ו וְשָׂמ֥וּ לָהֶ֛ם רֹ֥אשׁ אֶחָ֖ד וְעָל֣וּ מִן-הָאָ֑רֶץ כִּ֥י גָד֖וֹל י֥וֹם יִזְרְעֶֽאל: וְיִתְכַּנְשׁוּן בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְּׂרָאֵל כַּחֲדָא וִימַנּוּן לְהוֹן רֵישׁ חָד מִן בֵית דָּוִד וְיִסְּקוּן מִן אַרְעָא גַלְוָתְהוֹן אֲרֵי רַב יוֹם כְּנֵישָׁתְהוֹן :

רש''י ראש אחד . דוד מלכם : כי גדול יום . קבוץ זריעתם :

(ג) אִמְר֥וּ לַאֲחֵיכֶ֖ם עַמִּ֑י וְלַאֲחֽוֹתֵיכֶ֖ם רֻחָֽמָה: נְבִיַּיּא אֲמַרוּ לַאֲחֵיכוֹן עַמִּי תּוּבוּ לְאוֹרַיְתִי וְעַל כְּנִשַׁתְכוֹן אֲרַחֵם :

רש''י אמרו לאחיכם עמי . כתרגומו תובו לאורייתי ועל כנישתכון ארחם :

(ד) רִ֤יבוּ בְאִמְּכֶם֙ רִ֔יבוּ כִּֽי-הִיא֙ לֹ֣א אִשְׁתִּ֔י וְאָנֹכִ֖י לֹ֣א אִישָׁ֑הּ וְתָסֵ֤ר זְנוּנֶ֙יהָ֙ מִפָּנֶ֔יה וְנַאֲפוּפֶ֖יהָ מִבֵּ֥ין שָׁדֶֽיהָ: אוֹכַחוּ לִכְנִשְׁתָּא דְיִשְּׂרָאֵל וַאֲמַרוּ לָהּ אֲרֵי הִיא לָא מִתְעַנְיָא בְּפוּלְחָנִי וּמֵימְרִי לָא מְקַבֵּל צְלוֹתָהּ עַד דְּתַעְדֵּי עוֹבָדַהָא בִּישַׁיָּא מִ) ּּבֵיל אַפַּהָא וּפוּלְחַן טָעֲוָתַהָא מִבֵּין קִרְוַהָא :

רש''י ריבו באמכם . בכנסייה שלכם של עכשיו שהיא אם לדורות הבאים : מבין שדיה . דרך הנואפות שממעכין להם בין דדיהם ויונתן תירגם ופולחן טעותהא מבין קירוהא :

(ה) פֶּן-אַפְשִׁיטֶ֣נָּה עֲרֻמָּ֔ה וְהִ֨צַּגְתִּ֔יהָ כְּי֖וֹם הִוָּֽלְדָ֑הּ וְשַׂמְתִּ֣יהָ כַמִּדְבָּ֗ר וְשַׁתִּ֙הָ֙ כְּאֶ֣רֶץ צִיָּ֔ה וַהֲמִתִּ֖יהָ בַּצָּמָֽא: דִּלְמָא אֲסַלֵק שְׁכִנְתִּי מִנָהּ וְאַעְדֵּי יְקָרַהּ וַאֲשַׁוֵּינַהּ רַטִּישָׁא כְּיוֹמַיָּא קַדְמָאֵי עַד לָא אִתְקָרַבַת לְפוּלְחָנִי וִיחוּל רוּגְזִי עֲלָהּ כְּמָא דְּחָל עַל עָם דָּרָא דַּעֲבַרוּ עַל אוֹרַיְתִי בְּמַדְבְּרָא וַאֲשַׁוֵּי אַרְעָא צָדְיָא וְאַקְטְלִנַּהּ בְּבַצוֹרְתָא :

רש''י כיום הולדה . כיום שמצאתיה במצרים כמו שמפורש ( ביחזקאל טז ) ומולדתך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ותושלכי על פני השדה בגועל נפשך לא חסה עליך עין ( שם ) : כמדבר . גזירות שגזרתי עליהם במדבר שם יתמו ושם ימותו ( במדבר יד ) : והמתיה . ואקטלינה :

(ו) וְאֶת-בָּנֶ֖יהָ לֹ֣א אֲרַחֵ֑ם כִּֽי-בְנֵ֥י זְנוּנִ֖ים הֵֽמָּה: וְיַת בְנָהָא לָא אֲרַחֵם אֲרֵי בְנִין דְּטָעַן אִינּוּן :

כתובים - משלי - פרק ל

(ח) שָׁ֤וְא | וּֽדְבַר-כָּזָ֡ב הַרְחֵ֬ק מִמֶּ֗נִּי רֵ֣אשׁ וָ֭עֹשֶׁר אַל-תִּֽתֶּן-לִ֑י הַ֝טְרִיפֵ֗נִי לֶ֣חֶם חֻקִּֽי: רִגְלְתָא וּמִלְתָא כַדְבוּתָא אַרְחֵיק מִנִי מִסְכְּנוּתָא וְעוּתְרָא לָא תִתֵּן לִי זוֹנִי לַחְמָא מִסְתִי :

רש''י ראש . דלות : הטריפני . ל' מזון וכן טרף נתן ליראיו ( תהלים קיא ) :

(ט) פֶּ֥ן אֶשְׂבַּ֨ע | וְכִחַשְׁתִּי֮ וְאָמַ֗רְתִּי מִ֥י יְה֫וָ֥ה וּפֶֽן-אִוָּרֵ֥שׁ וְגָנַ֑בְתִּי וְ֝תָפַ֗שְׂתִּי שֵׁ֣ם אֱלֹהָֽי: דְּלָא אֶשְּׂבַּע וְאֶכְפַּר וְאֵימַר מַנוּ אֱלָהָא וּדְלָא אִתְמַסְכֵּן וְאֶגְנוֹב וַאֲחַלֵיל שְׁמֵיהּ דֶּאֱלָהָא :

רש''י פן אשבע . מתוך עושר וכחשתי . בהקב''ה מרוב גאוה ומהו הכחשה : ואמרתי מי ה' . כלומר אין אלהים : ותפשתי שם אלהי . להרגיל להשבע בו לשקר :

(י) אַל-תַּלְשֵׁ֣ן עֶ֭בֶד אֶל-(אדנו) אֲדֹנָ֑יו פֶּֽן-יְקַלֶּלְךָ֥ וְאָשָֽׁמְתָּ: לָא תַלְשֵׁן עַבְדָא לְמָרֵיהּ דְּלָא נְצַעֲרִינָךְ וְתִתְחַיֵב :

רש''י אל תלשן עבד . אל תמסור דין על אדם לצעוק עליו להקב''ה ואפי' הוא רשע אשר אביו יקלל וכל התועבות האמורות כאן בו , וראיה לדבר מהושע בן בארי כדאיתא בפסחים בפ' האשה שהלשין את ישראל ואמר החליפם באומה אחרת אמר לו הקב''ה קח לך אשת זנונים ( הושע א ) :

(יא) דּ֭וֹר אָבִ֣יו יְקַלֵּ֑ל וְאֶת-אִ֝מּ֗וֹ לֹ֣א יְבָרֵֽךְ: דָּרָא דַאֲבוּהִי נְצַעַר וּלְאִמֵיהּ לָא נְבָרֵךְ : (יב) דּ֭וֹר טָה֣וֹר בְּעֵינָ֑יו וּ֝מִצֹּאָת֗וֹ לֹ֣א רֻחָֽץ: דָּרָא דְדָכֵי בְעַיְנוֹי וּמִצֵאָתֵיהּ לָא אִשְׁתְּזַג : (יג) דּ֭וֹר מָה-רָמ֣וּ עֵינָ֑יו וְ֝עַפְעַפָּ֗יו יִנָּשֵֽׂאוּ: דָּרָא דְרָמוּ עַיְנוֹי וּגְבִינוֹי מְנַטְלִין :

רש''י דור מה רמו עיניו . זה גסות הרוח :

משנה שביעית פרק א

א. עַד אֵימָתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה הָאִילָן עֶרֶב שְׁבִעִית. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל זְמַן שֶׁהוּא יָפֶה לַפֶּרִי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַד הָעֲצֶרֶת. וּקְרוֹבִין דִּבְרֵי אֵלּוּ לִהְיוֹת כְּדִבְרֵי אֵלּוּ:

ברטנורה   (א) עד אימתי חורשים בשדה האילן. לקמן מפרש אי זהו שדה אילן: ערב שביעית. שצריך להוסיף משנה ששית על השביעית באיסור עבודת הארץ ולקמן ילפינן לה מקראי: כל זמן שהוא יפה לפרי. כלומר שהחרישה יפה לפרי הוי מתקן הקרקע לצורך הפרי של ששית ולא לצורך שביעית: עד העצרת. דעד העצרת יפה לפרי ותו לא ומן העצרת ואילך נראה כמתקן לצורך שביעית. ובשדה לבן שאין בו אילן עד הפסח. ומשנה זו היא משנה ראשונה ואינה הלכה, דרבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו שהם פסח בשדה לבן, ועצרת בשדה אילן, והתירום, ומותר לחרוש עד ראש השנה של שביעית:

ב. אֵיזֶהוּ שְׂדֵה הָאִילָן. כָּל שְׁלּשָׁה אִילָנוֹת לְבֵית סְאָה, אִם רְאוּיִין לַעֲשׂוֹת כִּכַּר דְּבֵלָה שֶׁל שִׁשִּׁים מָנֶה בָּאִטַלְקִי, חוֹרְשִׁים כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן. פָּחוֹת מִכָּאן, אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶן אֶלָּא מְלֹא הָאוֹרֶה וְסַלּוֹ חוּצָה לוֹ:

ברטנורה   (ב) לבית סאה. קרקע שהוא חמשים אמה על חמשים אמה: ככר דבלה. התאנים היבשים עשויין במעגלה כעין ככר לחם קרויים ככר דבלה: באיטלקי. במנה של איטליא של יון, ולפי שהיה כך בימי משה משערים בו. והמנה מאה דינרים, והדינר שש מעות, ומשקל כל מעה שש עשרה שעורות בינוניות: פחות מכאן. מככר של ששים, מנה אין חורשים כל בית סאה אלא תחת האילן לבד וחוצה לו כמלא אורה וסלו. המלקט תאנים קרוי אורה, כמו גודר בתמרים, ובוצר בענבים: וסלו. הסל שנותן בו מה שהוא לוקט, ושאר השדה חשוב שדה הלבן ואין חורשין אותו אלא עד פסח:

ג. אֶחָד אִילַן סְרָק וְאֶחָד אִילַן מַאֲכָל, רוֹאִין אוֹתָן כְּאִלּוּ הֵם תְּאֵנִים. אִם רְאוּיִים לַעֲשׂוֹת כִּכַּר דְּבֵלָה שֶׁל שִׁשִּׁים מָנֶה בָּאִיטַלְקִי, חוֹרְשִׁים כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן. פָּחוֹת מִכָאן, אֵין חוֹרְשִׁים לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן:

ברטנורה   (ג) אחד אילן סרק. שאינה עושה פירות ונטועין שלשה לבית סאה: אם ראויין לעשות. רואין כל אילן ואילן בפני עצמו אם אילן של תאנה כיוצא בו היה עושה ככר דבלה. ולמה שיערו בתאנה על שפירותיה גסין ועושה הרבה: לצרכן. מלא אורה וסלו חוצה לו:

ד. הָיָה אֶחָד עוֹשֶׂה כִּכַּר דְּבֵלָה וּשְׁנַיִם אֵין עוֹשִׂין, אוֹ שְׁנַיִם עוֹשִׂין וְאֶחָד אֵינוֹ עוֹשֶׂה, אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן, עַד שֶׁיִּהְיוּ מִשְׁלּשָׁה וְעַד תִּשְׁעָה. הָיוּ עֲשָׂרָה, מֵעֲשָׂרָה וּלְמַעְלָה, בֵּין עוֹשִׂין בֵּין שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין, חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד) בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר חָרִישׁ וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית, אֶלָּא חָרִישׁ שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁהוּא נִכְנָס בַּשְּׁבִיעִית, וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁהוּא יוֹצֵא לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, מֶה חָרִישׁ רְשׁוּת, אַף קָצִיר רְשׁוּת, יָצָא קְצִיר הָעֹמֶר:

ברטנורה   (ד) עד שיהיו מג' ועד ט'. כלומר דין זה שאמרנו, היינו מג' ועד ט', אבל אם היו עשרה או יותר, אף על פי שאינן עושין חורשין: שנאמר בחריש ובקציר תשבות. ארישא קאי דתנן אין חורשין להן אלא לצרכן, ומנין שאין חורשין כל הבית סאה שנאמר בחריש ובקציר תשבות, ואם אינו ענין לשבת בראשית שכבר נאמר (שמות כ) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ולא לשמיטה שכבר נאמר (ויקרא כה) שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך, תנהו ענין לאסור שני פרקים של ערב שביעית, מפסח לשדה לבן, ומעצרת לשדה אילן, והכי קאמר קרא בחריש שקצירו אסור ואיזה זה חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית תשבות, ובקציר שחרישו אסור ואיזה זה קציר של שביעית שיוצא למוצאי שביעית נמי תשבות, שספיחים שגדלו בשביעית או שעבר וזרע בשביעית אסור לקצרם בשמינית: רבי ישמעאל אומר. לעולם בשבת משתעי קרא כפשטיה ואתא לאשמועינן מה חריש רשות, שאין לך חריש של מצוה, אף קציר דאמר רחמנא תשבות, בקציר של רשות, יצא קציר העומר שהוא מצוה דבעינן קצירה לשמה, שזה דוחה את השבת:

ה. שְׁלֹשָה אִילָנוֹת שֶׁל שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין, וְחוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן. וְכַמָּה יְהֵא בֵינֵיהֶם, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַבָּקָר עוֹבֵר בְּכֵלָיו:

ברטנורה   (ה) הרי אלו מצטרפין. ונחשבין כאלו הן של איש אחד וחורשין כל בית סאה בשבילן: וכמה יהא ביניהן. בין אילן לאילן: כמלא בקר וכליו. צמד בקר עם העול והיינו ארבע אמות, אבל פחות מכאן למעקר קיימי ואין חורשין בשבילן:

ו. עֶשֶׂר נְטִיעוֹת מְפֻזָּרוֹת בְּתוֹךְ בֵּית סְאָה, חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. הָיוּ עֲשׂוּיוֹת שׁוּרָה וּמֻקָּפוֹת עֲטָרָה, אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן:

ברטנורה   (ו) נטיעות. ילדות, וזקנות קרי אילן, והכא קא משמע לן דאף על גב דשלשה אילנות לבית סאה קרוי שדה אילן וחורשין כל בית סאה בשבילן, בנטיעות ילדות אין חורשין עד שיהיו עשרה: שורה. שנטועות במקום אחד כחומה ואינן מפוזרות: אין חורשין אלא לצרכן. משום דכשמפוזרות נראה כחורש לצורך האילן, אבל היכא דקיימי במקום אחד נראה כמתקן את הארץ לצורך שביעית ולא לצורך האילנות: שורה. תרגום חומה שורה: עטרה. גדר סביב:

ז. הַנְּטִיעוֹת וְהַדִּלּוּעִים, מִצְטָרְפִין לְתוֹךְ בֵּית סְאָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל עֲשָׂרָה דִלּוּעִים לְבֵית סְאָה, חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה: ח. עַד אֵימָתַי נִקְרְאוּ נְטִיעוֹת. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיָּחֹלּוּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, בַּת שֶׁבַע שָׁנִים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, נְטִיעָה כִשְׁמָהּ. אִילָן שֶׁנִּגְמַם וְהוֹצִיא חֲלִיפִין, מִטֶּפַח וּלְמַטָּה כַּנְּטִיעָה, מִטֶּפַח וּלְמַעְלָה, כָּאִילָן, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן:

ברטנורה   (ח) עד שיחולו. עד שיצאו לחולין בשנה הרביעית על ידי פדיון, ואם לא פדאן בשנה הרביעית, עד שיעשו חולין מאליהן בשנה החמישית: נטיעה כשמה. בת שנתה קרויה נטיעה ותו לא. פירוש אחר, כשמה, כל זמן שבני אדם קוראין לה נטיעה ואין קוראין לה אילן. והלכה כרבי עקיבא: שנגמם. שנחתך: חליפין. גידולים, לשון גזעו מחליף: כנטיעה. בין לענין חרישה, בין לענין ערלה. והלכה כרבי שמעון:

גמרא ברכות דף ל''ב ע''ב

אֲפִלוּ הַמֶּלֶךְ שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ וְכו' אָמַר רַב יוֹסֵף לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲבָל לְמַלְכֵי אוּמוֹת הָעוֹלָם פּוֹסֵק. מְתִיבִי הַמִּתְפַּלֵּל וְרָאָה אַנָּס בָּא כְּנֶגְדּוֹ רָאָה קָרוֹן בָּא כְּנֶגְדּוֹ לֹא יְהֵא מַפְסִיק אֶלָּא מְקַצֵר וְעוֹלֶה לָא קַשְׁיָא הָא דְאֶפְשַׁר לְקַצֵר וְאִם לָאו פּוֹסֵק. תָּנוּ רַבָּנָן מַעֲשֵׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל בַּדֶּרֶךְ בָּא שַׂר אֶחָד וְנָתַן לוֹ שָׁלוֹם וְלֹא הֶחֱזִיר לוֹ שָׁלוֹם הִמְתִּין לוֹ עַד שֶׁסִּיֵּים תְּפִלָּתוֹ לְאַחַר שֶׁסִּיֵים תְּפִלָּתוֹ אָמַר לוֹ רֵיקָא וַהֲלֹא כָּתוּב בְּתוֹרָתְכֶם (דברים ד) רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמוֹר נַפְשְׁךָ וּכְתִיב וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם כְּשֶׁנָּתַתִּי לְךָ שָׁלוֹם לָמָה לֹא הֶחֱזַרְתָּ לִי שָׁלוֹם אִם הָיִיתִי חוֹתֵךְ רֹאשְׁךָ בְּסַיִיף מִי הָיָה תּוֹבֵעַ אֶת דָּמְךָ מִיָּדִי אָמַר לוֹ הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאֲפַיְיסְךְ בִּדְבָרִים אָמַר לֵיהּ אִילוּ הָיִיתָ עוֹמֵד לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם וּבָא חֲבֵירָךְ וְנָתָן לְךָ שָׁלוֹם הָיִּיתָ מַחֲזִיר לוֹ אָמַר לוֹ לַאו וְאִם הָיִיתָ מַחֲזִיר לוֹ מַה הָיוּ עוֹשִׂים לְךָ אָמַר לֵיהּ הָיוּ חוֹתְכִים אֶת רֹאשִׁי בְּסַיִּיף אָמַר לוֹ וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחוֹמֶר וּמַה אַתָּה שֶׁהָיִיתָ עוֹמֵד לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁהַיּוֹם כַּאן וּמָחָר בַּקֶּבֶר כַּךְ. אֲנִי שֶׁהָיִּיתִי עוֹמֵד לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא חַי וְקַיָּים לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מִיַּד נִתְפַּיֵּיס אוֹתוֹ שַׂר וְנִפְטַר אוֹתוֹ חָסִיד לְבֵיתוֹ לְשָׁלוֹם:

רש''י אבל למלכי אומות העולם פוסק. שלא יהרגנו: הא דאפשר לקצר. כגון שסמוך לגמור תפלתו:

זוהר במדבר דף קי''ז ע''ב

רַבִּי יִצְחָק פָּתַח (תהלים קט''ז) יְיָ זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ יְבָרֵךְ אֶת בֵּית וְגוֹמֵר. יְיָ זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ אִלֵּין גּוּבְרִין דַּהֲווּ עָאלִין בְּחוּשְׁבְּנָא דְמַדְבְּרָא וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְבָרֵךְ לוֹן וְאוֹסִיף עָלַיְיהוּ בְכָל זִמְנָא. תָּא חָזֵי הָאי מָאן דְּאָמַר שְׁבָחָא דְחַבְרֵיהּ דִבְנוֹי אוֹ דְמָמוֹנֵיהּ בָּעֵי לְבָרְכָא לֵיהּ וּלְאוֹדָאָה עָלֵיהּ בִּרְכָּאָן. מְנָלָן. מִמֹּשֶׁה דִכְתִיב (דברים א) וְהִנְכֶם הַיּוֹם כְּכֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרוֹב. לְבָתָר מַה כְתִיב. יְיָ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם יוֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וְגוֹמֵר. תְּרֵין בִּרְכָאָן הֲווֹ חָד יְיָ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם וְגוֹמֵר. הָא חָד לְבָתָר וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם. לְאוֹדָאָה עָלַיְיהוּ בִּרְכָאָן עַל בִּרְכָאָן. וְאִי אִיהוּ מָנֵי שְׁבָחָא דְחַבְרֵיהּ וְלָא אוֹדֵי עָלֵיהּ בִּרְכָּאָן. הוּא נִתְפַּס בְּקַדְמִיתָא מִלְּעֵילָא וְאִי אִיהוּ מְבָרֵךְ לֵיהּ הוּא מִתְבָּרֵךְ מִלְּעֵילָא. וּבִרְכָתָא בָּעֵי לְבָרְכָא לָהּ בְעֵינָא טָבָא וְלָא בְעֵינָא בִישָׁא. וּבְכֹלָא בָעֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רְחִימוּתָא דְלִבָּא. וּמַה מָאן דִמְבָרֵךְ לְחַבְרֵיהּ בָּעֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא דִיְּבָרֵךְ לֵיהּ בְּעֵינָא טָבָא וּבְלִבָּא טָבָא מָאן דִמְבָרֵךְ לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דְבָעֵי עֵינָא טָבָא וְלִבָּא טָבָא וּרְחִמוּתָא דְלִבָּא. בְּגִין כַּךְ (שם ו) וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל לְבָבְךָ וְגוֹמֵר. תָּא חֲזֵי הָא אוּקְמוּהָ לֵית בִּרְכָתָא דִלְעֵילָא שַׁרְיָיא עַל מִלָּה דְאִתְמְנֵי. וְאִי תֵימָא יִשְׂרָאֵל אֵיךְ אִתְמְנוּן. אֶלָּא כֻפְרָא נַטְלֵי מִנַּיְיהוּ וְהָא אוּקְמוּהָ וְחוּשְׁבָּנָא לָא הֲוֵי עַד דְיִתְכְּנִישׁ כָּל הַהוּא כוּפְרָא וְסָלִיק לְחוּשְׁבָּנָא וּבְקַדְמִיתָא מְבָרְכָן לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל וּלְבָתָר מָנָאן הַהוּא כוּפְרָא וּלְבָתָר מְהַדְרִין וּמְבָרְכִין לוֹן לְיִשְׂרָאֵל. אִשְׁתְּכָחוּ דְיִשְׂרָאֵל מִתְבָּרְכִין בְקַדְמִיתָא וּבְסוֹפָא וְלָא סָלִיק בְּהוּ מוֹתָנָא. מוֹתָנָא אֲמָאי סָלִיק בְּמִנְיָינָא. אֶלָּא בְגִין דְּבִרְכָתָא לָא שַׁרְיָיא בְמִנְיָינָא. כֵיוַן דְּיִסְתְּלַק בִּרְכָתָא סִטְרָא אַחֲרָא שָׁאֲרֵי עֲלוֹי וְיָכִיל לְאִתְזְקָא בְגִין דָּא בְמִנְיָינָא נַטְלִין כוּפְרָא וּפִדְיוֹנָא לְסַלְקָא עָלֵיהּ מִנַּיְיהוּ (ס''א עָלֵיהּ מוֹתָנָא) יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אִלֵּין נָשִׁין דְּלָא סַלְקִין בְּמִנְיָינָא. יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרֹן דְּאִינוּן מְבָרְכִין לְעַמָּא בְעֵינָא טָבָא וּבְלִבָּא טָבָא וּבִרְחִימוּתָא דְלִבָּא. אֶת בֵּית אַהֲרֹן הָכִי נָמֵי נָשִׁין דְּאִתְבָּרְכָן בְּבִרְכָתָא דִילְהוֹן. יְבָרֵךְ יִרְאֵי יְיָ אִלֵּין אִינוּן לֵיוָאֵי וְכֻלְּהוּ מִתְבָּרְכָן בְּגִין דְּדַחֲלִין לֵיהּ לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. הַקְּטַנִים עִם הַגְּדוֹלִים אַף עַל גַּב דְלָא עָאלִין בְמִנְיָינָא. תָּא חֲזֵי לָא אִשְׁתְּכַח מִנְיָינָא בְהוּ בְיִשְׂרָאֵל דְּאִתְבָּרְכָן בֵּיהּ בְּהָאי מִנְיָינָא. דְּהָאי מִנְיָינָא לְאִתְבָּרְכָא הָוָה וּלְאַשְׁלָמָא שְׁלֵימוּתָא דְעַלְמִין הָוָה וּבְאָתָר דְבִרְכָאן נַפְקִין אִתְמְנוּן דִּכְתִיב בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי דְאִיהוּ זִיוָא דְבִרְכָּאן דְעָלְמָא דְמִנֵּיהּ נָפִיק זִיוָא לְעַלְמָא וְעַל דָּא אִקְרֵי חֹדֶשׁ זִי''ו דְּזִיוָא דְכֹלָא נָפִיק מִנֵּיהּ וְעַל דָא כְתִיב (תהלים קל''ד) יְבָרֶכְךָ יְיָ מִצִיּוֹן וְכֹלָא חָד מִלָּה וּכְתִיב (שם קל''ג) כִּי שָׁם צִוָּה יְיָ אֶת הַבְּרָכָה וְגוֹמֵר:

תרגום הזוהר רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, (תהלים קט''ו) ה' זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ יְבָרֵךְ אֶת בֵּית וְגוֹ'. ה' זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ, אֵלּוּ הַגְּבָרִים שֶׁהָיוּ עוֹלִים בְּחֶשְׁבּוֹן בַּמִּדְבָּר, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבָרֵךְ אוֹתָם וּמוֹסִיף עֲלֵיהֶם בְּכָל פַּעַם. בֹּא וּרְאֵה, מִי שֶׁאוֹמֵר שִׁבְחוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, עַל בָּנָיו אוֹ עַל כַּסְפּוֹ, צָרִיךְ לְבָרְכוֹ, וּלְהוֹדוֹת עַל הַבְּרָכוֹת. מֵאַיִן לָנוּ, מִמֹּשֶה, שֶׁכָּתוּב, (דברים א') וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרוֹב, אַחַר כָּךְ מַה כָּתוּב, ה' אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵיכֶם יוֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם. ב' בְּרָכוֹת הָיוּ, אַחַת, ה' אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵיכֶם וְגוֹ', הֲרֵי אַחַת. אַחַר כָּךְ, וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם. לְהוֹדוֹת עֲלֵיהֶן, וּבְרָכוֹת עַל בְּרָכוֹת. וְאִם הוּא מוֹנֶה שְׁבָחוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, וְאֵינוֹ מוֹדֶה עַל הַבְּרָכוֹת, הוּא נִתְפָּס תְּחִלָּה מִלְּמַעְלָה, דְּהַיְנוּ שֶׁנִּזָּק מֵחֲמָתוֹ. וְאִם הוּא מְבָרֵךְ אוֹתוֹ, הוּא עַצְמוֹ מִתְבָּרֵךְ מִלְּמַעְלָה. וְצָרִיךְ לְבָרְכוֹ בְּעַיִן טוֹבָה וְלֹא בְּעַיִן רָעָה. וּבְכָל דָּבָר רוֹצֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַהֲבַת הַלֵּב בְּשָׁעָה שֶׁמְּבָרֵךְ. וּמַה, מִי שֶׁמְּבָרֵךְ אֶת חֲבֵרוֹ, רוֹצֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיְּבָרְכוֹ בְּעַיִן טוֹבָה וּבְלֵב טוֹב, מִי שֶׁמְּבָרֵךְ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁצָרִיךְ עַיִן טוֹבָה וְלֵב טוֹב וְאַהֲבַת הַלֵּב. מִשּׁוּם זֶה, כָּתוּב (דברים ו') וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךְ בְּכָל לְבָבְךְ וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה, הֲרֵי הֶעֱמִידוּהוּ שֶׁאֵין הַבְּרָכָה שֶׁלְמַעְלָה שׁוֹרֶה עַל דָּבָר שֶׁנִּמְנֶה. וְאִם תֹּאמַר, יִשְׂרָאֵל אֵיךְ נִמְנוּ. אֶלָּא כּוֹפֶר לָקְחוּ אִתָּם, וּכְבָר הֶעֱמִידוּהוּ, וְהַחֶשְׁבּוֹן לֹא הָיָה עַד שֶׁנֶּאֱסָף כָּל אוֹתוֹ הַכּוֹפֶר, וְעָלָה לְחֶשְׁבּוֹן. וּבַתְּחִלָּה הָיוּ מְבָרְכִים אֶת יִשְׂרָאֵל, וְאַחַר כָּךְ מָנוּ אוֹתוֹ הַכּוֹפֶר, וְאַחַר כָּךְ חָזְרוּ וּבֵרְכוּ אֶת יִשְׂרָאֵל. נִמְצָא שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִתְבָּרְכוּ בַּתְּחִלָּה וּבַסּוֹף, וְלֹא הָיָה בָּהֶם מָוֶת. שׁוֹאֵל, לָמָּה עוֹלֶה הַמָּוֶת עַל יְדֵי הַמִּנְיָן. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁהַבְּרָכָה אֵינָהּ שׁוֹרָה בְּמִנְיָן, כֵּיוָן שֶׁמִּסְתַּלֶּקֶת הַבְּרָכָה, שׁוֹרֶה עָלָיו הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְיָכוֹל לְהִנָּזֵק. מִשּׁוּם זֶה בְּמִנְיָן לוֹקְחִים כּוֹפֶר וּפִדְיוֹן, לְהַעֲבִיר מֵעָלָיו הַמָּוֶת. יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל: אֵלֶּה הֵן הַנְּקֵבוֹת הַנִּקְרָאוֹת בָּיִת, שֶׁלֹּא עָלוּ בְּחֶשְׁבּוֹן. כִּי הַנְּקֵבוֹת לֹא נִמְנוּ בַּמִּדְבָּר. יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרֹן, שֶׁהֵם הַכֹּהֲנִים, וּמְבָרְכִים אֶת הָעָם בְּעַיִן טוֹבָה, וּבְלֵב טוֹב, וּבְאַהֲבַת הַלֵּב. אֶת בֵּית אַהֲרֹן, לָמָּה אוֹמֵר בֵּית. הוּא מְרַמֵּז גַּם כֵּן לַנָּשִׁים, שֶׁמִּתְבָּרְכוֹת בְּבִרְכָתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן. יְבָרֵךְ יִרְאֵי ה' וְכוּ': אֵלּוּ הֵם הַלְּוִיִּם, שֶׁכֻּלָּם מִתְבָּרְכִים מִשּׁוּם שֶׁיְּרֵאִים מֵה'. הַקְּטַנִּים עִם הַגְּדוֹלִים, אַף עַל פִּי שֶׁהַקְּטַנִּים לֹא נִכְנְסוּ בְּחֶשְׁבּוֹן, כִּי לֹא נִמְנוּ אֶלָּא מֵעֶשְׂרִים לְמַעְלָה, יִתְבָּרְכוּ יַחַד עִם הַגְּדוֹלִים. תָּא חֲזֵי לָא אִשְׁתְּכָח וְכוּ': בֹּא וּרְאֵה לֹא נִמְצָא מִנְיָן בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּתְבָּרְכוּ מִמֶּנּוּ, כַּמִּנְיָן הַזֶּה, שֶׁנִּמְנוּ בְּמַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, כִּי הַמִּנְיָן הַזֶּה לְהִתְבָּרֵךְ הָיָה וּלְהַשְּׁלִים שְׁלֵמוּת הָעוֹלָמוֹת הָיָה. וּבְמָקוֹם שֶׁהַבְּרָכוֹת יוֹצְאוֹת נִמְנוּ, שֶׁכָּתוּב בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, שֶׁהוּא זִיו, שֶׁמִּמֶּנּוּ יוֹצֵא הַזִּיו לָעוֹלָם. וְעַל כֵּן נִקְרָא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בַּשֵּׁם זִיו, כִּי זִיו הַכֹּל יוֹצֵא מִמֶּנּוּ. וְעַל כֵּן כָּתוּב, יְבָרֶכְךְ ה' מִצִיּוֹן, (תהלים קלד) וְהַכֹּל דָּבָר אֶחָד הוּא. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים קל''ג) כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק י'

א. אָסוּר לְאָדָם לַעֲבוֹר אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁהַצִבּוּר מִתְפַּלְּלִין אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה נוֹשֵׂא מַשָׂאוֹי. אוֹ שֶׁהָיָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת שְׁנֵי פְתָחִים בִּשְׁנֵי רוּחוֹת שֶׁהָרוֹאֶה אוֹמֵר שֶׁמַּא יֵלֵךְ וְיִכְּנֵס מִפֶּתַח הָאֶחָד. וְכֵן אִם הָיָה בְּעִיר שְׁתֵּי בָּתֵי כְּנֵסִיּוֹת יֹאמַר הָרוֹאֶה שֶׁמָא יֵלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת הָרָגִיל בּוֹ. וְאִם יֵשׁ לוֹ תְּפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ מוּתָּר לוֹ לַעֲבוֹר וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם אֶחָד מִכֹּל אֵלּוּ שֶׁהַתְּפִלִּין מוֹכִיחִין עָלָיו שֶׁהוּא רוֹדֵף אַחַר מִצְוֹת וְאֵינוֹ מִמְּבַטְּלֵי תְּפִלָּה: ב. הַמִּתְפַּלֵּל עִם הַצִבּוּר לֹא יַאֲרִיךְ אֶת תְּפִלָּתוֹ יוֹתֵר מִדַּאי אֲבָל בֵינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ וְאִם בָּא לוֹמַר אַחַר תְּפִלָּתוֹ אֲפִלּוּ כְּסֵדֶר יוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹמֵר וְכֵן אִם רָצָה לְהוֹסִיף בְּכָל בְּרָכָה מִן הָאֶמְצָעִיּוֹת מֵעֵין הַבְּרָכָה מוֹסִיף: ג. כֵּיצַד הָיָה לוֹ חוֹלֶה מְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים בְּבִרְכַת חוֹלִים כְּפִי צַחוּת לְשׁוֹנוֹ הָיָה צָרִיךְ לְפַרְנָסָה מוֹסִיף תְּחִנָּה וּבַקָּשָׁה בְּבִרְכַת הַשָּׁנִים. עַל דֶרֶךְ זוּ בְּכָל אַחַת מֵהֶן וְאִם רָצָה לִשְׁאוֹל כָּל צְרָכָיו בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה שׁוֹאֵל. אֲבָל לֹא יִשְׁאַל לֹא בְּשָׁלשׁ רִאשׁוֹנוֹת וְלֹא בְּשָׁלשׁ אַחֲרוֹנוֹת:

מוסר

מזהר הק' ח''א דף ר''א ע''ב בלה''ק

וַיִרְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף (בראשית מ''ג). אָמַר רִבִּי יוֹסֵי אוֹי לִבְנֵי אָדָם שֶׁלֹּא יָדְעוּ וְאֵינָם מִסְתַּכְּלִים בְּדַרְכֵּי הַתּוֹרָה אוֹי לָהֶם בְּשָׁעָה שֶׁהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָבֹא לְבַקֵּשׁ מֵהֶם דִּין עַל מַעֲשֵׂיהֶם וְיָקוּמוּ הַגוּף וְהַנֶּפֶשׁ לָתֵת חֶשְׁבּוֹן מִכָּל מַעֲשֵׂיהֶם עַד אֲשֶׁר לֹא תִפָּרֵד הַנֶּפֶשׁ מֵהַגּוּף וְהַיּוֹם הַהוּא הוּא יוֹם הַדִין שֶׁהַסְּפָרִים פְּתוּחִים וּבַעֲלֵי הַדִּין עוֹמְדִים וְאוֹתוֹ הַיּוֹם קָם הַנָּחָשׁ לִנְשׁוֹךְ אוֹתוֹ וְכָל הָאֵיבָרִים חֲרֵדִים וְרוֹעֲשִׁים וְהַנֶּפֶשׁ נִפְרֶדֶת מֵהַגּוּף וְהוֹלֶכֶת לָשׁוּט וְאֵינָה יוֹדַעַת בְּאֵיזֶה דֶרֶךְ תֵלֵךְ וּלְאֵיזֶה מָקוֹם מַעֲלִים אוֹתָהּ אוֹי עַל הַיוֹם הַהוּא יוֹם רוֹגֶז וְרָעַשׁ לָכֵן צָרִיךְ הָאָדָם לְהַרְגִּיז עַל יֵצֶר הָרָע וְלִזְכּוֹר יוֹם הַדִּין שֶׁיָקוּם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמַנִּיחִים הַגּוּף תַּחַת הָאָרֶץ לְהִתְרַקֵּב וְהַנֶּפֶשׁ נִפְרֶדֶת מִמֶּנּוּ. וְשָׁנִינוּ לְעוֹלָם יַרְגִיז אָדָם יֵצֶר הַטּוֹב עַל יֵצֶר הָרָע לְהַכְנִיעַ יֵצֶר הַרָע וּלְהִתְגַּבֵּר בַּתּוֹרָה וְיִרְאַת הַשֵּׁם תָּדִיר:

במדבר יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) לִֽיהוּדָ֕ה נַחְשׁ֖וֹן בֶּן-עַמִּֽינָדָֽב: לִיהוּדָה נַחְשׁוֹן בַּר עַמִינָדָב: (ח) לְיִ֨שָּׂשכָ֔ר נְתַנְאֵ֖ל בֶּן-צוּעָֽר: לְיִשָׂשׂכָר נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר: (ט) לִזְבוּלֻ֕ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן-חֵלֹֽן: לִזְבוּלֻן אֱלִיאָב בַּר חֵלֹן: (י) לִבְנֵ֣י יוֹסֵ֔ף לְאֶפְרַ֕יִם אֱלִֽישָׁמָ֖ע בֶּן-עַמִּיה֑וּד לִמְנַשֶּׁ֕ה גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן-פְּדָהצֽוּר: לִבְנֵי יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בַּר עַמִיהוּד לִמְנַשֶׁה גַמְלִיאֵל בַּר פְּדָהצוּר:

נביאים - הושע - פרק ב

(ז) כִּ֤י זָֽנְתָה֙ אִמָּ֔ם הֹבִ֖ישָׁה הֽוֹרָתָ֑ם כִּ֣י אָמְרָ֗ה אֵלְכָ֞ה אַחֲרֵ֤י מְאַהֲבַי֙ נֹתְנֵ֤י לַחְמִי֙ וּמֵימַ֔י צַמְרִ֣י וּפִשְׁתִּ֔י שַׁמְנִ֖י וְשִׁקּוּיָֽי: אֲרֵי טְעַת כְּנִשְׁתְּהוֹן בָּתַר נְבִיֵי שִׁקְרָא בְּהִיתוּ מַלְּפֵיהוֹן אֲרֵי אָמְרָה אֱהַךְ בָּתַר עַמְמַיָּא רַחֲמַי מְסַפְּקֵי מֵיכְלַי וּמִשְׁתִּי כְּסוּת מִילָא וּבוּץ מְשַׁח כָּל פַּרְנוּסָי :

רש''י אמם . כנסיה שלהם : הובישה הורתם . בהיתו מלפיהון החכמים המורים להם הוראות בושים מפני עמי הארץ אומרים להם לא תגנובו והם גונבים לא תלוו ברבית והם מלווים : אחרי מאהבי . בדרכי העכו''ם :

(ח) לָכֵ֛ן הִנְנִי-שָׂ֥ךְ אֶת-דַּרְכֵּ֖ךְ בַּסִּירִ֑ים וְגָֽדַרְתִּי֙ אֶת-גְּדֵרָ֔הּ וּנְתִיבוֹתֶ֖יהָ לֹ֥א תִמְצָֽא: בְּכֵן הָא אֲנָא מְקַלְקֵל יַת אוֹרְחָתִיךְ כְּמָא דְסָיְנִין בְּכוּבַּיָּא וְאֶפְסוֹק כְּמָא דְמַפְסִיקִין בְּכָתְלַיָא וּשְׁבִילַהָא לָא תִשְׁכָּח :

רש''י הנני שך . ל' סגירה כמו הסר משוכתו ( ישעיה ה ) כמשוכת חדק ( משלי טו ) : את דרכך . דרכים ושבילים שאת הולכת בהם :

(ט) וְרִדְּפָ֤ה אֶת-מְאַהֲבֶ֙יהָ֙ וְלֹֽא-תַשִּׂ֣יג אֹתָ֔ם וּבִקְשָׁ֖תַם וְלֹ֣א תִמְצָ֑א וְאָמְרָ֗ה אֵלְכָ֤ה וְאָשׁ֙וּבָה֙ אֶל-אִישִׁ֣י הָֽרִאשׁ֔וֹן כִּ֣י ט֥וֹב לִ֛י אָ֖ז מֵעָֽתָּה: וְתִרְדָף שְׁלָם עִם עַמְמַיָּא רַחֲמַהָא וְלָא תִדְבַּק יַתְהוֹן וְתִבְעֵי סָעֵיד וְלָא תַשְׁכַּח וְתֵימַר אֱהַךְ וְאֵתוּב לְפוּלְחַן רִבּוֹנִי קַדְמָאָה אֲרֵי טַב לִי כַּד הֲוֵיתִי פָּלְחָא קֳדָמוֹהִי מִכְעַן לָא אֶפְלַח לְטָעֲוָתָא :

רש''י ורדפה . ממשקלות לשון כבד הוא זה כמו ( שם יב ) ומרדף רקים פורקציי''ר בלע''ז כלומר תחזור אחריהם ולא תשיגם : את מאהביה . מצרים ואשור ולא תוכלי לבקש מהם עזרה : ובקשתם . ובקשה אותם :

(י) וְהִיא֙ לֹ֣א יָֽדְעָ֔ה כִּ֤י אָֽנֹכִי֙ נָתַ֣תִּי לָ֔הּ הַדָּגָ֖ן וְהַתִּיר֣וֹשׁ וְהַיִּצְהָ֑ר וְכֶ֨סֶף הִרְבֵּ֥יתִי לָ֛הּ וְזָהָ֖ב עָשׂ֥וּ לַבָּֽעַל: וְאִינּוּן לָא יָדְעִין אֲרֵי אֲנָא בָּרֵיכִית לְהוֹן עִבּוּרָא וְחַמְרָא וּמִשְׁחָא וְכַסְפָּא אַסְגֵּיתִי לְהוֹן וְדַהֲבָא מִנֵּיהּ עֲבַדוּ לְטָעֲוָתָא :

רש''י לא ידעה . לא שמה אל לבה והראית עצמה כלא יודעת : וכסף הרביתי לה וזהב . והם עשאוהו לבעל :

כתובים - משלי - פרק ל

(יד) דּ֤וֹר | חֲרָב֣וֹת שִׁנָּיו֮ וּֽמַאֲכָל֪וֹת מְֽתַלְּעֹ֫תָ֥יו לֶאֱכֹ֣ל עֲנִיִּ֣ים מֵאֶ֑רֶץ וְ֝אֶבְיוֹנִ֗ים מֵאָדָֽם: דָּרָא דְסָפְסְרֵי אִינוּן נִיבוֹי לְמֵיכַל מַסְכְּנֵי מֵאַרְעָא וְלַעֲלִיבֵי מִן בְּנֵי נָשָׁא :

רש''י דור חרבות שיניו . החיצונות : ומאכלות . סכינים : מתלעותיו . שניו הפנימיות :

(טו) לַֽעֲלוּקָ֨ה | שְׁתֵּ֥י בָנוֹת֮ הַ֤ב | הַ֥ב שָׁל֣וֹשׁ הֵ֭נָּה לֹ֣א תִשְׂבַּ֑עְנָה אַ֝רְבַּ֗ע לֹא-אָ֥מְרוּ הֽוֹן: לַעֲלוּקָה תַרְתֵּין בְּנִין הַב הַב תְּלָת אִינוּן דְּלָא שָּׂבְעָן וְאַרְבַּע דְּלָא אָמְרָן מִסְתָא :

רש''י לעלוקה . מנחם פתר לעלוקה כמשמעו למדנו שהוא ערבי והפותרים אומרים שהוא לשון שאול ומורד וכן במדרש תהלים למדנו כן שפותר שתי בנות גן עדן וגיהנם זו אומרת תנו לי צדיקי' וזו אומרת תנו לי רשעי' : ארבע לא אמרו הון . הרבה יש לנו :

(טז) שְׁאוֹל֮ וְעֹ֪צֶ֫ר רָ֥חַם אֶ֭רֶץ לֹא-שָׂ֣בְעָה מַּ֑יִם וְ֝אֵ֗שׁ לֹא-אָ֥מְרָה הֽוֹן: שְׁיוֹל וְאַחֲדַת רַחֲמֵי וְאַרְעָא לָא שָּׂבְעָא מַיָא וְנוּרָא לָא אָמְרָה מִסְתָא :

רש''י ועוצר רחם . תשמיש : שאול ועוצר רחם . שאול מלכות בבל שנאמר בנבוכדנצר הרחיב בשאול נפשו ( חבקוק ב ) ועוצר רחם זו היא מדי שבימיהם עצרו רחמים מישראל שנאמר להשמיד להרוג ולאבד ( אסתר ג ) : ארץ לא שבעה מים . זו יון שלא שבעה מלגזור גזרות רעות על ישראל : ואש לא אמרה הון . נגד עשו שעשה בחימה בוערת על ישראל שאמרו להשמיד טף ונשים ביום אחד . וכן :

(יז) עַ֤יִן | תִּֽלְעַ֣ג לְאָב֮ וְתָב֪וּז לִֽיקֲּהַ֫ת-אֵ֥ם יִקְּר֥וּהָ עֹרְבֵי-נַ֑חַל וְֽיֹאכְל֥וּהָ בְנֵי-נָֽשֶׁר: עֵינָא דִמְצָרְיָא לְאָב וְשָׁיְטָא קְשִׁישׁוּתָא דְאִמָא נֶחְצוּנֵיהּ עוּרְבֵי דְנַחֲלָא וְיִסַמוּן יָתַיהּ בְּנֵי נִשְׁרָא :

רש''י ליקהת אם . לקמטי' הנקבצי' ונקהין בפני אמו לשון יקהת עמים ( ראשית מט ) קבוצת עמים והיו''ד יסוד כמו יפעת ויעלת חן : יקרוה . לשון תנקר נקרת הצור ( שמות לג ) פוריי''ר בלעז יבא העורב שהוא אכזרי על בניו ויקרוה ולא יאכלנה ולא יהנה בה ויבא נשר שהוא רחמני על בניו ויאכלנה ויהנה בה , העורב אכזרי הוא כמו שנאמ' ( תהלים קמז ) לבני עורב אשר יקראו , והנשר רחמני שנאמר ישאהו על אברתו ( דברי' לב ) :

משנה עירובין פרק י

א. הַמּוֹצֵא תְפִלִּין, מַכְנִיסָן זוּג זוּג. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שְׁנַיִם שְׁנַיִם. בַּמֶה דְבָרִים אֲמוּרִים, בַּיְשָׁנוֹת, אֲבָל בַּחֲדָשׁוֹת, פָּטוּר. מְצָאָן צְבָתִים אוֹ כְרִיכוֹת, מַחְשִׁיךְ עֲלֵיהֶן וּמְבִיאָן. וּבַסַכָּנָה, מְכַסָן וְהוֹלֵךְ לוֹ:

ברטנורה   (א) המוצא תפלין. בשדה במקום שאינן משתמרים: זוג זוג. אחד בראש ואחד בזרוע כדרך שלובשן בחול, והיינו זוג, וחוזר תמיד ומכניס זוג זוג עד שיכניס את כולן. קסבר שבת זמן תפילין הוא אלא שחכמים גזרו עליהן גזירה שמא תפסק רצועה ויביאם בידו, ואם ילבש יותר מזוג איכא בל תוסיף ואתי איסור בל תוסיף ומשוי להו עליה כמשאוי. ורבן גמליאל סבר שבת לאו זמן תפילין הוא, והיינו טעמא דשרו ליה רבנן בהצלה משום דתכשיט הוא, הילכך מכניסן שני זוגות שני זוגות, דשני זוגות הוי תכשיט לפי ששנינו מקום יש בראש להניח בו שני תפילין, וכל כמה דהוי תכשיט שרי. ומשום בל תוסיף ליכא הכא, דאין כאן מצות תפילין כלל אלא כשאר מלבוש דעלמא. ואין הלכה כרבן גמליאל: בישנות. שניכר הקשר, דודאי תפילין הן ויש בהן קדושה ואסור להניחן במקום בזיון. אבל בחדשות אין מחללין שבת עליהן להכניסן, דילמא קמיע בעלמא נינהו, ואין קדושה אלא בעשויין כהלכתן לשמן: צבתים. קשורים כל זוג וזוג לעצמו: כרוכים. הרבה ביחד: מחשיך עליהן. יושב ומשמרם שם עד שתחשך, ומשחשיכה מכניסן כולם ביחד. וכגון שהם מרובים שאם יביאם זוג זוג לא תכלה הבאתם קודם הלילה, שאם הם בענין שתכלה הכנסתן לבית קודם הלילה, מכניסן זוג זוג כדאמרן: ובסכנה. שגזרו שמד שלא להניח תפילין. ומתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, במה דברים אמורים בסכנה של שמד, אבל אם מתיירא לשהות שם מפני הלסטים, מוליכן פחות פחות מארבע אמות:

ב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, נוֹתְנָן לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה. וְכֵן בְּנוֹ, נוֹתְנוֹ לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ מֵאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נוֹתֵן אָדָם חָבִית לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ חוּץ לַתְּחוּם. אָמְרוּ לוֹ, לֹא תְהַלֵּךְ זוֹ יוֹתֵר מֵרַגְלֵי בְעָלֶיהָ:

ברטנורה   (ב) ר' שמעון אומר נותנן לחברו. ואינו מוליכן פחות [פחות] מארבע אמות כשמתיירא מפני לסטים, גזירה שמא יעבירם מתחילת ארבע לסוף ארבע. והלכה כר' שמעון: וכן בנו. שילדתו אמו בשדה בשבת: נותנו לחברו. והא עדיפא מלטלטלו פחות פחות מארבע אמות: אפילו חוץ לתחום. בחבית של הפקר מיירי. דאי יש לה בעלים, הא קיימא לן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. וסבר ר' יהודה נכסי הפקר לא קנו שביתה: אמרו לו. ר' יוחנן בן נורי הוא דאמר לה, דשמעינן ליה נכסי הפקר קונין שביתה במקומן: לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה. כלומר אם היו לה בעלים ולא עירבו לא היתה מהלכת אלא אלפים אמה, השתא נמי לא תלך אלא אלפים אמה ממקום שביתתה. והלכה כר' יהודה:

ג. הָיָה קוֹרֵא בַסֵפֶר עַל הָאִסְקֻפָּה, נִתְגַּלְגַּל הַסֵפֶר מִיָדוֹ, גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ. הָיָה קוֹרֵא בְרֹאשׁ הַגַּג וְנִתְגַּלְגַּל הַסֵפֶר מִיָּדוֹ, עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לַעֲשָׂרָה טְפָחִים, גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ. מִשֶּׁהִגִּיעַ לַעֲשָׂרָה טְפָחִים, הוֹפְכוֹ עַל הַכְּתָב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אֵין מְסֻלָּק מִן הָאָרֶץ אֶלָּא כִמְלֹא מַחַט, גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אֲפִילוּ בָאָרֶץ עַצְמוֹ גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ, שֶׁאֵין לְךָ דָבָר מִשּׁוּם שְׁבוּת עוֹמֵד בִּפְנֵי כִתְבֵי הַקּדֶשׁ:

ברטנורה   (ג) הקורא בספר. כל ספרים שלהם היו נגללים כספר תורה שלנו: האסקופה. כעין אצטבא שלפני פתח הבית, וכרמלית היא: גוללו אצלו. הואיל וראשו אחד בידו: לעשרה טפחים. התחתונים הסמוכים לקרקע של רשות הרבים, דאם אין אגדו בידו הוי איסור דאורייתא, וגזרינן אגדו בידו אטו שאין אגדו בידו. ובגמרא פריך והא לא נח, כלומר אף על פי שהגיע לעשרה טפחים התחתונים אין כאן איסורא דאורייתא אפילו לא היה אגדו בידו שהרי לא נח ברשות הרבים, ומשני, כגון שהיה שם כותל משופע ונח הספר על בליטת הכותל של עשרה טפחים התחתונים דהוי כאילו נח ברשות הרבים, ואם לא היה אגדו בידו הוי חיובא דאורייתא אם היה מביאו אצלו. ומתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, הגיע לעשרה טפחים מן הארץ הופכו על הכתב במה דברים אמורים בכותל משופע דנח אבל בכותל שאינו משופע גוללו אצלו דברי ר' יהודה שרבי יהודה אומר אפילו אינו מסולק מן הארץ אלא מלא החוט גוללו אצלו דבעינן הנחה על גבי משהו: הופכו על הכתב. האותיות כלפי הכותל, שלא יהא מוטל כל כך בבזיון, ומניחו שם עד שתחשך: דבר משום שבות. כגון זה שאגדו בידו וליכא כי אם שבות דרבנן אם בא לגוללו אצלו, שאין חייב מן התורה אלא אם כן יצא הספר כולו מידו ונח ברשות הרבים ובא לעקרו מרשות הרבים ולהניחו ברשות היחיד. ואין הלכה כר' שמעון:

ד. זִיז שֶׁלִּפְנֵי חַלּוֹן, נוֹתְנִין עָלָיו וְנוֹטְלִין מִמֶּנּוּ בַשַּׁבָּת. עוֹמֵד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָחִיד וּמְטַלְטֵל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּמְטַלְטֵל בִּרְשׁוּת הַיָחִיד, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא חוּץ מֵאַרְבַּע אַמּוֹת:

ברטנורה   (ד) זיז. אבן או עץ הבולט מן הכותל על אויר רשות הרבים גבוה עשרה טפחים מקרקע של רשות הרבים: נותנין עליו. בני עליה, ונוטלים ממנו, שאויר רשות הרבים אינה הולכת אלא עד עשרה. ודוקא כלים הנשברים כגון כוסות וצלוחיות הוא דנותנים עליו. אבל כלים שאינם נשברים לא, דלמא נפלו ברשות הרבים ואתי לאתויינהו: עומד אדם ברשות היחיד. בבית או על הגג, ונוטל חפץ כאן ומניח כאן ברשות הרבים. ואע''פ שאין ראשו ורובו עומד ברשות הרבים במקום החפץ, ולא גזרינן שמא יביאנו אצלו: ובלבד שלא יוציאנו. מארבע אמותיו שהיה מונח בו:

ה. לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָחִיד וְיַשְׁתִּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיַשְׁתִּין בִּרְשׁוּת הַיָחִיד, וְכֵן לֹא יָרוֹק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מִשֶּׁנִּתְלַשׁ רֻקּוֹ בְּפִיו, לֹא יְהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת עַד שֶׁיָרוֹק:

ברטנורה   (ה) וישתין ברשות הרבים. דמפיק מרשות היחיד לרשות הרבים. ואם השתין חייב חטאת, ואף על גב דבעינן עקירה מעל גבי מקום שיש בו ארבעה על ארבעה, השתן וכן הרוק הוו כמונחים במקום שיש בו ארבעה על ארבעה: משנתלש רוקו. והוא שנתעגל ונתהפך בפיו. ואין הלכה כרבי יהודה:

ו. לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָחִיד וְיִשְׁתֶּה בִרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִשְׁתֶּה בִרְשׁוּת הַיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לִמְקוֹם שֶׁהוּא שׁוֹתֶה. וְכֵן בַּגַּת. קוֹלֵט אָדָם מִן הַמַּזְחֵילָה לְמַטָּה מֵעֲשָׁרָה טְפָחִים. וּמִן הַצִנּוֹר, מִכָּל מָקוֹם שׁוֹתֶה:

ברטנורה   (ו) וישתה ברשות הרבים. והני מילי בכלים שהם צריכין לו, דגזרינן דלמא אתי לאתויינהו, אבל בכלים שאין צריכין לו מותר, ואפילו לא הכניס ראשו ורובו ברשות הרבים: וכן בגת. לענין מעשר, שאם הכניס ראשו ורובו בגת שותה בלא מעשר, דהוי שתיית עראי. וחוץ לגת אינו רשאי לשתות בלא מעשר דהוי שתיית קבע: קולט. תופס, כלומר מקבל מן המים הנזחלין ושותה: המזחילה. כמין בנין מדרון עשוי סמוך לכותל שזוחלין בו המים. ולהכי נקרא מזחילה שכל דבר המהלך ורוחש על גבי הכותל או על גבי קרקע נקרא זוחל כמה דאת אמר (דברים לב) זוחלי עפר: למטה מעשרה טפחים. גרסינן. והכי קאמר, עומד אדם ברשות הרבים וקולט בכלי למטה מעשרה טפחים מן המים היורדין מן המזחילה. וקולט דוקא, כדמפרש בגמרא, אבל לא יצרף ויחבר פיו או הכלי למזחילה שהיא בפחות משלשה סמוך לגג, ואע''פ שהיא למטה מעשרה, מכל מקום הואיל ומוטלת לאורך הכותל ובתוך שלשה לגג הויא כגג והוי כמוציא מן הגג שהוא רשות היחיד לרשות הרבים: ומן הצנור מכל מקום. כלומר בין קולט בין מצרף, משום דצנור לעולם בולט הוא ויוצר לרשות הרבים. ובגמרא מוקי לה כשאין בצנור ארבעה על ארבעה שאינו חולק רשות לעצמו:

ז. בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְחֻלְיָתוֹ גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, חַלּוֹן שֶׁעַל גַּבָּיו מְמַלְאִין הֵימֶנּוּ בַשַּׁבָּת. אַשְׁפָּה בִרְשׁוּת הָרַבִּים גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, חַלּוֹן שֶׁעַל גַּבָּהּ שׁוֹפְכִין לְתוֹכָהּ מַיִם בַּשַּׁבָּת:

ברטנורה   (ז) וחוליתו עשרה, חלון שעל גבה ממלאין ממנה. כיון דחולייתו שהיא השפה אשר סביבותיה גבוהה עשרה טפחים, וקיימא לן דאין רשות הרבים למעלה מעשרה טפחים, אלא מקום פטור, לפיכך ממלאין מחלון שעל גבה בשבת, דהוו מוציאין מרשות היחיד לרשות היחיד דרך מקום פטור. ואפילו הבור מופלגת מן הכותל של חלון ארבעה טפחים, ממלאין ממנה, שאין כאן רשות הרבים מפסקת מן הבור לחלון בשעה שממלאין מים אלא מקום פטור בלבד: וכן אשפה ברשות הרבים גבוהה עשרה טפחים. רשות היחיד היא, ולא חיישינן שמא תנטל אשפה ותעמוד על פחות מעשרה ואתי למשרי כדמעיקרא. ודוקא באשפה של רבים שאינה עשויה להפנות, אבל אשפה של יחיד העשויה להפנות אין זורקין לה בשבת, דחיישינן דלמא מפנה לה והויא לה רשות הרבים:

ח. אִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל הָאָרֶץ, אִם אֵין נוֹפוֹ גָּבוֹהַּ מִן הָאָרֶץ שְׁלשָׁה טְפָחִים, מְטַלְטְלִין תַּחְתָּיו. שָׁרָשָׁיו גְּבוֹהִין מִן הָאָרֶץ שְׁלשָׁה טְפָחִים, לֹא יֵשֵׁב עֲלֵיהֶן. הַדֶּלֶת שְׁבַּמֻּקְצֶה וַחֲדָקִים שֶׁבַּפִּרְצָה וּמַחֲצָלוֹת, אֵין נוֹעֲלִין בָּהֶן, אֶלָּא אִם כֵּן גְּבוֹהִים מִן הָאָרֶץ:

ברטנורה   (ח) שהוא מיסך. שנופו נוטה למטה מכל צדדיו סביב: מטלטלין תחתיו. דכיון דאין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים הוי להו כלבודים לארץ ונמצאו כמחיצות, לפיכך מותר לטלטל תחתיו, ומכל מקום צריך למלאות אותו אויר שבין הנוף לארץ בתבן וקש וכיוצא בו, ולקשור הנופות שלא יזיזם הרוח, דכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה. ואין מטלטלין בו אלא בבית סאתים שהם שבעים אמה ושירים, שכל מחיצה שתשמישה לאויר כלומר לשמור אויר השדות והכרמים ולא לדור בה אין מטלטלין בה אלא בבית סאתים: לא ישב עליהן. שאסור להשתמש באילן, גזירה שמא יתלוש. ואי לא גביהי שלשה הרי הן כקרקע ומותר לישב עליהן: הדלת שבמוקצה. רחבה שאחורי הבתים, והדלת שלה אינה קבועה בציר כשאר דלתות אלא זקופה כנגד הפתח וכשהוא פותח מטיל הדלת על הארץ: וחדקים. קוצים שהתקינן כדי לסתום בהם פרצה: וכן מחצלות. של קנים. כל אלו אינם קשורין ואין קבועין במקומן אלא כשבאין לפתוח מטילין אותן על הארץ, לפיכך אין נועלין בהם, דמחזי כבנין. אלא אם כן גבוהים מן הארץ, דאז לא מיחזי כבנין ונועלין בהן:

ט. לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָחִיד וְיִפְתַּח בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִפְתַּח בִּרְשׁוּת הַיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה מְחִיצָה גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמְרוּ לוֹ, מַעֲשֵׂה בְשׁוּק שֶׁל פַּטָּמִין שֶׁהָיָה בִירוּשָׁלַיִם, שֶׁהָיוּ נוֹעֲלִין וּמַנִּיחִין אֶת הַמַּפְתֵּחַ בְּחַלּוֹן שֶׁעַל גַּבֵּי הַפֶּתַח. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שׁוּק שֶׁל צַמָּרִים הָיָה:

ברטנורה   (ט) לא יעמוד אדם ברשות היחיד. ויטול מפתח המונח ברשות הרבים ויפתח בו פתח החנות המונח ברשות הרבים, ואע''פ שאין ממקום המפתח עד הפתח ארבע אמות, גזירה שמא יכניס המפתח אצלו: אלא אם כן עשו לו מחיצה. ויעמוד בתוכה ויפתח וינעול: אמרו לו והלא מעשה בשוק של פטמין. שמעוה רבנן לר' מאיר דכי היכי דאמר לא יעמוד ברשות היחיד ויפתח ברשות הרבים וכו' הכי נמי קאמר לא יעמוד אדם בכרמלית ויפתח ברשות היחיד, ברשות היחיד ויפתח בכרמלית. ומשום הכי קא מותבי ליה משוק של פטמים שהיה בירושלים דכרמלית היא כיון שדלתותיה נעולות בלילה לא מקריא רשות הרבים, והחלון שמניחין בו המפתח היה רשות היחיד והיו עומדין בכרמלית ופותחין ברשות היחיד: פטמין. טבחים שמפטמים בהמות לשחוט. ואין הלכה כרבי מאיר לא ברשות הרבים ולא בכרמלית: של צמרים. מוכרי צמר:

י. נֶגֶר שֶׁיֵשׁ בְּרֹאשׁוֹ גְלֻסְטְרָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר, וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מַעֲשֵׂה בִכְנֶסֶת שֶׁבִּטְבֶרְיָא שֶׁהָיוּ נוֹהֲגִין בּוֹ הֶתֵּר, עַד שֶׁבָּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהַזְּקֵנִים וְאָסְרוּ לָהֶן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִיסוּר נָהֲגוּ בָהּ. בָּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהַזְּקֵנִים וְהִתִּירוּ לָהֶן:

ברטנורה   (י) נגר. כעין בריח שתוחבים בכותלים או באסקופה לנעול בו הדלת: גלוסטרא. שראשו עבה ועגול כמין רמון ועשוי כבוכנא שראוי לדוך בו פלפלין, ואע''ג דתורת כלי עליו אוסר ר' אליעזר, אלא אם כן קשור ותלוי בדלת: ור' יוסי מתיר. והלכה כרבי יוסי:

יא. נֶגֶּר הַנִּגְרָר, נוֹעֲלִים בּוֹ בַמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. וְהַמֻּנָּח, כָּאן וְכָאן אָסוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַמֻּנָּח מֻתָּר בַּמִּקְדָּשׁ, וְהַנִּגְרָר בַּמְּדִינָה:

ברטנורה   (יא) נגר הנגרר. בריח הקשור בדלת אבל אינו תלוי בו, שהחבל הקשור בו ארוך והבריח נגרר על גבי קרקע, ובנגר שאין בראשו גלוסטרא עסקינן, דביש בראשו גלוסטרא הא שרי ליה ר' יוסי לעיל אע''פ שאינו קשור והלכה כמותו: נועלים בו במקדש. דשבות בעלמא הוא ואינו בונה ממש הואיל וקשור הוא, אלא מפני שנגרר מחזי כבונה, ואין שבות במקדש: והמונח. שאינו קשור כלל הוי בנין ממש. ור' יהודה סבר לא הוי בנין ממש אלא מחזי כבנין, ובמקדש לא גזרו משום שבות. והנגרר אף במדינה מותר, הואיל וקושר, אע''פ שאינו תלוי. והלכה כר' יהודה:

יב. מַחֲזִירִין צִיר הַתַּחְתּוֹן בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. וְהָעֶלְיוֹן, כָּאן וְכָאן אָסוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָעֶלְיוֹן, בַּמִּקְדָּשׁ, וְהַתַּחְתּוֹן בַּמְּדִינָה:

ברטנורה   (יב) מחזירין ציר התחתון. של דלת שכל זמן שלא יצא העליון נוח להחזירו ואין כאן בנין: אבל לא במדינה. גזירה שמא יתקע, דהוי מלאכה: והעליון כאן וכאן אסור. דכיון דיצא עליון כולו נופל והוי ליה כבונה: ר' יהודה אומר כו'. דסבירא ליה אין בנין בכלים וליכא אלא שבות, ובמקדש לא גזרו על השבות. ואין הלכה כר' יהודה:

יג. מַחֲזִירִין רְטִיָה בַמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. אִם בַּתְּחִלָּה, כָּאן וְכָאן אָסוּר. קוֹשְׁרִין נִימָא בַמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. אִם בַּתְּחִלָּה, כָּאן וְכָאן אָסוּר. חוֹתְכִין יַבֶּלֶת בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. וְאִם בַּכֶּלִי, כָּאן וְכָאן אָסוּר:

ברטנורה   (יג) מחזירין רטיה. כהן שהוצרך לעבוד עבודה בשבת ונטל רטיה שהיתה על גבי מכה שעל ידו כדי שלא תהא חוצצת בין בשרו לעבודה, מחזירה על גבי מכתו לאחר העבודה. דאי לא שריית ליה להחזירה ממנע ולא עביד עבודה: אבל לא במדינה. גזירה שמא ימרח הרטייה וחייב משום ממחק: ואם בתחילה. שלא היתה קשורה מבעוד יום וכהן זה לא סלקה לצורך עבודה: כאן וכאן אסור. ולא אמרינן הכא אין שבות במקדש, דלאו צורך גבוה הוא אלא צורך עצמו. והא דאסרי רבנן החזרת הרטיה אינו אלא כשפירשה על גבי קרקע, אבל אם לקחה בידו כל זמן שהיא בידו או אפילו נתנה על גבי כלי ולא פירשה על גבי קרקע מותר להחזירה בכל מקום: קושרין נימא. נימת כנור של שיר הלוים שנפסקה בשבת. דקסבר מכשירי מצוה שלא יכול לעשותם מאתמול דהא היום נפסקה דוחין את השבת. ודוקא כשנפסקה באמצע שאינו קושרה אלא לפי שעה, אבל סמוך ליתדות דהוי קשר של קיימא אסור: ואם בתחילה. שלא היתה שם מעולם דיכול לעשותה מאתמול אסור: יבלת. היא מום בקדשים, שנאמר (ויקרא כב) או יבלת, וחותכים אותה במקדש ביד, דאין בזה אלא משום שבות, דכלאחר יד הוא. אבל לא בכלי, דמלאכה גמורה היא שכך עושים בחול. וכשחותך מבעלי חיים הוי תולדה דגוזז את הצמר:

יד. כֹּהֵן שֶׁלָּקָה בְאֶצְבָּעוֹ, כּוֹרֵךְ עָלֶיהָ גֶמִי בַמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. אִם לְהוֹצִיא דָם, כָּאן וְכָאן אָסוּר. בּוֹזְקִין מֶלַח עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַחֲלִיקוּ, וּמְמַלְאִים מִבּוֹר הַגּוֹלָה וּמִבּוֹר הַגָּדוֹל בַּגַּלְּגַּל בַּשַּׁבָּת, וּמִבְּאֵר הַקַּר בְּיוֹם טוֹב:

ברטנורה   (יד) כורך עליה גמי. ואע''פ שהגמי מרפא את המכה, הואיל והשתא מיהא צורך עבודה הוא, דלאו אורח ארעא שתהא מכתו נראית עם עבודה, ומכסה אותה בגמי: אבל לא במדינה דרפואה בשבת שבות היא ואסור: ואם להוציא דם שמהדקה בגמי כדי להוציא דמה: כאן וכאן אסור. דהוה ליה חובל ואב מלאכה לא אשתרי במקדש: בוזקים מלח. כותתים ומפזרים מלח על גבי הכבש שעולים בו למזבח, מפני שחלק הוא ופעמים נופלים ממנו שמחליקים רגליהם בו. בוזקים, לשון כתיתה: אבל לא במדינה. מפני שהוא מתקן: ממלאים מים מבור הגולה ומבור הגדול. כך שמן. ושניהם היו בלשכת העזרה: בגלגל. העשוי להעלות בו הדלי על ידי חבלים. ומשני בורות הללו בלבד התירו למלאות מים בגלל בשבת, אבל בשאר בורות אסור, גזירה שמא ימלא לגינתו ולחורבתו מתוך שממלאין בלא טורח אתי להשקות בו גינתו וחורבתו בשבת. ובמקום דליכא למגזר שמא ישקה לגינתו ולחורבתו מותר למלאות בגלגל, ולא חיישינן מפני שמשמיע קול, שלא אסור אלא קול של שיר בלבד. והכי נמי שרי למטרף אבבא ומיקש על תרעא בשבת ואין בכך כלום: ומבאר הקר. על שם שהיה באר מים חיים קרי ליה בור הקר, לשון מקור. ובור זה היה צריך לבני הגולה ברגל, והתירו להם נביאים שביניהם חגי זכריה ומלאכי למלאות ממנו בגלגל ברגל, ונשאר בהיתרו שממלאין ממנו ביום טוב בגלגל אף במדינה, מה שאין כן בשאר בארות הנובעים:

טו. שֶׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בַמִּקְדָשׁ, כֹּהֵן מוֹצִיאוֹ בְהֶמְיָנוֹ, שֶׁלֹּא לְשַׁהוֹת אֶת הַטֻּמְאָה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּצְבַת שֶׁל עֵץ, שֶׁלֹּא לְרַבּוֹת אֶת הַטֻּמְאָה. מֵהֵיכָן מוֹצִיאִין אוֹתוֹ, מִן הַהֵיכָל וּמִן הָאוּלָם וּמִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מָקוֹם שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, מִשָּׁם מוֹצִיאִין אוֹתוֹ, וּשְׁאָר כָּל הַמְּקוֹמוֹת כּוֹפִין עָלָיו פְּסַכְתֵּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מָקוֹם שֶׁהִתִּירוּ לְךָ חֲכָמִים, מִשֶּׁלְּךָ נָתְנוּ לָךְ, שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לְךָ אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת:

ברטנורה   (טו) כהן מוציאו בהמיינו. בשבת. ולא חיישינן לטלטול, דאין שבות במקדש: בהמיינו. באבנטו. ואע''ג דמטמא ליה לאבנט שהוא קדוש, הכי עדיף, שלא להשהות את הטומאה בעזרה לחזר אחר הצבת של עץ. ובידיו לא נגע ביה, דלא נטמי כהן גופיה, הלכך בהמיינו אוחזו דלא נגע. ושרץ אינו מטמא במשא, והאבנט שנטמא בשרץ אינו מטמא את הכהן כשאוחזו, דהוה ליה אבנט ראשון לטומאה ואין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה: צבת של עץ. שהיא פשוטי כלי עץ ואין מקבלים טומאה: שלא לרבות את הטומאה. לטמא אבנט הטהור. ונוח לו להשהותה שם ולחזר אחר הצבת מלרבות את הטומאה. והלכה כר' יהודה: מהיכן מוציאין אותו. בשבת: מן ההיכל ומן האולם. אבל בעזרה אם נמצא שם מכסה אותו בפסכתר ומניחו עד שתחשך: כל מקום שחייבין על זדונו כרת. אם יכנס לו בטומאה, דהיינו כל העזרה, משם מוציאין אותו: ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר. סיר של נחושת. תרגום של סירותיו פסכתרוותיה. לכסותו עד שתחשך. והלכה כרבי עקיבא: ר' שמעון אומר מקום שהתירו לך חכמים וכו'. ר' שמעון פליג אתנא קמא דלעיל דאמר קושרין נימא במקדש, וסבר דאין קושרין נימת כנור שנפסקה אלא בעניבה שהיא אסורה משום שבות בלבד ואי אפשר שיבא בה לידי חיובא דאורייתא, אבל לא קושרין בקשר שאפשר לבא בו לידי חיובא דאורייתא. ואמר ליה רבי שמעון לתנא קמא, אל תתמה עלי שאני מחמיר כאן וגבי תחומין אני מיקל טפי ואומר שאפילו יצא חוץ לתחום חמש עשרה אמה יכנס, דגבי תחומין משלך נתנו לך, משום דידעינן שאותם חמש עשרה אמה אינם חוץ לתחום, שמודדי התחומין הקובעין סימנין בסוף התחום קים לן בגווייהו שאין קובעין התחום בסוף אלפים ממש אלא כונסין לתוך התחום מפני הטועין שאין מכירין הסימן ופעמים יוצאים להלן ממנו מעט וחוזרין, ומשום הכי אני מיקל בתחומים. אבל לקשור נימא במקדש, שלא התירו במקדש אלא איסור שבות לא חיובא דאורייתא, אני מחמיר ואומר דדוקא עניבה שיש בה איסור שבות התירו, אבל לקשור קשר ממש שפעמים יש בו חיובא דאורייתא לא. ואין הלכה כרבי שמעון:

גמרא עירובין דף ק''ב ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן רְטִיָּיה שְׁפִּרְשָׁה מֵעַל גַּבֵּי מַכָּה מַחֲזִירִין בְּשַׁבָּת רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הוּחֲלָקָה לְמַטָּה דּוֹחֲקָהּ לְמַעְלָה לְמַעְלָה דּוֹחֲקָהּ לְמַטָּה וּמְגַלֶּה מִקְצַת הָרְטִיָּיה וּמְקַנֵּחַ פִּי הַמַּכָּה וְחוֹזֵר וּמְגַלֶּה מִקְצַת הָרְטִיָּיה וּמְקַנֵּחַ פִּי הַמַּכָּה וּרְטִיָּיה עַצְמָה לֹא יְקַנֵּחַ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמָרֵחַ וְאִם מִירַח חַיָּיב חַטָּאת. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּרִבִּי יְהוּדָה אָמַר רַב חַסְדָא לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁפֵּרְשָׁהּ עַל גַּבֵּי כֶּלִי אֲבָל פֵּרְשָׁהּ עַל גַּבֵּי קַרְקַע דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר. אָמַר מַר בַּר רַב אַשֵׁי הֲוָה קָאִימְנָא קָמֵיהּ אַבָּא נָפַל לֵיהּ אַבֵּי סַדְיָא וְקָא מְהַדֵּר לֵיהּ אֲמֵינָא לֵיהּ לֹא סָבַר לָהּ מַר לְהָא דְאָמַר רַב חַסְדָּא מַחֲלוֹקֶת שֶׁפֵּרְשָׁהּ עַל גַּבֵּי כֶּלִי אֲבָל פֵּרְשָׁהּ עַל גַּבֵּי קַרְקַע אָסוּר וְאָמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּרִבִּי יְהוּדָה אָמַר לִי לֹא שְׁמִיעָה לִי כְּלוֹמַר לָא סְבִירָא לִי:

רש''י רטיה שפירשה. שנפלה ובמדינה קא מיירי ולהכי נקט פירשה שהרי לא נטלה מדעת: מחזירין. דמלתא דלא שכיחא הוא ולא גזור בה רבנן: רי''א. אם נפלה אין מחזירין אבל אם הוחלקה דוחקה ומחליקה למטה: שהוא ממרח. מחליק גומות שברטיה ומירוח חייב משום ממחק: לא שנו. דתנא קמא שרי להחזירה: אלא שפירשה ע''ג כלי. על הכר או על הכסת. אבל על גבי הקרקע כלכתחילה דמי: אבי סדיא. נפלה לו על הכר שבמראשותיו כמו שמתרגם מראשותיו איסדוהי: לא ס''ל מר להא דר''ח. דמוקים פלוגתייהו כשנפלה על הכלי ואפ''ה אסר רבי יהודה ואמר שמואל הלכה כר''י: לא שמיע לי. הא דר''ח דאנא ס''ל דכי פליג ר''י בנפלה ע''ג קרקע אבל בנפלה ע''ג כלי מודה דהוה כהוחלקה בעלמא:

זוהר במדבר דף קי''ח ע''א

אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאוֹתוֹת לְבֵית אֲבוֹתָם יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹמֵר. רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח (ישעיה מ''ו) שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְגִילוּ בָּהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ וְגוֹמֵר. כַּמָּה חֲבִיבָה אוֹרַיְיתָא קָמֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְהָא בְכָל אָתָר דְּמִילֵי דְאוֹרַיְיתָא אִשְׁתְּמָעוּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכָל חַיָּילִין דִּילֵיהּ כֻּלְּהוּ צַיְיתִין לְמִלּוּלֵיהּ וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתֵי לְדַיְירָא עִמֵּיהּ הָדָא הוּא דִכְתִיב (שמות כ') בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי וְגוֹמֵר וְלֹא עוֹד אֶלָא דְשַׂנְאוֹי נַפְלִין קָמֵיהּ וְהָא אוּקְמוּהָ. תָּא חֲזֵי פִקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא עִלָּאִין אִינוּן לְעֵילָא. אָתֵי בַר נָשׁ וְעָבִיד פִּקּוּדָא חָדָא הַהוּא פִקּוּדָא קַיְימָא קָמֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּמִתְעַטְּרָא קָמֵיהּ וְאָמַר פְּלַנְיָיא עָבַד לִי וּמִן פְּלַנְיָיא אֲנָא בְגִין דְּאִיהוּ אַתְעַר לֵיהּ לְעֵילָא. כְגוֹוָנָא דְאִיהוּ אַתְעַר לֵיהּ לְתַתָּא הָכִי נָמֵי אַתְעַר לְעֵילָא וְעָבִיד שְׁלָמָא לְעֵילָא וְתַתָּא כְמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיה כ''ז) אוֹ יַחֲזֵק בְּמָעוּזִי יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִי. יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי לְעֵילָא שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִי לְתַתָּא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּהַהוּא בַר נָשׁ דְּעָבִיד פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַםִ וְגוֹמֵר בְּגִין דְּחֶדְוָה לָא אִשְׁתְּכַח אֶלָּא בְזִמְנָא בְיִשְׂרָאל קַיְימֵי בְאַרְעָא קַדִּישָׁא דְתָמָן אִתְחַבְּרַת אִתְּתָא בְּבַעֲלָהּ וּכְדֵין הוּא חֶדְוָותָא דְכֹלָא חֶדְוָותָא דְעֵילָא וְתַתָּא. בְּזִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל לָא אִשְׁתְּכָחוּ בְאַרְעָא קַדִּישָׁא אָסִיר לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְמֶחֱדֵי וּלְאַחֲזָאָה חִידוּ דִכְתִיב שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַםִ וְגִילוּ בָהּ וְגוֹמֵר. וְגִילוּ בָהּ דַיְיקָא. רִבִּי אַבָּא חָמָא חָד בַּר נָשׁ דַּהֲוָה חַדֵּי בְּבֵי טְרוּנְיָיא דְבָבֶל בָּטַשׁ בֵּיהּ אָמַר שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַםִ כְּתִיב. (אָמַר רִבִּי אַבָּא) בְּזִמְנָא דִירוּשְׁלֵם בְּחֶדְוָה בָעֵי בַר נָשׁ לְמֶחֱדֵי רִבִּי אֶלְעָזָר לְטַעֲמֵיהּ דְּאָמַר שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַםִ הַיְינוּ דִכְתִיב (תהלים ק') עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּשִׂמְחָה. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּשִׂמְחָה. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (שם ג') עִבְדוּ אֶת יְיָ בְיִרְאָה וְגִילוּ בִרְעָדָה. מַה בֵין הָאי לְהָאי. אֶלָּא כָאן בְּזִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא כָאן בְּזִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא אַחֲרָא. (דָבָר אַחֵר) עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּיִרְאָה דָא כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְזִמְנָא דְאִיהִי בְגָלוּתָא בֵינֵי עַמְּמַיָּיא. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה וְהָא כְתִיב (ישעיה נ''ה) כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וְדָא הִיא כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כֵּיוַן דְּאָמַר תֵּצֵאוּ מִן גָּלוּתָא הוּא. וְאִקְרֵי שִׂמְחָה. אָמַר לֵיהּ וַדָּאי הָכִי הוּא דְכָל זִמְנָא דְאִיהִי בְגָלוּתָא וּשְׁכִיבַת לְעַפְרָא לָא אִקְרֵי שִׂמְחָה עַד דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא יֵיתֵי לְגַבָּהּ וְיוֹקִים לָהּ מֵעַפְרָא וְיֵימָא (שם נ''ב) הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר וְגוֹמֵר. קוּמִי אוֹרִי וְגוֹמֵר. וְיִתְחַבְּרוּן כַּחֲדָא (וְיוֹקִים לָהּ מֵעַפְרָא) כְדֵין חֶדְוָותָא אִקְרֵי. חֶדְוָותָא דְכֹלָא וּכְדֵין בְּשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וַדָּאי כְדֵין כַמָּה חַיָּילִין יִפְקוּן לָקָבְלָהּ דְמַטְרוֹנִיתָא לְחֶדְוָותָא דְהִלּוּלָא דְמַלְכָּא כְמָה דְאַתְּ אָמֵר הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ וְגוֹמֵר וּכְתִיב (שם) כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם יְיָ וּמְאַסִפְכֶם וְגוֹמֵר:

תרגום הזוהר אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְּאוֹתוֹת וְגוֹ': רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח. (ישעיה ס''ו) שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ וְגוֹ'. כַּמָּה חֲבִיבָה הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי בְּכָל מָקוֹם שֶׁדִּבְרֵי תּוֹרָה נִשְׁמָעִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְכָל צִבְאוֹתָיו כֻּלָּם מַקְּשִׁיבִים לִדְבָרָיו. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא לָדוּר עִמּוֹ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ') בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי וְגוֹ'. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁשׂוֹנְאָיו נוֹפְלִים לְפָנָיו. וּכְבָר הֶעֱמִידוּהוּ. בֹּא וּרְאֵה, מִצְוֹת הַתּוֹרָה עֶלְיוֹנוֹת הֵן לְמַעְלָה. בָּא אָדָם וְעָשָׂה מִצְוָה אַחַת, הַמִּצְוָה הַהִיא עוֹמֶדֶת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמִתְעַטֶּרֶת לְפָנָיו, וְאוֹמֶרֶת פְּלוֹנִי עָשָׂה אוֹתִי, וּמִן פְּלוֹנִי אֲנִי, מִשּׁוּם שֶׁהוּא עוֹרֵר אוֹתָהּ לְמַעְלָה. כִּי כְּמוֹ שֶׁהוּא עוֹרֵר אֶת הַמִּצְוָה לְמַטָּה כֵּן הִיא מִתְעוֹרֶרֶת לְמַעְלָה, וְעוֹשֶׂה שָׁלוֹם לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, דְּהַיְנוּ שֶׁגּוֹרֵם זִוּוּג לְז''א וּמַלְכוּת, הַמְּכוּנִים מַעְלָה וּמַטָּה, כְּמשׁ''א, (ישעיה כ''ז) אוֹ יַחֲזֵק בְּמָעוּזִי יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִי. יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי, הוּא לְמַעְלָה, בְּז''א, שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִי, הוּא לְמַטָּה, בַּמַּלְכוּת. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאָדָם הָעוֹשֶׂה מִצְוֹת הַתּוֹרָה. שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְגוֹ': הוּא מִשּׁוּם שֶׁהַשִּׂמְחָה אֵינָהּ נִמְצֵאת אֶלָּא בִּזְמָן שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִמְצָאִים בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁשָּׁם מִתְחַבֶּרֶת אִשָּׁה בְּבַעֲלָהּ, דְּהַיְנוּ ז''א וּמַלְכוּת, וְאָז הִיא שִׂמְחַת הַכֹּל, שִׂמְחָה שֶׁל מַעְלָה וְשֶׁל מַטָּה. וּבִזְמָן שֶׁיִּשְׂרָאֵל אֵינָם נִמְצָאִים בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, אָסוּר לָאָדָם לִשְׂמוֹחַ וּלְהַרְאוֹת שִׂמְחָה. שֶׁכָּתוּב, שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְגִילוּ בָהּ וְגוֹ'. וְגִילוּ בָּהּ, הוּא בְּדִיּוּק, דְּהַיְנוּ בִּזְמָן שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִמְצָאִים בָּהּ. רַבִּי אַבָּא רָאָה אָדָם אֶחָד, שֶׁהָיָה שָׂמֵחַ בְּבֵי טְרוּנְיָא שֶׁבְּבָבֶל, בָּעַט בּוֹ. אָמַר, שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם כָּתוּב, בִּזְמָן שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם בְּשִׂמְחָה צָרִיךְ הָאָדָם לִשְׂמֹחַ, וְלֹא בִּזְמָן הַגָּלוּת, רַבִּי אֶלְעָזָר לְטַעֲמוֹ, שֶׁאָמַר שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם, הַיְנוּ שֶׁכָּתוּב, (תהלים ק') עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה, דְּהַיְנוּ שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם הִיא הַשְּׁכִינָה, וּצְרִיכִים לַעֲבוֹד וּלְשַׂמֵּחַ אוֹתָהּ. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר, עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (תהלים ב') עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה. מַה בֵּין זֶה לָזֶה. וּמֵשִׁיב, כָּאן בִּזְמָן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שׁוֹרִים בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁאָז עוֹבְדִים לִפְנֵי ה' בְּשִׂמְחָה. וְכָאן בִּזְמָן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שׁוֹרִים בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת, אָז צְרִיכִים לַעֲבוֹד בְּיִרְאָה וְלִשְׂמוֹחַ בִּרְעָדָה. עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה, זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּהַיְנוּ הַמַּלְכוּת, בִּזְמָן שֶׁהִיא בַּגָּלוּת בֵּין הָעַמִּים. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וַהֲרֵי כָּתוּב (ישעיה נ''ה) כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ, שֶׁזּוֹ הִיא כִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְכֵיוָן שֶׁאָמַר תֵּצֵאוּ, הֲרֵי מִן הַגָּלוּת הִיא, וְנִקְרֵאת שִׂמְחָה, הֲרֵי שֶׁגַּם בַּגָּלוּת הִיא נִקְרֵאת שִׂמְחָה. אָמַר לוֹ, וַדַּאי כָּךְ הוּא, שֶׁבְּכָל זְמָן שֶׁהִיא בַּגָּלוּת וְשׁוֹכֶבֶת לֶעָפָר, אֵינָהּ נִקְרֵאת שִׂמְחָה, עַד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָבֹא אֵלֶיהָ וְיָקִים אוֹתָהּ מִן הֶעָפָר וְיֹאמַר, (ישעיה נ''ג) הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר וְגוֹ', (ישעיה ס') קוּמִי אוֹרִי וְגוֹ', וְיִתְחַבְּרוּ יַחַד אָז הִיא נִקְרֵאת שִׂמְחָה, שֶׁהִיא שִׂמְחַת הַכֹּל, וְאָז בְּשִׂמְחָה תֵּצֵאוּ וַדַּאי. אָז כַּמָּה צְבָאוֹת יֵצְאוּ לְקַבֵּל אֶת הַמַּלְכָּה לְשִׂמְחָה שֶׁל סְעֻדָּת הַמֶּלֶךְ, כְּשׁ''א (ישעיה נ''ה), הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ וְגוֹ'. וְכָתוּב (ישעיה נ''ב), כִּי הָלַךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמַאֲסִפְכֶם וְגוֹ'.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק ו'

א. אָסוּר לוֹ לְאָדָם שֶׁיִּטְעוֹם כְּלוּם אוֹ שֶׁיַעֲשֶׂה מְלָאכָה מֵאַחַר שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל תְּפִלַּת שַׁחֲרִית. וְכֵן לֹא יַשְׁכִּים לְפֶתַח חֲבֵירוֹ לִשְׁאוֹל בִּשְׁלוֹמוֹ קוֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל תְּפִלַּת שַׁחֲרִית וְלֹא יֵצֵא בַּדֶּרֶךְ קוֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל. אֲבָל טוֹעֵם וְעוֹשֶׂה מְלָאכָה קוֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל מוּסָף וְקוֹדֶם מִנְחָה. אֲבָל אֵינוֹ סוֹעֵד סָמוּךְ לְמִנְחָה: ב. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַן מִנְחָה גְדוֹלָה לֹא יִכָּנֵס לַמֶּרְחָץ אֲפִלּוּ לְהַזִּיעַ עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל שֶׁמָּא יִתְעַלֵּף וִיבַטֵּל מִן הַתְּפִלָּה. וְלֹא לֶאֱכוֹל אֲפִלּוּ אֲכִילַת עֲרָאי שֶׁמָּא יִמָּשֵׁךְ בַּאֲכִילָה. וְלֹא לָדוּן אֲפִלּוּ בִגְמַר דִין שֶׁמָּא יִסָתֵר הַדִּין וִימָשֵׁךְ וִיבַטֵל מִן הַתְּפִלָּה. וְלֹא יֵשֵׁב לִפְנֵי הַסַּפָּר לְסַפֵּר אֲפִלּוּ תַּסְפּוֹרֶת הֶדְיוֹט עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל שֶׁמָּא יִשָׁבֵר הַזּוּג. וְלֹא יִכָּנֵס לַבּוּרְסֵקִי סָמוּךְ לַמִּנְחָה עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל שֶׁמָּא יִרְאֶה הֶפְסֵד בִּמְלַאכְתּוֹ וְיִתְעַסֵּק בָּהּ וְיִתְעַכֵּב מִן הַתְּפִלָּה. וְאִם הִתְחִיל בְּאַחַת מֵאֵלוּ לֹא יַפְסִיק אֶלָּא גוֹמֵר וְאַחַר כַּךְ מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת מִנְחָה: ג. מֵאֵימָתַי הַתְחָלַת הַתַּסְפּוֹרֶת מִשֶׁיַנִיחַ מַעְפּוֹרֶת שֶׁל סַפָּרִין עַל בִּרְכָּיו. וּמֵאֵימָתַי הַתְחָלַת מֶרְחָץ מִשֶׁיִפְשׁוֹט הַבֶּגֶד הַסָּמוּךְ לִבְשָׂרוֹ. וּמֵאֵימָתַי הַתְחָלַת הַבּוּרְסָקִי מִשֶּׁיִּקְשׁוֹר בֶּגֶד בֵּין כְּתֵפָיו כְּמוֹ שֶׁהָאוּמָנִין עוֹשִׂין. וּמֵאֵימָתַי הַתְחָלַת הַדִּין מִשְּׁיִּתְעַטְּפוּ הַדַּיָּינִין וְיֵשְׁבוּ וְאִם הָיוּ יוֹשְׁבִים מִשֶּׁיַּתְחִילוּ בַעֲלֵי דִינִין לִטְעוֹן:

מוסר

מס' חסידים סי' נ''ד

אֵיזוֹ הִיא רְצִיחָה שֶׁאֵינָה נִכֶּרֶת לָעֵינַיִם וְהָעוֹנֶשׁ גָּדוֹל מְאֹד וְהָעֲבֵירָה קַלָּה וַחֲמוּרָה הִיא לְמַעְלָה הִיא הַבּוּשָׁה. הַמְבַיֵּישׁ פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים אוֹ מְצַעֲרוֹ בִּפְנֵי מִי שֶׁמִּתְבַּיֵּישׁ וּמִצְטַעֵר שֶׁאִילוּ הָיָה הוֹרְגוֹ הָיָה מְקַבֵּל מִיתָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה מִתְבַּיֵּישׁ אַחַר כַּךְ. מִי שֶׁבִּיֵּישׁ אֶת חֲבֵירוֹ וּמִצְטָעֵר וּמִתְחָרֵט וְרוֹצֶה הוּא לְקַבֵּל אֶת הַדִּין וּבָא לִפְנֵי יִרְאֵי ה' לִמְצוֹא לוֹ פֶּתַח לִתְשׁוּבָה יֹאמַר לוֹ דַּע כִּי רָעָתְךָ רַבָּה כִּי שָׁפַכְתָּ אֶת דָּמוֹ שֶׁל חֲבֵירָךְ שֶׁכֵּן מָצִינוּ בַאֲבִיָּה בֶּן רְחַבְעָם שֶׁהוֹכִיחַ לְיָרְבָעָם בִּדְבָרִים לְבַיְישׁוֹ וְנִיגַף לָמוּת. אַף עַל פִּי שֶׁבִּיְישׁוֹ שֶׁהָיָה עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה לָכֵן לֵךְ בְּנִי לְפַיֵּיס אֶת חֲבֵירָךְ עַד שֵׁיִּתְפַּיֵּיס וְיִמְחוֹל לָךְ וְהִזָּהֵר מְאֹד לְנַפְשָׁךְ שֶׁלֹּא תְּבַיֵּישׁ וְשֶׁלֹּא תַּלְבִּין פְּנֵי אָדָם:

במדבר יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) לְבִ֨נְיָמִ֔ן אֲבִידָ֖ן בֶּן-גִּדְעֹנִֽי: לְבִנְיָמִן אֲבִידָן בַּר גִדְעֹנִי: (יב) לְדָ֕ן אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן-עַמִּֽישַׁדָּֽי: לְדָן אֲחִיעֶזֶר בַּר עַמִישַׁדָי: (יג) לְאָשֵׁ֕ר פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן-עָכְרָֽן: לְאָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בַּר עָכְרָן: (יד) לְגָ֕ד אֶלְיָסָ֖ף בֶּן-דְּעוּאֵֽל: לְגָד אֶלְיָסָף בַּר דְעוּאֵל: (טו) לְנַ֨פְתָּלִ֔י אֲחִירַ֖ע בֶּן-עֵינָֽן: לְנַפְתָּלִי אֲחִירַע בַּר עֵינָן:

נביאים - הושע - פרק ב

(יא) לָכֵ֣ן אָשׁ֔וּב וְלָקַחְתִּ֤י דְגָנִי֙ בְּעִתּ֔וֹ וְתִירוֹשִׁ֖י בְּמֽוֹעֲד֑וֹ וְהִצַּלְתִּי֙ צַמְרִ֣י וּפִשְׁתִּ֔י לְכַסּ֖וֹת אֶת-עֶרְוָתָֽהּ: בְּכֵן יְתוּב מֵימְרִי לְמֵיטַל עִבּוּרָא בְּעִדַּן אִדְּרֵיהּ וְחַמְרָא בְּעִדַּן מַעֲצַרְתֵּיהּ וְאַצִיל כְּסוּת מֵילָא וּבוּץ דִּיהַבִית לָהּ לְכַסָּאָה יַת קְלָנָהּ :

רש''י בעתו . בעת גמר בישול הפירות : והצלתי . ממנה : צמרי ופשתי . אשר היה לכסות את ערותה , כל הצלה שבמקרא לשון תרומה והפרשה הוא ומוכיח עליו ויצל אלהים את מקנה אביכם ( בראשית לא ) כי כל העושר אשר הציל ( שם ) :

(יב) וְעַתָּ֛ה אֲגַלֶּ֥ה אֶת-נַבְלֻתָ֖הּ לְעֵינֵ֣י מְאַהֲבֶ֑יהָ וְאִ֖ישׁ לֹֽא-יַצִּילֶ֥נָּה מִיָּדִֽי: וּכְעַן אֲגַלֵּי יַת קְלָנָהּ לְעֵינֵי עַמְמַיָּא רַחֲמָהָא וֶאֱנַשׁ לָא יְשֵׁיזְבִנַּה מִן יָדִי :

רש''י ואיש לא יצילנה מידי . אף זכות אבותם תמה :

(יג) וְהִשְׁבַּתִּי֙ כָּל-מְשׂוֹשָׂ֔הּ חַגָּ֖הּ חָדְשָׁ֣הּ וְשַׁבַּתָּ֑הּ וְכֹ֖ל מוֹעֲדָֽהּ: וַאֲבַטֵּל כָּל חֶדְוָתָהָא חַגַּהָא יַרְחָהָא וְשַׁבַּתָּהָא וְכָל מוֹעֲדַהָא : (יד) וַהֲשִׁמֹּתִ֗י גַּפְנָהּ֙ וּתְאֵ֣נָתָ֔הּ אֲשֶׁ֣ר אָמְרָ֗ה אֶתְנָ֥ה הֵ֙מָּה֙ לִ֔י אֲשֶׁ֥ר נָֽתְנוּ-לִ֖י מְאַֽהֲבָ֑י וְשַׂמְתִּ֣ים לְיַ֔עַר וַאֲכָלָ֖תַם חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶֽה: וַאֲצַדֵּי פֵּירֵי גוּפְנָהּ וְתֵינָהּ דַהֲוַת אָמְרָה יְקַר אִינּוּן לִי דִּיהַבוּ לִי עַמְמַיָּא רְחִימִי וַאֲשַׁוֵּינוּן לְחוֹרְשָׁא וְתֵיכְלִינוּן חֵיוַת בְּרָא :

רש''י והשמותי . לשון שממה : אתנה . כמו אתנן : ושמתים ליער . שהחיות מהלכות שם ואוכלות הפירות :

(טו) וּפָקַדְתִּ֣י עָלֶ֗יהָ אֶת-יְמֵ֤י הַבְּעָלִים֙ אֲשֶׁ֣ר תַּקְטִ֣יר לָהֶ֔ם וַתַּ֤עַד נִזְמָהּ֙ וְחֶלְיָתָ֔הּ וַתֵּ֖לֶךְ אַחֲרֵ֣י מְאַהֲבֶ֑יהָ וְאֹתִ֥י שָׁכְחָ֖ה נְאֻם-יְהוָֽה: (ס) וְאַסְעֵיר עֲלָהּ יַת יוֹמַיָּא דַהֲוַת פְּלָחָא לְטַעֲוָתָא דְמַסְקָא לְהוֹן בּוּסְמִין הֲוַת דַּמְיָא לְאִתְּתָא דְּשַׁבְקַת יַת בַּעְלַהּ וְאַתְקִּינַת בִּקְדָשַׁהָא וּבַחֲלִיטָת מַרְגַּלְיָתַהָא וּטְעָת בָּתַר רַחֲמַהָא כֵּן כִּנְשָׁת יִשְּׂרָאֵל רְחֵימַת לְמִפְלַח לְטַעֲוָתָא וּפוּלְחָנִי שְׁבַקַת אֲמַר יְיָ :

רש''י ופקדתי עליה . שכר פורענות : ימי הבעלים אשר תקטיר . תמיד להם ול' הווה הוא : ותעד נזמה וחליתה . ל' עדי כזונה המתקשטת לקראת נואפים : וחליתה . בל' ערבי הוא קישוט :

כתובים - משלי - פרק ל

(יח) שְׁלֹשָׁ֣ה הֵ֭מָּה נִפְלְא֣וּ מִמֶּ֑נִּי (וארבע) וְ֝אַרְבָּעָ֗ה לֹ֣א יְדַעְתִּֽים: תְּלָת אִינוּן דִּגְנִיזָן מִנִי וְאַרְבַּע דְּלָא יְדַעֵית אִינוּן :

רש''י נפלאו ממני . נכסו משחלפו מעיני ואיני יודע להיכן הלכו שממהרין להסתר מן העין :

(יט) דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר | בַּשָּׁמַיִם֮ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ עֲלֵ֫י צ֥וּר דֶּֽרֶךְ-אֳנִיָּ֥ה בְלֶב-יָ֑ם וְדֶ֖רֶךְ גֶּ֣בֶר בְּעַלְמָֽה: אָרְחָא דְנִשְׁרָא בִשְׁמַיָא וְאָרְחֵיהּ דְּחִוְיָא עַל שׁוּעָא וְאָרְחָא דְאִלְפָא בְּלִבֵּיהּ דְּיַמָא וְאָרְחָא דְגַבְרָא בְעוּלֶמְתָּא :

רש''י דרך הנשר . זו בבל , הנשר הגדול ארץ האבר : נחש . זו מדי : דרך אניה בלב ים . זו יון שהיא קלה בגזירותיה : דרך גבר בעלמה . זו פרס שאמרה לעולם אהיה גברת .

(כ) כֵּ֤ן | דֶּ֥רֶךְ אִשָּׁ֗ה מְנָ֫אָ֥פֶת אָ֭כְלָה וּמָ֣חֲתָה פִ֑יהָ וְ֝אָמְרָ֗ה לֹֽא-פָעַ֥לְתִּי אָֽוֶן: הֵיכְנָא אָרְחָא דְאִתְּתָא גַיַרְתָּא אָכְלָא וּמְכַפְּרָה פּוּמָהּ וְאָמְרָה לָא עֲבַדֵית מִדַעַם דְעָתָא :

רש''י ומחתה . כופה פיה למטה כדכתיב כאשר ימחה הצלחת מחה והפך על פניה , אכלה , לשון נקיה דבר הכתוב : כן דרך אשה מנאפת . זו הרעה גרמה להם לכנסת ישראל שנאפה בעבודת גלולים וכדי הוא הפורעניות לבוא לה : ואמרה לא פעלתי און . כדאמר הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי . ע''כ לשון רש''י שבמק''ג ) :

(כא) תַּ֣חַת שָׁ֭לוֹשׁ רָ֣גְזָה אֶ֑רֶץ וְתַ֥חַת אַ֝רְבַּ֗ע לֹא-תוּכַ֥ל שְׂאֵֽת: תְּחוֹת תְּלָת רוּגְזָא אַרְעָא וּתְחוֹת אַרְבַּע לָא יָכְלָא לְמִסְבְּרָא :

רש''י רגזה ארץ . א''י :

(כב) תַּֽחַת-עֶ֭בֶד כִּ֣י יִמְל֑וֹךְ וְ֝נָבָ֗ל כִּ֣י יִֽשְׂבַּֽע-לָֽחֶם: תְּחוֹת עַבְדָּא כַּד נִמְלוֹךְ וְטַפְשָׁא דְיִשְּׂבַּע לַחְמָא :

רש''י תחת עבד . זה נבוכדנצר שהיה עבד למרודך בלאדן וכותב אגרותיו כדגרסינן בחולין : ונבל כי ישבע לחם . זה אחשורוש שעשה משתה מאה ושמונים יום :

משנה גיטין פרק א

א. הַמֵּבִיא גֵט מִמְּדִינַת הַיָּם, צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף הַמֵּבִיא מִן הָרֶקֶם וּמִן הַחֶגֶר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ מִכְּפַר לוּדִים לְלוּד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם אֶלָּא הַמֵּבִיא מִמְּדִינַת הַיָּם וְהַמּוֹלִיךְ. וְהַמֵּבִיא מִמְּדִינָה לִמְדִינָה בִּמְדִינַת הַיָּם, צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֲפִלּוּ מֵהֶגְמוֹנְיָא לְהֶגְמוֹנְיָא:

ברטנורה   (א) המביא גט ממדינת הים. כל חוצה לארץ קרי מדינת הים: צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. אית דאמרי טעמא, לפי שאין בני מדינת הים בני תורה, ואין יודעין שצריך לכתוב הגט לשם האשה. הלכך אומר השליח בפני נכתב ובפני נחתם, וממילא שיילינן ליה אם נכתב לשמה, והוא אומר אין. ואית דאמרי טעמא, לפי שאין שיירות מצויות משם לכאן, שאם יבא הבעל ויערער לומר לא כתבתיו שיהיו עדים מצויין להכיר חתימת העדים. והאמינוהו רבנן לשליח כבתרי, ושוב לא יועיל ערעור הבעל: מן הרקם ומן החגר. בין קדש ובין ברד, מתרגמינן בין רקם ובין חגרא: אפילו מכפר לודים. שהיא מחוצה לארץ: ללוד. שהיא סמוכה לה והיא מארץ ישראל: מהגמוניא להגמוניא. שני הגמונים בעיר אחת ומקפידים זה על זה:

ב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מֵרֶקֶם לַמִּזְרָח וְרֶקֶם כַּמִּזְרָח, מֵאַשְׁקְלוֹן לַדָּרוֹם וְאַשְׁקְלוֹן כַּדָּרוֹם, מֵעַכּוֹ לַצָפוֹן וְעַכּוֹ כַּצָפוֹן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, עַכּוֹ כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לַגִּטִּין:

ברטנורה   (ב) מרקם למזרח. מרקם עד סוף העולם למזרחו קרוי חו''ל, ורקם עצמה נדונה כמזרח העולם ולא כארץ ישראל:

ג. הַמֵּבִיא גֵט בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם. אִם יֵשׁ עָלָיו עוֹרְרִים, יִתְקַיֵּם בְחוֹתְמָיו. הַמֵּבִיא גֵט מִמְּדִינַת הַיָּם וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, אִם יֵשׁ עָלָיו עֵדִים, יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו:

ברטנורה   (ג) ואם יש עליו עוררים. שהבעל מערער שהוא מזויף: יתקיים בחותמיו. אם יעידו העדים על חתימת ידיהם, או עדים אחרים יכירו חתימתם, כשר. ובזמן הזה, המביא גט בין בא''י בין בחו''ל צריך ליתנו לה בפני שנים וצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. ואם חתימת העדים ניכרת במקום נתינת הגט ונתקיים הגט בחותמיו, אין צריך לומר בפ''נ ובפ''נ: ואינו יכול לומר. כגון שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם עד שנתחרש:

ד. אֶחָד גִּטֵּי נָשִׁים וְאֶחָד שִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים, שָׁווּ לַמּוֹלִיךְ וְלַמֵּבִיא. וְזוֹ אֶחָד מִן הַדְּרָכִים שֶׁשָּׁווּ גִטֵּי נָשִׁים לְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים:

ברטנורה   (ד) שוין למוליך ולמביא. לומר בפ''נ ובפ''נ:

ה. כָּל גֵּט שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵד כּוּתִי, פָּסוּל, חוּץ מִגִּטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים. מַעֲשֵׂה שֶׁהֵבִיאוּ לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִאֵל לִכְפַר עוֹתְנַאי גֵּט אִשָּׁה וְהָיוּ עֵדָיו עֵדֵי כוּתִים, וְהִכְשִׁיר. כָּל הַשְּׁטָרוֹת הָעוֹלִים בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִם, אַף עַל פִּי שֶׁחוֹתְמֵיהֶם גּוֹיִם, כְּשֵׁרִים, חוּץ מִגִּטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף אֵלּוּ כְּשֵׁרִין, לֹא הֻזְכְּרוּ אֶלָּא בִזְמַן שֶׁנַּעֲשׂוּ בַהֶדְיוֹט:

ברטנורה   (ה) חוץ מגיטי נשים. שאם יש עליו עד כותי אחד, כשר. אבל שניהם כותים, פוסל ת''ק אפילו בגיטי נשים. ורבן (שמעון בן) גמליאל עשה מעשה והכשיר אפילו כששניהם כותים. והאידנא דגזרו על הכותים שיהיו כגוים לכל דבריהם, לא שנא שאר שטרות ול''ש גיטי נשים אפילו עד אחד כותי פסול: בערכאות של גוים. שהעידו העדים עדותם לפני השופט במקום מושב משפטיהם. והוא שידענו באותו שופט ובאותם עדים דלא מקבלי שוחדא. ודוקא בשטרי הלואות ושטרי מקח וממכר שהעדים ראו בנתינת הממון. אבל שטרי הודאות וגיטי נשים, וכל דבר שהוא מעשה ב''ד בערכאות שלהם, הכל פסול: ר''ש אומר כשרים. לא הוזכרו בבית המדרש להפסל: אלא בזמן שנעשו בהדיוט. ע''י גוים הדיוטות שאינם דיינים. ואין הלכה כר''ש:

ו. הָאוֹמֵר תֵּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי וּשְׁטָר שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי, אִם רָצָה לַחֲזוֹר בִּשְׁנֵיהֶן, יַחֲזוֹר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּגִטֵּי נָשִׁים אֲבָל לֹא בְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים, לְפִי שֶׁזָּכִין לָאָדָם שֶׁלֹּא בְפָנָיו וְאֵין חָבִין לוֹ אֶלָּא בְפָנָיו. שֶׁאִם יִרְצֶה שֶׁלֹא לָזוּן אֶת עַבְדּוֹ, רַשַּׁאי. וְשֶׁלֹא לָזוּן אֶת אִשְׁתּוֹ, אֵינוֹ רַשַּׁאי. אָמַר לָהֶם, וַהֲרֵי הוּא פוֹסֵל אֶת עַבְדּוֹ מִן הַתְּרוּמָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא פוֹסֵל אֶת אִשְׁתּוֹ. אָמְרוּ לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא קִנְיָנוֹ. הָאוֹמֵר תְּנוּ גֵט זֶה לְאִשְׁתִּי וּשְׁטָר שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי וָמֵת, לֹא יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה. תְּנוּ מָנֶה לְאִישׁ פְּלוֹנִי וָמֵת, יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה:

ברטנורה   (ו) רצה לחזור בשניהן. קודם שיגיע ליד האשה והעבד: יחזור. ואין השליח יכול לזכות בהם לצרכן, דחוב הוא להן, שמאבדין מזונותיהן: וחכמים אומרים בגטי נשים. יכול לחזור: אבל לא בשחרורי עבדים. והלכה כחכמים: שאם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי. הלכך כי משחרר ליה לא מפסיד ליה מזוני. אבל שלא לזון את אשתו אינו רשאי, הלכך כי מגרש לה מפסיד לה מזוני: מפני שהוא קנינו. כלומר הא דהוא אכיל בתרומה כשהוא עבד כהן אינו אלא מפני שהוא קנינו של כהן, מידי דהוה אבהמתו של כהן שאוכלת בכרשיני תרומה, ולאו משום מעליותא היא, הלכך כי משחרר ליה אע''פ שמפסידו מלאכול בתרומה אין זו חובה לעבד: לא יתנו לאחר מיתה. דגיטא לא הוי עד דמטי לידה וכי מטי לידה הא מית ואין גט לאחר מיתה. ושטר שחרור נמי כי מטא לידיה הא מית ופקע רשותיה מיניה: יתנו לאחר מיתה. ואע''ג דלא אמר מנה זה, דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו:

גמרא גיטין דף ו' ע''ב

אָמַר רַב חַסְדָּא לְעוֹלָם אַל יַטִּיל אָדָם אֵימָה יְתֵירָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁהֲרֵי פִילֶגֶשׁ בְּגִבְעָה הִטִּיל עָלֶיהָ בַּעְלָהּ אֵימָה יְתֵירָה וְהִפִּילָה כַּמָּה רְבָבוֹת מִיִּשְׂרָאֵל אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב כָּל הַמַּטִּיל אֵימָה יְתֵירָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ סוֹף הוּא בָּא לִידֵי שָׁלש עֲבֵירוֹת גִּילוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים וְחִילוּל שַׁבָּת. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָה הָא דַאֲמָרֵי רַבָּנָן שְׁלשָה דְבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁיכָה עִשַּׂרְתֶּם עֵרַבְתֶּם הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר צָרִיךְ לְמֵימְרִינוּ בְּנִיחוּתָא כִּי הֵיכִי דְלִיקַבְּלוּ מִינֵיהּ. אָמַר רַב אָשֵׁי אֲנָא לָא שְׁמִיעָא לִי הָא דְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה וְקִיַּימְתִּיהָ מִסְבָרָא. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ לְעוֹלָם אַל יַטִּיל אָדָם אֵימָה יְתֵירָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁהֲרֵי אָדָם גָּדוֹל הִטִּיל אֵימָה יְתֵירָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְהֶאֱכִילוּהוּ דָבָר גָּדוֹל וּמָנוּ רִבִּי חֲנַנְיָא בֶּן גַּמְלִיאֵל הֶאֱכִילוּהוּ סַלְקָא דַעְתָּךְ הָשַׁתָּא בְּהֶמְתָּן שֶׁל צַדִּיקִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה עַל יָדָם צַדִּיקִים עַצְמָן לֹא כָּל שֶׁכֵּן אֶלָּא בִקְּשׁוּ לְהַאֲכִילוֹ דָבָר גָּדוֹל וּמָאי נִיהוּ אֵבֶר מִן הַחַי. שָׁלַח לֵיהּ מַר עוּקְבָא לְרִבִּי אֶלְעָזָר בְּנֵי אָדָם הָעוֹמְדִים עָלַי וּבְיָדִי לְמָסְרָם לְמַלְכוּת מָהוּ שִׂרְטֵט וְכָתַב לֵיהּ (תהלים לט) אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעוֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי אַף עַל פִּי שֶׁרָשָׁע כְּנֶגְדִּי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם שָׁלַח לֵיהּ קָא מְצַעֲרֵי לִי טוּבָא וְלָא מָצִינָא דְאִיקוּם בְּהוּ שָׁלַח לֵיהּ (שם לז) דּוֹם לַה' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ דוֹם לוֹ לַה' וְהוּא יַפִּילֵם לָךְ חֲלָלִים חֲלָלִים הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב עֲלֵיהֶם לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְהֵם כָּלִים מֵאֲלֵיהֶם הַדָּבָר יָצָא מִפִּי רַבִּי אֶלְעָזָר וּנְתָנוּהוּ לִגְנִיבָא בְּקוֹלָר:

רש''י גילוי עריות. כשמגיע עת טבילתה בעת צינה היא יראה לומר לא טבלתי ומשמשתו נדה: שפיכות דמים. כי הא מעשה דפלגש בגבעה או פעמים שבורחת מפניו באחת הפתחים או בגשר: וחילול שבתות. פעמים שמדלקת נר או מבשלת משחשכה מפני אימתו והוא אינו יודע: עשרתם. פירות שנאכל למחר: ערבתם. עירובי חצרות: בהמתן של צדיקים. בהכל שוחטין (חולין דף ו'): אבר מן החי. שאבד מהם אבר מן השחוטה ומפני אימתו חתכו עבדיו אבר מן החי והביאו תחתיו שלא יבין: העומדי' עלי. לחרף ולגדף: ובידי למסרן. כח בידי להלשין עליהם: לנגדי. מריבני ומקניטני: גניבא. היה חולק עליו: בקולר. שלשלת של ברזל שנותנים שם המוכתבין למלכות להריגה:

זוהר במדבר דף קי''ט ע''א

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר כְּתִיב (תהלים ל''א) בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָה אוֹתִי יְיָ אֵל אֱמֶת. הָאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵיהּ חֲמֵיתוּן מָאן דְאַפְקִיד בִידָא דְמַלְכָּא מִידִי. אֶלָּא וַדַּאי זַכָּאָה הוּא בַּר נָשׁ דְּאָזִיל בְּאוֹרְחוֹי דְמַלְכָּא קַדִּישָׁא וְלָא חָטֵי קָמֵיהּ. תָּא חֲזֵי כֵּיוָן דְּעָאן לֵילְיָא אִילָנָא דְמוֹתָא שָׁלִיט בְּעַלְמָא וְאִילָנָא דְחַיֵּי אִסְתְּלָק לְעֵילָא לְעֵילָא. וְכֵיוַן דְּאִילָנָא דְמוֹתָא שָׁלִיט בְּעַלְמָא בִלְחוֹדוֹי כָל בְּנֵי עַלְמָא טַעֲמִין טַעְמָא דְמוֹתָא. מָאי טַעְמָא בְגִין דְּהַהוּא אִילָנָא גָרִים וּבַר נָשׁ בָּעֵי לְאַקְדְּמָא וּלְמִפְקַד בִּידֵיהּ נַפְשֵׁיהּ בְּפִקְדוֹנָא כְפִקְדוֹנָא דְבַר נָשׁ דְּיָהִיב פִקְדוֹנָא לְאַחֲרָא דְּאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ אִתְחַיֵּיב לְגַבֵּיהּ יָתִיר מֵהַהוּא פִקְדוֹנָא לָאו כְּדָאי לְאִתְאַחֲדָא בֵיהּ הוֹאִיל וּבְפִקְדוֹנָא אִתְמְסַר לְגַבֵּיהּ וְאִי יְסָרֵב בֵּיהּ וַדָּאי נִבְדוֹק אֲבַתְרֵיהּ דְּלָאו מִזַּרְעָא קַדִּישָׁא הוּא וְלָאו מִבְּנֵי מְהֵימְנוּתָא. כַּךְ הַהוּא אִילָנָא בְנֵי נָשָׁא אַקְדִּימוּ וְיָהֲבִין לֵיהּ פִּקְדוֹנָא לְנַפְשַׁיְיהוּ וְכָל נִשְׁמָתִין דִּבְנֵי עַלְמָא נָטִיל. וְכוּלְהוּ טַעֲמִין טַעְמָא דְמוֹתָא בְגִין דְהָאי אִילָנָא דְמוֹתָא הוּא וּבְגִּין דְּכָל אִינוּן נַפְשָׁתָא אַף עַל גַב דְכוּלְהוּ אִתְחַיָּיבוּ לְגַבֵּיה וְלָאו כְדָאי הוּא לְאָתָבָא פִקְדוֹנָא לְגַבֵּיהּ דְבַר נָשׁ אֶלָּא כֵיוַן דְכוּלְהוּ אִתְמְסָרוּ לֵיהּ בְפִקְדוֹנָא אָתִיב כָּל פִּקְדוֹנִין לְמָארֵיהוֹן. תָא חֲזֵי לָאו כְדָאי הוּא הָאי אִילָנָא דְמוֹתָא לְאָתָבָא פִּקְדוֹנָא לְגַבֵּיהּ דְּבַר נָשׁ אֶלָּא בְשַׁעְתָּא דְאִילָנָא דְחַיֵּי אַתְעַר בְּעַלְמָא. וְאֵימָתַי אַתְעַר הַהוּא אִילָנָא דְחַיֵּי. בְשַׁעְתָּא דְסָלִיק צַפְרָא. וּכְדֵין כֵּיוַן דְּהָאי אַתְעַר בְעַלְמָא כָל בְנֵי עַלְמָא חַיִּין וְשָׁבִיק וְאַהְדָּר הַהוּא אִילָנָא דְמוֹתָא כָּל פִּקְדוֹנִין דְּאִתְפְּקָדוּ לְגַבֵּיה וְאָזִיל לֵיהּ. מַאי טַעְמָא חַיִּין בְּגִין דְּהַהוּא אִילָנָא דְחַיֵּי גָרִים. וְאִי תֵימָא הָא בְנֵי נָשָׁא סַגִּיאִין אִינוּן דְּמִתְעָרִין בְּלֵילְיָא בְעוֹד דְּאִילָנָא דְמוֹתָא שָׁלִיט אֶלָּא וַדָּאי הַהוּא אִילָנָא דְחַיֵּי קָא עָבִיד. מָאי טַעְמָא בְגִין דִּכְתִיב (שם) לִרְאוֹת הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל דּוֹרֵשׁ אֶת אֱלֹהִים וְלָא יְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה לְבַר נָשׁ דְּיֵימָא אִלְמָלֵא שְׁלִיטְנָא בְנַפְשָׁאי בְלֵילְיָא אֶשְׁתָּדַלְנָא בְאוֹרַיְיתָא. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה הָאי בְיִשְׂרָאֵל וַדָּאי וְהָכִי הוּא. אֲבָל בְאוּמוֹת הָעוֹלָם דַּחֲמֵינָא כְהָאי גּוֹוָנָא מָאי טַעְמָא אָמַר לֵיהּ וַדָּאי שַׁפִּיר הוּא דְקָא אַמְרַת. פָּתַח וְאָמַר (במדבר כ''ג) מָה אֶקּוֹב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעוֹם לֹא זָעַם יְיָ. תָּא חֲזֵי כְגוֹוָנָא דְאִית לְעֵילָא אִית לְתַתָּא לְעֵילָא אִית יְמִינָא וְאִית שְׂמָאלָא לְתַתָּא יִשְׂרָאֵל וְעַמִּין. יִשְׂרָאֵל אִתְאַחֲדָן לִימִינָא בִקְדוּשָׁה דְמַלְכָּא קַדִּישָׁא. עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה לִשְׂמָאלָא לְסִטְרָא דְרוּחַ מִסְאֲבָא וְכוּלְהוּ לְתַתָּא מִכּוּלְהוּ דַרְגִּין דִּשְׂמָאלָא וְכוּלְהוּ דַּרְגִּין אֲחִידָן דָּא בְדָא עַד דְּתַלְיָין מִן רֵישָׁא וּכְגוֹוָנָא דְרֵישָׁא נָטִיל בְּהַהוּא גוֹוָנָא נָטִיל זַנְבָא דְאִיהוּ תַתָּאָה מָאי טַעְמָא בְגִין דְּאָחִיד בֵיהּ וּבְגִין כַּךְ עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה בְּהַהוּא סְטַר מִסְאֲבָא דִילְהוֹן הָכִי אִתְדְּבָרוּ:

תרגום הזוהר אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּתוּב, (תהלים ל''א) בְּיָדְךְ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָה אוֹתִי ה' אֵל אֱמֶת. מִקְרָא זֶה, יֵשׁ לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ, הֲרְאִיתֶם מִי שֶׁיַּפְקִיד מַשֶּׁהוּ בִּידֵי הַמֶּלֶךְ, שֶׁהוּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא וַדַּאי אַשְׁרֵי הוּא הָאָדָם הַהוֹלֵךְ בִּדְרָכָיו שֶׁל הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וְאֵינוֹ חוֹטֵא לְפָנָיו. בֹּא וּרְאֵה, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנָס הַלַּיְלָה, אִילָן הַמָּוֶת שׁוֹלֵט בָּעוֹלָם, וְעֵץ הַחַיִּים מִסְתַּלֵּק לְמַעְלָה לְמַעְלָה. וְכֵיוָן שֶׁאִילָן הַמָּוֶת שׁוֹלֵט בָּעוֹלָם לְבַדּוֹ, כָּל בְּנֵי הָעוֹלָם טוֹעֲמִים טַעַם הַמָּוֶת, כִּי הַשֵּׁינָה הִיא אֶחָד מִשִּׁשִּׁים בְּמִיתָה. מַהוּ הַטַּעַם, הוּא מִשּׁוּם שֶׁהָאִילָן הַזֶּה גּוֹרֵם. שֶׁהִיא מַלְכוּת הַשּׁוֹלֶטֶת לְבַדָּהּ בְּלִי ז''א הַגּוֹרֶמֶת אֶת זֶה, כִּי הַמַּלְכוּת נִקְרֵאת לַיְלָה, וְהָאָדָם צָרִיךְ לְהַקְדִּים עַצְמוֹ וּלְהַפְקִיד בְּיָדוֹ הַנֶּפֶשׁ שֶׁלּוֹ, בְּפִקָּדוֹן. כְּפִקָּדוֹן שֶׁל אָדָם הַנּוֹתֵן פִּקָּדוֹן לְאַחֵר, דְּהַיְנוּ מַשְׁכּוֹן, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְחֻיָּב לוֹ יוֹתֵר מִמְּחִירוֹ שֶׁל הַפִּקָּדוֹן הַהוּא, אֵינוֹ חָשׁוּב לוֹ לְהֵאָחֵז בְּרִיב עִמּוֹ, כֵּיוָן שֶׁמָּסַר לוֹ פִּקָּדוֹן. וְאִם מְמָאֵן לָתֵת לוֹ פִּקָּדוֹן, וַדַּאי נִבְדֹּק אַחֲרָיו, כִּי אֵינוֹ מִזֶּרַע קָדוֹשׁ וְאֵינוֹ מִבְּנֵי אֱמוּנָה. כָּךְ הוּא הָאִילָן הַזֶּה, שֶׁהוּא מַלְכוּת, שֶׁבְּנֵי הָאָדָם מַקְדִּימִים וְנוֹתְנִים לוֹ נַפְשָׁם בְּפִקָּדוֹן, וְכָל נְשָׁמוֹת שֶׁל בְּנֵי הָעוֹלָם לוֹקֵחַ. וְכֻלָּם טוֹעֲמִים טַעַם מִיתָה. מִשּׁוּם שֶׁאִילָן זֶה הוּא שֶׁל מָוֶת. בְּשָׁעָה שֶׁהַמַּלְכוּת הִיא בְּפֵרוּד מִז''א שֶׁהוּא עֵץ הַחַיִּים, הוּא אִילָן הַמָּוֶת. וּמִשּׁוּם שֶׁכָל אֵלוּ הַנְּפָשׁוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלָּן מִתְחַיְּבוֹת אֵלָיו, וְאֵין רָאוּי לְהָשִׁיב הַפִּקָּדוֹן אֶל הָאָדָם, עִם כָּל זֶה, כֵּיוָן שֶׁכֻּלָּן נִמְסְרוּ לוֹ בְּפִקָּדוֹן, הוּא מֵשִׁיב כָּל הַפִּקְדוֹנוֹת לְבַעֲלֵיהֶם. בֹּא וּרְאֵה, אִילָן הַמָּוֶת הַזֶּה אֵינוֹ רָאוּי לְהָשִׁיב הַפִּקָּדוֹן לָאָדָם בַּבֹּקֶר, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁעֵץ הַחַיִּים מִתְעוֹרֵר בָּעוֹלָם. וּמָתַי מִתְעוֹרֵר עֵץ הַחַיִּים הַהוּא, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַבֹּקֶר. וְאָז, כֵּיוָן שֶׁעֵץ הַחַיִּים הַזֶּה מִתְעוֹרֵר בָּעוֹלָם, יוֹצְאִים כָּל בְּנֵי הָעוֹלָם חַיִּים וְאוֹתוֹ אִילָן הַמָּוֶת עוֹזֵב וּמַחֲזִיר כָּל הַפִּקְדוֹנוֹת שֶׁנִּפְקְּדוּ אֶצְלוֹ, וְהוֹלֵךְ לוֹ. מַה הַטַּעַם שֶׁהֵם חַיִּים. מִשּׁוּם שֶׁאוֹתוֹ עֵץ הַחַיִּים גּוֹרֵם, שֶׁהוּא ז''א הַשּׁוֹלֵט בַּיּוֹם. וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי בְּנֵי אָדָם רַבִּים הֵם שֶׁמֵּקִיצִים מִשְּׁנָתָם בַּלַּיְלָה, וְהֻחְזְרוּ לָהֶם הַחַיִּים, בְּעוֹד שֶׁאִילָן הַמָּוֶת שׁוֹלֵט. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא וַדַּאי אוֹתוֹ עֵץ הַחַיִּים עוֹשֶׂה זֹאת. מַהוּ הַטַּעַם, מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב, (תהלים י''ד) לִרְאוֹת הַיֵּשׁ מַשְׂכִּיל דּוֹרֵשׁ אֶת אֱלֹקִים. וְלֹא יִהְיֶה לָאָדָם פִּתְחוֹן פֶּה, שֶׁיֹּאמַר, אִם הָיִיתִי שׁוֹלֵט בְּנַפְשִׁי בַּלַּיְלָה, הָיִיתִי קָם וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זֶהוּ וַדַּאי נָכוֹן בְּיִשְׂרָאֵל, וְכָךְ הוּא. אֲבָל בְּאוּמוֹת הָעוֹלָם, שֶׁאָנוּ רוֹאִים גַּם כֵּן כְּמוֹ זֶה, שֶׁמֵּקִיצִים מִשְּׁנָתָם בַּלַּיְלָה, מַהוּ הַטַּעַם. אָמַר לוֹ, וַדַּאי יָפֶה הוּא מַה שֶּׁאָמַרְתָּ. פָּתַח וְאָמַר מַהוּ, (במדבר נ''ג) מָה אֱקוֹב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה'. בֹּא וּרְאֵה, כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לְמַעְלָה כֵּן יֵשׁ לְמַטָּה. לְמַעְלָה בַּמַּלְכוּת, יֵשׁ יָמִין וְיֵשׁ שְׂמֹאל, אַף לְמַטָּה, יֵשׁ יִשְׂרָאֵל וְעַמִּים. יִשְׂרָאֵל נֶאֱחָזִים בַּיָּמִין, בִּקְדֻשַּׁת הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, הָעַמִּים עַכּוּ''ם נֶאֱחָזִים בַּשְּׂמֹאל, וְהַיְנוּ רַק בְּצַד רוּחַ הַטּוּמְאָה, שֶׁהוּא לְמַטָּה מִכָּל הַמַּדְרֵגוֹת דִּשְׂמֹאל. וְכָל הַמַּדְרֵגוֹת אֲחוּזוֹת זוֹ בָּזוֹ, מִלְּמַטָּה, עַד שֶׁתְּלוּיוֹת בָּרֹאשׁ, דְּהַיְנוּ בְּצַד שְׂמֹאל שֶׁלְּמַעְלָה בַּמַּלְכוּת, וּבְאוֹתוֹ אֹפֶן שֶׁהָרֹאשׁ מִתְנַהֵג לְמַעְלָה, כְּמוֹ כֵּן מִתְנַהֵג גַּם כֵּן הַזָּנָב, שֶׁהוּא הַמַּדְרֵגָה הָאַחֲרוֹנָה לְמַטָּה, שֶׁהוּא רוּחַ הַטּוּמְאָה. מַהוּ הַטַּעַם. הוּא מִשּׁוּם שֶׁאוֹחֵז בּוֹ, כִּי הֵם אֲחוּזִים זֶה בָּזֶה מִלְּמַטָּה עַד לְמַעְלָה כְּמוֹ שַׁלְשֶׁלֶת. וּמִשּׁוּם זֶה, הָעַמִּים עַכּוּ''ם, בְּאוֹתוֹ אֹפֶן מִצַד הַטּוּמְאָה שֶׁלָּהֶם, כָּךְ הֵם מוּנְהָגִים.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק ו'

א. אַף עַל פִּי שֶׁתְּפִלַּת עַרְבִית רְשׁוּת לֹא יָבֹא אָדָם מִמְּלַאכְתּוֹ וְיֹאמַר אוֹכַל מְעַט וְאִישָׁן קִמְעָא וְאַחַר כַּךְ אֶתְפַּלֵּל שֶׁמָּא תֶּאֱנוֹס אוֹתוֹ שֵׁינָה וְנִמְצָא יָשֵׁן כָּל הַלַּיְלָה אֶלָּא מִתְפַּלֵּל עַרְבִית וְאַחַר כַּךְ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה אוֹ יָשֵׁן. וּמוּתָּר לְהִסְתַּפֵּר וְלִיכָּנֵס לַמֶּרְחָץ סָמוּךְ לְשַׁחֲרִית מִפְּנֵי שֶׁלֹּא גָזְרוּ אֶלָּא סָמוּךְ לְמִנְחָה שֶׁהוּא דָבָר הַמָּצוּי שֶׁרוֹב הָעָם נִכְנָסִין שָׁם בַּיּוֹם אֲבָל בְּשַׁחַר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי לֹא גָזְרוּ בּוֹ: ב. מִי שֶׁהָיָה עוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וְהִגִּיעַ זְמַן הַתְּפִלָּה פּוֹסֵק וּמִתְפַּלֵּל וְאִם הָיְתָה תּוֹרָתוֹ אוּמָנוּתוֹ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה מְלָאכָה כְּלָל וְהָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִּשְׁעַת תְּפִלָּתוֹ אֵינוֹ פוֹסֵק שֶׁמִּצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה גְדוֹלָה מִמִּצוַת תְּפִלָּה. וְכָל הָעוֹסֵק בְּצָרְכֵי רַבִּים כְּעוֹסֵק בְּדִבְרֵי תוֹרָה:

מוסר

מס' חסידים סי' נ''ד

דַּרְכָּן שֶׁל בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה לִהְיוֹת מְאֹד מְאֹד שְׁפֵלֵי רוּחַ וַעֲנָוִים סַבְלָנִים עִלְבוֹנָם וְלֹא עוֹלְבִים שׁוֹמְעִים חֶרְפַּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִים שְׂמֵחִים בְּיִסוּרִים שֶׁל עֲלוּבָתָם וְאִם חֵרְפוּ אוֹתָם הַסְּכָלִים לֵאמֹר זְכוֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים אוֹמֵר לָהֶם יָדַעְתִּי כִּי חָטָאתִי הָרְבֵּה וְכַמָּה דְבָרִים עַשִׂיתִי שֶׁלֹּא כְהוֹגֵן וְהַצוּר יִמְחוֹל לִי. וּסְבוֹל אֶת הַמְבַיְישִׁים מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה וּבְזֶה יִתְכַּפֵּר עֲוֹנֶךָ וְאִם נוֹדַע לָרַבִּים עֲוֹנוֹ מִנִּיאוּף עַל יִמְּנַע עַצְמוֹ מִלִּלְמוֹד הֲלָכוֹת הַמְּדַבְּרוֹת מִנִּיאוּף מִפְּנֵי הַבּוּשָׁה כִּי טוֹב לוֹ לְאָדָם שֶׁיִּתְכַּפֵּר בָּעוֹלָם הַזֶּה. כִּי הַבּוּשָׁה שׁוֹפֶכֶת אֶת הַדָּם וּמְסִירָה אֶת הָעָוֹן וְכֵן מָצִינוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה רוֹצֵחַ שֶׁבָּא לָעִיר וְהָיוּ מְכַבְּדִין אוֹתוֹ צָרִיךְ לוֹמַר רוֹצֵחַ אָנִי שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט) וְזֶה דְבַר הָרוֹצֵחַ פִּירוּשׁ דִּבּוּר שֶׁיְּדַבֵּר בְּפִיו וְיוֹדֶה:

במדבר יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) אֵ֚לֶּה (קריאי) קְרוּאֵ֣י הָֽעֵדָ֔ה נְשִׂיאֵ֖י מַטּ֣וֹת אֲבוֹתָ֑ם רָאשֵׁ֛י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽם: אִלֵין מְעַרְעֵי כְנִשְׁתָּא רַבְרְבֵי שִׁבְטֵי אֲבָהַתְהוֹן רֵישֵׁי אַלְפַיָא דְיִשְׂרָאֵל אִנוּן:

רש''י אלה קרואי העדה. הנקראים לכל דבר חשיבות שבעדה:

(יז) וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֖ה וְאַֽהֲרֹ֑ן אֵ֚ת הָֽאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר נִקְּב֖וּ בְּשֵׁמֽוֹת: וּדְבַר משֶׁה וְאַהֲרֹן יָת גֻבְרַיָא הָאִלֵין דִי אִתְפָּרָשׁוּ בִּשְׁמָהָן:

רש''י את האנשים האלה. את שנים עשר נשיאים הללו: אשר נקבו. לו כאן בשמות:

(יח) וְאֵ֨ת כָּל-הָֽעֵדָ֜ה הִקְהִ֗ילוּ בְּאֶחָד֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י וַיִּתְיַֽלְד֥וּ עַל-מִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֗וֹת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֛ה וָמַ֖עְלָה לְגֻלְגְּלֹתָֽם: וְיָת כָּל כְּנִשְׁתָּא אַכְנָשׁוּ בְּחַד לְיַרְחָא תִנְיָנָא וְאִתְיַחֲסוּ עַל זַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא לְגֻלְגְלַתְהוֹן:

רש''י ויתילדו על משפחתם. הביאו ספרי יחוסיהם ועדי חזקת (לידתם) [לידת] כל אחד ואחד, להתיחס על השבט:

(יט) כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶׁ֑ה וַֽיִּפְקְדֵ֖ם בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי: (ס) כְּמָא דִי פַקֵד יְיָ יָת משֶׁה וּמְנָנוּן בְּמַדְבְּרָא דְסִינָי: (כ) שני וַיִּֽהְי֤וּ בְנֵֽי-רְאוּבֵן֙ בְּכֹ֣ר יִשְׂרָאֵ֔ל תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֤ר שֵׁמוֹת֙ לְגֻלְגְּלֹתָ֔ם כָּל-זָכָ֗ר מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא: וַהֲווֹ בְנֵי רְאוּבֵן בּוּכְרָא דְיִשְׂרָאֵל תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן לְגֻלְגְלַתְהוֹן כָּלּ דְכוּרָא מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כֹּל נָפֵק חֵילָא: (כא) פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה רְאוּבֵ֑ן שִׁשָּׁ֧ה וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת: (פ) מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דִרְאוּבֵן אַרְבְּעִין וְשִׁתָּא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה:

נביאים - הושע - פרק ב

(טז) לָכֵ֗ן הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ מְפַתֶּ֔יהָ וְהֹֽלַכְתִּ֖יהָ הַמִּדְבָּ֑ר וְדִבַּרְתִּ֖י עַל-לִבָּֽהּ: בְּכֵן הָא אֲנָא מְשַׁעְבֵּיד לָהּ לְאוֹרַיְתָא וְאַעְבֵּיד לָהּ נִסִּין וּגְבוּרָן כְּמָא דַּעֲבַדִית לָהּ בְּמַדְבְּרָא וּבְיַד עַבְדִּי נְבִיַּיָּא אמַלֵּיל תַּנְחוּמִין עַל לִבָּהָא :

רש''י לכן הנה אנכי מפתיה . משדלה להמשך אחרי לוזאניי''ר בלע''ז ומהו הפיתוי והולכתיה המדבר בגולה שהוא לה כמדבר וציה ושם תשיב אל לבה כי טוב לה כשעשתה רצוני מכשמרדה בי :

(יז) וְנָתַ֨תִּי לָ֤הּ אֶת-כְּרָמֶ֙יהָ֙ מִשָּׁ֔ם וְאֶת-עֵ֥מֶק עָכ֖וֹר לְפֶ֣תַח תִּקְוָ֑ה וְעָ֤נְתָה שָּׁ֙מָּה֙ כִּימֵ֣י נְעוּרֶ֔יהָ וִּכְי֖וֹם עֲלֹתָ֥הּ מֵאֶֽרֶץ-מִצְרָֽיִם: וַאֲמַנֵּי לָהּ יַת פַּרְנָסַהָא מִתַּמָּן וְיַת מֵישַׁר עָכוֹר לְתַחֲמוּדֵי נְפַשׁ וִיתֵנְהוֹן תַּמָּן לְמֵימְרִי כְּיוֹמֵי קֶדֶם וְאַף אֲנָא אַעֲבֵיד לְהוֹן נִסִּין וּגְבוּרָן כְּיוֹם מִסַּקְהוֹן מֵאַרְעָא דְּמִצְרָיִם :

רש''י את כרמיה . ת''י לשון פרנסים ומנהיגים וכן לא יפנה דרך כרמים ( איוב כד ) וכן כרמי שלי לא נטרתי ( שיר א ) ד''א והולכתיה המדבר למדבר סיחון ועוג ובסגנון זה נתנבא ( יחזקאל כ ) שנאמר והבאתי אתכם אל מדבר העמים ונשפטתי אתכם שם כאשר נשפטתי את אבותיכם והבאתי אתכם במסורת הברית וברותי מכם המורדים וגו' והכשרים אקיים וזהו את כרמיה : ואת עמק עכור . עומק הצרות שהן עכורים שם אתן לה לפתח תקוה שמתוך אותן צרות תתן לב לשוב אלי : וענתה שמה . ל' דירה כמו מעון אריות ( נחום ב ) : כימי נעוריה . שישבה במצרים ימים רבים : וכיום עלותה וגו' . שצעקה אלי ממצרים מתוך שיעבוד וגאלתיה כן גם עתה :

(יח) וְהָיָ֤ה בַיּוֹם-הַהוּא֙ נְאֻם-יְהוָ֔ה תִּקְרְאִ֖י אִישִׁ֑י וְלֹֽא-תִקְרְאִי-לִ֥י ע֖וֹד בַּעְלִֽי: וִיהֵי בְּעִדָּנָא הַהִיא אֲמַר יְיָ תִּתְנְהוֹן לְפוּלְחָנִי וְלָא תִפְלְחוּן עוֹד לְטָעֲוָת עַמְמַיָּא :

רש''י תקראי אישי וגו' . תעבדוני מאהבה ולא מיראה אישי לשון אישות וחיבת נעורים : בעלי . לשון אדנות ומורא ורבותינו פירשו ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה :

(יט) וַהֲסִרֹתִ֛י אֶת-שְׁמ֥וֹת הַבְּעָלִ֖ים מִפִּ֑יהָ וְלֹֽא-יִזָּכְר֥וּ ע֖וֹד בִּשְׁמָֽם: וְאַעְדֵּי יַת שׁוּם טָעֲוָת עַמְמַיָּא מִפּוּמְּהוֹן וְלָא יְהֵי דָכְרָן שׁוּמְהוֹן עוֹד :

רש''י ולא יזכרו עוד . ישראל בשמם של בעלים או לא יזכרו הבעלים בשמם של ישראל לומר שהם אלהות להם או לא יזכר שם הבעלים עוד כד''א ( ישעיה ב ) והאלילים כליל יחלוף :

(כ) וְכָרַתִּ֨י לָהֶ֤ם בְּרִית֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא עִם-חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְעִם-ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וְרֶ֖מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֑ה וְקֶ֨שֶׁת וְחֶ֤רֶב וּמִלְחָמָה֙ אֶשְׁבּ֣וֹר מִן-הָאָ֔רֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּ֖ים לָבֶֽטַח: וְאִגְזַר לְהוֹן קְיַם בְּעִדָּנָא הַהִיא דִּיהוֹן שְׁלָם עִם חֵוַת בְּרָא וְעִם עוֹפָא דִּשְׁמַיָּא וְרִחְשָׁא דְאַרְעָא וְקַשְׁתָּא וְחַרְבָּא וְעָבְדֵי קְרָבָא אֲבַטֵּל מִן אַרְעָא וְאַשְׁרֵינוּן לְרוֹחֲצָן :

רש''י עם חית השדה . שאשבית מזיקין מן העולם וכה''א ( שם יא ) לא ירעו ולא ישחיתו וגו' :

(כא) וְאֵרַשְׂתִּ֥יךְ לִ֖י לְעוֹלָ֑ם וְאֵרַשְׂתִּ֥יךְ לִי֙ בְּצֶ֣דֶק וּבְמִשְׁפָּ֔ט וּבְחֶ֖סֶד וּֽבְרַחֲמִֽים: וַאֲקַיְּמִנְּכוֹן קֳדָמַי לְעָלַם וַאֲקַיְּמִנְּכוֹן קֳדָמַי בְּקוּשְׁטָא וּבְדִינָא וּבְחִסְדָּא וּבְרַחֲמֵי :

רש''י בצדק ובמשפט . שתתנהגו בהן : ובחסד וברחמים . שיבא לך מאתי על ידיהם באברהם אבינו כתיב ( בראשית יח ) כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' לעשות צדקה ומשפט וכנגדן נתן לבניו חסד ורחמים מאת הקב''ה שנאמר ( דברים יג ) ונתן לך רחמים ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד ( שם יז ) פסקו מן הצדקה והמשפט כמו שנאמר ( עמוס ה ) ההופכים ללענה משפט וצדקה לארץ הניחו אף הקב''ה אסף מהם החסד והרחמים שנ' ( ירמיה טו ) כי אספתי את שלומי מאת העם הזה את החסד ואת הרחמים וכשיחזרו לעשות צדקה ומשפט שנאמר ( ישעיה א ) ציון במשפט תפדה וגו' הקב''ה מוסיף עליהם רחמים וחסד ועושה אותן עטרה לארבעתן ומושיבן בראשן :

כתובים - משלי - פרק ל

(כג) תַּ֣חַת שְׂ֭נוּאָה כִּ֣י תִבָּעֵ֑ל וְ֝שִׁפְחָ֗ה כִּֽי-תִירַ֥שׁ גְּבִרְתָּֽהּ: תְּחוֹת שְּׂנוּאֲתָא דְהָוְיָא לְגַבְרָא וְאַמְתָא דִי יָרְתָא לְרִבּוֹנְתָּהּ :

רש''י שנואה כי תבעל . כנגד יון : ושפחה כי תירש גברתה . זה עשו שהיה לו לעבוד ליעקב ונהפך הדברים :

(כד) אַרְבָּ֣עָה הֵ֭ם קְטַנֵּי-אָ֑רֶץ וְ֝הֵ֗מָּה חֲכָמִ֥ים מְחֻכָּמִֽים: אַרְבְּעָא אִנוּן דִּזְעִירִין וְהִנוּן חַכִּימִין וּמַחְכִּימִין : (כה) הַ֭נְּמָלִים עַ֣ם לֹא-עָ֑ז וַיָּכִ֖ינוּ בַקַּ֣יִץ לַחְמָֽם: אַרְבְּעָא שׁוֹמְשְׁמִנַי לָא עֲשִׁין עַמְהוֹן וּמְתַקְנִין בְּקַיְטָא מֵיכַלְהוֹן :

רש''י הנמלים עם לא עז . זו בבל שנא' ( ישעיה כג ) הן ארץ כשדים זה העם לא היה : ויכינו בקיץ לחמם . נבוכדנצר עשה כבוד אח' להב''ה בימי מרודך בלאדן אשר שלח ספרים לחזקיהו וכתב שם שלם למלכא חזקיהו שלם לקרתא דירושלם שלם לאלהא רבא ונבוכדנצר כותב אגרותיו היה ולא היה שם אותו היום וכשבא וספרו לו מה שעשו א''ל אלהא רבא קריתו ליה וכתביתו ליה בסוף רץ אחר השליח והחזירו בשביל אותו מרוצה זכה למלכות הרי שהכין בקיץ לחמו כדרך הנמלה :

(כו) שְׁ֭פַנִּים עַ֣ם לֹא-עָצ֑וּם וַיָּשִׂ֖ימוּ בַסֶּ֣לַע בֵּיתָֽם: וַחֲנָסֵי דְעַמְהוֹן לָא תַקִיף וְעָבְדִין לְהוֹן בֵּיתָא בִּקְתָרִין :

רש''י שפנים עם לא עצום . זה מדי ופרס : וישימו בסלע ביתם .שבנו בית המקדש:

(כז) מֶ֭לֶךְ אֵ֣ין לָאַרְבֶּ֑ה וַיֵּצֵ֖א חֹצֵ֣ץ כֻּלּֽוֹ: וְקַמְצֵי דְמַלְכָּא לֵית לְהוֹן וּמִתְכַּנְשִׁין כֻּלְהוֹן כַּחֲדָא : (כח) שְׂ֭מָמִית בְּיָדַ֣יִם תְּתַפֵּ֑שׂ וְ֝הִ֗יא בְּהֵ֣יכְלֵי מֶֽלֶךְ: וְאַקְמְתָא דִמְסַכְּכָא בִידָהָא וְעָמְדָא בְּבֵיתָא דְמַלְכֵי :

רש''י שממית . אריני''א בלע''ז : בידים תתפש . בידה היא אוחזת ומתדבקת בכותלים : שממית בידים תתפש . זה עשו שנא' והידים ידי עשו ( בראשית כז ) : בהיכלי מלך . שנכנס להיכל מלך והחריבו :

משנה סנהדרין פרק ד

א. אֶחָד דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאֶחָד דִּינֵי נְפָשׁוֹת בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד) מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם. מַה בֵּין דִּינֵי מָמוֹנוֹת לְדִינֵי נְפָשׁוֹת. דִּינֵי מָמוֹנוֹת בִּשְׁלשָׁה, וְדִינֵי נְפָשׁוֹת בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת פּוֹתְחִין בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה, וְדִינֵי נְפָשׁוֹת פּוֹתְחִין לִזְכוּת וְאֵין פּוֹתְחִין לְחוֹבָה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת מַטִּין עַל פִּי אֶחָד בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה, וְדִינֵי נְפָשׁוֹת מַטִּין עַל פִּי אֶחָד לִזְכוּת וְעַל פִּי שְׁנַיִם לְחוֹבָה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת מַחֲזִירִין בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה, דִּינֵי נְפָשׁוֹת מַחֲזִירִין לִזְכוּת וְאֵין מַחֲזִירִין לְחוֹבָה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת הַכֹּל מְלַמְּדִין זְכוּת וְחוֹבָה, וְדִינֵי נְפָשׁוֹת הַכֹּל מְלַמְּדִין זְכוּת וְאֵין הַכֹּל מְלַמְּדִין חוֹבָה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת הַמְלַמֵּד חוֹבָה מְלַמֵּד זְכוּת וְהַמְלַמֵּד זְכוּת מְלַמֵּד חוֹבָה, דִּינֵי נְפָשׁוֹת הַמְלַמֵּד חוֹבָה מְלַמֵּד זְכוּת, אֲבָל הַמְלַמֵּד זְכוּת אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְלַמֵּד חוֹבָה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת דָּנִין בַּיּוֹם וְגוֹמְרִין בַּלַּיְלָה, דִּינֵי נְפָשׁוֹת דָּנִין בַּיּוֹם וְגוֹמְרִין בַּיּוֹם. דִּינֵי מָמוֹנוֹת גוֹמְרִין בּוֹ בַיּוֹם בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה, דִּינֵי נְפָשׁוֹת גּוֹמְרִין בּוֹ בַיּוֹם לִזְכוּת וּבְיוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו לְחוֹבָה, לְפִיכָךְ אֵין דָּנִין לֹא בְעֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא בְעֶרֶב יוֹם טוֹב:

ברטנורה   (א) דיני ממונות כו' שנאמר משפט אחד יהיה לכם. ובדיני נפשות כתיב (דברים יג) ודרשת וחקרת. וזהו דין תורה אבל אמרו חכמים שאין מאריכין בדרישה וחקירה בדיני ממונות שלא תנעול דלת בפני לוין אלא א''כ ראו ב''ד שהדין מרומה. ודרישה וחקירה הוא השאלה בענין בעצמו כגון כמה הלוהו. ומתי הלוהו. ובאיזה ענין הלוהו. ובאיזה מקום הלוהו. ויש מין אחר מן השאלה שנקראת בדיק' ואינו בענין בעצמו. כגון שישאלו לו מה היה לבוש. כלי' שחורים. או כלים לבנים. עומד היה או יושב בשעה שהלוהו: פותחים. משאו ומתנו של דין. בין לזכות בין לחובה: מחזירין. סותרין את הדין אחר שגמרוהו וידעו שטעו: ואין הכל מלמדין חובה. שאם אמר א' מן התלמידים יש לי ללמד עליו חובה אין שומעין לו: דנים ביום וגומרים בלילה. דכתיב (שמות יח) ושפטו את העם בכל עת וכתיב (דברים כא) והיה ביום הנחילו את בניו הא כיצד יום לתחילת דין וליל' לגמר דין: דנים ביום וגומרים ביום. דכתיב (במדבר כה) והוקע אותם לה' נגד השמש: גומרים בו ביום בין לזכות בין לחובה. וכו'. דאמר קרא (ישעיה א) מלאתי משפט צדק ילין בה: לפיכך אין דנים לא בערב שבת שנמצא גמר דינו בשבת ולהשהותו אחר שבת א''א מפני ענוי הדין. ולדונו בו ביום א''א. שאין ארבע מיתות בית דין דוחין את השבת שנאמר (שמות לה) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת למד על מחוייבי שריפה שאין שורפין אותן בשבת וה''ה לשאר חייבי מיתות:

ב. דִּינֵי הַטֻּמְאוֹת וְהַטְּהָרוֹת מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל, דִּינֵי נְפָשׁוֹת מַתְחִילִין מִן הַצַד. הַכֹּל כְּשֵׁרִין לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאֵין הַכֹּל כְּשֵׁרִין לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת, אֶלָּא כֹהֲנִים, לְוִיִּם, וְיִשְׂרְאֵלִים הַמַּשִּׂיאִין לַכְּהֻנָּה:

ברטנורה   (ב) מן הצד. מן הקטנים בחכמה שהיו יושבים בצד. דא''ק (שם כג) לא תענה על ריב. וכתיב רב כלומר לא תענה על מופלא שבבית דין ולנטות מדבריו לפיכך אין שומעין דבריו אלא בסוף: הכל כשרים לדון. ואפילו גר. והוא שתהא אמו מישראל וממזר נמי היה כשר לדון דיני ממונות ואין הכל כשרים וכו'. דכתיב (שמות יח) והקל מעליך ונשאו אתך בדומין לך. מה משה רבינו מיוחס אף ב''ד מיוחסים:

ג. סַנְהֶדְרִין הָיְתָה כַּחֲצִי גֹרֶן עֲגֻלָּה, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ רוֹאִין זֶה אֶת זֶה. וּשְׁנֵי סוֹפְרֵי הַדַּיָּנִין עוֹמְדִין לִפְנֵיהֶם, אֶחָד מִיָּמִין וְאֶחָד מִשְּׂמֹאל וְכוֹתְבִין דִּבְרֵי הַמְזַכִּין וְדִבְרֵי הַמְחַיְּבִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁלשָׁה, אֶחָד כּוֹתֵב דִּבְרֵי הַמְזַכִּין וְאֶחָד כּוֹתֵב דִּבְרֵי הַמְחַיְּבִין וְהַשְּׁלִישִׁי כוֹתֵב דִּבְרֵי הַמְזַכִּין וְדִבְרֵי הַמְחַיְּבִין:

ברטנורה   (ג) כחצי גורן עגולה כדי שיהו רואים זה את זה. דאמר קרא (שיר ז) שררך אגן הסהר. שררך אגן זו סנהדרין שיושבת בטבורו של עולם ומגינה על כל העולם כולו והיא דומה לסהר שיושבים בעגול כחצי ירח. תרגום ירח סיהרא ובעגולה שלימה אין יושבים מפני שצריכים בעלי דינים והעדים ליכנס ולדבר בפני כלם: ר' יהודה אומר שלשה היו. כדי שיהיו שני עדים על המזכין ושני עדים על המחייבין. ואין הלכה כרבי יהודה:

ד. וְשָׁלשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים יוֹשְׁבִין לִפְנֵיהֶם, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ. הָיוּ צְרִיכִין לִסְמוֹךְ, סוֹמְכִין מִן הָרִאשׁוֹנָה. אֶחָד מִן הַשְּׁנִיָּה בָּא לוֹ לָרִאשׁוֹנָה וְאֶחָד מִן הַשְּׁלִישִׁית בָּא לוֹ לַשְּׁנִיָּה, וּבוֹרְרִין לָהֶן עוֹד אֶחָד מִן הַקָּהָל וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ בַשְּׁלִישִׁית. וְלֹא הָיָה יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן, אֶלָּא יוֹשֵׁב בְּמָקוֹם הָרָאוּי לוֹ:

ברטנורה   (ד) ושלש שורות. וכל שורה של כ''ג ת''ח. שמא יחלקו הדיינים ויהיו רובן מחייבין ומעוטן מזכין. והטיה לרעה אינה ע''פ אחד. כדכתיב (שמות כג) לא תהיה אחרי רבים לרעות. וצריך להוסיף שנים שנים עד ע''א שלעולם אין מוסיפין על הדיינים יותר מע''א. הלכך צריך להושיב לפניהם מ''ח להשלמת שבעים ואחד. ולאו אורח ארעא לעשות שורות תלמידים מרובה משל דיינים הלכך עבדינן ג' שורות: וכל אחד מכיר את מקומו. שכסדר חכמתם היו מושיבים אותם לפיכך היה כל אחד צריך להכיר את מקומו: הוצרכו לסמוך. כגון שמת א' מן הדיינים: ולא היה יושב במקומו של ראשון. ולא היה אותו שנברר מן הקהל יושב במקומו של ראשון אלא במקום הראוי לו בסוף שורה השלישית לפי שהקטן מן התלמידים שבשורות גדול מן הגדול שבקהל:

ה. כֵּיצַד מְאַיְּמִין (אֶת הָעֵדִים) עַל עֵדֵי נְפָשׁוֹת, הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן וּמְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן. שֶׁמָּא תֹאמְרוּ מֵאֹמֶד, וּמִשְּׁמוּעָה, עֵד מִפִּי עֵד וּמִפִּי אָדָם נֶאֱמָן שָׁמַעְנוּ, אוֹ שֶׁמָּא אִי אַתֶּם יוֹדְעִין שֶׁסוֹפֵנוּ לִבְדּוֹק אֶתְכֶם בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה. הֶווּ יוֹדְעִין שֶׁלֹּא כְדִינֵי מָמוֹנוֹת דִּינֵי נְפָשׁוֹת. דִּינֵי מָמוֹנוֹת, אָדָם נוֹתֵן מָמוֹן וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. דִּינֵי נְפָשׁוֹת, דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו תְּלוּיִין בּוֹ עַד סוֹף הָעוֹלָם, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְקַיִן שֶׁהָרַג אֶת אָחִיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ד) דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים, אֵינוֹ אוֹמֵר דַּם אָחִיךָ אֶלָּא דְּמֵי אָחִיךָ, דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו. דָּבָר אַחֵר, דְּמֵי אָחִיךָ, שֶׁהָיָה דָמוֹ מֻשְׁלָךְ עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים. לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי, לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא. וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא. וּמִפְּנֵי שְׁלוֹם הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ אַבָּא גָדוֹל מֵאָבִיךָ. וְשֶׁלֹּא יְהוּ מִינִין אוֹמְרִים, הַרְבֵּה רְשׁוּיוֹת בַּשָּׁמָיִם. וּלְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד וְכֻלָּן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאֵין אֶחָד מֵהֶן דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר, בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם. וְשֶׁמָּא תֹאמְרוּ מַה לָּנוּ וְלַצָרָה הַזֹּאת, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (ויקרא ה) וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְגוֹמֵר. וְשֶׁמָּא תֹאמְרוּ מַה לָּנוּ לָחוּב בְּדָמוֹ שֶׁל זֶה, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (משלי יא) וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה:

ברטנורה   (ה) מאיימין על העדים. שלא יעידו שקר: מאומד. שהדעת נוטה שהוא כן: דיני ממונות. אם העיד לחייב לזה ממון שלא כדין. מחזירו לו ומתכפר: לפיכך נברא יחידי. להראותך שמאדם אחד נתישב מלואו של עולם: רשויות הרבה. אלהות הרבה יש וכל אחד ברא את שלו: מה לנו ולצרה הזאת. להכניס ראשנו בדאגה זו ואפילו על האמת: והלא כבר נאמר והוא עד. וחייבין אתם להגיד מה שראיתם: ושמא תאמרו מה לנו לחוב. להיות מחוייבים בדמו שלזה נוח לנו לעמוד באם לא יגיד הרי הוא אומר באבוד רשעים רנה. ואם רשע הוא אין כאן עון כלל:

גמרא סנהדרין דף לז ע''א

סַנְהֶדְרִין הָיְתָה כַּחֲצִי גוֹרֶן וְכוּ'. מְנָא הָנֵי מִילֵי אָמַר רִבִּי אַחָא בַר חֲנִינָא דְאָמַר קְרָא (שיר השירים ז') שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג וְגוֹ' שָׁרְרֵךְ זוֹ סַנְהֶדְרִין לָמָה נִקְרָא שְׁמָהּ שָׁרְרֵךְ שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת בְּטִיבוּרוֹ שֶׁל עוֹלָם אַגַּן שֶׁהִיא מְגִינָה עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ הַסַּהַר שֶׁהִיא דוֹמֶה לְסַהַר אַל יֶחְסַר הַמָּזֵג שֶׁאִם הוּצְרַךְ אֶחָד מֵהֶם לָצֵאת רוֹאִין אִם יֵשׁ עֶשְׂרִים וּשְׁלשָה כְּנֶגֶד סַנְהֶדְרֵי קְטַנָּה יוֹצֵא וְאִם לָאו אֵינוֹ יוֹצֵא. בִּטְנֵךְ עֲרֵימַת חִטִּים מַה עֲרֵימַת חִטִּים הַכֹּל נֶהֱנִים מִמֶּנָּה אַף סַנְהֶדְרִין הַכֹּל נֶהֱנִין מִטַּעֲמֵיהֶם. סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים שֶׁאֲפִילוּ בַּסוּגָה שֶׁל שׁוֹשַׁנִּים לֹא יִפְרְצוּ בָהֵן פְּרָצוֹת וְהַיְינוּ דְאָמַר לֵיהּ הַהוּא צְדוֹקִי לְרַב כַּהֲנָא אַמְרִיתוּ נִדָּה שָׁרֵי לְיָיחוּדֵי בַּהֲדֵי גַּבְרָא אֶפְשָׁר אֵשׁ בִּנְעוֹרֶת וְאֵינָהּ מְהַבְהֶבֶת אָמַר לֵיהּ הַתּוֹרָה הֵעִידָה עָלֵינוּ סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים שֶׁאֲפִילוּ בְּסוּגָה בַשּׁוֹשַׁנִּים לֹא יִפְרְצוּ בָהֵן פְּרָצוֹת. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר מֵהָכָא (שם ו') כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ אֲפִילוּ רֵיקָנִין שֶׁבָּךְ מְלֵאִים מִצְוֹת כָּרִמּוֹן. רִבִּי זֵירָא אָמַר מֵהָכָא (בראשית כ''ז) וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו אַל תִּקְרֵי בְגָדָיו אֶלָּא בוֹגְדָיו. הִנְהוּ בִרְיוֹנֵי דַהֲווּ בִּשְׁבִיבוּתֵיהּ דְּרִבִּי זֵירָא דַהֲוָה מְקָרֵב לְהוּ כִּי הֵיכִי דְנֶהֶדְרוּ לְהוּ בְתִיּוּבְתָא וַהֲווּ קַפְּדֵי רַבָּנָן כִּי נַח נַפְשֵׁיהּ דְרִבִּי זֵירָא אַמְרֵי עַד הָאִידְנָא הֲוָה קָטִין חֲרִיכָא שַׁקֵּי דַהֲוָה בָּעֵי עֲלָן רַחֲמֵי הַשְׁתָּא מָאן בָעֵי עֲלָן רַחֲמֵי הִרְהוּר בְּלִיבַּיְיהוּ וְעָבְדוּ תְּשׁוּבָה:

רש''י מנא ה''מ. דבעגולה היו יושבין: סהר. עגול הוא: בטבורו של עולם. שבית המקדש באמצעו של עולם: דומה לסהר. בעגולה: מזג. שני חלקי מים ואחד יין: אל יחסר המזג. אל יחסרו מחלק השלישי שהוא כדי הראוי למזג: לצאת. לעסקיו חוץ ללשכה: עשרים ושלשה. שליש של שבעים: סוגה. הוא גדר: סוגה בשושנים. גדורה בשושנים כלומר באזהרה קלה ובהבדלה מועטת הם נפרשין מן העבירה ואין צריך גדר אבנים להפסיקן שאפילו אין רחוקים מן העבירה אלא גדר שושנים מפסיק ביניהם לא יפרצו בה פרצות הגדר: מהבהבת. אוחזת ודולקת כמו שקפלה ולא הובהבה ובלע''ז פלמי''ד: בריוני. פריצים ל' בורים: רבי זירא. גוצא היה ונחרכו שוקיו על ידי מעשה דבדיק נפשי' בתנורא שגירא בהשוכר את הפועלים וקרו ליה קטינא חריך שקי:

זוהר במדבר דף ק''כ ע''ב

רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח (תהלים כ''ה) לְדָוִד אֵלֶיךָ יְיָ נַפְשִׁי אֶשָׂא אֱלֹהַי בְךָ בָטַחְתִּי וְגוֹמֵר. מָאי קָא חָמָא דָוִד לְסַדְּרָא הָאי שְׁבָחָא הָכִי. וְכֻלְהוּ שְׁבָחֵי דְאִינוּן בְּאַלְפָא בֵיתָא כֻלְּהוּ שְׁלִימִין וְהָאי חַסְרָא דְלָא אִית בֵּיהּ ו' וַאֲמָאי סִדּוּרָא דָא לְמִנְפַּל עַל אַנְפִּין. אֶלָּא (תָא חֲזֵי) רָזָא עִלָּאָה הוּא גָנִיז בֵּין חַבְרַיָּיא. בְשַׁעְתָּא דְלֵילְיָא עָאל (וְשַׁלְטָא). אִילָנָא תַתָּאָה דְתַלְיָיא בֵיהּ מוֹתָא פָרִישׂ עַנְפּוֹי וּמִכְסְיָיא לְכֹלָא. וְעַל דָּא אִתְחֲשָׁךְ. וְכָל בְּנֵי עַלְמָא טַעֲמִין טַעֲמָא דְמוֹתָא. וְאַקְדִּים בַּר נָשׁ וְיָהִיב לֵיהּ פִּקְדוֹנָא דְנַפְשֵׁיהּ וְאַפְקְדֵיה בִּידֵיהּ בְּפִקְדוֹנָא. וּבְגִין דְנָטִיל לוֹן בְּפִקְדוֹנָא תָב פִּקְדוֹנָא לְמָארֵיהּ בְּשַׁעְתָּא דְאָתֵי צַפְרָא. כַּד אָתֵי צַפְרָא וְתָב לְגַבֵּיהּ פִקְדוֹנֵיהּ בָּעֵי לְבָרְכָא לֵיהּ לְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא דְאִיהוּ מְהֵימְנָא עִלָּאָה. לְבָתָר דְקָם עָאל לְבֵי כְנִישְׁתָּא מִעְטַר בְּטוֹטְפֵי. אִתְכְּסֵי בְכִיסוּיָיא דְצִיצִית. עָאל וּמַדְכֵּי גַרְמֵיה בְּקוּרְבְּנִין בְּקַדְמִיתָא. לְבָתָר קַבִּיל עָלֵיהּ עוֹל מַלְכוּתָא בְסִדּוּרָא דִּשְׁבָחֵי דְדָוִד דְּאִינוּן סִדּוּרָא דְעוֹל מַלְכוּתָא. וּבְסִדּוּרָא דִשְׁבָחָא דָא אַשְׁרֵי עָלֵיהּ הַהוּא עוֹל. לְבָתָר סִדּוּרָא דִצְלוֹתָא דִמְיוֹשֵׁב וּצְלוֹתָא דִמְעוֹמֵד לְקַשְּׁרָא לוֹן כַּחֲדָא. תָּא חֲזֵי רָזָא דְמִלָּה אַף עַל גַּב דִּצְלוֹתָא תַלְיָיא בְמִלּוּלָא וְדִבּוּרָא דְפוּמָא. כֹלָא תַלְיָיא בְעִקָּרָא דְעוֹבָדָא בְקַדְמִיתָא וּלְבָתָר בְּדִבּוּרָא וּבְמִלּוּלָא דְפוּמָא. מָאן עוֹבָדָא. אֶלָּא הַהוּא דְעוֹבָדָא דְעָבִיד בַּר נָשׁ בְקַדְמִיתָא כְּגוֹוָנָא דִצְלוֹתָא הוּא וְלֹא יִצְלֵי בַר נָשׁ צְלוֹתָא עַד דְיִתְחֲזֵי עוֹבָדָא בְקַדְמִיתָא כְגוֹוָנָא דִצְלוֹתָא. בְקַדְמִיתָא עוֹבָדָא. בְשַׁעְתָּא דְבַר נַשׁ קָאִים. בָעֵי לְדַכְּאָה גַרְמֵיהּ בְּקַדְמִיתָא. לְבָתָר יְקַבֵּל עָלֵיהּ הָאי עוֹל לְפָרְשָׁא עַל רֵישֵׁיהּ פְּרִישׁוּ דְמִצְוָה. לְבָתָר יִתְקְשַׁר קִשּׁוּרָא דִיחוּדָא דְאִינוּן תְּפִלִּין. (מָהוּ תְפִלִּין) תְּפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ וְשֶׁל יָד וּלְאַתְקְנָא לוֹן בְּקִשׁוּרָא חָדָא בִשְׂמָאלָא וְעַל לִבָא כְמָה דְאוֹקִימְנָא (שיר ב') שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וְגוֹמֵר. וּכְתִיב (שם ח') שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ. וְהָא אוֹקִימְנָא. וְדָא הוּא עוֹבָדָא בְקַדְמִיתָא. לְבָתָר בְּשַׁעְתָּא דְבַר נָשׁ עָאל לְבֵי כְנִישְׁתָּא יִדְכֵּי גַרְמֵיהּ בְּקַדְמִיתָא בְּקָרְבְּנִין בְּמִלּוּלָא דְפוּמָא. לְבָתָר יְקַבֵּל עָלֵיהּ הָאי עוֹל מַלְכוּת לְפָרְשָׁא עַל רֵישֵׁיהּ (פְּרִישׁוּ דְמִצְוָה) בְשִׁבְחֵי דְדָוִד מַלְכָּא כְּגוֹוָנָא דְעוֹבָדָא דְפָרִישׂ עַל רֵישֵׁיהּ פְרִישׁוּ דְמִצְוָה. וּלְבָתָר צְלוֹתָא דִמְיוֹשֵׁב לָקֳבֵל תְּפִלָּה שֶׁל יָד לְבָתָר צְלוֹתָא דִמְעוֹמֵד דְּהִיא לָקֳבֵל תְּפִלָּה דְרֵישָׁא וְדָא כְגוֹוָנָא דְדָא. עוֹבָדָא כְגוֹוָנָא דְדִבּוּרָא. וַדַּאי בְעוֹבָדָא וּמִלּוּלָא תַלְיָיא צְלוֹתָא. וְאִי פָגִים עוֹבָדָא מִלּוּלָא לָא אַשְׁכַּח אָתָּר דְּשַׁרְיָיא בֵיהּ וְלָאו אִיהוּ צְלוֹתָא וְאִתְפְּגִים הַהוּא בַר נָשׁ לְעֵילָא וְתַתָּא (וְלֹא עוֹד אֶלָּא) דְבָעֵינָן לְאַחְזָאָה עוֹבָדָא וּלְמַלְּלָא מִלּוּלָא עָלֵיהּ וְדָא הוּא צְלוֹתָא שְׁלִים. וַוי לֵיהּ לְבַר נָשׁ דְּפָגִים צְלוֹתֵיהּ פּוּלְחָנָא דְמָארֵיהּ. עָלֵיהּ כְתִיב (ישעיה א') כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי וְגוֹמֵר. גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שׁוֹמֵעַ דְהָא בְעוֹבָדָא וּבְמִלּוּלָא תַלְיָיא מִלְתָא:

תרגום הזוהר רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח, (תהלים כ''ה) לְדָוִד אֵלֶיךְ ה' נַפְשִׁי אֱלֹקַי בְּךְ בָּטַחְתִּי וְגוֹ'. שׁוֹאֵל, מַה רָאָה דָּוִד לְסַדֵּר שְׁבָח זֶה כָּךְ, שֶׁכָּל הַשְּׁבָחִים שֶׁהֵם בְּסֵדֶר אָלֶף בֵּית כֻּלָּם שְׁלֵמִים, וְזֶה חָסֵר, שֶׁאֵין בּוֹ ו'. וְלָמָּה הוּא סֵדֶר זֶה לִנְפִילַת אַפַּיִם. אֶלָּא רָזָא עִלָּאָה וְכוּ': וּמֵשִׁיב אֶלָּא סוֹד עֶלְיוֹן הוּא, גָּנוּז בֵּין הַחֲבֵרִים. בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנָס הַלַּיְלָה, הָאִילָן הַתַּחְתּוֹן שֶׁהַמָּוֶת תָּלוּי בּוֹ, שֶׁהוּא מַלְכוּת מִצַד הַדִּין, פּוֹרֵשׂ עֲנָפָיו וּמְכַסֶּה הַכֹּל. וְעַל כֵּן נַעֲשֶׂה חֹשֶךְ, וְכָל בְּנֵי הָעוֹלָם טוֹעֲמִים טַעַם הַמָּוֶת. וְהָאָדָם מַקְדִּים עַצְמוֹ וְנוֹתֵן לוֹ פִּקָּדוֹן נַפְשׁוֹ, וּמַפְקִידָהּ בְּיָדוֹ בְּפִקָּדוֹן לְמֶשֶׁךְ זְמָן הַלַּיְלָה, שֶׁיַּחֲזִירָהּ לְאוֹר הַבֹּקֶר. וּמִשּׁוּם שֶׁלָּקַח הַנֶּפֶשׁ בְּפִקָּדוֹן, חוֹזֵר הַפִּקָּדוֹן לִבְעָלָיו בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַבֹּקֶר. וּכְשֶׁבָּא הַבֹּקֶר, וְהַפִּקָּדוֹן חָזַר אֵלָיו, צָרִיךְ לְבָרֵךְ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא הַנֶּאֱמָן הָעֶלְיוֹן. אַחַר שֶׁקָּם מִשְּׁנָתוֹ, נִכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת, מְעַטֵּר עַצְמוֹ בִּתְפִלִּין וּמִתְכַּסֶּה בְּכִסּוּי שֶׁל צִיצִית, נִכְנָס וּמְעַטֵּר עַצְמוֹ תְּחִלָּה בְּקָרְבָּנוֹת. אַחַר כָּךְ מְקַבֵּל עָלָיו עוֹל מַלְכוּת בְּסֵדֶר הַשְּׁבָחִים שֶׁל דָּוִד, שֶׁהֵם סֵדֶר שֶׁל עוֹל מַלְכוּת, וּבְסֵדֶר שְׁבָחִים זֶה, הוּא מַשְׁרֶה עָלָיו הָעוֹל הַהוּא. אַחַר כָּךְ סֵדֶר תְּפִלָּה דְּמִיּוֹשֵׁב, שֶׁהִיא כְּנֶגֶד הַמַּלְכוּת. וְסֵדֶר תְּפִלָּה דְּמֵעוֹמֵד, שֶׁהִיא כְּנֶגֶד ז''א, לְקַשֵּׁר אוֹתָם, ז''א וּמַלְכוּת, בְּיַחַד. בֹּא וּרְאֵה, סוֹד הַדָּבָר, אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּפִלָּה תְּלוּיָה בְּמַאֲמָר, וּבְדִבּוּר הַפֶּה, הַכֹּל תָּלוּי בְּעִקָּר בַּתְּחִלָּה בַּמַּעֲשֵׂה, וְאַחַר כָּךְ בַּאֲמִירָה, וּבְדִבּוּר הַפֶּה. מַהוּ הַמַּעֲשֶׂה אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא שֶׁעוֹשֶׂה הָאָדָם תְּחִלָּה, הוּא כְּעֵין הַתְּפִלָּה, וְלֹא יִתְפַּלֵּל הָאָדָם תְּפִלָּה, עַד שֶׁיַּרְאֶה מַעֲשֵׂה תְּחִלָּה כְּעֵין הַתְּפִלָּה. הַמַּעֲשֶׂה שֶׁבִּתְחִלָּה, הוּא בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם קָם מִשְּׁנָתוֹ, צָרִיךְ לְטַהֵר עַצְמוֹ תְּחִלָּה, דְּהַיְנוּ שֶׁיַּעֲשֶׂה צְרָכָיו, וְאַחַר כָּךְ יְקַבֵּל עָלָיו הָעוֹל הַזֶּה, לִפְרוֹשׂ עַל רֹאשׁוֹ פְּרִיסָה שֶׁל מִצְוָה. אַחַר כָּךְ יִקְשׁוֹר קֶשֶׁר הַיִּחוּד, שֶׁהֵם תְּפִלִּין תְּפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ וּתְפִלָּה שֶׁל יָד, וּלְתַקֵּן אוֹתָם בְּקֶשֶׁר אֶחָד, בִּשְׂמֹאל, וְעַל הַלֵּב. כְּמוֹ שֶׁהֱעֶמַדְנוּ, (שיר השירים ב') שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי. וְכָתוּב, (שיר השירים ח') שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךְ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךְ, דְּהַיְנוּ תְּפִלָּה שֶׁל יָד, שׁה''ס הַמַּלְכוּת שֶׁנִּתְּנָה עַל הַזְּרוֹעַ כְּנֶגֶד הַלֵּב. וּכְבָר הֶעֱמַדְנוּ. וְזֶה הוּא הַמַּעֲשֶׂה, שֶׁצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת בַּתְּחִלָּה. אַחַר כָּךְ, בְּשָׁעָה שֶׁהָאָדָם נִכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת יְטַהֵר עַצְמוֹ תְּחִלָּה בְּקָרְבָּנוֹת, בְּדִבּוּר הַפֶּה, דְּהַיְנוּ שֶׁיֹּאמַר פָּרָשַׁת הַקָּרְבָּנוֹת. וְאַחַר כָּךְ יְקַבֵּל עָלָיו עוֹל מַלְכוּת לִפְרוֹס עַל רֹאשׁוֹ, בַּשְּׁבָחִים שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ, כְּעֵין הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל הַפּוֹרֵס עַל רֹאשׁוֹ פְּרִיסָה שֶׁל מִצְוָה, שֶׁהוּא כְּנֶגֶד מַעֲשֵׂה הַצִיצִית וְאַחַר כָּךְ תְּפִלָּה דִּמְעוּמָד, שֶׁהִיא סוֹד ז''א, שֶׁהוּא כְּנֶגֶד הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ. וְזֶה כְּנֶגֶד זֶה, הַמַּעֲשֶׂה צָרִיךְ לִהְיוֹת כְּעֵין הַדִּבּוּר, כִּי וַדַּאי בְּמַעֲשֵׂה וְדִבּוּר תְּלוּיָה הַתְּפִלָּה. וְאִם פּוֹגֵם הַמַּעֲשֶׂה, אֵין הַדִּבּוּר מוֹצֵא מָקוֹם לִשְׁרוֹת עָלָיו, וְהִיא אֵינָהּ תְּפִלָּה, וְהָאָדָם הַהוּא נִפְגָם לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. כִּי צְרִיכִים לְהַרְאוֹת מַעֲשֵׂה וּלְדַבֵּר עָלָיו דִּבּוּר, וְזוֹ הִיא תְּפִלָּה שְׁלֵמָה. אוֹי לָאָדָם שֶׁפּוֹגֵם תְּפִלָּתוֹ, עֲבוֹדַת אֲדוֹנוֹ, עָלָיו כָּתוּב, (ישעיה א') כִּי תָבוֹאוּ לִרְאוֹת פָּנַי וְגוֹ', גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִי שׁוֹמֵעַ. כִּי בְּמַעֲשֵׂה וּבְדִבּוּר תָּלוּי הַדָּבָר.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק ו'

א. אֵין הַמִּתְפַּלֵּל מַפְסִיק תְּפִלָּתוֹ אֶלָא מִפְּנֵי סַכָּנַת נְפָשׁוֹת בִּלְבָד. וַאֲפִלּוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ לֹא יְשִׁיבֶנוּ. אֲבָל פּוֹסֵק הוּא לְמֶלֶךְ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁמָּא יַהַרְגֶנּוּ, הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וְרָאָה מֶלֶךְ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה אוֹ אַנָּס בָּא כְּנֶגְדּוֹ יְקַצֵר וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל יַפְסִיק וְכֵן אִם רָאָה נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים בָּאִים כְּנֶגְדוֹ אִם הִגִּיעוּ אֵלָיו וְהָיָה דַרְכָּן בְּאוֹתָן הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהֵן מְמִיתִין פּוֹסֵק וּבוֹרֵחַ וְאִם לֹא הָיָה דַרְכָּן לְהָמִית אֵינוֹ פּוֹסֵק: ב. נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים חַיָּיבִים בִּתְפִלָּה וְכָל אִישׁ שֶׁפָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע פָּטוּר מִן הַתְּפִלָּה וְכָל הַמְלַוִּין אֶת הַמֵּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לְמִטָּה צוֹרֶךְ בָּהֵן פְּטוּרִין מִן הַתְּפִלָּה:

מוסר

מספר חסידים סי' נ''ה

יַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו לְמַעַן יִתְכַפְרוּ פְּשָׁעָיו שֶׁנֶאֱמַר (מיכה ז) מִי אֵל כָּמוֹךָ נוֹשֵׂא עָוֹן וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע. וְכָל הַנִּבְזֶה בְּעֵינֵי אָדָם שֶׁלֹּא מֵחֲמַת מַעֲשִׂים רָעִים עָתִיד שֶׁיִּתְעַלֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' נב) הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִי יָרוּם וְנִשָׂא וְגָבַהּ מְאֹד וְכוּ' וּמִי הוּא אוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב עָלָיו בְּמִקְרָא שֶׁלְּאַחֲרָיו (שם נג) נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים. אָמַר רַב מְתִיבְתָּא הָאי מָאן דְּאִיהוּ זְעֵיר אִיהוּ רַב וּמָאן דְּאִיהוּ רַב אִיהוּ זְעֵיר תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב הָאָדָם הַנִּבְזֶה וְהַנִּמְאָס אֵיךְ הוּא מִתְגָּאֶה הַאִם הוּא בַרְזֶל וְכִי בְּשָׂרוֹ נְחוּשָׁה הֲלֹא בָשָׂר רִמָּה וְתוֹלֵעָה גַּם בְּחַיָיו הַכִּנִים אֲשֶׁר בְּרֹאשׁוֹ וּבִבְשָׂרוֹ וְאֵיךְ יִתְגָּאֶה לִבּוֹ לָכֵן טוֹב לוֹ לְהַשְׁפִּיל אֶת גַּאֲוָתוֹ וְאֶת רוּם עֵינָיו אִם נִצְחוֹ מוּטָב וְאִם לָא יִזְכּוֹר לוֹ יוֹם הַמִּיתָה:

במדבר יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כב) לִבְנֵ֣י שִׁמְע֔וֹן תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם פְּקֻדָ֗יו בְּמִסְפַּ֤ר שֵׁמוֹת֙ לְגֻלְגְּלֹתָ֔ם כָּל-זָכָ֗ר מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא: לִבְנֵי שִׁמְעוֹן תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲ יַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן מִנְיָנוֹהִי בְּמִנְיַן שְׁמָהָן לְגֻלְגְלַתְהוֹן כָּל דְכוּרָא מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כֹּל נָפֵק חֵילָא: (כג) פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה שִׁמְע֑וֹן תִּשְׁעָ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁלֹ֥שׁ מֵאֽוֹת: (פ) מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָּא דְשִׁמְעוֹן חַמְשִׁין וּתְשַׁע אַלְפִין וּתְלַת מְאָה: (כד) לִבְנֵ֣י גָ֔ד תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֗וֹת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא: לִבְנֵי גָד תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כֹּל נָפֵק חֵילָא: (כה) פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה גָ֑ד חֲמִשָּׁ֤ה וְאַרְבָּעִים֙ אֶ֔לֶף וְשֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת וַֽחֲמִשִּֽׁים: (פ) מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דְּגָד אַרְבְּעִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה וְחַמְשִׁין: (כו) לִבְנֵ֣י יְהוּדָ֔ה תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא: לִבְנֵי יְהוּדָה תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כֹּל נָפֵק חֵילָא:

נביאים - הושע - פרק ב

(כב) וְאֵרַשְׂתִּ֥יךְ לִ֖י בֶּאֱמוּנָ֑ה וְיָדַ֖עַתְּ אֶת-יְהוָֽה: (פ) וַאֲקַיְּמִנְּכוֹן קֳדָמַי בְּהֵימָנוּתָא וְתֵדְּעוּן לְמִדְחַל מִן קֳדָם יְיָ :

רש''י וארשתיך לי באמונה . בשכר האמונה שהאמנת בגולה להבטחות שעל ידי נביאי :

(כג) וְהָיָ֣ה | בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא אֶֽעֱנֶה֙ נְאֻם-יְהוָ֔ה אֶעֱנֶ֖ה אֶת-הַשָּׁמָ֑יִם וְהֵ֖ם יַעֲנ֥וּ אֶת-הָאָֽרֶץ: וִיהֵי בְעִדָּנָא הַהִיא אֲקַבֵּל צְלוֹתְכוֹן אֲמַר יְיָ אַפְקֵיד יָת שְׁמַיָּא וְאִינּוּן יַחֲתוּן מִטְרָא עַל אַרְעָא :

רש''י אענה את השמים . לצוק אל השחקים מפלג הטוב התלוים במאמר והם יענו לצוק מים על הארץ :

(כד) וְהָאָ֣רֶץ תַּעֲנֶ֔ה אֶת-הַדָּגָ֖ן וְאֶת-הַתִּיר֣וֹשׁ וְאֶת-הַיִּצְהָ֑ר וְהֵ֖ם יַעֲנ֥וּ אֶֽת-יִזְרְעֶֽאל: וְאַרְעָא תַּרְבֵּי עִבּוּרָא וְחַמְרָא וּמִשְׁחָא וְאִינּוּן יְסַפְּקוּן לְגָלוּת עַמִּי :

רש''י את יזרעאל . את בני הגולה שנזרעו ונקבצו :

(כה) וּזְרַעְתִּ֤יהָ לִּי֙ בָּאָ֔רֶץ וְרִֽחַמְתִּ֖י אֶת-לֹ֣א רֻחָ֑מָה וְאָמַרְתִּ֤י לְלֹֽא-עַמִּי֙ עַמִּי-אַ֔תָּה וְה֖וּא יֹאמַ֥ר אֱלֹהָֽי: (פ) וַאֲקַיְּמִנְּכוֹן קֳדָמַי בְּאַרְעָא בֵּית שְׁכִינְתִּי וַאֲרַחֵם עֲלֵיהוֹן דְּלָא רְחִימִין בְּעוֹבָדֵיהוֹן וְאֵימַר לִדְּהֲוֵיתִי אֲמַר לְהוֹן לָא עַמִּי בְּרַם עַמִּי אַתּוּן וְהוּא יֵימַר אֱלָהָי :

רש''י וזרעתיה לי . כזורע סאה להכניס כמה כורין כן יתוספו עליהן בארץ ישראל כמה גרים :

ג (א) וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י ע֚וֹד לֵ֣ךְ אֱֽהַב-אִשָּׁ֔ה אֲהֻ֥בַת רֵ֖עַ וּמְנָאָ֑פֶת כְּאַהֲבַ֤ת יְהוָה֙ אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְהֵ֗ם פֹּנִים֙ אֶל-אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְאֹהֲבֵ֖י אֲשִׁישֵׁ֥י עֲנָבִֽים: וַאֲמַר יְיָ לִי עוֹד אֱזֵיל אִתְנַבֵּי נְבוּאָה עַל בֵית יִשְּׂרָאֵל דְּאִינּוּן דָּמָן לְאִתְּתָא דִרְחִימָא עַל בַּעְלָהּ וּמְזַנְיָא עֲלוֹהִי וְכָל כְּדֵין רְחֵים לָהּ וְלָא צְבִי לְמִפְטְרָהּ כֵּן רְחִימַת יְיָ עַל בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל וְאִינּוּן מִתְפְּנַן בָּתַר טָעֲוָת עַמְמַיָּא בְּרַם אִם יְתוּבוּן יִשְׁתְּבֵיק לְהוֹן וִיהוֹן דָּמָן לִגְבַר דְּאִשְׁתְּלִי וַאֲמַר מִלָא בְּחַבְרֵיהּ :

רש''י אהובת רע . חביבה על בעלה ואהובה לו והיא מנאפת תחתיו כאהבת הקב''ה את ישראל והם זונים תחתיו אל אלהים אחרים : אשישי ענבים . פי' מנחם גביעי יין אוהבי' להשתכר ביינם ואינם עוסקים בתורה וכן מצינו שמוכיחם במקום אחר על כך השותים במזרקי יין ( עמוס ו ) :

כתובים - משלי - פרק ל

(כט) שְׁלֹשָׁ֣ה הֵ֭מָּה מֵיטִ֣יבֵי צָ֑עַד וְ֝אַרְבָּעָ֗ה מֵיטִ֥בֵי לָֽכֶת: תְּלָתָא אִנוּן דְּשַׁפִּירָן הֲלִיכָתְהוֹן וְאַרְבְּעָא דְשַׁפִּיר מְהַלְכִין :

רש''י מטיבי צעד . הולכים ומצליחים בגבורתם :

(ל) לַ֭יִשׁ גִּבּ֣וֹר בַּבְּהֵמָ֑ה וְלֹא-יָ֝שׁ֗וּב מִפְּנֵי-כֹֽל: אַרְיָא גִבָּר בִּבְעִירָא וְלָא הֲפִיךְ מִן כָּל מִדַעַם : (לא) זַרְזִ֣יר מָתְנַ֣יִם אוֹ-תָ֑יִשׁ וּ֝מֶ֗לֶךְ אַלְק֥וּם עִמּֽוֹ: וְאַכָּכָא דְמִזְדַרְבֵּל בֵינַת תַרְנְגוֹלֵי וּתְיָשָׁא דְּאָזֵל בֵּית גִיוֹרָא וּמַלְכָּא דְקָאֵם וּמְמַלֵל בֵּית עַמְמֵיהּ :

רש''י זרזיר מתנים או תיש . לא ידעתי מהו ולפי המשמע היא חיה תשושה מתנים : ומלך אלקום . לא ידעתי מה הוא לפי פשוטו : ומדרש אגדה פותרין חמש פרשיות אלו של ארבע ארבע דברים כנגד ד' מלכיות לפי שנתאמצה ממשלתן על ישראל בעון שעברו על חמשה חומשי תורה הזכירם חמשה פעמים :בנו בית המקדש : זרזיר מתנים . זו מדי ופרס שזרזו מתניהם והרגו לבלשצר ונטלו מלכות בבל : או תיש . זה יון שנקרא תיש שנא' ( דניאל ח ) והצפיר השעיר הוא מלך יון : ומלך אלקום עמו . זו אומת ארם שאמר אני ואפסי עוד אין נצב לעומתו , אלקום . אין עומד עמו :

(לב) אִם-נָבַ֥לְתָּ בְהִתְנַשֵּׂ֑א וְאִם-זַ֝מּ֗וֹתָ יָ֣ד לְפֶֽה: לָא תִתְרוֹרַם דְּלָא תִטַפַּשׁ וְלָא תוֹשִיט אַיְדָךְ לְפוּמָךְ :

רש''י אם נבלת בהתנשא . אם נתנבלת ע''י חבירך שחירפך ( ס''א על ידי דבורך שחרפת וגדפת ) את עצמך סופך להנשא בדבר : ואם זמות . בלבך להתקוטט שים יד על פה ושתוק :

(לג) כִּ֤י מִ֪יץ חָלָ֡ב י֘וֹצִ֤יא חֶמְאָ֗ה וּֽמִיץ-אַ֭ף י֣וֹצִיא דָ֑ם וּמִ֥יץ אַ֝פַּ֗יִם י֣וֹצִיא רִֽיב: דְּמַן דְּמָיְצָא חֲלָבָא נַפְקָא חֶמְאָתָא וּמִן כִּבוּשָׁא דְרוּגְזָא נִפּוּק דְּמָא וּמִן חַרְיָנָא דְאַפֵּי נִפּוּק דִּינָא :

רש''י כי מיץ חלב . כי כאשר תצא חמאה על ידי מיץ חלב ודם על ידי מיץ החוטם יותר מדי כן יצא ריב על ידי מיץ אפים של כעס מיץ סחיטה פרימדור''א בלע''ז כמו ( שופטים ו ) וימץ טל וגו' ורבותינו פירשו אם נבלת עצמך על דברי תורה לדרוש ולשאול ספיקותיך לרבך ואפי' נראית לו כשוטה בלא לב סופך שתהא מנושא ואם זמות אם שמת זמם על פיך וחסמת אותו ולא שאלת לו הכל סופך כשישאלך דבר הלכה תתן יד לפה ותאלם שלא תדע לענות כלום בו . כאשר מיץ חלב יוציא חמאה כן מיץ אפים שרבך כועס בך שלא הבינות מהר ואתה מתנבל עליה סוף יוציא מפיך אחר זמן הלכות רבות והוראות :

משנה חולין פרק ז

א. גִּיד הַנָּשֶׁה נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בַּחֻלִּין וּבַמֻּקְדָּשִׁים. וְנוֹהֵג בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, בְּיָרֵךְ שֶׁל יָמִין וּבְיָרֵךְ שֶׁל שְמֹאל. וְאֵינוֹ נוֹהֵג בָּעוֹף, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ כָף. וְנוֹהֵג בַּשְּׁלִיל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל. וְחֶלְבּוֹ מֻתָּר. וְאֵין הַטַּבָּחִין נֶאֱמָנִין עַל גִּיד הַנָּשֶׁה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, נֶאֱמָנִין עָלָיו וְעַל הַחֵלֶב:

ברטנורה   (א) גיד הנשה. ובמוקדשים. אפילו עולה שכולה כליל, מוציא את הגיד ומשליכו על האפר הצבור במזבח הקרוי תפוח, ואינו מקריבו עם הבשר: שאין לו כף. אין לו כף ירך דומה לשל אדם שהוא עגול, אלא הבשר שעל הקולית של עוף ברוחב הוא. ואם נמצא עוף שיש לו כף עגול, גיד הנשה שלו אסור: ונוהג בשליל. בן תשעה חי הנמצא בבהמה: ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל. ואין הלכה כר' יהודה: וחלבו. של שליל מותר. פירוש אחר, וחלבו של גיד, כלומר שומנו של גיד מותר לדברי הכל, אלא שישראל קדושים נהגו בו איסור: ואין הטבחים נאמנים. לומר נטלנוהו. מפני שטורח הוא להם לחטט אחריו. ואין הלכה כר' מאיר:

ב. שׁוֹלֵחַ אָדָם יָרֵךְ לַנָּכְרִי שֶׁגִּיד הַנָּשֶׁה בְתוֹכָהּ, מִפְּנֵי שֶׁמְּקוֹמוֹ נִכָּר. הַנּוֹטֵל גִּיד הַנָּשֶׁה. צָרִיךְ שֶׁיִטוֹל אֶת כֻּלּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לְקַיֵּם בּוֹ מִצְוַת נְטִילָה:

ברטנורה   (ב) שולח אדם ירך וכו'. ואין חוששים שמא יראנה ישראל כששולחה לו ויחזור ויקנה אותה מן הנכרי ויאכלנה בגידה, כיון דשלימה היא, מקומו של גיד הנשה היה ניכר אם נחטט הימנה, והלוקח מבין שלא ניטל ונוטלו: שיטול את כולו. יחטט אחריו: לקיים בו מצות נטילה. גוממו מלמעלה ודיו:

ג. הָאוֹכֵל מִגִּיד הַנָּשֶׁה כַזַּיִת, סוֹפֵג אַרְבָּעִים. אֲכָלוֹ וְאֵין בּוֹ כַזַּיִת, חַיָּב. אָכַל מִזֶּה כַזַּיִת וּמִזֶּה כַזַּיִת, סוֹפֵג שְׁמוֹנִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ סוֹפֵג אֶלָּא אַרְבָּעִים:

ברטנורה   (ג) אכלו ואין בו כזית חייב. משום דבריה הוא, חייב בכל שהוא, כאוכל נמלה כל שהוא שחייב: מזה כזית. מירך של ימין כזית, וכן מירך של שמאל: אינו סופג אלא ארבעים. דסבר ר' יהודה אינו נוהג אלא בשל ימין. דדריש הירך, המיומנת שבירך ואין הלכה כר' יהודה:

ד. יָרֵךְ שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בָּהּ גִּיד הַנָּשֶׁה, אִם יֵשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין אוֹתָהּ, כְּבָשָׂר בְּלָפֶת:

ברטנורה   (ד) כבשר בלפת. רואין כאילו הירך לפתות, והגיד בשר. ואילו היה נותן טעם בשר כשיעור הגיד, בלפתות [כשיעור] הירך, אסור. דשיעורים הלכה למשה מסיני, וגמירי דבהכי משערים, אע''פ שאילו היה כרוב או קפלוט היה צריך פחות או יותר. והא מתניתין אידחיא לה ואינה הלכה. דקיימא לן אין בגידין בנותן טעם, דבין נתבשל ובין נמלח ובין נצלה, משליכו ומותר. ודוקא בו, אבל שומנו יש בו בנותן טעם, ואם לא נטל שומנו אוסר. ונותן טעם האמור במין במינו שאין אדם יכול להבחינו, משערין אותו בששים:

ה. גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל עִם הַגִּידִין, בִּזְמַן שֶׁמַּכִּירוֹ, בְּנוֹתֵן טָעַם. וְאִם לָאו, כֻּלָּן אֲסוּרִים. וְהָרֹטֶב, בְּנוֹתֵן טָעַם. וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁל נְבֵלָה וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁל דָּג טָמֵא שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם הַחֲתִיכוֹת, בִּזְמַן שֶׁמַּכִּירָן, בְּנוֹתֵן טָעַם. וְאִם לָאו, כֻּלָּן אֲסוּרוֹת. וְהָרֹטֶב בְּנוֹתֵן טָעַם:

ברטנורה   (ה) גיד הנשה שנתבשל עם הגידים. של היתר: בזמן שמכירו. משליכו לחוץ ואין כאן אלא פליטתו: בנותן טעם. אם יש בגיד של איסור בנותן טעם בכל אלו, כולן אסורים: ואם לאו. שאינו מכירו: כולן אסורים. דבכל אחד יש לומר זה הוא, ולא בטיל ברובא, דכבריה הוא חשיב ובריה לא בטלה: בזמן שמכירן. לחתיכות האיסור. משערינן בנותן טעם, ואם אין בהן כדי לתת טעם בשל היתר, הרי השאר מותרות: ואם אין מכירן. כל החתיכות אסורות. דכל אחת יש לחוש ולומר שמא זו היא. ואינה בטילה ברוב, הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחים: והרוטב מותר. אם אין בחתיכות האיסור כדי לתת טעם ברוטב ובקיפה וחתיכות: והלכה למעשה, באיסור שנתערב בהיתר מין בשאינו מינו דאיכא למיקם אטעמא, אם תרומה היא שנתערב בחולין יטעמנה כהן ואם דבר איסור הוא יטעמנה נחתום נכרי אם אומר שאין בתערובת טעם התרומה או טעם האיסור, הכל מותר. והימנוהו רבנן לנחתום נכרי, כיון דמלאכתו הוא לא משקר, שלא יפסיד אומנותו. ואי נתערב מין במינו דליכא למיקם אטעמא, או מין בשאינו מינו ואין כאן כהן או נכרי שנוכל לסמוך עליו, אם האיסור הוא מחלב ודם נבילות וטריפות ושקצים ורמשים ובהמה ועופות ודגים טמאין וכיוצא בזה, משערים אותו בששים. אם יש ששים של היתר כנגד האיסור, הכל מותר. ואם לאו, הכל אסור. וכן שומן של גיד הנשה משערים אותו כנגד ששים של היתר. אבל כחל שנתבשל עם בשר משערים אותו בששים, וכחל מן המנין, מפני שאיסורו מדברי סופרים וביצה שיש בה אפרוח שנתבשלה עם שאר ביצים של היתר, צריכה ששים ואחת כנגדו ואם האיסור הוא תרומה וחלה וביכורים, אם הוא מין במינו או מין בשאינו מינו ואין שם כהן [או נכרי] שיטעום, משערינן אותו במאה של חולין. ואם ערלה וכלאי הכרם, משערים אותן במאתים. וכל השיעורים הללו משערים בכל מה שבקדרה ברוטב ובחתיכות ובתבלין ובקיפה והוא הדק דק שבשולי הקדרה. וכמו שהוא בא לפנינו משערינן ליה, ולא משערין במאי דבלעה קדרה מן ההיתר, לפי שאף מן האיסור נבלע ונתמעט מכמות שהיה, דאטו דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע:

ו. נוֹהֵג בַּטְּהוֹרָה, וְאֵינוֹ נוֹהֵג בַּטְּמֵאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף בַּטְּמֵאָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וַהֶלֹא מִבְּנֵי יַעֲקֹב נֶאֱסַר גִּיד הַנָּשֶׁה, וַעֲדַיִן בְּהֵמָה טְמֵאָה מֻתֶּרֶת לָהֶן. אָמְרוּ לוֹ, בְּסִינַי נֶאֱמַר, אֶלָּא שֶׁנִּכְתַּב בִּמְקוֹמוֹ:

ברטנורה   (ו) אינו נוהג בטמאה. שאם אכל גיד הנשה של טומאה, למאן דאמר יש בגידים בנותן טעם, לוקה משום טמאה ולא משום גיד. ולמאן דאמר אין בגידים בנותן טעם, פטור מכלום, דבטהורה עץ הוא והתורה חייבה עליו, אבל בטמאה אינו נוהג: מבני יעקב נאסר. ועדיין טמאה מותרת להן עד מתן תורה: אמרו לו. פסוק זה שהזהיר עליו, בסיני נאמר, ועד סיני לא הוזהרו: אלא שנכתב במקומו. לאחר שנאמר בסיני, כשבא לסדר משה את התורה כתב המקרא הזה על המעשה, על כן הוזהרו בני ישראל אחרי כן שלא יאכלו גיד הנשה. [לידע מאיזה טעם נאסר להם]. ואין הלכה כר' יהודה:

גמרא חולין דף צ''א ע''א

אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לָמָה נִקְרָא שְׁמוֹ גִיד הַנָּשֶׁה שֶׁנָּשָּׁה מִמְּקוֹמוֹ וְעָלָה וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ירמיה נא) נָשְׁתָה גְבוּרָתָם הָיוּ לְנָשִׁים אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בַר חֲנִינָא מָאי דִּכְתִיב (ישעי' ט') דָּבָר שָׁלַח ה' בְּיַעֲקֹב וְנָפַל בְּיִשְׂרָאֵל. דָּבָר שָׁלַח בְּיַעֲקֹב זֶה גִיד הַנָּשֶׁה וְנָפַל בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁפָּשַׁט אִיסוּרוֹ בְּכָל יִשְׂרָאֵל. וְאָמַר רִבִּי יוֹסֵי בַר חֲנִינָא מָאי דִּכְתִיב (בראשית מג) וּטְבוֹחַ טֶבַח וְהָכֵן פְּרַע לָהֶן בֵּית הַשְּׁחִיטָה וְהָכֵן טוֹל גִיד הַנָּשֶׁה בִּפְנֵיהֶם כְּמָאן דְּאָמַר גִּיד הַנָּשֶׁה נֶאֱסַר לִבְנֵי נֹחַ. (שם לב) וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר שֶׁנִּשְׁתַּיֵיר עַל פָּכִין קְטַנִּים מִכָּאן לַצַדִּיקִים שֶׁחָבִיב עֲלֵיהֶם מָמוֹנָם יוֹתֵר מִגּוּפָם וְכָל כַּךְ לָמָה לְפִי שֶׁאֵין פּוֹשְׁטִין יְדֵיהֶן בְּגָזֵל. (שם) וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. אָמַר רִבִּי יִצְחָק מִכָּאן לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁלֹּא יֵצֵא יְחִידִי בַלַּיְלָה. רִבִּי אַבָּא בַר כַּהֲנָא אָמַר מֵהָכָא (רות ג) הִנֵּה הוּא זוֹרֶה אֶת גּוֹרֶן הַשְׂעוֹרִים. רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר מֵהָכָא (בראשית כב) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וְגוֹמֵר. וְרַבָּנָן אַמְרֵי מֵהָכָא (שם לז) לֶךָ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם וְגוֹמֵר. רַב אָמַר מֵהָכָא (שם לב) וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ אָמַר רִבִּי עֲקִיבָא שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאֶת רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּאִיטְלִיז שֶׁל אִימְאוּם שֶׁהָלְכוּ לִיקַח בְּהֵמָה לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל כְּתִיב וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ וְכִי שֶׁמֶשׁ לוֹ לְבַד זָרְחָה וַהֲלֹא לְכָל הָעוֹלָם זָרְחָה אָמַר רִבִּי יִצְחָק שֶׁמֶשׁ הַבָּאָה בַעֲבוּרוֹ זָרְחָה בַעֲבוּרוֹ דִּכְתִיב (שם כח) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה וּכְתִיב (שם) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם כִּי מָטָא לְחָרָן אָמַר אֶפְשָׁר עָבַרְתִּי עַל מָקוֹם שֶׁהִתְפַּלְלוּ אֲבוֹתַי וַאֲנִי לֹא הִתְפַּלַּלְתִּי כַּד יָהִיב דַּעְתֵּיהּ לְמֶהֱדַר קָפְצָה לֵיהּ אַרְעָא מִיַּד וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם כַּדְצָלֵי בָּעֵי לְמֶהֱדַר אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צַדִּיק זֶה בָּא לְבֵית מְלוֹנִי וְיִפָּטֵר בְּלֹא לִינָה מִיַּד בָּא הַשֶּׁמֶשׁ:

רש''י שנשה ממקומו. קפץ: נשתה גבורתם. קפצה גבורתם: היו לנשים. חלשים כנשים: דבר. הנשלח ביעקב: נפל בישראל. בכל ישראל: ופרע להן בית השחיטה. שלא יאמרו בשר הנחירה אני אוכל לפי שבני יעקב שומרי מצות היו דאף על פי שלא ניתנה תורה מקובלים היו מאבותיהם: כמ''ד. במתני' גיד הנשה נאסר להם בעודם בני נח: שנשתייר על פכין קטנים. דכל כלים החשובים ומקנה כבר העביר את נחל יבק כדכתיב לעיל מיניה ויעבר את כל אשר לו והוא נשאר על פכים קטנים שלא הספיק להעביר וחשכה לו. מדקאמר עד עלות השחר ש''מ לא ניתן רשות למזיק להזיק ביום לפיכך לא הוצרך שמירה: מכאן לת''ח וכו'. שהרי יעקב נשאר יחידי והוזק: הנה הוא זורה. ווניר בלע''ז וכתיב ויהי בשכבו וגו' אמרה לה דעי שאחר שיגמור לזרות לא יבא לביתו לשכב שגנאי הוא לת''ח לצאת בלילה וישכב בגורן: וישכם בבוקר. ולא קודם היום ואע''ג דלאו יחיד הוה וכ''ש יחידי: לך נא ראה. בשעה שאדם יכול לראות: אטליז. שוק שמוכרין בו בשר: אימאום. שם מקום: שמש הבאה בעבורו. ששקעה בעבורו קודם זמנה ומפרש ואזיל למה שקעה. כתיב וילך חרנה. דמשמע דמטא לחרן והדר כתיב ויפגע במקום דהיינו בית אל דאכתי לא מטא לחרן: שהתפללו בו אבותי. האי בית אל לא הסמוך לעי הוא אלא ירושלים ועל שם שהיה בית אלהים קראו בית אל והוא הר המוריה שהתפלל בו אברהם והוא שדה שהתפלל בו יצחק דכתיב לשוח בשדה דהכי אמרינן בפסחים אל הר ה' אל בית אלהי יעקב מאי שנא יעקב אלא לא כאברהם שקראו הר דכתיב בהר ה' ולא ביצחק שקראו שדה דכתיב לשוח בשדה אלא כיעקב שקראו בית: קפצה. לשון לא תקפוץ את ידך נתקצרה ונתכווצה לו: ויפגע במקום. כאדם הפוגע בחבירו שבא כנגדו ודרשינן ליה נמי לשון תפלה כדכתיב אל תפגעי בי: מיד בא השמש. כדכתיב וילן שם כי בא השמש למה ליה למכתב כי בא השמש אלא ללמדנו ששקעה קודם זמנה:

זוהר במדבר דף ק''כ ע''ב

תָּא חֲזֵי כֵיוָן דְּבַר נָשׁ עָבִיד צְלוֹתָא כְגוֹוָנָא דָא בְעוֹבָדָא וּבְמִלוּלָא וְקָשִׁיר קִשׁוּרָא דְיִיחוּדָא אִשְׁתְּכָח דְּעַל יְדֵיהּ מִתְבָּרְכָן עִלָאִין וְתַתָּאִין. כְּדֵין בָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאַחְזָאָה גַרְמֵיהּ בָּתָר דְסִיֵּים צְלוֹתָא דַעֲמִידָה כְּאִילוּ אִתְפְּטַר מִן עַלְמָא דְהָא אִתְפְּרָשׁ מִן אִילָנָא דְחַיֵּי וְכָנִישׁ רַגְלוֹי לְגַבֵּי הַהוּא אִילָנָא דְמוֹתָא דְאַהְדָּר לֵיהּ פִּקְדוֹנֵיהּ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית מ''ט) וַיֶּאֱסוֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה. דְהָא אוֹדֵי חֶטְאוֹי וְצַלִּי עָלַיְיהוּ. הַשְׁתָּא בָּעֵי לְאִתְכַּנְּשָׁא לְגַבֵּי הַהוּא אִילָנָא דְמוֹתָא וּלְמִנְפַּל וְלֵימָא לְגַבֵּיהּ אֵלֶיךָ יְיָ נַפְשִׁי אֶשָׂא. בְקַדְמִיתָא יָהִיבְנָא לָךְ בְּפִקְדוֹנָא הַשְׁתָּא דְקַשִּׁירְנָא יִיחוּדָא וְעָבִידְנָא עוֹבָדָא וּמִלּוּלָא כַדְקָא יֵאוֹת וְאוֹדֵינָא עַל חֲטָאַי הָא נַפְשִׁי מָסִירְנָא לָךְ וַדַּאי. וְיֶחֱזֵי בַּר נָשׁ גַּרְמֵיהּ כְּאִילוּ פָּטִיר מִן עַלְמָא דְנַפְשֵׁיהּ מָסִיר לְהָאי אָתָר דְּמוֹתָא בְּגִין כָּךְ לֹא אִית בֵּיהּ וא''ו דוא''ו אִילָנָא דְּחַיֵי הוּא. וְהַאי אִילָנָא דְמוֹתָא הוּא. וְהָא קָמַשְׁמַע לָן דְּרָזָא דְמִלָּה (ס''א מָאי קָמַשְׁמַע לָן רָזָא דְמִלָּה) דְאִית חוֹבִין דְּלָא מִתְכַּפְּרָן עַד דְּאִתְפְּטַר בַּר נָשׁ מֵעַלְמָא הָדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה כ''ב) אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמוּתוּן וְהָאי יָהִיב גַּרְמֵיה וַדָּאי לְמוֹתָא וּמָסִיר נַפְשֵׁיהּ לְהָאי אָתָר לָאו בְּפִקְדוֹנָא כְמָה בְלֵילְיָא אֶלָּא כְמָאן דְּאִתְפְּטַר מִן עַלְמָא וַדָּאי. וְתִקּוּנָא דָא בָעֵי בְכַוָונָה דְלִבָּא וּכְדֵין קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְרַחֵם עָלוֹי וּמְכַפֵּר לֵיהּ לְחוֹבֵיהּ. זַכָּאָה הוּא בַר נָשׁ דְיָדַע לְמִפְתֵּי לֵיהּ וּלְמִפְלַח לְמָארֵיהּ בִּרְעוּתָא וּבְכַוָּנָה דְלִבָּא. וַוי לֵיהּ לְמָאן דְּאָתֵי לְמִפְתֵּי לְמָארֵיהּ בְּלִבָּא רְחִיקָא וְלָא בִרְעוּתָא כְמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהלים ע''ח) וַיְפַתוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ. הוּא אוֹמֵר (שם כ''ה) אֵלֶיךָ יְיָ נַפְשִׁי אֶשָׂא וְלָאו כָל מִלּוֹי אֶלָּא בְּלִבָּא רְחִיקָא הָא גָרַם עָלֵיהּ לְאִסְתַּלְּקָא מֵעָלְמָא עַד לָא מָטוּן יוֹמוֹי בְזִמְנָא דְהָאי אִילָנָא אַתְעַר בְּעַלְמָא לְמֶעְבַּד דִּינָא. וְעַל דָּא בְעֵי בַר נָשׁ לְאַדְבְּקָא נַפְשֵׁיהּ וּרְעוּתֵיה בְּמָארֵיהּ וְלָא יֵיתֵי לְגַבֵּיהּ בִּרְעוּתָא כְדִיבָא בְּגִין דִּכְתִיב (שם ק''א) דּוֹבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי. מָאי לֹא יִכּוֹן אֶלָּא בְּשַׁעְתָּא דְהוּא אַתְקִין גַּרְמֵיהּ לְהָאי וְלִבֵּיהּ רְחִיקָא מִקֻּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קַלָא נָפִיק וְאָמַר לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי. (אֲמָאי) הָאי בָעֵי לְאִתַּתְקְנָא גַּרְמֵיהּ לֹא יִכּוֹן לָא בָעֵינָא דְיִתְתְּקַן. כָּל שֶׁכֵּן אִי אָתֵי לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא וְלָא מְיַחֵד לֵיהּ כַּדְקָא יֵאוֹת. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי עָלַיְיהוּ כְתִיב (ישעיה ס''ו) וּבָאוּ וְרָאוּ אֶת כְּבוֹדי וְגוֹמֵר וּכְתִיב (תהלים ק''מ) אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ וְגוֹמֵר. אָתָא רִבִּי אֶלְעָזָר וְנָשִׁיק יְדוֹי אָמַר אִלְמָלֵא לָא אָתֵינָא לְעַלְמָא אֶלָּא לְמִשְׁמַע מִלֵּין אִלֵּין דַיי. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה. זַכָּאָה חוּלָקָנָא וְזַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל דְּאִינוּן מִתְדַבְּקִין בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִכְתִיב (דברים ד') וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים וְגוֹמֵר. (ישעיה ס') וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים וְגוֹמֵר. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן. יִמְלוֹךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

תרגום הזוהר בֹּא וּרְאֵה, כֵּיוָן שֶׁהָאָדָם עָשָׂה תְּפִלָּתוֹ כָּאֹפֶן הַזֶּה בְּמַעֲשֵׂה וּבְדִבּוּר, וְקָשַׁר קֶשֶׁר הַיִּחוּד, נִמְצָא שֶׁעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים מִתְבָּרְכִים עַל יָדוֹ. אָז, אַחַר שֶׁגָּמַר תְּפִלַּת הָעֲמִידָה, צָרִיךְ הָאָדָם לְהַרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ נִפְטָר מִן הָעוֹלָם. שֶׁהֲרֵי נִפְרָד מִן עֵץ הַחַיִּים, שֶׁהוּא ז''א, שׁה''ס תְּפִלַּת הָעֲמִידָה, וְאָסַף רַגְלָיו שֶׁל אוֹתוֹ אִילָן הַמָּוֶת, שֶׁהֱחֶזִיר לוֹ פִּקְדוֹנוֹ, שֶׁהֱחֶזִיר לוֹ נַפְשׁוֹ בַּבֹּקֶר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מ''ט) וַיֶּאֱסוֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה. כִּי כְּבָר הִתְוַדָּה עַל חַטָּאָיו וְהִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם, עַתָּה צָרִיךְ לִהְיוֹת נֶאֱסָף אֶל אוֹתוֹ אִילָן הַמָּוֶת, וְלִפּוֹל עַל פָּנָיו, וְיֹאמַר אֵלָיו, אֵלֶיךְ ה' נַפְשִׁי אֶשָׂא. בַּתְּחִלָּה כְּשֶׁהָלַכְתִּי לִישׁוֹן, נָתַתִּי לְךְ הַנֶּפֶשׁ בְּפִקָּדוֹן. עַתָּה, שֶׁקָּשַׁרְתִּי הַיִּחוּד, וְעָשִׂיתִי הַמַּעֲשֶׂה וְהַדִּבּוּר כָּרָאוּי וְהִתְוַדֵּיתִי עַל חַטָּאַי, הֲרֵי נַפְשִׁי מְסוּרָה לְךְ וַדַּאי. כְּלוֹמָר שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו מְסִירוּת נֶפֶשׁ. וְיִרְאֶה הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ נִפְטָר מִן הָעוֹלָם, כִּי מָסַר נַפְשׁוֹ לַמָּקוֹם הַהוּא שֶׁל הַמָּוֶת. מִשּׁוּם זֶה אֵין ו' בְּסֵדֶר א''ב שֶׁל אֵלֶיךְ ה' נַפְשִׁי אֶשָׂא, כִּי ו' הוּא עֵץ הַחַיִּים, דְּהַיְנוּ ז''א שׁה''ס ו' דְּהַוָּיָה, וְזֶה, שֶׁמָּסַר לוֹ נַפְשׁוֹ, הוּא אִילָן הַמָּוֶת, דְּהַיְנוּ מַלְכוּת. וְזֶה שֶׁמְּלַמְּדֵנוּ, כִּי סוֹד הַדָּבָר הוּא, שֶׁיֵּשׁ עֲוֹנוֹת שֶׁאֵינָם מִתְכַּפְּרִים עַד שֶׁהָאָדָם נִפְטָר מִן הָעוֹלָם. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כ''ב) אִם יְכוּפַּר לָכֶם הֶעָוֹן הַזֶּה עַד תְּמוּתוּן. וְעַל כֵּן נוֹתֵן זֶה אֶת עַצְמוֹ וַדַּאי לְמִיתָה וּמוֹסֵר נַפְשׁוֹ לְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם, לַמַּלְכוּת, לֹא בְּפִקָּדוֹן כְּמוֹ בַּלַּיְלָה, אֶלָּא כְּמִי שֶׁנִּפְטָר מִן הָעוֹלָם וַדַּאי. וְתִקּוּנָא דָּא בָּעִי וְכוּ': וְתִקּוּן זֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּכַוָּנַת הַלֵּב, וְאָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַחֵם עָלָיו וּמְכַפֵּר עֲוֹנוֹתָיו. אַשְׁרֵי הָאָדָם הַיּוֹדֵעַ לְפַתּוֹת וְלַעֲבוֹד אֲדוֹנוֹ בְּרָצוֹן וְכַוָּנַת הַלֵּב. אוֹי לוֹ לְמִי שֶׁבָּא לְפַתּוֹת רִבּוֹנוֹ בְּלֵב רָחוֹק וְלֹא בְּרָצוֹן, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ע''ח) וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ. הוּא אוֹמֵר, (תהלים כ''ה) אֵלֶיךְ ה' נַפְשִׁי אֶשָׂא, וְכָל דְּבָרָיו אֵינָם אֶלָּא בְּלֵב רָחוֹק. וְזֶה גּוֹרֵם לוֹ לְהִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם לִפְנֵי זְמַנּוֹ, בִּזְמָן שֶׁהָאִילָן הַזֶּה מִתְעוֹרֵר בָּעוֹלָם לַעֲשׂוֹת דִּין. וְעַל כֵּן צָרִיךְ הָאָדָם לְהַדְבִּיק נַפְשׁוֹ וּרְצוֹנוֹ בַּאֲדוֹנוֹ, וְלֹא יָבֹא אֵלָיו בְּרָצוֹן שֶׁקֶר, מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב (תהלים ק''א), דּוֹבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי. מַהוּ לֹא יִכּוֹן. וּמֵשִׁיב, שֶׁאֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁמְּתַקֵּן עַצְמוֹ לָזֶה, לִמְסִירַת נֶפֶשׁ בִּנְפִילַת אַפַּיִם, וְלִבּוֹ רָחוֹק מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יוֹצֵא קוֹל וְאוֹמֵר לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי. זֶה רוֹצֶה לְתַקֵּן אֶת עַצְמוֹ, לֹא יִכּוֹן, אֵינִי רוֹצֶה שֶׁיִּתְתַּקֵּן. כָּל שֶׁכֵּן אִם בָּא לְיַחֵד הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, וְאֵינוֹ מְיַחֲדוֹ כָּרָאוּי. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל הַצַדִיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. עֲלֵיהֶם כָּתוּב (ישעיה ס''ו), וּבָאוּ וְרָאוּ אֶת כְּבוֹדִי וְגוֹ'. וְכָתוּב (תהלים ק''מ), אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךְ וְגוֹ'. בָּא רַבִּי אֶלְעָזָר וְנָשַׁק יָדוֹ. אָמַר, אִם לֹא בָּאתִי לָעוֹלָם אֶלָּא לִשְׁמוֹעַ דְּבָרִים אֵלּוּ דַּיִּי. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אַשְׁרֵי חֶלְקֵנוּ וְאַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם מִתְדַבְּקִים בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב (דברים ד'), וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים וְגוֹ' (ישעיה ס'), וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים וְגוֹ'. בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן, יִמְלוֹךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק ו'

א. כְּשֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים דִבְרֵי תְּפִלּוֹת אֵלּוּ תִּקְּנוּ בְרָכוֹת אֲחֵרוֹת לְבָרֵךְ אוֹתָן בְּכָל יוֹם וְאֵלּוּ הֵן: כְּשֶׁיִּכָּנֵס אָדָם לְמִטָתּוֹ לִישָׁן בַּלַּיְלָה מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמַּפִּיל חֶבְלֵי שֵׁינָה עַל עֵינַי וְהַמַּשְׁקִיעַ שֵׁינַת תַּרְדֵּמָה וְהַמֵּאִיר לְאִישׁוֹן בַּת עָיִן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתַּצִילֵנִי מִיֵּצֶר רָע וּמִפֶּגָע רָע וְאַל יְבַהֲלוּנִי חֲלוֹמוֹת רָעִים וְלֹא הִרְהוּרִים רָעִים וּתְהֵא מִטָתִי שְׁלֵימָה לְפָנֶיךָ וְתַעֲמִידֵנִי מִמֶּנָה לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם וְהָאִירָה עֵינַי פֶּן אִישַׁן הַמָּוֶת בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמֵּאִיר לָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדוֹ: ב. וְקוֹרֵא פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה מִקְּרִיאַת שְׁמַע וְיָשֵׁן וַאֲפִלּוּ אִשְׁתּוֹ יְשֵׁנָה עִמּוֹ קוֹרֵא פָּסוּק רִאשׁוֹן אוֹ פְּסוּקֵי רַחֲמִים וְאַחַר כָּךְ יִישָׁן וְאִם אֲנָסַתּוֹ שֵׁינָה קוֹרֵא אֲפִלּוּ פָּסוּק רִאשׁוֹן אוֹ פְּסוּקֵי רַחֲמִים וְאַחַר כָּךְ יִישָׁן: ג. בְּשָׁעָה שֶׁיִּיקַץ בְּסוֹף שְׁנָתוֹ מְבָרֵךְ וְהוּא עַל מִטָתוֹ כָּךְ אֱלֹהַי נְשָׁמָה שֶׁנַּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה אַתָּה בְרָאתָהּ וְאַתָּה יְצַרְתָּה וְאַתָּה נְפַחְתָּה בִּי וְאַתָּה מְשַׁמְּרָה בְּקִרְבִּי וְאַתָּה עָתִיד לִיטְלָהּ מִמֶּנִי וְאַתָּה עָתִיד לְהַחֲזִירָה בִּי לְעָתִיד לָבֹא כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בְּקִרְבִּי מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי רִבּוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים:

מוסר

מס' חסידים סי' נ''ו

כְּתִיב (ישעי' נח) וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָבִיא בַּיִת גָּדוֹל הַקְבָּלַת אוֹרְחִים מֵהַקְבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח) וַיֹּאמַר אֲדֹנָי וְגוֹמֵר אַל נָא תַעֲבוֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאַכְנִיס אוֹרְחִים לְבֵיתִי וְאֵין הָאָדָם חַיָּיב לְהַאֲכִילָם בָּשָׂר וּלְהַשְׁקוֹתָם יַיִן אֶלָּא כְּפִי הַיְכוֹלֶת שֶׁבְּיָדוֹ אֶת לַחְמוֹ וּמֵימָיו יִתֵּן לָהֶם בְּשִׂמְחָה כִּי טוֹב אֲרוּחַת יָרָק וְשִׂמְחַת פָּנִים מִשּׁוֹר אֵבוּס וּפָנִים זוֹעֲפִים וּלְעֵת הָאוֹכֶל יְדַבֵּר עִמּוֹ אֲדוֹנִי אֱכוֹל בְּשִׂמְחָה וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ אוֹ מֵימֶיךָ כִּי הַצוּר יוֹדֵעַ כִּי בְרָצוֹן וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה הָיִיתִי נוֹתֵן לָךְ בָשָׂר בְּחַיֵּי נַפְשִׁי שֶׁאֵין לִי מַה שֶׁאֶתֵּן לָךְ וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ישעי' נח) וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וּבַבֹּקֶר בְּעֵת לֶכְתּוֹ יִתֵּן לוֹ מְעַט לֶחֶם כִּי לְפִי שֶׁלֹּא נָתַן יְהוֹנָתָן פַּת לְדָוִד בְּלֶכְתּוֹ מִמֶּנוּ נִתְגַלְגַּל הַדָּבָר וְנֶהֱרַג נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים וְנֶעֱנְשׁוּ שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן וְעַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כח) עַל פַּת לֶחֶם יִפְשַׁע גָּבֶר. וּכְשֵׁם שֶׁמִּצְוָה לְהַכְנִיס אוֹרְחִים כַּךְ מִצְוָה לְלַוּוֹתָם שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח) וְאַבְרָהָם הוֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל פַּת לְעוֹבְרֵי דְרָכִים שֶׁהֲרֵי מִיכָה שֶׁעָשָׂה הַפֶּסֶל וְהֶעֶמִידוֹ אֵצֶל הַמִּשְׁכָּן עַד שֶׁהָיוּ מִתְעַרְבִים עֲשַׁן הַפֶּסֶל וַעֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה וְאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַנִּיחוּ לוֹ לְפִי שֶׁהָיְתָה פִּתּוֹ מְצוּיָה לְעוֹבְרֵי דְרָכִים:

במדבר ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(כז) פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֑ה אַרְבָּעָ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים אֶ֖לֶף וְשֵׁ֥שׁ מֵאֽוֹת: (פ) מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָּא דִיהוּדָה שַׁבְעִין וְאַרְבְּעָא אַ:לפִין וְשִׁית מְאָה: (כח) לִבְנֵ֣י יִשָּׂשכָ֔ר תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא: לִבְנֵי יִשָׂשכָר תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲ יַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כֹּל נָפֵק חֵילָא: (כט) פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה יִשָּׂשכָ֑ר אַרְבָּעָ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת: (פ) מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דְיִשָׂשכָר חַמְשִׁין וְאַרְבְּעָא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: (ל) לִבְנֵ֣י זְבוּלֻ֔ן תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא: לִבְנֵי זְבוּלֻן תּוּלְדַתְהוֹן לְזַ רְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָּא כֹל נָפֵק חֵילָא: (לא) פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה זְבוּלֻ֑ן שִׁבְעָ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת: (פ) מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דִזְבוּלֻן חַמְשִׁין וּשְׁבַע אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: (לב) לִבְנֵ֤י יוֹסֵף֙ לִבְנֵ֣י אֶפְרַ֔יִם תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא: לִבְנֵי יוֹסֵף לִבְנֵי אֶפְרַיִם תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כֹּל נָפֵק חֵילָא: (לג) פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה אֶפְרָ֑יִם אַרְבָּעִ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת: (פ) מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דְאֶפְרָיִם אַרְבְּעִין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (לד) לִבְנֵ֣י מְנַשֶּׁ֔ה תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֗וֹת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא: לִבְנֵי מְנַשֶׁה תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כֹּל נָפֵק חֵילָא: (לה) פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה שְׁנַ֧יִם וּשְׁלֹשִׁ֛ים אֶ֖לֶף וּמָאתָֽיִם: (פ) מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה תְּלָתִין וּתְרֵין אַלְפִין וּמָאתָן: (לו) לִבְנֵ֣י בִנְיָמִ֔ן תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא: לִבְנֵי בִנְיָמִן תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כֹּל נָפֵק חֵילָא: (לז) פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֑ן חֲמִשָּׁ֧ה וּשְׁלֹשִׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת: (פ) מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דְבִנְיָמִן תְּלָתִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: (לח) לִבְנֵ֣י דָ֔ן תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא: לִבְנֵי דָן תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כֹּל נָפֵק חֵילָא: (לט) פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה דָ֑ן שְׁנַ֧יִם וְשִׁשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֥ע מֵאֽוֹת: (פ) מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָּא דְדָן שִׁתִּין וּתְרֵין אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה: (מ) לִבְנֵ֣י אָשֵׁ֔ר תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא: לִבְנֵי אָשֵׁר תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כֹּל נָפֵק חֵילָא: (מא) פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה אָשֵׁ֑ר אֶחָ֧ד וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת: (פ) מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דְאָשֵׁר אַרְבְּעִין וְחַד אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (מב) בְּנֵ֣י נַפְתָּלִ֔י תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא: בְּנֵי נַפְתָּלִי תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין לְעֵלָא כֹּל נָפֵק חֵילָא: (מג) פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה נַפְתָּלִ֑י שְׁלֹשָׁ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת: (פ) מִנְּיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דְנַפְתָּלִי חַמְשִׁין וּתְלָתָא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: (מד) אֵ֣לֶּה הַפְּקֻדִ֡ים אֲשֶׁר֩ פָּקַ֨ד מֹשֶׁ֤ה וְאַֽהֲרֹן֙ וּנְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר אִ֑ישׁ אִישׁ-אֶחָ֥ד לְבֵית-אֲבֹתָ֖יו הָיֽוּ: אִלֵין מִנְיָנַיָא דִי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרֹן וְרַבְרְבֵי יִשְׂרָאֵל תְּרֵי עֲשַׂר גֻבְרִין גַבְרָא חַד לְבֵית אֲבָהָתוֹהִי הֲווֹ: (מה) וַיִּֽהְי֛וּ כָּל-פְּקוּדֵ֥י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כָּל-יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵֽל: וַהֲווֹ כָּל מִנְיָנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כָּל נָפֵק חֵילָא בְּיִשְׂרָאֵל: (מו) וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל-הַפְּקֻדִ֔ים שֵׁשׁ-מֵא֥וֹת אֶ֖לֶף וּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֑ים וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וַֽחֲמִשִּֽׁים: וַהֲווֹ כָּל מִנְיָנַיָא שִׁית מְאָה וּתְלָתָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה וְחַמְשִׁין: (מז) וְהַלְוִיִּ֖ם לְמַטֵּ֣ה אֲבֹתָ֑ם לֹ֥א הָתְפָּֽקְד֖וּ בְּתוֹכָֽם: (פ) וְלֵוָאֵי לְשִׁבְטָא דַאֲבָהַתְהוֹן לָא אִתְמְנִיאוּ בֵּינֵיהוֹן: (מח) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (מט) אַ֣ךְ אֶת-מַטֵּ֤ה לֵוִי֙ לֹ֣א תִפְקֹ֔ד וְאֶת-רֹאשָׁ֖ם לֹ֣א תִשָּׂ֑א בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: בְּרַם יָת שִׁבְטָא דְלֵוִי לָא תִמְנֵי וְיָת חֻשְׁבַּנְהוֹן לָא תְקַבֵּל בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

רש''י אך את מטה לוי לא תפקד. כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו. דבר אחר, צפה הקדוש ברוך הוא שעתידה לעמוד גזרה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר, אמר אל יהיו אלו בכלל, לפי שהם שלי, שלא טעו בעגל:

(נ) וְאַתָּ֡ה הַפְקֵ֣ד אֶת-הַלְוִיִּם֩ עַל-מִשְׁכַּ֨ן הָֽעֵדֻ֜ת וְעַ֣ל כָּל-כֵּלָיו֘ וְעַ֣ל כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ֒ הֵ֜מָּה יִשְׂא֤וּ אֶת-הַמִּשְׁכָּן֙ וְאֶת-כָּל-כֵּלָ֔יו וְהֵ֖ם יְשָֽׁרְתֻ֑הוּ וְסָבִ֥יב לַמִּשְׁכָּ֖ן יַֽחֲנֽוּ: וְאַתְּ מַנִי יָת לֵוָאֵי עַל מַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא וְעַל כָּל מָנוֹהִי וְעַל כָּל דִּי לֵהּ אִנּוּן יִטְלוּן יָת מַשְׁכְּנָא וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְאִנוּן יְשַׁמְשֻׁנֵהּ וּסְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁכְּנָא יִשְׁרוּן:

רש''י ואתה הפקד את הלוים. כתרגומו מני, לשון מנוי שררה על דבר שהוא ממנה עליו, כמו (אסתר ב' ג) ויפקד המלך פקידים:

(נא) וּבִנְסֹ֣עַ הַמִּשְׁכָּ֗ן יוֹרִ֤ידוּ אֹתוֹ֙ הַלְוִיִּ֔ם וּבַֽחֲנֹת֙ הַמִּשְׁכָּ֔ן יָקִ֥ימוּ אֹת֖וֹ הַלְוִיִּ֑ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת: וּבְמֵטַל מַשְׁכְּנָא יְפַרְקוּן יָתֵהּ לֵוָאֵי וּבְמִשְׁרֵי מַשְׁכְּנָא יְקִימוּן יָתֵהּ לֵוָאֵי וְחִלוֹנַי דְיִקְרַב יִתְקְטֵל:

רש''י יורידו אתו. כתרגומו יפרקון, כשבאין לסע במדבר ממסע למסע היו מפרקין אותו מהקמתו, ונושאין אותו עד מקום אשר ישכון שם הענן ויחנו שם ומקימין אותו: והזר הקרב. לעבודתם זו: יומת. בידי שמים:

(נב) וְחָנ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֧ישׁ עַֽל-מַחֲנֵה֛וּ וְאִ֥ישׁ עַל-דִּגְל֖וֹ לְצִבְאֹתָֽם: וְיִשְׁרוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גְבַר עַל מַשְׁרוֹהִי וּגְבַר עַל טִּקְסֵהּ לְחֵילֵיהוֹן:

רש''י ואיש על דגלו. כמו שהדגלים סדורים בספר זה, שלשה שבטים לכל דגל:

במדבר יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(נג) וְהַלְוִיִּ֗ם יַֽחֲנ֤וּ סָבִיב֙ לְמִשְׁכַּ֣ן הָֽעֵדֻ֔ת וְלֹֽא-יִהְיֶ֣ה קֶ֔צֶף עַל-עֲדַ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְשָֽׁמְרוּ֙ הַלְוִיִּ֔ם אֶת-מִשְׁמֶ֖רֶת מִשְׁכַּ֥ן הָֽעֵדֽוּת: וְלֵוָאֵי יִשְׁרוּן סְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁכְּנָא דְסַהַדוּתָא וְלָא יְהֵי רוּגְזָא עַל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִטְרוּן לֵוָאֵי יָת מַטְרַת מַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא:

רש''י ולא יהיה קצף. אם תעשה כמצותי לא יהיה קצף, ואם לאו שיכנסו זרים בעבודתם זו יהיה קצף, כמו שמצינו במעשה קרח (במדבר יז, יא) כי יצא הקצף וגו' :

(נד) וַֽיַּעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛ה אֶת-מֹשֶׁ֖ה כֵּ֥ן עָשֽׂוּ: (פ) וַעֲבָדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל דִּי פַּקֵיד יְיָ יָת משֶׁה כֵּן עֲבָדוּ: ב (א) שלישי וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר: (ב) אִ֣ישׁ עַל-דִּגְל֤וֹ בְאֹתֹת֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם יַֽחֲנ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מִנֶּ֕גֶד סָבִ֥יב לְאֹֽהֶל-מוֹעֵ֖ד יַֽחֲנֽוּ: גְבַר עַל טִּקְסֵהּ בְּאַתְוָן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן יִשְׁרוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִלָקֳבֵל סְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁכַּן זִמְנָא יִשְׁרוּן:

רש''י באתת. כל דגל יהיה לו אות. מפה צבועה תלויה בו. צבעו של זה לא כצבעו של זה, צבע כל אחד כגון אבנו הקבועה בחשן, ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו. דבר אחר באותות לבית אבתם באות שמסר להם יעקב אביהם כשנשאוהו ממצרים, שנאמר (בראשית נ, יב) ויעשו בניו לו כן כאשר צום, יהודה ויששכר וזבולן ישאוהו מן המזרח, וראובן ושמעון וגד מן הדרום וכו' , כדאיתא בתנחומא (במדבר יב) בפרשה זו: מנגד. מרחוק מיל, כמו שנאמר ביהושע (יהושע ג, ד) אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה, שיוכלו לבא בשבת, משה ואהרן ובניו והלוים חונים בסמוך לו:

(ג) וְהַֽחֹנִים֙ קֵ֣דְמָה מִזְרָ֔חָה דֶּ֛גֶל מַֽחֲנֵ֥ה יְהוּדָ֖ה לְצִבְאֹתָ֑ם וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י יְהוּדָ֔ה נַחְשׁ֖וֹן בֶּן-עַמִּֽינָדָֽב: וְדִי שְׁרַן קִדוּמָא מַדִינְחָא טֵקַס מַשְׁרִית יְהוּדָה לְחֵילֵיהוֹן וְרַבָּא לִבְנֵי יְהוּדָה נַחְשׁוֹן בַּר עַמִינָדָב:

רש''י קדמה. לפנים הקרויה קדם, ואיזו, זו רוח מזרחית. והמערב קרוי אחור:

(ד) וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעָ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים אֶ֖לֶף וְשֵׁ֥שׁ מֵאֽוֹת: וְחֵילֵיהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן שַׁבְעִין וְאַרְבְּעָא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה: (ה) וְהַֽחֹנִ֥ים עָלָ֖יו מַטֵּ֣ה יִשָּׂשכָ֑ר וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י יִשָּׂשכָ֔ר נְתַנְאֵ֖ל בֶּן-צוּעָֽר: וְדִי שְׁרַן סְמִיכִין עֲלוֹהִי שִׁבְטָא דְיִשָׂשכָר וְרַבָּא לִבְנֵי יִשָׂשכָר נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר: (ו) וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻדָ֑יו אַרְבָּעָ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת: וְחֵילֵהּ וּמִנְיָנוֹהִי חַמְשִׁין וְאַרְבְּעָא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: (ז) מַטֵּ֖ה זְבוּלֻ֑ן וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י זְבוּלֻ֔ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן-חֵלֹֽן: שִׁבְטָא דִזְבוּלֻן וְרַבָּא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בַּר חֵלוֹן: (ח) וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻדָ֑יו שִׁבְעָ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת: וְחֵילֵהּ וּמִנְיָנוֹהִי חַמְשִׁין וְשַׁבְעָא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: (ט) כָּֽל-הַפְּקֻדִ֞ים לְמַֽחֲנֵ֣ה יְהוּדָ֗ה מְאַ֨ת אֶ֜לֶף וּשְׁמֹנִ֥ים אֶ֛לֶף וְשֵֽׁשֶׁת-אֲלָפִ֥ים וְאַרְבַּע-מֵא֖וֹת לְצִבְאֹתָ֑ם רִֽאשֹׁנָ֖ה יִסָּֽעוּ: (ס) כָּל מִנְיָנַיָא לְמַשְׁרִית יְהוּדָה מְאָה וּתְמָנָן וְשִׁתָּא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה לְחֵילֵיהוֹן בְּקַדְמֵיתָא נַטְלִין:

רש''י ראשנה יסעו. כשרואין הענן מסתלק, תוקעין הכהנים בחצוצרות ונוסע מחנה יהודה תחלה, וכשהולכין, הולכין כדרך חניתן, הלוים והעגלות באמצע, דגל יהודה במזרח, ושל ראובן בדרום, ושל אפרים במערב, ושל דן בצפון:

(י) דֶּ֣גֶל מַֽחֲנֵ֧ה רְאוּבֵ֛ן תֵּימָ֖נָה לְצִבְאֹתָ֑ם וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֔ן אֱלִיצ֖וּר בֶּן-שְׁדֵיאֽוּר: טֵקַס מַשְׁרִית רְאוּבֵן דָרוֹמָא לְחֵילֵיהוֹן וְרַבָּא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בַּר שְׁדֵיאוּר: (יא) וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻדָ֑יו שִׁשָּׁ֧ה וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת: וְחֵילֵהּ וּמִנְיָנוֹהִי אַרְבְּעִין וְשִׁתָּא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (יב) וְהַֽחוֹנִ֥ם עָלָ֖יו מַטֵּ֣ה שִׁמְע֑וֹן וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י שִׁמְע֔וֹן שְׁלֻֽמִיאֵ֖ל בֶּן-צוּרִ֥ישַׁדָּֽי: וְדִי שְׁרַן סְמִיכִין עֲלוֹהִי שִׁבְטָא דְשִׁמְעוֹן וְרַבָּא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בַּר צוּרִישַׁדָי: (יג) וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם תִּשְׁעָ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁלֹ֥שׁ מֵאֽוֹת: וְחֵילֵהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן חַמְשִׁין וּתְשַׁע אַלְפִין וּתְלַת מְאָה: (יד) וּמַטֵּ֖ה גָּ֑ד וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י גָ֔ד אֶלְיָסָ֖ף בֶּן-רְעוּאֵֽל: וְשִׁבְטָא דְגָד וְרַבָּא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בַּר רְעוּאֵל: (טו) וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם חֲמִשָּׁ֤ה וְאַרְבָּעִים֙ אֶ֔לֶף וְשֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת וַֽחֲמִשִּֽׁים: וְחֵילֵהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן אַרְבְּעִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה וְחַמְשִׁין: (טז) כָּֽל-הַפְּקֻדִ֞ים לְמַֽחֲנֵ֣ה רְאוּבֵ֗ן מְאַ֨ת אֶ֜לֶף וְאֶחָ֨ד וַֽחֲמִשִּׁ֥ים אֶ֛לֶף וְאַרְבַּע-מֵא֥וֹת וַֽחֲמִשִּׁ֖ים לְצִבְאֹתָ֑ם וּשְׁנִיִּ֖ם יִסָּֽעוּ: (ס) כָּל מִנְיָנַיָא לְמַשְׁרִית רְאוּבֵן מְאָה וְחַמְשִׁין וְחַד אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה וְחַמְשִׁין לְחֵילֵיהוֹן בְּתִנְיֵתָא נַטְלִין: (יז) וְנָסַ֧ע אֹֽהֶל-מוֹעֵ֛ד מַֽחֲנֵ֥ה הַלְוִיִּ֖ם בְּת֣וֹךְ הַֽמַּחֲנֹ֑ת כַּֽאֲשֶׁ֤ר יַֽחֲנוּ֙ כֵּ֣ן יִסָּ֔עוּ אִ֥ישׁ עַל-יָד֖וֹ לְדִגְלֵיהֶֽם: (ס) וְנַטֵל מַשְׁכַּן זִמְנָא מַשְׁרִית לֵוָאֵי בְּגוֹ מַשִּׁרְיָתָא כְּמָא דְשָׁרַן כֵּן נָטְלִין גְבַר עַל אַתְרֵהּ לְטִקְסֵיהוֹן:

רש''י ונסע אהל מועד. לאחר שני דגלים הללו: כאשר יחנו כן יסעו. כמו שפרשתי, הליכתן כחניתן, כל דגל מהלך לרוח הקבועה לו: על ידו. על מקומו. ואין לשון יד זז ממשמעו, רוח שלצדו, קרוי על ידו, הסמוכה לו לכל הושטת ידו. אי''ן שו''ן איש''א בלע''ז [על ידו] :

(יח) דֶּ֣גֶל מַֽחֲנֵ֥ה אֶפְרַיִ֛ם לְצִבְאֹתָ֖ם יָ֑מָּה וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י אֶפְרַ֔יִם אֱלִֽישָׁמָ֖ע בֶּן-עַמִּיהֽוּד: טֵּקַס מַשְׁרִית אֶפְרַיִם לְחֵילֵיהוֹן מַעַרְבָא וְרַבָּא לִבְנֵי אֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בַּר עַמִיהוּד: (יט) וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעִ֥ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת: וְחֵילֵהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן אַרְבְּעִין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (כ) וְעָלָ֖יו מַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י מְנַשֶּׁ֔ה גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן-פְּדָהצֽוּר: וְדִסְמִיכִין עֲלוֹהִי שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה וְרַבָּא לִבְנֵי מְנַשֶׁה גַמְלִיאֵל בַּר פְדָהצוּר:

רש''י ועליו. כתרגומו ודסמיכין עלוהי:

(כא) וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם שְׁנַ֧יִם וּשְׁלֹשִׁ֛ים אֶ֖לֶף וּמָאתָֽיִם: וְחֵילֵהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן תְּלָתִין וּתְרֵין אַלְפִין וּמָאתָן: (כב) וּמַטֵּ֖ה בִּנְיָמִ֑ן וְנָשִׂיא֨ לִבְנֵ֣י בִנְיָמִ֔ן אֲבִידָ֖ן בֶּן-גִּדְעֹנִֽי: וְשִׁבְטָא דְבִנְיָמִן וְרַבָּא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בַּר גִדְעוֹנִי: (כג) וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם חֲמִשָּׁ֧ה וּשְׁלֹשִׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת: וְחֵילֵהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן תְּלָתִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: (כד) כָּֽל-הַפְּקֻדִ֞ים לְמַֽחֲנֵ֣ה אֶפְרַ֗יִם מְאַ֥ת אֶ֛לֶף וּשְׁמֹֽנַת-אֲלָפִ֥ים וּמֵאָ֖ה לְצִבְאֹתָ֑ם וּשְׁלִשִׁ֖ים יִסָּֽעוּ: (ס) כָּל מִנְיָנַיָא לְמַשְׁרִית אֶפְרַיִם מְאָה וְתַמְנֵי אַלְפִין וּמְאָה לְחֵילֵיהוֹן בִּתְלִיתֵתָא נָטְלִין: (כה) דֶּ֣גֶל מַֽחֲנֵ֥ה דָ֛ן צָפֹ֖נָה לְצִבְאֹתָ֑ם וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י דָ֔ן אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן-עַמִּֽישַׁדָּֽי: טֵקַס מַשְׁרִית דָן צִפּוּנָא לְחֵילֵיהוֹן וְרַבָּא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בַּר עַמִישַׁדָי: (כו) וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם שְׁנַ֧יִם וְשִׁשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֥ע מֵאֽוֹת: וְחֵילֵהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן שִׁתִּין וּתְרֵין אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה: (כז) וְהַֽחֹנִ֥ים עָלָ֖יו מַטֵּ֣ה אָשֵׁ֑ר וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י אָשֵׁ֔ר פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן-עָכְרָֽן: וְדִי שְׁרַן סְמִכִין עֲלוֹהִי שִׁבְטָא דְאָשֵׁר וְרַבָּא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בַּר עָכְרָן: (כח) וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם אֶחָ֧ד וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת: וְחֵילֵהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן אַרְבְּעִין וְחַד אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (כט) וּמַטֵּ֖ה נַפְתָּלִ֑י וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י נַפְתָּלִ֔י אֲחִירַ֖ע בֶּן-עֵינָֽן: וְשִׁבְטָא דְנַפְתָּלִי וְרַבָּא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בַּר עֵינָן: (ל) וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם שְׁלֹשָׁ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת: וְחֵילֵהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן חַמְשִׁין וּתְלָתָא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: (לא) כָּל-הַפְּקֻדִים֙ לְמַ֣חֲנֵה דָ֔ן מְאַ֣ת אֶ֗לֶף וְשִׁבְעָ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְשֵׁ֣שׁ מֵא֑וֹת לָאַֽחֲרֹנָ֥ה יִסְע֖וּ לְדִגְלֵיהֶֽם: (פ) כָּל מִנְיָנַיָא לְמַשְׁרִית דָן מְאָה וְחַמְשִׁין וְשַׁבְעָא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה בְּבַתְרֵתָא נָטְלִין לְטִקְסֵיהוֹן: (לב) אֵ֛לֶּה פְּקוּדֵ֥י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם כָּל-פְּקוּדֵ֤י הַֽמַּחֲנֹת֙ לְצִבְאֹתָ֔ם שֵׁשׁ-מֵא֥וֹת אֶ֨לֶף֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֔ים וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וַֽחֲמִשִּֽׁים: אִלֵין מִנְיָנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן כָּל מִנְיָנֵי מַשִׁרְיָתָא לְחֵילֵיהוֹן שִׁית מְאָהּ וּתְלָתָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה וְחַמְשִׁין: (לג) וְהַ֨לְוִיִּ֔ם לֹ֣א הָתְפָּֽקְד֔וּ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: וְלֵוָאֵי לָא אִתְמְנִיאוּ בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמָא דְפַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה: (לד) וַֽיַּעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁר-צִוָּ֨ה יְהֹוָ֜ה אֶת-מֹשֶׁ֗ה כֵּֽן-חָנ֤וּ לְדִגְלֵיהֶם֙ וְכֵ֣ן נָסָ֔עוּ אִ֥ישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָ֖יו עַל-בֵּ֥ית אֲבֹתָֽיו: (פ) וַעֲבָדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה כֵּן שָׁרַן לְטִּקְסֵיהוֹן וְכֵן נָטְלִין גְבַר לְזַרְעִיתֵיהּ עַל בֵּית אֲבָהָתוֹהִי: ג (א) רביעי וְאֵ֛לֶּה תּֽוֹלְדֹ֥ת אַֽהֲרֹ֖ן וּמֹשֶׁ֑ה בְּי֗וֹם דִּבֶּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֶת-מֹשֶׁ֖ה בְּהַ֥ר סִינָֽי: וְאִלֵין תּוּלְדַת אַהֲרֹן וּמשֶׁה בְּיוֹמָא דְמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה בְּטוּרָא דְסִינָי:

רש''י ואלה תולדת אהרן ומשה. ואינו מזכיר אלא בני אהרן. ונקראו תולדות משה, לפי שלמדן תורה. מלמד שכל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו: ביום דבר ה' את משה. נעשו אלו התולדות שלו, שלמדן מה שלמד מפי הגבורה:

(ב) וְאֵ֛לֶּה שְׁמ֥וֹת בְּֽנֵי-אַהֲרֹ֖ן הַבְּכֹ֣ר | נָדָ֑ב וַֽאֲבִיה֕וּא אֶלְעָזָ֖ר וְאִֽיתָמָֽר: וְאִלֵין שְׁמָהַת בְּנֵי אַהֲרֹן בּוּכְרָא נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר: (ג) אֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֔ן הַכֹּֽהֲנִ֖ים הַמְּשֻׁחִ֑ים אֲשֶׁר-מִלֵּ֥א יָדָ֖ם לְכַהֵֽן: אִלֵין שְׁמָהַת בְּנֵי אַהֲרֹן כַּהֲנַיָא דְאִתְרַבִּיאוּ דִי אִתְקָרֵב קֻרְבַּנְהוֹן לְשַׁמָשָׁא: (ד) וַיָּ֣מָת נָדָ֣ב וַֽאֲבִיה֣וּא לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֡ה בְּֽהַקְרִבָם֩ אֵ֨שׁ זָרָ֜ה לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙ בְּמִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וּבָנִ֖ים לֹֽא-הָי֣וּ לָהֶ֑ם וַיְכַהֵ֤ן אֶלְעָזָר֙ וְאִ֣יתָמָ֔ר עַל-פְּנֵ֖י אַֽהֲרֹ֥ן אֲבִיהֶֽם: (פ) וּמִית נָדָב וַאֲבִיהוּא קֳדָם יְיָ בְּקָרוֹבֵיהוֹן אֶשָׁתָא נוּכְרֵיתָא קֳדָם יְיָ בְּמַדְבְּרָא דְסִינַי וּבְנִין לָא הֲווֹ לְהוֹן וְשַׁמֵּשׁ אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל אַפֵּי אַהֲרֹן אֲבוּהוֹן:

רש''י על פני אהרן. בחייו:

(ה) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (ו) הַקְרֵב֙ אֶת-מַטֵּ֣ה לֵוִ֔י וְהַֽעֲמַדְתָּ֣ אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֑ן וְשֵֽׁרְת֖וּ אֹתֽוֹ: קָרֵב יָת שִׁבְטָּא דְלֵוִי וּתְקֵים יָתֵהּ קֳדָם אַהֲרֹן כַּהֲנָא וִישַׁמְשׁוּן יָתֵהּ:

רש''י ושרתו אתו. ומהו השרות, ושמרו את משמרתו, לפי ששמירת המקדש עליו שלא יקרב זר, כמו שנאמר (במדבר יח, א) אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש, והלוים הללו מסיעין אותם, זה הוא השרות:

(ז) וְשָֽׁמְר֣וּ אֶת-מִשְׁמַרְתּ֗וֹ וְאֶת-מִשְׁמֶ֨רֶת֙ כָּל-הָ֣עֵדָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לַֽעֲבֹ֖ד אֶת-עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּֽן: וְיִטְרוּן יָת מַטַרְתֵּהּ וְיָת מַטְרַת כָּל כְּנִשְׁתָּא קֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא לְמִפְלַח יָת פָּלְחַן מַשְׁכְּנָא:

רש''י ושמרו את משמרתו. כל מנוי שהאדם ממנה עליו ומטל עליו לעשותו, קרוי משמרת בכל המקרא ובלשון משנה, כמו שאמרו בבגתן ותרש (מגילה יג, ב) והלא אין משמרתי ומשמרתך שוה, וכן משמרות כהנה ולויה:

(ח) וְשָֽׁמְר֗וּ אֶֽת-כָּל-כְּלֵי֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְאֶת-מִשְׁמֶ֖רֶת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לַֽעֲבֹ֖ד אֶת-עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּֽן: וְיִטְרוּן יָת כָּל מָאנֵי מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיָת מַטְּרַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִפְלַח יָת פָּלְחַן מַשְׁכְּנָא:

רש''י ואת משמרת בני ישראל. שכלן היו זקוקין לצרכי המקדש, אלא שהלוים באים תחתיהם בשליחותם, לפיכך לוקחים מהם המעשרות בשכרן, שנאמר (במדבר יח, לא) כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם:

(ט) וְנָֽתַתָּה֙ אֶת-הַלְוִיִּ֔ם לְאַֽהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו נְתוּנִ֨ם נְתוּנִ֥ם הֵ֨מָּה֙ ל֔וֹ מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וְתִתֵּן יָת לֵוָאֵי לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי מְסִירִין יְהִיבִין אִנוּן לֵהּ מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

רש''י נתונים המה לו. לעזרה: מאת בני ישראל. כמו מתוך בני ישראל, כלומר משאר כל העדה נבדלו לכך בגזרת המקום, והוא נתנם לו, שנאמר (במדבר ח, יט) ואתנה את הלוים נתונים וגו':

(י) וְאֶת-אַֽהֲרֹ֤ן וְאֶת-בָּנָיו֙ תִּפְקֹ֔ד וְשָֽׁמְר֖וּ אֶת-כְּהֻנָּתָ֑ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת: (פ) וְיָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי תְּמַנֵי וְיִטְרוּן יָת כְּהֻנַתְהוֹן וְחִלוֹנַי דְיִקְרַב יִתְקְטֵל:

רש''י ואת אהרן ואת בניו תפקד. לשון פקידות ואינו לשון מנין: ושמרו את כהנתם. קבלת דמים וזריקה והקטרה ועבודות המסורות לכהנים:

(יא) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (יב) וַֽאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה לָקַ֣חְתִּי אֶת-הַלְוִיִּ֗ם מִתּוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל תַּ֧חַת כָּל-בְּכ֛וֹר פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָ֥יוּ לִ֖י הַלְוִיִּֽם: וַאֲנָא הָא קְרֵבִית יָת לֵוָאֵי מִגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲלַף כָּל בּוּכְרָא פְּתַח וַלְדָא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוֹן מְשַׁמְשִׁין קֳדָמַי לֵוָאֵי:

רש''י ואני הנה לקחתי. ואני מהיכן זכיתי בהן: מתוך בני ישראל. שיהיו ישראל שוכרין אותן לשרות שלי. על ידי הבכורות זכיתי בהם ולקחתים תמורתם, לפי שהיתה העבודה בבכורות, וכשחטאו בעגל נפסלו, והלוים שלא עבדו עבודה זרה נבחרו תחתיהם:

(יג) כִּ֣י לִי֘ כָּל-בְּכוֹר֒ בְּיוֹם֩ הַכֹּתִ֨י כָל-בְּכ֜וֹר בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם הִקְדַּ֨שְׁתִּי לִ֤י כָל-בְּכוֹר֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל מֵֽאָדָ֖ם עַד-בְּהֵמָ֑ה לִ֥י יִֽהְי֖וּ אֲנִ֥י יְהֹוָֽה: (פ) אֲרֵי דִילִי כָּל בּוּכְרָא בְּיוֹמָא דִקְטָלִית כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם אַקְדֵשִׁית קֳדָמַי כָּל בּוּכְרָא בְּיִשְׂרָאֵל מֵאֱנָשָׁא עַד בְּעִירָא דִילִי יְהוֹן אֲנָא יְיָ: (יד) חמישי וַיְדַבֵּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה בְּמַדְבְּרָא דְסִינַי לְמֵימָר: (טו) פְּקֹד֙ אֶת-בְּנֵ֣י לֵוִ֔י לְבֵ֥ית אֲבֹתָ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם כָּל-זָכָ֛ר מִבֶּן-חֹ֥דֶשׁ וָמַ֖עְלָה תִּפְקְדֵֽם: מְנֵי יָת בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָא תִּמְנִנוּן:

רש''י מבן חדש ומעלה. משיצא מכלל נפלים הוא נמנה לקרא שומר משמרת הקדש. אמר ר' יהודה ברבי שלום למוד הוא אותו השבט להיות נמנה מן הבטן, שנאמר (במד' כו, כט) אשר ילדה אתה ללוי במצרים, עם כניסתה בפתח מצרים ילדה אתה. ונמנית בשבעים נפש, שכשאתה מונה חשבונם לא תמצאם אלא שבעים חסר אחת, והיא השלימה את המנין:

(טז) וַיִּפְקֹ֥ד אֹתָ֛ם מֹשֶׁ֖ה עַל-פִּ֣י יְהֹוָ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֖ר צֻוָּֽה: וּמְנָא יָתְהוֹן משֶׁה עַל מֵימְרָא דַיְיָ כְּמָא דְאִתְפַּקָד:

רש''י על פי ה'. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא היאך אני נכנס לבתי כלם ולתוך אהליהם לדעת מנין יונקיהם. אמר לו הקדוש ברוך הוא עשה אתה את שלך ואני אעשה את שלי. הלך משה ועמד על פתח האהל והשכינה מקדמת לפניו, ובת קול יוצאת מן האהל ואומרת כך וכך תינוקות יש באהל זה, לכך נאמר על פי ה':

(יז) וַיִּֽהְיוּ-אֵ֥לֶּה בְנֵֽי-לֵוִ֖י בִּשְׁמֹתָ֑ם גֵּֽרְשׁ֕וֹן וּקְהָ֖ת וּמְרָרִֽי: וַהֲווֹ אִלֵין בְּנֵי לֵוִי בִּשְׁמָהַתְהוֹן גֵרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי: (יח) וְאֵ֛לֶּה שְׁמ֥וֹת בְּֽנֵי-גֵרְשׁ֖וֹן לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם לִבְנִ֖י וְשִׁמְעִֽי: וְאִלֵין שְׁמָהַת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לִבְנִי וְשִׁמְעִי: (יט) וּבְנֵ֥י קְהָ֖ת לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם עַמְרָ֣ם וְיִצְהָ֔ר חֶבְר֖וֹן וְעֻזִּיאֵֽל: וּבְנֵי קְהָת לְזַרְעֲיַתְהוֹן עַמְרָם וְיִצְהָר חֶבְרוֹן וְעֻזִיאֵל: (כ) וּבְנֵ֧י מְרָרִ֛י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם מַחְלִ֣י וּמוּשִׁ֑י אֵ֥לֶּה הֵ֛ם מִשְׁפְּחֹ֥ת הַלֵּוִ֖י לְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם: וּבְנֵי מְרָרִי לְזַרְעֲיַתְהוֹן מַחְלִי וּמוּשִׁי אִלֵין אִנוּן זַרְעֲיַת לֵוָאֵי לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן: (כא) לְגֵ֣רְשׁ֔וֹן מִשְׁפַּ֨חַת֙ הַלִּבְנִ֔י וּמִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁמְעִ֑י אֵ֣לֶּה הֵ֔ם מִשְׁפְּחֹ֖ת הַגֵּֽרְשֻׁנִּֽי: לְגֵרְשׁוֹן זַרְעִית לִבְנִי וְזַרְעִית שִׁמְעִי אִלֵין אִנוּן זַרְעֲיַת גֵרְשׁוֹן:

רש''י לגרשון משפחת הלבני. כלומר לגרשון היו הפקודים משפחת הלבני ומשפחת השמעי פקודיהם כך וכך:

(כב) פְּקֻֽדֵיהֶם֙ בְּמִסְפַּ֣ר כָּל-זָכָ֔ר מִבֶּן-חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה פְּקֻ֣דֵיהֶ֔ם שִׁבְעַ֥ת אֲלָפִ֖ים וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת: מִנְיָנֵיהוֹן בְּמִנְיַן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָא מִנְיָנֵיהוֹן שַׁבְעָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (כג) מִשְׁפְּחֹ֖ת הַגֵּֽרְשֻׁנִּ֑י אַֽחֲרֵ֧י הַמִּשְׁכָּ֛ן יַֽחֲנ֖וּ יָֽמָּה: זַרְעֲיַת גֵרְשׁוֹן אֲחוֹרֵי מַשְׁכְּנָא יִשְּׁרוּן מַעַרְבָא: (כד) וּנְשִׂ֥יא בֵֽית-אָ֖ב לַגֵּֽרְשֻׁנִּ֑י אֶלְיָסָ֖ף בֶּן-לָאֵֽל: וְרַב בֵּית אַבָּא לְבֵית גֵרְשׁוֹן אֶלְיָסָף בַּר לָאֵל: (כה) וּמִשְׁמֶ֤רֶת בְּנֵֽי-גֵרְשׁוֹן֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד הַמִּשְׁכָּ֖ן וְהָאֹ֑הֶל מִכְסֵ֕הוּ וּמָסַ֕ךְ פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וּמַטְרַת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא מַשְׁכְּנָא וּפְרָסָא חוֹפָאֵהּ וּפְרָסָא דִתְרַע מַשְׁכַן זִמְנָא:

רש''י המשכן. יריעות התחתונות: והאהל. יריעות עזים העשויות לגג: מכסהו. עורות אילים ותחשים: ומסך פתח. הוא הוילון:

(כו) וְקַלְעֵ֣י הֶֽחָצֵ֗ר וְאֶת-מָסַךְ֙ פֶּ֣תַח הֶֽחָצֵ֔ר אֲשֶׁ֧ר עַל-הַמִּשְׁכָּ֛ן וְעַל-הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִ֑יב וְאֵת֙ מֵֽיתָרָ֔יו לְכֹ֖ל עֲבֹֽדָתֽוֹ: (ס) וּסְרָדֵי דְדַרְתָּא וְיָת פְּרָסָא דִתְרַע דַרְתָּא דִי עַל מַשְׁכְּנָא וְעַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר וְיָת אַטוּנוֹהִי לְכֹל פּוּלְחָנֵהּ:

רש''י ואת מיתריו. של משכן והאהל ולא של חצר:

(כז) וְלִקְהָ֗ת מִשְׁפַּ֤חַת הָֽעַמְרָמִי֙ וּמִשְׁפַּ֣חַת הַיִּצְהָרִ֔י וּמִשְׁפַּ֨חַת֙ הַֽחֶבְרֹנִ֔י וּמִשְׁפַּ֖חַת הָֽעָזִּיאֵלִ֑י אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מִשְׁפְּחֹ֥ת הַקְּהָתִֽי: וְלִקְהָת זַרְעִית עַמְרָם וְזַרְעִית יִצְהָר וְזַרְעִית חֶבְרוֹן וְזַרְעִית עֻזִיאֵל אִלֵין אִנוּן זַרְעֲיַת קְהָת: (כח) בְּמִסְפַּר֙ כָּל-זָכָ֔ר מִבֶּן-חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה שְׁמֹנַ֤ת אֲלָפִים֙ וְשֵׁ֣שׁ מֵא֔וֹת שֹֽׁמְרֵ֖י מִשְׁמֶ֥רֶת הַקֹּֽדֶשׁ: בְּמִנְיַן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָא תְּמַנְיָא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה נַטְּרֵי מַטַרְתָּא דְקוּדְשָׁא: (כט) מִשְׁפְּחֹ֥ת בְּנֵֽי-קְהָ֖ת יַֽחֲנ֑וּ עַ֛ל יֶ֥רֶךְ הַמִּשְׁכָּ֖ן תֵּימָֽנָה: זַרְעֲיַת בְּנֵי קְהָת יִשְׁרוּן עַל צִדָא דְמַשְׁכְּנָא דָרוֹמָא:

רש''י משפחת בני קהת יחנו וגו' תימנה. וסמוכין להם דגל ראובן החונים תימנה, אוי לרשע ואוי לשכנו, לכך לקו מהם דתן ואבירם ומאתים וחמשים איש עם קרח ועדתו, שנמשכו עמהם במחלקתם:

(ל) וּנְשִׂ֥יא בֵֽית-אָ֖ב לְמִשְׁפְּחֹ֣ת הַקְּהָתִ֑י אֱלִֽיצָפָ֖ן בֶּן-עֻזִּיאֵֽל: וְרַב בֵּית אַבָּא לְזַרְעֲיַת קְהָת אֱלִיצָפָן בַּר עֻזִיאֵל: (לא) וּמִשְׁמַרְתָּ֗ם הָֽאָרֹ֤ן וְהַשֻּׁלְחָן֙ וְהַמְּנֹרָ֣ה וְהַֽמִּזְבְּחֹ֔ת וּכְלֵ֣י הַקֹּ֔דֶשׁ אֲשֶׁ֥ר יְשָֽׁרְת֖וּ בָּהֶ֑ם וְהַ֨מָּסָ֔ךְ וְכֹ֖ל עֲבֹֽדָתֽוֹ: וּמַטַרְתְּהוֹן אֲרוֹנָא וּפְתוֹרָא וּמְנַרְתָּא וּמַדְבְּחַיָא וּמָנֵי קוּדְשָׁא דִי יְשַׁמְשׁוּן בְּהוֹן וּפְרָסָא וְכֹל פוּלְחָנֵהּ:

רש''י והמסך. היא הפרכת, שאף היא קרויה פרכת המסך:

(לב) וּנְשִׂיא֙ נְשִׂיאֵ֣י הַלֵּוִ֔י אֶלְעָזָ֖ר בֶּן-אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֑ן פְּקֻדַּ֕ת שֹֽׁמְרֵ֖י מִשְׁמֶ֥רֶת הַקֹּֽדֶשׁ: וַאֲמַרְכְּלָא דִמְמַנָא עַל רַבְרְבֵי לֵוָאֵי אֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא דְמִתְּחוֹת יְדוֹהִי מְמַנָן נָטְרֵי מַטְרַת קוּדְשָׁא:

רש''י ונשיא נשיאי הלוי. ממנה על כלם. ועל מה היא נשיאותו, פקדת שומרי משמרת הקדש, על ידו היה פקדת כלם:

(לג) לִמְרָרִ֕י מִשְׁפַּ֨חַת֙ הַמַּחְלִ֔י וּמִשְׁפַּ֖חַת הַמּוּשִׁ֑י אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מִשְׁפְּחֹ֥ת מְרָרִֽי: לִמְרָרִי זַרְעִית מַחְלִי וְזַרְעִית מוּשִׁי אִלֵין אִנוּן זַרְעֲיַת מְרָרִי: (לד) וּפְקֻֽדֵיהֶם֙ בְּמִסְפַּ֣ר כָּל-זָכָ֔ר מִבֶּן-חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה שֵׁ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים וּמָאתָֽיִם: וּמִנְיָנֵיהוֹן בְּמִנְיַן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָא שִׁתָּא אַלְפִין וּמָאתָן: (לה) וּנְשִׂ֤יא בֵֽית-אָב֙ לְמִשְׁפְּחֹ֣ת מְרָרִ֔י צֽוּרִיאֵ֖ל בֶּן-אֲבִיחָ֑יִל עַ֣ל יֶ֧רֶךְ הַמִּשְׁכָּ֛ן יַֽחֲנ֖וּ צָפֹֽנָה: וְרַב בֵּית אַבָּא לְזַרְעֲיַת מְרָרִי צוּרִיאֵל בַּר אֲבִיחָיִל עַל צִדָא דְמַשְׁכְּנָא יִשְׁרוּן צִפּוּנָא: (לו) וּפְקֻדַּ֣ת מִשְׁמֶ֘רֶת֘ בְּנֵ֣י מְרָרִי֒ קַרְשֵׁי֙ הַמִּשְׁכָּ֔ן וּבְרִיחָ֖יו וְעַמֻּדָ֣יו וַֽאֲדָנָ֑יו וְכָ֨ל-כֵּלָ֔יו וְכֹ֖ל עֲבֹֽדָתֽוֹ: וְדִי מְסִיר לְמַטְרַת בְּנֵי מְרָרִי דַפֵּי מַשְׁכְּנָא וְעַבְרוֹהִי וְעַמוּדוֹהִי וְסַמְכוֹהִי וְכָל מָנוֹהִי וְכֹל פּוּלְחָנֵהּ: (לז) וְעַמֻּדֵ֧י הֶֽחָצֵ֛ר סָבִ֖יב וְאַדְנֵיהֶ֑ם וִיתֵֽדֹתָ֖ם וּמֵֽיתְרֵיהֶֽם: וְעַמוּדֵי דְדַרְתָּא סְחוֹר סְחוֹר וְסַמְכֵיהוֹן וְסִכֵּיהוֹן וְאַטוּנֵיהוֹן: (לח) וְהַֽחֹנִ֣ים לִפְנֵ֣י הַמִּשְׁכָּ֡ן קֵ֣דְמָה לִפְנֵי֩ אֹֽהֶל-מוֹעֵ֨ד | מִזְרָ֜חָה מֹשֶׁ֣ה | וְאַֽהֲרֹ֣ן וּבָנָ֗יו שֹֽׁמְרִים֙ מִשְׁמֶ֣רֶת הַמִּקְדָּ֔שׁ לְמִשְׁמֶ֖רֶת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת: וְדִי שְׁרַן קֳדָם מַשְׁכְּנָא קִדוּמָא קֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא מַדִינְחָא משֶׁה וְאַהֲרֹן וּבְנוֹהִי נָטְרִין מַטְרַת מַקְדְשָׁא לְמַטְרַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְחִילוֹנַי דְיִקְרַב יִתְקְטֵל:

רש''י משה ואהרן ובניו. וסמוכין להם דגל מחנה יהודה, והחונים עליו יששכר וזבולן, טוב לצדיק טוב לשכנו, לפי שהיו שכניו של משה שהיה עוסק בתורה, נעשו גדולים בתורה, שנאמר (תהלים ס, ט) יהודה מחקקי, ומבני יששכר יודעי בינה וגו' (דה''י א' יב לג) מאתים ראשי סנהדראות, ומזבולן משכים בשבט סופר (שופטים ה יד) :

(לט) כָּל-פְּקוּדֵ֨י הַלְוִיִּ֜ם אֲשֶׁר֩ פָּקַ֨ד מֹשֶׁ֧ה וְ֗אַֽ֗הֲ֗רֹ֛֗ן֗ עַל-פִּ֥י יְהֹוָ֖ה לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם כָּל-זָכָר֙ מִבֶּן-חֹ֣דֶשׁ וָמַ֔עְלָה שְׁנַ֥יִם וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף: (ס) כָּל מִנְיָנֵי לֵוָאֵי דִי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל מֵימְרָא דַיְיָ לְזַרְעֲיַתְהוֹן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָא עַשְׂרִין וּתְרֵין אַלְפִין:

רש''י אשר פקד משה ואהרן. נקוד על ואהרן, לומר שלא היה במנין הלוים: שנים ועשרים אלף. ובפרטן אתה מוצא שלש מאות יתרים, בני גרשון שבעת אלפים וחמש מאות, בני קהת שמונת אלפים ושש מאות, בני מררי ששת אלפים ומאתים, [הרי שנים ועשרים אלף ושלש מאות] . ולמה לא כללן עם השאר ויפדו את הבכורות, ולא יהיו זקוקים השלשה ושבעים ומאתים בכורות העודפים על המנין לפדיון, אמרו רבותינו במסכת בכורות (בכורות ה א) אותן שלש מאות לוים בכורות היו ודים שיפקיעו עצמם מן הפדיון:

(מ) שישי וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה פְּקֹ֨ד כָּל-בְּכֹ֤ר זָכָר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִבֶּן-חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה וְשָׂ֕א אֵ֖ת מִסְפַּ֥ר שְׁמֹתָֽם: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה מְנֵי כָּל בּוּכְרַיָא דִכְרַיָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָא וְקַבֵּל יָת מִנְיַן שְׁמָהַתְהוֹן:

רש''י פקד כל בכור זכר וגו' מבן חדש ומעלה. משיצא מכלל ספק נפלים:

(מא) וְלָֽקַחְתָּ֨ אֶת-הַלְוִיִּ֥ם לִי֙ אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה תַּ֥חַת כָּל-בְּכֹ֖ר בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְאֵת֙ בֶּֽהֱמַ֣ת הַלְוִיִּ֔ם תַּ֣חַת כָּל-בְּכ֔וֹר בְּבֶֽהֱמַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וּתְקָרֵב יָת לֵוָאֵי קֳדָמַי אֲנָא יְיָ חֲלַף כָּל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָת בְּעִירָא דְלֵוָאֵי חֲלַף כָּל בּוּכְרָא בִּבְעִירָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (מב) וַיִּפְקֹ֣ד מֹשֶׁ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֹת֑וֹ אֶֽת-כָּל-בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וּמְנָא משֶׁה כְּמָא דִי פַקֵיד יְיָ יָתֵהּ יָת כָּל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (מג) וַיְהִי֩ כָל-בְּכ֨וֹר זָכָ֜ר בְּמִסְפַּ֥ר שֵׁמֹ֛ת מִבֶּן-חֹ֥דֶשׁ וָמַ֖עְלָה לִפְקֻֽדֵיהֶ֑ם שְׁנַ֤יִם וְעֶשְׂרִים֙ אֶ֔לֶף שְׁלֹשָׁ֥ה וְשִׁבְעִ֖ים וּמָאתָֽיִם: (פ) וַהֲווֹ כָל בּוּכְרַיָא דִכְרַיָא בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָא לְמִנְיָנֵיהוֹן עַשְׂרִין וּתְרֵין אַלְפִין מָאתָן וְשַׁבְעִין וּתְלָתָא: (מד) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְּמֵימָר: (מה) קַ֣ח אֶת-הַלְוִיִּ֗ם תַּ֤חַת כָּל-בְּכוֹר֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת-בֶּֽהֱמַ֥ת הַלְוִיִּ֖ם תַּ֣חַת בְּהֶמְתָּ֑ם וְהָֽיוּ-לִ֥י הַלְוִיִּ֖ם אֲנִ֥י יְהֹוָֽה: קָרֵב יָת לֵוָאֵי חֲלַף כָּל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָת בְּעִירָא דְלֵוָאֵי חֲלַף בְּעִירְהוֹן וִיהוֹן מְשַּׁמְשִׁין קֳדָמַי לֵוָאֵי אֲנָא יְיָ:

רש''י ואת בהמת הלוים וגו' . לא פדו בהמות הלוים את בכורי בהמה טהורה שלישראל, אלא את פטרי חמוריהם, ושה אחד של בן לוי פטר כמה פטרי חמורים שלישראל, תדע שהרי מנה העודפים באדם ולא מנה העודפים בבהמה:

(מו) וְאֵת֙ פְּדוּיֵ֣י הַשְּׁלֹשָׁ֔ה וְהַשִּׁבְעִ֖ים וְהַמָּאתָ֑יִם הָעֹֽדְפִים֙ עַל-הַלְוִיִּ֔ם מִבְּכ֖וֹר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וְיָת פּוּרְקַן מָאתָן וְשַׁבְעִין וּתְלָתָא דְיַתִּירִין עַל לֵוָאֵי מִבּוּכְרַיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

רש''י ואת פדויי השלשה וגו' . ואת הבכורות הצריכין להפדות בהם, אלו השלשה ושבעים ומאתים העודפים בהם, יתרים על הלוים, מהם תקח חמשת שקלים לגלגלת, כך היתה מכירתו של יוסף עשרים כסף, שהיה בכורה של רחל:

(מז) וְלָֽקַחְתָּ֗ חֲמֵ֧שֶׁת חֲמֵ֛שֶׁת שְׁקָלִ֖ים לַגֻּלְגֹּ֑לֶת בְּשֶׁ֤קֶל הַקֹּ֨דֶשׁ֙ תִּקָּ֔ח עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה הַשָּֽׁקֶל: וְתִסַב חָמֵשׁ חָמֵשׁ סִלְעִין לְגֻלְגַלְתָּא בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תִּסַב עַשְׂרִין מָעִין סִלְעָא: (מח) וְנָֽתַתָּ֣ה הַכֶּ֔סֶף לְאַֽהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו פְּדוּיֵ֕י הָעֹֽדְפִ֖ים בָּהֶֽם: וְתִתֵּן כַּסְפָּא לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי פֻּרְקַן דְיַתִּירִין בְּהוֹן: (מט) וַיִּקַּ֣ח מֹשֶׁ֔ה אֵ֖ת כֶּ֣סֶף הַפִּדְי֑וֹם מֵאֵת֙ הָעֹ֣דְפִ֔ים עַ֖ל פְּדוּיֵ֥י הַלְוִיִּֽם: וּנְסֵיב משֶׁה יָת כְּסַף פּוּרְקָנָא מִן דְיַתִּירִין עַל פְּרִיקֵי לֵוָאֵי:

רש''י העדפים על פדויי הלוים. על אותן שפדו הלוים בגופן:

(נ) מֵאֵ֗ת בְּכ֛וֹר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לָקַ֣ח אֶת-הַכָּ֑סֶף חֲמִשָּׁ֨ה וְשִׁשִּׁ֜ים וּשְׁלֹ֥שׁ מֵא֛וֹת וָאֶ֖לֶף בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ: מִן בּוּכְרַיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְסִיב יָת כַּסְפָּא אֲלַף וּתְלַת מְאָה וְשִׁתִּין וְחָמֵשׁ סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא:

רש''י חמשה וששים ושלש מאות ואלף. כך סכום החשבון חמשת שקלים לגלגלת. למאתים בכורות אלף שקל, לשבעים בכורות שלש מאות וחמשים שקל, לשלש בכורות חמשה עשר שקל. אמר כיצד אעשה, בכור שאומר לו תן חמשת שקלים, יאמר לי אני מפדויי הלוים. מה עשה, הביא שנים ועשרים אלף פתקין וכתב עליהן בן לוי, ומאתים ושבעים ושלשה פתקין כתב עליהן חמשה שקלים, בללן ונתנן בקלפי, אמר להם בואו וטלו פתקיכם לפי הגורל:

(נא) וַיִּתֵּ֨ן מֹשֶׁ֜ה אֶת-כֶּ֧סֶף הַפְּדֻיִּ֛ם לְאַֽהֲרֹ֥ן וּלְבָנָ֖יו עַל-פִּ֣י יְהֹוָ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: (פ) וִיהַב משֶׁה יָת כְּסַף פְּרִיקַיָא לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי עַל מֵימְרָא דַיְיָ כְּמָא דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה: ד (א) שביעי וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר: (ב) נָשֹׂ֗א אֶת-רֹאשׁ֨ בְּנֵ֣י קְהָ֔ת מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י לֵוִ֑י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם: קַבִּילוּ יָת חֻשְׁבַּן בְּנֵי קְהָת מִגוֹ בְּנֵי לֵוִי לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן:

רש''י נשא את ראש וגו' . מנה מהם את הראויין לעבודת משא, והם מבן שלשים ועד בן חמשים שנה, והפחות משלשים לא נתמלא כחו. מכאן אמרו בן שלשים לכח, והיותר על בן חמשים כחו מכחיש מעתה:

(ג) מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן-חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל-בָּא֙ לַצָּבָ֔א לַֽעֲשׂ֥וֹת מְלָאכָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵלָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין כָּל דְאָתֵי לְחֵילָא לְמֶעְבַּד עִבִדְתָּא בְּמַשְׁכַּן זִימְנָא: (ד) זֹ֛את עֲבֹדַ֥ת בְּנֵֽי-קְהָ֖ת בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד קֹ֖דֶשׁ הַקֳּדָשִֽׁים: דֵין פּוּלְחַן בְּנֵי קְהָת בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא קוֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָא:

רש''י קדש הקדשים. המקדש שבכלן הארון והשלחן והמנורה והמזבחות והפרוכת וכלי שרת:

(ה) וּבָ֨א אַֽהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ בִּנְסֹ֣עַ הַֽמַּחֲנֶ֔ה וְהוֹרִ֕דוּ אֵ֖ת פָּרֹ֣כֶת הַמָּסָ֑ךְ וְכִ֨סּוּ-בָ֔הּ אֵ֖ת אֲרֹ֥ן הָֽעֵדֻֽת: וְיֵיעוֹל אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי בְּמֵטַל מַשְׁרִיתָא וִיפָרְקוּן יָת פָּרֻכְתָּא דִפְרָסָא וִיכַסוּן בַּהּ יָת אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא:

רש''י ובא אהרן ובניו וגו' . יכניסו כל כלי וכלי לנרתקו המפורש לו בפרשה זו, ולא יצטרכו הלוים בני קהת אלא לשאת: בנסוע המחנה. כשהענן מסתלק הם יודעין שיסעו:

(ו) וְנָֽתְנ֣וּ עָלָ֗יו כְּסוּי֙ עוֹר תַּ֔חַשׁ וּפָֽרְשׂ֧וּ בֶֽגֶד-כְּלִ֛יל תְּכֵ֖לֶת מִלְמָ֑עְלָה וְשָׂמ֖וּ בַּדָּֽיו: וְיִתְּנוּן עֲלוֹהִי חוֹפָאָה דִמְשַׁךְ סַסְגוֹנָא וְיִפְרְסוּן לְבוּשׁ גְמִיר תִּכְלָא מִלְעֵלָא וִישַׁוּוּן אֲרִיחוֹהִי: (ז) וְעַ֣ל | שֻׁלְחַ֣ן הַפָּנִ֗ים יִפְרְשׂוּ֘ בֶּ֣גֶד תְּכֵ֒לֶת֒ וְנָֽתְנ֣וּ עָ֠לָ֠יו אֶת-הַקְּעָרֹ֤ת וְאֶת-הַכַּפֹּת֙ וְאֶת-הַמְּנַקִּיֹּ֔ת וְאֵ֖ת קְשׂ֣וֹת הַנָּ֑סֶךְ וְלֶ֥חֶם הַתָּמִ֖יד עָלָ֥יו יִֽהְיֶֽה: וְעַל פָּתוֹרָא דִלְחֵם אַפַּיָא יִפְרְסוּן לְבוּשׁ תִּכְלָא וְיִתְּנוּן עֲלוֹהִי יָת מָגִּיסַיָא וְיָת בָּזִיכַיָא וְיָת מְכִילָתָא וְיָת קַסְווֹת נִסוּכָא וְלַחְמָא תְּדִירָא עֲלוֹהִי יְהֵי:

רש''י קערת וכפות קשות ומנקיות. כבר פרשתי במלאכת המשכן: הנסך. הכסוי לשון מסך, כדכתיב (שמות כה, כט) אשר יסך בהן:

(ח) וּפָרְשׂ֣וּ עֲלֵיהֶ֗ם בֶּ֚גֶד תּוֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י וְכִסּ֣וּ אֹת֔וֹ בְּמִכְסֵ֖ה עוֹר תָּ֑חַשׁ וְשָׂמ֖וּ אֶת-בַּדָּֽיו: וְיִפְרְסוּן עֲלֵיהוֹן לְבוּשׁ צְבַע זְהוֹרִי וִיכַסוּן יָתֵהּ בְּחוֹפָאָה דִמְשַׁךְ סַסְגוֹנָא וִישַׁוּוּן יָת אֲרִיחוֹהִי: (ט) וְלָֽקְח֣וּ | בֶּ֣גֶד תְּכֵ֗לֶת וְכִסּ֞וּ אֶת-מְנֹרַ֤ת הַמָּאוֹר֙ וְאֶת-נֵרֹ֣תֶ֔יהָ וְאֶת-מַלְקָחֶ֖יהָ וְאֶת-מַחְתֹּתֶ֑יהָ וְאֵת֙ כָּל-כְּלֵ֣י שַׁמְנָ֔הּ אֲשֶׁ֥ר יְשָֽׁרְתוּ-לָ֖הּ בָּהֶֽם: וְיִסְבוּן לְבוּשׁ תִּכְלָא וִיכַסוּן יָת מְנַרְתָּא דְאַנְהוֹרֵי וְיָת בּוֹצִינָהָא וְיָת צִבְתָהָא וְיָת מַחְתְּיָתָהָא וְיָת כָּל מָנֵי מִשְׁחָא דִי יְשַׁמְשׁוּן לָהּ בְּהוֹן:

רש''י מלקחיה. כמין צבת שמושך בה את הפתילה לכל צד שירצה: מחתתיה. כמין כף קטנה ושוליה פשוטין ולא סגלגלים, ואין לה מחצה לפניה אלא מצדיה, וחותה בה את דשן הנרות כשמטיבן: נרתיה. לוצי''ש בלע''ז [מנורות] שנותנים בהן השמן והפתילות:

(י) וְנָֽתְנ֤וּ אֹתָהּ֙ וְאֶת-כָּל-כֵּלֶ֔יהָ אֶל-מִכְסֵ֖ה עוֹר תָּ֑חַשׁ וְנָֽתְנ֖וּ עַל-הַמּֽוֹט: וְיִתְּנוּן יָתָהּ וְיָת כָּל מָנָהָא לְחוֹפָאָה דִמְשַׁךְ סַסְגוֹנָא וְיִתְּנוּן עַל אֲרִיחָא:

רש''י אל מכסה עור תחש. כמין מרצוף:

(יא) וְעַ֣ל | מִזְבַּ֣ח הַזָּהָ֗ב יִפְרְשׂוּ֙ בֶּ֣גֶד תְּכֵ֔לֶת וְכִסּ֣וּ אֹת֔ו בְּמִכְסֵ֖ה עוֹר תָּ֑חַשׁ וְשָׂמ֖וּ אֶת-בַּדָּֽיו: וְעַל מַדְבְּחָא דְדַהֲבָא יִפְרְסוּן לְבוּשׁ תִּכְלָא וִיכַסוּן יָתֵהּ בְּחוֹפָאָה דִמְשַׁךְ סַסְגוֹנָא וִישַׁוּוּן יָת אֲרִיחוֹהִי: (יב) וְלָֽקְחוּ֩ אֶת-כָּל-כְּלֵ֨י הַשָּׁרֵ֜ת אֲשֶׁ֧ר יְשָֽׁרְתוּ-בָ֣ם בַּקֹּ֗דֶשׁ וְנָֽתְנוּ֙ אֶל-בֶּ֣גֶד תְּכֵ֔לֶת וְכִסּ֣וּ אוֹתָ֔ם בְּמִכְסֵ֖ה עוֹר תָּ֑חַשׁ וְנָֽתְנ֖וּ עַל-הַמּֽוֹט: וְיִסְבוּן יָת כָּל מָנֵי שִׁמוּשָׁא דִי יְשַׁמְשׁוּן בְּהוֹן בְּקוּדְשָׁא וְיִתְּנוּן לִלְבוּשׁ תִּכְלָא וִיכַסוּן יָתְהוֹן בְּחוֹפָאָה דִמְשַׁךְ סַסְגוֹנָא וְיִתְּנוּן עַל אֲרִיחָא:

רש''י את כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש. בתוך המשכן שהוא קדש, והן כלי הקטרת שמשרתין בהם במזבח הפנימי:

(יג) וְדִשְּׁנ֖וּ אֶת-הַמִּזְבֵּ֑חַ וּפָרְשׂ֣וּ עָלָ֔יו בֶּ֖גֶד אַרְגָּמָֽן: וְיִסְפוּן יָת קִטְמָא דְמַדְבְּחָא וְיִפְרְסוּן עֲלוֹהִי לְבוּשׁ אַרְגְוָן:

רש''י ודשנו את המזבח. מזבח הנחשת: ודשנו. יטלו את הדשן מעליו: ופרשו עליו בגד ארגמן. ואש שירדה מן השמים רבוצה תחת הבגד כארי בשעת המסעות, ואינה שורפתו, שהיו כופין עליה פסכתר של נחשת:

(יד) וְנָֽתְנ֣וּ עָ֠לָ֠יו אֶֽת-כָּל-כֵּלָ֞יו אֲשֶׁ֣ר יְֽשָׁרְת֧וּ עָלָ֣יו בָּהֶ֗ם אֶת-הַמַּחְתֹּ֤ת אֶת-הַמִּזְלָגֹת֙ וְאֶת-הַיָּעִ֣ים וְאֶת-הַמִּזְרָקֹ֔ת כֹּ֖ל כְּלֵ֣י הַמִּזְבֵּ֑חַ וּפָֽרְשׂ֣וּ עָלָ֗יו כְּס֛וּי ע֥וֹר תַּ֖חַשׁ וְשָׂמ֥וּ בַדָּֽיו: וְיִתְּנוּן עֲלוֹהִי יָת כָּל מָנוֹהִי דִי יְשַׁמְשׁוּן עֲלוֹהִי בְהוֹן יָת מַחְתְּיָתָא וְיָת צִנוֹרְיָתָא וְיָת מַגְרוֹפְיָתָא וְיָת מִזְרְקַיָא כֹּל מָנֵי מַדְבְּחָא וְיִפְרְסוּן עֲלוֹהִי חוֹפָאָה דִמְשַׁךְ סַסְגוֹנָא וִישַׁווּן אֲרִיחוֹהִי:

רש''י מחתת. שבהן חותים גחלים לתרומת הדשן, שעשויה כמין מחבת שאין לה אלא שלש מחצות, ומלפניה שואבת את הגחלים: מזלגות. צנוריות של נחשת שבהן מכין באברים שעל המזבח להפכן כדי שיתעכלו יפה ומהר: יעים. הם מגרפות ובלע''ז ודי''ל [מגרפה] והן של נחשת ובהן מכבדין את הדשן מעל המזבח:

(טו) וְכִלָּ֣ה אַֽהֲרֹן-וּ֠בָנָ֠יו לְכַסֹּ֨ת אֶת-הַקֹּ֜דֶשׁ וְאֶת-כָּל-כְּלֵ֣י הַקֹּ֘דֶשׁ֘ בִּנְסֹ֣עַ הַֽמַּחֲנֶה֒ וְאַֽחֲרֵי-כֵ֗ן יָבֹ֤אוּ בְנֵֽי-קְהָת֙ לָשֵׂ֔את וְלֹֽא-יִגְּע֥וּ אֶל-הַקֹּ֖דֶשׁ וָמֵ֑תוּ אֵ֛לֶּה מַשָּׂ֥א בְנֵֽי-קְהָ֖ת בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וִישֵׁיצֵי אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי לְכַסָאָה יָת קוּדְשָׁא וְיָת כָּל מָנֵי קוּדְשָׁא בְּמֵטַל מַשְׁרִיתָא וּבָתַר כֵּן יַעֲלוּן בְּנֵי קְהָת לְמִטַּל וְלָא יִקְרְבוּן לְקוּדְשָׁא וְלָא יְמוּתוּן אִלֵין מַטוּל בְּנֵי קְהָת בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא:

רש''י לכסת את הקדש. הארון והמזבח: ואת כל כלי הקדש. המנורה וכלי שרת: ומתו. שאם יגעו חייבין מיתה בידי שמים:

(טז) וּפְקֻדַּ֞ת אֶלְעָזָ֣ר | בֶּן-אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן שֶׁ֤מֶן הַמָּאוֹר֙ וּקְטֹ֣רֶת הַסַּמִּ֔ים וּמִנְחַ֥ת הַתָּמִ֖יד וְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֑ה פְּקֻדַּ֗ת כָּל-הַמִּשְׁכָּן֙ וְכָל-אֲשֶׁר-בּ֔וֹ בְּקֹ֖דֶשׁ וּבְכֵלָֽיו: (פ) וְדִי מְסִיר לְאֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא מִשְׁחָא דְאַנְהָרוּתָא וּקְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא וּמִנְחָתָּא תְדִירָא וּמִשְׁחָא דִרְבוּתָא מַטְרַת כָּל מַשְׁכְּנָא וְכָל דִי בֵהּ בְּקוּדְשָׁא וּבְמָנוֹהִי:

רש''י ופקדת אלעזר. שהוא ממנה עליהם לשאת אותם, שמן וקטרת ושמן המשחה ומנחת התמיד, עליו מטל לצוות ולזרז ולהקריב בעת חנייתן: פקדת כל המשכן. ועוד היה ממנה על משא בני קהת לצוות איש איש על עבודתו ועל משאו, והוא המשכן וכל אשר בו, כל הסדורים למעלה בפרשה זו, אבל משא בני גרשון ומררי שאינן מקדש הקדשים, על פי איתמר היה, כמו שכתוב בפרשת נשא (פסוק כח) :

(יז) מפטיר וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר: (יח) אַל-תַּכְרִ֕יתוּ אֶת-שֵׁ֖בֶט מִשְׁפְּחֹ֣ת הַקְּהָתִ֑י מִתּ֖וֹךְ הַלְוִיִּֽם: לָא תְשֵׁיצוּן יָת שִׁבְטָא זַרְעֲיַת קְהָת מִגוֹ לֵוָאֵי:

רש''י אל תכריתו. אל תגרמו להם שימותו:

(יט) וְזֹ֣את | עֲשׂ֣וּ לָהֶ֗ם וְחָיוּ֙ וְלֹ֣א יָמֻ֔תוּ בְּגִשְׁתָּ֖ם אֶת-קֹ֣דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֑ים אַֽהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ יָבֹ֔אוּ וְשָׂמ֣וּ אוֹתָ֗ם אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ עַל-עֲבֹֽדָת֖וֹ וְאֶל-מַשָּׂאֽוֹ: וְדָא עִבִידוּ לְהוֹן וְיֵחוּן וְלָא יְמוּתוּן בְּמִקְרַבְהוֹן לְקֹדֶשׁ קוּדְשַּׁיָא אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יַעֲלוּן וִימַנוּן יָתְהוֹן גְבַר גְבַר עַל פֻּלְחָנֵהּ וּלְמַטוּלֵהּ: (כ) וְלֹֽא-יָבֹ֧אוּ לִרְא֛וֹת כְּבַלַּ֥ע אֶת-הַקֹּ֖דֶשׁ וָמֵֽתוּ: (פפפ) וְלָא יֵעֲלוּן לְמֶחֱזֵי כַּד מְכַסָן יָת מָנֵי קוּדְשָׁא וְלָא יְמוּתוּן: פפפ:

רש''י ולא יבאו לראות כבלע את הקדש. לתוך נרתק שלו, כמו שפרשתי למעלה (פסוק ה) בפרשה זו, ופרשו עליו בגד פלוני וכסו אותו במכסה פלוני, ובלוע שלו הוא כסויו:

הפטרת במדבר - הושע ב

ב (א) וְֽ֠הָיָה מִסְפַּ֤ר בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-יִמַּ֖ד וְלֹ֣א יִסָּפֵ֑ר וְֽ֠הָיָה בִּמְק֞וֹם אֲשֶׁר-יֵאָמֵ֤ר לָהֶם֙ לֹֽא-עַמִּ֣י אַתֶּ֔ם יֵאָמֵ֥ר לָהֶ֖ם בְּנֵ֥י אֵֽל-חָֽי: (ב) וְ֠נִקְבְּצוּ בְּנֵֽי-יְהוּדָ֤ה וּבְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ יַחְדָּ֔ו וְשָׂמ֥וּ לָהֶ֛ם רֹ֥אשׁ אֶחָ֖ד וְעָל֣וּ מִן-הָאָ֑רֶץ כִּ֥י גָד֖וֹל י֥וֹם יִזְרְעֶֽאל: (ג) אִמְר֥וּ לַאֲחֵיכֶ֖ם עַמִּ֑י וְלַאֲחֽוֹתֵיכֶ֖ם רֻחָֽמָה: (ד) רִ֤יבוּ בְאִמְּכֶם֙ רִ֔יבוּ כִּֽי-הִיא֙ לֹ֣א אִשְׁתִּ֔י וְאָנֹכִ֖י לֹ֣א אִישָׁ֑הּ וְתָסֵ֤ר זְנוּנֶ֙יהָ֙ מִפָּנֶ֔יה וְנַאֲפוּפֶ֖יהָ מִבֵּ֥ין שָׁדֶֽיהָ: (ה) פֶּן-אַפְשִׁיטֶ֣נָּה עֲרֻמָּ֔ה וְהִ֨צַּגְתִּ֔יהָ כְּי֖וֹם הִוָּֽלְדָ֑הּ וְשַׂמְתִּ֣יהָ כַמִּדְבָּ֗ר וְשַׁתִּ֙הָ֙ כְּאֶ֣רֶץ צִיָּ֔ה וַהֲמִתִּ֖יהָ בַּצָּמָֽא: (ו) וְאֶת-בָּנֶ֖יהָ לֹ֣א אֲרַחֵ֑ם כִּֽי-בְנֵ֥י זְנוּנִ֖ים הֵֽמָּה: (ז) כִּ֤י זָֽנְתָה֙ אִמָּ֔ם הֹבִ֖ישָׁה הֽוֹרָתָ֑ם כִּ֣י אָמְרָ֗ה אֵלְכָ֞ה אַחֲרֵ֤י מְאַהֲבַי֙ נֹתְנֵ֤י לַחְמִי֙ וּמֵימַ֔י צַמְרִ֣י וּפִשְׁתִּ֔י שַׁמְנִ֖י וְשִׁקּוּיָֽי: (ח) לָכֵ֛ן הִנְנִי-שָׂ֥ךְ אֶת-דַּרְכֵּ֖ךְ בַּסִּירִ֑ים וְגָֽדַרְתִּי֙ אֶת-גְּדֵרָ֔הּ וּנְתִיבוֹתֶ֖יהָ לֹ֥א תִמְצָֽא: (ט) וְרִדְּפָ֤ה אֶת-מְאַהֲבֶ֙יהָ֙ וְלֹֽא-תַשִּׂ֣יג אֹתָ֔ם וּבִקְשָׁ֖תַם וְלֹ֣א תִמְצָ֑א וְאָמְרָ֗ה אֵלְכָ֤ה וְאָשׁ֙וּבָה֙ אֶל-אִישִׁ֣י הָֽרִאשׁ֔וֹן כִּ֣י ט֥וֹב לִ֛י אָ֖ז מֵעָֽתָּה: (י) וְהִיא֙ לֹ֣א יָֽדְעָ֔ה כִּ֤י אָֽנֹכִי֙ נָתַ֣תִּי לָ֔הּ הַדָּגָ֖ן וְהַתִּיר֣וֹשׁ וְהַיִּצְהָ֑ר וְכֶ֨סֶף הִרְבֵּ֥יתִי לָ֛הּ וְזָהָ֖ב עָשׂ֥וּ לַבָּֽעַל: (יא) לָכֵ֣ן אָשׁ֔וּב וְלָקַחְתִּ֤י דְגָנִי֙ בְּעִתּ֔וֹ וְתִירוֹשִׁ֖י בְּמֽוֹעֲד֑וֹ וְהִצַּלְתִּי֙ צַמְרִ֣י וּפִשְׁתִּ֔י לְכַסּ֖וֹת אֶת-עֶרְוָתָֽהּ: (יב) וְעַתָּ֛ה אֲגַלֶּ֥ה אֶת-נַבְלֻתָ֖הּ לְעֵינֵ֣י מְאַהֲבֶ֑יהָ וְאִ֖ישׁ לֹֽא-יַצִּילֶ֥נָּה מִיָּדִֽי: (יג) וְהִשְׁבַּתִּי֙ כָּל-מְשׂוֹשָׂ֔הּ חַגָּ֖הּ חָדְשָׁ֣הּ וְשַׁבַּתָּ֑הּ וְכֹ֖ל מוֹעֲדָֽהּ: (יד) וַהֲשִׁמֹּתִ֗י גַּפְנָהּ֙ וּתְאֵ֣נָתָ֔הּ אֲשֶׁ֣ר אָמְרָ֗ה אֶתְנָ֥ה הֵ֙מָּה֙ לִ֔י אֲשֶׁ֥ר נָֽתְנוּ-לִ֖י מְאַֽהֲבָ֑י וְשַׂמְתִּ֣ים לְיַ֔עַר וַאֲכָלָ֖תַם חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶֽה: (טו) וּפָקַדְתִּ֣י עָלֶ֗יהָ אֶת-יְמֵ֤י הַבְּעָלִים֙ אֲשֶׁ֣ר תַּקְטִ֣יר לָהֶ֔ם וַתַּ֤עַד נִזְמָהּ֙ וְחֶלְיָתָ֔הּ וַתֵּ֖לֶךְ אַחֲרֵ֣י מְאַהֲבֶ֑יהָ וְאֹתִ֥י שָׁכְחָ֖ה נְאֻם-יְהוָֽה: (טז) לָכֵ֗ן הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ מְפַתֶּ֔יהָ וְהֹֽלַכְתִּ֖יהָ הַמִּדְבָּ֑ר וְדִבַּרְתִּ֖י עַל-לִבָּֽהּ: (יז) וְנָתַ֨תִּי לָ֤הּ אֶת-כְּרָמֶ֙יהָ֙ מִשָּׁ֔ם וְאֶת-עֵ֥מֶק עָכ֖וֹר לְפֶ֣תַח תִּקְוָ֑ה וְעָ֤נְתָה שָּׁ֙מָּה֙ כִּימֵ֣י נְעוּרֶ֔יהָ וִּכְי֖וֹם עֲלֹתָ֥הּ מֵאֶֽרֶץ-מִצְרָֽיִם: (יח) וְהָיָ֤ה בַיּוֹם-הַהוּא֙ נְאֻם-יְהוָ֔ה תִּקְרְאִ֖י אִישִׁ֑י וְלֹֽא-תִקְרְאִי-לִ֥י ע֖וֹד בַּעְלִֽי: (יט) וַהֲסִרֹתִ֛י אֶת-שְׁמ֥וֹת הַבְּעָלִ֖ים מִפִּ֑יהָ וְלֹֽא-יִזָּכְר֥וּ ע֖וֹד בִּשְׁמָֽם: (כ) וְכָרַתִּ֨י לָהֶ֤ם בְּרִית֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא עִם-חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְעִם-ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וְרֶ֖מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֑ה וְקֶ֨שֶׁת וְחֶ֤רֶב וּמִלְחָמָה֙ אֶשְׁבּ֣וֹר מִן-הָאָ֔רֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּ֖ים לָבֶֽטַח: (כא) וְאֵרַשְׂתִּ֥יךְ לִ֖י לְעוֹלָ֑ם וְאֵרַשְׂתִּ֥יךְ לִי֙ בְּצֶ֣דֶק וּבְמִשְׁפָּ֔ט וּבְחֶ֖סֶד וּֽבְרַחֲמִֽים: (כב) וְאֵרַשְׂתִּ֥יךְ לִ֖י בֶּאֱמוּנָ֑ה וְיָדַ֖עַתְּ אֶת-יְהוָֽה:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.

משנה אהלות פרק ח

א. יֵשׁ מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה וְחוֹצְצִין, מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה וְלֹא חוֹצְצִין, חוֹצְצִין וְלֹא מְבִיאִים, לֹא מְבִיאִין וְלֹא חוֹצְצִין. אֵלּוּ מְבִיאִים וְחוֹצְצִים, הַשִּׁדָּה וְהַתֵּבָה וְהַמִּגְדָּל, כַּוֶּרֶת הַקַּשׁ, כַּוֶּרֶת הַקָּנִים, וּבוֹר סְפִינָה אֲלֶכְּסַנְדְּרִית, שֶׁיֵּשׁ לָהֶן שׁוּלַיִם וְהֵן מַחֲזִיקִים אַרְבָּעִים סְאָה בַּלַּח שֶׁהֵם כּוֹרַיִם בַּיָּבֵשׁ. וִירִיעָה, וּסְקוֹרְטְיָא, וּקְטָבֹלְיָא, וְסָדִין, וּמַפָּץ, וּמַחֲצֶלֶת, שֶׁהֵן עֲשׂוּיִין אֹהָלִים, וְעֵדֶר בְּהֵמָה טְמֵאָה וּטְהוֹרָה, וּמְכוֹנוֹת חַיָּה וָעוֹף, וְהָעוֹף שֶׁשָּׁכַן, וְהָעוֹשָׂה מָקוֹם לִבְנָהּ בַּשִּׁבֳּלִים, הָאִירוֹס, וְהַקִּסוֹם, וְיַרְקוֹת חֲמוֹר, וּדְלַעַת יְוָנִית, וְאֳכָלִים טְהוֹרִים. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי לֹא הָיָה מוֹדֶה בְּאֳכָלִים טְהוֹרִין, חוּץ מִן הָעִגּוּל שֶׁל דְּבֵלָה:

ברטנורה   (א) יש מביאין את הטומאה. שאם האהילו על הטומאה תחתיהן מצילין אדם וכלים שעל גבן, לפי שהן חוצצים בפני הטומאה. וכן אם טומאה על גבן מבחוץ, מצילין [אדם ו] כלים שתחתיהן: שידה. תיבה גדולה של עץ כמין ארון: תיבה. קטנה כעין שולחנים: מגדל. של עץ עשוי לאוצר: כוורת הקש. קופות גדולות עשויות מקש או מערבה או מכפות תמרים: כוורת הקנים. כמין סלים עשויין מקנים: ובור ספינה אלכסנדרית. הספינות הגדולות שמפליגים בהם בים הגדול עושין בתוכן כלי גדול של עץ כמין בור שמשימים בו המיחם המתוקין הראויין לשתייה: והן מחזיקים ארבעים סאה בלח. דכיון שהן גדולים במדה זו שוב אינן מקבלין טומאה. וחוצצים בפני הטומאה: סקורטיא. עור שלובשים העבדנים בשעת מלאכתן: קטבליא. עור שמציעין למטה ושוכבין עליו. וקורין לו בערבי נט''ע: שהן עשויים אוהלים. נטויין כעין אוהל. ואע''ג דיריעה וסקורטיא וקטבליא וסדין ומפץ ומחצלת, כלים נינהו ומקבלי טומאה, מכל מקום כשהן נטויין כאוהלים חוצצים בפני טומאה, דאוהל אע''ג דמקבל טומאה חוצץ בפני הטומאה: ועדר בהמות. כשהן עומדות ולא מהלכות וראשה של זו בין רגליה של זו: ומכונות חיה ועוף. קיני חיה ועוף. לשון מכון לשבתך [שמות טו]: והעוף ששכן. שהיה קשור על הכותל או על האילן: והעושה מקום לבינה בשבלים. שמחפה לשבלים מקום דומה לבית: האירוס והקיסום ודלעת יונית וירקות חמורים. כל אלו מיני ירקות שעלים שלהן רחבים: חוץ מן העיגול של דבילה. לפי שתחת צל עיגול של דבילה היו רגילים לישב יותר משאר אוכלים. והכי תניא בתוספתא. ואין הלכה כר' יוחנן בן נורי:

ב. הַזִּיזִין, וְהַגִּזְרִיּוֹת, וְהַשּׁוֹבָכוֹת, וְהַשְּׁקִיפִים, וְהַסְלָעִים, וְהַגְּהָרִים, וְהַשְּׁנָנִים, וְהַסְכָכוֹת, וְהַפְּרָעוֹת, שֶׁהֵן יְכוֹלִים לְקַבֵּל מַעֲזִיבָה רַכָּה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מַעֲזִיבָה בֵינוֹנִית. אֵלּוּ הֵן הַסְכָכוֹת, אִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל הָאָרֶץ. וְהַפְּרָעוֹת, הַיּוֹצְאוֹת מִן הַגָּדֵר:

ברטנורה   (ב) הזיזין. עץ או אבן יחידי היוצא מן הכותל, קרוי זיז: גזריות. כמו גזוזוטראות. בנין שלאבנים או של עצים היוצא מן הכותל: והשובכות. של יונים: והשקיפים והסלעים. פירשנו לעיל סוף פרק ג': גהרים. מין חורים שמשם בא האור. ויש מפרשים, מין מערות וחוחים: והשננים. שיני הסלע: מעזיבה רכה. כגון שעושים מערבה ומקנים ומשימים עליהם טיט מועט: מעזיבה בינונית. אבל אם אינן יכולים לסבול אלא מעזיבה רכה, אין מביאים את הטומאה ולא חוצצים. והלכה כחכמים: אילן המיסך. לשון סוככים בכנפיהם: והפרעות היוצאות מן הגדר. דרך גדר שנותנים בראשו קוצים וברקנים ועודפים על הגדר ובולטים לחוץ. ופרעות, לשון גדל פרע:

ג. אֵלּוּ מְבִיאִין וְלֹא חוֹצְצִין, הַשִּׁדָּה, וְהַתֵּבָה, וְהַמִּגְדָּל, וְכַוֶּרֶת הַקַּשׁ, כַּוֶּרֶת הַקָּנִים, וּבוֹר סְפִינָה אֲלֶכְסַנְדְּרִית, שֶׁאֵין לָהֶם שׁוּלַיִם וְאֵינָן מַחֲזִיקִים אַרְבָּעִים סְאָה בַּלַּח שֶׁהֵם כּוֹרַיִם בַּיָּבֵשׁ, וִירִיעָה, וּסְקוֹרְטְיָא, וּקְטָבֹלְיָא, וְסָדִין, וּמַפָּץ, וּמַחֲצֶלֶת, שֶׁאֵין עֲשׂוּיִין אֹהָלִים, וּבְהֵמָה וְחַיָּה שֶׁמֵּתוּ, וְאֳכָלִים טְמֵאִים. מוּסָף עֲלֵיהֶם הָרֵחַיִם שֶׁל אָדָם:

ברטנורה   (ג) ואין מחזיקין ארבעים סאה בלח. דכיון דמקבלי טומאה אין חוצצין: שאין עשויין אוהלים. אין נטועים כעין אוהל אלא מרודדים על פני ארובה: מוסף עליהם הריחים של אדם. היינו ריחים דיד שהן מיטלטלין ומקבלים טומאה. למעוטי ריחים של בהמה דלא מיטלטלין ולא מקבלי טומאה:

ד. אֵלּוּ חוֹצְצִים וְלֹא מְבִיאִין, מַסֶכֶת פְּרוּסָה וַחֲבִילֵי הַמִּטָּה, וְהַמַּשְׁפָּלוֹת, וְהַסְרִיגוֹת שֶׁבַּחֲלוֹנוֹת:

ברטנורה   (ד) מסכת פרוסה. חוטי השתי כמו שהן פרושים בכלי האורג קודם שיארג הבגד, אם היו פרושים על פני ארובה שבין בית לעלייה וטומאה תחתיה, מצלת על הכלים שלמעלה. אבל אם מאהלת על המת ועל הכלים, אין מביאה את הטומאה, דלא חשיבא אוהל עד שתיארג: וחבילי המטה. חבלים של מטה כשהיא מסורגת: והמשפלות. קופות שמוציאים בהן את הזבל: והסריגים שבחלונות. סבכות שעושים בחלונות, חוצצים, שאין הטומאה עוברת לצד אחר. ובלבד שלא יהא בכולן נקב כפותח טפח, שנקב פותח טפח מביא את הטומאה:

ה. אֵלּוּ לֹא מְבִיאִין וְלֹא חוֹצְצִין, הַזְּרָעִים וְהַיְרָקוֹת הַמְחֻבָּרִים לַקַּרְקַע, חוּץ מִן הַיְרָקוֹת שֶׁמָּנוּ. וְכִפַּת הַבָּרָד, וְהַשֶּׁלֶג, וְהַכְּפוֹר, וְהַגְּלִיד, וְהַמֶּלַח, וְהַדּוֹלֵג מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְהַקּוֹפֵץ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְהָעוֹף הַפּוֹרֵחַ, וְטַלִּית הַמְנַפְנֶפֶת, וּסְפִינָה שֶׁהִיא שָׁטָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. קָשַׁר אֶת הַסְפִינָה בְּדָבָר שֶׁהוּא יָכוֹל לְהַעֲמִידָהּ, כָּבַשׁ אֶת הָאֶבֶן עַל גַּבֵּי הַטַּלִּית, מְבִיאָה אֶת הַטֻּמְאָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַבַּיִת שֶׁבַּסְפִינָה, אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה:

ברטנורה   (ה) ירקות שמנו. הנך דתנן בריש פרקין אירוס וקיסום וירקות חמורים ודלעת יונית. והנהו במחוברים, דאי בתלושים, אי בהוכשרו לקבל טומאה, לא חייצי, דדבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה, ואי בשלא הוכשרו, היינו אוכלים טהורים: כפת הברד. חתיכת הברד. לשון משליך קרחו כפיתים (תהלים קמז). אי נמי, ברד העשוי ככיפה, ארקוול''ט בלע''ז: והכפור. מים הנוזלים ויורדים שקפאו: גליד. מי נהרות קפואים: והמלח. כל הני אין מביאים ולא חוצצים, לפי שהן נימוחים ואינם מתקיימים: דולג. בהמה וחיה. וקופץ, באדם. ויש אומרים, דולג וקופץ תרווייהו באדם, אלא דולג שרגלו אחת מונחת בארץ ודולג בשנייה. וקופץ בשתי רגליו: והטלית המנפנפת. שמניפתה הרוח ועומדת באויר כמו קובה: כבש את האבן על גבי הטלית. שהיתה אבן מונחת בקצה אחד של טלית והניף הרוח את הקצה השני ונעשה כמין אוהל: מביאה את הטומאה. אם האהילה על המת ועל הכלים, מביאה את הטומאה על הכלים: הבית שבספינה. כגון שהבית בראש הספינה ומאהלת על הכלים שבספינה ועל המת שבים בשעה שהיא מהלכת. פירוש אחר, הבית שבספינה ואינו יכול לעמוד ברוח מצויה, אפילו האהיל על המת והכלים שבספינה אינו מביא את הטומאה, דלא חשיב אוהל. ואין הלכה כר' יוסי:

ו. שְׁתֵּי חָבִיּוֹת וּבָהֶן כִּשְׁנֵי חֲצָיֵי זֵיתִים, מֻקָּפוֹת צָמִיד פָּתִיל וּמֻנָּחוֹת בְּתוֹךְ הַבַּיִת, הֵן טְהוֹרוֹת וְהַבַּיִת טָמֵא. נִפְתְּחָה אַחַת מֵהֶן, הִיא וְהַבַּיִת טְמֵאִים וַחֲבֶרְתָּהּ טְהוֹרָה. וְכֵן שְׁנֵי חֲדָרִים שֶׁהֵן פְּתוּחִין לַבָּיִת:

ברטנורה   (ו) כשני חצאי זיתים. חצי זית בזו וחצי בזו: הבית טמא. דאין צמיד פתיל מציל על הטומאה דתחתיו שלא תטמא הבית. ואע''פ שהן בשתי חביות, הואיל ושתיהן בבית מצטרפים לכשיעור לטמא הבית. והחביות טהורות, דאין טומאת חצי זית שבחברתה נכנסת לתוכה הואיל ומוקפת צמיד פתיל: וכן שני חדרים שהן פתוחים לבית. ודלתותיהן נעולות וחצי זית בחדר זה וחצי זית בחדר זה, הבית טמא דסוף טומאה לצאת, וחדרים טהורים דאין דרך טומאה ליכנס:

גמרא נדה דף כ' ע''ב

וּכְמָזוּג שְׁנֵי חֲלָקִים וְכוּלֵי. תָּנָא הַשָּׁרוֹנִי נָדוֹן כְּכַרְמְלִי חַי וְלֹא מָזוּג חָדָשׁ וְלֹא יָשָׁן אָמַר רִבִּי יִצְחָק בַּר אַבְדִימִי וְכֻלָּם אֵין בּוֹדְקִין אוֹתָן אֶלָּא בְּכוֹס טְבַרְיָא פָשׁוּט. מָאי טַעְמָא אָמַר אֲבַּיֵי שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוּ מַחֲזִיק לוֹג עוֹשִׂין אוֹתוֹ מִמָּנֶה שְׁנֵי לוֹגִין עוֹשִׂין אוֹתוֹ מִמָּאתַיִם. כּוֹס טְבַרְיָא פָּשׁוּט אֲפִילוּ מַחֲזִיק שְׁנֵי לוֹגִין עוֹשִׂין אוֹתוֹ מִמָּנֶה. וָאַיְידִי דְקָלִישׁ יָדִיעַ בֵּיהּ טְפֵי:

רש''י השרוני. מזוג: נדון ככרמלי חי. דהכא נמי בדקי בכרמלי חי. ואית דגרסי כשרוני נדון הכרמלי: בכוס טבריא של זכוכית פשוט. טנב''ש ואיידי דקליש נראה בו אדמומית היין:

זוהר תרומה דף ק''ן ע''ב

בְּשַׁבָּתֵי וּבְיַרְחֵי וּבְזִמְנֵי וּבְחַגֵי בְהַהוּא אֲתַר נוּרָא אִשְׁתְּכַךְ וְלָא אִתְדָנוּ אֲבָל לָא נַפְקֵי מִתַּמָן כִּשְׁאָר חַיָיבִין דְאִית לְהוּ נַיָיחָא כָל אִינוּן דְמְחַלְלֵי שַׁבָּתוֹת וְזִמְנְי וְלָא חַיְישֵׁי לִיקָרָא דְמָארֵיהוֹן כְּלָל בְּגִין לְמִטַר לוֹן אֶלָּא מְחַלְלֵי בְּפַרְהֶסְיָא כְמָה דְאִינוּן לָא נַטְרֵי שַׁבַּתֵי וְזִמְנֵי בְּהָאי עַלְמָא הַכִי נַמֵי לֹא נַטְרִין לֵיהּ בְּהַהוּא עָלְמָא וְלֵית לוֹן נַיָיחָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי לָא תֵּימָא הַכִי אֶלָּא נָטְרֵי שַׁבָּתֵי וְזִמְנֵי תַמָן בְּגֵיהִנָם בְּעַל כַּרְחֲיָיהוּ. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה אִילֵין אִינוּן גּוֹיִם דְלָא אִתְפַּקְדוּ דְלָא נַטְרֵי שַׁבָּת בְּהַאי עָלְמָא נַטְרֵי לֵיהּ תַמָן בְּעַל כַּרְחֲיָיהוּ. בְּכָל מַעֲלֵי שַׁבְּתָא כַּד יוֹמָא אִתְקַדֵשׁ כְּרוּזִין אַזְלִין בְּכָל אִינוּן מְדוֹרִין דְגֵיהִנָם סַלִיקוּ דִינֵי דְחַיָיבַיָא דְהָא מַלְכָּא קַדִישָׁא אָתֵי וְאִיהוּ אָגִין עַל כֹּלָא. וּמִיַד דִּינִין אִסְתַּלְקוּ וַחֲיָיבַיָא אִית לוֹן נַיְיחָא. (וְכָל אִינוּן מְחַלְלֵי שַׁבָּתוֹת וְזִמְנֵי בְּפַרְהֶסְיָא דִינִין סַלְקִין מִנַּיְיהוּ). (נ''א וַאֲפִילוּ גוֹיִם דְלָא אִתְפַּקְדוּ לְמִיטַר שַׁבַּתֵי וּזְמַנֵי תַמָן נַטְרִין בְעַל כָּרְחַיְיהוּ) אֲבָל נוּרָא דְגֵהִינָם לָא אִשְׁתְּכַךְ מֵעֲלַיְיהוּ דְלָא נָטְרוּ שַׁבָּת לְעָלְמִין. וְכָל חַיָיבֵי גֵּיהִנָם שָׁאֲלֵי עֲלַיְיהוּ מָאי שְׁנָא אִלֵּין דְלֵית לוֹן נַיָיחָא מִכָּל חֲיָיבִין דְהָכָא. אִינוּן מָארֵיהוֹן דְדִינָא חַיְיבִין לוֹן. אִלֵין אִינוּן חַיְיבִין דְכָפִרוּ בֵּיהּ בְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וַעֲבָרוּ עַל אוֹרַיְיתָא כֹלָא בְּגִין דְלָא נָטְרוּ שַׁבָּת תַּמָן בְּגִין כָּךְ לֵית לְהוּ נַיָיחָא לְעָלְמִין:

תרגום הזוהר בְּשַׁבָּתוֹת וְרָאשֵׁי חָדֳשִׁים וּבִזְמַנִים וּבְחַגִים נִשְׁקַט הָאֵשׁ בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם וְאֵינָם נִדוֹנִים. אַבָל אֵינָם יוֹצְאִים מִשָׁם כִּשְׁאָר הָרְשָׁעִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מְנוּחָה. כָּל אֵלוּ הַמְחַלְלִים שַׁבָּתוֹת וּזְמַנִים, וְאֵינָם חָסִים עַל כְּבוֹד אֲדוֹנָם כְּלַל, שֶׁיִּשְׁמְרוּ אוֹתָם, אֶלָּא מְחַלְלִים בְּפַרְהֶסְיָא בְּגָלוּי, כְּמוֹ שֶׁהֵם אֵינָם שׁוֹמְרִים שַׁבָּתוֹת וּזְמַנִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, כֵּן אֵין שׁוֹמְרִים אוֹתָם בָּעוֹלָם הַהוּא וְאֵין לָהֶם מְנוּחָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אַל תֹּאמַר כֵּן, אֶלָּא שׁוֹמְרִים שַׁבָּתוֹת וּזְמַנִים שָׁם בְּגֵיהִנָם, בְּאוֹנֵס, נֶגֶד רְצוֹנָם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵלּוּ הֵם עַכּוּ''ם, שֶׁלֹּא נִצְטַווּ, וְשֶׁאֵינָם שׁוֹמְרִים שַׁבָּת בָּעוֹלָם הַזֶּה, שׁוֹמְרִים אוֹתוֹ שָׁם בְּאוֹנֵס, אֲבָל רְשָׁעִים הַמְחַלְלִים שַׁבָּתוֹת, אֵין לָהֶם מְנוּחָה שָׁם. בְּכָל כְּנִיסַת הַשַּׁבָּת, כְּשֶׁהַיּוֹם מִתְקַדֵשׁ, הוֹלְכִים כְּרוּזִים בְּכָל אֵלּוּ הַמְדוֹרִים שֶׁל הַגֵיהִנָם: הִסְתַּלְקוּ הַדִּינִים שֶׁל הָרְשָׁעִים, כִּי הַמֶּלֶךְ הַקָדוֹשׁ בָּא וְהַיּוֹם נִתְקַדֵשׁ, וְהוּא מֵגֵן עַל הַכֹּל. וּמִיָד הַדִּינִים מִסְתַּלְקִים וְיֵשׁ מְנוּחָה לָרְשָׁעִים. אֲבָל מֵאֵלּוּ שֶׁאֵינָם שׁוֹמְרִים שַׁבָּת, לְעוֹלָם אֵין הָאֵשׁ שֶׁל הַגֵּיהִנָם מִסְתַּלֶקֶת מֵהֶם. וְכָל הָרְשָׁעִים שֶׁבַּגֵיהִנָם שׁוֹאֲלִים עֲלֵיהֶם, לָמָה נִשְׁתַּנוּ אֵלּוּ מִכָּל הָרְשָׁעִים שֶׁבְּכָאן, שֶׁאֵין לָהֶם מְנוּחָה. וּבַעֲלֵי הַדִּין מְשִׁיבִים לָהֶם, אֵלוּ הֵם הָרְשָׁעִים שֶׁכָּפְרוּ בְּהַקָבָּ''ה, וְעָבְרוּ עַל הַתּוֹרָה כֻּלָּה, מִשׁוּם שֶׁלֹּא שָׁמְרוּ שַׁבָּת שָׁם, בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּמִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵר שַׁבָּת, הוּא כְּאִלּוּ עוֹבֵר עַל הַתּוֹרָה כֻּלָּה, מִשּׁוּם זֶה אֵין לָהֶם מְנוּחָה לְעוֹלָם.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות שבת ח'

א. הַטּוֹחֵן כִּגְרוֹגֶרֶת חַיָּיב. וְכָל הַשּׁוֹחֵק תַּבְלִין וְסַמְּנִין בְּמַכְתֶּשֶׁת הֲרֵי זֶה טוֹחֵן וְחַיָּיב. הַמְחַתֵּךְ יֶרֶק תָּלוּשׁ הֲרֵי זֶה תּוֹלְדַת טוֹחֵן וְכֵן הַנּוֹסֵר עֵצִים לֵיהָנוֹת בִּנְסוֹרֶת שֶׁלָהֶן. אוֹ הַשָּׁף לָשׁוֹן שֶׁל מַתֶּכֶת חַיָּיב מִשְּׁיָשׁוּף כָּל שֶׁהוּא. אֲבָל הַמְחַתֵּךְ עֵצִים אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיְדַקְדֵק מֵהֶן כְּדֵי לְבַשֵׁל כִּגְרוֹגֶרֶת מִבֵּיצָה: ב. הַמְרַקֵּד כִּגְרוֹגֶרֶת חַיָּיב. הַלָּשׁ כִּגְרוֹגֶרֶת חַיָּיב. הַמְגַבֵּל אֶת הֶעָפָר הֲרֵי זֶה תּוֹלְדַת לָשׁ. וְכַמָּה שִׁיעוּרוֹ כְּדֵי לַעֲשׂוֹת פִּי כוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב. וְאֵין גִבּוּל בְּאֵפֶר וְלֹא בְּחוֹל הַגָּס וְלֹא בְמוּרְסָן וְלֹא בְּכַיוֹצֵא בָּהֶן וְהַנּוֹתֵן זֶרַע שׁוּמְשְׁמִין אוֹ זֶרַע פִּשְׁתָּן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בַּמַיִם חַיָּיב מִשּׁוּם לָשׁ מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִתְעָרְבִין וְנִתְלִין זֶה בָּזֶה:

מוסר

מלוקט מספרי מוסר

בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ (תהלים קג) לְלַמֵּד כִּי אֲפִלּוּ קְרַבַיִם שֶׁל בְּנֵי אָדָם וּבְנֵי מֵעַיִם צְרִיכִים לְבָרֵךְ אֶת ה'. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לִבְדוֹק עַצְמוֹ יָפֶה כְּשֶׁהוּא בָא לְהִתְפַּלֵּל וְאֵין לְהָבִיא בֶּטֶן מָלֵא צוֹאָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבָרְכוֹ. וְצָרִיךְ לְנַעְנֵעַ כָּל גּוּפוֹ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה דִּכְתִיב (שם לה) כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ. (ויש חולקין) כְּתִיב (קהלת ד') שְׁמוֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵית הָאֱלֹהִים שֶׁלֹּא תְּהֵא רַגְלְךָ מְטוּנֶפֶת וּכְתִיב (עמוס ז) הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל. כְּשֶׁאָדָם בָּא לִפְנֵי מֶלֶךְ בַּשָׂר וָדָם לֹא יָבֹא כְּאָדָם שֶׁבָּא בַּשׁוּק אֶלָּא יִתְעַטֵף לִהְיוֹת לְפָנָיו בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה וְכָבוֹד אָנוּ שֶׁהוֹלְכִים לִפְנֵי אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָה שֶׁיֵּשׁ לָנוּ לְהִתְעַטֵף לִהְיוֹת לְפָנָיו בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה. אוֹי לָהֶם לְאוֹתָם הַמַּמְתִּינִים מִלְהִתְעַטֵף מִשַׁבָּת לְשַׁבָּת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׂחֲקוּ עֲלֵיהֶם בְּנֵי אָדָם וְאֵינָן חוֹשְׁבִין שֶׁמָּא יָמוּתוּ וְלֹא יוּכְלוּ לִיתֵּן כְּבוֹד לְמִי שֶׁנָתַן לוֹ כֻּתָּנְתּוֹ עַצְמָהּ שֶׁכָּתוּב עָלָיו יִתְבָּרַךְ. לְבוּשֵׁיהּ כִּתְלַג חִיוָור וַעֲלֵיהֶם וְעַל כַּיוֹצֵא בָּהֶם נֶאֱמַר (איוב כ''ז) יָכִין רָשָׁע וְצַדִיק יִלְבָּשׁ:

פרשת נשא

נשא יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

(כא) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (כב) נָשֹׂ֗א אֶת-רֹ֛אשׁ בְּנֵ֥י גֵֽרְשׁ֖וֹן גַּם-הֵ֑ם לְבֵ֥ית אֲבֹתָ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָֽם: קַבֵּל יָת חֻשְׁבַּן בְּנֵי גֵרְשׁוֹן אַף אִנוּן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן:

רש''י נשא את ראש בני גרשון גם הם. כמו שצויתיך על בני קהת לראות כמה יש שהגיעו לכלל עבודה:

(כג) מִבֶּן֩ שְׁלֹשִׁ֨ים שָׁנָ֜ה וָמַ֗עְלָה עַ֛ד בֶּן-חֲמִשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה תִּפְקֹ֣ד אוֹתָ֑ם כָּל-הַבָּא֨ לִצְבֹ֣א צָבָ֔א לַֽעֲבֹ֥ד עֲבֹדָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵלָא עַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין תִּמְנֵי יַתְהוֹן כָּל דְאָתֵי לְחַיָלָא חֵילָא לְמִפְלַח פּוּלְחָנָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא: (כד) זֹ֣את עֲבֹדַ֔ת מִשְׁפְּחֹ֖ת הַגֵּֽרְשֻׁנִּ֑י לַֽעֲבֹ֖ד וּלְמַשָּֽׂא: דֵין פּוּלְחַן זַרְעֲיַת גֵרְשׁוֹן לְמִפְלַח וּלְמַטוּל: (כה) וְנָ֨שְׂא֜וּ אֶת-יְרִיעֹ֤ת הַמִּשְׁכָּן֙ וְאֶת-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד מִכְסֵ֕הוּ וּמִכְסֵ֛ה הַתַּ֥חַשׁ אֲשֶׁר-עָלָ֖יו מִלְמָ֑עְלָה וְאֶ֨ת-מָסַ֔ךְ פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וְיִטְלוּן יָת יְרִיעַת מַשְׁכְּנָא וְיָת מַשְׁכַּן זִמְנָא חוֹפָאֵהּ וְחוֹפָאָה דְסַסְגוֹנָא דִי עֲלוֹהִי מִלְעֵלָא וְיָת פְּרָסָא דִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:

רש''י את יריעת המשכן. עשר תחתונות: ואת אהל מועד. יריעות עזים העשויות לאהל עליו: מכסהו. עורות אילים מאדמים: מסך פתח. וילון המזרחי:

(כו) וְאֵת֩ קַלְעֵ֨י הֶֽחָצֵ֜ר וְאֶת-מָסַ֣ךְ | פֶּ֣תַח | שַׁ֣עַר הֶֽחָצֵ֗ר אֲשֶׁ֨ר עַל-הַמִּשְׁכָּ֤ן וְעַל-הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ סָבִ֔יב וְאֵת֙ מֵֽיתְרֵיהֶ֔ם וְאֶֽת-כָּל-כְּלֵ֖י עֲבֹֽדָתָ֑ם וְאֵ֨ת כָּל-אֲשֶׁ֧ר יֵֽעָשֶׂ֛ה לָהֶ֖ם וְעָבָֽדוּ: וְיָת סְרָדֵי דְדַרְתָּא וְיָת פְּרָסָא דְמַעֲלָנָא דִתְרַע דַרְתָּא דִי עַל מַשְׁכְּנָא וְעַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר וְיָת אַטוּנֵיהוֹן וְיָת כָּל מָנֵי פּוּלְּחַנְהוֹן וְיַת כָּל דִי יִתְמְסַר לְהוֹן וְיִפְלְחוּן:

רש''י אשר על המשכן. כלומר הקלעים והמסך של חצר הסוככים ומגינים על המשכן ועל מזבח הנחשת סביב: ואת כל אשר יעשה להם. כתרגומו ית כל דיתמסר להון, לבני גרשון:

נביאים - שופטים - פרק יג

(ב) וַיְהִי֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֧ד מִצָּרְעָ֛ה מִמִּשְׁפַּ֥חַת הַדָּנִ֖י וּשְׁמ֣וֹ מָנ֑וֹחַ וְאִשְׁתּ֥וֹ עֲקָרָ֖ה וְלֹ֥א יָלָֽדָה: וַהֲוָה גַבְרָא חַד מִצָרְעָה מִזַּרְעִית דָּן וּשְׁמֵיהּ מָנוֹחַ וְאִתְּתֵיהּ עַקְרָא לֵית לָהּ וְלָד : (ג) וַיֵּרָ֥א מַלְאַךְ-יְהוָ֖ה אֶל-הָאִשָּׁ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֵלֶ֗יהָ הִנֵּה-נָ֤א אַתְּ-עֲקָרָה֙ וְלֹ֣א יָלַ֔דְתְּ וְהָרִ֖ית וְיָלַ֥דְתְּ בֵּֽן: וְאִתְחַזֵי מַלְאָכָא דַיְיָ לְאִתְּתָא וַאֲמַר לָהּ הָא כְעַן אַתְּ עַקְרָא וְלֵית לִיךְ וְלָד וְתַעֲדִין וְתֵילְדִין בָּר : (ד) וְעַתָּה֙ הִשָּׁ֣מְרִי נָ֔א וְאַל-תִּשְׁתִּ֖י יַ֣יִן וְשֵׁכָ֑ר וְאַל-תֹּאכְלִ֖י כָּל-טָמֵֽא: וּכְעַן אִסְתְּמַרִי כְּעַן וְלָא תִשְׁתִּין חֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק וְלָא תֵיכְלִין כָּל מְסָאַב :

רש''י יין ושכר . ( תרגום : ) חמר חדת ועתיק :

(ה) כִּי֩ הִנָּ֨ךְ הָרָ֜ה וְיֹלַ֣דְתְּ בֵּ֗ן וּמוֹרָה֙ לֹא-יַעֲלֶ֣ה עַל-רֹאשׁ֔וֹ כִּֽי-נְזִ֧יר אֱלֹהִ֛ים יִהְיֶ֥ה הַנַּ֖עַר מִן-הַבָּ֑טֶן וְה֗וּא יָחֵ֛ל לְהוֹשִׁ֥יעַ אֶת-יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֥ד פְּלִשְׁתִּֽים: אֲרֵי הָא אַתְּ מְעַדְּיָא וְתֵילְדִין בָּר וּמַסְפֵּר לָא יְעִבַר עַל רֵישֵׁיהּ אֲרֵי נְזִירָא דַיְיָ יְהֵי רַבְיָא מִן בִּטְנָא וְהוּא יִשְׁרֵי לְמִפְרַק יַת יִשְּׂרָאֵל מִיְּדָא דִּפְלִשְׁתָּאֵי :

רש''י ומורה . תער , על שם שמורה ומשליך את השער : ואל תאכלי כל טמאה . דברים האסורים לנזיר :

(ו) וַתָּבֹ֣א הָאִשָּׁ֗ה וַתֹּ֣אמֶר לְאִישָׁהּ֮ לֵאמֹר֒ אִ֤ישׁ הָאֱלֹהִים֙ בָּ֣א אֵלַ֔י וּמַרְאֵ֕הוּ כְּמַרְאֵ֛ה מַלְאַ֥ךְ הָאֱלֹהִ֖ים נוֹרָ֣א מְאֹ֑ד וְלֹ֤א שְׁאִלְתִּ֙יהוּ֙ אֵֽי-מִזֶּ֣ה ה֔וּא וְאֶת-שְׁמ֖וֹ לֹֽא-הִגִּ֥יד לִֽי: וַאֲתַת אִתְּתָא וַאֲמָרַת לְבַעְלַהּ לְמֵימַר נְבִיַּיָּא דַיְיָ אֲתָא לְוָתִי וְחֶזְוֵיהּ כְּחֵיזוּ מַלְאָכָא דַיְיָ חַסִּין לַחֲדָא וְלָא שְׁאִלְתֵּיהּ אֵי מִדֵּין הוּא וְיַת שְׁמֵיהּ לָא חַוִּי לִי : (ז) וַיֹּ֣אמֶר לִ֔י הִנָּ֥ךְ הָרָ֖ה וְיֹלַ֣דְתְּ בֵּ֑ן וְעַתָּ֞ה אַל-תִּשְׁתִּ֣י | יַ֣יִן וְשֵׁכָ֗ר וְאַל-תֹּֽאכְלִי֙ כָּל-טֻמְאָ֔ה כִּֽי-נְזִ֤יר אֱלֹהִים֙ יִהְיֶ֣ה הַנַּ֔עַר מִן-הַבֶּ֖טֶן עַד-י֥וֹם מוֹתֽוֹ: (פ) וַאֲמַר לִי הָא אָתְּ מְעַדְּיָא וְתֵילְדִין בָּר וּכְעַן לָא תִשְׁתַּן חֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק וְלָא תֵיכְלִין כָּל מְסָאַב אֲרֵי נְזִירָא דַיְיָ יְהֵי רַבְיָא מִן בִּטְנָא עַד יוֹם מוֹתֵיהּ :

כתובים - משלי - פרק לא

לא (א) דִּ֭בְרֵי לְמוּאֵ֣ל מֶ֑לֶךְ מַ֝שָּׂ֗א אֲֽשֶׁר-יִסְּרַ֥תּוּ אִמּֽוֹ: מִלוֹהִי דִלְמוּאֵל מַלְכָּא נְבִיוּתָא וּמַרְדּוּתָא דִרְדָתֵיהּ אִמֵיהּ וַאֲמַרַת לֵיהּ :

רש''י דברי למואל מלך . דברי שלמה המלך שאמר למו הקב''ה כלומר בשביל שהעוה כנגד הקב''ה , למואל לאל כמו ( איוב מ ) למו פי דברים לשמו של הקב''ה שאמר המלך : משא אשר יסרתו אמו . כשהתחתן עם בת פרעה ביום חנוכת בית המקדש והכניסה לו כמה מיני כלי זמר ונעור כל הלילה וישן למחרת עד ארבע שעות כדאית' בפסיקתא והיו מפתחות בית המקדש תחת מראשותיו ועל אותה שעה שנינו על תמיד של שחר שקרב בד' שעות ונכנסה אמו והוכיחתו על המעשה הזה : משא אשר יסרתו אמו . משא של משל שיסרתו אמו :

(ב) מַה-בְּ֭רִי וּמַֽה-בַּר-בִּטְנִ֑י וּ֝מֶה בַּר-נְדָרָֽי: וַי בְּרִי וּוַי בַּר כְּרֵסִי וּוַי בַּר נִדְרַי :

רש''י מה ברי . מה זאת עשית והגדת שאתה בני ולא בן אביך הכל יודעין שאביך צדיק גמור היה ואם אתה רשע יאמרו אמו גרמה לו : בר בטני . כל נשי אביך כיון שמתעברות אינן שבות לתשמיש ואני דחקתי ונכנסתי כדי שיהא לי בן מלובן ומזורז שהתשמיש יפה כל ששה חדשים אחרונים : ומה בר נדרי . כל נשי אביך היו נודרות שיהא להן בן הגון למלכות ואני נדרתי שיהא לי בן מלובן בתורה :

(ג) אַל-תִּתֵּ֣ן לַנָּשִׁ֣ים חֵילֶ֑ךָ וּ֝דְרָכֶ֗יךָ לַֽמְח֥וֹת מְלָכִֽין: לָא תִתֵּן לִנְשֵׁי חֵילָךְ וְאָרְחָתָךְ לִבְנָת מַלְכִין :

רש''י אל תתן . אל תתיש : לנשים חילך . כחך :

(ד) אַ֤ל לַֽמְלָכִ֨ים | לְֽמוֹאֵ֗ל אַ֣ל לַֽמְלָכִ֣ים שְׁתוֹ-יָ֑יִן וּ֝לְרוֹזְנִ֗ים (או) אֵ֣י שֵׁכָֽר: אִזְדְּהַר מִן מַלְכֵי לְמוֹאֵל מִן מַלְכֵי דְשָׁתִין חַמְרָא וּמִן שִׁלְטוֹנֵי דְשָׁתִין שִׁכְרָא :

רש''י אל למלכים למואל . אין זה דבר הגון למלכים שהם להקב''ה , למואל כמו למו פי ( שם ) : אל למלכים שתו יין . אין נאה להם להשתכר : אי שכר . כמו אין שכר :

(ה) פֶּן-יִ֭שְׁתֶּה וְיִשְׁכַּ֣ח מְחֻקָּ֑ק וִֽ֝ישַׁנֶּה דִּ֣ין כָּל-בְּנֵי-עֹֽנִי: לָא תִשְׁתֵּי וְתִטְעֵי הֲוָנָךְ וּתְשַׁנֵא דִינְהוֹן דְּכוּלְהוֹן בְּנֵי עֲנִיֵי :

רש''י מחוקק . הכתוב בתורה וכ''ש מה שהוא בגרס' :

(ו) תְּנוּ-שֵׁכָ֣ר לְאוֹבֵ֑ד וְ֝יַיִן לְמָ֣רֵי נָֽפֶשׁ: הֲבוּן שִׁכְרָא לַאֲבֵלֵי וְחַמְרָא לִמְרִירֵי נַפְשָׁא :

רש''י לאובד . למי שסופו לאבוד לרשעים : למרי נפש . המצטערין על ענים ועל אבלם : כל בני חלוף . אלו הן היתומים שחלפה עזרתם והלכה לה :

משנה שביעית פרק ב

א. עַד אֵימָתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה הַלָּבָן עֶרֶב שְׁבִיעִית. עַד שֶׁתִּכְלֶה הַלֵּחָה, כָּל זְמַן שֶׁבְּנֵי אָדָם חוֹרְשִׁים לִטַּע בַּמִּקְשָׁאוֹת וּבַמִּדְלָעוֹת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, נָתַתָּ תּוֹרַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּיָדוֹ, אֶלָּא בִּשְׂדֵה הַלָּבָן עַד הַפֶּסַח, וּבִשְׂדֵה הָאִילָן עַד עֲצֶרֶת:

ברטנורה   (א) עד אימתי. בשדה הלבן. שדה של תבואה וקטנית שאין בו אילן: הליחה. לחלוחית הקרקע מחמת הגשמים: מקשאות ומדלעות. קשואים ודלועים. אבל משם ואילך מיחזי כמתקן שדהו לצורך שביעית: נתת תורת כל אחד בידו. זה אומר כלתה ליחה בתוך שלי, וזה אומר לא כלתה ליחה בתוך שלי: אלא בשדה לבן. שעתיד לזרעה אחר החרישה וצריך שתהא רוב ליחה קיימת אין חורשים אלא עד הפסח: ושדה אילן. שהיא נטועה כבר אין צריך שתהא רוב ליחה קיימת שאין חורשין אותה אלא כדי שירדו הגשמים בעומק הקרקע, הלכך חורשים בה עד עצרת. וכל המשניות הללו דחויות הן כדאמרינן לעיל בפרק קמא שרבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו שהם פסח ועצרת ובטלום, ומותר לחרוש עד ראש השנה של שביעית:

ב. מְזַבְּלִין וּמְעַדְּרִין בַּמִּקְשָׁאוֹת וּבַמִּדְלָעוֹת עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְכֵן בְּבֵית הַשְּׁלָחִין. מְיַבְּלִין, מְפָרְקִין, מְאַבְּקִין, מְעַשְּׁנִין, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף נוֹטֵל הוּא אֶת הֶעָלֶה מִן הָאֶשְׁכּוֹל בַּשְּׁבִיעִית:

ברטנורה   (ב) מזבלין. מכניסין להם זבל: מעדרים. חופרים בעיקרי האילנות שכל דבר שהוא לצורך פירות של ששית מותר בתוספת שביעית, ודבר שאינו אלא לצורך תיקון האילן אסור אלא אם כן הוא דבר שאפילו בשביעית עצמה אין איסורו אלא מדברי סופרים, ובתוספת שביעית לא גזור: בית השלחין. שאין די לה במי גשמים וצריך להשקותה. תרגום והוא עיף (בראשית כה), והוא משלהי: מיבלין. חותכין היבלת, מומין הנולדין באילן: מפרקין. העלין מעל האילן להקל מעליו: מאבקין. שרשים המגולים מכסים אותן באבק: מעשנין. תחת האילן להמית התולעים הגדילים בו: אף נוטל את העלין. בשביעית עצמה, ותנא קמא לא אמר אלא מפרקין את העלין בתוספת שביעית לבד. ואין הלכה כרבי שמעון:

ג. מְסַקְּלִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. מְקַרְסְמִין מְזָרְדִין, מְפַסְלִין, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, כְזֵרוּדָהּ וּכְפִסוּלָהּ שֶׁל חֲמִישִׁית, כָּךְ שֶׁל שִׁשִּׁית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי רַשַּׁאי בַּעֲבוֹדַת הָאִילָן, רַשַּׁאי אֲנִי בְּפִסוּלוֹ:

ברטנורה   (ג) מסקלין. מסירין את האבנים: מקרסמין. כמו מכרסמין בכ''ף, לשון יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ), כלומר כורתים וחותכין הענפים היבשים מן האילן: מזרדין. הענפים הלחים, כשהם מרובין רגילים לקצצן ומניחין מקצת מהן וזהו זירוד: מפסלין. שנוטל את הפסולת. ויש מפרשים, מפסלין לשון פסל לך (שמות לד), שחותכים כל הענפים שבאילן כדי שיתעבה: כזירודה וכפיסולה של חמישית וכו'. תנא קמא לא שרי אלא עד ראש השנה של שביעית, ורבי יהושע סבר כשנת חמישית כן ששית, מה חמישית נכנסת לששית, כך ששית נכנסת לשביעית. וכמו שמזרדין של חמישית בששית, כך מזרדין של ששית בשביעית: רבי שמעון אומר. מעצרת ואילך שהוא נאסר בעבודת האילן נאסר נמי בזירוד ופיסול, ושלש מחלוקות בדבר. והלכה כתנא קמא:

ד. מְזַהֲמִין אֶת הַנְּטִיעוֹת, וְכוֹרְכִין אוֹתָן, וְקוֹטְמִין אוֹתָן, וְעוֹשִׂין לָהֶן בָּתִּים, וּמַשְׁקִין אוֹתָן, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, אַף מַשְׁקֶה הוּא אֶת הַנּוֹף בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא אֶת הָעִקָּר:

ברטנורה   (ד) מזהמין את הנטיעות. כשקליפת האילן נושרת מדביקים שם זבל להבריאו כדי שלא ימות האילן. ויש מפרשים מזהמין, שמושחים האילנות בדבר שריחו רע כדי שיברחו התולעים מן הריח, או שימותו: וכורכים. יש מפרשים שכורכים דבר סביב האילן בקיץ מפני החמה, ובחורף מפני הצינה. ויש מפרשים כורכים הענפים זו עם זו, וקושרין אותם למעלה בראשיהם שלא יהיו נטושים על הארץ: וקוטמין אותן. יש מפרשים לשום בשרשיהם אפר, תרגום אפר קיטמא. ויש מפרשים שובר הראשים, כמו נקטם ראשו [סוכה כט:]: ועושים להם בתים. רגילים לעשות לאילן גדר אמה סביבותיו וממלאים אותו עפר. ויש מפרשים שעושים לו סוכה מלמעלה להגן עליו מן החמה או מן הצינה: על הנוף. של האילן, אבל לא על העיקר, שלא יעשה בשביעית כדרך שעושה בשאר השנים. ואין הלכה כר' אליעזר בר' צדוק, אלא אסור להשקות האילן בשביעית בין על הנוף בין על העיקר:

ה. סָכִין אֶת הַפַּגִּים וּמְנַקְּבִים אוֹתָם, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. פַּגֵּי עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁנִּכְנְסוּ לַשְּׁבִיעִית, וְשֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁיָּצְאוּ לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, לֹא סָכִין וְלֹא מְנַקְּבִין אוֹתָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָסוּךְ, אֵינָן סָכִין, מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדָה. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לָסוּךְ, סָכִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בָּאִילָן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רַשַּׁאי בַּעֲבוֹדַת הָאִילָן:

ברטנורה   (ה) סכין את הפגים. פירות שלא נגמר בישולן, סכין אותן בשמן כשהן מחוברים באילן למהר בישולן, ופעמים שמנקבים אותן ומשימין שמן בתוך הנקב. אי נמי, מנקבים הפגים כדי שיכנסו בהם גשמים ויתבשלו מהרה: פגי ערב שביעית. פירות שאין מתבשלים עד תשרי של שביעית אין סכין ואין מנקבים אותן בששית מאחר שאין נגמר בישולן עד שתכנס שביעית, ואפילו במקום שנהגו שלא לסוך אסר תנא קמא. ור' יהודה מפליג בין מקום שנהגו לסוך למקום שלא נהגו לסוך, דבמקום שלא נהגו לסוך לא מחזיא סיכה עבודה ושרי: ר''ש מתיר באילן. שהוא מלא פירות שביעית לעשות בו מלאכה במוצאי שביעית, מפני שהוא רשאי בעבודת האילן, אף על פי שהפירות קדושים בקדושת שביעית. והלכה כתנא קמא:

ו. אֵין נוֹטְעִין וְאֵין מַבְרִיכִין וְאֵין מַרְכִּיבִין עֶרֶב שְׁבִיעִית פָּחוֹת מִשְּׁלשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְאִם נָטַע אוֹ הִבְרִיךְ אוֹ הִרְכִּיב, יַעֲקוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל הַרְכָּבָה שֶׁאֵינָהּ קוֹלֶטֶת לִשְׁלשָׁה יָמִים, שׁוּב אֵינָהּ קוֹלֶטֶת. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, לִשְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת:

ברטנורה   (ו) מבריכין. כופפים זמורת הגפן בארץ ומכסים אותה בעפר: מרכיבים. מביאים ענף של אילן ומרכיבין אותו על גב אילן אחר שהוא ממינו: פחות משלשים יום. בגמרא במסכת ראש השנה מוכיח דהנך שלושים יום דקליטה לתנא קמא, ושלושה ימים דרבי יהודה, ושתי שבתות דרבי יוסי ורבי שמעון, צריכין קודם שלושים יום דתוספת שביעית, דבעינן שתקלוט הנטיעה קודם תוספת שביעית, וכולהו סבירא להו דתוספת שביעית שלושים יום, הלכך לתנא קמא דאמר אין קליטה פחותה משלושים יום צריך שלושים דקליטה ושלושים דתוספת, לר' יהודה דאמר בשלושה ימים הויא קליטה צריך שלושה דקליטה ושלושים דתוספת, לדברי רבי יוסי ור' שמעון דאמרי שתי שבתות צריך שתי שבתות לקליטה ושלושים לתוספת. ופירוש קליטה שתהא הנטיעה נקלטת ונאחזת בשרשיה בארץ. והלכה כר' יוסי ור' שמעון:

ז. הָאֹרֶז וְהַדֹּחַן וְהַפְּרָגִין וְהַשֻּׁמְשְׁמִין שֶׁהִשְׁרִישׁוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, מִתְעַשְּׂרִין לְשֶׁעָבַר, וּמֻתָּרִין בַּשְּׁבִיעִית. וְאִם לָאו, אֲסוּרִין בַּשְּׁבִיעִית, וּמִתְעַשְּׂרִין לְשָׁנָה הַבָּאָה:

ברטנורה   (ז) האורז. בלע''ז רי''ש: ודוחן. מיל''ו: והפרגין. כעין רמון מלא זרע והזרע שלו מקשקש בתוכו וקורין לו בערבי כשכ''ש ובלע''ז פפאוור''ו: והשומשמין. כמין זרע ארוך, ובא''י ממנו הרבה וקורין לו בערבי סומס''ם: מתעשרים לשעבר. כמעשר שנה שעברה, אם היתה שנה ראשונה ושניה של שמיטה מעשר שני, ואם שלישית מעשר עני: ומותרים בשביעית. כיון שהשרישו בשנה ששית לפני ראש השנה של שביעית אין בהם קדושת שביעית: ומתעשרין לשנה הבאה. כשנת לקיטתן כיון דבאותה שנה השרישו, ואם היא שנה שביעית אין מתעשרין כלל ויש להן קדושת שביעית, אף על גב דבאילן אזלינן בתר חנטה, ובירק בתר לקיטה, ובתבואה וזיתים בתר שליש, כלומר כשיביאו שליש בישולן אז נתחייבו במעשרות, מכל מקום באורז ודוחן ופרגין ושומשמין דאין לוקטים אותם כאחד ואין מביאים שליש בישולם כאחד, אין הולכים בהם אלא אחר השרשה, דבשנה אחת משרשת כל השדה, שהרי בבת אחת זורעים אותם:

ח. רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר, פוֹל הַמִּצְרִי שֶׁזְּרָעוֹ לְזְרַע בַּתְּחִלָּה, כַּיּוֹצֵא בָהֶן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפוּנִין הַגַּמְלוֹנִין, כַּיּוֹצֵא בָהֶן. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אֲפוּנִין הַגַּמְלוֹנִין, מִשֶּׁתִּרְמְלוּ לִפִנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה:

ברטנורה   (ח) פול המצרי. פאשולי בלע''ז: שזרעו לזרע. כדי להוציא ממנו זרע לזרוע ולא לאכילה: כיוצא בהם. בתר השרשה כאורז ודוחן, בין לענין מעשרות, בין לענין שביעית. ודוקא שזרעו לזרע, אבל זרעו לירק אזלינן בתר לקיטה כירק: הגמלונין. הגסים: משתרמלו. שהוקשו ונעשו כמין כיס, ודוגמתו בתרמילו [שבת לא.], שהוא כיס של רועים:

ט. הַבְּצָלִים הַסָרִיסִים, וּפוֹל הַמִּצְרִי, שֶׁמָּנַע מֵהֶם מַיִם שְׁלשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, מִתְעַשְּׂרִין לְשֶׁעָבַר, וּמֻתָּרִים בַּשְּׁבִיעִית, וְאִם לָאו, אֲסוּרִים בַּשְּׁבִיעִית, וּמִתְעַשְּׂרִין לְשָׁנָה הַבָּאָה. וְשֶׁל בַּעַל שֶׁמָּנַע מֵהֶם מַיִם שְׁתֵּי עוֹנוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שָׁלשׁ:

ברטנורה   (ט) הבצלים הסריסים. שאין עושים זרע כשאר בצלים: ופול המצרי. שזרעו לירק דאי זרעו לזרע הא תנן לעיל דאזלינן ביה בתר השרשה אפילו לא מנע מהן מים: שמנע מהן מים ל' יום. יצאו מתורת ירקות הגדילות על כל מים ונעשו כשדה בית הבעל שמספקת במי גשמים הלכך מתעשרים לשעבר: ושל בעל. שדה שהיא בעמק ומלוחלחת ואין צריך להשקותה, ומכל מקום לירק צריכה השקאה משום הכי קתני שמנע מהם מים שתי עונות. זמן השקאתה שרגילין להשקותה קרי עונה. והלכה כחכמים:

י. הַדִּלוּעִין שֶׁקִּיְּמָן לְזְרַע, אִם הֻקְשׁוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְנִפְסְלוּ מֵאֹכֶל אָדָם, מֻתָּר לְקַיְּמָן בַּשְּׁבִיעִית. וְאִם לָאו, אָסוּר לְקַיְּמָן בַּשְּׁבִיעִית. הַתְּמָרוֹת שֶׁלָּהֶם, אֲסוּרוֹת בַּשְּׁבִיעִית. וּמַרְבִּיצִין בְּעָפָר לָבָן, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, אוֹסֵר. מְמָרְסִין בָּאֹרֶז בַּשְּׁבִיעִית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲבָל אֵין מְכַסְחִין:

ברטנורה   (י) הוקשו. נתיבשו ונעשו קשין: אסור לקיימן בשביעית. שפירות שביעית אסור להניחן לזרע: התמרות. הציץ קודם שיפתח דומה לתמרה, וכמוהו, נקטם ראשו ועלתה בו תמרה, בפרק לולב הגזול. פירוש אחר תמרות, כעין לולבי גפנים: מרביצין בעפר לבן. כלומר משקים שדה לבן. וכן הלכה, שמשקים שדה לבן ערב שביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית, ולא עוד אלא שמשקים אותו בשביעית כדי שיצאו ירקות למוצאי שביעית: ממרסין באורז. משקין עפר האורז ומערבין אותו במים כמו נתנו לממרס ביומא [פ''ד מ''ג]: אבל לא מכסחין. שאין חותכין העלין של האורז. תרגום לא תזמור, לא תכסח. והלכה כר''ש:

גמרא ברכות דף ל''ג ע''א

אֲפִילוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ עַל עֲקֵבוֹ לֹא יַפְסִיק. אָמַר רַב שֵׁשַׁת לֹא שָׁנוּ אֶלָּא נָחָשׁ אֲבָל עַקְרָב פּוֹסֵק. מְתִיבִי נָפַל לְגוֹב אֲרָיוֹת אֵין מְעִידִין עָלָיו שֶׁמֵּת נָפַל לַחֲפִירָה מְלֵאָה נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים מְעִידִין עָלָיו שֵׁמֵּת. שַׁאנֵי הָתָם דְאַגַב אִיצְצָא מַזְקֵי. אָמַר רִבִּי יִצְחָק רָאָה שְׁוָורִים פּוֹסֵק דְתָּנֵי רַב אוֹשַׁעְיָא מַרְחִיקִין מִשּׁוֹר תַּם חֲמִישִׁים אַמָּה וּמִשּׁוֹר מוּעָד כִּמְלוֹא עֵינָיו. תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְרִבִּי מֵאִיר רֵישׁ תּוֹרָא בְדִיקוּלָא סְלִיק לְאִגְרָא וּשְׁדֵי דַרְגָא מִתּוּתִיךְ. אָמַר שְׁמוּאֵל הָנֵי מִלֵי בְשׁוֹר שָׁחוֹר וּבְיוֹמֵי נִיסָן מִפְּנֵי שֶׁהָשָׂטָן מְרַקֵד לוֹ בֵּין קַרְנָיו. תָּנוּ רַבָּנָן מַעֲשֵׂה בְּמָקוֹם אֶחָד שֶׁהָיָה בּוֹ עָרוֹד וְהָיָה מַזִּיק אֶת הַבְּרִיּוֹת בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ לוֹ לְרִבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא אָמַר לָהֶן הַרְאוּ לִי אֶת חוֹרוֹ הָלְכוּ וְהֶרְאוּהוּ חוֹרוֹ נָתַן עֲקֵבוֹ עַל פִּי הַחוֹר יָצָא וּנְשָׁכוֹ וּמֵת אוֹתוֹ עָרוֹד נְטָלוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְהֵבִיאוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר לָהֶם רְאוּ בָּנַי אֵין עָרוֹד מֵמִית אֶלָּא הַחֵטְא מֵמִית. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ אוֹי לוֹ לְאָדָם שֶׁפָּגַע בּוֹ עָרוֹד וְאוֹי לוֹ לְעָרוֹד שֶׁפָּגַע בּוֹ רִבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא:

רש''י אבל עקרב פוסק. ונוטלו לפי שהעקרב מסוכן לעקוץ יותר משנחש מוכן לשוך: אין מעידין עליו. לומר לאשתו מת בעליך להתירה להנשא דפעמים שאין האריות רעבים ואין אוכלים אותו: נחשים ועקרבים. או זה או זה: מעידין עליו שמת. אלמא מועד הנחש לשוך: אגב איצצי. כשנפל עליהן ודחקן הזיקוהו: שור תם. שלא נגח אדם: מועד. שנגח ג' פעמים: בדיקולא. סל שתולין בו תבן בראשו ואוכל: ושדי דרגא. לאו דוקא אלא כלומר הזהר ממנו הרבה: ביומי ניסן. מתוך שעברו ימי הסתיו שהארץ היתה יבשה ועכשיו רואה אותה מלא' דשאים זחה דעתו עליו ונכנס בו יצר הרע: ערוד. מן הנחש והצב בא שנזקקים זה עם זה ויוצא משניהם ערוד: את חורו. שהוא יוצא משם: ומת אותו ערוד. מצאתי בה''ג אמרו במערבא כשהערוד נושך את האדם אם הערוד קודם למים מת האדם ואם האדם קודם למים מת הערוד ונעשה נס לרבי חנינא ונבקע מעין מתחת עקבו:

זוהר נשא דף קכ''א ע''ב

וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר. נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן וְגוֹמֵר. רִבִּי אַבָּא פָּתַח אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשׁוֹב יְיָ לוֹ עָוֹן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה הָאי קְרָא לָאו רֵישֵׁיהּ סֵיפֵיהּ וְלָאו סֵיפֵיהּ רֵישֵׁיהּ וְאִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵיהּ וְהָא אוּקְמוּהָ. תָּא חֲזֵי בְשַׁעְתָּא דִצְלוֹתָא דְמִנְחָה דִינָא שַׁרְיָא בְעַלְמָא וְיִצְחָק תִּקֵּן צְלוֹתָא דְמִנְחָה וּגְבוּרָה עִלָּאָה שַׁלְטָא בְעַלְמָא עַד דְּאָתֵי וְעָאל לֵילְיָא בְגִין דְּקַבְּלָא לֵיהּ (לְלֵילְיָא). וּמִזִמְּנָא דְשָׁאֲרֵי צְלוֹתָא דְמִנְחָה אִתְפְּרַשׁ שְׂמָאלָא לְקַבְּלָא וְאַתְעַר לֵילְיָא. בָּתַר דְאַתְעַר כָּל אִינוּן נְטוּרֵי פִּתְחִין דִלְבַר כֻּלְהוּ מִתְעָרִין בְּעַלְמָא וְאִתְפְּשָׁטוּ. וְכָל בְּנֵי עַלְמָא טַעֲמִין טַעְמָא דְמוֹתָא וְהָא אִתְמַר. בְּפַלְגּוּת לֵילְיָא מַמָּשׁ אִתְעַר שְׂמָאלָא כְמִלְּקַדְמִין וַורְדָּא קַדִּישָׁא סַלְקָא רֵיחִין וְהִיא מַשָׁבָּחַת וַאֲרִימַת קַלָּא וּכְדֵין סַלְקָא וְשַׁרְיָא רֵישָׁא לְעֵילָא בִשְׂמָאלָא וּשְׂמָאלָא מְקַבֵּל לָהּ. כְּדֵין כָּרוֹזָא קָארֵי בְעַלְמָא דְהָא עִידָן הוּא לְאַתְעָרָא לְשַׁבְּחָא לֵיהּ לְמַלְכָּא וּכְדֵין תּוּשְׁבַּחְתָּן מִתְעָרִין וְאִתְבַּסְמוּתָא דְכֹלָא אִשְׁתְּכַח זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מָאן דְאַתְעַר לְזַוְגָא זִוּוּגָא דָא. כַּד אָתֵי צַפְרָא וִימִינָא אַתְעַר וּמְחַבְּקָא לָהּ כְּדֵין זִווּגָא דְכֹלָא אִשְׁתְּכַח כַּחֲדָא. (ס''א לְמַלְכָּא. כַּד אָתֵי צַפְרָא וִימִינָא אַתְעַר וּמְחַבֵּק לָהּ כְּדֵין זִוּוּגָא דְכֹלָא אִשְׁתְּכַח כַּחֲדָא וּכְדֵין תוּשְׁבַּחְתָּן מִתְעָרִין וְאִתְבַּסְמוּתָא דְכֹלָא אִשְׁתְּכַח זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מָאן דְּאַתְעַר לְזִוּוּגָא זִוּוּגָא דָא ע). תָּא חֲזֵי בְּשַׁעְתָּא דִּבְנֵי נָשָׁא דְמִיכִין וְטָעֲמִין טַעְמָא דְמוֹתָא וְנִשְׁמָתָא סַלְקָא לְעֵילָא קַיְימָא בְּאָתָר דְּקַיְימָא וְאִתְבְּחִינַת עַל עוֹבָדָהָא דְעַבְדַת כָּל יוֹמָא. וְכַתְבִין לְהוּ עַל פִּתְקָא. מָאי טַעְמָא בְגִין דְנִשְׁמָתָא סַלְקָא לְעֵילָא וְאַסְהִידַת עַל עוֹבָדוֹי דְבַר נָשׁ וְעַל כָּל מִלָּה וּמִלָּה דְנָפִיק מִפּוּמֵיהּ. וְכַד הַהִיא מִלָּה דְאַפִּיק בַּר נַשׁ מִפּוּמֵיהּ אִיהִי כַדְקָא יָאוּת מִלָּה קַדִּישָׁא דְאוֹרַיְיתָא וּצְלוֹתָא הַהִיא מִלָּה סַלְקָא וּבָקַע רְקִיעִין וְקַיְימָא בְאָתָר דְקַיְימָא עַד דְעָאל לֵילְיָא וְנִשְׁמָתָא סַלְקָא וְאָחִיד לְהַהִיא מִלָּה וְאָעִיל לָהּ קָמֵי מַלְכָּא וְכַד הַהִיא מִלָּה לָאו אִיהִי כַדְקָא יָאוֹת וְאִיהִי מִלָּה מִמִּילִין בִּישִׁין מִלִּישְׁנָא בִישָׁא הַהִיא מִלָּה סַלְקָא לְאָתָר דְּסַלְקָא וּכְדֵין אִתְרְשִׁים הַהִיא מִלָּה וְהַהוּא חוֹבָא עָלֵיהּ דְבַר נַשׁ הָדָא הוּא דִכְתִיב מִשּׁוֹכֶבֶת חֵקֶיךָ שְׁמוֹר פִּתְחֵי פִיךָ וּבְגִין כַּךְ אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשׁוֹב יְיָ לוֹ עָוֹן. אֵימָתַי כְּשֶׁאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה:

תרגום הזוהר וַיְדַבֵּר וְגוֹ' נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ וְגוֹ': רַבִּי אַבָּא פָּתַח. (תהלים ל''ב) אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחֲשׁוֹב ה' לוֹ עָוֹן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה. מִקְרָא זֶה אֵין רֹאשׁוֹ סוֹפוֹ וְאֵין סוֹפוֹ רֹאשׁוֹ. כִּי תְּחִלָּה אוֹמֵר לֹא יַחֲשׁוֹב וְגוֹ' מַשְׁמָע שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עָוֹן, אֶלָּא לֹא יַחֲשׁוֹב לוֹ. וְלִבְסוֹף אָמַר, וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה. יֵשׁ לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ. וּכְבָר הֶעֱמִידוּהוּ. בֹּא וּרְאֵה, בִּשְׁעַת תְּפִלַּת הַמִּנְחָה הַדִּין שׁוֹרֶה בָּעוֹלָם, וְיִצְחָק, תִּקֵּן תְּפִלַּת הַמִּנְחָה שֶׁאָז נַעֲשֶׂה הַזִּוּוּג בְּסוֹד שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי, וְעַל כֵּן גְּבוּרָה עֶלְיוֹנָה שׁוֹלֶטֶת בָּעוֹלָם עַד שֶׁבָּא וְנִכְנָס הַלַּיְלָה, מִשּׁוּם שֶׁהַגְּבוּרָה מְקַבֶּלֶת אֶת הַלַּיְלָה. כְּלוֹמָר, שֶׁהַלַּיְלָה שֶׁהִיא מַלְכוּת נִמְשֶׁכֶת מִגְּבוּרָה, שֶׁהִיא תְּפִלַּת הַמִּנְחָה. וּמִזְמָן שֶׁמַּתְּחִלָּה תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, נִפְרָשׂ הַשְּׂמֹאל לְקַבֵּל אֶת הַמַּלְכוּת, וְנִתְעוֹרֵר הַלַּיְלָה, שֶׁהוּא מַלְכוּת. אַחַר שֶׁנִּתְעוֹרֵר הַלַּיְלָה, כָּל אֵלּוּ שׁוֹמְרֵי הַפְּתָחִים הַחִיצוֹנִים כֻּלָּם מִתְעוֹרְרִים בָּעוֹלָם וּמִתְפַּשְּׁטִים וְכָל בְּנֵי הָעוֹלָם טוֹעֲמִים טַעַם הַמָּוֶת. וַהֲרֵי לָמַדְנוּ, בַּחֲצוֹת לַיְלָה מַמָּשׁ, נִתְעוֹרֵר הַשְּׂמֹאל כְּמִקּוֹדֶם, כִּבְעֵת תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, וְהַשּׁוֹשַׁנָּה הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁהִיא מַלְכוּת, מַעֲלָה רֵיחוֹת שׁה''ס הֶאָרַת הַחָכְמָה מִשְּׂמֹאל, וְהִיא מְשַׁבַּחַת וּמֵרִימָה קוֹל. אָז עוֹלֶה וְשׁוֹרֶה הָרֹאשׁ שֶׁלָּהּ לְמַעְלָה בִּשְּׂמֹאל, בְּסוֹד הַכָּתוּב שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי, וְהַשְּׂמֹאל מְקַבֵּל אוֹתָהּ. אָז כָּרוֹז קוֹרֵא בָּעוֹלָם: הִגִּיעַ הַזְּמָן לָקוּם מֵהַשֵּׁינָה, וּלְשַׁבֵּחַ אֶת הַמֶּלֶךְ. וְאָז מִתְעוֹרְרוֹת תִּשְׁבָּחוֹת, וְנִמְצֵאת הִתְבַּשְּׂמוּת הַכֹּל. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מִי שֶׁמְּעוֹרֵר לְזַוֵּג הַזִּוּוּג הַזֶּה. בֹּא וּרְאֵה בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי הָאָדָם יְשֵׁנִים וְטוֹעֲמִים טַעַם הַמִּיתָה, וְהַנְּשָׁמָה עוֹלָה לְמַעְלָה, הִיא עוֹמֶדֶת בַּמָּקוֹם שֶׁעוֹמֶדֶת וְנִבְחֶנֶת עַל מַעֲשֶׂיהָ שֶׁעָשְׂתָה כָּל הַיּוֹם, וְכוֹתְבִים אוֹתָהּ בַּסֵּפֶר. מַהוּ הַטַּעַם. מִשּׁוּם שֶׁהַנְּשָׁמָה עוֹלָה לְמַעְלָה וּמֵעִידָה עַל מַעֲשָׂיו שֶׁל הָאָדָם, וְעַל כָּל מִלָּה וּמִלָּה שֶׁהוֹצִיא מִפִּיו. וּכְשֶׁהַמִּלָּה הַהִיא שֶׁהָאָדָם הוֹצִיא מִפִּיו הִיא כָּרָאוּי שֶׁהִיא מִלָּה קְדוֹשָׁה שֶׁל תּוֹרָה וּתְפִלָּה, אָז הַמִּלָּה הַהִיא עוֹלָה וּבוֹקַעַת רְקִיעִים, וְעוֹמֶדֶת בְּמָקוֹם שֶׁעוֹמֶדֶת. עַד שֶׁמַּגִּיעַ הַלַּיְלָה, וְהַנְּשָׁמָה עוֹלָה, וְאוֹחֶזֶת בַּמִּלָּה הַהִיא, וּמַכְנִיסָה אוֹתָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וּכְשֶׁהַמִּלָּה הַהִיא אֵינָהּ כָּרָאוּי, וְהִיא מִלָּה מֵהַמִּלִּים הָרָעוֹת, מִלָּשׁוֹן הָרָע, הַמִּלָּה הַהִיא עוֹלָה לְמָקוֹם שֶׁעוֹלָה, וְאָז נִרְשֶׁמֶת הַמִּלָּה הַהִיא וְאוֹתוֹ הֶעָוֹן עַל הָאָדָם. זֶ''שׁ (מיכה ז') מְשׁוּכֶבֶת חֵיקֶךְ שְׁמוֹר פִּתְחֵי פִּיךְ, דְּהַיְנוּ מֵהַנְּשָׁמָה הַמֵּעִידָה עַל מַעֲשָׂיו. וּמִשּׁוּם זֶה כָּתוּב, אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחֲשׁוֹב ה' לוֹ עָוֹן, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁאֵין הַנְּשָׁמָה מֵעִידָה עָלָיו, שֶׁיֵּרָשֵׁם לוֹ אֵיזֶה עָוֹן. וּמִי הוּא, כְּשֶׁאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה. דְּהַיְנוּ כְּשֶׁאֵינוֹ חוֹטֵא.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק ו'

א. כְּשֶׁשׁוֹמֵע קוֹל הַתַּרְנְגוֹלִים. מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַנּוֹתֵן לַשֶׂכְוִי בִינָה לְהַבְחִין בֵּין יוֹם וּבֵין לָיְלָה. כְּשֶׁלּוֹבֵשׁ בְּגָדָיו מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם מַלְבִּישׁ עֲרוּמִים. כְּשֶׁמַנִּיחַ סַדִינוֹ עַל רֹאשׁוֹ מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה. כְּשֶׁמַּעֲבִיר יָדָיו עַל עֵינָיו מְבָרֵךְ פּוֹקֵחַ עִוְרִים. כְּשֶׁיֵּשֵׁב עַל מִטָּתוֹ מְבָרֵךְ מַתִּיר אֲסוּרִים. כְּשֶׁמּוֹרִיד רַגְלָיו מִן הַמִּטָּה וּמַנִיחָם עַל גַּבֵי קַרְקַע מְבָרֵךְ רוֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם. כְּשֶׁעוֹמֵד מְבָרֵךְ זוֹקֵף כְּפוּפִים. כְּשֶׁנּוֹטֵל יָדָיו מְבָרֵךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדָיִם. כְּשֶׁרוֹחֵץ פָּנָיו מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמַּעֲבִיר חֶבְלֵי שֵׁינָה מֵעֵינָי וּתְנוּמָה מֵעַפְעַפָּי יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁתַּרְגִּילֵנִי לִדְבַר מִצְוָה וְאַל תַּרְגִּילֵנִי לִדְבַר עֲבֵירָה וְעָוֹן וְיִשְׁלוֹט בִּי יֵצֶר טוֹב וְאַל יִשְׁלוֹט בִּי יֵצֶר רָע וּתְחַזְקֵּנִי בְּמִצְוֹתֶיךָ וְתֵן חֶלְקִי בְּתוֹרָתֶךָ וְתִתְּנֵנִי לְחֵן לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים בְעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כָל רוֹאַי וְתִגְמְלֵנִי חֲסָדִים טוֹבִים בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ גוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים: ב. וְכָל זְמַן שֶׁיִּכָּנֵס אָדָם לְבֵית הַכִּסֵּא אוֹמֵר קוֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס הִתְכַּבְּדוּ מְכוּבָדִים קְדוֹשִׁים מְשָׁרְתֵי עֶלְיוֹן עִזְרוּנִי עִזְרוּנִי שִׁמְרוּנִי שִׁמְרוּנִי הַמְתִּינוּ לִי עַד שֶׁאֶכָּנֵס וְאֵצֵא שֶׁזֶּה דַרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם. וְאַחַר שֶׁיֵּצֵא מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצָר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבְרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִּסֵא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אוֹ אִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵים אֲפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת:

מוסר

מספר חסידים סימן נ''ט

כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וגו' (במדבר כ''ג) צִוָנוּ צוּרֵנוּ (ויקרא י''ט) לֹא תְנַחֲשׁוּ וּבַעֲוֹנוֹתֵינוּ שֶׁרָבּוּ בַּיּוֹם הַזֶּה מְנַחֲשִׁים בְּיִשְׂרָאֵל בּוֹדְקִים בַּעֲוֹנוֹת אוֹמְרִים בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל בֵּצִים אוֹ שֶׁלֹּא לָקַחַת אֵשׁ שְׁתֵּי פְעָמִים כְּשֶׁיֵּשׁ חוֹלֶה בַּבַּיִת אוֹ יוֹלֶדֶת תּוֹךְ תִּשְׁעָה יָמִים וְכַמָּה דְבָרִים שֶׁאֵין הַפֶּה יָכוֹל לְדַבְּרָם וְעוֹבְרִים עַל מִצְוֹת מַלְכֵּנוּ. וְעוֹד יֵשׁ נִיחוּשׁ וְרַב הוּא וְנוֹהֵג בְּיַד בְּנֵי אָדָם. רוֹאִין אֵשׁ וְגַחֶלֶת בּוֹעֶרֶת מְעוֹמֵד אוֹמְרִים יִהְיֶה לָנוּ אוֹרַח אִם תְּכַבֵּהוּ בַּמַּיִם הָאוֹרֵחַ יִפּוֹל בַּמַּיִם וְאֵין לָךְ נִיחוּשׁ גָּדוֹל מִזֶּה וֶאֱמֶת וְיַצִיב הַדָּבָר כַּמָּה בְּנֵי אָדָם נִיסוּהוּ. אַךְ הַשָׂטָן הוּא הַמַּטְעֶה אוֹתָם כְּשֶׁרוֹאֶה הַשָׂטָן שֶׁזֶּה מְנַחֵשׁ וְאוֹמֵר יִפּוֹל הָאוֹרֵחַ בַּמַּיִם אָז אוֹמֵר הַשָׂטָן אֵלֵךְ וְאַפִּיל הָאוֹרֵחַ בַּמַּיִם לְהַטְעוֹת זֶה לִהְיוֹת לְסִימָן בְּיָדוֹ לְנַחֵשׁ לְעוֹלָם וְאוֹי לָהֶם לָעוֹשִׂים כַּךְ כִּי עוֹבְרִים עַל כַּמָּה לַאוִין לֹא תְנַחֲשׁוּ לֹא יִמָצֵא בְּךָ וְגוֹ' מְנַחֵשׁ וּבְחוּקוֹתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ וְעוֹד שֶׁעוֹשִׂים עֵדוּת הַתּוֹרָה שֶׁקֶר כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב. וְאוֹתָם הַנּוֹדְרִים כְּשֶׁיֵּשׁ מִיחוּשׁ רֹאשׁ שֶׁלֹּא יֹאכְלוּ עוֹד מֵרֹאשׁ שֶׁל בְּהֵמָה אוֹ כְּשֶׁהֵם חוֹלִים מִבְּנֵי מֵעַיִים אֵינָם אוֹכְלִים בְּנֵי מֵעַיִם הֲרֵי זֶה מִדַרְכֵּי הָאֱמוֹרִי אֶלָּא בְטַח בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהוּא יִרְפָּאֶךָ:

נשא יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(כז) עַל-פִּי֩ אַֽהֲרֹ֨ן וּבָנָ֜יו תִּֽהְיֶ֗ה כָּל-עֲבֹדַת֙ בְּנֵ֣י הַגֵּֽרְשֻׁנִּ֔י לְכָ֨ל-מַשָּׂאָ֔ם וּלְכֹ֖ל עֲבֹֽדָתָ֑ם וּפְקַדְתֶּ֤ם עֲלֵהֶם֙ בְּמִשְׁמֶ֔רֶת אֵ֖ת כָּל-מַשָּׂאָֽם: עַל מֵימַר אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יְהֵי כָּל פּוּלְחַן בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לְכָל מַטוּלְהוֹן וּלְכֹל פּוּלְחַנְהוֹן וּתְמַנוּן עֲלֵיהוֹן בְּמַטָרָא יָת כָּל מַטוּלְהוֹן:

רש''י על פי אהרן ובניו. ואיזה מהבנים ממנה עליהם, ביד איתמר בן אהרן הכהן:

(כח) זֹ֣את עֲבֹדַ֗ת מִשְׁפְּחֹ֛ת בְּנֵ֥י הַגֵּֽרְשֻׁנִּ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּמִ֨שְׁמַרְתָּ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן-אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן: (ס) דֵין פּוּלְחַן זַרְעֲיַת בְּנֵי גֵרְשּׁוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וּמַטַרְתְּהוֹן בִּידָא דְאִיתָמָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא: (כט) בְּנֵ֖י מְרָרִ֑י לְמִשְׁפְּחֹתָ֥ם לְבֵית-אֲבֹתָ֖ם תִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם: בְּנֵי מְרָרִי לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָּהַתְהוֹן תִּמְנֵי יַתְהוֹן: (ל) מִבֶּן֩ שְׁלֹשִׁ֨ים שָׁנָ֜ה וָמַ֗עְלָה וְעַ֛ד בֶּן-חֲמִשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה תִּפְקְדֵ֑ם כָּל-הַבָּא֙ לַצָּבָ֔א לַֽעֲבֹ֕ד אֶת-עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵלָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין תִּמְנִנוּן כָּל דְאָתֵי לְחֵילָא לְמִפְלָח יָת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא:

נביאים - שופטים - פרק יג

(ח) וַיֶּעְתַּ֥ר מָנ֛וֹחַ אֶל-יְהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר בִּ֣י אֲדוֹנָ֔י אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֞ים אֲשֶׁ֣ר שָׁלַ֗חְתָּ יָבוֹא-נָ֥א עוֹד֙ אֵלֵ֔ינוּ וְיוֹרֵ֕נוּ מַֽה-נַּעֲשֶׂ֖ה לַנַּ֥עַר הַיּוּלָּֽד: וְצַלִּי מָנוֹחַ קֳדָם יְיָ וַאֲמַר בְּבָעוּ יְיָ נְבִיַּיָּא דַיְיָ דִּשְׁלַחְתָּא יֵיתֵי כְעַן עוֹד לְוָתָנָא וְיַלְּפִנַּנָא מָה נַעֲבֵיד לְרַבְיָא דְאִתְיְלִיד :

רש''י לנער היולד . העתיד להוולד :

(ט) וַיִּשְׁמַ֥ע הָאֱלֹהִ֖ים בְּק֣וֹל מָנ֑וֹחַ וַיָּבֹ֣א מַלְאַךְ֩ הָאֱלֹהִ֨ים ע֜וֹד אֶל-הָאִשָּׁ֗ה וְהִיא֙ יוֹשֶׁ֣בֶת בַּשָּׂדֶ֔ה וּמָנ֥וֹחַ אִישָׁ֖הּ אֵ֥ין עִמָּֽהּ: וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ צְלוֹתֵיהּ דְּמָנוֹחַ וַאֲתָא מַלְאֲכָא דַיְיָ עוֹד לְוַת אִתְּתָא וְהִיא יָתְבָא בְּחַקְלָא וּמָנוֹחַ בַּעְלָהּ לֵית עִמָּהּ : (י) וַתְּמַהֵר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה וַתָּ֖רָץ וַתַּגֵּ֣ד לְאִישָׁ֑הּ וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּ֨ה נִרְאָ֤ה אֵלַי֙ הָאִ֔ישׁ אֲשֶׁר-בָּ֥א בַיּ֖וֹם אֵלָֽי: וְאוֹחִיאַת אִתְּתָא וּרְהַטַת וְחַוִּיאַת לְבַעְלַהּ וַאֲמַרַת לֵיהּ הָא אִתְחַזֵי לִי גַבְרָא דִּי אֲתָא בְּיוֹמָא דֵּיכִי לְוָתִי : (יא) וַיָּ֛קָם וַיֵּ֥לֶךְ מָנ֖וֹחַ אַחֲרֵ֣י אִשְׁתּ֑וֹ וַיָּבֹא֙ אֶל-הָאִ֔ישׁ וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ הַאַתָּ֥ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר-דִּבַּ֥רְתָּ אֶל-הָאִשָּׁ֖ה וַיֹּ֥אמֶר אָֽנִי: וְקָם וַאֲזַל מָנוֹחַ בָּתַר אִתְּתֵיהּ וַאֲתָא לְוַת גַבְרָא וַאֲמַר לֵיהּ הַאַתְּ גַבְרָא דִּי מַלֵילְתָּא עִם אִתְּתָא וַאֲמַר אֲנָא :

רש''י אחרי אשתו . אחר עצתה :

כתובים - משלי - פרק לא

(ז) יִ֭שְׁתֶּה וְיִשְׁכַּ֣ח רִישׁ֑וֹ וַ֝עֲמָל֗וֹ לֹ֣א יִזְכָּר-עֽוֹד: וְנִשְׁתּוּן וְנִטְעוּן מִסְכֵּינַתְהוֹן וְשַׁחֲקֵיהוֹן לָא נִזְכְּרוּן תּוּב : (ח) פְּתַח-פִּ֥יךָ לְאִלֵּ֑ם אֶל-דִּ֝֗ין כָּל-בְּנֵ֥י חֲלֽוֹף: פְּתַח פּוּמָךְ לְהָלֵין דְּלָא מִסְטוֹ דִין וְדוּן לְכוּלְהוֹן בְּנֵי עַוְלֵי : (ט) פְּתַח-פִּ֥יךָ שְׁפָט-צֶ֑דֶק וְ֝דִ֗ין עָנִ֥י וְאֶבְיֽוֹן: פְּתַח פּוּמָךְ וְדוּן צִדְקְתָא וְדוּן לַעֲנִיֵי וְלַעֲלִיבֵי : (י) אֵֽשֶׁת-חַ֭יִל מִ֣י יִמְצָ֑א וְרָחֹ֖ק מִפְּנִינִ֣ים מִכְרָֽהּ: אִתְּתָא כְשֶׁרְתָּא מַנוּ יִשְׁכַּח יַקִירָא הִיא מִן כֵּיפֵי טָבְתָא טִימָהָא :

רש''י אשת חיל . היא התורה : מי ימצא . אשרי הזוכה למצוא אותה : מפנינים . מרגליות :

משנה פסחים פרק א

א. אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר, בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר. כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה. וְלָמָּה אָמְרוּ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת בַּמַּרְתֵּף, מָקוֹם שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁתֵּי שׁוּרוֹת עַל פְּנֵי כָל הַמַּרְתֵּף. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שְׁתֵּי שׁוּרוֹת הַחִיצוֹנוֹת שֶׁהֵן הָעֶלְיוֹנוֹת:

ברטנורה   (א) אור לארבעה עשר. ליל שלמחרתו יהיה ארבעה עשר. וקורא התנא ללילה אור כדרך שקורין לעיור סגי נהור ולישנא מעליא נקט: בודקין את החמץ. אית דמפרשי טעמא דבדיקה כדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא אם יהיה חמץ בביתו בפסח. ואע''ג דבבטול בעלמא סגי חיישינן שמא ימצא גלוסקא יפיפיה וימלך על ביטולו ויחשוב עליה לאכלה ויעבור עליה על בל יראה ובל ימצא, הלכך בודקים את החמץ כדי לבערו מן העולם. ואית דאמרי טעמא דבדיקה גזירה שמא ימצא חמץ בביתו בפסח ויאכלנו כיון שאין רגיל להיות בדל ממנו כל שאר ימות השנה: לאור הנר. בגמרא יליף דבדיקת חמץ צריכה שתהא לאור הנר, מדכתיב הכא (שמות יב) שאור לא ימצא, וכתיב התם (בראשית מד) וימצא הגביע, מה מציאה האמורה שם על ידי חיפוש, שנאמר ויחפש וכו' וימצא, אף מציאה האמורה כאן על ידי חיפוש, וחיפוש הוי בנר דכתיב (משלי כ) נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. ותקנו הבדיקה בלילה מפני שבלילה כל העם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה בלילה יותר מביום דשרגא בטיהרא למאי מהניא. ומיהו אם לא בדק ליל ארבעה עשר ובודק בארבעה עשר שחרית צריך שיבדוק נמי לאור הנר: ולמה אמרו. לקמן במתניתין: שתי שורות. של חביות הסדורות זו על גב זו במרתף של יין צריך לבדוק ביניהן, אחר שאמרו כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך לבדוק, למה הצריכו לבדקן. ומשני, לא אמרו אלא במרתף שמכניסין בו חמץ, כמו מרתף שמסתפק ממנו יין לשלחנו ופעמים שהשמש עומד למזוג ופתו בידו וכשהיין כלה נכנס במרתף להביא יין: שתי שורות על פני [כל המרתף. דרך אוצרי יין לסדר חביותיהן שורות שורות, שממלאין כל קרקעית המרתף וחוזרין ומניחין חבית על חבית, כשורות התחתונות כך שורות העליונות עד שמי הקורה ושתי שורות שאמרו בית שמאי הם שורה חיצונה מן הארץ עד שמי קורה וחוזר ובודק החביות העליונות, על פני ארכו ורחבו של מרתף, נמצאו שתי שורות כמין גא''ס יונית שורה אחת בזקיפה ושורה אחת בשכיבה: שתי שורות החיצונות. השורה העליונה הסמוכה לשמי קורה הרואה פני הפתח ושלמטה הימנה. ואותן שלפנים אינו בודק כלל. ומן החיצונות אינו בודק אלא שתי העליונות בלבד:

ב. אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא גֵרְרָה חֻלְדָּה מִבַּיִת לְבַיִת וּמִמָּקוֹם לְמָקוֹם, דְּאִם כֵּן, מֵחָצֵר לְחָצֵר וּמֵעִיר לְעִיר, אֵין לַדָּבָר סוֹף:

ברטנורה   (ב) אין חוששין. כשבדק הבית בזוית זו ובא לבדוק זוית זו, אין חוששין שמא בתוך שבאתי לזו גררה חולדה למקום הבדוק וצריך אני לחזור ולבדוק, שאם באת לחוש בכך הרי גם מחצר לחצר יש לומר כן אני בדקתי קודם לחברי ולאחר בדיקתי הביאה חולדה חמץ מחצר חברי לחצרי ואין לדבר סוף:

ג. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בּוֹדְקִין אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר שַׁחֲרִית וּבִשְׁעַת הַבִּעוּר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא בָדַק אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר, יִבְדּוֹק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. לֹא בָדַק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, יִבְדּוֹק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד. לֹא בָדַק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד, יִבְדּוֹק לְאַחַר הַמּוֹעֵד. וּמַה שֶּׁמְּשַׁיֵּר, יַנִּיחֶנּוּ בְצִנְעָא, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה אַחֲרָיו:

ברטנורה   (ג) בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית. הכי קאמר, באחד משלשה פרקים הללו בלבד בודקים, ולאחר שלשה פרקים הללו אם לא בדק שוב אינו בודק: בתוך המועד. בשעה ששית שהוא מועד הביעור: לאחר המועד עד שתחשך ואית דמפרשי, בתוך המועד, בתוך הפסח. לאחר המועד, לאחר הפסח, כדי שלא יתערב לו חמץ שעבר עליו הפסח שהוא אסור בהנאה בחמץ של היתר שנעשה לאחר הפסח. ור' יהודה סבר לאחר הביעור דהיינו לאחר זמן איסורו של חמץ לא יבדוק כלל דלמא אתי למיכל מיניה. ורבנן אמרי יבדוק לאחר זמן איסורו ולא חיישינן דלמא אתי למיכל מיניה כיון שכל עצמו מחזר עליו לשרפו. ואין הלכה כר' יהודה:

ד. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אוֹכְלִין כָּל חָמֵשׁ וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אוֹכְלִין כָּל אַרְבַּע, וְתוֹלִין כָּל חָמֵשׁ, וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ:

ברטנורה   (ד) ושורפין בתחילת שש. ואע''ג דכל שעה ששית מדאורייתא שריא גזרו רבנן עליה דילמא טעו וסבור על השביעית שהיא ששית. אבל החמישית לא טעו למימר על השביעית שהיא חמישית ומותר: תולין כל חמש. ואינו אוכל, גזירה משום יום המעונן דטעי וסבר על השביעית שהיא חמישית. ומיהו לשרוף אינו צריך ומאכיל לבהמתו. אבל ששית אף בהנאה אסור מדרבנן, גזירה משום שביעית. והלכה כר' יהודה:

ה. וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, שְׁתֵּי חַלּוֹת שֶׁל תּוֹדָה פְּסוּלוֹת מֻנָּחוֹת עַל גַּג הָאִצְטְבָא. כָּל זְמַן שֶׁמֻּנָּחוֹת, כָּל הָעָם אוֹכְלִים. נִטְלָה אַחַת, תּוֹלִין, לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין. נִטְלוּ שְׁתֵּיהֶן הִתְחִילוּ כָּל הָעָם שוֹרְפִין. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, חֻלִּין נֶאֱכָלִין כָּל אַרְבַּע, וּתְרוּמָה כָּל חָמֵשׁ, וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ:

ברטנורה   (ה) שתי חלות. של חמץ: של תודה פסולות. שנפסלו בלינה. שמתוך שהן מרובות לחמי תודה בשלשה עשר בניסן, שכל מי שיש לו תודה להביא מביאה בשלשה עשר נפסלות בלינה לבוקר של ארבעה עשר. לחמי תודה ארבעים חלות, עשר מהן חמץ. ותודה נאכלת ליום ולילה, ואם היו מביאים אותם בארבעה עשר אין נאכלות של חמץ אלא עד שש שעות, ואסור להביא קרבן ביום שיתמעט זמן אכילתו, שאין מביאין קדשים לבית הפסול, הלכך כל מי שהיה עליו קרבן תודה מביאה בשלשה עשר, דבארבעה עשר לא יוכל להביאה, וכל שכן בפסח, ונפסלו בלינה ליום ארבעה עשר לפי שלא היו להן אוכלין כל כך. ומשום הכי דפסולות, היו נתונות שם, שאם היו כשרות לא היו נותנים אותן שם לפסלם בידים, שמונחות שם עד זמן הביעור ונשרפות: על גג האיצטבא. שהיה בהר הבית. כדי שיראו אותם שם לסימן: ניטלה אחת מהן. בתחילת שעה חמישית בא שליח בית דין ונוטל האחת, וכל העם מכירים שהגיע שעה חמישית ותולין: ותרומה כל חמש. דאסור להפסיד קדשים בידים כל זמן שיכול לאכלם: ושורפין בתחילת שש. דהשתא ודאי רובא טעו בין ששית לשביעית. ואין הלכה כרבן גמליאל:

ו. רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, מִימֵהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלִּשְׂרוֹף אֶת הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בִוְלַד הַטֻּמְאָה עִם הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בְאַב הַטֻּמְאָה, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ. הוֹסִיף רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר, מִימֵהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלְּהַדְלִיק אֶת הַשֶּׁמֶן שֶׁנִּפְסַל בִּטְבוּל יוֹם בְּנֵר שֶׁנִּטְמָא בִטְמֵא מֵת, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ:

ברטנורה   (ו) מימיהם של כהנים לא נמנעו. משום דבעי למתני סיפא מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה [נקט] לה הכא: מלשרוף את הבשר שנטמא בולד הטומאה. בולד של ולד קאמר, כלומר הבשר שהוא שלישי שנטמא בשני לטומאה, שהוא ולד של ולד, לא נמנעו מלשרפו עם הבשר שנטמא באב הטומאה שהוא ראשון לטומאה. וכשנוגע זה הבשר שהיה מתחילתו שלישי בבשר שנטמא באב הטומאה חוזר להיות שני. ואף על פי כן לא נמנעו מלשרפו עם חמור ממנו, דהואיל ואף זה הקל לשריפה עומד לא חשו אם מטמאין אותו יותר ממה שהיה. ואע''פ שאין אוכל מטמא אוכל מן התורה שנאמר בטומאת אוכלין (דברים יד) טמא הוא, הוא טמא, ואינו מטמא אוכל כיוצא בו, מכל מקום רבנן גזרו שיהיה אוכל מטמא אוכל: השמן. של תרומה: שנפסל בטבול יום. הוא שלישי לטומאה, דטבול יום פסל את התרומה מן התורה ועושה אותה שלישי לעולם, לא שנא אוכלין ולא שנא משקין: בנר שנטמא בטמא מת. האי נר של מתכת הוא. וכל כלים חוץ מכלי חרס שנגעו בטומאת מת נעשו כמותה, אם אב אב, אם ראשון ראשון, דכתיב (במדבר יט) בחלל חרב, ודרשינן חרב הרי הוא כחלל, שהחרב שנגע במת נעשה אבי אבות כמת עצמו, וכשנגע בטמא מת שהוא אב נעשה גם כן החרב אב, והוא הדין לכל שאר כלים חוץ מכלי חרס, נמצא הנר של מתכת שנגע בטמא מת, נעשה אב הטומאה. והשתא הוסיף ר' עקיבא על דברי ר' חנינא סגן הכהנים, שר' חנינא לא התיר אלא להחזיר השלישי שני, ור' עקיבא התיר להחזיר השלישי ראשון, שהשמן שנפסל בטבול יום שהוא שלישי, כשמדליקין אותו בנר שנטמא בטמא מת, שהנר עצמו נעשה אב כמו שאמרנו, נמצא שחוזר השלישי להיות ראשון ואף על פי כן לא נמנעו, דהואיל ויש שם טומאה עליו לא חיישינן ליה ומותר להוסיף בידים:

ז. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מִדִּבְרֵיהֶם לָמַדְנוּ, שֶׁשּׂוֹרְפִין תְּרוּמָה טְהוֹרָה עִם הַטְּמֵאָה בַפֶּסַח. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי, אֵינָה הִיא הַמִּידָה. וּמוֹדִים רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁשּׂוֹרְפִין זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ. עַל מַה נֶחֱלָקוּ, עַל הַתְּלוּיָה וְעַל הַטְּמֵאָה, שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תִּשָּׂרֵף זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, שֶׁתֵּיהֶן כְּאֶחָת:

ברטנורה   (ז) מדבריהם למדנו. בין ר' מאיר בין ר' יוסי תרוווייהו סבירא להו דבשר שנטמא בולד הטומאה דאמר ר' חנינא, מיירי בבשר שנטמא במשקים שנטמאו בכלי שנטמא בשרץ ור' מאיר סבר טומאת משקים לטמא אחרים לאו דאורייתא שאין המשקין מטמאים אחרים ואפילו אוכלין אלא מדרבנן, ומשום הכי קאמר מדברי ר' חנינא דאמר ששורפין בשר שנטמא במשקים דהוי ליה טמא מדרבנן, דמדאורייתא טהור מעליא הוא, עם בשר שנטמא באב הטומאה שהוא טמא דאורייתא: למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה. משהגיעה שעה ששית שהיא אסורה מדרבנן כמו ששורפין בשר שנטמא במשקין שהוא טהור גמור מן התורה עם בשר שנטמא באב הטומאה שהוא טמא דאורייתא: אמר לו ר' יוסי אינה היא המדה. ר' יוסי לטעמיה דסבירא ליה טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא ובשר שנטמא במשקין טמא מדאורייתא, הילכך אמר ליה אינה היא המדה, כלומר אי אתה יכול ללמוד זאת מדבריהם, אם התרת לשרוף טמא טומאה קלה עם טמא טומאה חמורה, תתיר לשרוף טהורה עם טמאה. והלכה כר' יוסי שאין שורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח. וטומאת משקין לטמא אחרים אינה מדאורייתא אלא מדרבנן כר' מאיר: ומודים ר' אליעזר ור' יהושע. ר' יוסי קאמר לה דאע''ג דר' אליעזר ור' יהושע אפליגו בשריפת תרומה, בהא מודים ששורפים זו לעצמה וזו לעצמה: על התלויה ועל הטמאה. ר' אליעזר סבר דמוזהר על שמירתה של תלויה, דכתיב (במדבר יח) את משמרת תרומתי, בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה תלויה ואחת תרומה טהורה: ורבי יהושע אומר שתיהן כאחת. כיון דתלויה היא אי אתה מוזהר על שמירתה. ועל התלויה והטהורה לא נחלקו ששורפין, דהואיל ולא הוחזקה טומאה אין נראית כמטמא בידים:

גמרא פסחים דף ז' ע''ב

לְאוֹר הַנֵּר וְכוּ' מְנָא הָנֵי מִילֵי אָמַר רַב חַסְדָּא לָמַדְנוּ מְצִיאָה מִמְּצִיאָה וּמְצִיאָה מֵחִפּוּשׂ וְחִפּוּשׂ מֵחִפּוּשׂ וְחִפּוּשׂ מִנֵּרוֹת וְנֵרוֹת מִנֵּר. מְצִיאָה מִמְּצִיאָה כְּתִיב הָכָא (שמות י''ב) שִׁבְעַת יָמִים שְׂאוֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם וּכְתִיב הָתָם (בראשית מ''ד) וַיְחַפֵּשׂ בַּגָדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטוֹן כִּלָּה וַיִּמָּצֵא. וּמְצִיאָה מֵחִפּוּשׂ דִּידֵיהּ וְחִפּוּשׂ מִנֵּרוֹת דִּכְתִיב (צפניה א') בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלַיִם בְּנֵרוֹת וְנֵרוֹת מִנֵּר דִּכְתִיב (משלי כ) נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חוֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן. תָּנוּ רַבָּנָן אֵין בּוֹדְקִין לֹא לְאוֹר הַחַמָּה וְלֹא לְאוֹר הַלְּבָנָה וְלֹא לְאוֹר הָאֲבוּקָה אֶלָּא לְאוֹר הַנֵּר מִפְּנֵי שֶׁאוֹר הַנֵּר יָפֶה לִבְדִיקָה וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר זֵכֶר לַדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות י''ב) שִׁבְעַת יָמִים שְׂאוֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם וְאוֹמֵר (בראשית מ''ד) וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וְאוֹמֵר (צפניה א') בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלַיִם בְּנֵרוֹת וְאוֹמֵר (משלי כ') נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חוֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן. וַאֲבוּקָה לֹא וְהָאָמַר רָבָא מָאי דִּכְתִיב (חבקוק ג') וְנוֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ וְשָׁם חֶבְיוֹן עוּזוֹ לְמָה צַדִּיקִים דּוֹמִים בִּפְנֵי שְׁכִינָה כְּנֵר בִּפְנֵי הָאֲבוּקָה. וְאָמַר רָבָא אֲבוּקָה לְהַבְדָּלָה מִצְוָה מִן הַמּוּבְחָר. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק זֶה יָכוֹל לְהַכְנִיסוֹ לְחוֹרִין וְלִסְדָקִין וְזֶה אֵינוֹ יָכוֹל לְהַכְנִיסוֹ לְחוֹרִין וְלִסְדָקִין. רַב זְבִיד אָמַר זֶה אוֹרוֹ לְפָנָיו וְזֶה אוֹרוֹ לַאֲחוֹרָיו. רַב פַּפָּא אָמַר הָאי בָּעִית וְהָאי לֹא בָּעִית. רְבִינָא אָמַר הָאי מְשִׁיךְ נְהוֹרָא וְהָאי מִיקְטַף אִיקְטוּפֵי:

רש''י למדנו מציאה. האמורה בחמץ ממציאה האמורה בגביע בנימין: ומציאה מחיפוש. כלו' ואותה מציאה של בנימין מחיפוש האמור אצלה דמה מציאה של גביע ע''י חיפוש אף מציאת חמץ ע''י חיפוש: וחיפוש מחיפוש וחיפוש מנרות. לאחר שלמדת שהוא ע''י חיפוש חזור ולמד זה החיפוש מחיפוש שכתוב בירושלים שהוא בנרות כדכתיב בעת ההוא אחפש את ירושלים בנרות: ונרות מנר. דכתיב בנר יחידי נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן ולקמיה מפרש הא למה לי: זכר לדבר. כדפרשינן והשתא מפרש קראי היכי וראיה ממש ליתא אלא אסמכתא בעלמא דד''ת מדברי קבלה נינהו: מפני שאור הנר יפה לבדיקה. ולקמיה מפרש מאי מעליותא מאבוקה: ונוגה. שלעתיד לצדיקים כאור של שבעת ימי בראשית יהיה: וקרנים. מלשון קרן עור פניו וזהרורין מיד הקב''ה: לו. לצדיק מזיו של הקב''ה יצאו זהרורין להקרין פני הצדיקים ולא יהיה אורם שוה לאורו אלא כנר בפני האבוקה: אורו לאחוריו. ואדם האוחזו לפניו הוא בודק הלכך אין יפה לבדיקה: בעית. מתיירא שלא יבעיר את הבית ואין לבו על הבדיקה יפה: האי משיך נהוריה. אור הנר נמשך ומאריך במקומו ואינו דולג בקפיצות אלא נח במקום אחד: מיקטף איקטופי. נפסק וקופץ תמיד ל' הקוטפין מלוח:

זוהר נשא דף קכ''א ע''ב

אִישׁ אוֹ אִשָׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם וְגוֹמֵר תַּא חֲזֵי כְתִיב (שופטי' ד') וְחֶבֶר הַקֵנִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חוֹבָב חוֹתֵן מֹשֶׁה וְגוֹמֵר. וְחֶבֶר הַקֵּנִי. מִבְּנֵי בְנוֹי דְיִתְרוֹ הָוָה כְמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמואל א' ט''ו) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּנִי וְגוֹמֵר. אֲמָאי אִקְרֵי קֵנִי וְהָא אוּקְמוּהָ וּכְתִיב (בראית ט''ו) אֶת הַקֵּנִי וְאֶת הַקְּנִיזִי. וְאִתְמַר דְּעָבַד קִנָא בְמַדְבְּרָא כְּעוֹפָא דָא בְּגִין לְמִלְעֵי בְאוֹרַיְיתָא וְאִתְפְּרַשׁ מִן מָתָא. נִפְרָד מִקַּיִן אִתְפְּרַשׁ מֵהַהוּא עַמָּא דְהָוָה בְּקַדְמִיתָא וְאִתְדְּבַק בֵּיהּ בְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. נִפְרָד מִקַּיִן זַכָּאָה בַּר נָשׁ דְּזָכֵי בְּאוֹרַיְיתָא לְמֵיזַל וּלְאִתְדַבְּקָא בְּאוֹרְחוֹי דְכַד בַּר נָשׁ אָזִיל בְּאוֹרְחוֹי דְאוֹרַיְתָא מָשִׁיךְ עָלֵיהּ רוּחָא קַדִישָׁא עִלָּאָה כְמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיה לב) עַד יֵעָרֶה עָלֵינוּ רוּחַ מִמָּרוֹם וְכַד בַּר נָשׁ סָטֵי אוֹרְחוֹי מָשִׁיךְ עָלֵיהּ רוּחָא אַחֲרָא מִסִטְרָא אַחֲרָא דְהִיא סִטְרָא דִמְסָאֲבָא וְסִטְרָא דִמְסָאֲבָא אַתְעַר מִסִטְרָא דְנוּקְבָא דִתְהוֹמָא רַבָּא דְתָמָן מָדוֹרִין דְּרוּחִין בִּישִׁין דְנַזְקֵי לִבְנֵי נָשָׁא דְאִקְרוּן נַזְקֵי עַלְמָא דְהָא מִסִטְרָא דְקַיִן קַדְמָאָה אִשְׁתְּכָחוּ וְיִתְרוֹ בְקַדְמִיתָא כוּמְרָא לַעֲבוֹדָה זָרָה הֲוָה וּלְהַהוּא סְטַר הָוָה פְלַח וּמָשִׁיךְ עָלֵיהּ רוּחָא מֵהַהוּא אָתָר וְאַף עַל גַּב דְאִקְרֵי קֵנִי לְבָתָר נִפְרָד מִקַּיִן (וַדָּאי) וְאִתְדְּבַק (נ''א וְאִתְחֲבָר) בֵּיהּ בְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא (מָאי מַשְׁמָע) דְכָל מָאן דְּאִתְדְּבַק בֵּיהּ בְּקֻדשָׁא בְרִיךְ הוּא וְעָבִיד פִּקּוּדֵי אוֹרַיְתָא כַּבְיָכוֹל הוּא קִיֵּים עַלְמִין עַלְמָא דִלְעֵילָא וְעַלְמָא דִלְתַתָּא וְהָא אוּקְמוּהָ וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם כְּתִיב. וְכָל מָאן דְעָבַר עַל פִּקּוּדֵי אוֹרַיְתָא כַּבְיָכוֹל פָּגִים לְעֵילָא פָּגִים לְתַתָּא פָּגִים לְגַרְמֵיה פָּגִים לְכָל עַלְמִין. מְתַל לְאִינוּן מַפְרִישֵׁי יָמִין דְּשָׁאֲטִין (ספ''א דְטַסְרִין) בְאַרְבָּא קָם חָד שַׁטְיָיא בֵינַיְיהוּ בָעָא לְנַקְבָא וְכוּלֵי וְעַל דָא אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ וְגוֹמֵר הָאָדָם וְגוֹמֵר. (הושע ז') וְהֵמָּה כְאָדָם עָבְרוּ בְרִית. אָדָם עָבַר עַל פִּקּוּדָא חָד דְּאוֹרַיְתָא גָרִים לֵיהּ לְגַרְמֵיהּ מִיתָה וְגָרַם לְכָל עַלְמָא פָּגִים לְעֵילָא פָּגִים לְתַתָּא וְהַהוּא חוֹבָא תַלְיָיא עַד דִיקַיֵּים קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא כְמִלְּקַדְמִין וְיִתְעֲבֵר הַהוּא פְגִימוּ מֵעַלְמָא הָדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה כ''ד) בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה יְיָ אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְגוֹמֵר וּבְגִין כַּךְ כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם (כְּתִיב). הָאָדָם אָדָם קַדְמָאָה. לִמְעֹל מַעַל בַּיְיָ דְמָאן דְיִפּוּק מְרַחֲמֵי וְיַנְקָא מִן דִּינָא הוּא גָרִים פְּגִימוּ וְכוּלֵי וְעַל דָא רַחֲמָנָא לִישֵׁזְבָן מֵחַיָּיבֵי דְהָאי עַלְמָא וּמִן פְּגִימוּ דִילְהוֹן כַּמָּה זַכָּאִין מִסְתַּלְּקֵי בְגִנַּיְיהוּ בַר כָּל מַה דְגַרְמֵי לְעֵילָא וְתַתָּא:

תרגום הזוהר אִישׁ אוֹ אִשָּׁה וְגוֹ': בֹּא וּרְאֵה, כָּתוּב (שופטים ד') וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חוֹבָב חוֹתֵן מֹשֶה. וְחֶבֶר הַקֵּינִי הָיָה מִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל יִתְרוֹ. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א' ט''ו) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי וְגוֹ'. לָמָּה נִקְרָא קֵינִי. וּכְבָר הֶעֱמַדְנוּ. וְכָתוּב (בראשית ט''ו) וְאֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִיזִי. וְלָמַדְנוּ, שֶׁעָשָׂה קֵן בַּמִּדְבָּר לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה כְּמוֹ הָעוֹף הַזֶּה, וְנִפְרָשׂ מִן הָעִיר, וְנִפְרָד מִקַּיִן, וְנִפְרָד מֵהָעָם הַהוּא, דְּהַיְנוּ מֵהַדִּינִים, שֶׁהָיָה בָּהֶם תְּחִלָּה, וְנִתְדַבֵּק בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְעַל כֵּן נִפְרָד מִקַּיִן. אַשְׁרֵי הָאָדָם שֶׁזָּכָה בַּתּוֹרָה, לָלֶכֶת וּלְהִתְדַבֵּק בִּדְרָכָיו. כִּי כְּשֶׁהָאָדָם הוֹלֵךְ בְּדַרְכֵּי הַתּוֹרָה, מוֹשֵׁךְ עָלָיו רוּחַ קָדוֹשׁ עֶלְיוֹן, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ל''ב) עַד יֵעָרֶה עָלֵינוּ רוּחַ מִמָּרוֹם. וּכְשֶׁהָאָדָם מַטֶּה דְּרָכָיו מִן הַתּוֹרָה, מוֹשֵׁךְ עָלָיו רוּחַ אַחֵר מִצַד הָאַחֵר, שֶׁהוּא צַד הַטּוּמְאָה, וְצַד הַטּוּמְאָה מִתְעוֹרֵר מִצַד הַנֶּקֶב שֶׁל הַתְּהוֹם הַגָּדוֹל שֶׁשָּׁם מִשְׁכְּנוֹת הָרוּחוֹת הָרָעִים הַמַּזִּיקִים לִבְנֵי הָאָדָם וְהַנִּקְרָאִים מַזִּיקֵי הָעוֹלָם, שֶׁהֵם נִמְצָאִים מִצַד קַיִן הָרִאשׁוֹן. וְיִתְרוֹ הָיָה מִתְּחִלָּה כּוֹמֶר לַעֲבוֹדָה זָרָה, וּלְצַד הַהוּא הָיָה עוֹבֵד, וּמָשַׁךְ עָלָיו רוּחַ מֵאוֹתוֹ הַצָד. וְעַל כֵּן נִקְרָא אַחַר כָּךְ קַיִן, כִּי נִפְרָד מִקַּיִן וְנִתְדַבֵּק בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּל מִי שֶׁמִּתְדַבֵּק בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְעוֹשֶׂה מִצְווֹת הַתּוֹרָה, כִּבְיָכוֹל הוּא מְקַיֵּם הָעוֹלָמוֹת, עוֹלָם שֶׁלְּמַעְלָה וְעוֹלָם שֶׁלְּמַטָּה. וּכְבָר הֶעֱמִידוּהוּ, וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם כָּתוּב. וְכָל מִי שֶׁעוֹבֵר עַל מִצְווֹת הַתּוֹרָה, כִּבְיָכוֹל פּוֹגֵם לְמַעְלָה, פּוֹגֵם לְמַטָּה, פּוֹגֵם אֶת עַצְמוֹ, פּוֹגֵם בְּכָל הָעוֹלָמוֹת. מָשָׁל לְאֵלּוּ יוֹרְדֵי הַיָּם הַשָּׁטִים בָּאֳנִיָּה, קָם שׁוֹטֶה אֶחָד בֵּינֵיהֶם וְרָצָה לְנַקֵּב אֶת הַסְּפִינָה, אָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ לָמָּה אַתָּה קוֹדֵחַ. אָמַר לוֹ מַה אִיכְפָּת לְךְ, הֲלֹא תַּחְתָּי אֲנִי קוֹדֵחַ. אָמַר לוֹ, הֲרֵי שְׁנֵינוּ נִטְבָּעִים בַּסְּפִינָה בְּיַחַד (ויקרא רבא פ''ד ו'). וְעַל כֵּן אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ וְגוֹ' הָאָדָם וְגוֹ', שֶׁרוֹמֵז עַל אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁכָּתוּב (הושע ו') וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְּרִית. אָדָם עָבַר עַל מִצְוָה אַחַת שֶׁבַּתּוֹרָה, גָּרַם לְעַצְמוֹ מִיתָה וְגָרַם לְכָל הָעוֹלָם פְּגָם לְמַעְלָה וּפְגָם לְמַטָּה, וְאוֹתוֹ הֶעָוֹן תָּלוּי, עַד שֶׁיְּקַיֵּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָעוֹלָם כְּבַתְּחִלָּה, וְיִהְיֶה נֶעֱבָר הַפְּגָם הַהוּא מִן הָעוֹלָם. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כ''ה) בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה' אֱלֹקִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְגוֹ'. וּמִשּׁוּם זֶה כָּתוּב כָּאן כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם. הָאָדָם, שֶׁרוֹמֵז עַל אָדָם הָרִאשׁוֹן. לִמְעוֹל מַעַל בַּה'. כִּי מִי שֶׁיּוֹצֵא מֵרַחֲמִים וְיוֹנֵק מִן הַדִּין הוּא גּוֹרֵם פְּגָם וְכוּ'. וְעַל כֵּן הָרַחֲמָן הוּא יַצִילֵנוּ מֵרִשְׁעֵי הָעוֹלָם הַזֶּה וּמִן הַפְּגָם שֶׁלָּהֶם, כִּי כַּמָּה צַדִּיקִים מִסְתַּלְּקִים בִּגְלָלָם, חוּץ מִכָּל מַה שֶּׁגּוֹרְמִים לְמַעְלָה וּלְמַטָּה.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק ז'

א. כְּשֶׁחוֹגֵר חֲגוֹרוֹ מְבָרֵךְ אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה כְּשֶׁנּוֹעֵל מַנְעָלָיו מְבָרֵךְ שֶׁעָשִׂיתָ לִי כָּל צָרְכִּי. כְּשֶׁמְּהַלֵּךְ לָצֵאת לַדֶרֶךְ מְבָרֵךְ הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר. וּמְבָרֵךְ אָדָם בְּכָל יוֹם בְאַ''יְ אֱמָ''הָ שֶׁלֹּא עָשַׂנִי גוֹי. בָאַ''יְ אֱמֶ''הָ שֶׁלֹּא עֲשַׂנִי אִשָּׁה. בְּאַ''יְ אֱמֶ''הָ שֶׁלֹּא עֲשַׂנִי עָבֶד: ב. שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת אֵלּוּ אֵין לָהֶם סֵדֶר אֶלָּא מְבָרֵךְ כָּל אַחַת מֵהֶם עַל דָּבָר שֶׁהַבְּרָכָה בִּשְׁבִילוֹ בְשַׁעְתּוֹ. כֵּיצַד הֲרֵי שֶׁחָגַר חֲגוֹרוֹ וְהוּא עַל מִטָּתוֹ מְבָרֵךְ אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה. שָׁמַע הַתַּרְנְגוֹל מְבָרֵךְ הַנּוֹתֵן לַשֶׂכְוִי בִינָה. וְכָל בְּרָכָה מֵהֶן שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּיב בָּהּ אֵינוֹ מְבָרֵךְ אוֹתָהּ: ג. כֵּיצַד לָן בִּכְסוּתוֹ אֵינוֹ מְבָרֵךְ כְּשֶׁעוֹמֵד מַלְבִּישׁ עֲרוּמִים. הָלַךְ יָחֵף אֵינוֹ מְבָרֵךְ שֶׁעָשִׂיתָ לִי כָּל צָרְכִּי. בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וּבְתִשְׁעָה בְּאָב שֶׁאֵין שָׁם רְחִיצָה אֵינוֹ מְבָרֵךְ נְטִילַת יָדַיִם וְלֹא הַמַּעֲבִיר חֶבְלֵי שֵׁינָה. אִם לֹא נִכְנַס לְבֵית הַכִּסֵּא אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֲשֶׁר יָצָר אֶת הָאָדָם וְכֵן שְׁאַר בְּרָכוֹת אֵלּוּ:

מוסר

מס' חסידים סימן נ''ט

אֵין לָנוּ נִיחוּשׁ לְסִימָן אֶלָּא בַּמֶּה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים כְּעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יֹאכְלוּ רֹאשׁ שֶׁל אַיִל עַל שֵׁם נִהְיֶה לְרֹאשׁ וְכוּ' וּמִינֵי מְתִיקָה עַל שֵׁם שָׁנָה מְתוּקָה וְכוּ' וְכֵן יַרְבֵּי תַרְנְגוֹלָא וְכוּ' וְכֵן יַדְלִיק נֵר בַּבַּיִת דְּלָא נָשִׁיב זִיקָא וְכוּ' וְאוֹתָן בְנֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לַעֲשׂוֹת מִצְוָה כְּגוֹן לְהַתְחִיל לְלַמֵּד לְתִינוֹקוֹת אוֹ לְהַתְחִיל בְּמִצְוָה אַחַת וְאוֹמְרִים נַמְתִּין עַד ר''ח אַף עַל פִּי שֶׁאֵין זֶה נַחַשׁ אֵין זֶה דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה כִּי מִי יוֹדֵעַ אִם יִחְיֶה אִם יָמוּת בְּתוֹךְ הַחוֹדֶשׁ נִמְצָא מֵת וְלֹא קִיֵּים הַמִּצְוָה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר מִיָּד כְּשֶׁתָּבֹא הַמִּצְוָה לְיָדְךָ עֲשֵׂה אוֹתָהּ וְאַל תַּדְחֶה אוֹתָהּ וְכֵן דָּרְשׁוּ חֲכָמִים (שמות יב) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצוֹת אַל תִּקְרֵי הַמַּצוֹת אֶלָּא הַמִּצְוֹת אִם בָּאת מִצְוָה לְיָדְךָ אַל תַּנִיחֶנָּה לְהַחְמִיץ אֶלָּא עֲשֵׂה אוֹתָה מִיָּד. וְאִם חָשַׁב לַעֲשׂוֹת מִצְוָה וְנֶאֱנָס וְלֹא עֲשָׂאָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עֲשָׂאָה שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג') וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ מַחֲשָׁבָה טוֹבָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה:

נשא יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(לא) וְזֹאת֙ מִשְׁמֶ֣רֶת מַשָּׂאָ֔ם לְכָל-עֲבֹֽדָתָ֖ם בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד קַרְשֵׁי֙ הַמִּשְׁכָּ֔ן וּבְרִיחָ֖יו וְעַמּוּדָ֥יו וַֽאֲדָנָֽיו: וְדָא מַטְרַת מַטוּלְהוֹן לְכָל פּוּלְחַנְהוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא דַפֵּי מַשְׁכְּנָא וְעַבְרוֹהִי וְעַמוּדוֹהִי וְסַמְכוֹהִי: (לב) וְעַמּוּדֵי֩ הֶֽחָצֵ֨ר סָבִ֜יב וְאַדְנֵיהֶ֗ם וִֽיתֵדֹתָם֙ וּמֵ֣יתְרֵיהֶ֔ם לְכָ֨ל-כְּלֵיהֶ֔ם וּלְכֹ֖ל עֲבֹֽדָתָ֑ם וּבְשֵׁמֹ֣ת תִּפְקְד֔וּ אֶת-כְּלֵ֖י מִשְׁמֶ֥רֶת מַשָּׂאָֽם: וְעֲמוּדֵי דְדַרְתָּא סְחוֹר סְחוֹר וְסַמְכֵיהוֹן וְסִכֵּיהוֹן וְאַטוּנֵיהוֹן לְכָל מָנֵיהוֹן וּלְכֹל פּוּלְחַנְהוֹן וּבִשְׁמָהָן תְּמַנוּן יָת מָנֵי מַטְרַת מַטוּלְהוֹן:

רש''י ויתדתם ומיתריהם. של עמודים, שהרי יתדות ומיתרי הקלעים במשא בני גרשון היו, ויתדות ומיתרים היו ליריעות ולקלעים מלמטה, שלא תגביהם הרוח, ויתדות ומיתרים היו לעמודים סביב לתלות בהם הקלעים בשפתם העליונה, בכלנסות וקנדסין [וקנטסין] , כמו ששנויה במלאכת המשכן:

(לג) זֹ֣את עֲבֹדַ֗ת מִשְׁפְּחֹת֙ בְּנֵ֣י מְרָרִ֔י לְכָל-עֲבֹֽדָתָ֖ם בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן-אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן: דֵין פּוּלְחַן זַרְעֲיַת בְּנֵי מְרָרִי לְכָל פּוּלְחַנְהוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא בִּידָא דְאִיתָמָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא: (לד) וַיִּפְקֹ֨ד מֹשֶׁ֧ה וְאַֽהֲרֹ֛ן וּנְשִׂיאֵ֥י הָֽעֵדָ֖ה אֶת-בְּנֵ֣י הַקְּהָתִ֑י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם וּלְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם: וּמְנָא משֶׁה וְאַהֲרֹן וְרַבְרְבֵי כְנִשְׁתָּא יָת בְּנֵי קְהָת לְזַרְעֲיַתְהוֹן וּלְבֵית אֲבָהַתְהוֹן: (לה) מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן-חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל-הַבָּא֙ לַצָּבָ֔א לַֽעֲבֹדָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵלָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין כָּל דְאָתֵי לְחֵילָא לְפוּלְחָנָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא:

נביאים - שופטים - פרק יג

(יב) וַיֹּ֣אמֶר מָנ֔וֹחַ עַתָּ֖ה יָבֹ֣א דְבָרֶ֑יךָ מַה-יִּֽהְיֶ֥ה מִשְׁפַּט-הַנַּ֖עַר וּמַעֲשֵֽׂהוּ: וַאֲמַר מָנוֹחַ כְּעַן יִתְקַיְּימוּן פִּתְגָמָךְ מָה יְהֵי דְּחָזֵי לְרָבְיָא וּמָה נַעֲבֵיד לֵיהּ :

רש''י מה יהיה משפט הנער ומעשהו . ( תרגום : ) מה חזי למעבד לעולימא ומה נעביד ליה :

(יג) וַיֹּ֛אמֶר מַלְאַ֥ךְ יְהוָ֖ה אֶל-מָנ֑וֹחַ מִכֹּ֛ל אֲשֶׁר-אָמַ֥רְתִּי אֶל-הָאִשָּׁ֖ה תִּשָּׁמֵֽר: וַאֲמַר מַלְאֲכָא דַיְיָ לְמָנוֹחַ מִכֹּל דַּאֲמַרִית לְאִתְּתָא תִּסְתְּמַר : (יד) מִכֹּ֣ל אֲשֶׁר-יֵצֵא֩ מִגֶּ֨פֶן הַיַּ֜יִן לֹ֣א תֹאכַ֗ל וְיַ֤יִן וְשֵׁכָר֙ אַל-תֵּ֔שְׁתְּ וְכָל-טֻמְאָ֖ה אַל-תֹּאכַ֑ל כֹּ֥ל אֲשֶׁר-צִוִּיתִ֖יהָ תִּשְׁמֹֽר: מִכָּל דְּיִפּוֹק מִגּוּפְנָא דְּחַמְרָא לָא תֵיכוֹל חֲמָר חֲדַת וְעַתִּיק לָא תִשְׁתֵּי וְכֹל מְסָאַב לָא תֵיכוֹל כָּל דִּי פַקִידְתֵּהּ תִּטַּר : (טו) וַיֹּ֥אמֶר מָנ֖וֹחַ אֶל-מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֑ה נַעְצְרָה-נָּ֣א אוֹתָ֔ךְ וְנַעֲשֶׂ֥ה לְפָנֶ֖יךָ גְּדִ֥י עִזִּֽים: וַאֲמַר מָנוֹחַ לְמַלְאֲכָא דַיְיָ נֵיחוֹת כְּעַן יָתָךְ וְנַעֲבֵיד קֳדָמָךְ גַּדְיָא בַּר עִזֵּי :

רש''י נעצרה נא אותך . נאסוף אותך אל הבית :

(טז) וַיֹּאמֶר֩ מַלְאַ֨ךְ יְהוָ֜ה אֶל-מָנ֗וֹחַ אִם-תַּעְצְרֵ֙נִי֙ לֹא-אֹכַ֣ל בְּלַחְמֶ֔ךָ וְאִם-תַּעֲשֶׂ֣ה עֹלָ֔ה לַיהוָ֖ה תַּעֲלֶ֑נָּה כִּ֚י לֹא-יָדַ֣ע מָנ֔וֹחַ כִּֽי-מַלְאַ֥ךְ יְהוָ֖ה הֽוּא: וַאֲמַר מַלְאֲכָא דַיְיָ לְמָנוֹחַ אִם תַּחֲדִינֵנִי לָא אֵיכוֹל בְּלַחְמָךְ וְאִם תַּעֲבֵיד עֲלָתָא קֳדָם יְיָ תַּסְּקִינַּהּ אֲרֵי לָא יְדַע מָנוֹחַ אֲרֵי מַלְאֲכָא דַיְיָ הוּא :

כתובים - משלי - פרק לא

(יא) בָּ֣טַח בָּ֭הּ לֵ֣ב בַּעְלָ֑הּ וְ֝שָׁלָ֗ל לֹ֣א יֶחְסָֽר: דְּתָכֵל עֲלָהּ לִבֵּיהּ דְּבַעְלָהּ וְלָא מִתְבְּזָא וְלָא חָסְרָא :

רש''י ושלל לא יחסר . כלומר לא יחסר טוב : ושלל לא יחסר . אוכל פירות בעוה''ז ובעוה''ב :

(יב) גְּמָלַ֣תְהוּ ט֣וֹב וְלֹא-רָ֑ע כֹּ֝֗ל יְמֵ֣י חַיֶּֽיה: פַּרְעֲתֵיהּ טָבְתָא וְלָא בִישְׁתָא כָּל יוֹמֵי חַיָהָא : (יג) דָּ֭רְשָׁה צֶ֣מֶר וּפִשְׁתִּ֑ים וַ֝תַּ֗עַשׂ בְּחֵ֣פֶץ כַּפֶּֽיהָ: תְּבַעַת עַמְרָא וְכִתָּנָא וַעֲבַדַת הֵיךְ צִבְיָנָא דְאַיְדָהּ :

רש''י דרשה צמר ופשתים . לפי שהמשילה לאשה דבר לפי המליצה כצרכי מלאכת הנשים , והמשל כך הוא , דורשת התורה מקרא משנה מדרש ומחזרת אחריהם שהם צרכי התלמידים :

(יד) הָ֭יְתָה כָּאֳנִיּ֣וֹת סוֹחֵ֑ר מִ֝מֶּרְחָ֗ק תָּבִ֥יא לַחְמָֽהּ: וַהֲוַת הֵיךְ אִלְפַת דְּתִגְרָא דְמִן רָחִיק מַיְתְיָא מֵכְלוּתָא :

רש''י היתה כאניות סוחר . מביאה היא ללומדיה ברכה ומזון :

(טו) וַתָּ֤קָם | בְּע֬וֹד לַ֗יְלָה וַתִּתֵּ֣ן טֶ֣רֶף לְבֵיתָ֑הּ וְ֝חֹ֗ק לְנַעֲרֹתֶֽיהָ: וְקָמַת בְּלֵילְיָא וִיהֲבַת מְזוֹנָא לְבֵיתָהּ וּפוּלְחָנָא לְטַלְיָתָהָא :

משנה גיטין פרק ב

א. הַמֵּבִיא גֵט מִמְּדִינַת הַיָּם וְאָמַר בְּפָנַי נִכְתַּב אֲבָל לֹא בְפָנַי נֶחְתַּם, בְּפָנַי נֶחְתַּם אֲבָל לֹא בְפָנַי נִכְתַּב, בְּפָנַי נִכְתַּב כֻּלּוֹ וּבְפָנַי נֶחְתַּם חֶצְיוֹ, בְּפָנַי נִכְתַּב חֶצְיוֹ וּבְפָנַי נֶחְתַּם כֻּלּוֹ, פָּסוּל. אֶחָד אוֹמֵר בְּפָנַי נִכְתַּב וְאֶחָד אוֹמֵר בְּפָנַי נֶחְתַּם, פָּסוּל. שְׁנַיִם אוֹמְרִים בְּפָנֵינוּ נִכְתַּב וְאֶחָד אוֹמֵר בְּפָנַי נֶחְתַּם, פָּסוּל. וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר. אֶחָד אוֹמֵר בְּפָנַי נִכְתַּב וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים בְּפָנֵינוּ נֶחְתַּם כָּשֵׁר:

ברטנורה   (א) המביא. נחתם חציו. אחד מן העדים חתם בפני: בפני נכתב חציו וכו' פסול. ודוקא חציו האחרון. אבל בפני נכתב חציו הראשון שהוא שם האיש והאשה והזמן, כשר. וחציו הראשון נמי לא צריך שיראה הכתיבה עצמה, אלא אם שמע קול הקולמוס בלבד עובר על הנייר בשעת כתיבה, תו לא צריך: אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול. בזמן שהגט יוצא מתחת יד אחד מהם, דאצרכוהו רבנן לשליח המביא גט למימר תרווייהו. אבל אם הגט יוצא מתחת ידי שניהם, כשר. ששנים שהביאו גט אין צריך שיאמרו בפנינו נכתב ובפנינו נחתם: שנים אומרים בפנינו נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול. בזמן שהגט יוצא מתחת יד אחד מהם. אבל אם יוצא מתחת יד שניהם, כשר: ורבי יהודה מכשיר. ואפילו יוצא מתחת ידו של אחד מהם. ואין הלכה כרבי יהודה:

ב. נִכְתַּב בַּיּוֹם וְנֶחְתַּם בַּיּוֹם, בַּלַּיְלָה וְנֶחְתַּם בַּלַּיְלָה, בַּלַּיְלָה וְנֶחְתַּם בַּיּוֹם, כָּשֵׁר. בַּיּוֹם וְנֶחְתַּם בַלַּיְלָה, פָּסוּל. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר, שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל הַגִּטִּין שֶׁנִּכְתְּבוּ בַיּוֹם וְנֶחְתְּמוּ בַלַּיְלָה, פְּסוּלִין, חוּץ מִגִּטֵּי נָשִׁים:

ברטנורה   (ב) בלילה ונחתם ביום כשר. שהיום הולך אחר הלילה ואין זה מוקדם: ביום ונחתם בלילה פסול. שהרי מוקדם הוא. ותקנו חכמים זמן בגיטין, גזירה שמא יהיה נשוי עם בת אחותו ותזנה עליו וחס עליה שלא תחנק ונותן לה גט בלא זמן. וכשמעידים עליה בב''ד מוציאה גיטה ואומרת גרושה הייתי ופנויה באותה שעה: ור''ש מכשיר. דסבר ר''ש דחכמים תקנו זמן בגיטין משום פירי, שאם לא יהיה זמן בגט יהיה הבעל מוכר והולך פירות נכסי מלוג של אשתו לאחר גרושין, וכשתתבעו בדין יאמר קודם גירושין מכרתי. ולהכי מכשיר ר''ש בנכתב ביום ונחתם בלילה אע''פ שהוא מוקדם, דסבר משעה שנתן עיניו לגרש אע''פ שלא גירש שוב אין לו לבעל פירות. ואין הלכה כר''ש:

ג. בַּכֹּל כּוֹתְבִין, בַּדְּיוֹ, בַּסַם, בַּסִקְרָא, וּבַקּוֹמוֹס, וּבַקַּנְקַנְתּוֹם, וּבְכָל דָּבָר שֶׁהוּא שֶׁל קַיָּמָא. אֵין כּוֹתְבִין לֹא בְמַשְׁקִים, וְלֹא בְמֵי פֵרוֹת, וְלֹא בְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם. עַל הַכֹּל כּוֹתְבִין, עַל הֶעָלֶה שֶׁל זַיִת, וְעַל הַקֶּרֶן שֶׁל פָּרָה וְנוֹתֵן לָהּ אֶת הַפָּרָה, עַל הַיָּד שֶׁל עֶבֶד וְנוֹתֵן לָהּ אֶת הָעֶבֶד. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, אֵין כּוֹתְבִין לֹא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים, וְלֹא עַל הָאֳכָלִין:

ברטנורה   (ג) בדיו. אלמיד''ר בערבי: סיקרא. צבע אדום: קומוס. שרף האילן: קנקנתום. וידריאול''ו בלע''ז: על העלה של זית. תלושה: ונותן לה את הפרה. שאינו יכול לקצצו אחר כתיבה, דכתיב (דברים כ''ד) וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה, מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה, יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה: רבי יוסי הגלילי אומר כו'. דרחמנא קרייה לגט ספר, מה ספר מיוחד שאין בו רוח חיים ואינו אוכל, אף כל שאין בו רוח חיים ואינו אוכל. ורבנן אמרי אי כתב בספר כדקאמרת, השתא דכתיב ספר, לספירת דברים הוא דאתא. והלכה כחכמים:

ד. אֵין כּוֹתְבִין בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע. כְּתָבוֹ בִמְחֻבָּר, תְּלָשׁוֹ וַחֲתָמוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ, כָּשֵׁר. רַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל, עַד שֶׁתְּהֵא כְּתִיבָתוֹ וַחֲתִימָתוֹ בְּתָלוּשׁ. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה אוֹמֵר, אֵין כּוֹתְבִין לֹא עַל הַנְּיָר הַמָּחוּק וְלֹא עַל הַדִּפְתְּרָא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָכוֹל לְהִזְדַּיֵּף. וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין:

ברטנורה   (ד) אין כותבין במחובר. מפני שמחוסר קציצה: כתבו על המחובר וכו'. הכי קאמר, כתב במחובר הטופס, שהוא כל הגט כולו חוץ ממקום האיש ומקום האשה והזמן: ותלשו וחתמו. כלומר שכתב התורף שהוא מקום האיש והאשה והזמן אחר שתלשו: כשר. דכיון שנכתב התורף בתלוש, אע''פ שהטופס נכתב במחובר, כשר: על הנייר המחוק. שיכול לחזור ולמוחקו עד העדים ולכתוב עליו מה שירצה ולא מנכרא מלתא, שהרי עדים נמי על המחק הם חתומים: ודפתרא. אין המחק שלו ניכר. דיפתרא, דמליח וקמיח ולא עפיץ: וחכמים מכשירין. בגיטין בלבד. דסבירא להו עדי מסירה כרתי, והעדים שהגט נמסר בפניהם הם עיקר הגרושין, לא עדי חתימה. אבל בשאר שטרות דסמכינן אעדי חתימה, מודים חכמים שאין נכתבים לא על נייר מחוק ולא על דיפתרא. והלכה כחכמים:

ה. הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִכְתּוֹב אֶת הַגֵּט, אֲפִלּוּ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. הָאִשָּׁה כּוֹתֶבֶת אֶת גִטָּהּ, וְהָאִישׁ כּוֹתֵב אֶת שׁוֹבָרוֹ, שֶׁאֵין קִיּוּם הַגֵּט אֶלָּא בְחוֹתְמָיו. הַכֹּל כְּשֵׁרִין לְהָבִיא אֶת הַגֵּט, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן וְסוּמָא וְנָכְרִי:

ברטנורה   (ה) ואפילו חרש שוטה וקטן. והוא שגדול עומד על גביו ואומר לו כתוב לשם פלוני. אבל נכרי ועבד, אפילו גדול עומד על גביו, לכתחלה לא יכתוב גט, מפני שהם בני דעת ואדעתא דנפשייהו עבדי, שאפילו גדול אומר לו כתוב לשם פלוני הוא לא יכתוב אלא לדעת עצמו. ואם נכרי ועבד כתבו טופס הגט, וישראל בן דעת כתב התורף שהוא שם האיש והאשה והזמן שכל אלו צריכין לשמן, הגט כשר. וכן חרש שוטה וקטן דאמרינן במתניתין שכשרים לכתוב את הגט, ה''מ טופס, אבל תורף אינו כשר אלא שיכתבנו ישראל גדול ובן דעת: חוץ מחרש שוטה וקטן. דלאו בני דעה נינהו: וסומא. פסול להביא גט מחוצה לארץ, שאינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם. אבל להביא גט בארץ ישראל שא''צ לומר בפני נכתב ובפני נחתם, או אפילו בחו''ל אם הגט מקויים בחותמיו, או להיות שליח של אשה לקבל גיטה, לכל אלו הסומא כשר: ונכרי. דליתיה בתורת גיטין וקדושין, ובמידי דלנפשיה לא חזי לא מצי למעבד שליחותא לאחריני:

ו. קִבֵּל הַקָּטָן וְהִגְדִּיל, חֵרֵשׁ וְנִתְפַּקַּח, סוּמָא וְנִתְפַּתַּח, שׁוֹטֶה וְנִשְׁתַּפָּה, נָכְרִי וְנִתְגַּיַּר, פָּסוּל. אֲבָל פִּקֵּחַ וְנִתְחָרַשׁ וְחָזַר וְנִתְפַּקַּח, פָּתוּחַ וְנִסְתַּמָּא וְחָזַר וְנִתְפַּתַּח, שָׁפוּי וְנִשְׁתַּטָּה וְחָזַר וְנִשְׁתַּפָּה, כָּשֵׁר. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁתְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ בְּדַעַת, כָּשֵׁר:

ברטנורה   (ו) קיבל הקטן. הגט מיד הבעל: והגדיל. קודם שמסרו לה: פתוח ונסתמא וחזר ונתפתח. אפילו לא חזר ונתפתח, הואיל והיה פתוח בשעת קבלת הגט שפיר מצי למיהוי שליח, דהא יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם. אלא איידי דבעי למתני סיפא וחזר ונשתפה, שצריך שיהיה בן דעת בשעת נתינה, תנא נמי רישא וחזר ונתפתח. וכל פסולי עדות בעבירה, פסולין להביא את הגט, שאין נאמנים לומר בפני נכתב ובפני נחתם. ואם הגט מקויים בחותמיו, כשרים להביאו:

ז. אַף הַנָּשִׁים שֶׁאֵינָן נֶאֱמָנוֹת לוֹמַר מֵת בַּעְלָהּ, נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא אֶת גִטָּהּ, חֲמוֹתָהּ וּבַת חֲמוֹתָהּ וְצָרָתָהּ וִיבִמְתָּהּ וּבַת בַּעְלָהּ. מַה בֵּין גֵּט לְמִיתָה, שֶׁהַכְּתָב מוֹכִיחַ. הָאִשָּׁה עַצְמָהּ מְבִיאָה אֶת גִּטָּהּ, וּבִלְבַד שֶׁהִיא צְרִיכָה לוֹמַר, בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם:

ברטנורה   (ז) חמותה ובת חמותה כו'. אינן נאמנות לומר מת בעלה, משום דסניין לה ומכוונין לקלקלה: ובלבד שהיא צריכה לומר בפ''נ ובפ''נ. ודוקא כשהתנה הבעל עמה בשעה שמסר הגט לידה ואמר לה לא תתגרשי אלא בבית דינו של פלוני ותאמרי בפ''נ ובפ''נ. והב''ד לוקחין אותו מידה אחר שאמרה בפ''נ ובפ''נ, וממנין שליח שיחזור ויתן אותו לה. אבל אשה שגיטה יוצא מתחת ידה בכל מקום שהיא, הרי זו מגורשת, ואפילו שאין הגט מקוים בחותמיו, ואינה צריכה שתאמר בפני נכתב ובפני נחתם:

גמרא גיטין דף כ''ג ע''א

חוּץ מֵחֶרֶשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן וְסוּמָא וְנָכְרִי. בִּשְׁלָמָא חֶרֶשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן דְּלָאו בְּנֵי דֵעָה נִינְהוּ נָכְרִי נַמֵי דְּלָאו בַּר הַתֵּירָה הוּא. אֶלָּא סוּמָא אֲמָאי לָא. אָמַר רַב שֵׁשַׁת לְפִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִמִּי נוֹטְלוֹ וּלְמִי נוֹתְנוֹ. מַתְקִיף לָהּ רַב יוֹסֵף הֵיאָךְ סוּמָא מוּתָּר בְּאִשְׁתּוֹ. הֵיאָךְ בְּנֵי אָדָם מוּתָּרִים בִּנְשׁוֹתֵיהֶם בַּלַּיְלָה. אֶלָּא בִּטְבִיעוּת עֵינָא דְקָלָא הָכָא נַמֵי בִּטְבִיעוּת עֵינָא דְקָלָא. אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף הָכָא בְּחוּצָה לָאָרֶץ עַסְקִינָן דְבָעֵי לְמֵימָר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. וְלָא מָצִי לְמֵימָר. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי אֶלָּא מֵעַתָּה פָּתוּחַ וְנִסְתַּמָּא דְמָצֵי אָמַר הֲכִי נַמֵי דְכָשֵׁר. וְהָא קָתָּנֵי פָּתוּחַ וְנִסְתַּמָּא וְחָזַר וְנִתְפַּתַּח כָּשֵׁר חָזַר וְנִתְפַּתַּח אִין לָא חָזַר וְנִתְפַּתַּח לֹא הוּא הַדִּין דְאַף עַל גַּב דְלֹא חָזַר וְנִתְפַּתַּח וְאַיְידִי דְקָתָּנֵי שָׁפוּי וְנִשְׁתַּטָּה וְחָזַר וְנִשְׁתַּפָּה טַעְמָא דְחָזַר וְנִשְׁתַּפֶּה הָא לָא חָזַר וְנִשְׁתַּפֶּה לָא. תָּנָא נַמֵי פָּתוּחַ וְנִסְתַּמָּא וְחָזַר וְנִתְפַּתַּח. אָמַר רַב אָשֵׁי דִיקָא נַמֵי דְקָתָּנֵי זֶה הַכְּלַל כָּל שֶׁתְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ בְּדַעַת כָּשֵׁר וְלֹא קָתָּנֵי כָּל שֶׁתְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ בַּכַּשְׁרוּת כָּשֵׁר שְׁמַע מִינָהּ. בָּעוּ מִינֵיהּ מֵרִבִּי אָמֵי עֶבֶד מַהוּ שֶׁיֵּעָשֶׂה שְׁלִיחַ לְקַבֵּל גֵּט אִשָּׁה מִיַּד בַּעְלָהּ אָמַר לְהוּ מִדְקָא פָסִיל לֵיהּ לְנָכְרִי מִכְּלַל דְּעֶבֶד כָּשֵׁר. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן אֵין הָעֶבֶד נַעֲשֶׂה שְׁלִיחַ לְקַבֵּל גֵּט לְאִשָּׁה מִיַּד בַּעְלָהּ לְפִי שֶׁאֵינוֹ בְּתוֹרַת גִּיטִין וְקִדּוּשִׁין. מַתְקִיף לָהּ רִבִּי אֶלְעָזָר טַעְמָא בְּמִילְתָא דְלֶיתֵיהּ הָא בְּמִילְתָא דְאִיתֵיהּ כָּשֵׁר וְהָא נָכְרִי וְהָא כוּתִי דְאִיתְנְהוּ בְּתוֹרַת תְּרוּמָה דְנַפְשַׁיְיהוּ. דִּתְנַן הַנָּכְרִי וְהַכּוּתִי שֶׁתָּרְמוּ מִשֶּׁלָּהֶם תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה וּתְנַן נָכְרִי שֶׁתָּרַם שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֲפִילוּ בִּרְשׁוּת אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה מָאי טַעְמָא לָאו מִשּׁוּם דִּכְתִיב (במדבר י''ח) אַתֶּם גַּם אַתֶּם מַה אַתֶּם יִשְׂרָאֵל אַף שְׁלוּחֲכֶם יִשְׂרָאֵל. אֲמָרֵי דְבֵי רִבִּי יַנַּאי לָא מַה אַתֶּם בְּנֵי בְרִית אַף שְׁלוּחֲכֶם בְּנֵי בְרִית:

רש''י דלאו בני דעה נינהו. וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן דשליחות נפקא לן מויקחו איש שה לבית אבות אחד לוקח לכולן: דלאו בר היתרא הוא. דאין להן קדושין ואין גיטין נוהגין בהם ובמידי דלנפשיה לא חזי לא מצי למעבד שליחותא לאחריני: הא לא חזר ונשתפה לא. דטעמא משום דעה הוא וצריך להיות בן דעת לעשות שליחותא: דיקא נמי. דלגבי פתוח ונסתמא לא תנא דוקא חזר ונתפתח: מדקתני סיפא וכו'. אלמא היכא דטעמא משום דעה הוא דבעינן תחלה וסוף אבל סומא לא הוי טעמא משום דעה לא בעינן תחלה וסוף אלא תחלה לחודיה דלא מצי למימר בפני נכתב דאי בסומא דוקא נתני כל שתחלתו וסופו בכשרות: מהו שיעשה שליח. לאשה עבד של כל אדם מהו שיעשה שליח לאשה בעלמא: לקבל גט מיד בעלה. ותהא מגורשת בקבלתו והוא הדין נמי להולכה דכולה חדא טעמא הוא אלא כך היתה השאלה בבית המדרש: מדקא פסיל לכותי. במתני' בהבאה ולא תנא עבד: מכלל דעבד כשר. וכי היכי דכשר להבאה להיות שליח לגרש כך כשר לקבלה להיות שליח להתגרש שאין חילוק טעם ביניהם: הא במילתא דאיתיה. כגון תרומה שאסור לעבד לאכול טבל ואם יש לו טבל שניתן לו על מנת שאין לרבו רשות בו מפריש תרומה הימנו ותרומתו תרומה דעבד כאשה בכל המצות ואימא נמי דכשר להיות שליח לתרום: שתרמו את שלהם תרומתן תרומה. ואסורה לזרי' דסבר אין קנין לכותי בא''י להפקיע מקדושת מעשר והקדש הכותי הקדש כדילפינן מאיש איש לרבות את הכותים שנודרים נדרים ונדבות כישראל: אפי' ברשותו. של ישראל שעשאו שליח מ''מ אין תרומתו תרומה: מ''ט. אינה תרומה: לאו משום. דשליחות דתרומה דכתיב כן תרימו גם אתם ודרשינן מדמצי למיכתב אתם וכתיב גם אתם לרבו' שלוחכם ואיתקש שליח לשולחו בהאי קרא למימר דמה אתם בנ''י אף שלוחכם ישראל ומאי מיעוטא איכא למעוטי נמי לעבד שתרם את של ישראל ברשות: לא מה אתם בני ברית. מהולין ובאו בברית מצות: אף שלוחכם בני ברית. לאפוקי כותי אבל עבד בן ברית הוא כדכתיב מחוטב עציך וגו':

זוהר נשא דף קכ''ד ע''א

אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וְגוֹמֵר. מָאי הָאי לְגַבֵּי הָאי אֶלָּא כְמָה דִכְתִיב לִמְעוֹל מַעַל בַּיְיָ. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר אִישׁ אִישׁ. מָאי הָאי אִישׁ אִישׁ דְּהָא בְחָד סַגֵּי אֶלָּא הָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל אִישׁ אִישׁ מַשְׁמַע אִישׁ דְּאִיהוּ אִישׁ וְקִיֵּים קְרָא דִכְתִיב שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְגוֹמֵר. כְּדֵין הוּא אִישׁ בְּעַלְמָא אִישׁ לְגַבֵּי אִתְּתֵיהּ וּמָעֲלָה בוֹ מַעַל הָא בְחַד סָגֵי אֲמָאי תְּרֵי אֶלָּא חָד לְעֵילָא וְחָד לְתַתָּא. חַד לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְחַד לְבַעְלָהּ. בְּגִין כַּךְ וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ. אֲמָאי אֶל הַכֹּהֵן רָזָא דְּמִלָּה בְגִין דְּכַהֲנָא שׁוּשְׁבִינָא אִיהוּ דְמַטְרוֹנִיתָא הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא הָא כְתִיב (ויקרא א') וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר וְשָׁחַט אַחֲרָא וְלָאו כַהֲנָא דְכַהֲנָא אָסִיר לֵיהּ בְּדִינָא בְּגִין דְּלָא יַפְגִּים הַהוּא אַתַר דְאָחִיד בֵּיהּ וְאַתְּ אַמְרַת וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן לְמֵדָן דִּינָהָא. אֶלָּא וַדָּאי כַהֲנָא לְדָא חָזֵי בְגִין דְּאִיהוּ שׁוּשְׁבִינָא לְמַטְרוֹנִיתָא וְכָל נְשֵׁי עַלְמָא מִתְבָּרְכָן (נ''א אִתְאַחֲדָת) בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְעַל דָּא אִתְּתָא דִלְתַתָּא מִתְבָּרְכָא בְשֶׁבַע בְּרָכוֹת דַאֲחִידַת בָּהּ בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְכַהֲנָא קָאִים לְאַתְקְנָא מִלֵּי דְמַטְרוֹנִיתָא וּלְעַיְּינָא בְכָל מַה דְאִצְטְרִיךְ בְּגִין כַּךְ כַּהֲנָא לְדָא וְלָא אַחֲרָא. וְאִי תֵימָא דְאִיהוּ עָבִיד דִּינָא לָאו הָכִי אֶלָּא לְאַסְגָּאָה שְׁלָמָא בְּעַלְמָא קָא אִשְׁתְּדַל בְּהָאי וּלְאַסְגָּאָה חֶסֶד. דְאִי הַהִיא אִתְּתָא אִשְׁתְּכָחַת זַכָּאָה כַהֲנָא אַסְגֵּי שְׁלָמָא בְהוּ וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְמִתְעַבְּרָא בִבְרָא דְכַר וְאִתְעֲבִיד שְׁלָמָא עַל יְדוֹי. וְאִי לָא אִשְׁתְּכָחַת זַכָּאָה אִיהוּ לָא עָבִיד דִּינָא אֶלָּא הַהוּא שְׁמָא קַדִּישָׁא דְאִיהִי קָא מְשַׁקְּרַת בֵּיהּ הוּא עָבִיד דִּינָא בָדִיק לָהּ. תָּא חֲזֵי כַהֲנָא לָא עָיִיל גַּרְמָהּ לְהָאי אֶלָּא כַד הִיא יְהֲבַת גַרְמָהּ קָמֵיהּ לְחַפָּאָה (נ''א לְזַכָּאָה) זִמְנָא וּתְרֵין שָׁאִיל לָה כֵּיוַן דְּאִיהִי בַעְיָא לְאִשְׁתַּכְּחָא זַכָּאָה כְדֵין כַּהֲנָא עָבִיד עוֹבָדָא בְגִין לְאַסְגָּאָה שְׁלָמָא. כַּהֲנָא כְתִיב שְׁמָא קַדִּישָׁא חָד זִמְנָא בְאֹרַח מֵישָׁר לְבָתָר כְּתִיב לֵיהּ. לְמַפְרֵעַ אַתְוָון סְרִיטִין בִּטְהִירִין דִּינָא בְדִינָא. רַחֲמֵי בְרַחֲמֵי. רַחֲמֵי בְדִינָא וְדִינָא בְרַחֲמֵי. אִשְׁתְּכָחַת זַכָּאָה אַתְוָון רַחֲמֵי אִשְׁתְּכָחוּ וְדִינִין סַלְקִין. לָא אִשְׁתְּכָחַת כִדְקָא יֵאוֹת רַחֲמֵי סַלְקִין וְדִינִין אִשְׁתְּאָרוּ וּכְדֵין דִינָא אִתְעֲבִיד:

תרגום הזוהר אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וְגוֹ': שׁוֹאֵל, מַה זֶּה אֵצֶל זֶה. כְּלוֹמָר לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת סוֹטָה לְפָרָשַׁת מְעִילָה. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם. (במדבר ה') לִמְעוֹל מַעַל בַּה', כָּתוּב גַּם כָּאן בְּסוֹטָה, וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל. וְהֵם עִנְיָן אֶחָד, וְעַל כֵּן נִסְמְכוּ זֶה לָזֶה. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, אִישׁ אִישׁ, מַהוּ אִישׁ אִישׁ שְׁנֵי פְּעָמִים, הֲרֵי בְּאַחַת הָיָה דַּי. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא כְּבָר הֶעֱמִידוּהוּ, אֲבָל אִישׁ אִישׁ פֵּרוּשׁוֹ, אִישׁ שֶׁהוּא אִישׁ, דְּהַיְנוּ שֶׁקִּיַּם הַכָּתוּב (משלי ה') שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרְךְ, וְלֹא נָתַן עֵינָיו בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת, אָז הוּא אִישׁ בָּעוֹלָם, אִישׁ אֶל אִשְׁתּוֹ. וּמָעֲלָה בּוֹ מַעֲלָה, שׁוֹאֵל, הֲרֵי בְּמַעַל אֶחָד הָיָה דַּי, לָמָּה שְׁנֵי פְּעָמִים מַעַל. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא מַעַל אֶחָד לְמַעְלָה וְאֶחָד לְמַטָּה, דְּהַיְנוּ אֶחָד בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא מַלְכוּת, וְאֶחָד בְּבַעֲלָהּ, שֶׁהוּא ז''א. מִשּׁוּם זֶה וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן. שׁוֹאֵל, לָמָּה יָבִיא אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן. וְלֹא לַשּׁוֹפֵט. וּמֵשִׁיב, סוֹד הַדָּבָר הוּא, מִשּׁוּם שֶׁהַכֹּהֵן הוּא שׁוֹשְׁבִינָהּ שֶׁל הַמַּלְכָּה, דְּהַיְנוּ הַמְּתַקֵּן אֶת הַמַּלְכוּת לְזַוֵּג עִם ז''א, וְעַל כֵּן שַׁיָּךְ לוֹ תִּקּוּן הַפְּגָם שֶׁל הַסּוֹטָה, הַמַּגִּיעַ עַד הַמַּלְכוּת, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. כָּאן יֵשׁ לְהִסְתַּכֵּל, הֲרֵי כָּתוּב (ויקרא א') וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר, אֲשֶׁר וְשָׁחַט פֵּרוּשׁוֹ, אַחֵר וְלֹא הַכֹּהֵן, מִשּׁוּם שֶׁהַכֹּהֵן אָסוּר לוֹ לִפְעוֹל בְּדִין, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְגּוֹם אוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁהַכֹּהֵן אָחוּז בּוֹ, דְּהַיְנוּ חֶסֶד, וְאַתָּה אוֹמֵר, וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן לָדוּן הַדִּין שֶׁלָּהּ. אֶלָּא וַדַּאי רַק הַכֹּהֵן רָאוּי לָזֶה, מִשּׁוּם שֶׁהוּא שׁוֹשְׁבִינָהּ שֶׁל הַמַּלְכָּה, וְכָל נְשֵׁי הָעוֹלָם מִתְבָּרְכוֹת מִכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וְעַל כֵּן הָאִשָּׁה שֶׁלְּמַטָּה, מִתְבָּרֶכֶת, בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין, בְּשֶׁבַע בְּרָכוֹת, מִשּׁוּם שֶׁהִיא אֲחוּזָה בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שֶׁבַע סְפִירוֹת חג''ת נהי''מ. וְהַכֹּהֵן עוֹמֵד לְתַקֵּן דִּבְרֵי הַמַּלְכָּה, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, וּלְעַיֵּן בְּכָל מַה שֶּׁהִיא צְרִיכָה. מִשּׁוּם זֶה רַק הַכֹּהֵן רָאוּי לָזֶה וְלֹא אַחֵר. וְאִם תֹּאמַר שֶׁהַכֹּהֵן עוֹשֶׂה דִּין, שֶׁהוּא סוֹתֵר לְמַדְרֵגָתוֹ שֶׁהִיא חֶסֶד. וּמֵשִׁיב, אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא כְּדֵי לְהַרְבּוֹת שָׁלוֹם בָּעוֹלָם הוּא מִשְׁתַּדֵּל בָּזֶה, וּלְהַגְדִּיל הַחֶסֶד. כִּי אִם הָאִשָּׁה הַהִיא נִמְצֵאת נְקִיָּה, הַכֹּהֵן מַרְבֶּה שָׁלוֹם בָּהֶם, בָּאִשָּׁה וּבְבַעֲלָהּ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמִּתְעַבֶּרֶת בְּבֵן זָכָר. וְנַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עַל יָדוֹ. וְאִם אֵינָהּ נִמְצֵאת נְקִיָּה, אֵין הַכֹּהֵן עוֹשֶׂה דִּין, אֶלָּא הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ הַהוּא שֶׁהִיא שִׁקְרָה בּוֹ, הוּא עוֹשֶׂה דִּין, וְהוּא בּוֹדֵק אוֹתָהּ. בֹּא וּרְאֵה, הַכֹּהֵן לֹא הִכְנִיס עַצְמוֹ לָזֶה. אֶלָּא כְּשֶׁהִיא נוֹתֶנֶת עַצְמָהּ לְפָנָיו לְהַשְּׁקוֹתָהּ, כְּדֵי שֶׁתִּזְכֶּה, פַּעַם וּשְׁתַּיִם שׁוֹאֵל אוֹתָהּ, וְכֵיוָן שֶׁהִיא רוֹצָה לְהִמָּצֵא נְקִיָּה, אָז עוֹשֶׂה הַכֹּהֵן מַעֲשֶׂה, כְּדֵי לְהַרְבּוֹת הַשָּׁלוֹם בֵּינָהּ לְבַעֲלָהּ. הַכֹּהֵן כּוֹתֵב אֶת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, פַּעַם אַחַת בְּדֶרֶךְ יָשָׁר, דְּהַיְנוּ יהו''ה. וּלְאַחַר כָּךְ כּוֹתֵב אוֹתוֹ לְמַפְרֵעַ, דְּהַיְנוּ הוה''י. וְהָאוֹתִיּוֹת, שֶׁנִּמְחוּ לְתוֹךְ הַמַּיִם, הָיוּ נִשְׂרָטוֹת בְּאוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים אַרְבַּע בְּחִינוֹת, שֶׁהֵם, דִּין בְּדִין, רַחֲמִים בְּרַחֲמִים, רַחֲמִים בְּדִין, דִּין בְּרַחֲמִים. אִם נִמְצֵאת נְקִיָּה, הָאוֹתִיּוֹת שֶׁל הָרַחֲמִים נִמְצְאוּ וְאוֹתִיּוֹת הַדִּין עָלוּ. וְאִם לֹא נִמְצֵאת כָּרָאוּי, אוֹתִיּוֹת הָרַחֲמִים עָלוּ, וְאוֹתִיּוֹת הַדִּין נִשְׁאֲרוּ. וְאָז נַעֲשֶׂה הַדִּין.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק ו'

א. נָהֲגוּ הָעָם בְּרוֹב עָרֵינוּ לְבָרֵךְ בְּרָכוֹת אֵלּוּ זוּ אַחַר זוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בֵין נִתְחַיְּיבוּ בָּהֵן בֵּין לֹא נִתְחַיְּיבוּ בָּהֵן וְטָעוּת הוּא. וְאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן וְלֹא יְבָרֵךְ בְּרָכָה אֶלָּא אִם כֵּן נִתְחַיָּיב בָּה: ב. הַמַּשְׁכִּים לִקְרוֹא בַּתּוֹרָה קוֹדֶם שֶׁיִּקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע בֵּין קוֹרֵא בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב בֵּין קוֹרֵא בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה נוֹטֵל יָדָיו תְּחִלָּה וּמְבָרֵךְ שָׁלש בְּרָכוֹת וְאַחַר כַּךְ קוֹרֵא. וְאֵלּוּ הֵן: אֲשֶׁר קִדְשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל דִבְרֵי תוֹרָה. וְהָעֲרֶב נָא ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תּוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיפִיּוֹת עַמְּךָ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְעוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַמְּלַמֵּד תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ בָּרוּךְ אַתָּה ה' נוֹתֵן הַתּוֹרָה: ג. בְּכָל יוֹם חַיָּיב אָדָם לְבָרֵךְ שָׁלשׁ בְּרָכוֹת אֵלּוּ וְאַחַר כַּךְ קוֹרֵא מְעַט מִדִּבְרֵי תוֹרָה. וְנַהֲגוּ הָעָם לִקְרוֹא בִּרְכַּת כֹּהֲנִים. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁקוֹרִין צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁקּוֹרִין שֶׁתֵּיהֶן וְקוֹרִין פְּרָקִים אוֹ הֲלָכוֹת מִן הַמִּשְׁנָה וּמִן הַבְּרַיְיתוֹת:

מוסר

מס' חסידים סי' מ'

כְּתִיב בְּסוֹף הוֹשֵׁעַ (יד) שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ. גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמַּגַּעַת עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד שֶׁנֶּאֱמַר עַד ה' וְהִיא אַחַת מִן הַדְּבָרים שֶׁקָּדְמוּ לְעוֹלָם וְהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נא) זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֹא נֶאֱמַר זֶבַח אֶלָּא זִבְחֵי וְאַל יֵרָאֶה לְבַעַל הַתְּשׁוּבָה שֶׁהוּא מְרוּחָק מִמַּעֲלַת הַצַדִּיקִים מִפְּנֵי הָעֲוֹנוֹת וְהַחֲטָאִים וְהַפְּשָׁעִים אֲשֶׁר הָעֱוָה וְחָטָא וּפָשַׁע כִּי אֵין הַדָּבָר כֵּן אֶלָּא אָהוּב הוּא וְנֶחְמָד לִפְנֵי הַבּוֹרֵא יוֹתֵר מִן הַצַדִּיקִים שֶׁהֲרֵי טָעַם אֶת הַחֵטְא וְכָפָה אֶת יִצְרוֹ וְאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בִּמְקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָם יְכוֹלִים לַעֲמוֹד וְאַשְׁרֵי הַמִּתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ כְּשֶׁהוּא אִישׁ בָּחוּר וְטוֹב כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (קהלת יב) וּזְכוֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרוֹתֶיךָ:

נשא יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(לו) וַיִּֽהְי֥וּ פְקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם אַלְפַּ֕יִם שְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת וַֽחֲמִשִּֽׁים: וַהֲווֹ מִנְיָנֵיהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן תְּרֵין אַלְפִין שְׁבַע מְאָה וְחַמְשִׁין: (לז) אֵ֤לֶּה פְקוּדֵי֙ מִשְׁפְּחֹ֣ת הַקְּהָתִ֔י כָּל-הָֽעֹבֵ֖ד בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד אֲשֶׁ֨ר פָּקַ֤ד מֹשֶׁה֙ וְאַֽהֲרֹ֔ן עַל-פִּ֥י יְהֹוָ֖ה בְּיַד-מֹשֶֽׁה: (ס) אִלֵין מִנְיָנֵי זַרְעֲיַת קְהָת כָּל דְפָלַח בְּמַשְׁכַּן זִמְנָּא דִי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל מֵימְרָא דַיְיָ בִּידָא דְמשֶׁה: (לח) שני וּפְקוּדֵ֖י בְּנֵ֣י גֵֽרְשׁ֑וֹן לְמִשְׁפְּחוֹתָ֖ם וּלְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם: וּמִנְיָנֵי בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן וּלְבֵית אֲבָהַתְהוֹן: (לט) מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן-חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל-הַבָּא֙ לַצָּבָ֔א לַֽעֲבֹדָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵלָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין כָּל דְאָתֵי לְחֵילָא לְפוּלְחָנָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא: (מ) וַיִּֽהְיוּ֙ פְּקֻ֣דֵיהֶ֔ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם אַלְפַּ֕יִם וְשֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת וּשְׁלֹשִֽׁים: וַהֲווֹ מִנְיָנֵהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן תְּרֵין אַלְפִין וְשִׁית מְאָה וּתְלָתִין: (מא) אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֗י מִשְׁפְּחֹת֙ בְּנֵ֣י גֵֽרְשׁ֔וֹן כָּל-הָֽעֹבֵ֖ד בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד אֲשֶׁ֨ר פָּקַ֥ד מֹשֶׁ֛ה וְאַֽהֲרֹ֖ן עַל-פִּ֥י יְהֹוָֽה: אִלֵין מִנְיָנֵי זַרְעֲיַת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן כָּל דְפָלַח בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא דִי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל מֵימְרָא דַיְיָ:

נביאים - שופטים - פרק יג

(יז) וַיֹּ֧אמֶר מָנ֛וֹחַ אֶל-מַלְאַ֥ךְ יְהוָ֖ה מִ֣י שְׁמֶ֑ךָ כִּֽי-יָבֹ֥א (דבריך) דְבָרְךָ֖ וְכִבַּדְנֽוּךָ: וַאֲמַר מָנוֹחַ לְמַלְאֲכָא דַיְיָ מָה שְׁמָךְ אֲרֵי יִתְקַיְּימוּן פִּתְגָמָךְ וּנְיַקְּרִנָּךְ :

רש''י כי יבא דברך . אם יבא לנו שליחות דבר מאתך , משנדע ונכיר את שמך : וכבדנוך . ונעשה מה שתשלח לנו :

(יח) וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֖ה תִּשְׁאַ֣ל לִשְׁמִ֑י וְהוּא-פֶֽלִאי: (ס) וַאֲמַר לֵיהּ מַלְאֲכָא דַיְיָ לְמָא דְנָן אַתְּ שָׁאִיל לִשְׁמִי וְהוּא מְפָרַשׁ :

רש''י והוא פלאי . מכוסה , תמיד הוא משתנה ואין ידוע למה משתנה היום ( ספרי נשא מב ) :

(יט) וַיִּקַּ֨ח מָנ֜וֹחַ אֶת-גְּדִ֤י הָעִזִּים֙ וְאֶת-הַמִּנְחָ֔ה וַיַּ֥עַל עַל-הַצּ֖וּר לַֽיהוָ֑ה וּמַפְלִ֣א לַעֲשׂ֔וֹת וּמָנ֥וֹחַ וְאִשְׁתּ֖וֹ רֹאִֽים: וּנְסֵיב מָנוֹחַ יַת גַּדְיָא בַּר עִזֵּי וְיַת תִּקְרוּבְתָּא וְאַסֵּיק עַל טִנָּרָא קֳדָם יְיָ וּמַפְרַשׁ לְמֱעְבַּד וּמָנוֹחַ וְאִתְּתֵיהּ חָזָן : (כ) וַיְהִי֩ בַעֲל֨וֹת הַלַּ֜הַב מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ הַשָּׁמַ֔יְמָה וַיַּ֥עַל מַלְאַךְ-יְהוָ֖ה בְּלַ֣הַב הַמִּזְבֵּ֑חַ וּמָנ֤וֹחַ וְאִשְׁתּוֹ֙ רֹאִ֔ים וַיִּפְּל֥וּ עַל-פְּנֵיהֶ֖ם אָֽרְצָה: וַהֲוָה בְּמִסַּק שַׁלְהוֹבִיתָא מֵעִלָּוֵי מַדְבְּחָא לְצֵית שְׁמַיָּא וּסְלֵיק מַלְאֲכָא דַיְיָ בְּשַׁלְהוֹבִית מַדְבְּחָא וּמָנוֹחַ וְאִתְּתֵיהּ חָזָן וּנְפַלוּ עַל אַפֵּיהוֹן עַל אַרְעָא : (כא) וְלֹא-יָ֤סַף עוֹד֙ מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֔ה לְהֵרָאֹ֖ה אֶל-מָנ֣וֹחַ וְאֶל-אִשְׁתּ֑וֹ אָ֚ז יָדַ֣ע מָנ֔וֹחַ כִּֽי-מַלְאַ֥ךְ יְהוָ֖ה הֽוּא: וְלָא אוֹסֵיף עוֹד מַלְאֲכָא דַיְיָ לְאִתַּחְזָאָה לְמָנוֹחַ וּלְאִתְּתֵיהּ בְּכֵן יָדַע מָנוֹחַ אֲרֵי מַלְאֲכָא דַיְיָ הוּא : (כב) וַיֹּ֧אמֶר מָנ֛וֹחַ אֶל-אִשְׁתּ֖וֹ מ֣וֹת נָמ֑וּת כִּ֥י אֱלֹהִ֖ים רָאִֽינוּ: וַאֲמַר מָנוֹחַ לְאִתְּתֵיהּ מֵימַת נְמוּת אֲרֵי מַלְאֲכָא דַיְיָ חֲזֵינָא :

כתובים - משלי - פרק לא

(טז) זָמְמָ֣ה שָׂ֭דֶה וַתִּקָּחֵ֑הוּ מִפְּרִ֥י כַ֝פֶּ֗יהָ (נטע) נָ֣טְעָה כָּֽרֶם: וְאִתְחַשְׁבֵת בְּתַרְעִיתָא וּנְסֵבַת חַקְלָא וּמִן פֵּרֵי דִידָהָא נְצַבַת כַּרְמָא :

רש''י זממה שדה . זממה בזמם וברסן את עשו איש שדה : ותקחהו . מן העולם להאבידו : מפרי מעשיה נטעה כרם . ישראל לקיימם לחיי העה''ב :

(יז) חָֽגְרָ֣ה בְע֣וֹז מָתְנֶ֑יהָ וַ֝תְּאַמֵּ֗ץ זְרֹעוֹתֶֽיהָ: וַאֲסַרַת בְּעוּשְׁנָא חַרְצָהָא וּזְרֵזַת דְּרָעָהָא : (יח) טָ֭עֲמָה כִּי-ט֣וֹב סַחְרָ֑הּ לֹֽא-יִכְבֶּ֖ה (בליל) בַלַּ֣יְלָה נֵרָֽהּ: וּטְעַמַת מְטוּל דְּטָבְתָא תַגָרוּתָהּ וְלָא דָעֵךְ בְּלֵילְיָא שְׁרָגָהּ :

רש''י טעמה . דבורה : לא יכבה בלילה נרה . בליל כתיב חסר ה' בליל שמורים שנגפו המצריים האירה לישראל והגינה עליהם :

(יט) יָ֭דֶיהָ שִׁלְּחָ֣ה בַכִּישׁ֑וֹר וְ֝כַפֶּ֗יהָ תָּ֣מְכוּ פָֽלֶךְ: יְדָהָא פָּשְׁטָא בְּכוּנְשִׁירָא וִידָהָא לָבְכִין מָעְזְלָא :

רש''י בכישור . שקורין ווירטוי''ל בלע''ז המכשיר את הפלך לטוות , פלך פושי''ל בלע''ז : בכישור . בכשרון מעשיה : תמכו פלך . משען ומשענה כמו ( שמואל ב ג ) מחזיק בפלך :

(כ) כַּ֭פָּהּ פָּרְשָׂ֣ה לֶעָנִ֑י וְ֝יָדֶ֗יהָ שִׁלְּחָ֥ה לָֽאֶבְיֽוֹן: יְדָהּ פָּשְׁטָא לַעֲנִיָא וּדְרַעְיָהּ מוֹשִׁיטָא לַעֲלִיבֵי :

רש''י כפה פרשה . למי שמשים עצמו עליה כעני בו היא מתקיימת :

(כא) לֹא-תִירָ֣א לְבֵיתָ֣הּ מִשָּׁ֑לֶג כִּ֥י כָל-בֵּ֝יתָ֗הּ לָבֻ֥שׁ שָׁנִֽים: לָא יִדְחֲלוּן בְּנֵי בַּיְתָהּ מִן תַּלְגָא מְטוּל דְּכוּלְהוֹן בְּנֵי בַיְתָהּ לְבִישִׁין הֲווֹ זְהוֹרִיתָא :

רש''י לא תירא לביתה משלג . שדנין בו הרשעים מאש לשלג : לבוש שנים . ברית דם מילה , ד''א מלובשים בכפל נתן תתן ( דברים טו ) פתוח תפתח ( שם ) העניק תעניק ( שם ) כל אלו מצילין אותן משלג גיהנם , כך הוא נדרש בתנחומה : לא תירא לביתה . לבני ביתה : משלג . מצינה : לבוש שנים . בגדי צבעונין :

משנה סנהדרין פרק ה

א. הָיוּ בוֹדְקִין אוֹתָן בְּשֶׁבַע חֲקִירוֹת, בְּאֵיזֶה שָׁבוּעַ, בְּאֵיזוֹ שָׁנָה, בְּאֵיזֶה חֹדֶשׁ, בְּכַמָּה בַחֹדֶשׁ, בְּאֵיזֶה יוֹם, בְּאֵיזוֹ שָׁעָה, בְּאֵיזֶה מָקוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר בְּאֵיזֶה יוֹם, בְּאֵיזוֹ שָׁעָה, בְּאֵיזֶה מָקוֹם. מַכִּירִין אַתֶּם אוֹתוֹ. הִתְרֵיתֶם בּוֹ. הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, אֶת מִי עָבַד, וּבַמֶּה עָבָד:

ברטנורה   (א) היו בודקין אותן. אחר שאיימו עליהן היו בודקין אותן בשבע חקירות כנגד שבעה לשונות שנאמרו במקרא בחייבי מיתות בית דין. ודרשת. וחקרת ושאלת היטב (דברים יג) הרי כאן שלשה. ושאלת אינו מן המנין שממנו למדנו בדיקות ובמקום אחר הוא אומר (שם יז) והוגד לך ושמעת ודרשת היטב יש כאן שנים אחרים. הרי לך חמשה. ובמקום אחר אומר (שם יט) ודרשו השופטים היטב שנים אחרים הרי כאן שבעה: באיזו שבוע. של יובל: באיזו שנה. של שבוע: באיזה יום. של שבת: באיזו שעה. של יום. שכל שבע חקירות הללו מביאות אותן ליד הזמה. ושמא אין עדים להזימן לכל היום. ויש עדים להזימן לאותה שעה: ר' יוסי אומר. אין צריך אלא שלשה חקירות. באיזו יום באיזה שעה. באיזו מקום. ואין הלכה כרבי יוסי אלא אפילו אמרו העדים אתמול הרגו. בודקין אותן בשבע חקירות כדי שתטרף דעתן עליהן ויודו אם יש פסול בעדותן: מכירין אתם אותו. ההרוג. שמא עו''ג הוא וזו אינה מן החקירות שמביאות לידי הזמה אלא כשאר בדיקות שאינן אלא לעשות העדות מוכחשת שמא לא יאמר האחד כדברי חברו. והוא והן יהיו פטורים: את מי עבד. לפעור, או למרקוליס: ובמה עבד. בזבוח, או בהשתחויה:

ב. כָּל הַמַּרְבֶּה בִבְדִּיקוֹת, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. מַעֲשֵׂה וּבָדַק בֶּן זַכַּאי בְּעֻקְצֵי תְאֵנִים. וּמַה בֵּין חֲקִירוֹת לִבְדִיקוֹת. חֲקִירוֹת, אֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, עֵדוּתָן בְּטֵלָה. בְּדִיקוֹת, אֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ וַאֲפִלּוּ שְׁנַיִם אוֹמְרִים אֵין אָנוּ יוֹדְעִין, עֵדוּתָן קַיֶּמֶת. אֶחָד חֲקִירוֹת וְאֶחָד בְּדִיקוֹת, בִּזְמַן שֶׁמַּכְחִישִׁין זֶה אֶת זֶה, עֵדוּתָן בְּטֵלָה:

ברטנורה   (ב) בן זכאי. ר' יוחנן בן זכאי. ותלמיד דן לפני רבו היה באותו שעה. לכך קוראו בן זכאי: בעוקצי תאנים. שהיו מעידים עליו שהרגו תחת התאנה. ובדק בן זכאי תאינה זו עוקציה דקים או גסים. עוקץ זנב הפרי מקום חבורו לאילן: אמר אחד איני יודע עדותן בטלה. דשוב אי אתה יכול להזימן באותה חקירה. וכל זמן שאי אפשר לקיים תורת הזמה באחד מן העדים. כל העדות בטלה ואפילו הן מאה. דאין העדים נעשים זוממים עד שיזומו כולן: בדיקות. אפילו אמרו כולן אין אנו יודעים. מצות הזמה ראויה להתקיים. דאין הזמה תלויה אלא בחקירה לומר עמנו הייתם באותה שעה במקום אחר: עדותן בטלה. כל עדותן בטלה שבגמ' הוא והן פטורי':

ג. אֶחָד אוֹמֵר בִּשְׁנַיִם בַּחֹדֶשׁ וְאֶחָד אוֹמֵר בִּשְׁלשָׁה בַחֹדֶשׁ, עֵדוּתָן קַיֶּמֶת, שֶׁזֶּה יוֹדֵעַ בְּעִבּוּרוֹ שֶׁל חֹדֶשׁ וְזֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּעִבּוּרוֹ שֶׁל חֹדֶשׁ. אֶחָד אוֹמֵר בִּשְׁלשָׁה וְאֶחָד אוֹמֵר בַּחֲמִשָּׁה, עֵדוּתָן בְּטֵלָה. אֶחָד אוֹמֵר בִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת וְאֶחָד אוֹמֵר בְּשָׁלשׁ שָׁעוֹת, עֵדוּתָן קַיֶּמֶת. אֶחָד אוֹמֵר בְּשָׁלשׁ וְאֶחָד אוֹמֵר בְּחָמֵשׁ, עֵדוּתָן בְּטֵלָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, קַיֶּמֶת. אֶחָד אוֹמֵר בְּחָמֵשׁ וְאֶחָד אוֹמֵר בְּשֶׁבַע, עֵדוּתָן בְּטֵלָה, שֶׁבְּחָמֵשׁ חַמָּה בַמִּזְרָח וּבְשֶׁבַע חַמָּה בַמַּעֲרָב:

ברטנורה   (ג) שזה יודע בעבורו של חדש. זה שאמר בשני' ידע שהחדש שעבר מלא היה ויום ראשון של חדש שהוא יום ל' מחדש שעבר היה ודוקא עד חצי החדש אבל מחצי החדש ואילך עדותן בטלה שחזק' אין עובר חצי החדש עד שכל העולם יודעים. מתי קדשו בית דין החדש: ר' יהודה אומר קיימת. דעביד אינש דטעי כולי האי: חמה במזרח. ממקום זריחת החמה עד אמצע הרקיע קרוי מזרח. ומאמצע הרקיע עד מקום השקיעה קרוי מערב:

ד. וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אֶת הַשֵּׁנִי וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ. אִם נִמְצְאוּ דִבְרֵיהֶם מְכֻוָּנִין, פּוֹתְחִין בִּזְכוּת. אָמַר אֶחָד מִן הָעֵדִים יֵשׁ לִי לְלַמֵד עָלָיו זְכוּת, אוֹ אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו חוֹבָה, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. אָמַר אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים יֵשׁ לִי לְלַמֵּד [עָלָיו] זְכוּת, מַעֲלִין אוֹתוֹ וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ בֵּינֵיהֶן וְלֹא הָיָה יוֹרֵד מִשָּׁם כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. אִם יֵשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו, שׁוֹמְעִין לוֹ. וַאֲפִלּוּ הוּא אוֹמֵר יֵשׁ לִי לְלַמֵד עַל עַצְמִי זְכוּת, שׁוֹמְעִין לוֹ, ובִלְבַד שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו:

ברטנורה   (ד) נמצאו דבריהם מכוונים. ומעתה צריכין לישא וליתן בדבר: פותחין בזכות. אם לא עברת אל תירא: אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות. אפילו זכות. וכל שכן חובה משתקים אותו דכתיב (במדבר לה) ועד אחד לא יענה. בין לזכות. בין לחובה: אמר אחד מן התלמידים. היושבים לפני הדיינים יש לי ללמד עליו חובה: משתקין אותו. דכתיב (שם) ועד א' לא יענה בנפש למות. למות הוא דאינו עונה. הא לזכות עונה: אינו יורד משם כל היום. ואפילו שאין ממש בדבריו אבל יש ממש בדבריו אינו יורד משם לעולם:

ה. אִם מָצְאוּ לוֹ זְכוּת, פְּטָרוּהוּ. וְאִם לָאו, מַעֲבִירִין דִּינוֹ לְמָחָר. הָיוּ מִזְדַּוְּגִין זוּגוֹת זוּגוֹת, וּמְמַעֲטִין בְּמַאֲכָל, וְלֹא הָיוּ שׁוֹתִין יַיִן כָּל הַיּוֹם, וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין כָּל הַלַּיְלָה, וְלַמָּחֳרָת מַשְׁכִּימִין וּבָאִין לְבֵית דִּין. הַמְזַכֶּה אוֹמֵר אֲנִי מְזַכֶּה וּמְזַכֶּה אֲנִי בִמְקוֹמִי, וְהַמְחַיֵב אוֹמֵר אֲנִי מְחַיֵּב וּמְחַיֵּב אֲנִי בִמְקוֹמִי. הַמְלַמֵּד חוֹבָה מְלַמֵד זְכוּת, אֲבָל הַמְלַמֵּד זְכוּת אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְלַמֵד חוֹבָה. טָעוּ בַדָּבָר, שְׁנֵי סוֹפְרֵי הַדַּיָּנִין מַזְכִּירִין אוֹתָן. אִם מָצְאוּ לוֹ זְכוּת, פְּטָרוּהוּ. וְאִם לָאו, עוֹמְדִים לַמִּנְיָן. שְׁנֵים עָשָׂר מְזַכִּין וְאַחַר עָשָׂר מְחַיְּבִין, זַכַּאי. שְׁנֵים עָשָׂר מְחַיְּבִין וְאַחַד עָשָׂר מְזַכִּין, וַאֲפִלּוּ אַחַד עָשָׂר מְזַכִּין וְאַחַד עָשָׂר מְחַיְּבִין וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, וַאֲפִלּוּ עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם מְזַכִּין אוֹ מְחַיְּבִין וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, יוֹסִיפוּ הַדַּיָּנִין. עַד כַּמָּה מוֹסִיפִין, שְׁנַיִם שְׁנַיִם עַד שִׁבְעִים וְאֶחָד. שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה מְזַכִּין וּשְׁלשִׁים וַחֲמִשָּׁה מְחַיְּבִין, זַכַּאי. שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה מְחַיְּבִין וּשְׁלשִׁים וַחֲמִשָּׁה מְזַכִּין, דָּנִין אֵלּוּ כְּנֶגֶד אֵלּוּ עַד שֶׁיִּרְאֶה אֶחָד מִן הַמְחַיְּבִין דִּבְרֵי הַמְזַכִּין:

ברטנורה   (ה) מעבירין אותו למחר. מעבירין את הדין עד למחר משום הלנת הדין: שנים עשר מחייבין. ואחד עשר מזכין. והטייתך לרעה ע''פ אחד ליתא הלכך יוסיפו הדיינים: ואפילו שנים ועשרים מזכין או מחייבין ואחד אומר איני יודע. יוסיפו דיינים. דהאי דאמר איני יודע כמאן דליתיה דמי ואין דנין ד''נ. לא לזכות ולא לחובה. בפחות משלשה ועשרים: שנים שנים. אם נתחלקו השנים שהוסיפו זה לכאן וזה לכאן דאכתי ליכא הטיה לא לטובה ע''פ א' ולא לרעה ע''פ שנים. צריך להוסיף עוד שנים וכן עד שבעים ואחד: עד שיראה אחד מן המחייבים דברי המזכין. דאיכא הטיה לטובה ע''פ אחד. וה''ה אם יראה אחד מן המזכים דברי המחייבים דבשעת גמר דין קיימא לן דאף המלמד זכות יכול ללמד חובה. והאי דלא תני או עד שיראה אחד מן המזכין דברי המחייבין דתנא אזכות קמהדר:

גמרא סנהדרין דף מ''ב ע''א

אָמַר רִבִּי אַחָא בַר חֲנִינָא אָמַר רַב אָסֵי אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן עַד כַּמָּה מְבָרְכִין עַל הַחֹדֶשׁ עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא פְּגִימָתָהּ. וְכַמָּה אָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי אָמַר רַב יְהוּדָה עַד שִׁבְעָה. נְהַרְדֶעֵי אֲמָרֵי עַד שִׁשָּׁה עָשָׂר. וְתַרְוַיְיהוּ כְּרִבִּי יוֹחָנָן סְבִירָא לְהוּ הָא לְמֵיהֲוֵי כִּי יְתִירָא הָא לְמֵיהְוֵי כִּי נַפְיָא. אָמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא וְלִיבְרִיךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. אָמַר לֵיהּ אַטוּ כִּי חָסֵר מִי מְבָרְכִינָן דַּיַּין הָאֱמֶת דְּלִבְרִיךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. וְלִיבָרְכִינְהוּ לְתַרְוַיְיהוּ כֵּיוָן דְּהַיְינוּ אוֹרְחֵיהּ לָא מְבָרְכִינָן. וְאָמַר רַב אַחָא בַר חֲנִינָא אָמַר רַב אָסֵי אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כָּל הַמְבָרֵךְ עַל הַחֹדֶשׁ בִּזְמַנּוֹ כְּאִלּוּ מְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה כְּתִיב הָכָא (שמות י''ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה וּכְתִיב הָתָם (שם ט''ו) זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ. תָּנָא דְבֵי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל אִלְמָלֵא לֹא זָכוּ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְהַקְבִּיל פְּנֵי אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם כָּל חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ דַּיָּין. אָמַר אַבַּיֵּי הִלְכָּךְ נִימְרִינְהוּ מֶעוֹמֶד. מְרֵימֹר וּמֹר זוּטְרָא מְכַתְּפֵי אַהֲדָדֵי וּמְבָרְכֵי. אָמַר לֵיהּ רַב אַחָא לְרַב אָשֵׁי בְּמַעֲרָבָא מְבָרְכֵי בָּרוּךְ מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים. אָמַר לֵיהּ הָאי נַשֵּׁי דִידַן נָמֵי מְבָרְכֵי אֶלָא כִּדְרַב יְהוּדָה דְאָמַר רַב יְהוּדָה בָּרוּךְ אֲשֶׁר בְּמַאֲמָרוֹ בָּרָא שְׁחָקִים וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם חוֹק וּזְמַן נָתַן לָהֶם שֶׁלֹּא יְשַׁנּוּ אֶת תַּפְקִידָם שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָם פּוֹעֲלֵי אֱמֶת שֶׁפְּעוּלָתָם אֱמֶת וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת לַעֲמוּסֵי בָטֶן שֶׁהֵן עֲתִידִין לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ וּלְפָאֵר לְיוֹצְרָם עַל שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים:

רש''י עד כמה מברכין. אם לא בירך היום יברך למחר: על החדש. על הלבנה בהתחדשה: עד שתתמלא פגימתה. אבל בתר הכי לא שייך למימר מחדש חדשים שהרי כבר נושנה היא: ותרוייהו כר''י. במילתיה דר''י פליגי ועד שנתמלא ס''ל מיהו רב יהוד' סבר מלוי פגימתה דקאמר ר''י למיהוי כי יתירא דהוא כמו יתר של קשת שתהא כל פגימת הקשת מלאה עד היתר דהיינו חצי העיגול והאי לסוף שבעה היא ונהרדעי סברי מלוי פגימה דקאמר ר''י עד דתהוי כי נפיא כנפה עגולה במילואת': וליברך הטוב והמטיב. אדרב יהודה פריך נהי נמי דמשבעה ואילך ליכא למימר מחדש חדשי' ליברך מיהא הטוב והמטיב שכל שעה שמוספת הוא מטיב לנו במילואתה תמיד שמוספת להאיר לעולם: אטו כי חסר. מי חשבינן לה רעה לגבן לברוכי דיין האמת דנחשב את מילואתה טיבותא לברוכי הטוב והמטיב: וליבריך לתרוייהו. דיין האמת בחסרונה וטוב ומטיב במילואתה: דהיינו אורחיה. בכל חדש בריאת עולם כמנהגו הוא ואין כאן דין פורענות בחסרונה ולא הטבתה לנו חסד במילואתה: דיין. אלו לא זכו למצוה אחרת אלא לזו שמקבלין פני שכינה פעם א' בחדש כדאמרן בגזרה שוה: אמר אביי: הואיל ומקבל פני שכינה הוא מעומד בעי לברוכי מפני כבוד שכינה שהוא מקבל: תפקידם. מצוה שצויתים להתנהג בהילוך תקופותיהם: ששים ושמחים. כדכתיב ישיש כגבור: פועלי אמת. הם שאינם משנים את סדרם: וללבנה אמר. הקב''ה שתתחדש בכל חדש: עטרת תפארת. היא זו לעמוסי בטן סימן הוא להם שאף הם שמונים לה עתידים להתחדש בגלותם כמותה ולפאר ליוצרם:

זוהר נשא דף קכ''ה ע''ב

רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח (תהלים קכ''ב) אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה וְגוֹמֵר. מַה גֶפֶן לָא מְקַבְּלַת עָלָהּ אֶלָּא מִדִּידָהּ כַּךְ אִתְּתָא דְיִשְׂרָאֵל קַיְימָא בְּהָא גוֹוָנָא דְלָא מְקַבְּלָא עָלָהּ אֶלָּא הַהוּא בַר זוּגָּהּ כְּשַׁפְנִינָא (נ''א כְתוֹרָא) דָא דְלָא מְקַבְּלָא אֶלָּא הַהוּא בַר זוּגָהּ. וְעַל דָּא כְגֶפֶן פּוֹרִיָה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. מָהוּ פּוֹרִיָּה כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים כ''ט) פּוֹרֶה רֹאשׁ פּוֹרִיָּה פּוֹרַחַת דַּאֲפִיקַת עֲנָפִים לְכָל סִטְרָא. וְאָן בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ וְלָאו לְבַר בְּשׁוּקָא בְּגִין דְּלָא תֵיתֵי לְשַׁקְּרָא בִּבְרִית עִלָּאָה וּשְׁלֹמֹה אָמַר (משלי ב') הַעוֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ וְאֶת בְּרִית אֱלֹהֶיהָ שָׁכֵחָה מָאן בְּרִית אֱלֹהֶיהָ הַהוּא אַתַר דְּאִקְרֵי בְרִית וְהִיא אִתְקַשְּׁרָא בֵיהּ בְּגִין כַּךְ בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה תּוּנְבָא לֵיתֵי עַל הַהוּא בַר נָשׁ דְשָׁבַק לְאִנְתְּתֵיהּ. דְּיִתְחֲזֵי מִשַׂעְרָא דְרֵישָׁא לְבַר. וְדָא הוּא חָד מֵאִינוּן צְנִיעוּתָא דְבֵיתָא. וְאִתְּתָא דַאֲפִיקַת מִשַׁעְרָא דְרֵישָׁא לְבַר לְאִתַּתְקְנָא בֵיהּ גָּרִים מִסְכְּנוּתָא לְבֵיתָא וְגָרִים לִבְנָהָא דְלָא יִתְחַשְּׁבוּן בְּדָרָא וְגָרִים מִלָּה אַחֲרָא דְשַׁרְיָא בְּבֵיתָא מָאן גָרִים דָּא הַהוּא שַׂעְרָא דְאִתְחֲזֵי מֵרֵישָׁהּ לְבָר. וּמַה בְבֵיתָא הָאי כָּל שֶׁכֵּן בְּשׁוּקָא וְכָל שֶׁכֵּן חֲצִיפוּתָא אַחֲרָא וּבְגִין כַּךְ אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה בְּיַרכְּתֵי בֵיתֶךָ אָמַר רִבִּי יְהוּדָא שַׂעְרָא דְרֵישָׁא דְאִתְּתָא דְאִתְגַּלְיָיא גָרִים שַׂעְרָא אַחֲרָא לְאִתְגַּלְיָיא וּלְאִפַּגְמָא לָהּ בְּגִין כַּךְ בַּעְיָא אִתְּתָא דַאֲפִילוּ טְסִירֵי דְבֵיתָא לָא יֶחֱמוּן שַׂעְרָא חַד מֵרֵישָׁהּ כָּל שֶׁכֵּן לְבָר. תָּא חֲזֵי כְמָה בִדְכוּרָא שַׂעְרָא הוּא חוּמְרָא דְכֹלָא הָכִי נָמֵי לְנוּקְבָא. פּוּק חֲמֵי כַמָּה פְּגִימוּ גָרִים הַהוּא שַׂעְרָא דְאִתְּתָא. גָרִים לְעֵילָא גָרִים לְתַתָּא גָרִים לְבַעְלָהּ דְּאִתְלַטְיָיא גָרִים מִסְכְּנוּתָא גָרִים מִלָּה אַחֲרָא בְּבֵיתָא גָרִים דְּיִסְתְּלִיק חֲשִׁיבוּתָא מִבְּנָהָא. רַחֲמָנָא לִישֵׁיזְבָן מֵחֲצִיפוּ דִילְהוֹן. וְעַל דָּא בַעְיָא אִתְּתָא לְאִתְכַּסְיָיא בִזִיווֹהִי דְבֵיתָא וְאִי עַבְדַת כֵּן מַה כְתִיב (תהלים קכ''א) בָּנֶיךָ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים. מַהוּ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים. מַה זַיִת דָּא בֵּין בְּסִתְוָא בֵּין בְּקַיְיטָא לָא אִתְאֲבִידוּ טַרְפּוֹי וְתָדִיר אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ חֲשִׁיבוּת יַתִּיר עַל שְׁאַר אִילָנִין. כַּךְ בְּנָהָא יִסְתַּלְּקוּן בַּחֲשִׁיבוּ עַל שְׁאַר בְּנֵי עַלְמָא וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְבַעְלָהּ מִתְבָּרֵךְ בְּכֹלָא בְּבִרְכָאן דִּלְעֵילָא בְּבִרָכָאן דִלְתַתָּא בְעוּתְרָא בִּבְנִין בִּבְנֵי בְנִין. הָדָא הוּא דִכְתִיב (שם) הִנֵּה כִּי כֵן יְבוֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא יְיָ. וּכְתִיב יְבָרֶכְךָ יְיָ מִצִיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל (יִשְׂרָאֵל סָבָא קַדִּישָׁא):

תרגום הזוהר רַבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, (תהלים קכ''ח) אֶשְׁתְּךְ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה וְגוֹ'. מַה גֶּפֶן אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת עָלֶיהָ מִמִּין אַחֵר אֶלָּא מֵהַמִּין שֶׁלָּהּ. כָּךְ אִשָּׁה בְּיִשְׂרָאֵל עוֹמֶדֶת בְּאוֹתוֹ אֹפֶן, שֶׁאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת עָלֶיהָ אֶלָּא בֶּן זוּגָהּ, כַּיּוֹנָה זוֹ שֶׁאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת אֶלָּא בֶּן זוּגָהּ. וְעַל כֵּן, כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵּיתֶךְ. מַהוּ פּוֹרִיָּה. הוּא כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ''ט) פּוֹרֶה רֹאשׁ. פּוֹרִיָּה, הַיְנוּ שֶׁפּוֹרַחַת וּמוֹצִיאָה עֲנָפִים לְכָל צַד. וְאֵיפֹה הוּא, בְּיַרְכְּתֵי בֵּיתֶךְ, וְלֹא בַּחוּץ בַּשּׁוּק, כְּדֵי שֶׁלֹא תָּבוֹא לְשַׁקֵּר בִּבְרִית עֶלְיוֹן. וּשְׁלֹמֹה אָמַר (משלי ב') הֲעוֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ וְאֶת בְּרִית אֱלֹקֶיהָ שָׁכְחָה. מַהוּ בְּרִית אֱלֹקֶיהָ. הַיְנוּ הַמָּקוֹם הַהוּא שֶׁנִּקְרָא בְּרִית, שֶׁהוּא יְסוֹד, וְהִיא נִתְקַשְּׁרָה בּוֹ. מִשּׁוּם זֶה כָּתוּב, בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךְ. אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה, חֲלְחָלָה תָּבוֹא עַל אוֹתוֹ אָדָם, הַמַּנִּיחַ לְאִשְׁתּוֹ שֶׁתַּרְאֶה מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשָׁה לַחוּץ, וְזֶה הוּא אֶחָד מֵאֵלּוּ עִנְיְנֵי הַצְנִיעוּת שֶׁבַּבַּיִת. וְאִשָּׁה הַמּוֹצִיאָה מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשָׁה לַחוּץ לְהִתְיַפּוֹת בּוֹ, גּוֹרֶמֶת עֲנִיּוּת לַבַּיִת. וְגוֹרֶמֶת שֶׁבָּנֶיהָ לֹא יִהְיוּ חֲשׁוּבִים בַּדּוֹר. וְגוֹרֶמֶת דָּבָר אַחֵר שֶׁיִּשְׁרֶה בַּבַּיִת, דְּהַיְנוּ צָרַעַת. מִי גָּרַם לְכָל זֶה, הַיְנוּ הַשֵּׂעָר הַהוּא שֶׁנִּרְאֶה מֵרֹאשָׁה לַחוּץ. וּמַה בַּבַּיִת כָּךְ, כָּל שֶׁכֵּן בַּשּׁוּק, וְכָל שֶׁכֵּן חֲצִיפוּת אַחֶרֶת אִם תֵּרָאֶה מִמֶּנָּהּ. וּמִשּׁוּם זֶה כָּתוּב, אֶשְׁתְּךְ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵּיתֶךְ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, שַׂעֲרוֹת רֹאשָׁה שֶׁל הָאִשָּׁה שֶׁנִּגְלוּ גּוֹרְמִים לְשֵׂעָר אַחֵר לְהִתְגַלּוֹת, דְּהַיְנוּ כֹּחוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא הַנֶּאֱחָזִים בַּשַּׂעֲרוֹת, וְלִפְגוֹם אוֹתָהּ. מִשּׁוּם זֶה צְרִיכָה הָאִשָּׁה שֶׁאֲפִלּוּ קוֹרוֹת בֵּיתָהּ לֹא יִרְאוּ שֵׂעָר אֶחָד מֵרֹאשָׁה, כָּל שֶׁכֵּן בַּחוּץ. בֹּא וּרְאֵה, כְּמוֹ בְּזָכָר, נִמְצָאוֹת הַשַּׂעֲרוֹת קָשׁוֹת מִכֹּל, שֶׁהֵם דִּינִים, כֵּן הוּא בִּנְקֵבָה. צֵא וּרְאֵה כַּמָּה פְּגָמִים גּוֹרְמוֹת הַשַּׂעֲרוֹת שֶׁל הָאִשָּׁה. גּוֹרְמוֹת לְמַעְלָה, גּוֹרְמוֹת לְמַטָּה. גּוֹרְמוֹת לְבַעֲלָה שֶׁיִּתְקַלֵּל, גּוֹרְמוֹת עֲנִיּוּת גּוֹרְמוֹת דָּבָר אַחֵר בַּבַּיִת, דְּהַיְנוּ צָרַעַת, גּוֹרְמוֹת לְסִלּוּק הַחֲשִׁיבוּת מִבָּנֶיהָ. הָרַחֲמָן יַצִילֵנוּ מֵהַחוּצְפָּה שֶׁלָּהֶן. וְעַל כֵּן צְרִיכָה הָאִשָּׁה לְהִתְכַּסוֹת בְּזָוִיּוֹת הַבַּיִת. וְאִם עוֹשָׂה כֵּן, מַה כָּתוּב (תהלים קכ''ח) בָּנֶיךְ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים. מַהוּ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים. הַיְנוּ, מַה זַּיִת זֶה בֵּין בַּחוֹרֶף וּבֵין בַּקַּיִץ אֵינוֹ מְאַבֵּד עָלָיו, וְתָמִיד נִמְצֵאת בּוֹ חֲשִׁיבוּת יוֹתֵר מִשְּׁאָר הָאִילָנוֹת, כָּךְ בָּנֶיהָ יִתְעֲלוּ בַּחֲשִׁיבוּת עַל שְׁאָר בְּנֵי הָעוֹלָם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁבַּעֲלָהּ מִתְבָּרֵךְ בַּכֹּל, בִּבְרָכוֹת שֶׁלְּמַעְלָה וּבִבְרָכוֹת שֶׁלְּמַטָּה, בְּעֹשֶר, בְּבָנִים וּבִבְנֵי בָּנִים. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שם) הִנֵּה כִי כֵן יְבוֹרָךְ גָּבֶר יְרֵא ה'. וְכָתוּב (שם) יְבָרֶכְךְ ה' מִצִיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָיִם כָּל יְמֵי חַיֶּיךְ וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךְ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל:

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק ז'

א. שִׁבְּחוּ חֲכָמִים לְמִי שֶׁקּוֹרֵא זְמִירוֹת מִסֵּפֶר תְּהִלִּים בְּכָל יוֹם וָיוֹם מִתְּהִלָּה לְדָוִד עַד סוֹף הַסֵּפֶר. וּכְבַר נָהֲגוּ לִקְרוֹת פְּסוּקִים לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם וְתִקְּנוּ בְרָכָה לִפְנֵי הַזְּמִירוֹת וְהִיא בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וּבְרָכָה לְאַחֲרֵיהֶם וְהִיא יִשְׁתַּבַּח. וְאַחַר כַּךְ מְבָרֵךְ עַל קְרִיאַת שְׁמַע וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע: ב. יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנַּהֲגוּ בָּהֶן לִקְרוֹא בְּכָל יוֹם אַחַר שֶׁמְּבָרְכִין יִשְׁתַּבַּח שִׁירַת הַיָּם וְאַחַר כַּךְ מְבָרְכִין עַל שְׁמַע. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁקּוֹרִין שִׁירַת הַאֲזִינוּ וְיֵשׁ יְחִידִים שֶׁקוֹרִין שְׁתֵּי הַשִּׁירוֹת הַכֹּל לְפִי הַמִּנְהָג:

מוסר

מספר חסידים סי' ס''ב

אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה' בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד. (תהלים קיב) דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ אַשְׁרֵי הָעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה כְּשֶׁהוּא אִישׁ כְּלוֹמַר שֶׁהוּא בְּבַחְרוּתוֹ וּבְעוּזוֹ שֶׁיִצְרוֹ תוֹקְפוֹ וְהוּא מִתְגַּבֵּר עָלָיו. בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד וְלֹא בִשְׂכַר מִצְוֹתָיו וְהַיְּינוּ דִתְנַן אַל תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים הַמְּשַׁמְּשִׁים אֶת הָרַב עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרַס וְשָׂכָר. לְעוֹלָם יַחְשׁוֹב אָדָם כְּאִלּוּ קִּבֵּל שְׂכָרוֹ וְיָשִׂים אֶל לִבּוֹ כַּדְּבָרִים אֵלּוּ מִי יִתֵּן שֶׁבְּכָל הַיָּמִים אוּכַל לְתַקֵּן אֶת הַמְעֻוָּת אֲשֶׁר הֶעֱוֵיתִי וְכָל מַה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה מִן הַדִין אֵין לִי תַשְׁלוּם שָׂכָר בְּזֶה כִּי כָל מַעֲשַׂי אֵינָם תּוֹעֶלֶת וְתַקָּנָה עַל כָּל עֲוֹנוֹתַי וְהַלְוָאי יוֹעִיל לִי שֶׁלֹּא אֶעֱמוֹד בַּדִין וְגַם אִם הָיָה צַדִיק גָמוּר וּמִיָמָיו לֹא עָשָׂה רַע אֵין לוֹ מִן הַדִּין שׁוּם שָׂכָר כִּי לוּ יִחְיֶה אֶלֶף שָׁנִים פַּעֲמָיִם לֹא יוּכַל לְשַׁלֵּם גְּמוּל אַחַת מֵהַקְּטַנוֹת שֶׁבַּקְטָנוֹת מִן הַטּוֹבוֹת אֲשֶׁר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה עִמּוֹ:

נשא יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(מב) וּפְקוּדֵ֕י מִשְׁפְּחֹ֖ת בְּנֵ֣י מְרָרִ֑י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם: וּמִנְיָנֵי זַרְעֲיַת בְּנֵי מְרָרִי לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן: (מג) מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן-חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל-הַבָּא֙ לַצָּבָ֔א לַֽעֲבֹדָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵלָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין כָּל דְאָתֵי לְחֵילָא לְפוּלְחָנָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא: (מד) וַיִּֽהְי֥וּ פְקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם שְׁלֹ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים וּמָאתָֽיִם: וַהֲווֹ מִנְיָנֵיהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן תְּלָתָא אַלְפִין וּמָאתָן: (מה) אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֔י מִשְׁפְּחֹ֖ת בְּנֵ֣י מְרָרִ֑י אֲשֶׁ֨ר פָּקַ֤ד מֹשֶׁה֙ וְאַֽהֲרֹ֔ן עַל-פִּ֥י יְהֹוָ֖ה בְּיַד-מֹשֶֽׁה: אִלֵין מִנְיָנֵי זַרְעֲיַת בְּנֵי מְרָרִי דִי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל מֵימְרָא דַיְיָ בִּידָא דְמשֶׁה: (מו) כָּֽל-הַפְּקֻדִ֡ים אֲשֶׁר֩ פָּקַ֨ד מֹשֶׁ֧ה וְאַֽהֲרֹ֛ן וּנְשִׂיאֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת-הַלְוִיִּ֑ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם וּלְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם: כָּל מִנְיָנַיָא דִי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרֹן וְרַבְרְבֵי יִשְׂרָאֵל יָת לֵוָאֵי לְזַרְעֲיַתְהוֹן וּלְבֵית אֲבָהַתְהוֹן:

נביאים - שופטים - פרק יג

(כג) וַתֹּ֧אמֶר ל֣וֹ אִשְׁתּ֗וֹ לוּ֩ חָפֵ֨ץ יְהוָ֤ה לַהֲמִיתֵ֙נוּ֙ לֹֽא-לָקַ֤ח מִיָּדֵ֙נוּ֙ עֹלָ֣ה וּמִנְחָ֔ה וְלֹ֥א הֶרְאָ֖נוּ אֶת-כָּל-אֵ֑לֶּה וְכָעֵ֕ת לֹ֥א הִשְׁמִיעָ֖נוּ כָּזֹֽאת: וַאֲמָרַת לֵיהּ אִתְּתֵיהּ אִלּוּ רַעֲוָא מִן קֳדָם יְיָ דִּנְמוּת לָא קַבֵּיל מִנָּנָא עֲלָתָא וּמִנְחָתָא וְלָא אַחְזִינָנָא יַת כָּל אִלֵּין וּכְעִדָן פּוֹן לָא אַשְׁמְעִינָנָא כְּהָדָא :

רש''י וכעת . הזאת : לא השמיענו כזאת . לא היה משמיענו בשורה זו אם ראויים אנו למות :

(כד) וַתֵּ֤לֶד הָֽאִשָּׁה֙ בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת-שְׁמ֖וֹ שִׁמְשׁ֑וֹן וַיִּגְדַּ֣ל הַנַּ֔עַר וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ יְהוָֽה: וִיִלֵידַת אִתְּתָא בַּר וּקְרַת יַת שְׁמֵיהּ שִׁמְשׁוֹן וּרְבָא רַבְיָא וּבָרְכֵיהּ יְיָ : (כה) וַתָּ֙חֶל֙ ר֣וּחַ יְהוָ֔ה לְפַעֲמ֖וֹ בְּמַחֲנֵה-דָ֑ן בֵּ֥ין צָרְעָ֖ה וּבֵ֥ין אֶשְׁתָּאֹֽל: (פ) וְשָׁרִיאַת רוּחַ גְּבוּרָא מִן קֳדָם יְיָ לְתַקָּפוּתֵיהּ בְּמַשְׁרַת דָּן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל :

רש''י לפעמו . לבא בקרבו לפעמים :

יד (א) וַיֵּ֥רֶד שִׁמְשׁ֖וֹן תִּמְנָ֑תָה וַיַּ֥רְא אִשָּׁ֛ה בְּתִמְנָ֖תָה מִבְּנ֥וֹת פְּלִשְׁתִּֽים: וּנְחַת שִׁמְשׁוֹן לְתִמְנָת וַחֲזָא אִתְּתָא בְּתִמְנָת מִבְּנַת פְּלִשְׁתָּאֵי : (ב) וַיַּ֗עַל וַיַּגֵּד֙ לְאָבִ֣יו וּלְאִמּ֔וֹ וַיֹּ֗אמֶר אִשָּׁ֛ה רָאִ֥יתִי בְתִמְנָ֖תָה מִבְּנ֣וֹת פְּלִשְׁתִּ֑ים וְעַתָּ֕ה קְחוּ-אוֹתָ֥הּ לִּ֖י לְאִשָּֽׁה: וּסְלִיק וְחַוִּי לַאֲבוּהִי וּלְאִמֵּיהּ וַאֲמַר אִתְּתָא חֲזֵיתִי בְּתִמְנָת מִבְּנַת פְּלִשְׁתָּאֵי וּכְעַן סָבוּ יָתַהּ לִי לְאִתּוּ :

כתובים - משלי - פרק לא

(כב) מַרְבַדִּ֥ים עָֽשְׂתָה-לָּ֑הּ שֵׁ֖שׁ וְאַרְגָּמָ֣ן לְבוּשָֽׁהּ: תַּשְׁוְיָתָא עַבְדַת לַהּ בּוּצָא וְאַרְגְּוָנָא לְבוּשָׁהּ :

רש''י מרבדים . מצעות נאות למטה כמו מרבדים רבדתי ( לעיל ז ) :

(כג) נוֹדָ֣ע בַּשְּׁעָרִ֣ים בַּעְלָ֑הּ בְּ֝שִׁבְתּ֗וֹ עִם-זִקְנֵי-אָֽרֶץ: יְדִיעַ הֲוָה בֵּינָת מְדִינָתָא בַּעְלָהּ כַּד יְתִיב הוּא עִם סָבֵי אַרְעָא :

רש''י נודע בשערים בעלה . ניכר הוא בין חביריו מפני מלבושיו שהם נאים :

(כד) סָדִ֣ין עָ֭שְׂתָה וַתִּמְכֹּ֑ר וַ֝חֲג֗וֹר נָתְנָ֥ה לַֽכְּנַעֲנִֽי: פְּתָגָא עֲבַדַת וּזְבַנַת וְזוּנַאֲרָא יְהַבַת לִכְנַעֲנָאָה :

רש''י סדין עשתה . לבוש תפארת נותנת לחכמים : וחגור נתנה לכנעני . ( ס''א ) ( למי ) לפי שהוא חגור בסחורתה נותנה אזור למתניהם : לכנעני . תגר :

(כה) עֹז-וְהָדָ֥ר לְבוּשָׁ֑הּ וַ֝תִּשְׂחַ֗ק לְי֣וֹם אַחֲרֽוֹן: עוּשְׁנָא וְהַדְרָא לְבוּשָׁהּ וְגָחֲכָא בְיוֹמָא אַחֲרַיְתָא :

רש''י ליום אחרון . אין להם להתעצב ממדת הדין כי ינצלו ממנו וכל ימי חייהם ישחקו ליום הדין , מי שאינו צריך לדאג נופל בדבר לשון צחוק כמו ( איוב יא ) וישחק לרעש כידון : ליום אחרון . ביום מותה נפטרת בשם טוב : ותשחק . כל ימיה על יום מיתתה שיהא נכבד בשם טוב :

(כו) פִּ֭יהָ פָּתְחָ֣ה בְחָכְמָ֑ה וְתֽוֹרַת-חֶ֝֗סֶד עַל-לְשׁוֹנָֽהּ: פּוּמָהּ פְּתַחַת בְּחָכְמְתָא וְנִימוּסָא דְחִסְדָא עַל לִישָׁנָהּ :

משנה חולין פרק ח

א. כָּל הַבָּשָׂר אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּחָלָב, חוּץ מִבְּשַׂר דָּגִים וַחֲגָבִים. וְאָסוּר לְהַעֲלוֹתוֹ עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן, חוּץ מִבְּשַׂר דָּגִים וַחֲגָּבִים. הַנּוֹדֵר מִן הַבָּשָׂר, מֻתָּר בִּבְשַׂר דָּגִים וַחֲגָבִים. הָעוֹף עוֹלֶה עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן וְאֵינוֹ נֶאֱכָל, דִּבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא עוֹלֶה וְלֹא נֶאֱכָל. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, זוֹ מִקֻּלֵּי בֵית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵית הִלֵּל. בְּאֵיזֶה שֻׁלְחָן אָמְרוּ, בְּשֻׁלְחָן שֶׁאוֹכֵל עָלָיו. אֲבָל בְּשֻׁלְחָן שֶׁסוֹדֵר עָלָיו אֶת הַתַּבְשִׁיל, נוֹתֵן זֶה בְּצַד זֶה וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ:

ברטנורה   (א) כל הבשר אסור לבשל בחלב. יש מהן מדברי תורה כגון בשר בהמה, ויש מהן מדברי סופרים כגון בשר עוף: חוץ מבשר דגים וחגבים. שאינן לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים: ואסור להעלותן עם הגבינה על השלחן. ואפילו בשר עוף דאיסור אכילתו מדברי סופרים, אסור להעלותו עם הגבינה על השלחן. גזירה שמא יעלה גבינה עם בשר הבהמה באלפס רותח, שהוא אסור מן התורה דהיינו מבשל הנודר מן הבשר. בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ולכל מין בשר, אדם קורא בשר, חוץ מבשר דגים וחגבים: ובית הלל אומרים לא עולה ולא נאכל. ואין להקשות בית הלל היינו תנא קמא דאמר לעיל ואסור להעלותן עם הגבינה על השלחן, דיש לומר דהכי קאמר, דבר זה מחלוקת בית שמאי ובית הלל. ואין זה סתם ואחר כך מחלוקת, דבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה: אמר רבי יוסי כו'. הא קמשמע לן דתנא קמא ר' יוסי הוא, ומפני ששכח ולא הזכיר שמו בתחלה, הזכיר שמו בסוף, והרי הוא כאילו אמר, האי דהעוף עולה ואינו נאכל דברי בית שמאי, ובית הלל אומרים לא עולה ולא נאכל ר' יוסי אמרה, שר' יוסי אומר זו מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל: בשלחן שאוכל עליו. דאיידי דממשמשי ביה ידא אתי לאתנוחי זה על גב זה:

ב. צוֹרֵר אָדָם בָּשָׂר וּגְבִינָה בְּמִטְפַּחַת אַחַת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ נוֹגְעִין זֶה בָזֶה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שְׁנֵי אַכְסְנָאִין אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד, זֶה בָּשָׂר וְזֶה גְּבִינָה, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין:

ברטנורה   (ב) ובלבד שלא יהיו נוגעים זה בזה. דאי נגעי, אע''ג דצונן בצונן הוא, בעי הדחה: שני אכסנאין אוכלים על שלחן אחד. דוקא שאין מכירין זה את זה. אבל מכירין זה את זה, אסור, שמא יטול אחד מהן משל חברו ויאכל. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

ג. טִפַת חָלָב שֶׁנָּפְלָה עַל הַחֲתִיכָה, אִם יֵשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם בְּאוֹתָהּ חֲתִיכָה, אָסוּר. נִעֵר אֶת הַקְּדֵרָה, אִם יֵשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם בְּאוֹתָהּ קְדֵרָה, אָסוּר. הַכְּחָל, קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת חֲלָבוֹ. לֹא קְרָעוֹ, אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. הַלֵּב, קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ. לֹא קְרָעוֹ, אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. הַמַּעֲלֶה אֶת הָעוֹף עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן, אֵינוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה:

ברטנורה   (ג) טיפת חלב שנפלה. בתוך הקדרה על אחת מן החתיכות שכולה חוץ לרוטב ולא הגיס את הקדרה ולא כסה אותה הרי לא נחלק טעם הטפה אלא לאותה חתיכה בלבד: אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה. כלומר, אם אין באותה חתיכה לבדה ששים לבטל הטיפה, מיד נאסרה החתיכה. ואוסרת חברותיה וצריך ששים כנגד כל החתיכה: ניער את הקדירה. שהגיס בה מיד קודם שקבלה החתיכה טעם מן הטיפה, דהשתא נתערבה הטיפה בכולן: אם יש בה בנותן טעם באותה קדירה. כלומר אין כח בטפה לאסור כולן אלא אם כן יש בה טעם ליתן בכל הקדירה: הכחל. דד הבהמה: קורעו ומוציא את חלבו. קורעו שתי וערב וטחו בכותל. ומותר אחר כך לבשלו עם בשר בקדרה: לא קרעו אינו עובר עליו. אם בשלו לבדו בקדרה. ומותר לעשות כן אפילו לכתחלה. אלא איידי דבעי למתני סיפא גבי לב לא קרעו אינו עובר עליו אבל איסור מיהא איכא, תני נמי רישא אינו עובר עליו. ואם בשלו עם בשר בלא קריעה, משערים אותו בששים וכחל עצמו מן המנין, והכחל נשאר לעולם אסור: הלב קורעו ומוציא את דמו. לא קרעו אינו עובר עליו. להיות בכרת. ובמסכת כריתות (דף כב) מוקי לה בלב עוף שאין בדמו כזית. אבל בלב בהמה חייב כרת אם אכלו ולא קרעו לאחר בשולו. אבל בשר הלב אינו נאסר, שהלב חלק הוא ואינו בולע: אינו עובר בלא תעשה. אינו יכול לבוא לידי לא תעשה, כלומר אין לחוש שמא יאכלנו ויעבור עליו, דאי נמי אכיל ליה אינו עובר בלא תעשה:

ד. בְּשַׂר בְּהֵמָה טְהוֹרָה בְּחָלָב בְּהֵמָה טְהוֹרָה, אָסוּר לְבַשֵּׁל וְאָסוּר בַּהֲנָאָה. בְּשַׂר בְּהֵמָה טְהוֹרָה בְּחָלָב בְּהֵמָה טְמֵאָה, בְּשַׂר בְּהֵמָה טְמֵאָה בְּחָלָב בְּהֵמָה טְהוֹרָה, מֻתָּר לְבַשֵּׁל וּמֻתָּר בַּהֲנָאָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, חַיָּה וְעוֹף אֵינָם מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ, שָׁלשׁ פְּעָמִים, פְּרָט לַחַיָּה וְלָעוֹף וְלִבְהֵמָה טְמֵאָה. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, נֶאֱמַר (דברים יד), לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה, וְנֶאֱמַר (שם), לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ, אֶת שֶׁאָסוּר מִשּׁוּם נְבֵלָה, אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּחָלָב. עוֹף, שֶׁאָסוּר מִשּׁוּם נְבֵלָה, יָכוֹל יְהֵא אָסוּר לְבַשֵּׁל בְחָלָב, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּחֲלֵב אִמּוֹ, יָצָא עוֹף, שֶׁאֵין לוֹ חֲלֵב אֵם:

ברטנורה   (ד) מותר לבשל ומותר בהנאה. דאין בו משום בשר בחלב. דתלתא גדי כתיבי גבי איסור בשר בחלב, וחד מנייהו להוציא את הטמאה, שאם בשל בשר בהמה טמאה אפילו בחלב בהמה טהורה, מותר, ובאכילה מיהא אסור משום בשר טמא. וכן נמי תלתא בחלב אמו כתיבי, וחד מנייהו למעוטי חלב טמאה. ואפילו הבשר טהור: פרט לחיה ולעוף ולבהמה טמאה. גדי, פרט לעוף שאינו בהמה. גדי, פרט לחיה, דאע''ג דחיה בכלל בהמה אתא קרא יתירה ואפקיה. גדי, ולא בהמה טמאה, ונפקא לן מדכתיב (בראשית כז) ואת עורות גדיי העזים, וישלח יהודה את גדי העזים (שם לח), כאן פירש לך הכתוב דגדי זה מעזים הוא, הא אם לא פירש, יש במשמע אף שאר בהמה, מדאצטריך ביה לפרושי: נאמר לא תאכלו כל נבילה. ונאמר באותו פסוק עצמו לא תבשל גדי בחלב אמו, דמשמע, כל שנוהג בו איסור נבילה, יש בו משום בשר בחלב. ואיכא בין ר' יוסי הגלילי ובין ר' עקיבא, דר' יוסי הגלילי סבר, חיה דאורייתא, דכל שהוא אסור משום נבילה, יש בו משום בשר בחלב, חוץ מן העוף שאין לו חלב אם. ור' עקיבא סבר, חיה לאו דאורייתא. אי נמי, עוף מדרבנן איכא בינייהו, ר' עקיבא דפריש אינו מן התורה, משמע, הא מדרבנן יש בו איסור. אבל ר' יוסי הגלילי דלא פריש האי לישנא, שרי ליה לגמרי. והלכה כר' עקיבא:

ה. קֵיבַת נָכְרִי וְשֶׁל נְבֵלָה, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. הַמַּעֲמִיד בְּעוֹר שֶׁל קֵבָה כְשֵׁרָה, אִם יֵשׁ בְּנוֹתֵן טַעַם, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. כְּשֵׁרָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַטְּרֵפָה, קֵבָתָהּ אֲסוּרָה. טְרֵפָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַכְּשֵׁרָה, קֵבָתָהּ מֻתֶּרֶת, מִפְּנֵי שֶׁכָּנוּס בְּמֵעֶיהָ:

ברטנורה   (ה) קיבה. חלב הקרוש שבתוך הקיבה: נכרי ושל נבלה. הכי קאמר, שחיטת נכרי שהיא נבילה, הרי זו אסורה: המעמיד. חלב: בעור של קיבה. דהוא בשר: אם יש בו ליתן טעם בחלב, הרי זו אסורה. ואם לאו, מותרת. ואע''פ שהוא מעמיד, הואיל והעור עצמו של היתר הוא ואין איסורו אלא מחמת דבר אחר שנתערב בו, לא אמרינן בהאי הכל הולך אחר המעמיד. אבל אם העמיד הגבינה בעור קיבה של נבילה, אפילו אין בו ליתן טעם בחלב, אסור, מפני המעמיד שאסור ואיסורו מחמת עצמו. ולפיכך אסרו גבינות הנכרים מפני שמעמידין אותם בעור קיבה של נבילה. אבל הקיבה עצמה דהיינו החלב הקרוש שבתוך הקיבה, אסיקנא דלית בה איסור כלל, דפירשא בעלמא היא. כן כתב רמב''ם. אבל רש''י כתב, וחלב הנמצא קרוש בעור הקיבה שמולחין אותו בעורה, אני הייתי נוהג היתר עד הנה ובלבד שלא יתנו בה חלב אחר, וטועה הייתי בכך, שהייתי סובר מדאמרינן במסכת עבודה זרה (דף כט) גבי קיבת עולה, כהן שדעתו יפה גומעה חיה, שמע מינה פירשא בעלמא היא ולא מיתסרא, ולא היא, חלב גמור הוא מדתנן במתניתין כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה, שמע מינה חלב הוא וקיבת עולה דשריא, משום דלאו גופה הוא אלא שינקתו מאמו והוי ליה כנוס בתוך מעיה כנתון בקערה ומותר:

ו. חֹמֶר בַּחֵלֶב מִבַּדָּם, וְחֹמֶר בַּדָּם מִבַּחֵלֶב. חֹמֶר בַּחֵלֶב, שֶׁהַחֵלֶב מוֹעֲלִין בּוֹ, וְחַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּדָּם. וְחֹמֶר בַּדָּם, שֶׁהַדָּם נוֹהֵג בִּבְהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף, בֵּין טְמֵאִים וּבֵין טְהוֹרִים, וְחֵלֶב אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה בִלְבָד:

ברטנורה   (ו) שהחלב מועלין בו. ואפילו קדשים קלים שהן ממון בעלים ואין בהן מעילה בחייהן, יש מעילה באימוריהן לאחר שנזרק דמן, דכתיב גבי קדשים קלים (ויקרא ג) כל חלב לה', ולהכי כתיב בהו לה' למימר דקדשי ה' קרינן ביה לענין מעילה: וטמא. אם אכלו בטומאת הגוף חייב שתי חטאות, אחת משום חלב ואחת משום טומאת הגוף: מה שאין כן בדם. דגבי דם כתיב (שם ז) על המזבח לכפר, לכפרה נתתיו ולא שיהא קרוי שלי למעול בו, שאינו עומד אלא לכפר בשבילכם. ומשום פגול אין בו, דכל שדבר אחר מתיר אותו כגון בשר קדשים שהדם מתירו לכהנים בזריקתו, וכגון עולה שדמה מתירה למזבח, דאם לא נזרק דמה אין אבריה נקטרים, דכתיב (שם) וזרק הכהן את הדם על מזבח ה', והדר והקטיר החלב לריח ניחוח, אלו יש בהן משום פגול. אבל דם דהוא גופיה מתיר הוא אין חייבין עליו משום פגול, ומשום נותר וטמא נמי אין בו, דכתיב בדם תרי מיעוטי, הוא ולכם, חד למעוטי מנותר וחד למעוטי מטומאה: אלא בבהמה טהורה. דכתיב (שם) מן הבהמה אשר יקריב ממנה:

גמרא חולין דף ק''ה ע''א

אָמַר רַב חַסְדָּא אָכַל בָּשָׂר אָסוּר לֶאֱכוֹל גְּבִינָה. גְבִינָה מוּתָּר לֶאֱכוֹל בָּשָׂר אֶלָּא כַּמָּה יִשְׁהֶא בֵּין גְּבִינָה לְבָשָׂר אָמַר לֵיהּ וְלֹא כְלוּם. גּוּפָא אָמַר רַב חַסְדָּא אָכַל בָּשָׂר אָסוּר לֶאֱכוֹל גְּבִינָה גְּבִינָה מוּתָּר לֶאֱכוֹל בָּשָׂר אָמַר לֵיהּ רַב אָחָא בַר יוֹסֵף לְרַב חַסְדָּא בָּשָׂר שֶׁבֵּין הַשִּׁנַּיִם מַהוּ קָרֵי עָלֵיהּ (במדבר יא) הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם. אָמַר מַר עוּקְבָא אֲנָא לְהָא מִילְתָא חַלָּא בַר חַמְרָא לְגַבֵּי אַבָּא דְּאִילוּ אַבָּא כִּי הֲוָה אָכִיל בִּישְׂרָא הָאִידְנָא לָא הֲוָה אָכִיל גְּבִינָה עַד לְמָחָר כִּי הַשְׁתָּא וְאִילוּ אֲנָא בְּהָא סְעוּדָתָא הוּא דְלָא אֲכִילְנָא לִסְעוּדָתָא אַחֲרִיתִי אֲכִילְנָא. אָמַר שְׁמוּאֵל אֲנָא לְהָא מִילְתָא חַלָּא בַּר חַמְרָא לְגַבֵּי אַבָּא דְּאִילוּ אַבָּא הֲוָה סִיֵּיר נִכְסֵיהּ תְּרֵי זִמְנֵי בְּיוֹמָא וַאֲנָא לָא סַיַּרְנָא אֶלָּא חַדָא זִמְנָא שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ דְאָמַר שְׁמוּאֵל מָאן דְּסַיֵּיר נִכְסֵיהּ כָּל יוֹמָא מַשְׁכַּח אִסְתִּירָא. אַבַּיֵּי הֲוָה סַיֵּיר נִכְסֵיהּ כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא. יוֹמָא חַד פָּגַע בַּאֲרִיסֵיהּ דְּרָרֵי פַתְכָּא דְאוֹפֵי אָמַר לֵיהּ הֲנֵי לְהֵיכָא אָמַר לֵיהּ לְבֵי מֹר אָמַר לֵיהּ כְּבָר קִדְּמוּךָ רַבָּנָן. רַב אָסֵי הֲוָה סַיֵּיר נִכְסֵיהּ כָּל יוֹמָא אָמַר הֵיכָא נִינְהוּ כָּל הָנֵי אִסְתִּירֵי דְמֹר שְׁמוּאֵל יוֹמָא חַד חָזָא צִינוֹרָא דְבִדְקָא בְאַרְעֵיהּ שַׁקְּלֵיהּ לִגְלִימֵיהּ כְּרָכֵיהּ אוֹתְבֵיהּ בְּגַוֵּיהּ רָמָא קָלָא אָתוּ אֶינָשֵׁי סְכָרוּהָ [אמר] אַשְׁכַּחְתִּינְהוּ לְכוּלְהוּ אִסְתִּירֵי דְמֹר שְׁמוּאֵל:

רש''י אסור לאכול גבינה. משום דבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו: בשר שבין השינים. מי חשוב בשר שלא לאכול גבינה עמו עד שיעלנה: הבשר עודנו. אלמא מיקרי בשר: אנא להא מילתא חלא בר חמרא. לדבר זה אני גרוע מאבי כחומץ בן יין: למחר כי השתא. מעת לעת: סייר. הולך ורואה קרקעותיו מה הן צריכות: משכח אסתירא. מוצא סלע מפני שמתקנה בכל הצריך: פתכא דאופי. משוי עצים שהיה גונבו: קדמוך. שאמרו שיהא אדם רואה נכסיו בכל יום ויראה מה יעשה: צינורא דבדקא. המים יוצאים חוץ לגדותיהן ובאין לשטוף פירותיו דרך פתח שבשפת האמה: רמא קלא. הרים קול וצוח:

זוהר נשא דף קמ''ז ע''א

תָּאנָא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בְשַׁעְתָּא דְכַהֲנָא פָרִיס יְדוֹי אָסִיר לֵיהּ לְעַמָּא לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ מִשּׁוּם דִשְׁכִינְתָּא שַׁרְיָיא בִידוֹי. אָמַר רִבִּי יִצְחָק אִי הָכִי כֵיוַן דְּלָא חָמָאן מַה אַכְפַּת לְהוּ דְהָא כְתִיב (שמות לג) כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי בְּחַיֵּיהוֹן לָא חָמָאן אֲבָל בְּמִיתַתְהוֹן חָמָאן. אָמַר לֵיהּ מִשּׁוּם דִשְׁמָא קַדִּישָׁא רְמִיזָא בְאֶצְבְּעָן דִּידוֹי וּבָעֵי בַר נָשׁ לְדַחֲלָא וְאַף עַל גַּב דְּלָא חָמָאן שְׁכִינְתָּא לָא בָעָאן לְאִסְתַּכְּלָא בִידַיְיהוּ דְכַהֲנֵי בְגִין דְּלָא יִשְׁתַּכְּחוּן עַמָּא חֲצִיפָאן לְגַבֵּי שְׁכִינְתָּא. תָּאנָא בְהַהִיא שַׁעְתָּא דְכַהֲנָא פָרִיס יְדוֹי צְרִיכִין עַמָּא לְמֵיתַב בִּדְחִילוּ בְאֵימָתָא וְלִינְדַּע דְּהַהִיא שַׁעְתָּא עִידָן רְעוּתָא אִשְׁתְּכַח בְּכֻלְּהוּ עַלְמִין וּמִתְבָּרְכָן עִילָאִין וַתָתָּאִין וְלֵית דִּינָא בְכֻלְּהוּ. וְהוּא שַׁעְתָּא דְאִתְגְּלֵי סְתִימָא עַתִּיקָא דְעַתִּיקִין בִּזְעֵיר אַנְפִּין וְאִשְׁתְּכַח שְׁלָמָא בְּכֹלָא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בְּהַנֵי תְלַת קְרָאֵי רֵישֵׁיהוֹן יו''ד יו''ד יו''ד יְ''בָרֶכְךָ יָ''אֵר יִ''שָׂא כֻלְּהוּ לְאַחֲזָאָה מְהֵימְנוּתָא שְׁלֵימָא וּלְאִתְבָּרְכָא זְעֵיר אַנְפִּין מֵעַתִּיקָא מָאן דְאִצְטְרִיךְ יו''ד יו''ד יו''ד לְאִתְבָּרְכָא זְעֵיר אַנְפִּין מֵעַתִּיקָא דְכֹלָא וּבְגִין כָּךְ יְבָרֶכְךָ יְיָ לְעֵילָא וְיִשְׁמְרֶךָ הָכָא לְתַתָּא וְכֵן כֻּלְּהוּ וְתָאנֵי תָנָא קָמֵי דְרִבִּי שִׁמְעוֹן הָאי מָאן דִמְצָעֵר בְּחֶלְמֵיהּ לֵיתֵי בְשַׁעְתָּא דְכַהֲנֵי פַרְסֵי יְדַיְיהוּ וְלֵימָא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲנִי שֶׁלָּךְ וַחֲלוֹמוֹתַי שֶׁלָּךְ וְכוּלֵי אֲמָאי מִשּׁוּם דְהַהִיא שַׁעְתָּא אִשְׁתְּכָחוּ רַחֲמֵי בְעַלְמִין כֻּלְּהוּ וּמָאן דְּיִבְעֵי צְלוֹתֵיהּ בְּצַעְרֵיהּ אִתְהַפֵּךְ לֵיהּ דִינָא לְרַחֲמֵי:

תרגום הזוהר תָּאנָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי וְכוּ': לָמַדְנוּ, אר''י, בְּשָׁעָה שֶׁהַכֹּהֵן נוֹשֵׂא יָדָיו אָסוּר לָעָם לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ, מִשּׁוּם שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרֶה בְּיָדָיו. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אִם כֵּן, כֵּיוָן שֶׁאֵינָם רוֹאִים, מַה זֶּה מַזִּיק לָהֶם, כִּי כָּתוּב (שמות ל''ג) כִּי לֹא יִרְאֲנִי הָאָדָם וָחָי, שֶׁבְּחַיֵּיהֶם אֵינָם רוֹאִים רַק בְּמִיתָתָם רוֹאִים. אָמַר לוֹ מִשּׁוּם שֶׁהַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ רָמוּז בְּאֶצְבְּעוֹת יְדֵיהֶם, וְצָרִיךְ הָאָדָם לִירָא. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם רוֹאִים הַשְּׁכִינָה, אֵינָם צְרִיכִים לְהִסְתַּכֵּל בִּידֵיהֶם שֶׁל הַכֹּהֲנִים, כְּדֵי שֶׁהָעָם לֹא יִהְיוּ מְחוּצָפִים כְּלַפֵּי הַשְּׁכִינָה. לָמַדְנוּ בַּשָּׁעָה הַהִיא שֶׁהַכֹּהֵן נוֹשֵׂא כַּפָּיו צָרִיךְ הָעָם לָשֶׁבֶת בְּיִרְאָה וּבְאֵימָה, וְלָדַעַת שֶׁבַּשָּׁעָה הַהִיא נִמְצֵאת עֵת רָצוֹן בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, וְהָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים מִתְבָּרְכִים, וְאֵין דִּין בָּעוֹלָם. וְהִיא הַשָּׁעָה שֶׁנִּגְלָה הַסָּתוּם עַתִּיק הָעַתִּיקִים בִּז''א, וְנִמְצָא שָׁלוֹם בְּכָל הָעוֹלָמוֹת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּשָׁלֹשׁ פְּסוּקִים אֵלּוּ בִּתְחִלָּתָם, יֵשׁ יוֹד יוֹד יוֹד, דְּהַיְנוּ י' דִּיבָרֶכְךְ, י' דְּיָאֵר, י' דְּיִשָּׂא. כֻּלָּן בָּאוֹת לְהַרְאוֹת הָאֱמוּנָה הַשְּׁלֵמָה, וְשֶׁיִּתְבָּרֵךְ מֵעַתִּיקָא, שׁה''ס י' דְּהַוָּיָה, מִי שֶׁצָרִיךְ לְהִתְבָּרֵךְ. י' י' י', שָׁלֹש פְּעָמִים, הֵן, שֶׁיִּתְבָּרֵךְ ז''א מֵהָעַתִּיק מִכֹּל, וְשָׁלֹש יוֹדִין הֵם כְּנֶגֶד שָׁלֹש קַוִּין, כִּי יְבָרֶכְךְ הוּא קָו יָמִין, יָאֵר הוּא קָו שְׂמֹאל, יִשָּׂא הוּא קָו הָאֶמְצָעִי. וּמִשּׁוּם זֶה, יְבָרֶכְךְ ה', הוּא לְמַעְלָה, לז''א שֶׁיְּקַבֵּל מֵעַתִּיקָא, וְיִשְׁמְרֶךְ, הוּא לְמַטָּה, לְיִשְׂרָאֵל. וְכֵן כֻּלָּם. וְלָמַד הַתַּנָּא לִפְנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, כָּל מִי שֶׁמִּצְטַעֵר בַּחֲלוֹמוֹ, יָבֹא בְּשָׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים פּוֹרְשִׂים יְדֵיהֶם, וְיֹאמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי שֶׁלְּךְ וַחֲלוֹמוֹתָי שֶׁלְּךְ וְכוּ'. לָמָּה. מִשּׁוּם שֶׁבְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה נִמְצָאִים רַחֲמִים בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, וּמִי שֶׁיִּתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ עַל צַעֲרוֹ מִתְהַפֵּךְ לוֹ הַדִּין לְרַחֲמִים.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק ז'

א. חַיָיב אָדָם לְבַרֵךְ מֵאָה בְרָכוֹת בֵּין הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה. וּמַה הֵן מֵאָה בְרָכוֹת אֵלּוּ כ''ג בְּרָכוֹת שֶׁמָּנִינוּ בְפֶרֶק זֶה. וְשֶׁבַע בְרָכוֹת שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית וְעַרְבִית לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. וּכְשֶׁמִּתְעַטֵּף בְּצִיצִית מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהִתְעַטֵף בְּצִיצִית. וּכְשֶׁלּוֹבֵשׁ תְּפִלִּין מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהָנִיחַ תְּפִלִּין. וְשָׁלש תְּפִלּוֹת שֶׁבְּכָל תְּפִלָּה מֵהֶן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת הֲרֵי שְׁמוֹנִים וְשֵׁשׁ בְרָכוֹת. וּכְשֶׁהוּא אוֹכֵל שְׁתֵי סְעוּדוֹת שֶׁל יוֹם וְהַלַּיְלָה מְבָרֵךְ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה בְרָכוֹת ז' בְּכָל סְעוּדָה. אַחַת כְּשֶׁיִּטוֹל יָדָיו תְחִלָּה וְעַל הַמָּזוֹן אַחַת בַּתְּחִלָּה וְשָׁלש בְּסוֹף וְעַל הַיַּיִן לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו הֲרֵי ז' בְּרָכוֹת הֲרֵי מֵאָה בְּרָכוֹת בֵּין הַכֹּל: ב. בִּזְמַן הַזֶּה שֶׁתִּקְּנוּ בִרְכַת הָאֶפִּיקוֹרוֹסִין בַתְּפִלָּה וְהוֹסִיפוּ הַטוֹב וְהַמֵּטִיב בְּבִרְכַת הַמָּזוֹן נִמְצְאוּ חָמֵשׁ בְּרָכוֹת יְתֵירוֹת. בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים שֶׁהַתְּפִלָּה ז' בְּרָכוֹת וְכֵן אִם לֹא נִתְחַיַּיב בִּשְׁאַר הַיָּמִים בְּכָל הַבְּרָכוֹת הָאֵלּוּ כְּגוֹן שֶׁלֹּא יָשַׁן כָּל הַלַּיְלָה וְלֹא הִתִּיר חֲגוֹרוֹ וְלֹא נִכְנַס לְבֵית הַכִּסֵּא וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ צָרִיךְ לְהַשְׁלִים מֵאָה בְּרָכוֹת מִן הַפֵּירוֹת: ג. כֵּיצַד אָכַל מְעַט יָרָק מְבָרֵךְ לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו וְחוֹזֵר וְאוֹכֵל מְעַט מִפְּרִי זֶה וּמְבָרֵךְ לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו וּמוֹנֶה כָּל הַבְּרָכוֹת עַד שֶׁמַּשְׁלִים מֵאָה בְּכָל יוֹם:

מוסר

מס' חסידים סי' ס''ג

אֵלֶה הַדְּבָרִים יַעֲלֶה אָדָם עַל לִבּוֹ. אַל יַעֲבוֹד אָדָם אֶת בּוֹרְאוֹ לְמַעַן יִירַשׁ גַּן עֵדֶן אֶלָּא מֵאַהֲבַת ה' וּמִמִּצְוָתוֹ שֶׁהוּא יוֹצְרוֹ וְרִבּוֹנוֹ. וּכְשֶׁאָדָם בַּסֵּתֶר לְבַדּוֹ יַחְשׁוֹב עַל דְּבָרִים שֶׁאֵינָם מְהוּגְנִים שֶׁאִילוּ הָיָה בִּפְנֵי אָדָם לֹא הָיָה עוֹשֶׂה הַדָּבָר מִפְּנֵי הַבּוֹשֶׁת. גַּם עַתָּה לֹא יַעֲשֶׂנּוּ כִּי כֵן דֶּרֶךְ הָרְשָׁעִים לַעֲשׂוֹת בַּמַּחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וְאוֹמְרִים מִי רוֹאֵנוּ וּמִי יוֹדְעֵנוּ וְכֵן בִּירֵךְ הֶחָכָם אֶת תַּלְמִידָיו יְהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם כְּמוֹרָא בָּשָׂר וְדָם:

נשא ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(מז) מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן-חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל-הַבָּ֗א לַֽעֲבֹ֨ד עֲבֹדַ֧ת עֲבֹדָ֛ה וַֽעֲבֹדַ֥ת מַשָּׂ֖א בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵלָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין כָּל דְאָתֵי לְמִפְלַח פּוּלְחַן פּוּלְחָנָא וּפוּלְחַן מַטוּל בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא:

רש''י עבדת עבדה. הוא השיר במצלתים וכנורות, שהיא עבודה לעבודה אחרת: ועבודת משא. כמשמעו:

(מח) וַיִּֽהְי֖וּ פְּקֻֽדֵיהֶ֑ם שְׁמֹנַ֣ת אֲלָפִ֔ים וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וּשְׁמֹנִֽים: וַהֲווֹ מִנְיָנֵיהוֹן תְּמַנְיָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה וְתַמְנָן: (מט) עַל-פִּ֨י יְהֹוָ֜ה פָּקַ֤ד אוֹתָם֙ בְּיַד-מֹשֶׁ֔ה אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ עַל-עֲבֹֽדָת֖וֹ וְעַל-מַשָּׂא֑וֹ וּפְקֻדָ֕יו אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: (פ) עַל מֵימְרָא דַיְיָ מְנָא יָתְהוֹן בִּידָא דְמשֶׁה גְבַר גְבַר עַל פּוּלְחָנֵהּ וְעַל מַטוּלֵהּ וּמִנְיָנוֹהִי דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה:

רש''י ופקדיו אשר צוה ה' את משה. ואותן הפקודים היו במצוה מבן שלשים שנה ועד בן חמשים שנה:

ה (א) שלישי וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (ב) צַ֚ו אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וִֽישַׁלְּחוּ֙ מִן-הַֽמַּחֲנֶ֔ה כָּל-צָר֖וּעַ וְכָל-זָ֑ב וְכֹ֖ל טָמֵ֥א לָנָֽפֶשׁ: פַּקֵיד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְחוּן מִן מַשְׁרִיתָא כָּל דִסְגִיר וְכָל דְדָאֵב וְכֹל דִמְסָאָב לִטְמֵי נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא:

רש''י צו את בני ישראל וגו' . פרשה זו נאמרה ביום שהוקם המשכן, ושמנה פרשיות נאמרו בו ביום, כדאיתא במסכת גיטין בפרק הנזקין (ס, א) : וישלחו מן המחנה. שלש מחנות היו שם בשעת חניתן, תוך הקלעים היא מחנה שכינה, חנית הלוים סביב כמו שמפורש בפרשת במדבר סיני היא מחנה לויה, ומשם ועד סוף מחנה הדגלים לכל ארבע הרוחות היא מחנה ישראל. הצרוע נשתלח חוץ לכלן, הזב מתר במחנה ישראל ומשלח מן השתים, וטמא לנפש מתר אף בשל לויה ואינו משלח אלא משל שכינה, וכל זה דרשו רבותינו מן המקראות במסכת פסחים (סז) : טמא לנפש. דמסאב לטמי נפשא דאנשא. אומר אני שהוא לשון עצמות אדם בלשון ארמי, והרבה יש בבראשית רבה אדרינוס שחיק טמיא, שחיק עצמות:

(ג) מִזָּכָ֤ר עַד-נְקֵבָה֙ תְּשַׁלֵּ֔חוּ אֶל-מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה תְּשַׁלְּח֑וּם וְלֹ֤א יְטַמְּאוּ֙ אֶת-מַ֣חֲנֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֥ן בְּתוֹכָֽם: מִדְכַר עַד נוּקְבָא תְּשַׁלְחוּן לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא תְּשַׁלְחֻנוּן וְלָא יְסַאֲבוּן יָת מַשְׁרִיתְהוֹן דִי שְׁכִינְתִּי שַׁרְיָא בֵינֵיהוֹן: (ד) וַיַּֽעֲשׂוּ-כֵן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְשַׁלְּח֣וּ אוֹתָ֔ם אֶל-מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (פ) וַעֲבָדוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשַׁלְחוּ יָתְהוֹן לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ עִם משֶׁה כֵּן עֲבָדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ה) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (ו) דַּבֵּר֘ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אִ֣ישׁ אֽוֹ-אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַֽעֲשׂוּ֙ מִכָּל-חַטֹּ֣את הָֽאָדָ֔ם לִמְעֹ֥ל מַ֖עַל בַּֽיהֹוָ֑ה וְאָֽשְׁמָ֖ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִֽוא: מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גְבַר אוֹ אִתְּתָא אֲרֵי יַעְבְּדוּן מִכָּל חוֹבֵי אֱנָשָׁא לְשַׁקָרָא שְׁקָר קֳדָם יְיָ וְיֵחוֹב אֱנָשָׁא הַהוּא:

רש''י למעל מעל בה'. הרי חזר וכתב כאן פרשת גוזל ונשבע על שקר, היא האמורה בפרשת ויקרא (ה, כא) ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו וגו' , ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה האחד, שכתב והתודו, למד שאינו חיב חומש ואשם על פי עדים עד שיודה בדבר. והשני על גזל הגר שהוא נתון לכהנים:

(ז) וְהִתְוַדּ֗וּ אֶֽת-חַטָּאתָם֘ אֲשֶׁ֣ר עָשׂוּ֒ וְהֵשִׁ֤יב אֶת-אֲשָׁמוֹ֙ בְּרֹאשׁ֔וֹ וַחֲמִֽישִׁת֖וֹ יֹסֵ֣ף עָלָ֑יו וְנָתַ֕ן לַֽאֲשֶׁ֖ר אָשַׁ֥ם לֽוֹ: וִיוַדוּן יָת חוֹבֵיהוֹן דִי עֲבָדוּ וְיָתֵב יָת חוֹבְתֵהּ בְּרֵישֵׁהּ וְחֻמְשֵׁהּ יוֹסֵף עֲלוֹהִי וְיִתֵּן לִדְחָב לֵהּ:

רש''י את אשמו בראשו. הוא הקרן שנשבע עליו: לאשר אשם לו. למי שנתחיב לו:

(ח) וְאִם-אֵ֨ין לָאִ֜ישׁ גֹּאֵ֗ל לְהָשִׁ֤יב הָֽאָשָׁם֙ אֵלָ֔יו הָֽאָשָׁ֛ם הַמּוּשָׁ֥ב לַֽיהֹוָ֖ה לַכֹּהֵ֑ן מִלְּבַ֗ד אֵ֚יל הַכִּפֻּרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יְכַפֶּר-בּ֖וֹ עָלָֽיו: וְאִם לֵית לִגְבַר פָּרִיק לַאֲתָבָא חוֹבְתָא לֵהּ חוֹבְתָא דִמְתֵב קֳדָם יְיָ לְכַהֲנָא בַּר מִדְכַר כִּפּוּרַיָא דִי יְכַפֵּר בֵּהּ עֲלוֹהִי:

רש''י ואם אין לאיש גואל. שמת התובע שהשביעו, ואין לו יורשים: להשיב האשם אליו. כשנמלך זה להתודות על עונו. ואמרו רבותינו וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים או בן או אח או שאר בשר הקרוב ממשפחת אביו למעלה עד יעקב, אלא זה הגר שמת ואין לו יורשים: האשם המושב. זה הקרן והחומש: לה' לכהן. קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר: מלבד איל הכפורים. האמור בויקרא (ויקרא ה, כה) שהוא צריך להביא:

(ט) וְכָל-תְּרוּמָ֞ה לְכָל-קָדְשֵׁ֧י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל אֲשֶׁר-יַקְרִ֥יבוּ לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִֽהְיֶֽה: וְכָל אַפְרָשׁוּתָא לְכָל קוּדְשַׁיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דִי יְקָרְבוּן לְכַהֲנָא דִלֵהּ יְהֵא:

רש''י וכל תרומה וגו' . אמר רבי ישמעאל וכי תרומה מקריבין לכהן, והלא הוא המחזר אחריה לבית הגרנות. ומה תלמוד לומר אשר יקריבו לכהן, אלו הבכורים, שנאמר בהם תביא בית ה' אלהיך, (שמות כג, יט) . ואיני יודע מה יעשה בהם, תלמוד לומר לכהן לו יהיה, בא הכתוב ולמד על הבכורים שיהיו נתנין לכהן:

(י) וְאִ֥ישׁ אֶת-קֳדָשָׁ֖יו לוֹ יִֽהְי֑וּ אִ֛ישׁ אֲשֶׁר-יִתֵּ֥ן לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִֽהְיֶֽה: (פ) וּגְבַר יָת מַעֲשַׂר קוּדְשֵׁהּ דִלֵהּ יְהוֹן גְבַר דְיִתֵּן לְכַהֲנָא דִלֵהּ יְהֵא:

רש''י ואיש את קדשיו לו יהיו. לפי שנאמרו מתנות כהנה ולויה יכול יבואו ויטלום בזרוע, תלמוד לומר ואיש את קדשיו לו יהיו, מגיד שטובת הנאתן לבעלים, ועוד מדרשים הרבה דרשו בו בספרי. ומדרש אגדה ואיש את קדשיו לו יהיו, מי שמעכב מעשרותיו ואינו נותנן, לו יהיו המעשרות, סוף שאין שדהו עושה אלא אחד מעשרה שהיתה למודה לעשות: איש אשר יתן לכהן. מתנות הראויות לו: לו יהיה. ממון הרבה:

(יא) רביעי וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (יב) דַּבֵּר֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֥ישׁ אִישׁ֙ כִּֽי-תִשְׂטֶ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ וּמָֽעֲלָ֥ה ב֖וֹ מָֽעַל: מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן גְבַר גְבַר אֲרֵי תִסְטֵי אִתְּתֵהּ וּתְשַׁקֵר בֵּהּ שְׁקָר:

רש''י איש איש כי תשטה אשתו. מה כתיב למעלה מן הענין ואיש את קדשיו לו יהיו, אם אתה מעכב מתנות הכהן, חייך שתצטרך לבא אצלו להביא לו את הסוטה: איש איש. ללמדך שמועלת בשתים, באיש מלחמה של מעלה ואישה מלמטה: כי תשטה אשתו. שנו רבותינו אין המנאפין נואפין עד שתכנס בהן רוח שטות, דכתיב כי תשטה, וכתוב בו נואף אשה חסר לב (משלי ו, לב) . ופשוטו של מקרא כי תשטה. תט מדרכי צניעות ותחשד בעיניו, כמו שטה מעליו ועבר (שם ד, טו) , אל ישט אל דרכיה לבך (שם ז, כה) : ומעלה בו מעל. ומהו המעל, ושכב איש אותה:

(יג) וְשָׁכַ֨ב אִ֣ישׁ אֹתָהּ֘ שִׁכְבַת-זֶ֒רַע֒ וְנֶעְלַם֙ מֵֽעֵינֵ֣י אִישָׁ֔הּ וְנִסְתְּרָ֖ה וְהִ֣יא נִטְמָ֑אָה וְעֵד֙ אֵ֣ין בָּ֔הּ וְהִ֖וא לֹ֥א נִתְפָּֽשָׂה: וְיִשְׁכֻּב גְבַר יָתַהּ שָׁכְבַת זַרְעָא וִיהֵי מְכַסָא מֵעֵינֵי בַעְלַהּ וּמִטַמְרָא וְהִיא מְסָאֲבָא וְסָהִיד לֵית בַּהּ וְהִיא לָא אִתַּחָדַת:

רש''י ושכב איש. פרט לקטן ומי שאינו איש: אתה שכבת זרע. שכיבתה פוסלת אותה, ואין שכיבת אחותה פוסלת אותה כמעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו: ונעלם מעיני אישה. פרט לסומא הא אם היה רואה ומעמעם [ומעלים] אין המים בודקין אותה: ונסתרה. שיעור שתראה לטמאת ביאה: ועד אין בה. הא אם יש בה אפלו עד אחד שאמר נטמאת לא היתה שותה: ועד אין בה. לטמאה אבל יש עדים לסתירה: נתפשה. נאנסה, כמו ותפשה ושכב עמה (דברים כב, כח) :

(יד) וְעָבַ֨ר עָלָ֧יו רֽוּחַ-קִנְאָ֛ה וְקִנֵּ֥א אֶת-אִשְׁתּ֖וֹ וְהִ֣וא נִטְמָ֑אָה אֽוֹ-עָבַ֨ר עָלָ֤יו רֽוּחַ-קִנְאָה֙ וְקִנֵּ֣א אֶת-אִשְׁתּ֔וֹ וְהִ֖יא לֹ֥א נִטְמָֽאָה: וְיֶעְבַּר עֲלוֹהִי רוּחַ קִנְאָה וִיקַנֵי יָת אִתְּתֵהּ וְהִיא מְסָאֲבָא אוֹ עֲבַר עֲלוֹהִי רוּחַ קִנְאָה וִיקַנֵי יָת אִתְּתֵהּ וְהִיא לָא מְסָאֲבָא:

רש''י ועבר עליו. קודם לסתירה: רוח קנאה וקנא. פרשו רבותינו לשון התראה, שמתרה בה אל תסתרי עם איש פלוני: והיא נטמאה או עבר עליו וגו' . כלומר הוא התרה בה ועברה על התראתו, ואין ידוע אם נטמאה אם לאו:

(טו) וְהֵבִ֨יא הָאִ֣ישׁ אֶת-אִשְׁתּוֹ֘ אֶל-הַכֹּהֵן֒ וְהֵבִ֤יא אֶת-קָרְבָּנָהּ֙ עָלֶ֔יהָ עֲשִׂירִ֥ת הָֽאֵיפָ֖ה קֶ֣מַח שְׂעֹרִ֑ים לֹֽא-יִצֹ֨ק עָלָ֜יו שֶׁ֗מֶן וְלֹֽא-יִתֵּ֤ן עָלָיו֙ לְבֹנָ֔ה כִּֽי-מִנְחַ֥ת קְנָאֹת֙ ה֔וּא מִנְחַ֥ת זִכָּר֖וֹן מַזְכֶּ֥רֶת עָוֹֽן: וְיַיְתֵי גַבְרָא יָת אִתְּתֵהּ לְוַת כַּהֲנָא וְיַיְתֵי יָת קֻרְבָּנַהּ עֲלַהּ חַד מִן עַסְרָא בִּתְלַת סְאִין קִמְחָא שְׂעָרִין לָא יְרִיק עֲלוֹהִי מִשְׁחָא וְלָא יִתֵּן עֲלוֹהִי לְבֻנְתָּא אֲרֵי מִנְחַת קִנְאָתָא הוּא מִנְחַת דוּכְרָנָא מַדְכָּרַת חוֹבָא:

רש''י קמח. שלא יהא מסלת: שערים. ולא חטים, היא עשתה מעשה בהמה וקרבנה מאכל בהמה: לא יצק עליו שמן. שלא יהא קרבנה מהדר, שהשמן קרוי אור והיא עשתה בחשך: ולא יתן עליו לבנה. שהאמהות נקראות לבונה, שנאמר ואל גבעת הלבונה (שה''ש ד, ו) , והיא פרשה מדרכיהן: כי מנחת קנאת הוא. הקמח הזה, קמח לשון זכר: מנחת קנאת. מעוררת עליה שתי קנאות, קנאת המקום וקנאת הבעל:

(טז) וְהִקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ הַכֹּהֵ֑ן וְהֶֽעֱמִדָ֖הּ לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה: וִיקָרֵב יָתַהּ כַּהֲנָא וִיקִימִנַהּ קֳדָם יְיָ: (יז) וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן מַ֥יִם קְדֹשִׁ֖ים בִּכְלִי-חָ֑רֶשׂ וּמִן-הֶֽעָפָ֗ר אֲשֶׁ֤ר יִֽהְיֶה֙ בְּקַרְקַ֣ע הַמִּשְׁכָּ֔ן יִקַּ֥ח הַכֹּהֵ֖ן וְנָתַ֥ן אֶל-הַמָּֽיִם: וְיִסַב כַּהֲנָא מֵי כִיוֹר בְּמַן דַחֲסָף וּמִן עַפְרָא דִי יְהֵי בִּיסוֹדֵי מַשְׁכְּנָא יִסַב כַּהֲנָא וְיִתֵּן לְמַיָא:

רש''י מים קדשים. שקדשו בכיור, לפי שנעשה מנחשת מראות הצובאות, וזו פרשה מדרכיהן שהיו נבעלות לבעליהן במצרים תחת התפוח, וזו קלקלה לאחר, תבדק בו: בכלי חרש. היא השקתה את הנואף יין משבח בכוסות משבחים, לפיכך תשתה מים המרים במקדה בזויה של חרש:

(יח) וְהֶֽעֱמִ֨יד הַכֹּהֵ֥ן אֶֽת-הָאִשָּׁה֘ לִפְנֵ֣י יְהֹוָה֒ וּפָרַע֙ אֶת-רֹ֣אשׁ הָֽאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֣ן עַל-כַּפֶּ֗יהָ אֵ֚ת מִנְחַ֣ת הַזִכָּר֔וֹן מִנְחַ֥ת קְנָאֹ֖ת הִ֑וא וּבְיַ֤ד הַכֹּהֵן֙ יִֽהְי֔וּ מֵ֥י הַמָּרִ֖ים הַמְאָֽרְרִֽים: וִיקֵים כַּהֲנָא יָת אִתְּתָא קֳדָם יְיָ וְיִפְרַע יָת רֵישָׁא דְאִתְּתָא וְיתֵּן עַל יְדָהָא יָת מִנְחַת דוּכְרָנָא מִנְחַת קִנְאָתָא הִיא וּבִידָא דְכַהֲנָא יְהוֹן מַיָא מְרִירַיָא מְלַטְטַיָא:

רש''י והעמיד הכהן וגו' . והלא כבר נאמר והעמידה לפני ה', אלא מסיעין היו אותה ממקום למקום כדי ליגעה ותטרף דעתה ותודה: ופרע. סתר את קליעת שערה כדי לבזותה, מכאן לבנות ישראל שגלוי הראש גנאי להן: לפני ה'. בשער נקנור, הוא שער העזרה המזרחי, דרך כל הנכנסים: ונתן על כפיה. ליגעה אולי תטרף דעתה ותודה, ולא ימחה שם המיוחד על המים: המרים. על שם סופן שהם מרים לה: המאררים. המחסרים אותה מן העולם, לשון סלון ממאיר (יחזקאל כח, כד) . ולא יתכן לפרש מים ארורים, שהרי קדושים הן, ולא ארורים כתב הכתוב, אלא מאררים את אחרים. ואף אנקלוס לא תרגם ליטיא, אלא מלטטיא, שמראות קללה בגופה של זו:

(יט) וְהִשְׁבִּ֨יעַ אֹתָ֜הּ הַכֹּהֵ֗ן וְאָמַ֤ר אֶל-הָֽאִשָּׁה֙ אִם-לֹ֨א שָׁכַ֥ב אִישׁ֙ אֹתָ֔ךְ וְאִם-לֹ֥א שָׂטִ֛ית טֻמְאָ֖ה תַּ֣חַת אִישֵׁ֑ךְ הִנָּקִ֕י מִמֵ֛י הַמָּרִ֥ים הַמְאָֽרְרִ֖ים הָאֵֽלֶּה: וְיוֹמֵי יָתַהּ כַּהֲנָא וְיֵימַר לְאִתְּתָא אִם לָא שְׁכִיב גְבַר יָתִיךְ וְאִם לָא סְטִּית לְאִסְתְּאָבָא בַּר מִבַּעֲלִיךְ הֱוֵי זַכָּאָה מִמַיָא מְרִירַיָא מְלַטְטַיָא הָאִלֵין:

רש''י והשביע אתה וגו' . ומה היא השבועה אם לא שכב, הנקי, הא אם שכב חנקי [לא תנקי] , שמכלל לאו אתה שומע הן, אלא שמצוה לפתוח בדיני נפשות תחלה לזכות:

(כ) וְאַ֗תְּ כִּ֥י שָׂטִ֛ית תַּ֥חַת אִישֵׁ֖ךְ וְכִ֣י נִטְמֵ֑את וַיִּתֵּ֨ן אִ֥ישׁ בָּךְ֙ אֶת-שְׁכָבְתּ֔וֹ מִֽבַּלְעֲדֵ֖י אִישֵֽׁךְ: וְאַתְּ אֲרֵי סְטִית בַּר מִבַּעֲלִיךְ וַאֲרֵי אִסְתָּאָבְתְּ וִיהַב גְבַר בִּיךְ יָת שְׁכֻבְתֵּהּ בַּר מִבַּעֲלִיךְ:

רש''י ואת כי שטית. כי משמש בלשון אם:

(כא) וְהִשְׁבִּ֨יעַ הַכֹּהֵ֥ן אֶֽת-הָֽאִשָּׁה֘ בִּשְׁבֻעַ֣ת הָֽאָלָה֒ וְאָמַ֤ר הַכֹּהֵן֙ לָֽאִשָּׁ֔ה יִתֵּ֨ן יְהֹוָ֥ה אוֹתָ֛ךְ לְאָלָ֥ה וְלִשְׁבֻעָ֖ה בְּת֣וֹךְ עַמֵּ֑ךְ בְּתֵ֨ת יְהֹוָ֤ה אֶת-יְרֵכֵךְ֙ נֹפֶ֔לֶת וְאֶת-בִּטְנֵ֖ךְ צָבָֽה: וְיוֹמֵי כַהֲנָא יָת אִתְּתָא בְּמוֹמָתָא דִלְוָטָּא וְיֵימַר כַּהֲנָא לְאִתְּתָא יִתֵּן יְיָ יָתִיךְ לִלְוַטּ וּלְמוֹמֵי בְּגוֹ עַמִיךְ בִּדְיִתֵּן יְיָ יָת יַרְכִּיךְ מַסְיָא וְיָת מְעַיְכִי נְפִיחִין:

רש''י בשבעת האלה. שבועה של קללה: יתן ה' אותך לאלה. שיהיו הכל מקללין ביך יבואך כדרך שבא לפלונית: ולשבועה. שיהיו הכל נשבעין ביך לא יארע לי כדרך שארע לפלונית וכן הוא אומר והנחתם שמכם לשבועה לבחירי (ישעיה סה, טו) , שהצדיקים נשבעים בפרענותן של רשעים, וכן לענין הברכה ונברכו וגו' (בראש' יב, ג) בך יברך ישראל לאמר (בראש' מח, כ) : את ירכך. בקללה הקדים ירך לבטן לפי שבה התחילה בעברה תחלה: צבה. כתרגומו נפוחה:

(כב) וּ֠בָ֠אוּ הַמַּ֨יִם הַמְאָֽרְרִ֤ים הָאֵ֨לֶּה֙ בְּֽמֵעַ֔יִךְ לַצְבּ֥וֹת בֶּ֖טֶן וְלַנְפִּ֣ל יָרֵ֑ךְ וְאָֽמְרָ֥ה הָֽאִשָּׁ֖ה אָמֵ֥ן | אָמֵֽן: וְיֵעֲלוּן מַיָא מְלַטְטַיָא הָאִלֵין בִּמְעַיְכִי לַאֲפָחָא מְעִין וּלְאַמְסָאָה יַרְכָּא וְתֵימַר אִתְּתָא אָמֵן אָמֵן:

רש''י לצבות בטן. כמו להצבות בטן, זהו שמוש פתח שהלמ''ד נקודה בו, וכן לנחותם הדרך (שמות יג, כא) , לראותכם בדרך אשר תלכו בה (דברים א, לג) , וכן לנפיל ירך להנפיל ירך, שהמים מצבים את הבטן ומפילים את הירך: לצבות בטן ולנפיל ירך. בטנו וירכו של בועל, או אינו אלא של נבעלת, כשהוא אומר את ירכך נופלת ואת בטנך צבה, הרי של נבעלת אמור: אמן אמן. קבלת שבועה, אמן על האלה אמן על השבועה, אמן אם מאיש זה, אמן אם מאיש אחר, אמן שלא סטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה:

(כג) וְ֠כָתַ֠ב אֶת-הָֽאָלֹ֥ת הָאֵ֛לֶּה הַכֹּהֵ֖ן בַּסֵּ֑פֶר וּמָחָ֖ה אֶל-מֵ֥י הַמָּרִֽים: וְיִכְתּוֹב יָת לְוָטַיָא הָאִלֵין כַּהֲנָא בְּסִפְרָא וְיִמְחוֹק לְמַיָא מְרִירַיָא:

נשא יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(כד) וְהִשְׁקָה֙ אֶת-הָ֣אִשָּׁ֔ה אֶת-מֵ֥י הַמָּרִ֖ים הַמְאָֽרְרִ֑ים וּבָ֥אוּ בָ֛הּ הַמַּ֥יִם הַֽמְאָרְרִ֖ים לְמָרִֽים: וְיַשְׁקֵי יָת אִתְּתָא יָת מַיָא מְרִירַיָא מְלַטְטַיָא וְיֵעֲלוּן בַּהּ מַיָא מְלַטְטַיָא לִמְרִירוּ:

רש''י והשקה את האשה. אין זה סדר המעשה, שהרי בתחלה מקריב מנחתה, אלא הכתוב מבשרך שכשישקנה יבואו בה למרים. לפי שנאמר בטן וירך, מנין לשאר כל הגוף, תלמוד לומר ובאו בה בכלה, אם כן מה תלמוד לומר בטן וירך, לפי שהן התחילו בעברה תחלה, לפיכך התחילה מהן הפרענות: למרים. להיות לה רעים ומרים:

(כה) וְלָקַ֤ח הַכֹּהֵן֙ מִיַּ֣ד הָֽאִשָּׁ֔ה אֵ֖ת מִנְחַ֣ת הַקְּנָאֹ֑ת וְהֵנִ֤יף אֶת-הַמִּנְחָה֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וְהִקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ אֶל-הַמִּזְבֵּֽחַ: וְיִסַב כַּהֲנָא מִידָא דְאִתְּתָא יָת מִנְחַת קִנְאָתָא וִירֵים יָת מִנְחָתָא קָדָם יְיָ וִיקָרֵב יָתַהּ לְמַדְבְּחָא:

רש''י והניף. מוליך ומביא מעלה ומוריד, ואף היא מניפה עמו שידה למעלה מידו של כהן: והקריב אתה. זו היא הגשתה בקרן דרומית מערבית של מזבח קודם קמיצה כשאר מנחות:

(כו) וְקָמַ֨ץ הַכֹּהֵ֤ן מִן-הַמִּנְחָה֙ אֶת-אַזְכָּ֣רָתָ֔הּ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה וְאַחַ֛ר יַשְׁקֶ֥ה אֶת-הָֽאִשָּׁ֖ה אֶת-הַמָּֽיִם: וְיִקְמוֹץ כַּהֲנָא מִן מִנְחָתָא יָת אַדְכַּרְתָּהּ וְיַסֵק לְמַדְבְּחָא וּבָתַר כֵּן יַשְׁקֵי יָת אִתְּתָא יָת מַיָא:

רש''י אזכרתה. הוא הקומץ, שעל ידי הקטרתו המנחה באה לזכרון לגבוה:

(כז) וְהִשְׁקָ֣הּ אֶת-הַמַּ֗יִם וְהָֽיְתָ֣ה אִֽם-נִטְמְאָה֘ וַתִּמְעֹ֣ל מַ֣עַל בְּאִישָׁהּ֒ וּבָ֨אוּ בָ֜הּ הַמַּ֤יִם הַמְאָֽרְרִים֙ לְמָרִ֔ים וְצָֽבְתָ֣ה בִטְנָ֔הּ וְנָֽפְלָ֖ה יְרֵכָ֑הּ וְהָֽיְתָ֧ה הָֽאִשָּׁ֛ה לְאָלָ֖ה בְּקֶ֥רֶב עַמָּֽהּ: וְיַשְׁקִנָהּ יָת מַיָא וּתְהֵי אִם אִסְתָּאָבַת וְשַׁקָרַת שְׁקָר בְּבַעֲלַהּ וְיֵעֲלוּן בַּה מַיָא מְלַטְטַיָא לִמְרִירוּ וְיִפְּחוּן מְעָהָא וְתִתְמְסֵי יַרְכַהּ וּתְהֵי אִתְּתָא לִלְוַט בְּגוֹ עַמָהּ:

רש''י והשקה את המים. לרבות שאם אמרה איני שותה לאחר שנמחקה מגלה, מערערין אתה ומשקין אתה בעל כרחה, אלא אם כן אמרה טמאה אני: וצבתה בטנה וגו' . אף על פי שבקללה הזכיר ירך תחלה, המים אין בודקין אלא דרך כניסתן בה: והיתה האשה לאלה. כמו שפרשתי שהיו הכל אלין בה: בקרב עמה. הפרש יש בין אדם המתנול במקום שנכר, לאדם המתנול במקום שאינו נכר:

(כח) וְאִם-לֹ֤א נִטְמְאָה֙ הָֽאִשָּׁ֔ה וּטְהֹרָ֖ה הִ֑וא וְנִקְּתָ֖ה וְנִזְרְעָ֥ה זָֽרַע: וְאִם לָא אִסתָּאָבַת:אִתְּתָא וְדַכְוָאָה הִיא וְתִפּוֹק זַכָּאָה וְתַעְדִי עִדוּי:

רש''י ואם לא נטמאה האשה. בסתירה זו: וטהרה היא. ממקום אחר: ונקתה. ממים המאררים, ולא עוד אלא ונזרעה זרע, אם היתה יולדת בצער תלד ברוח, אם היתה יולדת שחורים יולדת לבנים:

(כט) זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַקְּנָאֹ֑ת אֲשֶׁ֨ר תִּשְׂטֶ֥ה אִשָּׁ֛ה תַּ֥חַת אִישָׁ֖הּ וְנִטְמָֽאָה: דָא אוֹרַיְתָא דְקִנְאָתָא דִי תִסְטֵי אִתְּתָא בַּר מִבַּעֲלַהּ וְתִסְתָּאָב: (ל) אוֹ אִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר תַּֽעֲבֹ֥ר עָלָ֛יו ר֥וּחַ קִנְאָ֖ה וְקִנֵּ֣א אֶת-אִשְׁתּ֑וֹ וְהֶֽעֱמִ֤יד אֶת-הָֽאִשָּׁה֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וְעָ֤שָׂה לָהּ֙ הַכֹּהֵ֔ן אֵ֥ת כָּל-הַתּוֹרָ֖ה הַזֹּֽאת: אוֹ גְבַר דִי תֶעְבַּר עֲלוֹהִי רוּחַ קִנְאָה וִיקַנֵי יָת אִתְּתֵהּ וִיקֵם יָת אִתְּתָא קֳדָם יְיָ וְיַעֲבֵד לַהּ כַּהֲנָא יָת כָּל אוֹרַיְתָא הָדָא:

רש''י או איש. כמו או נודע (שמות כא, לו) , כלומר אם איש קנאי הוא, לכך והעמיד את האשה:

(לא) וְנִקָּ֥ה הָאִ֖ישׁ מֵֽעָוֹ֑ן וְהָֽאִשָּׁ֣ה הַהִ֔וא תִּשָּׂ֖א אֶת-עֲוֹנָֽהּ: (פ) וִיהֵי זַכָּאָה גַבְרָא מֵחוֹבָא וְאִתְּתָא הַהִיא תְּקַבֵּל יָת חוֹבָהּ:

רש''י ונקה האיש מעון. אם בדקוה המים אל ידאג לומר חבתי במיתתה, נקי הוא מן הענש. דבר אחר משישקנה תהיה אצלו בהתר ונקה מעון, שהסוטה אסורה לבעלה:

ו (א) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (ב) דַּבֵּר֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אֽוֹ-אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַפְלִא֙ לִנְדֹּר֙ נֶ֣דֶר נָזִ֔יר לְהַזִּ֖יר לַֽיהֹוָֽה: מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן גְבַר אוֹ אִתְּתָא אֲרֵי יְפָרֵשׁ לְמִדַר נְדַר נְזִירוּ לְמֵיזַר קֳדָם יְיָ:

רש''י כי יפלא. יפריש. למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, שהוא מביא לידי ניאוף: נדר נזיר. אין נזירה בכל מקום אלא פרישה, אף כאן שפרש מן היין: להזיר לה'. להבדיל עצמו מן היין לשם שמים:

(ג) מִיַּ֤יִן וְשֵׁכָר֙ יַזִּ֔יר חֹ֥מֶץ יַ֛יִן וְחֹ֥מֶץ שֵׁכָ֖ר לֹ֣א יִשְׁתֶּ֑ה וְכָל-מִשְׁרַ֤ת עֲנָבִים֙ לֹ֣א יִשְׁתֶּ֔ה וַֽעֲנָבִ֛ים לַחִ֥ים וִֽיבֵשִׁ֖ים לֹ֥א יֹאכֵֽל: מֵחֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק יַנְזִיר חַל דַחֲמַר חֲדַת וְחַל דַחֲמַר עַתִּיק לָא יִשְׁתֵּי וְכָל מַתְרוּת עִנְבִין לָא יִשְׁתֵּי וְעִנְבִין רַטִיבִין וִיבֵשִׁין לָא יֵיכוּל:

רש''י מיין ושכר. כתרגומו מחמר חדת ועתיק, שהיין משכר כשהוא ישן: וכל משרת. לשון צביעה במים וכל משקה, ובלשון משנה יש הרבה אין שורין דיו וסמנים (שבת יז, ב) , נזיר ששרה פתו ביין (נזיר לד, ב) :

(ד) כֹּ֖ל יְמֵ֣י נִזְר֑וֹ מִכֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר יֵֽעָשֶׂ֜ה מִגֶּ֣פֶן הַיַּ֗יִן מֵֽחַרְצַנִּ֛ים וְעַד-זָ֖ג לֹ֥א יֹאכֵֽל: כֹּל יוֹמֵי נִזְרֵהּ מִכֹּל דְיִתְעֲבֵד מִגֻפְנָא דְחַמְרָא מִפּוּרְצְנִין וְעַד עִצוּרִין לָא יֵיכוּל:

רש''י חרצנים. הם הגרענין: זג. הם קלפות שמבחוץ, שהחרצנים בתוכן כענבל בזוג:

(ה) כָּל-יְמֵי֙ נֶ֣דֶר נִזְר֔וֹ תַּ֖עַר לֹֽא-יַעֲבֹ֣ר עַל-רֹאשׁ֑וֹ עַד-מְלֹ֨את הַיָּמִ֜ם אֲשֶׁר-יַזִּ֤יר לַֽיהֹוָה֙ קָדֹ֣שׁ יִֽהְיֶ֔ה גַּדֵּ֥ל פֶּ֖רַע שְׂעַ֥ר רֹאשֽׁוֹ: כָּל יוֹמֵי נְדַר נִזְרֵהּ מַסְפַּר לָא יֶעְבַּר עַל רֵישֵׁהּ עַד מִשְׁלַם יוֹמַיָא דְיַנְזֵר קֳדָם יְיָ קַדִישׁ יְהֵי מַרְבֵּי פֵרוּעַ שְׂעַר רֵישֵׁהּ:

רש''י קדש יהיה. השער שלו, לגדל הפרע של שער ראשו: פרע. נקוד פתח קטן לפי שהוא דבוק לשער ראשו, פרע של שער. ופרושו של פרע, גדול של שער, וכן את ראשו לא יפרע (ויקרא כא, י) , ואין קרוי פרע פחות משלושים יום:

(ו) כָּל-יְמֵ֥י הַזִּיר֖וֹ לַֽיהֹוָ֑ה עַל-נֶ֥פֶשׁ מֵ֖ת לֹ֥א יָבֹֽא: כָּל יוֹמִין דְיַנְזֵר קֳדָם יְיָ עַל נַפְשָׁא דְמֵתָא לָא יֵיעוּלּ: (ז) לְאָבִ֣יו וּלְאִמּ֗וֹ לְאָחִיו֙ וּלְאַ֣חֹת֔וֹ לֹֽא-יִטַּמָּ֥א לָהֶ֖ם בְּמֹתָ֑ם כִּ֛י נֵ֥זֶר אֱלֹהָ֖יו עַל-רֹאשֽׁוֹ: לְאָבוּהִי וּלְאִמֵהּ לְאַחוֹהִי וּלְאַחָתֵהּ לָא יִסְתָּאַב לְהוֹן בְּמוֹתְהּוֹן אֲרֵי כְּלִילָא דֶאֱלָהֵהּ עַל רֵישֵׁהּ: (ח) כֹּ֖ל יְמֵ֣י נִזְר֑וֹ קָדֹ֥שׁ ה֖וּא לַֽיהֹוָֽה: כֹּל יוֹמֵי נִזְרֵהּ קַדִישׁ הוּא קֳדָם יְיָ:

רש''י כל ימי נזרו קדש הוא. זו קדשת הגוף מלטמא למתים:

(ט) וְכִֽי-יָמ֨וּת מֵ֤ת עָלָיו֙ בְּפֶ֣תַע פִּתְאֹ֔ם וְטִמֵּ֖א רֹ֣אשׁ נִזְר֑וֹ וְגִלַּ֤ח רֹאשׁוֹ֙ בְּי֣וֹם טָֽהֳרָת֔וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י יְגַלְּחֶֽנּוּ: וַאֲרֵי יְמוּת מֵתָא עֲלוֹהִי בִּתְכֵּף שָׁלוּ וִיסָאֵב רֵישׁ נִזְרֵהּ וִיגַלַח רֵישֵׁהּ בְּיוֹמָא דִדְכוּתֵהּ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יְגַלְחִנֵהּ:

רש''י בפתע. זה אונס: פתאם. זה שוגג. ויש אומרים פתע פתאום דבר אחד הוא, מקרה של פתאום: וכי ימות מת עליו. באהל שהוא בו: ביום טהרתו. ביום הזאתו, או אינו אלא בשמיני שהוא טהור לגמרי, תלמוד לומר ביום השביעי, אי שביעי יכול אפלו לא הזה, תלמוד לומר ביום טהרתו:

(י) וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יָבִא֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה אֶ֨ל-הַכֹּהֵ֔ן אֶל-פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וּבְיוֹמָא תְמִינָאָה יַיְתֵי תַּרְתֵּין שַׁפְנִינִין אוֹ תְרֵין בְּנֵי יוֹנָה לְוָת כַּהֲנָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:

רש''י וביום השמיני יבא שתי תרים. להוציא את השביעי. או אינו אלא להוציא את התשיעי, קבע זמן לקרבין וקבע זמן למקריבין, מה קרבין הכשיר שמיני ומשמיני והלאה, אף מקריבין שמיני ומשמיני והלאה:

(יא) וְעָשָׂ֣ה הַכֹּהֵ֗ן אֶחָ֤ד לְחַטָּאת֙ וְאֶחָ֣ד לְעֹלָ֔ה וְכִפֶּ֣ר עָלָ֔יו מֵֽאֲשֶׁ֥ר חָטָ֖א עַל-הַנָּ֑פֶשׁ וְקִדַּ֥שׁ אֶת-רֹאשׁ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא: וְיַעְבֵּד כַּהֲנָא חַד לְחַטָאתָא וְחַד לַעֲלָתָא וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי מִדְחָב עַל מִתָא וִיקַדַשׁ יָת רֵישֵׁהּ בְּיוֹמָא הַּהוּא:

רש''י מאשר חטא על הנפש. שלא נזהר מטמאת המת, רבי אלעזר הקפר אומר שציער עצמו מן היין: וקדש את ראשו. לחזור ולהתחיל מנין נזירותו:

(יב) וְהִזִּ֤יר לַֽיהֹוָה֙ אֶת-יְמֵ֣י נִזְר֔וֹ וְהֵבִ֛יא כֶּ֥בֶשׂ בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְאָשָׁ֑ם וְהַיָּמִ֤ים הָרִֽאשֹׁנִים֙ יִפְּל֔וּ כִּ֥י טָמֵ֖א נִזְרֽוֹ: וְיַזֵר קֳדָם יְיָ יָת יוֹמֵי נִזְרֵהּ וְיַיְתִי אִמַר בַּר שַׁתֵּהּ לַאֲשָׁמָא וְיוֹמַיָא קַדְמָאֵי יִבְטְלוּן אֲרֵי אִסְתָּאַב נִזְרֵהּ:

רש''י והזיר לה' את ימי נזרו. יחזור וימנה נזירותו כבתחלה: והימים הראשונים יפלו. לא יעלו מן המנין:

(יג) וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַנָּזִ֑יר בְּי֗וֹם מְלֹאת֙ יְמֵ֣י נִזְר֔וֹ יָבִ֣יא אֹת֔וֹ אֶל-פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וְדָא אוֹרַיְתָא דִנְזִירָא בְּיוֹם מִשְׁלַם יוֹמֵי נִזְרֵהּ יַיְתִי יָתֵהּ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:

רש''י יביא אתו. יביא את עצמו, זה אחד משלשה אתים שהיה ר' ישמעאל דורש כן. כיוצא בו והשיאו אותם עון אשמה (ויקרא כב, טז) , את עצמם, כיוצא בו ויקבור אותו בגיא (דברים לד, ו) , הוא קבר את עצמו:

(יד) וְהִקְרִ֣יב אֶת-קָרְבָּנ֣וֹ לַֽיהֹוָ֡ה כֶּבֶשׂ֩ בֶּן-שְׁנָת֨וֹ תָמִ֤ים אֶחָד֙ לְעֹלָ֔ה וְכַבְשָׂ֨ה אַחַ֧ת בַּת-שְׁנָתָ֛הּ תְּמִימָ֖ה לְחַטָּ֑את וְאַֽיִל-אֶחָ֥ד תָּמִ֖ים לִשְׁלָמִֽים: וִיקָרֵב יָת קֻרְבָּנֵהּ קֳדָם יְיָ אִמַר בַּר שַׁתֵּהּ שְׁלִים חַד לַעֲלָתָא וְאִמַרְתָּא חֲדָא בַּת שַׁתָּהּ שְׁלֶמְתָּא לְחַטָאתָא וּדְכַר חַד שְׁלִים לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא: (טו) וְסַ֣ל מַצּ֗וֹת סֹ֤לֶת חַלֹּת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן וּמִנְחָתָ֖ם וְנִסְכֵּיהֶֽם: וְסַלָא דְפַּטִרִיָא סֻלְּתָּא גְרִיצַן דְפִילָן בִּמְשַׁח וְאִסְפּוֹגִין פַּטִירִין דִמְשִׁיחִין בִּמְשָׁח וּמִנְחַתְהוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן:

רש''י ומנחתם ונסכיהם. של עולה ושלמים, לפי שהיו בכלל ויצאו לדון בדבר חדש שיטעינו לחם, החזירן לכללן שיטעינו נסכים כדין עולה ושלמים: חלת בלולת ורקיקי מצות. עשר מכל מין:

(טז) וְהִקְרִ֥יב הַכֹּהֵ֖ן לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וְעָשָׂ֥ה אֶת-חַטָּאת֖וֹ וְאֶת-עֹֽלָתֽוֹ: וִיקָרֵב כַּהֲנָא קֳדָם יְיָ וְיַעְבֵּד יָת חַטָאתֵהּ וְיָת עֲלָתֵהּ: (יז) וְאֶת-הָאַ֜יִל יַֽעֲשֶׂ֨ה זֶ֤בַח שְׁלָמִים֙ לַֽיהֹוָ֔ה עַ֖ל סַ֣ל הַמַּצּ֑וֹת וְעָשָׂה֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶת-מִנְחָת֖וֹ וְאֶת-נִסְכּֽוֹ: וְיָת דִכְרָא יַעְבֵּד נִכְסַת קוּדְשַׁיָא קֳדָם יְיָ עַל סַלָא דְפַטִּירַיָא וְיַעְבֵּד כַּהֲנָא יָת מִנְחָתֵהּ וְיָת נִסְכֵּהּ:

רש''י זבח שלמים לה' על סל המצות. ישחט את השלמים על מנת לקדש את הלחם: את מנחתו ואת נסכו. של איל:

(יח) וְגִלַּ֣ח הַנָּזִ֗יר פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד אֶת-רֹ֣אשׁ נִזְר֑וֹ וְלָקַ֗ח אֶת-שְׂעַר֙ רֹ֣אשׁ נִזְר֔וֹ וְנָתַן֙ עַל-הָאֵ֔שׁ אֲשֶׁר-תַּ֖חַת זֶ֥בַח הַשְּׁלָמִֽים: וִיגַלַח נְזִירָא בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא יָת רֵישׁ נִזְרֵהּ וְיִסַב יָת שְׂעַר רֵישׁ נִזְרֵהּ וְיִתֵּן עַל אֶשָׁתָא דִי תְחוֹת דוּדָא דְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא:

רש''י וגלח הנזיר פתח אהל מועד. יכול יגלח בעזרה, הרי זה דרך בזיון. אלא וגלח הנזיר לאחר שחיטת השלמים שכתוב בהן ושחטו פתח אהל מועד (ויקרא ג, ב) , ספרי: אשר תחת זבח השלמים. תחת הדוד שהוא מבשלן בו, לפי ששלמי נזיר היו מתבשלין בעזרה, שצריך לטול הכהן הזרוע אחר שנתבשלה ולהניף לפני ה':

(יט) וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֜ן אֶת-הַזְּרֹ֣עַ בְּשֵׁלָה֘ מִן-הָאַ֒יִל֒ וְֽחַלַּ֨ת מַצָּ֤ה אַחַת֙ מִן-הַסַּ֔ל וּרְקִ֥יק מַצָּ֖ה אֶחָ֑ד וְנָתַן֙ עַל-כַּפֵּ֣י הַנָּזִ֔יר אַחַ֖ר הִֽתְגַּלְּח֥וֹ אֶת-נִזְרֽוֹ: וְיִסַב כַּהֲנָא יָת דְרָעָא בְּשֵׁלָא מִן דִכְרָא וּגְרִצְתָּא פַטִּירְתָּא חֲדָא מִן סַלָא וְאִסְפּוֹג פַּטִיר חָד וְיִתֵּן עַל יְדֵי נְזִירָא בָּתַר דְגַלַח יָת נִזְרֵהּ:

רש''י הזרוע בשלה. לאחר שנתבשלה:

(כ) וְהֵנִיף֩ אוֹתָ֨ם הַכֹּהֵ֥ן | תְּנוּפָה֘ לִפְנֵ֣י יְהֹוָה֒ קֹ֤דֶשׁ הוּא֙ לַכֹּהֵ֔ן עַ֚ל חֲזֵ֣ה הַתְּנוּפָ֔ה וְעַ֖ל שׁוֹק הַתְּרוּמָ֑ה וְאַחַ֛ר יִשְׁתֶּ֥ה הַנָּזִ֖יר יָֽיִן: וִירִים יָתְהוֹן כַּהֲנָא אֲרָמָא קֳדָם יְיָ קוּדְשָׁא הוּא לְכַהֲנָא עַל חַדְיָא דַאֲרָמוּתָא וְעַל שַׁקָא דְאַפְרָשׁוּתָא וּבָתַר כֵּן יִשְׁתֵּי נְזִירָא חַמְרָא:

רש''י קדש הוא לכהן. החלה והרקיק והזרוע תרומה הן לכהן: על חזה התנופה. מלבד חזה ושוק הראויים לו מכל שלמים מוסף על שלמי נזיר הזרוע הזה, לפי שהיו שלמי נזיר בכלל ויצאו לדון בדבר החדש להפרשת זרוע הצרך להחזירן לכללן לדון אף בחזה ושוק:

(כא) זֹ֣את תּוֹרַ֣ת הַנָּזִיר֘ אֲשֶׁ֣ר יִדֹּר֒ קָרְבָּנ֤וֹ לַֽיהֹוָה֙ עַל-נִזְר֔וֹ מִלְּבַ֖ד אֲשֶׁר-תַּשִּׂ֣יג יָד֑וֹ כְּפִ֤י נִדְרוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדֹּ֔ר כֵּ֣ן יַֽעֲשֶׂ֔ה עַ֖ל תּוֹרַ֥ת נִזְרֽוֹ: (פ) דָא אוֹרַיְתָא דִנְזִירָא דִי יִדַר קֻרְבָּנֵהּ קֳדָם יְיָ עַל נִזְרֵהּ בַּר מִדְתַדְבֵּק יְדֵהּ כְּפוּם נִדְרֵהּ דִי יִדַר כֵּן יַעְבֵּד עַל אוֹרַיְתָא דְנִזְרֵהּ:

רש''י מלבד אשר תשיג ידו. שאם אמר הריני נזיר על מנת לגלח על מאה עולות ועל מאה שלמים, כפי נדרו אשר ידור כן יעשה מוסף על תורת נזרו. על תורת הנזיר יוסיף ולא יחסר, שאם אמר הריני נזיר חמש נזירות על מנת לגלח על שלש בהמות הללו, אין אני קורא בו כאשר ידור כן יעשה:

(כב) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (כג) דַּבֵּ֤ר אֶֽל-אַהֲרֹן֙ וְאֶל-בָּנָי֣ו לֵאמֹ֔ר כֹּ֥ה תְבָֽרֲכ֖וּ אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָמ֖וֹר לָהֶֽם: (ס) מַלֵל עִם אַהֲרֹן וְעִם בְּנוֹהִי לְמֵימַר כְּדֵין תְּבָרְכוּן יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֵּימְרוּן לְהוֹן:

רש''י אמור להם. כמו זכור שמור, בלע''ז דישנ''ט (באמרכם) : אמור להם. שיהיו כלם שומעים: אמור. מלא, לא תברכם בחפזון ובהלות, אלא בכונה ובלב שלם:

(כד) יְבָֽרֶכְךָ֥ יְהֹוָ֖ה וְיִשְׁמְרֶֽךָ: (ס) יְבָרְכִינָךְ יְיָ וְיִטְרִינָךְ:

רש''י יברכך. שיתברכו נכסיך: וישמרך. שלא יבואו עליך שודדים לטול ממונך, שהנותן מתנה לעבדו אינו יכול לשמרו מכל אדם, וכיון שבאים לסטים עליו ונוטלין אותה ממנו, מה הנאה יש לו במתנה זו, אבל הקדוש ברוך הוא הוא הנותן הוא השומר. והרבה מדרשים דרשו בו בספרי:

(כה) יָאֵ֨ר יְהֹוָ֧ה | פָּנָ֛יו אֵלֶ֖יךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ: (ס) יַנְהַר יְיָ שְׁכִנְתֵּהּ לְוָתָךְ וִירַחֵם יָתָךְ:

רש''י יאר ה' פניו אליך. יראה לך פנים שוחקות, פנים צהובות: ויחנך. יתן לך חן:

(כו) יִשָּׂ֨א יְהֹוָ֤ה | פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֽוֹם: (ס) יִסַב יְיָ אַפֵּהּ לְוָתָךְ וִישַׁוֵי לָךְ שְׁלָם:

רש''י ישא ה' פניו אליך. יכבוש כעסו:

(כז) וְשָׂמ֥וּ אֶת-שְׁמִ֖י עַל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽאֲנִ֖י אֲבָֽרְכֵֽם: (ס) וִישַׁווּן יָת בִּרְכַּת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנָא אֲבָרֵכִנוּן:

רש''י ושמו את שמי. יברכום בשם המפורש: ואני אברכם. לישראל ואסכים עם הכהנים. דבר אחר ואני אברכם לכהנים:

ז (א) חמישי וַיְהִ֡י בְּיוֹם֩ כַּלּ֨וֹת מֹשֶׁ֜ה לְהָקִ֣ים אֶת-הַמִּשְׁכָּ֗ן וַיִּמְשַׁ֨ח אֹת֜וֹ וַיְקַדֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ וְאֶת-כָּל-כֵּלָ֔יו וְאֶת-הַמִּזְבֵּ֖חַ וְאֶת-כָּל-כֵּלָ֑יו וַיִּמְשָׁחֵ֖ם וַיְקַדֵּ֥שׁ אֹתָֽם: וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְשֵׁיצֵי משֶׁה לַאֲקָמָא יָת מַשְׁכְּנָא וְרַבִּי יָתֵהּ וְקַדִישׁ יָתֵהּ וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְיָת מַדְבְּחָא וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְרַבִּנוּן וְקַדֵישׁ יָתְהוֹן:

רש''י ויהי ביום כלות משה. כלת כתיב, יום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחפה: כלות משה. בצלאל ואהליאב וכל חכם לב עשו את המשכן, ותלאו הכתוב במשה, לפי שמסר נפשו עליו לראות תבנית כל דבר ודבר כמו שהראהו בהר להורות לעושי המלאכה, ולא טעה בתבנית אחת וכן מצינו בדוד לפי שמסר נפשו על בנין בית המקדש, שנאמר זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' וגו' (תהלים קלב, א. ב) , לפיכך נקרא על שמו, שנאמר ראה ביתך דוד (מלכים א' יב, טז) : ביום כלות משה להקים. ולא נאמר ביום הקים מלמד שכל שבעת ימי המלואים היה משה מעמידו ומפרקו ובאותו היום העמידו ולא פרקו, לכך נאמר ביום כלות משה להקים, אותו היום כלו הקמותיו וראש חדש ניסן היה, בשני נשרפה הפרה, בשלישי הזו הזיה ראשונה, ובשביעי גלחו:

(ב) וַיַּקְרִ֨יבוּ֙ נְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רָאשֵׁ֖י בֵּ֣ית אֲבֹתָ֑ם הֵ֚ם נְשִׂיאֵ֣י הַמַּטֹּ֔ת הֵ֥ם הָעֹֽמְדִ֖ים עַל-הַפְּקֻדִֽים: וּקְרִיבוּ רַבְרְבֵי יִשְׂרָאֵל רֵישֵׁי בֵּית אֲבָהַתְהוֹן אִנוּן רַבְרְבֵי שִׁבְטַיָא אִנוּן דְקַיְמִין עַל מִנְיָנַיָא:

רש''י הם נשיאי המטת. שהיו שוטרים עליהם במצרים והיו מכים עליהם, שנאמר (שמות ה) ויכו שוטרי בני ישראל וגו' : הם העומדים על הפקדים. שעמדו עם משה ואהרן כשמנו את ישראל, שנאמר (במדבר א) ואתכם יהיו וגו' :

(ג) וַיָּבִ֨יאוּ אֶת-קָרְבָּנָ֜ם לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֗ה שֵׁשׁ-עֶגְלֹ֥ת צָב֙ וּשְׁנֵ֣י עָשָׂ֣ר בָּקָ֔ר עֲגָלָ֛ה עַל-שְׁנֵ֥י הַנְּשִׂאִ֖ים וְשׁ֣וֹר לְאֶחָ֑ד וַיַּקְרִ֥יבוּ אוֹתָ֖ם לִפְנֵ֥י הַמִּשְׁכָּֽן: וְאַיְתִיוּ יָת קֻרְבָּנֵיהוֹן קֳדָם יְיָ שִׁית עֶגְלָן כַּד מְחַפְיָן וּתְרֵי עֲשַׂר תּוֹרִין עֶגְלְתָא עַל תְּרֵין רַבְרְבַיָא וְתוֹר לְחַד וְקָרִיבוּ יָתְהוֹן לָקֳדָם מַשְׁכְּנָא:

רש''י שש עגלת צב. אין צב אלא מחפים וכן (ישעיה סו, כ) בצבים ובפרדים, עגלות מכסות קרויות צבים: ויקריבו אותם לפני המשכן. שלא קבל משה מידם עד שנאמר לו מפי המקום. אמר רבי נתן מה ראו הנשיאים להתנדב כאן בתחלה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחלה, אלא כך אמרו הנשיאים יתנדבו צבור מה שיתנדבו, ומה שמחסרין אנו משלימין, כיון שראו שהשלימו צבור את הכל, שנאמר (שמות לו, ז) והמלאכה היתה דים, אמרו מעתה מה לנו לעשות, הביאו את אבני השוהם והמלואים לאפוד ולחשן, לכך התנדבו כאן תחלה:

(ד) וַ֥יֹּאמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לְמֵימָר: (ה) קַ֚ח מֵֽאִתָּ֔ם וְהָי֕וּ לַֽעֲבֹ֕ד אֶת-עֲבֹדַ֖ת אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְנָֽתַתָּ֤ה אוֹתָם֙ אֶל-הַלְוִיִּ֔ם אִ֖ישׁ כְּפִ֥י עֲבֹֽדָתֽוֹ: קַבֵּל מִנְהוֹן וִיהוֹן לְמִפְלַח יָת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא וְתִתֵּן יָתְהוֹן לְלֵוָאֵי גְבַר כְּמִסַת פּוּלְחָנֵהּ: (ו) וַיִּקַּ֣ח מֹשֶׁ֔ה אֶת-הָֽעֲגָלֹ֖ת וְאֶת-הַבָּקָ֑ר וַיִּתֵּ֥ן אוֹתָ֖ם אֶל-הַלְוִיִּֽם: וּנְסֵיב משֶׁה יָת עֶגְלָתָא וְיָת תּוֹרִין וִיהַב יָתְהוֹן לְלֵוָאֵי: (ז) אֵ֣ת | שְׁתֵּ֣י הָֽעֲגָל֗וֹת וְאֵת֙ אַרְבַּ֣עַת הַבָּקָ֔ר נָתַ֖ן לִבְנֵ֣י גֵֽרְשׁ֑וֹן כְּפִ֖י עֲבֹֽדָתָֽם: יָת תַּרְתֵּין עֶגְלָתָא וְיָת אַרְבַּעַת תוֹרֵי יְהַב לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּמִסַת פּוּלְחַנְהוֹן:

רש''י כפי עבדתם. שהיה משא בני גרשון קל משל מררי, שהיו נושאים הקרשים והעמודים והאדנים:

(ח) וְאֵ֣ת | אַרְבַּ֣ע הָֽעֲגָלֹ֗ת וְאֵת֙ שְׁמֹנַ֣ת הַבָּקָ֔ר נָתַ֖ן לִבְנֵ֣י מְרָרִ֑י כְּפִי֙ עֲבֹ֣דָתָ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן-אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן: וְיָת אַרְבַּע עֶגְלָתָא וְיָת תְּמַנְיָא תוֹרֵי יְהַב לִבְנֵי מְרָרִי כְּמִסַת פּוּלְחַנְהוֹן בִּידָא דְאִיתָמָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא: (ט) וְלִבְנֵ֥י קְהָ֖ת לֹ֣א נָתָ֑ן כִּֽי-עֲבֹדַ֤ת הַקֹּ֨דֶשׁ֙ עֲלֵהֶ֔ם בַּכָּתֵ֖ף יִשָּֽׂאוּ: וְלִבְנֵי קְהָת לָא יְהָב אֲרֵי פוּלְחַן קוּדְשָׁא עֲלֵיהוֹן בְּכַתְפָּא נָטְלִין:

רש''י כי עבדת הקדש עליהם. משא דבר הקדשה הארון והשלחן וגו' , לפיכך בכתף ישאו:

(י) וַיַּקְרִ֣יבוּ הַנְּשִׂאִ֗ים אֵ֚ת חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֔חַ בְּי֖וֹם הִמָּשַׁ֣ח אֹת֑וֹ וַיַּקְרִ֧יבוּ הַנְּשִׂיאִ֛ם אֶת-קָרְבָּנָ֖ם לִפְנֵ֥י הַמִּזְבֵּֽחַ: וְקָרִיבוּ רַבְרְבַיָא יָת חֲנֻכַּת מַדְבְּחָא בְּיוֹמָא דְרַבִּיוּ יָתֵהּ וְקָרִיבוּ רַבְרְבַיָא יָת קֻרְבַּנְהוֹן לְּקֳדָם מַדְבְּחָא:

רש''י ויקריבו הנשאים את חנכת המזבח. לאחר שהתנדבו העגלות והבקר לשאת המשכן, נשאם לבם להתנדב קרבנות המזבח לחנכו: ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח. כי לא קבל משה מידם עד שנאמר לו מפי הגבורה:

(יא) וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֑ה נָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד לַיּ֗וֹם נָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לַיּ֔וֹם יַקְרִ֨יבוּ֙ אֶת-קָרְבָּנָ֔ם לַֽחֲנֻכַּ֖ת הַמִּזְבֵּֽחַ: (ס) וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה רַבָּא חַד לְיוֹמָא רַבָּא חַד לְיוֹמָא יְקָרְבוּן יָת קֻרְבַּנְהוֹן לַחֲנֻכַּת מַדְבְּחָא:

רש''י יקריבו את קרבנם לחנכת המזבח. ועדין לא היה יודע משה היאך יקריבו, אם כסדר תולדותם, אם כסדר המסעות, עד שנאמר לו מפי הקדוש ברוך הוא יקריבו למסעות, איש יומו:

(יב) וַיְהִ֗י הַמַּקְרִ֛יב בַּיּ֥וֹם הָֽרִאשׁ֖וֹן אֶת-קָרְבָּנ֑וֹ נַחְשׁ֥וֹן בֶּן-עַמִּֽינָדָ֖ב לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה: וַהֲוָה דִמְקָרַב בְּיוֹמָא קַדְמָאָה יָת קֻרְבָּנֵהּ נַחְשׁוֹן בַּר עַמִינָדָב לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה:

רש''י ביום הראשון. אותו היום נטל עשר עטרות, ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים וכו' , כדאיתא בסדר עולם: למטה יהודה. יחסו הכתוב על שבטו, ולא שגבה משבטו והקריב. או אינו אומר למטה יהודה אלא שגבה משבטו והביא, תלמוד לומר זה קרבן נחשון, משלו הביא:

(יג) וְקָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת-כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם | מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה: וְקֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְּפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא:

רש''י שניהם מלאים סלת. למנחת נדבה:

(יד) כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת: בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא:

רש''י עשרה זהב. כתרגומו, משקל עשר שקלי הקדש היה בה: מלאה קטרת. לא מצינו קטרת ליחיד ולא על מזבח החיצון אלא זו בלבד, והוראת שעה היתה:

(טו) פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן-בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ-אֶחָ֥ד בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה: תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְּכַר חַד אִמַּר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא:

רש''י פר אחד. מיוחד שבעדרו:

(טז) שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת: צְפִיר בַּר עִזִּין חַד לְחַטָּאתָא:

רש''י שעיר עזים אחד לחטאת. לכפר על קבר התהום וטמאת ספק:

(יז) וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתּוּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן נַחְשׁ֖וֹן בֶּן-עַמִּֽינָדָֽב: (פ) וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא תּוֹרִין תְּרֵין דִּכְרִין חַמְשָׁא גְּדָיֵי חַמְשָׁא אִמְּרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵּין קֻרְבָּנָא דְנַחְשׁוֹן בַּר עַמִּינָדָב: (יח) בַּיּוֹם֙ הַשֵּׁנִ֔י הִקְרִ֖יב נְתַנְאֵ֣ל בֶּן-צוּעָ֑ר נְשִׂ֖יא יִשָּׂשכָֽר: בְּיוֹמָא תִּנְיָנָא קָרִיב נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר רַבָּה דְיִשָׂשׂכָר: (יט) הִקְרִ֨ב אֶת-קָרְבָּנ֜וֹ קַֽעֲרַת-כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם | מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה: קָרִיב יָת קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלֵהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלַהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא:

רש''י הקריב נתנאל בן צוער. הקרב את קרבנו. מה תלמוד לומר הקריב בשבטו של יששכר, מה שלא נאמר בכל השבטים, לפי שבא ראובן וערער ואמר די שקדמני יהודה אחי, אקריב אני אחריו. אמר לו משה מפי הגבורה נאמר לי שיקריבו כסדר מסען לדגליהם. לכך אמר הקרב את קרבנו, והוא חסר יו''ד, שהוא משמע הקרב, לשון צווי, שמפי הגבורה נצטוה הקרב. ומהו הקריב הקרב שני פעמים, שבשביל שני דברים זכה להקריב שני לשבטים אחת שהיו יודעים בתורה, שנאמר (ד''ה א' יב, לג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, ואחת שהם נתנו עצה לנשיאים להתנדב קרבנות הללו. וביסודו שלר' משה הדרשן מצאתי אמר רבי פנחס בן יאיר, נתנאל בן צוער השיאן עצה זו: קערת כסף. מנין אותיותיו בגימטריה תתק''ל כנגד שנותיו של אדם הראשון: שלשים ומאה משקלה. על שם שכשהעמיד תולדות לקיום העולם בן מאה ושלשים שנה היה, שנאמר (בראשית ה, ג) ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו וגו' : מזרק אחד כסף. בגימטריה תק''כ, על שם נח שהעמיד תולדות בן ת''ק שנה, ועל שם עשרים שנה שנגזרה גזרת המבול קודם תולדותיו, כמו שפרשתי אצל (בראשית ו, ג) והיו ימיו מאה ועשרים שנה, לפיכך נאמר מזרק אחד כסף ולא נאמר מזרק כסף אחד, כמו שנאמר בקערה, לומר שאף אותיות של אחד מצטרפות למנין: שבעים שקל. כנגד שבעים אמות שיצאו מבניו:

(כ) כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת: בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא:

רש''י כף אחת. כנגד התורה שנתנה מידו של הקדוש ברוך הוא: עשרה זהב. כנגד עשרת הדברות: מלאה קטרת. גימטריה של קטרת תרי''ג מצות, ובלבד שתחליף קו''ף בד,, ל על ידי א''ת ב''ש ג''ר ד''ק:

(כא) פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן-בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ-אֶחָ֥ד בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה: תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא:

רש''י פר אחד. כנגד אברהם, שנאמר בו (בראשית יח, ז) ויקח בן בקר: איל אחד. כנגד יצחק (שם כב, יג) ויקח את האיל וגו' : כבש אחד. כנגד יעקב (שם ל, מ) והכשבים הפריד יעקב:

(כב) שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת: צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא:

רש''י שעיר עזים. לכפר על מכירת יוסף, שנאמר בו (שם לז, לא) וישחטו שעיר עזים:

(כג) וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן נְתַנְאֵ֖ל בֶּן-צוּעָֽר: (פ) וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר:

רש''י ולזבח השלמים בקר שנים. כנגד משה ואהרן, שנתנו שלום בין ישראל לאביהם שבשמים: אילם עתדים כבשים. שלשה מינים כנגד כהנים ולוים וישראלים, וכנגד תורה נביאים וכתובים. שלש חמשיות כנגד חמשה חמשין, וחמשת הדברות הכתובין על לוח אחד, וחמשה הכתובין על השני. עד כאן מיסודו של ר' משה הדרשן:

(כד) בַּיּוֹם֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י זְבוּלֻ֑ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן-חֵלֹֽן: בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה רַבָּא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בַּר חֵלֹן:

רש''י ביום השלישי נשיא וגו' . ביום השלישי היה נשיא המקריב לבני זבולן, וכן כלם, אבל בנתנאל שנאמר בו הקריב נתנאל, נופל אחריו הלשון לומר נשיא יששכר, לפי שכבר הזכיר שמו והקרבתו, ובשאר שלא נאמר בהן הקריב, נופל עליהן לשון זה נשיא לבני פלוני, אותו היום היה הנשיא המקריב לשבט פלוני:

(כה) קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת-כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם | מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה: קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא: (כו) כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת: בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא: (כז) פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן-בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ-אֶחָ֥ד בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה: תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא: (כח) שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת: צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא: (כט) וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן-חֵלֹֽן: (פ) וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן אֱלִיאָב בַּר חֵלוֹן: (ל) בַּיּוֹם֙ הָֽרְבִיעִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן אֱלִיצ֖וּר בֶּן-שְׁדֵיאֽוּר: בְּיוֹמָא רְבִיעָאָה רַבָּא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בַּר שְׁדֵיאוּר: (לא) קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת-כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם | מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה: קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא: (לב) כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת: בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא: (לג) פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן-בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ-אֶחָ֥ד בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה: תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא: (לד) שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת: צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא: (לה) וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֱלִיצ֖וּר בֶּן-שְׁדֵיאֽוּר: (פ) וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן אֱלִיצוּר בַּר שְׁדֵיאוּר: (לו) בַּיּוֹם֙ הַֽחֲמִישִׁ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י שִׁמְע֑וֹן שְׁלֻֽמִיאֵ֖ל בֶּן-צוּרִֽישַׁדָּֽי: בְּיוֹמָא חֲמִישָׁאָה רַבָּא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בַּר צוּרִישַׁדָי: (לז) קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת-כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם | מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה: קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא: (לח) כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת: בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָא: (לט) פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן-בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ-אֶחָ֥ד בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה: תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא: (מ) שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת: צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא: (מא) וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן שְׁלֻֽמִיאֵ֖ל בֶּן-צוּרִֽישַׁדָּֽי: (פ) (פ) וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן שְׁלֻמִיאֵל בַּר צוּרִישַׁדָי: (מב) שישי בַּיּוֹם֙ הַשִּׁשִּׁ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י גָ֑ד אֶלְיָסָ֖ף בֶּן-דְּעוּאֵֽל: בְּיוֹמָא שְׁתִיתָאָה רַבָּא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בַּר דְעוּאֵל: (מג) קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת-כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם | מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה: קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא: (מד) כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת: בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹּרֶת בּוּסְמַיָא: (מה) פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן-בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ-אֶחָ֥ד בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה: תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא: (מו) שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת: צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָּאתָא: (מז) וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֶלְיָסָ֖ף בֶּן-דְּעוּאֵֽל: (פ) וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן אֶלְיָסָף בַּר דְעוּאֵל: (מח) בַּיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י אֶפְרָ֑יִם אֱלִֽישָׁמָ֖ע בֶּן-עַמִּיהֽוּד: בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה רַבָּא לִבְנֵי אֶפְרָיִם אֶלִישָׁמָע בַּר עַמִיהוּד: (מט) קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת-כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם | מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה: קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא: (נ) כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת: בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָא: (נא) פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן-בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ-אֶחָ֥ד בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה: תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא: (נב) שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת: צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא: (נג) וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֱלִֽישָׁמָ֖ע בֶּן-עַמִּיהֽוּד: (פ) וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן אֱלִישָׁמָע בַּר עַמִיהוּד: (נד) בַּיּוֹם֙ הַשְּׁמִינִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י מְנַשֶּׁ֑ה גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן-פְּדָהצֽוּר: בְּיוֹמָא תְּמִינָאָה רַבָּא לִבְנֵי מְנַשֶׁה גַמְלִיאֵל בַּר פְּדָהצוּר: (נה) קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת-כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם | מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה: קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא: (נו) כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת: בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָא: (נז) פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן-בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ-אֶחָ֥ד בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה: תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא: (נח) שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת: צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא: (נט) וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן-פְּדָהצֽוּר: (פ) וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן גַמְלִיאֵל בַּר פְּדָהצוּר: (ס) בַּיּוֹם֙ הַתְּשִׁיעִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י בִנְיָמִ֑ן אֲבִידָ֖ן בֶּן-גִּדְעֹנִֽי: בְּיוֹמָא תְּשִׁיעָאָה רַבָּא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בַּר גִדְעֹנִי: (סא) קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת-כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם | מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה: קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהּוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא: (סב) כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת: בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָא: (סג) פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן-בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ-אֶחָ֥ד בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה: תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא: (סד) שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת: צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא: (סה) וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֲבִידָ֖ן בֶּן-גִּדְעֹנִֽי: (פ) וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן אֲבִידָן בַּר גִדְעוֹנִי: (סו) בַּיּוֹם֙ הָֽעֲשִׂירִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י דָ֑ן אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן-עַמִּֽישַׁדָּֽי: בְּיוֹמָא עֲשִׂירָאָה רַבָּא לִּבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בַּר עַמִישַׁדָי: (סז) קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת-כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם | מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה: קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא: (סח) כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת: בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מלְיָא קְטֹּרֶת בּוּסְמַיָא: (סט) פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן-בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ-אֶחָ֥ד בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה: תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא: (ע) שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת: צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא: (עא) וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן-עַמִּֽישַׁדָּֽי: וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן אֲחִיעֶזֶר בַּר עַמִישַׁדָי: (עב) שביעי בְּיוֹם֙ עַשְׁתֵּ֣י עָשָׂ֣ר י֔וֹם נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י אָשֵׁ֑ר פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן-עָכְרָֽן: בְּיוֹמָא חַד עֲשַׂר יוֹמָא רַבָא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בַּר עָכְרָן: (עג) קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת-כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם | מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה: קֻרְבָּנֵה מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא: (עד) כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת: בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָא: (עה) פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן-בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ-אֶחָ֥ד בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה: תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא: (עו) שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת: צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא: (עז) וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן-עָכְרָֽן: (פ) וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן פַּגְעִיאֵל בַּר עָכְרָן: (עח) בְּיוֹם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר י֔וֹם נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י נַפְתָּלִ֑י אֲחִירַ֖ע בֶּן-עֵינָֽן: בְּיוֹמָא תְּרֵי עֲשַׂר יוֹמָא רַבָּא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בַּר עֵינָן: (עט) קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת-כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם | מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה: קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא: (פ) כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת: בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָא: (פא) פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן-בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ-אֶחָ֥ד בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה: תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא: (פב) שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת: צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָּאתָא: (פג) וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֲחִירַ֖ע בֶּן-עֵינָֽן: (פ) וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן אֲחִירַע בַּר עֵינָן: (פד) זֹ֣את | חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֗חַ בְּיוֹם֙ הִמָּשַׁ֣ח אֹת֔וֹ מֵאֵ֖ת נְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל קַֽעֲרֹ֨ת כֶּ֜סֶף שְׁתֵּ֣ים עֶשְׂרֵ֗ה מִזְרְקֵי-כֶ֨סֶף֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֔ר כַּפּ֥וֹת זָהָ֖ב שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵֽה: דָא חֲנֻכַּת מַדְבְּחָא בְּיוֹמָא דְרַבִּיוּ יָתֵהּ מִן רַבְרְבֵי יִשְׂרָאֵל מְגִיסֵי כַסְפָּא תַּרְתָּא עַשְׂרֵי מִזְרְקֵי כַסְפָּא תְּרֵין עֲשַׂר בָּזִיכֵי דְדַהֲבָא תַּרְתָּא עַשְׂרֵי:

רש''י ביום המשח אתו. בו ביום שנמשח הקריב, ומה אני מקים אחרי המשח, שנמשח תחלה ואחר כך הקריב. או אחרי המשח לאחר זמן, ולא בא ללמד ביום המשח אלא לומר שנמשח ביום, כשהוא אומר (ויקרא ז, לו) ביום משחו אתם, למדנו שנמשח ביום, ומה תלמוד לומר ביום המשח אתו, ביום שנמשח הקריב: קערת כסף שתים עשרה. הם הם שהתנדבו ולא ארע בהם פסול:

(פה) שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָ֗ה הַקְּעָרָ֤ה הָֽאַחַת֙ כֶּ֔סֶף וְשִׁבְעִ֖ים הַמִּזְרָ֣ק הָֽאֶחָ֑ד כֹּ֚ל כֶּ֣סֶף הַכֵּלִ֔ים אַלְפַּ֥יִם וְאַרְבַּע-מֵא֖וֹת בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ: מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלָא דִמְגִיסְתָּא חֲדָא דְכַסְפָּא וְשַׁבְעִין דְמִזְרְקָא חָד כֹּל כְּסַף מָנַיָא תְּרֵין אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא:

רש''י שלשים ומאה הקערה האחת וגו' . מה תלמוד לומר, לפי שנאמר שלשים ומאה משקלה, ולא פרש באיזו שקל, לכך חזר ושנאה כאן, וכלל בכלן כל כסף הכלים בשקל הקדש: כל כסף הכלים וגו' . למדך שהיו כלי המקדש מכונים במשקלן, שוקלן אחד אחד ושוקלן כלן כאחד, לא רבה ולא מעט:

(פו) כַּפּ֨וֹת זָהָ֤ב שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה֙ מְלֵאֹ֣ת קְטֹ֔רֶת עֲשָׂרָ֧ה עֲשָׂרָ֛ה הַכַּ֖ף בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ כָּל-זְהַ֥ב הַכַּפּ֖וֹת עֶשְׂרִ֥ים וּמֵאָֽה: בָּזִיכֵי דְדַהֲבָא תַּרְתֵּי עַשְׂרֵי מַלְיָן קְטֹרֶת בּוּסְמַיָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלָא דְבָזִיכָא בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא כָּל דְהַב בָּזִיכַיָא מְאָה וְעַשְׂרִין:

רש''י כפות זהב שתים עשרה. למה נאמר, לפי שנאמר כף אחת עשרה זהב, היא של זהב, ומשקלה עשרה שקלים של כסף, או אינו אלא כף אחת של כסף ומשקלה עשרה שקלי זהב, ושקלי זהב אין משקלם שוה לשל כסף, תלמוד לומר כפות זהב, של זהב היו:

(פז) מפטיר כָּל-הַבָּקָ֨ר לָֽעֹלָ֜ה שְׁנֵ֧ים עָשָׂ֣ר פָּרִ֗ים אֵילִ֤ם שְׁנֵים-עָשָׂר֙ כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֛ה שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר וּמִנְחָתָ֑ם וּשְׂעִירֵ֥י עִזִּ֛ים שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר לְחַטָּֽאת: כָּל תּוֹרֵי לַעֲלָתָא תְּרֵי עֲשַׂר תּוֹרִין דִכְרִין תְּרֵי עֲשַׂר אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא תְּרֵי עֲשַׂר וּמִנְחַתְהוֹן וּצְפִירֵי בַּר עִזִין תְּרֵי עֲשַׂר לְחַטָאתָא: (פח) וְכֹ֞ל בְּקַ֣ר | זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֗ים עֶשְׂרִ֣ים וְאַרְבָּעָה֘ פָּרִים֒ אֵילִ֤ם שִׁשִּׁים֙ עַתֻּדִ֣ים שִׁשִּׁ֔ים כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה שִׁשִּׁ֑ים זֹ֚את חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֔חַ אַֽחֲרֵ֖י הִמָּשַׁ֥ח אֹתֽוֹ: וְכֹל תּוֹרֵי לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא עַשְׂרִין וְאַרְבְּעָא תּוֹרִין דִכְרִין שִׁתִּין גַדְיַן שִׁתִּין אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא שִׁתִּין דָא חֲנֻכַּת מַדְבְּחָא בָּתַר דְרַבִּיוּ יָתֵהּ: (פט) וּבְבֹ֨א מֹשֶׁ֜ה אֶל-אֹ֣הֶל מוֹעֵד֘ לְדַבֵּ֣ר אִתּוֹ֒ וַיִּשְׁמַ֨ע אֶת-הַקּ֜וֹל מִדַּבֵּ֣ר אֵלָ֗יו מֵעַ֤ל הַכַּפֹּ֨רֶת֙ אֲשֶׁר֙ עַל-אֲרֹ֣ן הָֽעֵדֻ֔ת מִבֵּ֖ין שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֑ים וַיְדַבֵּ֖ר אֵלָֽיו: (פפפ) וְכַד עָלִיל משֶׁה לְמַשְׁכַּן זִמְנָא לְמַלָלָא עִמֵהּ וּשְׁמַע יָת קָלָא דְמִתְמַלֵל עִמֵהּ מֵעִלָוֵי כַפֻּרְתָּא דִי עַל אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא מִבֵּין תְּרֵין כְּרוּבַיָא וּמִתְמַלֵל עִמֵהּ: פפפ:

רש''י ובבא משה. שני כתובים המכחישים זה את זה, בא שלישי והכריע ביניהם. כתוב אחד אומר (ויקרא א, א) וידבר ה' אליו מאהל מועד, והוא חוץ לפרכת, וכתוב אחד אומר (שמות כה, כב) ודברתי אתך מעל הכפרת, בא זה והכריע ביניהם, משה בא אל אהל מועד ושם שומע את הקול הבא מעל הכפרת: מבין שני הכרובים. הקול יוצא מן השמים לבין שני הכרובים ומשם יצא לאהל מועד: וישמע את הקול. יכול קול נמוך, תלמוד לומר את הקול, הוא הקול שנדבר עמו בסיני, וכשמגיע לפתח היה נפסק, ולא היה יוצא חוץ לאהל: מדבר. כמו מתדבר, כבודו של מעלה לומר כן מדבר בינו לבין עצמו, ומשה שומע מאליו: וידבר אליו. למעט את אהרן מן הדברות:

הפטרת נשא - שופטים יג

(ב) וַיְהִי֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֧ד מִצָּרְעָ֛ה מִמִּשְׁפַּ֥חַת הַדָּנִ֖י וּשְׁמ֣וֹ מָנ֑וֹחַ וְאִשְׁתּ֥וֹ עֲקָרָ֖ה וְלֹ֥א יָלָֽדָה: (ג) וַיֵּרָ֥א מַלְאַךְ-יְהוָ֖ה אֶל-הָאִשָּׁ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֵלֶ֗יהָ הִנֵּה-נָ֤א אַתְּ-עֲקָרָה֙ וְלֹ֣א יָלַ֔דְתְּ וְהָרִ֖ית וְיָלַ֥דְתְּ בֵּֽן: (ד) וְעַתָּה֙ הִשָּׁ֣מְרִי נָ֔א וְאַל-תִּשְׁתִּ֖י יַ֣יִן וְשֵׁכָ֑ר וְאַל-תֹּאכְלִ֖י כָּל-טָמֵֽא: (ה) כִּי֩ הִנָּ֨ךְ הָרָ֜ה וְיֹלַ֣דְתְּ בֵּ֗ן וּמוֹרָה֙ לֹא-יַעֲלֶ֣ה עַל-רֹאשׁ֔וֹ כִּֽי-נְזִ֧יר אֱלֹהִ֛ים יִהְיֶ֥ה הַנַּ֖עַר מִן-הַבָּ֑טֶן וְה֗וּא יָחֵ֛ל לְהוֹשִׁ֥יעַ אֶת-יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֥ד פְּלִשְׁתִּֽים: (ו) וַתָּבֹ֣א הָאִשָּׁ֗ה וַתֹּ֣אמֶר לְאִישָׁהּ֮ לֵאמֹר֒ אִ֤ישׁ הָאֱלֹהִים֙ בָּ֣א אֵלַ֔י וּמַרְאֵ֕הוּ כְּמַרְאֵ֛ה מַלְאַ֥ךְ הָאֱלֹהִ֖ים נוֹרָ֣א מְאֹ֑ד וְלֹ֤א שְׁאִלְתִּ֙יהוּ֙ אֵֽי-מִזֶּ֣ה ה֔וּא וְאֶת-שְׁמ֖וֹ לֹֽא-הִגִּ֥יד לִֽי: (ז) וַיֹּ֣אמֶר לִ֔י הִנָּ֥ךְ הָרָ֖ה וְיֹלַ֣דְתְּ בֵּ֑ן וְעַתָּ֞ה אַל-תִּשְׁתִּ֣י | יַ֣יִן וְשֵׁכָ֗ר וְאַל-תֹּֽאכְלִי֙ כָּל-טֻמְאָ֔ה כִּֽי-נְזִ֤יר אֱלֹהִים֙ יִהְיֶ֣ה הַנַּ֔עַר מִן-הַבֶּ֖טֶן עַד-י֥וֹם מוֹתֽוֹ: (ח) וַיֶּעְתַּ֥ר מָנ֛וֹחַ אֶל-יְהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר בִּ֣י אֲדוֹנָ֔י אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֞ים אֲשֶׁ֣ר שָׁלַ֗חְתָּ יָבוֹא-נָ֥א עוֹד֙ אֵלֵ֔ינוּ וְיוֹרֵ֕נוּ מַֽה-נַּעֲשֶׂ֖ה לַנַּ֥עַר הַיּוּלָּֽד: (ט) וַיִּשְׁמַ֥ע הָאֱלֹהִ֖ים בְּק֣וֹל מָנ֑וֹחַ וַיָּבֹ֣א מַלְאַךְ֩ הָאֱלֹהִ֨ים ע֜וֹד אֶל-הָאִשָּׁ֗ה וְהִיא֙ יוֹשֶׁ֣בֶת בַּשָּׂדֶ֔ה וּמָנ֥וֹחַ אִישָׁ֖הּ אֵ֥ין עִמָּֽהּ: (י) וַתְּמַהֵר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה וַתָּ֖רָץ וַתַּגֵּ֣ד לְאִישָׁ֑הּ וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּ֨ה נִרְאָ֤ה אֵלַי֙ הָאִ֔ישׁ אֲשֶׁר-בָּ֥א בַיּ֖וֹם אֵלָֽי: (יא) וַיָּ֛קָם וַיֵּ֥לֶךְ מָנ֖וֹחַ אַחֲרֵ֣י אִשְׁתּ֑וֹ וַיָּבֹא֙ אֶל-הָאִ֔ישׁ וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ הַאַתָּ֥ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר-דִּבַּ֥רְתָּ אֶל-הָאִשָּׁ֖ה וַיֹּ֥אמֶר אָֽנִי: (יב) וַיֹּ֣אמֶר מָנ֔וֹחַ עַתָּ֖ה יָבֹ֣א דְבָרֶ֑יךָ מַה-יִּֽהְיֶ֥ה מִשְׁפַּט-הַנַּ֖עַר וּמַעֲשֵֽׂהוּ: (יג) וַיֹּ֛אמֶר מַלְאַ֥ךְ יְהוָ֖ה אֶל-מָנ֑וֹחַ מִכֹּ֛ל אֲשֶׁר-אָמַ֥רְתִּי אֶל-הָאִשָּׁ֖ה תִּשָּׁמֵֽר: (יד) מִכֹּ֣ל אֲשֶׁר-יֵצֵא֩ מִגֶּ֨פֶן הַיַּ֜יִן לֹ֣א תֹאכַ֗ל וְיַ֤יִן וְשֵׁכָר֙ אַל-תֵּ֔שְׁתְּ וְכָל-טֻמְאָ֖ה אַל-תֹּאכַ֑ל כֹּ֥ל אֲשֶׁר-צִוִּיתִ֖יהָ תִּשְׁמֹֽר: (טו) וַיֹּ֥אמֶר מָנ֖וֹחַ אֶל-מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֑ה נַעְצְרָה-נָּ֣א אוֹתָ֔ךְ וְנַעֲשֶׂ֥ה לְפָנֶ֖יךָ גְּדִ֥י עִזִּֽים: (טז) וַיֹּאמֶר֩ מַלְאַ֨ךְ יְהוָ֜ה אֶל-מָנ֗וֹחַ אִם-תַּעְצְרֵ֙נִי֙ לֹא-אֹכַ֣ל בְּלַחְמֶ֔ךָ וְאִם-תַּעֲשֶׂ֣ה עֹלָ֔ה לַיהוָ֖ה תַּעֲלֶ֑נָּה כִּ֚י לֹא-יָדַ֣ע מָנ֔וֹחַ כִּֽי-מַלְאַ֥ךְ יְהוָ֖ה הֽוּא: (יז) וַיֹּ֧אמֶר מָנ֛וֹחַ אֶל-מַלְאַ֥ךְ יְהוָ֖ה מִ֣י שְׁמֶ֑ךָ כִּֽי-יָבֹ֥א (דבריך) דְבָרְךָ֖ וְכִבַּדְנֽוּךָ: (יח) וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֖ה תִּשְׁאַ֣ל לִשְׁמִ֑י וְהוּא-פֶֽלִאי: (יט) וַיִּקַּ֨ח מָנ֜וֹחַ אֶת-גְּדִ֤י הָעִזִּים֙ וְאֶת-הַמִּנְחָ֔ה וַיַּ֥עַל עַל-הַצּ֖וּר לַֽיהוָ֑ה וּמַפְלִ֣א לַעֲשׂ֔וֹת וּמָנ֥וֹחַ וְאִשְׁתּ֖וֹ רֹאִֽים: (כ) וַיְהִי֩ בַעֲל֨וֹת הַלַּ֜הַב מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ הַשָּׁמַ֔יְמָה וַיַּ֥עַל מַלְאַךְ-יְהוָ֖ה בְּלַ֣הַב הַמִּזְבֵּ֑חַ וּמָנ֤וֹחַ וְאִשְׁתּוֹ֙ רֹאִ֔ים וַיִּפְּל֥וּ עַל-פְּנֵיהֶ֖ם אָֽרְצָה: (כא) וְלֹא-יָ֤סַף עוֹד֙ מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֔ה לְהֵרָאֹ֖ה אֶל-מָנ֣וֹחַ וְאֶל-אִשְׁתּ֑וֹ אָ֚ז יָדַ֣ע מָנ֔וֹחַ כִּֽי-מַלְאַ֥ךְ יְהוָ֖ה הֽוּא: (כב) וַיֹּ֧אמֶר מָנ֛וֹחַ אֶל-אִשְׁתּ֖וֹ מ֣וֹת נָמ֑וּת כִּ֥י אֱלֹהִ֖ים רָאִֽינוּ: (כג) וַתֹּ֧אמֶר ל֣וֹ אִשְׁתּ֗וֹ לוּ֩ חָפֵ֨ץ יְהוָ֤ה לַהֲמִיתֵ֙נוּ֙ לֹֽא-לָקַ֤ח מִיָּדֵ֙נוּ֙ עֹלָ֣ה וּמִנְחָ֔ה וְלֹ֥א הֶרְאָ֖נוּ אֶת-כָּל-אֵ֑לֶּה וְכָעֵ֕ת לֹ֥א הִשְׁמִיעָ֖נוּ כָּזֹֽאת: (כד) וַתֵּ֤לֶד הָֽאִשָּׁה֙ בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת-שְׁמ֖וֹ שִׁמְשׁ֑וֹן וַיִּגְדַּ֣ל הַנַּ֔עַר וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ יְהוָֽה: (כה) וַתָּ֙חֶל֙ ר֣וּחַ יְהוָ֔ה לְפַעֲמ֖וֹ בְּמַחֲנֵה-דָ֑ן בֵּ֥ין צָרְעָ֖ה וּבֵ֥ין אֶשְׁתָּאֹֽל:

משנה אהלות פרק ט

א. כַּוֶּרֶת שֶׁהִיא בְתוֹךְ הַפֶּתַח וּפִיהָ לַחוּץ, כַּזַּיִת מִן הַמֵּת נָתוּן תַּחְתֶּיהָ אוֹ עַל גַּבָּהּ מִבַּחוּץ, כֹּל שֶׁהוּא כְנֶגֶד הַזַּיִת תַּחְתֶּיהָ וְגַבָּהּ טָמֵא. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ כְנֶגֶד הַזַּיִת, תּוֹכָהּ, וְהַבַּיִת, טָהוֹר. בַּבַּיִת, אֵין טָמֵא אֶלָּא הַבָּיִת. בְּתוֹכָהּ, הַכֹּל טָמֵא:

ברטנורה   (א) כוורת. שיש לה שולים ומחזקת ארבעים סאה בלח שהן כוריים ביבש שאינה מקבלת טומאה, ומוטה על צדה בתוך הפתח ומקצתה בחוץ ומקצתה בבית: ופיה לחוץ. ושוליה לפנים: כזית מן המת נתון תחתיה. מבחוץ: כל שהוא כנגד הזית. אם הזית תחתיה וכלים על גבה כנגדו, או הזית על גבה וכלים תחתיה כנגדו: תחתיה וגבה טמא. אבל מה שבתוכה טהור. דאע''פ שהכוורת מצלת על מה שבתוכה, אינה מצלת על מה שתחתיה וגבה כנגד הזית של טומאה, דעל מה שבתוכה דין הוא שתציל דאפילו מונחת באוהל המת מצלת בצמיד פתיל כיון שאינה מקבלת טומאה, אבל מה שתחתיה ושעל גבה אינה מצלת כיון דכלי היא כדתנן לעיל פרק ו' דאדם וכלים נעשים אוהלים לטמא אבל לא לטהר: וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור. הכי קאמר, כלים שתחתיה וגבה שאינן כנגד הזית של טומאה, ותוכה כלומר כלים שבתוכה ואפילו הן כנגד הזית, וכלים נמי שבבית, הכל טהור: בבית אין טמא אלא הבית. אם הכזית בבית, אין טמא אלא הבית, אבל הכלים שבתוך הכוורת טהורים, דפיה לחוץ: בתוכה הכל טמא. אם הכזית בתוך הכוורת, הכל טמא. דבכוורת שהיא נקובה מן הדפנות בפותח טפח עסקינן כדבעינן למימר לקמן (משנה ג), אלא שהנקבים פקוקים בקש ואין הסתימה מהודקת ודרך הנקבים יוצאה הטומאה לבית כיון דלא מהדקי, ואפילו כלים שתחתיה ושעל גבה מבחוץ טמאים, דכיון שהזית בתוכה רואין אותה כאילו היא מלאה טומאה, ואין כלי מציל על מה שתחתיו ועל גביו. אבל כשהטומאה בבית אמרן לעיל דאין טמא אלא הבית, שאין הטומאה נכנסת בכוורת דרך הנקבים אע''פ שיש בהן פותח טפח הואיל והן פקוקים, ודרך פיה אינה נכנסת שהרי פיה לחוץ:

ב. הָיְתָה גְבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח, טֻמְאָה תַחְתֶּיהָ אוֹ בַבַּיִת אוֹ עַל גַּבָּהּ, הַכֹּל טָמֵא, אֶלָּא תוֹכָהּ. בְּתוֹכָהּ, הַכֹּל טָמֵא:

ברטנורה   (ב) היתה גבוהה מן הארץ טפח. דעכשיו יש תחתיה אוהל טפח: הכל טמא. דמביאה טומאה לבית כיון דגבוהה טפח, וכלים שעל גבה אפילו שלא כנגד הטומאה נמי טמאין ואפילו בחוץ, דתחתיה כמאן דמלי טומאה, ואין מצלת על גבה דאין כלי מציל. וכן אם טומאה בבית נמי הכל טמא מהאי טעמא, דאוהל הבית מביא טומאה לתחתיה ואין מצלת על גבה. ואם טומאה על גבה, כיון דאין מצלת על מה שתחתיה רואים תחתיה כמאן דמליא טומאה הלכך מה שבבית ומה שתחתיה ומה שעל גבה הכל טמא: אלא תוכה. כלומר, הכל טמא חוץ ממה שבתוכה שטהור:

ג. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁהִיא כְלִי מְחֻלְחָלֶת. הָיְתָה פְחוּתָה וּפְקוּקָה בְקַשׁ אוֹ אֲפוּצָה, אֵיזוֹ הִיא אֲפוּצָה, כֹּל שֶׁאֵין לָהּ טֶפַח מִמָּקוֹם אֶחָד, כַּזַּיִת מִן הַמֵּת נָתוּן תַּחְתֶּיהָ, כְּנֶגְדּוֹ עַד הַתְּהוֹם טָמֵא. עַל גַּבָּהּ, כְּנֶגְדּוֹ עַד הָרָקִיעַ טָמֵא. בַּבַּיִת, אֵין טָמֵא אֶלָּא הַבָּיִת. בְּתוֹכָהּ, אֵין טָמֵא אֶלָּא תוֹכָהּ:

ברטנורה   (ג) בזמן שהיא כלי. שלא נפחתה ולא נתבטלה מתורת כלי: מחולחלת. שהדפנות נקובות בפותח טפח, שרגילים לעשות נקבים בדפנות הכוורת כדי שיכנסו הדבורים ויצאו, ופעמים שהנקבים פקוקים בקש אלא דהפקק לא מיהדק: היתה פחותה. שנפחתה ונתבטלה מתורת כלי: ופקוקה בקש. במקום הפחיתה. ודפנותיה שלימות שאינה מחולחלת: או אפוצה. או אפילו אין דפנותיה שלימות אלא שאפוצה כלומר סתומה במקום שהיא מחולחלת ואין בה חלחול טפח: כנגדו עד התהום טמא. וכל השאר טהור. דכיון דלאו כלי היא, חשובה כאוהל להציל תוכה ועל גבה: על גבה. אם כזית מן המת נתון על גבה: כנגדו עד הרקיע טמא. וכל השאר טהור, דמצלת תוכה ותחתיה כיון דלאו כלי היא: בבית. אם כזית מן המת בבית: אין טמא אלא הבית. וכל השאר טהור דפיה לחוץ: בתוכה. אם כזית מן המת בתוכה: אין טמא אלא תוכה. וכל השאר טהור, דאין טומאה נכנסת לבית כיון דאינה מחולחלת ופיה לחוץ, ומצלת נמי על מה שתחתיה ועל גבה כיון דלאו כלי היא:

ד. הָיְתָה גְבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח, טֻמְאָה תַחְתֶּיהָ אוֹ בַבַּיִת, תַּחְתֶּיהָ וְהַבַּיִת טָמֵא, תּוֹכָהּ וְגַבָּהּ טָהוֹר. בְּתוֹכָהּ, אֵין טָמֵא אֶלָּא תוֹכָהּ. עַל גַּבָּהּ, כְּנֶגְדּוֹ עַד הָרָקִיעַ טָמֵא:

ברטנורה   (ד) תחתיה והבית טמא. דמביאין טומאה מזה לזה: תוכה טהור. מה שבפנים. כיון שפיה לחוץ. וגבה נמי טהור, דמצלת על מה שבחוץ כיון דלאו כלי היא: בתוכה. אם הטומאה בתוכה: אין טמא אלא תוכה. וכל השאר טהור:

ה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁפִּיהָ לַחוּץ. הָיָה פִיהָ לִפְנִים וְכַזַּיִת מִן הַמֵּת נָתוּן תַּחְתֶּיהָ אוֹ עַל גַּבָּהּ מִבַּחוּץ, כֹּל שֶׁהוּא כְנֶגֶד הַזַּיִת, תַּחְתֶּיהָ וְגַבָּהּ (וְתוֹכָהּ) טָמֵא. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ כְנֶגֶד הַזַּיִת, תּוֹכָהּ וְהַבַּיִת טָהוֹר. בְּתוֹכָהּ אוֹ בַבַּיִת, הַכֹּל טָמֵא:

ברטנורה   (ה) היה פיה לפנים. שהיתה מוטה על צדה ושוליה לחוץ ופיה בפנים, והשתא מיירי בזמן שהיא כלי מחולחלת ואינה גבוהה מן הארץ טפח. ואין חילוק בין פיה לחוץ לפיה לפנים, אלא דפיה לחוץ קתני לעיל בבית אין טמא אלא הבית, והכא דפיה לפנים קתני הכל טמא משום דנכנסת טומאה דרך פיה:

ו. הָיְתָה גְבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח, טֻמְאָה תַחְתֶּיהָ אוֹ בַבַּיִת אוֹ בְתוֹכָהּ אוֹ עַל גַּבָּהּ, הַכֹּל טָמֵא:

ברטנורה   (ו) היתה גבוהה. לעיל דפיה לחוץ קתני טומאה תחתיה או בבית [או על גבה, הכל טמא אלא תוכה] והכא דפיה לפנים, הכל טמא:

ז. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁהִיא כְלִי מְחֻלְחָלֶת. הָיְתָה פְחוּתָה וּפְקוּקָה בְקַשׁ אוֹ אֲפוּצָה, אֵיזוֹהִי אֲפוּצָה, כֹּל שֶׁאֵין לָהּ טֶפַח מִמָּקוֹם אֶחָד, כַּזַּיִת מִן הַמֵּת נָתוּן תַּחְתֶּיהָ, כְּנֶגְדּוֹ עַד הַתְּהוֹם טָמֵא. עַל גַּבָּהּ, כְּנֶגְדּוֹ עַד הָרָקִיעַ טָמֵא. בְּתוֹכָהּ אוֹ בַבַּיִת, תּוֹכָהּ וְהַבַּיִת טְמֵאִים:

ברטנורה   (ז) בזמן שהיא כלי מחולחלת. בחנם נקט מחולחלת, דלא מהני מחולחלת אלא בפיה לחוץ לענין הוצאת טומאה מתוכה לבית, והכא דפיה לפנים הרי יוצאה דרך פיה, אלא איידי דתנא רישא מחולחלת בהדי כלי, נקטיה נמי הכא: כנגדו עד התהום טמא. והשאר טהור. ובשאינה גבוהה מן הארץ טפח איירי: בתוכה או בבית תוכה והבית טמאים. משום דפיה לפנים. אבל לעיל דפיה לחוץ, קתני טומאה בבית אין טמא אלא הבית והשאר טהור:

ח. הָיְתָה גְבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח, טֻמְאָה תַחְתֶּיהָ אוֹ בַבַּיִת אוֹ בְתוֹכָהּ, הַכֹּל טָמֵא, אֶלָּא גַבָּהּ. עַל גַּבָּהּ, כְּנֶגְדּוֹ עַד הָרָקִיעַ טָמֵא:

ברטנורה   (ח) אלא גבה. ותוכה טמא כשהטומאה בבית, משום דפיה לפנים. אבל לעיל דפיה לחוץ תוכה וגבה טהור:

ט. הָיְתָה מְמַלְּאָה אֶת כָּל הַבַּיִת וְאֵין בֵּינָהּ לְבֵין הַקּוֹרוֹת פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה בְתוֹכָהּ, הַבַּיִת טָמֵא. טֻמְאָה בַבַּיִת, מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ טָהוֹר, שֶׁדֶּרֶךְ טֻמְאָה לָצֵאת וְאֵין דַּרְכָּהּ לְהִכָּנֵס, בֵּין עוֹמֶדֶת בֵּין מֻטָּה עַל צִדָּהּ, בֵּין אַחַת בֵּין שְׁתָּיִם:

ברטנורה   (ט) היתה ממלאה את כל הבית. שכולה בתוך לפנים ויושבת על שוליה ופיה מגיע לשמי קורה שאין בינה לתקרה פותח טפח: טומאה בתוכה, הבית טמא. טומאה בבית, מה שבתוכה טהור. מידי דהוה אביב שהוא קמור תחת הבית שיש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח דתנן לעיל בסוף פרק ג': בין עומדת. כלומר, דין זה נוהג בין עומדת ומגעת לקורות בין מוטה על צדה ואין בין פיה לדופן הבית פותח טפח: בין אחת בין שתים. זו על זו, ואין בין פי השניה לקורות פותח טפח, וכן אין בין שולי השניה לפיה של ראשונה פותח טפח:

י. הָיְתָה עוֹמֶדֶת בְּתוֹךְ הַפֶּתַח וְאֵין בֵּינָה לְבֵין הַמַּשְׁקוֹף פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה בְתוֹכָהּ, הַבַּיִת טָהוֹר. טֻמְאָה בַבַּיִת, מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ טָמֵא, שֶׁדֶּרֶךְ הַטֻּמְאָה לָצֵאת וְאֵין דַּרְכָּהּ לְהִכָּנֵס:

ברטנורה   (י) הבית טהור. שהמשקוף יורד וסותם את פי הכוורת. ובכוורת שאינה מחולחלת איירי. דאי במחולחלת, דרך החלחול היתה טומאה יוצאה לבית ככל הני דלעיל: טומאה בבית מה שבתוכה טהור. גרסינן. שהטומאה יוצאה לחוץ ואינה נכנסת לכוורת. וברוב ספרים גורסין, מה שבתוכה טמא לפי שהטומאה יוצאה מן הבית דרך פתחה ומטמאה מה שבכוורת, והיא עומדת בתוך הפתח:

יא. הָיְתָה מֻטָּה עַל צִדָּהּ בָּאֲוִיר וְכַזַּיִת מִן הַמֵּת נָתוּן תַּחְתֶּיהָ אוֹ עַל גַּבָּהּ, כֹּל שֶׁהוּא כְנֶגֶד הַזַּיִת, תַּחְתֶּיהָ וְגַבָּהּ, טָמֵא. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ כְנֶגֶד הַזַּיִת, תּוֹכָהּ, טָהוֹר. בְּתוֹכָהּ, הַכֹּל טָמֵא:

ברטנורה   (יא) באויר. בחצר או בגינה שאין שם אוהל. ודינה כדין כוורת שהיא לתוך הפתח ופיה לחוץ כדתנן בריש פרקין. וכן נמי גבוהה טפח דהכא כגבוהה טפח דריש פרקין, אלא דכאן אין שייך להזכיר בית דבעומדת תחת האויר עסקינן:

יב. הָיְתָה גְבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח, טֻמְאָה תַחְתֶּיהָ אוֹ עַל גַּבָּהּ, הַכֹּל טָמֵא, אֶלָּא תוֹכָהּ. בְּתוֹכָהּ, הַכֹּל טָמֵא. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁהִיא כֶלִי. הָיְתָה פְחוּתָה וּפְקוּקָה בְקַשׁ, אוֹ מַחֲזֶקֶת אַרְבָּעִים סְאָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים, כַּזַּיִת מִן הַמֵּת נָתוּן תַּחְתֶּיהָ, כְּנֶגְדּוֹ עַד הַתְּהוֹם טָמֵא. עַל גַּבָּהּ, כְּנֶגְדּוֹ עַד הָרָקִיעַ, טָמֵא. בְּתוֹכָהּ, אֵין טָמֵא אֶלָּא תוֹכָהּ. הָיְתָה גְבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח, טֻמְאָה תַחְתֶּיהָ, תַּחְתֶּיהָ טָמֵא. בְּתוֹכָהּ, תּוֹכָהּ טָמֵא. עַל גַּבָּהּ, כְּנֶגְדּוֹ עַד הָרָקִיעַ טָמֵא:

ברטנורה   (יב) בזמן שהיא כלי. היכא דעומדת באויר אין שייך להזכיר מחולחלת, ומשום הכי לא תני הכא או אפוצה כדתני לעיל, דאין שייך אפוצה אלא במחולחלת: או מחזקת ארבעים סאה כדברי חכמים. דפליגי אתנא קמא וסברי דמחזקת ארבעים סאה כנפחתה ונתבטלה מתורת כלי דמיא ומצלת אתחתיה ואתוכה ועל גבה: כזית מן המת נתון תחתיה. דינה כנפחתה ואינה גבוהה ופיה לחוץ דתנן לעיל: היתה גבוהה מן הארץ טפח. הך נמי דינה כדין כוורת שפיה לחוץ ופחותה ופקוקה וגבוהה טפח דתנן לעיל:

יג. הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת עַל שׁוּלֶיהָ וְהִיא כֶלִי, טֻמְאָה תַחְתֶּיהָ, בְּתוֹכָהּ, אוֹ עַל גַּבָּהּ, טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. הָיְתָה גְבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח אוֹ מְכֻסָה אוֹ כְפוּיָה עַל פִּיהָ, טֻמְאָה תַחְתֶּיהָ, בְּתוֹכָהּ, אוֹ עַל גַּבָּהּ, הַכֹּל טָמֵא:

ברטנורה   (יג) היתה יושבת על שוליה וכו': טומאה תחתיה או בתוכה או על גבה. כל על גבה ששנינו גבי כוורת כשהיא יושבת על שוליה ופיה למעלה, היינו שהטומאה מאהיל חוצה [לה] למעלה מפיה: בוקעת ועולה. אע''ג דלעיל במוטה על צדה וטומאה תחתיה או על גבה מצלת על מה שבתוכה, הכא דפיה למעלה מאחר דאין מצלת על מה שחוצה לה אין מצלת על מה שבתוכה כיון דאין הפסק בין אויר שבתוכה לאויר של מעלה בחוצה לה. ודוקא כנגד הזית טמא ולא מן הצדדים, כיון דפחותה ואין גבוהה טפח, שאין שם אוהל להביא את הטומאה לצדדין: אבל היתה גבוהה טפח או מכוסה. אע''פ שאינה גבוהה טפח: או כפאה על פיה. שיש אוהל להביא טומאה: הכל טמא. ואין הכיסוי חשוב להפסיק בין אויר תוכה לאויר שלמעלה, דלא דמי כלל למוטה על צדה. ודוקא דמכוסה בכפישה או בשאר כלי אע''פ שטומאה על גבה אין הטומאה בוקעת את הנסר, כדתנן לעיל פרק ה [משנה ו] גבי כוורת שהיא בתוך הבית:

יד. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁהִיא כֶלִי. הָיְתָה פְחוּתָה וּפְקוּקָה בְקַשׁ, אוֹ מַחֲזֶקֶת אַרְבָּעִים סְאָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים, טֻמְאָה תַחְתֶּיהָ, בְּתוֹכָהּ, אוֹ עַל גַּבָּהּ, טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, אֵין טֻמְאָה עוֹלָה לָהּ, אַף לֹא יוֹרֶדֶת מִמֶּנָּה. הָיְתָה גְבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח, טֻמְאָה תַחְתֶּיהָ, תַּחְתֶּיהָ טָמֵא. בְּתוֹכָהּ, אוֹ עַל גַּבָּהּ, כְּנֶגְדּוֹ עַד הָרָקִיעַ טָמֵא:

ברטנורה   (יד) היתה פחותה. שנפחתה ובטלה מתורת כלי: כדברי חכמים. דפליגי אתנא קמא ומשוו מחזקת ארבעים סאה לפחותה ופקוקה בקש: אין טומאה עולה לה. בזמן שהטומאה תחתיה אינה עולה לתוכה: אף לא יורדת ממנה. בזמן שהטומאה בתוכה אינה יורדת תחתיה: תחתיה טמא. ותוכה וגבה טהור: כנגדו עד הרקיע טמא. אבל תחתיה טהור:

טו. אָרוֹן שֶׁהִיא רְחָבָה מִלְּמַטָּן וְצָרָה מִלְמַעְלָן וְהַמֵּת בְּתוֹכָהּ, הַנּוֹגֵעַ בָּהּ מִלְּמַטָּן, טָהוֹר. וּמִלְמַעְלָן, טָמֵא. רְחָבָה מִלְמַעְלָן וְצָרָה מִלְּמַטָּן, הַנּוֹגֵעַ בָּהּ מִכָּל מָקוֹם, טָמֵא. הָיְתָה שָׁוָה, הַנּוֹגֵעַ בָּהּ מִכָּל מָקוֹם, טָמֵא, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, מִטֶּפַח וּלְמַטָּן, טָהוֹר. מִטֶּפַח וּלְמַעְלָן, טָמֵא. הָעֲשׂוּיָה כְמִין קַמְטְרָא, הַנּוֹגֵע בָּהּ מִכָּל מָקוֹם, טָמֵא. כְּמִין גְּלוֹסְקוֹס, הַנּוֹגֵעַ בָּהּ מִכָּל מָקוֹם, טָהוֹר, חוּץ מִמְּקוֹם פְּתִיחָתָהּ:

ברטנורה   (טו) ארון שהיא רחבה. האי ארון הוא שן סלע שבולט מן ההר ונחצב בו קבר, רחב מלמטה וצר מלמעלה ופיו למעלה: הנוגע בה מלמטן טהור. דמה שכנגד פיו נחשב כארון, אבל שבצדדים לא: רחב מלמעלה וצר מלמטה. או שהיה שוה, הנוגע בו מכל מקום טמא, דברי ר' אליעזר. שהכיסוי מבקע הטומאה בכולו, שהטומאה עולה עד הכיסוי וחוזרת ויורדת על פני כולה: ר' יהושע מטהר מטפח ולמטה. דאין נחשב כארון אלא טפח הסמוך לחלל הארון, הלכך אינה בוקעת מטפח ולמטה: העשויה כמין קמטרא. הוא כלי שכיסויו מכסה עובי הדפנות. תרגום לאשר על המלתחה [מלכים ב י], לדי ממנא על קמטרא: הנוגע בה מכל מקום טמא. דכל שכנגד הכיסוי טמא, וכיסויו מכסה את כולו: כמין גלוסקוס הנוגע בה מכל מקום טהור. אין כיסוי שלו אלא כנגד חללו כיתד התחוב בנקב בדוחק: חוץ ממקום פתיחתה. בכיסוי שכנגד חללה:

טז. חָבִית שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת עַל שׁוּלֶיהָ בָאֲוִיר וְכַזַּיִת מִן הַמֵּת נָתוּן תַּחְתֶּיהָ אוֹ בְתוֹכָהּ כְּנֶגֶד קוּרְקוּרָתָהּ, תַּחַת דָפְנָה מִבַּחוּץ טֻמְאָה, טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת, וְהֶחָבִית טְמֵאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת, וְהֶחָבִית טְהוֹרָה. בְּתוֹכָהּ וְתַחַת דָּפְנָהּ, אִם יֵשׁ בַּדְּפָנוֹת פּוֹתֵחַ טֶפַח, הַכֹּל טָמֵא, וּכְנֶגֶד פִּיהָ טָהוֹר. וְאִם לָאו, טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בַּטְּהוֹרָה. אֲבָל אִם הָיְתָה טְמֵאָה אוֹ גְבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח אוֹ מְכֻסָה אוֹ כְפוּיָה עַל פִּיהָ, טֻמְאָה תַחְתֶּיהָ, בְּתוֹכָהּ אוֹ עַל גַּבָּהּ, הַכֹּל טָמֵא:

ברטנורה   (טז) חבית שהיא יושבת. חביות שלהן צרות למעלה לצד פיהן ולמטה לצד השולים, ורחבות באמצען, וכמין בטן רחבה בולטת מהן באמצען מבחוץ: באויר. היינו באויר העולם. לאפוקי תחת האוהל: קורקורותה. כמו קרקעיתה. והן השולים: בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. וכל כלים שכנגד הזית טמאים, בין תחתיה בין על גבה בין בתוכה, מידי דהוה אכוורת דלעיל (משנה יג) היושבת על שוליה. אבל שבצדדים שלא כנגד הזית טהורים: והחבית טמאה. לא שתהא החבית עצמה טמאה, דהא הכא בחבית שאינה מקבלת טומאה עסקינן, כדמוכח בסיפא, אלא החבית טמאה כלומר אף כלים שבתוך החבית כנגד הטומאה טמאים, משום דסתם חבית פיה רחב כשיעור קורקורותה, וכיון שאין הפסק בין אויר תוכה לאויר שעל גבה למעלה חוצה לה, מתוך שאינה מצלת חוצה לה אין מצלת בתוכה: תחת דופנה מבחוץ טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. וטמא חוץ לחבית כל שכנגד הזית: והחבית טהורה. היינו מה שבתוך החבית אפילו כנגד הזית, דדופני החבית בולטות באמצע, וכשיש כזית תחת הדופן דמי דופנה לכוורת שהיא מוטה על צדה דתוכה טהור לפי שיש הפסק בין אויר תוכה שכנגד הזית לאויר שחוצה לה כנגד הזית: בתוכה ותחת דופנה. כלומר בפנים בחלל דופנה. וקרי ליה תחת דופנה, לפי שהדופן הולך וצר לצד פיה. ולאפוקי על שוליה המכוון כנגד פיה: אם יש בדפנות פותח טפח. שבטן החבית בולטת כל כך לחוץ שיש שם במקום אחד עד כנגד פיה של החבית טפח על טפח ברום טפח: הכל טמא. שהאוהל מביא את הטומאה בכל החבית, חוץ מכנגד פיה שאין שם אוהל, הלכך כנגד פיה טהור: ואם לאו. דאין שם טפח: טומאה בוקעת ועולה. ואין טמא אלא כנגד הזית: במה דברים אמורים בטהורה. בחבית שאינה מקבלת טומאה: אבל אם היתה טמאה. כגון סתם חבית שנצרפה בכבשן שהיא מקבלת טומאה: או גבוהה מן הארץ טפח או מכוסה או כפויה. ואפילו היא טהורה וטומאה תחתיה או בתוכה או על גבה, הכל טמא. דאי בת קיבולי טומאה היא ויושבת על שוליה וטומאה תחתיה או בתוכה או על גבה, אע''פ שאין כלי חרס מיטמא מגבו, נטמאת כאן החבית עצמה, מידי דהוה אכלים שבתוכה מאחר שאינה מוקפת צמיד פתיל, דאין כלי מציל אפילו על מה שבתוכו אלא עם דפנות אהלים במקום שאין הפסק מאויר תוכו לאויר שחוצה לו. והאי תחתיה, היינו תחת שוליה, דלא תני תחת דופנה מבחוץ. ונטמאה החבית עצמה. וכיון דחבית עצמה טמאה היא, נטמאו כל כלים שבתוכה אפילו שלא כנגד הטומאה, דאע''ג דקיימא לן דאין אדם וכלים מיטמאים מאויר כלי חרס, הכא כל זמן שהזית תחתיה מיטמאין מטעם חיבורים מאחר דחבית עצמה טמאה. וכן גבוהה מן הארץ טפח אפילו טהורה חזינן תחתיה כאילו הוא מלא טומאה ואפילו טומאה על גבה. והשתא כל הני אין דינם שוה, דאם החבית מקבלת טומאה, מה שבתוכה אפילו שלא כנגד הטומאה טמא. והמאהיל על גבה, כנגד הטומאה טמא, שלא כנגד הטומאה טהור. אבל גבוהה מן הארץ טפח או מכוסה או כפויה על פיה, המאהיל על גבה אפילו שלא כנגד הטומאה טמא. ואין לתמוה, כפויה על פיה וטומאה על גבה תציל מה שבתוכה ככלים טהורים המוקפים צמיד פתיל, דשאני הכא דליכא מירוח:

גמרא נדה דף כ''א ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן הַמַּפֶּלֶת חֲתִיכָה סוּמְכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר וְכֵן הָיָה רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר כִּדְבָרָיו. קוֹרְעָה אִם יֵשׁ דָּם בְּתוֹכָהּ טְמֵאָה וְאִם לָאו טְהוֹרָה כְּרַבָּנָן וַעֲדִיפָא מִדְּרַבָּנָן כְּרַבָּנָן דַּאֲמָרֵי אֶפְשַׁר לִפְתִיחַת הַקֶּבֶר בְּלֹא דָם וַעֲדִיפָא מִדְּרַבָּנָן דְּאִינְהוּ סְבָרֵי עִמָּהּ אִין בְּתוֹכָהּ לָא וְסוּמְכוֹס סָבַר אֲפִילוּ בְּתוֹכָהּ. וְתַנְיָא אִידָךְ הַמַּפֶּלֶת חֲתִיכָה רִבִּי אֲחָא אוֹמֵר קוֹרְעָה אִם תּוֹכָה מַאֲדִים טְמֵאָה וְאִם לָאו טְהוֹרָה כְּסוּמְכוֹס וַעֲדִיפָא מִסּוּמְכוֹס. וְתַנְיָא אִידָךְ הַמָּפֶּלֶת חֲתִיכָה רִבִּי בִנְיָמִין אוֹמֵר קוֹרְעָהּ אִם יֵשׁ בָּהּ עֶצֶם אִמּוֹ טְמֵאָה לֵידָה. אָמַר רַב חַסְדָּא וּבַחֲתִיכָה לְבָנָה וְכֵן כִּי אָתָא זוּגָא דְמִן חֲדַיֵיב אָתָא וְאַיְיתֵי מַתְנִיתָא בְּיָדֵיהּ הַמַּפֶּלֶת חֲתִיכָה לְבָנָה קוֹרְעָהּ אִם יֵשׁ בָהּ עֶצֶם אִמּוֹ טְמֵאָה לֵידָה. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי הַמַּפֶּלֶת חֲתִיכָה קוֹרְעָהּ אִם יֵשׁ בָּהּ דַם אָגוּר טְמֵאָה וְאִם לָאו טְהוֹרָה כְּסוּמְכוֹס וְקִילָא מִכֻּלְּהוּ:

רש''י ועדיפא. חמירא: אם תוכה מאדים. הבשר מאדים ואפילו אין שם דם ממש: כסומכוס. דאמר תוכה כעמה: ועדיפא מדסומכוס. דאיהו בעי דם ממש: טמאה לידה. ויש לה ימי טוהר ותשב לזכר ולנקב' ימי טומאה דנקבה וימי טוהר דזכר: לבנה. דהוא מן בשר: זוגא דמן חדייב. שני תלמידי חכמים מאותו מקום: אגור. דם הרבה: כסומכוס. דאמר דם שבתוכ' מטמא אותה משום נדה: וקילא מכולהו. מדסומכו' דלא בעי אגור ומדרב אחא דאמר אפי' אין תוכה אלא מאדים:

זוהר תרומה דף קס''ה ע''א

תִּיאוּבְתֵּיהּ דְהַהוּא עָלְמָא עִלָאָה לְגַבֵּי הָאי אֲתַר כִּדְכוּרָא דְתִיאוּבְתֵּיהּ תָּדִיר לְגַבָּהּ דְנוּקְבָא. כַּד מַלְכָּא עָאל לְגַבֵּי מַטְרוּנִיתָא אַשְׁכַּח לָהּ בְּעַצִיבוּ כְּדֵין כָּל מַה דְאִיהִי בָּעָאת בִּידָהָא אִתְמְסַר וְהַהוּא בַּר נַשׁ וְהַהִיא צְלוֹתָא לָא אַהְדַר בְּרֵיקַנְיָא וקב''ה חַיִיס עֲלֵיהּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְהַהוּא בַּר נַשׁ דְאוֹשִׁיד דִּמְעִין קָמֵי קב''ה בִּצְלוֹתֵיהּ כְּגוֹוָנָא דָא בְשַׁבָּת מָאן דְיָתִיב בְּתַעֲנִיתָא בְשַׁבָּת מִגּוֹ צַעֲרֵיהּ אַחֲזֵי עֲצִיב וּבְשַׁבָּת שָׁלְטָא הַהוּא רְקִיעָא עִלָאָה הַהוּא דְאִתְחֲזֵי בְּחֶדְוָה וְאִיהוּ חֶדְוָה וְחָדֵי לְכֹלָא הַהוּא דְיָתִיב עֲצִיבוּ בְּגִין דְאִיהוּ שָׁלְטָא אַפִּיק לְהַהוּא בַּר נַשׁ לְהַהוּא עוֹנְשָׁא דְאִתְגְּזַר עֲלֵיהּ וְהָא אִתְמַר. סֹלּוּ הַבוּ יָקָר וְרוֹמְמוּ לְהַהוּשׂ דְרוֹכֵב בַּעֲרָבוֹת דְּאִיהוּ חֶדְוָה וַחֶדֵי כֹלָא רְקִיעָא עַל גַבֵּי חַיוּתָא בי''ה שְׁמוֹ וַדָּאי דְהָא בְּהַהוּא אֲתַר שְׁמָא דָא אִתְכְּלִיל. וְעִלְזוּ לְפָנָיו בְּגִין דְּלָא אִצְטְרִיךְ לְאַחֲזָאָה קָמֵיהּ עֲצִיבוּ כְּמָה דְּאִתְמַר:

תרגום הזוהר הַהִשְׁתּוֹקִקוּת שֶׁל הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, הוּא כְּזָכָר שֶׁחֶשְׁקוֹ תָּמִיד אֶל הַנּוּקְבָּא. עַל כֵּן, כְּשֶׁהַמֶּלֶךְ, שֶׁהוּא ז''א, נִכְנָס אֶל הַמַּלְכָּה, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, וּמוֹצֵא אוֹתָה בְּעַצְבוּת, אָז כָּל מַה שֶׁהִיא רוֹצָה נִמְסָר בְּיָדֶיהָ, וְהָאָדָם אוֹ הַתְּפִלָה הַהִיא אֵינָם חוֹזְרִים רֵיקָם, וְהַקָבָּ''ה מְרַחֵם עָלָיו, אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל הָאָדָם הַהוּא שֶׁשּׁוֹפֵךְ דְּמָעוֹת לִפְנֵי הַקָּבָּ''ה בִּתְפִלָתוֹ. כְּעֵין זֶה הוּא בְּשַׁבָּת. מִי שֶׁיּוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית בְּשַׁבָּת, מִתּוֹךְ צַעֲרוֹ מַרְאֶה עַצְבוּת. וּבְשַׁבָּת שׁוֹלֵט הָרָקִיעַ הָעֶלְיוֹן הַהוּא, שֶׁהוּא בִּינָה, אוֹתוֹ הַנִּרְאָה בְּשִׂמְחָה, וְהוּא שִׂמְחָה, וּמְשַׂמֵחַ הַכֹּל. הָאָדָם הַהוּא הַיּוֹשֵׁב בְּעַצְבוּת, כֵּיוָן שֶׁהָרָקִיעַ הַזֶּה שׁוֹלֵט, הוּא מוֹצִיא אֶת הָאָדָם הַהוּא מֵאוֹתוֹ הָעוֹנֶשׁ שֶׁנִּגְזָר עָלָיו. וּכְבָר לָמַדְנוּ זֶה. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר, סֹלוּ, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ תְּנוּ כָּבוֹד וְרוֹמְמוּת לְאוֹתוֹ הָרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת, שֶׁהוּא שִׂמְחָה וּמְשַׂמֵחַ הַכֹּל, שֶׁהוּא הָרָקִיעַ שֶׁעַל הַחַיּוֹת. בְּיָהּ שְׁמוֹ, וַדַאי, כִּי בְּמָקוֹם זֶה נִכְלָל הַשֵּׁם הַזֶּה, כִּי הַבִּינָה נִקְרֵאת יָה. וְעִלְזוּ לְפָנָיו, הַיְנוּ שֶׁלֹּא צְרִיכִים לְהַרְאוֹת לְפָנָיו עַצְבוּת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר:

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות שבת ט'

א. הָאוֹפֶה כִּגְרוֹגֶרֶת חַיָּיב. אֶחָד הָאוֹפֶה אֶת הַפַּת אוֹ הַמְבַשֵׁל אֶת הַמַּאֲכָל אוֹ אֶת הַסַּמְמָנִין אוֹ הַמְחַמֵּם אֶת הַמַּיִם הַכֹּל עִנְיַן אֶחָד הוּא שִׁיעוּר הַמְחַמֵּם אֶת הַמַּיִם כְּדֵי לִרְחוֹץ בָּהֶן אֵבֶר קָטָן. וְשִׁיעוּר מְבַשֵּׁל סַמְמָנִים כְּדֵי שֶׁיְּהוּ רְאוּיִן לְדָבָר שֶׁמְּבַשְׁלִין אוֹתָן לוֹ: ב. הַנּוֹתֵן בֵּיצָה בְּצַד הַמֵּיחָם בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְגַּלְגֵל וְנִתְגַּלְגְלָה חַיָּיב שֶׁהַמְּבַשֵׁל בְּתוֹלְדַת הָאוֹר כִּמְבַשֵּׁל בְּאוֹר עַצְמָה וְכֵן הַמֵּדִיחַ בְּחַמִּין דַג מָלִיחַ הַיָּשָׁן אוֹ קוּלְיַיס הָאַסְפָּנִין וְהוּא דַג דַּק וְרַךְ בְּיוֹתֵר הֲרֵי זֶה חַיָּיב שֶׁהַדָחָתָן בְּחַמִּין זֶה הוּא גְמַר בִּשׁוּלָן וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה: ג. הַמַּפְקִיעַ אֶת הַבֵּיצָה בְּבֶגֶד חַם אוֹ בַחוֹל וּבַאֲבַק דְּרָכִים שֶׁהֵן חַמִּים מִפְּנֵי הַשֶּׁמֶשׁ אַף עַל פִּי שֶׁנִּצְלֵית פָּטוּר שֶׁתּוֹלְדוֹת חַמָּה אֵינָה כְּתוֹלְדַת הָאֵשׁ. אֲבָל גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן מִפְּנֵי תוֹלְדַת הָאוּר. וְכֵן הַמְּבַשֵׁל בְחַמֵּי טְבֵרְיָא וְכַיּוֹצֵא בָהֶן פָּטוּר. הַמְבַשֵׁל עַל הָאוּר דָּבָר שֶׁהָיָה מְבוּשָׁל כָּל צָרְכּוֹ אוֹ דָבָר שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ בִּישׁוּל כְּלָל פָּטוּר:

מוסר

מספר חסידים סימן ס''ג

וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה' (תהלים קד) זֶהוּ כְּלָל גָּדוֹל שֶׁבַּתּוֹרָה עַל כָּל דָּבָר שֶׁמָסוּר לַלֵּב נֶאֱמַר וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ הַמַכִּיר מַחְשְׁבוֹתֶיךָ לְפִיכָךְ יִהְיוּ כָּל דְּבָרֶיךָ לְשֵׁם שָׁמַיִם וּכְשְׁתִּשְׂמַח בְּבֵיתָךָ תִּשְׂמַח לְשֵׁם שָׁמַיִם. וּמֵרִיב אַחֵר אַל תִּתְעַבֵּר כּי מַה לְךָ וּלְצָרָה זוּ. וְכֵן אָמַר אַל תְדַבֵּר מִדָבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלָּךְ כִּי בְּשֶׁלָּךְ תִּזְכֶּה וְזֶה חוֹבָה הוּא לְאַחֵר אֲשֶׁר יָרִיב עִמּוֹ וְאֵין חָבִין לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. וְכֵן אָמַר שְׁלֹמֹה (משלי כו) מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כֶלֶב עוֹבֵר וּמִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹא לוֹ:

פרשת בהעלותך

בהעלותך יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

ח (א) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (ב) דַּבֵּר֙ אֶֽל-אַהֲרֹ֔ן וְאָֽמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת-הַנֵּרֹ֔ת אֶל-מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת: מַלֵל עִם אַהֲרֹן וְתֵימַר לֵהּ בְּאַדְלָקוּתָךְ יָת בּוֹצִינַיָא לָקֳבֵל אַפֵּי מְנַרְתָּא יְהוֹן מְנַהֲרִין שִׁבְעָא בוֹצִינַיָא:

רש''י בהעלתך. למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות: בהעלתך. על שם שהלהב עולה, כתוב בהדלקתן לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. ועוד דרשו רבותינו, מכאן שמעלה היתה לפני המנורה שעליה הכהן עומד ומטיב: אל מול פני המנורה. אל מול נר אמצעי שאינו בקנים, אלא בגוף של מנורה: יאירו שבעת הנרות. ששה שעל ששת הקנים, שלשה המזרחיים פונים למול האמצעי, הפתילות שבהן, וכן שלשה המערביים ראשי הפתילות למול האמצעי. ולמה, כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך:

(ג) וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ אַֽהֲרֹ֔ן אֶל-מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה הֶֽעֱלָ֖ה נֵֽרֹתֶ֑יהָ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: וַעֲבַד כֵּן אַהֲרֹן לָקֳבֵל אַפֵּי מְנַרְתָּא אַדְלֵק בּוֹצִינָהָא כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה:

רש''י ויעש כן אהרן. להגיד שבחו של אהרן שלא שנה:

(ד) וְזֶ֨ה מַֽעֲשֵׂ֤ה הַמְּנֹרָה֙ מִקְשָׁ֣ה זָהָ֔ב עַד-יְרֵכָ֥הּ עַד-פִּרְחָ֖הּ מִקְשָׁ֣ה הִ֑וא כַּמַּרְאֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר הֶרְאָ֤ה יְהֹוָה֙ אֶת-מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשָׂ֖ה אֶת-הַמְּנֹרָֽה: (פ) וְדֵין עוֹבַד מְנַרְתָּא נְגִידָא דְהַב עַד שִׁידַהּ עַד שׁוֹשַׁנַהּ נְגִידָא הִיא כְּחֶזְוָא דִי אַחֲזֵי יְיָ יָת משֶׁה כֵּן עֲבַד יָת מְנַרְתָּא:

רש''י וזה מעשה המנורה. שהראהו הקדוש ברוך הוא באצבע לפי שנתקשה בה, לכך נאמר וזה: מקשה. בטדי''ץ בלע''ז [עשוי בהכאה] לשון דא לדא נקשן (דניאל ה, ו) . עשת של ככר זהב היתה, ומקיש בקרנס וחותך בכשיל לפשט אבריה כתקונן, ולא נעשית אברים אברים על ידי חבור: עד ירכה עד פרחה. ירכה היא השדה שעל הרגלים, חלול כדרך מנורות כסף שלפני השרים: עד ירכה עד פרחה. כלומר גופה של מנורה כלה וכל התלוי בה: עד ירכה. שהוא אבר גדול: עד פרחה. שהוא מעשה דק שבה הכל מקשה. ודרך עד לשמש בלשון זה, כמו (שופטים טו, ה) מגדיש ועד קמה ועד כרם זית: כמראה אשר הראה וגו' . כתבנית אשר הראהו בהר, כמו שנאמר (שמות כה, מ) וראה ועשה בתבניתם וגו' : כן עשה את המנורה. מי שעשאה. ומדרש אגדה על ידי הקדוש ברוך הוא נעשית מאליה:

(ה) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (ו) קַ֚ח אֶת-הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְטִֽהַרְתָּ֖ אֹתָֽם: קָרֵב יָת לֵוָאֵי מִגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּתְדַכֵּי יָתְהוֹן:

רש''י קח את הלוים. קחם בדברים, אשריכם שתזכו להיות שמשים למקום:

נביאים - זכריה - פרק ב

(יד) רָנִּ֥י וְשִׂמְחִ֖י בַּת-צִיּ֑וֹן כִּ֧י הִנְנִי-בָ֛א וְשָׁכַנְתִּ֥י בְתוֹכֵ֖ךְ נְאֻם-יְהוָֽה: בּוּעִי וַחֲדָּא כְּנִשְׁתָּא דְּצִיּוֹן אֲרֵי הָא אֲנָא מִתְגְּלֵיִ וְאַשְׁרֵי שְׁכִנְתִּי בְּגַוֵּיךְ אָמַר יְיָ : (טו) וְנִלְווּ֩ גוֹיִ֨ם רַבִּ֤ים אֶל-יְהוָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וְהָ֥יוּ לִ֖י לְעָ֑ם וְשָׁכַנְתִּ֣י בְתוֹכֵ֔ךְ וְיָדַ֕עַתְּ כִּי-יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁלָחַ֥נִי אֵלָֽיִךְ: וְיִתּוֹסְפוּן עַמְמִין סַגִּיאִין עַל עִמֵּיהּ דַיְיָ בְּעִדָּנָא הַהִיא וִיהוֹן קֳדָמָי לְעָם וְאַשְׁרֵי שְׁכִינְתִּי בְּגַוֵּיךְ וְתֵדְּעוּן אֲרֵי יְיָ צְבָאוֹת שָׁלְחַנִי לְאִתְנַבָּאָה עֲלָךְ :

רש''י ונלוו . ונתתברו :

(טז) וְנָחַ֨ל יְהוָ֤ה אֶת-יְהוּדָה֙ חֶלְק֔וֹ עַ֖ל אַדְמַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ וּבָחַ֥ר ע֖וֹד בִּירוּשָׁלִָֽם: וְיַחְסֵין יְיָ לִדְבֵית יְהוּדָה חוּלָקְהוֹן עַל אַרְעָא דְּקוּדְשָׁא וְיִתְרְעֵי עוֹד בִּירוּשְׁלֵם :

רש''י ונחל ה' את יהודה . לנחלתו ולחלקו :

(יז) הַ֥ס כָּל-בָּשָׂ֖ר מִפְּנֵ֣י יְהוָ֑ה כִּ֥י נֵע֖וֹר מִמְּע֥וֹן קָדְשֽׁוֹ: (ס) סָפוּ כָּל רְשִׁיעַיָּא מִן קֳדָם יְיָ אֲרֵי אִתְגְּלֵי מִמְּדוֹר קוּדְשֵׁיהּ :

רש''י הס כל בשר . כל שאר העכו''ם : כי נעור . ל' הערה והקצה :

ג (א) וַיַּרְאֵ֗נִי אֶת-יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּד֔וֹל עֹמֵ֕ד לִפְנֵ֖י מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֑ה וְהַשָּׂטָ֛ן עֹמֵ֥ד עַל-יְמִינ֖וֹ לְשִׂטְנֽוֹ: וְאַחְזְיַנִי יַת יְהוֹשֻׁע כַּהֲנָא רַבָּא קָאֵים קֳדָם מַלְאֲכָא דַיְיָ וַחֲטָאָה קָאֵים עַל יְמִּינֵיהּ לְאַסְטָנָא לֵיהּ :

רש''י לשטנו . להשטינו על שהיו בניו נשואות נשים נכריות כמו שכ' בספר עזרא וימצא מבני הכהנים אשר הושיבו נשים נכריות מבני יהושע בן יהוצדק :

(ב) וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל-הַשָּׂטָ֗ן יִגְעַ֨ר יְהוָ֤ה בְּךָ֙ הַשָּׂטָ֔ן וְיִגְעַ֤ר יְהוָה֙ בְּךָ֔ הַבֹּחֵ֖ר בִּירֽוּשָׁלִָ֑ם הֲל֧וֹא זֶ֦ה א֖וּד מֻצָּ֥ל מֵאֵֽשׁ: וַאֲמַר יְיָ לְיַחְטָא יְזִיף יְיָ בָּךְ יַחְטָא וִיזִיף יְיָ בָּךְ דְּאִתְרְעִי לְאַשְׁרָאָה שְׁכִינְתֵּיהּ בִּירוּשְׁלֵם הֲלָא דֵין אוּד מְשֵׁיזֵיב מִיְּקוֹדָא :

רש''י יגער ה' בך השטן . יגער הקב''ה בך אתה השטן וחוזר ואומר ויגער ה' בך הוא הבוחר בירושלים שלא תכנס לפניו לקטרג על הצדיק הזה הלא ראוי הוא וזכה לכך שהוצל מאש השריפה : הלא זה אוד מוצל מאש . מפורש באגדת חלק ( דף צג ) שהושלך עם אחאב בן קוליה וחבירו לאור :

כתובים - תהילים - פרק א

א (א) אַ֥שְֽׁרֵי-הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר | לֹ֥א הָלַךְ֮ בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים וּבְדֶ֣רֶךְ חַ֭טָּאִים לֹ֥א עָמָ֑ד וּבְמוֹשַׁ֥ב לֵ֝צִ֗ים לֹ֣א יָשָֽׁב: טוּבֵיהּ דִגְבַר דְלָא הַלִיךְ בְּמִלְכַּת רַשִׁיעִין וּבְאוֹרְחַת חַיָבִין לָא קָם וּבְסִיעַת מְמִקְנֵי לָא אִסְתְּחַר :

רש''י אשרי האיש . בעשרה לשונות של זמר נאמר ספר זה , בנצוח , בנגון , במזמור , בשיר , בהלל , בתפלה , בברכה , בהודאה , באשרי , בהללויה , כנגד עשרה בני אדם שאמרוהו , אדם , מלכי צדק , אברהם , משה , דוד , שלמה , אסף , ושלשה בני קרח , וחלוקין על ידותון י''א אדם היה כמש''כ בד''ה , וי''א אין ידותון שבספר זה אלא ע''ש הדתות והדינים של גזירות שעברו עליו ועל ישראל ( אשרי האיש לישפלישמנ''ץ בלעז ) . אשוריו של איש ותהלותיו של אדם אלו הם אשר לא הלך כי מתוך שלא הלך לא עמד ומתוך שלא עמד לא ישב :

(ב) כִּ֤י אִ֥ם בְּתוֹרַ֥ת יְהוָ֗ה חֶ֫פְצ֥וֹ וּֽבְתוֹרָת֥וֹ יֶהְגֶּ֗ה יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה: אֱלָהֵן בְּנִימוּסָא דַיָי רְעוּתֵיהּ וּבְאוֹרַיְתֵיהּ מְרַנֵן יֵמָם וְלֵילֵי :

רש''י כי אם בתורת ה' חפצו . הא למדת שמושב הלצים מביאו לידי בטול תורה : ובתורתו יהגה . בתחלה היא נקראת תורת ה' ומשעמל בה היא נקראת תורתו : יהגה . כל ל' הגה בלב הוא כד''א ( לקמן יט ) והגיון לבי ( ישעי' לג ) לבך יהגה אימה , ( משלי כד ) כי שוד יהגה לבם :

(ג) וְֽהָיָ֗ה כְּעֵץ֮ שָׁת֪וּל עַֽל-פַּלְגֵ֫י מָ֥יִם אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ | יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ וְעָלֵ֥הוּ לֹֽא-יִבּ֑וֹל וְכֹ֖ל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ: וִיהֵי כְּאִילָן חַיֵי דִנְצִיב עַל טְוָפֵי מוֹי דִי אִנְבֵּיהּ מְבַשֵׁל בְּעִדָנֵיהּ וְאַטְרְפוֹי לָא נָתְרִין וְכָל לַבְלְבוֹי דִמְלַבְלֵב מְגַרְגָר וּמַצְלָח :

רש''י שתול . פלנדי''ץ בלעז : פלגי . ראויארו''ש בלעז : ועלהו לא יבול . אפילו הפסולת שבו לצורך היא שיחתן של תלמידי חכמים לצורך היא וצריכה לימוד : לא יבול . לשון כמוש פלישטי''ר בלעז :

(ד) לֹא-כֵ֥ן הָרְשָׁעִ֑ים כִּ֥י אִם-כַּ֝מֹּ֗ץ אֲֽשֶׁר-תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ: לָא מְטוּל הֵיכְנָא רַשִׁיעֵי אֱלָהֵן כְּמוֹזָא דִי תַשְׁקְפִנֵיהּ עַלְעוֹלָא :

רש''י כמוץ . ל' קש קומבל''א בלעז :

(ה) עַל-כֵּ֤ן | לֹא-יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים: מְטוּל הֵיכְנָא לָא יִזְכּוּן רַשִׁיעֵי בְּיוֹמָא רַבָּא וְחַיָבִין בְּסִיעַת צַדִיקַיָא :

רש''י על כן וגו' . דבוק הוא למקרא של אחריו :

(ו) כִּֽי-יוֹדֵ֣עַ יְ֭הוָה דֶּ֣רֶךְ צַדִּיקִ֑ים וְדֶ֖רֶךְ רְשָׁעִ֣ים תֹּאבֵֽד: מְטוּל דִגְלֵי קֳדָם יְיָ אוֹרַח צַדִיקַיָא וְאוֹרְחַתְהוֹן דְרַשִׁיעֵי תְהוֹבַד :

רש''י כי יודע ה' וגו' . לפי שהוא יודע דרך צדיקים ולפניו הוא להכירה תמיד ודרך רשעים שנואה בעיניו ומעבירה מלפניו על כן לא תהא הקמת רגל לרשעים ליום הדין ולחטאים ליכתב בעדת צדיקים :

משנה שביעית פרק ג

א. מֵאֵימָתַי מוֹצִיאִין זְבָלִים לָאַשְׁפַּתּוֹת. מִשֶּׁיִּפְסְקוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִשֶּׁיִּיבַשׁ הַמָּתוֹק. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִשֶּׁיִּקָּשֵׁר:

ברטנורה   (א) מאימתי מוציאים זבלים לאשפות. דרך עובדי אדמה לכנוס הזבל למקום אחד בשדה ועושה שם אשפה גדולה עד שהוא מפזרו בשדה לזבלה: משיפסקו עוברי עבירה. לעבוד את הארץ בשנה השביעית וקודם שיפסקו עוברי עבירה, אסור, שלא יאמרו מעוברי עבירה הוא, ולזבל שדהו הוא מוציא. ויש ספרים שכתוב בהם עובדי עבודה, והיא היא: משייבש המתוק. משיהיה יבש הזבל שנותן מתיקה לפירות: משיקשר. כשמתחיל להתייבש מתעבה ונעשה קשרים, וקרובים דבריהם להיות שוים. ובירושלמי מפרש, משייבש המתוק, סדקין שבבקעה כשהמטר יורד מתמלאים מים ואינם מתיבשים אלא לאחר זמן, ונקראים מתוק על שם מתקו לו רגבי נחל (איוב כא):

ב. עַד כַּמָּה מְזַבְּלִין, עַד שָׁלשׁ (שָׁלשׁ) אַשְׁפַּתּוֹת לְבֵית סְאָה שֶׁל עֶשֶׂר עֶשֶׂר מַשְׁפֵּלוֹת שֶל לֶתֶךְ לֶתֶךְ. מוֹסִיפִין עַל הַמַּשְׁפֵּלוֹת, וְאֵין מוֹסִיפִין עַל הָאַשְׁפַּתּוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף עַל הָאַשְׁפַּתּוֹת:

ברטנורה   (ב) משפלות. קופות שמוציאין בהם זבלים, שכל משפל מחזיק לתך שהוא משאוי של חמור, והלתך חצי כור, חמש עשרה סאין: מוסיפין על המשפלות. נותן באשפה אחת משפלות כמו שהוא רוצה: ואין מוסיפין על האשפות. לעשות יותר משלש אשפות בבית סאה שלא יראה כמזבל את השדה: רבי שמעון אומר אף על האשפות. מוסיפין, כיון שיש צבור גדול במקום אחד לא מחזי כמזבל. ואין הלכה כר''ש:

ג. עוֹשֶׂה אָדָם אֶת שָׂדֵהוּ שָׁלשׁ שָׁלשׁ אַשְׁפַּתּוֹת לְבֵית סְאָה. יָתֵר מִכָּאן, (מַחֲצִיב), דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלשָׁה. עוֹשֶׂה אָדָם אֶת זִבְלוֹ אוֹצָר. רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלשָׁה אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלשָׁה. הָיָה לוֹ דָבָר מוּעָט, מוֹסִיף עָלָיו וְהוֹלֵךְ. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹסֵר, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן עַל הַסֶלַע:

ברטנורה   (ג) יתר מכאן. משלש [אשפות] מותר, והיינו דר' שמעון דרישא, והשתא אתא לאשמועינן דשרי ר''ש אפילו אין עשר משפלות ובלבד שלא יהיה בה פחות משלש, דאף על פי שיש מעט זבל באשפה, וסלקא דעתך אמינא דמודה ר''ש דאם מוסיף האשפות נראה כמזבל, קא משמע לן דלא מחזי כמזבל הואיל ואינו מפזרו: עד שיעמיק ג'. שיעמיק מקום האשפה, או יגביה משאר הקרקע ג' טפחים, שיהיה ניכר דלכנוס הזבל למקום אחד הוא עושה ולא לזבל את השדה: עושה אדם את זבלו אוצר. אותם שלש אשפות של שלשים משפלות יכול לעשות אותם אשפה אחת ולהוסיף עליהם כמו שירצה, דלא תימא כי היכי דאסור יותר משלש אשפות לבית סאה, הכי נמי אסור יותר משיעור ג' אשפות במקום אחד: ר''מ אוסר. בירושלמי מוכח דביותר מכשיעור בלבד אוסר ר''מ, אבל בכשיעור השתא בשלשה מקומות מותר, במקום אחד לא כל שכן. ואין הלכה כר''מ: היה לו דבר מועט. שאין לו להוציא בפעם א' כשיעור המפורש לעיל מוציא אותו מעט ומוסיף עליו והולך: ר''א בן עזריה אוסר. שמא לא יהיה לו זבל יותר ונראה כמזבל שדהו, עד שיוציא עשר משפלות כאחת, או עד שיעמיק ג' או יגביה ג', שכיון שאותו מקום משונה משאר השדה לא מחזי כמזבל, וכן אם נתנו על הסלע שאינו ראוי לזריעה:

ד. הַמְדַיֵּר אֶת שָׂדֵהוּ, עוֹשֶׂה סַהַר לְבֵית סָאתַיִם, עוֹקֵר שָׁלשׁ רוּחוֹת וּמַנִּיחַ אֶת הָאֶמְצָעִית. נִמְצָא, מְדַיֵּר בֵּית אַרְבַּעַת סְאִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בֵּית שְׁמוֹנַת סְאִין. הָיְתָה כָל שָׂדֵהוּ בֵּית אַרְבַּעַת סְאִין, מְשַׁיֵּר מִמֶּנָּה מִקְצָת, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן. וּמוֹצִיא מִן הַסַהַר וְנוֹתֵן לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ כְּדֶרֶךְ הַמְזַבְּלִין:

ברטנורה   (ד) המדייר שדהו. לשון דיר של בהמות שאין לו מקום פנוי להעמיד בהמותיו אלא שם ואינו מתכוין לזבל שדהו בענין זה, ודעתו להכניס הזבל לאשפתות אחר כך: סהר. כמו סחר היקף של מחיצה סביב הצאן: עוקר ג' רוחות. כשנתמלאה הסהר זבל, עוקר מן הסהר ג' רוחות וזוקפן לצד אחר של אמצעית ומדייר שם כמו כן בית סאתים. ועושה אשפות בתוך שדהו ג' אשפות לבית סאה כדאמרן: נמצא מדייר בית ד' סאים. סאתים מצד זה של מחיצה אמצעית וסאתים מצד אחר, ואשמועינן מתני' דשרי לדייר בית ארבעת סאין קודם שיעשה ממנה אשפות, אבל טפי, לא, שלא יאמרו לדייר שדהו מתכוין: מפני מראית העין. שלא יהא נראה כמתכוין לזבל שדהו אם עושה את כולה סחר: כדרך המזבלין. שלש אשפות לכל בית סאה. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

ה. לֹא יִפְתַּח אָדָם מַחֲצֵב בַּתְּחִלָּה לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, עַד שֶׁיִּהְיוּ בוֹ שָׁלשׁ מוּרְבִּיּוֹת, שֶׁהֵם שָׁלשׁ עַל שָׁלשׁ עַל רוּם שָׁלשׁ, שִׁעוּרָן עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע אֲבָנִים:

ברטנורה   (ה) מחצב. מקום בתוך שדהו שחוצבין ממנו אבנים לבנין, אם היה מכוסה עפר ולא היה נראה, אין פותחין אותו בתחלה בשביעית, שהרואה אומר לתקן שדהו הוא עושה כדי לזרוע בתוכו ולא להוציא האבנים לבנין: עד שיהא בו ג' מורביות. שיהיו נגלים ונראים מאותו מחצב קודם שביעית שלש שורות של אבנים שכל שורה מהם ג' אמות אורך ושלש אמות רוחב ברום שלש אמות, שנמצאו שם תשעה אבנים שכל אבן היא אמה על אמה ברום שלש, וכן בכל שורה ושורה, הרי עשרים ושבע אבנים לשלש שורות, ובהכי ניכר שלצורך אבנים לבנין הוא מוציאם ולא לתקן שדהו:

ו. גָּדֵר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֶשֶׂר אֲבָנִים שֶׁל מַשְּׂאוּי שְׁנַיִם שְׁנַיִם, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ. שִׁעוּר גָּדֵר, עֲשָׂרָה טְפָחִים. פָּחוֹת מִכֵּן, מְחַצֵב, וְגוֹמְמוֹ עַד פָּחוֹת מֵהָאָרֶץ טֶפַח. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ. אֲבָל מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה, יִטּוֹל. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁלֹא הִתְחִיל בּוֹ מֵעֶרֶב שְׁבִיעִית. אֲבָל אִם הִתְחִיל בּוֹ מֵעֶרֶב שְׁבִיעִית, מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה, נוֹטֵל:

ברטנורה   (ו) של משאוי שנים שנים. שיש בכל אחת מהן משאוי שני בני אדם: הרי אלו ינטלו. כולן ואפילו הקטנות שבהן ולא מתחזי כמפנה הגדר לעשות מקומו שדה: פחות מכאן מחצב. ואינו נוטלו כולו אלא גוממו ומניח מן הסלע בארץ טפח כדי שלא יהא ראוי לזריעה: במה דברים אמורים. האי דלא יפתח מחצב, והאי דגוממו: מה שהוא רוצה ליטול. דלא מיחזי כמתקן שדה, כיון דלאו דידיה הוא. ואפילו בשלו נמי לא מחזי כמתקן שדה אם התחיל ליטול מערב שביעית:

ז. אֲבָנִים שֶׁזִּעְזְעָתַן הַמַּחֲרֵשָׁה, אוֹ שֶׁהָיוּ מְכֻסוֹת וְנִתְגַּלּוּ, אִם יֵשׁ בָּהֶם שְׁתַּיִם שֶׁל מַשְּׂאוּי שְׁנַיִם שְׁנַיִם, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ. הַמְסַקֵּל אֶת שָׂדֵהוּ, נוֹטֵל אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת, וּמַנִּיחַ אֶת הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ. וְכֵן גַּרְגַּר שֶׁל צְרוֹרוֹת אוֹ גַל שֶׁל אֲבָנִים, נוֹטֵל אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת, וּמַנִּיחַ אֶת הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ. אִם יֵשׁ תַּחְתֵּיהֶן סֶלַע אוֹ קַשׁ, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ:

ברטנורה   (ז) שזעזעתן המחרישה. ואפילו לא זעזעתן אלא שעתידה לזעזען הוי כאילו זעזעתן: הרי אלו ינטלו. כולן, אגב אותן שתים: המסקל שדהו. שמסלק האבנים מן השדה, לשון סקלו מאבן (ישעיה סב): ומניח את התחתונות הנוגעות בארץ. דבכהאי גוונא לא מיחזי כמתקן שדה: גרגיר של צרורות וגל של אבנים. קטנות: אם יש תחתיהן סלע או קש. לא מחזי כמתקן כיון דאין המקום ראוי לזריעה:

ח. אֵין בּוֹנִין מַדְרֵגוֹת עַל פִּי הַגֵּאָיוֹת עֶרֶב שְׁבִיעִית מִשֶּׁפָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקְּנָן לַשְּׁבִיעִית. אֲבָל בּוֹנֶה הוּא בַּשְּׁבִיעִית מִשֶּׁפָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקְּנָן לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. וְלֹא יִסְמוֹךְ בֶּעָפָר, אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא חַיִץ. כָּל אֶבֶן שֶׁהוּא יָכוֹל לִפְשׁוֹט אֶת יָדוֹ וְלִטְּלָהּ, הֲרֵי זוֹ תִנָּטֵל:

ברטנורה   (ח) אין בונין מדרגות. מעלות על פני הגאיות שלא יחליקו בירידתן לקחת המים שנתקבצו בעמק באותן הגומות דנראה כמתקנן להשקות בהן שדותיו בשביעית: לא יסמוך בעפר. אם בא להיות סוכר מקום יציאת המים באבנים, לא יתן עפר וטיט בין האבנים משום דמחזי טפי שהוא מתכוין להשקות מהן שדותיו: אבל עושה הוא חייץ. אבנים סדורות זו על גב זו כעין גדר בלא עפר וטיט: כל אבן. שבשדהו, אפילו קטנה אם כשהוא בונה הגדר או הבנין יכול לפשוט ידו וליטלה ולבנות בה: הרי זו תנטל. שהגדר מוכחת עליו דלבנות גדרו הוא נוטלה ולא לתקן השדה לזריעה:

ט. אַבְנֵי כָתֵף, בָּאוֹת מִכָּל מָקוֹם. וְהַקַּבְּלָן, מֵבִיא מִכָּל מָקוֹם. וְאֵלּוּ הֵם אַבְנֵי כָתֵף, כָּל שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִנָּטֵל בְּאַחַת יָד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַבְנֵי כָתֵף כִּשְׁמָן, כָּל שֶׁהֵן נִטָּלוֹת שְׁתַּיִם שָׁלשׁ עַל הַכָּתֵף:

ברטנורה   (ט) באות מכל מקום. אפילו מתוך שלו דמידע ידיע דלבנין קבעי להו ולא לתקן את השדה: והקבלן. שקיבל שדה באריסות מביא מכל מקום ואפילו מאותה שדה שהוא אריס בה, אפילו אבנים קטנות שאין [שדה זו חשובה כשלו. ויש מפרשים, והקבלן שדרכו לבנות בנינים בקבולת שאין] כוונתו אלא לקבץ אבנים מביא [מכל מקום ואפילו משדה] שלו: ר' יוסי אומר כו'. והלכה כר' יוסי:

י. הַבּוֹנֶה גָדֵר בֵּינוֹ וּבֵין רְשׁוּת הָרַבִּים מֻתָּר לְהַעֲמִיק עַד הַסֶלַע. מַה יַּעֲשֶׂה בֶּעָפָר צוֹבְרוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּמְתַקְּנוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין מְקַלְקְלִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, כָּךְ לֹא יְתַקֵּנוּ. מַה יַּעֲשֶׂה בֶּעָפָר, צוֹבְרוֹ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כְּדֶרֶךְ הַמְזַבְּלִין. וְכֵן הַחוֹפֵר בּוֹר וְשִׁיחַ וּמְעָרָה:

ברטנורה   (י) להעמיק עד הסלע. ולא חיישינן דלמא ממלך וזרע ליה שאין דרך בני אדם לזרוע סמוך לרשות הרבים אבל בינו לבין חבירו חיישינן דלמא ממלך וזרע ליה ואסור: צוברו ברשות הרבים. ואחר כך נוטלו משם ומתקן את רשות הרבים כמו שהיה: כשם שאין מקלקלים רשות הרבים כך לא יתקן. כלומר לא מבעיא לצבור עפרו לרשות הרבים שהוא אסור אף על פי שיסירנו אחר כך שהרי מקלקל הוא לשעה, אלא אפילו לתקן אסור; כגון אם היו אבנים או עפר מפוזרים ברשות הרבים לא יצברם במקום אחד, אלא יסלקם לגמרי מרשות הרבים, והיינו דקאמר כשם שאין מקלקלין רשות הרבים לצבור עפרו לרשות הרבים אף על פי שדעתו לסלקו מיד, כך לא יתקן לצבור אבנים או עפר המפוזרים ברשות הרבים ולשום אותם בצדי רשות הרבים לפי שעה, אלא יסלקם מיד לגמרי מכל רשות הרבים ויוציאם לים או לנהר: מה יעשה בעפר. אליבא דרבי עקיבא: צוברו בתוך שדהו כדרך המזבלים. שלש אשפות לבית סאה: וכן החופר בור שיח ומערה. בשאר ימות השנה, פליגי בה רבי יהושע ורבי עקיבא, לרבי יהושע צוברו ברשות הרבים ובלבד שיסלקנו אחר כך ויתקן רשות הרבים כמו שהיה, ולר' עקיבא אף על פי שדעתו לתקן אסור, אלא צוברו ברשותו. והלכה כר' עקיבא:

גמרא ברכות דף ל''ד ע''א

אָמַר רַב הוּנָא טָעָה בְּשָׁלש רִאשׁוֹנוֹת חוֹזֵר לְרֹאשׁ. בְּאֶמְצָעִיּוֹת חוֹזֵר לְאַתָּה חוֹנֵן. בָּאַחֲרוֹנוֹת חוֹזֵר לַעֲבוֹדָה. וְרַב אָסֵי אָמַר אֶמְצָעִיּוֹת אֵין לָהֶם סֵדֶר. מָתִיב רַב שֵׁשַׁת מֵהֵיכָן הוּא חוֹזֵר מִתְּחִלַּת בְּרָכָה שֶׁטָעָה זֶה תִּיּוּבְתָא דְרַב הוּנָא אָמַר לָךְ רַב הוּנָא אֶמְצָעִיּוֹת כֻּלְּהוּ חָדָא בִּרְכְּתָא נִינְהוּ. אָמַר רַב יְהוּדָה לְעוֹלָם אַל יִשְׁאַל אָדָם צְרָכָיו לֹא בְשָׁלשׁ רִאשׁוֹנּוֹת וְלֹא בְשָׁלשׁ אַחֲרוֹנוֹת אֶלָּא בְאֶמְצָעִיּוֹת דְאָמַר רִבִּי חֲנִינָא רִאשׁוֹנוֹת דוֹמֶה לְעֶבֶד שֶׁמְסַדֵּר שְׁבַח לִפְנֵי רַבּוֹ. אֶמְצָעִיּוֹת דּוֹמֶה לְעֶבֶד שֶׁמְּבַקֵּשׁ פְּרַס מֵרַבּוֹ. אַחֲרוֹנוֹת דּוֹמֶה לְעֶבֶד שֶׁקִבֵּל פְּרַס מֵרַבּוֹ וְנִפְטַר וְהוֹלֵךְ לוֹ. תָּנוּ רַבָּנָן מַעֲשֵׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁיָרַד לִפְנֵי הַתֵּיבָה בִּפְנֵי רִבִּי אֱלִיעֶזֶר וְהָיָה מַאֲרִיךְ יוֹתֵר מִדַּאי אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו רַבֵּינוּ כַּמָּה אַרְכָּן הוּא זֶה אָמַר לָהֶם כְּלוּם מַאֲרִיךְ יוֹתֵר מִמּשֶה רַבֵּינוּ דִכְתִיב בֵּיהּ (דברים ט') אֶת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה וְגוֹ'. שׁוּב מַעֲשֵׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁיָּרַד לִפְנֵי הַתֵּיבָה בִּפְנֵי רִבִּי אֱלִיעֶזֶר וְהָיָה מְקַצֵר יוֹתֵר מִדַּאי. אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו כַּמָּה קַצְרָן הוּא זֶה. אָמַר לָהֶם כְּלוּם מְקַצֵר יוֹתֵר מִמּשֶה רַבֵּינוּ דִכְתִיב (במדבר י''ב) אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ. אָמַר רִבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַב חַסְדָּא. כָּל הַמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲבֵירוֹ אֵין צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ וְלֹא קָמַדְכַּר שְׁמָהּ דְּמִרְיָם:

רש''י אין להם סדר. ואם דלג ברכה אחת ואח''כ נזכר בה אומרה אף שלא במקומה: מתחלת הברכה שטעה זה. וממילא משתמע דגומר ממנה והלאה אלמא על סדרה צריך לחזור ולאומרה: חדא ברכתא נינהו. ודקתני מתניתין מתחלת ברכה שטעה זה היינו אתה חונן: ונפטר. נוטל רשות: א''צ להזכיר שמו. של חולה:

זוהר בהעלתך דף קמ''ח ע''ב

רַבִּי אַבָּא פָּתַח (תהלים פט) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה יְיָ בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן. הָאי קְרָא אוּקְמוּהָ אֲבָל תָּא חֲזֵי זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב לוֹן אוֹרַיְיתָא קַדִּישָׁא וְאוֹלִיף לוֹן אָרְחוֹי לְאִתְדַבְּקָא בֵיהּ וּלְמֵיטַר פִּקּוּדֵי דְאוֹרַיְיתָא לְמִזְכֵּי בְהוּ לְעַלְמָא דְאָתֵי וְקָרִיב לְהוּ בְשַׁעְתָּא דְנַפְקוּ מִמִּצְרַיִם דְּהָא כְדֵין אַפִּיק לוֹן מֵרְשׁוּתָא אַחֲרָא וְסָלִיק לוֹן לְאִתְאַחֲדָא בִשְׁמֵיהּ וּכְדֵין אִקְרוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּנֵי חוֹרִין מִכֹּלָא דְּלָא יַתְבוּ תַּחוֹת רְשׁוּתָא וְסָלִיק לוֹן לְאַחֲדָא בִּשְׁמֵיהּ דְּסָלִיק עַל כֹּלָא דְשָׁלִיט עַל עִלָּאִין וְתַתָּאִין וּמִגּוֹ רְחִימוּתָא דִילְהוֹן קָרָא לוֹן (שמות ד') בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל כְּגוֹוָנָא (דִקְדוּשָׁה) עִלָּאָה. (וְעַל דָּא) קָטַל (וְקָטַל) כָּל בְּכוֹר דִּלְעֵילָא וְתַתָּא וְשָׁרָא קְטִירִין וְאִסָרִין דְעִלָּאִין וְתַתָּאִין בְּגִין לְאַפָּקָא לוֹן וְעָבַד לוֹן בְּנֵי חוֹרִין מִכֹּלָּא וְעַל דָּא לָא בָעָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לֹא מַלְאָךְ וְלֹא שָׂרָף אֶלָּא אִיהוּ. וְעוֹד דְהָא אִיהוּ יָדַע לְאַבְחָנָא וּלְמִנְדַּע כֹּלָּא וּלְמִשְׁרֵי אֲסִירִין וְלָאו אִינוּן בִּרְשׁוּתָא דִשְׁלִיחָא אַחֲרָא אֶלָּא בִידֵיהּ. תָּא חֲזֵי בְּהַהוּא לֵילְיָא דְבָעָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְקַטְלָא כָל אִינוּן בְּכוֹרֵי כְמָה דְאִתְמַר בְּשַׁעְתָּא דְרָמַשׁ לֵילְיָא אָתוּ מְזַמְּרִין לְזַמְּרָא קָמֵיהּ אָמַר לוֹן לָאו עִידָן הוּא דְהָא שִׁירָתָא אַחֲרָא מְזַמְּרִין בָּנַי בְּאַרְעָא בְּשַׁעְתָּא דְּאִתְפְּלִיג לֵילְיָא אִתְעַר רוּחַ צָפוֹן וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא כְדֵין עָבַד נוּקְמִין וְיִשְׂרָאֵל עַבְדִין שִׁירָתָא בְּקוֹל רָם (וְיִשְׂרָאֵל מְזַמְּרִין וְאָמְרִין הַלְּלָא בְקוֹל רָם) וּכְדֵין עְבַד לוֹן בְּנֵי חוֹרִין מִכֹּלָא וּמַלְאָכִין עִלָּאִין וְכָל מַשִּׁרְיָין כֻּלְּהוּ הֲווּ צַיְיתִין לְהוֹן לְקַלֵּיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל בָּתַר דְּאִתְגְּזָרוּ רְשִׁימוּ לְבָתֵּיהוֹן מֵהַהוּא דָמָא מִדָּמָא דְפִסְחָא בִּתְלַת רְשִׁימִין (שם יב) עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת מַאי טַעְמָא הָא אוּקְמוּהָ בְּגִין דְאִיהוּ רְשִׁימָא קַדִּישָׁא וּמְחַבְּלָא כַד אִיהוּ נָפִיק וְחָמֵי הַהוּא דָמָא דְהָוָה רְשִׁים עַל הַהוּא פִּתְחָא חַיִיס עָלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל הָדָא הוּא דִכְתִיב וּפָסַח יְיָ עַל הַפֶּתַח וגו'

תרגום הזוהר רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְכוּ': (תהלים פ''ט) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְּרוּעָה ה' בְּאוֹר פָּנֶיךְ יְהַלֵּכוּן. מִקְרָא זֶה הֶעֱמִידוּהוּ. אֲבָל בֹּא וּרְאֵה, אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לָהֶם הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, וְלִמֵּד אוֹתָם דְּרָכָיו לְהִתְדַבֵּק בּוֹ, וְלִשְׁמוֹר מִצְווֹת הַתּוֹרָה לִזְכּוֹת בָּהֶן לָעוֹלָם הַבָּא. וְקֵרַב אוֹתָם בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם, כִּי אָז הוֹצִיאָם מֵרְשׁוּת אַחֶרֶת, וְהֶעֱלָה אוֹתָם לְהִתְאַחֵד בִּשְׁמוֹ, אָז נִקְרְאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּנֵי חוֹרִין מִכֹּל, שֶׁלֹּא יֵשְׁבוּ תַּחַת רְשׁוּת אַחֶרֶת, וְהֶעֱלָה אוֹתָם לְהִתְאָחֵד בִּשְׁמוֹ הָעוֹלֶה עַל הַכֹּל, הַשּׁוֹלֵט עַל עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים. וּמִתּוֹךְ אַהֲבָתָם קָרָא אוֹתָם (שמות ד'), בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל, כְּעֵין שֶׁלְּמַעְלָה, כְּמוֹ ז''א הַנִּקְרָא בְּכוֹר. וְהָרַג כָּל בְּכוֹר שֶׁלְּמַעְלָה וּלְמַטָּה, מִסִּטְרָא אַחֲרָא, וְהִתִיר קְשָׁרִים וַאֲסוּרִים שֶׁל עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, שֶׁעָשׂוּ הַמִּצְרִיִּים שֶׁלֹּא יוּכְלוּ יִשְׂרָאֵל לָצֵאת מִמִּצְרַיִם, כְּדֵי לְהוֹצִיאָם, וְעָשָׂה אוֹתָם בְּנֵי חוֹרִין מִכֹּל, וְעַל כֵּן לֹא רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹצִיאָם עַל יְדֵי מַלְאָךְ וְלֹא שָׂרָף אֶלָּא הוּא עַצְמוֹ. וְעוֹד, כִּי הוּא יָדַע לְהַבְחִין בֵּין בְּכוֹר וְשֶׁאֵינוֹ בְּכוֹר, וְלָדַעַת הַכֹּל, וְלִפְתּוֹחַ אֲסוּרִים, וְאֵינָם בִּרְשׁוּת שָׁלִיחַ אַחֵר אֶלָּא בְּיָדוֹ. בֹּא וּרְאֵה, בַּלַּיְלָה הַהוּא שֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַהֲרוֹג כָּל אֵלּוּ הַבְּכוֹרִים, כְּמוֹ שֶׁלָּמַדְנוּ, בְּשָׁעָה שֶׁהֱחֶשִׁיךְ הַלַּיְלָה, בָּאוּ מְזַמְּרִים לְזַמֵּר לְפָנָיו. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין הַזְּמָן לוֹמָר שִׁירָה, כִּי שִׁירָה אַחֶרֶת מְזַמְּרִים בָּנַי בָּאָרֶץ. בְּשָׁעָה שֶׁנֶּחֱלָק הַלַּיְלָה, נִתְעוֹרְרָה רוּחַ צָפוֹן וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה אָז נְקָמוֹת לְיִשְׂרָאֵל וְיִשְׂרָאֵל מְזַמְּרִים שִׁירָה בְּקוֹל רָם, וְאָז עָשָׂה אוֹתָם בְּנֵי חוֹרִין מִכֹּל. וְהַמַּלְאָכִים הָעֶלְיוֹנִים וְכָל מַחֲנוֹת הָעֶלְיוֹנִים כֻּלָּם, הָיוּ מַקְשִׁיבִים לְקוֹלָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אַחַר שֶׁנִּמּוֹלוּ, וְרָשְׁמוּ בָּתֵּיהֶם מֵאוֹתוֹ הַדָּם וּמִדָּם הַפֶּסַח בְּשָׁלֹשׁ רְשִׁימוֹת (שמות י''ב) עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת. מַהוּ הַטַּעַם שֶׁרָשְׁמוּ הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וּשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת. הֲרֵי הֶעֱמִידוּהוּ, מִשּׁוּם שֶׁהוּא רוֹשֶׁם קָדוֹשׁ. וְהַמְּחַבֵּל, כְּשֶׁיָּצָא וְרָאָה אוֹתוֹ הַדָּם שֶׁהָיָה רָשׁוּם עַל הַפֶּתַח, רִחֵם עַל יִשְׂרָאֵל. ז''שׁ וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְגוֹ'.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק ז'

א. סֵדֶר תְּפִלּוֹת כָּךְ הוּא בַּשַׁחַר מַשְׁכִּים אָדָם וּמְבָרֵךְ בְּרָכוֹת אֵלּוּ. וְקוֹרֵא הַזְּמִירוֹת וּמְבָרֵךְ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם. וְקוֹרֵא אַחַר כָּךְ שְׁמַע וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ וּמְדַלֵּג קְדוּשָׁה מִן הַבְּרָכָה רִאשׁוֹנָה שֶׁלְּפָנֶיהָ שֶׁאֵין הַיָּחִיד אוֹמֵר קְדוּשָׁה. וּכְשֶׁהוּא חוֹתֵם גָּאַל יִשְׂרָאֵל מִיָּד יַעֲמוֹד כְּדֵי שֶׁיִּסְמוֹךְ גְּאוּלָה לִתְפִלָּה וּמִתְפַּלֵּל מְעוֹמֵד כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וּכְשֶׁיַשְׁלִים יֵשֵׁב וְיִפּוֹל עַל פָּנָיו וּמִתְחַנֵּן וּמַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ וּמִתְחַנֵן מְעַט וְהוּא יוֹשֵׁב בְּדִבְרֵי תַחֲנוּנִים וְאַחַר כַּךְ יִקְרָא תְּהִלָּה לְדָוִד (מִיוֹשֵׁב) וּמִתְחַנֵּן כְּפִי כֹחוֹ וְיִפָּטֵר לְמַעֲשָׂיו: ב. וּבִתְפִלַּת הַמִּנְחָה מַתְחִיל לִקְרוֹא תְהִלָּה לְדָוִד מְיוֹשֵׁב וְאַחַר כַּךְ עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַמִּנְחָה וּכְשֶׁמַּשְׁלִים נוֹפֵל עַל פָּנָיו וּמִתְחַנֵּן וּמַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ וּמִתְחַנֵּן כְּפִי כֹחוֹ וְיִפָּטֵר לְמַעֲשָׂיו. וּבִתְפִלַּת הָעֶרֶב קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ וְסוֹמֵךְ גְּאוּלָה לִתְפִלָּה וּמִתְפַּלֵּל מְעוֹמֵד וּכְשֶׁיַשְׁלִים יֵשֵׁב מְעַט וְיִפָּטֵר. וְהַמִּתְחַנֵן אַחַר תְּפִלַּת עַרְבִית הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּבָרֵךְ הַשְׁכִּיבֵנוּ אַחַר גָּאַל יִשְׂרָאֵל אֵינָה הֵפְסֵק בֵּין גְּאוּלָה לִתְפִלָּה וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן כִּבְרָכָה אַחַת אֲרוּכָּה:

מוסר

מספר חסידים סימן ע''ד ע''ה

אַל תְּהִי בָז לְדִבּוּר אָחִיךָ כְּשֶׁהוּא מְדַבֵּר בְּגַאֲוָה דְבָרִים שֶׁאֵין הַדַּעַת סוֹבְלָתָן וְנוֹחַ לָךְ לְהַשְׁפִּילוֹ מִגַּאֲוָתוֹ וּלְתוֹפְשׂוֹ בִדְבָרָיו אַל תָּחוּשׁ בָזֶה כִּי מַה תַרְוִיח בְּדָבָר וְאַל תְּקַנְטֵר שׁוּם אָדָם אֲפִלּוּ נָכְרִי כִּי כַּאֲשֶׁר אַתָּה תִשְׁכַּח יִהְיֶה אִתּוֹ לְזִכָּרוֹן כְּמַעֲשֵׂה רוֹעֶה הַחֲזִירִים: אַל תַּגְבִּיהַּ קוֹלְךָ לְהָשִׁיב עַזוּת אַךְ כָּל דְּבָרֶיךָ תְּדַבֵּר בַּעֲנָוָה וְכָבוֹד כִּי דִבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים. וְאַל תַּרְבֶּה דְבָרִים בְּטֵלִים. אִם עָמַדְתָּ בֵּין הָאֲנָשִׁים וְכָל שֶׁכֵּן בֵּין הַנָּשִׁים אַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה. אִם בָּאוּ לֵצִים בִּמְקוֹם מוֹשָׁבָךְ פִּתְאוֹם וּמְדַבְּרִים דִּבְרֵי הֲבָאי אַל תּוֹכִיחֵם פֶּן יִשְׂנְאוּךָ לֵךְ מֵאֶצְלָם פֶּן תִּלְמוֹד מִמַּעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים כִּי הַלֵּיצָנוּת שְׁנִיָּה לְעֶרְוָה:

בהעלותך יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) וְכֹֽה-תַעֲשֶׂ֤ה לָהֶם֙ לְטַֽהֲרָ֔ם הַזֵּ֥ה עֲלֵיהֶ֖ם מֵ֣י חַטָּ֑את וְהֶֽעֱבִ֤ירוּ תַ֨עַר֙ עַל-כָּל-בְּשָׂרָ֔ם וְכִבְּס֥וּ בִגְדֵיהֶ֖ם וְהִטֶּהָֽרוּ: וּכְדֵין תַּעְבֵּד לְהוֹן לְדַכּוֹאֵיהוֹן אֲדֵי עֲלֵיהוֹן מַיָא דְחַטָאתָא וְיַעְבְּרוּן מַסְפַּר עַל כָּל בִּשְׂרְהוֹן וִיחַוְרוּן לְבוּשֵׁיהוֹן וְיִדְכּוּן:

רש''י הזה עליהם מי חטאת. של אפר הפרה מפני טמאי מתים שבהם: והעבירו תער. מצאתי בדברי רבי משה הדרשן, לפי שנתנו כפרה על הבכורות שעבדו עבודה זרה והיא קרויה זבחי מתים, והמצורע קרוי מת, הזקיקם תגלחת כמצורעים:

(ח) וְלָֽקְחוּ֙ פַּ֣ר בֶּן-בָּקָ֔ר וּמִ֨נְחָת֔וֹ סֹ֖לֶת בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן וּפַר-שֵׁנִ֥י בֶן-בָּקָ֖ר תִּקַּ֥ח לְחַטָּֽאת: וְיִסְבוּן תּוֹר בַּר תּוֹרֵי וּמִנְחָתֵהּ סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשָׁח וְתוֹר תִּנְיָן בַּר תּוֹרֵי תִּסַב לְחַטָאתָא:

רש''י ולקחו פר בן בקר. והוא עולה, כמו שנאמר (פסוק יב) ועשה את האחד עולה, והוא קרבן צבור בעבודה זרה: ופר שני. מה תלמוד לומר שני, לומר לך, מה עולה לא נאכלת, אף חטאת לא נאכלת. ובזו יש סמך לדבריו בתורת כהנים. ואומר אני שהוראת שעה היתה, ששעיר היה להם להביא לחטאת עבודה זרה עם פר העולה:

(ט) וְהִקְרַבְתָּ֙ אֶת-הַלְוִיִּ֔ם לִפְנֵ֖י אֹ֥הֶל מוֹעֵ֑ד וְהִ֨קְהַלְתָּ֔ אֶֽת-כָּל-עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וּתְקָרֵב יָת לֵוָאֵי לִקְדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא וְתִכְנוֹשׁ יָת כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

רש''י והקהלת את כל עדת. לפי שהלוים נתנים קרבן כפרה תחתיהם, יבואו ויעמדו על קרבנם ויסמכו את ידיהם עליהם:

(י) וְהִקְרַבְתָּ֥ אֶת-הַלְוִיִּ֖ם לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וְסָֽמְכ֧וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת-יְדֵיהֶ֖ם עַל-הַלְוִיִּֽם: וּתְקָרֵב יָת לֵוָאֵי קֳדָם יְיָ וְיִסְמְכוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת יְדֵיהוֹן עַל לֵוָאֵי:

נביאים - זכריה - פרק ג

(ג) וִיהוֹשֻׁ֕עַ הָיָ֥ה לָבֻ֖שׁ בְּגָדִ֣ים צוֹאִ֑ים וְעֹמֵ֖ד לִפְנֵ֥י הַמַּלְאָֽךְ: וִיהוֹשֻׁעַ הֲווֹ לֵיהּ בְּנִין דִּנְסִיבָן לְהוֹן נְשִׁין דְּלָא כַשְׁרִין לִכְהוּנְּתָא וְקָאִים קֳדָם מַלְאֲכָא :

רש''י לבוש בגדים צואים . כתרגומו הוו ליה בנין דנסבין להון נשין דלא כשרין לכהונתא והיה נענש הוא על שלא מיחה בידם :

(ד) וַיַּ֣עַן וַיֹּ֗אמֶר אֶל-הָעֹמְדִ֤ים לְפָנָיו֙ לֵאמֹ֔ר הָסִ֛ירוּ הַבְּגָדִ֥ים הַצֹּאִ֖ים מֵעָלָ֑יו וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו רְאֵ֨ה הֶעֱבַ֤רְתִּי מֵעָלֶ֙יךָ֙ עֲוֹנֶ֔ךָ וְהַלְבֵּ֥שׁ אֹתְךָ֖ מַחֲלָצֽוֹת: וַאֲתֵיב וַאֲמַר לְדִמְשַׁמְּשִׁין קֳדָמוֹהִי לְמֵימָר וַאֲמָרוּ לֵיהּ וְיַפִּיק נְשִׁין דְּלָא כַשְׁרִין לִכְהוּנְּתָא מִבֵּיתֵיהּ וַאֲמַר לֵיהּ חֲזֵי דְּאַעְדִּיתִי מִנָּךְ חוֹבָךְ וְאַלְבִּישִׁית יָתָךְ זַכְוָון :

רש''י הסירו הבגדים הצואים מעליו . יבדילו בניו את נשותיהם וימחול לו : מחלצות . חליפות בגדים נאי' כלומר זכיות אבל לפי שדימה העון לבגדים צואים דימה הזכיות למחלצות בגדים נאים ולבנים :

(ה) וָאֹמַ֕ר יָשִׂ֛ימוּ צָנִ֥יף טָה֖וֹר עַל-רֹאשׁ֑וֹ וַיָּשִׂימוּ֩ הַצָּנִ֨יף הַטָּה֜וֹר עַל-רֹאשׁ֗וֹ וַיַּלְבִּשֻׁ֙הוּ֙ בְּגָדִ֔ים וּמַלְאַ֥ךְ יְהוָ֖ה עֹמֵֽד: וַאֲמָרִית שַׁווּ מַצְנְפָא דָּכְיָא עַל רֵישֵׁיהּ וְשַׁוִּיאוּ מַצְנְפָא דָּכְיָא עַל רֵישֵׁיהּ וְאַסְּבוּהִי אִתְּתָא דְּכַשְׁרָא לִכְהוּנְּתָּא וּמַלְאֲכָא דַיְיָ קָאֵים :

רש''י ואומר . אני זכריה : ישימו צניף טהור וגו' . בקשתי רחמים עליו :

(ו) וַיָּ֙עַד֙ מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֔ה בִּיהוֹשֻׁ֖עַ לֵאמֹֽר: וְאַסְהֵיד מַלְאֲכָא דַיְיָ בִּיהוֹשֻׁעַ לְמֵימָר :

רש''י ויעד . לשון התראה כמו ( דברים לא ) ואעידה בם את השמים וגו' :

כתובים - תהילים - פרק מב

מב (א) לַמְנַצֵּ֗חַ מַשְׂכִּ֥יל לִבְנֵי-קֹֽרַח: לְשַׁבָּחָא בְּשִּׂכְלָא טָבָא עַל יְדֵיהוֹן דִבְנֵי קרַח :

רש''י לבני קרח . אסיר ואלקנה ואביאסף הם היו תחלה בעצת אביהם ובשעת המחלוקת פרשו וכשנבלעו כל סביבותיה' ופתחה הארץ את פיה נשאר מקומם בתוך פי הארץ כענין שנאמר ובני קרח לא מתו ושם אמרו שירה ושם יסדו המזמורי' הללו ועלו משם ושרת' עליהם רוח הקודש ונתנבאו על הגליות ועל חרבן הבית ועל מלכות בית דוד :

(ב) כְּאַיָּ֗ל תַּעֲרֹ֥ג עַל-אֲפִֽיקֵי-מָ֑יִם כֵּ֤ן נַפְשִׁ֨י תַעֲרֹ֖ג אֵלֶ֣יךָ אֱלֹהִֽים: הֵיךְ אַיָלָא דִי מְרַגֵג עַל פַּצִידֵי מַיָא הֵיכְנָא נַפְשִׁי מְרַגְגָא לְוָתָךְ יְיָ :

רש''י כאיל תערג על אפיקי מים . ל' ערג נופל על קול האיל כאשר יפול לשון נהם לארי ושקוק לדוב וגעה לשוורים , וצפצוף לעופות , אמרו רבותינו האילה הזאת חסידה שבחיות וכשהחיות צמאו' למים הם מתכנסות אליה שתתלה עיניה למרום ומה היא עושה חופרת גומא ומכנסת קרניה לתוכה וגועה , והקב''ה מרחם עליה והתהום מעלה לה מים . כאיל תערוג . כאילת תערוג לא נאמר וכאיל יערוג לא נאמר אלא כאיל תערוג דבר הכתוב בזכר ובנקיב' הזכר עורג על עסק המי' כמו שפרשנו , הנקיבה כשהיא כורעת לילד והי' צועקת הקב''ה מרחם עליה , ומנחם חבר תערוג עם לחייו כערוגת הבשם אכן לא יתכנו דבריו , גם דונש פתר אותו לשון קול של איל ( סא''א ) :

(ג) צָמְאָ֬ה נַפְשִׁ֨י | לֵאלֹהִים֮ לְאֵ֪ל חָ֥י מָתַ֥י אָב֑וֹא וְ֝אֵרָאֶ֗ה פְּנֵ֣י אֱלֹהִֽים: צְחָת לָךְ נַפְשִׁי לֵאלָהָא תַּקִיפָא חַיָא וְקַיָמָא אֵמָתַי אֵעוּל וְאֶחְמֵי זִיו שְׁכִינְתָּא דַיְיָ :

רש''י מתי אבא ואראה פני אלהי' . לעלות לרגל ונתנבא כאן חורבן הבית ונאמר כאן מה תשתוחחי ג' פעמים כנגד שלש מלכיות העתידות לבטל עבודת המקדש וישראל צועקים ונגאלים מלכות בבל ויון ואדום . צמאה נפשי . כנסת ישראל אומרת כן בגלות בבל :

(ד) הָֽיְתָה-לִּ֬י דִמְעָתִ֣י לֶ֭חֶם יוֹמָ֣ם וָלָ֑יְלָה בֶּאֱמֹ֥ר אֵלַ֥י כָּל-הַ֝יּ֗וֹם אַיֵּ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ: הֲוָת לִי דִמְעָתִי לְמִבְרֵי יֵימָם וְלֵילֵי בִּדְיֵימָר לִי סָנְאָה כָּל יוֹמָא אָן הוּא אֱלָהָךְ :

רש''י היתה לי דמעתי לחם . מכאן שהצרה משבעת את האדם ואינו מבקש לאכול וכן הוא אומר בחנה ותבכה ולא תאכל ( שמואל א א' ) :

משנה פסחים פרק ב

א. כָּל שָׁעָה שֶׁמֻּתָּר לֶאֱכוֹל, מַאֲכִיל לַבְּהֵמָה לַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת, וּמוֹכְרוֹ לַנָּכְרִי, וּמֻתָּר בַּהֲנָאָתוֹ. עָבַר זְמַנּוֹ, אָסוּר בַּהֲנָאָתוֹ, וְלֹא יַסִיק בּוֹ תַּנּוּר וְכִירַיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין בִּעוּר חָמֵץ אֶלָּא שְׂרֵפָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף מְפָרֵר וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מַטִּיל לַיָּם:

ברטנורה   (א) כל שעה שמותר לאכול. מדלא קאמר כל שעה שאוכל מאכיל, ונקט לה בתרי לישני, משמע דאתרי גברי קאי, והכי קאמר, כל שעה שמותר לכהן לאכול בתרומה מאכיל ישראל חולין לבהמתו, ומתניתין רבן גמליאל היא שרבן גמליאל אומר חולין נאכלין כל ארבע ותרומה כל חמש. ולית הלכתא כוותיה, אלא בין בתרומה בין בחולין אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש: מאכיל לבהמה לחיה ולעופות. צריכי, דאי תנא בהמה, הוה אמינא בהמה דאי משיירא חזי לה ומבער ליה אין, אבל חיה כגון נמיה וחתול וחולדה דאורחה להצניע אימא לא. ואי תנא חיה, הוה אמינא חיה דאי משיירא מצנעא ליה ולא עבר עליה על בל יראה אימא אין, אבל בהמה זמנין דמשיירא ולאו אדעתיה לבערו ועבר עליה על בר יראה אימא לא. קמשמע לן. ועופות, איידי דתנא בהמה וחיה תנא נמי עופות: ומוכרו לנכרי. לאפוקי מבית שמאי דאמרי לא ימכור אדם חמצו לנכרי אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם הפסח דקסברי מצווה אני לבערו מן העולם ולא שיהיה קיים: ומותר בהנאתו. בהנאת אפרו, כגון אם חרכו באור קודם זמן איסורו מותר ליהנות באפרו אפילו לאחר זמן איסורו: עבר זמנו. משהגיעה שעה ששית אע''פ שאין איסורו אלא מדברי סופרים אסור בהנאתו כאילו היה מאיסורי הנאה של תורה שאם קידש בו אשה אין חוששין לקידושיו ואפילו בחמץ נוקשה כגון דגן שנפל עליו דלף וכיוצא בו שבפסח עצמו אין איסורו אלא מדברי סופרים אם קידש בו אשה ביום ארבעה עשר משהגיע שעה ששית אין חוששין לקידושיו: ולא יסיק בו תנור וכירים. לר' יהודה איצטריך דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, מהו דתימא בהדי דקא שריף ליה ליתהני מיניה, קמשמע לן דלא, דאפילו כדרך ביעורו אסור ליהנות ממנו מכי מטא זמן איסוריה: רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה. דיליף מנותר האסור בהנאה וענוש כרת כחמץ, ומצותו בשריפה ולא בדבר אחר. ורבנן לא ילפי מנותר, דחלב של שור הנסקל יוכיח, שאסור באכילה ובהנאה וענוש כרת ואין טעון שריפה:

ב. חָמֵץ שֶׁל נָכְרִי שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח, מֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר בַּהֲנָאָה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג) לֹא יֵרָאֶה לְךָ (שְׂאֹר):

ברטנורה   (ב) מותר בהנאה. לאו למימרא דבאכילה אסור, אלא איידי דבעי למתנא סיפא ושל ישראל אסור בהנאה תנא גבי נכרי מותר בהנאה. אי נמי, משום דאיכא דנהגי איסורא בפת של נכרי, משום הכי לא תני בהדיא חמץ של נכרי מותר באכילה: משום שנאמר לא יראה לך. כלומר קנסא קנסינן ליה הואיל ועבר על לא יראה לך. אי נמי, ארישא קאי, חמץ של נכרי מותר משום שנאמר לא יראה לך ודרשינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים:

ג. נָכְרִי שֶׁהִלְוָה אֶת יִשְׂרָאֵל עַל חֲמֵצוֹ, אַחַר הַפֶּסַח מֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְיִשְׂרָאֵל שֶׁהִלְוָה אֶת הַנָּכְרִי עַל חֲמֵצוֹ, אַחַר הַפֶּסַח אָסוּר בַּהֲנָאָה. חָמֵץ שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת, הֲרֵי הוּא כִמְבֹעָר. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל שֶׁאֵין הַכֶּלֶב יָכוֹל לְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו:

ברטנורה   (ג) נכרי שהלוה לישראל. מעות על חמצו קודם הפסח ואמר לו הישראל אם לא הבאתי לך מעות עד יום פלוני קנה מעכשיו וכגון שהרהינו אצלו בביתו ושהה אצל הנכרי כל ימי הפסח: לאחר הפסח מותר בהנאתו. דכיון דמטא זמניה ולא פרעיה לא הוי מחוסר גוביינא דברשותו של נכרי היה, אגלאי מלתא למפרע דמשעה שהרהינו אצלו הוה דידיה: וישראל שהלוה לנכרי כו'. אגלאי מלתא למפרע דשל ישראל הוה: הרי הוא כמבוער. ואף על פי כן צריך לבטלו, שמא יפקח הגל במועד ונמצא עובר עליו: כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו. וכמה היא חפישת הכלב שלשה טפחים:

ד. הָאוֹכֵל תְּרוּמַת חָמֵץ בַּפֶּסַח בְּשׁוֹגֵג, מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחֹמֶשׁ. בְּמֵזִיד, פָּטוּר מִתַּשְׁלוּמִים וּמִדְּמֵי עֵצִים:

ברטנורה   (ד) בשוגג. ששגג בתרומה אפילו הזיד בחמץ: משלם קרן וחומש. ואע''ג דחמץ בפסח אסור בהנאה ולא שוה מידי, משום דבאוכל תרומה בשוגג כתיב (ויקרא כב) ונתן לכהן את הקודש, דבר הראוי להיות קודש, שאין משלם לו מעות אלא פירות והתשלומים נעשים תרומה הלכך לאו בתר דמים אזלינן: במזיד. שהזיד בתרומה אפילו שגג בחמץ: פטור מן התשלומין ומדמי עצים. אם תרומה טמאה היא אין משלם דמי עצים שהיתה ראויה להסיק תחת תבשילו. משום דמזיד בתרומה אינו אלא כשאר גזלן בעלמא, ומעות משלם, לפי דמים ולא לפי מדה, וחמץ בפסח לאו בר דמים הוא שהרי אסור בהנאה ואף להיסק לא חזי ולאו מידי אפסדיה:

ה. אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַפֶּסַח, בַּחִטִּים, בַּשְּׂעוֹרִים, בַּכֻּסְמִין וּבַשִּׁיפוֹן וּבְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל. וְיוֹצְאִין בַּדְּמַאי וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְהַכֹּהֲנִים בַּחַלָּה וּבַתְּרוּמָה. אֲבָל לֹא בַטֶּבֶל, וְלֹא בְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וְלֹא בְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדוּ. חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר, עֲשָׂאָן לְעֲצְמוֹ, אֵין יוֹצְאִין בָּהֶן. עֲשָׂאָן לִמְכּוֹר בַּשּׁוּק, יוֹצְאִין בָּהֶן:

ברטנורה   (ה) ידי חובתו. משום חובת מצה בלילה הראשון שהוא מחוייב לאכול מצה דכתיב (שמות יב) בערב תאכלו מצות: בחטים ובשעורים וכו'. אבל אורז ודוחן ושאר מינים לא, דכתיב (דברים טז) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובת מצה, יצאו אורז ודוחן ושאר מינים שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון: ובדמאי ומעשר ראשון שניטלה תרומתו. כל הני למאי אצטריכו, מפורשים במס' שבת פרק מפנין: והכהנים בחלה ובתרומה. דמהו דתימא מצה השוה וראויה לכל אדם בעינן, וחלה ותרומה אינן ראויין לזרים, קא משמע לן: חלות תודה ורקיקי נזיר אין יוצאין בהן. אע''פ שהן מצה גמורה, דכתיב (שמות יב) ושמרתם את המצות, מצה המשתמרת לשם מצה, יצאו אלו שאינן משתמרות לשם מצה אלא לשם זבח: למכור בשוק יוצאין בהן. דכל למכור בשוק אמר אי מזדבנא מזדבנא. ואי לא, אכילנא לה אנא למצה של מצוה:

ו. וְאֵלּוּ יְרָקוֹת שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַפֶּסַח, בַּחֲזֶרֶת וּבָעֻלְשִׁין וּבַתַּמְכָא וּבַחַרְחֲבִינָא וּבַמָּרוֹר. יוֹצְאִין בָּהֶן בֵּין לַחִין בֵּין יְבֵשִׁין, אֲבָל לֹא כְבוּשִׁין וְלֹא שְׁלוּקִין וְלֹא מְבֻשָּׁלִין. וּמִצְטָרְפִין לְכַזַּיִת. וְיוֹצְאִין בַּקֶּלַח שֶׁלָּהֶן, וּבַדְּמַאי, וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּש שֶׁנִּפְדּוּ:

ברטנורה   (ו) בחזרת. בערבי חס''א. לטוג''א בלע''ז: ובעולשים. בערבי הנדב''י. ובעל''ז אנדיב''א. והערוך פירש שהוא ירק שקורין לו בלע''ז קרשפי''ל: ובתמכא. סיב הגדל סביבות הדקל: ובחרחבינא. אלקרצעינ''א בערבי: ובמרור. מין כוסברתא הוא מר ביותר: בין לחים בין יבשים. דוקא בקלח שלהן כדאמרינן בסיפא ויוצאים בקלח שלהן. אבל עלין, לחין אין, יבשים לא: שלוקים. מבושלין יותר מדי עד שנמוחים: כבושים. בחומץ: מבושלין. כדרך בישול: ומצטרפין לכזית. לצאת ידי חובת מרור. והוא הדין בחמשת מיני דגן שמצטרפין בכזית לצאת ידי חובת מצה. ואתרווייהו קאי:

ז. אֵין שׁוֹרִין אֶת הַמֻּרְסָן לַתַּרְנְגוֹלִים, אֲבָל חוֹלְטִין. הָאִשָּׁה לֹא תִשְׁרֶה אֶת הַמֻּרְסָן שֶׁתּוֹלִיךְ בְּיָדָה לַמֶּרְחָץ, אֲבָל שָׁפָה הִיא בִּבְשָׂרָהּ יָבֵשׁ. לֹא יִלְעוֹס אָדָם חִטִּין וְיַנִּיחַ עַל מַכָּתוֹ בַפֶּסַח, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְמִיצוֹת:

ברטנורה   (ז) אין שורין את המורסן. במים קרים וכל שכן פושרין כדי לתת לפני התרנגולים: אבל חולטין. ברותחין. שכל זמן שהמים רותחים אינו יכול להחמיץ. והאידנא נהוג עלמא איסורא אפילו בחליטה ברותחים: לא תשרה את המורסן. לשוף בו בשרה מפני שמחמיץ בשרייתו: אבל שפה היא. מורסן על בשרה יבש אף על גב שמים טופחים על בשרה לא ילעוס. לא יכוס בשיניו:

ח. אֵין נוֹתְנִין אֶת הַקֶּמַח לְתוֹךְ הַחֲרֹסֶת אוֹ לְתוֹךְ הַחַרְדָּל, וְאִם נָתַן, יֹאכַל מִיָּד, וְרַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר. אֵין מְבַשְּׁלִין אֶת הַפֶּסַח, לֹא בְמַשְׁקִין וְלֹא בְמֵי פֵרוֹת, אֲבָל סָכִין וּמַטְבִּילִין אוֹתוֹ בָהֶן. מֵי תַשְׁמִישׁוֹ שֶׁל נַחְתּוֹם, יִשָּׁפְכוּ, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְמִיצִין:

ברטנורה   (ח) בחרוסת. דבר שיש בו חומץ ומים ועשוי לטבל בו בשר: ואם נתן. לתוך החרדל: יאכל מיד. שהחרדל חד ואינו ממהר להחמיץ כמו החרוסת. אבל בחרוסת מודה תנא קמא לר' מאיר דאסור: ור' מאיר אוסר. אף אם נתן לתוך החרדל, דסבר חרדל לאלתר מחמיץ כמו החרוסת. ואין הלכה כר' מאיר: לא במשקין ולא במי פירות. דכתיב (שמות יב) ובשל מבושל מכל מקום: אבל סכין ומטבילין. לאחר צלייתו, ולא אמרינן שמבטל טעמו. אי נמי, אפילו קודם צלייתו שרי לסוך הפסח במי פירות, דהכי תנן בכיצד צולין, סכו בשמן תרומה אם חבורת כהנים יאכלו: מי תשמישו של נחתום. שמצנן בהן ידיו בשעה שמקטף את המצה: ישפכו. במקום מדרון שלא ישארו מכונסים במקום אחד ויחמיצו:

גמרא פסחים דף ל' ע''ב

אָמַר לֵיהּ רְבִינָא לְרַב אָשֵׁי הָנֵי סַכִּינֵי בְּפִסְחָא הֵיכִי עַבְדִינָן לְהוּ. אָמַר לֵיהּ לְדִידִי חֲדַתָּא קָא עָבִידְנָא. אָמַר לֵיהּ תֵּינַח מָר דְאֶפְשַׁר לֵיהּ דְלָא אֶפְשַׁר לֵיהּ מָאי. אָמַר לֵיהּ אֲנָא כְּעֵין חֲדַתָּא קָאֲמֵינָא קַתַּיְיהוּ בְטִינָא וּפַרְזִלַיְיהוּ בְנוּרָא וְהַדַר מְעַיַּילְנָא לְקַתַּיְיהוּ בְּרוֹתְחִין וְהִלְכְתָא אִידִי וְאִידִי בְּרוֹתְחִין וּבִכְלִי רִאשׁוֹן. אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ עֵץ פָּרוּר מַגְעִילוֹ בְּרוֹתְחִין וּבִכְלִי רִאשׁוֹן קָסָבַר כְּבוֹלְעוֹ כָּךְ פּוֹלְטוֹ. בָּעוּ מִינֵיהּ מֵאֲמֵימָר הָנֵי מָאנֵי דְקוּנְיָא מַהוּ לְאִשְׁתַּמּוּשֵׁי בְהוּ בְּפִסְחָא יְרוֹקָא לֹא תִּיבָעֵי לָךְ דְוַדַּאי אֲסִירֵי כִּי תִּיבְעֵי לָךְ אוּכְמֵי וְחִיוָורֵי מָאי. וְהֵיכָא דְאִית בְּהוּ קַרְטוּפְנֵי לָא תִּיבָעֵי לָךְ דְּוַדַּאי אֲסִירֵי כִּי תִּיבְעֵי לָךְ דְּשִׁיעֵי מָאי אָמַר לֵיהּ חֲזִינָא לְהוּ דְמִידַיְיתֵי אַלְמָא בַּלְעֵי וַאֲסִירֵי וְהַתּוֹרָה הֵעִידָה עַל כְּלֵי חֶרֶס שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִידֵי דוֹפְיוֹ לְעוֹלָם. וּמָאי שְׁנָא לְעִנְיַן יַיִן נֶסֶךְ דְדָרִישׁ מְרֵימָר מָאנֵי דְקוּנְיָא בֵּין אוּכְמֵי בֵּין חִיוָרֵי וּבֵין יְרוּקֵי שָׁרֵי וְכִי תֵימָא יַיִן נֶסֶך דְּרַבָּנָן חָמֵץ דְּאוֹרַיְיתָא כָּל דְּתִקּוּן רַבָּנָן כְּעֵין דְּאוֹרַיְיתָא תִּקּוּן. אָמַר לֵיהּ זֶה תַשְׁמִישׁוֹ עַל יְדֵי חַמִּין וְזֶה תַשְׁמִישׁוֹ עַל יְדֵי צוֹנֶן. אָמַר רָבָא בַר אַבָּא אָמַר רַב חִיָּיא בַר אָשֵׁי אָמַר שְׁמוּאֵל כָּל הַכֵּלִים שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בְהוּ חָמֵץ בְּצוֹנֶן מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֵן מַצָה חוּץ מִן בֵּית שְׂאוֹר הוֹאִיל שֶׁחִימוּצוֹ קָשֶׁה. אָמַר רַב אָשֵׁי וּבֵית חֲרוֹסֶת כְּבֵית שְׂאוֹר שֶׁחִימוּצוֹ קָשֶׁה דָמֵי. אָמַר רָבָא הָנֵי אֲגָנֶי דִמְחוּזָא הוֹאִיל וּתְדִירֵי לְמֵילַשׁ בְּהוּ חֲמִירָא כְּבֵית שְׂאוֹר שֶׁחִימוּצוֹ קָשֶׁה דָמֵי פְּשִׁיטָא מַהוּ דְתֵימָא כֵּיוָן דִּרְוִיחָא שָׁלִיט בְּהוּ אַוִּירָא וְלֹא בַּלְעֵי קָא מַשְׁמַע לָּן:

רש''י לדידי חדתא עבד. לצרכי עושים סכינים חדשים: למר אפשר ליה. שהרי עשיר אתה: קתייהו בטינא. להגין עליהם שלא ישרפם האור: והלכתא. לא צריך לאותבינהו בנורא אלא פרזלייהו כי קתייהו נמי סגי להו בהגעלה ברותחין: ועץ פרור. שמגיסין בו את הקדרה: כבולעו כך פולטו. כבולעו מתוך כלי ראשון כך פולטו בכלי ראשון: קוניא. פלוסים בלע''ז ושל חרס הוא וטוח באבר: ירוקי. עשוין מקרקע שחופרין ממנה צריף אלו''ם בלע''ז והוא עז ובולע לעולם: ה''ג ירוקי. לא תיבעי לך דודאי אסור דמצרפי ובלעי מצרפי צירוף: קרטופני. בקעים: כי תיבעי לך דשיעי. שהם חלקים: דמדייתי. פולטין המשקין מדופנן החיצון, ובלע''ז טרשטדע''ש וכיון דמדייתי ודאי בלעי והואיל ובלעי שוב אין פולטין שהתורה העידה על כלי חרס שכיון שבלע אינו יוצא מיד דופיו לעולם שהרי בכלי עץ ומתכות כתב לך ישטף תעבירו באש ומורק ושטף אבל בכלי חרס ישבר: חמץ. תשמישו ע''י חמין כל השנה אבל יין נסך לא נשתמש בו אלא צונן: בית חרוסת. כלי שנותנין בו חומץ וכל דבר שיש לו קיוהא ורגילין ליתן בו קמח העשוי לטבל בו בשר כל ימות השנה והקמח מתחמץ מחמת הקיהוי, ולשון חרוסת קיהוי אייגירו''ם בלע''ז בית שאור כלי שהאשה שורה ומנחת בו השאור ונותנתו בעיסה ופעמים הוא שוהה שם בלילה:

זוהר בהעלתך דף ק''ן ע''א

רִבִּי יִצְחָק פָּתַח כְּתִיב בָּנֹה בָנִיתִי בֵית זְבוּל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים. בֵּית זְבוּל. וַדָּאי כַּד אִתְפְּקָדוּ בִידָהָא כָּל גִּנְזֵי מַלְכָּא. וְשַׁלְטָא בְהוּ כְּדֵין אִקְרֵי בֵית זְבוּל וְרָקִיעַ חָד אִית דְּאִקְרֵי בֵּית זְבוּל. דְּהָא דָא אַשְׁכַּח לְקַבְלָא בִּרְכָאָן וּלְסַדְרָא כֹלָא וְהָאי אִיקְרֵי בֵּית זְבוּל. תָּא חֲזֵי כְתִיב (דברים לג) וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָׂשׂכָר בְּאֹהָלֶיךָ מְלַמֵּד דְּאִשְׁתְּתָפוּ כַחֲדָא דָא נָפִיק וְאַגַּח קְרָבָא וְדָא יָתִיב וְלָעֵי בְאוֹרַיְתָא וְדָא יָהֵיב חוּלָקָא לְדָא. בְּחוּלָקֵיהּ דִּזְבוּלֻן יַמָּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְקְרֵי יָם כִּנֶרֶת וְהָכִי אִתְחֲזֵי דְּהָא תְכֵלֶת נָפִיק מִתַּמָּן וְאוּקְמוּהָ דְּהָא לְתַתָּא כְגוֹוָנָא דִלְעֵילָא יָם כִּנֶּרֶת לְעֵילָא יָם כִּנֶּרֶת לְתַתָּא. תְּכֵלֶת לְעֵילָא תְּכֵלֶת לְתַתָּא וְכֹלָא בְאָתָר חָד. וְעַל דָא יָרִית זְבוּלֻן לְמֵיפַק לְאַגָּחָא קְרָבָא. וּמְנָלָן דְּהָכִי הוּא דִּכְתִיב (שם) עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק זִבְחֵי צֶדֶק וַדָּאי מָאי טַעְמָא כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ. וְיִשָׂשׂכָר חוּלָקֵיהּ בְּאוֹרַיְתָא וְיָהִיב לִזְבוּלֻן חוּלָקָא דְאוֹרַיְתָא וַדָּאי וְעַל דָּא אִשְׁתְּתָפוּ כַחֲדָא לְאִתְבָּרְכָא זְבוּלֻן מִיִּשָׂשׂכָר דְבִרְכָתָא דְאוֹרַיְתָא הִיא בִרְכָתָא דְכֹלָא. רִבִּי אַבָּא אָמַר אַחֲסָנַת דְאוֹרַיְתָא וַדָּאי הָכִי הוּא וְדַרְגָּא דָא שְׁתִיתָאָה יָהִיב אֲגַר (חַד שְׁתִיתָאָה יָהִיב אֲגָר) אוֹרִית וְאַחֲסִין לָהּ לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אַחֲסִין חִוָּורָא לִתְכֶלְתָא וְעַל דָּא תָנֵינָן מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן דְּיִשְׁתְּמוֹדְעָן גֵּוָונֵי דְּהָא כְדֵין אִקְרֵי בֹקֶ''ר חִוָּורָא אָתֵי לְעַלְמָא וּתְכֶלְתָּא אִתְעֲבָר. וְעַל דָּא כָּל קְרָבִין דְּמַלְכָּא וְכָל זַיְינֵי מַלְכָּא בִידָהָא אִתְמְנָן וְהָא אוֹקִימְנָא:

תרגום הזוהר רַבִּי יִצְחָק פָּתַח וְכוּ': כָּתוּב (מלכים א' ח') בָּנֹה בָּנִיתִי בֵּית זְבוּל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךְ עוֹלָמִים. בֵּית זְבוּל, בֵּית זְבוּל וַדַּאי, כִּי כְּשֶׁנִּפְקְּדוּ בִּידֵי הַמַּלְכוּת כָּל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁהוּא ז''א, וְהִיא שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם, אָז נִקְרֵאת בֵּית זְבוּל. וְרָקִיעַ אֶחָד יֵשׁ שֶׁנִּקְרָא זְבוּל, מִשּׁוּם שֶׁהוּא עוֹמֵד לְקַבֵּל בְּרָכוֹת וּלְסַדֵּר הַכֹּל. וְזוֹ, הַמַּלְכוּת כְּשֶׁשּׁוֹלֶטֶת עַל הַכֹּל נִקְרֵאת גַּם כֵּן בֵּית זְבוּל. בֹּא וּרְאֵה, כָּתוּב (דברים ל''ג) וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךְ וְיִשָּׂשׂכָר בְּאֹהָלֶךְ, מְלַמֵּד שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ יַחַד, זֶה יָצָא וְעָשָׂה מִלְחָמָה, וְזֶה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְזֶה נוֹתֵן חֵלֶק לָזֶה, מִשֶּׁלּוֹ. וְזֶה נוֹתֵן חֵלֶק לָזֶה, מִתּוֹרָתוֹ. כִּי יִשָּׂשׂכָר הַ''ס תּ''ת, וּזְבוּלֻן ה''ס מַלְכוּת. בְּחֶלְקוֹ שֶׁל זְבוּלֻן הוּא הַיָּם. וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, נִקְרֵאת יָם כִּנֶּרֶת, וְכָךְ רָאוּי לְהִקָּרֵא, מִשּׁוּם שֶׁהַתְּכֵלֶת יוֹצֵא מִשָּׁם, שֶׁתְּכֵלֶת ה''ס מַלְכוּת וְכִנֶּרֶת הִיא מַלְכוּת. וְהֶעֱמִידוּהוּ, כִּי לְמַטָּה הוּא כְּעֵין שֶׁל מַעְלָה, יָם כִּנֶּרֶת לְמַעְלָה שֶׁהוּא מַלְכוּת, יָם כִּנֶּרֶת לְמַטָּה, תְּכֵלֶת לְמַעְלָה, שֶׁהִיא מַלְכוּת, תְּכֵלֶת לְמַטָּה. וְהַכֹּל הוּא בְּמָקוֹם אֶחָד, שֶׁהוּא מַלְכוּת. וְעַל כֵּן יָרַשׁ זְבוּלוּן לָצֵאת לַעֲרוֹךְ מִלְחָמָה, מִשּׁוּם שֶׁהוּא בְּחִינַת מַלְכוּת. וּמֵאַיִן לָנוּ שֶׁכָּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב (דברים ל''ג) עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק. זִבְחֵי צֶדֶק וַדַּאי, דְּהַיְנוּ שֶׁל מַלְכוּת הַנִּקְרֵאת צֶדֶק. מַהוּ הַטַּעַם. הוּא כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ, דְּהַיְנוּ הַשֶּׁפַע עַל יְדֵי מִלְחָמוֹת. וְיִשָּׂשׂכָר חֶלְקוֹ בַּתּוֹרָה. וְנוֹתֵן לִזְבוּלוּן חֶלְקוֹ בַּתּוֹרָה וַדַּאי, וְעַל כֵּן נִשְׁתַּתְּפוּ יַחְדָיו, שֶׁיִּתְבָּרֵךְ זְבוּלוּן מִיִּשָּׂשׂכָר. כִּי הַבְּרָכָה שֶׁבַּתּוֹרָה הִיא בִּרְכַּת הַכֹּל. רַבִּי אַבָּא, אָמַר הַנַּחֲלָה שֶׁל הַתּוֹרָה וַדַּאי כָּךְ הִיא, וּמַדְרֵגָה זוֹ הִיא הַשִּׁשִּׁית, דְּהַיְנוּ יְסוֹד, שֶׁנּוֹתֵן שָׂכָר הַתּוֹרָה וּמַנְחִילָהּ לִכְנֶסֶת יִשְׁרָאֵל, וּמַנְחִיל לָבָן שֶׁהוּא חֶסֶד, לִתְכֵלֶת שֶׁהוּא דִּין. וְעַל כֵּן לָמַדְנוּ, מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן, לִקְרִיאַת שְׁמַע (ברכות ט') דְּהַיְנוּ שֶׁהַגְּוַנִּים יִהְיוּ נִכָּרִים, אָז נִקְרָא בֹּקֶר, וְהַלָּבָן בָּא לָעוֹלָם, וְהַתְּכֵלֶת, שֶׁהוּא דִּין, נֶעֱבָר מִן הָעוֹלָם. וְעַל כֵּן כָּל הַמִּלְחָמוֹת שֶׁל הַמֶּלֶךְ וְכָל כְּלֵי הַזַּיִן שֶׁל הַמֶּלֶךְ נִתְמַנּוּ בִּידֵי הַמַּלְכוּת, שֶׁאָז נִקְרֵאת בֵּית זְבוּל. וְכֵן זְבוּלוּן, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וּכְבָר הֶעֱמַדְנוּ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק ח'

א. תְּפִלַת הַצִבּוּר נִשְׁמַעַת תָּמִיד. וַאֲפִלּוּ הָיוּ בָהֶן חוֹטְאִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹאֵס בִּתְפִלָּתָן שֶׁל רַבִּים. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְשַׁתֵּף עַצְמוֹ עִם הַצִבּוּר. וְלֹא יִתְפַּלֵּל יָחִיד כָּל זְמַן שֶׁיָּכוֹל לְהִתְפַּלֵּל עִם הַצִבּוּר. וּלְעוֹלָם יַשְׁכִּים אָדָם וְיַעֲרִיב לְבֵית הַכְּנֶסֶת. שֶׁאֵין תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת בְּכָל עֵת אֶלָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵית הַכְּנֶסֶת בְּעִירוֹ וְאֵינוֹ מִתְפַּלֵּל בּוֹ עִם הַצִבּוּר נִקְרָא שָׁכֵן רָע: ב. וּמִצְוָה לָרוּץ לְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ו) נֵדְעָה נִרְדְפָה לָדַעַת אֶת ה'. וּכְשֶׁיֵּצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת אַל יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַּסָה. אֶלָּא יֵלֵךְ מְעַט מְעַט. וּכְשֶׁיִּכָּנֵס בְּבֵית הַכְּנֶסֶת יִכָּנֵס שִׁיעוּר שְׁנֵי פְתָחִים וְאַחַר כַּךְ יִתְפַּלֵּל לְקַיֵּים מַה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח') לִשְׁמוֹר מְזוּזוֹת פְּתָחָי: ג. בֵּית הַמִּדְרָשׁ גָּדוֹל מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, וַחֲכָמִים גְּדוֹלִים אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה לָהֶם בְּעָרֵיהֶם בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת הַרְבֵּה לֹא הָיוּ מִתְפַּלְּלִין אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין שָׁם בַּתּוֹרָה. וְהוּא שֶׁיִּתְפַּלֵּל שָׁם תְּפִלַּת הַצִבּוּר:

מוסר

מס' חסידים סימן ע''ו

אַל תַּעֲנִישׁ יִשְׂרָאֵל. וְאַל תְּקַלְלוֹ אַךְ הִתְפַּלֵּל עָלָיו שֶׁיַּשְׁלִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבּוֹ וְיַחֲזִירֵהוּ לְמוּטָב. וְאַל תִּמְסוֹר עָלָיו דִּין לֵאמֹר הַצוּר יְנַקְּמֶנוּ מִיָּדוֹ. וְיָשִׁיב לָעוֹשֶׂה הָרָע כְּרָעָתוֹ. כִּי כָל הַמּוֹסֵר דִּין עַל חֲבֵירוֹ בָּאָה מִדַּת הַדִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאוֹמֶרֶת רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לָזֶה תַּעֲשֶׂה דִּין רָאוּי הוּא שֶׁתַּעֲנִישׁוֹ עַל כָּךְ וְכָךְ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר אַל תְּקַלֵּל שׁוּם אָדָם כִּי פְּעָמִים רַבּוֹת הַקְּלָלוֹת חוֹזְרוֹת וְחָלוֹת כֻּלָּן עַל רֹאשׁוֹ וְעַל זַרְעוֹ. שֶׁכֵּן מָצִינוּ שֶׁכָּל הַקְּלָלוֹת שֶׁקִּלֵּל דָּוִד אֶת יוֹאָב נִתְקַיְּימוּ בְּזַרְעוֹ. אַל תִּשְׂנָא אֶת חֲבֵירָךְ מִפְּנֵי אַהֲבַת חֲבֵירָךְ הַשּׁוֹנֵא אוֹתוֹ. כִּי אֵין לִשְׂנוֹא אֶלָּא מִי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאוֹ. וְעוֹד פְּעָמִים שֶׁיִּתְפַּיְּיסוּ שְׁנֵיהֶם וְהוּא לֹא יִתְפַּיֵּיס עִמָּךְ כִּי שִׂנְאָתָךְ הָיְתָה חִנָּם. וְאַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה:

בהעלותך יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) וְהֵנִיף֩ אַֽהֲרֹ֨ן אֶת-הַלְוִיִּ֤ם תְּנוּפָה֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה מֵאֵ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָי֕וּ לַֽעֲבֹ֖ד אֶת-עֲבֹדַ֥ת יְהֹוָֽה: וִירִים אַהֲרֹן יָת לֵוָאֵי אֲרָמָא קֳדָם יְיָ מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוֹן לְמִפְלַח יָת פֻּלְחָנָא דַיְיָ:

רש''י והניף אהרן את הלוים תנופה. כדרך שאשם מצורע טעון תנופה חי. שלש תנופות נאמרו בפרשה זו, הראשונה לבני קהת, לכך נאמר בם והיו לעבוד את עבודת ה', לפי שעבודת קדש הקדשים עליהם הארון והשלחן וגו' . השניה לבני גרשון, לכך נאמר בם תנופה לה', שאף עליהם היתה עבודת הקדש יריעות וקרסים הנראים בבית קדש הקדשים, והשלישית לבני מררי:

(יב) וְהַלְוִיִּם֙ יִסְמְכ֣וּ אֶת-יְדֵיהֶ֔ם עַ֖ל רֹ֣אשׁ הַפָּרִ֑ים וַֽ֠עֲשֵׂ֠ה אֶת-הָֽאֶחָ֨ד חַטָּ֜את וְאֶת-הָֽאֶחָ֤ד עֹלָה֙ לַֽיהֹוָ֔ה לְכַפֵּ֖ר עַל-הַלְוִיִּֽם: וְלֵוָאֵי יִסְמְכוּן יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ תּוֹרַיָא וַעֲבֵיד יָת חַד חַטָאתָא וְיָת חַד עֲלָתָא קֳדָם יְיָ לְכַפָּרָא עַל לֵוָאֵי: (יג) וְהַֽעֲמַדְתָּ֙ אֶת-הַלְוִיִּ֔ם לִפְנֵ֥י אַֽהֲרֹ֖ן וְלִפְנֵ֣י בָנָ֑יו וְהֵֽנַפְתָּ֥ אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לַֽיהֹוָֽה: וּתְקֵם יָת לֵוָאֵי קֳדָם אַהֲרֹן וְקֳדָם בְּנוֹהִי וּתְרֵים יָתְהוֹן אֲרָמָא קֳדָם יְיָ: (יד) וְהִבְדַּלְתָּ֙ אֶת-הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָ֥יוּ לִ֖י הַלְוִיִּֽם: וְתַפְרֵישׁ יָת לֵוָאֵי מִגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוֹן מְשַׁמְשִׁין קֳדָמַי לֵוָאֵי: (טו) שני וְאַֽחֲרֵי-כֵן֙ יָבֹ֣אוּ הַלְוִיִּ֔ם לַֽעֲבֹ֖ד אֶת-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְטִֽהַרְתָּ֣ אֹתָ֔ם וְהֵֽנַפְתָּ֥ אֹתָ֖ם תְּנוּפָֽה: וּבָתַר כֵּן יַעֲלוּן לֵוָאֵי לְמִפְלַח יָת מַשְׁכַּן זִמְנָא וּתְדַכֵּי יָתְהוֹן וּתְרֵים יָתְהוֹן אֲרָמָא:

נביאים - זכריה - פרק ג

(ז) כֹּה-אָמַ֞ר יְהוָ֣ה צְבָא֗וֹת אִם-בִּדְרָכַ֤י תֵּלֵךְ֙ וְאִ֣ם אֶת-מִשְׁמַרְתִּ֣י תִשְׁמֹ֔ר וְגַם-אַתָּה֙ תָּדִ֣ין אֶת-בֵּיתִ֔י וְגַ֖ם תִּשְׁמֹ֣ר אֶת-חֲצֵרָ֑י וְנָתַתִּ֤י לְךָ֙ מַהְלְכִ֔ים בֵּ֥ין הָעֹמְדִ֖ים הָאֵֽלֶּה: כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת אִם בְּאוֹרְחָן דְתַקְנָן קֳדָמַי תְהַך וְאִם יַת מַטְּרַת מֵימְרִי תִּטַּר וְאַף אָתְּ תְּדִין לְדִמְשַׁמְּשִׁין בְּבֵית מַקְדְּשִׁי וְאַף תִּטַּר יַת עֶזְרָתִי וּבְאַחֲיוּת מֵיתַיָּא אַחֲיִינָךְ וְאֶתֵּן לָךְ רַגְלִין מְהַלְּכִין בֵּין סַרְפַיָּא הָאִלֵּיִן :

רש''י אם בדרכי תלך . וגם אני זאת אעשה לך : אתה תדין את ביתי . תשפוט ותהיה פקיד על בית מקדשי : ונתתי לך מהלכים . כתרגומו ובאחיות מיתיא אחיינך ואתן לך רגלין דמהלכין בין שרפיא האלין ולפי פשוט מבשרו על בניו שיזכו לעתיד : העומדים . שרפים ומלאכי השרת שאין להם ישיבה :

(ח) שְֽׁמַֽע-נָ֞א יְהוֹשֻׁ֣עַ | הַכֹּהֵ֣ן הַגָּד֗וֹל אַתָּה֙ וְרֵעֶ֙יךָ֙ הַיֹּשְׁבִ֣ים לְפָנֶ֔יךָ כִּֽי-אַנְשֵׁ֥י מוֹפֵ֖ת הֵ֑מָּה כִּֽי-הִנְנִ֥י מֵבִ֛יא אֶת-עַבְדִּ֖י צֶֽמַח: שְׁמַע כְעַן יְהוֹשֻׁע כַּהֲנָא רַבָּא אַתְּ וְחַבְרָךְ דְּיַתְבִין קֳדָמָךְ אֲרֵי גַּבְרִין כַּשְׁרִין לְמֱעְבַּד לְהוֹן נִסִּין אִינּוּן אֲרֵי הָא אֲנָא מַיְתֵי יַת עַבְדִּי מְשִׁיחָא וְיִתְגְלֵי :

רש''י אתה ורעיך . חנניה מישאל ועזריה היו : אנשי מופת . גברין כשרין למיעבד להון ניסין שאף להם נעשה נס : כי הנני מביא את עבדי צמח . כי עתה זרובבל פחת יהודה קטן בחצר המלך אני מצמיח לו גדולה ושם נתתיו לחן בעיני המלך למלאות שאלתו בבנין הבית והעיר כמו שמפורש בעזרא דברי נחמיה בן חכליה והוא זרובבל כדאמרינן בסנהד' :

(ט) כִּ֣י | הִנֵּ֣ה הָאֶ֗בֶן אֲשֶׁ֤ר נָתַ֙תִּי֙ לִפְנֵ֣י יְהוֹשֻׁ֔עַ עַל-אֶ֥בֶן אַחַ֖ת שִׁבְעָ֣ה עֵינָ֑יִם הִנְנִ֧י מְפַתֵּ֣חַ פִּתֻּחָ֗הּ נְאֻם֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּמַשְׁתִּ֛י אֶת-עֲוֹ֥ן הָאָֽרֶץ-הַהִ֖יא בְּי֥וֹם אֶחָֽד: אֲרֵי הָא אַבְנָא דִּיהָבִית קֳדָם יְהוֹשֻׁע עַל אַבְנָא חֲדָא שִׁבְעָא עַיְנִין חֲזִיאָן לָהּ הָא אֲנָא גְּלֵי חֶזְיָתָהָא אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת וְאַעְדֵּי יַת חוֹב אַרְעָא הַהִיא בְּיוֹמָא חַד :

רש''י כי הנה האבן . יסוד הבית אשר יסדתם בימי כורש ובטלו על ידיכם ואותו היסוד ועובי החומה היה מעט בעיניכם כמו שמפורש בעזרא ובנבואת חגי : על אבן אחת שבעה עינים . סופו להרחיב על א' שבעה וכן ת''י על אבנא חדא שבעא עינין חזיין לה ולשון עינים ל' מראו' ולי נראה שבעה עינים על שם עיני הקב''ה שבעיניו ולבו להוסיף עליו על אחד שבעה לפי שדוגמתו בנבואה זו וראו את האבן הבדיל ביד זרובבל שבעה אלה עיני ה' המה משוטטים אלא לימד שנתן עיניו להרבות כבוד הבית בבניינו : הנני מפתח פתוחה . מתיר קישוריה מפיר עצת האויבים אשר כתבו שטנה לבטל המלאכה : ומשתי . והסירותי : ביום אחד . לא ידעתי איזה יום , ( תו' ביום אשר התחילו להוסיף על הבנין ימיש עון הארץ ותהי' ברכה בפירותיו כי עכשיו מאיר' כמו שנ' בנבואת חגי ) :

(י) בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא נְאֻם֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת תִּקְרְא֖וּ אִ֣ישׁ לְרֵעֵ֑הוּ אֶל-תַּ֥חַת גֶּ֖פֶן וְאֶל-תַּ֥חַת תְּאֵנָֽה: עִדָנָא הַהִיא אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת תְּעָרְעוּן גְּבַר לְחַבְרֵיהּ לִתְחוֹת פֵּרֵי גּוּפְנוֹהִי וְלִתְחוֹת פֵּרֵי תֵינוֹהִי : ד (א) וַיָּ֕שָׁב הַמַּלְאָ֖ךְ הַדֹּבֵ֣ר בִּ֑י וַיְעִירֵ֕נִי כְּאִ֖ישׁ אֲשֶׁר-יֵע֥וֹר מִשְּׁנָתֽוֹ: וְתָב מַלְאֲכָא דִמְמַלֵל עִמִּי וְאַעֲרַנִי כְּגַבְרָא דְּמִתְּעַר מִשִּׁינְתֵיה :

כתובים - תהילים - פרק עג

עג (א) מִזְמ֗וֹר לְאָ֫סָ֥ף אַ֤ךְ ט֭וֹב לְיִשְׂרָאֵ֥ל אֱלֹהִ֗ים לְבָרֵ֥י לֵבָֽב: תּוּשְׁבַּחְתָּא עַל יְדֵי דְאָסָף בְּרַם טָב לְיִשְּׂרָאֵל אֱלָהָא לִבְרִירֵי לִבָּא :

רש''י אך טוב לישראל אלהים . לפי שענין המזמור מדבר בצרות הבאות על עובדי המקום לכך פתח בו כך וזהו פירושו אע''פ שאני צועק ומתמה על צרותיהם של ישראל ידעתי כי הקב''ה טוב להם ולטובתם הוא מביא עליהם את הרעה כדי לזכותם לחיי העולם הבא :

(ב) וַאֲנִ֗י כִּ֭מְעַט (נטוי) נָטָ֣יוּ רַגְלָ֑י כְּ֝אַ֗יִן (שפכה) שֻׁפְּכ֥וּ אֲשֻׁרָֽי: וַאֲנָא כִּזְעֵיר אִתְמוֹטַטָא רִגְלֵי כִּלְמָא דְאִזְדַעְזְעָא אִסְתַּוְרָי :

רש''י ואני . מטרם שומי זאת אל לבי כמעט נטיו רגלי ושופכו אשורי לנטות מאחרי המקום :

(ג) כִּֽי-קִ֭נֵּאתִי בַּֽהוֹלְלִ֑ים שְׁל֖וֹם רְשָׁעִ֣ים אֶרְאֶֽה: אֲרוּם טְנַנֵית בִּמְתַלְעַבַיָא בְּעִדָן דִי שְׁלָם רַשִׁיעַיָא אֶחֱמֵי :

רש''י כי קנאתי בהוללים . במערבבי דרכיהם אשר הייתי רואה את שלומם , בהוללים מערבבים כמו ( ישעי' א' ) סבאך מהול במים ( סא''א ) :

(ד) כִּ֤י אֵ֖ין חַרְצֻבּ֥וֹת לְמוֹתָ֗ם וּבָרִ֥יא אוּלָֽם: אֲרוּם לֵיתֵיהוֹן תָּוְהִין וּמִצְטַעֲרִין מְטוּל יוֹם מִיתַתְהוֹן אִתְבַּעֲיָן מַחְשְׁבָתְהוֹן וּפַטִים וְאַלִים לִבְּהוֹן :

רש''י כי אין חרצובות למותם . ל' אסירה כמו ( שם נ''ח ) פתח חרצובות רשע , מסגרי כבלי רשע שאוסרין בהן העניים אף כאן אין יסורין למיתתם המתים בהם מהם מתים בריאים כאולם בלא יסורין , ורבותינו פירשו חרצובו' נוטריקון שאין חרידין ועצבין מיום המיתה , ד''א שאין הקב''ה מאחר צביונם ( פירוש רצונם ) :

(ה) בַּעֲמַ֣ל אֱנ֣וֹשׁ אֵינֵ֑מוֹ וְעִם-אָ֝דָ֗ם לֹ֣א יְנֻגָּֽעוּ: בְּלֵיעוּת גַּבְרִין דְמִתְעֲסְקִין בְּאוֹרַיְתָא לֵיתֵיהוֹן לָעִין וְעִם בְּנֵי נָשָׁא צַדִיקֵי דְסָכְלִין יְסוּרֵי לָא מִתְכַּתְּשִׁין :

משנה גיטין פרק ג

א. כָּל גֵּט שֶׁנִּכְתַּב שֶׁלֹּא לְשׁוּם אִשָּׁה, פָּסוּל. כֵּיצַד, הָיָה עוֹבֵר בַשּׁוּק וְשָׁמַע קוֹל סוֹפְרִים מַקְרִין, אִישׁ פְּלוֹנִי מְגָרֵשׁ אֶת פְּלוֹנִית מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי, וְאָמַר, זֶה שְׁמִי וְזֶה שֵׁם אִשְׁתִּי, פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ. יָתֵר מִכֵּן, כָּתַב לְגָרֵשׁ (בּוֹ) אֶת אִשְׁתּוֹ וְנִמְלַךְ, מְצָאוֹ בֶּן עִירוֹ וְאָמַר לוֹ שְׁמִי כְּשִׁמְךָ וְשֵׁם אִשְׁתִּי כְּשֵׁם אִשְׁתְּךָ, פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ. יָתֵר מִכֵּן, הָיוּ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים וּשְׁמוֹתֵיהֶן שָׁוִין, כָּתַב לְגָרֵשׁ בּוֹ אֶת הַגְּדוֹלָה, לֹא יְגָרֵשׁ בּוֹ אֶת הַקְּטַנָּה. יָתֵר מִכֵּן, אָמַר לַלַּבְלָר כְּתוֹב לְאֵיזוֹ שֶׁאֶרְצֶה אֲגָרֵשׁ, פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ:

ברטנורה   (א) כל גט. קול סופרים מקרין. הגדולים מקרין לתלמידיהם, כשיבא גט לפניך כתבהו כך. והזכירו שם אינש בעלמא: יותר מכן. ולא זה בלבד שנכתב שלא לשם גירושין אלא להתלמד, אלא אף זה שנכתב לשם גירושין גמורים ונמלך, פסול: יתר מכן היו לו ב' נשים כו'. ולא זה בלבד שנכתב שלא לשם גירושין של אדם זה, פסול. אלא אף זה שהיו לו שתי נשים שנכתב לשם גירושין דהאי גברא, פסול, כיון שנכתב שלא לשם גירושין של זו: גדולה וקטנה. לאו דוקא: יתר מכן אמר ללבלר וכו'. הא קמ''ל דלא אמרינן הוברר הדבר למפרע דבשעת כתיבה נמי דעתיה אהא ואיכא גירושין דידיה ודידה:

ב. הַכּוֹתֵב טָפְסֵי גִטִּין, צָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ מְקוֹם הָאִישׁ וּמְקוֹם הָאִשָּׁה וּמְקוֹם הַזְּמָן. שְׁטָרֵי מִלְוָה, צָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ מְקוֹם הַמַּלְוֶה, מְקוֹם הַלּוֶֹה, מְקוֹם הַמָּעוֹת וּמְקוֹם הַזְּמָן. שְׁטָרֵי מֶקַח, צָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ מְקוֹם הַלּוֹקֵחַ וּמְקוֹם הַמּוֹכֵר וּמְקוֹם הַמָּעוֹת וּמְקוֹם הַשָּׂדֶה וּמְקוֹם הַזְּמָן, מִפְּנֵי הַתַּקָּנָה. רַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל בְכֻלָּן. רַבִּי אֶלְעָזָר מַכְשִׁיר בְּכֻלָּן, חוּץ מִגִּטֵּי נָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד) וְכָתַב לָהּ, לִשְׁמָהּ:

ברטנורה   (ב) הכותב טופסי גיטין. סופר שרוצה שיהיו מזומנין אצלו, שפעמים אדם בא לשכרו והוא טרוד בשטרות אחרים: צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן. ובגמרא מוסיף אף מקום הרי את מותרת לכל אדם: מפני התקנה. התירו לכתוב טופסי גיטין ושטרות שלא לשמן מפני תקנת הסופר שיהיו מזומנים לו, ובלבד שישייר תורף לכתבו לשמה. וגזרינן תורף שאר שטרות אטו תורף דגיטין: רבי יהודה פוסל בכולן. דגזר טופס אטו תורף, ושאר שטרות אטו גיטין: ר''א מכשיר בכולן. דלא גזר שאר שטרות אטו גיטין: חוץ מגטי נשים שנאמר וכתב לה לשמה. וגזרינן טופס אטו תורף. והלכה כר''א:

ג. הַמֵּבִיא גֵט וְאָבַד הֵימֶנּוּ, מְצָאוֹ לְאַלְתַר כָּשֵׁר. וְאִם לָאו פָּסוּל. מְצָאוֹ בַחֲפִיסָה אוֹ בִדְלֻסְקְמָא, אִם מַכִּירוֹ, כָּשֵׁר. הַמֵּבִיא גֵט וְהִנִּיחוֹ זָקֵן אוֹ חוֹלֶה, נוֹתְנוֹ לָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּם. בַּת יִשְׂרָאֵל הַנְּשׂוּאָה לַכֹּהֵן וְהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּם. הַשּׁוֹלֵחַ חַטָּאתוֹ מִמְּדִינַת הַיָּם, מַקְרִיבִין אוֹתָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּם:

ברטנורה   (ג) לאלתר. מיד. כשר: ואם לאו פסול. ודוקא שאבד במקום שהשיירות מצויות, דאיכא למימר מעוברים ושבים נפל. אבל אם אבד במקום שאין השיירות מצויות, אפילו לאחר זמן מרובה כשר. ואפילו אבד במקום שהשיירות מצויות, אם יש לעדים בו סימן מובהק, כגון שיאמרו נקב יש בו בצד אות פלונית, או שיאמרו מעולם לא חתמנו בגט באלו השמות אלא בזה בלבד, כשר, ואפילו לאחר זמן מרובה: בחפיסא או בדלוסקמא. אמתחות שרגילין לתת בהם שטרות ויש בהן סימן שהם שלו: אם מכירו כשר. מלתא באנפי נפשה היא. והכי קאמר, מצאו בחפיסה או בדלוסקמא אע''פ שאינו מכירו לגט, או שמכירו לגט אע''פ שמצאו בכל מקום, כשר: נותנו לה בחזקת שהוא קיים. ולא חיישינן שמא מת ובטל שליחותו, דאמרינן העמד דבר על חזקתו. אבל אם נודע שמת קודם שהגיע גט לידה, הגט בטל, דאין גט לאחר מיתה: מקריבין אותה. ולא חיישינן שמא מתו בעליה, וחטאת שמתו בעליה למיתה עומדת:

ד. שְׁלשָׁה דְבָרִים אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא לִפְנֵי חֲכָמִים וְקִיְּמוּ אֶת דְּבָרָיו, עַל עִיר שֶׁהִקִּיפוּהָ כַרְקוֹם, וְעַל הַסְפִינָה הַמִּטָּרֶפֶת בַּיָּם, וְעַל הַיּוֹצֵא לִדּוֹן, שֶׁהֵן בְּחֶזְקַת קַיָּמִין. אֲבָל עִיר שֶׁכְּבָשָׁהּ כַּרְקוֹם, וּסְפִינָה שֶׁאָבְדָה בַיָּם, וְהַיּוֹצֵא לֵהָרֵג, נוֹתְנִין עֲלֵיהֶן חֻמְרֵי חַיִּים וְחֻמְרֵי מֵתִים. בַּת יִשְׂרָאֵל לַכֹּהֵן, וּבַת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, לֹא תֹאכַל בַּתְּרוּמָה:

ברטנורה   (ד) כרקום. תרגום מצור כרכומין: המטרפת. ועדיין לא טבעה: לידון. בדיני נפשות: בת ישראל לכהן. חומרי מתים: בת כהן לישראל. חומרי חיים:

ה. הַמֵּבִיא גֵט בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְחָלָה, הֲרֵי זֶה מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר. וְאִם אָמַר לוֹ טוֹל לִי הֵימֶנָּה חֵפֶץ פְּלוֹנִי, לֹא יְשַׁלְּחֶנּוּ בְּיַד אַחֵר, שֶׁאֵין רְצוֹנוֹ שֶׁיְּהֵא פִקְדוֹנוֹ בְּיַד אַחֵר:

ברטנורה   (ה) המביא גט בארץ ישראל. שאין צריך לומר בפ''נ ובפ''נ: משלחו ביד אחר. ועושה שליח מאליו ולא בב''ד. ודוקא חלה: ואם אמר לו. בעל לשליח: טול לי הימנה חפץ פלוני. כשתתן לה את הגט. לא ישלחנו ביד אחר:

ו. הַמֵּבִיא גֵט מִמְּדִינַת הַיָּם וְחָלָה, עוֹשֶׂה בֵית דִּין וּמְשַׁלְּחוֹ, וְאוֹמֵר לִפְנֵיהֶם בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם. וְאֵין הַשָּׁלִיחַ הָאַחֲרוֹן צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, אֶלָּא אוֹמֵר, שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אָנִי:

ברטנורה   (ו) עושה ב''ד. שליח, ומשלחו: שליח ב''ד אני. ומסתמא ב''ד עשו הדבר בהכשרו. ושליח שני ממנה שליח שלישי עד מאה, וכולן בב''ד, מדתנן במתניתין אין השליח האחרון כו' אלא אומר שליח ב''ד אני:

ז. הַמַּלְוֶה מָעוֹת אֶת הַכֹּהֵן וְאֶת הַלֵּוִי וְאֶת הֶעָנִי לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן מֵחֶלְקָן, מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן בְּחֶזְקַת שֶׁהֵן קַיָּמִין, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁש שֶׁמָּא מֵת הַכֹּהֵן אוֹ הַלֵּוִי אוֹ הֶעֱשִׁיר הֶעָנִי. מֵתוּ צָרִיךְ לִטּל רְשׁוּת מִן הַיּוֹרְשִׁין. אִם הִלְוָן בִּפְנֵי בֵית דִּין, אֵינוֹ צָרִיךְ לִטּל רְשׁוּת מִן הַיּוֹרְשִׁין:

ברטנורה   (ז) להיות מפריש עליהן מחלקן. כשיפריש התרומה ימכרנה ויעכב הדמים לעצמו בשביל חובו שיש לו על הכהן. ומעשר ראשון ומעשר עני יעכב ויאכל בשביל החוב שיש לו על הלוי ועל העני. אלא שמפריש ממעשר ראשון תרומת מעשר לכהן. ואם הוא רגיל ליתן תרומותיו ומעשרותיו לזה הכהן או הלוי או העני שהלוה להן, אין צריך לזכות להם מעשרותיו ותרומותיו על יד אחר, אלא לוקחן לעצמו מיד אחר שיפרישם. אבל אם רגיל ליתן תרומותיו ומעשרותיו לאחרים, אינו יכול לעכבן בחובו, עד שיזכה להם ע''י אחר תחילה, ואח''כ יחזור ויטלם בחובו: צריך ליטול רשות מן היורשים. שירשו מהם קרקע משועבדת לבעל חוב, צריך ליטול מהם רשות אם רוצים לפרוע חוב זה מתרומות ומעשרות הללו, דשמא רוצים הם ליקח מתנותיהן ולפרוע חוב מורישם ממקום אחר:

ח. הַמַּנִּיחַ פֵּרוֹת לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת, מָעוֹת לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן בְּחֶזְקַת שֶׁהֵן קַיָּמִין. אִם אָבְדוּ, הֲרֵי זֶה חוֹשֵׁשׁ מֵעֵת לְעֵת, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּשְׁלשָׁה פְרָקִים בּוֹדְקִין אֶת הַיַּיִן, בְּקָדִים שֶׁל מוֹצָאֵי הֶחָג, וּבְהוֹצָאַת סְמָדַר, וּבִשְׁעַת כְּנִיסַת הַמַּיִם בַּבֹּסֶר:

ברטנורה   (ח) המניח פירות להיות מפריש עליהן כו'. סומך על אלו ואוכל טבלים אחרים שיש לו, ואומר, הרי תרומתן באותן פירות שהקציתי לכך: ואם אבדו. הלך לבדקן ומצאן שאבדו: ה''ז חושש. לאותן טבלים שתקן בהבטחתן של אלו. ואם לא אכלן צריך להפריש מהם, שמא כשאמר הרי תרומתן בפירות שהקציתי כבר היו אבודין: מעת לעת. של בדיקה. כשבדקן ומצאן אבודין חושש שמא מאתמול בעת הזאת אבדו, ואם עשאן מעשר תוך מעת לעת על פירות אחרים צריך להפריש עליהם מספק. וטפי מהכי לא אחמור רבנן למיחש, אלא סומכין אחזקה: בודקין את היין. שהניחו להיות מפריש עליו, צריך לבדקו, שמא החמיץ ואין תורמין מן החומץ על היין: בקדים של מוצאי החג. כשמנשבת רוח קדים במוצאי החג: ובשעת כניסת מים. כשהן כפול הלבן נקראים בוסר. וכשהלחלוחית נכנסת וגדילה בתוכו שיכול לעצור מהן כל שהוא, היינו כניסת מים. פירוש אחר, היו כותשים הענבים כשהן בוסר ונותנים לתוכו מים ועושים חומץ לטבול. והלכה כרבי יהודה:

גמרא גיטין דף ל''א ע''ב

רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בִּשְׁלשָׁה פְרָקִים וְכוּ'. תָּנָא בְּקִדּוּם שֶׁל מוֹצָאֵי הַחַג שֶׁל תְּקוּפָה. תַּנְיָא רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בִּשְׁלשָה פְרָקִים מוֹכְרִין אֶת הַתְּבוּאָה. לִפְנֵי הַזֶּרַע וּבִשְׁעַת הַזֶּרַע וּבִפְרוֹס הַפֶּסַח. וּבִשְׁלשָה פְרָקִים מוֹכְרִין אֶת הַיַּיִן. בִּפְרוֹס הַפֶּסַח וּבִפְרוֹס עֲצֶרֶת וּבִפְרוֹס הַחַג וְשֶׁמֶן מֵעֲצֶרֶת וְאֵילָךְ. לְמָאי הִלְכְתָא אָמַר רָבָא וְאִיתֵימָא רַב פַּפָּא לְשׁוּתְפִין. מִכָּאן וְאֵילָךְ מָאי. אָמַר רָבָא כָּל יוֹמָא פִירְקֵיהּ הוּא. (יונה ד') וַיְהִי כִּזְרוֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן ה' אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית. מָאי חֲרִישִׁית אָמַר רָבָא בְּשָׁעָה שֶׁמְּנַשֶּׁבֶת מְשַׁתֶּקֶת כָּל הָרוּחוֹת מִפָּנֶיהָ. וְהַיְינוּ דִכְתִיב (איוב ל''ו) אֲשֶׁר בְּגָדֶיךָ חַמִּים בְּהַשְׁקִיט אֶרֶץ מִדָּרוֹם. אָמַר רַב תַּחֲלִיפָא בַּר רַב חַסְדָּא אָמַר רַב חַסְדָּא אֵימָתַי בְּגָדֶיךָ חַמִּים בְּשָׁעָה שֶׁהִשְׁקִיט אֶרֶץ מִדָּרוֹם. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁמְּנַשֶּׁבֶת מְשַׁתֶּקֶת כָּל הָרוּחוֹת מִפָּנֶיהָ. רַב הוּנָא וְרַב חַסְדָּא הֲווּ יַתְבֵי. חָלִיף וְאָזִיל גְנִיבָא עֲלַיְיהוּ. אָמַר חַד לְחַבְרֵיהּ נֵיקוּם מִקָּמֵיהּ דְּבַר אוּרְיָין הוּא. אָמַר לֵיהּ אִידָךְ מִקָּמֵיהּ פַּלְגָאָה נִיקּוּם. אַדְהָכִי אָתָא אִיהוּ לְגַבַּיְיהוּ. אָמַר לְהוּ בְּמָאי עַסְקִיתוּ. אָמְרוּ לֵיהּ בְּרוּחוֹת. אָמַר לְהוּ הָכִי אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב אַרְבָּעָה רוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת בְּכָל יוֹם. וְרוּחַ צְפוֹנִית מְנַשֶּׁבֶת עִם כֻּלָּן. שֶׁאִלְמָלֵּא כֵּן אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת. וְרוּחַ דְּרוֹמִית קָשֶׁה מִכֻּלָּן. וְאִלְמָלֵא בֶּן נֵץ מַעֲמִידָהּ מַחֲרֶבֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִפָּנֶיהָ. שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ל''ט) הֲמִבִּינָתְךָ יַאֲבֶר נֵץ יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו לְתֵימָן. אָמַר רָבָא הָכִי אָמַר רַב אִשָּׁה מַפֶּלֶת בּוֹ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֲפִילוּ מַרְגָּלִית שֶׁבְּיַם מַרְקֶבֶת בּוֹ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲפִילוּ שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁבִּמְעֵי אִשָּׁה מַסְרֶחֶת בּוֹ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק וּשְׁלָשְׁתָּן מִקְּרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ (הושע י''ג) כִּי הוּא בֵּין אַחִים יַפְרִיא יָבֹא קָדִים רוּחַ ה' מִמִּדְבַּר עוֹלֶה וְיֵבוֹשׁ מְקוֹרוֹ וְגוֹ'. יֵבוֹשׁ מְקוֹרוֹ זוּ מְקוֹרָהּ שֶׁל אִשָּׁה. וְיֶחֱרַב מַעְיָנוֹ זֶה שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁבִּמְעֵי אִשָּׁה. וְהוּא יִשְׁסֶה אוֹצַר כָּל כְּלִי חֶמְדָּה זוּ מַרְגָּלִית שֶׁבַּיָּם. מָאי כִּי הוּא בֵּין אַחִים יַפְרִיא אָמַר רָבָא אֲפִילוּ שׁוּפְתָא בְּקוּפִינָא דְמָרָא רַפְיָא. רַב יוֹסֵף אָמַר אֲפִילוּ סִיכְתָא בְּדוֹפְנָא רַפְיָא. רַב אַחָא בַר יַעֲקֹב אָמַר אֲפִילוּ קַנְיָא בְּכוּפְתָא רַפְיָא:

רש''י של תקופה. אם כבר נכנסה תקופת תשרי אבל אם משכה תקופת תמוז עד כאן לא: לשותפים. שאין האחד יכול למכור שלא מדעת חבירו חוץ לפרקים הללו אבל בפרקים הללו א''צ לימלך ואם מכר ונתייקר השער לאחר זמן אין לו עליו כלום: פרקים. זמן למכור: משתקת כל הרוחות מפניה. כשהיא מנשבת בשעת החום היא חמה מאד ומבטלת צינת כל הרוחות ולכן שינה הכתוב לקרותה חרישית: בהשקיט ארץ מדרום. כשצינת רוח דרומית שוקטת. ומי הוא המשקיטה רוח מזרחית: משתקת. שבשעה שמנשבת רוח מזרחית משתקת כל הרוחות: פלגאה. בעל מריבה. שהיה לו מריבה עם מר עוקבא שהיה אב ב''ד כדקאמר בפ''ק בנ''א העומדים עלי ובידי למסרם למלכות והוא היה גניבא כדמפרש התם: רוח צפונית. נוחה היא לא חמה ולא צוננת וממתקת את שאר הרוחות: בן נץ. מלאך העשוי כנץ: מעמידה. בכנפיו: יאבר. ל' אברתו יגדיל כנף: שכבת זרע. תוך שלשה ימים: מקורה של אשה. עובר שבמעיה: שופתא. בית יד: קופינא. חור שבראש המרה שקורין פושקיי''ר וע''ש שדחוק בין ב' צדי החור קרי ליה בין אחים שמדובקים: סיכתא בדופנא. יתד שבדופן: רפיא. שמתייבש מחמת החום ורפה: קניא בכופתא. קנה הארוג בכפיפה: רפיא. כמו יפריא:

זוהר בהעלתך דף קנ''ג ע''א

רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר הָאי פָרַשְׁתָּא הָא אִתְמַר עוֹבָדָא דִמְנַרְתָּא וְתִקּוּנָהָא וְכָל מַה דְבָהּ. אֲמָאי הָכָא זִמְנָא אַחֲרָא אֶלָּא כֵיוַן דִנְשִׂיאִים קְרִיבוּ (לְעֵילָא) קוּרְבָּנָא דְמַדְבְּחָא וְכָל תִּקּוּנָא דְאִתְחֲזֵי אָתָא קְרָא וְאִשְׁתָּעֵי עוֹבָדָא דִמְנַרְתָּא דְּהִיא תִּקּוּנָא עַל יְדָא דְאַהֲרֹן דְּהָא לְעֵילָא מְנַרְתָּא וְכָל בּוּצִינִין (תִּקּוּנִין) דִילָהּ עַל יְדָא דְאַהֲרֹן נַהֲרִין כֹּלָא. תָּא חֲזֵי מַדְבְּחָא תְרֵיסַר נְשִׂיאִין הֲווֹ לְחַנְּכָא לֵיהּ וּלְאַתְקְנָא לֵיהּ וְהָא אוּקְמוּהָ תְרֵיסָר אִינוּן שְׁבָטִין לְאַרְבָּעָא סִטְרִין אַרְבָּעָה דְגָלִים וְכֻלְּהוּ תְרֵיסָר. וְכֹלָא כְגוֹוָנָא דִלְעֵילָא מְנַרְתָּא אִתְמָנוּ, בְּשִׁבְעָה בּוּצִינִין לְאַדְלָקָא עַל יָדָא דְכַהָנָא וְכֹלָא כְּגְוָונָא דִּלְעֵילָא וּמְנַרְתָּא עַל אָת קַיָּימָא וּבְנִיסָא אִתְעֲבִידְתָּא וְהָא אוּקְמוּהָ בְעוֹבָדָא דִמְנַרְתָּא וּמַדְבְּחָא פְנִימָאָה וּמְנַרְתָּא קַיְימֵי כַחֲדָא לְחֶדְוָותָא דְכֹלָא דִכְתִיב שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב וְאוֹקִימְנָא דִתְרֵי מַדְבְּחָן הֲווֹ. חָד פְּנִימָאָה דְכֹלָא וְהָאי קַיְימָא לְחֶדְוָותָא. וְחָד לְבַר לְקָרְבָּא קָרְבְּנִין וּמֵהָאי פְנִימָאָה נָפִיק לְהָאי דִּלְבַר וּמַאן דְּחַמֵי וְיִסְתְּכַל יִנְדַּע חָכְמְתָא עִלָּאָה רָזָא דְמִלָּה אֲדֹנָי יְהֹוָה וְעַל דָּא לָא אִתְקְרַב קְטַרְתָּא אֶלָּא בְשַׁעְתָּא דְשֶׁמֶן אִשְׁתְּכַח. אַשְׁכַּחְנָא בְסִפְרָא דִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא קְטֹרֶת הוּא לְחֶדְוָה וּלְסַלְּקָא מוֹתָנָא. מָאי טַעְמָא בְגִין דְּדִינָא מֵהָאי דִּלְבַר אִשְׁתְּכַח וְחֶדְוָותָא וְחִדּוּ וְקִשּׁוּרָא דִנְהִירוּ מֵהַהוּא פְנִימָאָה דְכָל חִידוּ בֵיהּ קַיְימָא. וְכַד הָאי אִתְעַר כָּל דִּינָא אִסְתַּלַק מֵהָאי וְלָא יְכִיל לְמֶעְבַּד דִינָא וּבְגִין כַּךְ קְטֹרֶת קַיְימָא לְבַטְלָה מוֹתָנָא וְעַל דָּא קְטֹרֶת קְשִׁירוּ הוּא דְכֹלָא וְדָא אִתְקְרִיב בְּהַהוּא פְּנִימָאָה. זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי עֲלַיְיהוּ כְּתִיב (ישעיה מ''ט) וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אַתָּה יִשְׂרָאֵל וְגוֹ':

תרגום הזוהר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, פָּרָשָׁה זוֹ, כְּבָר נֶאֱמַר מַעֲשֵׂה הַמְּנוֹרָה וְכָל תִּקּוּנֶיהָ וְכָל מַה שֶּׁבָּהּ, לָמָּה נֶאֱמַר כָּאן פַּעַם שְׁנִיָּה. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהַנְּשִׂיאִים הִקְרִיבוּ קָרְבְּנוֹת הַמִּזְבֵּחַ, וְכָל הַתִּקּוּן הָרָאוּי לוֹ, בָּא הַכָּתוּב וְסִפֵּר מַעֲשֵׂה הַמְּנוֹרָה שֶׁהוּא תִּקּוּן עַל יְדֵי אַהֲרֹן, כִּי לְמַעְלָה, הַמְּנוֹרָה, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, וְכָל הַנֵּרוֹת שֶׁלָּהּ שֶׁהֵם הַסְּפִירוֹת, הַכֹּל מֵאִיר עַל יְדֵי אַהֲרֹן. בֹּא וּרְאֵה, הַמִּזְבֵּחַ, שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִים הָיוּ, לְחַנְּכוֹ וּלְתַקְּנוֹ. וַהֲרֵי הֶעֱמִידוּהוּ, שֶׁשְּׁנֵים עָשָׂר הֵם הַשְּׁבָטִים, לְאַרְבַּע רוּחוֹת אַרְבַּע דְּגָלִים, שֶׁבְּכָל דֶּגֶל שָׁלֹשׁ שְׁבָטִים, וְכֻלָּם יַחַד הָיוּ שְׁנֵים עָשָׂר. וְהַכֹּל כְּעֵין שֶׁלְּמַעְלָה. כִּי הַמִּזְבֵּחַ שֶׁלְּמַעְלָה שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת וְהִיא מְקַבֶּלֶת מִשְּׁנֵים עָשָׂר צֵרוּפֵי הַוָיָה שֶׁבְּז''א שׁה''ס חו''ב תו''מ שֶׁבְּכָל אֶחָד שָׁלֹשׁ קַוִּין, וְהֵם שְׁנֵים עָשָׂר. הַמְּנוֹרָה, בְּשִׁבְעָה נֵרוֹת, נִתְמַנְּתָה לְהַדְלִיקָם עַל יְדֵי הַכֹּהֵן. וְהַכֹּל כְּעֵין שֶׁל מַעְלָה, כְּנֶגֶד ז''א הַמֵּאִיר לְחג''ת נהי''מ דְּמַלְכוּת. וְהַמְּנוֹרָה עַל אוֹת עוֹמֶדֶת וּבְנֵס נַעֲשֵׂית, שֶׁהָיְתָה נַעֲשֵׂית מֵאֵלֶיהָ. וּכְבָר הֶעֱמִידוּהוּ בְּמַעֲשֵׂה הַמְּנוֹרָה. וְהַמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה, עוֹמְדִים יַחַד לְשִׂמְחַת הַכֹּל, שֶׁכָּתוּב (משלי כ''ז) שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב. שֶׁשֶּׁמֶן הוּא הַמְּנוֹרָה, דְּהַיְנוּ הַמַּלְכוּת הַמְּקַבֶּלֶת מֵחָכְמָה. וּקְטֹרֶת הוּא הַמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי. וְהֶעֱמַדְנוּ כִּי שְׁתֵּי מִזְבְּחוֹת הָיוּ. אֶחָד פְּנִימִי מֵהַכֹּל, שֶׁהוּא מִזְבֵּחַ הַקְּטֹרֶת, וְזֶה עוֹמֵד לְשִׂמְחָה, וְהוּא כְּנֶגֶד בִּינָה. וְאֶחָד בַּחוּץ, דְּהַיְנוּ מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, הָעוֹמֵד לְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹת, שֶׁהוּא כְּנֶגֶד מַלְכוּת. וּמִמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, שֶׁהוּא כְּנֶגֶד הַבִּינָה, יוֹצֵא שֶׁפַע לָזֶה שֶׁמִּבַּחוּץ, שֶׁהוּא מַלְכוּת. וּמִי שֶׁרוֹאֶה וּמִסְתַּכֵּל יוֹדֵעַ הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁסּוֹד הַדָּבָר אדנ''י הוי''ה. כִּי מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי הִיא הַוָּיָ''ה, בִּינָה. וְהַחִיצוֹן אדנ''י, מַלְכוּת. וְעַל כֵּן לֹא נִקְרָב קְטֹרֶת אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁנִּמְצָא שֶׁמֶן. מָצָאתִי בְּסִפְרוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, שֶׁהַקְּטֹרֶת הִיא לְשִׂמְחָה וּלְהַעֲבִיר הַמָּוֶת. מַהוּ הַטַּעַם. הוּא, מִשּׁוּם שֶׁהַדִּין נִמְצָא מֵהַמִּזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, שֶׁהוּא מַלְכוּת. וְהַשִּׂמְחָה וְהַחֶדְוָה וְקֶשֶׁר הָאוֹר הֵם מֵהַמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, שֶׁכָּל שִׂמְחָה עוֹמֶדֶת בּוֹ, שֶׁהוּא בִּינָה. וּכְשֶׁזֶּה נִתְעוֹרֵר, דְּהַיְנוּ הַפְּנִימִי, כָּל דִּין מִסְתַּלֵּק מִן הַחִיצוֹן, וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת דִּין. וּמִשּׁוּם זֶה קְטֹרֶת שׁה''ס הַפְּנִימִי, עוֹמֶדֶת לְבַטֵּל הַמָּוֶת. כִּי כְּשֶׁהַפְּנִימִי, שׁה''ס בִּינָה, מִתְעוֹרֵר עַל יְדֵי הַקְּטֹרֶת, אֵין הַחִיצוֹן, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת, יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת דִּין. וְעַל כֵּן קְטֹרֶת הוּא קֶשֶׁר הַכֹּל, וְהוּא נִקְרָב בַּמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, שֶׁכָּל שִׂמְחָה נִמְצֵאת בּוֹ. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. עֲלֵיהֶם כָּתוּב (ישעיה מ''ט) וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אַתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךְ אֶתְפָּאֵר:

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק ח'

א. כֵּיצַד הִיא תְּפִלַּת הַצִבּוּר יִהְיֶה אֶחָד מִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם וְהַכֹּל שׁוֹמְעִים. וְאֵין עוֹשִׂין כֵּן בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה גְּדוֹלִים וּבְנֵי חוֹרִין וּשְׁלִיחַ צִבּוּר אֶחָד מֵהֶם. וַאֲפִלּוּ הָיוּ מִקְצָתָן שֶׁכְּבָר הִתְפַּלְּלוּ וְיָצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן מַשְׁלִימִין לָהֶם לָעֲשָׂרָה וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ רוֹב הָעֲשָׂרָה שֶׁלֹּא הִתְפַּלְּלוּ. וְכֵן אֵין אוֹמְרִים קְדוּשָׁה וְלֹא קוֹרְאִין בַּתּוֹרָה וּמְבָרְכִין לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ וְלֹא מַפְטִירִין בִּנְבִיאִים אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה: ב. וְכֵן לֹא יִהְיֶה אֶחָד מְבָרֵךְ בִּרְכַּת שְׁמַע וְהַכֹּל שׁוֹמְעִים וְעוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן אֶלָּא בַעֲשָׂרָה וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא פוֹרֵס עַל שְׁמַע. וְאֵין אוֹמְרִים קַדִּישׁ אֶלָּא בַעֲשָׂרָה וְאֵין הַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִין אֶת יְדֵיהֶם אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה וְהַכֹּהֲנִים מִן הַמִּנְיָן שֶׁכָּל עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל הֵם הַנִּקְרָאִים עֵדָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד) עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת וְגוֹ'. וְהָיוּ עֲשָׂרָה שֶׁהֲרֵי יָצְאוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב:

מוסר

משערי תשובה לר''י דף ח' ע''ד

כַּאֲשֶׁר תִּמְצָאֵנוּ אֶת הָאִישׁ צָרוֹת יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ וְיֹאמַר אֵין זֶה כִּי אִם דְּרָכָיו וּמַעֲלָלָיו אֲשֶׁר עָשׂוּ אֵלֶּה לוֹ וַחֲטָאָיו עוֹלְלוּ לְנַפְשׁוֹ וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לא) וּמְצָאוּהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה וְתִרְאֶה בְּמִנְהַג בָּשָׂר וָדָם כִּי יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּבְעֵת צָרָתוֹ יִתְחָרֵט וְיִכָּנַע אֵלָיו מִפְּנֵי שֶׁהוּא צָרִיךְ לְעֶזְרָתוֹ תִּהְיֶה הַחֲרָטָה הַזֹּאת גְּרוּעָה בְעֵינֵי חֲבֵירוֹ כְּעִנְיַן שֶׁאָמַר יִפְתָּח (שופטים יא) מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם. וּמֵחַסְדֵּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא מְקַבֵּל הַתְּשׁוּבָה מִתּוֹךְ הַצָרָה וּתְהִי לְרָצוֹן לְפָנָיו וְיֶאֱהַב נְדָבָה אֶת הַחוֹטֵא בְּשׁוּבוֹ עָדָיו בְּיוֹם תּוֹכֵחָה וּמִקֶּרֶב צָרָה שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יד) שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶיךָ קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְגוֹ' אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אוֹהֲבֵם נְדָבָה וְנֶאֱמַר (משלי ג') כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה וְאִם לֹא יָשׁוּב הָאִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה בְּיוֹם רָעָה וְהוֹכַח בְּמַכְאוֹב וְלֹא שָׁב עַד הַמּוֹכִיחוֹ יִגְדַּל עֲוֹנוֹ וְיִכְפַּל עָנְשׁוֹ. הֲלֹא תִרְאֶה אִם הַמֶּלֶךְ מְיַסֵּר אֶת אֲשֶׁר חָטָא לוֹ וְלֹא יִוָּסֵר יַקְשֶׁה מוּסָרוֹ וְיַכְבִּיד עוּלוֹ מְאֹד וּכְתִיב (ויקרא כו) וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם וְנֶאֱמַר (איוב לו) וְחַנְפֵי לֵב יָשִׂימוּ אָף לֹא יְשַׁוְּעוּ כִּי אֲסָרָם:

בהעלותך יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) כִּי֩ נְתֻנִ֨ים נְתֻנִ֥ים הֵ֨מָּה֙ לִ֔י מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל תַּ֩חַת֩ פִּטְרַ֨ת כָּל-רֶ֜חֶם בְּכ֥וֹר כֹּל֙ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לָקַ֥חְתִּי אֹתָ֖ם לִֽי: אֲרֵי אַפְרָשָׁא מַפְרְשִׁין אִנוּן לִי מִגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲלַף פְּתַח כָּל וַלְדָא בּוּכְרָא כֹלָא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל קָרֵבִית יָתְהוֹן קֳדָמָי:

רש''י נתנים נתנים. נתונים למשא נתונים לשיר: פטרת. פתיחת:

(יז) כִּ֣י לִ֤י כָל-בְּכוֹר֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּֽאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה בְּי֗וֹם הַכֹּתִ֤י כָל-בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם הִקְדַּ֥שְׁתִּי אֹתָ֖ם לִֽי: אֲרֵי דִילִי כָל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּאֱנָשָׁא וּבִבְעִירָא בְּיוֹמָא דִקְטָּלִית כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם אַקְדֵשִׁית יָתְהוֹן קֳדָמַי:

רש''י כי לי כל בכור. שלי היו הבכורות בקו הדין, שהגנתי עליהם בין בכורי מצרים ולקחתי אותם לי עד שטעו בעגל, ועכשיו ואקח את הלוים:

(יח) וָֽאֶקַּ֖ח אֶת-הַלְוִיִּ֑ם תַּ֥חַת כָּל-בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וְקָרֵבִית יָת לֵוָאֵי חֲלַף כָּל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (יט) וָֽאֶתְּנָ֨ה אֶת-הַלְוִיִּ֜ם נְתֻנִ֣ים | לְאַֽהֲרֹ֣ן וּלְבָנָ֗יו מִתּוֹךְ֘ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ לַֽעֲבֹ֞ד אֶת-עֲבֹדַ֤ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וּלְכַפֵּ֖ר עַל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֨א יִֽהְיֶ֜ה בִּבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ נֶ֔גֶף בְּגֶ֥שֶׁת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל-הַקֹּֽדֶשׁ: וִיהָבִית יָת לֵוָאֵי מְסִירִין לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי מִגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִפְלַח יָת פּוּלְחָן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וּלְכַפָרָא עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלָא יְהֵי בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל מוֹתָא בְּמִקְרַב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְקוּדְשָׁא:

רש''י ואתנה וגו' . חמשה פעמים נאמר בני ישראל במקרא זה, להודיע חבתן שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד כמנין חמשה חמשי תורה, וכך ראיתי בבראשית רבה: ולא יהיה בבני ישראל נגף. שלא יצטרכו לגשת אל הקדש, שאם יגשו יהיה נגף:

(כ) וַיַּ֨עַשׂ מֹשֶׁ֧ה וְאַֽהֲרֹ֛ן וְכָל-עֲדַ֥ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל לַלְוִיִּ֑ם כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁר-צִוָּ֨ה יְהֹוָ֤ה אֶת-מֹשֶׁה֙ לַלְוִיִּ֔ם כֵּן-עָשׂ֥וּ לָהֶ֖ם בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַעֲבַד משֶׁה וְאַהֲרֹן וְכָל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְלֵוָאֵי כְּכֹל דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה לְלֵוָאֵי כֵּן עֲבָדוּ לְהוֹן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

רש''י ויעש משה ואהרן וכל עדת וגו' . משה העמידן ואהרן הניפן וישראל סמכו את ידיהם:

(כא) וַיִּֽתְחַטְּא֣וּ הַלְוִיִּ֗ם וַֽיְכַבְּסוּ֙ בִּגְדֵיהֶ֔ם וַיָּ֨נֶף אַֽהֲרֹ֥ן אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַיְכַפֵּ֧ר עֲלֵיהֶ֛ם אַֽהֲרֹ֖ן לְטַֽהֲרָֽם: וְאִדַכִּיוּ לֵוָאֵי וְחַוָרוּ לְבוּשֵׁיהוֹן וַאֲרֵם אַהֲרֹן יָתְהוֹן אֲרָמָא קֳדָם יְיָ וְכַפֵּר עֲלֵיהוֹן אַהֲרֹן לְדַכּוֹאֵיהוֹן:

נביאים - זכריה - פרק ד

(ב) וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י מָ֥ה אַתָּ֖ה רֹאֶ֑ה (ויאמר) וָאֹמַ֡ר רָאִ֣יתִי | וְהִנֵּ֣ה מְנוֹרַת֩ זָהָ֨ב כֻּלָּ֜הּ וְגֻלָּ֣הּ עַל-רֹאשָׁ֗הּ וְשִׁבְעָ֤ה נֵרֹתֶ֙יהָ֙ עָלֶ֔יהָ שִׁבְעָ֤ה וְשִׁבְעָה֙ מֽוּצָק֔וֹת לַנֵּר֖וֹת אֲשֶׁ֥ר עַל-רֹאשָֽׁהּ: וַאֲמַר לִי מַה אַתְּ חֲזִי וַאֲמָרִית חֲזֵיתִי וְהָא מְנָרְתָא דְּדַהְבָּא כֻּלַהּ וְגוּלְּתַהּ עַל רֵישַׁהּ וְשִׁבְעָא בּוֹצִינַהָא דַּעֲלַהּ שִׁבְעָא וְשִׁבְעָא דִּמְרִיקִין מִנְּהוֹן מִשְׁחָא לְבוֹצִינַיָּא דְּעַל רֵישַׁהּ :

רש''י וגולה על ראשה . כמו ( יהושע טז ) גולות עלית לשון מעיין כמין ספל גדול עגול : ושבעה נרותיה . כמין בזיכין שנותנין השמן והפתילה לתוכה : שבעה ושבעה מוצקות . לכל נר ונר באין שבעה צנורות קטנים שהשמן זב מן הגולה דרך אותן מוצקות לכל נר ונר :

(ג) וּשְׁנַ֥יִם זֵיתִ֖ים עָלֶ֑יהָ אֶחָד֙ מִימִ֣ין הַגֻּלָּ֔ה וְאֶחָ֖ד עַל-שְׂמֹאלָֽהּ: וְתַרְתֵּין זֵיתִין דַּעֲלַהּ חַד מִיַּמִּין גוּלַתָא אוֹ חַד עַל סְמָלָתָה :

רש''י ושנים זתים עליה . אצלה שני אילנות שהזיתים גדילים בהם : אחד מימין הגולה ואחד משמאלה וגו' . וכאן לא פירש על שני צנתרות זהב האמורות למטה בפרשה והם כמין עריבות ועדשים של בית הבד שהם עומדים אצל הזיתים והזיתים נחבטים מאיליהם לתוך הצנתרות ומתחממות שם כבמעטן ונעצרים שם בבית הבד והשמן נופל לתוך הצנתרות ומהצנתרות לתוך הגולה ומהגולה אל המוצקות ומהמוצקות אל הנרות והמוצקות והנרות ארבעים ותשע היו רמז לאור שלעתיד לבא אור החמה יהיה שבעתים כאור של שבעת ימים ארבעים ותשע על אור של יום בראשית :

(ד) וָאַ֙עַן֙ וָֽאֹמַ֔ר אֶל-הַמַּלְאָ֛ךְ הַדֹּבֵ֥ר בִּ֖י לֵאמֹ֑ר מָה-אֵ֖לֶּה אֲדֹנִֽי: וַאֲתֵיבִית וַאֲמָרִית לְמַלְאֲכָא דְּמַלֵּיל עִמִּי לְמֵימַר מָה אִלֵּין רִבּוֹנִי :

רש''י מה אלה אדוני . מה זה שהזיתים נמסקים מאליהם והשמן בא אל הנרות מאליו :

(ה) וַ֠יַּעַן הַמַּלְאָ֞ךְ הַדֹּבֵ֥ר בִּי֙ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י הֲל֥וֹא יָדַ֖עְתָּ מָה-הֵ֣מָּה אֵ֑לֶּה וָאֹמַ֖ר לֹ֥א אֲדֹנִֽי: וַאֲתֵיב מַלְאֲכָא דְּמַלֵּיל עִמִּי וַאֲמַר לִי הֲלָא יְדַעְתָּא מָן אִינּוּן אִלֵּין וַאֲמָרִית לָא רִבּוֹנִי : (ו) וַיַּ֜עַן וַיֹּ֤אמֶר אֵלַי֙ לֵאמֹ֔ר זֶ֚ה דְּבַר-יְהוָ֔ה אֶל-זְרֻבָּבֶ֖ל לֵאמֹ֑ר לֹ֤א בְחַ֙יִל֙ וְלֹ֣א בְכֹ֔חַ כִּ֣י אִם-בְּרוּחִ֔י אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת: וַאֲתֵיב וַאֲמַר לִי לְמֵימַר דֵין פִּתְגָמָא דַיְיָ עָם זְרֻבָּבֶל לְמֵימַר לָא בְּחֵילָא וְלָא בִּגְבוּרָא אֱלָהֵין בְּמֵימְרִי אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת :

רש''י זה דבר ה' אל זרובבל . זה סימן לך להבטיח את זרובבל כשם שהזתים והשמן הזה נגמר מאליו לכל דבריו כך לא בחיל ולא בכח שבכם תעשו את בנין ביתי : כי אם ברוחי . אני אתן רוחי על דריוש ויניח לכם ( ס''א ויצוה לכם ) לבנות ולעשות כל צרכי יציאת הבנין משלו ולעזור אתכם בחטין ויין ושמן ועצים כמו שמפורש בעזרא ולא תצטרכו לעזרת אדם :

(ז) מִֽי-אַתָּ֧ה הַֽר-הַגָּד֛וֹל לִפְנֵ֥י זְרֻבָּבֶ֖ל לְמִישֹׁ֑ר וְהוֹצִיא֙ אֶת-הָאֶ֣בֶן הָרֹאשָׁ֔ה תְּשֻׁא֕וֹת חֵ֥ן חֵ֖ן לָֽהּ: (פ) מָא אַתְּ חֲשִׁיבָא מַלְּכוּתָא טַפְשְׁתָא קֳדָם זְרֻבָּבֶל הֲלָא כְּמֵשְׁרָא וְיַגְלֵי יַת מְשִׁיחֵיהּ דַּאֲמִיר שְׁמֵיהּ מִלְּקַדְמִין וְיִשְׁלוֹט בְּכָל מַלְּכוּתָא :

רש''י מי אתה הר הגדול . שרי עבר הנהר תתני פחת עבר נהרא ושתר בוזני וכנותהון שבטלתם המלאכה עד כה מעתה תהיה לפני זרובבל מישור אין לכם שררה וגדולה עוד עליו : והוציא את האבן הראשה . האדריכל יקח את אבן הבדיל בידו להיות אדריכל בראש הבונים והם יבנו הכל כפי דבריו אשר יצוה בבנין נאה ומפואר : תשואות חן חן . יהיה לה לאותה האבן שהכל יאמרו מה נאה בנין זה העשוי על ידי אבן המשקולת הזאת , תשואות חן כמו תשואות נוי כמו תשואות מליאה עיר הומיה ( ישעיה כב ) קול שאון ( שם סו ) כולם לשון השמעת קול הם :

כתובים - תהילים - פרק צ

צ (א) תְּפִלָּה֮ לְמֹשֶׁ֪ה אִֽישׁ-הָאֱלֹ֫הִ֥ים אֲֽדֹנָ֗י מָע֣וֹן אַ֭תָּה הָיִ֥יתָ לָּ֗נוּ בְּדֹ֣ר וָדֹֽר: צְלוֹתָא דְצַלֵי משֶה נְבִיָא דַיְיָ כַּד חָבוּ עַמָא בֵית יִשְּׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא עֲנֵי וְכֵן אָמַר יְיָ דְמַדוֹר בֵּית שְׁכִנְתָּךְ בִּשְׁמַיָא אַתְּ הֲוֵיתָא לָנָא סָעֵיד בְּכָל דָר וָדָר :

רש''י תפלה למשה . אחד עשר מזמורים מכאן עד לדוד מזמור כלם משה אמרם כנגדם ברך אחד עשר ברכות לאחד עשר שבטים בזאת הברכה : מעון אתה היית לנו . מעון מדור ומנוס לבא שם היית לנו . בדר ודר . מעולם כי אתה מקדם הכל היית :

(ב) בְּטֶ֤רֶם | הָ֘רִ֤ים יֻלָּ֗דוּ וַתְּח֣וֹלֵֽל אֶ֣רֶץ וְתֵבֵ֑ל וּֽמֵעוֹלָ֥ם עַד-ע֝וֹלָ֗ם אַתָּ֥ה אֵֽל: כַּד אִתְגְלֵי קֳדָמָךְ דְעַמָךְ עֲתִידִין לְמֵחוֹב אַתְקֵנְתָּא תְּתוּבָא עַד דְלָא טוּרַיָא אִתְנַטַלוּ וְאִתְבְּרִיאַת אַרְעָא וְיָתְבֵי תֵבֵל מִן עַלְמָא הָדֵין עַד עַלְמָא דְאָתֵי אַתְּ הוּא אֱלָהָא :

רש''י בטרם הרים יולדו . נבראו ובטרם חוללת ארץ ותבל ומעולם ראשון ועד עולם אחרון אתה אל :

(ג) תָּשֵׁ֣ב אֱ֭נוֹשׁ עַד-דַּכָּ֑א וַ֝תֹּ֗אמֶר שׁ֣וּבוּ בְנֵי-אָדָֽם: תְּתֵיב בַּר נַשׁ עַל חוֹבֵיהּ עַד מוֹתָא וַאֲמַרֵת תּוּבוּ בְנֵי נָשָׁא :

רש''י תשב אנוש עד דכא . מביא אתה יסורין על האדם עד שאתה מחזירו להיות תשוש כח וקרוב למות , ותאמר לו ביסורין שובו בני אדם מדרכיכם הרעים :

(ד) כִּ֤י אֶ֪לֶף שָׁנִ֡ים בְּֽעֵינֶ֗יךָ כְּי֣וֹם אֶ֭תְמוֹל כִּ֣י יַעֲבֹ֑ר וְאַשְׁמוּרָ֥ה בַלָּֽיְלָה: אֲרוּם אֲלַף שְׁנִין בְּעֵינָךְ מִתְחַשְׁבִין קֳדָמָךְ הֵיךְ יוֹמָא דְאִתְמָלֵי אֲרוּם יֶעְבַּר וְהֵיךְ מַטְרַת לֵילְיָא :

רש''י כי אלף שנים בעיניך . אלף שנים של בני אדם הם כיום אחד של הקב''ה ועוד מן הלילה עמו כי יום א' של הקב''ה ומעט מן הלילה של הקב''ה הם אלף שנים שהרי לא אמר הכתו' שיהא יומו של הקב''ה אחד כאלף שנים אבל כשיצא מעט מן הלילה עמו אז יומו שלם והוי אלף שנים ולכך מת אדם הראשון תוך אלף שאם היה חי אלף היה יותר מיומו של הקב''ה ושמא שיעור אותה אשמורה הוא כמו שיש ממיתת אדם הראשון עד אלף שנים ואנן לא ידעינן כמה הוי אותה אשמורה כי אם מסברא . ( מצאתי ) כי אלף שנים בעיניך וגו' . וכשעלתה תשובה בדעתך מתחלה יפה דנת ובראת אותה וראוין היו השנים לכך לפי ( שלא ) היו ימי בני אדם רבים שלא היו אלף שנים בעיניך אלא כיום הולך שעבר וחלף ומעט מן הלילה עמו שהרי אמרת לאדם הראשון ( בראשית ב ) כי ביום אכלך ממנו מות תמות וחיה תשע מאות ושלשים שנה נמצאו אלף שנים עולים ליום שלם ומעט מן הלילה עמו : כיום אתמול כי יעבור . שכבר עבר :

(ה) זְ֭רַמְתָּם שֵׁנָ֣ה יִהְי֑וּ בַּ֝בֹּ֗קֶר כֶּחָצִ֥יר יַחֲלֹֽף: וְאִין לָא תָיְבִין תֵּיתֵי עֲלֵיהוֹן מוֹתָא הֵיךְ דְמָכִין יְהוֹן וּלְעָלְמָא דְאָתֵי הֵיךְ עִסְבָּא דְמִתְפָּרְכָא יִתְחַלְפוּן :

רש''י זרמתם שנה יהיו . עכשיו חטפתם לאותם השנים והבאתם לימים מועטים שאינם אלא כשנת תנומה ששני הדורות שבעים שנה הם , כמו שמפורש בסוף הענין ימי שנותינו בהם שבעים שנה , והם חשובים שינה אחת כענין ( לקמן קכ''ז ) בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים ועל שבעים שנה של גלות בבל נאמר שהיה שבעים שנה : זרמתם . לשון שטיפה כמו ( חבקוק ג ) זרם מים : בבקר כחציר יחלוף . הנולד בלילה מת בבוקר לסוף השינה . ואם ( ו ) בבקר יציץ . מיד חלף ועד בא הערב ימולל ויבש , למה :

(ו) בַּ֭בֹּקֶר יָצִ֣יץ וְחָלָ֑ף לָ֝עֶ֗רֶב יְמוֹלֵ֥ל וְיָבֵֽשׁ: דַמְיָן עוֹבָדֵיהוֹן הֵיךְ עִסְבָּא דִי בְצַפְרָא יְנִיץ וְיַסְגֵי לְרַמְשָׁא מִתְמוֹלֵל וּמִתְיַבֵּשׁ מִן חוּרְבָא :

משנה סנהדרין פרק ו

א. נִגְמַר הַדִּין, מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לְסָקְלוֹ. בֵּית הַסְקִילָה הָיָה חוּץ לְבֵית דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד) הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל. אֶחָד עוֹמֵד עַל פֶּתַח בֵּית דִּין וְהַסוּדָרִין בְּיָדוֹ (וְאָדָם אֶחָד רוֹכֵב), הַסוּס רָחוֹק מִמֶּנּוּ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רוֹאֵהוּ. אוֹמֵר אֶחָד יֵשׁ לִי לְלַמֵד עָלָיו זְכוּת, הַלָּה מֵנִיף בַּסוּדָרִין וְהַסוּס רָץ וּמַעֲמִידוֹ. וַאֲפִלּוּ הוּא אוֹמֵר יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עַל עַצְמִי זְכוּת, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים, וּבִלְבַד שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו. מָצְאוּ לוֹ זְכוּת, פָּטָרוּהוּ, וְאִם לָאו, יוֹצֵא לִסָקֵל. וְכָרוֹז יוֹצֵא לְפָנָיו, אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי יוֹצֵא לִסָקֵל עַל שֶׁעָבַר עֲבֵרָה פְלוֹנִית וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו, כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹ זְכוּת יָבוֹא וִילַמֵּד עָלָיו:

ברטנורה   (א) נגמר הדין. חוץ לב''ד. רחוק מב''ד שמא בעוד שמוליכין אותו לבית הסקילה ימצאו לו זכות ויפטר: והסודרין בידו. להניף והוא סימן להחזירו: ובלבד שיהא ממש בדבריו. ואם אין ממש בדבריו. פעם ראשונה ושניה בלבד מחזירים אותו דלמא מחמת בעתותא נסתתמו טענותיו ואולי תתישב דעתו עליו ויזכור טענותיו. יותר ע''כ אין מחזירין אותו ומוסרין לו שני ת''ח שיעיינו אם יש ממש בדבריו שאז מחזירין אותו ד' וה' פעמים: ופלוני ופלוני עדיו. שעבר עבירה פלונית ביום פלוני בשעה פלונית. במקום פלוני דלמא איכא דמזים להו:

ב. הָיָה רָחוֹק מִבֵּית הַסְקִילָה כְּעֶשֶׂר אַמּוֹת, אוֹמְרִים לוֹ הִתְוַדֵּה, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַמּוּמָתִין מִתְוַדִּין, שֶׁכָּל הַמִּתְוַדֶּה יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְעָכָן שֶׁאָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ (יהושע ז) בְּנִי שִׂים נָא כָבוֹד לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתֶן לוֹ תוֹדָה וְגוֹ', וַיַּעַן עָכָן אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמַר אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי [לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל] וְכָזֹאת וְגוֹ'. וּמִנַּיִן שֶׁכִּפֶּר לוֹ וִדּוּיוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכָּרְךָ ה' בַּיּוֹם הַזֶּה, הַיּוֹם הַזֶּה אַתָּה עָכוּר וְאִי אַתָּה עָכוּר לָעוֹלָם הַבָּא. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְוַדּוֹת, אוֹמְרִים לוֹ אֱמוֹר תְּהֵא מִיתָתִי כַּפָּרָה עַל כָּל עֲוֹנוֹתָי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא מְזֻמָּם, אוֹמֵר תְּהֵא מִיתָתִי כַּפָּרָה עַל כָּל עֲוֹנוֹתַי חוּץ מֵעָוֹן זֶה. אָמְרוּ לוֹ, אִם כֵּן, יְהוּ כָל אָדָם אוֹמְרִים כָּךְ כְּדֵי לְנַקּוֹת אֶת עַצְמָן:

ברטנורה   (ב) היה רחוק מבית הסקילה. דקרוב לבית הסקילה שמא תטרוף דעתו ולא יכול להתודות: ותן לו תודה. ואע''ג דאין אדם נהרג ע''פ עצמו הריגת עכן הוראת שעה היתה: כזאת וכזאת עשיתי. בגמרא מפרש שמעל בחרמי' בימי משה: שהוא מזומם. שעדיו הן זוממין: לנקות את עצמן. מן הבריות ויוציאו לעז על הדיינים ועל העדים. ואין הלכה כר''י:

ג. הָיָה רָחוֹק מִבֵּית הַסְקִילָה אַרְבַּע אַמּוֹת, מַפְשִׁיטִין אוֹתוֹ אֶת בְּגָדָיו. הָאִישׁ, מְכַסִין אוֹתוֹ מִלְּפָנָיו. וְהָאִשָּׁה, מִלְּפָנֶיהָ וּמֵאַחֲרֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הָאִישׁ נִסְקָל עָרוֹם וְאֵין הָאִשָּׁה נִסְקֶלֶת עֲרֻמָּה:

ברטנורה   (ג) מפשיטין את בגדיו. דכתיב (ויקרא כד) ורגמו אותו. ולא כסותו: מכסין אותו מלפניו. פרק א' כלומר מעט ממנו מלפניו. ואין הלכה כרבי יהודה:

ד. בֵּית הַסְקִילָה הָיָה גָבוֹהַּ שְׁתֵּי קוֹמוֹת. אֶחָד מִן הָעֵדִים דּוֹחֲפוֹ עַל מָתְנָיו. נֶהְפַּךְ עַל לִבּוֹ, הוֹפְכוֹ עַל מָתְנָיו. אִם מֵת בָּהּ, יָצָא. וְאִם לָאו, הַשֵּׁנִי נוֹטֵל אֶת הָאֶבֶן וְנוֹתְנָהּ עַל לִבּוֹ. אִם מֵת בָּהּ, יָצָא. וְאִם לָאו, רְגִימָתוֹ בְכָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז) יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה. כָּל הַנִּסְקָלִין נִתְלִין, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ נִתְלֶה אֶלָּא הַמְגַדֵּף וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. הָאִישׁ תּוֹלִין אוֹתוֹ פָּנָיו כְּלַפֵּי הָעָם וְהָאִשָּׁה פָּנֶיהָ כְּלַפֵּי הָעֵץ, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הָאִישׁ נִתְלֶה וְאֵין הָאִשָּׁה נִתְלֵית. אָמַר לָהֶן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַהֲלֹא שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטָח תָּלָה נָשִׁים בְּאַשְׁקְלוֹן. אָמְרוּ לוֹ, שְׁמוֹנִים נָשִׁים תָּלָה וְאֵין דָּנִין שְׁנַיִם בְּיוֹם אֶחָד. כֵּיצַד תּוֹלִין אוֹתוֹ, מְשַׁקְּעִין אֶת הַקּוֹרָה בָאָרֶץ וְהָעֵץ יוֹצֵא מִמֶּנָּה, וּמַקִּיף שְׁתֵּי יָדָיו זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ וְתוֹלֶה אוֹתוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַקּוֹרָה מֻטָּה עַל הַכֹּתֶל וְתוֹלֶה אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהַטַּבָּחִין עוֹשִׂין. וּמַתִּירִין אוֹתוֹ מִיָּד. וְאִם לָן, עוֹבֵר עָלָיו בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא) לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ (בַּיּוֹם הַהוּא) כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְגוֹ'. כְּלוֹמַר, מִפְּנֵי מָה זֶה תָּלוּי, מִפְּנֵי שֶׁבֵּרַךְ אֶת הַשֵּׁם, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל:

ברטנורה   (ד) היה גבוה שתי קומות. ומפילו משם לארץ: הופכו על מתניו. שכשהוא מושכב פרקדן מגונה יותר: המגדף. מברך את ה': והעובד כוכבים. נמי מגדף הוא דכתיב (במדבר טו) והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' את ה' הוא מגדף. ואותה פרשה בעבודת כוכבים מדברת: ואין דנים שנים ביום אחד. בב''ד אחד משום דלא מצי לאפוכי בזכותייהו דכל חד וחד אלא תלייתן של נשים הללו הוראת שעה היתה ואין למדים ממנה. ואין הלכה כר''א: משקעין. נועצים. והעץ יוצא ממנה כמין יתד היה יוצא מן הקורה סמוך לראשה: ומקיף. סומך זו אצל זו כמו לתרום שלא מן המוקף: תולין אותו. בידיו: הקורה מוטה על הכותל. לא היתה נעוצה בארץ אלא ראשה אחד על הארץ וראשה אחד מוטה ונסמך על הכותל וטעמא דר' יוסי לפי שהעץ שנתלה עליו נקבר עמו ואמרה תורה כי קבור תקברנו. מי שאינו מחוסר אלא קבורה. יצא זה שמחוסר חפירה תלישה וקבורה. ורבנן חפירה לאו כלום היא. ולא מיעטה תורה אלא שלא יהיה העץ מחובר מעיקרו והלכה כחכמים:

ה. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, בִּזְמַן שֶׁאָדָם מִצְטַעֵר, (שְׁכִינָה) מָה הַלָּשׁוֹן אוֹמֶרֶת (כַּבְיָכוֹל) קַלַּנִי מֵרֹאשִׁי, קַלַּנִי מִזְּרוֹעִי. אִם כֵּן הַמָּקוֹם מִצְטַעֵר עַל דָּמָם שֶׁל רְשָׁעִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ, קַל וָחֹמֶר עַל דָּמָם שֶׁל צַדִּיקִים. וְלֹא זוֹ בִלְבַד (אָמְרוּ), אֶלָּא כָּל הַמֵּלִין אֶת מֵתוֹ, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. הֱלִינוֹ לִכְבוֹדוֹ לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִים, אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. וְלֹא הָיוּ קוֹבְרִין אוֹתוֹ בְּקִבְרוֹת אֲבוֹתָיו, אֶלָּא שְׁנֵי בָתֵּי קְבָרוֹת הָיוּ מְתֻקָּנִין לְבֵית דִּין, אֶחָד לַנֶּהֱרָגִין וְלַנֶּחֱנָקִין וְאֶחָד לַנִּסְקָלִין וְלַנִּשְׂרָפִין:

ברטנורה   (ה) בזמן שאדם מצטער. שפורענות באה עליו בעונו: מה לשון אומרת. באיזה לשון שכינה קובלת ומנודדת עליו: קלני מראשי. ראשי כבד עלי. וזרועי כבד עלי. כאדם שהוא עיף: קלני. איני קל מראשי: ולא זה בלבד. עובר בל''ת אם הלינו: לא היו קוברין אותן בקברות אבותיהן. לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק: שני קברות היו מתוקנין לב''ד. לפי שאין קוברים מי שנתחייב מיתה חמורה אצל מי שנתחייב מיתה הקלה והלכתא גמירא לה שנים ולא ארבע:

ו. נִתְעַכַּל הַבָּשָׂר, מְלַקְּטִין אֶת הָעֲצָמוֹת וְקוֹבְרִין אוֹתָן בִּמְקוֹמָן. וְהַקְּרוֹבִים בָּאִים וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹם הַדַּיָּנִין וּבִשְׁלוֹם הָעֵדִים, כְּלוֹמַר שֶׁאֵין בְּלִבֵּנוּ עֲלֵיכֶם כְּלוּם, שֶׁדִּין אֱמֶת דַּנְתֶּם. וְלֹא הָיוּ מִתְאַבְּלִין, אֲבָל אוֹנְנִין, שֶׁאֵין אֲנִינוּת אֶלָּא בַלֵּב:

ברטנורה   (ו) נתעכל הבשר. כבר נתכפר לו במיתתו ובבזיונו: מלקטין את העצמות. וקוברים אותן בקברות אבותן: ולא היו מתאבלים. כדי שיהא בזיונן כפרה להם ואית דאמרי לפי שהאבלות חלה משיסתם הגולל. ובאותה שעה אין מתאבלים עליהם. שלא נגמרה כפרתן עד שיתעכל הבשר. והואיל ואדחי האבלות. אדחי:

גמרא סנהדרין דף מג ע''ב

אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כָּל הַזוֹבֵחַ אֶת יִצְרוֹ וּמִתְוַדֶּה עָלָיו מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ כִּבְּדוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁנֵי עוֹלָמִים הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא דִּכְתִיב (תהלים נ') זוֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים אָדָם מַקְרִיב עוֹלָה שְׂכַר עוֹלָה בְּיָדוֹ. מִנְחָה שְׂכַר מִנְחָה בְּיָדוֹ. אֲבָל מִי שֶׁדַעְתּוֹ שְׁפָלָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הִקְרִיב כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּם. שֶׁנֶּאֱמַר (שם נ''א) זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֵין תְּפִלָּתוֹ נִמְאֶסֶת שֶׁנֶּאֱמַר (שם) לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה. (דמ''ד) (איוב ל''ו) הֲיַעֲרוֹךְ שׁוּעֲךָ לֹא בַצָר. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר לְעוֹלָם יַקְדִּים אָדָם תְּפִלָּה לְצָרָה שֶׁאִלְמָלֵא לֹא הִקְדִים אַבְרָהָם תְּפִלָּה לְצָרָה בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעַי לֹא נִשְׁתַּיֵּיר מֵרִשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל שָׂרִיד וּפָלִיט. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר כָּל הַמְאַמֵּץ עַצְמוֹ בִּתְפִלָּה מִלְּמַטָּה אֵין לוֹ צָרִים מִלְמַעְלָה. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר לְעוֹלָם יְבַקֵּשׁ אָדָם רַחֲמִים שֶׁיְּהוּ הַכֹּל מְאַמְּצִין אֶת כֹּחוֹ וְאַל יְהוּ לוֹ צָרִים מִלְמַעְלָה:

רש''י זובח את יצרו. לאחר שהסיתו לחטוא הוא זובחו והורגו ושב בתשובה ומתודה עליו: יכבדנני. שני נוני''ן דריש לשני כבודים: זבחי אלהים. לשון רבים משמע: לא תבזה. אין דרכך לבזותו: היערוך שועך לא בצר. כך היו אומרים חבריו לאיוב כלום הקדמת שועך לא בצר עד לא באת הצרה אם היית עושה כן היו הכל מאמצין את כחך: כל המאמץ עצמו בתפלה מלמטה. אין צרים יכולין להסטינו מלמעלה: לעולם יבקש אדם רחמים שיהו הכל מאמצים את כחו. שיסייעוהו מלאכי השרת לבקש רחמים ושלא יהיו לו מסטינים מלמעלה והכי משמע היערוך שועך אם באתה לערוך שוע כזאת תערכהו לא בצר שלא יהיה לו צרות ושהכל יהיו מאמצים כחך:

זוהר בהעלתך דף ק''ן ע''א

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר וַוי לְהַהוּא בַּר נָשׁ דְּאָמַר דְּהָא אוֹרַיְתָא אָתָא לְאַחֲזָאָה סִפּוּרִין בְּעַלְמָא וּמִלִּין דֶּהְדְיוֹטֵי. דְאִי הָכִי אֲפִילוּ בְזִמְנָא דָא אֲנָן יַכְלִין לְמֶעְבַּד אוֹרַיְיתָא בְמִלִּין דְהֶדְיוֹטֵי וּבִשְׁבָחָא יַתִּיר מִכֻּלְהוּ אִי לְאַחֲזָאָה מִלָּהּ דְעַלְמָא אֲפִילוּ אִינוּן קַפְסִירֵי דְעַלְמָא אִית בֵּינַיְיהוּ מִלִּין עִלָּאִין יַתִּיר. אִי הֲכִי נֵזִיל אֲבַתְרַיְיהוּ וְנַעְבֵּיד מִנַיְיהוּ אוֹרַיְיתָא כְהָאי גּוֹוָנָא. אֶלָּא כָל מִלִּין דְאוֹרַיְיתָא מִלִּין עִילָאִין אִינוּן וְרָזִין עִילָאִין. תָּא חֲזֵי עַלְמָא עִלָּאָה וְעַלְמָא תַתָּאָה בְחַד מַתְקְלָא אִתְקָלוּ. יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא מַלְאֲכֵי עִילָאֵי לְעֵילָא מַלְאֲכֵי עִלָאֵי כְּתִיב בְּהוּ (תהילים קד) עוֹשֶׂה מַלְאֲכָיו רוּחוּת (הָאי בְאָתָר עִלָּאָה) בְשַׁעְתָּא דְנַחְתִּין לְתַתָּא (אַף עַל גַב דְנַחְתִּין) מִתְלַבְּשֵׁי בִלְבוּשָׁא דְהָאי עַלְמָא וְאִי לָאו מִתְלַבְּשֵׁי בִּלְבוּשָׁא כְגוּוָנָא דְהָאי עַלְמָא לָא יַכְלִין לְמֵיקָם בְּהָאי עַלְמָא וְלָא סְבִּיל לוֹן עַלְמָא. וְאִי בְּמַלְאֲכֵי כַּךְ אוֹרַיְיתָא דְבָרָא לְהוּ וּבָרָא עַלְמִין כֻּלְּהוּ וְקַיְימִין בְגִינָהּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה כֵיוַן דְּנַחְתַּת לְהָאי עַלְמָא אִי לָאו דְמִתְלַבְּשָׁא בְהָנֵי לְבוּשִׁין דְּהָאי עַלְמָא לָא יְכִיל עַלְמָא לְמִסְבַּל. וְעַל דָּא הָאי סִפּוּר דְאוֹרַיְיתָא לְבוּשָׁא דְאוֹרַיְיתָא אִיהוּ מָאן דְחָשִׁיב דְּהַהוּא לְבוּשָׁא אִיהוּ אוֹרַיְיתָא מַמָּשׁ וְלָא מִלָּה אַחֲרָא תִיפַח רוּחֵיהּ. וְלָא יְהֵא לֵיהּ חוּלָקָא בְעַלְמָא דְּאָתֵי בְּגִין כַּךְ אָמַר דָּוִד (שם קי''ט) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. מַה דִּתְחוֹת לְבוּשָׁא דְאוֹרַיְיתָא. תָּא חֲזֵי אִית לְבוּשָׁא דְאִתְחֲזֵי לְכֹלָא וְאִינוּן טִפְּשִׁין כַּד חָמָאן לְבַר נַשׁ בִּלְבוּשָׁא דְאִתְחֲזֵי לוֹן שַׁפִּירָא לָא מִסְתַּכְּלִין יַתִּיר חֲשִׁיבוּ דְּהַהוּא לְבוּשָׁא גוּפָא. חֲשִׁיבוּתָא דְגוּפָא נִשְׁמָתָא. כְּהָאי גוֹוָנָא אוֹרַיְיתָא אִית לָהּ גוּפָא וְאִינוּן פְּקוּדֵי אוֹרַיְיתָא דְאִקְרוּן גּוּפֵי תּוֹרָה הָאי גוּפָא מִתְלַבְּשָׁא בִלְבוּשִׁין דְּאִינוּן סִפּוּרִין דְּהָאי עַלְמָא. טִפְשִׁין דְּעַלְמָא לָא מִסְתַּכְּלֵי אֶלָּא בְּהַהוּא לְבוּשָׁא דְּאִיהוּ סִפּוּר דְּאוֹרַיְיתָא וְלָא יַדְעֵי יַתִּיר וְלָא מִסְתַּכְּלֵי בְמָה דְּאִיהוּ תְחוֹת הַהוּא לְבוּשָׁא. אִינוּן דְּיַדְעִין יַתִּיר לָא מִסְתַּכְּלָן בִּלְבוּשָׁא אֶלָּא בְגוּפָא דְּאִיהוּ תְּחוֹת הַהוּא לְבוּשָׁא. חַכִּימִין עַבְדֵּי דְמַלְכָּא עִלָּאָה אִינוּן דְּקַיְימוּ בְטוּרָא דְסִינַי לָא מִסְתַּכְּלֵי אֶלָּא בְנִשְׁמָתָא דְאִיהִי עִקָּרָא דְכֹלָא אוֹרַיְיתָא מַמָּשׁ (וּלְעַלְמָא) וּלְזִמְנָא דְאָתֵי זְמִינִין לְאִסְתָּכְּלָא בְנִשְׁמָתָא דְנִשְׁמָתָא דְאוֹרַיְיתָא:

תרגום הזוהר רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, אוֹי לְאוֹתוֹ הָאָדָם שֶׁאוֹמֵר, כִּי הַתּוֹרָה בָּאָה לְסַפֵּר סִפּוּרִים בְּפַשְּׁטוּת, וְדִבְרֵי הֶדְיוֹט שֶׁל עֵשָׂו וְלָבָן וְכַדוֹמֶה, כִּי אִם כֵּן, אֲפִלּוּ בַּזְּמָן הַזֶּה אָנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת תּוֹרָה מִדִּבְרֵי הֶדְיוֹט, וְעוֹד יוֹתֵר יָפִים מֵהֶם, וְאִם הַתּוֹרָה בָּאָה לְהַרְאוֹת דִּבְרֵי הָעוֹלָם, אֲפִלּוּ שַׁלִּיטֵי הָעוֹלָם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם דְּבָרִים מְעוּלִים יוֹתֵר. אִם כֵּן נֵלֶךְ אַחֲרֵיהֶם וְנַעֲשֶׂה מֵהֶם תּוֹרָה, כְּאוֹתוֹ הָאוֹפֶן. אֶלָּא שֶׁכָּל דִּבְרֵי תּוֹרָה הֵם דְּבָרִים עֶלְיוֹנִים, וְסוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים. בֹּא וּרְאֵה, הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן וְהָעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן, בְּמִשְׁקָל אֶחָד נִשְׁקְּלוּ. יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה כְּנֶגֶד מַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים לְמַעְלָה. הַמַּלְאָכִים הָעֶלְיוֹנִים כָּתוּב בָּהֶם (תהלים ק''ד) עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת. וּבְשָׁעָה שֶׁיּוֹרְדִים לְמַטָּה מִתְלַבְּשִׁים בִּלְבוּשׁ שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה, וְאִם לֹא הָיוּ מִתְלַבְּשִׁים בִּלְבוּשׁ כְּעֵין הָעוֹלָם הַזֶּה לֹא הָיוּ יְכוֹלִים לַעֲמוֹד בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהָעוֹלָם לֹא הָיָה סוֹבֵל אוֹתָם. וְאִם בְּמַלְאָכִים כָּךְ, הַתּוֹרָה שֶׁבָּרְאָה אֶת הַמַּלְאָכִים וְאֶת כָּל הָעוֹלָמוֹת, וְהֵם מִתְקַיְּמִים בִּשְׁבִילָהּ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, כֵּיוָן שֶׁיָּרְדָה לָעוֹלָם הַזֶּה, אִם לֹא הָיְתָה מִתְלַבֶּשֶׁת בְּאֵלּוּ הַלְּבוּשִׁים שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהֵם הַסִּפּוּרִים וְדִבְרֵי הָהֶדְיוֹט, לֹא הָיָה יָכוֹל הָעוֹלָם לִסְבּוֹל. וְעַל כֵּן הַסִּפּוּר הַזֶּה שֶׁבַּתּוֹרָה הוּא לְבוּשָׁהּ שֶׁל הַתּוֹרָה. מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁאוֹתוֹ הַלְּבוּשׁ הוּא תּוֹרָה מַמָּשׁ וְאֵין בּוֹ דָּבָר אַחֵר, תִּפַּח רוּחוֹ וְלֹא יִהְיֶה לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. מִשּׁוּם זֶה אָמַר דָּוִד (תהלים קי''ט) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךְ, דְּהַיְנוּ לְהַבִּיט מַה שֶּׁמִּתַּחַת לְבוּשָׁהּ שֶׁל הַתּוֹרָה. בֹּא וּרְאֵה, יֵשׁ לְבוּשׁ הַנִּרְאֶה לַכֹּל, וְאֵלּוּ הַטִּפְּשִׁים כְּשֶׁרוֹאִים אָדָם לָבוּשׁ יָפֶה, שֶׁנִּרְאֶה לָהֶם הָדוּר לְבוּשׁוֹ, אֵין מִסְתַּכְּלִים יוֹתֵר, וְדָנִים אוֹתוֹ עַל פִּי לְבוּשׁוֹ הֶהָדוּר. וְחוֹשְׁבִים אֶת הַלְּבוּשׁ כְּגוּף הָאָדָם, וְחוֹשְׁבִים גּוּף הָאָדָם כְּמוֹ נִשְׁמָתוֹ. כְּעֵין זֶה הִיא הַתּוֹרָה, יֵשׁ לָהּ גּוּף וְהוּא מִצְווֹת הַתּוֹרָה הַנִּקְרָאוֹת גּוּפֵי תּוֹרָה. הַגּוּף הַזֶּה מִתְלַבֵּשׁ בִּלְבוּשִׁים, שֶׁהֵם סִפּוּרִים שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה. הַטִּפְּשִׁים שֶׁבָּעוֹלָם אֵינָם מִסְתַּכְּלִים אֶלָּא בַּלְּבוּשׁ הַהוּא, שֶׁהוּא סִפּוּר הַתּוֹרָה וְאֵינָם יוֹדְעִים יוֹתֵר, וְאֵינָם מִסְתַּכְּלִים בַּמֶּה שֶׁיֵּשׁ תַּחַת הַלְּבוּשׁ הַהוּא. אֵלּוּ שֶׁיּוֹדְעִים יוֹתֵר, אֵינָם מִסְתַּכְּלִים בַּלְּבוּשׁ, אֶלָּא בַּגּוּף שֶׁהוּא תַּחַת הַלְּבוּשׁ הַהוּא הַחֲכָמִים, עַבְדֵּי הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן, אוֹתָם שֶׁעָמְדוּ בְּהַר סִינַי, אֵינָם מִסְתַּכְּלִים אֶלָּא בַּנְּשָׁמָה שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁהוּא עִקָּר הַכֹּל, תּוֹרָה מַמָּשׁ. וּלְעָתִיד לָבֹא, עֲתִידִים לְהִסְתַּכֵּל בַּנְּשָׁמָה שֶׁל הַנְּשָׁמָה שֶׁבַּתּוֹרָה.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק ח'

א. כָּל דְּבַר קְדוּשָׁה לֹא יְהֵא אֶלָּא בְּתוֹךְ הָעֵדָה מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד) וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים אִם הִתְחִילוּ בָהֶם בַעֲשָׂרָה וְהָלְכוּ מִקְצָתָם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רַשָּׁאִין יִגְמְרוּ הַשְּׁאָר: ב. וְצָרִיךְ לִהְיוֹת כֻּלָּם בְּמָקוֹם אֶחָד וּשְׁלִיחַ צִבּוּר עִמָּהֶם בְּמָקוֹם אֶחָד. חָצֵר קְטָנָה שֶׁנִפְרְצָה בְּמִלּוּאָה לֶחָצֵר גְּדוֹלָה וְהָיוּ תִשְׁעָה בַּגְדוֹלָה וְיָחִיד בַּקְּטַנָה מִצְטָרְפִין תִּשְׁעָה בַּקְטַנָה וְיָחִיד בַּגְּדוֹלָה אֵין מִצְטָרְפִין. צִבּוּר בַּגְּדוֹלָה וּשְׁלִיחַ צִבּוּר בַּקְּטַנָה יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן. צִבּוּר בַּקְּטָנָה וּשְׁלִיחַ צִבּוּר בַּגְּדוֹלָה אֵין יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן שֶׁהֲרֵי הוּא מוּפְלָג מֵהֶם וְאֵינוֹ עִמָּהֶם בְּמָקוֹם אֶחָד מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בַּגְדוֹלָה פָּסִין מִכָּאן וּמִכָּאן וַהֲרֵי הִיא כְּמוֹ מוּפְלֶגֶת מִן הַקְּטַנָה וְאֵין הַקְּטַנָה מוּפְלֶגֶת מִן הַגְּדוֹלָה אֶלָּא הֲרֵי הִיא כְּקֶרֶן זָוִית שֶׁלָּהּ: ג. וְכֵן אִם הָיְתָה צוֹאָה בַּגְּדוֹלָה אָסוּר לְהִתְפַּלֵּל וְלִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע בַּקְּטַנָּה. הָיְתָה צוֹאָה בַּקְטַנָּה מוּתָּר לְהִתְפַּלֵּל וְלִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע בַּגְּדוֹלָה אִם לֹא הָיָה שָׁם רֵיחַ רַע מִפְּנֵי שֶׁהִיא מוּפְלֶגֶת מִמֶּנָּהּ:

מוסר

משערי תשובה לר''י דף מ' ע''א

אִם לֹא יָדַע וְלֹא יִתְבוֹנָן כִּי הַתְּלָאוֹת מְצָאוּהוּ מִפְּנֵי חֲטָאָיו אַךְ יֹאמַר כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ הַפְּלִשְׁתִּים (ש''א ו) כִּי לֹא יָדוֹ נָגְעָה בָּנוּ מִקְרֵה הוּא הָיָה לָנוּ בְּזֹאת יְהִי קֶצֶף עָלָיו מִלִּפְנֵי ה' וְיִגְדַל עָוֹן זֶה מֵחַטָאֹת אַחֵרוֹת דִּבְתוֹכָחוֹת תְּחִלָּה כְּתִיב (ויקרא כז) וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם וְכָתוּב אַחֲרֵי כֵן עַל הַכַּת הַזּוֹ (שם) וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קָרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמוֹעַ לִי וְגוֹ' כִּי כָל כַּת הָאַחֲרוֹנָה בְּפָרָשָׁה קָשָׁה מִן הָרִאשׁוֹנָה וְאַחֲרֵי כֵן כָּתוּב (שם) וְאִם בְאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי וְאַחֲרֵי כֵן כָּתוּב וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְקֶרִי וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי וּפֵירוּשׁ וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְקֶרִי כִי תֹאמְרוּ מִקְרֶה הוּא הָיָה לָנוּ וְאִם אֵין הָאִישׁ מַכִּיר מַעַבָדָיו וְאֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ כִּי יֵשׁ בְיָדוֹ עָוֹן אֲשֶׁר חָטָא עָלָיו לְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו וּלְחַפֵּשׂ דְרָכָיו כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג) נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקוֹרָה. וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עֵינָיו וְנוֹאֲלוּ וְנִשְׂאוּ רַעֲיוֹנָיו וְלֹא הֵפֵרוּ דְרָכָיו וְלֹא יָדְעוּ מַעֲשֵׂה יָדָיו וַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעוֹתָיו וְיֹאמַר לֹא חָטָאתִי חַטָאתוֹ כָּבְדָה מְאֹד כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ב) הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ עַל אָמְרֵךְ לֹא חָטָאתִי:

בהעלותך יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כב) וְאַֽחֲרֵי-כֵ֞ן בָּ֣אוּ הַלְוִיִּ֗ם לַֽעֲבֹ֤ד אֶת-עֲבֹֽדָתָם֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד לִפְנֵ֥י אַֽהֲרֹ֖ן וְלִפְנֵ֣י בָנָ֑יו כַּֽאֲשֶׁר֩ צִוָּ֨ה יְהֹוָ֤ה אֶת-מֹשֶׁה֙ עַל-הַלְוִיִּ֔ם כֵּ֖ן עָשׂ֥וּ לָהֶֽם: (פ) וּבָתַר כֵּן עֲלוּ לֵוָאֵי לְמִפְלַח יָת פּוּלְחַנְהוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא קֳדָם אַהֲרֹן וְקָדָם בְּנוֹהִי כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה עַל לֵוָאֵי כֵּן עֲבָדוּ לְהוֹן:

רש''י כאשר צוה ה' וגו' כן עשו. להגיד שבח העושין והנעשה בהן, שאחד מהן לא עכב:

(כג) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (כד) זֹ֖את אֲשֶׁ֣ר לַלְוִיִּ֑ם מִבֶּן֩ חָמֵ֨שׁ וְעֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה יָבוֹא֙ לִצְבֹ֣א צָבָ֔א בַּֽעֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: דָא דִי לְלֵוָאֵי מִבַּר חָמֵשׁ וְעַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא יֵיתֵי לְחֲיָלָא חֵילָא בְּפוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא:

רש''י זאת אשר ללוים. שנים פוסלים בהם, ואין המומים פוסלים בהם: מבן חמש ועשרים. ובמקום אחר אומר (במדבר ד, ג) מבן שלשים שנה, הא כיצד, מבן עשרים וחמש בא ללמוד הלכות עבודה ולומד חמש שנים, ובן שלשים עובד, מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו בחמש שנים, ששוב אינו רואה:

(כה) וּמִבֶּן֙ חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֔ה יָשׁ֖וּב מִצְּבָ֣א הָֽעֲבֹדָ֑ה וְלֹ֥א יַֽעֲבֹ֖ד עֽוֹד: וּמִבַּר חַמְשִׁין שְׁנִין יְתוּב מֵחֵיל פּוּלְחָנָא וְלָא יִפְלַח עוֹד:

רש''י ולא יעבד עוד. עבודת משא בכתף, אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות, וזהו ושרת את אחיו עם אחוהי, כתרגומו:

(כו) וְשֵׁרֵ֨ת אֶת-אֶחָ֜יו בְּאֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ לִשְׁמֹ֣ר מִשְׁמֶ֔רֶת וַֽעֲבֹדָ֖ה לֹ֣א יַֽעֲבֹ֑ד כָּ֛כָה תַּֽעֲשֶׂ֥ה לַלְוִיִּ֖ם בְּמִשְׁמְרֹתָֽם: (פ) וִישַׁמֵשׁ עִם אֲחוֹהִי בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא לְמִטַּר מַטָרָא וּפוּלְחָנָא לָא יִפְלָח כְּדֵין תַּעֲבֵיד לְלֵוָאֵי בְּמַטְרַתְהוֹן:

רש''י לשמר משמרת. לחנות סביב לאהל, ולהקים ולהוריד בשעת המסעות:

נביאים - זכריה - פרק ד

(ח) וַיְהִ֥י דְבַר-יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר: וַהֲוָה פִּתְגַם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִמִּי לְמֵימַר : (ט) יְדֵ֣י זְרֻבָּבֶ֗ל יִסְּד֛וּ הַבַּ֥יִת הַזֶּ֖ה וְיָדָ֣יו תְּבַצַּ֑עְנָה וְיָ֣דַעְתָּ֔ כִּֽי-יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁלָחַ֥נִי אֲלֵיכֶֽם: יְדֵי זְרֻבָּבֶל שָׁרִיאָה לְמִבְנֵי בֵּיתָא הָדֵין וִידוֹהִי יְשַׁכְלְלוּנֵיהּ וְתֵדְּעוּן אֲרֵי יְיָ צְבָאוֹת שַׁלְחַנִי לְאִתְנַבָּאָה לְכוֹן :

רש''י ידי זרובבל יסדו הבית הזה . מתחילה ועד סוף בימי כורש הראשון : וידיו תבצענה . אותו עתה , תבצענה ל' גמר הוא כמו ( שם ) כי יבצע ה' כל מעשהו :

(י) כִּ֣י מִ֣י בַז֮ לְי֣וֹם קְטַנּוֹת֒ וְשָׂמְח֗וּ וְרָא֞וּ אֶת-הָאֶ֧בֶן הַבְּדִ֛יל בְּיַ֥ד זְרֻבָּבֶ֖ל שִׁבְעָה-אֵ֑לֶּה עֵינֵ֣י יְהוָ֔ה הֵ֥מָּה מְשׁוֹטְטִ֖ים בְּכָל-הָאָֽרֶץ: אֲרֵי מַן הוּא דֵּיכִי דִבְשַּׂר יוֹמָא דֵין עַל בִּנְיָנָא דְּהוּא זְעֵיר הֲלָא יְתוּב וְיִחְדֵּי כַּד יִחְזֵי יָת אֶבֶן מִשְׁקוּלְתָא בִּידָא דִזְרֻבָּבֶל שִׁבְעָא נִידְבָּכִין כְּאִלֵּין קֳדָם יְיָ גְּלַן עוֹבָדֵי בְּנֵי אֱנָשָׁא בְּכֹל אַרְעָא :

רש''י כי מי בז ליום . שיוסד הבית אשר הוקטן בעיניהם כמו שנאמר ( בעזרא ג ) ורבים מהכהנים אשר ראו הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם בוכים בקול גדול ובנבואת ( חגי ב ) הלא כמוהו כאין בעיניהם ישמחו עתה כשיראו את האבן הבדיל התלויה בחוט המשקולת אשר ביד אדריכל ראש הבונים שמכוון בה ראש הפינה וזו תהיה ביד זרובבל : שבעה אלה . על אחד שבעה ביסוד הראשון שבימי כורש וכן ת''י שבעה נדבכין כאילין : עיני ה' המה משוטטים . ולו נראה לעשות כן והוא ראה את זרובבל זה הגון לדבר :

(יא) וָאַ֖עַן וָאֹמַ֣ר אֵלָ֑יו מַה-שְּׁנֵ֤י הַזֵּיתִים֙ הָאֵ֔לֶה עַל-יְמִ֥ין הַמְּנוֹרָ֖ה וְעַל-שְׂמֹאולָֽהּ: וַאֲתֵיבִית וַאֲמָרִית לֵיהּ מָא תְּרֵין זֵיתַיָּא הָאִלֵּין עַל יְמִין מְנָרְתָּא וְעַל שְּׂמָאלַהּ :

רש''י מה שני הזיתים . מה רמז הם ומה רמז שני שבלי זיתים טרוק''א בלע''ז קבוצות זיתים בענף כעין שבולת :

(יב) וָאַ֣עַן שֵׁנִ֔ית וָאֹמַ֖ר אֵלָ֑יו מַה-שְׁתֵּ֞י שִׁבֲּלֵ֣י הַזֵּיתִ֗ים אֲשֶׁר֙ בְּיַ֗ד שְׁנֵי֙ צַנְתְּר֣וֹת הַזָּהָ֔ב הַֽמְרִיקִ֥ים מֵעֲלֵיהֶ֖ם הַזָּהָֽב: וַאֲתֵיבִית תִּנְיָנוּת וַאֲמָרִית לֵיהּ מָא תְּרֵין שׁוֹבְלֵי זֵיתַיָּא דִבְיַד תְּרֵין אַסְקְרִיטְוָן דִּדְהָב דִּמְרִיקִין מִנְּהוֹן מִשְׁחָא לַבּוֹצִינֵי דַהֲבָא :

רש''י אשר ביד שני צנתרות . כלומר אצל שני הצנתרות כמו ראו חלקת יואב ע''י ( שמואל ב יד ) : המריקים מעליהם . את השמן הזה הצלול וטוב להארי כזהב כמו ( איוב לז ) מצפון זהב יאתה :

כתובים - תהילים - פרק קז

קז (א) הֹד֣וּ לַיהוָ֣ה כִּי-ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ: שַׁבַּחוּ קֳדָם יְיָ אֲרוּם טָב אֲרוּם לַעֲלַם טוּבֵיהּ :

רש''י הודו לה' :
(ב) יֹ֭אמְרוּ גְּאוּלֵ֣י יְהוָ֑ה אֲשֶׁ֥ר גְּ֝אָלָ֗ם מִיַּד-צָֽר: יֵימְרוּן פָּרִיקַיָא דַיָי דִי פַרְקִינוּן מִן יַד מְעִיקָא :

רש''י יאמרו גאולי ה' . כשיפדם מיד צר :

(ג) וּֽמֵאֲרָצ֗וֹת קִ֫בְּצָ֥ם מִמִּזְרָ֥ח וּמִֽמַּעֲרָ֑ב מִצָּפ֥וֹן וּמִיָּֽם: וּמֵאַרְעֲתָא כַּנְשִׁינוּן מִמַדִנְחָא וּמִמַעֲרָבָא מִצִפּוּנָא וּמִן יַמָא דְרוֹמָא : (ד) תָּע֣וּ בַ֭מִּדְבָּר בִּישִׁימ֣וֹן דָּ֑רֶךְ עִ֥יר מ֝וֹשָׁ֗ב לֹ֣א מָצָֽאוּ: עַל עַמָא דְבֵית יִשְּׂרָאֵל אִתְנַבֵּי וַאֲמַר עַמָא בֵּית יִשְּׂרָאֵל טָעוּ בְּמַדְבְּרָא בִּצְדִי אָרְחָא קַרְתָּא דִמְיַתְבָא לָא אַשְׁכָּחוּ :

רש''י תעו במדבר וגו' . והולכי מדברות אף הם צריכין להודות שהרי פעמים שהם תועים ורעבים וצמאים :

(ה) רְעֵבִ֥ים גַּם-צְמֵאִ֑ים נַ֝פְשָׁ֗ם בָּהֶ֥ם תִּתְעַטָּֽף: כָּפְנִים לְחוֹד צָחֲיָן נַפְשַׁתְהוֹן תִּשְׁתַּלְהֲיָא :

משנה חולין פרק ט

א. הָעוֹר, וְהָרֹטֶב, וְהַקִּפָּה, וְהָאָלָל, וְהָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִין, וְהַקַּרְנַיִם, וְהַטְּלָפַיִם, מִצְטָרְפִין לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין, אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת. כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה טְמֵאָה לְנָכְרִי וּמְפַרְכֶּסֶת, מְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין. אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת, עַד שֶׁתָּמוּת אוֹ עַד שֶׁיַּתִּיז אֶת רֹאשָׁהּ. רִבָּה לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין מִמַּה שֶׁרִבָּה לְטַמֵּא טֻמְאַת נְבֵלוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָאָלָל הַמְכֻנָּס, אִם יֵשׁ בּוֹ כַזַּיִת בְּמָקוֹם אֶחָד, חַיָּב עָלָיו:

ברטנורה   (א) העור והרוטב. משום דתנן בפרק בהמה המקשה (דף עז) גבי שליא, ואינה מטמאה טומאת אוכלים ולא טומאת נבילות, תנא העור והרוטב. והאי דאפסקיה, משום דתנא בפרק בהמה המקשה. מצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב באותו ואת בנו, תנא אחר כך אותו ואת בנו. ואיידי דאיירי ביה בשחיטה שאינה ראויה, תנא בתריה כיסוי הדם ואיידי דתנא בכיסוי הדם ונוהג בחיה ובעוף, תנא גיד הנשה דנוהג בחיה ולא בעוף. ואיידי דאיירי ביה בירך שנתבשל בה גיד הנשה [בבליעת האיסור], תנא כל הבשר. ובתריה הדר לענינא קמייתא דשליא, אינה מטמאה טומאת אוכלים: העור והרוטב. העור של בהמה שחוטה כגון פחות מכביצה בשר ועורה מחובר בה, מצטרף, מפני שהוא שומר לבשר, והשומרים מצטרפים לטומאה קלה שהיא טומאת אוכלים, דכתיב בה (ויקרא יא) על כל זרע זרוע אשר יזרע, כדרך שבני אדם מוציאים לזריעה חיטה בקליפתה ושעורה בקליפתה ועדשין בקליפתן, ואע''ג דבההוא קרא טהור הוא כתיב ביה, טעמא משום דלא הוכשר, דסמיך ליה וכי יותן מים על זרע, דהוכשר, טמא הוא: והרוטב. כשהיא קרושה דרך לאכלה עם הבשר, ומצטרפת להשלים שיעור כביצה. אבל אינה אוכל לקבל טומאה בפני עצמה: והקיפה. תבלין והן עצמן לאו אוכלים חשיבי, אבל לאצטרופי מצטרפין: והאלל. גיד השדרה והצואר, והוא רחב ולבן וקשה וקורין לו בלע''ז קפילו''ו. ודוגמתו (באיוב יג) רופאי אליל כולכם, שמשנפסק אין לו רפואה להתחבר עוד, כך אתם, דבר שאין בו רפואה אתם אומרים לרפאות. אי נמי, קרי תנא אלל לבשר שפלטתו סכין, כשמפשיטין את הבהמה פעמים שהסכין פולט מן הבשר אצל העור, ולא חשיב אוכל, אבל מצטרף עם האוכל: והקרנים והטלפים. כל שחותכן ויוצא מהם דם אצל עיקרן מלמטה שהן רכים. ומיהו באנפי נפשייה לאו אוכלין נינהו: מצטרפין. משום שומר: לטמא טומאת אוכלין. להשלים שיעור כביצה. שאין אוכלין טמאים מטמאים בפחות מכביצה: אבל לא טומאת נבילות. אם מנבילה הן, אין מטמאין ואין מצטרפין לכזית להשלים שיעור נבילה לטמא אדם ובגדים שעליו, דכתיב (ויקרא יא) הנוגע בנבלתה, ולא בעור שאין עליו כזית בשר והעור משלים לכזית, שהנוגע בו אינו טמא, לפי שאין שומר מצטרף לטומאת נבילות. וכן קיפה ורוטב לאו מין נבילה נינהו. ואלל וגידים לאו בשר הן. אבל אוכלין בעלמא הוו בהדי בשר: כיוצא בו. [יש] שהוא מטמא טומאת אוכלים להיות מקבל טומאה מן השרץ ומטמא אוכלין אחרים, ואינו מטמא מאליו טומאת נבילות לטמא אחרים: השוחט בהמה טמאה לנכרי. ישראל ששחט בהמה טמאה לצורך נכרי ועודה מפרכסת, אע''ג דלא חזיא לנכרי דלא שריא שחיטה לבני נח עד שתמות, אפילו הכי הואיל וישראל שחט, שחיטה מעלייתא היא. והואיל דשחיטה שריא לגבי דישראל בבהמה טהורה, משויא ליה מחשבתו אוכלא בשחיטה אף בטמאה לנכרי. אבל נכרי בשחיטה לא משויא ליה מחשבתו אוכלא, דלא אשכחן שחיטה לגביה וטמאה לישראל לא משויא ליה אוכלא, דבטלה מחשבתו: אבל לא טומאת נבילות עד שתמות. דהא וכי ימות מן הבהמה כתיב (שם): או עד שיתיז את ראשה. דהויא לה גיסטרא ונבילה מחיים, דחשובה מתה, ואפילו היא מפרכסת: ריבה הכתוב לטמא טומאת אוכלים. דהא איכא כל הני דלגבי אוכלים אוכלא נינהו, ונבילה לא מקרי אע''פ דשייכי בה: האלל המכונס. האי אלל דסיפא, לכולי עלמא הוי בשר שפלטתו סכין אצל העור: המכונס. הנאסף למקום אחד. דהואיל ואחשביה לא בטל, וחשיב הבשר נבילה וחייב עליו אם נגע ונכנס למקדש או אכל קודש. ואין הלכה כרבי יהודה:

ב. אֵלּוּ שֶׁעוֹרוֹתֵיהֶן כִּבְשָׂרָן, עוֹר הָאָדָם, וְעוֹר חֲזִיר שֶׁל יִשּׁוּב. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף עוֹר חֲזִיר הַבָּר. וְעוֹר חֲטוֹטֶרֶת שֶׁל גָּמָל הָרַכָּה, וְעוֹר הָרֹאשׁ שֶׁל עֵגֶל הָרַךְ, וְעוֹר הַפְּרָסוֹת, עוֹר בֵּית הַבּשֶׁת, וְעוֹר הַשְּׁלִיל, וְעוֹר שֶׁתַּחַת הָאַלְיָה, וְעוֹר הָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלָּטָאָה וְהַחֹמֶט. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַלְּטָאָה כַּחֻלְדָּה. וְכֻלָּן שֶׁעִבְּדָן אוֹ שֶׁהִלֵּךְ בָּהֶן כְּדֵי עֲבוֹדָה, טְהוֹרִין, חוּץ מֵעוֹר הָאָדָם. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים יֵשׁ לָהֶן עוֹרוֹת:

ברטנורה   (ב) אלו שעורותיהן. מטמאין כבשרן: ועור חזיר של ישוב. מפני שהוא רך ואוכלין אותו: אף עור חזיר הבר. דסבר, האי נמי רכיך. ואין הלכה כר' יוסי: חטוטרת של גמל הרכה. כל זמן שלא טען משאוי: עגל הרך. כל זמן שהוא יונק: ועור הפרסות. כשחותכין הרגלים והוא רך: בית הבושת. בית הרחם של נקבה: ועור שתחת האליה. עור הזנב מתחת מקום שאין שער, מפני שהוא רך: האנקה. ריצ''ו: והלטאה. לוויירד''א: חומט. לומג''ה: הלטאה כחולדה. עורה חלוק מבשרה. ואין הלכה כרבי יהודה: וכולן שעיבדן. כל אלו שאמרו שהן מטמאים כבשר, אם עיבדן נעשו עור ובטלו מתורת בשר וטהורין: או שהלך בהן. ששטחן כדי להלוך בהן, שהוא קצת עבודן: חוץ מעור האדם. דבר תורה, עור האדם לאחר שעיבדו טהור, ומה טעם אמרו עור האדם שעיבדו טמא, גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין למטה לישב ולשכב עליהן: יש להן עורות. ואין אחד מהן שיהיה עורו מטמא כבשרו. ולא כתנא קמא דחשיב ארבעה מהן שעורותיהן כבשרן. ואין הלכה כר' יוחנן בן נורי:

ג. הַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, בַּטְּהוֹרָה וּבַטְּמֵאָה, בַּדַּקָּה וּבַגַּסָה, לְשָׁטִיחַ, כְּדֵי אֲחִיזָה. וּלְחֵמֶת, עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת הֶחָזֶה. הַמַּרְגִּיל, כֻּלּוֹ חִבּוּר לַטֻּמְאָה לִטָּמֵא וּלְטַמֵּא. עוֹר שֶׁעַל הַצַוָּאר, רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אֵינוֹ חִבּוּר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, חִבּוּר, עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת כֻּלּוֹ:

ברטנורה   (ג) בטהורה ובטמאה. בין שהיא טהורה שחוטה והמפשיט טמא, בין שהיא נבילה טמאה והמפשיט טהור, אם מפשיטו לעשות מן העור שטיח דהיינו מצע להציע על גבי המטה או על גבי שלחן, כגון שקורע וחותך העור כולו לארכו מראש הבהמה ועד זנבה, ומתחיל להפשיט העור, הוי חבור יד להוציא טומאה מן הנבילה אם נוגע אדם טהור בעור, ולהכניס טומאה לבשר אם טהורה היא: עד כדי אחיזה. שהן שני טפחים. וטפי מהכי לא הוי יד להכניס ולהוציא טומאה. ואם הבשר טהור ונגעה טומאה ביותר משני טפחים אלו לא נטמא הבשר. ואם הבשר נבילה ונגע טהור ביותר משני טפחים הללו, לא נטמא הטהור: ולחמת. אם לא חתך העור מתחלה לארכו, אלא מפשיטו כפול לצורך חמת, מתחיל מצואר והופכו כלפי זנבה: עד שיפשיט את החזה. הוי חבור. והנוגע בעור כנוגע בבשר בין ליטמא בין לטמא, מפני שהחזה קשה להפשיט מכל האברים המרגיל. שמתחיל מרגלי הבהמה להפשיט ומפשיטו כפול לצורך חמת: כולו חבור. מפני שהחזה לסוף הפשטו הוא, לפיכך כולו חבור עד החזה, והנוגע בעור המופשט כנוגע בבשר, בין ליטמא בין לטמא: עור שעל הצואר. מעצמו נפשט, לפיכך אינו חבור לעשות המופשט הראשון חבור כדרך שהחזה עושה: וחכמים אומרים וכו'. והלכה כחכמים:

ד. עוֹר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר, הַנּוֹגֵע בְּצִיב הַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ, וּבְשַׂעֲרָה שֶׁכְּנֶגְדּוֹ, טָמֵא. הָיוּ עָלָיו כִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים, מְטַמֵּא בְמַשָּׂא וְלֹא בְמַגָּע, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא בְמַגָּע וְלֹא בְמַשָּׂא. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים שֶׁתְּחָבָן בְּקֵיסָם וֶהֱסִיטָן, שֶׁהוּא טָמֵא. וּמִפְּנֵי מָה רַבִּי עֲקִיבָא מְטַהֵר בָּעוֹר, מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹר מְבַטְּלָן:

ברטנורה   (ד) עור שיש עליו כזית בשר. במקום אחד: הנוגע בציב היוצא ממנו. רצועה ותלתול היוצא מאותו בשר ותלוי ודבוק במקצת, ובאותו ציב ליכא כזית אבל מעורה הוא לכזית: ובשערה. שבעור כנגד אותו בשר: טמא. דשערה הוי שומר: מטמא במשא. שהרי נשא כזית נבילה: ולא במגע. דאי אפשר ליגע ביחד, ושתי נגיעות אינן מצטרפות: לא במגע ולא במשא. כדמפרש טעמא בסיפא, שהעור מבטלן: ומודה רבי עקיבא. דאע''ג דלא הוי כזית מעורה במקום אחד, בכהאי גוונא כגון שתחב שני חצאי זיתים בקיסם, כלומר עץ דק, והסיטן, שהוא טמא. והלכה כרבי עקיבא:

ה. קוּלִית הַמֵּת וְקוּלִית הַמֻּקְדָּשִׁים, הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן, בֵּין סְתוּמִים בֵּין נְקוּבִים, טָמֵא. קוּלִית נְבֵלָה וְקוּלִית הַשֶּׁרֶץ, הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן סְתוּמִים, טְהוֹרִים. נְקוּבִים כָּל שֶׁהוּא, מְטַמְּאִים בְּמַגָּע. מִנַּיִן שֶׁאַף בְּמַשָּׂא, תַּלְמוּד לוֹמַר, הַנּוֹגֵעַ וְהַנּוֹשֵׂא. אֶת שֶׁבָּא לִכְלָל מַגָּע, בָּא לִכְלַל מַשָּׂא, לֹא בָּא לִכְלַל מַגָע לֹא בָא לִכְלָל מַשָּׂא:

ברטנורה   (ה) קולית. כל עצם שיש בו מוח קרוי קולית. וקולית המת, הנוגע בה בין סתומה בין נקובה טמא, דהא עצם כשעורה במת מטמא במגע ובמשא, כדכתיב (במדבר יט) או בעצם אדם: וקולית המוקדשים. שהפיגול והנותר מטמאין הידים דגזרו בהו רבנן משום חשדי כהונה ועצלי כהונה, וגזרו אף בעצמות ששמשו את הנותר: קולית נבילה. נבילה אין עצמותיה מטמאין, דכתיב בנבלתה, ולא בעצמות. וכן שרץ הלכך סתומים טהורים אף מלטמא במשא, וכל שכן במגע דאי אפשר לו ליגע במוח שבפנים. ואע''ג דשומר מכניס ומוציא טומאה, הני מילי בדבר שאפשר ליגע בטומאה עצמה ואפילו לא נגע בה אלא בשומר, טמא. אבל היכא דאי אפשר ליגע בטומאה עצמה, אין שומר מטמא: נקובים כל שהוא. אפילו כחוט השערה, שאפשר להכניס בו חוט השערה של ראשו או זקנו, והרי הוא מיטמא בכך: מנין שאף במשא. אקולית דנבילה קאי. דשרץ אינו מיטמא במשא:

ו. בֵּיצַת הַשֶּׁרֶץ הַמְרֻקֶּמֶת, טְהוֹרָה. נִקְּבָה כָּל שֶׁהוּא, טְמֵאָה. עַכְבָּר שֶׁחֶצְיוֹ בָשָׂר וְחֶצְיוֹ אֲדָמָה, הַנּוֹגֵעַ בַּבָּשָׂר, טָמֵא. בָּאֲדָמָה, טָהוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַנּוֹגֵעַ בָּאֲדָמָה שֶׁכְּנֶגֶד הַבָּשָׂר, טָמֵא:

ברטנורה   (ו) ביצת השרץ. יש בשמונה שרצים שמטילים ביצים, כגון הצב והלטאה והחומט: המרוקמת. שנוצר בה אפרוח: טהורה. לפי שאי אפשר ליגע באפרוח שבפנים: ניקבה כל שהוא טמאה. ואע''פ שלא נגע, שהשומר מכניס ומוציא טומאה בדבר שאפשר ליגע: עכבר שחציו בשר. יש מין עכבר שאינו פרה ורבה אלא מעצמו נוצר מן האדמה כאשפה המשרצת תולעים. ואם עדיין לא נשלמה בריאת העכבר אלא מצדו אחד הימני או השמאלי. הנוגע בבשר טמא. באדמה שכנגדו, טהור: ר' יהודה אומר כו'. ואין הלכה כר' יהודה:

ז. הָאֵבֶר וְהַבָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִין בַּבְּהֵמָה, מְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין בִּמְקוֹמָן, וּצְרִיכִין הֶכְשֵׁר. נִשְׁחֲטָה בְהֵמָה, הֻכְשְׁרוּ בְדָמֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא הֻכְשָׁרוּ. מֵתָה הַבְּהֵמָה, הַבָּשָׂר צָרִיךְ הֶכְשֵׁר. הָאֵבֶר מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר נְבֵלָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר:

ברטנורה   (ז) האבר והבשר המדולדלים בבהמה. נתלש ממנה אבר דהיינו בשר וגידים ועצמות, או נתלש ממנה בשר לבדו, ועדיין הן מעורין בה במקצת. ויש הפרש בין אבר מן החי לבשר מן החי, שהאבר מטמא אדם וכלים כנבילה, והבשר שאינו אבר טהור מכלום, כדילפינן מקרא דכתיב (ויקרא יא) וכי ימות מן הבהמה, ממקצת בהמה כגון אבר ממנה, וסיפא דקרא הנוגע בנבלתה יטמא, מדכתיב וכי ימות, משמע כעין מיתה בעינן שאינו עושה חליפין, לאפוקי בשר שעושה חליפין שאם יתלוש בשר מן הבהמה בשר אחר עולה תחתיו: מטמאין טומאת אוכלין. אם חשב עליהן להאכילן לנכרי הוו אוכל לקבל טומאה ולטמא אחרים. דטומאת עצמן אין בהן עד שיתלשו כולן אבל מקבלין טומאה מן השרץ ומטמאין בה את אחרים: וצריכים הכשר. לבוא במים לאחר שנדלדלו ואחר כך מקבלים טומאה לעולם: נשחטה הבהמה. נטהרו מלטמא עוד משום נבילה. ואע''פ שאסורים באכילה משום ובשר בשדה טריפה, ידי נבילה טהרו, דאין שחיטה עושה ניפול: הוכשרו בדמיה. לקבל טומאה בלא הכשר אחר כדין בהמה שנשחטה ויצא ממנה דם, שהוכשר בשרה באותו דם: מתה הבהמה, הבשר שנדלדל צריך הכשר. לקבל טומאה מן השרץ אם לא הוכשר משנדלדל. דטומאת נבילה אין בו, דמיתה עושה ניפול ונחשב כאילו נפל אותו האבר או אותו הבשר המדולדל ואינו נעשה נבילה עמה במיתתה אלא כאילו פירש מחיים הוא, ובשר הפורש מן החי טהור: האבר מטמא משום אבר מן החי. דמיתה עושה ניפול כדפרישנא, ואינו נעשה נבילה עמה, הלכך אינו מטמא משום נבילה. ואיכא בין אבר מן החי לאבר מן הנבילה, דבשר הפורש מאבר מן החי לא מטמא, שהרי אפילו בשר הפורש מן החי לא מטמא, כל שכן בשר הפורש מאבר מן החי. ואילו בשר הפורש מאבר מן הנבילה מטמא כבשר הפורש מן הנבילה עצמה: ור' שמעון מטהר. אי אפשר לאוקמי מלתיה דר' שמעון אהך דסיפא, דממה נפשך אי מיתה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן החי, ואי אינה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן נבילה, הלכך על כרחך ר' שמעון ארישא קאי, האבר והבשר המדולדלין בבהמה מטמאין טומאת אוכלין במקומן, ור' שמעון מטהר האבר כל זמן שמעורה בבעלי חיים שאינו מטמא טומאת אוכלין. וטעמא דר' שמעון, דאמר קרא (ויקרא יא) מכל האוכל אשר יאכל, אוכל שאתה יכול להאכילו לנכרי בהיתר, קרוי אוכל ומטמא טומאת אוכלים, לאפוקי האבר והבשר המדולדלין שאסורין לנכרי משום אבר מן החי ומשום בשר מן החי, שאינן קרויין אוכל ואינן מטמאין טומאת אוכלין. והלכה כר' מאיר בשתיהן:

ח. הָאֵבֶר וְהַבָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִין בָּאָדָם, טְהוֹרִין. מֵת הָאָדָם, הַבָּשָׂר טָהוֹר. הָאֵבֶר מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַמֵּת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר:

ברטנורה   (ח) המדולדלים באדם טהורים. דאדם כי ימות כתיב (במדבר יט): מת האדם הבשר טהור. דמיתה עושה ניפול ובשר שפירש מן האדם החי טהור: האבר מטמא משום אבר מן החי. ודין האבר שפירש מן האדם החי שהוא מטמא. כל זמן שהוא אבר שלם מטמא במגע ובמשא ובאוהל. אבל כזית בשר שפירש ממנו, או עצם כשעורה שפירש ממנו, טהור. ואבר שפירש מן המת וחזר ופירש מאותו אבר כזית בשר או עצם כשעורה, טמא: ור' שמעון מטהר. באבר מן המת נמי כמו באבר מן החי. דסבר, כשם שאבר מן החי בשר הפורש ממנו או עצם כשעורה הפורש ממנו טהור, הכי נמי באבר מן המת. ואין הלכה כר' שמעון:

גמרא חולין דף ק''ה ע''א

אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשֵּׁיָין מַיִם רִאשׁוֹנִים מִצְוָה. וְאַחֲרוֹנִים חוֹבָה. מְתִיבֵי מַיִם רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים חוֹבָה. אֶמְצָעִיִים רְשׁוּת. מִצְוָה לְגַבֵּי רְשׁוּת חוֹבָה קָרֵי לָהּ. גּוּפָא מַיִם רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים חוֹבָה. אֶמְצָעִיִים רְשׁוּת. רִאשׁוֹנִים נוֹטְלִין בֵּין בַּכֶּלִי בֵּין עַל גַבֵּי קַרְקַע. אַחֲרוֹנִים אֵין נוֹטְלִין אֶלָּא בַכֶּלִי. וַאֲמָרֵי לָהּ אֵין נוֹטְלִין עַל גַּבֵּי קַרְקַע מָאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵינַיְיהוּ קִינְסָא. מַיִם רִאשׁוֹנִים נוֹטְלִין בֵּין בְּחַמִין בֵּין בְּצוֹנֵן אַחֲרוֹנִים אֵין נוֹטְלִין אֶלָא בְּצוֹנֵן מִפְּנֵי שֶׁחַמִּין מְפַעְפְּעִין אֶת הַיָּדַיִם וְאֵין מַעֲבִירִין אֶת הַזּוֹהֲמָה. (ע''ב) אֶמְצָעִיִים רְשׁוּת. אָמַר רַב נַחְמָן לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בֵין תַּבְשִׁיל לְתַּבְשִׁיל אֲבָל בֵּין תַּבְשִׁיל לִגְבִינָה חוֹבָה. אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב חִיָּיא מִפְּנֵי מַה אָמְרוּ מַיִם אַחֲרוֹנִים חוֹבָה שֶׁמֶּלַח סְדוֹמִית יֵשׁ שֶׁמְּסַמֵּא אֶת הָעֵינַיִם. אָמַר אַבַּיֵּי וּמִשְׁתַּכַּח כִּי קוּרְטָא בְּכוּרָא. אָמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי כָּל מִלְחָא מָאי אָמַר לֵיהּ לָא מִבַּעְיָא. אָמַר אָבַּיֵּי מֵרֵישׁ הֲוָה אֲמִינָא הָאי דְלָא מָשׁוּ מַיָא בַּתְרָאֵי עַל אַרְעָא מִשּׁוּם זוֹהֲמָא. אָמַר לִי מָר מִשּׁוּם דְשַׁרְיָא רוּחַ רָעָה עָלַיְיהוּ וְאָמַר אַבַּיֵּי מֵרֵישׁ הֲוָה אֲמֵינָא הָאי דְכַנְשֵׁי נַשְׁוָורָאָה מִשּׁוּם מְנַקִּירוּתָא. אָמַר לִי מָר מִשּׁוּם דְקָשֶׁה לַעֲנִיוּתָא. הַהוּא גַבְרָא דַהֲוָה מְהַדֵר עָלֵיהּ שַׂרָא דַעֲנִיּוּתָא וְלָא הֲוָה יָכִיל לֵיהּ דְּקָא זָהִיר אֲנַשְׁוָורָא טוּבָא. יוֹמָא חָד כָּרַךְ רִיפְתָּא אַיַּבְלֵי אָמַר הָשַׁתָּא וַדַּאי נָפַל בִּידָאי. בָּתַר דְּאָכִיל אַיְיתֵי מָרָא עַקְרִינְהוּ לִיַבְלֵי שַׁדִּנְהוּ לְנַהֲרָא שְׁמָעֵיהּ דְקָאָמַר וַוי דְאָפָקֵיהּ הַהוּא גַבְרָא מִבֵּיתֵיהּ:

רש''י חובה. עדיפ' ממצוה ולקמן מפרש מאי חובותייהו: מצו'. לשמוע דברי חכמים: אמצעיים. שנוטלים בין תבשיל לתבשיל בעלמא: מצוה לגבי רשות וכו'. משם דתני אמצעיים בהדייהו קרי לראשונים חובה דאף על פי שאינן אלא מצוה חשובות הן אצל הרשות להקרות חובה: בין בכלי. מתחתיה לקבלם: קינסא. אם נותן שפאי עצים וקסמין תחתיהן למאן דאמר כלי הכא לאו כלי הוא ולמאן דאמר אין נוטלין על גבי קרקע שפיר דמי ולקמן מפרש משום דרוח רעה שורה עליהן כשהן על גבי קרקע: מפעפעין. אשטנ''ט מרככין את הידים ומבליעין בהם את זוהם התבשיל: שמלח סדומית יש. ואמרו חכמים על כל אכילתך אכל מלח וכיון דנגע במלח כי הדר יתיב ידיה אעינים מסמי להו ולפיכך צריך לנטלן: ומשתכח כי קורטא בכורא. אינה מצויה אלא קורט בכור: כל מלחא. מדד מלח כמו וימודו בעומר וכלו בעומרא: מאי. צריך ליטול אחריו או לא: משום זוהמא. שריחן מסריח ונראות מאוסות: דכנשי נשווראה. שמכבדין פירורי אוכלים מן הבית: מנקירותא. לנקר בבית נקיון: מהדר אבתריה שרא דעניותא. שר הממונה על העניות הי' רודף ללכדו להביאו לידי עניות: איבלי. על עשבים שבאפר: נפל בידאי. שלא יוכל ללקט הפירורין מבין העשבים ויהיו למדרס רגלים ואלכדנו בכך: שמעיה. ההוא גברא לההוא שרא: דקאמר ווי דאפקי' מביתיה. הוציאני זה ממקום מנוחתי:

זוהר בהעלתך דף קנ''ג ע''ב

וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח (תהלים קיב) פִּזַר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד. פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים מָאי פִּזַּר כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (משלי יא) יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסַף עוֹד. יָכוֹל פִּזּוּר בְּעַלְמָא קָא מַשְׁמַע לָן פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים כֵּיוָן דְּיָהִיב לְמִסְכְּנֵי הָאי פִּזוּרָא יֵאוֹת מָאי וְנוֹסַף עוֹד בְכֹלָא. וְנוֹסַף עוֹד בְּעוּתְרָא וְנוֹסַף עוֹד בְחַיֵּי. הָאי קְרָא הָכִי מִבְעֵי לֵיהּ יֵשׁ מְפַזֵר וְיוֹסֵף עוֹד מָאי וְנוֹסַף אֶלָּא הַהוּא אָתָר דְּשָׁרֵי בֵיהּ מִיתָה הוּא גָרִים לֵיהּ דְּיִתּוֹסַף מֵחַיִּים דִלְעֵילָא לְאוֹסְפָא לֵיה. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה אָמַר רִבִּי חִיָּיא קְרָא אַסְהֵיד דְכָל מָאן דְיָהִיב לְמִסְכְּנֵי אַתְעַר אִילָנָא דְחַיֵּי לְאוֹסְפָא לְהַהוּא אִילָנָא דְמוֹתָא וּכְדֵין אִשְׁתְּכַח חַיִּים וְחִדּוּ לְעֵילָא וּבַר נָשׁ דְּגָרִים דָּא בְּשַׁעְתָּא דְאִצְטְרִיךְ לֵיהּ הַהוּא אִילָנָא דְּחַיֵּי קָאִים עֲלֵיהּ וְהַהוּא אִילָנָא דְמוֹתָא אָגִין עֲלוֹי וּבְגִין כַּךְ וְנוֹסַף עוֹד (כְּמַה דְאַתְּ אָמֵר) (תהלים קיא) צִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד מָאי עוֹמֶדֶת לָעַד עוֹמֶדֶת עָלֵיהּ דְּבַר נָשׁ לְזַמְּנָא לֵיהּ קִיּוּמָא וְחַיִּים כְּמָה דְאִיהוּ יָהִיב לֵיהּ חַיִּים וְאַתְעַר לְגַבֵּיהּ חַיִּין הָכִי נָמֵי יַהֲבִין לֵיהּ וְאִינוּן תְּרֵי אִילָנִין (יָהֲבִין לֵיהּ) קַיְימִין עָלֵיהּ לְשֵׁיזָבָא לֵיהּ וּלְאוֹסְפָא לֵיהּ חַיִּין קַרְנוֹ תָרוּם בְכָבוֹד. תָּא חֲזֵי עַלְמָא דְאַמְרָן הַהוּא קֶרֶן תָּרוּם. וּבְמָה בְכָבוֹד דִלְעֵילָא דְהָאי בַּר נָשׁ גָּרִים לְחַבְּרָא לוֹן כַּחֲדָא וּלְאַרְקָא בִּרְכָאן לְעֵילָא וְתַתָּא. רִבִּי אַבָּא אָמַר בְּכָל זִמְנָא דְמִשְׁכְּנָא אַתְקָם בְּעוֹבָדֵיהוֹן דִבְנֵי נָשָׁא כְדֵין הַהוּא יוֹמָא יוֹמָא דְחֶדְוָוא דְכֹלָא וּמְשַׁח רְבוּת קַדִּישָׁא אִתְרַק בְּהַנְהוּ בוֹצִינִין וְנַהֲרִין כֻּלְּהוּ מָאן דְּגָרִים דָּא גָּרִים לֵיהּ (בְּהַהוּא עַלְמָא דְאָתֵי) דְיִשְׁתְּזִיב בְּהָאי עַלְמָא וִיְּהֵא לֵיהּ חַיִּים בְּעַלְמָא דְאָתֵי הָדָא הוּא דִכְתִיב (משלי י''א) וּצְדָקָה תַּצִיל מִמָּוֶת. וּכְתִּיב (שם ד') וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם:

תרגום הזוהר וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וְכוּ': רַבִּי חִיָּא פָּתַח (תהלים קי''ד) פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד. פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים, שׁוֹאֵל, מַהוּ פִּזַּר. וּמֵשִׁיב, הוּא כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר (משלי י''א) יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד. וְאֶפְשָׁר לוֹמָר שֶׁלְּכָל מְפַזֵּר הוּא כָּךְ, לָכֵן מַשְׁמִיעֵנוּ, פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים. כֵּיוָן שֶׁנּוֹתֵן הַפִּזּוּר הַזֶּה לָאֶבְיוֹנִים, רָאוּי הוּא לְהִתְבָּרֵךְ. מַהוּ וְנוֹסָף עוֹד, הַיְנוּ בַּכֹּל, וְנוֹסָף עוֹד בְּעוֹשֶׁר, וְנוֹסָף עוֹד בַּחַיִּים. שׁוֹאֵל, מִקְרָא זֶה, כָּךְ הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, יֵשׁ מְפַזֵּר וְיוֹסֵף עוֹד, מַהוּ וְנוֹסָף. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁשּׁוֹרֶה בּוֹ מִיתָה, דְּהַיְנוּ הַמַּלְכוּת, הוּא גּוֹרֵם לוֹ שֶׁיִּתְוַסֵּף בַּחַיִּים שֶׁל מַעְלָה, וּלְהַמְּשִׁיךְ מִשָּׁם, וּלְהוֹסִיף לוֹ חַיִּים. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אָמַר רַבִּי חִיָּא, הַמִּקְרָא מֵעִיד, שֶׁכָּל מִי שֶׁנּוֹתֵן צְדָקָה לָאֶבְיוֹנִים, מִתְעוֹרֵר עֵץ הַחַיִּים, שֶׁהוּא ז''א, לְהוֹסִיף חַיִּים לְאִילָן הַמָּוֶת, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת, וְאָז נִמְצָא חַיִּים וְשִׂמְחָה לְמַעְלָה, בַּמַּלְכוּת, וְהָאָדָם שֶׁגָּרַם זֶה, עַל יְדֵי שֶׁנָּתַן צְדָקָה, הִנֵּה בְּשָׁעָה שֶׁצָרִיךְ, אוֹתוֹ עֵץ הַחַיִּים עוֹמֵד עָלָיו, וְאוֹתוֹ אִילָן הַמָּוֶת מֵגִין עָלָיו. וּמִשּׁוּם זֶה, וְנוֹסָף עוֹד. (תהלים קי''ב) צִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד: שׁוֹאֵל, מַהוּ עוֹמֶדֶת לָעַד. וּמֵשִׁיב, שֶׁהַצְדָקָה עוֹמֶדֶת עַל הָאָדָם לָתֵת לוֹ קִיּוּם וְחַיִּים. כְּמוֹ שֶׁהוּא נוֹתֵן לוֹ חַיִּים אֶל הֶעָנִי, וּמִתְעוֹרְרִים אֶצְלוֹ הַחַיִּים הָעֶלְיוֹנִים, דְּהַיְנוּ בְּסִבָּתוֹ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל בִּדְבָרוֹ הַסָּמוּךְ, כָּךְ נוֹתְנִים לוֹ חַיִּים. וְאֵלּוּ שְׁתֵּי הָאִילָנוֹת, ז''א וּמַלְכוּת, עוֹמְדִים עָלָיו לְהַצִילוֹ, וּלְהוֹסִיף לוֹ חַיִּים. קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד, בֹּא וּרְאֵה, הָעוֹלָם שֶׁאָמַרְנוּ, שֶׁהוּא ז''א, נֶאֱמַר לוֹ, הַהוּא קֶרֶן, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת, תָּרוּם. וּבַמֶּה, בְּכָבוֹד שֶׁל מַעְלָה, שֶׁהוּא הַבִּינָה, שֶׁעַל יְדֵי הֶאָרַת הַבִּינָה מִתְרוֹמֶמֶת הַמַּלְכוּת. מִשּׁוּם שֶׁאוֹתוֹ הָאָדָם, עַל יְדֵי הַצְדָקָה שֶׁנָּתַן, גָּרַם לְחַבֵּר אוֹתָם, דְּהַיְנוּ ז''א וּמַלְכוּת, יַחַד, וּלְהוֹרִיק בְּרָכוֹת לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. רַבִּי אַבָּא אָמַר, בְּכָל זְמָן שֶׁהַמִּשְׁכָּן הֻקָּם, בְּמַעֲשֵׂה בְּנֵי הָאָדָם, אָז הַיּוֹם הַהוּא יוֹם שִׂמְחַת הַכֹּל, וְשֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ מֻרָק בַּנֵּרוֹת הָאֵלּוּ, בִּסְפִירוֹת הַמַּלְכוּת, וְכֻלָּם מְאִירִים. מִי שֶׁגָּרַם זֶה, גָּרַם לְעַצְמוֹ שֶׁיִּנָּצֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְיִהְיוּ לוֹ חַיִּים בָּעוֹלָם הַבָּא. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י''א) וּצְדָקָה תַּצִיל מִמָּוֶת. וְכָתוּב (משלי ד') וְאוֹר צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וְאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק ח'

א. שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן כֵּיצַד בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל וְהֵם שׁוֹמְעִין וְעוֹנִין אָמֵן אַחַר כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה הֲרֵי הֵם כְּמִתְפַּלְּלִין. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל אֲבַל הַיּוֹדֵעַ אֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ אֶלָּא בִתְפִלַּת עַצְמוֹ: ב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאַר יְמוֹת הַשָּׁנָה חוּץ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל שְׁנַת הַיּוֹבֵל אֲבָל בִּשְׁנֵי יָמִים אֵלּוּ שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הַיוֹדֵעַ כְּשֵׁם שֶׁמּוֹצִיא מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִפְּנֵי שֶׁהֵם בְּרָכוֹת אֲרוּכּוֹת וְאֵין רוֹב הַיּוֹדְעִים אוֹתָן יְכוֹלִין לְכַוֵּין דַּעְתָּן כִּשְׁלִיחַ צִבּוּר. לְפִיכָךְ אִם רָצָה הַיּוֹדֵעַ לִסְמוֹךְ בִּשְׁנֵי יָמִים אֵלּוּ עַל תְּפִלַּת שְׁלִיחַ צִבּוּר לְהוֹצִיאוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ:

מוסר

משערי תשובה לר''י דף ט' ע''ב

תֵּדַע וְתַשְׂכִּיל כִּי מוּסַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְטוֹבַת הָאָדָם כִּי אִם חָטָא אִישׁ לְפָנָיו וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינָיו מוּסַר הַשֵּׁם אֵלָיו לִשְׁתֵּי תּוֹעְלִיּוֹת הָאֶחָד לְכַפֵּר עַל חְטָאָיו וּלְהַעְבִיר אֶת עֲוֹנוֹ כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כה) רְאֵה עָנְיִי וַעְמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹאתַי. וּבְתַחְלוּאֵי הַגּוּף אְשֶׁר חִלָּה הַשֵּׁם בוֹ יְרַפֵּא חוֹלִי נַפְשׁוֹ כִּי הֶעָוֹן חוֹלִי הַנֶּפֶשׁ כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם כא) רְפָאָה נַפְשִׁי כִּי חָטָאתִי לָךְ. וְנֶאֱמַר (ישעיה לג) וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיּוֹשֵׁב בָּהּ נְשׂוּא עָוֹן. וְהַשֵּׁנִית לְהוֹכִיחוֹ וְלַהְשִׁיבוֹ מִדְּרָכָיו הָרָעִים כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (צפניה ג) אַךְ תִּירְאִי אוֹתִי תִּקְחִי מוּסָר וְאִם לֹא קִבֵּל הַמוּסָר וְלֹא נִיחַת מִפְּנֵי תּוֹכָחָה וְלֹא מָל עָרְלַת לְבָבוֹ אוֹי לְנַפְשׁוֹ כִּי סָבַל יִסוּרִין וְנָשָׂא אֶת עֲוֹנוֹ וְלֹא נִרְצָה עֲוֹנוֹ אַבָל נִכְפַּל עָנְשׁוֹ כַּאֲשֶׁר בִּיאַרְנוּ:

בהעלותך ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

ט (א) שלישי וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֣ה אֶל-מֹשֶׁ֣ה בְמִדְבַּר-סִ֠ינַ֠י בַּשָּׁנָ֨ה הַשֵּׁנִ֜ית לְצֵאתָ֨ם מֵאֶ֧רֶץ מִצְרַ֛יִם בַּחֹ֥דֶשׁ הָֽרִאשׁ֖וֹן לֵאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה בְּמַדְבְּרָא דְסִינַי בְּשַׁתָּא תִנְיֵתָא לְמִפַּקְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּיַרְחָא קַדְמָאָה לְמֵימָר:

רש''י בחדש הראשון. פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד איר, למדת שאין סדר מקדם ומאחר בתורה. ולמה לא פתח בזו, מפני שהוא גנותן של ישראל, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד:

(ב) וְיַֽעֲשׂ֧וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת-הַפָּ֖סַח בְּמֽוֹעֲדֽוֹ: וְיַעְבְּדוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת פִּסְחָא בְּזִמְנֵיהּ:

רש''י במועדו. אף בשבת. במועדו אף בטמאה:

(ג) בְּאַרְבָּעָ֣ה עָשָֽׂר-י֠וֹם בַּחֹ֨דֶשׁ הַזֶּ֜ה בֵּ֧ין הָֽעַרְבַּ֛יִם תַּֽעֲשׂ֥וּ אֹת֖וֹ בְּמֹֽעֲד֑וֹ כְּכָל-חֻקֹּתָ֥יו וּכְכָל-מִשְׁפָּטָ֖יו תַּֽעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ: בְּאַרְבַּעַת עַשְׂרָא יוֹמָא בְּיַרְחָא הָדֵין בֵּין שִׁמְשַׁיָא תַּעְבְּדוּן יָתֵהּ בְּזִמְנֵהּ כְּכָל גְזֵרָתֵהּ וּכְכָל דְחָזֵי לֵהּ תַּעְבְּדוּן יָתֵהּ:

רש''י ככל חקתיו. אלו מצות שבגופו, שה תמים זכר בן שנה: וככל משפטיו. אלו מצות שעל גופו ממקום אחר, כגון שבעת ימים למצה ולבעור חמץ. [מצות שבגופו, שה תמים זכר בן שנה. שעל גופו, צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו. שחוץ לגופו, מצה ובעור חמץ] :

(ד) וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה אֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַֽעֲשֹׂ֥ת הַפָּֽסַח: וּמַלִיל משֶׁה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֶעְבַּד פִּסְחָא:

רש''י וידבר משה וגו' . מה תלמוד לומר, והלא נאמר (ויקרא כג, מד) וידבר משה את מועדי ה', אלא כששמע פרשת מועדים מסיני, אמרה להם, וחזר והזהירם בשעת מעשה:

(ה) וַיַּֽעֲשׂ֣וּ אֶת-הַפֶּ֡סַח בָּֽרִאשׁ֡וֹן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֥וֹם לַחֹ֛דֶשׁ בֵּ֥ין הָֽעַרְבַּ֖יִם בְּמִדְבַּ֣ר סִינָ֑י כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְהֹוָה֙ אֶת-מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַעֲבָדוּ יָת פִּסְחָא בְּנִיסָן בְּאַרְבַּעַת עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא בֵּין שִׁמְשַׁיָא בְּמַדְבְּרָא דְסִינָי כְּכֹל דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה כֵּן עֲבָדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ו) וַיְהִ֣י אֲנָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר הָי֤וּ טְמֵאִים֙ לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם וְלֹֽא-יָכְל֥וּ לַֽעֲשֹׂת-הַפֶּ֖סַח בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַֽיִּקְרְב֞וּ לִפְנֵ֥י מֹשֶׁ֛ה וְלִפְנֵ֥י אַֽהֲרֹ֖ן בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא: וַהֲווֹ גֻבְרַיָא דִי הֲווֹ מְסָאֲבִין לִטְמֵי נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא וְלָא יְכִילוּ לְמֶעְבַּד פִּסְחָא בְּיוֹמָא הַהוּא וּקְרִיבוּ קֳדָם משֶׁה וְקָדָם אַהֲרֹן בְּיוֹמָא הַהוּא:

רש''י לפני משה ולפני אהרן. כששניהם יושבין בבית המדרש באו ושאלום. ולא יתכן לומר זה אחר זה, שאם משה לא היה יודע, אהרן מנין לו:

(ז) וַ֠יֹּֽאמְר֠וּ הָֽאֲנָשִׁ֤ים הָהֵ֨מָּה֙ אֵלָ֔יו אֲנַ֥חְנוּ טְמֵאִ֖ים לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם לָ֣מָּה נִגָּרַ֗ע לְבִלְתִּ֨י הַקְרִ֜יב אֶת-קָרְבַּ֤ן יְהֹוָה֙ בְּמֹ֣עֲד֔וֹ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַאֲמָרוּ גֻבְרַיָא הָאִנוּן לֵהּ אֲנַחְנָא מְסָאֲבִין לִטְמֵי נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא לְמָא נִתְמְנַע בְּדִיל דְלָא לְקָרָבָא יָת קֻרְבָּנָא דַיְיָ בִּזִמְנֵיה בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

רש''י למה נגרע. אמר להם אין קדשים קרבים בטמאה. אמרו לו יזרק הדם עלינו בכהנים טהורים ויאכל הבשר לטהורים. אמר להם עמדו ואשמעה, כתלמיד המבטח לשמוע מפי רבו. אשרי ילוד אשה שכך מבטח, שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עם השכינה. וראויה היתה פרשה זו להאמר על ידי משה כשאר כל התורה כלה, אלא שזכו אלו שתאמר על ידיהן, שמגלגלין זכות על ידי זכאי:

(ח) וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה עִמְד֣וּ וְאֶשְׁמְעָ֔ה מַה-יְצַוֶּ֥ה יְהֹוָ֖ה לָכֶֽם: (פ) וַאֲמַר לְהוֹן משֶׁה אוֹרִיכוּ עַד דְאֶשְׁמָע מָה דְיִתְפַּקֵד מִן קֳדָם יְיָ עַל דִילְכוֹן: (ט) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (י) דַּבֵּ֛ר אֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ אִ֣ישׁ כִּי-יִהְיֶֽה-טָמֵ֣א | לָנֶ֡פֶשׁ אוֹ֩ בְדֶ֨רֶךְ רְחֹקָ֜ה֗ לָכֶ֗ם א֚וֹ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעָ֥שָׂה פֶ֖סַח לַֽיהֹוָֽה: מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר גְבַר גְבַר אֲרֵי יְהֵי מְסָאָב לִטְמֵי נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא אוֹ בְאָרְחָא רְחִיקָא לְכוֹן אוֹ לְדָרֵיכוֹן וְיַעְבֵּד פִּסְחָא קֳדָם יְיָ:

רש''י או בדרך רחקה. נקוד עליו, לומר לא שרחוקה ודאי, אלא שהיה חוץ לאסקפת העזרה כל זמן שחיטה. פסח שני מצה וחמץ עמו בבית ואין שם יום טוב, ואין אסור חמץ אלא עמו באכילתו:

(יא) בַּחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בְּאַרְבָּעָ֨ה עָשָׂ֥ר י֛וֹם בֵּ֥ין הָֽעַרְבַּ֖יִם יַֽעֲשׂ֣וּ אֹת֑וֹ עַל-מַצּ֥וֹת וּמְרֹרִ֖ים יֹֽאכְלֻֽהוּ: בְּיַרְחָא תִנְיָנָא בְּאַרְבְּעַת עַשְׂרָא יוֹמָא בֵּין שִׁמְשַׁיָא יַעְבְּדוּן יָתֵהּ עַל פַּטִּיר וּמְרָרִין יֵיכְלִנֵהּ: (יב) לֹֽא-יַשְׁאִ֤ירוּ מִמֶּ֨נּוּ֙ עַד-בֹּ֔קֶר וְעֶ֖צֶם לֹ֣א יִשְׁבְּרוּ-ב֑וֹ כְּכָל-חֻקַּ֥ת הַפֶּ֖סַח יַֽעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ: לָא יַשְׁאֲרוּן מִנֵהּ עַד צַפְרָא וְגַרְמָא לָא יִתְבְּרוּן בֵּהּ כְּכָל גְזֵרַת פִּסְחָא יַעְבְּדוּן יָתֵהּ: (יג) וְהָאִישׁ֩ אֲשֶׁר-ה֨וּא טָה֜וֹר וּבְדֶ֣רֶךְ לֹֽא-הָיָ֗ה וְחָדַל֙ לַֽעֲשׂ֣וֹת הַפֶּ֔סַח וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּ֑יהָ כִּ֣י | קָרְבַּ֣ן יְהֹוָ֗ה לֹ֤א הִקְרִיב֙ בְּמֹ֣עֲד֔וֹ חֶטְא֥וֹ יִשָּׂ֖א הָאִ֥ישׁ הַהֽוּא: וְגַבְרָא דְהוּא דְכֵי וּבְאֹרַח לָא הֲוָה וְיִתְמְנַע לְמֶעְבַּד פִּסְחָא וְיִשְׁתֵּצֵי אֲנָשָׁא הַהִיא מֵעַמֵהּ אֲרֵי קֻרְבָּנָא דַיְיָ לָא קָרִיב בְּזִמְנֵהּ חוֹבֵהּ יְקַבֵּל גַבְרָא הַהוּא: (יד) וְכִֽי-יָג֨וּר אִתְּכֶ֜ם גֵּ֗ר וְעָ֤שָֽׂה פֶ֨סַח֙ לַֽיהֹוָ֔ה כְּחֻקַּ֥ת הַפֶּ֛סַח וּכְמִשְׁפָּט֖וֹ כֵּ֣ן יַֽעֲשֶׂ֑ה חֻקָּ֤ה אַחַת֙ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְלַגֵּ֖ר וּלְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ: (ס) וַאֲרֵי יִתְגַיַר עִמְכוֹן גִיוֹרָא וְיַעְבֵּד פִּסְחָא קֳדָם יְיָ כִּגְזֵרַת פִּסְחָא וְכִדְחָזֵי לֵהּ כֵּן יַעְבֵּד קְיָמָא חַד יְהֵי לְכוֹן וּלְגִיוֹרָא וּלְיַצִיבָא דְאַרְעָא:

רש''י וכי יגור אתכם גר ועשה פסח. יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד, תלמוד לומר חקה אחת וגו', אלא כך משמעו, וכי יגור אתכם גר ובא עת לעשות פסח עם חבריו כחקה וכמשפט יעשה:

(טו) רביעי וּבְיוֹם֙ הָקִ֣ים אֶת-הַמִּשְׁכָּ֔ן כִּסָּ֤ה הֶֽעָנָן֙ אֶת-הַמִּשְׁכָּ֔ן לְאֹ֖הֶל הָֽעֵדֻ֑ת וּבָעֶ֜רֶב יִֽהְיֶ֧ה עַֽל-הַמִּשְׁכָּ֛ן כְּמַרְאֵה-אֵ֖שׁ עַד-בֹּֽקֶר: וּבְיוֹמָא דְאִתָּקַם יָת מַשְׁכְּנָא חֲפָא עֲנָנָא יָת מַשְׁכְּנָא לְמַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא וּבְרַמְשָׁא הֲוָה עַל מַשְׁכְּנָא כְּחֵזוּ אֶשָׁתָא עַד צַפְרָא:

רש''י המשכן לאהל העדת. המשכן העשוי להיות אהל ללוחות העדות: יהיה על המשכן. כמו הוה על המשכן, וכן כל לשון הפרשה:

(טז) כֵּ֚ן יִֽהְיֶ֣ה תָמִ֔יד הֶֽעָנָ֖ן יְכַסֶּ֑נּוּ וּמַרְאֵה-אֵ֖שׁ לָֽיְלָה: כֵּן הֲוָה תְדִירָא עֲנָנָא חָפֵי לֵּהּ וְחֵיזוּ אֵשָׁתָא בְּלֵילְיָא: (יז) וּלְפִ֞י הֵֽעָ֤לוֹת הֶֽעָנָן֙ מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְאַ֣חֲרֵי-כֵ֔ן יִסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּבִמְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכָּן-שָׁם֙ הֶֽעָנָ֔ן שָׁ֥ם יַֽחֲנ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וּלְפוּם אִסְתַּלָקוּת עֲנָנָא מֵעִלָוֵי מַשְׁכְּנָא וּבָתַר כֵּן נָטְלִין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְאַתְרָא דְשָׁרֵי תַמָן עֲנָנָא תַּמָן שָׁרָן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

רש''י העלות הענן. כתרגומו אסתלקות, וכן ונעלה הענן. ולא יתכן לכתוב ולפי עלות הענן ועלה הענן, שאין זה לשון סלוק אלא צמוח ועליה, כמו (מלכים א' יח, מד) והנה עב קטנה ככף איש עלה מים:

(יח) עַל-פִּ֣י יְהֹוָ֗ה יִסְעוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל-פִּ֥י יְהֹוָ֖ה יַֽחֲנ֑וּ כָּל-יְמֵ֗י אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכֹּ֧ן הֶֽעָנָ֛ן עַל-הַמִּשְׁכָּ֖ן יַֽחֲנֽוּ: עַל מֵימְרָא דַיְיָ נָטְלִין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל מֵימְרָא דַיְיָ שָׁרָן כָּל יוֹמִין דִי שָׁרֵי עֲנָנָא עַל מַשְׁכְּנָא שָׁרָן:

רש''י על פי ה' יסעו. שנינו במלאכת המשכן, כיון שהיו ישראל נוסעים היה עמוד הענן מתקפל ונמשך על גבי בני יהודה כמין קורה, תקעו והריעו ותקעו ולא היה מהלך עד שמשה אומר קומה ה', ונסע דגל מחנה יהודה, זו בספרי: ועל פי ה' יחנו. כיון שהיו ישראל חונים, עמוד הענן מתמר ועולה ונמשך על גבי בני יהודה כמין סכה, ולא היה נפרש עד שמשה אומר שובה ה' רבבות אלפי ישראל, הוי אומר על פי ה' וביד משה:

(יט) וּבְהַֽאֲרִ֧יךְ הֶֽעָנָ֛ן עַל-הַמִּשְׁכָּ֖ן יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וְשָֽׁמְר֧וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת-מִשְׁמֶ֥רֶת יְהֹוָ֖ה וְלֹ֥א יִסָּֽעוּ: וּבְאוֹרָכוּת עֲנָנָא עַל מַשְׁכְּנָא יוֹמִין סַגִיאִין וְיִטְרוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת מַטְרַת מֵימְרָא דַיְיָ וְלָא נָטְלִין: (כ) וְיֵ֞שׁ אֲשֶׁ֨ר יִֽהְיֶ֧ה הֶֽעָנָ֛ן יָמִ֥ים מִסְפָּ֖ר עַל-הַמִּשְׁכָּ֑ן עַל-פִּ֤י יְהֹוָה֙ יַֽחֲנ֔וּ וְעַל-פִּ֥י יְהֹוָ֖ה יִסָּֽעוּ: וְאִית דִי הֲוָה עֲנָנָא יוֹמֵי דְמִנְיָן עַל מַשְׁכְּנָא עַל מֵימְרָא דַיְיָ שָׁרָן וְעַל מֵימְרָא דַיְיָ נָטְלִין:

רש''י ויש. כלומר ופעמים: ימים מספר. ימים מועטים:

(כא) וְיֵ֞שׁ אֲשֶׁ֨ר-יִֽהְיֶ֤ה הֶֽעָנָן֙ מֵעֶ֣רֶב עַד-בֹּ֔קֶר וְנַֽעֲלָ֧ה הֶֽעָנָ֛ן בַּבֹּ֖קֶר וְנָסָ֑עוּ א֚וֹ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה וְנַֽעֲלָ֥ה הֶֽעָנָ֖ן וְנָסָֽעוּ: וְאִית דִי הֲוָה עֲנָנָא מֵרַמְשָׁא וְעַד צַפְרָא וּמִסְתַּלֵק עֲנָנָא בְּצַפְרָא וְנָטְלִין אוֹ יֵמָם וְלֵילֵי וּמִסְתַּלֵק עֲנָנָא וְנָטְלִין: (כב) אֽוֹ-יֹמַ֜יִם אוֹ-חֹ֣דֶשׁ אֽוֹ-יָמִ֗ים בְּהַֽאֲרִ֨יךְ הֶֽעָנָ֤ן עַל-הַמִּשְׁכָּן֙ לִשְׁכֹּ֣ן עָלָ֔יו יַֽחֲנ֥וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל וְלֹ֣א יִסָּ֑עוּ וּבְהֵעָֽלֹת֖וֹ יִסָּֽעוּ: אוֹ תְרֵין יוֹמִין אוֹ יַרְחָא אוֹ עִדָן בְּעִדָן בְּאוֹרָכוּת עֲנָנָא עַל מַשְׁכְּנָא לְמִשְׁרֵי עֲלוֹהִי שָׁרָן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלָא נָטְלִין וּבְאִסְתַּלָקוּתֵהּ נָטְלִין:

רש''י או ימים. שנה, כמו (ויקרא כה, כט) ימים תהיה גאלתו:

(כג) עַל-פִּ֤י יְהֹוָה֙ יַֽחֲנ֔וּ וְעַל-פִּ֥י יְהֹוָ֖ה יִסָּ֑עוּ אֶת-מִשְׁמֶ֤רֶת יְהֹוָה֙ שָׁמָ֔רוּ עַל-פִּ֥י יְהֹוָ֖ה בְּיַד-מֹשֶֽׁה: (פ) עַל מֵימְרָא דַיְיָ שָׁרָן:ועַל מֵימְרָא דַיְיָ נָטְלִין יָת מַטְרַת מֵימְרָא דַיְיָ נָטְרִין עַל מֵימְרָא דַיְיָ בִּידָא דְמשֶׁה: י (א) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (ב) עֲשֵׂ֣ה לְךָ֗ שְׁתֵּי֙ חֲצֽוֹצְרֹ֣ת כֶּ֔סֶף מִקְשָׁ֖ה תַּֽעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑ם וְהָי֤וּ לְךָ֙ לְמִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה וּלְמַסַּ֖ע אֶת-הַֽמַּחֲנֽוֹת: עֲבֵיד לָךְ תַּרְתֵּין חֲצוֹצְרָן דִכְסַף נְגִיד תַּעְבֵּד יַתְהוֹן וִיהֶוְיָן לָךְ לְעַרְעָא כְנִשְׁתָּא וּלְאַטָלָא יָת מַשִׁרְיָתָא:

רש''י עשה לך. שיהיו תוקעין לפניך כמלך, כמו שנאמר (דברים לג, ה) ויהי בישרון מלך: עשה לך. משלך: [עשה לך. אתה עושה ומשתמש בהם ולא אחר] : למקרא העדה. כשתרצה לדבר עם הסנהדרין ושאר העם ותקראם לאסף אליך, תקראם על ידי חצוצרות: ולמסע את המחנות. בשעת סלוק מסעות תתקעו בהם לסימן, נמצאת אתה אומר על פי שלשה היו נוסעים, על פי הקדוש ברוך הוא ועל פי משה ועל פי חצוצרות: מקשה. מהעשת תעשה בהקשת הקרנס:

(ג) וְתָֽקְע֖וּ בָּהֵ֑ן וְנֽוֹעֲד֤וּ אֵלֶ֨יךָ֙ כָּל-הָ֣עֵדָ֔ה אֶל-פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וְיִתְקְעוּן בְּהוֹן וְיִזְדַמְנוּן לְוָתָךְ כָּל כְּנִשְׁתָּא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:

רש''י ותקעו בהן. בשתיהן והוא סימן למקרא העדה, שנאמר ונועדו אליך כל העדה אל פתח אהל מועד:

בהעלותך יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(ד) וְאִם-בְּאַחַ֖ת יִתְקָ֑עוּ וְנֽוֹעֲד֤וּ אֵלֶ֨יךָ֙ הַנְּשִׂיאִ֔ים רָאשֵׁ֖י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וְאִם בַּחֲדָא יִתְקְעוּן וְיִזְדַמְנוּן לְוָתָךְ רַבְרְבַיָא רֵישֵׁי אַלְפַיָא דְיִשְׂרָאֵל:

רש''י ואם באחת יתקעו. הוא סימן למקרא הנשיאים, שנאמר ונועדו אליך הנשיאים. ואף הן יעידתן אל פתח אהל מועד. ומגזרה שוה הוא בא בספרי:

(ה) וּתְקַעְתֶּ֖ם תְּרוּעָ֑ה וְנָֽסְעוּ֙ הַֽמַּחֲנ֔וֹת הַֽחֹנִ֖ים קֵֽדְמָה: וְתִתְקְעוּן יַבֶּבְתָּא וְיִטְלוּן מַשִׁרְיָתָא דְשָׁרָן קִדוּמָא:

רש''י ותקעתם תרועה. סימן מסע המחנות תקיעה תרועה ותקיעה, כך הוא נדרש בספרי מן המקראות היתרים:

(ו) וּתְקַעְתֶּ֤ם תְּרוּעָה֙ שֵׁנִ֔ית וְנָֽסְעוּ֙ הַֽמַּחֲנ֔וֹת הַֽחֹנִ֖ים תֵּימָ֑נָה תְּרוּעָ֥ה יִתְקְע֖וּ לְמַסְעֵיהֶֽם: וְתִתְקְעוּן יַבֶּבְתָּא תִּנְיָנוּת וְיִטְלוּן מַשִׁרְיָתָא דְשָׁרָן דָרוֹמָא יַבָּבָא יִתְקְעוּן לְמַטְלָנֵיהוֹן: (ז) וּבְהַקְהִ֖יל אֶת-הַקָּהָ֑ל תִּתְקְע֖וּ וְלֹ֥א תָרִֽיעוּ: וּבְמִכְנַשׁ יָת קְהָלָא תִּתְקְעוּן וְלָא תְיַבְּבוּן:

רש''י ובהקהיל את הקהל וגו' . לפי שהוא אומר והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות מה מקרא העדה, תוקע בשני כהנים ובשתיהן, שנאמר ותקעו בהן וגו' , אף מסע המחנות בשתיהן, יכול מה מסע המחנות תוקע ומריע ותוקע אף מקרא העדה תוקע ומריע ותוקע, ומעתה אין חלוק בין מקרא העדה למסע את המחנות תלמוד לומר ובהקהיל את הקהל וגו' , למד שאין תרועה למקרא העדה והוא הדין לנשיאים. הרי סימן לשלשתם, מקרא העדה בשתים, ושל נשיאים באחת, וזו וזו אין בהם תרועה, ומסע המחנות בשתים על ידי תרועה ותקיעה:

(ח) וּבְנֵ֤י אַֽהֲרֹן֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים יִתְקְע֖וּ בַּֽחֲצֹצְר֑וֹת וְהָי֥וּ לָכֶ֛ם לְחֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם: וּבְנֵי אַהֲרֹן כַּהֲנַיָא יִתְקְעוּן בַּחֲצוֹצְרָתָא וִיהֶוְיָן לְכוֹן לִקְיַם עֲלָם לְדָרֵיכוֹן:

רש''י ובני אהרן יתקעו. במקראות ובמסעות הללו:

(ט) וְכִֽי-תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה בְּאַרְצְכֶ֗ם עַל-הַצַּר֙ הַצֹּרֵ֣ר אֶתְכֶ֔ם וַהֲרֵעֹֽתֶ֖ם בַּחֲצֹֽצְרֹ֑ת וְנִזְכַּרְתֶּ֗ם לִפְנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְנֽוֹשַׁעְתֶּ֖ם מֵאֹֽיְבֵיכֶֽם: וַאֲרֵי תֵעֲלוּן לְאַגָחָא קְרָבָא בְּאַרְעַכוֹן עַל מְעִיקֵי דִמְעִיקִין לְכוֹן וּתְיַבְּבוּן בַּחֲצוֹצְרָתָא וְיֵיעוֹל דוּכְרָנֵיכוֹן לְטָּבָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן וְתִתְפָּרְקוּן מִסַנְאֵיכוֹן: (י) וּבְי֨וֹם שִׂמְחַתְכֶ֥ם וּֽבְמוֹעֲדֵיכֶם֘ וּבְרָאשֵׁ֣י חָדְשֵׁכֶם֒ וּתְקַעְתֶּ֣ם בַּחֲצֹֽצְרֹ֗ת עַ֚ל עֹלֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל זִבְחֵ֣י שַׁלְמֵיכֶ֑ם וְהָי֨וּ לָכֶ֤ם לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: (פ) וּבְיוֹם חֶדְוַתְכוֹן וּבְמוֹעֲדֵיכוֹן וּבְרֵישֵׁי יַרְחֵיכוֹן וְתִתְקְעוּן בַּחֲצוֹצְרָתָא עַל עֲלָוַתְכוֹן וְעַל נִכְסַת קוּדְשֵׁיכוֹן וִיהֶוְיָן לְכוֹן לְדוּכְרָנָא קֳדָם אֱלָהָכוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:

רש''י על עלתיכם. בקרבן צבור הכתוב מדבר: אני ה' אלהיכם. מכאן למדנו מלכיות עם זכרונות ושופרות, שנאמר ותקעתם הרי שופרות, לזכרון הרי זכרונות, אני ה' אלהיכם זה מלכיות וכו' :

(יא) חמישי וַיְהִ֞י בַּשָּׁנָ֧ה הַשֵּׁנִ֛ית בַּחֹ֥דֶשׁ הַשֵּׁנִ֖י בְּעֶשְׂרִ֣ים בַּחֹ֑דֶשׁ נַֽעֲלָה֙ הֶֽעָנָ֔ן מֵעַ֖ל מִשְׁכַּ֥ן הָֽעֵדֻֽת: וַהֲוָה בְּשַׁתָּא תִנְיֵתָא בְּיַרְחָא תִנְיָנָא בְּעַשְׂרִין לְיַרְחָא אִסְתַּלֵק עֲנָנָא מֵעִלַוֵי מַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא:

רש''י בחדש השני. נמצאת אומר שנים עשר חדש חסר עשרה ימים עשו בחורב, שהרי בראש חדש סיון חנו שם ולא נסעו עד עשרים באיר לשנה הבאה:

(יב) וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל לְמַסְעֵיהֶ֖ם מִמִּדְבַּ֣ר סִינָ֑י וַיִּשְׁכֹּ֥ן הֶֽעָנָ֖ן בְּמִדְבַּ֥ר פָּארָֽן: וּנְטָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַטְלָנֵיהוֹן מִמַדְבְּרָא דְסִינַי וּשְׁרָא עֲנָנָא בְּמַדְבְּרָא דְפָארָן:

רש''י למסעיהם. כמשפט המפורש למסע דגליהם מי ראשון ומי אחרון: במדבר פארן. קברות התאוה במדבר פארן היה ושם חנו ממסע זה:

(יג) וַיִּסְע֖וּ בָּרִֽאשֹׁנָ֑ה עַל-פִּ֥י יְהֹוָ֖ה בְּיַד-מֹשֶֽׁה: וּנְטָלוּ בְקַדְמֵיתָא עַל מֵימְרָא דַיְיָ בִּידָא דְמשֶׁה: (יד) וַיִּסַּ֞ע דֶּ֣גֶל מַֽחֲנֵ֧ה בְנֵֽי-יְהוּדָ֛ה בָּרִֽאשֹׁנָ֖ה לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַ֨ל-צְבָא֔וֹ נַחְשׁ֖וֹן בֶּן-עַמִּֽינָדָֽב: וּנְטַל טֵקַס מַשְׁרִית בְּנֵי יְהוּדָה בְּקַדְמֵיתָא לְחֵילֵיהוֹן וְעַל חֵילֵהּ נַחְשׁוֹן בַּר עַמִינָדָב: (טו) וְעַ֨ל-צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י יִשָּׂשכָ֑ר נְתַנְאֵ֖ל בֶּן-צוּעָֽר: וְעַל חֵילָא דְשִׁבְטָא דִבְנֵי יִשָׂשׂכָר נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר: (טז) וְעַ֨ל-צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י זְבוּלֻ֑ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן-חֵלֹֽן: וְעַל חֵילָא דְשִׁבְטָא דִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בַּר חֵלוֹן: (יז) וְהוּרַ֖ד הַמִּשְׁכָּ֑ן וְנָֽסְע֤וּ בְנֵֽי-גֵרְשׁוֹן֙ וּבְנֵ֣י מְרָרִ֔י נֹֽשְׂאֵ֖י הַמִּשְׁכָּֽן: וּמִתְפְּרַק מַשְׁכְּנָא וְנָטְלִין בְּנֵי גֵרְשׁוֹן וּבְנֵי מְרָרִי נָטְלֵי מַשְׁכְּנָא:

רש''י והורד המשכן. כיון שנוסע דגל יהודה נכנסו אהרן ובניו ופרקו את הפרכת וכסו בה את הארון, שנאמר (במדבר ד, ה) ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה, ובני גרשון ובני מררי פורקין המשכן וטוענין אותו בעגלות ונוסעים, והארון וכלי הקדש של משא בני קהת עומדים מכסין ונתונין על המוטות עד שנסע דגל מחנה ראובן, ואחר כך ונסעו הקהתים:

(יח) וְנָסַ֗ע דֶּ֛גֶל מַֽחֲנֵ֥ה רְאוּבֵ֖ן לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַ֨ל-צְבָא֔וֹ אֱלִיצ֖וּר בֶּן-שְׁדֵיאֽוּר: וּנְטַל טֵקַס מַשְׁרִית רְאוּבֵן לְחֵילֵיהוֹן וְעַל חֵילֵהּ אֱלִיצוּר בַּר שְׁדֵיאוּר: (יט) וְעַ֨ל-צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י שִׁמְע֑וֹן שְׁלֻֽמִיאֵ֖ל בֶּן-צוּרִֽישַׁדָּֽי: וְעַל חֵילָא דְשִׁבְטָּא דִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בַּר צוּרִישַׁדָי: (כ) וְעַל-צְבָ֖א מַטֵּ֣ה בְנֵי-גָ֑ד אֶלְיָסָ֖ף בֶּן-דְּעוּאֵֽל: וְעַל חֵילָא דְשִׁבְטָא דִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בַּר דְעוּאֵל: (כא) וְנָֽסְעוּ֙ הַקְּהָתִ֔ים נֹֽשְׂאֵ֖י הַמִּקְדָּ֑שׁ וְהֵקִ֥ימוּ אֶת-הַמִּשְׁכָּ֖ן עַד-בֹּאָֽם: וְנָטְלִין בְּנֵי קְהָת נָטְלֵי מַקְדְשָׁא וּמְקִימִין יָת מַשְׁכְּנָא עַד מֵיתֵיהוֹן:

רש''י נשאי המקדש. נושאי הדברים המקדשים: והקימו את המשכן. בני גרשון ובני מררי, שהיו קודמים להם מסע שני דגלים, היו מקימין את המשכן, כשהיה הענן שוכן, וסימן החניה נראה בדגל מחנה יהודה והם חונים, ועדין בני קהת באים מאחריהם עם שני דגלים האחרונים, היו בני גרשון ובני מררי מקימין את המשכן, וכשבאים בני קהת מוצאים אותו על מכונו, ומכניסין בו הארון והשלחן והמנורה והמזבחות, וזהו משמעות המקרא והקימו מקימי המשכן אותו עד טרם בואם של בני קהת:

(כב) וְנָסַ֗ע דֶּ֛גֶל מַֽחֲנֵ֥ה בְנֵֽי-אֶפְרַ֖יִם לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַ֨ל-צְבָא֔וֹ אֱלִֽישָׁמָ֖ע בֶּן-עַמִּיהֽוּד: וּנְטַּל טֵקַס מַשְׁרִית בְּנֵי אֶפְרַיִם לְחֵילֵיהוֹן וְעַל חֵילֵהּ אֱלִישָׁמָע בַּר עַמִהוּד: (כג) וְעַ֨ל-צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י מְנַשֶּׁ֑ה גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן-פְּדָהצֽוּר: וְעַל חֵילָא דְשִׁבְטָא דִבְנֵי מְנַשֶׁה גַמְלִיאֵל בַּר פְּדָהצוּר: (כד) וְעַ֨ל-צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֑ן אֲבִידָ֖ן בֶּן-גִּדְעוֹנִֽי: וְעַל חֵילָא דְשִׁבְטָא דִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בַּר גִדְעוֹנִי: (כה) וְנָסַ֗ע דֶּ֚גֶל מַֽחֲנֵ֣ה בְנֵי-דָ֔ן מְאַסֵּ֥ף לְכָל-הַֽמַּחֲנֹ֖ת לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַ֨ל-צְבָא֔וֹ אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן-עַמִּֽישַׁדָּֽי: וּנְטַל טֵקַס מַשְׁרִית בְּנֵי דָן מַכְנִישׁ לְכָל מַשִׁרְיָתָא לְחֵילֵיהוֹן וְעַל חֵילֵהּ אֲחִיעֶזֶר בַּר עַמִישַׁדָי:

רש''י מאסף לכל המחנות. תלמוד ירושלמי לפי שהיה שבטו של דן מרבה באכלוסין היה נוסע באחרונה וכל מי שהיה מאבד דבר היה מחזירו לו. אית מאן [אתיא כמאן] דאמר כתיבה היו מהלכין, ומפיק לה מן (במדבר ב, יז) כאשר יחנו כן יסעו. ואית דאמרי כקורה היו מהלכין ומפיק לה מן מאסף לכל המחנות:

(כו) וְעַ֨ל-צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י אָשֵׁ֑ר פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן-עָכְרָֽן: וְעַל חֵילָא דְשִׁבְטָא דִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בַּר עָכְרָן: (כז) וְעַ֨ל-צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י נַפְתָּלִ֑י אֲחִירַ֖ע בֶּן-עֵינָֽן: וְעַל חֵילָא דְשִׁבְטָא דִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בַּר עֵינָן: (כח) אֵ֛לֶּה מַסְעֵ֥י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל לְצִבְאֹתָ֑ם וַיִּסָּֽעוּ: (ס) אִלֵין מַטְלָנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֵילֵיהוֹן וּנְטָלוּ:

רש''י אלה מסעי. זה סדר מסעיהם: ויסעו. ביום ההוא נסעו:

(כט) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה לְ֠חֹבָ֠ב בֶּן-רְעוּאֵ֣ל הַמִּדְיָנִי֘ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁה֒ נֹֽסְעִ֣ים | אֲנַ֗חְנוּ אֶל-הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה אֹת֖וֹ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֑ם לְכָ֤ה אִתָּ֨נוּ֙ וְהֵטַ֣בְנוּ לָ֔ךְ כִּֽי-יְהֹוָ֥ה דִּבֶּר-ט֖וֹב עַל-יִשְׂרָאֵֽל: וַאֲמַר משֶׁה לְחוֹבָב בַּר רְעוּאֵל מִדְיָנָאָה חֲמוֹהִי דְמשֶׁה נָטְלִין אֲנַחְנָא לְאַתְרָא דִי אֲמַר יְיָ יָתֵהּ אֶתֵּן לְכוֹן אִיתָא עִמָנָא וְנוֹטֵיב לָךְ אֲרֵי יְיָ מַלֵיל לְאַיְתָאָה טָּבָא עַל יִשְׂרָאֵל:

רש''י חבב. הוא יתרו, שנאמר (שופטים ד, יא) מבני חבב חותן משה, ומה תלמוד לומר (שמות ב, יח) ותבאנה אל רעואל אביהן, מלמד שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא. ושמות הרבה [ושני שמות] היו לו יתר על שם שיתר פרשה אחת בתורה. חובב על שחבב את התורה וכו' : נסעים אנחנו אל המקום. מיד עד שלשה ימים אנו נכנסין לארץ, שבמסע זה הראשון נסעו על מנת להכנס לארץ ישראל, אלא שחטאו במתאוננים. ומפני מה שתף משה עצמו עמהם, שעדין לא נגזרה גזרה עליו וכסבור שהוא נכנס:

(ל) וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו לֹ֣א אֵלֵ֑ךְ כִּ֧י אִם-אֶל-אַרְצִ֛י וְאֶל-מֽוֹלַדְתִּ֖י אֵלֵֽךְ: וַאֲמַר לֵהּ לָא אֵזִל אֶלָהֵן לְאַרְעִי וּלְיַלָדוּתִי אֵזִל:

רש''י אל ארצי ואל מולדתי. אם בשביל נכסי, אם בשביל משפחתי:

(לא) וַיֹּ֕אמֶר אַל-נָ֖א תַּֽעֲזֹ֣ב אֹתָ֑נוּ כִּ֣י | עַל-כֵּ֣ן יָדַ֗עְתָּ חֲנֹתֵ֨נוּ֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְהָיִ֥יתָ לָּ֖נוּ לְעֵינָֽיִם: וַאֲמַר לָא כְעַן תִּשְׁבּוֹק יָתָנָא אֲרֵי עַל כֵּן יְדַעַתְּ כַּד הֲוֵינָא שָׁרַן בְּמַדְבְּרָא וּגְבוּרָן דְאִתְעֲבִידָן לָנָא חֲזֵיתָא בְעֵינָיִךְ:

רש''י אל נא תעזב. אין נא אלא לשון בקשה, שלא יאמרו לא נתגיר יתרו מחבה, סבור היה שיש לגרים חלק בארץ, עכשו שראה שאין להם חלק הניחם והלך לו: כי על כן ידעת חנתנו במדבר. כי נאה לך לעשות זאת על אשר ידעת חנותנו במדבר וראית נסים וגבורות שנעשו לנו: כי על כן ידעת. כמו על אשר ידעת, כמו (בראשית לח, כו) כי על כן לא נתתיה לשלה בני, כי על כן עברתם (שם יח, ה) , כי על כן באו (שם יט, ח) , כי על כן ראיתי פניך (שם לג, י) : והיית לנו לעינים. לשון עבר כתרגומו. דבר אחר לשון עתיד, כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו תהיה מאיר עינינו. דבר אחר שתהא חביב עלינו כגלגל עינינו, שנאמר (דברים י, יט) ואהבתם את הגר:

(לב) וְהָיָ֖ה כִּֽי-תֵלֵ֣ךְ עִמָּ֑נוּ וְהָיָ֣ה | הַטּ֣וֹב הַה֗וּא אֲשֶׁ֨ר יֵיטִ֧יב יְהֹוָ֛ה עִמָּ֖נוּ וְהֵטַ֥בְנוּ לָֽךְ: וִיהֵי אֲרֵי תֵזִל עִמָנָא וִיהֵי טָבָא הַהוּא דִי יוֹטִיב יְיָ עִמָנָא וְנוֹטִיב לָךְ:

רש''י והיה הטוב ההוא וגו' . מה טובה הטיבו לו, אמרו כשהיו ישראל מחלקין את הארץ היה דשנה של יריחו חמש מאות אמה על חמש מאות אמה והניחוהו מלחלוק, אמרו מי שיבנה בית המקדש בחלקו הוא יטלנו, בין כך ובין כך נתנוהו לבני יתרו ליונדב בן רכב, שנאמר ובני קני חותן משה עלו מעיר התמרים וגו' (שופטים א, טז) :

(לג) וַיִּסְעוּ֙ מֵהַ֣ר יְהֹוָ֔ה דֶּ֖רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַֽאֲר֨וֹן בְּרִית-יְהֹוָ֜ה נֹסֵ֣עַ לִפְנֵיהֶ֗ם דֶ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים לָת֥וּר לָהֶ֖ם מְנוּחָֽה: וּנְטָּלוּ מִטוּרָא דְאִתְגְלֵי עֲלוֹהִי יְקָרָא דַיְיָ מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין וַאֲרוֹן קְיָמָא דַיְיָ נְטַּל קֳדָמֵיהוֹן מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין לְאַתְקְנָאָה לְהוֹן אֲתַר בֵּית מֵישְׁרֵי:

רש''י דרך שלשת ימים. מהלך שלשת ימים הלכו ביום אחד, שהיה הקדוש ברוך הוא חפץ להכניסם לארץ מיד: וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים. זה הארון היוצא עמהם למלחמה ובו שברי לוחות מנחים ומקדים לפניהם דרך שלשת ימים לתקן להם מקום חניה:

(לד) וַֽעֲנַ֧ן יְהֹוָ֛ה עֲלֵיהֶ֖ם יוֹמָ֑ם בְּנָסְעָ֖ם מִן-הַֽמַּחֲנֶֽה: (ס) וַעֲנַן יְקָרָא דַיְיָ מַטֵיל עֲלֵיהוֹן בִּימָמָא בְּמֵטַלְהוֹן מִן מַשְׁרִיתָא:

רש''י וענן ה' עליהם יומם. שבעה עננים כתובים במסעיהם. ארבע מארבע רוחות, ואחד למעלה, ואחד למטה, ואחד לפניהם מנמיך את הגבוה ומגביה את הנמוך והורג נחשים ועקרבים: מן המחנה. ממקום חניתן:

(לה) שישי וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָֽאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה | יְהֹוָ֗ה וְיָפֻ֨צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ: וַהֲוָה בְּמֵטַל אֲרוֹנָא וַאֲמַר משֶׁה אִתְגְלֵי יְיָ וְיִתְבַּדְרוּן סַנְאָיךְ וִיעַרְקוּן בַּעֲלֵּי דְבָבָךְ מִן קֳדָמָךְ:

רש''י ויהי בנסע הארן. עשה לו סימניות מלפניו ומלאחריו, לומר שאין זה מקומו. ולמה נכתב כאן, כדי להפסיק בין פרענות לפרענות וכו' כדאיתא בכל כתבי הקדש (שבת קטז, א) : קומה ה'. לפי שהיה מקדים לפניהם מהלך שלשת ימים, היה משה אומר עמוד והמתן לנו ואל תתרחק יותר במדרש תנחומא בויקהל: ויפוצו אויביך. המכנסין: וינסו משנאיך. אלו הרודפים: משנאיך. אלו שונאי ישראל, שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם, שנאמר (תהלים פג, ג) ומשנאיך נשאו ראש, ומי הם, על עמך יערימו סוד:

(לו) וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה יְהֹוָ֔ה רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (פ) וּבְמַשְׁרוֹהִי אֲמַר תּוּב יְיָ שְׁרֵי בִיקָרָךְ בְּגוֹ רִבְבָן אַלְפַיָא דְיִשְׂרָאֵל:

רש''י שובה ה'. מנחם תרגמו לשון מרגוע וכן (ישעיה ל, טו) בשובה ונחת תושעון: רבבות אלפי ישראל. מגיד שאין השכינה שורה בישראל פחותים משני אלפים ושתי רבבות:

יא (א) וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאָזְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַיִּשְׁמַ֤ע יְהֹוָה֙ וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר-בָּם֙ אֵ֣שׁ יְהֹוָ֔ה וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַֽמַּחֲנֶֽה: וַהֲוָה עַמָא כַּד מִסְתַּקְפִין בִּישׁ קֳדָם יְיָ וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ וּתְקֵף רוּגְזֵיהּ וּדְלֵקַת בְּהוֹן אֶשָׁתָא מִן קֳדָם יְיָ וְשֵׁצִיאַת בִּסְיָפֵי מַשְׁרִיתָא:

רש''י ויהי העם כמתאננים. אין העם אלא רשעים. וכן הוא אומר (שמות יז, ד) מה אעשה לעם הזה, ואומר (ירמיה יג, י) העם הרע הזה. וכשהם כשרים קרואים עמי, שנאמר (שמות ה) שלח את עמי, (מיכה ו ג) עמי מה עשיתי לך: כמתאננים. אין מתאוננים אלא לשון עלילה מבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום וכן הוא אומר בשמשון (שופטים יד ד) כי תאנה הוא מבקש: רע באזני ה'. תואנה שהיא רעה באזני ה' שמתכונים שתבא באזניו ויקניט. אמרו אוי לנו כמה לבטנו בדרך הזה שלשה ימים, שלא נחנו מענוי הדרך: ויחר אפו. אני הייתי מתכון לטובתכם שתכנסו לארץ מיד: בקצה המחנה. במקצין שבהם לשפלות, אלו ערב רב. רבי שמעון בן מנסיא אומר בקצינים שבהם ובגדולים:

(ב) וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֖ם אֶל-מֹשֶׁ֑ה וַיִּתְפַּלֵּ֤ל מֹשֶׁה֙ אֶל-יְהֹוָ֔ה וַתִּשְׁקַ֖ע הָאֵֽשׁ: וּצְוַח עַמָא עַל משֶׁה וְצַלִי משֶׁה קֳדָם יְיָ וְאִשְׁתְּקַעַת אֶשָׁתָא:

רש''י ויצעק העם אל משה. משל למלך בשר ודם שכעס על בנו והלך הבן אצל אוהבו של אביו ואמר לו צא ובקש עלי מאבא: ותשקע האש. שקעה במקומה בארץ שאלו חזרה לאחת הרוחות היתה מקפלת והולכת כל אותו הרוח:

(ג) וַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם-הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא תַּבְעֵרָ֑ה כִּֽי-בָעֲרָ֥ה בָ֖ם אֵ֥שׁ יְהֹוָֽה: וּקְרָא שְׁמָא דְאַתְרָא הַהוּא דְלֶקְתָּא אֲרֵי דְלֵקַת בְּהוֹן אֶשָׁתָא מִן קֳדָם יְיָ: (ד) וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּֽאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַֽאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר: וַעָרַבְרְבִין דִי בֵּינֵיהוֹן שְׁאִילוּ שְׁאֶלְתָּא וְתָבוּ וּבְכוֹ אַף בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמָרוּ מַאן יֵיכְלִנָנָא בִּשְׂרָא:

רש''י והאספסף. אלו ערב רב שנאספו אליהם בצאתם ממצרים: וישבו. גם בני ישראל ויבכו עמהם: מי יאכלנו בשר. וכי לא היה להם בשר, והלא כבר נאמר (שמות יב, לח) וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר וגו' . ואם תאמר אכלום, והלא בכניסתם לארץ נאמר (במדבר לב, א) ומקנה רב היה לבני ראובן וגו' , אלא שמבקשים עלילה:

(ה) זָכַ֨רְנוּ֙ אֶת-הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר-נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת-הֶֽחָצִ֥יר וְאֶת-הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת-הַשּׁוּמִֽים: דְכִירִין אֲנַחְנָא יָת נוּנַיָא דַהֲוֵינָא אָכְלִין בְּמִצְרַיִם מַגָן יָת בּוֹצִינַיָא וְיָת אֲבַטִיחַיָא וּכְרָתֵי וּבוּצְלֵי וְתוּמֵי:

רש''י אשר נאכל במצרים חנם. אם תאמר שמצריים נותנים להם דגים חנם, והלא כבר נאמר (שמות ה, יח) ותבן לא ינתן לכם, אם תבן לא היו נותנין להם חנם, דגים היו נותנין להם חנם, ומהו אומר חנם, חנם מן המצות: את הקשאים. אמר ר' שמעון מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו, מפני שהן קשים למניקות, אומרים לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק. משל למלך וכו' , כדאיתא בספרי: הקשאים. הם קוקומברי''ש בלע''ז [מלפפנים] : אבטחים. בורק''ש החציר. כרישין פוריל''ש ותרגומו ית בוציניא וכו' :

(ו) וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל-הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ: וּכְעַן נַפְשָׁנָא תְאִיבָא לֵית כָּל מִדָעַם אֶלָהֵן לְמַנָא עֵינָנָא:

רש''י אל המן עינינו. מן בשחר מן בערב:

(ז) וְהַמָּ֕ן כִּזְרַע-גַּ֖ד ה֑וּא וְעֵינ֖וֹ כְּעֵ֥ין הַבְּדֹֽלַח: וּמַנָא כְּבַר זְרַע גִדָא הוּא וְחֶזְוֵהּ כְּחֵזוּ בְדֹלְחָא:

רש''י והמן כזרע גד. מי שאמר זה לא אמר זה, ישראל אומרים בלתי אל המן עינינו, והקדוש ברוך הוא הכתיב בתורה והמן כזרע גד וגו' , כלומר ראו באי עולם על מה מתלוננים בני, והמן כך וכך הוא חשוב: כזרע גד. עגול כגדא זרע אליינדר''א [כוסבר] : הבדלח. שם אבן טובה קריסט''ל :

(ח) שָׁ֩טוּ֩ הָעָ֨ם וְלָֽקְט֜וּ וְטָֽחֲ֣נוּ בָֽרֵחַ֗יִם א֤וֹ דָכוּ֙ בַּמְּדֹכָ֔ה וּבִשְּׁלוּ֙ בַּפָּר֔וּר וְעָשׂ֥וּ אֹת֖וֹ עֻג֑וֹת וְהָיָ֣ה טַעְמ֔וֹ כְּטַ֖עַם לְשַׁ֥ד הַשָּֽׁמֶן: שַׁיְטִין עַמָא וְלָקְטִין דְצָבֵי טָחִין בְּרֵיחַיָא אוֹ דְצָבֵי דָאִיךְ בִּמְדֻכְתָּא וּמְבַשְׁלִין לֵהּ בְּקִדְרָא וְעָבְדִין יָתֵהּ גְרִיצָן וַהֲוָה טַּעֲמֵהּ כִּטְעֵם דְלִישׁ בְּמִשְׁחָא:

רש''י שטו. אין שיט אלא לשון טיול אישבני''ר בלא עמל: וטחנו ברחים וגו' . לא ירד בריחים ולא בקדירה ולא במדוכה אלא משתנה היה טעמו לנטחנין ולנדוכין ולמבשלין: בפרור. קדרה: לשד השמן. לחלוח של שמן, כך פרשו דונש. ודומה לו (תהלים לב, ד) נהפך לשדי בחרבוני קיץ. והלמ''ד יסוד, נהפך לחלוחי בחרבוני קיץ. ורבותינו פרשוהו לשון שדים, אך אין ענין שדים אצל שמן. ואי אפשר לומר לשד השמן לשון (דברים לב, טו) וישמן ישורון, שאם כן היה המי''ם נקוד קמ''ץ קטן וטעמו למטה תחת המי''ם, עכשיו שהמי''ם נקוד פת''ח קטן והטעם תחת השי''ן, לשון שמן הוא, והשי''ן הנקודה בקמץ גדול ואינה נקודה בפתח קטן מפני שהוא סוף פסוק. דבר אחר לשד לשון נוטריקון ליש שמן דבש, כעיסה הנלושה בשמן וקטופה בדבש. ותרגום של אונקלוס דמתרגם דליש במשחא, נוטה לפתרונו של דונש, שהעיסה הנלושה בשמן, לחלוחית שמן יש בה:

(ט) וּבְרֶ֧דֶת הַטַּ֛ל עַל-הַֽמַּחֲנֶ֖ה לָ֑יְלָה יֵרֵ֥ד הַמָּ֖ן עָלָֽיו: וְכַד נַחִית טַלָא עַל מַשְׁרִיתָא לֵילְיָא נָחִית מַנָא עֲלוֹהִי: (י) וַיִּשְׁמַ֨ע מֹשֶׁ֜ה אֶת-הָעָ֗ם בֹּכֶה֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו אִ֖ישׁ לְפֶ֣תַח אָֽהֳל֑וֹ וַיִּֽחַר-אַ֤ף יְהֹוָה֙ מְאֹ֔ד וּבְעֵינֵ֥י מֹשֶׁ֖ה רָֽע: וּשְׁמַע משֶׁה יָת עַמָא בָּכַן לְזַרְעֲיַתְהוֹן גְבַר בִּתְרַע מַשְׁכְּנֵה וּתְקֵף רוּגְזָא דַיְיָ לַחֲדָא וּבְעֵינֵי משֶׁה בִּישׁ:

רש''י בכה למשפחתיו. משפחות משפחות נאספים ובוכים לפרסם תרעמתן בגלוי. ורבותינו אמרו למשפחתיו על עסקי משפחות, על עריות הנאסרות להם:

(יא) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל-יְהֹוָ֗ה לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֨תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹֽא-מָצָ֥תִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ לָשׂ֗וּם אֶת-מַשָׂ֛א כָּל-הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי: וַאֲמַר משֶׁה קֳדָם יְיָ לְמָא אַבְאֶשְׁתָּא לְעַבְדָךְ וּלְמָא לָא אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ לְשַׁוָאָה יָת מַטוּל כָּלּ עַמָא הָדֵין עָלָי: (יב) הֶאָֽנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כָּל-הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם-אָֽנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי-תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּֽאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָֽאֹמֵן֙ אֶת-הַיֹּנֵ֔ק עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַֽאֲבֹתָֽיו: הֲאַב אֲנָא לְכָל עַמָא הָדֵין אִם בְּנַי אִנוּן דְאָמְרֵתּ לִי סוֹבַרְהִי בְתוּקְפָךְ כְּמָא דִמְסוֹבַר תֻּרְבְּיָנָא יָת יַנְקָא עַל אַרְעָא דִי קַיֵמְתָּא לַאֲבָהָתוֹהִי:

רש''י כי תאמר אלי. שאתה אומר אלי שאהו בחיקך. והיכן אמר לו כן, לך נחה את העם (שמות לב) , ואומר (שם ו) ויצום אל בני ישראל, על מנת שיהיו סוקלים אתכם ומחרפים אתכם: על האדמה אשר נשבעת לאבתיו. אתה אומר לי לשאתם בחיקי:

(יג) מֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֔ר לָתֵ֖ת לְכָל-הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי-יִבְכּ֤וּ עָלַי֨ לֵאמֹ֔ר תְּנָה-לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה: מְנַן לִי בִּשְׂרָא לְמִיתַּן לְכָל עַמָא הָדֵין אֲרֵי בָּכַן עֲלַי לְמֵימַר הַב לָנָא בִשְׂרָא וְנֵיכוּל: (יד) לֹֽא-אוּכַ֤ל אָֽנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת-כָּל-הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי: לֵית אֲנָא יָכִיל בִּלְחוֹדִי לְסוֹבָרָא יָת כָּל עַמָא הָדֵין אֲרֵי יַקִיר מִנִי: (טו) וְאִם-כָּ֣כָה | אַתְּ-עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הָרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם-מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ וְאַל-אֶרְאֶ֖ה בְּרָֽעָתִֽי: (פ) וְאִם כְּדֵין אַתְּ עָבֵד לִי קְטָלְנִי כְעַן קְטוֹל אִם אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ וְלָא אֶחֱזֵי בְּבִישְׁתִּי:

רש''י ואם ככה את עשה לי. תשש כחו של משה כנקבה כשהראהו הקדוש ברוך הוא הפרענות שהוא עתיד להביא עליהם על זאת. אמר לפניו, אם כן הרגני תחלה: ואל אראה ברעתי. ברעתם היה לו לכתוב, אלא שכנה הכתוב. וזה אחד מתקוני סופרים בתורה לכנוי ולתקון הלשון:

(טז) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה אֶֽסְפָה-לִּ֞י שִׁבְעִ֣ים אִישׁ֘ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אֲשֶׁ֣ר יָדַ֔עְתָּ כִּי-הֵ֛ם זִקְנֵ֥י הָעָ֖ם וְשֹֽׁטְרָ֑יו וְלָֽקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ אֶל-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִֽתְיַצְּב֥וּ שָׁ֖ם עִמָּֽךְ: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה כְּנוֹשׁ קֳדָמַי שַׁבְעִין גַבְרָא מִסָבֵי יִשְׂרָאֵל דִי יְדַעַתְּ אֲרֵי אִנוּן סָבֵי עַמָא וְסַרְכוֹהִי וְתַדְבֵּר יָתְהוֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וְיִתְעַתְּדוּן תַּמָן עִמָךְ:

רש''י אספה לי. הרי תשובה לתלנתך שאמרת לא אוכל אנכי לבדי. והזקנים הראשונים היכן היו, והלא אף במצרים ישבו עמהם, שנאמר (שמות ג, טז) לך ואספת את זקני ישראל, אלא באש תבערה מתו. וראויים היו לכך מסיני, דכתיב (שמות כד) ויחזו את האלהים, שנהגו קלות ראש, כנושך פתו ומדבר בפני המלך. וזהו (שם) ויאכלו וישתו, ולא רצה הקדוש ברוך הוא לתן אבלות במתן תורה ופרע להם כאן: אשר ידעת כי הם וגו' . אותם שאתה מכיר שנתמנו עליהם שוטרים במצרים בעבודת פרך והיו מרחמים עליהם ומכים על ידם, שנאמר (שמות ה, יד) ויכו שוטרי בני ישראל, עתה יתמנו בגדלתן כדרך שנצטערו בצרתן: ולקחת אתם. קחם בדברים, אשריכם שנתמניתם פרנסים על בניו של מקום: והתיצבו שם עמך. כדי שיראו ישראל וינהגו בהם גדלה וכבוד ויאמרו חביבין אלה שנכנסו עם משה לשמוע דבור מפי הקב,, ה:

(יז) וְיָֽרַדְתִּ֗י וְדִבַּרְתִּ֣י עִמְּךָ֘ שָׁם֒ וְאָֽצַלְתִּ֗י מִן-הָר֛וּחַ אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יךָ וְשַׂמְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֑ם וְנָֽשְׂא֤וּ אִתְּךָ֙ בְּמַשָּׂ֣א הָעָ֔ם וְלֹֽא-תִשָּׂ֥א אַתָּ֖ה לְבַדֶּֽךָ: וְאִתְגְלֵי וַאֲמַלֵל עִמָךְ תַּמָן וַאֲרַבֵּי מִן רוּחָא דִי עֲלָךְ וֶאֱשַׁוֵּי עֲלֵיהוֹן וִיסוֹבְרוּן עִמָךְ בְּמַטוּל עַמָא וְלָא תְסוֹבַר אַתְּ בִּלְחוֹדָךְ:

רש''י וירדתי. זו אחת מעשר ירידות הכתובות בתורה: ודברתי עמך. ולא עמהם: ואצלתי. כתרגומו וארבי, כמו (שמות כד, יא) ואל אצילי בני ישראל: ושמתי עליהם. למה משה דומה באותה שעה, לנר שמנח על גבי מנורה והכל מדליקין המנו, ואין אורו חסר כלום: ונשאו אתך. התנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם טורח בני, שהם טרחנים וסרבנים: ולא תשא אתה לבדך. הרי תשובה למה שאמרת לא אוכל אנכי לבדי:

(יח) וְאֶל-הָעָ֨ם תֹּאמַ֜ר הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמָחָר֘ וַֽאֲכַלְתֶּ֣ם בָּשָׂר֒ כִּ֡י בְּכִיתֶם֩ בְּאָזְנֵ֨י יְהֹוָ֜ה לֵאמֹ֗ר מִ֤י יַֽאֲכִלֵ֨נוּ֙ בָּשָׂ֔ר כִּי-ט֥וֹב לָ֖נוּ בְּמִצְרָ֑יִם וְנָתַ֨ן יְהֹוָה֧ לָכֶ֛ם בָּשָׂ֖ר וַֽאֲכַלְתֶּֽם: וּלְעַמָא תֵימַר אִזְדַמְנוּ לִמְחַר וְתֵיכְלוּן בִּשְׂרָא אֲרֵי בְּכִיתוּן קֳדָם יְיָ לְמֵימַר מָן יֵכְלִנָנָא בִּשְׂרָא אֲרֵי טַב לָנָא בְּמִצְרָיִם וְיִתֵּן יְיָ לְכוֹן בִּשְׂרָא וְתֵיכְלוּן:

רש''י התקדשו. הזמינו עצמכם לפרענות, וכן הוא אומר (ירמיה יב, ג) והקדשם ליום הרגה:

(יט) לֹ֣א י֥וֹם אֶחָ֛ד תֹּֽאכְל֖וּן וְלֹ֣א יוֹמָ֑יִם וְלֹ֣א | חֲמִשָּׁ֣ה יָמִ֗ים וְלֹא֙ עֲשָׂרָ֣ה יָמִ֔ים וְלֹ֖א עֶשְׂרִ֥ים יֽוֹם: לָא יוֹמָא חַד תֵּיכְלוּן וְלָא תְרֵין יוֹמִין וְלָא חַמְשָׁא יוֹמִין וְלָא עַשְׂרָא יוֹמִין וְלָא עַשְׂרִין יוֹמִין: (כ) עַ֣ד | חֹ֣דֶשׁ יָמִ֗ים עַ֤ד אֲשֶׁר-יֵצֵא֙ מֵֽאַפְּכֶ֔ם וְהָיָ֥ה לָכֶ֖ם לְזָרָ֑א יַ֗עַן כִּֽי-מְאַסְתֶּ֤ם אֶת-יְהֹוָה֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבְּכֶ֔ם וַתִּבְכּ֤וּ לְפָנָיו֙ לֵאמֹ֔ר לָ֥מָּה זֶּ֖ה יָצָ֥אנוּ מִמִּצְרָֽיִם: עַד יְרַח יוֹמִין עַד דִי תְקוּצוּן בֵּהּ וִיהֵי לְכוֹן לְתַקְלָא חֲלַף דְקַצְתּוּן יָת מֵימְרָא דַיְיָ דִשְׁכִנְתֵּהּ שַׁרְיַת בֵּינֵיכוֹן וּבְכִיתוּן קֳדָמוֹהִי לְמֵימַר לְמָא דְנַן נְפַקְנָא מִמִצְרָיִם:

רש''י עד חדש ימים. זו בכשרים שמתמצין על מטותיהן ואחר כך נשמתן יוצאה, וברשעים הוא אומר הבשר עודנו בין שניהם, כך היא שנויה בספרי, אבל במכילתא שנויה חלוף הרשעים אוכלין ומצטערין שלשים יום והכשרים הבשר עודנו בין שניהם: עד אשר יצא מאפכם. כתרגומו דתקוצון ביה, יהא דומה לכם כאלו אכלתם ממנו יותר מדאי עד שיוצא ונגעל לחוץ דרך האף: והיה לכם לזרא. שתהיו מרחקין אותו יותר ממה שקרבתם. ובדברי רבי משה הדרשן ראיתי שיש לשון שקורין לחרב זרא: את ה' אשר בקרבכם. אם לא שנטעתי שכינתי ביניכם, לא גבה לבבכם לכנס לכל הדברים הללו:

(כא) וַיֹּ֘אמֶר֘ מֹשֶׁה֒ שֵׁשׁ-מֵא֥וֹת אֶ֨לֶף֙ רַגְלִ֔י הָעָ֕ם אֲשֶׁ֥ר אָֽנֹכִ֖י בְּקִרְבּ֑וֹ וְאַתָּ֣ה אָמַ֗רְתָּ בָּשָׂר֙ אֶתֵּ֣ן לָהֶ֔ם וְאָֽכְל֖וּ חֹ֥דֶשׁ יָמִֽים: וַאֲמַר משֶׁה שִׁית מְאָה אַלְפִין גַבְרָא רִגְלָאָה עַמָא דִי אֲנָא בֵינֵיהוֹן וְאַתְּ אֲמַרְתְּ בִּשְׂרָא אֶתֵּן לְהוֹן וְיֵיכְלוּן יְרַח יוֹמִין:

רש''י שש מאות אלף רגלי. לא חש למנות את הפרט שלשת אלפים היתרים. ור' משה הדרשן פרש שלא בכו אלא אותן שיצאו ממצרים:

(כב) הֲצֹ֧אן וּבָקָ֛ר יִשָּׁחֵ֥ט לָהֶ֖ם וּמָצָ֣א לָהֶ֑ם אִ֣ם אֶֽת-כָּל-דְּגֵ֥י הַיָּ֛ם יֵֽאָסֵ֥ף לָהֶ֖ם וּמָצָ֥א לָהֶֽם: (פ) הֲעָן וְתוֹרִין יִתְנַכְסוּן לְהוֹן הַיְסַפְּקוּן לְהוֹן אִם יָת כָּל נוּנֵי יַמָא יִתְכַנְשׁוּן לְהוֹן הַיְסַפְּקוּן לְהוֹן:

רש''י הצאן ובקר ישחט. זה אחד מארבעה דברים שהיה רבי עקיבא דורש ואין רבי שמעון דורש כמותו. רבי עקיבא אומר שש מאות אלף רגלי, ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים, הצאן ובקר וגו' , הכל כמשמעו, מי יספיק להם, כענין שנאמר (ויק' כה) ומצא כדי גאלתו. ואיזו קשה, זו או (במ' כ) שמעו נא המרים, אלא לפי שלא אמר ברבים חסך לו הכתוב ולא נפרע ממנו, וזו של מריבה היתה בגלוי, לפיכך לא חסך לו הכתוב. רבי שמעון אומר חס ושלום לא עלתה על דעתו של אותו צדיק כך, מי שכתוב בו (במ' יב) בכל ביתי נאמן הוא, יאמר אין המקום מספיק לנו, אלא כך אמר שש מאות אלף רגלי וגו' ואתה אמרת בשר אתן לחדש ימים, ואחר כך תהרוג אמה גדולה כזו, הצאן ובקר ישחט להם כדי שיהרגו, ותהא אכילה זו מספקתן עד עולם, וכי שבחך הוא זה, אומרים לו לחמור טול כור שעורים ונחתוך ראשך. השיבו הקדוש ברוך הוא ואם לא אתן יאמרו שקצרה ידי, הטוב בעיניך שיד ה' תקצר בעיניהם, יאבדו הם ומאה כיוצא בהם ואל תהי ידי קצרה לפניהם אפלו שעה אחת:

(כג) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה הֲיַ֥ד יְהֹוָ֖ה תִּקְצָ֑ר עַתָּ֥ה תִרְאֶ֛ה הֲיִקְרְךָ֥ דְבָרִ֖י אִם-לֹֽא: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה הֲמֵימְרָא דַיְיָ יִתְעַכָּב כְּעַן תֶּחֱזֵי הַיְעַרְעִנָךְ פִּתְגָמִי אִם לָא:

רש''י עתה תראה היקרך דברי. רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר אי אפשר לעמוד על התפל, מאחר שאינן מבקשים אלא עלילה לא תספיק להם, סופן לדון אחריך, אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה, יאמרו דקה בקשנו, ואם אתה נותן להם דקה, יאמרו גסה בקשנו, חיה ועוף בקשנו, דגים וחגבים בקשנו, אמר לו אם כן יאמרו שקצרה ידי. אמר לפניו הריני הולך ומפיסן. אמר לו עתה תראה היקרך דברי, שלא ישמעו לך. הלך משה לפיסן אמר להם היד ה' תקצר, (תהלים עח, כ) הן הכה צור ויזובו מים וגו' הגם לחם יוכל תת, אמרו פשרה היא זו, אין בו כח למלאת שאלתנו. וזהו שנאמר ויצא משה וידבר אל העם, כיון שלא שמעו לו ויאסף שבעים איש וגו' :

(כד) וַיֵּצֵ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְדַבֵּר֙ אֶל-הָעָ֔ם אֵ֖ת דִּבְרֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַיֶּֽאֱסֹ֞ף שִׁבְעִ֥ים אִישׁ֙ מִזִּקְנֵ֣י הָעָ֔ם וַֽיַּעֲמֵ֥ד אֹתָ֖ם סְבִיבֹ֥ת הָאֹֽהֶל: וּנְפַק משֶׁה וּמַלִיל לְעַמָא יָת פִּתְגָמַיָא דַיְיָ וּכְנַשׁ שַׁבְעִין גַבְרָא מִסָבֵי עַמָא וַאֲקֵים יָתְהוֹן סְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁכְּנָא: (כה) וַיֵּ֨רֶד יְהֹוָ֥ה | בֶּֽעָנָן֘ וַיְדַבֵּ֣ר אֵלָיו֒ וַיָּ֗אצֶל מִן-הָר֨וּחַ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו וַיִּתֵּ֕ן עַל-שִׁבְעִ֥ים אִ֖ישׁ הַזְּקֵנִ֑ים וַיְהִ֗י כְּנ֤וֹחַ עֲלֵיהֶם֙ הָר֔וּחַ וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ וְלֹ֥א יָסָֽפוּ: וְאִתְגְלִי יְיָ בַּעֲנָנָא וּמַלִיל עִמֵהּ וְרַבֵּי מִן רוּחָא דִי עֲלוֹהִי וִיהַב עַל שַׁבְעִין גַבְרָא סָבַיָא וַהֲוָה כַּד שְׁרַת עֲלֵיהוֹן רוּחַ נְבוּאָה וּמִתְנַבְּאִין וְלָא פָסְקִין:

רש''י ולא יספו. לא נתנבאו אלא אותו היום לבדו, כך מפורש בספרי, ואונקלוס תרגם ולא פסקין, שלא פסקה נבואה מהם:

(כו) וַיִּשָּֽׁאֲר֣וּ שְׁנֵֽי-אֲנָשִׁ֣ים | בַּֽמַּחֲנֶ֡ה שֵׁ֣ם הָֽאֶחָ֣ד | אֶלְדָּ֡ד וְשֵׁם֩ הַשֵּׁנִ֨י מֵידָ֜ד וַתָּ֧נַח עֲלֵהֶ֣ם הָר֗וּחַ וְהֵ֨מָּה֙ בַּכְּתֻבִ֔ים וְלֹ֥א יָֽצְא֖וּ הָאֹ֑הֱלָה וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ בַּֽמַּחֲנֶֽה: וְאִשְׁתַּאֲרוּ תְּרֵין גַבְרִין בְּמַשְׁרִיתָא שׁוּם חָד אֶלְדָד וְשׁוּם תִּנְיָנָא מֵידָד וּשְׁרַת עֲלֵיהוֹן רוּחַ נְבוּאָה וְאִנוּן בַּכְּתִיבַיָא וְלָא נְפָקוּ לְמַשְׁכְּנָא וְאִתְנַבִּיאוּ בְּמַשְׁרִיתָא:

רש''י וישארו שני אנשים. מאותן שנבחרו. אמרו אין אנו כדאין לגדלה זו: והמה בכתבים. במבוררים שבהם לסנהדרין, ונכתבו כלם נקובים בשמות, ועל ידי גורל, לפי שהחשבון עולה לשנים עשר שבטים, ששה ששה לכל שבט ושבט חוץ משני שבטים שאין מגיע אליהם אלא חמשה חמשה. אמר משה, אין שבט שומע לי לפחות משבטו זקן אחד. מה עשה, נטל שבעים ושנים פתקין וכתב על שבעים זקן, ועל שנים חלק וברר מכל שבט ושבט ששה, והיו שבעים ושנים. אמר להם טלו פתקיכם מתוך קלפי, מי שעלה בידו זקן, נתקדש, ומי שעלה בידו חלק אמר לו המקום לאחפץ בך:

(כז) וַיָּ֣רָץ הַנַּ֔עַר וַיַּגֵּ֥ד לְמֹשֶׁ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אֶלְדָּ֣ד וּמֵידָ֔ד מִֽתְנַבְּאִ֖ים בַּֽמַּחֲנֶֽה: וּרְהַט עוּלֵמָא וְחַוֵי לְמשֶׁה וַאֲמַר אֶלְדָד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִין בְּמַשְׁרִיתָא:

רש''י וירץ הנער. יש אומרים גרשום בן משה היה:

(כח) וַיַּ֜עַן יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן-נ֗וּן מְשָׁרֵ֥ת מֹשֶׁ֛ה מִבְּחֻרָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנִ֥י מֹשֶׁ֖ה כְּלָאֵֽם: וַאֲתֵב יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן מְשֻׁמְשִׁנֵהּ דְמשֶׁה מֵעוּלֵמוֹהִי וַאֲמַר רִבּוֹנִי משֶׁה אֲסָרִנוּן:

רש''י כלאם. הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליהם. דבר אחר תנם אל בית הכלא, לפי שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ:

(כט) וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה הַֽמְקַנֵּ֥א אַתָּ֖ה לִ֑י וּמִ֨י יִתֵּ֜ן כָּל-עַ֤ם יְהֹוָה֙ נְבִיאִ֔ים כִּֽי-יִתֵּ֧ן יְהֹוָ֛ה אֶת-רוּח֖וֹ עֲלֵיהֶֽם: וַאֲמַר לֵהּ משֶׁה הֲקִנְאָתִי אַתְּ מְקַנֵא לִי רְעֵינָא פוּן דִיהוֹן כָּל עַמָא דַיְיָ נְבִיאִין אֲרֵי יִתֵּן יְיָ יָת רוּחַ נְבוּאֲתֵהּ עֲלֵיהוֹן:

רש''י המקנא אתה לי. הקנאי אתה לי הקנאתי אתה מקנא: לי. כמו בשבילי. כל לשון קנאה אדם הנותן לב על הדבר או לנקום או לעזור אינפרינמינ''ט בלע''ז אוחז בעבי המשא:

(ל) שביעי וַיֵּֽאָסֵ֥ף מֹשֶׁ֖ה אֶל-הַֽמַּחֲנֶ֑ה ה֖וּא וְזִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וְאִתְכְּנֵשׁ משֶׁה לְמַשְׁרִיתָא הוּא וְסָבֵי יִשְׂרָאֵל:

רש''י ויאסף משה. מפתח אהל מועד: אל המחנה. נכנסו איש לאהלו: ויאסף. לשון כניסה אל הבית, כמו (דברים כב, ב) ואספתו אל תוך ביתך, ואב לכלם (תהלים לט) יצבר ולא ידע מי אספם, מלמד שלא הביא עליהם פרענות עד שנכנסו הצדיקים איש לאהלו:

(לא) וְר֜וּחַ נָסַ֣ע | מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֗ה וַיָּ֣גָז שַׂלְוִים֘ מִן-הַיָּם֒ וַיִּטֹּ֨שׁ עַל-הַֽמַּחֲנֶ֜ה כְּדֶ֧רֶךְ יוֹם כֹּ֗ה וּכְדֶ֤רֶךְ יוֹם֙ כֹּ֔ה סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּכְאַמָּתַ֖יִם עַל-פְּנֵ֥י הָאָֽרֶץ: וְרוּחָא נְטַל מִן קֳדָם יְיָ וְאַפְרַח שְׂלָיו מִן יַמָא וּרְמָא עַל מַשְׁרִיתָא כְּמַהֲלַךְ יוֹמָא לְכָא וּכְמַהֲלַךְ יוֹמָא לְכָא סְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁרִיתָא וּכְרוּם תַּרְתֵּין אַמִין עַל אַפֵּי אַרְעָא:

רש''י ויגז. ויפריח, וכן (תהלים צ, י) כי גז חיש, וכן (נחום א, יב) נגזו ועבר: ויטש. ויפשוט, כמו (שמואל א' ל, טז) והנה נטשים על פני כל הארץ, (יחזקאל כט, ה) ונטשתיך המדברה: וכאמתים. פורחות בגובה עד שהן כנגד לבו של אדם, כדי שלא יהא טורח באסיפתן לא להגביה ולא לשחות:

(לב) וַיָּ֣קָם הָעָ֡ם כָּל-הַיּוֹם֩ הַה֨וּא וְכָל-הַלַּ֜יְלָה וְכֹ֣ל | יוֹם הַֽמָּחֳרָ֗ת וַיַּֽאַסְפוּ֙ אֶת-הַשְּׂלָ֔ו הַמַּמְעִ֕יט אָסַ֖ף עֲשָׂרָ֣ה חֳמָרִ֑ים וַיִּשְׁטְח֤וּ לָהֶם֙ שָׁט֔וֹחַ סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶֽה: וְקָם עַמָא כָּל יוֹמָא הַהוּא וְכָל לֵילְיָא וְכָל יוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וּכְנָשׁוּ יָת שְׂלָיו דְאַזְעַר כְּנַשׁ עַשְׂרָא דְגוֹרִין וּשְׁטָחוּ לְהוֹן מַשְׁטִיחִין סְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁרִיתָא:

רש''י הממעיט. מי שאוסף פחות מכלם, העצלים והחגרים, אסף עשרה חמרים: וישטחו. עשו אותן משטיחין משטיחין:

(לג) הַבָּשָׂ֗ר עוֹדֶ֨נּוּ֙ בֵּ֣ין שִׁנֵּיהֶ֔ם טֶ֖רֶם יִכָּרֵ֑ת וְאַ֤ף יְהֹוָה֙ חָרָ֣ה בָעָ֔ם וַיַּ֤ךְ יְהֹוָה֙ בָּעָ֔ם מַכָּ֖ה רַבָּ֥ה מְאֹֽד: בִּשְׂרָא עַד כְּעַן בֵּין שִׁנֵיהוֹן עַד לָא פְסַק וְרָגְזָא דַיְיָ תְּקֵיף בְּעַמָא וּקְטַל יְיָ בְּעַמָא קְטוֹל סַגִי לַחֲדָא:

רש''י טרם יכרת. כתרגומו עד לא פסק. דבר אחר אינו מספיק לפסקו בשניו עד שנשמתו יוצאה:

(לד) וַיִּקְרָ֛א אֶת-שֵֽׁם-הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא קִבְר֣וֹת הַֽתַּאֲוָ֑ה כִּי-שָׁם֙ קָֽבְר֔וּ אֶת-הָעָ֖ם הַמִּתְאַוִּֽים: וּקְרָא יָת שְׁמָא דְאַתְרָא הַהוּא קִבְרֵי דִמְשַׁאֲלֵי אֲרֵי תַמָן קְבָרוּ יָת עַמָא דְשָׁאִילוּ: (לה) מִקִּבְר֧וֹת הַֽתַּאֲוָ֛ה נָֽסְע֥וּ הָעָ֖ם חֲצֵר֑וֹת וַיִּֽהְי֖וּ בַּֽחֲצֵרֽוֹת: (פ) מִקִבְרֵי דִמְשַׁאֲלֵי נְטָּלוּ עַמָא לַחֲצֵרוֹת וַהֲווֹ בַּחֲצֵרוֹת: יב (א) וַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַֽהֲרֹן֙ בְּמֹשֶׁ֔ה עַל-אֹד֛וֹת הָֽאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי-אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח: וּמַלֵלַת מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה עַל עֵסַק אִתְּתָא שַׁפִּרְתָּא דִי נְסִיב אֲרֵי אִתְּתָא שַׁפֻּרְתָּא דִנְסִיב רָחִיק:

רש''י ותדבר. אין דבור בכל מקום אלא לשון קשה, וכן הוא אומר (בראשית מב, ל) דבר האיש אדני הארץ אתנו קשות, ואין אמירה בכל מקום אלא לשון תחנונים, וכן הוא אומר (בראשית יט, ז) ויאמר אל נא אחי תרעו, (במדבר יב, ו) ויאמר שמעו נא דברי, כל נא לשון בקשה: ותדבר מרים ואהרן. היא פתחה בדבור תחלה, לפיכך הקדימה הכתוב תחלה, ומנין היתה יודעת מרים שפרש משה מן האשה, רבי נתן אומר, מרים היתה בצד צפורה בשעה שנאמר למשה אלדד ומידד מתנבאים במחנה, כיון ששמעה צפורה, אמרה אוי לנשותיהן של אלו אם הם נזקקים לנבואה שיהיו פורשין מנשותיהן כדרך שפרש בעלי ממני, ומשם ידעה מרים והגידה לאהרן. ומה מרים שלא נתכונה לגנותו, כך נענשה, קל וחמר למספר בגנותו של חברו: האשה הכשית. מגיד שהכל מודים ביפיה, כשם שהכל מודים בשחרותו של כושי: כושית. בגימטריא יפת מראה: על אדות האשה. על אודות גרושיה: כי אשה כשית לקח. מה תלמוד לומר, אלא יש לך אשה נאה ביפיה ואינה נאה במעשיה, במעשיה ולא ביפיה, אבל זאת נאה בכל: האשה הכשית. על שם נויה נקראת כושית כאדם הקורא את בנו נאה כושי, כדי שלא תשלט בו עין רעה: כי אשה כשית לקח. ועתה גרשה:

(ב) וַיֹּֽאמְר֗וּ הֲרַ֤ק אַךְ-בְּמֹשֶׁה֙ דִּבֶּ֣ר יְהֹוָ֔ה הֲלֹ֖א גַּם-בָּ֣נוּ דִבֵּ֑ר וַיִּשְׁמַ֖ע יְהֹוָֽה: וַאֲמָרוּ הַלְחוֹד בְּרַם בְּמשֶׁה מַלִיל יְיָ הֲלָא אַף עִמָנָא מַלִיל וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ:

רש''י הרק אך. עמו לבדו דבר ה': הלא גם בנו דבר. ולא פרשנו מדרך ארץ:

(ג) וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה (ענו) עָנָ֣יו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל-פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה: (ס) וְגַבְרָא משֶׁה עִנְוְתָן לַחֲדָא מִכֹּל אֱנָשָׁא דִי עַל אַפֵי אַרְעָא:

רש''י ענו. שפל וסבלן:

(ד) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה פִּתְאֹ֗ם אֶל-מֹשֶׁ֤ה וְאֶֽל-אַהֲרֹן֙ וְאֶל-מִרְיָ֔ם צְא֥וּ שְׁלָשְׁתְּכֶ֖ם אֶל-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּֽצְא֖וּ שְׁלָשְׁתָּֽם: וַאֲמַר יְיָ בִּתְכֵּף לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וּלְמִרְיָם פּוּקוּ תְלָתֵיכוֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וּנְפָקוּ תְּלָתֵיהוֹן:

רש''י פתאם. נגלה עליהם פתאם, והם טמאים בדרך ארץ, והיו צועקים מים מים, להודיעם שיפה עשה משה שפרש מן האשה, מאחר שנגלית עליו שכינה תדיר ואין עת קבועה לדבור: צאו שלשתכם. מגיד ששלשתן נקראו בדבור אחד, מה שאי אפשר לפה לומר ולאזן לשמוע:

(ה) וַיֵּ֤רֶד יְהֹוָה֙ בְּעַמּ֣וּד עָנָ֔ן וַֽיַּעֲמֹ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וַיִּקְרָא֙ אַֽהֲרֹ֣ן וּמִרְיָ֔ם וַיֵּֽצְא֖וּ שְׁנֵיהֶֽם: וְאִתְגְלֵי יְיָ בְּעַמוּדָא דַעֲנָנָא וְקָם בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא וּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וּנְפָקוּ תַּרְוֵיהוֹן:

רש''י בעמוד ענן. יצא יחידי, שלא כמדת בשר ודם. מלך בשר ודם כשיוצא למלחמה יוצא באכלוסין, וכשיוצא לשלום יוצא במועטים, ומדת הקדוש ברוך הוא יוצא למלחמה יחידי, שנאמר (שמות טו, ג) ה' איש מלחמה, ויוצא לשלום באכלוסין, שנאמר (תהלים סח, יח) רכב אלהים רבתים אלפי שנאן: ויקרא אהרן ומרים. שהיו נמשכין ויוצאין מן החצר לקראת הדבור: ויצאו שניהם. ומפני מה משכן והפרידן ממשה, לפי שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכלו שלא בפניו, וכן מצינו בנח, שלא בפניו נאמר (בראשית ו, ט) איש צדיק תמים, ובפניו נאמר (בראשית ז, א) כי אתך ראיתי צדיק לפני. דבר אחר שלא ישמע בנזיפתו של אהרן:

(ו) וַיֹּ֖אמֶר שִׁמְעוּ-נָ֣א דְבָרָ֑י אִם-יִֽהְיֶה֙ נְבִ֣יאֲכֶ֔ם יְהֹוָ֗ה בַּמַּרְאָה֙ אֵלָ֣יו אֶתְוַדָּ֔ע בַּֽחֲל֖וֹם אֲדַבֶּר-בּֽוֹ: וַאֲמַר שְׁמָעוּ כְעַן פִּתְגָמָי אִם יְהוֹן לְכוֹן נְבִיאִין אֲנָא יְיָ בְּחֶזְוָן אֲנָא מִתְגְלֵי לְהוֹן בְּחֶלְמִין אֲנָא מְמַלֵל עִמְהוֹן:

רש''י שמעו נא דברי. אין נא אלא לשון בקשה: אם יהיה נביאכם. אם יהיו לכם נביאים: ה' במראה אליו אתודע. שכינת שמי אין נגלית עליו באספקלריא המאירה אלא בחלום וחזיון:

(ז) לֹא-כֵ֖ן עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכָל-בֵּיתִ֖י נֶֽאֱמָ֥ן הֽוּא: לָא כֵן עַבְדִי משֶׁה בְּכָל בֵּיתִי מְהֵימָן הוּא: (ח) פֶּ֣ה אֶל-פֶּ֞ה אֲדַבֶּר-בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת יְהֹוָ֖ה יַבִּ֑יט וּמַדּ֨וּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה: מַמְלַל עִם מַמְלַל מַלֶלְנָא עִמֵהּ בְּחֵזוּ וְלָא בְחִדְוָן וּדְמוּת יְקָרָא דַיְיָ מִסְתַּכַּל וּמָא דֵין לָא דְחֶלְתּוּן לְמַלָלָא בְּעַבְדִי בְמשֶׁה:

רש''י פה אל פה. אמרתי לו לפרוש מן האשה. והיכן אמרתי לו, בסיני (דברים ה, כז) לך אמר להם שובו לכם לאהליכם, ואתה פה עמד עמדי: ומראה ולא בחידת. מראה זה מראה דבור, שאני מפרש לו דבורי במראית פנים שבו ואיני סותמו לו בחידות, כענין שנאמר ליחזקאל (יחזקאל יז, ב) חוד חידה וגו' , יכול מראה שכינה, תלמוד לומר (שמות לג, כ) לא תוכל לראות את פני: ותמנת ה' יביט. זה מראה אחורים, כענין שנאמר (שמות לג, כג) וראית את אחרי: בעבדי במשה. אינו אומר בעבדי משה, אלא בעבדי במשה, בעבדי אף על פי שאינו משה, במשה אפלו אינו עבדי, כדאי הייתם לירא מפניו, וכל שכן שהוא עבדי ועבד מלך מלך, היה לכם לומר אין המלך אוהבו חנם. ואם תאמרו איני מכיר במעשיו, זו קשה מן הראשונה:

(ט) וַיִּֽחַר אַ֧ף יְהֹוָ֛ה בָּ֖ם וַיֵּלַֽךְ: וּתְקֵיף רוּגְזָא דַיְיָ בְּהוֹן וְאִסְתַּלֵק:

רש''י ויחר אף ה' בם וילך. מאחר שהודיעם סרחונם גזר עליהם נדוי, קל וחמר לבשר ודם שלא יכעס על חברו עד שיודיענו סרחונו:

(י) וְהֶֽעָנָ֗ן סָ֚ר מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְהִנֵּ֥ה מִרְיָ֖ם מְצֹרַ֣עַת כַּשָּׁ֑לֶג וַיִּ֧פֶן אַֽהֲרֹ֛ן אֶל-מִרְיָ֖ם וְהִנֵּ֥ה מְצֹרָֽעַת: וַעֲנָנָא אִסְתַּלַק מֵעִלָוֵי מַשְׁכְּנָא וְהָא מִרְיָם חַוְרָא כְּתַלְגָא וְאִתְפְּנֵי אַהֲרֹן לְוָת מִרְיָם וְהָא סְגִירָת:

רש''י והענן סר. ואחר כך והנה מרים מצרעת כשלג, משל למלך שאמר לפדגוג, רדה את בני, אבל לא תרדנו עד שאלך מאצלך, שרחמי עליו:

(יא) וַיֹּ֥אמֶר אַֽהֲרֹ֖ן אֶל-מֹשֶׁ֑ה בִּ֣י אֲדֹנִ֔י אַל-נָ֨א תָשֵׁ֤ת עָלֵ֨ינוּ֙ חַטָּ֔את אֲשֶׁ֥ר נוֹאַ֖לְנוּ וַֽאֲשֶׁ֥ר חָטָֽאנוּ: וַאֲמַר אַהֲרֹן לְמשֶׁה בְּבָעוּ רִבּוֹנִי לָא כְעַן תְּשַׁוִי עֲלָנָא חוֹבָא דְאִטְפַּשְׁנָא וְדִי סָרֲחְנָא:

רש''י נואלנו. כתרגומו לשון אויל:

(יב) אַל-נָ֥א תְהִ֖י כַּמֵּ֑ת אֲשֶׁ֤ר בְּצֵאתוֹ֙ מֵרֶ֣חֶם אִמּ֔וֹ וַיֵּֽאָכֵ֖ל חֲצִ֥י בְשָֽׂרוֹ: לָא כְעַן תִּתְרַחֵק דָא מִבֵּינָנָא אֲרֵי אֲחַתָנָא הִיא צַלִי כְעַן עַל בִּסְרָא מִיתָא הָדֵין דִי בָהּ וְיִתָּסֵי:

רש''י אל נא תהי. אחותנו זו: כמת. שהמצורע חשוב כמת, מה מת מטמא בביאה, אף מצורע מטמא בביאה: אשר בצאתו מרחם אמו. אמנו היה לו לומר, אלא שכנה הכתוב. וכן חצי בשרו, חצי בשרנו היה לו לומר, אלא שכנה הכתוב. מאחר שיצאה מרחם אמנו היא לנו כאלו נאכל חצי בשרנו, כענין שנאמר (בראשית לז, כז) כי אחינו בשרנו הוא. ולפי משמעו אף הוא נראה כן, אין ראוי לאח להניח את אחותו להיות כמת: אשר בצאתו. מאחר שיצא זה מרחם אמו של זה שיש כח בידו לעזור ואינו עוזרו, הרי נאכל חצי בשרו, שאחיו בשרו הוא. דבר אחר אל נא תהי כמת, אם אינך רופאה בתפלה, מי מסגירה ומי מטהרה, אני אי אפשר לראותה, שאני קרוב ואין קרוב רואה את הנגעים, וכהן אחר אין בעולם, וזהו אשר בצאתו מרחם אמו:

(יג) וַיִּצְעַ֣ק מֹשֶׁ֔ה אֶל-יְהֹוָ֖ה לֵאמֹ֑ר אֵ֕ל נָ֛א רְפָ֥א נָ֖א לָֽהּ: (פ) וְצַלִי משֶׁה קֳדָם יְיָ לְמֵימָר אֱלָהָא בְּבָעוּ אַסֵי כְעַן יָתָהּ:

רש''י אל נא רפא נא לה. בא הכתוב ללמדך דרך ארץ, שהשואל דבר מחברו צריך לומר שנים או שלשה דברי תחנונים ואחר כן יבקש שאלותיו: לאמר. מה תלמוד לומר, אמר לו השיבני אם אתה מרפא אותה אם לאו, עד שהשיבו ואביה ירק ירק וגו' . רבי אלעזר בן עזריה אומר בארבעה מקומות בקש משה מלפני הקדוש ברוך הוא להשיבו אם יעשה שאלותיו אם לאו, כיוצא בו (שמות ו, יב) וידבר משה לפני ה' לאמר וגו' , מה תלמוד לומר לאמר, השיבני אם גואלם אתה אם לאו, עד שהשיבו עתה תראה וגו' . כיוצא בו (במדבר כז, טו. טז) וידבר משה אל ה' לאמר יפקד ה' אלהי הרוחות לכל בשר, השיבו קח לך (במד' כז, יח) . כיוצא בו (דברים ג) ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר, השיבו רב לך: רפא נא לה. מפני מה לא האריך משה בתפלה, שלא יהיו ישראל אומרים אחותו נתונה בצרה והוא עומד ומרבה בתפלה [דבר אחר שלא יאמרו ישראל בשביל אחותו הוא מאריך בתפלה, אבל בשבילנו אינו מאריך בתפלה] :

(יד) מפטיר וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה וְאָבִ֨יהָ֙ יָרֹ֤ק יָרַק֙ בְּפָנֶ֔יהָ הֲלֹ֥א תִכָּלֵ֖ם שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים תִּסָּגֵ֞ר שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְאַחַ֖ר תֵּֽאָסֵֽף: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וְאִלוּ אָבוּהָא מִנְזַף נְזִיף בָּהּ הֲלָא תִתְכְּלֵם שַׁבְעָא יוֹמִין תִּסְתַּגֵר שַׁבְעָא יוֹמִין מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וּבָתַר כֵּן תִּתְכְּנֵשׁ:

רש''י ואביה ירק ירק בפניה. ואם אביה הראה לה פנים זועפות הלא תכלם שבעת ימים, קל וחמר לשכינה ארבעה עשר יום, אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, לפיכך אף בנזיפתי תסגר שבעת ימים: ואחר תאסף. אומר אני כל האסיפות האמורות במצורעים על שם שהוא משלח מחוץ למחנה, וכשהוא נרפא נאסף אל המחנה לכך כתוב בו אסיפה לשון הכנסה:

(טו) וַתִּסָּגֵ֥ר מִרְיָ֛ם מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְהָעָם֙ לֹ֣א נָסַ֔ע עַד-הֵֽאָסֵ֖ף מִרְיָֽם: וְאִסְתְּגָרַת מִרְיָם מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא שַׁבְעָא יוֹמִין וְעַמָא לָא נְטַל עַד דְאִתְכְּנֵשַׁת מִרְיָם:

רש''י והעם לא נסע. זה הכבוד חלק לה המקום בשביל שעה אחת שנתעכבה למשה כשהשלך ליאור, שנאמר (שמות ב, ד) ותתצב אחותו מרחק וגו' :

(טז) וְאַחַ֛ר נָֽסְע֥וּ הָעָ֖ם מֵֽחֲצֵ֑רוֹת וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמִדְבַּ֥ר פָּארָֽן: (פפפ) וּבָתַר כֵּן נְטָלוּ עַמָא מֵחֲצֵרוֹת וּשְׁרוֹ בְּמַדְבְּרָא דְפָארָן: פפפ:

הפטרת בהעלותך - זכריה ב

(יד) רָנִּ֥י וְשִׂמְחִ֖י בַּת-צִיּ֑וֹן כִּ֧י הִנְנִי-בָ֛א וְשָׁכַנְתִּ֥י בְתוֹכֵ֖ךְ נְאֻם-יְהוָֽה: (טו) וְנִלְווּ֩ גוֹיִ֨ם רַבִּ֤ים אֶל-יְהוָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וְהָ֥יוּ לִ֖י לְעָ֑ם וְשָׁכַנְתִּ֣י בְתוֹכֵ֔ךְ וְיָדַ֕עַתְּ כִּי-יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁלָחַ֥נִי אֵלָֽיִךְ: (טז) וְנָחַ֨ל יְהוָ֤ה אֶת-יְהוּדָה֙ חֶלְק֔וֹ עַ֖ל אַדְמַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ וּבָחַ֥ר ע֖וֹד בִּירוּשָׁלִָֽם: (יז) הַ֥ס כָּל-בָּשָׂ֖ר מִפְּנֵ֣י יְהוָ֑ה כִּ֥י נֵע֖וֹר מִמְּע֥וֹן קָדְשֽׁוֹ: ג (א) וַיַּרְאֵ֗נִי אֶת-יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּד֔וֹל עֹמֵ֕ד לִפְנֵ֖י מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֑ה וְהַשָּׂטָ֛ן עֹמֵ֥ד עַל-יְמִינ֖וֹ לְשִׂטְנֽוֹ: (ב) וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל-הַשָּׂטָ֗ן יִגְעַ֨ר יְהוָ֤ה בְּךָ֙ הַשָּׂטָ֔ן וְיִגְעַ֤ר יְהוָה֙ בְּךָ֔ הַבֹּחֵ֖ר בִּירֽוּשָׁלִָ֑ם הֲל֧וֹא זֶ֦ה א֖וּד מֻצָּ֥ל מֵאֵֽשׁ: (ג) וִיהוֹשֻׁ֕עַ הָיָ֥ה לָבֻ֖שׁ בְּגָדִ֣ים צוֹאִ֑ים וְעֹמֵ֖ד לִפְנֵ֥י הַמַּלְאָֽךְ: (ד) וַיַּ֣עַן וַיֹּ֗אמֶר אֶל-הָעֹמְדִ֤ים לְפָנָיו֙ לֵאמֹ֔ר הָסִ֛ירוּ הַבְּגָדִ֥ים הַצֹּאִ֖ים מֵעָלָ֑יו וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו רְאֵ֨ה הֶעֱבַ֤רְתִּי מֵעָלֶ֙יךָ֙ עֲוֹנֶ֔ךָ וְהַלְבֵּ֥שׁ אֹתְךָ֖ מַחֲלָצֽוֹת: (ה) וָאֹמַ֕ר יָשִׂ֛ימוּ צָנִ֥יף טָה֖וֹר עַל-רֹאשׁ֑וֹ וַיָּשִׂימוּ֩ הַצָּנִ֨יף הַטָּה֜וֹר עַל-רֹאשׁ֗וֹ וַיַּלְבִּשֻׁ֙הוּ֙ בְּגָדִ֔ים וּמַלְאַ֥ךְ יְהוָ֖ה עֹמֵֽד: (ו) וַיָּ֙עַד֙ מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֔ה בִּיהוֹשֻׁ֖עַ לֵאמֹֽר: (ז) כֹּה-אָמַ֞ר יְהוָ֣ה צְבָא֗וֹת אִם-בִּדְרָכַ֤י תֵּלֵךְ֙ וְאִ֣ם אֶת-מִשְׁמַרְתִּ֣י תִשְׁמֹ֔ר וְגַם-אַתָּה֙ תָּדִ֣ין אֶת-בֵּיתִ֔י וְגַ֖ם תִּשְׁמֹ֣ר אֶת-חֲצֵרָ֑י וְנָתַתִּ֤י לְךָ֙ מַהְלְכִ֔ים בֵּ֥ין הָעֹמְדִ֖ים הָאֵֽלֶּה: (ח) שְֽׁמַֽע-נָ֞א יְהוֹשֻׁ֣עַ | הַכֹּהֵ֣ן הַגָּד֗וֹל אַתָּה֙ וְרֵעֶ֙יךָ֙ הַיֹּשְׁבִ֣ים לְפָנֶ֔יךָ כִּֽי-אַנְשֵׁ֥י מוֹפֵ֖ת הֵ֑מָּה כִּֽי-הִנְנִ֥י מֵבִ֛יא אֶת-עַבְדִּ֖י צֶֽמַח: (ט) כִּ֣י | הִנֵּ֣ה הָאֶ֗בֶן אֲשֶׁ֤ר נָתַ֙תִּי֙ לִפְנֵ֣י יְהוֹשֻׁ֔עַ עַל-אֶ֥בֶן אַחַ֖ת שִׁבְעָ֣ה עֵינָ֑יִם הִנְנִ֧י מְפַתֵּ֣חַ פִּתֻּחָ֗הּ נְאֻם֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּמַשְׁתִּ֛י אֶת-עֲוֹ֥ן הָאָֽרֶץ-הַהִ֖יא בְּי֥וֹם אֶחָֽד: (י) בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא נְאֻם֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת תִּקְרְא֖וּ אִ֣ישׁ לְרֵעֵ֑הוּ אֶל-תַּ֥חַת גֶּ֖פֶן וְאֶל-תַּ֥חַת תְּאֵנָֽה: ד (א) וַיָּ֕שָׁב הַמַּלְאָ֖ךְ הַדֹּבֵ֣ר בִּ֑י וַיְעִירֵ֕נִי כְּאִ֖ישׁ אֲשֶׁר-יֵע֥וֹר מִשְּׁנָתֽוֹ: (ב) וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י מָ֥ה אַתָּ֖ה רֹאֶ֑ה (ויאמר) וָאֹמַ֡ר רָאִ֣יתִי | וְהִנֵּ֣ה מְנוֹרַת֩ זָהָ֨ב כֻּלָּ֜הּ וְגֻלָּ֣הּ עַל-רֹאשָׁ֗הּ וְשִׁבְעָ֤ה נֵרֹתֶ֙יהָ֙ עָלֶ֔יהָ שִׁבְעָ֤ה וְשִׁבְעָה֙ מֽוּצָק֔וֹת לַנֵּר֖וֹת אֲשֶׁ֥ר עַל-רֹאשָֽׁהּ: (ג) וּשְׁנַ֥יִם זֵיתִ֖ים עָלֶ֑יהָ אֶחָד֙ מִימִ֣ין הַגֻּלָּ֔ה וְאֶחָ֖ד עַל-שְׂמֹאלָֽהּ: (ד) וָאַ֙עַן֙ וָֽאֹמַ֔ר אֶל-הַמַּלְאָ֛ךְ הַדֹּבֵ֥ר בִּ֖י לֵאמֹ֑ר מָה-אֵ֖לֶּה אֲדֹנִֽי: (ה) וַ֠יַּעַן הַמַּלְאָ֞ךְ הַדֹּבֵ֥ר בִּי֙ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י הֲל֥וֹא יָדַ֖עְתָּ מָה-הֵ֣מָּה אֵ֑לֶּה וָאֹמַ֖ר לֹ֥א אֲדֹנִֽי: (ו) וַיַּ֜עַן וַיֹּ֤אמֶר אֵלַי֙ לֵאמֹ֔ר זֶ֚ה דְּבַר-יְהוָ֔ה אֶל-זְרֻבָּבֶ֖ל לֵאמֹ֑ר לֹ֤א בְחַ֙יִל֙ וְלֹ֣א בְכֹ֔חַ כִּ֣י אִם-בְּרוּחִ֔י אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת: (ז) מִֽי-אַתָּ֧ה הַֽר-הַגָּד֛וֹל לִפְנֵ֥י זְרֻבָּבֶ֖ל לְמִישֹׁ֑ר וְהוֹצִיא֙ אֶת-הָאֶ֣בֶן הָרֹאשָׁ֔ה תְּשֻׁא֕וֹת חֵ֥ן חֵ֖ן לָֽהּ:

משנה אהלות פרק י

א. אֲרֻבָּה שֶׁהִיא בְתוֹךְ הַבַּיִת וְיֵשׁ בָּהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה בַבַּיִת, כְּנֶגֶד אֲרֻבָּה טָהוֹר. טֻמְאָה כְנֶגֶד אֲרֻבָּה, הַבַּיִת טָהוֹר. הַטֻּמְאָה בֵּין בַּבַּיִת וּבֵין כְּנֶגֶד אֲרֻבָּה, נָתַן אֶת רַגְלוֹ מִלְמַעְלָן, עֵרַב אֶת הַטֻּמְאָה. מִקְצָת טֻמְאָה בַבַּיִת וּמִקְצָתָהּ כְּנֶגֶד אֲרֻבָּה, הַבַּיִת טָמֵא, וּכְנֶגֶד הַטֻּמְאָה טָמֵא:

ברטנורה   (א) ארובה שהיא בתוך הבית. ומגולה לאויר שאין עליה גג מלמעלה: כנגד ארובה טהור. כלים המונחים למטה בארץ כנגד הארובה ורואים פני הרקיע, טהורים: מלמעלן. על פי הארובה: עירב את הטומאה. והכל טמא, הבית טמא והנותן רגלו גם כן טמא: וכנגד הטומאה טמא. שהזית נמשך לכאן ולכאן:

ב. אֵין בָּאֲרֻבָּה פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה בַבַּיִת, כְּנֶגֶד אַרֻבָּה טָהוֹר. טֻמְאָה כְנֶגֶד אֲרֻבָּה, הַבַּיִת טָהוֹר. הַטֻּמְאָה בַבַּיִת, נָתַן אֶת רַגְלוֹ מִלְמַעְלָן, טָהוֹר. הַטֻּמְאָה כְנֶגֶד אֲרֻבָּה, נָתַן אֶת רַגְלוֹ מִלְמַעְלָן, רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אִם טֻמְאָה קָדְמָה אֶת רַגְלוֹ, טָמֵא. וְאִם רַגְלוֹ קָדְמָה אֶת הַטֻּמְאָה, טָהוֹר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁתֵּי רַגְלַיִם זוֹ עַל גַּב זוֹ שֶׁקָּדְמוּ אֶת הַטֻּמְאָה, מָשַׁךְ הָרִאשׁוֹן אֶת רַגְלוֹ וְנִמְצָא רַגְלוֹ שֶׁל שֵׁנִי שָׁם, טָהוֹר, מִפְּנֵי שֶׁקָּדְמָה רַגְלוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן אֶת הַטֻּמְאָה:

ברטנורה   (ב) אין בארובה פותח טפח. הא קא משמע לן דאפילו בפחות מטפח לא אמרינן בטומאה לבוד: נתן את רגלו. טהור הנותן. דכסתום דמי לגביה. שאין טומאה נכנסת לאוהל ולא יוצאה ממנו בפחות מפותח טפח: אם טומאה קדמה את רגלו טמא. שהרי בעת שנתן רגלו האהיל על הטומאה: ואם רגלו קדמה את הטומאה טהור. שקודם שבאה הטומאה כבר נעשה אוהל סתום ובשעה שנכנסת בו הטומאה אין שם בארובה פותח טפח כדי שתצא ממנו הטומאה: שתי רגלים זו על גב זו. של שני אנשים, ונתן הראשון רגלו על פי הארובה ורגל של שני מונחת על רגלו של ראשון, ואחר כך נכנסה טומאה בבית תחת הארובה, ואחר כך הסיר הראשון את רגלו ונמצאת רגל השני מונחת על פי הארובה, אע''פ ששני זה האהיל על הטומאה כשהסיר הראשון את רגלו, השני טהור, מפני שקדמה רגלו של ראשון את הטומאה. ואין הלכה כר' שמעון ולא כר' מאיר:

ג. מִקְצָת טֻמְאָה בַבַּיִת וּמִקְצָתָהּ כְּנֶגֶד אֲרֻבָּה, הַבַּיִת טָמֵא, וּכְנֶגֶד הַטֻּמְאָה טָמֵא, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַבַּיִת טָמֵא, כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה טָהוֹר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם יֵשׁ בַּטֻּמְאָה כְּדֵי שֶׁתֵּחָלֵק וּתְטַמֵּא אֶת הַבַּיִת וּתְטַמֵּא כְנֶגֶד הַטֻּמְאָה, טָמֵא. וְאִם לָאו, הַבַּיִת טָמֵא, כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה טָהוֹר:

ברטנורה   (ג) כנגד ארובה. בארובה שאין בה פותח טפח: וכנגד הטומאה טמא. היינו המאהיל על הטומאה: כדי שתחלק. שיהיה במקצת הטומאה שיעור כדי לטמא באוהל, דהיינו שיהיה בכולה שני זיתים או יותר. והלכה כר' יוסי:

ד. אֲרֻבּוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ וְיֵשׁ בָּהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה בַבַּיִת, כְּנֶגֶד אֲרֻבּוֹת טָהוֹר. טֻמְאָה כְנֶגֶד אֲרֻבּוֹת, הַבַּיִת טָהוֹר. הַטֻּמְאָה בֵּין בַּבַּיִת בֵּין כְּנֶגֶד אֲרֻבּוֹת, נָתַן דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה, בֵּין מִלְמַעְלָן בֵּין מִלְּמַטָּן, הַכֹּל טָמֵא. וְדָבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה, מִמֶּנּוּ וּלְמַטָּן, טָמֵא. מִמֶּנּוּ וּלְמַעְלָן, טָהוֹר:

ברטנורה   (ד) ארובות זו על גב זו. כגון שיש ארובה בין בית לעליה ויש עוד ארובה אחרת בגג העליה מכוונת כנגדה, ובכל אחת ואחת פותח טפח: בין מלמעלן. בארובה העליונה: בין מלמטן. בארובה התחתונה: הכל טמא. אפילו מה שבעלייה, אע''פ שנתן בתחתונה ולא בעליונה, דכיון דדבר המקבל טומאה היא ואין חוצץ בפני הטומאה שבבית, רואין אותו כאילו הוא נתון בפי הארובה העליונה ועירב את הטומאה: ממנו ולמטן טמא. דנעשה אוהל סתום וכל מה שבתוכו טמא: ממנו ולמעלן טהור. דחוצץ בפני הטומאה:

ה. אֵין בָּאֲרֻבּוֹת פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה בַבַּיִת, כְּנֶגֶד אֲרֻבּוֹת טָהוֹר. טֻמְאָה כְנֶגֶד אֲרֻבּוֹת, הַבַּיִת טָהוֹר. הַטֻּמְאָה בַבַּיִת, נָתַן בֵּין דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה בֵּין דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה, בֵּין מִלְמַעְלָן בֵּין מִלְּמַטָּן, אֵין טָמֵא אֶלָּא הַתַּחְתּוֹן. הַטֻּמְאָה כְנֶגֶד אֲרֻבּוֹת, נָתַן דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה, בֵּין מִלְמַעְלָן בֵּין מִלְּמַטָּן, הַכֹּל טָמֵא. וְדָבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה, בֵּין מִלְמַעְלָן בֵּין מִלְּמַטָּן, אֵין טָמֵא אֶלָּא תַחְתּוֹן:

ברטנורה   (ה) אין טמא אלא התחתון. דכיון דטומאה בבית שלא כנגד ארובה, אין טומאה יוצאה בפחות מטפח, וטהורה העלייה אע''פ שארובה של עלייה סתומה: הכל טמא. דכיון דטומאה כנגד ארובות ודבר טמא אינו חוצץ, רואין אותו כאילו הוא נתון בפי הארובה העליונה ועירב את הטומאה:

ו. אֲרֻבָּה שֶׁהִיא בְתוֹךְ הַבַּיִת וּקְדֵרָה נְתוּנָה תַחְתֶּיהָ שֶׁאִם תַּעֲלֶה אֵין שִׂפְתוֹתֶיהָ נוֹגְעוֹת בָּאֲרֻבָּה, טֻמְאָה תַחְתֶּיהָ, בְּתוֹכָהּ אוֹ עַל גַּבָּהּ, טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, בוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. הָיְתָה גְבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח, טֻמְאָה תַחְתֶּיהָ, אוֹ בַבַּיִת, תַּחְתֶּיהָ וְהַבַּיִת, טָמֵא. תּוֹכָהּ וְגַבָּהּ, טָהוֹר. בְּתוֹכָהּ אוֹ עַל גַּבָּהּ, הַכּל טָמֵא:

ברטנורה   (ו) ארובה. שהיא רואה את האויר: וקדרה נתונה תחתיה. בארץ כנגד הארובה, ואינה רחבה כל כך שאם תעלה כנגד הארובה שיהיו שפתותיה נוגעות בארובה אלא יוצאת ונכנסת בריוח: טומאה בוקעת ועולה. והבית טהור, וכל המאהיל עליה שלא כנגד הטומאה טהור. אבל כנגד הטומאה טמא. דאע''ג דאין כלי חרס מיטמא מגבו, הכא דטומאה בוקעת, תוכה נמי טמא אע''ג דטומאה תחתיה. וכל מה שבקדירה טמא ואפילו שלא כנגד הטומאה: תחתיה והבית טמא. שהקדירה מאהלת על הטומאה הואיל וגבוהה טפח: תוכה וגבה טהור. שהקדירה חוצצת בפני הטומאה ומצלת עם דפנות אהלים: בתוכה או על גבה הכל טמא. תוכה וגבה ותחתיה והבית, דטומאה שעל גבה בוקעת תחתיה, והרי גבוהה טפח, ושוב אין מצלת כיון דקדירה טמאה:

ז. הָיְתָהּ נְתוּנָה בְצַד הָאִסְקֻפָּה שֶׁאִם תַּעֲלֶה הִיא נוֹגַעַת בַּמַּשְׁקוֹף פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה תַחְתֶּיהָ, בְּתוֹכָהּ אוֹ עַל גַּבָּהּ, טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. הָיְתָה גְבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח, טֻמְאָה תַחְתֶּיהָ אוֹ בַבַּיִת, תַּחְתֶּיהָ וְהַבַּיִת טָמֵא, תּוֹכָהּ וְגַבָּהּ טָהוֹר. בְּתוֹכָהּ אוֹ עַל גַּבָּהּ, הַכֹּל טָמֵא. שֶׁאִם תַּעֲלֶה אֵינָהּ נוֹגַעַת בַּשְּׁקוֹף פּוֹתֵחַ טֶפַח, אוֹ מֻדְבֶּקֶת בַּשְּׁקוֹף, טֻמְאָה תַחְתֶּיהָ, אֵין טָמֵא אֶלָּא תַחְתֶּיהָ:

ברטנורה   (ז) היתה נתונה. אקדירה קאי: בצד האסקופה. שהיתה מונחת על האסקופה מבחוץ ומשוכה לפנים כל כך שאם תעלה יש ממנה טפח תחת המשקוף, וכגון שהקדירה רחבה מלמטה הרבה וצרה מלמעלה כלפי פיה, דכי קיימא טפח תחת המשקוף עדיין כל פיה לחוץ: טומאה תחתיה. ברצוצה איירי: בוקעת ועולה. והבית טהור. וכגון שהטומאה מן המשקוף ולחוץ. דאי בטפח המשוך לפנים, היה הבית טמא: תחתיה והבית טמא. כיון דאיכא טפח ממנה לפנים שמביא את הטומאה לבית: תוכה וגבה טהור. דנצולת עם דופן הבית: הכל טמא. דנטמאה הקדירה ואינה חוצצת, ורואין את הטומאה כאילו היא תחתיה והבית טמא: או מודבקת. שאין הקדרה תחת המשקוף כלל אלא למעלה דבוקה בצד המשקוף ואין רוחב דביקתה טפח: אין טמא אלא תחתיה. כיון דליכא טפח תחת המשקוף, אין מביא טומאה לבית, והבית ותוכה וגבה הכל טהור:

גמרא נדה דף כ''א ע''ב

בָּעָא מִינֵיהּ רִבִּי יִרְמִיָה מֵרִבִּי זֵירָא הָרוֹאָה דַם בִּשְׁפוֹפֶרֶת מַהוּ (ויקרא ט''ו) בִּבְשָׂרָהּ אָמַר רַחֲמָנָא וְלֹא בִּשְׁפוֹפֶרֶת אוֹ דִילְמָא הָאי בִּבְשָׂרָהּ מִיבְעֵי לֵיהּ שֶׁמְּטַמְּאָה מִבִּפְנִים כְּבַחוּץ. אָמַר לֵיהּ בִּבְשָׂרָהּ אָמַר רַחֲמָנָא וְלֹא בִּשְׁפוֹפֶרֶת דְּאִי בִּבְשָׂרָהּ מִיבְעֵי לֵיהּ שֶׁמְּטַמְּאָה מִבִּפְנִים כְּבַחוּץ. אִם כֵּן נֵימָא קְרָא (בְּבָשָׂר) מָאי בִּבְשָׂרָהּ שְׁמַע מִינָה תַּרְתֵּי. וְהָאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי הַמַּפֶּלֶת חֲתִיכָה קוֹרְעָהּ אִם יֵשׁ בָּהּ דַּם אָגוּר טְמֵאָה. וְאִם לָאו טְהוֹרָה. הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לִרְאוֹת דַּם בְּחַתִיכָה הָכָא אֵין דַּרְכָּה שֶׁל אִשָּׁה לִרְאוֹת דַּם בַּשְׁפוֹפֶרֶת:

רש''י בשפופרת. הכניס' קנה חלול באותו מקום ונמצא בתוכו דם: בבשרה. דם יהיה זבה בבשרה שיצא דרך כותלי בית הרחם ואין מפסיק והאי קרא בנדה כתיב ופרשה שניה נאמר בזבה ואשה כי יזוב זוב דמה וגו': שמטמאה בפנים כבחוץ. מאחר שיצא מן המקור לפרוזדור והעמידו כותליה מיד היא מטמאה משא''כ בזב ובעל קרי דאין מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ: אם יש בה דם אגור וכו'. ומאי שנא משפופרת: דרכה של אשה לראות דם בחתיכה. הילכך בבשרה קרינא ביה דמין במינו לא חייץ:

זוהר ויקהל דף ר''ג ע''א

פָּתַח רִבִּי יִצְחָק אַבַּתְרֵיה וְאָמַר וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹמֵר. אַמָּאוּ כְנִישׁ לוֹן בְּגִין לְמִמְסַר לוֹן שַׁבָּת כְּמִלְּקָדְמִין דְהָא בְקַדְמֵיתָא עַד לָא עֲבָדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יַת עֶגְלָא מָסַר לוֹן אֶת הַשַּׁבָת וְדָא אִיהוּ דְלָא נְטָרוּ אִינוּן עֵרֶב רַב. כִיוַן דְשָׁמְעוּ בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ וְאַנַּן מִלָּה דָא אִתְמַנַע מִינָן מִיַּד וַיִּקָהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וְגוֹמֵר וְאִתְמְשָׁכוּ סַגִּיאִין אַבַתְרַיְיהוּ. לְבָתַר דְמִיתוּ אִינוּן דְמִיתוּ כְּנֵישׁ מֹשֶׁה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִלְחוֹדַיְיהוּ וִיהַב לוֹן שַׁבָּת כְּמִלְקָדְמִין הֲדָא הוּא דִכְתִיב שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וְגוֹמֵר. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכָל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם הָכָא אִית רָזָא דְרָזִין לְאִינוּן דְיַדְעֵי חָכְמְתָא עִלָּאָה רָזָא דְשַׁבָּת הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָיא אֲבָל רָזָא דָא אִתְמְסַר לְחַכִּימֵי עֶלְיוֹנִין דְהָא שַׁבָּת רָזָא עִלָּאָה הוּא:

תרגום הזוהר פָּתַח רַבִּי יִצְחָק אַחֲרָיו וְאָמַר, וַיַּקְהֵל מֹשֶה אֶת כָּל עֲדַת וגו'. לָמָה הִקְהִיל אוֹתָם. כְּדֵי לִמְסוֹר לָהֶם שַׁבָּת כְּמִקוֹדֶם. כִּי מִקוֹדֶם, מִטֶרֶם שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הָעֵגֶל, מָסַר לָהֶם אֶת הַשַּׁבָּת. וְזֶה הוּא שֶׁלֹּא שָׁמְרוּ הָעֵרֶב רַב, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמְרוּ, וְאָנוּ, נִמְנַע מִמֶּנוּ הַדָּבָר הַזֶּה, מִיָּד וַיִּקָהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וגו', דְּהַיְנוּ לַעֲשׂוֹת הָעֵגֶל, וְנִמְשְׁכוּ אַחֲרֵיהֶם רַבִּים. וְאַחַר שֶׁמֵּתוּ אֵלּוּ שֶׁמֵּתוּ מֵעוֹבְדֵי הָעֵגֶל, הִקְהִיל מֹשֶה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְבָד, וְנָתַן לָהֶם הַשַׁבָּת כְּמִקוֹדֶם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וְגוֹ'. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכָל וְגוֹ': כָּאן יֵשׁ סוֹדֵי סוֹדוֹת לְאֵלוּ שֶׁיוֹדְעִים חָכְמָה עֶלְיוֹנָה. סוֹד הַשַׁבָּת כְּבָר הֶעֱמִידוּהוּ הַחֲבֵרִים. אֲבָל סוֹד זֶה נִמְסָר לַחֲכָמִים הָעֶלְיוֹנִים, כִּי שַׁבָּת סוֹד עֶלְיוֹן הוּא.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות שבת פרק ט'

א. אֶחָד נָתַן אֶת הָאוּר וְאֶחָד נָתַן אֶת הָעֵצִים וְאֶחָד נָתַן אֶת הַקְּדֵירָה וְאֶחָד נָתַן אֶת הַמַּיִם וְאֶחָד נָתַן אֶת הַבָּשָׂר וְאֶחָד נָתַן אֶת הַתַּבְלִין וּבָא אַחֵר וְהִגִּיס כֻּלָּם חַיָּיבִים מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל. שֶׁכָּל הָעוֹשֶׂה דָבָר מִצָרְכֵי הַבִּישׁוּל הֲרֵי זֶה מְבַשֵּׁל. אֲבָל אִם שָׁפַת אֶחָד אֶת הַקְּדֵירָה תְּחִלָּה וּבָא אַחֵר וְנָתַן אֶת הַמַּיִם וּבָא אַחֵר וְנָתַן אֶת הַבָּשָׂר וּבָא אַחֵר וְנָתַן אֶת הַתַּבְלִין וּבָא אַחֵר וְנָתַן אֶת הָאוּר וּבָא אַחֵר וְנָתַן עֵצִים עַל הָאוּר וּבָא אַחֵר וְהִגִּיס שְׁנַיִם הָאַחֲרוֹנִים בִּלְבַד חַיָּיבִין מִשּׁוּם מְבַשֵׁל: ב. הִנִּיחַ בָּשָׂר עַל גַּבֵּי גֶחָלִים אִם נִצְלָה בּוֹ כִּגְרוֹגֶרֶת אֲפִלּוּ בִּשְׁנַיִם וּשְׁלשָה מְקוֹמוֹת חַיָּיב. לֹא נִצְלָה בוֹ כִּגְרוֹגֶרֶת אֲבָל נִתְבַּשֵּׁל כֻּלּוֹ חֲצִי בִּישׁוּל חַיָּיב. נִתְבַּשֵּׁל חֲצִי בִּישׁוּל מִצַד אֶחָד פָּטוּר עַד שֶׁיַּהֲפֹךְ בּוֹ וְיִתְבַּשֵּׁל חֲצִי בִּישׁוּל מִשְּׁנֵי צְדָדָיו. שָׁכַח וְהִדְּבִּיק פַּת בְּתַנּוּר בְּשַׁבָּת וְנִזְכַּר מוּתָר לוֹ לִרְדוֹתָה קוֹדֶם שֶׁתֵּאָפֶה וְיָבוֹא לִידֵי מְלָאכָה:

מוסר

משערי תשובה לר''י דף ט' ע''ב

כַּאֲשֶׁר יְקַבֵּל הָאָדָם אֶת מוּסַר הַשֵּׁם וְיֵיטִיב דְּרָכָיו וּמַעֲלָלָיו רָאוּי לוֹ שֶׁיִּשְׂמַח בִּיסוּרָיו לְפִי שֶׁהוֹעִילוּהוּ תּוֹעֲלוֹת נִשְׂגָּבוֹת וְיֵשׁ לוֹ לְהוֹדוֹת לְשֵׁם יִתְעַלֶּה עֲלֵיהֶם כְּמוֹ עַל שְׁאַר הַהַצְלָחוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קטז) כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׁא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא וְנֶאֱמַר (שם) צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּסִפְרִי רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר כָּל זְמַן שֶׁהָאָדָם שָׁרוּי בְּשַׁלְוָה אֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ מֵעֲוֹנוֹתָיו כְּלוּם וְעַל יְדֵי הַיִּסּוּרִין הוּא מִתְרַצֶה לַמָּקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג) כִּי אֶת אֲשֶׁר יֵאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה פִּירוּשׁ כְּאָב אֵת בֵּן כֵּן יִרְצֶה ה' אֶת אֲשֶׁר הוֹכִיחַ וְקִבֵּל מוּסָרוֹ וּכְדֶרֶךְ שֶׁהָאָב יִרְצֶה אֶת בְּנוֹ אַחֲרֵי הַתּוֹכָחוֹת. וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ עוֹד וּכְאָב יוֹכִיחַ אֶת הַבֵּן אֲשֶׁר יִרְצֶה בּוֹ וְאֵינוֹ מוֹכִיחַ אֶת הַבָּנִים שֶׁהוּא נוֹאָשׁ מֵהֶם וְיוֹדֵּעַ שֶׁלֹּא יוֹעִילָם הַתּוֹכַחַת וְנֶאֱמַר עַל הָאֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם מַכִּירִים טוֹבַת הַתּוֹכַחַת וְתוֹעַלְתָּן (הושע ז) וְאָנֹכִי אֶפְדֵם וְהֵמָּה דִבְּרוּ עָלַי כְּזָבִים וְנֶאֱמַר (שם) וַאֲנִי יִסַּרְתִּי חִזַּקְתִּי זְרוֹעוֹתָם וְאֵלַי יְחַשְּׁבוּ רָע וְנֶאֱמַר (שם יא) וְאָנֹכִי תִרְגַלְתִּי לְאֶפְרָיִם קָחָם עַל זְרוֹעוֹתָי וְלֹא יָדְעוּ כִּי רְפָאתִים וְיֵשׁ עַל הַבּוֹטֵחַ בַּשֵּׁם לְהוֹחִיל מִמְּעוּף צוּקָתוֹ כִּי יִהְיֶה הַחֹשֶׁךְ סִבַּת הָאוֹרָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מיכה ז) אַל תִּשְׂמְחִי אוֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי:

פרשת שלח

שלח יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

יג (א) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (ב) שְׁלַח-לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֨רוּ֙ אֶת-אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר-אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֣ישׁ אֶחָד֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד לְמַטֵּ֤ה אֲבֹתָיו֙ תִּשְׁלָ֔חוּ כֹּ֖ל נָשִׂ֥יא בָהֶֽם: שְׁלַח לָךְ גֻבְרִין וִיאַלְלוּן יָת אַרְעָא דִכְנָעַן דִי אֲנִי יָהֵב לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל גַבְרָא חַד גַבְרָא חַד לְשִׁבְטָא דַאֲבָהָתוֹהִי תְּשַׁלְחוּן כֹּל רַבָּא דִבְהוֹן:

רש''י שלח לך אנשים. למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר: שלח לך. לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו (דברים א, כב) נשלחה אנשים לפנינו, כמה שנאמר (שם) ותקרבון אלי כלכם וגו' , ומשה נמלך בשכינה. אמר אני אמרתי להם שהיא טובה, שנאמר (שמות ג, יז) אעלה אתכם מעני מצרים וגו' , חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה:

(ג) וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה מִמִּדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן עַל-פִּ֣י יְהֹוָ֑ה כֻּלָּ֣ם אֲנָשִׁ֔ים רָאשֵׁ֥י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽמָּה: וּשְׁלַח יָתְהוֹן משֶׁה מִמַדְבְּרָא דְפָארָן עַל מֵימְרָא דַיְיָ כֻּלְהוֹן גֻבְרִין רֵישֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אִנוּן:

רש''י על פי ה'. ברשותו, שלא עכב על ידו: כלם אנשים. כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו:

(ד) וְאֵ֖לֶּה שְׁמוֹתָ֑ם לְמַטֵּ֣ה רְאוּבֵ֔ן שַׁמּ֖וּעַ בֶּן-זַכּֽוּר: וְאִלֵין שְׁמָהַתְהוֹן לְשִׁבְטָא דִרְאוּבֵן שַׁמוּעַ בַּר זַכּוּר: (ה) לְמַטֵּ֣ה שִׁמְע֔וֹן שָׁפָ֖ט בֶּן-חוֹרִֽי: לְשִׁבְטָא דְשִׁמְעוֹן שָׁפָטּ בַּר חוֹרִי: (ו) לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֔ה כָּלֵ֖ב בֶּן-יְפֻנֶּֽה: לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה כָּלֵבּ בַּר יְפֻנֶה:

נביאים - יהושע - פרק ב

ב (א) וַיִּשְׁלַ֣ח יְהוֹשֻׁ֣עַ-בִּן-נ֠וּן מִֽן-הַשִּׁטִּ֞ים שְׁנַֽיִם-אֲנָשִׁ֤ים מְרַגְּלִים֙ חֶ֣רֶשׁ לֵאמֹ֔ר לְכ֛וּ רְא֥וּ אֶת-הָאָ֖רֶץ וְאֶת-יְרִיח֑וֹ וַיֵּ֨לְכ֜וּ וַ֠יָּבֹאוּ בֵּית-אִשָּׁ֥ה זוֹנָ֛ה וּשְׁמָ֥הּ רָחָ֖ב וַיִּשְׁכְּבוּ-שָֽׁמָּה: וּשְׁלַח יְהוֹשֻׁע בַּר נוּן מִן שִׁטִּין תְּרֵין גּוּבְרִין מְאַלְּלִין בְרָז לְמֵימַר אֲזַלוּ חֲזוּ יַת אַרְעָא וְיַת יְרִיחוֹ וַאֲזַלוּ וַעֲלוּ לְבֵית אִתְּתָא פוּנְדְּקֵיתָא וּשְׁמַהּ רָחָב וּשְׁכִיבוּ תַּמָּן :

רש''י וישלח יהושע וגו' . על כרחי אני צריך לומר שבתוך ימי אבל משה שלחם , שהרי לסוף ג' ימים שתמו ימי אבל משה עברו את הירדן , שמשם אנו למדים שמת משה בז' אדר כשאתה מונה ל''ג למפרע מיום שעלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון , ועל כרחך משנשתלחו המרגלים לא עברו את הירדן עד יום החמישי , שנאמר : וישבו שם שלשת ימים עד שבו הרודפים בו בלילה , ויעברו ויבאו אל יהושע בן נון וישכם יהושע בבוקר ויסעו מהשטים , הרי יום ד' , וילינו שם טרם יעברו , נמצא שלא עברו עד יום ה' : חרש . ברז , כך תרגם יונתן , אמר להם עשו עצמכם כחרשים , כדי שלא יסתירו דבריהם מפניכם . דבר אחר : חרש חרס , הטעינו עצמיכם קדרות , כדי שתהיו נראין כקדרין : ראו את הארץ ואת יריחו . והלא יריחו בכלל היתה ולמה יצאת , אלא שהיתה קשה כנגד כולם , לפי שהיתה יושבת על הספר . וכיוצא בו ( שמואל ב ב ל ) : ויפקדו מעבדי דוד תשעה עשר איש ועשהאל , והלא עשהאל בכלל היה ולמה יצא , אלא שהיה קשה כנגד כולם , כיוצא בו ( מלכים א יא א ) : והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות ואת בת פרעה , והלא בת פרעה בכלל היתה , ולמה יצאת , אלא שהיה מחבבה כנגד כולם , וכלפי חטא שהחטיאה אותו יותר מכולן , כך שנויה בספרי ( עקב נב ) : אשה זונה . תרגם יהונתן : פונדקיתא , מוכרת מיני מזונות :

(ב) וַיֵּ֣אָמַ֔ר לְמֶ֥לֶךְ יְרִיח֖וֹ לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֣ה אֲ֠נָשִׁים בָּ֣אוּ הֵ֧נָּה הַלַּ֛יְלָה מִבְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַחְפֹּ֥ר אֶת-הָאָֽרֶץ: וְאִתְאֲמַר לְמַלְכָּא דִּירִיחוֹ לְמֵימַר הָא גּוּבְרַיא אָתוּ הָכָא בְּלֵילְיָא מִבְּנֵי יִשְּׂרָאֵל לְאַלָּלָא יַת אַרְעָא :

רש''י לחפור . לרגל , כמו ( איוב לט כט ) : משם חפר אוכל :

(ג) וַיִּשְׁלַח֙ מֶ֣לֶךְ יְרִיח֔וֹ אֶל-רָחָ֖ב לֵאמֹ֑ר ה֠וֹצִיאִי הָאֲנָשִׁ֨ים הַבָּאִ֤ים אֵלַ֙יִךְ֙ אֲשֶׁר-בָּ֣אוּ לְבֵיתֵ֔ךְ כִּ֛י לַחְפֹּ֥ר אֶת-כָּל-הָאָ֖רֶץ בָּֽאוּ: וּשְׁלַח מַלְכָּא דִּירִיחוֹ לְוַת רָחָב לְמֵימַר אַפִּיקִי גּוּבְרַיָּא דַּאֲתוֹ לְוָתִיךְ דְּעָלוּ לְבֵיתִיךְ אֲרֵי לְאַלָּלָא יַת כָּל אַרְעָא אָתוּ : (ד) וַתִּקַּ֧ח הָֽאִשָּׁ֛ה אֶת-שְׁנֵ֥י הָאֲנָשִׁ֖ים וַֽתִּצְפְּנ֑וֹ וַתֹּ֣אמֶר | כֵּ֗ן בָּ֤אוּ אֵלַי֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וְלֹ֥א יָדַ֖עְתִּי מֵאַ֥יִן הֵֽמָּה: וּדְבַרַת אִתְּתָא יַת תְּרֵין גּוּבְרַיָּא וְאַטְמַרַתְנוּן וַאֲמָרַת בְּקוּשְׁטָא אָתוּ לְוָתִי גּוּבְרַיָּא וְלָא יְדַעִית אֵי מְנָן אִינּוּן :

רש''י ותצפנו . יש מקראות מדברים על הרבים כיחיד , לפי שמיהרה בהטמנתם , ובמקום צר , כאילו היה יחידי , ומדרש אגדת תנחומא ( שלח א ) יש : פנחס וכלב היו , ופנחס עמד לפניהם ולא ראוהו לפי שהיה כמלאך . דבר אחר : ותצפנו , כל אחד ואחד בפני עצמו , ודוגמתו מצינו ( משלי כז ט ) : שמן וקטרת ישמח לב , ולא אמר ישמחו לב :

(ה) וַיְהִ֨י הַשַּׁ֜עַר לִסְגּ֗וֹר בַּחֹ֙שֶׁךְ֙ וְהָאֲנָשִׁ֣ים יָצָ֔אוּ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי אָ֥נָה הָלְכ֖וּ הָֽאֲנָשִׁ֑ים רִדְפ֥וּ מַהֵ֛ר אַחֲרֵיהֶ֖ם כִּ֥י תַשִּׂיגֽוּם: וַהֲוָה עִדָּן לְמֵיחַד תַּרְעָא בְּקַבְלָא וְגוּבְרַיָּא נְפַקוּ וְלָא יְדַעִית לְאָן אֲזַלוּ גּוּבְרַיָּא רְדַפוּ בִּפְרִיעַ בָּתְרֵיהוֹן אֲרֵי תַדְבְּקוּנוּן : (ו) וְהִ֖יא הֶעֱלָ֣תַם הַגָּ֑גָה וַֽתִּטְמְנֵם֙ בְּפִשְׁתֵּ֣י הָעֵ֔ץ הָעֲרֻכ֥וֹת לָ֖הּ עַל-הַגָּֽג: וְהִיא אַסַקְתְּנוּן לְאִגָרָא וְאַטְמַרַתְנוּן בִּטְעוּנֵי כִתָּנָא דִּסְדִירִין לָהּ עַל אִגָּרָא :

רש''י בפשתי העץ . פשתים בגבעוליהן :

כתובים - תהילים - פרק ב

ב (א) לָ֭מָּה רָגְשׁ֣וּ גוֹיִ֑ם וּ֝לְאֻמִּ֗ים יֶהְגּוּ-רִֽיק: לְמָה מִתְרַגְשִׁין עַמְמַיָא וְאוּמַיָא מְרַנְנִין סְרִיקוּתָא :

רש''י למה רגשו גוים . רבותינו דרשו את הענין על מלך המשיח ולפי משמעו יהיה נכון לפותרו על דוד עצמו כעין שנאמר ( ש''ב א ) וישמעו פלשתים כי משחו ישראל את דוד למלך עליהם ויקבצו פלשתים את מחניהם ונפלו בידו ועליהם אמר למה רגשו גוים ונתקבצו כולם : ולאומים יהגו . בלבם ריק , ולאומים מנחם פתר לאומים ואומים וגוים כלם קרובי ענין :

(ב) יִ֥תְיַצְּב֨וּ | מַלְכֵי-אֶ֗רֶץ וְרוֹזְנִ֥ים נֽוֹסְדוּ-יָ֑חַד עַל-יְ֝הוָה וְעַל-מְשִׁיחֽוֹ: קָיְמִין מַלְכֵי אַרְעָא וְשִׁלְטוֹנַיָא יִתְחַבְּרוּן כַּחֲדָא לְמָרָדָא קֳדָם יְיָ וּלְמִנְצֵי עַל מְשִׁיחֵיהּ :

רש''י יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד וגו' . ורוזנים שיניור''ש בלעז : נוסדו . לשון סוד פורקונשילרוו''ט בלע''ז ומה היא העצה :

(ג) נְֽ֭נַתְּקָה אֶת-מֽוֹסְרוֹתֵ֑ימוֹ וְנַשְׁלִ֖יכָה מִמֶּ֣נּוּ עֲבֹתֵֽימוֹ: נִתְרַע יַת אֱסָרָתֵיהוֹן וְנִטְלוֹק מִנָנָא שַׁלְשְׁלָוָתֵהוֹן :

רש''י ננתקה את מוסרותימו . דישרונפרוימ''ש לויקוראנגל''ש בלעז , אלו רצועות שקושרין העול בהם : עבותימו . לויקורדו''ש בלעז :

(ד) יוֹשֵׁ֣ב בַּשָּׁמַ֣יִם יִשְׂחָ֑ק אֲ֝דֹנָ֗י יִלְעַג-לָֽמוֹ: דְיָתֵיב בִּשְׁמַיָא יִגְחַךְ מֵימְרָא דַיְיָ יִדְהַךְ לְהוֹן :

רש''י ישחק ילעג ידבר . לשון הוה הם משמשין :

(ה) אָ֤ז יְדַבֵּ֣ר אֵלֵ֣ימוֹ בְאַפּ֑וֹ וּֽבַחֲרוֹנ֥וֹ יְבַהֲלֵֽמוֹ: הֵידֵין יְמַלֵל לְהוֹן בְּתוּקְפֵיהּ וּבְרוּגְזֵיהּ יְבַהֵלְאִנוּן :

רש''י אז ידבר אלימו . כמו עליהם ומה הוא הדבור :

(ו) וַ֭אֲנִי נָסַ֣כְתִּי מַלְכִּ֑י עַל-צִ֝יּ֗וֹן הַר-קָדְשִֽׁי: וַאֲנָא רַבִּיתִי מַלְכִּי וּמַנִיתֵיהּ עַל טוּר מַקְדְשִׁי :

רש''י ואני נסכתי מלכי . למה רגשתם ואנכי מניתי לי את זה לנסוך ולמלוך על ציון הר קדשי :

משנה שביעית פרק ד

א. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים, מְלַקֵּט אָדָם עֵצִים וַאֲבָנִים וַעֲשָׂבִים מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אֶת הַגַּס הַגַּס. מִשֶּׁרַבּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵרָה, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא זֶה מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל זֶה, וְזֶה מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל זֶה, שֶׁלֹּא בְטוֹבָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁיְּקַצֵץ לָהֶם מְזוֹנוֹת:

ברטנורה   (א) בראשונה. כדרך שהוא מלקט מחבירו את הגס הגס. הכי מפרשא מתניתין בירושלמי, בראשונה היו אומרים מלקט אדם בתוך שלו את הגס הגס כדרך שמלקט בשל חבירו בין גסין בין דקין, ואע''ג דעצים ועשבים כשמלקטים אותן מתוך השדה מתקן השדה לזריעה, כשמלקט הגס כלומר העצים ועשבים הגסים ומניח את הדקים, תלינן דצריך לעצים הוא, ולאו לתקן את הקרקע קעביד כדרך דתלינן במלקט בשדה חבירו בין דקין בין גסין, דלא עביד אינש לתקן שדה חבירו ומידע ידיע דלעצים הוא צריך: משרבו עוברי עבירה. שהיו מלקטין בשדותיהן בין דקים בין גסים והן אומרים בגסים לקטנו: שלא בטובה. שאין חבירו מחזיק לו טובה, דהשתא ודאי לא אתא למלקט הדקין, כיון שאין חבירו מחזיק לו טובה על זה: ואין צריך לומר שיקצץ להם מזונות. שיאמר לו לקוט משדי היום ואתן לך מזונותיך, דפשיטא דאסור:

ב. שָׂדֶה שֶׁנִּתְקַוְּצָה, תִּזָּרַע בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. שֶׁנִּטַּיְּבָה אוֹ שֶׁנִּדַּיְּרָה, לֹא תִזָּרַע בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. שָׂדֶה שֶׁנִּטַּיָּבָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין אוֹכְלִין פֵּרוֹתֶיהָ בַּשְׁבִיעִית. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אוֹכְלִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין אוֹכְלִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית בְּטוֹבָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אוֹכְלִין בְּטוֹבָה וְשֶׁלֹּא בְטוֹבָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חִלּוּף הַדְּבָרִים, זוֹ מִקֻּלֵּי בֵית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵית הִלֵּל:

ברטנורה   (ב) שנתקוצה. שניטלו קוציה בשביעית: שנטייבה. שנחרשה היטב, שכל העולם חורשים פעם אחת והוא חרש שתי פעמים, ומתניתין איירי בשעת הסכנה שהיתה המלכות אונסים על המס המוטל על הקרקעות והתירו לחרוש בשביעית כדי ליתן המס הקצוב מתבואתה למלך, ואם חרש שתי פעמים קנסוהו רבנן דחרישה אחת התירו ולא שתי חרישות: או שנדיירה. שעשו ממנה דיר לבהמות שעשה בה סהר, כדאמרינן בפרקין דלעיל, ולא עשה ממנו אשפות אלא הניחו כדי לזבל בו השדה: לא תזרע במוצאי שביעית. דקנסינן ליה בהני יותר מבנתקוצה: בטובה, אסור, דאין מחזיקין טובה לבעלים דרחמנא אפקרינהו: חלוף הדברים. דבית שמאי לקולא. ואין הלכה כר' יהודה:

ג. חוֹכְרִין נִירִין מִן הַנָּכְרִים בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא מִיִּשְׂרָאֵל. וּמַחֲזִיקִין יְדֵי נָכְרִים בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא יְדֵי יִשְׂרָאֵל. וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם:

ברטנורה   (ג) חוכרין נירין. יכול ישראל לקבל עליו בכך וכך כורים לשנה שדה הנכרי שחרשה בשביעית לזרעה למוצאי שביעית ואף על פי שגורם לנכרי לחרוש בשביעית. נירין לשון נירו לכם ניר (ירמיה ד). ומחזיקים ידי נכרי. אם מצאו חורש יכול לומר לו יישר כחך וכיוצא בזה: ושואלים בשלומן. ואפילו ביום חגם:

ד. הַמֵּדֵל בַּזֵּיתִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יָגוֹם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יְשָׁרֵשׁ. וּמוֹדִים בַּמַּחֲלִיק עַד שֶׁיָּגוֹם. אֵיזֶה הוּא הַמֵּדֵל, אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם. הַמַּחֲלִיק, שְׁלשָׁה, זֶה בְצַד זֶה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ. אֲבָל מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אַף הַמַּחֲלִיק, יְשָׁרֵשׁ:

ברטנורה   (ד) המדל בזיתים. כשהזיתים מקורבים זה לזה יותר מדאי נוטל אחד ומניח שנים, או נוטל שנים ומניח אחד, כדי שיגדל ויתעבה. מדל לשון שליפה והסרה, ויש מפרשים לשון דלדול ודלות שמדלדל שדהו מן הזיתים: יגום. גומם ומקצץ האילן ומשאיר השורש בארץ ולא ישרש לגמרי שלא יראה כעובד את האדמה: ומודים במחליק. כגון אם נוטל שלשה זיתים זה בצד זה שמחליק פני הקרקע יותר מדאי, יאמרו לעבודת קרקע הוא מתכוין ואסור: מתוך של חבירו אף המחליק ישרש. דלא עביד איניש שיתקן קרקע חבירו וידוע דלעצים הוא מכוין:

ה. הַמַּבְקִיעַ בַּזַּיִת, לֹא יְחַפֵּהוּ בֶעָפָר, אֲבָל מְכַסֶה הוּא בָּאֲבָנִים אוֹ בַקַּשׁ. הַקּוֹצֵץ קוֹרוֹת שִׁקְמָה, לֹא יְחַפֵּהוּ בֶעָפָר, אֲבָל מְכַסֶה הוּא בָּאֲבָנִים אוֹ בַקַּשׁ. אֵין קוֹצְצִין בְּתוּלַת שִׁקְמָה בַּשְּׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדַרְכָּהּ, אָסוּר, אֶלָּא אוֹ מַגְבִּיהַ עֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ גוֹמֵם מֵעַל הָאָרֶץ:

ברטנורה   (ה) לא יחפה. הביקוע בעפר שהרי הוא מתקן בכך, שהעפר נעשה טיט ומשביח האילן: באבנים ובקש. דהוי כמושיב שומר שלא ייבש: בתולת שקמה. שלא נקצצה מעולם: מפני שהיא עבודה. שהיא משובחת בכך: כדרכה אסור. שהיא מתגדלת ומתעבה בכך והוי כעין זמיר לגפנים: אלא מגביה עשרה. שאין דרך לעולם לכרתה אלא למטה מעשרה: או גומם מעל הארץ. שאין דרך לכרות אותה כך. והלכה כר' יהודה:

ו. הַמְזַנֵּב בַּגְּפָנִים וְהַקּוֹצֵץ קָנִים, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, יַרְחִיק טֶפַח. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, קוֹצֵץ כְּדַרְכּוֹ, בַּקַּרְדֹּם אוֹ בַמַּגָּל וּבַמְּגֵרָה וּבְכָל מַה שֶׁיִּרְצֶה. אִילָן שֶׁנִּפְשַׁח, קוֹשְׁרִין אוֹתוֹ בַשְּׁבִיעִית, לֹא שֶׁיַּעֲלֶה אֶלָּא שֶׁלֹּא יוֹסִיף:

ברטנורה   (ו) המזנב בגפנים. מקטע זנבות הגפנים כדי שיעבה הגזע ויגדל ויגבר כוחו, וכן הקוצץ קנים כדי שיתעבו ויוסיף כוחן: ירחיק טפח. מן הקרקע ושוב לא מיחזי כעבודה: שנפשח. נסדק כמו (איכה ג) ויפשחני: לא שיעלה. שיתחברו סדקיו: אלא שלא יוסיף. ליסדק:

ז. מֵאֵימָתַי אוֹכְלִין פֵּרוֹת הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית, הַפַּגִּים, מִשֶּׁיַּזְרִיחוּ, אוֹכֵל בָּהֶם פִּתּוֹ בַּשָּׂדֶה. בִּחֵלוּ, כּוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶם בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ חַיָּב בַּמַּעְשְׂרוֹת:

ברטנורה   (ז) מאימתי אוכלים פירות האילן בשביעית. משום דדרשינן לאכלה ולא להפסד, ואם אוכלן קודם בישולן היינו הפסד: הפגים. פגי תאנה כדכתיב (שיר השירים ב) התאנה חנטה פגיה: משהזריחו. האדימו וזהו התחלת בישולן: אוכל בהם פתו בשדה. אבל ללקט ולהכניס לבית אינו רשאי עד שיגמרו: ביחלו. שגדלו הרבה, ודומה לו וגם נפשם בחלה בי (זכריה יא): ובירושלמי יליף לה מדכתיב (ויקרא כה) תהיה כל תבואתה לאכול, וכתיב (שם) מן השדה תאכלו את תבואתה, בשתי תבואות הכתוב מדבר, אחת מן הבית ואחת מן השדה:

ח. הַבֹּסֶר, מִשֶּׁהֵבִיא מַיִם, אוֹכֵל בּוֹ פִּתּוֹ בַּשָּׂדֶה. הִבְאִישׁ, כּוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בוֹ בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, חַיָּב בַּמַּעְשְׂרוֹת:

ברטנורה   (ח) משהביא מים. שסוחטו ויוצא ממנו משקה: משהבאישו. משיקראו באשה, והיינו כשיתחילו להתבשל ונתבשלו עד שהחרצנים שבפנים נראים מבחוץ מתוך הקליפה:

ט. זֵיתִים, מִשֶּׁיַּכְנִיסוּ רְבִיעִית לַסְאָה, פּוֹצֵעַ וְאוֹכֵל בַּשָּׂדֶה. הִכְנִיסוּ חֲצִי לֹג, כּוֹתֵשׁ וְסָךְ בַּשָּׂדֶה. הִכְנִיסוּ שְׁלִישׁ, כּוֹתֵשׁ בַּשָּׂדֶה וְכוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶם בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, חַיָּבִים בַּמַּעְשְׂרוֹת. וּשְׁאָר כָּל פֵּרוֹת הָאִילָן, כְּעוֹנָתָן לַמַּעְשְׂרוֹת, כָּךְ עוֹנָתָן לַשְּׁבִיעִית:

ברטנורה   (ט) רביעית לסאה. שמסאה זיתים יכול להוציא רביעית הלוג שמן: פוצע. דרך הזיתים לפצען כדי למתק מרירותן: ואוכל בשדה. דדבר שדרכו לאכול הוא, אבל לסוך לא חזו ואין סכין אלא בדבר שדרכו לסוך: הכניסו חצי לוג. שנתבשלו עד שהוא יכול להוציא חצי לוג מסאה: הכניסו שליש. שנתגדלו שליש ממה שעתידים להתגדל, אי נמי שמוציא מהם עכשיו שליש ממה שמוציא לסאה כשנתבשלו יפה: כך עונתן לשביעית. ואין אוכלין מהן בשביעית עד שיגיעו לעונת מעשרות המפורש בפרק קמא דמעשרות. דדוקא תאנים וענבים וזיתים רגילים לאכול קודם בישולן, לפיכך התירו לאכול מהם בשדה בשביעית קודם שיגיעו לעונת המעשרות, אבל לא בשאר פירות:

י. מֵאֵימָתַי אֵין קוֹצְצִין אֶת הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל הָאִילָן מִשֶּׁיּוֹצִיא. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הֶחָרוּבִין מִשֶּׁיְּשַׁלְשֵׁלוּ, וְהַגְּפָנִים מִשֶּׁיְּגָרֵעוּ, וְהַזֵיתִים מִשֶּׁיָּנֵצוּ, וּשְׁאָר כָּל הָאִילָן מִשֶּׁיּוֹצִיא. וְכָל הָאִילָן, כֵּיוָן שֶׁבָּא לְעוֹנַת הַמַּעְשְׂרוֹת, מֻתָּר לְקָצְצוֹ. כַּמָּה יְהֵא בַזַּיִת וְלֹא יְקֻצֶנּוּ. רֹבַע. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הַכֹּל לְפִי הַזַּיִת:

ברטנורה   (י) אין קוצצין את האילן בשביעית. משום דלאכלה אמר רחמנא ולא להפסד. ואני שמעתי כיון דאפקרינהו רחמנא לפירות אם יקצצם הוי גוזל את הרבים: משיוציא. תחילת העלין בימי ניסן: משישלשלו. משיתחילו להכביד ולתלות כעין שלשלת: משיגרעו. משיעשו גרעינים. פירוש אחר, הבוסר כשיגדילו הענבים ונעשו כפול הלבן נקרא גרוע: משינצו. משיגדל עליהן הנץ כמו הנצנים נראו בארץ (שיר השירים ב): כשיגיעו לשיעורים הללו אסור לקצצן בשיביעית: מותר לקוצצו. ואין כאן משום הפסד הפרי, או משום גזל לאידך לישנא, שכבר הפרי ראוי לאכילה. ומשום קוצץ אילנות טובים ליכא אם הוא מעולה בדמים שדמיו יקרים לעצים יותר מלאילן: וכמה יהא בזית. לאו אשביעית קאי אלא שיהא אסור לקוצצו משום קוצץ אילנות טובים כדכתיב (דברים כ) כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות: רובע. הקב, משום דחשיב יותר משאר אילנות, דאלו בדקל מותר לקוצצו עד דטעין קבא:

גמרא ברכות דף ל''ד ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן אֵלּוּ בְּרָכוֹת שֶׁאָדָם שׁוֹחֶה בָהֵן. בְּאָבוֹת תְּחִלָּה וָסוֹף. בְּהוֹדָאָה תְּחִלָּה וָסוֹף. וְאִם בָּא לָשׁוּחַ בְּסוֹף כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. וּבִתְחִלַּת כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה מְלַמְּדִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁחֶה. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא הֶדְיוֹט כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ כֹּהֵן גָּדוֹל בְּסוֹף כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. וְהַמֶּלֶךְ תְּחִלַּת כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה וְסוֹף כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. אָמַר רִבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי לְדִידִי מְפַרְשָׁא לִי מִינֵיהּ דְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הֶדְיוֹט כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. כֹּהֵן גָּדוֹל תְּחִלַּת כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה הַמֶּלֶךְ כֵּיוָן שֶׁכָּרַע שׁוּב אֵינוֹ זוֹקֵף שֶׁנֶּאֱמַר (מ''א ח') וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח ה' מִכְּרוֹעַ עַל בִּרְכָּיו. תָּנוּ רַבָּנָן קִידָה עַל אַפַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר (שם א') וַתִּקּוֹד בַּת שֶׁבַע אַפּיִם אַרְצָה כְּרִיעָה עַל בִּרְכַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר (שם א') מִכְּרוֹעַ עַל בִּרְכָּיו הִשְׁתַּחֲוָאָה זוּ פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ל''ז) הֲבֹא נָבֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲווֹת לְךָ אָרְצָה. אָמַר רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא חֲזֵינָא לְהוּ לְאַבַּיֵּי וְרָבָא דְמַצְלוּ אַצְלוּיֵי. תָּנֵי חָדָא הַכּוֹרֵעַ בְּהוֹדָאָה הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח. וְתַנְיָא אִידָךְ הֲרֵי זֶה מְגוּנֶה. לָא קַשְׁיָא הָא בַתְּחִלָּה הָא לִבְסוֹף. רָבָא כָּרַע בְּהוֹדָאָה תְּחִלָּה וְסוֹף. אַמְרֵי לֵיהּ רַבָּנָן אֲמָאי קָא עָבִיד מָר הָכִי. אָמַר לְהוּ חֲזֵינָא לְרַב נַחְמָן דְּכָרַע. וְחֲזֵינָא לֵיהּ לְרַב שֵׁשַׁת דְקָא עָבַד הָכִי. וְהָתַּנְיָא הַכּוֹרֵעַ בְּהוֹדָאָה הֲרֵי זֶה מְגוּנֶה הַהִיא בְּהוֹדָאָה שֶׁבְּהַלֵּל. וְהָתַּנְיָא הַכּוֹרֵעַ בְּהוֹדָאָה וּבְהוֹדָאָה שֶׁל הַלֵּל הֲרֵי זֶה מְגוּנֶה. כִּי תַנְיָא הַהִיא בְּהוֹדָאָה דְבִרְכַּת הַמָּזּוֹן:

רש''י תחילה וסוף. במודים ולך נאה להודות: כ''ג בסוף כל ברכה. כל מה שהוא גדול ביותר צריך להכניע ולהשפיל עצמו: אינו זוקף. עד שיגמור: קם מלפני מזבח ה' מכרוע. רישיה דקרא ויהי ככלות שלמה להתפלל והדר קם מכרוע: ארצה. ל' משתטח משמע: דמצלוי אצלויי. כשנופלים על פניהם אין פושטין ידיהם ורגליהם אלא מטין על צידיהם: בתחלה. כורע: חזינא לר''נ דכרע. תחלה וסוף: בהודאה דהלל. הודו לה' כי טוב:

זוהר שלח דף קנ''ט ע''א

וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וְגוֹמֵר. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח (ישעיה מ''ב) כֹּה אָמַר הָאֵל יְיָ בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם. וְגוֹמֵר. כַּמָּה אִית לְהוּ לִבְנֵי נָשָׁא לְאִסְתַּכְּלָא בְּפוּלְחָנָא. דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא כַּמָּה אִית לְהוּ לְאִסְתַּכְּלָא בְמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא דְכָל מָאן דְּאִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא כְּאִילוּ מְקָרֵב כָּל קָרְבְּנִין דְּעַלְמָא לְקָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְלֹא עוֹד אֶלָּא דֻקְדְשָׁא בְרִיךְ הוּא מְכַפֵּר לֵיה עַל כָּל חוֹבוֹי וּמִתַּתְקְנִין לֵיה כַּמָּה כֻרְסְיָין לְעַלְמָא דְאָתֵי. (חסר) רִבִּי יְהוּדָה הֲוָה אָזִיל בְּאָרְחָא בַהֲדֵי רִבִּי אַבָּא שָׁאַל לֵיהּ אָמַר מִלָּה חַד בָּעֵינָא לְשָׁאֲלָה כֵיוָן דְּיָדַע קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא דְזַמִּין בַּר נָשׁ לְמֶחֱטֵי קָמֵי וּלְמִגְזַר עָלֵיהּ מִיתָה אֲמָאי בָרָא לֵיהּ דְהָא אוֹרַיְיתָא הֲוָה תְרֵי אַלְפִין שְׁנִין עַד לָא אִבְרֵי עַלְמָא וּכְתִיב בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא (במדבר יט) אָדָם כִּי יָמוּת בָּאֹהֶל (שם כז) אִישׁ כִּי יָמוּת. וַיָּמָת וַיְחִי פְלוֹנִי וַיָּמָת. מַאי קָבָעֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְבָר נָשׁ בְהָאי עַלְמָא דַאֲפִילוּ אִי אִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילֵי יְמוּת וְאִי לָא אִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא יְמוּת כֹּלָא בְחָד אָרְחָא בַר פְּרִישׁוּתָא דְהַהוּא עַלְמָא כְמָה דְאַתְּ אָמֵר. (קהלת ט) כַּטּוֹב כַּחוֹטֵא. אָמַר לֵיהּ אוֹרְחוֹי דְמָארָךְ וְגִזְרֵי דְמָארָךְ מַה לָךְ לְמִטְרַח בְּהוּ מַה דְאִית לָךְ רְשׁוּ לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא שָׁאִיל וּדְלֵית לָךְ רְשׁוּ לְמִנְדַּע כְּתִיב (שם ה) אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ דְאָרְחוֹי דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְסִטְרִין גְּנִיזִין עִלָּאִין דְּהוּא סָתִים וְגָנִיז לֵית לָן לְשָׁאֲלָא. אָמַר לֵיהּ אִי הָכִי הָא אוֹרַיְיתָא כֹלָא סָתִים וְגָנִיז דְּהָא הִיא שְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה הֲוֵי וּמָאן דְּמִתְעַסֵק בְּאוֹרַיְיתָא כְּאִלּוּ אִתְעַסָק בִּשְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא וְאִי הָכִי לֵית לָן לְשָׁאֲלָא וּלְאִסְתַּכְּלָא. אָמַר לֵיהּ אוֹרַיְיתָא כֹּלָא סָתִים וְגַלְיָיא וּשְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא סָתִים וְגַלְיָיא וּכְתִיב (דברים כא) הַנִּסְתָרוֹת לַיְיָ אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלוֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ הַנִגְלוֹת לָנוּ דְאִית רְשׁוּ לְשָׁאֲלָא וּלְעַיְינָא וּלְאִסְתַּכְּלָא בְהוּ וּלְמִנְדַּע בְּהוּ. אֲבָל הַנִּסְתָּרוֹת לַיְיָ אֱלֹהֵינוּ דִילֵיהּ אִינוּן וְלֵיהּ אִתְחַזְיָין דְּמָאן יְכִיל לְמִנְדַּע וּלְאִתְדַּבְּקָא דַעְתּוֹי סְתִימָא. וְכָל שֶׁכֵּן לְמִשְׁאַל. תָּא חֲזֵי לֵית רְשׁוּ לִבְנֵי עַלְמָא לְמֵימָר מִלִּין סְתִימִין וּלְפָרְשָׁא לוֹן בַּר בּוּצִינָא קַדִּישָׁא רִבִּי שִׁמְעוֹן דְּהָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אִסְתְּכַם עַל יְדוֹי וּבְגִין דְּדָרָא דִילֵיהּ רְשִׁימָא הוּא לְעֵילָא וְתַתָּא וְעַל דָּא מִלִין אִתְמָרוּ בְּאִתְגַלְיָיא עַל יְדוֹי וְלָא יְהֵא דָרָא כְּדָרָא דָא דְאִיהוּ שַׁאֲרֵי בְגַוֵּיהּ עַד דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא:

תרגום הזוהר וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וְגוֹ': רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח (ישעיה מ''ב) כֹּה אָמַר הָאֵל ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם וְגוֹ'. כַּמָּה יֵשׁ לָהֶם לִבְנֵי הָאָדָם לְהִסְתַּכֵּל בַּעֲבוֹדַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כַּמָּה יֵשׁ לָהֶם לְהִסְתַּכֵּל בְּדִבְרֵי הַתּוֹרָה, שֶׁכָּל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, כְּאִלּוּ מַקְרִיב כָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְכַפֵּר לוֹ עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו, וּמְתַקְּנִים לוֹ כַּמָּה כִּסָּאוֹת לָעוֹלָם הַבָּא. רַבִּי יְהוּדָה הָיָה בַּדֶּרֶךְ עִם רַבִּי אַבָּא. שָׁאַל אוֹתוֹ, אָמַר, דָּבָר אֶחָד אֲנִי רוֹצֶה לִשְׁאוֹל, כֵּיוָן שֶׁיָּדַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהָאָדָם עָתִיד לַחֲטֹא לְפָנָיו וְשֶׁיִּגְזוֹר עָלָיו מִיתָה לָמָּה בְּרָאוֹ. וַהֲרֵי הַתּוֹרָה הָיְתָה שְׁנֵי אֲלָפִים שָׁנָה קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, דְּהַיְנוּ לִפְנֵי חֶטְאוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְכָתוּב בָּהּ בַּתּוֹרָה (במדבר י''ט) אָדָם כִּי יָמוּת בָּאֹהֶל (במדבר כ''ז) אִישׁ כִּי יָמוּת. וַיָמָת. וַיְחִי פְּלוֹנִי וַיָּמָת. מַה רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִן הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁאֲפִלּוּ אִם עוֹסֵק בַּתּוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה יָמוּת, וְאִם אֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה יָמוּת, וְדֶרֶךְ אַחַת לְכֻלָּם, חוּץ מִמַּה שֶּׁהַחוֹטֵא נִפְרָשׁ מֵהָעוֹלָם הַהוּא. אֲבָל בָּעוֹלָם הַזֶּה כֻּלָּם שָׁוִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ט') כַּטּוֹב כַּחוֹטֵא. אָמַר לוֹ, דְּרָכָיו שֶׁל אֲדוֹנְךְ, וּגְזֵרוֹת שֶׁל אֲדוֹנְךְ, מַה לְּךְ לְהִתְיַגֵּעַ בָּהֶם. מַה שֶּׁיֵּשׁ לְךְ רְשׁוּת לָדַעַת וּלְהִסְתַּכֵּל, שְׁאָל, וּמַה שֶּׁאֵין לְךְ רְשׁוּת לָדַעַת, כָּתוּב (קהלת ה') אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךְ לְהַחֲטִיא אֶת בְּשָּׂרֶךְ. כִּי דְּרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנִסְתָּרָיו, סִתְרֵי עֶלְיוֹנִים, שֶׁהוּא סָתַם וְגָנַז, אֵין לָנוּ לִשְׁאוֹל. אָמַר לוֹ, אִם כֵּן הֲרֵי הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ סְתוּמָה וּגְנוּזָה, כִּי הִיא הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ הָעֶלְיוֹן, וּמִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה כְּאִלּוּ עוֹסֵק בִּשְׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ, וְאִם כֵּן אֵין לָנוּ לִשְׁאוֹל וּלְהִסְתַּכֵּל בַּתּוֹרָה. אָמַר לוֹ, הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ סְתוּמָה וּגְלוּיָה, וּשְׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ סָתוּם וְגָלוּי, וְכָתוּב, הַנִּסְתָּרוֹת לַה' אֱלֹקֵינוּ וְהַנִּגְלוֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ. הַנִּגְלוֹת לָנוּ, הַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ רְשׁוּת לִשְׁאוֹל וּלְהִתְבּוֹנֵן וּלְהִסְתַּכֵּל בָּהֶם וְלָדַעַת בָּהֶם. אֲבָל הַנִּסְתָּרוֹת לַה' אֱלֹקֵינוּ, שֶׁלּוֹ הֵם, וְלוֹ הֵם רְאוּיִם, כִּי מִי יָכוֹל לָדַעַת וּלְהַשִּׂיג דַּעְתּוֹ הַסְּתוּמָה, וְכָל שֶׁכֵּן לִשְׁאוֹל. בֹּא וּרְאֵה, אֵין רְשׁוּת לִבְנֵי הָעוֹלָם, לוֹמָר דְּבָרִים סְתוּמִים וּלְפָרְשָׁם, חוּץ מִן הַמָּאוֹר הַקָּדוֹשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִסְכִּים עַל יָדוֹ. וּמִשּׁוּם שֶׁהַדּוֹר שֶׁלּוֹ מְצוּיָן לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְעַל כֵּן נֶאֱמָרִים הַדְּבָרִים עַל יָדוֹ בַּגָּלוּי, וְלֹא יִהְיֶה דּוֹר כַּדּוֹר הַזֶּה שֶׁהוּא שׁוֹכֵן בְּתוֹכוֹ עַד שֶׁיָּבֹא הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק ח'

א. אֵין מְמַנִּין שְׁלִיחַ צִבּוּר אֶלָּא גָּדוֹל שֶׁבְּצִבּוּר בְּחָכְמָתוֹ וּבְמַעֲשָׂיו וְאִם הָיָה זָקֵן הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח בְּיוֹתֵר. וּמִשְׁתַּדְּלִין לִהְיוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר אָדָם שֶׁקוֹלוֹ עָרֵב וְרָגִיל לִקְרוֹת. וּמִי שֶׁלֹּא נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חָכָם גָּדוֹל לֹא יְהֵא שְׁלִיחַ צִבּוּר מִפְּנֵי כְבוֹד צִבּוּר אֲבָל פּוֹרֵס הוּא עַל שְׁמַע מִשֶּׁיָּבִיא שְׁתֵּי שַׂעֲרוֹת אַחַר שְׁלש עֶשְׂרֵה שָׁנִים: ב. וְכֵן הָעִלֵּג כְּגוֹן מִי שֶׁקּוֹרֵא לְאַלְפִין עַיְינִין אוֹ לְעַיְינִין אַלְפִין וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא אֶת הָאוֹתִיּוֹת כְּתִקּוּנָן אֵין מְמַנִּין אוֹתוֹ שְׁלִיחַ צִבּוּר. וְהָרַב מְמַנֶּה אֶחָד מִתַּלְמִידָיו לְהִתְפַּלֵּל לְפָנָיו בַּצִבּוּר. הַסוּמָא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע וְנַעֲשֶׂה שְׁלִיחַ צִבּוּר. אֲבָל מִי שֶׁכְּתֵּפָיו מְגוּלוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע אֵינוֹ נַעֲשֶׂה שְׁלִיחַ צִבּוּר לַתְּפִלָּה עַד שֶׁיִּהְיֶה מְעוּטָף:

מוסר

משערי תשובה לר''י דף ט' ע''א

כָּל אִישׁ וְאִישׁ בְּיוֹם צַר לוֹ יִתֵּן לִבּוֹ לְהָבִין לְהִתְעַנּוֹת עִם הַתְּשׁוּבָה וְהַתְּפִלָּה כְּמוֹ שֶׁהַצִבּוּר חַיָּיבִים לָצוּם וּלְהִתְעַנּוֹת בְּעֵת צָרָתָם כַּאֲשֶׁר תִּקְּנוּ חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וְזֶה צוֹם נִבְחַר וְיוֹם רָצוֹן וְכַאֲשֶׁר יָבֹא מוּסַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל הָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא זָךְ וְיָשָׁר יִהְיֶה לְנִסָּיוֹן וּלְהַגְדִּיל שְׂכָרוֹ לְעוֹלָם הַבָּא כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח) לְמַעַן עַנּוֹתְךָ וּלְמַעַן נַסּוֹתֶךָ לְהֵטִיבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה פִּשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו בְּעֵת צָרָתוֹ וְחִפֵּשׂ וְחִקֵּר וְלֹא מָצָא חֵטְא בְּיָדוֹ הֵן הֵן יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה וּמֵעִנְיַן הַדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר זָכַרְנוּ הַתְּשׁוּבָה בְּיוֹם הַמָּוֶת בִּרְאוֹת הַחוֹטֵא כִּי כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה וְאָבְדָה תִקְוָתוֹ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי יא) בְּמוֹת אָדָם רָשָׁע תֹּאבַד תִּקְוָה וְהוּא מִתְוַדֶה בָּעֵת הַהִיא וְשָׁב אֶל ה' בְּלֵב שָׁלֵם וְגַם הַתְּשׁוּבָה הַהִיא מוֹעִילָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָה מַשֶׂגֶת לִתְשׁוּבַת הַשָּׁב הֵן בְּעוֹדֶנּוּ חַי וְהוּא בְּכֹחוֹ:

שלח יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) לְמַטֵּ֣ה יִשָּׂשכָ֔ר יִגְאָ֖ל בֶּן-יוֹסֵֽף: לְשִׁבְטָא דְיִשָׂשׂכָר יִגְאָל בַּר יוֹסֵף: (ח) לְמַטֵּ֥ה אֶפְרָ֖יִם הוֹשֵׁ֥עַ בִּן-נֽוּן: לְשִׁבְטָא דְאֶפְרַיִם הוֹשֵׁעַ בַּר נוּן: (ט) לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֔ן פַּלְטִ֖י בֶּן-רָפֽוּא: לְשִׁבְטָא דְבִנְיָמִן פַּלְטִי בַּר רָפוּא: (י) לְמַטֵּ֣ה זְבוּלֻ֔ן גַּדִּיאֵ֖ל בֶּן-סוֹדִֽי: לְשִׁבְטָא דִזְבוּלֻן גַדִיאֵל בַּר סוֹדִי:

נביאים - יהושע - פרק ב

(ז) וְהָאֲנָשִׁ֗ים רָדְפ֤וּ אַֽחֲרֵיהֶם֙ דֶּ֣רֶךְ הַיַּרְדֵּ֔ן עַ֖ל הַֽמַּעְבְּר֑וֹת וְהַשַּׁ֣עַר סָגָ֔רוּ אַחֲרֵ֕י כַּאֲשֶׁ֛ר יָצְא֥וּ הָרֹדְפִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם: וְגֻבְרַיָּא רְדָפוּ בַּתְרֵיהוֹן אוֹרַח יַרְדְּנָא יַת מְגִיזָתָא וְתַרְעָא אֲחַדוּ בָּתַר דִּנְפַקוּ רָדְפַיָּא בָּתְרֵיהוֹן :

רש''י על המעברות . מקום מעבר המים , שהיו סבורים שחזרו לאחוריהם אל ערבות מואב , והירדן מפסיק בינתים : והשער סגרו . השוערים :

(ח) וְהֵ֖מָּה טֶ֣רֶם יִשְׁכָּב֑וּן וְהִ֛יא עָלְתָ֥ה עֲלֵיהֶ֖ם עַל-הַגָּֽג: וְאִינּוּן עַד לָא שְׁכִיבוּ וְהִיא סְלֵיקַת לִוָתְהוֹן לְאִגָרָא : (ט) וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל-הָ֣אֲנָשִׁ֔ים יָדַ֕עְתִּי כִּֽי-נָתַ֧ן יְהוָ֛ה לָכֶ֖ם אֶת-הָאָ֑רֶץ וְכִֽי-נָפְלָ֤ה אֵֽימַתְכֶם֙ עָלֵ֔ינוּ וְכִ֥י נָמֹ֛גוּ כָּל-יֹשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ מִפְּנֵיכֶֽם: וַאֲמָרַת לְגוּבְרַיָּא יָדַעְנָא אֲרֵי יְהַב יְיָ לְכוֹן יַת אַרְעָא וַאֲרֵי נְפַלַת אֵימַתְכוֹן עֲלַנָא וַאֲרֵי אִתְּבַרוּ כָּל יָתְבֵי אַרְעָא מִן קֳדָמֵיִכוֹן : (י) כִּ֣י שָׁמַ֗עְנוּ אֵ֠ת אֲשֶׁר-הוֹבִ֨ישׁ יְהוָ֜ה אֶת-מֵ֤י יַם-סוּף֙ מִפְּנֵיכֶ֔ם בְּצֵאתְכֶ֖ם מִמִּצְרָ֑יִם וַאֲשֶׁ֣ר עֲשִׂיתֶ֡ם לִשְׁנֵי֩ מַלְכֵ֨י הָאֱמֹרִ֜י אֲשֶׁ֨ר בְּעֵ֤בֶר הַיַּרְדֵּן֙ לְסִיחֹ֣ן וּלְע֔וֹג אֲשֶׁ֥ר הֶחֱרַמְתֶּ֖ם אוֹתָֽם: אֲרֵי שְׁמַעְנָא יַת דְיַבֵּשׁ יְיָ יָת מֵי יַמָּא דְּסוּף מִן קֳדָמֵיכוֹן בְּמִפַּקְכוֹן מִמִּצְרַיִם וְדִי עַבֲדְתּוּן לִתְרֵין מַלְכֵי אֱמוֹרָאָה דִּי בְּעִבְרָא דְּיַרְדְּנָא לְסִיחוֹן וּלְעוֹג דִּי גְמַרְתּוּן יַתְהוֹן :

כתובים - תהילים - פרק מב

(ה) אֵ֤לֶּה אֶזְכְּרָ֨ה | וְאֶשְׁפְּכָ֬ה עָלַ֨י | נַפְשִׁ֗י כִּ֤י אֶֽעֱבֹ֨ר | בַּסָּךְ֮ אֶדַּדֵּ֗ם עַד-בֵּ֥ית אֱלֹ֫הִ֥ים בְּקוֹל-רִנָּ֥ה וְתוֹדָ֗ה הָמ֥וֹן חוֹגֵֽג: אִלֵין נִיסַיָא אֲנָא דְכִיר וְאֵשׁוֹד עַל רַעֲיוֹנֵי נַפְשִׁי כַּד אַעֲבַר טְלָלָא בִּלְחוֹדִי אֶתְחַיֵל בְמַשְׁרְיָן דְצַדִיקֵי עַד בֵּית מוּקְדָשָׁא דַיְיָ בְּקָל בָּעוּתָא וְתוּשְׁבַּחְתָּא אִתְרְגוּשֵׁת עַמְמִין דְאָתְיָן לְמֵחַג לִירוּשְׁלֶם :

רש''י אלה אזכרה . כי אעבור בסך . פשוויי''אה בלע''ז , את זאת אני זוכרת ונפשי משתפכת בזכרי עליית הרגלים שהייתי עוברת בגדודי בני אדם ומדדה עמהם עד בית אלהים . סך ל' חשבון סך בני אדם , ד''א סך לשון סכך וסוכה כלומר בעגלת צב שהיו מחופות כמין סוכה ושמן בלשון אגדה סקפסטאות ואסקופיטי : אדדם . אדדה עמהם כמו מדדים עגלים וסייחים והאשה מדדה את בנה ותיבה זו משמשת כשתי תיבות , אדדה עמהם אטוויי''אמוץ שנבל''א בלע''ז , ומנחם חברו לשון ידידות כמו נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה , ודונש פתר אדדם לשון דממה וכן דום לה' והתחולל לו ופתרון אדדם אאלם ואחריש עד אבא בית אלהים ברנה כמו אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי וכמו ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו ודם הוא שורש בתיבה : אדדם . אדדה עמהם כמו ולא יכלו דברו לשלום ( בראשית ל''ז ) דבר עמו בשלום : המון חוגג . שהיו הולכים לחוג , ועל ככה יסד הפייט ( בשחרית פ' שקלים ביוצר של אלה אזכרה ע''ש ) עוצם המון חוגג ושוטף כנהר , ומ''א ל' יוני שקורין לבריכ' מים חוגגין :

(ו) מַה-תִּשְׁתּ֬וֹחֲחִ֨י | נַפְשִׁי֮ וַתֶּהֱמִ֪י עָ֫לָ֥י הוֹחִ֣ילִי לֵֽ֭אלֹהִים כִּי-ע֥וֹד אוֹדֶ֗נּוּ יְשׁוּע֥וֹת פָּנָֽיו: מַה תִתְמַכְּכִין נַפְשִׁי וְתִרְגְשִׁי עֲלַי אוֹרִיכִי לֵאלָהָא אֲרוּם תּוּב אֲשַׁבְּחִנֵיהּ בְּפוּרְקָנָא דְמִן קֳדָמוֹי :

רש''י תשתוחחי . לשון כי שחה לעפר נפשנו ( לקמן מ''ד ) ושח כשהוא מדבר על מתפעל התי''ו חולקת את אותיו' שרשי התיבה כדרך כל תיבה שיסודה שי''ן בתחלת' . הוחילי . המתיני וצפי לגאולה :

(ז) אֱֽלֹהַ֗י עָלַי֮ נַפְשִׁ֪י תִשְׁתּ֫וֹחָ֥ח עַל-כֵּ֗ן אֶ֭זְכָּרְךָ מֵאֶ֣רֶץ יַרְדֵּ֑ן וְ֝חֶרְמוֹנִ֗ים מֵהַ֥ר מִצְעָֽר: אֱלָהִי עֲלַי נַפְשִׁי תִּתְמַכַּךְ בְּגִין כֵּן יִדְכְּרוּנָךְ יָתְבֵי לְהַלְאָה בַּאֲרַע יַרְדְנָא וְיָתְבֵי טוּרֵי חֶרְמוֹנֵי וְעַמָא דְקַבִּילוּ אוֹרַיְיתָא בְּטוּרָא דְסִינַי דְמַכִּיךְ וּזְעִיר :

רש''י אזכרך מארץ ירדן . ממה שעשית לנו בירדן והרי חרמון אחר כל הכעס שהכעסנוך בשטי' , הובשת לנו את הירדן : מהר מצער . מהר סיני שהוא צעיר לשאר ההרים אחר שהכעסנוך בו במעשה העגל סלחת לעונינו והלכת עמנו , כל אלה אני זוכר' שמנעת מלהטיב לי וגזרותיך מתחדשות עלי זו אחר זו :

(ח) תְּהֽוֹם-אֶל-תְּה֣וֹם ק֭וֹרֵא לְק֣וֹל צִנּוֹרֶ֑יךָ כָּֽל-מִשְׁבָּרֶ֥יךָ וְ֝גַלֶּ֗יךָ עָלַ֥י עָבָֽרוּ: תְּהוֹמָא עִלָאָה לִתְהוֹמָא אַרְעָאָה קָרֵי לְקָל זִלְחֵי מַרְזְבָיִךְ הֵיכְנָא כּוּלְהוֹן מִתְבְּרָיִךְ וְגַלְלָיִךְ עֲלַי עָבָרוּ בִּזְמַן דְנַפְקָנָא מִמִצְרָיִם :

רש''י תהום אל תהום קורא . צרה קוראה לחברתה : לקול צנוריך . טישקנאל''ש בלע''ז , המקלחים עלי פורענות כמים שוטפים עד כי כל משבריך וגליך עלי עברו , משבריך לשון גלי ים על שהיה גליו עולים למעלה ומשתברים ונופלים :

משנה פסחים פרק ג

א. אֵלּוּ עוֹבְרִין בַּפֶּסַח, כֻּתָּח הַבַּבְלִי, וְשֵׁכָר הַמָּדִי, וְחֹמֶץ הָאֲדוֹמִי, וְזִיתוֹם הַמִּצְרִי, וְזוֹמָן שֶׁל צַבָּעִים, וַעֲמִלָן שֶׁל טַבָּחִים, וְקוֹלָן שֶׁל סוֹפְרִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא מִמִּין דָּגָן, הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בַּפֶּסַח. הֲרֵי אֵלּוּ בְאַזְהָרָה, וְאֵין בָּהֶן מִשּׁוּם כָּרֵת:

ברטנורה   (א) אלו עוברין. אלו מתבערים מן העולם. דאף על גב דאין עוברים עליהם על בל יראה מדרבנן מיהא צריכי ביעור דהכי תנן לקמן שיאור ישרף ואף על גב דהאוכלו פטור: כותח הבבלי. עשוי מפת מעופש וחלב. ורגילים לטבל בו את המאכל: שכר המדי. שכר שהיו עושין במדי מחטים או שעורים שרויים במים: וחומץ האדומי. חומץ שעשוי בארץ אדום שנותנים שעורים [ביין] ומשהין אותם שם כדי שיחמיצו: וזיתום המצרי. תלתא שערי ותלתא קורטמי הוא כרכום מדברי ונקרא בערבי קרטום ותלתא מלחא ועושין אותו לרפואה. עד כאן חמץ הראוי לאכילה על ידי תערובת. מכאן ואילך חמץ נוקשה בעיניה: וזומן של צבעים. מים שנותנין בהם סובים ומשתמשים בהם הצבעים למלאכתן: ועמילן של טבחים. [פת] שעושין מקמח תבואה שלא הביאה שליש בישולה, ומכסים בה את הקדרה לשאוב את הזוהמא: וקולן של סופרים. עפר הרחיים מגבילין אותן במים וסופרים מדבקים בו ניירותיהם: רבי אליעזר. מוסיף, דאילו תנא קמא לית ליה אלא חמץ דגן גמור על ידי תערובת או חמץ נוקשה בעיניה, ור' אליעזר מוסיף אף תכשיטי נשים שהן חמץ נוקשה על ידי תערובת סממנים אחרים. ובגמרא פריך, תכשיטי נשים סלקא דעתך, אלא אימא אף טפולי נשים, סולת שנשים טופלות ומחברות על בשרן עם סממנין אחרים להשיר את השיער או להלבין ולעדן את בשר. ואין הלכה כר' אליעזר: כל שהוא מין דגן. מחמשת המינין, ומעורבין בהם מים, דאי אין בהם מים אלא מי פירות, קיימא לן דמי פירות אין מחמיצין: הרי אלו באזהרה. אם אכלן עובר בלאו: ואין בהם כרת. דעל חמץ גמור ענוש כרת, ואינו ענוש כרת על התערובת, אבל לוקה על אכילתו אם אכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת פרס אבל אם לא אכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת פרס אינו לוקה מן התורה, מיהו איסורא מיהא איכא, דחמץ דפסח אוסר בתערובתו בכל שהוא:

ב. בָּצֵק שֶׁבְּסִדְקֵי עֲרֵבָה, אִם יֵשׁ כַּזַּיִת בְּמָקוֹם אֶחָד, חַיָּב לְבָעֵר. וְאִם לֹא, בָּטֵל בְּמִעוּטוֹ. וְכֵן לְעִנְיַן הַטֻּמְאָה, אִם מַקְפִּיד עָלָיו, חוֹצֵץ. וְאִם רוֹצֶה בְקִיּוּמוֹ, הֲרֵי הוּא כָעֲרֵבָה. בָּצֵק הַחֵרֵשׁ, אִם יֵשׁ כַּיּוֹצֵא בוֹ שֶׁהֶחְמִיץ, הֲרֵי זֶה אָסוּר:

ברטנורה   (ב) בצק שבסדקי עריבה. ועשוי לחזק שבריה וסדקיה. אם יש כזית במקום אחד חייב לבער. פחות מכאן בטל במיעוטו. ואם אינו עשוי לחזק, אפילו פחות מכזית חייב לבער, לפי שאינו מבטלו שם ואפשר שימלך ויטלנו משם: וכן לענין הטומאה. אם נגע שרץ בהאי בצק בפסח שאיסורו חושבו, אם יש בו כזית חוצץ בפני הטומאה ולא הוי כעריבה ולא נחתא לה טומאה לעריבה. ובפחות מכזית, אם אינו מקפיד עליו בטל לגבי עריבה והוי כאילו נגע השרץ בעריבה עצמה והיא טמאה: אם מקפיד עליו חוצץ. הכי קאמר, ובשאר ימות השנה שאין איסורו חושבו, אין הדבר תלוי בשיעור אם יש בו כזית אם לאו, אלא בקפידא תליא מילתא, אם הקפיד עליו ועתיד ליטלו משם, חוצץ בפני הטומאה בין יש בו כזית בין אין בו כזית ולא נחתא טומאה לעריבה. ואם לא הקפיד עליו ורוצה בקיומו אפילו יש בו כמה זיתים הרי הוא כעריבה, וכשנוגע השרץ בבצק הוי כאילו נגע בעריבה ממש: בצק החרש. שמכין עליו ביד ואינו משמיע קול ודומה לחרש שקורין לו ואינו משיב. פירוש אחר, בצק החרס, שהוא קשה כחרס ואינו ניכר אם החמיץ: אם יש כיוצא בו שהחמיץ. אם יש עיסה אחרת שנילושה בשעה שזו נילושה וכבר החמיצה, אסור. ואם אין שם כיוצא בו, הוי שיעורה כדי שיהלך אדם מיל בהליכה בינונית, ושיעור זה כזמן שני חומשי שעה:

ג. כֵּיצַד מַפְרִישִׁין חַלָּה בְטֻמְאָה בְּיוֹם טוֹב, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֹא תִקְרָא לָהּ שֵׁם, עַד שֶׁתֵּאָפֶה. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, תַּטִּיל בַּצוֹנֵן. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא זֶה הוּא חָמֵץ שֶׁמֻּזְהָרִים עָלָיו בְּבַל יֵרָאֶה וּבְבַל יִמָּצֵא, אֶלָּא מַפְרְשַׁתָּה וּמַנִּיחַתָּה עַד הָעֶרֶב, וְאִם הֶחֱמִיצָה, הֶחֱמִיצָה:

ברטנורה   (ג) חלה בטומאה. שנטמאת העיסה ושוב אין החלה הניטלת ממנה ראויה לאכילת כהן, כיצד מפרישין אותה ביום טוב של פסח, הרי אין יכול לאפותה בפסח מאחר שאינה ראויה לאכילה ולשהותה ולשורפה בערב אי אפשר שמא תחמיץ, ולהאכילה לכלבים אי אפשר שאין מבערין קדשים ביום טוב: ר' אליעזר אומר לא יקרא לה שם חלה עד שתאפה. דאכתי כל חדא וחדא חזיא ליה, דמכל חדא וחדא מפריש פורתא, ולאחר אפייתה אם רצה יפריש חלה שלימה על הכל, דקסבר ר' אליעזר הרודה מן התנור ונותן לסל, הסל מצרפן לחלה: לא זהו חמץ שמוזהרים עליו. דלאו דיליה הוא לאחר שקרא עליה שם, וקרא כתיב (שמות יג) לא יראה לך, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, וזה אינו שלך ולא של חברך דאכתי לא מטא ליד כהן. ור' אליעזר סבר הואיל אי בעי מתשיל עלה הויא הקדש בטעות ואינו הקדש וחזיא ליה לאכילה, נמצא דשלו הוא וחמץ של ישראל הוא. ור' יהושע סבר לא אמרינן הואיל והלכה כר' אליעזר:

ד. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שָׁלשׁ נָשִׁים לָשׁוֹת כְּאַחַת וְאוֹפוֹת בְּתַנּוּר אֶחָד, זוֹ אַחַר זוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שָׁלשׁ נָשִׁים עוֹסְקוֹת בַּבָּצֵק, אַחַת לָשָׁה וְאַחַת עוֹרֶכֶת וְאַחַת אוֹפָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא כָל הַנָּשִׁים וְלֹא כָל הָעֵצִים וְלֹא כָל הַתַּנּוּרִים שָׁוִין. זֶה הַכְּלָל, תָּפַח, תִּלְטוֹשׁ בְּצוֹנֵן:

ברטנורה   (ד) שלש נשים לשות כאחת. כל אחת תנור מלא, ואין כאן חימוץ, אע''פ [שהאחת] ממתנת עד שיאפו השתים: וחכמים אומרים. אין להקל כל כך שיהו לשות כאחת, אלא שלש נשים עוסקות כל אחת בבצק שלה: אחת לשה. האחרונה לשה כשחברתה האמצעית מקטפת, והשלישית שלשה תחילה אופה שלה: לא כל הנשים. ר' עקיבא אמילתיה דרבן גמליאל קא מהדר ואמר שאין ראוי לעשות כדבריו, לפי שיש נשים עצלניות ומחמיצות אם שוהות כל כך ויש תנור שאינו חם מהר ויש עצים שאין נבערים מהר, אלא כדברי חכמים ראוי לעשות לעסוק תמיד בבצק, שכל זמן שעוסקין בבצק אינו בא לידי חימוץ. וכן הלכה: זה הכלל תפח. הבצק שבידה שרואה שרוצה לתפוח: תלטוש. ידה במים צוננין ותקטפנה ותצטנן:

ה. שֵׂאוּר, יִשָּׂרֵף, וְהָאוֹכְלוֹ פָּטוּר. סִדּוּק, יִשָּׂרֵף, וְהָאוֹכְלוֹ חַיָּב כָּרֵת. אֵיזֶהוּ שֵׂאוּר, כְּקַרְנֵי חֲגָבִים. סִדּוּק, שֶׁנִּתְעָרְבוּ סְדָקָיו זֶה בָזֶה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה הָאוֹכְלוֹ חַיָּב כָּרֵת. וְאֵיזֶהוּ שֵׂאוּר, כָּל שֶׁהִכְסִיפוּ פָנָיו כְּאָדָם שֶׁעָמְדוּ שַׂעֲרוֹתָיו:

ברטנורה   (ה) שיאור. שלא החמיץ כל צרכו: [סידוק. דרך הבצק כשמחמיץ נעשה סדקים סדקים: כקרני חגבים. סדק לכאן וסדק לכאן. זה וזה האוכלו חייב כרת. דקרני חגבים נמי הוא סדוק. ואיזהו שיאור שפטור, זה שאין בו שום סידוק אבל הכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו מתוך פחד [שפניו מכסיפין]. והלכה כחכמים:

ו. אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, מְבַעֲרִים אֶת הַכֹּל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בִּזְמַנָּן. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, תְּרוּמָה מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת וְחֻלִּין בִּזְמַנָּן:

ברטנורה   (ו) מבערים את הכל. בין חולין בין תרומה. חוץ מכדי אכילתו לשבת: תרומה מלפני השבת. שאין יכול להאכילה לא לזרים ולא לבהמה ולהשהותה אי אפשר. אבל חולין אין צריך לבער אלא בזמנו שיכול למצוא להם אוכלים הרבה. והלכה כר' אליעזר ברבי צדוק:

ז. הַהוֹלֵךְ לִשְׁחוֹט אֶת פִּסְחוֹ, וְלָמוּל אֶת בְּנוֹ, וְלֶאֱכוֹל סְעוּדַת אֵרוּסִין בְּבֵית חָמִיו וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָמֵץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, אִם יָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְבַעֵר וְלַחֲזוֹר לְמִצְוָתוֹ, יַחֲזוֹר וִיבַעֵר. וְאִם לָאו, מְבַטְּלוֹ בְלִבּוֹ. לְהַצִיל מִן הַנָּכְרִים, וּמִן הַנָּהָר, וּמִן הַלִּסְטִים, וּמִן הַדְּלֵקָה, וּמִן הַמַּפֹּלֶת, יְבַטֵּל בְּלִבּוֹ. וְלִשְׁבּוֹת שְׁבִיתַת הָרְשׁוּת, יַחֲזוֹר מִיָּד:

ברטנורה   (ז) ההולך. בארבעה עשר קאי: אם יכול. שיש שהות ביום: להציל מן הגייס. את ישראל הנרדפים: יבטל בלבו. ולא יחזור ואפילו יש שהות, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי: ולשבות שביתת הרשות. שהיה הולך להחשיך על התחום ולקנות שביתה להלך משם והלאה אלפים אמה לדבר הרשות יחזור מיד. אבל לקנות שביתת מצוה כגון שצריך לילך למחר לבית האבל או לבית המשתה, היינו כהולך לשחוט את פסחו:

ח. וְכֵן מִי שֶׁיָּצָא מִירוּשָׁלַיִם וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ בְּשַׂר קדֶשׁ, אִם עָבַר צוֹפִים, שׂוֹרְפוֹ בִמְקוֹמוֹ. וְאִם לָאו, חוֹזֵר וְשוֹרְפוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה. וְעַד כַּמָּה הֵן חוֹזְרִין, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, זֶה וָזֶה בְּכַבֵּיצָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, זֶה וָזֶה בְכַזַּיִת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְשַׂר קדֶשׁ בְּכַזַּיִת, וְחָמֵץ בְּכַבֵּיצָה:

ברטנורה   (ח) שיש בידו בשר קודש. שנפסל ביוצא. שחומת ירושלים היא מחיצה לקדשים [קלים]: אם עבר צופים. שם מקום שמשם רואים בית המקדש: שורפו במקומו. ולא הטריחוהו לחזור: ואם לאו חוזר ושורפו. דכתיב (ויקרא ו) בקודש לא תאכל באש תשרף במקום אכילתו שריפתו: זה וזה. חמץ דאמרינן לעיל ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו וכו', ובשר קודש שעמו: כביצה. אבל בפחות, חמץ מבטלו בלבו, ובשר קודש שורפו במקומו, וסבר רבי מאיר חזרתו כטומאתו, מה טומאת אוכלין כביצה שאין אוכלין בכביצה שאין אוכל מטמא בפחות מכביצה, כך אינו חוזר על פחות מכביצה: ר' יהודה אומר זה וזה בכזית. סבר חזרתו כאיסורו, מה איסורו בכזית, שעל כזית חמץ או בשר קודש חייב, כך על כזית חוזר: בשר קודש. משום חומרא דקדשים חוזר אף על כזית, חמץ דחולין אינו חוזר אלא על כביצה. והלכה כחכמים:

גמרא פסחים דף מ''ט ע''א

לֶאֱכוֹל סְעוּדַת אֵירוּסִין. תַּנְיָא רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כָּל סְעוּדָה שֶׁאֵינָה שֶׁל מִצְוָה אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשָׁאי לֵיהָנוֹת מִמֶּנָּה. כְּגוֹן מָאי אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כְּגוֹן בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל וּבַת תַּלְמִיד חָכָם לְעַם הָאָרֶץ. דְּאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל אֵין זִיווּגָן עוֹלֶה יָפֶה מָאי הִיא אָמַר רַב חַסְדָּא אוֹ אַלְמָנָה אוֹ גְרוּשָׁה אוֹ זֶרַע אֵין לָהּ. בְּמַתְנִיתָא תָנָא קוֹבְרָהּ אוֹ קוֹבְרָתוֹ אוֹ מְבִיאָתוֹ לִידֵי עֲנִיּוּת. אֵינִי וְהָא אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְעַשֵּׁר יִדָּבֵק בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן כָּל שֶׁכֵּן שֶׁתּוֹרָה וּכְהוּנָה מְעַשְּׁרָתָן. לָא קַשְׁיָא הָא בְּתַלְמִיד חָכָם הָא בְּעַם הָאָרֶץ. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ נָסִיב כַּהַנְתָּא חָלַשׁ אָמַר לָא נִיחָא לֵיהּ לְאַהֲרֹן דְּאִדָּבֵק בְּזַרְעֵיהּ דַּהֲוֵי לֵיהּ חַתְנָא כִּי אֲנָא. רַב אִידִי בַר אָבִין נָסִיב כַּהַנְתָּא נָפְקוּ מִינֵיהּ תְּרֵי בְנֵי סְמִיכֵי רַב שֵׁשַׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי וְרַב יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְרַב אִידִי. אָמַר רַב פַּפָּא אִי לָא נָסִיבְנָא כַּהַנְתָּא לָא אִיעְתָּרִית. אָמַר רַב כַּהֲנָא אִי לָא נָסִיבְנָא כַּהַנְתָּא לָא גַלָּאי. אָמְרוּ לֵיה וְהָא לִמְקוֹם תּוֹרָה גָלִיתָ לָא גַלָּאי כִּדְגָלוּ אִינְשֵׁי. אָמַר רִבִּי יִצְחָק כָּל הַנֶהֱנֶה מִסְעוּדַת הָרְשׁוּת לְסוֹף גּוֹלֶה שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ו') וְאוֹכְלִים כָּרִים מִצֹאן וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק. וּכְתִיב (שם) לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גּוֹלִים. תָּנוּ רַבָּנָן כָּל תַּלְמִיד חָכָם הַמַּרְבֶּה סְעוּדָתוֹ בְכָל מָקוֹם. סוֹף מַחֲרִיב אֶת בֵּיתוֹ. וּמְאַלְמֵן אֶת אִשְׁתּוֹ וּמְיַיתֵּם אֶת גּוֹזָלָיו וְתַלְמוּדוֹ מִשְׁתַּכֵּחַ מִמֶּנּוּ. וּמַחֲלוֹקוֹת רַבּוֹת בָּאוֹת עָלָיו. וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים. וּמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם וְשֵׁם רַבּוֹ וְשֵׁם אָבִיו. וְגוֹרֵם שֵׁם רַע לוֹ וּלְבָנָיו וְלִבְנֵי בָנָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. מָאי הִיא אָמַר אַבַּיֵּי קָרוּ לֵיהּ בַּר מֵחִים תַּנּוּרֵי. רָבָא אָמַר בַּר מְרַקִיד בֵּי כּוּבֵי. רַב פַּפָּא אָמַר בַּר מְלָחִיךְ פִּינְכֵי. רַב שְׁמַעְיָה אָמַר בַּר מָךְ רָבַע. תָּנוּ רַבָּנָן לְעוֹלָם יִמְכּוֹר אָדָם כָּל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְיִשָּׂא בַת תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאִם מֵת אוֹ גוֹלֶה מוּבְטָח לוֹ שֶׁבָּנָיו תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. וְאַל יִשָּׂא בַת עַם הָאָרֶץ שֶׁאִם מֵת אוֹ גוֹלֶה בָנָיו עַמֵּי הָאָרֶץ. תָּנוּ רַבָּנָן לְעוֹלָם יִמְכּוֹר אָדָם כָּל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְיִשָּׂא בַת תַּלְמִיד חָכָם. וְיַשִּׂיא בִתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם. מָשָׁל לְעִנְבֵי הַגֶּפֶן בְּעִנְבֵי הַגֶּפֶן דָבָר נָאֶה וּמִתְקַבֵּל:

רש''י בת כהן. צריכה להנשא לכהנים ולא לפגום משפחתו ולהנשא לישראל: אין זווגם עולה יפה. במזל טוב: מאי היא. מה עולה בידן: או אלמנה או גרושה או זרע אין לה. כדכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר וסמיך ליה ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה וגו': או קוברה. בלא זמן: ת''ח. הוא שבח לו אבל עם הארץ ואינו כהן גנאי הוא לו לאהרן ונענשים: לא גלאי. רב כהנא גלה מבבל לא''י כדאמר בהגוזל ומאכיל: לא גלאי כדגלו אינשי. שאר תלמידים יוצאין מדעתן ואני יצאתי על כרחי מחמת מרדין ואימת מלכות: ומאלמן את אשתו. שמבקש למודו וא''א לו וגולה למזונות והרי אשתו כאלמנות חיות: גוזליו. יתומיו: ותלמודו משתכח. שאינו עסוק לחזור עליו: ומחלוקות רבות באות עליו. מחמת ששכח תלמודו או הקפו' שמקיף מחנונים לסעודותיו: קרו ליה. לבנו: בר מרקיד בי כובי. כדרך הליצנים שמשחקין ומרקדין בחנויו' להשקותן בשכרן: מלחיך פינכי. לוחך קערות: מך רבע. מקפל לבושו ורובץ וישן כך דרך המשתכרין שאינו מספיק לילך לביתו ולשכב על מטתו אלא מקפל לבושו תחתיו וישן: מך. כמו בר חמרא מוך שקך וגני:

זוהר שלח דף קס''א ע''א

וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּח יְיָ. רִבִּי אַחָא וְרִבִּי יוֹסֵי אַמְרֵי זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל מֵעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה דְעַלְמָא. דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְהוּ וְאִתְבְּנֵי בְהוּ וְאִתְפָּאֵר בְּהוּ דְהָא עַלְמָא לָא אִבְרֵי אֶלָּא בְגִינֵיהוֹן דְיִשְׂרָאֵל דְּיִשְׁתַּדְּלוּן בְּאוֹרַיְיתָא בְגִין דְּחָד בְּחָד אִתְקַשְׁרָן וְיִשְׂרָאֵל לְתַתָּא בְּהָאי עַלְמָא אִינוּן קִיּוּמָא דִילֵיהּ וְקִיּוּמָא דְכָל שְׁאַר עַמִּין אֵימָתַי בִזְמַן דְּעַבְדֵי רְעוּתָא דְמָארֵיהוֹן. תָּא חֲזֵי כַד בָּרָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא בַר נָשׁ בְּעַלְמָא אַתְקִין לֵיהּ כְּגוֹוָנָא עִלָּאָה (יַקִּירָא) וְיָהַב לֵיהּ חֵילֵיהּ וְתוּקְפֵיהּ בְּאֶמְצָעִיתָא דְגוּפָא דְתַמָּן שַׁרְיָא לִבָּא דְהוּא תוּקְפָא (וּמְזוֹנָא) דְכָל גוּפָא וּמִתַּמָּן אִתְזָן כָּל גּוּפָא (וְכָל אִינוּן שַׁיְיפֵי דְגוּפָא מִתַּמָּן אִתְזָנוּ). וְהָא לִבָּא אָחִיד (דקס''א ע''ב) וְאַתְקַף בְּאָתָר עִלָּאָה דִלְעֵילָא דְאִיהוּ מוֹחָא דְרֵישָׁא דְשָׁאֲרֵי לְעֵילָא (וְאָחִיד בֵּיהּ) וְדָא אִתְקְשָׁר בְּדָא וּבְגוֹוָנָא דְדָא אַתְקִין קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא עַלְמָא וְעָבַד חָד גּוּפָא וְאַתְקִין שַׁיְיפֵי דְגוּפָא סַחֲרָנֵיהּ דְלִבָּא וְלִבָּא שָׁאֲרֵי בְּאֶמְצָעִיתָא דְכָל גּוּפָא וְכָל אִנוּן שַׁיְיפִין אִתְזָנוּ מֵהַהוּא לִבָּא דְהוּא תוּקְפָא דְכֹלָא וְכֹלָא בֵיה תַּלְיָין וְהַהוּא לִבָּא אִתְקְשָׁר וְאִתְאֲחָד בְּמוֹחָא עִלָּאָה דְשַׁרְיָא לְעֵילָא תָּא חֲזֵי כַּד בְּרָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא עַלְמָא אַשְׁרֵי (ס''א אַסְדַּר) לְיַמָּא דְאוֹקִיָינוֹס דְּאַסְחַר כָּל יִשּׁוּבָא דְעַלְמָא וִישׁוּבָא דְכָל שַׁבְעִין אוּמִין כֹּלָא אַסְחַר לִירוּשָׁלַם. וִירוּשָׁלַםִ בְּאֶמְצָעִיתָא דְכָל יִשּׁוּבָא שַׁרְיָא וְהִיא אַסְחַר לְהַר הַבַּיִת וְהַר הַבַּיִת אַסְחַר לַעֲזָרוֹת דְּיִשְׂרָאֵל וְאִינוּן עֲזָרוֹת סָחֲרָן לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית דְּתַמָּן סַנְהֶדְרֵי גְדוֹלָה יַתְבִין וְתָנֵינָן לֵית יְשִׁיבָה בַעֲזָרָה אֶלָּא לְמַלְכֵי בֵית דָּוִד בִּלְחוֹדַיְיהוּ וְלִשְׁכַּת הַגָּזִית אַסְחַר לַמִּזְבֵּחַ וְהַמִּזְבֵּחַ אַסְחַר לְבֵית הָאוּלָם וְהָאוּלָם לַהֵיכָל וְהַהֵיכָל לְבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים דְּתַמָּן שְׁכִינָה שַׁרְיָא וְכַפּוֹרֶת וּכְרוּבִים וַאֲרוֹן וְהָכָא הוּא לִבָּא דְכָל אַרְעָא וְעַלְמָא וּמֵהָכָא אִתְזָנוּ כָּל אִינוּן אַתְרֵי דִיְשׁוּבָא דְאִינוּן שַׁיְיפֵי דְגוּפָא. וְלִבָּא דָא אַתְזָן מִמּוֹחָא דְרֵישָׁא וְאִתְאֲחִיד דָא בְדָא הָדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ט''ו) מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְיָ:

תרגום הזוהר וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ ה' (במדבר י''ד). רַבִּי אֲחָא וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמְרִים, אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל מִכָּל הָעַמִּים שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָצָה בָּהֶם, וְקָרָא שְׁמוֹ בָּהֶם, וְהִתְפָּאֵר בָּהֶם, כִּי הָעוֹלָם לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל שֶׁיַּעֲסְקוּ בַּתּוֹרָה, מִשּׁוּם שֶׁאֶחָד בְּאֶחָד מִתְקַשֵּׁר, דְּהַיְנוּ ז''א וּמַלְכוּת, וְיִשְׂרָאֵל לְמַטָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה הֵם הַקִּיּוּם שֶׁלּוֹ, שֶׁעַל יְדֵי מַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים מַעֲלִים מ''ן לְזִוּוּגָם. וְהֵם קִיּוּם כָּל שְׁאָר הָעַמִּים, דְּהַיְנוּ שֶׁבִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל מִתְקַיְּמִים. מָתַי זֶה. הַיְנוּ בַּזְּמָן שֶׁעוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל אֲדוֹנָם. בֹּא וּרְאֵה כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם בָּעוֹלָם, תִּקֵּן אוֹתוֹ כְּעֵין שֶׁל מַעְלָה, וְנָתַן כֹּחוֹ וְתוֹקְפּוֹ בְּאֶמְצַע גּוּפוֹ, שֶׁשָּׁם שׁוֹרֶה הַלֵּב, שֶׁהוּא תּוֹקֶף כָּל הַגּוּף, וּמִשָּׁם נִזּוֹן כָּל הַגּוּף, וְהַלֵּב מִתְאָחֵז וּמִתְחַזֵּק בְּמָקוֹם עֶלְיוֹן שֶׁלְּמַעְלָה, שֶׁהוּא בַּמֹּחַ שֶׁבָּרֹאשׁ הַשּׁוֹרֶה לְמַעְלָה, וְזֶה נִקְשָׁר בָּזֶה. וּבְאוֹפֶן זֶה הִתְקִין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם. וַעֲשָׂאוֹ גּוּף אֶחָד וְהִתְקִין אֵבָרֵי הַגּוּף מִסָּבִיב הַלֵּב, וְהַלֵּב שׁוֹרֶה בְּאֶמְצַע כָּל הַגּוּף, וְכָל הָאֵבָרִים נִזּוֹנִים מֵהַלֵּב הַהוּא שֶׁהוּא הַתּוֹקֶף שֶׁל כֻּלָּם, וְהַכֹּל תְּלוּיִים בּוֹ, וְהַלֵּב הַהוּא מִתְקַשֵּׁר וּמִתְאָחֵד בְּמֹחַ עֶלְיוֹן הַשּׁוֹרֶה לְמַעְלָה. בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, הִשְׁרָה אֶת יָם הָאוֹקְיָנוּס הַמַּקִּיף כָּל יִשּׁוּב הָעוֹלָם. וְהַיִּשּׁוּב שֶׁל כָּל שִׁבְעִים אוּמוֹת מַקִּיף אֶת יְרוּשָׁלַיִם. וִירוּשָׁלַיִם שׁוֹרֶה בְּאֶמְצַע כָּל הַיִּשּׁוּב. וְהִיא מַקֶּפֶת אֶת הַר הַבַּיִת. וְהַר הַבַּיִת מַקִּיף אֶת עֲזָרוֹת יִשְׂרָאֵל. וְהָעֲזָרוֹת מַקִּיפוֹת אֶת לִשְׁכַּת הַגָּזִית, כְּלוֹמָר מִבְּחִינַת הַחֲשִׁיבוּת, שֶׁשָּׁם יוֹשְׁבִים סַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה. וְלָמַדְנוּ, אֵין יְשִׁיבָה בָּעֲזָרָה אֶלָּא לְמַלְכֵי בֵּית דָּוִד בִּלְבָד. וְעִם כָּל זֶה הֵם מַקִּיפִים אֶת לִשְׁכַּת הַגָּזִית שֶׁשָּׁם מוֹשָׁב הַסַּנְהֶדְרִין. וְחוֹשֵׁב כָּאן ז' בְּחִינוֹת, זוֹ חֲשׁוּבָה מִזּוֹ, כְּנֶגֶד שֶׁבַע סְפִירוֹת. וְלִשְׁכַּת הַגָּזִית מַקִּיפָה אֶת הַמִּזְבֵּחַ. וְהַמִּזְבֵּחַ מַקִּיף אֶת בֵּית הָאוּלָם. וְהָאוּלָם אֶת הָהֵיכָל, וְהָהֵיכָל אֶת בֵּית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים, שֶׁשָּׁם שׁוֹרֶה הַשְּׁכִינָה וְהַכַּפּוֹרֶת וְהַכְּרוּבִים וְהָאָרוֹן. וְכָאן הוּא הַלֵּב שֶׁל כָּל הָאָרֶץ וְהָעוֹלָם. וּמִכָּאן נִזּוֹנִים כָּל מְקוֹמוֹת הַיִּשּׁוּב שֶׁהֵם אֵבָרִים שֶׁל הַגּוּף הַזֶּה, דְּהַיְנוּ שֶׁל הָעוֹלָם. וְהַלֵּב הַזֶּה, שֶׁהִיא הַשְּׁכִינָה וְכוּ', נִזּוֹן מֵהַמֹּחַ שֶׁבָּרֹאשׁ, שֶׁהוּא מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת. וּמִתְאַחֲדִים זֶה בָּזֶה. זֶה שֶׁכָּתוּב (שמות ט''ו) מָכוֹן לְשִׁבְתְּךְ פָּעַלְתָּ ה'.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק ט'

א. סֵדֶר תְּפִלּוֹת הַצִבּוּר כַּךְ הוּא. בְּשַׁחַר כָּל הָעָם יוֹשְׁבִים וּשְׁלִיחַ צִבּוּר יוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּיבָה וְעוֹמֵד בְּאֶמְצַע הָעָם. וּמַתְחִיל וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וְכָל הָעָם עוֹנִין אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא בְּכָל כֹּחָן. וְעוֹנִין אָמֵן בְּסוֹף הַקַּדִישׁ וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר בָּרְכוּ אֶת ה' הַמְּבוֹרָךְ וְהֵם עוֹנִין בָּרוּךְ ה' הַמְּבוֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד. וּמַתְחִיל וּפוֹרֵס עַל שְׁמַע בְּקוֹל רָם וְהֵם עוֹנִין אָמֵן אַחַר כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה וְהַיּוֹדֵעַ לְבָרֵךְ וְלִקְרוֹת עִמּוֹ קוֹרֵא עַד שֶׁמְּבָרֵךְ גָּאַל יִשְׂרָאֵל: ב. וְהַכֹּל עוֹמְדִין מִיַּד וּמִתְפַּלְלִין בְּלַחַשׁ וּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל עוֹמֵד וְשׁוֹתֵק עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּלַחַשׁ עִם שְׁאַר הָעָם. וְכָל מִי שֶׁיִּגְמוֹר תְּפִלָּתוֹ עִם הַצִבּוּר יַפְסִיעַ שָׁלשׁ פְּסִיעוֹת לַאֲחוֹרָיו. וְיַעֲמוֹד בְּמָקוֹם שֶׁהִגִּיעַ אֵלָיו בְּעֵת שֶׁיִּפְסַע:

מוסר

משערי תשובה לר''י דף ט' ע''ד

כַּאֲשֶׁר יָבֹאוּ יְמֵי הַזִּקְנָה וְהִגִּיעוּ יְמֵי הַשֵׂיבָה וְיִכְלֶה כֹּחוֹ וְיִמָּעֵט וְיִשַּׁח יִצְרוֹ. גַּם יִזְּכוֹר קִצוֹ כִּי קָרוֹב הוּא וְיָבִין לְאַחֲרִיתוֹ וְיָשׁוֹב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ וַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ חוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה בְּבֹא יְמֵי הַזִּקְנָה יִכְפַּל עוֹנְשׁוֹ וְרַבָּה מַשְׂטֵמָה עָלָיו. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שְׁלֹשָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָן דַּל גֵּאֶה. וְעָשִׁיר מְכַחֵשׁ. וְזָקֵן מְנָאֵף. וְנֶאֱמַר (הושע ז) אָכְלוּ זָרִים כֹחוֹ וְהוּא לֹא יָדַע. גַם שֵׂיבָה זָרְקָה בוֹ וְהוּא לֹא יָדַע. וּמִן הַתֵּימָה וְהַפְּלִיאָה כִּי יַעֲמוֹד הָאָדָם בַּחֲצִי יָמָיו וְרוֹאֶה כִּי הַיָּמִים הוֹלְכִים וְדַלִּים וְיָחֵל הֲרִיסוּת הַבִנְיָן. וְיֶחְסַר הַמֶּזֶג בְּטִבְעוֹ. וְתֵרָאֶה בוֹ הַיְבֵשׁוּת כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קג) יָמַי כְּצֵל נָטוּי וַאֲנִי כָּעֵשֶׂב אִיבָשׁ. אֵיךְ טָח מֵרְאוֹת עֵינָיו. מֵהַשְׂכִּיל לְבָבוֹ. וְלֹא יִרְאֶה כִי נוֹסֵעַ הוּא אֶל הַמָּקוֹם מְקוֹם בֵּית עוֹלָמוֹ הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ יוֹמָם וָלַיְלָה. וְיֵשׁ אֲנָשִׁים רַבִּים יִמְּנַע מֵהֶם אוֹר הַתְּשׁוּבָה. כִּי הֵם זַכָּאִים וּטְהוֹרִים בְּעֵינֵיהֶם. וְלֹא יִתְעַשְׁתוּ עַל תִּקּוּן מַעֲשֵׂיהֶם. כִּי יִדְמוּ שֶׁהֵם מְתוּקָנִים וְהֵם חַטָּאִים לַשֵּׁם מְאֹד הֲלֹא כָתוּב (קהלת ז) כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טוֹב וְלֹא יֶחֱטָא. וְהָאֲנָשִׁים הָהֶם מֵאֲשֶׁר הֵם בֹזִים לְדִבְרֵי עֲוֹנוֹת וְלֹא יַרְגִישׁוּ וְלֹא יָבִינוּ לָמוֹ. אוֹ הוֹדַע אֲלֵיהֶם חַטָּאתָם וְנִשְׁכַּח מִלִבָם אַחֲרֵי כֵן. וְהִנָּם כְּמוֹ הַחוֹלֶה שֶׁאֵינוֹ מַרְגִישׁ בְּחוֹלְיוֹ וְלֹא יַחֲשׁוֹב עַל הָרְפוּאָה. וְיִכְבַּד חָלְיוֹ תָמִיד עַד אֲשֶׁר לֹא יוּכַל לְהֵרָפֵא וּפְעָמִים תִּהְיֶה נְסַבָּה לָזֹאת מִקּוֹצֶר בִּינָתָם כִּי לֹא יָבֹאוּ לִדְרוֹשׁ אֱלֹהִים וְדַעַת דְּרָכָיו לֹא יֶחְפְּצוּן. עַל כֵּן לֹא יִשְׁקוֹד עַל דַּלְתוֹת חֲכָמִים וְתַלְמִידֵיהֶם כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טו) לֹא יֶאֱהַב לֵץ הוֹכַח לוֹ אֶל חֲכָמִים לֹא יֵלֵךְ:

שלח יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) לְמַטֵּ֥ה יוֹסֵ֖ף לְמַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה גַּדִּ֖י בֶּן-סוּסִֽי: לְשִׁבְטָא דְיוֹסֵף לְשִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה גַדִי בַּר סוּסִי: (יב) לְמַטֵּ֣ה דָ֔ן עַמִּיאֵ֖ל בֶּן-גְּמַלִּֽי: לְשִׁבְטָא דְדָן עַמִיאֵל בַּר גְמַלִי: (יג) לְמַטֵּ֣ה אָשֵׁ֔ר סְת֖וּר בֶּן-מִֽיכָאֵֽל: לְשִׁבְטָא דְאָשֵׁר סְתוּר בַּר מִיכָאֵל: (יד) לְמַטֵּ֣ה נַפְתָּלִ֔י נַחְבִּ֖י בֶּן-וָפְסִֽי: לְשִׁבְטָא דְנַפְתָּלִי נַחְבִּי בַּר וָפְסִי: (טו) לְמַטֵּ֣ה גָ֔ד גְּאוּאֵ֖ל בֶּן-מָכִֽי: לְשִׁבְטָּא דְגָד גְאוּאֵל בַּר מָכִי:

נביאים - יהושע - פרק ב

(יא) וַנִּשְׁמַע֙ וַיִּמַּ֣ס לְבָבֵ֔נוּ וְלֹא-קָ֨מָה ע֥וֹד ר֛וּחַ בְּאִ֖ישׁ מִפְּנֵיכֶ֑ם כִּ֚י יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם ה֤וּא אֱלֹהִים֙ בַּשָּׁמַ֣יִם מִמַּ֔עַל וְעַל-הָאָ֖רֶץ מִתָּֽחַת: וּשְׁמַעְנָא וְאִתְמְסִי לִבָּנָא וְלָא אִשְׁתְּאַרַת עוֹד רוּחָא בֶּאֱנָשׁ מִן קֳדָמֵיכוֹן אֲרֵי יְיָ אֱלָהֲכוֹן הוּא אֱלָהָא דִשְׁכִנְתֵּיהּ בִּשְׁמַיָּא מִלְּעֵילָא וְשַׁלִּיט עַל אַרְעָא מִלְּרַע :

רש''י ולא קמה עוד רוח באיש . אפילו לשכב עם אשה , אמרו אין לך כל שר ונגיד שלא בא אל רחב הזונה , ובת עשר שנים היתה כשיצאו ישראל ממצרים , וזנתה כל ארבעים שנה ( זבחים קטז ב ) :

(יב) וְעַתָּ֗ה הִשָּֽׁבְעוּ-נָ֥א לִי֙ בַּֽיהוָ֔ה כִּי-עָשִׂ֥יתִי עִמָּכֶ֖ם חָ֑סֶד וַעֲשִׂיתֶ֨ם גַּם-אַתֶּ֜ם עִם-בֵּ֤ית אָבִי֙ חֶ֔סֶד וּנְתַתֶּ֥ם לִ֖י א֥וֹת אֱמֶֽת: וּכְעַן קַיְּימוּ כְעַן לִי בְּמֵימְרָא דַיְיָ אֲרֵי עֲבַדִית עִמְּכוֹן טִיבוּ וְתַעְבְּדוּן אַף אַתּוּן עִם בֵית אַבָּא טִיבוּ וְתִתְּנוּן לִי אָת דִּקְשׁוֹט :

רש''י אות אמת . שתעשו כשתבאו ותכבשו את העיר , שתכירו האות ותחיוני :

(יג) וְהַחֲיִתֶ֞ם אֶת-אָבִ֣י וְאֶת-אִמִּ֗י וְאֶת-אַחַי֙ וְאֶת-(אחותי) אַחְיוֹתַ֔י וְאֵ֖ת כָּל-אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֑ם וְהִצַּלְתֶּ֥ם אֶת-נַפְשֹׁתֵ֖ינוּ מִמָּֽוֶת: וְתֵיחוֹן יַת אַבָּא וְיַת אִמָּא וְיַת אַחַי וְיַת אֲחָתַי וְיַת כָּל דִלְהוֹן וּתְשֵׁיזְבוּן יַת נַפְשָׁתָנָא מִמּוֹתָא : (יד) וַיֹּ֧אמְרוּ לָ֣הּ הָאֲנָשִׁ֗ים נַפְשֵׁ֤נוּ תַחְתֵּיכֶם֙ לָמ֔וּת אִ֚ם לֹ֣א תַגִּ֔ידוּ אֶת-דְּבָרֵ֖נוּ זֶ֑ה וְהָיָ֗ה בְּתֵת-יְהוָ֥ה לָ֙נוּ֙ אֶת-הָאָ֔רֶץ וְעָשִׂ֥ינוּ עִמָּ֖ךְ חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת: וַאֲמָרוּ לָהּ גֻּבְרַיָּא נַפְשָׁנָא מְסִירִין חֲלַף נַפְשָׁתְכוֹן לְמֵימַת אִם לָא תְחַווּן יַת פִּתְגָמָנָא דֵין וִיהֵי כַּד יִתֵּן יְיָ לָנָא יַת אַרְעָא וְנַעֲבֵיד עִמָּךְ טִיבוּ וּקְשׁוֹט : (טו) וַתּוֹרִדֵ֥ם בַּחֶ֖בֶל בְּעַ֣ד הַֽחַלּ֑וֹן כִּ֤י בֵיתָהּ֙ בְּקִ֣יר הַֽחוֹמָ֔ה וּבַֽחוֹמָ֖ה הִ֥יא יוֹשָֽׁבֶת: (ס) וְשַׁלְשְׁלִתְנוּן בַאֲטוּנָא מִן חֲרַכָּא אֲרֵי בֵּיתַהּ בְּכּוֹתֵל שׁוּרָא וּבְשׁוּרָא הִיא יָתְבָה :

רש''י ותורידם בחבל בעד החלון . באותו חבל וחלון היו הנואפים עולין אליה . אמרה : רבונו של עולם , באלו חטאתי באלו תמחול לי ( זבחים שם ) :

כתובים - תהילים - פרק עג

(ו) לָ֭כֵן עֲנָקַ֣תְמוֹ גַאֲוָ֑ה יַעֲטָף-שִׁ֝֗ית חָמָ֥ס לָֽמוֹ: לְכַךְ כֵּן עֲטַרְתִּנוּן גֵיוְתָנוּתָא כְּלִילָא דִמְשַׁוְיָן בְּרֵישֵׁיהוֹן הִיא מִן חֲטוֹף דִילְהוֹן :

רש''י לכן ענקתמו גאוה . בעבור זה שאין יסורין באין עליהם העניקתם הגאוה לעלות על צוארם גסות הרוח : יעטף שית חמס למו . החמס שעושין עושה אותם שמנים ועוטף את שתותיה' ועגבותיהם בעובי שומן ובשר :

(ז) יָ֭צָא מֵחֵ֣לֶב עֵינֵ֑מוֹ עָ֝בְר֗וּ מַשְׂכִּיּ֥וֹת לֵבָֽב: שְׁנָא מִן שׁוּמְנָא פַּרְצוּפֵיהוֹן עֲבַרוּ חוֹטְבֵיהוֹן חֲפוּרַת לִבָּא :

רש''י יצא מחלב עינימו . עיניהם בולטות מרוב שומן כל אדם כחוש עיניו משוקעות . עברו משכיות לבב . יותר ממה שלבם מייחל ומצפה באה להם תאותם עברו בהם בהשגת ידם את תאות לבם :

(ח) יָמִ֤יקוּ | וִידַבְּר֣וּ בְרָ֣ע עֹ֑שֶׁק מִמָּר֥וֹם יְדַבֵּֽרוּ: יִתְמַקְמְקוּן מִן פִּטְמָא וִימַלְלוּן לְאַבְאָשָׁא וְלִטְלוּמָא מִן רוּם לִבְהוֹן יְמַלְלוּן :

רש''י ימיקו . את רעיהם : וידברו ברע עושק . לעשוק אביונים : ממרום ידברו . כגון פרעה וסנחריב ונ''נ מי ה' אשר אשמע בקולו ( שמות ה' ) מי בכל אלהי הארצות ( ישעי' ל''ו ) אעלה על במתי עב ( שם י''ד ) וזהו שתו בשמים פיהם :

(ט) שַׁתּ֣וּ בַשָּׁמַ֣יִם פִּיהֶ֑ם וּ֝לְשׁוֹנָ֗ם תִּֽהֲלַ֥ךְ בָּאָֽרֶץ: שַׁוִיאוּ בְקַדִישֵׁי שְׁמַיָא פּוּמְהוֹן וְלִישָׁנְהוֹן מְצַלְהֲבָה בְּקַדִישֵׁי אַרְעָא : (י) לָכֵ֤ן | (ישיב) יָשׁ֣וּב עַמּ֣וֹ הֲלֹ֑ם וּמֵ֥י מָ֝לֵ֗א יִמָּ֥צוּ לָֽמוֹ: בְּכֵן תָּבוּ עַל עַמָיָא דַיָי לְאַלְקָיוּתְהוֹן וְיִמְחוֹנוּן בְּמַרְזוֹפִין וְדִמְעִין סַגִיעִין מָחֲתִין לְהוֹן :

רש''י לכן ישוב עמו הלום . לפי שעמו רואים דרך רשעים צלחה ישובו על דרך הרשעים ללכת בדרכיהם : הלום . כמו מי הביאך הלום ( שופטים י''ח ) הלום פה : ומי מלא ימצו למו . ומים של פלג המלא הם ד''ת הם נחשבים למו תמצית ומזלזלים בעיניהם :

משנה גיטין פרק ד

א. הַשׁוֹלֵחַ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְהִגִּיעַ בַּשָּׁלִיחַ, אוֹ שֶׁשָּׁלַח אַחֲרָיו שָׁלִיחַ וְאָמַר לוֹ, גֵּט שֶׁנָּתַתִּי לָךְ בָּטֵל הוּא, הֲרֵי זֶה בָּטֵל. קָדַם אֵצֶל אִשְׁתּוֹ אוֹ שֶׁשָּׁלַח אֶצְלָהּ שָׁלִיחַ וְאָמַר לָהּ גֵּט שֶׁשָּׁלַחְתִּי לִיךְ בָּטֵל הוּא, הֲרֵי זֶה בָּטֵל. אִם מִשֶּׁהִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ, שׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטְּלוֹ:

ברטנורה   (א) השולח. והגיע בשליח. שלא היה מתכוין לרדוף אחריו להשיגו, אלא שנשתהה השליח בדרך והיה לו לזה דרך לשם וראהו וביטל הגט, אפ''ה בטל, ולא אמרינן לצעורא בעלמא מכוין, שאם היה בדעתו לבטלו היה רודף אחריו: אינו יכול לבטלו. הא קמ''ל דאע''פ דחזינן ליה דמהדר עליה מעיקרא לבטוליה, לא אמרינן אגלאי מלתא למפרע דבטולי בטליה. והיכא דיהיב אינש גיטא לדביתהו לזמן או על תנאי, אי אמר לה הרי זה גיטך מעכשיו ולזמן פלוני או אם יתקיים תנאי פלוני, מכי מטי גיטה לידה לא מצי תו לבטליה, ותהיה מגורשת לאותו זמן או כשיתקיים התנאי. ואי לא אמר לה מעכשיו, אפילו לבתר דמטא גטה לידה מצי מבטל ליה:

ב. בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה עוֹשֶׂה בֵית דִּין בְּמָקוֹם אַחֵר וּמְבַטְּלוֹ. הִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן שֶׁלֹּא יְהוּ עוֹשִׂין כֵּן, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם. בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה מְשַׁנֶּה שְׁמוֹ וּשְׁמָהּ, שֵׁם עִירוֹ וְשֵׁם עִירָהּ. הִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן שֶׁיְּהֵא כוֹתֵב, אִישׁ פְּלוֹנִי וְכָל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לוֹ, אִשָּׁה פְלוֹנִית וְכָל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לָהּ, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם:

ברטנורה   (ב) בראשונה. לא היה מבטלו בפני האשה ולא בפני השליח, אלא במקום שהיה עומד היה מבטלו בפני שלשה: מפני תקון העולם. שהשליח שאינו יודע בדבר מוליכו לה והיא נישאת בו. ומכח תקנת ר''ג מלקין על מי שמבטל הגט או מוסר מודעא על הגט: בראשונה היה משנה שמו ושמה. כשהיו לו שני שמות, אחד כאן ואחד במדינת הים, היה מגרשה בשם הנוהג במקום כתיבת הגט, ולא היה מקפיד לכתוב את שניהם: מפני תיקון העולם. שלא יוציאו לעז על בניה מן השני, לומר לא גרשה בעלה שאין זה שמו. ואדם שהוחזק בשני שמות בשני מקומות, חד במקום הכתיבה וחד במקום הנתינה, אינה מגורשת עד שיכתוב שם של מקום הנתינה ושם של מקום הכתיבה עמו. אבל אם הוחזק בשני שמות במקום אחד וכתב אחד מן השמות, בדיעבד הגט כשר. מיהו לכתחילה צריך לכתוב שניהם. והיכא דשינה שמו או שמה בגט, אע''פ שכתב אח''כ וכל שם שיש לי, הגט בטל:

ג. אֵין אַלְמָנָה נִפְרַעַת מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. נִמְנְעוּ מִלְּהַשְׁבִּיעָהּ, הִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן שֶׁתְּהֵא נוֹדֶרֶת לַיְתוֹמִים כָּל מַה שֶּׁיִּרְצוּ, וְגוֹבָה כְתֻבָּתָהּ. הָעֵדִים חוֹתְמִים עַל הַגֵּט, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם. הִלֵּל הִתְקִין פְּרוֹזְבּוֹל מִפְּנֵּי תִקּוּן הָעוֹלָם:

ברטנורה   (ג) אין אלמנה נפרעת. כתובתה: מנכסי יתומים, אלא בשבועה. שלא נתקבלה כלום: נמנעו מלהשביעה. שמפני שהיא טורחת לפני היתומים מורה התירא לעצמה לישבע שלא לקחה כלום. ואע''פ שלקחה דבר מועט סבורה שבשכר טרחה נוטלתו ואינו מפרעון כתובתה. ולפיכך נמנעו מלהשביעה והיתה מפסדת כתובתה: התקין ר''ג שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו. כגון קונם מיני מזונות עלי אם נהניתי מכתובתי: וגובה כתובתה. ואם נשאת לאחר קודם שהדירוה היתומים על כתובתה, ואם ידירוה אחר שנשאת, שמא יפר לה בעלה, כיצד יעשו, משביעין אותה חוץ לב''ד שבועה דרבנן שאין ענשה מרובה, ונוטלת כתובתה אחר שנשאת. וכשבאת לגבות כתובתה קודם שתנשא לאחר, הרשות ביד היתומים, רצו משביעין אותה חוץ לב''ד, או מדירים אותה בב''ד: העדים חותמים על הגט מפני תקון העולם. אתרווייהו קאי, גבי אלמנה שתהא נודרת ליורשים כל מה שירצו, מפני תקון העולם, שיהיו הנשים נישאות לבעליהן ולא תדאגנה להפסיד כתובתן. וגבי עדים חותמים על הגט מפני תיקון העולם, דהואיל ועדי מסירה כרתי, שהעדים שנמסר הגט בפניהם לאשה הם עיקר הגירושין, לא היה צריך שיחתמו עדים בגט, אלא מפני תיקון העולם, דחיישינן שמא ימות אחד מן העדים שנמסר הגט בפניהם, ונמצא הגט שבידה בלא עדים כחספא בעלמא: הלל התקין פרוזבול. שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה (דברים ט''ו) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, עמד והתקין פרוזבול. וזה גופו של פרוזבול, מוסר אני לכם פלוני ופלוני דיינים. שכל חוב שיש לי אצל פלוני, שאגבנו כל זמן שארצה:

ד. עֶבֶד שֶׁנִּשְׁבָּה וּפְדָאוּהוּ, אִם לְשׁוּם עֶבֶד, יִשְׁתַּעְבֵּד. אִם לְשׁוּם בֶּן חוֹרִין, לֹא יִשְׁתַּעְבֵּד. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יִשְׁתַּעְבֵּד. עֶבֶד שֶׁעֲשָׂאוֹ רַבּוֹ אַפּוֹתִיקִי לַאֲחֵרִים וְשִׁחְרְרוֹ, שׁוּרַת הַדִּין אֵין הָעֶבֶד חַיָּב כְּלוּם. אֶלָּא מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם, כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין, וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל דָּמָיו. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֵינוֹ כוֹתֵב אֶלָּא מְשַׁחְרֵר:

ברטנורה   (ד) עבד שנשבה ופדאוהו. ישראלים אחרים לאחר שנתיאש רבו ממנו: אם לשום עבד ישתעבד. לרבו שני: לשום בן חורין לא ישתעבד. לא לרבו ראשון, ולא לרבו שני. לרבו שני לא, דהא לשום בן חורין פרקיה. לרבו ראשון לא, דלמא ממנעי ולא פרקי: רבן שמעון בן גמליאל אומר בין כך ובין כך ישתעבד. לרבו ראשון. שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומפיל עצמו לגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו: אפותיקי. פה תהא קאי. מזה תגבה חובך ולא ממקום אחר: ושחררו. רבו ראשון: שורת הדין אין העבד חייב כלום. לרבו שני. שהשחרור ששחררו רבו ראשון מפקיעו מידי שעבוד: אלא מפני תקון העולם. שמא ימצאנו רבו שני בשוק ויאמר לו עבדי אתה ויוציא לעז על בניו: כופין את רבו. שני, ועושהו בן חורין. וכותב לו העבד שט''ח על דמיו, כלומר כפי מה שהוא שוה לימכר בשוק, לא כפי החוב אם היה החוב יתר על דמיו: רשב''ג אמר אין העבד כותב. שטר חוב, שהוא אינו חייב כלום. אלא רבו ראשון שהזיק שעבודו של זה, הוא שצריך לשלם לו דמיו, שהמזיק שעבודו של חברו חייב. והלכה כרשב''ג:

ה. מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין, עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד. דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, תִּקַּנְתֶּם אֶת רַבּוֹ, וְאֶת עַצְמוֹ לֹא תִקַּנְתֶּם. לִשָּׂא שִׁפְחָה אִי אֶפְשָׁר, שֶׁכְּבָר חֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין. בַּת חוֹרִין אִי אֶפְשָׁר, שֶׁכְּבָר חֶצְיוֹ עֶבֶד. (יִבָּטֵל), וַהֲלֹא לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא לְפִרְיָה וְרִבְיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מה) לֹא תֹהוּ בְּרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ. אֶלָּא מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם, כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶן חוֹרִין, וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל חֲצִי דָמָיו. וְחָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי:

ברטנורה   (ה) מי שחציו עבד וחציו בן חורין. כגון עבד של ב' שותפים ושחררו אחד מהם. א''נ שקבל רבו ממנו חצי דמיו ושחרר חציו באותם הדמים: תקנתם את רבו. שאינו חסר כלום: לישא שפחה אינו יכול. מפני צד חירות שבו: בת חורין אינו יכול. מפני צד עבדות שבו: כופין את רבו ועושהו בן חורין. וה''ה אם היה עבד של מאה שותפין ואחד מהם שחררו, שכופין את כלם לשחררו:

ו. הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לַגּוֹי אוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ, יָצָא בֶן חוֹרִין. אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִין יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם. וְאֵין מַבְרִיחִין אֶת הַשְּׁבוּיִין, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מִפְּנֵי תַקָּנַת הַשְּׁבוּיִין. וְאֵין לוֹקְחִים סְפָרִים תְּפִלִּים וּמְזוּזוֹת מִן הַגּוֹיִם יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם:

ברטנורה   (ו) יצא בן חורין. אם ברח מן הנכרי, או שקנסו אותו ב''ד לפדותו מן הנכרים, כדאמרינן כופין אותו לפדותו ואחר שפדאו לא ישתעבד בו. וקנס חכמים הוא, לפי שהפקיעו מן המצות. וכן לחו''ל יצא לחירות לפי שהוציאו מא''י: מפני תקון העולם. שלא ימסרו הנכרים עצמן להרבות להביא שבויין כשרואין שמוכרין אותם ביותר מכדי דמיהם: ואין מבריחין את השבויין מפני תקון העולם. שמא יקצפו על השבויין העתידים לבא לידם ויתנום בשלשלאות וישימו בסד רגלם: רבן שמעון בן גמליאל אומר מפני תקנת השבויין. דלא חייש רשב''ג על העתידים לבא בשביה, אלא על אותם שהם שבויים עתה עמו. שאם אין שבוי אלא הוא יחידי, מבריחין אותו, ואין לחוש כאן מפני תקנת שבויים אחרים כשאין שבויים אחרים עמו. והלכה כרשב''ג:

ז. הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם שֵׁם רָע, לֹא יַחֲזִיר. מִשּׁוּם נֶדֶר, לֹא יַחֲזִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל נֶדֶר שֶׁיָּדְעוּ בוֹ רַבִּים, לֹא יַחֲזִיר. וְשֶׁלֹּא יָדְעוּ בוֹ רַבִּים, יַחֲזִיר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל נֶדֶר שֶׁצָרִיךְ חֲקִירַת חָכָם, לֹא יַחֲזִיר. וְשֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ חֲקִירַת חָכָם, יַחֲזִיר. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לֹא אָסְרוּ זֶה אֶלָּא מִפְּנֵי זֶה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה. מַעֲשֵׂה בְצַיְדָּן בְּאֶחָד שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ, קוֹנָם אִם אֵינִי מְגָרְשִׁיךְ, וְגֵרְשָׁהּ. וְהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים שֶׁיַּחֲזִירֶנָּה, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם:

ברטנורה   (ז) משום שם רע. שיצא עליה לעז זנות: משום נדר. שנדרה והוא אומר אי אפשי באשה נדרנית: לא יחזיר. ואפילו נמצאו הדברים שקר, או הנדר התירו חכם. שמא תלך ותנשא לאחר וימצא הלעז של זנות שקר, והנדר יתירנו חכם והיא לא תהיה פרוצה בנדרים, ויאמר אלו הייתי יודע שכן אפילו היו נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשה, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים. לפיכך אומרים לו הוי יודע שהמוציא את אשתו משום שם רע ומשום נדר לא יחזיר עולמית, ומתוך הדברים הללו הוא גומר ומגרש גירושין גמורים ולא מצי תו לקלקלה: ר' יהודה אומר כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר. רבי יהודה סבר דטעמא דאמור רבנן המוציא את אשתו משום שם רע ומשום נדר לא יחזיר, כדי שלא תהיינה בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים. ומש''ה קאמר דנדר שידעו בו רבים, עשרה מישראל או יותר איכא פריצותא טפי, וקנסוה ולא יחזיר. ושלא ידעו בו רבים ליכא פריצותא כולי האי ולא קנסוה: לא יחזיר. דר''מ סבר, טעמא משום קלקולא. הלכך נדר שאינו יכול להפר אבל חכם יכול להתיר, יכול הוא לקלקל את הגט לאחר שתנשא לאחר ויאמר אלו הייתי יודע שחכם יכול להתיר לא הייתי מגרשה: ושאינו צריך חקירת חכם. אלא הוא יכול להפר לא הוצרכו חכמים לאסור עליו מלהחזירה, לפי שאינו יכול לקלקלה ולומר אילו הייתי יודע כו', שהרי נדר פתוח הוא והיה לו להפר ולא הפר: לא אסרו זה. שצריך חקירת חכם, להחזיר: אלא מפני זה. שאינו צריך. דבצריך לא היה לנו לחוש לקלקולא לפי שאינו יכול לומר אילו הייתי יודע שחכם יכול להתירו לא הייתי מגרש, דאנן סהדי שאעפ''כ היה מגרש, שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב''ד בפני חכם לילך לבית דינו ולשאול על נדרה. אלא מפני נדר שאינו צריך חכם ובעל יכול להפר, אסרו את כולן, שלא יאמר אילו הייתי יודע שהייתי יכול להפר לא הייתי מגרשה: א''ר יוסי בר' יהודה כו'. בגמרא מפרש דחסורי מחסרא והכי קתני, במה דברים אמורים כשנדרה היא, אבל נדר הוא שיגרשנה וגרשה, יחזיר ולא חיישינן לקלקולא. ואמר ר' יוסי ברבי יהודה מעשה נמי בצידן באחד שאמר לאשתו קונם אם איני מגרשך, כלומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם איני מגרשך, וגירשה, והתירו לו חכמים שיחזירנה: מפני תקון העולם. כלומר שלא אמרו חכמים המגרש את אשתו משום נדר לא יחזירנה אלא מפני תקון העולם דחיישינן לקלקולא, והא לא שייך אלא משום נדר דידה, אבל כשנדר הוא שאין כאן משום תקון העולם, התירו להחזיר. והלכה כר''י:

ח. הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם אַיְלוֹנִית, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא יַחֲזִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יַחֲזִיר. נִשֵּׂאת לְאַחֵר וְהָיוּ לָהּ בָּנִים הֵימֶנּוּ, וְהִיא תוֹבַעַת כְּתֻבָּתָהּ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אוֹמְרִים לָהּ, שְׁתִיקוּתִיךְ יָפָה לִיךְ מִדִּבּוּרִיךְ:

ברטנורה   (ח) רבי יהודה אומר לא יחזיר. שמא תנשא ותלד ויאמר אילו הייתי יודע שכן, אפילו היו נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשך: וחכ''א יחזיר. שלא חיישינן לקלקולא. ובגמרא מפרש מאן חכמים, ר''מ, דאמר בעינן תנאי כפול. והכי במאי עסקינן דלא כפליה לתנאיה, שלא אמר לה הוי יודעת שמשום אילונית אני מוציאך, ואם אין את אילונית לא יהא גט, דהשתא הוי גט אפילו אינה אילונית: והיא תובעת כתובתה. שהאילונית אין לה כתובה. ועכשיו שנמצא שאינה אילונית, תובעת כתובתה: שתיקותיך יפה ליך מדבוריך. שיאמר אילו ידעתי שסופי ליתן לך כתובה לא גרשתיך, נמצא גט בטל ובניה ממזרים:

ט. הַמּוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ וְאֶת בָּנָיו לַגּוֹי, אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ, אֲבָל פּוֹדִין אֶת הַבָּנִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן. הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ לַגּוֹי וְחָזַר וּלְקָחָהּ מִמֶּנּוּ (יִשְׂרָאֵל), הַלּוֹקֵחַ מֵבִיא מִמֶּנּוּ בִכּוּרִים, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם:

ברטנורה   (ט) אין פודין אותו. והוא שרגיל בכך. כגון שמכר ושנה ושלש: לוקח ומביא ביכורים. בכל שנה צריך ליקח מהנכרי ביכורי פירותיה בדמים, ומביאן לירושלים: מפני תקון העולם. שלא יהא רגיל למכור קרקע בארץ ישראל לנכרים. ואם מכר יטרח לחזור ולפדות:

גמרא גיטין דף ל''ח ע''א

נִמְנְעוּ מִלְּהַשְׁבִּיעָה מָאי טַעְמָא אִילֵימָא מִשּׁוּם דְּרַב כַּהֲנָא. דְאָמַר רַב כָּהֲנָא וַאֲמָרֵי לָהּ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב מַעֲשֵׂה בְּאָדָם אֶחָד בִּשְׁנֵי בַּצוֹרֶת שֶׁהִפְקִיד דִינָר אֵצֶל אַלְמָנָה. וְהִנִּיחָתוֹ בְּכַד שֶׁל קֶמַח. וַאֲפָאָתוֹ בְּפַת. וּנְתָנָתוֹ לֶעָנִי לְיָמִים בָּא בַּעַל הַדִּינָר וְאָמַר לָהּ הֲבִי לִי דִינָרִי. אָמְרָה לֵיהּ יֶהֱנֶה סַם הַמָּוֶת בְּאֶחָד מִבָּנֶיהָ שֶׁל אוֹתָהּ אִשָּׁה אִם נֶהֱנֵתִי מִדִּינָרְךָ כְּלוּם. אָמְרוּ לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִין עַד שֶׁמֵּת אֶחָד מִבָּנֶיהָ. וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בְּדָבָר אָמְרוּ. וּמַה מִי שֶׁנִּשְׁבַע בֶּאֱמֶת כַּךְ הַנִּשְׁבַּע עַל שֶׁקֶר עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָּה. מָאי טַעְמָא אִיעַנְשָׁה דְאִישְׁתַּרְשִׁי לָהּ מְקוֹם דִּינָר. וּמָאי מִי שֶׁנִּשְׁבַּע בֶּאֱמֶת. כְּמִי שֶׁנִּשְׁבַּע בֶּאֱמֶת. אִי מִשּׁוּם הָא מָאי אִרְיָא אַלְמָנָה אֲפִילוּ גְרוּשָׁה נָמֵי. אַלָמָה אָמַר רִבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל לָא שָׁנוּ אֶלָּא אַלְמָנָה אֲבָל גְּרוּשָׁה מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ. אַלְמָנָה שַׁאנֵי דִבְּהַהִיא הֲנָאָה דְקָא טָרְחָא קָמֵי דְיַתְמֵי אַתְיָא לְאוֹרוּיֵי הַתֵּירָא. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רִבִּי יִרְמִיָה בַּר אַבָּא רַב וּשְׁמוּאֵל דַּאֲמָרֵי תַרְוַיְיהוּ לָא שָׁנוּ אֶלָּא בְּבֵית דִּין. אֲבָל חוּץ לְבֵית דִין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ. אֵינִי וְהָא רַב לָא מַגְבֵי כְּתוּבָה לְאַרְמַלְתָּא קַשְׁיָא. בְּסוּרָא מַתְנוּ הָכִי. בִּנְהַרדָעָה מַתְנוּ הָכִי אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל לָא שָׁנוּ אֶלָּא בְּבֵית דִּין. אֲבָל חוּץ לְבֵית דִּין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ. וְרַב אָמַר אֲפִילוּ חוּץ לְבֵית דִּין נָמֵי אֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ. רַב לְטַעְמֵיהּ דְרַב לָא מַגְבֵי כְּתוּבָה לְאַרְמַלְתָּא. וְלִיאַדְרָהּ וְלִיגְבְּיָיהּ. בִּשְׁנֵי דְרַב קִילֵי נִידְרֵי. הַהִיא דְּאָתָת לְקָמֵיהּ דְרַב הוּנָא אָמַר לָהּ מַה אֶעֱבֵיד לִיךְ דְּרַב לָא מַגְבִי כְּתוּבָה לְאַרְמַלְתָּא. אָמְרָה לֵיהּ מִידִי הוּא טַעְמָא אֶלָּא דִּילְמָא נָקִיטְנָא מִידִי מִכְּתוּבָתִי חַי ה' צְבָאוֹת אִם נֶהֱנֵיתִי מִכְּתוּבָתִי כְלוּם. אָמַר רַב הוּנָא מוֹדֶה רַב בְּקוֹפֶצֶת. הַהִיא דַאָתַאי לְקָמֵיהּ דְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר לָהּ מָאי אֶעֱבִיד לִיךְ דְּרַב לָא מַגְבֵי כְּתוּבָה לְאַרְמַלְתָּא. וְאַבָּא מָרִי לָא מַגְבֵי כְּתוּבָה לְאַרְמַלְתָּא. אָמְרָה לֵיהּ הַב לִי מְזוֹנֵי. אָמַר לָהּ מְזוֹנֵי נָמֵי לֵית לִיךְ. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל הַתּוֹבַעַת כְּתוּבָתָהּ בְּבֵית דִּין אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת. אָמְרָה לֵיהּ הַפְכוּהָ לְכוּרְסַיָה כְּבֵי תְּרֵי עֲבַדְתָּ לִי. הַפְכוּהָ לְכוּרְסַיָה וְתִרְצוּהָ. וַאֲפִילוּ הָכִי לָא אִיפְרַק מֵחוּלְשָׁא:

רש''י יהנה. יועיל להמיתו: דאשתרשי לה מקום דינר. נשתכרה בו עיסה כעובי הדינר שאם לא היה הדינר היתה נותנת עוד עיסה בככר: ומאי מי שנשבע באמת. הא לאו אמת הוא: כמי שנשבע באמת. דהא שוגגת היא ומפני שעונש שבועה מרובה נמנעו מלהשביעה: אתיא לאורויי היתרא. בדבר מועט וסבורה שאין זה פרעון לה שבשכר טירחא נוטלתו: חוץ לב''ד וכו'. ששבועות הדיינין של תורה הוא ונקיט ס''ת בידיה או תפילין ומשביע לה בשם או בכינוי כדאשכחן באברהם שים נא ידך וגו' ואשביעך בה' ועונשה מרובה וחוץ לב''ד שבועה דרבנן בקללת ארור ולא נקיט מידי ואין עונשה כל כך: לא מגבי כתובתה. משום דנמנעו מלהשביעה ואם איתא לישבעה חוץ לב''ד ולגבייה כתובתה: וליאדרה. כדתנן נודרת ליתומים כל מה שירצו: קילי נדרי. קלים היו נדרים בעיניהם לעבור עליהם הלכך לא סמכינן אנדר' לאגבייהו: בקופצת. הואיל וקפצה ונשבעה הרי נשבעה וגובה: אין לה מזונות. מעתה דגליא דעתה דבעי לאינסובי ואיהו לא אתני בהדה אלא כל ימי מיגר ארמלותיך בביתי שהיא אלמנה בשביל כבודו: הפכוה לכורסיה ותרצוה. הפכו כסאו וזקפוהו כדי שתתקיים הקללה בכך. פ''א הפכוה לכורסייה. תשפל גדולתו: כבי תרי עבדת לי. כרב דלא מגבי כתובה וכשמואל להפסיד מזונות ע''כ: לא איפרק מחולשא. לא ניצל מלבא לידי חולי:

זוהר שלח דף קע''ג ע''א

כָּל מַעֲלֵי שַׁבְּתָא כַד מְקַדְּשִׁין יִשְׂרָאֵל יוֹמָא לְתַתָּא כָרוֹזָא כָרִיז לְאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא אִתְכְּנָשׁוּ מַשִׁרְיָין קַדִּישִׁין אַתְקָנוּ כֻרְסְיָין (קַדִּישִׁין) מָאן חָמֵי חֶדְוָה בִתְלַת מֵאָה וְתִשְׁעִין רְקִיעִין כַּמָּה מְמַנָן כַּמָּה שַׁלְטוֹנִין מִתְכַּנְּשִׁין לְאַתְרַיְיהוּ. כֵּיוָן דְּיִשְׂרָאֵל לְתַתָּא מְקַדְּשִׁין (וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא) כְּדֵין אַתְעַר אִילָנָא דְחַיֵּי וְאָקִישׁ בְּאִינוּן טַרְפִין דִּילֵיהּ רוּחַ נְשִׁיבוּ חָד מִגּוֹ עָלְמָא דְאָתֵי וְאִינוּן עֲנָפִים דְּאִילָנָא מִתְנַעְנְעָן וְסַלְקִין רֵיחִין דְעַלְמָא דְאָתֵי הַהוּא אִילָנָא דְחַיֵּי אַתְעַר וְאַפִּיק נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין וּפָרִישׁ עַל עָלְמָא. וְעִם כָּל דָא נִשְׁמָתִין נַפְקִין וְנִשְׁמָתִין עָאלִין אִלֵּין מִתְעֲרֵי אִלֵּין נַפְקִין וְאִלֵּין עָאלִין וְאִילָנָא דְחַיֵּי בְחֶדְוָה. וּכְדֵין יִשְׂרָאֵל כֻּלְּהוּ מִתְעַטְּרִין בְּעִטְרִין דְאִינוּן נִשְׁמָתִין קַדִישִׁין כֻּלְהוּ בְחֶדְוָה בְנַיְיחָא. וְכָל הַשַּׁבָּת אִית לוֹן הַהוּא חֶדְוָה וְהַהוּא נַיְיחָא וְכֹל צַדִּיקַיָא דִי בְגִנְתָּא כֻלְּהוּ סַלְקִין וּמִתְעַנְגִין בְּעִנּוּגָא עִלָּאָה דְעַלְמָא דְאָתֵי. כֵיוַן דְּנָפִיק שַׁבָּת כֻלְהוּ נִשְׁמָתִין פַּרְחִין וְסַלְקִין. תָא חֲזֵי כַּד עָיִיל שַׁבְּתָא נִשְׁמָתִין נַחְתִּין לְשַׁרְיָיא עַל עַמָּא קַדִּישָׁא וְנִשְׁמָתִין דְצַדִּיקַיָּא סַלְקִין לְעֵילָא. כַד נָפִיק שַׁבְּתָא נִשְׁמָתִין סַלְקִין אִינוּן דִּשָׁאָרוּ עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל וְנִשְׁמָתִין נַחְתִּין אִינוּן נִשְׁמָתִין דְצַדִיקַיָּא כֵיוַן דְּסַלְקִין כֻּלְּהוּ נִשְׁמָתִין דְּשָׁאֲרוּ עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל סַלְקֵי וְקַיְימִין בְּדִיוּקְנָא קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא שָׁאִיל לְכֻלְּהוּ מָאי חִדּוּשָׁא הֲוָה לְכוּ בְהַהוּא עָלְמָא בְאוֹרַיְיתָא. זַכָּאָה אִיהוּ מָאן דְחִידוּשָׁא דְאוֹרַיְיתָא אַמְרַת קָמֵיהּ. כַּמָּה חֶדְוָה עָבִיד קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא כָנִישׁ לְפַמַלְיָא דִילֵיהּ וְאָמַר שְׁמָעוּ חִדוּשָׁא דְאוֹרַיְתָא דְאַמְרַת נִשְׁמָתָא דָא דִפְלוֹנִי וְכֻלְּהוּ מוּקְמֵי הַהִיא מִלָּה בִתְרֵי מְתִיבְתֵּי. אִינוּן לְתַתָּא וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְעֵילָא חָתִים לְהַהִיא מִלָּה תָּא חֲזֵי כַד מִלָּה אִתְחַדָשׁ בְּאוֹרַיְיתָא וְנִשְׁמָתָא דְנַחְתָּא בְּשַׁבְּתָא אִתְעַסְקַת בְּאִינוּן מִלִּין חַדְתִּין וְסַלְקֵי לְעֵילָא. כָּל פָּמַלְיָא דִלְעֵילָא צַיְיתִין לְהַהוּא מִלָּה וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ מִתְרְבָן בְּגַדְפִין וּמִתְלַבְּשָׁן בְּגַדְפִין. וְכַד שָׁאִיל לוֹן קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְלֹא תָבִין וְשַׁתְקִין כְּדֵין חַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ מַה כְּתִיב (יחזקאל א) בְּעָמְדָם תְּרַפֶנָּה כַנְפֵיהֶם כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (איוב לב) כִּי עָמְדוּ לֹא עָנוּ עוֹד. (נחמיה ח) וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל הָעָם:

תרגום הזוהר בְּכָל לֵיל שַׁבָּת, כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל מְקַדְּשִׁים הַיּוֹם לְמַטָּה הַכָּרוֹז יוֹצֵא לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, הֵאָסְפוּ הַמַּחֲנוֹת הַקְּדוֹשִׁים, הַתְקִינוּ כִּסָּאוֹת. מִי רָאָה הַשִּׂמְחָה, כַּאֲשֶׁר בְּש''צ רְקִיעִים, כַּמָּה מְמוּנִים, כַּמָּה שַׁלִּיטִים, מִתְאַסְּפִים לִמְקוֹמוֹתֵיהֶם. כֵּיוָן שֶׁיִּשְׂרָאֵל לְמַטָּה מְקַדְּשִׁים הַיּוֹם, אָז נִתְעוֹרֵר עֵץ הַחַיִּים שֶׁהוּא ז''א, וְרוּחַ אֶחָד נוֹשֵׁב מִן הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁהוּא בִּינָה, מַכֶּה בֶּעָלִים שֶׁלּוֹ. וְאֵלּוּ הָעֲנָפִים שֶׁבָּאִילָן מִתְנַעְנְעִים, וּמַעֲלִים רֵיחוֹת שֶׁל הָעוֹלָם הַבָּא. עֵץ הַחַיִּים הַהוּא מִתְעוֹרֵר וּמוֹצִיא נְשָׁמוֹת קְדוֹשׁוֹת, וּפוֹרֵס אוֹתָן עַל הָעוֹלָם. וְעִם כָּל זֶה, נְשָׁמוֹת יוֹצְאוֹת וּנְשָׁמוֹת נִכְנָסוֹת, כְּלוֹמָר, שֶׁנְּשָׁמוֹת יוֹצְאוֹת לְהִתְלַבֵּשׁ בְּיִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְנִשְׁמוֹת הַצַדִּיקִים עוֹלִים מִגַּן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן וְנִכְנָסוֹת לְמַעְלָה לְגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן. וְאֵלּוּ הַיּוֹצְאוֹת, מְעוֹרְרוֹת לָאֵלּוּ שֶׁיִּכָּנְסוּ, וְעַל כֵּן אֵלּוּ יוֹצְאוֹת וְאֵלּוּ עוֹלוֹת. וְעֵץ הַחַיִּים שֶׁהוּא ז''א, הוּא בְּשִׂמְחָה. וְאָז כָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַטְּרִים בַּעֲטָרוֹת שֶׁל אֵלּוּ הַנְּשָׁמוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת, שׁה''ס נְשָׁמוֹת יְתֵרוֹת, וְכֻלָּם בְּשִׂמְחָה וּבְנַחַת. וְכָל הַשַּׁבָּת יֵשׁ לָהֶם הַשִּׂמְחָה הַהִיא וְהַנַּחַת הַהוּא, וְכָל הַצַדִּיקִים שֶׁהֵם בַּגָּן כֻּלָּם עוֹלִים וּמִתְעַנְּגִים בָּעֹנֶג הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָעוֹלָם הַבָּא, בְּגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן. כֵּיוָן שֶׁיּוֹצֵא הַשַּׁבָּת, כָּל הַנְּשָׁמוֹת פּוֹרְחוֹת מִיִּשְׂרָאֵל, וְעוֹלוֹת לְמַעְלָה. בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁנִּכְנָס הַשַּׁבָּת, יוֹרְדוֹת הַנְּשָׁמוֹת, דְּהַיְנוּ נְשָׁמוֹת יְתֵרוֹת, לִשְׁרוֹת עַל הָעָם הַקָּדוֹשׁ וְנִשְׁמוֹת הַצַדִּיקִים מִגַּן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן עוֹלוֹת לְמַעְלָה, לְגַּן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן. וּכְשֶׁיּוֹצֵא הַשַּׁבָּת, עוֹלוֹת אֵלּוּ הַנְּשָׁמוֹת שֶׁשָּׁרוּ עַל יִשְׂרָאֵל, דְּהַיְנוּ הַנְּשָׁמוֹת הַיְתֵרוֹת, וְיוֹרְדוֹת אֵלּוּ הַנְּשָׁמוֹת שֶׁל הַצַדִּיקִים שֶׁעָלוּ לְגַּן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן, שֶׁחוֹזְרוֹת לְגַּן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן. כֵּיוָן שֶׁעָלוּ כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁשָּׁרוּ עַל יִשְׂרָאֵל, עוֹלוֹת וְעוֹמְדוֹת בְּצוּרָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹאֵל אֶת כֻּלָּן, אֵיזֶה חִדּוּשׁ הָיָה לָכֶן, בָּעוֹלָם הַהוּא, בַּתּוֹרָה. אַשְׁרֵי הִיא, מִי שֶׁאוֹמֶרֶת לְפָנָיו חִדּוּשֵׁי תּוֹרָה, כַּמָּה שִׂמְחָה עוֹשָׂה. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מְקַבֵּץ הַפָּמַלְיָא שֶׁלּוֹ, דְּהַיְנוּ הַנְּשָׁמוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת, וְהַמַּלְאָכִים, וְאוֹמֵר, שִׁמְעוּ חִדּוּשֵׁי תּוֹרָה שֶׁאוֹמֶרֶת נְשָׁמָה הַזּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי. וְכֻלָּם מַעֲמִידִים הַדָּבָר הַהוּא בּב' הַיְשִׁיבוֹת, דְּהַיְנוּ בִּמְתִיבְתָּא דְּקֵדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּבִמְתִיבְתָּא דְּמַטַּטְרוֹ''ן. הֵם לְמַטָּה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַעְלָה חוֹתֵם עַל הַדָּבָר הַהוּא. בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁנִּתְחַדֵּשׁ דָּבָר בַּתּוֹרָה, וְהַנְּשָׁמָה הַיְתֵרָה שֶׁיָּרְדָה בַּשַּׁבָּת נִתְעַסְּקָה בְּאֵלּוּ חִדּוּשֵׁי דִּבְרֵי הַתּוֹרָה, וְעוֹלָה לְמַעְלָה, אַחַר הַשַּׁבָּת, כָּל פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה מַקְשִׁיבִים לַדָּבָר הַהוּא, חַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ מִתְגַדְּלוֹת בִּכְנָפֵיהֵן, וּמִתְלַבְּשׁוֹת בִּכְנָפֵיהֶן. וּכְשֶׁשּׁוֹאֵל אוֹתָם, דְּהַיְנוּ אֶת נְשָׁמוֹת, עַל חִדּוּשֵׁי תּוֹרָה וְאֵין מְשִׁיבוֹת, וְשׁוֹתְקוֹת, אָז חַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ, מַה כָּתוּב בָּהֶן, בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַּנְפֵיהֶם. בְּעָמְדָם פֵּרוּשׁוֹ בִּשְׁתִיקָתָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, כִּי עָמְדוּ וְלֹא עָנוּ עוֹד. וְכֵן, וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָּל הָעָם, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ שָׁתְקוּ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק ט'

א. אַחַר שֶׁיַּפְסִיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר שָׁלשׁ פְּסִיעוֹת לַאֲחוֹרָיו וְיַעֲמוֹד מַתְחִיל וּמִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם מִתְּחִילַת הַבְּרָכוֹת לְהוֹצִיא אֶת מִי שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל וְהַכֹּל עוֹמְדִים וְשׁוֹמְעִים וְעוֹנִין אָמֵן אַחַר כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה בֵּין אֵלּוּ שֶׁלֹּא יָצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן בֵין אֵלּוּ שֶׁכְּבַר יָצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן: ב. וְאוֹמֵר קְדוּשָׁה בִבְרָכָה שְׁלִישִׁית וְכֵיוַן שֶׁהִגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לִקְדוּשָׁה יֵשׁ רְשׁוּת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד לַחֲזוֹר בְּמָקוֹם שֶׁעָמַד בּוֹ בִתְפִלָּה וּכְשֶׁיַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְמוֹדִים וְכוֹרֵעַ כָּל הָעָם שׁוֹחִין מְעַט וְלֹא יִשְׁחוּ יוֹתֵר מִדַּאי וְאוֹמְרִים מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי כָל בָּשָׂר יוֹצְרֵנוּ יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ עַל שֶׁהֶחֱיִיתָנוּ וְקִיַימְתָּנוּ כֵּן תְּחַיֵּינוּ וּתְחָנֵּנוּ וְתֶאֱסוֹף גָּלֻיּוֹתֵנוּ לְחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ לִשְׁמוֹר חֻקֶּיךָ וּלְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם עַל שֶׁאָנוּ מוֹדִים לָךְ. וְכָל הָאוֹמֵר מוֹדִים מוֹדִים מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ:

מוסר

משערי תשובה לר''י דף י' ע''א

הִנֵּה אֲנָשִׁים צַדִּיקִים וִישָׁרִים בְּלִבּוֹתָם. שְׁאָגָה לָהֶם כְּלָבִיא תָמִיד בְּמַחְשְׁבוֹתָם וְיִנְהֲמוּ עַל חֶטְאָם כְּנַהֲמַת יָם וְעַל אֲשֶׁר קָצוֹר קָצְרָה יָדָם מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם כִּי עַל זֶה יִפְשַׁע גֶּבֶר וְהִרְבָּה אַשְׁמָה כְּמוֹ עַל עֲבֵירוֹת הַחֲמוּרוֹת כְּעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וִתֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל גִּילוּי עֲרָיוֹת וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים וְלֹא וִתֵּר לַעֲוֹן בִּיטוּל תּוֹרָה אַף כִּי מָלְאוּ רָע הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עִיקָר מַעֲשֵׂיהֶם וּמַחְשְׁבוֹתֵיהֶם עַל חֶפְצֵי גוּפָם וְהַבְלֵי זְמַנָּם וּבְסוֹד הַיִּרְאָה אַל תָּבֹא נַפְשָׁם וּלְהִשְׁתּוֹנֵן כִּלְיוֹתָם עָלֶיהָ אַל תֵּחַד כְּבוֹדָם בְּמַשְׂכִּיּוֹת לְבָבָם וְחֶדְרָם וּמַשְׂכִּיתָם לְעִתִּים מְזוּמָנִים וְלֹא יִתְּנוּ חֵלֶק לַתּוֹרָה בְּעִסְקֵּיהֶם. וּמִקֶּרֶב לִבָּם אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַל נַפְשָׁם כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה. וְכַמָּה הֵם בְּמַדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בֶּן שִׁשִּׁים לְזִקְנָה בֶּן שִׁבְעִים לְשֵׂיבָה בֶּן שְׁמוֹנִים לִגְבוּרָה בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ. בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ עָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם. וְהָיְתַה כַּוָּנָתָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בִּדְבָרִים הָאֵלֶּה לְהַזְהִיר עַל הַתְּשׁוּבָה וְשֶׁיַּחְשׁוֹב הָאָדָם עַל קִצוֹ בְּהַגִּיעוֹ לִימֵי הַזִּקְנָה אִם לֹא זָכָה לַעֲשׂוֹת כֵּן בִּימֵי בְחוּרוֹתָיו וְאַחֲרֵי כִּי קָרוֹב לָבוֹא עִתּוֹ יַעֲזוֹב חֶפְצֵי הַגּוּף וְתַאֲוֹתָיו. וִיתַקֵּן נַפְשׁוֹ וּבְהַגִּיעוֹ לִימֵי הַשֵׂיבָה יוֹסִיף לְגָרֵשׁ מִלִּבּוֹ עִנְיַן הָעוֹלָם. וּלְפִי מִיעוּט הַשָּׁנִים הַבָּאוֹת יַמְעִיט בְּעֵסֶק הָעוֹלָם וְיִתְיַחֵד תָּמִיד לְהִתְבּוֹנֵן בְּיִרְאַת ה' וְלַחְשׁוֹב עִם נַפְשׁוֹ מִדּוֹתָיו וּלְבַקֵּשׁ תּוֹרָה וּמִצְוֹת:

שלח יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) אֵ֚לֶּה שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר-שָׁלַ֥ח מֹשֶׁ֖ה לָת֣וּר אֶת-הָאָ֑רֶץ וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן-נ֖וּן יְהוֹשֻֽׁעַ: אִלֵין שְׁמָהַת גֻבְרַיָא דִי שְׁלַח משֶׁה לְאַלָלָא יָת אַרְעָא וּקְרָא משֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בַּר נוּן יְהוֹשֻׁעַ:

רש''י ויקרא משה להושע וגו' . התפלל עליו יה יושיעך מעצת מרגלים:

(יז) וַיִּשְׁלַ֤ח אֹתָם֙ מֹשֶׁ֔ה לָת֖וּר אֶת-אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם עֲל֥וּ זֶה֙ בַּנֶּ֔גֶב וַֽעֲלִיתֶ֖ם אֶת-הָהָֽר: וּשְׁלַח יָתְהוֹן משֶׁה לְאַלָלָא יָת אַרְעָא דִכְנָעַן וַאֲמַר לְהוֹן סָקוּ דָא בִּדְרוֹמָא וְתִסְקוּן לְטוּרָא:

רש''י עלו זה בנגב. הוא היה הפסולת של ארץ ישראל, שכן דרך התגרים מראין את הפסולת תחלה ואחר כך מראין את השבח:

(יח) וּרְאִיתֶ֥ם אֶת-הָאָ֖רֶץ מַה-הִ֑וא וְאֶת-הָעָם֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עָלֶ֔יהָ הֶֽחָזָ֥ק הוּא֙ הֲרָפֶ֔ה הַמְעַ֥ט ה֖וּא אִם-רָֽב: וְתֶחֱזוּן יָת אַרְעָא מָה הִיא וְיָת עַמָא דְיָתֵב עֲלַהּ הֲתַקִיף הוּא אִם חֲלָשׁ הַזְעֵר הוּא אִם סַגִי:

רש''י את הארץ מה היא. יש ארץ מגדלת גבורים ויש ארץ מגדלת חלשים יש מגדלת אכלוסין ויש ממעטת אכלוסין: החזק הוא הרפה. סימן מסר להם, אם בפרזים יושבין, חזקים הם שסומכין על גבורתם, ואם בערים בצורות הם יושבין, חלשים הם:

(יט) וּמָ֣ה הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר-הוּא֙ יֹשֵׁ֣ב בָּ֔הּ הֲטוֹבָ֥ה הִ֖וא אִם-רָעָ֑ה וּמָ֣ה הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁר-הוּא֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהֵ֔נָּה הַבְּמַֽחֲנִ֖ים אִ֥ם בְּמִבְצָרִֽים: וּמָה אַרְעָא דִי הוּא יָתֵב בָּהּ הֲטָבָא הִיא אִם בִּישָׁא וּמָה קִרְוַיָא דִי הוּא יָתֵב בְהוֹן הַבְּפַצְחִין אִם בִּכְרַכִּין:

רש''י הבמחנים. תרגומו הבפצחין, כרכין פצוחין ופתוחין מאין חומה: הטובה היא. במעינות ותהומות טובים ובריאים:

(כ) וּמָ֣ה הָ֠אָ֠רֶץ הַשְּׁמֵנָ֨ה הִ֜וא אִם-רָזָ֗ה הֲיֵֽשׁ-בָּ֥הּ עֵץ֙ אִם-אַ֔יִן וְהִ֨תְחַזַּקְתֶּ֔ם וּלְקַחְתֶּ֖ם מִפְּרִ֣י הָאָ֑רֶץ וְהַ֨יָּמִ֔ים יְמֵ֖י בִּכּוּרֵ֥י עֲנָבִֽים: וּמָה אַרְעָא הֲעַתִּירָא הִיא אִם מִסְכֵּנָא הֲאִית בַּהּ אִילָנִין אִם לָא וְתִתְקְפוּן וְתִסְבוּן מֵאִבָּא דְאַרְעָא וְיוֹמַיָא יוֹמֵי בִּכּוּרֵי עִנְבִין:

רש''י היש בה עץ. אם יש בהם אדם כשר שיגין עליהם בזכותו: בכורי ענבים. ימים שהענבים מתבשלין בבכור:

(כא) שני וַֽיַּעֲל֖וּ וַיָּתֻ֣רוּ אֶת-הָאָ֑רֶץ מִמִּדְבַּר-צִ֥ן עַד-רְחֹ֖ב לְבֹ֥א חֲמָֽת: וסְלִיקוּ וְאַלִילוּ יָת אַרְעָא מִמַדְבְּרָא דְצִין עַד רְחוֹב לִמְטֵי חֲמָת:

רש''י ממדבר צן עד רחב לבא חמת. הלכו בגבוליה באורך וברוחב כמין גאם, הלכו רוח גבול דרומית ממקצוע מזרח עד מקצוע מערב, כמו שצוה משה עלו זה בנגב, דרך גבול דרומית מזרחית עד הים, שהים הוא גבול מערבי. ומשם חזרו והלכו כל גבול מערבי על שפת הים עד לבא חמת, שהוא אצל הר ההר במקצוע מערבית צפונית, כמו שמפורש בגבולות הארץ בפרשת אלה מסעי:

נביאים - יהושע - פרק ב

(טז) וַתֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ הָהָ֣רָה לֵּ֔כוּ פֶּֽן-יִפְגְּע֥וּ בָכֶ֖ם הָרֹדְפִ֑ים וְנַחְבֵּתֶ֨ם שָׁ֜מָּה שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֗ים עַ֚ד שׁ֣וֹב הָרֹֽדְפִ֔ים וְאַחַ֖ר תֵּלְכ֥וּ לְדַרְכְּכֶֽם: וַאֲמָרַת לְהוֹן לְטוּרָא אֲזַלוּ דִּלְמָא יְעָרְעוּן בְּכוֹן רָדְפַיָּא וְתִטַּמְרוּן תַּמָּן תְּלָתָא יוֹמִין עַד דִּיתוּבוּן רָדְפַיָּא וּבָתַר כֵּן תְּהָכוּן לָאוֹרְחַתְכוֹן :

רש''י עד שוב הרודפים . ראתה ברוח הקדש שישובו לסוף שלשת ימים ( ספרי דברים כב ) :

(יז) וַיֹּאמְר֥וּ אֵלֶ֖יהָ הָאֲנָשִׁ֑ים נְקִיִּ֣ם אֲנַ֔חְנוּ מִשְּׁבֻעָתֵ֥ךְ הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר הִשְׁבַּעְתָּֽנוּ: וַאֲמַרוּ לָהּ גֻּבְרַיָּא זַכָּאִין אֲנַחְנָא מִמּוֹמָתֵךְ הֲדָא דְּקַיֵּימַת עֲלָנָא :

רש''י נקיים אנחנו . הרי אנו תולין הדבר בך לעשות האות הזה :

(יח) הִנֵּ֛ה אֲנַ֥חְנוּ בָאִ֖ים בָּאָ֑רֶץ אֶת-תִּקְוַ֡ת חוּט֩ הַשָּׁנִ֨י הַזֶּ֜ה תִּקְשְׁרִ֗י בַּֽחַלּוֹן֙ אֲשֶׁ֣ר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ וְאֶת-אָבִ֨יךְ וְאֶת-אִמֵּ֜ךְ וְאֶת-אַחַ֗יִךְ וְאֵת֙ כָּל-בֵּ֣ית אָבִ֔יךְ תַּאַסְפִ֥י אֵלַ֖יִךְ הַבָּֽיְתָה: הָא אֲנַחְנָא עָלִין בְּאַרְעָא יַת תּוֹרָא דְּחוּט זְהוֹרִיתָא הָדֵין תִקְטְרִי בַּחֲרַכָּא דְשַׁלְשַׁלְתָּנָא בֵּיהּ וְיָּת אֲבוּךְ וְיָּת אִמָּךְ וְיָּת אֲחַךְ וְיָת כָּל בֵית אֲבוּךְ תִּכְנְשִׁין לְוָתִיךְ לְבֵיתָא :

רש''י את תקות . לשון קו וחבל :

(יט) וְהָיָ֡ה כֹּ֣ל אֲשֶׁר-יֵצֵא֩ מִדַּלְתֵ֨י בֵיתֵ֧ךְ | הַח֛וּצָה דָּמ֥וֹ בְרֹאשׁ֖וֹ וַאֲנַ֣חְנוּ נְקִיִּ֑ם וְ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר יִֽהְיֶ֤ה אִתָּךְ֙ בַּבַּ֔יִת דָּמ֣וֹ בְרֹאשֵׁ֔נוּ אִם-יָ֖ד תִּֽהְיֶה-בּֽוֹ: וִיהֵי כָּל דְּיִפּוֹק בַּר מִדַּשֵּׁי בֵיתָךְ לְבָרָא חוֹבַת קְטוּלֵיהּ בְּרֵישֵׁיהּ וַאֲנַחְנָא זַכָּאִין וְכָל דִּי יְהֵי עִמָּךְ בְּבֵיתָא חוֹבַת קְטוּלֵיהּ בְּרֵישָׁנָא אִם יַד אֱנָשׁ תְּהֵי בֵּיהּ :

רש''י דמו בראשו . עון הריגתו על ראשו תהא , כי הוא יגרום מיתתו : דמו בראשנו . עון הריגתו תהא עלינו :

(כ) וְאִם-תַּגִּ֖ידִי אֶת-דְּבָרֵ֣נוּ זֶ֑ה וְהָיִ֣ינוּ נְקִיִּ֔ם מִשְּׁבֻעָתֵ֖ךְ אֲשֶׁ֥ר הִשְׁבַּעְתָּֽנוּ: וְאִם תְּחַוִין יַת פִּתְגָמַנָא דֵין וּנְהֵי זַכָּאִין מִמּוֹמָתֵךְ דְּקַיֵּימְתְּ עֲלָנָא : (כא) וַתֹּ֙אמֶר֙ כְּדִבְרֵיכֶ֣ם כֶּן-ה֔וּא וַֽתְּשַׁלְּחֵ֖ם וַיֵּלֵ֑כוּ וַתִּקְשֹׁ֛ר אֶת-תִּקְוַ֥ת הַשָּׁנִ֖י בַּחַלּֽוֹן: וַאֲמָרַת כְּפִתְגָמֵיכוֹן כֵּן הוּא וְשַׁלַּחְתְנוּן וַאֲזַלוּ וּקְטַרַת יַת תּוֹרָא דִּזְהוֹרִיתָא בַּחֲרַכָּא :

כתובים - תהילים - פרק צ

(ז) כִּֽי-כָלִ֥ינוּ בְאַפֶּ֑ךָ וּֽבַחֲמָתְךָ֥ נִבְהָֽלְנוּ: אֲרוּם אִשְׁתֵּיצָנָא מִן תּוּקְּפָךְ וּמִן רוּגְזָךְ אִתְבַּהֵלְנָא :

רש''י כי כלינו באפך וגו' . ועל כל זאת :

(ח) (שת) שַׁתָּ֣ה עֲוֹנֹתֵ֣ינוּ לְנֶגְדֶּ֑ךָ עֲ֝לֻמֵ֗נוּ לִמְא֥וֹר פָּנֶֽיךָ: שַׁוִיתָא חוֹבָנָא לְקִבְלָךְ עַוְיַת טַלְיוּתָנָא קָבֵל נְהוֹר אַפָּךְ :

רש''י שתה עונותינו לנגדך . ואת עלומינו את חטאת נעורינו שמת למאור פניך . עלמינו . נעורינו כמו ( שמואל א יז ) בן מי זה העלם : למאור פניך . למולך להביט בהם :

(ט) כִּ֣י כָל-יָ֭מֵינוּ פָּנ֣וּ בְעֶבְרָתֶ֑ךָ כִּלִּ֖ינוּ שָׁנֵ֣ינוּ כְמוֹ-הֶֽגֶה: אֲרוּם כָּל יוֹמָנָא אִתְפְּנִיאוּ קֳדָמָךְ בְּרוּגְזָךְ שֵׁצֵינָא יוֹמֵי חַיָנָא הֵיךְ הֲבֵל פּוּמָא דְסִתְוָא :

רש''י פנו בעברתך . ופנו ונבערו והלכו להם בעברתך : כמו הגה . כדבור הממהר לכלות :

(י) יְמֵֽי-שְׁנוֹתֵ֨ינוּ בָהֶ֥ם שִׁבְעִ֪ים שָׁנָ֡ה וְאִ֤ם בִּגְבוּרֹ֨ת | שְׁמ֘וֹנִ֤ים שָׁנָ֗ה וְ֭רָהְבָּם עָמָ֣ל וָאָ֑וֶן כִּי-גָ֥ז חִ֝֗ישׁ וַנָּעֻֽפָה: יוֹמֵי שְׁנוֹתָנָא בְּעָלְמָא הָדֵין שׁוּבְעִין שְׁנִין מִתְאַלְמִין וְאִין בִּגְבוּרְתָּא תַּמְנָן שְׁנִין וְסוּגְעֵיהוֹן לֵיאוּת וּשְׁקַר לְחַיָבַיָא אֲרוּם עֲדוּ בְּסַרְהוֹבְיָא וְטָיְסִין לְצַפְרָא :

רש''י ימי שנותינו בהם שבעים שנה . שנותינו אלה בעונותינו אלה ובעלומינו אלה שבעים שנה הם : ואם בגבורות . ואם הרבה גברו ימיו שמונים שנה הם : ורהבם עמל ואון . וכל הגדולה והשררה שיש לו לאדם בימים האלה אינם אלא עמל ואון ולמה שהרי כי גז חיש ונעופ' בתוך עברה מהר אנו עפים ומתים : גז . לשון העברה כמו נגוזו ועבר ( נחום א ) ויגז שלוים מן הים ( במדבר יא ) :

(יא) מִֽי-י֭וֹדֵעַ עֹ֣ז אַפֶּ֑ךָ וּ֝כְיִרְאָתְךָ֗ עֶבְרָתֶֽךָ: מַן הוּא דְיָדַע לְאַתְבָא עוּשְׁנָא דְתוּקְפָךְ אֱלָהֵין צַדִיקַיָא דְדָחֲלִין מִנָךְ מְשַׁדְכִין רוּגְזָךְ :

רש''י מי יודע עז אפך . בימים מועטים כאלה מי יקנה לו לב לדעת את עז אפך ליראה אותך . ואתה כיראתך עברתך . כשם שאתה יראוי כן עברתך קשה ונפרע מן החוטאים :

(יב) לִמְנ֣וֹת יָ֭מֵינוּ כֵּ֣ן הוֹדַ֑ע וְ֝נָבִ֗א לְבַ֣ב חָכְמָֽה: לְמִמְנֵי יוֹמָנָא כֵּן יִתְכַּוֵן לְהוֹדַע בְּרַם נְבִיָא דְלִבֵּיהּ מַבַּע חוּכְמָתָא :

רש''י למנות ימינו כן הודע . כאשר בתחלה הודע בעולם את מנין ימינו ארוכים וכיון שנאריך ימים נוכל לקנות לב ונביא בתוכם לבב חכמה , ונביא לשון הבאה , ( וי''א למנות ימינו כן כמנין כ''ן שבעים שנה ונמות לפי שיעור ימינו שהן מעט כן תייסר אותנו וכן ויודע בהם אנשי סוכות ) ( שופטים ח ) ( סא''א ) :

משנה סנהדרין פרק ז

א. אַרְבַּע מִיתוֹת נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין, סְקִילָה, שְׂרֵפָה, הֶרֶג, וָחֶנֶק. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׂרֵפָה, סְקִילָה, חֶנֶק, וָהֶרֶג. זוֹ מִצְוַת הַנִּסְקָלִין:

ברטנורה   (א) ארבע מיתות. סקילה. שרפה. הרג. וחנק. סקילה חמורה משרפה. ושתיהן מהרג. ושלשתן מחנק ונפקא מיניה למי שנתחייב שתי מיתות. דקיימא לן דנדון בחמורה: ר''ש אומר וכו'. ואין הלכה כר''ש: זו מצות הנסקלין. הא דפרשינא בפרקין דלעיל:

ב. מִצְוַת הַנִּשְׂרָפִין, הָיוּ מְשַׁקְּעִין אוֹתוֹ בַזֶּבֶל עַד אַרְכּוּבוֹתָיו וְנוֹתְנִין סוּדָר קָשָׁה לְתוֹךְ הָרַכָּה וְכוֹרֵךְ עַל צַוָּארוֹ. זֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ וְזֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ עַד שֶׁפּוֹתֵחַ אֶת פִּיו, וּמַדְלִיק אֶת הַפְּתִילָה וְזוֹרְקָהּ לְתוֹךְ פִּיו וְיוֹרֶדֶת לְתוֹךְ מֵעָיו וְחוֹמֶרֶת אֶת בְּנֵי מֵעָיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הוּא אִם מֵת בְּיָדָם לֹא הָיוּ מְקַיְּמִין בּוֹ מִצְוַת שְׂרֵפָה, אֶלָּא פּוֹתְחִין אֶת פִּיו בִּצְבַת שֶׁלֹּא בְטוֹבָתוֹ וּמַדְלִיק אֶת הַפְּתִילָה וְזוֹרְקָהּ לְתוֹךְ פִּיו וְיוֹרֶדֶת לְתוֹךְ מֵעָיו וְחוֹמֶרֶת אֶת בְּנֵי מֵעָיו. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן צָדוֹק, מַעֲשֵׂה בְּבַת כֹּהֵן אַחַת שֶׁזִּנְּתָה, וְהִקִּיפוּהָ חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת וּשְׂרָפוּהָ. אָמְרוּ לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בֵית דִּין שֶׁל אוֹתָהּ שָׁעָה בָּקִי:

ברטנורה   (ב) משקעין אותו. שלא יתהפך אנה ואנה ותפול הפתילה על בשרו: קשה לתוך הרכה. כורכים סודר קשה לתוך הרכה קשה מבפנים לחנוק ורכה מבחוץ להגין: את הפתילה. פתילה של אבר מדליק. ומתוך לתוך פיו: וחומרת. כווצת ל' חמרמרו מעי (איכה א) וילפינן מבני אהרן שנאמר בהם (ויקרא י) וכל בית ישראל יבכו את השרפה ולא נשרפו גופתם דהא כתיב (שם) ויקרבו וישאום בכתנותם ה''נ מתקיימת מצות שרפה אף על פי שאין נשרפים אלא בני מעים בלבד והכי עדיף טפי. דכתיב (שם יט) ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה: אף הוא אם מת בידם. כלומר אם היה מת בידם על ידי חניקתם קודם זריקת הפתילה: לא היו מקיימים מצות שרפה. לפיכך לא היו חונקים אותו אלא פותחים את פיו בצבת טאנלויי''א בלע''ז ואין הלכה כרבי יהודה: שלא היה בית דין של אותה שעה בקי. צדוקין היו שאין להם ג''ש אלא קרא כמשמעו:

ג. מִצְוַת הַנֶהֱרָגִים, הָיוּ מַתִּיזִין אֶת רֹאשׁוֹ בַּסַיִף כְּדֶרֶךְ שֶׁהַמַּלְכוּת עוֹשָׂה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נִוּוּל הוּא זֶה, אֶלָּא מַנִּיחִין אֶת רֹאשׁוֹ עַל הַסַדָּן וְקוֹצֵץ בַּקּוֹפִיץ. אָמְרוּ לוֹ, אֵין מִיתָה מְנֵוְּלֶת מִזּוֹ. מִצְוַת הַנֶּחֱנָקִין, הָיוּ מְשַׁקְּעִין אוֹתוֹ בַּזֶּבֶל עַד אַרְכּוּבוֹתָיו וְנוֹתְנִין סוּדָר קָשָׁה לְתוֹךְ הָרַכָּה וְכוֹרֵךְ עַל צַוָּארוֹ, זֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ וְזֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ עַד שֶׁנַּפְשׁוֹ יוֹצְאָה:

ברטנורה   (ג) רבי יהודה אומר ניוול הוא זה. שהרגו מעומד ונופל: סדן. עץ עבה תקועה בארץ כמות של נפחים. ובברייתא פירש טעמו דפליג רבי יהודה אדרבנן מפני שאמרה תורה (שם יח) ובחוקותיהם לא תלכו. ואמרי ליה רבנן כיון דכתיב סייף באורייתא. דאמר קרא נקום ינקם (שמות כא) לא מינייהו גמרינן והלכה כחכמים:

ד. אֵלּוּ הֵן הַנִּסְקָלִין, הַבָּא עַל הָאֵם, וְעַל אֵשֶׁת הָאָב, וְעַל הַכַּלָּה, וְעַל הַזְּכוּר, וְעַל הַבְּהֵמָה, וְהָאִשָּׁה הַמְבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה, וְהַמְגַדֵּף, וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, וְהַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ, וּבַעַל אוֹב וְיִדְּעוֹנִי, וְהַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, וְהַמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ, וְהַבָּא עַל נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה, וְהַמֵּסִית, וְהַמַּדִּיחַ, וְהַמְכַשֵּׁף, וּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. הַבָּא עַל הָאֵם, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵם וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אָב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא מִשּׁוּם הָאֵם בִּלְבָד. הַבָּא עַל אֵשֶׁת אָב, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָב וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ, בֵּין בְּחַיִּיִ אָבִיו בֵּין לְאַחַר מִיתַת אָבִיו, בֵּין מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין. הַבָּא עַל כַּלָּתוֹ, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם כַּלָּתוֹ וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ, בֵּין בְּחַיִּיִ בְּנוֹ בֵּין לְאַחַר מִיתַת בְּנוֹ, בֵּין מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין. הַבָּא עַל הַזְּכוּר וְעַל הַבְּהֵמָה, וְהָאִשָׁה הַמְבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה. אִם אָדָם חָטָא, בְּהֵמָה מֶה חָטָאת, אֶלָּא לְפִי שֶׁבָּאת לָאָדָם תַּקָּלָה עַל יָדָהּ, לְפִכָךְ אָמַר הַכָּתוּב תִּסָקֵל. דָּבָר אַחֵר, שֶׁלֹּא תְהֵא הַבְּהֵמָה עוֹבֶרֶת בַּשּׁוּק וְיֹאמְרוּ זוֹ הִיא שֶׁנִּסְקַל פְּלוֹנִי עַל יָדָהּ:

ברטנורה   (ד) אלו הן הנסקלין. אית מינייהו דכתיב בהו סקילה בהדיא והנך דלא כתיבא בהו סקילה כתיב בהו דמיו בו דמיהם בם וכל מקום שנאמר דמיו בו דמיהם בם אינו אלא סקילה דילפינן מאוב וידעוני דכתיב (ויקרא כ) באבן ירגמו אותם דמיהם בם: והנותן מזרעו למולך. קסבר האי תנא מולך לאו ע''ג הוא אלא חק ע''ג בעלמא הוא מדתנא ע''ג. ותנא מולך: והמקלל אביו ואמו. חמור ממכה. דאיכא תרתי קלון אביו ואמו. ומוציא שם שמים לבטלה. דהא תנן אינו חייב עד שיקללם בשם: המסית. את היחידים: והמדיח. עיר הנדחת: והמכשף. דכתיב (שמות כב) מכשפה לא תחיה וסמיך ליה כל שוכב עם בהמה מות יומת מה שוכב עם בהמה בסקילה אף מכשפה בסקילה: הבא על האם חייב עליה. שתי חטאות דבכולהו עריות (כתיב בהו כרת וכתיב בהו חלוק חטאות) ואתי' בגוף א'. וכן הלכה: בין מן האירוסין. דכיון שקדשה אשתו היא. דכתיב (ויקרא כ) ואיש כי יקח אשה משע' לקיחה נקראת אשתו והך קיחה קדושין הן. דגמר קיחה קיחה משדה עפרון:

ה. הַמְגַדֵּף אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ אֶת הַשֵּׁם. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, בְּכָל יוֹם דָּנִין אֶת הָעֵדִים בְּכִנּוּי יַכֶּה יוֹסֵי אֶת יוֹסֵי. נִגְמַר הַדִּין, לֹא הוֹרְגִין בְּכִנּוּי, אֶלָּא מוֹצִיאִים אֶת כָּל הָאָדָם לַחוּץ וְשׁוֹאֲלִים אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן וְאוֹמְרִים לוֹ אֱמוֹר מַה שֶּׁשָּׁמַעְתָּ בְּפֵרוּשׁ, וְהוּא אוֹמֵר, וְהַדַּיָּנִים עוֹמְדִין עַל רַגְלֵיהֶן וְקוֹרְעִין וְלֹא מְאַחִין. וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ, וְהַשְּׁלִישִׁי אוֹמֵר אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ:

ברטנורה   (ה) עד שיפרש את השם. ויברך השם בשם שנאמר (שם כד) ונוקב שם ה' בנקבו שם שינקוב השם בשם בכל יום. כ''ז שהיו נושאים ונותנים בבדיקת העדים: היו דנין אותן בכנוי. כל אדם שמהפך דבר ומדבר כמי שמקלל ותולה באחר קרוי כנוי בלשון חכמים ובלשון מקרא כי לא ידעתי אכנה (איוב לב): יכה יוסי את יוסי. אני שמעתי מפני שהוא בן ארבע אותיות ועולה בגימטריא אלהי''ם לכך מכנה שם בן ד' אותיות ליוסי: נגמר הדין. ובאי' ב''ד לומר חייב הוא. לא היו יכולים להרגו על פי עדות זו ששמעו. שהרי לא שמעו מפיהם אלא קללת כינוי: אלא מוציאים את כל האדם לחוץ. דגנאי הוא להשמיע ברכת השם לרבים: וקורעין ולא מאחין. עולמית תפירה אלכסנדרית שאין הקריעה נכרת. אבל שאר תפירות מותר: אף אני שמעתי כמוהו. ואינו צריך להזכיר ברכת שם בשם: והשלישי אומר. אתיא כמאן דאמר מה שנים עדות אחת. אף שלשה עדות אחת:

ו. הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, אֶחָד הָעוֹבֵד, וְאֶחָד הַזּוֹבֵחַ, וְאֶחָד הַמְקַטֵּר, וְאֶחָד הַמְנַסֵךְ, וְאֶחָד הַמִּשְׁתַּחֲוֶה, וְ (אֶחָד) הַמְקַבְּלוֹ עָלָיו לֶאֱלוֹהַּ, וְהָאוֹמֵר לוֹ אֵלִי אַתָּה. אֲבָל הַמְגַפֵּף וְהַמְנַשֵּׁק וְהַמְכַבֵּד וְהַמַּרְבִּיץ וְהַמַּרְחִיץ וְהַסָךְ וְהַמַּלְבִּישׁ וְהַמַּנְעִיל, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. הַנּוֹדֵר בִּשְׁמוֹ וְהַמְקַיֵּם בִּשְׁמוֹ, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. הַפּוֹעֵר עַצְמוֹ לְבַעַל פְּעוֹר, זוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ. הַזּוֹרֵק אֶבֶן לְמַרְקוּלִיס, זוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ:

ברטנורה   (ו) אחד העובד. בדבר שדרך עבודתו בכך: ואחד הזובח וכו'. ואף על פי שאין דרך עבודתה באחת מד' עבודות הללו. חייב. וכל שאר עבודות חוץ מאלו. אינו חייב עד שיעבור כדרך עבודתה: והמקבלו עליו לאלוה. אפילו באמירה בעלמא. דאתקש לזביחה. דכתיב (שמות לב) ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך: והאומר לו אלי אתה. בפניו ואתא סיפא לגלויי רישא דאי תנא רישא ה''א ה''מ בפניו אבל שלא בפניו לא. תנא סיפא בפניו. מכלל דרישא שלא בפניו. ואפילו הכי חייב: המגפף. מחבק: עובר בל''ת. לא תעבדם יתירה כתיב: הנודר בשמו. קונם עלי כל פירות שבעולם בשם ע''ג פלוני: המקיים. נשבע: עובר בל''ת. ושם אלהים אחרים לא תזכירו (שם כג): הפוער עצמו. מתריז רעי לפניו: זו היא עבודתו. ואפילו נתכוין לבזותו. הואיל וזו היא עבודתו חייב חטאת: והזורק אבן למרקוליס. שעובדים אותו בזריקת אבנים. והמסלק אבן מלפניו נמי חייב. שעובדים אותו נמי בסלוק אבנים: מרקוליס. חלוף השבח. מר לשון חלוף הוא. כמו במר דכנתא. במר דשחוטה. קלוס שבח: זו היא עבודתו. ואפילו נתכוין לרוגמו חייב חטאת:

ז. הַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ, אֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיִּמְסוֹר לַמֹּלֶךְ וְיַעֲבִיר בָּאֵשׁ. מָסַר לַמֹּלֶךְ וְלֹא הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ, הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ וְלֹא מָסַר לַמֹּלֶךְ, אֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיִּמְסוֹר לַמֹּלֶךְ וְיַעֲבִיר בָּאֵשׁ. בַּעַל אוֹב זֶה פִיתוֹם הַמְדַבֵּר מִשֶּׁחְיוֹ, וְיִדְּעוֹנִי זֶה הַמְדַבֵּר בְּפִיו, הֲרֵי אֵלּוּ בִסְקִילָה, וְהַנִּשְׁאָל בָּהֶם בְּאַזְהָרָה:

ברטנורה   (ז) שימסור למולך. מוסרו ביד הכומרים: ויעביר באש. מעבירו מצד זה לצד זה: עד שימסור ויעביר באש. שנאמר (ויקרא יח) לא תתן להעביר וכתיב התם (דברים יח) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש. מה העברה האמורה שם באש. אף העברה האמורה כאן באש: אוב זה פיתום. לוקח גולגלת של מת לאחר שנתעכל הבשר ומקטיר לה ושואל ממנה עתידות והיא משיבה: והמדבר משחיו. ויש שעושים שישיב המת דרך בית השחי: וידעוני. חיה ששמה ידוע וצורתה כצורת אדם בפניה וידיה ורגליה. והיא מחוברת בטבורה לחבל היוצא מן השורש שנשרש בארץ שמשם חיותה. וכשרוצים לצוד אותה מורי' בחצי' אל החבל עד שהוא נפסק והיא מתה מיד והיא קרויה בלשון חכמים בר נש דטור: והנשאל בהם. שבא ושואל בהם להגיד לו דבר העתיד כגון שאול: באזהרה. דאל תפנו אל האובות:

ח. הַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, בְּדָבָר שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת. הַמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ, אֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיְּקַלְּלֵם בַּשֵּׁם. קִלְּלָם בְּכִנּוּי, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין:

ברטנורה   (ח) עד שיקללם בשם. באחד מן השמות המיוחדים: קללם בכנוי. רחום חנון ארך אפים:

ט. הַבָּא עַל נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁתְּהֵא נַעֲרָה בְתוּלָה מְאֹרָסָה וְהִיא בְבֵית אָבִיהָ. בָּאוּ עָלֶיהָ שְׁנַיִם, הָרִאשׁוֹן בִּסְקִילָה וְהַשֵּׁנִי בְּחֶנֶק:

ברטנורה   (ט) עד שתהא נערה. ולא קטנה פחותה מבת י''ב שנה ויום אחד ולא בוגרת שעברו עליה י''ב שנה וששה חדשים ויום אחד: בתולה. ולא בעולה. ואם נבעלת שלא כדרכה עדיין בתולה היא. ואפילו באו עליה י' בני אדם כלם שלא כדרכה כלם בסקילה: מאורסה. ולא נשואה: והיא בבית אביה. שאם מסר האב לשלוחי הבעל הבא עליה אחר כך אינו בסקילה אלא בחנק:

י. הַמֵּסִית, זֶה הֶדְיוֹט שֶׁהֵסִית, וְהַמֵּסִית אֶת הַהֶדְיוֹט, אָמַר לוֹ יֵשׁ יִרְאָה בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, כָּךְ אוֹכֶלֶת, כָּךְ שׁוֹתָה, כָּךְ מְטִיבָה, כָּךְ מְרִיעָה. כָּל חַיָּבֵי מִיתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה אֵין מַכְמִינִין עֲלֵיהֶם, חוּץ מִזּוֹ. אָמַר לִשְׁנַיִם וְהֵן עֵדָיו, מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ. אָמַר לְאֶחָד, הוּא אוֹמֵר יֵשׁ לִי חֲבֵרִים רוֹצִים בְּכָךְ. אִם הָיָה עָרוּם וְאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר בִּפְנֵיהֶם, מַכְמִינִין לוֹ עֵדִים אֲחוֹרֵי הַגָּדֵר, וְהוּא אוֹמֵר לוֹ אֱמוֹר מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לִי בְיִחוּד, וְהַלָּה אוֹמֵר לוֹ, וְהוּא אוֹמֵר לוֹ הֵיאַךְ נַנִּיחַ אֶת אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְנֵלֵך וְנַעֲבוֹד עֵצִים וַאֲבָנִים. אִם חוֹזֵר בּוֹ, הֲרֵי זֶה מוּטָב. וְאִם אָמַר כָּךְ הִיא חוֹבָתֵנוּ וְכָךְ יָפֶה לָנוּ, הָעוֹמְדִין מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ. הָאוֹמֵר אֶעֱבוֹד, אֵלֵךְ וְאֶעֱבוֹד, נֵלֵךְ וְנַעֲבוֹד. אֶזְבַּח, אֵלֵךְ וְאֶזְבַּח, נֵלֵךְ וְנִזְבַּח. אַקְטִיר, אֵלֵךְ וְאַקְטִיר, נֵלֵךְ וְנַקְטִיר. אֲנַסֵךְ, אֵלֵךְ וַאֲנַסֵךְ, נֵלֵךְ וּנְנַסֵךְ. אֶשְׁתַּחֲוֶה, אֵלֵךְ וְאֶשְׁתַּחֲוֶה, נֵלֵךְ וְנִשְׁתַּחֲוֶה. הַמַּדִּיחַ, זֶה הָאוֹמֵר נֵלֵךְ וְנַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה:

ברטנורה   (י) זה הדיוט שהסית. דוקא הדיוט שהסית. שנביא המסית מיתתו בחנק: והמסית את ההדיוט. לאו דוקא שלא מצינו חילוק בין מסית את ההדיוט למסית את הנביא אלא למעוטי מסית את הרבים. כגון מדיחי עיר וישראל שמיתתו בחנק: מכמינין. לשון מארב: אם היה המסית ערום ואינו יכול לדבר בפניהם. כלומר אומר לניסת שאינו יכול לדבר בפניהם מפני יראת בית דין: ביחוד. כלומר אין איש עמנו ויכול אתה לומר עתה מה שאמרת לי כבר: האומר אעבוד. באחד מכל הלשונות הללו הוי מסית וחייב: המדיח. ואם מדיח את הרבים הוא אינו חייב עד שיאמר בלשון רבים נלך ונעבוד:

יא. הַמְכַשֵּׁף הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה, חַיָּב, וְלֹא הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שְׁנַיִם לוֹקְטִין קִשּׁוּאִין, אֶחָד לוֹקֵט פָּטוּר וְאֶחָד לוֹקֵט חַיָּב, הָעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה חַיָּב, הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם פָּטוּר:

ברטנורה   (יא) העושה מעשה. ממש בסקילה: ולא האוחז את העינים. מראה לבריות כאילו עושה. ואינו עושה כלום: שנים לוקטים קשואים. במכשפות בפנינו אחד מהן ליקט וחייב מיתה. וחברו ליקט ופטור מן המיתה. כיצד. העושה מעשה שלקט ממש בכשפים חייב: והאוחז את העינים. הראה לנו כאילו נתקבצו כלן למקום אחד והקשואים לא זזו ממקומן. פטור מן המיתה:

גמרא סנהדרין דף נ''ח ע''ב

אָמַר רִבִּי חֲנִינָא גוֹי שֶׁהִכָּה אֶת יִשְׂרָאֵל חַיָּיב מִיתָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב') וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי. וְאָמַר רִבִּי חֲנִינָא הַסּוֹטֵר לוֹעוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּאִילוּ סוֹטֵר לוֹעוֹ שֶׁל שְׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ') מוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קדֶשׁ. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ הַמַּגְבִּיהַ יָדוֹ עַל חֲבֵירוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכָּהוּ נִקְרָא רָשָׁע שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב') וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ לָמָּה הִכִּיתָ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא לָמָּה תַכֶּה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכָּהוּ נִקְרָא רָשָׁע. אָמַר זְעִירִי אָמַר רִבִּי חֲנִינָא נִקְרָא חוֹטֵא שֶׁנֶּאֱמַר (ש''א ב') וְאִם לֹא לָקַחְתִּי בְחָזְקָה. וּכְתִיב (שם) וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד. רַב הוּנָא אָמַר תִּיקָצֵץ יָדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ל''א) וּזְרוֹעַ רָמָה תִּשָּׁבֵר. רַב הוּנָא קָץ יָדָא. רִבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר אֵין לוֹ תַּקָּנָה אֶלָּא קְבוּרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שם כ''ב) וְאִישׁ זְרוֹעַ לוֹ הָאָרֶץ. וְאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר לֹא נִתְּנָה קַרְקַע אֶלָּא לְבַעֲלֵי זְרוֹעוֹת שֶׁנֶּאֱמַר וְאִישׁ זְרוֹעַ לוֹ הָאָרֶץ. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מָאי דִּכְתִיב (משלי י''ב) עוֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם אִם עוֹשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ כְּעֶבֶד לַאֲדָמָה יִשְׂבַּע לֶחֶם וְאִם לָאו לֹא יִשְׂבַּע לָחֶם. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ כּוּתִי שֶׁשָּׁבַת חַיָּיב מִיתָה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ח') וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבּוֹתוּ. וְאָמַר מָר אַזְהָרָה שֶׁלָּהֶן זוּ הִיא מִיתָתָן. אָמַר רַבִינָא אֲפִילוּ שֵׁנִי בְשַׁבָת וְלִיחַשְׁבָה גַּבֵּי שֶׁבַע מִצְוֹת כִּי קָא חָשִׁיב שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה קוּם עֲשֵׂה לָא קָא חָשִׁיב. וְהָא דִינִין קוּם עֲשֵׂה הוּא וְקָא חָשִׁיב. קוּם עֲשֵׂה וְשֵׁב אַל תַּעֲשֶׂה נִינְהוּ. וְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כּוּתִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה חַיָּיב מִיתָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל''ב) תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶה מוֹרָשָׁה לָנוּ מוֹרָשָׁה וְלֹא לָהֶם. וְלִיחַשְּׁבָהּ גַּבֵּי שֶׁבַע מִצְוֹת מָאן דְּאָמַר מוֹרָשָׁה מִיגְזַל קָא גָזִיל לָהּ. מָאן דְּאָמַר מְאוֹרָסָה דִינוֹ כְּנַעֲרָה הַמְּאוֹרָסָה דְּבִסְקִילָה. מְתִיבֵי הָיָה רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מְנַיִן שֶׁאֲפִילוּ כּוּתִי וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁהוּא כְּכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י''ח) אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם. כֹּהֲנִים לְוִיִּים וְיִשְׂרָאֵלִים לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא הָאָדָם הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֲפִילוּ כּוּתִי וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה הֲרֵי הוּא כְּכֹהֵן גָּדוֹל. הָתָם בְּשֶׁבַע מִצְוֹת דִּידְהוּ:

רש''י ויך את המצרי. משום דהכה איש עברי: מוקש אדם ילע קודש. הנוקש את האדם היינו ישראל שקרוין אדם דכתיב ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרוים אדם וכו': ילע קדש. כאלו לועה את הקדש כלו' סוטר על לועו: סוטר. מכה: ואם לא לקחתי בחזקה. בבני עלי כתיב שהיו תוקפים בשר הזבחים ואומרים אם לא תתן לי אקח בחזקה דהיינו כמרים ידו שהיו מגזמים להכות: וזרוע רמה. הרגיל לרום ידו על חבירו: קץ ידא. אדם א' שהיה רגיל להכות את חבירו וקנסו בכך כדאמר בפרקין דלעיל בית דין מכין ועונשין שלא מה''ת לעשות סייג וגדר לדבר: איש זרוע. איש שמניף זרוע: לו הארץ. מתוקנת לקבורה כלו' ראוי להמיתו ולקברו: לא נתנה קרקע. כלומר אין ראוי (לקנות) קרקע אלא לבני זרוע מפני שהתגר רבה ע''י קרקע שבאות בהמות ומפסידות וגנבים באים וגונבים ועוררין עליו וצריך שיהא חזק לעמוד כנגדן: כעבד לאדמה. לעסוק בה תמיד לחרישה והשקאה וניכוש ועידור: עכו''ם ששבת. ממלאכתו יום שלם חייב מיתה שנא' יום ולילה לא ישבותו וקא דריש לא ישבותו ממלאכה דאבני אדם נמי קאי ולא תימא לא ישבותו אהך ששת עתים דקרא קאי כלומר לא יבטלו ולא יפסקו מלהיות פשיטא ל''ג דהא טובא קא משמע לן דאבני אדם קאי: אמר רבינא אפי' בשני בשבת. לא תימא שביתה דקאמר ריש לקיש לשם חובה קאמר דלא לכוין לשבות כגון בשבת שהוא יום שביתה לישראל או אחד בשבת ששובתים בו האומות אלא מנוחה בעלמא קא אסר להו שלא יבטלו ממלאכה אפי' יום שאינו בר שביתה שני בשבת יומא קמא דלאו יום בר שביתה נקט וה''ה דהוה מצי למנקט ג' וד': קום עשה לא חשיב. והאי לא ישבותו קום עשה מלאכה היא: והא דינין קום עשה. משפט הוא וקא חשיב ומשני קום עשה ושב אל תעשה היא קום עשה משפט ושב ואל תעשה עול אפי' אינו מצוה לעשות משפט והוא יושב ובטל מוזהר הוא שלא לעשות עול ואזהרת לא תעשה עול אינה קום עשה משפט אלא לחודיה קיימא שב ותבטל מלא תעשה עול אבל אזהרת לא תשבות ע''כ אינה אלא קום עשה: מורשה לנו. ולא להם ואיכא משום גזל כדמפרש: מורשה מאורסה. אמוראי איכא דדרשי להו גבי ע''ה בפרק אלו עוברין: מיגזל קא גזל לה. והא קא חשיב גזל וכן נערה המאורסה דהא בכלל גילוי עריות הוא: האדם. ר''מ לית ליה אתם קרוין אדם ואין הכותים קרוים אדם ור''ש הוא דדרש לה במס' יבמות: בשבע מצות דידהו. עוסקין בהלכות אותן שבע מצות להיות בקיאין בהן:

זוהר שלח דף קע''ה ע''ב

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה כַמָּה סָהֲדֵי עָבִיד קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְסַהֲדָא בְהוּ בִּבְנֵי נָשָׁא וְכֻלְהוּ בְעֵיטָא וּבְסַהֲדוּתָא קַיְימִין לָקָבְלֵיהּ. קָם בְּצַפְרָא אוֹשִׁיט רַגְלוֹי לְמֵהַךְ סַהֲדַיָּיא קַיְימִין לָקָבְלֵיהּ מַכְרִיזִין וְאָמְרִין רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמוֹר וְגוֹמֵר. שְׁמוֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ. פַּלֵּס מַעְגָּל רַגְלֶךָ. אֶפְתַּח עֵינוֹי לְאִסְתַּכְּלָא בְּעַלְמָא סַהֲדַיָּיא אַמְרֵי עֵינֶיךָ לְנֹכַח יַבִּיטוּ. קָם לְמַלְּלָא סַהֲדַיָּיא אַמְרֵי (תהלים לו) נְצוֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וְגוֹמֵר. אוֹשִׁיט יְדוֹי בְּמִלֵי עַלְמָא סָהֲדַיָיא אַמְרֵי סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב. אִי צָיִית לְהוּ יֵאוֹת. וְאִי לָא כְתִיב (זכריה ג) וְהַשָּׂטָן עוֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ כֻּלְּהוּ סָהֲדִין עָלֵיהּ בְחוֹבוֹי לְעֵילָא. אִי בָעֵי בַּר נָשׁ לְאִשְׁתַּדְלָא בְּפוּלְחָנָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כֻלְהוּ סָהֲדִין סַנֵּיגוּרִין. קָמֵיהּ וְקַיְימִין לְאַסְהֲדָא עָלֵיהּ טָבָאָן בְּשַׁעְתָּא דְאִצְטְרִיךְ לֵיהּ. קָם בְּצַפְרָא מְבָרֵךְ כַּמָּה בִרְכָאן. אָנַח תְּפִילִין בְּרֵישֵׁיהּ בֵּין עֵינוֹי בָּעֵי לְזַקְפָא רֵישֵׁיהּ חָמֵי שְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה אָחִיד וְרָשִׁים עַל רֵישֵׁיהּ וּרְצוּעִין תַּלְיָין מֵהָאי גִיסָא וּמֵהָאי גִיסָא עַל לִבֵּיהּ. הָא אִסְתְּכַּל בִּיקָרָא דְמָארֵיהּ אוֹשִׁיט יְדוֹי חָמֵי יְדָא אַחֲרָא מִתְקַשְׁרָא בְּקִשּׁוּרָא דִשְׁמָא קַדִּישָׁא אָהֲדַר יְדֵיהּ וְאִסְתְּכַל בִּיקָרֵיהּ דְמָארֵיהּ אִתְעַטָּף בְּעִטּוּפָא דְמִצְוֹת בְּאַרְבַּע זִיוְיָן דִכְסוּתֵיהּ אַרְבַּע מַלְכִין נַפְקִין לְקַדְמוּת אַרְבַּע אַרְבַּע סַהֲדֵי קְשׁוֹט דְּמַלְכָּא תַלְיָין מֵאַרְבַּע זִיוְיָן וְתַלְיָין בְּהוּ כַעֲנָבִים בְּאַתְכְּלָא. מַה אַתְכְּלָא דְאִיהוּ חַד וְתַלְיָין בֵּיהּ כַמָּה עֲנָבִים מֵהָאי סְטָר וּמֵהָאי סְטַר כַּךְ הָאי מִצְוָה חָדָא וְתַלְיָין בֵיהּ כַמָּה עֲנָבִים וְזָנִין וּזְמוֹרִין צְרִירִין בְהוּ שִׁבְעָה רְהִיטִין אִלֵּין אִינוּן שִׁבְעָה צְרִירִין דִּתְכֶלְתָּא דְבָעֵי לְבָרְכָא בֵיהּ בְּכָל חַד וְחָד אוֹ לְאַסְגָּאָה עַד תְּלֵיסָר מָאן דְּיוֹסִיף לֹא יוֹסִיף עָלַיְיהוּ עַל תְּלֵיסָר מָאן דְּיִמְעַט לָא יִמְעַט מִשִּׁבְעָה. וְתָאנָא הָאי תְכֵלֶת הוּא רָזָא דְדָוִד מַלְכָּא וְדָא חוּטָא דְּאַבְרָהָם דְּזָכָה בֵיה לִבְנוֹי בַתְרֵיהּ מָאי תְכֵלֶת תַּכְלִית דְּכֹלָא (וַדָּאי) רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כִּסֵא הַכָּבוֹד אִקְרֵי רִבִּי יִצְחָק אָמַר שִׁבְעָה כְרִיכָן דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא שְׁבִיעָתָא דְכֹלָא וַדָּאי דְהָא הִיא מִתְבָרְכָא מִשִּׁתָּא אַחֲרָנִין עַל יְדָא דְצַדִּיק וְאִי תְלַת עֲשַׂר תְלַת עֲשַׂר אִינוּן כְּמָה דְאוּקְמוּהָ בִתְלַת עֲשַׂר מְכִילָן וְהָאי הִיא פִתְחָא דְכֻלְּהוּ וְהִיא חוּטָא חָד וּרְשִׁימָא בְגוֹוָנָהָא וְגוֹוָנָא דִילָהּ נָפִיק מֵחַד נוּנָא דְאָזִיל בְּיַם כִּנֶּרֶת וְכִנֶּרֶת עַל שְׁמָהּ אִתְקְרֵי וְעַל דָּא כִּנּוֹר הֲוָה תָלוּי לְעֵילָא מֵעַרְסָא דְדָוִד דְהָא (דְדָוִד) וַדָּאי אִיהִי כִנּוֹר דְּדָוִד מְנַגֵּן מֵאֵלָיו. לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה וּבְגִּין כַּךְ גוֹוָנוֹי עָיִיל עַד רְקִיעָא וּמֵרְקִיעָא עַד כֻּרְסְיָיא וְהָכָא כְתִיב מִצְוָה כְמָה דְאַתְּ אָמֵר (מלכים ב' י''ח) מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הִיא (אסתר ג) מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֶת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ. כִּי מִצְוַת הַמֶּלֶךְ:

תרגום הזוהר אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, כַּמָּה עֵדִים עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָעִיד בִּבְנֵי הָאָדָם, וְכֻלָּם, בְּעֵצָה וּבְעֵדוּת עוֹמְדִים כְּנֶגְדוֹ. קָם בַּבֹּקֶר וּפוֹשֵׁט אֶת רַגְלוֹ לָלֶכֶת, הָעֵדִים עוֹמְדִים כְּנֶגְדוֹ וּמַכְרִיזִים וְאוֹמְרִים, רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמוֹר וְגוֹ' (קהלת ד') שְׁמוֹר רַגְלְךְ כַּאֲשֶׁר תֵּלֶךְ (משלי ד') פַּלֵּס מַעְגָּל רַגְלֶךְ. פּוֹתֵחַ עֵינָיו לְהִסְתַּכֵּל בָּעוֹלָם, אוֹמְרִים הָעֵדִים (שם) עֵינֶיךְ לְנֹכַח יַבִּיטוּ. קָם לְדַבֵּר, אוֹמְרִים הָעֵדִים, (תהלים ל''ד) נְצוֹר לְשׁוֹנְךְ מֵרָע וְגוֹ'. מוֹשִׁיט יָדָיו לְדִבְרֵי הָעוֹלָם, אוֹמְרִים הָעֵדִים (שם) סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב. אִם שׁוֹמֵעַ לָהֶם, טוֹב. וְאִם לֹא, כָּתוּב (זכריה ג') וְהַשָּׂטָן עוֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ. וְהֵם מֵעִידִים עָלָיו עַל עֲוֹנוֹתָיו לְמַעְלָה. וְאִם רוֹצֶה הָאָדָם לַעֲסוֹק בַּעֲבוֹדַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּל הָעֵדִים נַעֲשִׂים מֵלִיצִים טוֹבִים עָלָיו, וְעוֹמְדִים לְהָעִיד עָלָיו עֵדוּת טוֹבָה בְּשָׁעָה שֶׁצָרִיךְ לָהּ. קָם בַּבֹּקֶר מְבָרֵךְ כַּמָּה בְּרָכוֹת, מַנִּיחַ תְּפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ בֵּין עֵינָיו. רוֹצֶה לִזְקוֹף רֹאשׁוֹ, רוֹאֶה הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ הָעֶלְיוֹן אָחוּז וְנִרְשָׁם עַל רֹאשׁוֹ, וּרְצוֹנוֹת תְּלוּיוֹת מִצַד זֶה וּמִצַד זֶה עַל לִבּוֹ, הֲרֵי מִסְתַּכֵּל בִּכְבוֹד אֲדוֹנוֹ. פּוֹשֵׁט יָדָיו, רוֹאֶה הַיָּד הַשְּׁנִיָּה מִתְקַשֶּׁרֶת בְּקֶשֶׁר שֶׁל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ. מַחֲזִיר יָדָיו וּמִסְתַּכֵּל בִּכְבוֹד אֲדוֹנוֹ. מִתְעַטֵּף בְּעִטּוּף שֶׁל מִצְוָה, בְּאַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתוֹ, אַרְבָּעָה מְלָכִים יוֹצְאִים לִפְנֵי אַרְבַּע, דְּהַיְנוּ אַרְבָּעָה עֵדֵי אֱמֶת שֶׁל הַמֶּלֶךְ, שֶׁהֵם אַרְבַּע צִיצִיּוֹת, תְּלוּיוֹת מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת, וּתְלוּיוֹת בָּהֶם כַּעֲנָבִים בָּאֶשְׁכּוֹל, מָה אֶשְׁכּוֹל, שֶׁהוּא חַד, וּתְלוּיִם בּוֹ כַּמָּה עֲנָבִים מִצַד זֶה וּמִצַד זֶה, כָּךְ זוֹ, הַצִיצִית, הִיא מִצְוָה אַחַת וּתְלוּיִם בָּהּ כַּמָּה עֲנָבִים וְזָגִים וּזְמוֹרוֹת, דְּהַיְנוּ כַּמָּה מִינֵי מַדְרֵגוֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. כְּרוּכִים בָּהֶם שֶׁבַע רָצִים, אֵלּוּ הֵם שֶׁבַע כְּרִיכוֹת שֶׁל תְּכֵלֶת, שֶׁצְרִיכִים לִכְרוֹךְ בְּכָל אַחַת וְאַחַת, אוֹ לְהַרְבּוֹת עַד שְׁלֹשָׁה עָשָׂר כְּרִיכוֹת. מִי שֶׁמּוֹסִיף אַל יוֹסִיף עֲלֵיהֶם עַל שְׁלֹש עֶשְׂרֵה, וּמִי שֶׁמְּמָעֵט אַל יְמָעֵט מִשֶּׁבַע. וְלָמַדְנוּ, תְּכֵלֶת זוֹ הִיא סוֹד דָּוִד הַמֶּלֶךְ, דְּהַיְנוּ מַלְכוּת. וְזֶה הַחוּט שֶׁל אַבְרָהָם, שֶׁזָּכָה בּוֹ לְבָנָיו אַחֲרָיו. מַהוּ תְּכֵלֶת, הַיְנוּ תַּכְלִית הַכֹּל, כִּי תִּקּוּנָהּ, הוּא תַּכְלִית כָּל הָעוֹלָמוֹת רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הִיא נִקְרֵאת כִּסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁהוּא מַלְכוּת. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, שֶׁבַע הַכְּרִיכוֹת שֶׁכּוֹרְכִים עַל הַצִיצִית, הִיא הַשְּׁכִינָה, שֶׁהִיא שְׁבִיעִית הַכֹּל וַדַּאי, כִּי הִיא מִתְבָּרֶכֶת מִשֵּׁשׁ הַסְּפִירוֹת הָאֲחֵרוֹת, חג''ת נה''י, עַל יְדֵי הַצַדִּיק, שֶׁהוּא יְסוֹד, וְעַל כֵּן כּוֹלֶלֶת כָּל הַשֶּׁבַע. וְאִם עוֹשִׂים שְׁלֹש עֶשְׂרֵה כְּרִיכוֹת, י''ג הֵן כְּמוֹ שֶׁהֱעֶמִידוּהוּ, בִּשְׁלֹש עֶשְׂרֵה מִדּוֹת הָרַחֲמִים. וְהַמַּלְכוּת הִיא הַפֶּתַח שֶׁל כֻּלָּם וְעַל כֵּן כּוֹלֶלֶת שְׁלֹשָׁה עָשָׂר. וְהִיא, הַתְּכֵלֶת, חוּטָא חַד וְרָשׁוּם בִּצְבָעֶיהָ. וְהַצֶבַע שֶׁלָּהּ יוֹצֵא מִדָּג אֶחָד הַהוֹלֵךְ בְּיָם כִּנֶּרֶת, וְנִקְרָא כִּנֶּרֶת, עַל שֵׁם הַמַּלְכוּת. וְעַל כֵּן כִּנּוֹר הָיָה הַתָּלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד, אֲשֶׁר כִּנּוֹר ה''ס הַמַּלְכוּת, כִּי הִיא וַדַּאי הַכִּנּוֹר שֶׁל דָּוִד הַמְּנַגֵּן מֵאֵלָיו לַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ הָעֶלְיוֹן, שֶׁהוּא ז''א. וְעַל כֵּן צִבְעֶיהָ שֶׁל הַתְּכֵלֶת, עוֹלִים עַד לָרָקִיעַ, שֶׁהוּא ז''א, וּמֵרָקִיעַ עַד הַכִּסֵּא, שֶׁהִיא בִּינָה. וְכָאן כָּתוּב מִצְוָה, דְּהַיְנוּ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְווֹת ה', מִשּׁוּם שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְרֵאת מִצְוָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה י''א) מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הִיא, הָרוֹמֵז לַמַּלְכוּת. מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֶת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ. כִּי מִצְוַת הַמֶּלֶךְ. שֶׁכָּל אֵלּוּ רוֹמְזִים עַל הַמַּלְכוּת הַנִּקְרֵאת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק ט'

א. אַחַר שֶׁיַּשְׁלִים כָּל הַתְּפִלָּה יֵשֵׁב וְיִפּוֹל עַל פָּנָיו וְיַטֶה מְעַט הוּא וְכָל הַצִבּוּר וְיִתְחַנֵּן וְהוּא נוֹפֵל וְיֵשֵׁב וְיַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ הוּא וּשְׁאָר הָעָם וּמִתְחַנֵּן מְעַט בְּקוֹל רָם מִיוֹשֵׁב וְאַחַר כַּךְ יַעֲמוֹד שְׁלִיחַ צִבּוּר לְבַדּוֹ וְאוֹמֵר קַדִּישׁ פַּעַם שְׁנִיָּה וְהֵם עוֹנִים כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹנִין בַּתְּחִלָּה וְאוֹמֵר וְהוּא רַחוּם וְכוֹלֵי תְּהִלָּה לְדָוִד וְכוּלֵי. הוּא עוֹמֵד וְהֵם יוֹשְׁבִים וְהֵם קוֹרְאִים עִמּוֹ. וְאַחַר כַּךְ אוֹמֵר וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וְכוּלֵי וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי וְכוּלֵי וְאַתָּה קָדוֹשׁ וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ וְגוֹמֵר הַקְּדוּשָׁה וְהֵם עוֹנִין קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ שָׁלשׁ פְּעָמִים וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא הַקְּדוּשָׁה תַּרְגוּם וְאוֹמֵר וַתִּשָׂאֵנִי רוּחַ וְכוּלֵי וְקוֹרֵא אוֹתוֹ תַּרְגּוּם וְאוֹמֵר ה' יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד וְקוֹרֵאהוּ תַּרְגוּם כְּדֵי לְהָבִין הָעָם: ב. וְאֵלוּ הַפְּסוּקִים שֶׁלִּפְנֵי הַקְּדוּשָׁה וְשֶׁלְּאַחֲרֶיהָ עִם תַּרְגוּמָן הֵם הַנִּקְרָאִים סֵדֶר קְדוּשָׁה וְאַחַר כַּךְ מִתְחַנֵּן בְּדִבְרֵי תַחֲנוּנִים וּבִפְסוּקֵי רַחֲמִים וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וְכָל הָעָם עוֹנִין כְּדַרְכָּן וְנִפְטָרִין:

מוסר

משערי תשובה לר''י דף י' ע''א

דִּבֵּר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם בְּעִנְיַן יְמֵי הַזִּקְנָה שֶׁלֹּא יִתְעַצֵל אָדָם בָּהֶם מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאָמַר (קהלת יא) בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדְךָ כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשַׁר הַזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים הִמְשִׁיל יְמֵי הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת לַבֹּקֶר. וִימֵי הַזִּקְנָה לְעֶרֶב וְהַזֶּרַע דֶרֶךְ מָשָׁל לְבָנִים וּלְתַלְמִידִים כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה נָשָׂא אִשָּׁה בְּיַלְדוּתוֹ יִשָׂא אִשָּׁה בְּזִקְנוּתוֹ הֶעֱמִיד תַּלְמִידִים בְּיַלְדוּתוֹ יַעֲמִיד תַּלְמִידִים בְזִקְנוּתוֹ כִּי אוּלַי יַצְלִיחוּ בְּנֵי הַזְּקוּנִים בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֹת מִבְּנֵי הַנְּעוּרִים וְכֵן הַתַּלְמִידִים אֲשֶׁר יַעֲמִיד בְּזִקְנוּתוֹ אוּלַי יַצְלִיחוּ מִן הָרִאשׁוֹנִים אוֹ יִהְיוּ כְּאֶחָד טוֹבִים. אַחֲרֵי כֵן אָמַר (שם) וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לָעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הָשֶּׁמֶשׁ פִּירוּשׁ חָזַר לְדַבֵּר עַל יְמֵי הַזִּקְנָה שֶׁהִמְשִׁיל אוֹתָם לָעֶרֶב וּמִפְּנֵי כִּי הַזָּקֵן לֹא יִטְעַם אֶת אֲשֶׁר יֹאכַל וְאֶת אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה כְּדִבְרֵי בַרְזִילַי הַגִּלְעָדִי אָמַר כִּי יֵשׁ לוֹ לְזָקֵן לִיהָנוֹת בִּמְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ וְאַל תִּקְצַר נַפְשׁוֹ עָלָיו כִּי קוֹצֵר הַנֶּפֶשׁ מוֹנֵעַ אֶת הָאָדָם מִמְּלֶאכֶת שָׁמַיִם וְיֶעֱרַב לוֹ הָאוֹר כַּאֲשֶׁר יֶעֶרְכֶנּוּ לְעוּמַת יְמֵי הַחֹשֶׁךְ הַבָּאִים כַּאֲשֶׁר יִזָכֵר בְּמִקְרָא אֲשֶׁר לְמַטָּה מִזֶּה (שם) כִּי אִם שָׁנִים הַרְבֵּה יִחְיֶה הָאָדָם בְּכֻלָּם יִשְׂמַח וְיִזְכּוֹר אֶת יְמֵי הַחֹשֶׁךְ כִּי הַרְבֵּה יִהְיוּ כָּל שֶׁבַּא הָבֶל פִּירוּשׁ גַּם כִּי יַזְקִין הָאָדָם מְאֹד אַל יְהִי עַל עַצְמוֹ לְמַשָּׂא אַךְ בְּכָל שְׁנוֹתָיו יִשְׂמָח לְמַעַן לֹא יֹאבַד אֶחָד מִשְּׁנוֹתָיו וְלֹא יִשְׁבּוֹת מֵעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא וְיִזְכּוֹר יְמֵי הַחֹשֶׁךְ כִּי הַרְבֵּה יִהְיוּ וְאָז לֹא יוּכַל לַעֲבוֹד עֲבוֹדָה כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ו) בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ וְהַצַדִּיקִים מִתְגַּבְּרִים בְּזִקְנָתָם וְאוֹזְרֵי חַיִל וְיַחֲלִיפוּ כֹחַ לַעֲבוֹדַת ה' שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה תַלְמִידֵי חֲכָמִים כָּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִים חָכְמָה מִתּוֹסֶפֶת בָּהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (שם צב) עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְשֵׁנִים וְרָעֲנַנִּים יִהְיוּ:

שלח יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כב) וַיַּֽעֲל֣וּ בַנֶּ֘גֶב֘ וַיָּבֹ֣א עַד-חֶבְרוֹן֒ וְשָׁ֤ם אֲחִימָן֙ שֵׁשַׁ֣י וְתַלְמַ֔י יְלִידֵ֖י הָֽעֲנָ֑ק וְחֶבְר֗וֹן שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ נִבְנְתָ֔ה לִפְנֵ֖י צֹ֥עַן מִצְרָֽיִם: וּסְלִיקוּ בְדָרוֹמָא וַאֲתָא עַד חֶבְרוֹן וְתַמָן אֲחִימָן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי בְּנֵי גִבָּרַיָא וְחֶבְרוֹן שְׁבַע שְׁנִין אִתְבְּנִיאַת קֳדָם טָנֵס דְמִצְרָיִם:

רש''י ויבא עד חברון. כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות, שלא יהא נסת לחבריו להיות בעצתם, וכן הוא אומר (דברים א, לו) ולו אתן את הארץ אשר דרך בה, וכתיב (שופטים א, כ) ויתנו לכלב את חברון: שבע שנים נבנתה. אפשר שבנה חם את חברון לכנען בנו הקטן קודם שיבנה את צוען למצרים בנו הגדול, אלא שהיתה מבנה בכל טוב על אחד משבעה בצוען. ובא להודיעך שבחה של ארץ ישראל, שאין לך טרשין בארץ ישראל יותר מחברון, לפיכך הקצוה לקברות מתים, ואין לך מעלה בכל ארצות כמצרים, שנאמר (בראשית יג, י) כגן ה' כארץ מצרים, וצוען היא המעלה שבארץ מצרים ששם מושב המלכים, שנאמר (ישעיה ל, ד) כי היו בצוען שריו, והיתה חברון טובה ממנה שבעה חלקים:

(כג) וַיָּבֹ֜אוּ עַד-נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֗ל וַיִּכְרְת֨וּ מִשָׁ֤ם זְמוֹרָה֙ וְאֶשְׁכּ֤וֹל עֲנָבִים֙ אֶחָ֔ד וַיִּשָּׂאֻ֥הוּ בַמּ֖וֹט בִּשְׁנָ֑יִם וּמִן-הָֽרִמֹּנִ֖ים וּמִן-הַתְּאֵנִֽים: וַאֲתוֹ עַד נַחֲלָא דְאִתְכָּלָא וּקְצוֹ מִתַּמָן עוֹבַרְתָּא וְאַתְכַּל עִנְבִין חַד וּנְטָלוֹהִי בַאֲרִיחָא בִּתְרֵין וּמִן רִמוֹנַיָא וּמִן תְּאֵנַיָא:

רש''י זמורה. שוכת גפן ואשכול של ענבים תלוי בה: וישאהו במוט בשנים. ממשמע שנאמר וישאהו במוט איני יודע שהוא בשנים, מה תלמוד לומר בשנים, בשני מוטות. הא כיצד, שמונה נטלו אשכול, אחד נטל תאנה ואחד רמון, יהושע וכלב לא נטלו כלום, לפי שכל עצמם להוציא דבה נתכונו, כשם שפריה משנה כך עמה משנה. ואם חפץ אתה לידע כמה משאוי אחד מהם צא ולמד מאבנים שהקימו בגלגל, (יהושע ד ה) והרימו לכם איש אבן אחת על שכמו, והקימוה בגלגל. ושקלום רבותינו משקל כל אחת ארבעים סאה. וגמירי, טונא דמדלי אנש על כתפיה, אינו אלא שליש משאוי ממשאוי שמסיעין אותו להרים:

(כד) לַמָּק֣וֹם הַה֔וּא קָרָ֖א נַ֣חַל אֶשְׁכּ֑וֹל עַ֚ל אֹד֣וֹת הָֽאֶשְׁכּ֔וֹל אֲשֶׁר-כָּֽרְת֥וּ מִשָּׁ֖ם בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: לְאַתְרָא הַהוּא קְרָא נַחְלָא דְאִתְכָּלָא עַל עֵסַק אִתְכָּלָא דִקְצוֹ מִתַּמָן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (כה) וַיָּשֻׁ֖בוּ מִתּ֣וּר הָאָ֑רֶץ מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֥ים יֽוֹם: וְתָבוּ מִלְאַלָלָא יָת אַרְעָא מִסוֹף אַרְבְּעִין יוֹמִין:

רש''י וישבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום. והלא ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה היא, ומהלך אדם בינוני עשרה פרסאות ליום, הרי מהלך ארבעים יום מן המזרח למערב והם הלכו ארכה ורחבה, אלא שגלוי לפני הקדוש ברוך הוא שיגזור עליהם יום לשנה, קצר לפניהם את הדרך:

(כו) וַיֵּֽלְכ֡וּ וַיָּבֹ֩אוּ֩ אֶל-מֹשֶׁ֨ה וְאֶֽל-אַהֲרֹ֜ן וְאֶל-כָּל-עֲדַ֧ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל-מִדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן קָדֵ֑שָׁה וַיָּשִׁ֨יבוּ אֹתָ֤ם דָּבָר֙ וְאֶת-כָּל-הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּרְא֖וּם אֶת-פְּרִ֥י הָאָֽרֶץ: וַאֲזָלוּ וְאָתוּ לְוַת משֶׁה וּלְוַת אַהֲרֹן וּלְוַת כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַדְבְּרָא דְפָארָן לִרְקָם וַאֲתִיבוּ יָתְהוֹן פִּתְגָמָא וְיָת כָּל כְּנִשְׁתָּא וְאַחֲזֵיאֻנוּן יָת אִבָּא דְאַרְעָא:

רש''י וילכו ויבאו. מהו וילכו, להקיש הליכתן לביאתן, מה ביאתן בעצה רעה, אף הליכתן בעצה רעה: וישיבו אתם דבר. את משה ואת אהרן:

נביאים - יהושע - פרק ב

(כב) וַיֵּלְכוּ֙ וַיָּבֹ֣אוּ הָהָ֔רָה וַיֵּ֤שְׁבוּ שָׁם֙ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים עַד-שָׁ֖בוּ הָרֹדְפִ֑ים וַיְבַקְשׁ֧וּ הָרֹדְפִ֛ים בְּכָל-הַדֶּ֖רֶךְ וְלֹ֥א מָצָֽאוּ: (פ) וַאֲזַלוּ וַעֲלוּ לְטוּרָא וִיתִיבוּ תַּמָּן תְּלָתָא יוֹמִין עַד דְּתָבוּ רָדְפַיָּא וּבָעוּ רָדְפַיָּא בְּכֹל אוֹרְחָא וְלָא אַשְׁכַּחוּ : (כג) וַיָּשֻׁ֜בוּ שְׁנֵ֤י הָֽאֲנָשִׁים֙ וַיֵּרְד֣וּ מֵֽהָהָ֔ר וַיַּעַבְרוּ֙ וַיָּבֹ֔אוּ אֶל-יְהוֹשֻׁ֖עַ בִּן-נ֑וּן וַיְסַ֨פְּרוּ-ל֔וֹ אֵ֥ת כָּל-הַמֹּצְא֖וֹת אוֹתָֽם: וְתָבוּ תְּרֵין גֻּבְרִין וּנְחִיתוּ מִן טוּרָא וַעֲבָרוּ וַאֲתוֹ לְוַת יְהוֹשֻׁע בַּר נוּן וְאִשְׁתַּעִיאוּ לֵיהּ יָת כָּל דְּעָרַעָא יַתְהוֹן :

רש''י ויעברו . את הירדן :

(כד) וַיֹּאמְרוּ֙ אֶל-יְהוֹשֻׁ֔עַ כִּֽי-נָתַ֧ן יְהוָ֛ה בְּיָדֵ֖נוּ אֶת-כָּל-הָאָ֑רֶץ וְגַם-נָמֹ֛גוּ כָּל-יֹשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ מִפָּנֵֽינוּ: (ס) וַאֲמָרוּ לִיהוֹשֻׁעַ אֲרֵי מְסַר יְיָ בִּידַנָא יַת כָּל אַרְעָא וְאַף אִתְּבַרוּ כָּל יַתְבֵי אַרְעָא מִן קֳדָמָנָא : ג (א) וַיַּשְׁכֵּם֩ יְהוֹשֻׁ֨עַ בַּבֹּ֜קֶר וַיִּסְע֣וּ מֵֽהַשִּׁטִּ֗ים וַיָּבֹ֙אוּ֙ עַד-הַיַּרְדֵּ֔ן ה֖וּא וְכָל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּלִ֥נוּ שָׁ֖ם טֶ֥רֶם יַעֲבֹֽרוּ: וְאַקְדֵּים יְהוֹשֻׁע בְּצַפְרָא וּנְטַלוּ מִשִׁטִּין וַאֲתוֹ עַד יַרְדְּנָא הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל וּבָתוּ תַמָּן קֳדָם דִּי יַעֲבְּרוּן : (ב) וַיְהִ֕י מִקְצֵ֖ה שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַיַּעַבְר֥וּ הַשֹּׁטְרִ֖ים בְּקֶ֥רֶב הַֽמַּחֲנֶֽה: וַהֲוָה מִסּוֹף תְּלָתָא יוֹמִין וַעֲבַרוּ סָרְכַיָא בְּגוֹ מַשְׁרִיתָא :

כתובים - תהילים - פרק קז

(ו) וַיִּצְעֲק֣וּ אֶל-יְ֭הוָה בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם מִ֝מְּצֽוּקוֹתֵיהֶ֗ם יַצִּילֵֽם: וְצַלוּ קֳדָם יְיָ כַּד עַיָק לְהוֹן מִמְעִקַתְהוֹן פְּצָא יַתְהוֹן : (ז) וַ֭יַּֽדְרִיכֵם בְּדֶ֣רֶךְ יְשָׁרָ֑ה לָ֝לֶ֗כֶת אֶל-עִ֥יר מוֹשָֽׁב: וְדַבְּרִינוּן בְּאוֹרַח תְּרִיצְתָּא לְמֵיזַל לִירוּשְׁלֵם קַרְתָּא דִמְיַתְבָא :

רש''י וידריכם . וינהגם לפיכך יודו לה' חסדו :

(ח) יוֹד֣וּ לַיהוָ֣ה חַסְדּ֑וֹ וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו לִבְנֵ֥י אָדָֽם: יְהוֹדוּן קֳדָם יְיָ מְטוּל חַסְדֵיהּ וּמִשְׁתַּעָן פְּרִישְׁוָתֵיהּ לִבְנֵי נָשָׁא : (ט) כִּי-הִ֭שְׂבִּיעַ נֶ֣פֶשׁ שֹׁקֵקָ֑ה וְנֶ֥פֶשׁ רְ֝עֵבָה מִלֵּא-טֽוֹב: אֲרוּם אֶשְּׂבַּע נֶפֶשׁ סְרֵיקָא וְנַפְשָׁא כֵּפִינָא מְלֵי טוּבָא : (י) יֹ֭שְׁבֵי חֹ֣שֶׁךְ וְצַלְמָ֑וֶת אֲסִירֵ֖י עֳנִ֣י וּבַרְזֶֽל: עַל צִדְקִיָהוּ וְרַבְרְבָנֵי יִשְּׂרָאֵל אִתְנַבֵּי וַאֲמַר צִדְקִיָהוּ וְרַבְרְבָנֵי יִשְּׂרָאֵל דִגְלוּ בְּבָבֶל וִיתִיבוּ בַחֲשׁוֹכָא וְטוּלָא דְמוֹתָא וַהֲווֹ אֲסִירִין בְּסִגוּף שֵׁרֵי פַּרְזְלָא :

רש''י יושבי חשך וצלמות . אף האסורים בבית הסוהר צריכים להודות כשיוצאין מבית אסוריהם :

משנה חולין פרק י

א. הַזְּרוֹע וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה נוֹהֲגִין בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בְּחֻלִּין אֲבָל לֹא בְמֻקְדָּשִׁין. שֶׁהָיָה בַדִּין, וּמָה אִם הַחֻלִּין, שֶׁאֵינָן חַיָּבִין בְּחָזֶה וְשׁוֹק, חַיָּבִין בַּמַּתָּנוֹת. קָדָשִׁים שֶׁחַיָּבִין בְּחָזֶה וְשׁוֹק, אֵינוֹ דִין בַּמַּתָּנוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא ז), וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם, אֵין לוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁאָמוּר בָּעִנְיָן:

ברטנורה   (א) הזרוע והלחיים. בארץ ובחוצה לארץ. משום דבעי למתני בחולין אבל לא במוקדשין, תני לכולהו: בפני הבית. בזמן שבית המקדש קיים: ואתן אותם. בחזה ושוק כתיב, אותם מיעוטא הוא, חזה ושוק אין, מידי אחרינא לא:

ב. כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן וְנִפְדּוּ, חַיָּבִין בַּבְּכוֹרָה וּבַמַּתָּנוֹת, וְיוֹצְאִין לְחֻלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד, וּוְלָדָן וַחֲלָבָן מֻתָּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ פָּטוּר, וְאֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ יִפָּדוּ, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר. כֹּל שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן, אוֹ מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן, וּלְאַחַר מִכָּאן נוֹלַד לָהֶם מוּם קָבוּעַ וְנִפְדּוּ, פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה וּמִן הַמַּתָּנוֹת, וְאֵינָן יוֹצְאִין לְחֻלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד, וּוְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ חַיָּב, וְעוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ יִקָּבֵרוּ:

ברטנורה   (ב) כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן. הרי הן כמקדיש עצים ואבנים לדמיהן ואין בהן קדושת הגוף: ונפדו חייבין בבכורה. אם ילדו לאחר שנפדו. אבל קודם פדיון לא, דקדושת דמים מדחה מן הבכורה שאין קדושה חלה על קדושה: וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן. אבל מקדיש תמימים ונעשו בעלי מומין ונפדו, ולדן אסור כדלקמן, ובין רישא דקתני מותר, ובין סיפא דקתני אסור, מיירי כגון דאיעבר לפני פדיונו ואתיליד לאחר פדיונו. וחלבן נמי דמקדיש תמימים ונפדו נפקא לן דאסור, דכתיב בפסולי המוקדשין שנפדו, תזבח ואכלת בשר תזבח ולא גיזה, ואכלת ולא לכלביך, בשר ולא חלב: ואין עושין תמורה. אפילו קודם פדיונן. טוב מעיקרא עושה תמורה ואפילו נעשה רע אחר שהקדישו, אבל רע מעיקרו אינו עושה תמורה: ואם מתו יפדו. ואע''פ שאינן ראויין אלא לכלבים ואנן קיימא לן דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, הני כעצים בעלמא נינהו ולא נחית להו קדושת הגוף: חוץ מן הבכור והמעשר. דאע''ג דקדם מומן להקדשן, חלה עליהן קדושה גמורה לכל דבריהם, אלא שאין כשרים ליקרב, דבכור ברחם תלה רחמנא, לא שנא תם ולא שנא בעל מום קדיש, תם קרב, ובעל מום נאכל לכהן במומו. ומעשר בהמה נמי כתיב ביה (ויקרא כז) העשירי יהיה קודש לה' לא יבקר בין טוב לרע, טוב תם, רע בעל מום: או מום עובר קודם להקדשן. דמום עובר כמאן דליתיה דמי: פטורים מן הבכורה. דכתיב בפסולי המוקדשין שנפדו, כצבי וכאיל, מה צבי ואיל פטורים מן הבכורה דהא כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך כתיב (דברים טו), אף פסולי המוקדשין שנפדו פטורים מן הבכורה: ומן המתנות. הזרוע והלחיים והקיבה: ולדן וחלבן אסור. בדאיעבר לפני פדיונו ואתיליד לאחר פדיונו מיירי. כדפרישית לעיל. דאי איעבר ואתיליד לאחר פדיונו, ולד צבי ואיל הוא. ואי אתיליד לפני פדיונו, אפילו קדם מומן להקדשן נמי ולדן אסור: והשוחטן בחוץ חייב. ואע''ג דאינן ראויין לפתח אוהל מועד דהא בעלי מומין נינהו ותנן הראוי לפתח אוהל מועד חייבין עליו בחוץ, ושאינו ראוי לפנים אין חייבין עליו בחוץ, מוקמינן לה למתניתן בדוקין שבעין, ור' עקיבא היא דאמר אם עלו לא ירדו, הלכך הואיל ובפנים לא ירדו, חייבין עליהם בחוץ אם שחטן קודם פדיונן: ועושין תמורה. קודם פדיונן, דכתיב (ויקרא כז) טוב ברע או רע בטוב: ואם מתו. מעצמן: יקברו. דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים:

ג. בְּכוֹר שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמֵאָה, בִּזְמַן שֶׁמֵּאָה שׁוֹחֲטִין אֶת כֻּלָּן, פּוֹטְרִין אֶת כֻּלָן אֶחָד שׁוֹחֵט אֶת כֻּלָן פּוֹטְרִין לוֹ אֶחָד. הַשּׁוֹחֵט לַכֹּהֵן וְלַנָּכְרִי, פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. וְהַמִּשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶן, צָרִיךְ שֶׁיִּרְשׁוֹם. וְאִם אָמַר חוּץ מִן הַמַּתָּנוֹת, פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. אָמַר מְכוֹר לִי בְּנֵי מֵעֶיהָ שֶׁל פָּרָה וְהָיוּ בָהֶן מַתָּנוֹת, נוֹתְנָן לַכֹּהֵן וְאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים. לָקַח הֵימֶנּוּ בַמִּשְׁקָל, נוֹתְנָן לַכֹּהֵן וּמְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים:

ברטנורה   (ג) בכור שנתערב במאה. מתניתין איירי בבכור שבא ליד כהן ונפל בו מום ביד כהן ומכרו לישראל במומו. דאי בבכור ביד ישראל קודם שנתנו לכהן, אמאי פוטרין את כולן ממתנות כהונה, לימא ליה כהן, אי בכור הוא כוליה דידי הוא, אי לא בכור הוא הב לי מתנתאי. אבל כשכבר בא ליד כהן ומכרו לישראל במומו ונתערב במאה. פוטרים את כולן ממתנות כהונה. דכל חד וחד יכול לדחות את עצמו ולומר לכהן, שלי בכור הוא שמכרו הכהן ופטור מן המתנות. דמן הבכור אין נותנים מתנות שאין קדושה חלה על קדושה: אחד שוחט את כולן פוטרין לו אחד. שאי אפשר שלא יהא הבכור אחד מהן ויכול לומר זה הוא: צריך שירשום. שיעשה בה סימן שיבינו הכל שיש לכהן או לנכרי שותפות בה: ואם אמר לו. אם אמר כהן לישראל, פרה זו אני מוכר לך חוץ מן המתנות שבה: פטור. ישראל מן המתנות: אמר לו. ישראל לחברו טבח, מכור לי בני מעיה של פרה זו: והיו בהן מתנות. הקיבה שהיא אחת מן המתנות: נותנן. לוקח זה לכהן: ואין המוכר מנכה לו מן הדמים. שהרי היה יודע הלוקח שהמתנות שם, וזה לא מכר לו את הקיבה: לקח הימנו במשקל. כך וכך הליטרא, ושקל לו הקיבה. נותנה לו לוקח לכהן, שהרי הגזלה אצלו וצריך להשיב, והטבח ינכה לו מן הדמים, שהרי מכר דבר שאינו שלו. ואם עבר השוחט ולא נתן מתנות מן הבהמה, לא נאסר הבשר באכילה. אבל מנדין אותו. ואפילו כהן שפטור מן המתנות, אם הוא טבח ששוחט ומוכר בשוק, ממתינין לו שתים ושלש שבתות, מכאן ואילך מוציאין ממנו מתנות ונותנין אותן לכהנים אחרים. ואם קבע בית מטבחים, אין ממתינים לו אלא מוציאין ממנו מיד, ואם לא רצה ליתן מנדין אותו:

ד. גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְהָיְתָה לוֹ פָרָה, נִשְׁחֲטָה עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר, פָּטוּר. מִשֶּׁנִּתְגַּיֵּר, חַיָּב. סָפֵק, פָּטוּר, שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ, עָלָיו הָרְאָיָה. אֵיזֶהוּ הַזְּרוֹעַ, מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכּוּבָה עַד כַּף שֶׁל יָד. וְהוּא שֶׁל נָזִיר. וּכְנֶגְדּוֹ בָרֶגֶל, שׁוֹק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שׁוֹק מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכּוּבָה עַד סֹבֶךְ שֶׁל רָגֶל. אֵיזֶהו לֶחִי, מִן הַפֶּרֶק שֶׁל לֶחִי עַד פִּקָּה שֶׁל גַּרְגֶּרֶת:

ברטנורה   (ד) מן הפרק של ארכובה. הנמכרת עם הראש: עד כף של יד. עצם רחב של כתף שקורין אספלדו''ן, והן שני עצמות, העצם האמצעי דהיינו מן הפרק של ארכובה הנמכרת עם הראש עד מקום שכנגדו בגמל ניכר, והעצם העליון המחובר לגוף והזרוע הימני בלבד הוא שנותנים לכהן, דכתיב (דברים יח) ונתן לכהן הזרוע, המיומן שבזרוע: והוא של נזיר. כלומר, וכן זרוע בשלה האמור בנזיר, כך ניטלת: וכנגדו ברגל שוק. האמור בשלמים נמי הוו שני עצמות מן הפרק של ארכובה עד בוקא דאטמא דהיינו כל הירך: סובך של רגל. היינו פרק שבין הקולית ועצם האמצעי ואין הלכה כר' יהודה: הפרק של לחי. אצל הצדעים. וחותך כלפי מטה עד פיקה של גרגרת, עד שיפוי כובע שהיא פקיעתה ופתחה של קנה, דהיינו לחיים התחתונות עם הלשון. פירוש אחר, פיקה של גרגרת טבעת הגדולה של קנה שעשויה עגולה כפיקה. ופיקה היא עגולה ככדור ובתוכה נקב שתוחבות הנשים בפלך להכבידו כשטוות בו:

גמרא חולין דף קל''ג ע''א

הַשׁוֹחֵט לְכֹהֵן וּלְנָכְרִי פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. אָמַר רָבָא בָּדַק לָן רַב יוֹסֵף הָאי כַּהֲנָא דְחָטִיף מַתַּנְתָא חִבּוּבֵי קָא מְחַבֵּב מִצְוָה אוֹ זִלְזוּלֵי קָא מְזַלְזֵל בְּמִצְוָה. וּפָשִׁיטְנָא לֵיהּ וְנָתַן וְלֹא שֶׁיִטּוֹל מֵעַצְמוֹ. אָמַר אַבַּיֵי מֵרֵישׁ הֲוָה חָטִיפְנָא מַתַּנְתָא אֲמֵינָא חִבּוּבֵי קָא מְחַבִּיבְנָא מִצְוָה. כֵּיוַן דְשָׁמַעְנָא לְהָא וְנָתַן וְלֹא שֶׁיִּטּוֹל מֵעַצְמוֹ. מִיחֲטָף לָא חָטִיפְנָא מֵימַר אֲמָרֵי הֲבוּ לִי וְכֵיוַן דְשָׁמַעְנָא לְהָא דְתַנְיָא (ש''א ח') וַיַּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר בְּנֵי שְׁמוּאֵל חֶלְקָם שָׁאֲלוּ בְּפִיהֶם מֵימַר נָמֵי לָא אֲמֵינָא וְאִי יָהֲבוּ לִי שָׁקִילְנָא כֵּיוַן דְּשָׁמַעְנָא לְהָא דְתַנְיָא הַצְנוּעִים מוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶם. וְהַגַּרְגְרָנִין חוֹלְקִין. מִשְׁקַל נָמֵי לָא שָׁקִילְנָא לְבַר מִמַּעֲלֵי יוֹמָא דְכִפּוּרֵי לְאַחֲזוּקֵי נַפְשָׁאי בְּכַהֲנֵי. וְלִפְרוֹס יָדֵיהּ. אַנְסֵיה לֵיה עִידָנֵיהּ. אָמַר רַב יוֹסֵף הָאי כַּהֲנָא דְאִית לֵיהּ צוּרְבָא מֵרַבָּנָן בְּשִׁבְבוּתֵיהּ וּדְחִיקָא לֵיהּ מִילְתָא לִיזְכֵי לֵיהּ מַתַּנְתָא. וְאַף עַל גַּב דְלָא אָתֵי לִידֵיהּ בְּמַכִּירֵי כְּהוּנָה וּלְוִיָּה. רָבָא וְרַב סַפְרָא אִיקְלְעוּ לְבֵי מָר יוֹחָנָא בְּרֵיהּ דְּרַב חָנָא בַר אַדָא וַאֲמָרֵי לָהּ לְבֵי מָר יוֹחָנָא בְּרֵיהּ דְרַב חָנָא בַר בִּיזְנָא. עָבַד לְהוּ עֶגְלָא תִּלְתָא אָמַר לֵיהּ רָבָא לְשַׁמְעֵיהּ זְכֵי לָן מַתַּנְתָא דְּבָעֵינָא לְמֵיכָל לִישְׁנָא בְּחַרְדְּלָא זָכִי לֵיהּ. רָבָא אָכַל. וְרַב סַפְרָא לָא אָכַל אַקְרוּיֵהּ לְרַב סַפְרָא בְּחֵלְמֵיהּ (משלי כ''ה) מַעֲדֶה בֶּגֶד בְּיוֹם קָרָה חוֹמֶץ עַל נָתֶר וְשָׁר בַּשִּׁירִים עַל לֵב רָע. אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף אָמַר לֵיהּ דִּילְמָא מִשּׁוּם דַעֲבָרִי אַשְׁמַעְתָּא דְמָר אַקְרְיָין הָכִי אָמַר לֵיהּ כִּי אָמָרִי אֲנָא בְּאַחֵר שַׁמְעֵהּ בְּעַל כָּרְחֵיהּ מְזַכֵּי וְכִי אֲמָרִי אֲנָא לְמָאן דְלָא אֶפְשַׁר לֵיהּ. הָא אֶפְשַׁר לֵיהּ. וְאֶלָּא מָאי טַעְמָא אַקְרְיָין הָכִי כְּלַפֵּי רָבָא וְלִקְרְיָין לְרָבָא. רָבָא נָזוּף הֲוָה. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרַב דִּימִי וּפַשְׁטֵיהּ דִּקְרָא בְּמָאי כְּתִיב. אָמַר לֵיהּ בְּשׁוֹנֶה לְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב כָּל הַשּׁוֹנֶה לְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן נוֹפֵל בְּגֵיהִנָּם שֶׁנֵּאֱמַר (איוב כ') כָּל חשֶךְ טָמוּן לִצְפוּנָיו תְּאָכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא נֻפָּח יֵרַע שָׂרִיד בְּאָהֳלוֹ וְאֵין שָׂרִיד אֶלָּא תַלְמִיד חָכָם שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ג') בַּשְׂרִידִים אֲשֶׁר ה' קוֹרֵא. אָמַר רִבִּי זֵירָא אָמַר רַב כָּל הַשּׁוֹנֶה לְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן כְּזוֹרֵק אֶבֶן לְמַרְקוֹלִיס שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ''ו) כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד וּכְתִיב (שם י''ט) לֹא נָאוֶה לִכְסִיל תַּעֲנוּג:

רש''י בדק לן. מנסה אותנו אם נדע להשיב ורבא כהן היה: דחטיף מתנתא. מתנוקות שנושאין אותם לכהנים: מי אמרינן חבובי קא מחבב המצוה. ויפה הוא עושה: ונתן. לכהן ולא שיטול הכהן מעצמו: מימר אמרי הבו לי. הייתי שואל בפה מלא שהייתי סבור שהוא חבוב מצוה: חלקם שאלו בפיהם. דמגני להו קרא לבני שמואל ויטו אחרי הבצע א''ר מאיר שלא היה עבירת גזל בידם אלא חלק לוים כגון מעשר ראשון היו שואלין בפיהם: הצנועים מושכים את ידיהם. בחלוק לחם הפנים קאמר במס' יומא בטרף בקלפי משמת שמעון הצדיק נשתלחה מארה בלחם הפנים: לאחזוקי נפשאי בכהני. שלא ישתכח הדבר שאני כהן: ופריך ולפרוס ידיה. כיון שאינו עושה אלא שלא ישכח שם כהן מעליו יפרוס ידיו לדוכן כל השנה ומחזיק נפשיה בכהני: אנסיה ליה עידניה. עתים שקבע לתלמידיו היו טורדים אותו מלישא את כפיו שהיה עוסק לתלמידיו בעת שהצבור נאספים לבהכ''נ: ודחיקא ליה מלתא. לההוא צורבא מדרבנן והכהן רוצה לההנותו יתן לו חלק מתנותיו לקבל זרוע ולחיים מבני העיר בשביל הכהן והוא יאכלם ואף ע''ג דלא אתא לידו דכהן יכול לזכות לו: במכירי כהונה ולויה. בכהן שהיה ניכר בעיר ורוב בנ''א אוהבי' אותו ונותנים לו המתנות ובאותו כהן אמרי' דיכול לזכות מעשרותיו לאחר אע''ג דלא אתי לידו: מכירי. ל' איש מאת מכרו: א''ל רבא לשמעיה. לשמשו של בעל הבית והוא כהן ובעל הבית נותן לו מתנותיו: זכי לי מתנתא. תן לי רשות ליקח מתנותיך לאכלה מפני שהלשון עם הלחיים ניתן לכהנים ובעי' למיכל לישנא בחרדלא שהוא דבר חשוב וכו' (וע' ברש''י): רב ספרא לא אכל. משום דלא מטא לידיה דשמעא: מעדה בגד ביום קרה. בגד בלוי ונרקב כמו וכבגד עדים בעת הקור אינו שוה כלום: וכמו חומץ על נתר. שאינו אלא מפסידו נתר הוא מין צריף אלומ''א בלע''ז: כן שר בשירים על לב רע. כן האומר דברי תורה למי שאינו יודע להבין בהן: משום דעברי אשמעתא דמר. שלא סמכתי על שמועתך דאמרת מותר לצורבא מרבנן לקבלה אע''ג דלא אתו לידו דכהן: כי אמרי אנא באחר. היכא דמזכי ליה כהן אחר שאינו כפוף לו אבל שמעי' דבעל הבית ע''כ מזכי ליה לאדם חשוב שהוא בא בביתו של בעל הבית א''נ אימור דאמרי אנא דיכול לזכות מתנתא לאחר אע''ג דלא אתו לידי': דלא אפשר ליה. כלומר לאיש שהוא עני ודחוק אבל רבא אפשר ליה ולא דחיקא ליה מילתא ופריך כיון דלא עבר רב ספרא אשמעתיה דרב יוסף מ''ט אקרויה בחלמי: כלפי רבא. כלו' על רבא שלא ידע להבין בטעמו של רב יוסף אקריוהו לרב ספרא כך: נזוף הוה. אני שמעתי משום דהטיח כלפי מעלה במס' תענית דבעיא מטרא בלא צורך משום יקרא דאימיה דשבור מלכא ואמרינן התם דאתחזי ליה אבוה בחלמיה וא''ל מי איכא דמיטרח קמי שמיא אשני דוכתיה למחר אשכחיה לפורייה דמרשם בסכיני שנועדו מלאכי חבלה להורגו בלילה, ול''נ נזוף משום האי מעשה: ירע שריד באהלו. למי שירע שריד באהלו תלמיד רע: תאכלהו אש לא נופח. אשו של גיהנם: כזורק אבן למרקוליס. זו היא עבודתו כדאמרי' במס' ע''ז:

זוהר שלח דף קע''ה ע''ב

וְתָאנָא יְסוֹדָא וְשָׁרְשָׁא בְמַלְכָא מִתְעַטְרִין כַּחֲדָא וְהָאי הִיא כִתְרָא וּפִתְחָא לְכָל שְׁאָר כִּתְרִין דִכְתִּיב (תהלים קיח) פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק. וּכְתִיב זֶה הַשַּׁעַר לַיְיָ וְעַל דָּא כְתִיב וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְיָ לְאַכְלָלָא בְהָאי כָּל שְׁאָר כִּתְרִין וְעַל דָּא אִינוּן סָהְדֵי סַהֲדוּתָא וְלָא קַיְימֵי בְדוּכְתַּיְיהוּ בְגִין דְאִיהִי מִצְוָה וְתָנֵינָן תַּשְׁמִישֵׁי מִצְוָה נִזְרָקִין. וְאִי תֵימָא הָא לוּלָב וַעֲרָבָה וְכוּלֵי תַּשְׁמִישֵׁי קְדוּשָׁה אִינוּן אֲמָאי נִזְרָקִין. אֶלָּא תַשְׁמִישֵׁי קְדוּשָׁה בְגִין דִרְשִׁימִין בַּכְּתִיבָה דִשְׁמָא קַדִּישָׁא. אָמַר רִבִּי יִצְחָק אִינוּן חוּטִין לְאַחְזָאָה הֵיךְ תַּלְיָין מִכָּאן וּמִכָּאן לְאַרְבַּע סִטְרֵי עַלְמָא מֵהָאי אָתָר וְאִיהִי שַׁלְטָא עַל כֹּלָא בְרָזָא דְלֵב דְּאִיהִי לִבָּא דְכָל הָאי עַלְמָא וְלִבָא דְּעִלָּאֵי וְתַלְיָיא בְלֵב עִלָּאָה וְכֹלָא הוּא בְלֵב דְנָפַק מֵחָכְמָה עִלָּאָה. אָמַר רִבִּי יִצְחָק שִׁעוּרָא דְהָאי (וְאוֹרְכָּא) דְהָאי אִתְמַר בְּאַתְוָן גְּלִיפָן דְּרִבִּי אֶלְעָזָר. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה אָמַר קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא מָאן דְּבָעֵי לְמֵהַךְ בָּתַר דָּחַלְתִּי יְהַךְ בָּתַר לִבָּא דָא וּבָתַר עַיְינִין דְּקַיְימִין עֲלָה. מָאן אִינוּן עַיְינִין כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שם לד) עֵינֵי יְיָ אֶל צַדִּיקִים אֲבָל אַתֶּם לֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם. מָאי טַעְמָא בְגִין דְאַתֶם זוֹנִים אַחֲרֵיהֶם. אָמַר רִבִּי חִיָּיא מָאי טַעְמָא הָכָא יְצִיאַת מִצְרַיִם דִּכְתִּיב אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם אֶלָּא בְּגִין דְּכַד נַפְקוּ מִמִּצְרַיִם בְּהָאי חוּלָקָא עָאלוּ וּבְהָאי קָטִיל קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא קָטוּלָא דְמִצְרַיִם וְעַל דָּא בְּאַתְרֵיהּ אִתְדְכַר וּבְאַתְרֵיהּ יִזְדְּהַר לְהוּ בְדָא. מָאי בְאַתְרֵיהּ בְּגִין דְהָאי מִצְוָה הִיא אָתָר דִּילָהּ. תָאנֵי רִבִּי יֵיסָא כְתִיב (מיכה ז) כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת. כִּימֵי כְּיוֹם מִבָעֵי לֵיהּ דְּהָא בְחָד זִמְנָא נַפְקוּ וְלָא אִתְעַכָּבוּ. אֶלָּא כְאִינוּן יוֹמִין עִלָּאִין דְאִתְבָּרְכָא בְהוּא כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כָּךְ זַמִּין קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְאַפָּקָא לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל מִן גָּלוּתָא וּכְדֵין כְּתִיב (ישעיה יב) וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדוּ לַיְיָ קִרְאוּ וְגוֹמֵר. זַמְּרוּ יְיָ כִּי גֵאוּת עָשָׂה מוּדַעַת זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ. מָאי מוּדַעַת זֹאת בְּגִין דְּהַשְׁתָּא אִשְׁתְּמוֹדְעָא זֹאת בְּעִטּוּפָא דְמִצְוָה בְּהַהוּא זִמְנָא אִשְׁתְּמוֹדְעָא זֹאת. בְכַמָּה נִמּוּסִין דִּילָהּ דְּיַעְבֵיד קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אָתִין וְנִסִין בְּעַלְמָא כְּדֵין כְּתִיב (זכריה יד) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן. יִמְלוֹךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

תרגום הזוהר וְלָמַדְנוּ, הַיְסוֹד, וְהַשֹּׁרֶשׁ, שֶׁהוּא הַכֶּתֶר, שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ הַכֹּל, מִתְעַטְּרִים יַחַד בַּמַּלְכוּת. וְזוֹ, הַמַּלְכוּת, הִיא הַזִּכָּרוֹן וְהַפֶּתַח לְכָל שְׁאָר הַסְּפִירוֹת. שֶׁכָּתוּב (תהלים קי''ח) פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק. שֶׁהִיא מַלְכוּת הַנִּקְרֵאת צֶדֶק. וְכָתוּב אַחֲרָיו (שם) זֶה הַשַּׁעַר לַה', לִהְיוֹתָהּ הַשַּׁעַר לְכָל הַסְּפִירוֹת. וְעַל כֵּן כָּתוּב וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה', שֶׁהַכָּתוּב בָּא לִכְלוֹל בָּזֶה, בַּמַּלְכוּת, כָּל שְׁאָר הַסְּפִירוֹת, אֲשֶׁר בַּמַּלְכוּת הַנִּקְרֵאת מִצְוָה, נִקְרָאוֹת כָּל הַסְּפִירוֹת הַנִּכְלָלוֹת בָּהּ בַּשֵּׁם מִצְווֹת. וְעַל כֵּן לָמַדְנוּ, סַהֲדֵי סָהֲדוּתָא וְלֹא קַיְּמֵי בְּדוּכְתַּיְהוּ, שֶׁהַסְּפִירוֹת דְּז''א מֵעִידִים עֵדוּת, וְאֵינָם עוֹמְדִים בִּמְקוֹמָם בְּז''א, מִשּׁוּם שֶׁהִיא מִצְווֹת, כִּי הַצִיצִית ה''ס הַמַּלְכוּת הַנִּקְרֵאת מִצְוָה, וְהַסְּפִירוֹת דְּז''א הַכְּלוּלוֹת בָּהּ נִקְרָאוֹת מִצְווֹת. וְעַל כֵּן הֵם שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָם, בְּז''א, אֶלָּא בַּמַּלְכוּת. וְלָמַדְנוּ, תַּשְׁמִישֵׁי מִצְוָה, דְּהַיְנוּ שֶׁל הַמַּלְכוּת, נִזְרָקִים. וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי לוּלָב וַעֲרָבָה, אֲשֶׁר לוּלָב רוֹמֵז עַל יְסוֹד דְּז''א, וְהָעֲרָבוֹת לנו''ה דְּז''א, וְאִם כֵּן אֵינָם תַּשְׁמִישֵׁי מִצְוָה, אֶלָּא תַּשְׁמִישֵׁי קְדוּשָׁה, דְּהַיְנוּ בְּז''א, וְלָמָּה הֵם נִזְרָקִים. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא תַּשְׁמִישֵׁי קְדוּשָׁה הַיְנוּ מִשּׁוּם שֶׁרְשׁוּמִים בִּכְתָב שֶׁל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ. אֲבָל לוּלָב וַעֲרָבָה, אַף עַל פִּי שֶׁרוֹמְזִים עַל ז''א, מִכָּל מָקוֹם הֵם כְּתַשְׁמִישֵׁי מִצְוָה, וְנִזְרָקִים. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אֵלּוּ הַחוּטִים, דְּצִיצִית, הֵם לְהַרְאוֹת, אֵיךְ הֵם תְּלוּיִם מִכָּאן וּמִכָּאן לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם מִמָּקוֹם זֶה, וְהִיא, הַמַּלְכוּת, שׁוֹלֶטֶת עַל כֻּלָּם בְּסוֹד לֵב, שֶׁהִיא הַלֵּב שֶׁל כָּל הָעוֹלָם הַזֶּה, וְלֵב הָעֶלְיוֹנִים, דְּהַיְנוּ מג' עוֹלָמוֹת בּי''ע, וּתְלוּיָה בַּלֵּב הָעֶלְיוֹן דְּז''א, וְהַכֹּל הוּא בְּסוֹד הַ''לֵּב'' הַיּוֹצֵא מֵחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה, דְּהַיְנוּ, שֶׁלֵּב רוֹמֵז עַל ל''ב נְתִיבוֹת הַחָכְמָה הַמְּאִירִים בּוֹ אָמַר רַבִּי יִצְחָק, הַשִּׁעוּר שֶׁל זֶה וְהָאֹרֶךְ שֶׁל זֶה, שֶׁל הַצִיצִית, לָמַדְנוּ בְּאוֹתִיּוֹת חֲקוּקוֹת שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּי מִי שֶׁרוֹצֶה לָלֶכֶת אַחַר יִרְאָתִי, יֵלֶךְ אַחַר הַלֵּב הַזֶּה, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת, וְאַחֲרֵי הָעֵינַיִם הָעוֹמְדוֹת עָלָיו. מִי הֵן הָעֵינַיִם. הוּא כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ל''א) עֵינֵי הויה אֶל צַדִּיקִים, דְּהַיְנוּ עֵינֵי ז''א. אֲבָל אַתֶּם לֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם. מַהוּ הַטַּעַם, מִשּׁוּם שֶׁאַתֶּם זוֹנִים אַחֲרֵיהֶם. אָמַר רַבִּי חִיָּא, מַהוּ הַטַּעַם שֶׁנִּזְכְּרָה כָּאן יְצִיאַת מִצְרַיִם, שֶׁכָּתוּב, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁכְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם נִכְנְסוּ לַחֵלֶק הַזֶּה, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת. וּבָזֶה, בַּמַּלְכוּת, הָרַג הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרוּגֵי מִצְרַיִם. וְעַל כֵּן נִזְכֶּרֶת יְצִיאַת מִצְרַים בִּמְקוֹמוֹ, וּבִמְקוֹמוֹ הִזְהִיר לָהֶם בָּזֶה, שֶׁכָּתוּב אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי וְגוֹ'. מַהוּ בִּמְקוֹמוֹ. הוּא מִשּׁוּם שֶׁמִּצְוָה זוֹ שֶׁל צִיצִית, הִיא הַמָּקוֹם שֶׁלָּהּ, שֶׁל הַמַּלְכוּת. לָמַד רַבִּי יֵיסָא, כָּתוּב (מיכה ז') כִּימֵי צֵאתְךְ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת. שׁוֹאֵל, כִּימֵי, כַּיּוֹם הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, שֶׁהֲרֵי בְּפַעַם אַחַת יָצְאוּ וְלֹא נִתְעַכְּבוּ. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא הַפֵּרוּשׁ הוּא, כַּיָּמִים הָאֵלּוּ הָעֶלְיוֹנִים, חג''ת נה''י דז''א, שֶׁנִּתְבָּרְכָה בָּהֶם כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כָּךְ עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹצִיא אֶת יִשְׂרָאֵל מִן הַגָּלוּת, עַל יְדֵי יָמִים דְּז''א. וְאָז כָּתוּב (ישעיה י''ב) וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ וְגוֹ' זַמְּרוּ ה' כִּי גֵּאוּת עָשָׂה מוּדַעַת זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ. מַהוּ מוּדַעַת זֹאת. וּמֵשִׁיב, מִשּׁוּם שֶׁעַתָּה נוֹדַעַת זֹאת, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, בְּעִטּוּף הַטַּלִּית שֶׁל מִצְוָה, דְּהַיְנוּ בַּצִיצִית. בָּעֵת הַהִיא תִּהְיֶה נוֹדַעַת זֹאת בְּכַמָּה דְּרָכִים שֶׁלָּהּ, שֶׁיַּעֲשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹתוֹת וְנִסִּים בָּעוֹלָם. אָז כָּתוּב (זכריה י''ד) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן. יִמְלוֹךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק ט'

א. מִי שֶׁאָמַר בְּתַחֲנוּנִים מִי שֶׁרִיחֵם עַל קֵן צִפּוֹר שֶׁלֹּא לִיקַח הָאֵם עַל הַבָּנִים אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁחוֹט אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ בְּיוֹם אֶחָד יְרַחֵם עָלֵינוּ וְכַיּוֹצֵא בְּעִנְיַן זֶה מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי שֶׁמִּצְוֹת אֵלּוּ גְזֵירַת הַכָּתוּב הֵן וְאֵינָן רַחֲמִים. שְׁאִילוּ הָיָה מִפְּנֵי רַחֲמִים. לֹא הָיָה מַתִּיר לָנוּ שְׁחִיטָה כָּל עִיקָר. וְכֵן לֹא יַרְבֶּה בְּכִנּוּיִם שֶׁל שֵׁם וְיֹאמַר הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא וְהֶחָזָק וְהָאַמִּיץ וְהָעִזוּז שֶׁאֵין כֹּחַ בְּאָדָם לְהַגִיעַ לְסוֹף שְׁבָחָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא אוֹמֵר מַה שֶׁאָמַר מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ב. בְּמִנְחָה אוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר אֲשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ וְכוּלֵי תְּהִלָּה לְדָוִד וְכוּ' קוֹרֵא הוּא וְהָעָם מְיוֹשֶׁב וְעוֹמֵד שְׁלִיחַ צִבּוּר וְאוֹמֵר קַדִישׁ וְהֵם עוֹמְדִים אַחֲרָיו וְעוֹנִין כְּדַרְכָּן וּמִתְפַּלְלִין כֻּלָּם בְּלַחַשׁ. וְאַחַר כַּךְ חוֹזֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר וּמִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה בְּשַׁחֲרִית עַד שֶׁיַּשְׁלִים כָּל הַתְּפִלָּה. וְנוֹפְלִין עַל פְּנֵיהֶן וּמִתְחַנֵּן וּמַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ הוּא וְהֵם וּמִתְחַנֵּן מְעַט מִיוֹשֶׁב כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה בְּשַׁחֲרִית וְעוֹמֵד וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וְכָל הָעָם עוֹנִין כְּדַרְכָּן וְנִפְטָרִים לְמַעֲשֵׂיהֶם:

מוסר

מספרי חסידים סי' ע''ז ע''ח ע''ט

אַל תָּדִין אֶת חֲבֵירָךְ לְכַף חוֹבָה כִּי אָדָם יִרְאֶה לָעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב וְלֹא יָדַעְתָּ מַה בְּלִבּוֹ וּמַה בְּמַחְשַׁבְתּוֹ וֶהֱוֵי דָן כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת. וּשְׁמוֹר עֵינֶיךָ מֵרְאוֹת בְּרָע וַעֲשֵׂה צְדָקָה כְּפִי כֹּחֲךָ אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּין לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם שַׁעְבֵּד עַצְמְךְ לְקוֹנָךְ וְתַחְשׁוֹב בְּלִבָךְ שֶׁכָּל אָדָם שׁוֹמֵר עֲבָדָיו עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיִּשְׁמָרְךָ רִבּוֹן הָעוֹלָמִים: אַל תָּבִיא עַצְמָךְ לִידֵי עֲבֵירָה קַלָּה כִּי הִיא תְבִיאֲךָ לִידֵי חֲמוּרָה. עָבַר עַל לֹא תִשְׂנָא סוֹף בָּא לִידֵי שְׁפִיכוּת דָמִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט) וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שׂוֹנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ: הִשָּׁמֵר לָךְ אַל תֵּשֵׁב עִם אָדָם שֶׁלֹּא תִּלְמוֹד מִמֶּנּוּ טוֹבָה כִּי קָרוֹב שֶׁיִּלְמוֹד רָעָה. וְאוֹי לוֹ אוֹי לְנַפְשׁוֹ. וְעוֹד שֶׁתִּגְרוֹם שֶׁיַּחְשְׁדוּךָ בְּדָבָר רָע כִּי יֹאמְרוּ לֹא עַל חִנָּם הָלַךְ זֶה אֶצְלוֹ. וּבְךָ יִתְלוּ כָּל מַעֲשָׂיו הָרָעִים:

שלח ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(כז) וַיְסַפְּרוּ-לוֹ֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ בָּ֕אנוּ אֶל-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר שְׁלַחְתָּ֑נוּ וְ֠גַ֠ם זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ הִ֖וא וְזֶה-פִּרְיָֽהּ: וְאִשְׁתָּעִיאוּ לֵהּ וַאֲמָרוּ אֲתֵינָא לְאַרְעָא דִי שְׁלַחְתָּנָא וְאַף עַבְדָא חֲלַב וּדְבַשׁ הִיא וְדֵין אִבַּהּ:

רש''י זבת חלב ודבש הוא. כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחלתו, אין מתקים בסופו:

(כח) אֶ֚פֶס כִּֽי-עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻ֤רוֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד וְגַם-יְלִדֵ֥י הָֽעֲנָ֖ק רָאִ֥ינוּ שָֽׁם: לְחוֹד אֲרֵי תַקִיף עַמָא דְיָתֵב בְּאַרְעָא וְקִרְוַיָא כְּרִיכָן רַבְרְבִין לַחֲדָא וְאַף בְּנֵי גִבָּרַיָא חֲזֵינָא תַמָן:

רש''י בצרות. לשון חזק, ותרגומו כריכן, לשון בירניות עגלות, ובלשון ארמי כריך. עגול:

(כט) עֲמָלֵ֥ק יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֣רֶץ הַנֶּ֑גֶב וְ֠הַֽחִתִּ֠י וְהַיְבוּסִ֤י וְהָֽאֱמֹרִי֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהָ֔ר וְהַֽכְּנַעֲנִי֙ יוֹשֵׁ֣ב עַל-הַיָּ֔ם וְעַ֖ל יַ֥ד הַיַּרְדֵּֽן: עֲמַלְקָאָה יָתֵב בַּאֲרַע דָרוֹמָא וְחִתָּאָה וִיבוּסָאָה וֶאֱמוֹרָאָה יָתֵב בְּטּוּרָא וּכְנַעֲנָאָה יָתֵב עַל יַמָא וְעַל כֵּיף יַרְדְנָא:

רש''י עמלק יושב וגו' . לפי שנכוו בעמלק כבר, הזכירוהו מרגלים כדי ליראם: על יד הירדן. יד כמשמעו, אצל הירדן, ולא תוכלו לעבור:

(ל) וַיַּ֧הַס כָּלֵ֛ב אֶת-הָעָ֖ם אֶל-מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַֽעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי-יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ: וַאֲצֵית כָּלֵב יָת עַמָא לְמשֶׁה וַאֲמַר מֵיסַק נִיסַק וְנִירַת יָתַהּ אֲרֵי מֵיכַל נֵיכוּל לָהּ:

רש''י ויהס כלב. השתיק את כלם: אל משה. לשמוע מה שידבר במשה. צוח ואמר וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם. השומע היה סבור שבא לספר בגנותו, מתוך שהיה בלבם על משה בשביל דברי המרגלים. שתקו כלם לשמוע גנותו, אמר והלא קרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השלו: עלה נעלה. אפלו בשמים והוא אומר עשו סלמות ועלו שם נצליח בכל דבריו: ויהס. לשון שתיקה, וכן (זכריה ב, יז) הס כל בשר, (עמוס ו, י) הס כי לא להזכיר. כן דרך בני אדם הרוצה לשתק אגדת אנשים אומר הס:

(לא) וְהָ֨אֲנָשִׁ֜ים אֲשֶׁר-עָל֤וּ עִמּוֹ֙ אָֽמְר֔וּ לֹ֥א נוּכַ֖ל לַֽעֲל֣וֹת אֶל-הָעָ֑ם כִּֽי-חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ: וְגֻבְרַיָא דִי סְלִיקוּ עִמֵהּ אֲמָרוּ לָא נֵיכוֹל לְמֵיסַק לְוַת עַמָא אֲרֵי תַּקִיף הוּא מִנָנָא:

רש''י חזק הוא ממנו. כביכול כלפי מעלה אמרו:

(לב) וַיֹּצִ֜יאוּ דִּבַּ֤ת הָאָ֨רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּר֣וּ אֹתָ֔הּ אֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֡רֶץ אֲשֶׁר֩ עָבַ֨רְנוּ בָ֜הּ לָת֣וּר אֹתָ֗הּ אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יֽוֹשְׁבֶ֨יהָ֙ הִ֔וא וְכָל-הָעָ֛ם אֲשֶׁר-רָאִ֥ינוּ בְתוֹכָ֖הּ אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת: וְאַפִּיקוּ שׁוּם בִּישׁ עַל אַרְעָא דִי אַלִילוּ יָתָהּ לְוַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר אַרְעָא דִי עֲבַרְנָא בָהּ לְאַלָלָא יָתָהּ אַרְעָא מְקַטְלָא יַתְבָהָא הִיא וְכָל עַמָא דִי חֲזֵינָא בְגַוָהּ אֱנָשִׁין דְמִשְׁחָן:

רש''י אוכלת יושביה. בכל מקום שעברנו מצאנום קוברי מתים, והקדוש ברוך הוא עשה לטובה כדי לטרדם באבלם ולא יתנו לב לאלו: אנשי מדות. גדולים וגבוהים וצריך לתת להם מדה, כגון גלית (שמואל א' יז, ד) גבהו שש אמות וזרת, וכן (שמואל ב' כא, כ) איש מדון, (ד''ה א' יא, כג) איש מדה:

(לג) וְשָׁ֣ם רָאִ֗ינוּ אֶת-הַנְּפִילִ֛ים בְּנֵ֥י עֲנָ֖ק מִן-הַנְּפִלִ֑ים וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֨ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵֽינֵיהֶֽם: וְתַמָן חֲזֵינָא יָת גִבָּרַיָא בְּנֵי עֲנָק מִן גִבָּרַיָא וַהֲוֵינָא בְעֵינֵי נַפְשָׁנָא כְּקַמְצִין וְכֵן הֲוֵינָא בְּעֵינֵיהוֹן:

רש''י הנפילים. ענקים מבני שמחזאי ועזאל שנפלו מן השמים בימי דור אנוש: וכן היינו בעיניהם. שמענו אומרים זה לזה נמלים יש בכרמים כאנשים: ענק. שמעניקים חמה בקומתן:

יד (א) וַתִּשָּׂא֙ כָּל-הָ֣עֵדָ֔ה וַֽיִּתְּנ֖וּ אֶת-קוֹלָ֑ם וַיִּבְכּ֥וּ הָעָ֖ם בַּלַּ֥יְלָה הַהֽוּא: וַאֲרֵימַת כָּל כְּנִשְׁתָּא וִיהָבוּ יָת קָלְהוֹן וּבְכוֹ עַמָא בְּלֵילְיָא הַהוּא:

רש''י כל העדה. סנהדראות:

(ב) וַיִּלֹּ֨נוּ֙ עַל-מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל-אַהֲרֹ֔ן כֹּ֖ל בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֹּֽאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם כָּל-הָֽעֵדָ֗ה לוּ-מַ֨תְנוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם א֛וֹ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֖ה לוּ-מָֽתְנוּ: וְאִתְרַעֲמוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמָרוּ לְהוֹן כָּל כְּנִשְׁתָּא לְוַי דְמִיתְנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם אוֹ בְּמַדְבְּרָא הָדֵין לְוַי דְמִיתְנָא:

רש''י לו מתנו. הלואי ומתנו:

(ג) וְלָמָ֣ה יְ֠הֹוָ֠ה מֵבִ֨יא אֹתָ֜נוּ אֶל-הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לִנְפֹּ֣ל בַּחֶ֔רֶב נָשֵׁ֥ינוּ וְטַפֵּ֖נוּ יִֽהְי֣וּ לָבַ֑ז הֲל֧וֹא ט֦וֹב לָ֖נוּ שׁ֥וּב מִצְרָֽיְמָה: וּלְמָא יְיָ מָעֵל יָתָנָא לְּאַרְעָא הָדָא לְּמִנְפַּלּ בְּחַרְבָּא נְשָׁנָא וְטַּפְלָנָא יְהוֹן לְבִזָא הֲלָא טַב לָנָא דִי נְתוּב לְמִצְרָיִם: (ד) וַיֹּֽאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל-אָחִ֑יו נִתְּנָ֥ה רֹ֖אשׁ וְנָשׁ֥וּבָה מִצְרָֽיְמָה: וַאֲמָרוּ גְבַר לַאֲחוֹהִי נְמַנֵי רֵישָׁא וּנְתוּב לְמִצְרָיִם:

רש''י נתנה ראש. כתרגומו נמני רישא, נשים עלינו מלך, ורבותינו פרשו לשון עבודה זרה:

(ה) וַיִּפֹּ֥ל מֹשֶׁ֛ה וְאַֽהֲרֹ֖ן עַל-פְּנֵיהֶ֑ם לִפְנֵ֕י כָּל-קְהַ֥ל עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וּנְפַל משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל אַפֵּיהוֹן קֳדָם כָּל קְהַל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (ו) וִֽיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן-נ֗וּן וְכָלֵב֙ בֶּן-יְפֻנֶּ֔ה מִן-הַתָּרִ֖ים אֶת-הָאָ֑רֶץ קָֽרְע֖וּ בִּגְדֵיהֶֽם: וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן וְכָלֵב בַּר יְפֻנֶה מִן מְאַלְלֵי יָת אַרְעָא בְּזָעוּ לְבוּשֵׁיהוֹן: (ז) וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֶל-כָּל-עֲדַ֥ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר עָבַ֤רְנוּ בָהּ֙ לָת֣וּר אֹתָ֔הּ טוֹבָ֥ה הָאָ֖רֶץ מְאֹ֥ד מְאֹֽד: וַאֲמָרוּ לְכָל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר אַרְעָא דִי עֲבַרְנָא בָהּ לְאַלָלָא יָתַהּ טָבָא אַרְעָא לְחֲדָא לַחֲדָא: (ח) שלישי אִם-חָפֵ֥ץ בָּ֨נוּ֨ יְהֹוָ֔ה וְהֵבִ֤יא אֹתָ֨נוּ֙ אֶל-הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וּנְתָנָ֖הּ לָ֑נוּ אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר-הִ֛וא זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ: אִם רַעֲוָא בָנָא קֳדָם יְיָ וְיָעֵל יָתָנָא לְאַרְעָא הָדָא וְיִתְּנִנַהּ לָנָא אַרְעָא דִי הִיא עַבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ: (ט) אַ֣ךְ בַּֽיהֹוָה֘ אַל-תִּמְרֹ֒דוּ֒ וְאַתֶּ֗ם אַל-תִּֽירְאוּ֙ אֶת-עַ֣ם הָאָ֔רֶץ כִּ֥י לַחְמֵ֖נוּ הֵ֑ם סָ֣ר צִלָּ֧ם מֵֽעֲלֵיהֶ֛ם וַֽיהֹוָ֥ה אִתָּ֖נוּ אַל-תִּֽירָאֻֽם: בְּרַם בְּמֵימְרָא דַיְיָ לָא תִמְרְדוּן וְאַתּוּן לָא תִדַחֲלוּן מִן עַמָא דְאַרְעָא אֲרֵי בִידָנָא מְסִירִין אִנוּן עֲדָא תָקְפְהוֹן מִנְהוֹן וּמֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעְדָנָא לָא תִדְחֲלוּן מִנְהוֹן:

רש''י אל תמרדו. ושוב ואתם אל תיראו: כי לחמנו הם. נאכלם כלחם: סר צלם. מגנם וחזקם. כשרים שבהם מתו, איוב שהיה מגין עליהם. דבר אחר צלו של מקום סר מעליהם:

(י) וַיֹּֽאמְרוּ֙ כָּל-הָ֣עֵדָ֔ה לִרְגּ֥וֹם אֹתָ֖ם בָּֽאֲבָנִ֑ים וּכְב֣וֹד יְהֹוָ֗ה נִרְאָה֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֶֽל-כָּל-בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל: (פ) וַאֲמָרוּ כָּל כְּנִשְׁתָּא לְמִרְגַם יַתְהוֹן בְּאַבְנַיָא וִיקָרָא דַיְיָ אִתְגְלֵי בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

רש''י לרגום אתם. את יהושע וכלב: וכבוד ה'. הענן ירד שם:

(יא) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה עַד-אָ֥נָה יְנַֽאֲצֻ֖נִי הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְעַד-אָ֨נָה֙ לֹֽא-יַאֲמִ֣ינוּ בִ֔י בְּכֹל֙ הָֽאֹת֔וֹת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי בְּקִרְבּֽוֹ: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עַד אֵימָתַי יְהוֹן מְרַגְזִין קֳדָמַי עַמָא הָדֵין וְעַד אֵימָתַי לָא יְהֵימְנוּן בְּמֵימְרִי בְּכֹל אָתַיָא דִי עֲבָדִית בֵּינֵיהוֹן:

רש''י עד אנה. עד היכן: ינאצני. ירגיזוני: בכל האתות. בשביל כל הנסים שעשיתי להם היה להם להאמין שהיכולת בידי לקים הבטחתי:

(יב) אַכֶּ֥נּוּ בַדֶּ֖בֶר וְאֽוֹרִשֶׁ֑נּוּ וְאֶֽעֱשֶׂה֙ אֹֽתְךָ֔ לְגוֹי-גָּ֥דוֹל וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ: אֶמְחִנוּן בְּמוֹתָא וַאֲשֵׁצִנוּן וְאֶעְבֵּד יָתָךְ לְעַם רַב וְתַקִיף מִנְהוֹן:

רש''י ואורשנו. לשון תרוכין. ואם תאמר מה אעשה לשבועת אבות: ואעשה אתך לגוי גדול. שאתה מזרעם:

(יג) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל-יְהֹוָ֑ה וְשָֽׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם כִּֽי-הֶעֱלִ֧יתָ בְכֹֽחֲךָ֛ אֶת-הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה מִקִּרְבּֽוֹ: וַאֲמַר משֶׁה קֳדָם יְיָ וְיִשְׁמְעוּן מִצְרָאֵי אֲרֵי אַסֶקְתָּא בְחֵילָךְ יָת עַמָא הָדֵין מִבֵּינֵיהוֹן:

רש''י ושמעו מצרים. ושמעו את אשר תהרגם: כי העלית. כי משמש בלשון אשר, והם ראו אשר העלית בכחך הגדול אותם מקרבם וכשישמעו שאתה הורגם לא יאמרו שחטאו לך, אלא יאמרו שכנגדם יכלת להלחם אבל כנגד יושבי הארץ לא יכלת להלחם. וזה הוא:

(יד) וְאָֽמְר֗וּ אֶל-יוֹשֵׁב֘ הָאָ֣רֶץ הַזֹּאת֒ שָֽׁמְעוּ֙ כִּֽי-אַתָּ֣ה יְהֹוָ֔ה בְּקֶ֖רֶב הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה אֲשֶׁר-עַ֨יִן בְּעַ֜יִן נִרְאָ֣ה | אַתָּ֣ה יְהֹוָ֗ה וַעֲנָֽנְךָ֙ עֹמֵ֣ד עֲלֵהֶ֔ם וּבְעַמֻּ֣ד עָנָ֗ן אַתָּ֨ה הֹלֵ֤ךְ לִפְנֵיהֶם֙ יוֹמָ֔ם וּבְעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לָֽיְלָה: וְיֵימְרוּן לְיָתֵב אַרְעָא הָדָא דִשְׁמָעוּ אֲרֵי אַתְּ יְיָ דִשְׁכִנְתָּךְ שַׁרְיַת בְּגוֹ עַמָא הָדֵין דִי בְעֵינֵיהוֹן חָזַן שְׁכִינַת:יְקָרָא דַיְיָ וַעֲנָנָךְ מַטֵל עִלַוֵהוֹן וּבְעַמוּדָא דַעֲנָנָא אַתְּ מְדַבַּר קֳדָמֵיהוֹן בִּימָמָא וּבְעַמוּדָא דְאֵשָׁתָא בְּלֵילְיָא:

רש''י ואמרו אל יושב הארץ הזאת. כמו על יושב הארץ הזאת. ומה יאמרו עליהם, מה שאמור בסוף הענין, מבלתי יכלת ה', בשביל ששמעו כי אתה ה' שוכן בקרבם, ועין בעין אתה ה' נראה להם, והכל בדרך חבה, ולא הכירו בך שנתקה אהבתך מהם עד הנה:

(טו) וְהֵֽמַתָּ֛ה אֶת-הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה כְּאִ֣ישׁ אֶחָ֑ד וְאָֽמְרוּ֙ הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר-שָֽׁמְע֥וּ אֶֽת-שִׁמְעֲךָ֖ לֵאמֹֽר: וּתְקַטֵּל יָת עַמָא הָדֵין כְּגַבְרָא חָד וְיֵימְרוּן עַמְמַיָא דִי שְׁמָעוּ יָת שְׁמַע גְבֻרְתָּךְ לְמֵימָר:

רש''י והמתה את העם הזה כאיש אחד. פתאום, ומתוך כך יאמרו הגוים אשר שמעו את שמעך וגו' :

(טז) מִבִּלְתִּ֞י יְכֹ֣לֶת יְהֹוָ֗ה לְהָבִיא֙ אֶת-הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶל-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּ֣ע לָהֶ֑ם וַיִּשְׁחָטֵ֖ם בַּמִּדְבָּֽר: מִדְלֵית יוּכְלָא קֳדָם יְיָ לְאָעָלָא יָת עַמָא הָדֵין לְאַרְעָא דִי קַיֵם לְהוֹן וְקַטְלִנוּן בְּמַדְבְּרָא:

רש''י מבלתי יכלת וגו' . לפי שיושבי הארץ חזקים וגבורים, ואינו דומה פרעה לשלשים ואחד מלכים, זאת יאמרו על יושב הארץ הזאת: מבלתי יכלת. מתוך שלא היה יכלת בידו להביאם שחטם: יכלת. שם דבר הוא:

(יז) וְעַתָּ֕ה יִגְדַּל-נָ֖א כֹּ֣חַ אֲדֹנָ֑י כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ לֵאמֹֽר: וּכְעַן סַגִי כְעַן חֵילָא (מִן) קֳדָם יְיָ כְּמָא דִי מַלֵילְתָּא לְמֵימָר:

רש''י יגדל נא כח ה'. לעשות דבורך: כאשר דברת לאמר. ומהו הדבור:

(יח) יְהֹוָ֗ה אֶ֤רֶךְ אַפַּ֨יִם֙ וְרַב-חֶ֔סֶד נֹשֵׂ֥א עָוֹ֖ן וָפָ֑שַׁע וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֞ד עֲוֹ֤ן אָבוֹת֙ עַל-בָּנִ֔ים עַל-שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל-רִבֵּעִֽים: יְיָ מַרְחֵק רְגַז וּמַסְגֵי לְמֶעְבַּד טַבְוָן (וּקְשׁוֹט) שָׁבֵק לַעֲוָיָן וְלִמְרוֹד וּלְחוֹבִין סַלַח לִדְתַיְיבִין לְאוֹרַיְתֵהּ וּדְלָא תַיְיבִין לָא מְזַכֵּי מַסְעַר חוֹבֵי אֲבָהָן עַל בְּנִין מְרָדִין עַל דַר תְּלִיתָאֵי וְעַל דַר רְבִיעָאֵי:

רש''י ה' ארך אפים. לצדיקים ולרשעים. כשעלה משה למרום מצאו משה להקדוש ברוך הוא שהיה יושב וכותב ה' ארך אפים. אמר לו לצדיקים. אמר לו הקדוש ברוך הוא אף לרשעים. אמר לו רשעים יאבדו. אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שתצטרך לדבר. כשחטאו ישראל בעגל ובמרגלים התפלל משה לפניו בארך אפים, אמר לו הקב''ה והלא אמרת לי לצדיקים. אמר לו והלא אמרת לי אף לרשעים: ונקה. לשבים: לא ינקה. לשאינן שבים:

(יט) סְלַֽח-נָ֗א לַֽעֲוֹ֛ן הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה כְּגֹ֣דֶל חַסְדֶּ֑ךָ וְכַֽאֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֨אתָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה מִמִּצְרַ֖יִם וְעַד-הֵֽנָּה: שְׁבוֹק כְּעַן לְחוֹבֵי עַמָא הָדֵין כִּסְגִיאוּת טַבְוָתָךְ וּכְמָא דִי שְׁבַקְתָּא לְעַמָא הָדֵין מִמִצְרַיִם וְעַד כְּעָן:

שלח יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(כ) וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה סָלַ֖חְתִּי כִּדְבָרֶֽךָ: וַאֲמַר יְיָ שְׁבָקִית כְּפִתְגָמָךְ:

רש''י כדברך. בשביל מה שאמרת פן יאמרו מבלתי יכלת ה':

(כא) וְאוּלָ֖ם חַי-אָ֑נִי וְיִמָּלֵ֥א כְבוֹד-יְהֹוָ֖ה אֶת-כָּל-הָאָֽרֶץ: וּבְרַם קַיָים אֲנָא וּמַלְיָא יְקָרָא דַיְיָ יָת כָּל אַרְעָא:

רש''י ואולם. כמו אבל זאת אעשה להם: חי אני. לשון שבועה. כשם שאני חי וכבודי ימלא את כל הארץ, כך אקים להם, כי כל האנשים הרואים וגו' אם יראו את הארץ. הרי זה מקרא מסורס, חי אני כי כל האנשים אם יראו את הארץ וכבודי ימלא את כל הארץ, שלא יתחלל שמי במגפה הזאת לומר מבלתי יכלת ה' להביאם, שלא אמיתם פתאום כאיש אחד אלא באחור ארבעים שנה מעט מעט:

(כב) כִּ֣י כָל-הָֽאֲנָשִׁ֗ים הָֽרֹאִ֤ים אֶת-כְּבֹדִי֙ וְאֶת-אֹ֣תֹתַ֔י אֲשֶׁר-עָשִׂ֥יתִי בְמִצְרַ֖יִם וּבַמִּדְבָּ֑ר וַיְנַסּ֣וּ אֹתִ֗י זֶ֚ה עֶ֣שֶׂר פְּעָמִ֔ים וְלֹ֥א שָֽׁמְע֖וּ בְּקוֹלִֽי: אֲרֵי כָל גֻבְרַיָא דַחֲזוֹ יָת יְקָרִי וְיָת אַתְוָתַי דִי עֲבָדִית בְּמִצְרַיִם וּבְמַדְבְּרָא וְנַסִיאוּ קֳדָמַי דְנַן עֲשַׂר זִמְנִין וְלָא קַבִּילוּ בְּמֵימְרִי:

רש''י וינסו. כמשמעו: זה עשר פעמים. שנים בים שנים במן ושנים בשלו וכו' , כדאיתא במסכת ערכין (טו, א) :

(כג) אִם-יִרְאוּ֙ אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לַֽאֲבֹתָ֑ם וְכָל-מְנַֽאֲצַ֖י לֹ֥א יִרְאֽוּהָ: אִם יֶחֶזוּן יָת אַרְעָא דִי קַיֵמִית לַאֲבָהַתְהוֹן וְכָל דְאַרְגִיזוּ קֳדָמַי לָא יֶחֱזִנַהּ:

רש''י אם יראו. לא יראו: לא יראוה. לא יראו את הארץ:

(כד) וְעַבְדִּ֣י כָלֵ֗ב עֵ֣קֶב הָֽיְתָ֞ה ר֤וּחַ אַחֶ֨רֶת֙ עִמּ֔וֹ וַיְמַלֵּ֖א אַֽחֲרָ֑י וַהֲבִֽיאֹתִ֗יו אֶל-הָאָ֨רֶץ֙ אֲשֶׁר-בָּ֣א שָׁ֔מָּה וְזַרְע֖וֹ יֽוֹרִשֶֽׁנָּה: וְעַבְדִי כָלֵב חֲלַף דַהֲוָה רוּחַ אוֹחֲרִי עִמֵהּ וְאַשְׁלֵם בָּתַר דַחַלְתִּי וְאַעֵלִנֵהּ לְאַרְעָא דִי עַאל לְתַמָן וּבְנוֹהִי יְתַרְכִנַהּ:

רש''י רוח אחרת. שתי רוחות אחת בפה ואחת בלב, למרגלים אמר, אני עמכם בעצה, ובלבו היה לומר האמת ועל ידי כן היה בו כח להשתיקם, כמו שנאמר (לעיל יג, ל) ויהס כלב, שהיו סבורים שיאמר כמותם, זהו שנאמר בספר (יהושע יד, ז) ואשב אתו דבר כאשר עם לבבי, ולא כאשר עם פי: וימלא אחרי. וימלא את לבו אחרי וזה מקרא קצר: אשר בא שמה. חברון תנתן לו: יורשנה. כתרגומו יתרכינה, יורישו את הענקים ואת העם אשר בה, ואין לתרגמו יירתינה, אלא במקום יירשנה:

(כה) וְהָֽעֲמָלֵקִ֥י וְהַֽכְּנַעֲנִ֖י יוֹשֵׁ֣ב בָּעֵ֑מֶק מָחָ֗ר פְּנ֨וּ וּסְע֥וּ לָכֶ֛ם הַמִּדְבָּ֖ר דֶּ֥רֶךְ יַם-סֽוּף: (פ) וַעֲמַלְקָאָה וּכְנַעֲנָאָה יָתֵב בְּמֵישְׁרָא מְחַר אִתְפְּנוּ וְטוּלוּ לְכוֹן לְמַדְבְּרָא אוֹרַח יַמָא דְסוּף:

רש''י והעמלקי וגו' . אם תלכו שם יהרגו אתכם, מאחר שאיני עמכם: מחר פנו. לאחוריכם וסעו לכם וגו' :

(כו) רביעי וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר: (כז) עַד-מָתַ֗י לָֽעֵדָ֤ה הָֽרָעָה֙ הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר הֵ֥מָּה מַלִּינִ֖ים עָלָ֑י אֶת-תְּלֻנּ֞וֹת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר הֵ֧מָּה מַלִּינִ֛ים עָלַ֖י שָׁמָֽעְתִּי: עַד אֵימָתַי לִכְנִשְׁתָּא בִישָׁתָא הָדָא דִי אִנוּן מִתְרַעֲמִין עָלָי יָת תֻּרְעֲמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דִי אִנוּן מִתְרַעֲמִין עֲלַי שְׁמִיעַ קֳדָמָי:

רש''י לעדה הרעה וגו' . אלו המרגלים, מכאן לעדה שהיא עשרה: אשר המה מלינים. את ישראל עלי: את תלנות בני ישראל אשר המה מלינים. המרגלים מלינים אותם עלי שמעתי:

(כח) אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם חַי-אָ֨נִי֙ נְאֻם-יְהֹוָ֔ה אִם-לֹ֕א כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם בְּאָזְנָ֑י כֵּ֖ן אֶֽעֱשֶׂ֥ה לָכֶֽם: אֱמַר לְהוֹן קַיָם אֲנָא אֲמַר יְיָ אִם לָא כְּמָא דִי מַלֵילְתּוּן קֳדָמָי כֵּן אֶעְבֵּד לְכוֹן:

רש''י חי אני. לשון שבועה: אם לא וגו' כן אעשה. כביכול איני חי: כאשר דברתם. שבקשתם ממני או במדבר הזה לו מתנו (פסוק ב) :

(כט) בַּמִּדְבָּ֣ר הַ֠זֶּ֠ה יִפְּל֨וּ פִגְרֵיכֶ֜ם וְכָל-פְּקֻֽדֵיכֶם֙ לְכָל-מִסְפַּרְכֶ֔ם מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה אֲשֶׁ֥ר הֲלִֽינֹתֶ֖ם עָלָֽי: בְּמַדְבְּרָא הָדֵין יִפְּלוּן פִּגְרֵיכוֹן וְכָל מִנְיָנֵיכוֹן לְכָל חֻשְׁבַּנְכוֹן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא דִי אִתְרַעַמְתּוּן עֲלָי:

רש''י וכל פקדיכם לכל מספרכם. כל הנמנה לכל מספר, שאתם נמנין בו, כגון לצאת ולבא לצבא ולתת שקלים, כל המנויים לכל אותן מספרות ימותו, ואלו הן מבן כ' שנה וגו', להוציא שבטו של לוי שאין פקודיהם מבן עשרים:

(ל) אִם-אַתֶּם֙ תָּבֹ֣אוּ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֨אתִי֙ אֶת-יָדִ֔י לְשַׁכֵּ֥ן אֶתְכֶ֖ם בָּ֑הּ כִּ֚י אִם-כָּלֵ֣ב בֶּן-יְפֻנֶּ֔ה וִֽיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן-נֽוּן: אִם אַתּוּן תֵּעֲלוּן לְאַרְעָא דִי קַיֵמִית בְמֵימְרִי לְאַשְׁרָאָה יַתְכוֹן בַּהּ אֱלָהֵן כָּלֵב בַּר יְפֻנֶה וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן: (לא) וְטַ֨פְּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם לָבַ֣ז יִֽהְיֶ֑ה וְהֵֽבֵיאתִ֣י אֹתָ֔ם וְיָֽדְעוּ֙ אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר מְאַסְתֶּ֖ם בָּֽהּ: וְטַּפְלְכוֹן דִי אֲמַרְתּוּן לְבִזָא יְהֵי וְאָעֵל יַתְהוֹן וְיֵדְעוּן יָת אַרְעָא דִי קַצְתּוּן בַּהּ: (לב) וּפִגְרֵיכֶ֖ם אַתֶּ֑ם יִפְּל֖וּ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּֽה: וּפִגְרֵיכוֹן דִי לְכוֹן יִפְּלוּן בְּמַדְבְּרָא הָדֵין:

רש''י ופגריכם אתם. כתרגומו לפי שדבר על הבנים להכניסם לארץ ובקש לומר ואתם תמותו, נופל לשון זה כאן לומר אתם:

(לג) וּ֠בְנֵיכֶ֠ם יִֽהְי֨וּ רֹעִ֤ים בַּמִּדְבָּר֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וְנָֽשְׂא֖וּ אֶת-זְנֽוּתֵיכֶ֑ם עַד-תֹּ֥ם פִּגְרֵיכֶ֖ם בַּמִּדְבָּֽר: וּבְנֵיכוֹן יְהוֹן מְאַחֲרִין בְּמַדְבְּרָא אַרְבְּעִין שְׁנִין וִיקַבְּלוּן יָת חוֹבֵיכוֹן עַד דִיסוּפוּן פִגְרֵיכוֹן בְּמַדְבְּרָא:

רש''י ארבעים שנה. לא מת אחד מהם פחות מבן ששים, לכך נגזר ארבעים, כדי שיהיו אותם של בני עשרים מגיעין לכלל ששים. ושנה ראשונה היתה בכלל, ואף על פי שקדמה לשלוח המרגלים, לפי שמשעשו את העגל עלתה גזרה זו במחשבה אלא שהמתין להם עד שתתמלא סאתם, וזהו שנאמר (שמות לב, לד) וביום פקדי, במרגלים, ופקדתי עליהם חטאתם, ואף כאן נאמר תשאו את עונתיכם, שתי עונות של עגל ושל תלונה. וחשב להם במנין חייהם מקצת שנה ככלה, וכשנכנסו לשנת ששים מתו אותם של בני עשרים: ונשאו את זנותיכם. כתרגומו ויקבלון ית חוביכון:

(לד) בְּמִסְפַּ֨ר הַיָּמִ֜ים אֲשֶׁר-תַּרְתֶּ֣ם אֶת-הָאָ֘רֶץ֘ אַרְבָּעִ֣ים יוֹם֒ יוֹם לַשָּׁנָ֞ה יוֹם לַשָּׁנָ֗ה תִּשְׂאוּ֙ אֶת-עֲוֹנֹ֣תֵיכֶ֔ם אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה וִֽידַעְתֶּ֖ם אֶת-תְּנֽוּאָתִֽי: בְּמִנְיַן יוֹמַיָא דִי אַלֶלְתּוּן יָת אַרְעָא אַרְבְּעִין יוֹמִין יוֹמָא לְשַׁתָּא יוֹמָא לְשַּׁתָּא תְּקַבְּלוּן יָת חוֹבֵיכוֹן אַרְבְּעִין שְׁנִין וְתִדְעוּן יָת דְאִתְרַעַמְתּוּן עֲלָי:

רש''י את תנואתי. שהניאותם את לבבכם מאחרי. תנואה לשון הסרה, כמו (במדבר ל, ו) כי הניא אביה אתה:

(לה) אֲנִ֣י יְהֹוָה֘ דִּבַּ֒רְתִּי֒ אִם-לֹ֣א | זֹ֣את אֶֽעֱשֶׂ֗ה לְכָל-הָֽעֵדָ֤ה הָֽרָעָה֙ הַזֹּ֔את הַנּֽוֹעָדִ֖ים עָלָ֑י בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֛ה יִתַּ֖מּוּ וְשָׁ֥ם יָמֻֽתוּ: אֲנָא יְיָ גְזָרִית בְּמֵימְרִי אִם לָא דָא אֶעְבֵּד לְכָל כְּנִשְׁתָּא בִישְׁתָא הָדָא דְאִזְדַמְנוּ עֲלָי בְּמַדְבְּרָא הָדֵין יְסוּפוּן וְתַמָן יְמוּתוּן: (לו) וְהָ֣אֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר-שָׁלַ֥ח מֹשֶׁ֖ה לָת֣וּר אֶת-הָאָ֑רֶץ וַיָּשֻׁ֗בוּ (וילונו) וַיַּלִּ֤ינוּ עָלָיו֙ אֶת-כָּל-הָ֣עֵדָ֔ה לְהוֹצִ֥יא דִבָּ֖ה עַל-הָאָֽרֶץ: וְגֻבְרַיָא דִי שְׁלַח משֶׁה לְאַלָלָא יָת אַרְעָא וְתָבוּ וְאַרְעִימוּ עֲלוֹהִי יָת כָּל כְּנִשְׁתָּא לְאַפָּקָא שׁוּם בִּישׁ עַל אַרְעָא:

רש''י וישבו וילינו עליו. וכששבו מתור הארץ הרעימו עליו את כל העדה בהוצאת דבה אותם אנשים וימותו. כל הוצאת דבה לשון חנוך דברים, שמלקיחים לשונם לאדם לדבר בו, כמו (שה''ש ז, י) דובב שפתי ישנים. וישנה לטובה וישנה לרעה, לכך נאמר כאן מוצאי דבת הארץ רעה, שיש דבה שהיא טובה: דבה. פרלדי''ץ בלע''ז [לשון הרע] :

(לז) וַיָּמֻ֨תוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים מֽוֹצִאֵ֥י דִבַּת-הָאָ֖רֶץ רָעָ֑ה בַּמַּגֵּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה: וּמִיתוּ גֻבְרַיָא דְאַפִּיקוּ שׁוּם בִּישׁ עַל אַרְעָא בְּמוֹתָנָא קֳדָם יְיָ:

רש''י במגפה לפני ה'. באותה מיתה ההגונה להם מדה כנגד מדה. הם חטאו בלשון, ונשתרבב לשונם עד טבורם ותולעים יוצאים מלשונם ובאין לתוך טבורם, לכך נאמר במגפה ולא במגפה, וזהו לפני ה', באותה הראויה להם על פי מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שהוא מודד מדה כנגד מדה:

(לח) וִֽיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן-נ֔וּן וְכָלֵ֖ב בֶּן-יְפֻנֶּ֑ה חָיוּ֙ מִן-הָֽאֲנָשִׁ֣ים הָהֵ֔ם הַֽהֹלְכִ֖ים לָת֥וּר אֶת-הָאָֽרֶץ: וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן וְכָלֵב בַּר יְפֻנֶה אִתְקַיְימוּ מִן גֻבְרַיָא הָאִנוּן דַאֲזָלוּ לְאַלָלָא יָת אַרְעָא:

רש''י ויהושע וכלב חיו וגו' . מה תלמוד לומר חיו מן האנשים ההם, אלא מלמד שנטלו חלקם של מרגלים בארץ וקמו תחתיהם לחיים:

(לט) וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶת-הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֶֽל-כָּל-בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּֽתְאַבְּל֥וּ הָעָ֖ם מְאֹֽד: וּמַלִיל משֶׁה יָת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאִתְאַבָּלוּ עַמָא לַחֲדָא: (מ) וַיַּשְׁכִּ֣מוּ בַבֹּ֔קֶר וַיַּֽעֲל֥וּ אֶל-רֹאשׁ-הָהָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֶּ֗נּוּ וְעָלִ֛ינוּ אֶל-הַמָּק֛וֹם אֲשֶׁר-אָמַ֥ר יְהֹוָ֖ה כִּ֥י חָטָֽאנוּ: וְאַקְדִימוּ בְצַפְרָא וּסְלִיקוּ לְרֵישׁ טוּרָא לְמֵימָר הָא אֲנַחְנָא סָלְקִין לְאַתְרָא דִי אֲמַר יְיָ אֲרֵי חַבְנָא:

רש''י אל ראש ההר. והוא הדרך העולה לארץ ישראל: הננו ועלינו אל המקום. לארץ ישראל: אשר אמר ה'. לתתה לנו שם נעלה: כי חטאנו. על אשר אמרנו הלא טוב לנו שוב מצרימה:

(מא) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֛ה אַתֶּ֥ם עֹֽבְרִ֖ים אֶת-פִּ֣י יְהֹוָ֑ה וְהִ֖וא לֹ֥א תִצְלָֽח: וַאֲמַר משֶׁה לְמָא דְנַן אַתּוּן עָבְרִין עַל גְזֵרַת מֵימְרָא דַיְיָ וְהִיא לָא תַצְלָח:

רש''י והוא לא תצלח. זו שאתם עושין לא תצלח:

(מב) אַֽל-תַּעֲל֔וּ כִּ֛י אֵ֥ין יְהֹוָ֖ה בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְלֹא֙ תִּנָּ֣גְפ֔וּ לִפְנֵ֖י אֹֽיְבֵיכֶֽם: לָא תִסְקוּן אֲרֵי לֵית שְׁכִנְתָּא דַיְיָ בֵּינֵיכוֹן וְלָא תִתַּבְּרוּן קֳדָם בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן: (מג) כִּי֩ הָעֲמָֽלֵקִ֨י וְהַכְּנַֽעֲנִ֥י שָׁם֙ לִפְנֵיכֶ֔ם וּנְפַלְתֶּ֖ם בֶּחָ֑רֶב כִּֽי-עַל-כֵּ֤ן שַׁבְתֶּם֙ מֵאַֽחֲרֵ֣י יְהֹוָ֔ה וְלֹֽא-יִהְיֶ֥ה יְהֹוָ֖ה עִמָּכֶֽם: אֲרֵי עֲמַלְקָאָה וּכְנַעֲנָאָה תַמָן קֳדָמֵיכוֹן וְתִפְּלוּן בְּחַרְבָּא אֲרֵי עַל כֵּן תַּבְתּוּן מִבָּתַר פּוּלְחָנָא דַיְיָ וְלָא יְהֵי מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעְדְכוֹן:

רש''י כי על כן שבתם. כלומר כי זאת תבא לכם על אשר שבתם וגו' :

(מד) וַיַּעְפִּ֕לוּ לַֽעֲל֖וֹת אֶל-רֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַֽאֲר֤וֹן בְּרִית-יְהֹוָה֙ וּמֹשֶׁ֔ה לֹא-מָ֖שׁוּ מִקֶּ֥רֶב הַֽמַּחֲנֶֽה: וְאַרְשָׁעוּ לְמִסַק לְרֵישׁ טוּרָא וַאֲרוֹן קְיָמָא דַיְיָ וּמשֶׁה לָא עֲדוֹ מִגוֹ מַשְׁרִיתָא:

רש''י ויעפלו. לשון חוזק וכן (חבקוק ב, ד) הנה עפלה. אינגרי''ש בלע''ז [עזי רוח] לשון עזות, וכן (מיכה ד, ח) עפל בת ציון, (ישעיה לב, יד) עפל ובחן. ומדרש תנחומא מפרשו לשון אופל, הלכו חשכים שלא ברשות:

(מה) וַיֵּ֤רֶד הָעֲמָֽלֵקִי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בָּהָ֣ר הַה֑וּא וַיַּכּ֥וּם וַֽיַּכְּת֖וּם עַד-הַֽחָרְמָֽה: (פ) וּנְחַת עֲמַלְקָאָה וּכְנַעֲנָאָה דְיָתֵב בְּטוּרָא הַהוּא וּמְחֻנוּן וּטְרָדֻנוּן עַד חָרְמָה:

רש''י ויכתום. כמו (דברים ט, כא) ואכת אתו טחון, מכה אחר מכה: עד החרמה. שם המקום נקרא על שם המאורע:

טו (א) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (ב) דַּבֵּר֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֣י תָבֹ֗אוּ אֶל-אֶ֨רֶץ֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֥ן לָכֶֽם: מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי תֵעֲלוּן לַאֲרַע מוֹתְבָנֵיכוֹן דִי אֲנָא יָהֵב לְכוֹן:

רש''י כי תבאו. בשר להם שיכנסו לארץ:

(ג) וַֽעֲשִׂיתֶ֨ם אִשֶּׁ֤ה לַֽיהֹוָה֙ עֹלָ֣ה אוֹ-זֶ֔בַח לְפַלֵּא-נֶ֨דֶר֙ אוֹ בִנְדָבָ֔ה א֖וֹ בְּמֹֽעֲדֵיכֶ֑ם לַֽעֲשׂ֞וֹת רֵ֤יחַ נִיחֹ֨חַ֙ לַֽיהֹוָ֔ה מִן-הַבָּקָ֖ר א֥וֹ מִן-הַצֹּֽאן: וְתַעְבְּדוּן קֻרְבָּנָא קָדָם יְיָ עֲלָתָא אוֹ נִכְסַת קוּדְשַׁיָא לְאַפְרָשָׁא נִדְרָא אוֹ בִנְדַבְתָּא אוֹ בְּמוֹעֲדֵיכוֹן לְמֶעְבַּד לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קֳדָם יְיָ מִן תּוֹרֵי אוֹ מִן עָנָא:

רש''י ועשיתם אשה. אין זה צווי אלא כשתבאו שם ותעלה על לבבכם לעשות אשה לה': ריח ניחח. שיהיה נחת רוח לפני: לפלא נדר או בנדבה וגו' . או שתעשו האשה בשביל חובת מועדיכם שחייבתי אתכם לעשות במועד:

(ד) וְהִקְרִ֛יב הַמַּקְרִ֥יב קָרְבָּנ֖וֹ לַֽיהֹוָ֑ה מִנְחָה֙ סֹ֣לֶת עִשָּׂר֔וֹן בָּל֕וּל בִּרְבִעִ֥ית הַהִ֖ין שָֽׁמֶן: וִיקָרֵב דִמְקָרֵב קֻרְבָּנֵהּ קֳדָם יְיָ מִנְחָתָא סֻלְתָּא עַשְׂרוֹנָא דְפִילָא בְּרַבְעוּת הִינָא מִשְׁחָא:

רש''י והקריב המקריב. תקריבו נסכים ומנחה לכל בהמה המנחה כליל, והשמן נבלל בתוכה, והיין לספלים, כמו ששנינו במסכת סכה (סוכה מח, א) :

(ה) וְיַ֤יִן לַנֶּ֨סֶךְ֙ רְבִיעִ֣ית הַהִ֔ין תַּֽעֲשֶׂ֥ה עַל-הָֽעֹלָ֖ה אוֹ לַזָּ֑בַח לַכֶּ֖בֶשׂ הָֽאֶחָֽד: וְחַמְרָא לְנִסְכָּא רַבְעוּת הִינָא תַּעְבֵּד עַל עֲלָתָא אוֹ לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא לְאִמְרָא חָד:

רש''י לכבש האחד. על כל האמור למעלה הוא מוסב על המנחה ועל השמן ועל היין:

(ו) א֤וֹ לָאַ֨יִל֙ תַּֽעֲשֶׂ֣ה מִנְחָ֔ה סֹ֖לֶת שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֑ים בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן שְׁלִשִׁ֥ית הַהִֽין: אוֹ לְדִכְרָא תַּעְבֵּד מִנְחָתָא סֻלְתָּא תְּרֵין עַשְׂרוֹנִין דְפִילָא בִמְשַׁח תַּלְתּוּת הִינָא:

רש''י או לאיל. ואם איל הוא. ורבותינו דרשו או לרבות את הפלגס לנסכי איל:

(ז) וְיַ֥יִן לַנֶּ֖סֶךְ שְׁלִשִׁ֣ית הַהִ֑ין תַּקְרִ֥יב רֵֽיחַ-נִיחֹ֖חַ לַֽיהֹוָֽה: וְחַמְרָא לְנִסְכָּא תַּלְתּוּת הִינָא תְּקָרֵב לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קֳדָם יְיָ: (ח) חמישי וְכִֽי-תַעֲשֶׂ֥ה בֶן-בָּקָ֖ר עֹלָ֣ה אוֹ-זָ֑בַח לְפַלֵּא-נֶ֥דֶר אֽוֹ-שְׁלָמִ֖ים לַֽיהֹוָֽה: וַאֲרֵי תַעְבֵּד בַּר תּוֹרֵי עֲלָתָא אוֹ נִכְסַת קוּדְשַּׁיָא לְפָרָשָׁא נִדְרָא אוֹ נִכְסַת קוּדְשַׁיָא קֳדָם יְיָ: (ט) וְהִקְרִ֤יב עַל-בֶּן-הַבָּקָר֙ מִנְחָ֔ה סֹ֖לֶת שְׁלֹשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֑ים בָּל֥וּל בַּשֶּׁ֖מֶן חֲצִ֥י הַהִֽין: וִיקָרֵב עַל בַּר תּוֹרֵי מִנְחָתָא סֻלְתָּא תְּלָתָא עַשְׂרוֹנִין דְפִילָא בִמְשַׁח פַּלְגוּת הִינָא: (י) וְיַ֛יִן תַּקְרִ֥יב לַנֶּ֖סֶךְ חֲצִ֣י הַהִ֑ין אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ-נִיחֹ֖חַ לַֽיהֹוָֽה: וְחַמְרָא תְּקָרֵב לְנִסְכָּא פַּלְגוּת הִינָא קֻרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:

רש''י אשה ריח. אינו מוסב אלא על המנחה והשמן, אבל היין אינו אשה, שאינו נתן על האש:

(יא) כָּ֣כָה יֵֽעָשֶׂ֗ה לַשּׁוֹר֙ הָֽאֶחָ֔ד א֖וֹ לָאַ֣יִל הָֽאֶחָ֑ד אֽוֹ-לַשֶּׂ֥ה בַכְּבָשִׂ֖ים א֥וֹ בָֽעִזִּֽים: כְּדֵין יִתְעֲבֵיד לְתוֹרָא חַד אוֹ לְּדִכְרָא חָד אוֹ לְאִמַר בְּאִמְרַיָא אוֹ בְעִזַיָא:

רש''י או לשה. בין שהוא בכבשים בין שהוא בעזים כבש ושה קרוים בתוך שנתם: איל. בן שלשה עשר חדש ויום אחד:

(יב) כַּמִּסְפָּ֖ר אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשׂ֑וּ כָּ֛כָה תַּֽעֲשׂ֥וּ לָֽאֶחָ֖ד כְּמִסְפָּרָֽם: כְּמִנְיָן דִי תַעְבְּדוּן כְּדֵין תַּעְבְּדוּן לְחַד כְּמִנְיָנֵהוֹן:

רש''י כמספר אשר תעשו. כמספר הבהמות אשר תקריבו לקרבן, ככה תעשו נסכים לכל אחד מהם: כמספרם. של בהמות מספרם של נסכים:

(יג) כָּל-הָֽאֶזְרָ֥ח יַֽעֲשֶׂה-כָּ֖כָה אֶת-אֵ֑לֶּה לְהַקְרִ֛יב אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ-נִיחֹ֖חַ לַֽיהֹוָֽה: כָּל יַצִיבָא יַעְבֵּד כְדֵין יָת אִלֵין לְקָרָבָא קֻרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ: (יד) וְכִֽי-יָגוּר֩ אִתְּכֶ֨ם גֵּ֜ר א֤וֹ אֲשֶֽׁר-בְּתֽוֹכְכֶם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעָשָׂ֛ה אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ-נִיחֹ֖חַ לַֽיהֹוָ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשׂ֖וּ כֵּ֥ן יַֽעֲשֶֽׂה: וַאֲרֵי יִתְגַיַר עִמְכוֹן גִיוֹרָא אוֹ דִי בֵינֵיכוֹן לְדָרֵיכוֹן וְיַעְבֵּד קֻרְבַּן דְמִתְקַּבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ כְּמָא דִי תַעְבְּדוּן כֵּן יַעְבֵּד: (טו) הַקָּהָ֕ל חֻקָּ֥ה אַחַ֛ת לָכֶ֖ם וְלַגֵּ֣ר הַגָּ֑ר חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם כָּכֶ֛ם כַּגֵּ֥ר יִֽהְיֶ֖ה לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה: קְהָלָא קְיָמָא חַד לְכוֹן וּלְגִיוֹרָא דְיִתְגַיָר קְיַם עָלָם לְדָרֵיכוֹן כְּוַתְכוֹן כְּגִיוֹרָא יְהֵי:קָדָם יְיָ:

רש''י ככם כגר. כמותכם כן גר וכן דרך לשון עברית, (בראשית יג, י) כגן ה' כארץ מצרים, כן ארץ מצרים, (מ''א כב, ד) כמוני כמוך כעמי כעמך:

(טז) תּוֹרָ֥ה אַחַ֛ת וּמִשְׁפָּ֥ט אֶחָ֖ד יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר אִתְּכֶֽם: (פ) אוֹרַיְתָא חֲדָא וְדִינָא חַד יְהֵי לְכוֹן וּלְגִיוֹרָא דְיִתְגַיַר עִמְכוֹן: (יז) שישי וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (יח) דַּבֵּר֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם בְּבֹֽאֲכֶם֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י מֵבִ֥יא אֶתְכֶ֖ם שָֽׁמָּה: מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן בְּמֵעַלְכוֹן לְאַרְעָא דִי אֲנָא מָעֵל יָתְכוֹן לְתַמָן:

רש''י בבאכם אל הארץ. משנה ביאה זו מכל ביאות שבתורה, שבכלן נאמר כי תבא, כי תבאו, לפיכך כלן למדות זו מזו וכיון שפרט לך הכתוב באחת מהן שאינה אלא לאחר ירשה וישיבה, אף כלן כן, אבל זו נאמר בה בבאכם, משנכנסו בה ואכלו מלחמה נתחיבו בחלה:

(יט) וְהָיָ֕ה בַּֽאֲכָלְכֶ֖ם מִלֶּ֣חֶם הָאָ֑רֶץ תָּרִ֥ימוּ תְרוּמָ֖ה לַֽיהֹוָֽה: וִיהֵי בְמֵיכַלְכוֹן מִלַחְמָא דְאַרְעָא תַּפְרְשׁוּן אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ: (כ) רֵאשִׁית֙ עֲרִסֹ֣תֵכֶ֔ם חַלָּ֖ה תָּרִ֣ימוּ תְרוּמָ֑ה כִּתְרוּמַ֣ת גֹּ֔רֶן כֵּ֖ן תָּרִ֥ימוּ אֹתָֽהּ: רֵישׁ אַצְוַתְכוֹן חַלְתָא תַּפְרְשׁוּן אַפְרָשׁוּתָא כְּמָא דִי מַפְרְשִׁין מִן אִדְרָא כֵּן תַּפְרְשׁוּן יָתַהּ:

רש''י ראשית ערסתכם. כשתלושו כדי עיסתכם שאתם רגילין ללוש במדבר. וכמה היא, (שמות טז, טז) וימדו בעמר עמר לגלגלת, תרימו מראשיתה, כלומר קודם שתאכלו ממנה, ראשית תלקח חלה אחת תרומה לשם ה': חלה. טורטי''ל בלע''ז [עוגה] : כתרומת גרן. שלא נאמר בה שעור ולא כתרומת מעשר שנאמר בה שעור, אבל חכמים נתנו שעור, לבעל הבית אחד מעשרים וארבעה, ולנחתום אחד מארבעים ושמונה:

(כא) מֵֽרֵאשִׁית֙ עֲרִסֹ֣תֵיכֶ֔ם תִּתְּנ֥וּ לַֽיהֹוָ֖ה תְּרוּמָ֑ה לְדֹרֹ֖תֵיכֶֽם: (ס) מֵרֵישׁ אַצְוַתְכוֹן תִּתְּנוּן קֳדָם יְיָ אַפְרָשׁוּתָא לְדָרֵיכוֹן:

רש''י מראשית ערסתיכם. למה נאמר, לפי שנאמר ראשית עריסותיכם, שומע אני ראשונה שבעיסות, תלמוד לומר מראשית, מקצתה ולא כלה: תתנו לה' תרומה. לפי שלא שמענו שעור לחלה, נאמר תתנו, שיהא בה כדי נתינה:

(כב) וְכִ֣י תִשְׁגּ֔וּ וְלֹ֣א תַֽעֲשׂ֔וּ אֵ֥ת כָּל-הַמִּצְוֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה אֲשֶׁר-דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶֽׁה: וַאֲרֵי תִשְׁתְּלוּן וְלָא תַעְבְּדוּן יָת כָּל פִּקוֹדַיָא הָאִלֵין דִי מַלִיל יְיָ עִם משֶׁה:

רש''י וכי תשגו ולא תעשו. עבודה זרה היתה בכלל כל המצות שהצבור מביאין עליהן פר, והרי הכתוב מוציאה כאן מכללן לדון בפר לעולה ושעיר לחטאת: וכי תשגו וגו' . בעבודה זרה הכתוב מדבר, או אינו אלא באחת מכל המצות, תלמוד לומר את כל המצות האלה, מצוה אחת שהיא ככל המצות, מה העובר על כל המצות פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים, אף מצוה זו פורק בה עול ומפר ברית ומגלה פנים ואיזו, זו עבודה זרה: אשר דבר ה' אל משה. אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, (תהלים סב, יב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי:

(כג) אֵת֩ כָּל-אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛ה אֲלֵיכֶ֖ם בְּיַד-מֹשֶׁ֑ה מִן-הַיּ֞וֹם אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛ה וָהָ֖לְאָה לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם: יָת כָּל דִי פַקִיד יְיָ יָתְכוֹן בִּידָא דְמשֶׁה מִן יוֹמָא דִי פָקִיד יְיָ וּלְהָלָא לְדָרֵיכוֹן:

רש''י את כל אשר צוה וגו' . מגיד שכל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כלה ובכל מה שנתנבאו הנביאים, שנאמר למן היום אשר צוה ה' והלאה:

(כד) וְהָיָ֗ה אִ֣ם מֵֽעֵינֵ֣י הָֽעֵדָה֘ נֶֽעֶשְׂתָ֣ה לִשְׁגָגָה֒ וְעָשׂ֣וּ כָל-הָֽעֵדָ֡ה פַּ֣ר בֶּן-בָּקָר֩ אֶחָ֨ד לְעֹלָ֜ה לְרֵ֤יחַ נִיחֹ֨חַ֙ לַֽיהֹוָ֔ה וּמִנְחָת֥וֹ וְנִסְכּ֖וֹ כַּמִּשְׁפָּ֑ט וּשְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽת: וִיהֵי אִם מֵעֵינֵי כְנִשְׁתָּא אִתְעֲבִדַת לְשָׁלוּ וְיַעְבְּדוּן כָּל כְּנִשְׁתָּא תּוֹר בַּר תּוֹרֵי חַד לַעֲלָתָא לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קֳדָם יְיָ וּמִנְחָתֵהּ וְנִסְכֵּהּ כִּדְחָזֵי וּצְפִיר בַּר עִזֵי חַד לְחַטָּאתָא:

רש''י אם מעיני העדה נעשתה לשגגה. אם מעיני העדה נעשתה עברה זו על ידי שוגג, כגון ששגגו והורו על אחת מן העבודות שהיא מתרת לעבוד עבודה זרה בכך: לחטת. חסר א' שאינו כשאר חטאות, שכל חטאות שבתורה הבאות עם עולה החטאת קודמת לעולה, שנאמר (ויקרא ה, י) ואת השני יעשה עולה, וזו עולה קודמת לחטאת:

(כה) וְכִפֶּ֣ר הַכֹּהֵ֗ן עַֽל-כָּל-עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וְנִסְלַ֣ח לָהֶ֑ם כִּֽי-שְׁגָגָ֣ה הִ֔וא וְהֵם֩ הֵבִ֨יאוּ אֶת-קָרְבָּנָ֜ם אִשֶּׁ֣ה לַֽיהֹוָ֗ה וְחַטָּאתָ֛ם לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה עַל-שִׁגְגָתָֽם: וִיכַפַּר כַּהֲנָא עַל כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִשְׁתְּבֵק לְהוֹן אֲרֵי שָׁלוּתָא הִיא וְאִנוּן אַיְתִיאוּ יָת קֻרְבַּנְהוֹן קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ וְחוֹבַתְהוֹן קֳדָם יְיָ עַל שָׁלוּתְהוֹן:

רש''י הביאו את קרבנם אשה לה'. זה האמור בפרשה הוא פר העולה שנאמר אשה לה': וחטאתם. זה השעיר:

(כו) וְנִסְלַ֗ח לְכָל-עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֑ם כִּ֥י לְכָל-הָעָ֖ם בִּשְׁגָגָֽה: (ס) וְיִשְׁתְּבֵק לְכָל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְגִיוֹרָא דְיִתְגַיַר בֵּינֵיהוֹן אֲרֵי לְכָל עַמָא בְּשָׁלוּתָא: (כז) שביעי וְאִם-נֶ֥פֶשׁ אַחַ֖ת תֶּֽחֱטָ֣א בִשְׁגָגָ֑ה וְהִקְרִ֛יבָה עֵ֥ז בַּת-שְׁנָתָ֖הּ לְחַטָּֽאת: וְאִם אֱנַשׁ חַד יֵחוֹב בְּשָׁלוּ וִיקָרֵב עִזָא בַּת שַׁתַּהּ לְחַטָאתָא:

רש''י תחטא בשגגה. בעבודה זרה: עז בת שנתה. שאר עברות יחיד מביא כשבה או שעירה ובזו קבע לה שעירה:

(כח) וְכִפֶּ֣ר הַכֹּהֵ֗ן עַל-הַנֶּ֧פֶשׁ הַשֹּׁגֶ֛גֶת בְּחֶטְאָ֥ה בִשְׁגָגָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה לְכַפֵּ֥ר עָלָ֖יו וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ: וִיכַפַּר כַּהֲנָא עַל אֱנַשׁ דְאִשְׁתְּלֵי בְּמֵחֲבֵהּ בְּשָׁלוּ קֳדָם יְיָ לְכַפָּרָא עֲלוֹהִי וְיִשְׁתְּבֵק לֵהּ: (כט) הָֽאֶזְרָח֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֑ם תּוֹרָ֤ה אַחַת֙ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם לָֽעֹשֶׂ֖ה בִּשְׁגָגָֽה: יַצִיבָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְגִיוֹרָא דְיִתְגַיַר בֵּינֵיהוֹן אוֹרַיְתָא חֲדָא יְהֵי לְכוֹן לִדְיַעְבֵּד בְּשָׁלוּ: (ל) וְהַנֶּ֜פֶשׁ אֲשֶֽׁר-תַּעֲשֶׂ֣ה | בְּיָ֣ד רָמָ֗ה מִן-הָֽאֶזְרָח֙ וּמִן-הַגֵּ֔ר אֶת-יְהֹוָ֖ה הוּא מְגַדֵּ֑ף וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ: וֶאֱנַשׁ דְיַעְבֵּד בְּרֵישׁ גְלֵי מִן יַצִיבַיָא וּמִן גִיוֹרַיָא קֳדָם יְיָ הוּא מַרְגֵז וְיִשְׁתֵּצֵי אֲנָשָׁא הַהִיא מִגוֹ עַמֵהּ:

רש''י ביד רמה. במזיד: מגדף. מחרף, כמו (יחזקאל ה, טו) והיתה חרפה וגדופה, (ישעיה לז, ו) אשר גדפו נערי מלך אשור. עוד דרשו רבותינו מכאן למברך את השם שהוא בכרת:

(לא) כִּ֤י דְבַר-יְהֹוָה֙ בָּזָ֔ה וְאֶת-מִצְוָת֖וֹ הֵפַ֑ר הִכָּרֵ֧ת | תִּכָּרֵ֛ת הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא עֲוֹנָ֥ה בָֽהּ: (פ) אֲרֵי עַל מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַר וְיָת פִּקוּדוֹהִי אַשְׁנֵי אִשְׁתֵּצָאָה תִשְׁתֵּצֵי אֲנָשָׁא הַהִיא חוֹבֵיהּ בֵּיהּ:

רש''י דבר ה'. אזהרת עבודה זרה מפי הגבורה, והשאר מפי משה: עונה בה. בזמן שעונה בה שלא עשה תשובה:

(לב) וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּדְבָּ֑ר וַֽיִּמְצְא֗וּ אִ֛ישׁ מְקֹשֵׁ֥שׁ עֵצִ֖ים בְּי֥וֹם הַשַּׁבָּֽת: וַהֲווֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא וְאַשְׁכָּחוּ גַבְרָא כַּד מְגַבֵּב אָעִין בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא:

רש''י ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו. בגנותן של ישראל דבר הכתוב, שלא שמרו אלא שבת ראשונה, ובשניה בא זה וחללה:

(לג) וַיַּקְרִ֣יבוּ אֹת֔וֹ הַמֹּֽצְאִ֥ים אֹת֖וֹ מְקֹשֵׁ֣שׁ עֵצִ֑ים אֶל-מֹשֶׁה֙ וְאֶֽל-אַהֲרֹ֔ן וְאֶ֖ל כָּל-הָֽעֵדָֽה: וְקָרִיבוּ יָתֵהּ דְאַשְׁכַּחוּ יָתֵהּ כַּד מְגַבֵּב אָעִין לְוָת משֶׁה וּלְוָת אַהֲרֹן וּלְוָת כָּל כְּנִשְׁתָּא:

רש''י המצאים אתו מקושש. שהתרו בו ולא הניח מלקושש אף משמצאוהו והתרו בו:

(לד) וַיַּנִּ֥יחוּ אֹת֖וֹ בַּמִּשְׁמָ֑ר כִּ֚י לֹ֣א פֹרַ֔שׁ מַה-יֵּֽעָשֶׂ֖ה לֽוֹ: (ס) וַאֲסָרוּ יָתֵהּ בְּבֵית מַטְרָא אֲרֵי לָא אִתְפְּרֵשׁ לְהוֹן מָה דְיַעֲבְּדוּן לֵהּ:

רש''י כי לא פרש מה יעשה לו. לא היו יודעים באיזו מיתה ימות, אבל יודעים היו שהמחלל שבת במיתה:

(לה) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָאִ֑ישׁ רָג֨וֹם אֹת֤וֹ בָֽאֲבָנִים֙ כָּל-הָ֣עֵדָ֔ה מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל גַבְרָא רְגוּמוּ יָתֵיהּ בְּאַבְנַיָא כָּל כְּנִשְׁתָּא מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא:

רש''י רגום. כמו עשה פיישנ''ט בלע''ז וכן הלוך אלנ''ט וכן זכור ושמור:

(לו) וַיֹּצִ֨יאוּ אֹת֜וֹ כָּל-הָֽעֵדָ֗ה אֶל-מִחוּץ֙ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיִּרְגְּמ֥וּ אֹת֛וֹ בָּֽאֲבָנִ֖ים וַיָּמֹ֑ת כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: (פ) וְאַפִּיקוּ יָתֵיהּ כָּל כְּנִשְׁתָּא לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וּרְגָמוּ יָתֵהּ בְּאַבְנַיָא וּמִית כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה:

רש''י ויציאו אתו. מכאן שבית הסקילה חוץ ורחוק מבית דין:

(לז) מפטיר וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לְמֵימָר: (לח) דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל-כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹֽרֹתָ֑ם וְנָֽתְנ֛וּ עַל-צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת: מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן וְיַעֲבְּדוּן לְהוֹן כְּרוּסְפְּדִין עַל כַּנְפֵי כְסוּתְהוֹן לְדָרֵיהוֹן וְיִתְּנוּן עַל כְּרוּסְפְּדָא דְכַנְפָא חוּטָא דִתְכֶלְתָּא:

רש''י ועשו להם ציצת. על שם הפתילים התלויים בה, כמו (יחזקאל ח, ג) ויקחני בציצית ראשי. דבר אחר ציצית על שם וראיתם אתו, כמו (שה''ש ב, ט) מציץ מן החרכים: על כנפי בגדיהם. כנגד (שמות יט, ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים. על ארבע כנפות ולא בעלת שלש ולא בעלת חמש, כנגד ארבע לשונות של גאלה שנאמר במצרים (שמות ו) והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי: פתיל תכלת. על שם שכול בכורות. תרגומו של שכול תכלא. ומכתם היתה בלילה וכן צבע התכלת דומה לצבע רקיע המשחיר לעת ערב. ושמונה חוטים שבה, כנגד שמונה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים: תכלת. צבע ירוק של חלזון:

(לט) וְהָיָ֣ה לָכֶם֘ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת-כָּל-מִצְוֹ֣ת יְהֹוָ֔ה וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא-תָת֜וּרוּ אַֽחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַֽחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר-אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַֽחֲרֵיהֶֽם: וִיהוֹן לְכוֹן לִכְרוּסְפְּדִין וְתֶחֱזוּן יָתֵיהּ וְתִדְכְּרוּן יָת כָּל פִּקוּדַיָא דַיְיָ וְתַעְבְּדוּן יָתְהוֹן וְלָא תִטְעוּן בָּתַר הִרְהוּר לִבְּכוֹן וּבָתַר חֵיזוּ עֵינֵיכוֹן דִי אַתּוּן טָּעַן בַּתְרֵיהוֹן:

רש''י וזכרתם את כל מצות ה'. שמנין גימטריא של ציצית שש מאות, ושמונה חוטים וחמשה קשרים הרי תרי''ג: ולא תתורו אחרי לבבכם. כמו (לעיל יג, כה) מתור הארץ. הלב והעינים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העברות, העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העברות:

(מ) לְמַ֣עַן תִּזְכְּר֔וּ וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֶת-כָּל-מִצְוֹתָ֑י וִֽהְיִיתֶ֥ם קְדֹשִׁ֖ים לֵֽאלֹהֵיכֶֽם: בְּדִיל דְתִדְכְּרוּן וְתַעְבְּדוּן יָת כָּל פִּקוּדָי וּתְהוֹן קַדִישִׁין קֳדָם אֱלָּהָכוֹן: (מא) אֲנִ֞י יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִֽהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: (פפפ) אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן דִי אַפֵּקִית יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְמֵהֲוֵי לְכוֹן לֶאֱלָהָא אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן: פפפ:

רש''י אני ה'. נאמן לשלם שכר: אלהיכם. נאמן לפרע: אשר הוצאתי אתכם. על מנת כן פדיתי אתכם שתקבלו עליכם גזרתי: אני ה' אלהיכם. עוד למה נאמר, כדי שלא יאמרו ישראל מפני מה אמר המקום, לא שנעשה ונטל שכר, אנו לא עושים ולא נוטלים שכר, על כרחכם אני מלככם. וכן הוא אומר (יחזקאל כ, לג) אם לא ביד חזקה וגו' אמלך עליכם. דבר אחר למה נאמר יציאת מצרים, אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לשאינה של בכור, אני הוא עתיד להבחין ולהפרע מן התולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת היא. ומיסודו של רבי משה הדרשן העתקתי, למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת עבודה זרה, לומר שהמחלל את השבת כעובד עבודה זרה, שאף היא שקולה ככל המצות, וכן הוא אומר בעזרא (נחמי' ט, יג. טו) ועל הר סיני ירדת ותתן לעמך תורה ומצות ואת שבת קדשך הודעת להם, ואף פרשת ציצית לכך נסמכה לאלו לפי שאף היא שקולה כנגד כל המצות, שנאמר ועשיתם את כל מצותי:

הפטרת שלח - יהושע ב

ב (א) וַיִּשְׁלַ֣ח יְהוֹשֻׁ֣עַ-בִּן-נ֠וּן מִֽן-הַשִּׁטִּ֞ים שְׁנַֽיִם-אֲנָשִׁ֤ים מְרַגְּלִים֙ חֶ֣רֶשׁ לֵאמֹ֔ר לְכ֛וּ רְא֥וּ אֶת-הָאָ֖רֶץ וְאֶת-יְרִיח֑וֹ וַיֵּ֨לְכ֜וּ וַ֠יָּבֹאוּ בֵּית-אִשָּׁ֥ה זוֹנָ֛ה וּשְׁמָ֥הּ רָחָ֖ב וַיִּשְׁכְּבוּ-שָֽׁמָּה: (ב) וַיֵּ֣אָמַ֔ר לְמֶ֥לֶךְ יְרִיח֖וֹ לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֣ה אֲ֠נָשִׁים בָּ֣אוּ הֵ֧נָּה הַלַּ֛יְלָה מִבְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַחְפֹּ֥ר אֶת-הָאָֽרֶץ: (ג) וַיִּשְׁלַח֙ מֶ֣לֶךְ יְרִיח֔וֹ אֶל-רָחָ֖ב לֵאמֹ֑ר ה֠וֹצִיאִי הָאֲנָשִׁ֨ים הַבָּאִ֤ים אֵלַ֙יִךְ֙ אֲשֶׁר-בָּ֣אוּ לְבֵיתֵ֔ךְ כִּ֛י לַחְפֹּ֥ר אֶת-כָּל-הָאָ֖רֶץ בָּֽאוּ: (ד) וַתִּקַּ֧ח הָֽאִשָּׁ֛ה אֶת-שְׁנֵ֥י הָאֲנָשִׁ֖ים וַֽתִּצְפְּנ֑וֹ וַתֹּ֣אמֶר | כֵּ֗ן בָּ֤אוּ אֵלַי֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וְלֹ֥א יָדַ֖עְתִּי מֵאַ֥יִן הֵֽמָּה: (ה) וַיְהִ֨י הַשַּׁ֜עַר לִסְגּ֗וֹר בַּחֹ֙שֶׁךְ֙ וְהָאֲנָשִׁ֣ים יָצָ֔אוּ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי אָ֥נָה הָלְכ֖וּ הָֽאֲנָשִׁ֑ים רִדְפ֥וּ מַהֵ֛ר אַחֲרֵיהֶ֖ם כִּ֥י תַשִּׂיגֽוּם: (ו) וְהִ֖יא הֶעֱלָ֣תַם הַגָּ֑גָה וַֽתִּטְמְנֵם֙ בְּפִשְׁתֵּ֣י הָעֵ֔ץ הָעֲרֻכ֥וֹת לָ֖הּ עַל-הַגָּֽג: (ז) וְהָאֲנָשִׁ֗ים רָדְפ֤וּ אַֽחֲרֵיהֶם֙ דֶּ֣רֶךְ הַיַּרְדֵּ֔ן עַ֖ל הַֽמַּעְבְּר֑וֹת וְהַשַּׁ֣עַר סָגָ֔רוּ אַחֲרֵ֕י כַּאֲשֶׁ֛ר יָצְא֥וּ הָרֹדְפִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם: (ח) וְהֵ֖מָּה טֶ֣רֶם יִשְׁכָּב֑וּן וְהִ֛יא עָלְתָ֥ה עֲלֵיהֶ֖ם עַל-הַגָּֽג: (ט) וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל-הָ֣אֲנָשִׁ֔ים יָדַ֕עְתִּי כִּֽי-נָתַ֧ן יְהוָ֛ה לָכֶ֖ם אֶת-הָאָ֑רֶץ וְכִֽי-נָפְלָ֤ה אֵֽימַתְכֶם֙ עָלֵ֔ינוּ וְכִ֥י נָמֹ֛גוּ כָּל-יֹשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ מִפְּנֵיכֶֽם: (י) כִּ֣י שָׁמַ֗עְנוּ אֵ֠ת אֲשֶׁר-הוֹבִ֨ישׁ יְהוָ֜ה אֶת-מֵ֤י יַם-סוּף֙ מִפְּנֵיכֶ֔ם בְּצֵאתְכֶ֖ם מִמִּצְרָ֑יִם וַאֲשֶׁ֣ר עֲשִׂיתֶ֡ם לִשְׁנֵי֩ מַלְכֵ֨י הָאֱמֹרִ֜י אֲשֶׁ֨ר בְּעֵ֤בֶר הַיַּרְדֵּן֙ לְסִיחֹ֣ן וּלְע֔וֹג אֲשֶׁ֥ר הֶחֱרַמְתֶּ֖ם אוֹתָֽם: (יא) וַנִּשְׁמַע֙ וַיִּמַּ֣ס לְבָבֵ֔נוּ וְלֹא-קָ֨מָה ע֥וֹד ר֛וּחַ בְּאִ֖ישׁ מִפְּנֵיכֶ֑ם כִּ֚י יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם ה֤וּא אֱלֹהִים֙ בַּשָּׁמַ֣יִם מִמַּ֔עַל וְעַל-הָאָ֖רֶץ מִתָּֽחַת: (יב) וְעַתָּ֗ה הִשָּֽׁבְעוּ-נָ֥א לִי֙ בַּֽיהוָ֔ה כִּי-עָשִׂ֥יתִי עִמָּכֶ֖ם חָ֑סֶד וַעֲשִׂיתֶ֨ם גַּם-אַתֶּ֜ם עִם-בֵּ֤ית אָבִי֙ חֶ֔סֶד וּנְתַתֶּ֥ם לִ֖י א֥וֹת אֱמֶֽת: (יג) וְהַחֲיִתֶ֞ם אֶת-אָבִ֣י וְאֶת-אִמִּ֗י וְאֶת-אַחַי֙ וְאֶת-(אחותי) אַחְיוֹתַ֔י וְאֵ֖ת כָּל-אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֑ם וְהִצַּלְתֶּ֥ם אֶת-נַפְשֹׁתֵ֖ינוּ מִמָּֽוֶת: (יד) וַיֹּ֧אמְרוּ לָ֣הּ הָאֲנָשִׁ֗ים נַפְשֵׁ֤נוּ תַחְתֵּיכֶם֙ לָמ֔וּת אִ֚ם לֹ֣א תַגִּ֔ידוּ אֶת-דְּבָרֵ֖נוּ זֶ֑ה וְהָיָ֗ה בְּתֵת-יְהוָ֥ה לָ֙נוּ֙ אֶת-הָאָ֔רֶץ וְעָשִׂ֥ינוּ עִמָּ֖ךְ חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת: (טו) וַתּוֹרִדֵ֥ם בַּחֶ֖בֶל בְּעַ֣ד הַֽחַלּ֑וֹן כִּ֤י בֵיתָהּ֙ בְּקִ֣יר הַֽחוֹמָ֔ה וּבַֽחוֹמָ֖ה הִ֥יא יוֹשָֽׁבֶת: (טז) וַתֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ הָהָ֣רָה לֵּ֔כוּ פֶּֽן-יִפְגְּע֥וּ בָכֶ֖ם הָרֹדְפִ֑ים וְנַחְבֵּתֶ֨ם שָׁ֜מָּה שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֗ים עַ֚ד שׁ֣וֹב הָרֹֽדְפִ֔ים וְאַחַ֖ר תֵּלְכ֥וּ לְדַרְכְּכֶֽם: (יז) וַיֹּאמְר֥וּ אֵלֶ֖יהָ הָאֲנָשִׁ֑ים נְקִיִּ֣ם אֲנַ֔חְנוּ מִשְּׁבֻעָתֵ֥ךְ הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר הִשְׁבַּעְתָּֽנוּ: (יח) הִנֵּ֛ה אֲנַ֥חְנוּ בָאִ֖ים בָּאָ֑רֶץ אֶת-תִּקְוַ֡ת חוּט֩ הַשָּׁנִ֨י הַזֶּ֜ה תִּקְשְׁרִ֗י בַּֽחַלּוֹן֙ אֲשֶׁ֣ר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ וְאֶת-אָבִ֨יךְ וְאֶת-אִמֵּ֜ךְ וְאֶת-אַחַ֗יִךְ וְאֵת֙ כָּל-בֵּ֣ית אָבִ֔יךְ תַּאַסְפִ֥י אֵלַ֖יִךְ הַבָּֽיְתָה: (יט) וְהָיָ֡ה כֹּ֣ל אֲשֶׁר-יֵצֵא֩ מִדַּלְתֵ֨י בֵיתֵ֧ךְ | הַח֛וּצָה דָּמ֥וֹ בְרֹאשׁ֖וֹ וַאֲנַ֣חְנוּ נְקִיִּ֑ם וְ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר יִֽהְיֶ֤ה אִתָּךְ֙ בַּבַּ֔יִת דָּמ֣וֹ בְרֹאשֵׁ֔נוּ אִם-יָ֖ד תִּֽהְיֶה-בּֽוֹ: (כ) וְאִם-תַּגִּ֖ידִי אֶת-דְּבָרֵ֣נוּ זֶ֑ה וְהָיִ֣ינוּ נְקִיִּ֔ם מִשְּׁבֻעָתֵ֖ךְ אֲשֶׁ֥ר הִשְׁבַּעְתָּֽנוּ: (כא) וַתֹּ֙אמֶר֙ כְּדִבְרֵיכֶ֣ם כֶּן-ה֔וּא וַֽתְּשַׁלְּחֵ֖ם וַיֵּלֵ֑כוּ וַתִּקְשֹׁ֛ר אֶת-תִּקְוַ֥ת הַשָּׁנִ֖י בַּחַלּֽוֹן: (כב) וַיֵּלְכוּ֙ וַיָּבֹ֣אוּ הָהָ֔רָה וַיֵּ֤שְׁבוּ שָׁם֙ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים עַד-שָׁ֖בוּ הָרֹדְפִ֑ים וַיְבַקְשׁ֧וּ הָרֹדְפִ֛ים בְּכָל-הַדֶּ֖רֶךְ וְלֹ֥א מָצָֽאוּ: (כג) וַיָּשֻׁ֜בוּ שְׁנֵ֤י הָֽאֲנָשִׁים֙ וַיֵּרְד֣וּ מֵֽהָהָ֔ר וַיַּעַבְרוּ֙ וַיָּבֹ֔אוּ אֶל-יְהוֹשֻׁ֖עַ בִּן-נ֑וּן וַיְסַ֨פְּרוּ-ל֔וֹ אֵ֥ת כָּל-הַמֹּצְא֖וֹת אוֹתָֽם: (כד) וַיֹּאמְרוּ֙ אֶל-יְהוֹשֻׁ֔עַ כִּֽי-נָתַ֧ן יְהוָ֛ה בְּיָדֵ֖נוּ אֶת-כָּל-הָאָ֑רֶץ וְגַם-נָמֹ֛גוּ כָּל-יֹשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ מִפָּנֵֽינוּ:

משנה אהלות פרק יא

א. הַבַּיִת שֶׁנִּסְדַּק, טֻמְאָה בַחוּץ, כֵּלִים שֶׁבִּפְנִים טְהוֹרִין. טֻמְאָה בִפְנִים, כֵּלִים שֶׁבַּחוּץ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, עַד שֶׁיְּהֵא בַסֶדֶק אַרְבָּעָה טְפָחִים. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, כָּל שֶׁהוּא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם בֵּית הִלֵּל, פּוֹתֵחַ טֶפַח:

ברטנורה   (א) הבית שנסדק. גג הבית שנחלק על פני כולו לשני חלקים: טומאה בחוץ. לצד החיצון שבו הפתח: כלים שבפנים טהורים. שאין דרך טומאה ליכנס אלא לצאת: ובית הלל אומרים כל שהוא. בתוספתא מפרש כל שהוא דבית הלל ובלבד שיהא כחוט המשקולת. והלכה כבית הלל:

ב. אַכְסַדְרָה שֶׁנִּסְדְּקָה, טֻמְאָה בְצַד זֶה, כֵּלִים שֶׁבְּצַד הַשֵּׁנִי טְהוֹרִים. נָתַן אֶת רַגְלוֹ אוֹ קָנֶה מִלְמַעְלָן, עֵרַב אֶת הַטֻּמְאָה. נָתַן אֶת הַקָּנֶה בָּאָרֶץ, אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה, עַד שֶׁיִּהְיֶה גָבוֹהַּ מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח:

ברטנורה   (ב) אכסדרה שנסדקה. תקרת האכסדרה שנחלקה לשתים: כלים שבצד השני טהורים. שאויר הסדק מפסיק וגורם שאין הטומאה עוברת לצד השני: עירב את הטומאה. לפי שנסתם האויר: בארץ. ברצפת האכסדרה כנגד הסדק שבתקרה:

ג. סָגוֹס עָבֶה וְכֹפֶת עָבֶה אֵינָן מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה עַד שֶׁיִּהְיוּ גְבוֹהִים מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח. קְפוּלִים זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ אֵינָן מְבִיאוֹת אֶת הַטֻּמְאָה עַד שֶׁתְּהֵא הָעֶלְיוֹנָה גְבוֹהָה מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח. הָיָה אָדָם נָתוּן שָׁם, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אָדָם חָלוּל הוּא, וְהַצַד הָעֶלְיוֹן מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה:

ברטנורה   (ג) סגוס. בגד צמר עב מאוד: וכופת. קורה עבה. אע''פ שגובה עוביין יותר מטפח: אינן מביאין את הטומאה. אם נתנן בארץ כנגד הסדק שבתקרת אכסדרה, אלא אם כן יש תחתיהן חלל טפח: קפולין. כמו טלית מקופלת, בגדים הרבה מקופלים זו על זו: עד שתהא העליונה גבוהה מן הארץ טפח. ואע''פ שהבגדים נתונים תחתיה, העליונה מביאה את הטומאה הואיל וגבוהה מן הארץ טפח: היה אדם נתון שם. בארץ כנגד הסדק: חלול. חלל הגוף נחשב חלל אע''פ שבני מעיו לתוכו:

ד. הָיָה מַשְׁקִיף בְּעַד הַחַלּוֹן וְהֶאֱהִיל עַל קוֹבְרֵי הַמֵּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. וּמוֹדִים שֶׁאִם הָיָה לָבוּשׁ בְּכֵלָיו, אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנַיִם זֶה עַל גַּבֵּי זֶה, שֶׁהֵם מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה:

ברטנורה   (ד) והאהיל על קוברי המת. היינו שהאהיל על המת: בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה. בית שמאי לטעמייהו דחלל גופו לא חשיב חלל, הלכך אינו מביא את הטומאה לבית. ובית הלל לטעמייהו דחשבי ליה חלל, הלכך אע''פ שגופו דבוק בחלון, צד עליון שבו מביא את הטומאה לבית דהא איכא חלל גופו דהוי טפח: ומודים. בית שמאי באדם לבוש:

ה. הָיָה מֻטָּל עַל הָאִסְקֻפָּה וְהֶאֱהִילוּ עָלָיו קוֹבְרֵי הַמֵת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה:

ברטנורה   (ה) היה מוטל על האסקופה. מקצתו בתוך הבית ומקצתו חוץ לבית: אינו מביא את הטומאה. דאין כאן חלל:

ו. הַטֻּמְאָה בַבַּיִת וְהֶאֱהִילוּ עָלָיו טְהוֹרִים, בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין:

ברטנורה   (ו) והאהילו עליו טהורים. על מקצת גופו שבחוץ: בית שמאי מטהרין. דאין באה תחתיו טומאה שבבית, דאין כאן חלל: ובית הלל מטמאין. דסברי אדם חלול הוא, ובאה תחתיו טומאה, ואותן שהאהילו עליו בחוץ נטמאו:

ז. כֶּלֶב שֶׁאָכַל בְּשַׂר הַמֵּת וּמֵת הַכֶּלֶב וּמֻטָּל עַל הָאִסְקֻפָּה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אִם יֵשׁ בְּצַוָּארוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח, מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. וְאִם לָאו, אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, רוֹאִין אֶת הַטֻּמְאָה, מִכְּנֶגֶד הַמַּשְׁקוֹף וְלִפְנִים, הַבַּיִת טָמֵא. מִכְּנֶגֶד הַמַּשְׁקוֹף וְלַחוּץ, הַבַּיִת טָהוֹר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, פִּיו לִפְנִים, הַבַּיִת טָהוֹר. פִּיו לַחוּץ, הַבַּיִת טָמֵא, שֶׁהַטֻּמְאָה יוֹצֵאת דֶּרֶךְ שׁוּלָיו. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא אוֹמֵר, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, הַבַּיִת טָמֵא. כַּמָּה תִשְׁהֶה בְמֵעָיו, שְׁלשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת. בָּעוֹפוֹת וּבַדָּגִים, כְּדֵי שֶׁתִּפּוֹל לָאוּר וְתִשָּׂרֵף, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא אוֹמֵר, בָּעוֹפוֹת וּבַדָּגִים, מֵעֵת לְעֵת:

ברטנורה   (ז) ומת הכלב. דאילו חי, אפילו כולו בבית, טהור, דטומאה בלועה בבעלי חיים אינה מטמאה: ומוטל על האסקופה. וצוארו לפנים: אם יש בצוארו פותח טפח. רוחב הצואר טפח, ומשערין אותו על ידי חוט המקיף את הצואר, דכל שיש ברחבו טפח, יש בהיקפו שלשה טפחים: מביא את הטומאה. דצד העליון שבו מאהיל על הטומאה וממשיך את הטומאה לבית: ואם לאו. דאינו פותח טפח: אינו מביא את הטומאה. דלענין הבאת טומאה בעינן פותח טפח: ר' יוסי אומר רואים את הטומאה. בודקים בגופו של כלב את מקום הטומאה, אם היא מן המשקוף ולפנים, הבית טמא אע''פ שאין בצוארו רוחב טפח, דטומאה טמונה בוקעת ועולה ונמצא שהבית האהיל על הטומאה. והלכה כרבי יוסי: פיו לפנים. ונקב זנבו מבחוץ: הבית טהור. אם טומאה מבחוץ, דמשום המשכה לא מטמאינן ליה, שאין דרך מאכל לצאת דרך פיו אלא דרך נקב בית הרעי: פיו לחוץ. ושוליו לפנים: הבית טמא. שהרי דרך פתח קטן זה היה סופה לצאת: בין כך ובין כך. בין פיו לפנים בין פיו לחוץ בין טומאה מכנגד המשקוף ולפנים בין טומאה לחוץ בין יש בצוארו טפח בין אין בצוארו טפח, בכל ענין הבית טמא, דטומאה יוצאה בין דרך כניסתה בין דרך יציאתה: כמה תשהה. בשר המת: במעיו. של כלב שימות הכלב ושוב לא יטמא מפני שיהיה חשוב כמעוכל: שלשה ימים מעת לעת. משעה שאכלה. כדאמרינן (שבת דף קנה) גלוי וידוע לפני הקב''ה שמזונותיו של כלב מועטין לפיכך משהה אכילתו בתוך מעיו שלשה ימים: בעופות ובדגים. אם אכלו בשר המת, כדי שתפול לאור ותשרף: רבי יהודה בן בתירא אומר וכו'. והלכה כרבי יהודה בן בתירא:

ח. הֶחָדוּת שֶׁבַּבַּיִת וּמְנוֹרָה בְתוֹכוֹ, וְהַפֶּרַח שֶׁלָּהּ יוֹצֵא וּכְפִישָׁה נְתוּנָה עָלָיו, שֶׁאִם תִּנָּטֵל הַמְּנוֹרָה וּכְפִישָׁה עוֹמֶדֶת עַל פִּי הֶחָדוּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הֶחָדוּת טָהוֹר, וּמְנוֹרָה טְמֵאָה. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף הַמְּנוֹרָה טְהוֹרָה. וּמוֹדִים שֶׁאִם תִּנָּטֵל הַמְּנוֹרָה וּכְפִישָׁה נוֹפֶלֶת, הַכֹּל טָמֵא:

ברטנורה   (ח) החדות. כמו הדות, והיינו בור והיינו דות, אלא שבור בחפירה ודות בבנין: ומנורה בתוכו. בתוך הדות: והפרח של מנורה יוצא וכפישה נתונה עליו גרסינן. כלומר על הפרח. ופרח הוא הרחב שבראש המנורה שהנר יושב עליו. וכפישה, סל גדול שכובשים בו הזיתים לכומרן: על פי החדות. שאינה נופלת לתוכו: טהור. דניצול עם דופני האוהל. כדאמרינן לעיל בפרק ה' [משנה ו]: והמנורה טמאה. מפני הפרח היוצא מן הדות ואין הכפישה מצלת עליו. ואם תאמר, כיון דמנורה טמאה היאך הדות טהור, והלא היא מטמאה כמת עצמו דחרב הרי הוא כחלל. יש לומר, דמיירי כגון דליכא מת בבית אלא חרב שנגע במת, ועל ידו מיטמא הבית והמנורה, וקיימא לן דאין כלי עושה כלי אחר כיוצא בו. כדפרשינן בפרק קמא: אף המנורה טהורה. דבתר דידה אזלינן ולא בתר פרחה, והיא בתוך הדות קיימא וניצולת עם הדות: הכל טמא. בין הדות בין המנורה, כיון דאם תנטל מנורה כפישה נופלת לתוך הדות:

ט. כֵּלִים שֶׁבֵּין שִׂפְתֵי כְפִישָׁה לְבֵין שִׂפְתֵי הֶחָדוּת, אֲפִלּוּ עַד הַתְּהוֹם, טְהוֹרִים. טֻמְאָה שָׁם, הַבַּיִת טָמֵא. טֻמְאָה בַבַּיִת, כֵּלִים שֶׁבְּכָתְלֵי הֶחָדוּת, אִם יֵשׁ בִּמְקוֹמָן טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח, טְהוֹרִים. וְאִם לָאו, טְמֵאִים. אִם הָיוּ כָתְלֵי הֶחָדוּת רְחָבִים מִשֶּׁל בַּיִת, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ טְהוֹרִים:

ברטנורה   (ט) טומאה שם. בתוך הדות, אף על פי שהכפישה על גביו: הבית טמא. דאין צמיד פתיל לטומאה: טומאה בבית. השתא מיירי בדות פתוח שאין עליו כפישה: טהורים. הכלים. כיון שיש במקומן טפח על טפח ברום טפח, דניצולין שם כביב שהוא קמור תחת הבית דתנן לעיל בפרק ג' (משנה ו) טומאה בבית מה שבתוכו טהור: רחבים משל בית. כגון שחלל דות מרחיב והולך תחת כותל הבית, וכותל הדות בנוי מחוץ לכותל הבית, והכלים שם: בין כך ובין כך. דאפילו דאין במקומן טפח על טפח ברום טפח טהורין:

גמרא נדה דף כ''ב ע''א

בָּעָא מִינֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי חֲנִינָא מֵרִבִּי אֱלִיעֶזֶר דַּם יָבֵשׁ מַהוּ (ויקרא טו) כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ אָמַר רַחֲמָנָא עַד דְמֵידַב דַיֵּיב לֵיהּ. לַח אִין יָבֵשׁ לֹא. אוֹ דִילְמָא הָאי כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ אוֹרְחָא דְמִילְתָא הִיא. וּלְעוֹלָם אֲפִילוּ יָבֵשׁ נַמֵי אָמַר לֵיהּ תְּנִיתוּהָ דַּם הַנִּדָּה וּבְשַׂר הַמֵּת מְטַמְּאִין לַחִים וִיבֵשִׁים אָמַר לֵיהּ לַח וְנַעֲשֶׂה יָבֵשׁ לָא קָא מִבַּעְיָא לִי. כִּי מִבַּעְיָא לִי יָבֵשׁ מֵעִיקָרָא הָא נָמֵי תְּנִיתוּהָ הַמַּפֶּלֶת כְּמִין קְלִיפָה כְּמִין שְׂעָרָה כְּמִין עָפָר כְּמִין יַבְחוּשִׁין אֲדוּמִין תַּטִּיל לְמַיִם אִם נִמּוּחוּ טְמֵאָה אִי הָכִי בְּלֹא נִמּוּחוּ נָמֵי. אָמַר רַבָּה כִּי לֹא נִמּוּחוּ בִּרְיָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הִיא. וּמִי אִיכָּא כִּי הָאי גוֹוָנָא אִין. וְהָתַּנְיָא אָמַר רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרִבִּי צָדוֹק שְׁנֵי מַעֲשִׂים הֶעֱלָה אַבָּא מִטִּבְעִין לְיַבְנֶה. מַעֲשֵׂה בְּאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה מַפֶּלֶת כְּמִין קְלִיפוֹת אֲדוּמוֹת. וּבָאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת אַבָּא וְאַבָּא שָׁאַל לַחֲכָמִים וַחֲכָמִים שָׁאֲלוּ לְרוֹפְאִים וְאָמְרוּ לָהֶם אִשָּׁה זוּ מַכָּה יֵשׁ לָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ שֶׁמִּמֶּנָּה מַפֶּלֶת כְּמִין קְלִיפוֹת. תַּטִּיל לְמַיִם אִם נִמּוֹחוּ טְמֵאָה. וְשׁוּב מַעֲשֵׂה בְּאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה מַפֶּלֶת כְּמִין שַׂעֲרוֹת אֲדוּמוֹת וּבָאָה וְשָׁאֲלָה אֶת אַבָּא וְאַבָּא שָׁאַל לַחֲכָמִים וַחֲכָמִים לְרוֹפְאִים וְאָמְרוּ לָהֶם שׁוּמָא יֵשׁ לָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ שֶׁמִּמֶּנָּה מַפֶּלֶת כְּמִין שַׂעֲרוֹת אֲדוּמוֹת תַּטִּיל לְמַיִם אִם נִמּוּחוּ טְמֵאָה. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ וּבְפוֹשְׁרִין:

רש''י דם יבש. כגון שיצא מגופה חתיכה של דם יבש: זוב דמה. משמע לח שהרי אין דרכו לזוב אלא לח: לח ונעשה יבש. דהא דקתני מטמאים יבשים בנפל דם לח על הבגד ויבש ואח''כ נגע הדם בטהרות דומיא דיבש בשר המת דיבש מעיקרא בשר המת ליכא: אם נמוחו טמאין. דדם הוא אלמא אע''ג דכי חזיתיה יבש הי' כעפר: בריה בפני עצמה. ולא דם: כי האי גוונא. מפלת כמין שערות וקליפות: מטבעין. שם העיר: קליפות. גלדי המכה: וא''ל שומא כו'. דרך שומא להיות בה שער: ובפושרין. דאי בדק בצונן ולא נימוח לא מטהרינן לה בהכי דדלמא אי היה בפושרין הוה נמוח:

זוהר ויקהל דף ר''ג ע''ב

תָּא חֲזֵי בְּיוֹמָא שְׁתִיתָאָה כַּד מָטָא זִמְנָא דְעֶרֶב דָּלִיג לְגוֹ הַהוּא נְהוּרָא מְדוּרָא דְאֶשָּׁא וְסַלְקָא לְעֵילָא לְאַעֲלָאָה גוֹ גֵּווָנִין. כְּדֵין מְתְתַּקְנִין יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא וּמְסַדְּרִין סְעוּדָתִין וּמְתַקְנִין פָּתוֹרִין כָּל חַד וְחַד פָּתוֹרֵיהּ. כְּדֵין חַד שַׁלְהוּבָא נָפִיק וּבָטַשׁ בְּהַהוּא מְדוּרָא. כֵיוַן דְּבָטַשׁ בֵּיהּ מִתְגַּלְגְּלָן הַהוּא שַׁלְהוּבָא וְהַהוּא מְדוּרָא וְעָאלִין בְנוּקְבָא דִתְּהוֹמָא רַבָא וְאִתְטַמְרָן וְיַתְבַת תַּמָּן. וְהַהוּא שַׁלְהוּבָא אִיהוּ מִסִטְרָא דְיַמִינָא וּבְגִין דְּהוּא מִסִטְרָא דְיַמִּינָא אֱעְבַר לְהַהוּא מְדוּרָא וְאָעִיל לֵיה לְנוּקְבָא דִתְהוֹמָא רַבָּא וְיָתִיב תַּמָּן עַד דְּנָפִיק שַׁבַּתָּא. כִּיוַן דְּנָפַק שַׁבַּתָּא אִצְטְרִיךְ לְהוּ לְעַמָּא דְיִשְׂרָאֵל לְבָרְכָא עַל אֶשָּׁא וְנַפְקָא הַהוּא שַׁלְהוּבָא בְבִרְכָתָא דִלְתַתָּא וְשַׁלִּיט עַל הַהוּא מְדוּרָא כָּל הַהוּא לֵילְיָא וְאִתְכַפְּיָא הַהוּא מְדוּרָא:

תרגום הזוהר בֹּא וּרְאֵה, בַּיוֹם הַשִּׁשִּׁי, שֶׁהוּא יְסוֹד, כְּשֶׁמַגִיעָה עֵת הָעֶרֶב, מְדַלֶגֶת מְדוּרַת הָאֵשׁ הַהִיא, לִפְנִים, וְעוֹלֶה לְמַעְלָה לְהִכָּנֵס לְתוֹךְ הַגְוָנִים. אָז מִתְּתַקְנִים יִשְׂרָאֵל לְמַטָה, וּמְסַדְרִים סְעֻדוֹת, וְעוֹרְכִים שֻׁלְחָנוֹת, כָּל אֶחָד וְאֶחָד שֻׁלְחָנוֹ. אָז יוֹצֵאת שַׁלְהֶבֶת אַחַת, וּמַכָּה בִּמְדוּרַת הָאֵשׁ הַהִיא, כֵּיוָן שֶׁהִכָּה בָּה וְנִתְחַבְּרוּ, מִתְגַלְגְלוֹת יַחַד, הַשַּׁלְהֶבֶת הַהִיא וְהַמְדוּרָה הַהִיא וְנִכְנָסוֹת בְּנֶקֶב הַתְּהוֹם הַגָּדוֹל, וְנִסְתָּרוֹת וְיוֹשְבוֹת שָׁם. וְהַשַּׁלְהֶבֶת הַהִיא, הִיא מִצַד יְמִין, וּמִשׁוּם שֶׁהִיא מִצַד יְמִין, הֶעֱבִיר הַדִּינִים שֶׁל אוֹתָה הַמְדוּרָה וְהִכְנִיסָם לָנֶקֶב הַתְּהוֹם הַגָּדוֹל, וְיוֹשֶׁבֶת שָׁם בִּתְהוֹם הַגָּדוֹל עַד שֶׁיוֹצֵא הַשַּׁבָּת. כֵּיוָן שֶׁיוֹצֵא הַשַּׁבָּת, צְרִיכִים עַם יִשְׂרָאֵל לְבָרֵךְ עַל הָאֵשׁ. וְעַל יְדֵי הַבְּרָכָה מִלְמַטָה יוֹצֵאת הַשַּׁלְהֶבֶת וְיוֹצֵאת וְשׁוֹלֶטֶת עַל הַמְדוּרָה הַהִיא כָּל הַלַּיְלָה הַהוּא שֶׁל מוֹצָאֵי שַׁבָּת. וְהַמְדוּרָה הַהִיא נִכְנַעַת, כְּלוֹמָר שֶׁכֹּחָה נִגְנָז.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות שבת פרק מ'

א. הַמַּתִּיךְ אֶחָד מִמִּינֵי מַתָּכוֹת כָּל שֶׁהוּא אוֹ הַמְּחַמֵּם אֶת הַמַּתֶּכֶת עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה גַחֶלֶת הֲרֵי זֶה תּוֹלָדַת מְבַשֵׁל. וְכֵן הַמְּמַסֵּס אֶת הַדוֹנַג אוֹ אֶת הַחֵלֶב אוֹ אֶת הַזֶּפֶת וְהַכוֹפֶר וְהַגָּפְרִית וְכַיּוֹצֵא בָהֶם הֲרֵי זֶה תּוֹלָדַת מְבַשֵּׁל וְחַיָּיב. וְכֵן הַמְּבַשֵּׁל כְּלֵי אֲדָמָה עַד שֶׁיָּעֲשׂוּ חֶרֶס חַיָּיב מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר בֵּין שְׂרִפָּה גּוּף קָשֶׁה בָּאֵשׁ אוֹ שֶׁהִקְשָׁה גוּף רַךְ הֲרֵי זֶה חַיָּיב מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל: ב. הַגּוֹזֵז צֶמֶר אוֹ שֵׂעָר בֵּין מִן הַבְּהֵמָה בֵּין מִן הַחַיָה בֵּין מִן הַחַי בֵּין מִן הַמֵּת אֲפִלּוּ מִן הַשְּׁלָחִין שֶׁלָהֵן חַיָּיב. כַּמָּה שִׁיעוּרוֹ כְּדֵי לִטְווֹת מִמֶּנּוּ חוּט שֶׁאָרְכּוֹ כְּרוֹחַב הַסִּיט כָּפוּל. וְכַמָּה רוֹחַב הַסִּיט כְּדֵי לִמְתּוֹחַ מִן בּוֹהֶן שֶׁל יַד עַד הָאֶצְבַּע הָרִאשׁוֹנָה כְּשֶׁיִּפְתַּח בֵּינֵיהֶן בְּכָל כֹּחוֹ וְהוּא קָרוֹב לִשְׁנֵי שְׁלִישֵׁי זֶרֶת הַתּוֹלֵשׁ כָּנָף מִן הָעוֹף הֲרֵי זֶה תּוֹלָדַת גּוֹזֵז. הַטּוֹוֶה אֶת הַצֶמֶר מִן הַחַי פָּטוּר שֶׁאֵין דֶּרֶךְ גְּזִיזָה בְכָךְ וְאֵין דֶּרֶךְ נִפּוּץ בְּכָךְ וְאֵין דֶּרֶךְ טְוִיָה בְּכָךְ:

מוסר

מספר חסידים סימן פ' פ''א

כְּשֶׁתִּשְׁאַל עַל אָדָם אֲשֶׁר תִּרְצֶה לְהִתְחַבֵּר עִמּוֹ שְׁאַל מִי רֵעֵהוּ. כִּי הָאָדָם עוֹשֶׂה כְּמַעֲשֵׂה רֵעֵהוּ. עַל כֵּן כְּשֶׁתִּהְיֶה בְּתוֹךְ עָם תִּתְרוֹעֵעַ לְטוֹב וְאַל תִּתְרוֹעֵעַ לְרָע פֶּן תֵּרַע כָּמוֹהוּ. וְכָךְ אָמְרוּ אִם דֶרֶךְ אִישׁ לָךְ נִסְתְּרָה הַבֵּט וּרְאֵה עִם מִי עוֹשֶׂה חֶבְרָה. כִּי כָּל עוֹרֵב לְמִינוֹ קָרֵב וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא. כְּשֶׁתְּדַבֵּר בַּלַיְלָה הַשְׁפֵּל קוֹלָךְ וּכְשֶׁתְּדַבֵּר בַּיּוֹם הַבֵּט סְבִיבוֹתֶךָ. וְהִזָהֵר בִּדְבָרֶיךָ מִן הַכּוֹתֵל שֶׁאַחֲרֶיךָ. כִּי יָמוּת אָדָם בְכִשְׁלוֹן לְשׁוֹנוֹ וְאַל יָמוּת בְכִשְׁלוֹן רַגְלָיו כִּי בְכִשְׁלוֹן לְשׁוֹנוֹ יָסִיר אֶת רֹאשׁוֹ וְכִשְׁלוֹן רַגְלָיו יֵרָפֵא לָרוֹץ מְעַט: כְּשֶׁתִּתְיָירֵא מִן הַחֲרָטָה אֱמוֹר לָאו קוֹדֶם הֵן כִּי לָאו אַחַר הֵן מְגוּנֶה מְאֹד. וְכַאֲשֶׁר תֹּאמַר הֵן כָּפוּל קַיֵּים מַה שֶׁאָמַרְתָּ:

פרשת קורח

קורח יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

טז (א) וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן-יִצְהָ֥ר בֶּן-קְהָ֖ת בֶּן-לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַֽאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן-פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן: וְאִתְפְּלֵג קֹרַח בַּר יִצְהָר בַּר קְהָת בַּר לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בַּר פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן:

רש''י ויקח קרח. פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא: ויקח קרח. לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהנה, וזהו שתרגם אנקלוס ואתפלג נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת, וכן (איוב טו, יב) מה יקחך לבך, לוקח אתך להפליגך משאר בני אדם. דבר אחר ויקח קרח משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים, כמו שנאמר (במדבר כ, כה) קח את אהרן, (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים: בן יצהר בן קהת בן לוי. ולא הזכיר בן יעקב, שבקש רחמים על עצמו שלא יזכר שמו על מחלקתם, שנאמר (בראשית מט, ו) בקהלם אל תחד כבדי. והיכן נזכר שמו על קרח, בהתיחסם על הדוכן בדברי הימים, שנאמר (ד''ה א' ו, כב. כג) בן אביאסף בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל: ודתן ואבירם. בשביל שהיה שבט ראובן שרוי בחניתם תימנה, שכן לקהת ובניו החונים תימנה, נשתתפו עם קרח במחלקתו, אוי לרשע אוי לשכנו. ומה ראה קרח לחלוק עם משה, נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עזיאל שמנהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור. אמר קרח, אחי אבא ארבעה היו, שנאמר (שמות ו, יח) ובני קהת וגו' . עמרם הבכור נטלו שני בניו גדלה, אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי לטול את השניה, לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם, והוא מנה נשיא את בן אחיו הקטן מכלם, הריני חולק עליו ומבטל את דבריו. מה עשה, עמד וכנס מאתים חמשים ראשי סנהדראות, רבן משבט ראובן שכניו, והם אליצור בן שדיאור וחבריו וכיוצא בו, שנאמר נשיאי עדה קראי מועד, ולהלן הוא אומר (במדבר א, טז) אלה קרואי העדה, והלבישן טליתות שכלן תכלת. באו ועמדו לפני משה. אמרו לו טלית שכלה של תכלת חיבת בציצית או פטורה. אמר להם חיבת. התחילו לשחק עליו, אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכלה תכלת לא תפטור את עצמה: בני ראובן. דתן ואבירם ואון בן פלת:

(ב) וַיָּקֻ֨מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַֽאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑ים נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי-שֵֽׁם: וְקָמוּ לְאַפֵּי משֶׁה וְגֻבְרַיָא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל מָאתָן וְחַמְשִׁין רַבְרְבֵי כְנִשְׁתָּא מְעַרְעֵי זְמַן אֱנָשִׁין דִשְׁמָא: (ג) וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל-מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל-אַהֲרֹ֗ן וַיֹּֽאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֘ רַב-לָכֶם֒ כִּ֤י כָל-הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם יְהֹוָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל-קְהַ֥ל יְהֹוָֽה: וְאִתְכְּנָשׁוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַאֲמָרוּ לְהוֹן סַגִי לְכוֹן אֲרֵי כָל כְּנִשְׁתָּא כֻּלְהוֹן קַדִישִׁין וּבֵינֵיהוֹן שַׁרְיָא שְׁכִנְתָּא דַיְיָ וּמָא דֵין אַתּוּן מִתְרַבְרְבִין עַל קְהָלָא דַיְיָ:

רש''י רב לכם. הרבה יותר מדאי לקחתם לעצמכם גדלה: כלם קדשים. כלם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה: ומדוע תתנשאו. אם לקחת אתה מלכות לא היה לך לברר לאחיך כהנה, לא אתם לבדכם שמעתם בסיני אנכי ה' אלהיך (שמות כ, ב) , כל העדה שמעו:

(ד) וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּפֹּ֖ל עַל-פָּנָֽיו: וּשְׁמַע משֶׁה וּנְפַל עַל אַפּוֹהִי:

רש''י ויפל על פניו. מפני המחלקת, שכבר זה בידם סרחון רביעי, חטאו בעגל (שמות לב, יא) ויחל משה, במתאוננים (במדבר יא, יב) ויתפלל משה, במרגלים (שם יד, יג) ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים, במחלקתו של קרח נתרשלו ידיו. משל לבן מלך שסרח על אביו ופייס עליו אוהבו פעם ושתים ושלש, כשסרח רביעית נתרשלו ידי האוהב ההוא. אמר עד מתי אטריח על המלך, שמא לא יקבל עוד ממני:

(ה) וַיְדַבֵּ֨ר אֶל-קֹ֜רַח וְאֶֽל-כָּל-עֲדָתוֹ֘ לֵאמֹר֒ בֹּ֠קֶר וְיֹדַ֨ע יְהֹוָ֧ה אֶת-אֲשֶׁר-ל֛וֹ וְאֶת-הַקָּד֖וֹשׁ וְהִקְרִ֣יב אֵלָ֑יו וְאֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר יִבְחַר-בּ֖וֹ יַקְרִ֥יב אֵלָֽיו: וּמַלִיל עִם קֹרַח וְעִם כָּל כְּנִשְׁתֵּהּ לְמֵימַר בְּצַפְרָא וִיהוֹדַע יְיָ יָת דְכָשַׁר לֵהּ וְיָת דְקַדִישׁ וִיקָרֵב לָקֳדָמוֹהִי וְיָת דִי יִתְרְעֵי בֵהּ יְקָרֵב לְשִׁמוּשֵׁהּ:

רש''י בקר וידע וגו' . עתה עת שכרות הוא לנו ולא נכון להראות לפניו והוא היה מתכון לדחותם שמא יחזרו בהם: בקר וידע ה' את אשר לו. לעבודת לויה: ואת הקדוש. לכהנה: והקריב. אותם אליו. והתרגום מוכיח כן ויקריב לקדמוהי יקריב לשמושיה. ומדרשו בקר, אמר לו משה, גבולות חלק הקדוש ברוך הוא בעולמו, יכולים אתם להפוך בקר לערב, כן תוכלו לבטל את זו, שנאמר (בראשית א, ה. ז) ויהי ערב ויהי בקר ויבדל, כך (דה''א כג, יג) ויבדל אהרן להקדישו וגו' :

(ו) זֹ֖את עֲשׂ֑וּ קְחוּ-לָכֶ֣ם מַחְתּ֔וֹת קֹ֖רַח וְכָל-עֲדָתֽוֹ: דָא עַבִידוּ סָבוּ לְכוֹן מַחְתְּיָן קֹרַח וְכָל כְּנִשְׁתֵּהּ:

רש''י זאת עשו קחו לכם מחתות. מה ראה לומר להם כך, אמר להם בדרכי הגוים יש נמוסים הרבה וכומרים הרבה ואין כלם מתקבצים בבית אחד, אנו אין לנו אלא ה' אחד, ארון אחד ותורה אחת ומזבח אחד וכהן גדול אחד ואתם מאתים וחמשים איש מבקשים כהנה גדולה, אף אני רוצה בכך, הא לכם תשמיש חביב מכל, היא הקטרת החביבה מכל הקרבנות וסם המות נתון בתוכו שבו נשרפו נדב ואביהוא, לפיכך התרה בהם והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש, כבר הוא בקדשתו. וכי אין אנו יודעים שמי שיבחר הוא הקדוש, אלא אמר להם משה הריני אומר לכם שלא תתחיבו, מי שיבחר בו יצא חי, וכלכם אובדים: מחתות. כלים שחותין בהם גחלים ויש להם בית יד:

נביאים - שמואל א - פרק יא

(יד) וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל-הָעָ֔ם לְכ֖וּ וְנֵלְכָ֣ה הַגִּלְגָּ֑ל וּנְחַדֵּ֥שׁ שָׁ֖ם הַמְּלוּכָֽה: וַאֲמַר שְׁמוּאֵל לְעַמָּא אִיתוֹ וְנֵזִיל לְגִלְגְלָא וּנְחָדַת תַּמָּן מַלְכוּתָא :

רש''י ויאמר שמואל וגו' ונחדש שם המלוכה . לפי שבראשונה היו עוררים על הדבר , ועתה נתרצו כולם :

(טו) וַיֵּלְכ֨וּ כָל-הָעָ֜ם הַגִּלְגָּ֗ל וַיַּמְלִכוּ֩ שָׁ֨ם אֶת-שָׁא֜וּל לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ בַּגִּלְגָּ֔ל וַיִּזְבְּחוּ-שָׁ֛ם זְבָחִ֥ים שְׁלָמִ֖ים לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיִּשְׂמַ֨ח שָׁ֥ם שָׁא֛וּל וְכָל-אַנְשֵׁ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל עַד-מְאֹֽד: (פ) וַאֲזַלוּ כָּל עַמָּא לְגִלְגְלָא וְאַמְלִיכוּ תַמָּן יַת שָׁאוּל קֳדָם יְיָ בְּגִלְגָּלָא וּנְכִיסוּ תַּמָּן נִכְסַת קוּדְשִׁין קֳדָם יְיָ וְחַדִּיִ תַמָּן שָׁאוּל וְכָל אֱנָשֵׁי יִשְּׂרָאֵל עַד לַחֲדָא : יב (א) וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵ֔ל הִנֵּה֙ שָׁמַ֣עְתִּי בְקֹֽלְכֶ֔ם לְכֹ֥ל אֲשֶׁר-אֲמַרְתֶּ֖ם לִ֑י וָאַמְלִ֥יךְ עֲלֵיכֶ֖ם מֶֽלֶךְ: וַאֲמַר שְׁמוּאֵל לְכָל יִשְּׂרָאֵל הָא קַבֵּילִית לְמֵימְרֵכוֹן לְכָל דִּי אֲמַרְתּוּן לִי וְאַמְלֵיכִית עֲלֵיכוֹן מַלְכָּא : (ב) וְעַתָּ֞ה הִנֵּ֥ה הַמֶּ֣לֶךְ | מִתְהַלֵּ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֗ם וַאֲנִי֙ זָקַ֣נְתִּי וָשַׂ֔בְתִּי וּבָנַ֖י הִנָּ֣ם אִתְּכֶ֑ם וַאֲנִי֙ הִתְהַלַּ֣כְתִּי לִפְנֵיכֶ֔ם מִנְּעֻרַ֖י עַד-הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: וּכְעַן הָא מַלְכָּא מְדַבֵּר בְּרֵישֵׁכוֹן וַאֲנָא קָשִׁישׁ וְסָבִית וּבָנַי הָא אִינּוּן עִמְּכוֹן וַאֲנָא הַלִיכִית קֳדָמֵיכוֹן מִזְעִירַי עַד יוֹמָא הָדֵין :

רש''י ואני זקנתי ושבתי . אמרו רבותינו : זקנה קפצה עליו , כדאיתא במסכת תענית ( ה ב ) :

(ג) הִנְנִ֣י עֲנ֣וּ בִי֩ נֶ֨גֶד יְהוָ֜ה וְנֶ֣גֶד מְשִׁיח֗וֹ אֶת-שׁוֹר֩ | מִ֨י לָקַ֜חְתִּי וַחֲמ֧וֹר מִ֣י לָקַ֗חְתִּי וְאֶת-מִ֤י עָשַׁ֙קְתִּי֙ אֶת-מִ֣י רַצּ֔וֹתִי וּמִיַּד-מִי֙ לָקַ֣חְתִּי כֹ֔פֶר וְאַעְלִ֥ים עֵינַ֖י בּ֑וֹ וְאָשִׁ֖יב לָכֶֽם: הָא עַד דִּי אֲנָא קְיַים אַסְהִידוּ בִי קֳדָם יְיָ וְקָדָם מְשִׁיחֵיהּ יַת תּוֹרָא דְּמַן דַּבָּרִית וְחַמְרָא דְּמַן שְׁחָרִית וְיַת מַן עֲשָׁקִית וְיַת מַן אֲנָסִּית וּמִיַד מַן קַבְּלִית מָמוֹן דִּשְׁקַר וּכְבָשִׁית עֵינַי בְּדִינָא מִנֵיהּ וְאָתֵיב לְכוֹן :

רש''י את שור מי לקחתי . לעבודתי : וחמור מי לקחתי . כשהייתי הולך מעיר לעיר לשפוט אותם על עסקי צרכיהם , הייתי הולך על החמור שלי , והיה לי ליטול משלהם : את מי רצותי . כל לשון מרוצה הסמוך לעושק , לשון עשוק ורצוץ הוא , חומס דלים ורוצץ : ואעלים עיני בו . כדי להעלים עיני מן המשפט בשביל הממון : ואשיב לכם . כל מה שתאמרו :

(ד) וַיֹּ֣אמְר֔וּ לֹ֥א עֲשַׁקְתָּ֖נוּ וְלֹ֣א רַצּוֹתָ֑נוּ וְלֹֽא-לָקַ֥חְתָּ מִיַּד-אִ֖ישׁ מְאֽוּמָה: וְאָמְרוּ לָא עֲשַׁקְתַּנָא וְלָא אֲנַסְתַּנָא וְלָא קַבֵּילְתָּא מִיַּד אֱנַשׁ מִדָעַם :

כתובים - תהילים - פרק ב

(ז) אֲסַפְּרָ֗ה אֶֽ֫ל חֹ֥ק יְֽהוָ֗ה אָמַ֘ר אֵלַ֥י בְּנִ֥י אַ֑תָּה אֲ֝נִ֗י הַיּ֥וֹם יְלִדְתִּֽיךָ: אֶשְׁתְּעֵי קְיָמָא דַיְיָ אֲמַר חֲבִיב כְּבַר לְאַבָּא לִי אַנְתְּ זַכָּאָה כְּאִלוּ יוֹמָא דֵין בְּרֵיתָךְ :

רש''י אספרה אל חוק . אמר דוד חוק קצוב הוא ומקבל עלי לספר זאת ולהודיע : ה' אמר אלי . על ידי נתן וגד ושמואל : בני אתה . ראש לישראל הקרוין בתורה בני בכורי והם יתקיימו על ידך כמו שנאמר באבנר ( שם ב ג ) כה אמר ה' ביד דוד עבדי אושיע את עמי ישראל ובשבילם אתה לפני כבן שכולם תלויין בך : אני היום . שהמלכתיך עליהם : ילדתיך . להיות קרוי בני וחביב עלי כבן בשבילם כמו שנאמר ( דה''א יד ) וידע דוד כי הכינו ה' למלך על ישראל וכי נשאת מלכותו בעבור עמו ישראל ומצינו במלכי ישראל החביבין לפניו שקרוין בנים כמו שנאמר ( ש''ב כז ) בשלמה הוא יהיה לי לבן ואני אהיה לו לאב ועוד מצינו בדוד במזמור פ''ט הוא יקראני אבי אתה אלי וצור ישועתי :

(ח) שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי וְאֶתְּנָ֣ה ג֭וֹיִם נַחֲלָתֶ֑ךָ וַ֝אֲחֻזָּתְךָ֗ אַפְסֵי-אָֽרֶץ: בְעֵי מִנִי וְאֶתֵּן נִכְסֵי עַמְמַיָא אַחְסַנְתָּךְ וַאֲחוּדָתָךְ שִׁלְטוֹנֵי סְיָפֵי אַרְעָא :

רש''י שאל ממני . התפלל אלי בכל עת שאתה בא להלחם באויביך :

(ט) תְּ֭רֹעֵם בְּשֵׁ֣בֶט בַּרְזֶ֑ל כִּכְלִ֖י יוֹצֵ֣ר תְּנַפְּצֵֽם: תְּתַבְּרִנוּן הֵיךְ בְּחוּטְרָא דְפַרְזְלָא הֵיךְ מָאן דִפְחַר תִּתְרְעִנוּן :

רש''י תרועם . תרוצצם : בשבט ברזל . היא החרב : תנפצם . תשברם והוא ל' נפוץ בכל המקרא חרס המשובר לשברים דקים :

(י) וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ: וּכְדֵין מַלְכַיָא אַשְּׂכִּלוּ קַבִּילוּ מַרְדוּתָא נְגִידֵי אַרְעָא :

רש''י ועתה מלכים השכילו . נביאי ישראל אנשי רחמים ומוכיחים אומות העולם לסור מרעתם שהקב''ה פושט יד לרשעים ולצדיקים :

(יא) עִבְד֣וּ אֶת-יְהוָ֣ה בְּיִרְאָ֑ה וְ֝גִ֗ילוּ בִּרְעָדָֽה: פְּלָחוּ קֳדָם יְיָ בְּדַחֲלָא וְצַלוּ בִּרְתִיתָא :

רש''י וגילו ברעדה . כשתבוא אותה רעדה שכתוב בה ( ישעי' לג ) אחזה רעדה חנפים תגילו ותשמחו אם עבדתם את ה' :

(יב) נַשְּׁקוּ-בַ֡ר פֶּן-יֶאֱנַ֤ף | וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ כִּֽי-יִבְעַ֣ר כִּמְעַ֣ט אַפּ֑וֹ אַ֝שְׁרֵ֗י כָּל-ח֥וֹסֵי בֽוֹ: קַבִּילוּ אוּלְפָנָא דִלְמָא יִרְגֵיז וּתְהוֹבְדוּן אוּרְחָא מְטוּל דְיֵיחוֹר כִּזְעֵר רוּגְזֵיהּ טוּבֵיהּ לְכָל דְסָבְרִין בְּמֵימְרֵיהּ :

רש''י נשקו בר . זרזו עצמכם בבר לב ( נ''א ) נשקו בר ארנישמנט בלעז , ומנחם פתר אותו ל' תאוה כמו ( בראשית ג ) ואל אישך תשוקתך : פן יאנף . פן יקצוף : ותאבדו דרך . כענין שנאמר ודרך רשעים תאבד ( לעיל א ) : כי יבער כמעט אפו . כי ברגע מועט יבער אפו עליכם פתאום ואותה שעה אשרי כל חוסי בו יהיו ניכרים אשורי החוסים בו :

משנה שביעית פרק ה

א. בְּנוֹת שׁוּחַ, שְׁבִיעִית שֶׁלָּהֶן, שְׁנִיָּה, שֶׁהֵן עוֹשׂוֹת לְשָׁלשׁ שָׁנִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַפַּרְסָאוֹת, שְׁבִיעִית שֶׁלָּהֶן, מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, שֶׁהֵן עוֹשׂוֹת לִשְׁתֵּי שָׁנִים. אָמְרוּ לוֹ, לֹא אָמְרוּ, אֶלָּא בְנוֹת שׁוּחַ:

ברטנורה   (א) בנות שוח. תאנים לבנות המגדלות מג' שנים לג' שנים: שביעית שלהם שנה שניה. של שמיטה דפירות החונטים בשביעית אין נגמר בישולן עד שנה שניה של שמיטה שהיא ג' לחניטה ואז נוהג בהן דין שביעית דבתר חנטה אזלינן: פרסיות. מין תאנים העושים משתי שנים לשתי שנים, ואין הלכה כר' יהודה:

ב. הַטּוֹמֵן אֶת הַלּוֹף בַּשְּׁבִיעִית, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, לֹא יִפְחוֹת מִסָאתַיִם, עַד גֹּבַהּ שְׁלשָׁה טְפָחִים, וְטֶפַח עָפָר עַל גַּבָּיו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא יִפְחוֹת מֵאַרְבָּעָה קַבִּים, עַד גֹּבַהּ טֶפַח, וְטֶפַח עָפָר עַל גַּבָּיו. וְטוֹמְנוֹ בִּמְקוֹם דְּרִיסַת אָדָם:

ברטנורה   (ב) הטומן את הלוף. מין ממיני הבצלים שרגילים לטמנן בארץ: לא יפחות מסאתים. משום דמחזי כזורע, עד שיטמין מהם סאתים בחפירה אחת על גובה ג' טפחים שלא יהיו מפוזרים, אלא יהיה גובה הכרי והצבור שלשה טפחים, וטפח עפר על גבי הכרי: וטומנו במקום דריסת האדם. כדי שלא יצמח. והלכה כחכמים:

ג. לוֹף שֶׁעָבְרָה עָלָיו שְׁבִיעִית, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם לָקְטוּ הָעֲנִיִּים אֶת עָלָיו, לָקָטוּ. וְאִם לָאו, יַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן עִם הָעֲנִיִּים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אִם לָקְטוּ הָעֲנִיִּים אֶת עָלָיו, לָקָטוּ. וְאִם לָאו, אֵין לָעֲנִיִּים עָלָיו חֶשְׁבּוֹן:

ברטנורה   (ג) לוף שעברה עליו שביעית. ונכנסה עליו שמינית שהוא מתקיים זמן מרובה בארץ במחובר: אם לקטו עניים את עליו לקטו. דעלי הלוף יש להן ביעור ועיקרו אין לו ביעור כדתנן לקמן בפרק ז', הלכך אם לקטו עניים את עליו בשביעית לקטו, ואם לאו ונכנסו לשמינית וגדלו העלין ונמצאו גידולי שביעית ושמינית מעורבין יחד: יעשה חשבון. וישער כמה גדל מהן בשביעית ויתן לעניים. דרבי אליעזר סבר כרבי יהודה, דאמר לקמן עניים אוכלים אחר ביעור ולא עשירים: רבי יהושע אומר אין לעניים עמו חשבון. דסבר כרבי יוסי, דאמר לקמן אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביעור. והלכה כרבי יהושע:

ד. לוֹף שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית, שֶׁנִכְנַס לַשְּׁבִיעִית, וְכֵן בְּצָלִים הַקֵּיצוֹנִים, וְכֵן פּוּאָה שֶׁל עִדִּית, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, עוֹקְרִין אוֹתָן בְּמַאֲרוּפוֹת שֶׁל עֵץ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בְּקַרְדֻּמּוֹת שֶׁל מַתֶּכֶת. וּמוֹדִים בְּפוּאָה שֶׁל צְלָעוֹת, שֶׁעוֹקְרִין אוֹתָה בְּקַרְדֻּמּוֹת שֶׁל מַתֶּכֶת:

ברטנורה   (ד) לוף של ערב שביעית. שנשלם מערב שביעית ולא הוסיף צמחים בשביעית, שאם הוסיף צמחים בשביעית אסור לעקרו משום הפסד פרי: הקיצונים. יש מפרשים שנזרעו בקיץ, ויש מפרשים מיוחדות לקיץ שהן יבשות מאד: פואה של עידית. הגדילה בשדה שמינה: פואה. צבע אדום שקורין רוי''א בלע''ז: במארופות של עץ. במרה שחופרים בו את הקרקע של עץ, ולא של ברזל שלא יראה כעובד את הארץ: בקרדומות של מתכות. ולא חיישינן דלמא מחזי כעבודה: בפואה של צלעות. כמו סלעות בסמ''ך, פואה הגדילה בין הסלעים, כיון דאין דרך לזרוע שם לא מחזי כעובד את הארץ. פירוש אחר, צלעות כמו ולצלע המשכן (שמות כו), כלומר, צדי השדה שאין דרך לזרוע שם:

ה. מֵאֵימָתַי מֻתָּר אָדָם לִקַּח לוֹף בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִיָּד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מִשֶּׁיִּרְבֶּה הֶחָדָשׁ:

ברטנורה   (ה) רבי יהודה אומר מיד. ואף על גב דבשאר ירקות מודה רבי יהודה דאסור עד שיעשה כיוצא בו, בלוף הואיל וצריך לעקרו לבית שמאי במארופות של עץ, ולבית הלל בקרדומות של מתכות, ואין דרך לעקרו בשביעית אלא על ידי שינוי, הלכך במוצאי שביעית לא שכיח דאיסורא, ומשום הכי מותר מיד, אבל ירק שלא גזרו שלא לתלשו כי אורחיה, שכיח נמי דאיסורא בשמינית, לפיכך אסור עד שיעשה כיוצא בו: משירבה החדש. בירושלמי מפרש דהיינו מן הפסח ואילך. והלכה כחכמים:

ו. אֵלּוּ כֵלִים שֶׁאֵין הָאֻמָּן רַשַּׁאי לְמָכְרָם בַּשְּׁבִיעִית, מַחֲרֵשָׁה וְכָל כֵּלֶיהָ, הָעוֹל, וְהַמִּזְרֶה, וְהַדֶּקֶר. אֲבָל מוֹכֵר הוּא מַגַּל יָד וּמַגַּל קָצִיר, וַעֲגָלָה וְכָל כֵּלֶיהָ. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁמְּלַאכְתּוֹ מְיֻחֶדֶת לַעֲבֵרָה, אָסוּר. לְאִסוּר וּלְהֶתֵּר, מֻתָּר:

ברטנורה   (ו) שאין האומן רשאי למוכרן בשביעית. למי שהוא חשוד על השביעית, אבל למי שאינו חשוד שרי, דאינו קונה אלא להצניע עד [אחר] שביעית: מזרה. שזורין בו התבואה בגורן: דקר. כמין יתד של ברזל שקורין קולטר''ו בלע''ז והוא עשוי לחפור בו את הקרקע לשון וידקור את שניהם (במדבר כה): מגל יד ומגל קציר ועגלה. מותרין שמא הוא [רוצה] לקצור מן ההפקר ולהביא בעגלה למאכל ביתו ואין אסור אלא להביא הרבה לעשות אוצר:

ז. הַיּוֹצֵר, מוֹכֵר חָמֵשׁ כַּדֵּי שֶׁמֶן וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה כַּדֵּי יַיִן, שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ לְהָבִיא מִן הַהֶפְקֵר. וְאִם הֵבִיא יוֹתֵר מִכָּאן, מֻתָּר. וּמוֹכֵר לַנָּכְרִי בָּאָרֶץ, וּלְיִּשְׂרָאֵל בְּחוּצָה לָאָרֶץ:

ברטנורה   (ז) היוצר. אומן העושה כלי חרס מוכר אפילו לחשוד על השביעית, חמש כדי שמן, וחמש עשרה כדי יין, וליכא למיחש שמא רוצה כולם לשמן או כולם ליין שניכרים הן אותם של יין מאותם של שמן, שהעפר שעושים ממנו כדי יין אינו דומה לעפר שעושים ממנו כדי שמן: ואם הביא יותר מכאן מותר. ולא חיישינן שמא מן המשומר דשביעית הביא: מוכר לנכרי בארץ. ולא חיישינן שמא יחזור הנכרי וימכרם לישראל החשוד: ולישראל בחוצה לארץ. ולא חיישינן שמא יוליכם בארץ, אי נמי שמא יכניס לתוכן יין ושמן של שביעית שהביא מארץ ישראל, דלא החמירו חכמים כל כך:

ח. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִמְכֹּר לוֹ פָרָה חוֹרֶשֶׁת בַּשְּׁבִיעִית. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָכוֹל לְשָׁחֳטָהּ. מוֹכֵר לוֹ פֵּרוֹת בְּשָׁעַת הַזֶּרַע, וּמַשְׁאִיל לוֹ סְאָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ גֹּרֶן, וּפוֹרֵט לוֹ מָעוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ פּוֹעֲלִים. וְכֻלָּן, בְּפֵרוּשׁ, אֲסוּרִין:

ברטנורה   (ח) שהוא יכול לשחטה. ובכל דהוא דמצינן למתלי תלינן, ובית שמאי סברי דאין דרך כלל לשחוט פרה העומדת לחרישה: אפילו בשעת הזרע. ולא אמרינן ודאי לזריעה הוא לוקח דתלינן לאכילה הוא רוצה: שיש לו גורן. ולא חיישינן שמא מודד להכניס לאוצר, דאיכא למתלי דלטחינה הוא מודד: ופורט לו מעות. מחליף לו מעות בפרוטות: אף על פי שהוא יודע שיש לו פועלים. ונמצא מסייע ידי עוברי עבירה, דאמרינן שמא לשאר צרכיו הוא צריך: וכולם. אם פירש שלדבר אסור רוצה אותם אסור:

ט. מַשְׁאֶלֶת אִשָּׁה לַחֲבֶרְתָּהּ הַחֲשׁוּדָה עַל הַשְּׁבִיעִית, נָפָה וּכְבָרָה, וְרֵחַיִם וִתַנּוּר. אֲבָל לֹא תָבוֹר וְלֹא תִטְחַן עִמָּהּ. אֵשֶׁת חָבֵר, מַשְׁאֶלֶת לְאֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ, נָפָה וּכְבָרָה, וּבוֹרֶרֶת וְטוֹחֶנֶת וּמַרְקֶּדֶת עִמָּהּ. אֲבָל מִשֶּׁתַּטִּיל הַמַּיִם, לֹא תִגַּע אֶצְלָהּ, שֶׁאֵין מַחֲזִיקִין יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. וְכֻלָּן לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִפִּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. וּמַחֲזִיקִין יְדֵי נָכְרִי בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא יְדֵי יִשְׂרָאֵל. וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם:

ברטנורה   (ט) החשודה על השביעית. לאכול פירות שביעית אחר הביעור בלא ביעור: נפה. שאני אומר לספור בה מעות היא לוקחת: כברה. שאני אומר לכבור בה את החול: רחיים. דשמא לטחון בהן סמנין: תנור. שמא לייבש בו אונין של פשתן: ולא תטחן עמה. שאסור לסייע ידי עוברי עבירה: ובוררת וטוחנת עמה. ולא אסרו הכא באשת עם הארץ החשודה על המעשרות כדאסרו בחשודה על השביעית משום דרוב עמי הארץ מעשרים הן: אבל משתטיל המים. בעיסה: לא תגע עמה. לפי שמשגלגלה הוטבלה לחלה וקא מיטמאה מחמת כלים טמאים, שהרי הוכשרה לקבל טומאה וזו מסייעתה לגלגל ואסור לגרום טומאה לחלה: וכולן לא אמרו. לא התירו להשאילן כלים ולסייען בלא שעת עבירה עצמה אלא משום דרכי שלום: מחזיקין ידי נכרי. אגב גררא דדרכי שלום תנא ליה הכא ומפורש לעיל בפ''ד:

גמרא ברכות דף ל''ד ע''א

אָמַר רִבִּי חִיָּיא בַר אַבָּא אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כָּל הַנְּבִיאִים כֻּלָּן לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לְמַשִּׂיא בִתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם וּלְעוֹשֶׂה פַרְקְמַטְיָא לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים וְלִמְהַנֶּה תַלְמִידֵי חֲכָמִים מִנְּכָסָיו אֲבָל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עַצְמָן (ישעי' ס''ד) עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֶּה לוֹ. וְאָמַר רִבִּי חִיָּיא בַר אַבָּא אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כָּל הַנְּבִיאִים כֻּלָּן לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֲבָל לְעוֹלָם הַבָּא עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ. וּפְלִיגָא דִשְׁמוּאֵל. דְאָמַר שְׁמוּאֵל אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא שִׁעְבּוּד מַלְכִיּוֹת בִּלְבָד. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ט''ו) כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ. וְאָמַר רִבִּי חִיָּיא בַר אַבָּא אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כָּל הַנְּבִיאִים כֻּלָּן לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לְבַעֲלֵי תְשׁוּבָה אֲבָל צַדִּיקִים גְּמוּרִים עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ וּפְלִיגָא דְרִבִּי אַבְהוּ דְאָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עוֹמְדִים צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָם עוֹמְדִין שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' נ''ז) שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב לָרָחוֹק בְרֵישָׁא וְהָדָר לַקָּרוֹב. וְרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר לָךְ מָאי רָחוֹק שֶׁהָיָה רָחוֹק מִדְּבַר עֲבֵירָה מֵעִיקָרָא וּמָאי קָרוֹב שֶׁהָיָה קָרוֹב לִדְבַר עֲבֵירָה וְנִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ הַשְׁתָּא. מָאי עַיִן לֹא רָאֲתָה. אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי זֶה יַיִן הַמְּשׁוּמָר בַּעֲנָבָיו מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית. רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר זֶה עֵדֶן שֶׁלֹּא שָׁלְטָה בוֹ עֵין כָּל בִּרְיָה שֶׁמָּא תֹּאמַר אָדָם הָרִאשׁוֹן הֵיכָן הָיָה בְגַן. וְשֶׁמֶא תֹּאמַר הוּא גַן הוּא עֵדֶן תַּלְמוּד לוֹמַר (בראשית ב') וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן. גַּן לְחוּד וְעֵדֶן לְחוּד:

רש''י לא נתנבאו. הטובות והנחמות: עין לא ראתה. לא נראית ולא נגלית לשום נביא: רחוק. שהיה רחוק כל ימיו מן העבירה דהיינו צדיק מעיקרו:

זוהר קרח דף קע''ו ע''א

וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְגוֹמֵר. רִבִּי אַבָּא פָּתַח (תהלים יט) הַנֶחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנוֹפֶת צוּפִים. כַּמָּה עִלָּאִין פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְתָא כַמָּה יַקִּירִין אִינוּן תְּאִיבִין אִינוּן לְעֵילָא תְּאִיבִין אִינוּן לְכֹלָא בְּגִין דְּאִינוּן שְׁמָא קַדִּישָׁא וְכָל מָאן דְאִשְׁתְּדַל בְאוֹרַיְיתָא אִשְׁתְּדַל בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא וְאִשְׁתְּזִיב מִכֹלָא אִשְׁתְּזִיב בְּעַלְמָא דֵין וְאִשְׁתְּזִיב בְּעַלְמָא דְאָתֵי. תָּא חֲזֵי כָל מָאן דְּאִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְתָא אָחִיד בְּאִילָנָא דְחַיֵּי כֵּיוָן דְּאָחִיד בֵּיהּ בְּכֹלָא אָחִיד דִּכְתִּיב (משלי ג) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּה וְגוֹמֵר. רִבִּי יִצְחָק אָמַר כָּל מָאן דְּיִשְׁתְּדַל בְאוֹרַיְיתָא חִירוּ אִית לֵיהּ מִכֹלָא חִירוּ מִמִּיתָה כְמָה דְאַמְרָן בְּגִין דְּחִירוּ עָלֵיהּ שַׁרְיָא וְאָחִיד בֵּיהּ. אִילוּ יִשְׂרָאֵל מִתְעַטְרִין בְּאוֹרַיְתָא יִשְׁתְּזִיבוּ מִכֹלָא וְלָא יִשְׁתְּכָחוּ בְגָלוּתָא וְדָא הוּא דִכְתִּיב (אִילוּ יִשְׂרָאֵל מִנַטְּרִין אוֹרַיְתָא יִשְׁתְּזִיבוּ מִכֹּלָא וְלָא יִשְׁתַּכְּחוּ בְגָלוּתָא כְתִיב) (שמות לב) חָרוּת עַל הַלֻּחוֹת אַל תִּקְרֵי חָרוּת אֶלָּא חֵירוּת וְחֵירוּת דָא (אוּקְמוּהָ) בְאוֹרַיְתָא אִשְׁתְּכַח אוֹרַיְיתָא אִיהִי חֵילָא דִימִינָא כְמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים לג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ וּשְׂמָאלָא אִתְכְלִיל בִּימִינָא מָאן דְּעָבִיד יְמִינָא שְׂמָאלָא וּשְׂמָאלָא יְמִינָא הָא אִיהוּ כְאִילוּ חָרִיב עַלְמָא. תָא חֲזֵי אַהֲרֹן יְמִינָא. לֵיוָאֵי שְׂמָאלָא. קֹרַח בָּעָא לְמֶעְבַּד חִלּוּפָא דִימִינָא לִשְׂמָאלָא בְגִין כַּךְ אִתְעֲנָשׁ וְלָא עוֹד אֶלָּא דְאִשְׁתְּכַח בֵּיהּ לִישָׁנָא בִישָׁא וְאִתְעֲנָשׁ בְּכֹלָא. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר שְׂמָאלָא אִתְכְּלִיל תָּדִיר בִּימִינָא קֹרַח בָּעָא לְאַחְלְפָא תִקּוּנָא דִלְעֵילָא וְתַתָּא בְגִין כַּךְ אִתְאֲבִיד מֵעֵילָא וְתַתָּא. וַיִקַּח קֹרַח. מַאי וַיִּקַּח נְסִיב עֵיטָא בִּישָׁא לְגַרְמֵיה כָּל דְרָדַף בָּתַר דְלָאוֹ דִילֵיהּ אִיהוּ עָרִיק מִקָּמֵיהּ וְלֹא עוֹד אֶלָּא מַה דְאִית בֵּיהּ אִתְאֲבִיד מִנֵּיהּ. קֹרַח רָדִיף בָּתַר דְּלָאו דִילֵיּה דִידֵיהּ אָבִיד וְאַחֲרָא לָא רָוַוח. קֹרַח אָזַל בְּמַחְלוֹקֶת מַאי מַחְלוֹקֶת פְּלוּגְתָּא פְּלוּגְתָּא דִלְעֵילָא וְתַתָּא וּמָאן דְּבָעֵי לְאַפְלָגָא תִקּוּנָא דְעַלְמָא יִתְאֲבִיד מִכֻלְּהוּ עַלְמִין. מַחְלוֹקֶת פְלוּגְתָּא דְשָׁלוֹם וּמָאן דְּפָלִיג עַל שָׁלוֹם פָּלִיג עַל שְׁמָא קַדִּישָׁא בְגִין דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא שָׁלוֹם אִקְרֵי. תָּא חֲזֵי לֵית עַלְמָא קָאִים אֶלָּא עַל שָׁלוֹם כַּד בָּרָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא עַלְמָא לָא יָכִיל לְאִתְקַיְימָא עַד דְּאָתָא וְשָׁרָא עָלַיְיהוּ שָׁלוֹם וּמָאי הוּא שַׁבָּת דְאִיהוּ שְׁלָמָא דְעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי וּכְדֵין אִתְקְיָים עַלְמָא וּמָאן דְפָלִיג עָלֵיהּ יִתְאֲבִיד מֵעַלְמָא. צְלָפְחָד פָּלִיג עַל שַׁבָּת דְּהָוָה מְקוֹשֵׁשׁ עֵצִים וּמָאן אִינוּן עֵצִים אִינוּן אִילָנִין אַחֲרָנִין כִּדְקַאמְרָן וְאִינוּן מִלִּין (ס''א אִילָנִין) דְּחוֹל וְחוֹל בַּקֹּדֶשׁ לָא שַׁרְיָא (מִכָּאן וּלְהָלְאָה מִלֵּי דְחוֹל בְּשַׁבָּת אָסִיר וַדָּאי) דְפָלִיג עַל שְׁלָמָא דְעַלְמָא. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר כְּתִיב (תהלים קיט) שָׁלוֹם רָב לְאוֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ וְגוֹמֵר. אוֹרַיְיתָא הוּא שָׁלוֹם דִּכְתִּיב (משלי ג) וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם:

תרגום הזוהר וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר וְגוֹ': רַבִּי אַבָּא פָּתַח (תהלים י''ט) הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבָשׁ וְנוֹפֶת צוּפִים. כַּמָּה עֶלְיוֹנִים הֵם דִּבְרֵי הַתּוֹרָה, כַּמָּה יְקָרִים הֵם, נֶחֱמָדִים הֵם לְמַעְלָה, נֶחֱמָדִים הֵם לַכֹּל. מִשּׁוּם שֶׁהֵם הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, וְכָל מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה, מִשְׁתַּדֵּל בַּשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, וְנִצָל מִכָּל רָע, נִצָל בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנִצָל בָּעוֹלָם הַבָּא. בֹּא וּרְאֵה, כָּל מִי שֶׁעוֹסֵק הַתּוֹרָה, אָחוּז בְּעֵץ הַחַיִּים, וְכֵיוָן שֶׁהוּא אָחוּז בְּעֵץ הַחַיִּים, הוּא אָחוּז בַּכֹּל שֶׁכָּתוּב (משלי ג) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְגוֹ'. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, כָּל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, יֵשׁ לוֹ חֵירוּת מִכֹּל, חֵירוּת מִמָּוֶת, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, מִשּׁוּם שֶׁחֵרוּת, שֶׁהִיא בִּינָה, שׁוֹרֶה עָלָיו וַאֲחוּזָה בּוֹ. אִלּוּ הָיוּ יִשְׂרָאֵל מִתְעַטְּרִים בַּתּוֹרָה, הָיוּ נִצוֹלִים מִכֹּל, וְלֹא הָיוּ נִמְצָאִים בַּגָּלוּת. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל''ב) חָרוּת עַל הַלּוּחוֹת, אַל תִּקְרֵי חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, כִּי חֵירוּת זוֹ נִמְצֵאת בַּתּוֹרָה. הַתּוֹרָה הִיא כֹּחַ הַיָּמִין, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל''ג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ, וְהַשְּׂמֹאל נִכְלָל בַּיָּמִין. מִי שֶׁעוֹשֶׂה הַיָּמִין שְׂמֹאל וְהַשְּׂמֹאל יָמִין הוּא כְּאִלּוּ מַחֲרִיב הָעוֹלָם. בֹּא וּרְאֵה, אַהֲרֹן הוּא יָמִין, שֶׁהוּא חֶסֶד, הַלְּוִיִּם הֵם שְׂמָאלָא שֶׁהוּא גְּבוּרָה. קֹרַח רָצָה לַעֲשׂוֹת חִלּוּף הַיָּמִין לִשְׂמֹאל, שֶׁרָצָה הַכְּהוּנָה, שֶׁהוּא יָמִין, בִּשְׁבִיל הַלְּוִיִּם, שֶׁהֵם שְׂמֹאל, מִשּׁוּם זֶה נֶעֱנָשׁ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּמְצָא בּוֹ לָשׁוֹן הָרַע, שֶׁדִּבֵּר עַל מֹשֶׁה, וְנֶעֱנָשׁ בַּכֹּל. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, הַשְּׂמֹאל נִכְלָל תָּמִיד בַּיָּמִין שֶׁזֶּהוּ תִּקּוּנוֹ שֶׁל הַשְּׂמֹאל, קֹרַח רָצָה לְהַחֲלִיף הַתִּקּוּן שֶׁלְּמַעְלָה וּלְמַטָּה, שֶׁהָיָה רוֹצֶה בִּשְׁלִיטַת הַלְּוִיִּם שֶׁהֵם שְׂמֹאל, שֶׁלֹּא יִהְיוּ נִכְלָלִים בַּכֹּהֲנִים שֶׁהֵם יָמִין, מִשּׁוּם זֶה נֶאֱבָד מִמַּעְלָה וּמִמַּטָּה. וַיִּקַח קֹרַח וְכוּ': שׁוֹאֵל, מַהוּ וַיִּקַח. וּמֵשִׁיב, לָקַח עֵצָה רָעָה לְעַצְמוֹ. כָּל הָרוֹדֵף אַחַר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ הוּא בּוֹרֵחַ מִפָּנָיו, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ, נֶאֱבָד מִמֶּנּוּ. קֹרַח רָדַף אַחַר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, שֶׁלּוֹ אָבַד, וְהָאַחֵר לֹא הִרְוִיחַ. קֹרַח הָלַךְ בְּמַחֲלוֹקֶת. מַהִי מַחֲלוֹקֶת, הַרְחָקָה וְדִיחוּי, הַרְחָקָה וְדִיחוּי שֶׁלְּמַעְלָה וּמַטָּה. וּמִי שֶׁרוֹצֶה לִדְחוֹת תִּקּוּן הָעוֹלָם, יִהְיֶה נֶאֱבָד מִכָּל הָעוֹלָמוֹת. מַחֲלוֹקֶת, הִיא הַרְחָקָה וְדִיחוּי שֶׁל הַשָּׁלוֹם, וּמִי שֶׁחוֹלֵק עַל שָׁלוֹם, חוֹלֵק עַל שְׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ, מִשּׁוּם שֶׁשְּׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ נִקְרָא שָׁלוֹם. בֹּא וּרְאֵה, אֵין הָעוֹלָם עוֹמֵד אֶלָּא עַל שָׁלוֹם. כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, לֹא הָיָה יָכוֹל לְהִתְקַיֵּם, עַד שֶׁבָּא וְהִשְׁרָה עֲלֵיהֶם שָׁלוֹם. וּמַה הוּא, הוּא שַׁבָּת, שֶׁהוּא שָׁלוֹם שֶׁל הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים, וְאָז נִתְקַיֵּם הָעוֹלָם. וְעַל כֵּן, מִי שֶׁחוֹלֵק עַל הַשָּׁלוֹם, יֹאבַד מִן הָעוֹלָם. צְלָפְחָד חָלַק עַל הַשַּׁבָּת, שֶׁהָיָה מְקוֹשֵׁשׁ עֵצִים. וּמִי הֵם הָעֵצִים. אֵלּוּ הֵם אִילָנוֹת אֲחֵרִים שֶׁל הַשִּׁבְעִים שָׂרִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וְאֵלּוּ הֵם דִּבְרֵי חוֹל, וְחוֹל אֵינוֹ שׁוֹרֶה בַּקֹּדֶשׁ, וְנִמְצָא שֶׁחָלַק עַל שְׁלוֹם הָעוֹלָם, שֶׁהוּא שַׁבָּת. שֶׁעֵרַב חוֹל בַּשַּׁבָּת. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, כָּתוּב (תהלים קי''ט) שָׁלוֹם רָב לְאוֹהֲבֵי תוֹרָתֶךְ וְגוֹ'. הַתּוֹרָה הִיא שָׁלוֹם, שֶׁכָּתוּב (משלי ג') וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק ט'

א. בָּעֶרֶב כָּל הָעָם יוֹשְׁבִין וְהוּא עוֹמֵד וְאוֹמֵר וְהוּא רַחוּם וְכוּלֵי בָּרְכוּ אֶת ה' הַמְּבוֹרָךְ וְכוּ' וְהֵם עוֹנִין אַחֲרָיו בָּרךְ ה' הַמְּבוֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד. וּמַתְחִיל לִפְרוֹס עַל שְׁמַע וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וְאַחַר כַּךְ הַכֹּל עוֹמְדִים וּמִתְפַּלְלִין בְּלַחַשׁ וּכְשֶׁמַּשְׁלִימִין אוֹמֵר קַדִּישׁ וְהֵם נִפְטָרִין וְאֵינוֹ חוֹזֵר לְהִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם עַרְבִית לְפִי שֶׁאֵין תְּפִלַּת עַרְבִית חוֹבָה לְפִיכָךְ לֹא יְבָרֵךְ בְּרָכוֹת לְבַטָּלָה שֶׁאֵין כָּאן אָדָם שֶׁנִּתְחַיֵּיב בָּהֶם כְּדֵי לְהוֹצִיאוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ: ב. בְּלֵילֵי שַׁבָּתוֹת חוֹזֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר אַחַר שֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּלַחַשׁ עִם הַצִבּוּר וּמִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם אֲבָל אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע אֶלָּא בְרָכָה אַחַת מֵעֵין שֶׁבַע וְכוּ' וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וְנִפְטָרִין כָּל הָעָם: ג. וְלָמָּה תִּקְּנוּ חֲכָמִים זֶה מִפְּנֵי שֶׁרוֹב הָעָם בָּאִין לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית בְּלֵילֵי שַׁבָּתוֹת וְיִהְיֶה שָׁם מִי שֶׁנִּתְאַחַר לָבֹא וְלֹא הִשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ וְיִשָׁאֵר לְבַדוֹ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְיָבֹא לִידֵי סַכָּנָה. לְפִיכָךְ חוֹזֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר וּמִתְפַּלֵּל כְּדֵי שֶׁיִּתְעַכְּבוּ כָּל הָעָם עַד שֶׁיַּשְׁלִים הַמִּתְאַחֵר וְיֵצֵא עִמָּהֶם: ד. לְפִיכָךְ יוֹם טוֹב שֶׁחַל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת אוֹ יוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹ רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֵין שְׁלִיחַ צִבּוּר הַיּוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּיבָה מַזְכִּיר עִנְיַן הַיּוֹם בִּבְרָכָה זוּ אֲבָל חוֹתֵם בָּהּ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת בִּלְבַד לְפִי שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּיב הַיּוֹם בִּבְרָכָה:

מוסר

מספר חסידים סי' פ''ב פ''ג

בְּעוֹדְךְ חַי דְּרוֹשׁ הַתְּשׁוּבָה וְאַל תְּאַחֵר כִּי הַמָּוֶת בָּא פִתְאוֹם. אַל תַּרְבֶּה לְדַבֵּר מִבְּלִי זֵכֶר הַצוּר פֶּן יִקְשֶׁה הַלֵּב וְהַלֵּב הַקָּשֶׁה רָחוֹק מֵהָאֱלֹהִים. וְאַל תַּבִּיט בַּחֲטָאֵי בְנֵי אָדָם הַמַּמְשִׁיכִין זְמַן רָב בָּעוֹלָם וְלוֹמַר כְּבַר נִשְׁתַּכַּח וְנִשְׁתַּכְּחוּ חֲטָאֵיהֶם: אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס. אִישׁ חָסִיד צִוָּה לִבְנוֹ בִּפְטִירָתוֹ כְּשֵׁם שֶׁכִּבַדְתָּנִי בְּחַיָּי כַּךְ תְּכַבְדֵנִי לְאַחַר מוֹתִי וְקַיֵם מִצְוֹתַי וְתָלִין כַּעֲסְךָ לַיְלָה אֶחָת וַעֲצוֹר בְּרוּחֲךָ שֶׁלֹּא תְדַבֵּר כְּלַל בִּשְׁעַת הַכַּעַס:

קורח יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) וּתְנ֣וּ בָהֵ֣ן | אֵ֡שׁ וְשִׂ֩ימוּ֩ עֲלֵיהֶ֨ן קְטֹ֜רֶת לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙ מָחָ֔ר וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר-יִבְחַ֥ר יְהֹוָ֖ה הוּא הַקָּד֑וֹשׁ רַב-לָכֶ֖ם בְּנֵ֥י לֵוִֽי: וְהָבוּ בְהוֹן אֵשָׁתָא וְשַׁוִיאוּ עֲלֵיהוֹן קְטוֹרֶת בּוּסְמִין קֳדָם יְיָ מְחַר וִיהֵי גַבְרָא דְיִתְרְעֵי יְיָ הוּא קַדִישּׁ סַגִי לְכּוֹן בְּנֵי לֵוִי:

רש''י רב לכם בני לוי. דבר גדול אמרתי לכם. ולא טפשים היו שכך התרה בהם וקבלו עליהם לקרב, אלא הם חטאו על נפשותם, שנאמר את מחתות החטאים האלה בנפשתם. וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה, עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן. אמר בשבילו אני נמלט, ועשרים וארבע משמרות עומדות לבני בניו כלם מתנבאים ברוח הקדש, שנאמר (ד''ה א' כה, ה) כל אלה בנים להימן, אמר אפשר כל הגדלה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אדום, לכך נשתתף לבוא לאותה חזקה, ששמע מפי משה שכלם אובדים ואחד נמלט. אשר יבחר ה' הוא הקדוש, טעה ותלה בעצמו, ולא ראה יפה, לפי שבניו עשו תשובה, ומשה היה רואה. תנחומא: רב לכם. דבר גדול נטלתם בעצמכם לחלוק על הקדוש ברוך הוא:

(ח) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל-קֹ֑רַח שִׁמְעוּ-נָ֖א בְּנֵ֥י לֵוִֽי: וַאֲמַר משֶׁה לְקֹרַח שְׁמָעוּ כְעַן בְּנֵי לֵוִי:

רש''י ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי. התחיל לדבר עמו דברים רכים, כיון שראהו קשה ערף, אמר עד שלא ישתתפו שאר השבטים ויאבדו עמו, אדבר גם אל כלם, התחיל לזרז בהם שמעו נא בני לוי:

(ט) הַמְעַ֣ט מִכֶּ֗ם כִּֽי-הִבְדִּיל֩ אֱלֹהֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֶתְכֶם֙ מֵֽעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל לְהַקְרִ֥יב אֶתְכֶ֖ם אֵלָ֑יו לַֽעֲבֹ֗ד אֶת-עֲבֹדַת֙ מִשְׁכַּ֣ן יְהֹוָ֔ה וְלַֽעֲמֹ֛ד לִפְנֵ֥י הָֽעֵדָ֖ה לְשָֽׁרְתָֽם: הַזְעֵר לְכוֹן אֲרֵי אַפְרֵשׁ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל יָתְכוֹן מִכְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל לְקֳרָבָא יָתְכוֹן קֳדָמוֹהִי לְמִפְלַח יָת פּוּלְחַן מַשְׁכְּנָא דַיְיָ וּלְמֵקַם קֳדָם כְּנִשְׁתָּא לְשַׁמָשׁוּתְהוֹן:

רש''י ולעמד לפני העדה. לשיר על הדוכן:

(י) וַיַּקְרֵב֙ אֹֽתְךָ֔ וְאֶת-כָּל-אַחֶ֥יךָ בְנֵֽי-לֵוִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבִקַּשְׁתֶּ֖ם גַּם-כְּהֻנָּֽה: וְקָרֵב יָתָךְ וְיַת כָּל אֲחָךְ בְּנֵי לְוֵי עִמָךְ וּכְעַן אַתּוּן בָּעָן אַף כְּהוּנְתָא רַבְּתָא:

רש''י ויקרב אתך. לאותו שרות שהרחיק ממנו שאר עדת ישראל:

נביאים - שמואל א - פרק יב

(ה) וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵיהֶ֜ם עֵ֧ד יְהוָ֣ה בָּכֶ֗ם וְעֵ֤ד מְשִׁיחוֹ֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה כִּ֣י לֹ֧א מְצָאתֶ֛ם בְּיָדִ֖י מְא֑וּמָה וַיֹּ֖אמֶר עֵֽד: (פ) וַאַמַר לְהוֹן סָהִיד מֵימְרָא דַיְיָ בְּכוֹן וְסָהִיד מְשִׁיחֵיהּ יוֹמָא הָדֵין אֲרֵי לָא אַשְׁכַּחְתּוּן בִּידִי מִדָעַם וַאֲמַרוּ סָהִיד :

רש''י ויאמר עד . בת קול יוצאת ואומרת : 'עד' , וזה אחד משלשה מקומות שהופיעה רוח הקודש בבית דין של מטה , כדאיתא במסכת מכות ( כג ב ) :

(ו) וַיֹּ֥אמֶר שְׁמוּאֵ֖ל אֶל-הָעָ֑ם יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ אֶת-מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽת-אַהֲרֹ֔ן וַאֲשֶׁ֧ר הֶעֱלָ֛ה אֶת-אֲבֹתֵיכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: וַאֲמַר שְׁמוּאֵל לְעַמָּא יְיָ דַעֲבַד גְּבוּרָן עַל יְדֵי משֶה וְאַהֲרֹן וּדְאַסֵּיק יַת אֲבָהַתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם :

רש''י אשר עשה את משה ואת אהרן . להיות נכונים לשליחותו , להוציא אבותיכם ממצרים :

(ז) וְעַתָּ֗ה הִֽתְיַצְּב֛וּ וְאִשָּׁפְטָ֥ה אִתְּכֶ֖ם לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה אֵ֚ת כָּל-צִדְק֣וֹת יְהוָ֔ה אֲשֶׁר-עָשָׂ֥ה אִתְּכֶ֖ם וְאֶת-אֲבוֹתֵיכֶֽם: וּכְעַן אִתְעַתַּדוּ וְאַתְוַכָּח עִמְכוֹן קֳדָם יְיָ יַת כָּל זַכְוָתָא דַיְיָ דַּעֲבַד עִמְכוֹן וְעִם אֲבָהַתְכוֹן :

רש''י ואשפטה אתכם . אתוכח עמכם :

(ח) כַּֽאֲשֶׁר-בָּ֥א יַעֲקֹ֖ב מִצְרָ֑יִם וַיִּזְעֲק֤וּ אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ אֶל-יְהוָ֔ה וַיִּשְׁלַ֨ח יְהוָ֜ה אֶת-מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽת-אַהֲרֹ֗ן וַיּוֹצִ֤יאוּ אֶת-אֲבֹֽתֵיכֶם֙ מִמִּצְרַ֔יִם וַיֹּשִׁב֖וּם בַּמָּק֥וֹם הַזֶּֽה: כַּד עַל יַעֲקֹב לְמִצְרָיִם וּזְעִיקוּ אֲבָהַתְכוֹן קֳדָם יְיָ וּשְׁלַח יְיָ יַת משֶה וְיַת אַהֲרֹן וְאַפִּיקוּ יַת אֲבָהַתְכוֹן מִמִּצְרַיִם וְאוֹתִיבִינוּן בְּאַתְרָא הָדֵין :

כתובים - תהילים - פרק מב

(ט) יוֹמָ֤ם | יְצַוֶּ֬ה יְהוָ֨ה | חַסְדּ֗וֹ וּ֭בַלַּיְלָה (שירה) שִׁיר֣וֹ עִמִּ֑י תְּ֝פִלָּ֗ה לְאֵ֣ל חַיָּֽי: יֵימָם יִפְקוֹד יְיָ טוּבֵיהּ וּבְלֵילְיָא תּוּשְׁבַּחְתֵּיהּ עִמִי צְלוֹתָא לְאֵל דִי נָטִיר חַיָי :

רש''י יומם יצוה ה' חסדו . יבוא האור ויצוה ה' חסדו לנו : ובלילה . בחשך הצרה . שירה עמי . תהא חנייתו בתוכנו שיר' ל' חני' כדמתרגמי' ויחן ושרא , זו למדתי מתוך מסורת הגדולה שחבר את זה עם ויהי שירו חמש' ואלף ( מ''א ד ) , באלפ''א בית''א של שתי תיבות החלוקים בפתרונן לימד שאין זה לשון שיר , ומדרש האגדה פותרו לשון שיר וכך הוא פותרו שכך ישראל אומרים להקב''ה זכרנו מה שעשית לנו במצרים מצוה אחת שצויתנו ביו' בערב פסח ושמרנוה ובלילה גאלתנו ושרנו לפניך את ההלל ועכשיו הרבה מצות אני שומרת ועל זאת אומרה לאל סלעי למה שכחתני וגו' :

(י) אוֹמְרָ֤ה | לְאֵ֥ל סַלְעִי֮ לָמָ֪ה שְׁכַ֫חְתָּ֥נִי לָֽמָּה-קֹדֵ֥ר אֵלֵ֗ךְ בְּלַ֣חַץ אוֹיֵֽב: אֵימַר לֶאֱלָהָא רוּחְצָנִי לְמָא אַשְׁלִיתַנִי לְמָא בְּקִבְלָא אֵזִיל בִּדְחוֹק בָּעֵיל דְבָבָא :

רש''י קודר . לשון שחרות כמו וקדר עליהם ( מיכ' ג' ) :

(יא) בְּרֶ֤צַח | בְּֽעַצְמוֹתַ֗י חֵרְפ֥וּנִי צוֹרְרָ֑י בְּאָמְרָ֥ם אֵלַ֥י כָּל-הַ֝יּ֗וֹם אַיֵּ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ: בִּדְקַטְלִין גַרְמִי בִּזְמַן דִמְחָרְפִין יָתִי מְעִיקַי כַּד אָמְרִין לִי כָּל יוֹמָא אָן הוּא אֱלָהָךְ :

רש''י ברצח בעצמותי חרפוני צוררי . נדמה לי כאילו הורגים אותי כך עצור בעצמותי מה שצוררי מכעיסין ומחרפין אותי :

(יב) מַה-תִּשְׁתּ֬וֹחֲחִ֨י | נַפְשִׁי֮ וּֽמַה-תֶּהֱמִ֪י עָ֫לָ֥י הוֹחִ֣ילִי לֵֽ֭אלֹהִים כִּי-ע֣וֹד אוֹדֶ֑נּוּ יְשׁוּעֹ֥ת פָּ֝נַ֗י וֵֽאלֹהָֽי: מַה תִּתְמַכְּכִין נַפְשִׁי וּמַה תִּרְגְשִׁי עֲלָי אוֹרִיכִי לֵאלָהָא אֲרוּם טוּב אֲשַׁבְּחִינֵיהּ בְּפוּרְקָנֵיהּ דְמִן קֳדָמוֹי דִי הוּא אֱלָהִי :

רש''י פני ואלהי . הקב''ה שהוא אור פני ואלהי עדיין יש לי בו תקוה ולמה תהמי :

משנה פסחים פרק ד

א. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעֲרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת, עוֹשִׂין. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, אֵין עוֹשִׂין. הַהוֹלֵךְ מִמְּקוֹם שֶׁעוֹשִׂין לִמְקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין, אוֹ מִמְּקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין לִמְקוֹם שֶׁעוֹשִׂין, נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם וְחֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם. וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם, מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת:

ברטנורה   (א) מקום שנהגו עד חצות. עד חצי היום: שלא לעשות. כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמץ ושחיטת פסח ותיקון מצה של מצוה: ואל ישנה אדם. הכי קאמר, ההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ולא יעשה, דהא דקיימא לן אל ישנה אדם ממנהג העיר אינו אלא מפני המחלוקת, וכאן אין מחלוקת, דמאי קאמרת הרואה אותו בטל אומר זה שבטל חושב שהמלאכה אסורה וחולק על כולנו, לא אמר הכי, אלא אמר אין לו מלאכה שהרי כמה בטלנים איכא בשוקא כל ימות השנה. והא דתנן נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, אינו אלא בזמן שדעתו לחזור למקומו נוהג כמנהג אנשי מקום שהלך לשם, בין לקולא בין לחומרא:

ב. כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַמּוֹלִיךְ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית מִמְּקוֹם שֶׁכָּלוּ לִמְקוֹם שֶׁלֹּא כָלוּ, אוֹ מִמְּקוֹם שֶׁלֹּא כָלוּ לִמְקוֹם שֶׁכָּלוּ, חַיָּב לְבָעֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אוֹמְרִים לוֹ, צֵא וְהָבֵא לָךְ אַף אָתָּה:

ברטנורה   (ב) המוליך פירות שביעית ממקום שכלו. לחיה מן השדה וחייבין עליו בני מקומו לבערו מן הבית. והוליכו זה למקום שלא כלו ובני אותו מקום עדיין אוכלין הן מן המוכנסים לבית, חייב לבער משום חומרי המקום שיצא משם: רבי יהודה אומר אומרים לו צא והבא לך אף אתה. פלוגתא דר' יהודה ותנא קמא בכובש שלשה מיני ירק בחומץ או בציר להתקיים ושנים מהם כלו לחיה מן השדה והשלישי לא כלה, תנא קמא סבר אוכל מאותן שכלו על סמך אותו שלא כלה, הואיל והן בחבית אחת. והכי משתמע למלתיה, ממקום שלא כלו למקום שכלו לגמרי חייבין לבער. אבל לא כלו כולן אלא מקצתן, אוכל אף ממין הכלה כל זמן שלא כלו כולן, דאוכלן על סמך האחרון. ור' יהודה אומר אומרים לו צא והבא לך אף אתה מאותו המין שכלה כמו שהביא זה האיש ולא תמצא הלכך אינו אוכל אלא ממין שלא כלה, דאין אוכלין מהמינין שכלו על סמך המין שלא כלה וחייב לבער המינין שכלו. והלכה כר' יהודה דקאי בשיטתיה דרבן גמליאל שהלכה כמותו במסכת שביעית פרק הפיגם:

ג. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְכּוֹר בְּהֵמָה דַקָּה לַגּוֹיִם, מוֹכְרִין. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִמְכּוֹר, אֵין מוֹכְרִין. וּבְכָל מָקוֹם אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בְּהֵמָה גַסָה, עֲגָלִים וּסְיָחִים שְׁלֵמִים וּשְׁבוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בַּשְּׁבוּרָה. בֶּן בְּתֵירָה מַתִּיר בַּסוּס:

ברטנורה   (ג) מקום שנהגו שלא למכור. דהחמירו על עצמן, דלמא אתו למכור גסה: ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה. דגזור רבנן שמא ישאיל או ישכיר בהמתו לנכרי, ואדם מצווה על שביתת בהמתו אי נמי, פעמים שמוכרה לו ערב שבת עם חשכה וצועק לה הישראל כדי שתלך לפני הקונה והיא מכרת קולו והולכת מחמתו, ונמצא מחמר אחר בהמתו בשבת: עגלים וסייחין. קטנים אע''ג דלאו בני מלאכה נינהו מחלפי במכירת גדולים. ושבורים מחלפי במכירת שלימים: רבי יהודה מתיר בשבורה. דאינה בת מלאכה לעולם אבל בעגלים וסייחים מודה, כיון דלכי גדלו הוו בני מלאכה. ואין הלכה כרבי יהודה: בן בתירא מתיר בסוס. הואיל ולרכיבה עומד והחי נושא את עצמו ואין הלכה כבן בתירא. ועל ידי סרסור שרי למכור בהמה לנכרי בזמן שאין הבעלים מצויין שם בעת המכירה דליכא למיחש שמא ישאילנה וישכירנה שהרי אינה שלו. ושמא תלך מחמת קולו ונמצא מחמר, אהא נמי ליכא למיחש שאינה מכרת את קולו:

ד. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לֶאֱכוֹל צָלִי בְּלֵילֵי פְסָחִים, אוֹכְלִין. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל, אֵין אוֹכְלִין. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּר בְּלֵילֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, מַדְלִיקִין. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַדְלִיק, אֵין מַדְלִיקִין. וּמַדְלִיקִין בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, וּבִמְבוֹאוֹת הָאֲפֵלִים, וְעַל גַּבֵּי הַחוֹלִים:

ברטנורה   (ד) מקום שנהגו שלא לאכול. שנראה כאוכל פסחים בחוצה לארץ: שנהגו להדליק את הנר ביום הכפורים. מפני שיום הכפורים אסור בתשמיש המטה, וכל זמן שהנר דולק לא ישמש שאסור לאדם לשמש מטתו לאור הנר: שנהגו שלא להדליק. שמא יראה אשתו ותשא חן בעיניו וישמש: ומדליקין בבתי כנסיות. ובכל מקום שאין איש ואשתו מתיחדים שם:

ה. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְאָב, עוֹשִׂין. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה, אֵין עוֹשִׂין. וּבְכָל מָקוֹם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּטֵלִים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לְעוֹלָם יַעֲשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ תַּלְמִיד חָכָם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בִּיהוּדָה הָיוּ עוֹשִׂין מְלָאכָה בְעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת, וּבַגָּלִיל לֹא הָיוּ עוֹשִׂין כָּל עִקָּר. הַלַּיְלָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹסְרִין, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין עַד הָנֵץ הַחַמָּה:

ברטנורה   (ה) תלמידי חכמים בטלים. ממלאכתן כל אותו היום, כדי שלא יסיחו דעתם מאבילות: לעולם יעשה אדם עצמו כתלמיד חכם. ולא מחזי כיוהרא, שהרואה אותו בטל אומר אין לו מלאכה לעשות ולא מפני שנוהג בו איסור: וחכמים אומרים ביהודה וכו'. חכמים סבירא להו דעשיית מלאכה בערבי פסחים לאו במנהגא תליא מלתא, אלא ביהודה היו מתירים ובגליל אוסרים איסור גמור, ולא מכח מנהג: הלילה. ליל ארבעה עשר לאנשי גליל שאוסרים לעשות מלאכה בערבי פסחים: בית שמאי אוסרין. להם ככל שאר ימים טובים שאסורים בעשיית מלאכה שהלילה הולך אחר היום: ובית הלל מתירין. מידי דהוה אתענית שהיום אסור באכילה והלילה מותר:

ו. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל מְלָאכָה שֶׁהִתְחִיל בָּהּ קדֶם לְאַרְבָּעָה עָשָׂר, גּוֹמְרָהּ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. אֲבָל לֹא יַתְחִיל בָּהּ בַּתְּחִלָּה בְאַרְבָּעָה עָשָׂר, אַף עַל פִּי שֶׁיָּכוֹל לְגָמְרָהּ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שָׁלשׁ אֻמָּנִיּוֹת עוֹשִׂין מְלָאכָה בְעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת, וְאֵלּוּ הֵן, הַחַיָּטִים וְהַסַפָּרִים וְהַכּוֹבְסִין. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הָרַצְעָנִים:

ברטנורה   (ו) כל מלאכה. שהיא לצורך המועד, והתחיל בה קודם ארבעה עשר גומרה בארבעה עשר, ואפילו במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה. אבל מלאכה שאינה לצורך המועד, במקום שנהגו לעשות מלאכה עושין, ומקום שנהגו שלא לעשות אפילו התחיל בה קודם ארבעה עשר אינו גומרה: החייטים. שרי בארבעה עשר בכל מקום, שכן מצינו בהן בחולו של מועד קולא יותר משאר אומניות שהדיוט שאינו אומן בכך תופר כדרכו, הלכך בארבעה עשר דקיל מחול המועד אפילו אומן נמי שרי: והספרים והכובסין. שכן הבא ממדינת הים והיוצא מבית האסורים מספרין ומכבסין בחול המועד, וכיון דאשכחן בהן צד היתר בחול המועד, בארבעה עשר דקיל שרי לכולי עלמא: אף הרצענים. שכן עולי רגלים מתקנין מנעליהן בחול המועד. וחכמים סברי אין למדין תחלת מלאכת רצענין שעושין מנעלים חדשים תחלה, מסוף מלאכה תיקון מנעלים של עולי רגלים. והלכה כחכמים:

ז. מוֹשִׁיבִין שׁוֹבָכִין לַתַּרְנְגוֹלִים בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. וְתַרְנְגוֹלֶת שֶׁבָּרְחָה, מַחֲזִירִין אוֹתָהּ לִמְקוֹמָהּ. וְאִם מֵתָה, מוֹשִׁיבִין אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ. גּוֹרְפִין מִתַּחַת רַגְלֵי בְהֵמָה בְאַרְבָּעָה עָשָׂר, וּבַמּוֹעֵד מְסַלְּקִין לַצְדָדִין. מוֹלִיכִין וּמְבִיאִין כֵּלִים מִבֵּית הָאֻמָּן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד:

ברטנורה   (ז) מושיבין שובכין. שובכי יונים שהיו יושבים לגדל אפרוחים מושיבין אותם לכתחילה בארבעה עשר: ותרנוגלת שברחה. בחולו של מועד. דאילו בארבעה עשר השתא אותובי שובכין לכתחלה אמרת דשרי, אהדורי מבעיא. אלא אתרנגולת שברחה בחולו של מועד קאמר דמחזירין, והוא שישבה על הביצים שלשה ימים קודם שברחה דשוב אין הביצים ראויים לאכילה ודבר האבד הוא, הלכך אם מתה מושיב אחרת תחתיה משום הפסד דביצים: גורפין. משליכין לחוץ: ובמועד. שחמור יותר, אין משליכים לחוץ אלא מסלקין לצדדין: מוליכין ומביאין כלים מבית האומן. בארבעה עשר. ואע''פ שאינו לצורך המועד:

ח. שִׁשָּׁה דְבָרִים עָשׂוּ אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ, עַל שְׁלשָׁה מִחוּ בְיָדָם, וְעַל שְׁלשָׁה לֹא מִחוּ בְיָדָם. וְאֵלּוּ הֵן שֶׁלֹּא מִחוּ בְיָדָם, מַרְכִּיבִין דְּקָלִים כָּל הַיּוֹם, וְכוֹרְכִין אֶת שְׁמַע, וְקוֹצְרִין וְגוֹדְשִׁין לִפְנֵי הָעֹמֶר, וְלֹא מִחוּ בְיָדָם. וְאֵלּוּ שֶׁמִּחוּ בְיָדָם, מַתִּירִין גַּמְזִיּוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, וְאוֹכְלִין מִתַּחַת הַנְשָׁרִים בַּשַּׁבָּת, וְנוֹתְנִין פֵּאָה לַיָּרָק, וּמִחוּ בְיָדָם חֲכָמִים:

ברטנורה   (ח) עשו אנשי יריחו. היו נוהגין לעשות אנשי יריחו: מרכיבין דקלים. ענף רך של דקל זכר, מרכיבו בדקל נקבה, שהזכר עושה פירות והנקבה אינה עושה פירות: כל היום. כלומר בארבעה עשר: וכורכין את שמע. שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקריאת שמע. פירוש אחר, שלא היו מפסיקין בין אחד לואהבת שצריך להאריך באחד ולהפסיק בין מלכות שמים לדברים אחרים: וקוצרין וגודשין. עושין גדיש מן החדש לפני העומר, ולא חיישינן דילמא אתי למיכל מיניה: ולא מיחו בידם. כל הששה דברים שעשו, כולם שלא ברצון חכמים היו עושין, אלא שעל אלו השלשה לא מיחו ועל שלשה האחרונים מיחו: מתירין לאכול גמזיות של הקדש. גידולים שגדלו באילן של הקדש, דקסברי אין אסור אלא הפרי עצמו שהוקדש. ואית ספרים דגרסי מתזירין, כלומר חותכים וכורתים ענפי אילנות של הקדש שצמחו אחר שהקדישו האילן, ליהנות מהן: ואוכלין. בשבת ויום טוב פירות שנמצאו תחת האילן ולא נודע אם נשרו מאמש והם מותרים או נשרו היום ואסורים: ונותנים פאה לירק. ואנן קיימא לן דכל דבר שאין אדם מכניסו לקיום אינו חייב בפאה, וירק דבר שאין מכניסו לקיום הוא ומיחו בידם חכמים, משום דקא מפקעי לה מן המעשר והעניים אוכלים אותם בטבלם כסבורים שהיא פאה, ופאה פטורה מן המעשר משום דהפקר היא:

ט. שִׁשָּׁה דְבָרִים עָשָׂה חִזְקִיָּה הַמֶּלֶךְ, עַל שְׁלשָׁה הוֹדוּ לוֹ, וְעַל שְׁלשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ. גֵּרַר עַצְמוֹת אָבִיו עַל מִטָּה שֶׁל חֲבָלִים, וְהוֹדוּ לוֹ. כִּתַּת נְחַשׁ הַנְּחשֶת, וְהוֹדוּ לוֹ. גָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת, וְהוֹדוּ לוֹ. עַל שְׁלשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ, קִצַץ דְּלָתוֹת שֶׁל הֵיכָל וְשִׁגְּרָן לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ. סָתַם מֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ. עִבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ:

ברטנורה   (ט) גירר עצמות אביו. משום כפרה. ולא קברו לפי כבודו על מטה נאה, כדי שיתגנה על רשעו ויווסרו הרשעים: כתת נחש הנחושת. כדכתיב בדברי הימים, לפי שהיו טועין אחריו: וגנז ספר רפואות. לפי שלא היה לבם נכנע על חליים אלא מתרפאים מיד והרמב''ם פירש, ספר רפואות, ספר מודיע מעניני צורות הכוכבים והטלסמאות, שצורה פלונית כעשויה בזמן ועת ידוע מרפאת מחולי פלוני וזה היה קרוב להטעות הבריות אחר עבודת כוכבים ולכך גנזו: עיבר ניסן בניסן. לאחר שנכנס ניסן נמלך ועשה אדר שני. והכתוב אומר (שמות יב) החודש הזה לכם, זה ניסן, ואין אחר ניסן. ולא עיבר חזקיה לאחר שנכנס ממש, אלא יום שלשים של אדר עיבר את השנה, ואנן קיימא לן אין מעברין את השנה בשלשים של אדר הואיל וראוי לקבעו ניסן:

גמרא פסחים דף נ' ע''ב

עַרְבֵי פְסָחִים מָאי אִירְיָא עַרְבֵי פְסָחִים אֲפִילוּ עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים נָמֵי דְתַנְיָא הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה אֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם. הָתַם מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה הוּא דְאָסוּר סָמוּךְ לְמִנְחָה לֹא הָכָא מֵחֲצוֹת. אִי נָמֵי הָתַם סִימָן בְּרָכָה הוּא דְלָא חָזֵי אֲבָל שַׁמּוּתֵי לָא מְשַׁמְתִינָן לֵיהּ. הָכָא שַׁמּוּתֵי נָמֵי מְשַׁמְּתִינָן לֵיהּ. גּוּפָא הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וּבְעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת וּבְמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב וּבְמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים וּבְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁם נִדְנוּד עֲבֵירָה לַאֲתוּיֵי תַעֲנִית צִבּוּר אֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם. רָבָא רָמֵי כְּתִיב (תהלים כ''ז) כִּי גָדוֹל עַד שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ. וּכְתִיב (שם ק''ח) כִּי גָדוֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ הָא כֵּיצַד כָּאן בְּעוֹשִׂין לִשְׁמָה וְכָאן בְּעוֹשִׂין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. וּכְדְרַב יְהוּדָה דְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ. תָּנוּ רַבָּנָן תַּגְרֵי סִימְטָא וּמְגַדְּלֵי בְהֵמָה דַקָּה וְקוֹצְצֵי אִילָנוֹת טוֹבוֹת וְנוֹתְנִים עֵינֵיהֶם בְּחֵלֶק יָפֶה אֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם. מָאי טַעְמָא דְתָהוּ בֵיהּ אִינְשֵׁי. תָּנוּ רַבָּנָן אַרְבָּעָה פְרוּטוֹת אֵין בָּהֶם סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם שְׂכַר כּוֹתְבִין וּשְׂכַר מְתוּרְגְּמָנִין וּשְׂכַר יְתוֹמִים וּמָעוֹת הַבָּאוֹת מִמְּדִינַת הַיָּם. בִּשְׁלָמָא שְׂכַר מְתוּרְגְמָנִין מִשּׁוּם דְמֵיחֱזֵי כִּשְׂכַר שַׁבָּת. וּמָעוֹת יְתוֹמִים נָמֵי דְלָאו בְּנֵי מְחִילָה נִינְהוּ. מָעוֹת הַבָּאוֹת מִמְּדִינַת הַיָּם מִשּׁוּם דְּלָאו כָּל יוֹמָא מִתְרַחִישׁ נִיסָא אֶלָּא שְׂכַר כּוֹתְבִין מָאי טַעְמָא אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה תַּעֲנִיּוֹת יָשְׁבוּ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה עַל כּוֹתְבֵי סְפָרִים תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת שֶׁלֹּא יִתְעַשְּׁרוּ שֶׁאִלְמָלֵי מִתְעַשְּׁרִין אֵין כּוֹתְבִין:

רש''י מאי אריא ערבי פסחים. דקתני עד חצות במנהגא מכלל דמחצות ולהלן אסור ול''ל למיתני חצו' לאשמעי' הך דיוקא הא כל ערבי ימים טובים אסירי מן המנחה: מן המנחה. תשע שעות ומחצה: סמוך למנחה. קודם לכן: במ''ש. משום כבוד שבת שמוסיפין מחול על הקדש: נדנוד עבירה. רמז עבירה: ת''צ. אסור במלאכה כשהיו מתענין על הגשמים אבל שאר ת''צ לא כדאמר שמואל אין חומר ת''צ בבל: עושין לשמה. מעל שמים ושלא לשמה עד לשמים דמצוה מיהא קא עביד כדרב יהודה: תגרי סימטא. יושבי' ומוכרי' בשוק ועין רעה שולטת בהן: ומגדלי בהמה דקה. הכל צווחין עליהן: וקוצצי אילנו' טובות. למכרן לעצים הכל תמהין ומלעיזין עליהם ומתוך כך עין רעה שולטת בהן מצעקת בני אדם: ונותנין עיניהם בחלק יפה. כשחולקים עם אחרים תמיד מקפידים ליטול חלק יפה: מתורגמנין. שעומדין לפני החכם בשבתות וי''ט ושומעין מפיו ומשמיעין לרבים: מעות יתומים. למחצית שכר: ממדינת הים. משלח ספינותיו תמיד למקום סכנה:

זוהר קרח דף קע''ז ע''א

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְגוֹמֵר. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח (משלי יז) חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָה כַמָּה אִית לְהוּ לִבְנֵי נָשָׁא לְאִסְתַּמְּרָא מֵחוֹבַיְיהוּ וּלְנַטְרָא עוֹבָדַיְיהוּ דְהָא בְּכַמָּה זִמְנִין עַלְמָא אִתְדָן וּבְכָל יוֹמָא וְיוֹמָא עוֹבָדִין בְּמַתְקְלָא סַלְקִין וּמַשְׁגִּיחִין עֲלַיְיהוּ לְעֵילָא וְאַכְתִּיבוּ קָמֵיהּ וְכַד עוֹבָדַיְיהוּ דִבְנֵי נָשָׁא לָא מִתְכַּשְּׁרָן קָמֵי מַלְכָּא וְסָלִיק רֻגְזָא וְדִינָא אַתְעַר הָדָא הוּא דִכְתִּיב חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת וְעַל דָּא בְכָל יוֹמָא וְיוֹמָא בָעֵי בַר נָשׁ לְאִזְדַּהֲרָא מֵחוֹבוֹי וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה. בְּשַׁעְתָּא דְמָרֵיהוֹן דְּדִינִין קַיְימִין עַל עָלְמָא וְרָגְזָא תָלֵי אִי אִשְׁתְּכַח בְּדָרָא זַכָּאָה דְרָשִׁים לְעֵילָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אַשְׁגַּח בֵּיהּ וְאִשְׁתְּכַךְ רֻגְזָא. לְמַלְכָּא דְאִתְרְגַז עַל עַבְדוֹי וְהֲוָה תָבַע עַל סַנְטִירָא לְמֵעְבַּד בְּהוּ דִינָא אַדְּהָכִי עָאל רְחִימָא דְמַלְכָּא וְקָם קָמֵיהּ כֵּיוַן דְּחָמָא לֵיהּ מַלְכָּא אִתְנְהִירוּ אַנְפּוֹי שָׁאֲרֵי הַהוּא רְחִימָא דְמַלְכָא לְאִשְׁתָּעֵי בַהֲדֵיהּ וּמַלְכָּא חַדֵּי לְבָתָר כַּד אָתָא סַנְטִירָא חָזָא אַנְפּוֹי דְמַלְכָּא חַדָּאָן אִסְתְּלַק וְאָזִיל לֵיהּ וְלָא עָבִיד דִּינָא וּכְדֵין הַהוּא רְחִימָא בָּעֵי לְמַלְכָּא עַל עַבְדּוֹי וּמְכַפֵּר לְהוּ וּבְגִין כַּךְ וְאִישׁ חָכָם יְכַפְרֶנָּה. אוּף הָכָא כַד חָמָא מֹשֶׁה דְרֻגְזָא הֲוָה תָלֵי מִיַּד וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן בְּגִין דְּאִיהוּ שׁוּשְׁבִינָא דְמַטְרוֹנִיתָא וּקְטֹרֶת לָא סַלְקָא אֶלּאָ בִידוֹי דְאִיהוּ אַסְגֵי שְׁלָמָא בְעַלְמָא וְקָשִׁיר קִשְׁרָא דִמְהֵימְנוּתָא קְטֹרֶת הָא אוּקְמוּהָ חֶדְוָותָא דְעֵילָא וְתַתָּא קִשּׁוּרָא דִמְהֵימְנוּתָא סְלִיקוּ דְרֻגְזָא הָדָא הוּא דִכְתִּיב (משלי כז) שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב וּכְדֵין וְאִישׁ חָכם יְכַפְּרֶנָּה יְנַקֵי וְיִדְכֵי לְהַהוּא רֻגְזָא וְרַחֲמִין מִתְעָרִין. רִבִּי אֶלְעָזָר (רִבִּי אַבָּא) אָמַר. אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחוֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם בְּגִין דְאִינוּן גִּזְעָא וְשָׁרְשָׁא דְלֵיוָאֵי. וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמוּתוּ דְבָעֵי כַהֲנָא לְאַתְקְנָא לְהוּ דְאַף עַל גַּב דִקְרִיבִין אִינוּן לְקֻדְשָׁא לָא יֵיעֲלוּן אֶלָּא בְתִיקּוּנָא דְכַהֲנָא דְהוּא יָדַע סִימָנָא דְיִמְטוּן לְגַבֵּיהּ וְלָא יַתִּיר וְכַד מְכַסְיָא לְמָאנֵי קֻדְשָׁא כְדֵין כִּסוּיָא אַחֲרָא שָׁרֵי וְאָסִיר לוֹן לְקַרְבָא לְמֶחֱמֵי דְהָא מִלָּה בַחֲשָׁאי לָא אִית לְגַבַּיְיהוּ אֶלָּא לְכַהֲנֵי (וְעַל דָּא) דְמִלָּה דִלְהוֹן וְעוֹבָדָא דִלְהוֹן בְּרָזָא וּבַחֲשָׁאי. וְלֵיוָאֵי לְאָרָמָא קָלָּא בְגִין כַּךְ כַּהֲנֵי בַחֲשָׁאי וּבְרָזָא. וְעַל דָא אָסִיר לוֹן חַמְרָא דְחַמְרָא לְאָרָמָא קְלָא וּלְגַלָּאָה רָזִין אִיהוּ בְגִין כַּךְ לֵיוָאֵי אִתְמְסָרוּ לְאָרָמָא קַלָּא דְהָא בְדִינָא אִתְאַחַד דִינָא בְאִתְגַּלְיָיא אִיהוּ וּלְפַרְסְמָא מִלָּה קָמֵי כֹלָא אֲבָל כַּהֲנָא כָל מִלּוֹי בְרָזָא וּבַחֲשָׁאי וְלָאוּ בְאִתְגַּלְיָיא (סִימָנָא דְכֹלָא שְׂמֹאל תְהֵא דוֹחֶה וְיָמִין מְקָרֶבֶת):

תרגום הזוהר וַיֹּאמֶר מֹשֶה וְגוֹ' קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְגוֹ': רַבִּי חִיָּא פָּתַח (משלי ט''ז) חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָה. כַּמָּה יֵשׁ לָהֶם לִבְנֵי הָאָדָם לְהִשָּׁמֵר מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם וְלִשְׁמוֹר מַעֲשֵׂיהֶם. כִּי בְּכַמָּה פְּעָמִים נִדּוֹן הָעוֹלָם, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם עוֹלִים הַמַּעֲשִׂים בַּמֹּאזְנַיִם, וּמַשְׁגִּיחִים עֲלֵיהֶם מִלְּמַעְלָה, וְנִכְתָּבִים לְפָנָיו. וּכְשֶׁמַּעֲשִׂים שֶׁל הָאָדָם אֵינָם כְּשֵׁרִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, עוֹלֶה כַּעַס, וְהַדִּין נִתְעוֹרֵר. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת. וְעַל כֵּן בְּכָל יוֹם וָיוֹם צָרִיךְ הָאָדָם לְהִזָּהֵר מֵעֲוֹנוֹתָיו. וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָה: בְּשָׁעָה שֶׁבַּעֲלֵי הַדִּין עוֹמְדִים עַל הָעוֹלָם, וְהַכַּעַס תָּלוּי, אִם נִמְצָא בַּדּוֹר צַדִּיק הַמְּצוּיָן לְמַעְלָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבִּיט עָלָיו, וְהַכַּעַס נִשְׁקָט. בְּדוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל עֲבָדָיו, וְהָיָה תּוֹבֵעַ מֵהַשּׁוֹטֵר לַעֲשׂוֹת דִּין. בְּתוֹךְ כָּךְ בָּא אוֹהֲבוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ, וְקָם לְפָנָיו. כֵּיוָן שֶׁרָאָהוּ הַמֶּלֶךְ הֵאִירוּ פָּנָיו. הִתְחִיל הָאוֹהֵב הַהוּא שֶׁל הַמֶּלֶךְ לְדַבֵּר עִמּוֹ, וְהַמֶּלֶךְ שָׂמַח. אַחַר כָּךְ כְּשֶׁבָּא הַשּׁוֹטֵר, רוֹאֶה פָּנָיו שֶׁל הַמֶּלֶךְ שְׂמֵחִים, מִסְתַּלֵּק וְהוֹלֵךְ לוֹ, וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה דִּין. וְאָז אוֹתוֹ הָאוֹהֵב מְבַקֵּשׁ מֵהַמֶּלֶךְ עַל עֲבָדָיו וְהַמֶּלֶךְ מְכַפֵּר לָהֶם. וּמִשּׁוּם זֶה, וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָה. אַף כָּאן, כַּאֲשֶׁר רָאָה מֹשֶה שֶׁהַכַּעַס תָּלוּי, מִיָּד וַיֹּאמֶר מֹשֶה אֶל אַהֲרֹן, מִשּׁוּם שֶׁהוּא הַשּׁוֹשְׁבִין, דְּהַיְנוּ הַיָּדִיד, שֶׁל הַמַּלְכָּה וְהַקְּטֹרֶת אֵינָהּ עוֹלָה אֶלָּא בְּיָדָיו, שֶׁהוּא מַרְבֶּה שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, וְקוֹשֵׁר קֶשֶׁר הָאֱמוּנָה, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת. קְטֹרֶת הֲרֵי הֶעֱמִידוּהוּ, שֶׁהִיא שִׂמְחָה שֶׁל מַעְלָה וּמַטָּה, קֶשֶׁר הָאֱמוּנָה, הִסְתַּלְּקוּת הַכַּעַס. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ''ז) שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב. וְאָז, וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָה. יְנַקֶּה וִיטָהֵר אֶת הַכַּעַס הַהוּא, וְהָרַחֲמִים מִתְעוֹרְרִים. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, (במדבר ד') אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחוֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְּוִיִּם, כִּי הֵם הַגֶּזַע וְהַשֹּׁרֶשׁ שֶׁל הַלְּוִיִּם. וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וִחְיוּ וְלֹא יָמוּתוּ. שֶׁהַכֹּהֵן צָרִיךְ לְתַקֵּן אוֹתָם, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵם קְרֵבִים אֶל הַקֹּדֶשׁ, לֹא יָבוֹאוּ אֶלָּא בְּתִקּוּן שֶׁל הַכֹּהֵן, שֶׁהוּא יוֹדֵעַ הַסִּימָן שֶׁיַּגִּיעַ אֵלָיו, עַד שָׁם, וְלֹא יוֹתֵר. וּכְשֶׁמְּכַסִּים אֶת כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ, אָז שׁוֹרֶה כִּסּוּי אַחֵר, מִלְּמַעְלָה, וְאָסוּר לַלְּוִיִּם לִקְרָב לִרְאוֹת, כִּי דָּבָר בְּלַחַשׁ דְּהַיְנוּ סוֹד, אֵינוֹ נוֹהֵג בָּהֶם אֶלָּא בַּכֹּהֲנִים, שֶׁהַדְּבָרִים שֶׁלָּהֶם וְהַמַּעֲשִׂים שֶׁלָּהֶם, הֵם בְּסוֹד וּבְלַחַשׁ. וּלְוִיִּם הֵם בַּהֲרָמַת קוֹל, בְּשִׁירָה. מִשּׁוּם זֶה הַכֹּהֲנִים הֵם בְּלַחַשׁ וּבְסוֹד. וְעַל כֵּן אָסוּר לָהֶם יַיִן, כִּי יַיִן הוּא לַהֲרָמַת קוֹל, לְשִׁירָה, וּלְגַלּוֹת סוֹדוֹת, וּמִשּׁוּם זֶה נִמְסְרוּ הַלְּוִיִּם לַהֲרָמַת קוֹל, מִשּׁוּם שֶׁמִּתְאַחֲזִים בַּדִּין, וְדִין הוּא בַּגָּלוּי, לְפַרְסֵם הַדָּבָר לִפְנֵי הַכֹּל. אֲבָל הַכֹּהֵן, כָּל דְּבָרָיו בְּסוֹד וּבְלַחַשׁ, וְלֹא בַּגָּלוּי.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק ט'

א. בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים כְּשֶׁגּוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית בְּקוֹל רָם אוֹמֵר קַדִּישׁ וְאַחַר כָּךְ תְּהִלָּה לְדָוִד וְכוּלֵי וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וּמִתְפַּלְּלִין מוּסַף בְּלַחַשׁ וְאַחַר כָּךְ מִתְפַּלֵּל מוּסַף בְּקוֹל רָם כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה בְּשַׁחֲרִית. וְאוֹמֵר קַדִּישׁ אַחַר תְּפִלַּת מוּסַף וְהָעָם נִפְטָרִין וְאֵין אוֹמְרִים קְדוּשָׁה וְתַחֲנוּנִים אַחַר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית כִּשְׁאַר הַיָּמִים אֶלָּא אוֹמֵר אוֹתָהּ קוֹדֶם תְּפִלַּת הַמִּנְחָה. כֵּיצָד קוֹרֵא תְהִלָּה לְדָוִד וְאוֹמֵר סֵדֶר הַיּוֹם וְדִבְרֵי תַחֲנוּנִים וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וּמִתְפַּלְּלִין מִנְחָה וְחוֹזֵר וּמַשְׁמִיעַ תְּפִלַּת מִנְחָה בְּקוֹל רָם וְאוֹמֵר קַדִּישׁ: ב. בְּרָאשֵׁי חָדָשִׁים וּבְחוֹלוֹ שֶׁל מוֹעֵד אוֹמֵר קְדוּשָׁה קוֹדֶם תְּפִלַּת מוּסַף. בְּמוֹצָאֵי שַׁבָת אוֹמְרִים סֵדֶר הַיּוֹם גַּם אַחַר תְּפִלַּת הָעֶרֶב וְאוֹמְרִים קַדִּישׁ וְאַחַר כַּךְ מַבְדִּיל:

מוסר

מספר חסידים סי' פ''ד פ''ה

אַל תִּשְׂמַח לִבֶּךָ אִם יְכַבְּדוּךָ כִּי לְפִי הַכָּבוֹד וְהַנָּאָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל מַעֲשָׂיו מְנַכִּין מִזְכִיּוֹתָיו בָּעוֹלָם הַבָּא וְאִם תֹּאמַר וַהֲלֹא תִּקֵּן רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל שֶׁיַּעֲמְדוּ לִכְבוֹד שָׁמַיִם עָשָׂה לְפִי שֶׁיְּקַבְּלוּ שָׂכָר עַל שֶׁיְּקַבְּלוּ מוֹרָא נְשִׂיאוּתוֹ עֲלֵיהֶם. אֶטוֹם אָזְנֶךָ לְנָבָל וַחֲסַר לֵב וְקַוֵּה לָאֵל. אַל תִּלְעוֹג לְטָעוּת זוּלָתְךָ פִּירוּשׁ אִם חֲבֵירְךָ יִטְעֶה כִּי אֵינְךָ מוֹשֵׁל בְּדִבְרֵי פִּיךָ טוֹב שֶׁתִּדּוֹם וְיֹאמְרוּ דָבָר שֶׁל גְּנָאי עָלֶיךָ מִשֶּׁתְּדַבֵּר וְתִקָּרֵא עוֹבֵר וּמִתְעַבֵּר לְכָל מַה שֶׁיְדֻבַּר בָּךְ וְאִם הוּא אִישׁ זָקֵן חֲשׁוֹב אוֹתוֹ כְּיוֹנֵק וְאַל תַּעֲנֶה אוֹתוֹ כְּסִכְלוֹ אָז יְחַבֵּק יָדָיו וְיֶחֱנָק: אַל תְּגַלֶּה לְאוֹהֲבָךְ שׁוּם דָּבָר שֶׁתַּסְתִּיר מִשׂוֹנְאָךְ אִם לֹא בְּחַנְתּוֹ פְּעָמִים רַבּוֹת אוֹהֵב נֶאֱמָן פֶּן יֵהָפֵךְ לִהְיוֹת שׂוֹנְאָךְ וִיגַלֶּה סוֹדָךְ וְסוֹד אַחֵר אַל תְּגַל לְשׁוּם אָדָם אִם לֹא בִּרְשׁוּתוֹ:

קורח יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) לָכֵ֗ן אַתָּה֙ וְכָל-עֲדָ֣תְךָ֔ הַנֹּֽעָדִ֖ים עַל-יְהֹוָ֑ה וְאַֽהֲרֹ֣ן מַה-ה֔וּא כִּ֥י (תלונו) תַלִּ֖ינוּ עָלָֽיו: בְּכֵן אַתְּ וְכָל כְּנִשְׁתָּךְ דְאִזְדַמַנְתּוּן עַל יְיָ וְאַהֲרֹן מַה הוּא אֲרֵי אִתְרַעַמְתּוּן עֲלוֹהִי:

רש''י לכן. בשביל כך אתה וכל עדתך הנעדים אתך על ה' כי בשליחותו עשיתי לתת כהנה לאהרן ולא לנו היא המחלוקת הזו:

(יב) וַיִּשְׁלַ֣ח מֹשֶׁ֔ה לִקְרֹ֛א לְדָתָ֥ן וְלַֽאֲבִירָ֖ם בְּנֵ֣י אֱלִיאָ֑ב וַיֹּֽאמְר֖וּ לֹ֥א נַֽעֲלֶֽה: וּשְׁלַח משֶׁה לְמִקְרֵי לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַאֲמָרוּ לָא נִסָק:

רש''י וישלח משה וגו' . מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, שהיה משה מחזר אחריהם להשלימם בדברי שלום: לא נעלה. פיהם הכשילם, שאין להם אלא ירידה:

(יג) הַמְעַ֗ט כִּ֤י הֶֽעֱלִיתָ֨נוּ֙ מֵאֶ֨רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ לַֽהֲמִיתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי-תִשְׂתָּרֵ֥ר עָלֵי֖נוּ גַּם-הִשְׂתָּרֵֽר: (ס) הַזְעֵיר אֲרֵי אַסֵקְתָּנָא מֵאַרְעָא עָבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ לְקַטָלוּתָנָא בְּמַדְבְּרָא אֲרֵי אִתְרַבְרַבְתְּ עֲלָנָא אַף אִתְרַבְרָבָא: (יד) שני אַ֡ף לֹ֣א אֶל-אֶ֩רֶץ֩ זָבַ֨ת חָלָ֤ב וּדְבַשׁ֙ הֲבִ֣יאֹתָ֔נוּ וַתִּ֨תֶּן-לָ֔נוּ נַֽחֲלַ֖ת שָׂדֶ֣ה וָכָ֑רֶם הַֽעֵינֵ֞י הָֽאֲנָשִׁ֥ים הָהֵ֛ם תְּנַקֵּ֖ר לֹ֥א נַֽעֲלֶֽה: בְּרַם לָא לְאַרְעָא עָבְדָא חֲלָב וּדְבָשׁ אַעֵלְתָּנָא וִיהַבְתְּ לָנָא אַחֲסָנַת חַקְלִין וְכַרְמִין הַעֵינֵי גֻבְרַיָא הָאִינוּן תְּשַׁלַח לְעַוָרָא לָא נִסָק:

רש''י ותתן לנו. הדבר מוסב על לא האמור למעלה, כלומר לא הביאותנו ולא נתת לנו נחלת שדה וכרם, אמרת לנו (שמות ג, יז) אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ וגו' , משם הוצאתנו ולא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו, אלא גזרת עלינו להמיתנו במדבר, שאמרת לנו (במדבר יד, כט) במדבר הזה יפלו פגריכם: העיני האנשים ההם תנקר וגו' . אפלו אתה שולח לנקר את עינינו אם לא נעלה אליך, לא נעלה: האנשים ההם. כאדם התולה קללתו בחברו:

(טו) וַיִּ֤חַר לְמֹשֶׁה֙ מְאֹ֔ד וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל-יְהֹוָ֔ה אַל-תֵּ֖פֶן אֶל-מִנְחָתָ֑ם לֹ֠א חֲמ֨וֹר אֶחָ֤ד מֵהֶם֙ נָשָׂ֔אתִי וְלֹ֥א הֲרֵעֹ֖תִי אֶת-אַחַ֥ד מֵהֶֽם: וּתְקֵף לְמשֶׁה לַחֲדָא וַאֲמַר קֳדָם יְיָ לָא תְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קוּרְבַּנְהוֹן לָא חֲמָרָא דְחַד מִנְהוֹן שְׁחָרִית וְלָא אַבְאֵישִׁית יַת חָד מִנְהוֹן:

רש''י ויחר למשה מאד. נצטער עד למאד: אל תפן אל מנחתם. לפי פשוטו הקטרת שהם מקריבים לפניך מחר אל תפן אליהם. והמדרש אומר יודע אני שיש להם חלק בתמידי צבור, אף חלקם לא יקבל לפניך לרצון, תניחנו האש ולא תאכלנו: לא חמור אחד מהם נשאתי. לא חמורו של אחד מהם נטלתי. אפלו כשהלכתי ממדין למצרים והרכבתי את אשתי ואת בני על החמור, והיה לי לטול אותו החמור משלהם, לא נטלתי אלא משלי. ותרגום אנקלוס, שחרית, לשון ארמי, כך נקראת אנגריא של מלך שחוור:

נביאים - שמואל א - פרק יב

(ט) וַֽיִּשְׁכְּח֖וּ אֶת-יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיהֶ֑ם וַיִּמְכֹּ֣ר אֹתָ֡ם בְּיַ֣ד סִֽיסְרָא֩ שַׂר-צְבָ֨א חָצ֜וֹר וּבְיַד-פְּלִשְׁתִּ֗ים וּבְיַד֙ מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֔ב וַיִּֽלָּחֲמ֖וּ בָּֽם: וְאִתְנְשִׁיאוּ יַת פּוּלְחָנָא דַיְיָ אֱלָהֲהוֹן וּמְסַר יַתְהוֹן בְּיַד סִיסְרָא רַב חֵילָא דְּחָצוֹר וּבִידָא דִּפְלִשְׁתָּאֵי וּבִידָא מַלְכָּא דְּמוֹאָב וַאֲגִיחוּ קְרָבָא בְּהוֹן : (י) וַיִּזְעֲק֤וּ אֶל-יְהוָה֙ (ויאמר) וַיֹּאמְר֣וּ חָטָ֔אנוּ כִּ֤י עָזַ֙בְנוּ֙ אֶת-יְהוָ֔ה וַנַּעֲבֹ֥ד אֶת-הַבְּעָלִ֖ים וְאֶת-הָעַשְׁתָּר֑וֹת וְעַתָּ֗ה הַצִּילֵ֛נוּ מִיַּ֥ד אֹיְבֵ֖ינוּ וְנַעַבְדֶֽךָּ: וּזְעִיקוּ קֳדָם יְיָ וְאָמָרוּ חַבְנָא אֲרֵי שְׁבַקְנָא יַת פּוּלְחָנָא דַיְיָ וּפְלַחְנָא יַת בְעָלַיָא וְיַת עַשְׁתְּרָתָא וּכְעַן שֵׁיזְבָנָא מִיַּד בַּעֲלֵי דְּבָבַנָא וְנִפְלַח קֳדָמָך : (יא) וַיִּשְׁלַ֤ח יְהוָה֙ אֶת-יְרֻבַּ֣עַל וְאֶת-בְּדָ֔ן וְאֶת-יִפְתָּ֖ח וְאֶת-שְׁמוּאֵ֑ל וַיַּצֵּ֨ל אֶתְכֶ֜ם מִיַּ֤ד אֹֽיְבֵיכֶם֙ מִסָּבִ֔יב וַתֵּשְׁב֖וּ בֶּֽטַח: וּשְׁלַח יְיָ יַת גִּדְעוֹן וְיַת שִׁמְשׁוֹן וְיַת יִפְתָּח וְיַת שְׁמוּאֵל וְשֵׁיזִיב יַתְכוֹן מִיַּד בַּעֲלֵי דְּבָבֵיכוֹן מִסְּחוֹר סְחוֹר וִיתַבְתּוּן לְרוֹחֲצָן :

רש''י ירובעל . זה גדעון : בדן . זה שמשון , שמשבט דן בא : ואת יפתח . הרי שלשה קלי עולם , עם שלשה חמורי עולם , משה ואהרן ושמואל , לומר לך , הקל בדורו , כחמור בדורו , כל בית דין המתמנה על הדור , צריך לילך אחריו כאלו הוא אביר שבאבירים :

(יב) וַתִּרְא֗וּ כִּֽי-נָחָ֞שׁ מֶ֣לֶךְ בְּנֵֽי-עַמּוֹן֮ בָּ֣א עֲלֵיכֶם֒ וַתֹּ֣אמְרוּ לִ֔י לֹ֕א כִּי-מֶ֖לֶךְ יִמְלֹ֣ךְ עָלֵ֑ינוּ וַיהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם מַלְכְּכֶֽם: וַחֲזֵיתוֹן אֲרֵי נָחָשׁ מַלְכָּא דִּבְנֵי עַמּוֹן אֲתָא עֲלֵיכוֹן וַאֲמַרְתּוּן לִי לָא אֱלָהֵין מַלְכָּא יִמְלוֹךְ עֲלָנָא וַיְיָ אֱלָהַכוֹן מַלְכְּכוֹן : (יג) וְעַתָּ֗ה הִנֵּ֥ה הַמֶּ֛לֶךְ אֲשֶׁ֥ר בְּחַרְתֶּ֖ם אֲשֶׁ֣ר שְׁאֶלְתֶּ֑ם וְהִנֵּ֨ה נָתַ֧ן יְהוָ֛ה עֲלֵיכֶ֖ם מֶֽלֶךְ: וּכְעַן הָא מַלְכָּא דְּאִתְרְעִיתוּן דִּי שְׁאֶלְתּוּן וְהָא מַנֵּי יְיָ עֲלֵיכוֹן מַלְכָּא :

כתובים - תהילים - פרק עג

(יא) וְֽאָמְר֗וּ אֵיכָ֥ה יָדַֽע-אֵ֑ל וְיֵ֖שׁ דֵּעָ֣ה בְעֶלְיֽוֹן: וְיֵימְרוּן הֵכְדֵין יְדַע אֱלָהָא וְאִית מַנְדְעָא בְּעִלָאָה :

רש''י ואמרו איכה ידע אל . איכה נוכל לומר שיש דיעה בהקב''ה ותורתו אמת :

(יב) הִנֵּה-אֵ֥לֶּה רְשָׁעִ֑ים וְשַׁלְוֵ֥י ע֝וֹלָ֗ם הִשְׂגּוּ-חָֽיִל: הָא אִלֵין רַשִׁיעַיָא דְיָתְבִין בְּשַׁלְוָתָא בְּעַלְמָא הָדֵין אַדְבִּיקוּ נִכְסִין קְנוּ חֵילָא :

רש''י הנה אלה רשעים . הם ועוברים על תורתו והרי הם שלוים בעולם ומגדילים כח ועושר : ושלוי עולם . לשון שלוה : השגו . הגדילו , ומנחם פירש ישוב עמו הלום , ישוב הרשע להלום את עמו של הקדוש ברוך הוא והראשון למדתי מדבריו של ר''מ בר יצחק שליח צבור זצ''ל :

(יג) אַךְ-רִ֭יק זִכִּ֣יתִי לְבָבִ֑י וָאֶרְחַ֖ץ בְּנִקָּי֣וֹן כַּפָּֽי: בְּרַם לִסְרִיקוּתָא זַכְוַת לִבְבִי וְשֵׁזְגֵית בִּבְרִירוּ יְדָי :

רש''י אך ריק זכיתי לבבי . כל זה מוסב על ואמרו איכה ידע אל וגם אומר אך לריק ועל חנם אנו שומרים מצותיו של הקב''ה והרי אנו נגועים כל היום :

(יד) וָאֱהִ֣י נָ֭גוּעַ כָּל-הַיּ֑וֹם וְ֝תוֹכַחְתִּ֗י לַבְּקָרִֽים: וַהֲוֵיתִי כַתִּישׁ כָּל יוֹמָא וּמַכְסְנוּתִי לְצַפְרִירֵי :

רש''י ותוכחתי . נראית כל היום תמיד מבקר לבקר מתחדשות צרות חדשות :

(טו) אִם-אָ֭מַרְתִּי אֲסַפְּרָ֥ה כְמ֑וֹ הִנֵּ֤ה ד֭וֹר בָּנֶ֣יךָ בָגָֽדְתִּי: אִין אֲמַרֵית אִשְׁתָּעִי דִכְמָתְהוֹן הָא עַל דָר בְּנָיִךְ אַרְשֵׁעִית :

רש''י אם אמרתי אספרה כמו . אמר אסף אם אמרתי בלבי לספר את הכל כמו שהוא כל מה שעמו אומר על זאת : הנה דור בניך בגדתי . כלומר אשים אותם בוגדים ורשעים :

משנה גיטין פרק ה

א. הַנִזָּקִין שָׁמִין לָהֶם בָּעִדִּית, וּבַעַל חוֹב בַּבֵּינוֹנִית, וּכְתֻבַּת אִשָּׁה בַּזִּבּוּרִית. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף כְּתֻבַּת אִשָּׁה בַּבֵּינוֹנִית:

ברטנורה   (א) הניזקין שמין להם בעידית. אע''ג דמדאורייתא היא, דכתיב (שמות כ''ב) מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, האי תנא סבר דמיטב שדהו דניזק קאמר קרא, ומפני תקון העולם אמרו חכמים שישלם המזיק מעידית שבנכסיו, אע''פ שהם טובים מעידית של ניזק, כדי שיהו נזהרים מלהזיק: ובעל חוב בבינונית. דמדאורייתא לא גבי אלא מזיבורית, דכתיב (דברים כד) והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה, ואין דרכו של אדם להוציא אלא הפחות שבנכסיו, ומפני תקון העולם אמרו בעל חוב בבינונית, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין: וכתובת אשה בזבורית. דליכא למיחש בה לנעילת דלת. דיותר ממה שהאיש רוצה לישא, אשה רוצה להנשא: ר''מ אומר כו'. ואין הלכה כרבי מאיר:

ב. אֵין נִפְרָעִין מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ נְכָסִים בְּנֵי חוֹרִין, וַאֲפִלּוּ הֵן זִבּוּרִית. אֵין נִפְרָעִין מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים, אֶלָּא מִן הַזִּבּוּרִית:

ברטנורה   (ב) אין נפרעים מנכסים משועבדים. כגון לוה שמכר בינונית שלו שהיא משועבדת לבעל חוב, אין הבעל חוב יכול לטרוף אותה מן הלוקח אם נשאר אצל הלוה נכסים בני חורין, ואע''פ שאינן אלא זבורית:

ג. אֵין מוֹצִיאִין לַאֲכִילַת פֵּרוֹת וְלִשְׁבַח קַרְקָעוֹת וְלִמְזוֹן הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם. וְהַמּוֹצֵא מְצִיאָה, לֹא יִשָּׁבַע, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם:

ברטנורה   (ג) אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות. הגוזל שדה ומכרה לאחר, וזרעה וצמחה ועשאה פירות ובא נגזל וגבאה עם פירותיה מן הלוקח, אינו משלם ללוקח כי אם היציאה, וחוזר הלוקח על המוכר וגובה דמי הקרקע מנכסים משועבדים, שהרי מכרה לו באחריות וכתב לו שטר מכירה והרי היא מלוה בשטר, ואת הפירות מנכסים בני חורין ולא ממשועבדים: וכן לשבח קרקעות. אם השביחה הלוקח בנטיעת האילנות או בזבל וכיוצא בזה: ולמזון האשה והבנות. דתנאי כתובה הוא, ואת תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי, ובנן נוקבין דיהויין ליכי מנאי יהויין יתבין בביתי ומתזנין מנכסאי וכו', כשבאות לגבות מזונותיהן אין גובים אלא מנכסים בני חורין ולא ממשועבדים: מפני תקון העולם. שהם דברים שאין להם קצבה ולא ידע כמה הם ולא מצי מזדהר: והמוצא מציאה. והחזירה, והבעלים אומרים שלא החזיר כולה: לא ישבע מפני תקון העולם. שאם אתה אומר ישבע אין לך אדם שמטפל במציאה להחזירה:

ד. יְתוֹמִים שֶׁסָמְכוּ אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת אוֹ שֶׁמִּנָּה לָהֶן אֲבִיהֶן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, חַיָּב לְעַשֵּׂר פֵּרוֹתֵיהֶן. אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁמִּנָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים, יִשָּׁבֵעַ. מִנָּהוּ בֵּית דִּין, לֹא יִשָּׁבַע. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, חִלּוּף הַדְּבָרִים. הַמְטַמֵּא וְהַמְדַמֵּעַ וְהַמְנַסֵךְ בְּשׁוֹגֵג, פָּטוּר. בְּמֵזִיד, חַיָּב. הַכֹּהֲנִים שֶׁפִּגְּלוּ בַמִּקְדָּשׁ מְזִידִין, חַיָּבִין:

ברטנורה   (ד) יתומים שסמכו אצל בעל הבית. לעשות מעשיהם על פיו ולא שנתמנה להם אפטרופוס, אפ''ה כאפטרופוס הוא. אפטרופוס, בלשון רומי קורין לאב פאט''ר ולקטנים פוטו''ס. ופירוש אפטרופוס אביהן של קטנים: שמינהו אבי יתומים ישבע. דאי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא הוה ליה אפטרופוס, ומשום שבועה לא אתי לאמנועי: מנוהו בית דין לא ישבע. דטובת חנם היא שזה עושה לב''ד לקבל דבריהם ולטרוח חנם ואי רמית עליה שבועה אתי לאמנועי: אבא שאול אומר חלוף הדברים. מנוהו ב''ד ישבע, דבההיא הנאה דקא נפיק עליה קלא דאינש מהימנא הוא דהא סמכי עליה בי דינא, משום שבועה לא אתי לאמנועי. מינהו אבי יתומים לא ישבע, דטובת חנם עושה לו לטרוח עם בניו, ואי רמית עליה שבועה אתי לאמנועי. והלכה כאבא שאול: המטמא. טהרותיו של חברו: והמדמע. מערב תרומה בחולין של חברו. ומפסידו, שצריך למכרו לכהנים בזול: והמנסך. שמערב יין נסך ביין כשר ואוסרו בהנאה: במזיד חייב. ובדין הוא שיהא פטור, דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק, אלא מפני תקון העולם שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ואומר פטור אני: הכהנים שפגלו. קרבנות, ששחטו וזרקו דמם במחשבת לאכול מהם חוץ לזמנו. ולא הורצו לבעלים: מזידים. שידעו שפסולים בכך: חייבים. לשלם דמיהן לבעלים, שהרי צריכין להביא אחרים, ואי נמי נדבה היא שאינו חייב בתשלומין, מ''מ קשה בעיניו שלא הקריב קרבנו שהרי להביא דורון היה מבקש:

ה. הֵעִיד רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גֻּדְגְּדָה עַל הַחֵרֶשֶׁת שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ שֶׁהִיא יוֹצְאָה בַגֵּט. וְעַל קְטַנָּה בַת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לַכֹּהֵן, שֶׁאוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה. וְאִם מֵתָה, בַּעְלָהּ יוֹרְשָׁהּ. וְעַל הַמָּרִישׁ הַגָּזוּל שֶׁבְּנָאוֹ בַבִּירָה, שֶׁיִּטּוֹל אֶת דָּמָיו, מִפְּנֵי תַקָּנַת הַשָּׁבִים. וְעַל הַחַטָּאת הַגְּזוּלָה שֶׁלֹּא נוֹדְעָה לָרַבִּים, שֶׁהִיא מְכַפֶּרֶת, מִפְּנֵי תִקּוּן הַמִּזְבֵּחַ:

ברטנורה   (ה) על החרשת שהשיאה אביה. ואע''ג דהויא אשת איש גמורה שהרי קבל אביה קדושיה כשהיא קטנה, אפ''ה יוצאה בגט, ומקבלת את גטה כשהיא חרשת, ואע''ג דלית בה דעתא, דאשה מתגרשת בעל כרחה, הלכך לא בעינן דעתה: ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן. והיא יתומה, דלא הוי נשואים אלא מדרבנן: שאוכלת בתרומה. דרבנן. ולא גזרינן תרומה דרבנן אטו תרומה דאורייתא: מריש. קורה: בירה. בית גדול: מפני תקנת השבים. שאם אתה מצריכו לקעקע בירתו ולהחזיר המריש עצמו, ימנע מלעשות תשובה: שלא נודעה לרבים. שהיא גזולה: שהיא מכפרת. ואין צריך להביא אחרת: מפני תקון מזבח. שלא יהיו כהנים עצבים שאכלו חולין שנשחטו בעזרה, ונמצא מזבח בטל, שנמנעים מלעבוד עבודה:

ו. לֹא הָיָה סִיקְרִיקוֹן בִּיהוּדָה בַּהֲרוּגֵי הַמִּלְחָמָה. מֵהֲרוּגֵי הַמִּלְחָמָה וְאֵילָךְ, יֵשׁ בָּהּ סִיקְרִיקוֹן. כֵּיצַד, לָקַח מִסִיקְרִיקוֹן וְחָזַר וְלָקַח מִבַּעַל הַבַּיִת, מִקְחוֹ בָטֵל. מִבַּעַל הַבַּיִת וְחָזַר וְלָקַח מִסִיקְרִיקוֹן, מִקְחוֹ קַיָּם. לָקַח מִן הָאִישׁ וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִשָּׁה, מִקְחוֹ בָטֵל. מִן הָאִשָּׁה וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִישׁ, מִקְחוֹ קַיָּם. זוֹ מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה. בֵּית דִּין שֶׁל אַחֲרֵיהֶם אָמְרוּ, הַלּוֹקֵחַ מִסִיקְרִיקוֹן נוֹתֵן לַבְּעָלִים רְבִיעַ. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁאֵין בְּיָדָן לִקַּח. אֲבָל יֵשׁ בְּיָדָן לִקַּח, הֵן קוֹדְמִין לְכָל אָדָם. רַבִּי הוֹשִׁיב בֵּית דִּין וְנִמְנוּ, שֶׁאִם שָׁהֲתָה בִּפְנֵי סִיקְרִיקוֹן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, כָּל הַקּוֹדֵם לִקַּח, זוֹכֶה, אֲבָל נוֹתֵן לַבְּעָלִים רְבִיעַ:

ברטנורה   (ו) לא היה סקריקון. נכרי רוצח. כלומר לא דנו דין סקריקון, לומר שהקונה קרקע של ישראל מיד הנכרי רוצח, יהיה חייב לדון עם הבעלים: בשעת הרוגי המלחמה. בשעה שהיתה הגזירה קשה על ישראל ליהרג במלחמה. שהלוקח ממנו באותה שעה היה מקחו קיים ולא היה צריך לדון עם הישראל בעל הקרקע, משום דאגב אונסיה דישראל הוה גמר ומקנה לסיקריקון. וקיי''ל [ב''ב מז:] תלוהו וזבין זביניה זביני: אבל מהרוגי המלחמה ואילך. שלא היתה הגזירה ליהרג, דנו דין סקריקון, לומר שהקונה ממנו יעשה דין עם הבעלים. כמו שמפורש במשנה: מקחו בטל. דאמרינן מיראה עבד: לקח מן האיש. קרקע המיוחד לכתובת אשתו: מקחו בטל. דאמרה נחת רוח עשיתי לבעלי: נותן לבעלים רביע. ששיערו, דסיקריקון מתוך שבחנם בא לידו מוזיל גביה רבעא:

ז. חֵרֵשׁ רוֹמֵז וְנִרְמָז. בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, קוֹפֵץ וְנִקְפָּץ, בַּמִּטַּלְטְלִין. הַפָּעוֹטוֹת, מִקְחָן מֶקַח וּמִמְכָּרָן מִמְכָּר בַּמִּטַּלְטְלִין:

ברטנורה   (ז) רומז ונרמז. מה שהוא רומז או שאחרים רומזים לו ונתרצה, הכל קיים. רמיזה, בידיו ובראשו. קפיצה, עקימת שפתים, שנאמר (איוב ה') קפצה פיה. ואינו סימן ניכר כמו רמיזה: במטלטלין. אם מכר מטלטלין. ואין הלכה כבן בתירה: הפעוטות. הקטנים כבן ז' כבן ח' אם הוא חריף ויודע בטיב משא ומתן. או כבן ט' ובן י' אם אינו חריף כל כך: מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין. ומתנתן מתנה. אחד מתנת בריא, ואחד מתנת שכיב מרע. אחד מתנה מרובה, ואחד מתנה מועטת:

ח. וְאֵלּוּ דְבָרִים אָמְרוּ מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. כֹּהֵן קוֹרֵא רִאשׁוֹן וְאַחֲרָיו לֵוִי וְאַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. מְעָרְבִין בְּבַיִת יָשָׁן, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. בּוֹר שֶׁהוּא קָרוֹב לָאַמָּה מִתְמַלֵּא רִאשׁוֹן, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. מְצוֹדוֹת חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים יֵשׁ בָּהֶם מִשּׁוּם גֶּזֶל, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, גֶּזֶל גָּמוּר. מְצִיאַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם גֶּזֶל, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, גֶּזֶל גָּמוּר. עָנִי הַמְנַקֵּף בְּרֹאשׁ הַזַּיִת, מַה שֶּׁתַּחְתָּיו גֶּזֶל, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, גֶּזֶל גָּמוּר. אֵין מְמַחִין בְּיַד עֲנִיִּיִ גוֹיִם בַּלֶּקֶט וּבַשִּׁכְחָה וּבַפֵּאָה, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם:

ברטנורה   (ח) כהן קורא ראשון וכו'. כשהן שוין בחכמה. אבל אם הישראל גדול בחכמה, קודם לכהן וללוי, דממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. הדין הוא דינא דגמרא. והאידנא נהוג שכהן אפילו עם הארץ קודם לחכם גדול שבישראל: מפני דרכי שלום. דמדאורייתא יכול הכהן לתת רשות למי שירצה שיקרא בתורה לפניו, ומפני דרכי שלום אמרו שיקרא הוא ראשון ולא יתן רשות לאחר שיקרא, דלא ליתי לאנצויי ולומר מפני מה הרשה לזה ולא לאחר. ולא שנא בשבתות וימים טובים דשכיחי רבים, ולא שנא בשני ובחמישי בזמן הזה, לעולם כהן קורא ראשון ואינו יכול לתת רשות לישראל שיקרא לפניו, כי היכי דלא ליתו לאנצויי. ואם אין שם כהן, נתפרדה החבילה, ולא יקרא לוי שני אלא כפי חשיבותו, ואית דאמרי לא יקרא לוי בתורה כלל, וכן המנהג: מערבין בבית ישן. בני חצר שרגילים ליתן עירובן בכל שבת בבית אחד, אין משנין את מקומן ליתנו בבית אחר: מפני דרכי שלום. שבני אדם שהיו רגילים לראות העירוב באותו בית, עכשיו שאין רואים אותו יאמרו שמטלטלין בלא עירוב, ואיכא חשדא: בור שהוא קרוב. למוצא אמת המים הבא מן הנהר: מתמלא ראשון. ואחריו יתמלאו התחתונים: מצודות חיה. שאין להם תוך דליקני ליה כליו: יש בהן גזל מפני דרכי שלום. ולא נפיק בדיינים: רבי יוסי אומר גזל גמור. מדבריהם. ונפיק בדיינים. ומיהו מודה רבי יוסי דלא הוי גזל דאורייתא לעבור עליו בלאו. ואין הלכה כרבי יוסי: המנקף. חותך. כמו ונקף סבכי היער (ישעיה י'):

ט. מַשְׁאֶלֶת אִשָּׁה לַחֲבֶרְתָּהּ הַחֲשׁוּדָה עַל הַשְּׁבִיעִית, נָפָה וּכְבָרָה וְרֵחַיִם וְתַנּוּר, אֲבָל לֹא תָבוֹר וְלֹא תִטְחַן עִמָּהּ. אֵשֶׁת חָבֵר מַשְׁאֶלֶת לְאֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ נָפָה וּכְבָרָה, וּבוֹרֶרֶת וְטוֹחֶנֶת וּמַרְקֶדֶת עִמָּהּ, אֲבָל מִשֶּׁתַּטִּיל הַמַּיִם, לֹא תִגַּע עִמָּהּ, לְפִי שֶׁאֵין מַחֲזִיקִין יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. וְכֻלָּן לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. וּמַחֲזִיקִין יְדֵי גוֹיִם בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא יְדֵי יִשְׂרָאֵל, וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם:

ברטנורה   (ט) החשודה על השביעית. לשמור פירות שביעית ולהצניעם מן הביעור ואילך: לא תבור ולא תטחון עמה. לסייעה, מפני שאסור לסייע בידים ידי עוברי עבירה בשעת העבירה: לאשת עם הארץ. החשודה על המעשרות: ובוררת וטוחנת. לפי שרוב עמי הארץ מעשרין הן: אבל משתטיל המים. בעיסה: לא תגע עמה. לפי שמשגלגלה הוטבלה לחלה, וקא מיטמאה מחמת כלים טמאים שהרי הוכשרה לקבל טומאה, וזו מסייעתה לגלגל ואסור לגרום טומאה לחלה: וכולן לא אמרו כו'. לא התירו להשאילם כלים ולסייעם בלא שעת עבירה עצמה, אלא משום דרכי שלום: ומחזיקין ידי גוים. לומר להם תחזקנה ידיכם: ושואלים בשלומם. כל הימים ואפילו ביום חגם. ואע''פ שמטיל שם שמים על הנכרי, ששלום אחד משמותיו של הקב''ה:

גמרא גיטין דף נ''ט ע''ב

כֹּהֵן קוֹרֵא רִאשׁוֹן וְכוּ' מְנָהָנֵי מִילֵי אָמַר רַב מַתְנָה דְאָמַר קְרָא (דברים ל''א) וַיִּכְתּוֹב משֶה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי אָטוּ אֲנָא לָא יָדַעְנָא דְכֹהֲנִים בְּנֵי לֵוִי נִינְהוּ אֶלָּא כֹהֵן בְּרֵישָׁא וְהָדַר לֵוִי. רִבִּי יִצְחָק נַפַחָא אָמַר מֵהָכָא (שם כ''א) וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי אָטוּ אֲנָן לָא יַדְעִינָן דְּכֹהֲנִים בְּנֵי לֵוִי נִינְהוּ אֶלָּא כֹהֵן בְּרֵישָׁא וְהָדַר לֵוִי. רַב אָשֵׁי אָמַר מֵהָכָא (ד''ה א' כ''ג) וּבְנֵי עַמְרָם אַהֲרֹן וּמשֶה וַיִבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קדֶשׁ קָדָשִׁים. רִבִּי חִיָּיא בַר אַבָא אָמַר מֵהָכָא (ויקרא כ''א) וְקִדַּשְׁתּוֹ לְכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדוּשָׁה. תָּנָא דְבֵי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל וְקִדַּשְׁתּוֹ לְכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדוּשָׁה לִפְתּוֹחַ רִאשׁוֹן וּלְבָרֵךְ רִאשׁוֹן וְלִיטוֹל מָנָה יָפָה רִאשׁוֹן. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרַב יוֹסֵף מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם דְאוֹרַיְיתָא הִיא. אָמַר לֵיהּ דְאוֹרַיְיתָא וּמִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּה נָמֵי מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם הִיא דִּכְתִיב (משלי ג') דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נוֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. אֶלָּא אָמַר אַבַּיֵּי לְכִדְמָר. דְּתַנְיָא שְׁנַיִם מַמְתִּינִין זֶה לָזֶה בְּקַעֲרָה שְׁלשָה אֵין מַמְתִּינִין. הַבּוֹצֵעַ הוּא פּוֹשֵׁט יָדוֹ תְּחִלָּה וְאִם בָּא לַחֲלוֹק כָּבוֹד לְרַבּוֹ אוֹ לְמִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְאָמַר מָר עֲלָהּ לָא שָׁנוּ אֶלָּא בִסְעוּדָה אֲבָל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת לָא דְאָתוּ לְאִינְצוּיֵי. אָמַר רַב מַתְנָה הָא דַאֲמַרְתְּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת לָא, לָא אֲמָרָן אֶלָּא בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים דִּשְׁכִיחֵי רַבִּים אֲבָל בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי לֹא. אֵינִי וְהָא רַב הוּנָא קָרֵי בְּכַהֲנָא בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים שַׁאנִי רַב הוּנָא דַאֲפִילוּ רִבִּי אָמֵי וְרִבִּי אָסֵי כָּהֲנֵי חֲשִׁיבֵי דְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מֵיכַף הֲווּ כָּיְיפֵי לֵיהּ. אָמַר אַבַּיֵּי נַקְטִינָן אֵין שָׁם כֹּהֵן נִתְפַּרְדָה חֲבִלָּה. וְאָמַר אַבַּיֵּי נַקְטִינָן אֵין שָׁם לֵוִי קוֹרֵא כֹהֵן. אֵינִי וְהָאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כֹּהֵן אַחַר כֹּהֵן לֹא יִקְרָא מִשּׁוּם פְּגָמוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן. לֵוִי אַחַר לֵוִי לֹא יִקְרָא מִשּׁוּם פְּגַם שְׁנֵיהֶם. כִּי קָאַמְרִינָן בְּאוֹתוֹ כֹּהֵן:

רש''י ויתנה אל הכהנים בני לוי. שיקראו בה כהנים והדר בני לוי: לפתוח ראשון. בכל דבר כבוד, בין בתורה, בין בישיבה הוא ידבר בראש: ולברך ראשון. בסעודה: וליטול מנה יפה ראשון. אם בא לחלוק עם ישראל בכל דבר לאחר שיחלקו בשוה אומר לו ברור וטול איזה שתרצה: א''ל דאורייתא היא. ותורה אמרה כן מפני דרכי שלום: אלא אמר אביי. דרכי שלום דקתני מתני': לכדמר אתא. רבה בר נחמני שהיה רבו: אין ממתינין. אין צריכין להמתין: הבוצע. כגון בעל הבית שהוא מברך המוציא ואפי' הוא קטן: הוא פושט ידו. בקערה תחלה ללפת בו את פרוסת המוציא: ל''ש. דחולק כבוד לרבו: אלא בסעודה. כדאמרן: אבל. לענין לקרות בתורה בבית הכנסת אין כהן חולק כבוד ללוי ולוי לישראל דלא ליתי שארא לאנצויי ולמימר אנא נמי קרייא ברישא והיינו דקתני מתני' כהן קורא ראשון וכו' כמו שכ' בתורה ואינו רשאי לחלוק כבוד בדבר ולשנותו מפני דרכי שלום וכדפרישית: רב הונא. ישראל הוה: נקטינן. מסורת מאבותינו: נתפרדה חבילה. נפסק הקשר ואבד הלוי את כבודו בשביל חבילתו הנפרדת ואינו קורא כלל כך אמר מורי הזקן ומורי ר' יצחק בן יהודה וכן סידר רב עמרם, אבל מתלמידי מורי ר' יצחק הלוי שמעתי משמו שאין סדר לדבר להקדים לוי לישראל ומי שירצה יקדים: קורא כהן. במקום לוי. מפני פגמו של ראשון. שלא יאמר הראשון אינו כהן ולקמיה פריך והא קחזו דסליק ממניינא: משום פגם שניהם. לא ידעי אינשי פגמא בהי מינייהו ויאמרו ראשון אינו לוי לפיכך חוזר וקרא לוי א''נ שני אינו לוי אלא ישראל, ולקמיה פריך גבי כהן נמי אמאי ליכא נמי פגם שניהם דאתי למימר שני לאו כהן הוא אלא לוי: באותו כהן. עצמו יחזור ויקרא במקום לוי:

זוהר קרח דף קע''ו ע''ב

רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח (איוב לד) שִׁמְעוּ חֲכָמִים מִלַּי וְיוֹדְעִים הַאֲזִינוּ לִי. הָאי קְרָא אֱלִיהוּא אָמָרוֹ. תָא חֲזֵי מַה כְתִיב (שם לב) וּבִשְׁלשֶת רֵעָיו חָרָה אַפּוֹ עַל אֲשֶׁר לֹא מָצְאוּ מַעֲנֶה וְגוֹמֵר. דְהָא אִינוּן הֲווֹ אַמְרֵי מִילִין וְאִיוֹב לָא הֲוָה אִתְנְחִים עָלַיְיהוּ. מֵהָכָא אוֹלִיפְנָא מָאן דְעָאל לְנַחֲמָא לְאָבֵל בָּעֵי לְיַסְדָא מִילִין בְּקַדְמִיתָא. דְהָא חַבְרַיָיא דְאִיוֹב הֲווֹ אַמְרֵי מִלֵּי קְשׁוֹט אֲבָל לְנַחֲמָא לֵיהּ לָאוּ בְגִין דְבָעֵי מִלִּין דְּאִיהוּ יוֹדֵי עֲלַיְיהוּ (בְאֹרַח קְשׁוֹט) וּכְדֵין יְקַבֵּל עֲלֵיהּ דִינָא וְיוֹדֵי לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא עָלֵיהּ מַה כְתִיב וֶאֱלִיהוּא חִכָּה אֶת אִיוֹב בִּדְבָרִים וְגוֹמֵר. דְאוֹדֵי לְבָתָר לְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְקַבִּיל עָלֵיהּ דִּינָא דִשְׁמַיָּא. תָא חֲזֵי כְתִיב (איוב לד) לָכֵן אַנְשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חֲלִילָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדָּי מֵעָוֶל. לָכֵן אַנְשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי שְׁלֵימִין בְכֹלָא לְאַבְחֲנָא מִלִּין. חֲלִילָה לָאֵל מֵרֶשַׁע הָדָא הוּא דִכְתִּיב וְאֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם וְשַׁדָּי מֵעָוֶל דָּא סָמִיךְ לְקָבְלָא דָא (וְהָא אוּקְמוּהָ) אֵל שַׁדָּי. (שם) כִּי פּוֹעַל אָדָם יְשַׁלֵּם לוֹ הָא בַר נָשׁ אָזִיל בְהָאי עַלְמָא וְעָבִיד עֲבִידְתּוֹי וְחָטֵי קָמֵי מָארֵיהּ הַהוּא עוֹבָדָא תַלְיָא עָלֵיהּ לְשַׁלְּמָא לֵיהּ דִּינָא הָדָא הוּא דִכְתִּיב כִּי פוֹעַל אָדָם יְשַׁלֵּם לוֹ הַהוּא עוֹבָדָא יְשַׁלֵּם לוֹ. וְעִם כָּל דָּא אִם יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ כֵיוַן דְבַר נָשׁ שַׁוֵי לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיה לְאָתָבָא קָמֵי מָארֵיהּ כְּדֵין אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסוֹף לְאִתְצָרְרָא בִצְרוֹרָא דְחַיֵּי וְלָא שָׁבִיק לְנַפְשֵׁיהּ לְבַר לְאִתְדְנָא בְדִינָא אַחֲרָא:

תרגום הזוהר רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (איוב ל''ד) שִׁמְעוּ חֲכָמִים מִלָּי וְיוֹדְעִים הַאֲזִינוּ לִי. מִקְרָא זֶה אֲמָרוֹ אֱלִיהוּא. בֹּא וּרְאֵה, מַה כָּתוּב (איוב ל''ב) וּבִשְׁלֹשֶת רֵעָיו חָרָה אַפּוֹ עַל אֲשֶׁר לֹא מָצְאוּ מַעֲנֶה וְגוֹ'. כִּי הֵם הָיוּ אוֹמְרִים דְּבָרִים, וְאִיּוֹב לֹא הָיָה מִתְנַחֵם מֵהֶם. מִכָּאן לָמַדְנוּ, מִי שֶׁבָּא לְנַחֵם אֶת הֶאָבֵל צָרִיךְ לְיַסֵּד דְּבָרִים בַּתְּחִלָּה, שֶׁיִהְיוּ רְאוּיִם לְנַחֲמוֹ. כִּי הַחֲבֵרִים שֶׁל אִיּוֹב אָמְרוּ דִּבְרֵי אֱמֶת אֲבָל לֹא לְנַחֵם אוֹתוֹ, מִשּׁוּם שֶׁצְרִיכִים דְּבָרִים שֶׁהֶאָבֵל יוֹדֶה עֲלֵיהֶם, וְאָז יְקַבֵּל עָלָיו אֶת הַדִּין, וְיוֹדֶה עָלָיו לַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. מַה כָּתוּב (איוב ל''ב) וֶאֱלִיהוּ חִכָּה אֶת אִיּוֹב בִּדְבָרִים וְגוֹ', כִּי הוֹדָה אַחַר כָּךְ אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְקִבֵּל עַל עַצְמוֹ דִּין הַשָּׁמַיִם. בֹּא וּרְאֵה, כָּתוּב (איוב ל''ד) לָכֵן אַנְשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִילָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל. לָכֵן אַנְשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי, הַיְנוּ הַשְּׁלֵמִים מִכֹּל וִיכוֹלִים לְהַבְחִין הַדְּבָרִים. חָלִילָה לָאֵל מֵרֶשַׁע, זֶ''שׁ (תהלים ז') וְאֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם, שֶׁהוּא מַלְכוּת הַנִקְרָא אֵל. וְשַׁדַּי מֵעָוֶל, זֶה סָמוּךְ כְּנֶגֶד זֶה, כִּי שַׁדַּי הוּא יְסוֹד, שֶׁהוּא סָמוּךְ לָאֵל, שֶׁהוּא מַלְכוּת. וּכְבָר הֶעֱמִידוּהוּ, אֵל שַׁדַּי, שֶׁאֵל הוּא מַלְכוּת וְשַׁדַּי הוּא יְסוֹד. (איוב ל''ד) כִּי פּוֹעַל אָדָם יְשַׁלֵּם לוֹ. אִם אָדָם הוֹלֵךְ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְעוֹשֶׂה מַעֲשִׂים וְחוֹטֵא לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ, הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא תָּלוּי עָלָיו לְשַׁלֵּם לוֹ דִּין. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, כִּי פּוֹעַל אָדָם יְשַׁלֵּם לוֹ, הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא שֶׁעָשָׂה, יְשַׁלֵּם לוֹ. וְעִם כָּל זֶה, אִם יָשִׂים אֵלַי לִבּוֹ, כֵּיוָן שֶׁהָאָדָם מֵשִׂים לִבּוֹ וּרְצוֹנוֹ לָשׁוּב לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ, אָז, אֵל אֱלֹקֵי הָרוּחוֹת רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יַאֲסוֹף, לָצוּר בִּצְרוֹר הַחַיִּים, וְאֵינוֹ עוֹזֵב נַפְשׁוֹ בַּחוּץ לִהְיוֹתוֹ נִדּוֹן בְּדִין אַחֵר.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק ט'

א. מִי שֶׁהִתְפַּלֵּל וְלֹא כִּוֵין אֶת לִבּוֹ יַחֲזוֹר וְיִתְפַּלֵּל בְּכַוָּונָה וְאִם כִּיוֵן אֶת לִבּוֹ בִּבְרָכָה רִאשׁוֹנָה שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ. מִי שֶׁטָּעָה בְּאַחַת מִשְּׁלש בְּרָכוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת חוֹזֵר לְרֹאשׁ. וְאִם טָעָה בְאַחַת מִשְׁלשׁ בְּרָכוֹת אַחֲרוֹנוֹת יַחֲזוֹר לַעֲבוֹדָה. וְאִם טָעָה בְּאַחַת מִן הָאֶמְצָעִיּוֹת חוֹזֵר לִתְחִלַּת בְּרָכָה שֶׁטָּעָה בָּהּ וּמַשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ עַל הַסֵּדֶר. וְכֵן שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁטָּעָה כְּשֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם עַל דֶּרֶךְ זוֹ הוּא חוֹזֵר: ב. אֲבָל אִם טָעָה שְׁלִיחַ צִבּוּר כְּשֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל בְּלַחַשׁ אֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל פַּעַם שְׁנִיָּה מִפְּנֵי טוֹרַח צִבּוּר אֶלָּא סוֹמֵךְ עַל הַתְּפִלָּה שֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם. וְהוּא שֶׁלֹּא טָעָה בְּשָׁלשׁ רִאשׁוֹנוֹת שֶׁאִם טָעָה בָּהֶם לְעוֹלָם חוֹזֵר כְּמוֹ שֶׁהַיָּחִיד חוֹזֵר:

מוסר

מספר חסידים סימן פ''ו פ''ז

כְּלָלָהּ שֶׁל חָכְמָה שְׁתִיקָה. מִלָּה בְּסֶלַע שְׁתִיקוּתָא בִּתְרֵין. כְּשֶׁאֲנִי מְדַבֵּר אֲנִי מִתְחָרֵט וּכְשֶׁאֵינִי מְדַבֵּר אֵינִי מִתְחָרֵט. עַד שֶׁלֹּא דִבַּרְתִּי אֲנִי שַׁלִּיט וּמוֹשֵׁל עַל דְּבָרַי אֲבָל כְּשֶׁיָּצַא הַדָּבָר מִפִּי אָז הַדָּבָר מוֹשֶׁל בִּי: (דברים יג) וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחֲמְךָ הַמְּרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת מִן הַשָּׁמַיִם יְרַחֲמוּ עָלָיו אִם אֵין אָדָם מְרַחֵם מַה בֵּינוֹ לְבֵין בְּהֵמָה שֶׁאֵינָה מַקְפֶּדֶת וְחוֹשֶׁשֶׁת בְּצַעַר חֲבֵירְתָּה. אָמַר הֶחָכָם מִי שֶׁזּוֹרֵעַ אֶת הַשִׂנְאָה יִקְצוֹר אֶת הַחֲרָטָה אַחֲרִית קְטָטָה חֲרָטָה. הַמְתֵּן מְעַט וְלֹא תִּתְחָרֵט. הַלֵּיצָנוּת מַעֲבִיר הַמּוֹרָא וְהִיא שְׁנִיָה לָעֶרְוָה. וְכָל הַמִּתְלוֹצֵץ נוֹפֵל בְּגֵיהִנָּם וְאֵינוֹ זוֹכֶה לְהַקְבִּיל פְּנֵי שְׁכִינָה. כְּמוֹ שֶׁדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מִן הַמִּקְרָאוֹת בַּמֶּה יִתְנַקֵּם אָדָם מִשׂוֹנְאוֹ יוֹסִיף מַעֲלָה יְתֵירָה בְּעַצְמוֹ הַמְּתַקֵּן בֵּינוֹ לְבֵין הַבּוֹרֵא יְתַקֵּן הַבּוֹרֵא בֵּינוֹ לְבֵין בְּנֵי אָדָם:

קורח יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל-קֹ֔רַח אַתָּה֙ וְכָל-עֲדָ֣תְךָ֔ הֱי֖וּ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה אַתָּ֥ה וָהֵ֛ם וְאַֽהֲרֹ֖ן מָחָֽר: וַאֲמַר משֶׁה לְקֹרַח אַתְּ וְכָל כְּנִשְׁתָּךְ הֱווֹ זְמִינִין לָקֳדָם יְיָ אַתְּ וְאִינוּן וְאַהֲרֹן מְחָר:

רש''י והם. עדתך:

(יז) וּקְח֣וּ | אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וּנְתַתֶּ֤ם עֲלֵיהֶם֙ קְטֹ֔רֶת וְהִקְרַבְתֶּ֞ם לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֔וֹ חֲמִשִּׁ֥ים וּמָאתַ֖יִם מַחְתֹּ֑ת וְאַתָּ֥ה וְאַֽהֲרֹ֖ן אִ֥ישׁ מַחְתָּתֽוֹ: וּסְבוּ גְבַר מַחְתִּיתֵיהּ וּתְשַׁווּן עֲלֵיהוֹן קְטוֹרֶת בּוּסְמִין וְתִקָרְבוּן קֳדָם יְיָ גְבַר מַחְתִּיתֵיהּ מָאתָן וְחַמְשִׁין מַחְתְּיָן וְאַתְּ וְאַהֲרֹן גְבַר מַחְתִּיתֵהּ:

רש''י והקרבתם וגו' איש מחתתו. החמשים ומאתים איש שבכם:

(יח) וַיִּקְח֞וּ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ עֲלֵיהֶם֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עֲלֵיהֶ֖ם קְטֹ֑רֶת וַיַּֽעַמְד֗וּ פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וּמֹשֶׁ֥ה וְאַֽהֲרֹֽן: וּנְסִיבוּ גְבַר מַחְתִּיתֵהּ וִיהָבוּ עֲלֵיהוֹן אֵשָׁתָא וְשַׁוִיאוּ עֲלֵיהוֹן קְטֹרֶת בּוּסְמִין וְקָמוּ בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וּמשֶׁה וְאַהֲרֹן: (יט) וַיַּקְהֵ֨ל עֲלֵיהֶ֥ם קֹ֨רַח֙ אֶת-כָּל-הָ֣עֵדָ֔ה אֶל-פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּרָ֥א כְבוֹד-יְהֹוָ֖ה אֶל-כָּל-הָֽעֵדָֽה: וְאַכְנֵשׁ עֲלֵיהוֹן קֹרַח יָת כָּל כְּנִשְׁתָּא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְאִתְגְלֵי יְקָרָא דַיְיָ לְכָל כְּנִשְׁתָּא:

רש''י ויקהל עליהם קרח. בדברי ליצנות. כל הלילה ההוא הלך אצל השבטים ופתה אותם כסבורין אתם שעלי לבדי אני מקפיד, איני מקפיד אלא בשביל כלכם. אלו באין ונוטלין כל הגדלות, לו המלכות ולאחיו הכהנה, עד שנתפתו כלם: וירא כבוד ה'. בא בעמוד ענן:

(כ) שלישי וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר: וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר: (כא) הִבָּ֣דְל֔וּ מִתּ֖וֹךְ הָֽעֵדָ֣ה הַזֹּ֑את וַֽאֲכַלֶּ֥ה אֹתָ֖ם כְּרָֽגַע: אִתְפְּרָשׁוּ מִגוֹ כְּנִשְׁתָּא הָדָא וֶאֱשֵׁיצֵי יַתְהוֹן כְּשָׁעָה:

נביאים - שמואל א - פרק יב

(יד) אִם-תִּֽירְא֣וּ אֶת-יְהוָ֗ה וַעֲבַדְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ וּשְׁמַעְתֶּ֣ם בְּקֹל֔וֹ וְלֹ֥א תַמְר֖וּ אֶת-פִּ֣י יְהוָ֑ה וִהְיִתֶ֣ם גַּם-אַתֶּ֗ם וְגַם-הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר מָלַ֣ךְ עֲלֵיכֶ֔ם אַחַ֖ר יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם: אִם תִדְחַלוּן קָדָם יְיָ וְתִפְלְחוּן קָדָמוֹהִי וּתְקַבְּלוּן לְמֵימְרֵיהּ וְלָא תְסַרְבוּן עַל מֵימְרָא דַיְיָ וְתֶהֱווּן אַף אַתוּן וְאַף מַלְכָּא דִמְלַךְ עֲלֵיכוֹן בָּתַר פּוּלְחָנָא דַיְיָ אֱלָהַכוֹן :

רש''י והיתם גם אתם . ותתקיימו לאורך ימים גם אתם גם המלך :

(טו) וְאִם-לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙ בְּק֣וֹל יְהוָ֔ה וּמְרִיתֶ֖ם אֶת-פִּ֣י יְהוָ֑ה וְהָיְתָ֧ה יַד-יְהוָ֛ה בָּכֶ֖ם וּבַאֲבֹתֵיכֶֽם: וְאִם לָא תְקַבְּלוּן לְמֵימְרָא יְיָ וּתְסָרְבוּן עַל מֵימְרָא דַיְיָ וּתְהִי מְחָתָא דַיְיָ בְּכוֹן כְּמָא דַהֲוַת בַּאֲבָהַתְכוֹן :

רש''י והיתה יד ה' בכם ובאבותיכם . כלומר והיתה בכם אחר שהיתה באבותיכם . ורבותינו אמרו ( יבמות סג ב ) : בכם ובאבותיכם , חטוטי שכבי , והיא מכת בזיון על המתים :

(טז) גַּם-עַתָּה֙ הִתְיַצְּב֣וּ וּרְא֔וּ אֶת-הַדָּבָ֥ר הַגָּד֖וֹל הַזֶּ֑ה אֲשֶׁ֣ר יְהוָ֔ה עֹשֶׂ֖ה לְעֵינֵיכֶֽם: אַף כְּעַן אִתְעַתְּדוּ וַחֲזוֹ יַת פִּתְגָמָא רַבָּא הָדֵין דַיְיָ עָבִיד לְעֵינֵיכוֹן :

רש''י התיצבו וראו וגו' . וכשם שעל ידי תפלתי אני יכול לשנות את העתים , כך אם פגעה בכם מלחמה , היה כח בתפלתי לעמוד על האויב , ולא הייתם צריכים לשאול מלך בחיי , ואף על פי שאני זקן :

(יז) הֲל֤וֹא קְצִיר-חִטִּים֙ הַיּ֔וֹם אֶקְרָא֙ אֶל-יְהוָ֔ה וְיִתֵּ֥ן קֹל֖וֹת וּמָטָ֑ר וּדְע֣וּ וּרְא֗וּ כִּֽי-רָעַתְכֶ֤ם רַבָּה֙ אֲשֶׁ֤ר עֲשִׂיתֶם֙ בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֔ה לִשְׁא֥וֹל לָכֶ֖ם מֶֽלֶךְ: (ס) הֲלָא חֲצַד חִטִּין יוֹמָא דֵין אֲצַלֵּי קֳדָם יְיָ וְיִתֵּן קָלִין וּמִטְרָא וּדְעוּ וַחֲזוֹ אֲרֵי בִּישָׁתְכוֹן סַגִּיאָה דַּעֲבַדְתּוּן קֳדָם יְיָ לְמִשְׁאַל לְכוֹן מַלְכָּא :

רש''י הלא קציר חטים היום . והגשמים סימן קללה , וקשה בעיני הקב''ה להביא פורענות חנם , אף על פי כן יש בי כח , ואקרא אל ה' ויתן קולות ומטר : ודעו וראו . כי לא הייתם צריכים לשאול מלך לזלזל בי :

(יח) וַיִּקְרָ֤א שְׁמוּאֵל֙ אֶל-יְהוָ֔ה וַיִּתֵּ֧ן יְהוָ֛ה קֹלֹ֥ת וּמָטָ֖ר בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיִּירָ֨א כָל-הָעָ֥ם מְאֹ֛ד אֶת-יְהוָ֖ה וְאֶת-שְׁמוּאֵֽל: וּקְרָא שְׁמוּאֵל קֳדָם יְיָ וִיהַב יְיָ קָלִין וּמִטְרָא בְיוֹמָא הַהוּא וּדְחֵל כָּל עַמָא לַחֲדָא מִן קֳדָם יְיָ וּמִפִּתְגָמֵי שְׁמוּאֵל : (יט) וַיֹּאמְר֨וּ כָל-הָעָ֜ם אֶל-שְׁמוּאֵ֗ל הִתְפַּלֵּ֧ל בְּעַד-עֲבָדֶ֛יךָ אֶל-יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וְאַל-נָמ֑וּת כִּֽי-יָסַ֤פְנוּ עַל-כָּל-חַטֹּאתֵ֙ינוּ֙ רָעָ֔ה לִשְׁאֹ֥ל לָ֖נוּ מֶֽלֶךְ: (ס) וְאָמָרוּ כָל עַמָא לִשְׁמוּאֵל צַלִּי עַל עַבְדָךְ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ וְלָא נְמוּת אֲרֵי אוֹסַפְנָא עַל כָּל חוֹבָנָא בִּישָׁתָא לְמִישְׁאַל לָנָא מַלְכָּא :

כתובים - תהילים - פרק צ

(יג) שׁוּבָ֣ה יְ֭הוָה עַד-מָתָ֑י וְ֝הִנָּחֵ֗ם עַל-עֲבָדֶֽיךָ: תּוּב יְיָ עַד אֵימָתַּי תְּסַגְפִנָנָא וְתוּב מִן בִּישְׁתָּא דִי מַלֵלְתָּא לְמֶעְבַּד לְעַבְדָךְ :

רש''י שובה ה' . מחרון אפיך : והנחם . חשוב מחשבה טובה על עבדיך :

(יד) שַׂבְּעֵ֣נוּ בַבֹּ֣קֶר חַסְדֶּ֑ךָ וּֽנְרַנְּנָ֥ה וְ֝נִשְׂמְחָ֗ה בְּכָל-יָמֵֽינוּ: שַּׂבַּע יָתָנָא לְעַלְמָא דִמְתִיל לְצַפְרָא טוּבָךְ וּנְרַנֵן וְנֶחְדֵי בְּכוּלְהוֹן יוֹמָנָא :

רש''י שבענו בבקר חסדך . ביום הגאולה והתשועה שהוא בקר לליל הצרה והאנחה והחשיכה : ונרננה ונשמחה בכל ימינו . כלומר בכל הצרו' שעברו עלינו בימינו אלה :

(טו) שַׂ֭מְּחֵנוּ כִּימ֣וֹת עִנִּיתָ֑נוּ שְׁ֝נ֗וֹת רָאִ֥ינוּ רָעָֽה: שַּׂמַח יָתָנָא הֵיךְ יוֹמִין דְסַגִפְתָּנָא הֵיךְ שְׁנַיָא דַחֲמֵינָא בִּישְׁתָּא :

רש''י שמחנו כימות עניתנו . שמחנו לימות משיחנו כמנין ימות שעניתנו בגליות וכמנין שנות אשר ראינו רעה :

(טז) יֵרָאֶ֣ה אֶל-עֲבָדֶ֣יךָ פָעֳלֶ֑ךָ וַ֝הֲדָרְךָ֗ עַל-בְּנֵיהֶֽם: יִתְחֲמֵי לְעַבְדָךְ עוֹבָדֵי נִסָךְ וְשִׁבְהוֹרָךְ עַל בְּנֵיהוֹן : (יז) וִיהִ֤י | נֹ֤עַם אֲדֹנָ֥י אֱלֹהֵ֗ינוּ עָ֫לֵ֥ינוּ וּמַעֲשֵׂ֣ה יָ֭דֵינוּ כּוֹנְנָ֥ה עָלֵ֑ינוּ וּֽמַעֲשֵׂ֥ה יָ֝דֵ֗ינוּ כּוֹנְנֵֽהוּ: וִיהֵי בְסִימוּתָא דְגַן עֵדֶן מִן קֳדָם יְיָ עֲלָנָא וְעוֹבָדֵי יְדֵינָא מִנֵיהּ יִתַּקְנוּן :

רש''י ויהי נועם אד' אלהינו . שכינתו ותנחומיו : ומעשה ידינו כוננה עלינו . לשון תחינה הוא , כוננה כמו שמרה שפטה : כוננהו . כונן אותו , ושני פעמים ומעשה ידינו כוננהו א' על מלאכת המשכן שבירכן לישראל והתפלל שתשרה שכינה במעשה ידיהם במשכן ואחת שתהא ברכה במעשה ידיהם :

צא (א) יֹ֭שֵׁב בְּסֵ֣תֶר עֶלְי֑וֹן בְּצֵ֥ל שַׁ֝דַּ֗י יִתְלוֹנָֽן: דְאַשְׁרֵי שְׁכִנְתֵּיה בְּרָזָא עִלָאָה בִּטְלַל עֲנַנֵי יְקָרָא דְשַׁדַי יְבִית :

רש''י יושב בסתר עליון . מי שהוא חוסה בסתר כנפי השכינה הוא יתלונן בצלו שהקב''ה מגין עליו הרי משה רבינו זה משיא את בני האדם לחסות בכנפי השכינה : יושב בסתר עליון . כמו ( שה''ש ב ) בצלו חמדתי וישבתי : שדי . לשון חוזק :

משנה סנהדרין פרק ח

א. בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, מֵאֵימָתַי נַעֲשֶׂה בֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, מִשֶּׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְעַד שֶׁיַּקִּיף זָקָן, הַתַּחְתּוֹן וְלֹא הָעֶלְיוֹן, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא) כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן, בֵּן וְלֹא בַת, בֵּן וְלֹא אִישׁ. הַקָּטָן פָּטוּר, שֶׁלֹּא בָא לִכְלָל מִצְוֹת:

ברטנורה   (א) בן סורר ומורה. משיביא שתי שערות. והוא בן י''ג שנה ויום אחד. דמקמי הכי אין השערות סימן. אלא שומא: עד שיקיף זקן התחתון. מאי זקן דאמרו רבנן. התחתון אמרו שיקיף השער סביבו' הגיד: ולא העליון. זקן ממש: שנאמר בן ולא איש. משהקיף זקן התחתון. איש הוא. ואף על גב דמקטנותו הוא קרוי בן לא מצינו לחייביה מקמי שיביא שתי שערות דקטן פטור שלא בא לכלל המצות. הלכך חיוביה בתר הכי הוא. וה''ק קרא. כי יהיה לאיש בן הסמוך לגבורתו של איש בתחלת אישותו חייביה קרא ומשהקיף זקן התחתון. איש גמור הוא:

ב. מֵאֵימָתַי חַיָּב, מִשֶּׁיֹּאכַל טַרְטֵימַר בָּשָׂר וְיִשְׁתֶּה חֲצִי לֹג יַיִן הָאִיטַלְקִי. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מָנֶה בָשָׂר וְלֹג יָיִן. אָכַל בַּחֲבוּרַת מִצְוָה, אָכַל בְּעִבּוּר הַחֹדֶשׁ, אָכַל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם, אָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, (אָכַל טֶבֶל וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדוּ), אָכַל דָּבָר שֶׁהוּא מִצְוָה וְדָבָר שֶׁהוּא עֲבֵרָה, אָכַל כָּל מַאֲכָל וְלֹא אָכַל בָּשָׂר, שָׁתָה כָל מַשְׁקֶה וְלֹא שָׁתָה יַיִן, אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, עַד שֶׁיֹּאכַל בָּשָׂר וְיִשְׁתֶּה יַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) זוֹלֵל וְסֹבֵא. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כג) אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ:

ברטנורה   (ב) טרטימר. חצי מנה. והוא שיהיה הבשר בשיל ולא בשיל כדרך שהלסטים אוכלים: מן היין האיטלקי. שהוא משובח וממשיך בתריה. והוא דשתי ליה מזיג ולא מזיג: רי''א וכו'. ואין הל' כר''י: אכל בחבורת מצוה. בסעודה של מצוה: אכל בעבור החדש. אף על גב דאין עולין לאותה סעודה אלא בפת וקטנית בלבד. ואיהו אסיק בשר ויין. הואיל ובמצוה קעסיק לא ממשיך: אכל מעשר שני בירושלים. כיון דכדרך מצותו הוא דכתיב במע''ש (דברים יד) בבקר ובצאן וביין ובשכר. לא ממשיך: נבלות וטרפות שקצים ורמשים. דכתיב איננו שומע בקולנו. ולא זה שאפילו בקולו של המקום ברוך הוא אינו שומע: דבר שהוא מצוה. דרבנן לאתויי תנחומי אבלים דאי מרישא ה''א חבורת מצוה היינו כהנים שאוכלים קדשים או אכילת פסחים: ודבר שהוא עבירה. לאתויי תענית צבור שאיסורו מדברי סופרים:

ג. גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו וְאָכַל בִּרְשׁוּת אָבִיו, מִשֶּׁל אֲחֵרִים וְאָכַל בִּרְשׁוּת אֲחֵרִים, מִשֶּׁל אֲחֵרִים וְאָכַל בִּרְשׁוּת אָבִיו, אֵינוֹ נַעֲשָׂה בֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, עַד שֶׁיִּגְנוֹב מִשֶּׁל אָבִיו וְיֹאכַל בִּרְשׁוּת אֲחֵרִים. רַבִּי יוֹסֵי בַר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיִּגְנוֹב מִשֶּׁל אָבִיו וּמִשֶּׁל אִמּוֹ:

ברטנורה   (ג) גנב משל אביו ואכל ברשות אביו. אף על גב דשכיח ליה לגנוב משל אביו. הואיל ואכל ברשות אביו. מתפחד ומתבע' מאביו שמא יראנו ולא ממשיך: גנב משל אחרים. לא שכיח לי' שיוכל בכל עת לגנוב משל אחרים. ולא ממשיך: עד שיגנוב משל אביו. דשכיח ליה לגנוב בכל עת: ויאכל ברשות אחרים. שאינו מתבעת שם מאביו דבכה''ג ודאי ממשיך: ומשל אמו. מנכסים שיש לה שאין לאביו רשות בהן. כגון שנתן לה אחר נכסים במתנה על מנת שאין לבעלה רשות בהן. ואין הלכה כר''י בר''י:

ד. הָיָה אָבִיו רוֹצֶה וְאִמּוֹ אֵינָהּ רוֹצָה, אָבִיו אֵינוֹ רוֹצֶה וְאִמּוֹ רוֹצָה, אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם רוֹצִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם לֹא הָיְתָה אִמּוֹ רְאוּיָה לְאָבִיו, אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. הָיָה אֶחָד מֵהֶם גִּדֵּם אוֹ חִגֵּר אוֹ אִלֵּם אוֹ סוּמָא אוֹ חֵרֵשׁ, אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא) וְתָפְשׁוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ, וְלֹא גִדְּמִין. וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ, וְלֹא חִגְּרִין. וְאָמְרוּ, וְלֹא אִלְּמִין. בְּנֵנוּ זֶה, וְלֹא סוּמִין. אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ, וְלֹא חֵרְשִׁין. מַתְרִין בּוֹ בִּפְנֵי שְׁלשָׁה וּמַלְקִין אוֹתוֹ. חָזַר וְקִלְקֵל, נִדּוֹן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה. וְאֵינוֹ נִסְקָל עַד שֶׁיְּהוּ שָׁם שְׁלשָׁה הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) בְּנֵנוּ זֶה, זֶהוּ שֶׁלָּקָה בִּפְנֵיכֶם. בָּרַח עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ וְאַחַר כָּךְ הִקִּיף זָקָן הַתַּחְתּוֹן, פָּטוּר. וְאִם מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ בָּרַח וְאַחַר כָּךְ הִקִּיף זָקָן הַתַּחְתּוֹן, חַיָּב:

ברטנורה   (ד) ראויה לאביו. שוה ודומה לאביו. בקול. במראה. וקומה. דכתיב איננו שומע בקולנו מדלא כתיב בקולותינו ש''מ קול א' לשניהם ומדקול בעינן שוים. מראה וקומה נמי בעינן שוים ואין הלכה כר''י: גידם. ידו קטועה: בננו זה. משמע שמראין אותו: חרשים. אם אמר להם איני מקבל מכם. אינם שומעים אותו ואף על פי שרואים אחר כך שאינו מקיים מצותן. מכל מקום התורה אמרה איננו שומע בקולנו דמשמע דבשעת הקול קאמרי דלא שמע. ששמעוהו שאמר איני מקבל מכם: ומתרין בו בפני ג'. ה''ק ומתרין בו בפני ב' שלא ירגיל. ואם לא שמע מלקין אותו בבית דין של ג' כדתנן בפ''ק. מכות בג' דויסרו אותו האמור בבן סורר ומורה מלקות הוא. כתיב הכא (דברים כא) בן סורר ומורה. וכתיב התם (שם כח) והיה אם בן הכות הרשע: זה הוא שלקה בפניכם. ואף על גב דמבעי ליה זה ולא סומין. אי אית' דלהך מלתא לחוד אתא לזה הוא שלקה בפניכם. לכתוב בננו הוא מאי בננו זה. שמעת מינה תרתי: ואחר כך הקיף זקן התחתון פטור. כיון דאילו עביד השתא לאו בר קטלא הוא: ואם משנגמר דינו ברח. הוי כגברא קטילא וחייב אפילו לאחר כמה שנים:

ה. בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה נִדּוֹן עַל שֵׁם סוֹפוֹ, יָמוּת זַכַּאי וְאַל יָמוּת חַיָּב, שֶׁמִּיתָתָן שֶׁל רְשָׁעִים הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם, וְלַצַדִּיקִים, רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם. יַיִן וְשֵׁנָה לָרְשָׁעִים הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם, וְלַצַדִּיקִים, רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם. פִּזּוּר לָרְשָׁעִים הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם, וְלַצַדִּיקִים, רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם. כִּנּוּס לָרְשָׁעִים רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם, וְלַצַדִּיקִים, הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם. שֶׁקֶט לָרְשָׁעִים רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם, וְלַצַדִּיקִים, הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם:

ברטנורה   (ה) נדון על שם סופו. סוף שמכלה ממון אביו ומבקש מה שהורגל בו ואינו מוצא ויושב בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב: הנאה להן. שאינן מוסיפין לחטוא: הנאה לעולם. שקטה כל הארץ: רע להן. שהיו מוסיפים זכיות: ורע לעולם. שהיו מגינים על דורן ומוכיחין את הדור: יין ושינה לרשעים. כל זמן ששותים. וישנים. אין חוטאין ואין מריעין לבריות: לצדיקים רע להם. שאינם עוסקין בתורה: ורע לעולם. שכשהן מתבטלים פורענות באה לעולם: פיזור. שהן נפרדים זה מזה ואין יכולים להועץ ולסייע זה את זה:

ו. הַבָּא בַמַּחְתֶּרֶת נִדּוֹן עַל שֵׁם סוֹפוֹ. הָיָה בָא בַמַּחְתֶּרֶת וְשָׁבַר אֶת הֶחָבִית, אִם יֵשׁ לוֹ דָמִים, חַיָּב. אִם אֵין לוֹ דָמִים, פָּטוּר:

ברטנורה   (ו) הבא במחתרת. שאמרה תורה יהרג: נדון על שם סופו. שסופו להרוג את בעל הבית אם יעמוד כנגדו להציל את שלו: אם יש לו דמים חייב. כגון האב הבא במחתרת על הבן. בידוע שרחמי האב על הבן. לפיכך אין הבן רשאי להרגו. ואם שבר האב החבית חייב לשלם: שאין לו דמים פטור. ושאר כל אדם הבא במחתרת שאם הרגו בעל הבית אין לו דמים. אם שבר את החבית פטור מלשלם שכיון שהוא מתחייב בנפשו. פטור מן התשלומין שאין אדם מת ומשלם:

ז. וְאֵלּוּ הֵן שֶׁמַּצִילִין אוֹתָן בְּנַפְשָׁן, הָרוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ, אַחַר הַזְּכוּר וְאַחַר הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָסָה. אֲבָל הָרוֹדֵף אַחַר הַבְּהֵמָה, וְהַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, אֵין מַצִילִין אוֹתָן בְּנַפְשָׁן:

ברטנורה   (ז) אלו הן שמצילין אותן בנפשם. שמצילין אותן מן העבירה. בנפשן. שניתן רשות לכל אדם להרגן. כדי להצילן מן העבירה: הרודף אחר חבירו להרגו. דכתיב אצל נערה המאורסה (דברים כב) כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש. כן הדבר הזה. מקיש רוצח לנערה מאורסה. מה נערה מאורסה ניתן להצילה בנפשו. אף רוצח ניתן להצילו בנפשו. ונערה מאורסה נפקא לן מקרא דכתיב (שם) צעקה הנערה המאורסה ואין מושיע לה. הא יש מושיע לה חייב להושיעה בכל דבר שיכול להצילה: ואחר הזכר. נפקא לן דא''ק (שם) ולנערה לא תעשה דבר. נער כתיב חסר ה''א זה זכר וה''ה לכל חייבי כריתות ומיתות בית דין שבעריות שמצילין אותן בנפשן. דכתיב (שם) חטא מות חטא אלו חייבי כריתות. מות. אלו חייבי מיתות בין דין: אבל הרודף אחר הבהמה. אף על פי שדומה לעריות: והמחלל את השבת והעובד כוכבים. אף על פי ששניהם כופרים בעיקר: אין מצילין אותם בנפשם. וכל שכן שאר חייבי כריתות. ומיתות בית דין. שאינן של עריות שאינן מצילין בנפשם. ואין מותר להרגן כלל עד שיעברו עבירה בעדים ויהיו חייבים מיתה בבית דין:

גמרא סנהדרין דף ע' ע''א

תַּרְטִימָר בָּשָׂר אָמַר רִבִּי זֵירָא תַּרְטִימָר זֶה אֵינִי יוֹדֵעַ מָהוּ אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁכָּפַל רִבִּי יוֹסֵי בְיַיִן נִמְצָא כוֹפֵל אַף בְּבָשָׂר וְנִמְצָא תַּרְטִימָר חֲצִי מָנֶה. אָמַר רִבִּי חָנָן בַּר מוֹלָדָא אָמַר רַב הוּנָא אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּקַּח בָּשָׂר בְּזוֹל וְיֹאכַל. יַיִן בְּזוֹל וְיִשְׁתֶּה דִכְתִיב (דברים כ''א) זוֹלֵל וְסוֹבֵא וְאָמַר רִבִּי חָנָן בַּר מוֹלָדָא אָמַר רַב הוּנָא אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיֹּאכַל בָּשָׂר חַי וְיִשְׁתֶּה יַיִן חַי. אֵינִי וְהָא רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דַאֲמָרֵי תַרְוַיְיהוּ אָכַל בָּשָׂר חַי וְשָׁתָה יַיִן חַי אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֶּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. אָמַר רַבִינָא יַיִן חַי מָזִיג וְלֹא מָזִיג. בָּשָׂר חַי בָשִׁיל וְלֹא בָּשִׁיל כְּבָשָׁר כִּיבָא דַאֲכָלֵי גַנָּבֵי. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דַאֲמָרֵי תַרְוַיְיהוּ אָכַל בָּשָׂר מָלִיחַ וְשָׁתָה יַיִן מִגִּתּוֹ אֵין נַעֲשֶׂה בֶּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. תְּנַן הָתָם עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב לֹא יֹאכַל אָדָם שְׁנֵי תַּבְשִׁילִין וְלֹא יֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן. וְתָנָא אֲבָל אוֹכֵל הוּא בָּשָׂר מָלִיחַ וְשׁוֹתֶה יַיִן מִגִּיתוֹ. בָּשָׂר מָלִיחַ עַד כַּמָּה אָמַר רִבִּי חֲנִינָא בַּר כַּהֲנָא כָּל זְמָן שֶׁהוּא כִּשְׁלָמִים וְיַיִן מִגִּיתוֹ עַד כַּמָּה כָּל זְמַן שֶׁהוּא תוֹסֵס. וְתַנְיָא יַיִן תּוֹסֵס אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גִּילוּי. וְכַמָּה תְּסִיסָתוֹ שְׁלשָה יָמִים הָכָא מָאי. הָתַם מִשּׁוּם שִׂמְחָה הוּא כָּל זְמַן שֶׁהִיא כִּשְׁלָמִים נָמֵי אִית בְּהוּ שִׂמְחָה הָכָא מִשּׁוּם אִימְשׁוּכֵי הוּא וּבְכָל שֶׁהוּא לֹא מַמְשִׁיךְ. וְיַיִן עַד אַרְבָּעִים יוֹם אָמַר רִבִּי חָנָן לֹא נִבְרָא יַיִן בָּעוֹלָם אֶלָּא לְנַחֵם אֲבֵלִים וּלְשַׁלֵּם שָׂכָר לָרְשָׁעִים שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ל''א) תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ. אָמַר רִבִּי יִצְחָק מָאי דִּכְתִיב (שם כ''ג) אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם אַל תֵּרֶא יַיִן שֶׁמַּאְדִּים פְּנֵיהֶם שֶׁל רְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּמַלְבִּין פְּנֵיהֶם לְעוֹלָם הַבָּא. רָבָא אָמַר אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם אַל תֵּרֶא יַיִן שֶׁאַחֲרִיתוֹ דָם. רַב כַּהֲנָא רָמִי כְּתִיב תִּירָשׁ וְקָרֵינָן תִּירוֹשׁ זָכָה נַעֲשֶׂה רֹאשׁ לֹא זָכָה נַעֲשֶׂה רָשׁ. רָבָא רָמֵי כְּתִיב (תהלים ק''ד) יְשַׁמַּח וְקָרֵינָן יְשַׂמַּח זָכָה מְשַׂמְּחוֹ לֹא זָכָה מְשָׁמְּמוֹ וְהַיְינוּ דְאָמַר רָבָא חַמְרָא וְרֵיחָנֵי פִקְחִין:

רש''י מתוך שכפל רבי יוסי ביין. דקאמר ת''ק חצי לוג והוא אמר לוג: כופל נמי בבשר. והוא מנה דקאמר ב' תרטימר: יין בזול. אבל ביוקר לא שכיחי ליה מעות לגנוב כולי האי ולא ממשיך: זולל. לשון זול ואסמכתא למילתיה הוא: מולדא. שם אביו: בשר חי. כדמפרש לקמן בשיל ולא בשיל דזו היא מדת גנב למהר אבל בשיל שפיר לא ממשיך למעבד כה''ג לפי שמתוך שהוא גנב ועושה בסתר אין לו שהות: יין חי. ממשיך מפני שמשובח הוא ולקמן מוקי לה במזיג ולא מזיג אבל בתר יין מזיג לא ממשיך: אמר רבינא יין חי. דקאמר רב הונא מזיג ולא מזיג לאפוקי היכא דנתן בו מים הרבה ואע''פ שרוב בני אדם שותין כן: בשר כיבא דאכלי גנבי. כוויה בגחלים וכוותה בעירובין וניכביה וניכול ובזבחים לאפוקי כבבא דלא: בשר מליח ויין מגתו. לא חשיבי ולא ממשיך: כל זמן שהוא כשלמים. שלא עבר עליו זמן אכילת שלמים ב' ימים ולילה א' ועדיין בלחלחותו הוא לא אקרי מליח ומשמח את הלב דכתיב וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת אלמא בר שמחה שהוא אבל בתר הכי הוי מליח ונחלף טעמו במלח: כל זמן שהוא תוסס. שהוא נושך בגרון מחמת הוא מחמיץ: הכא. בבן סורר ומורה מאי עד כמה לא קרינן מליח למפטר בן סורר ומורה: ובכל שהוא: לא ממשיך משעבר לילה א' מפיג טעמו ולא חשיב: לשלם שכר לרשעים. שמתענגין בו בעוה''ז ומקבלין בו שכר מצות בעוה''ז: לאובד. היינו רשע שנטרד והולך לו: למרי נפש. אבלים לפכוחי צערייהו: אל תרא יין. כלומר אל תתן עיניך למשוך אחריו: שאחריתו דם. סופו יהרג עליו: כתיב יין ישמח. לבב אנוש בשי''ן דמשמע שומם שמשממהו ונוטל חכמת לבו: וקרינן ישמח. לשון שמחה: זכה. כלומר אם זכה וידע להזהר בעצמו מלשתות יותר מדאי משמחו שמפקח את הלב: פקחין. עשאוני פקח:

זוהר קרח דף קע''ח ע''א

תָּא חֲזֵי (קהלת ה') כָל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְכֹחֲךָ עֲשֵׂה דָא הוּא דְבָעֵי בַּר נָשׁ לְאַכְלְלָא שְׂמָאלָא בִימִינָא וְכָל מַה דְהוּא עָבִיד מִבְעֵי לֵיהּ דְּלָא יְהוֹן אֶלָּא כְלִילָן בִּימִינָא. כָל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ. דָּא שְׂמָאלָא. לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ דָּא הוּא יְמִינָא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמות ט''ו) יְמִינְךָ יְיָ נֶאְדָּרִי בַכֹּחַ. וְכֵיוַן דְבַר נָשׁ יִזְדְּהַר דְּכָל עוֹבָדוֹי יְהוֹן לְסִטְרָא יְמִינָא וְיַכְלִיל שְׂמָאלָא בִימִינָא כְדֵין קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא שַׁאֲרֵי בְגַוֵּויהּ בְּהָאי עַלְמָא וְיַכְנִישׁ לֵיהּ לְגַבֵּיהּ לְהַהוּא עַלְמָא דְאָתֵי וְלָא ייֵמָא בַּר נָשׁ בְּשַׁעְתָּא דַאֲתֵינָא לְהַהוּא עַלְמָא כְדֵין אֶתְבַע מִן מַלְכָּא רַחֲמֵי וְאִיתוּב קָמֵיהּ אֶלָּא כִי אֵין מַעֲשֵׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בָתָר דְּיִסְתְּלַק בַּר נָשׁ מֵהָאי עַלְמָא אֶלָּא אִי בָעֵי בַּר נָשׁ דְמַלְכָּא קַדִּישָׁא יַנְהִיר לֵיה לְהַהוּא עַלְמָא וְיִתֵּן לֵיה חוּלָקָא לְעַלְמָא דְאָתֵי יִשְׁתְּדַל בְּהָאי עַלְמָא לְאַכְלְלָא עוֹבָדוֹי בִימִינָא. וְכָל עוֹבָדוֹי יְהוֹן לִשְׁמָא דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא דְהָא לְבָתָר כַּד יִתְכְּנִישׁ מֵהָאי עַלְמָא לְאַתְּדְּנָא בְדִינָא תַקִּיפָא בְדִינָא דְגִהֵינָם לֵית תַּמָּן עֵיטָא וְחָכְמָה וְסָכְלְתָנוּ לְאִשְׁתְּזָבָא מִן דִּינָא. דָּבָר אַחֵר כִּי אֵין מַעֲשֵׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִשְׁאוֹל. בַּגֵּהִינָם אִית בֵּיהּ מָדוֹרִין עַל מָדוֹרִין. מָדוֹרָא תַתָּאָה שְׁאוֹל. מָדוֹרָא תַתָּאָה מִנֵּיהּ אֲבַדּוֹן וְדָא סָמִיךְ לְדָא מָאן דְנָחִית לִשְׁאוֹל יְדוּנוּן לֵיהּ וּמִתַּמָן יְצַפְצֵף וְעוֹלֶה הָדָא הוּא דִכְתִּיב (שמואל א' כ') מוֹרִיד שְׁאוֹל וְיָּעַל וּמָאן דְּנָחִית לַאֲבָדּוֹן תּוּ לָא סָלִיק לְעַלְמִין. מָאן דְּאִית בֵּיהּ עוֹבָדָא אִי טָבָא אִיהוּ מָארֵיהּ דְחוּשְׁבָּנָא הָא אוּקְמוּהָ דִבְכָל לֵילְיָא וְלֵילְיָא עַד לֹא יִשְׁכַּב וְעַד לָא נָאִים בָּעֵי בַּר נָשׁ לְמֶעְבַּד חֻשְׁבָּנָא מֵעוֹבָדוֹי דְעָבַד כָּל הַהוּא יוֹמָא וְיֵתוּב מִנַּיְיהוּ וְיִבְעֵי עָלַיְיהוּ רַחֲמֵי מָאי טַעְמָא בְהַהִיא שַׁעְתָּא בְגִין דְהַהִיא שַׁעְתָּא אִילָנָא דְמוֹתָא שָׁאֲרֵי בְעַלְמָא וְכָל בְּנֵי עַלְמָא טַעֲמִין טַעְמָא דְמוֹתָא וּבָעֵי בְהַהִיא שַׁעְתָּא לְמֶעְבַּד חֻשְׁבָּנָא מֵעוֹבָדוֹי וְיוֹדֵּי עָלַיְיהוּ בְגִין דְּאִיהִי שַׁעְתָּא דְמוֹתָא וְאִלֵּין אִקְרוּן מָארֵי דְחֻשְׁבָּנָא. וְכֵן מָאן דְּאִשְׁתַּדַל בְּדַעַת וּבְחָכְמָה לְמִנְדַּע לְמָארֵיהּ כַּד יַעַבְדּוּן לֵיהּ לְאִסְתְּכָאָה וּלְאִסְתַּכְּלָא בְאִינוּן חַיָּיבִין דְּאִתְטְרִידוּ בַגֵּיהִנָּם וּבְדַרְגָּא דִשְׁאוֹל וְכֻלְּהוּ צַוְוחִין מֵאִינוּן דַרְגִּין הוּא לָא יִשְׁתְּאַר תַמָּן וְלָא יִשְׁתְּכַח בֵינַיְיהוּ וְעַל דָּא אֵין מַעֲשֵׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בַשְׁאוֹל וְלָא יִשְׁתְּכַח אֶלָּא לְעֵילָא לְעֵילָא בְּאָתָר דְּכַמָּה נְהוֹרִין וּבוֹצִינִין וְכַמָּה כִסוּפִין שָׁאֲרָן בֵּיהּ וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אָתֵי (בֵיהּ) לְאִשְׁתְּעַשְׁעָא עִם שְׁאַר צַדִיקַיָּיא דִי בְגַן עֵדֶן. זַכָּאָה חוּלָקֵהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא. בְהָאי עַלְמָא וּבְעַלְמָא דְאָתֵי עֲלַיְיהוּ כְתִיב (תהלים ק''ט) אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךָ:

תרגום הזוהר בֹּא וּרְאֵה, כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךְ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךְ עֲשֵׂה, זֶה הוּא שֶׁאָדָם צָרִיךְ לִכְלוֹל הַשְּׂמֹאל בַּיָּמִין, וְכָל מַה שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה, צָרִיךְ שֶׁלֹּא יִהְיוּ אֶלָּא כְּלוּלִים בַּיָּמִין. כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךְ, זֶה שְׂמֹאל שֶׁנִּקְרָא יָד. לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךְ, זֶה הוּא יָמִין, כְּשׁ''א (שמות ט''ו) יְמִינְךְ ה' נֶאְדָּרִי בַכֹּחַ. וְכֵיוָן שֶׁאָדָם נִזְהָר שֶׁכָּל מַעֲשָׂיו יִהְיוּ לְצַד יָמִין וְיִכְלוֹל שְׂמָאלָא בִּימִין, אָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹרֶה בְּתוֹכוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְיֶאֱסוֹף אוֹתוֹ אֵלָיו לָעוֹלָם הַבָּא הַהוּא. וְאַל יֹאמַר אָדָם, בְּשָׁעָה שֶׁאָבֹא אֶל הָעוֹלָם הַהוּא, אָז אֲבַקֵּשׁ מִן הַמֶּלֶךְ רַחֲמִים, וְאָשׁוּב לְפָנָיו, אֶלָּא עַל זֶה אוֹמֵר, כִּי אֵין מַעֲשֵׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה, אַחַר שֶׁיִּסְתַּלֵּק הָאָדָם מִן הָעוֹלָם הַזֶּה. אֶלָּא אִם אָדָם רוֹצֶה, שֶׁהַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ יָאִיר לוֹ לָעוֹלָם הַהוּא, וְיִתֵּן לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, יַעֲסוֹק בָּעוֹלָם הַזֶּה לִכְלוֹל מַעֲשָׂיו בַּיָּמִין, וְכָל מַעֲשָׂיו יִהְיוּ לְשֵׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי אַחַר כָּךְ כְּשֶׁיִּסְתַּלֵּק מֵהָעוֹלָם הַזֶּה, לָדוּן בְּדִין קָשֶׁה, בְּדִין שֶׁל הַגֵּיהִנֹּם, אֵין שָׁם עֵצָה וְחָכְמָה וּתְבוּנָה לְהִנָּצֵל מִן הַדִּין. פֵּרוּשׁ אַחֵר. כִּי אֵין מַעֲשֵׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל. כִּי בַּגֵּיהִנֹּם יֵשׁ מָדוֹרִים עַל מָדוֹרִים, הַמָּדוֹר הַתַּחְתּוֹן הוּא שְׁאוֹל. הַמָּדוֹר הַיּוֹתֵר תַּחְתּוֹן מִמֶּנּוּ, הוּא אֲבַדוֹן, וְזֶה סָמוּךְ לָזֶה. מִי שֶׁיּוֹרֵד לִשְׁאוֹל, יָדוּנוּ אוֹתוֹ, וּמִשָּׁם מְצַפְצֵף וְעוֹלֶה. זֶ''שׁ (שמואל א' ב') מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל. וּמִי שֶׁיּוֹרֵד לַאֲבַדוֹן, אֵינוֹ עוֹלֶה מִשָּׁם לְעוֹלָם. מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַעֲשֵׂה טוֹב אוֹ שֶׁהוּא מִבַּעֲלֵי הַחֶשְׁבּוֹן, הִנֵּה הֶעֱמִידוּהוּ שֶׁבְּכָל לַיְלָה וָלַיְלָה, טֶרֶם שֶׁיִּשְׁכָּב, וְעוֹד אֵינוֹ יָשֵׁן, צָרִיךְ הָאָדָם לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן בְּמַעֲשָׂיו שֶׁעָשָׂה כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם, וְיָשׁוּב מֵהֶם וִיבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים. מַהוּ הַטַּעַם שֶׁצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. מִשּׁוּם שֶׁבַּשָּׁעָה הַהִיא, אִילָן הַמָּוֶת שׁוֹרֶה בָּעוֹלָם, וְכָל בְּנֵי הָעוֹלָם טוֹעֲמִים טַעַם הַמָּוֶת. עַל כֵּן צָרִיךְ הָאָדָם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן בְּמַעֲשָׂיו, וְיִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶם, מִשּׁוּם שֶׁהִיא שְׁעַת הַמָּוֶת, וְאֵלּוּ נִקְרָאִים בַּעֲלֵי חֶשְׁבּוֹן. וְכֵן מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בְּדַעַת וּבְחָכְמָה לָדַעַת אֶת רִבּוֹנוֹ, לְאַחַר פְּטִירָתוֹ, כְּשֶׁיַּעֲבִירוּ אוֹתוֹ לִרְאוֹת וּלְהִסְתַּכֵּל בְּאֵלּוּ הָרְשָׁעִים הַנִּדּוֹנִים בַּגֵּיהִנֹּם וּבְמַדְרֵגַת שְׁאוֹל, וְכֻלָּם צוֹוְחִים מֵאֵלּוּ הַמַּדְרֵגוֹת, הוּא לֹא יִשָּׁאֵר שָׁם, וְאַל יִמָּצֵא בֵּינֵיהֶם. וְעַל זֶה כָּתוּב אֵין מַעֲשֵׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת בִּשְׁאוֹל, אֵין מַעֲשֶׂה, הַיְנוּ מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַעֲשֵׂה טוֹב, וְחֶשְׁבּוֹן, הַיְנוּ מִי שֶׁהוּא מִבַּעֲלֵי הַחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת, הַיְנוּ מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בְּדַעַת וְכוּ' כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, שֶׁכָּל אֵלּוּ אֵינָם בִּשְׁאוֹל. וְלֹא יִמָּצֵא אֶלָּא לְמַעְלָה לְמַעְלָה, בַּמָּקוֹם שֶׁכַּמָּה אוֹרוֹת נֵרוֹת וְכַמָּה חֲמוּדוֹת שׁוֹרִים בּוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא לְהִשְׁתַּעְשֵׁעַ עִם שְׁאָר הַצַדִּיקִים בְּגַן עֵדֶן. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל הַצַדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, עֲלֵיהֶם כָּתוּב (תהלים ק''מ) אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךְ יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךְ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק ט'

א. שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁטָּעָה וְנִבְהָל וְלֹא יָדַע מֵהֵיכָן יַתְחִיל וְשָׁהָה שָׁעָה יַעֲמוֹד אַחֵר תַּחְתָּיו וְאִם טָעָה בְּבִרְכַת הָאֶפִּיקוֹרוֹסִין אֵין מַמְתִּינִין לוֹ אֶלָּא מִיַּד יַעֲמוֹד אַחַר תַּחְתָּיו שֶׁמָּא אֶפִּיקוֹרוֹסוּת נִזְרְקָה בּוֹ. וְהוּא שֶׁלֹּא הִתְחִיל בָּהּ אֲבָל אִם הִתְחִיל בָּהּ מַמְתִּינִין לוֹ שָׁעָה. וְלֹא יְהֵא הַשֵּׁנִי סַרְבָן בְּאוֹתָה שָׁעָה: ב. וּמֵהֵיכָן הוּא מַתְחִיל מִתְּחִילַת בְּרָכָה שֶׁטָּעָה בָּהּ רִאשׁוֹן אִם טָעָה בְּאַחַת מִן הָאֶמְצָעִיּוֹת. אֲבָל אִם טָעָה בְּאַחַת מִן הַשָּׁלשׁ רִאשׁוֹנוֹת מַתְחִיל הַשֵּׁנִי מִן הָרִאשׁוֹנָה וְאִם טָעָה בְּאַחַת מִן הָאַחֲרוֹנוֹת יַתְחִיל הַשֵּׁנִי מִן הָעֲבוֹדָה:

מוסר

מספר חסידים סי' פ''ט צ' צ''א

פְּרִישׁוּת מִן הָעוֹלָם פְּנַאי לַלֵּב וּמְנוּחָה לַגּוּף וְאַהֲבַת עוֹלָם טִרְדַת הַלֵּב וִיגִיעַת הַגוּף. אִם יְשַׁבְּחוּךָ בְּנֵי אָדָם בַּמֶּה שֶׁאֵין בָּךְ דְּאַג אַל תְּהִי לָהוּט אַחַר הַדְּבָרִים וְאַחַר חִדּוּשִׁים כִּי אֵלֶּה מְסִירִים לֵב הָאָדָם מִן הַתּוֹרָה. שׁוּבוּ פְתָאִים כִּי הַתְּשׁוּבָה מְקוּבֶּלֶת וְהֵטִיבוּ מַעֲלְלֵיכֶם בְּעֹד הַיְכוֹלֶת עַל נַפְשׁוֹתֵינוּ טֶרֶם יָבֹא בְּדִין עָלֵינוּ. כִּי הוּא ה' שׁוֹפְטֵינוּ אֲשֶׁר עֵינָיו פְּקוּחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו: זָכִין לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו מַעֲשֵׂה בְּאִישׁ אֶחָד שֶׁהָיָה תָּמִיד מְעַיֵּין בְּטַלִיתוֹת שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת לִרְאוֹת אִם נִקְרְעוּ אוֹ נִתְקַלְקְלוּ חוּטֵי הַצִיצִית וְהָיָה מְצַיְיצָם כְּהִלְכָתָן וְהָיָה מוֹדִיעַ לְבַעַל הַטַּלִית: יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד בְּאֵיזֶה עִנְיָן כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ לְכַבֵּד אָב וָאֵם יָקוּם מִפְּנֵיהֶם וִיכַבְּדֵם וּלְאַחַר קוּמוֹ יַחֲזוֹר וְיֵשֵׁב אֲפִלּוּ הָיָה בְּדַעְתּוֹ לָלֶכֶת שֶׁאִם יֵלֵךְ לוֹ אָז לֹא יֵרָאֶה שֶׁקָּם לִכְבוֹדָם:

קורח יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כב) וַיִּפְּל֤וּ עַל-פְּנֵיהֶם֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֕ל אֱלֹהֵ֥י הָֽרוּחֹ֖ת לְכָל-בָּשָׂ֑ר הָאִ֤ישׁ אֶחָד֙ יֶֽחֱטָ֔א וְעַ֥ל כָּל-הָֽעֵדָ֖ה תִּקְצֹֽף: (ס) וּנְפָלוּ עַל אַפֵּיהוֹן וַאֲמָרוּ אֵל אֱלָהָא רוּחַיָא לְכָל בִּשְׂרָא גַבְרָא חָד יֵיחוֹב וְעַל כָּל כְּנִשְׁתָּא יְהֵי רוּגְזָא:

רש''י אל אלהי הרוחת. יודע מחשבות. אין מדתך כמדת בשר ודם, מלך בשר ודם שסרחה עליו מקצת מדינה אינו יודע מי החוטא, לפיכך כשהוא כועס נפרע מכלם, אבל אתה לפניך גלויות כל המחשבות ויודע אתה מי החוטא: האיש אחד. הוא החוטא ואתה על כל העדה תקצוף. אמר הקדוש ברוך הוא יפה אמרת, אני יודע ומודיע מי חטא ומי לא חטא:

(כג) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (כד) דַּבֵּ֥ר אֶל-הָֽעֵדָ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵֽעָלוּ֙ מִסָּבִ֔יב לְמִשְׁכַּן-קֹ֖רַח דָּתָ֥ן וַֽאֲבִירָֽם: מַלֵל עִם כְּנִשְׁתָּא לְמֵימָר אִסְתַּלָקוּ מִסְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁכְּנָא דְקֹרַח דָתָן וַאֲבִירָם:

רש''י העלו וגו' . כתרגומו הסתלקו מסביבות משכן קרח:

(כה) וַיָּ֣קָם מֹשֶׁ֔ה וַיֵּ֖לֶךְ אֶל-דָּתָ֣ן וַֽאֲבִירָ֑ם וַיֵּֽלְכ֥וּ אַֽחֲרָ֖יו זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וְקָם משֶׁה וַאֲזַל לְוַת דָתָן וַאֲבִירָם וַאֲזָלוּ בַּתְרוֹהִי סָבֵי יִשְׂרָאֵל:

רש''י ויקם משה. כסבור שישאו לו פנים ולא עשו:

(כו) וַיְדַבֵּ֨ר אֶל-הָֽעֵדָ֜ה לֵאמֹ֗ר סוּרוּ נָ֡א מֵעַל֩ אָֽהֳלֵ֨י הָֽאֲנָשִׁ֤ים הָֽרְשָׁעִים֙ הָאֵ֔לֶּה וְאַֽל-תִּגְּע֖וּ בְּכָל-אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֑ם פֶּן-תִּסָּפ֖וּ בְּכָל-חַטֹּאתָֽם: וּמַלֵיל עִם כְּנִשְׁתָּא לְמֵימָר זוּרוּ כְעַן מֵעִלַוֵי מַשְׁכְּנֵי גֻבְרַיָא חַיָיבַיָא הָאִלֵין וְלָא תְקָרְבוּן בְּכָל דִי לְהוֹן דִלְמָא תִלְקוּן בְּכָל חוֹבֵיהוֹן:

נביאים - שמואל א - פרק יב

(כ) וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֤ל אֶל-הָעָם֙ אַל-תִּירָ֔אוּ אַתֶּ֣ם עֲשִׂיתֶ֔ם אֵ֥ת כָּל-הָרָעָ֖ה הַזֹּ֑את אַ֗ךְ אַל-תָּס֙וּרוּ֙ מֵאַחֲרֵ֣י יְהוָ֔ה וַעֲבַדְתֶּ֥ם אֶת-יְהוָ֖ה בְּכָל-לְבַבְכֶֽם: וַאֲמַר שְׁמוּאֵל לְעַמָּא לָא תִדֲחַלוּן אַתּוּן גְּרַמְתּוּן יַת כָּל בִּישָׁתָא הָדָא בְּרַם לָא תִסְטוּן מִבָּתַר פּוּלְחָנָא דַיְיָ וְתִפְלְחוּן קֳדָם יְיָ בְּכָל לִבְּכוֹן : (כא) וְלֹ֖א תָּס֑וּרוּ כִּ֣י | אַחֲרֵ֣י הַתֹּ֗הוּ אֲשֶׁ֧ר לֹֽא-יוֹעִ֛ילוּ וְלֹ֥א יַצִּ֖ילוּ כִּי-תֹ֥הוּ הֵֽמָּה: וְלָא תִסְטוּן מִבָּתַר פּוּלְחָנֵיהּ וְלָא תִפְלְחוּן לְטַעֲוָתָא דְּאִינּוּן לְמָא וְלֵית בְּהוֹן הֲנָאָה וְלָא מְשֵׁיזְבִין אֲרֵי לְמָא אִינּוּן : (כב) כִּ֠י לֹֽא-יִטֹּ֤שׁ יְהוָה֙ אֶת-עַמּ֔וֹ בַּעֲב֖וּר שְׁמ֣וֹ הַגָּד֑וֹל כִּ֚י הוֹאִ֣יל יְהוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת אֶתְכֶ֛ם ל֖וֹ לְעָֽם: אֲרֵי לָא יְרָחֵיק יְיָ יַת עַמֵיהּ בְּדִיל שְׁמֵיהּ רַבָּא אֲרֵי רַעֲוָא קֳדָם יְיָ לְמֶעְבַּד יַתְכוֹן קָדָמוֹהִי לְעָם :

רש''י בעבור שמו הגדול . אשר יצא שמו עליכם שהוא מושיעכם , ולמען לא יתמעט שם גדלו : הואיל ה' . נשבע , כמו ( לקמן יד כה ) : ויואל שאול את העם :

(כג) גַּ֣ם אָנֹכִ֗י חָלִ֤ילָה לִּי֙ מֵחֲטֹ֣א לַֽיהוָ֔ה מֵחֲדֹ֖ל לְהִתְפַּלֵּ֣ל בַּעַדְכֶ֑ם וְהוֹרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם בְּדֶ֥רֶךְ הַטּוֹבָ֖ה וְהַיְשָׁרָֽה: אַף אֲנָא חַס לִי מִלְמֶחֱטֵי קֳדָם יְיָ מִלְאִתְמְנָעָה לְצַלָּאָה עֲלֵיכוֹן וְאַלִיף יַתְכוֹן דְתַהֲכוּן בְּאוֹרַח תַּקְנָא וְכַשְׁרָא :

רש''י גם אנכי חלילה לי . מאחר שתעשו אתם את שלכם לשוב אל ה' , גם אנכי חלילה לי מחדול מהתפלל בעדכם :

(כד) אַ֣ךְ | יְר֣אוּ אֶת-יְהוָ֗ה וַעֲבַדְתֶּ֥ם אֹת֛וֹ בֶּאֱמֶ֖ת בְּכָל-לְבַבְכֶ֑ם כִּ֣י רְא֔וּ אֵ֥ת אֲשֶׁר-הִגְדִּ֖ל עִמָּכֶֽם: (פ) בְּרַם דְּחִילוּ מִן קֳדָם יְיָ וְתִפְלְחוּן קָדָמוֹהִי בִּקְשׁוֹט בְּכָל לִבְּכוֹן אֲרֵי חֲזוֹ יַת דְאַסְגֵי לְמֶעְבַּד עִמְכוֹן :

כתובים - תהילים - פרק קז

(יא) כִּֽי-הִמְר֥וּ אִמְרֵי-אֵ֑ל וַעֲצַ֖ת עֶלְי֣וֹן נָאָֽצוּ: אֲרוּם סָרִיבוּ עַל מֵימְרֵיהּ דֶאֱלָהָא וּמִלְכַּת עִלָאָה רָחִיקוּ :

רש''י כי המרו אמרי אל . אין פורענות באה על האדם אלא בעונו :

(יב) וַיַּכְנַ֣ע בֶּעָמָ֣ל לִבָּ֑ם כָּ֝שְׁל֗וּ וְאֵ֣ין עֹזֵֽר: וְתַבַּר בְּלֵעוּתָא לִבְּהוֹן אַתְקִילוּ וְלֵית דְסָעִיד : (יג) וַיִּזְעֲק֣וּ אֶל-יְ֭הוָה בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם מִ֝מְּצֻֽקוֹתֵיהֶ֗ם יוֹשִׁיעֵֽם: וְצַלוּ קֳדָם יְיָ בִּדְעַיֵק לְהוֹן מִמְעִיקָתְהוֹן פָּרְקִנוּן : (יד) יֽ֭וֹצִיאֵם מֵחֹ֣שֶׁךְ וְצַלְמָ֑וֶת וּמוֹסְר֖וֹתֵיהֶ֣ם יְנַתֵּֽק: אַפְקִנוּן מֵחֲשׁוֹכָא וְטוּלָא דְמוֹתָא וְשַׁלְשֶׁלְוָתְהוֹן יִתְרַע : (טו) יוֹד֣וּ לַיהוָ֣ה חַסְדּ֑וֹ וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו לִבְנֵ֥י אָדָֽם: יְהוֹדוּן קֳדָם יְיָ מְטוּל חַסְדֵיהּ וּמִשְׁתָּעָן פְּרִשְׁוָתָךְ לִבְנֵי נָשָׁא :

משנה חולין פרק יא

א. רֵאשִׁית הַגֵּז נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בְּחֻלִּין אֲבָל לֹא בְמֻקְדָּשִׁין. חֹמֶר בַּזְּרוֹעַ וּבַלְּחָיַיִם וּבַקֵּבָה מֵרֵאשִׁית הַגֵּז, שֶׁהַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה נוֹהֲגִים בַּבָּקָר וּבַצֹאן, בַּמְּרֻבֶּה וּבַמּוּעָט. וְרֵאשִׁית הַגֵּז, אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בָרְחֵלוֹת, וְאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָא בַמְרֻבֶּה:

ברטנורה (א) ראשית הגז. כל הגוזז צאנו ואפילו גוזזן מאה פעמים נותן מן הגיזה מתנה לכהן: נוהג בארץ ובחוצה לארץ. והאידנא נהוג עלמא כר' אלעאי דאמר ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ, דיליף נתינה נתינה מתרומה, מה תרומה אינה נוהגת אלא בארץ, אף ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ. ורבותי הורו במתנות נמי דאין נוהגות אלא בארץ, דראשית הגז והמתנות שוין הן ולא הודו להן שאר חכמי הדור: במוקדשים. אפילו קדשי בדק הבית. משום דכתיב גז צאנך, ולא של הקדש: נוהגים בבקר ובצאן. דכתיב (דברים יח) אם שור אם שה: ובמועט. אפילו לא שחט אלא אחת: אלא ברחלות. כתיב הכא (שם) גז צאנך, וכתיב התם (איוב לה) ומגז כבשי יתחמם, מה להלן כבשים, אף כאן כבשים:

ב. וְכַמָּה הוּא מְרֻבֶּה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁתֵּי רְחֵלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ז), יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי צֹאן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, חָמֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א. כה) חָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיוֹת. רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס אוֹמֵר, חָמֵשׁ רְחֵלוֹת גּוֹזְזוֹת מָנֶה (מָנֶה) וּפְרָס, חַיָּבוֹת בְּרֵאשִׁית הַגֵּז. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, חָמֵשׁ רְחֵלוֹת גּוֹזְזוֹת כָּל שֶׁהֵן. וְכַמָּה נוֹתְנִין לוֹ, מִשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשֶׂר סְלָעִים בַּגָּלִיל, מְלֻבָּן וְלֹא צוֹאִי, כְּדֵי לַעֲשׁוֹת מִמֶּנּוּ בֶּגֶד קָטָן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח), תִּתֶּן לוֹ, שֶׁיְּהֵא בוֹ כְּדֵי מַתָּנָה. לֹא הִסְפִּיק לִתְּנוֹ לוֹ עַד שֶׁצְבָעוֹ, פָּטוּר. לִבְּנוֹ וְלֹא צְבָעוֹ, חַיָּב. הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל נָכְרִי, פָּטוּר מֵרֵאשִׁית הַגֵּז. הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אִם שִׁיֵּר (הַמּוֹכֵר), הַמּוֹכֵר חַיָּב. לֹא שִׁיֵּר הַלּוֹקֵחַ חַיָּב. הָיוּ לוֹ שְׁנֵי מִינִין, שְׁחוּפוֹת וּלְבָנוֹת, מָכַר לוֹ שְׁחוּפוֹת אֲבָל לֹא לְבָנוֹת, זְכָרִים אֲבָל לֹא נְקֵבוֹת, זֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ וְזֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ:

ברטנורה (ב) ושתי צאן. אלמא תרתי מקרי צאן: שנאמר חמש צאן עשויות. שמעשות את בעליהן ואומרות לו קום עשה מצוה חדשה שלא היתה מצוה עליו בפחות מכן, והיינו על כרחך ראשית הגז דכתיב ביה צאן דמשמע מרובה דאילו בכור כתיב בכור שור, דמשמע אפילו חד, וכן מתנות [כתיב] אם שור אם שה: מנה מנה ופרס. כל אחד מנה וחצי. ובציר מהכי לא חשיב גז, שזו פחות שבגיזות: בכל שהן. לאו דוקא, דבפחות מששים סלעים לא מיחייב בראשית הגז. אלא משום דר' דוסא יהיב שיעורא רבה קרי תנא לשיעורא זוטא דרבנן כל שהן. והסלע משקלו עשרים וארבע מעים, ומשקל כל מעה ששה עשר גרעיני שעורה: כמה הוא נותן לו. הבא לחלק ראשית הגז שבידו, לא יפחות לכל כהן ממשקל חמש סלעים צמר: מלובן. ולא שיהיה חייב הישראל ללבנו, אלא שיתן לו שיעור מן הצמר הצואי דהיינו שאינו מלובן עד שכשילבננו הכהן יעמוד על משקל חמש סלעים צמר מלובן: כדי שיוכל לעשות ממנו בגד קטן. הראוי לשירות. ומאי ניהו, אבנט. מדסמך קרא אחר ראשית הגז מיד, כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך לעמוד לשרת, שמעינן מינה דהכי קאמר, תן לו מראשית גז צאנך כדי שיוכל לעשות בגד לעמוד לשרת, והקטן שבבגדים הראוי לשירות הוא אבנט והוא נעשה מחמש סלעים צמר מלובן. וראשית הגז אין לו שיעור מן התורה. ומדברי סופרים שלא יפחות מאחד מששים. ואין חייב בראשית הגז עד שיגזוז חמש צאן, ותהיה גיזת כל אחת מחמשתן אין פחות משתים עשרה סלע, שאם היתה גיזת אחת מהן פחות משתים עשרה סלע אע''פ שחמשתן גוזזות יותר מששים סלעים הרי זה פטור: עד שצבעו. בעליו קודם שנתנו: פטור. מלתנו עוד, דקנייה בשינוי והוי ליה כמזיק מתנות כהונה או שאכלן, דפטור: ולא צבעו. אין זה שינוי ואכתי בעיניה הוא: הלוקח גז צאנו של נכרי. כשהוא מחובר לצאן פטור, דגז צאנך כתיב, והאי צאן לאו דידיה הוא, ואצאן קפיד רחמנא ולאו אגיזה דידיה: אם שייר המוכר חייב. דאמר ליה לוקח, מתנה דכהן גבך היא: ואם לאו הלוקח חייב. דאמר ליה מוכר, מתנה דכהן לא זבני לך: שחופות. לא שחורות ולא לבנות: זה נותן לעצמו. הלוקח נותן לעצמו על מה שלקח, והמוכר נותן לעצמו על מה ששייר אצלו. דגיזת הלבנות טובה משל שחופות וכן זכרים ונקבות גיזת הזכרים קשה והאי דנקבות רכיך:

גמרא חולין דף קל''ח ע''א

וְכַמָּה נוֹתֵן לוֹ וְכוּ' תָּנָא לֹא שֶׁיְּלַבְּנֶנּוּ וְיִתְּנֶנּוּ לוֹ אֶלָּא שֶׁיְּלַבְּנֶנּוּ כֹּהֵן וְיַעֲמוֹד עַל חָמֵשׁ סְלָעִים כְּדֵי לַעֲשׂוֹת בֶּגֶד קָטָן. מְנָהָנֵי מִילֵי אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר קְרָא (דברים י''ח) לַעֲמוֹד לְשָׁרֵת דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לְשִׁירוּת מָאי נִיהוּ אַבְנֵט אֵימָא מְעִיל תָּפַשְׂתָּ מְרוּבֶה לֹא תָּפַשְׂתָּ תָּפַשְׂתָּ מוּעָט תָּפַשְׂתָּ. וְאֵימָא כִּיפָה שֶׁל צֶמֶר דְתַנְיָא כִּיפָה שֶׁל צֶמֶר הָיְתָה מוּנַחַת בְּרֹאשׁ כֹּהֵן גָּדוֹל וְעָלֶיהָ צִיץ נָתוּן לְקַיֵּים מַה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ''ח) וְשַׂמְתָּ אוֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת אָמַר קְרָא הוּא וּבָנָיו דָּבָר הַשָּׁוֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו אַבְנֵט נָמֵי לֹא שָׁוֶה הָנִיחָא לְמָאן דְּאָמַר אַבְנֵטוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל לֹא זֶהוּ אַבְנֵטוֹ שֶׁל כֹּהֵן הֶדְיוֹט שַׁפִּיר אֶלָּא לְמָאן דְּאָמַר זֶהוּ אַבְנֵטוֹ שֶׁל כֹּהֵן הֶדְיוֹט מָאי אִיכָא לְמֵימָר שֵׁם אַבְנֵט בָּעוֹלָם. לֹא הִסְפִּיק לִיתְּנוֹ וְכוּ' אִיתְמָר גָּזַז וּמָכַר רִאשׁוֹנָה רַב חַסְדָּא אָמַר חַיָּיב. רִבִּי נָתָן בַּר הוֹשַׁעְיָא אָמַר פָּטוּר. רַב חַסְדָּא אָמַר חַיָּיב דְּהָא גָּזַז. רִבִּי נָתַן בַּר הוֹשַׁעְיָא אָמַר פָּטוּר בְּעִידָנָא דְקָא מָלֵא שִׁיעוּרָא בְּעֵינָן צֹאנְךָ וְלִיכָּא. תְּנַן הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל נָכְרִי פָּטוּר מֵרֵאשִׁית הַגֵז הָא צֹאנוֹ לִגְזוֹז חַיָּיב אֲמָאי כָּל חַד וְחַד בָּתַר גִּיזָה נַפְקָא לָהּ מֵרְשׁוּתֵיהּ. תִּרְגְּמָא רַב חַסְדָּא אֲלִיבָּא דְרַב נָתָן בַּר הוֹשַׁעְיָא כְּגוֹן שֶׁהִקְנָן לוֹ כָּל שְׁלשִים יוֹם:

רש''י תנא. הא דקתני מתניתין חמש סלעים מלובן לא שיהא מוטל על ישראל ללבנו אלא אשיעורא קפיד דליתב ליה בהכרע כשיתלבן שיהא בו חמש סלעים ונפטרות כל גיזות: אמר קרא לעמוד לשרת. בתר ראשית הגז כתיב כי בו בחר ה' מכל שבטיך לעמוד לשרת: מאי ניהו אבנט. שהוא קטן שבבגדי כהונה וקים להו לרבנן שיכול לעשות מחמש סלעים צמר שהרי אין כולו צמר אלא כלאים הוא: תפשת מרובה לא תפשת. ברייתא בת''כ גבי זבה ימים שנים רבים שלשה או אינו אלא רבים עשרה אמרת כל שמשמעו מרובה ומשמעו מועט תפשת מרובה לא תפשת תפשת מועט תפשת וכו' (ועיין ברש''י): ואימא כיפה של צמר. שהיא מועטת מאבנט ואף היא בכלל שירות כדכתיב על פתיל תכלת ותכלת עמרא הוא: כיפה. כובע קטן פלעזר''י: ושמת אותו. בציץ כתיב: אמר קרא. גבו שירות דראשית הגז: הוא ובניו. וציץ אינו בכהן הדיוט:

זוהר קרח דף קע''ח ע''א

וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבוֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְגוֹמֵר. רִבִּי אַבָּא פָּתַח (ישעיה מ) הַיּוֹשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ וְגוֹמֵר. תָּא חֲזֵי כַד בָּעָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְמִבְרֵי עַלְמָא סָלִיק בִּרְעוּתָא קָמֵיה וּבָרָא לֵיהּ בְאוֹרַיְיתָא (כַד סָלִיק בִרְעוּתָא קָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְמִבְרֵי עַלְמָא אִסְתְּכַל בְאוֹרַיְיתָא וּבָרָא לֵיהּ) וּבָהּ אִשְׁתֶּכְלַל הָדָא הוּא דִכְתִּיב (משלי ח') בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם שָׁם אֲנִי. וּכְתִּיב (שם) וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן. וְהָא אוּקְמוּהָ אַל תִּקְרֵי אָמוֹן אֶלָּא אוּמָן. כַּד אָתָא לְמִבְרֵי אָדָם וְהָא אִתְמַר אָמְרָה תוֹרָה וְכִי לְמַגָּנָא אִתְקְרִיאַת אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד. בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְנָפַק אָדָם לְעַלְמָא הֲוָה זִיו פַּרְצוּפָא דִילֵיהּ מֵעֵילָא וּמִתַּתָּא וַהֲווֹ דַחֲלִין מִנֵּיהּ כָּל בִּרְיָין וְאוּקְמוּהָ תָּא חֲזֵי לָא אִתְקְיָים עַלְמָא וְלָא אִשְׁתְּלִים עַד הַהִיא שַׁעְתָּא דְנָפַק אָדָם בִּשְׁלִימוּ דְכֹלָא וְאִתְקַדָּשׁ יוֹמָא וְאִתְתַּקַן כֻּרְסְיָיא קַדִּישָׁא לְמַלְכָּא כְדֵין אִשְׁתְּלִימוּ עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי וְאִשְׁתְּכָחוּ חֶדְוָון בְּכֻלְּהוּ עַלְמִין בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְבָעָא יוֹמָא לְאִתְקַדְּשָׁא הֲווֹ נַפְקֵי רוּחֵיהוֹן דְשֵׁדִין לְאִתְבְּרֵי גוּפָא דִלְּהוֹן וְאִתְקַדָּשׁ יוֹמָא וְלָא אִתְבְּרִיאוּ אִשְׁתְּאַר עַלְמָא כְּמָה דְאִתְפְּגִים מֵעֲבִידְתָא וְאִסְתְּחַר (וְאִתְחֲסָר) כֵּיוָן דְּאִתְקַדָּשׁ (עַלְמִין) יִשְׂרָאֵל וְאִשְׁתְּלִימוּ בְדַרְגֵּיהוֹן וְאִשְׁתְּכָחוּ לֵיוָאֵי בִסְטַר שְׂמָאלָא כַד (כְּדֵין) אִשְׁתְּלִים הַהוּא פְגִימָא דְעַלְמָא דְמִסְטַר שְׂמָאלָא וְעַל דָּא בָּעָאן לְאִתְדַּכְּאָה לֵיוָאֵי וּכְדֵין כֹּלָא אִתְכְּלִיל בִּימִינָא וְעָלְמָא לָא אִתְפְּגִים וּבְגִין כַּךְ כְּתִיב וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא. הוּא אַשְׁלִים לִסְטַר שְׂמָאלָא הוּא אַשְׁלִים לִפְגִּימוּ דְעַלְמָא וַאֲפִילוּ הַהוּא סִטְרָא דְצָפוֹן דְּאִשְׁתְּאַר חָסֵר בְּעַלְמָא כַד בָּרָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא עַלְמָא. לֵיוָאָה בַאֲרוֹנָא אַשְׁלִים לְכֹלָא מָאי בָאֲרוֹנָא בְהַהוּא מָטוּלָא דַהֲווֹ נַטְלֵי בְמַשְׁכְּנָא אִשְׁתְּלִים כָּל הַהוּא פְגִימוּ עַל יְדֵיהּ הוּא לְעֵילָא לִשְׂמָאלָא הוּא אִתְכְּלִיל בִּימִינָא תוּ הוּא דָא עַתִּיקָא (ס''א תָא חֲזֵי ול''ג מִן תוּ) אִלְמָלֵא דִינָא לָא אִשְׁתְּכַח בְּעַלְמָא לָא הֲווֹ יַדְעֵי בְּנֵי נָשָׁא מְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה וְלָא יִשְׁתַּדְּלוּן בְנֵי נָשָׁא בְאוֹרַיְיתָא וְלָא יִתְקַיְימוּ פִקּוּדֵי אוֹרַיְתָא פוּלְחָנָא שְׁלֵימוּתָא דְיִשְׁתְּכַח בְּעַלְמָא לְגַבֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא מָאן עֲבִיד לָהּ הֲוֵי אוֹמֵר דָא לֵיוָאָה. וְתוּ וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא כְמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים ד) כִּי יְיָ הוּא אֱלֹהִים הוּא אַשְׁלִים שְׁלֵימוּתָא לְמֶהֱוֵי כֹלָא חַד הוּא פְשִׁיטָא לְקִבְלָא לִכְנֵסֶת יִשְׂרָאֵל כְמָה דְאַתְּ אָמֵר (שיר ב) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי בְגִין לְחַבְרָא זִווּגָא כַחֲדָא מָאן אַתְעַר רְחִימוּתָא הֲוֵי אוֹמֵר הוּא תּוּ הוּא כְמָה דְּאַתְּ אָמֵר (ס''א תּוּ הוּא דָא עֲתִיקָא כְמָה דְּאַתְּ אָמֵר כִּי יְיָ הוּא אֱלֹהִים) (תהלים ק) הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנַחְנוּ עַמּוֹ בְגִין כַּךְ הוּא לְתַתָּא הוּא לְעֵילָא הוּא אִתְגַּלְיָיא הוּא סָתִים הוּא אֱלֹהִים. רִבִּי יִצְחָק אָמַר זַמִּין קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְאַנְהָרָא לְסִיהֲרָא כִנְהוֹרָא דְשִׁמְשָׁא וּנְהוֹרָא דְשִׁמְשָׁא יְהֵא עַל חָד שֶׁבַע זִמְנִין הָדָא הוּא דִכְתִּיב (ישעיה ל') וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְאוֹר הַחַמָּה וְגוֹמֵר וּכְתִּיב (שם ס') לֹא יָבֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף. וּכְתִּיב (שם) לֹא יִהְיֶה לָךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ וְגוֹמֵר:

תרגום הזוהר וְעַבַד הַלֵּוִי הוּא וְגוֹ': רַבִּי אַבָּא פָּתַח. (ישעיה מ') הַיּוֹשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרוֹא אֶת הָעוֹלָם, עָלָה בְּרָצוֹן לְפָנָיו, וּבָרָא אוֹתוֹ בַּתּוֹרָה. וּבָהּ נִשְׁתָּכְלֵל. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח') בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם שָׁם אֲנִי, וְכָתוּב (שם) וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן. וַהֲרֵי הֶעֱמִידוּהוּ, אַל תִּקְרֵי אָמוֹן אֶלָא אוֹמֵן, שֶׁהָיְתָה אֶצְלוֹ אוּמָן שֶׁל הָעוֹלָם. כְּשֶׁבָּא לִבְרוֹא הָאָדָם, וְלָמַדְנוּ, אָמְרָה הַתּוֹרָה, וְכִי בְּחִנָּם נִקְרֵאתָ אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד, וְאִם לֹא יִהְיֶה אָדָם שֶׁיֶּחֱטָא, לְמִי תַּאֲרִיךְ אַפֶּךְ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁיָּצָא הָאָדָם לָעוֹלָם, הָיָה זִיו הַפָּנִים שֶׁלּוֹ מִמַּעְלָה וּמִמַטָּה, וְהָיוּ יְרֵאִים מִפָּנָיו כָּל הַבְּרִיּוֹת. וְהֶעֱמִידוּהוּ. בֹּא וּרְאֵה, לֹא נִתְקַיֵּם הָעוֹלָם וְלֹא נִשְׁלָם עַד אוֹתָהּ הַשָּׁעָה שֶׁיָּצָא הָאָדָם בִּשְׁלֵמוּת הַכֹּל וְנִתְקַדֵּשׁ הַיּוֹם, וְנִתְתַּקַּן כִּסֵּא קָדוֹשׁ לַמֶּלֶךְ, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת. אָז נִשְׁלְמוּ הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים, וְנִמְצְאָה שִׂמְחָה בְּכָל הָעוֹלָמוֹת. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁרוֹצֶה לְהִתְקַדֵּשׁ הַיּוֹם, הָיוּ יוֹצְאִים רוּחוֹת וְשֵׁדִים לִבְרוֹא לָהֶם גּוּף, וְנִתְקַדֵּשׁ הַיּוֹם וְלֹא נִבְרְאוּ. וְנִשְׁאָר הָעוֹלָם כְּמוֹ נִפְגָם מִמְּלַאכְתּוֹ וְנֶחְסָר מֵחֲמָת מְצִיאוּת הָרוּחוֹת וְהַשֵּׁדִים. כֵּיוָן שֶׁנִּתְקַדְּשׁוּ יִשְׂרָאֵל וְנִשְׁלְמוּ בְּמַדְרֵגָתָן, וְנִמְצְאוּ הַלְּוִיִּים בְּצַד שְׂמֹאל, אָז נִשְׁלָם הַפְּגָם הַהוּא שֶׁל הָעוֹלָם, שֶׁנַּעֲשֶׂה בְּצַד שְׂמֹאל, מֵחֲמַת מְצִיאוּת הָרוּחוֹת וְהַשֵּׁדִים, כִּי עַל יְדֵי הַלְּוִיִּים נִכְלָל הַשְּׂמֹאל בַּיָּמִין וְעַל יְדֵי זֶה נִתְתַּקֵּן הַשְּׂמֹאל. וְעַל כֵּן צְרִיכִים הַלְּוִיִּים לְהִטָּהֵר וְאָז נִכְלָל הַכֹּל בַּיָּמִין, וְהָעוֹלָם אֵינוֹ נִפְגָם, וּמִשּׁוּם זֶה כָּתוּב, וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא, הוּא הִשְׁלִים אֶת צַד הַשְּׂמֹאל, הוּא הִשְׁלִים פְּגָם הָעוֹלָם. וַאֲפִלּוּ אוֹתוֹ צַד צָפוֹן שֶׁהָיָה חָסֵר בָּעוֹלָם כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, הִשְׁלִימוּ גַּם כֵּן הַלְּוִיִּים, כִּי הַלְּוִיִּים בָּאָרוֹן הִשְׁלִימוּ הַכֹּל. מַהוּ בָּאָרוֹן. הַיְנוּ בְּאוֹתוֹ הַמַּשָּׂא שֶׁהָיוּ נוֹשְׂאִים בַּמִּשְׁכָּן, בְּעֵת נְסִיעַת הַמִּשְׁכָּן, נִשְׁלָם עַל יְדֵיהֶם כָּל הַפְּגָם הַהוּא. וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא, הוּא יוֹרֶה לְמַעְלָה בַּשְּׂמֹאל, הַיְנוּ שֶׁמְּתַקֵּן הַשְּׂמֹאל לְמַעְלָה. הוּא יוֹרֶה שֶׁנִּכְלָל בַּיָּמִין. עוֹד הוּא זֶה עַתִּיקָא, שֶׁהוּא כֶּתֶר. שֶׁעֲבוֹדָתוֹ וְתִקּוּנוֹ מַגִּיעַ עַד הַכֶּתֶר, כִּי הוּא יוֹרֶה עַל נִסְתָּר. אִם לֹא הָיָה נִמְצָא דִּין בָּעוֹלָם, שׁה''ס הַתִּקּוּן שֶׁל הַלְּוִיִּים, לֹא הָיוּ בְּנֵי הָאָדָם עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, וְלֹא נִתְקַיְּמוּ מִצְווֹת הַתּוֹרָה, וַעֲבוֹדָה שְׁלֵמָה הַנִּמְצֵאת בָּעוֹלָם לַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, מִי עוֹשֶׂה אוֹתָהּ, הֱוֵי אוֹמֵר, הַלְּוִיִּים. עוֹד וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא, הוּא כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר (דברים ד') כִּי הַוָּיָה הוּא הָאֱלֹקִים. הַיְנוּ שֶׁעַל יָדוֹ נַעֲשֶׂה הַיִּחוּד הַזֶּה. הוּא, מַשְׁלִים הַשְּׁלֵמוּת שֶׁיִּהְיֶה הַכֹּל אֶחָד. הַיְנוּ שֶׁיִּתְיַחֲדוּ כָּל הַמַּדְרֵגוֹת לִהְיוֹת אֶחָד, הוּא, יִרְוֶה הִתְפַּשְּׁטוּת הַשְּׂמֹאל לְקַבֵּל אֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ב') שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי, כְּדֵי לְחַבֵּר אַחַר כָּךְ הַזִּוּוּג יַחַד, בְּסוֹד וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי. מִי עוֹרֵר אֶת הָאַהֲבָה שֶׁל שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי, שׁה''ס אַהֲבַת דּוֹדִים, הֱוֵי אוֹמֵר הוּא, דְּהַיְנוּ הַלֵּוִי. עוֹד הוּא, הוּא כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ק') הוּא עָשָׂנוּ וְלֹא אֲנַחְנוּ עַמּוֹ, שֶׁסּוֹבֵב עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מִשּׁוּם זֶה, הוּא יוֹרֶה לְמַטָּה, לְתִקּוּן הַפְּגָם שֶׁבָּעוֹלָם, הוּא לְמַעְלָה, לְתִקּוּן הַשְּׂמֹאל לְמַעְלָה. הוּא בַּגָּלוּי, לְגַלּוֹת הָאֱמוּנָה וְהָעֲבוֹדָה בָּעוֹלָם, הוּא סָתוּם, שֶׁיּוֹרֶה עַל עַתִּיקָא. הוא אֱלֹקִים, שֶׁיּוֹרֶה עַל הַיִּחוּד הַוָּיָה הוּא הָאֱלֹהִים, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָאִיר אֶת הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, וְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ יִהְיֶה עַל אַחַת שֶׁבַע פְּעָמִים, זֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ל') וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְגוֹ'. וְכָתוּב, לֹא יָבֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף. וְכָתוּב, לֹא יִהְיֶה לְךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ וְגוֹ'.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק י'

א. הָאוֹמֵר אֵינִי יוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּיבָה מִפְּנֵי שֶׁבְּגָדַי צְבוּעִים אַף בִּלְבָנִים לֹא יַעֲבוֹר בְּאוֹתָה תְּפִלָּה. אָמַר אֵינִי עוֹבֵר מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בְּרַגְלִי סַנְדָּל אַף יָחֵף לֹא יַעֲבוֹר: ב. מִי שֶׁנִּסְתַּפֵּק לוֹ אִם הִתְפַּלֵּל אִם לֹא הִתְפַּלֵּל אֵינוֹ חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל אֶלָּא אִם כֵּן הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה זוּ עַל דַּעַת שֶׁהִיא נְדָבָה שֶׁאִם רָצָה יָחִיד לְהִתְפַּלֵּל כָּל הַיּוֹם תְּפִלַּת נְדָבָה יִתְפַּלֵּל. מִי שֶׁהָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וְנִזְכַּר שֶׁכְּבַר הִתְפַּלֵּל פּוֹסֵק וַאֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע בְּרָכָה. וְאִם הָיְתָה תְּפִלַּת עַרְבִית אֵינוֹ פּוֹסֵק שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל אוֹתָה מִתְּחִילָה אֶלָּא עַל דַּעַת שֶׁאֵינָהּ חוֹבָהּ: ג. מִי שֶׁטָעָה וְהִתְפַּלֵּל שֶׁל חוֹל בְּשַׁבָּת לֹא יָצָא וְאִם נִזְכַּר וְהוּא בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה גוֹמֵר בְּרָכָה שֶׁהִתְחִיל בָּהּ וְחוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל שֶׁל שַׁבָּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעַרְבִית אוֹ בְּשַׁחֲרִית אוֹ בְמִנְחָה. אֲבָל בְּמוּסָף פּוֹסֵק וַאֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַבְּרָכָה. וְכֵן אִם הִשְׁלִים תְּפִלָּה שֶׁל חוֹל עַל דַּעַת שֶׁהוּא מוּסָף חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל מוּסָף אֶחָד שַׁבָּת ואֶחָד יוֹם טוֹב וְאֶחָד רֹאשׁ חֹדֶשׁ:

מוסר

מספרי חסידים סי' צ''ב צ''ג

סְיָיג לַחֲסִידוּת הַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ מִקְרָאוֹת וּפִגְעֵי בְנֵי אָדָם וְיֵדַע כִּי עַל חֲטָאֵיהֶם הָיָה לָהֶם כֵּן וּבְדָבָר אֲשֶׁר זָדוּ נִפְרַע לָהֶם מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה וּמִתּוֹךְ כַּךְ יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו פֶּן יִקְרֶה לוֹ אֲשֶׁר קָרָה לָהֶם: כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה לָזֶה וְאִלְמָלֵא הָעֲרְבוּת לֹא הָיָה אָדָם מוֹחֶה בְּיַד חֲבֵירוֹ עַל חֲטָאָיו וְלֹא הָיוּ נוֹתְנִים לֵב לַחְקוֹר עַל עוֹשֵׂי רִשְׁעָה לְבַעֲרָם. אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ סְיָיגוֹת וּגְדֵרוֹת שֶׁלֹּא יֶחֱטְאוּ. הֵן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלֹש עִם גֶּבֶר כֵּיוַן שֶׁשָׁמַר אָדָם עַצְמוֹ מִן הָעֲבֵירָה וְכָפָה יִצְרוֹ פַּעַם רִאשׁוֹנָה שְׁנִיָּה שְׁלִישִׁית מִכָּאן וְאֵילָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמְרוֹ:

קורח ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(כז) וַיֵּֽעָל֗וּ מֵעַ֧ל מִשְׁכַּן-קֹ֛רַח דָּתָ֥ן וַֽאֲבִירָ֖ם מִסָּבִ֑יב וְדָתָ֨ן וַֽאֲבִירָ֜ם יָֽצְא֣וּ נִצָּבִ֗ים פֶּ֚תַח אָֽהֳלֵיהֶ֔ם וּנְשֵׁיהֶ֥ם וּבְנֵיהֶ֖ם וְטַפָּֽם: וְאִסְתַּלָקוּ מֵעִלַוֵי מַשְׁכְּנָא דְקֹרַח דָתָן וַאֲבִירָם מִסְחוֹר סְחוֹר וְדָתָן וַאֲבִירָם נְפָקוּ קַיְימִין בִּתְרַע מַשְׁכְּנֵיהוֹן וּנְשֵׁיהוֹן וּבְנֵיהוֹן וְטַפְלְהוֹן:

רש''י יצאו נצבים. בקומה זקופה לחרף ולגדף, כמו (שמואל א' יז, טז) ויתיצב ארבעים יום דגלית: ונשיהם ובניהם וטפם. בא וראה כמה קשה המחלוקת, שהרי בית דין של מטה אין עונשין אלא עד שיביא שתי שערות, ובית דין של מעלה עד עשרים שנה, וכאן אבדו אף יונקי שדים:

(כח) וַיֹּ֘אמֶר֘ מֹשֶׁה֒ בְּזֹאת֙ תֵּֽדְע֔וּן כִּֽי-יְהֹוָ֣ה שְׁלָחַ֔נִי לַֽעֲשׂ֕וֹת אֵ֥ת כָּל-הַֽמַּעֲשִׂ֖ים הָאֵ֑לֶּה כִּי-לֹ֖א מִלִּבִּֽי: וַאֲמַר משֶׁה בְּדָא תִדְעוּן אֲרֵי יְיָ שַׁלְחַנִי לְמֶעְבַּד יָת כָּל עוֹבָדַיָא הָאִלֵין אֲרֵי לָא מֵרְעוּתִי:

רש''י לעשות את כל המעשים האלה. שעשיתי על פי הדבור לתת לאהרן כהנה גדולה ובניו סגני כהנה ואליצפן נשיא הקהתי:

(כט) אִם-כְּמ֤וֹת כָּל-הָֽאָדָם֙ יְמֻת֣וּן אֵ֔לֶּה וּפְקֻדַּת֙ כָּל-הָ֣אָדָ֔ם יִפָּקֵ֖ד עֲלֵיהֶ֑ם לֹ֥א יְהֹוָ֖ה שְׁלָחָֽנִי: אִם כְּמוֹתָא דְכָל אֱנָשָׁא יְמוּתוּן אִלֵין וּסְעָרָא דְכָל אֱנָשָׁא יִסְתְּעַר עֲלֵיהוֹן לָא יְיָ שַׁלְחַנִי:

רש''י לא ה' שלחני. אלא אני עשיתי הכל מדעתי ובדין הוא חולק עלי:

(ל) וְאִם-בְּרִיאָ֞ה יִבְרָ֣א יְהֹוָ֗ה וּפָֽצְתָ֨ה הָֽאֲדָמָ֤ה אֶת-פִּ֨יהָ֙ וּבָֽלְעָ֤ה אֹתָם֙ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם וְיָֽרְד֥וּ חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י נִֽאֲצ֛וּ הָֽאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶת-יְהֹוָֽה: וְאִם בְּרִיאָה יִבְרֵי יְיָ וּפְתָחַת אַרְעָא יָת פּוּמַהּ וְתִבְלַע יַתְהוֹן וְיַת כָּל דִי לְהוֹן וְיֶחֱתוּן כַּד חַיִין לִשְׁאוֹל וְתִדְעוּן אֲרֵי אַרְגִיזוּ גוּבְרַיָא הָאִלֵין קֳדָם יְיָ:

רש''י ואם בריאה. חדשה: יברא ה'. להמית אותם במיתה שלא מת בה אדם עד הנה, ומה היא הבריאה, ופצתה האדמה את פיה ותבלעם, אז וידעתם כי נאצו הם את ה', ואני מפי הגבורה אמרתי. ורבותינו פרשו אם בריאה. פה לארץ מששת ימי בראשית מוטב, ואם לאו יברא ה':

(לא) וַיְהִי֙ כְּכַלֹּת֔וֹ לְדַבֵּ֕ר אֵ֥ת כָּל-הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַתִּבָּקַ֥ע הָֽאֲדָמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר תַּחְתֵּיהֶֽם: וַהֲוָה כַּד שֵׁיצֵי לְמַלָלָא יָת כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין וְאִתְבְּזָעַת אַרְעָא דִי תְּחוֹתֵיהוֹן: (לב) וַתִּפְתַּ֤ח הָאָ֨רֶץ֙ אֶת-פִּ֔יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֖ם וְאֶת-בָּֽתֵּיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל-הָֽאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר לְקֹ֔רַח וְאֵ֖ת כָּל-הָֽרְכֽוּשׁ: וּפְתָחַת אַרְעָא יָת פּוּמָהּ וּבְלָעַת יַתְהוֹן וְיַת אֱנַשׁ בָּתֵּיהוֹן וְיַת כָּל אֱנָשָׁא דִי לְקֹרַח וְיַת כָּל קִנְיָנָא: (לג) וַיֵּ֨רְד֜וּ הֵ֣ם וְכָל-אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֛ם חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וַתְּכַ֤ס עֲלֵיהֶם֙ הָאָ֔רֶץ וַיֹּֽאבְד֖וּ מִתּ֥וֹךְ הַקָּהָֽל: וּנְחָתוּ אִינוּן וְכָל דִי לְהוֹן כַּד חַיִין לִשְׁאוֹל וַחֲפַת עֲלֵיהוֹן אַרְעָא וַאֲבָדוּ מִגוֹ קְהָלָא: (לד) וְכָל-יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֛ר סְבִיבֹֽתֵיהֶ֖ם נָ֣סוּ לְקֹלָ֑ם כִּ֣י אָֽמְר֔וּ פֶּן-תִּבְלָעֵ֖נוּ הָאָֽרֶץ: וְכָל יִשְׂרָאֵל דִי בְסַחֲרָנֵיהוֹן עֲרָקוּ לְקַלְהוֹן אֲרֵי אֲמָרוּ דִלְמָא תִבְלְעִנָנָא אַרְעָא:

רש''י נסו לקולם. בשביל הקול היוצא על בליעתן:

(לה) וְאֵ֥שׁ יָֽצְאָ֖ה מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֑ה וַתֹּ֗אכַל אֵ֣ת הַֽחֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֨יִם֙ אִ֔ישׁ מַקְרִיבֵ֖י הַקְּטֹֽרֶת: (ס) וְאֶשָׁתָא נְפָקַת מִן קֳדָם יְיָ וַאֲכָלַת יָת מָאתָן וְחַמְשִׁין גַבְרָא מְקַרְבֵי קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא: יז (א) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (ב) אֱמֹ֨ר אֶל-אֶלְעָזָ֜ר בֶּן-אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן וְיָרֵ֤ם אֶת-הַמַּחְתֹּת֙ מִבֵּ֣ין הַשְּׂרֵפָ֔ה וְאֶת-הָאֵ֖שׁ זְרֵה-הָ֑לְאָה כִּ֖י קָדֵֽשׁוּ: אֱמַר לְאֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא וְיַפְרֵשׁ יָת מַחְתְּיָתָא מִבֵּין יְקִידַיָא וְיָת אֶשָׁתָא יַרְחִיק לְהָלָא אֲרֵי אִתְקַדָשׁוּ:

רש''י ואת האש. שבתוך המחתות: זרה הלאה. לארץ מעל המחתות: כי קדשו. המחתות ואסורין בהנאה, שהרי עשאום כלי שרת:

(ג) אֵ֡ת מַחְתּוֹת֩ הַֽחַטָּאִ֨ים הָאֵ֜לֶּה בְּנַפְשֹׁתָ֗ם וְעָשׂ֨וּ אֹתָ֜ם רִקֻּעֵ֤י פַחִים֙ צִפּ֣וּי לַמִּזְבֵּ֔חַ כִּֽי-הִקְרִיבֻ֥ם לִפְנֵֽי-יְהֹוָ֖ה וַיִּקְדָּ֑שׁוּ וְיִֽהְי֥וּ לְא֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: יָת מַחְתְּיַת חַיָיבַיָא הָאִלֵין דְאִתְחַיְיבוּ בְּנַפְשָׁתֵיהוֹן וְיַעְבְּדוּן יַתְהוֹן טַסִין רְדִידִין חוֹפָאָה לְמַדְבְּחָא אֲרֵי קָרֵבֻנוּן קֳדָם יְיָ וְאִתְקַדָשׁוּ וִיהֶוְיָן לְאָת לִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

רש''י החטאים האלה בנפשתם. שנעשו פושעים בנפשתם, שנחלקו על הקדוש ברוך הוא: רקעי. רדידין: פחים. טסין מרדדין טינבי''ש בלע''ז : צפוי למזבח. למזבח הנחשת: ויהיו לאות. לזכרון, שיאמרו אלו היו מאותן שנחלקו על הכהנה ונשרפו:

(ד) וַיִּקַּ֞ח אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֗ן אֵ֚ת מַחְתּ֣וֹת הַנְּחֹ֔שֶׁת אֲשֶׁ֥ר הִקְרִ֖יבוּ הַשְּׂרֻפִ֑ים וַֽיְרַקְּע֖וּם צִפּ֥וּי לַמִּזְבֵּֽחַ: וּנְסִיב אֶלְעָזָר כַּהֲנָא יָת מַחְתְּיָתָא דִנְחָשָׁא דְקָרִיבוּ יוֹקִידַיָא וְרַדִידֻנוּן חוֹפָאָה לְמַדְבְּחָא:

רש''י וירקעום. אטינבירנ ''ט בלע ''ז:

(ה) זִכָּר֞וֹן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְ֠מַ֠עַן אֲשֶׁ֨ר לֹֽא-יִקְרַ֜ב אִ֣ישׁ זָ֗ר אֲ֠שֶׁ֠ר לֹ֣א מִזֶּ֤רַע אַֽהֲרֹן֙ ה֔וּא לְהַקְטִ֥יר קְטֹ֖רֶת לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וְלֹֽא-יִהְיֶ֤ה כְקֹ֨רַח֙ וְכַ֣עֲדָת֔וֹ כַּֽאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהֹוָ֛ה בְּיַד-מֹשֶׁ֖ה לֽוֹ: (פ) דָכְרָנָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּדִיל דִי לָא יִקְרַב גְבַר חִלוֹנַי דִי לָא מִזַרְעָא דְאַהֲרֹן הוּא לְאַסָקָא קְטוֹרֶת בּוּסְמִין קֳדָם יְיָ וְלָא יְהֵי כְקֹרַח וְכִכְנִשְׁתֵּיהּ כְּמָא דִי מַלֵיל יְיָ בִּידָא דְמשֶׁה לֵיהּ:

רש''י ולא יהיה כקרח. כדי שלא יהיה כקרח: כאשר דבר ה' ביד משה לו. כמו עליו, על אהרן דבר אל משה, שיהיה הוא ובניו כהנים, לפיכך לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן וגו' , וכן כל לי ולו ולהם הסמוכים אצל דבור פתרונם כמו על. ומדרשו על קרח. ומהו ביד משה ולא כתב אל משה, רמז לחולקים על הכהנה שלוקין בצרעת, כמו שלקה משה בידו שנאמר (שמות ד, ו) ויוציאה והנה ידו מצרעת כשלג, ועל כן לקה עזיה בצרעת:

(ו) וַיִּלֹּ֜נוּ כָּל-עֲדַ֤ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת עַל-מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל-אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת-עַ֥ם יְהֹוָֽה: וְאִתְרַעֲמוּ כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לְמֵימָר אַתּוּן גְרַמְתּוּן דְמִית עַמָא דַיְיָ: (ז) וַיְהִ֗י בְּהִקָּהֵ֤ל הָֽעֵדָה֙ עַל-מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל-אַהֲרֹ֔ן וַיִּפְנוּ֙ אֶל-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִנֵּ֥ה כִסָּ֖הוּ הֶֽעָנָ֑ן וַיֵּרָ֖א כְּב֥וֹד יְהֹוָֽה: וַהֲוָה בְּאִתְכַּנָשׁוּת כְּנִשְׁתָּא עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וְאִתְפְּנִיאוּ לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וְהָא חֲפָהִי עֲנָנָא וְאִתְגְלִי יְקָרָא דַיְיָ: (ח) וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ וְאַֽהֲרֹ֔ן אֶל-פְּנֵ֖י אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: (ס) וְעָאל משֶׁה וְאַהֲרֹן לָקֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא: (ט) רביעי וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (י) הֵרֹ֗מּוּ מִתּוֹךְ֙ הָֽעֵדָ֣ה הַזֹּ֔את וַֽאֲכַלֶּ֥ה אֹתָ֖ם כְּרָ֑גַע וַֽיִּפְּל֖וּ עַל-פְּנֵיהֶֽם: אִתְפְרָשׁוּ מִגוֹ כְּנִשְׁתָּא הָדָא וְאֱשֵׁיצֵי יָתְהוֹן כְּשָׁעָה וּנְפָלוּ עַל אַפֵּיהוֹן: (יא) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל-אַהֲרֹ֗ן קַ֣ח אֶת-הַ֠מַּחְתָּ֠ה וְתֶן-עָלֶ֨יהָ אֵ֜שׁ מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ וְשִׂ֣ים קְטֹ֔רֶת וְהוֹלֵ֧ךְ מְהֵרָ֛ה אֶל-הָֽעֵדָ֖ה וְכַפֵּ֣ר עֲלֵיהֶ֑ם כִּֽי-יָצָ֥א הַקֶּ֛צֶף מִלִּפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה הֵחֵ֥ל הַנָּֽגֶף: וַאֲמַר משֶׁה לְאַהֲרֹן סַב יָת מַחְתִּיתָא וְהַב עֲלַהּ אֶשָׁתָא מֵעִלָוֵי מַדְבְּחָא וְשַׁו קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא וְאוֹבִיל בִּפְרִיעַ לִכְנִשְׁתָּא וְכַפֵּר עֲלֵיהוֹן אֲרֵי נְפַק רָגְזָא מִן קֳדָם יְיָ שָׁרֵי מוֹתָנָא:

רש''י וכפר עליהם. רז זה מסר לו מלאך המות כשעלה לרקיע, שהקטרת עוצר המגפה כדאיתא במסכת שבת (שבת פט א) :

(יב) וַיִּקַּ֨ח אַֽהֲרֹ֜ן כַּֽאֲשֶׁ֣ר | דִּבֶּ֣ר מֹשֶׁ֗ה וַיָּ֨רָץ֙ אֶל-תּוֹך הַקָּהָ֔ל וְהִנֵּ֛ה הֵחֵ֥ל הַנֶּ֖גֶף בָּעָ֑ם וַיִּתֵּן֙ אֶֽת-הַקְּטֹ֔רֶת וַיְכַפֵּ֖ר עַל-הָעָֽם: וּנְסֵיב אַהֲרֹן כְּמָא דְמַלֵיל משֶׁה וּרְהַט לְגוֹ קְהָלָא וְהָא שָׁרֵי מוֹתָנָא בְּעַמָא וִיהַב יָת קְטּוֹרֶת בּוּסְמַיָא וְכַפֵּר עַל עַמָא: (יג) וַיַּֽעֲמֹ֥ד בֵּֽין-הַמֵּתִ֖ים וּבֵ֣ין הַֽחַיִּ֑ים וַתֵּֽעָצַ֖ר הַמַּגֵּפָֽה: וְקָם בֵּין מֵתַיָא וּבֵין חַיַיָא וְאִתְכְּלִי מוֹתָנָא:

רש''י ויעמד בין המתים וגו' . אחז את המלאך והעמידו על כרחו. אמר לו המלאך הנח לי לעשות שליחותי. אמר לו משה צוני לעכב על ידך. אמר לו אני שלוחו של מקום ואתה שלוחו של משה. אמר לו אין משה אומר כלום מלבו אלא מפי הגבורה, אם אין אתה מאמין הרי הקדוש ברוך הוא ומשה אל פתח אהל מועד בא עמי ושאל. וזהו שנאמר וישב אהרן אל משה. דבר אחר למה בקטרת, לפי שהיו ישראל מליזין ומרננים אחר הקטרת לומר סם המות הוא, על ידו מתו נדב ואביהוא, על ידו נשרפו חמשים ומאתים איש, אמר הקדוש ברוך הוא תראו שעוצר מגפה הוא, והחטא הוא הממית:

(יד) וַיִּֽהְי֗וּ הַמֵּתִים֙ בַּמַּגֵּפָ֔ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֣ע מֵא֑וֹת מִלְּבַ֥ד הַמֵּתִ֖ים עַל-דְּבַר-קֹֽרַח: וַהֲווֹ דְמִיתוּ בְּמוֹתָנָא אַרְבַּעַת עֲשַׂר אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה בַּר מִדְמִיתוּ עַל פְּלֻגְתָּא דְקֹרַח: (טו) וַיָּ֤שָׁב אַֽהֲרֹן֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה אֶל-פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהַמַּגֵּפָ֖ה נֶֽעֱצָֽרָה: (פ) וְתָב אַהֲרֹן לְמשֶׁה לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וּמוֹתָנָא אִתְכְּלִי: (טז) חמישי וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (יז) דַּבֵּ֣ר | אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְקַ֣ח מֵֽאִתָּ֡ם מַטֶּ֣ה מַטֶּה֩ לְבֵ֨ית אָ֜ב מֵאֵ֤ת כָּל-נְשִֽׂיאֵהֶם֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת אִ֣ישׁ אֶת-שְׁמ֔וֹ תִּכְתֹּ֖ב עַל-מַטֵּֽהוּ: מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְסַב מִנְהוֹן חוּטְרָא חוּטְרָא לְבֵית אַבָּא מִן כָּל רַבְרְבָנֵיהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן תְּרֵי עֲשַׂר חוּטְרִין גְבַר יָת שְׁמֵיהּ תִּכְתּוֹב עַל חוּטְרֵיהּ:

קורח יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(יח) וְאֵת֙ שֵׁ֣ם אַֽהֲרֹ֔ן תִּכְתֹּ֖ב עַל-מַטֵּ֣ה לֵוִ֑י כִּ֚י מַטֶּ֣ה אֶחָ֔ד לְרֹ֖אשׁ בֵּ֥ית אֲבוֹתָֽם: וְיָת שְׁמָא דְאַהֲרֹן תִּכְתּוֹב עַל חוּטְרָא דְלֵוִי אֲרֵי חוּטְרָא חָד לְרֵישׁ בֵּית אֲבָהַתְהוֹן:

רש''י כי מטה אחד. אף על פי שחלקתים לשתי משפחות משפחת כהנה לבד ולויה לבד מכל מקום שבט אחד הוא:

(יט) וְהִנַּחְתָּ֖ם בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לִפְנֵי֙ הָֽעֵד֔וּת אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לָכֶ֖ם שָֽׁמָּה: וְתַצְנְעִינוּן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא קֳדָם סַהֲדוּתָא דִי אֲזַמִין מֵימְרִי לְכוֹן תַּמָן: (כ) וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר אֶבְחַר-בּ֖וֹ מַטֵּ֣הוּ יִפְרָ֑ח וַֽהֲשִׁכֹּתִ֣י מֵֽעָלַ֗י אֶת-תְּלֻנּוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם מַלִּינִ֖ם עֲלֵיכֶֽם: וִיהֵי גַבְרָא דִי אִתְרְעֵי בֵּהּ חוּטְרֵיהּ יִנְעֵי וַאֲנִיחַ מִן קֳדָמַי יָת תּוּרְעֲמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דִי אִנוּן מִתְרַעֲמִין עֲלֵיכוֹן:

רש''י והשכתי. כמו וישכו המים (בראשית ח, א) , וחמת המלך שככה: (אסתר ז, י) כא בתוך מטותם. הניחו באמצע, שלא יאמרו מפני שהניחו בצד שכינה פרח:

(כא) וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתְּנ֣וּ אֵלָ֣יו | כָּֽל-נְשִֽׂיאֵיהֶ֡ם מַטֶּה֩ לְנָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד מַטֶּ֨ה לְנָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת וּמַטֵּ֥ה אַֽהֲרֹ֖ן בְּת֥וֹךְ מַטּוֹתָֽם: וּמַלֵיל משֶׁה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהָבוּ לֵיהּ כָּל רַבְרְבָנֵיהוֹן חוּטְרָא לְרַבָּא חָד חוּטְרָא לְרַבָּא חָד לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן תְּרֵי עֲשַׂר חוּטְרִין וְחוּטְרָא דְאַהֲרֹן בְּגוֹ חוּטְרֵיהוֹן: (כב) וַיַּנַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת-הַמַּטֹּ֖ת לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה בְּאֹ֖הֶל הָֽעֵדֻֽת: וְאַצְנַע משֶׁה יָת חוּטְּרַיָא קֳדָם יְיָ בְּמַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא: (כג) וַיְהִ֣י מִֽמָּחֳרָ֗ת וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ אֶל-אֹ֣הֶל הָֽעֵד֔וּת וְהִנֵּ֛ה פָּרַ֥ח מַטֵּֽה-אַהֲרֹ֖ן לְבֵ֣ית לֵוִ֑י וַיֹּ֤צֵֽא פֶ֨רַח֙ וַיָּ֣צֵֽץ צִ֔יץ וַיִּגְמֹ֖ל שְׁקֵדִֽים: וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וְעַאל משֶׁה לְמַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא וְהָא נְעָא חוּטְרָא דְאַהֲרֹן לְבֵית לְוֵי וְאַפֵּק לַבְלְבִין וְאָנֵץ נֵץ וְכָפֵית שִׁיגְדִין:

רש''י ויצא פרח. כמשמעו: ציץ. הוא חנטת הפרי כשהפרח נופל: ויגמל שקדים. כשהכר הפרי הכר שהן שקדים, לשון (בראשית כא, ח) ויגדל הילד ויגמל, ולשון זה מצוי בפרי האילן, כמו (ישעיה יח, ה) ובסר גמל יהיה נצה. ולמה שקדים, הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפרות, אף המעורר על הכהנה פרענותו ממהרת לבא, כמו שמצינו בעזיה (ד''ה ב' כו, יט) והצרעת זרחה במצחו. ותרגומו וכפית שגדין, כמין אשכול שקדים יחד כפותים זה על זה:

(כד) וַיֹּצֵ֨א מֹשֶׁ֤ה אֶת-כָּל-הַמַּטֹּת֙ מִלִּפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֶֽל-כָּל-בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּרְא֥וּ וַיִּקְח֖וּ אִ֥ישׁ מַטֵּֽהוּ: (פ) וְאַפֵיק משֶׁה יָת כָּל חוּטְרַיָא מִן קֳדָם יְיָ לְוָת כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאִשְׁתְּמוֹדָעוּ וּנְסִיבוּ גְבַר חוּטְרֵיהּ: (כה) שישי וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה הָשֵׁ֞ב אֶת-מַטֵּ֤ה אַֽהֲרֹן֙ לִפְנֵ֣י הָֽעֵד֔וּת לְמִשְׁמֶ֥רֶת לְא֖וֹת לִבְנֵי-מֶ֑רִי וּתְכַ֧ל תְּלוּנֹּתָ֛ם מֵֽעָלַ֖י וְלֹ֥א יָמֻֽתוּ: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אָתֵיב יַת חוּטְרָא דְאַהֲרֹן לְקֳדָם סַהֲדוּתָא לְמַטָרָא לְאָת לְעַמָא סַרְבָנָא וִיסוּפַן תּוּרְעֲמַתְהוֹן מִן קֳדָמַי וְלָא יְמוּתוּן:

רש''י למשמרת לאות. לזכרון שבחרתי באהרן הכהן ולא ילונו עוד על הכהנה: ותכל תלונתם. כמו ותכלה תלונתם, לשון שם מפעל יחיד לנקבה כמו תלנתם מורמורי''ץ בלע''ז [תלנות] ויש חלוק בין תלנותם לתלנתם, תלנתם תלנה אחת, תלנותם שם דבר בלשון יחיד, ואפלו הם תלנות הרבה:

(כו) וַיַּ֖עַשׂ מֹשֶׁ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛ה אֹת֖וֹ כֵּ֥ן עָשָֽׂה: (פ) וַעֲבַד משֶׁה כְּמָא דִי פַקֵיד יְיָ יָתֵיה כֵּן עֲבָד: (כז) וַיֹּֽאמְרוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל-מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵ֥ן גָּוַ֛עְנוּ אָבַ֖דְנוּ כֻּלָּ֥נוּ אָבָֽדְנוּ: וַאֲמָרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמשֶׁה לְמֵימָר הָא מִנָנָא קְטָלַת חַרְבָּא הָא מִנָנָא בְּלָעַת אַרְעָא וְהָא מִנָנָא דְמִיתוּ בְמוֹתָנָא: (כח) כֹּ֣ל הַקָּרֵ֧ב | הַקָּרֵ֛ב אֶל-מִשְׁכַּ֥ן יְהֹוָ֖ה יָמ֑וּת הַאִ֥ם תַּ֖מְנוּ לִגְוֹֽעַ: (ס) כֹּל דְקָרֵב מִקְרַב לְמַשְׁכְּנָא דַיְיָ מָאִית הָא אַנַחְנָא סַיְפִין לִמְמָת:

רש''י כל הקרב הקרב וגו' . אין אנו יכולין להיות זהירין בכך, כלנו רשאין להכנס לחצר אהל מועד ואחד שיקריב עצמו יותר מחברו ויכנס לתוך אהל מועד ימות: האם תמנו לגוע. שמא הפקרנו למיתה:

יח (א) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶֽל-אַהֲרֹ֔ן אַתָּ֗ה וּבָנֶי֤ךָ וּבֵית-אָבִ֨יךָ֙ אִתָּ֔ךְ תִּשְׂא֖וּ אֶת-עֲוֹ֣ן הַמִּקְדָּ֑שׁ וְאַתָּה֙ וּבָנֶי֣ךָ אִתָּ֔ךְ תִּשְׂא֖וּ אֶת-עֲוֹ֥ן כְּהֻנַּתְכֶֽם: וַאֲמַר יְיָ לְאַהֲרֹן אַתְּ וּבְנָךְ וּבֵית אֲבוּךְ עִמָךְ תְּסַלְחוּן עַל חוֹבֵי מַקְדְשָׁא וְאַתְּ וּבְנָךְ עִמָךְ תְּסַלְחוּן עַל חוֹבֵי כְּהוּנַתְכוֹן:

רש''י ויאמר ה' אל אהרן. למשה אמר שיאמר לאהרן להזהירו על תקנת ישראל שלא יכנסו למקדש: אתה ובניך ובית אביך. הם בני קהת אבי עמרם: תשאו את עון המקדש. עליכם אני מטיל ענש הזרים שיחטאו בעסקי הדברים המקדשים המסורים לכם הוא האהל והארון והשלחן וכלי הקדש אתם תשבו ותזהירו על כל זר הבא לגע: ואתה ובניך. הכהנים: תשאו את עון כהנתכם. שאינה מסורה ללוים ותזהירו הלוים השוגגים שלא יגעו אליכם בעבודתכם:

(ב) וְגַ֣ם אֶת-אַחֶ֩יךָ֩ מַטֵּ֨ה לֵוִ֜י שֵׁ֤בֶט אָבִ֨יךָ֙ הַקְרֵ֣ב אִתָּ֔ךְ וְיִלָּו֥וּ עָלֶ֖יךָ וִֽישָׁרְת֑וּךָ וְאַתָּה֙ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֔ךְ לִפְנֵ֖י אֹ֥הֶל הָֽעֵדֻֽת: וְאַף יָת אֲחָיךְ שִׁבְטָא דְלֵוִי שִׁבְטָא דַאֲבוּךְ קָרֵיב לְוָתָךְ וְיִתּוֹסְפוּן עֲלָךְ וִישַׁמְשׁוּנָךְ וְאַתְּ וּבְנָךְ עִמָךְ קֳדָם מַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא:

רש''י וגם את אחיך. בני גרשון ובני מררי: וילוו. ויתחברו אליכם להזהיר גם את הזרים מלקרב אליהם: וישרתוך. בשמירת השערים ולמנות מהם גזברין ואמרכלין:

(ג) וְשָֽׁמְרוּ֙ מִֽשְׁמַרְתְּךָ֔ וּמִשְׁמֶ֖רֶת כָּל-הָאֹ֑הֶל אַךְ֩ אֶל-כְּלֵ֨י הַקֹּ֤דֶשׁ וְאֶל-הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ לֹ֣א יִקְרָ֔בוּ וְלֹֽא-יָמֻ֥תוּ גַם-הֵ֖ם גַּם-אַתֶּֽם: וְיִטְרוּן מַטַרְתָּךְ וּמַטְרַת כָּל מַשְׁכְּנָא בְּרַם לְמָנֵי קוּדְשָׁא וּלְמַדְבְּחָא לָא יִקְרְבוּן וְלָא יְמוּתוּן אַף אִינוּן אַף אַתּוּן: (ד) וְנִלְו֣וּ עָלֶ֔יךָ וְשָֽׁמְר֗וּ אֶת-מִשְׁמֶ֨רֶת֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד לְכֹ֖ל עֲבֹדַ֣ת הָאֹ֑הֶל וְזָ֖ר לֹֽא-יִקְרַ֥ב אֲלֵיכֶֽם: וְיִתּוֹסְפוּן עֲלָךְ וְיִטְרוּן יָת מַטְרַת מַשְׁכַּן זִמְנָא לְכָל פּוּלְחַן מַשְׁכְּנָא וְחִילוֹנֵי לָא יִקְרַב לְוָתְכוֹן:

רש''י וזר לא יקרב אליכם. אתכם אני מזהיר על כך:

(ה) וּשְׁמַרְתֶּ֗ם אֵ֚ת מִשְׁמֶ֣רֶת הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֵ֖ת מִשְׁמֶ֣רֶת הַמִּזְבֵּ֑חַ וְלֹֽא-יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד קֶ֖צֶף עַל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וְתִטְרוּן יָת מַטְרַת קוּדְשָׁא וְיָת מַטְרַת מַדְבְּחָא וְלָא יְהֵי עוֹד רוּגְזָא עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

רש''י ולא יהיה עוד קצף. כמו שהיה כבר, שנאמר (במדבר יז, יא) כי יצא הקצף:

(ו) וַֽאֲנִ֗י הִנֵּ֤ה לָקַ֨חְתִּי֙ אֶת-אֲחֵיכֶ֣ם הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֶ֞ם מַתָּנָ֤ה נְתֻנִים֙ לַֽיהֹוָ֔ה לַֽעֲבֹ֕ד אֶת-עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וַאֲנָא הָא קְרֵיבִית יָת אֲחֵיכוֹן לֵוָאֵי מִגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכוֹן מַתְּנָא יְהִיבִין קֳדָם יְיָ לְמִפְלַח יָת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא:

רש''י לכם מתנה נתנים. יכול לעבודתכם של הדיוט, תלמוד לומר לה', כמו שמפורש למעלה, לשמור משמרת גזברין ואמרכלין:

(ז) וְאַתָּ֣ה וּבָנֶ֣יךָ אִ֠תְּךָ֠ תִּשְׁמְר֨וּ אֶת-כְּהֻנַּתְכֶ֜ם לְכָל-דְּבַ֧ר הַמִּזְבֵּ֛חַ וּלְמִבֵּ֥ית לַפָּרֹ֖כֶת וַֽעֲבַדְתֶּ֑ם עֲבֹדַ֣ת מַתָּנָ֗ה אֶתֵּן֙ אֶת-כְּהֻנַּתְכֶ֔ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת: (פ) וְאַתְּ וּבְנָךְ עִמָךְ תִּטְרוּן יָת כְּהוּנַתְכוֹן לְכָל פִּתְגַם מַדְבְּחָא וּלְמִגָיו לְפָרוּכְתָּא וְתִפְלְחוּן פוּלְחַן מַתְּנָא אֵיהַב יָת כְּהוּנַתְכוֹן וְחִילוֹנֵי דְיִקְרַב יִתְקְטֵיל:

רש''י עבדת מתנה. במתנה נתתיה לכם:

(ח) וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָה֘ אֶֽל-אַהֲרֹן֒ וַֽאֲנִי֙ הִנֵּ֣ה נָתַ֣תִּֽי לְךָ֔ אֶת-מִשְׁמֶ֖רֶת תְּרֽוּמֹתָ֑י לְכָל-קָדְשֵׁ֣י בְנֵֽי-יִ֠שְׂרָאֵ֠ל לְךָ֙ נְתַתִּ֧ים לְמָשְׁחָ֛ה וּלְבָנֶ֖יךָ לְחָק-עוֹלָֽם: וּמַלֵיל יְיָ עִם אַהֲרֹן וַאֲנָא הָא יְהָבִית לָךְ יָת מַטְרַת אַפְרָשׁוּתָי לְכָל קוּדְשַׁיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לָךְ יְהַבְתִּינוּן לִרְבוּ וְלִבְנָךְ לִקְיָם עֲלָם:

רש''י ואני הנה נתתי לך. בשמחה. לשון שמחה הוא זה, כמו (שמות ד, יד) הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו, משל למלך שנתן שדה לאוהבו ולא כתב ולא חתם ולא העלה בערכאין. בא אחד וערער על השדה. אמר לו המלך כל מי שירצה יבא ויערער לנגדך, הריני כותב וחותם לך ומעלה בערכאין, אף כאן לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן על הכהנה, בא הכתוב ונתן לו עשרים וארבע מתנות כהנה בברית מלח עולם, ולכך נסמכה פרשה זו לכאן: משמרת תרומתי. שאתה צריך לשמרן בטהרה: למשחה. לגדלה:

(ט) זֶ֣ה-יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ מִקֹּ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֖ים מִן-הָאֵ֑שׁ כָּל-קָ֠רְבָּנָ֠ם לְֽכָל-מִנְחָתָ֞ם וּלְכָל-חַטָּאתָ֗ם וּלְכָל-אֲשָׁמָם֙ אֲשֶׁ֣ר יָשִׁ֣יבוּ לִ֔י קֹ֣דֶשׁ קָֽדָשִׁ֥ים לְךָ֛ ה֖וּא וּלְבָנֶיֽךָ: דֵין יְהֵי לָךְ מִקוֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָא מוֹתַר מִן אֶשָׁתָא כָּל קוּרְבַּנְהוֹן לְכָל מִנְחַתְהוֹן וּלְכָל חַטְוַתְהוֹן וּלְכָל אֲשַׁמְהוֹן דִי יְתִיבוּן קֳדָמַי קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין דִילָךְ הִיא וְלִבְנָךְ:

רש''י מן האש. לאחר הקטרת האשים: כל קרבנם. כגון זבחי שלמי צבור: מנחתם חטאתם ואשמם. כמשמעו: אשר ישיבו לי. זה גזל הגר:

(י) בְּקֹ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֖ים תֹּֽאכְלֶ֑נּוּ כָּל-זָכָר֙ יֹאכַ֣ל אֹת֔וֹ קֹ֖דֶשׁ יִֽהְיֶה-לָּֽךְ: בְּקֹדֶשׁ קוּדְשִׁין תֵּיכְלוּנֵיהּ כָּל דְכוּרָא יֵיכוֹל יָתֵיהּ קוּדְשָׁא יְהֵי לָךְ:

רש''י בקדש הקדשים תאכלנו וגו' . למד על קדשי קדשים שאין נאכלין אלא בעזרה ולזכרי כהנה:

(יא) וְזֶה-לְּךָ֞ תְּרוּמַ֣ת מַתָּנָ֗ם לְכָל-תְּנוּפֹת֘ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ לְךָ֣ נְתַתִּ֗ים וּלְבָנֶ֧יךָ וְלִבְנֹתֶ֛יךָ אִתְּךָ֖ לְחָק-עוֹלָ֑ם כָּל-טָה֥וֹר בְּבֵֽיתְךָ֖ יֹאכַ֥ל אֹתֽוֹ: וְדֵין לָךְ אַפְרָשׁוּת מַתְּנַתְהוֹן לְכָל אֲרָמוּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָךְ יְהַבְתִּינוּן וְלִבְנָיךְ וְלִבְנְתָיךְ עִמָךְ לִקְיַם עֲלָם כָּל דִדְכֵי בְּבֵיתָךְ יֵיכוֹל יָתֵיהּ:

רש''י תרומת מתנם. המורם מן התודה ומהשלמים ואיל נזיר: לכל תנופת. שהרי אלו טעונין תנופה: כל טהור. ולא טמאים. דבר אחר כל טהור לרבות אשתו:

(יב) כֹּ֚ל חֵ֣לֶב יִצְהָ֔ר וְכָל-חֵ֖לֶב תִּיר֣וֹשׁ וְדָגָ֑ן רֵֽאשִׁיתָ֛ם אֲשֶׁר-יִתְּנ֥וּ לַֽיהֹוָ֖ה לְךָ֥ נְתַתִּֽים: כָּל טוּב מְשַׁח וְכָל טוּב חֲמַר וְעִבּוּר רֵאשִׁיתְהוֹן דִי יִתְּנוּן קֳדָם יְיָ לָךְ יְהַבְתִּינוּן:

רש''י ראשיתם. היא תרומה גדולה:

(יג) בִּכּוּרֵ֞י כָּל-אֲשֶׁ֧ר בְּאַרְצָ֛ם אֲשֶׁר-יָבִ֥יאוּ לַֽיהֹוָ֖ה לְךָ֣ יִֽהְיֶ֑ה כָּל-טָה֥וֹר בְּבֵֽיתְךָ֖ יֹֽאכְלֶֽנּוּ: בִּכּוּרֵי כָּל דִי בְאַרְעֲהוֹן דִי יַיְתוּן קֳדָם יְיָ דִילָךְ יְהֵי כָּל דִדְכֵי בְּבֵיתָךְ יֵיכְלִנֵיהּ: (יד) כָּל-חֵ֥רֶם בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לְךָ֥ יִֽהְיֶֽה: כָּל חֶרְמָא בְּיִשְׂרָאֵל דִילָךְ יְהֵי: (טו) כָּל-פֶּ֣טֶר רֶ֠חֶם לְֽכָל-בָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר-יַקְרִ֧יבוּ לַֽיהֹוָ֛ה בָּֽאָדָ֥ם וּבַבְּהֵמָ֖ה יִֽהְיֶה-לָּ֑ךְ אַ֣ךְ | פָּ֣דֹה תִפְדֶּ֗ה אֵ֚ת בְּכ֣וֹר הָֽאָדָ֔ם וְאֵ֛ת בְּכֽוֹר-הַבְּהֵמָ֥ה הַטְּמֵאָ֖ה תִּפְדֶּֽה: כָּל פְּתַח וַלְדָא לְכָל בִּשְׂרָא דִי יְקָרְבוּן קֳדָם יְיָ בֶּאֱנָשָׁא וּבִבְעִירָא יְהֵי לָךְ בְּרַם מִפְרַק תִּפְרוֹק יָת בּוּכְרָא דֶאֱנָשָׁא וְיָת בּוּכְרָא דִבְעִירָא מְסַאֲבָא תִּפְרוֹק: (טז) וּפְדוּיָו֙ מִבֶּן-חֹ֣דֶשׁ תִּפְדֶּ֔ה בְּעֶ֨רְכְּךָ֔ כֶּ֛סֶף חֲמֵ֥שֶׁת שְׁקָלִ֖ים בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה הֽוּא: וּפוּרְקָנֵיהּ מִבַּר יַרְחָא תִּפְרוֹק בְּפוּרְסָנֵיהּ כְּסַף חַמְשָׁא סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא עַשְׂרִין מָעִין הוּא: (יז) אַ֣ךְ בְּֽכוֹר-שׁ֡וֹר אֽוֹ-בְכ֨וֹר כֶּ֜שֶׂב אֽוֹ-בְכ֥וֹר עֵ֛ז לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה קֹ֣דֶשׁ הֵ֑ם אֶת-דָּמָ֞ם תִּזְרֹ֤ק עַל-הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ וְאֶת-חֶלְבָּ֣ם תַּקְטִ֔יר אִשֶּׁ֛ה לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֹֽה: בְּרַם בּוּכְרָא דְתוֹרָא אוֹ בּוּכְרָא דְאִמְרָא אוֹ בּוּכְרָא דְעִזָא לָא תִפְרוֹק קוּדְשָׁא אִינוּן יָת דִמְהוֹן תִּזְרוֹק עַל מַדְבְּחָא וְיָת תַּרְבְּהוֹן תַּסֵיק קוּרְבַּן לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ: (יח) וּבְשָׂרָ֖ם יִֽהְיֶה-לָּ֑ךְ כַּֽחֲזֵ֧ה הַתְּנוּפָ֛ה וּכְשׁ֥וֹק הַיָּמִ֖ין לְךָ֥ יִֽהְיֶֽה: וּבִשְׂרְהוֹן יְהֵי לָךְ כְּחַדְיָא דַאֲרָמוּתָא וּכְשַׁקָא דְיַמִינָא דִילָךְ יְהֵי:

רש''י כחזה התנופה וכשוק הימין. של שלמים שנאכלים לכהנים לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם לשני ימים ולילה אחד, אף הבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד: לך יהיה. בא רבי עקיבא ולמד הוסיף לך הכתוב הויה אחרת, שלא תאמר כחזה ושוק של תודה, שאינו נאכל אלא ליום ולילה:

(יט) כֹּ֣ל | תְּרוּמֹ֣ת הַקֳּדָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ימוּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֘ לַֽיהֹוָה֒ נָתַ֣תִּֽי לְךָ֗ וּלְבָנֶ֧יךָ וְלִבְנֹתֶ֛יךָ אִתְּךָ֖ לְחָק-עוֹלָ֑ם בְּרִית֩ מֶ֨לַח עוֹלָ֥ם הִוא֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה לְךָ֖ וּֽלְזַרְעֲךָ֥ אִתָּֽךְ: כָּל אַפְרָשׁוּת קוּדְשַׁיָא דִי יִפְרְשׁוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם יְיָ יְהָבִית לָךְ וְלִבְנָיךְ וְלִבְנָתָיךְ עִמָךְ לִקְיַם עֲלָם קְיַים מְלַח עֲלָם הִיא קֳדָם יְיָ לָךְ וְלִבְנָךְ עִמָךְ:

רש''י כל תרומת הקדשים. מחבתה של פרשה זו כללה בתחלה וכללה בסוף ופרט באמצע: ברית מלח עולם. כרת ברית עם אהרן בדבר הבריא ומתקיים ומבריא את אחרים: ברית מלח. כברית הכרותה למלח שאינו מסריח לעולם:

(כ) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶֽל-אַהֲרֹ֗ן בְּאַרְצָם֙ לֹ֣א תִנְחָ֔ל וְחֵ֕לֶק לֹֽא-יִהְיֶ֥ה לְךָ֖ בְּתוֹכָ֑ם אֲנִ֤י חֶלְקְךָ֙ וְנַחֲלָ֣תְךָ֔ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (ס) וַאֲמַר יְיָ לְאַהֲרֹן בְּאַרְעֲהוֹן לָא תַחֲסִין וְחוּלַק לָא יְהֵי לָךְ בֵּינֵיהוֹן מַתְּנָן דִי יְהָבִית לָךְ אִנוּן חוּלְקָךְ וְאַחֲסַנְתָּךְ בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

רש''י וחלק לא יהיה לך בתוכם. אף בבזה:

(כא) שביעי וְלִבְנֵ֣י לֵוִ֔י הִנֵּ֥ה נָתַ֛תִּי כָּל-מַֽעֲשֵׂ֥ר בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לְנַֽחֲלָ֑ה חֵ֤לֶף עֲבֹֽדָתָם֨ אֲשֶׁר-הֵ֣ם עֹֽבְדִ֔ים אֶת-עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וְלִבְנֵי לֵוִי הָא יְהָבִית כָּל מַעַשְׂרָא בְּיִשְׂרָאֵל לְאַחֲסָנָא חֲלַף פּוּלְחַנְהוֹן דִי אִינוּן פָּלְחִין יָת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא: (כב) וְלֹֽא-יִקְרְב֥וּ ע֛וֹד בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לָשֵׂ֥את חֵ֖טְא לָמֽוּת: וְלָא יִקְרְבוּן עוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַשְׁכַּן זִמְנָא לְקַבָּלָא חוֹבָא לִמְמָת: (כג) וְעָבַ֨ד הַלֵּוִ֜י ה֗וּא אֶת-עֲבֹדַת֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהֵ֖ם יִשְׂא֣וּ עֲוֹנָ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וּבְתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יִנְחֲל֖וּ נַֽחֲלָֽה: וְיִפְלְחוּן לֵוָאֵי אִינוּן יָת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא וְאִינוּן יְקַבְּלוּן חוֹבֵיהוֹן קְיַם עֲלָם לְדָרֵיכוֹן וּבְגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָא יַחְסְנוּן אַחְסָנָא:

רש''י והם. הלוים ישאו עונם של ישראל, שעליהם להזהיר הזרים מגשת אליהם:

(כד) כִּ֞י אֶת-מַעְשַׂ֣ר בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יָרִ֤ימוּ לַֽיהֹוָה֙ תְּרוּמָ֔ה נָתַ֥תִּי לַלְוִיִּ֖ם לְנַֽחֲלָ֑ה עַל-כֵּן֙ אָמַ֣רְתִּי לָהֶ֔ם בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יִנְחֲל֖וּ נַֽחֲלָֽה: (פ) אֲרֵי יָת מַעַשְׂרָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דִי יִפְרְשׁוּן קֳדָם יְיָ אַפְרָשׁוּתָא יְהָבִית לְלֵוָאֵי לְאַחֲסָנָא עַל כֵּן אֲמָרִית לְהוֹן בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָא יַחְסְנוּן אַחֲסָנָא:

רש''י אשר ירימו לה' תרומה. הכתוב קראו תרומה עד שיפריש ממנו תרומת מעשר:

(כה) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (כו) וְאֶל-הַלְוִיִּ֣ם תְּדַבֵּר֘ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶם֒ כִּֽי-תִ֠קְח֠וּ מֵאֵ֨ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת-הַֽמַּעֲשֵׂ֗ר אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧תִּי לָכֶ֛ם מֵֽאִתָּ֖ם בְּנַֽחֲלַתְכֶ֑ם וַהֲרֵֽמֹתֶ֤ם מִמֶּ֨נּוּ֙ תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֔ה מַֽעֲשֵׂ֖ר מִן-הַֽמַּעֲשֵֽׂר: וּלְלֵוָאֵי תְּמַלֵיל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי תִסְבוּן מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת מַעַשְׂרָא דִי יְהָבִית לְכוֹן מִנְהוֹן בְּאַחֲסַנְתְּכוֹן וְתַפְרְשׁוּן מִנֵיהּ אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ מַעַשְׂרָא מִן מַעַשְׂרָא: (כז) וְנֶחְשַׁ֥ב לָכֶ֖ם תְּרֽוּמַתְכֶ֑ם כַּדָּגָן֙ מִן-הַגֹּ֔רֶן וְכַֽמְלֵאָ֖ה מִן-הַיָּֽקֶב: וְתִתְחַשֵׁב לְכוֹן אַפְרָשׁוּתְכוֹן כְּעִבּוּרָא מִן אִדְרָא וְכִמְלֵאָתָא מִן מַעְצַרְתָּא:

רש''י ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן. תרומת מעשר שלכם אסורה לזרים ולטמאים וחייבין עליה מיתה וחמש כתרומה גדולה שנקראת ראשית דגן מן הגרן: וכמלאה מן היקב. כתרומת תירוש ויצהר הנטלת מן היקבים: מלאה. לשון בשול תבואה שנתמלאת: יקב. הוא הבור שלפני הגת שהיין יורד לתוכו. וכל לשון יקב חפירת קרקע הוא, וכן (זכריה יד, י) יקבי המלך, הוא ים אוקיינוס חפירה שחפר מלכו של עולם:

(כח) כֵּ֣ן תָּרִ֤ימוּ גַם-אַתֶּם֙ תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֔ה מִכֹּל֙ מַעְשְׂרֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֣ר תִּקְח֔וּ מֵאֵ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּנְתַתֶּ֤ם מִמֶּ֨נּוּ֙ אֶת-תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֔ה לְאַֽהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן: כֵּן תַּפְרְשׁוּן אַף אַתּוּן אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ מִכֹּל מַעַשְׂרָתֵיכוֹן דִי תִסְבוּן מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתִתְּנוּן מִנֵיהּ יָת אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ לְאַהֲרֹן כַּהֲנָא:

רש''י כן תרימו גם אתם. כמו שישראל מרימים מגרנם ומיקביהם תרימו גם אתם ממעשר שלכם, כי הוא נחלתכם:

(כט) מִכֹּל֙ מַתְּנֹ֣תֵיכֶ֔ם תָּרִ֕ימוּ אֵ֖ת כָּל-תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֑ה מִכָּ֨ל-חֶלְבּ֔וֹ אֶֽת-מִקְדְּשׁ֖וֹ מִמֶּֽנּוּ: מִכֹּל מַתְּנָתֵכוֹן תִּפְרְשׁוּן יָת כָּל אַפְרָשׁוּתָא דַיְיָ מִכָּל שׁוּפְרֵיהּ יָת מַקְדְשֵׁיהּ מִנֵיהּ:

רש''י מכל מתנתיכם תרימו את כל תרומת ה'. בתרומה גדולה הכתוב מדבר, שאם הקדים לוי את הכהן בכרי וקבל מעשרותיו קודם שיטול כהן תרומה גדולה מן הכרי, צריך להפריש הלוי מן המעשר תחלה אחד מחמשים לתרומה גדולה, ויחזור ויפריש תרומת מעשר:

(ל) מפטיר וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם בַּהֲרִֽימְכֶ֤ם אֶת-חֶלְבּוֹ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְנֶחְשַׁב֙ לַלְוִיִּ֔ם כִּתְבוּאַ֥ת גֹּ֖רֶן וּכִתְבוּאַ֥ת יָֽקֶב: וְתֵימַר לְהוֹן בְּאַפְרָשׁוּתְכוֹן יָת שׁוּפְרֵיהּ מִנֵיהּ וְיִתְחַשֵׁב לְלֵּוָאֵי כַּעֲלָלַת אִדְרָא וְכַעֲלָלַת מַעֲצַרְתָּא:

רש''י בהרימכם את חלבו ממנו. לאחר שתרימו תרומת מעשר ממנו: ונחשב. המותר ללוים חלין גמורין: כתבואת גרן. לישראל, שלא תאמר הואיל וקראו הכתוב תרומה שנאמר כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה, יכול יהא כלו אסור, תלמוד לומר ונחשב ללוים כתבואת גרן, מה של ישראל חלין, אף של לוי חלין:

(לא) וַֽאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּכָל-מָק֔וֹם אַתֶּ֖ם וּבֵֽיתְכֶ֑ם כִּֽי-שָׂכָ֥ר הוּא֙ לָכֶ֔ם חֵ֥לֶף עֲבֹֽדַתְכֶ֖ם בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וְתֵיכְלוּן יָתֵיהּ בְּכָל אֲתַר אַתּוּן וֶאֱנַשׁ בָּתֵּיכוֹן אֲרֵי אַגְרָא הוּא לְכוֹן חֲלַף פָּלְחַנְכוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא:

רש''י בכל מקום. אפלו בבית הקברות:

(לב) וְלֹֽא-תִשְׂא֤וּ עָלָיו֙ חֵ֔טְא בַּהֲרִֽימְכֶ֥ם אֶת-חֶלְבּ֖וֹ מִמֶּ֑נּוּ וְאֶת-קָדְשֵׁ֧י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל לֹ֥א תְחַלְּל֖וּ וְלֹ֥א תָמֽוּתוּ: (פפפ) וְלָא תְקַבְּלוּן עֲלוֹהִי חוֹבָא בְּאַפְרָשׁוּתְכוֹן יָת שׁוּפְרֵיהּ מִנֵיהּ וְיָת קוּדְשַׁיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לָא תְחַלְלוּן וְלָא תְמוּתוּן: פפפ:

רש''י ולא תשאו עליו חטא וגו' . הא אם לא תרימו תשאו חטא: ולא תמותו. הא אם תחללו תמותו:

הפטרת קורח - שמואל א יא

(יד) וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל-הָעָ֔ם לְכ֖וּ וְנֵלְכָ֣ה הַגִּלְגָּ֑ל וּנְחַדֵּ֥שׁ שָׁ֖ם הַמְּלוּכָֽה: (טו) וַיֵּלְכ֨וּ כָל-הָעָ֜ם הַגִּלְגָּ֗ל וַיַּמְלִכוּ֩ שָׁ֨ם אֶת-שָׁא֜וּל לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ בַּגִּלְגָּ֔ל וַיִּזְבְּחוּ-שָׁ֛ם זְבָחִ֥ים שְׁלָמִ֖ים לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיִּשְׂמַ֨ח שָׁ֥ם שָׁא֛וּל וְכָל-אַנְשֵׁ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל עַד-מְאֹֽד: יב (א) וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵ֔ל הִנֵּה֙ שָׁמַ֣עְתִּי בְקֹֽלְכֶ֔ם לְכֹ֥ל אֲשֶׁר-אֲמַרְתֶּ֖ם לִ֑י וָאַמְלִ֥יךְ עֲלֵיכֶ֖ם מֶֽלֶךְ: (ב) וְעַתָּ֞ה הִנֵּ֥ה הַמֶּ֣לֶךְ | מִתְהַלֵּ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֗ם וַאֲנִי֙ זָקַ֣נְתִּי וָשַׂ֔בְתִּי וּבָנַ֖י הִנָּ֣ם אִתְּכֶ֑ם וַאֲנִי֙ הִתְהַלַּ֣כְתִּי לִפְנֵיכֶ֔ם מִנְּעֻרַ֖י עַד-הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: (ג) הִנְנִ֣י עֲנ֣וּ בִי֩ נֶ֨גֶד יְהוָ֜ה וְנֶ֣גֶד מְשִׁיח֗וֹ אֶת-שׁוֹר֩ | מִ֨י לָקַ֜חְתִּי וַחֲמ֧וֹר מִ֣י לָקַ֗חְתִּי וְאֶת-מִ֤י עָשַׁ֙קְתִּי֙ אֶת-מִ֣י רַצּ֔וֹתִי וּמִיַּד-מִי֙ לָקַ֣חְתִּי כֹ֔פֶר וְאַעְלִ֥ים עֵינַ֖י בּ֑וֹ וְאָשִׁ֖יב לָכֶֽם: (ד) וַיֹּ֣אמְר֔וּ לֹ֥א עֲשַׁקְתָּ֖נוּ וְלֹ֣א רַצּוֹתָ֑נוּ וְלֹֽא-לָקַ֥חְתָּ מִיַּד-אִ֖ישׁ מְאֽוּמָה: (ה) וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵיהֶ֜ם עֵ֧ד יְהוָ֣ה בָּכֶ֗ם וְעֵ֤ד מְשִׁיחוֹ֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה כִּ֣י לֹ֧א מְצָאתֶ֛ם בְּיָדִ֖י מְא֑וּמָה וַיֹּ֖אמֶר עֵֽד: (ו) וַיֹּ֥אמֶר שְׁמוּאֵ֖ל אֶל-הָעָ֑ם יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ אֶת-מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽת-אַהֲרֹ֔ן וַאֲשֶׁ֧ר הֶעֱלָ֛ה אֶת-אֲבֹתֵיכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (ז) וְעַתָּ֗ה הִֽתְיַצְּב֛וּ וְאִשָּׁפְטָ֥ה אִתְּכֶ֖ם לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה אֵ֚ת כָּל-צִדְק֣וֹת יְהוָ֔ה אֲשֶׁר-עָשָׂ֥ה אִתְּכֶ֖ם וְאֶת-אֲבוֹתֵיכֶֽם: (ח) כַּֽאֲשֶׁר-בָּ֥א יַעֲקֹ֖ב מִצְרָ֑יִם וַיִּזְעֲק֤וּ אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ אֶל-יְהוָ֔ה וַיִּשְׁלַ֨ח יְהוָ֜ה אֶת-מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽת-אַהֲרֹ֗ן וַיּוֹצִ֤יאוּ אֶת-אֲבֹֽתֵיכֶם֙ מִמִּצְרַ֔יִם וַיֹּשִׁב֖וּם בַּמָּק֥וֹם הַזֶּֽה: (ט) וַֽיִּשְׁכְּח֖וּ אֶת-יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיהֶ֑ם וַיִּמְכֹּ֣ר אֹתָ֡ם בְּיַ֣ד סִֽיסְרָא֩ שַׂר-צְבָ֨א חָצ֜וֹר וּבְיַד-פְּלִשְׁתִּ֗ים וּבְיַד֙ מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֔ב וַיִּֽלָּחֲמ֖וּ בָּֽם: (י) וַיִּזְעֲק֤וּ אֶל-יְהוָה֙ (ויאמר) וַיֹּאמְר֣וּ חָטָ֔אנוּ כִּ֤י עָזַ֙בְנוּ֙ אֶת-יְהוָ֔ה וַנַּעֲבֹ֥ד אֶת-הַבְּעָלִ֖ים וְאֶת-הָעַשְׁתָּר֑וֹת וְעַתָּ֗ה הַצִּילֵ֛נוּ מִיַּ֥ד אֹיְבֵ֖ינוּ וְנַעַבְדֶֽךָּ: (יא) וַיִּשְׁלַ֤ח יְהוָה֙ אֶת-יְרֻבַּ֣עַל וְאֶת-בְּדָ֔ן וְאֶת-יִפְתָּ֖ח וְאֶת-שְׁמוּאֵ֑ל וַיַּצֵּ֨ל אֶתְכֶ֜ם מִיַּ֤ד אֹֽיְבֵיכֶם֙ מִסָּבִ֔יב וַתֵּשְׁב֖וּ בֶּֽטַח: (יב) וַתִּרְא֗וּ כִּֽי-נָחָ֞שׁ מֶ֣לֶךְ בְּנֵֽי-עַמּוֹן֮ בָּ֣א עֲלֵיכֶם֒ וַתֹּ֣אמְרוּ לִ֔י לֹ֕א כִּי-מֶ֖לֶךְ יִמְלֹ֣ךְ עָלֵ֑ינוּ וַיהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם מַלְכְּכֶֽם: (יג) וְעַתָּ֗ה הִנֵּ֥ה הַמֶּ֛לֶךְ אֲשֶׁ֥ר בְּחַרְתֶּ֖ם אֲשֶׁ֣ר שְׁאֶלְתֶּ֑ם וְהִנֵּ֨ה נָתַ֧ן יְהוָ֛ה עֲלֵיכֶ֖ם מֶֽלֶךְ: (יד) אִם-תִּֽירְא֣וּ אֶת-יְהוָ֗ה וַעֲבַדְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ וּשְׁמַעְתֶּ֣ם בְּקֹל֔וֹ וְלֹ֥א תַמְר֖וּ אֶת-פִּ֣י יְהוָ֑ה וִהְיִתֶ֣ם גַּם-אַתֶּ֗ם וְגַם-הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר מָלַ֣ךְ עֲלֵיכֶ֔ם אַחַ֖ר יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם: (טו) וְאִם-לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙ בְּק֣וֹל יְהוָ֔ה וּמְרִיתֶ֖ם אֶת-פִּ֣י יְהוָ֑ה וְהָיְתָ֧ה יַד-יְהוָ֛ה בָּכֶ֖ם וּבַאֲבֹתֵיכֶֽם: (טז) גַּם-עַתָּה֙ הִתְיַצְּב֣וּ וּרְא֔וּ אֶת-הַדָּבָ֥ר הַגָּד֖וֹל הַזֶּ֑ה אֲשֶׁ֣ר יְהוָ֔ה עֹשֶׂ֖ה לְעֵינֵיכֶֽם: (יז) הֲל֤וֹא קְצִיר-חִטִּים֙ הַיּ֔וֹם אֶקְרָא֙ אֶל-יְהוָ֔ה וְיִתֵּ֥ן קֹל֖וֹת וּמָטָ֑ר וּדְע֣וּ וּרְא֗וּ כִּֽי-רָעַתְכֶ֤ם רַבָּה֙ אֲשֶׁ֤ר עֲשִׂיתֶם֙ בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֔ה לִשְׁא֥וֹל לָכֶ֖ם מֶֽלֶךְ: (יח) וַיִּקְרָ֤א שְׁמוּאֵל֙ אֶל-יְהוָ֔ה וַיִּתֵּ֧ן יְהוָ֛ה קֹלֹ֥ת וּמָטָ֖ר בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיִּירָ֨א כָל-הָעָ֥ם מְאֹ֛ד אֶת-יְהוָ֖ה וְאֶת-שְׁמוּאֵֽל: (יט) וַיֹּאמְר֨וּ כָל-הָעָ֜ם אֶל-שְׁמוּאֵ֗ל הִתְפַּלֵּ֧ל בְּעַד-עֲבָדֶ֛יךָ אֶל-יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וְאַל-נָמ֑וּת כִּֽי-יָסַ֤פְנוּ עַל-כָּל-חַטֹּאתֵ֙ינוּ֙ רָעָ֔ה לִשְׁאֹ֥ל לָ֖נוּ מֶֽלֶךְ: (כ) וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֤ל אֶל-הָעָם֙ אַל-תִּירָ֔אוּ אַתֶּ֣ם עֲשִׂיתֶ֔ם אֵ֥ת כָּל-הָרָעָ֖ה הַזֹּ֑את אַ֗ךְ אַל-תָּס֙וּרוּ֙ מֵאַחֲרֵ֣י יְהוָ֔ה וַעֲבַדְתֶּ֥ם אֶת-יְהוָ֖ה בְּכָל-לְבַבְכֶֽם: (כא) וְלֹ֖א תָּס֑וּרוּ כִּ֣י | אַחֲרֵ֣י הַתֹּ֗הוּ אֲשֶׁ֧ר לֹֽא-יוֹעִ֛ילוּ וְלֹ֥א יַצִּ֖ילוּ כִּי-תֹ֥הוּ הֵֽמָּה: (כב) כִּ֠י לֹֽא-יִטֹּ֤שׁ יְהוָה֙ אֶת-עַמּ֔וֹ בַּעֲב֖וּר שְׁמ֣וֹ הַגָּד֑וֹל כִּ֚י הוֹאִ֣יל יְהוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת אֶתְכֶ֛ם ל֖וֹ לְעָֽם:

משנה אהלות פרק יב

א. נֶסֶר שֶׁהוּא נָתוּן עַל פִּי תַנּוּר חָדָשׁ וְעוֹדֵף מִכָּל צְדָדָיו בְּפוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה תַחְתָּיו, כֵּלִים שֶׁעַל גַּבָּיו טְהוֹרִים. טֻמְאָה עַל גַּבָּיו, כֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו טְהוֹרִים. וּבַיָּשָׁן, טָמֵא. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי מְטַהֵר. נָתוּן עַל פִּי שְׁנֵי תַנּוּרִים, טֻמְאָה בֵינֵיהֶם, הֵם טְמֵאִים. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי מְטַהֵר:

ברטנורה   (א) נסר שהוא נתון על פי תנור חדש. שלא הוסק דלא מקבל טומאה. ובתנור העומד בחצר או בגינה איירי: בפותח טפח. שהנסר רחב ויוצא חוץ לתנור טפח סביב מכל צדדיו: שעל גביו. שעל גבי הנסר: טהורים. דכיון שהתנור טהור, ניצולים הכלים. וכן אם טומאה על גבי הנסר וכלים תחת הנסר: ובישן. כגון שהוסק התנור דמקבל טומאה: טמא. התנור, שאין הנסר מצילו, וכל שכן כלים שתחת הנסר ושעל הנסר. וטעמא דמתניתין, דכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר, הלכך חדש דלאו כלי הוא מציל, ישן דכלי הוא אינו מציל: ור' יוחנן בן נורי מטהר. דוקא בתנור. אבל בכלים מודה דטמאין. והכי איתא בתוספתא: נתון על שני תנורים. ראש הנסר על תנור זה וראשו השני על תנור אחר, וטומאה בין שני התנורים. ובתנורים ישנים איירי. ואזדי רבנן לטעמייהו ור' יוחנן בן נורי לטעמיה. ואין הלכה כר' יוחנן בן נורי:

ב. סְרִידָה שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל פִּי הַתַּנּוּר מֻקָּף צָמִיד פָּתִיל, טֻמְאָה תַחְתָּיו אוֹ עַל גַּבָּיו, הַכֹּל טָמֵא. כְּנֶגֶד אֲוִירוֹ שֶׁל תַּנוּר, טָהוֹר. טֻמְאָה כְּנֶגֶד אֲוִירוֹ שֶׁל תַּנּוּר, כְּנֶגְדּוֹ עַד הָרָקִיעַ טָמֵא:

ברטנורה   (ב) סרידא. כמין שבכה של חרס. תרגום מעשה רשת, עובד סרדתא. והיא חלקה ועודפת חוץ לתנור טפח מכל צד: הכל טמא. כלים שתחתיה ושעל גבה חוץ מכלים שעל גבה כנגד אוירו של תנור, לפי שהאהל מביא טומאה תחתיה כל סביב התנור וחוזרת ובוקעת למעלה. ואף כשהטומאה למעלה, בוקעת למטה ונמשכת סביב וחוזרת ובוקעת למעלה: כנגד אוירו של תנור טהור. שהרי הוא מוקף צמיד פתיל ומפסיק: כנגדו עד הרקיע טמא. אבל מה שתחתיו טהור:

ג. נֶסֶר שֶׁהוּא נָתוּן עַל פִּי תַנּוּר יָשָׁן, יוֹצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה טֶפַח אֲבָל לֹא מִן הַצְדָדִים, טֻמְאָה בְצַד זֶה, כֵּלִים שֶׁבְּצַד הַשֵּׁנִי טְהוֹרִים. רַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא. הַבְּטַח אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. הָיָה בוֹ זִיז, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, רוֹאִים אֶת הַבְּטַח כְּאִלּוּ אֵינוֹ, וְהַזִּיז הָעֶלְיוֹן מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה:

ברטנורה   (ג) נסר. שהוא ארוך וצר וכשהוא נתון על פי התנור יוצא טפח מן המזרח וטפח מן המערב, ודרום וצפון אינו יוצא: טומאה בצד זה. תחת הנסר במזרח או במערב: כלים שבצד השני טהורים. דאין מקום לטומאה לעבור, שאין הנסר עודף מן הצפון ומן הדרום: ור' יוסי מטמא. קסבר אין תנור מפסיק. ואין הלכה כר' יוסי: הבטח. יש ספרים שגורסים אבטח. והוא בנין עשוי כעין אמבטי שבמרחצאות שנותנים בהן מים לרחצה, ונסר נתון עליו לתקרה, והנסר עודף משני צדדים. ואם הטומאה מצד זה אין יוצאה לצד אחר, לפי שהבטח חוצץ: היה בו זיז. היתה קורה יוצאה למעלה מן הבטח מן המזרח למערב: רואין את הבטח כאילו אינו. שאע''פ שהבטח חוצץ בנסר, גבי זיז אינו חוצץ. והלכה כר' יהושע:

ד. סַנְדָּל שֶׁל עֲרִיסָה שֶׁפְּחָתוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, אִם יֵשׁ בּוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח, הַכֹּל טָמֵא. וְאִם לָאו, מוֹנִין בּוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁמּוֹנִין בַּמֵּת:

ברטנורה   (ד) סנדל של עריסה. עריסה של תינוק רגילים להניח תחת רגליה כמין סנדל של מתכת לנוי או בשביל שלא ירקבו: שפחתו בתוך הבית. שנפחת הגג של עלייה שהעריסה נתונה עליו ונראה סנדל העריסה בתוך הבית מן הפחת שבגג, וטומאה בתוך הבית: אם יש. במקום הפחת: פותח טפח מביא את הטומאה. מן הבית לעלייה: ואם לאו. שאין שם פותח טפח: מונין בו כדרך שמונין במת. שהסנדל והעריבה טמאים טומאת שבעה כדין כלים בכלים, והתינוק טמא טומאת ערב, כדתנן בפרק קמא, והשלישי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב:

ה. קוֹרוֹת הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה שֶׁאֵין עֲלֵיהֶן מַעֲזִיבָה וְהֵן מְכֻוָּנוֹת, טֻמְאָה תַחַת אַחַת מֵהֶן, תַּחְתֶּיהָ טָמֵא. בֵּין הַתַּחְתּוֹנָה לָעֶלְיוֹנָה, בֵּינֵיהֶן טָמֵא. עַל גַּבֵּי הָעֶלְיוֹנָה, כְּנֶגְדּוֹ עַד הָרָקִיעַ טָמֵא. הָיוּ הָעֶלְיוֹנוֹת כְּבֵין הַתַּחְתּוֹנוֹת, טֻמְאָה תַחַת אַחַת מֵהֶן, תַּחַת כֻּלָּם טָמֵא. עַל גַּבֵּיהֶן, כְנֶגְדּוֹ עַד הָרָקִיעַ טָמֵא:

ברטנורה   (ה) מעזיבה. טיט וצרורות שרגילים לשום על גבי קורות: ומכוונות. קורה העליונה כנגד התחתונה וכל אחת יש בה רוחב טפח: תחתיה טמא. ושעל גבה טהור שהקורה חוצצת. והני מילי, כשיש בקורות פותח טפח שהן רחבות טפח, אבל [אם] אין רחבות טפח לא מביאות טומאה ולא חוצצות וכמאן דליתנהו דמו, ונמצאה טומאה כאילו עומדת באויר: ביניהן טמא. ושתחת התחתונה ושעל העליונה טהורים, דשתיהן חוצצות: כנגדו עד הרקיע טמא. ושתחת כולן טהור: כבין התחתונות. כנגד אויר התחתונות. ורחבן כשיעור אויר שביניהן, שאם תעלה את התחתונות או תוריד את העליונות, נמצא הכל סתום: תחת כולן טמא. כאילו היתה תקרה שוה. ועל גבן טהור:

ו. קוֹרָה שֶׁהִיא נְתוּנָה מִכֹּתֶל לְכֹתֶל וְטֻמְאָה תַחְתֶּיהָ, אִם יֵשׁ בָּהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח, מְבִיאָה אֶת הַטֻּמְאָה תַּחַת כֻּלָּהּ. וְאִם לָאו, טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. כַּמָּה יִהְיֶה בְהֶקֵּפָהּ וִיהֵא בָהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח, בִּזְמַן שֶׁהִיא עֲגֻלָּה, הֶקֵּפָהּ שְׁלשָׁה טְפָחִים. בִּזְמַן שֶׁהִיא מְרֻבַּעַת, אַרְבָּעָה, שֶׁהַמְרֻבָּע יָתֵר עַל הָעִגּוּל רְבִיעַ:

ברטנורה   (ו) תחת כולה. כל כלים שתחתיה טמאים, דמביאה טומאה לכולה. ושעל גבה טהורים, דחוצצת בפני הטומאה: ואם לאו. שאינה רחבה טפח: בוקעת ועולה. דאם טומאה תחתיה, כלים שעל גבה כנגד הטומאה טמאים: בוקעת ויורדת. דאם טומאה על גבה, כלים שתחתיה כנגד הטומאה טמאים: היקפה שלשה טפחים. דכל שיש ברחבו טפח יש בהיקפו שלשה טפחים, שכן מצינו (בדברי הימים ב ד) בים שעשה שלמה עשר באמה משפתו אל שפתו עגול סביב וקו שלשים באמה יסוב אותו סביב:

ז. עַמּוּד שֶׁהוּא מֻטָּל לָאֲוִיר, אִם יֵשׁ בְּהֶקֵּפוֹ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה טְפָחִים, מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה תַּחַת דָּפְנוֹ. וְאִם לָאו, טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת:

ברטנורה   (ז) עמוד שהוא מוטל לאויר. עמוד עגול שמושלך בארץ ושוכב על עיגולו: באויר. כגון בחצר או בגינה. ובאמצע העיגול הוא מתחיל להאהיל על הארץ והולך ומתקצר מכאן ומכאן עד תחתיתו שסמוך לארץ, ולענין הבאת טומאה בעינן טפח על טפח ברום טפח מרובע, ואם יש כאן לצד החוץ מתחתיו רום טפח, אע''פ שלמטה בסמוך שכיבתו לארץ אין רום טפח, כולו מטמא באוהל, דנידון כשיפועי אהלים. ועמוד עגול כשיש בהיקפו עשרים וארבעה טפחים נמצא רחבו שמונה טפחים, דכל שיש ברחבו טפח יש בהקיפו שלשה טפחים, ונמצא דיכול אדם לרבע תחת דפנו שמכאן ומכאן טפח על טפח ברום טפח. שהרי כשיש כאן רבוע של שמונה על שמונה, אם תעשה בתוכו עיגול של שמונה, נמצא הזויות עודפים שמונה חומשים לכל קרן וקרן, דכל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונה, נמצא האלכסון עודף על הרוחב ששה עשר חומשין, תן מהן מחצה לקרן זה ומחצה לקרן זה, הרי לכל אחד שמונה חומשין, ואם באת לעשות בקרן זויות שחוץ לעיגול ריבוע של טפח על טפח, נמצא אלכסונו עודף על רחבו שני חומשים, ונמצא מדת אלכסונו שבעה חומשים, לא נשתייר לנו יותר על הצורך אלא חומש אחד, ומשום חומש אחד לא דק. ועוד, דכל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונה, אינו מכוון לגמרי, שחסר ממנו מעט:

ח. כַּזַּיִת מִן הַמֵּת מֻדְבָּק לָאִסְקֻפָּה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא אֶת הַבָּיִת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מְטַהֵר. הָיָה נָתוּן תַּחַת הָאִסְקֻפָּה, יִדּוֹן מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה. מֻדְבָּק לַמַּשְׁקוֹף, הַבַּיִת טָמֵא. רַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר. הָיָה נָתוּן בְּתוֹךְ הַבַּיִת, הַנּוֹגֵעַ בַּמַשְּׁקוֹף, טָמֵא. הַנּוֹגֵעַ בָּאִסְקֻפָּה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, מִטֶּפַח וּלְמַטָּן, טָהוֹר. מִטֶּפַח וּלְמַעְלָן, טָמֵא:

ברטנורה   (ח) מודבק לאסקופה. שהאסקופה רחבה וטומאה מודבקת באסקופה מן השקוף ולחוץ, ר' אליעזר חשיב כל האסקופה כבית, הלכך מטמא את הבית. ור' יהושע סבר מן השקוף ולחוץ אין האסקופה חשובה כבית. והלכה כר' יהושע: ידון מחצה למחצה. מחציה של אסקופה ולפנים כלפנים, והבית טמא. מחציה ולחוץ, כלחוץ, והבית טהור. מחצה על מחצה, הבית טמא: מודבק למשקוף. תחת המשקוף מן השקוף ולחוץ: הבית טמא. דאפילו מן השקוף ולחוץ חשיב כבית: ר' יוסי מטהר. דלא חשיב ליה כבית. ואין הלכה כר' יוסי: ר' אליעזר מטמא. דחשיב כל האסקופה כבית: מטפח ולמטן טהור. דכקרקע דמי: מטפח ולמעלן טמא. ואף על גב דבמודבק לאסקופה מטהר ר' יהושע את הבית, הכא כשהטומאה בבית מטמא ר' יהושע באסקופה מטפח ולמעלה משום דדרך טומאה לצאת ולא ליכנס. והלכה כר' יהושע:

גמרא נדה דף כ''ב ע''א

הַמַּפֶּלֶת כְּמִין דָּגִים: וְלִיפְלוֹג נָמֵי רִבִּי יְהוּדָה בְּהָא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ בְּמַחְלוֹקֶת שְׁנוּיָה וְרַבָּנָן הִיא. וְרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲפִילוּ תֵימָא רִבִּי יְהוּדָה עַד כָּאן לֹא קָאָמַר רִבִּי יְהוּדָה הָתָם אֶלָּא גַּבֵּי חֲתִיכָה דְעָבִיד דַּם דְקָרִישׁ. וַהֲוֵי חֲתִיכָה אֲבָל בִּרְיָה לֹא הֲוֵי וּלְהַךְ לִישְׁנָא דְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן דְאִי אֶפְשַׁר לִפְתִיחַת הַקֶּבֶר בְּלֹא דָם קָמִיפְלְגֵי לִיפְלוֹג נָמֵי רִבִּי יְהוּדָה בְּהָאי מָאן דְמַתְנֵי הַךְ לִישְׁנָא מַתְנֵי הָכִי רִבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דַּאֲמָרֵי תַרְוַיְיהוּ בְּמַחֲלוֹקֶת שְׁנוּיָה וְרַבָּנָן הִיא:

רש''י וליפלוג נמי ר' יהודה בהא. ונימא בין כך ובין כך טמאה דהא טעמא דר''י אוקמיה דא''א לפתיחת הקבר בלא דם: במחלוקת שנויה. משנה זו שנויה במחלוקת דלאו סתמא ודברי הכל היא אלא רבי יהודה פליג: והוי חתיכה. דטעמא לאו משום פתיחת הקבר בלא דם הוא אלא בחתיכה עצמה ס''ל דהוי דם וכגון היא מארבעת מיני דמים:

זוהר ויקהל דף ר''ג ע''ב

תָּא חֲזֵי כֵּיוַן דְּעָאל שַׁבְּתָא וְאִתְטַמַר הַהוּא מְדוֹרָא כָּל אֶשִּׁין דְּאֶשָּׁא קַשְׁיָא אִתְטַמָּרוּ וְאִתְכַפְיָין וַאֲפִילוּ אֶשָּׁא דְגֵיהִנָּם. וְחַיָּיבִין דְּגֵיהִנָּם אִית לוֹן נְיָיחָא. וְכֹלָא תַתָּא וְעֵילָא אִית לְהוּ נְיָיחָא. כַּד נָפֵק שַׁבְּתָא וּמְבָרְכִין יִשְׂרָאֵל עַל נוּרָא כְּדֵין נַפְקִין כָּל אֶשִּׁין דְּמִתְטַמְרָן כָּל חַד וְחַד לְאַתְרֵיה. וּבְגִין דְּלָא לְאִתְעֲרָא אֶשָּׁא אַחֲרָא כְּתִיב לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכָל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְהָא אוּקְמוּהָ אֶשָּׁא דְמַדְבְּחָא אַמָּאי אֶלָּא כַד עָאל שַׁבְּתָא כָרוֹזָא קָרֵי בְכֻלְּהוּ רָקִיעִין אִתְתַּקְנוּ רְתִיכִין אִתְתַּקְנוּ מַשִּׁרְיָין לָקֳדָמוּת מָארֵיכוֹן. כְּדֵין נָפִיק חַד רוּחָא מִסִטְרָא דְדָרוֹם וְהַהוּא רוּחָא אִתְפָּרַשׁ עַל כָּל אִינוּן חַיָּלִין וּמַשִּׁרְיָין דְּלִסְטַר יְמִינָא וְאִתְלַבְּשָׁן בֵּיהּ. וְהַהוּא רוּחָא אִקְרֵי לְבוּשָׁא דִיקָר דְּשַׁבַּתָּא. כְּדֵין פָּתוֹרֵי דְהַאי עָלְמָא מִתְתַּקְנָן בְּחַד הֵיכָלָא. זַכָּאָה חוּלְקֵיה דְהַהוּא בַּר נַשׁ דְּסִדּוּרָא דִפְתוֹרֵיה. אִתְחֲזֵי תַמָּן כִּדְקָא יָאוּת וּקְיָימָא כֹלָא מִתְתַּקְנָא בְּלָא כִסוּפָא אֵנִישׁ כְּפוּם חֵילֵיהּ:

תרגום הזוהר בֹּא וּרְאֵה, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנָס הַשַּׁבָּת וְהַמְּדוּרָה הַהִיא נִסְתַּתְּרָה בַּתְּהוֹם הַגָּדוֹל, אָז כָּל הָאִשּׁוֹת שֶׁל הָאֵשׁ הַקָּשֶׁה נִסְתַּתְּרוּ וְנִכְנְעוּ, כִּי הַמְּדוּרָה שֶׁהִיא רוּחַ סְעָרָה, הִיא שֹׁרֶשׁ כָּל הַדִּינִים הַקָּשִׁים. וַאֲפִלּוּ הָאֵשׁ שֶׁל גֵּיהִנֹּם, וְהָרְשָׁעִים שֶׁבַּגֵּיהִנֹּם יֵשׁ לָהֶם מְנוּחָה, וְהַכֹּל שֶׁלְּמַעְלָה וְשֶׁלְּמַטָּה יֵשׁ לָהֶם מְנוּחָה. כְּשֶׁיּוֹצֵא הַשַּׁבָּת, וְיִשְׂרָאֵל מְבָרְכִין עַל הָאֵשׁ, אָז יוֹצְאוֹת כָּל הָאִשּׁוֹת שֶׁנִּסְתַּתְּרוּ, כָּל אַחַת וְאַחַת לִמְקוֹמָהּ. וּכְדֵי שֶׁלֹּא לְעוֹרֵר אֵשׁ אַחֶרֶת מֵאֵלּוּ שֶׁנִּסְתַּתְּרוּ, כָּתוּב (שמות ל''ה) לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכָל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וּכְבָר הֶעֱמִידוּהוּ, לָמָּה מוּתֶרֶת בַּשַּׁבָּת אֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ. אֶלָּא כְּשֶׁנִּכְנָס הַשַּׁבָּת, הַכָּרוֹז קוֹרֵא בְּכָל הָרְקִיעִים, הִתְתַּקְּנוּ הַמֶּרְכָּבוֹת, הִתְתַּקְּנוּ הַמַּחֲנוֹת, לִפְנֵי אֲדוֹנֵיכֶם. אָז יוֹצֵא רוּחַ אֶחָד מִצַד דָּרוֹם, שֶׁהוּא אוֹר הַחֶסֶד, וְהָרוּחַ הַהוּא נִפְרָשׂ עַל כָּל אֵלּוּ הַצְבָאוֹת וְהַמַּחֲנוֹת שֶׁבְּצַד יָמִין, וּמִתְלַבְּשִׁים בּוֹ. וְרוּחַ הַהוּא נִקְרָא, לְבוּשׁ יָקָר שֶׁל שַׁבָּת. אָז הַשֻּׁלְחָנוֹת שֶׁבְּנֵי הָאָדָם עוֹרְכִים בָּעוֹלָם הַזֶה מִתְתַּקְּנִים בְּהֵיכָל אֶחָד, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל הָאָדָם הַהוּא שֶׁעֲרִיכַת שֻׁלְחָנוֹ נִרְאֵית שָׁם כָּרָאוּי, וְהַכֹּל נִמְצָא מְתוּקָן בְּלִי בּוּשָׁה, אִישׁ לְפִי כֹּחוֹ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות שבת פרק פ''ט

א. הַנּוֹטֵל צִפָּרְנָיו אוֹ שַׂעֲרוֹ אוֹ שְׂפָמוֹ אוֹ זְקָנוֹ הֲרי זֶה תוֹלְדָת גּוֹזֵז וְחַיָּיב וְהוּא שֶׁיִּטּוֹל בַכֶּלִי אֲבָל אִם נְטָלָן בְּיָדוֹ בֵין לוֹ בֵין לְאַחֵר פָּטוּר. וְכֵן הַחוֹתֵּךְ יַבֶּלֶת מִגּוּפוֹ בֵין בְּיָד בֵּין בַּכֶּלִי פָּטוּר בֵּין לוֹ בֵּין לְאַחֵר וּמוּתָר לַחְתּוֹךְ יַבֶּלֶת בַּמִּקדָּשׁ בְּיָד אֲבָל לֹא בַכֶּלִי וְאִם הָיְתָה יְבֵשָׁה חוֹתְכָהּ אַף בַּכֶּלִי וְעוֹבֵד עֲבוֹדָה: ב. הַנּוֹטֵל שַׂעֲרוֹ בַּכֶּלִי כַּמָּה יִטּוֹל וְיִהְיֶה חַיָּיב שְׁתֵּי שְׂעֲרוֹת. וְאִם לִיקֵט לְבָנוֹת מִתּוֹךְ שְׁחוֹרוֹת אֲפִלּוּ אַחַת חַיָּיב. צִפּוֹרֶן שֶׁפִּירְשָׁהּ רֻבָּהּ וְצִיצִין שֶׁל עוֹר שֶׁפִּירְשׁוּ רֻבָּן אִם פִּירְשׁוּ כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְצַעֲרוֹת אוֹתוֹ מוּתָּר לִיטוֹל אוֹתָן בְּיָדוֹ אֲבָל לֹא בַכֶּלִי וְאִם נוֹטְלָן בַּכֶּלִי פָּטוּר. וְאִם אֵינָן מְצַעֲרוֹת אוֹתוֹ אָסוּר לְנָטְלָן בְּיָדוֹ וְאִם נְטָלָן בַּכֶּלִי חַיָּיב:

מוסר

מספר חסידים סימן צ''ד צ''ה

הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל (איוב יג) יָשִׂים אָדָם אֶל לִבּוֹ וְיִקַּח מִן הַפָּרָשִׁים מְשָׁל הַהוֹלְכִים לַמִּלְחָמָה לְהַרְאוֹת גְבוּרָתָם בְּמִצְוַת אֲדוֹנֵיהֶם וְלֹא יָנוּסוּ מִפְּנֵי חֶרֶב וְנִפְצָעִים וְנֶהֱרָגִים. וְכָל זֶה אֵינוֹ רַק מִן הַכְּלִימָה כִּי תֵחָשֵׁב כְּלִימָה אִם יָנוּסוּ וּבְמוֹתָם בַּמִּלְחָמָה לֹא יְקַבְּלוּ שָׂכָר מֵאֲדוֹנֵיהֶם אֲנַחְנוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיֵּשׁ לָנוּ לִסְבּוֹל צָרוֹת וְיִסוּרִים אַף לְהַשְׁלִים נַפְשׁוֹתֵינוּ. לָמוּת עַל מִצְוַת מַלְכֵּנוּ אֲדוֹן כֹּל יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ. לְעוֹלָם אַל יְבַקֵּשׁ אָדָם מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָבָר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי כְּגוֹן שֶׁתֵּלֶד אִשְׁתּוֹ לִשְׁמוֹנָה חֳדָשִׁים וְיִחְיֶה הַחָלֶד. אוֹ יְהִי רָצוֹן שֶׁאֶהֱיֶה בִּכְרַכֵּי הַיָּם אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ יְכוֹלֶת לְהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת כֵּן הֲרֵי זוּ תְפִלַּת שָׁוְא. אָסוּר לִקְבוֹעַ בִתְפִלָּתוֹ שְׁבַח אַחֵר (פירשו בעמידה) אֲבָל כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ אִם רוֹצֶה לוֹמַר שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת תָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה:

פרשת חוקת

חוקת יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

יט (א) וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר: (ב) זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה לֵאמֹ֑ר דַּבֵּ֣ר | אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֣וּ אֵלֶ֩יךָ֩ פָרָ֨ה אֲדֻמָּ֜ה תְּמִימָ֗ה אֲשֶׁ֤ר אֵֽין-בָּהּ֙ מ֔וּם אֲשֶׁ֛ר לֹֽא-עָלָ֥ה עָלֶ֖יהָ עֹֽל: דָא גְזֵירַת אוֹרַיְתָא דִי פַקִיד יְיָ לְמֵימָר מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסְבוּן לָךְ תּוֹרְתָא סִמוּקְתָּא שְׁלֶמְתָּא דִי לֵית בָּהּ מוּמָא דְלָא סְלִיק עֲלַהּ נִירָא:

רש''י זאת חקת התורה. לפי שהשטן ואמות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזרה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה: ויקחו אליך. לעולם היא נקראת על שמך, פרה שעשה משה במדבר: אדמה תמימה. שתהא תמימה באדמימות, שאם היו בה שתי שערות שחורות פסולה: ויקחו אליך. משלהם כשם שהם פרקו נזמי הזהב לעגל משלהם כך יביאו זו לכפרה משלהם: פרה אדמה. משל לבן שפחה שטנף פלטין של מלך. אמרו תבא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה ותכפר על העגל: אדמה. על שם (ישעיה א, יח) אם יאדימו כתולע, שהחטא קרוי אדום: תמימה. על שם ישראל שהיו תמימים ונעשו בו בעלי מומין, תבא זו ותכפר עליהם ויחזרו לתמותם: לא עלה עליה על. כשם שפרקו מעליהם עול שמים:

(ג) וּנְתַתֶּ֣ם אֹתָ֔הּ אֶל-אֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן וְהוֹצִ֤יא אֹתָהּ֙ אֶל-מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְשָׁחַ֥ט אֹתָ֖הּ לְפָנָֽיו: וְתִתְּנוּן יָתַהּ לְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְיַפֵּק יָתַהּ לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וְיִכּוֹס יָתַהּ קֳדָמוֹהִי:

רש''י אלעזר. מצותה בסגן: אל מחוץ למחנה. חוץ לשלש מחנות: ושחט אתה לפניו. זר שוחט ואלעזר רואה: אל אלעזר הכהן. כשם שנקהלו על אהרן, שהוא כהן, לעשות העגל. ולפי שאהרן עשה את העגל לא נעשית עבודה זו על ידו, שאין קטיגור נעשה סניגור:

(ד) וְלָקַ֞ח אֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן מִדָּמָ֖הּ בְּאֶצְבָּע֑וֹ וְהִזָּ֞ה אֶל-נֹ֨כַח פְּנֵ֧י אֹֽהֶל-מוֹעֵ֛ד מִדָּמָ֖הּ שֶׁ֥בַע פְּעָמִֽים: וְיִסַב אֶלְעָזָר כַּהֲנָא מִדְמַהּ בְּאֶצְבְּעֵיהּ וְיַדֵי לָקֳבֵל אַפֵּי מַשְׁכַּן זִמְנָא מִדְמַהּ שְׁבַע זִמְנִין:

רש''י אל נכח פני אהל מועד. עומד במזרחו של ירושלים ומתכון ורואה פתחו של היכל בשעת הזאת הדם: ושרף את הפרה. כשם שנשרף העגל:

(ה) וְשָׂרַ֥ף אֶת-הַפָּרָ֖ה לְעֵינָ֑יו אֶת-עֹרָ֤הּ וְאֶת-בְּשָׂרָהּ֙ וְאֶת-דָּמָ֔הּ עַל-פִּרְשָׁ֖הּ יִשְׂרֹֽף: וְיוֹקֵד יָת תּוֹרְתָא לְעֵינוֹהִי יָת מַשְׁכַּהּ וְיָת בִּשְׂרַהּ וְיָת דְמַהּ עַל אָכְלַהּ יוֹקֵיד: (ו) וְלָקַ֣ח הַכֹּהֵ֗ן עֵ֥ץ אֶ֛רֶז וְאֵז֖וֹב וּשְׁנִ֣י תוֹלָ֑עַת וְהִשְׁלִ֕יךְ אֶל-תּ֖וֹךְ שְׂרֵפַ֥ת הַפָּרָֽה: וְיִסַב כַּהֲנָא אָעָא דְאַרְזָא וְאֵזוֹבָא וּצְבַע זְהוֹרִי וְיִרְמֵי לְגוֹ יְקִידַת תּוֹרְתָא:

רש''י עץ ארז ואזוב ושני תולעת. שלשה מינין הללו כנגד שלשת אלפי איש שנפלו בעגל. וארז הוא הגבוה מכל האילנות ואזוב נמוך מכלם, סימן שהגבוה שנתגאה וחטא, ישפיל את עצמו כאזוב ותולעת ויתכפר לו:

נביאים - שופטים - פרק יא

יא (א) וְיִפְתָּ֣ח הַגִּלְעָדִ֗י הָיָה֙ גִּבּ֣וֹר חַ֔יִל וְה֖וּא בֶּן-אִשָּׁ֣ה זוֹנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד גִּלְעָ֖ד אֶת-יִפְתָּֽח: וְיִפְתָּח גִלְעָדָא הֲוָה גִבָּר חֵילָא וְהוּא בַּר אִתְּתָא פוּנְדְּקֵיתָא וְאוֹלִיד גִלְעָד יַת יִפְתָּח : (ב) וַתֵּ֧לֶד אֵֽשֶׁת-גִּלְעָ֛ד ל֖וֹ בָּנִ֑ים וַיִּגְדְּל֨וּ בְֽנֵי-הָאִשָּׁ֜ה וַיְגָרְשׁ֣וּ אֶת-יִפְתָּ֗ח וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ לֹֽא-תִנְחַ֣ל בְּבֵית-אָבִ֔ינוּ כִּ֛י בֶּן-אִשָּׁ֥ה אַחֶ֖רֶת אָֽתָּה: וִילֵידַת אִתַּת גִּלְעָד לֵיהּ בְּנִין וּרְבִיאוּ בְּנֵי אִתְּתָא וְתָרִיכוּ יַת יִפְתָּח וְאָמָרוּ לֵיהּ לָא תַכֲסִן בְּבֵית אֲבוּנָא אֲרֵי בַּר אִתְּתָא אוֹחֲרִי אָתְּ : (ג) וַיִּבְרַ֤ח יִפְתָּח֙ מִפְּנֵ֣י אֶחָ֔יו וַיֵּ֖שֶׁב בְּאֶ֣רֶץ ט֑וֹב וַיִּֽתְלַקְּט֤וּ אֶל-יִפְתָּח֙ אֲנָשִׁ֣ים רֵיקִ֔ים וַיֵּצְא֖וּ עִמּֽוֹ: (פ) וְעָרַק יִפְתָּח מִן קֳדָם אֲחוֹהִי וִיתֵיב בְאַרְעָא טָבָא וְאִתְכְּנִישׁוּ לְוָת יִפְתָּח גַּבְרִין סְרִיקִין וּנְפָקוּ עִמֵיהּ : (ד) וַיְהִ֖י מִיָּמִ֑ים וַיִּלָּחֲמ֥וּ בְנֵֽי-עַמּ֖וֹן עִם-יִשְׂרָאֵֽל: וַהֲוָה מִזְּמָן יוֹמִין וַאֲגִיחוּ קְרָבָא בְנֵי עַמּוֹן עִם יְשְּׂרָאֵל :

רש''י וילחמו בני עמון . היא האמורה למעלה ( י ט ) :

(ה) וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁר-נִלְחֲמ֥וּ בְנֵֽי-עַמּ֖וֹן עִם-יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּֽלְכוּ֙ זִקְנֵ֣י גִלְעָ֔ד לָקַ֥חַת אֶת-יִפְתָּ֖ח מֵאֶ֥רֶץ טֽוֹב: וַהֲוָה כַּד אֲגִיחוּ קְרָבָא בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְּׂרָאֵל וַאֲזַלוּ סָבֵי גִלְעָד לְמִדְבַּר יַת יִפְתָּח מֵאֲרַע טָב : (ו) וַיֹּאמְר֣וּ לְיִפְתָּ֔ח לְכָ֕ה וְהָיִ֥יתָה לָּ֖נוּ לְקָצִ֑ין וְנִֽלָּחֲמָ֖ה בִּבְנֵ֥י עַמּֽוֹן: וַאֲמָרוּ לְיִפְתָּח אִיתָא וּתְהֵי לָנָא לְרַבָּא וּנְגִיחַ קְרָבָא בִּבְנֵי עַמּוֹן :

כתובים - תהילים - פרק ג

ג (א) מִזְמ֥וֹר לְדָוִ֑ד בְּ֝בָרְח֗וֹ מִפְּנֵ֤י | אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ: תֻּשְׁבַּחְתָּא לְדָוִד בְּמַעַרְקֵיהּ מִן קֳדָם אַבְשָׁלוֹם בְּרֵיהּ :

רש''י מזמור לדוד בברחו . הרבה דרשות דרשו בני אגדה בדבר ורבותינו אמרו משאמר לו הנביא ( ש''ב יא ) הנני מקים עליך רעה מתוך ביתך היה לבו סוער שמא עבד או ממזר יקום עלי שאינו מרחם עלי כיון שידע שבנו הוא שמח ומדרש אגדה על שראה טכסיסו קיימת שהיו עבדיו והכרתי והפלתי שהם סנהדרין מחזיקים אדנותו עליהם כשאמר להם ( שם טו ) קומו ונברחה מפני אבשלום מה כתיב שם כל אשר יבחר אדוני המלך הנה עבדיך וכשבא מחנים ( שם יז ) ושובי בן נחש ומכיר בן עמיאל וברזילי הגלעדי יצאו לקראתו וכלכלוהו שם :

(ב) יְ֭הוָה מָֽה-רַבּ֣וּ צָרָ֑י רַ֝בִּ֗ים קָמִ֥ים עָלָֽי: יְיָ כַּמָה סַגִיאִין מְעִיקַי סַגִיאִין דְקַיְמִין עָלַי :

רש''י רבים קמים עלי . בני אדם גדולים בתורה גדולים בחכמה גדולים בעושר גדולים בקומה כגון שאול וילידי הרפה דואג ואחיתופל :

(ג) רַבִּים֮ אֹמְרִ֪ים לְנַ֫פְשִׁ֥י אֵ֤ין יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה: סַגִיאִין אָמְרִין לְנַפְשִׁי לֵית פּוּרְקָנָא לֵיהּ בֵּאלָהָא לְעָלְמִין :

רש''י אומרים לנפשי . על נפשי : אין ישועתה לו באלהים סלה . לפי שבא על אשת איש :

(ד) וְאַתָּ֣ה יְ֭הוָה מָגֵ֣ן בַּעֲדִ֑י כְּ֝בוֹדִ֗י וּמֵרִ֥ים רֹאשִֽׁי: וְאַנְתְּ יְיָ תְּרִיס עֲלֵי יְקָרִי וּמְרִים רֵישִׁי : (ה) ק֭וֹלִי אֶל-יְהוָ֣ה אֶקְרָ֑א וַיַּֽעֲנֵ֨נִי מֵהַ֖ר קָדְשׁ֣וֹ סֶֽלָה: קָלִי קֳדָם יְיָ אֲצַלֵי יְקַבֵּל צְלוֹתִי מִן טוּר בֵּית מַקְדְשֵׁיהּ לְעָלְמִין : (ו) אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה הֱקִיצ֑וֹתִי כִּ֖י יְהוָ֣ה יִסְמְכֵֽנִי: אֲנָא שְׁכִיבֵית וּדְמַכֵית אִתְעֲרֵית מְטוּל דַיְיָ סָמִיךְ יָתִי :

רש''י אני שכבתי ואישנה . לבי אטום בדאגה ופחד : הקיצותי . מדאגתי כי בטחתי כי ה' יסמכני :

משנה שביעית פרק ו

א. שָׁלשׁ אֲרָצוֹת לַשְּׁבִיעִית. כָּל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָבֶל, מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעַד כְּזִיב, לֹא נֶאֱכָל וְלֹא נֶעֱבָד. וְכָל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי מִצְרַיִם, מִכְּזִיב וְעַד הַנָּהָר וְעַד אֲמָנָה, נֶאֱכָל, אֲבָל לֹא נֶעֱבָד. מִן הַנָּהָר וּמֵאֲמָנָה וְלִפְנִים, נֶאֱכָל וְנֶעֱבָד:

ברטנורה   (א) שלש ארצות לשביעית. חלוקות לענין דין שביעית: כל שהחזיקו עולי בבל. עזרא וסייעתו כשעלו מבבל: לא נאכל ולא נעבד. שעבודת הארץ ההיא, אסורה בשביעית, ואם נעבדה וגדלה אסור לאכול מאותן גידולים. פירוש אחר ועיקר, לא נאכל לאחר שביעית בלא ביעור ולא נעבד בשביעית: מכזיב ועד הנהר ועד אמנה. כזיב משוך כלפי הצפון לצד מזרח, ורצועה יוצאת מעכו שיושבת ברבועה של ארץ ישראל במקצוע צפונית מזרחית, ואותה רצועה משוכה כלפי צפון והולכת עד כזיב, ורצועה אחרת משוכה מעכו כלפי מזרח ובה הנהר האמור כאן, ואלו השתי רצועות כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל: ועד אמנה. הוא הר ההר הכתוב בגבולות הארץ בפרשת אלה מסעי, תתאו לכם הר ההר מתרגמינן בירושלמי, טורי אמנום, והוא בצפון של ארץ ישראל לצד מערב אצל הים הגדול, וגם זו לא כבשו עולי בבל הלכך נאכל לאחר הביעור, ולאידך לישנא אם נעבד בשביעית נאכל דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא. ולא נעבד, דלענין עבודה החמירו לאסור מדרבנן: מנהר ומאמנה ולפנים. כך כתוב בכל הספרים, וטפי הוה ניחא אי הוה גרסינן ולחוץ, ואפשר לפרש בדוחק מהנהר ולפנים מתחלת הנהר ולפנים לצד הנהר חוצה לארץ. וכן מתחלת טורי אמנום ולפנים לצד ההר קרויה לפנים:

ב. עוֹשִׂין בַּתָּלוּשׁ בְּסוּרְיָא, אֲבָל לֹא בַמְּחֻבָּר. דָּשִׁין וְזוֹרִין וְדוֹרְכִין וּמְעַמְּרִין, אֲבָל לֹא קוֹצְרִין וְלֹא בוֹצְרִין וְלֹא מוֹסְקִין. כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, כָּל שֶׁכַּיּוֹצֵא בוֹ מֻתָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עוֹשִׂין אוֹתוֹ בְּסוּרְיָא:

ברטנורה   (ב) סוריא. ארם נהרים וארם צובה שכבש דוד, ואינה כארץ ישראל לכל דבר, מפני שכבשה קודם שכבש ארץ ישראל כולה, ובקצת דינים עשאוה כארץ ישראל ובקצתן כחוץ לארץ: עושים בתלוש. אפילו אצל החשודים, ואילו בארץ ישראל תנן לא תבור ולא תטחן עמה: אבל לא במחובר. כגון מסיקה קצירה ובצירה, ודוקא בשמור אבל במופקר אפילו בארץ מותר; דתניא בתורת כהנים מן השמור אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר. וטעמא דגזור בסוריא במחובר כדי שלא יהיו מניחים את ארץ ישראל והולכים ומשתקעים בסוריא, ובתלוש התירו כדי שימצאו העניים שבארץ ישראל קצת ריוח בסוריא שהיא קרובה להם ולא יצטרכו לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ: כל שכיוצא בו מותר בארץ ישראל. מדאורייתא, כגון תלוש, אף על גב דמדרבנן אסור בלא שינוי עושים אותו בסוריא כי אורחיה ואינו צריך לשנות. אי נמי הכי קאמר כל שכיוצא בו מותר בארץ במופקר עושים אותו בסוריא אפילו בשמור, אבל במחובר אסור מדרבנן בארץ אפילו במופקר:

ג. בְּצָלִים שֶׁיָּרְדוּ עֲלֵיהֶם גְּשָׁמִים וְצִמֵּחוּ, אִם הָיוּ הֶעָלִין שֶׁלָּהֶם שְׁחוֹרִין, אֲסוּרִין. הוֹרִיקוּ, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. רַבִּי חֲנִינָא בֶן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, אִם יְכוֹלִין לְהִתָּלֵשׁ בֶּעָלִין שֶׁלָּהֶן, אֲסוּרִין. וּכְנֶגֶד כֵּן, מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, מֻתָּרִין:

ברטנורה   (ג) בצלים שירדו עליהם גשמים. בצלים של ששית שנכנסו לשביעית וירדו עליהם גשמים וצמחו, אם השחירו העלין בידוע שגדלו והוסיפו, ואתו גידולי שביעית ומבטלים העיקר אף על פי שהוא מרובה. אבל אם הוריקו העלין אז הולכים וכמשין ולאו מארעא קא רבו: אם יכולין ליתלש בעלין. דרך בצלים כשנגמרים יוצאין מעצמן מן הארץ ונוחין ליתלש ואם העלין חזקים וכשאוחז בהן יכול לתלוש הבצלים מן הארץ אז ודאי גדלו בשביעית: וכנגד כן למוצאי שביעית מותרים. לאו בבצלים של שביעית שיצאו למוצאי שביעית מיירי, דלא מקילים בהו כולי האי שגידולי היתר כל שהוא יעלו את האיסור, אלא סיפא נמי מיירי בבצלים של ששית, שעקרן בששית וחזר ונטען בשביעית, ולאחר שגדלו מעט בשביעית, עקרן וחזר ונטען בשמינית, ומתוך שכבר גדלו בששית לא הוסיפו כי אם מעט בשביעית ונאסרו, וכשחזרו והוסיפו מעט בשמינית חזר אותו היתר ובטל איסור המועט, שגם של ששית מסייע לבטלו אחר שסוף גידולו היתר. ואין הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס:

ד. מֵאֵימָתַי מֻתָּר אָדָם לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, מִשֶּׁיֵּעָשֶׂה כַיּוֹצֵא בוֹ. עָשָׁה הַבַּכִּיר, הֻתַּר הָאָפִיל. רַבִּי הִתִּיר לִקַּח ירק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיָּד:

ברטנורה   (ד) משיעשה כיוצא בו. ממה שנזרע במוצאי שביעית יש גידול כיוצא בזה דתלינן ביה. אי נמי מפני שרבה ההיתר על האסור ונתבטל: הבכיר. מקום שממהר לבכר פירותיו יותר משאר מקומות: הותר האפל. דתלינן שממקום הבכיר הביאום: מוצאי שביעית מיד. לפי שהיו מביאים ירק מחוצה לארץ והיה רבה על ירק שבארץ ישראל. ואני שמעתי הטעם לפי שבשנים או שלשה ימים עושה כיוצא בו:

ה. אֵין מוֹצִיאִין שֶׁמֶן שְׂרֵפָה וּפֵרוֹת שְׁבִיעִית מֵהָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, שָׁמַעְתִּי בְפֵרוּשׁ, שֶׁמּוֹצִיאִין לְסוּרְיָא וְאֵין מוֹצִיאִין לְחוּצָה לָאָרֶץ:

ברטנורה   (ה) שמן שרפה. שמן של תרומה טמאה. מתוך שלשריפה עומד קרי ליה שמן שריפה. ומעלה עשו לשרפה בארץ, כדאשכחן בקדשים פסולים שהן נשרפים במקומן, וכן פירות שביעית צריכים ביעור בארץ דכתיב (ויקרא כה) בארצך תהיה כל תבואתה. ואין הלכה כרבי שמעון:

ו. אֵין מְבִיאִין תְּרוּמָה מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ. אָמַר רַבִּי שִמְעוֹן, שָׁמַעְתִּי בְּפֵרוּשׁ, שֶׁמְּבִיאִין מִסוּרְיָא וְאֵין מְבִיאִין מִחוּצָה לָאָרֶץ:

ברטנורה   (ו) אין מביאין תרומה מחוצה לארץ לארץ. לפי שהתרומה כהנים מחזרין אחריה לבית הגרנות, חיישי רבנן שמא יהיו הכהנים מרדפים אחריה ויצאו חוצה לארץ להביא את התרומה, ואין הלכה כרבי שמעון:

גמרא ברכות דף ל''ה ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן (דברים יא) וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע א) לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ יָכוֹל דְּבָרִים כִּכְתָבָן תַּלְמוּד לוֹמַר וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ הִנָּהֵג בָּהֵן מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ דִּבְרֵי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר אֶפְשָׁר אָדָם חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה וְזוֹרֵעַ בִּשְׁעַת זְרִיעָה. וְקוֹצֵר בִּשְׁעַת קְצִירָה. וְדָשׁ בִּשְׁעַת דִּישָׁה. וְזוֹרֶה בִּשְׁעַת הָרוּחַ. תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ אֶלָּא בִזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מְלַאכְתָּן נַעֲשִׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' סא) וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וְגוֹ'. וּבִזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מְלַאכְתָּן נַעֲשִׂית עַל יְדֵי עַצְמָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יא) וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּלֶאכֶת אֲחֵרִים נַעֲשִׂית עַל יָדָן שֶׁנֶּאֱמַר (שם כח) וְעָבַדְתָּ אֶת אוֹיְבֶיךָ וְגוֹמֵר אָמַר אַבַּיֵּי הַרְבֵּה עָשׂוּ כְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל וְעָלְתָה בְיָדָן כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶן יוֹחָאי וְלֹא עָלְתָה בְיָדָן. אָמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנָן בְּמָטוּתָא מִנַּיְיכוּ בְּיוֹמֵי נִיסָן וּבְיוֹמֵי תִּשְׁרִי לֹא תִּתְחֲזוּ קַמָאי כִּי הֵיכִי דְלָא תִטְרְדוּ בִּמְזוֹנַיְיכוּ כֻּלֵּיהּ שַׁתָּא. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי יְהוּדָה בַּר רִבִּי אֶלְעָאי בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּדוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים דּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים עָשׂוּ תוֹרָתָן קֶבַע וּמְלַאכְתָּן עֲרָאי זוּ וְזוּ נִתְקַיְּימָה בְיָדָן דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים שֶׁעָשׂוּ מְלַאכְתָּן קֶבַע וְתוֹרָתָן עֲרָאי זוּ וְזוּ לֹא נִתְקַיְּימָה בְיָדָן וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי יְהוּדָה בְּרִבִּי אֶלְעָאי בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּדוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים. דּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מַכְנִיסִים פֵּירוֹתֵיהֶם דֶּרֶךְ טְרַקְסְמוֹן כְּדֵי לְחַיְּיבָן בְּמַעֲשֵׂר. דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים מַכְנִיסִין פֵּירוֹתֵיהֶם דֶּרֶךְ גַּגּוֹת דֶּרֶךְ חֲצֵרוֹת. דֶּרֶךְ קַרְפִּיפוֹת כְּדֵי לְפוֹטְרָן מִן הַמַּעֲשֵׂר דְאָמַר רִבִּי יַנַּאי אֵין הַטֶּבֶל מִתְחַיֵּיב בְּמַעֲשֵׂר עַד שֶׁיִּרְאֶה פְּנֵי הַבַּיִת שֶׁנֶּאֱמַר (שם כו) בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת. וְרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲפִילוּ חָצֵר קוֹבַעַת שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ:

רש''י דברים ככתבן. שלא יעסוק בדרך ארץ: הנהג בהם. עם דברי תורה: מנהג דרך ארץ. שאם תבא לידי צורך הבריות סופך לבטל מדברי תורה: אפשר. בתמיה, אפשר כדבריך: ביומי ניסן. ימי הקציר, ביומי תשרי דריכת הגיתות והבדין: דרך טרקסמון. דרך שערי החצר הבית: אין הטבל חייב במעשר. מן התורה: פני הבית. פתח כניסה ויציאה אבל אכילת קבע אסור לאכול מדרבנן:

זוהר חקת דף ק''פ ע''ב

וּנְתַתֶּם אוֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר. מִצְוָתָהּ בַּסְגַן וְאוּקְמוּהָ. מָאי טַעְמָא לֵיהּ וְלָא לְאַהֲרֹן אֶלָּא אַהֲרֹן שׁוּשְׁבִינָא דְמַטְרוֹנִיתָא וְעוֹד דְּאַהֲרֹן לָא אָתֵי מִסִטְרָא דְטָהוֹר אֶלָּא מִסִטְרָא דְקָדוֹשׁ וּבְגִין דְּדָא אַתְיָיא לְטַהֲרָה לָא אִתְיְהִיב לֵיהּ. כָּל מִלָּה דְהָאי פָרָה הִיא בְּשֶׁבַע שֶׁבַע כִּבּוּסִים וְכוּלִי וְהָא אִתְמַר. מָאי טַעְמָא בְגִין דְּהִיא שֶׁבַע שְׁנֵי שְׁמִטָּה וּבַת שֶׁבַע אִתְקְרֵי וְעַל דָּא כָל עוֹבָדוֹי בְשֶׁבַע. תָּא חֲזֵי כָל מָאי דְאִתְעֲבִיד מֵהָאי פָרָה בְגִין לְדַכְּאָה וְלֹא לְקַדְּשָׁא וְאַף עַל גַּב דְּאִתְיְהִיב לַסְגַן הוּא לָא שָׁחִיט וְלֹא שָׂרִיף בְגִין דְּלָא יִשְׁתְּכַח דִּינָא בְסִטְרוֹי וְכָל שֶׁכֵּן אַהֲרֹן דְּאִיהוּ בְדַרְגָּא שְׁלִים יַתִּיר דְלָא בָּעֵי לְאִשְׁתַּכְּחָא תַמָּן וּלְאִזְדַּמְּנָא תַמָּן. הָאי פָרָה כֵיוַן דְּאִתְעֲבִיד אֵפֶר בָעֵי לְמִשְׁדֵי בֵיה עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְהָא אִלֵּין אִתְמָרוּ. וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר וְלֹא קָדוֹשׁ. וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְמָקוֹם טָהוֹר דְּהָא טָהוֹר לָא אִקְרֵי אֶלָּא מִן סִטְרָא דִמְסָאֵב בְּקַדְמִיתָא רָזָא דְכֹלָא הָאי דִכְתִּיב לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִיא בְגִין דְּכָל דִּינִין תַּתָּאִין וְכָל אִינוּן דְּאָתוּ מִסִטְרָא דִמְסָאֲבָא כַד אִיהִי יַנְקָא מִסִטְרָא אַחֲרָא וְיָתִיבַת בְּדִינָא כְמָה דְּאִתְמַר (ישעיה ל''ד) מָלְאָה דָם הוֹדַשְׁנָה מֵחֶלֶב כְּדֵין כֻּלְּהוּ מִתַעֲרֵי וּמִסְתַּלְּקֵי וְשָׁרָאָן בְּעַלְמָא כֵיוַן דְּעַבְדֵי הָאי עוֹבָדָא דִלְתַתָּא וְכָל הָאי דִינָא בְאָתָר דָּא דְהָאי פָרָה וְרָמָאָן עָלָהּ עֵץ אֶרֶז וְכוּלֵי. כְּדֵין אִתְחֲלָשׁ חֵילָא דִלְהוֹן וּבְכָל אָתָר דְשָׁרָאן אִתְבָּרוּ וְאִתְחֲלָשׁוּ וְעַרְקִין מִנֵּיהּ דְּהָאי חֵילָא דִילְהוֹן אַתְחֲזוּ כְגוֹוָנָא דָא לְגַבַּיְיהוּ כְדֵין לָא שָׁרָאָן בְּבַר נָשׁ וְאִתְדַכֵּי. וְעַל דָּא אִתְקְרֵי מֵי נִדָּה מַיָּיא לְדַכְּאָה כַד עַלְמָא שָׁאֲרֵי בְדִינָא וְסִטְרָא מִסְאֲבָא אִתְפְּשַׁט בְּעַלְמָא הָכָא אִתְכְּלִילָן כָּל זִינֵי מְסַאֲבוּ וְכָל זִינֵי דַכְיוּ וּבְגִין כַּךְ טוּמְאָה וְטַהֲרָה כְלָלָא עִלָּאָה דְאוֹרַיְיתָא וְאוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא:

תרגום הזוהר וּנְתַתֶּם אוֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר: הוּא מִשּׁוּם שֶׁמִּצְוָתָהּ בִּסְגָן, וְלֹא בְּכֹהֵן גָּדוֹל. וְהֶעֱמִידוּהוּ, מַהוּ הַטַּעַם, לְאֶלְעָזָר וְלֹא לְאַהֲרֹן. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא אַהֲרֹן הוּא הַשּׁוֹשְׁבִין שֶׁל הַמַּלְכָּה. וְעַל כֵּן אֵינוֹ רָאוּי לְמַעֲשֵׂה הַפָּרָה שֶׁהוּא דִּין. וְעוֹד, שֶׁאַהֲרֹן אֵינוֹ בָּא מִצַד טָהוֹר, אֶלָּא מִצַד קָדוֹשׁ. וּמִשּׁוּם שֶׁפָּרָה אֲדֻמָּה בָּאָה לְטָהֳרָה, עַל כֵּן לֹא נִתְּנָה לוֹ. כָּל דָּבָר שֶׁבַּפָּרָה הַזּוֹ, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, הוּא בְּשֶׁבַע, שֶׁבַע כִּבּוּדִים וְכוּ' וּכְבָר לָמַדְנוּ. מַהוּ הַטַּעַם. הוּא מִשּׁוּם שֶׁהַמַּלְכוּת הִיא שֶׁבַע שְׁנֵי הַשְּׁמִיטָה, שֶׁכּוֹלֶלֶת שֶׁבַע סְפִירוֹת חג''ת נהי''מ וְנִקְרֵאת בַּת שֶׁבַע, וְעַל כֵּן כָּל מַעֲשֶׂיהָ בְּשֶׁבַע. בֹּא וּרְאֵה, כָּל מַה שֶּׁנַּעֲשֶׂה מֵהַפָּרָה הַזּוֹ הוּא כְּדֵי לְטַהֵר, וְלֹא לְקַדֵּשׁ. וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְּנָה לִסְגָן הַכֹּהֲנִים שֶׁהוּא אֶלְעָזָר, הוּא אֵינוֹ שׁוֹחֵט וְאֵינוֹ שׂוֹרֵף, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמָּצֵא דִּין מִצִדּוֹ. וְכָל שֶׁכֵּן אַהֲרֹן שֶׁהוּא בְּמַדְרֵגָה שְׁלֵמָה יוֹתֵר מֵאֶלְעָזָר, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְהִמָּצֵא שָׁם וּלְהִזְדַּמֵּן שָׁם. פָּרָה זוֹ כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשֵׂית אֵפֶר צְרִיכִים לְהַשְּׁלִיךְ בָּהּ, עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תּוֹלָעַת. וְאֵלּוּ כְּבָר לָמַדְנוּ. וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר. וְלֹא קָדוֹשׁ. וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר. כִּי אֵינוֹ נִקְרָא טָהוֹר אֶלָּא מִצַד שֶׁהָיָה תְּחִלָּה טָמֵא. סוֹד הַכֹּל, זֶה שֶׁכָּתוּב, לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִיא. הוּא מִשּׁוּם שֶׁכָּל הַדִּינִים הַתַּחְתּוֹנִים וְכָל אֵלּוּ הַבָּאִים מִצַד הַטּוּמְאָה, מְקַבְּלִים כֹּחָם מִן הַמַּלְכוּת, בָּעֵת שֶׁיּוֹנֶקֶת מִצַד הָאַחֵר, דְּהַיְנוּ מִצַד הַשְּׂמֹאל, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְיוֹשֶׁבֶת בַּדִּין. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר מְלֵאָה דָּם הֻדַשְׁנָה מֵחֵלֶב. אָז כָּל הַדִּינִים שֶׁל צַד הַטּוּמְאָה, מִתְעוֹרְרִים וּמִתְעַלִּים וְשׁוֹרִים בָּעוֹלָם. כֵּיוָן שֶׁעוֹשִׂים הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא, שֶׁל שְׂרֵפַת הַפָּרָה, לְמַטָּה, וְכָל הַדִּין הַזֶּה נַעֲשֶׂה בַּמָּקוֹם הַזֶּה, בַּפָּרָה הַזּוֹ, וּמַשְׁלִיכִים עָלֶיהָ עֵץ אֶרֶז וְגוֹ', אָז נֶחֱלָשׁ הַכֹּחַ שֶׁלָּהֶם, שֶׁל צַד הַטּוּמְאָה, וּבְכָל מָקוֹם שֶׁשּׁוֹרִים הֵמָּה נִשְׁבִּים וְנֶחֱלָשִׁים, וּבוֹרְחִים מִשָּׁם, כִּי הַכֹּחַ הַזֶּה שֶׁלָּהֶם נִרְאֶה לָהֶם נִשְׁבָּר וּמְדוּכֶּה כְּמוֹ שֶׁנַּעֲשֶׂה בִּשְׂרֵפַת הַפָּרָה, וְאָז אֵינָם שׁוֹרִים בָּאָדָם, וְהוּא נִטְהָר. וְעַל כֵּן נִקְרָאִים מֵי נִדָּה, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ, מַיִם לְטַהֵר כְּשֶׁהָעוֹלָם שׁוֹרֶה בְּדִין וְצַד הַטּוּמְאָה נִתְפַּשֵּׁט בַּעוֹלָם, כְּמוֹ בְּטוּמְאַת נִדָּה. כָּאן נִכְלְלוּ כָּל מִינֵי טוּמְאָה וְכָל מִינֵי טָהֳרָה. וּמִשּׁוּם זֶה טוּמְאָה וְטָהֳרָה הֵן כְּלָל עֶלְיוֹן שֶׁל הַתּוֹרָה. וְהֶעֱמִידוּהוּ הַחֲבֵרִים.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות פרה אדומה פרק א'

א. מִצְוַת פָּרָה אֲדוּמָה שֶׁתִּהְיֶה בַּת שָׁלשׁ שָׁנִים אוֹ בַּת אַרְבָּע. וְאִם הָיְתָה זְקֵנָה כְּשֵׁרָה אֶלָּא שֶׁאֵין מַמְתִּינִין לָה שֶׁמָּא תַּשְׁחִיר וְתִפָּסֵל וְאֵין לוֹקְחִין עֶגְלָה וּמְגַדְּלִין אוֹתָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט) וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָּרָה וְלֹא עֶגְלָה. לֹא מָצְאוּ אֶלָּא עֶגְלָה פּוֹסְקִין עָלֶיהָ דָמִים וְתִהְיֶה אֵצֶל בְּעָלֶיהָ עַד שֶׁתַּגְדִיל וְתֵעָשֶׂה פָּרָה. וְלוֹקְחִין אוֹתָהּ מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה: ב. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה תְּמִימָה תְּמִימַת אַדְמִימוּת לֹא תְמִימַת קוֹמָה אֶלָּא אִם הָיְתָה נַנֶּסֶת כְּשֵׁרָה כִּשְׁאַר הַקָּדָשִׁים. הָיוּ בָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְבָנוֹת אוֹ שְׁחוֹרוֹת בְּתוֹךְ גוּמָא אֶחָת אוֹ בְתוֹךְ שְׁתֵּי כוֹסוֹת וְהֵן מוּנָחוֹת זוּ עַל זוּ פְסוּלָה: ג. הָיוּ בָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת עִיקְרָן מַאֲדִים וְרֹאשָׁן מַשְׁחִיר עִיקְרָן מַשְׁחִיר וְרֹאשָׁן מַאֲדִים הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הָעִיקָר וְגוֹזֵז בְּמִסְפְּרַיִים אֶת רֹאשָׁן הַמַּשְׁחִיר וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם גִּיזָה בְּקָדָשִׁים שֶׁאֵין כַּוָּונָתוֹ לָגוֹז:

מוסר

מספר חסידים סי' צ''ו צ''ז צ''ח

אַל יִתֵּן שָׁלוֹם לְרַבּוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁנּוֹתְנִים חֲבֵרִים זֶה לָזֶה וְלֹא יַחֲזִיר שָׁלוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּחֲזִירִין שָׁלוֹם אֶלָּא שׁוֹחֶה לְפָנָיו בְּיִרְאָה וְכָבוֹד וְאוֹמֵר שָׁלוֹם עָלֶיךָ רִבִּי וּמוֹרִי: מַעֲשֵׂה בְּחָכָם אֶחָד שֶׁצִוָּה לִבְנוֹ שֶׁלֹּא יֶהְנֶה יוֹתֵר מִדַּאי מִן הָעוֹלָם וְשֶׁלֹּא יַעַבְרוּ עָלָיו יוֹתֵר מִשְּׁלשִׁים יוֹם בְלֹא תַעֲנִית וּכְשֶׁמֵּת הוֹצִיאוּהוּ מִקִּבְרוֹ וְהִכּוּהוּ וְנִצְטַעֲרוּ מְאֹד עַל הַדָּבָר וּבָא בַחֲלוֹם בַּלַיְלָה לְאֶחָד וְאָמַר לוֹ מִפְּנֵי כְּשֶׁהָיִיתִי רוֹאֶה סְפָרִים נִמְחָקִים קְרוּעִים עִם דַפֵי סְפָרִים לֹא הָיִיתִי קוֹשְׁרָם יַחַד וּמַצְנִיעָם: אֱהוֹב אֶת הַשֶּׁמָא וּשְׂנוֹא אֶת מַה בְּכָךְ. פִּירוּשׁ אֱהוֹב לוֹמַר שֶׁמָּא אִם אוֹמַר דָּבָר זֶה אוֹ אֶעֱשֶׂה אוֹ אֵלֵךְ לַעֲשׂוֹת אוֹ לִרְאוֹת דָּבָר זֶה אוֹ אֶשְׁמַע דָּבָר זֶה נְעִימוֹת זְמִירוֹת אוֹ אֵלֵךְ לְטַיֵּיל שֶׁמָּא יָבֹא לִגְרוֹם לִי לִידֵי חֵטְא. וּשְׂנוֹא לוֹמַר כִּי מַה בְכַךְ לְסַפֵּר חִידוּשִׁים וְלִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי הֲבָאי בִּשְׁרִירוּת לִבִּי וְלֹא אָבֹא לִידֵי חֵטְא:

חוקת יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) וְכִבֶּ֨ס בְּגָדָ֜יו הַכֹּהֵ֗ן וְרָחַ֤ץ בְּשָׂרוֹ֙ בַּמַּ֔יִם וְאַחַ֖ר יָבֹ֣א אֶל-הַֽמַּחֲנֶ֑ה וְטָמֵ֥א הַכֹּהֵ֖ן עַד-הָעָֽרֶב: וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי כַּהֲנָא וְיַסְחֵי בִשְׂרֵיהּ בְמַיָא וּבָתַר כֵּן יֵיעוּל לְמַשְׁרִיתָא וִיהֵי מְסָאָב כַּהֲנָא עַד רַמְשָׁא:

רש''י אל המחנה. למחנה שכינה, שאין טמא משלח חוץ לשתי מחנות אלא זב ובעל קרי ומצורע: וטמא הכהן עד הערב. סרסהו ודרשהו וטמא עד הערב ואחר יבוא אל המחנה:

(ח) וְהַשֹּׂרֵ֣ף אֹתָ֔הּ יְכַבֵּ֤ס בְּגָדָיו֙ בַּמַּ֔יִם וְרָחַ֥ץ בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּ֑יִם וְטָמֵ֖א עַד-הָעָֽרֶב: וּדְמוֹקֵד יָתַהּ יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי בְּמַיָא וְיַסְחֵי בִשְׂרֵיהּ בְּמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (ט) וְאָסַ֣ף | אִ֣ישׁ טָה֗וֹר אֵ֚ת אֵ֣פֶר הַפָּרָ֔ה וְהִנִּ֛יחַ מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה בְּמָק֣וֹם טָה֑וֹר וְ֠הָֽיְתָ֠ה לַֽעֲדַ֨ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֧ל לְמִשְׁמֶ֛רֶת לְמֵ֥י נִדָּ֖ה חַטָּ֥את הִֽוא: וְיִכְנוֹשׁ גְבַר דְכֵי יָת קִטְמָא דְתוֹרְתָא וְיַצְנַע לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא בַּאֲתַר דְכֵי וּתְהֵי לִכְנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַטָּרָא לְמֵי אַדָיוּתָא חַטָאתָא הִיא:

רש''י והניח מחוץ למחנה. לשלשה חלקים מחלקה, אחד נתן בהר המשחה, ואחד מתחלק לכל המשמרות, ואחד נתן בחיל. זה של משמרות היה חוץ לעזרה לטול ממנו בני העירות וכל הצריכין להטהר, וזה שבהר המשחה כהנים גדולים לפרות אחרות מקדשין המנו, וזה שבחיל נתון למשמרת מגזרת הכתוב, שנאמר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת: למי נדה. למי הזיה, כמו (איכה ג, נג) וידו אבן בי, (זכריה ב, ד) לידות את קרנות הגוים, לשון זריקה: חטאת הוא. לשון חטוי כפשוטו, ולפי הלכותיו קראה הכתוב חטאת, לומר, שהיא כקדשים להאסר בהנאה: למשמרת. כמו שפשע העגל שמור לדורות לפרענות, שאין לך פקודה שאין בה מפקודת העגל, שנאמר (שמות לב, לד) וביום פקדי ופקדתי וגו' . וכשם שהעגל טמא כל העוסקין בו, כך פרה מטמאה כל העוסקין בה, וכשם שנטהרו באפרו, שנאמר (שמות לב, כ) ויזר על פני המים וגו' , כך ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת וגו' :

(י) וְ֠כִבֶּ֠ס הָֽאֹסֵ֨ף אֶת-אֵ֤פֶר הַפָּרָה֙ אֶת-בְּגָדָ֔יו וְטָמֵ֖א עַד-הָעָ֑רֶב וְֽהָיְתָ֞ה לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְלַגֵּ֛ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכָ֖ם לְחֻקַּ֥ת עוֹלָֽם: וִיצַבַּע דְכַנֵישׁ יָת קִטְמָא דְתוֹרְתָא יָת לְבוּשׁוֹהִי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא וּתְהֵי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְגִיוֹרַיָא דְיִתְגַיְירוּן בֵּינֵיהוֹן לִקְיַים עֲלָם:

נביאים - שופטים - פרק יא

(ז) וַיֹּ֤אמֶר יִפְתָּח֙ לְזִקְנֵ֣י גִלְעָ֔ד הֲלֹ֤א אַתֶּם֙ שְׂנֵאתֶ֣ם אוֹתִ֔י וַתְּגָרְשׁ֖וּנִי מִבֵּ֣ית אָבִ֑י וּמַדּ֜וּעַ בָּאתֶ֤ם אֵלַי֙ עַ֔תָּה כַּאֲשֶׁ֖ר צַ֥ר לָכֶֽם: וַאֲמַר יִפְתָּח לְסָבֵי גִלְעָד הֲלָא אֲתוּן סְנֵיתוּן יָתִי וְתָרֵיכְתּוּנִי מִבֵּית אַבָּא וּמָא דֵין אֲתֵיתוּן לְוָתִי כְּעַן כַּד עָקַת לְכוֹן : (ח) וַיֹּאמְרוּ֩ זִקְנֵ֨י גִלְעָ֜ד אֶל-יִפְתָּ֗ח לָכֵן֙ עַתָּה֙ שַׁ֣בְנוּ אֵלֶ֔יךָ וְהָלַכְתָּ֣ עִמָּ֔נוּ וְנִלְחַמְתָּ֖ בִּבְנֵ֣י עַמּ֑וֹן וְהָיִ֤יתָ לָּ֙נוּ֙ לְרֹ֔אשׁ לְכֹ֖ל יֹשְׁבֵ֥י גִלְעָֽד: וְאָמָרוּ סָבֵי גִלְעָד לְיִפְתָּח בְכֵן כְּעַן תַּבְנָא לְוָתָךְ וּתְהַךְ עִמָנָא וּתְגִיחַ קְרָבָא בִּבְנֵי עַמּוֹן וּתְהִי לָנָא לְרֵישׁ לְכָל יָתְבֵי גִלְעָד : (ט) וַיֹּ֨אמֶר יִפְתָּ֜ח אֶל-זִקְנֵ֣י גִלְעָ֗ד אִם-מְשִׁיבִ֨ים אַתֶּ֤ם אוֹתִי֙ לְהִלָּחֵם֙ בִּבְנֵ֣י עַמּ֔וֹן וְנָתַ֧ן יְהוָ֛ה אוֹתָ֖ם לְפָנָ֑י אָנֹכִ֕י אֶהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לְרֹֽאשׁ: וַאֲמַר יִפְתָּח לְסָבֵי גִלְעָד אִם מְתִיבִין אֲתּוּן יָתִי לְאַגָחָא קְרָבָא בִּבְנֵי עַמּוֹן וְיִמְסַר יְיָ יַתְהוֹן קָדָמַי אֲנָא אֶהֱוֵיִ לְכוֹן לְרֵישׁ : (י) וַיֹּאמְר֥וּ זִקְנֵֽי-גִלְעָ֖ד אֶל-יִפְתָּ֑ח יְהוָ֗ה יִהְיֶ֤ה שֹׁמֵ֙עַ֙ בֵּֽינוֹתֵ֔ינוּ אִם-לֹ֥א כִדְבָרְךָ֖ כֵּ֥ן נַעֲשֶֽׂה: וַאֲמָרוּ סָבֵי גִלְעָד לְיִפְתָּח מֵימְרָא דַיְיָ יְהֵי סָהִיד בֵּינָנָא אִם לָא כְּפִתְגָמָךְ כֵּן נַעֲבֵיד :

כתובים - תהילים - פרק מג

מג (א) שָׁפְטֵ֤נִי אֱלֹהִ֨ים | וְרִ֘יבָ֤ה רִיבִ֗י מִגּ֥וֹי לֹא-חָסִ֑יד מֵ֤אִישׁ-מִרְמָ֖ה וְעַוְלָ֣ה תְפַלְּטֵֽנִי: דוֹן יָתִי יְיָ בְּדִין קְשׁוֹט וַעֲלָךְ לְמִנְצִי מַצוּתִי מִן עַמָא דְלָא זַכַּאי מִן גְבַר נָכִיל וּטְלוּמָא תְּשֵׁזְבִנַנִי :

רש''י שפטני . הקמני : מגוי לא חסיד . הוא אדום שגר בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם :

(ב) כִּֽי-אַתָּ֤ה | אֱלֹהֵ֣י מָֽעוּזִּי֮ לָמָ֪ה זְנַ֫חְתָּ֥נִי לָֽמָּה-קֹדֵ֥ר אֶתְהַלֵּ֗ךְ בְּלַ֣חַץ אוֹיֵֽב: אֲרוּם אַנְתְּ הוּא אֱלָהָא עוּשְׁנִי לְמָה שְׁבַקְתַּנִי לְמָה חַקִיר אֵיזֵיל בִּדְחוֹק בָּעֵיל דְבָבָא : (ג) שְׁלַח-אוֹרְךָ֣ וַ֭אֲמִתְּךָ הֵ֣מָּה יַנְח֑וּנִי יְבִיא֥וּנִי אֶל-הַֽר-קָ֝דְשְׁךָ֗ וְאֶל-מִשְׁכְּנוֹתֶֽיךָ: שְׁדַר נְהוֹרָךְ וְהֵמְנוּתָךְ הִנוּן יְדַבְּרוּנַנִי יֵעַלוּן יָתִי לְטוּר בֵּית מוּקְדָשָׁא וּמֶדְרְשֵׁי בֵּית שְׁכִינְתָּךְ :

רש''י שלח אורך ואמתך . מלך המשיח שנדמה לאור שנאמר ( לקמן קל''ב ) ערכתי נר למשיחי , ואליהו הנביא שהוא אמיתי נביא נאמן : ינחוני . מינטרו''נט מו''י בלע''ז :

(ד) וְאָב֤וֹאָה | אֶל-מִזְבַּ֬ח אֱלֹהִ֗ים אֶל-אֵל֮ שִׂמְחַ֪ת גִּ֫ילִ֥י וְאוֹדְךָ֥ בְכִנּ֗וֹר אֱלֹהִ֥ים אֱלֹהָֽי: וְאֵעוּל לִקְרָבָא קוּרְבָּנֵיהּ לְמַדְבַּח דַיְיָ לֶאֱלָהָא דִי מִנֵיהּ חֶדְוַת בָּעוּתָא וְאוֹדִי קֳדָמָךְ בְּכִנְרָא יְיָ אֱלָהִי :

רש''י אל אל . אל הקב''ה שהוא שמחת גילי : ואודך בכנור . על שהוצאתני :

משנה פסחים פרק ה

א. תָּמִיד נִשְׁחָט בִּשְׁמוֹנֶה וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בְּתֵשַׁע וּמֶחֱצָה. בְּעַרְבֵי פְסָחִים נִשְׁחָט בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בִּשְׁמוֹנֶה וּמֶחֱצָה, בֵּין בַּחֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת. חָל עֶרֶב פֶּסַח לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, נִשְׁחָט בְּשֵׁשׁ וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה, וְהַפֶּסַח אַחֲרָיו:

ברטנורה   (א) תמיד נשחט. תמיד של בין הערבים נשחט כל שאר ימות השנה בשמונה ומחצה, דזמן שחיטת התמיד מכי ינטו צללי ערב שהוא משש שעות ומחצה ולמעלה שחמה נוטה למערב, שחצי שש וחצי שבע היא עומדת באמצע הרקיע ואין צל נוטה אלא צל כל אדם תחתיו ומאחרין שחיטתו שתי שעות אחר זמנו מפני נדרים ונדבות שאי אפשר להקריבן אחר תמיד של בין הערבים כדכתיב (ויקרא ו) והקטיר עליה חלבי השלמים, על עולת הבוקר השלם כל הקרבנות כולם שלא יהא דבר מאוחר לתמיד של בין הערבים, ואפילו בשבת שאין קרבים נדרים ונדבות מאחרים זמן שחיטת תמיד של בין הערבים משום סרך נדרים ונדבות דחול. ובערב פסח שהפסח קרב אחר תמיד של בין הערבים מקדמינן ליה שעה אחת ועבדינן ליה בשבע ומחצה: חל להיות בערב שבת. דאיכא נמי צליית הפסח דלא דחיא שבת וצריך לצלותו מבעוד יום מקדמינן ליה ומותבינן ליה אדיניה שיהיה נשחט בשש ומחצה: וקרב בשבע ומחצה. גמר הקרבתו בשבע ומחצה, ששוהין שעה אחת בעשייתו:

ב. הַפֶסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, וְקִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אוֹ לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ, פָּסוּל. כֵּיצַד לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם שְׁלָמִים. שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ, לְשֵׁם שְׁלָמִים וּלְשֵׁם פֶּסַח:

ברטנורה   (ב) ששחטו שלא לשמו. כגון ששחטו לשם שלמים. או קבל הדם במזרק. או הוליך הדם למזבח. או זרק הדם על גבי המזבח. שלא לשמו. שבארבע עבודות הללו המחשבה פוסלת הזבח: או לשמו ושלא לשמו. כגון ששחט לשמו וקבל הדם שלא לשמו: או שלא לשמו. הך סיפא אשמועינן דמחשבים מעבודה לעבודה שאם חשב בשעת עבודה זו על חברתה לעשות במחשבה פסולה כגון דאמר הריני שוחט לשמו על מנת לזרוק דמו שלא לשמו, נפסל הזבח מיד ואפילו לא עשה השניה במחשבה פסולה כמו שחשב. והכי משמעותא דמתני', או שחשב בשעת שחיטה לזרוק הדם שלא לשמו ושחט לשמו פסול. ופסח דפסול שלא לשמו נפקא לן מקרא דכתיב (שמות יב) ואמרתם זבח פסח הוא, עד שיהיה הזבח לשם פסח, והוא משמע לעכב:

ג. שְׁחָטוֹ שֶׁלֹא לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לָעֲרֵלִים וְלַטְמֵאִים, פָּסוּל. לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו, לִמְנוּיָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לַמּוּלִים וְלָעֲרֵלִים, לַטְּמֵאִים וְלַטְּהוֹרִים, כָּשֵׁר. שְׁחָטוֹ קדֶם חֲצוֹת, פָּסוּל, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב) בֵּין הָעַרְבָּיִם. שְׁחָטוֹ קדֶם לַתָּמִיד, כָּשֵׁר, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא אֶחָד מְמָרֵס בְּדָמוֹ, עַד שֶׁיִּזָּרֵק דַּם הַתָּמִיד. וְאִם נִזְרַק, כָּשֵׁר:

ברטנורה   (ג) שחטו שלא לאוכליו. חולה וזקן וקטן שאין יכולין לאכול כזית בשר, ואין בו מנויים אחרים אלא הן, פסול, דלפי אכלו כתיב (שם), הראוי לאכול: שלא למנוייו. נמנו עליו חבורה זו ושחטו לשם חבורה אחרת: לערלים. לישראלים שמתו אחיהם מחמת מילה והני פסולים לאכול פסח דכתיב (שם) וכל ערל לא יאכל בו, וטמאים נמי אסורין בקדשים ובכרת הן על אכילתן: לאוכליו ושלא לאוכליו כשר. ולא דמי ללשמו ושלא לשמו דפסול, דהתם פסולו בגופו שהמחשבה שפוסלתו היתה בגופו של קרבן, אבל לאוכליו ושלא לאוכליו אין המחשבה פוסלת בגופו של קרבן אלא בדבר שהוא חוץ ממנו: ממרס בדמו. שלא יקרוש כדי שיהא ראוי לזריקה: ואם זרק קודם לתמיד כשר. דאף על גב דפסח מאוחר לתמיד משום דכתיב ביה בערב ובין הערבים, לא מפסל בהכי:

ד. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל הֶחָמֵץ, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַתָּמִיד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָר, לִשְׁמוֹ חַיָּב, וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ פָּטוּר. וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים, בֵּין לִשְׁמָן וּבֵין שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, פָּטוּר. וּבַמּוֹעֵד, לִשְׁמוֹ פָּטוּר, וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ חַיָּב, וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים, בֵּין לִשְׁמָן וּבֵין שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, חַיָּב, חוּץ מִן הַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ:

ברטנורה   (ד) השוחט את הפסח על החמץ. כלומר ובשעת שחיטה היה חמץ ברשות השוחט או אחד מבני חבורה אפילו לא היה החמץ בעזרה: עובר בלא תעשה דלא תשחט על חמץ דם זבחי (שמות לד). ואין הזבח נפסל: אף התמיד. של בין הערבים דערבי פסחים ששחטו על חמץ, שהיה חמץ ברשות השוחט או המקריב עובר בלאו, דדריש זבחי, המיוחד לי והוא התמיד. ואין הלכה כרבי יהודה: ר' שמעון אומר הפסח בארבעה עשר. ששחטו על חמץ, לשמו חייב, משום לא תשחט על חמץ, דפסח כשר הוא ושחיטה ראויה היא ושמה שחיטה: שלא לשמו פטור. דפסול הוא ושחיטה שאינה ראויה היא ולאו שמה שחיטה: ושאר כל הזבחים. שנשחטו בארבעה עשר אחר חצות על החמץ: בין לשמן בין שלא לשמן פטור. ואף על פי שכשרים הן כדתנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים וכו', אף על פי כן פטור, דכתיב זבחי זבחי שתי פעמים, לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא תזבח על חמץ דם זבחי (שם כג), ולמאי הלכתא פלגינהו רחמנא ולא כתב זבחיי בחד קרא והכל במשמע בין פסח בין שאר זבחים, לומר לך, בזמן דאיכא זבח דהיינו בארבעה עשר דאיכא פסח לא מחייב אשאר זבחים, ובזמן דליכא זבח כגון בתוך הפסח מחייב אשאר זבחים אם שחטן על חמץ: ובמועד. בתוך הפסח. אם לשמו שחטו לפסח על החמץ: פטור. מלא תשחט, דפסח שלא קאי והויא לה שחיטה ראויה, וחייב משום לא תשחט, בהדי לאו דלא יראה ולא ימצא: ושאר כל הזבחים. שנזבחו בתוך המועד על חמץ: בין לשמן בין שלא לשמן חייב. דקרא אשאר זבחים נמי אזהר: חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה. דפסולה היא משום דכתיב בשחיטת חטאת היא, היא ולא הנשחטה שלא לשמה:

ה. הַפֶסַח נִשְׁחָט בְּשָׁלשׁ כִּתּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב) וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל, קָהָל וְעֵדָה וְיִשְׂרָאֵל. נִכְנְסָה כַּת הָרִאשׁוֹנָה, נִתְמַלֵּאת הָעֲזָרָה, נָעֲלוּ דַלְתוֹת הָעֲזָרָה. תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הַכֹּהֲנִים עוֹמְדִים שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, וּבִידֵיהֶם בָּזִיכֵי כֶסֶף וּבָזִיכֵי זָהָב. שׁוּרָה שֶׁכֻּלָּהּ כֶּסֶף כֶּסֶף, וְשׁוּרָה שֶׁכֻּלָּהּ זָהָב זָהָב. לֹא הָיוּ מְעוֹרָבִין. וְלֹא הָיוּ לַבָּזִיכִין שׁוּלַיִם, שֶׁמָּא יַנִּיחוּם וְיִקְרַשׁ הַדָּם:

ברטנורה   (ה) הפסח נשחט בשלש כתות. [בין שהצבור מרובים] בין שהצבור מועטים ויכולים כולן לשחוט בבת אחת, מצוה ליחלק לשלש כתות זו אחר זו: שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, קהל, ועדה, וישראל. הרי שלש כתות: בזיכי. כפות גדולות לקבל בהם הדם: שורה שכולה כסף כסף. דהכי שפיר טפי: ולא היו לבזיכים שולים. רחבים היו מלמעלה ותחתיהם חדים כדי שלא יוכלו לישב על הקרקע: שמא יניחום. הכהנים לישב על הקרקע עד שיקבל דם אחר מחמת שהם מרובים וישכחום ויקרוש הדם ולא יהיה ראוי ליזרק:

ו. שָׁחַט יִשְׂרָאֵל וְקִבֵּל הַכֹּהֵן, נוֹתְנוֹ לַחֲבֵרוֹ וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ, וּמְקַבֵּל אֶת הַמָּלֵא וּמַחֲזִיר אֶת הָרֵיקָן. כֹּהֵן הַקָּרוֹב אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ זוֹרְקוֹ זְרִיקָה אַחַת כְּנֶגֶד הַיְסוֹד:

ברטנורה   (ו) שחט ישראל. אם ירצה, שהשחיטה כשרה בזר בכל הקרבנות: וקבל הכהן. הדם בבזך שמקבלה ואילך מצות כהונה: נותנו לחברו. שהרי כשורה הן עומדים: וחברו לחברו. הא קמשמע לן דברוב עם הדרת מלך: ומקבל את המלא מיד הנותן, תחלה, ואחר כך מחזיר את הריקן. אבל איפכא מחזיר את הריקן ברישא לא, דמכי מושיט ליה האי מיד בעי לקבולי, דאין מעבירין על המצות: זריקה אחת. בבזך עצמו, ולא מתנה באצבע, שאין לך קרבן שטעון אצבע אלא חטאת לבדה דכתיב באצבעו: כנגד היסוד. ברוחות שבמזבח היסוד תחתיהן וזורק לזקיפתו של מזבח והוא נופל ליסוד. ולפי שאין היסוד מקיף את המזבח אלא את הצפון ואת המערב ואוכל בדרום אמה אחת ובמזרח אמה אחת כמו שמפורש במסכת מדות לכך הוצרך לומר נגד היסוד:

ז. יָצְתָה כַּת רִאשׁוֹנָה וְנִכְנְסָה כַּת שְׁנִיָּה. יָצְתָה שְׁנִיָּה, נִכְנְסָה שְׁלִישִׁית. כְּמַעֲשֵׂה הָרִאשׁוֹנָה כָּךְ מַעֲשֵׂה הַשְּׁנִיָּה וְהַשְּׁלִישִׁית. קָרְאוּ אֶת הַהַלֵּל. אִם גָּמְרוּ שָׁנוּ, וְאִם שָׁנוּ שִׁלֵּשׁוּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁלְּשׁוּ מִימֵיהֶם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִימֵיהֶם שֶׁל כַּת שְׁלִישִׁית לֹא הִגִיעַ לְאָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה', מִפְּנֵי שֶׁעַמָּהּ מֻעָטִין:

ברטנורה   (ז) קראו את ההלל. כל השלש כתות: אם גמרו שנו. כשהיו מתחילים לשחוט היו מתחילים לקרות, ואם רבו הפסחים ומשך זמן שחיטתן עד שגמרו ועדיין רבים לשחוט, חוזרים וקורין שניה. ואם קראו שניה ועדיין לא גמרו שחיטת הפסחים של אותה הכת, חוזרין וקורין שלישית. וכן כת שניה ושלישית: אף על פי שמעולם לא שלשו. שהכהנים היו רבים וזריזין: לא הגיעו לאהבתי. אפילו פעם ראשון:

ח. כְּמַעֲשֵׂהוּ בַחֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בַשַּׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהַכֹּהֲנִים מְדִיחִים אֶת הָעֲזרה שֶׁלֹּא בִרְצוֹן חֲכָמִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כּוֹס הָיָה מְמַלֵּא מִדַּם הַתַּעֲרוֹבוֹת, זְרָקוֹ זְרִיקָה אַחַת עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:

ברטנורה   (ח) שהכהנים היו מדיחים את העזרה. מפני שהדמים מרובים היו מדיחין אותה בשבת. שאמת המים היתה מהלכת בעזרה וכשהן רוצים להדיח פוקקים את נקב יציאתה והמים פושטין על גדותיה ומדיחין כל העזרה [שהעזרה רצפה של שיש היתה כולה] ואחר כך פותחין הנקב והמים יוצאים: מדם התערובות. המוטל על הרצפה ואין הלכה כרבי יהודה:

ט. כֵּיצַד תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין, אֻנְקְלָיוֹת שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִים בַּכְּתָלִים וּבָעַמּוּדִים שֶׁבָּהֶן תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין. וְכָל מִי שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם לִתְלוֹת וּלְהַפְשִׁיט, מַקְלוֹת דַּקִּים חֲלָקִים הָיוּ שָׁם, וּמַנִיחַ עַל כְּתֵפוֹ וְעַל כֶּתֶף חֲבֵרוֹ, וְתוֹלֶה וּמַפְשִׁיט. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, מַנִּיחַ יָדוֹ עַל כֶּתֶף חֲבֵרוֹ, וְיַד חֲבֵרוֹ עַל כְּתֵפוֹ, וְתוֹלֶה וּמַפְשִׁיט:

ברטנורה   (ט) אונקליות. מסמרים שראשיהן כפופים למעלה: ובעמודים. שהיו קבועין בבית המטבחים בעזרה עמודים קטנים נקראים ננסים: חלקים. מפוצלת קליפתן: שחל להיות בשבת. ואין יכול לטלטל המקלות: ידו על כתף חברו. ותולה אותו בגידי ארכובותיו בזרועו. ואין הלכה כר' אליעזר. שמותר לטלטל אותן המקלות דאין שבות במקדש:

י. קְרָעוֹ וְהוֹצִיא אֵמוּרָיו, נְתָנוֹ בַמָּגִיס וְהִקְטִירָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. יָצְתָה כַּת רִאשׁוֹנָה וְיָשְׁבָה לָהּ בְּהַר הַבַּיִת, שְׁנִיָּה בַחֵיל, וְהַשְּׁלִישִׁית בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת. חָשֵׁכָה, יָצְאוּ וְצָלוּ אֶת פִּסְחֵיהֶן:

ברטנורה   (י) אימוריו. החלבים הקרבים על גבי המזבח: במגיס. בקערה. תרגום קערותיו מגיסוהי: ישבה לה בהר הבית. בשבת קאמר, שאין יכולין להוליך פסחיהן: בחיל. בין הסורג לחומת העזרה של נשים בתחלת עליית הבית: חשיכה יצאו וצלו את פסחיהן. שאין צליית הפסח דוחה את השבת:

גמרא פסחים דף ס''ד ע''ב

הַפֶּסַח נִשְׁחַט אָמַר רִבִּי יִצְחָק אֵין הַפֶּסַח נִשְׁחַט אֶלָּא בְשָׁלשׁ כִתּוֹת שֶׁל שְׁלשִים שְׁלשִׁים בְּנֵי אָדָם. מָאי טַעְמָא קָהָל וְעֵדָה וְיִשְׂרָאֵל מְסַפְּקָא לָן אִי בְּבַת אָחָת אִי בָּזֶה אַחַר זֶה הִילְכָּךְ בַּעֵינָן שָׁלשׁ כִּתּוֹת שֶׁל שְׁלשִׁים שְׁלשִים בְּנֵי אָדָם. דְּאִי בְּבַת אָחָת הָא אִיכָּא. וְאִי בָזֶה אַחַר זֶה הָא אִיכָּא הִילְכָּךְ בְּחַמְשִׁין נָמֵי סַגְיָיא דְעַיְילֵי תְלָתִין וְעַבְדֵי. עַיְילֵי עֲשָׂרָה וְנַפְקֵי עֲשָׂרָה עַיְילֵי עֲשָׂרָה וְנַפְקֵי עֲשָׂרָה. נִכְנְסָה כַּת רִאשׁוֹנָה וְכוּלֵי. אִיתְמַר אַבַּיֵּי אָמַר נִנְעֲלוּ תְּנַן. רָבָא אָמַר נוֹעֲלִין תְּנַן. מָאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ לְמִסְמַךְ אַנִּיסָא. אַבַּיֵּי אָמַר נִנְעֲלוּ תְּנַן כַּמָּה דְעַיְילוּ מָעֲלוּ וְסַמְכִינָן אַנִּיסָא. רָבָא אָמַר נוֹעֲלִין תְּנַן וְלֹא סַמְכִינָן אַנִּיסָא וְהָא דִתְנַן אָמַר רִבִּי יְהוּדָה חַס וְשָׁלוֹם שֶׁעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל נִתְנַדֶּה שֶׁאֵין עֲזָרָה נִנְעֶלֶת עַל כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל בְּחָכְמָה וּבְיִרְאַת חֵטְא כַּעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל. אַבַּיֵּי מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ. וְרָבָא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ. אַבַּיֵּי מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ אֵין בַּעֲזָרָה בְּשָׁעָה שֶׁנִּנְעֶלֶת עַל כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל בְּחָכְמָה וּבְיִרְאת חֵטְא כַּעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל. רָבָא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ. אֵין בָּעֲזָרָה בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹעֲלִין אוֹתָהּ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּחָכְמָה וּבְיִרְאַת חֵטְא כַּעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל. תָּנוּ רַבָּנָן מֵעוֹלָם לֹא נִתְמַעָךְ אָדָם בָּעֲזָרָה חוּץ מִפֶּסַח אֶחָד שֶׁהָיָה בִּימֵי הִלֵּל שֶׁנִּתְמַעָךְ בּוֹ זָקֵן אֶחָד וְהָיוּ קוֹרְאִין אוֹתוֹ פֶּסַח מְעוּכִין. תָּנוּ רַבָּנָן פַּעַם אַחַת בִּיקֵשׁ אַגְרִיפַס הַמֶּלֶךְ לִתֵּן עֵינָיו בְּאוּכְלוּסֵי יִשְׂרָאֵל. אָמַר לֵיהּ לְכֹהֵן גָדוֹל תֵּן עֵינֶיךָ בִּפְּסָחִים. נָטַל כּוּלְיָא מִכָּל אַחַת וְנִמְצְאוּ שָׁם שִׁשִׁים רִבּוֹא זוּגֵי כְלָיוֹת כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם. חוּץ מִטָּמֵא וְשֶׁהָיָה בַּדֶּרֶךְ רְחוֹקָה. וְאֵין לָךְ כָּל פֶּסַח וּפֶסַח שֶׁלֹּא נִמְנוּ עָלָיו יוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה בְנֵי אָדָם. וְהָיוּ קוֹרְאִין אוֹתוֹ פֶסַח מְעוּבִין. נָטַל כּוּלְיָא הָא בָעֵי אַקְטוּרָא. דְּהָדַר מַקְטִיר לְהוּ. וְהָכְּתִיב (ויקרא ג') וְהִקְטִירוֹ שֶׁלֹּא יְעַרֵב חֲלָבָיו שֶׁל זֶה בָּזֶה. דְּהָדַר מַקְטִיר לְהוּ חָדָא חָדָא. וְהָתַּנְיָא וְהִקְטִירָם שֶׁיְּהֵא כֻּלּוֹ כְּאֶחָד אֶלָא תְּפִיסָה בְּעַלְמָא דְּשָׁקִיל מִינַיְיהוּ עַד דְּיַהֲבָן לֵיהּ מִידִי אַחֲרִינָא:

רש''י שלשים. בכל כת וכת קהל י' ועדה י' וישראל י': מספקא לן. דלמא בב''א צוה לשוחטו ויהיו בה ל': או בזה אחר זה. ג' כתות של י' י': הלכך ג' כתות בעינן. דלמא בזה אחר זה קאמר ושל ל' בעינן דלמא בב''א קאמר ואינו יכול לשוחטו בפחות מל': בג' סגי. עיילי ל' ברישא ושוחטין פסחיהם ונפקו י' מנייהו ועיילי י' חדשים דאי בהדדי קאמר הא איכא ואי ג' כתות קאמר הא איכא: ננעלין תנן. מאליהם ומעשה נסים: סמכינן אניסא. וכ''ז שאין ננעלין מאליהם מניחים אותם ליכנס ולא חיישינן דלמא עיילו כולהו ואין כאן ג' כתות: חס ושלום וכו'. במסכת עדיות תנן ד' דברים העיד עקביא בן מהללאל וכו' וקתני התם הוא היה אומר אין משקין לא את הגיורת ולא את המשוחררת אמרו לו מעשה בכרכמית שפחה שהיתה בירושלי' והשקוה שמעיה ואבטליון אמר להם דוגמא השקוה דומין לה היו אותן שהשקוה ונדוהו א''ר יהודה ח''ו שעקביא נתנדה שאין עזרה ננעלת וכו' כשהיתה ננעלת על כל אדם בע''פ שהקהל גדול ורב ואין בם אחד בחכמה וביראת חטא כעקביא: פסח מעוכין. ע''ש שנתמעך: פסח מעובין. ע''ש שהעם רב: והקטירו. משמע לבדם שלא יערב חלבים של קרבן זה בחלבים של קרבן אחר: שיהא כולו כאחד. כל האימורין של קרבן: תפיסה בעלמא. תופס כוליא ומראה לשליח והוא נותן פול או אבן כנגדם:

זוהר חקת דף קפ''ב ע''ב

תָּא חֲזֵי זַכָּאָן לְאִתְקַשְּׁרָא בִצְרוֹרָא דְחַיֵּי אִינוּן זַכָּאָן לְמֵחֶמֵי בִיקָרָא עִלָּאָה דְמַלְכָּא קַדִּישָׁא כְמָה דְאַתּ אָמַר (תהלים כז) לַחֲזוֹת בְּנוֹעַם יְי וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ וְאִינוּן מָדוֹרֵיהוֹן יַתִּיר וְעִלָּאָה מִכָּל אִינוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין וְכָל דַּרְגִּין דִילְהוֹן דְּהָא הַהוּא אַתְרָא (ס''א חֶדְוָה) עִלָּאָה לָא זָכָּאן עִלָּאִין וְתַתָּאִין לְמֵחֱמֵי לֵיהּ הָדָא הוּא דִכְתִּיב (ישעיה ס''ד) עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ וְגוֹמֵר. וְאִינוּן דְלָא זַכָּאָן כָּל כַּךְ בְּאִינוּן דוּכְתֵּי. אִית לוֹן לְתַתָּא כְפוּם אָרְחַיְיהוּ. וְאִלֵּין לָא זַכָּאָן לְסַלְקָא לְהַהוּא אָתָר וּלְמֵחֱמֵי כְמָה דְחֶמָאן אִינוּן דִּלְעֵילָא וְאִלֵּין קַיְימֵי בְקִיּוּמָא דְעֵדֶן תַּתָּאָה וְלָא יַתִּיר וְאִי תֵימָא מָאן עֵדֶן תַּתָּאָה אֶלָּא דָא עֵדֶן דְּאִקְרֵי חָכְמָ''ה תַתָּאָה וְדָא קַיְימָא עַל גַּן דִּבְאַרְעָא וְאַשְׁגָּחוּתָא דְהָאי עֵדֶן עָלֵיהּ (וְלָא יַתִּיר) וְאִלֵּין קַיְימֵי בְהָאי גַּן. וְאִתְהֲנוּן מֵעֵדֶן דָּא. מָאי בֵין עֵדֶן תַּתָּאָה לְעִלָּאָה כְיִתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ עֵדֶן תַתָּאָה אִקְרֵי עֶדְנָא נוּקְבָא. עֵדֶן עִלָּאָה אִקְרֵי עֵדֶן דְכַר עָלֵיהּ כְּתִיב עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ. הָאי עֵדֶן תַּתָּאָה אִקְרֵי גַן לְעֵדֶן דִּלְעֵילָא וְהָאי גַן אִקְרֵי עֵדֶן לְגָן דִּלְתַתָּא. וְאִלֵּין דְּמִשְׁתַּכְּחֵי בְגַן תַּתָּאָה אִתְהֲנָן מֵהָאי עֵדֶן דְעָלַיְיהוּ בְכָל שַׁבָּת וְשַׁבָת וּבְכָל יַרְחָא וְיַרְחָא הָדָא הוּא דִכְתִּיב (שם ס''ו) וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְשַׁבַּתּוֹ. וְעַל אִלֵּין אָמַר שְׁלֹמֹה מִן הַחָיִים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָּה דְהָא אִלֵּין בְדַרְגָּא עִלָּאָה יַתִּיר מִנַּיְיהוּ. מָאן אִינוּן שֶׁכְּבַר מֵתוּ וְקַבִּילוּ עוֹנְשָׁא תְרֵי זִמְנֵי וְאִלֵּין אִקְרוּן כֶּסֶף מְזוּקָק דְעָאל לְנוּרָא זִמְנִין וּתְרֵין וְנָפִיק מִנֵּיהּ זוֹהֲמָא וְאִתְבְּרַר וְאִתְנְקֵי. וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֶת אֲשֶׁר עֶדֶן לֹא הָיָה הַהוּא רוּחָא דְקָאִים לְעֵילָא וְאִתְעַכָּב לְנַחְתָּא לְתַתָּא דְהָא קָאִים בְקִיּוּמֵיהּ וְלֵית לֵיהּ לְקַבְּלָא עוֹנְשָׁא וְאִית לֵיהּ מְזוֹנָא מֵהַהוּא מְזוֹנָא עִלָּאָה דִלְעֵילָא לְעֵילָא טָב מִכֻּלְּהוּ מָאן דְלָא אִתְפְּרַשׁ וְלָא אִתְגַּלְיָיא וְכָל מִלּוֹי בִּסְתִּימָא אִינוּן דָּא הוּא זַכָּאָה חֲסִידָא דְנָטַר פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא וְקִיֵּים לוֹן וְאִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילֵי דָא אִתְאֲחִיד אִתְהֲנֵי בְדַרְגָּא עִלָּאָה עַל כָּל שְׁאַר בְּנֵי נָשָׁא וְכֻלְּהוּ אִתְאַחֲדָן (ס''א אִתּוֹקְדָן) מֵחֻפָּה דְהָאי:

תרגום הזוהר בֹּא וּרְאֵה, צַדִּיקִים הַזּוֹכִים לְהִתְקַשֵּׁר בִּצְרוֹר הַחַיִּים, שֶׁהוּא יְסוֹד דְּז''א, הֵם זוֹכִים לִרְאוֹת בִּכְבוֹד הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן הַקָּדוֹשׁ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. וְהֵם, הַמָּדוֹר שֶׁלָּהֶם הוּא יוֹתֵר עֶלְיוֹן מִכָּל הַמַּלְאָכִים הַקְּדוֹשִׁים וְכָל מַדְרְגוֹתֵיהֶם, כִּי מָקוֹם עֶלְיוֹן הַהוּא אֵין הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים זוֹכִים לִרְאוֹתוֹ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹקִים זוּלָתֶךְ וְגוֹ', שׁה''ס עֵדֶן הָעֶלְיוֹן. וְאֵלּוּ שֶׁאֵינָם זוֹכִים לַעֲלוֹת כָּל כָּךְ כְּמוֹ אֵלּוּ, מָקוֹם יֵשׁ לָהֶם לְמַטָּה כְּפִי דַּרְכֵּיהֶם, וְאֵלּוּ אֵינָם זוֹכִים לַמָּקוֹם הַהוּא, וְלִרְאוֹת כְּמוֹ שֶׁרוֹאִים אוֹתָם שֶׁלְּמַעְלָה, אֶלָּא אֵלּוּ עוֹמְדִים בְּמָקוֹם שֶׁל עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן, וְלֹא יוֹתֵר. וְאִם תֹּאמַר מַהוּ עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן. אֶלָּא זֶה הוּא עֵדֶן שֶׁנִּקְרָא חָכְמָה הַתַּחְתּוֹנָה, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, וְהִיא עוֹמֶדֶת עַל הַגָּן שֶׁבָּאָרֶץ וְהָהַשְׁגָּחָה שֶׁל עֵדֶן הַזֶּה עָלָיו, עַל הַגָּן. וְאֵלּוּ הַצַדִּיקִים, עוֹמְדִים בְּגַן עֵדֶן זֶה שֶׁבָּאָרֶץ, וְנֶהֱנִים מֵעֵדֶן הַזֶּה, שֶׁהִיא חָכְמָה תַּתָּאָה. מַה בֵּין עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן לְעֵדֶן הָעֶלְיוֹן, הוּא כְּיִתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶךְ. עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן נִקְרָא עֶדְנָה, שֶׁהִיא נְקֵבָה, עֵדֶן הָעֶלְיוֹן נִקְרָא עֵדֶן, שֶׁהוּא זָכָר, עָלָיו כָּתוּב, עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹקִים זוּלָתֶךְ. עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן זֶה נִקְרָא גָּן כְּלַפֵּי עֵדֶן שֶׁלְּמַעְלָה, וְגָן הַזֶּה נִקְרָא עֵדֶן כְּלַפֵּי הַגָּן שֶׁלְּמַטָּה. וְאֵלּוּ הַנִּמְצָאִים בַּגָּן שֶׁלְּמַטָּה, שֶׁהוּא גַּן עֵדֶן הָאָרֶץ, נֶהֱנִים מֵאוֹתוֹ הָעֵדֶן שֶׁעֲלֵיהֶם, שֶׁהוּא חָכְמָה תַּתָּאָה, בְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת וּבְכָל חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ, זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ וְגוֹ'. וְעַל אֵלּוּ אָמַר שְׁלֹמֹה, מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה, כִּי אֵלּוּ הֵם בְּמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה יוֹתֵר מֵהֶם. מִי הֵם אֵלּוּ. הַיְנוּ אֵלּוּ שֶׁכְּבָר מֵתוּ וְקִבְּלוּ עוֹנְשָׁם שְׁתֵּי פְּעָמִים. וְאֵלּוּ נִקְרָאִים כֶּסֶף מְזוּקָק, שֶׁנִּכְנָס לַתַּנּוּר פַּעַם וּשְׁתַּיִם וְיָצָא מִמֶּנּוּ הַזּוּהֲמָא, וְנִתְבָּרֵר וְנַעֲשֶׂה נָקִי. וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֶת אֲשֶׁר עֵדֶן לֹא הָיָה, הַיְנוּ הָרוּחַ הַהוּא הָעוֹמֵד לְמַעְלָה וּמִתְעַכֵּב מִלָּרֶדֶת לְמַטָּה, שֶׁזֶּה עוֹמֵד בְּקִיּוּמוֹ, שֶׁעוֹד לֹא חָטָא, וְאֵין לוֹ לְקַבֵּל עוֹנֶשׁ, וְיֵשׁ לוֹ מָזוֹן מֵהַמָּזוֹן הַהוּא הָעֶלְיוֹן שֶׁלְּמַעְלָה לְמַעְלָה. טוֹב מִכֻּלָּם, הוּא מִי שֶׁבָּא לָעוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא נִפְרָד מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵינוֹ בַּגָּלוּי, וְכָל דְּבָרָיו הֵם בְּצִנְעָה. זֶה הוּא זַכָּאי חָסִיד שֶׁשָּׁמַר מִצְווֹת הַתּוֹרָה וְקִיֵּם אוֹתָן וְעָסַק בַּתּוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה, זֶה מִתְאָחֵד וְנֶהֱנֶה בְּמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה עַל כָּל שְׁאָר בְּנֵי הָאָדָם, וְכֻלָּם נִשְׂרָפִים מֵהִסְתַּכְּלוּת בְּחוּפָּה שֶׁל זֶה.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' פרה אדומה פ''א

א. צָרִיךְ שֶׁיִּשָּׁאֵר מִן הַמַּאְדִּים כְּדֵי שֶׁיִּנָטֵל בְּזוּג שֶׁכָּל שַׂעֲרָה שֶׁאֵינָה נִיטֶלֶת בְּזוּג הֲרֵי הִיא כְּאִלּוּ אֵינָהּ לְפִיכָךְ אִם הָיוּ בָהּ שְׁתֵּי שַׂעֲרוֹת לְבָנוֹת אוֹ שְׁחוֹרוֹת שֶׁאֵינָם נִלְקָטִין בְּזוּג הֲרֵי זוּ כְּשֵׁרָה: ב. הָיוּ קַרְנֶיהָ אוֹ טְלָפֶיהָ שְׁחוֹרִים יָגוֹד. גַּלְגַּל הָעַיִן וְהַשִּׁינַיִם וְהַלָּשׁוֹן אֵין מַרְאֵיהֶן פּוֹסְלִים בַּפָּרָה: ג. הָיְתָה בָּה יַבֶּלֶת וַחֲתָכָהּ אַף עַל פִּי שֶׁצִמַח בִּמְקוֹמָהּ שֵׂעָר אָדוֹם פְּסוּלָה:

מוסר

מספר חסידים סי' צ''ט ק' ק''א

לֹא תַחְמוֹד אֵשֶׁת כָּתוּב בְּלֹא וָי''ו לֹא תַחְמֹד אַזְהָרָה שֶׁלֹּא לְיַפּוֹת עַצְמוֹ כְּדֵי שֶׁיִּשַׁר בְּעֵינֵי אֵשֶׁת רֵעֵהוּ וְיַכְנִיס אַהֲבָתוֹ וְיוֹפְיוֹ בְלִבָּהּ. לֹא תִהְיֶה חוֹמֵד לְאֶשֶׁת רֵעֶךָ. וְעוֹד קְרִי לֹא תַחְמֹד אַזְהָרָה שֶׁלֹּא יְשַׁבֵּחַ אִשָּׁה יָפָה בִּפְנֵי חֲבֵירוֹ שֶׁמָּא יִגְרוֹר אַחֲרֶיהָ. וְהָיָה בְךָ חֵטְא כְּלוֹמָר לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֲךָ לַאֲחֵרִים וְלֹא תֶהֱנֶה מִזִיו פְּנוּיָה כָּל שֶׁכֵּן מֵאֵשֶׁת אִישׁ כְּדֵי שֶׁתֶּהֱנֶה מִזִּיו שְׁכִינָה: אִם בָּאת מִצְוָה לְיָדְךָ שֶׁלֹּא בְּכַוָּונָה תִּשְׂמַח וְתִתֵּן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לְהַקָּדוֹשׁ בָרוּךְ הוּא שֶׁאִינָה אוֹתָהּ לְיָדְךְ לַעֲשׂוֹת: לֹא יְשַׂרְטֵט אָדָם קוּנְטְרִיס אָדָם עַל הַסֵּפֶר מִפְּנֵי שֶׁהַסֵּפֶר יֵשׁ לוֹ קְדוּשָׁה וְלָזֶה אֵין בָּה קְדוּשָׁה וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר לִסְרוֹק עָלָיו רֹאשׁוֹ אֲפִלּוּ בְּחָלָק שֶׁבּוֹ:

חוקת יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) הַנֹּגֵ֥עַ בְּמֵ֖ת לְכָל-נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם וְטָמֵ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: דְיִקְרַב בְּמִיתָא לְכָל נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא וִיהֵי מְסָאָב שַׁבְעָא יוֹמִין: (יב) הוּא יִתְחַטָּא-ב֞וֹ בַּיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י יִטְהָ֑ר וְאִם-לֹ֨א יִתְחַטָּ֜א בַּיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י לֹ֥א יִטְהָֽר: הוּא יַדֵי עֲלוֹהִי בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יִדְכֵּי וְאִם לָא יַדֵי עֲלוֹהִי בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה לָּא יִדְכֵּי:

רש''י הוא יתחטא בו. באפר הזה:

(יג) כָּֽל-הַנֹּגֵ֡עַ בְּמֵ֣ת בְּנֶ֩פֶשׁ֩ הָאָדָ֨ם אֲשֶׁר-יָמ֜וּת וְלֹ֣א יִתְחַטָּ֗א אֶת-מִשְׁכַּ֤ן יְהֹוָה֙ טִמֵּ֔א וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִיִּשְׂרָאֵ֑ל כִּי֩ מֵ֨י נִדָּ֜ה לֹֽא-זֹרַ֤ק עָלָיו֙ טָמֵ֣א יִֽהְיֶ֔ה ע֖וֹד טֻמְאָת֥וֹ בֽוֹ: כָּלּ דְיִקְרַבּ בְּמִיתָא בְּנַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא דִי יְמוּת וְלָא יַדֵי עֲלוֹהִי יָת מַשְׁכְּנָא דַיְיָ סָאֵב וְיִשְׁתֵּצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מִיִשְׂרָאֵל אֲרֵי מֵי אַדָיוּתָא לָא אִזְדְרִיקוּ עֲלוֹהִי מְסָאָב יְהֵי עוֹד סְאוֹבְתֵּיהּ בֵּיהּ:

רש''י במת בנפש. ואי זה מת, של נפש האדם, להוציא נפש בהמה, שאין טמאתה צריכה הזאה. דבר אחר בנפש זו רביעית דם: את משכן ה' טמא. אם נכנס לעזרה אפלו בטבילה בלא הזאת שלישי ושביעי: עוד טמאתו בו. אף על פי שטבל:

(יד) זֹ֚את הַתּוֹרָ֔ה אָדָ֖ם כִּֽי-יָמ֣וּת בְּאֹ֑הֶל כָּל-הַבָּ֤א אֶל-הָאֹ֨הֶל֙ וְכָל-אֲשֶׁ֣ר בָּאֹ֔הֶל יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: דָא אוֹרַיְתָא אֱנַשׁ אֲרֵי יְמוּת בְּמַשְׁכְּנָא כָּל דְעָלֵל לְמַשְׁכְּנָא וְכָל דִי בְמַשְׁכְּנָא יְהֵי מְסָאָב שַׁבְעָא יוֹמִין:

רש''י כל הבא אל האהל. בעוד שהמת בתוכו:

(טו) וְכֹל֙ כְּלִ֣י פָת֔וּחַ אֲשֶׁ֛ר אֵין-צָמִ֥יד פָּתִ֖יל עָלָ֑יו טָמֵ֖א הֽוּא: וְכָל מַן דַחֲסַף פְּתִיחַ דְלֵית מִגוּפַת שְׁיִיעַ מַקַף עַלוֹהִי מְסָאָב הוּא:

רש''י וכל כלי פתוח. בכלי חרס הכתוב מדבר, שאין מקבל טמאה מגבו אלא מתוכו, לפיכך אם אין מגופת צמידתו פתולה עליו יפה בחבור, טמא הוא, הא אם יש צמיד פתיל עליו טהור: פתיל. לשון מחבר בלשון עברי, וכן (בראשית ל, ח) נפתולי אלהים נפתלתי, נתחברתי עם אחותי:

נביאים - שופטים - פרק יא

(יא) וַיֵּ֤לֶךְ יִפְתָּח֙ עִם-זִקְנֵ֣י גִלְעָ֔ד וַיָּשִׂ֨ימוּ הָעָ֥ם אוֹת֛וֹ עֲלֵיהֶ֖ם לְרֹ֣אשׁ וּלְקָצִ֑ין וַיְדַבֵּ֨ר יִפְתָּ֧ח אֶת-כָּל-דְּבָרָ֛יו לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה בַּמִּצְפָּֽה: (פ) וַאֲזַל יִפְתָּח עִם סָבֵי גִלְעָד וּמַנִּיאוּ עַמָא יָתֵיהּ עֲלֵיהוֹן לְרֵישׁ וּלְרַבָּא וּסְדַר יִפְתָּח יַת כָּל פִּתְגָמוֹהִי קֳדָם יְיָ בְּמִצְפַּיָא :

רש''י את כל דבריו . התנאי שביניהם : לפני ה' במצפה . למקום שנאספו כולם , שהשכינה שורה על רוב צבור :

(יב) וַיִּשְׁלַ֤ח יִפְתָּח֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל-מֶ֥לֶךְ בְּנֵֽי-עַמּ֖וֹן לֵאמֹ֑ר מַה-לִּ֣י וָלָ֔ךְ כִּֽי-בָ֥אתָ אֵלַ֖י לְהִלָּחֵ֥ם בְּאַרְצִֽי: וּשְׁלַח יִפְתָּח אִזְגַּדִּין לְוָת מַלְכָּא דִּבְנֵי עַמּוֹן לְמֵימָר מַה לִי וָלָךְ אֲרֵי אֲתֵיתָא לְוָתִי לְאַגָחָא קְרָבָא בְּאַרְעִי : (יג) וַיֹּאמֶר֩ מֶ֨לֶךְ בְּנֵי-עַמּ֜וֹן אֶל-מַלְאֲכֵ֣י יִפְתָּ֗ח כִּֽי-לָקַ֨ח יִשְׂרָאֵ֤ל אֶת-אַרְצִי֙ בַּעֲלוֹת֣וֹ מִמִּצְרַ֔יִם מֵאַרְנ֥וֹן וְעַד-הַיַּבֹּ֖ק וְעַד-הַיַּרְדֵּ֑ן וְעַתָּ֕ה הָשִׁ֥יבָה אֶתְהֶ֖ן בְּשָׁלֽוֹם: וַאֲמַר מַלְכָּא דִּבְנֵי עַמּוֹן לְאִזְגַּדֵּי יִפְתָּח אֲרֵי נְסִיב יִשְּׂרָאֵל יַת אַרְעִי בְמִסְקֵיהּ מִמִּצְרַיִם מֵאַרְנוֹנָא וְעַד יוּבְקָא וְעַד יַרְדְּנָא וּכְעַן אָתֵיב יַתְהֶן בִּשְׁלָם : (יד) וַיּ֥וֹסֶף ע֖וֹד יִפְתָּ֑ח וַיִּשְׁלַח֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל-מֶ֖לֶךְ בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן: וְאוֹסִיף עוֹד יִפְתָּח וּשְׁלַח אִזְגַּדִּין לְוָת מַלְכָּא דִּבְנֵי עַמּוֹן : (טו) וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ כֹּ֖ה אָמַ֣ר יִפְתָּ֑ח לֹֽא-לָקַ֤ח יִשְׂרָאֵל֙ אֶת-אֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב וְאֶת-אֶ֖רֶץ בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן: וַאֲמַר לֵיהּ כִּדְנַן אַמַר יִפְתָּח לָא נְסִיב יִשְּׂרָאֵל יַת אַרְעָא דְּמוֹאָב וְיַת אַרְעָא בְּנֵי עַמּוֹן :

כתובים - תהילים - פרק עג

(טז) וָֽ֭אֲחַשְּׁבָה לָדַ֣עַת זֹ֑את עָמָ֖ל (היא) ה֣וּא בְעֵינָֽי: וַחֲשִׁיבֵית לְמִדַע יַת דָא לְעוּת הוּא בְעֵינָי :

רש''י ואחשבה . בלבי : לדעת זאת . מה היא מדתו של הקב''ה כן הוא עמל בעיני נראית היתה מדה זאת לי עמל ולא משפט :

(יז) עַד-אָ֭בוֹא אֶל-מִקְדְּשֵׁי-אֵ֑ל אָ֝בִ֗ינָה לְאַחֲרִיתָֽם: עַד זְמַן פּוּרְקָנָא דְאֵיתֵי לְוַת מַקְדְשֵׁי אֱלָהָא אֶתְבְּיַן לְסוֹפְהוֹן :

רש''י עד . אשר באתי : אל מקדשי אל . אשר בירושלים , וראיתי מה שאירע בסנחרב ואז הבינותי לאחרית הרשעים שהוא לאבדון ואמרתי אך כל הטובה הבאה להם חלקות הם שהקב''ה מחליק להם הדרך שלהם שתהא נוחה וחלקה למען לא יתנו לב לשוב אליו ויאבדו :

(יח) אַ֣ךְ בַּ֭חֲלָקוֹת תָּשִׁ֣ית לָ֑מוֹ הִ֝פַּלְתָּ֗ם לְמַשּׁוּאֽוֹת: בְּרַם בְּקִבְלַיָא שַׁוִיתָא לְהוֹן דְמִיתִנוּן לְשַׁהְוָתָא :

רש''י אך בחלקות תשית למו . כל הטובה הבאה להם שהרי סופם הפלתם למשואות :

(יט) אֵ֤יךְ הָי֣וּ לְשַׁמָּ֣ה כְרָ֑גַע סָ֥פוּ תַ֝֗מּוּ מִן-בַּלָּהֽוֹת: הֵכְדֵין הֲווֹ לְצָדוֹ כְשַׁעְתָּא כָּלוּ אִשְׁתֵּיצוּן מִן אִתְרַגַשְׁיָן :

רש''י מן בלהות . מן שדים :

(כ) כַּחֲל֥וֹם מֵהָקִ֑יץ אֲ֝דֹנָי בָּעִ֤יר | צַלְמָ֬ם תִּבְזֶֽה: הֵיךְ חֶלְמָא מִן גְבַר דְמִתְּעָר יְיָ לְיוֹם דִינָא רַבָּא בְּאִתְּעַר יַתְהוֹן מִן בֵּית קְבוּרְתְּהוֹן בִּרְגַז דְמוּתְהוֹן תִּבְסַר :

רש''י כחלום מהקיץ . כשינה שאין לה קץ שהוא שינת עולם כן היתה להם ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור ( ישעיה ל''ז ) : אדני בעיר צלמם תבזה . בירושלים שהרעו עליה שם נתבזה צלם דמותם ונשרפו כלם :

משנה גיטין פרק ו

א. הָאוֹמֵר הִתְקַבֵּל גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי אוֹ הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי, אִם רָצָה לַחֲזוֹר, יַחֲזוֹר. הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה הִתְקַבֵּל לִי גִטִּי, אִם רָצָה לַחֲזוֹר, לֹא יַחֲזוֹר. לְפִיכָךְ אִם אָמַר לוֹ הַבַּעַל אִי אֶפְשִׁי שֶׁתְּקַבֵּל לָהּ אֶלָּא הוֹלֵךְ וְתֶן לָהּ, אִם רָצָה לַחֲזוֹר, יַחֲזוֹר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף הָאוֹמֶרֶת טוֹל לִי גִטִּי, אִם רָצָה לַחֲזוֹר, לֹא יַחֲזוֹר:

ברטנורה   (א) האומר התקבל. אם רצה לחזור יחזור. דגט חוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא מדעתו: לא יחזור. דכיון דאיהי שויתיה שליח הרי הוא כידה ונתגרשה מיד בקבלתו של זה: אף האומרת טול לי גיטי. לשון קבלה הוא. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

ב. הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה הִתְקַבֵּל לִי גִטִּי, צְרִיכָה שְׁתֵּי כִתֵּי עֵדִים. שְׁנַיִם שֶׁאוֹמְרִים בְּפָנֵינוּ אָמְרָה וּשְׁנַיִם שֶׁאוֹמְרִים בְּפָנֵינוּ קִבֵּל וְקָרַע, אֲפִלּוּ הֵן הָרִאשׁוֹנִים וְהֵן הָאַחֲרוֹנִים, אוֹ אֶחָד מִן הָרִאשׁוֹנִים וְאֶחָד מִן הָאַחֲרוֹנִים וְאֶחָד מִצְטָרֵף עִמָּהֶן. נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה, הִיא וְאָבִיהָ מְקַבְּלִין אֶת גִּטָּהּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵין שְׁתֵּי יָדַיִם זוֹכוֹת כְּאֶחָת, אֶלָּא אָבִיהָ מְקַבֵּל אֶת גִּטָּהּ בִּלְבָד. וְכֹל שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִשְׁמוֹר אֶת גִּטָּהּ, אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִתְגָּרֵשׁ:

ברטנורה   (ב) צריכה. להביא לפנינו שתי כיתי עדים: שנים שיאמרו בפנינו אמרה. לו לקבלו: ושנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע. ובשעת השמד שנו, שגזרו על המצות והיו קורעים הגט מיד, שלא ייראה: ואפילו הן כו'. שהשנים שאמרה בפניהם הם עצמם ראו כשקבלו: או אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים ואחד. שלישי, שנעשה עד בזו ובזו, מצטרף עמהם: היא ואביה. או היא או אביה. היא יש לה יד דהא גדולה היא. ואביה נמי זכאי לקבלו: אינה מתגרשת. ואפילו בקבלת אביה, דכתיב (דברים כ''ד) ושלחה מביתו, מי שמשלחה ואינה חוזרת, יצאה זו שמשלחה וחוזרת:

ג. קְטַנָּה שֶׁאָמְרָה הִתְקַבֵּל לִי גִטִּי, אֵינוֹ גֵט עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָה. לְפִיכָךְ אִם רָצָה הַבַּעַל לַחֲזוֹר, יַחֲזוֹר, שֶׁאֵין קָטָן עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ אָבִיהָ, צֵא וְהִתְקַבֵּל לְבִתִּי גִטָּהּ, אִם רָצָה לְהַחֲזִיר לֹא יַחֲזִיר. הָאוֹמֵר תֶּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וּנְתָנוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר, פָּסוּל. הֲרֵי הִיא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וּנְתָנוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר, כָּשֵׁר. הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה הִתְקַבֵּל לִי גִטִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וְקִבְּלוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר, פָּסוּל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַכְשִׁיר. הָבֵא לִי גִטִּי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי וֶהֱבִיאוֹ לָהּ מִמָּקוֹם אַחֵר, כָּשֵׁר:

ברטנורה   (ג) במקום אחר פסול. שהבעל מקפיד שאין רצונו שילעיזו עליו שם: הרי היא במקום פלוני. אינו אלא כמראה מקום, שם תמצאנה: ורבי אליעזר מכשיר. דסבר איהו דמדעתיה מגרש איכא קפידא, איהי דבעל כרחה מתגרשת מראה מקום היא לו. ואין הלכה כרבי אליעזר:

ד. הָבֵא לִי גִטִּי, אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ. הִתְקַּבֵּל לִי גִטִּי, אֲסוּרָה לֶאֱכוֹל בַּתְּרוּמָה מִיָּד. הִתְקַבֵּל לִי גִטִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְאוֹתוֹ מָקוֹם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר מִיָּד:

ברטנורה   (ד) הבא לי גטי אוכלת בתרומה. אם אשת כהן היא. עד שיגיע גט לידה: לאותו מקום. שכך אמרה לו לא תהא שלוחי אלא שם: ורבי אליעזר אוסר מיד. משפירש מאצלה. ורבי אליעזר לטעמיה דמכשיר כשקבלו במקום אחר, דמראה מקום היא לו ומשעת קבלה איגרשה לה, לפיכך משעה שפירש מלפניה אסורה, שמא מצאו חוץ לעיר וקבלו הימנו. ואין הלכה כר''א:

ה. הָאוֹמֵר כִּתְבוּ גֵט וּתְּנוּ לְאִשְׁתִּי, גָּרְשׁוּהָ, כִּתְבוּ אִגֶּרֶת וּתְנוּ לָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתֵּנוּ. פִּטְרוּהָ, פַּרְנְסוּהָ, עֲשׂוּ לָהּ כַּנִּמּוּס, עֲשׂוּ לָהּ כָּרָאוּי, לֹא אָמַר כְּלוּם. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים, הַיּוֹצֵא בַקּוֹלָר וְאָמַר כִּתְבוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתֵּנוּ. חָזְרוּ לוֹמַר, אַף הַמְפָרֵשׁ וְהַיּוֹצֵא בִשְׁיָרָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר, אַף הַמְסֻכָּן:

ברטנורה   (ה) כתבו אגרת וכו'. שהגט קרוי אגרת שכך כתוב בו ואגרת שבוקין: פטרוה לא אמר כלום. דלמא לשון פטור וחובה קאמר, להקל מעליה חובות שחייבת: פרנסוה. לשון עשיית צרכיה כמו מוציאים לפרנסה וכו'. הלכך לא ידעינן אי צרכי הגט הוא, שלא תהא זקוקה ליבם, אי צרכי מלבוש וכסות הוא: כנימוס. כחוק. לא ידעינן אי חוק גט אי חוק מזון וכסות. וכן כראוי: היוצא בקולר. ליהרג בדין המלכות: ואמר כתבו. אע''פ שלא אמר תנו: יכתבו ויתנו. דאגב פחדיה טריד ולא פריש: המפרש. לים: והיוצא בשיירא. למדבריות: המסוכן. חולה. והלכה כר''ש שזורי:

ו. מִי שֶׁהָיָה מֻשְׁלָךְ לַבּוֹר וְאָמַר כָּל הַשּׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלוֹ יִכְתּוֹב גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתֵּנוּ. הַבָּרִיא שֶׁאָמַר כִּתְבוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, רָצָה לְשַׂחֶק בָּהּ. מַעֲשֵׂה בְּבָרִיא אֶחָד שֶׁאָמַר כִּתְבוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, וְעָלָה לְרֹאשׁ הַגַּג וְנָפַל וָמֵת. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, אָמְרוּ חֲכָמִים, אִם מֵעַצְמוֹ נָפַל, הֲרֵי זֶה גֵּט. אִם הָרוּחַ דְּחָאַתּוּ, אֵינוֹ גֵט:

ברטנורה   (ו) ואמר כל השומע את קולו. ופירש שמו ושם עירו: רצה לשחק בה. הואיל ולא אמר תנו: מעשה בבריא. מפרש בגמרא דחסורי מחסרא והכי קתני, ואם הוכיח סופו על תחלתו, הרי זה גט, ומעשה נמי בבריא וכו'. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

ז. אָמַר לִשְׁנַיִם תְּנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי אוֹ לִשְׁלשָׁה כִּתְבוּ גֵט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתֵּנוּ. אָמַר לִשְׁלשָׁה תְּנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, הֲרֵי אֵלּוּ יֹאמְרוּ לַאֲחֵרִים וְיִכְתֹּבוּ, מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאָן בֵּית דִּין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְזוֹ הֲלָכָה הֶעֱלָה רַבִּי חֲנִינָא אִישׁ אוֹנוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין, מְקֻבָּל אָנִי בְּאוֹמֵר לִשְׁלשָׁה תְּנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, שֶׁיֹּאמְרוּ לַאֲחֵרִים וְיִכְתֹּבוּ, מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאָן בֵּית דִּין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, נוּמֵינוּ לַשָּׁלִיחַ, אַף אָנוּ מְקֻבָּלִין, שֶׁאֲפִלּוּ אָמַר לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם תְּנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, שֶׁיִּלְמְדוּ וְיִכְתְּבוּ וְיִתֵּנוּ. אָמַר לַעֲשָׂרָה כִּתְבוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, אֶחָד כּוֹתֵב וּשְׁנַיִם חוֹתְמִין. כֻּלְּכֶם כְּתֹבוּ, אֶחָד כּוֹתֵב וְכֻלָּם חוֹתְמִין. לְפִיכָךְ אִם מֵת אֶחָד מֵהֶן, הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל:

ברטנורה   (ז) אמר לשנים תנו גט לאשתי. אע''ג דלא אמר כתבו ותנו, הרי אלו יכתבו בעצמן. ולא יאמרו לסופר אחר שיכתוב, ולא לעדים לחתום, דלאו ב''ד שוינהו לצוות על אחרים אלא עדים שוינהו, והן הן שלוחיו הן הן עדיו. ואם אמר לג' כתבו ותנו גט לאשתי, אע''פ שהן ראוין ליעשות ב''ד, כיון דבהדיא אמר להו כתבו, לאו ב''ד שוינהו אלא עדים: אמר לג' תנו. ולא אמר כתבו: הרי אלו יאמרו. לעדים אחרים, לכתוב ולחתום וליתן, מפני שעשאן ב''ד: מבית האסורים. משמו של ר''ע שהיה חבוש בבית האסורים: נומינו לשליח. אמרנו לרבי חנינא שנעשה שליח בהלכה זו לאמרה בבית המדרש: ילמדו. אם אינם יודעים לכתוב. ילמדו לכתוב עד שיכתבוהו הן בעצמן:

גמרא גיטין דף ס''ד ע''ב

וְכָל שֶׁאֵינָה יְכוֹלָה לִשְׁמוֹר וְכוּ'. תָּנוּ רַבָּנָן קְטַנָּה הַיּוֹדַעַת לִשְׁמוֹר אֶת גִּיטָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת. וְשֶׁאֵינָה יוֹדַעַת לִשְׁמוֹר אֶת גִּיטָהּ אֵינָה מִתְגָרֶשֶׁת. וְאֵיזוּ הִיא קְטַנָה שֶׁיּוֹדַעַת לִשְׁמוֹר אֶת גִּיטָהּ כָּל שֶׁמְּשַׁמֶּרֶת גִּיטָהּ וְדָבָר אַחֵר מָאי קָאָמַר אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן הָכִי קָאָמַר כָּל שֶׁמְּשַׁמֶּרֶת דָּבָר אַחֵר מַחֲמַת גִּיטָהּ. מַתְקִיף לָהּ רַב הוּנָא בַר מָנוֹחַ הָא שׁוֹטָה בְעַלְמָא הִיא. אֶלָּא אָמַר רַב הוּנָא בַר מָנוֹחַ מִשְׁמֵיהּ דְּרַב אַחָא בְרֵיהּ דְּרַב אִיקָא כָּל שֶׁמַּבְחֶנֶת בֵּין גִּיטָהּ לְדָבָר אַחֵר. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רִבִּי אָסֵי צְרוֹר וְזוֹרְקוֹ אֶגוֹז וְנוֹטְלוֹ זוֹכֶה לְעַצְמוֹ וְאֵין זוֹכֶה לַאֲחֵרִים חֵפֶץ וּמַחֲזִירוֹ לְאַחַר שָׁעָה זוֹכֶה בֵּין לְעַצְמוֹ וּבֵין לַאֲחֵרִים. כִּי אַמְרִיתָּא קָמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל אָמַר לִי דָא וְדָא אַחַת הִיא מָאי דָא וְדָא אַחַת הִיא. אָמַר רַב חַסְדָא אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה זוֹכֶה לְעַצְמוֹ וְאֵין זוֹכֶה לַאֲחֵרִים. מָתִיב רַב חִינְנָא וַורְדָאן כֵּיצַד מִשְׁתַּתְּפִין בְּמָבוֹי מַנִּיחַ אֶת הֶחָבִית וְאוֹמֵר הֲרֵי זוֹ לְכָל בְּנֵי הַמָּבוֹי וּמְזַכֶּה לָהֶם עַל יְדֵי בְנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים. הָאי שִׁפְחָה הֵיכִי דָמֵי אִי דְאַתְיָא שְׁתֵּי שַׂעֲרוֹת מַאי בַּעְיָא גַבֵּיהּ אֶלָּא לַאו דְּלָא אַתְיָא שְׁתֵּי שַׂעְרוֹת וְקָתָּנֵי זוֹכֶה לַאֲחֵרִים שַׁאנֵי שִׁיתּוּפֵי מְבוּאוֹת דְּרַבָּנָן. אָמַר רַב חַסְדָּא אִישְׁתִּיק וַורְדָאן מָאי הֲוָה לֵיה לְמֵימָר כָּל דְּתִקּוּן רַבָּנָן כְּעֵין דְאוֹרַיְיתָא תִּקּוּן וְאִידַךְ כִּי אַמְרִינָן כָּל דְּתִּקּוּן רַבָּנָן כְּעֵין דְּאוֹרַיְיתָא תִּקּוּן בְּמִילְתָא דְאִית לֵיהּ עִיקָר מִן הַתּוֹרָה אֲבָל מִילְתָא דְלֵית לָה עִיקָר מִן הַתּוֹרָה לֹא:

רש''י אינה מתגרשת. דכתיב ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת יצאה זו שמשלחה וחוזרת, הכי דרשי' לה ביבמות בפרק חרש שנשא הלכך אפי' בקבלת אביה אינה מתגרשת: כל שמשמרת דבר אחר מחמת גיטה. שאם אבדה גיטה משמרת דבר אחר שאינו דומה לו וסבורה שהיא גיטה: הא שוטה בעלמא היא. ואין לך משלחת וחוזרת יותר ממנה דמדלא קתני שמשמרת שטר אחר מכלל דלאו שטר הוא אלא מידי דלא דמי ליה: צרור וזורקו. קטן שנותנין לו צרור וזורקו וכשנותנין לו אגוז נוטלו: זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים. אם זיכה אדם לחבירו דבר ע''י אותו קטן שמסר בידו החפץ ואמר זכה בחפץ זו לפלוני לא זכה ואם בא הנותן לחזור חוזר: חפץ ומחזירו לאחר שעה. כשתובעו אותו ממנו: זוכה אף לאחרים. ומדרבנן: דא ודא. שתי תקנות אלה דינן שוה: מאי אחת היא. שניהם לזכות או שניהם שלא לזכות: וורדאן. מאנשי וורדניא, מקום: משתתפין במבוי. להיות כל החצרות מוציאין לתוכו ויטלטלו בכולן: את החבית. שהיין בתוכם לשיתוף דסתם שיתוף ביין: מאי בעיא גביה. הרי היא יוצאת בסימנין: שתופי מבואות דרבנן. דמדאורייתא אין איסור להכניס ולהוציא אלא מרשות היחיד לרשות הרבים: אשתיק וורדאן. נאלם שלא השיב תשובה על תירוץ זה:

זוהר חקת דף קפ''ג ע''א

וַיַּעשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה וְגוֹמֵר. אֲמָאי לְעֵינֵי כָל הָעֵדָה אֶלָּא בְגִין דְּאַהֲרֹן הֲוָה רְחִימָא דְעַמָּא יַתִּיר מִכֹּלָא וְלָא ייֵמְרוּן דְהָא אִתְנְגִיד עַל יְדָא דְמֹשֶׁה וּמֹשֶׁה מָשִׁיךְ לְאַהֲרֹן בְּמִלִּין עַד דְסָלִיקוּ לְטוּרָא וְכָל יִשְׂרָאֵל הֲווֹ חָמָאן בְּשַׁעְתָּא דְּאַפְשִׁיט מֹשֶׁה לְבוּשׁוֹי דְאַהֲרֹן וְאַלְבִּישׁ לוֹן לְאֶלְעָזָר. מָאי טַעְמָא מֹשֶׁה אֶלָּא מֹשֶׁה אַלְבִּישִׁינוּן לְאַהֲרֹן כַּד סָלִיק לְכַהֲנָא (הָדָא הוּא דִכְתִּיב) וַיַּלְבֵּשׁ מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וּכְתִּיב וַיַּלְבֵּשׁ אוֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל הַשְׁתָּא מֹשֶׁה אַעְדֵי מִנֵּיהּ מַה דְיָהַב לֵיהּ וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אַעְדֵּי מִנֵּיהּ מַה דְיָהַב לֵיהּ וְתַרְוַיְיהוּ אַפְשִׁיטוּ לֵיהּ לְאַהֲרֹן מִכֹּלָא וּמֹשֶׁה אַעְדֵי לְבָר. וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְגוֹ. וְעַד דְּאַעְדֵּי מֹשֶׁה קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לָא אַעְדֵּי זַכָּאָה חוּלָקָא דְמֹשֶׁה. זַכָּאָה חוּלָקֵהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא בָעֵי בִיקָרֵיהוֹן אַתְקִין קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְאַהֲרֹן עַרְסָא וּמְנַרְתָּא דְדַהֲבָא דְנָהֲרָא. וּמִדִּידֵיהּ נָטִיל מֵהַהוּא מְנַרְתָּא דְהָוָה דָּלִיק בְּכָל יוֹמָא תְרֵי זִמְנֵי וְאַסְתִּים פּוּם מְעַרְתָּא וְנַחְתּוּ. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר פּוּם מְעַרְתָּא הֲוָה פְתִיחָא דְכָל יִשְׂרָאֵל הֲווֹ חָמָאָן לְאַהֲרֹן שְׁכִיב וּבוֹצִינָא דִמְנַרְתָּא דָלִיק קָמֵיהּ וְעַרְסֵיהּ נָפִיק וְעָיִיל וַעֲנָנָא חָד קָאִים עָלֵיהּ וּכְדֵין יַדְעוּ יִשְׂרָאֵל דְּהָא אַהֲרֹן מִית וְחָמוּ דְהָא אִסְתְּלָקוּ עֲנָנֵי כָבוֹד הָדָא הוּא דִכְתִּיב וַיִּרְאוּ כָל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וְגוֹמֵר. וְהָא אוּקְמוּהָ וְעַל דָּא בָכוּ לְאַהֲרֹן כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל גּוּבְרִין וְנָשִׁין וְטַף דְּהָא רְחִימָא מִכֻּלְהוּ הֲוָה. רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר הֲנֵי תְלָתָא אָחִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין אֲמָאי לָא אִתְקְבָרוּ בְאָתָר חָד וְשַׁיְיפִין אִתְבְּדָרוּ חָד הָכָא וְחָד הָכָא וְחָד בְאָתָר אֲחַרָא. אֶלָּא אִית דְאַמְרֵי בְאַתַר דְבָעַן יִשְׂרָאֵל לְאִסְתַּכְּנָא בֵיהּ מִית כָּל חַד וְחַד בְּגִין לְאַגָּנָא עָלַיְיהוּ וְאִשְׁתֵּזְבוּן אֲבָל כָּל חַד וְחַד מִית כַּדְקָא חָזֵי עָלַיְיהוּ. מִרְיָם בְּקָּדֶשׁ בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם אַהֲרֹן לִסְטַר יְמִינָא מֹשֶׁה כִּדְקָא חָזֵי לֵיהּ אָחִיד הַהוּא טוּרָא לְטוּרָא דְאַהֲרֹן וְכָנִישׁ לִקְבוּרָתָא דְמִרְיָם לְגַבֵּי הַהוּא טוּרָא אָחִיד לִתְרֵי סִטְרֵי. וְעַל דָּא אִתְקְרֵי הַר הָעֲבָרִים דִתְרֵי סִטְרֵי טוּרָא דִמְעַבְרֵי וְאָחִיד לְסִטְרָא דָא וּלְסִטְרָא דָא. זַכָּאָה חוּלָקֵהוֹן דְצַדִּיקַיָּיא בְעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. וְאַף עַל גַּב דְאִינוּן בְּאַתַר אַחֲרָא בְעַלְמָא אַחֲרָא עִלָּאָה זְכוּתְהוֹן קַיְימָא בְעַלְמָא דָא לְדָרֵי דָרִין. וּבְשַׁעְתָּא דְיִשְׂרָאֵל תַּיְיבִין בְּתִיּוּבְתָּא קָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וּגְזֵרָה אִתְגְּזַר עָלַיְיהוּ כְדֵין קָארֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְצַדִּיקַיָּיא דְקַיְימֵי קָמֵיהּ לְעֵילָא וְאוֹדַע לוֹן וְאִינוּן מְבַטְּלֵי הַהִיא גְזֵרָה וְחָיִיס קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא עָלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל. זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָּיא דַעֲלַיְיהוּ כְתִיב (ישעיה נ''ח) וְנָחֲךָ יְיָ תָּמִיד וְגוֹמֵר:

תרגום הזוהר וַיַּעַשׂ מֹשֶה כַּאֲשֶׁר צִוָּה וְגוֹ': שׁוֹאֵל, לָמָּה לְעֵינֵי כָּל הָעֵדָה. וּמֵשִׁיב, מִשּׁוּם שֶׁאַהֲרֹן הָיָה אֲהוּבוֹ שֶׁל הָעָם יוֹתֵר מֵהַכֹּל, וְלֹא יֹאמְרוּ שֶׁמֵּת עַל יְדֵי מֹשֶה. וּמֹשֶׁה מָשַׁךְ אֶת אַהֲרֹן בִּדְבָרִים, עַד שֶׁעָלוּ אֶל הָהָר, וְכָל יִשְׂרָאֵל הָיוּ רוֹאִים בְּשָׁעָה שֶׁהִפְשִׁיט מֹשֶה לְבוּשֵׁי אַהֲרֹן וְהִלְבִּישָׁם לְאֶלְעָזָר. שׁוֹאֵל, מַהוּ הַטַּעַם שֶׁמֹּשֶה הִפְשִׁיט אֶת בְּגָדָיו. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא מֹשֶה הִלְבִּישָׁם אֶת אַהֲרֹן, בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה לִכְהוּנָה. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּלְבֵּשׁ מֹשֶה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו. וְכָתוּב, וַיַּלְבֵּשׁ אוֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל. עַל כֵּן עַתָּה, הֵסִיר מֹשֶׁה מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁנָּתַן לוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵסִיר מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁנָּתַן לוֹ, דְּהַיְנוּ נִשְׁמָתוֹ. וּשְׁנֵיהֶם הִפְשִׁיטוּ אֶת אַהֲרֹן מִכֹּל, וּמֹשֶה הֵסִיר מַה שֶּׁבַּחוּץ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה שֶּׁבִּפְנִים. וְכָל עוֹד שֶׁלֹּא הֵסִיר מֹשֶה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא הֵסִיר. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מֹשֶׁה. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל הַצַדִּיקִים, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה בִּכְבוֹדָם, כִּי הִתְקִין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַהֲרֹן, מִטָּה וּמְנוֹרָה שֶׁל זָהָב הַמְּאִירָה, וּמִשֶּׁל עַצְמוֹ לָקְחָה, מֵהַמְּנוֹרָה הַהִיא שֶׁהָיָה מַדְלִיק שְׁתֵּי פְּעָמִים בְּכָל יוֹם. וְאַחַר זֶה סָתַם פִּי הַמְּעָרָה וְיָרְדוּ. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, פִּי הַמְּעָרָה הָיָה פָּתוּחַ, וְכָל יִשְׂרָאֵל הָיוּ רוֹאִים אֶת אַהֲרֹן מֵת, וְנֵר הַמְּנוֹרָה דּוֹלֵק לְפָנָיו, וּמִטָּתוֹ יוֹצֵאת וְנִכְנֶסֶת כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא מֵת, וְעָנָן אֶחָד עוֹמֵד עַל הַמִּטָּה. וְאָז יָדְעוּ יִשְׂרָאֵל כִּי אַהֲרֹן מֵת. וְרָאוּ שֶׁנִּסְתַּלְּקוּ עֲנָנֵי כָּבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָּוַע אַהֲרֹן וְגוֹ'. וּכְבָר הֶעֱמִידוּהוּ. וְעַל כֵּן בִּכּוּ אֶת אַהֲרֹן כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל גְּבָרִים וְנָשִׁים וְטָף, כִּי אֲהוּבָם שֶׁל כֻּלָּם הָיָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, אֵלּוּ שָׁלֹשׁ הָאַחִים הָעֶלְיוֹנִים, הַקְּדוֹשִׁים, לָמָּה לֹא נִקְבְּרוּ בְּמָקוֹם אֶחָד, וְהָאֵבָרִים נִתְפַּזְּרוּ, אֶחָד כָּאן וְאֶחָד כָּאן וְאֶחָד בְּמָקוֹם אַחֵר. אֶלָּא, יֵשׁ שֶׁאוֹמְרִים שֶׁבַּמָּקוֹם שֶׁהָיוּ עֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לְהִסְתַּכֵּן שָׁם, מֵתוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד, כְּדֵי לְהָגֵן עַל יִשְׂרָאֵל. וְנִצְלוּ. אֲבָל, הַפֵּרוּשׁ הוּא, כִּי כָּל אֶחָד מֵת כָּרָאוּי לוֹ. מִרְיָם מֵתָה בְּקָדֵשׁ. וְהָיְתָה בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם. כִּי מִרְיָם הָיְתָה מֶרְכָּבָה לַמַּלְכוּת, שֶׁהִיא בֵּין יָמִין וּשְׂמֹאל דְּז''א הַמְּכוּנִים דָּרוֹם צָפוֹן. אַהֲרֹן, שֶׁהוּא מֶרְכָּבָה לַחֶסֶד, שֶׁמֵּת בְּהֹר הָהָר, הָיָה לְצַד יָמִין. מֹשֶׁה, שֶׁמֵּת בְּהַר הָעֲבָרִים, הָיָה בְּאֶמְצַע כָּרָאוּי לוֹ, כִּי מֹשֶׁה הָיָה מֶרְכָּבָה לְקָו אֶמְצָעִי, שֶׁהוּא תּ''ת. אָחַז הָהָר הַזֶּה שֶׁל מֹשֶה, בָּהָר שֶׁל אַהֲרֹן, וְאָסַף קִבְרָהּ שֶׁל מִרְיָם לָהָר הַהוּא שֶׁל מֹשֶה, שֶׁהוּא אָחוּז מִשְּׁנֵי צְדָדִים מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל. כִּי קָו הָאֶמְצָעִי כּוֹלֵל יָמִין שְׂמֹאל. וְעַל כֵּן נִקְרָא הַר הָעֲבָרִים. עַל שֵׁם הַמַּעֲבָר שֶׁיֵּשׁ בֵּין שְׁנֵי צְדָדֵי הָהָר, הַמַּעֲבָרִים, וְהַמַּעֲבָר אָחוּז בְּצַד זֶה וּבְצַד זֶה, בְּיָמִין וּבִשְׂמֹאל. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל הַצַדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם בְּמָקוֹם אַחֵר בְּעוֹלָם אַחֵר עֶלְיוֹן, זְכוּתָם עוֹמֶדֶת בָּעוֹלָם הַזֶּה לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת. וּבְשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל חוֹזְרִים בִּתְשׁוּבָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְזֵרָה נִגְזָר עֲלֵיהֶם, אָז קוֹרֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַצַדִּיקִים הָעוֹמְדִים לְפָנָיו לְמַעְלָה, וּמוֹדִיעַ לָהֶם, וְהֵם מְבַטְּלִים הַגְּזֵרָה הַהִיא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַחֵם עַל יִשְׂרָאֵל. אַשְׁרֵיהֶם הַצַדִּיקִים, שֶׁעֲלֵיהֶם כָּתוּב, וְנִחֲךְ ה' תָּמִיד וְגוֹ'.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' פרה אדומה פרק א'

א. כָּל הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִין בְּקָדָשִׁים פּוֹסְלִין בְּפָרָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט) אֵין בָּה מוּם. הָיְתָה יוֹצֵא דוֹפֶן אוֹ מְחִיר אוֹ אֶתְנָן אוֹ טְרֵיפָה אוֹ שֶׁנִּרְבְּעָה פְּסוּלָה שֶׁכָּל הַפּוֹסְלִין אֶת הַקָּדָּשִׁים לַמִּזְבֵּחַ פּוֹסֵל אֶת הַפָּרָה וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא כְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת הוֹאִיל וְקְרָאָה הַכָתוּב חַטָאת. וּמוּתָּר לִיקַח אוֹתָהּ מִן הַנָּכְרִי וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא רָבְעָה הַנָּכְרִי שֶׁאֵינוֹ מַפְסִיד בְּהֶמְתּוֹ. יְתֵירָה פָּרָה עַל הַקָדָשִׁים שֶׁהָעֲבוֹדָה פּוֹסֶלֶת בָּה שֶׁנֶּאֱמַר (שם) אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עוֹל וּבְעֶגְלָה עֲרוּפָה אוֹמֵר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּה אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעוֹל מַה עוֹל הָאָמוּר בְּעֶגְלָה עָשָׂה שְׁאַר עָבוֹדוֹת כְּעוֹל אַף עוֹל הָאָמוּר בְּפָרָה יִפְסוֹל בָּהּ שְׁאַר עֲבוֹדוֹת כְּעוֹל. אֶלָּא שֶׁהָעוֹל פּוֹסֵל בֵּין בְּשַׁעַת עֲבוֹדָה בֵּין שֶׁלֹּא בְּשַׁעַת עֲבוֹדָה וּשְׁאַר עֲבוֹדוֹת אֵין פּוֹסְלוֹת אֶלָּא בְּשָׁעַת עֲבוֹדָה. כֵּיצַד קָשַׁר עָלֶיהָ הָעוֹל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָרַשׁ בָּהּ בּוֹ פְּסוּלָה. הִכְנִיסָה לָדוּשׁ אֵינָהּ נִפְסֶלֶת עַד שֶׁיָּדוּשׁ בָּהּ וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָזֶה. רָכַב עָלֶיהָ. נִשְׁעַן עָלֶיהָ. נִתְלָה בִזְנָבָהּ. וְעָבַר בָּהּ אֶת הַנָּהָר. קִפֵּל עָלֶיהָ אֶת הַמּוֹסֵרָה. נָתַן טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ. נָתַן עָלֶיהָ כְסוּת שֶׁל שַׂקִּים פְּסוּלָה. קְשָׁרָה בְּמוֹסֵרָה אִם הָיְתָה מוֹרֶדֶת וּצְרִיכָה שְׁמִירָה כְּשֵׁרָה וְאִם לָאו פְּסוּלָה. שֶׁכָּל קְשִׁירָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה מָשׂוּי הוּא. עָשָׂה בָּהּ סַנְדָל שֶׁלֹּא תַּחֲלִיק. פִּירֵשׂ טַלֵּיתוֹ עָלֶיהָ מִפְּנֵי הַזְּבוּבִין כְּשֵׁרָה. זֶה הַכְּלַל כָּל שֶׁהוּא לְצָרְכָהּ כְּשֵׁרָה לְצוֹרֶךְ אַחֵר פְּסוּלָה. נַעֲשֵׂית בָּהּ מְלָאכָה מֵאֵלֶיהָ אוֹ שֶׁעָלָה עָלֶיהָ עוֹל מֵאֵלָיו. אִם לִרְצוֹנוֹ פְּסוּלָה. שֶׁנֶּאֱמַר (שם) אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ שֶׁאִם עֻבַּד בָּהּ לִרְצוֹנוֹ הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁעֻבַּד בָּהּ. לְפִיכָךְ אִם שָׁכַן עָלֶיהָ עוֹף כְּשֵׁרָה. עָלָה עָלֶיהָ זָכָר פְּסוּלָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהַמְּעוּבֶּרֶת פְּסוּלָה. הִכְנִיסָה לְרִבְקָה וְדָשָׁה מֵאֵלֶיהָ כְּשֵׁרָה. הִכְנִיסָה כְּדֵי שֶׁתִּינַק וְתָדוּשׁ פְּסוּלָה שֶׁהֲרֵי עָשָׂה לִרְצוֹנוֹ וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מוסר

מספר חסידים סימן ק''ב ק''ג ק''ד

אָסוּר לַהֲרוֹג כִּינָה עַל שֻׁלְחָן שֶׁאוֹכְלִים עָלָיו וְהַהוֹרֵג עָלָיו כְּאִלּוּ הוֹרֵג עַל הַמִּזְבֵּחַ כִּי הַשֻּׁלְחָן הוּא הַמִּזְבֵּחַ שֶׁנֶּאֱמַר וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'. וּמִטַּעַם זֶה מְכַסִּים הַסַּכִּינִים בְּשַׁעַת בִּרְכַת הַמָּזוֹן מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר כִּי חַרְבֶּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶיהָ. וְאָסוּר לִכְתּוֹב בְּסֵפֶר שֶׁל תּוֹרָה פְּלוֹנִי חַיָּיב לִי כָּךְ וְכָךְ. (תהלים נ) וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד מִכָּאן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַקְדֵּק עִם הַצַדִּיקִים אֲפִלּוּ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה. לְפִי שֶׁכִּזְבָה שָׂרָה עַל יְדֵי יִצְחָק (בראשית יח) וּתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר וְגוֹמֵר לְפִיכָךְ בָּא סִיבַּת מִיתָתָהּ עַל יְדֵי יִצְחָק כְּשֶׁשָּׁמְעָה שְׁמוּעַת הָעֲקֵידָה פָּרְחָה רוּחָהּ וּמֵתָה עַל יְדֵי יִצְחָק: לְעוֹלָם יָנוּס אָדָם מִנִּיסוֹ כִּי שֶׁמָּא אֵין עוֹשִׂין לוֹ נֵס וְאִם עוֹשִׂין מְנַכִּין לוֹ מִזְּכִיּוֹתָיו. וְגָדוֹל זְכוּת יְפֵה תוֹאַר הַמִּתְגַבֵּר עַל יִצְרוֹ יוֹתֵר מִשֶּׁאֵינוֹ יָפֶה. לְפִי שֶׁאֵינוֹ מְקוּבָּל לְנָשִׁים: וְגָדוֹל זְכוּת עָנִי הַמַּחֲזִיר אֲבֵידָה לַבְעָלִים יוֹתֵר מֶעָשִׁיר וְקָשֶׁה עוֹנֶשׁ הֶעָשִׁיר שֶׁאֵינוֹ מַחֲזִיר יוֹתֵר מֵעָנִי. וְהַכֹּל לְפִי הַטּוֹרַח הוּא הָשָׂכַר וְעַל פִּי הַמַּחֲשָׁבָה הַטּוֹבָה. חָשַׁב לְזַכּוֹת אֶת הָרַבִּים וְלֹא יָכוֹל שֶׁאֵין שׁוֹמְעִין לוֹ מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מְזַכֶּה אוֹתָן וִירֵא אֱלֹהִים יֵּצֵא אֶת כֻּלָּם:

חוקת יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) וְכֹ֨ל אֲשֶׁר-יִגַּ֜ע עַל-פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶ֗ה בַּֽחֲלַל-חֶ֨רֶב֙ אוֹ בְמֵ֔ת אֽוֹ-בְעֶ֥צֶם אָדָ֖ם אוֹ בְקָ֑בֶר יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: וְכֹל דִי יִקְרַב עַל אַפֵּי חַקְלָא בִּקְטֵל חַרְבָּא אוֹ בְמִיתָא אוֹ בְגַרְמָא דֶאֱנָשָׁא אוֹ בְקִבְרָא יְהֵי מְסָאָב שַׁבְעָא יוֹמִין:

רש''י על פני השדה. רבותינו דרשו לרבות גולל ודופק. ופשוטו על פני השדה, שאין שם אהל, מטמא המת שם בנגיעה:

(יז) וְלָֽקְחוּ֙ לַטָּמֵ֔א מֵֽעֲפַ֖ר שְׂרֵפַ֣ת הַֽחַטָּ֑את וְנָתַ֥ן עָלָ֛יו מַ֥יִם חַיִּ֖ים אֶל-כֶּֽלִי: וְיִסְבוּן לְדִמְסָאָב מֵעֲפַר יְקִידַת חַטָאתָא וְיִתֵּן עֲלוֹהִי מֵי מַבּוּעַ לְמָן: (יח) שני וְלָקַ֨ח אֵז֜וֹב וְטָבַ֣ל בַּמַּ֘יִם֘ אִ֣ישׁ טָהוֹר֒ וְהִזָּ֤ה עַל-הָאֹ֨הֶל֙ וְעַל-כָּל-הַכֵּלִ֔ים וְעַל-הַנְּפָשׁ֖וֹת אֲשֶׁ֣ר הָֽיוּ-שָׁ֑ם וְעַל-הַנֹּגֵ֗עַ בַּעֶ֨צֶם֙ אוֹ בֶֽחָלָ֔ל א֥וֹ בַמֵּ֖ת א֥וֹ בַקָּֽבֶר: וְיִסַב אֵזוֹבָא וְיִטְבּוֹל בְּמַיָא גְבַר דְכֵי וְיַדֵי עַל מַשְׁכְּנָא וְעַל כָּל מָנַיָא וְעַל נַפְשָׁתָא דִי הֲווֹ תַמָן וְעַל דְיִקְרַב בְּגַרְמָא אוֹ בְקָטִילָא אוֹ בְמִיתָא אוֹ בְקִבְרָא: (יט) וְהִזָּ֤ה הַטָּהֹר֙ עַל-הַטָּמֵ֔א בַּיּ֥וֹם הַשְּׁלִישִׁ֖י וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י וְחִטְּאוֹ֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָהֵ֥ר בָּעָֽרֶב: וְיַדֵי דַכְיָא עַל מְסָאֲבָא בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וִידַכִּינֵיהּ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וִיצַבַּע לְבּוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָא וְיִדְכֵּי בְרַמְשָׁא:

רש''י וחטאו ביום השביעי. הוא גמר טהרתו:

(כ) וְאִ֤ישׁ אֲשֶׁר-יִטְמָא֙ וְלֹ֣א יִתְחַטָּ֔א וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִתּ֣וֹךְ הַקָּהָ֑ל כִּי֩ אֶת-מִקְדַּ֨שׁ יְהֹוָ֜ה טִמֵּ֗א מֵ֥י נִדָּ֛ה לֹֽא-זֹרַ֥ק עָלָ֖יו טָמֵ֥א הֽוּא: וּגְבַר דִי יִסְתָּאֵב וְלָא יַדֵי עֲלוֹהִי וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מִגוֹ קְהָלָא אֲרֵי יָת מַקְדְשָׁא דַיְיָ סָאֵיב מֵי אַדָיוּתָא לָא אִזְדְרִיקוּ עֲלוֹהִי מְסָאָבּ הוּא:

רש''י ואיש אשר יטמא וגו' . אם נאמר מקדש למה נאמר משכן וכו' כדאיתא בשבועות (דף טז ב) :

(כא) וְהָֽיְתָ֥ה לָהֶ֖ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם וּמַזֵּ֤ה מֵֽי-הַנִּדָּה֙ יְכַבֵּ֣ס בְּגָדָ֔יו וְהַנֹּגֵ֨עַ֙ בְּמֵ֣י הַנִּדָּ֔ה יִטְמָ֖א עַד-הָעָֽרֶב: וּתְהֵי לְהוֹן לִקְיַם עֲלָם וּדְיַדֵי מֵי אַדָיוּתָא יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וּדְיִקְרַב בְּמֵי אַדָיוּתָא יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:

רש''י ומזה מי הנדה. רבותינו אמרו שהמזה טהור, וזה בא ללמד שהנושא מי חטאת טמא טמאה חמורה לטמא בגדים שעליו, מה שאין כן בנוגע. וזה שהוציאו בלשון מזה, לומר לך, שאינן מטמאין עד שיהא בהן שעור הזאה: והנגע וגו' יטמא. ואין טעון כבוס בגדים:

נביאים - שופטים - פרק יא

(טז) כִּ֖י בַּעֲלוֹתָ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם וַיֵּ֨לֶךְ יִשְׂרָאֵ֤ל בַּמִּדְבָּר֙ עַד-יַם-ס֔וּף וַיָּבֹ֖א קָדֵֽשָׁה: אֲרֵי בְּמֵסַקְהוֹן מִמִּצְרַיִם וַאֲזַל יִשְּׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא עַד יַמָא דְּסוּף וַאֲתָא לִרְקַם :

רש''י עד ים סוף . בדרומה של ארץ אדום , וארץ אדום בדרומה של ארץ כנען :

(יז) וַיִּשְׁלַ֣ח יִשְׂרָאֵ֣ל מַלְאָכִ֣ים | אֶל-מֶלֶךְ֩ אֱד֨וֹם | לֵאמֹ֜ר אֶעְבְּרָה-נָּ֣א בְאַרְצֶ֗ךָ וְלֹ֤א שָׁמַע֙ מֶ֣לֶךְ אֱד֔וֹם וְגַ֨ם אֶל-מֶ֧לֶךְ מוֹאָ֛ב שָׁלַ֖ח וְלֹ֣א אָבָ֑ה וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקָדֵֽשׁ: וּשְׁלַח יִשְּׂרָאֵל אִזְגַּדִּין לְוָת מַלְכָּא דֶּאֱדוֹם לְמֵימָר אֶעְבַּר כְּעַן בְּאַרְעָךְ וְלָא שְׁמַע מַלְכָּא דֶּאֱדוֹם וְאַף לְוָת מַלְכָּא דְּמוֹאָב שְׁלַח וְלָא קַבֵּל וִיתֵיב יִשְּׂרָאֵל בִּרְקַם :

רש''י אעברה נא בארצך . מדרום לצפון , ליכנס לארץ כנען : וגם אל מלך מואב . שהיתה ארצו בסוף ארץ אדום , במזרחה של אדום ובדרומה של ארץ ישראל : ולא אבה . משה רמזה בתורה ( דברים ב כט ) : כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער , כשם שאדום לא נתנום לעבור , כך מואב לא נתנום לעבור :

(יח) וַיֵּ֣לֶךְ בַּמִּדְבָּ֗ר וַיָּ֜סָב אֶת-אֶ֤רֶץ אֱדוֹם֙ וְאֶת-אֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב וַיָּבֹ֤א מִמִּזְרַח-שֶׁ֙מֶשׁ֙ לְאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב וַֽיַּחֲנ֖וּן בְּעֵ֣בֶר אַרְנ֑וֹן וְלֹא-בָ֙אוּ֙ בִּגְב֣וּל מוֹאָ֔ב כִּ֥י אַרְנ֖וֹן גְּב֥וּל מוֹאָֽב: וַאֲזַל בְּמַדְבְּרָא וְאַקִּיף יַת אֲרַע אֱדוֹם וְיַת אֲרַע מוֹאָב וַאֲתוֹ מִמַּדְנַח שִׁמְשָׁא לְאַרְעָא דְּמוֹאָב וּשְׁרוֹ בְּעִבְרָא דְּאַרְנוֹן וְלָא עֲלוּ בִּתְחוּם מוֹאָב אֲרֵי אַרְנוֹן תְּחוּם מוֹאָב :

רש''י וילך במדבר . מן המערב למזרח , במיצר דרומי של אדום ומואב : ויסב את ארץ אדום . כל דרומה : ואת ארץ מואב . כל דרומה , וכשהגיע למקצוע דרומית מזרחית , פנה אל הצפון לסבוב את מיצר המזרחי : ויבא ממזרח שמש לארץ מואב ויחנון בעבר ארנון . לסוף מזרחה של ארץ מואב , ושם התחילה ארץ סיחון ועוג , וכבשו עבר הירדן במזרח ארץ כנען ועברו הירדן , ונכנסו לה לארץ כנען דרך המזרח :

(יט) וַיִּשְׁלַ֤ח יִשְׂרָאֵל֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל-סִיח֥וֹן מֶֽלֶךְ-הָאֱמֹרִ֖י מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֑וֹן וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל נַעְבְּרָה-נָּ֥א בְאַרְצְךָ֖ עַד-מְקוֹמִֽי: וּשְׁלַח יִשְּׂרָאֵל אִזְגַדִין לְוָת סִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה מַלְכָּא דְּחֶשְׁבּוֹן וַאֲמַר לֵיהּ יִשְּׂרָאֵל נְעִבַּר כְּעַן בְּאַרְעָךְ עַד אַתְרִי : (כ) וְלֹא-הֶאֱמִ֨ין סִיח֤וֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל֙ עֲבֹ֣ר בִּגְבֻל֔וֹ וַיֶּאֱסֹ֤ף סִיחוֹן֙ אֶת-כָּל-עַמּ֔וֹ וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּיָ֑הְצָה וַיִּלָּ֖חֶם עִם-יִשְׂרָאֵֽל: וְלָא הֵימִין סִיחוֹן יַת יִשְּׂרָאֵל לְמֶעְבַּר בִּתְחוּמֵיהּ וּכְנַשׁ סִיחוֹן יַת כָּל עַמֵיהּ וּשְׁרוֹ בְּיָהְצָה וְאַגִיחַ קְרָבָא עִם יִשְּׂרָאֵל : (כא) וַ֠יִּתֵּן יְהוָ֨ה אֱלֹהֵֽי-יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת-סִיח֧וֹן וְאֶת-כָּל-עַמּ֛וֹ בְּיַ֥ד יִשְׂרָאֵ֖ל וַיַּכּ֑וּם וַיִּירַשׁ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֚ת כָּל-אֶ֣רֶץ הָאֱמֹרִ֔י יוֹשֵׁ֖ב הָאָ֥רֶץ הַהִֽיא: וּמְסַר יְיָ אֱלָהָא דְיִשְּׂרָאֵל יַת סִיחוֹן וְיַת כָל עַמֵיהּ בִּידָא דְיִשְּׂרָאֵל וּמְחוּנוּן וִירִית יִשְּׂרָאֵל יַת כָל אֲרַע אֱמוֹרָאָה יָתֵיב אַרְעָא הַהִיא :

כתובים - תהילים - פרק צא

(ב) אֹמַ֗ר לַֽ֭יהוָה מַחְסִ֣י וּמְצוּדָתִ֑י אֱ֝לֹהַ֗י אֶבְטַח-בּֽוֹ: אֲמַר דָוִד אֵימַר לַיְיָ רוּחְצָנִי וּכְרַךְ תּוּקְפִי אֱלָהִי אָכְלֵי בְּמֵימְרֵיהּ :

רש''י אומר לה' מחסי . הוא ומצודתי והכל ילמדו ממני ולמה אני אומר כן :

(ג) כִּ֤י ה֣וּא יַ֭צִּֽילְךָ מִפַּ֥ח יָק֗וּשׁ מִדֶּ֥בֶר הַוּֽוֹת: אֲרוּם הוּא יִפְצִנָךְ שְׁלֹמֹה בְּרִי מִפַּחָא וְתִקְלָא מִמוֹתָא וְאִתְרַגוּשְׁתָּא :

רש''י כי הוא יצילך מפח יקוש וגו' . לכל אחד ואחד הוא אומר יושב בסתר עליון :

(ד) בְּאֶבְרָת֨וֹ | יָ֣סֶךְ לָ֭ךְ וְתַֽחַת-כְּנָפָ֣יו תֶּחְסֶ֑ה צִנָּ֖ה וְֽסֹחֵרָ֣ה אֲמִתּֽוֹ: בִּטְלַל שְׁכִנְתֵּיהּ יַטְלַל עֲלָךְ וּתְחוֹת טְלַל יְקָרֵיהּ תִּתְרְחֵץ תְּרִיסָא וַעֲגִילָא הֵימְנוּתֵיהּ :

רש''י באברתו . כנף : יסך . יסוכך : תחסה . תתכסה : צנה וסחרה . הוא צנה המקפת את האדם קרוב לארבע רוחותיו , סוחרה לשון סחור סחור :

(ה) לֹא-תִ֭ירָא מִפַּ֣חַד לָ֑יְלָה מֵ֝חֵ֗ץ יָע֥וּף יוֹמָֽם: לָא תִדְחַל מִן דְלוּחָא דְמַזִיקֵי דְאָזְלִין בְּלֵילְיָא מִן גִרְרָא דְמַלְאָךְ מוֹתָא דְשָׁדֵי בִימָמָא :

רש''י לא תירא . אם תבטח בו : מחץ יעוף יומם . שד המעופף כחץ :

(ו) מִ֭דֶּבֶר בָּאֹ֣פֶל יַהֲלֹ֑ךְ מִ֝קֶּ֗טֶב יָשׁ֥וּד צָהֳרָֽיִם: מִן מוּתָא דִי בְקִבְלָא מְהַלֵךְ מִסִיעָת שֵׁידִין דִמְחַבְּלִין בְּטִיהֲרָא :

רש''י מדבר , ומקטב . שמות שדים הם , זה מזיק בלילה וזה מזיק בצהרים : ישוד . ישודד :

(ז) יִפֹּ֤ל מִצִּדְּךָ֨ | אֶ֗לֶף וּרְבָבָ֥ה מִימִינֶ֑ךָ אֵ֝לֶ֗יךָ לֹ֣א יִגָּֽשׁ: תַּדְכַּר שְׁמָא דְקוּדְשָׁא יִפְּלוּן מִן סְטַר שְּׂמָאלָךְ אַלְפָא וְרִבְבוּתָא מִן יְמִינָךְ לְוָתָךְ לָא יִקְרְבוּן לְמִנְזָק :

רש''י יפול מצדך אלף . לשון חנייה כמו ( בראשית כ''ה ) על פני כל אחיו נפל : מצדך . משמאלך יחנו אלף שדים ואליך לא יגשו להזיק :

משנה סנהדרין פרק ט

א. וְאֵלּוּ הֵן הַנִּשְׂרָפִין, הַבָּא עַל אִשָּׁה וּבִתָּהּ, וּבַת כֹּהֵן שֶׁזִּנְּתָה. יֵשׁ בִּכְלָל אִשָּׁה וּבִתָּה, בִּתּוֹ, וּבַת בִּתּוֹ, וּבַת בְּנוֹ, וּבַת אִשְׁתּוֹ, וּבַת בִּתָּהּ, וּבַת בְּנָהּ, (חֲמוֹתוֹ, וְאֵם חֲמוֹתוֹ, וְאֵם חָמִיו). וְאֵלּוּ הֵן הַנֶּהֱרָגִים, הָרוֹצֵחַ וְאַנְשֵׁי עִיר הַנִּדָּחַת. רוֹצֵחַ שֶׁהִכָּה אֶת רֵעֵהוּ בָאֶבֶן אוֹ בַבַּרְזֶל, וְכָבַשׁ עָלָיו לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הָאוּר וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת מִשָּׁם, וָמֵת, חַיָּב. דְּחָפוֹ לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הָאוּר וְיָכוֹל לַעֲלוֹת מִשָּׁם, וָמֵת, פָּטוּר. שִׁסָה בוֹ אֶת הַכֶּלֶב, שִׁסָה בוֹ אֶת הַנָּחָשׁ, פָּטוּר. הִשִּׁיךְ בּוֹ אֶת הַנָּחָשׁ, רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים. הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ בֵּין בָּאֶבֶן בֵּין בָּאֶגְרוֹף וַאֲמָדוּהוּ לְמִיתָה, וְהוּקַל מִמַּה שֶּׁהָיָה וּלְאַחַר מִכָּאן הִכְבִּיד וָמֵת, חַיָּב. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, פָּטוּר, שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר:

ברטנורה   (א) ואלו הן הנשרפין. הבא על אשה ובתה. על אשה שכבר נשא בתה. דהיינו חמותו: ובת כהן. וכן בת כהן שזנתה. היא בשרפה: יש בכלל אשה ובתה. כלומר באשה ובתה כתיבה שריפה בהדיא (ויקרא כ) ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה וגו' באש ישרפו. ומינה ילפינן כולהו הנך נמי דאיתנהו בשרפה: בתו. מאנוסתו דלאו בת אשתו היא דלחייב עליה משום בת אשתו. דהא לאו בת אשתו היא: בת בתו ובת בנו. שהיו לו מאנוסתו: בת אשתו. בין שהיא בתו. בין שהיא חורגתו: וחמותו. אף על גב דתנא לה רישא בהדיא הבא על אשה שנשא בתה. ולא מדרשא אתיא. איידי דתני בהך כללא אם חמותו ואם חמיו דאתיא מדרשא. תני נמי אגב ריהטא חמותו בהדייהו: כבש עליו. אחז ראשו של חברו ותקפו בתוך המי' שלא יוכל להרים ראשו: שיסה. גירה: השיך. שאחז הנחש בידו והוליכו והגיע שיני הנחש לגוף של חבירו: ר' יהודה מחייב. דסבר ארס נחש בשיניו עומד ומכיון שהגיע שיני הנחש בבשרו של חברו הוי כאילו הרגו וחייב: וחכמים פוטרים. דקא סברי ארס נחש מעצמו הוא מקיא הלכך לאו איהו קטליה אלא גרמא בעלמא הוא ופטור. והלכה כחכמים: ואמדוהו למיתה. אבל אמדוהו תחלה לחיים אפילו לרבנן פטור: והוקל ממה שהיה. וחזרו ואמדוהו לחיים: שרגלים לדבר. שלא מת מחמת מכה זו:

ב. נִתְכַּוֵּן לַהֲרוֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם, לַנָּכְרִי וְהָרַג אֶת יִשְׂרָאֵל, לַנְּפָלִים, וְהָרַג בֶּן קַיָּמָא, פָּטוּר. נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹתוֹ עַל מָתְנָיו וְלֹא הָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו וְהָלְכָה לָהּ עַל לִבּוֹ וְהָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל לִבּוֹ, וָמֵת, פָּטוּר. נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹתוֹ עַל לִבּוֹ וְהָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל לִבּוֹ וְהָלְכָה לָהּ עַל מָתְנָיו וְלֹא הָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו, וָמֵת, פָּטוּר. נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹת אֶת הַגָּדוֹל וְלֹא הָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית הַגָּדוֹל וְהָלְכָה לָהּ עַל הַקָּטָן וְהָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַקָּטָן, וָמֵת, פָּטוּר. נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹת אֶת הַקָּטָן וְהָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַקָּטָן וְהָלְכָה לָהּ עַל הַגָּדוֹל וְלֹא הָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַגָּדוֹל, וָמֵת, פָּטוּר. אֲבָל נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹת עַל מָתְנָיו וְהָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו וְהָלְכָה לָהּ עַל לִבּוֹ, וָמֵת, חַיָּב. נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹת אֶת הַגָּדוֹל וְהָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַגָּדוֹל וְהָלְכָה לָהּ עַל הַקָּטָן, וָמֵת, חַיָּב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ נִתְכַּוֵּן לַהֲרוֹג אֶת זֶה וְהָרַג אֶת זֶה, פָּטוּר:

ברטנורה   (ב) והיה בה כדי להמית על לבו ומת פטור. דתרתי בעינן שיהא מתכוון למכת מיתה וגם שיכנו מכה מיתה: ר''ש אומר אפילו נתכוון להרוג את זה. לאו אסיפא דמלתא דת''ק קאי אהא דקאמר ת''ק נתכוון להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול והלכה על הקטן ומת חייב דאי אהא קאי ר''ש פוטר מבעי ליה ול''ל למיהדר ולפרושי אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה הא בפירוש אמרו ת''ק ומאי אפילו אלא ר''ש ארישא קאי נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם פטור הא נתכוון להרוג את האדם והרג אדם אחר חייב. ועלה קאמר ר''ש אפילו נתכוון להרג את זה והרג את זה פטור. והלכה כר''ש:

ג. רוֹצֵחַ שֶׁנִּתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים, כֻּלָּן פְּטוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כּוֹנְסִין אוֹתָן לַכִּפָּה. כָּל חַיָּבֵי מִיתוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ זֶה בָזֶה, נִדּוֹנִין בַּקַּלָּה. הַנִּסְקָלִין בַּנִּשְׂרָפִין, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, נִדּוֹנִין בִּסְקִילָה, שֶׁהַשְּׂרֵפָה חֲמוּרָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, נִדּוֹנִין בִּשְׂרֵפָה, שֶׁהַסְקִילָה חֲמוּרָה. אָמַר לָהֶן רַבִּי שִׁמְעוֹן, אִלּוּ לֹא הָיְתָה שְׂרֵפָה חֲמוּרָה, לֹא נִתְּנָה לְבַת כֹּהֵן שֶׁזִּנְּתָה. אָמְרוּ לוֹ, אִלּוּ לֹא הָיְתָה סְקִילָה חֲמוּרָה, לֹא נִתְּנָה לַמְגַדֵּף וְלָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. הַנֶּהֱרָגִין בַּנֶּחֱנָקִין, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בַּסַיִף. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בַּחֶנֶק:

ברטנורה   (ג) רוצח שנתערב באחרים. כגון שנים שהיו עומדים ויצא חץ מביניהם והרג. שניהם פטורים ואפילו אחד משניהם מוחזק בחסידות. ובידוע שהוא לא זרק החץ. אפ''ה לא מחייבין ליה לאידך בחזקה זו: רבי יהודה אומר כונסין אותן לכיפה. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני ושור שנגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים. סוקלים אותם דהא על כרחך כלהו אסורים בהנאה ואפילו הן אלף מפני זה המעורב בהן. הלכך סוקלין את כולם כדי שתתקיים מצות סקילה במחוייב בה. [רי''א] כונסין אותן לכיפה. ואין צריך לסקלן אלא כונסין אותם לחדר. והן מתים ברעב. ואין הלכה כר''י: ר''ש אומר בסייף. שהחנק חמור וחכ''א בחנק. שהסייף חמור:

ד. מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב בִּשְׁתֵּי מִיתוֹת בֵּית דִּין, נִדּוֹן בַּחֲמוּרָה. עָבַר עֲבֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁתֵּי מִיתוֹת, נִדּוֹן בַּחֲמוּרָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, נִדּוֹן בְּזִקָּה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁבָּאָה עָלָיו:

ברטנורה   (ד) מי שנתחייב שתי מיתות. כגון שעבר עבירה קלה. ונגמר דינו לעבירה קלה וחזר ועבר עבירה חמורה. סלקא דעתך אמינא כיון דנגמר דינו לעבירה קלה. האי גברא קטילא הוא קמ''ל: עבר עבירה שיש בה שתי מיתות. כגון חמותה. והיא אשת איש: נידון בחמורה. בשריפה. מפני שהיא חמותו ולא באשת איש שהיא בחנק: נדון בזיקה הראשונה. באותו איסור שהוזקק תחלה להזהר ולפרוש ממנו הוא נדון אבל לא באסור הבא עליו אחרון ואף על פי שהוא חמור דקסבר ר' יוסי אין איסור חל על איסור ואפילו חמור על הקל ואם נשא בת אלמנה שהיתה תחלה חמותו כשהיתה פנויה ואחר כך נשאת נדון בשריפה ואם היתה אשת איש ואחר כך נעשית חמותו נדון בחנק כמיתה של א''א שהיתה תחלה ואין הלכה כר' יוסי:

ה. מִי שֶׁלָּקָה וְשָׁנָה, בֵּית דִּין מַכְנִיסִים אוֹתוֹ לַכִּפָּה וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ שְׂעוֹרִין עַד שֶׁכְּרֵסוֹ מִתְבַּקַּעַת. הַהוֹרֵג נֶפֶשׁ שֶׁלֹּא בְעֵדִים, מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לַכִּפָּה וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ לֶחֶם צַר וּמַיִם לַחַץ:

ברטנורה   (ה) מי שלקה ושנה. שלקה שני פעמים על עבירה שחייבים עליה כרת שכל חייבי כריתות לוקים כשיחזור ויעשה אותה עבירה עצמה פעם שלישית: מכניסין אותו לכיפה. מקום כשיעור קומת אדם ולא יותר ומאכילין אותו תחלה לחם צר ומים לחץ עד שיוקטנו בני מעיו. והדר מאכילין אותו שעורים שנופחות במעיו עד שכריסו נבקעת: שלא בעדים. שלא בעדות שיהיה מחויב עליה מיתה ומכל מקום ידוע לבית דין שהדבר אמת שבודאי הרג אלא שהוכחשו העדים בבדיקות או שלא היתה שם התראה מספקת: ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ. תחלה ואחר כך מאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת והיינו רישא ומה שחסר זה גלה זה:

ו. הַגּוֹנֵב אֶת הַקַּסְוָה וְהַמְקַלֵּל בַּקּוֹסֵם וְהַבּוֹעֵל אֲרַמִּית, קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ. כֹּהֵן שֶׁשִּׁמֵּשׁ בְּטֻמְאָה, אֵין אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין, אֶלָּא פִרְחֵי כְהֻנָּה מוֹצִיאִין אוֹתוֹ חוּץ לָעֲזָרָה וּמַפְצִיעִין אֶת מוֹחוֹ בִּגְזִירִין. זָר שֶׁשִּׁמֵּשׁ בַּמִּקְדָּשׁ, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בְּחֶנֶק. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בִּידֵי שָׁמָיִם:

ברטנורה   (ו) הגונב את הקסוה. אחד מכלי שרת מלשון קשות הנסך (במדבר ד): והמקלל בקוסם. המברך את השם בשם עבודת כוכבים: והבועל ארמית. עובדת כוכבים: קנאים פוגעים בו. המקנאים קנאתו של מקום הורגים אותו והוא שתהיה העובדת כוכבים בת עו''ג. ובשעת מעשה. ובפני עשרה מישראל ואם חסר אחד מן התנאים האלו. אסור להרגו אבל ענשו מפורש על פי נביא יכרת ה' לאיש אשר יעשנה. ומלקין אותו ד' מלקיות מדברי סופרים משום נדה. משום שפחה משום עובדת כוכבים משום זונה: פרחי כהונה. בחורים שמתחיל שער זקנם לפרוח בהם: בגזירין. בקעיות של עצים: ר''ע אומר בחנק. נאמר כאן (במדבר א) והזר הקרב יומת. ונאמר להלן (דברים יג) והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת. מה להלן בחנק אף כאן בחנק: וחכ''א בידי שמים. נאמר כאן יומת. ונאמר להלן (במדבר יז) כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות. מה להלן בידי שמים אף כאן בידי שמים והלכה כחכמים. ומיתה בידי שמים הוא פחות מן הכרת. שהכרת יש עליו עונש לאחר מיתה אם לא עשה תשובה כראוי. ומיתה בידי שמים אין לאחר מיתה עליו כלום. ורש''י כתב בפ' במה מדליקין (דף כה) דמיתה בידי שמים ימיו נקצרים. ואינו הולך ערירי. כרת אית ביה תרתי ימיו נכרתים. והולך ערירי. ומחוייבי מיתה בידי שמים שעל עסקי מקדש וקדשים הם אחד עשר. ואלו הן האוכל טבל. וכהן טמא שאכל תרומה טהורה. וזר שאכל תרומה. וזר. וטמא וטבול יום ששמשו. ומחוסר כפורים ומחוסר בגדים ושלא קדש ידים ורגלים. ושתויי יין ופרועי ראש. קצת מהם נאמר מיתה בהם בפירוש וקצתם למדום רבותינו מפי הקבלה בג''ש ובהיקש:

גמרא סנהדרין דף פ''א ע''א

נִדּוֹן בַחֲמוּרָה. פְּשִׁיטָא אֶלָּא אִיתְגוּרֵי אִיתְגוּר. אָמַר רָבָא הָכָא בְמָאי עַסְקִינָן כְּגוֹן שֶׁעָבַר עֲבֵירָה קַלָּה וְנִגְמַר דִּינוֹ עַל עֲבֵירָה קַלָּה וְחָזַר וְעָבַר עֲבֵירָה חֲמוּרָה. סַלְקָא דַעְתָּךְ אֲמֵינָא כֵּיוָן דְּנִגְמַר דִּינוֹ לַעֲבֵירָה קַלָּה הָאי גַּבְרָא קְטִילָא הוּא קָא מַשְׁמַע לָן. בָּעָא מִינֵיה אַבּוּהָ דְרַב יוֹסֵף בַר חָמָא מֵרַבָּה בַר נָתָן מְנָא הַא מִילְתָא דְאָמוּר רַבָּנָן מִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב בְכָל מִיתוֹת בֵּית דִּין נִדּוֹן בַּחֲמוּרָה דִּכְתִיב (יחזקאל י''ח) וְהוֹלִיד בֵּן פָּרִיץ שׁוֹפֵךְ דַּם אֶל הֶהָרִים אָכַל וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּא וְאֶל הַגִּילוּלִים נָשָׂא עֵינָיו. וְהוֹלִיד בֵּן פָּרִיץ שׁוֹפֵךְ דַּם בְּסַיִיף. אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּא זוּ אֵשֶׁת אִישׁ בְּחֶנֶק. וְאֶל הַגִּילוּלִים נָשָׂא עֵינָיו זוּ עֲבוֹדָה זָרָה בִּסְקִילָה וּכְתִיב (שם) מוֹת יוּמָת דָּמָיו בּוֹ יִהְיֶה בִּסְקִילָה. מַתְקִיף לָהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אֵימָא כֻּלְּהוּ בִסְקִילָה וְהוֹלִיד בֵּן פָּרִיץ שׁוֹפֵךְ דַּם זֶה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה דְבִסְקִילָה וְאֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִימֵא זוּ נַעֲרָה הַמְּאוֹרָסָה דְבִסְקִילָה וְאֶל הַגִּילוּלִים נָשָׂא עֵינָיו זוּ עֲבוֹדָה זָרָה דְבִסְקִילָה. אִם כֵּן מָאי קָא מַשְׁמַע לָן יְחֶזְקֵאל דִּילְמָא תּוֹרָה קָא מְהַדָּר אִם כֵּן אִיבְּעֵי לֵיהּ לְהַדּוּרִי כִי הֵיכִי דְאֲהַדְרָא משֶה רַבֵּינוּ. דָרַשׁ רַב אַחָא בְּרִבִּי חֲנִינָא מָאי דִּכְתִיב (שם) אֶל הֶהָרִים לֹא אָכַל. שֶׁלֹּא אָכַל בִּזְכוּת אֲבוֹתָיו וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּילוּלֵי בֵית יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא הָלַךְ בְקוֹמָה זְקוּפָה וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא שֶׁלֹּא יָרַד לְאוּמָנוּת חֲבֵירוֹ וְאֶל אִשָּׁה נִדָּה לֹא קָרָב שֶׁלֹּא נֶהֱנֶה מִקּוּפָּה שֶׁל צְדָקָה וּכְתִיב (שם) צַדִּיק הוּא חָיֹה יִחְיֶה כְּשֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַגִיעַ לְמִקְרָא הַזֶּה הָיָה בּוֹכֶה וְאָמַר מַאן דְּעָבִיד לְכֻּלְּהוּ הוּא דְחַיֵי בְחָדָא מִינַיְיהוּ לֹא. אָמַר לֵיהּ רִבִּי עֲקִיבָא אֶלָּא מֵעַתָּה (ויקרא י''ח) אַל תִּטָּמְאוּ בְכָל אֵלֶּה הָכִי נָמֵי בְכוּלְהוּ אִין בְחָדָא מִינַיְיהוּ לֹא. אֶלָּא בְאֶחָד מִכָּל אֵלֶּה הָכָא נָמֵי בְאֶחָד מִכָּל אֵלֶּה:

רש''י פשיטא. דבחמורה נידון שהרי אף בה נתחייב דהיכי סליק אדעתין לידון בקלה: וכי אתגורי אתגור. במה שעבר שתי עבירות אלו לא עבר אלא על החמורה היה נידון בה ועכשיו שהוסיף לעבור עמה עבירה אחרת נידון בקלה: אמר רבא. ודאי אי מקמי דאתא לקמן עבידינהו לתרוייהו לא אצטריך לאשמעינן כי אצטריך למתנייהו כגון דנגמר דינו תחלה לקלה סד''א וכו': מנא הא מלתא וכו'. ואע''ג דנגמר דינו לקלה: בסקילה. דכל דמיהם בם בסקילה דהיא חמורה ואי דלא נגמר דינו קודם לכן לא אצטריך קרא לאשמעינן: בן סורר ומורה. וקרי ליה שופך דם ע''ש שסופו לשפוך כדאמרינן שעומד בפרשת דרכים וכו': דאהדריה משה. במשנה תורה: אל ההרים לא אכל. סופיה דקרא צדיק הוא חיה יחיה לו' זה צדיק גמור וע''כ משום דלא עבר הני לאו צדיק הוא אם עבר עבירות אחרות אלא לאו כמשמעותיה מדרש: אל ההרים לא אכל. שלא נצטרך לזכות אבותיו מתוך שהוא חסיד: שלא נהנה מקופה של צדקה. שהוא דבר גנאי לאדם הגון:

זוהר חקת דף קפ''ג ע''ב

אֲשֶׁר אָמַר יְיָ לְמֹשֶׁה אֱסוֹף אֶת הָעָם בְּגִין דְּהָאי בְאֵר לָא אַעְדֵּי בְאֵר מִנַּיְיהוּ. וְאִי תֵימָא הֵיךְ יַכְלִין לְשָׁאֲבָא מִנֵּיהּ כֹּלָא אֶלָּא אִיהוּ נָפִיק לִתְרֵיסָר נַחֲלִין וּנְבִיעוּ אִתְמְלֵי וְנָפִיק לְכָל סִטְרִין. וּכְדֵין הֲווֹ יִשְׂרָאֵל בְּשַׁעְתָּא דְשָׁאֲרָן וּבַעְיָין מַיָּיא קַיְימִין עָלֵיהּ וְאַמְרֵי שִׁירָתָא וּמַה אַמְרֵי עֲלִי בְאֵר סַלְקֵי מֵימַיִךְ לְאַנְפָּקָא מַיִין לְכֹלָא וּלְאִתְשָׁקָאָה מִנָּךְ וְכֵן אִמְרִי תוּשְׁבַּחְתָּא דְהָאי בְּאֵר בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים וְגוֹמֵר. מִלָּה קְשׁוֹט הֲווֹ אַמְרֵי וְכַךְ הוּא. מֵהָכָא אוֹלִיפְנָא (נ''א תָּא חֲזֵי) כָל מָאן דְּבָעֵי לְאַתְעֲרָא מִלִּין דִּלְעֵילָא בֵין בְּעוֹבָדָא בֵין בְּמִלָּה. אִי הַהוּא עוֹבָדָא אוֹ הַהוּא מִלָּה לָא אִתְעֲבִיד כַדְקָא יֵאוֹת לָא אִתְעַר מִדִי. כָל בְּנֵי עַלְמָא אַזְלִין לְבֵי כְנִשְׁתָּא לְאִתְעַרָא מִלָּה דִלְעֵילָא אֲבָל זְעִירִין אִינוּן דְּיַדְעִין לְאַתְעֲרָא וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא קָרִיב לְכֹלָא דְיַדְעֵי לְמִקְרֵי לֵיהּ וּלְאַתְעֲרָא מִלָּה כַדְקָא יֵאוֹת אֲבָל אִי לָא יַדְעֵי לְמִקְרֵי לֵיהּ לָאוּ אִיהוּ קָרוֹב דִּכְתִּיב (תהלים קמ''ה) קָרוֹב יְיָ לְכָל קוֹרְאָיו וְגוֹמֵר. מָאי בֶאֱמֶת דְיַדְעֵי לְאַתְעֲרָא מִלָּה כַּדְקָא יֵאוֹת וְכֵן בְכֹלָא. אוּף הָכָא הֲווֹ אַמְרֵי יִשְׂרָאֵל הֲנֵי מִלִּין דִּקְשׁוֹט בְּגִין לְאַתְעֲרָא לְהָאי בֵּירָא וּלְאַשְׁקָאָה לוֹן לְיִשְׂרָאֵל וְעַד דְּאַמְרֵי הֲנֵי מִלֵּי לָא אַתְעַר. וְכֵן אֲפִילוּ בְאִינוּן חֲרָשֵׁי עַלְמָא דְמִשְׁתַּמְּשֵׁי בְזִינִין בִּישִׁין עַד דְּעַבְדֵי עוֹבָדֵי דִקְשׁוֹט לְגַבַּיְיהוּ אִי לָא אַמְרֵי מִלֵּי דִקְשׁוֹט בְּגִין לְאַמְשְׁכָא לוֹן בְּהָנֵי גּוֹוָנֵי דְבַעְיָין לָא מִתְעֲרִין לְגַבַּיְיהוּ וַאֲפִילוּ דְצַוְוחֵי כָל יוֹמָא בְּמִלִּין אַחֲרָנִין אוֹ בְעוֹבָדָא אַחֲרָא לָא מַשְׁכִין לוֹן לְגַבַּיְיהוּ לְעַלְמִין וְלָא מִתְעָרִין לָקָבְלַיְיהוּ. תָּא חֲזֵי כְתִיב (מלכים א' י''ח) וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל וְגוֹמֵר מָאי טַעְמָא. חָד דְּלאוֹ רְשׁוּ בְהַהוּא בַעַל בְהָאי. וְעוֹד דְמִלִּין לָא מִתְכַּשְּׁרָן בֵּינַיְיהוּ וְאִנְשֵׁי לוֹן קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא מִנְהוֹן הָדָא הוּא דִכְתִּיב (שם) וְאַתָּה הַסִבּוֹתָ אֶת לִבָּם אֲחוֹרַנִּית. זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָּיא דְיַדְעֵי לְמִקְרֵי לְמָארֵיהוֹן כַּדְקָא יֵאוֹת. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן הָכָא בָעֵינָא לְגַלָּאָה מִלָּה. תָּא חֲזֵי כָל מָאן דְיָדַע לְסַדְּרָא עוֹבָדָא כַדְקָא יֵאוֹת וּלְסַדְּרָא מִלִּין כַּדְקָא יֵאוֹת הָא וַדָאי מִתְעֲרֵי לְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְאַמְשְׁכָא מִלִּין עִלָּאִין דְמִתְכַּשְּׁרָן וְאִי לָא לָא אִתְכְּשַׁר לְגַבַּיְיהוּ אִי הָכִי כָל עַלְמָא יַדְעֵי לְסַדְּרָא עוֹבָדָא וּלְסַדְּרָא מִלִין מָאי חָשִׁיבוּ דִילְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא דְיַדְעֵי עִקָּרָא דְמִלָה וְעוֹבָדָא וְיַדְעֵי לְכַוְונָא לִבָּא וּרְעוּתָא יַתִּיר מֵאִלֵּין אַחֲרָנִין דְלָא יַדְעֵי כָל כַךְ. אֶלָּא אִלֵּין דְּלָא יַדְעֵי עִקָּרָא דְעוֹבָדָא כוּלֵי הָאי אֶלָא סִדּוּרָא בְעַלְמָא וְלָא יַתִּיר מַשְׁכִין עָלַיְיהוּ מְשִׁיכוּ דְבָתָר כַּתְפוֹי דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא דְלָא טָס בַּאֲוֵירָא דִשְׁגִּיחוּ אִקְרֵי. וְאִלֵּין דְּיַדְעֵי וּמְכַוְּונֵי לִבָא וּרְעוּתָא מַפְקֵי בִּרְכָּאָן מֵאָתָר דְּמַחֲשָׁבָה וְנִפְקֵי בְכָל גִּזְעִין וְשָׁרָשִׁין בְּאֹרַח מֵישַׁר כַּדְקָא יֵאוֹת עַד דְּמִתְבָּרְכָאָן עִלָאִין וְתַתָּאִין וּשְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָאָה מִתְבְּרַךְ עַל יְדֵיהוֹן. זַכָּאָה חוּלָקֵהוֹן דְהָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא קָרִיב לְגַבֵּיהוֹן וְזַמִּין לָקָבְלֵיהוֹן בְּשַׁעְתָּא דְקָרְאוּן לֵיהּ הוּא זַמִּין לוֹן בְּשַׁעְתָּא דְאִינוּן בְּעָאקוּ הוּא לְגַבַּיְיהוּ הוּא אוֹקִיר לוֹן בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי הָדָא הוּא דִכְתִּיב (תהים צ''א) כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְטֵהוּ אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי:

תרגום הזוהר אֲשֶׁר אָמַר ה' וְגוֹ': כָּתוּב, הוּא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ה' לְמֹשֶה אֱסוֹף אֶת הָעָם. הוּא מִשּׁוּם שֶׁבְּאֵר הַזּוֹ לֹא נֶעֱדְרָה מֵהֶם. וְאִם תֹּאמַר, אֵיךְ הָיוּ יְכוֹלִים כֻּלָּם לִשְׁאוֹב מִמֶּנָּהּ. אֶלָּא שֶׁהִיא יָצְאָה לִשְׁלֹשָׁה עָשָׂר נְחָלִים, שֶׁהַמַּלְכוּת מִתְחַלֶּקֶת לִשְׁלֹשָׁה עָשָׂר, בְּסוֹד שְׁנֵים עָשָׂר שֶׁמְּקַבֶּלֶת מִשְּׁנֵים עָשָׂר גְּבוּלִים שֶׁבְּז''א, וְאֶחָד כּוֹלֵל כֻּלָּם. וְהַמַּבּוּעַ שֶׁבַּבְּאֵר מִתְמַלֵּא וְיוֹצֵא לְכָל הַצְדָדִים. וְאָז בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁרוּ יִשְׂרָאֵל וְרָצוּ מָיִם, הָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים עָלֶיהָ, עַל הַבְּאֵר וְאוֹמְרִים שִׁירָה. וּמָה אָמְרוּ, עֲלִי בְּאֵר, וְהַעֲלִי מֵימֵךְ לְהוֹצִיא מַיִם לַכֹּל, לְהַשְּׁקוֹת מִמֵךְ. וְכֵן אוֹמְרִים הַשֶּׁבָח שֶׁל בְּאֵר הַזּוֹ, דְּהַיְנוּ בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים וְגוֹ'. דְּבָר אֱמֶת הָיוּ אוֹמְרִים, וְכָךְ הוּא. מִכָּאן לָמַדְנוּ, שֶׁכָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לְעוֹרֵר דְּבָרִים שֶׁלְּמַעְלָה, בֵּין בְּמַעֲשֵׂה בֵּין בְּדִבּוּר, אִם הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא אוֹ הַדִּבּוּר הַהוּא לֹא נַעֲשֶׂה כָּרָאוּי, אֵין מִתְעוֹרֵר כְּלוּם. כָּל בְּנֵי הָעוֹלָם הוֹלְכִים לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְעוֹרֵר דָּבָר שֶׁלְּמַעְלָה, אֲבָל מוּעָטִים הֵם שֶׁיּוֹדְעִים לְעוֹרֵר. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָרוֹב לְכָל אֵלּוּ שֶׁיּוֹדְעִים לְקָרְאוֹ וּלְעוֹרֵר דָּבָר כָּרָאוּי, אֲבָל אִם אֵינָם יוֹדְעִים לְקָרְאוֹ, הוּא אֵינוֹ קָרוֹב, שֶׁכָּתוּב קָרוֹב ה' לְכָל קוֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאוּהוּ בֶאֱמֶת. מַהוּ בֶּאֱמֶת, הַיְנוּ שֶׁיּוֹדְעִים לְעוֹרֵר דְּבַר אֱמֶת כָּרָאוּי. וְכֵן בְּכָל דָּבָר. אַף כָּאן, עַל הַבְּאֵר, אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֵלּוּ שֶׁהֵם דִּבְרֵי אֱמֶת, כְּדֵי לְעוֹרֵר אֶת הַבְּאֵר הַזּוֹ, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, וּלְהַשְּׁקוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל. וְכָל עוֹד שֶׁלֹּא אָמְרוּ דְּבָרִים אֵלּוּ, לֹא נִתְעוֹרְרָה הַבְּאֵר. וְכֵן אֲפִלּוּ בְּאֵלּוּ מְכַשְּׁפֵי עוֹלָם, שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים בַּמִּינִים הָרָעִים, עַד שֶׁעוֹשִׂים אֲלֵיהֶם מַעֲשִׂים שֶׁל אֱמֶת, וְאִם לֹא הָיוּ אוֹמְרִים דִּבְרֵי אֱמֶת כְּדֵי לְהַמְּשִׁיכָם בְּאוֹתָם גְּוָונִים שֶׁהֵם רוֹצִים לֹא הָיוּ מִתְעוֹרְרִים אֲלֵיהֶם. וַאֲפִלּוּ הָיוּ צוֹעֲקִים כָּל הַיּוֹם בִּדְבָרִים אֲחֵרִים אוֹ מַעֲשִׂים אֲחֵרִים, לֹא הָיוּ מוֹשְׁכִים אִתָּם שֶׁאֲלֵיהֶם לְעוֹלָם, וְלֹא הָיוּ מִתְעוֹרְרִים כְּנֶגְדָם. בֹּא וְּרְאֵה, כָּתוּב וַיִּקְרְאוּ בְּשֵׁם הַבָּעַל וְגוֹ'. מַהוּ הַטַּעַם שֶׁלֹּא נֶעֱנוּ. וּמֵשִׁיב, אֶחָד, מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הָיָה רְשׁוּת לַבַּעַל הַהוּא בָּזֶה, לְהוֹרִיד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם. וְעוֹד, מִשּׁוּם שֶׁהַדְּבָרִים לֹא הָיוּ מְתוּקָנִים בֵּינֵיהֶם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִשְׁכִּיחַ אוֹתָם מֵהֶם. זֶ''שׁ וְאַתָּה הֲסֵבּוֹתָ אֶל לִבָּם אֲחוֹרָנִית. אַשְׁרֵיהֶם הַצַדִּיקִים הַיּוֹדְעִים לִקְרוֹא לַאֲדוֹנָם כָּרָאוּי. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כָּאן אֲנִי רוֹצֶה לְגַלּוֹת דָּבָר. בֹּא וּרְאֵה, כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְסַדֵּר מַעֲשֵׂה כָּרָאוּי, וּלְסַדֵּר דִּבּוּרִים כָּרָאוּי, הֲרֵי וַדַּאי שֶׁמְּעוֹרְרִים אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַמְּשִׁיךְ דְּבָרִים עֶלְיוֹנִים יְשָׁרִים. וְאִם לֹא, אֵינוֹ מִתְרַצֶה אֲלֵיהֶם. וְאִם כֵּן, הֲרֵי כָּל הָעוֹלָם יוֹדְעִים לְסַדֵּר מַעֲשֵׂה וּלְסַדֵּר דִּבּוּרִים, מַהוּ הַחֲשִׁיבוּת שֶׁלָּהֶם, שֶׁל הַצַדִּיקִים, הַיּוֹדְעִים שֹׁרֶשׁ הַדִּבּוּר וְהַמַּעֲשֶׂה, וְיוֹדְעִים לְכַוֵּן הַלֵּב וְהָרָצוֹן יוֹתֵר מֵאֵלּוּ הָאֲחֵרִים שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים כָּל כָּךְ. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא אֵלּוּ שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים שֹׁרֶשׁ הַמַּעֲשֶׂה כָּל כָּךְ, אֶלָּא רַק סִדּוּר בִּלְבָד וְלֹא יוֹתֵר, מוֹשְׁכִים עֲלֵיהֶם מְשִׁיכָה שֶׁלְּאַחַר כְּתֵפָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵין תְּפִלָּתָם פּוֹרַחַת בָּאֲוִיר, הַנִּקְרָא הַשְׁגָּחָה. כְּלוֹמָר, שֶׁזּוֹ הִיא הַשְׁגָּחָה שֶׁל פָּנִים, וְהֵם אֵינָם רְאוּיִם אֶלָּא לִבְחִינָת מֵאֲחוֹרֵי כְּתֵפַיִם. וְאֵלּוּ הַיּוֹדְעִים וּמְכַוְּנִים הַלֵּב וְהָרָצוֹן, מוֹצִיאִים בְּרָכוֹת מִמָּקוֹם הַמַּחֲשָׁבָה, שֶׁהִיא חָכְמָה, וְיוֹצְאִים בְּכָל הַגְּזָעִים וְהַשָּׁרָשִׁים שֶׁל הַמַּדְרֵגוֹת בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה כָּרָאוּי, עַד שֶׁמִּתְבָּרְכִים הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים וְהַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ הָעֶלְיוֹן מִתְבָּרֵךְ עַל יְדֵיהֶם. אַשְׁרֵי חֶלְקָם, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָרוֹב אֲלֵיהֶם וּמְזוּמָן כְּנֶגְדָם, וּבְשָׁעָה שֶׁקּוֹרְאִים אֵלָיו הוּא מוּכָן אֲלֵיהֶם, וּבְשָׁעָה שֶׁהֵם בְּצָרָה, הוּא אֶצְלָם, הוּא מְכַבְּדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. זֶ''שׁ כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' פרה אדומה פרק א'

א. פָּרָה שֶׁנּוֹלַד בָּהּ פִּיסוּל תִּפָּדֶה. וְכֵן אִם מֵתָה תִּפָּדֶה מִפְּנֵי עוֹרָהּ. אֲבָל לֹא לְהַאֲכִיל בְּשָׂרָהּ לִכְלָבִים: ב. נִשְׁחֲטָה לְשֵׁם חֻלִּין תִּפָּדֶה וְאֵינָהּ מְכַפֶּרֶת. נִשְׁחֲטָה עַל גַּב מַעֲרָכָתָהּ אֵין לָהּ פִּדְיוֹן עוֹלָמִית: ג. לָקְחוּ פָּרָה וּמָצְאוּ אֲחֶרֶת נָאָה מִמֶּנָּה הֲרֵי זוּ תִּפָּדֶה שֶׁלֹּא בְּמוּם: ד. אַף כֹּהֵן הֶדְיוֹט כָּשֵׁר לִשְׂרֵיפַת הַפָּרָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט) וּנְתַתֶּם אוֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וַעֲדַּיִין אַהֲרֹן הָיָה קַיָּים וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ זוּ נַעֲשֵׂית בְּאֶלְעָזָר וּשְׁאַר כָּל הַפָּרוֹת בֵּין בְּכֹהֵן גָּדוֹל בֵּין בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט: ה. וְהָעוֹשֶׂה אוֹתָהּ לוֹבֵשׁ ד' כֵּלִים שֶׁל כֹּהֵן הֶדְיוֹט. בֵּין שֶׁעֲשָׂאָהּ כֹּהֵן הֶדְיוֹט בֵּין שֶׁעֲשָׂאָהּ כֹּהֵן גָּדוֹל:

מוסר

מספר חסידים סימן ק''ה ק''ו

כָּל מִצְוָה שֶׁאֵין לָה דוֹרֵשׁ וְאֵין מִי שֶׁיְּבַקֵּשׁ אוֹתָהּ תִּדְרְשֶׁנָּהּ לְפִי שֶׁהִיא כְמֵת מִצְוָה וּמִצְוָה שֶׁאֵין לָהּ רוֹדְפִים רְדוֹף אַחֲרֶיהָ לַעֲשׂוֹתָה שֶׁהַמִּצְוָה מְקַטְרֶגֶת וְאוֹמֶרֶת כַּמָּה גְרוּעָה אָנֹכִי שֶׁנִּתְעַלַּמְתִּי מִכָּל וְכָל: לֹא יָגוּר אִישׁ יְרֵא ה' בְמָקוֹם שֶׁחֲשׁוּדִים עַל הַחֲרָמוֹת וְעַל הַשְּׁבוּעוֹת. כִּי כָּל עֲבֵירָה יֵשׁ תַּקָּנָה בִתְשׁוּבָה וּלְחֵרֶם וְלִשְׁבוּעָה לֹא יִנָּקֶה בִּתְשׁוּבָה בָּזֶה הָעוֹלָם. וְלָכֵן אֵין טוֹב לָדוּר אֶצְלָם. כִּי אִי אֶפְשַׁר שֶׁלֹּא יְהֱנֶה מֵהֶם אוֹ הוּא מְהַנֶּה אוֹתָם וְכָל הָעוֹבֵר עַל הַחֵרֶם כְּאִלּוּ עוֹבֵר עַל חָמֵשׁ חוּמְשֵׁי תוֹרָה. אִם תִּמְנֶה כָּל תֵּיבָה שֶׁבְּסוֹף כָּל סֵפֶר. בְּמִצְרָיִם דְּסֵפֶר בְּרֵאשִׁית. מַסְעֵיהֶם דְּסֵפֶר שְׁמוֹת. סִינַי דְּסֵפֶר וַיִּקְרָא. יְרֵיחוֹ דְּסֵפֶר בַּמִּדְבָּר. יִשְׂרָאֵל דְּמִשְׁנֶה תּוֹרָה. וְתִטּוֹל אוֹת רִאשׁוֹנָה וְאַחֲרוֹנָה שֶׁל כָּל תֵּיבָה וְתֵיבָה יַעֲלוּ לְמִנְיַן חֵרֶם וְחֵרֶ''ם בְּגִימַטְרִיָּא רְמַ''ח כְּמִנְיַן אֵבְרִים שֶׁל אָדָם:

חוקת יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כב) וְכֹ֛ל אֲשֶׁר-יִגַּע-בּ֥וֹ הַטָּמֵ֖א יִטְמָ֑א וְהַנֶּ֥פֶשׁ הַנֹּגַ֖עַת תִּטְמָ֥א עַד-הָעָֽרֶב: (פ) וְכָל דִי יִקְרַב בֵּיהּ מְסָאָבָא יְהֵי מְסָאָב וֶאֱנַשׁ דְיִקְרַב בֵּיהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:

רש''י וכל אשר יגע בו. הטמא הזה שנטמא במת יטמא: והנפש הנגעת. בו בטמא מת: תטמא עד הערב. מכאן למדנו שהמת אבי אבות הטמאה והנוגע בו אב הטמאה ומטמא אדם, זהו פרושה לפי משמעה והלכותיה: ומדרש אגדה העתקתי מיסודו שלר' משה הדרשן וזהו:

כ (א) וַיָּבֹ֣אוּ בְנֵֽי-יִ֠שְׂרָאֵ֠ל כָּל-הָ֨עֵדָ֤ה מִדְבַּר-צִן֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיֵּ֥שֶׁב הָעָ֖ם בְּקָדֵ֑שׁ וַתָּ֤מָת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם: וַאֲתוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל כְּנִשְׁתָא לְמַדְבְּרָא דְצִין בְּיַרְחָא קַדְמָאָה וִיתֵיב עַמָא בִּרְקָם וּמִיתַת תַּמָן מִרְיָם וְאִתְקְבָרַת תַּמָן:

רש''י כל העדה. עדה השלמה, שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים: ותמת שם מרים. למה נסמכה פרשת מיתת מרים לפרשת פרה אדמה, לומר לך מה קרבנות מכפרין אף מיתת צדיקים מכפרת: ותמת שם מרים. אף היא בנשיקה מתה ומפני מה לא נאמר בה על פי ה', שאינו דרך כבוד של מעלה. ובאהרן נאמר על פי ה', באלה מסעי (במדבר לג, לח) :

(ב) וְלֹא-הָ֥יָה מַ֖יִם לָעֵדָ֑ה וַיִּקָּ֣הֲל֔וּ עַל-מֹשֶׁ֖ה וְעַֽל-אַהֲרֹֽן: וְלָא הֲוָה מַיָא לִכְנִשְׁתָּא וְאִתְכַּנָשׁוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן:

רש''י ולא היה מים לעדה. מכאן שכל ארבעים שנה היה להם הבאר בזכות מרים:

(ג) וַיָּ֥רֶב הָעָ֖ם עִם-מֹשֶׁ֑ה וַיֹּֽאמְר֣וּ לֵאמֹ֔ר וְל֥וּ גָוַ֛עְנוּ בִּגְוַ֥ע אַחֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה: וּנְצָא עַמָא עִם משֶׁה וַאֲמָרוּ לְמֵימָר וּלְוַי דְמִתְנָא בְּמוֹתָא דַאֲחָנָא קֳדָם יְיָ:

רש''י ולו גוענו. הלואי שגוענו: בגוע אחינו. במיתת אחינו בדבר, למד שמיתת צמא מגנה ממנה: בגוע. שם דבר הוא, כמו במיתת אחינו, ולא יתכן לפרשו כשמתו אחינו, שאם כן היה לו להנקד בגוע:

(ד) וְלָמָ֤ה הֲבֵאתֶם֙ אֶת-קְהַ֣ל יְהֹוָ֔ה אֶל-הַמִּדְבָּ֖ר הַזֶּ֑ה לָמ֣וּת שָׁ֔ם אֲנַ֖חְנוּ וּבְעִירֵֽנוּ: וּלְמָא אַעֶלְתּוּן יָת קְהָלָא דַיְיָ לְמַדְבְּרָא הָדֵין לִמְמַת תַּמָן אֲנַחְנָא וּבְעִירָנָא:

נביאים - שופטים - פרק יא

(כב) וַיִּ֣ירְשׁ֔וּ אֵ֖ת כָּל-גְּב֣וּל הָאֱמֹרִ֑י מֵֽאַרְנוֹן֙ וְעַד-הַיַּבֹּ֔ק וּמִן-הַמִּדְבָּ֖ר וְעַד-הַיַּרְדֵּֽן: וִירִיתוּ יַת כָּל תְּחוּם אֱמוֹרָאָה מֵאַרְנוֹן וְעַד יוּבְקָא וּמִן מַדְבְּרָא וְעַד יַרְדְּנָא :

רש''י ויירשו וגו' מארנון ועד היבק . שאתה אומר שהוא שלך ( פסוק יג ) , הם מסיחון לקחו : ומן המדבר ועד הירדן . מדברות היו שם לפני הירדן :

(כג) וְעַתָּ֞ה יְהוָ֣ה | אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הוֹרִישׁ֙ אֶת-הָ֣אֱמֹרִ֔י מִפְּנֵ֖י עַמּ֣וֹ יִשְׂרָאֵ֑ל וְאַתָּ֖ה תִּירָשֶֽׁנּוּ: וּכְעַן יְיָ אֱלָהָא דְיִשְּׂרָאֵל תָּרֵיךְ יַת אֱמוֹרָאָה מִן קֳדָם עַמֵיהּ יִשְּׂרָאֵל וְאַתְּ מְדַמֵּי לְמֵירְתֵיהּ : (כד) הֲלֹ֞א אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר יוֹרִֽישְׁךָ֛ כְּמ֥וֹשׁ אֱלֹהֶ֖יךָ אוֹת֥וֹ תִירָ֑שׁ וְאֵת֩ כָּל-אֲשֶׁ֨ר הוֹרִ֜ישׁ יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ מִפָּנֵ֖ינוּ אוֹת֥וֹ נִירָֽשׁ: הֲלָא יַת דְּיַחְסְנִנָּךְ כְּמוֹשׁ טַעֲוָתָךְ יָתֵיהּ תַחֲסִין וְיַת כָל דְתָרֵיךְ יְיָ אֱלָהָנָא מִן קֳדָמָנָא יָתֵיהּ נֵירַת : (כה) וְעַתָּ֗ה הֲט֥וֹב טוֹב֙ אַתָּ֔ה מִבָּלָ֥ק בֶּן-צִפּ֖וֹר מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֑ב הֲר֥וֹב רָב֙ עִם-יִשְׂרָאֵ֔ל אִם-נִלְחֹ֥ם נִלְחַ֖ם בָּֽם: וּכְעַן הֲטָב טָב אַתְּ מִבָּלָק בַּר צִפּוֹר מַלְכָא דְּמוֹאָב הֲמֵידָן דָן עִם יִשְּׂרָאֵל אִם קְרָבָא אֲגִיחַ בְהוֹן : (כו) בְּשֶׁ֣בֶת יִ֠שְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּ֨וֹן וּבִבְנוֹתֶ֜יהָ וּבְעַרְע֣וֹר וּבִבְנוֹתֶ֗יהָ וּבְכָל-הֶֽעָרִים֙ אֲשֶׁר֙ עַל-יְדֵ֣י אַרְנ֔וֹן שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ לֹֽא-הִצַּלְתֶּ֖ם בָּעֵ֥ת הַהִֽיא: כַּד יְתִיב יִשְּׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכַפְרָנָהָא וּבְעַרְעוֹר וּבְכַפְרָנָהָא וּבְכָל קִרְוַיָּא דְּעַל תְּחוּמֵי אַרְנוֹן תְּלָת מְאָה שְׁנִין וּמָא דֵין לָא שְׁזֵבְתוּן בְּעִדָנָא הַהוּא :

רש''י על ידי ארנון . אצל ארנון , שהיו ממואב , וידעו שלא היה להם לעבור עליהם , שהרי מסיחון כבשום ( במדבר כא כד ) , שלקחם ממלך מואב ( שם שם כו ) : שלש מאות שנה . משכבשו את הארץ בימי יהושע עד יפתח . מכאן יש ללמוד שנות השופטים הנזכרים עד הנה , אם שני השעבוד של כל אומה נמנים בתוך ימי השופט אם לאו . שנינו בסדר עולם ( פרק יב ) : יהושע פרנס את ישראל עשרים ושמונה שנה , ואין לו מקרא ממי ללמוד . עתניאל ( לעיל ג יא ) , ארבעים שנה , ושני שעבוד של כושן רשעתים ( שם שם ח ) , בכללם . אחריו אהוד ( שם שם ל ) , שמונים שנה , שמונה עשרה שנים , שעבוד של עגלון ( שם שם יד ) בתוכם , הרי מאה ארבעים ושמונה שנה . דבורה ( שם ה לא ) ארבעים שנה , ושני שעבוד יבין ( שם ד ג ) בתוכם , הרי מאה שמונים ושמונה . אחריו , שבע שנים של שעבוד מדין ( שם ו א ) , וארבעים של גדעון ( שם ח כח ) , ושלש של אבימלך ( שם ט כב ) , הרי מאתים שלשים ושמונה שנים . אחריו , עשרים ושלש של תולע ( שם י ב ) , ועשרים ושתים של יאיר ( שם י ג ) , אלא שעלתה שנה אחת לשניהם , ושמונה עשרה של בני עמון ( שם שם ח ) עד שלא בא יפתח , הרי שלש מאות :

כתובים - תהילים - פרק קז

(טז) כִּֽי-שִׁ֭בַּר דַּלְת֣וֹת נְחֹ֑שֶׁת וּבְרִיחֵ֖י בַרְזֶ֣ל גִּדֵּֽעַ: אֲרוּם תְּבַר דָשֵׁי נְחָשָׁא וְעַבְרֵי פַּרְזְלָא קַצֵץ :

רש''י כי שבר דלתות נחשת . שהיו נעולים בפניהם :

(יז) אֱ֭וִלִים מִדֶּ֣רֶךְ פִּשְׁעָ֑ם וּֽ֝מֵעֲוֹֽנֹתֵיהֶ֗ם יִתְעַנּֽוּ: שַׁטְיָן מֵאוֹרַח מִרְדָיֵהוֹן וּמֵעַוְיָתֵיהוֹן מִסְתַּגְפִין :

רש''י אוילים מדרך פשעם . אשר מעונותיהם יתענו ביסורי חלאים אף הם מן הצריכין להודות , יש סמניות בפ' זו ( כלומר כתיבות שש נוני''ן הפוכין ) ובאין לידרש במקום אכין ורקין למעט , לומר צעקו קודם גזר דין נענין לאחר גזר דין אינם נענין :

(יח) כָּל-אֹ֭כֶל תְּתַעֵ֣ב נַפְשָׁ֑ם וַ֝יַּגִּ֗יעוּ עַד-שַׁ֥עֲרֵי מָֽוֶת: כָּל מֵיכְלָא תַּרְחִיק נַפְשֵׁהוֹן וּמָטְיָן עַד מַעֲלָנֵי מוֹתָא : (יט) וַיִּזְעֲק֣וּ אֶל-יְ֭הוָה בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם מִ֝מְּצֻֽקוֹתֵיהֶ֗ם יוֹשִׁיעֵֽם: וְצַלוּ קֳדָם יְיָ כַּד עַיֵק לְהוֹן מִמְעִיקָתְהוֹן יִפְרְקִנוּן : (כ) יִשְׁלַ֣ח דְּ֭בָרוֹ וְיִרְפָּאֵ֑ם וִֽ֝ימַלֵּ֗ט מִשְּׁחִיתוֹתָֽם: יְשַׁדֵר פִּתְגָמֵי אַסוּתֵיהּ וְיַסֵי יַתְהוֹן וִישֵׁיזֵיב מִלְחַבָּלוּתְהוֹן :

משנה חולין פרק יב

א. שִׁלוּחַ הַקֵּן, נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בְּחֻלִּין אֲבָל לֹא בְמֻקְדָּשִׁין. חֹמֶר בְּכִסוּי הַדָּם מִשִּׁלּוּחַ הַקֵּן, שֶׁכִּסוּי הַדָּם נוֹהֵג בַּחַיָּה וּבָעוֹף, בַּמְּזֻמָּן וּבְשֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן. וְשִׁלּוּחַ הַקֵּן, אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בָעוֹף, וְאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְשֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן. אֵיזֶהוּ שֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן, כְּגוֹן אַוָּזִין וְתַרְנְגוֹלִים שֶׁקִּנְּנוּ בַפַּרְדֵּס. אֲבָל אִם קִנְּנוּ בַבַּיִת, וְכֵן יוֹנֵי הַרְדְּסִיאוֹת, פָּטוּר מִשִּׁלּוּחַ:

ברטנורה   (א) שלוח הקן. אבל לא במוקדשין. משכחת מוקדשין דאילו היו חולין היו חייבים בשלוח הקן, כגון שהיה לו עוף והקדישו כשהוא ברשותו לבדק הבית וברח ומצאו אחר כך רובץ על הקן והכירו. אי נמי, כגון שהקדיש גוזלות של שובכו למזבח לעולת נדבה, ואחר כך כשגדלו אותן גוזלות ברחו ויצאו וקננו במקום אחר, דמעיקרא כי אקדשינהו דידיה הוו וחל הקדש עלייהו, והשתא דמצאן לאו מזומן הוא, ואי הוו חולין הוו מיחייבי: ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן. דכתיב כי יקרא, פרט למזומן: שקננו בפרדס. שמרדו ויצאו מן הבית, ואינן חוזרות לבית ונעשו מדבריות. ופרדס לאו מזומן הוא מפני שיכולים לברוח: הרדסיאות. שדרכן ליגדל עם בני אדם. ועל שם הורדוס המלך שהיה מתעסק בגידולן נקראו הרדסיאות על שמו:

ב. עוֹף טָמֵא, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ. עוֹף טָמֵא רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָהוֹר, וְטָהוֹר רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָמֵא, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ. קוֹרֵא זָכָר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין:

ברטנורה   (ב) עוף טמא פטור מלשלח. דכתיב קן צפור, עוף משמע בין טהור בין טמא. צפור, טהור ולא טמא: עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור. אע''ג דמינא דאפרוחים בר שלוח הוא, פטור, דקן צפור בעינן, שתהא האם המקננת טהורה: ועוף טהור הרובץ על ביצי עוף טמא פטור. דאמר קרא ואת הבנים תקח לך, לך ולא לכלביך: קורא. בערבי קורין לו שונא''ר, ובלע''ז פרדי''ז ודרכו שהזכר רובץ על הביצים כמו הנקבה, הלכך ר' אליעזר מחייב לשלח הזכר. אבל בשאר עופות מודה ר''א שזכר פטור, דאם אמר רחמנא, ולא אב. ואין הלכה כר''א:

ג. הָיְתָה מְעוֹפֶפֶת, בִּזְמַן שֶׁכְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בַקֵּן, חַיָּב לְשַׁלֵּחַ. אֵין כְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בַקֵּן, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ. אֵין שָׁם אֶלָּא אֶפְרוֹחַ אֶחָד אוֹ בֵיצָה אַחַת, חַיָּב לְשַׁלֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב), קַן, קֵן מִכָּל מָקוֹם. הָיוּ שָׁם אֶפְרוֹחִין מַפְרִיחִין אוֹ בֵיצִים מוּזָרוֹת, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים, מָה אֶפְרוֹחִין בְּנֵי קַיָּמָא, אַף בֵּיצִים בְּנֵי קַיָּמָא, יָצְאוּ מוּזָרוֹת. וּמָה הַבֵּיצִים צְרִיכִין לְאִמָּן, אַף הָאֶפְרוֹחִין צְרִיכִין לְאִמָּן, יָצְאוּ מַפְרִיחִין. שִׁלְּחָהּ וְחָזְרָה, שִׁלְּחָהּ וְחָזְרָה, אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים, חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח. אָמַר הֲרֵינִי נוֹטֵל אֶת הָאֵם וּמְשַׁלֵּחַ אֶת הַבָּנִים, חַיָּב לְשַׁלֵחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם. נָטַל הַבָּנִים וְהֶחֱזִירָן לַקֵּן וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה הָאֵם עֲלֵיהֶם, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ:

ברטנורה   (ג) בזמן שכנפיה נוגעות בקן חייב לשלח. דאמר קרא רובצת, ולא מעופפת. ומדכתב רובצת ולא כתב יושבת, שמע מינה דאם כנפיה נוגעות בקן חייב: שנאמר שלח. לעולם משמע: נטל את [הבנים] וכו'. דכיון דנטל את [הבנים] הוי ליה קן מזומן:

ד. הַנּוֹטֵל אֵם עַל הַבָּנִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לוֹקֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְשַׁלֵּחַ וְאֵינוֹ לוֹקֶה. זֶה הַכְּלָל, כָּל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ קוּם עֲשֵׂה, אֵין לוֹקִין עָלֶיהָ:

ברטנורה   (ד) לוקה ואינו משלח. אע''ג דלאו הניתק לעשה אין לוקין עליו, הכא היינו טעמא, דסבר ר' יהודה שלח מעיקרא משמע והכי קאמר קרא, לא תקח האם אבל מה יש עליך לעשות כשתמצא הקן שלח תשלח את האם, ואין כאן ניתק לעשה אלא עברת עשה ולא תעשה. ואין הלכה כר' יהודה: אין לוקין עליה. אם קיים עשה שבה. אבל אם לא קיים העשה כגון הלוקח אם מעל הבנים ושחטה או מתה תחת ידו, לוקה:

ה. לֹא יִטּוֹל אָדָם אֵם עַל בָּנִים, אֲפִלּוּ לְטַהֵר אֶת הַמְּצוֹרָע. וּמָה אִם מִצְוָה קַלָּה שֶׁהִיא כְאִסָר, אָמְרָה תוֹרָה (דברים כב), לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים, קַל וָחֹמֶר עַל מִצְוֹת חֲמוּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה:

ברטנורה   (ה) מצוה שהיא כאיסר. שאין בה חסרון כיס אלא דבר מועט:

גמרא חולין דף קמ''ב ע''ב

תַּנְיָא רִבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר אֵין לָךְ כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָהּ בְּצִידָּהּ שֶׁאֵין תְּחִיַּית הַמֵּתִים תְּלוּיָה בָהּ. בְּכִבּוּד אַב וָאֵם כְּתִיב (דברים ה') לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ. בְּשִׁילוּחַ הַקֵּן כְּתִיב (שם כ''ב) לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים הֲרֵי שֶׁאָמַר לוֹ אָבִיו עֲלֵה לַבִּירָה וְהָבֵא לִי גּוֹזְלוֹת וְעָלָה וְשִׁלַּח אֶת הָאֵם וְלָקַח אֶת הַבָּנִים. וּבַחֲזָרָתוֹ נָפַל וּמֵת הֵיכָן אֲרִיכוּת יָמָיו שֶׁל זֶה וְהֵיכָן טוֹבָתוֹ שֶׁל זֶה אֶלָּא לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ בָּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרוֹךְ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ בָּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב וְדִילְמָא לֹא הֲוָה הָכִי רִבִּי יַעֲקֹב מַעֲשֵׂה חָזָא וְדִילְמָא מְהַרְהֵר בַּעֲבֵירָה הֲוָה מַחֲשָׁבָה רָעָה אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַרְפָה לְמַעֲשֵׂה וְדִילְמָא מְהַרְהֵר בַּעֲבוֹדַת אֱלִילִים הֲוָה דִּכְתִיב (יחזקאל י''ז) לְמַעַן תְפוֹשׂ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּלִבָּם. וְאָמַר רַב אַחָא בַר יַעֲקֹב זוּ מַחֲשָׁבַת עֲבוֹדַת אֱלִילִים הָכִי קָאָמַר אִם אִיתָא דְאִיכָּא שְׂכַר מִצְוֹת בְּהַאי עַלְמָא תֶּהֱנֵי לֵיהּ וְתָגֵן עֲלֵיהּ דְּלָא לֵיתִי לִידֵי הִרְהוּר וְלִיתְזֵק אֶלָּא שְׂכַר מִצְוֹת בְּהַאי עָלְמָא לֵיכָּא. וְהָאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִזּוֹקִים. בַּחֲזָרָתָם שַׁאנֵי. וְהָאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִזּוֹקִים לֹא בַהֲלִיכָתָן וְלֹא בַחֲזָרָתָן. סוּלָם רָעוּעַ הֲוָה וּמָקוֹם דִקְבִיעַ הֵיזֵיקָא שַׁאנֵי דִּכְתִיב (ש''א ט''ז) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי. אָמַר רַב יוֹסֵף אִלְמָלֵא דָרְשֵׁיהּ אַחֵר לְהָאי קְרָא כְּרִבִּי יַעֲקֹב בַּר בְּרַתֵּיהּ לֹא חָטָא מָאי חָזָא אִיכָּא דַאֲמָרֵי כִּי הָאי מַעֲשֵׂה חָזָא. וְאִיכָּא דְאֲמָרֵי לִישְׁנָא דְרִבִּי חוּצְפִּית הַמְּתּוּרְגְמָן חָזָא דְהֲוָה מוּטֶלֶת בְּאַשְׁפָּה. אָמַר פֶּה שֶׁהִפִּיק מַרְגָּלִיּוֹת יִלְחוֹךְ עָפָר. וְהוּא לֹא יָדַע לְמַעַן יִיטַב לָךְ בָּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב וּלְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ בָּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרוּךְ:

רש''י שמתן שכרה בצדה. כגון כבוד אב ואם ושלוח הקן שלא תוכל להבין מתן שכרם כשעתידים המתים להחיות: לעולם שכלו טוב. שאין בו לא היזק ולא יסורין אלא טובה. ובשילהי פ''ק דקידושין אמרינן דרבי יעקב עובדא חזא באחד שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה ושלח את האם ונטל את הבנים וקיים כבוד אם ואם ושלוח הקן ובחזרתו נפל ומת אמר היכן טובתו של זה והיכן אריכות ימיו, אלא הוי אומר למען ייטב לך לעולם שכלו טוב ולמען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך:

זוהר חקת דף קפ''ד ע''א

תָּא חֲזֵי כְתִיב וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אוֹתוֹ תְרֵין אוֹתוֹ אִינוּן שְׁלֵימִין בְּאוֹרַיְתָא בִתְרֵי וָוִי''ן חָד דָּא וְחָד (שמות כ''א) עַד דְּרוֹשׁ אָחִיךָ אוֹתוֹ מָאי טַעְמָא בְגִין דְּאִינוּן אוֹת מַמָּשׁ עַד דְּרוֹשׁ אָחִיךָ אָחִיךָ מַמָּשׁ אוֹתוֹ דְבָעֵי לְפָרְשָׁא הַהוּא אוֹתוֹ דְּהַהוּא אֲבֵידָה אוּף הָכָא דֵין אוֹתוֹ דָא עוֹג דְּאִתְדְּבַק בְּאַבְרָהָם וּמֵאַנְשֵׁי בֵיתֵיהּ הֲוָה וְכַד אִתְגְּזַר אַבְרָהָם מַה כְתִיב וְכָל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ וְגוֹמֵר דָּא עוֹג דְּאִתְגְּזַר עִמֵּיהּ וְקַבִּיל הָאי אָת קַדִּישָׁא כֵיוַן דְּחָמָא עוֹג דְּיִשְׂרָאֵל מְקָרְבִין גַּבֵּיהּ אָמַר הָא וַדָאי אֲנָא אַקְדִימְנָא זְכוּתָא דְקָאִים לוֹן וְדָא שַׁוֵּי לָקָבְלֵיהּ. בֵּיהּ שַׁעְתָּא דָחִיל מֹשֶׁה הֵיךְ יְכִיל לְאַעְקְרָא רְשִׁימָא דְרָשִׁים אַבְרָהָם. אָמַר וַדָּאי הָא יְמִינָא דִילִי מִית דְּהָא יְמִינָא בַעְיָא לְהָאי. אִי נֵימָא הָא אֶלְעָזָר יְמִינָא דְסִיהֲרָא הוּא וְלָא דִילִי וְהָאי אָת לִימִינָא הִיא דְאַבְרָהָם לִימִינָא הוּא מִיַּד אָמַר קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אַל תִּירָא אוֹתוֹ וְלֹא תִדְחַל לְהַהוּא אוֹת דִּילֵיהּ וַאֲפִילוּ לִימִינָא לָא אִצְטְרִיךְ. כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי שְׂמָאלָא דִילָךְ יֶעְקַר לֵיהּ מֵעַלְמָא דְהָא הוּא פָגִים רְשִׁימָא דִילֵיהּ וּמָאן דְּפָגִים לְהָאי אָת אִתְחֲזֵי לְאִתְעַקְּרָא מֵעַלְמָא כָל שֶׁכֵּן שְׂמָאלָא דִילָךְ דְּאִיהוּ יְדָךְ יֶעְקַר לֵיה מֵעַלְמָא בְגִינֵי כַךְ אִתְעֲקָר מֵעַלְמָא וַאֲפִילוּ דְאִיהוּ תַקִּיפָא מִבְנֵי גַבְרַיָּיא וּבָעָא לְשֵׁיצָאָה לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל נָפַל בִידֵיהּ דְמֹשֶׁה וְאִשְׁתְּצֵי. בְגִין כַךְ כֹּלָא שֵׁצִיאוּ יִשְׂרָאֵל. בְּנוֹי וְכָל עַמֵּיהּ וְכָל דִּילֵיהּ כְּמָה דִכְתִּיב. וַיַּכּוּ אוֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ וּכְתִּיב וַנָּךְ אוֹתוֹ וְאֶת בָנָוֹ בְנוֹ כְּתִיב חָסֵר יוּ''ד וְקָרֵינָן בָּנָיו וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְּמֹשֶׁה נְבִיאָה הֲוָה בֵינַיְיהוּ דִבְגִינֵיהּ עָבִיד לוֹן קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא כָל הָנֵי אַתְוָון וְאוּקְמוּהָ וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לָא גָזַר קַיְימֵיהּ עִם שְׁאַר עַמָּא לְאִתְקַשְׁרָא בֵּיהּ אֶלָא עִם יִשְׂרָאֵל דְּאִינוּן בְּנוֹי דְאַבְרָהָם דִּכְתִּיב בּוֹ (בראשית י''ז) וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם. וּכְתִּיב (ישעיה נ''ט) וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר יְיָ רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְגוֹמֵר. לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וְגוֹמֵר. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

תרגום הזוהר וַיֹּאמֶר וְגוֹ' אַל תִּירָא אוֹתוֹ: שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּתּוֹרָה נִמְצָאִים אוֹתוֹ שֶׁהֵם שְׁלֵמִים בִּשְׁנֵי וָוִין. אֶחָד כָּאן. וְאֶחָד עַד דְּרוֹשׁ אָחִיךְ אוֹתוֹ. מַהוּ הַטַּעַם. הוּא מִשּׁוּם שֶׁפֵּרוּשָׁם אוֹת מַמָּשׁ, וְאֵינָן נִגְזָרוֹת מֵהַמִּלָּה, אֶת. עַד דְּרוֹשׁ אָחִיךְ אוֹתוֹ, פֵּרוּשׁוֹ שֶׁצָרִיךְ לְפָרֵשׁ סִימָן וְאוֹת שֶׁל הָאֲבֵדָה הַהִיא. אַף כָּאן אוֹתוֹ זֶה, הוּא עוֹג שֶׁנִּתְדַבֵּק בְּאַבְרָהָם וּמֵאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ הָיָה, וּכְשֶׁנִּמּוֹל אַבְרָהָם, מַה כָּתוּב, וְכָל אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ וְגוֹ', שֶׁזֶּה עוֹג שֶׁנִּמּוֹל עִמּוֹ וְקִבֵּל הָאוֹת הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה. כֵּיוָן שֶׁרָאָה עוֹג, שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִתְקָרְבִים אֵלָיו, אָמַר הֲרֵי וַדַּאי אֲנִי הִקְדַּמְתִּי הַמִּצְוָה הָעוֹמֶדֶת לָהֶם, כִּי הִקְדִּים לְהִמּוֹל לִפְנֵי יִצְחָק אָבִינוּ. וְזֶה שֵׁם כְּנֶגְדוֹ, לִבְטוֹחַ בּוֹ. בָּהּ בַּשָּׁעָה יָרָא מֹשֶה, אֵיךְ הוּא יָכוֹל לַעֲקֹר הָרוֹשֶׁם שֶׁרָשַׁם אַבְרָהָם. אָמַר, וַדַּאי הֲרֵי הַיָּמִין שֶׁלִּי, שֶׁהוּא אַהֲרֹן, מֵת. כִּי צְרִיכִים יָמִין לְנַצֵחַ אֶת זֶה. וְאִם נֹאמַר שֶׁיֵּשׁ אֶלְעָזָר, הוּא הַיָּמִין שֶׁל הַלְּבָנָה, דְּהַיְנוּ שֶׁל הַמַּלְכוּת, וְלֹא שֶׁלִּי, שֶׁאֵינוֹ יָמִין דְּז''א שׁה''ס מֹשֶה, כְּמוֹ אַהֲרֹן. וְהָאוֹת הַזֶּה שֶׁל עוֹג, הוּא לִימִין דְּז''א, כִּי אַבְרָהָם הוּא יָמִין דְּז''א. מִיָּד אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַל תִּירָא אוֹתוֹ. אַל תִּירָא מִפְּנֵי הָאוֹת שֶׁלּוֹ, וַאֲפִלּוּ לַיָמִין אֵינוֹ צָרִיךְ. כִּי בְּיָדְךְ נָתַתִּי, הַשְּׂמֹאל שֶׁלְּךְ יַעֲקֹר אוֹתוֹ מִן הָעוֹלָם. כִּי הוּא עוֹג, פָּגַם אֶת רוֹשֶׁם הַבְּרִית שֶׁלּוֹ, וּמִי שֶׁפָּגַם הָאוֹת הַזֶּה רָאוּי לְהֵעָקֵר מִן הָעוֹלָם מֵעַצְמוֹ כָּל שֶׁכֵּן שֶׁהַשְּׂמֹאל שֶׁלְּךְ, שֶׁהוּא יָדְךְ, יַעֲקֹר אוֹתוֹ מִן הָעוֹלָם. וּמִשּׁוּם זֶה נִתְעָקֵר מִן הָעוֹלָם, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא גִּבּוֹר מִבְּנֵי הַגִּבּוֹרִים. וּמִשּׁוּם שֶׁרָצָה לְהַשְּׁמִיד אֶת יִשְׂרָאֵל נָפַל בִּידֵי מֹשֶׁה וְנִשְׁמָד. מִשּׁוּם זֶה הִשְׁמִידוּ יִשְׂרָאֵל הַכֹּל, בָּנָיו וְכָל עַמּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וַיַּכּוּ אוֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו אֶת כָּל עַמּוֹ. וְכָתוּב וַנַּךְ אוֹתוֹ וְאֶת בָּנָו. בָּנָו כָּתוּב, חָסֵר י', וְקוֹרְאִים בָּנָיו. וּכְבָר הֶעֱמִידוּהוּ הַחֲבֵרִים. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁמֹּשֶה הַנָּבִיא הָיָה בֵּינֵיהֶם, שֶׁבִּשְׁבִילוֹ עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל אֵלּוּ הָאוֹתוֹת. וְהֶעֱמִידוּהוּ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא כָּרַת בְּרִיתוֹ עִם שְׁאָר הָעַמִּים לְהִתְקַשֵּׁר בָּהֶם, אֶלָּא עִם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם בָּנָיו שֶׁל אַבְרָהָם, שֶׁכָּתוּב בּוֹ, וּבֵין זַרְעֲךְ אַחֲרֶיךְ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם. וְכָתוּב, וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר ה' רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךְ וְגוֹ', לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךְ וְגוֹ'. בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' פרה אדומה פרק א'

א. כָּל הָעוֹסְקִין בְּפָרָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף שֶׁהָיוּ טְבוּלֵי יוֹם כְּשֵׁרִים לְמַעֲשֵׂה הַפָּרָה וּלְקַדֵּשׁ וּלְהַזוֹת מֶאֲפָרָהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִּין לֹא הֶעֱרִיב שִׁמְשָׁן שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בְּכָל הַפָּרָשָׁה אִישׁ טָהוֹר הוּא הַטָּהוֹר לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ טָהוֹר לִתְרוּמָה עַד שֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ הֲרֵי זֶה טָהוֹר לְפָּרָה: ב. הַצָדּוֹקִים הָיוּ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מַעֲשֵׂה הַפָּרָה כָּשֵׁר אֶלָּא בִּמְעוּרָבֵי שֶׁמֶשׁ. לְפִיכָךְ הָיוּ בֵּית דִין בְּבַיִת שֵׁנִי מְטַמְּאִין אֶת הַכֹּהֵן הַשׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה בְּשֶׁרֶץ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְטוֹבֵל וְאַחַר כַּךְ עוֹסֵק בָּהּ. כְּדֵי לְבַטֵּל דִבְרֵי אֵלּוּ הַזֵּדִים שֶׁמּוֹרִים מֵהָעוֹלֶה עַל רוּחָם לֹא מִן הַקַּבָּלָה וְכֵן כָּל הַכֵּלִים שֶׁמַּכְנִיסִין לְתוֹכָן אֵפֶר הַפָּרָהּ כֻּלָּם טְבוּלֵי יוֹם: ג. הַחוֹתֵךְ שֶׁפוֹפֶרֶת שֶׁל קָנֶה לְהָנִיחַ בָהּ אֵפֶר חַטָאת יְטַמֵּא אוֹתַה וְיִטְבְלֶנָּה וְאַחַר כַּךְ יַנִיחַ בָּהּ. וְהַחוֹתְכָהּ וְהַמַטְבִילָהּ טָעוּן טְבִילָה מִפְּנֵי שֶׁעָשָׂאוּהָ כְּטָמֵא מֵת בְּשִׁבְעָה שֶׁלָּה וּלְפִיכָךְ אֵינָה צְרִיכָה הַזָּאַת שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי אֶלָּא מְטַמְּאָה כְּדֵי לְהַרְאוֹת לַצָדּוֹקִים וּמַטְבִּילָהּ וְנוֹתֵן בָּהּ:

מוסר

מספרי חסידים סי' ק''ו ק''ח ק''ט

כָּל הַמּוֹנֵעַ סֵפֶר תּוֹרָה מִלְּהַכְנִיס לְתוֹךְ אֲרוֹן הַקּוֹדֶשׁ כְּגוֹן הַקּוֹבֵל בְבֵית הַכְּנֶסֶת לִפְנֵי הַהֵיכָל וְכֵן הָרוֹצֶה לְהַכְרִיחַ וְלִדְחוֹק אֶת הַקָּהָל שֶׁיַּעֲשׂוּ חֶפְצוֹ וְהַטּוֹבִים אוֹמְרִים שֶׁלֹּא כְדִין אַתָּה עוֹשֶׂה עֲתִידָה תוֹרָה שֶׁתִּצְעַק וְתַכְרִיז עַל נִשְׁמָתוֹ אִישׁ פְּלוֹנִי אַל יָבֹא לִמְקוֹם פְּלוֹנִי בְשָׁלוֹם: וְאִם מְעַכֵּב אֶת הַתְּפִילָּה וְהַטּוֹבִים אוֹמְרִים שֶׁלֹּא כְדִין וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ אֲלֵיהֶם לְעָתִיד לָבֹא מִתְפַּלְלִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וְלֹא יִזְכֶּה לִהְיוֹת עִמָּהֶם: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ תּוֹשִׁיט לִי סֵפֶר יִקָּחֶנּוּ בִימִינוֹ וְלֹא בִשְׂמֹאלוֹ לְפִי שֶׁהַתּוֹרָה נִיתְּנָה בִּימִין שֶׁנֶּאֱמַר מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ:

חוקת ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(ה) וְלָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֨נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ אֶל-הַמָּק֥וֹם הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה לֹ֣א | מְק֣וֹם זֶ֗רַע וּתְאֵנָ֤ה וְגֶ֨פֶן֙ וְרִמּ֔וֹן וּמַ֥יִם אַ֖יִן לִשְׁתּֽוֹת: וּלְמָא אַסֶקְתּוּנָא מִמִצְרַיִם לְאַיְתָאָה יָתָנָא לְאַתְּרָא בִישָׁא הָדֵין לָא אֲתַר כְּשַׁר לְבֵית זְרַע וְאַף לָא תְּאֵנִין וְגוּפְנִין וְרִמוֹנִין וּמַיָא לֵית לְמִשְׁתֵּי: (ו) וַיָּבֹא֩ מֹשֶׁ֨ה וְאַֽהֲרֹ֜ן מִפְּנֵ֣י הַקָּהָ֗ל אֶל-פֶּ֨תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ עַל-פְּנֵיהֶ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד-יְהֹוָ֖ה אֲלֵיהֶֽם: (פ) וְעַאל משֶׁה וְאַהֲרֹן מִן קֳדָם קְהָלָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וּנְפָלוּ עַל אַפֵּיהוֹן וְאִתְגְלֵי יְקָרָא דַיְיָ לְהוֹן: (ז) שלישי - במחוברות שני וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (ח) קַ֣ח אֶת-הַמַּטֶּ֗ה וְהַקְהֵ֤ל אֶת-הָֽעֵדָה֙ אַתָּה֙ וְאַֽהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְדִבַּרְתֶּ֧ם אֶל-הַסֶּ֛לַע לְעֵֽינֵיהֶ֖ם וְנָתַ֣ן מֵימָ֑יו וְהֽוֹצֵאתָ֨ לָהֶ֥ם מַ֨יִם֙ מִן-הַסֶּ֔לַע וְהִשְׁקִיתָ֥ אֶת-הָֽעֵדָ֖ה וְאֶת-בְּעִירָֽם: סַב יָת חוּטְרָא וְאַכְנֵשׁ יָת כְּנִשְׁתָּא אַתְּ וְאַהֲרֹן אָחוּךְ וּתְמַלְלוּן עִם כֵּיפָא לְעֵינֵיהוֹן וְיִתֵּן מוֹהִי וְתַפֵּיק לְהוֹן מַיָא מִן כֵּיפָא וְתַשְׁקֵי יָת כְּנִשְׁתָּא וְיָת בְּעִירְהוֹן:

רש''י ואת בעירם. מכאן שחס הקדוש ברוך הוא על ממונם של ישראל:

(ט) וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת-הַמַּטֶּ֖ה מִלִּפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֖ר צִוָּֽהוּ: וּנְסִיב משֶׁה יָת חוּטְרָא מִן קֳדָם יְיָ כְּמָא דִי פַקְדֵיהּ: (י) וַיַּקְהִ֜לוּ מֹשֶׁ֧ה וְאַֽהֲרֹ֛ן אֶת-הַקָּהָ֖ל אֶל-פְּנֵ֣י הַסָּ֑לַע וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם שִׁמְעוּ-נָא֙ הַמֹּרִ֔ים הֲמִן-הַסֶּ֣לַע הַזֶּ֔ה נוֹצִ֥יא לָכֶ֖ם מָֽיִם: וְאַכְנִישׁוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן יָת קְהָלָא לְקֳדָם כֵּיפָא וַאֲמַר לְהוֹן שְׁמָעוּ כְעַן סַרְבָנַיָא הֲמִן כֵּיפָא הָדֵין נַפֵּיק לְכוֹן מַיָא:

רש''י ויקהלו וגו' . זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרבה: המן הסלע הזה נוציא. לפי שלא היו מכירין אותו, לפי שהלך הסלע וישב לו בין הסלעים, כשנסתלק הבאר, והיו ישראל אומרים להם מה לכם מאיזה סלע תוציאו לנו מים, לכך אמר להם המרים סרבנים, לשון יוני שוטים, מורים את מוריהם, המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו נוציא לכם מים:

(יא) וַיָּ֨רֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת-יָד֗וֹ וַיַּ֧ךְ אֶת-הַסֶּ֛לַע בְּמַטֵּ֖הוּ פַּֽעֲמָ֑יִם וַיֵּֽצְאוּ֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים וַתֵּ֥שְׁתְּ הָֽעֵדָ֖ה וּבְעִירָֽם: (ס) וַאֲרֵם משֶׁה יָת יְדֵיהּ וּמְחָא יָת כֵּיפָא בְּחוּטְּרֵיהּ תְּרֵין זִמְנִין וּנְפָקוּ מַיָא סַגִיאֵי וּשְׁתִיאַת כְּנִשְׁתָּא וּבְעִירְהוֹן:

רש''י פעמים. לפי שבראשונה לא הוציא אלא טפין, לפי שלא צוה המקום להכותו אלא ודברתם אל הסלע, והמה דברו אל סלע אחר ולא הוציא, אמרו שמא צריך להכות כבראשונה, שנאמר (שמות יז, ו) והכית בצור, ונזדמן להם אותו סלע והכהו:

(יב) וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָה֘ אֶל-מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל-אַהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹֽא-הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֨יאוּ֙ אֶת-הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר-נָתַ֥תִּי לָהֶֽם: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן חֲלַף דִי לָא הֵימַנְתּוּן בְּמֵימְרִי לְקַדָשׁוּתִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֵן לָא תֵעֲלוּן יָת קְהָלָא הָדֵין לְאַרְעָא דִי יְהָבִית לְהוֹן:

רש''י יען לא האמנתם בי. גלה הכתוב שאלולי חטא זה בלבד היו נכנסין לארץ, כדי שלא יאמרו עליהם כעון שאר דור המדבר, שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, כך היה עון משה ואהרן. והלא (במדבר יא, כב) הצאן ובקר ישחט קשה מזו, אלא לפי שבסתר חסך עליו הכתוב, וכאן שבמעמד כל ישראל, לא חסך עליו הכתוב מפני קדוש השם: להקדישני. שאלו דברתם אל הסלע והוציא הייתי מקדש לעיני העדה ואומרים מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקים דבורו של מקום, קל וחמר אנו: לכן לא תביאו. בשבועה, כמו (שמואל א' ג, יד) לכן נשבעתי לבית עלי, נשבע בקפיצה כדי שלא ירבו בתפלה על כך:

(יג) הֵ֚מָּה מֵ֣י מְרִיבָ֔ה אֲשֶׁר-רָב֥וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת-יְהֹוָ֑ה וַיִּקָּדֵ֖שׁ בָּֽם: (ס) אִינוּן מֵי מַצוּתָא דִנְצוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם יְיָ וְאִתְקַדַשׁ בְּהוֹן:

רש''י המה מי מריבה. הם הנזכרים במקום אחר, את אלו ראו אצטגניני פרעה שמושיען של ישראל לוקה במים, לכך גזרו (שמות א) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו: ויקדש בם. שמתו משה ואהרן על ידם. שכשהקדוש ברוך הוא עושה דין במקדשיו הוא יראוי ומתקדש על הבריות, וכן הוא אומר (תהלים סח, לו) נורא אלהים ממקדשיך, וכן הוא אומר (ויקרא י, ג) בקרובי אקדש:

(יד) רביעי וַיִּשְׁלַ֨ח מֹשֶׁ֧ה מַלְאָכִ֛ים מִקָּדֵ֖שׁ אֶל-מֶ֣לֶךְ אֱד֑וֹם כֹּ֤ה אָמַר֙ אָחִ֣יךָ יִשְׂרָאֵ֔ל אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֥ת כָּל-הַתְּלָאָ֖ה אֲשֶׁ֥ר מְצָאָֽתְנוּ: וּשְׁלַח משֶׁה אִזְגַדִין מֵרְקָם לְוַת מַלְכָּא דֶאֱדוֹם כִּדְנַן אֲמַר אָחוּךְ יִשְׂרָאֵל אַתְּ יְדַעְתְּ יָת כָּל עָקְתָא דִי אַשְׁכַּחְתָּנָא:

רש''י אחיך ישראל. מה ראה להזכיר כאן אחוה, אלא אמר לו אחים אנחנו בני אברהם, שנאמר לו (בראשית טו, יג) כי גר יהיה זרעך, ועל שנינו היה אותו החוב לפרעו: אתה ידעת את כל התלאה. לפיכך פרש אביכם מעל אבינו (שם לו, ו) וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, מפני השטר חוב המטל עליהם והטילו על יעקב:

(טו) וַיֵּֽרְד֤וּ אֲבֹתֵ֨ינוּ֙ מִצְרַ֔יְמָה וַנֵּ֥שֶׁב בְּמִצְרַ֖יִם יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וַיָּרֵ֥עוּ לָ֛נוּ מִצְרַ֖יִם וְלַֽאֲבֹתֵֽינוּ: וּנְחָתוּ אֲבָהָתָנָא לְמִצְרַיִם וִיתֵיבְנָא בְמִצְרַיִם יוֹמִין סַגִיאִין וְאַבְאִישׁוּ לָנָא מִצְרָאֵי וְלַאֲבָהָתָנָא:

רש''י וירעו לנו. סבלנו צרות רבות: ולאבותינו. מכאן שהאבות מצטערים בקבר, כשפרענות באה על ישראל:

(טז) וַנִּצְעַ֤ק אֶל-יְהֹוָה֙ וַיִּשְׁמַ֣ע קֹלֵ֔נוּ וַיִּשְׁלַ֣ח מַלְאָ֔ךְ וַיֹּֽצִאֵ֖נוּ מִמִּצְרָ֑יִם וְהִנֵּה֙ אֲנַ֣חְנוּ בְקָדֵ֔שׁ עִ֖יר קְצֵ֥ה גְבוּלֶֽךָ: וְצַלֵינָא קֳדָם יְיָ וְקַבִּיל צְלוֹתָנָא וּשְׁלַח מַלְאָכָא וְאַפְקָנָא מִמִצְרָיִם וְהָא אֲנַחְנָא בִּרְקַם קַרְתָּא דְבִסְטַר תְּחוּמָךְ:

רש''י וישמע קלנו. בברכה שברכנו אבינו (בראשית כז, כב) הקול קול יעקב, שאנו צועקים ונענים: מלאך. זה משה מכאן שהנביאים קרואים מלאכים, ואומר (ד''ה ב' לו, טז) ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים:

(יז) נַעְבְּרָה-נָּ֣א בְאַרְצֶ֗ךָ לֹ֤א נַֽעֲבֹר֙ בְּשָׂדֶ֣ה וּבְכֶ֔רֶם וְלֹ֥א נִשְׁתֶּ֖ה מֵ֣י בְאֵ֑ר דֶּ֧רֶךְ הַמֶּ֣לֶךְ נֵלֵ֗ךְ לֹ֤א נִטֶּה֙ יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֔אול עַ֥ד אֲשֶֽׁר-נַעֲבֹ֖ר גְּבֻלֶֽךָ: נְעִיבַּר כְּעַן בְּאַרְעָךְ לָא נְעִיבֵּר בַּחֲקַל וּבִכְרָם וְלָא נִשְׁתֵּי מֵי גוֹב בְּאֹרַח מַלְכָּא נֵיזֵיל לָא נִסְטֵּי לְיַמִינָא וְלִשְׂמָאלָא עַד דִנְעִיבַּר תְּחוּמָךְ:

רש''י נעברה נא בארצך. אין לך לעורר על הירשה של ארץ ישראל, כשם שלא פרעת החוב. עשה לנו עזר מעט לעבור דרך ארצך: ולא נשתה מי באר. מי בורות היה צריך לומר אלא כך אמר משה אף על פי שיש בידינו מן לאכול ובאר לשתות, לא נשתה ממנו אלא נקנה מכם אוכל ומים להנאתכם, מכאן לאכסנאי שאף על פי שיש בידו לאכול, יקנה מן החנוני כדי להנות את אשפיזו: דרך המלך נלך וגו' . אנו חוסמים את בהמתנו ולא יטו לכאן ולכאן לאכול:

(יח) וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֱד֔וֹם לֹ֥א תַֽעֲבֹ֖ר בִּ֑י פֶּן-בַּחֶ֖רֶב אֵצֵ֥א לִקְרָאתֶֽךָ: וַאֲמַר לֵיהּ אֱדוֹמָאָה לָא תְעִבַּר בִּתְחוּמִי דִלְמָא בִדְקָטְלִין בְּחַרְבָּא אֶפּוֹק לָקָדָמוּתָךְ:

רש''י פן בחרב אצא לקראתך. אתם מתגאים בקול שהורישכם אביכם, אמרתם (דברים כו, ז) ונצעק אל ה' וישמע קולנו, ואני אצא עליכם במה שהורישני אבי (בראשית כז, מ) ועל חרבך תחיה:

(יט) וַיֹּֽאמְר֨וּ אֵלָ֥יו בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֘ בַּֽמְסִלָּ֣ה נַֽעֲלֶה֒ וְאִם-מֵימֶ֤יךָ נִשְׁתֶּה֙ אֲנִ֣י וּמִקְנַ֔י וְנָֽתַתִּ֖י מִכְרָ֑ם רַ֥ק אֵין-דָבָ֖ר בְּרַגְלַ֥י אֶֽעֱבֹֽרָה: וַאֲמָרוּ לֵיהּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹרַח כְּבִישָׁא נִסַק וְאִם מֵימַךְ נִשְׁתֵּי אֲנָא וּבְעִירַי וְאֶתֵּן דְמֵיהוֹן לְחוֹד לֵית פִּתְגַם דְבִישׁ בְּרַגְלַי אֵעִיבַּר:

רש''י רק אין דבר. אין שום דבר מזיקך:

(כ) וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א תַֽעֲבֹ֑ר וַיֵּצֵ֤א אֱדוֹם֙ לִקְרָאת֔וֹ בְּעַ֥ם כָּבֵ֖ד וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה: וַאֲמַר לָא תְעִבָּר וּנְפַק אֱדוֹמָאָה לָקֳדָמוּתֵיהּ בְּחֵיל רַב וּבִידָא תַקִיפָא:

רש''י וביד חזקה. בהבטחת זקננו והידים ידי עשו:

(כא) וַיְמָאֵ֣ן | אֱד֗וֹם נְתֹן֙ אֶת-יִשְׂרָאֵ֔ל עֲבֹ֖ר בִּגְבֻל֑וֹ וַיֵּ֥ט יִשְׂרָאֵ֖ל מֵֽעָלָֽיו: (פ) וְסָרֵיב אֱדוֹמָאָה לְמִשְׁבַּק יָת יִשְׂרָאֵל לְמֶעֱבַר בִּתְחוּמֵיהּ וּסְטָּא יִשְׂרָאֵל מִלְוָתֵיהּ: (כב) חמישי - במחוברות שלישי וַיִּסְע֖וּ מִקָּדֵ֑שׁ וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל כָּל-הָֽעֵדָ֖ה הֹ֥ר הָהָֽר: וּנְטָלוּ מֵרְקָם וַאֲתוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל כְּנִשְׁתָּא לְהֹר טוּרָא:

רש''י כל העדה. כלם שלמים ועומדים להכנס לארץ שלא היה בהן אחד מאותם שנגזרה גזרה עליהם שכבר כלו מתי מדבר, ואלו מאותן שכתוב בהן (דברים ד, ד) חיים כלכם היום: הר ההר. הר על גבי הר כתפוח קטן על גבי תפוח גדול, ואף על פי שהענן הולך לפניהם ומשוה את ההרים, שלשה נשארו בהן הר סיני לתורה והר נבו לקבורת משה והר ההר לקבורת אהרן:

(כג) וַיֹּ֧אמֶר יְהֹוָ֛ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַהֲרֹ֖ן בְּהֹ֣ר הָהָ֑ר עַל-גְּב֥וּל אֶֽרֶץ-אֱד֖וֹם לֵאמֹֽר: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן בְּהוֹר טוּרָא עַל תְּחוּם אַרְעָא דֶאֱדוֹם לְמֵימָר:

רש''י על גבול ארץ אדום. מגיד שמפני שנתחברו כאן להתקרב לעשו הרשע, נפרצו מעשיהם וחסרו הצדיק הזה, וכן הנביא אומר ליהושפט (דברי הימים ב' כ, לז) כהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך:

(כד) יֵֽאָסֵ֤ף אַֽהֲרֹן֙ אֶל-עַמָּ֔יו כִּ֣י לֹ֤א יָבֹא֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עַ֛ל אֲשֶׁר-מְרִיתֶ֥ם אֶת-פִּ֖י לְמֵ֥י מְרִיבָֽה: יִתְכְּנֵשׁ אַהֲרֹן לְעַמֵיהּ אֲרֵי לָא יֵעוֹל לְאַרְעָא דִי יְהָבִית לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל דִי סְרֵיבְתּוּן עַל מֵימְרִי לְמֵי מַצוּתָא: (כה) קַ֚ח אֶֽת-אַהֲרֹ֔ן וְאֶת-אֶלְעָזָ֖ר בְּנ֑וֹ וְהַ֥עַל אֹתָ֖ם הֹ֥ר הָהָֽר: דְבַר יָת אַהֲרֹן וְיָת אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ וְאַסֵיק יָתְהוֹן לְהֹר טּוּרָא:

רש''י קח את אהרן. בדברי נחומים. אמור לו אשריך שתראה כתרך נתון לבנך מה שאין אני זכאי לכך:

(כו) וְהַפְשֵׁ֤ט אֶֽת-אַהֲרֹן֨ אֶת-בְּגָדָ֔יו וְהִלְבַּשְׁתָּ֖ם אֶת-אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֑וֹ וְאַֽהֲרֹ֥ן יֵֽאָסֵ֖ף וּמֵ֥ת שָֽׁם: וְאַשְׁלַח יָת אַהֲרֹן יָת לְבוּשׁוֹהִי וְתַלְבֵּישִׁנוּן יָת אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ וְאַהֲרֹן יִתְכְּנֵישׁ וִימוּת תַּמָן:

רש''י את בגדיו. את בגדי כהנה גדולה הלבישהו והפשיטם מעליו לתתם על בנו בפניו. אמר לו הכנס למערה, ונכנס. ראה מטה מצעת ונר דלוק. אמר לו עלה למטה, ועלה. פשוט ידיך, ופשט. קמוץ פיך, וקמץ. עצום עיניך, ועצם. מיד חמד משה לאותה מיתה, וזהו שנאמר לו (דברים לב, נ) כאשר מת אהרן אחיך, מיתה שנתאוית לה:

(כז) וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה יְהֹוָ֑ה וַֽיַּעֲלוּ֙ אֶל-הֹ֣ר הָהָ֔ר לְעֵינֵ֖י כָּל-הָֽעֵדָֽה: וַעֲבַד משֶׁה כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ וּסְלִיקוּ לְהֹר טוּרָא לְעֵינֵי כָּל כְּנִשְׁתָּא:

רש''י ויעש משה. אף על פי שהדבר קשה לו לא עכב:

(כח) וַיַּפְשֵׁט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶֽת-אַהֲרֹ֜ן אֶת-בְּגָדָ֗יו וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֶת-אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֔וֹ וַיָּ֧מָת אַֽהֲרֹ֛ן שָׁ֖ם בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַיֵּ֧רֶד מֹשֶׁ֛ה וְאֶלְעָזָ֖ר מִן-הָהָֽר: וְאַשְׁלַח משֶׁה יָת אַהֲרֹן יָת לְבוּשׁוֹהִי וְאַלְבִּישׁ יָתְהוֹן יָת אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ וּמִית אַהֲרֹן תַּמָן בְּרֵישׁ טוּרָא וּנְחַת משֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן טוּרָא: (כט) וַיִּרְאוּ֙ כָּל-הָ֣עֵדָ֔ה כִּ֥י גָוַ֖ע אַֽהֲרֹ֑ן וַיִּבְכּ֚וּ אֶֽת-אַהֲרֹן֙ שְׁלֹשִׁ֣ים י֔וֹם כֹּ֖ל בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל: (ס) וַחֲזוֹ כָּל כְּנִשְׁתָּא אֲרֵי מִית אַהֲרֹן וּבְכוֹ יָת אַהֲרֹן תְּלָתִין יוֹמִין כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל:

רש''י ויראו כל העדה וגו' . כשראו משה ואלעזר יורדים ואהרן לא ירד, אמרו היכן הוא אהרן. אמר להם מת. אמרו לו אפשר מי שעמד כנגד המלאך ועצר את המגפה ישלוט בו מלאך המות. מיד בקש משה רחמים והראוהו מלאכי השרת להם מטל במטה, ראו והאמינו: כל בית ישראל. האנשים והנשים, לפי שהיה אהרן רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו: כי גוע. אומר אני שהמתרגם דהא מית טועה הוא, אלא אם כן מתרגם ויראו ואתחזיאו, שלא אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי זה משמש בלשון דהא אלא על מדרש שנסתלקו ענני כבוד, וכדאמר ר' אבהו (ראש השנה ג, א) , דאמר רבי אבהו אל תקרי ויראו אלא ויראו ועל לשון זה נופל לשון דהא, לפי שהוא נתינת טעם למה של מעלה המנו. למה ויראו, לפי שהרי מת אהרן. אבל על תרגום וחזו כל כנישתא, אין לשון דהא נופל אלא לשון אשר, שהוא מגזרת שמוש אי, שמצינו אם משמש בלשון אשר, כמו (איוב כא, ד) ואם מדוע לא תקצר רוחי, והרבה מפורשים כזה הלשון (שם יד, ה) אם חרוצים ימיו:

כא (א) וַיִּשְׁמַ֞ע הַכְּנַֽעֲנִ֤י מֶֽלֶךְ-עֲרָד֙ יֹשֵׁ֣ב הַנֶּ֔גֶב כִּ֚י בָּ֣א יִשְׂרָאֵ֔ל דֶּ֖רֶךְ הָֽאֲתָרִ֑ים וַיִּלָּ֨חֶם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיִ֥שְׁבְּ | מִמֶּ֖נּוּ שֶֽׁבִי: וּשְׁמַע כְּנַעֲנָאָה מַלְכָּא דַעֲרָד יָתֵיב דָרוֹמָא אֲרֵי אֲתָא יִשְׂרָאֵל אֹרַח מְאַלְלַיָא וְאַגַח קְרָבָא בְּיִשְׂרָאֵל וּשְׁבָא מִנֵיהּ שִׁבְיָא:

רש''י וישמע הכנעני. שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכו' , כדאיתא בראש השנה (דף ג א) . ועמלק מעולם רצועת מרדות לישראל, מזמן בכל עת לפרענות: ישב הנגב. זה עמלק, שנאמר (במדבר יג, כט) עמלק יושב בארץ הנגב. ושנה את לשונו לדבר בלשון כנען, כדי שיהיו ישראל מתפללים להקדוש ברוך הוא לתת כנענים בידם והם אינם כנענים, ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען, אמרו נתפלל סתם, שנאמר אם נתן תתן את העם הזה בידי: דרך האתרים. דרך הנגב שהלכו בה המרגלים שנאמר (במדבר יג, כב) ויעלו בנגב. דבר אחר דרך האתרים דרך התיר הגדול הנוסע לפניהם, שנאמר (במדבר י, לג) דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה: וישב ממנו שבי. אינה אלא שפחה אחת:

חוקת יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(ב) וַיִּדַּ֨ר יִשְׂרָאֵ֥ל נֶ֛דֶר לַֽיהֹוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אִם-נָתֹ֨ן תִּתֵּ֜ן אֶת-הָעָ֤ם הַזֶּה֙ בְּיָדִ֔י וְהַֽחֲרַמְתִּ֖י אֶת-עָֽרֵיהֶֽם: וְקַיֵים יִשְׂרָאֵל קְיָים קֳדָם יְיָ וַאֲמַר אִם מִמְסַר תִּמְסַר יָת עַמָא הָדֵין בִּידִי וַאֲגַמַר יָת קִרְוֵיהוֹן:

רש''י והחרמתי. אקדיש שללם לגבוה:

(ג) וַיִּשְׁמַ֨ע יְהֹוָ֜ה בְּק֣וֹל יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתֵּן֙ אֶת-הַֽכְּנַעֲנִ֔י וַיַּֽחֲרֵ֥ם אֶתְהֶ֖ם וְאֶת-עָֽרֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א שֵׁם-הַמָּק֖וֹם חָרְמָֽה: (פ) וְקַבֵּיל יְיָ צְלוֹתֵיהּ דְיִשְׂרָאֵל וּמְסַר יָת כְּנַעֲנָאָה וְגַמַר יָתְהוֹן וְיָת קִרְוֵיהוֹן וּקְרָא שְׁמָא דְאַתְרָא חָרְמָה:

רש''י ויחרם אתהם. בהריגה: ואת עריהם. חרמי גבוה:

(ד) וַיִּסְע֞וּ מֵהֹ֤ר הָהָר֙ דֶּ֣רֶךְ יַם-ס֔וּף לִסְבֹּ֖ב אֶת-אֶ֣רֶץ אֱד֑וֹם וַתִּקְצַ֥ר נֶֽפֶשׁ-הָעָ֖ם בַּדָּֽרֶךְ: וּנְטָלוּ מֵהֹר טוּרָא אֹרַח יַמָא דְסוּף לְאַקָפָא יָת אַרְעָא דֶאֱדוֹם וַעֲקַת נַפְשָׁא דְעַמָא בְּאוֹרְחָא:

רש''י דרך ים סוף. כיון שמת אהרן ובאה עליהם מלחמה זו חזרו לאחוריהם דרך ים סוף, הוא הדרך שחזרו להם כשנגזר עליהם גזרת מרגלים, שנאמר (דברים א, מ) ויסעו המדברה דרך ים סוף. וכאן חזרו לאחוריהם שבע מסעות, שנאמר (שם י, ו) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן. וכי במוסרה מת, והלא בהר ההר מת, אלא שם חזרו והתאבלו עליו והספידוהו כאלו הוא בפניהם. וצא ובדוק במסעות ותמצא שבע מסעות מן מוסרה עד הר ההר: לסבב את ארץ אדום. שלא נתנם לעבור בארצו: ותקצר נפש העם בדרך. בטורח הדרך שהקשה להם. אמרו עכשו היינו קרובים להכנס לארץ ואנו חוזרים לאחורינו כך חזרו אבותינו ונשתהו שלשים ושמונה שנה עד היום, לפיכך קצרה נפשם בענוי הדרך. ובלשון לע''ז אינקרו''ט לו''ר . ולא יתכן לומר ותקצר נפש העם בדרך בהיותו בדרך. ולא פרש בו במה קצרה, שכל מקום שתמצא קצור נפש במקרא מפורש שם במה קצרה, כגון (זכריה יא, ח) ותקצר נפשי בהם, וכגון (שופטים י, טז) ותקצר נפשו בעמל ישראל, וכל דבר הקשה על אדם נופל בו לשון קצור נפש, כאדם שהטורח בא עליו ואין דעתו רחבה לקבל אותו הדבר, ואין לו מקום בתוך לבו לגור שם אותו הצער, ובדבר המטריח נופל לשון גדל, שגדול הוא וכבד על האדם, כגון (זכריה יא, ח) וגם נפשם בחלה בי, גדלה עלי, (איוב י, טז) ויגאה כשחל תצודני, כללו של פרוש כל לשון קצור נפש בדבר, לשון שאין יכול לסבלו הוא, שאין הדעת סובלתו:

(ה) וַיְדַבֵּ֣ר הָעָ֗ם בֵּֽאלֹהִים֘ וּבְמֹשֶׁה֒ לָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֨נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לָמ֖וּת בַּמִּדְבָּ֑ר כִּ֣י אֵ֥ין לֶ֨חֶם֙ וְאֵ֣ין מַ֔יִם וְנַפְשֵׁ֣נוּ קָ֔צָה בַּלֶּ֖חֶם הַקְּלֹקֵֽל: וְאִתְרַעַם עַמָא בְּמֵימְרָא דַיְיָ וְעִם משֶׁה נְצוֹ לְמָא אַסֵקְתּוּנָא מִמִצְרַיִם לִמְמָת בְּמַדְבְּרָא אֲרֵי לֵית לַחְמָא וְלֵית מַיָא וְנַפְשָׁנָא עָקַת בְּמַנָא הָדֵין דְמֵיכְלֵיהּ קָלֵיל:

רש''י באלהים ובמשה. השוו עבד לקונו: למה העליתנו. שניהם שוים: ונפשנו קצה. אף זה לשון קצור נפש ומאוס: בלחם הקלקל. לפי שהמן נבלע באיברים קראוהו קלקל. אמרו עתיד המן הזה שיתפח במעינו, כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא:

(ו) וַיְשַׁלַּ֨ח יְהֹוָ֜ה בָּעָ֗ם אֵ֚ת הַנְּחָשִׁ֣ים הַשְּׂרָפִ֔ים וַֽיְנַשְּׁכ֖וּ אֶת-הָעָ֑ם וַיָּ֥מָת עַם-רָ֖ב מִיִּשְׂרָאֵֽל: וְגָרֵי יְיָ בְּעַמָא יָת חִיוַן קָלָן וּנְכִיתוּ יָת עַמָא וּמִית עַם סַגִי מִיִשְׂרָאֵל:

רש''י את הנחשים השרפים. ששורפים את האדם בארס שניהם: וינשכו את העם. יבא נחש שלקה על הוצאת דבה ויפרע ממוציאי דבה. יבא נחש שכל המינין נטעמים לו טעם אחד ויפרע מכפויי טובה, שדבר אחד משתנה להם לכמה טעמים:

(ז) וַיָּבֹא֩ הָעָ֨ם אֶל-מֹשֶׁ֜ה וַיֹּֽאמְר֣וּ חָטָ֗אנוּ כִּֽי-דִבַּ֤רְנוּ בַֽיהֹוָה֙ וָבָ֔ךְ הִתְפַּלֵּל֙ אֶל-יְהֹוָ֔ה וְיָסֵ֥ר מֵֽעָלֵ֖ינוּ אֶת-הַנָּחָ֑שׁ וַיִּתְפַּלֵּ֥ל מֹשֶׁ֖ה בְּעַ֥ד הָעָֽם: וַאֲתָא עַמָא לְמשֶׁה וַאֲמָרוּ חַבְנָא אֲרֵי אִתְרַעַמְנָא קֳדָם יְיָ וְעִמָךְ נְצֵינָא צַלִי קֲדָם יְיָ וְיַעֲדִי מִנָנָא יָת חִוְיָא וְצַלִי משֶׁה עַל עַמָא:

רש''י ויתפלל משה. מכאן למי שמבקשים ממנו מחילה שלא יהא אכזרי מלמחול:

(ח) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ שָׂרָ֔ף וְשִׂ֥ים אֹת֖וֹ עַל-נֵ֑ס וְהָיָה֙ כָּל-הַנָּשׁ֔וּךְ וְרָאָ֥ה אֹת֖וֹ וָחָֽי: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עֲבֵיד לָךְ קַלְיָא וְשַׁוִי יָתֵיהּ עַל אָת וִיהֵי כָּל דְיִתְנְכִית וְיֶחֱזֵי יָתֵהּ וְיִתְקַיָם:

רש''י על נס. על כלונס שקורים פירק''א בלע''ז [מוט] וכן (ישעיה ל, יז) וכנס על הגבעה, (שם מט, כב) ארים נסי, (שם יג, ב) שאו נס, ולפי שהוא גבוה לאות ולראיה קראו נס: כל הנשוך. אפלו כלב או חמור נושכו היה נזוק ומתנונה והולך, אלא שנשיכת הנחש ממהרת להמית, לכך נאמר כאן וראה אתו ראיה בעלמא, ובנשיכת הנחש נאמר והביט, והיה אם נשך הנחש את איש והביט וגו' , שלא היה ממהר נשוך הנחש להתרפאות אלא אם כן מביט בו בכונה. ואמרו רבותינו וכי נחש ממית או מחיה, אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו היו נמוקים:

(ט) וַיַּ֤עַשׂ מֹשֶׁה֙ נְחַ֣שׁ נְחֹ֔שֶׁת וַיְשִׂמֵ֖הוּ עַל-הַנֵּ֑ס וְהָיָ֗ה אִם-נָשַׁ֤ךְ הַנָּחָשׁ֙ אֶת-אִ֔ישׁ וְהִבִּ֛יט אֶל-נְחַ֥שׁ הַנְּחֹ֖שֶׁת וָחָֽי: וַעֲבַד משֶׁה חִוְיָא דִנְחָשָׁא וְשַׁוְיֵהּ עַל אָת וַהֲוָה כַּד נְכֵית חִוְיָא יָת גַבְרָא וּמִסְתַּכֵּל לְחִוְיָא דִנְחָשָׁא וּמִתְקַיָם:

רש''י נחש נחשת. לא נאמר לו לעשותו של נחשת, אלא אמר משה הקדוש ברוך הוא קוראו נחש, ואני אעשנו של נחשת, לשון נופל על לשון:

(י) שישי וַיִּסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּאֹבֹֽת: וּנְטָלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּשְׁרוֹ בְּאוֹבוֹת: (יא) וַיִּסְע֖וּ מֵֽאֹבֹ֑ת וַֽיַּחֲנ֞וּ בְּעִיֵּ֣י הָֽעֲבָרִ֗ים בַּמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁר֙ עַל-פְּנֵ֣י מוֹאָ֔ב מִמִּזְרַ֖ח הַשָּֽׁמֶשׁ: וּנְטָלוּ מֵאוֹבוֹת וּשְׁרוֹ בִמְגִיזַת עֲבָרָאֵי בְּמַדְבְּרָא דִי עַל אַפֵּי מוֹאָב מִמַדְנַח שִׁמְשָׁא:

רש''י בעיי העברים. לא ידעתי למה נקרא שמם עיים. ועי לשון חרבה הוא דבר הטאוט במטאטא, והעי''ן בו יסוד לבדה והוא מלשון יעים, (ישעיה כח, יז) ויעה ברד: העברים. דרך מעבר העוברים שם את הר נבו אל ארץ כנען, שהוא מפסיק בין ארץ מואב לארץ אמורי: על פני מואב ממזרח השמש. במזרחה של ארץ מואב:

(יב) מִשָּׁ֖ם נָסָ֑עוּ וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּנַ֥חַל זָֽרֶד: מִתַּמָן נְטָלוּ וּשְׁרוֹ בְּנַחֲלָא דְזָרֶד: (יג) מִשָּׁם֘ נָסָ֒עוּ֒ וַֽיַּחֲנ֞וּ מֵעֵ֤בֶר אַרְנוֹן֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר הַיֹּצֵ֖א מִגְּבֻ֣ל הָֽאֱמֹרִ֑י כִּ֤י אַרְנוֹן֙ גְּב֣וּל מוֹאָ֔ב בֵּ֥ין מוֹאָ֖ב וּבֵ֥ין הָֽאֱמֹרִֽי: מִתַּמָן נְטָלוּ וּשְׁרוֹ מֵעִבְרָא דְאַרְנוֹן דִי בְּמַדְבְּרָא דְנָפֵיק מִתְּחוּם אֱמוֹרָאָה אֲרֵי אַרְנוֹן תְּחוּם מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין אֱמוֹרָאָה:

רש''י מגבל האמרי. תחום סוף מצר שלהם, וכן (דברים ב, יח) גבול מואב, לשון קצה וסוף: מעבר ארנון. הקיפו ארץ מואב כל דרומה ומזרחה עד שבאו מעבר השני לארנון בתוך ארץ האמורי בצפונה של ארץ מואב: היוצא מגבל האמרי. רצועה יוצאה מגבול האמורי והיא של אמוריים ונכנסת לגבול מואב עד ארנון, שהוא גבול מואב ושם חנו ישראל, ולא באו לגבול מואב, כי ארנון גבול מואב, והם לא נתנו להם רשות לעבור בארצם. ואף על פי שלא פרשה משה, פרשה יפתח, כמו שאמר יפתח (שופטים יא, יז) וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה. ומשה רמזה (דברים ב, כט) כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער, מה אלו לא נתנום לעבור בתוך ארצם אלא הקיפום סביב, אף מואב כן:

(יד) עַל-כֵּן֙ יֵֽאָמַ֔ר בְּסֵ֖פֶר מִלְחֲמֹ֣ת יְהֹוָ֑ה אֶת-וָהֵ֣ב בְּסוּפָ֔ה וְאֶת-הַנְּחָלִ֖ים אַרְנֽוֹן: עַל כֵּן יִתְאַמַר בְּסִפְרָא קְרָבִין דַעֲבַד יְיָ עַל יַמָא דְסוּף וּגְבוּרָן דְעַל נַחֲלֵי אַרְנוֹן:

רש''י על כן יאמר. על חניה זו ונסים שנעשו בה יאמר בספר מלחמות ה', כשמספרים נסים שנעשו לאבותינו יספרו את והב וגו' : את והב. כמו את יהב, כמו שיאמר מן יעד ועד, כן יאמר מן יהב והב. והוי''ו יסוד הוא, כלומר את אשר יהב להם הרבה נסים בים סוף: ואת הנחלים ארנון. כשם שמספרים בנסי ים סוף, כך יש לספר בנסי נחלי ארנון, שאף כאן נעשו נסים גדולים. ומה הם הנסים:

(טו) וְאֶ֨שֶׁד֙ הַנְּחָלִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָטָ֖ה לְשֶׁ֣בֶת עָ֑ר וְנִשְׁעַ֖ן לִגְב֥וּל מוֹאָֽב: וְשָׁפוּךְ נַחֲלַיָא דְמִדַבְּרִין לְקָבֵל לְחָיַת וּמִסְתְּמִיךְ לִתְחוּם מוֹאָב:

רש''י ואשד הנחלים. תרגום של שפך אשד. שפך הנחלים שנשפך שם דם אמוריים שהיו נחבאים שם, לפי שהיו ההרים גבוהים והנחל עמוק וקצר וההרים סמוכים זה לזה, אדם עומד על ההר מזה ומדבר עם חברו בהר מזה, והדרך עובר תוך הנחל. אמרו אמוריים כשיכנסו ישראל לתוך הנחל לעבור, נצא מן המערות בהרים שלמעלה מהם ונהרגם בחצים ואבני בליסטראות. והיו אותן הנקעים בהר של צד מואב ובהר של צד אמוריים היו כנגד אותן נקעים כמין קרנות ושדים בולטין לחוץ, כיון שבאו ישראל לעבור נזדעזע ההר של ארץ ישראל, כשפחה היוצאת להקביל פני גברתה, ונתקרב לצד הר של מואב ונכנסו אותן השדים לתוך אותן נקעים והרגום. וזהו אשר נטה לשבת ער, שההר נטה ממקומו ונתקרב לצד גבול מואב ונדבק בו, וזהו ונשען לגבול מואב:

(טז) וּמִשָּׁ֖ם בְּאֵ֑רָה הִ֣וא הַבְּאֵ֗ר אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ לְמֹשֶׁ֔ה אֱסֹף֙ אֶת-הָעָ֔ם וְאֶתְּנָ֥ה לָהֶ֖ם מָֽיִם: (ס) וּמִתַּמָן אִתְיְהִיבַת לְהוֹן בֵּירָא הִיא בֵירָא דִי אֲמַר יְיָ לְמשֶׁה כְּנוֹשׁ יָת עַמָא וְאֶתֵּן לְהוֹן מַיָא:

רש''י ומשם בארה. משם בא האשד אל הבאר. כיצד, אמר הקדוש ברוך הוא מי מודיע לבני הנסים הללו. המשל אומר נתת פת לתינוק הודיע לאמו. לאחר שעברו חזרו ההרים למקומם והבאר ירדה לתוך הנחל והעלתה משם דם ההרוגים וזרועות ואיברים ומוליכתן סביב המחנה וישראל, ראו ואמרו שירה:

(יז) אָ֚ז יָשִׁ֣יר יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת-הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את עֲלִ֥י בְאֵ֖ר עֱנוּ-לָֽהּ: בְּכֵן שַׁבַּח יִשְׂרָאֵל יָת תּוּשְׁבַּחְתָּא הָדָא סַקִי בֵירָא שַׁבָּחוּ לָהּ:

רש''י עלי באר. מתוך הנחל והעלי מה שאת מעלה. ומנין שהבאר הודיעה להם, שנאמר ומשם בארה. וכי משם היתה, והלא מתחלת ארבעים שנה היתה עמהם, אלא שירדה לפרסם את הנסים, וכן אז ישיר ישראל. השירה הזאת נאמרה בסוף ארבעים, והבאר נתנה להם מתחלת ארבעים, ומה ראה לכתב כאן, אלא הענין הזה נדרש למעלה המנו:

(יח) בְּאֵ֞ר חֲפָר֣וּהָ שָׂרִ֗ים כָּר֨וּהָ֙ נְדִיבֵ֣י הָעָ֔ם בִּמְחֹקֵ֖ק בְּמִשְׁעֲנֹתָ֑ם וּמִמִּדְבָּ֖ר מַתָּנָֽה: בֵּירָא דְחָפְרוּהָ רַבְרְבַיָא כְּרוּהָ רֵישֵׁי עַמָא סַפְרַיָא בְּחוּטְרֵיהוֹן וּמִמַדְבְּרָא אִתְיְהִיבַת לְהוֹן:

רש''י באר חפרוה. זאת היא הבאר אשר חפרוה שרים משה ואהרן: במשענותם. במטה: וממדבר. נתנה להם:

(יט) וּמִמַּתָּנָ֖ה נַֽחֲלִיאֵ֑ל וּמִנַּֽחֲלִיאֵ֖ל בָּמֽוֹת: וּמִדְאִתְיְהִיבַת לְהוֹן נַחֲתָא עִמְהוֹן לְנַחֲלַיָא וּמִנַחֲלַיָא סָלְקָא עִמְהוֹן לְרָמָתָא:

רש''י וממתנה נחליאל. כתרגומו:

(כ) וּמִבָּמ֗וֹת הַגַּיְא֙ אֲשֶׁר֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב רֹ֖אשׁ הַפִּסְגָּ֑ה וְנִשְׁקָ֖פָה עַל-פְּנֵ֥י הַיְשִׁימֹֽן: וּמֵרָמָתָא לְחֵילַיָא דִי בְּחַקְלֵי מוֹאָב רֵישׁ רָמָתָא וּמִסְתַּכְיָא עַל אַפֵּי בֵּית יְשִׁימוֹן:

רש''י ומבמות הגיא אשר בשדה מואב. כי שם מת משה ושם בטלה הבאר. דבר אחר כרוה נדיבי העם כל נשיא ונשיא כשהיו חונים נוטל מקלו ומושך אצל דגלו ומחנהו ומי הבאר נמשכין דרך אותו סימן ובאין לפני חנית כל שבט ושבט: במחקק. על פי משה שנקרא מחוקק, שנאמר (דברים לג, כא) כי שם חלקת מחקק ספון. ולמה לא נזכרמשה בשירה זו, לפי שלקה על ידי הבאר. וכיון שלא נזכר שמו של משה לא נזכר שמו של הקדוש ברוך הוא. משל למלך שהיו מזמנין אותו לסעודה, אמר אם אוהבי שם אני שם, ואם לאו איני הולך: ראש הפסגה. כתרגומו ריש רמתא: פסגה. לשון גובה, וכן (תהלים מח, יד) פסגו ארמנותיה, הגביהו ארמנותיה: ונשקפה. אותה הפסגה על פני המקום ששמו ישימון, והוא לשון מדבר שהוא שמם. דבר אחר ונשקפה הבאר על פני הישימון שנגנזה בימה של טבריה והעומד על הישימון מביט ורואה כמין כברה בים והיא הבאר, כך דרש רבי תנחומא:

(כא) שביעי - במחוברות רביעי וַיִּשְׁלַ֤ח יִשְׂרָאֵל֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל-סִיחֹ֥ן מֶֽלֶךְ-הָאֱמֹרִ֖י לֵאמֹֽר: וּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אִזְגַדִין לְוָת סִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה לְמֵימָר:

רש''י וישלח ישראל מלאכים. ובמקום אחר תולה השליחות במשה, שנאמר (דברים ב, כו) ואשלח מלאכים ממדבר קדמות, וכן (במדבר כ, יד) וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום, וביפתח הוא אומר (שופטים יא, יז) וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום וגו' , הכתובים הללו צריכים זה לזה, זה נועל וזה פותח, שמשה הוא ישראל וישראל הם משה, לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכל:

(כב) אֶעְבְּרָ֣ה בְאַרְצֶ֗ךָ לֹ֤א נִטֶּה֙ בְּשָׂדֶ֣ה וּבְכֶ֔רֶם לֹ֥א נִשְׁתֶּ֖ה מֵ֣י בְאֵ֑ר בְּדֶ֤רֶךְ הַמֶּ֨לֶךְ֙ נֵלֵ֔ךְ עַ֥ד אֲשֶֽׁר-נַעֲבֹ֖ר גְּבֻלֶֽךָ: אֵעִיבַּר בְּאַרְעָךְ לָא נִסְטֵי בַּחֲקַל וּבִכְרַם לָא נִשְׁתֵּי מֵי גוֹב בְּאֹרַח מַלְכָּא נֵיזֵיל עַד דִי נְעִבַּר תְּחוּמָךְ:

רש''י אעברה בארצך. אף על פי שלא נצטוו לפתח להם בשלום בקשו מהם שלום:

(כג) וְלֹֽא-נָתַ֨ן סִיחֹ֥ן אֶת-יִשְׂרָאֵל֘ עֲבֹ֣ר בִּגְבֻלוֹ֒ וַיֶּֽאֱסֹ֨ף סִיחֹ֜ן אֶת-כָּל-עַמּ֗וֹ וַיֵּצֵ֞א לִקְרַ֤את יִשְׂרָאֵל֙ הַמִּדְבָּ֔רָה וַיָּבֹ֖א יָ֑הְצָה וַיִּלָּ֖חֶם בְּיִשְׂרָאֵֽל: וְלָא שְׁבַק סִיחוֹן יָת יִשְׂרָאֵל לְמֶעְבַּר בִּתְחוּמֵיהּ וּכְנַשׁ סִיחוֹן יָת כָּל עַמֵיהּ וּנְפַק לָקֳדָמוּת יִשְׂרָאֵל לְמַדְבְּרָא וַאֲתָא לְיָהַץ וְאַגִיחַ קְרָבָא בְּיִשְׂרָאֵל:

רש''י ולא נתן סיחן וגו' . לפי שכל מלכי כנען היו מעלין לו מס שהיה שומרם שלא יעברו עליהם גיסות, כיון שאמרו לו ישראל אעברה בארצך אמר להם כל עצמי איני יושב כאן אלא לשמרם מפניכם ואתם אומרים כך: ויצא לקראת ישראל. אלו היתה חשבון מלאה יתושין, אין כל בריה יכולה לכבשה, ואם היה סיחון בכפר חלש אין כל אדם יכול לכבשו, וכל שכן אלו שהיה בחשבון. אמר הקדוש ברוך הוא מה אני מטריח על בני כל זאת לצור על כל עיר ועיר, נתן בלב כל אנשי המלחמה לצאת מן העירות ונתקבצו כלם למקום אחד, ושם נפלו. ומשם הלכו ישראל אל הערים ואין עומד לנגדם כי אין שם איש, אלא נשים וטף:

(כד) וַיַּכֵּ֥הוּ יִשְׂרָאֵ֖ל לְפִי-חָ֑רֶב וַיִּירַ֨שׁ אֶת-אַרְצ֜וֹ מֵֽאַרְנֹ֗ן עַד-יַבֹּק֙ עַד-בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן כִּ֣י עַ֔ז גְּב֖וּל בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן: וּמְחָהִי יִשְׂרָאֵל לְפִתְגַם דְחָרֶב וִירֵת יָת אַרְעֵיהּ מֵאַרְנוֹנָא עַד יוּבְקָא עַד בְּנֵי עַמוֹן אֲרֵי תַקִיף תְּחוּמָא דִבְנֵי עַמוֹן:

רש''י כי עז. ומהו חזקו, התראתו של הקדוש ברוך הוא, שאמר להם (דברים ב, יט) אל תצרם וגו' :

(כה) וַיִּקַּח֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֥ת כָּל-הֶֽעָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיֵּ֤שֶׁב יִשְׂרָאֵל֙ בְּכָל-עָרֵ֣י הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחֶשְׁבּ֖וֹן וּבְכָל-בְּנֹתֶֽיהָ: וּכְבַשׁ יִשְׂרָאֵל יָת כָּל קִרְוַיָא הָאִלֵין וִיתֵיב יִשְׂרָאֵל בְּכָל קִרְוֵי אֱמוֹרָאָה בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל כַּפְרָנָהָא:

רש''י בנתיה. כפרים הסמוכים לה:

(כו) כִּ֣י חֶשְׁבּ֔וֹן עִ֗יר סִיחֹ֛ן מֶ֥לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֖י הִ֑וא וְה֣וּא נִלְחַ֗ם בְּמֶ֤לֶךְ מוֹאָב֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיִּקַּ֧ח אֶת-כָּל-אַרְצ֛וֹ מִיָּד֖וֹ עַד-אַרְנֹֽן: אֲרֵי חֶשְׁבּוֹן קַרְתָּא דְסִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה הִיא וְהוּא אַגַח קְרָבָא בְּמַלְכָּא דְמוֹאָב קַדְמָאָה וּנְסֵיב יָת כָּל אַרְעֵיהּ מִידֵיהּ עַד אַרְנוֹן:

רש''י והוא נלחם. למה הצרך להכתב, לפי שנאמר (דברים ב, ט) אל תצר את מואב, וחשבון משל מואב היתה, כתב לנו שסיחון לקחה מהם ועל ידו טהרה לישראל: מידו. מרשותו:

(כז) עַל-כֵּ֛ן יֹֽאמְר֥וּ הַמֹּֽשְׁלִ֖ים בֹּ֣אוּ חֶשְׁבּ֑וֹן תִּבָּנֶ֥ה וְתִכּוֹנֵ֖ן עִ֥יר סִיחֽוֹן: עַל כֵּן יֵימְרוּן מְתָלַיָא עוּלוּ לְחֶשְׁבּוֹן תִּתְבְּנֵי וְתִשְׁתַּכְלַל קַרְתָּא דְסִיחוֹן:

רש''י על כן. על אותה מלחמה שנלחם סיחון במואב: יאמרו המשלים. בלעם, שנאמר בו (במדבר כג, ז) וישא משלו: המשלים. בלעם ובעור. והם אמרו: באו חשבון. שלא היה סיחון יכול לכבשה והלך ושכר את בלעם לקללו, וזהו שאמר לו בלק (שם כב, ו) כי ידעתי את אשר תברך מברך וגו' : תבנה ותכונן. חשבון בשם סיחון להיות עירו:

(כח) כִּי-אֵשׁ֙ יָֽצְאָ֣ה מֵֽחֶשְׁבּ֔וֹן לֶֽהָבָ֖ה מִקִּרְיַ֣ת סִיחֹ֑ן אָֽכְלָה֙ עָ֣ר מוֹאָ֔ב בַּֽעֲלֵ֖י בָּמ֥וֹת אַרְנֹֽן: אֲרֵי קִידוּם תַּקִיף כְּאֶשָׁא נְפַק מֵחֶשְׁבּוֹן עָבְדֵי קְרָבָא כְּשַׁלְהוֹבִיתָא מִקַרְתָּא דְסִיחוֹן קַטִילוּ עַמָא דִשְׁרוֹ בִּלְחָיַת מוֹאָב כּוּמְרַיָא דְפַלְחִין בֵּית דַחֲלָא רָמָתָא דְאַרְנוֹן:

רש''י כי אש יצאה מחשבון. משכבשה סיחון: אכלה ער מואב. שם אותה המדינה קרוי ער בלשון עברי, ולחית בלשון ארמי: ער מואב. ער של מואב:

(כט) אוֹי-לְךָ֣ מוֹאָ֔ב אָבַ֖דְתָּ עַם-כְּמ֑וֹשׁ נָתַ֨ן בָּנָי֤ו פְּלֵיטִם֙ וּבְנֹתָ֣יו בַּשְּׁבִ֔ית לְמֶ֥לֶךְ אֱמֹרִ֖י סִיחֽוֹן: וַי לְכוֹן מוֹאֲבָאֵי אֲבַדְתּוּן עַמָא דְפָלְחִין לִכְמוֹשׁ מְסַר בְּנוֹהִי צִירִין וּבְנָתֵיהּ בְּשִׁבְיָא לְמַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה סִיחוֹן:

רש''י אוי לך מואב. שקללו את מואב שימסרו בידו: כמוש. שם אלהי מואב: נתן. הנותן את בניו של מואב: פליטם. נסים ופליטים מחרב ואת בנותיו בשבית וגו' :

(ל) וַנִּירָ֛ם אָבַ֥ד חֶשְׁבּ֖וֹן עַד-דִּיבֹ֑ן וַנַּשִּׁ֣ים עַד-נֹ֔פַח אֲשֶׁ֖ר֗ עַד-מֵֽידְבָֽא: וּמַלְכוּ פְסָקַת מֵחֶשְׁבּוֹן עֲדָא שׁוּלְטַן מִדִיבוֹן וְצֲדִיאוּ עַד נֹפַח דִסְמִיךְ עַד מֵידְבָא:

רש''י ונירם. מלכות שלהם: אבד חשבון עד דיבן. מלכות ועול שהיה למואב בחשבון אבד משם, וכן עד דיבן. תרגום שלסר, עד. כלומר סר ניר מדיבון. ניר לשון מלכות ועול וממשלת איש, כמו (מלכים א' יא, לו) למען היות ניר לדוד עבדי: ונשים. שי''ן דגושה לשון שממה, כך יאמרו המושלים ונשים אותם: עד נפח. השמונום עד נפח:

(לא) וַיֵּ֨שֶׁב֙ יִשְׂרָאֵ֔ל בְּאֶ֖רֶץ הָֽאֱמֹרִֽי: וִיתֵב יִשְׂרָאֵל בַּאֲרַע אֱמוֹרָאָה: (לב) וַיִּשְׁלַ֤ח מֹשֶׁה֙ לְרַגֵּ֣ל אֶת-יַעְזֵ֔ר וַֽיִּלְכְּד֖וּ בְּנֹתֶ֑יהָ (ויירש) וַיּ֖וֹרֶשׁ אֶת-הָֽאֱמֹרִ֥י אֲשֶׁר-שָֽׁם: וּשְׁלַח משֶׁה לְאַלָלָא יָת יַעְזֵר וּכְבָשׁוּ כַּפְרָנָהָא וְתָרִיךְ יָת אֱמוֹרָאָהּ דִי תַמָן:

רש''י וישלח משה לרגל את יעזר. המרגלים לכדוה. אמרו לא נעשה כראשונים, בטוחים אנו בכח תפלתו של משה להלחם:

(לג) וַיִּפְנוּ֙ וַֽיַּעֲל֔וּ דֶּ֖רֶךְ הַבָּשָׁ֑ן וַיֵּצֵ֣א עוֹג֩ מֶֽלֶךְ-הַבָּשָׁ֨ן לִקְרָאתָ֜ם ה֧וּא וְכָל-עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה אֶדְרֶֽעִי: וְאִתְפְּנִיאוּ וּסְלִיקוּ לְאֹרַח מַתְנָן וּנְפַק עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן לְקֳדָמוּתְהוֹן הוּא וְכָל עַמֵּיהּ לְאַגָחָא קְרָבָא לְאֶדְרֶעִי: (לד) מפטיר וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֤ה אֶל-מֹשֶׁה֙ אַל-תִּירָ֣א אֹת֔וֹ כִּ֣י בְיָֽדְךָ֞ נָתַ֧תִּי אֹת֛וֹ וְאֶת-כָּל-עַמּ֖וֹ וְאֶת-אַרְצ֑וֹ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּֽאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֗יתָ לְסִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּֽוֹן: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לָא תִדְחַל מִנֵיהּ אֲרֵי בִידָךְ מְסָרִית יָתֵיהּ וְיָת כָּל עַמֵיהּ וְיָת אַרְעֵיהּ וְתַעֲבֵד לֵיהּ כְּמָא דִי עֲבַדְתְּ לְסִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה דִי יָתֵב בְּחֶשְׁבּוֹן:

רש''י אל תירא אתו. שהיה משה ירא להלחם, שמא תעמד לו זכותו של אברהם, שנאמר (בראשית יד, יג) ויבא הפליט, הוא עוג, שפלט מן הרפאים שהכו כדרלעומר וחבריו בעשתרות קרנים, שנאמר (דברים ג, יא) כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים:

(לה) וַיַּכּ֨וּ אֹת֤וֹ וְאֶת-בָּנָיו֙ וְאֶת-כָּל-עַמּ֔וֹ עַד-בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר-ל֖וֹ שָׂרִ֑יד וַיִּֽירְשׁ֖וּ אֶת-אַרְצֽוֹ: וּמְחוֹ יָתֵיהּ וְיָת בְּנוֹהִי וְיָת כָל עַמֵּיהּ עַד דְלָא אִשְׁתָּאַר לֵיהּ מְשֵׁיזִיב וִירִיתוּ יָת אַרְעֵיהּ:

רש''י ויכו אתו. משה הרגו, כדאיתא בברכות בהרואה (דף נד, ב) עקר טורא בת תלתא פרסי וכו' :

כב (א) וַיִּסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיַּחֲנוּ֙ בְּעַֽרְב֣וֹת מוֹאָ֔ב מֵעֵ֖בֶר לְיַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ: (פפפ) וּנְטָלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּשְׁרוֹ בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב מֵעִבְרָא לְיַרְדְנָא דִירֵחוֹ: פפפ:

הפטרת חוקת - שופטים יא

יא (א) וְיִפְתָּ֣ח הַגִּלְעָדִ֗י הָיָה֙ גִּבּ֣וֹר חַ֔יִל וְה֖וּא בֶּן-אִשָּׁ֣ה זוֹנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד גִּלְעָ֖ד אֶת-יִפְתָּֽח: (ב) וַתֵּ֧לֶד אֵֽשֶׁת-גִּלְעָ֛ד ל֖וֹ בָּנִ֑ים וַיִּגְדְּל֨וּ בְֽנֵי-הָאִשָּׁ֜ה וַיְגָרְשׁ֣וּ אֶת-יִפְתָּ֗ח וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ לֹֽא-תִנְחַ֣ל בְּבֵית-אָבִ֔ינוּ כִּ֛י בֶּן-אִשָּׁ֥ה אַחֶ֖רֶת אָֽתָּה: (ג) וַיִּבְרַ֤ח יִפְתָּח֙ מִפְּנֵ֣י אֶחָ֔יו וַיֵּ֖שֶׁב בְּאֶ֣רֶץ ט֑וֹב וַיִּֽתְלַקְּט֤וּ אֶל-יִפְתָּח֙ אֲנָשִׁ֣ים רֵיקִ֔ים וַיֵּצְא֖וּ עִמּֽוֹ: (ד) וַיְהִ֖י מִיָּמִ֑ים וַיִּלָּחֲמ֥וּ בְנֵֽי-עַמּ֖וֹן עִם-יִשְׂרָאֵֽל: (ה) וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁר-נִלְחֲמ֥וּ בְנֵֽי-עַמּ֖וֹן עִם-יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּֽלְכוּ֙ זִקְנֵ֣י גִלְעָ֔ד לָקַ֥חַת אֶת-יִפְתָּ֖ח מֵאֶ֥רֶץ טֽוֹב: (ו) וַיֹּאמְר֣וּ לְיִפְתָּ֔ח לְכָ֕ה וְהָיִ֥יתָה לָּ֖נוּ לְקָצִ֑ין וְנִֽלָּחֲמָ֖ה בִּבְנֵ֥י עַמּֽוֹן: (ז) וַיֹּ֤אמֶר יִפְתָּח֙ לְזִקְנֵ֣י גִלְעָ֔ד הֲלֹ֤א אַתֶּם֙ שְׂנֵאתֶ֣ם אוֹתִ֔י וַתְּגָרְשׁ֖וּנִי מִבֵּ֣ית אָבִ֑י וּמַדּ֜וּעַ בָּאתֶ֤ם אֵלַי֙ עַ֔תָּה כַּאֲשֶׁ֖ר צַ֥ר לָכֶֽם: (ח) וַיֹּאמְרוּ֩ זִקְנֵ֨י גִלְעָ֜ד אֶל-יִפְתָּ֗ח לָכֵן֙ עַתָּה֙ שַׁ֣בְנוּ אֵלֶ֔יךָ וְהָלַכְתָּ֣ עִמָּ֔נוּ וְנִלְחַמְתָּ֖ בִּבְנֵ֣י עַמּ֑וֹן וְהָיִ֤יתָ לָּ֙נוּ֙ לְרֹ֔אשׁ לְכֹ֖ל יֹשְׁבֵ֥י גִלְעָֽד: (ט) וַיֹּ֨אמֶר יִפְתָּ֜ח אֶל-זִקְנֵ֣י גִלְעָ֗ד אִם-מְשִׁיבִ֨ים אַתֶּ֤ם אוֹתִי֙ לְהִלָּחֵם֙ בִּבְנֵ֣י עַמּ֔וֹן וְנָתַ֧ן יְהוָ֛ה אוֹתָ֖ם לְפָנָ֑י אָנֹכִ֕י אֶהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לְרֹֽאשׁ: (י) וַיֹּאמְר֥וּ זִקְנֵֽי-גִלְעָ֖ד אֶל-יִפְתָּ֑ח יְהוָ֗ה יִהְיֶ֤ה שֹׁמֵ֙עַ֙ בֵּֽינוֹתֵ֔ינוּ אִם-לֹ֥א כִדְבָרְךָ֖ כֵּ֥ן נַעֲשֶֽׂה: (יא) וַיֵּ֤לֶךְ יִפְתָּח֙ עִם-זִקְנֵ֣י גִלְעָ֔ד וַיָּשִׂ֨ימוּ הָעָ֥ם אוֹת֛וֹ עֲלֵיהֶ֖ם לְרֹ֣אשׁ וּלְקָצִ֑ין וַיְדַבֵּ֨ר יִפְתָּ֧ח אֶת-כָּל-דְּבָרָ֛יו לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה בַּמִּצְפָּֽה: (יב) וַיִּשְׁלַ֤ח יִפְתָּח֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל-מֶ֥לֶךְ בְּנֵֽי-עַמּ֖וֹן לֵאמֹ֑ר מַה-לִּ֣י וָלָ֔ךְ כִּֽי-בָ֥אתָ אֵלַ֖י לְהִלָּחֵ֥ם בְּאַרְצִֽי: (יג) וַיֹּאמֶר֩ מֶ֨לֶךְ בְּנֵי-עַמּ֜וֹן אֶל-מַלְאֲכֵ֣י יִפְתָּ֗ח כִּֽי-לָקַ֨ח יִשְׂרָאֵ֤ל אֶת-אַרְצִי֙ בַּעֲלוֹת֣וֹ מִמִּצְרַ֔יִם מֵאַרְנ֥וֹן וְעַד-הַיַּבֹּ֖ק וְעַד-הַיַּרְדֵּ֑ן וְעַתָּ֕ה הָשִׁ֥יבָה אֶתְהֶ֖ן בְּשָׁלֽוֹם: (יד) וַיּ֥וֹסֶף ע֖וֹד יִפְתָּ֑ח וַיִּשְׁלַח֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל-מֶ֖לֶךְ בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן: (טו) וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ כֹּ֖ה אָמַ֣ר יִפְתָּ֑ח לֹֽא-לָקַ֤ח יִשְׂרָאֵל֙ אֶת-אֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב וְאֶת-אֶ֖רֶץ בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן: (טז) כִּ֖י בַּעֲלוֹתָ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם וַיֵּ֨לֶךְ יִשְׂרָאֵ֤ל בַּמִּדְבָּר֙ עַד-יַם-ס֔וּף וַיָּבֹ֖א קָדֵֽשָׁה: (יז) וַיִּשְׁלַ֣ח יִשְׂרָאֵ֣ל מַלְאָכִ֣ים | אֶל-מֶלֶךְ֩ אֱד֨וֹם | לֵאמֹ֜ר אֶעְבְּרָה-נָּ֣א בְאַרְצֶ֗ךָ וְלֹ֤א שָׁמַע֙ מֶ֣לֶךְ אֱד֔וֹם וְגַ֨ם אֶל-מֶ֧לֶךְ מוֹאָ֛ב שָׁלַ֖ח וְלֹ֣א אָבָ֑ה וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקָדֵֽשׁ: (יח) וַיֵּ֣לֶךְ בַּמִּדְבָּ֗ר וַיָּ֜סָב אֶת-אֶ֤רֶץ אֱדוֹם֙ וְאֶת-אֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב וַיָּבֹ֤א מִמִּזְרַח-שֶׁ֙מֶשׁ֙ לְאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב וַֽיַּחֲנ֖וּן בְּעֵ֣בֶר אַרְנ֑וֹן וְלֹא-בָ֙אוּ֙ בִּגְב֣וּל מוֹאָ֔ב כִּ֥י אַרְנ֖וֹן גְּב֥וּל מוֹאָֽב: (יט) וַיִּשְׁלַ֤ח יִשְׂרָאֵל֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל-סִיח֥וֹן מֶֽלֶךְ-הָאֱמֹרִ֖י מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֑וֹן וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל נַעְבְּרָה-נָּ֥א בְאַרְצְךָ֖ עַד-מְקוֹמִֽי: (כ) וְלֹא-הֶאֱמִ֨ין סִיח֤וֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל֙ עֲבֹ֣ר בִּגְבֻל֔וֹ וַיֶּאֱסֹ֤ף סִיחוֹן֙ אֶת-כָּל-עַמּ֔וֹ וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּיָ֑הְצָה וַיִּלָּ֖חֶם עִם-יִשְׂרָאֵֽל: (כא) וַ֠יִּתֵּן יְהוָ֨ה אֱלֹהֵֽי-יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת-סִיח֧וֹן וְאֶת-כָּל-עַמּ֛וֹ בְּיַ֥ד יִשְׂרָאֵ֖ל וַיַּכּ֑וּם וַיִּירַשׁ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֚ת כָּל-אֶ֣רֶץ הָאֱמֹרִ֔י יוֹשֵׁ֖ב הָאָ֥רֶץ הַהִֽיא: (כב) וַיִּ֣ירְשׁ֔וּ אֵ֖ת כָּל-גְּב֣וּל הָאֱמֹרִ֑י מֵֽאַרְנוֹן֙ וְעַד-הַיַּבֹּ֔ק וּמִן-הַמִּדְבָּ֖ר וְעַד-הַיַּרְדֵּֽן: (כג) וְעַתָּ֞ה יְהוָ֣ה | אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הוֹרִישׁ֙ אֶת-הָ֣אֱמֹרִ֔י מִפְּנֵ֖י עַמּ֣וֹ יִשְׂרָאֵ֑ל וְאַתָּ֖ה תִּירָשֶֽׁנּוּ: (כד) הֲלֹ֞א אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר יוֹרִֽישְׁךָ֛ כְּמ֥וֹשׁ אֱלֹהֶ֖יךָ אוֹת֥וֹ תִירָ֑שׁ וְאֵת֩ כָּל-אֲשֶׁ֨ר הוֹרִ֜ישׁ יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ מִפָּנֵ֖ינוּ אוֹת֥וֹ נִירָֽשׁ: (כה) וְעַתָּ֗ה הֲט֥וֹב טוֹב֙ אַתָּ֔ה מִבָּלָ֥ק בֶּן-צִפּ֖וֹר מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֑ב הֲר֥וֹב רָב֙ עִם-יִשְׂרָאֵ֔ל אִם-נִלְחֹ֥ם נִלְחַ֖ם בָּֽם: (כו) בְּשֶׁ֣בֶת יִ֠שְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּ֨וֹן וּבִבְנוֹתֶ֜יהָ וּבְעַרְע֣וֹר וּבִבְנוֹתֶ֗יהָ וּבְכָל-הֶֽעָרִים֙ אֲשֶׁר֙ עַל-יְדֵ֣י אַרְנ֔וֹן שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ לֹֽא-הִצַּלְתֶּ֖ם בָּעֵ֥ת הַהִֽיא: (כז) וְאָֽנֹכִי֙ לֹֽא-חָטָ֣אתִי לָ֔ךְ וְאַתָּ֞ה עֹשֶׂ֥ה אִתִּ֛י רָעָ֖ה לְהִלָּ֣חֶם בִּ֑י יִשְׁפֹּ֨ט יְהוָ֤ה הַשֹּׁפֵט֙ הַיּ֔וֹם בֵּ֚ין בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּבֵ֖ין בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן: (כח) וְלֹ֣א שָׁמַ֔ע מֶ֖לֶךְ בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן אֶל-דִּבְרֵ֣י יִפְתָּ֔ח אֲשֶׁ֥ר שָׁלַ֖ח אֵלָֽיו: (כט) וַתְּהִ֤י עַל-יִפְתָּח֙ ר֣וּחַ יְהוָ֔ה וַיַּעֲבֹ֥ר אֶת-הַגִּלְעָ֖ד וְאֶת-מְנַשֶּׁ֑ה וַֽיַּעֲבֹר֙ אֶת-מִצְפֵּ֣ה גִלְעָ֔ד וּמִמִּצְפֵּ֣ה גִלְעָ֔ד עָבַ֖ר בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן: (ל) וַיִּדַּ֨ר יִפְתָּ֥ח נֶ֛דֶר לַיהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אִם-נָת֥וֹן תִּתֵּ֛ן אֶת-בְּנֵ֥י עַמּ֖וֹן בְּיָדִֽי: (לא) וְהָיָ֣ה הַיּוֹצֵ֗א אֲשֶׁ֨ר יֵצֵ֜א מִדַּלְתֵ֤י בֵיתִי֙ לִקְרָאתִ֔י בְּשׁוּבִ֥י בְשָׁל֖וֹם מִבְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן וְהָיָה֙ לַֽיהוָ֔ה וְהַעֲלִיתִ֖הוּ עוֹלָֽה: (לב) וַיַּעֲבֹ֥ר יִפְתָּ֛ח אֶל-בְּנֵ֥י עַמּ֖וֹן לְהִלָּ֣חֶם בָּ֑ם וַיִּתְּנֵ֥ם יְהוָ֖ה בְּיָדֽוֹ: (לג) וַיַּכֵּ֡ם מֵעֲרוֹעֵר֩ וְעַד-בּוֹאֲךָ֙ מִנִּ֜ית עֶשְׂרִ֣ים עִ֗יר וְעַד֙ אָבֵ֣ל כְּרָמִ֔ים מַכָּ֖ה גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֑ד וַיִּכָּֽנְעוּ֙ בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

משנה אהלות פרק יג

א. הָעוֹשֶׂה מָאוֹר בַּתְּחִלָּה, שִׁעוּרוֹ מְלֹא מַקְדֵּחַ גָּדוֹל שֶׁל לִשְׁכָּה. שְׁיָרֵי הַמָּאוֹר, רוּם אֶצְבָּעַיִם עַל רֹחַב הַגּוּדָל. אֵלּוּ הֵן שְׁיָרֵי הַמָּאוֹר, חַלּוֹן שֶׁסְתָמָהּ וְלֹא הִסְפִּיק לְגָמְרָהּ. חֲרָרוּהוּ מַיִם אוֹ שְׁרָצִים אוֹ שֶׁאֲכָלַתּוּ מַלַּחַת, שִׁעוּרוֹ מְלֹא אֶגְרוֹף. חִשֵּׁב עָלָיו לְתַשְׁמִישׁ, שִׁעוּרוֹ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. לְמָאוֹר, שִׁעוּרוֹ מְלֹא מַקְדֵּחַ. הַסְרִיגוֹת וְהָרְפָפוֹת מִצְטָרְפוֹת כִּמְלֹא מַקְדֵּחַ, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַד שֶׁיְּהֵא בְמָקוֹם אֶחָד מְלֹא מַקְדֵּחַ. לְהָבִיא הַטֻּמְאָה, וּלְהוֹצִיא הַטֻמְאָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְהָבִיא הַטֻמְאָה, אֲבָל לְהוֹצִיא אֶת הַטֻּמְאָה בְּפוֹתֵחַ טֶפַח:

ברטנורה   (א) העושה מאור. חלון העשוי לאורה: בתחילה. משום דבעי למתני סיפא שיירי המאור, תנא רישא בתחילה: מקדח גדול של לשכה. הוא כפונדיון האיטלקי וכסלע נירונית וישנו כמלוא נקב של עול. אם יש בחלון כשיעור הזה, מביא את הטומאה לצד אחר: שיירי המאור. אם נשאר מן החלון שלא נסתם: חררוהו מים. שלא נעשה החור על ידי אדם אלא על ידי מרוצת המים: או שרצים. כגון החולד והעכבר: או שאכלתו מלחת. שהארץ מלחה ומתבקעת מאליה: מלוא אגרוף. אגרופו של בן אבטיח, אדם גדול שהיה האגרוף שלו כראש גדול של כל אדם: חישב עליו לתשמיש. חלון שחררוהו מים או שרצים, שחשב להשתמש בו ולהניח שם חפציו: למאור. להכניס אורה: הסריגות. מחיצה כמין סבכה מסורגת שעושים בחלונות של אוצרות: והרפפות. מחיצה מסורגת שעושים בחלונות של בתי הקיץ שיושבים שם להתקרר: מצטרפות כמלוא מקדח. אויר שבין הסריגות אע''פ שאין במקום אחד כמלוא מקדח, מצטרפין בין כולם לכמלוא מקדח: להביא את הטומאה ולהוציא את הטומאה. לאו אפלוגתא דבית שמאי ובית הלל קאי, אלא אשיעורים דרישא קאי, והכי קאמר, מלוא מקדח ומלוא אגרוף ופותח טפח דאמרן, כל השיעורין הללו בין להביא את הטומאה לבית בין להוציא את הטומאה מן הבית. ור' שמעון פליג וסבר בין להביא בין להוציא כולן שיעורן בפותח טפח, ולית ליה לר' שמעון שיעור של מלוא מקדח ומלוא אגרוף כלל. ואין הלכה כר' שמעון:

ב. חַלּוֹן שֶׁהִיא לָאֲוִיר, שִׁעוּרָהּ מְלֹא מַקְדֵּחַ. בָּנָה בַיִת חוּצָה לָהּ, שִׁעוּרָהּ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. נָתַן אֶת הַתִּקְרָה בְּאֶמְצַע הַחַלּוֹן, הַתַּחְתּוֹן בְּפוֹתֵחַ טֶפַח, וְהָעֶלְיוֹן מְלֹא מַקְדֵּחַ:

ברטנורה   (ב) חלון העשוי לאויר. להכניס בו אויר העולם. והיינו חלון העשוי למאור. ומשום דבעי למתני בנה בית חוצה לה, הדר תנייה: בנה בית חוצה לה. כנגד החלון, ונתבטל אויר של חלון: שיעורה בפותח טפח. כחלון העשוי לתשמיש: נתן את התקרה באמצע החלון. שנמצא החלון חציו למעלה מן התקרה וחציו למטה: (החלון) התחתון בפותח טפח. כדין חלון העשוי לתשמיש, דהא אין כאן אויר: והעליון מלוא מקדח. דלמעלה מן התקרה הוא לאויר:

ג. הַחוֹר שֶׁבַּדֶּלֶת, שִׁעוּרוֹ מְלֹא אֶגְרוֹף, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. שִׁיֵּר בָּהּ הֶחָרָשׁ מִלְּמַטָּן אוֹ מִלְמַעְלָן, הֱגִיפָהּ וְלֹא מֵרְקָהּ, אוֹ שֶׁפְּתָחַתּוּ הָרוּחַ, שִׁעוּרוֹ מְלֹא אֶגְרוֹף:

ברטנורה   (ג) החור שבדלת. באמצע הדלת דאינו עשוי לאויר: שייר בו החרש. האומן שתיקן את הדלת: מלמטן. כגון ששייר בו סמוך לאסקופה: או מלמעלן. סמוך למשקוף: הגיפה. סגרה: ולא מירקה. לא גמרה: או שפתחתו הרוח. כלומר או שמירק את הסגירה אלא שבאתה הרוח ופתחתו: שיעורו מלוא אגרוף. דכיון דנפתח ממילא, הוי כחררוהו מים או שרצים. ובהך סיפא לא פליג ר' טרפון, משום דחור שבאמצע עשה החרש במתכוין ולא מפני שצריך לחור אלא קצרים היו הדפין שנעשה מהן הדלת ועלתה בדעתו להניח הנקב באמצע יותר מלהניח למטה או למעלה, ודמי לעשה במתכוין. אבל כשהניחו מלמטה או מלמעלה, אין זה כעושה בידים אלא מחמת שהנסרים קצרים ולא נתמלא הנקב:

ד. הָעוֹשֶׂה מָקוֹם לַקָּנֶה, וְלָאַסְפְּתִי, וְלַנֵּר, שִׁעוּרוֹ כָּל שֶׁהוּא כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. לָזוּן אֶת עֵינָיו, וּלְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ, וּלְתַשְׁמִישׁ, בְּפוֹתֵחַ טֶפַח:

ברטנורה   (ד) העושה מקום. שנקב נקב מפולש בכותל להניח שם קנה של אורגים: ולאספתי. חרב בלשון יון קורין אספתי, ויש לאורגים כלי כתבנית חרב: שיעורו בכל שהוא. להביא את הטומאה לצד האחר: לזון את עיניו. להסתכל משם לרשות הרבים או לחצר: ולתשמיש. להצניע שם חפציו:

ה. אֵלּוּ מְמַעֲטִין אֶת הַטֶּפַח, פָּחוֹת מִכַּזַּיִת בָשָׂר מְמַעֵט עַל יְדֵי רֹבַע עֲצָמוֹת, וּפָחוֹת מֵעֶצֶם כַּשְּׂעוֹרָה מְמַעֵט עַל יְדֵי כַזַּיִת בָּשָׂר, פָּחוֹת מִכַּזַּיִת מִן הַמֵּת, פָּחוֹת מִכַּזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה, פָּחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ, פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה אֳכָלִים, הַתְּבוּאָה שֶׁבַּחַלּוֹן, וְכָכַי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַמָּשׁ, וְנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר שֶׁלֹּא חִשֵּׁב עָלֶיהָ, וְנִבְלַת עוֹף הַטָּמֵא שֶׁחִשֵּׁב עָלֶיהָ וְלֹא הִכְשִׁירָהּ, אוֹ הִכְשִׁירָהּ וְלֹא חִשֵּׁב עָלֶיהָ:

ברטנורה   (ה) אלו ממעטים את הטפח. חלון ששיעורו בפותח טפח והיה אחד מכל הני דחשיב הכא מונח בו וממעט את האויר מטפח, חוצץ, שאין הטומאה עוברת לצד אחר: על ידי רובע עצמות. אם יש בבית רובע עצמות דמטמא באוהל, ופחות מכזית מבשר המת מונח בחלון, ממעט. ודוקא פחות מכזית, דאילו כזית, הוא עצמו מטמא באוהל. ודוקא על ידי רובע עצמות, אבל אי איכא בבית כזית בשר מן המת, אין פחות מכזית זה ממעט, דאדרבה בשר מצטרף עם בשר. והיינו טעמא נמי דדוקא בשר ממעט על ידי עצמות ולא עצמות על ידי עצמות, דעצמות אעצמות מצטרפים: פחות מעצם כשעורה. אבל עצם כשעורה לא ממעט, משום דמטמא במגע ובמשא: פחות מכזית מן המת. השתא הדר תנייה אע''ג דתנא ליה רישא, לאשמועינן דממעט על ידי כל המטמאין באוהל, כגון רביעית דם ומלוא תרווד רקב וכל אותן השנויין בפרק ב': פחות מכזית מן הנבלה וכו'. כל הני דחשיב מכאן ואילך ממעטי בין על ידי עצמות בין על ידי בשר: ופחות מכביצה אוכלים. שאין אוכל פחות מכביצה מטמא אחרים ולא מקבל טומאה מן התורה, הלכך ממעט וחוצץ בפני הטומאה: והתבואה. שהשרישה רחוק מן הכותל ונתפשטו ענפיה וסגרו את החלון, דמחוברת לקרקע היא: וככיי שיש בהן ממש. קורי עכביש נקראים ככיי. ואני שמעתי כמין קורי עכביש נמצא בתוך הקנה, ופעמים שהוא דק מאד והוא ככיי שאין בו ממש ופעמים שהוא כעין אריגת בגד והוא ככיי שיש בו ממש: ונבלת עוף טהור שלא חישב עליה. שנבלת עוף טהור אינה מטמאה עד שיחשב עליה לאכילה ואז מטמאה טומאת אוכלים בכביצה, ואינה צריכה הכשר: נבלת עוף טמא שחשב עליה ולא הכשירה. דנבלת עוף טמא צריכה מחשבה וצריכה הכשר, כלומר שיבוא עליה מים או אחד משבעה משקין, ואם חסרה מחשבה או הכשר, טהורה, וממעטת וחוצצת בפני הטומאה:

ו. אֵלּוּ שֶׁאֵינָן מְמַעֲטִים, אֵין הָעֶצֶם מְמַעֵט עַל יְדֵי עֲצָמוֹת, וְלֹא בָשָׂר עַל יְדֵי בָשָׂר, וְלֹא כַזַּיִת מִן הַמֵּת, וְלֹא כַזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה, וְלֹא כָעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ, וְלֹא כַבֵּיצָה אֳכָלִים, וְלֹא תְבוּאָה שֶׁבַּחַלּוֹנוֹת, וְלֹא כָכַי שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ, וְלֹא נִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר שֶׁחִשֵּׁב עָלֶיהָ, וְלֹא נִבְלַת עוֹף הַטָּמֵא שֶׁחִשֵּׁב עָלֶיהָ וְהִכְשִׁירָהּ, וְלֹא הַשְּׁתִי וְהָעֵרֶב הַמְנֻגָּעִים, וְלֹא לְבֵנָה מִבֵּית הַפְּרָס, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַלְּבֵנָה מְמַעֶטֶת, מִפְּנֵי שֶׁעֲפָרָהּ טָהוֹר. זֶה הַכְּלָל, הַטָּהוֹר מְמַעֵט, וְהַטָּמֵא אֵינוֹ מְמַעֵט:

ברטנורה   (ו) ולא תבואה שבחלון. שהשרישה בחלון ממש, משום דדעתו לפנותה שהיא מקלקלת את הכותל, וכל דבר שדעתו לפנותו אינו ממעט בחלון. ולעיל איירי שהשרישה רחוק מן הכותל דהשתא אין דעתו לפנותה: השתי והערב המנוגעים. דשתי וערב מיטמא בנגעים, ודבר טמא אינו ממעט: ולא לבינה מבית הפרס. לבינה העשויה מעפר בית הפרס. ר' מאיר סבר, שהיא טמאה כמו שעפר בית הפרס טמא, הלכך אינה ממעטת בחלון. ורבנן סברי, לא טמאו אלא גוש כברייתו הבא מבית הפרס, ולא העפר (אפילו) לאחר שגבלו. והלכה כחכמים. ושיעור הגוש, כפיקה גדולה של סקאים שהוא כחותם המרצופין:

גמרא נדה דף כ''ג ע''א

בָּעא מִינֵיהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה מֵאֲבַּיֵּי לְרִבִּי מֵאִיר דְּאָמַר בְּהֵמָה בִּמְעֵי אִשָּׁה וָלָד מַעַלְיָא הוּא אָדָם בִּמְעֵי בְהֵמָה מַאי לְמַאי נַפְקָא מִינָהּ לְאִשְׁתַּרוּיִי בַאֲכִילָה וְתִפְשׁוֹט לֵיהּ מֵהָא דְרִבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָהּ דְּמוּת יוֹנָה אֲסוּרָה בַאֲכִילָה הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם לֹא פְּרָסוֹת אִיכָּא וְלֹא פַרְסָה אִיכָּא הָכָא נְהִי דִפְרָסוֹת לִיכָּא פַּרְסָה מִיהָא אִיכָּא:

רש''י אדם במעי בהמה. שחטה ומצא בה דמות אדם מהו מי אמרינן כי היכי דאזיל ר' מאיר בתר אמיה ה''נ זיל בתר בהמה ושרי באכילה: עוף אין לו פרסה. אבל אדם נהי דפרסות ליכא שאין פרסותיו סדוקות שאין לו שני עקבים כמו לבהמה: פרסה מיהו איכא. וכתיב כל מפרסת פרסה בבהמה תאכלו דאם נמצא תוך מעי בהמה קלוט כ''ז שלא יצא לאויר העולם אע''ג דאין לו פרסה אוכלו ואפי' לר''ש דאמר קלוט בן פרה אסור מודה הוא דאם נשחטה אמו ונמצא במעיה דמותר והכי מפרש בפרק בהמה המקשה:

זוהר ויקהל דף ר''ד ע''ב

כַּד עָאל שַׁבַּתָּא אִצְטְרִיכוּ אִינוּן עַמָּא קַדִּישָׁא לְאַסְחָאָה גַרְמַיְיהוּ מִשִּׁמּוּשָׁא דְחוֹל. מָאי טַעְמָא. בְּגִין דִבְּחוֹל רוּחָא אַחֲרָא אָזְלָא וְשַׁטְיָא וְשָׁרָא עַל עַמָּא. וְכַד בָּעֵי בַר נָשׁ לְנַפְקָא מִן הַהוּא רוּחָא וּלְאָעְלָא בְרוּחָא אַחֲרָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה בְּעֵי לְאַסְחָאָה גַרְמֵיהּ לְמִשְׁרֵי עָלֵיהּ הַהוּא רוּחָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא. תָּא חֲזֵי רָזָא עִלָּאָה דְמִלָּה כָּל אִינוּן שִׁית יוֹמִין (קַיְימָא מִלָּה דְכֹלָא) אִתְאַחֲדָן בְּרָזָא דְחַד נְקוּדָה קַדִּישָׁא וְכוּלְהוּ יוֹמִין אִתְאַחֲדָן בֵּיהּ. וְאִית יוֹמִין אַחֲרָנִין דְּקַיְימִין לְבַר בְּסִטְרָא אַחֲרָא. וְאִית יוֹמִין אַחֲרָנִין דְקַיְימִין לְגוֹ מֵעֲגוּלָא קַדִּישָׁא וְאִתְאַחֲדָן בִּנְקוּדָא קַדִּישָׁא. וְיִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין וְכָל אִינוּן דְּמִתְעַסְקִין בִּקְדוּשָׁה כָּל יוֹמָא דְשַׁבַּתָּא אִתְאַחֲדָן כָּל אִינוּן שִׁית יוֹמִין בְּאִינוּן שִׁית יוֹמִין דִּלְּגָו דְּאִתְאַחֲדָן בְּהַהִיא נְקוּדָה אִתְאַחֲדָן בְּהָאי בְּגִין לְנַטְרָא לוֹן. וְכָל אִינוּן שִׁית יוֹמִין (ד''א בְּאִינוּן שִׁית יוֹמִין דִּלְגָאו) דְּשַׁבַּתָּא הַהִיא נְקוּדָה טְמִירָא אִיהִי כֵּיוַן דְּעָאל שַׁבַּתָּא כְדֵין סַלְקָא הַהִיא נְקוּדָה וְאִתְעַטְרָא וְאִתְאַחֲדָא לְעֵילָא וְכֻלְּהוּ טְמִירִין בְּגַוָּהּ:

תרגום הזוהר כְּשֶׁבָּא הַשַּׁבָּת, צְרִיכִים הָעָם הַקָּדוֹשׁ לִרְחוֹץ עַצְמָם מִשִּׁמּוּשׁ שֶׁל חוֹל. מַה הַטַּעַם. הוּא מִשּׁוּם שֶׁבַּחוֹל רוּחַ אַחֵר הוֹלֵךְ וּמְשׁוֹטֵט וְשׁוֹרֶה עַל הָעָם, וּכְשֶׁהָאָדָם רוֹצֶה לָצֵאת מֵהָרוּחַ הַהוּא, וְלָבֹא בְּרוּחַ אַחֵר קָדוֹשׁ עֶלְיוֹן, הוּא צָרִיךְ לִרְחוֹץ עַצְמוֹ, שֶׁיִּשְׁרֶה עָלָיו הָרוּחַ הָעֶלְיוֹן הַקָּדוֹשׁ הַהוּא. בֹּא וּרְאֵה הַסּוֹד הָעֶלְיוֹן שֶׁל הַדָּבָר. כָּל אֵלּוּ שֵׁשֶׁת הַיָּמִים, חג''ת נה''י דְּז''א, מִתְאַחֲדִים בְּסוֹד נְקוּדָה אַחַת קְדוֹשָׁה, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, וְכָל הַיָּמִים הִתְאַחֲדוּ בָּהּ. וְיֵשׁ יָמִים אֲחֵרִים הָעוֹמְדִים בַּחוּץ בַּסִּטְרָא אַחֲרָא, דְּהַיְנוּ חג''ת נה''י דִּקְלִיפּוֹת. וְיֵשׁ יָמִים אֲחֵרִים הָעוֹמְדִים בִּפְנִים מֵהָעִגּוּל הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהֵם חג''ת נה''י דְּמַלְכוּת, וּמִתְאַחֲדִים בִּנְקוּדָה קְדוֹשָׁה שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת דְּמַלְכוּת. וְיִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים וְכָל אֵלּוּ הָעוֹסְקִים בִּקְדוּשָׁה, בְּכָל יְמֵי הַשַּׁבָּת, מִתְאַחֲדִים כָּל אֵלּוּ שֵׁשֶׁת הַיָּמִים שֶׁלָּהֶם, בְּאֵלּוּ שֵׁשֶׁת הַיָּמִים שֶׁבִּפְנִים, שֶׁהֵם חג''ת נה''י דְּמַלְכוּת, הַמִתְאַחֲדִים בִּנְקוּדַת הַמַּלְכוּת דְּמַלְכוּת, וּמִתְאַחֲדִים בָּהּ כְּדֵי לְשָׁמְרָהּ. וְכָל אֵלּוּ שֵׁשֶׁת יְמֵי הַשַּׁבָּת, הֵם שֶׁל הַנְּקוּדָה הַנִּסְתֶּרֶת הַהִיא, שֶׁהֵם חג''ת נה''י דְּמַלְכוּת. כֵּיוָן שֶׁבָּא הַשַּׁבָּת עוֹלֶה הַנְּקוּדָה הַהִיא, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת דְּמַלְכוּת, וּמִתְעַטֶּרֶת וּמִתְאֲחֶדֶת לְמַעְלָה וְכֻלָּם נִסְתָּרִים בָּהּ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות שבת פרק ט'

א. הַמְּלַבֵּן אֶת הַצֶמֶר אוֹ אֶת הַפִּשְׁתָּן אוֹ אֶת הַשָּׁנִי וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן מִמָּה שֶׁדַרְכָּן לְהִתְלַבֵּן חַיָּיב. וְכַמָּה שִׁיעוּרוֹ כְּדֵי לִטְווֹת מִמֶּנּוּ חוּט אֶחָד כִּמְלוֹא רוֹחַב הַסִּיט כָּפוּל שֶׁהוּא אוֹרֵךְ אַרְבָּעָה טְפָחִים: ב. הַמְּכַבֵּס בְּגָדִים הֲרֵי הוּא תוֹלְדַת מְלַבֵּן וְחַיָּיב וְהַסּוֹחֵט אֶת הַבֶּגֶד עַד שֶׁיּוֹצִיא הַמַּיִם שֶׁבּוֹ הֲרֵי זֶה מְכַבֵּס וְחַיָּיב. שֶׁהַסְּחִיטָה מִצָרְכֵי כִיבּוּס הִיא כְּמוֹ שֶׁהַהֲגָסָה מִצָרְכֵי הַבִּשּׁוּל. וְאֵין סְחִיטָה בְּשֵׂעָר וְהוּא הַדִּין לְעוֹר שֶׁאֵין חַיָּיבִין עַל סְחִיטָתוֹ:

מוסר

מספר חסידים סימן ק''י קי''א

שֵׂער בְאִשָּׁה עֶרְוָה וְכָל הָאָמוּר בְּשִׁיר הַשִּׁירִים כְּגוֹן בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים. שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ. שְׁנֵי שָׁדַיִךְ וְכוּ' וְכָל שֶׁדֶּרֶךְ לְכַסּוֹת עֶרְוָה לְאִשָּׁה לְגַלּוֹת. בְּשַׁבָּת אַל יְדַבֵּר אָדָם מֵאוֹהֲבָיו שֶׁמֵּתוּ אוֹ שֶׁהֵן בְּצַעַר כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָעֵר. וְאָסוּר בְּשַׁבָּת לְדַבֵּר דְּבָרִים בְּטֵלִים דִּכְתִיב (ישעיה נח) מִמְּצֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. וְכֵן מָצִינוּ בִּירוּשָׁלַמִי אִמֵּיה דְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל הָוָה קָא מִשְׁתַּעְיָא טוּבָא אָמַר לָהּ שְׁתוּקִי דְּמִילֵי אֲסִירֵי. וְאָמַר רִבִּי אָמֵי בְּדוֹחַק הִתִּירוּ שַׁאֲלַת שָׁלוֹם בְּשַׁבָּת אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהַפֶּה טָרוּד וְרָגִיל וְלַמוּד לְדַבֵּר: הַצָמֵא לִשְׁתּוֹת מַיִם לֹא יְבָרֵךְ וְאַחַר כּךְ יִשְׁפּוֹךְ מֵהֶם אֶלָּא שׁוֹפֵךְ מֵהֶם וְאַחַר כַּךְ מְבָרֵךְ וְשׁוֹתֶה. וְלֹא יִשְׁתֶּה מֵהֶם וְיִתֵּן לְתַלְמִידוֹ אֶלָּא אִם כֵּן שָׁפַךְ מֵהֶם שֶׁמָא אִסְטְנִיס הוּא וְלֹא יִשְׁתֶּה מֵהֶם וְיָמוּת בַּצָמָא:

פרשת בלק

בלק יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

(ב) וַיַּ֥רְא בָּלָ֖ק בֶּן-צִפּ֑וֹר אֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל לָֽאֱמֹרִֽי: וַחֲזָא בָּלָק בַּר צִפּוֹר יָת כָּל דִי עֲבַד יִשְׂרָאֵל לֶאֱמוֹרָאֵי:

רש''י וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי. אמר אלו שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם לא עמדו בפניהם, אנו על אחת כמה וכמה. לפיכך ויגר מואב:

(ג) וַיָּ֨גָר מוֹאָ֜ב מִפְּנֵ֥י הָעָ֛ם מְאֹ֖ד כִּ֣י רַב-ה֑וּא וַיָּ֣קָץ מוֹאָ֔ב מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וּדְחִיל מוֹאֲבָאָה מִן קֳדָם עַמָא לַחֲדָא אֲרֵי סַגִי הוּא וַעֲקַת לְמוֹאֲבָאָה מִן קֳדָם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

רש''י ויגר. לשון מורא, כמו (איוב יט, כט) גורו לכם: ויקץ מואב. קצו בחייהם:

(ד) וַיֹּ֨אמֶר מוֹאָ֜ב אֶל-זִקְנֵ֣י מִדְיָ֗ן עַתָּ֞ה יְלַֽחֲכ֤וּ הַקָּהָל֙ אֶת-כָּל-סְבִ֣יבֹתֵ֔ינוּ כִּלְחֹ֣ךְ הַשּׁ֔וֹר אֵ֖ת יֶ֣רֶק הַשָּׂדֶ֑ה וּבָלָ֧ק בֶּן-צִפּ֛וֹר מֶ֥לֶךְ לְמוֹאָ֖ב בָּעֵ֥ת הַהִֽוא: וַאֲמַר מוֹאָב לְסָבֵי מִדְיָן כְּעַן יְשֵׁיצוּן קְהָלָא יָת כָּל סַחֲרָנָנָא כְּמָא דִמְלַחֵיךְ תּוֹרָא יָת יְרוֹקָא דְחַקְלָא וּבָלָק בַּר צִפּוֹר מַלְכָּא לְמוֹאָב בְּעִידָנָה הַהִיא:

רש''י אל זקני מדין. והלא מעולם היו שונאים זה את זה, שנאמר (בראשית לו, לה) המכה את מדין בשדה מואב, שבאו מדין על מואב למלחמה. אלא מיראתן של ישראל עשו שלום ביניהם. ומה ראה מואב לטול עצה ממדין, כיון שראו את ישראל נוצחים שלא כמנהג העולם, אמרו מנהיגם של אלו במדין נתגדל, נשאל מהם מה מדתו. אמרו לו אין כחו אלא בפיו. אמרו אף אנו נבא עליהם באדם שכחו בפיו: כלחוך השור. כל מה שהשור מלחך אין בו ברכה: בעת ההוא. לא היה ראוי למלכות. מנסיכי מדין היה, וכיון שמת סיחון מנוהו עליהם לצורך שעה:

(ה) וַיִּשְׁלַ֨ח מַלְאָכִ֜ים אֶל-בִּלְעָ֣ם בֶּן-בְּעֹ֗ר פְּ֠ת֠וֹרָה אֲשֶׁ֧ר עַל-הַנָּהָ֛ר אֶ֥רֶץ בְּנֵֽי-עַמּ֖וֹ לִקְרֹא-ל֑וֹ לֵאמֹ֗ר הִ֠נֵּ֠ה עַ֣ם יָצָ֤א מִמִּצְרַ֨יִם֙ הִנֵּ֤ה כִסָּה֙ אֶת-עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב מִמֻּלִֽי: וּשְׁלַח אִזְגַדִין לְוָת בִּלְעָם בַּר בְּעוֹר לִפְּתוֹר אֲרָם דְעַל פְּרָת אֲרַע בְּנֵי עַמֵיהּ לְמִקְרֵי לֵיהּ לְמֵימָר הָא עַמָא נְפַק מִמִצְרַיִם הָא חֲפָא יַת עֵין שִׁמְשָׁא דְאַרְעָא וְהוּא שָׁרֵי מִלְקִבְלִי:

רש''י פתורה. כשלחני הזה שהכל מריצין לו מעות, כך כל המלכים מריצין לו אגרותיהם. ולפי פשוטו של מקרא כך שם המקום: ארץ בני עמו. של בלק. משם היה, וזה היה מתנבא ואומר לו עתיד אתה למלוך. ואם תאמר מפני מה השרה הקדוש ברוך הוא שכינתו על גוי רשע, כדי שלא יהא פתחון פה לאמות לומר אלו היו לנו נביאים חזרנו למוטב, העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם, שבתחלה היו גדורים בעריות וזה נתן להם עצה להפקיר עצמן לזנות: לקרא לו. הקריאה שלו היתה ולהנאתו, שהיה פוסק לו ממון הרבה: עם יצא ממצרים. ואם תאמר מה מזיקך: הנה כסה את עין הארץ. סיחון ועוג שהיו שומרים אותנו עמדו עליהם והרגום: והוא ישב ממלי. חסר כתיב, קרובים הם להכריתני, כמו (תהלים קיח, י) כי אמילם:

(ו) וְעַתָּה֩ לְכָה-נָּ֨א אָֽרָה-לִּ֜י אֶת-הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה כִּֽי-עָצ֥וּם הוּא֙ מִמֶּ֔נִּי אוּלַ֤י אוּכַל֙ נַכֶּה-בּ֔וֹ וַאֲגָֽרְשֶׁ֖נּוּ מִן-הָאָ֑רֶץ כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי אֵ֤ת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ֙ מְבֹרָ֔ךְ וַֽאֲשֶׁ֥ר תָּאֹ֖ר יוּאָֽר: וּכְעַן אִיתָא כְּעַן לוֹט לִי יָת עַמָא הָדֵין אֲרֵי תַקִיף הוּא מִנִי מָאִים אֵכוּל לְאַגָחָא בֵּיהּ קְרָב וַאֲתָרֵכִינֵיהּ מִן אַרְעָא אֲרֵי יְדַעֲנָא יָת דִי תְבָרַךְ מְבָרָךְ וְדִי תְלוֹט לִיט:

רש''י נכה בו. אני ועמי נכה לו בהם. דבר אחר לשון משנה היא (ב''מ קה ב) מנכה לו מן הדמים, לחסר מהם מעט: כי ידעתי וגו' . על ידי מלחמת סיחון שעזרתו להכות את מואב:

(ז) וַיֵּ֨לְכוּ֜ זִקְנֵ֤י מוֹאָב֙ וְזִקְנֵ֣י מִדְיָ֔ן וּקְסָמִ֖ים בְּיָדָ֑ם וַיָּבֹ֨אוּ֙ אֶל-בִּלְעָ֔ם וַיְדַבְּר֥וּ אֵלָ֖יו דִּבְרֵ֥י בָלָֽק: וַאֲזָלוּ סָבֵי מוֹאָב וְסָבֵי מִדְיָן וְקִסְמַיָא בִּידֵיהוֹן וַאֲתוֹ לְוַת בִּלְעָם וּמַלִילוּ עִמֵיהּ פִּתְגָמֵי בָּלָק:

רש''י וקסמים בידם. כל מיני קסמים, שלא יאמר אין כלי תשמישי עמי. דבר אחר קסם זה נטלו בידם זקני מדין, אמרו אם יבא עמנו בפעם הזאת יש בו ממש, ואם ידחנו אין בו תועלת, לפיכך כשאמר להם לינו פה הלילה, אמרו אין בו תקוה, הניחוהו והלכו להם, שנאמר וישבו שרי מואב עם בלעם, אבל זקני מדין הלכו להם:

נביאים - מיכה - פרק ה

(ו) וְהָיָ֣ה | שְׁאֵרִ֣ית יַעֲקֹ֗ב בְּקֶ֙רֶב֙ עַמִּ֣ים רַבִּ֔ים כְּטַל֙ מֵאֵ֣ת יְהוָ֔ה כִּרְבִיבִ֖ים עֲלֵי-עֵ֑שֶׂב אֲשֶׁ֤ר לֹֽא-יְקַוֶּה֙ לְאִ֔ישׁ וְלֹ֥א יְיַחֵ֖ל לִבְנֵ֥י אָדָֽם: (פ) וִיהֵי שְׁאָרָא דְבֵית יַעֲקֹב בְגוֹ עַמְמִין סַגִיאִין כְּטַלָא מִן קֳדָם יְיָ וְכִרְסִיסֵי מַלְקוֹשָׁא דִי עַל עִסְבָא דִי לָא מוֹרִיךְ לֶאֱנָשָׁא וְלָא מְכַתַּר לְבַר אֱנָשָׁא :

רש''י כטל מאת ה' . שאין בא לעולם ע''י אדם ולא יבקשו פני אדם עליו כך לא יקוה ישראל לעזרת איש כי אם בה' :

(ז) וְהָיָה֩ שְׁאֵרִ֨ית יַעֲקֹ֜ב בַּגּוֹיִ֗ם בְּקֶ֙רֶב֙ עַמִּ֣ים רַבִּ֔ים כְּאַרְיֵה֙ בְּבַהֲמ֣וֹת יַ֔עַר כִּכְפִ֖יר בְּעֶדְרֵי-צֹ֑אן אֲשֶׁ֧ר אִם עָבַ֛ר וְרָמַ֥ס וְטָרַ֖ף וְאֵ֥ין מַצִּֽיל: וִיהֵי שְׁאָרָא דְּיַעֲקֹב בְעֲמְמַיָא בְגוֹ עַמְמִין סַגִיאִין כְּאַרְיָא בִבְעִירָא בְּחוּרְשָׁא וּכְלֵיתָא בְּעֶדְרֵי עָנָא דְּאִם יַעְדֵי וְיִרְמוֹס וְיִקְטוֹל וְלֵית דִי מְשֵׁיזִיב :

רש''י כאריה בבהמות יער . כך יהי מלכם שליט בכל : ורמס וטרף . רמס היא דריסת הארי כשהוא רעב ואוכלו במקומו וטרף הוא כשנושא את הטרף למעונותיו בשביל גורותיו ולבאותיו :

(ח) תָּרֹ֥ם יָדְךָ֖ עַל-צָרֶ֑יךָ וְכָל-אֹיְבֶ֖יךָ יִכָּרֵֽתוּ: סַגִי מִבְּכַן תִּתְקַף יְדָךְ יְשְּׂרָאֵל עַל שָּׂנְאָךְ וְכָל בַּעֲלֵי דְּבָבָךְ יִשְׁתֵּצוּן : (ט) וְהָיָ֤ה בַיּוֹם-הַהוּא֙ נְאֻם-יְהוָ֔ה וְהִכְרַתִּ֥י סוּסֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְהַאֲבַדְתִּ֖י מַרְכְּבֹתֶֽיךָ: וִיהֵי בְּעִדְנָא הַהִיא אַמַר יְיָ וַאֲשֵׁיצֵי סוּסְוַת עַמְמַיָא מִבֵּינָךְ וְאוֹבִיד רְתִכֵיהוֹן :

רש''י והכרתי סוסיך . היא עזרת מצרים שאתם נשענים עליהם להמציאכם סוסים :

(י) וְהִכְרַתִּ֖י עָרֵ֣י אַרְצֶ֑ךָ וְהָרַסְתִּ֖י כָּל-מִבְצָרֶֽיךָ: וַאֲשֵׁיצֵי קִרְוֵי עַמְמַיָא מֵאַרְעָךְ וַאֲפַגֵר כָל כְּרַכֵּיהוֹן תַקִיפַיָא :

רש''י והכרתי ערי ארצך . ולא תצטרך לערי מבצר :

(יא) וְהִכְרַתִּ֥י כְשָׁפִ֖ים מִיָּדֶ֑ךָ וּֽמְעוֹנְנִ֖ים לֹ֥א יִֽהְיוּ-לָֽךְ: וְאֵשֵׁיצֵי חֲרָשִׁין מִבֵּינָךְ וּמְעָנְנִין לָא יְהוֹן לָךְ :

כתובים - תהילים - פרק ג

(ז) לֹֽא-אִ֭ירָא מֵרִבְב֥וֹת עָ֑ם אֲשֶׁ֥ר סָ֝בִ֗יב שָׁ֣תוּ עָלָֽי: לָא תִדְחַל מִמַצוּתָא דְעָם דַחֲזוֹר חֲזוֹר אִתְכְּנַשׁוּ עֲלָי :

רש''י שתו . לשון שאיה גאטירנ''ט בלעז ויש אומרים שתו כמו שמו כמו ( שמות י ) למען שיתי אותותי :

(ח) ק֘וּמָ֤ה יְהוָ֨ה | הוֹשִׁ֘יעֵ֤נִי אֱלֹהַ֗י כִּֽי-הִכִּ֣יתָ אֶת-כָּל-אֹיְבַ֣י לֶ֑חִי שִׁנֵּ֖י רְשָׁעִ֣ים שִׁבַּֽרְתָּ: קוּם יְיָ פְּרוֹק יָתִי אֱלֹהָי אֲרוּם מַחֵיתָ כָּל בַּעֲלֵי דְבָבַי עַל לִיסַתְוֹן כַּכֵי רַשִׁיעֵי תַבַּרְתָּ :

רש''י כי הכית את כל אויבי לחי . מכת בזיון היא כד''א ( איכה ג ) יתן למכהו לחי , ( מיכה ד ) בשבט יכו על הלחי , ומ''א מכת הפה כד''א ( ש''ב יז ) ויצו אל ביתו ויחנק : שני רשעים . גבורתם :

(ט) לַיהוָ֥ה הַיְשׁוּעָ֑ה עַֽל-עַמְּךָ֖ בִרְכָתֶ֣ךָ סֶּֽלָה: מִן קֳדָם יְיָ פּוּרְקָנָא עַל עַמָךְ בִּרְכְתָךְ לְעָלְמִין :

רש''י לה' הישועה וגו' . עליו להושיע את עבדיו ואת עמו ועל עמו מוטל לברך ולהודות לו סלה :

ד (א) לַמְנַצֵּ֥חַ בִּנְגִינ֗וֹת מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד: לְשַׁבָּחָא עַל חִנְגִיתָא תּוּשְׁבַּחְתָּא לְדָוִד :

רש''י למנצח בנגינות . מזמור זה יסד דוד שיאמרוהו בני לוי המנצחין בנגינות בשיר על הדוכן , לשון נצוח נופל במתחזקים בעבודה כענין שנא' ( עזרא ג ) יעמדו הלוים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית ה' :

(ב) בְּקָרְאִ֡י עֲנֵ֤נִי | אֱלֹ֘הֵ֤י צִדְקִ֗י בַּ֭צָּר הִרְחַ֣בְתָּ לִּ֑י חָ֝נֵּ֗נִי וּשְׁמַ֥ע תְּפִלָּתִֽי: בְּעִדָן צְלוֹתִי קַבֵּל מִנִי אֱלוֹהַּ צִדְקוֹתִי בְּעִידָן עַקְתָא אַפְתִּיתָא לִי חוּס עֲלַי וְקַבֵּל צְלוֹתִי :

רש''י בצר הרחבת לי . בימים שעברו עלי ומעתה חנני ושמע תפלתי :

(ג) בְּנֵ֥י אִ֡ישׁ עַד-מֶ֬ה כְבוֹדִ֣י לִ֭כְלִמָּה תֶּאֱהָב֣וּן רִ֑יק תְּבַקְשׁ֖וּ כָזָ֣ב סֶֽלָה: בְּנֵי נְשָׁא מְטוּל מֶה אַיְקָרִי לְאִתְכְּנָעוּתָא תְּרַחֲמִין סְרִקוּתָא תִּבְעוּן כַּדִיבוּתָא לְעָלְמִין :

רש''י בני איש . בני אברהם יצחק ויעקב הקרוים איש , באברהם נאמר ( בראשית כ ) השב את אשת האיש , ביצחק נאמר ( שם כד ) מי האיש הלזה ביעקב נאמר ( שם כה ) איש תם : עד מה כבודי לכלימה . עד מתי אתם מבזים אותי ( ש''א כב ) הראיתם את בן ישי , ( שם כה ) מי דוד ומי בן ישי , ( שם כב ) בכרות בני עם בן ישי , ( שם כ ) כי בוחר אתה לבן ישי , אין לי שם : תבקשו כזב . תרדפו למצוא כזבים כגון הזיפים שמלשינים עלי ולי היו מראים שלום וכיוצא בהם דילטורין שהיו בימי שאול ( שם כג ) הלא דוד מסתתר בגבעת החכילה וכן הרבה :

משנה שביעית פרק ז

א. כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית, כָּל שֶׁהוּא מַאֲכַל אָדָם וּמַאֲכַל בְּהֵמָה וּמִמִּין הַצוֹבְעִים וְאֵינוֹ מִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ, יֵשׁ לוֹ שְׁבִיעִית, וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית, יֵשׁ לוֹ בִּעוּר וּלְדָמָיו בִּעוּר. וְאֵיזֶה. זֶה עֲלֵה הַלּוֹף הַשּׁוֹטֶה, וַעֲלֵה הַדַּנְדַּנָּה, הָעֻלְשִׁין, וְהַכְּרֵישִׁין, וְהָרְגִילָה, וְנֵץ הֶחָלָב. וּמַאֲכַל בְּהֵמָה. הַחוֹחִים וְהַדַּרְדָּרִים. וּמִמִּין הַצוֹבְעִים. סְפִיחֵי אִסְטִיס, וְקוֹצָה. יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, יֵשׁ לָהֶם בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר:

ברטנורה   (א) כלל גדול. ולדמיו שביעית. אם מכרן וקבל הדמים שלהן יש בדמיהן קדושת שביעית: יש לו ביעור. כשכלה לחיה חייב לבער: עלה הלוף השוטה. אצטריך למתני לוף שוטה משום דתנן בפרק בתרא דעוקצים עלה לוף שוטה אין מטמא טומאת אוכלין, סלקא דעתא אמינא הכי נמי לא ליחול עלייהו קדושת שביעית, קא משמע לן: הדנדנה. בערבי נענ''ע, ובלע''ז מינטו''א: העולשין. תרי גווני עולשין הן, עולשי גינה ועולשי שדה, ובשאר שנים דשכיחי עולשי גינה, עולשי שדה לא חשיבי אוכל, ואין מטמאין טומאת אוכלים, והכא קא משמע לן דבשביעית דאין עולשי גינה מצויין, עולשי שדה חשיבי, ומטמאים טומאת אוכלים ושביעית נוהגת בהן: וכרישין. נמי תרי גווני נינהו, כרישי גינה וכרישי שדה, וכרישי שדה אצטריך לאשמועינן: הרגילה. הם חלוגלוגות ובלע''ז בירדולגי''ש: ונץ החלב. פרחים לבנים כחלב. פירוש אחר, עשב הוא, כשנחתך יוצא ממנו חלב: החוחים והדרדרים. מיני קוצים הן: אסטיס. הוא שצובעין בו כמין תכלת וקורין לו בערבי ני''ל וקוצרים אותו והוא צומח ודומה לספיח, לכך קורהו התנא ספיחי אסטיס: וקוצה. מין ממיני הצבעים, יש אומרים שהוא אלעצפו''ר בערבי: יש להן שביעית. קדושת שביעית נוהגת בהן, שלא להפסידם ושלא לעשות בהם סחורה: ויש להם ביעור. כשיגיע זמן הביעור צריך לבערם ולקמן בפנים מפורשים דיני הביעור:

ב. וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמָרוּ, כָּל שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל אָדָם וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, וּמִמִּין הַצוֹבְעִין, וּמִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ, יֵשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית, אֵין לוֹ בִּעוּר וְאֵין לְדָמָיו בִּעוּר. אֵי זֶהוּ. עִקַּר הַלּוֹף הַשּׁוֹטֶה, וְעִקַּר הַדַּנְדַּנָּה, וְהָעַקְרְבָנִין, וִהַחַלְבִּיצִין, וְהַבּוּכְרְיָה. וּמִמִּין הַצוֹבְעִין, הַפּוּאָה וְהָרַכְפָּא, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית, וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּעוּר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, דְּמֵיהֶם מִתְבַּעֲרִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. אָמְרוּ לוֹ, לָהֶן אֵין בִּעוּר, קַל וָחֹמֶר לִדְמֵיהֶן:

ברטנורה   (ב) עיקר. שורש: עקרבנין. רבותי מפרשים עשב הגדל אצל הדקל. ואני שמעתי שהוא עשב שעלים שלו דומות לעקרב: והחלבצין. השרשים של נץ חלב האמור למעלה: הבוכריה. קורין לו בערבי כנג''ר: הפואה. בערבי פו''א ובלע''ז זרויי''א: הרכפה. שרשים שתחת הקרקע ושולקין אותן ושותין מימיהן, ומי שיש לו תולעים בבטנו ימיתם: אין להם ביעור. לפי שמתקיימים בארץ ולא כלה לחיה מן השדה לפיכך אין צריך לבערו מן הבית: דמיהם מתבערים עד ראש השנה. הכי קאמר דמיהם צריך שיתבערו מן העולם קודם ראש השנה של שמינית. והוא הדין דהוי מצי למתני מתבערים אחר ראש השנה, שאם ישנן לאותן דמים בעולם אחר ראש השנה של שמינית חייב לבערם בקדושת שביעית: קל וחומר לדמיהן. ורבי מאיר סבר מחמיר אני בדמיהן יותר מבהן עצמן דפרי עצמו מנכר ולא אתי למעבד ביה סחורה, אבל דמים לא מנכרי ואתי למעבד בהו סחורה. ואין הלכה כרבי מאיר:

ג. קְלִפֵי רִמּוֹן וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ, קְלִפֵּי אֱגוֹזִים וְהַגַּלְעִינִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, הַצַבָּע, צוֹבֵעַ לְעַצְמוֹ, וְלֹא יִצְבַּע בְּשָׂכָר, שֶׁאֵין עוֹשִׂים סְחוֹרָה בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית, וְלֹא בַבְּכוֹרוֹת, וְלֹא בַתְּרוּמוֹת, וְלֹא בַנְּבֵלוֹת, וְלֹא בַטְּרֵפוֹת, וְלֹא בַשְּׁקָצִים, ולֹא בָרְמָשִׂים. וְלֹא יִהְיֶה לוֹקֵחַ יַרְקוֹת שָׂדֶה וּמוֹכֵר בַּשּׁוּק, אֲבָל הוּא לֹקֵט וּבְנוֹ מוֹכֵר עַל יָדוֹ. לָקַח לְעַצְמוֹ וְהוֹתִיר, מֻתָּר לְמָכְרָן:

ברטנורה   (ג) והנץ שלו. פרח שעל הפטמא: וקליפי אגוזים. כל הני צובעים בהן: והגלעינין. גרעיני פירות כגון הגרעינים שבזיתים שמוציאים מהן שמן, וגרעיני תמרים שראויין למאכל בהמה: צובע לעצמו. דכתיב לכם לכל צרכיכם: שאין עושין סחורה בפירות שביעית. וצביעה בשכר היינו סחורה: לא בבכורות ולא בתרומות. דלמא משהי להו לגביה ואתי בהו לידי תקלה ודוקא בבכור חי גזרו אבל שחוט שרי למוכרו אפילו מדרבנן ובלבד שלא ימכרנו באטליז: ולא בנבלות ולא בטרפות. דמאחר דכתב רחמנא טמאים הם מה צריך לומר תו וטמאים יהיו לכם, אלא אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה. ואם תאמר הרי חמור הרי גמל וסוס ופרד, שאני הני דלמלאכתן הם גדילים ולא אסרו לעשות סחורה אלא בדבר העומד לאכילה, וכל דבר שאיסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה, אבל דבר שאיסורו מדבריהם אין אסור לעשות בו סחורה, אלא סתם יינן, דאף על גב דאסור מדבריהם אסור לעשות בו סחורה: ולא יהא לוקח. כלומר לוקט ומוכר בשוק, דנראה כסחורה. אבל כשבנו מוכר על ידו, פירוש בשבילו, אף על פי שהוא לקטן למכרן לא מיחזי כסחורה: לקח לעצמו. לאכול והותיר, מותר למכרן אפילו הוא עצמו:

ד. לָקַח בְּכוֹר לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ אוֹ לָרֶגֶל וְלֹא צָרִיךְ לוֹ, מֻתָּר לְמָכְרוֹ. צָדֵי חַיָּה עוֹפוֹת וְדָגִים שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לָהֶם מִינִים טְמֵאִין, מֻתָּרִים לְמָכְרָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁנִּתְמַנָּה לוֹ לְפִי דַרְכּוֹ, לוֹקֵחַ וּמוֹכֵר, וּבִלְבַד שֶׁלֹא תְהֵא אֻמָּנוּתוֹ בְכָךְ. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:

ברטנורה   (ד) לקח בכור. בעל מום דמותר לזרים: מותר למכרו. ובלבד שלא ימכרנו אלא בדמים שקנה אותו שלא ישתכר בו: מותרין למכרן. דהא כתיב גבי נבילה (דברים יד) או מכור לנכרי הא לא אסרה תורה אלא לקיימן לעשות בהן סחורה, אבל בנזדמן מותר: ר' יהודה אומר אף מי שנתמנה. אף על פי שאינו צייד אלא שמצא עופות טמאים, כמו כי יקרא קן צפור (שם כב), ופליג אתנא קמא דאמר ציידי דווקא: נתמנה. נזדמן, לשון וימן המלך (דניאל א): וחכמים אוסרים. למי שאינו צייד ואפילו אין אומנותו בכך, וטעמייהו דרבנן הוא לפי שהציידים שצריכים ליתן מס למלך מאומנותם התירו להם למכור חיה עופות ודגים טמאים, כדי שיוכלו לפרוע למלך המס שעליהם, אבל שאר כל אדם לא. והלכה כר' יהודה:

ה. לוּלְבֵי זְרָדִים וְהֶחָרוּבִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, יֵשׁ לָהֶן בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר. לוּלְבֵי הָאֵלָה וְהַבָּטְנָה וְהָאֲטָדִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית, וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּעוּר. אֲבָל לֶעָלִין, יֵשׁ בִּעוּר, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹשְׁרִין מֵאֲבִיהֶן:

ברטנורה   (ה) לולבי זרדין. לולבי אילן ששמו זרדתא: לולבי האלה. לשון וכאלה וכאלון (ישעיה ו), בערבי באלו''ט ובלע''ז גלנד''י: בטנה. מלשון בטנים ושקדים, בלשון ערבי פאסת''ק: ואטדים. מין ממיני הקוצים שצומחים בו גרעינים שחורים קשים והן נאכלים: אבל לעלים. של כל אלו, יש ביעור, דאף על גב דלולבים אין נושרים ואין אני קורא בהם ולבהמתך ולחיה, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית, מכל מקום העלים נושרים הן ממקום חיבורן, ולענפים שהם מחוברים בו קרי אביהן, וכיון שהם נושרים יש להם ביעור:

ו. הַוֶּרֶד וְהַכֹּפֶר וְהַקְּטָף וְהַלֹּטֶם, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין לַקְּטָף שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ פֶרִי:

ברטנורה   (ו) ורד. שושן: והכופר. הוא שקורים לו בערבי אלחנ''א. ויש אומרים שהוא בושם שקורין גרופול''י: והקטף. אילן אפסרמון: לוטם. תרגום לוט ולטום. יש אומרים שהוא צינובר בערבי, פניולי''ש בלע''ז: יש להם שביעית ולדמיהם שביעית. והוא הדין דיש להן ביעור ולדמיהן ביעור ואף על פי שלא נזכר במשנה: מפני שאינו פרי. ודינן כעצים דאין להם קדושת שביעית משום דהנאתן אחר ביעורן, והתורה אמרה לאכלה דומיא דאכילה שהנאתן וביעורן שוה, יצאו עצים דהנאתן אחר ביעורן, ותנא קמא סבר דקטפו זה פריו. והלכה כרבי שמעון:

ז. וֶרֶד חָדָשׁ שֶׁכְּבָשׁוֹ בְּשֶׁמֶן יָשָׁן, יְלַקֵּט אֶת הַוֶּרֶד. וְיָשָׁן בְּחָדָשׁ, חַיָּב בַּבִּעוּר. חָרוּבִים חֲדָשִׁים שֶׁכְּבָשָׁן בְּיַיִן יָשָׁן, וִישָׁנִים בְּחָדָשׁ, חַיָּבִין בַּבִּעוּר. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא בְנוֹתֵן טַעַם, חַיָּב לְבָעֵר, מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. וּמִין בְּמִינוֹ, כָּל שֶׁהוּא. שְׁבִיעִית אוֹסֶרֶת כָּל שֶׁהוּא בְּמִינָהּ, וְשֶׁלֹּא בְמִינָהּ, בְּנוֹתֵן טַעַם:

ברטנורה   (ז) ורד חדש שכבשו בשמן ישן. ורד של שביעית שכבשו בשמן של ששית ילקט את הורד קודם שיגיע זמן הביעור והכל מותר, אבל ורד של שביעית שכבשו בשמן של שמינית וכבר הגיע זמן הביעור של הורד, חייב לבער את הכל כדקתני סיפא דשביעית אוסרת מין בשאינו מינו בנותן טעם: וחרובין חדשים כו'. הכא מיירי בבא לשתות היין אחר זמן הביעור דבכל ענין חייב לבער. ואם לא נשתהו החרובים ביין עד זמן הביעור, ילקט החרובין והיין מותר כמו בורד והכי תניא בהדיא בתוספתא: זה הכלל וכו'. בכל איסורים שבתורה מיירי דבכולן במינו במשהו, ומין בשאינו מינו בנותן טעם. ואינה הלכה: השביעית אוסרת בכל שהוא במינה. לאחר הביעור. אבל קודם הביעור אין בהם קדושת שביעית שיהא אסור להפסידה ולעשות בהם סחורה, עד שיהא בהם בנותן טעם בין במינה בין שלא במינה: ושלא במינה. אפילו לאחר הביעור בנותן טעם:

גמרא ברכות דף ט''ל ע''ב

אִתְמָר הֵבִיאוּ לִפְנֵיהֶם פְּתִיתִין וּשְׁלֵמִים אָמַר רַב הוּנָא מְבָרֵךְ עַל הַפְּתִיתִים וּפוֹטֵר אֶת הַשְּׁלֵמִים. וְרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר שְׁלֵימָה מִצְוָה מִן הַמּוּבְחָר אֲבָל פְּרוּסָה שֶׁל חִטִּין וּשְׁלֵימָה מִן הַשְּׂעוֹרִין דִּבְרֵי הַכֹּל מְבָרֵךְ עַל הַפְּרוּסָה שֶׁל חִטִּין וּפוֹטֵר אֶת הַשְּׁלֵימָה שֶׁל שְׂעוֹרִין. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק וְיָרֵא שָׁמַיִם יוֹצֵא יְדֵי שְׁנֵיהֶן וּמַנּוּ מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא דְּמַר בְּרֵיה דְרָבִינָא מַנִּיחַ פְּרוּסָה בְּתוֹךְ הַשְּׁלֵימָה וּבוֹצֵעַ תָּנֵי תַּנָא קָמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מַנִיחַ הַפְּרוּסָה בְּתוֹךְ הַשְּׁלֵימָה וּבוֹצֵעַ וּמְבָרֵךְ. אָמַר לֵיהּ מַה שְׁמָךְ אָמַר לֵיהּ שַׁלְמָן. אָמַר לֵיהּ שָׁלוֹם אַתָּה וְשָׁלוֹם מִשְׁנָתָךְ שֶׁשַּׂמְתָּ שָׁלוֹם בֵּין הַתַּלְמִידִים. אָמַר רַב פָּפָּא הַכֹּל מוֹדִים בְּפֶסַח שֶׁמַּנִּיחַ פְּרוּסָה בְּתוֹךְ שְׁלֵימָה וּבוֹצֵעַ. מָאי טַעְמָא (דברים ט''ז) לֶחֶם עוֹנִי כְתִיב. אָמַר רִבִּי אַבָּא וּבְשַׁבָּת חַיָּיב לִבְצוֹעַ עַל שְׁתֵּי כִּכָּרוֹת מָאי טַעְמָא (שמות ט''ז) לֶחֶם מִשְׁנֶה כְתִיב. אָמַר רַב אַשֵׁי חֲזֵינָא לֵיהּ לְרַב כַּהֲנָא דְנָקִיט תַּרְתֵּי וּבָצַע חָדָא. רִבִּי זֵירָא הֲוָה בָצַע אַכּוּלָה שֵׁירוּתָא. אָמַר לֵיהּ רַבִינָא לְרַב אַשֵׁי וְהָא קָא מִתְחֲזֵי כְּרַעֲבְתָנוּתָא אָמַר כֵּיוַן דְּכָל יוֹמָא לָא קָא עָבִיד הָכִי וְהָאִידְנָא קָעָבִיד לָא מִתְחֲזֵי כְּרַעְבְתָנוּתָא רַב אָמֵי וְרַב אָסֵי כִּי הֲוָה מִתְרַמֵי לְהוּ רִיפְתָּא דְעֵרוּבָא מְבָרְכִין עָלֵיהּ הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. אַמְרֵי הוֹאִיל וְאִתְעֲבִיד בֵּיהּ מִצְוָה חָדָא נַעֲבֵיד בֵּיהּ מִצְוָה אַחֲרִיתִי:

רש''י פתיתין ושלמין. א''ר הונא אם רצה מברך על הפתיתין ואם הפתיתים גדולים מן השלמים צריך לברך עליהן: יוצא ידי שניהם. ידי מחלוקתו של רב הונא ור''י: מניח פרוסה תחת השלמה. ונמצאו שתיהן בידו ובוצע או משתיהן או מן השלמה: לחם עוני כתיב. ודרכו של עני בפרוסה לפיכך צריך שיראה כבוצע מן הפרוסה: אכולא שירותא. פרוסה גדולה שהי' די לו לכל הסעודה בשבת: ריפתא דערובא. שערבו בו אתמול עירובי חצרות:

זוהר בלק דף קצ''ה ע''א

וְעַתָּה לְכָה נָא אָרָה לִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְגוֹמֵר. רִבִּי אַבָּא פָּתַח (תהלים ק''ב) תְּפִלָּה לְעָנִי כִּי יַעֲטוֹף וְגוֹמֵר. תְּלַת אִינוּן דִּכְתִּיב בְּהוּ תְּפִלָּה וְאוּקְמוּהָ מִלָּה דָּא חָד הֲוָה מֹשֶׁה וְחָד הֲוָה דָוִד וְחָד עָנִי דְאִתְכְּלִילוּ בְהוּ וְאִתְחֲבָר בְּהוּ וְאִי תֵימָא הָא כְתִיב (חבקוק ג) תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא הָא אַרְבַּע אִינוּן. אֶלָּא חֲבַקּוּק לָאוּ בְגִין תְּפִלָּה הֲוָה וְאַף עַל גַּב דִּכְתִּיב בֵּיהּ תְפִלָּה תוּשְׁבַחְתָּא וְהוֹדָאָה אִיהוּ לְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא עַל דְּאַחְיָא לֵיהּ וְעָבַד עִמֵּיהּ נִסִין וּגְבוּרָן דְהָא בְרֵיהּ דְשׁוּנַמִּית הֲוָה. אֲבָל תְּלָתָא אִינוּן דְאִקְרוּן תְּפִלָּה. (תהלים צ) תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים תְּפִלָּה דָא דְלֵית כְּגִינֵיהּ בְּבַר נַשׁ אַחֲרָא תְּפִלָּה לְדָוִד. תְּפִלָּה דָא אִיהוּ תְפִלָּה דָא דְלֵית כְּגִינֵיהּ בְּמַלְכָּא אַחֲרָא. תְּפִלָּה לֶעָנִי. תְפִלָּה דָא קָדִים לִתְפִלָּה דְמֹשֶׁה. וְקָדִים לַתְּפִלָּה דְדָוִד וְקָדִים לְכָל שְׁאָר צְלוֹתִין דְעַלְמָא. מָאי טַעְמָא בְגִין דְּעָנִי אִיהוּ תְבִיר לִבָא. וּכְתִיב (שם לד) קָרוֹב יְיָ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְגוֹמֵר וּמִסְכְּנָא עָבִיד תָּדִיר קְטָטָה בְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אָצִית וְשָׁמַע מִלּוֹי. כֵיוַן דְּצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ פָּתַח כָּל כַּוֵּי רְקִיעִין וְכָל שְׁאָר צְלוֹתִין דְּקָא סַלְקִין לְעֵילָא דָחֵי לוֹן הַהוּא מִסְכְּנָא תְבִיר לִבָּא דִכְתִיב תְּפִלָּה לְעָנִי כִּי יַעֲטוֹף. כִּי יִתְעַטֵּף מִבְעֵי לֵיהּ. מָאי כִּי יַעֲטוֹף. אֶלָּא אִיהוּ עָבִיד עִטּוּפָא לְכָל צְלוֹתִין דְעַלְמָא וְלָא עָאלִין עַד דִצְלוֹתָא דִילֵיהּ עָאלַת. וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אָמַר יִתְעַטְּפוּן כָּל צְלוֹתִין וּצְלוֹתָא דָא תִיעוּל לְגַבַּאי. לָא בָעֵינָא הָכָא בֵי דִינָא דִידוּנוּן בֵינָנָא קָמָאי לִיהֱווֹ תַרְעוּמִין דִּילֵיהּ וַאֲנָא וְהוּא בִלְחוֹדָנָא וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אִתְיַיחֵד בִּלְחוֹדוֹי בְאִינוּן תוּרְעֲמִין בְּהַהוּא צְלוֹתָא דִכְתִיב וְלִפְנֵי יְיָ יִשְׁפּוֹךְ שִׂיחוֹ. לִפְנֵי יְיָ וַדָּאי. כָל חֵילֵי שְׁמַיָּא שָׁאֲלִין אִלֵּין לְאִלֵּין. קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא בְמָאי אִתְעֲסָק בְמָאי אִשְׁתְּדַל. אַמְרִין אִתְיַחֲדָא בְתִיאוּבְתָּא בְמָאנִין דִּילֵיהּ כֻּלְּהוּ לָא יַדְעוּ מַה אִתְעֲבִיד מֵהַהוּא צְלוֹתָא דְמִסְכְּנָא וּמִכָּל אִינוּן תוּרְעָמִין דִּילֵיהּ דְּלֵית תִיאוּבְתָּא לְמִסְכְּנָא אֶלָּא כַד שָׁפִיךְ דִּמְעוֹי בְתוּרְעָמוּ קָמֵי מַלְכָא קַדִּישָׁא וְלֵית תִּיאוּבְתָּא בְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אֶלָּא כַד מְקַבֵּל לוֹן וְאוּשְׁדוּ קָמֵיהּ וְדָאי אִיהִי צְלוֹתָא דְעָבִיד עִטּוּפָא לְכָל צְלוֹתִין דְּעַלְמָא. מֹשֶׁה צַלֵּי צְלוֹתֵיהּ וְאִתְעַכָּב כַּמָּה יוֹמִין בְהָאי תְפִלָּה. דָּוִד חָמָא דְכָל כַּוִין וְכָל תַּרְעֵי שְׁמַיָא כֻלְּהוּ זַמִינִין לְאַפְתְּחָא לְמִסְכְּנָא וְלֵית בְּכָל צְלוֹתִין דְּעַלְמָא דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אָצִית מִיַּד כִּצְלוֹתָא דְמִסְכְּנָא כֵיוַן דְּחָמָא הָאי עָבַד גַּרְמֵיהּ עַנְיָא וּמִסְכְּנָא פָשַׁט לְבוּשָׁא דְמַלְכוּתָא וְיָתִיב בְּאַרְעָא כְּמִסְכְּנָא אָמַר תְפִלָּה דִכְתִּיב תְּפִלָּה לְדָוִד הַטֵּה יְיָ אָזְנְךָ עֲנֵנִי. וְאִי תֵימָא אֲמָאי. בְּגִין כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי. אָמַר לֵיהּ קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא דָוִד וְלָאוּ מַלְכָּא אַנְתְּ וּשְׁלִיטָא עַל מַלְכִין תַּקִּיפִין וְאַתְּ עָבִיד גַּרְמָךְ עָנִי וְאֶבְיוֹן. מִיַּד אַהְדָר צְלוֹתֵיהּ בְּגוֹוָנָא אַחֲרָא וְשָׁבַק מִלָּה דְאֶבְיוֹן דְּעָנִי וְאָמַר שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אֲנִי. וְעִם כָּל דָא כֹלָא הֲוָה בֵיה בְּדָוִד אָמַר לֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר שַׁפִּיר קָאָמַרְתְּ:

תרגום הזוהר וְעַתָּה לְכָה נָא אָרָה לִי וְכוּ': רַבִּי אַבָּא פָּתַח, תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטוֹף וְגוֹ'. שְׁלֹשָׁה הֵם שֶׁכָּתוּב בָּהֶם תְּפִלָּה, וְהֶעֱמִידוּהוּ דָּבָר זֶה. אֶחָד הוּא מֹשֶה, אֶחָד הוּא דָּוִד, וְאֶחָד הוּא עָנִי, שֶׁנִּכְלָל בָּהֶם וְנִתְחַבֵּר בָּהֶם. וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי כָּתוּב, תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא, הֲרֵי אַרְבָּעָה הֵם. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא חֲבַקּוּק, לֹא מִשּׁוּם תְּפִלָּה הוּא אָמַר, וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּתוּב בּוֹ תְּפִלָּה, שֶׁבָח וְהוֹדָאָה הוּא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַל שֶׁהֱחֶיָה אוֹתוֹ, וְעָשָׂה עִמּוֹ נִסִּים וּגְבוּרוֹת. כִּי בְּנָהּ שֶׁל שׁוּנַמִּית הָיָה, שֶׁהֱחֶיָה אוֹתוֹ אֱלִישָׁע. אֲבָל שְׁלֹשָׁה הֵם הַנִּקְרָאִים תְּפִלָּה, תְּפִלָּה לְמֹשֶה אִישׁ הָאֱלֹקִים, תְּפִלָּה זוֹ שֶׁאֵין כָּמוֹהָ בְּאָדָם אַחֵר. תְּפִלָּה לְדָוִד, תְּפִלָּה זוֹ הִיא תְּפִלָּה שֶׁאֵין כָּמוֹהָ בְּמֶלֶךְ אַחֵר. תְּפִלָּה לֶעָנִי, תְּפִלָּה הִיא. מְאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָה מִי חֲשׁוּבָה מִכֻּלָּן, הֱוֵי אוֹמֵר, תְּפִלָּה שֶׁל עָנִי. תְּפִלָּה זוֹ קוֹדֶמֶת לִתְפִלָּה שֶׁל מֹשֶה, וְקוֹדֶמֶת לִתְפִלָּה שֶׁל דָּוִד. וְקוֹדֶמֶת מִכָּל שְׁאָר תְּפִלּוֹת הָעוֹלָם. שׁוֹאֵל מַהוּ הַטַעַם, וּמֵשִׁיב, מִשּׁוּם שֶׁעָנִי הוּא שָׁבוּר הַלֵּב, וְכָתוּב, קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב. וְהֶעָנִי עוֹשֶׂה תָּמִיד רִיב עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַקְשִׁיב וְשׁוֹמֵעַ דְּבָרָיו. כֵּיוָן שֶׁהֶעָנִי הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ, פּוֹתֵחַ כָּל חֲלוֹנוֹת הָרָקִיעַ וְכָל שְׁאָר הַתְּפִלּוֹת הָעוֹלוֹת לְמַעְלָה דּוֹחֶה אוֹתָם אוֹתוֹ הֶעָנִי, שָׁבוּר הַלֵּב. שֶׁכָּתוּב, תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטוֹף. וְהָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, כִּי יִתְעַטֵּף, מַהוּ כִּי יַעֲטוֹף. אֶלָּא, הַפֵּרוּשׁ הוּא, הוּא עוֹשֶׂה אִיחוּר, שֶׁמְּאַחֵר כָּל תְּפִלּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁאֵינָן נִכְנָסוֹת עַד שֶׁהַתְּפִלָּה שֶׁלּוֹ נִכְנֶסֶת. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר, תִּתְאֲחֵרְנָה כָּל הַתְּפִלּוֹת וּתְפִלָּה זוֹ תַּעֲלֶה אֵלָי, אֵינִי צָרִיךְ כָּאן בֵּית דִּין שֶׁיָּדוּנוּ בֵּינֵינוּ, לְפָנַי תִּהְיֶינָה הַתַּרְעוֹמוֹת שֶׁלּוֹ, וַאֲנִי וְהוּא נִהְיֶה בִּלְבַדֵּנוּ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִתְיַחֵד בִּלְבַדּוֹ בְּאֵלּוּ הַתַּרְעוֹמוֹת, בַּתְּפִלָּה הַהִיא, שֶׁכָּתוּב, וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפּוֹךְ שִׂיחוֹ. לִפְנֵי ה', וַדַּאי. כָּל צְבָאוֹת הַשָּׁמַיִם שׁוֹאֲלִים אֵלּוּ לָאֵלּוּ, בַּמֶּה עוֹסֵק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּמֶּה מִשְׁתַּדֵּל. אוֹמְרִים לָהֶם, הוּא מִתְיַחֵד בִּתְשׁוּקָה בַּכֵּלִים שֶׁלּוֹ, דְּהַיְנוּ בְּנִשְׁבְּרֵי לֵב. כֻּלָּם אֵינָם יוֹדְעִים מַה נַּעֲשֶׂה מִתְּפִלַּת הֶעָנִי, וּמִכָּל אֵלּוּ הַתַּרְעוֹמוֹת שֶׁלּוֹ, כִּי אֵין תְּשׁוּקָה לֶעָנִי אֶלָּא כְּשֶׁשּׁוֹפֵךְ דְּמָעוֹת בְּתַּרְעוֹמוֹת לִפְנֵי הַמֶלֶךְ הַקָדוֹשׁ. וְאֵין תְּשׁוּקָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא כְּשֶׁהוּא מְקַבֵּל אוֹתָם, וְנִשְׁפָּכִים לְפָנָיו. וְזוֹ הִיא תְּפִלָּה שֶׁעוֹשָׂה אִיחוּר וְעִכּוּב לְכָל הַתְּפִלּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם. מֹשֶה הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ וְנִתְעַכֵּב כַּמָּה יָמִים בַּתְּפִלָּה הַזּוֹ, מֵחֲמַת תְּפִלַּת הֶעָנִי. דָּוִד רָאָה שֶׁכָּל הַחֲלוֹנוֹת וְכָל שַׁעֲרֵי הַשָׁמַיִם כֻּלָּם מוּכָנִים לְהִפָּתַח לִתְפִלַּת הֶעָנִי, וְאֵין בְּכָל הַתְּפִלּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַקְשִׁיב לָהּ מִיָּד, כִּתְפִלַּת הֶעָנִי. כֵּיוָן שֶׁרָאָה זֶה, עָשָׂה עַצְמוֹ עָנִי וְאֶבְיוֹן, פָּשַׁט לְבוּשׁ הַמַּלְכוּת וְיָשַׁב עַל הָאָרֶץ כָּאֶבְיוֹן, וְאָמַר תְּפִלָּה, שֶׁכָּתוּב, תְּפִלָּה לְדָוִד הַטֵּה ה' אָזְנְךְ עֲנֵנִי. וְאִם תֹּאמַר, לָמָּה, מִשּׁוּם כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אֲנִי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דָּוִד, וְכִי אֵינְךְ מֶלֶךְ וְשַׁלִּיט עַל מְלָכִים גִּבּוֹרִים, וְאַתָּה עוֹשֶׂה עַצְמְךְ עָנִי וְאֶבְיוֹן. מִיָּד הֶחֱזִיר תְּפִלָּתוֹ בְּאֹפֶן אַחֵר, וְעָזַב הַמִּלִּים אֶבְיוֹן וְעָנִי, וְאָמַר, שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי. וְעִם כָּל זֶה, הַכֹּל הָיָה בְּדָוִד, הֵן עָנִי וְהֵן חָסִיד. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר, יָפֶה אָמַרְתָּ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק י'

א. מִי שֶׁטָּעָה בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים וְלֹא אָמַר מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם וְלֹא מוֹרִיד הַטַּל חוֹזֵר לְרֹאשׁ וְאִם הִזְכִּיר הַטַּל אֵינוֹ חוֹזֵר. וְאִם טָעָה בִּימוֹת הַחַמָּה וְאָמַר מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם חוֹזֵר לְרֹאשׁ וְאִם לֹא הִזְכִּיר טַל אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ שֶׁאֵין הַטַּל נֶעְצַר וְאֵין צָרִיךְ בַּקָּשָׁה: ב. מִי שֶׁשָּׁכַח שַׁאֲלָה בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים אִם נִזְכָּר קוֹדֶם שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה שׁוֹאֵל אֶת הַגְּשָׁמִים בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה וְאִם נִזְכָּר אַחַר שֶׁבֵּירָךְ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה חוֹזֵר לְבִרְכַּת הַשָּׁנִים. וְאִם לֹא נִזְכַּר עַד שֶׁהִשְׁלִים כָּל תְּפִלָּתוֹ חוֹזֵר לְרֹאשׁ וּמִתְפַּלֵּל שְׁנִיָּה: ג. טָעָה וְלֹא הִזְכִּיר יַעֲלֶה וְיָבוֹא אִם נִזְכַּר קוֹדֶם שֶׁיַּשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ חוֹזֵר לַעֲבוֹדָה וּמַזְכִּיר. וְאִם נִזְכַּר אַחַר שֶׁהִשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ חוֹזֵר לְרֹאשׁ. וְאִם הָיָה רָגִיל לוֹמַר תַחֲנוּנִים אַחַר תְּפִלָּתוֹ וְנִזְכַּר אַחַר שֶׁהִשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ קוֹדֶם שֶׁיַּעֲקוֹר רַגְלָיו חוֹזֵר לַעֲבוֹדָה: ד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּחוֹלוֹ שֶׁל מוֹעֵד אוֹ בְּשַׁחֲרִית וּבְמִנְחָה שֶׁל רָאשֵׁי חָדָשִׁים אֲבָל עַרְבִית שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ אִם לֹא הִזְכִּיר אֵינוֹ חוֹזֵר:

מוסר

מספר חסידים סי' קי''ב קי''ג קי''ד

אִם חָטָּא חַבֵירְךָ וְהִתְרִיתָ בּוֹ פְּלוֹנִי אַל תַּעֲשֶׂה כֵּן יוֹתֵר וְחָזַר וַעֲשָׂאוֹ כִּי לֹא יִשְׁמַע אֵלֶיךָ וְעָבַר עֲבֵירָה תַּכְרִיז עָלָיו בָּרַבִּים הִתְרֵיתִי בוֹ וְהוּא לֹא שָׁמַע לְהַתְרָאָתִי: וְאִם יְרַנְּנוּ הָעוֹלָם עַל צַדִיק פְּלוֹנִי אֶחד שֶׁבָּא לוֹ מִקְרֶה אֶחָד רָע. תֹּאמַר לוֹ בַעֲוֹן הַדּוֹר נִתְפַּשׂ שֶׁהַצַדִּיקִים נִתְפָּשִׂים בַּעֲוֹן הַדּוֹר שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ה) רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה' נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם: הַמְּשַׁנֶּה מִנְהַג רִאשׁוֹנִים כְּמוֹ פְּיוּטִים וְקְרוֹבֵץ שֶׁהִנְהִיגוּ לוֹמַר קְרוֹבֵץ הַקַּלִיר וְאוֹמֵר קְרוֹבֵץ אֲחֵרוֹת עוֹבֵר מִשּׁוּם (משלי כב) אַל תַּסִּיג גְּבוּל עוֹלָם אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֶיךָ. לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךְ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשׁוֹנִים:

בלק יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ח) וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֗ם לִ֤ינוּ פֹה֙ הַלַּ֔יְלָה וַהֲשִֽׁבֹתִ֤י אֶתְכֶם֙ דָּבָ֔ר כַּֽאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֵלָ֑י וַיֵּֽשְׁב֥וּ שָׂרֵֽי-מוֹאָ֖ב עִם-בִּלְעָֽם: וַאֲמַר לְהוֹן בִּיתוּ הָכָא בְּלֵילְיָא וְאָתֵב יַתְכוֹן פִּתְגָמָא כְּמָא דִי יְמַלֵיל יְיָ עִמִי וְאוֹרִיכוּ רַבְרְבֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם:

רש''י לינו פה הלילה. אין רוח הקדש שורה עליו אלא בלילה, וכן לכל נביאי אמות העולם, וכן לבן בחלום הלילה, שנאמר (בראשית לא, כד) ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלם הלילה. כאדם ההולך אצל פלגשו בהחבא: כאשר ידבר ה' אלי. אם ימליכני ללכת עם בני אדם כמותכם אלך עמכם, שמא אין כבודו לתתי להלך אלא עם שרים גדולים מכם: וישבו. לשון עכבה:

(ט) וַיָּבֹ֥א אֱלֹהִ֖ים אֶל-בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר מִ֛י הָֽאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה עִמָּֽךְ: וַאֲתָא מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ לְוַת בִּלְעָם וַאֲמַר מָן גוּבְרַיָא הָאִלֵין דְעִמָךְ:

רש''י מי האנשים האלה עמך. להטעותו בא. אמר פעמים שאין הכל גלוי לפניו, אין דעתו שוה עליו, אף אני אראה עת שאוכל לקלל ולא יבין:

(י) וַיֹּ֥אמֶר בִּלְעָ֖ם אֶל-הָֽאֱלֹהִ֑ים בָּלָ֧ק בֶּן-צִפֹּ֛ר מֶ֥לֶךְ מוֹאָ֖ב שָׁלַ֥ח אֵלָֽי: וַאֲמַר בִּלְעָם קֳדָם יְיָ בָּלָק בַּר צִפּוֹר מַלְכָּא דְמוֹאָב שְׁלַח לְוָתִי:

רש''י בלק בן צפור וגו' . אף על פי שאיני חשוב בעיניך, חשוב אני בעיני המלכים:

(יא) הִנֵּ֤ה הָעָם֙ הַיֹּצֵ֣א מִמִּצְרַ֔יִם וַיְכַ֖ס אֶת-עֵ֣ין הָאָ֑רֶץ עַתָּ֗ה לְכָ֤ה קָֽבָה-לִּי֙ אֹת֔וֹ אוּלַ֥י אוּכַ֛ל לְהִלָּ֥חֶם בּ֖וֹ וְגֵֽרַשְׁתִּֽיו: הָא עַמָא דִי נְפַק מִמִצְרַיִם וַחֲפָא יָת עֵין שִׁמְשָׁא דְאַרְעָא כְּעַן אִיתָא לוֹט לִי יָתֵיהּ מָאִים אֵיכוּל לְאַגָחָא בֵּיהּ קְרָב וְאֲתָרֵיכִינֵיהּ:

רש''י קבה לי. זו קשה מארה לי, שהוא נוקב ומפרש: וגרשתיו. מן העולם. ובלק לא אמר אלא ואגרשנו מן הארץ, איני מבקש אלא להסיעם מעלי, ובלעם היה שונאם יותר מבלק:

נביאים - מיכה - פרק ה

(יב) וְהִכְרַתִּ֧י פְסִילֶ֛יךָ וּמַצֵּבוֹתֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְלֹֽא-תִשְׁתַּחֲוֶ֥ה ע֖וֹד לְמַעֲשֵׂ֥ה יָדֶֽיךָ: וַאֲשֵׁיצֵי צַלְמֵי עַמְמַיָא וְקָמָתְהוֹן מִבֵּינָךְ וְלָא תִשְׁתַּעֲבַּד עוֹד לְעוֹבָדֵי יְדָךְ : (יג) וְנָתַשְׁתִּ֥י אֲשֵׁירֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְהִשְׁמַדְתִּ֖י עָרֶֽיךָ: וְאֲעַקַּר שְׁתִילֵי עַמְמַיָא מִבֵּינָךְ וַאֲשֵׁיצֵי בַּעֲלֵי דְּבָבָךְ :

רש''י והשמדתי עריך . ואשיצי בעלי דבבך וכן ( ישעיה יד ) ומלאו פני תבל ערים וכן ( שמואל א כח ) ויהי עריך :

(יד) וְעָשִׂ֜יתִי בְּאַ֧ף וּבְחֵמָ֛ה נָקָ֖ם אֶת-הַגּוֹיִ֑ם אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א שָׁמֵֽעוּ: (פ) וְאַעְבֵּיד בִּרְגז וּבְחֵמָה יַת פּוּרְעָנוּת דִּין מִן עַמְמַיָא דְלָא קַבִּילוּ אוּלְפַן אוֹרַיְיתָא : ו (א) שִׁמְעוּ-נָ֕א אֵ֥ת אֲשֶׁר-יְהוָ֖ה אֹמֵ֑ר ק֚וּם רִ֣יב אֶת-הֶהָרִ֔ים וְתִשְׁמַ֥עְנָה הַגְּבָע֖וֹת קוֹלֶֽךָ: שְׁמָעוּ כְעַן יַת דַיְיָ אַמַר קוּם דוּן עִם טוּרַיָא וְיִשְׁמַעַן רָמָתָא קָלָךְ :

רש''י את ההרים . את האבות : הגבעות . האמהות :

כתובים - תהילים - פרק מג

(ה) מַה-תִּשְׁתּ֬וֹחֲחִ֨י | נַפְשִׁי֮ וּֽמַה-תֶּהֱמִ֪י עָ֫לָ֥י הוֹחִ֣ילִי לֵֽ֭אלֹהִים כִּי-ע֣וֹד אוֹדֶ֑נּוּ יְשׁוּעֹ֥ת פָּ֝נַ֗י וֵֽאלֹהָֽי: מַה תִּתְמַכְּכִין נַפְשִׁי וּמַה תַּרְגִשִׁי עֲלָי אוֹרִיכִי לֵאלָהָא אֲרוּם תּוּב אֲשַׁבְּחִנֵיהּ בְּפוּרְקָנֵיהּ דְמִן קָדָמוֹי דִי הוּא אֱלָהָי : מד (א) לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי-קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל: לְשַׁבָּחָא לְדָוִד עַל יְדֵיהוֹן דִבְנֵי קרַח שִּׂכְלָא טָבָא : (ב) אֱלֹהִ֤ים | בְּאָזְנֵ֬ינוּ שָׁמַ֗עְנוּ אֲבוֹתֵ֥ינוּ סִפְּרוּ-לָ֑נוּ פֹּ֥עַל פָּעַ֥לְתָּ בִֽ֝ימֵיהֶ֗ם בִּ֣ימֵי קֶֽדֶם: יְיָ בְּאוּדְנָנָא שְׁמַעְנָא אֲבָהָתָנָא אִשְׁתַּעִיוּ לָנָא עוֹבָדָא דַעֲבַדְתָּא בִימֵיהוֹן בְּיוֹמַיָא דִי מִלְקַדְמִין :

רש''י באזנינו שמענו . מכאן אתה למד שהיו מדברים בני קרח בשביל דורות הללו הבאים אחריהם שאילו בשביל עצמם לא היה להם לומר אבותינו ספרו לנו שהרי הם עצמם ראו נסי המדבר והים והירדן ומלחמות יהושע כך מפורש באגדת תהלים :

(ג) אַתָּ֤ה | יָדְךָ֡ גּוֹיִ֣ם ה֭וֹרַשְׁתָּ וַתִּטָּעֵ֑ם תָּרַ֥ע לְ֝אֻמִּ֗ים וַֽתְּשַׁלְּחֵֽם: אַנְתְּ בִּידָא דִגְבוּרְתָּךְ עַמַיָא כְּנַעֲנָאֵי תָרֵכְתָּא וּנְצַבְתִּנוּן לְבֵית יִשְּׂרָאֵל בְּאַרְעֲהוֹן תַּבַּרְתָּ עַמַיָא וּפְסַדְתִּנוּן :

רש''י תרע לאומים . הרעות לשבעה אומות גדולות ושילחתם מפנינו ואתה בידך כחך הורשתם מתוך ארצם ותטעם לאבותינו בתוכה :

משנה פסחים פרק ו

א. אֵלּוּ דְבָרִים בַּפֶּסַח דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת, שְׁחִיטָתוֹ וּזְרִיקַת דָּמוֹ וּמִחוּי קְרָבָיו וְהֶקְטֵר חֲלָבָיו, אֲבָל צְלִיָּתוֹ וַהֲדָחַת קְרָבָיו אֵינָן דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. הַרְכָּבָתוֹ וַהֲבָאָתוֹ מִחוּץ לַתְּחוּם, וַחֲתִיכַת יַבַּלְתּוֹ, אֵין דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, דּוֹחִין:

ברטנורה   (א) אלו דברים בפסח דוחין את השבת. פסח דוחה את השבת, דנאמר מועדו בפסח (במדבר ט) ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, ונאמר מועדו בתמיד (שם כח) תשמרו להקריב לי במועדו, מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת שנאמר (שם) על עולת התמיד, אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת: שחיטתו וזריקת דמו. אי אפשר לעשותן בלילה דכתיב (ויקרא ז) ביום צוותו להקריב, ביום ולא בלילה: מחוי. קינוח, כמו אכלה ומחתיה פיה (משלי ל). מחוי קרביו דוחין את השבת, שלא יסריחו: צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין. דאפשר משתחשך: הרכבתו. על כתפו להביאו דרך רשות הרבים לעזרה אע''פ שאין בו אלא איסור שבות, שהחי נושא את עצמו אין דוחה, דהוה ליה למעבדה מאתמול. וכן הבאתו מחוץ לתחום, וחתיכת יבלתו של קרבן פסח להסיר מומו, אע''פ שאין בו אלא איסור שבות, שחותכה בשיניו או בידו, אינן דוחים. והא דתנן בשלהי ערובין חותכין יבלת במקדש, ההיא ביבשה דמפרך פרכא, ומתניתין דהכא בלחה. ואע''פ דכשחותכה בשיניו או בידו כלאחר יד הוא, אפילו הכי אסור בלחה דהוה ליה למעבדה מאתמול: ר' אליעזר אומר דוחין. דסבר מכשירי מצוה דוחים את השבת במסכת שבת:

ב. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַהֲלֹא דִין הוּא, מָה אִם שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, אֵלּוּ שֶׁהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת לֹא יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, יוֹם טוֹב יוֹכִיחַ, שֶׁהִתִּירוּ בוֹ מִשּׁוּם מְלָאכָה, וְאָסְרוּ בוֹ מִשּׁוּם שְׁבוּת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מַה זֶּה, יְהוֹשֻׁעַ, מָה רְאָיָה רְשׁוּת לַמִּצְוָה. הֵשִׁיב רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר, הַזָּאָה תוֹכִיחַ, שֶׁהִיא מִצְוָה וְהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. אַף אַתָּה אַל תִּתְמָהּ עַל אֵלּוּ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִצְוָה וְהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת, לֹא יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְעָלֶיהָ אֲנִי דָן, וּמָה אִם שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. הַזָּאָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת, אֵינוֹ דִין שֶׁדּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אוֹ חִלּוּף, מָה אִם הַזָּאָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת, אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא תִדְחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עֲקִיבָא, עָקַרְתָּ מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, (בֵּין הָעַרְבַּיִם), בְּמוֹעֲדוֹ (במדבר ט) בֵּין בַּחֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת. אַמַר לוֹ, רַבִּי, הָבֵא לִי מוֹעֵד לָאֵלּוּ כַּמּוֹעֵד לַשְּׁחִיטָה. כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, כָּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. שְׁחִיטָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת:

ברטנורה   (ב) שחיטה שהיא. אסורה בחולין בשבת משום איסור מלאכה גמורה אף על פי כן דוחה את השבת בפסח: אלו שהם משום שבות לא ידחו. בתמיהה: יום טוב יוכיח. שהתירו בו שחיטה ובישול שהוא אב מלאכה ומותרין להדיוט, ואסרו בו להביא דבר מחוץ לתחום ולאכלו, הואיל והיה אפשר לו מאתמול ואף על גב דתחומין מדרבנן: מה ראיה רשות למצוה. אכילת הדיוט רשות היא, וצורך גבוה מצוה היא, ואם העמידו חכמים איסור שבות שלהן במקום רשות, יעמידוהו אף במקום מצוה. ור' יהושע סבר כל שמחת יום טוב מצוה היא ואפילו הכי אינו דוחה שבות: הזאה תוכיח שהיא מצוה. בטמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הפסח, שאם לא יזה לא יעשה פסחו ואפילו הכי אינו דוחה דהכי קים ליה לר' עקיבא דלא דחיא. והזאה שבות היא דמחזי כמאן דמתקן גברא: ועליה אני דן. וגם על ההזאה אני חולק ואומר שתדחה ולא יעכבהו מפסח, מקל וחומר זה בעצמו: אמר לו רבי עקיבא או חלוף. או אני אחליף את הדין. דפשיטא ליה דהזאה מעכבא וילפינן בקל וחומר מינה לשחיטה [שתעכב]: במועדו. ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו (במדבר ט): הבא לי מועד לאלו. שיהא להם זמן קבוע, כמו שקבע לשחיטה, הלכך כיון שלא קבע להם זמן ומצי למעבד מאתמול, לא דחיא, והזאה נמי לאו מגופיה דפסח היא ולא כתיב ביה במועדו. והלכה כרבי עקיבא:

ג. אֵימָתַי מֵבִיא חֲגִיגָה עִמּוֹ, בִּזְמַן שֶׁהוּא בָא בַּחֹל בְּטָהֳרָה וּבְמֻעָט. וּבִזְמַן שֶׁהוּא בָא בַּשַּׁבָּת בִּמְרֻבֶּה וּבְטֻמְאָה, אֵין מְבִיאִין עִמּוֹ חֲגִיגָה:

ברטנורה   (ג) אימתי מביא חגיגה עמו. עם הפסח בארבעה עשר בניסן: בזמן שהוא בא בחול ובטהרה. דאע''ג דפסח דחי שבת וטומאה, חגיגה לא דחיא שבת ובמועט. שהיה פסח מועט לאכילת בני חבורה, ואוכלין החגיגה תחלה כדי שיהיה הפסח גמר שביעתן במרובה. שהיתה החבורה מועטת ודי להן בפסח לבדו: ובטומאה. שרוב צבור טמאין, אין מביאין עמו חגיגה, שחגיגת יום ארבעה עשר רשות היא ולא חובה:

ד. חֲגִיגָה הָיְתָה בָאָה מִן הַצֹאן, מִן הַבָּקָר, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים, מִן הַזְּכָרִים וּמִן הַנְּקֵבוֹת. וְנֶאֱכֶלֶת לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד:

ברטנורה   (ד) מן הבקר. מה שאין כן בפסח שאינו בא לא מן הבקר ולא מן הנקבות:

ה. הַפֶסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ בַשַּׁבָּת, חַיָּב עָלָיו חַטָּאת. וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם פֶּסַח, אִם אֵינָן רְאוּיִין, חַיָּב. וְאִם רְאוּיִין הֵן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מָה אִם הַפֶּסַח שֶׁהוּא מֻתָּר לִשְׁמוֹ, כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמוֹ, חַיָּב. זְבָחִים שֶׁהֵן אֲסוּרִין לִשְׁמָן, כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָן, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא חַיָּב. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בַּפֶּסַח שֶׁשִּׁנָּהוּ לְדָבָר אָסוּר, תֹּאמַר בַּזְּבָחִים שֶׁשִּׁנָּן לְדָבָר הַמֻּתָּר. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֵמוּרֵי צִבּוּר יוֹכִיחוּ, שֶׁהֵן מֻתָּרִין לִשְׁמָן, וְהַשּׁוֹחֵט לִשְׁמָן, חַיָּב. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְּאֵמוּרֵי צִבּוּר שֶׁיֵּשׁ לָהֶן קִצְבָה, תֹּאמַר בַּפֶּסַח שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם אֵמוּרֵי צִבּוּר, פָּטוּר:

ברטנורה   (ה) הפסח ששחטו שלא לשמו. בארבעה עשר שחל להיות בשבת, וסבור כשם שמותר לשמו כך מותר שלא לשמו: חייב חטאת. שחלל שבת בשוגג: אם אינן ראויין. לפסח, כגון עגל או איל בן שתי שנים או נקבה. חייב עליו חטאת אם נתעלמה ממנו שבת או סבור שמותר לשחוט זבחים אחרים לשם פסח בשבת, דהאי לאו טועה בדבר מצוה, דהכל יודעים שאין זה כשר לפסח: ואם ראויין הן. כגון זה בן שנה של שלמים ששחטו לשם פסח, דמתוך שהוא טרוד ובהול לשחוט פסחו טעה בדבר זה ולא נזכר שהקדישו לזבח אחר: ר' אליעזר מחייב חטאת. אע''פ שטעה בדבר מצוה: ורבי יהושע פוטר. דקסבר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כל דהו פטור מחיוב חטאת שבה, וזה עשה מצוה שהקריב קרבן, דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, ואף הנשחטים לשם פסח מכשיר להו ר' יהושע בפרק תמיד נשחט: מה אם הפסח. שמותר לשחטו בשבת לשמו, שינה את שמו אודית מיהא דחייב חטאת כדקתני לעיל: ששינהו לדבר האסור. ששחטו לשם קרבנות אחרים שאסורים לשחטן בשבת: ששינהו לדבר המותר. ששוחטו לשם דבר המותר לשחטו בשבת: אימורי צבור. קרבנות האמורים בצבור בשבת כגון תמידים ומוספין יוכיחו שמותרים לשחטן לשמן, והשוחט שאר זבחים לשמן בשבת חייב: שיש להן קצבה. שאינו רואה אחרים עסוקין בשחיטתו, וכיון שנשחט התמיד יודע הוא שאין צריך לשחוט עוד, הלכך אין זה טועה אלא שוגג דלא היה לו לטעות בדבר: תאמר בפסח שאין לו קצבה. דהכל צריכין לכך והרי הוא רואה אחרים הרבה עסוקים בכך וטרוד הוא להתעסק במצוה. ואפילו שחט הוא פסח כבר ומצא זבח זה עומד בעזרה וכסבור שהוא פסח ושחטו לשם מי שהוא, טועה בדבר מצוה הוא: ר' מאיר אומר. השוחט בשבת זבחים אחרים כל ימות השנה לשם אמורי צבור פטור. והלכה כר' יהושע ואין הלכה כר' מאיר:

ו. שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לָעֲרֵלִין וְלַטְּמֵאִין, חַיָּב. לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו, לִמְנוּיָיו וְשֶׁלֹא לִמְנוּיָיו, לַמּוּלִין וְלָעֲרֵלִין, לַטְּהוֹרִים וְלַטְּמֵאִים, פָּטוּר. שְׁחָטוֹ וְנִמְצָא בַעַל מוּם, חַיָּב. שְׁחָטוֹ וְנִמְצָא טְרֵפָה בַסֵתֶר, פָּטוּר. שְׁחָטוֹ וְנוֹדַע שֶׁמָּשְׁכוּ הַבְּעָלִים אֶת יָדָם, אוֹ שֶׁמֵּתוּ אוֹ שֶׁנִּטְמְאוּ, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁחַט בִּרְשׁוּת:

ברטנורה   (ו) לאוכליו ושלא לאוכליו פטור וכו'. דהא פסח כשר הוא, דאמרינן פרק תמיד נשחט דהשוחט לפסולים ולכשרים לא פסל: שחטו ונמצא בעל מום חייב. דשוגג הוא ולא אנוס שהיה לו [לבקרו]: שמשכו הבעלים את ידם ממנו קודם שחיטה ונמנו על אחר: או שמתו או שנטמאו. דעכשיו לא נתנה שבת לדחות אצלם: פטור. שאנוס הוא, דלא היה יודע שכך הוא ולא היה לו לבדוק על כך:

גמרא פסחים דף ס''ח ע''ב

אָמַר רִבִּי אֱלִיעֶזֶר וּמַה אִם שְׁחִיטָה וְכוּלֵי רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר שִׂמְחַת יוֹם טוֹב נָמֵי מִצְוָה הִיא. דְּתַנְיָא רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אֵין לוֹ לְאָדָם בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא אוֹ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה אוֹ יוֹשֵׁב וְשׁוֹנֶה. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר חָלְקֵהוּ חֶצְיוֹ לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָה וְחֶצְיוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. וְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר (דברים יז) עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (במדבר כט) עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר אוֹ כֻּלּוֹ לַה' אוֹ כֻּלּוֹ לָכֶם. וְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר חָלְקֵהוּ. חֶצְיוֹ לַה' וְחֶצְיוֹ לָכֶם. אָמַר רִבִּי אֱלְעָזָר הַכֹּל מוֹדִים בַּעֲצֶרֶת. דְּבַּעֵינָן נָמֵי לָכֶם. מָאי טַעְמָא יוֹם שֶׁנִּתְּנָה בוֹ תוֹרָה הוּא. אָמַר רַבָּה הַכֹּל מוֹדִים בְּשַׁבָּת דְּבַעֵינָן נָמֵי לָכֶם. מָאי טַעְמָא (ישעי' נח) וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עוֹנֶג. אָמַר רַב יוֹסֵף הַכֹּל מוֹדִים בְּפוּרִים דְבַעֵינָן נָמֵי לָכֶם מָאי טַעְמָא יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה כְּתִיב בֵּיהּ. מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא כֻּלֵּיהּ שַׁתָּא הֲוָה יָתִיב בְּתַעֲנִיתָא לְבַר מֵעֲצַרְתָּא וּפוּרְיָא וּמַעֲלֵי יוֹמָא דְכִפּוּרֵי. עֲצֶרֶת יוֹם שֶׁנִתְּנָה בוֹ תוֹרָה. פּוּרְיָא (אסתר ט) יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה כְתִיב. מַעֲלֵי יוֹמָא דְכִפּוּרֵי דְּתָנָא חִיָּיא בַר רַב מִדִּפְתִּי (ויקרא כג) וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וְכִי בְּתִשְׁעָה הֵם מִתְעַנִּין וַהֲלֹא בַעֲשִׂירִי מִתְעַנִּין אֶלָּא לוֹמַר לָךְ כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בְּתִשְׁעָה בוֹ מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילוּ מִתְעַנֶּה תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי. רַב יוֹסֵף בְּיוֹמָא דַעֲצַרְתָּא עַבְדֵי לֵיהּ עֶגְלָא תִלְתָא. אָמַר אִי לָאו הָאי יוֹמָא דְקָא גָרִים כַּמָּה יוֹסֵף אִיכָּא בְשׁוּקָא. רַב שֵׁשַׁת כָּל תְּלָתִין יוֹמִין מְהַדֵּר לֵיהּ תַּלְמוּדֵיהּ וְתָלִי וְקָאִי בְּעִיבְרָא דְדַשָּׁא וְאָמַר חַדָאי נַפְשָׁאִי. חַדָאי נַפְשָׁאִי. לָךְ קָרָאי. לָךְ תָּנָאי. אֵינִי וְהָא אָמַר רִבִּי אֱלְעָזָר אִלְמָלֵא תוֹרָה לֹא נִתְקַיְּימוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמי' לג) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי מְעִיקָרָא כִּי עָבִיד אֵינִישׁ אַדַעְתָּא דְנַפְשֵׁיהּ קָא עָבִיד. אָמַר רַב אָשֵׁי וּלְמָאי דְקָאמַר רִבִּי אֱלִיעֶזֶר נָמֵי יוֹם טוֹב רְשׁוּת אִית לֵיה פִירְכָא וּמַה יוֹם טוֹב שֶׁהִתִּיר בּוֹ מְלָאכָה שֶׁל רְשׁוּת לֹא הִתִּיר שְׁבוּת שֶׁעִמָּהּ שַׁבָּת שֶׁלֹּא הִתִּיר בָּהּ אֶלָּא מְלָאכָה שֶׁל מִצְוָה אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא תַתִּיר שְׁבוּת שֶׁעִמָּהּ. וְרִבִּי אֱלִיעֶזֶר שְׁבוּת דְּמִצְוָה עָדִיף לֵיהּ:

רש''י דבעינן נמי לכם. שישמח בו במאכל ובמשתה להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו: כל האוכל ושותה וכו'. בפ''ב דיומא מוקמינן להא דרשא אליבא דמאן דאמר אין אדם מוזהר על תוספת עינוי להתחיל להתענות מבעוד יום ואפי' למאן דאית ליה מוסיפין מחול על הקודש מקרא אחרינא נפקא ליה מבחריש ובקציר תשבות הלכך כי אתא האי בתשעה להכי אתא והכי קאמר ומה שאתם עושי' בתשעה דהיינו אכילה ושתיה אני קורא עינוי: עבדי לי' עגלא תלתא. הי' מצוה לאנשי ביתו להכין לו סעודה. אי לאו האי יומא. שלמדתי תורה ונתרוממתי הרי אנשי' הרבה בשוק ששמן יוסף ומה ביני לבינם: ותלי. נשען: חדאי נפשאי. שמחי נפשי: לך קראי לך תנאי. בשבילך ולצורכך שניתי וקריתי: איני. וכי אין הנאה בתלמוד תורה אלא ללומדיה לבד: אם לא בריתי. של יום ולילה דהיינו תלמוד תורה שכתוב בו יום ולילה: אית ליה פירכא. למילתיה דאמר מלאכת מצוה דוחה שבת כ''ש שבות דמצוה שפיר מיהדר ליה רבי יהושע יו''ט יוכיח מק''ו ומה שמחת יו''ט שהיא רשות והתרתה בו משו' מלאכה לא התרת' בו משום שבות שבת דלא התרתה בה אלא מלאכת מצוה כגון שחיטת קרבנות צבור אינו דין שלא תתיר שבות אפי' של מצוה: ור''א. אמר לך האי לאו ק''ו הוא דשבות דמצוה עדיפא משבות דרשות ולכך יו''ט דשמחתו רשות גזרו על שבות שלה אבל שבת דדחיית מלאכה שבו משום מצוה היא לא גזרו חכמים בה על השבות לדחות את המצוה:

זוהר בלק דף קצ''ה ע''ב

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר אֲרִימִית יְדִי בְצַלוּ לְקָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא דְהָא תָנֵינָן אָסִיר לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאָרָמָא יְדוֹי לְעֵילָא בַר בְּצַלוּ וּבְבִרְכָאן וְתַחֲנוּנִים לְמָרֵיהּ דִכְתִּיב (בראשית י''ד) הֲרִימוֹתִי יָדִי אֶל יְיָ אֵל עֶלְיוֹן וּמִתַּרְגְּמִינָן אֲרִימִית יְדַי בְּצַלוּ דְהָא אֶצְבְּעָאן דִּידִין מִלִין עִלָאִין אִית בְּהוּ. וְהַשְׁתָּא אֲנָא הָכִי עֲבִידְנָא וַאֲמֵינָא דְכָל מָאן דְּאִלֵין אַרְבָּע יִסְדַּר קָמֵי מָארֵיהּ וְעָבִיד גַּרְמֵיהּ בִּרְעוּתָא בְתִיקוּנָא דָא כַדְקָא יֵאוֹת בְּתִקּוּנָא דָא לָא תֶהְדַר צְלוֹתֵיהּ בְּרֵיקָנַיָּא. בְּקַדְמֵיתָא עֶבֶד לְסַדְּרָא שְׁבָחָא קָמֵי מָארֵיהּ וּלְזַמְּרָא קָמֵיהּ. וְדָא בְּתוּשְׁבְּחָן דְּקָמֵי צְלוֹתָא וּלְבָתַר עֶבֶד לְבָתַר דְצַלֵי צְלוֹתָא דַעֲמִידָה אִיהוּ עַבְדָּא דְסִדֵּר צְלוֹתָא דְמָארֵיהּ. וּלְבָתַר עֶבֶד לְבָתַר דְּצַלֵי כָל צְלוֹתֵיהּ וְאָזִיל לֵיהּ. וְעַל דָא דָוִד תְּלַת זִמְנִין עָבַד גַרְמֵיהּ בִּצְלוֹתָא דָא עֶבֶד דִּכְתִּיב הוֹשַׁע עַבְדְךָ אַתָּה אֱלֹהַי שַׂמֵּחַ נֶפֶשׁ עַבְדֶּךָ וּכְתִּיב (תהלים פ''ו) תְּנָה עֻזְךָ לְעַבְדֶּךָ. הָא תְלַת זִמְנִין אִצְטְרִיךְ לְשַׁוָּאָה גַרְמֵיהּ עֶבֶד לְבָתָר לְשַׁוָּאָה גַרְמֵיה גּוֹ אִינוּן דְּמָסְרֵי נַפְשַׁיְיהוּ עַל קְדּוּשַׁת שְׁמֵיהּ וְהָיִינוּ בְיִחוּדָא דִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל דְּכָל מָאן דְּשַׁוֵּי הָכִי רְעוּתֵיהּ בְּהָאי קְרָא אִתְחֲשִׁיב לֵיהּ כְּאִלוּ מָסַר נַפְשֵׁיהּ עַל קְדוּשַׁת שְׁמֵיהּ לְבָתָר לְשַׁוָּאָה גַרְמֵיהּ עָנִי בְזִמְנָא דְעָאל וְדָפִיק דָּשִׁין דְּרוֹמֵי מְרוֹמִים כַּד אָמַר אֱמֶת וְיַצִיב וְסָמִיךְ גְּאוּלָה לִתְּפִלָה לְמֵהֱוֵי בִצְלוֹתָא דַעֲמִידָה תְבִיר לִבָא עַנְיָא וּמִסְכְּנָא. וּלְשַׁוָּאָה רְעוּתֵיהּ לְאִתְכַּלְלָא גוֹ מִסְכְּנֵי בִתְבִירוּ דְלִבָא בִמְאִיכוּ דְנַפְשָׁא. לְבָתָר לְשַׁוָּאָה גַרְמֵיהּ גוֹ חֲסִידִים בְּשׁוֹמֵעַ תְפִלָּה לְפָרְשָׁא חֶטְאוֹ דְהָכִי אִצְטְרִיךְ יָחִיד בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה בְגִין לְאִתְדַבְּקָא בִימִינָא דִפְשׁוּטָה לְקַבְּלָא לְאִינוּן דְתָבִין וּכְדֵין אִקְרֵי חָסִיד הָא אַרְבָּע אִלֵין כַּדְקָא יָאוּת. מָאן כָּלִיל לְכָל הָנֵי הַהוּא דְקָא אִצְטְרִיךְ לְכַלְלָא לוֹן וְהָאי אִיהוּ עֶבֶד דְּאַכְלִיל לְכָל שְׁאַר. תְּלַת עַבְדִּין אִינוּן בִּתְלַת דּוּכְתִּין וְכֻלְּהוּ חָד וְעָלַיְיהוּ כְתִיב הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם וְגוֹמֵר. בֵּין עֶבֶד לְעֶבֶד אִינוּן אַחֲרָנִין בֵּין עֶבֶד קַדְמָאָה לְעֶבֶד תִּנְיָינָא אִית לֵיהּ לְמִמְסָר נַפְשֵׁיהּ עַל יִחוּדָא דִקְדוּשַׁת שְׁמֵיהּ וּלְשַׁוָּאָה גַרְמֵיהּ עָנִי וּמִסְכְּנָא בִצְלוֹתָא דַעֲמִידָה וּלְשַׁוָּאָה גַרְמֵיהּ גוֹ חֲסִידִים בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. עֶבֶד תְלִיתָאָה בָתָר דְּסִיֵים וְסִדֵּר כֹּלָא. תְּנָן בְּהַהִיא שָׁעְתָּא דְסִדֵּר בַּר נָשׁ כָּל הָנֵי סִדּוּרִין אַרְבָּע בִּרְעוּ דְלִבָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא נִיחָא קָמֵיהּ וּפָרִישׁ יְמִינֵיהּ עָלֵיהּ בְּהַהוּא עֶבֶד תְלִיתָאָה וְקָרָא עָלֵיהּ וְאָמַר לֵיהּ עַבְדִּי אַתָּה דִכְתִּיב (ישעיה מ''ט) וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִי אַתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאַר. וַדָּאי צְלוֹתָא דְהָאי בַר נָשׁ לָא יֶהְדָר בְּרֵיקָנַיָּא לְעַלְמִין. אָתָא רִבִּי אַבָּא וּנְשָׁקֵיהּ:

תרגום הזוהר אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הֲרִימוֹתִי יָדִי בִּתְפִלָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. כִּי לָמַדְנוּ, אָסוּר לָאָדָם לְהָרִים יָדָיו לְמַעְלָה חוּץ מִבַּתְּפִלָּה וּבִבְרָכוֹת וּבְתַחֲנוּנִים לַאֲדוֹנוֹ. שֶׁכָּתוּב, הֲרִימוֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן, וּמְתָרְגֵם, אֲרִימִית יָדִי בְּצִלּוֹ, דְּהַיְנוּ בִּתְפִלָּה. כִּי אֶצְבְּעוֹת הַיָּדַיִם יֵשׁ בָּהֶם דְּבָרִים עֶלְיוֹנִים. וְעַתָּה אֲנִי עוֹשֶׂה כָּךְ, שֶׁאֲנִי מֵרִים יָדִי בִּתְפִלָּה. וַאֲנִי אוֹמֵר, שֶׁכָּל מִי שֶׁמְּסַדֵּר אֵלּוּ הָאַרְבָּעָה הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, עֲנִיִּים חֲסִידִים עֲבָדִים וּבַעֲלֵי קִדּוּשׁ הַשֵׁם, לְפִי אֲדוֹנוֹ, וְעוֹשֶׂה עַצְמוֹ בְּחֵפֶץ לֵב בַּתִּקּוּן הַזֶּה כָּרָאוּי, הִנֵּה בַּתִּקּוּן הַזֶה, לֹא תַּחֲזוֹר תְּפִלָּתוֹ רֵיקָם. בַּתְּחִלָּה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ עֶבֶד, דְּהַיְנוּ לְסַדֵּר שְׁבָחִים לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ וּלְזַמֵּר לְפָנָיו. וְזֶהוּ בַּתִּשְׁבָּחוֹת שֶׁלִּפְנֵי הַתְּפִלָּה. וְאַחַר כָּךְ יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ עֶבֶד, לְאַחַר שֶׁהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה הָעֲמִידָה, הוּא עֶבֶד הַמְּסַדֵּר תְּפִלָּה לַאֲדוֹנוֹ. וְאַחַר כָּךְ יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ עֶבֶד, אַחַר שֶׁהִתְפַּלֵּל כָּל תְּפִלָּתוֹ וְהָלַךְ לוֹ. וְעַל כֵּן דָּוִד עָשָׂה עַצְמוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בִּתְפִלָּה זוֹ עֶבֶד. שֶׁכָּתוּב, הוֹשַׁע עַבְדְּךְ אַתָּה אֱלֹקָי, שַׂמַּח נֶפֶשׁ עָבְדֶךְ, וְכָתוּב תְּנָה עֻזְךְ לְעַבְדֶּךְ, הֲרֵי שָׁלֹשׁ פְּעָמִים שֶׁצְרִיכִים לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ עֶבֶד, דְּהַיְנוּ לִפְנֵי הַתְּפִלָּה, וְאַחַר תְּפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, וְאַחַר כָּל הַתְּפִלָּה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. אַחַר כָּךְ, צָרִיךְ לָשִׂים עַצְמוֹ תּוֹךְ אֵלּוּ שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם. וְהַיְנוּ בְּיִחוּד שֶׁל שְׁמַע יִשְׂרָאֵל. שֶׁכָּל מִי שֶׁמֵּשִׂים רְצוֹנוֹ כָּךְ בַּמִּקְרָא הַזֶּה, נֶחֱשָׁב לוֹ כְּאִלּוּ מָסַר נַפְשׁוֹ עַל קְדֻשַּׁת שְׁמוֹ. צָרִיךְ לָשִׂים עַצְמוֹ עָנִי, כִּי בַּזְּמָן שֶׁנִּכְנְסוּ וְדוֹפֵק עַל פְּתָחִים שֶׁל רוּם מְרוֹמִים, כְּשֶׁאוֹמֵר אֱמֶת וְיַצִיב, וְסוֹמֵךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה, יִהְיֶה בִּתְפִלַּת עֲמִידָה, בִּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, שְׁבוּר לֵב עָנִי וְאֶבְיוֹן, וְיָשִׂים רְצוֹנוֹ לְהִתְכַּלֵּל בְּתוֹךְ הָאֶבְיוֹנִים בִּשְׁבִירַת הַלֵּב, וּבְשִׁפְלוּת נֶפֶשׁ. אַחַר כָּךְ, צָרִיךְ לָשִׂים עַצְמוֹ תּוֹךְ חֲסִידִים בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, לְפָרֵשׁ חַטָּאָיו, כִּי כָּךְ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת יָחִיד בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, כְּדֵי לְהִתְדַבֵּק בַּיָּמִין, שֶׁהוּא חֶסֶד, הַפְּשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים, וְאָז נִקְרָא חָסִיד. הֲרֵי אַרְבָּעָה אֵלּוּ כָּרָאוּי. שׁוֹאֵל, מִי כּוֹלֵל אֶת כָּל אֵלּוּ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל. וּמֵשִׁיב, הוּא מִי שֶׁצָרִיךְ לִכְלוֹל אוֹתָם, וְזֶהוּ הוּא, עֶבֶד, הַכּוֹלֵל אֶת כָּל הַשְּׁאָר, שֶׁהֵם, קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, עָנִי, חָסִיד. שָׁלֹשׁ עֲבָדִים הֵם בִּשְׁלֹשָה מְקוֹמוֹת, וְכֻלָּם אֶחָד, וַעֲלֵיהֶם כָּתוּב, הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם וְגוֹ'. בֵּין עֶבֶד לְעֶבֶד נִמְצָאִים אֵלּוּ הָאֲחֵרִים, דְּהַיְנוּ בֵּין עֶבֶד הָרִאשׁוֹן שֶׁלִּפְנֵי הַתְּפִלָּה, לָעֶבֶד הָאַחֲרוֹן, שֶׁלְֹּאַחַר תְּפִלַּת הָעֲמִידָה, יֵשׁ לוֹ לִמְסוֹר נַפְשׁוֹ עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, וְלַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ עָנִי וְאֶבְיוֹן בִּתְפִלַּת הָעֲמִידָה וְלָשִׂים עַצְמוֹ תּוֹךְ הַחֲסִידִים בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. עֶבֶד הַשְּׁלִישִׁי הוּא אַחַר שֶׁגָּמַר וְסִדֵּר אֶת הַכֹּל, דְּהַיְנוּ לְאַחַר כָּל הַתְּפִלָּה. לָמַדְנוּ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁסִּדֵּר הָאָדָם כָּל אֵלּוּ אַרְבָּעַת הַסְּדָרִים בְּרָצוֹן הַלֵּב, הוּא לְרָצוֹן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּפוֹרֵשׂ יְמִינוֹ עָלָיו בָּעֶבֶד הַהוּא הַשְּׁלִישִׁי, שֶׁלְֹּאַחַר כָּל הַתְּפִלָּה, וְקוֹרֵא עָלָיו וְאוֹמֵר לוֹ, עַבְדִּי אַתָּה. שֶׁכָּתוּב, וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אַתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךְ אֶתְפָּאֵר וַדַּאי הוּא, שֶׁתְּפִלָּתוֹ שֶׁל הָאָדָם הַזֶּה לֹא תָּשׁוּב רֵיקָם לְעוֹלָם. בָּא רַבִּי אַבָּא וּנְשָׁקוֹ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פ''י

א. כָּל מָקוֹם שֶׁהַיָּחִיד חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל שְׁלִיחַ צִבּוּר חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל אִם טָעָה כְּמוֹתוֹ בְּעֵת שֶׁהִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם. חוּץ מִשַּׁחֲרִית שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁאִם שָׁכַח שְׁלִיחַ צִבּוּר וְלֹא הִזְכִּיר יַעֲלֶה וְיָבֹא עַד שֶׁהִשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי טוֹרַח צִבּוּר שֶׁהֲרֵי תְּפִלַּת הַמּוּסָפִין לְפָנָיו שֶׁהוּא מַזְכִּיר בָּהּ רֹאשׁ חֹדֶשׁ: ב. עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁמֵּרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים טָעָה וְחָתַם בָּהֶם בִּבְרָכָה שְׁלִישִׁית הָאֵל הַקָּדוֹשׁ חוֹזֵר לְרֹאשׁ טָעָה וְחָתַם בְּעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט חוֹזֵר לִתְחִלַּת הַבְּרָכָה וְחוֹתֵם בָּהּ הַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט וּמִתְפַּלֵּל וְהוֹלֵךְ עַל הַסֵּדֶר וְאִם לֹא נִזְכַּר אֶלָּא עַד שֶׁהִשְׁלִים כָּל תְּפִלָּתוֹ חוֹזֵר לְרֹאשׁ אֶחָד יָחִיד וְאֶחָד שְׁלִיחַ צִבּוּר:

מוסר

מספר חסידים סי' קט''ו קט''ז

כְּשֶׁרָבָּה דְיוֹ עַל אוֹת לֹא יִכְתּוֹב אֶת ה' מִמֶּנּוּ וְכֵן אִם רָבָּה עַל שֵׁם לֹא יִכְתּוֹב מִמֶּנּוּ אוֹת אַחֶרֶת: (דברים יא) וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר מְצַוֶּה אוֹתָנוּ לְאַהֲבָה אֶת הַנִּכְנַס תַּחַת כַנְפֵי הַשְּׁכִינָה לְקַיֵּים אֶת כָּל הַמִּצְוָה וְהַתּוֹרָה וּבִשְׁלֹשִים וְשִּׁשָּׁה מְקוֹמוֹת הִזְהִירָה תּוֹרָה עַל אַהֲבָתוֹ וְשֶׁלֹּא לְהוֹנּוֹתָם בֵּין אוֹנָאַת מָמוֹן בֵין אוֹנָאַת דְּבָרִים וּגְדוֹלָה אַהֲבָתָן וַחֲבִיבָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם יוֹתֵר מֵאַהֲבָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל מָשָׁל לִשְׁנֵי בְנֵי אָדָם אֶחָד אוֹהֵב אֶת הַמֶּלֶךְ וְהָאֶחָד הַמֶּלֶךְ אוֹהֲבוֹ מִי גָּדוֹל אוֹתוֹ שֶׁהַמֶּלֶךְ אוֹהֲבוֹ נִמְצָא יִשְׂרָאֵל אוֹהֲבִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֵב אֶת הַגֵּר שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְאוֹהֵב גֵר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה עַל כֵּן מִצְוָה עָלֵינוּ לֶאֱהוֹב מִי שֶׁהַמֶּלֶךְ אוֹהֵב לְפִיכָךְ כָּתוּב וַאַהֲבְתֶּם אֶת הַגֵּר:

בלק יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יב) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל-בִּלְעָ֔ם לֹ֥א תֵלֵ֖ךְ עִמָּהֶ֑ם לֹ֤א תָאֹר֙ אֶת-הָעָ֔ם כִּ֥י בָר֖וּךְ הֽוּא: וַאֲמַר יְיָ לְבִלְעָם לָא תֵיזִיל עִמְהוֹן לָא תְלוֹט יָת עַמָא אֲרֵי בְרִיךְ הוּא:

רש''י לא תלך עמהם. אמר לו אם כן אקללם במקומי. אמר לו לא תאר את העם. אמר לו אם כן אברכם. אמר לו אינם צריכין לברכתך, כי ברוך הוא. משל אומרים לצרעה לא מדבשיך ולא מעקציך:

(יג) שני - במחוברות חמישי וַיָּ֤קָם בִּלְעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל-שָׂרֵ֣י בָלָ֔ק לְכ֖וּ אֶֽל-אַרְצְכֶ֑ם כִּ֚י מֵאֵ֣ן יְהֹוָ֔ה לְתִתִּ֖י לַֽהֲלֹ֥ךְ עִמָּכֶֽם: וְקָם בִּלְעָם בְּצַפְרָא וַאֲמַר לְרַבְרְבֵי בָלָק אִיזִילוּ לְאַרְעֲכוֹן אֲרֵי לֵית רַעֲוָא קֳדָם יְיָ לְמִשְׁבְּקִי לְמֵיזַל עִמְכוֹן:

רש''י להלך עמכם. אלא עם שרים גדולים מכם. למדנו שרוחו גבוהה ולא רצה לגלות שהוא ברשותו של מקום אלא בלשון גסות, לפיכך ויוסף עוד בלק:

(יד) וַיָּק֨וּמוּ֙ שָׂרֵ֣י מוֹאָ֔ב וַיָּבֹ֖אוּ אֶל-בָּלָ֑ק וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֵ֥ן בִּלְעָ֖ם הֲלֹ֥ךְ עִמָּֽנוּ: וְקָמוּ רַבְרְבֵי מוֹאָב וַאֲתוֹ לְוָת בָּלָק וַאֲמָרוּ סָרֵיב בִּלְעָם לְמֵיתֵי עִמָנָא: (טו) וַיֹּ֥סֶף ע֖וֹד בָּלָ֑ק שְׁלֹ֣חַ שָׂרִ֔ים רַבִּ֥ים וְנִכְבָּדִ֖ים מֵאֵֽלֶּה: וְאוֹסִיף עוֹד בָּלָק לְמִשְׁלַח רַבְרְבִין סַגִיאִין:ויַקִירִין מֵאִלֵין: (טז) וַיָּבֹ֖אוּ אֶל-בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֣אמְרוּ ל֗וֹ כֹּ֤ה אָמַר֙ בָּלָ֣ק בֶּן-צִפּ֔וֹר אַל-נָ֥א תִמָּנַ֖ע מֵֽהֲלֹ֥ךְ אֵלָֽי: וַאֲתוֹ לְוָת בִּלְעָם וַאֲמָרוּ לֵיהּ כִּדְנַן אֲמַר בָּלָק בַּר צִפּוֹר לָא כְעַן תִּתְמְנַע מִלְמֵיתֵי לְוָתִי:

נביאים - מיכה - פרק ו

(ב) שִׁמְע֤וּ הָרִים֙ אֶת-רִ֣יב יְהוָ֔ה וְהָאֵתָנִ֖ים מֹ֣סְדֵי אָ֑רֶץ כִּ֣י רִ֤יב לַֽיהוָה֙ עִם-עַמּ֔וֹ וְעִם-יִשְׂרָאֵ֖ל יִתְוַכָּֽח: שְׁמָעוּ טוּרַיָא יַת דִּינַיָא דַיְיָ וְעִקָרַיָא מִיסוֹדֵי אַרְעָא אֲרֵי דִּינָא קֳדָם יְיָ עִם עַמֵיהּ וְעִם יִשְּׂרָאֵל עָבִיד תּוֹכָחָה : (ג) עַמִּ֛י מֶה-עָשִׂ֥יתִי לְךָ֖ וּמָ֣ה הֶלְאֵתִ֑יךָ עֲנֵ֥ה בִֽי: עַמִי מַה טָבָא אֲמָרִית לְמֶעְבַּד לָךְ וְלָא עֲבָדִית אוֹ מָא רוֹעָא קַשְׁיָא אַסְגֵיתִי עֲלָךְ אַסְהֵד בִּי :

רש''י מה עשיתי לך . תן לבך להכיר מה טוב עשיתי לך : ומה הלאתיך . בעבודתי : ענה בי . העד בי :

(ד) כִּ֤י הֶעֱלִתִ֙יךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וּמִבֵּ֥ית עֲבָדִ֖ים פְּדִיתִ֑יךָ וָאֶשְׁלַ֣ח לְפָנֶ֔יךָ אֶת-מֹשֶׁ֖ה אַהֲרֹ֥ן וּמִרְיָֽם: אֲרֵי אַסְקְתָךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם וּמִבֵּית עַבְדּוּתָא פְּרַקְתָּךְ וּשְׁלַחִית קָדָמָךְ תְּלָתָא נְבִיֵי משֶה לְאַלָפָא מְסִירַת דִינִין אַהֲרֹן לְכַפָּרָא עַל עַמָא וּמִרְיָם לְאוֹרָאָה לִנְשַׁיָּא :

רש''י כי העליתיך . אע''פ שעשיתי לך כל הטובה הזאת לא הלאתיך בעבודה גדולה ובקרבנות גדולים : את משה אהרן ומרים . ת''י משה לאלפא מסורת דינין ואהרן לכפרא על עמא ומרים לאוראה לנשיא :

(ה) עַמִּ֗י זְכָר-נָא֙ מַה-יָּעַ֗ץ בָּלָק֙ מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֔ב וּמֶה-עָנָ֥ה אֹת֖וֹ בִּלְעָ֣ם בֶּן-בְּע֑וֹר מִן-הַשִּׁטִּים֙ עַד-הַגִּלְגָּ֔ל לְמַ֕עַן דַּ֖עַת צִדְק֥וֹת יְהוָֽה: עַמִּי אִדְּכַּר כְּעַן מַה מְלַךְ בָּלָק מַלְכָּא דְּמוֹאָב וּמַה אָתֵיב יָתֵיהּ בִּלְעָם בַּר בְּעוֹר הֲלָא גְבוּרָן אִתְעֲבִידָא לְכוֹן מִמֵּישַׁר שִׁטִּין עַד בֵּית גִלְגְלָא בְּדִיל לְמִדַע זַכְוָתָא דַיְיָ :

רש''י ומה ענה אותו בלעם בן בעור . מה אזעום לא זעם ה' ( במדבר כג ) שלא כעסתי כל אותן הימים : מן השטים . שחטאתם לי שם דעו צדקותי שלא מנעתי טובתי ועזרתי מכם עד הבאתי אתכם לגלגל וכבשתי לפניכם שם את הארץ :

(ו) בַּמָּה֙ אֲקַדֵּ֣ם יְהוָ֔ה אִכַּ֖ף לֵאלֹהֵ֣י מָר֑וֹם הַאֲקַדְּמֶ֣נּוּ בְעוֹל֔וֹת בַּעֲגָלִ֖ים בְּנֵ֥י שָׁנָֽה: בְּמָא אֶפְלַח קֳדָם יְיָ אִשְׁתַּעְבֵּד לֵאלָהָא דִשְׁכִנְתֵּיהּ בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא הַאֶפְלַח קָדָמוֹהִי בְּעַלְוָן בְּעִגְלִין בְּנֵי שְׁנָא :

רש''י אכף . אהיה כפוף :

כתובים - תהילים - פרק עג

(כא) כִּ֭י יִתְחַמֵּ֣ץ לְבָבִ֑י וְ֝כִלְיוֹתַ֗י אֶשְׁתּוֹנָֽן: אֲרוּם יְחוּשׁ לִבִּי וְכוּלְיָתִי בָּעֲרָן כְּאֶשָׁא :

רש''י כי יתחמץ לבבי . מטרם שראיתי מפלה זו ברוח הקדש היה לבבי מתחמץ על דרך הרשעים שצלחה , ובכליותי הייתי משתונן , לשון חרב שנון , וכשהוא מתפעל התי''ו ניתנת באמצע שורש התיבה כדרך כל תיבה שיסוד תחילתה שי''ן :

(כב) וַאֲנִי-בַ֭עַר וְלֹ֣א אֵדָ֑ע בְּ֝הֵמ֗וֹת הָיִ֥יתִי עִמָּֽךְ: וַאֲנָא שַׁטְיָא לָא אֵידָע הֵיךְ בְּעִירֵי אִתְחַשְׁבֵית גַבָּךְ :

רש''י ואני . הייתי בער ולא הייתי יודע מה היא המדה וכבהמה הייתי עמך : ואני . אע''פ שהייתי רואה כל זה תמיד הייתי עמך ולא זזתי מיראתך :

(כג) וַאֲנִ֣י תָמִ֣יד עִמָּ֑ךְ אָ֝חַ֗זְתָּ בְּיַד-יְמִינִֽי: וַאֲנָא תְּדִירָא עִמָךְ אוֹחַדְתָּא בְיַד יְמִינִי :

רש''י אחזת ביד ימיני . להחזיקני ביראתך כשקרבו רגלי לנטות מדרכך כמו שאמר למעלה כמעט נטיו רגלי :

(כד) בַּעֲצָתְךָ֥ תַנְחֵ֑נִי וְ֝אַחַ֗ר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי: בְּמִלְכְּתָךְ תַּדְבְּרִנַנִי וּבָתַר דִשְׁלִים אַיְקָרָא דַאֲמַרְתָּא עֲלָי לְאַיְתָאָה תִּסְבִּנַנִי :

רש''י תנחני . נחיתני : ואחר כבוד תקחני . אילו היה טעם על כבוד היה פתרונו לאחר שהשלמת לסנחרב כל הכבוד שפסקת לו תקחנו אליך הפלת נסיך לישראל והחרבת את סנחרב עכשיו שהטעם על ואחר זה פתרונו ואחרי כן לכבוד תקחני משכתני אליך לכבוד ולתפארת :

(כה) מִי-לִ֥י בַשָּׁמָ֑יִם וְ֝עִמְּךָ֗ לֹא-חָפַ֥צְתִּי בָאָֽרֶץ: מַן כְּוָתָךְ דִילִי בִּשְׁמַיָא אֶלָא אַתְּ וְעִמָךְ חַבְרָא לָא צְבִיתִי בְּאַרְעָא :

רש''י מי לי בשמים . שום מלאך שבחרתי לי לאלוה לא בחרתי אלא אותך :

משנה גיטין פרק ז

א. מִי שֶׁאֲחָזוֹ קָרְדֵּיָקוֹס וְאָמַר כִּתְבוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, לֹא אָמַר כְּלוּם. אָמַר כִּתְבוּ גֵט לְאִשְׁתִּי וַאֲחָזוֹ קָרְדֵּיָקוֹס וְחָזַר וְאָמַר אַל תִּכְתֹּבוּ, אֵין דְּבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים כְּלוּם. נִשְׁתַּתַּק וְאָמְרוּ לוֹ נִכְתּוֹב גֵּט לְאִשְׁתְּךָ וְהִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ, בּוֹדְקִין אוֹתוֹ שָׁלשׁ פְּעָמִים, אִם אָמַר עַל לָאו לָאו וְעַל הֵן הֵן, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתֵּנוּ:

ברטנורה   (א) מי שאחזו קורדייקוס. שנתבלבלה דעתו מחמת שד השולט על השותה יין חדש: אין בדבריו האחרונים כלום. וא''צ לחזור ולשאלו אחר שנתישבה דעתו, אלא כותבין הגט וסומכים על דבריו הראשונים. ומיהו כל זמן שדעתו מבולבלת אין כותבין הגט: הרכין. הטה: בודקין אותו. בדברים אחרים: הרי אלו יכתבו ויתנו. אם הרכין על הגט הרכנת הן:

ב. אָמְרוּ לוֹ נִכְתּוֹב גֵּט לְאִשְׁתְּךָ, וְאָמַר לָהֶם כְּתֹבוּ, אָמְרוּ לַסוֹפֵר וְכָתַב וְלָעֵדִים וְחָתְמוּ, אַף עַל פִּי שֶׁכְּתָבוּהוּ וַחֲתָמוּהוּ וּנְתָנוּהוּ לוֹ וְחָזַר וּנְתָנוֹ לָהּ, הֲרֵי הַגֵּט בָּטֵל, עַד שֶׁיֹּאמַר לַסוֹפֵר כְּתוֹב וְלָעֵדִים חֲתֹמוּ:

ברטנורה   (ב) אמרו לו. לבריא או לשכיב מרע חכם: נכתוב גט לאשתך. שלא תזקק ליבם:

ג. זֶה גִטֵּךְ אִם מַתִּי, זֶה גִטֵּךְ אִם מַתִּי מֵחֹלִי זֶה, זֶה גִטֵּךְ לְאַחַר מִיתָה, לֹא אָמַר כְּלוּם. מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי, מֵעַכְשָׁיו אִם מַתִּי, הֲרֵי זֶה גֵּט. מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה, גֵּט וְאֵינוֹ גֵט. וְאִם מֵת, חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. זֶה גִטֵּךְ מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי מֵחֹלִי זֶה, וְעָמַד וְהָלַךְ בַּשּׁוּק וְחָלָה וָמֵת, אוֹמְדִין אוֹתוֹ, אִם מֵחֲמַת חֹלִי הָרִאשׁוֹן מֵת, הֲרֵי זֶה גֵּט. וְאִם לָאו, אֵינוֹ גֵט:

ברטנורה   (ג) זה גטך אם מתי. לא אמר כלום. דמשמע לכשאמות, ואין גט לאחר מיתה: מחולי זה. משמע מחולי זה ואילך, וכיון שמת מתוך החולי נמצא שאין הגט חל אלא לאחר מיתה: מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט. מספקא לן אי תנאה הוי מהיום אם אמות, וכיון שמת נתקיים התנאי ונמצא שהוא גט משעת נתינתו. אי חזרה הוי שחזר בו ממאי דאמר מהיום, ואמר לאחר מיתה יהא גט, ואינו כלום כיון דלא אמר מהיום אם מתי: חולצת. שמא אינו גט: ולא מתיבמת. שמא גט הוא והויא לה גרושת אחיו וקיימא עליה באסור כרת:

ד. לֹא תִתְיַחֵד עִמּוֹ אֶלָּא בִּפְנֵי עֵדִים, אֲפִלּוּ עֶבֶד, אֲפִלּוּ שִׁפְחָה, חוּץ מִשִּׁפְחָתָהּ, מִפְּנֵי שֶׁלִּבָּהּ גַּס בָּהּ בְּשִׁפְחָתָהּ. מַה הִיא בְּאוֹתָן הַיָּמִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּאֵשֶׁת אִישׁ לְכָל דְּבָרֶיהָ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מְגֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת:

ברטנורה   (ד) לא תתיחד עמו. זה שנתן גט ואמר לה מהיום אם מתי, לא תתייחד עמו. שמא יבא עליה ותהא צריכה גט שני, דחיישינן שמא בעל לשם קדושין: מה היא באותן הימים. לאו ארישא קאי באומר מהיום אם מתי, דההיא ודאי לכי מיית אגלאי מלתא דהוי גט משעת נתינה, והבא עליה פטור. אלא באומר לה במסירת הגט הרי זה גטך והתגרשי בו מעת שאני בעולם אם מתי, ר' יהודה סבר סמוך למיתה הוא דהוי גט ומקמי הכי אשת איש היא. ור' יוסי סבר מכי יהיב לה גיטא כל שעתא מספקא לן דלמא זו היא שעה הסמוכה למיתה והוי גט ספק, ואע''ג דחי טפי, אין ברירה, הלכך ספיקא היא והבא עליה באשם תלוי:

ה. הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת וְתִתֵּן. עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מִכָּאן וְעַד שְׁלשִׁים יוֹם, אִם נָתְנָה לוֹ בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם לָאו, אֵינָה מְגֹרֶשֶׁת. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, מַעֲשֵׂה בְצִידָּן בְּאֶחָד שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי אִצְטְלִיתִי, וְאָבְדָה אִצְטְלִיתוֹ, וְאָמְרוּ חֲכָמִים תִּתֶּן לוֹ אֶת דָּמֶיהָ:

ברטנורה   (ה) הרי זו מגורשת ותתן. מגורשת מעכשיו משעת קבלת הגט, וחייבת ליתן מה שהתנה עמה. ואם אבד הגט או נקרע קודם שתתן, אינה צריכה גט אחר, דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו: אמר רשב''ג מעשה בצידן. בגמרא מפרש דחסורי מחסרא והכי קתני, אם אמר לה על מנת שתתני לי איצטליתי ואבדה איצטליתו, דוקא קאמר לה. רשב''ג אומר תתן לו את דמיה שלא נתכוין הבעל אלא להרווחה דידיה, ומעשה נמי בצידן באחד שאמר לאשתו וכו' ואמרו חכמים תתן לו את דמיה. ואין הלכה כרשב''ג:

ו. הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתְּשַׁמְּשִׁי אֶת אַבָּא, עַל מְנָת שֶׁתָּנִיקִי אֶת בְּנִי, כַּמָּה הִיא מְנִיקַתּוּ, שְׁתֵּי שָׁנִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁמוֹנָה עָשָׂר חֹדֶשׁ. מֵת הַבֵּן אוֹ שֶׁמֵּת הָאָב, הֲרֵי זֶה גֵּט. הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתְּשַׁמְּשִׁי אֶת אַבָּא שְׁתֵּי שָׁנִים, עַל מְנָת שֶׁתָּנִיקִי אֶת בְּנִי שְׁתֵּי שָׁנִים, מֵת הַבֵּן אוֹ שֶׁמֵּת הָאָב אוֹ שֶׁאָמַר הָאָב אִי אֶפְשִׁי שֶׁתְּשַׁמְּשֵׁנִי, שֶׁלֹּא בְהַקְפָּדָה, אֵינוֹ גֵט. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּזֶה גֵּט. כְּלָל אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, כָל עַכָּבָה שֶׁאֵינָהּ הֵימֶנָּה, הֲרֵי זֶה גֵּט:

ברטנורה   (ו) על מנת שתשמשי את אבא, על מנת שתניקי את בני. בגמרא מוכח דכל סתם שלא קבע זמן כמה תשמש את אביו או כמה תניק את בנו, כמפרש יום אחד דמי, ונתקיים התנאי אם תשמש את אביו או תניק את בנו יום אחד בלבד: כמה היא מניקתו. כלומר כמה הוא זמן היניקה, שאם הניקתו יום אחד בזה הזמן, נתקיים התנאי: שתי שנים. רבי יהודה אומר י''ח חודש. אבל אם הניקה אותו אחר ששלמו ב' שנים לרבנן וי''ח חדש לר' יהודה, אין זו יניקה, ולא נתקיים התנאי. ואין הלכה כר''י: מת הבן. ולא הניקתו כלל: או מת האב. ולא שמשתו: הרי זה גט. דלאו לצעורה איכוין בתנאו, אלא להרווחה דידיה, והא לא אצטריך. ואם היה יודע שימות אביו או בנו לא היה מתנה: שלא בהקפדה. אע''פ שהיא לא הכעיסתו, ואין העכבה ממנה, אינו גט. וכ''ש אם היה בהקפדה: כזה גט. הואיל ולא הקפידתו ואין העכבה ממנה. ואין הלכה כרשב''ג:

ז. הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ אִם לֹא בָאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁלשִׁים יוֹם וְהָיָה הוֹלֵךְ מִיהוּדָה לַגָּלִיל, הִגִּיעַ לְאַנְטִיפַּטְרָס וְחָזַר, בָּטֵל תְּנָאוֹ. הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ אִם לֹא בָאתִי מִכָּאן עַד שְׁלשִׁים יוֹם, וְהָיָה הוֹלֵךְ מִגָּלִיל לִיהוּדָה, וְהִגִּיעַ לִכְפַר עוֹתְנַאי וְחָזַר, בָּטֵל תְּנָאוֹ. הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ אִם לֹא בָאתִי מִכָּאן עַד שְׁלשִׁים יוֹם וְהָיָה הוֹלֵךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְהִגִּיעַ לְעַכּוֹ וְחָזַר, בָּטֵל תְּנָאוֹ. הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ כָּל זְמַן שֶׁאֶעֱבוֹר מִכְּנֶגֶד פָּנַיִךְ שְׁלשִׁים יוֹם, הָיָה הוֹלֵךְ וּבָא, הוֹלֵךְ וּבָא, הוֹאִיל וְלֹא נִתְיַחַד עִמָּהּ, הֲרֵי זֶה גֵּט:

ברטנורה   (ז) הגיע לאנטיפטרס. מפרש בגמרא משנה זו, כגון דאתני שני תנאים, אי מטינא לגליל, לאלתר ליהוי גיטא. ואי לא מטינא לגליל, אי משתהינן תלתין יומין ולא אתינא ליהוי גיטא, ואי לא, לא ליהוי גיטא. והלך והגיע לאנטיפרס שהוא סוף ארץ יהודה וחזר קודם שלשים יום, בטל הגט. דלא לגליל מטא, ולא אשתהי תלתין יומין: וכן אם היה הולך מגליל ליהודה והגיע לכפר עותנאי. שהוא בקצה גבול הגליל: וכן אם היה הולך למדינת הים והגיע לעכו. שהוא בקצה גבול של א''י וחזר בתוך ל' יום, בטל הגט. שהרי לא הלך למדינת הים וגם לא נשתהה ל' יום: כל זמן שאעבור מנגד פניך ל' יום. כשאשתהה ל' יום עובר מנגד פניך אז יהא גט: והיה הולך ובא וכו'. לאחר מכאן כשישתהה ל' יום עובר מנגד פניה, יהא גט. ולא אמרינן הואיל ומעיקרא היה הולך ובא, ניחוש שמא פייס קטטה שביניהם ובטל גיטא, דמאחר שלא נתייחד עמה בשעה שהיה הולך ובא, לא חיישינן שמא פייס. ולכי מקיים תנאיה ושהה ל' יום עובר מנגד פניה, הוי גיטא. ובגמרא מוקי לה באומר בשעת התנאי ע''מ כן אני מוסר לה הגט, שתהא נאמנת עלי כמאה עדים כל זמן שתאמר שלא באתי ונתיחדתי ופייסתי. וכן הלכה. שאם לא אמר כן בשעת התנאי, חיישינן שמא יבא בעל ויערער ויאמר פייסתי:

ח. הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ אִם לֹא בָאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אֵינוֹ גֵט. הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ מֵעַכְשָׁיו אִם לֹא בָאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, הֲרֵי זֶה גֵּט:

ברטנורה   (ח) אינו גט. דכיון דלא אמר מעכשיו, משמע לאחר שנים עשר חודש יהא גט, והרי מת בתוך הזמן וצריכה ליבם:

ט. אִם לֹא בָאתִי מִכָּאן עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, כָּתְבוּ גֵט בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְנָתְנוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אֵינוֹ גֵט. כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי אִם לֹא בָאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, כָתְבוּ בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְנָתְנוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אֵינוֹ גֵט. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּזֶה גֵּט. כָּתְבוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְנָתְנוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וָמֵת, אִם הַגֵּט קָדַם לַמִּיתָה, הֲרֵי זֶה גֵּט. וְאִם מִיתָה קָדְמָה לַגֵּט, אֵינוֹ גֵט. וְאִם אֵין יָדוּעַ, זוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ מְגֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת:

גמרא גיטין דף ל''ו ע''א

תְּנַן הָתָם פְּרוֹזְבּוֹל אֵינוֹ מְשַׁמֵּט זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְקִין הִלֵּל הַזַּקֵן כְּשֶׁרָאָה אֶת הָעָם שֶׁנִּמְנְעוּ מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה וְעָבְרוּ עַל מַה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים טו) הִשָּׁמֵר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְּלִיַעַל וְגוֹ' עָמַד וְהִתְקִין פְּרוֹזְבּוֹל וְזֶה הוּא גוּפוֹ שֶׁל פְּרוֹזְבּוֹל מוֹסְרַנִי לָכֶם דַיָּינִים שֶׁבִּמְקוֹם פְּלוֹנִי שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי אֵצֶל פְּלוֹנִי שֶׁאֶגְבֶנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה וְהַדַּיָּנִים חוֹתְמִים לְמַטָּה אוֹ הָעֵדִים. וּמִי אִיכָּא מִידִי דְמִדְאוֹרַיְיתָא מְשַׁמְּטָה שְׁבִיעִית וְהִתְקִין הִלֵּל דְּלֹא מְשַׁמְּטָה אָמַר אַבַּיֵּי בִּשְׁבִיעִית בִּזְמַן הַזֶּה וְרִבִּי הִיא. דְּתַנְיָא רִבִּי אוֹמֵר (שם) וְזֶה דְבַר הַשְׁמִיטָה שָׁמוֹט בִּשְׁתֵּי שְׁמִיטוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר אַחַת שְׁמִיטַת קַרְקַע וְאַחַת שְׁמִיטַת כְּסָפִים בִּזְמַן שֶׁאַתָּה מְשַׁמֵּט קַרְקַע אַתָּה מְשַׁמֵּט כְּסָפִים בִּזְמַן שֶׁאִי אַתָּה מְשַׁמֵּט קַרְקָע אִי אַתָּה מְשַׁמֵּט כְּסָפִים וּתְקִינוּ רַבָּנָן דִתְשַׁמֵּט זֵכֶר לִשְׁבִיעִית רָאָה הִלֵּל שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה עָמַד וְהִתְקִין פְּרוֹזְבּוּל וּמִי אִיכָּא מִידִי דְמִדְּאוֹרַיְיתָא לֹא מְשַׁמְּטָא שְׁבִיעִית וְתִקְּנוּ רַבָּנָן דִתְּשַׁמֵּט. אָמַר אַבַּיֵּי שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה הוּא. רָבָא אָמַר הֶפְקֵר בֵּית דִּין הֶפְקֵר. דְּאָמַר רִבִּי יִצְחָק מְנַיִּן שֶׁהֶפְקֵר בֵּית דִּין הֶפְקֵר שֶׁנֶּאֱמַר (עזרא י') כָּל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא לְשְׁלשָׁה יָמִים בַּעֲצַת הַשָׂרִים וְהַסְּגָנִים יָחֳרָם הוּא וְכָל רְכוּשׁוֹ. אִיבַּעְיָא לְהוּ כִּי הִתְקִין הִלֵּל פְּרוֹזְבּוֹל לְדָרֵיהּ הוּא דְתָקִין אוֹ דִילְמָא לְדָרֵי עַלְמָא נָמֵי תָקִין לְמָאי נַפְקָא מִינָהּ לְבַטּוּלֵיהּ אִי אֲמַרְתְּ לְדָרֵיה הוּא דְתָקִין מְבַטְּלִינָן לֵיהּ אֶלָּא אִי אֲמַרְתְּ לְדָרֵי עַלְמָא נָמֵי תָקִין הָא אֵין בֵּית דִּין יָכוֹל לְבַטֵּל דִּבְרֵי בֵּית דִּין חֲבֵירוֹ אֶלָּא אִם כֵּן גָּדוֹל הֵימֶנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן מָאי. תָּא שְׁמַע דְּאָמַר שְׁמוּאֵל לֹא כַּתְבִינָן פְּרוֹזְבוֹל אֶלָּא אִי בְּבֵי דִינָא דְסוּרָא. אִי בְּבֵי דִינָא דִנְהַרְדָּעָא. וְאִי סַלְקָא דַעְתָּךְ לְדָרֵי עַלְמָא נָמֵי תָקִין בִּשְׁאַר בֵּי דִינָא נָמֵי לִכְתְּבוּ:

רש''י אינו משמט. מאחר שכתבו פרוזבול אינו משמט חובו בשביעית: מוסרני לכם. את שטרותי שאתם תהיו נוגשים ואני לא אגוש ולקמן מוקי דיש כח בידם להפקיע ממונו של זה וליתן לזה במקום שיש סייג ותקנה: והתקין הלל. דלא תשמט ועקר דבר מן התורה: בשביעית בזמן הזה. והלל כרבי ס''ל דא' שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דרבנן היא, ואע''ג דהלל בבית שני הוה ס''ל לאביי דבבית שני הואיל ולא היה יובל נוהג לא נהגו שמיטין מדאורייתא ודאמרינן בערכין מנו יובלות לקדש שמיטין מדרבנן קאמר. ומצאתי בתלמידי רבינו יצחק הלוי כתב במס' גיטין בירושלמי מנין שאין השמטה נוהגת אלא בזמן שיובל נוהג שנאמר וזה דבר השמטה שמוט אחת שמיטת היובל ואחת שמיטת שביעית. אבל בת''כ ראיתי דשביעית נוהג בזמן שאין יובל נוהג, ואומר אני שהוא מחלוקת: בזמן שאי אתה משמט קרקע. כגון עכשיו שבטלה קדושת הארץ: אי אתה משמט כספי'. ואע''פ שהשמטת כספים חובת הגוף היא ואינה תלויה בארץ ילפי' בהיקישה דלא נהגו: ואמרו רבנן דתשמט. בזמן הזה: זכר לשביעית. שלא תשתכח תורת שביעית: ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא שביעית. בזמן הזה כרבי ואמור רבנן דתשמט ונמצא הלוה גזלן על פיהם: שב ואל תעשה. הלוה הזה יושב ובטל ואינו עושה המצוה לפרוע את חובו ולא עקר ליה בידים וכה''ג מותר לעקור דבר מן התורה כגון שופר ולולב ודומיהן ביבמות בהאשה רבה דלא עקירה בידים היא: רבא אמר. לעולם בין לרבנן דפליגי אדרבי ואמרי שביעית וכו' דבדבר שבממון אין כאן עקירת דבר מן התורה במקום סייג וגדר דהפקר ב''ד בממון הפקר הוא: לבטולי. להושיב ב''ד אי אכשיר דרא שלא ימנעו מלהלוות: לא כתבינן פרוזבול. דלא אלים לאפקורי ממונא: אלא בי דינא דסורא. רב: דינא דנהרדעא. שמואל:

זוהר בלק דף קצ''ו ע''א

פָּתַח רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר (ישעיה ג) מִי בָכֶם יְרֵא יְיָ וְגוֹמֵר. מָאי שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ הָאי קְרָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא בִצְלוֹתָא וְהָכִי הוּא מָאן דְרָגִיל לְמֵיתֵי לְבֵי כְנִישְׁתָּא לְצַלָּאָה וְיוֹמָא חָדָא לָא אָתֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא שָׁאִיל עָלֵיהּ וְאָמַר מִי בָכֶם יְרֵא יְיָ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ. מָאי שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ בְּמָאן. אֵי תֵימָא בִנְבִיאָה אוֹ גְבַר אַחֲרָא מָאן יְהַב נְבִיאָה אוֹ גְבַר אַחֲרָא לִצְלוֹתָא. דִבְגִין דְצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל נְבִיאָה אוֹ דִגְבַר בְּעַלְמָא. אֶלָּא הַהוּא דְצַלֵּי צְלוֹתִין בְּכָל יוֹמָא אִיהוּ שׁוֹמֵעַ בְהַהוּא קוֹל דְקָרֵי לֵיהּ קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וּמִשְׁתְּבַח בֵּיהּ וְאָמַר דְאִיהוּ עַבְדּוֹ וַדָּאי שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל בְּמָאי קוֹל בְּהַהוּא דְאִקְרֵי עַבְדּוֹ שְׁבָחָא עִלָּאָה אִיהוּ דְנָפַק עָלֵיהּ קוֹל דְּאִיהוּ עַבְדּוֹ. וְתוּ דְקַלָּא אִשְׁתְּמַע בְּכָל אִינוּן רְקִיעִין דְּאִיהוּ עַבְדָּא דְמַלְכָּא קַדִּישָׁא וְדָא אִיהוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ. וְכִי בְּגִין דְּלָא אָתָא לְצַלּוּיֵי הָלַךְ חֲשֵׁכִים. אֶלָּא אוּקְמוּהָ. אֲבָל עַד לָא יִתְכַּנְשׁוּן יִשְׂרָאֵל לְבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת לְצַלָּאָה סִטְרָא אַחֲרָא קַיְימָא וְסָגִיר כָּל נְהוֹרִין עִלָּאִין דְּלָא יִתְפַּשְּׁטוּן וְיִפְקוּן עַל עַלְמִין. וּתְלַת זִמְנִין בְּיוֹמָא אַזְלֵי סְטָר אַחֲרָא דְכַר וְנוּקְבָא וּמִשַׁטְּטִין בְּעַלְמָא וְהַהוּא עִידָן אַתְקַן לִצְלוֹתָא בְגִין דְּלָא הֲוֵי תַמָּן קִטְרוּגָא כְּלַל. וּכְדֵין אִיהוּ עִידָן לִצְלוֹתָא בְגִין דְּאִינוּן אַזְלֵי לִמְשַׁטְּטָא בְטוּרֵי חַשׁוּךְ וְהַר נִשְׁפֶּה כְדֵין פְּתִיחִין כַּוֵּי נְהוֹרִין עִלָּאִין וְנַפְקֵי וְשַׁרְיָאן עַל בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת בְּרֵישֵׁיהוֹן דְּאִינוּן דְצַלָּאן צְלוֹתִין וּמִתְפַּלְּגָן נְהוֹרִין עַל רֵישַׁיְיהוּ וְקֻדְשָׁא בְרִיּךְ הוּא שָׁאִיל עַל הַהוּא דְלָא אִשְׁתְּכַח תַּמָּן וְאָמַר חֲבָל עַל פְּלָנַיָּא דְהָוָה רָגִיל הָכָא וְהַשְׁתָּא דְהָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאִתְעַבָּר מִקָמֵי נְהוֹרִין וְהָלַךְ לְשַׁטְּטָא בְטוּרַיָּא בְעַלְמָא וְנָפַק מֵהַהוּא נֹגַהּ נְהוֹרָא דְנָהִיר וְלֵית בֵּיהּ חוּלָקָא אֵין נֹגַהּ לוֹ כְמָא דְאִתְפְּלִיג וְשַׁרְיָיא עַל אַחֲרָנִין דְּתַמָּן כַּמָה טָבִין אִתְאֲבִידוּ מִנֵּיהּ (אֵין נֹגַהּ לוֹ הַשְׁתָּא דְהָלַךְ חֲשֵׁכִים). וְאִלּוּ הֲוָה תַמָּן יִבְטַח בְשֵׁם יְיָ בִכְלָלָא דְעֶבֶד קַדְמָאָה. וְיִשָּׁעֵן בֵאלֹהָיו בְּרָזָא דְעֶבֶד תִּנְיָינָא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן אֶלְעָזָר בְּרִי וַדָּאי רוּחַ נְבוּאָה שַׁרְיָיא עֲלָךְ:

תרגום הזוהר פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר, מִי בָּכֶם יְרֵא ה' שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ יִבְטַח בְּשֵׁם ה' וְיִשְׁעָן בֶּאֱלֹקָיו. שׁוֹאֵל, מַהוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ. מִקְרָא זֶה הֶעֱמִידוּהוּ הַחֲבֵרִים בִּתְפִלָּה. וְכָךְ הוּא. דְּהַיְנוּ מִי שֶׁרָגִיל לָבֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְהִתְפַּלֵּל, וְיוֹם אֶחָד לֹא בָּא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹאֵל עָלָיו וְאוֹמֵר, מִי בָּכֶם יְרֵא ה' שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ. אֲבָל, מַהוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ, בְּמִי. אִם תֹּאמַר שֶׁעַבְדּוֹ, הַיְנוּ בְּנָבִיא, אוֹ אִישׁ אַחֵר, מִי נָתַן נָבִיא אוֹ אִישׁ אַחֵר לַתְּפִלָּה. וְכִי מִשּׁוּם שֶׁהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ, הוּא שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל נָבִיא אוֹ אִישׁ אַחֵר בָּעוֹלָם. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא אוֹתוֹ הַמִּתְפַּלֵּל תְּפִלּוֹת בְּכָל יוֹם הוּא שׁוֹמֵעַ בַּקּוֹל הַהוּא שֶׁקוֹרֵא לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמִשְׁתַּבֵּחַ בּוֹ וְאוֹמֵר, שֶׁהוּא עַבְדּוֹ וַדַּאי. וְהַיְנוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל, בְּאֵיזֶה קוֹל, בַּקּוֹל הַהוּא שֶׁנִּקְרָא עַבְדּוֹ כִּי שֶׁבָח עֶלְיוֹן הוּא, שֶׁיָּצָא עָלָיו קוֹל שֶׁהוּא עַבְדּוֹ. וְעוֹד, שֶׁקּוֹל נִשְׁמָע בְּכָל אֵלּוּ הָרְקִיעִים, שֶׁהוּא עֶבֶד הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. וְזֶה הוּא, שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ. שׁוֹאֵל, וְכִי מִשּׁוּם שֶׁלֹּא בָּא לְהִתְפַּלֵּל, הוּא הָלַךְ חֲשֵׁכִים. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא הֶעֱמִידוּהוּ. אֲבָל מִטֶּרֶם שֶׁמִּתְאַסְּפִים יִשְׂרָאֵל לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת לְהִתְפַּלֵּל, עוֹמֵד סִטְרָא אַחֲרָא וְסוֹגֵר כָּל אוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁלֹּא יִתְפַּשְּׁטוּ וְיֵצְאוּ עַל הָעוֹלָם, וְשָׁלֹש פְּעָמִים בַּיּוֹם הוֹלֶכֶת הַסִּטְרָא אַחֲרָא שֶׁהוּא זָכָר וּנְקֵבָה, וּמְשׁוֹטְטִים בָּעוֹלָם. וְהָעֵת הַהִיא נִתְתַּקְּנָה לִתְפִלָּה מִשּׁוּם שֶׁאֵין שָׁם קִטְרוּג כְּלָל. וְאָז הוּא הַזְּמָן לִתְפִלָּה, כִּי מִשּׁוּם שֶׁהֵם, הַסִּטְרָא אַחֲרָא, הוֹלְכִים לְשׁוֹטֵט בְּהָרֵי חֹשֶךְ וְהָר נִשְׁפָּה, פְּתוּחִים אָז הַחֲלוֹנוֹת שֶׁל הָאוֹרוֹת הָעֶלְיוֹנִים וְיוֹצְאִים וְשׁוֹרִים עַל בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת בְּרֹאשָׁם שֶׁל אֵלּוּ הַמִּתְפַּלְּלִים תְּפִלּוֹת וּמִתְפַּשְּׁטִים הָאוֹרוֹת עַל רָאשֵׁיהֶם. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹאֵל עַל אוֹתוֹ שֶׁאֵינוֹ נִמְצָא שָׁם, וְאוֹמֵר חֲבָל עַל פְּלוֹנִי, שֶׁהָיָה רָגִיל כָּאן, וְעַתָּה הָלַךְ חֲשֵׁכִים, שֶׁנֶּעֱבָר מִן הָאוֹרוֹת, וְהָלַךְ לְשׁוֹטֵט בֶּהָרִים בָּעוֹלָם, כִּי הוּא נִמְצָא תַּחַת שְׁלִיטָת הַסִּטְרָא אַחֲרָא שֶׁבְּהָרֵי חֹשֶׁךְ, וְיָצָא מֵהַנֹּגַהּ הַהוּא שֶׁהוּא אוֹר הַמֵּאִיר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְאֵין לוֹ בּוֹ חֵלֶק. וְזֶ''שׁ אֵין נֹגַהּ לוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְפַּשֵּׁט וְשׁוֹרֶה עַל אֲחֵרִים אֲשֶׁר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, כַּמָּה טוֹב נֶאֱבָד מִמֶּנּוּ. וְאִלּוּ הָיָה שָׁם, יִבְטַח בְּשֵׁם ה' דְּהַיְנוּ בִּכְלָל עֶבֶד הָאֶחָד, שֶׁלִּפְנֵי הַתְּפִלָּה, וְיִשָׁעֵן בֵּאלֹקָיו, בְּסוֹד עֶבֶד הַשֵּׁנִי, שֶׁלְֹּאַחַר תְּפִלַּת הָעֲמִידָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֶלְעָזָר בְּנִי, וַדַּאי רוּחַ נְבוּאָה שׁוֹרֶה עָלֶיךְ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פרק י'

א. טָעָה וְלֹא הִזְכִּיר הַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדַּעַת מַשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזוֹר וְכֵן מִי שֶׁלֹּא הִזְכִּיר עַל הַנִּסִּים בְּחַנֻכָּה וּבְפוּרִים וַעֲנֵנוּ בִּתְפִלַּת תַּעֲנִית אֵינוֹ חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל אֶחָד יָחִיד וְאֶחָד שְׁלִיחַ צִבּוּר. וְאִם נִזְכַּר קוֹדֶם שֶׁיַּעֲקוֹר אֶת רַגְלָיו אוֹמֵר עֲנֵנוּ כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה פּוֹדֶה וּמַצִיל בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְכוּלֵי: ב. שָׁכַח וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת יִתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם שֶׁל שַׁבָּת וְכֵן בְּיוֹם טוֹב. שָׁכַח וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב מִתְפַּלֵּל בְּמוֹצָאֵיהֶן עַרְבִית שְׁתַּיִם שֶׁל חוֹל. מַבְדִּיל בָּרִאשׁוֹנָה וְאֵינוֹ מַבְדִיל בַשְּׁנִיָּיה. וְאִם הִבְדִּיל בִּשְׁתֵּיהֶן. אוֹ לֹא הִבְדִּיל בְּאַחַת מֵהֶן יָצָא אֲבָל אִם לֹא הִבְדִיל בָּרִאשׁוֹנָה וְהִבְדִּיל בַּשְּׁנִיָּיה חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שְׁלִישִׁית מִפְּנֵי שֶׁהָרִאשׁוֹנָה לֹא עָלְתָה לוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִקְּדִימָה לִתְפִלַּת עַרְבִית. וְכָל הַמִּתְפַּלֵּל שְׁתֵּי תְפִלּוֹת אֲפִלּוּ שַׁחֲרִית וּמוּסַף לֹא יִתְפַּלֵּל זוּ אַחַר זוּ אֶלָּא יִשְׁהֶא בֵּין תְּפִלָּה לִתְּפִלָּה כְּדֵי שֶׁתִּתְחוֹנֵן דַּעְתּוֹ עָלָיו:

מוסר

מספר חסידים סימן קי''ז קי''ח

יִשְׂרָאֵל שֶׁשּׁוֹמֵעַ שֶׁאוֹמְרִים עָלָיו שֶׁהוּא נָכְרִי צָרִיךְ לוֹמַר יְהוּדִי אֲנִי. מְנָלָן מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם אָמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יִכָּנְסוּ עַצְמוֹתַי בָּאָרֶץ הוֹאִיל וְלֹא זָכִיתִי לִכָּנֵס. כְּמוֹ עַצְמוֹת יוֹסֵף אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דְּמוֹדֶה בְּאַרְעֵיהּ יִקָּבֵר בְּאַרְעֵיהּ יוֹסֵף עַל שֶׁאָמַר כִּי גָנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים זָכוּ עַצְמוֹתָיו לִיקָבֵר בְּאָרֶץ. אֲבָל אַתָּה שֶׁשָּׁתַקְתָּ כְּשֶׁשָּׁמַעְתָּ שֶׁאוֹמְרִים עָלֶיךָ אִישׁ מִצְרִי הִצִילָנוּ מִיַּד הָרוֹעִים וְלֹא אָמַרְתָּ אִישׁ עִבְרִי אָנֹכִי לָכֵן לֹא יִכָּנְסוּ עַצְמוֹתֶיךָ לָאָרֶץ: הַנּוֹתֵן יַיִן לְמִי שֶׁעֶסְקוֹ בְנָשִׁים הֲרֵי זֶה מְסַיֵּיעַ עוֹבְרֵי עֲבֵירָה כִּי הוּא מַמְשִׁיךְ אֶת הָאָדָם לִידֵי עֲבֵירָה אֲבָל הַנּוֹתֵן יַיִן לְמִי שֶׁמִּצְטָעֵר וְאֵינוֹ יָכוֹל לִלְמוֹד וּלְהִתְפַּלֵּל בְּכַוָּונָה מִפְּנֵי צַעֲרוֹ וּכְשֶׁמַּשְׁקֵהוּ אָז מִתְיַשֶּׁבֶת דַּעְתּוֹ עָלָיו וְשָׂמַח עַל זֶה נֶאֱמַר (שופטים ט) הַמְּשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים:

בלק יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(יז) כִּֽי-כַבֵּ֤ד אֲכַבֶּדְךָ֙ מְאֹ֔ד וְכֹ֛ל אֲשֶׁר-תֹּאמַ֥ר אֵלַ֖י אֶֽעֱשֶׂ֑ה וּלְכָה-נָּא֙ קָֽבָה-לִּ֔י אֵ֖ת הָעָ֥ם הַזֶּֽה: אֲרֵי יְקָרָא אֲיַקְרִינָךְ לַחֲדָא וְכֹל דִי תֵימַר לִי אַעְבֵּד וְאִיתָא כְעַן לוֹט לִי יַת עַמָא הָדֵין:

רש''י כי כבד אכבדך מאד. יותר ממה שהיית נוטל לשעבר אני נותן לך:

(יח) וַיַּ֣עַן בִּלְעָ֗ם וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל-עַבְדֵ֣י בָלָ֔ק אִם-יִתֶּן-לִ֥י בָלָ֛ק מְלֹ֥א בֵית֖וֹ כֶּ֣סֶף וְזָהָ֑ב לֹ֣א אוּכַ֗ל לַֽעֲבֹר֙ אֶת-פִּי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֔י לַֽעֲשׂ֥וֹת קְטַנָּ֖ה א֥וֹ גְדוֹלָֽה: וַאֲתֵיב בִּלְעָם וַאֲמַר לְעַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֵי בֵיתֵיהּ כְּסַף וּדְהַב לֵית לִי רְשׁוּ לְמֶעֱבַּר עַל גְזֵירַת מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָי לְמֶעְבַּד זְעֵרְתָּא אוֹ רַבְּתָא:

רש''י מלא ביתו כסף וזהב. למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים. אמר, ראוי לו לתן לי כל כסף וזהב שלו, שהרי צריך לשכור חילות רבות, ספק נוצח ספק אינו נוצח, ואני ודאי נוצח: לא אוכל לעבר. על כרחו גלה שהוא ברשות אחרים, ונתנבא כאן שאינו יכול לבטל הברכות שנתברכו האבות מפי השכינה:

(יט) וְעַתָּ֗ה שְׁב֨וּ נָ֥א בָזֶ֛ה גַּם-אַתֶּ֖ם הַלָּ֑יְלָה וְאֵ֣דְעָ֔ה מַה-יֹּסֵ֥ף יְהֹוָ֖ה דַּבֵּ֥ר עִמִּֽי: וּכְעַן אוֹרִיכוּ כְעַן הָכָא אַף אַתּוּן בְּלֵילְיָא וְאִדַע מָה יוֹסֵף יְיָ לְמַלָלָא עִמִי:

רש''י גם אתם. פיו הכשילו, גם אתם סופכם לילך בפחי נפש כראשונים: מה יסף. לא ישנה דבריו מברכה לקללה הלואי שלא יוסיף לברך, כאן נתנבא שעתיד להוסיף להם ברכות על ידו:

(כ) וַיָּבֹ֨א אֱלֹהִ֥ים | אֶל-בִּלְעָם֘ לַ֒יְלָה֒ וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אִם-לִקְרֹ֤א לְךָ֙ בָּ֣אוּ הָֽאֲנָשִׁ֔ים ק֖וּם לֵ֣ךְ אִתָּ֑ם וְאַ֗ךְ אֶת-הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֥וֹ תַֽעֲשֶֽׂה: וַאֲתָּא מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ לְבִלְעָם בְּלֵילְיָא וַאֲמַר לֵיהּ אִם לְמִקְרֵי לָךְ אֲתוֹ גֻבְרַיָא קוּם אִיזֵיל עִמְהוֹן וּבְרַם יַת פִּתְגָמָא דִי אֲמַלֵיל עִמָךְ יָתֵיהּ תַּעְבֵיד:

רש''י אם לקרא לך. אם הקריאה שלך וסבור אתה לטול עליה שכר, קום לך אתם: ואך. על כרחך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה, ואף על פי כן וילך בלעם, אמר שמא אפתנו ויתרצה:

(כא) שלישי וַיָּ֤קָם בִּלְעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַֽיַּחֲבֹ֖שׁ אֶת-אֲתֹנ֑וֹ וַיֵּ֖לֶךְ עִם-שָׂרֵ֥י מוֹאָֽב: וְקָם בִּלְעָם בְּצַפְרָא וְזָרֵיז יַת אֲתָנֵיהּ וַאֲזַל עִם רַבְרְבֵי מוֹאָב:

רש''י ויחבש את אתנו. מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה, שחבש הוא בעצמו. אמר הקדוש ברוך הוא רשע כבר קדמך אברהם אביהם, שנאמר (בראשית כב, ג) וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמורו: עם שרי מואב. לבו כלבם שוה:

(כב) וַיִּֽחַר-אַ֣ף אֱלֹהִים֘ כִּֽי-הוֹלֵ֣ךְ הוּא֒ וַיִּתְיַצֵּ֞ב מַלְאַ֧ךְ יְהֹוָ֛ה בַּדֶּ֖רֶךְ לְשָׂטָ֣ן ל֑וֹ וְהוּא֙ רֹכֵ֣ב עַל-אֲתֹנ֔וֹ וּשְׁנֵ֥י נְעָרָ֖יו עִמּֽוֹ: וּתְקֵיף רָגְזָא דַיְיָ אֲרֵי אָזֵיל הוּא וְאִתְעַתַּד מַלְאָכָא דַיְיָ בְּאוֹרְחָא לְשָׂטָן לֵהּ וְהוּא רָכִיב עַל אַתָּנֵיהּ וּתְרֵין עוּלֵימוֹהִי עִמֵהּ:

רש''י כי הולך הוא. ראה שהדבר רע בעיני המקום ונתאוה לילך: לשטן לו. מלאך של רחמים היה והיה רוצה למנעו מלחטוא, שלא יחטא ויאבד: ושני נעריו עמו. מכאן לאדם חשוב היוצא לדרך יוליך עמו שני אנשים לשמשו וחוזרים ומשמשים זה את זה:

נביאים - מיכה - פרק ו

(ז) הֲיִרְצֶ֤ה יְהוָה֙ בְּאַלְפֵ֣י אֵילִ֔ים בְּרִֽבְב֖וֹת נַֽחֲלֵי-שָׁ֑מֶן הַאֶתֵּ֤ן בְּכוֹרִי֙ פִּשְׁעִ֔י פְּרִ֥י בִטְנִ֖י חַטַּ֥את נַפְשִֽׁי: הַיִתְרְעֵי יְיָ בְּאַלְפֵי דִּכְרִין בְּרִבְבַת נַחְלִין דִּמְשַׁח הַאֶתֵּן בּוּכְרִי חֲלַף חוֹבִי חִבּוּב מְעַי חֲלַף חֲטָאֵי נַפְשִׁי :

רש''י נחלי שמן . למנחות : האתן בכורי . קרבן לפשעי :

(ח) הִגִּ֥יד לְךָ֛ אָדָ֖ם מַה-טּ֑וֹב וּמָֽה-יְהוָ֞ה דּוֹרֵ֣שׁ מִמְּךָ֗ כִּ֣י אִם-עֲשׂ֤וֹת מִשְׁפָּט֙ וְאַ֣הֲבַת חֶ֔סֶד וְהַצְנֵ֥עַ לֶ֖כֶת עִם-אֱלֹהֶֽיךָ: (ס) הַיְחַוֶה לָךְ אֱנָשָׁא מַה טָב וּמָה יְיָ תְּבַע מִנָךְ אֱלָהֵן לְמֶעְבַּד דִּין דִקְשׁוֹט וּלְמִרְחַם גְּמִילוּת חִסְדָּא וְהַוֵי צְנִיעַ לְהַלָכָא בִּדְחַלְתָּ דֶּאֱלָהָךְ :

רש''י הגיד . הקב''ה לך אדם מה טוב לך לעשות : והצנע לכת . ת''י הוי צנוע למיהך בדחלא דאלהך , ד''א והצנע לכת לא כמדת הקב''ה מדת בשר ודם מדת בשר ודם אדם מבייש את חבירו ובא לפייסו ואומר לו איני מתרצה לך עד שיבא פלוני ופלוני שבזיתני לפניהם אבל הקב''ה אין חפץ אלא שישוב אליו בינו לבין עצמו :

(ט) ק֤וֹל יְהוָה֙ לָעִ֣יר יִקְרָ֔א וְתוּשִׁיָּ֖ה יִרְאֶ֣ה שְׁמֶ֑ךָ שִׁמְע֥וּ מַטֶּ֖ה וּמִ֥י יְעָדָֽהּ: קַל נְבִיָא דַיְיָ עַל קַרְתָּא מִכְלָן וּמַלְפַיָא דַחֲלוֹן לִשְׁמָע שְׁמַע מַלְכָּא וְשִׁלְטוֹנָא וּשְׁאָר עַמָא דְאַרְעָא :

רש''י קול ה' לעיר יקרא . קל נבייא דה' על קרתא מכריזין להם תשובה : ותושיה יראה שמך . ותושיה קורא להם הנביא אשר רואה את שמך אשר נותן לב להתבונן ולראות דרכיך ותושיה מוסב על מקרא שלמעלה הימנו : שמעו מטה ומי יעדה . הטו אזן ושמעו מטה הפורענות אשר תרדה אתכם שהנביאים מתרים בכם ושמעו מי הוא אשר ייעד אותו הפורענות אם יכולת בידו לקיים מה שגוזר ויונתן לא כן תירגם . ( ותושיה יראה שמך . מכאן שכל מי שאומר בכל יום מקרא המתחיל ומסיים כמו שמתחיל ומסיים שמו התורה מצילו מגיהנם ) :

(י) ע֗וֹד הַאִשׁ֙ בֵּ֣ית רָשָׁ֔ע אֹצְר֖וֹת רֶ֑שַׁע וְאֵיפַ֥ת רָז֖וֹן זְעוּמָֽה: עוֹד הַאִית בֵּית רַשִּׁיעָא אוֹצְרִין דִרְשַׁע וּמְכִלַן דִשְׁקַר מַיְיתִין לוּט :

רש''י עוד האש בית רשע אוצרות רשע . ה''א האש נקודה פתח לפי שהיא תמוה וכן פירושו עוד ל' אורך ימים הוא , האש כמו היש ( ובד''ה א ב ) מצינו אישי אבי דוד במקום ישי אף כאן אש במקום יש וכן ( בשמואל ב יד ) אם אש להמין ולהשמאיל אם יש להאמין ולהשמאיל , וי''ת כן האית שיעלה בלבבכם שיתקיים בית רשע לאורך ימי' ואוצרות רשע : ואיפת רזון זעומה . מדה קטנה שעשיריכם מרמים בה העניים ומביאין אותן לידי רזון והוא זעומה באפו של הקב''ה :

(יא) הַאֶזְכֶּ֖ה בְּמֹ֣אזְנֵי רֶ֑שַׁע וּבְכִ֖יס אַבְנֵ֥י מִרְמָֽה: הַיִזְכּוּן בְּמִזְנְוָן דִרְשַׁע וּבְכִיס דִבֵּיהּ מַתְקְלִין רַבְרְבִין וּדְעַדְקִין : (יב) אֲשֶׁ֤ר עֲשִׁירֶ֙יהָ֙ מָלְא֣וּ חָמָ֔ס וְיֹשְׁבֶ֖יהָ דִּבְּרוּ-שָׁ֑קֶר וּלְשׁוֹנָ֖ם רְמִיָּ֥ה בְּפִיהֶֽם: דְעַתִירָהָא מָלָן אוֹצְרֵיהוֹן חֲטוֹף וְיָתְבָהָא מְמַלְּלִין שְׁקַר וְלִישָּׁנְהוֹן נִכְלִין בְּפוּמְּהוֹן :

כתובים - תהילים - פרק צא

(ח) רַ֭ק בְּעֵינֶ֣יךָ תַבִּ֑יט וְשִׁלֻּמַ֖ת רְשָׁעִ֣ים תִּרְאֶֽה: לְחוֹד בְּעַיְנָךְ תְּהֵי מִסְתַּכַּל וְהֵיךְ מִתְגַמְרִין רַשִׁיעֵי תֶחֱמֵי :

רש''י ושלמת . כליון , ולמה :

(ט) כִּֽי-אַתָּ֣ה יְהוָ֣ה מַחְסִ֑י עֶ֝לְי֗וֹן שַׂ֣מְתָּ מְעוֹנֶֽךָ: עֲנֵי שְׁלֹמֹה וְכֵן אֲמַר אֲרוּם אַנְתְּ הוּא יְיָ רוּחֲצָנִי בִּמְדוֹר עִלָאָה שַׁוֵיתָא בֵּית שְׁכִנְתָּךְ :

רש''י כי אתה . אמרת : ה' מחסי . והרי זה מקרא קצר : עליון שמת מעונך . את הקב''ה שמת מעון מבטחך :

(י) לֹֽא-תְאֻנֶּ֣ה אֵלֶ֣יךָ רָעָ֑ה וְ֝נֶ֗גַע לֹא-יִקְרַ֥ב בְּאָהֳלֶֽךָ: אֲתִיב מָרֵי עַלְמָא וְכֵן אֲמַר לָא תְאָרַע לָךְ בִּישְׁתָּא וּמַכְתָּשָׁא וּמַזִיקַיָא לָא יִקְרְבוּן בְּמַשְׁכְּנָיִךְ :

רש''י לא תאנה . לא תקרה וכן והאלהי' אנה לידו ( שמות כא ) :

(יא) כִּ֣י מַ֭לְאָכָיו יְצַוֶּה-לָּ֑ךְ לִ֝שְׁמָרְךָ֗ בְּכָל-דְּרָכֶֽיךָ: אֲרוּם מַלְאֲכוֹי יְפַקֵד עֲלָךְ לְמִטְרִינָךְ בְּכָל אוֹרְחָתֵךְ : (יב) עַל-כַּפַּ֥יִם יִשָּׂא֑וּנְךָ פֶּן-תִּגֹּ֖ף בָּאֶ֣בֶן רַגְלֶֽךָ: עַל תּוּקְפֵיהוֹן יִטְלוּנָךְ דִלְמָא תַתְקֵל בְּיִצְרָא בִישָׁא דִמְתִיל לְאַבְנֵי רִגְלָךְ :

רש''י פן תגוף . פן תכשל וכן כל לשון נגיפה אצופי''ר בלע''ז :

(יג) עַל-שַׁ֣חַל וָפֶ֣תֶן תִּדְרֹ֑ךְ תִּרְמֹ֖ס כְּפִ֣יר וְתַנִּֽין: עַל גּוּר בַּר אַרְוְיָן וּפִתְנָא תִּבְעוֹט תִּרְמוֹס אַרְיָא וְחוּרְמָנָא :

משנה סנהדרין פרק י

א. כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ס) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר. וְאֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, הָאוֹמֵר אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה, וְאֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם, וְאַפִּיקוֹרוֹס. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אַף הַקּוֹרֵא בִסְפָרִים הַחִיצוֹנִים, וְהַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה וְאוֹמֵר (שמות טו) כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, אַף הַהוֹגֶה אֶת הַשֵּׁם בְּאוֹתִיּוֹתָיו:

ברטנורה   (א) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. ואפילו אלו שנתחייבו מיתה בבית דין מפני רשעתן. יש להם חלק לעולם הבא. ועולם הבא (האמור) כאן הוא העולם הבא אחר תחיית המתים. שעתידים לחיות ולעמוד בגופם ובנפשם חיים נצחיים. כחמה וכלבנה וכככבים. כדמייתי בגמרא בהאי פרקא. מתים שעתידים לחיות אין חוזרין לעפרן והעולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה. ואף על פי שיש בו גוף וגויה. אלא צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה. ומפני שאין כל ישראל שוין בו. אלא הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו. משום הכי קתני יש להם חלק: האומר אין תחיית המתים מן התורה. בגמרא קאמר וכל כך למה תנא הוא כפר בתחיית המתים. לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים. ומכאן אני מוכיח שהעולם הבא האמור במשנה זו אינו העולם שהנשמות מונחות בו בזמן הזה. אלא העולם של תחיית המתים כדפרישית: אפיקורוס. שמבזה תלמידי חכמים וכל שכן המבזה התורה עצמה: בספרים החיצונים. ספרי מינים. כגון ספרי ארס''טו היוני וחבריו ובכלל זה הקורא בשירים של עגבים. ודברי חשק שאין בהם חכמה ולא תועלת אלא אבוד זמן בלבד: והלוחש על המכה. וברוקק בלבד הוא דאין לו חלק לעולם הבא לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה: וההוגה את השם. של ד' אותיות כמו שהוא נכתב:

ב. שְׁלשָׁה מְלָכִים וְאַרְבָּעָה הֶדְיוֹטוֹת אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. שְׁלשָׁה מְלָכִים, יָרָבְעָם, אַחְאָב, וּמְנַשֶּׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְנַשֶּׁה יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הַימים ב. לג) וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלַיִם לְמַלְכוּתוֹ. אָמְרוּ לוֹ, לְמַלְכוּתוֹ הֱשִׁיבוֹ וְלֹא לְחַיִּיִ הָעוֹלָם הַבָּא הֱשִׁיבוֹ. אַרְבָּעָה הֶדְיוֹטוֹת, בִּלְעָם, וְדוֹאֵג, וַאֲחִיתֹפֶל, וְגֵחֲזִי:

ברטנורה   (ב) ד' מלכי' וד' הדיוטות. אף על פי שגדולים וחכמים היו: אין להם חלק לעולם הבא. שלא היתה אמונתם שלימה אף על גב דבלע' מעו''ג הוה. ואנן כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא תנן משום דקי''ל חסידי עו''ג יש להם חלק לעולם הבא אשמועינן דבלע' לאו מחסידי עו''ג הוה:

ג. דּוֹר הַמַּבּוּל אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא וְאֵין עוֹמְדִין בַּדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ו) לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם, (לֹא דִין וְלֹא רוּחַ). דּוֹר הַפַּלָּגָה אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יא) וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. וַיָּפֶץ ה' אֹתָם, בָּעוֹלָם הַזֶּה. וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה', לָעוֹלָם הַבָּא. אַנְשֵׁי סְדוֹם אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יג) וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד. רָעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְחַטָּאִים, לָעוֹלָם הַבָּא. אֲבָל עוֹמְדִין בַּדִּין. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, אֵלּוּ וָאֵלּוּ אֵין עוֹמְדִין בַּדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים א) עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים. עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט, זֶה דּוֹר הַמַּבּוּל. וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים, אֵלּוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם. אָמְרוּ לוֹ, אֵינָם עוֹמְדִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים אֲבָל עוֹמְדִין בַּעֲדַת רְשָׁעִים. (מְרַגְּלִים אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד) וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִיאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה'. וַיָּמֻתוּ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. בַּמַּגֵּפָה, בָּעוֹלָם הַבָּא). דּוֹר הַמִּדְבָּר אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא וְאֵין עוֹמְדִין בַּדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר (תהלים נ) אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח. עֲדַת קרַח אֵינָהּ עֲתִידָה לַעֲלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טז) וְתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל, לָעוֹלָם הַבָּא, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר (שמואל א. ב) יְיָ מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל. עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים אֵינָן עֲתִידִין לַחֲזוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כט) וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה, מָה הַיּוֹם הַזֶּה הוֹלֵךְ וְאֵינוֹ חוֹזֵר, אַף הֵם הוֹלְכִים וְאֵינָם חוֹזְרִים, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כַּיּוֹם הַזֶּה, מָה הַיּוֹם מַאֲפִיל וּמֵאִיר, אַף עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים שֶׁאָפַל לָהֶן, כָּךְ עָתִיד לְהָאִיר לָהֶן:

ברטנורה   (ג) שנאמר לא ידון רוחי באדם לא דין ולא רוח. שאין עומדין בדין. ואין להם רוח לחיות עם הצדיקים שיש להם חלק: כורתי בריתי עלי זבח. שכרתו ברית עם המקום עלי זבחים. ושלמי'. דכתיב (שמות כד) ויזבחו זבחים שלמים וכתי' (שם) ויזרוק על העם ויאמר. הנה דם הברית: אין עתידין לחזור. ממקום שגלו והא דאמרינן שירמיה החזירן ויאשיהו בן אמון מלך עליהם. לא כלן חזרו אלא מקצתן:

ד. אַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת אֵין לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יג) יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת ישְבֵי עִירָם. וְאֵנָן נֶהֱרָגִים עַד שֶׁיִּהְיוּ מַדִּיחֶיהָ מֵאוֹתָהּ הָעִיר וּמֵאוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט וְעַד שֶׁיֻּדַּח רֻבָּהּ וְעַד שֶׁיַּדִּיחוּם אֲנָשִׁים. הִדִּיחוּהָ נָשִׁים וּקְטַנִּים אוֹ שֶׁהֻדַּח מִעוּטָהּ אוֹ שֶׁהָיוּ מַדִּיחֶיהָ חוּצָה לָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ כַיְּחִידִים. וּצְרִיכִין שְׁנֵי עֵדִים וְהַתְרָאָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. זֶה חֹמֶר בַיְחִידִים מִבַּמְרֻבִּים, שֶׁהַיְחִידִים בִּסְקִילָה, לְפִיכָךְ מָמוֹנָם פָּלֵט. וְהַמְרֻבִּים בְּסַיִף, לְפִיכָךְ מָמוֹנָם אָבֵד:

ברטנורה   (ד) יצאו אנשים בני בליעל. בנים שאינם עולים בתחיית המתים. ונדחין כמדיחין: עד שיהיו מדיחיה מאותה העיר. דכתיב וידיחו את יושבי עיר' ולא יושבי עיר אחרת: ומאותו השבט. דכתיב מקרב' מקרב השבט עצמו: ועד שיודח רוב' של עיר דכתיב יושבי עיר'. דמשמע ישוב' של עיר דהיינו רובה: הרי אלו כיחידים. שעבדו כוכבים וידונו בסקילה וממונן פלט: וצריכים. אנשי עיר הנדחת: שני עדים והתראה לכל אחד ואחד. שהיו מרבים להם בתי דינין וכל מי שנמצא שעבד כוכבים בעדים והתראה מפרישים אותן עד שיראו אם הם רובה של עיר מביאין אותן לבית דין הגדול וגומרין דינן שם והורגים אותם בסייף. וממונן אבד ואם לא נמצאו רובה של עיר דנין אותן בסקילה וממונן פלט:

ה. הַכֵּה תַכֶּה אֶת וְגוֹ' (שם). הַחַמֶּרֶת וְהַגַּמֶּלֶת הָעוֹבֶרֶת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, הֲרֵי אֵלּוּ מַצִילִין אוֹתָהּ. (שם) הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב, מִכָּאן אָמְרוּ נִכְסֵי צַדִּיקִים שֶׁבְּתוֹכָהּ אוֹבְדִין, שֶׁבְּחוּצָה לָהּ פְּלֵטִין. וְשֶׁל רְשָׁעִים, בֵּין שֶׁבְּתוֹכָהּ בֵּין שֶׁבְּחוּצָה לָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ אוֹבְדִין:

ברטנורה   (ה) החמרת והגמל'. שיירא של חמרים ושל גמלים שנשתהו בעיר שלשים יום הוי להו בכלל יושבי עירם: הרי אלו מצילין. אם רוב אנשי העיר הודחו. ומיעוט לא הודחו וחמרים וגמלים שלא הודחו. משלימין את המועט לעשותן רוב הרי אלו מצילין. שאין ממונן אבד אלא נדונין כיחידים. וה''ה דגורמין נמי לעשות עיר הנדחת אם הודחו עמם לעשותם רוב אלא דתנא אזכותא קא מהדר ועוד דהא פסיקא ליה טפי דסתם חמרת וגמלת אין דעתן מעורבת עם בני העיר שיהיו נדחין עמהן:

ו. (שֶׁנֶּאֱמַר) (דברים יג) וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְגוֹ'. אִם אֵין לָהּ רְחוֹב, עוֹשִׂין לָהּ רְחוֹב. הָיָה רְחוֹבָהּ חוּצָה לָהּ, כּוֹנְסִין אוֹתוֹ לְתוֹכָהּ. (שֶׁנֶּאֱמַר) (שם) וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה' אֱלֹהֶיךָ. שְׁלָלָהּ, וְלֹא שְׁלַל שָׁמָיִם. מִכָּאן אָמְרוּ, הַהֶקְדֵּשׁוֹת שֶׁבָּהּ יִפָּדוּ, וּתְרוּמוֹת יִרְקָבוּ, מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְכִתְבֵי הַקּדֶשׁ יִגָּנֵזוּ. כָּלִיל לַה' אֱלֹהֶיךָ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם אַתֶּם עוֹשִׂים דִּין בְּעִיר הַנִּדַּחַת, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ אַתֶּם מַעֲלִין עוֹלָה כָלִיל לְפָנָי. (שם) וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם (לֹא תִבָּנֶה עוֹד), לֹא תֵעָשֶׂה (אֲפִלּוּ) גַנּוֹת וּפַרְדֵּסִים, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא תִבָּנֶה עוֹד, לִכְמוֹ שֶׁהָיְתָה אֵינָהּ נִבְנֵית אֲבָל נַעֲשֵׂית הִיא גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים. (שם) וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם, חֲרוֹן אַף בָּעוֹלָם. אָבְדוּ רְשָׁעִים מִן הָעוֹלָם, נִסְתַּלֵּק חֲרוֹן אַף מִן הָעוֹלָם:

ברטנורה   (ו) היתה רחובה חוצה לה. אם מקום קבוץ בני העיר היה חוצה לה כונסים אותה לתוך העיר. שצריך לעשות לה רחוב בתוכה: רחוב. פלטיא גדולה: הקדשות שבתוכה יפדו. כלומר אין נשרפים אלא צריכים פדייה כשאר כל ההקדשות: ותרומות ירקבו. בגמרא מוקמינן לה בתרומה ביד כהן. דממון כהן הוא. וחל עליה איסור דעיר הנדחת ומיהו לא היו התרומות נשרפים כשאר שללה דלא מזלזלינן בה כולי האי. לפיכך ירקבו. ואם תרומה ביד ישראל היא. שלל גבוה הוא ותנתן לכהן שבעיר אחרת: ומעשר שני. אף על גב דממון ישראל הוא שהרי הוא נאכל לישראל. הואיל וקדש אקרי. לא ישרף אלא יגנז: כליל לה' אלהיך. אר''ש וכו' גרסינן. ולא גרסינן שנאמר כליל לה' אלהיך: לא תעשה גנות ופרדסים. דעוד לגמרי משמע: כמו שהיתה. בישוב בתים: אבל נעשית היא גנות ופרדסים. והלכה כר''ע:

גמרא סנהדרין דף קי''ב ע''א

הַחֲרֵם אוֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְכוּלֵי. תַּנוּ רַבָּנָן (דברים יג) הַחֲרֵם אוֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּה פְּרַט לְנִכְסֵי צַדִּיקִים שֶׁבְּחוּצָה לָהּ. וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ לְרַבּוֹת נִכְסֵי צַדִּיקִים שֶׁבְּתוֹכָהּ. שְׁלָלָהּ וְלֹא שֶׁל שָׁמַיִם. וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ לְרַבּוֹת נִכְסֵי רְשָׁעִים שֶׁחוּצָה לָהּ. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן מִפְּנֵי מַה אָמְרָה תוֹרָה נִכְסֵי צַדִּיקִים שֶׁבְּתוֹכָהּ יֹאבְדוּ מִי גָרַם לָהֶם שֶׁיָּדוּרוּ בְתוֹכָהּ מָמוֹנָם לְפִיכָךְ מָמוֹנָם אָבַד. אָמַר מַר (שם) וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ לְרַבּוֹת נִכְסֵי רְשָׁעִים שֶׁבְּחוּצָה לָהּ. אָמַר רַב חַסְדָּא וּבְנִקְבָּצִים לְתוֹכָהּ אָמַר רַב חַסְדָּא פִּקְדּוֹנוֹת שֶׁל אַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת מוּתָּרִים הֵיכִי דָמֵי אִלֵימָא דְעִיר אַחֶרֶת וְאִיתְנְהוּ בְגַוָּוהּ פְּשִׁיטָא דְמוּתָּרִין לָאו שְׁלָלָהּ הוּא. וְאֶלָּא דִידְהוּ וְאִיתְנְהוּ בְעִיר אַחֶרֶת. אִי דְנִקְבָּצִין לְתוֹכָהּ אַמָּאי מוּתָּרִין. וְאִי אֵין נִקְבָּצִין לְתוֹכָהּ. הָא אֲמָרָהּ חָדָא זִמְנָא. לֹא לְעוֹלָם דְעִיר אַחֶרֶת דְּמִפְקְדֵי בְתוֹכָהּ. וְהָכָא בְּמָאי עַסְקִינָן כְּגוֹן דְּקָבִּיל עֲלֵיה אַחֲרָיוּת מַהוּ דְתֵימָא כֵּיוָן דְקָבִּיל עָלֵיהּ אַחֲרָיוּת כְּדִידֵיה דָמֵי קָא מַשְׁמַע לָן. אָמַר רַב חַסְדָּא בְּהֵמָה חֶצְיָהּ שֶׁל עִיר הַנִּדַחַת וְחֶצְיָהּ שֶׁל עִיר אַחֶרֶת אֲסוּרָה. עִיסָה חֶצְיָה שֶׁל עִיר הַנִּדַחַת וְחֶצְיָהּ שֶׁל עִיר אַחֶרֶת מוּתֶּרֶת. מָאי טַעְמָא בְּהֵמָה כְּמָאן דְּלֹא פְלִיגָא דַמְיָא. עִיסָה כְּמָאן דִּפְלִיגָא דַמְיָא. בָעִי רַב סַפְרָא בֶּהֱמַת עִיר הַנִּדַּחַת מַהוּ דְתֶיהֱנִי בָהּ שְׁחִיטָה לְטַהֲרָהּ מִידֵי נְבֵילָה. לְפִי חָרֶב אָמַר רַחֲמָנָא לֹא שְׁנַא שָׁחֲטָה מִשְׁחַט לֹא שְׁנַא קְטָלָא מִקְטִל. אוֹ דִילְמָא כֵּיוָן דְּשָׁחֲטָהּ מְהַנְיָא לָהּ שְׁחִיטָא מָאי תִיקוּ. בָּעֵי רַב יוֹסֵף שֵׂעָר נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת מַהוּ. אָמַר רָבָא הָא דְרִשְׁעִיּוֹת אָסוּר תִּקְבּוֹץ וְשָׂרַפְתָּ כְּתִיב מִי שֶׁאֵינוֹ מְחוּסָר אֶלָּא קְבִיצָה וּשְׂרֵיפָה יָצָא זֶה שֶׁמְּחוּסָר תְּלִישָׁה וּקְבִיצָה וּשְׂרֵיפָה אֶלָּא אָמַר רָבָא בְּפֵאָה נָכְרִית. הֵיכִי דָמֵי אִי דִמְחוּבָּר בְּגוּפָהּ. כְּגוּפָהּ דַּמְיָא לֹא צְרִיכָא דְתָלֵי בְּסִיכְתָא כְּנִכְסֵי צַדִּיקִים שֶׁבְּתּוֹכָהּ דָּמֵי וְאָבַד אוֹ דִילְמָא כֵיוָן דְּעַיְילָא וְנַפְקָא כִּלְבוּשָׁהּ דָמֵי תִּיקוּ:

רש''י ובנקבצין לתוכה. נכסי רשעים הקרובין לעיר שיכולים לקבצם לתוך העיר באותו היום עצמו שכונסים שלל העיר לרחוב לשרפן הם אבודין עמה אבל רחוקים דאין מגיעים לעיר אין אבודין: אלא דידהו. דבני עיר הנדחת ומופקדים בעיר אחרת: דקביל עליה אחריות. בני עיר הנדחת: כמאן דלא פליגא. א''א לכזית בשר בלא שחיטה: עיסה. כל אימת דבעי פליג לה ואין חלק של עיר הנדחת מעורב בו: ל''ש שחטה מישחט וכו'. דבין בשחיטה ובין בהריגה קרינן ביה לפי חרב דאפילו שחטה מיתה בעלמא היא ולא מהני מידי: או דלמא. לפי חרב היינו שלא כדרך שחיטה אבל דרך שחיטה ליהני לטהרה מידי נבלה: שער נשים צדקניות. שבעיר הנדחת וכו' מי היו בכלל ואת כל שללה תשרוף או לא: רשעיות. פשיטא לן דישרפו עם שלל העיר: תלישה. שצריך לגלחה: פיאה נכרית. גדיל של שערות דעלמא שעושין לנוי: מחובר בגופה. שנקשר בה כגופה דמי, וכשם שאין שורפין מלבושין שעליהן שהרי צדקניות היו כך אין שורפין אותו גדיל: דתלי בסיכתא. ביתד ואין קשורה בה עכשיו:

זוהר בלק דף רי''א ע''א

הֵן עָם כְלָבִיא יָקוּם וְגוֹמֵר. מָאן עַמָּא תַקִּיפָא כְיִשְׂרָאֵל. בְּשַׁעְתָּא דְאִתְנְהִיר צַפְרָא קָם וּמִתְגַבֵּר כְּאַרְיָא לְפוּלְחָנָא דְמָארֵיהוֹן בְּכַמָּה שִׁירִין בְּכַמָּה תוּשְׁבְּחָן מִשְׁתַּדְּלֵי בְאוֹרַיְתָא כָל יוֹמָא וּבַלַּיְלָה לֹא יִשְׁכַּב וְגוֹמֵר כַּד בָּעֵי בַר נָשׁ לְמִשְׁכַּב עַל עַרְסֵיהּ מְקַדֵּשׁ שְׁמָא עִלָּאָה אַמְלִיךְ לֵיהּ לְעֵילָא וְתַתָּא כַמָּה גַרְדִּינֵי נִמּוּסִין מִתְקַשְּׁרָן קָמַיְיהוּ בְשַׁעְתָּא דְפַתְחִין פּוּמְהוֹן עַל עַרְסַיְיהוּ בִשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וּבָעָן רַחֲמֵי קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא בְכַמָּא קְרָאֵי דְרַחֲמֵי. רִבִּי אַבָּא אָמַר הֵן עַם כְּלָבִיא יָקוּם. זְמִינִין הָאי עַמָּא לְמֵיקָם עַל כָּל עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה כְּאַרְיֵה גִיבָר וְתַקִּיף וְיִתְרְמֵי עָלַיְיהוּ אָרְחַיְיהוּ דְכָל אַרְיְיוָותָא לְמִשְׁכַּב עַל טָרְפַּיְיהוּ אֲבָל עַמָּא דָא לָא יִשׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף. דָּבָר אַחֵר הֵן עַם כְּלָבִיא יָקוּם לְקָרְבָא קָרְבְּנִין וְעִלָּוָון קָמֵי מַלְכְהוֹן עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא. וְתָנָא (בראשית ו ב) בְּשַׁעְתָּא דְקוֹרְבָּנָא אִתּוֹקַד עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא. הֲווֹ חָמָּן דִיּוּקְנָא דְחָד אַרְיָא רְבִיעַ עַל הַהוּא קָרְבָּנָא וְאָכִיל לֵיהּ. וְאָמַר רִבִּי אַבָּא אוֹרִיאֵל מַלְאֲכָא עִלָּאָה הֲוָה וְחָמָאן לֵיהּ בְדִיּוּקְנָא דְאַרְיָא תַקִּיפָא רְבִיעַ עַל מַדְבְּחָא וְאָכִיל לוֹן לְקָרְבְּנִין וְכַד יִשְׂרָאֵל לָא הָווֹ זַכָּאִין כָּל כַּךְ הָווֹ חָמָאָן דְיּוּקְנָא דְחָד כַּלְבָּא חֲצִיפָא רְבִיעַ עָלֵיהּ כְּדֵין הָווֹ יַדְעֵי יִשְׂרָאֵל דְבַעְיָין תְּשׁוּבָה וּכְדֵין תַּיְיבִין. לֹא יִשְׁכַּב וְגוֹמֵר אִלֵּין קָרְבְּנִין דְלֵילְיָא כְּגוֹן עִלַּוָּון וְדָם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה. דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אֲגַח קְרָבָא דִילְהוֹן עַל שַׂנְאֵיהוֹן רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר לֹא יִשְׁכַּב מָהוּ לֹא יִשְׁכַּב. אֶלָּא בְּכָל לֵילְיָא וְלֵילְיָא כַּד בַּר נָשׁ אִיהוּ אָזִיל בְּפִקּוּדֵי דְמָארֵיהּ לָא שְׁכִיב עַל עַרְסֵיהּ עַד דְקָטִיל אֶלֶף וּמֵאָה וְעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ מֵאִינוּן זַיְינִין בִּישִׁין דְשַׁרְיָין עִמֵּיהּ רִבִּי אַבָּא אָמַר אֶלֶף אִינוּן דִסְטַר שְׂמָאלָא דִכְתִּיב (תהלים צא) יִפּוֹל מִצִדְּךָ אֶלֶף כְּמָה דִכְתִּיב (שם קמט) יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד וְגוֹמֵר (שם) רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְגוֹמֵר לַעֲשׂוֹת נְקָמָה וְגוֹמֵר הָדָא הוּא דִכְתִּיב לֹא יִשְׁכַּב וְגוֹמֵר וְדָא הוּא לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט וְגוֹמֵר. אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה לָקָבְלֵי תְּלַת זִמְנִין דְהוּא מָחָא לַאֲתָנֵיהּ וְאַטְעַן לֵיהּ בְּחַרְשׁוֹי אִתְבָּרְכוּן יִשְׂרָאֵל תְּלַת זִמְנִין. רִבִּי חַיָּיא אָמַר לְקָבְלֵיהּ אִתְבָּרְכוּן יִשְׂרָאֵל תְּלַת זִמְנִין דְּסַלְקִין יִשְׂרָאֵל לְאִתְחֲזָאָה קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא:

תרגום הזוהר הֵן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְגוֹ': מִי עַם גִּבּוֹר כְּיִשְׂרָאֵל. בְּשָׁעָה שֶׁהֵאִיר הַבֹּקֶר, קָם וּמִתְגַבֵּר כָּאַרְיֵה לַעֲבוֹדַת רִבּוֹנוֹ, בְּכַמָּה שִׁירִים וּבְכַמָּה תִּשְׁבָּחוֹת. עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה כָּל הַיּוֹם, וּבַלַּיְלָה, לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף. שֶׁכְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לִשְׁכָּב עַל מִטָּתוֹ, מְקַדֵּשׁ הַשֵּׁם הָעֶלְיוֹן, וּמַמְלִיךְ אוֹתוֹ לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. כַּמָּה בַּעֲלֵי דִּין מִתְקַשְּׁרִים לִפְנֵיהֶם בְּשָׁעָה שֶׁפּוֹתְחִים פִּיהֶם עַל מִטָּתָם, בִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל. וּמְבַקְּשִׁים רַחֲמִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ בְּכַמָּה פְּסוּקִים שֶׁל רַחֲמִים. רַבִּי אַבָּא אָמַר, הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם, פֵּרוּשׁוֹ, עָתִיד עַם זֶה לָקוּם עַל כָּל הָעַמִּים עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, כְּאַרְיֵה גִּבּוֹר וְחָזָק וְיַשְׁלֵךְ עַצְמוֹ עֲלֵיהֶם. דַּרְכָּם שֶׁל כָּל הָאֲרָיוֹת לִשְׁכָּב עַל טַרְפָּם, אֲבָל עָם זֶה לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף. פֵּרוּשׁ אַחֵר, הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם, לִקְרָב קָרְבָּנוֹת וְעוֹלוֹת, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, עַל הַמִּזְבֵּחַ. וְלָמַדְנוּ, בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּרְבָּן נִשְׂרָף עַל הַמִּזְבֵּחַ, רָאוּ שָׁם צוּרָה שֶׁל אַרְיֵה אֶחָד רוֹבֵץ עַל הַקָּרְבָּן הַהוּא וְאוֹכֵל אוֹתוֹ. וְאָמַר רַבִּי אַבָּא, אוֹרִיאֵל מַלְאָךְ עֶלְיוֹן הָיָה, וְרָאוּ אוֹתוֹ בְּצוּרָה שֶׁל אַרְיֵה חָזָק רוֹבֵץ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאוֹכֵל אֶת הַקָּרְבָּנוֹת. וּכְשֶׁיִּשְׂרָאֵל לֹא הָיוּ זַכָּאִים כָּל כָּךְ, הָיוּ רוֹאִים צוּרָה שֶׁל כֶּלֶב אֶחָד חָצוּף רוֹבֵץ עָלָיו. אָז הָיוּ יוֹדְעִים יִשְׂרָאֵל שֶׁצְרִיכִים תְּשׁוּבָה. וְהֵם שָׁבִים לֹא יִשְׁכָּב עַד יֹאכַל טֶרֶף, אֵלּוּ הֵם הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה, כְּגוֹן עוֹלוֹת. וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה הַמִּלְחָמוֹת שֶׁלָּהֶם עִם שׂוֹנְאֵיהֶם. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, לֹא יִשְׁכַּב. מַהוּ לֹא יִשְׁכָּב. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא בְּכָל לַיְלָה וָלַיְלָה, כְּשֶׁאָדָם הוֹלֵךְ בְּמִצְווֹת אֲדוֹנוֹ, אֵינוֹ שׁוֹכֵב עַל מִטָּתוֹ עַד שֶׁהוֹרֵג אֶלֶף וּקכ''ה מֵאֵלּוּ הַמִּינִים הָרָעִים הַשּׁוֹרִים עִמּוֹ. רַבִּי אַבָּא אָמַר, אֶלֶף הֵם מִצַד שְׂמֹאל, שֶׁכָּתוּב, יִפּוֹל מִצִדְךְ אֶלֶף. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר יַעֲלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם. רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְגוֹ' לַעֲשׂוֹת נְקָמָה וְגוֹ'. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף. וְזֶהוּ לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט וְגוֹ'. אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה, כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים שֶׁהוּא הִכָּה אֶת אֲתוֹנוֹ וְהִטְעִין אוֹתָהּ בִּכְשָׁפָיו, נִתְבָּרְכוּ יִשְׂרָאֵל שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. רַבִּי חִיָּא אָמַר, כְּנֶגְדוֹ נִתְבָּרְכוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁיַּעֲלוּ יִשְׂרָאֵל שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה לְהֵרָאוֹת לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פרק י' י''א

א. אָסוּר לוֹ לְמִתְפַּלֵּל בְּצִבּוּר שֶׁיַּקְדִים תְּפִלָּתוֹ לִתְפִלַּת הַצִבּוּר. הַנִּכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא צִבּוּר שֶׁמִּתְפַּלְּלִין בְּלַחַשׁ אִם יָכוֹל לְהַתְחִיל וְלִגְמוֹר עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְהִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם יִתְפַּלֵּל וְאִם לָאו יַמְתִּין עַד שֶׁיַּתְחִיל שָׁלִיחַ צִבּוּר לְהִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם וְיִתְפַּלֵּל עִמּוֹ בְּלַחַשׁ מִלָּה בְּמִלָּה עַד שֶׁיַּגִיעַ שָׁלִיחַ צִבּוּר לִקְדוּשָׁה וְעוֹנֶה קְדוּשָׁה עִם הַצִבּוּר וּמִתְפַּלֵּל שַׁאַר תְּפִלָּה לְעַצְמוֹ וְאִם הִתְחִיל לְהִתְפַּלֵּל קוֹדֶם שְׁלִיחַ צִבּוּר וְהִגִּיעַ לִקְדוּשָׁה לֹא יִפְסוֹק וְלֹא יַעֲנֶה קְדוּשָׁה עִמָּהֶן. וְכֵן לֹא יַעֲנֶה אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ וְהוּא בְּאֶמְצַע הַתְּפִלָּה וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּשְׁאַר הַבְּרָכוֹת: ב. כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל צָרִיךְ לְהָכִין לוֹ בַּיִת שֶׁיִכָנְסוּ בּוֹ לִתְפִלָּה בְּכָל עֵת תְּפִלָּה וּמָקוֹם זֶה נִקְרָא בֵּית הַכְּנֶסֶת, וְכוֹפִין בְּנֵי הָעִיר זֶה אֶת זֶה לִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַכְּנֶסֶת וְלִקְנוֹת לָהֶם סֵפֶר תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים:

מוסר

מספר חסידים סימן קי''ט ק''כ קכ''א

יֵשׁ גּוֹזֵל וְאֵינוֹ נִרְאֶה זֶה הַדָּר עִם בְּנֵי אָדָם וְעֵינוֹ רָעָה בִּשֶׁלָּהֶם: הַבּוֹשֶׁת וְהָאֱמוּנָה נִצְמָדוֹת כְּשֶׁתִּסְתַּלֵּק הָאַחַת תִּסְתַּלֵּק חֲבֵירְתָּהּ: שָׁנוּ חֲכָמִים הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וּבְעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת וּבְמוֹצָאֵי יָמִים טוֹבִים וּבְחַנֻכָּה וּבְפּוּרִים וּבְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ נִדְנוּד עֲבֵירָה לְהָבִיא תַּעֲנִית צִבּוּר אֵינָם רוֹאִים סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם: מַעֲשֵׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁהָיְתָה טֹוָוה בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא הָיְתָה עוֹסֶקֶת בְּצָרְכֵי שַׁבָּת כָּרָאוּי וּמֵתָה. רָאָה אֶחָד בַּחֲלוֹם שֶׁהָיוּ שׂוֹרְפִים עֵינֶיהָ וְיָדֶיהָ בִּנְעוֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן שָׁאַל לָמָּה דִינָהּ בְּכַךְ הֵשִׁיבוּ לוֹ מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה עוֹסֶקֶת בְּעֶרֶב שַׁבָּת בְּפִשְׁתָּן וְלֹא הָיְתָה עוֹסֶקֶת בְּצָרְכֵי שַׁבָּת:

בלק יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כג) וַתֵּ֣רֶא הָֽאָתוֹן֩ אֶת-מַלְאַ֨ךְ יְהֹוָ֜ה נִצָּ֣ב בַּדֶּ֗רֶךְ וְחַרְבּ֤וֹ שְׁלוּפָה֙ בְּיָד֔וֹ וַתֵּ֤ט הָֽאָתוֹן֙ מִן-הַדֶּ֔רֶךְ וַתֵּ֖לֶךְ בַּשָּׂדֶ֑ה וַיַּ֤ךְ בִּלְעָם֙ אֶת-הָ֣אָת֔וֹן לְהַטֹּתָ֖הּ הַדָּֽרֶךְ: וַחֲזַת אֲתָּנָא יַת מַלְאָכָא דַיְיָ מְעַתַּד בְּאָרְחָא וְחַרְבֵּיהּ שְׁלִיפָא בִּידֵיהּ וּסְטַת אֲתָּנָא מִן אוֹרְחָא וַאֲזָלַת בְּחַקְלָא וּמְחָא בִּלְעָם יַת אֲתָּנָא לְאַסְטָיוּתַהּ לְאָרְחָא:

רש''י ותרא האתון. והוא לא ראה, שנתן הקדוש ברוך הוא רשות לבהמה לראות יותר מן האדם, שמתוך שיש בו דעת תטרף דעתו כשיראה מזיקין: וחרבו שלופה בידו. אמר רשע זה הניח כלי אמנותו, שכלי זינן של אמות העולם בחרב, והוא בא עליהם בפיו, שהוא אמנות שלהם, אף אני אתפוש את שלו ואבוא עליו באמנותו. וכן היה סופו (במדבר לא, ח) ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב:

(כד) וַֽיַּעֲמֹד֙ מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֔ה בְּמִשְׁע֖וֹל הַכְּרָמִ֑ים גָּדֵ֥ר מִזֶּ֖ה וְגָדֵ֥ר מִזֶּֽה: וְקָם מַלְאָכָא דַיְיָ בִּשְׁבִיל כַּרְמַיָא אַתְרָא דְגָדֵירָא מִכָּא וְגָדֵירָא מִכָּא:

רש''י במשעול. כתרגומו בשביל. וכן (מ''א כ, י) אם ישפק עפר שומרון לשעלים. עפר הנדבק בכפות הרגלים בהלוכן, וכן (ישעיה מ, יב) מי מדד בשעלו מים, ברגליו ובהלוכו: גדר מזה וגדר מזה. סתם גדר של אבנים הוא:

(כה) וַתֵּ֨רֶא הָֽאָת֜וֹן אֶת-מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֗ה וַתִּלָּחֵץ֙ אֶל-הַקִּ֔יר וַתִּלְחַ֛ץ אֶת-רֶ֥גֶל בִּלְעָ֖ם אֶל-הַקִּ֑יר וַיֹּ֖סֶף לְהַכֹּתָֽהּ: וַחֲזַת אֲתָּנָא יַת מַלְאָכָא דַיְיָ וְאִדְחֵיקַת לְכָתְלָא וּדְחֵיקַת יַת רִגְלָא דְבִלְעָם לְכָתְלָא וְאוֹסִיף לְמִמְחַהּ:

רש''י ותלחץ. היא עצמה: ותלחץ. את אחרים, את רגל בלעם:

(כו) וַיּ֥וֹסֶף מַלְאַךְ-יְהֹוָ֖ה עֲב֑וֹר וַֽיַּעֲמֹד֙ בְּמָק֣וֹם צָ֔ר אֲשֶׁ֛ר אֵֽין-דֶּ֥רֶךְ לִנְט֖וֹת יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול: וְאוֹסֵף מַלְאָכָא דַיְיָ לְמֶעְבָּר וְקָם בַּאֲתַר עָק דִי לֵית אֹרַח לְמִסְטֵי לְיַמִינָא וְלִשְׂמָאלָא:

רש''י ויוסף מלאך ה' עבור. לעבור עוד לפניו להלוך להיות לפניו במקום אחר, כמו (בראשית לג, ג) והוא עבר לפניהם. ומדרש אגדה יש בתנחומא מה ראה לעמוד בשלשה מקומות, סימני אבות הראהו:

(כז) וַתֵּ֤רֶא הָֽאָתוֹן֙ אֶת-מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֔ה וַתִּרְבַּ֖ץ תַּ֣חַת בִּלְעָ֑ם וַיִּֽחַר-אַ֣ף בִּלְעָ֔ם וַיַּ֥ךְ אֶת-הָֽאָת֖וֹן בַּמַּקֵּֽל: וַחֲזַת אֲתָּנָא יַת מַלְאָכָא דַיְיָ וּרְבָעַת תְּחוֹת בִּלְעָם וּתְקֵיף רוּגְזָא דְבִלְעָם וּמְחָא יַת אֲתָּנָא בְּחֻטְרָא:

נביאים - מיכה - פרק ו

(יג) וְגַם-אֲנִ֖י הֶחֱלֵ֣יתִי הַכּוֹתֶ֑ךָ הַשְׁמֵ֖ם עַל-חַטֹּאתֶֽךָ: וְאַף אֲנָא אַיתֵיתִי עֲלָך מְרַע וּמְחָא אַצָדִינָךְ עַל חֲטָאתָךְ :

רש''י החליתי הכותך . האנשתי מכותיך חזקות וחולות ואנושו' : השמם . להשמימך על חטאתיך :

(יד) אַתָּ֤ה תֹאכַל֙ וְלֹ֣א תִשְׂבָּ֔ע וְיֶשְׁחֲךָ֖ בְּקִרְבֶּ֑ךָ וְתַסֵּג֙ וְלֹ֣א תַפְלִ֔יט וַאֲשֶׁ֥ר תְּפַלֵּ֖ט לַחֶ֥רֶב אֶתֵּֽן: אַתְ תֵיכוּל וְלָא תִשְּׂבַּע וִיהֵי לָךְ לִמְרַע בִּמְעָךְ וְתִדְבַּק וְלָא תְשֵׁיזִיב וְדִתְשֵׁיזִיב לְחַרְבָּא אֶמְסַר :

רש''י וישחך בקרבך . המאכל שתאכל אכניס בו מארה בתוך המעים ויגרום לך חולי שתהא חולה והולך שחוח וכן מפרש אותו בספרי מניין אף בתוך המעים ת''ל וישחך בקרבך בפרשת והיה עקב במדרש תמיד עיני ה' אלהיך בה ואף יונתן תירגם כן ויהי לך למרע מתא במעיך : ותסג . את אויביך המוליכים בניך ובנותיך בשבי ולא תפלטם ואם תפלטם סופם לחרב ומשמו של ר' מנחם שמעתי ותסג לתאות תשמיש ולא תפליט לא יהי' לך כח לפלוט שכבת זרע ואם תפלטם סופה לחרב אתן אתכם וי''ת ל' הראשון :

(טו) אַתָּ֥ה תִזְרַ֖ע וְלֹ֣א תִקְצ֑וֹר אַתָּ֤ה תִדְרֹֽךְ-זַ֙יִת֙ וְלֹא-תָס֣וּךְ שֶׁ֔מֶן וְתִיר֖וֹשׁ וְלֹ֥א תִשְׁתֶּה-יָּֽיִן: אַתְּ תִּזְרַע וְלָא תַחְצוֹד אַתְּ תְּבַדֵר זֵיתִין וְלָא תְשׁוּף מְשַׁח וְתַעֲצַר עִנְבִּין וְלָא תִשְׁתֵּי חֲמָר : (טז) וְיִשְׁתַּמֵּ֞ר חֻקּ֣וֹת עָמְרִ֗י וְכֹל֙ מַעֲשֵׂ֣ה בֵית-אַחְאָ֔ב וַתֵּלְכ֖וּ בְּמֹֽעֲצוֹתָ֑ם לְמַעַן֩ תִּתִּ֨י אֹתְךָ֜ לְשַׁמָּ֗ה וְיֹשְׁבֶ֙יהָ֙ לִשְׁרֵקָ֔ה וְחֶרְפַּ֥ת עַמִּ֖י תִּשָּֽׂאוּ: (פ) וְעַל דִי נְטַרְתּוּן גְּזֵירַת בֵּית עָמְרִי וַעֲבַדְתּוּן עוֹבָדֵי בֵּית אַחְאָב וַהֲלַכְתּוּן בְּנִימוּסֵיהוֹן בְּדִיל לְמִּמְסַר יָתָךְ לְצָדוּ וְיָתְבָהָא לְאִשְׁתְּמָמוּ וְחִסּוּדֵי עַמִּי תְקַבְּלוּן :

רש''י וישתמר חוקות עמרי . וידעתי כי לא תשמעו אלי כי ישתמר על ידיכם וביניכם כל חוקות עמרי ואחאב : וחרפת עמי תשאו . אתם תקבלון עון החרפה שהעכו''ם מחרפין את עמי שהעידה בהם תורה על כך ( דברים כה ) לא יהיה לך איפ' ואיפה והם אינם שומרים :

ז (א) אַ֣לְלַי לִ֗י כִּ֤י הָיִ֙יתִי֙ כְּאָסְפֵּי-קַ֔יִץ כְּעֹלְלֹ֖ת בָּצִ֑יר אֵין-אֶשְׁכּ֣וֹל לֶאֱכ֔וֹל בִּכּוּרָ֖ה אִוְּתָ֥ה נַפְשִֽׁי: אָמַר נְבִיָא וַי לִי אֲרֵי הֲוֵיתִי כְּמֵיסַף טָבַיָא בְעִדַן דַּאֲבַדוּ חֲסִידַיָא מִן אַרְעָא הָא כִסְיוּפֵי קַיְטָא כְּעוֹלְלָן בָּתַר קְטָף לֵית גְבַר דִי בֵּיהּ עוֹבָדִין טָבִין לְטָבַיָא חֲמַדַת נַפְשִׁי :

רש''י אללי לי . הנביא מקונן על עצמו אוי לי שהועמדתי לנביא בעת הזאת שאין בנ''א צדיקים בדור : כאספי קיץ . נקוד חטף קמץ שאינו ל' פועל כמו יושב אומר אלא לשון מפעל כמו ( ישעיה לג ) אוסף החסיל כאסיפת קיץ והם סופי תאינים שהן רעות וכן תרגם יונתן כסיופי קייטא : כעוללות בציר . ת''י כעוללן בתר קטוף : אין אשכול לאכול . כתרגומו לית גבר דביה עובדין טבין : בכורה . תאינה טובה המתבשלת בעתה כתרגומו לטביא חמדת נפשי :

כתובים - תהילים - פרק קז

(כא) יוֹד֣וּ לַיהוָ֣ה חַסְדּ֑וֹ וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו לִבְנֵ֥י אָדָֽם: יְהוֹדוּן קֳדָם יְיָ מְטוּל חַסְדֵיהּ וּמִשְׁתָּעָן פְּרִישְׁוָתֵיה לִבְנֵי נָשָׁא : (כב) וְ֭יִזְבְּחוּ זִבְחֵ֣י תוֹדָ֑ה וִֽיסַפְּר֖וּ מַעֲשָׂ֣יו בְּרִנָּֽה: וְיִכְסוּן נִכְסֵי תוֹדְתָא וְיִשְׁתָּעוּן עוֹבָדוֹי בְּדִצְתָּא : (כג) יוֹרְדֵ֣י הַ֭יָּם בָּאֳנִיּ֑וֹת עֹשֵׂ֥י מְ֝לָאכָ֗ה בְּמַ֣יִם רַבִּֽים: מַלַיחָא נְחוֹתֵי יַמָא בְּאִלְפַיָא עָבְדֵי פוּלְחָנָא בְּמַיִין סַגִיעִין : (כד) הֵ֣מָּה רָ֭אוּ מַעֲשֵׂ֣י יְהוָ֑ה וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו בִּמְצוּלָֽה: הִנוּן חֲמוֹן עוֹבָדַיָא דַיָי וּפְרִישְׁוָתֵיהּ בִּמְצוּלְתָּא : (כה) וַיֹּ֗אמֶר וַֽ֭יַּעֲמֵד ר֣וּחַ סְעָרָ֑ה וַתְּרוֹמֵ֥ם גַּלָּֽיו: וַאֲמַר בְּמֵימְרֵיהּ וַאֲקִים זַעֲפָא וְעַלְעוֹלָא וְאִתְרוֹמְמוּ גַלְלוֹי :

משנה בכורות פרק א

א. הַלּוֹקֵחַ עֻבַּר חֲמוֹרוֹ שֶׁל נָכְרִי, וְהַמּוֹכֵר לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, וְהַמִּשְׁתַּתֵּף לוֹ, וְהַמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְקַבָּלָה, פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ג), בְּיִשְׂרָאֵל, אֲבָל לֹא בַאֲחֵרִים. כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם פְּטוּרִין מִקַּל וָחֹמֶר, אִם פָּטְרוּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, דִּין הוּא שֶׁיִּפְטְרוּ שֶׁל עַצְמָן:

ברטנורה   (א) הלוקח עובר חמורו של נכרי. כשהוא במעי אמו ובכור הוא. ולהכי נקט עובר חמורו, שאין לך בהמה טמאה קדושה בבכורה אלא פטר חמור בלבד. ואיידי דזוטרן מיליה דפטר חמור, פסיק ושרי ליה וכל הנך פרקי אחריני מיירו בבכור בהמה טהורה: אע''פ שאינו רשאי. למכור לנכרי בהמה גסה. מפני שנעשית בה מלאכה בשבת: והמשתתף לו. אפילו חלק הנכרי מסוים וידוע כגון ידו או רגלו של בכור, או של אמו, כל זמן שאם יחתך ממנו אותו אבר תשאר הבהמה בעלת מום הרי זה שותפות נכרי ופטור: והמקבל ממנו. שהחמורה של נכרי, וישראל מקבלה ומטפל בה כדי שיהו חולקין בולדות. אבל גוף הבהמה של נכרי: פטור מן הבכורה. אותו עובר שקנה מן הנכרי או שמכר הוא לנכרי אינו קדוש, הואיל ויש לנכרי חלק בו או באמו, שנאמר (במדבר ג) הקדשתי לי כל בכור בישראל, ולא בנכרי: אם פטרו את של ישראל במדבר. הלוים לא פטרו בהמתן של ישראל במדבר, דפטר בהמה, בהמה פטרה, כדכתיב (שם) ואת בהמת הלוים תחת בהמתם. אלא הכי קאמר, הלוים הפקיעו קדושת בכורי ישראל במדבר, כדכתיב (שם) קח את הלוים תחת כל בכור וגו', ואם הפקיעה קדושת הלוים את קדושתן של ישראל, דין הוא שתפקיע את של עצמן, ומאחר שלמדנו שהופקעה קדושת בכורה מעצמן של לוים, למדנו שפטרי חמוריהן פטורין מן הבכורה, דכתיב (שם יח) אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה, כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה, וכל שאינו בבכור אדם אינו בבכור בהמה טמאה. אבל מבכור בהמה טהורה לא נפטרו כהנים ולוים, כדלקמן:

ב. פָרָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין חֲמוֹר, וַחֲמוֹר שֶׁיָּלְדָה כְּמִין סוּס, פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר פֶּטֶר חֲמוֹר פֶּטֶר חֲמוֹר, שְׁנֵי פְעָמִים, עַד שֶׁיְּהֵא הַיּוֹלֵד חֲמוֹר וְהַנּוֹלָד חֲמוֹר. וּמָה הֵם בַּאֲכִילָה. בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין בְּהֵמָה טְמֵאָה, מֻתָּר בַּאֲכִילָה. וּטְמֵאָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין בְּהֵמָה טְהוֹרָה, אָסוּר בַּאֲכִילָה, שֶׁהַיוֹצֵא מֵהַטָּמֵא, טָמֵא. וְהַיּוֹצֵא מִן הַטָּהוֹר, טָהוֹר. דָּג טָמֵא שֶׁבָּלַע דָּג טָהוֹר, מֻתָּר בַּאֲכִילָה. וְטָהוֹר שֶׁבָּלַע דָּג טָמֵא, אָסוּר בַּאֲכִילָה, לְפִי שֶׁאֵינוֹ גִדּוּלָיו:

ברטנורה   (ב) פרה שילדה כמין חמור וחמור שילדה כמין סוס פטור. אי תנא פרה שילדה כמין חמור ולא תנא חמור שילדה כמין סוס, הוה אמינא פרה שילדה כמין חמור הוא דפטור משום דלא דמו אהדדי כלל, דהא יש לה קרנים, והא אין לה קרנים, הא פרסותיה סדוקות, והא פרסותיה קלוטות. אבל חמור שילדה כמין סוס, אימא חמור אדום הוא וליחייב. ואי תנא סיפא ולא תנא רישא, הוה אמינא חמור שילדה כמין סוס הוא דפטור משום דסוס לא קדוש בבכורה, אבל פרה שילדה כמין חמור דתרווייהו קדשי בבכורה אימא ליחייב, צריכי: פטר חמור פטר חמור שני פעמים. חד בקדש לי כל בכור, וחד בראה אתה אומר אלי: מהו באכילה. כלומר, בהמה שאין היולדת דומה לנולד מהו באכילה: שהיוצא מהטמא טמא. ודבש דבורים וצרעין מותר ולא מקרי יוצא מן הטמא, לפי שאין ממצות אותו מבשרן אלא מכניסות אותו לגופן, שאוכלות מפרחי האילנות ומהן נעשה הדבש. וחלב האדם מותר כשפירש אבל לינק משדי האשה אסור. וכל שאר חלב של בהמה וחיה טמאה הוי יוצא מן הטמא ואסור: דג טמא שבלע דג טהור. אע''ג דלא חזינן ליה שבלע, כיון דרוב דגים משריצים במינן, כמו שבלע בפנינו דמי:

ג. חֲמוֹר שֶׁלֹּא בִכְּרָה, וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים, נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה, מַפְרִישׁ טָלֶה אֶחָד לְעַצְמוֹ. שְׁתֵּי חֲמוֹרִים שֶׁלֹּא בִכְּרוּ, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, נוֹתֵן שְׁנֵי טְלָיִים לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה, נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן. שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:

ברטנורה   (ג) נותן טלה אחד לכהן. בפדיון. דממה נפשך חד מנייהו בכור: זכר ונקבה. ואין ידוע אם יצא זכר תחילה והוא בכור, או נקבה יצאה תחילה ואין כאן דין בכורה: מפריש טלה. משום ספק, ומפקיע עליו קדושת הפטר חמור: והוא לעצמו. שהוא עצמו יאכל הטלה ולא יתננו לכהן, דכהן הוי מוציא מחבירו, ועליו הראיה להביא עדים שהזכר יצא תחילה. ואיסורא ליכא, דאפילו פטר חמור גמור שפדאו בשה שוב אין קדושה לא בו ולא בפדיונו, אלא גזל הוא דאיכא אם אינו נותן הטלה לכהן, דממונו הוא, והכא ליכא גזל דספק הוא: שתי חמורות וילדו וכו'. זכר ונקבה. נותן טלה אחד לכהן בשביל הזכר. או שני זכרים ונקבה, דחדא ילדה זכר וחדא ילדה זכר ונקבה, או אי נמי חדא ילדה שני זכרים ואחת ילדה נקבה, נותנים טלה אחד לכהן, דהא חדא זכר איכא ודאי בכור. ואאידך דהוי ספק דשמא הנקבה יצאה תחלה, מפריש טלה והוא לעצמו: שני זכרים ושתי נקבות. ספק הן, דשמא כל חדא ילדה זכר ונקבה, ושמא הנקבות יצאו תחילה, הלכך אין לכהן כלום, אלא מפריש עליהם שני טלאים לאפקועי לאיסורייהו והן לעצמו, כך פירשו רבותי. אבל רמב''ם סבר דאין כאן לכהן כלום ואפילו טלה לעצמו אינו צריך להפריש, משום דאיכא בכל חד מהנך ספיקי טובא כשילדו שתי נקבות וזכר, שמא אחת משתיהן ילדה שתי נקבות והאחרת זכר, או שמא זו ילדה נקבה והאחרת זכר ואחריו נקבה או נקבה ואחריה זכר. וכן ספיקות הרבה יש בשני זכרים ושתי נקבות, הלכך אפילו טלה לעצמו אינו מפריש ופירוש רבותי עיקר:

ד. אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִכְּרָה וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה, מַפְרִישׁ טָלֶה אֶחָד לְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד), וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים, זָכָר וּנְקֵבָה, גָּדוֹל וְקָטָן, תָּמִים וּבַעַל מוּם. וּפוֹדֶה בוֹ פְּעָמִים הַרְבֵּה. נִכְנָס לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר. וְאִם מֵת, נֶהֱנִים בּוֹ:

ברטנורה   (ד) זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו. דשמא אותה שלא בכרה ילדה את הנקבה: שנאמר ופטר חמור תפדה בשה. כל שה במשמע, שה כבשים או שה עזים, שה זכר או שה נקבה וכו': ופודה בו פעמים רבות. אם חזר כהן ונתנו לו: נכנס לדיר להתעשר. ישראל שהיו לו עשרה ספק פטרי חמורים והפריש עליהן עשרה שיין והן שלו, הרי אלו נכנסים לדיר למקום שמכניסים שם הבהמות להתעשר ומעשרן כדרך שמעשרים שאר בהמות. והוא הדין שאם היה לו ספק פטר חמור אחד או שנים [והפריש עליהן שהן אחד או שנים] שנכנס לדיר עם שאר כבשיו להתעשר: ואם מת נהנים בו. שה שהפרישו לפדיון פטר חמור, אם מת ביד בעלים קודם שיבוא ליד כהן נהנה בו הכהן אע''פ שלא הגיע לידו מחיים, דמעידנא דאפרשיה ברשותא דכהן קאי:

ה. אֵין פּוֹדִים לֹא בָעֵגֶל, וְלֹא בַחַיָּה, וְלֹא בַשְּׁחוּטָה, וְלֹא בַטְּרֵפָה, וְלֹא בַכִּלְאַיִם, וְלֹא בַכּוֹי. רַבִּי אֶלְעָזָר מַתִּיר בַּכִּלְאַיִם מִפְּנֵי שֶׁהוּא שֶׂה, וְאוֹסֵר בַּכּוֹי מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק. נְתָנוֹ לַכֹּהֵן, אֵין הַכֹּהֵן רַשַּׁאי לְקַיְּמוֹ עַד שֶׁיַּפְרִישׁ שֱׂה תַחְתָּיו:

ברטנורה   (ה) ולא בחיה. צבי ואיל: ולא בשחוטה. בשה שחוט: ולא בטרפה. כגון שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה: כלאים. תיש הבא על רחל: מפני שהוא שה. דבין רחל ובין עז קרויין שה. ואין הלכה כר' אלעזר: כוי. בריה בפני עצמה היא ספק חיה ספק בהמה נתנו לכהן. הפטר חמור עצמו: עד שיפריש שה תחתיו. והוא לעצמו. ואחר כך ישתמש בפטר חמור. ולפי שהכהנים חשודים לענין זה שלא להפריש שה תחתיו הלכך ישראל הנותן פטר חמור לכהן אינו זז משם עד שיפדנו הכהן בפניו:

ו. הַמַּפְרִישׁ פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר וּמֵת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתוֹ, כַּחֲמֵשׁ סְלָעִים שֶׁל בֵּן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתוֹ, כְּפִדְיוֹן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי צָדוֹק עַל פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר שֶׁמֵּת, שֶׁאֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. מֵת פֶּטֶר חֲמוֹר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִקָּבֵר, וּמֻתָּר בּהֲנָאָתוֹ שֶׁל טָלֶה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהִקָּבֵר, וְהַטָּלֶה לַכֹּהֵן:

ברטנורה   (ו) כחמש סלעים של פדיון הבן. דחייב באחריותו: כפדיון מעשר שני. דאם אבד אינו חייב באחריותו, דההוא כסף חייביה רחמנא לאכול בירושלים והא אזל ליה, וטעמא דר' אליעזר, שכן מצינו שהקיש הכתוב פטר חמור לבכור אדם שנאמר ופטר חמור תפדה בשה וגו' וכל בכור בניך תפדה. וחכמים אומרים אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה, לפדייה הקשתיו ולא לדבר אחר: שאין כאן לכהן כלום. שאין חיב באחריותו, כרבנן. וכן הלכה: מת פטר חמור. לאחר שהפריש הפדיון ועדיין לא נתנו לכהן: רבי אליעזר אומר יקבר. דהואיל והוא חייב באחריות הטלה כמאן דלא אפרשיה דמי: ומותר. ישראל בהנאתו של טלה כמי שלא הפרישו: אינו צריך להקבר. דמעידנא דאפרשיה לטלה קם ליה ברשות כהן והופקעה קדושתו של פטר חמור. וכן הלכה:

ז. לֹא רָצָה לִפְדּוֹתוֹ, עוֹרְפוֹ בְקוֹפִיץ מֵאַחֲרָיו וְקוֹבְרוֹ. מִצְוַת פְּדִיָּה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת עֲרִיפָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ. מִצְוַת יְעִידָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת פְּדִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם כא), אֲשֶׁר לֹא יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ. מִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה, בָּרִאשׁוֹנָה, שֶׁהָיוּ מִתְכַּוְּנִין לְשֵׁם מִצְוָה. וְעַכְשָׁיו שֶׁאֵין מִתְכַּוְּנִין לְשֵׁם מִצְוָה, אָמְרוּ מִצְוַת חֲלִיצָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת יִבּוּם. מִצְוַת גְּאֻלָּה בָּאָדוֹן הוּא קוֹדֵם לְכָל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז), וְאִם לֹא יִגָּאֵל וְנִמְכַּר בְּעֶרְכֶּךָ:

ברטנורה   (ז) קופיץ. [סכין גדול] כמין גרזן קטן שהקצבים מחתכים בו בשר: ועורפו. היינו שחותך ראשו ממול ערפו: וקוברו. לפי שאסור בהנאה לאחר עריפה: מצות יעידה. באמה העבריה: בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה. והיו אומרים המיבם לשם נוי לשם ממון הוי פוגע בערוה שלא במקום מצוה. ואין כן הלכה. אלא הואיל ופקע איסור אשת אח מינה כשמת אחיו בלא בנים הרי הותרה לו לגמרי ואפילו יבמה לשם נוי ולשם ממון: מצות גאולה באדון. המתפיס בהמה לבדק הבית, מצות פדייתה באדון קודם לכל אדם, שהוא מוסיף את החומש:

גמרא בכורות דף י''ב ע''ב

רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר חַיָּיבִים בְּאַחֲרִיוּתוֹ אָמַר רַב יוֹסֵף מָאי טַעְמָא דְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר דִּכְתִיב (במדבר י''ח) אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה וְגוֹ' מָה בְּכוֹר אָדָם חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. אַף בְּכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי אִי מַה בְּכוֹר אָדָם מוּתָּר בַּהֲנָאָה אַף בְּכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה מוּתָּר. וְכִי תֵימָא הָכִי נָמֵּי וְהָתְנַן מֵת פֶּטֶר חֲמוֹר רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר יִקָבֵר. מָאי יִקָּבֵר לָאו דְּאָסוּר בַּהֲנָאָה. לֹא. יִקָּבֵר כִּבְכוֹר אָדָם. אֶלָּא אָדָם בְּכוֹר הוּא דְבָעֵי קְבוּרָה פָּשׁוּט לֹא בָעֵי קְבוּרָה. וְעוֹד תַּנְיָא מוֹדֶה רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ לוֹ סָפֵק פֶּטֶר חֲמוֹר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁמַּפְרִישׁ טְלֶה עָלָיו וְהוּא שֶׁלּוֹ. אֶלָּא אָמַר רָבָא אָמַר קְרָא אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה לִפְדִיָּיה הִקַּשְׁתִּיו וְלֹא לְדָבָר אַחֵר. תְּנַן הָתָם הָעֵרָכִין בְּשַׁעְתָּן וּפִדְיוֹן הַבֵּן אַחַר שְׁלשִים יוֹם. פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר לְאַלְתַּר. פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר לְאַלְתַּר וּרְמִינְהִי אֵין בְּעֵרְכִין וּבְפִדְיוֹן הַבֵּן וּבִנְזִירוּת וּבְפֶטֶר חֲמוֹר פָּחוּת מִשְּׁלשִׁים יוֹם וּמוֹסִיפִין עַד עוֹלָם. אָמַר רִבִּי נַחְמָן לוֹמַר שֶׁאִם פְּדָאוֹ פָּדוּי מִכְּלַל דִּבְנוֹ אִם פְּדָאוֹ אֵינוֹ פָדוּי וְהָא אִיתְמַר הַפּוֹדֶה אֶת בְּנוֹ בְּתוֹךְ שְׁלשִים יוֹם רַב אָמַר בְּנוֹ פָדוּי לַאו אִיתְמַר עֲלָה אָמַר רָבָא דְּכוּלֵי עַלְמָא מֵעַכְשָׁיו אֵין בְּנוֹ פָדוּי רַב שֵׁשַׁת אָמַר לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו מָתִיב רָמֵי בַּר חָמָא מִצְוָתוֹ כָּל שְׁלשִים יוֹם מִכָּאן וְאֵילַךְ אוֹ פּוֹדֵהוּ אוֹ עוֹרְפוֹ מָאי לָאו מִצְוָה לִשְׁהוֹתוֹ כָּל שְׁלשִים יוֹם. לֹא מִצְוָה לִפְדּוֹתוֹ כָּל שְׁלשִׁים יוֹם אִי הָכִי מִכָּאן וָאִילַךְ אוֹ פוֹדֵהוּ אוֹ עוֹבֵר עָלָיו מִיבְּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא אָמַר רָבָא לֹא קַשְׁיָא הָא רִבִּי אֱלִיעֶזֶר דְמַקְשֵׁי הָא רַבָּנָן דְּלֹא מַקְשֵׁי:

רש''י חייב באחריותו. אם הפריש פדיונו ואבד: מותר בהנאה. קודם פדיונו: יקבר כבכור אדם. לא משום דאסור בהנאה אלא משום דאיתקש לבכור אדם וסתם בכור אדם ניתן לקבורה: מודה ר''א. אע''ג דבודאי פטר חמור ס''ל דכל כמה דלא מטי פטר חמור ביד כהן לא מיפרק מודה הוא בספק שא''צ לתת פדיון לכהן אלא מפריש וכו' ומדמצריך לאפרושי טלה לאפקועי איסורי' מכלל דס''ל פטר חמור אסור בהנאה: לפדייה הקשתיו. בכור בהמה טמאה לבכור אדם שיתחייב באחריות פדיונו. ולא לדבר אחר. להנאה: הערכין. בשעתן שאם היה מבן חדש עד חמש שנים בשעה שאמר ערכי עלי והמתין שלא נתנו עד שיהא בן שש שיש לו ערך אחר כדכתיב בפרשת ערכין אפילו הכי לא יהיב אלא כשעה שהעריך: אחר שלשים. כדכתיב ופדויו מבן חדש וגו': ופדיון פטר חמור לאלתר. בתמיה: אין בערכין פחות מבן שלשים. אינו נערך כדכתיב בפרשה: ובנזירות. סתם נזירות ל' יום כדכתיב קדש יהיה יהיה בגי' שלשים הוו: ומוסיפין. שיש ערך לכל זמן שהוא עומד בו כדכתיב בפרשה וכן נזיר נודר בנזיר ארבע וחמש שנים ואם המתין מפדיון בנו ומפדיון פטר חמורו כמה שנים עדיין יכול לפדותו ואינו נותן יותר: לומר שאם פדאו פדוי. הא דקתני לעיל פדיון פטר חמור לאלתר שאם פדאו לאלתר פדוי אבל עיקר מצות פדי' לא מקיים: מכלל דבנו. מוקמית ליה בדיעבד וקתני הבן אחר שלשים מכלל דאם פדאו בתוך שלשים יום אינו פדוי: והא איתמר. בפרק יש בכור: דכ''ע מעכשיו. היכא דאמר ליה מעכשיו יחול פדיון זה אינו פדוי כי פליגי היכא דאמר עכשיו אני נותן מעות והפדיון לא יחול עד לאחר ל': רב ששת אמר. לעולם מצות פדיון לאלתר והאי דקתני אין בערכין ופטר חמור פחות משלשים שאינו עובר עליו עד ל' יום מכאן ואילך עובר: מאי לאו מצוה להשהותו. כר''נ וקשיא לר''ש: מצוה לפדותו. דמלאלתר עד ל' הוי זמן פדיי' ומכאן ואילך עובר: אלא אמר רבא. לעולם מצוה לשהותו ואפ''ה כר''נ לא מתריצנא ולא קשיא הא דקתני שלשים יום מצוה להשהותו ר' אליעזר הוא דמקיש בכור בהמה טמאה לבכור אדם והא דקתני לאלתר רבנן היא דמתניתין דלא מקשי:

זוהר בלק דף ר''ב ע''א

פָּתַח וְאָמַר (דברים כ) כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֶם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ כַּמָּה טָבִין אִינוּן אָרְחִין וּשְׁבִילִין דְּאוֹרַיְיתָא דְהָא בְכָל מִלָּה וּמִלָּה אִית כַּמָּה עֵיטִין כַּמָּא טָבִין לִבְנֵי נָשָׁא כַמָּה מַרְגְלָאָן דְּקָא מְנַהֲרָן לְכָל סְטָר וְלֵית לָךְ מִלָּה בְאוֹרַיְתָא דְלֵית בָּהּ כַמָּה בוּצִינִין מְנַהֲרָן לְכָל סְטָר הָאי קְרָא אִיהוּ כְּפוּם פְּשָׁטֵיהּ. וְאִית בֵּיהּ כְּפוּם מִדְרָשֵׁיהּ. וְאִית בֵּיהּ חָכְמְתָא עִלָּאָה לְאִזְדַּהֲרָא לְמָאן דְּאִצְטְרִיךְ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מָאן דְּאִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא תָדִיר. מָאן דְּאִשְׁתְּדַל בָּהּ מַה כְתִיב בֵּיהּ (תהלים א) כִּי אִם בְּתוֹרַת יְיָ חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה וְהָיָה כְּעֵץ. אֲמָאי דָא סָמִיךְ לְדָא. אֶלָּא מַאן דְּאִשְׁתַּדֵל בְּאוֹרַיְיתָא יוֹמָם וַלָילָה לֹא לִיהָוֵי כְּאַעָא יְבִישָׁא אֶלָּא כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מַיִם. מַה אִילָן אִית בֵּיהּ שָׁרָשִׁין וְאִית בֵּיהּ קְלִיפִין וְאִית בֵּיהּ מוֹחָא וְאִית בֵּיהּ עַנְפִּין וְאִית בֵּיהּ טַרְפִּין וְאִית בֵּיהּ פַּרְחִין וְאִית בֵּיהּ אִיבָא שִׁבְעַת זִינִין אִלֵּין סַלְקִין לְשִׁבְעָה עָשָׂר לְשִׁבְעִין. אוּף מִלִּין דְאוֹרַיְתָא אִית בְּהוּא פְשָׁטֵי דִקְרָא. דְרָשָׁא. רֶמֶז דְקָא רָמִיז חָכְמְתָא. גִּימַטְרִיָאוֹת. רָזִין טְמִירִין. רָזִין סְתִימִין אִלֵּין עַל אִלֵּין. פָּסוּל וְכָשֵׁר. טָמֵא וְטָהוֹר. אִסוּר וְהֵתֵר מִכָּאן וּלְהָלְאָה מִתְפַּשְׁטָאָן עַנְפִּין לְכָל סְטָר והָיָה כְּעֵץ וַדָּאי וְאִי לָאוּ לָאוֹ אִיהוּ חָכָם בְּחָכְמְתָא. תָּא חֲזֵי כַמָּה חֲבִיבִין אִינוּן דְמִשְׁתַּדְּלֵי בְאוֹרַיְיתָא קָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא דַאֲפִילוּ בְּזִמְנָא דְדִינָא תַלְיָא בְעַלְמָא וְאִתְיְיהִיב רְשׁוּ לִמְחַבְּלָא לְחַבְּלָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא פָקִיד לֵיהּ עִלָּוַויְיהוּ עַל אִינוּן דְּקָא מִשְׁתַּדְּלֵי בְאוֹרַיְיתָא וְהָכִי אָמַר לֵיהּ קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. כִּי תָצוּר אֶל עִיר בְּגִין חוֹבֵיהוֹן סַגִּיאִין דְחָטָאן לְקַמָּאי וְאִתְחְיָיבוּ בְדִינָא יָמִים רַבִּים. מָאי רַבִּים. (תְּלָתָא יוֹמִין דָּא בָתָר דָּא אִקְרֵי יָמִים רַבִּים אוּף הָכָא כִּי תָצוּר עַל עִיר יָמִים רַבִּים) תְּלָתָא יוֹמִין דָא בָתָר דָּא דְאִשְׁתְּמוֹדְעָא דֶבֶר בְמָתָא מְנָלָן דְּיָמִים רַבִּים תְלָתָא יוֹמִין אִינוּן דִכְתִּיב (ויקרא טו) וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים. וְכִי יָמִים רַבִּים אִינוּן אֶלָּא תְלָתָא יוֹמִין דָּא בָתָר דָא אִקְרֵי יָמִים רַבִּים. אוּף הָכָא כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים תְּלָתָא יוֹמִין דָּא בָתָר דָּא דְאִשְׁתְּמוֹדְעָא דֶבֶר בְּמָתָא. תָא וּפָקִיד לָךְ עַל כָּל בְּנֵי בֵיתִי. לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ דָא תַּלְמִיד חָכָם דְדָא אִיהוּ בְמָתָא דְאִיהוּ אִילָנָא דְחַיֵּי אִילָנָא דְיָיהִיב אֵיבִין. דָבָר אַחֵר אֶת עֵצָהּ הַהוּא דְיָיהִיב עֵיטָא לְמָתָא לְאִשְׁתֵּזְבָא מִן דִינָא וְאוֹלִיף לוֹן אָרְחָא דִיֵּהֲכוּן בָּהּ. וְעַל דָּא לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדוֹחַ עָלָיו גַּרְזֶן לְנַדְחָא עָלֵיהּ דִינָא וְלָא לְאוֹשְׁטָא עָלֵיה חַרְבָּא מְלַהֲטָא. חַרְבָּא מְשַׁנָּנָא הַהִיא דְקַטְלָא לִשְׁאַר אִינְשֵׁי דְעַלְמָא. כִּי מִמֶּנּוּ תֹּאכֵל וְכִי הַהוּא מְחַבְּלָא אָכִיל מִנֵּיהּ. לָא. אֶלָּא כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל הַהִיא טִנָּרָא תַּקִּיפָא הַהִיא דְכָל רוּחִין תַּקִּיפִין וְקַדִּישִׁין נַפְקִין מִנָּהּ דְלֵית הֲנָאָה וְתִיאוּבְתָּא לְרוּחַ קוּדְשָׁא בְהָאי עַלְמָא אֶלָּא אוֹרַיְיתָא דְהַהוּא זַכָּאָה כַּבְיָכוֹל אִיהוּ מְפַרְנֵס לָהּ וְיָהִיב לָהּ מְזוֹנָא בְהָאי עַלְמָא יַתִּיר מִכָּל קָרְבָּנִין דְּעַלְמָא:

תרגום הזוהר פָּתַח וְאָמַר, כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ וְגוֹ'. כַּמָּה טוֹבִים הֵם הָאָרְחוֹת וְהַשְּׁבִילִים שֶׁל הַתּוֹרָה, כִּי בְּכָל דָּבָר וְדָבָר יֵשׁ כַּמָּה עֵצוֹת, וְכַמָּה טוֹבוֹת לִבְנֵי הָאָדָם, כַּמָּה מַרְגָלִיּוֹת הַמְּאִירוֹת לְכָל צַד. וְאֵין לְךְ דָּבָר בַּתּוֹרָה, שֶׁאֵין בּוֹ כַּמָּה נֵרוֹת הַמְּאִירִים לְכָל צַד. מִקְרָא זֶה הוּא לְפִי פְּשׁוּטוֹ, וְיֵשׁ בּוֹ לְפִי הַדְּרוּשׁ, וְיֵשׁ בּוֹ חָכְמָה עֶלְיוֹנָה, לְהַזְּהִיר לְמִי שֶׁצָרִיךְ. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה תָּמִיד. מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה, מַה כָּתוּב בּוֹ, כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה וְהָיָה כְּעֵץ. שׁוֹאֵל, לָמָּה נִסְמָךְ, וְהָיָה כְּעֵץ, לָזֶה. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא, מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה, לֹא יִהְיֶה כְּעֵץ יָבֵשׁ, אֶלָּא כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם. מָה אִילָן, יֵשׁ בּוֹ שָׁרָשִׁים, וְיֵשׁ בּוֹ קְלִיפּוֹת, וְיֵשׁ בּוֹ מֹחַ, וְיֵשׁ בּוֹ עֲנָפִים, וְיֵשׁ בּוֹ עָלִים, וְיֵשׁ בּוֹ פְּרָחִים, וְיֵשׁ בּוֹ פֵּרוֹת, שִׁבְעָה מִינִים אֵלּוּ עוֹלִים לְשֶׁבַע פְּעָמִים עֶשֶׂר, שֶׁהֵם שִׁבְעִים. אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה יֵשׁ בָּהֶם, פְּשָׁט הַכָּתוּב, דְּרוּשׁ, רֶמֶז הָרוֹמֵז עַל חָכְמָה, גִּימַטְרִיָּאוֹת, סוֹדוֹת נִסְתָּרִים, סוֹדוֹת סְתוּמִים אֵלּוּ עַל אֵלּוּ, פָּסוּל וְכָשֵׁר, טָמֵא וְטָהוֹר, אִסּוּר וְהֶתֵּר. מִכָּאן וּלְהָלְאָה מִתְפַּשְּׁטִים עֲנָפִים לְכָל צַד. וְהָיָה כְּעֵץ וַדַּאי, וְאִם לֹא, אִם אֵין לוֹ כָּל אֵלּוּ הָעֲנָפִים, אֵינוֹ חָכָם בְּחָכְמָה. בֹּא וּרְאֵה, כַּמָּה חֲבִיבִים הֵם אוֹתָם הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֲפִלּוּ בַּזְּמָן שֶׁהַדִּין תָּלוּי בָּעוֹלָם, וְנִתְּנָה רְשׁוּת לַמַּשְׁחִית לְהַשְּׁחִית, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַוֶּה אוֹתוֹ עַל אֵלּוּ הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה. וְכָךְ אוֹמֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לַמַּשְׁחִית, כִּי תָצוּר אֶל עִיר, מִשּׁוּם עֲוֹנוֹתֵיהֶם הָרַבִּים שֶׁחָטְאוּ לְפָנַי, וְנִתְחַיְּבוּ בַּדִּין, יָמִים רַבִּים, מַהוּ רַבִּים. הֵם שְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה שֶׁנּוֹדַעַת מַגֵּפָה בָּעִיר. מֵאַיִן לָנוּ שֶׁיָּמִים רַבִּים הֵם שְׁלֹשָׁה יָמִים, שֶׁכָּתוּב, וְאִשָּׁה כִּי יִזּוֹב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים. וְכִי יָמִים רַבִּים הֵם, אֶלָּא אִם רוֹאָה דָּם שְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה נִקְרָא יָמִים רַבִּים. אַף כָּאן, כִּי תָּצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים, הֵם שְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה, שֶׁנּוֹדַעַת מַגֵּפָה בָּעִיר. וְאוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶל הַמַּשְׁחִית בֹּא וַאֲצַוֶּה לְךְ עַל בְּנֵי בֵּיתִי, לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ, זֶהוּ תַּלְמִיד חָכָם שֶׁהוּא בָּעִיר, שֶׁהוּא עֵץ הַחַיִּים, עֵץ הַנּוֹתֵן פֵּרוֹת. פֵּרוּשׁ אַחֵר, אֶת עֵצָה, הַיְנוּ אוֹתוֹ שֶׁנּוֹתֵן עֵצָה לִבְנֵי הָעִיר לְהִנָּצֵל מִן הַדִּין, וּמְלַמֵּד לָהֶם הַדֶּרֶךְ שֶׁיֵּלְכוּ בָּהּ. וְעַל כֵּן לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדוֹחַ עָלָיו גַּרְזֶן, דְּהַיְנוּ לִנְדוֹחַ עָלָיו דִּין, וְלֹא לִשְׁלוֹף עָלָיו חֶרֶב לוֹהֶטֶת, חֶרֶב שְׁנוּנָה, אוֹתָהּ הַחֶרֶב הָהוֹרֶגֶת שְׁאָר בְּנֵי הָאָדָם שֶׁבָּעוֹלָם. כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל. שׁוֹאֵל, וְכִי אוֹתוֹ מְחַבֵל אוֹכֵל מִן הַתַּלְמִיד חָכָם. וּמֵשִׁיב, לֹא, אֶלָּא כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל פֵּרוּשׁוֹ, אוֹתוֹ הַסֶּלַע הַקָּשֶׁה, אוֹתָהּ שֶׁכָּל הָרוּחוֹת הַתַּקִּיפִים וְהַקְּדוֹשִׁים יוֹצְאִים מִמֶּנָּהּ, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, הִיא תֹּאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי אֵין הַנָּאָה וּתְשׁוּקָה לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֶלָּא הַתּוֹרָה שֶׁל אוֹתוֹ הַצַדִּיק. כִּבְיָכוֹל הוּא מְפַרְנֵס אוֹתָהּ, וְנוֹתֵן לָהּ מְזוֹנוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה, יוֹתֵר מִכָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פרק י''א

א. כְּשֶׁבּוֹנִין בֵּית הַכְּנֶסֶת אֵין בּוֹנִין אוֹתָהּ אֶלָּא בְּגֹבְהָה שֶׁל עִיר שֶׁנֶּאֱמַר (משלי א) בְּרֹאשׁ הוֹמִיּוֹת תִּקְרָא. וּמַגְבִּיהִין אוֹתָה עַד שֶׁתְּהֵא גָבוֹהַּ מִכָּל חֲצֵרוֹת הָעִיר שֶׁנֶּאֶמַר (עזרא ט) לְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ. וְאֵין פּוֹתְחִין פִּתְחֵי הַכְּנֶסֶת אֶלָּא בְּמִזְרַח שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ג) וְהַחוֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה. וּבוֹנִין בּוֹ הֵיכָל שֶׁמַּנִיחִין בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה וּבוֹנִין הֵיכָל זֶה בְּרוּחַ שֶׁמִּתְפַּלְּלִין כְּנֶגְדוֹ בְּאוֹתָהּ הָעִיר. כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ פְּנֵיהֶם אֶל מוּל הַהֵיכָל כְּשֶׁיַּעֲמְדוּ לִתְפִלָּה: ב. וּמַעֲמִידִין בִּימָה בְּאֶמְצַע הַבַּיִת כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה עָלֶיהָ הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה אוֹ מִי אֲשֶׁר אוֹמֵר לָעָם דִּבְרֵי כִּיבּוּשִׁין כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ כֻּלָּם. וּכְשֶׁמַּעֲמִידִין הַתֵּיבָה שֶׁיֵּשׁ בָהּ סֵפֶר תּוֹרָה מַעֲמִידִין אוֹתָה בְּאֶמְצַע וַאֲחוֹרֵי הַתֵּיבָה כְּלַפֵּי הַהֵיכָל וּפָנֶיהָ כְּלַפֵּי הָעָם:

מוסר

מספרי חסידים סי' קכ''ג

שְׁנֵי הִרְהוּרִים יֵשׁ לוֹ לְאָדָם יוֹמָם וָלַיְלָה הִרְהוּרֵי אִשָּׁה וְהִרְהוּרֵי מָמוֹן וּבִשְּׁבִילָם הוּא נוֹתֵן נַפְשׁוֹ וְעוֹד הִרְהוּרִים אֲחֵרִים הַקִּנְאָה וְהַשִׂנְאָה וְהַגַּאֲוָה וְהַתַּאֲוָה וַהֲנָּאַת בָּנִים וְגִעֲגוּעַ בָּנִים וְנָשִׁים שְׂחוֹק חֲבֵרִים וְטִיּוּלִים וְחִידוּשֵׁי דְבָרִים בְּטֵלִים. וְכָל אֵלֶּה גוֹרְמִים לְבַטֵּל תּוֹרָה לְכַךְ נֶאֱמַר (דברים ו) בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ אֵצֶל הָעֲבוֹדָה וְהָאַהֲבָה. כְּלוֹמַר עֲבוֹד וֶאֱהוֹב אֶת הַמָּקוֹם. וּבְכָל מְאֹדֶךָ וּבְכָל נְכָסֶיךָ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא מְאֹדֶךָ בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךְ. גָבָה מִמְּךָ מָמוֹן אַל תְּהַרְהֵר אַחֲרָיו כִּי הַכֹּל לְטוֹבָה. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סב) לְךָ ה' חָסֶד כִּי אַתָּה תְּשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ אַל תִּקְרֵי מַעֲשֵׂהוּ אֶלָּא מִמַּעֲשֵׂהוּ אִם בַּעַל בָּנִים הוּא גוֹבֶה בָנָיו. וְאִם הוּא עָשִׁיר גוֹבֶה אֶת עוֹשְׁרוֹ בְּחַיָּיו. וְזֶהוּ חֶסֶד גָּדוֹל שֶׁמְשַׁלֵּם לוֹ גְמוּלוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה חַיֵּי הֶבֶל כְּדֵי לַהֲבִיאוֹ לְעוֹלָם הַבָּא. דָּבָר אַחֵר וּבְכָל מְאֹדֶךָ בְּכָל עִמְקֵי מַחְשְׁבוֹתֶיךָ כְּמוֹ (שם צב) מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתֶיךָ:

בלק ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(כח) וַיִּפְתַּ֥ח יְהֹוָ֖ה אֶת-פִּ֣י הָֽאָת֑וֹן וַתֹּ֤אמֶר לְבִלְעָם֙ מֶֽה-עָשִׂ֣יתִֽי לְךָ֔ כִּ֣י הִכִּיתָ֔נִי זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ רְגָלִֽים: וּפְתַח יְיָ יַת פּוּמָא דַאֲתָּנָא וַאֲמָרַת לְבִּלְעָם מָה עֲבָדִית לָךְ אֲרֵי מְחִיתַנִי דְנַן תְּלַת זִמְנִין:

רש''י זה שלש רגלים. רמז לו אתה מבקש לעקור אמה החוגגת שלש רגלים בשנה:

(כט) וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ לָֽאָת֔וֹן כִּ֥י הִתְעַלַּ֖לְתְּ בִּ֑י ל֤וּ יֶשׁ-חֶ֨רֶב֙ בְּיָדִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה הֲרַגְתִּֽיךְ: וַאֲמַר בִּלְעָם לַאֲתָּנָא אֲרֵי חַיִיכְתְּ בִּי אִלוּפוֹן אִית חַרְבָּא בִּידִי אֲרֵי כְעָן קְטַלְתִּיךְ:

רש''י התעללת. כתרגומו לשון גנאי ובזיון: לו יש חרב בידי. גנות גדולה היה לו דבר זה בעיני השרים, זה הולך להרוג אמה שלמה בפיו, ולאתון זו צריך לכלי זין:

(ל) וַתֹּ֨אמֶר הָֽאָת֜וֹן אֶל-בִּלְעָ֗ם הֲלוֹא֩ אָֽנֹכִ֨י אֲתֹֽנְךָ֜ אֲשֶׁר-רָכַ֣בְתָּ עָלַ֗י מֵעֽוֹדְךָ֙ עַד-הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הַֽהַסְכֵּ֣ן הִסְכַּ֔נְתִּי לַֽעֲשׂ֥וֹת לְךָ֖ כֹּ֑ה וַיֹּ֖אמֶר לֹֽא: וַאֲמָרַת אֲתָּנָא לְבִלְעָם הֲלָא אֲנָא אֲתָּנָךְ דְרָכַבְתְּ עֲלַי מִדְאִיתָךְ עַד יוֹמָא הָדֵין הֲמֵילַף אַלִפְנָא לְמֶעֱבַּד לָךְ כְּדֵין וַאֲמַר לָא:

רש''י ההסכן הסכנתי. כתרגומו, וכן (איוב כב, ב) הלאל יסכן גבר. ורבותינו דרשו מקרא זה בגמרא אמרו ליה, מאי טעמא לא רכבת אסוסיא. אמר להון ברטיבא שדאי ליה וכו' , כדאיתא במסכת עבודה זרה (ד, ב) :

(לא) וַיְגַ֣ל יְהֹוָה֘ אֶת-עֵינֵ֣י בִלְעָם֒ וַיַּ֞רְא אֶת-מַלְאַ֤ךְ יְהֹוָה֙ נִצָּ֣ב בַּדֶּ֔רֶךְ וְחַרְבּ֥וֹ שְׁלֻפָ֖ה בְּיָד֑וֹ וַיִּקֹּ֥ד וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לְאַפָּֽיו: וּגְלָא יְיָ יַת עֵינֵי בִלְעָם וַחֲזָא יַת מַלְאָכָא דַיְיָ מְעַתַּד בְּאָרְחָא וְחַרְבֵּיהּ שְׁלִיפָא בִידֵיהּ וּכְרַע וּסְגִיד לְאַפּוֹהִי: (לב) וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֔ה עַל-מָ֗ה הִכִּ֨יתָ֙ אֶת-אֲתֹ֣נְךָ֔ זֶ֖ה שָׁל֣וֹשׁ רְגָלִ֑ים הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ יָצָ֣אתִי לְשָׂטָ֔ן כִּֽי-יָרַ֥ט הַדֶּ֖רֶךְ לְנֶגְדִּֽי: וַאֲמַר לֵיהּ מַלְאָכָא דַיְיָ עַל מָה מָחִיתָא יַת אֲתָּנָךְ דְנַן תְּלַת זִמְנִין הָא אֲנָא נְפָקִית לְמִשְׂטַן אֲרֵי גְלֵי קֳדָמַי דְאַתְּ רָעֵי לְמֵיזַל בְּאוֹרְחָא לְקִבְּלִי:

רש''י כי ירט הדרך לנגדי. רבותינו חכמי המשנה דרשוהו (שבת קה, א) נוטריקון יראה ראתה, נטתה, בשביל שהדרך לנגדי, כלומר לקנאתי ולהקניטני. ולפי משמעו כי חרד הדרך לנגדי לשון רטט, כי ראיתי בעל הדרך שחרד ומהר הדרך שהוא לכעסי ולהמרותי [ולהמראתי] . ומקרא קצר הוא, כמו (ש''ב יג, לט) ותכל דוד. לישנא אחרינא ירט לשון רצון, וכן (איוב טז) ועל ידי רשעים ירטני, מפייס ומנחם אותי על ידי רשעים, שאינן אלא מקניטים:

(לג) וַתִּרְאַ֨נִי֙ הָֽאָת֔וֹן וַתֵּ֣ט לְפָנַ֔י זֶ֖ה שָׁלֹ֣שׁ רְגָלִ֑ים אוּלַי֙ נָֽטְתָ֣ה מִפָּנַ֔י כִּ֥י עַתָּ֛ה גַּם-אֹֽתְכָ֥ה הָרַ֖גְתִּי וְאוֹתָ֥הּ הֶֽחֱיֵֽיתִי: וַחֲזַתְנִי אֲתָּנָא וּסְטַת מִן קֳדָמַי דְנַן תְּלַת זִמְנִין אִילוּפוֹן לָא סְטַּת מִן קֳדָמַי אֲרֵי כְעַן אַף יָתָךְ קְטָלִית וְיָתַהּ קַיֵימִית:

רש''י אולי נטתה. כמו לולא, פעמים שאולי משמש בלשון לולא: גם אתכה הרגתי. הרי זה מקרא מסורס, והוא כמו גם הרגתי אותך, כלומר לא העכבה בלבד קראתך על ידי, כי גם ההריגה: ואותה החייתי. ועתה מפני שדברה והוכיחתך ולא יכלת לעמוד בתוכחתה, כמו שכתוב (פסוק ל) ויאמר לא. על כן הרגתיה, שלא יאמרו זו היא שסלקה את בלעם בתוכחתה ולא יכול להשיב, שחס המקום על כבוד הבריות, וכן (ויקרא כ, טו. טז) ואת הבהמה תהרגו, וכן (שם) והרגת את האשה ואת הבהמה:

(לד) וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם אֶל-מַלְאַ֤ךְ יְהֹוָה֙ חָטָ֔אתִי כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֥י אַתָּ֛ה נִצָּ֥ב לִקְרָאתִ֖י בַּדָּ֑רֶךְ וְעַתָּ֛ה אִם-רַ֥ע בְּעֵינֶ֖יךָ אָשׁ֥וּבָה לִּֽי: וַאֲמַר בִּלְעָם לְמַלְאָכָה דַיְיָ חָבִית אֲרֵי לָא יְדָעִית אֲרֵי אַתְּ מְעַתֵּד לָקֳדָמוּתִי בְּאָרְחָא וּכְעַן אִם בִּישׁ בְּעֵינָךְ אֵיתוּב לִי:

רש''י כי לא ידעתי. גם זה גנותו, ועל כרחו הודה, שהוא היה משתבח שיודע דעת עליון, ופיו העיד לא ידעתי: אם רע בעיניך אשובה לי. להתריס נגד המקום היא תשובה זו. אמר לו הוא בעצמו צוני ללכת, ואתה מלאך מבטל את דבריו, למוד הוא בכך, שאמר דבר ומלאך מחזירו, אמר לאברהם (בראשית כב, ב) קח נא את בנך וגו' , ועל ידי מלאך בטל את דברו, אף אני אם רע בעיניך צריך אני לשוב:

(לה) וַיֹּ֩אמֶר֩ מַלְאַ֨ךְ יְהֹוָ֜ה אֶל-בִּלְעָ֗ם לֵ֚ךְ עִם-הָ֣אֲנָשִׁ֔ים וְאֶ֗פֶס אֶת-הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֣וֹ תְדַבֵּ֑ר וַיֵּ֥לֶךְ בִּלְעָ֖ם עִם-שָׂרֵ֥י בָלָֽק: וַאֲמַר מַלְאָכָא דַיְיָ לְבִלְעָם אִיזֵיל עִם גוּבְרַיָא וּלְחוֹד יַת פִּתְגָמָא דִי אֲמַלֵיל עִמָךְ יָתֵיהּ תְּמַלֵיל וַאֲזַל בִּלְעָם עִם רַבְרְבֵי בָּלָק:

רש''י לך עם האנשים. בדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו. לך עם האנשים. כי חלקך עמהם וסופך להאבד מן העולם: ואפס. על כרחך את הדבר אשר אדבר וגו' : עם שרי בלק. שמח לקללם כמותם:

(לו) וַיִּשְׁמַ֥ע בָּלָ֖ק כִּ֣י בָ֣א בִלְעָ֑ם וַיֵּצֵ֨א לִקְרָאת֜וֹ אֶל-עִ֣יר מוֹאָ֗ב אֲשֶׁר֙ עַל-גְּב֣וּל אַרְנֹ֔ן אֲשֶׁ֖ר בִּקְצֵ֥ה הַגְּבֽוּל: וּשְׁמַע בָּלָק אֲרֵי אָתָא בִלְעָם וּנְפַק לָקֳדָמוּתֵה לְקַרְתָּא דְמוֹאָב דִי עַל תְּחוּם אַרְנוֹן דִי בִּסְטַר תְּחוּמָא:

רש''י וישמע בלק. שלח שלוחים לבשרו: אל עיר מואב. אל מטרופולין שלו, עיר החשובה שלו, לומר ראה מה אלו מבקשים לעקור:

(לז) וַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל-בִּלְעָ֗ם הֲלֹא֩ שָׁלֹ֨חַ שָׁלַ֤חְתִּי אֵלֶ֨יךָ֙ לִקְרֹא-לָ֔ךְ לָ֥מָּה לֹֽא-הָלַ֖כְתָּ אֵלָ֑י הַֽאֻמְנָ֔ם לֹ֥א אוּכַ֖ל כַּבְּדֶֽךָ: וַאֲמַר בָּלָק לְבִלְעָם הֲלָא מִשְׁלַח שַׁלְחִית לְוָתָךְ לְמִקְרֵי לָךְ לְמָא לָא אֲתֵיתָא לְוָתִי הַבְקוּשְׁטָא הֲוֵיתָא אָמַר לֵית אֲנָא יָכִיל לְיַקְרוּתָךְ:

רש''י האמנם לא אוכל כבדך. נתנבא שסופו לצאת מעמו בקלון:

(לח) וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם אֶל-בָּלָ֗ק הִֽנֵּה-בָ֨אתִי֙ אֵלֶ֔יךָ עַתָּ֕ה הֲיָכֹ֥ל אוּכַ֖ל דַּבֵּ֣ר מְא֑וּמָה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר יָשִׂ֧ים אֱלֹהִ֛ים בְּפִ֖י אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר: וַאֲמַר בִּלְעָם לְבָלָק הָא אֲתֵיתִי לְוָתָךְ כְּעַן הֲמֵיכַל יְכִלְנָא לְמַלָלָא מִדַעַם פִּתְגָמָא דִי יְשַׁוֵי יְיָ בְּפוּמִי יָתֵיהּ אֲמַלֵיל: (לט) רביעי - במחוברות ששי וַיֵּ֥לֶךְ בִּלְעָ֖ם עִם-בָּלָ֑ק וַיָּבֹ֖אוּ קִרְיַ֥ת חֻצֽוֹת: וַאֲזַל בִּלְעָם עִם בָּלָק וַאֲתוֹ לְקִרְיַת מְחוֹזוֹהִי:

רש''י קרית חצות. עיר מלאה שוקים אנשים ונשים וטף בחוצותיה, לומר ראה ורחם שלא יעקרו אלו:

(מ) וַיִּזְבַּ֥ח בָּלָ֖ק בָּ֣קָר וָצֹ֑אן וַיְשַׁלַּ֣ח לְבִלְעָ֔ם וְלַשָּׂרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ: וּנְכֵיס בָּלָק תּוֹרִין וְעָאן וּשְׁלַח לְבִלְעָם וּלְרַבְרְבַיָא דִי עִמֵיהּ:

רש''י בקר וצאן. דבר מועט, בקר אחד וצאן אחד בלבד:

(מא) וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וַיִּקַּ֤ח בָּלָק֙ אֶת-בִּלְעָ֔ם וַֽיַּעֲלֵ֖הוּ בָּמ֣וֹת בָּ֑עַל וַיַּ֥רְא מִשָּׁ֖ם קְצֵ֥ה הָעָֽם: וַהֲוָה בְּצַפְרָא וּדְבַר בָּלָק יַת בִּלְעָם וְאַסְקֵיהּ לְרָמַת דַחַלְתֵּיהּ וַחֲזָא מִתַּמָן קְצַת מִן עַמָא:

רש''י במות בעל. כתרגומו לרמת דחלתיה, שם עבודה זרה:

כג (א) וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ אֶל-בָּלָ֔ק בְּנֵה-לִ֥י בָזֶ֖ה שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֑ת וְהָכֵ֥ן לִי֙ בָּזֶ֔ה שִׁבְעָ֥ה פָרִ֖ים וְשִׁבְעָ֥ה אֵילִֽים: וַאֲמַר בִּלְעָם לְבָלָק בְּנֵה לִי הָכָא שַׁבְעָא מַדְבְּחִין וְאַתְקִין לִי הָכָא שַׁבְעָא תוֹרִין וְשַׁבְעָא דִכְרִין: (ב) וַיַּ֣עַשׂ בָּלָ֔ק כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֣ר בִּלְעָ֑ם וַיַּ֨עַל בָּלָ֧ק וּבִלְעָ֛ם פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ: וַעֲבַד בָּלָק כְּמָא דִי מַלֵיל בִּלְעָם וְאַסֵיק בָּלָק וּבִלְעָם תּוֹר וּדְכַר עַל כָּל מַדְבְּחָא: (ג) וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם לְבָלָ֗ק הִתְיַצֵּב֘ עַל-עֹֽלָתֶ֒ךָ֒ וְאֵֽלְכָ֗ה אוּלַ֞י יִקָּרֶ֤ה יְהֹוָה֙ לִקְרָאתִ֔י וּדְבַ֥ר מַה-יַּרְאֵ֖נִי וְהִגַּ֣דְתִּי לָ֑ךְ וַיֵּ֖לֶךְ שֶֽׁפִי: וַאֲמַר בִּלְעָם לְבָלָק אִתְעַתֵּד עַל עֲלָתָךְ וְאֵיהַךְ מָאִים יְעָרַע מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ לָקֳדָמוּתִי וּפִתְגָמָא דְיַחֲזִנַנִי וְאֵחַוֵי לָךְ וַאֲזַל יְחִידִי:

רש''י אולי יקרה ה' לקראתי. אינו רגיל לדבר עמי ביום: וילך שפי. כתרגומו יחידי, לשון שופי ושקט, שאין עמו אלא שתיקה:

(ד) וַיִּקָּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל-בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אֶת-שִׁבְעַ֤ת הַֽמִּזְבְּחֹת֙ עָרַ֔כְתִּי וָאַ֛עַל פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ: וְעָרַע מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ לְוַת בִּלְעָם וַאֲמַר לֵיהּ יַת שַׁבְעָא מַדְבְּחִין סְדָרִית וְאַסֵקִית תּוֹר וּדְכַר עַל כָּל מַדְבְּחָא:

רש''י ויקר. לשון עראי, לשון גנאי, לשון טמאת קרי, כלומר בקושי ובבזיון, ולא היה נגלה עליו ביום אלא בשביל להראות חבתן של ישראל: את שבעת המזבחת. שבעה מזבחות ערכתי אין כתיב כאן, אלא את שבעת המזבחות, אמר לפניו אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות, ואני ערכתי כנגד כלן. אברהם בנה ארבעה (בראשית יב, ז) ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו, (שם יב, ח) ויעתק משם ההרה וגו' , (שם יג, יח) ויאהל אברם וגו' ואחד בהר המוריה. ויצחק בנה אחד (שם כו, כה) ויבן שם מזבח וגו' . ויעקב בנה שתים, אחד בשכם ואחד בבית אל: ואעל פר ואיל במזבח. ואברהם לא העלה אלא איל אחד:

(ה) וַיָּ֧שֶׂם יְהֹוָ֛ה דָּבָ֖ר בְּפִ֣י בִלְעָ֑ם וַיֹּ֛אמֶר שׁ֥וּב אֶל-בָּלָ֖ק וְכֹ֥ה תְדַבֵּֽר: וְשַׁוִי יְיָ פִּתְגָמָא בְּפוּמָא דְבִלְעָם וַאֲמַר תּוּב לְוַת בָּלָק וּכְדֵין תְּמַלֵיל: (ו) וַיָּ֣שָׁב אֵלָ֔יו וְהִנֵּ֥ה נִצָּ֖ב עַל-עֹֽלָת֑וֹ ה֖וּא וְכָל-שָׂרֵ֥י מוֹאָֽב: וְתַב לְוָתֵיהּ וְהָא מְעַתֵּד עַל עֲלָתֵיהּ הוּא וְכָל רַבְרְבֵי מוֹאָב: (ז) וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר מִן-אֲ֠רָ֠ם יַנְחֵ֨נִי בָלָ֤ק מֶֽלֶךְ-מוֹאָב֙ מֵֽהַרְרֵי-קֶ֔דֶם לְכָה֙ אָֽרָה-לִּ֣י יַֽעֲקֹ֔ב וּלְכָ֖ה זֹֽעֲמָ֥ה יִשְׂרָאֵֽל: וּנְטַל מַתְלֵיהּ וַאֲמַר מִן אֲרָם דַבְּרַנִי בָלָק מַלְכָּא דְמוֹאָב מִטוּרֵי מַדִנְחָא אִיתָא לוֹטּ לִי יַעֲקֹב וְאִיתָא תָּרֵיךְ לִי יִשְׂרָאֵל:

רש''י ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל. בשני שמותיהם אמר לו לקללם, שמא אחד מהם אינו מבהק:

(ח) מָ֣ה אֶקֹּ֔ב לֹ֥א קַבֹּ֖ה אֵ֑ל וּמָ֣ה אֶזְעֹ֔ם לֹ֥א זָעַ֖ם יְהֹוָֽה: מָה אֲלוֹטֵיהּ דְלָא לַטְיֵהּ אֵל וּמָה אֲתָרְכֵיהּ דְלָא תָרְכֵיהּ יְיָ:

רש''י מה אקב לא קבה אל. כשהיו ראוים להתקלל לא נתקללו, כשהזכיר אביהם את עונם, כי באפם הרגו איש. לא קלל אלא אפם, שנאמר (בראשית מט) ארור אפם. כשנכנס אביהם במרמה אצל אביו היה ראוי להתקלל, מה נאמר שם (שם כז, לג) גם ברוך יהיה. במברכים נאמר (דברים כז, יב) אלה יעמדו לברך את העם. במקללים לא נאמר ואלה יעמדו לקלל את העם, אלא על הקללה, לא רצה להזכיר עליהם שם קללה: לא זעם ה'. אני אין כחי אלא שאני יודע לכון השעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה, והוא לא כעס כל הימים הללו שבאתי אליך, וזהו שנאמר (מיכה ו, ה) עמי זכר נא מה יעץ וגו' ומה ענה אתו בלעם וגו' למען דעת צדקות ה':

(ט) כִּֽי-מֵרֹ֤אשׁ צֻרִים֙ אֶרְאֶ֔נּוּ וּמִגְּבָע֖וֹת אֲשׁוּרֶ֑נּוּ הֶן-עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב: אֲרֵי מֵרֵישׁ טוּרַיָא חֲזִיתֵיהּ וּמֵרָמָתָא סְכִיתֵיהּ הָא עַמָא בִּלְחוֹדֵיהוֹן עֲתִידִין דְיַחְסְנוּן עַלְמָא וּבְעַמְמַיָא לָא יִתְדְנוּן גְמִירָא:

רש''י כי מראש צרים אראנו. אני מסתכל בראשיתם ובתחלת שרשיהם, ואני רואה אותם מיסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו על ידי אבות ואמהות: הן עם לבדד ישכן. הוא אשר זכו לו אבותיו לשכון בדד, כתרגומו: ובגוים לא יתחשב. כתרגומו, לא יהיו נעשין כלה עם שאר האמות, שנאמר (ירמיה ל, יא) כי אעשה כלה בכל הגוים וגו' אינן נמנין עם השאר. דבר אחר כשהן שמחין אין אמה שמחה עמהם, שנאמר (דברים לב, יב) ה' בדד ינחנו. וכשהאמות בטובה, הם אוכלין עם כל אחד ואחד ואין עולה להם מן החשבון, וזהו, ובגוים לא יתחשב:

(י) מִ֤י מָנָה֙ עֲפַ֣ר יַֽעֲקֹ֔ב וּמִסְפָּ֖ר אֶת-רֹ֣בַע יִשְׂרָאֵ֑ל תָּמֹ֤ת נַפְשִׁי֙ מוֹת יְשָׁרִ֔ים וּתְהִ֥י אַֽחֲרִיתִ֖י כָּמֹֽהוּ: מָן יֵיכוֹל לְמִמְנֵי דַעַדְקַיָא דְבֵית יַעֲקֹב דְאָמִיר עֲלֵיהוֹן יִסְגוּן כְּעַפְרָא דְאַרְעָא אוֹ חֲדָא מֵאַרְבַּע מַשִׁרְיָתָא דְיִשְׂרָאֵל תְּמוּת נַפְשִׁי מוֹתָא דְקַשִׁיטוֹהִי וּתְהֵי סוֹפִי כְּוַתְהוֹן:

רש''י מי מנה עפר יעקב וגו' . כתרגומו, דעדקיא דבית יעקב וכו' מארבע משריתא, מארבע דגלים. דבר אחר עפר יעקב אין חשבון במצות שהם מקימין בעפר (דברים כב, י) לא תחרוש בשור ובחמור, (ויקרא יט, יט) לא תזרע כלאים, אפר פרה, ועפר סוטה וכיוצא בהם: ומספר את רבע ישראל. רביעותיהן, זרע היוצא מן התשמיש שלהם: תמת נפשי מות ישרים. שבהם:

(יא) וַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל-בִּלְעָ֔ם מֶ֥ה עָשִׂ֖יתָ לִ֑י לָקֹ֤ב אֹֽיְבַי֙ לְקַחְתִּ֔יךָ וְהִנֵּ֖ה בֵּרַ֥כְתָּ בָרֵֽךְ: וַאֲמַר בָּלָק לְבִלְעָם מֶה עֲבַדְתָּא לִי לְמֵילַט סַנְאַי דְבַרְתִּיךְ וְהָא בְּרָכָא מְבָרְכַת לְהוֹן: (יב) וַיַּ֖עַן וַיֹּאמַ֑ר הֲלֹ֗א אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר יָשִׂ֤ים יְהֹוָה֙ בְּפִ֔י אֹת֥וֹ אֶשְׁמֹ֖ר לְדַבֵּֽר: וַאֲתֵיב וַאֲמַר הֲלָא יָת דִי יְשַׁוֵי יְיָ בְּפוּמִי יָתֵיהּ אֶטַר לְמַלָלָא:

בלק יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(יג) חמישי וַיֹּ֨אמֶר אֵ֜לָיו בָּלָ֗ק לְךָ-נָּ֨א אִתִּ֜י אֶל-מָק֤וֹם אַחֵר֙ אֲשֶׁ֣ר תִּרְאֶ֣נּוּ מִשָּׁ֔ם אֶ֚פֶס קָצֵ֣הוּ תִרְאֶ֔ה וְכֻלּ֖וֹ לֹ֣א תִרְאֶ֑ה וְקָבְנוֹ-לִ֖י מִשָּֽׁם: וַאֲמַר לֵיהּ בָּלָק אִיתָא כְעַן עִמִי לַאֲתַר אוֹחֲרָן דְתֶחֱזִנֵיהּ מִתַּמָן לְחוֹד קְצָתֵיהּ תֶּחֱזֵי וְכוּלֵיהּ לָא תֶחֱזֵי וּתְלוּטֵיהּ לִי מִתַּמָן:

רש''י וקבנו לי. לשון צווי, קללהו לי:

(יד) וַיִּקָּחֵ֨הוּ֙ שְׂדֵ֣ה צֹפִ֔ים אֶל-רֹ֖אשׁ הַפִּסְגָּ֑ה וַיִּ֨בֶן֙ שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֔ת וַיַּ֛עַל פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ: וְדַבְּרֵיהּ לַחֲקַל סְכוּתָא לְרֵישׁ רָמָתָא וּבְנָא שַׁבְעָא מַדְבְּחִין וְאַסֵיק תּוֹר וּדְכַר עַל כָּל מַדְבְּחָא:

רש''י שדה צופים. מקום גבוה היה ששם הצופה עומד לשמור אם יבא חיל על העיר: ראש הפסגה. בלעם לא היה קוסם כבלק, ראה בלק שעתידה פרצה להפרץ בישראל משם ששם מת משה. כסבור ששם תחול עליהם הקללה, וזו היא הפרצה שאני רואה:

(טו) וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל-בָּלָ֔ק הִתְיַצֵּ֥ב כֹּ֖ה עַל-עֹֽלָתֶ֑ךָ וְאָֽנֹכִ֖י אִקָּ֥רֶה כֹּֽה: וַאֲמַר לְבָלָק אִתְעַתֵּד הָכָא עַל עֲלָתָךְ וַאֲנָא אִתְמְטֵי עַד כָּא:

רש''י אקרה כה. מאת הקדוש ברוך הוא: אקרה. לשון אתפעל:

(טז) וַיִּקָּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל-בִּלְעָ֔ם וַיָּ֥שֶׂם דָּבָ֖ר בְּפִ֑יו וַיֹּ֛אמֶר שׁ֥וּב אֶל-בָּלָ֖ק וְכֹ֥ה תְדַבֵּֽר: וְעָרַע מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ לְבִלְעָם וְשַׁוִי פִתְגָמָא בְּפוּמֵיהּ וַאֲמַר תּוּב לְוָת בָּלָק וּכְדֵין תְּמַלֵיל:

רש''י וישם דבר בפיו. ומה היא השימה הזאת, ומה חסר המקרא באמרו שוב אל בלק וכה תדבר, אלא כשהיה שומע שאינו נרשה לקלל, אמר מה אני חוזר אצל בלק לצערו. ונתן לו הקדוש ברוך הוא רסן וחכה בפיו כאדם הפוקס בהמה בחכה להוליכה אל אשר ירצה. אמר לו על כרחך תשוב אל בלק:

(יז) וַיָּבֹ֣א אֵלָ֗יו וְהִנּ֤וֹ נִצָּב֙ עַל-עֹ֣לָת֔וֹ וְשָׂרֵ֥י מוֹאָ֖ב אִתּ֑וֹ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ בָּלָ֔ק מַה-דִּבֶּ֖ר יְהֹוָֽה: וַאֲתָא לְוָתֵיהּ וְהוּא מְעַתַּד עַל עֲלָתֵיהּ וְרַבְרְבֵי מוֹאָב עִמֵיהּ וַאֲמַר לֵיהּ בָּלָק מָה מַלִיל יְיָ:

רש''י ושרי מואב אתו. ולמעלה הוא אומר וכל שרי מואב, כיון שראו שאין בו תקוה הלכו להם מקצתם, ולא נשארו אלא מקצתם: מה דבר ה'. לשון צחוק הוא זה, כלומר אינך ברשותך:

(יח) וַיִשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר ק֤וּם בָּלָק֙ וּֽשֲׁמָ֔ע הַֽאֲזִ֥ינָה עָדַ֖י בְּנ֥וֹ צִפֹּֽר: וּנְטַל מַתְלֵיהּ וַאֲמַר קוּם בָּלָק וּשְׁמַע אָצִית לְמֵימְרִי בַּר צִפֹּר:

רש''י קום בלק. כיון שראהו מצחק בו, נתכון לצערו עמוד על רגליך, אינך רשאי לישב ואני שלוח אליך בשליחותו של מקום: בנו צפר. לשון מקרא הוא זה, כמו (תהלים קד, כ) חיתו יער, (בראשית א, כד) וחיתו ארץ, (תהלים קיד, ח) למעינו מים:

(יט) לֹ֣א אִ֥ישׁ אֵל֙ וִֽיכַזֵּ֔ב וּבֶן-אָדָ֖ם וְיִתְנֶחָ֑ם הַה֤וּא אָמַר֙ וְלֹ֣א יַֽעֲשֶׂ֔ה וְדִבֶּ֖ר וְלֹ֥א יְקִימֶֽנָּה: לָא כְמִלֵי בְּנֵי אֱנָשָׁא מֵימַר אֱלָהָא בְּנֵי אֱנָשָׁא אָמְרִין וּמְכַדְבִין וְאַף לָא כְעוֹבָדֵי בְּנֵי בִּשְׂרָא דְאִינוּן גָזְרִין לְמֶעְבַּד וְתַיְבִין וּמִתְמַלְכִין דְהוּא אָמַר וְעָבֵיד וְכָל מֵימְרֵהּ מִתְקַיָם:

רש''י לא איש אל וגו' . כבר נשבע להם להביאם ולהורישם ארץ שבעה אמות, ואתה סבור להמיתם במדבר: ההוא אמר וגו' . בלשון תמה, ותרגומו תיבין ומתמלכין, חוזרים ונמלכין לחזור בהם:

(כ) הִנֵּ֥ה בָרֵ֖ךְ לָקָ֑חְתִּי וּבֵרֵ֖ךְ וְלֹ֥א אֲשִׁיבֶֽנָּה: הָא בִּרְכָן קַבֵּילִית וַאֲבָרֵכִינֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל וְלָא אָתֵב בִּרְכְּתִי מִינֵיה:

רש''י הנה ברך לקחתי. אתה שואלני מה דבר ה', קבלתי ממנו לברך אותם: וברך ולא אשיבנה. הוא ברך אותם ואני לא אשיב את ברכתו: וברך. כמו וברך וכן הוא גזרת רי''ש, כמו (תהלים עד, יח) אויב חרף, כמו חרף, וכן (שם י, ג) ובוצע ברך, המהלל ומברך את הגוזל ואומר, אל תירא כי לא תענש, שלום יהיה לך, מרגיז הוא להקדוש ברוך הוא. ואין לומר ברך שם דבר, שאם כן היה נקוד בפתח קטן וטעמו למעלה, אבל לפי שהוא לשון פעל הוא נקוד קמץ, וטעמו למטה:

(כא) לֹֽא-הִבִּ֥יט אָ֨וֶן֙ בְּיַֽעֲקֹ֔ב וְלֹֽא-רָאָ֥ה עָמָ֖ל בְּיִשְׂרָאֵ֑ל יְהֹוָ֤ה אֱלֹהָיו֙ עִמּ֔וֹ וּתְרוּעַ֥ת מֶ֖לֶךְ בּֽוֹ: אִסְתַּכָּלִית לֵית פָּלְחֵי גִלוּלִין בִּדְבֵית יַעֲקֹב וְאַף לָא עָבְדֵי לֵיאוּת שְׁקַר בְּיִשְׂרָאֵל מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָהוֹן בְּסַעְדְהוֹן וּשְׁכִינַת מַלְכְּהוֹן בֵּינֵיהוֹן:

רש''י לא הביט און ביעקב וגו' . כתרגומו. דבר אחר אחרי פשוטו הוא נדרש מדרש נאה. לא הביט. הקדוש ברוך הוא און שביעקב, כשהן עוברין על דבריו אינו מדקדק אחריהם להתבונן באוניות [באון] שלהם ובעמלן שהן עוברין על דתו: עמל. לשון עברה, כמו והרה עמל (תהלים ז, טו) , כי אתה עמל וכעס תביט (שם י, יד) לפי שהעברה היא עמל לפני המקום: ה' אלהיו עמו. אפלו מכעיסין וממרים לפניו אינו זז מתוכן: ותרועת מלך בו. לשון חבה ורעות כמו רעה דוד (שמואל ב' טו, לז) אוהב דוד, ויתנה למרעהו (שופטים טו, ו) וכן תרגם אנקלוס ושכינת מלכהון ביניהון:

(כב) אֵ֖ל מֽוֹצִיאָ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם כְּתֽוֹעֲפֹ֥ת רְאֵ֖ם לֽוֹ: אֱלָהָא דְאַפֵּקִנוּן מִמִצְרָיִם תּוּקְפָא וְרוּמָא דִילֵיהּ:

רש''י אל מוציאם ממצרים. אתה אמרת הנה עם יצא ממצרים, לא יצא מעצמו אלא האלהים הוציאם: כתועפות ראם לו. כתוקף רום וגובה שלו, וכן וכסף תועפות (איוב כב כה) , לשון מעוז המה, ואומר אני שהוא לשון ועוף יעופף (בראשית א כ) , המעופף ברום וגובה ותקף רב הוא זה ותועפות ראם עפיפת גובה. דבר אחר, תועפות ראם. תקף ראמים, ואמרו רבותינו אלו השדים:

(כג) כִּ֤י לֹא-נַ֨חַשׁ֙ בְּיַֽעֲקֹ֔ב וְלֹא-קֶ֖סֶם בְּיִשְׂרָאֵ֑ל כָּעֵ֗ת יֵֽאָמֵ֤ר לְיַֽעֲקֹב֙ וּלְיִשְׂרָאֵ֔ל מַה-פָּ֖עַל אֵֽל: אֲרֵי לָא נַחֲשַׁיָא צָבָן דְיִיטַב לִדְבֵית יַעֲקֹב וְאַף לָא קְסָמַיָא רְעַן בִּרְבוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל כְּעִדַן יִתְאַמַר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מָה עֲבַד אֱלָהָא:

רש''י כי לא נחש ביעקב. כי ראוים הם לברכה שאין בהם מנחשים וקוסמים: כעת יאמר ליעקב וגו' . עוד עתיד להיות עת כעת הזאת אשר תגלה חבתן לעין כל שהן יושבין לפניו ולומדים תורה מפיו ומחצתן לפנים ממלאכי השרת, והם ישאלו להם מה פעל אל, וזהו שנאמר והיו עיניך רואות את מוריך (ישעיה ל, כ) . דבר אחר יאמר ליעקב אינו לשון עתיד, אלא לשון הוה, אינן צריכין למנחש וקוסם כי בכל עת שצריך להאמר ליעקב ולישראל מה פעל הקדוש ברוך הוא ומה גזרותיו במרום, אינן מנחשים וקוסמים אלא נאמר להם על פי נביאיהם מה היא גזרת המקום, או אורים ותמים מגידים להם, ואונקלוס לא תרגם כן:

(כד) הֶן-עָם֙ כְּלָבִ֣יא יָק֔וּם וְכַֽאֲרִ֖י יִתְנַשָּׂ֑א לֹ֤א יִשְׁכַּב֙ עַד-יֹ֣אכַל טֶ֔רֶף וְדַם-חֲלָלִ֖ים יִשְׁתֶּֽה: הָא עַמָא כְּלֵיתָא שָׁרֵי וּכְאַרְיָא יִתְנַטֵל לָא יִשְׁרֵי בְאַרְעֵיהּ עַד דְיִקְטוֹל קְטוֹל וְנִכְסֵי עֲמְמַיָא יֵירָת:

רש''י הן עם כלביא יקום וגו' . כשהן עומדים משנתם שחרית, הן מתגברין כלביא וכארי לחטוף את המצות, ללבוש טלית לקרא את שמע ולהניח תפלין: לא ישכב. בלילה על מטתו עד שהוא אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטרפו. כיצד, קורא את שמע על מטתו ומפקיד רוחו ביד המקום, בא מחנה וגיס להזיקם, הקדוש ברוך הוא שומרם ונלחם מלחמותם ומפילם חללים. דבר אחר הן עם כלביא יקום וגו' . כתרגומו: ודם חללים ישתה. נתנבא שאין משה מת עד שיפיל מלכי מדין חללים ויהרג הוא עמהם, שנאמר (יהושע יג, כב) ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב אל חלליהם:

(כה) וַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל-בִּלְעָ֔ם גַּם-קֹ֖ב לֹ֣א תִקֳּבֶ֑נּוּ גַּם-בָּרֵ֖ךְ לֹ֥א תְבָֽרְכֶֽנּוּ: וַאֲמַר בָּלָק לְבִלְעָם אַף מֵילַט לָא תְלוּטִּינוּן אַף בְּרָכָא לָא תְבָ רֵ כִ י נוּ ן:

רש''י גם קב לא תקבנו. גם ראשון מוסיף על גם השני, וגם השני על גם ראשון, וכן גם לי גם לך לא יהיה (מלכים א' ג, כו) , וכן גם בחור גם בתולה (דברים לב, כה) :

(כו) וַיַּ֣עַן בִּלְעָ֔ם וַיֹּ֖אמֶר אֶל-בָּלָ֑ק הֲלֹ֗א דִּבַּ֤רְתִּי אֵלֶ֨יךָ֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֛ל אֲשֶׁר-יְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֹת֥וֹ אֶֽעֱשֶֽׂה: וַאֲתֵיב בִּלְעָם וַאֲמַר לְבָלָק הֲלָא מַלֵילִית עִמָךְ לְמֵימַר כֹּל דִי יְמַלֵל יְיָ יָתֵיהּ אַעֲבֵיד: (כז) שישי - במחוברות שביעי וַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל-בִּלְעָ֔ם לְכָה-נָּא֙ אֶקָּ֣חֲךָ֔ אֶל-מָק֖וֹם אַחֵ֑ר אוּלַ֤י יִישַׁר֙ בְּעֵינֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֔ים וְקַבֹּ֥תוֹ לִ֖י מִשָּֽׁם: וַאֲמַר בָּלָק לְבִלְעָם אִיתָא כְּעַן אֲדַבְּרִינָךְ לַאֲתַר אָחֳרָן מָאִים יְהֵי רַעֲוָא מִן קֳדָם יְיָ וּתְלוּטֵיהּ לִי מִתַּמָן:

רש''י וקבותו לי. אין זה לשון צווי, כמו וקבנו, אלא לשון עתיד, אולי יישר בעיניו ותקבנו לי משם, מלדי''רש מי''י בלע''ז [תקלל אותו] :

(כח) וַיִּקַּ֥ח בָּלָ֖ק אֶת-בִּלְעָ֑ם רֹ֣אשׁ הַפְּע֔וֹר הַנִּשְׁקָ֖ף עַל-פְּנֵ֥י הַיְשִׁימֹֽן: וּדְבַר בָּלָק יַת בִּלְעָם רֵישׁ רָמָתָא דְמִסְתַּכְּיָא עַל אַפֵּי בֵּית יְשִׁימוֹן:

רש''י ראש הפעור. קוסם היה בלק וראה שהן עתידין ללקות על ידי פעור ולא היה יודע במה, אמר שמא הקללה תחול עליהם משם, וכן כל החוזים בכוכבים רואים ואינם יודעים מה רואים:

(כט) וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ אֶל-בָּלָ֔ק בְּנֵה-לִ֥י בָזֶ֖ה שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֑ת וְהָכֵ֥ן לִי֙ בָּזֶ֔ה שִׁבְעָ֥ה פָרִ֖ים וְשִׁבְעָ֥ה אֵילִֽם: וַאֲמַר בִּלְעָם לְבָלָק בְּנֵה לִי הָכָא שַׁבְעָא מַדְבְּחִין וְאַתְקִין לִי הָכָא שַׁבְעָא תוֹרִין וְשַׁבְעָא דִכְרִין: (ל) וַיַּ֣עַשׂ בָּלָ֔ק כַּֽאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר בִּלְעָ֑ם וַיַּ֛עַל פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ: וַעֲבַד בָּלָק כְּמָא דִי אֲמַר בִּלְעָם וְאַסֵיק תּוֹר וּדְכַר עַל כָּל מַדְבְּחָא: כד (א) וַיַּ֣רְא בִּלְעָ֗ם כִּ֣י ט֞וֹב בְּעֵינֵ֤י יְהֹוָה֙ לְבָרֵ֣ךְ אֶת-יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹֽא-הָלַ֥ךְ כְּפַֽעַם-בְּפַ֖עַם לִקְרַ֣את נְחָשִׁ֑ים וַיָּ֥שֶׁת אֶל-הַמִּדְבָּ֖ר פָּנָֽיו: וַחֲזָא בִלְעָם אֲרֵי תַקִין קֳדָם יְיָ לְבָרָכָא יַת יִשְׂרָאֵל וְלָא הַלַךְ כִּזְמַן בִּזְמַן אֱלָהֵין לָקֳדָמוּת נְחָשַׁיָא וְשַׁוִי לָקָבֵיל עֶגְלָא דַעֲבָדוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא אַפּוֹהִי:

רש''י וירא בלעם כי טוב וגו' . אמר איני צריך לבדוק בהקדוש ברוך הוא כי לא יחפוץ לקללם: ולא הלך כפעם בפעם. כאשר עשה שתי פעמים: לקראת נחשים. לנחש אולי יקרה ה' לקראתו כרצונו, אמר רוצה ואינו רוצה לקללם, אזכיר עונותיהם, והקללה על הזכרת העברה תחול: וישת אל המדבר פניו. כתרגומו:

(ב) וַיִּשָּׂ֨א בִלְעָ֜ם אֶת-עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת-יִשְׂרָאֵ֔ל שֹׁכֵ֖ן לִשְׁבָטָ֑יו וַתְּהִ֥י עָלָ֖יו ר֥וּחַ אֱלֹהִֽים: וּזְקֵף בִּלְעָם יָת עֵינוֹהִי וַחֲזָא יָת יִשְׂרָאֵל שָׁרָן לְשִׁבְטוֹהִי וּשְׁרַת עֲלוֹהִי רוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ:

רש''י וישא בלעם את עיניו. בקש להכניס בהם עין רעה, והרי יש לך שלש מדותיו עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה האמורים למעלה: שוכן לשבטיו. ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין, ראה שאין פתחיהם מכונין זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אהל חברו: ותהי עליו רוח אלהים. עלה בלבו שלא יקללם:

(ג) וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן: וּנְטַל מַתְלֵיהּ וַאֲמַר אֵימַר בִּלְעָם בְּרֵיהּ בְעוֹר וְאֵימַר גַבְרָא דְשַׁפִּיר חָזֵי:

רש''י בנו בער. כמו למעינו מים (תהלים קיד, ח) . ומדרש אגדה שניהם היו גדולים מאבותיהם, בלק בנו צפור, אביו בנו הוא במלכות, ובלעם גדול מאביו בנביאות, מנה בן פרס היה: שתם העין. עינו נקורה ומוצאת לחוץ וחור שלה נראה פתוח, ולשון משנה הוא כדי שישתום ויסתום ויגוב (ע''ז סט.) ורבותינו אמרו לפי שאמר ומספר את רבע ישראל, שהקדוש ברוך הוא יושב ומונה רביעיותיהן של ישראל מתי תבא טפה שנלד הצדיק ממנה, אמר בלבו מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדברים הללו, ועל דבר זה נסמת עינו של בלעם. ויש מפרשים שתום העין פתוח העין, כמו שתרגם אנקלוס, ועל שאמר שתום העין, ולא אמר שתום העינים, למדנו שסומא באחת מעיניו היה:

(ד) נְאֻ֕ם שֹׁמֵ֖עַ אִמְרֵי-אֵ֑ל אֲשֶׁ֨ר מַֽחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם: אֵימַר דִשְׁמַע מֵימַר מִן קֳדָם אֵל וְחֵזוּ מִן קֳדָם שַׁדַי חָזֵי שְׁכִיב וּמִתְגְלֵי לֵיהּ:

רש''י נפל וגלוי עינים. פשוטו כתרגומו, שאין נראה עליו אלא בלילה כשהוא שוכב. ומדרשו כשהיה נגלה עליו לא היה בו כח לעמוד על רגליו ונופל על פניו, לפי שהיה ערל ומאוס להיות נגלה עליו בקומה זקופה לפניו:

(ה) מַה-טֹּ֥בוּ אֹֽהָלֶ֖יךָ יַֽעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל: מָה טָבָא מַשְׁכְּנָךְ יַעֲקֹב בֵּית מֵישְׁרָךְ יִשְׂרָאֵל:

רש''י מה טבו אהליך. על שראה פתחיהם שאינן מכונין זה מול זה: משכנתיך. חניותיך, כתרגומו. דבר אחר מה טבו אהליך. מה טבו אהל שילה ובית עולמים בישובן שמקריבין בהן קרבנות לכפר עליהם: משכנתיך. אף כשהן חרבין, לפי שהן משכון עליכם, וחרבנן כפרה על הנפשות, שנאמר כלה ה' את חמתו (איכה ד) , ובמה כלה, ויצת אש בציון:

(ו) כִּנְחָלִ֣ים נִטָּ֔יוּ כְּגַנֹּ֖ת עֲלֵ֣י נָהָ֑ר כַּֽאֲהָלִים֙ נָטַ֣ע יְהֹוָ֔ה כַּֽאֲרָזִ֖ים עֲלֵי-מָֽיִם: כְּנַחֲלִין דִמְדַבְּרִין כְּגִינַת שַׁקְיָא דְעַל פְּרָת כְּבוּסְמַיָא דִנְצִיב יְיָ כְּאַרְזִין דִנְצִבִין עַל מַיָא:

רש''י כנחלים נטיו. שנארכו ונמשכו לנטות למרחוק, אמרו רבותינו מברכותיו של אותו רשע אנו למדים מה היה בלבו לקללם כשאמר (פסוק א) וישת אל המדבר פניו, וכשהפך המקום את פיו ברכם מעין אותן קללות שבקש לומר כו', כדאיתא בחלק (סנהדרין קה, א) : כאהלים. כתרגומו, לשון מור ואהלות (תהלים מה, ט) : נטע ה'. בגן עדן. לשון אחר כאהלים נטע ה', כשמים המתוחין כאהל: נטע ה'. לשון נטיעה מצינו באהלים, שנאמר ויטע אהלי אפדנו (דניאל יא, מה) :

(ז) יִֽזַּל-מַ֨יִם֙ מִדָּ֣לְיָ֔ו וְזַרְע֖וֹ בְּמַ֣יִם רַבִּ֑ים וְיָרֹ֤ם מֵֽאֲגַג֙ מַלְכּ֔וֹ וְתִנַּשֵּׂ֖א מַלְכֻתֽוֹ: יִסְגֵי מַלְכָּא דְיִתְרַבָּא מִבְּנוֹהִי וְיִשְׁלוֹט בְּעַמְמִין סַגִיאִין וְיִתְקוֹף מֵאֲגַג מַלְכֵּיהּ וְתִתְנַטֵל מַלְכוּתֵיהּ:

רש''י מדליו. מבארותיו. ופירושו כתרגומו: וזרעו במים רבים. לשון הצלחה הוא זה, כזרע הזרוע על פני המים: וירם מאגג מלכו. מלך ראשון שלהם יכבוש את אגג מלך עמלק: ותנשא מלכותו. של יעקב יותר ויותר, שיבא אחריו דוד ושלמה:

(ח) אֵ֚ל מֽוֹצִיא֣וֹ מִמִּצְרַ֔יִם כְּתֽוֹעֲפֹ֥ת רְאֵ֖ם ל֑וֹ יֹאכַ֞ל גּוֹיִ֣ם צָרָ֗יו וְעַצְמֹֽתֵיהֶ֛ם יְגָרֵ֖ם וְחִצָּ֥יו יִמְחָֽץ: אֱלָהָא דְאַפֵּקִינוּן מִמִצְרַיִם תּוּקְפָא וְרוּמָא דִילֵיהּ יֵיכְלוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נִכְסֵי עַמְמַיָא סַנְאֵיהוֹן וּבְבִזַת מַלְכֵּיהוֹן יִתְפַּנְקוּן וְאַרְעֲתְהוֹן יַחְסְנוּן:

רש''י אל מוציאו ממצרים. מי גורם להם הגדלה הזאת, אל המוציאם ממצרים, בתוקף ורום שלו יאכל את הגוים שהם צריו: ועצמותיהם. של צרים: יגרם. מנחם פתר בו לשון שבירה, וכן (צפניה ג, ג) לא גרמו לבקר, וכן (יחזקאל כג, לד) את חרשיה תגרמי, ואני אומר לשון עצם הוא שמגרר הבשר בשניו מסביב והמוח שבפנים, ומעמיד העצם על ערמימותה: וחציו ימחץ. אנקלוס תרגם חציו של צרים, חלוקה שלהם כמו (בראשית מט, כג) בעלי חצים, מרי פלוגתא, וכן ימחץ, לשון (שופטים ה, כו) ומחצה וחלפה רקתו, שיחצו את ארצם. ויש לפתור לשון חצים ממש, חציו של הקדוש ברוך הוא ימחץ בדמם של צרים, יטבול ויצטבע בדמם, כמו (תהלים סח, כד) למען תמחץ רגלך בדם. ואינו זז מלשון מכה, כמו מחצתי, שהצבוע בדם נראה כאלו מחוץ ונגוע:

(ט) כָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּֽאֲרִ֛י וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ מְבָֽרְכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ וְאֹֽרְרֶ֖יךָ אָרֽוּר: יְנוּחַ יִשְׁרֵי בִתְקוֹף כְּאַרְיָא וּכְלֵתָא לֵית מַלְכוּ דְתִזַעֲזְעִינֵיהּ בְּרִיכָךְ יְהוֹן בְּרִיכִין וְלִיטָךְ יְהוֹן לִיטִין:

רש''י כרע שכב כארי. כתרגומו, יתישבו בארצם בכח וגבורה:

(י) וַיִּֽחַר-אַ֤ף בָּלָק֙ אֶל-בִּלְעָ֔ם וַיִּסְפֹּ֖ק אֶת-כַּפָּ֑יו וַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל-בִּלְעָ֗ם לָקֹ֤ב אֹֽיְבַי֙ קְרָאתִ֔יךָ וְהִנֵּה֙ בֵּרַ֣כְתָּ בָרֵ֔ךְ זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִֽים: וּתְקֵיף רוּגְזָא דְבָלָק בְּבִלְעָם וּשְׁקָפִינוּן לִידוֹהִי וַאֲמַר בָּלָק לְבִלְעָם לְמֵילַט סַנְאַי קְרִיתָךְ וְהָא בָּרָכָא מְבָרְכַת לְהוֹן דְנַן תְּלַת זִמְנִין:

רש''י ויספק. הכה זו על זו:

(יא) וְעַתָּ֖ה בְּרַח-לְךָ֣ אֶל-מְקוֹמֶ֑ךָ אָמַ֨רְתִּי֙ כַּבֵּ֣ד אֲכַבֶּדְךָ֔ וְהִנֵּ֛ה מְנָֽעֲךָ֥ יְהֹוָ֖ה מִכָּבֽוֹד: וּכְעַן אִזֵיל לָךְ לְאַתְרָךְ אֲמָרִית יְקָרָא אֲיַקְרִינָךְ וְהָא מְנָעָךְ יְיָ מִן יְקָר: (יב) וַיֹּ֥אמֶר בִּלְעָ֖ם אֶל-בָּלָ֑ק הֲלֹ֗א גַּ֧ם אֶל-מַלְאָכֶ֛יךָ אֲשֶׁר-שָׁלַ֥חְתָּ אֵלַ֖י דִּבַּ֥רְתִּי לֵאמֹֽר: וַאֲמַר בִּלְעָם לְבָלָּק הֲלָא אַף לְאִזְגַדָךְ דִי שַׁלְחַת לְוָתִי מַלֵילִית לְמֵימָר: (יג) אִם-יִתֶּן-לִ֨י בָלָ֜ק מְלֹ֣א בֵיתוֹ֘ כֶּ֣סֶף וְזָהָב֒ לֹ֣א אוּכַ֗ל לַֽעֲבֹר֙ אֶת-פִּ֣י יְהֹוָ֔ה לַֽעֲשׂ֥וֹת טוֹבָ֛ה א֥וֹ רָעָ֖ה מִלִּבִּ֑י אֲשֶׁר-יְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר: אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֵי בֵיתֵיהּ כְּסַף וּדְהַב לֵית לִי רְשׁוּ לְמֶעֱבַּר עַל גְזֵירַת מֵימְרָא דַיְיָ לְמֶעֱבַּד טַבְתָּא אוֹ בִּישְׁתָּא מֵרְעוּתִי דִי יְמַלֵל יְיָ יָתֵיהּ אֲמַלֵיל:

רש''י לעבר את פי ה'. כאן לא נאמר אלהי, כמו שנאמר בראשונה, לפי שידע שנבאש בהקדוש ברוך הוא ונטרד:

(יד) שביעי וְעַתָּ֕ה הִנְנִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לְעַמִּ֑י לְכָה֙ אִיעָ֣צְךָ֔ אֲשֶׁ֨ר יַֽעֲשֶׂ֜ה הָעָ֥ם הַזֶּ֛ה לְעַמְּךָ֖ בְּאַֽחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים: וּכְעַן הָא אֲנָא אָזֵיל לְעַמִי אִיתָא אֲמַלְכִינָךְ מָה דְתַּעְבֵיד וַאֲחַוֵי לָךְ מָא דְיַעֲבֵד עַמָא הָדֵין לְעַמָךְ בְּסוֹף יוֹמַיָא:

רש''י הולך לעמי. מעתה הריני כשאר עמי, שנסתלק הקדוש ברוך הוא מעליו: לכה איעצך. מה לך לעשות. ומה היא העצה, אלהיהם של אלו שונא זמה הוא כו' , כדאיתא בחלק (סנהדרין קו.) תדע שבלעם השיא עצה זו להכשילם בזמה, שהרי נאמר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם (לקמן לא, טז) : אשר יעשה העם הזה לעמך. מקרא קצר הוא זה, איעצך להכשילם, ואומר לך מה שהן עתידין להרע למואב באחרית הימים:

(טו) וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן: וּנְטַל מַתְלֵיהּ וַאֲמַר אֵימַר בִּלְעָם בְּרֵיהּ בְעוֹר וְאֵימַר גַבְרָא דְשַׁפִּיר חָזֵי: (טז) נְאֻ֗ם שֹׁמֵ֨עַ֙ אִמְרֵי-אֵ֔ל וְיֹדֵ֖עַ דַּ֣עַת עֶלְי֑וֹן מַֽחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם: אֵימַר דִשְׁמַע מֵימַר מִן קֳדָם אֵל וִידַע מַדַע מִן קֳדָם עִילָאָה חֵיזוּ מִן קֳדָם שַׁדַי חָזֵי שְׁכִיב וּמִתְגְלֵי לֵיהּ:

רש''י וידע דעת עליון. לכון השעה שכועס בה:

(יז) אֶרְאֶ֨נּוּ֨ וְלֹ֣א עַתָּ֔ה אֲשׁוּרֶ֖נּוּ וְלֹ֣א קָר֑וֹב דָּרַ֨ךְ כּוֹכָ֜ב מִֽיַּעֲקֹ֗ב וְקָ֥ם שֵׁ֨בֶט֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל וּמָחַץ֙ פַּֽאֲתֵ֣י מוֹאָ֔ב וְקַרְקַ֖ר כָּל-בְּנֵי-שֵֽׁת: חֲזִיתֵיהּ וְלָא כְעַן סְכִיתֵיהּ וְלָא אִיתוֹהִי קָרִיב כַּד יְקוּם מַלְכָּא מִיַעֲקֹב וְיִתְרַבָּא מְשִׁיחָא מִיִשְׂרָאֵל וְיִקְטּוֹל רַבְרְבֵי מוֹאָב וְיִשְׁלוֹט בְּכָל בְּנֵי אֱנָשָׁא:

רש''י אראנו. רואה אני שבחו של יעקב וגדלתן, אך לא עתה היא, אלא לאחר זמן: דרך כוכב. כתרגומו, לשון דרך קשתו (איכה ב, ד) , שהכוכב עובר כחץ, ובלע''ז דישטנ''ט [מזנק] כלומר יקום מזל: וקם שבט. מלך רודה ומושל: ומחץ פאתי מואב. זה דוד, שנאמר בו השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית וגו' (שמואל ב' ח, ב) : וקרקר. לשון קורה כמו אני קרתי (מלכים ב' יט, כד) מקבת בור נקרתם (ישעיה נא, א) יקרוה עורבי נחל (משלי ל, יז) פורי''יר בלע''ז [לנקב] : כל בני שת. כל האמות, שכלם יצאו מן שת בנו של אדם הראשון:

(יח) וְהָיָ֨ה אֱד֜וֹם יְרֵשָׁ֗ה וְהָיָ֧ה יְרֵשָׁ֛ה שֵׂעִ֖יר אֹֽיְבָ֑יו וְיִשְׂרָאֵ֖ל עֹ֥שֶׂה חָֽיִל: וִיהֵי אֱדוֹם יְרוּתָּא וִיהֵי יְרוּתָּא שֵׂעִיר לְבַעֲלֵי דְבָבוֹהִי וְיִשְׂרָאֵל יַצְלַח בְּנִכְסִין:

רש''י והיה ירשה שעיר איביו. ישראל:

(יט) וְיֵ֖רְדְּ מִֽיַּעֲקֹ֑ב וְהֶֽאֱבִ֥יד שָׂרִ֖יד מֵעִֽיר: וְיֵיחוּת חָד מִדְבֵית יַעֲקֹב וְיוֹבִיד מְשֵׁיזִיב מִקִרְיַת עַמְמַיָא:

רש''י וירד מיעקב. ועוד יהיה מושל אחר מיעקב: והאביד שריד מעיר. מעיר החשובה של אדום והיא רומי, ועל מלך המשיח אומר כן, שנאמר בו וירד מים עד ים (תה' עב) ולא יהיה שריד לבית עשו (עוב' א) :

(כ) וַיַּרְא֙ אֶת-עֲמָלֵ֔ק וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר רֵאשִׁ֤ית גּוֹיִם֙ עֲמָלֵ֔ק וְאַֽחֲרִית֖וֹ עֲדֵ֥י אֹבֵֽד: וַחֲזָא יַת עֲמַלְקָאָה וּנְטַל מַתְלֵיהּ וַאַמַר רֵישׁ קְרָבַיָא דְיִשְׂרָאֵל הֲוָה עֲמַלְקָאָה וְסוֹפֵיהּ לְעָלְמָא יֵיבָד:

רש''י וירא את עמלק. נסתכל בפרענותו של עמלק: ראשית גוים עמלק. הוא קדם את כלם להלחם בישראל, וכך תרגם אנקלוס ואחריתו לאבד בידם, שנאמר תמחה את זכר עמלק (דברים כה, יט) :

(כא) וַיַּרְא֙ אֶת-הַקֵּינִ֔י וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר אֵיתָן֙ מֽוֹשָׁבֶ֔ךָ וְשִׂ֥ים בַּסֶּ֖לַע קִנֶּֽךָ: וַחֲזָא יַת שַׁלְמָאָה וּנְטַל מַתְלֵיהּ וַאֲמַר תַּקִיף בֵּית מוֹתְבָךְ וְשַׁוֵי בִכְרַךְ תַּקִּיף מְדוֹרָךְ:

רש''י וירא את הקיני. לפי שהיה קיני תקוע אצל עמלק, כענין שנאמר ויאמר שאול אל הקיני וגו' (שמואל א' טו, ו) הזכירו אחר עמלק, נסתכל בגדלתן של בני יתרו שנאמר בהם תרעתים שמעתים שוכתים (דברי הימים א' ב, נה) : איתן מושבך. תמה אני מהיכן זכית לכך הלא אתה עמי היית בעצת הבה נתחכמה לו (שמות א, י) , ועתה נתישבת באיתן ומעוז של ישראל:

(כב) כִּ֥י אִם-יִֽהְיֶ֖ה לְבָ֣עֵֽר קָ֑יִן עַד-מָ֖ה אַשּׁ֥וּר תִּשְׁבֶּֽךָּ: אֲרֵי אִם יְהֵי לְשֵׁיצָאָה שַׁלְמָאָה עַד מָה אֲתוּרָאָה יִשְׁבִּינָךְ:

רש''י כי אם יהיה לבער קין וגו' . אשרך שנתקעת לתוקף זה שאינך נטרד עוד מן העולם, כי אף אם אתה עתיד לגלות עם עשרת השבטים ותהיה לבער ממקום שנתישבת שם, מה בכך: עד מה אשור תשבך. עד היכן הוא מגלה אותך, שמא ללחלח וחבור, אין זה טרוד מן העולם, אלא טלטול ממקום למקום ותשוב עם שאר הגליות:

(כג) וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר א֕וֹי מִ֥י יִֽחְיֶ֖ה מִשֻּׂמ֥וֹ אֵֽל: וּנְטַל מַתְלֵיהּ וַאֲמַר וַי לְחַיָיבַיָא דְיֵחוֹן כַּד יַעֲבֵּד אֱלָהָא יָת אִלֵין:

רש''י וישא משלו וגו' . כיון שהזכיר את שבית אשור אמר, אוי מי יחיה משמו אל. מי יכול להחיות את עצמו משמו את אלה שלא ישים עליו הגוזר את אלה, שיעמוד סנחריב ויבלבל את כל האמות, ועוד יבואו:

(כד) וְצִים֙ מִיַּ֣ד כִּתִּ֔ים וְעִנּ֥וּ אַשּׁ֖וּר וְעִנּוּ-עֵ֑בֶר וְגַם-ה֖וּא עֲדֵ֥י אֹבֵֽד: וְסִיעַן יִצְטַרְחַן מֵרוֹמָאֵי וִיעֲנוּן לְאָתוּר וְיִשְׁתַּעְבְּדוּן לְעֵבַר פְּרָת וְאַף אִינוּן לְעָלְמָא יֵיבְדוּן:

רש''י וצים מיד כתים. ויעברו כתיים שהן רומיים בבירניות גדולות על אשור: וענו עבר. וענו אותם שבעבר הנהר: וגם הוא עדי אבד. וכן פרש דניאל עד די קטילת חיותא והובד גשמה (דניאל ז, יא) : וצים. ספינות גדולות, כדכתיב וצי אדיר (ישעיה לג, כא) תרגומו ובורני רבתא:

(כה) וַיָּ֣קָם בִּלְעָ֔ם וַיֵּ֖לֶךְ וַיָּ֣שָׁב לִמְקֹמ֑וֹ וְגַם-בָּלָ֖ק הָלַ֥ךְ לְדַרְכּֽוֹ: (פ) וְקָם בִּלְעָם וַאֲזַל וְתָב לְאַתְרֵיהּ וְאַף בָּלָק אֲזַל לְאוֹרְחֵיהּ: כה (א) וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בַּשִּׁטִּ֑ים וַיָּ֣חֶל הָעָ֔ם לִזְנ֖וֹת אֶל-בְּנ֥וֹת מוֹאָֽב: וִיתֵיב יִשְׂרָאֵל בְּשִׁיטִין וּשְׁרֵי עַמָא לְמִטְּעֵי בָּתַר בְּנַת מוֹאָב:

רש''י בשטים. כך שמה: לזנות אל בנות מואב. על ידי עצת בלעם כדאיתא בחלק:

(ב) וַתִּקְרֶ֣אןָ לָעָ֔ם לְזִבְחֵ֖י אֱלֹֽהֵיהֶ֑ן וַיֹּ֣אכַל הָעָ֔ם וַיִּֽשְׁתַּחֲו֖וּ לֵֽאלֹהֵיהֶֽן: וּקְרָאָן לְעַמָא לְדִבְחֵי טַעֲוַתְהוֹן וַאֲכַל עַמָא וּסְגִידוּ לְטַעֲוַתְהוֹן:

רש''י וישתחוו לאלהיהן. כשתקף יצרו עליו ואמר לה השמעי לי, והיא מוציאה לו דמות פעור מחיקה ואומרת לו השתחוה לזה:

(ג) וַיִּצָּ֥מֶד יִשְׂרָאֵ֖ל לְבַ֣עַל פְּע֑וֹר וַיִּֽחַר-אַ֥ף יְהֹוָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל: וְאִתְחַבַּר יִשְׂרָאֵל לְבַעֲלָא פְעוֹר וּתְקֵף רוּגְזָא דַיְיָ בְּיִשְׂרָאֵל:

רש''י פעור. על שם שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי, וזו היא עבודתו: ויחר אף ה' בישראל. שלח בהם מגפה:

(ד) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה קַ֚ח אֶת-כָּל-רָאשֵׁ֣י הָעָ֔ם וְהוֹקַ֥ע אוֹתָ֛ם לַֽיהֹוָ֖ה נֶ֣גֶד הַשָּׁ֑מֶשׁ וְיָשֹׁ֛ב חֲר֥וֹן אַף-יְהֹוָ֖ה מִיִּשְׂרָאֵֽל: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה דְבַר יַת כָּל רֵישֵׁי עַמָא וְדוּן וּקְטוֹל דְחַיָב קְטוֹל קֳדָם יְיָ לָקֳבֵל שִׁמְשָׁא וִיתוּב תְּקוֹף רוּגְזָא דַיְיָ מִיִשְׂרָאֵל:

רש''י קח את כל ראשי העם. לשפוט את העובדים לפעור: והוקע אותם. את העובדים: והוקע. היא תליה, כמו שמצינו בבני שאול והוקענום לה' (שמואל ב' כא, ו) ושם תליה מפורשת בעבודה זרה בסקילה, וכל הנסקלין נתלין: נגד השמש. לעין כל. ומדרש אגדה השמש מודיע את החוטאים, הענן נקפל מכנגדו והחמה זורחת עליו:

(ה) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אֶל-שֹֽׁפְטֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל הִרְגוּ֙ אִ֣ישׁ אֲנָשָׁ֔יו הַנִּצְמָדִ֖ים לְבַ֥עַל פְּעֽוֹר: וַאֲמַר משֶׁה לְדַיָנֵי יִשְׂרָאֵל קְטִילוּ גְבַר גַבְרוֹהִי דְאִתְחַבָּרוּ לְבַעֲלָא פְעוֹר:

רש''י הרגו איש אנשיו. כל אחד ואחד מדיני ישראל היה הורג שנים, ודיני ישראל שמונת רבוא ושמונת אלפים, כדאיתא בסנהדרין (יח.) :

(ו) וְהִנֵּ֡ה אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל בָּ֗א וַיַּקְרֵ֤ב אֶל-אֶחָיו֙ אֶת-הַמִּדְיָנִ֔ית לְעֵינֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וּלְעֵינֵ֖י כָּל-עֲדַ֣ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֑ל וְהֵ֣מָּה בֹכִ֔ים פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וְהָא גַבְרָא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲתָא וְקָרֵב לְוָת אֲחוֹהִי יָת מִדְיָנֵיתָא לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאִינוּן בָּכָן בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:

רש''י והנה איש מבני ישראל בא. נתקבצו שבטו של שמעון אצל זמרי שהיה נשיא שלהם, אמרו לו אנו נדונין במיתה ואתה יושב וכו' , כדאיתא באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פב, א) : את המדינית. כזבי בת צור: לעיני משה. אמרו לו משה, זו אסורה או מתרת, אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך וכו' , כדאיתא התם: והמה בוכים. נתעלמה ממנו הלכה כל הבועל ארמית קנאים פוגעים בו געו כלם בבכיה. בעגל עמד משה כנגד ששים רבוא, שנאמר (שמות לב, כ) ויטחן עד אשר דק וגו' וכאן רפו ידיו, אלא כדי שיבא פנחס ויטול את הראוי לו:

(ז) מפטיר וַיַּ֗רְא פִּֽינְחָס֙ בֶּן-אֶלְעָזָ֔ר בֶּֽן-אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן וַיָּ֨קָם֙ מִתּ֣וֹךְ הָֽעֵדָ֔ה וַיִּקַּ֥ח רֹ֖מַח בְּיָדֽוֹ: וַחֲזָא פִּינְחָס בַּר אֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא וְקָם מִגוֹ כְנִשְׁתָּא וּנְסֵיב רוֹמְחָא בִידֵיהּ:

רש''י וירא פנחס. ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו למשה מקבלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אמר לו קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא, מיד ויקח רמח בידו וגו' :

(ח) וַיָּבֹא֩ אַחַ֨ר אִֽישׁ-יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל-הַקֻּבָּ֗ה וַיִּדְקֹר֙ אֶת-שְׁנֵיהֶ֔ם אֵ֚ת אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת-הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל-קֳבָתָ֑הּ וַתֵּֽעָצַר֙ הַמַּגֵּפָ֔ה מֵעַ֖ל בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וְעַל בָּתַר גַבְרָא בַּר יִשְׂרָאֵל לְקוּבָּתָא וּבְזַע יַת תַּרְוֵיהוֹן יַת גַבְרָא בַּר יִשְׂרָאֵל וְיַת אִתְּתָא לִמְעָהָא וְאִתְכְּלִי מוֹתָנָא מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

רש''י אל הקבה. אל האהל: אל קבתה. [אל הקבה] כמו הלחיים והקיבה כון בתוך זכרות של זמרי ונקבות שלה, וראו כלם שלא לחנם הרגם, והרבה נסים נעשו לו כו', כדאיתא התם (סנהד' פב:) :

(ט) וַיִּֽהְי֕וּ הַמֵּתִ֖ים בַּמַּגֵּפָ֑ה אַרְבָּעָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף: (פפפ) וַהֲווֹ דְמִיתוּ בְּמוֹתָנָא עַשְׂרִין וְאַרְבְּעָה אַלְפִין: פפפ:

הפטרת בלק - מיכה ה

(ו) וְהָיָ֣ה | שְׁאֵרִ֣ית יַעֲקֹ֗ב בְּקֶ֙רֶב֙ עַמִּ֣ים רַבִּ֔ים כְּטַל֙ מֵאֵ֣ת יְהוָ֔ה כִּרְבִיבִ֖ים עֲלֵי-עֵ֑שֶׂב אֲשֶׁ֤ר לֹֽא-יְקַוֶּה֙ לְאִ֔ישׁ וְלֹ֥א יְיַחֵ֖ל לִבְנֵ֥י אָדָֽם: (ז) וְהָיָה֩ שְׁאֵרִ֨ית יַעֲקֹ֜ב בַּגּוֹיִ֗ם בְּקֶ֙רֶב֙ עַמִּ֣ים רַבִּ֔ים כְּאַרְיֵה֙ בְּבַהֲמ֣וֹת יַ֔עַר כִּכְפִ֖יר בְּעֶדְרֵי-צֹ֑אן אֲשֶׁ֧ר אִם עָבַ֛ר וְרָמַ֥ס וְטָרַ֖ף וְאֵ֥ין מַצִּֽיל: (ח) תָּרֹ֥ם יָדְךָ֖ עַל-צָרֶ֑יךָ וְכָל-אֹיְבֶ֖יךָ יִכָּרֵֽתוּ: (ט) וְהָיָ֤ה בַיּוֹם-הַהוּא֙ נְאֻם-יְהוָ֔ה וְהִכְרַתִּ֥י סוּסֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְהַאֲבַדְתִּ֖י מַרְכְּבֹתֶֽיךָ: (י) וְהִכְרַתִּ֖י עָרֵ֣י אַרְצֶ֑ךָ וְהָרַסְתִּ֖י כָּל-מִבְצָרֶֽיךָ: (יא) וְהִכְרַתִּ֥י כְשָׁפִ֖ים מִיָּדֶ֑ךָ וּֽמְעוֹנְנִ֖ים לֹ֥א יִֽהְיוּ-לָֽךְ: (יב) וְהִכְרַתִּ֧י פְסִילֶ֛יךָ וּמַצֵּבוֹתֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְלֹֽא-תִשְׁתַּחֲוֶ֥ה ע֖וֹד לְמַעֲשֵׂ֥ה יָדֶֽיךָ: (יג) וְנָתַשְׁתִּ֥י אֲשֵׁירֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְהִשְׁמַדְתִּ֖י עָרֶֽיךָ: (יד) וְעָשִׂ֜יתִי בְּאַ֧ף וּבְחֵמָ֛ה נָקָ֖ם אֶת-הַגּוֹיִ֑ם אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א שָׁמֵֽעוּ: ו (א) שִׁמְעוּ-נָ֕א אֵ֥ת אֲשֶׁר-יְהוָ֖ה אֹמֵ֑ר ק֚וּם רִ֣יב אֶת-הֶהָרִ֔ים וְתִשְׁמַ֥עְנָה הַגְּבָע֖וֹת קוֹלֶֽךָ: (ב) שִׁמְע֤וּ הָרִים֙ אֶת-רִ֣יב יְהוָ֔ה וְהָאֵתָנִ֖ים מֹ֣סְדֵי אָ֑רֶץ כִּ֣י רִ֤יב לַֽיהוָה֙ עִם-עַמּ֔וֹ וְעִם-יִשְׂרָאֵ֖ל יִתְוַכָּֽח: (ג) עַמִּ֛י מֶה-עָשִׂ֥יתִי לְךָ֖ וּמָ֣ה הֶלְאֵתִ֑יךָ עֲנֵ֥ה בִֽי: (ד) כִּ֤י הֶעֱלִתִ֙יךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וּמִבֵּ֥ית עֲבָדִ֖ים פְּדִיתִ֑יךָ וָאֶשְׁלַ֣ח לְפָנֶ֔יךָ אֶת-מֹשֶׁ֖ה אַהֲרֹ֥ן וּמִרְיָֽם: (ה) עַמִּ֗י זְכָר-נָא֙ מַה-יָּעַ֗ץ בָּלָק֙ מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֔ב וּמֶה-עָנָ֥ה אֹת֖וֹ בִּלְעָ֣ם בֶּן-בְּע֑וֹר מִן-הַשִּׁטִּים֙ עַד-הַגִּלְגָּ֔ל לְמַ֕עַן דַּ֖עַת צִדְק֥וֹת יְהוָֽה: (ו) בַּמָּה֙ אֲקַדֵּ֣ם יְהוָ֔ה אִכַּ֖ף לֵאלֹהֵ֣י מָר֑וֹם הַאֲקַדְּמֶ֣נּוּ בְעוֹל֔וֹת בַּעֲגָלִ֖ים בְּנֵ֥י שָׁנָֽה: (ז) הֲיִרְצֶ֤ה יְהוָה֙ בְּאַלְפֵ֣י אֵילִ֔ים בְּרִֽבְב֖וֹת נַֽחֲלֵי-שָׁ֑מֶן הַאֶתֵּ֤ן בְּכוֹרִי֙ פִּשְׁעִ֔י פְּרִ֥י בִטְנִ֖י חַטַּ֥את נַפְשִֽׁי: (ח) הִגִּ֥יד לְךָ֛ אָדָ֖ם מַה-טּ֑וֹב וּמָֽה-יְהוָ֞ה דּוֹרֵ֣שׁ מִמְּךָ֗ כִּ֣י אִם-עֲשׂ֤וֹת מִשְׁפָּט֙ וְאַ֣הֲבַת חֶ֔סֶד וְהַצְנֵ֥עַ לֶ֖כֶת עִם-אֱלֹהֶֽיךָ:

משנה אהלות פרק יד

א. הַזִּיז מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה כָּל שֶׁהוּא. הַגִּזְרָה וְהַגַּבְלִית, בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. אֵיזֶהוּ הַזִּיז, שֶׁפָּנָיו לְמָטָּה. וְהַגִּזְרָה, שֶׁפָּנֶיהָ לְמָעְלָה. וּבַמָּה אָמְרוּ הַזִּיז מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה כָּל שֶׁהוּא, בְּזִיז שֶׁהוּא גָבוֹהַּ מִן הַפֶּתַח שְׁלשָׁה נִדְבָּכִין, שֶׁהֵם שְׁנֵים עָשָׂר טֶפַח. יָתֵר מִכָּאן, מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. הָעֲטָרוֹת וְהַפִּתּוּחִים מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה בְּפוֹתֵחַ טֶפַח:

ברטנורה   (א) הזיז. שפניו למטה. כמין לוח יוצא מן הכותל לחוץ וראשו כפוף למטה לארץ לצד הפתח, הלכך מצטרף אהלו עם הפתח ומביא את הטומאה בכל שהוא, וחשיב כאילו יש בו פותח טפח, ואם טומאה תחתיו הבית טמא, שרואין ראשו הכפוף למטה כאילו הגיע לארץ, ומביא טומאה שתחתיו לצד הבית: וגיזרה שפניה למעלה. ראשה כפוף למעלה ואין אוהל שלה מצטרף עם הפתח, הלכך בעיא פותח טפח: וגבלית. מפרש בתוספתא, כלי שמניקה מכאן ומכאן, ומשייר מן האמצע: שנים עשר טפחים. דשיעור כל נדבך ארבעה טפחים. ונדבך הוא שורה של בנין אבנים: והעטרות. אבנים סדורות בעיגול בולטות מן הקיר למעלה מן הפתח כעין כיפה לנוי, והיינו עטרה: והפתוחים. שעושים מאבן על [גבי] הפתח או על [גבי] החלום לנוי. ופעמים שבולטים מן מהחלון ומן הפתח טפח או יותר:

ב. זִיז שֶׁעַל גַּבֵּי הַפֶּתַח, מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. שֶׁעַל גַּבֵּי הַחַלּוֹן, רוּם אֶצְבָּעַיִם, שֶׁעַל גַּבֵּי מְלֹא מַקְדֵּחַ, כָּל שֶׁהוּא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מְלוֹאוֹ:

ברטנורה   (ב) זיז שעל גבי הפתח וכו'. הכא מיירי שנסתם הפתח, ומשום הכי בעינן שיהא בזיז פותח טפח, והכי משמע בתוספתא: ושעל גבי החלון רום אצבעיים. כלומר בין חלון ששיעורו רום אצבעיים כגון שיירי המאור, בין חלון ששיעורו מלוא מקדח כגון העושה מאור בתחלה, זיז שעל גבי שניהם, בכל שהוא: ור' יוסי אומר מלואו. חלון ששיעורו רום אצבעיים, זיז שלו שיעורו באצבעיים. וחלון ששיעורו מלוא מקדח, זיז שלו נמי משערינן במלוא מקדח. ואין הלכה כר' יוסי:

ג. קָנֶה שֶׁעַל גַּבֵּי הַפֶּתַח, אֲפִלּוּ גָבוֹהַּ מֵאָה אַמָּה, מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה כָּל שֶׁהוּא, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אַל יַחְמִיר זֶה מִן הַזִּיז:

ברטנורה   (ג) אפילו גבוה מאה אמה. אע''ג דזיז שיעור גבהו מן הפתח שנים עשר טפחים, בקנה החמירו משום דמיטלטל. ור' יוחנן בן נורי סבר דאין להחמיר בקנה יותר מן הזיז, ולמעלה משנים עשר טפחים שיעורו בפותח טפח. והלכה כר' יוחנן בן נורי:

ד. זִיז שֶׁהוּא סוֹבֵב אֶת כָּל הַבַּיִת וְאוֹכֵל בַּפֶּתַח שָׁלשׁ אֶצְבָּעוֹת, טֻמְאָה בַבַּיִת, כֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו טְמֵאִים. טֻמְאָה תַחְתָּיו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא אֶת הַבָּיִת. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מְטַהֵר. וְכֵן בֶּחָצֵר שֶׁהִיא מֻקֶּפֶת אַכְסַדְרָה:

ברטנורה   (ד) זיז. שהוא רחב טפח, וסובב את כל כותלי הבית מבחוץ, וכנגד הפתח אוכל שלש אצבעות ועל שאר הפתח אין זיז. שאם היה אוכל כנגד טפח, היה הבית טמא לדברי הכל: כלים שתחתיו טמאים. ובהא לא פליג ר' יהושע כדפליג בסיפא, לפי שדרך טומאה לצאת: ר' אליעזר מטמא את הבית. כיון דזיז חמור שמטמא בכל שהוא, מביא את הטומאה לבית בשלש אצבעות: וכן בחצר שהיא מוקפת אכסדרה. והאכסדרה אוכלת בפתח שלש אצבעות, טומאה בבית, כלים שבאכסדרה טמאים. טומאה באכסדרה, רבי אליעזר מטמא הבית, ור' יהושע מטהר. והלכה כר' יהושע:

ה. שְׁנֵי זִיזִין זֶה עַל גַּבֵּי זֶה וְיֵשׁ בָּהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח וּבֵינֵיהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה תַחְתֵּיהֶן, תַּחְתֵּיהֶן טָמֵא. בֵּינֵיהֶם, בֵּינֵיהֶן טָמֵא. עַל גַּבֵּיהֶן, כְּנֶגְדּוֹ עַד לָרָקִיעַ טָמֵא. הָיָה הָעֶלְיוֹן עוֹדֵף עַל הַתַּחְתּוֹן פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה תַחְתֵּיהֶן אוֹ בֵינֵיהֶן, תַּחְתֵּיהֶן וּבֵינֵיהֶן טָמֵא. עַל גַּבֵּיהֶן, כְּנֶגְדּוֹ עַד לָרָקִיעַ טָמֵא. הָיָה הָעֶלְיוֹן עוֹדֵף עַל הַתַּחְתּוֹן פָּחוֹת מִטֶּפַח, טֻמְאָה תַחְתֵּיהֶן, תַּחְתֵּיהֶן וּבֵינֵיהֶן טָמֵא. בֵּינֵיהֶן אוֹ תַחַת הַמּוֹתָר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תַּחְתֵּיהֶן וּבֵינֵיהֶן טָמֵא. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, בֵּינֵיהֶן וְתַחַת הַמּוֹתָר, טָמֵא, וְתַחְתֵּיהֶן, טָהוֹר:

ברטנורה   (ה) שני זיזין זה על גבי זה. ומכוונים זה כנגד זה: יש בהן פותח טפח. שכל אחד מן הזיזים רחבו טפח על טפח: וביניהן פותח טפח. התחתון גבוה מן הארץ טפח והעליון גבוה מן התחתון טפח: וטומאה תחתיהן. תחת התחתון. כל מה שתחתיו טמא. ומה שעל גביו טהור, דחוצץ בפני הטומאה: ביניהן. אם טומאה בין תחתון לעליון, כל מה שביניהן טמא. אבל מה שתחת התחתון ושעל העליון, טהור, דחוצצים: על גביהן. על גבי העליון. כנגד הטומאה עד הרקיע טמא, וכל השאר טהור: היה העליון עודף על התחתון כו': תחתיהן וביניהן טמא. דבין שהטומאה תחת התחתון בין שהטומאה ביניהן, אותו העודף שהעליון יתר על התחתון טפח, מערב את הטומאה בכל מקום. אבל מה שעל העליון, טהור, דחוצץ: על גביהן. על גבי העליון: היה העליון עודף על התחתון וכו': טומאה תחתיהן. תחת התחתון: תחתיהן וביניהן טמא. דאותו עודף מערב את הטומאה ביניהן ומביא את הטומאה למה שתחתיו: ביניהן. אם הטומאה ביניהן או למטה בארץ תחת המותר דהיינו כנגד העודף ולא תחת התחתון: ר' אליעזר אומר תחתיהן וביניהן טמא. דאע''ג דליכא טפח בעודף, מביא את הטומאה לתחת התחתון הואיל ועודף עליו: ביניהן ותחת המותר טמא. מה שתחת התחתון. דכיון דאין במותר טפח, אין הטומאה באה תחת התחתון. והלכה כר' יהושע:

ו. יֵשׁ בָּהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח וְאֵין בֵּינֵיהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה תַחְתֵּיהֶן, (תַּחְתֵּיהֶן טָמֵא. בֵּינֵיהֶן אוֹ עַל גַּבֵּיהֶן, כְּנֶגְדּוֹ עַד הָרָקִיעַ טָמֵא):

ברטנורה   (ו) ואין ביניהם פותח טפח. שאין התחתון גבוה מן הארץ טפח ואין העליון גבוה מן התחתון טפח: ביניהן ותחתיהן טמא. דאין התחתון חוצץ כיון דאין תחתיו פותח טפח ולא על גביו פותח טפח, והעליון מביא את הטומאה לכל מה שתחתיו ותחת התחתון, וחוצץ למה שעל גביו, כיון דעליון גבוה מן הארץ טפח: כנגדו עד הרקיע טמא. ומה שתחתיו טהור, דאע''ג דאין גבוה מחברו טפח הרי גבוה מן הארץ טפח וחוצץ:

ז. אֵין בָּהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח בֵּין שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה תַחְתֵּיהֶן, בֵּינֵיהֶן אוֹ עַל גַּבֵּיהֶן, טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. וְכֵן שְׁתֵּי יְרִיעוֹת שֶׁהֵן גְּבוֹהוֹת מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח:

ברטנורה   (ז) אין בהם פותח טפח. שהזיזים אין ברחבן טפח, הלכך בין שהטומאה למטה בין שהטומאה למעלה, לא חייצי כלל: וכן שתי יריעות שהן גבוהות מן הארץ בפותח טפח. וגבוהות זו מזו טפח, דינן כשני זיזין:

גמרא נדה דף כ''ג ע''ב

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כָּל שֶׁאֵין בּוֹ וְכוּ' אָמַר רַב יִרְמְיָה בַר אַבָּא אָמַר רַב הַכֹּל מוֹדִים גּוּפוֹ תַּיִשׁ וּפָנָיו אָדָם אָדָם. גוּפוֹ אָדָם וּפָנָיו תַּיִשׁ וְלֹא כְלוּם. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא שֶׁפָּנָיו אָדָם וְנִבְרָא בְעַיִן אַחַת כִּבְהֵמָה שֶׁרִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מִצוּרַת אָדָם וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כָּל צוּרַת אָדָם. אָמְרוּ לוֹ לְרַב יִרְמְיָה בַר אַבָּא וְהָא אִיפְּכָא תַּנְיָא. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל צוּרַת וַחֲכָמִים אוֹמְרִים מִצוּרַת אָמַר לְהוּ אִי תַנְיָא תַנְיָא:

רש''י גופו תיש ופניו אדם אדם. הוא דבתר צורת פנים אזלינן: בעין אחת כבהמה. אחת מעיניו דומה לבהמה: ה''ג. רמ''א מצורת וחכ''א כל צורת. שרמ''א כיון שיש בו מצורת אדם הוי ולד ואע''ג דאין כל צורתו כצורת אדם: והא איפכא תניא. שרמ''א כל צורת והאי כל צורת דר''מ ה''ק כל שהוא צורת אדם שבו הוי ולד ואפילו כל פניו תיש אלא שנברא בעין אחת או בלסת אחד הדומה לאדם: וחכ''א מצורת. עד שיהא בו מקצת צורה ניכרת כגון חצי הפרצוף דומה לאדם: אי תניא תניא. שמעתי אני מרב מה שאמרתי אבל אתם הואיל ויש משנה בידכם לכו אחריה:

זוהר ויקהל דף ר''ג ע''א

תָּא חֲזֵי אִית יָמִים וְאִית יָמִים. יְמֵי חוֹל כְּמָה דְּאִתְמַר וְאִלֵּין קַיְימִין לְבַר לְעַמִּין. יְמֵי הַשַּׁבָּת דְאִינוּן יְמֵי הַשָּׁבוּעַ קַיְימִין לְיִשְׂרָאֵל. וְכַד סַלְקָא הָאי נְקוּדָה כֹלָא אִתְגַנִיז וְאִיהִי סַלְקָא. כֵיוַן דְאִיהִי סַלְקָא אִתְקְרֵי שַׁבָּת. מַהוּ שַׁבָּת. אִי תֵימָא בְּגִין שְׁבִיתָה דִכְתִיב כִּי בּוֹ שָׁבַת יֵאוּת הוּא. אֲבָל רָזָא דְמִלָּה כִּיוַן דְסַלְקָא הָאי נְקוּדָה וּנְהוֹרָא נָהִיר כְּדֵין מִתְעַטְרָא אִיהִי בְאֲבָהָן כִיוַן דְמִתְעַטְרָא אִיהִי בְּאֲבָהָן כְּדֵין אִתְחַבָּרַת וְאִתְאֲחָדַת בְהוּ לְמֶהֱוֵי חַד וְאִקְרֵי כֹלָא שַׁבָּת. שַׁבָּת שׁ' בַת. שׁ' הָא אוּקְמוּהָ רָזָא דִתְלַת אֲבָהָן דְמִתְאַחֲדָן בְּבַת יְחִידָא וְאִיהִי מִתְעַטְרָא בְּהוּ וְאִינוּן בְּעַלְמָא דְאָתֵי וְכֹלָא אִיהוּ חַד וְדָא אִיהוּ שׁ' בַת לְמֶהֱוֵי כֹלָא חָד. וְאִי תֵימָא שַׁבָּת הַגָּדוֹל וְאִיהוּ לְעֵילָא אֲמָאי אִקְרֵי שַׁבָּת. אֶלָּא וַדָּאי הָכִי הוּא. וְרָזָא דְמִלָּה בְּכָל אֲתַר נְקוּדָה דְאִיהִי עִיקְרָא דְכָל עֵינָא אִקְרֵי בַת. כְּדְאָמַר שָׁמְרֵנִי כְּאִישׁוֹן בַּת עַיִן בְּגִין דְאִיהִי (נְקוּדָה) עִיקְרָא דְכָל עֵינָא אִקְרֵי בַת:

תרגום הזוהר בֹּא וּרְאֵה, יֵשׁ יָמִים וְיֵשׁ יָמִים, יֵשׁ יְמֵי חוֹל, כְּמוֹ שֶׁלָּמַדְנוּ לְעֵיל, שֶׁהֵם חג''ת נה''י דְּס''א, וְהֵם עוֹמְדִים לַחוּץ, אֶל הָעַמִּים. יְמֵי הַשַּׁבָּת, שֶׁהֵם שֵׁשֶׁת יְמֵי הַשָּׁבוּעַ, וְעוֹמְדִים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם חג''ת נה''י דְּמַלְכוּת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וּכְשֶׁעוֹלֶה הַנְקוּדָה הַזּוֹ, שֶׁהִיא מַלְכוּת דְּמַלְכוּת, דְּהַיְנוּ הַמַּלְכוּת מִבְּחִינָתָהּ עַצְמָהּ, הַכֹּל נִגְנָז, דְּהַיְנוּ כָּל שֵׁשׁ הַסְּפִירוֹת חג''ת נה''י שֶׁבָּהּ נִגְנָזוֹת וְהִיא עוֹלָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל בַּדִּבּוּר הַסָּמוּךְ. כֵּיוָן שֶׁהִיא עוֹלָה, נִקְרֵאת שַׁבָּת. שׁוֹאֵל, מַהוּ שַׁבָּת, דְּהַיְנוּ לָמָּה נִקְרֵאת בְּשֵׁם שַׁבָּת. אִם תֹּאמַר מִשּׁוּם הַשְּׁבִיתָה, שֶׁכָּתוּב, כִּי בוֹ שָׁבַת, יָפֶה הוּא. אֶלָּא, סוֹד הַדָּבָר, כֵּיוָן שֶׁעָלְתָה נְקוּדָה זוֹ וְאוֹרָהּ מֵאִיר, אָז הִיא מִתְעַטֶּרֶת בָּאָבוֹת, שֶׁהֵם חג''ת דְּז''א. כֵּיוָן הִיא מִתְעַטֶּרֶת בָּאָבוֹת, אָז הִיא מִתְחַבֶּרֶת וּמִתְאֲחֶדֶת בָּהֶם לִהְיוֹת אֶחָד, וְנִקְרָא הַכֹּל שַׁבָּת, דְּהַיְנוּ הַמַּלְכוּת עִם הָאָבוֹת בְּיַחַד נִקְרָאִים שַׁבָּת, שַׁבָּת, הִיא אוֹתִיּוֹת שׁ' בַּת, שׁ' הֲרֵי הֶעֱמִידוּהָ שׁה''ס שְׁלֹשָׁה אָבוֹת הַמִתְאַחֲדִים בְּבַת יְחִידָה שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת. כִּי שָׁלֹשׁ וָוִין שֶׁבַּשׁ' רוֹמְזִין עָל שְׁלֹשָׁה אָבוֹת, חג''ת. וְהִיא שֶׁנִּקְרֵאת בַּת וּמִתְעַטֶּרֶת בָּהֶם. וְהֵם, הָאָבוֹת מִתְעַטְּרִים בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהִיא בִּינָה. וְהַכֹּל הוּא אֶחָד. וְזֶהוּ שׁ' בַּת, שֶׁיִּהְיוּ הַכֹּל אֶחָד. וְאִם תֹּאמַר, שַׁבָּת הַגָּדוֹל, שֶׁהוּא בִּינָה הַנִּקְרֵאת גַּם כֵּן שַׁבָּת, וְהִיא לְמַעְלָה, שֶׁשָּׁם הַחָכְמָה נִסְתֶּרֶת וְאֵינָהּ מְגוּלָה, לָמָּה נִקְרֵאת הִיא שַׁבָּת. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא וַדַּאי כָּךְ הוּא, שֶׁנִּקְרֵאת שַׁבָּת. וְסוֹד הַדָּבָר, כִּי נְקוּדָה, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִיא, הִיא עִקָּר הָעַיִן, כְּלוֹמָר, שֶׁיֵשׁ בָּהּ חָכְמָה הַמְּכוּנָה עֵינַיִם. הִיא נִקְרֵאת בַּת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר שָׁמְרֵנִי כְּאִישׁוֹן בַּת עָיִן. כִּי מִשּׁוּם שֶׁהִיא הָעִקָּר שֶׁל כָּל הָעַיִן, הִיא נִקְרֵאת בַּת.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות שבת פרק ט'

א. הַמְּנַפֵּץ אֶת הַצֶמֶר אוֹ אֶת הַפִּשְׁתָּן אוֹ אֶת הַשָּׁנִי וְכַיּוֹצֵא בְהֵן חַיָּיב וְכַמָּה שִׁיעוּרוֹ כְּדֵי לִטְווֹת מִמֶּנוּ חוּט אֶחָד אָרְכּוֹ אַרְבָּעָה טְפָחִים וְהַמְּנַפֵּץ אֶת הַגִּידִים עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ כַּצֶמֶר כְּדֵי לִטְווֹת אוֹתָן הֲרֵי זֶה תּוֹלְדַת מְנַפֵּץ וְחַיָּיב: ב. הַצוֹבֵעַ חוּט שֶׁאָרְכּוֹ אַרְבָּעָה טְפָחִים אוֹ דָבָר שֶׁאֶפְשַׁר לִטְווֹת מִמֶּנּוּ חוּט כָּזֶה חַיָּיב. וְאֵין הַצוֹבֵעַ חַיָּיב עַד שֶׁיְּהֵא צֶבַע הַמִּתְקַיֵּים אֲבָל צֶבַע שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּים כְּלַל כְּגוֹן שֶׁהֶעֱבִיר סְרַק אוֹ שֵׁשָׁר עַל גַּבֵּי בַרְזֶל אוֹ נְחֹשֶׁת וּצְבַעוֹ פָּטוּר. שֶׁהֲרֵי אַתָּה מַעֲבִירוֹ לְשַׁעְתּוֹ וְאֵינוֹ צוֹבֵעַ כְּלוּם וְכָל שֶׁאֵין מְלַאכְתּוֹ מִתְקַיֶּימֶת בְּשַׁבָּת פָּטוּר:

מוסר

מספר חסידים סימן קכ''ד קכ''ה

אַל יַעֲמוֹד אָדָם לְדַבֵּר עִם מְלַמְּדֵי תִינוֹקוֹת פֶּן יְבַטְּלֵם בִּדְבָרָיו צֵא וּלְמַד מֵאַבָּא חִלְקִיָה בַּר בְּרֵיה דְּחוֹנִי הַמַּעְגֶּל שֶׁלֹּא רָצָה לְהָשִׁיב בַּמְלָאכָה אֲפִלּוּ שְׁלוֹם כִּדְאִיתָא בְתַעֲנִית כְּשֶׁנָּתְנוּ לוֹ שָׁלוֹם זוּגָא דְרַבָּנָן לֹא הֵשִׁיב שָׁלוֹם כָּל שֶׁכֵּן בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם אָרוּר עוֹשֶׂה מְלֶאכֶת שָׁמַיִם בִּרְמִיָּה: מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לַבְּרִיּוֹת וְהוּא לוֹקֵחַ מֵהֶם אֵינוֹ נִפְטַר מִן הַעוֹלָם עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ וְכֵן הַמְּפַסֵּחַ אֶת שׁוֹקָיו וְהַמְסַמֵּא אֶת עֵינָיו לֹא יֵצֵא מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁיָּבֹא לִידֵי מִדָה זוּ:

פרשת פינחס

פינחס יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

(י) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (יא) פִּֽינְחָ֨ס בֶּן-אֶלְעָזָ֜ר בֶּן-אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת-חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת-קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹֽא-כִלִּ֥יתִי אֶת-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי: פִּינְחָס בַּר אֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא אֲתֵיב יַת חֵמְתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְקַנֵי יַת קִנְאָתִי בֵּינֵיהוֹן וְלָא שֵׁיצֵיתִי יַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי:

רש''י פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן: בקנאו את קנאתי. בנקמו את נקמתי, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף. כל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת דבר, אנפרימנ''ט בלע''ז :

(יב) לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת-בְּרִיתִ֖י שָׁלֽם: בְּכֵן אֵימַר הָא אֲנָא גְזַר לֵיהּ יַת קְיָמִי שְׁלָם:

רש''י את בריתי שלום. שתהא לו לברית שלום, כאדם המחזיק טובה וחנות למי שעשה עמו טובה, אף כאן פרש לו הקדוש ברוך הוא שלומותיו:

(יג) וְהָ֤יְתָה לּוֹ֙ וּלְזַרְע֣וֹ אַֽחֲרָ֔יו בְּרִ֖ית כְּהֻנַּ֣ת עוֹלָ֑ם תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר קִנֵּא֙ לֵֽאלֹהָ֔יו וַיְכַפֵּ֖ר עַל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וּתְהֵי לֵיהּ וְלִבְנוֹהִי בַּתְרוֹהִי קְיַם כְּהֻנַת עֲלָם חֲלַף דִי קַנֵי קֳדָם אֱלָהֵהּ וְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

רש''י והיתה לו. בריתי זאת: ברית כהנת עולם. שאף על פי שכבר נתנה כהנה לזרעו של אהרן, לא נתנה אלא לאהרן ולבניו, שנמשחו עמו ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחתן, אבל פנחס שנלד קודם לכן ולא נמשח, לא בא לכלל כהנה עד כאן. וכן שנינו בזבחים (קא, ב) לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי: לאלהיו. בשביל אלהיו, כמו (במד' יא) המקנא אתה לי, (זכר' ח) קנאתי לציון, בשביל ציון:

(יד) וְשֵׁם֩ אִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֜ל הַמֻּכֶּ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֻכָּה֙ אֶת-הַמִּדְיָנִ֔ית זִמְרִ֖י בֶּן-סָל֑וּא נְשִׂ֥יא בֵֽית-אָ֖ב לַשִּׁמְעֹנִֽי: וְשׁוּם גַבְרָא בַּר יִשְרָאֵל קְטִילָא דִי אִתְקְטֵל עִם מִדְיָנֵיתָא זִמְרִי בַּר סָלוּא רַב בֵּית אַבָּא לְבֵית שִׁ מְעוֹן:

רש''י ושם איש ישראל וגו' . במקום שייחס את הצדיק לשבח יחס את הרשע לגנאי: נשיא בית אב לשמעני. לאחד מחמשת בתי אבות שהיו לשבט שמעון. דבר אחר להודיע שבחו של פנחס, שאף על פי שזה היה נשיא, לא מנע את עצמו מלקנא לחלול השם, לכך הודיעך הכתוב מי הוא המכה:

(טו) וְשֵׁ֨ם הָֽאִשָּׁ֧ה הַמֻּכָּ֛ה הַמִּדְיָנִ֖ית כָּזְבִּ֣י בַת-צ֑וּר רֹ֣אשׁ אֻמּ֥וֹת בֵּֽית-אָ֛ב בְּמִדְיָ֖ן הֽוּא: (פ) וְשׁוּם אִתְּתָא דְאִתְקְטִילַת מִדְיָנֵיתָא כָּזְבִּי בַּת צוּר רֵישׁ אוּמֵי בֵּית אַבָּא בְּמִדְיָן הוּא:

רש''י ושם האשה המכה וגו' . להודיעך שנאתם של מדינים שהפקירו בת מלך לזנות, כדי להחטיא את ישראל: ראש אמות. אחד מחמשת (במד' לא) מלכי מדין את אוי ואת רקם ואת צור וגו' , והוא היה חשוב מכלם, שנאמר ראש אמות, ולפי שנהג בזיון בעצמו להפקיר בתו מנאו שלישי: בית אב. חמשה בתי אבות היו למדין עיפה ועפר וחנוך ואבידע ואלדעה, וזה היה מלך לאחד מהם:

נביאים - מלכים א - פרק יח

(מו) וְיַד-יְהוָ֗ה הָֽיְתָה֙ אֶל-אֵ֣לִיָּ֔הוּ וַיְשַׁנֵּ֖ס מָתְנָ֑יו וַיָּ֙רָץ֙ לִפְנֵ֣י אַחְאָ֔ב עַד-בֹּאֲכָ֖ה יִזְרְעֶֽאלָה: וְרוּחַ גְבוּרָה מִן קֳדָם יְיָ הֲוַת עִם אֵלִיּהוּ וְזָרֵיז חַרְצֵיהּ וּרְהַט קֳדָם אַחְאָב עַד דְּאָתָא לְיִזְרְעֶאל :

רש''י ויד ה' . ( תרגום : ) רוח גבורה מן קדם ה' נתלבש כח לרוץ לפני המרכבה ברגליו , שלא ילך אחאב יחידי , שחלק כבוד למלכות ( מכילתא , ילקוט שמעוני רמז ריז ) : וישנס מתניו . כמו ויאזור , ואין לו דמיון , ואף הוא לא בא אלא ללמד לשון זירוז , נזדרז כגבור :

יט (א) וַיַּגֵּ֤ד אַחְאָב֙ לְאִיזֶ֔בֶל אֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה אֵלִיָּ֑הוּ וְאֵ֨ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר הָרַ֛ג אֶת-כָּל-הַנְּבִיאִ֖ים בֶּחָֽרֶב: וְחַוִי אַחְאָב לְאִזֶבֶל יַת כָּל דִי עֲבַד אֵלִיָּהוּ וְיַת כָּל דְקָטִיל יַת כָּל נְבִיֵי שִׁקְרָא בְּחַרְבָּא : (ב) וַתִּשְׁלַ֤ח אִיזֶ֙בֶל֙ מַלְאָ֔ךְ אֶל-אֵלִיָּ֖הוּ לֵאמֹ֑ר כֹּֽה-יַעֲשׂ֤וּן אֱלֹהִים֙ וְכֹ֣ה יוֹסִפ֔וּן כִּֽי-כָעֵ֤ת מָחָר֙ אָשִׂ֣ים אֶֽת-נַפְשְׁךָ֔ כְּנֶ֖פֶשׁ אַחַ֥ד מֵהֶֽם: וּשְׁלָחַת אִיזֶבֶל אִזְגַדָא לְוַת אֵלִיָּהוּ לְמֵימָר כְּדֵין יַעְבְדוּן דַּחַלְתָּאֵי וּכְדֵין יוֹסְפוּן אֱלָהִין כְּעִדָנָא הָדֵיִן מְחָר אֲשַׁוֵּי יַת נַפְשָׁךְ כְּנַפְשָׁא דְּחַד מִנְּהוֹן :

רש''י כה יעשון אלהים . כמו שעשית לנביאי הבעל :

(ג) וַיַּ֗רְא וַיָּ֙קָם֙ וַיֵּ֣לֶךְ אֶל-נַפְשׁ֔וֹ וַיָּבֹ֕א בְּאֵ֥ר שֶׁ֖בַע אֲשֶׁ֣ר לִֽיהוּדָ֑ה וַיַּנַּ֥ח אֶֽת-נַעֲר֖וֹ שָֽׁם: וַחֲזָא וְקָם וַאֲזַל לְשֵׁיזָבָא נַפְשֵׁיהּ וַאֲתָא לִבְאֵר שֶׁבַע דִי לְשִׁבְטָא יְהוּדָא וּשְׁבַק יַת עוּלֵימֵיהּ תַמָן : (ד) וְהֽוּא-הָלַ֤ךְ בַּמִּדְבָּר֙ דֶּ֣רֶךְ י֔וֹם וַיָּבֹ֕א וַיֵּ֕שֶׁב תַּ֖חַת רֹ֣תֶם (אחת) אֶחָ֑ד וַיִּשְׁאַ֤ל אֶת-נַפְשׁוֹ֙ לָמ֔וּת וַיֹּ֣אמֶר | רַ֗ב עַתָּ֤ה יְהוָה֙ קַ֣ח נַפְשִׁ֔י כִּֽי-לֹא-ט֥וֹב אָנֹכִ֖י מֵאֲבֹתָֽי: וְהוּא הָלִיךְ בְּמַדְבְּרָא מַהֲלַךְ יוֹמָא וְאָתָא וִיתֵיב תְּחוֹת רִתְמָא חָד וּשְׁאִיל יַת נַפְשֵׁיהּ לִמְמַת וַאֲמַר סַגִי לִי אָרְכָּא עַד אֵימָתַי אֲנָא מִטְרַף כְּדֵין כְּעַן יְיָ סַב נַפְשִׁי אֲרֵי לָא טַב אֲנָא מֵאֲבָהָתִי :

רש''י רותם . ייניבר''א בלע''ז : ויאמר רב . ( תרגום : ) סגי לי ארכא , עד אימתי אנא מטריף כדין :

(ה) וַיִּשְׁכַּב֙ וַיִּישַׁ֔ן תַּ֖חַת רֹ֣תֶם אֶחָ֑ד וְהִנֵּֽה-זֶ֤ה מַלְאָךְ֙ נֹגֵ֣עַ בּ֔וֹ וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ ק֥וּם אֱכֽוֹל: וּשְׁכִיב וּדְמוּךְ תְּחוֹת רִתְמָא חָד וְהָא דֵין מַלְאֲכָא קָרִיב בֵּיהּ וְאֲמַר לֵיהּ קוּם אֱכוֹל :

כתובים - תהילים - פרק ד

(ד) וּדְע֗וּ כִּֽי-הִפְלָ֣ה יְ֭הוָה חָסִ֣יד ל֑וֹ יְהוָ֥ה יִ֝שְׁמַ֗ע בְּקָרְאִ֥י אֵלָֽיו: וִידַעוּן אֲרוּם פָּרִישׁ יְיָ זַכָּאָה לֵיהּ יְיָ יְקַבֵּל צְלוֹתֵיהּ דְדָוִד בְּמִקְרֵי לְוָתֵיהּ :

רש''י הפלה . הבדיל :

(ה) רִגְז֗וּ וְֽאַל-תֶּ֫חֱטָ֥אוּ אִמְר֣וּ בִ֭לְבַבְכֶם עַֽל-מִשְׁכַּבְכֶ֗ם וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה: זְעוּ מִנֵיהּ וְלָא תֶחֱטוּן אִמְרֵי בָעוּתְכוֹן בְפוּמְכוֹן וְשֵׁילַתְכוֹן בִּלְבַבְכוֹן וְצַלוּ עַל שִׁווּיֵכוֹן וְאִדְכַּרוּ יוֹם מִיתוּתָא לְעָלְמִין :

רש''י רגזו . חרדו מלפני הקב''ה ואל תחטאו : אמרו בלבבכם על משכבכם . השיבו על לבבכם שהזהיר הקב''ה על כך :

(ו) זִבְח֥וּ זִבְחֵי-צֶ֑דֶק וּ֝בִטְח֗וּ אֶל-יְהוָֽה: כְּבַשׁוּ יִצְרְכוֹן וְיִתְחַשֵׁיב לְכוֹן כְּנִכְסַת צִדְקָא וְסַבָּרוּ עַל יְיָ :

רש''י זבחו זבחי צדק . הצדיקו מעשיכם והרי אתם כמקריבים זבחים : ובטחו אל ה' . שישפיע לכם טובה ואל תחטאו לו בשביל ממון שאתם מצפים לקבל שכר מאת שאול :

(ז) רַבִּ֥ים אֹמְרִים֮ מִֽי-יַרְאֵ֪נוּ֫ ט֥וֹב נְֽסָה-עָ֭לֵינוּ א֨וֹר פָּנֶ֬יךָ יְהוָֽה: סַגִיאִין דְאָמְרִין מַן יַחֲמִינָנָא טָבָא נְשָּׂא עֲלָנָא נְהוֹר סְבַר אַפָּךְ יְיָ :

רש''י רבים אומרים מי יראנו טוב . רבים מישראל יש שרואין רשעים בעושר ובשלוה ואומרים מי יראנו טוב להיות עשירים ומשיגי תאוה כאלו : נסה עלינו . הרם עלינו לנס את אור פניך לשון הרימו נס ( ישעי' סב ) ארים ניסי ל''א נסה עלינו רפנבל''ר בלעז כמו ( זכרי' ט ) אבני נזר מתנוססות אבל אני איני מקנא בהם כי שמחה נתונה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו בטוח אני אם למכעיסים כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה לעתיד לבא שהוא יום קבול שכרם :

(ח) נָתַ֣תָּה שִׂמְחָ֣ה בְלִבִּ֑י מֵעֵ֬ת דְּגָנָ֖ם וְתִֽירוֹשָׁ֣ם רָֽבּוּ: יְהֵבְתָּא חֶדְוָתָא בְלִבִּי מִן עִדָן דְעִבּוּרְהוֹן וְחַמְרֵהוֹן סַגִיאוּ : (ט) בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֮ אֶשְׁכְּבָ֪ה וְאִ֫ישָׁ֥ן כִּֽי-אַתָּ֣ה יְהוָ֣ה לְבָדָ֑ד לָ֝בֶ֗טַח תּוֹשִׁיבֵֽנִי: בִּשְׁלָמָא כַּחֲדָא אֶשְׁכּוֹב וְאֶדְמוֹךְ מִן בִּגְלַל דְאַנְתְּ הוּא יְיָ בִּלְחוֹדוֹי בְּסִבְרָא תּוֹתְבִנַנִי :

רש''י בשלום יחדו אשכבה ואישן . אם היו ישראל בשלום יחדו עמי הייתי שוכב וישן בטח ולא הייתי ירא מכל צר ואויב : לבדד לבטח . כמו ( דברים לג ) בטח בדד עין יעקב לשון מבטח ושקט הוא שאינו צריך להושיב גייסות עמו :

משנה שביעית פרק ח

א. כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית. כָּל הַמְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם, אֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא לָאָדָם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לַבְּהֵמָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם, עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא לָאָדָם, אֲבָל לֹא לַבְּהֵמָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לֹא לְמַאֲכַל אָדָם וְלֹא לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, חִשַּׁב עָלָיו לְמַאֲכַל אָדָם וּלְמַאֲכַל בְּהֵמָה, נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי אָדָם וְחֻמְרֵי בְהֵמָה. חִשַּׁב עָלָיו לְעֵצִים, הֲרֵי הוּא כָעֵצִים, כְּגוֹן הַסֵיאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקּוּרְנִית:

ברטנורה   (א) כלל גדול. מלוגמא תחבושת ורטיה ופירוש מלוגמא, מלא לוגמא, שדרך אדם ללעוס מלא לוגמיו חטים או תאנים ונותן על גבי מכתו: אין עושים ממנו מלוגמא. דכתיב (ויקרא כה) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, מה שהוא מיוחד לכם דהיינו למאכל אדם יהיה לאכלה ולא למלוגמא אבל מה שאינו מיוחד לכם יהיה בין לאכלה בין למלוגמא, הלכך כל שאינו מאכל אדם עושין ממנו מלוגמא לאדם: עושין ממנו מלוגמא לאדם אבל לא לבהמה. דכתיב (שם) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול, דבר הראוי לחיה ולבהמה תהיה לאכול לבהמה ולא לעשות לה מלוגמא: חומרי אדם. שאין עושין מהן מלוגמא: וחומרי בהמה. שאסור לשלקן: הסיאה. עשב שקורין לו בערבי צידר''ג, ואיזוב צעת''ר בערבי, ובלע''ז קיספ''ו: וקורנית. בערבי חש''א, ובלע''ז שדריע''א:

ב. שְׁבִיעִית, נִתְּנָה לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה, לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, וְלָסוּךְ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ. לֹא יָסוּךְ יַיִן וְחֹמֶץ, אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן. וְכֵן בַּתְּרוּמָה וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. קַל מֵהֶם, שְׁבִיעִית, שֶׁנִתְּנָה לְהַדְלָקַת הַנֵּר:

ברטנורה   (ב) לאכילה ושתיה וסיכה. בענבים וזיתים מיירי שיש בהם אכילה ושתיה וסיכה: לאכול דבר שדרכו לאכול. אף על גב דאמרה תורה לאכלה ולא להפסד, אין מחייבים אותו לאכול דבר שאין דרך בני אדם לאכלו, כגון תבשיל שנתקלקל, ולא חיישינן אם הולך לאבוד, וכן דבר שאין דרך בני אדם לאכלו אלא על ידי תיקון ובא הוא לאכלו כמות שהוא בלא תיקון, כגון לאכול תרדין חיין או לכוס חטין חיין, אין שומעין לו: וכן בתרומה וכן במעשר שני. לא ניתנו אלא לאכילה ושתיה וסיכה: שניתנה להדלקת הנר. מה שאין כן בתרומה טהורה, אבל תרומה טמאה מדליקין בה את הנר, ובמעשר שני כתיב (דברים כו) ולא בערתי ממנו בטמא, אבל בטהור מותר לבער, ובשביעית בין בטמא בין בטהור מותר:

ג. אֵין מוֹכְרִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית, לֹא בַמִּדָּה, וְלֹא בַמִּשְׁקָל, וְלֹא בַמִּנְיָן, וְלֹא תְאֵנִים בַּמִּנְיָן, וִלֹא יָרָק בַּמִּשְׁקָל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף לֹא אֲגֻדּוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱגוֹד בַּבַּיִת, אוֹגְדִין אוֹתוֹ בַּשּׁוּק, כְּגוֹן הַכְּרֵשִׁין וְנֵץ הֶחָלָב:

ברטנורה   (ג) לא במדה ולא במשקל ולא במנין. כדי שימכרו בזול. אי נמי, מתוך שאין מוכרין אותן כדרך שמוכרים בשאר שנים, ינהגו בהם קדושת שביעית ולא אתי לזלזולי בהו: אף לא אגודות. שלא ימכור כדרך שמוכרים בשאר שנים: ונץ חלב. מפורש בפרקין דלעיל:

ד. הָאוֹמֵר לַפּוֹעֵל, הֵא לָךְ אִסָר זֶה וּלְקוֹט לִי יָרָק הַיּוֹם, שְׂכָרוֹ מֻתָּר. לְקוֹט לִי בּוֹ יָרָק הַיּוֹם, שְׂכָרוֹ אָסוּר. לָקַח מִן הַנַּחְתּוֹם כִּכָּר בְּפוּנְדְּיוֹן, כְּשֶׁאֶלְקוֹט יַרְקוֹת שָׂדֶה אָבִיא לָךְ, מֻתָּר. לָקַח מִמֶּנּוּ סְתָם, לֹא יְשַׁלֵּם לוֹ מִדְּמֵי שְׁבִיעִית, שֶׁאֵין פּוֹרְעִין חוֹב מִדְּמֵי שְׁבִיעִית:

ברטנורה   (ד) שכרו מותר. ואין בו קדושת שביעית. ואף על גב דשביעית תופסת דמיה, האי לאו דמי שביעית הוא: לקוט לי בו ירק. לשון מכר הוא, דמשמע לקוט לי שוויו ירק, אבל לקוט לי לשון שכירות הוא ולא לשון מכר: ככר בפונדיון. לא שאמר לו אתן לך פונדיון, רק ככר שוה פונדיון: כשאלקוט ירקות שדה אביא לך מותר. משום דמתנת חנם יהבי זה לזה, לפי שירקות שדה מצויין: לקח ממנו בסתם. בהקפה כדרך מוכרים בחנות: לא ישלם לו מדמי שביעית. דהוי כסחורה:

ה. אֵין נוֹתְנִים, לֹא לַבַּיָּר, ולֹא לַבַּלָּן, וְלֹא לַסַפָּר, וְלֹא לַסַפָּן. אֲבָל נוֹתֵן הוּא לַבַּיָּר לִשְׁתּוֹת. וּלְכֻלָּן, הוּא נוֹתֵן מַתְּנַת חִנָּם:

ברטנורה   (ה) בייר. חופר בורות ומספיק מים לבני העיר לא יתן לו מדמי שביעית להספיק לו מים לכל תשמישו: ולא לבלן. מחמם מרחצאות: ולא לספר. שכר התספורת: ולא לספן. שכר הספינה: ולכולן. לכל הני דתנינן במתניתין יכול ליתן מתנת חנם שלא לשם שכרן, ואף על פי שיודע שבשביל שנתן לו מתנה לא יתבע ממנו שכר:

ו. תְּאֵנִים שֶׁל שְׁבִיעִית, אֵין קוֹצִין אוֹתָן בַּמֻּקְצֶה, אֲבָל קוֹצֶה אוֹתָם בַּחַרְבָּה. אֵין דּוֹרְכִין עֲנָבִים בַּגַּת, אֲבָל דּוֹרֵךְ הוּא בָּעֲרֵבָה. וְאֵין עוֹשִין זֵיתִים בַּבַּד וּבַקֹּטֶב, אֲבָל כּוֹתֵשׁ הוּא וּמַכְנִיס לַבּוֹדֵידָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף טוֹחֵן הוּא בְּבֵית הַבַּד וּמַכְנִיס לְבּוֹדֵידָה:

ברטנורה   (ו) במוקצה. כלי המיוחד לקוץ בו תאנים קרוי מוקצה: בחרבה. סכין לשון חרב, וטעמא משום דכתיב (ויקרא כה) ואם ענבי נזירך לא תבצור, כדרך הבוצרים: עריבה. שלשים בה את העיסה: ובקוטב. עץ גדול וכבד ובראשו אבן גדולה שנותנים על הזיתים בבית הבד נקרא קוטב: בודידה. בית הבד קטן כעין עריבה: ר''ש אומר כו'. והלכה כר''ש:

ז. אֵין מְבַשְּׁלִין יָרָק שֶׁל שְׁבִיעִית בְּשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה, שֶׁלֹא יְבִיאֶנּוּ לִידֵי פְסוּל. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן, נִתְפָּשׂ בַּשְּׁבִיעִית. וְהַפְּרִי עַצְמוֹ, אָסוּר:

ברטנורה   (ז) שלא יביאנו לידי פסול. שאם נפסל בשביל שמן של תרומה, ישרף הכל, ונמצא גורם לפירות שביעית שלא יאכלו: ור''ש מתיר. להביא קדשים לבית הפסול. ואין הלכה כר''ש: והאחרון אחרון נתפס בשביעית. כיצד, לקח בפירות שביעית בשר, הבשר והפירות מתבערין בשביעית. לקח בבשר דגים יצא בשר ונתפס דגים. לקח בדגים שמן, יצאו דגים ונתפס השמן, וחייב לבער הפירות והשמן. נמצא אחרון אחרון נתפס. והפרי של שביעית עצמו אסור לעולם, ומפקינן לה מדכתיב (שם) כי יובל היא קודש, מה קודש תופס את דמיו, אף שביעית תופסת את דמיה, אי מה קודש תופס את דמיו ויוצא לחולין, אף שביעית תופסת דמיה ויוצאת לחולין, תלמוד לומר (שם) תהיה, בהוייתה תהא:

ח. אֵין לוֹקְחִים עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵאָה מִדְּמֵי שְׁבִיעִית. וְאִם לָקַח, יֹאכַל כְּנֶגְדָּן. אֵין מְבִיאִין קִנֵּי זָבִים וְקִנֵּי זָבוֹת וְקִנֵּי יוֹלְדוֹת מִדְּמֵי שְׁבִיעִית. וְאִם הֵבִיא, יֹאכַל כְּנֶגְדָּן. אֵין סָכִין כֵּלִים בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית. וְאִם סָךְ, יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ:

ברטנורה   (ח) יאכל כנגדן. כנגד אותן דמים יקנה משלו דברים לצורך אכילה ויאכל בקדושת שביעית: קיני זבים וקיני זבות. שתי תורים או שני בני יונה שחייבין להביא הזבים והזבות והיולדות:

ט. עוֹר שֶׁסָכוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִדָּלֵק. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ. אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עוֹר שֶׁסָכוֹ בְשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית, יִדָּלֵק. אָמַר לָהֶם, שְׁתוֹקוּ. לֹא אוֹמַר לָכֶם מַה שֶּׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בּוֹ:

ברטנורה   (ט) שתוקו לא אומר לכם מה שרבי אליעזר אומר בו. רבי עקיבא קיבל מר' אליעזר רבו דמיקל טפי בסיכה, וכשאמרו לו שהיה רבי אליעזר אומר ידלק, אמר להם שתוקו, שאינו רשאי לפרש כמה היה ר' אליעזר מיקל בו, והלכה כחכמים:

י. וְעוֹד אָמְרוּ לְפָנָיו, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הָאוֹכֵל פַּת כּוּתִים כְּאוֹכֵל בְּשַׂר חֲזִיר. אָמַר לָהֶם, שְׁתוֹקוּ, לֹא אוֹמַר לָכֶם מַה שֶּׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בּוֹ:

ברטנורה   (י) כאוכל בשר חזיר. לאו דוקא, שאין האוכל פת כותי לוקה מן התורה אלא מכת מרדות מדרבנן: מה שר' אליעזר אומר בו. דמיקל בו טפי:

יא. מֶרְחָץ שֶׁהֻסְקָה בְּתֶבֶן אוֹ בְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית, מֻתָּר לִרְחוֹץ בָּהּ. וְאִם מִתְחַשֵּׁב הוּא, הֲרֵי זֶה לֹא יִרְחוֹץ:

ברטנורה   (יא) ואם מתחשב הוא. אם אדם חשוב הוא שבני אדם למדים ממנו, צריך להחמיר על עצמו:

גמרא ברכות דף מ''ג ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן שִׁשָּׁה דְבָרִים גְּנַאי לוֹ לְתַלְמִיד חָכָם. אַל יֵצֵא כְּשֶׁהוּא מְבוּשָׂם לַשּׁוּק. וְאַל יֵצֵא יְחִידִי בַּלַּיְלָה. וְאַל יֵצֵא בְמַנְעָלִים הַמְּטוּלָאִים. וְאַל יְסַפֵּר עִם אִשָּׁה בַּשּׁוּק. וְאַל יֵסֵב בַּחֲבוּרָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ. וְאַל יִכָּנֵס בָּאַחֲרוֹנָה לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף לֹא יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַסָּה. וְאַל יְהַלֵּךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה. אַל יֵצֵא כְשֶׁהוּא מְבוּשָׂם לַשּׁוּק אָמַר רִבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְרִבִּי חַיָּיא בַר אַבָּא אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בְּמָקוֹם שֶׁחֲשׁוּדִין עַל מִשְׁכַּב זְכוּר אָמַר רַב שֵׁשַׁת לֹא אֲמָרָן אֶלָּא בְּבִגְדוֹ אֲבָל בְּגוּפוֹ זֵיעָה מַעֲבֶרֶת לֵיהּ. אָמַר רַב פַּפָּא וּשְׂעָרוֹ כְּבִגְדוֹ דָמֵי. וַאֲמָרֵי לָהּ כְּגוּפוֹ דָמֵי. וְאַל יֵצֵא יְחִידִי בַּלַּיְלָה מִשּׁוּם חֲשָׁדָא. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא דְלָא קְבִיעַ לֵיהּ עִידָנָא אֲבָל קְבִיעַ לֵיה עִדְנָא מֵידַע יָדִיעַ דִּלְעִידְנֵיהּ קָאָזִיל. וְאַל יֵצֵא בְּמַנְעָלִים הַמְּטוּלָאִים מְסַיֵּיעַ לֵיה לְרַב חִיָּיא בַר אַבָּא דְאָמַר רַב חִיָּיא בַר אַבָּא גְנַאי הוּא לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁיֵּצֵא בְמַנְעָלִים הַמְּטוּלָאִים. אֵינִי וְהָא רִבִּי חִיָּיא בַר אַבָּא נָפִיק. אָמַר מַר זוּטְרָא בְרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן בִטְלָאי עַל גַבֵּי טְלָאי. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא בְּפַנְתָּא אֲבָל בְּגִילְדָא לֵית לָן בָּהּ וּבְפַנְתָּא לָא אֲמָרָן אֶלָּא בְאוֹרְחָא אֲבָל בְּבֵיתָא לֵית לָן בָּהּ. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא בִּימוֹת הַחַמָּה אֲבָל בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים לֵית לָן בָּהּ. וְאַל יְסַפֵּר עִם אִשָּׁה בַּשּׁוּק. אָמַר רַב חַסְדָּא וַאֲפִילוּ הִיא אִשְׁתּוֹ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי אֲפִילוּ הִיא אִשְׁתּוֹ וַאֲפִילוּ הִיא בִתּוֹ וַאֲפִילוּ הִיא אֲחוֹתוֹ לְפִי שֶׁאֵין הַכֹּל בְּקִיאִין בִּקְרוֹבוֹתָיו. וְאַל יֵסֵב בַּחֲבוּרָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ מָאי טַעְמָא דִילְמָא אָתֵי לְאַמְשׁוּכֵי בַתְרַיְיהוּ. וְאַל יִכָּנֵס בָּאַחֲרוֹנָה לְבֵית הַמִּדְרָשׁ מִשּׁוּם דְקָרוּ לֵיהּ פּוֹשֵׁעַ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף לֹא יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַסָּה דְאָמַר מַר פְסִיעָה גַסָּה נוֹטֶלֶת אֶחָד מֵחָמֵשׁ מֵאוֹת מִמָּאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם מָאי תַּקַּנְתֵּיהּ לִיהַדְרֵיהּ בִקְדוּשָׁא דְבֵי שִׁמְשֵׁי וְאַל יְהַלֵּךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה דְאָמַר מֹר הַמְּהַלֵּךְ בְקוֹמָה זְקוּפָה אֲפִילוּ אַרְבַּע אַמּוֹת כְּאִילוּ דוֹחֵק רַגְלֵי שְׁכִינָה דִּכְתִיב (ישעי' ו') מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ:

רש''י שחשודים על משכב זכור. מבשמין עצמן כדי שיתאוו להם: ושערו כבגדו דמי. דלא שכיח ביה זיעה: ואמרי לה כגופו דמי. דשכיח ביה זיעה: משום חשדא. של זנות: דלא קביע ליה עידנא. שלא קבע לו רבו קביעות ללמדו בלילה: בפנתא. בצפינ''א בלע''ז שעל גבי הרגל: גילדא. עקב שקורין שול''א: בימות הגשמים. הטיט מכסהו: אפילו היא אשתו. שאין הכל מכירין בה וחושדין אותו: דקרי ליה פושע. מתעצל: בקדושא דבי שמשי. ששותה כוס של קדוש בשבת בלילה:

זוהר פנחס דף רי''ג ע''א

וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר וְגוֹמֵר. רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר (משלי א') שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ. שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ דָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ דָא כְנֵסֶת יִשְׂרָאֵל. מָאי מוּסַר אָבִיךָ מוּסַר דְאוֹרַיְיתָא דְאִית בָּה כַּמָּה תוֹכְחִין כַּמָּה עוֹנָשִׁין כְּמָּה דְאַתְּ אָמַר (שם ג') מוּסַר יְיָ בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקוֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ וּבְגִּין דְּכָל מָאן דְּאִשְׁתְּדַל בְאוֹרַיְיתָא בְהָאי עַלְמָא זָכֵי דְיִפַּתְּחוּן לֵיהּ כַּמָה תַּרְעִין לְהַהוּא עַלְמָא כַמָּה נְהוֹרִין בְּשַׁעְתָּא דְיִנְפּוּק מֵהָאי עַלְמָא הִיא אַקְדִימַת קָמֵיהּ וְאַזְלָא לְכָל נְטוּרֵי תַּרְעִין מַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת (ישעיה כ''ו) פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק אַתְקִינוּ כֻרְסִיָין לִפְלָנַיָיא עַבְדָּא דְמַלְכָּא דְלֵית חִדּוּ לְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אֶלָּא מָאן דְּאִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא כָּל שֶׁכֵּן בַּר נָשׁ דְּמִתְעַר בְּלֵילְיָא לְאִשְׁתַּדְלָא בְאוֹרַיְיתָא דְהָא כָל צַדִיקַיָּיא דְבְגִנְתָּא דְעֵדֶן צַיְיתִין לְקַלֵּיהּ וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא מִשְׁתְּכַח בֵּינַיְיהוּ כְּמָה דְאוֹקְמוּהָ (שיר ה') הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְּׁמִיעִינִי. רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר הָאי קְרָא רָזָא דְחָכְמְתָא אִית בֵּיהּ. הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים דָא כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דְאִיהִי בְגָלוּתָא עִם יִשְׂרָאֵל וְאַזְלָא עִמְּהוֹן בְּעַקְתַּיְיהוּ. חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ. מַשִּׁרְיָין עִלָּאִין כֻלְּהוּ צַיְיתִין לְקוֹלֵךְ לְקוֹל תּוּשְׁבַּחְתֵּךְ בְגָלוּתָא. הַשְׁמִיעִינִי כְמָה דְאַתְּ אָמֵר (שם ב') הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ. הַשְׁמִיעִינִי קַלָּא דְאִינוּן חַבְרַיָּיא דְמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא דְהָא לֵית תּוּשְׁבַּחְתָּא קָמָאי כְּאִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְאוֹרַיְיתָא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן כַּבְיָכוֹל כָּל אִינוּן דְזַכָּאָן לְאִשְׁתַּדְּלָא בְאוֹרַיְיתָא וּמִכֵד פְּלִיג לֵילְיָא וְאַתְיָין בְּמַטְרוֹנִיתָא כַּד נָהִיר יְמָמָא לְקַבְּלָא אַנְפֵּי מַלְכָּא אַתְקִיף וְאַחְסִין בִשְׁכִינְתָּא וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְשַׁרְיָיא בֵיהּ חוּט שֶׁל חֶסֶד כְּמָה דְאוֹקִימְנָא. תָּא חָזֵי כָּל מָאן דְּזָכֵי לְאִתְתְּקַף בִשְׁכִינְתָּא יִסְתְּמַר גַּרְמוֹהִי מֵאִינוּן מִלִּין דַאֲחִידָן לָקָבְלָהּ כְּגוֹן מָאן אִינוּן דְלָא מְשַׁקְּרֵי בְאָת קַדִּישָׁא כְּגוֹן בַּת אֵל נֵכָר וְכָל מָאן דְּנָטִיר גַּרְמֵיהּ כַּבְיָכוֹל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אֲחִידָא בֵּיהּ וְנַטְרָא לֵיהּ וְהִיא אַקְדִּימַת לֵיהּ שְׁלָם וְכָל שֶׁכֵן אִי זָכֵי וְקִנֵי לְהָאי. וְאָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן אִתְחַזְיָין יִשְׂרָאֵל לְאִשְׁתֵּצָאָה בְהַהִיא שַׁעְתָּא בַר דְּאַקְדִּים פִּינְחָס לְהָאי עוֹבָדָא וְשָׁכִיךְ רוּגְזָא הָדָא הוּא דִכְתִּיב פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן:

תרגום הזוהר וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶה לֵאמֹר פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר וְגוֹ'. רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, שְׁמַע בְּנִי מוּסָר אָבִיךְ וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךְ. שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךְ, זֶהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךְ, זוֹ הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. מַהוּ מוּסָר אָבִיךְ, מוּסָר, זֶהוּ הַתּוֹרָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כַּמָּה תּוֹכָחוֹת, כַּמָּה עוֹנָשִׁים. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר מוּסָר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקוּץ בְּתוֹכַחְתּוֹ. וּמִשּׁוּם שֶׁכָּל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, זוֹכֶה שֶׁיִּפְתְּחוּ לוֹ כַּמָּה שְׁעָרִים, כַּמָּה אוֹרוֹת לָעוֹלָם הַהוּא. עַל כֵּן בְּשָׁעָה שֶׁנִּפְטָר מֵהָעוֹלָם הַזֶּה, הַתּוֹרָה מַקְדִּימָה לְפָנָיו וְהוֹלֶכֶת לְכָל שׁוֹמְרֵי הַשְּׁעָרִים, מַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת, פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גּוֹי צַדִּיק, הַתְקִינוּ כִּסֵּא לִפְלוֹנִי עֶבֶד הַמֶּלֶךְ. כִּי אֵין שִׂמְחָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא בְּמִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, כִּי כָּל הַצַדִּיקִים שֶׁבְּגַן עֵדֶן מַקְשִׁיבִים לְקוֹלוֹ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִמְצָא בֵּינֵיהֶם. כְּמוֹ שֶׁהֱעֶמִידוּהוּ, הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְּׁמִיעִינִי. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, הַמִּקְרָא הַזֶּה יֵשׁ בּוֹ סוֹד הַחָכְמָה. הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, זוֹ הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּהַיְנוּ הַמַּלְכוּת, שֶׁהִיא בַּגָּלוּת עִם יִשְׂרָאֵל, וְהוֹלֶכֶת עִמָּהֶם בְּצָרָתָם. חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ, לְקוֹל הַתִּשְׁבָּחוֹת שֶׁלָּךְ בַּגָּלוּת. הַשְּׁמִיעִינִי, הוּא כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, הֲרְאִינִי אֶת מַרְאֲיִךְ הַשְּׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ. הַשְּׁמִיעִינִי הַקּוֹל שֶׁל אֵלּוּ הַחֲבֵרִים הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, כִּי אֵין שֶׁבָח לְפָנַי כָּאֵלּוּ הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כִּבְיָכוֹל כָּל אֵלּוּ הַזּוֹכִים לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, וּבְשָׁעָה שֶׁמִּתְחַלֵּק הַלַּיְלָה, וּכְשֶׁמֵּאִיר הַיּוֹם הֵם בָּאִים עִם הַמַּלְכָּה לְקַבֵּל פְנֵי הַמֶּלֶךְ, הוּא מִתְחַזֵּק וְנוֹחֵל בְּהַשְּׁכִינָה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁשּׁוֹרֶה עָלָיו חוּט שֶׁל חֶסֶד כְּמוֹ שֶׁהֱעֶמַדְנוּ. בֹּא וּרְאֵה כָּל מִי שֶׁזּוֹכֶה לְהִתְחַזֵּק בַּשְּׁכִינָה, יִשְׁמוֹר עַצְמוֹ מֵאֵלּוּ הַדְּבָרִים הָאֲחוּזִים כְּנֶגֶד הַשְּׁכִינָה. דְּהַיְנוּ מַה, הַיְנוּ אֵלּוּ שֶׁאֵינָם מְשַׁקְּרִים בְּאוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ לְהִתְחַבֵּר בְּבַת אֵל נֵכָר. וְכָל מִי שֶׁשּׁוֹמֵר עַצְמוֹ, כִּבְיָכוֹל, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אֲחוּזָה בּוֹ וְשׁוֹמֶרֶת אוֹתוֹ. וְהִיא מַקְדֶּמֶת לוֹ שָׁלוֹם. וְכָל שֶׁכֵּן, אִם זָכָה וְקָנָה לָזֶה, לְאוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ. וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, רְאוּיִים הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁיִּכְלוּ מִן הָעוֹלָם, אֶלָּא שֶׁהִקְדִּים פִּנְחָס אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, שֶׁהָרַג אֶת זִמְרִי וְכָזְבִּי, וְנִשְׁקָט הַכַּעַס. זֶה שֶׁכָּתוּב פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי וְגוֹ'.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק י''א

א. כֵּיצַד הָעָם יוֹשְׁבִין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַזְּקֵנִים יוֹשְׁבִין וּפְנֵיהֶן כְּלַפֵּי הָעָם וַאֲחוֹרֵיהֶם כְּלַפֵּי הַהֵיכָל. וְכָל הָעָם יוֹשְׁבִין שׁוּרָה לִפְנֵי שׁוּרָה וּפְנֵי הַשּׁוּרָה לַאֲחוֹרֵי הַשּׁוּרָה שֶׁלְּפָנֶיהָ עַד שֶׁיִּהְיוּ פְנֵי כָל הָעָם כְּלַפֵּי הַקֹּדֶשׁ וּכְלַפֵּי הַזְּקֵנִים וּכְלַפֵּי הַתֵּיבָה. וּבְעֵת שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר עוֹמֵד לִתְפִלָּה עוֹמֵד בָאָרֶץ לִפְנֵי הַתֵּיבָה וּפָנָיו לִפְנֵי הַקֹּדֶשׁ כִּשְׁאַר הָעָם: ב. בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת נוֹהֲגִין בָּהֶן כָּבוֹד וּמְכַבְּדִין אוֹתָן וּמַרְבִּיצִין אוֹתָן. וְנוֹהֲגִין כָּל יִשְׂרָאֵל בִּסְפָרָד וּבְמַעֲרָב וּבְשִׁנְעָר וּבְאֶרֶץ הַצְבִי לְהַדְלִיק עֲשָׁשִׁיּוֹת בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּלְהַצִיעַ בְּקַרְקָעָן מַחֲצָלָאוֹת כְּדֵי לֵישֵׁב עֲלֵיהֶם וּבְעָרֵי אֱדוֹם יוֹשְׁבִין בָּהּ עַל הַכִּסָּאוֹת:

מוסר

מספר חסידים סי' קכ''ו קכ''ז

אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה הֲרֵי שֶׁהָיְתָה אִשָּׁה טוֹבַעַת בַּנָהָר וּבְיָדְךָ לְהַצִיל אַל תֹּאמַר אֲנִי מַנִיחָהּ לִטְבוֹעַ כִּי אֵיךְ אֵלֵךְ וְאֶרְאֶה אֶת עֶרְוָתָהּ לָמָּה תְשׁוֹמֵם וְיֵחָשֵׁב לָךְ עֲוֹן וְתֵעָנֵשׁ. צֵא וּלְמַד מִשָּׁאוּל שֶׁחָמַל עַל אֲגַג וְעָשָׂה קַל וָחוֹמֶר שֶׁל שְׁטוּת וְעַל דָּבָר זֶה נִטְרַד וְכֵן אִישׁ אֶחָד מִבְנֵי הַנְּבִיאִים אָמַר אֶל רֵעֵהוּ בִּדְבַר אֱלֹהִים הַכֵּנִי נָא וַיְמָאֵן הָאִישׁ לְהַכּוֹתוֹ וְעַל יְדֵי כֵן נֶעֱנַשׁ וְהִכָּהוּ הָאַרְיֵה וַיְמִיתֵהוּ: לֹא יֹאכַל אָדָם אֶלָּא אִם כֵּן יִרְעַב וְלֹא יִשְׁתֶּה אֶלָּא אִם כֵּן יִצְמָא וְאַל יַשְׁהֶא נְקָבָיו אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת שֶׁכָל זְמַן שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לְהַשְׁתִּין וּלְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו וְיַעֲמוֹד נְקָבָיו מִיָּד יִסְתַּכֵּן וְיִפּוֹל לִידֵי חוֹלִי הַדְרוֹקָן וְהָאָדָם חַיָּיב לְהַבְרִיא אֶת עַצְמוֹ כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לַעֲבוֹד אֶת בּוֹרְאוֹ. וְעוֹד יַעֲבוֹר עַל בַּל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם:

פינחס יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(טז) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (יז) צָר֖וֹר אֶת-הַמִּדְיָנִ֑ים וְהִכִּיתֶ֖ם אוֹתָֽם: אָעֵק יַת מִדְיָנָאֵי וְתִקְטְלוּן יָתְהוֹן:

רש''י צרור. כמו זכור, שמור, לשון הוה. עליכם לאייב אותם:

(יח) כִּ֣י צֹֽרְרִ֥ים הֵם֙ לָכֶ֔ם בְּנִכְלֵיהֶ֛ם אֲשֶׁר-נִכְּל֥וּ לָכֶ֖ם עַל-דְּבַר-פְּע֑וֹר וְעַל-דְּבַ֞ר כָּזְבִּ֨י בַת-נְשִׂ֤יא מִדְיָן֙ אֲחֹתָ֔ם הַמֻּכָּ֥ה בְיוֹם-הַמַּגֵּפָ֖ה עַל-דְּבַר-פְּעֽוֹר: אֲרֵי מְעִיקִין אִינוּן לְכוֹן בְּנִכְלֵיהוֹן דִי נְכִילוּ לְכוֹן עַל עֵיסַק פְּעוֹר וְעַל עֵיסַק כָּזְבִּי בַּת רַבָּא דְמִדְיָן אֲחַתְהוֹן דְאִתְקְטִילַת בְּיוֹמָא דְמוֹתָנָא עַל עֵיסַק פְּעוֹר:

רש''י כי צוררים הם לכם וגו' על דבר פעור. שהפקירו בנותיהם לזנות, כדי להטעותכם אחר פעור. ואת מואב לא צוה להשמיד, מפני רות שהיתה עתידה לצאת מהם, כדאמרינן בבבא קמא (לח, ב) :

כו (א) וַיְהִ֖י אַֽחֲרֵ֣י הַמַּגֵּפָ֑ה (פ) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל מֹשֶׁ֔ה וְאֶ֧ל אֶלְעָזָ֛ר בֶּן אַֽהֲרֹ֥ן הַכֹּהֵ֖ן לֵאמֹֽר: וַהֲוָה בָּתַר מוֹתָנָא וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא לְמֵימָר:

רש''י ויהי אחרי המגפה וגו' . משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות. דבר אחר כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה, נמסר לו במנין, עכשו שקרב למות ולהחזיר צאנו, מחזירם במנין:

נביאים - מלכים א - פרק יט

(ו) וַיַּבֵּ֕ט וְהִנֵּ֧ה מְרַאֲשֹׁתָ֛יו עֻגַ֥ת רְצָפִ֖ים וְצַפַּ֣חַת מָ֑יִם וַיֹּ֣אכַל וַיֵּ֔שְׁתְּ וַיָּ֖שָׁב וַיִּשְׁכָּֽב: וְאִסְתְּכֵי וְהָא אִיסָדוֹהִי חֲרָרָא מְעוֹפְפָא וּצְלוֹחִיתָא דְמַיָא וַאֲכָל וּשְׁתִי וְתָב וּשְׁכִיב :

רש''י רצפים . פחמים , וכן ( ישעיהו ו ו ) : ובידו רצפה :

(ז) וַיָּשָׁב֩ מַלְאַ֨ךְ יְהוָ֤ה | שֵׁנִית֙ וַיִּגַּע-בּ֔וֹ וַיֹּ֖אמֶר ק֣וּם אֱכֹ֑ל כִּ֛י רַ֥ב מִמְּךָ֖ הַדָּֽרֶךְ: וְתָב מַלְאֲכָא דַיְיָ תִּנְיָנוּת וּקְרֵיב בֵּיהּ וַאֲמַר לֵיהּ קוּם אֱכוֹל אֲרֵי סַגִי מִנָּךְ אוֹרְחָא : (ח) וַיָּ֖קָם וַיֹּ֣אכַל וַיִּשְׁתֶּ֑ה וַיֵּ֜לֶךְ בְּכֹ֣חַ | הָאֲכִילָ֣ה הַהִ֗יא אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה עַ֛ד הַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים חֹרֵֽב: וְקָם וַאֲכָל וְשָׁתִי וַאֲזַל בְּחֵילָא דַּאֲכִילָתָא הַהִיא אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן עַד דַּאֲתָא לְטוּרָא דְאִתְגְלֵי עֲלוֹהִי יְקָרָא דַיְיָ לְחוֹרֵב : (ט) וַיָּבֹא-שָׁ֥ם אֶל-הַמְּעָרָ֖ה וַיָּ֣לֶן שָׁ֑ם וְהִנֵּ֤ה דְבַר-יְהוָה֙ אֵלָ֔יו וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ מַה-לְּךָ֥ פֹ֖ה אֵלִיָּֽהוּ: וְעַל תַמָן לִמְעָרְתָא וּבַת תַּמָן וְהָא פִּתְגָמָא דַיְיָ עִמֵיהּ וַאֲמַר לֵיהּ מַה לָךְ כָּא אֵלִיָּהוּ :

רש''י אל המערה . היא נקרת צור ( שמות לג כב ) שעמד בה משה ( ראה מגילה יט ב ) :

כתובים - תהילים - פרק מד

(ד) כִּ֤י לֹ֪א בְחַרְבָּ֡ם יָ֥רְשׁוּ אָ֗רֶץ וּזְרוֹעָם֮ לֹא-הוֹשִׁ֪יעָ֫ה לָּ֥מוֹ כִּֽי-יְמִֽינְךָ֣ וּ֭זְרוֹעֲךָ וְא֥וֹר פָּנֶ֗יךָ כִּ֣י רְצִיתָֽם: אֲרוּם לָא בִּגְבוּרַת סַיְפֵהוֹן יְרִיתוּ אַרְעָא וּתְקוֹף אֶדְרָעֵיהוֹן לָא פַרְקַת לְהוֹן אֲרוּם יְמִינָךְ וְאֶדְרַע גְבוּרְתָּךְ וּנְהוֹר זִיו יְקָרָךְ אֲרוּם כָּל זְמַן דַעֲסִיקוּ בְאוֹרַיְתָא אִתְרְעֵיתָא בְהוֹן :

רש''י רציתם . לשון רצון :

(ה) אַתָּה-ה֣וּא מַלְכִּ֣י אֱלֹהִ֑ים צַ֝וֵּ֗ה יְשׁוּע֥וֹת יַעֲקֹֽב: אַנְתְּ הוּא מַלְכִי אֱלָהָא בְּעִדָנָא הָדָא פַּקֵד פּוּרְקָנוּת דְבֵית יַעֲקֹב :

רש''י צוה ישועות יעקב . גם לבאים אחרינו :

(ו) בְּ֭ךָ צָרֵ֣ינוּ נְנַגֵּ֑חַ בְּ֝שִׁמְךָ֗ נָב֥וּס קָמֵֽינוּ: בְּמֵימְרָךְ מְעִיקָנָא נְנַגֵחַ בִּשְׁמָךְ נִכְבּוֹשׁ כָּל דְקָיְמִין עֲלָנָא :

רש''י נבוס קמינו . נרמס ונרפוס אויבינו לשון מתבוססת בדמיך ( יחזקאל ט''ז ) תבוס נופת ( משלי כ''ז ) והיו כגבורים בוסים בטיט חוצות ( זכריה י' ) :

(ז) כִּ֤י לֹ֣א בְקַשְׁתִּ֣י אֶבְטָ֑ח וְ֝חַרְבִּ֗י לֹ֣א תוֹשִׁיעֵֽנִי: אֲרוּם לָא בְּקַשְׁתִּי אֲנָא רָחִיץ וְסַיְפִי לָא תִפְרוֹק יָתִי :

משנה פסחים פרק ז

א. כֵּיצַד צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח, מְבִיאִין שַׁפּוּד שֶׁל רִמּוֹן, תּוֹחֲבוֹ מִתּוֹךְ פִּיו עַד בֵּית נְקוּבָתוֹ, וְנוֹתֵן אֶת כְּרָעָיו וְאֶת בְּנֵי מֵעָיו לְתוֹכוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כְּמִין בִּשּׁוּל הוּא זֶה, אֶלָּא תוֹלִין חוּצָה לוֹ:

ברטנורה   (א) כיצד צולין. שפוד של רמון. ולא שאר עצים דמפקי מיא והוי ליה בשל מבושל במים, ורמון לא מפיק מיא. ובשפוד של מתכת לא, כדלקמן, דחם מקצתו חם כולו ונצלה מחמת שפוד, ורחמנא אמר צלי אש ולא צלי דבר אחר: כמין בישול הוא זה. שמתבשלין בני מעיו לתוכו כבתוך הקדירה: תולין חוצה לו. תוחבן בשפוד למעלה מפיו של טלה והלכה כר' עקיבא:

ב. אֵין צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח לֹא עַל הַשַּׁפּוּד וְלֹא עַל הָאַסְכְּלָא. אָמַר רַבִּי צָדוֹק, מַעֲשֵׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁאָמַר לְטָבִי עַבְדּוֹ, צֵא וּצְלֵה לָנוּ אֶת הַפֶּסַח עַל הָאַסְכְּלָא. נָגַע בְּחַרְסוֹ שֶׁל תַּנּוּר, יִקְלוֹף אֶת מְקוֹמוֹ. נָטַף מֵרָטְבּוֹ עַל הַחֶרֶס וְחָזַר עָלָיו, יִטּוֹל אֶת מְקוֹמוֹ. נָטַף מֵרָטְבּוֹ עַל הַסֹלֶת, יִקְמוֹץ אֶת מְקוֹמוֹ:

ברטנורה   (ב) אמר ר' צדוק וכו'. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, ואם אסכלה מנוקבת היא כשרה ואמר ר' צדוק וכו'. והלכה כר' צדוק: נגע. הפסח: בחרסו של תנור יקלוף. מן הפסח מקום הנוגע בתנור, שנצלה שם מחום חרס התנור ולא צלי אש הוא: נטף מרטבו על החרס וחזר עליו. שחזר שומן שנתחמם מן החרס ונבלע בפסח: יטול את מקומו. ולא סגי בקליפה אלא בנטילה כעובי אצבע דשומן נבלע בתוכו הרבה, ואותו שומן צלי מן החרס הוא: נטף מרטבו על הסולת. והסולת רותחת דנצלה רוטב מחמת סולת, וההוא רוטב שבתוך הסולת אסור למיכליה דהוי ליה צלי מחמת דבר אחר, הילכך יקמוץ את מקומו וישרוף אותו קומץ כשאר קדשים הפסולים:

ג. סָכוֹ בְשֶׁמֶן תְּרוּמָה, אִם חֲבוּרַת כֹּהֲנִים, יֹאכֵלוּ. אִם יִשְׂרָאֵל, אִם חַי הוּא, יְדִיחֶנּוּ. וְאִם צָלִי הוּא, יִקְלוֹף אֶת הַחִיצוֹן. סָכוֹ בְשֶׁמֶן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, לֹא יַעֲשֶׂנּוּ דָמִים עַל בְּנֵי חֲבוּרָה, שֶׁאֵין פּוֹדִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִירוּשָׁלַיִם:

ברטנורה   (ג) סכו בשמן תרומה. שמותר לסוך הפסח במי פירות: אם חי ידיחנו. דלא בלע: ואם צלי הוא. בעי קליפה משום דבלע: שאין פודים. מוכרים:

ד. חֲמִשָּׁה דְבָרִים בָּאִין בְּטֻמְאָה וְאֵינָן נֶאֱכָלִין בְּטֻמְאָה, הָעֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, וּשְׁעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים. הַפֶּסַח שֶׁבָּא בְטֻמְאָה, נֶאֱכָל בְּטֻמְאָה, שֶׁלֹּא בָא מִתְּחִלָּתוֹ אֶלָּא לַאֲכִילָה:

ברטנורה   (ד) חמשה דברים. אין לך בצבור קרבן נאכל אלא אלו, וקרבן צבור דוחה את הטומאה דילפינן מפסח דכתיב ביה במועדו, ודוחה את הטומאה כשרוב הקהל טמאים, דהכי אמרינן איש כי יהיה טמא וגו', יחיד נדחה ואין צבור נדחין, ובקרבנות צבור כתיב (במדבר כט) אלה תעשו לה' במועדיכם כמו שנאמר בפסח במועדו, ואשמועינן מתניתין דאע''ג דקרבין בטומאה לאפוקי צבור ידי חובתן, אין נאכלין בטומאה. והא דתני חמשה דברים, ולא תני קרבנות צבור כו', מנינא למעוטי חגיגת הרגלים כולם, דדמו לקרבן צבור משום דאתו בכנופיא באסיפת חברים לרגל ואינם דוחים את הטומאה כדרך שאין דוחים את השבת: זבחי שלמי צבור. כבשי עצרת, שאין שלמים אחרים לצבור: ושעירי ראשי חדשים. ולא תני שעירי רגלים, דכיון דאשמועינן זבחי שלמי צבור שהם מיני דמים ואין נאכלין בטומאה הוא הדין לכל שאר מיני דמים, ולא אצטריך למיתני שעירי ראשי חדשים אלא משום דלא כתיב בהו מועד וסלקא דעתך אמינא לא לדחו את הטומאה דהא כל קרבנות צבור ממועד נפקא לן דכתיב בכולהו אלה תעשו לה' במועדיכם: שלא בא מתחלתו אלא לאכילה. שכשנצטוה עיקר מצות פסח לאכילה נצטוה דכתיב (שמות יב) לפי אכלו, וכי שרייה רחמנא לאתויי בטומאה, מאיש נדחה ואין צבור נדחין, אדעתא למיכליה שרייה:

ה. נִטְמָא הַבָּשָׂר וְהַחֵלֶב קַיָם, אֵינוֹ זוֹרֵק אֶת הַדָּם. נִטְמָא הַחֵלֶב וְהַבָּשָׂר קַיָּם, זוֹרֵק אֶת הַדָּם. וּבַמֻּקְדָּשִׁין אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁנִּטְמָא הַבָּשָר וְהַחֵלֶב קַיָּם, זוֹרֵק אֶת הַדָּם:

ברטנורה   (ה) נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם. דעיקר פסח לאכילת אדם אתי: ובמוקדשים אינו כן. שאפילו נטמא בשר וחלב קיים זורק את הדם:

ו. נִטְמָא הַקָּהָל אוֹ רֻבּוֹ, אוֹ שֶׁהָיוּ הַכֹּהֲנִים טְמֵאִים וְהַקָּהָל טְהוֹרִים, יֵעָשֶׂה בְטֻמְאָה. נִטְמָא מִעוּט הַקָּהָל, הַטְּהוֹרִין עוֹשִׂין אֶת הָרִאשׁוֹן, וְהַטְּמֵאִין עוֹשִׂין אֶת הַשֵּׁנִי:

ברטנורה   (ו) נטמא הקהל. בטומאת מת, שאין פסח נדחה מפני הטומאה אלא מטומאת מת: יעשה בטומאה. ואפילו טמאים יחידים, דהא [פסח] דטהורים גופייהו בטומאה אתו משום כהנים, שאין קרבן צבור הבא בטומאה חלוק, מאחר שקרבן רובם בא בטומאה אף היחידים עושים בטומאה:

ז. הַפֶסַח שֶׁנִּזְרַק דָּמוֹ, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהוּא טָמֵא, הַצִיץ מְרַצֶה. נִטְמָא הַגּוּף, אֵין הַצִיץ מְרַצֶה, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, הַנָּזִיר וְעוֹשֶׂה פֶסַח, הַצִיץ מְרַצֶה עַל טֻּמְאַת הַדָּם, וְאֵין הַצִיץ מְרַצֶה עַל טֻּמְאַת הַגּוּף. נִטְמָא טֻמְאַת הַתְּהוֹם, הַצִיץ מְרַצֶה:

ברטנורה   (ז) ואחר כך נודע שהוא טמא. הפסח או הדם: הציץ מרצה. ופטור מפסח שני: נטמא. בעליו טומאת הגוף במת: אין הציץ מרצה. וחייב בפסח שני, דהא בשעת זריקה לאו בר מעבד פסח הוא, דרחמנא דחייה: הנזיר. דכתיב (במדבר ו) וכי ימות מת עליו [וגו'] והימים הראשונים יפלו, דאם נטמא במת קודם הבאת קרבנותיו סותר: הציץ מרצה על טומאת הדם. ותגלחתו כשרה ומותר לשתות יין וליטמא למתים: ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף. ואם [טמא] בשעת הבאת קרבנותיו סותר הכל: נטמא גופו בטומאת התהום. כל טומאת מת שלא ידע בה אדם קודם לכן נקראת טומאת התהום: הציץ מרצה. דהלכה למשה מסיני שהותר טומאת התהום להם, כיון שלא הכיר בה אדם בטומאה זו מעולם, ואם נודע לו בטומאה זו אחר שהקריב פסחו אין צריך לעשות פסח שני. וכן נזיר שנודע לו בטומאת התהום לאחר שהביא קרבנותיו אין צריך להביא קרבן טומאה. ולא אמרו טומאת התהום אלא בטומאת מת בלבד:

ח. נִטְמָא שָׁלֵם אוֹ רֻבּוֹ, שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה. נִטְמָא מִעוּטוֹ, וְהַנּוֹתָר, שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ בְחַצְרוֹתֵיהֶן אוֹ עַל גַּגּוֹתֵיהֶן מֵעֲצֵי עַצְמָן. הַצַיְקָנִין שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה בִּשְׁבִיל לֵהָנוֹת מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה:

ברטנורה   (ח) לפני הבירה. כל המקדש כולו קרוי בירה. ושורפין אותו שם כדי לביישן שיזהרו שלא יבואו עוד לידי טומאה: מעצי המערכה. שלא לבייש את מי שאין לו עצים: נטמא מיעוטו. וכן נותר של פסח טהור: הציקנין. העצרנין. צרי עין שורפין אותו מיעוט שנטמא, והנותר מפסח טהור, לפני הבירה:

ט. הַפֶסַח שֶׁיָּצָא אוֹ שֶׁנִּטְמָא, יִשָּׂרֵף מִיָּד. נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים אוֹ שֶׁמֵּתוּ, תְּעֻבַּר צוּרָתוֹ וְיִשָּׂרֵף בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, אַף זֶה יִשָּׂרֵף מִיָּד, לְפִי שֶׁאֵין לוֹ אוֹכְלִין:

ברטנורה   (ט) הפסח שיצא. חוץ לחומה: ישרף מיד. בארבעה עשר, ולא צריך לאשהויי עד הבוקר של חמשה עשר כדי שתעובר צורתו דהיינו שיבא לידי נותר. ומיהו ביום טוב לא מצי שריף ליה דאין שורפין קדשים ביום טוב: נטמאו בעלים או שמתו. אין פסולו בגופו אלא מחמת דבר אחר: תעובר צורתו. ימתין עד שיבא לידי נותר ואחר כך ישרפנו: אף זה ישרף מיד. ר' יוחנן בן ברוקא לא פליג אתנא קמא אלא כשנטמאו הבעלים או מתו קודם זריקת הדם דלא איחזי בשר באכילה והוה ליה כפסולו בגופו. ואין הלכה כר' יוחנן בן ברוקא:

י. הָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִין, וְהַנּוֹתָר, יִשָּׂרְפוּ בְשִׁשָּׁה עָשָׂר. חָל שִׁשָּׁה עָשָׂר לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, יִשָּׂרְפוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר, לְפִי שֶׁאֵינָן דּוֹחִין לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב:

ברטנורה   (י) העצמות. שאינו יכול לשברן מפני שנאסרה שבירת עצם, ונותר בהן מוח וטעון שריפה: והגידין. שהן אסורין באכילה ואין חייבין עליהן מן התורה, כגון שומנו של גיד הנשה שהוא מותר אלא שישראל קדושים נהגו בו איסור. אי נמי, הגיד החיצון הסמוך לבשר שהוא אסור ואין חייבין עליו. ומן התורה הוי נותר. ולאכלו אי אפשר דרבנן אסרוהו: והנותר. בשר פסח שנתעצלו באכילתו ונתותר: בששה עשר. שהוא חולו של מועד. אע''פ שנפסל בבוקר ראשון, אין רשאי לשרפו ביום טוב, דשריפת קדשים עשה, ויום טוב עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה:

יא. כָּל הַנֶּאֱכָל בְּשׁוֹר הַגָּדוֹל, יֵאָכֵל בִּגְדִי הָרַךְ, וְרָאשֵׁי כְנָפַיִם וְהַסְחוּסִים. הַשּׁוֹבֵר אֶת הָעֶצֶם בַּפֶּסַח הַטָּהוֹר, הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אַרְבָּעִים. אֲבָל הַמּוֹתִיר בַּטָּהוֹר וְהַשּׁוֹבֵר בַּטָּמֵא, אֵינוֹ לוֹקֶה אֶת הָאַרְבָּעִים:

ברטנורה   (יא) כל הנאכל בשור הגדול. שכבר הוקשה כל העתיד להקשות בו: יאכל בגדי הרך. ראוי לאכילה בפסח בן שמונה ימים אבל מה שאין נאכל בשור הגדול אין נמנין עליו בפסח אע''פ שעכשיו הוא רך, הואיל וסופו להקשות: וראשי כנפים והסחוחים. הכי קאמר, ומהו הנאכל בשור הגדול, ראשי כנפים, הסחוס שקורין טנרו''ס בלע''ז שבראש כף הכתף ושאר סחוסים כגון תנוך האוזן וסחוסי החזה והצלעות הקטנות שבסוף השדרה, הואיל ובשור הגדול נאכלים על ידי שליקה, יאכלו בגדי הרך, צלי: אבל המותיר בטהור וכו'. דכתיב (שמות יב) לא תותירו ממנו עד הבוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו, בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר, אם עברת על לאו, קיים עשה שבו ואינך לוקה. אי נמי, דהוי לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו: והשובר בטמא וכו'. דכתיב (שם) ועצם לא תשברו בו, בכשר מוזהר על שבירת עצם, ואינו מוזהר על שבירת עצם בפסול:

יב. אֵבֶר שֶׁיָּצָא מִקְצָתוֹ, חוֹתֵךְ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֶצֶם, וְקוֹלֵף עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַפֶּרֶק, וְחוֹתֵךְ. וּבַמֻּקְדָּשִׁין קוֹצֵץ בַּקּוֹפִיץ, שֶׁאֵין בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם. מִן הָאֲגַף וְלִפְנִים כְּלִפְנִים, מִן הָאֲגַף וְלַחוּץ כְּלַחוּץ. הַחַלּוֹנוֹת, וְעוֹבִי הַחוֹמָה, כְּלִפְנִים:

ברטנורה   (יב) אבר. מן הפסח: שיצא מקצתו. חוץ למחיצתו. וצריך לחתוך את היוצא, דכתיב (שמות כב) ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, ודרשינן ביה, כל בשר שיצא בשדה כלומר שיצא חוץ למחיצתו, כגון קדשי קדשים שיצאו חוץ לעזרה וקדשים קלים שיצאו חוץ לירושלים, אותו בשר היוצא, טריפה הוא ולא תאכלו: חותך. את הבשר היוצא סביב עד שמגיע לעצם: וקולף. את הבשר שלא יצא לחוץ עד שמגיע לפרק שמתחברים שם שני עצמות, ואוכל את הבשר שקלף שהרי לא יצא, וחותך את הפרק ומשליך כל העצם שיצא מקצתו: ובמוקדשים. בשאר קדשים חוץ מן הפסח: קוצץ בקופיץ. אותו מקצת האבר שיצא. ובפסח אינו יכול לעשות כן מפני שהוא מוזהר על שבירת עצם: מן האגף ולפנים כלפנים. אגף קרי כל מקום הגפת הדלתות שהוא חופף ונוקש שם כשסוגרים (דהיינו משפת הפנימית של עובי הפתח עד מקום הנקישה. מן האגף ולפנים), דהיינו תוך העיר ממש, כלפנים, ואוכלים שם קדשים קלים: מן האגף ולחוץ. דהיינו ממקום הנקישה ולחוץ כלחוץ: החלונות. שבחומת ירושלים ועובי ראש החומה בגנה, כלפנים:

יג. שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלוֹת בְּבַיִת אֶחָד, אֵלּוּ הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶם הֵילָךְ וְאוֹכְלִין, וְאֵלּוּ הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶם הֵילָךְ וְאוֹכְלִין, וְהַמֵּחַם בָּאֶמְצַע. וּכְשֶׁהַשַּׁמָּשׁ עוֹמֵד לִמְזוֹג, קוֹפֵץ אֶת פִּיו וּמַחֲזִיר אֶת פָּנָיו עַד שֶׁמַּגִּיעַ אֵצֶל חֲבוּרָתוֹ וְאוֹכֵל. וְהַכַּלָּה, הוֹפֶכֶת פָּנֶיהָ וְאוֹכֶלֶת:

ברטנורה   (יג) שתי חבורות שהיו אוכלות. פסח אחד: אלו הופכים פניהם הילך ואלו הופכים פניהם הילך. ואפילו נראים כשתי חבורות על פסח אחד לא אכפת לן, דרחמנא אמר (שם יב) על הבתים אשר יאכלו אותו, דמשמע שני בני אדם אוכלין פסח אחד בשני בתים דכתיב יאכלו [שנים], אותו חד פסח, [בתים] שנים. אבל אדם אחד אינו אוכל בשני מקומות, ולהכי מוקי בבית אחד יאכל, שאין אחד אוכל בשני בתים. ושתי חבורות ההופכות פניהם כשני בתים דמי: והמיחם. שמחממין בו את החמין שמוזגים בו היין, רשאי ליתן באמצע כדי שיהא נוח לשתיהן למזוג לכאן ולכאן. ואע''פ שמפסיק בין החבורות, לא אכפת לן: וכשהשמש. המשמש לשתיהן עומד מחבורה אחת שהתחיל לאכול הפסח עמה ומוזג לחבורה האחרת: קופץ את פיו. סוגר ובולם את פיו ומחזיר את פניו לצד חבורתו, שלא יחשדוהו שהוא אוכל עם החבורה האחרת, דאין אדם אוכל בשתי חבורות כדאמרן: והכלה שהיא בושה, רשאה להפוך פניה לצד אחר ולאכול, דפסח נאכל בשתי חבורות:

גמרא פסחים דף פ''ו ע''ב

הַכַּלָה הוֹפֶכֶת אֶת פָּנֶיהָ וְכוּ'. מָאי טַעְמָא אָמַר רִבִּי חִיָּיא בַר אַבָּא אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִפְּנֵי שֶׁהִיא בוֹשָׁה. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן אִיקְלַע לְבֵי רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמְרוּ לֵיה מַה שְׁמָךְ אָמַר לְהוּ רַב הוּנָא אָמְרוּ נֵיתִיב מַר אַפּוּרְיָא יָתִיב יַהֲבוּ לֵיה כַּסָּא קַבְּלֵיהּ בְּחַד זִימְנָא וְשַׁתְיֵהּ בִּתְרֵי זִימְנֵי וְלָא אַהַדֵר אַפֵּיהּ. אָמְרוּ לֵיהּ מָאי טַעְמָא קָרִית לָךְ רַב הוּנָא אָמַר לְהוּ בַּעַל הַשֵּׁם אֲנִי מָאי טַעְמָא כִּי אָמְרוּ לָךְ נֵיתִיב אַפּוּרְיָא יְתַבְתְּ אָמַר לְהוּ כָּל מַה שֶׁיֹּאמַר לְךָ בַּעַל הַבַּיִת עֲשֵׂה חוּץ מִצֵא. מָאי טַעְמָא כִּי יַהֲבוּ לָךְ כַּסָּא קָבַּלְתָּ בְּחַד זִימְנָא אָמַר לְהוּ מְסַרְבִין לְקָטָן וְאֵין מְסַרְבִין לְגָדוֹל. מָאי טַעְמָא אִשְׁתִּיתֵיהּ בִּתְרֵי זִימְנֵי אָמַר לְהוּ דְתַנְיָא הַשּׁוֹתֶה כּוֹסוֹ בְּבַת אַחַת הֲרֵי זֶה גַרְגְּרָן. שְׁנַיִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ שְׁלשָׁה מִגַּסֵּי הָרוּחַ. מָאי טַעְמָא לֹא אַהַדַרְתָּ אַפָּךְ אָמַר לְהוּ כַּלָּה הוֹפֶכֶת פָּנֶיהָ תְּנַן. רִבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרִבִּי יוֹסֵי אִקְלַע לְבֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן בְּרִבִּי יוֹסֵי בֶן לְקוּנְיָא יַהֲבוּ לֵיהּ כַּסָּא קַבְּלֵיה בְּחַד זִימְנָא וְשַׁתְיֵה בְּחַד זִימְנָא אַמְרֵי לֵיהּ לֹא סָבַר לָה מַר הַשּׁוֹתֶה כּוֹסוֹ בְּבַת אַחַת הֲרֵי זֶה גַרְגְּרָן אָמַר לְהוּ לֹא אָמְרוּ בְכוֹסָךְ קָטָן וְיֵינָךְ מָתוֹק וּכְרֵיסִי רְחָבָה. אָמַר רַב הוּנָא בְּנֵי חֲבוּרָה נִכְנָסִין בִּשְׁלשָה וְיוֹצְאִין אֲפִילוּ בְאֶחָד. אָמַר רַבָּה וְהוּא דְעַיִּיל בְּעִידְנָא דִרְגִילֵי לְמֵיעַל וְהוּא דְרָגַשׁ בְהוּ דַיְילָא. אָמַר רַבִינָא וְנוֹתְנִין שְׂכַר דָּמִים וְצָרִיךְ הָאַחֲרוֹן לְהוֹסִיף דָמִים. וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ:

רש''י מפני שהיא בושה. לאכול לעיני האנשים על ידי שמסתכלים בה: יתיב. ומטה מקום מסב חשובים היא והקטנים יושבים על ספסלין ונהג עצמו בחשיבות: קבלה בחד זימנא. ולא סירב עד שיפצרו בו: ושתייה בתרי זימני. הפסיק בו: ולא אהדר אפיה. לצד אחר אלא שתה לעיניהן: בעל השם אני. מקטנותי כך קוראים לי רב הונא: מ''ט כי אמרי לך תיב אפוריא יתבת. ולא ישבת ע''ג קרקע ולא ע''ג ספסל ולהכי בעי ליה שלא היה מנהגם כך ותמיה להו: כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה. מתניתא היא במסכת דרך ארץ בפרק בן עזאי: מסרבין לקטן. מלקבל דבריו עד שיפציר בו ואין מסרבין לגדול, שכן במלאכים שאמרו לאברהם כן תעשה ולא סרבו בו וללוט אמרו כי ברחוב נלין עד ויפצר בם מאוד: כלה הופכת פניה תנן. ואין דרך האיש להפוך פניו: רבי ישמעאל ברבי יוסי. כריסו רחבה הוה כדאמרינן בהשוכר את הפועלים: בני חבורה. לאו בפסח קאי בני חבורה שמש המשמש בסעודתן נכנסים בשלשה להסב ישמש ואם בא יחיד או שנים והסבו אין על השמש לשמש עלייהו: יוצאין אחד אחד. כל מי שסיים אכילתו קודם אם בא לצאת יצא אף ע''פ שקשה לשמש לשרת היחידים הנשארים: והוא דעיילי בעידנא. דעיילי אינשי שאין האחרון מאריך יותר משעת סעודת האחרי': והוא דרגש בהו דיילא. שהודיעו לשמש שזה דרכם לצאת אחד אחד לפי שטורח הוא לו לשמש היחידי: וצריך אחרון להוסיף דמים. לשמש:

זוהר פנחס דף רי''ג ע''ב

רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר (תהלים פ''ו) שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אֲנִי הוֹשַׁע עַבְדְּךָ וְגוֹמֵר. סוֹפֵיהּ דִּקְרָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא וּלְבָתָר קְרָא כֹלָא. סוֹפֵיהּ דִּקְרָא כְּתִיב הַבּוֹטֵחַ אֵלֶיךָ הַבּוֹטֵח בָּךְ מִבְעֵי לֵיהּ מָאי הַבּוֹטֵחַ אֵלֶיךָ אֶלָּא כַּבְיָכוֹל דָּוִד מִבְטַח לֵיהּ דְלָא יַעְבַּר לֵיהּ פַלְגּוּת לֵילְיָא בִשְׁנָתָא כְמָה דִכְתִּיב (שם קי''ט) חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ. קַמְתִּי מַבְעֵי לֵיהּ אֶלָּא אָקוּם וְאֶתְקְשָׁר בָּךְ לְעַלְמִין. שָׁמְרָה נַפְשִׁי שָׁמוֹר מִבְעֵי לֵיהּ וְהָא תָנֵינָן דְּלֵית אָת בְאוֹרַיְיתָא דְלָא אִית בָּהּ רָזִין עִלָּאִין וְיַקִּירִין שָׁמְרָה לְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא קָאָמַר שָׁמְרָה לְהַהוּא חוּלָקָא דְאִתְאֲחָד בֵּיהּ נֶפֶשׁ דְכַד נַפְשָׁא נַפְקָאת מֵהָאי עַלְמָא אַתְיָא לְמֵירַת עַלְמָא אִי זָכֵי כַמָּה חֵילִין עִלָּאִין נַפְקִין לָקָבְלָהּ וּלְנַטְרָא לָהּ וּלְאַעֲלָא לָהּ בְמָדוֹרָא דְדוּכְתָּהָא וְהָאי ה' נָטִיר לָהּ לְאִתְאֲחָדָא עִמָּה בְרֵישׁ יַרְחֵי וְשַׁבַּתֵּי וְאִי לָא זָכֵי כַמָּה גַרְדִּינֵי טְהִירִין אִזְדַּמְּנָן לָקָבְלָהּ וְדָחוּ לָהּ לְבַר וַוי לְהַהִיא נַפְשָׁא דְמִתְגַּלְגְּלָא בְרֵיקַנְיָיא כְּאַבְנָא בְקוּסְפִיתָא הָדָא הוּא דִכְתִּיב (שמואל א' כ''ה) וְאֶת נֶפֶשׁ אוֹיְבֶיךָ יְקַלְעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקַּלַע. וְדָוִד בָּעֵי בָעוּתֵיהּ קָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְאָמַר שָׁמְרָה נַפְשִׁי דְלָא יִדְחוּן לָהּ לְבַר וְכַד מָטֵי לָקָבְּלָךְ יִפְתְּחוּן לָהּ פִּתְחִין וּתְקַבֵּל לָהּ קָמָךְ. כִּי חָסִיד אֲנִי וְכִי חָסִיד אִקְרֵי אָמַר רִבִּי יְהוּדָה אִין דִּכְתִּיב (ישעיה נ''ח) חַסְדֵּי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים בְּגִין כַּךְ שָׁמְרָה נַפְשִׁי דְלָא תִשְׁבּוֹק לָהּ לְמֵהַךְ לְבָר. רִבִּי יִצְחָק אָמַר כָּל בַּר נָשׁ דְאִית לֵיהּ חוּלָקָא כְצַדִּיק יָרִית לְהָאי אֶרֶץ כְּמָה דִכְתִּיב (שם ס') וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים וְגוֹמֵר וְהָאי צַדִּיק חָסִיד אִקְרֵי אָמַר דָּוִד בָּתָר דְהָאי אָתָר אֲחִידְנָא חָסִיד אֲנִי. וּבְגִין כַּךְ שָׁמְרָה נַפְשִׁי לְאִתְקַשְּׁרָא בָּךְ. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח (תהלים פ''א) עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ. הָא אוּקְמוּהָ דְאוֹלִיף שַׁבְעִין פִּתְקִין וְלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ יַתִּיר הָדָא הוּא דִכְתִּיב (תהלים פ''א) שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע. אֲבָל מָאי עֵדוּת. תָּא חֲזֵי בְשַׁעְתָּא דְאִתְּתֵיהּ דְפוֹטִיפַר הֲוֵת אֲחִידָא בֵּיהּ לְהַהִיא מִלָּה הֲוָה יוֹסֵף עָבִיד גַּרְמֵיהּ כְּמָאן דְלָא יָדַע לִישָׁנָא דִילָהּ וְכֵן בְכָל יוֹמָא עַד הַהִיא שַׁעְתָּא בַתְרַיְיתָא דִכְתִּיב (בראשית ט''ל) וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְבִגְדּוֹ מָאי וַתִּתְפְּשֵׂהוּ אֶלָּא בְגִין דְעָבִיד גַּרְמֵיהּ כְמָאן דְלָא יָדַע לִישָׁנָא וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוֵחַ לָקָבְלֵיהּ (משלי ז') לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהּ הֶחֱלִיקָה. מָאי קָמַשְׁמַע לָן אֶלָּא כָּל מָאן דְּנָטִיר גַּרְמֵיהּ מֵהָאי אִתְקְשָׁר בָּהּ בִשְׁכִינְתָּא וְאָחִיד בְהַהוּא עֵדוּת וּמָאי הוּא ה' דְאִתּוֹסֵף בֵּיהּ. דִכְתִּיב עֵדּוּת בִיהוֹסֵף שָׂמוֹ אוּף הָכָא י' אִתּוֹסֵף בְּפִנְחָס עַל דְּקַנֵּי בְהָאי:

תרגום הזוהר רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי הוֹשַׁע עַבְדְּךְ וְגוֹ'. יֵשׁ לְהִסְתַּכֵּל בְּסוֹף הַפָּסוּק, וְאַחַר כָּךְ בְּכָל הַפָּסוּק. בְּסוֹפוֹ שֶׁל הַפָּסוּק כָּתוּב, הַבּוֹטֵחַ אֵלֶיךְ. שׁוֹאֵל, הַבּוֹטֵחַ בְּךְ הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, מַהוּ הַבּוֹטֵחַ אֵלֶיךְ. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא כִּבְיָכוֹל דָּוִד הָיָה מַבְטִיחַ שֶׁלֹּא יַעֲבוֹר עָלָיו חֲצוֹת לַיְלָה בְּשֵׁינָה. כְּמ''שׁ חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לְךְ. הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר קַמְתִּי. אֶלָּא הַפֵּרוּשׁ הוּא, אָקוּם וְאֶתְקַשֵּׁר בְּךְ לְעוֹלָם. שָׁמְרָה נַפְשִׁי וְכוּ': שׁוֹאֵל, שְׁמוֹר הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר. וַהֲרֵי לָמַדְנוּ, שֶׁאֵין אוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא יִהְיוּ בָּהּ סוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים וִיקָרִים. וּמֵשִׁיב, שָׁמְרָה, הַיְנוּ שֶׁאוֹמֵר אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שָׁמְרָה, הַיְנוּ, שְׁמוֹר ה', שֶׁהִיא אוֹתוֹ הַחֵלֶק שֶׁהַנֶּפֶשׁ נֶאֱחֶזֶת בּוֹ. כִּי כְּשֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצֵאת מֵהָעוֹלָם הַזֶּה, הִיא בָּאָה לָרֶשֶׁת הָעוֹלָם הַבָּא. אִם זָכְתָה, כַּמָּה צְבָאוֹת עֶלְיוֹנִים יוֹצְאִים לְקַבְּלָהּ וּלְשָׁמְרָהּ וּלְהַכְנִיסָהּ אֶל הַמָּדוֹר שֶׁלָּהּ בִּמְקוֹמָהּ. וְאוֹתָהּ ה', שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, שׁוֹמֶרֶת אוֹתָהּ, לְהִתְאָחֵד עִמָּהּ בְּרָאשֵׁי חָדֳשִׁים וְשַׁבָּתוֹת. וְאִם לֹא זָכְתָה, כַּמָּה מַלְאֲכֵי חַבָּלָה מוּכָנִים כְּנֶגְדָהּ, שֶׁדּוֹחִים אוֹתָהּ לַחוּץ. אוֹי לְאוֹתָהּ הַנֶּפֶשׁ הַמִּתְגַּלְגֶּלֶת לָרִיק כָּאֶבֶן בְּכַף הַקֶּלַע. זֶ''שׁ וְאֶת נֶפֶשׁ אוֹיִבְךְ יִקְלָעֶנָה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע. וְדָוִד בִּקֵּשׁ בַּקָּשָׁתוֹ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאָמַר, שָׁמְרָה נַפְשִׁי, שֶׁלֹּא יִדְחוּ אוֹתָהּ לַחוּץ. וּכְשֶׁיַּגִּיעוּ כְּנֶגְדָהּ, יִפְתְּחוּ לָהּ הַפְּתָחִים וּתְקַבְּלָהּ לְפָנֶיךְ. כִּי חָסִיד אָנִי, שׁוֹאֵל, וְכִי חָסִיד נִקְרָא דָּוִד, הֲלֹא הוּא מֶלֶךְ וּמִדָּתוֹ הִיא מַלְכוּת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, כֵּן, שֶׁנִּקְרָא חָסִיד, שֶׁכָּתוּב, חַסְדֵּי דָּוִד הַנֶּאֱמָנִים. דְּהַיְנוּ, שֶׁמִּשּׁוּם שֶׁמְּקַבֵּל חֲסָדִים הַנֶּאֱמָנִים, נִקְרָא חָסִיד. וּמִשּׁוּם זֶה שָׁמְרָה נַפְשִׁי שֶׁלֹּא תַּעֲזוֹב אוֹתָהּ לָלֶכֶת לַחוּץ. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק בַּצַדִּיק, דְּהַיְנוּ שֶׁשּׁוֹמֵר בְּרִיתוֹ, יוֹרֵשׁ אֶרֶץ זוֹ, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, כְּמ''שׁ, וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ. וְהַצַדִּיק הַזֶּה, שֶׁהוּא יְסוֹד, נִקְרָא חָסִיד, מִשּׁוּם שֶׁמַּשְׁפִּיעַ חֲסָדִים. וְעַל כֵּן אָמַר דָּוִד, מֵאַחַר שֶׁאֲנִי אָחוּז בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם, בַּצַדִּיק, עַל כֵּן חָסִיד אָנִי, וּבִשְׁבִיל זֶה שָׁמְרָה נַפְשִׁי לְהִתְקַשֵּׁר בְּךְ. רַבִּי חִיָּא פָּתַח, עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע וְגוֹ'. הֲרֵי לָמַדְנוּ, שֶׁהַמַּלְאָךְ לִמְּדוֹ שִׁבְעִים לָשׁוֹן, כְּמוֹ שֶׁיָּדַע פַּרְעֹה, וּבְלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הָיָה גָּדוֹל יוֹתֵר מִפַּרְעֹה, שֶׁפַּרְעֹה לֹא הָיָה יוֹדֵעַ לָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ (סוטה לו:). זֶ''שׁ, שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע, שֶׁלִּמְּדָהוּ שָׂפוֹת, שֶׁלֹּא שָׁמַע אוֹתָן מִקּוֹדֶם. אֲבָל לְפִי זֶה, מַהוּ עֵדוּת. וּמֵשִׁיב, בֹּא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁאֵשֶׁת פּוֹטִיפַר אֲחָזָתוֹ לְאוֹתוֹ הַדָּבָר עָשָׂה עַצְמוֹ יוֹסֵף כְּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הַשָּׂפָה שֶׁלָּהּ, וְכֵן בְּכָל יוֹם, עַד הַשָּׁעָה הַהִיא הָאַחֲרוֹנָה שֶׁכָּתוּב, וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ. מַהוּ וַתִּתְפְּשֵׂהוּ. אֶלָּא, מִשּׁוּם שֶׁעַד אָז, עָשָׂה עַצְמוֹ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הַלָּשׁוֹן, וְאָז הִכִּירָה בּוֹ, שֶׁהוּא יוֹדֵעַ הַלָּשׁוֹן, כְּלוֹמָר שֶׁמֵּבִין כַּוָּנָתָהּ. וְזֶהוּ וַתִּתְפְּשֵׂהוּ, שֶׁתָּפְשָׂה הָרַמָּאוּת שֶׁלּוֹ. בְּבִגְדוֹ, הוּא לָשׁוֹן בְּגִידָה וְרַמָּאוּת. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת, צוֹוַחַת כְּנֶגְדוֹ, לְשָׁמְרְךְ מֵאִשָׁה זָרָה מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה. מַה מַּשְׁמִיעֵנוּ. אֶלָּא כָּל מִי שֶׁשּׁוֹמֵר עַצְמוֹ מִזֶּה, כְּמוֹ יוֹסֵף, הוּא מִתְקַשֵּׁר בַּשְּׁכִינָה, וְאוֹחֵז בָּעֵדוּת הַזּוֹ, וּמָה הִיא, הִיא הַה' שֶׁנִּתּוֹסְפָה בּוֹ, שֶׁכָּתוּב עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ וְגוֹ'. אַף כָּאן, י' נִתוֹסְפָה בְּפִינְחָס עַל שֶׁקִּנֵּא בָּזֶה.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פי''א

א. בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְּרָשׁוֹת אֵין נוֹהֲגִין בָּהֶן קַלּוּת רֹאשׁ כְּגוֹן שְׂחוֹק וְהִיתּוּל וְשִׂיחָה בְּטֵלָה וְאֵין אוֹכְלִין בָּהֵן וְאֵין שׁוֹתִין בָּהֵן וְאֵין נֵאוּתִין בָּהֵן וְאֵין מְטַיְילִין בָּהֵן וְאֵין נִכְנָסִין בָּהֶן בְּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבִגְשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. וַחֲכָמִים וְתַלְמִידֵיהֶם מוּתָּרִין לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת בָּהֶן מִדּוֹחַק: ב. וְאֵין מְחַשְׁבִין בָּהֵן חֶשְׁבּוֹנוֹת אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל מִצְוָה כְּגוֹן קוּפָּה שֶׁל צְדָקָה וּפִדְיוֹן שְׁבוּיִם וְכַיּוֹצֵא בָהֵן. וְאֵין מַסְפִּידִין בָּהֵן אֶלָּא הֶסְפֵּד שֶׁל רַבִּים כְּגוֹן שֶׁיִהְיֶה שָׁם הֶסְפֵּד גְּדוֹלֵי חַכְמֵי אוֹתָהּ הָעִיר שֶׁכָּל הָעָם מִתְקַבְּצִין וּבָאִין בִּגְלָלָן:

מוסר

מספר חסידים סימן קכ''ח קכ''ט

מַעֲשֵׂה בְּרַבֵּנוּ יַעֲקֹב בְּרַבִּי יָקָר שֶׁהָיָה מְכַבֵּד בִּזְקָנוֹ לִפְנֵי אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ וּכְשֶׁהָיוּ הַקָּהָל הוֹלְכִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אוֹ לִפְנֵי הַשִּׁלְטוֹן אָז חוֹלֵץ מִנְעָלָיו וְאוֹמֵר אֲנִי עָנִי הֵם בִכְסָפִים וַאֲנִי בְרַחֲמִים וּבְתַחֲנוּנִים נִמְצָא הֵם בְּשֶׁלָהֶם וַאֲנִי בְשֶׁלִי וְכֵן נָהֲגוּ הַקָּהָל אַחֲרָיו: כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ אַתָּה קוֹנֶה אַרְגָּז לִשְׁמוֹר כֶּסֶף וְזָהָב יֵשׁ לָךְ לִקְנוֹת אַרְגָּז נָאֶה לְהַצְנִיעַ סִפְרְךָ וּתְפִלִּין. כַּבֵד ה' מֵהוֹנֶךָ מִמַּה שֶׁהַנָּאָךָ יֵשׁ לָךְ קוֹל עָרֵב מִצְוָה לְהִתְפַּלֵּל. זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ הִתְנָאֶה לְפָנָיו בְּמִצְוֹת אֶתְרוֹג נָאֶה וְלוּלָב נָאֶה וְסוּכָּה נָאָה וְטַלִּית נָאָה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל חֶפְצֵי ה':

פינחס יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(ב) שְׂא֞וּ אֶת-רֹ֣אשׁ | כָּל-עֲדַ֣ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֗ל מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֛ה וָמַ֖עְלָה לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם כָּל-יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵֽל: קַבִּילוּ יַת חוּשְׁבַּן כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן כָּל נָפֵיק חֵילָא בְּיִשְׂרָאֵל:

רש''י לבית אבתם. על שבט האב יתיחסו, ולא אחר האם:

(ג) וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן אֹתָ֖ם בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל-יַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ לֵאמֹֽר: וּמַלִיל משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא וַאֲמָרוּ לְמִמְנֵי יָתְהוֹן בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יַרְדְנָא דִירִיחוֹ לְמֵימָר:

רש''י וידבר משה ואלעזר הכהן אתם. דברו עמם על זאת שצוה המקום למנותם: לאמר. אמרו להם צריכים אתם להמנות:

(ד) מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה כַּֽאֲשֶׁר֩ צִוָּ֨ה יְהֹוָ֤ה אֶת-מֹשֶׁה֙ וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַיֹּֽצְאִ֖ים מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כְּמָא דְפַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל דִנְפָקוּ מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

רש''י מבן עשרים שנה ומעלה כאשר צוה וגו' . שיהא מנינם מבן עשרים שנה ומעלה, שנאמר (שמות ל, יג) כל העבר על הפקדים וגו' :

(ה) שני רְאוּבֵ֖ן בְּכ֣וֹר יִשְׂרָאֵ֑ל בְּנֵ֣י רְאוּבֵ֗ן חֲנוֹךְ֙ מִשְׁפַּ֣חַת הַֽחֲנֹכִ֔י לְפַלּ֕וּא מִשְׁפַּ֖חַת הַפַּלֻּאִֽי: רְאוּבֵן בּוּכְרָא דְיִשְׂרָאֵל בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ זַרְעִית חֲנוֹךְ לְפַלוּא זַרְעִית פַּלוּא:

רש''י משפחת החנכי. לפי שהיו האמות מבזין אותם ואומרים מה אלו מתיחסין על שבטיהם, סבורין הם שלא שלטו המצריים באמותיהם, אם בגופם היו מושלים קל וחומר בנשותיהם, לפיכך הטיל הקדוש ברוך הוא שמו עליהם, ה''א מצד זה ויו''ד מצד זה, לומר, מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם. וזהו הוא שמפורש על ידי דוד (תהלים קכב, ד) שבטי יה עדות לישראל. השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם, לפיכך בכלם כתיב החנכי הפלאי, אבל בימנה לא הצרך לומר משפחת הימני, לפי שהשם קבוע בו יו''ד בראש וה''א בסוף:

(ו) לְחֶצְרֹ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶצְרוֹנִ֑י לְכַרְמִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַכַּרְמִֽי: לְחֶצְרוֹן זַרְעִית חֶצְרוֹן לְכַרְמִי זַרְעִית כַּרְמִי:

נביאים - מלכים א - פרק יט

(י) וַיֹּאמֶר֩ קַנֹּ֨א קִנֵּ֜אתִי לַיהוָ֣ה | אֱלֹהֵ֣י צְבָא֗וֹת כִּֽי-עָזְב֤וּ בְרִֽיתְךָ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת-מִזְבְּחֹתֶ֣יךָ הָרָ֔סוּ וְאֶת-נְבִיאֶ֖יךָ הָרְג֣וּ בֶחָ֑רֶב וָֽאִוָּתֵ֤ר אֲנִי֙ לְבַדִּ֔י וַיְבַקְשׁ֥וּ אֶת-נַפְשִׁ֖י לְקַחְתָּֽהּ: וַאֲמַר קַנָּאָה קַנֵיתִי קֳדָם יְיָ אֱלָהָא צְבָאוֹת אֲרֵי שְׁבָקוּ קְיָמָךְ בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל יַת מַדְבֵחָךְ פַּגָרוּ וְיַת נְבִיַיִךְ קְטָלוּ בְחַרְבָא וְאִשְׁתַאֲרִית אֲנָא בִלְחוּדִי וּבְעוֹ יַת נַפְשִׁי לְמִקְטְלָהּ :

רש''י את מזבחותיך הרסו . במות יחיד הנעשות לשם שמים , שהרי מזבח בית הבחירה בירושלים היה :

(יא) וַיֹּ֗אמֶר צֵ֣א וְעָמַדְתָּ֣ בָהָר֮ לִפְנֵ֣י יְהוָה֒ וְהִנֵּ֧ה יְהוָ֣ה עֹבֵ֗ר וְר֣וּחַ גְּדוֹלָ֡ה וְחָזָ֞ק מְפָרֵק֩ הָרִ֨ים וּמְשַׁבֵּ֤ר סְלָעִים֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה לֹ֥א בָר֖וּחַ יְהוָ֑ה וְאַחַ֤ר הָר֨וּחַ רַ֔עַשׁ לֹ֥א בָרַ֖עַשׁ יְהוָֽה: וַאֲמַר פּוּק וּתְקוּם בְּטוּרָא קֳדָם יְיָ וְהָא מִתְגְּלֵי וְקָדָמוֹהִי מַשִׁירְיַת מַלְאֲכֵי רוּחָא מְפַרְקִין טוּרַיָא וּמְתַבְּרִין כֵּיפַיָּא קֳדָם יְיָ וְלָא בְמַשִׁירְיַת מַלְאֲכֵי רוּחָא שְׁכִינְתָא דַיְיָ וּבָתַר מַשִׁירְיַת מַלְאֲכֵי רוּחָא מַשִׁירְיַת מַלְאֲכֵי זִיעָא וְלָא בְמַשִׁירְיַת מַלְאֲכֵי זִיעָא שְׁכִינְתָּא דַיְיָ :

רש''י ורוח גדולה . ( תרגום : ) משרית מלאכי רוחא : ברעש . ( תרגום : ) משרית מלאכי זיעא :

(יב) וְאַחַ֤ר הָרַ֙עַשׁ֙ אֵ֔שׁ לֹ֥א בָאֵ֖שׁ יְהוָ֑ה וְאַחַ֣ר הָאֵ֔שׁ ק֖וֹל דְּמָמָ֥ה דַקָּֽה: וּבָתַר מַשִׁירְיַת מַלְאֲכֵי זִיעָא מַלְאֲכֵי אֶשָׁתָא וְלָא בְמַשִׁירְיַת מַלְאֲכֵי אֶשָׁתָא שְׁכִינְתָא דַיְיָ וּבָתַר מַשִׁירְיַת מַלְאֲכֵי אֶשָׁתָא קַל דִּמְשַׁבְּחִין בַּחֲשָׁאִי :

רש''י אש . ( תרגום : ) משרית מלאכי אשתא : קול דממה דקה . ( תרגום : ) קל דמשבחין בחשאי , אבל בנביאי אומות העולם אומר ( איוב ד טז ) : דממה וקול אשמע , דממה היתה לשבח . ואני שמעתי קול הבא מתוך הדממה , דטינטישמנ''ט בלע''ז , ואין שומעין הקול ממש :

(יג) וַיְהִ֣י | כִּשְׁמֹ֣עַ אֵלִיָּ֗הוּ וַיָּ֤לֶט פָּנָיו֙ בְּאַדַּרְתּ֔וֹ וַיֵּצֵ֕א וַֽיַּעֲמֹ֖ד פֶּ֣תַח הַמְּעָרָ֑ה וְהִנֵּ֤ה אֵלָיו֙ ק֔וֹל וַיֹּ֕אמֶר מַה-לְּךָ֥ פֹ֖ה אֵלִיָּֽהוּ: וַהֲוָה כַד שְמַע אֵלִיָּהוּ וְכָּרִיךְ אַפּוֹהִי בְּשׁוֹשִׁפֵיהּ וּנְפַק וְקָם בִּתְרַע מְעַרְתָּא וְהָא עִמֵיהּ קָלָא וַאֲמַר מַה לָךְ כָּא אֵלִיָּהוּ :

רש''י וילט פניו . ( תרגום : ) וכריך אפוהי , וכן הוא אומר ( שמואל א כא י ) : לוטה בשמלה :

(יד) וַיֹּאמֶר֩ קַנֹּ֨א קִנֵּ֜אתִי לַיהוָ֣ה | אֱלֹהֵ֣י צְבָא֗וֹת כִּֽי-עָזְב֤וּ בְרִֽיתְךָ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת-מִזְבְּחֹתֶ֣יךָ הָרָ֔סוּ וְאֶת-נְבִיאֶ֖יךָ הָרְג֣וּ בֶחָ֑רֶב וָאִוָּתֵ֤ר אֲנִי֙ לְבַדִּ֔י וַיְבַקְשׁ֥וּ אֶת-נַפְשִׁ֖י לְקַחְתָּֽהּ: (ס) וַאֲמַר קַנְאָה קַנֵּיתִי קֳדָם יְיָ אֱלָהָא צְבָאוֹת אֲרֵי שְׁבָקוּ קְיָמָךְ בְנֵי יִשְּׂרָאֵל יַת מַדְבְּחָךְ פָּגָּרוּ וְיַת נְבִיָּךְ קְטָלוּ בְּחַרְבָּא וְאִשְׁתָּאַרִית אֲנָא בִלְחוֹדִי וּבְעוֹ יַת נַפְשִׁי לְמִקְטְלָהּ :

כתובים - תהילים - פרק עג

(כו) כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י צוּר-לְבָבִ֥י וְחֶלְקִ֗י אֱלֹהִ֥ים לְעוֹלָֽם: אִשְׁתֵּיצָא גוּשְׁמִי וְלִבְּבִי תַקִיפָא דְבָחֵין לִבְבִי וְחוּלָקִי אֱלָהָא לְעַלְמָא :

רש''י כלה שארי . נתאוה בשרי ולבבי לך : כלה שארי . ל' תאוה כמו ( לקמן קי''ט ) כלתה לתשועתך נפשי :

(כז) כִּֽי-הִנֵּ֣ה רְחֵקֶ֣יךָ יֹאבֵ֑דוּ הִ֝צְמַ֗תָּה כָּל-זוֹנֶ֥ה מִמֶּֽךָּ: אֲרוּם הָא רַשִׁיעַיָא דִי מִתְרַחֲקִין מִנָךְ יֹאבְדוּן שֵׁיצֵיתָא כָל דְטָעֵי מִן בָּתַר דְחַלְתָּךְ :

רש''י זונה ממך . נפרד ממך :

(כח) וַאֲנִ֤י | קִֽרֲבַ֥ת אֱלֹהִ֗ים לִ֫י-ט֥וֹב שַׁתִּ֤י | בַּאדֹנָ֣י יְהוִֹ֣ה מַחְסִ֑י לְ֝סַפֵּ֗ר כָּל-מַלְאֲכוֹתֶֽיךָ: וַאֲנָא לְמִקְרַב בַּיָי לִי טָב שַׁוְיֵת בַּיָי אֱלֹהִים רוּחְצָנִי לְאִשְׁתָּעַיָא לְצַדִיקַיָא כוּלְהוֹן פִּקוּדֵי שְׁלִיחוּתָךְ :

רש''י מלאכותיך . שליחותיך רוח הקודש הבא בלבי לאמר :

עד (א) מַשְׂכִּ֗יל לְאָ֫סָ֥ף לָמָ֣ה אֱ֭לֹהִים זָנַ֣חְתָּ לָנֶ֑צַח יֶעְשַׁ֥ן אַ֝פְּךָ֗ בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ: שִּׂכְלָא טָבָא עַל יְדוֹי דְאָסָף לְמָה אֱלָהָא רְחֵקְתָּא לְעַלְמִין יִתְקֵף רוּגְזָךְ בְּעָאן רַעֲיָתָךְ :

רש''י יעשן אפך . כל הכועס נחיריו מוציאין עשן :

(ב) זְכֹ֤ר עֲדָתְךָ֨ | קָ֘נִ֤יתָ קֶּ֗דֶם גָּ֭אַלְתָּ שֵׁ֣בֶט נַחֲלָתֶ֑ךָ הַר-צִ֝יּ֗וֹן זֶ֤ה | שָׁכַ֬נְתָּ בּֽוֹ: אִדְכַּר כְּנִשְׁתָּךְ דִקְנֵיתָא מִלְקַדְמִין פְּרַקְתָּ מִמִצְרַיִם שִׁבְטֵי אַחַסְנְתָּךְ טוּר דְצִיוֹן דְנָן דִי שָׁרֵיתָא שְׁכִנְתָּךְ בֵּיהּ :

רש''י קנית קדם . לפני בריית עולם שנאמר ( לקמן צ' ) מעון אתה היית לנו בטרם הרים יולדו : זה שכנת בו . תקון לשון הוא כמו ( ישעיה מ''ב ) זו חטאנו לו והוא כמו אשר שכנת בו :

משנה גיטין פרק ח

א. הַזּוֹרֵק גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְהִיא בְתוֹךְ בֵּיתָהּ אוֹ בְתוֹךְ חֲצֵרָהּ, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. זְרָקוֹ לָהּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אוֹ בְתוֹךְ חֲצֵרוֹ, אֲפִלּוּ הוּא עִמָּהּ בַּמִּטָּה, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. לְתוֹךְ חֵיקָהּ אוֹ לְתוֹךְ קַלְתָּהּ, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת:

ברטנורה   (א) הזורק. הרי זו מגורשת. דכתיב (דברים כ''ד) ונתן בידה, ומדלא כתיב ובידה יתננו, משמע ונתן מכל מקום. בין בחצרה בין בגנה בין בקרפיפה. והוא שתהא עומדת בצד ביתה או בצד חצרה: קלתה. כלי שהנשים נותנות בו מטוה ומחטין: הרי זו מגורשת. ואפילו היא בתוך ביתו, דמקום חיקה וקלתה קנוי לה, שאין אדם מקפיד לא על מקום חיקה ולא על מקום קלתה:

ב. אָמַר לָהּ כִּנְסִי שְׁטָר חוֹב זֶה אוֹ שֶׁמְּצָאַתּוּ מֵאֲחוֹרָיו, קוֹרְאָה וַהֲרֵי הוּא גִטָּהּ, אֵינוֹ גֵט, עַד שֶׁיֹּאמַר לָהּ הֵא גִטֵּךְ. נָתַן בְּיָדָהּ וְהִיא יְשֵׁנָה, נֵעוֹרָה, קוֹרְאָה וַהֲרֵי הוּא גִטָּהּ, אֵינוֹ גֵט, עַד שֶׁיֹּאמַר לָהּ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ. הָיְתָה עוֹמֶדֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּזְרָקוֹ לָהּ, קָרוֹב לָהּ, מְגֹרֶשֶׁת. קָרוֹב לוֹ, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. מֶחֱצָה עַל מֶחֶצָה, מְגֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת:

ברטנורה   (ב) או שמצאתו מאחוריו. שהיה הגט על גבו ועקם גבו לה כדי שתטלנו: אינו גט עד שיאמר טלי גטך. ולכי אמר טלי גטך מיהת הוי גט. אבל אם היה הגט על גבי קרקע, או על גבו או בגופו ולא עקם גבו או לא המציא גופו לה כדי שתטלנו, אפילו אמר טלי גטך אינו גט: קוראה והרי היא גיטה. כשהיא קוראה בו רואה שהוא גטה: קרוב לה מגורשת, קרוב לו אינה מגורשת. כל שהיא יכולה לשמרו והוא אינו יכול לשמרו, זהו קרוב לה. וכל שהיא אינה יכולה לשמרו והוא יכול לשמרו זהו קרוב לו. שניהם יכולים לשמרו או שניהם אינם יכולים לשמרו, זהו מחצה על מחצה. ולענין פסק הלכה אינה מגורשת עד שיגיע גט לידה או לרשותה:

ג. וְכֵן לְעִנְיַן קִדּוּשִׁין. וְכֵן לְעִנְיַן הַחוֹב. אָמַר לוֹ בַּעַל חוֹבוֹ, זְרוֹק לִי חוֹבִי וּזְרָקוֹ לוֹ, קָרוֹב לַמַּלְוֶה, זָכָה הַלּוֶֹה. קָרוֹב לַלּוֶֹה, הַלּוֶֹה חַיָּב. מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה, שְׁנֵיהֶם יַחֲלֹקוּ. הָיְתָה עוֹמֶדֶת עַל רֹאשׁ הַגַּג וּזְרָקוֹ לָהּ, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַאֲוִיר הַגַּג, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. הוּא מִלְמַעְלָה וְהִיא מִלְּמַטָּה וּזְרָקוֹ לָהּ, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא מֵרְשׁוּת הַגַּג, נִמְחַק אוֹ נִשְׂרַף, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת:

ברטנורה   (ג) אמר לו בעל חובו זרוק לי חובי. בגמרא מוקמינן לה באומר זרוק לי חובי בתורת גטין, דכיון דא''ל הכי הוה ליה לחוב זה דין גט, ואם זרק אותו הלוה קרוב למלוה ואבד, זכה הלוה ואינו חייב לשלם. ואם קרוב ללוה, הלוה חייב וכו'. אבל אם אמר לו זרוק לי חובי והפטר, מכיון שזרקו לו בכל ענין, פטור: לאויר הגג. לפחות משלשה סמוך לקרקעית הגג, דכלבוד דמי: מרשות הגג. יצא ממחיצת הגג ונכנס לתוך מחיצת המקום שהיא עומדת בו: או נשרף הרי זו מגורשת. והוא שקדמה זריקת הגט בחצר קודם שתהא הדליקה באויר החצר. שאם היתה הדליקה בחצר תחלה, מעיקרא לשריפה קאזיל ואינה מגורשת:

ד. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, פּוֹטֵר אָדָם אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט יָשָׁן. וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִין. וְאֵיזֶהוּ גֵּט יָשָׁן, כֹּל שֶׁנִּתְיַחַד עִמָּהּ אַחַר שֶׁכְּתָבוֹ לָהּ:

ברטנורה   (ד) בגט ישן. שכתב לגרש את אשתו ואחר שנכתב הגט נתייחד עמה. ב''ש סברי לא אמרינן גזירה שמא יאמרו גטה קודם לבנה שמא ישהה את הגט שנה או שנתים בין כתיבה לנתינה ויהיו לה בנים ממנו בתוך זמן זה ואח''כ יגרשנה בו וכשיראו זמן הגט קודם ללידת הבן יהיו סבורים שנתן לה גט משעת כתיבה והוי פגם שיאמרו מן הפנויה נולד. ופסק ההלכה לא יגרש אדם את אשתו בגט ישן. ואם גירש והלך הבעל למדינה אחרת, תנשא בו לכתחלה:

ה. כָּתַב לְשׁוּם מַלְכוּת אַחֶרֶת, לְשׁוּם מַלְכוּת מָדַי, לְשׁוּם מַלְכוּת יָוָן, לְבִנְיַן הַבַּיִת, לְחֻרְבַּן הַבַּיִת, הָיָה בַמִּזְרָח וְכָתַב בַּמַּעֲרָב, בַּמַּעֲרָב וְכָתַב בַּמִּזְרָח, תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וּצְרִיכָה גֵט מִזֶּה וּמִזֶּה, וְאֵין לָהּ לֹא כְתֻבָּה וְלֹא פֵרוֹת וְלֹא מְזוֹנוֹת וְלֹא בְלָאוֹת, לֹא עַל זֶה וְלֹא עַל זֶה. אִם נָטְלָה מִזֶּה וּמִזֶּה, תַּחֲזִיר. וְהַוָּלָד מַמְזֵר מִזֶּה וּמִזֶּה, וְלֹא זֶה וָזֶה מִטַּמְּאִין לָהּ, וְלֹא זֶה וָזֶה זַכָּאִין לֹא בִמְצִיאָתָהּ וְלֹא בְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וְלֹא בַהֲפָרַת נְדָרֶיהָ. הָיְתָה בַת יִשְׂרָאֵל, נִפְסֶלֶת מִן הַכְּהֻנָּה. בַּת לֵוִי, מִן הַמַּעֲשֵׂר. בַּת כֹּהֵן, מִן הַתְּרוּמָה. וְאֵין יוֹרְשָׁיו שֶׁל זֶה וְיוֹרְשָׁיו שֶׁל זֶה יוֹרְשִׁין כְּתֻבָּתָהּ. וְאִם מֵתוּ, אָחִיו שֶׁל זֶה וְאָחִיו שֶׁל זֶה חוֹלְצִין וְלֹא מְיַבְּמִין. שִׁנָּה שְׁמוֹ וּשְׁמָהּ, שֵׁם עִירוֹ וְשֵׁם עִירָהּ, תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהּ:

ברטנורה   (ה) כתב לשם מלכות שאינה הוגנת. אם היה בבבל וכתב לחשבון שנות מלכות אדום, שאין להם מלכות במקום כתיבת הגט, תצא מזה ומזה. ונקראת מלכות [אדום] מלכות שאינה הוגנת שאין לה לא כתב ולא לשון: או שכתב לשם מלכות מדי. לפי שצריך לכתוב לשם המלכות של מדינה שהגט נכתב בה, משום שלום מלכות, שיאמרו חשובים אנו בעיניהם שכותבים שטרותיהם בשמינו: תצא מזה ומזה. אם נשאת בגט זה תצא מן הראשון ומן השני: ואין לה לא פירות ולא בלאות וכו'. כולה מתניתין מפרשה ביבמות פרק האשה רבה: והולד ממזר מזה ומזה. מתניתין ר''מ היא דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגטין הולד ממזר. ואינה הלכה:

ו. כָּל הָעֲרָיוֹת שֶׁאָמְרוּ צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת, הָלְכוּ הַצָרוֹת הָאֵלּוּ וְנִשְּׂאוּ וְנִמְצְאוּ אֵלּוּ אַיְלוֹנִיּוֹת, תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה וְכָל הַדְּרָכִים הֵאֵלּוּ בָּהּ:

ברטנורה   (ו) כל העריות שאמרו צרותיהן מותרות. חמש עשרה עריות שאמרו חכמים שצרותיהן מותרות לינשא לשוק בלא חליצה: הלכו הצרות. של עריות: ונשאו. לשוק: ונמצאו. העריות אילונית, ואיגלאי מלתא שהיו קדושי המת בטעות, ונמצא שלא היו אלו צרותיהן ולא פטרום העריות האלו מן החליצה: תצא מזה. מבעל שנישאת לו. ומן היבם: וכל הדרכים האלו בה. וביבמות מוקמינן לה כר' עקיבא דאמר יש ממזר מחייבי לאוין, ואינה הלכה:

ז. הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ וְהָלְכָה צָרָתָהּ וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר וְנִמְצֵאת זֹאת שֶׁהִיא אַיְלוֹנִית, תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה וְכָל הַדְּרָכִים הֵאֵלּוּ בָּהּ:

ברטנורה   (ז) ונשאת לאחר. דקיי''ל ביאת האחת פוטרת צרתה: ונמצאת זו. שנתיבמה אילונית, ואין יבומיה יבומין. ונמצא שלא נפטרה צרתה ונשאת לשוק בלא חליצה: תצא מזה ומזה. מבעל זה ומיבמה הראשון:

ח. כָּתַב סוֹפֵר גֵּט לָאִישׁ וְשׁוֹבָר לָאִשָּׁה, וְטָעָה וְנָתַן גֵּט לָאִשָּׁה וְשׁוֹבָר לָאִישׁ, וְנָתְנוּ זֶה לָזֶה, וּלְאַחַר זְמָן הֲרֵי הַגֵּט יוֹצֵא מִיַּד הָאִישׁ, וְשׁוֹבָר מִיַּד הָאִשָּׁה, תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם לְאַלְתַּר יָצָא, אֵין זֶה גֵט. אִם לְאַחַר זְמָן יָצָא, הֲרֵי זֶה גֵּט. לֹא כָל הֵימֶנּוּ מִן הָרִאשׁוֹן לְאַבֵּד זְכוּתוֹ שֶׁל שֵׁנִי. כָּתַב לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְנִמְלַךְ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, פְּסָלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ עַל תְּנַאי וְלֹא נַעֲשָׂה הַתְּנַאי, לֹא פְסָלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה:

ברטנורה   (ח) כתב סופר גט לאיש. לגרש בו אשתו: ושובר לאשה. שתמסור לבעלה כשיפרע לה כתובתה: וטעה הסופר. כשמסר להן השטרות: ונתן גט לאשה ושובר לאיש. והם מסרו זה לזה. והלכה זו ונשאת כסבורה שזה גט שמסר לה בעלה וזה סבור שמסרה לו אשתו שובר. ורמב''ם גריס ונתן גט לאיש ושובר לאשה. ופירש ונתן, שחשב שנתן גט לאיש ושובר לאשה, אבל הוא לא עשה אלא בהפך. ודחוק הוא: אם לאלתר. כל זמן שלא נשאת יצא גט מתחת יד הבעל: אינו גט. וצריכה גט אחר: ואם לאחר שנשאת. הרי זה גט: לא כל הימנו. אין הכל כדבריו של זה הראשון להאמינו: לאבד זכותו של שני. שנשאה. דאמרינן קנוניא היא ביניהם והחליפו השטרות לאחר שנשאת. והלכה כרבי אליעזר:

ט. הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְלָנָה עִמּוֹ בַּפֻּנְדָּקִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינָהּ צְרִיכָהּ הֵימֶנּוּ גֵּט שֵׁנִי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט שֵׁנִי. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה מִן הַנִּשּׂוּאִין. וּמוֹדִים בְּנִתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵרוּסִין שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט שֵׁנִי, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לִבּוֹ גַס בָּהּ. כְּנָסָהּ בְּגֵט קֵרֵחַ, תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהּ:

ברטנורה   (ט) ולנה עמו בפונדקי. ויש שם עדי יחוד ואין שם עדי ביאה. בית הלל סברי הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והרי קידשה בביאה. וב''ש סברי לא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה עד שיראוה שנבעלה: גט קרח. שקשריו מרובין מעדיו. דתקון רבנן גט מקושר משום כהנים קפדנים שהיו כותבים גט פתאום לנשותיהם ומתחרטים ולא היו יכולים להחזירן, ותקנו להם גט מקושר שאינו נוח ליכתב מהרה, שמא בתוך כך יתפייס. וכותב שטה אחת או שתים וכורכן על החלק ותופר ועד אחד חותם על הכרך מבחוץ, וחוזר וכותב שני שיטין או יותר מבפנים וכורכן על החלק וחותם עד שני על הכרך מבחוץ, וכן עד שלישי. ואם יש קשר כרוך ואין עד חתום מאחוריו, זהו קרח ופסול. דמסתמא למנין קשריו היו עדיו מתחלה, וחיישינן דלמא הבעל אמר להו כולכם חתומו, והרי אחד שלא חתם. ואם נשאת אשה בגט זה, תצא מזה ומזה, וכל הדרכים האלו בה. ומתניתין רבי מאיר היא, דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגטין הולד ממזר. ואינה הלכה:

י. גֵּט קֵרֵחַ, הַכֹּל מַשְׁלִימִין עָלָיו, דִּבְרֵי בֶן נַנָּס, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵין מַשְׁלִימִין עָלָיו אֶלָּא קְרוֹבִים הָרְאוּיִין לְהָעִיד בְּמָקוֹם אַחֵר. וְאֵיזֶהוּ גֵּט קֵרַח, כֹּל שֶׁקְּשָׁרָיו מְרֻבִּין מֵעֵדָיו:

ברטנורה   (י) הכל משלימין עליו. ואפילו עבד, ואפילו פסול לעדות מחמת עבירה: אלא קרוב שהוא ראוי להעיד בעדות אחרת. שאין עליו פסול עדות אלא קורבה. אבל עבד או גזלן לא. עבד דלמא אתי לאסוקי ליוחסין. וגזלן דלמא אתו למימר עבד תשובה. אבל קרוב, כולי עלמא ידעי ליה דקרוב הוא. והלכה כבן ננס שהכל משלימין עליו. ומ''מ אין חותם עליו אלא ע''א פסול בלבד, והשאר צריך שיהיו כלם כשרים:

גמרא גיטין דף מ''ט ע''ב

תַּנְיָא אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן מִפְּנֵי מַה אָמְרוּ הַנִּיזָקִין שָׁמִין לָהֶם בְּעִידִית מִפְּנֵי הַגַּזְלָנִין וּמִפְּנֵי הַחַמְסָנִין כְּדֵי שֶׁיֹּאמַר אָדָם לָמָה אֲנִי גוֹזֵל וְלָמָה אֲנִי חוֹמֵס לְמָחָר בֵּית דִין יוֹרְדִין לִנְכָסַי וְנוֹטְלִין שָׂדֶה נָאָה שֶׁלִי וְסוֹמְכִים עַל מַה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (שמות כ''ט) מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם לְפִיכָךְ אָמְרוּ הַנִּיזָקִין שָׁמִין לָהֶם בְּעִידִית וּמִפְּנֵי מַה אָמְרוּ בַּעַל חוֹב בְּבֵינוֹנִית כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאֶה אָדָם לַחֲבֵירוֹ שָׂדֶה נָאָה וְדִירָה נָאָה וְיֹאמַר אֶקְפּוֹץ וְאַלְוֶנּוּ כְּדֵי שֶׁאֶגְבֶנּוּ בְחוֹבִי לְפִיכָךְ אָמְרוּ בַעַל חוֹב בְּבֵינוֹנִית. אֶלָּא מֵעַתָּה יְהֵא בְזִבּוּרִית אִם כֵּן אַתָּה נוֹעֵל דֶּלֶת בִּפְנֵי לוֹוִין. כְּתוּבַת אִשָּׁה בְּזִבּוּרִית דִּבְרֵי רִבִּי יְהוּדָה רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר בְּבֵינוֹנִית. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן מִפְּנֵי מַה אָמְרוּ כְּתוּבַת אִשָּׁה בְזִבּוּרִית שֶׁיּוֹתֵר מִמַּה שֶׁהָאִישׁ רוֹצֶה לִישָׂא הָאִשָּׁה רוֹצָה לִינָשֵׂא. דָבָר אַחֵר אִשָּׁה יוֹצְאָה לִרְצוֹנָהּ וְשֶׁלֹּא לִרְצוֹנָהּ וְהָאִישׁ אֵינוֹ מוֹצִיא אֶלָּא לִרְצוֹנוֹ. מָאי דָבָר אַחֵר וְכִי תֵימָא כִּי הֵכִי דְכִי מַפִּיק לָהּ אִיהוּ תַּקִּינוּ לָהּ רַבָּנָן כְּתוּבָה מִינֵיהּ. כִּי נַפְקָא אִיהִי נָמֵי לִיתְקְנוּ לֵיהּ רַבָּנָן כְּתוּבָה מִינָהּ. תָּא שְׁמַע אִשָּׁה יוֹצְאָה לִרְצוֹנָהּ וְשֶׁלֹּא לִרְצוֹנָהּ וְהָאִישׁ אֵינוֹ מוֹצִיא אֶלָּא לִרְצוֹנוֹ אֶפְשַׁר דְמַשְׁהֵי לָהּ בְּגִיטָא. כְּתוּבַת אִשָּׁה בְּזִבּוּרִית אָמַר מַר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְרַב נַחְמָן לֹא אֲמָרָן אֶלָא מִיַּתְמֵי אֲבָל מִינֵיהּ דִידֵיהּ בְבֵינוֹנִית מִיַּתְמֵי מָאי אִירְיָא כְּתוּבַת אִשָּׁה אֲפִילוּ כָּל מִילֵי נָמֵי דְהָא תְּנַן אֵין נִפְרָעִין מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים אֶלָּא מִן הַזִּיבּוּרִית אֶלָּא לָאו מִינֵיהּ לְעוֹלָם מִיַּתְמֵי וּכְתוּבַת אִשָּׁה אִצְטְרִיכָא לֵיהּ סַלְקָא דַעְתָּךְ אֲמִינָא מִשּׁוּם חִינָא אַקִּילוּ רַבָּנָן גַבָּהּ קָא מַשְׁמַע לָן:

רש''י גזלן. לא יהיב דמי חמסן יהיב דמי: יוצאת לרצונה וכו'. ע''כ בעל מגרשה: מאי דבר אחר. היכי הוי טעמא לכתובה למשקל בזבורי': וכי תימא. כלו' מלתא אחריתא קאמר ולא טעמא לזבורית הוא: אפשר דמשהי לה. ולא יהיב לה גיטה וכיון דלא אשהי מדעתיה גרשה: אלא מיתמי. כגון כתובת אלמנה: משום חינא. שיהיו אנשים נושאים חן בעיני הנשים וינשאו להם:

זוהר פנחס דף רי''ד ע''א

רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר (זכריה ג) וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עוֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ יְיָ וְגוֹמֵר. תָּא חֲזֵי וַוי לְאִינוּן בְּנֵי נָשָׁא דְלָא מִסְתַּכְּלָאן בִּיקָרָא דְמָארֵיהוֹן וְכָל יוֹמָא וְיוֹמָא כָרוֹזָא קָארֵי עֲלַיְיהוּ וְלָא מַשְׁגִּיחִין אָתָא בַר נָשׁ לְאִסְתַּכְּלָא בְפִקּוּדֵי אוֹרַיְתָא כַמָּה סַנֵּיגוֹרִין קַיְימִין לְאַדְכְּרָא עָלֵיה לְטַב. אָתָא בַר נָשׁ וְאַעְבַּר עַל פִּקוּדֵי אוֹרַיְתָא אִינוּן עוֹבָדִין קָטֵיגוֹרִין עָלֵיהּ לְבִישׁ קָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא יְהוֹשֻׁעַ כֹּהֵן גָּדוֹל הֲוָה וְאוּקְמוּהָ מַה כְתִיב בֵּיהּ וְהַשָׂטָן עוֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ. וּמַה בְהָאי כַּךְ בִּשְׁאַר בְּנֵי עַלְמָא דְלָא מִסְתַּכְּלֵי בִיקָרָא דְמָארֵיהוֹן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. חֲמֵי מַה כְתִיב וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבוּשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְאוּקְמוּהָ. אֲבָל בְּגָדִים צוֹאִים וַדָּאי אִינוּן לְבוּשִׁין דְאִתְלַבְּשָׁא בְהוּ רוּחָא בְהַהוּא עַלְמָא זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְמָאן דִּלְבוּשׁוֹי מְתֻתְקָנִין וּשְׁלֵמִין בְּהַהוּא עַלְמָא וְהָא אִתְמַר כָּל מָאן דְּבַעְיָין לְאַעֲלָא לַגֵּיהִנָם אִינוּן לְבוּשִׁין דִמְּלַבְּשִׁין לֵיהּ הֵיךְ אִינוּן מַה כְתִיב הָכָא וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבוּשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְעוֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ. מָאן מַלְאָךְ דָּא מַלְאָךְ דִמְּמָנָא עַל גֵּהִינָם וּמְמָנָא עַל מָאן דְּחָמֵי בְּאִינוּן לְבוּשִׁין עַד דְאָתִיב קַלָּא וְאָמַר הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצוֹאִים מֵעָלָיו. מֵהָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא דְעוֹבָדִין בִּישִׁין דְּבַר נָשׁ עַבְדִין לֵיהּ אִינוּן לְבוּשִׁים צוֹאִים. וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אוֹתְךָ מַחֲלָצוֹת. אַלְבִּישִׁינֵיהּ לְבוּשִׁין אַחֲרָנִין מְתֻתְקָנָן דִבְהוּ אִסְתְּכַל בַר נָשׁ בְּזִיו יְקָרָא דְמָארֵיהּ. תָא חֲזֵי כְגוֹוָנָא דָא פִנְחָס דְּלָא אִסְתְּלַק מֵעַלְמָא עַד דְאִתְתְּקָנוּ קָמֵיהּ לְבוּשִׁין אַחֲרָנִין דְּרוּחָא אִתְהֲנֵי בְהוּ לְעַלְמָא דְאָתֵי בְּשַׁעְתָּא חָדָא אִתְפְּשָׁט מֵאֵלִּין וְאִתְלְבַשׁ מֵאִלֵּין וְאִתְלְבַשׁ בְּאִלֵּין לְקַיְימָא דִכְתִּיב הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם, עַד דַהֲווֹ אַזְלֵי שִׁמְשָׁא הֲוָה תַקִּיפָא וְיַתְבוּ תְחוֹת צִלָּא דְחָד טִנָּרָא דְמַדְבְּרָא אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר וַדָּאי צִלָּא חֶדְוָותָא דְנַפְשָׁא הוּא:

תרגום הזוהר רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הכֹּהֵן הַגָּדוֹל עוֹמֵד לִפְנֵי מַלְאָךְ ה' וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה, אוֹי לִבְנֵי הָאָדָם שֶׁאֵינָם מִסְתַּכְּלִים בִּכְבוֹד אֲדוֹנָם וְכָל יוֹם וָיוֹם קוֹרֵא עֲלֵיהֶם כָּרוֹז, וְאֵינָם מַשְׁגִּיחִים. בָּא הָאָדָם לְהִסְתַּכֵּל בְּמִצְווֹת הַתּוֹרָה, כַּמָּה מְלִיצִים יְשָׁרִים עוֹמְדִים לְהַזְכִּיר עָלָיו לַטּוֹב. בָּא הָאָדָם וְעָבַר עַל מִצְווֹת הַתוֹרָה, אֵלּוּ הַמַּעֲשִׂים מְקַטְרְגִּים עָלָיו לְרָע לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְהוֹשֻׁעַ כֹּהֵן גָּדוֹל הָיָה, וְהֶעֱמִידוּהוּ. מַה כָּתוּב בּוֹ, וְהַשָּׂטָן עוֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ. וְאִם בָּזֶה כָּךְ, בִּשְׁאָר בְּנֵי הָעוֹלָם שֶׁאֵינָם מִסְתַּכְּלִים עַל כְּבוֹד אֲדוֹנָם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רְאֵה, מַה כָּתוּב, וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבוּשׁ בְּגָדִים צוֹאִים. וְהֶעֱמִידוּהוּ. אֲבָל בְּגָדִים צוֹאִים, הֵם וַדַּאי הַלְּבוּשִׁים שֶׁהָרוּחַ נִתְלַבֵּשׁ בָּהֶם בָּעוֹלָם הַהוּא. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מִי שֶׁלְּבוּשָׁיו מְתוּקָנִים וּשְׁלֵמִים בָּעוֹלָם הַהוּא. וְהִנֵּה לָמַדְנוּ, כָּל מִי שֶׁרוֹצִים לְהַכְנִיסוֹ בַּגֵּיהִנֹּם, אֵיךְ הֵם הַלְּבוּשִׁים שֶׁמַּלְבִּישִׁים אוֹתוֹ וּמֵשִׁיב, כָּתוּב כָּאן וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבוּשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְעוֹמֵד לִפְנֵי הַמַלְאָךְ. מִי הוּא הַמַּלְאָךְ. זֶה הוּא הַמַּלְאָךְ הַמְּמוּנֶה עַל הַגֵּיהִנֹּם, וְהוּא מְמוּנֶה עַל כָּל מִי שֶׁרוֹאֵהוּ בְּאֵלּוּ הַלְּבוּשִׁים. עַד שֶׁהֵשִׁיב הַקּוֹל, וְאָמַר, הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצוֹאִים מֵעָלָיו. מִכָּאן יֵשׁ לְהִסְתַּכֵּל שֶׁהַמַּעֲשִׂים הָרָעִים שֶׁל הָאָדָם עוֹשִׂים לוֹ אֵלּוּ לְבוּשִׁים הַצוֹאִים. וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךְ עֲוֹנֶךְ וְהַלְבֵּשׁ אוֹתְךְ מַחֲלָצוֹת. כִּי הִלְבִּישׁוּהוּ לְבוּשִׁים אֲחֵרִים מְתוּקָנִים שֶׁבָּהֶם מִסְתַּכֵּל הָאָדָם בְּזִיו יְקָרוֹ שֶׁל אֲדוֹנוֹ. בֹּא וּרְאֵה, כְּעֵין זֶה, פִּנְחָס, שֶׁלֹּא נִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁנִּתְתַּקְּנוּ לְפָנָיו לְבוּשִׁים אֲחֵרִים, שֶׁהָרוּחַ נֶהֱנֶה מֵהֶם לָעוֹלָם הַבָּא. בְּשָׁעָה אַחַת נִתְפַּשֵּׁט מֵאֵלּוּ וְנִתְלַבֵּשׁ בְּאֵלּוּ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁכָּתוּב, הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. בְּעוֹד שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים, הָיָה אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ חָזָק, וְיָשְׁבוּ תַּחַת צֵל שֶׁל סֶלַע אֶחָד בַּמִּדְבָּר. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הַצֵל, הוּא וַדַּאי שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פרק י''א

א. הָיָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ שְׁנֵי פְּתָחִים לֹא יַעֲשֵׂנוּ קַפַּנְדְרִיָּא כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס בְּפֶתַח זֶה וְיֵּצֵא בְּפֶתַח שֶׁכְּנֶגְדוֹ לְקָרֵב הַדֶרֶךְ. שֶׁאָסוּר לְהִכָּנֵס בָּהֵן אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה: ב. מִי שֶׁצָרִיךְ לְהִכָנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת לִקְרוֹא תִּינוֹק אוֹ חֲבֵירוֹ יִכָּנֵס וְיִקְרָא מְעַט אוֹ יֹאמַר שְׁמוּעָה וְאַחַר כַּךְ יִקְרָא חֲבֵירוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בִּשְׁבִיל חֲפָצָיו בִּלְבָד. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ יֹאמַר לְתִינוֹק מִן הַתִּינוֹקוֹת קְרָא לִי הַפָּסוּק שֶׁאַתָּה קוֹרֵא בוֹ אוֹ יִשְׁהֶא מְעַט בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְאַחַר כַּךְ יֵצֵא שֶׁהַיְּשִׁיבָה שָׁם מֵעִסְקֵי הַמִּצְוֹת הִיא שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פד) אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ וְכוּ': ג. מִי שֶׁנִּכְנַס לְהִתְפַּלֵּל אוֹ לִקְרוֹת מוּתָּר לוֹ לְצֵאת בְּפֶתַח שֶׁכְּנֶגְדּוֹ כְּדֵי לְקַרֵב אֶת הַדֶּרֶךְ וּמוּתָּר לְאָדָם לְהִכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת בְּמַקְלוֹ בְּמִנְעָלוֹ וּבַאֲפוּנְדָּתוֹ וּבַאֲבַק שֶׁעַל רַגְלָיו וְאִם הָיָה צָרִיךְ לָרוֹק יָרוֹק בְּבֵית הַכְּנֶסֶת:

מוסר

מספר חסידים סימן ק''ל קל''א קל''ב

יֹאחֵז צַדִּיק דַּרְכּוֹ יֵשׁ אָדָם שֶׁאֵינוֹ זַכָּאי שֶׁיְּקַבֵּל הַמָּקוֹם תְּפִלָּתוֹ אֶלָּא בַּעֲבוּר תּוֹקֶף תַּחֲנוּנִים וְדִמְעַת עֵינָיו אֲשֶׁר תָּמִיד בּוֹכֶה וּמִתְחַנֵן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּיָדוֹ זְכוּת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים מְקַבֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תְּפִלָּתוֹ וְעוֹשֶׂה חֶפְצוֹ: אִם יִשְׁאַל אָדָם דָּבָר שֶׁהוּא שְׁבַח לְבוֹרְאוֹ כְּגוֹן עַל לִמּוּד תּוֹרָה אוֹ דָבָר אֶחָד מֵחָפְצֵי שָׁמַים וְשׁוֹפֵךְ אֶת נַפְשׁוֹ עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּיָדוֹ מַעֲשִׂים טוֹבִים: אִם יִשְׁאַל אָדָם עֵצָה מִמָּךְ. אִם יָדַעְתָּ הַדְרִיכֵהוּ בְדֶרֶךְ יְשָׁרָה לְפִי מַה שֶׁנִּרְאָה בְּעֵינֶיךָ בִּרְצוֹן חֲכָמִים אֲבָל לֹא לְפִי דַרְכּוֹ כְּנֶגֶד הַבּוֹרֵא וְאִם תִּשְׁתּוֹק וְאַתָּה יוֹדֵעַ לְהַדְרִיכוֹ פֶּן יִשְׁאַל מֵאַחֵר וְיִתֵּן לוֹ עֵצָה שֶׁאֵינָה הוֹגֶנֶת לוֹ כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה אַבְשָׁלוֹם שֶׁשָּׁאַל עֵצָה מֵאֲחִיתוֹפֶל וְנָתַן לוֹ חוּשַׁי עֵצָה וְנָפַל בְּיָד דָּוִד:

פינחס יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(ז) אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֣ת הָרֽאוּבֵנִ֑י וַיִּֽהְי֣וּ פְקֻֽדֵיהֶ֗ם שְׁלֹשָׁ֤ה וְאַרְבָּעִים֙ אֶ֔לֶף וּשְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת וּשְׁלֹשִֽׁים: אִלֵין זַרְעֲיַת רְאוּבֵן וַהֲווֹ מִנְיָנֵיהוֹן אַרְבְּעִין וּתְלָתָא אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה וּתְּלָתִין: (ח) וּבְנֵ֥י פַלּ֖וּא אֱלִיאָֽב: וּבְנֵי פַלוּא אֱלִיאָב: (ט) וּבְנֵ֣י אֱלִיאָ֔ב נְמוּאֵ֖ל וְדָתָ֣ן וַֽאֲבִירָ֑ם הֽוּא-דָתָ֨ן וַֽאֲבִירָ֜ם (קרואי) קְרִיאֵ֣י הָֽעֵדָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הִצּ֜וּ עַל-מֹשֶׁ֤ה וְעַֽל-אַהֲרֹן֙ בַּֽעֲדַת-קֹ֔רַח בְּהַצֹּתָ֖ם עַל-יְהֹוָֽה: וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם מְעַרְעֵי כְּנִשְׁתָּא דְאִתְכְּנָשׁוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בִּכְנִשְׁתָּא דְקֹרַח בְּאִתְכַּנוֹשֵׁיהוֹן עַל יְיָ:

רש''י אשר הצו. את ישראל על משה: בהצתם. את העם על ה': הצו. השיאו את ישראל לריב על משה, לשון הפעילו:

(י) וַתִּפְתַּ֨ח הָאָ֜רֶץ אֶת-פִּ֗יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֛ם וְאֶת-קֹ֖רַח בְּמ֣וֹת הָֽעֵדָ֑ה בַּֽאֲכֹ֣ל הָאֵ֗שׁ אֵ֣ת חֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֨יִם֙ אִ֔ישׁ וַיִּֽהְי֖וּ לְנֵֽס: וּפְתָחַת אַרְעָא יַת פּוּמָהּ וּבְלָעַת יָתְהוֹן וְיָת קֹרַח בְּמוֹתָא דִכְנִשְׁתָּא כַּד אֲכָלַת אֵשָׁתָא יַת מָאתָן וְחַמְשִׁין גַבְרָא וַהֲווֹ לְאָת:

רש''י ויהיו לנס. לאות ולזכרון (במדבר יז, ה) למען אשר לא יקרב איש זר, לחלוק עוד על הכהנה:

(יא) וּבְנֵי-קֹ֖רַח לֹא-מֵֽתוּ: (ס) וּבְנֵי קֹרַח לָא מִיתוּ:

רש''י ובני קרח לא מתו. הם היו בעצה תחלה, ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם, לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם:

(יב) בְּנֵ֣י שִׁמְעוֹן֘ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לִנְמוּאֵ֗ל מִשְׁפַּ֨חַת֙ הַנְּמ֣וּאֵלִ֔י לְיָמִ֕ין מִשְׁפַּ֖חַת הַיָּֽמִינִ֑י לְיָכִ֕ין מִשְׁפַּ֖חַת הַיָּֽכִינִֽי: בְּנֵי שִׁמְעוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לִנְמוּאֵל זַרְעִית נְמוּאֵל לְיָמִין זַרְעִית יָמִין לְיָכִין זַרְעִית יָכִין:

נביאים - מלכים א - פרק יט

(טו) וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֵלָ֔יו לֵ֛ךְ שׁ֥וּב לְדַרְכְּךָ֖ מִדְבַּ֣רָה דַמָּ֑שֶׂק וּבָ֗אתָ וּמָשַׁחְתָּ֧ אֶת-חֲזָאֵ֛ל לְמֶ֖לֶךְ עַל-אֲרָֽם: וַאֲמַר יְיָ לֵיהּ אֱזִיל תּוּב לְאוֹרְחָךְ לְמַדְבְּרָא דַמֶשֶּׂק וּתְהַךְ וְתִמְשַׁךְ יַת חֲזָאֵל לְמֶהֱוֵי מַלְכָּא עַל אֲרָם : (טז) וְאֵת֙ יֵה֣וּא בֶן-נִמְשִׁ֔י תִּמְשַׁ֥ח לְמֶ֖לֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵ֑ל וְאֶת-אֱלִישָׁ֤ע בֶּן-שָׁפָט֙ מֵאָבֵ֣ל מְחוֹלָ֔ה תִּמְשַׁ֥ח לְנָבִ֖יא תַּחְתֶּֽיךָ: וְיַת יֵהוּא בַּר נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶהֱוֵי מַלְכָּא עַל יִשְּׂרָאֵל וְיַת אֱלִישָׁע בַּר שָׁפָט מִמֵּישַׁר מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְמֶהֱוֵי נְבִיָיא תְּחוֹתָךְ :

רש''י תמשח לנביא תחתיך . אי איפשי בנביאותך , מאחר שאתה מלמד קטיגוריא על בני :

(יז) וְהָיָ֗ה הַנִּמְלָ֛ט מֵחֶ֥רֶב חֲזָאֵ֖ל יָמִ֣ית יֵה֑וּא וְהַנִּמְלָ֛ט מֵחֶ֥רֶב יֵה֖וּא יָמִ֥ית אֱלִישָֽׁע: וִיהֵי דְּיִשְׁתֵּיזִיב מֵחַרְבָּא דַּחֲזָאֵל יִקְטוֹל יֵהוּא וּדְיִשְׁתֵּיזִיב מֵחַרְבָּא דְּיֵהוּא יִקְטוֹל אֱלִישָׁע :

רש''י ימית אלישע . לא מצינו שהמית אלא ארבעים ושנים ילדים על ידי הדובים ביריחו ( מלכים ב ב כד ) :

(יח) וְהִשְׁאַרְתִּ֥י בְיִשְׂרָאֵ֖ל שִׁבְעַ֣ת אֲלָפִ֑ים כָּל-הַבִּרְכַּ֗יִם אֲשֶׁ֤ר לֹֽא-כָֽרְעוּ֙ לַבַּ֔עַל וְכָ֨ל-הַפֶּ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-נָשַׁ֖ק לֽוֹ: וְאַשְׁאַר בְּיִשְּׂרָאֵל שִׁבְעָא אַלְפִין כָל רְכוּבַיָּא דְלָא כָּרְעוּ לְבַעְלָא וְכָל פּוּמָּא דְלָא נְשַׁק לֵיהּ : (יט) וַיֵּ֣לֶךְ מִ֠שָּׁם וַיִּמְצָ֞א אֶת-אֱלִישָׁ֤ע בֶּן-שָׁפָט֙ וְה֣וּא חֹרֵ֔שׁ שְׁנֵים-עָשָׂ֤ר צְמָדִים֙ לְפָנָ֔יו וְה֖וּא בִּשְׁנֵ֣ים הֶעָשָׂ֑ר וַיַּעֲבֹ֤ר אֵלִיָּ֙הוּ֙ אֵלָ֔יו וַיַּשְׁלֵ֥ךְ אַדַּרְתּ֖וֹ אֵלָֽיו: וַאֲזַל מִתַּמָּן וְאַשְׁכַּח יַת אֱלִישָׁע בַּר שָׁפָט וְהוּא רָדֵי בִּתְרֵי עֲשַּׂר פַּדְּנִין דְתוֹרָא צְמִידִין קֳדָמוֹהִי וְהוּא בְּחַד מִתְּרֵי עַסְרָא וַעֲבַרִ אֵלִיָּהוּ לְוָתֵיהּ וּרְמָא שׁוֹשִׁפֵיהּ עֲלוֹהִי : (כ) וַיַּעֲזֹ֣ב אֶת-הַבָּקָ֗ר וַיָּ֙רָץ֙ אַחֲרֵ֣י אֵֽלִיָּ֔הוּ וַיֹּ֗אמֶר אֶשְּׁקָה-נָּא֙ לְאָבִ֣י וּלְאִמִּ֔י וְאֵלְכָ֖ה אַחֲרֶ֑יךָ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ לֵ֣ךְ שׁ֔וּב כִּ֥י מֶה-עָשִׂ֖יתִי לָֽךְ: וּשְׁבַק יַת תּוֹרַיָּא וּרְהַט בָּתַר אֵלִיָּהוּ וַאֲמַר אֶנְשוֹק כְּעַן לְאַבָּא וּלְאִמָּא וְאֵיהַךְ בַּתְרָךְ וַאֲמַר לֵיהּ אֱזִיל תּוּב אֲרֵי מָה עֲבָדִית לָךְ :

רש''י לך שוב . מאחרי : כי מה עשיתי לך . שתבא אחרי :

כתובים - תהילים - פרק צא

(יד) כִּ֤י בִ֣י חָ֭שַׁק וַאֲפַלְּטֵ֑הוּ אֲ֝שַׂגְּבֵ֗הוּ כִּֽי-יָדַ֥ע שְׁמִֽי: מְטוּל דִי בְמֵימְרִי אִתְרְעִי וַאֲשֵׁזְבִנֵיהּ אֲשַּׂגְבִנֵיהּ מְטוּל דְיָדַע שְׁמִי : (טו) יִקְרָאֵ֨נִי | וְֽאֶעֱנֵ֗הוּ עִמּֽוֹ-אָנֹכִ֥י בְצָרָ֑ה אֲ֝חַלְּצֵ֗הוּ וַֽאֲכַבְּדֵֽהוּ: יְצֵלִי קֳדָמַי וַאֲנָא עָנֵי יָתֵיהּ עִמֵיהּ אֲנָא בְעַקְתָא אֶפְצִנֵיהּ וַאֲיַקְרִנֵיהּ : (טז) אֹ֣רֶךְ יָ֭מִים אַשְׂבִּיעֵ֑הוּ וְ֝אַרְאֵ֗הוּ בִּֽישׁוּעָתִֽי: אוֹרִיכוּת יוֹמִין אַסְבְּעִנֵיהּ וְאַחְמִנֵיהּ בְּפוּרְקָנִי : צב (א) מִזְמ֥וֹר שִׁ֗יר לְי֣וֹם הַשַּׁבָּֽת: שְׁבָחָא וְשִׁירָא דִי אֲמַר אָדָם קַדְמָאָה עַל יוֹמָא דְשַׁבַּתָּא :

רש''י מזמור שיר . של לוים ( נביאים ) : ליום השבת . שאומרי' אותו בשבתות והוא מדבר בענין העולם הבא שכולו שבת :

(ב) ט֗וֹב לְהֹד֥וֹת לַיהוָ֑ה וּלְזַמֵּ֖ר לְשִׁמְךָ֣ עֶלְיֽוֹן: טָב לְאוֹדָאָה קֳדָם יְיָ וּלְשַׁבָּחָא שְׁמָךְ עִלָאָה : (ג) לְהַגִּ֣יד בַּבֹּ֣קֶר חַסְֽדֶּ֑ךָ וֶ֝אֱמֽוּנָתְךָ֗ בַּלֵּילֽוֹת: לְתַנָאָה בְּצַפְרָא טוּבָךְ וְקוּשְׁטָךְ בְּלֵילְוָן :

רש''י להגיד בבקר חסדך . בעת הגאולה : ואמונתך בלילות . ובעוד צרת הגלות להאמין בך שתשמור הבטחתך כל זה נאה וטוב :

משנה סנהדרין פרק יא

א. אֵלּוּ הֵן הַנֶּחֱנָקִין, הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ, וְגוֹנֵב נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל, וְזָקֵן מַמְרֵא עַל פִּי בֵית דִּין, וּנְבִיא הַשֶּׁקֶר, וְהַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, וְהַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, וְזוֹמְמֵי בַת כֹּהֵן וּבוֹעֲלָהּ. הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בָהֶן חַבּוּרָה. זֶה חֹמֶר בַּמְקַלֵּל מִבַּמַּכֶּה, שֶׁהַמְקַלֵּל לְאַחַר מִיתָה חַיָּב, וְהַמַּכֶּה לְאַחַר מִיתָה פָּטוּר. הַגּוֹנֵב נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנּוּ לִרְשׁוּתוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנּוּ לִרְשׁוּתוֹ וְיִשְׁתַּמֶּשׁ בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד) וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ. הַגּוֹנֵב אֶת בְּנוֹ, (רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל) רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה מְחַיֵּב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. גָּנַב מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶן חוֹרִין, רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב, וַחֲכָמִים פוֹטְרִין:

ברטנורה   (א) אלו הן הנחנקין. ממרא ע''פ בית דין. שמסרב על דברי בית דין הגדול שבלשכת הגזית: וזוממי בת כהן. אף על פי שהם באים לחייבה שרפה אין נדונים אלא במיתה שהיו מחייבים את בועלה שהוא בחנק. כשאר הבא על א''א דכתיב (ויקרא כא) היא באש תשרף היא ולא בועלה וזוממיה ילפינן מכאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו: ובועלה. לבת כהן כשהיא נשואה אבל ארוסה היא ובועלה בסקילה: שהמקלל לאחר מיתה חייב. דכתיב (שם כ) אביו ואמו קלל וקרא יתירא הוא לרבות לאחר מיתה: והמכה לאחר מיתה פטור. דהא לא מחייב עד שיעשה בו חבורה ואין חבורה לאחר מיתה: עד שיכניסנו לרשותו. דכתיב (שמות כא) ונמצא בידו ואין ידו אלא רשותו. וכן הוא אומר (במדבר כא) ויקח את כל ארצו מידו: וישתמש בו. תשמיש שיש בו שוה פרוטה. ות''ק מחייב אפילו בתשמיש שהוא פחות מש''פ והלכתא כת''ק: הגונ' את בנו. טעמייהו דרבנן דפטרי דכתיב ונמצא בידו. וקרא יתירה הוא דהא כתיב (דברים כד) כי ימצא איש אלא למדרש מיניה פרט לזה שהוא מצוי והלכה כחכמים: ר' יהודה מחייב. דכתיב (שם) מאחיו מבני ישראל. מאחיו למעוטי עבדים. מבני ישראל אי כתב בני ישראל הוה ממעטינן מי שחציו עבד וחציו בן חורין השתא דכתיב מבני ישראל מעוטא אחרינא ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ורבנן סברי מאחיו לאו למעוטי עבדים דהא אחים הם במצות אלא בני ישראל למעוטי עבדים. מבני ישראל למעוטי מי שחציו עבד וחציו ב''ח והלכה כחכמים:

ב. זָקֵן מַמְרֵא עַל פִּי בֵית דִּין, שֶׁנֶאֱמַר (שם יז) כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט וְגוֹ'. שְׁלשָׁה בָתֵּי דִינִין הָיוּ שָׁם, אֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת, וְאֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הָעֲזָרָה, וְאֶחָד יוֹשֵׁב בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית. בָּאִים לָזֶה שֶׁעַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת, וְאוֹמֵר, כָּךְ דָּרַשְׁתִּי וְכָךְ דָּרְשׁוּ חֲבֵרַי, כָּךְ לִמַּדְתִּי וְכָךְ לִמְּדוּ חֲבֵרָי. אִם שָׁמְעוּ, אוֹמְרִים לָהֶם. וְאִם לָאו, בָּאִין לָהֶן לְאוֹתָן שֶׁעַל פֶּתַח הָעֲזָרָה, וְאוֹמֵר, כָּךְ דָּרַשְׁתִּי וְכָךְ דָרְשׁוּ חֲבֵרַי כָּךְ לִמַדְתִּי וְכָךְ לִמְדוּ חֲבֵרָי. אִם שָׁמְעוּ, אוֹמְרִים לָהֶם. וְאִם לָאו, אֵלּוּ וָאֵלּוּ בָּאִים לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית, שֶׁמִּמֶּנּוּ יוֹצֵאת תּוֹרָה לְכָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה'. חָזַר לְעִירוֹ וְשָׁנָה וְלִמֵּד כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיָה לָמֵד, פָּטוּר. וְאִם הוֹרָה לַעֲשׂוֹת, חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיּוֹרֶה לַעֲשׂוֹת. תַּלְמִיד שֶׁהוֹרָה לַעֲשׂוֹת, פָּטוּר, נִמְצָא חֻמְרוֹ קֵלּוֹ:

ברטנורה   (ב) ג' בתי דינין היו שם. בירושלים דמשתעי בה קרא וקמת ועלית: אחד יושב על פתח הר הבית. הוא שער מזרחי שלפנים מן החיל לפני עזרת נשים: ואחד יושב. למעלה הימנו כשעברו עזרת נשים ובאים לפתח עזרת ישראל: ואחד יושב בלשכת הגזית. שהיא בנויה בתוך העזרה חציה בקדש וחציה בחול: באים לזה שעל פתח הר הבית. זקן זה שהורה בעירו ונחלקו בית דין שבעירו עליו והזקיקן הכתוב לעלות לירושלים. באים הוא ובית דין שבעירו לזה ב''ד שעל פתח הר הבית שהרי בו פוגעים תחלה: תלמיד שהורה לעשות. תלמיד שלא הגיע להוראה ונחלק על בית דין שבעירו. ובאו לבית דין הגדול ושאלו וחזר לעירו והורה כבתחלה פטור. שאין להם לסמוך על ההוראתו והתורה לא חייבה אלא מופלא ומומחה לב''ד כדילפינן מכי יפלא ממך במופלא שבב''ד הכתוב מדבר: נמצא חומרו קולו. חומר העבירה שעבר והורה אף על פי שלא הגיע להוראה מוסף על ההמרא' שהמרה ע''פ בית דין. היא נעשית לו קולא לפוטרו מן המיתה. שאם היה זקן שהגיע להוראה והמרה על פי בית דין היה חייב מיתה:

ג. חֹמֶר בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים מִדִּבְרֵי תוֹרָה, הָאוֹמֵר אֵין תְּפִלִּין, כְּדֵי לַעֲבוֹר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, פָּטוּר. חָמֵשׁ טוֹטָפוֹת, לְהוֹסִיף עַל דִּבְרֵי סוֹפְרִים, חַיָּב:

ברטנורה   (ג) האומר אין תפלין כו' פטור. שאין זו הוראה. דזיל קרי בי רב הוא: חמשה טוטפות. יש הוראה ואף על פי שאין דבר זה אלא להוסיף על ד''ס חייב שבמדרש סופרים (לטטפת לטטפת) לטוטפת כתיב. הרי כאן ד' פרשיות:

ד. אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ לֹא בְּבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ וְלֹא בְּבֵית דִּין שֶׁבְּיַבְנֶה, אֶלָּא מַעֲלִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, וּמְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ עַד הָרֶגֶל וּמְמִיתִין אוֹתוֹ בָרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז) וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין מְעַנִּין אֶת דִּינוֹ שֶׁל זֶה, אֶלָּא מְמִיתִין אוֹתוֹ מִיָּד, וְכוֹתְבִין וְשׁוֹלְחִין שְׁלוּחִים בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת, אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן אִישׁ פְּלוֹנִי נִתְחַיֵּב מִיתָה בְּבֵית דִּין:

ברטנורה   (ד) ולא בבית דין שביבנה. שאלו לבית דין שבלשכת הגזית ואמרו לו וחזר לעירו ושהה שם ימים רבים עד שגלתה סנהדרי גדולה ליבנה. ואחר כך הורה כבתחלה. אין ממיתין אותו ביבנה אף על פי שסנהדרי גדולה שם ואף על פי שעדיין הבית קיים כיון שסנהדרי גדולה אינה יושבת במקומה בלשכת הגזית:

ה. נְבִיא הַשֶּׁקֶר הַמִּתְנַבֵּא עַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע וּמַה שֶׁלֹּא נֶאֱמַר לוֹ, מִיתָתוֹ בִידֵי אָדָם. אֲבָל הַכּוֹבֵשׁ אֶת נְבוּאָתוֹ, וְהַמְוַתֵּר עַל דִּבְרֵי הַנָּבִיא, וְנָבִיא שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי עַצְמוֹ, מִיתָתָן בִּידֵי שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יח) אָנֹכִי אֶדְרשׁ מֵעִמּוֹ:

ברטנורה   (ה) מה שלא שמע. מה שלא נאמר בנבואה לשום נביא בעולם. ומה. שנאמר לחברו ולא לו. ושמעה מפי חברו. ובא ואמר שנאמרה לו. שני אלו נביאי השקר הם ומיתתן בחנק. דכתיב (דברים יח) אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי. זה המתנבא מה שלא שמע מעולם. אשר לא צויתיו הא לחברו צויתיו. זה המתנבא מה שלא נאמר לו. ונאמר לחברו ומת הנביא ההוא. וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק: מיתתן בידי שמים. דכתיב (שם) והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי. קרי ביה לא ישמע. וקרי ביה לא ישמיע. וקרי ביה לא ישמע הוא עצמו אל דברי. הרי שלשתן בכלל וכתוב (שם) אנכי אדרוש מעמו. בידי שמים:

ו. הַמִּתְנַבֵּא בְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה וְאוֹמֵר כָּךְ אָמְרָה עֲבוֹדָה זָרָה, אֲפִלּוּ כִּוֵּן אֶת הַהֲלָכָה לְטַמֵא אֶת הַטָּמֵא וּלְטַהֵר אֶת הַטָּהוֹר. הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּת הַבַּעַל לַנִּשּׂוּאִין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְעָלָה, הַבָּא עָלֶיהָ הֲרֵי זֶה בְּחֶנֶק. וְזוֹמְמֵי בַת כֹּהֵן ובוֹעֲלָהּ, שֶׁכָּל הַזּוֹמְמִין מַקְדִּימִין לְאוֹתָהּ מִיתָה, חוּץ מִזּוֹמְמֵי בַת כֹּהֵן ובוֹעֲלָהּ:

ברטנורה   (ו) לרשות הבעל. כגון שמסר האב לשלוחי הבעל. ועדיין היא בדרך. תו לא קרינא בה בית אביה:

גמרא סנהדרין דף פ''ט ע''ב

הַמְוַתֵּר עַל דִּבְרֵי נָבִיא מְנָא יָדַע דְאִיעֲנַשׁ דְיָהַב לֵיהּ אוֹת וְהָא מִיכָה דְלֹא יָהַב לֵיהּ אוֹת וְאִיעֲנַשׁ הֵיכָא דְמוּחְזַק שַׁאנֵי דְאִי לֹא תֵימָא הָכִי אַבְרָהָם בְּהַר הַמּוֹרִיָה הֵיכִי שָׁמַע לֵיהּ יִצְחָק אֵלִיָּהוּ בְהַר הַכַּרְמֶל הֵיכִי סַמְכֵי עֲלֵיהּ וְעַבְדֵי שְׁחוּטֵי חוּץ. אֶלָּא הֵיכָא דְמוּחְזַק שַׁאנֵי (בראשית כ''ב) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם אַחַר מַאי אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא אַחַר דְבָרָיו שֶׁל שָׂטָן דִכְתִיב (שם כ''א) וַיִּגְדַל הַיֶּלֶד וַיִּגָמַל וְגוֹמֵר אָמַר שָׂטָן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם זָקֵן זֶה חַנַנְתּוֹ לְמֵאָה שָׁנָה פְרִי בֶטֶן מִכָּל סְעוּדָה שֶׁעָשָׂה לֹא הָיָה לוֹ תוֹר אֶחָד אוֹ גוֹזָל אֶחָד לְהַקְרִיב לְפָנֶיךָ אָמַר לוֹ כְלוּם עָשָׂה אֶלָּא בִשְׁבִיל בְּנוֹ אִם אֲנִי אוֹמֵר לוֹ זְבַח אֶת בִּנְךָ לְפָנַי מִיַּד זוֹבְחוֹ מִיַּד וְהָאֱלֹהִים נִסָה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בַר אַבָּא אֵין נָא אֶלָּא לָשׁוֹן בַּקָּשָׁה מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעָמְדוּ עָלָיו מִלְחָמוֹת הַרְבֵּה וְהָיָה לוֹ גִבּוֹר אֶחָד וְנָצְחָן לְיָמִים עָמְדָה עָלָיו מִלְחָמָה חַזָּקָה אָמַר לוֹ בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ עֲמוֹד לִי בַמִּלְחָמָה זוּ שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ רִאשׁוֹנִים אֵין בָהֶן מַמָּשׁ אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְאַבְרָהָם נִיסִיתִיךָ בְכַמָּה נִסְיוֹנוֹת וְעָמַדְתָּ בְכֻלָּן עַכְשָׁיו עֲמוֹד לִי בְנִסָּיוֹן זֶה שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ אֵין מַמָּשׁ בָּרִאשׁוֹנִים אֶת בִּנְךָ שְׁנֵי בָנִים יֵשׁ לִי אֶת יְחִידְךָ זֶה יָחִיד לְאִמוֹ וְזֶה יָחִיד לְאִמוֹ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ תַרְוַיְיהוּ רְחִימְנָא לְהוּ אֶת יִצְחָק וְכָל כַּךְ לָמָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִטָּרֵף דַעְתּוֹ עָלָיו קָדְמוֹ שָׂטָן לְדֶרֶךְ אָמַר לוֹ (איוב ד) הֲנִסָה דָבָר אֵלֶיךָ תִלְאֶה הִנֵּה יָסַרְתָּ רַבִּים וְיָדַיִם רָפוֹת תְּחַזֵּק כּוֹשֵׁל יְקִימוּן מִלֶּיךָ כִּי עַתָּה תָבֹא אֵלֶיךָ וַתֵּלֶא אָמַר לוֹ (תהלים כו) אֲנִי בְתוּמִי אֵלֵךְ אָמַר לוֹ הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתְךָ אָמַר לוֹ זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבַד כְּיוָן דְחָזָא דְלָא קָא שְׁמִיעַ לֵיהּ אָמַר לֵיהּ וְאֵלַי דָבָר יְגוּנַב כַּךְ שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגוּד שֶׁאַיִל לְעוֹלָה וְאֵין יִצְחָק לְעוֹלָה אָמַר לוֹ כַךְ עוֹנְשׁוֹ שֶׁל בַדָּאי שֶׁאֲפִילוּ אָמַר אֱמֶת אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ רִבִּי לֵוִי אָמַר אַחַר דְבָרָיו שֶׁל יִשְׁמָעֵאל לְיִצְחָק אָמַר לוֹ יִשְׁמָעֵאל לְיִצְחָק אֲנִי גָדוֹל מִמְּךָ בְּמִצְוֹת שֶׁאַתָּה מַלְתָּה בֶן שְׁמֹנַת יָמִים וַאֲנִי בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה אָמַר לוֹ וּבְאֵבֶר אֶחָד אַתָּה מְגַרֶה בִּי אִם אוֹמֵר לִי הַקָּדוֹשׁ בָרוּךְ הוּא זְבַח עַצְמְךָ לְפָנַי אֲנִי זוֹבֵחַ מִיַּד וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם:

רש''י מנא ידע. האי גברא שזה נביא אמת שהקב''ה עונשו והלא שמא סבר שזהו נביא השקר לפיכך מוותר על דבריו: היכא דהוחזק. שהוא צדיק ונביא אמת: שאני. ולא בעי אות: היכי שמע ליה יצחק. דהוא דבר אמת שלא נאמר לשום אדם להקריב את בנו: שחוטי חוץ. שהרי בית המקדש היה בירושלים: הנסה דבר אליך תלאה. וכי היה לאוהביך לנסותך בדבר שהיא תלאה אותך ומכרית את זרעיך: הנה יסרת רבים. ורצית והחיית כל באי העולם בדברים ועתה הנה בא להלאותך ולבהלך:

זוהר פנחס דף רכ''ו ע''א

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר תָּנֵינָן כָּל מָאן דְּאָמַר תְּהִלָּה לְדָוִד בְּכָל יוֹם תְּלַת זִמְנִין אִיהוּ בַר עַלְמָא דְאָתֵי. וְהָא אִתְמַר טַעְמָא. אִי בְגִין פַּרְנָסָה וּמְזוֹנָא דְכָל עַלְמָא תְרֵין זִמְנִין אִינוּן בְּכָל יוֹמָא בְּצַפְרָא וּבְפַנְיָיא דִכְתִּיב (שמות י''ג) בְּתֵת יְיָ לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר וְגוֹמֵר. אֲמָאי תְלַת זִמְנִין בְּכָל יוֹמָא אֶלָּא תְרֵין לִמְזוֹנָא דִבְנֵי אִנְשֵׁי וּדְכָל עַלְמָא וְחָד לְמֵיהַב תּוֹקְפָא לְהַהוּא אָתָר דִּפְתִּיחוּ יְדוֹי. וּתְרֵין מְזוֹנִין אִלֵּין מְשַׁנְיָין דָּא מִן דָּא וְכֻלְּהוּ תְלַת מְזוֹנֵי כְתִיבֵי הָכָא (תהלים קמ''ה) וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ. דָא מְזוֹנָא דַעֲתִירֵי דְיָהִיב מֵיכְלָא סַגִּי בְעִתּוֹ הָא חָד תְּרֵין דִּכְתִיב וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן דָא מְזוֹנָא דְמִסְכְּנֵי דְאִינוּן שְׂבֵעִין מֵרָצוֹן וְלֹא מִגּוֹ מֵיכְלָא סַגִי תְלַת דִּכְתִיב פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ דָא תוּקְפָא לְהַהוּא אָתָר דְּבְפְתִּיחוּ יְדוֹי נַפְקַת רָצוֹן וְשַׂבְעָא לְכֹלָא. תוּ הָכִי אוֹלִיפְנָא דְלָא אִיהוּ אֶלָּא תְרֵי זִמְנֵי בְגִין מְזוֹנָא וּפַרְנָסָה בְכָל יוֹמָא דְאִלֵּין חִיּוּבָא עַל בַּר נָשׁ וְאִי אָמַר יַתִּיר לָאו בְגִין חוֹבָה אִיהוּ אֶלָּא בְגִין שְׁבָחָא גוֹ תוּשְׁבְּחָן דִזְמִירוֹת דְּדָוִד מַלְכָּא מָאי טַעְמָא בְגִין דְּפַרְנָסָה לָא חָזֵי לְמִשְׁאַל אֶלָּא בָתָר צְלוֹתָא וּפַרְנָסָה דְמָארֵיהּ (ס''א דְּנָפִיק יְדוֹי דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וּבָרִיךְ וּשְׂבֵעִין מֵרָצוֹן וְעַל דָּא לָאו חִיּוּבָא הוּא אֶלָּא תְרֵי זִמְנֵי בְיוֹמָא וּשְׁבָחָא אִיהוּ לְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לָתֵת לוֹ זְמִירוֹת דְּדָוִד מַלְכָּא) מַלְכָּא יֵיכוּל בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתָר יֵיכְלוּן עַבְדוֹי הָדָא הוּא דִכְתִּיב (שיר ח') בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַלָּה אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי לְבָתָר אִכְלוּ רֵעִים. אָכַלְתִּי יַעְרִי דָא צְלוֹתָא דִמְיוֹשֶׁב. עִם דִּבְשִׁי דָא קִרְיַת שְׁמַע. אָכַלְתִּי יַעְרִי דָא צְלוֹתָא דִמְיוֹשֶׁב הַהוּא יַעַר לְבָנוֹן יוֹצֵר (ס''א מְשָׁרְתִים) וְהָאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ (כֻּלָּם קְדוֹשִׁים) כָּל הָנֵי אִקְרוּן יַעַר אִילָנִין וּנְצִיבִין דְּבֵיהּ. עִם דִּבְשִׁי דָא קִרְיַת שְׁמַע דְאִיהוּ מְתִיקוּ דְכֹלָא בְכַמָּה צוּפִין וּמְתִיקִין. שָׁתִיתִי יֵינִי. דָא צְלוֹתָא דִמְעוֹמֶד מִטִּיבוּ דְיֵּינָא עִלָּאָה דְאִתְנְטַר וְדָא בִשְׁלש בְּרָכוֹת רִאשׁוֹנוֹת. עִם חֲלָבִי אִלֵּין אִינוּן שְׁלשָה בְרָכוֹת אַחֲרוֹנוֹת. וְאִתְכְּלִילָן אִלֵּין בְאִלֵּין. עַד כָּאן מֵיכְלָא דְמַלְכָּא. לְבָתָר דְאָכַל מַלְכָּא אִכְלוּ רֵעִים לְעֵילָא שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דוֹדִים לְתַתָּא וְעַל דָּא לֵית חִיּוּבָא דִמְזוֹנָא אֶלָּא לְבָתָר צְלוֹתָא בִצְלוֹתָא דְמִנְחָה (בְעֶרֶב) קוֹדֶם צְלוֹתָא מָאי טַעְמָא בְגִין דְעַד לָא אִשְׁתְּכַח דִּינָא קַשְׁיָא בְעוֹד דְּאַנְפִּין דְּמַלְכָּא נְהִירִין יֵימָא תְהִלָּה לְדָוִד בְּהָאי סִדּוּרָא דִמְזוֹנָא דִלְבָתָר דְּדִינָא שַׁרְיָא וְתָלֵי עַל עַלְמָא לָא שַׁעְתָּא אִיהוּ. אָתָא רִבִּי פִּנְחָס וּנְשָׁקֵיהּ:

תרגום הזוהר אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לָמַדְנוּ, כָּל מִי שֶׁאוֹמֵר תְּהִלָּה לְדָוִד בְּכָל יוֹם שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא. וּכְבָר לָמַדְנוּ הַטַּעַם, שֶׁהוּא מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב בָּהּ פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶיךְ שֶׁהוּא תְּפִלָּה עַל מָזוֹן. וְשׁוֹאֵל, אִם הַטַּעַם הוּא מִשּׁוּם פַּרְנָסָה וּמָזוֹן שֶׁל כָּל הָעוֹלָמוֹת, הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר שְׁנֵי פְּעָמִים, כִּי שְׁנֵי פְּעָמִים הֵם בְּכָל יוֹם, בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב. שֶׁכָּתוּב, בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר וְגוֹ', לָמָּה צָרִיךְ לוֹמָר שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּכָל יוֹם. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא שְׁנֵי פְּעָמִים בִּשְׁבִיל מָזוֹן בְּנֵי אָדָם, וְשֶׁל כָּל הָעוֹלָם, וּפַעַם אַחַת הוּא, לָתֵת תּוֹקֶף לַמָּקוֹם הַהוּא שֶׁיָּדָיו פְּתוּחוֹת. וּשְׁתֵּי מְזוֹנוֹת אֵלּוּ שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם, הֵם מְשׁוּנִים זֶה מִזֶּה. כִּי אֶחָד הוּא לַעֲשִׁירִים וְאֶחָד לַעֲנִיִּים. וְכָל שָׁלֹשׁ הַמָּזוֹנוֹת כְּתוּבִים כָּאן, בִּתְהִלָּה לְדָוִד. א', וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ, הֲרֵי א'. ב', שֶׁכָּתוּב, וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן. זֶהוּ מָזוֹן שֶׁל עֲנִיִּים, שֶׁהֵם שְׂבֵעִים מֵרָצוֹן, וְלֹא מִמַּאֲכָל מְרוּבָּה. ג' שֶׁכָּתוּב, פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶיךְ, זֶהוּ תּוֹקֶף לַמָּקוֹם הַהוּא, שֶׁבִּפְתִיחַת יָדָיו יוֹצֵא רָצוֹן וְשֹׂבַע לַכֹּל. עוֹד, כָּךְ לָמַדְתִּי, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמָר אֶלָּא שְׁתֵּי פְּעָמִים תְּהִלָּה לְדָוִד, בִּשְׁבִיל מָזוֹן וּפַרְנָסָה שֶׁבְּכָל יוֹם. וְאֵלּוּ שְׁתֵּי הַפְּעָמִים הֵן חוֹבָה עַל הָאָדָם וְאִם אָמַר יוֹתֵר אֵינוֹ בִּשְׁבִיל חוֹב, אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁבָח בְּתוֹךְ הַתִּשְׁבָּחוֹת שֶׁל הַזְּמִירוֹת שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ. מַהוּ הַטַּעַם, הוּא מִשּׁוּם שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְבַקֵּשׁ עַל פַּרְנָסָה, אֶלָא אַחַר הַתְּפִלָּה, כִּי הַתְּפִלָּה הִיא פַּרְנָסַת אֲדוֹנוֹ, וְהַמֶּלֶךְ יֹאכַל תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יֹאכְלוּ עֲבָדָיו. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַלָּה אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי. וְאַחַר כָּךְ אִכְלוּ רֵעִים. אָכַלְתִּי יַעְרִי, הוּא תְּפִלָּה דְּמִיּוֹשֵׁב, דְּהַיְנוּ מִיּוֹצֵר אוֹר עַד קְרִיאַת שְׁמַע. עִם דִּבְשִׁי, הוּא קְרִיאַת שְׁמַע. וּמְפָרֵשׁ, אָכַלְתִּי יַעְרִי הוּא תְּפִלָּה דְּמִיּוֹשֵׁב, כִּי יַעַר הַלְּבָנוֹן הַהוּא, שֶׁהוּא עוֹלָם הַבְּרִיאָה כּוֹלֵל יוֹצֵר אוֹר, וְהָאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ, כָּל אֵלּוּ נִקְרָאִים יַעַר אִילָנוֹת, וְהַנְּטִיעוֹת שֶׁבּוֹ. עִם דִּבְשִׁי, הוּא קְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁהִיא מְתוּקָה מִכֹּל, בְּכַמָּה צוּפִים וּמְתִיקוּת. שָׁתִיתִי יֵינִי: הוּא תְּפִלָּה דְּמֵעוֹמֵד, שֶׁהִיא הַמְּשָׁכָה שֶׁל הַיַּיִן הָעֶלְיוֹן הַמְּשׁוּמָר, שֶׁהוּא הֶאָרַת הַחָכְמָה שֶׁבַבִינָה וְעַל כֵּן נֶאֱמַר עָלֶיהָ שָׁתִיתִי יֵינִי. וְזֶהוּ בְּשָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת רִאשׁוֹנוֹת שֶׁבִּתְפִלַּת הָעֲמִידָה שֶׁהֵן כְּנֶגֶד חב''ד. עִם חֲלָבִי, אֵלּוּ הֵן שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת אַחֲרוֹנוֹת, שֶׁהֵן כְּנֶגֶד נה''י. וְהֶאָרַת הַחֲסָדִים מְכוּנִים חֵלֶב. וְנִכְלְלוּ אֵלּוּ בְּאֵלּוּ, דְּהַיְנוּ הֶאָרַת הַחָכְמָה וְהַחֲסָדִים נִכְלָלִים זֶה בָּזֶה. עַד כָּאן הוּא מַאֲכָל הַמֶּלֶךְ. וְאַחַר שֶׁאָכַל הַמֶּלֶךְ, אִכְלוּ רֵעִים לְמַעְלָה, דְּהַיְנוּ הַמַּלְאָכִים. שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים לְמַטָּה, דְּהַיְנוּ הַנְּשָׁמוֹת. וְעַל כֵּן, אֵין חִיּוּב לְשַׁבֵּחַ עַל הַמְּזוֹנוֹת אֶלָּא לְאַחַר הַתְּפִלָּה. דְּהַיְנוּ לְאַחַר שֶׁאָכַל הַמֶּלֶךְ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וּמַהוּ הַטַּעַם, שֶׁבִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה אוֹמְרִים תְּהִלָּה לְדָוִד לִפְנֵי הַתְּפִלָּה. הוּא מִשּׁוּם שֶׁתְּפִלַּת הַמִּנְחָה הִיא כְּנֶגֶד יִצְחָק שֶׁהוּא דִּין, וְעַל כֵּן מִטֶּרֶם שֶׁנִּמְצָא הַדִּין הַקָּשֶׁה, דְּהַיְנוּ קוֹדֶם הַתְּפִלָּה, בְּעוֹד שֶׁפְּנֵי הַמֶּלֶךְ מְאִירִים בַּחֶסֶד, יֹאמַר תְּהִלָּה לְדָוִד בַּסֵּדֶר הַהוּא שֶׁל מְזוֹנוֹת בְּשָׁלֹשׁ בְּחִינוֹת, כִּי אַחַר הַתְּפִלָּה שֶׁהַדִּין שׁוֹרֶה וְתָלוּי עַל הָעוֹלָם, אֵינוֹ הַזְּמָן לָזֶה. בָּא רַבִּי פִּנְחָס וּנְשָׁקוֹ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פרק י''א

א. בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁחָרְבוּ בִקְדוּשָׁתָן הֵן עוֹמְדִין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ''ו ל''א) וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם אַף עַל פִּי שֶׁהֵן שׁוֹמְמִין בִּקְדוּשָׁתָן הֵן עוֹמְדִין. וּכְשֵׁם שֶׁנּוֹהֲגִין בָּהֶן כָּבוֹד בְּיִישׁוּבָן כַּךְ נוֹהֲגִין בָּהֵן בְּחוּרְבָּנָם חוּץ מִכִּבּוּד וְרִבּוּץ שֶׁאֵין מְכַבְּדִין אוֹתָן וְאֵין מַרְבִּיצִין אוֹתָן עָלוּ בָּהֵן עֲשָׂבִים תּוֹלְשִׁין אוֹתָם וּמַנִּיחִין אוֹתָן בִּמְקוֹמָן כְּדֵי שֶׁיִּירְאוּ אוֹתָן הָעָם וְתָעוֹר רוּחָם וְיִבְנוּם: ב. אֵין סוֹתְרִין בֵּית הַכְּנֶסֶת כְּדֵי לִבְנוֹת אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ אוֹ בִמְקוֹם אַחֵר. אֲבָל בּוֹנִין אַחֵר וְאַחַר כַּךְ סוֹתְרִין זֶה שֶׁמָא יֶאֱרַע לָהֶם אוֹנֵס וְלֹא יִבְנוּ. וַאֲפִלּוּ כוֹתֵל אֶחָד מִמֶּנּוּ בּוֹנֶה הַחָדָשׁ בְּצַד הַיָּשָׁן. וְאַחַר כַּךְ סוֹתֵר הַיָּשָׁן. בָּמֶה דְבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא חָרְבוּ יְסוֹדוֹתָיו אוֹ שֶׁלֹּא נָטוּ כוֹתְלָיו לִנְפּוֹל אֲבָל אִם חָרְבוּ יְסוֹדוֹתָיו אוֹ שֶׁנָּטוּ כוֹתָלָיו לִנְפּוֹל סוֹתְרִין אוֹתוֹ מִיַּד וּמַתְחִילִין לִבְנוֹת בִּמְהֵרָה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה שֶׁמָא תִדָחֵק הַשָּׁעָה וְיִשְׁאַר חָרֵב:

מוסר

מספר חסידים סימן קל''ג קל''ד

אַל תָּבֹא לָקַחַת עֵצָה מִמִּי שֶׁאַתָּה חוֹשְׁדּוֹ שֶׁמָא יְעָצְךָ לְפִי דַעְתּוֹ וְטוֹב לוֹ וְלֹא תִצְלַח בְּדָבָר וְעַל יְדֵי כֵן תַּחְשׁוֹד אוֹתוֹ וְתֹאמַר לוֹ לְדַעְתּוֹ יְעָצַנִי רָע וְשֶׁמָא נָקִי הוּא בָזֶה הַדָּבָר וְאָז יֵחָשֵׁב לְךָ הָעָוֹן כִּי חָשַׁדְתָּ בִכְשֵּׁרִים: אָמַר הַחָכָם תֵּן עֵצָה טוֹבָה וּנְכוֹנָה לְכָל אָדָם אֲשֶׁר יָבֹא אֶצְלָךְ לְהִתְיַעֵץ. וַאֲפִלּוּ לְשׂוֹנְאֲךָ מִשְּׁנֵי טַעֲמִים אֶחָד אֲשֶׁר תֵּצֵא מִדִּין שָׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא. וְעוֹד כִּי בָזֶה תִתְנַקֵם מִשׂוֹנְאֲךָ. כִּי שׂוֹנְאֲךָ יַחְשׁוֹב בִּלְבָבוֹ וַדַּאי זֶה שׂוֹנֵא אוֹתִי לֹא יְעַצֵנִי טוֹבָה וְיַנִיחַ דַעְתָּךְ וְיַעֲשֶׂה דָבָר אֲחֵר אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לְמִכְשׁוֹל:

פינחס יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(יג) לְזֶ֕רַח מִשְׁפַּ֖חַת הַזַּרְחִ֑י לְשָׁא֕וּל מִשְׁפַּ֖חַת הַשָּֽׁאוּלִֽי: לְזֶרַח זַרְעִית זֶרַח לְשָׁאוּל זַרְעִית שָׁאוּל:

רש''י לזרח. הוא צוחר, לשון צוהר. אבל משפחת אהד בטלה, וכן חמשה משבט בנימין, שהרי בעשרה בנים ירד למצרים וכאן לא מנה אלא חמשה, וכן אצבון לגד, הרי שבע משפחות. ומצאתי בגמרא ירושלמית, שכשמת אהרן נסתלקו ענני כבוד ובאו הכנענים להלחם בישראל ונתנו לב לחזור למצרים וחזרו לאחוריהם שמנה מסעות מהר ההר למוסרה, שנאמר (דברים י, ו) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן, והלא בהר ההר מת, וממוסרה עד הר ההר שמונה מסעות יש למפרע, אלא שחזרו לאחוריהם ורדפו בני לוי אחריהם להחזירם, והרגו מהם שבע משפחות, ומבני לוי נפלו ארבע משפחות משפחת שמעי ועזיאלי, ומבני יצהר לא נמנו כאן אלא משפחת הקרחי, והרביעית לא ידעתי מה היא. ורבי תנחומא דרש שמתו במגפה בדבר בלעם, אבל לפי החסרון שחסר משבט שמעון במנין זה ממנין הראשון שבמדבר סיני, נראה שכל עשרים וארבעה אלף נפלו משבטו של שמעון:

(יד) אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֣ת הַשִּׁמְעֹנִ֑י שְׁנַ֧יִם וְעֶשְׂרִ֛ים אֶ֖לֶף וּמָאתָֽיִם: (ס) אִלֵין זַרְעֲיַת שִׁמְעוֹן עַשְׂרִין וּתְרֵין אַלְפִין וּמָאתָן: (טו) בְּנֵ֣י גָד֘ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לִצְפ֗וֹן מִשְׁפַּ֨חַת֙ הַצְּפוֹנִ֔י לְחַגִּ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחַגִּ֑י לְשׁוּנִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַשּׁוּנִֽי: בְּנֵי גָד לְזַרְעֲיַתְהוֹן לִצְפוֹן זַרְעִית צְפוֹן לְחַגִי זַרְעִית חַגִי לְשׁוּנִי זַרְעִית שׁוּנִי: (טז) לְאָזְנִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הָֽאָזְנִ֑י לְעֵרִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הָֽעֵרִֽי: לְאָזְנִי זַרְעִית אָזְנִי לְעֵרִי זַרְעִית עֵרִי:

רש''י לאזני. אומר אני שזו משפחת אצבון, ואיני יודע למה לא נקראת משפחתו על שמו:

(יז) לַֽאֲר֕וֹד מִשְׁפַּ֖חַת הָֽאֲרוֹדִ֑י לְאַ֨רְאֵלִ֔י מִשְׁפַּ֖חַת הָֽאַרְאֵלִֽי: לַאֲרוֹד זַרְעִית אֲרוֹדִי לְאַרְאֵלִי זַרְעִית אַרְאֵלִי:

נביאים - מלכים א - פרק יט

(כא) וַיָּ֨שָׁב מֵאַחֲרָ֜יו וַיִּקַּ֣ח אֶת-צֶ֧מֶד הַבָּקָ֣ר וַיִּזְבָּחֵ֗הוּ וּבִכְלִ֤י הַבָּקָר֙ בִּשְּׁלָ֣ם הַבָּשָׂ֔ר וַיִּתֵּ֥ן לָעָ֖ם וַיֹּאכֵ֑לוּ וַיָּ֗קָם וַיֵּ֛לֶךְ אַחֲרֵ֥י אֵלִיָּ֖הוּ וַיְשָׁרְתֵֽהוּ: (פ) וְתָב מִבָּתְרוֹהִי וּנְסֵיב יַת פַּדַּן תּוֹרַיָּא וְהַדְּמֵיהּ וּבְמָנֵי תּוֹרַיָּא בַּשִּׁיל לְהוֹן בִּשְּׂרָא וִיהַב לְעַמָּא וַאֲכָלוּ וְקָם וַאֲזַל בָתַר אֵלִיָּהוּ וְשַׁמְּשֵׁיהּ :

רש''י בשלם הבשר . בשל להם את הבשר , כך פירשו דונ''ש ומנחם , וכן תרגמו יונתן בשתי תיבות ( בשיל להון ) . ואני אומר , אין צריך לחלקו לשתי תיבות , ומהו בשלם הבשר , בשלם לשני השוורים את הבשר שלהם , שהצמד אין פחות משנים : ויתן לעם . מרוב שמחה עשה משתה . ( ה ) כי שלחתי אליך וגו' לי תתן . ידעתי כי תתנם לי , אבל אחרת אני גוזר עליך :

כ (א) וּבֶן-הֲדַ֣ד מֶֽלֶךְ-אֲרָ֗ם קָבַץ֙ אֶת-כָּל-חֵיל֔וֹ וּשְׁלֹשִׁ֨ים וּשְׁנַ֥יִם מֶ֛לֶךְ אִתּ֖וֹ וְס֣וּס וָרָ֑כֶב וַיַּ֗עַל וַיָּ֙צַר֙ עַל-שֹׁ֣מְר֔וֹן וַיִּלָּ֖חֶם בָּֽהּ: וּבַר הֲדַד מַלְכָּא דְּאֲרָם כְּנַשׁ יַת כָּל מַשִׁרְיָתֵיהּ וּתְלָתִין וּתְרֵין מַלְכִּין עִמֵיהּ וְסוּסְוָן וּרְתִיכִין וּסְלִיק וְצַר עַל שׁוֹמְרוֹן וְאַגִיחַ קְרָבָא בָהּ : (ב) וַיִּשְׁלַ֧ח מַלְאָכִ֛ים אֶל-אַחְאָ֥ב מֶֽלֶךְ-יִשְׂרָאֵ֖ל הָעִֽירָה: וּשְׁלַח אִזְגַּדִּין לְוָת אַחְאָב מַלְכָּא דְיִשְּׂרָאֵל לְקַרְתָּא : (ג) וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ כֹּ֚ה אָמַ֣ר בֶּן-הֲדַ֔ד כַּסְפְּךָ֥ וּֽזְהָבְךָ֖ לִֽי-ה֑וּא וְנָשֶׁ֧יךָ וּבָנֶ֛יךָ הַטּוֹבִ֖ים לִי-הֵֽם: וַאֲמַר לֵיהּ כִּדְנַן אָמַר בַּר הֲדַד כַּסְפָך וְדַהֲבָךְ דִילִי הוּא וּנְשָׁךְ וּבְנָךְ שַׁפִּירָא דִילִי אִינּוּן : (ד) וַיַּ֤עַן מֶֽלֶךְ-יִשְׂרָאֵל֙ וַיֹּ֔אמֶר כִּדְבָרְךָ֖ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֑לֶךְ לְךָ֥ אֲנִ֖י וְכָל-אֲשֶׁר-לִֽי: וְאָתֵיב מַלְכָּא דְיִשְּׂרָאֵל וַאֲמַר כְּפִתְגָמָךְ רִבּוֹנִי מַלְכָּא דִּילָךְ נַפְשִׁי וְכָל דִילִי :

כתובים - תהילים - פרק קז

(כו) יַעֲל֣וּ שָׁ֭מַיִם יֵרְד֣וּ תְהוֹמ֑וֹת נַ֝פְשָׁ֗ם בְּרָעָ֥ה תִתְמוֹגָֽג: סָלְקִין צֵית שְׁמַיָא נָחֲתִין עִמְקֵי תְהוֹמַיָא נַפְשַׁתְהוֹן בְּבִישָׁא תִּתְמוֹגֵג : (כז) יָח֣וֹגּוּ וְ֭יָנוּעוּ כַּשִּׁכּ֑וֹר וְכָל-חָ֝כְמָתָ֗ם תִּתְבַּלָּֽע: יִרְתְּתוּן יְנוּעוּן הֵיךְ רַוְיָא דַחֲמַר וְכָל חוּכְמַתְהוֹן מִסְתַּלְעֲמָא :

רש''י יחוגו . לשון שבר הוא וכן בחגוי הסלע ( שה''ש ב' ) וכן והיתה אדמת יהודה למצרים לחגא ( ישעיה י''ט ) :

(כח) וַיִּצְעֲק֣וּ אֶל-יְ֭הוָה בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם וּֽ֝מִמְּצֽוּקֹתֵיהֶ֗ם יוֹצִיאֵֽם: וְצַלוּ קֳדָם יְיָ כַּד עַיִק לְהוֹן וּמִמְעִיקָתְהוֹן יַפֵּק יַתְהוֹן : (כט) יָקֵ֣ם סְ֭עָרָה לִדְמָמָ֑ה וַ֝יֶּחֱשׁ֗וּ גַּלֵּיהֶֽם: יְקִים עַלְעוֹלָא לִשְׁתִּיקוּתָא וְיִשְׁתְּקוּן גַלְלֵיהוֹן : (ל) וַיִּשְׂמְח֥וּ כִֽי-יִשְׁתֹּ֑קוּ וַ֝יַּנְחֵ֗ם אֶל-מְח֥וֹז חֶפְצָֽם: וַחֲדוּן אֲרוּם שָׁתְקִין וְדַבָּרִנוּן לִמְחוֹז רַעֲיָתְהוֹן :

רש''י וישמחו כי ישתקו . הגלים : וינחם . וינהגם : מחוז . לשון גבול , ומנחם חברו עם וחזותכם את שאול ( שם כ''ח ) גבולינו שלא יכנס בגבולינו וכן מחזה אל מחזה שלש פעמים ( מלכים א ז' ) בתנחומא , מצאתי :

משנה בכורות פרק ב

א. הַלוֹקֵחַ עֻבַּר פָּרָתוֹ שֶׁל נָכְרִי, וְהַמּוֹכֵר לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, הַמִּשְׁתַּתֵּף לוֹ, וְהַמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְקַבָּלָה, פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ג), בְּיִשְׂרָאֵל, אֲבָל לֹא בַאֲחֵרִים. כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם חַיָּבִין. לֹא נִפְטְרוּ מִבְּכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה, (וְלֹא נִפְטְרוּ) אֶלָּא מִפִּדְיוֹן הַבֵּן וּמִפֶּטֶר חֲמוֹר:

ברטנורה   (א) הלוקח עובר פרתו. אע''פ שאינו רשאי. למכור לו בהמה גסה:

ב. כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן, וְנִפְדּוּ, חַיָּבִים בַּבְּכוֹרָה וּבַמַּתָּנוֹת, וְיוֹצְאִין לְחֻלִּין לִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד, וּוְלָדָן וַחֲלָבָן מֻתָּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ פָּטוּר, וְאֵין עוֹשְׂים תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ יִפָּדוּ, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר:

ברטנורה   (ב) כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן וכו':

ג. כֹּל שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן, אוֹ מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן, וּלְאַחַר מִכָּאן נוֹלָד לָהֶם מוּם קָבוּעַ (וְנִפְדּוּ), פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה וּמִן הַמַּתָּנוֹת, וְאֵינָן יוֹצְאִין לְחֻלִּין לִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד, וּוְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ חַיָּב, וְעוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ יִקָּבֵרוּ:

ברטנורה   (ג) וכל שקדם הקדשן את מומן. הנך תרתי בבי פירשנו לעיל במס' חולין:

ד. הַמְקַבֵּל צֹאן בַּרְזֶל מִן הַנָּכְרִי, וְלָדוֹת פְּטוּרִין, וּוַלְדֵי וְלָדוֹת חַיָּבִין. הֶעֱמִיד וְלָדוֹת תַּחַת אִמּוֹתֵיהֶם, וַלְדֵי וְלָדוֹת פְּטוּרִין, וּוַלְדֵי וַלְדֵי וְלָדוֹת חַיָּבִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֲפִלּוּ עַד עֲשָׂרָה דוֹרוֹת, פְּטוּרִין, שֶׁאַחֲרָיוּתָן לַנָּכְרִי:

ברטנורה   (ד) המקבל צאן ברזל מן הנכרי. ששם לו הנכרי בהמותיו בדמים קצובים ולתת לו אותן דמים עד עשר שנים בין מתו בין הוזלו, ואותן ולדות שיהיו להן עד אותו זמן יהו ביניהן: ולדות פטורין. מן הבכורה. ולדותיהן של אותן צאן כשיגדלו ויבכרו יפטרו מן הבכורה. דאי לא יהיב זוזי לנכרי, תפסי בהמה. ואי לא משכח בהמה, תפיס ולדות, אשתכח דשייכא יד נכרי בולדות, הלכך ולדות בכורות שיהיו לאותן ולדות פטורות מן הבכורה דכל דשייכא יד נכרי באמו, הוא פטור מן הבכורה. אבל מה שיבכרו ולדי ולדות, דהיינו רביעי לצאן ברזל, יתנו לכהן, דכולי האי לא שייכא יד נכרי למתפס ולדי ולדות: הכי גרסינן, העמיד ולדות תחת אמותיהן ולדי ולדות פטורין ולדי ולדי ולדות חייבים. העמיד ולדות תחת אמותיהן, שפתח לו פתח לנכרי להיות לו כח בולדות ואמר לו אם ימותו הבהמות תטול ולדות המגיעות לחלקי, השתא אלימא יד נכרי טפי ושייכא בדור אחר טפי משל הראשון הלכך ולדי ולדות של בהמות צאן ברזל כשבכרו פטורות מן הבכורה, הואיל ושייכא יד הנכרי בדידהו. וולדי ולדות של ולדות כשיבכרו דהיינו חמישי לצאן ברזל ינתנו לכהן: שאחריותן לנכרי. דלעולם כל מה דמשכח נכרי תפיס. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

ה. רָחֵל שֶׁיָּלְדָה כְּמִין עֵז, וְעֵז שֶׁיָּלְדָה כְּמִין רָחֵל, פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה. וְאִם יֵשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנִין, חַיָּב:

ברטנורה   (ה) רחל שילדה כמין עז. אע''ג דתרוייהו מינים חייבים בבכורה, אפילו הכי אם אינו דומה לאמו פטור מן הבכורה, דכתיב אך בכור שור, עד שיהא הוא [שור] ובכורו שור: ואם יש בו מקצת סימנים. שדומה לאמו עד שהוא ניכר בהן שהוא מאותו המין, חייב:

ו. רָחֵל שֶׁלֹּא בִכְּרָה וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים וְיָצְאוּ שְׁנֵי רָאשֵׁיהֶן כְּאֶחָד, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶן לַכֹּהֵן. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), הַזְּכָרִים לַה'. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אִי אֶפְשָׁר, אֶלָּא אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לַכֹּהֵן. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, הַכֹּהֵן בּוֹרֵר לוֹ אֶת הַיָּפֶה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מְשַׁמְּנִים בֵּינֵהֶן, וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב. וְחַיָּב בַּמַּתָּנוֹת. רַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר. מֵת אֶחָד מֵהֶן, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, יַחֲלוֹקוּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. זָכָר וּנְקֵבָה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:

ברטנורה   (ו) שנאמר הזכרים. משמע שנים: אי אפשר. לצמצם שיצאו שני ראשיהן כאחד אלא האחד יצא תחילה ולא ידעינן הי מנייהו: בורר לו את היפה. דמסתמא היפה והבריא נפק ברישא: משמנים ביניהן. הבעלים והכהן אין להם יתרון זה על זה בחלוקתן אלא השומן, שהישראל נוטל השומן ומניח הכחוש לכהן, שהמוציא מחבירו עליו הראיה. והלכה כר' עקיבא: והשני. שנשאר לישראל ירעה עד שיפול בו מום ואחר כך יאכל, דספק בכור הוא, הלכך אינו נשחט תמים. ובאותו של כהן לא היה צריך למימר דודאי אינו שוחטו עד שיהא בו מום, דבזמן הזה קמיירי וחייב במתנות. הישראל כשישחטנו יתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה, ממה נפשך, אי בכור הוא כולו לכהן, אי לאו בכור הוא חייב במתנות: ור' יוסי פוטר. דהוי כאילו זכה בו כהן והגיע לידו וכשנפל בו מום נתנו לישראל, ונמצא שהוא פטור מן המתנות הואיל וחשבינן ליה כאילו בא מיד כהן לישראל. והלכה כר' יוסי: ר' טרפון אומר יחלוקו. דהדר ביה ר' טרפון ממאי דאמר לעיל דכהן בורר לו את היפה, וסבר דמחיים נמי שמין את שניהם בדמים וחולקים את הדמים, דלשניהן יש חלק בשניהם הלכך מת אחד מהם יחלוקו את החי: ר' עקיבא אומר המוציא מחברו עליו הראיה. והלכה כרבי עקיבא: זכר ונקבה אין לכהן כלום. דשמא נקבה יצאתה תחלה והמוציא מחברו עליו הראיה. והכא אפילו רבי טרפון מודה דהתם הוא דקא פליג משום דודאי הוי חד לכהן הלכך יפה כחו לחלק בשוה, אבל הכא הורע כחו, דשמא לא שייכא בכורה כלל. ומיהו ירעה עד שיסתאב ואחר כך יאכלנו דספק הוא:

ז. שְׁתֵּי רְחֵלוֹת שֶׁלֹּא בִכְּרוּ, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, נוֹתֵן שְׁנֵיהֶם לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה, הַזָּכָר לַכֹּהֵן. שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה, אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לַכֹּהֵן. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, הַכֹּהֵן בּוֹרֵר לוֹ אֶת הַיָּפֶה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מְשַׁמְּנִים בֵּינֵיהֶן, וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב. וְחַיָּב בַּמַּתָּנוֹת. רַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר. מֵת אֶחָד מֵהֶן, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, יַחֲלוֹקוּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם: ח. אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִכְּרָה וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לַכֹּהֵן. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, הַכֹּהֵן בּוֹרֵר לוֹ אֶת הַיָּפֶה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן, וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב. וְחַיָּב בַּמַּתָּנוֹת. רַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר, שֶׁהָיָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כֹּל שֶׁחֲלִיפָיו בְּיַד כֹּהֵן, פָּטוּר מִן הַמַתָּנוֹת. רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב. מֵת אֶחָד מֵהֶן, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, יַחֲלוֹקוּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. זָכָר וּנְקֵבָה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם: ט. יוֹצֵא דֹּפֶן וְהַבָּא אַחֲרָיו, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶם יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ וְיֵאָכְלוּ בְמוּמָן לַבְּעָלִים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶן אֵינָן בְּכוֹר, הָרִאשׁוֹן מִשּׁוּם שֶׁאֵינוֹ פֶטֶר רֶחֶם, וְהַשֵּׁנִי מִשּׁוּם שֶׁקְּדָמוֹ אַחֵר:

ברטנורה   (ט) יוצא דופן. שנקרעה אמו והוציאו העובר דרך דפנותיה: והבא אחריו. הנולד אחריו דרך הרחם: ירעו עד שיסתאבו. דמספקא ליה לר' טרפון אי בכור לולדות קדיש אע''פ שאינו בכור לרחמים כגון יוצא דופן שהוא הראשון שנולד אע''פ שלא פטר הוא את הרחם, אי בכור לרחמים קדיש אע''פ שאינו בכור לולדות כגון הבא אחר יוצא דופן שהוא הראשון שפטר את הרחם אבל אינו בכור לולדות שהרי יוצא דופן קדמהו, ומספיקא שניהם ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים, דשמא תרתי בעינן בכור לולדות ולרחמים ואין שום אחד מהן קדוש והמוציא מחבירו עליו הראיה. ור' עקיבא פשיטא ליה דתרווייהו בעינן ואין שום אחד מהן קדוש. והלכה כרבי עקיבא:

גמרא בכורות דף ל' ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן הַבָּא לְקַבֵּל דִּבְרֵי חֲבֵרוּת צָרִיךְ לְקַבֵּל בִּפְנֵי שְׁלשָׁה חֲבֵרִים וַאֲפִילוּ תַּלְמִיד חָכָם צָרִיךְ לְקַבֵּל בִּפְנֵי שְׁלשָׁה חֲבֵרִים. זָקֵן וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַבֵּל בִּפְנֵי שְׁלשָׁה חֲבֵרִים שֶׁכְּבַר קִיבֵּל עָלָיו מִשָּׁעָה שֶׁיָּשַׁב. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר אַף תַּלְמִיד חָכָם אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַבֵּל בִּפְנֵי שְׁלשָׁה חֲבֵרִים וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲחֵרִים מְקַבְּלִים לְפָנָיו. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בִּימֵי בְנוֹ שֶׁל רִבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס נִשְׁנֵית מִשְׁנָה זוּ. רִבִּי יְהוּדָה וְרִבִּי יוֹסֵי אִיסְתַּפַּק לְהוּ מִילְתָא בְּטַהֲרוֹת שָׁדְרוּ רַבָּנָן לְגַבֵּי בְנוֹ שֶׁל רִבִּי חֲנִינָא בֶן אַנְטִיגְנוֹס אֲזִילוּ אָמְרוּ לֵיהּ לֵעַיֵּין בָּהּ אַשְׁכְּחוּהוּ דְּקָא טָעִין טַהֲרוֹת אוֹתִיב רַבָּנָן מִדִּידֵיהּ לְגַבַּיְיהוּ וְקָאִי אִיהוּ לְעִיּוּנִי בָהּ אָתוּ אָמְרוּ לֵיהּ לְרִבִּי יְהוּדָה וְרִבִּי יוֹסֵי אָמַר לְהוּ רִבִּי יְהוּדָה אָבִיו שֶׁל זֶה בִּיזָה תַלְמִידֵי חֲכָמִים אַף הוּא מְבַזֶּה תַלְמִידֵי חֲכָמִים אָמַר לוֹ רִבִּי יוֹסֵי כְּבוֹד זָקֵן יְהֵא מוּנַח בִּמְקוֹמוֹ אֶלָּא מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָשׁ נָהֲגוּ כֹּהֲנִים סִלְסוּל בְּעַצְמָן שֶׁאֵין מוֹסְרִין אֶת הַטַּהֲרוֹת לְכָל אָדָם. תָּנוּ רַבָּנָן חָבֵר שֶׁמֵּת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקָתָן עַד שֶׁיִּחָשְׁדוּ. וְכֵן חָצֵר שֶׁמּוֹכְרִין בָּהּ תְּכֵלֶת הֲרֵי הִיא בְחֶזְקָתָהּ עַד שֶׁתִּפָּסֵל:

רש''י נשנית משנה זו. דאפילו תלמיד חכם צריך לקבל: בטהרות. בסדר טהרות לא גרסינן שבטהרות עצמן אירע להם מעשה ונסתפקה הלכה: שדרו רבנן. שדרו זוג דרבנן: אותיב רבנן מדידיה. מתלמידיו שקבלו עליהם דברי חברות אותיב בהדי הנך שלוחין וקאי איהו לעיוני בשאלתם: אביו של זה כו'. אגב ריתחיה קאמר ולא הוא: כבוד זקן. האב והבן: סלסול. מעלה רבי חנינא בן אנטיגנוס כהן היה: בחזקתן עד שתפסל. שימכרו בה קלא אילן לשם תכלת:

זוהר פנחס דף רמ''ו ע''א

תְּלַת אִינוּן דְּגַרְמִין בִּישׁ לְגַרְמַיְיהוּ תְּרֵין בְּהָאי עַלְמָא וְחָד בְּעַלְמָא אַחֲרָא וְאִלֵּין אִינוּן. מָאן דְלָיִיט גַּרְמֵיהּ דְּתָנֵינָן חַד מְמָנָא אִתְפְּקַד קָמֵיהּ דְּבַר נָשׁ וּבְשַׁעְתָּא דְלָיִיט גַּרְמֵיהּ הַהוּא בַר נָשׁ הָאי מְמָנָא וְשִׁבְעִין אַחֲרָנִין דִמְּמָנָן תְּחוֹתֵיהּ נַטְלִין הַהִיא מִלָּה וְאַמְרֵי אָמֵן וְסַלְקֵי לָהּ לְעֵילָא וְדַיְינִין לָהּ וְאִיהוּ רָדִיף אֲבַתְרֵיהּ עַד דְּעָבִיד לֵיהּ וְאַשְׁלִים לֵיהּ הַהִיא מִלָּה. מָאן לָן רַב מִמֹּשֶׁה דְאָמַר (שמות לב) וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִפְרְךָ אֲשֶׁר כַּתָבְתָּ וְאָמַר לְצוֹרֶךְ וְאַף עַל גַּב דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא עָבִיד רְעוּתֵיה עִם כָּל דָּא לָא אִשְׁתְּזִיב מֵעוֹנְשָׁא וְהָא אִתְמַר דְּלָא אִדְכַּר בְּפָרָשַׁת וְאַתָּה תְצַוֶּה וְאִתְמְחֵי מִתַּמָּן. וְהָא אוּקְמוּהָ מָאן לָן רַב מִדָּוִד מַלְכָּא דְאָמַר (תהלים לט) אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעוֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי. מָאי בְעוֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי הַהוּא מְמָנָא דְאִתְפְּקַד עַל דָּא וְנָטִיל הַהִיא מִלָּה לְאַבְאֲשָׁא לֵיהּ לְבַר נָשׁ. וְחָד מָאן דְּזָרִיק נַהֲמָא אוֹ פִירוּרִין דְּנַהֲמָא בְאַרְעָא וְקָא עָבִיד בֵּיהּ זִלְזוּלָא כְּמָה דְאִתְמַר הָנֵי תְרֵי בְהָאי עַלְמָא. וְחַד בְּהַהוּא עַלְמָא מָאן דְאוֹקִיד שַׁרְגָא בְמוֹצָאֵי שַׁבָּת עַד לָא מָטוּ יִשְׂרָאֵל לִקְדוּשָׁה דְסִדְרָא בְגִין דְּקָא מְחַלֵּל שַׁבְּתָא וְגָרִים לְנוּרָא דְגֵהִינָם לְאִתּוֹקְדָא עַד לָא מָטָא זִמְנֵיהּ. חָד דּוּכְתָּא אִית בַּגֵּהִינָם לְאִינוּן דְּקָא מְחַלְּלֵי שַׁבְּתָא. כֵּיוַן דְּאִיהוּ אוֹקִיד שַׁרְגָא עַד לָא מָטָא זִמְנֵיהּ חָד מְמָנָא אִית בַּגֵּהִינָם בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְאוֹקִיד בְּקַדְמִיתָא לְהַהוּא דוּכְתָּא וְאָמַר הָאי דוּכְתָּא דִפְלַנְיָא. וְכָל חַיָּיבִין דְּגִהֵינָם מְסַיְּיעֵי לְאוֹקְדָא הַהוּא דוּכְתָּא הַהוּא מְמָנָא קָארֵי וְאָמַר (ישעיה כ''ב) הִנֵּה יְיָ מְטַלְטֶלְךָ טַלְטֵלָה גָבֶר וְעֹטְךָ עָטֹה. חַיָּיבִין דְגֵהִינָם אַמְרֵי כַדּוּר אֶל אֶרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם שָׁמָּה תָמוּת וְגוֹמֵר. בְּגִין דְאִיהוּ גָרִים לוֹן לְאִתּוֹקְדָא עַד לָא מָטָא זִמְנַיְיהוּ. הָא לָן תְּלָתָא דְגַרְמֵי בִישׁ לְגַרְמַיְיהוּ כְמָה דְאִתְמַר:

תרגום הזוהר שְׁלֹשָׁה הֵם הַגּוֹרְמִים רָעָה לְעַצְמָם. שְׁנַיִם הֵם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאֶחָד בְּעוֹלָם הָאַחֵר. וְאֵלּוּ הֵם, מִי שֶׁמְּקַלֵּל אֶת עַצְמוֹ שֶׁלָּמַדְנוּ, מְמוּנֶה אֶחָד נִתְמַנֶּה לִפְנֵי הָאָדָם, וּבְשָׁעָה שֶׁהָאָדָם מְקַלֵּל אֶת עַצְמוֹ, הַמְּמוּנֶה הַזֶּה וְשִׁבְעִים אֲחֵרִים הַמְּמוּנִים תַּחְתָּיו, לוֹקְחִים הַמִּלָּה הַהִיא וְאוֹמְרִים אָמֵן, וּמַעֲלִים אוֹתָהּ לְמַעְלָה וְדָנִים אוֹתוֹ. וְהַמְּמוּנֶה הַהוּא רוֹדֵף אַחֲרָיו עַד שֶׁעוֹשֶׂה וּמַשְׁלִים לוֹ הַקְלָלָה שֶׁל הַמִּלָּה הַהִיא שֶׁאָמַר. מִי לָנוּ גָּדוֹל מִמֹּשֶׁה, שֶׁאָמַר, וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךְ אֲשֶׁר כָּתַבְתָּ, שֶׁאָמַר זֶה לְצוֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל, וְאַף עַל פִּי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה רְצוֹנוֹ וּמָחַל לְיִשְׂרָאֵל, עִם כָּל זֶה, לֹא נִצָל מֵעוֹנֶשׁ. וַהֲרֵי אָמְרוּ, שֶׁלֹּא נִזְכָּר שְׁמוֹ בְּפָרָשַׁת וְאַתָּה תְּצַוֶּה, וְנִמְחֶה מִשָּׁם. וּכְבָר הֶעֱמִידוּהוּ. וּמִי לָנוּ גָּדוֹל מִדָּוִד הַמֶלֶךְ שֶׁאָמַר, אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְּרָכַי מֵחַטּוֹא בִלְשׁוֹנִי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחֲסוֹם בְּעוֹד רָשָׁע לְנֶגְדִי. מַהוּ בְּעוֹד רָשָׁע לְנֶגְדִי. הַיְנוּ אוֹתוֹ הַמְּמוּנֶה שֶׁנִּתְמַנֶּה עַל זֶה שֶׁמְּקַלֵּל עַצְמוֹ, וְלוֹקֵחַ הַמִּלָּה הַהִיא לְהַזִּיק לָאָדָם, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וְאֶחָד, שֶׁעוֹשֶׂה רָעָה לְעַצְמוֹ, הוּא, מִי שֶׁזּוֹרֵק לֶחֶם, אוֹ פֵּרוּרֵי לֶחֶם, לָאָרֶץ וְעוֹשֶׂה בּוֹ בִּזָּיוֹן, כְּמוֹ שֶׁלָּמַדְנוּ. אֵלּוּ הַשְּׁנַיִם מְקַבְּלִים עוֹנָשִׁים בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְאֶחָד, עוֹשֶׂה רָעָה לְעַצְמוֹ בְּעוֹלָם הָאַחֵר, וְהוּא מִי שֶׁמַּדְלִיק נֵר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת בְּטֶרֶם שֶׁמַּגִּיעִים יִשְׂרָאֵל לִקְדוּשָׁא דְּסִדְרָא, דְּהַיְנוּ בְּוְאַתָּה קָדוֹשׁ וְכוּ' שֶׁאוֹמְרִים בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. וְהוּא שֶׁנֶּחֱשָׁב לִמְחַלֵּל שַׁבָּת, כִּי גּוֹרֵם שֶׁאֵשׁ הַגֵּיהִנֹּם תִּדָּלֵק קוֹדֶם זְמַנָּהּ. מָקוֹם אֶחָד יֵשׁ בַּגֵּיהִנֹּם לָאֵלּוּ שֶׁמְּחַלְּלִים שַׁבָּת. כֵּיוָן שֶׁהוּא הִדְלִיק נֵר קוֹדֶם זְמַנּוֹ, מְמוּנֶה אֶחָד יֵשׁ בַּגֵּיהִנֹּם בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת וּמַדְלִיק תְּחִלָּה אוֹתוֹ הַמָּקוֹם, וְאוֹמֵר מָקוֹם זֶה הוּא שֶׁל פְּלוֹנִי. וְכָל הָרְשָׁעִים שֶׁבַּגֵּיהִנֹּם עוֹזְרִים לוֹ לְהַדְלִיק אוֹתוֹ הַמָּקוֹם. אוֹתוֹ הַמְּמוּנֶה קוֹרֵא וְאוֹמֵר, הִנֵּה ה' מְטַלְטְּלֶךְ טַלְטֵלָה גָּבֶר וְעֹטְךְ עָטֹּה. הָרְשָׁעִים שֶׁבַּגֵּיהִנֹּם אוֹמְרִים, כַּדּוּר אֶל אֶרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם שָׁמָּה תָּמוּת וְגוֹ'. מִשּׁוּם שֶׁהוּא גָּרַם לָהֶם לְהִדָּלֵק לִפְנֵי זְמַנָּם. הֲרֵי לְךְ שְׁלֹשָׁה שֶׁגּוֹרְמִים רָעָה לְעַצְמָם, כְּמוֹ שֶׁלָּמַדְנוּ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פרק י''א

א. מוּתָּר לַעֲשׂוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת בֵּית הַמִּדְרָשׁ אֲבָל בֵּית הַמִּדְרָשׁ אָסוּר לַעֲשׂוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁקְּדוּשַׁת בֵּית הַמִּדְרָשׁ יְתֵירָה עַל קְדוּשַׁת בֵּית הַכְּנֶסֶת וּמַעֲלִין בַּקדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין. בְּנֵי עִיר שֶׁמָּכְרוּ בֵית הַכְּנֶסֶת יֵשׁ לָהֶן לִיקַח בְּדָמָיו תֵּיבָה. מָכְרוּ תֵיבָה יֵשׁ לָהֶן לִיקַח בְּדָמֶיהָ מִטְפָּחוֹת אוֹ תִיק לְסֵפֶר תּוֹרָה מָכְרוּ מִטְפָּחוֹת אוֹ תִּיק לוֹקְחִין בְּדָמָיו חוּמָשִׁין מָכְרוּ חוּמָשִׁין לוֹקְחִין בְּדָמָיו סֵפֶר תּוֹרָה אֲבָל אִם מָכְרוּ סֵפֶר תּוֹרָה אֵין לוֹקְחִין בְּדָמָיו אֶלָּא סֵפֶר תּוֹרָה אַחֵר שֶׁאֵין שָׁם קְדוּשָׁה לְמַעְלָה מִקְּדוּשַׁת סֵפֶר תּוֹרָה וְכֵן בְּמוֹתְרֵיהֶן: ב. וְכֵן אִם גָּבוּ הָעָם מָעוֹת לִבְנוֹת בֵּית הַמִּדְרָשׁ אוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת לִקְנוֹת תֵּיבָה אוֹ מִטְפָּחוֹת וְתִיק אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה וְרָצוּ לְשַׁנּוֹת כָּל מַה שֶׁגָּבוּ אֵין מְשַׁנִּין אוֹתָן אֶלָּא מִקְּדוּשָׁה קַלָּה לִקְדוּשָׁה חֲמוּרָה מִמֶּנָּה. אֲבָל אִם עָשׂוּ מַה שֶׁגָבוּ לַעֲשׂוֹת וְהוֹתִירוּ מְשַׁנִּין הַמּוֹתָר לְכָל מַה שֶׁיִּרְצוּ. וְכָל כְּלֵי בֵית הַכְּנֶסֶת כְּבֵית הַכְּנֶסֶת. פָּרוֹכֶת שֶׁעַל הָאָרוֹן שֶׁמַּנִּיחִים בּוֹ הַסְּפָרִים, כְּמִטְפָּחוֹת הַסְּפָרִים וְאִם הִתְנוּ עֲלֵיהֶם הֲרֵי הֵן כְּפִי הַתְּנָאי: ג. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמּוּתָּר לִמְכּוֹר בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל כְּפָרִים שֶׁלֹּא עָשׂוּ אוֹתָהּ אֶלָּא עַל דַּעַת בְּנֵי הַכְּפַר לְבַדָּם שֶׁתִּהְיֶה לָהֶם לְהִתְפַּלֵּל בָּה שֶׁאִם רָצוּ כֻּלָּם לְמוֹכְרָה מוּתָּרִין. אֲבָל בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁל כְּרַכִּין הוֹאִיל וְעַל דַּעַת כָּל אַנְשֵׁי הָעוֹלָם נַעֲשֶׂה שֶׁיָּבוֹא וְיִתְפַּלֵּל בּוֹ כָּל הַבָּא אֶל הַמְּדִינָה נַעֲשֶׂה שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאֵין מוֹכְרִין אוֹתָן לְעוֹלָם:

מוסר

מספרי חסידים סי' ל''ה ל''ו

כָּל חָסִיד יִתְפַּלֵּל אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא וְדָרְשׁוּ חֲכָמִים לְעֵת מְצֹא זוּ אִשָּׁה שֶׁיַּזְמִין לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִשָּׁה טוֹבָה כִּי מַה' אִשָּׁה מַשְׂכֶּלֶת בְּנוֹהֵג שֶׁבְּעוֹלָם הָאִישׁ כָּרוּךְ אַחַר הָאִשָּׁה שֶׁנֶּאֱמַר בְּאַחְאָב אֲשֶׁר הֵסַתָּהּ אוֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ. וּמַעֲשֵׂה בְּחָסִיד אֶחָד (ב''ר פי''ז וע''ש כל. המעשה) שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה חֲסִידָה גְמוּרָה לְיָמִים נָתַן לָהּ גֵּט הָלַךְ וְנָשָׂא אִשָּׁה רָעָה בַּת בְּלִיָּעַל וְזֹאת הָלְכָה וְנִשֵּׁאת לְרָשָׁע גָּמוּר הֶחָסִיד עָזַב מִדָּתוֹ וְנֶהְפַּךְ בַּעֲצַת הָרָעָה וְהָרָשָׁע שָּׁב מֵרִשְׁעוֹ וְנַעֲשָׂה חָסִיד גָּמוּר עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ לָכֵן כָּל יְרֵא ה' אַל יִקַּח עֵצָה מֵאִשְׁתּוֹ מִדְּבַר מִצְוָה מִפְּנֵי שֶׁעֵינֵיהֶם צָרָה וַאֲפִלּוּ הִיא יִרְאַת שָׁמַיִם מִי לָנוּ גְדוֹלָה בְּיִרְאַת שָׁמַיִם יוֹתֵר מִשָׂרָה אִמֵּנוּ. אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לָהּ אַבְרָהָם מַהֲרִי שְׁלֹש סְאִים קֶמַח עַד שֶׁצִוָּה לָהּ סוֹלֶת וְדָרְשׁוּ חֲכָמִים מִכָּאן שֶׁהָאִשָּׁה עֵינֶיהָ צָרָה בְּאוֹרְחִים יוֹתֵר מִן הָאִישׁ אֲבָל בְּדִבְרֵי הָעוֹלָם אִתְּתָךְ גּוּצָא גְּחִין וּלְחִישׁ לָהּ: (משלי י) שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב אֵלּוּ הַסּוֹפְרִים הַמּוֹסִיפִים תֵּיבוֹת אוֹ מְחַסְרִים תֵּיבוֹת וּמְכַוְּונִים לִרְמוֹז שְׁמָם בְּרָאשֵׁי שִׁיטוֹת וְכִי בִּשְׁבִיל שְׁמָם הַנִּמְאָס יְחַסְּרוּ תֵיבוֹת אוֹ יוֹסִיפוּ אוֹ יְהַפְּכוּ עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (תהלים ט') שְׁמָם מָחִיתָ לְעוֹלָם וָעֶד:

פינחס ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(יח) אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת בְּנֵֽי-גָ֖ד לִפְקֻֽדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעִ֥ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת: (ס) אִלֵין זַרְעֲיַת בְּנֵי גָד לְמִנְיָנֵהוֹן אַרְבְּעִין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (יט) בְּנֵ֥י יְהוּדָ֖ה עֵ֣ר וְאוֹנָ֑ן וַיָּ֥מָת עֵ֛ר וְאוֹנָ֖ן בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן: בְּנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וּמִית עֵר וְאוֹנָן בְּאַרְעָא דִכְנָעַן: (כ) וַיִּֽהְי֣וּ בְנֵֽי-יְהוּדָה֘ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְשֵׁלָ֗ה מִשְׁפַּ֨חַת֙ הַשֵּׁ֣לָנִ֔י לְפֶ֕רֶץ מִשְׁפַּ֖חַת הַפַּרְצִ֑י לְזֶ֕רַח מִשְׁפַּ֖חַת הַזַּרְחִֽי: וַהֲווֹ בְנֵי יְהוּדָה לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְשֵׁלָה זַרְעִית שֵׁלָה לְפֶרֶץ זַרְעִית פֶּרֶץ לְזֶרַח זַרְעִית זָרַח: (כא) וַיִּֽהְי֣וּ בְנֵי-פֶ֔רֶץ לְחֶצְרֹ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶצְרֹנִ֑י לְחָמ֕וּל מִשְׁפַּ֖חַת הֶחָֽמוּלִֽי: וַהֲווֹ בְנֵי פֶרֶץ לְחֶצְרוֹן זַרְעִית חֶצְרוֹן לְחָמוּל זַרְעִית חָמוּל: (כב) אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת יְהוּדָ֖ה לִפְקֻֽדֵיהֶ֑ם שִׁשָּׁ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת: (ס) אִלֵין זַרְעֲיַת יְהוּדָה לְמִנְיָנֵיהוֹן שִׁבְעִין וְשִׁתָּא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (כג) בְּנֵ֤י יִשָּׂשכָר֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם תּוֹלָ֕ע מִשְׁפַּ֖חַת הַתּֽוֹלָעִ֑י לְפֻוָ֕ה מִשְׁפַּ֖חַת הַפּוּנִֽי: בְּנֵי יִשָשׂכָר לְזַרְעֲיַתְהוֹן תּוֹלָע זַרְעִית תּוֹלָע לְפֻוָה זַרְעִית פּוּנִי: (כד) לְיָשׁ֕וּב מִשְׁפַּ֖חַת הַיָּֽשֻׁבִ֑י לְשִׁמְרֹ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁמְרֹנִֽי: לְיָשׁוּב זַרְעִית יָשׁוּב לְשִׁמְרוֹן זַרְעִית שִׁמְרוֹן:

רש''י לישוב. הוא יוב האמור ביורדי מצרים, כי כל המשפחות נקראו על שם יורדי מצרים. והנלדין משם והלאה לא נקראו המשפחות על שמם, חוץ ממשפחות אפרים ומנשה שנלדו כלם במצרים, וארד ונעמן בני בלע בן בנימין. ומצאתי ביסודו של רבי משה הדרשן שירדה אמן למצרים כשהיתה מעברת מהם, לכך נחלקו למשפחות, כחצרון וחמול, שהיו בני בנים ליהודה, וחבר ומלכיאל שהיו בני בנים של אשר. ואם אגדה היא הרי טוב, ואם לאו, אומר אני, שהיו לבלע בני בנים הרבה, ומשנים הללו ארד ונעמן יצאה מכל אחד משפחה רבה ונקראו תולדות שאר הבנים על שם בלע, ותולדות השנים הללו נקראו על שמם. וכן אני אומר בבני מכיר, שנחלקו לשתי משפחות, אחת נקראת על שמו ואחת נקראת על שם גלעד בנו. חמש משפחות חסרו מבניו של בנימין, כאן נתקימה מקצת נבואת אמו שקראתו בן אוני, בן אנינותי ובפלגש בגבעה נתקימה כלה. זו מצאתי ביסודו של ר' משה הדרשן:

(כה) אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת יִשָּׂשכָ֖ר לִפְקֻֽדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעָ֧ה וְשִׁשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁלֹ֥שׁ מֵאֽוֹת: (ס) אִלֵין זַרְעֲיַת יִשָׂשׂכָר לְמִנְיָנֵיהוֹן שִׁתִּין וְאַרְבְּעָה אַ:לפִין וּתְלַת מְאָה: (כו) בְּנֵ֣י זְבוּלֻן֘ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְסֶ֗רֶד מִשְׁפַּ֨חַת֙ הַסַּרְדִּ֔י לְאֵל֕וֹן מִשְׁפַּ֖חַת הָאֵֽלֹנִ֑י לְיַ֨חְלְאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הַיַּחְלְאֵלִֽי: בְּנֵי זְבוּלוּן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְסֶרֶד זַרְעִית סֶרֶד לְאֵלוֹן זַרְעִית אֵלוֹן לְיַחְלְאֵל זַרְעִית יַחְלְאֵל: (כז) אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת הַזְּבֽוּלֹנִ֖י לִפְקֻֽדֵיהֶ֑ם שִׁשִּׁ֥ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת: (ס) אִלֵין זַרְעֲיַת זְבוּלוּן לְמִנְיָנֵיהוֹן שִׁתִּין אַלְפִין:וְחֲמֵשׁ מְאָה: (כח) בְּנֵ֥י יוֹסֵ֖ף לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶפְרָֽיִם: בְּנֵי יוֹסֵף לְזַרְעֲיַתְהוֹן מְנַשֶׁה וְאֶפְרָיִם: (כט) בְּנֵ֣י מְנַשֶּׁ֗ה לְמָכִיר֙ מִשְׁפַּ֣חַת הַמָּֽכִירִ֔י וּמָכִ֖יר הוֹלִ֣יד אֶת-גִּלְעָ֑ד לְגִלְעָ֕ד מִשְׁפַּ֖חַת הַגִּלְעָדִֽי: בְּנֵי מְנַשֶׁה לְמָכִיר זַרְעִית מָכִיר וּמָכִיר אוֹלִיד יַת גִלְעָד לְגִלְעָד זַרְעִית גִלְעָד: (ל) אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י גִלְעָ֔ד אִיעֶ֕זֶר מִשְׁפַּ֖חַת הָאִֽיעֶזְרִ֑י לְחֵ֕לֶק מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶלְקִֽי: אִלֵין בְּנֵי גִלְעָד אִיעֶזֶר זַרְעִית אִיעֶזֶר לְחֵלֶק זַרְעִית חֵלֶק: (לא) וְאַ֨שְׂרִיאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הָֽאַשְׂרִֽאֵלִ֑י וְשֶׁ֕כֶם מִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁכְמִֽי: וְאַשְׂרִיאֵל זַרְעִית אַשְׂרִיאֵלִי וְשֶׁכֶם זַרְעִית שֶׁכֶם: (לב) וּשְׁמִידָ֕ע מִשְׁפַּ֖חַת הַשְּׁמִֽידָעִ֑י וְחֵ֕פֶר מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶפְרִֽי: וּשְׁמִידָע זַרְעִית שְׁמִידָע וְחֵפֶר זַרְעִית חֵפֶר: (לג) וּצְלָפְחָ֣ד בֶּן-חֵ֗פֶר לֹא-הָ֥יוּ ל֛וֹ בָּנִ֖ים כִּ֣י אִם-בָּנ֑וֹת וְשֵׁם֙ בְּנ֣וֹת צְלָפְחָ֔ד מַחְלָ֣ה וְנֹעָ֔ה חָגְלָ֥ה מִלְכָּ֖ה וְתִרְצָֽה: וּצְלָפְחָד בַּר חֵפֶר לָא הֲווֹ לֵיהּ בְּנִין אֱלָהֵין בְּנָן וְשׁוּם בְּנַת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנוֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה: (לד) אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֣ת מְנַשֶּׁ֑ה וּפְקֻ֣דֵיהֶ֔ם שְׁנַ֧יִם וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֥ע מֵאֽוֹת: (ס) אִלֵין זַרְעֲיַת מְנַשֶׁה וּמִנְיָנֵיהוֹן חַמְשִׁין וּתְרֵין אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה: (לה) אֵ֣לֶּה בְנֵֽי-אֶפְרַ֘יִם֘ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְשׁוּתֶ֗לַח מִשְׁפַּ֨חַת֙ הַשֻּׁ֣תַלְחִ֔י לְבֶ֕כֶר מִשְׁפַּ֖חַת הַבַּכְרִ֑י לְתַ֕חַן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽתַּחֲנִֽי: אִלֵין בְּנֵי אֶפְרַיִם לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְשׁוּתֶלַח זַרְעִית שׁוּתֶלַח לְבֶכֶר זַרְעִית בֶּכֶר לְתַחַן זַ:רעִית תַּחַן: (לו) וְאֵ֖לֶּה בְּנֵ֣י שׁוּתָ֑לַח לְעֵרָ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הָעֵֽרָנִֽי: וְאִלֵין בְּנֵי שׁוּתָלַח לְעֵרָן זַרְעִית עֵרָן:

רש''י ואלה בני שותלח וגו' . שאר בני שותלח נקראו תולדותיהם על שם שותלח. ומערן יצאה משפחה רבה ונקראת על שמו. ונחשבו בני שותלח לשתי משפחות. צא וחשוב ותמצא בפרשה זו חמשים ושבע משפחות, ומבני לוי שמונה, הרי ששים וחמש, וזהו שנאמר (דברים ז, ז) כי אתם המעט וגו' , ה''א מעט, חמשה אתם חסרים ממשפחות כל העמים, שהן שבעים, אף זה הבנתי מיסודו של ר' משה הדרשן. אך הצרכתי לפחות ולהוסיף בדבריו:

(לז) אֵ֣לֶּה מִשְׁפְּחֹ֤ת בְּנֵֽי-אֶפְרַ֨יִם֙ לִפְקֻ֣דֵיהֶ֔ם שְׁנַ֧יִם וּשְׁלֹשִׁ֛ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֣שׁ מֵא֑וֹת אֵ֥לֶּה בְנֵֽי-יוֹסֵ֖ף לְמִשְׁפְּחֹתָֽם: (ס) אִלֵין זַרְעֲיַת בְּנֵי אֶפְרַיִם לְמִנְיָנֵיהּוֹן תְּלָתִין וּתְרֵין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה אִלֵין בְּנֵי יוֹסֵף לְזַרְעֲיַתְהּוֹן: (לח) בְּנֵ֣י בִנְיָמִן֘ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְבֶ֗לַע מִשְׁפַּ֨חַת֙ הַבַּלְעִ֔י לְאַשְׁבֵּ֕ל מִשְׁפַּ֖חַת הָֽאַשְׁבֵּלִ֑י לַֽאֲחִירָ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הָאֲחִֽירָמִֽי: בְּנֵי בִנְיָמִין לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֶלַע זַרְעִית בֶּלַע לְאַשְׁבֵּל זַרְעִית אַשְׁבֵּל לַאֲחִירָם זַרְעִית אֲחִירָם:

רש''י לאחירם. הוא אחי שירד למצרים, ולפי שנקרא על שם יוסף שהיה אחיו ורם ממנו נקרא אחירם:

(לט) לִשְׁפוּפָ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הַשּֽׁוּפָמִ֑י לְחוּפָ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הַחֽוּפָמִֽי: לִשְׁפוּפָם זַרְעִית שְׁפוּפָם לְחוּפָם זַרְעִית חוּפָם:

רש''י לשפופם. הוא מפים, על שהיה יוסף שפוף בין האמות:

(מ) וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵי-בֶ֖לַע אַ֣רְדְּ וְנַֽעֲמָ֑ן מִשְׁפַּ֨חַת֙ הָֽאַרְדִּ֔י לְנַֽעֲמָ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽנַּעֲמִֽי: וַהֲווֹ בְנֵי בֶלַע אַרְדְ וְנַעֲמָן זַרְעִית הָאַרְדִי לְנַעֲמָן זַרְעִית נַעֲמִי: (מא) אֵ֥לֶּה בְנֵֽי-בִנְיָמִ֖ן לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם וּפְקֻ֣דֵיהֶ֔ם חֲמִשָּׁ֧ה וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וְשֵׁ֥שׁ מֵאֽוֹת: (ס) אִלֵין בְּנֵי בִנְיָמִן לְזַרְעֲיַתְהוֹן וּמִנְיָנֵיהוֹן אַרְבְּעִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה: (מב) אֵ֤לֶּה בְנֵי-דָן֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם לְשׁוּחָ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הַשּֽׁוּחָמִ֑י אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת דָּ֖ן לְמִשְׁפְּחֹתָֽם: אִלֵין בְּנֵי דָן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְשׁוּחָם זַרְעִית שׁוּחָם אִלֵין זַרְעֲיַת דָן לְזַרְעֲיַתְהוֹן:

רש''י לשוחם. הוא חשים:

(מג) כָּל-מִשְׁפְּחֹ֥ת הַשּֽׁוּחָמִ֖י לִפְקֻֽדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעָ֧ה וְשִׁשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת: (ס) כָל זַרְעֲיַת שׁוּחָם לְמִנְיָנֵיהוֹן שִׁתִּין וְאַרְבַּע אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה:

פינחס יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(מד) בְּנֵ֣י אָשֵׁר֘ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְיִמְנָ֗ה מִשְׁפַּ֨חַת֙ הַיִּמְנָ֔ה לְיִשְׁוִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַיִּשְׁוִ֑י לִבְרִיעָ֕ה מִשְׁפַּ֖חַת הַבְּרִיעִֽי: בְּנֵי אָשֵׁר לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְיִמְנָה זַרְעִית יִמְנָה לְיִשְׁוִי זַרְעִית יִשְׁוִי לִבְרִיעָה זַרְעִית בְּרִיעָה: (מה) לִבְנֵ֣י בְרִיעָ֔ה לְחֵ֕בֶר מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶבְרִ֑י לְמַ֨לְכִּיאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הַמַּלְכִּֽיאֵלִֽי: לִבְנֵי בְרִיעָה לְחֵבֶר זַרְעִית חֵבֶר לְמַלְכִּיאֵל זַרעִית מַלְכִּיאֵל: (מו) וְשֵׁ֥ם בַּת-אָשֵׁ֖ר שָֽׂרַח: וְשׁוּם:בַּת אָשֵׁר סָרַח:

רש''י ושם בת אשר שרח. לפי שהיתה קימת בחיים מנאה כאן:

(מז) אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת בְּנֵֽי-אָשֵׁ֖ר לִפְקֻֽדֵיהֶ֑ם שְׁלֹשָׁ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת: (ס) אִלֵין זַרְעֲיַת בְּנֵי אָשֵׁר לְמִנְיָנֵיהוֹן חַמְשִׁין וּתְלָתָא אַלְפִין:ואַ:רבַּע מְאָה: (מח) בְּנֵ֤י נַפְתָּלִי֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם לְיַ֨חְצְאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הַיַּחְצְאֵלִ֑י לְגוּנִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַגּוּנִֽי: בְּנֵי נַפְתָּלִי לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְיַחְצְאֵל זַרְעִית יַחְצְאֵל לְגוּנִי זַרְעִית גוּנִי: (מט) לְיֵ֕צֶר מִשְׁפַּ֖חַת הַיִּצְרִ֑י לְשִׁלֵּ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁלֵּמִֽי: לְיֵצֶר זַרְעִית יֵצֶר לְשִׁלֵם זַרְעִית שִׁלֵם: (נ) אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת נַפְתָּלִ֖י לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם וּפְקֻ֣דֵיהֶ֔ם חֲמִשָּׁ֧ה וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת: אִלֵין זַרְעֲיַת נַפְתָּלִי לְזַרְעֲיַתְהוֹן וּמִנְיָנֵיהוֹן אַרְבְּעִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְאַרְבַּע מֵאָה: (נא) אֵ֗לֶּה פְּקוּדֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שֵׁשׁ-מֵא֥וֹת אֶ֖לֶף וָאָ֑לֶף שְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת וּשְׁלֹשִֽׁים: (ס) אִלֵין מִנְיָנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁית מְאָה וְחַד אַלְפִין שְׁבַע מְאָה וּתְלָתִין: (נב) שלישי וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (נג) לָאֵ֗לֶּה תֵּֽחָלֵ֥ק הָאָ֛רֶץ בְּנַֽחֲלָ֖ה בְּמִסְפַּ֥ר שֵׁמֽוֹת: לְאִלֵין תִּתְפְּלֵיג אַרְעָא בְּאַחֲסָנָא בְּמִנְיַן שְׁמָהָן:

רש''י לאלה תחלק הארץ. ולא לפחותים מבן עשרים, אף על פי שבאו לכלל עשרים בטרם חלוק הארץ, שהרי שבע שנים כבשו ושבע חלקו, לא נטלו חלק בארץ אלא אלו שש מאות אלף ואלף, ואם היה לאחד מהם ששה בנים, לא נטלו אלא חלק אביהם לבדו:

(נד) לָרַ֗ב תַּרְבֶּה֙ נַֽחֲלָת֔וֹ וְלַמְעַ֕ט תַּמְעִ֖יט נַֽחֲלָת֑וֹ אִ֚ישׁ לְפִ֣י פְקֻדָ֔יו יֻתַּ֖ן נַֽחֲלָתֽוֹ: לְסַגִיאֵי תִּסְגוּן אַחֲסַנְתְּהוֹן וְלִזְעֵירֵי תַּזְעֲרוּן אַחֲסַנְתְּהוֹן גְבַר לְפוּם מִנְיָנוֹהִי תִּתְיְהֵב אַחֲסַנְתֵּיהּ:

רש''י לרב תרבה נחלתו. לשבט שהיה מרבה באכלוסין נתנו חלק רב, ואף על פי שלא היו החלקים שוים, שהרי הכל לפי רבוי השבט חלקו החלקים, לא עשו אלא על ידי גורל, והגורל היה על פי רוח הקדש, כמו שמפורש בבבא בתרא (קכב, א) אלעזר הכהן היה מלבש באורים ותמים, ואומר ברוח הקדש אם שבט פלוני עולה, תחום פלוני עולה עמו. והשבטים היו כתובים בשנים עשר פתקין, ושנים עשר גבולים בשנים עשר פתקין, ובללום בקלפי והנשיא מכניס ידו לתוכה ונוטל שני פתקין, עולה בידו פתק של שם שבטו, ופתק של גבול המפורש לו, והגורל עצמו היה צווח ואומר אני הגורל עליתי לגבול פלוני, לשבט פלוני, שנאמר על פי הגורל, ולא נתחלקה הארץ במדה, לפי שיש גבול משבח מחברו, אלא בשומא, בית כור רע כנגד בית סאה טוב, הכל לפי הדמים:

(נה) אַךְ-בְּגוֹרָ֕ל יֵֽחָלֵ֖ק אֶת-הָאָ֑רֶץ לִשְׁמ֥וֹת מַטּוֹת-אֲבֹתָ֖ם יִנְחָֽלוּ: בְּרַם בְּעַדְבָא תִּתְפְּלֵיג יַת אַרְעָא לִשְׁמָהָן שִׁבְטֵי אֲבָהָתְהוֹן יַחְסְנוּן:

רש''י לשמות מטות אבתם. אלו יוצאי מצרים. שנה הכתוב נחלה זו מכל הנחלות שבתורה, שכל הנחלות החיים יורשים את המתים וכאן מתים יורשים את החיים. כיצד, שני אחים מיוצאי מצרים, שהיו להם בנים בבאי הארץ, לזה אחד ולזה שלשה, האחד נטל חלק אחד, והשלשה נטלו שלשה, שנאמר לאלה תחלק הארץ, חזרה נחלתן אצל אבי אביהן וחלקו הכל בשוה. וזהו שנאמר לשמות מטות אבתם ינחלו. שאחר שנטלו הבנים חלקוה לפי האבות שיצאו ממצרים, ואלו מתחלה חלקוה למנין יוצאי מצרים לא היו נוטלין אלו הארבעה, אלא שני חלקים, עכשו נטלו ארבעה חלקים: אך בגורל. יצאו יהושע וכלב, וכן הוא אומר (שופ' א) ויתנו לכלב את חברון כאשר דבר משה, ואומר (יהושע יט) על פי ה' נתנו לו את העיר אשר שאל: מטות אבתם. יצאו גרים ועבדים:

(נו) עַל-פִּי֙ הַגּוֹרָ֔ל תֵּֽחָלֵ֖ק נַֽחֲלָת֑וֹ בֵּ֥ין רַ֖ב לִמְעָֽט: (ס) עַל פּוּם עַדְבָא תִּתְפְּלֵיג אַחֲסַנְתְּהוֹן בֵּין סַגִיאֵי לִזְעֵירֵי:

רש''י על פי הגורל. הגורל היה מדבר, כמו שפרשתי, מגיד שנתחלקה ברוח הקדש, לכך נאמר על פי ה':

(נז) וְאֵ֨לֶּה פְקוּדֵ֣י הַלֵּוִי֘ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְגֵֽרְשׁ֗וֹן מִשְׁפַּ֨חַת֙ הַגֵּ֣רְשֻׁנִּ֔י לִקְהָ֕ת מִשְׁפַּ֖חַת הַקְּהָתִ֑י לִמְרָרִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַמְּרָרִֽי: וְאִלֵין מִנְיָנֵי לֵוָאֵי לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְגֵרְשׁוֹן זַרְעִית גֵרְשׁוֹן לִּקְהָת זַרְעִית קְהָת לִמְרָרִי זַרְעִית מְרָרִי: (נח) אֵ֣לֶּה | מִשְׁפְּחֹ֣ת לֵוִ֗י מִשְׁפַּ֨חַת הַלִּבְנִ֜י מִשְׁפַּ֤חַת הַֽחֶבְרֹנִי֙ מִשְׁפַּ֤חַת הַמַּחְלִי֙ מִשְׁפַּ֣חַת הַמּוּשִׁ֔י מִשְׁפַּ֖חַת הַקָּרְחִ֑י וּקְהָ֖ת הוֹלִ֥ד אֶת-עַמְרָֽם: אִלֵין זַרְעֲיַת לֵוִי זַרְעִית לִבְנִי זַרְעִית חֶבְרוֹן זַרְעִית מַחְלִי זַרְעִית מוּשִׁי זַרְעִית קֹרַח וּקְהָת אוֹלִיד יָת עַמְרָם:

רש''י אלה משפחת לוי. חסר כאן משפחות השמעי והעזיאלי וקצת מן היצהרי:

(נט) וְשֵׁ֣ם | אֵ֣שֶׁת עַמְרָ֗ם יוֹכֶ֨בֶד֙ בַּת-לֵוִ֔י אֲשֶׁ֨ר יָֽלְדָ֥ה אֹתָ֛הּ לְלֵוִ֖י בְּמִצְרָ֑יִם וַתֵּ֣לֶד לְעַמְרָ֗ם אֶֽת-אַהֲרֹן֙ וְאֶת-מֹשֶׁ֔ה וְאֵ֖ת מִרְיָ֥ם אֲחֹתָֽם: וְשׁוּם אִתַּת עַמְרָם יוֹכֶבֶד בַּת לֵוֵי דִילֵדַת יָתַהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם וִילֵידַת לְעַמְרָם יָת אַהֲרֹן וְיָת משֶׁה וְיָת מִרְיָם אֲחַתְהוֹן:

רש''י אשר ילדה אתה ללוי במצרים. לידתה במצרים ואין הורתה במצרים. כשנכנסו לתוך החומה ילדתה, והיא השלימה מנין שבעים, שהרי בפרטן אי אתה מוצא אלא ששים ותשע:

(ס) וַיִּוָּלֵ֣ד לְאַֽהֲרֹ֔ן אֶת-נָדָ֖ב וְאֶת-אֲבִיה֑וּא אֶת-אֶלְעָזָ֖ר וְאֶת-אִֽיתָמָֽר: וְאִתְיְלִיד לְאַהֲרֹן יַת נָדָב וְיַת אֲבִיהוּא יַת אֶלְעָזָר וְיַת אִיתָמָר: (סא) וַיָּ֥מָת נָדָ֖ב וַֽאֲבִיה֑וּא בְּהַקְרִיבָ֥ם אֵשׁ-זָרָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה: וּמִית נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּקָרוֹבֵיהוֹן אֶשָׁתָא נוּכְרֵיתָא קֳדָם יְיָ: (סב) וַיִּֽהְי֣וּ פְקֻֽדֵיהֶ֗ם שְׁלֹשָׁ֤ה וְעֶשְׂרִים֙ אֶ֔לֶף כָּל-זָכָ֖ר מִבֶּן-חֹ֣דֶשׁ וָמָ֑עְלָה כִּ֣י | לֹ֣א הָתְפָּֽקְד֗וּ בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֠י לֹֽא-נִתַּ֤ן לָהֶם֙ נַֽחֲלָ֔ה בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַהֲווֹ מִנְיָנֵיהוֹן עַשְׂרִין וּתְלָתָא אַלְפִין כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵילָא אֲרֵי לָא אִתְמְנִיאוּ בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲרֵי לָא אִתְיְהִיבַת לְהוֹן אַחֲסָנָא בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

רש''י כי לא התפקדו בתוך בני ישראל. להיות נמנין בני עשרים שנה, ומה טעם: כי לא נתן להם נחלה. והנמנין מבן עשרים שנה היו בני נחלה, שנאמר איש לפי פקדיו יתן נחלתו:

(סג) אֵ֚לֶּה פְּקוּדֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וְאֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן אֲשֶׁ֨ר פָּֽקְד֜וּ אֶת-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב עַ֖ל יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ: אִלֵין מִנְיָנֵי משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא דִי מְנוֹ יַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יַרְדְנָא דִירֵיחוֹ: (סד) וּבְאֵ֨לֶּה֙ לֹא-הָ֣יָה אִ֔ישׁ מִפְּקוּדֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וְאַֽהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן אֲשֶׁ֥ר פָּֽקְד֛וּ אֶת-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי: וּבְאִלֵין לָא הֲוָה גְבַר מִמִנְיָנֵי משֶׁה וְאַהֲרֹן כַּהֲנָא דִי מְנוֹ יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא דְסִינָי:

רש''י ובאלה לא היה איש וגו' . אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים (במדבר יד, ד) נתנה ראש ונשובה מצרימה, והנשים אומרות (במד' כז) תנה לנו אחזה. לכך נסמכה פרשת בנות צלפחד לכאן:

(סה) כִּֽי-אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ לָהֶ֔ם מ֥וֹת יָמֻ֖תוּ בַּמִּדְבָּ֑ר וְלֹֽא-נוֹתַ֤ר מֵהֶם֙ אִ֔ישׁ כִּ֚י אִם-כָּלֵ֣ב בֶּן-יְפֻנֶּ֔ה וִֽיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן-נֽוּן: (ס) אֲרֵי אֲמַר יְיָ לְהוֹן מֵימַת יְמוּתוּן בְּמַדְבְּרָא וְלָא אִשְׁתְּאַר מִנְהוֹן אֱנַשׁ אֶלָהֵן כָּלֵב בַּר יְפֻנֶה וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן: כז (א) וַתִּקְרַ֜בְנָה בְּנ֣וֹת צְלָפְחָ֗ד בֶּן-חֵ֤פֶר בֶּן-גִּלְעָד֙ בֶּן-מָכִ֣יר בֶּן-מְנַשֶּׁ֔ה לְמִשְׁפְּחֹ֖ת מְנַשֶּׁ֣ה בֶן-יוֹסֵ֑ף וְאֵ֨לֶּה֙ שְׁמ֣וֹת בְּנֹתָ֔יו מַחְלָ֣ה נֹעָ֔ה וְחָגְלָ֥ה וּמִלְכָּ֖ה וְתִרְצָֽה: וְקָרֵיבָא בְּנַת צְלָפְחָד בַּר חֵפֶר בַּר גִלְעָד בַּר מָכִיר בַּר מְנַשֶׁה לְזַרְעֲיַת מְנַשֶׁה בַּר יוֹסֵף וְאִלֵין שְׁמָהַת בְּנָתֵיהּ מַחְלָה נוֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה:

רש''י למשפחת מנשה בן יוסף. למה נאמר, והלא כבר נאמר בן מנשה, אלא לומר לך יוסף חבב את הארץ, שנאמר (בראשית נ, כה) והעליתם את עצמתי וגו' , ובנותיו חבבו את הארץ, שנאמר (במדבר כז, ד) תנה לנו אחזה. וללמדך שהיו כלם צדיקים, שכל מי שמעשיו ומעשה אבותיו סתומים ופרט לך הכתוב באחד מהם ליחסו לשבח, הרי זה צדיק בן צדיק. ואם יחסו לגנאי כגון (מלכים ב' כה, כה) בא ישמעאל בן נתניה בן אלישמע, בידוע שכל הנזכרים עמו רשעים היו: מחלה נעה וגו' . ולהלן הוא אומר (במדבר לו, יא) ותהיינה מחלה תרצה, מגיד שכלן שקולות זו כזו, לפיכך שנה את סדרן:

(ב) וַֽתַּעֲמֹ֜דְנָה לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֗ה וְלִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֥י הַנְּשִׂיאִ֖ם וְכָל-הָֽעֵדָ֑ה פֶּ֥תַח אֹֽהֶל-מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר: וְקָמָן קֳדָם משֶׁה וְקֳדָם אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְקֳדָם רַבְרְבַיָא וְכָל כְּנִשְׁתָּא בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא לְמֵימָר:

רש''י לפני משה ולפני אלעזר. מגיד שלא עמדו לפניהם אלא בשנת הארבעים, אחר שמת אהרן: לפני משה. ואחר כך לפני אלעזר, אפשר אם משה לא ידע אלעזר יודע, אלא סרס המקרא ודרשהו, דברי רבי יאשיה. אבא חנן משום רבי אלעזר אומר בבית המדרש היו יושבים, ועמדו לפני כלם:

(ג) אָבִ֘ינוּ֘ מֵ֣ת בַּמִּדְבָּר֒ וְה֨וּא לֹֽא-הָיָ֜ה בְּת֣וֹךְ הָֽעֵ֗דָה הַנּֽוֹעָדִ֛ים עַל-יְהֹוָ֖ה בַּֽעֲדַת-קֹ֑רַח כִּֽי-בְחֶטְא֣וֹ מֵ֔ת וּבָנִ֖ים לֹא-הָ֥יוּ לֽוֹ: אָבוּנָא מִית בְּמַדְבְּרָא וְהוּא לָא הֲוָה בְּגוֹ כְנִשְׁתָּא דְאִזְדַמָנוּ עַל יְיָ בְּכְנִשְׁתָּא דְקֹרַח אֲרֵי בְחוֹבֵיהּ מִית וּבְנִין לָא הֲווֹ לֵיהּ:

רש''י והוא לא היה וגו' . לפי שהיו באות לומר בחטאו מת, נזקקו לומר לא בחטא מתלוננים ולא בעדת קרח שהצו על הקדוש ברוך הוא, אלא בחטאו לבדו מת, ולא החטיא את אחרים עמו. ר' עקיבא אומר מקושש עצים היה. ור' שמעון אומר מן המעפילים היה:

(ד) לָ֣מָּה יִגָּרַ֤ע שֵׁם-אָבִ֨ינוּ֙ מִתּ֣וֹךְ מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין ל֖וֹ בֵּ֑ן תְּנָה-לָּ֣נוּ אֲחֻזָּ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֥י אָבִֽינוּ: לְמָא יִתְמְנַע שְׁמָא דַאֲבוּנָא מִגוֹ זַרְעִיתֵיהּ אֲרֵי לֵית לֵיהּ בָּר הַב לָנָא אַחֲסָנָא בְּגוֹ אֲחֵי אָבוּנָא:

רש''י למה יגרע שם אבינו. אנו במקום בן עומדות, ואם אין הנקבות חשובות זרע, תתיבם אמנו ליבם: כי אין לו בן. הא אם היה לו בן לא היו תובעות כלום. מגיד שחכמניות היו:

(ה) וַיַּקְרֵ֥ב מֹשֶׁ֛ה אֶת-מִשְׁפָּטָ֖ן לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה: (פ) וְקָרֵב משֶׁה יָת דִינְהוֹן קֳדָם יְיָ:

רש''י ויקרב משה את משפטן. נתעלמה הלכה ממנו וכאן נפרע על שנטל עטרה לומר (דברים א, יז) והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי. דבר אחר ראויה היתה פרשה זו להכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן:

(ו) רביעי וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לְמֵימָר: (ז) כֵּ֗ן בְּנ֣וֹת צְלָפְחָד֘ דֹּֽבְרֹת֒ נָתֹ֨ן תִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ אֲחֻזַּ֣ת נַֽחֲלָ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֣י אֲבִיהֶ֑ם וְהַֽעֲבַרְתָּ֛ אֶת-נַֽחֲלַ֥ת אֲבִיהֶ֖ן לָהֶֽן: יָאוּת בְּנַת צְלָפְחָד מְמַלְלָן מִתַּן תִּתֵּן לְהוֹן אֲחוּדַת אַחֲסָנָא בְּגוֹ אֲחֵי אֲבוּהֶן וְתַעֲבַר יַת אַחֲסָנַת אֲבוּהֶן לָהֶן:

רש''י כן בנות צלפחד דברת. כתרגומו יאות, כך כתובה פרשה זו לפני במרום, מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה: כן בנות צלפחד דברת. יפה תבעו. אשרי אדם שהקדוש ברוך הוא מודה לדבריו: נתן תתן. שני חלקים, חלק אביהן, שהיה מיוצאי מצרים, וחלקו עם אחיו בנכסי חפר: והעברת. לשון עברה הוא במי שאינו מניח בן לירשו. דבר אחר על שם שהבת מעברת נחלה משבט לשבט שבנה ובעלה יורשין אותה. שלא תסוב נחלה לא נצטוה אלא לאותו הדור בלבד וכן והעברתם את נחלתו לבתו, בכלן הוא אומר ונתתם, ובבת הוא אומר והעברתם:

(ח) וְאֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ כִּֽי-יָמ֗וּת וּבֵן֙ אֵ֣ין ל֔וֹ וְהַֽעֲבַרְתֶּ֥ם אֶת-נַֽחֲלָת֖וֹ לְבִתּֽוֹ: וְעִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּמַלֵיל לְמֵימָר גְבַר אֲרֵי יְמוּת וּבַר לֵית לֵיהּ וְתַעַבְרוּן יָת אַחֲסַנְתֵּיהּ לִּבְרַתֵּיהּ: (ט) וְאִם-אֵ֥ין ל֖וֹ בַּ֑ת וּנְתַתֶּ֥ם אֶת-נַֽחֲלָת֖וֹ לְאֶחָֽיו: וְאִם לֵית לֵיהּ בְּרַתָּא וְתִתְּנוּן יָת אַחֲסַנְתֵּיה לַאֲחוֹהִי: (י) וְאִם-אֵ֥ין ל֖וֹ אַחִ֑ים וּנְתַתֶּ֥ם אֶת-נַֽחֲלָת֖וֹ לַֽאֲחֵ֥י אָבִֽיו: וְאִם לֵית לֵיהּ אַחִין וְתִתְּנוּן יָת אַחֲסַנְתֵּיהּ לְאֲחֵי אֲבוּהִי: (יא) וְאִם-אֵ֣ין אַחִים֘ לְאָבִיו֒ וּנְתַתֶּ֣ם אֶת-נַֽחֲלָת֗וֹ לִשְׁאֵר֞וֹ הַקָּרֹ֥ב אֵלָ֛יו מִמִּשְׁפַּחְתּ֖וֹ וְיָרַ֣שׁ אֹתָ֑הּ וְֽהָ֨יְתָ֜ה לִבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לְחֻקַּ֣ת מִשְׁפָּ֔ט כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: (פ) וְאִם לֵית אַחִין לַאֲבוּהִי וְתִתְּנוּן יָת אַחֲסַנְתֵּיהּ לְקָרִיבֵיהּ דְקָרֵיבּ לֵיהּ מִזַרְעִיתֵיהּ וְיֵרַת יָתַהּ וּתְהֵי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִגְזֵירַת דִין כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה:

רש''י לשארו הקרב אליו ממשפחתו. ואין משפחה קרויה אלא משפחת האב:

(יב) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה עֲלֵ֛ה אֶל-הַ֥ר הָֽעֲבָרִ֖ים הַזֶּ֑ה וּרְאֵה֙ אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה סַק לְטוּרָא דַעֲבָרָאֵי הָדֵין וַחֲזֵי יָת אַרְעָא דִי יְהָבִית לִבְנֵי יִשִׂרָאֵל:

רש''י עלה אל הר העברים. למה נסמכה לכאן, כיון שאמר הקדוש ברוך הוא נתן תתן להם, אמר אותי צוה המקום להנחיל, שמא התרה הגזרה ואכנס לארץ. אמר לו הקדוש ברוך הוא גזרתי במקומה עומדת. דבר אחר כיון שנכנס משה לנחלת בני גד ובני ראובן שמח ואמר כמדמה שהתר לי נדרי, משל למלך שגזר על בנו שלא יכנס לפתח פלטין שלו, נכנס לשער והוא אחריו, לחצר והוא אחריו, לטרקלין והוא אחריו, כיון שבא לכנס לקיטון, אמר לו בני מכאן ואלך אתה אסור לכנס:

(יג) וְרָאִ֣יתָה אֹתָ֔הּ וְנֶֽאֱסַפְתָּ֥ אֶל-עַמֶּ֖יךָ גַּם-אָ֑תָּה כַּֽאֲשֶׁ֥ר נֶֽאֱסַ֖ף אַֽהֲרֹ֥ן אָחִֽיךָ: וְתֶחֱזֵי יָתָהּ וְתִתְכְנֵּשׁ לְעַמָיךְ אַף אָתְּ כְּמָא דִי אִתְכְּנִישׁ אַהֲרֹן אָחוּךְ:

רש''י כאשר נאסף אהרן אחיך. מכאן שנתאוה משה למיתתו של אהרן. דבר אחר אין אתה טוב ממנו, (דברים לב, נא) על אשר לא קדשתם, הא אם קדשתם אותי עדין לא הגיע זמנכם להפטר. בכל מקום שכתב מיתתם כתב סרחונם, לפי שנגזרה גזרה על דור המדבר למות במדבר בעון שלא האמינו, לכך בקש משה שיכתב סרחונו, שלא יאמרו אף הוא מן הממרים היה. משל לשתי נשים שלוקות בבית דין אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית וכו' , אף כאן בכל מקום שהזכיר מיתתן הזכיר סרחונם, להודיע שלא היתה בהם אלא זו בלבד:

(יד) כַּֽאֲשֶׁר֩ מְרִיתֶ֨ם פִּ֜י בְּמִדְבַּר-צִ֗ן בִּמְרִיבַת֙ הָֽעֵדָ֔ה לְהַקְדִּישֵׁ֥נִי בַמַּ֖יִם לְעֵֽינֵיהֶ֑ם הֵ֛ם מֵֽי-מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר-צִֽן: (ס) כְּמָא דִסָרֵיבְתּוּן עַל מֵימְרִי בְּמַדְבְּרָא דְצִן בְּמַצוּת כְּנִשְׁתָּא לְקַדָשׁוּתִי בְמַיָא לְעֵינֵיהוֹן אִנוּן מֵי מַצוּת רְקָם מַדְבְּרָא דְצִן:

רש''י הם מי מריבת קדש. הם לבדם אין בהם עון אחר. דבר אחר הם שהמרו במרה, הם היו שהמרו בים סוף, הם עצמם שהמרו במדבר צין:

(טו) וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶל-יְהֹוָ֖ה לֵאמֹֽר: וּמַלִיל משֶׁה קֳדָם יְיָ לְמֵימָר:

רש''י וידבר משה אל ה' וגו' . להודיע שבחן של צדיקים שכשנפטרין מן העולם מניחין צרכן ועוסקין בצרכי צבור: לאמר. אמר לו השיבני אם אתה ממנה להם פרנס אם לאו:

(טז) יִפְקֹ֣ד יְהֹוָ֔ה אֱלֹהֵ֥י הָֽרוּחֹ֖ת לְכָל-בָּשָׂ֑ר אִ֖ישׁ עַל-הָֽעֵדָֽה: יְמַנֵי יְיָ אֱלָהָא רוּחַיָא לְכָל בִּשְׂרָא גְבַר עַל כְּנִשְׁתָּא:

רש''י יפקד ה'. כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו אמר הגיע שעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדלתי. אמר לו הקדוש ברוך הוא לא כך עלתה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע לטול שכר שמושו שלא מש מתוך האהל. וזהו שאמר שלמה (משלי כז, יח) נצר תאנה יאכל פריה: אלהי הרוחת. למה נאמר, אמר לפניו: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו:

(יז) אֲשֶׁר-יֵצֵ֣א לִפְנֵיהֶ֗ם וַֽאֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ לִפְנֵיהֶ֔ם וַֽאֲשֶׁ֥ר יֽוֹצִיאֵ֖ם וַֽאֲשֶׁ֣ר יְבִיאֵ֑ם וְלֹ֤א תִֽהְיֶה֙ עֲדַ֣ת יְהֹוָ֔ה כַּצֹּ֕אן אֲשֶׁ֥ר אֵין-לָהֶ֖ם רֹעֶֽה: דִי יִפּוֹק קֳדָמֵיהוֹן וְדִי יֵעוֹל קֳדָמֵיהוֹן וְדִי יַפֵּקִנוּן וְדִי יָעֵלִינוּן וְלָא תְהֵי כְּנִשְׁתָּא דַיְיָ כְּעָנָא דִי לֵית לְהֵן רָעֵי:

רש''י אשר יצא לפניהם. לא כדרך מלכי האמות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חילותיהם למלחמה, אלא כמו שעשיתי אני שנלחמתי בסיחון ועוג, שנאמר אל תירא אתו. (במדבר כא, לד) וכדרך שעשה יהושע, שנאמר (יהושע ה, יג) וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה וגו' . וכן בדוד הוא אומר (ש''א יח, טז) כי הוא יוצא ובא לפניהם, יוצא בראש ונכנס בראש: ואשר יוציאם. בזכיותיו: ואשר יביאם. בזכיותיו. דבר אחר ואשר יביאם שלא תעשה לו כדרך שאתה עושה לי, שאיני מכניסן לארץ:

(יח) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה קַח-לְךָ֙ אֶת-יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן-נ֔וּן אִ֖ישׁ אֲשֶׁר-ר֣וּחַ בּ֑וֹ וְסָֽמַכְתָּ֥ אֶת-יָֽדְךָ֖ עָלָֽיו: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה דְבַר לָךְ יָת יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן גְבַר דִי רוּחַ נְבוּאָה בֵּיהּ וְתִסְמוֹךְ יָת יְדָךְ עֲלוֹהִי:

רש''י קח לך. קחנו בדברים אשריך שזכית להנהיג בניו של מקום: לך. את שבדוק לך את זה אתה מכיר: אשר רוח בו. כאשר שאלת שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד: וסמכת את ידך עליו. תן לו מתרגמן שידרוש בחייך, שלא יאמרו עליו, לא היה לו להרים ראש בימי משה:

(יט) וְהַֽעֲמַדְתָּ֣ אֹת֗וֹ לִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֖י כָּל-הָֽעֵדָ֑ה וְצִוִּיתָ֥ה אֹת֖וֹ לְעֵֽינֵיהֶֽם: וּתְקֵים יָתֵיהּ לָקֳדָם אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְלָקֳדָם כָּל כְּנִשְׁתָּא וּתְפַקֵד יָתֵיהּ לְעֵינֵיהוֹן:

רש''י וצויתה אתו. על ישראל, דע שטרחנין הם סרבנים הם, על מנת שתקבל עליך:

(כ) וְנָֽתַתָּ֥ה מֵהֽוֹדְךָ֖ עָלָ֑יו לְמַ֣עַן יִשְׁמְע֔וּ כָּל-עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וְתִתֵּן מִזִיוָךְ עֲלוֹהִי בְּדִיל דִי יְקַבְּלוּן מִנֵיהּ כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

רש''י ונתתה מהודך עליו. זה קרון עור פנים: מהודך. ולא כל הודך נמצינו למדין פני משה כחמה פני יהושע כלבנה: למען ישמעו כל עדת בני ישראל. שיהיו נוהגין בו כבוד ויראה כדרך שנוהגין בך:

(כא) וְלִפְנֵ֨י אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ יַֽעֲמֹ֔ד וְשָׁ֥אַל ל֛וֹ בְּמִשְׁפַּ֥ט הָֽאוּרִ֖ים לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה עַל-פִּ֨יו יֵֽצְא֜וּ וְעַל-פִּ֣יו יָבֹ֗אוּ ה֛וּא וְכָל-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֥ל אִתּ֖וֹ וְכָל-הָֽעֵדָֽה: וְלִקֳדָם אֶלְעָזָר כַּהֲנָא יְקוּם וְיִשְׁאַל לֵיהּ בְּדִין אוּרַיָא קֳדָם יְיָ עַל מֵימְרֵיהּ יְהוֹן נַפְקִין וְעַל מֵימְרֵא יְהוֹן עָאלִין הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עִמֵיהּ וְכָל כְּנִשְׁתָּא:

רש''י ולפני אלעזר הכהן יעמד. הרי שאלתך ששאלת שאין הכבוד הזה זז מבית אביך, שאף יהושע יהא צריך לאלעזר: ושאל לו. כשיצטרך לצאת למלחמה: על פיו. של אלעזר: וכל העדה. סנהדרין:

(כב) וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֹת֑וֹ וַיִּ֣קַּח אֶת-יְהוֹשֻׁ֗עַ וַיַּֽעֲמִדֵ֨הוּ֙ לִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֖י כָּל-הָֽעֵדָֽה: וַעֲבַד משֶׁה כְּמָא דִי פַקֵיד יְיָ יָתֵיהּ וּדְבַר יָת יְהוֹשֻׁע וַאֲקִימֵיהּ קֳדָם אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וּקְדָם כָּל כְּנִשְׁתָּא:

רש''י ויקח את יהושע. לקחו בדברים והודיעו מתן שכר פרנסי ישראל לעולם הבא:

(כג) וַיִּסְמֹ֧ךְ אֶת-יָדָ֛יו עָלָ֖יו וַיְצַוֵּ֑הוּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖ה בְּיַד-מֹשֶֽׁה: (פ) וּסְמַךְ יָת יְדוֹהִי עֲלוֹהִי וּפַקְדֵיהּ כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ בִּידָא דְמשֶׁה:

רש''י ויסמך את ידיו עליו. בעין יפה יותר ויותר ממה שנצטוה. שהקדוש ברוך הוא אמר לו וסמכת את ידך, והוא עשה בשתי ידיו, ועשאו ככלי מלא וגדוש ומלאו חכמתו בעין יפה: כאשר דבר ה'. אף לענין ההוד נתן מהודו עליו:

כח (א) חמישי וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (ב) צַ֚ו אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אֶת-קָרְבָּנִ֨י לַחְמִ֜י לְאִשַּׁ֗י רֵ֚יחַ נִֽיחֹחִ֔י תִּשְׁמְר֕וּ לְהַקְרִ֥יב לִ֖י בְּמֽוֹעֲדֽוֹ: פַקֵיד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן יָת קוּרְבָּנִי לְחֵם סִדוּר לְקוּרְבָּנַי לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא תִּטְרוּן לְקָרָבָא קֳדָמַי בְּזִמְנֵיהּ:

רש''י צו את בני ישראל. מה אמור למעלה (כז, טז) יפקד ה'. אמר לו הקדוש ברוך הוא עד שאתה מצוני על בני, צוה את בני עלי. משל לבת מלך שהיתה נפטרת מן העולם והיתה מפקדת לבעלה על בניה וכו' , כדאיתא בספרי: קרבני. זה הדם: לחמי. אלו אמורין, וכן הוא אומר (ויקרא ג, טז) והקטירם הכהן המזבחה לחם אשה: לאשי. הנתנין לאשי מזבחי: תשמרו. שיהיו כהנים ולוים וישראלים עומדין על גביו מכאן למדו ותקנו מעמדות: במועדו. בכל יום הוא מועד התמידים:

(ג) וְאָֽמַרְתָּ֣ לָהֶ֔ם זֶ֚ה הָֽאִשֶּׁ֔ה אֲשֶׁ֥ר תַּקְרִ֖יבוּ לַֽיהֹוָ֑ה כְּבָשִׂ֨ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֧ה תְמִימִ֛ם שְׁנַ֥יִם לַיּ֖וֹם עֹלָ֥ה תָמִֽיד: וְתֵימַר לְהוֹן דֵין קוּרְבָּנָא דִי תְקַרְבוּן קֳדָם יְיָ אִימְּרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁלְמִין תְּרֵין לְּיוֹמָא עֲלָתָא תְּדִירָא:

רש''י ואמרת להם. אזהרה לבית דין: שנים ליום. כפשוטו ועיקרו בא ללמד שיהיו נשחטין כנגד היום, תמיד של שחר במערב ושלבין הערבים במזרחן של טבעות:

(ד) אֶת-הַכֶּ֥בֶשׂ אֶחָ֖ד תַּֽעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑קֶר וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּֽעֲשֶׂ֖ה בֵּ֥ין הָֽעַרְבָּֽיִם: יָת אִמְרָא חָד תַּעֲבֵד בְּצַפְרָא וְיָת אִמְרָא תִנְיָנָא תַּעֲבֵד בֵּין שִׁמְשַׁיָא:

רש''י את הכבש אחד. אף על פי שכבר נאמר בפרשת ואתה תצוה, וזה אשר תעשה וגו' (שמות כט, לח) , היא היתה אזהרה לימי המלואים, וכאן צוה לדורות:

(ה) וַֽעֲשִׂירִ֧ית הָֽאֵיפָ֛ה סֹ֖לֶת לְמִנְחָ֑ה בְּלוּלָ֛ה בְּשֶׁ֥מֶן כָּתִ֖ית רְבִיעִ֥ת הַהִֽין: וְחָד מִן עַשְׂרָא בִּתְלַת סָאִין סוּלְתָּא לְמִנְחָתָא דְפִילָא בִּמְשַׁח כְּתִישָׁא רַבְעוּת הִינָא:

רש''י סלת למנחה. מנחת נסכים:

(ו) עֹלַ֖ת תָּמִ֑יד הָֽעֲשֻׂיָה֙ בְּהַ֣ר סִינַ֔י לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהֹוָֽה: עֲלָתָא תְּדִירָא דְאִתְעֲבִידָא בְּטוּרָא דְסִינַי לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ:

רש''י העשיה בהר סיני. כאותן שנעשו בימי המלואים. דבר אחר העשיה בהר סיני, הקיש עולת תמיד לעולת הר סיני אותה שנתקרבה לפני מתן תורה שכתוב בה (שמות כד, ו) וישם באגנות מלמד שטעונה כלי:

(ז) וְנִסְכּוֹ֙ רְבִיעִ֣ת הַהִ֔ין לַכֶּ֖בֶשׂ הָֽאֶחָ֑ד בַּקֹּ֗דֶשׁ הַסֵּ֛ךְ נֶ֥סֶךְ שֵׁכָ֖ר לַֽיהֹוָֽה: וְנִסְכֵּיהּ רַבְעוּת הִינָא לְאִמְרָא חָד בְּקוּדְשָׁא יִתְנַסַךְ נִסוּךְ דַחֲמַר עַתִּיק קֳדָם יְיָ:

רש''י ונסכו. יין: בקדש הסך. על המזבח יתנסכו: נסך שכר. יין המשכר פרט ליין מגתו:

(ח) וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּֽעֲשֶׂ֖ה בֵּ֣ין הָֽעַרְבָּ֑יִם כְּמִנְחַ֨ת הַבֹּ֤קֶר וּכְנִסְכּוֹ֙ תַּֽעֲשֶׂ֔ה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהֹוָֽה: (פ) וְיָת אִמְרָא תִנְיָנָא תַּעֲבֵיד בֵּין שִׁמְשַׁיָא כְּמִנְחַת צַפְרָא וּכְנִסְכֵּיהּ תַּעְבֵיד קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:

רש''י ריח ניחח. נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני:

(ט) וּבְיוֹם֙ הַשַּׁבָּ֔ת שְׁנֵֽי-כְבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה תְּמִימִ֑ם וּשְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֧לֶת מִנְחָ֛ה בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן וְנִסְכּֽוֹ: וּבְיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא תְּרֵין אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁלְמִין וּתְרֵין עִשְׂרוֹנִין סוּלְתָּא דְמִנְחָתָא דְפִילָא בִּמְשַׁח וְנִסְכֵּיהּ: (י) עֹלַ֥ת שַׁבַּ֖ת בְּשַׁבַּתּ֑וֹ עַל-עֹלַ֥ת הַתָּמִ֖יד וְנִסְכָּֽהּ: (פ) עֲלַת שַׁבְּתָא דְתִּתְעֲבֵיד בְּשַׁבַּתָּא עַל עֲלָתָא תְּדִירָא וְנִסְכַּהּ:

רש''י עלת שבת בשבתו. ולא עולת שבת זו בשבת אחרת, הרי שלא הקריב בשבת זו שומע אני יקריב שתים לשבת הבאה, תלמוד לומר בשבתו, מגיד שאם עבר יומו בטל קרבנו: על עלת התמיד. אלו מוספין, לבד אותן שני כבשים של עולת התמיד. ומגיד שאין קרבין אלא בין שני התמידין, וכן בכל המוספין נאמר על עולת התמיד לתלמוד זה:

(יא) וּבְרָאשֵׁי֙ חָדְשֵׁיכֶ֔ם תַּקְרִ֥יבוּ עֹלָ֖ה לַֽיהֹוָ֑ה פָּרִ֨ים בְּנֵֽי-בָקָ֤ר שְׁנַ֨יִם֙ וְאַ֣יִל אֶחָ֔ד כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֛ה שִׁבְעָ֖ה תְּמִימִֽם: וּבְרֵישֵׁי יַרְחֵיכוֹן תְּקַרְבוּן עֲלָתָא קֳדָם יְיָ תּוֹרִין בְּנֵי תּוֹרֵי תְּרֵין וּדְכַר חָד אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁבְעָא שַׁלְמִין: (יב) וּשְׁלֹשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן לַפָּ֖ר הָֽאֶחָ֑ד וּשְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן לָאַ֖יִל הָֽאֶחָֽד: וּתְלָתָא עִשְׂרוֹנִין סוּלְתָּא מִנְחָתָא דְפִילָא בִמְשַׁח לְתוֹרָא חָד וּתְרֵין עִשְׂרוֹנִין סֻלְתָּא מִנְחָתָא דְפִילָא בִמְשַׁח לְדִכְרָא חָד:

רש''י ושלשה עשרונים. כמשפט נסכי פר, שכן הן קצובין בפרשת נסכים:

(יג) וְעִשָּׂרֹ֣ן עִשָּׂר֗וֹן סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן לַכֶּ֖בֶשׂ הָֽאֶחָ֑ד עֹלָה֙ רֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהֹוָֽה: וְעִשְׂרוֹנָא עִשְׂרוֹנָא סֻלְתָּא מִנְחָתָא דְפִילָא בִמְשַׁח לְאִמְרָא חָד עֲלָתָא לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ: (יד) וְנִסְכֵּיהֶ֗ם חֲצִ֣י הַהִין֩ יִֽהְיֶ֨ה לַפָּ֜ר וּשְׁלִישִׁ֧ת הַהִ֣ין לָאַ֗יִל וּרְבִיעִ֥ת הַהִ֛ין לַכֶּ֖בֶשׂ יָ֑יִן זֹ֣את עֹלַ֥ת חֹ֨דֶשׁ֙ בְּחָדְשׁ֔וֹ לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה: וְנִסְכֵּיהוֹן פַּלְגוּת הִינָא יְהֵי לְתוֹרָא וְתַלְתּוּת הִינָא לְדִכְרָא וְרַבְעוּת הִינָא לְאִמְרָא חַמְרָא דָא עֲלַת רֵישׁ יַרְחָא בְּאִתְחַדָתוּתֵיהּ כֵּן לְכָל רֵישֵׁי יַרְחֵי שַׁתָּא:

רש''י זאת עלת חדש בחדשו. שאם עבר יומו בטל קרבנו ושוב אין לו תשלומין:

(טו) וּשְׂעִ֨יר עִזִּ֥ים אֶחָ֛ד לְחַטָּ֖את לַֽיהֹוָ֑ה עַל-עֹלַ֧ת הַתָּמִ֛יד יֵֽעָשֶׂ֖ה וְנִסְכּֽוֹ: (ס) וּצְפִיר בַּר עִזִין חָד לְחַטָאתָא קֳדָם יְיָ עַל עֲלָתָא תְּדִירָא יִתְעֲבֵד וְנִסְכֵּיהּ:

רש''י ושעיר עזים וגו' . כל שעירי המוספין באין לכפר על טמאת מקדש וקדשיו, הכל כמו שמפורש במס' שבועות (דף ט, א) . ונשתנה שעיר ראש חדש שנאמר בו לה', ללמדך שמכפר על שאין בו ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, שאין מכיר בחטא אלא הקדוש ברוך הוא בלבד, ושאר השעירין למדין ממנו. ומדרשו באגדה אמר הקדוש ברוך הוא, הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח: על עלת התמיד יעשה. כל הקרבן הזה: ונסכו. אין ונסכו מוסב על השעיר, שאין נסכים לחטאת:

(טז) שישי וּבַחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֗וֹן בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ פֶּ֖סַח לַֽיהֹוָֽה: וּבְיַרְחָא קַדְמָאָה בְּאַרְבַּעַת עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא פִּסְחָא קֳדָם יְיָ: (יז) וּבַֽחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר י֛וֹם לַחֹ֥דֶשׁ הַזֶּ֖ה חָ֑ג שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים מַצּ֖וֹת יֵֽאָכֵֽל: וּבְחַמְשַׁת עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא הָדֵין חַגָא שַׁבְעָא יוֹמִין פַּטִיר יִתְאָכֵל: (יח) בַּיּ֥וֹם הָֽרִאשׁ֖וֹן מִקְרָא-קֹ֑דֶשׁ כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ: בְּיוֹמָא קַדְמָאָה מְעָרַע קַדִישׁ כָּל עֲבִידַת פּוּלְחַן לָא תַעְבְדוּן:

רש''י כל מלאכת עבדה. אפלו מלאכה הצריכה לכם, כגון דבר האבד המתרת בחלו של מועד אסורה ביום טוב:

(יט) וְהִקְרַבְתֶּ֨ם אִשֶּׁ֤ה עֹלָה֙ לַֽיהֹוָ֔ה פָּרִ֧ים בְּנֵֽי-בָקָ֛ר שְׁנַ֖יִם וְאַ֣יִל אֶחָ֑ד וְשִׁבְעָ֤ה כְבָשִׂים֙ בְּנֵ֣י שָׁנָ֔ה תְּמִימִ֖ם יִֽהְי֥וּ לָכֶֽם: וּתְקַרְבוּן קוּרְבָּנָא עֲלָתָא קֳדָם יְיָ תּוֹרִין בְּנֵי תוֹרֵי תְּרֵין וּדְכַר חָד וְשַׁבְעָא אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁלְמִין יְהוֹן לְכוֹן:

רש''י פרים. כנגד אברהם, שנאמר (בראשית יח, ז) ואל הבקר רץ אברהם: ואיל. כנגד אילו של יצחק: כבשים. כנגד יעקב שנאמר (בראשית ל, מ) והכשבים הפריד יעקב. ביסודו של רבי משה הדרשן ראיתי זאת:

(כ) וּמִ֨נְחָתָ֔ם סֹ֖לֶת בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן שְׁלֹשָׁ֨ה עֶשְׂרֹנִ֜ים לַפָּ֗ר וּשְׁנֵ֧י עֶשְׂרֹנִ֑ים לָאַ֖יִל תַּֽעֲשֽׂוּ: וּמִנְחַתְהוֹן סוּלְתָּא דְפִילָא בִּמְשַׁח תְּלָתָא עִשְׂרוֹנִין לְתוֹרָא וּתְרֵין עִשְׂרוֹנִין לְדִכְרָא תַּעְבְּדוּן: (כא) עִשָּׂר֤וֹן עִשָּׂרוֹן֙ תַּֽעֲשֶׂ֔ה לַכֶּ֖בֶשׂ הָֽאֶחָ֑ד לְשִׁבְעַ֖ת הַכְּבָשִֽׂים: עִשְׂרוֹנָא עִשְׂרוֹנָא תַּעֲבֵיד לְאִמְרָא חָד כֵּן לְשַׁבְעָא אִימְרִין: (כב) וּשְׂעִ֥יר חַטָּ֖את אֶחָ֑ד לְכַפֵּ֖ר עֲלֵיכֶֽם: וּצְפִירָא דְחַטָאתָא חָד לְכַפָּרָא עֲלֵיכוֹן: (כג) מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַבֹּ֔קֶר אֲשֶׁ֖ר לְעֹלַ֣ת הַתָּמִ֑יד תַּֽעֲשׂ֖וּ אֶת-אֵֽלֶּה: בַּר מֵעֲלַת צַפְרָא דְהִּיא עֲלַת תְּדִירָא תַּעְבְּדוּן יָת אִלֵין: (כד) כָּאֵ֜לֶּה תַּֽעֲשׂ֤וּ לַיּוֹם֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים לֶ֛חֶם אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ-נִיחֹ֖חַ לַֽיהֹוָ֑ה עַל-עוֹלַ֧ת הַתָּמִ֛יד יֵֽעָשֶׂ֖ה וְנִסְכּֽוֹ: כְּאִלֵין תַּעַבְדוּן לְיוֹמָא שַׁבְעָא יוֹמִין לְחֵם קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ עַל עֲלָתָא תְדִירָא יִתְעֲבֵיד וִנִסִכֵּיהּ:

רש''י כאלה תעשו ליום. שלא יהיו פוחתין והולכין כפרי החג:

(כה) וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י מִקְרָא-קֹ֖דֶשׁ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ: (ס) וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִיבִידַת פּוּלְחַן לָא תַעַבְדוּן: (כו) וּבְי֣וֹם הַבִּכּוּרִ֗ים בְּהַקְרִ֨יבְכֶ֜ם מִנְחָ֤ה חֲדָשָׁה֙ לַֽיהֹוָ֔ה בְּשָֽׁבֻעֹ֖תֵיכֶ֑ם מִֽקְרָא-קֹ֨דֶשׁ֙ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ: וּבְיוֹמָא דְבִכּוּרַיָא בְּקָרוֹבֵיכוֹן מִנְחֲתָא חֲדַתָּא קֳדָם יְיָ בְּעַצְרָתֵיכוֹן מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִבִידַת פּוּלְחַן לָא תַעַבְדוּן:

רש''י וביום הבכורים. חג השבועות קרוי בכורי קציר חטים על שם שתי הלחם, שהם ראשונים למנחת חטים הבאים מן החדש:

(כז) וְהִקְרַבְתֶּ֨ם עוֹלָ֜ה לְרֵ֤יחַ נִיחֹ֨חַ֙ לַֽיהֹוָ֔ה פָּרִ֧ים בְּנֵֽי-בָקָ֛ר שְׁנַ֖יִם אַ֣יִל אֶחָ֑ד שִׁבְעָ֥ה כְבָשִׂ֖ים בְּנֵ֥י שָׁנָֽה: וּתְקַרְבוּן עֲלָתָא לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קֳדָם יְיָ תּוֹרִין בְּנֵי תוֹרֵי תְּרֵין וּדְכַר חָד שַׁבְעָא אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא: (כח) וּמִ֨נְחָתָ֔ם סֹ֖לֶת בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן שְׁלֹשָׁ֤ה עֶשְׂרֹנִים֙ לַפָּ֣ר הָֽאֶחָ֔ד שְׁנֵי֙ עֶשְׂרֹנִ֔ים לָאַ֖יִל הָֽאֶחָֽד: וּמִנְחַתְהוֹן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשָׁח תְּלָתָא עִשְׂרוֹנִין לְתוֹרָא חָד תְּרֵין עִשְׂרוֹנִין לְדִכְרָא חָד: (כט) עִשָּׂרוֹן֙ עִשָּׂר֔וֹן לַכֶּ֖בֶשׂ הָֽאֶחָ֑ד לְשִׁבְעַ֖ת הַכְּבָשִֽׂים: עִשְׂרוֹנָא עִשְׂרוֹנָא לְאִמְרָא חָד לְשַׁבְעָא אִימְרִין: (ל) שְׂעִ֥יר עִזִּ֖ים אֶחָ֑ד לְכַפֵּ֖ר עֲלֵיכֶֽם: צְפִיר בַּר עִזִין חָד לְכַפָּרָא עֲלֵיכוֹן: (לא) מִלְּבַ֞ד עֹלַ֧ת הַתָּמִ֛יד וּמִנְחָת֖וֹ תַּֽעֲשׂ֑וּ תְּמִימִ֥ם יִֽהְיוּ-לָכֶ֖ם וְנִסְכֵּיהֶֽם: (פ) בַּר מֵעֲלַת תְּדִירָא וּמִנְחָתֵהּ תַּעְבְּדוּן שַׁלְמִין יְהוֹן לְכוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן:

רש''י תמימים יהיו לכם ונסכיהם. אף הנסכים יהיו תמימים. למדו רבותינו מכאן שהיין שהעלה קמחין פסול לנסכים:

כט (א) וּבַחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ מִֽקְרָא-קֹ֨דֶשׁ֙ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַֽעֲשׂ֑וּ י֥וֹם תְּרוּעָ֖ה יִֽהְיֶ֥ה לָכֶֽם: וּבְיַרְחָא שְׁבִיעָאָה בְּחָד לְיַרְחָא מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִבִידַת פּוּלְחַן לָא תַעַבְדוּן יוֹם יַבָּבָא יְהֵי לְכוֹן: (ב) וַֽעֲשִׂיתֶ֨ם עֹלָ֜ה לְרֵ֤יחַ נִיחֹ֨חַ֙ לַֽיהֹוָ֔ה פַּ֧ר בֶּן-בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד אַ֣יִל אֶחָ֑ד כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֛ה שִׁבְעָ֖ה תְּמִימִֽם: וְתַעַבְדוּן עֲלָתָא לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ תּוֹר בַּר תּוֹרֵי חָד דְכַר חָד אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁבְעָא שַׁלְמִין: (ג) וּמִ֨נְחָתָ֔ם סֹ֖לֶת בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן שְׁלֹשָׁ֤ה עֶשְׂרֹנִים֙ לַפָּ֔ר שְׁנֵ֥י עֶשְׂרֹנִ֖ים לָאָֽיִל: וּמִנְחַתְהוֹן סוּלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח תְּלָתָא עִשְׂרוֹנִין לְתוֹרָא תְּרֵין עִשְׂרוֹנִין לְדִכְרָא: (ד) וְעִשָּׂר֣וֹן אֶחָ֔ד לַכֶּ֖בֶשׂ הָֽאֶחָ֑ד לְשִׁבְעַ֖ת הַכְּבָשִֽׂים: וְעִשְׂרוֹנָא חָד לְאִימְרָא חָד לְשַׁבְעָא אִימְרִין: (ה) וּשְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד חַטָּ֑את לְכַפֵּ֖ר עֲלֵיכֶֽם: וּצְפִיר בַּר עִזִין חָד לְחַטָאתָא לְכַפָּרָא עֲלֵיכוֹן: (ו) מִלְּבַד֩ עֹלַ֨ת הַחֹ֜דֶשׁ וּמִנְחָתָ֗הּ וְעֹלַ֤ת הַתָּמִיד֙ וּמִנְחָתָ֔הּ וְנִסְכֵּיהֶ֖ם כְּמִשְׁפָּטָ֑ם לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖ה לַיֽהֹוָֽה: (ס) בַּר מֵעֲלַת יַרְחָא וּמִנְחָתַהּ וַעֲלַת תְּדִירָא וּמִנְחָתַהּ וְנִסְכֵּיהוֹן כִּדְחָזֵי לְהוֹן לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ:

רש''י מלבד עלת החדש. מוספי ראש חדש שהוא ביום ראש השנה:

(ז) וּבֶֽעָשׂוֹר֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י הַזֶּ֗ה מִֽקְרָא-קֹ֨דֶשׁ֙ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת-נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֑ם כָּל-מְלָאכָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ: וּבְעַשְׂרָא לְיַרְחָא שְׁבִיעָאָה הָדֵין מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן וּתְעַנוּן יָת נַפְשָׁתֵיכוֹן כָּל עִבִידְתָּא לָא תַעַבְדוּן: (ח) וְהִקְרַבְתֶּ֨ם עֹלָ֤ה לַֽיהֹוָה֙ רֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ פַּ֧ר בֶּן-בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד אַ֣יִל אֶחָ֑ד כְּבָשִׂ֤ים בְּנֵֽי-שָׁנָה֙ שִׁבְעָ֔ה תְּמִימִ֖ם יִֽהְי֥וּ לָכֶֽם: וּתְקָרְבוּן עֲלָתָא קֳדָם יְיָ לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא תּוֹר בַּר תּוֹרֵי חָד דְכַר חָד אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁבְעָא שַׁלְמִין יְהוֹן לְכוֹן: (ט) וּמִ֨נְחָתָ֔ם סֹ֖לֶת בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן שְׁלֹשָׁ֤ה עֶשְׂרֹנִים֙ לַפָּ֔ר שְׁנֵי֙ עֶשְׂרֹנִ֔ים לָאַ֖יִל הָֽאֶחָֽד: וּמִנְחַתְהוֹן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשָׁח תְּלָתָא עִשְׂרוֹנִין לְתוֹרָא תְּרֵין עִשְׂרוֹנִין לְדִכְרָא חָד: (י) עִשָּׁרוֹן֙ עִשָּׂר֔וֹן לַכֶּ֖בֶשׂ הָֽאֶחָ֑ד לְשִׁבְעַ֖ת הַכְּבָשִֽׂים: עִשְׂרוֹנָא עִשְׂרוֹנָא לְאִימְרָא חָד לְשַׁבְעָא אִימְרִין: (יא) שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד חַטָּ֑את מִלְּבַ֞ד חַטַּ֤את הַכִּפֻּרִים֙ וְעֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד וּמִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכֵּיהֶֽם: (ס) צְפִיר בַּר עִזִין חָד חַטָּאתָא בַּר מֵחַטָאתָא דְכִפוּרַיָא וַעֲלַת תְּדִירָא וּמִנְחָתַהּ וְנִסְכֵּיהוֹן:

רש''י מלבד חטאת הכפרים. שעיר הנעשה בפנים האמור באחרי מות, שגם הוא חטאת: ועלת התמיד. ומלבד עולת התמיד תעשו עולות הללו: ונסכיהם. מוסב על המוספין הכתובים ועל תעשו והוא לשון צווי מלבד עולת התמיד ומנחתה תעשו את אלה ונסכיהם. וכן כל ונסכיהם האמורים בכל המועדות חוץ משל קרבנות החג שכל ונסכה ונסכיהם ונסכיה שבהם מוסבים על התמיד ואינן לשון צווי, שהרי נסכיהם של מוספין כתובין לעצמן בכל יום ויום:

(יב) שביעי וּבַֽחֲמִשָּׁה֩ עָשָׂ֨ר י֜וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֗י מִֽקְרָא-קֹ֨דֶשׁ֙ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַֽעֲשׂ֑וּ וְחַגֹּתֶ֥ם חַ֛ג לַֽיהֹוָ֖ה שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: וּבְחַמְשַׁת עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא שְׁבִיעָאָה מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִבִידַת פּוּלְחַן לָא תַעַבְדוּן וּתְחַגוּן חַגָא קֳדָם יְיָ שַׁבְעָא יוֹמִין: (יג) וְהִקְרַבְתֶּ֨ם עֹלָ֜ה אִשֵּׁ֨ה רֵ֤יחַ נִיחֹ֨חַ֙ לַֽיהֹוָ֔ה פָּרִ֧ים בְּנֵֽי-בָקָ֛ר שְׁלֹשָׁ֥ה עָשָׂ֖ר אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִ֥ם יִֽהְיֽוּ: וּתְקַרְבוּן עֲלָתָא קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ תּוֹרִין בְּנֵי תוֹרֵי תְּלַת עֲשַׂר דִכְרִין תְּרֵין אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא אַרְבְּעָא עֲשַׂר שַׁלְמִין יְהוֹן: (יד) וּמִ֨נְחָתָ֔ם סֹ֖לֶת בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן שְׁלֹשָׁ֨ה עֶשְׂרֹנִ֜ים לַפָּ֣ר הָֽאֶחָ֗ד לִשְׁלֹשָׁ֤ה עָשָׂר֙ פָּרִ֔ים שְׁנֵ֤י עֶשְׂרֹנִים֙ לָאַ֣יִל הָֽאֶחָ֔ד לִשְׁנֵ֖י הָֽאֵילִֽם: וּמִנְחַתְהוֹן סוּלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח תְּלָתָא עִשְׂרוֹנִין לְתוֹרָא חָד לִתְלַת עֲשַׂר תּוֹרִין תְּרֵין עִשְׂרוֹנִין לְדִכְרָא חָד לִתְרֵין דִכְרִין: (טו) וְעִשָּׂרוֹן֙ עִשָּׂר֔וֹן לַכֶּ֖בֶשׂ הָֽאֶחָ֑ד לְאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר כְּבָשִֽׂים: וְעִשְׂרוֹנָא עִשְׂרוֹנָא לְאִימְרָא חָד לְאַרְבְּעָא עֲשַׂר אִימְרִין: (טז) וּשְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד חַטָּ֑את מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד מִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכָּֽהּ: (ס) וּצְפִיר בַּר עִזִין חָד חַטָאתָא בַּר מֵעֲלַת תְּדִירָא מִנְחָתַהּ וְנִסְכַּהּ: (יז) וּבַיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֗י פָּרִ֧ים בְּנֵֽי-בָקָ֛ר שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם: וּבְיוֹמָא תִנְיָנָא תּוֹרִין בְּנֵי תוֹרֵי תְּרֵי עֲשַׂר דִכְרִין תְּרֵין אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא אַרְבְּעָא עֲשַׂר שַׁלְמִין: (יח) וּמִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּיהֶ֡ם לַ֠פָּרִ֠ים לָֽאֵילִ֧ם וְלַכְּבָשִׂ֛ים בְּמִסְפָּרָ֖ם כַּמִּשְׁפָּֽט: וּמִנְחַתְהוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן לְתוֹרִין לְדִכְרִין וּלְאִימְרִין בְּמִנְיָנֵיהוֹן כִּדְחָזֵי:

רש''י ומנחתם ונסכיהם לפרים. פרי החג שבעים הם. כנגד שבעים אמות שמתמעטים והולכים, סימן כליה להם, ובימי המקדש היו מגינין עליהם מן היסורין: ולכבשים. כנגד ישראל שנקראו (ירמיה נ, יז) שה פזורה, והם קבועים ומנינם תשעים ושמונה לכלות מהם תשעים ושמונה קללות שבמשנה תורה. בשני נאמר ונסכיהם על שני תמידי היום ולא שנה הלשון אלא לדרוש, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בשני ונסכיהם, בששי ונסכיה, בשביעי כמשפטם, מ''ם יו''ד מ''ם, הרי כאן מים, רמז לנסוך המים מן התורה בחג:

(יט) וּשְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד חַטָּ֑את מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד וּמִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכֵּיהֶֽם: (ס) וּצְפִיר בַּר עִזִין חָד חַטָאתָא בַּר מֵעֲלַת תְּדִירָא וּמִנְחָתַהּ וְנִסְכֵּיהוֹן: (כ) וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י פָּרִ֥ים עַשְׁתֵּֽי-עָשָׂ֖ר אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם: וּבְיוֹמָא תְּלִיתָאָה תּוֹרִין חָד עֲשַׂר דִכְרִין תְּרֵין אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא אַרְבְּעָא עֲשַׂר שַׁלְמִין: (כא) וּמִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּיהֶ֡ם לַ֠פָּרִ֠ים לָֽאֵילִ֧ם וְלַכְּבָשִׂ֛ים בְּמִסְפָּרָ֖ם כַּמִּשְׁפָּֽט: וּמִנְחַתְהוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן לְתוֹרִין לְדִכְרִין וּלְאִמְרִין בְּמִנְיָנֵיהוֹן כִּדְחָזֵי: (כב) וּשְׂעִ֥יר חַטָּ֖את אֶחָ֑ד מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד וּמִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכָּֽהּ: (ס) וּצְפִירָא דְחַטָאתָא חָד בַּר מֵעֲלַת תְּדִירָא וּמִנְחָתַהּ וְנִסְכַּהּ: (כג) וּבַיּ֧וֹם הָֽרְבִיעִ֛י פָּרִ֥ים עֲשָׂרָ֖ה אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם: וּבְיוֹמָא רְבִיעָאָה תּוֹרִין עַשְׂרָא דִכְרִין תְּרֵין אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא אַרְבְּעָא עֲשַׂר שַׁלְמִין: (כד) מִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּיהֶ֡ם לַ֠פָּרִ֠ים לָֽאֵילִ֧ם וְלַכְּבָשִׂ֛ים בְּמִסְפָּרָ֖ם כַּמִּשְׁפָּֽט: מִנְחַתְהוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן לְתוֹרִין לְדִכְרִין וּלְאִימְרִין בְּמִנְיָנֵיהוֹן כִּדְחָזֵי: (כה) וּשְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד חַטָּ֑את מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד מִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכָּֽהּ: (ס) וּצְפִיר בַּר עִזִין חָד חַטָאתָא בַּר מֵעֲלַת תְּדִירָא מִנְחָתַהּ וְנִסְכַּהּ: (כו) וּבַיּ֧וֹם הַֽחֲמִישִׁ֛י פָּרִ֥ים תִּשְׁעָ֖ה אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם: וּבְיוֹמָא חֲמִישָׁאָה תּוֹרִין תְּשַׁע דִכְרִין תְּרֵין אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא אַרְבְּעָא עֲשַׂר שַׁלְמִין: (כז) וּמִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּיהֶ֡ם לַ֠פָּרִ֠ים לָֽאֵילִ֧ם וְלַכְּבָשִׂ֛ים בְּמִסְפָּרָ֖ם כַּמִּשְׁפָּֽט: וּמִנְחַתְהוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן לְתוֹרִין לְדִכְרִין וּלְאִימְרִין בְּמִנְיָנֵיהוֹן כִּדְחָזֵי: (כח) וּשְׂעִ֥יר חַטָּ֖את אֶחָ֑ד מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד וּמִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכָּֽהּ: (ס) וּצְפִירָא דְחַטָאתָא חָד בַּר מֵעֲלַת תְּדִירָא וּמִנְחָתַהּ וְנִסְכַּהּ: (כט) וּבַיּ֧וֹם הַשִּׁשִּׁ֛י פָּרִ֥ים שְׁמֹנָ֖ה אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם: וּבְיוֹמָא שְׁתִיתָאָה תּוֹרִין תְּמַנְיָא דִכְרִין תְּרֵין אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא אַרְבְּעָא עֲשַׂר שַׁלְמִין: (ל) וּמִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּיהֶ֡ם לַ֠פָּרִ֠ים לָֽאֵילִ֧ם וְלַכְּבָשִׂ֛ים בְּמִסְפָּרָ֖ם כַּמִּשְׁפָּֽט: וּמִנְחַתְהוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן לְתוֹרִין לְדִכְרִין וּלְאִימְרִין בְּמִנְיָנֵיהוֹן כִּדְחָזֵי: (לא) וּשְׂעִ֥יר חַטָּ֖את אֶחָ֑ד מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד מִנְחָתָ֖הּ וּנְסָכֶֽיהָ: (ס) וּצְפִירָא דְחַטָאתָא חָד בַּר מֵעֲלַת תְּדִירָא מִנְחָתַהּ וְנִסְכָּהָא: (לב) וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁבִיעִ֛י פָּרִ֥ים שִׁבְעָ֖ה אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם: וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה תּוֹרִין שַׁבְעָא דִכְרִין תְּרֵין אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא אַרְבְּעָא עֲשַׂר שַׁלְמִין: (לג) וּמִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּהֶ֡ם לַ֠פָּרִ֠ים לָֽאֵילִ֧ם וְלַכְּבָשִׂ֛ים בְּמִסְפָּרָ֖ם כְּמִשְׁפָּטָֽם: וּמִנְחַתְהוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן לְתוֹרִין לְדִכְרִין וּלְאִימְרִין בְּמִנְיָנֵיהוֹן כִּדְחָזֵי לְהוֹן: (לד) וּשְׂעִ֥יר חַטָּ֖את אֶחָ֑ד מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד מִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכָּֽהּ: (ס) וּצְפִירָא דְחַטָאתָא חָד בַּר מֵעֲלַת תְּדִירָא מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ: (לה) מפטיר בַּיּוֹם֙ הַשְּׁמִינִ֔י עֲצֶ֖רֶת תִּֽהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ: בְּיוֹמָא תְּמִינָאָה כְּנִישִׁין תְּהֵא לְכוֹן כָּל עִבִידַת פּוּלְחַן לָא תַעְבְדוּן:

רש''י עצרת תהיה לכם. עצורים בעשית מלאכה. דבר אחר עצרת עצרו מלצאת, מלמד שטעון לינה. ומדרשו באגדה לפי שכל ימות הרגל הקריבו כנגד שבעים אמות וכשבאין ללכת, אמר להם המקום בבקשה מכם עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם:

(לו) וְהִקְרַבְתֶּ֨ם עֹלָ֜ה אִשֵּׁ֨ה רֵ֤יחַ נִיחֹ֨חַ֙ לַֽיהֹוָ֔ה פַּ֥ר אֶחָ֖ד אַ֣יִל אֶחָ֑ד כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֛ה שִׁבְעָ֖ה תְּמִימִֽם: וּתְקַרְבוּן עֲלָתָא קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ תּוֹר חָד דְכַר חָד אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁבְעָא שַׁלְמִין:

רש''י פר אחד איל אחד. אלו כנגד ישראל, התעכבו לי מעט עוד. ולשון חבה הוא זה, כבנים הנפטרים מאביהם והוא אומר להם קשה עלי פרידתכם עכבו עוד יום אחד. משל למלך שעשה סעודה וכו', כדאיתא במסכת סכה (דף נה, ב) ובמדרש רבי תנחומא למדה תורה דרך ארץ, שמי שיש לו אכסנאי יום ראשון יאכילו פטומות, למחר מאכילו דגים, למחר מאכילו בשר בהמה, למחר מאכילו קטניות, למחר מאכילו ירק, פוחת והולך כפרי החג:

(לז) מִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּיהֶ֗ם לַפָּ֨ר לָאַ֧יִל וְלַכְּבָשִׂ֛ים בְּמִסְפָּרָ֖ם כַּמִּשְׁפָּֽט: מִנְחַתְהוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן לְתוֹרָא לְדִכְרָא וּלְאִימְרִין בְּמִנְיָנֵיהוֹן כִּדְחָזֵי: (לח) וּשְׂעִ֥יר חַטָּ֖את אֶחָ֑ד מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד וּמִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכָּֽהּ: וּצְפִירָא דְחַטָאתָא חָד בַּר מֵעֲלַת תְּדִירָא וּמִנְחָתַהּ וְנִסְכַּהּ: (לט) אֵ֛לֶּה תַּֽעֲשׂ֥וּ לַֽיהֹוָ֖ה בְּמֽוֹעֲדֵיכֶ֑ם לְבַ֨ד מִנִּדְרֵיכֶ֜ם וְנִדְבֹֽתֵיכֶ֗ם לְעֹלֹֽתֵיכֶם֙ וּלְמִנְחֹ֣תֵיכֶ֔ם וּלְנִסְכֵּיכֶ֖ם וּלְשַׁלְמֵיכֶֽם: אִלֵין תַּעְבְדוּן קֳדָם יְיָ בְּמוֹעֲדֵיכוֹן בַּר מִנִדְרֵיכוֹן וְנִדְבוֹתֵיכוֹן לְעֲלְוַתְכוֹן וּלְמִנְחַתְכוֹן וּלְנִסְכֵּיכוֹן וּלְנִכְסַת קוּדְשֵׁיכוֹן:

רש''י אלה תעשו לה' במועדיכם. דבר הקצוב לחובה: לבד מנדריכם. אם באתם לדור קרבנות ברגל, מצוה היא בידכם או נדרים או נדבות שנדרתם כל השנה תקריבום ברגל, שמא יקשה לו לחזור ולעלות לירושלים ולהקריב נדריו, ונמצא עובר בבל תאחר:

ל (א) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: (פפפ) וַאֲמַר משֶׁה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה: פפפ:

רש''י ויאמר משה אל בני ישראל. להפסיק הענין, דברי רבי ישמעאל, לפי שעד כאן דבריו של מקום ופרשת נדרים מתחלת בדבורו של משה, הצרך להפסיק תחלה ולומר שחזר משה ואמר פרשה זו לישראל, שאם לא כן יש במשמע שלא אמר להם זו אלא בפרשת נדרים התחיל דבריו:

הפטרת פינחס

(בשנה שפרשיות מטות ומסעי מחוברות מפטירין כאן ''דברי ירמיהו'' שהיא הפטרת מטות להלן)

(מו) וְיַד-יְהוָ֗ה הָֽיְתָה֙ אֶל-אֵ֣לִיָּ֔הוּ וַיְשַׁנֵּ֖ס מָתְנָ֑יו וַיָּ֙רָץ֙ לִפְנֵ֣י אַחְאָ֔ב עַד-בֹּאֲכָ֖ה יִזְרְעֶֽאלָה: יט (א) וַיַּגֵּ֤ד אַחְאָב֙ לְאִיזֶ֔בֶל אֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה אֵלִיָּ֑הוּ וְאֵ֨ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר הָרַ֛ג אֶת-כָּל-הַנְּבִיאִ֖ים בֶּחָֽרֶב: (ב) וַתִּשְׁלַ֤ח אִיזֶ֙בֶל֙ מַלְאָ֔ךְ אֶל-אֵלִיָּ֖הוּ לֵאמֹ֑ר כֹּֽה-יַעֲשׂ֤וּן אֱלֹהִים֙ וְכֹ֣ה יוֹסִפ֔וּן כִּֽי-כָעֵ֤ת מָחָר֙ אָשִׂ֣ים אֶֽת-נַפְשְׁךָ֔ כְּנֶ֖פֶשׁ אַחַ֥ד מֵהֶֽם: (ג) וַיַּ֗רְא וַיָּ֙קָם֙ וַיֵּ֣לֶךְ אֶל-נַפְשׁ֔וֹ וַיָּבֹ֕א בְּאֵ֥ר שֶׁ֖בַע אֲשֶׁ֣ר לִֽיהוּדָ֑ה וַיַּנַּ֥ח אֶֽת-נַעֲר֖וֹ שָֽׁם: (ד) וְהֽוּא-הָלַ֤ךְ בַּמִּדְבָּר֙ דֶּ֣רֶךְ י֔וֹם וַיָּבֹ֕א וַיֵּ֕שֶׁב תַּ֖חַת רֹ֣תֶם (אחת) אֶחָ֑ד וַיִּשְׁאַ֤ל אֶת-נַפְשׁוֹ֙ לָמ֔וּת וַיֹּ֣אמֶר | רַ֗ב עַתָּ֤ה יְהוָה֙ קַ֣ח נַפְשִׁ֔י כִּֽי-לֹא-ט֥וֹב אָנֹכִ֖י מֵאֲבֹתָֽי: (ה) וַיִּשְׁכַּב֙ וַיִּישַׁ֔ן תַּ֖חַת רֹ֣תֶם אֶחָ֑ד וְהִנֵּֽה-זֶ֤ה מַלְאָךְ֙ נֹגֵ֣עַ בּ֔וֹ וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ ק֥וּם אֱכֽוֹל: (ו) וַיַּבֵּ֕ט וְהִנֵּ֧ה מְרַאֲשֹׁתָ֛יו עֻגַ֥ת רְצָפִ֖ים וְצַפַּ֣חַת מָ֑יִם וַיֹּ֣אכַל וַיֵּ֔שְׁתְּ וַיָּ֖שָׁב וַיִּשְׁכָּֽב: (ז) וַיָּשָׁב֩ מַלְאַ֨ךְ יְהוָ֤ה | שֵׁנִית֙ וַיִּגַּע-בּ֔וֹ וַיֹּ֖אמֶר ק֣וּם אֱכֹ֑ל כִּ֛י רַ֥ב מִמְּךָ֖ הַדָּֽרֶךְ: (ח) וַיָּ֖קָם וַיֹּ֣אכַל וַיִּשְׁתֶּ֑ה וַיֵּ֜לֶךְ בְּכֹ֣חַ | הָאֲכִילָ֣ה הַהִ֗יא אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה עַ֛ד הַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים חֹרֵֽב: (ט) וַיָּבֹא-שָׁ֥ם אֶל-הַמְּעָרָ֖ה וַיָּ֣לֶן שָׁ֑ם וְהִנֵּ֤ה דְבַר-יְהוָה֙ אֵלָ֔יו וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ מַה-לְּךָ֥ פֹ֖ה אֵלִיָּֽהוּ: (י) וַיֹּאמֶר֩ קַנֹּ֨א קִנֵּ֜אתִי לַיהוָ֣ה | אֱלֹהֵ֣י צְבָא֗וֹת כִּֽי-עָזְב֤וּ בְרִֽיתְךָ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת-מִזְבְּחֹתֶ֣יךָ הָרָ֔סוּ וְאֶת-נְבִיאֶ֖יךָ הָרְג֣וּ בֶחָ֑רֶב וָֽאִוָּתֵ֤ר אֲנִי֙ לְבַדִּ֔י וַיְבַקְשׁ֥וּ אֶת-נַפְשִׁ֖י לְקַחְתָּֽהּ: (יא) וַיֹּ֗אמֶר צֵ֣א וְעָמַדְתָּ֣ בָהָר֮ לִפְנֵ֣י יְהוָה֒ וְהִנֵּ֧ה יְהוָ֣ה עֹבֵ֗ר וְר֣וּחַ גְּדוֹלָ֡ה וְחָזָ֞ק מְפָרֵק֩ הָרִ֨ים וּמְשַׁבֵּ֤ר סְלָעִים֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה לֹ֥א בָר֖וּחַ יְהוָ֑ה וְאַחַ֤ר הָר֨וּחַ רַ֔עַשׁ לֹ֥א בָרַ֖עַשׁ יְהוָֽה: (יב) וְאַחַ֤ר הָרַ֙עַשׁ֙ אֵ֔שׁ לֹ֥א בָאֵ֖שׁ יְהוָ֑ה וְאַחַ֣ר הָאֵ֔שׁ ק֖וֹל דְּמָמָ֥ה דַקָּֽה: (יג) וַיְהִ֣י | כִּשְׁמֹ֣עַ אֵלִיָּ֗הוּ וַיָּ֤לֶט פָּנָיו֙ בְּאַדַּרְתּ֔וֹ וַיֵּצֵ֕א וַֽיַּעֲמֹ֖ד פֶּ֣תַח הַמְּעָרָ֑ה וְהִנֵּ֤ה אֵלָיו֙ ק֔וֹל וַיֹּ֕אמֶר מַה-לְּךָ֥ פֹ֖ה אֵלִיָּֽהוּ: (יד) וַיֹּאמֶר֩ קַנֹּ֨א קִנֵּ֜אתִי לַיהוָ֣ה | אֱלֹהֵ֣י צְבָא֗וֹת כִּֽי-עָזְב֤וּ בְרִֽיתְךָ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת-מִזְבְּחֹתֶ֣יךָ הָרָ֔סוּ וְאֶת-נְבִיאֶ֖יךָ הָרְג֣וּ בֶחָ֑רֶב וָאִוָּתֵ֤ר אֲנִי֙ לְבַדִּ֔י וַיְבַקְשׁ֥וּ אֶת-נַפְשִׁ֖י לְקַחְתָּֽהּ: (טו) וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֵלָ֔יו לֵ֛ךְ שׁ֥וּב לְדַרְכְּךָ֖ מִדְבַּ֣רָה דַמָּ֑שֶׂק וּבָ֗אתָ וּמָשַׁחְתָּ֧ אֶת-חֲזָאֵ֛ל לְמֶ֖לֶךְ עַל-אֲרָֽם: (טז) וְאֵת֙ יֵה֣וּא בֶן-נִמְשִׁ֔י תִּמְשַׁ֥ח לְמֶ֖לֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵ֑ל וְאֶת-אֱלִישָׁ֤ע בֶּן-שָׁפָט֙ מֵאָבֵ֣ל מְחוֹלָ֔ה תִּמְשַׁ֥ח לְנָבִ֖יא תַּחְתֶּֽיךָ: (יז) וְהָיָ֗ה הַנִּמְלָ֛ט מֵחֶ֥רֶב חֲזָאֵ֖ל יָמִ֣ית יֵה֑וּא וְהַנִּמְלָ֛ט מֵחֶ֥רֶב יֵה֖וּא יָמִ֥ית אֱלִישָֽׁע: (יח) וְהִשְׁאַרְתִּ֥י בְיִשְׂרָאֵ֖ל שִׁבְעַ֣ת אֲלָפִ֑ים כָּל-הַבִּרְכַּ֗יִם אֲשֶׁ֤ר לֹֽא-כָֽרְעוּ֙ לַבַּ֔עַל וְכָ֨ל-הַפֶּ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-נָשַׁ֖ק לֽוֹ: (יט) וַיֵּ֣לֶךְ מִ֠שָּׁם וַיִּמְצָ֞א אֶת-אֱלִישָׁ֤ע בֶּן-שָׁפָט֙ וְה֣וּא חֹרֵ֔שׁ שְׁנֵים-עָשָׂ֤ר צְמָדִים֙ לְפָנָ֔יו וְה֖וּא בִּשְׁנֵ֣ים הֶעָשָׂ֑ר וַיַּעֲבֹ֤ר אֵלִיָּ֙הוּ֙ אֵלָ֔יו וַיַּשְׁלֵ֥ךְ אַדַּרְתּ֖וֹ אֵלָֽיו: (כ) וַיַּעֲזֹ֣ב אֶת-הַבָּקָ֗ר וַיָּ֙רָץ֙ אַחֲרֵ֣י אֵֽלִיָּ֔הוּ וַיֹּ֗אמֶר אֶשְּׁקָה-נָּא֙ לְאָבִ֣י וּלְאִמִּ֔י וְאֵלְכָ֖ה אַחֲרֶ֑יךָ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ לֵ֣ךְ שׁ֔וּב כִּ֥י מֶה-עָשִׂ֖יתִי לָֽךְ: (כא) וַיָּ֨שָׁב מֵאַחֲרָ֜יו וַיִּקַּ֣ח אֶת-צֶ֧מֶד הַבָּקָ֣ר וַיִּזְבָּחֵ֗הוּ וּבִכְלִ֤י הַבָּקָר֙ בִּשְּׁלָ֣ם הַבָּשָׂ֔ר וַיִּתֵּ֥ן לָעָ֖ם וַיֹּאכֵ֑לוּ וַיָּ֗קָם וַיֵּ֛לֶךְ אַחֲרֵ֥י אֵלִיָּ֖הוּ וַיְשָׁרְתֵֽהוּ:

משנה אהלות פרק טו

א. סָגוֹס עָבֶה וְכֹפֶת עָבֶה, אֵינָן מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה, עַד שֶׁיְּהוּ גְבוֹהִין מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח. קְפוּלִין זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ, אֵינָן מְבִיאוֹת אֶת הַטֻּמְאָה, עַד שֶׁתְּהֵא הָעֶלְיוֹנָה גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח. טַבְלָיוֹת שֶׁל עֵץ זוֹ עַל גַּב זוֹ אֵינָן מְבִיאוֹת אֶת הַטֻּמְאָה, עַד שֶׁתְּהֵא הָעֶלְיוֹנָה גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח. וְאִם הָיוּ שֶׁל שַׁיִשׁ, טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת:

ברטנורה   (א) סגוס עבה. הך מתניתין פירשנוה לעיל בפרק הבית שנסדק [משנה ג]. ואיידי דבעי למתני טבליות, הדר תניה הכא: ואם היו של שיש. אפילו עליונה גבוהה מן הארץ טפח לא חשיבא אהל להביא את הטומאה, כיון דהתחתונה ממעטת את האויר לפי שהן נחשבים כארץ. אבל טבלאות של עץ אינן חשובות כקרקע, בזמן שהעליונה גבוהה מן הארץ טפח, אע''פ שהתחתונה ממעטת את האויר, העליונה מביאה את הטומאה:

ב. טַבְלָיוֹת שֶׁל עֵץ שֶׁהֵן נוֹגְעוֹת זוֹ בָזוֹ בְקַרְנוֹתֵיהֶם וְהֵן גְּבוֹהוֹת מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה תַחַת אַחַת מֵהֶן, הַנּוֹגֵעַ בַּשְּׁנִיָּה, טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה, כֵּלִים שֶׁתַּחַת הָרִאשׁוֹנָה טְמֵאִים, וְשֶׁתַּחַת הַשְּׁנִיָּה טְהוֹרִין. הַשֻּׁלְחָן אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה, עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ רִבּוּעַ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח:

ברטנורה   (ב) טבליות של עץ. שהן סמוכות זו אצל זו וכל אחת המן גבוהה מן הארץ טפח ונוגעות בקרנותיהן כל אחת בחברתה שאצלה, ודרך קרני הטבלאות שאין ברחבן טפח, הלכך כלים שתחת הראשונה שהטומאה תחתיה טמאים, ושתחת השניה טהורים: הנוגע בשניה טמא טומאת שבעה. ואע''ג דתנן בפרק קמא כלים הנוגעים במת וכלים בכלים, טמאים טומאת שבעה, השלישי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב, הא תנן התם אין האוהל מתחשב, הלכך טבלא שהטומאה תחתיה אינה מן המנין: עד שיהא בו ריבוע בפותח טפח. כמין תיבה פרוצה שיש לה ארבע דפנות היו עושים לשלחן שהשלחן יושב עליה, ואותה תיבה פרוצה קרויה ריבוע, ופעמים שהשלחן בולט ויוצא חוץ מאותו ריבוע טפח או פחות או יותר, והשתא קאמר דצריך שיהא השלחן בולט חוץ מאותו ריבוע בפותח טפח, דמה שבתוך הריבוע אינו מצטרף. ואם טומאה נמי בתוך הריבוע מבפנים, הריבוע חוצץ ומונע הטומאה מלעבור לחוץ:

ג. חָבִיּוֹת שֶׁהֵן יוֹשְׁבוֹת עַל שׁוּלֵיהֶן אוֹ מֻטּוֹת עַל צִדֵּיהֶן, בָּאֲוִיר, וְהֵן נוֹגְעוֹת זוֹ בָזוֹ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה תַחַת אַחַת מֵהֶן, טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בַּטְּהוֹרוֹת. אֲבָל אִם הָיוּ טְמֵאוֹת אוֹ גְבוֹהוֹת מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה תַחַת אַחַת מֵהֶן, תַּחַת כֻּלָּם טָמֵא:

ברטנורה   (ג) חביות. שורות הרבה של חביות זו אחר זו, וזו על זו: שהן יושבות על שוליהן. ופיהן למעלה: או מוטות על צדיהן. ופיהן מן הצד: באויר. בגינה או בחצר: בפותח טפח. ברוחב טפח נוגעות זו בזו: טומאה בוקעת ועולה. לצדדין קתני לה. דמוטות על צדיהן אפילו כנגד הטומאה אין טמא אלא מה שתחתיהן ועל גביהן, אבל מה שבתוכן טהור, כיון דאין כלי חרס מיטמא מגבו על מה שבתוכו מציל, ומה שאינו כנגד הטומאה אפילו שתחתיהן ועל גביהן טהור. וביושבות על שוליהן אפילו על מה שבתוכה אין מצילות, כיון שאין הפסק מאויר תוכה לאויר שחוצה לה, וחבית עצמה נטמאה ונטמאו כל כלים שבתוכה ואפילו שלא כנגד הטומאה, כדאמרינן טעמא בסוף פרק כוורת: במה דברים אמורים בטהורות. דכיון דטהורות הן, דמו לטבלאות של שיש שהתחתונות סותמות את חלל טפח וטומאה בוקעת ועולה: אבל אם היו טמאות. אפילו אין גבוהות מן הארץ, העליונות שגבוהות מן הארץ טפח מביאות את הטומאה, שאין התחתונות סותמות, כיון דטמאות, מידי דהוה אקפולין זו על זו וטבלאות זו על זו: או גבוהות מן הארץ פותח טפח. מביאות את הטומאה, ואפילו טהורות, כיון דנוגעות זו בזו ברוחב טפח, נחשבות כולן כאוהל אחד:

ד. בַּיִת שֶׁחֲצָצוֹ בִנְסָרִים אוֹ בִירִיעוֹת מִן הַצְדָדִים אוֹ מִן הַקּוֹרוֹת, טֻמְאָה בַבַּיִת, כֵּלִים שֶׁבַּחֲצָץ טְהוֹרִים. טֻמְאָה בַחֲצָץ, כֵּלִים שֶׁבַּבַּיִת טְמֵאִין. כֵּלִים שֶׁבַּחֲצָץ, אִם יֵשׁ שָׁם פּוֹתֵחַ טֶפַח, טְמֵאִים. וְאִם לָאו, טְהוֹרִים:

ברטנורה   (ד) שחצצו. שעשה בו מחיצה: מן הצדדין. שהיריעות והנסרים נתונות כנגד הכתלים של הבית: או מן הקורות. שנתונות תחת תקרת הבית: כלים שבחצץ טהורים. דיריעות ונסרים חוצצים, ונחשבים ככלים שעל הגג וככלים שחוץ לכותל: כלים שבבית טמאים. דאין חציצה לטומאה, מידי דהוה אכלי חרס המוקף צמיד פתיל, דאם טומאה בבית מציל על מה שבתוכו, ואם טומאה בתוכו אין צמיד פתיל לטומאה: כלים שבחצץ. הכלים שעם הטומאה בתוך המחיצה: אם יש שם פותח טפח. שיש שם חלל רחב טפח: ואם לאו טהורים. הכלים שבחצץ. אבל הבית מיהא טמא:

ה. חֲצָצוֹ מֵאַרְצוֹ, טֻמְאָה בַחֲצָץ, כֵּלִים שֶׁבַּבַּיִת טְמֵאִים. טֻמְאָה בַבַּיִת, כֵּלִים שֶׁבַּחֲצָץ, אִם יֵשׁ בִּמְקוֹמָן טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח, טְהוֹרִים. וְאִם לָאו, טְמֵאִין, שֶׁאַרְצוֹ שֶׁל בַּיִת כָּמוֹהוּ עַד הַתְּהוֹם:

ברטנורה   (ה) חצצו מארצו. שכיסה קרקעית הבית בנסרים או יריעות: טומאה בחצץ. אפילו יש בו טפח על טפח ברום טפח: כלים שבבית טמאים. כביב שהוא קמור תחת הבית, דתנן לעיל בפרק ג', יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח, טומאה בתוכו הבית טמא, טומאה בבית מה שבתוכו טהור: שארצו של בית כמוהו. כשאין בו פותח טפח:

ו. בַּיִת שֶׁהוּא מָלֵא תֶבֶן וְאֵין בֵּינוֹ לְבֵין הַקּוֹרוֹת פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה בִפְנִים, כֵּלִים שֶׁכְּנֶגֶד יְצִיאָה טְמֵאִים. טֻמְאָה בַחוּץ, כֵּלִים שֶׁבִּפְנִים, אִם יֵשׁ בִּמְקוֹמָם טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח, טְהוֹרִים. וְאִם לָאו, טְמֵאִים. אִם יֵשׁ בֵּין תֶּבֶן לַקּוֹרוֹת פּוֹתֵחַ טֶפַח, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ טְמֵאִים:

ברטנורה   (ו) טומאה בפנים. במקום התבן: שכנגד היציאה. מקום פנוי יש כרוחב אמה מן הפתח עד הכותל שכנגדו, שנכנסים ויוצאים דרך שם להוציא התבן ולהכניס, וכלים שבאותו מקום הפנוי טמאים, מידי דהוה אטומאה בחצץ דכלים שבבית טמאים: טומאה בחוץ. היינו במקום הפנוי מן הפתח עד הכותל שכנגדו: כלים שבפנים. במקום התבן: אם יש במקומן טפח על טפח ברום טפח טהורים ואם לאו טמאים. דבחצץ נמי אם טומאה בבית כלים שבחצץ שאין במקומן טפח טמאים: ואם יש בין התבן ולקורות פותח טפח. לא נתבטל התבן ההוא ליחשב כחצץ והרי הוא כשאר חפצים שבבית ואין מציל על מה שבתוכו בין שיש במקומו טפח בין אין במקומו טפח:

ז. בַּיִת שֶׁמִּלְּאוֹ עָפָר אוֹ צְרוֹרוֹת, וּבִטְּלוֹ, וְכֵן כְּרִי שֶׁל תְּבוּאָה, אוֹ גַל שֶׁל צְרוֹרוֹת, אֲפִלּוּ כְגַלּוֹ שֶׁל עָכָן, וַאֲפִלּוּ טֻמְאָה בְצַד הַכֵּלִים, טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת:

ברטנורה   (ז) וכן כרי של תבואה. שביטלום: אפילו טומאה בצד הכלים. שהיתה הטומאה בתוך הגל וכלים שם סמוכים לטומאה בתוך הגל, אבל אינן נוגעים בטומאה: טומאה בוקעת ועולה. ומה שבצדה טהור. ואם יש במקום הטומאה טפח על טפח ברום טפח, הרי הוא כקבר סתום ומטמא על סביביו:

ח. חֲצַר הַקֶּבֶר, הָעוֹמֵד בְּתוֹכָהּ טָהוֹר, עַד שֶׁיְהֵא בָהּ אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַרְבָּעָה טְפָחִים. קוֹרָה שֶׁעֲשָׂאָהּ גּוֹלֵל לַקֶּבֶר, בֵּין עוֹמֶדֶת בֵּין מֻטָּה עַל צִדָּהּ, אֵין טָמֵא אֶלָּא כְנֶגֶד הַפֶּתַח. עָשָׂה רֹאשָׁהּ גּוֹלֵל לַקֶּבֶר, אֵין טָמֵא אֶלָּא עַד אַרְבָּעָה טְפָחִים. וּבִזְמַן שֶׁהוּא עָתִיד לָגוֹד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כֻּלָּהּ חִבּוּר:

ברטנורה   (ח) חצר הקבר. חצר המוקפת מארבע רוחותיה ארבע מערות של קברות: טהור עד שיהא בה ארבע אמות. כל זמן שיש בה ארבע אמות טהור העומד בה. אבל פחותה מארבע אמות, טמא העומד בה. ואם אין שם אלא שלש מערות משלש רוחות, ורוח רביעית של החצר פתוחה לאויר העולם, אפילו אינו מרוחק מפתח המערה אלא כל שהוא, טהור, ובלבד שלא יגע במשקוף של פתח המערה. והני מילי, חצר הקבר דמסיימא מחיצתה, אבל מת בעלמא תופס ארבע אמות לטומאה: גולל לקבר. כיסוי על פתח הקבר: אלא כנגד הפתח. של הקבר. והנוגע בקצה המונחת חוץ לקבר, טהור: עשה ראשה גולל לקבר. והרי היא עומדת על הקבר כמו אילן, הנוגע ממנה בארבעה טפחים סמוך לקבר, טמא משום גולל. ומארבעה ולמעלה טהור: בזמן שהוא עתיד לגוד. לקוץ. ואע''פ שלא קצץ עדיין. לגוד, כמו גודו אילנא (דניאל ד): כולה חיבור. כל זמן שלא קצץ, ואע''פ שעתיד לקוץ. ואין הלכה כרבי יהודה:

ט. חָבִית שֶׁהִיא מְלֵאָה מַשְׁקִים טְהוֹרִים וּמֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל, וַעֲשָׂאָהּ גּוֹלֵל לַקֶּבֶר, הַנּוֹגֵעַ בָּהּ, טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְהֶחָבִית וְהַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין. בְּהֵמָה שֶׁעֲשָׂאָהּ גּוֹלֵל לַקֶּבֶר, הַנּוֹגֵעַ בָּהּ, טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים אֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם גּוֹלֵל:

ברטנורה   (ט) הנוגע בה. כל זמן שהיא גולל: טמא טומאת שבעה. דכתיב (במדבר יט) וכל אשר יגע על פני השדה, לרבות גולל ודופק: והחבית והמשקין טהורים. דכלי חרס המוקף צמיד פתיל טהור מליטמא באוהל המת, שנאמר (שם) וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא, הא יש צמיד פתיל עליו טהור, ובכלי חרס הכתוב מדבר שאינו מקבל טומאה מגבו: ר' מאיר אומר וכו'. ואין הלכה כר' מאיר. אלא אע''פ שאין לך דבר שיש בו רוח חיים ומטמא חוץ מאדם, מכל מקום מטמאים הן משום גולל כל זמן שהן גולל לקבר:

י. הַנּוֹגֵעַ בַּמֵת וְהַנּוֹגֵעַ בַּכֵּלִים, הַמַּאֲהִיל עַל הַמֵּת וְהַנּוֹגֵעַ בַּכֵּלִים, טְמֵאִין. מַאֲהִיל עַל הַמֵּת וּמַאֲהִיל עַל הַכֵּלִים, הַנוֹגֵעַ בַּמֵת וּמַאֲהִיל עַל הַכֵּלִים, טְהוֹרִים. אִם יֵשׁ בְּיָדוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח, טְמֵאִין. שְׁנֵי בָתִּים וּבָהֶן כִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים, פָּשַׁט אֶת שְׁתֵּי יָדָיו לָהֶן, אִם יֵשׁ בְּיָדָיו פּוֹתֵחַ טֶפַח, מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. וְאִם לָאו, אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה:

ברטנורה   (י) המאהיל על המת ונוגע בכלים. הכלים טמאים טומאת שבעה מטעם חיבורין, כגון דבשעה שנגע במת או מאהיל עליו, נוגע כמו כן בכלים: ואם יש בידו פותח טפח טמאים. כיון דידיו מאהילות על המת ועל הכלים, מביאות את הטומאה: שני בתים. ופתחיהן מכוונים זה כנגד זה: מביא את הטומאה. ונשארו שני הבתים טמאים, דאוהל של ידיו מצרף את הטומאה כאילו שני החצאים מונחים בזה ובזה: ואם לאו. דאין בידיו פותח טפח, גברא מיהא טמא הוי כדתנן לקמן ועל עצמן בכל שהן, אבל שני הבתים טהורים:

גמרא נדה דף כ''ג ע''ב

אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה בַר אַבָּא אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מֵצַח וְהַגְּבִינִים וְהָעֵינַיִם וְהַלְּסָתוֹת וְגַבּוֹת הַזָּקָן עַד שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּם כְּאֶחָד רָבָא אָמַר חַסָּא מֵצַח וְהַגָּבָן וְהָעַיִן וְהַלֶּסֶת וְגַבַּת הַזָּקָן עַד שֶׁיְּהוּ כֻּלָּם כְּאֶחָד וְלָא פְלִיגִי הָא כְּמָאן דְּאָמַר כָּל צוּרַת הָא כְּמָאן דְּאָמַר מְצוּרַת מֵיתִיבֵי צוּרַת פָּנִים שֶׁאָמְרוּ אֲפִילוּ פַּרְצוּף אֶחָד מִן הַפַּרְצוּפִין חוּץ מִן הָאוֹזֶן לְמֵימְרָא דִּבְחַד נָמֵי סַגִּי אָמַר אַבַּיֵי כִּי תַנְיָא הַהִיא לְעַכֵּב תַּנְיָא וּכְמָאן דְּאָמַר כָּל צוּרַת וְאִיבָעִית אֵימָא לְעוֹלָם כְּמָאן דְּאָמַר מִצוּרַת וּמָאי אֶחָד אֶחָד אֶחָד אָמַר רָבָא נִבְרָא בְּעַיִן אֶחָת וּבְיְרְךְ אֶחָד מִן הַצַד אִמּוֹ טְמֵאָה בְּאֶמְצַע אִמּוֹ טְהוֹרָה. אָמַר רָבָא וֶשְׁטוֹ נָקוּב אִמּוֹ טְמֵאָה וֶשְׁטוֹ אָטוּם אִמּוֹ טְהוֹרָה:

רש''י הגבינים. גבות עינים שורצי''ל וגבות הזקן סנט''ר שקורין מנטי''ן: עד שיהו כולם כאחד. לרבנן כדמפרש בסמוך דר' ירמיה כרבנן וכדפירשה רב לפלוגתא דרב תנא הוא ופליג ולא הדר ביה ממאי דאמר לרבנן דבעי כל צורת האדם והא דקחשיב ר' ירמיה ואזיל הא קמ''ל דאפי' לרבנן אאזנים לא קפדינן והא דחסא נמי כרבנן ואליבא דתנא דברייתא דאמר לא בעי אלא מצורת וקמ''ל דבחד צד בעי צורות שלימות ואאוזן לא קא קפיד: אפילו פרצוף אחד. אבר אחד כגון עינו או מצחו או לסת אחד דדומה לאדם הוה ולד: חוץ מן האזנים. אוזניו כשל אדם ושאר צורתו כבהמה לא חשיב פרצוף אלמא למ''ד מצורת בחד סגי וקשיא לרבא דאמר חסא: אמר אביי כי תניא ההיא לעכב תניא. כלומר צורת פנים שאמרו חכמים דמעכבים אפי' אבר אחד כבהמה מעכבת חוץ מן האוזן דלא מעכבת וכמ''ד לרבנן כל צורת מיתוקמה ואף ע''ג דמצי לאוקמי כדאיתא וכדר''מ דאמר כל דהו צורת ניחא ליה לאוקמי כרבנן: ואבע''א לעולם כמ''ד מצורת. ולא קשיא לחסא: ומאי אחד אחד אחד. כלומר מכל ראשי אברים יהיה אחד דומה לאדם כחסא דאמר העין והלסת וכו' כמאן דאמר מצורת: מן הצד. שעינו בצדו וירכו בצדו כשאר בנ''א: ושטו נקוב אמו טמאה. קסבר טרפה חיה: ושטו אטום. סתום:

זוהר ויקהל דף ר''ד ע''א

עַלְמָא דְאָתֵי אִיהוּ הֵיכְלָא לְהַהִיא נְקוּדָה עִלָּאָה. וְכַד אִיהִי קַיְימָא וְנַטְלָא בְּגַדְפָּהָא לַאֲבָהָן לְאִתְעַטְרָא לְעֵילָא אִקְרִי כֹּלָא שַׁבָּת וְכַד אֲבָהָן מִתְעַטְרָן לְעֵילָא בְּגוֹ נְקוּדָה עִלָּאָה אִקְרֵי שַׁבָּת. נְקוּדָה תַתָּאָה כַּד מִתְעַטְּרָא בְּאֲבָהָן אִקְרִי שַׁבָּת. הַאי נְקוּדָה תַתָּאָה סַלְקָא וְאִתְחַזְיַית וְאִתְקְשִׁיטַת. (ס''א הַאי נְקוּדָה תַתָּאָה כַּד סַלְקָא לְאִתְעַטְרָא בַּאֲבָהָן) כְּדֵין כָּל חֶדְוָה אִשְׁתְּכַח לְעֵילָא וְתַתָּא וְעַלְמִין כֻּלְּהוּ בְּחֶדְוָא. וּבְהַאי לֵילְיָא הַאי נְקוּדָה אִתְפָּשָׁט נְהוֹרָא וּפָרִישׂ גַּדְפוֹי עַל עָלְמָא וְכָל שִׁלְטוֹנִין אַחֲרָנִין מִתְעַבְּרָן וּנְטִירוּ אִשְׁתְּכַח עַל עַלְמָא וּכְדֵין אִתּוֹסַף רוּחַ נִשְׁמָתָא בְּיִשְׂרָאֵל עַל כָּל חַד וְחַד. וּבְהַהִיא נִשְׁמָתָא יְתֵירָא נַשְׁיָין כָּל עִצְבָא וְחֵימְתָא וְלֹא אִשְׁתְּכַח בַּר חֶדְוָה לְעֵילָא וְתַתָּא:

תרגום הזוהר עוֹלָם הַבָּא, שֶׁהוּא בִּינָה, הוּא הֵיכָל לַנְּקוּדָה הַהִיא הָעֶלְיוֹנָה, דְּהַיְנוּ לַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה. וּכְשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת וְלוֹקַחַת בִּכְנָפֶיהָ אֶת הָאָבוֹת, לְעַטְּרָם לְמַעְלָה, אָז נִקְרָאִים הַכֹּל שַׁבָּת. בְּאוֹפֶן, כְּשֶׁהָאָבוֹת מִתְעַטְּרִים לְמַעְלָה בַּנְּקוּדָה הָעֶלְיוֹנָה, נִקְרָאִים שַׁבָּת, וּכְשֶׁהַנְּקוּדָה הַתַּחְתּוֹנָה, מַלְכוּת, מִתְעַטֶּרֶת בְּאוֹת, נִקְרֵאת שַׁבָּת. הַנְּקוּדָה הַתַּחְתּוֹנָה הַזּוֹ, שֶׁהִיא מַלְכוּת, כְּשֶׁעוֹלָה וְנִרְאֵית, דְּהַיְנוּ שֶׁמְּקַבֶּלֶת חָכְמָה, הַנִּקְרֵאת רְאִיָּה, וּמִתְקַשֶּׁטֶת בַּמּוֹחִין הָעֶלְיוֹנִים, אָז כָּל חֶדְוָה נִמְצֵאת לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְהָעוֹלָמוֹת כֻּלָּם הֵם בְּשִׂמְחָה. וּבַלַּיְלָה הַזֶּה שֶׁל שַׁבָּת, מִתְפַּשֶּׁטֶת הַנְּקוּדָה הַזּוֹ בְּאוֹרוֹתֶיהָ, וּפוֹרֶשֶׂת כְּנָפֶיהָ עַל הָעוֹלָם, וְכָל שַׁלִּיטִים אֲחֵרִים נֶעֱבָרִים, וּשְׁמִירָה נִמְצֵאת עַל הָעוֹלָם. וְאָז נִתְוַסֵּף רוּחַ הַנְּשָׁמָה בְּיִשְׂרָאֵל, עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וּבִנְשָׁמָה יְתֵרָה הַהִיא שׁוֹכְחִים כָּל עֶצֶב וְחֵימָה, וְלֹא נִמְצָא לְמַעְלָה וּלְמַטָּה אֶלָא שִׂמְחָה.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות שבת פרק ט'

א. הַעוֹשֶׂה עֵין הַצֶבַע הֲרֵי זֶה תּוֹלְדַת צוֹבֵעַ וְחַיָּיב. כֵּיצַד כְּגוֹן שֶׁנָּתַן קַנְקַנְתּוֹם. לְתוֹךְ מֵי עֲפָצָא שֶׁנַּעֲשֶׂה הַכֹּל שָׁחוֹר אוֹ שֶׁנָּתַן אִיסְטִיס לְתוֹךְ מֵי כַרְכּוֹם שֶׁנַּעֲשָׂה הַכֹּל יָרוֹק וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָזֶה. וְכַמָּה שִׁיעוּרוֹ כְּדֵי לִצְבוֹעַ בּוֹ חוּט שֶׁאָרְכּוֹ אַרְבָּעָה טְפָחִים: ב. הִטְווּ אוֹרֶךְ אַרְבָּעָה טְפָחִים מִכָל דָּבָר הַנִּטְוֶה חַיָּיב. אֶחָד הַטּוֹוֶה אֶת הַצֶמֶר אוֹ אֶת הַפִּשְׁתָּן אוֹ אֶת הַנּוֹצָה אוֹ אֶת הַשֵׂעָר אוֹ אֶת הַגִּידִין וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָהֶן. הָעוֹשֶׂה אֶת הַלֶּבֶד הֲרֵי זֶה תּוֹלָדַת טוֹוֶה וְחַיָּיב. וְהוּא שֶׁיְּלַבֵד דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לִטְווֹת מִמֶּנּוּ, חוּט אוֹרֶךְ אַרְבָּעָה טְפָחִים בְּעוֹבֵי בֵינוֹנִי:

מוסר

מספר חסידים סימן קל''ז קל''ח

בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָּעֵהוּ כָּל אָדָם יְרֵא שָׁמַיִם כְּשֶׁהוּא כוֹעֵס עַל עוֹבְרֵי עֲבֵירָה יִשְׁקוֹל כַּעְסוֹ כְּדֵי שֶׁתְּהֵא דַּעְתּוֹ מְיוּשֶׁבֶת עָלָיו בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וְיַלִּיף מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם כְּשֶׁכָּעַס עַל בְּנֵי רְאוּבֵן אָמַר תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לְפִיכָךְ בֵּן בְּנוֹ נַעֲשָׂה עֶבֶד לְפֶסֶל מִיכָה אַף עַל פִּי שֶׁלְּשֵׁם שָׁמַיִם הוּא כָעַס וְכֵן בִּשְׂחוֹק שֶׁל מִצְוָה לֹא יִכְעוֹס עֲלֵיהֶם: בְּכָל דְּרָכָיו שֶׁל אָדָם יִרְאֶה הֵיאַךְ יַעֲשֶׂה מִצְוָה בֵּין בִּשְׂחוֹק בֵּין בְּכַעְסוֹ. אֵיךְ יִתָּכֵן לְמֹשֶׁה לְשַׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת הַכְּתוּבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים. אֶלָּא לְתַקָּנַת יִשְׂרָאֵל עָשָׂה אָמַר. מוּטָב שֶׁאֶהְיֶה חַיָּיב וְאַל יִהְיוּ כָּל יִשְׂרָאֵל חַיָּיבִים וְכֵיוַן שֶׁחָרָה אַפּוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם הִסְכִּים עִמּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לוֹ יִשַּׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ:

פרשת מטות

מטות יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

(ב) וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל-רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהֹוָֽה: וּמַלִיל משֶׁה עִם רֵישֵׁי שִׁבְטַּיָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר דֵין פִּתְגָמָא דִי פַקֵיד יְיָ:

רש''י ראשי המטות. חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואחר כך לכל בני ישראל. ומנין שאף שאר הדברות כן, תלמוד לומר (שמות לד, לא. לב) וישבו אליו אהרן וכל הנשאים בעדה וידבר משה אליהם ואחרי כן נגשו כל בני ישראל. ומה ראה לאמרה כאן, למד שהפרת נדרים ביחיד ממחה ואם אין יחיד ממחה מפר בשלשה הדיוטות. או יכול שלא אמר משה פרשה זו אלא לנשיאים בלבד, נאמר כאן זה הדבר, ונאמר בשחוטי חוץ (ויקרא יז, ב) זה הדבר, מה להלן נאמרה לאהרן ולבניו ולכל בני ישראל, שנאמר דבר אל אהרן וגו' , אף זו נאמרה לכלן: זה הדבר. משה נתנבא (שמות יא, ד) בכה אמר ה' כחצות הלילה, והנביאים נתנבאו בכה אמר ה', מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון זה הדבר. דבר אחר זה הדבר מעוט הוא, לומר שהחכם בלשון התרה ובעל בלשון הפרה, כלשון הכתוב כאן, ואם חלפו אין מתר ואין מופר:

(ג) אִישׁ֩ כִּֽי-יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לַֽיהֹוָ֗ה אֽוֹ-הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ עַל-נַפְשׁ֔וֹ לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ כְּכָל-הַיֹּצֵ֥א מִפִּ֖יו יַֽעֲשֶֽׂה: גְבַר אֲרֵי יִדַר נְדַר קֳדָם יְיָ אוֹ יְקַיֵים קְיַם לְמֵיסַר אִסַר עַל נַפְשֵׁיהּ לָא יְבַטֵל פִּתְגָמֵיהּ כְּכָל דִי יִפּוֹק מִפּוּמֵיה יַעֲבֵּד:

רש''י נדר. האומר הרי עלי קנם שלא אוכל או שלא אעשה דבר פלוני, יכול אפלו נשבע שיאכל נבלות אני קורא עליו ככל היוצא מפיו יעשה, תלמוד לומר לאסר אסר את המתר ולא להתיר את האסור: לא יחל דברו. כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חלין:

(ד) וְאִשָּׁ֕ה כִּֽי-תִדֹּ֥ר נֶ֖דֶר לַֽיהֹוָ֑ה וְאָֽסְרָ֥ה אִסָּ֛ר בְּבֵ֥ית אָבִ֖יהָ בִּנְעֻרֶֽיהָ: וְאִתְּתָא אֲרֵי תִדַר נְדַר קֳדָם יְיָ וְתֵיסַר אִסָר בְּבֵית אֲבוּהָא בְּרַבְיוּתָהָא:

רש''י בבית אביה. ברשות אביה ואפלו אינה בביתו: בנעריה. ולא קטנה ולא בוגרת, שהקטנה אין נדרה נדר והבוגרת אינה ברשותו של אביה להפר נדריה. ואי זו היא קטנה, אמרו רבותינו בת אחת עשרה שנה ויום אחד נדריה נבדקין. אם ידעה לשם מי נדרה ולשם מי הקדישה נדרה נדר. בת שתים עשרה שנה ויום אחד אינה צריכה להבדק:

(ה) וְשָׁמַ֨ע אָבִ֜יהָ אֶת-נִדְרָ֗הּ וֶֽאֱסָרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר אָֽסְרָ֣ה עַל-נַפְשָׁ֔הּ וְהֶֽחֱרִ֥ישׁ לָ֖הּ אָבִ֑יהָ וְקָ֨מוּ֙ כָּל-נְדָרֶ֔יהָ וְכָל-אִסָּ֛ר אֲשֶׁר-אָֽסְרָ֥ה עַל-נַפְשָׁ֖הּ יָקֽוּם: וְיִשְׁמַע אֲבוּהָא יָת נִדְרָהּ וְאֵסָרָהּ דִי אֲסָרַת עַל נַפְשָׁהּ וְיִשְׁתּוֹק לָהּ אֲבוּהָא וִיקוּמוּן כָּל נִדְרָהָא וְכָל אֱסָרֵי דִי אֲסָרַת עַל נַפְשָׁהּ יְקוּמוּן: (ו) וְאִם-הֵנִ֨יא אָבִ֣יהָ אֹתָהּ֘ בְּי֣וֹם שָׁמְעוֹ֒ כָּל-נְדָרֶ֗יהָ וֶֽאֱסָרֶ֛יהָ אֲשֶׁר-אָֽסְרָ֥ה עַל-נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם וַֽיהֹוָה֙ יִֽסְלַח-לָ֔הּ כִּֽי-הֵנִ֥יא אָבִ֖יהָ אֹתָֽהּ: וְאִם אַעְדֵי אָבוּהָא יָתַהּ בְּיוֹמָא דִשְׁמַע כָּל נִדְרָהָא וֶאֱסָרָהָא דִי אֲסָרַת עַל נַפְשָׁהּ לָא יְקוּמוּן וּמִן קֳדָם יְיָ יִשְׁתְּבֵק לָהּ אֲרֵי אַעְדִי אֲבוּהָא יָתַהּ:

רש''י ואם הניא אביה אתה. אם מנע אותה מן הנדר, כלומר שהפר לה. הנאה זו איני יודע מה היא, כשהוא אומר ואם ביום שמע אישה יניא אותה והפר, הוי אומר הנאה זו הפרה. ופשוטו לשון מניעה והסרה וכן (במדבר לב, ז) ולמה תניאון, וכן (תהלים קמא, ה) שמן ראש אל יני ראשי, וכן (במדבר יד, לד) וידעתם את תנואתי, את אשר סרתם מעלי: וה' יסלח לה. במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה ועוברת על נדרה ושותה יין ומטמאה למתים, זו היא שצריכה סליחה, ואף על פי שהוא מופר. ואם המופרים צריכים סליחה, קל וחמר לשאינן מופרים:

(ז) וְאִם-הָי֤וֹ תִֽהְיֶה֙ לְאִ֔ישׁ וּנְדָרֶ֖יהָ עָלֶ֑יהָ א֚וֹ מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר אָֽסְרָ֖ה עַל-נַפְשָֽׁהּ: וְאִם מֶהֱוָה תֶהֱוֵי לִגְבַר וְנִדְרָהָא עֲלָהּ אוֹ פֵּירוּשׁ סִפְוָתָהָא דִי אֲסָרַת עַל נַפְשָׁהּ:

רש''י ואם היו תהיה לאיש. זו ארוסה או אינו אלא נשואה, כשהוא אומר ואם בית אישה נדרה, הרי נשואה אמור וכאן בארוסה, ובא לחלק בה, שאביה ובעלה מפירין נדרה. הפר האב ולא הפר הבעל או הפר הבעל ולא הפר האב, הרי זה אינו מופר, ואין צריך לומר אם קים אחד מהם: ונדריה עליה. שנדרה בבית אביה ולא שמע בהן אביה ולא הופרו ולא הוקמו:

נביאים - יהושע - פרק יג

(טו) וַיִּתֵּ֣ן מֹשֶׁ֔ה לְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי-רְאוּבֵ֖ן לְמִשְׁפְּחֹתָֽם: וִיהַב משֶה לְשִׁבְטָא דִּבְנֵי רְאוּבֵן לְזַרְעֲיַתְהוֹן : (טז) וַיְהִ֨י לָהֶ֜ם הַגְּב֗וּל מֵעֲרוֹעֵ֡ר אֲשֶׁר֩ עַל-שְׂפַת-נַ֨חַל אַרְנ֜וֹן וְהָעִ֨יר אֲשֶׁ֧ר בְּתוֹךְ-הַנַּ֛חַל וְכָל-הַמִּישֹׁ֖ר עַל-מֵידְבָֽא: וַהֲוָה לְהוֹן תְּחוּמָא מֵעֲרוֹעֵר דִי עַל כֵּיף נַחֲלָא דְּאַרְנוֹן וְקַרְתָּא דִי בְגוֹ נַחֲלָא וְכָל מֵישְׁרָא עַד מֵידְבָא : (יז) חֶשְׁבּ֥וֹן וְכָל-עָרֶ֖יהָ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּישֹׁ֑ר דִּיבוֹן֙ וּבָמ֣וֹת בַּ֔עַל וּבֵ֖ית בַּ֥עַל מְעֽוֹן: חֶשְׁבּוֹן וְכָל קִרְוָהָא דִי בְמֵישְׁרָא דִיבוֹן וּבָמוֹת בַּעַל וּבֵית בַּעַל מָעוֹן : (יח) וְיַ֥הְצָה וּקְדֵמֹ֖ת וּמֵפָֽעַת: וְיָהְצָה וּקְדֵמוֹת וּמֵפָעַת : (יט) וְקִרְיָתַ֣יִם וְשִׂבְמָ֔ה וְצֶ֥רֶת הַשַּׁ֖חַר בְּהַ֥ר הָעֵֽמֶק: וְקִרְיָתַיִם וְשִּׂבְמָה וְצֶרֶת הַשַּׁחַר בְּטוּרָא דְמֵישְׁרָא :

רש''י בהר העמק . בטורא דמישרא :

(כ) וּבֵ֥ית פְּע֛וֹר וְאַשְׁדּ֥וֹת הַפִּסְגָּ֖ה וּבֵ֥ית הַיְשִׁמֽוֹת: וּבֵית פְּעוֹר וּמַשְׁפֵּךְ מֵרָמָתָא וּבֵית יְשִׁימוֹת :

כתובים - תהילים - פרק ה

ה (א) לַמְנַצֵּ֥חַ אֶֽל-הַנְּחִיל֗וֹת מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד: לְשַׁבָּחָא עַל חִנְגִין תּוּשְׁבַּחְתָּא לְדָוִד :

רש''י אל הנחילות . מנחם פתר בכולן נחילות ועלמות גיתות ידותון כלם שמות כלי זמר הם ונעימות המזמור היתה לפי שיר הראוי לאותו כלי ומדרש אגדה יש מפרשים נחילות לשון נחלה ואין זה משמעות התיבה וגם ענין המזמור אינו מדבר בנחלה ויתכן לפתור נחילות גייסות כמו נחיל של דבורים וכמו ( תהלים יח ) ונחלי בליעל ות''י סיעת חייבין תפלה בשביל גייסות אויבים הבאים על ישראל ואומר המשורר מזמור הזה בשביל כל ישראל :

(ב) אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה | יְהוָ֗ה בִּ֣ינָה הֲגִֽיגִי: מֵימְרִי אַצִית יְיָ אִתְבַּין רִנוּנִי :

רש''י אמרי האזינה ה' . כשיש בי כח לשאול צרכי לפניך וכשאין בי כח להתפלל לפניך והדאגה עצורה בלבי בינה הגיגי הבן הגיון לבי כך מפורש במדרש כל בינה שבמקרא הטעם תחת הנון חוץ מזה וחבירו ( באיוב לה ) ואם בינה שמעה זאת שאינו שם דבר אלא לשון הבן כמו ( משלי כג ) בין תבין את אשר לפניך לפיכך הטעם תחת הבי''ת :

(ג) הַקְשִׁ֤יבָה | לְק֬וֹל שַׁוְעִ֗י מַלְכִּ֥י וֵאלֹהָ֑י כִּֽי-אֵ֝לֶ֗יךָ אֶתְפַּלָּֽל: צֵית לְקָל בָּעוּתִי מַלְכִּי וֵאלָהִי אֲרוּם קֳדָמָךְ אֲצַלִי : (ד) יְֽהוָ֗ה בֹּ֖קֶר תִּשְׁמַ֣ע קוֹלִ֑י בֹּ֥קֶר אֶֽעֱרָךְ-לְ֝ךָ֗ וַאֲצַפֶּֽה: יְיָ בְּצַפְרָא שְׁמַע קָלִי בְּצַפְרָא אֲסַדֵר קֲדָמָךְ וְאֶסְתְּכֵי :

רש''י בקר תשמע קולי . בבוקר אני קורא לך עליהם שהוא עת משפט ברשעי' כמו שנאמר לבקרים אצמית כל רשעי ארץ ( לקמן קא ) היה זרועם לבקרים ( ישעי' לג ) כי בבקר בבקר יעבור ( שם כח ) : בקר אערך לך . תפלתי על זאת , אערוך ל' מערכה הוא כך חברו מנחם : ואצפה . שתעשה בהם משפטים :

(ה) כִּ֤י | לֹ֤א אֵֽל-חָפֵ֘ץ רֶ֥שַׁע | אָ֑תָּה לֹ֖א יְגֻרְךָ֣ רָֽע: מְטוּל דְלָא אֱלָהָא רָעֵי רִשְׁעָא אַנְתְּ לָא אִתּוֹתַב עִמָךְ בִּישָׁא :

רש''י כי לא אל חפץ רשע אתה . ונאה לך לאבד הרשעה מן העולם : לא יגורך רע . לא יגור אצלך :

(ו) לֹֽא-יִתְיַצְּב֣וּ הֽ֭וֹלְלִים לְנֶ֣גֶד עֵינֶ֑יךָ שָׂ֝נֵ֗אתָ כָּל-פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן: לָא יִתְעַתְּדוּן מְתַלְעֲבִין קֳבֵל עַיְנָךְ סְנֵיתָא כָּל עוֹבְדֵי שְׁקָר :

רש''י הוללים . משתטים ובלשון משנה מעורבבין :

משנה שביעית פרק ט

א. הַפֵּיגָם, וְהַיַּרְבּוּזִין הַשּׁוֹטִים, וְהַחֲלַגְלוֹגוֹת, כֻּסְבָּר שֶׁבֶּהָרִים, וְהַכַּרְפַּס שֶׁבַּנְּהָרוֹת, וְהַגַּרְגֵּר שֶׁל אֲפַר, פְּטוּרִין מן. הַמַּעְשְׂרוֹת, וְנִלְקָחִים מִכָּל אָדָם בַּשְּׁבִיעִית, שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָהֶם נִשְׁמָר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סְפִיחֵי חַרְדָּל, מֻתָּרִין, שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ עֲלֵיהֶן עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל הַסְפִיחִים, מֻתָּרִים, חוּץ מִסְפִיחֵי כְרוּב, שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָהֶם בְּיַרְקוֹת שָׂדֶה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל הַסְפִיחִים אֲסוּרִים:

ברטנורה   (א) הפיגם. עשב שקורין רוט''א בלע''ז: והירבוזין. אספרג''י בלע''ז, והשוטים הם אספרג''י של שדות, אותן שאינן של גנות: והחלגלוגית. בערבי רגל''א, ובלעז וירדולאג''ש, וכוסבר קוליאנד''ר בלעז. ודוקא של הרים, אבל של גינה חשוב הוא: וכן כרפס. של נהרות דוקא, אבל לא של גינה: כרפס. אפוי''ו בלע''ז: גרגיר. אוריג''א בלעז. שבאפר. הגדל באחו, אבל של גינה חשוב הוא: פטורים מן המעשר. בכל השנים, כדמפרש טעמא שאין כיוצא בהם נשמר, שאין נחשבין בעיני בעליהן ומפקירין אותן, והפקר פטור מן המעשר כדכתיב (דברים יד) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך, בדבר שאין לו חלק ונחלה עמך יטול מעשרותיו, יצא הפקר לקט שכחה ופאה שיש לו חלק עמך: ונלקחים מכל אדם בשביעית. לפי שאין דרך לשמרן דכל דבר שדרך לשמרו אסור לקנות אותו מעם הארץ בשביעית שהוא חשוד לשמור הפירות ושלא להפקירן, והלוקח מן המשומר אפילו כחצי איסר אסור, וכל הנך דמתניתין, שחזקתן שאין משמרין אותן מותר ליקח מהן מעם הארץ כדי מזון שלש סעודות בלבד ולא יותר, שאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ, אף על פי שהפירות הן מן ההפקר, יותר ממזון שלש סעודות, מפני שהוא חשוד לאצור הדמים ואינו נוהג בהם קדושת שביעית: שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה. להביאם מן המשומר. ואין הלכה כר' יהודה: כל הספיחין מותרין. לקחת מכל אדם דמחזקינן להו שאינם מן השמור: חוץ מספיחי כרוב. שחזקתן מן השמור לפי שאין כיוצא בהם בירקות שדה, שאין גדילים כמותן במדבר, ואין הלכה כרבי שמעון:

ב. שָׁלֹש אֲרָצוֹת לַבִּעוּר, יְהוּדָה, וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְהַגָּלִיל. וְשָׁלשׁ שָׁלשׁ אֲרָצוֹת לְכָל אַחַת וְאַחַת. גָּלִיל הָעֶלְיוֹן, וְגָלִיל הַתַּחְתּוֹן, וְהָעֵמֶק. מִכְּפַר חֲנַנְיָה וּלְמַעְלָן, כָּל שֶׁאֵינוֹ מְגַדֵּל שִׁקְמִין, גָּלִיל הָעֶלְיוֹן, וּמִכְּפַר חֲנַנְיָה וּלְמַטָּן, כָּל שֶׁהוּא מְגַדֵּל שִׁקְמִין גָלִיל הַתַּחְתּוֹן. וּתְחוּם טְבֶרְיָא, הָעֵמֶק. וּבִיהוּדָה, הָהָר וְהַשְּׁפֵלָה וְהָעֵמֶק. וּשְׁפֵלַת לוּד כִּשְׁפֵלַת הַדָּרוֹם, וְהָהָר שֶׁלָּהּ כְּהַר הַמֶּלֶךְ. מִבֵּית חוֹרוֹן וְעַד הַיָּם מְדִינָה אֶחָת:

ברטנורה   (ב) שלש ארצות. בארץ ישראל חלוקות זו מזו לענין ביעור, וביעור האמור בכל מקום בשביעית הוא שכל זמן שאין נמצא בשדה מאותו המין שאסף אליו בבית, חייב לבער אותו המין מן הבית מיד, כגון אם לקח תאנים ועשה מהן גרוגרות, אינו יכול לאכול מאותם גרוגרות אפילו בשנה השביעית, אלא כל זמן שנמצאים תאנים מחוברות לאילן, וכשכלו התאנים מן האילנות חייב לבער הגרוגרות שבביתו, או לאכלן כולן מיד, או להפקירן, עד שלא ישאר מהם בביתו, דכתיב (ויקרא כה) ולבהמתך ולחיה, כל זמן שחיה אוכלת בשדה, האכל לבהמתך מן הבית. כלה לחיה מן השדה, כלה לבהמתך מן הבית. והשתא קאמר שארץ ישראל כולה נחלקת לשלשה חלקים לענין ביעור וכל חלק וחלק ממנה נחלק לשלשה חלקים: כל שאינו מגדל שקמים גליל העליון. שהשקמים אין גדילים אלא בשפלה, וסימן לדבר כשקמים אשר בשפלה (מלכים א ו). ותחום טבריא. הוא העמק, אלו השלשה הם מהגליל: ההר והשפלה והעמק. הם שלשה חלקים של ארץ יהודה: שפלת לוד, והר [שלה לוד, ומבית חורון עד הים, הם שלש חלוקות של עבר הירדן, ושפלת לוד כשפלת הדרום דכל זמן שאוכל בשפלת [הדרום] אוכל בשפלת [לוד], וההר של שפלת לוד אוכלים בו כל זמן שאוכלים בהר המלך: מבית חורון ועד הים מדינה אחת. וכל זמן שלא כלה לחיה מאחת מן המקומות שביניהם יכולים כל אנשי הגבול ההוא לאכול על ידי המקום האחד שלא כלה בו לחיה מן השדה:

ג. וְלָמָּה אָמְרוּ שָׁלשׁ אֲרָצוֹת. שֶׁיִּהְיוּ אוֹכְלִין בְּכָל אַחַת וְאַחַת, עַד שֶׁיִּכְלֶה הָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ שָׁלשׁ אֲרָצוֹת אֶלָּא בִיהוּדָה. וּשְׁאָר כָּל הָאֲרָצוֹת, כְּהַר הַמֶּלֶךְ. וְכָל הָאֲרָצוֹת, כְּאַחַת לַזֵּיתִים וְלַתְּמָרִים:

ברטנורה   (ג) ולמה אמרו שלש ארצות. הואיל ושלש ארצות בכל אחת הרי כאן תשע ארצות למאי הלכתא אמרו שלש ארצות לביעור ותו לא: שיהיו אוכלים. ביהודה עד שיכלה האחרון שבשלש ארצותיה, וכן בגליל וכן בעבר הירדן, אבל אין אוכלים ביהודה על ידי אותן שבגליל ולא בגליל על ידי אותן שביהודה דגמירי שאין חיה שביהודה מתרחקת לצאת מיהודה לגליל ומגליל ליהודה, אבל יוצאה היא מגליל לגליל ומיהודה ליהודה: ושאר כל הארצות כהר המלך. שאר כל הארצות שבארץ ישראל אוכלים על ידי הפירות הנמצאים בהר המלך והוא היה רב הפירות ואחרון מכל שאר ארצות שבארץ ישראל: וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים. כל הארצות שבארץ ישראל אוכלים זיתים ותמרים על ידי ארץ אחת שלא כלו בה הזיתים והתמרים לחיה מן השדה, בין שתהיה הארץ ההיא ביהודה או בעבר הירדן או בגליל. ואין הלכה כרבי שמעון:

ד. אוֹכְלִין עַל הַמֻּפְקָר, אֲבָל לֹא עַל הַשָּׁמוּר. רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר אַף עַל הַשָּׁמוּר. אוֹכְלִין עַל הַטְּפִיחִין וְעַל הַדּוּפְרָא, אֲבָל לֹא עַל הַסִתְוָנִיּוֹת. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר כָּל זְמַן שֶׁבִּכְּרוּ עַד שֶׁלֹּא יִכְלֶה הַקַּיִץ:

ברטנורה   (ד) אוכלים על המופקר. אוכלים ממה שבבית על ידי שמצוי מאותו המין במקום המופקר, אבל אם פסק וכלה אותו המין ממקום המופקר, אף על פי שנמצא ממנו במקום השמור בבתים או בגנות חייב לבער, כדאמרן, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית: רבי יוסי מתיר אף על השמור. ואין הלכה כר' יוסי: אוכלים על הטפיחים. על מה שמשימים העופות בטפיחים שהן כלי חרס הבנויים בכותל אשר שם צפרים יקננו, ואוכלים ממה שבבית כל זמן שמצוי מאותו המין בטפיחים: ועל הדופרא. אילן שעושה פירות שתי פעמים בשנה אוכלים בראשון עד שיכלה האחרון שבמינם: אבל לא על הסתווניות. אין אוכלין בענבים על ידי הענבים הגדילים בימות הסתיו: רבי יהודה מתיר. לאכול בענבים על ידי הסתווניות כל זמן שבכרו קודם שיכלה הקיץ. ואין הלכה כר' יהודה:

ה. הַכּוֹבֵשׁ שְׁלשָׁה כְבָשִׁים בְּחָבִית אַחַת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אוֹכְלִין עַל הָרִאשׁוֹן. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אַף עַל הָאַחֲרוֹן. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל שֶׁכָּלָה מִינוֹ מִן הַשָּׂדֶה, יְבַעֵר מִינוֹ מִן הֶחָבִית, וַהַלָכָה כִדְבָרָיו. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל יָרָק, אֶחָד לַבִּעוּר. אוֹכְלִין בָּרְגִילָה עַד שֶׁיִּכְלוּ סִגָּרִיּוֹת מִבִּקְעַת בֵּית נְטוֹפָה:

ברטנורה   (ה) הכובש שלשה כבשים. שלשה מיני ירק: בחבית אחת. של חומץ או של ציר כדי שיתקיימו שלשת מיני הירק יחד: ר' אליעזר אומר אוכלים על הראשון. וכיון דכלה מין אחד מהן מן השדה נאסרו כולם ואפילו אותן שלא כלו, שאותו מין שכלה נתן טעם באותן שלא כלו ואסרן. דתנן לעיל בפרק ז' שביעית אוסרת במינה במשהו, ושלא במינה בנותן טעם: ר' יהושע אומר אף על האחרון. על סמך מין הכלה אחרון יאכל משלשתן, אף על פי שכבר כלו השנים לחיה שבשדה. וטעמא דר' יהושע הואיל ואלו שכלו בלועים מטעם אותו שלא כלה דאמר קרא (ויקרא כה) מן השדה תאכלו את תבואתה, כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית, והאי קרא יתירא הוא דהא דרשינן לה מן ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, כל זמן שחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך מן הבית וכו', אלא קרא לכבושים הוא דאתא והכי קאמר מן השדה תאכלו את תבואתה, אם יש בשדה מקצת מן הדבר הנכבש בבית שהטעם הבלוע בדבר הנכבש יש במינו עדיין בשדה, שעדיין לא כלה, אף על פי שעיקר הפרי כלה, אף על פי כן תאכלו את תבואתה ואינו זקוק לבער: כל ירק אחד הוא. לא נתנו חכמים שיעור לכל ירק וירק בפני עצמו אלא אף על פי ששלשתן כלו מן השדה הואיל ואיכא שאר ירקות שלא כלו אוכל על ידו שאר ירקות, ולא יבערם מן החבית עד שיכלו כל הירקות כולן מן השדה. והלכה כרבן גמליאל, דכל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית ואוכל את השאר:

ו. הַמְלַקֵּט עֲשָׂבִים לַחִים, עַד שֶׁיִּיבַשׁ הַמָּתוֹק. וִהַמְגַבֵּב בַּיָּבֵשׁ, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. עֲלֵי קָנִים וַעֲלֵי גְפָנִים, עַד שֶׁיִּשְּׁרוּ מֵאֲבִיהֶן. וְהַמְגַבֵּב בַּיָבֵשׁ, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בְּכֻלָּן עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה:

ברטנורה   (ו) המלקט עשבים לחים. אוכלן בלא ביעור עד שייבש לחלוחית הארץ הממתק את הפירות, משם ואילך חייב לבערן: המגבב ביבש. המלקט בעשבים יבשים אוכלן בלא ביעור: עד שתרד רביעה שניה. שהיא בשנה בינונית בעשרים ושלשה במרחשון, משם ואילך חייב לבער: מגבב. תרגום לקושש קש, לגבבא: רביעה. על שם שהמטר רובע את הארץ ומולידה כזכר זה שרובע את הנקבה. פירוש אחר, שמרביץ העפר ומשכיבו. תרגום רובץ, רביע: ועלי גפנים. לחים, אוכלים בהן כל זמן שנמצאים באביהן, כלומר, במחובר לאילן: שישרו. שיפלו: והמגבב ביבש. בעלי קנים וגפנים יבשים, אוכל עד שתרד רביעה שניה ואחר כך יבער: בכולן. בין עשבים בין קנים וגפנים בין לחים בין יבשים. ואין הלכה כר' עקיבא:

ז. כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ עַד הַגְּשָׁמִים, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ עַד הַגְּשָׁמִים, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. עַד אֵימָתַי עֲנִיִּים נִכְנָסִים לַפַרְדֵּסוֹת, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. מֵאֵימָתַי נֶהֱנִין וְשׂוֹרְפִין בַּתֶּבֶן וּבַקַּשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית, מִשֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה:

ברטנורה   (ז) עניים נכנסים לפרדסאות. בשאר שני שבוע, ליטול לקט שכחה ופאה. וכן נכנסים לגנות במוצאי שביעית: עד שתרד רביעה שניה. מפני מותרות פירות שביעית שנשארו בה: בתבן ובקש של שביעית. דסתם תבן וקש חזי למאכל בהמה, ויש בו קדושת שביעית, ואסור לשרפו וליהנות בו הנאה של [אבוד], משום דדרשינן לאכלה ולא להפסד, אבל כשנתבטל מה שבשדה ממאכל חיה, פקעה קדושת שביעית ממה שבבית:

ח. מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית וְהִגִּיעַ שְׁעַת הַבִּעוּר, מְחַלֵּק מְזוֹן שָׁלשׁ סְעוּדוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. וַעֲנִיִּים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּעוּר, אֲבָל לֹא עֲשִׁירִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֶחָד עֲנִיִּים וְאֶחָד עֲשִׁירִים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּעוּר:

ברטנורה   (ח) והגיע שעת הביעור. זמן ביעור הפירות לפי מקומם כדתנן לעיל שלש ארצות לביעור, ובברייתא שנינו אוכלין בענבים עד הפסח, בזיתים עד העצרת, בגרוגרות עד החנוכה, בתמרים עד הפורים, וכולן של שנה השמינית, וזמנים הללו בסתם שאין ידוע אם כלה לחיה מן השדה אם לאו. אבל בידוע הכל לפי מה שכלו: מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד. מאנשי ביתו ואחר כך מחלק לשכיניו ולקרוביו ומיודעיו, ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל מי שצריך לטול יטול: ועניים אוכלים אחר הביעור אבל לא עשירים. דכתיב (שמות כג) ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה, אביוני עמך ולא עמך: אחד עניים ואחד עשירים. קרי ביה ואכלו אביוני וגם עמך. והלכה כר' יוסי:

ט. מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית שֶׁנָּפְלוּ לוֹ בִּירֻשָּׁה אוֹ שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ בְּמַתָּנָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִנָּתְנוּ לְאוֹכְלֵיהֶן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַחוֹטֵא נִשְׂכָּר, אֶלָּא יִמָּכְרוּ לְאוֹכְלֵיהֶן, וּדְמֵיהֶם יִתְחַלְּקוּ לְכָל אָדָם. הָאוֹכֵל מֵעִסַת שְׁבִיעִית עַד שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ, חַיָּב מִיתָה:

ברטנורה   (ט) ר' אליעזר אומר יתנו לאוכליהן. אף על פי שפירות הללו בהיתר נלקטו לאכלן בקדושת שביעית, מכל מקום סבר ר' אליעזר דאסור לזה שנתנו לו פירות הללו לאכלן לבדו אלא ינתנו לו שיאכלם הוא עם אחרים, דר' אליעזר לטעמיה דסבר כבית שמאי דאמרי (לעיל מ''ב פ''ד), אסור לאכול פירות שביעית בטובה, כלומר להחזיק טובה למי שנותן לו פירות שביעית דרחמנא אפקרינהו, הלכך זה שנתנו לו פירות שביעית במתנה או נפל לו בירושה אסור שיאכלם לבדו, שלא יחזיק טובה למי שהורישם לו או שנתנם לו במתנה, אלא יאכל אותם עם אחרים כדי שלא יהא אוכל פירות שביעית בטובה: וחכמים אומרים אין החוטא נשכר. חכמים לדבריו דרבי אליעזר קאמרי ליה, לדידן מותר לאכול פירות שביעית בין בטובה בין שלא בטובה, אלא לדידך דאמרת אסור לאכול פירות שביעית בטובה, היכי קאמרת ינתנו לאוכליהן ושרית למי שנתנו לו פירות שביעית במתנה לאכלן עם אחרים, והלא מצינו חוטא נשכר שאוכל אותן עם כל בני אדם, והדין נותן לפי דבריך שימכרו לאוכליהן שיפרע אותם מה שהן שוין כדי שלא יהא חוטא נשכר והדמים יתחלקו לכל אדם. ואין הלכה כרבי אליעזר: האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה. דלא תימא אין חלה בשביעית, משום דכתיב לאכלה ולא לשרפה, וחלה אם נטמאת טעונה שריפה, קא משמע לן, דראשית עריסותיכם אמרה תורה, מאיזו עיסה שתהיה, חלה תרימו:

גמרא ברכות דף מ''ו ע''א

רַבִּי זֵירָא חָלַשׁ עָל גַּבֵּיהּ רַבִּי אַבָּהוּ קָבִּיל עָלֵיהּ אִי מִתְפַּח קְטִינָא חָרִיךְ שַׁקֵּי עֲבִידְנָא יוֹמָא טָבָא לְרַבָּנָן אִתְפַּח. עָבַד סְעוּדָתָא לְכֻלְּהוּ רַבָּנָן. כִּי מָטָא לְמֵשְׁרֵי אָמַר לֵיהּ לְרִבִּי זֵירָא לִישְׁרֵי לָן מָר. אָמַר לֵיהּ לָא סָבַר לָהּ מָר לְהָא דְרִבִּי יוֹחָנָן. דְאָמַר בַּעַל הַבַּיִת בּוֹצֵעַ שָׁרָא לְהוּ כִּי מָטָא לִבְרוּכֵי אָמַר לֵיהּ נְבָרִיךְ לָן מָר אָמַר לֵיהּ לָא סָבַר לָהּ מָר לְהָא דְרַב הוּנָא דְמִן בָּבֶל דְּאָמַר בּוֹצֵעַ מְבָרֵךְ. וְאִיהוּ כְמָאן סְבִירָא לֵיהּ כִּי הָא דְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בַּעַל הַבַּיִת בּוֹצֵעַ וְאוֹרֵח מְבָרֵךְ. בַּעַל הַבַּיִת בּוֹצֵעַ כְּדֵי שֶׁיִּבְצַע בְעַיִן יָפָה. וְאוֹרֵחַ מְבָרֵךְ כְּדֵי שֶׁיְּבָרֵךְ לְבַעַל הַבַּיִת. מָאי מְבָרֵךְ יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יֵבוֹשׁ בַּעַל הַבַּיִת בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא יִכָּלֵם לָעוֹלָם הַבָּא. וְרִבִּי מוֹסִיף בָּהּ דְבָרִים וְיִצְלַח מְאֹד בְּכָל נְכָסָיו. וְיִהְיוּ נְכָסָיו וְנִכְסֵינוּ מוּצְלָחִים וּקְרוֹבִים לָעִיר. וְאַל יִשְׁלוֹט שָׂטָן לֹא בְמַעֲשֵׂי יָדָיו וְלֹא בְמַעֲשֵׂי יָדֵינוּ וְאַל יִזְדַּקֵק לֹא לְפָנָיו וְלֹא לְפָנֵינוּ שׁוּם דְּבַר הִרְהוּר חֵטְא וַעֲבֵירָה וְעָוֹן מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:

רש''י קטינא וכו'. כך היו קורין לרבי זירא וטעמא מפרש בבבא מציעא בהשוכר את הפועלים: כי מטא למשרי. לשנא דשירותא כלומר לפרוס ברכת המוציא ולאכול: רב הונא דמן בבל. היינו רב הונא סתמא ולפי שעכשיו היה רבי זירא בא''י במקום רבי אבהו והיה עולה מבבל קאמר הכי: קרובים לעיר. שיכול לראותן בעה''ב תמיד ולדעת מה הן צריכים: נכסיו. קרקעותיו:

זוהר תרומה דף קנ''ב ע''ב

רִבִּי יִצְחָק פָּתַח וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְגוֹמֵר כַּמָּה זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְהוּ וְקָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ מִכָּל עַמִּין וּבְגִינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל יָהִיב מְזוֹנָא וְשַׂבְעָא לְכָל עַלְמָא וְאִלְּמָלֵא יִשְׂרָאֵל לָא יָהִיב קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא מְזוֹנָא לְעַלְמָא וְהַשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל אִינוּן בְּגָלוּתָא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דְנַטְּלֵי מְזוֹנָא עַל חַד תְּרֵין. בְּזִמְנָא דַהֲווֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא הֲוָה נָחִית לוֹן מְזוֹנָא מֵאַתַר עִילָאָה וְאִינוּן יַהְבֵי חוּלָק תַּמְצִית לְעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְעַמִּין כֻלְּהוּ לָא אִתְזְנוּ אֶלָּא מִתַּמְצִית וְהַשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל אִינוּן בְּגָלוּתָא אִתְהַפִּךְ כְּגַוְונָא אַחֲרָא. מְתַל לְמַלְכָּא דְאַתְקִין סְעוּדָתָא לִבְנֵי בֵיתֵיהּ כָּל זִמְנָא דְעַבְדֵי רְעוּתֵיהּ אַכְלֵי סְעוּדָתָא עִם מַלְכָּא וְיַהֲבֵי לְכַלְבֵּי חוּלַק גַּרְמִין לְמִגְרַר בְּשַׁעְתָּא דִבְנֵי בֵיתֵיהּ לָא עַבְדֵי רְעוּתָא דְמַלְכָּא מַלְכָא יָהִיב כָּל סְעוּדָתָא לְכַלְבֵּי וְסָלִיק לוֹן גַּרְמֵי. כְּגַוְונָא דָא כָּל זִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל עַבְדֵי רְעוּתָא דְמָארֵיהוֹן הָא עַל פְּתוּרָא דְמַלְכָּא אִינוּן אַכְלֵי וְכָל סְעוּדָתָא אִתְתְּקַן לְהוֹן. וְאִינוּן מֵהַהוּא חֶדוָה דִילְהוֹן יַהֲבֵי גַרְמֵי דְאִיהוּ תַּמְצִית לְעוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְכָל זִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל לָא עַבְדֵי רְעוּתָא דְמָארֵיהוֹן אַזְלֵי בְגָלוּתָא וְהָא סְעוּדָתָא לְכַלְבֵּי וְאִסְתַּלֵּק לוֹן תַּמְצִית (יחזקאל ד') כָּכָה יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם טָמֵא בַּגוֹיִם דְּהָא תַּמְצִית דְּגִעוֹלֵיהוֹן אַכְלֵי וַוי לִבְּרָא דְמַלְכָּא דְיָתִיב וּמְצַפֶּה לִפְתוֹרָא דְעַבְדָא וּמַה דְאִשְׁתָּאַר מִגּוֹ פְתוֹרָא אִיהוּ אָכִיל. דָּוִד מַלְכָּא אָמַר (תהלים כ''ג) תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה. תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן דָּא סְעוּדָתָא דְמַלְכָּא נֶגֶד צֹרְרָי אִינוּן כַּלְבֵּי דְיַתְבֵי קָמֵי פְתוֹרָא מְצַפְּאן לְחוּלַק גַּרְמִין וְאִיהוּ יָתִיב עִם מַלְכָּא בְעִנוּגָא דִסְעוּדָתָא בִפְתוֹרָא. דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי דָא רֵישָׁא דִסְעוּדָתָא דְכָל מִשְׁחָא וְשַׁמְנוּנָא וְתִקּוּן סְעוּדָתָא אִתְיַיהִיב בְקַדְמִיתָא לִרְחִימָא דְמַלְכָּא וּמַה דְאִשְׁתָּאַר לְבָתָר אִתְיַיהִיב לְכַלְבֵּי וּלְאִינוּן פַּלְחֵי פְתוּרָא. כּוֹסִי רְוָיָה מַלְיָא כַּסָא קָמֵי רְחִימָא דְמַלְכָא תָּדִיר דְּלָא יִצְטַרִיךְ לְמִשְׁאַל. וְעַל רָזָא דָא הֲווּ יִשְׂרָאֵל תָּדִיר עִם שְׁאָר עַמִּין:

תרגום הזוהר רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךְ וְגוֹ'. כַּמָּה מְאוּשָׁרִים הֵם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָצָה בָּהֶם, וְקֵרַב אוֹתָם אֵלָיו מִכָּל הָעַמִּים. וּבִזְכוּת יִשְׂרָאֵל הוּא נוֹתֵן מָזוֹן וְשֹׂבַע לְכָל הָעוֹלָם, וְאִם לֹא יִשְׂרָאֵל, לֹא הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן מְזוֹנוֹת לָעוֹלָם. וְעַתָּה שֶׁיִשְׂרָאֵל הֵם בַּגָּלוּת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁכָּל הָעוֹלָם מְקַבְּלִים מְזוֹנוֹת וְשֹׂבַע כִּפְלַיִם, כְּדֵי שֶׁהַתַּמְצִית מֵהֶם יַסְפִּיק לְיִשְׂרָאֵל. בַּזְּמָן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, הָיָה יוֹרֵד לָהֶם מָזוֹן מִמָּקוֹם עֶלְיוֹן, וְהֵם נָתְנוּ חֵלֶק תַּמְצִית לָעַמִּים עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְהָעַמִּים כֻּלָּם לֹא נִזּוֹנוּ אֶלָּא מֵהַתַּמְצִית. וְעַתָּה שֶׁיִּשְׂרָאֵל בַּגָּלוּת, נֶהֱפַּךְ הַדָּבָר בְּאֹפֶן אַחֵר, שֶׁהַמָּזוֹן מַגִּיעַ לְאוּמוֹת הָעוֹלָם וְהֵם מְקַבְּלִים מֵהֶם תַּמְצִית. מָשָׁל לַמֶּלֶךְ שֶׁהֵכִין סְעוּדָה לִבְנֵי בֵּיתוֹ. כָּל זְמָן שֶׁהֵם עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ, אוֹכְלִים בַּסְּעוּדָה עִם הַמֶּלֶךְ, וְנוֹתְנִים לַכְּלָבִים חֵלֶק שֶׁל עֲצָמוֹת לִגְרוֹר. בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי בֵּיתוֹ אֵינָם עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ נוֹתֵן כָּל הַסְּעוּדָה לַכְּלָבִים, וְנוֹתֵן לָהֶם הָעֲצָמוֹת. כְּעֵין זֶה, כָּל זְמָן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל אֲדוֹנָם, הִנֵּה עַל שֻׁלְחָן הַמֶּלֶךְ הֵם אוֹכְלִים וְכָל הַסְּעוּדָה הוּכְנָה בִּשְׁבִילָם, וְהֵם, מֵהַשִּׂמְחָה הַהִיא שֶׁלָּהֶם, נוֹתְנִים הָעֲצָמוֹת שֶׁהוּא תַּמְצִית, לָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. וְכָל זְמָן שֶׁיִּשְׂרָאֵל אֵינָם עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל אֲדוֹנָם, הוֹלְכִים לַגָּלוּת, וְהַסְּעוּדָה נִתֶּנֶת לַכְּלָבִים, וְלָהֶם נִתֶּנֶת הַתַּמְצִית. שֶׁכָּתוּב, כָּכָה יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם טָמֵא בַּגּוֹיִם, כִּי אוֹכְלִים הַתַּמְצִית מֵהַגִּעוּל שֶׁלָּהֶם, דְּהַיְנוּ מִמָּזוֹנָם הַמָאוּס. אוֹי לְבֶן מֶלֶךְ שֶׁיּוֹשֵׁב וּמְצַפֶּה לְשֻׁלְחָנוֹ שֶׁל הָעֶבֶד, שֶׁמַּה שֶּׁנִשְׁאָר מִשֻּׁלְחָנוֹ הוּא אוֹכֵל. דָּוִד הַמֶּלֶךְ אָמַר, תַּעֲרוֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צוֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה. תַּעֲרוֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן, הַיְנוּ סְעוּדַת הַמֶּלֶךְ. נֶגֶד צוֹרְרָי, הֵם הַכְּלָבִים הַיּוֹשְׁבִים תַּחַת הַשֻּׁלְחָן וּמְצַפִּים לְחֵלֶק הָעֲצָמוֹת, וְהוּא יוֹשֵׁב עִם הַמֶלֶךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ בְּעוֹנֶג הַסְּעוּדָה. דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי: זֶהוּ רֹאשׁ הַסְּעוּדָה, שֶׁכָּל הַשֶּׁמֶן וְהַשַּׁמְנוּנִית, וְתִקּוּן הַסְּעוּדָה, נִתָּן בָּרֹאשׁ לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ. מַה שֶּׁנִּשְׁאָר נִתָּן אַחַר כָּךְ לַכְּלָבִים, וְלָאֵלּוּ הַמְּשַׁמְּשִׁים אֶת הַשֻּׁלְחָן. כּוֹסִי רְוָיָה, הַיְנוּ, שֶׁהַכּוֹס תָּמִיד מָלֵא לִפְנֵי אוֹהֲבוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ. וְעַל הַסּוֹד הַזֶּה הָיוּ יִשְׂרָאֵל תָּמִיד בְּיַחַס עִם שְׁאָר הָעַמִּים.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק י''א

א. בְּנֵי הַכְּפָר שֶׁרָצוּ לִמְכּוֹר בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁלָּהֶן אוֹ לִבְנוֹת בְּדָמֶיהָ בֵית הַכְּנֶסֶת אַחֵר אוֹ לִקְנוֹת בְּדָמֶיהָ תֵּיבָה אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה צְרִיכִין לְהַתְנוֹת עַל הַלּוֹקֵחַ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ לֹא מֶרְחָץ וְלֹא בוּרְסָקִי וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁמְּעַבְּדִין בּוֹ אֶת הָעוֹרוֹת וְלֹא בֵית הַטְּבִילָה וְלֹא בֵית הַמַּיִם וְאִם הִתְנוּ שִׁבְעָה טּוּבֵי הָעִיר בְמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר בִּשְׁעַת מְכִירָה שֶׁיְּהֵא הַלּוֹקֵחַ מוּתָּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ כָּל אֵלּוּ מוּתָּר: ב. וְכֵן אִם הִתְנוּ שִׁבְעָה טּוּבֵי הָעִיר בְמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר עַל מוֹתָר הַדָּמִים שֶׁיִּהְיוּ חוּלִין הֲרֵי הֵם חוּלִין וּכְשֶׁלּוֹקְחִין הַדָּמִים וּבוֹנִין מֵהֶן בֵית הַכְּנֶסֶת אַחֵר אוֹ שֶׁיִקְנוּ מֵהֶם תֵּיבָה אוֹ מִטְפְּחוֹת וְתִיק אוֹ חוּמָשִׁין אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה הַשְּׁאָר יְהֵא חוּלִין כְּמוֹ שֶׁהִתְנוּ וְיַעֲשׂוּ בָּהֶן מַה שֶׁיִּרְצוּ. וְכֵן אִם קִבְּלוּ עֲלֵיהֶן כָּל אַנְשֵׁי הָעִיר אוֹ רוּבָּם אָדָם אֶחָד כָּל מַה שֶׁעָשָׂה עָשׂוּי וְהוּא מוֹכֵר וְנוֹתֵן לְבַדּוֹ כְּפִי מַה שֶׁיִּרְאֶה וְיַתְנֶה כְּפִי מַה שֶׁיִּרְאֶה:

מוסר

מספר חסידים סי' קל''ט ק''מ קמ''א

אִם שָׁמַעְתָּ אִישׁ אֶחָד מְלַמֵּד טָעוּת לְתַלְמִידוֹ לֹא תֹאמַר טָעוּת אַתָּה אוֹמֵר אֶלָּא תּוֹדִיעֵהוּ לְאֶחָד מִקְּרוֹבָיו אוֹ לְאוֹהֲבוֹ וְאַל תִּשְׁפּוֹךְ דָמוֹ. לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ בִּקֵּשׁ אִישׁ פְּלוֹנִי בִּתִּי לִבְנוֹ מִפְּנֵי שֶׁמִּתְבַּיֵּישׁ הָאַחֵר וְזֶה מִתְגָּאֶה וְנֶהֱנֶה לִבּוֹ: מִי שֶׁעוֹצֵר רוּחוֹ וּמַשְׁפִּיל עֵינָיו וְרוּחוֹ מֵהַבִּיט אֶל נָשִׁים וְאֵינוֹ דּוֹבֵר דְּבָרִים בְּטֵלִים וְסוֹבֵל כַּעְסוֹ וְאֵינוֹ מִתְגָּאֶה וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים. לְעָתִיד לָבֹא יִהְיֶה לִפְנִים מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֶת עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (במדבר כ''ג) כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל: מִי שֶּׁאָבַד קוּנְטְרִיס אוֹ חוּמָשׁ אוֹ כְתוּבִים אוֹ נְבִיאִים וְהִתְחִיל לִכְתּוֹב אַחֵר. וּכְשֶׁנִּכְתַּב חֶצְיוֹ נִמְצָא הָרִאשׁוֹן. אָסוּר לִכְתּוֹב בַּחֶלֶק הַנִּשְׁאָר דְּבָרִים אַחֵרִים גַּם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְפִי שֶׁאָז יִהְיֶה עִיקָר הֶחָדָשׁ וְהַחוּמָשׁ טָפֵל. וְכֵן אַל יָשִׂים סִפְרֵי תַלְמוּד עַל סִפְרֵי מִקְרָא וְכֵן אַל יְכַסֶּה אֶת סִפְרוֹ בִּקְלָפִים הַכְּתוּבִים בָּהֶם לָשׁוֹן לַעַז אוֹ יְוָנִי. וּמַעֲשֵׂה בְאֶחָד שֶׁכִּיסָה חוּמָשׁ שֶׁלּוֹ בְעוֹר וְהָיָה כָתוּב בּוֹ לוֹעֲזִים שֶׁל דִּבְרֵי הֲבָאי תִּגְרֵי מַלְכֵי הָאוּמוֹת וּבָא צַדִּיק וּקְרָעוֹ וְהֵסִירוֹ:

מטות יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ח) וְשָׁמַ֥ע אִישָׁ֛הּ בְּי֥וֹם שָׁמְע֖וֹ וְהֶֽחֱרִ֣ישׁ לָ֑הּ וְקָ֣מוּ נְדָרֶ֗יהָ וֶֽאֱסָרֶ֛הָ אֲשֶׁר-אָֽסְרָ֥ה עַל-נַפְשָׁ֖הּ יָקֻֽמוּ: וְיִשְׁמַע בַּעֲלַהּ בְּיוֹמָא דִשְׁמַע וְיִשְׁתּוֹק לַהּ וִיקוּמוּן נִדְרָהָא וֶאֱסָרָהָא דִי אֲסָרַת עַל נַפְשַׁהּ יְקוּמוּן:

רש''י ושמע אישה וגו' . הרי לך שאם קים הבעל שהוא קים:

(ט) וְ֠אִ֠ם בְּי֨וֹם שְׁמֹ֣עַ אִישָׁהּ֘ יָנִ֣יא אוֹתָהּ֒ וְהֵפֵ֗ר אֶת-נִדְרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֔יהָ וְאֵת֙ מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר אָֽסְרָ֖ה עַל-נַפְשָׁ֑הּ וַֽיהֹוָ֖ה יִֽסְלַֽח-לָֽהּ: וְאִם בְּיוֹמָא דִשְׁמַע בַּעֲלַהּ אַעְדִי יָתַהּ וִיבַטֵּל יָת נִדְרָהָא דִי עֲלַהּ וְיָת פֵּירוּשׁ סִפְוָתָהָא דִי אֲסָרַת עַל נַפְשַׁהּ וּמִן קֳדָם יְיָ יִשְׁתְּבֵק לַהּ:

רש''י והפר את נדרה אשר עליה. יכול אפלו לא הפר האב, תלמוד למר בנעריה בית אביה, כל שבנעוריה ברשות אביה היא:

(י) וְנֵ֥דֶר אַלְמָנָ֖ה וּגְרוּשָׁ֑ה כֹּ֛ל אֲשֶׁר-אָֽסְרָ֥ה עַל-נַפְשָׁ֖הּ יָק֥וּם עָלֶֽיהָ: וּנְדַר אַרְמְלָא וּמְתַרְכָא כֹּל דִי אֲסָרַת עַל נַפְשַׁהּ יְקוּם עֲלַהּ:

רש''י כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה. לפי שאינה לא ברשות אב ולא ברשות בעל, ובאלמנה מן הנשואין הכתוב מדבר, אבל אלמנה מן האירוסין, מת הבעל נתרוקנה וחזרה לרשות האב:

(יא) וְאִם-בֵּ֥ית אִישָׁ֖הּ נָדָ֑רָה אֽוֹ-אָסְרָ֥ה אִסָּ֛ר עַל-נַפְשָׁ֖הּ בִּשְׁבֻעָֽה: וְאִם בֵּית בַּעֲלַהּ נְדָרַת אוֹ אֲסָרַת אִסַר עַל נַפְשַׁהּ בְּקִיוּם:

רש''י ואם בית אישה נדרה. בנשואה הכתוב מדבר:

נביאים - יהושע - פרק יג

(כא) וְכֹל֙ עָרֵ֣י הַמִּישֹׁ֔ר וְכָֽל-מַמְלְכ֗וּת סִיחוֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר מָלַ֖ךְ בְּחֶשְׁבּ֑וֹן אֲשֶׁר֩ הִכָּ֨ה מֹשֶׁ֜ה אֹת֣וֹ | וְאֶת-נְשִׂיאֵ֣י מִדְיָ֗ן אֶת-אֱוִ֤י וְאֶת-רֶ֙קֶם֙ וְאֶת-צ֤וּר וְאֶת-חוּר֙ וְאֶת-רֶ֔בַע נְסִיכֵ֣י סִיח֔וֹן יֹשְׁבֵ֖י הָאָֽרֶץ: וְכָל קִרְוֵי מֵישְׁרָא וְכָל מַלְכוּת סִיחוֹן מַלְכָּא דְאֶמוֹרָאָה דִי מְלַךְ בְּחֶשְׁבּוֹן דִמְחָא מֹשֶׁה יָתֵיהּ וְיַת רַבְרְבֵי מִדְיָן יַת אֱוִי וְיַת רֶקֶם וְיַת צוּר וְיַת חוּר וְיַת רֶבַע רַבְרְבֵי סִיחוֹן יָתְבֵי אַרְעָא : (כב) וְאֶת-בִּלְעָ֥ם בֶּן-בְּע֖וֹר הַקּוֹסֵ֑ם הָרְג֧וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל בַּחֶ֖רֶב אֶל-חַלְלֵיהֶֽם: וְיַת בִּלְעָם בַּר בְּעוֹר קִסְמָא קְטָלוּ בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל בְּחַרְבָא עַל קְטִלֵיהוֹן : (כג) וַיְהִ֗י גְּבוּל֙ בְּנֵ֣י רְאוּבֵ֔ן הַיַּרְדֵּ֖ן וּגְב֑וּל זֹ֣את נַחֲלַ֤ת בְּנֵֽי-רְאוּבֵן֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם הֶעָרִ֖ים וְחַצְרֵיהֶֽן: (פ) וְהוּא תְּחוּם בְּנֵי רְאוּבֵן יַרְדְּנָא וּתְחוּמֵיהּ דָא אַחֲסָנַת בְּנֵי רְאוּבֵן לְזַרְעֲיַתְהוֹן קִרְוַיָּא וּפַצְחֵיהֶן : (כד) וַיִּתֵּ֤ן מֹשֶׁה֙ לְמַטֵּה-גָ֔ד לִבְנֵי-גָ֖ד לְמִשְׁפְּחֹתָֽם: וִיהַב משֶה לְשִׁבְטָא דְגָד לִבְנֵי גָד לְזַרְעֲיַתְהוֹן :

כתובים - תהילים - פרק מד

(ח) כִּ֣י ה֭וֹשַׁעְתָּנוּ מִצָּרֵ֑ינוּ וּמְשַׂנְאֵ֥ינוּ הֱבִישֽׁוֹתָ: אֲרוּם פְּרַקְתְּנָא מִמָעִיקָנָא וּמְשָּׂנְאָנָא אַיְתֵיתָא עֲלַוֵיהוֹן בַּהֲתָא : (ט) בֵּֽ֭אלֹהִים הִלַּלְ֣נוּ כָל-הַיּ֑וֹם וְשִׁמְךָ֓ | לְעוֹלָ֖ם נוֹדֶ֣ה סֶֽלָה: בְּמֵימְרָא דַיְיָ אֲנָן מְשַׁבְּחִין כָּל יוֹמָא וּשְׁמָךְ נוֹדֵי לְעַלְמֵי עָלְמִין : (י) אַף-זָ֭נַחְתָּ וַתַּכְלִימֵ֑נוּ וְלֹא-תֵ֝צֵ֗א בְּצִבְאוֹתֵֽינוּ: לְחוֹד אַשְׁלֵיתָא וְאַכְסַפְתָנָא וְלָא תַשְׁרֵי שְׁכִנְתָךְ בְּחֵלְוָנָא :

רש''י אף זנחת ותכלימנו . אף אם אתה תכלימנו אנו שמך לעול' נודה :

(יא) תְּשִׁיבֵ֣נוּ אָ֭חוֹר מִנִּי-צָ֑ר וּ֝מְשַׂנְאֵ֗ינוּ שָׁ֣סוּ לָֽמוֹ: אִחְזַרְתָּנָא קְדַל קֳדָם מְעִיקָא וּמְשַּׂנְאָנָא כְבֵשׁוּ לָנָא :

רש''י תשיבנו אחור . לשון הוה הוא : שסו למו . בזזו נכסינו איש לו :

משנה פסחים פרק ח

א. הָאִשָׁה בִּזְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעְלָהּ, שָׁחַט עָלֶיהָ בַּעְלָה וְשָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ, תֹּאכַל מִשֶּׁל בַּעְלָהּ. הָלְכָה רֶגֶל רִאשׁוֹן לַעֲשׂוֹת בְּבֵית אָבִיהָ, שָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ וְשָׁחַט עָלֶיהָ בַּעְלָהּ, תֹּאכַל בִּמְקוֹם שֶׁהִיא רוֹצָה. יָתוֹם שֶׁשָּׁחֲטוּ עָלָיו אַפֹּטְרוֹפְּסִים, יֹאכַל בִּמְקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה. עֶבֶד שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל שְׁנֵיהֶן. מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶן חוֹרִין, לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל רַבּוֹ:

ברטנורה   (א) האשה. תאכל משל בעלה. כל זמן שלא פירשה שדעתה בשל אביה, דמסתמא דעתה למנות על של בעלה: רגל הראשון. שלאחר נשואיה, שכך דרך הנשואות ללכת לבית אביהן: תאכל במקום שהיא רוצה. וכגון שאינה רדופה עד הנה לילך לבית אביה תדיר, הלכך מספקא לן בהי ניחא לה: אפטרופסים. יתום שהיו לו שני אפטרופסין והמנוהו זה על פסחו וזה על פסחו: לא יאכל משל שניהם. לא מפסחו של זה ולא מפסחו של זה, דמי נתן רשות לחלק האחד להמנות עם זה. ואין לו תקנה אלא אם כן רצו שניהם שימנה עם האחד: לא יאכל משל רבו. אבל משל עצמו אוכל, דכיון דדינא הוי דכופין את רבו וכותב לו גט שחרור, אף על פי שעדיין לא נשתחרר, הרי הוא כבן חורין, הלכך אוכל משל עצמו:

ב. הָאוֹמֵר לְעַבְדּוֹ, צֵא וּשְׁחוֹט עָלַי אֶת הַפֶּסַח, שָׁחַט גְּדִי, יֹאכַל. שָׁחַט טָלֶה, יֹאכַל. שָׁחַט גְּדִי וְטָלֶה, יֹאכַל מִן הָרִאשׁוֹן. שָׁכַח מָה אָמַר לוֹ רַבּוֹ, כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, יִשְׁחוֹט טָלֶה וּגְדִי וְיֹאמַר, אִם גְּדִי אָמַר לִי רַבִּי, גְּדִי שֶׁלוֹ וְטָלֶה שֶׁלִי. וְאִם טָלֶה אָמַר לִי רַבִּי הַטָּלֶה שֶׁלּוֹ וּגְדִי שֶׁלִּי. שָׁכַח רַבּוֹ מָה אָמַר לוֹ, שְׁנֵיהֶם יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי:

ברטנורה   (ב) שחט גדי יאכל רבו ממנו. ואע''ג דבכל שאר פסחים רגיל תדיר בטלה, כיון דלא פירש לו, עליה סמיך: יאכל מן הראשון. כיון דליכא קפידא, דבראשון יצאו ידי חובתן. אבל אינשי דעלמא דקפדי, לא יאכל מן הראשון ולא מן השני, דקיימא לן אין נמנין על שני פסחים כאחד לאכול איזה מהם שירצה, דאין ברירה, וכי בעי למיכל מהאי, דלמא בשעת שחיטה לא הוה דעתיה עליה: שכח מה שאמר. שפירש לו גדי או טלה. וזה שכח: וטלה שלי. בגמרא מוקי לה כגון שהלך העבד אצל רועה הרגיל אצל רבו ורוצה בתקנתו, ואומר לו, אם גדי אמר לך רבך גדי שלו וטלה שלך על מנת שאין לרבך רשות בו דכהאי גוונא קנה העבד. דאי לאו הכי מה שקנה עבד קנה רבו ונמצאו שניהם של רבו: ופטורים מלעשות פסח שני. דאע''ג דשניהם יוצאים לבית השריפה ואינן נאכלין מפני שאין המנויין ניכרים, מיהו שחיטה וזריקה מעלייתא היא, חדא אהאי וחדא אהאי דקמי שמיא גליא:

ג. הָאוֹמֵר לְבָנָיו, הֲרֵינִי שׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל מִי שֶׁיַּעֲלֶה מִכֶּם רִאשׁוֹן לִירוּשָׁלַיִם, כֵּיוָן שֶׁהִכְנִיס הָרִאשׁוֹן רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ, זָכָה בְחֶלְקוֹ וּמְזַכֶּה אֶת אֶחָיו עִמּוֹ. לְעוֹלָם נִמְנִין עָלָיו עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ כַזַּיִת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. נִמְנִין וּמוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶן מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד שֶׁיִּזְרוֹק עָלָיו אֶת הַדָּם:

ברטנורה   (ג) על מי שיעלה ראשון לירושלים. כדי לזרזן קאמר שיזדרז כל אחד להיות ראשון ומיהו כל בניו המנה על הפסח, אלא שאותו שיעלה ראשון יזכה ראשון וכל אחיו יזכו אחריו על ידו: עד שיזרק הדם. לעולם יכול לימשך אפילו אחר שחיטה עד שיזרק הדם. ומודה ר' שמעון דאין נמנין אלא עד שישחוט ואין הלכה כרבי שמעון:

ד. הַמְמַנֶּה עִמּוֹ אֲחֵרִים בְּחֶלְקוֹ, רַשָּׁאִין בְּנֵי חֲבוּרָה לִתֵּן לוֹ אֶת שֶׁלּוֹ, וְהוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן:

ברטנורה   (ד) הממנה אחרים על חלקו. אחד מבני חבורה שהמנה אחרים על חלקו, בלא דעת חבורה: רשאין בני חבורה לומר לו. טול את שלך וצא ואכול אתה וחבריך, שאין בני חבורה מתרצים להיות כל אלו הדעות בחבורתן. ואית ליה להאי תנא פסח נאכל בשתי חבורות:

ה. זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת, שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשְּׁבִיעִי. רָאָה שָׁלשׁ, שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשִּׁמִינִי שֶׁלּוֹ. שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם, שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַּשֵּׁנִי שֶׁלָּהּ. רָאֲתָה שְׁנֵי יָמִים, שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַשְּׁלִישִׁי. וְהַזָּבָה שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַּשְּׁמִינִי:

ברטנורה   (ה) זב שראה שתי ראיות. שטמא טומאת שבעה ואין טעון קרבן: שוחטין עליו. ואע''פ שלא העריב שמשו. והוא שטבל בשעת השחיטה דהא חזי למיכל לאורתא. דדוקא טמא מת שחל שביעי שלו בארבעה עשר נדחה לפסח שני אף על גב דחזי למיכל לאורתא, כדכתיב (במדבר ט) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ביום ההוא לא היו יכולים, הא לערב היו יכולים לאכול בפסח, ונדחו לפסח שני. אבל שאר טומאות אי חזי למיכל לאורתא שוחטים עליו ואע''פ שלא העריב שמשו: ראה שלש. לא חזי למיכל עד דמייתי כפרה: שוחטין עליו אם חל שמיני שלו בערב פסח אפילו לא הביא כפרתו, והוא שנתן קרבנותיו לבית דין: שומרת יום כנגד יום. הרואה תוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה, דבעיא לספור יום המחרת. שוחטין עליה ביום הספירה, דכיון שספרה מקצת היום מותרת לטבול, ואע''פ שמחוסרת הערב שמש שוחטין עליה: והזבה. שראתה שלשה ימים רצופים בתוך אחד עשר יום, וצריכה לספור שבעה נקיים ולהביא קרבן, שוחטין עליה בשמיני:

ו. הָאוֹנֵן, וְהַמְפַקֵּחַ אֶת הַגָּל, וְכֵן מִי שֶׁהִבְטִיחוּהוּ לְהוֹצִיאוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים, וְהַחוֹלֶה וְהַזָּקֵן שֶׁהֵן יְכוֹלִין לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת, שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן. עַל כֻּלָּן אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן בִּפְנֵי עַצְמָן, שֶׁמָּא יָבִיאוּ אֶת הַפֶּסַח לִידֵי פְסוּל. לְפִיכָךְ אִם אֵרַע בָּהֶן פְּסוּל, פְּטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי, חוּץ מִן הַמְפַקֵּחַ בַּגַּל שֶׁהוּא טָמֵא מִתְּחִלָתוֹ:

ברטנורה   (ו) האונן. כל זמן שלא נקבר המת קרוי אונן, ולאחר שנקבר כל יום המיתה הוא קרוי אונן ולילה שלאחריו הוא אונן מדרבנן, ולא העמידו דבריהם במקום כרת גבי פסח, הלכך שוחטין עליו דלאורתא חזי: והמפקח בגל. שנפל על אדם ואין ידוע אם ימצאנו חי או מת. שוחטין עליו דבחזקת טהרה עומד עד שיוודע שנטמא: שוחטין עליהם. בחבורת אחרים: שמא יביאוהו לידי פסול. שמא יטמא אונן למתו מתוך טרדו ומפקח גל שמא ימצאנו מת ונמצא שהאהיל על הטומאה. והחבוש שמא לא יצא. ובחבוש בבית האסורים של נכרים מיירי שאע''פ שהבטיחוהו, שמא לא יוציאוהו. אבל חבוש על ידי ישראל כגון לכופו להוציא אשה פסולה או לשלם ממון, שוחטין עליהם אפילו בפני עצמן, אם הבטיחוהו להוציא, דשארית ישראל לא ידברו כזב. ואם בית האסורים בתוך ירושלים אפילו בידי נכרים שוחטין עליהם בפני עצמן, דאפשר דמעיילי לפסח בבית האסורים ואכלי ליה התם. וחולה וזקן אין שוחטים עליהם בפני עצמן, שמא יכבד עליהם החולי ולא יוכלו לאכול כזית: לפיכך. הואיל ובשעת שחיטה ראויין היו ונזרק הדם עליהם, אם אירע בהם פסול כמו שאמרנו, פטורים מלעשות פסח שני: חוץ מן המפקח בגל. ונמצא מת תחתיו, שצריך לעשות פסח שני: שהיה טמא מתחלתו. קודם שחיטה, שהרי האהיל על הטומאה משעה שהתחיל לפקח. והוא שהיה הגל עגול דודאי האהיל עליו מתחלה, אבל אם היה הגל ארוך שמא בשעת שחיטה עדיין לא האהיל על הטומאה ופטור מלעשות פסח שני:

ז. אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח עַל הַיָּחִיד, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. אֲפִלּוּ חֲבוּרָה שֶׁל מֵאָה שֶׁאֵין יְכוֹלִין לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת, אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן. וְאֵין עוֹשִׂין חֲבוּרַת נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים:

ברטנורה   (ז) אין שוחטין את הפסח ביחיד. דכתיב (דברים טז) לא תוכל לזבוח את הפסח וגו', כלומר ביחיד אפילו חבורה של מאה. ר' יוסי קאמר לה, כלומר לא תליא מלתא אלא באכילה, יחיד ויכול לאכול כזית שוחטין עליו. מאה ואין כל אחד מהם יכולין לאכול כזית, אין שוחטין עליהם. והלכה כר' יוסי: אין עושין חבורת נשים ועבדים. לשחוט פסח. נשים ועבדים בחבורה אחת משום הרגל עבירה. ולא קטנים ועבדים בחבורה אחת משום פריצותא דמשכב זכור. אבל נשים ועבדים, כל חדא באנפי נפשה עושין:

ח. אוֹנֵן טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב, אֲבָל לֹא בַקֳּדָשִׁים. הַשּׁוֹמֵעַ עַל מֵתוֹ, וְהַמְלַקֵּט לוֹ עֲצָמוֹת, טוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים. גֵּר שֶׁנִּתְגַּיַּר בְּעֶרֶב פֶּסַח, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הַפּוֹרֵשׁ מִן הָעָרְלָה כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקֶּבֶר:

ברטנורה   (ח) אונן טובל ואוכל פסחו לערב. דאין אנינות מן התורה אלא ביום, שנאמר (ויקרא י) ואכלתי חטאת היום, יום אסור, לילה מותר. וטבילה בעי, מתוך שנאסר עד עכשיו בקדשים אצרכוהו רבנן טבילה. אבל לא אכיל אונן בשאר קדשים לערב, דאנינות לילה אסורה מדרבנן. ולגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת. אבל אכילת שאר קדשים עשה בעלמא הוא, ואכלו אותם אשר כופר בהם (שמות כט): השומע על מתו. יום שמועה הוי אונן דרבנן. וכן מי שלקטו לו עצמות אביו ואמו אמרינן במסכת מועד קטן, מתאבל עליהם כל אותו היום ולערב אין מתאבל עליהם: טובל ואוכל בקדשים לערב. דאפילו יום גופיה מדרבנן הוא: כפורש מן הקבר. וצריך הזאה שלישי ושביעי. ולא נחלקו בית שמאי ובית הלל אלא בערל נכרי שמל ביום ארבעה עשר, דבית הלל סברי גזירה שמא יטמא לשנה הבאה ויאמר אשתקד לא טהרתי מכל טומאה עד יום ערב פסח שטבלתי ואכלתי, השתא נמי אטבול ואוכל, ולא ידע דאשתקד נכרי הוה ולא מקבל טומאה, עכשיו ישראל הוא ומקבל טומאה ובית שמאי סברי לא גזרינן. אבל ערל ישראל כגון שמתו אחיו מחמת מילה, דברי הכל טובל ואוכל פסחו לערב, ולא גזרינן ערל ישראל אטו ערל נכרי:

גמרא פסחים דף פ''ז ע''א

תֹּאכַל בְּמָקוֹם שֶׁהִיא רוֹצָה. שַׁמְעָת מִינָהּ יֵשׁ בְּרֵירָה מָאי רוֹצָה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה וּרְמִינְהִי אִשָּׁה רֶגֶל הָרִאשׁוֹן אוֹכֶלֶת מִשֶּׁל אָבִיהָ מִכָּאן וְאִילָךְ רוֹצָה אוֹכֶלֶת מִשֶּׁל אָבִיהָ רוֹצָה מִשֶּׁל בַּעְלָהּ. לָא קַשְׁיָא כָּאן בִּרְדוּפָה לֵילֵךְ כָּאן בְּשֶׁאֵינָה רְדוּפָה דִּכְתִיב (שה''ש ח') אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם. וְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כְּכַלָּה שֶׁנִּמְצֵאת שְׁלֵימָה בְּבֵית חָמִיהָ. וּרְדוּפָה לֵילֵךְ לְהַגִּיד שְׁבָחָה בְּבֵית אָבִיהָ כְּדִכְתִיב (הושע ב) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כְכַלָּה בְבֵית חָמִיהָ וְלֹא כְּכַלָּה בְּבֵית אָבִיהָ (שה''ש ה) אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן זוּ עֵילָם שֶׁזָּכְתָה לִלְמוֹד וְלֹא זָכְתָה לְלַמֵּד (שם) אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן אֲנִי חוֹמָה זוּ תּוֹרָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת אֵלּוּ תַלְמִידֵי חֲכָמִים. וְרָבָא אָמַר אֲנִי חוֹמָה זוּ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְשָׁדַי כַּמִּגְדָלוֹת אֵלּוּ בָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. אָמַר רַב זוּטְרָא בַר טוֹבְיָּה אָמַר רַב מָאי דִּכְתִיב (תהלים קמד) אֲשֶׁר בָּנֵינוּ כִּנְטִיעִים מְגוּדָלִים בִּנְעוּרֵיהֶם בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיּוֹת מְחוּטָבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל. אֲשֶׁר בָנֵינוּ כִּנְטִיעִים אֵלּוּ בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא טַעֲמוּ טַעַם חֵטְא. בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיּוֹת אֵלּוּ בְּתוּלוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁאוֹגְדוֹת פִּתְחֵיהֶן לְבַעְלֵיהֶן. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (זכרי' ט') וּמָלְאוּ כַּמִזְרָק כְּזָוִיּוֹת מִזְבֵּחַ. אִיבָּעִית אֵימָא מֵהַכָא (תהלים קמד) מְזָוֵינוּ מְלֵאִים מְפִיקִים מִזַּן אֶל זָן מְחוּטָבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל אֵלּוּ וָאֵלּוּ מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִילוּ נִבְנֶה הֵיכָל בִּימֵיהֶם:

רש''י שמעת מינה יש ברירה. קס''ד ממקום שהיא רוצה בשעת אכילה קאמר ואמרינן הוברר דשחיטה וזריקה דהאי פסח שפיר איזדריק עלה דהאי אתתא: בשעת שחיטה. ששאלו את פיה בשעת שחיטה ואמרה בזה אני רוצה: אוכלת משל אביה. מן הסתם: מתני' בשאינה רדופה. לילך תמיד לבית אביה דבית בעלה חביב לה הלכך כל שאר הרגלים ודאי שייכא בתריה ורגל ראשון ספק: וברייתא ברדופה. הלכך רגל הראשון ודאי בבית אביה מכאן ואילך ספק: כמוצאת שלום. נתחבבתי עליו ונמצאתי שלמה לו: להגיד שבחה. היאך מקובלת היא בבית חמיה: ושדים. להניק אחרים: אין לה. שאין הנאה ממנה: זו עילם. שהיה בה דניאל שנאמר ואני דניאל הייתי בשושן אשר בעילם המדינה וזכה ללמוד ולא רבץ תורה בישראל אבל בבל גידלה עזרא הסופר דכתיב הוא הכין לבבו לדרוש בתורת ה' וללמד חק ומשפט בישראל: ושדי. אלו תלמידי חכמים המניקים אחרים כשדים הללו: כמגדלות. שמגינים על הדור: כנטיעים. נטיעות ויונקות שלא נתקלקלו עדיין ולא אירע בהן שבר: שאוגדות פתחיהן לבעליהן. סותמות פתחיהן עד שמזדקקות לבעליהן ואינן נבעלות לאחרים. לשון אחר שמגידות פתחיהן של נדה לבעליהן לפרוש מהן ואע''פ שתאוותן רבה: וכה''א ומלאו כמזרק כזויות מזבח. מה זויות דהתם כתיב בהו ומלאו ה''נ בנותינו כזויות עי שמתמלאות תאוה ואין נזקקות אלא עד שיבואו בעליהן: כאלו נבנה היכל בימיהן. דהכי משמע מחוטבות בבנין היכל תבנית לשון בנין:

זוהר ויגש דף ר''י ע''א

רִבִּי חִיָּיא פָּתַח (ישעי' ס''ו) שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְגִילוּ בָה כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ וְגוֹמֵר תָּא חֲזֵי כַּד אִתְחָרַב בֵּי מַקְדְשָׁא וְגָרְמוּ חוֹבִין וְאִתְגְלוּ יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא אִסְתַּלַק קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְעֵילָא לְעֵילָא וְלָא אַשְׁגַח עַל חַרוּב בֵּי מַקְדְשָׁא וְעַל עַמֵּיה דְאְתְגְלִי וּכְדֵין שְׁכִינְתָּא אִתְגַלְיָיא עִמְּהוֹן כַּד נָחַת אַשְׁגַּח עַל בֵּיתֵיהּ דְאִתּוֹקַד. אִסְתַּכֵּל עַל עַמֵּיהּ וְהָא אִתְגְלִי. שָׁאַל עַל מַטְרוּנִיתָא וְאִתְתְּרָכַת כְּדֵין (שם כב) וַיִּקְרָא אֲדֹנָי יְהֶוָֹה צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגוֹר שָׂק וְהִיא גַם הִיא מַה כְתִיב בָּהּ (יואל א) אֱלִי כִּבְתוּלָה חֲגֻרַת שַׂק עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ כְּמָה דִכְתִיב (ירמי' לא) כִּי אֵינֶנּוּ בְּגִין דְּאִסְתְּלַק מִינָהּ וְאִשְׁתְּכַח פִּרוּדָא. וַאֲפִילוּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא כֻלְּהוּ אִתְאַבָּלוּ דִּכְתִיב (ישעי' נ) אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי כֻלְּהוּ אִתְאַבָּלוּ עָלֵיה דִּכְתִיב (שם לג) הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא אִתְאַבָּלוּ וְחָשְׁכוּ נְהוֹרֵיהוֹן דִּכְתִיב (שם יג) חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ וְגוֹמֵר. וְכֹלָא עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי בָּכוּ עֲלָה וְאִתְאַבָּלוּ מָאי טַעְמָא בְּגִין דְּשָׁלְטָא עֲלָה סִטְרָא אַחֲרָא דְשָׁלְטָא עַל אַרְעָא קַדִּישָׁא וּבְגִין כַּךְ כֵּיוַן דְּמַלְכוּ קַדִּישָׁא מַלְכוּת שָׁמַיִם אִתְכַּפְיָיא וּמַלְכוּת חֲיָיבָא (אָחֳרָא) אִתְגַבָּרַת (כְּדֵין) אִית לֵיה לְכָל בַּר נָשׁ לְאִתְאַבָּלָא עִמָּהּ וּלְאִתְכַּפְיָּיא עִמָּהּ בְּגִין דְּכַד אִיהִי אִזְדַּקְפָא וְעָלְמָא יִתְחַדִּי יִתְחַדֵּי אִיהוּ בַהֲדָהּ דִכְתִיב (שם סו) שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאָבְּלִים עָלֶיהָ:

תרגום הזוהר רַבִּי חִיָּא פָּתַח, שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁנֶּחֱרָב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְהַחַטָּאִים גָּרְמוּ שֶׁהָגְלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הָאָרֶץ, נִסְתַּלֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְמַעְלָה לְמַעְלָה, וְלֹא הִשְׁגִּיחַ עַל הַחוּרְבָּן שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְעַל עַמּוֹ שֶׁהָגְלוּ, וְאָז הַשְּׁכִינָה הָגְלְתָה עִמָּהֶם. כַּאֲשֶׁר יָרַד, הִשְׁגִּיחַ עַל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה נִשְׂרָף, הִסְתַּכֵּל עַל עַמּוֹ וְהִנֵּה הָגְלוּ, שָׁאַל עַל הַגְּבִירָה, דְּהַיְנוּ הַשְּׁכִינָה, וְהִיא הָגְלְתָה. אָז וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגוֹר שָׂק. וְהִיא גַּם הִיא, הַשְּׁכִינָה, מַה כָּתוּב בָּהּ, אֱלִי כִּבְתוּלָה חֲגוּרַת שָׂק עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, כִּי אֵינֶנּוּ, דְּהַיְנוּ בַּעֲלָהּ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, מִשּׁוּם שֶׁנִּסְתַּלֵּק מִמֶּנָּהּ, וְנַעֲשֶׂה פֵּרוּד. וַאֲפִלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ הִתְאַבְּלוּ כֻּלָּם, שֶׁכָּתוּב, אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשָׂק אָשִׂים כְּסוּתָם. מַלְאָכִים הָעֶלְיוֹנִים כֻּלָּם, הִתְאַבְּלוּ עָלֶיהָ, שֶׁכָּתוּב הֶן אֱרְאֶלָם צָעֲקוּ וְגוֹ'. הַשֶּׁמֶשׁ וְהַלְּבָנָה הִתְאַבְּלוּ וְנֶחֶשְׁכוּ אוֹרוֹתֵיהֶם, שֶׁכָּתוּב, חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ וְגוֹ'. וְכָל הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים בָּכוּ עֲלֵיהֶם, וְהִתְאַבְּלוּ. מַהוּ הַטַּעַם, מִשּׁוּם שֶׁהַסִּטְרָא אַחֲרָא שָׁלְטָה עָלֶיהָ, שֶׁשָּׁלְטָה עַל הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה. וּמִשּׁוּם זֶה, כֵּיוָן שֶׁהַמַּלְכוּת הַקְּדוֹשָׁה, מַלְכוּת שָׁמַיִם הוּשְׁפְּלָה, וְהַמַּלְכוּת הָרְשָׁעָה הִתְגַבְּרָה, יֵשׁ לְכָל אָדָם לְהִתְאַבֵּל עִמָּהּ, עִם הַמַּלְכוּת הַקְּדוֹשָׁה, וְלִהְיוֹת מוּשְׁפָּל עִמָּהּ. וּבִשְׁבִיל זֶה, כַּאֲשֶׁר תָּקוּם הַמַּלְכוּת הַקְּדוֹשָׁה, וְהָעוֹלָם יִהְיֶה שָׂמֵחַ, יִשְׂמַח גַּם הוּא עִמָּהּ, שֶׁכָּתוּב שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פי''א

א. כְּשֵׁם שֶׁמּוּתָּר לָהֶם לִמְכּוֹר בֵּית הַכְּנֶסֶת כַּךְ נוֹתְנִין אוֹתוֹ בְּמַתָּנָה שֶׁאִילוּ לֹא הָיָה לָהֶם לְצִבּוּר הֲנָיָה בְמַתָּנָה זוּ לֹא נְתָנוּהוּ אֲבָל לֹא שׂוֹכְרִין אוֹתָהּ וְלֹא מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָהּ. וְכֵן כְּשֶׁסּוֹתְרִין בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת לִבְנוֹתָן מוּתָּרִין לִמְכּוֹר וּלְהַחֲלִיף וְלָתֵת בְּמַתָּנָה הַלְּבֵנִים וְהָעֵצִים וְהֶעָפָר שֶׁלָּהֶן אֲבָל לְהַלְווֹתָן אָסוּר שֶׁאֵין הַקְּדוּשָׁה עוֹלָה מֵהֶן אֶלָּא בְדָמִים אוֹ בְהַנָיָה שֶׁהִיא כְדָמִים: ב. רְחוֹבָה שֶׁל עִיר אַף עַל פִּי שֶׁהָעָם מִתְפַּלְלִין בּוֹ בְּתַעֲנִיּוֹת וּבְמַעֲמָדוֹת מִפְּנֵי שֶׁהַקִיבּוּץ רַב וְאֵין בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת מְכִילִין אוֹתָן אֵין בּוֹ קְדוּשָׁה מִפְּנֵי שֶׁהוּא עֲרָאי וְלֹא נִקְבַּע לִתְפִלָּה וְכֵן בָּתִּים וַחֲצֵירוֹת שֶׁהָעָם מִתְקַבְּצִים בָּהֶם לִתְפִלָּה אֵין בָּהֶם קְדוּשָׁה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קָבְעוּ אוֹתָם לִתְפִלָּה בִּלְבַד אֶלָּא עֲרָאי מִתְפַּלְּלִים בָּהֵן כְּאָדָם שֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ:

מוסר

מספר חסידים סימן קמ''ב קמ''ג

אִם אַתָּה מִתְוַוכֵּחַ עִם חָכָם אַל יְהִי לָךְ לְצַעַר אִם נִצְחָךְ כִּי מִמֶּנּוּ תִלְמוֹד וְתוֹסִיף חָכְמָה. אִם תְּנַצֵחַ אוֹתוֹ מַה תַּרְוִיחַ אֲבָל אִם נִצְחָךְ בָּזֶה הִרְוַחְתָּ אֲשֶׁר יָדַעְתָּ עַתָּה מַה שֶׁלֹּא יָדַעְתָּ קוֹדֶם לָכֵן: אֵין גּוֹזְרִין ב' חֲרָמוֹת בְּיוֹם אֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א') לֹא אוֹסִיף עוֹד לְקַלֵּל לֹא אוֹסִיף עוֹד לְהַכּוֹת. וּכְתִיב בִּתְרֵי עָשָׂר בְּסֵפֶר מַלְאָכִי (ג) כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי וְסָמִיךְ לֵיהּ בַמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים בַּמְּאֵרָה בְּגִימַטְרִיָּא חֵרֶם וּכְתִיב לֹא תָקוּם פַּעֲמַיִם צָרָה. וְאֵין גּוֹזְרִין חֵרֶם אֶלָּא בַּיּוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ג') וַיְקַלֵּל אֶת יוֹמוֹ אָרוּר הַיּוֹם:

מטות יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יב) וְשָׁמַ֤ע אִישָׁהּ֙ וְהֶֽחֱרִ֣שׁ לָ֔הּ לֹ֥א הֵנִ֖יא אֹתָ֑הּ וְקָ֨מוּ֙ כָּל-נְדָרֶ֔יהָ וְכָל-אִסָּ֛ר אֲשֶׁר-אָֽסְרָ֥ה עַל-נַפְשָׁ֖הּ יָקֽוּם: וְיִשְׁמַע בַּעֲלַהּ וְיִשְׁתּוֹק לַהּ לָא אַעֲדֵי יָתַהּ וִיקוּמוּן כָּל נִדְרָהָא וְכָל אֱסָרֵי דִי אֲסָרַת עַל נַפְשַׁהּ יְקוּמוּן: (יג) וְאִם-הָפֵר֩ יָפֵ֨ר אֹתָ֥ם | אִישָׁהּ֘ בְּי֣וֹם שָׁמְעוֹ֒ כָּל-מוֹצָ֨א שְׂפָתֶ֧יהָ לִנְדָרֶ֛יהָ וּלְאִסַּ֥ר נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם אִישָׁ֣הּ הֲפֵרָ֔ם וַֽיהֹוָ֖ה יִֽסְלַח-לָֽהּ: וְאִם בַּטָלָא יְבַטֵל יָתְהוֹן בַּעֲלַהּ בְּיוֹמָא דִשְׁמַע כָּל אַפָּקוּת סִפְוָתָהָא לְנִדְרָהָא וּלְאִסַר נַפְשַׁהּ לָא יְקוּמוּן בַּעֲלַהּ בְּטֵלִינוּן וּמִן קֳדָם יְיָ יִשְׁתְּבֵק לַהּ: (יד) כָּל-נֵ֛דֶר וְכָל-שְׁבֻעַ֥ת אִסָּ֖ר לְעַנֹּ֣ת נָ֑פֶשׁ אִישָׁ֥הּ יְקִימֶ֖נּוּ וְאִישָׁ֥הּ יְפֵרֶֽנּוּ: כָּל נְדַר וְכָל קִיוּמַת אִסַר לְסַגָפָא נְפָשׁ בַּעֲלַהּ יְקַיְמִינוּן וּבַעֲלַהּ יְבַטְלִינוּן:

רש''י כל נדר וכל שבעת אסר וגו' . לפי שאמר שהבעל מפר, יכול כל נדרים במשמע, תלמוד לומר לענות נפש, אינו מפר אלא נדרי ענוי נפש בלבד. והם מפורשים במסכת נדרים (דף עט, א) :

(טו) וְאִם-הַֽחֲרֵשׁ֩ יַֽחֲרִ֨ישׁ לָ֥הּ אִישָׁהּ֘ מִיּ֣וֹם אֶל-יוֹם֒ וְהֵקִים֙ אֶת-כָּל-נְדָרֶ֔יהָ א֥וֹ אֶת-כָּל-אֱסָרֶ֖יהָ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֑יהָ הֵקִ֣ים אֹתָ֔ם כִּֽי-הֶחֱרִ֥שׁ לָ֖הּ בְּי֥וֹם שָׁמְעֽוֹ: וְאִם מִשְׁתַּק יִשְׁתּוֹק לַהּ בַּעֲלַהּ מִיוֹם לְיוֹם וִיקַיֵים יָת כָּל נִדְרָהָא אוֹ יָת כָּל אֱסָרָהָא דִי עֲלָהּ קַיֵים יָתְהוֹן אֲרֵי שָׁתֵק לַהּ בְּיוֹמָא דִשְׁמָע:

רש''י מיום אל יום. שלא תאמר מעת לעת, לכך נאמר מיום אל יום, ללמדך שאין מפר אלא עד שתחשך:

(טז) וְאִם-הָפֵ֥ר יָפֵ֛ר אֹתָ֖ם אַֽחֲרֵ֣י שָׁמְע֑וֹ וְנָשָׂ֖א אֶת-עֲוֹנָֽהּ: וְעִם בַּטָלָא יְבַטֵּל יָתְהוֹן בָּתַר דִשְׁמָע וִיקַבַּל יָת חוֹבַהּ:

רש''י אחרי שמעו. אחרי ששמע וקים, שאמר אפשי בו, וחזר והפר לה אפלו בו ביום: ונשא את עונה. הוא נכנס תחתיה. למדנו מכאן שהגורם תקלה לחברו הוא נכנס תחתיו לכל ענשין:

נביאים - יהושע - פרק יג

(כה) וַיְהִ֤י לָהֶם֙ הַגְּב֔וּל יַעְזֵר֙ וְכָל-עָרֵ֣י הַגִּלְעָ֔ד וַחֲצִ֕י אֶ֖רֶץ בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן עַד-עֲרוֹעֵ֕ר אֲשֶׁ֖ר עַל-פְּנֵ֥י רַבָּֽה: וַהֲוָה לְהוֹן תְּחוּמָא יַעְזֵר וְכָל קִרְוֵי גִלְעָד וּפַלְגוּת אַרְעָא בְּנֵי עַמּוֹן עַד עֲרוֹעֵר דִי עַל אַפֵי רַבָּה :

רש''י וחצי ארץ בני עמון . חצי מה שכבשו מארץ בני עמון ומסיחון :

(כו) וּמֵחֶשְׁבּ֛וֹן עַד-רָמַ֥ת הַמִּצְפֶּ֖ה וּבְטֹנִ֑ים וּמִֽמַּחֲנַ֖יִם עַד-גְּב֥וּל לִדְבִֽר: וּמֵחֶשְׁבוֹן עַד רָמַת מִצְפַּיָא וּבְטוֹנִים וּמִמַּחֲנַיִם עַד תְּחוּם לִדְבִיר : (כז) וּבָעֵ֡מֶק בֵּ֣ית הָרָם֩ וּבֵ֨ית נִמְרָ֜ה וְסֻכּ֣וֹת וְצָפ֗וֹן יֶ֚תֶר מַמְלְכ֗וּת סִיחוֹן֙ מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֔וֹן הַיַּרְדֵּ֖ן וּגְבֻ֑ל עַד-קְצֵה֙ יָם-כִּנֶּ֔רֶת עֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן מִזְרָֽחָה: וּבְמֵישְׁרָא בֵית הָרָם וּבֵית נִמְרָה וְסֻכּוֹת וְצִפּוּנָא שְׁאַר מַלְכוּת סִיחוֹן מַלְכָּא חֶשְׁבוֹן יַרְדְּנָא וּתְחוּמֵיהּ עַד סְיָפֵי יַם גִינוֹסַר עִבְרָא דְּיַרְדְּנָא מַדִינְחָא :

רש''י הירדן וגבל . ירדנא ותחומיה , הערים על שפתו :

(כח) זֹ֛את נַחֲלַ֥ת בְּנֵי-גָ֖ד לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם הֶעָרִ֖ים וְחַצְרֵיהֶֽם: דָא אַחֲסָנַת בְנֵי גָד לְזַרְעֲיַתְהוֹן קִרְוַיָּא וּפַצְחֵיהֶן :

רש''י הערים וחצריהם . הערים המוקפות חומה : וחצריהם . ערי הפרזי בלא חומה :

(כט) וַיִּתֵּ֣ן מֹשֶׁ֔ה לַחֲצִ֖י שֵׁ֣בֶט מְנַשֶּׁ֑ה וַיְהִ֗י לַחֲצִ֛י מַטֵּ֥ה בְנֵֽי-מְנַשֶּׁ֖ה לְמִשְׁפְּחוֹתָֽם: וִיהַב משֶה לְפַלְגוּת שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה וַהֲוָה לְפַלְגוּת שִׁבְטָא דִּבְנֵי מְנַשֶׁה לְזַרְעֲיַתְהוֹן :

כתובים - תהילים - פרק עד

(ג) הָרִ֣ימָה פְ֭עָמֶיךָ לְמַשֻּׁא֣וֹת נֶ֑צַח כָּל-הֵרַ֖ע אוֹיֵ֣ב בַּקֹּֽדֶשׁ: אֲרֵים אִסְתַּוְרָךְ לְמִשְׁוַק אוּמַיָא לְעַלְמִין דִבְּכָל חֵילֵיהּ אַבְאֵישׁ בְּעֵל דְבָבָא בְּקוּדְשָׁא :

רש''י הרימה פעמיך למשואות נצח . הגבה פעימות ובהלות שלך שיהו לאויביך למשואות נצח על כל אשר הרע האויב בבית המקדש , כן חברו מנחם עם ותפעם רוחו , למשואות לשון חורבן כמו שאיה ( שם ו' ) , תשאה שממה ( סא''א ) :

(ד) שָׁאֲג֣וּ צֹ֭רְרֶיךָ בְּקֶ֣רֶב מוֹעֲדֶ֑ךָ שָׂ֖מוּ אוֹתֹתָ֣ם אֹתֽוֹת: אָכְלִין מְעִיקָךְ בִּמְצַע זִמְנָיִךְ שַׁווֹן אַתְוָתְהוֹן אָתַיָא :

רש''י מועדך . הוא בית המקדש אשר נאמר בו ונועדתי לך שם : שמו אותותם . כשגברה ידם להחריבו אז שמו להם את אותות קסמיהם שהם אותות אמת ומה הם הקסמים קלקל בחצים שאל בתרפים :

(ה) יִ֭וָּדַע כְּמֵבִ֣יא לְמָ֑עְלָה בִּֽסֲבָךְ-עֵ֝֗ץ קַרְדֻּמּֽוֹת: יַצְלֵף בְּקוּרְנְסָא הֵיךְ גְבַר דִמְרִים יְדִי בִּסְבִיךְ קִיסַיָא לְמִקְטַע בְּכוּלְבַיָא :

רש''י יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות . יודע האויב כשהיה מכה בשערי פתחי המקדש שהוא כמביא מכותיו למעלה ברקיע ומנין היה יודע שהרי היה רואה שהיה העץ מסבך ואוחז את הקרדומות ובולען כמו שאמרו רבותינו כולהו בלעתינהו חד תרעא דירושלים , בסבך עץ קרדומות לשון נאחז בסבך ( בראשית כ''ב ) , העץ סובך אותם והם נסבכין בו :

(ו) (ועת) וְ֭עַתָּה פִּתּוּחֶ֣יהָ יָּ֑חַד בְּכַשִּׁ֥יל וְ֝כֵֽילַפֹּ֗ת יַהֲלֹמֽוּן: וּכְדֵין גְלִיפְיָהָא גָרְרִין כַּחֲדָא בְּקוּפִיץ וּבְמַפְסְלַת דְיוּסְטַר מָחֳיָן בְּמַרְזוֹפִין :

רש''י ועתה . אע''פ שהיה רואה שלפני הקב''ה קשה לא נמנע מלהלום כל פתחיה וכל שעריה יחד : בכשיל וכילפות . כלי משחית של נגרים הם ובקרדומות באו לה תרגום יונתן בכשיליא , כילפות לשון ערבי הוא כך פירש דונש והוא מכלי הנגרים : יהלומון . האויבים :

(ז) שִׁלְח֣וּ בָ֭אֵשׁ מִקְדָּשֶׁ֑ךָ לָ֝אָ֗רֶץ חִלְּל֥וּ מִֽשְׁכַּן-שְׁמֶֽךָ: אַדְלִיקוּ בְּנוּרָא בֵית מַקְדְשָׁא לְאַרְעָא אַפִּיסוּ מַשְׁכַּן דְאִתְקְרֵי בֵיהּ שְׁמָךְ :

משנה גיטין פרק ט

א. הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם אֶלָּא לִפְלוֹנִי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, יִטְּלֶנּוּ הֵימֶנָּה וְיַחֲזוֹר וְיִתְּנֶנּוּ לָהּ וְיֹאמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם. וְאִם כְּתָבוֹ בְתוֹכוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר וּמְחָקוֹ, פָּסוּל:

ברטנורה   (א) המגרש. רבי אליעזר מתיר. טעמא דר''א, דכתיב (ויקרא כ''א). ואשה גרושה מאישה לא יקחו, אפילו לא נתגרשה אלא מאישה, דאמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם, פסולה לכהונה. אלמא גט הוא והכא דשרייה לכל אדם חוץ מזה, מותרת לאחרים: וחכמים אוסרים. דאמרי איסור כהונה שאני, שריבה בהם הכתוב מצות יתירות, ואע''ג דהוה גט לפסלה לכהונה, לא הוי גט להתירה לאחרים. והלכה כחכמים. ולא אסרי רבנן אלא כשאמר הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני, או חוץ מפלוני. אבל אי אמר לה הרי זה גטך על מנת שלא תנשאי לפלוני, מודו רבנן דהוי גט, שהרי התירה לכל אדם במסירת הגט אלא שהתנה עמה שלא תנשא לאותו פלוני, והוה כשאר תנאי בעלמא. ואסרי רבנן למגרש לומר הרי זה גטך על מנת שתנשאי לפלוני, שלא יאמרו נשותיהן נותנים זה לזה במתנה. וכל תנאי שמתנה אדם בגט קודם כתיבת הגט, אע''פ שלא נכתב התנאי בתוכו, הגט פסול. אלא אחר שנתנו לידה מתנה מה שהוא רוצה להתנות:

ב. הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם אֶלָּא לְאַבָּא וּלְאָבִיךְ לְאָחִי וּלְאָחִיךְ לָעֶבֶד וְלַנָּכְרִי וּלְכָל מִי שֶׁאֵין לָהּ עָלָיו קִדּוּשִׁין, כָּשֵׁר. הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם, אֶלָּא אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזְרְת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין, וּלְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ לָהּ עָלָיו קִדּוּשִׁין אֲפִלּוּ בָּעֲבֵרָה, פָּסוּל:

ברטנורה   (ב) אלמנה לכהן גדול. כיון דקדושין תופסים בחייבי לאוין, ולהאי לא תפסי משום איסור אישות שבה, אשתכח דשייר בגיטא:

ג. גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט, הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, וְדֵין דְּיִהְוֵי לִיכִי מִנַּאי סֵפֶר תֵּרוּכִין וְאִגֶּרֶת שִׁבּוּקִין וְגֵט פִּטּוּרִין לִמְהָךְ לְהִתְנָסְבָא לְכָל גְּבַר דְּתִצְבַּיִן. גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט שִׁחְרוּר, הֲרֵי אַתְּ בַּת חוֹרִין, הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמֵךְ:

ברטנורה   (ג) גופו של גט. עיקר כתב הגט, כך יכתבו בו: ודין די יהוי ליכי מינאי. שצריך להוכיח בתוכו שעל ידי ספר זה הוא מגרשה. ואי לא כתב ביה הכי, אתו למימר דבדיבור בעלמא גירשה ושטר ראיה בעלמא. והלכה כרבי יהודה:

ד. שְׁלשָׁה גִטִּין פְּסוּלִין, וְאִם נִשֵּׂאת, הַוָּלָד כָּשֵׁר. כָּתַב בִּכְתָב יָדוֹ וְאֵין עָלָיו עֵדִים, יֵשׁ עָלָיו עֵדִים וְאֵין בּוֹ זְמָן, יֵשׁ בּוֹ זְמָן וְאֵין בּוֹ אֶלָּא עֵד אֶחָד, הֲרֵי אֵלּוּ שְׁלשָׁה גִטִּין פְּסוּלִין, וְאִם נִשֵּׂאת, הַוָּלָד כָּשֵׁר. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָלָיו עֵדִים אֶלָּא שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים, כָּשֵׁר וְגוֹבָה מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים, שֶׁאֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַגֵּט אֶלָּא מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם:

ברטנורה   (ד) כתב בכתב ידו ואין עליו עדים. לרבי מאיר דאמר עדי חתימה כרתי, כתב ידו כמאה עדים דמי. ולר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי, הואיל וכתב ידו הוא, וכתב ונתן קרינן ביה, ואע''ג דליכא עדי מסירה כשר מדאורייתא, וחכמים פסלוהו דלמא אתי לאכשורי בכתב סופר: ואין בו זמן. דזמן תקנתא דרבנן הוא. אי משום פירות, אי משום שמא יחפה על בת אחותו, כדאמרינן בפרק שני: ואין בו אלא עד אחד. איכא למ''ד אכתב ידו קאי, ורישא אשמעינן דאפילו אין בו עד, הולד כשר. והכא אשמעינן דאפילו יש בו עד אחד לכתחלה לא. ואיכא למ''ד אכתב סופר קאי, ואפ''ה הולד כשר, דסופר הוה ליה במקום עד שני: תקון העולם. שמא ימותו עדי מסירה ויבא הבעל ויערער לומר לא גרשתיה. והלכה כרבי אלעזר:

ה. שְׁנַיִם שֶׁשָּׁלְחוּ שְׁנֵי גִיטִין שָׁוִין וְנִתְעָרְבוּ, נוֹתֵן שְׁנֵיהֶם לָזוֹ וּשְׁנֵיהֶם לָזוֹ. לְפִיכָךְ, אָבַד אֶחָד מֵהֶן, הֲרֵי הַשֵּׁנִי בָּטֵל. חֲמִשָּׁה שֶׁכָּתְבוּ כְלָל בְּתוֹךְ הַגֵּט, אִישׁ פְּלוֹנִי מְגָרֵשׁ פְּלוֹנִית וּפְלוֹנִי פְּלוֹנִית, וְהָעֵדִים מִלְּמַטָּה, כֻּלָּן כְּשֵׁרִין וְיִנָּתֵן לְכָל אַחַת וְאֶחָת. הָיָה כָתוּב טֹפֶס לְכָל אַחַת וְאַחַת וְהָעֵדִים מִלְּמַטָּה, אֶת שֶׁהָעֵדִים נִקְרִין עִמּוֹ, כָּשֵׁר:

ברטנורה   (ה) שני גיטין שוין. בשמותיהם: הרי השני בטל. דלא ידעינן דמאן ניהו: כלל. זמן אחד לכולן, בכך בשבת גירש פלוני פלונית ופלוני פלונית: טופס לכל אחת. זמן לכל אחת ואחת, בכך בשבת גירש פלוני לפלונית, והשלים הגט. ובכך בשבת גירש פלוני לפלונית, והשלים הגט, וכן כולם. והעדים מלמטן:

ו. שְׁנֵי גִטִּין שֶׁכְּתָבָן זֶה בְּצַד זֶה וּשְׁנֵי עֵדִים עִבְרִים בָּאִים מִתַּחַת זֶה לְתַחַת זֶה וּשְׁנֵי עֵדִים יְוָנִים בָּאִים מִתַּחַת זֶה לְתַחַת זֶה, אֶת שֶׁהָעֵדִים הָרִאשׁוֹנִים נִקְרָאִין עִמּוֹ, כָּשֵׁר. עֵד אֶחָד עִבְרִי וְעֵד אֶחָד יְוָנִי וְעֵד אֶחָד עִבְרִי וְעֵד אֶחָד יְוָנִי בָּאִין מִתַּחַת זֶה לְתַחַת זֶה, שְׁנֵיהֶן פְּסוּלִין:

ברטנורה   (ו) שני גיטין שכתבן. בשני דפין זה בצד זה, ושני עברים חתומים מתחת הגט הראשון לתחת השני, שם העד תחת הראשון ושם אביו תחת השני. וכן עד שני תחתיו, וחזרו וחתמו תחתיהם שני ישראלים הדרים בארץ יון, וחתמו בכתב יוני, ודרך הכתב יוני שהולך מן השמאל אל הימין, נמצא שם העד תחת הגט שני, ושם אביו תחת הראשון: את שהעדים הראשונים נקראים עמו כשר. אם העברים חתומים למעלה, שדרך כתב עברי שהולך מן הימין אל השמאל, ונמצא שם העד תחת הגט הימני, ושם אביו תחת הגט השמאלי, הימני כשר. ואם היונים חתומים למעלה, השמאלי כשר. ששמות העדים תחת השמאלי הם. וטעמא, דחיישינן שמא העדים האחרונים הפכו את כתבם לסדר שכתבו העדים הראשונים, שאם העברים היו חתומים למעלה שהם הולכים מן הימני אל השמאלי וחתמו על הגט הימני, כשבאו שני היונים לחתום תחתיהם הלכו גם הם מן הימני אל השמאלי כסדר כתיבת העברים, ונמצא שארבעתם חתמו על הגט הימני. וכן אם היונים חתומים למעלה, שמא הפכו העברים שבאו אחריהם סדר כתב עברי, והלכו מן השמאלי אל הימני ונמצאו ארבעתם חתומים על השמאלי: ה''ג עד אחד עברי ועד אחד יוני, ועד אחד עברי ועד אחד יוני באים מתחת זה לתחת זה שניהם פסולין. וטעמא, דחיישינן שמא העד עברי הראשון חתם על הגט הימני הראשון כפי סדר כתב עברי, והעד היוני השני חתם על הגט השמאלי השני כפי סדר כתב יוני שמתחילין מן השמאל, והעד השלישי העברי הפך כתב העברי והתחיל גם הוא מהשמאל כמו היוני שלפניו, ונמצא גם הוא חתום על הגט השמאלי, והעד היוני האחרון חתום כדרכו מן השמאל אל הימין וגם הוא חתום על השמאלי, ונמצאו ג' עדים חתומים על השמאלי, ואחד בלבד חתום על הימני. או בהפך שהעד השני היוני הפך כתבו לסדר כתב עברי והתחיל מן הימין אל השמאל כמו שחתם העד עברי הראשון, והעד עברי השלישי חתם כדרכו מן הימין, ונמצאו שלשתן חתומים על הגט הימני הראשון, והעד היוני האחרון לבדו חתם כדרכו על הגט השמאלי. ומשום דלא ידעינן בהי מינייהו חתימו תלתא ובהי מינייהו לא חתים אלא חד, שניהם פסולין:

ז. שִׁיֵּר מִקְצָת הַגֵּט וּכְתָבוֹ בַּדַּף הַשֵּׁנִי, וְהָעֵדִים מִלְּמַטָּה, כָּשֵׁר. חָתְמוּ עֵדִים בְּרֹאשׁ הַדַּף, מִן הַצַד, אוֹ מֵאַחֲרָיו בְּגֵט פָּשׁוּט, פָּסוּל. הִקִּיף רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה, וְהָעֵדִים בָּאֶמְצַע, שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין. (סוֹפוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד סוֹפוֹ שֶׁל זֶה, וְהָעֵדִים בָּאֶמְצַע, אֶת שֶׁהָעֵדִים נִקְרִין עִמּוֹ, כָּשֵׁר). רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד סוֹפוֹ שֶׁל זֶה, וְהָעֵדִים בָּאֶמְצַע, אֶת שֶׁהָעֵדִים נִקְרִין בְּסוֹפוֹ, כָּשֵׁר:

ברטנורה   (ז) בדף השני. שאצלו ברוחב המגילה: מן הצד. בגליון של ימין הגט. או בגליון השמאלי: או מאחוריו בגט פשוט. שעדיו בתוכו: הקיף. חיבר זה אצל זה: שניהם פסולים. שאין נקראת החתימה לא עם זה ולא עם זה: את שהעדים נקרין בסופו. שגג חתימה כלפי סופו, ולא שרגלי חתימה כלפי ראשו, כשר:

ח. גֵּט שֶׁכְּתָבוֹ עִבְרִית וְעֵדָיו יְוָנִית, יְוָנִית וְעֵדָיו עִבְרִית, עֵד אֶחָד עִבְרִי וְעֵד אֶחָד יְוָנִי, כָּתַב סוֹפֵר וְעֵד, כָּשֵׁר. אִישׁ פְּלוֹנִי עֵד, כָּשֵׁר. (בֶּן אִישׁ פְּלוֹנִי עֵד, כָּשֵׁר. אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן אִישׁ פְּלוֹנִי), וְלֹא כָתַב עֵד, כָּשֵׁר. וְכָךְ הָיוּ נְקִיִּיִ הַדַּעַת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹשִׂין. כָּתַב חֲנִיכָתוֹ וַחֲנִיכָתָהּ, כָּשֵׁר, גֵּט מְעֻשֶּׂה, בְּיִשְׂרָאֵל, כָּשֵׁר. וּבַגּוֹיִם, פָּסוּל. וּבַגּוֹיִם, חוֹבְטִין אוֹתוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ עֲשֵׂה מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לָךְ, וְכָשֵׁר:

ברטנורה   (ח) כתב סופר ועד. חתם סופר ועד. דהוי להו שני עדים. ואשמעינן מתניתין דלא חיישינן שמא הבעל לא צוה לחתום לסופר, אלא אמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב, ולפלוני ופלוני עדים ויחתומו, וחשו הנך עדים לכסופא דספרא שיאמר איני בעיניו כשר לעדות, ואחתמוהו בלא רשותו דבעל. להא לא חיישינן: חניכתו. שם לווי של משפחה: מעושה. בחזקה: בישראל כשר. אם אנסוהו בדין. כגון כל הנך דכופין להוציא, או שהיתה אסורה לו. ואם אנסוהו שלא כדין, פסול. ופוסל מן הכהונה, משום ריח גט: ובנכרי. כדין, פסול, ופוסל מן הכהונה. שלא כדין, אפילו ריח גט אין בו. ומי שחייב ליתן גט מן הדין ואין כח בדייני ישראל לכופו, חובטין אותו ע''י נכרים, שאומרים עשה מה שישראל אומר לך, ונותן הגט על פי דייני ישראל:

ט. יָצָא שְׁמָהּ בָּעִיר מְקֻדֶּשֶׁת, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. מְגֹרֶשֶׁת, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא שָׁם אֲמַתְלָא. אֵיזוֹ הִיא אֲמַתְלָא, גֵּרֵשׁ אִישׁ פְּלוֹנִי אֶת אִשְׁתּוֹ עַל תְּנַאי, זָרַק לָהּ קִדּוּשֶׁיהָ סָפֵק קָרוֹב לָהּ סָפֵק קָרוֹב לוֹ, זוֹ הִיא אֲמַתְלָא:

ברטנורה   (ט) יצא שמה בעיר מקודשת. פנויה שיצא עליה קול, פלונית נתקדשה היום לפלוני. ולא קול הברה בלבד, אלא כגון שהיו נרות דולקות ומטות מוצעות, ובני אדם נכנסים ויוצאים ואומרים פלונית נתקדשה היום: מגורשת הרי זו מגורשת. ארישא קאי, האי איתתא דיצא עליה קול מקודשת וחיישינן ליה ואסרנוה לינשא אלא לאותו האיש, אם חזר ויצא עליה קול מגורשת שגרשה אותו פלוני שיצא לה קול קדושין ממנו, הרי זו מגורשת ומותרת לכל, שהרי קול שחששנו לו תחלה שוברו עמו: ובלבד שלא יהא שם אמתלא. שלא יהא עם הקול של קדושין או של גרושין אמתלא, טעם שהוא שובר את כח הקול:

י. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יְגָרֵשׁ אָדָם אֶת אִשְׁתּוֹ אֶלּא אִם כֵּן מָצָא בָהּ דְּבַר עֶרְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד) כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ הִקְדִּיחָה תַבְשִׁילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲפִלּוּ מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו:

ברטנורה   (י) אפילו הקדיחה תבשילו. שרפתהו ע''י האור או ע''י מלח. דדרשי בית הלל ערות דבר, או ערוה או דבר, כלומר שאר דבר סרחון שאינו ערוה: רבי עקיבא אומר אפילו מצא אחרת נאה ממנה. ודריש קרא הכי, אם לא תמצא חן של נוי בעיניו, או אם מצא בה ערוה, או דבר של סרחון, על כל אחד משלשה דברים הללו יכול לגרש. והלכה כבית הלל:

גמרא גיטין דף צ' ע''א

רִבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אֲפִילוּ מָצָא אַחֶרֶת בְּמָאי קָא מִיפְלְגִי בִּדְרֵישׁ לָקִישׁ. דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ כִּי מְשַׁמֵּשׁ בְּאַרְבַּע לְשׁוֹנוֹת: אִי, דִלְמָא, אֶלָּא, דְהָא. בֵּית שַׁמַּאי סַבְרֵי כִּי מָצָא בָּהּ עֶרְוַת דָּבָר דְּהָא מָצָא בָּהּ עֶרְוַת דָבָר. וְרִבִּי עֲקִיבָא סָבַר כִּי מָצָא בָּה עֶרְוַת דָבָר אִי נָמֵי מָצָא בָּה עֶרְוַת דָּבָר אָמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְרָבָא לֹא מָצָא בָהּ לֹא עֶרְוָה וְלֹא דָבָר מַהוּ. אָמַר לֵיהּ מִדְּגָלֵי רַחֲמָנָא גַּבֵּי אוֹנֵס (דברים כב) לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו. כָּל יָמָיו בַעֲמוֹד וְהַחֲזֵר קָאִי הָתָם הוּא דְגָלֵי רַחֲמָנָא אֲבָל הָכָא מָאי דְעָבַד עָבַד. אָמַר לֵיה רַב מְשַׁרְשְׁיָא לְרָבָא אִם לִבּוֹ לְגָרְשָׁהּ וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחְתָּיו וּמְשַׁמְּשָׁתוֹ מָהוּ. קָרִי עָלֵיהּ (משלי ג) אַל תַּחֲרוֹשׁ עַל רֵעֲךָ רָעָה וְהוּא יוֹשֵׁב לָבֶטַח אִתָּךְ. תַּנְיָא הָיָה רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כְּשֵׁם שֶׁהַדֵּעוֹת בְּמַאֲכָל כַּךְ דֵּעוֹת בְּנָשִׁים יֵשׁ לָךְ אָדָם שֶׁזְּבוּב נוֹפֵל לְתוֹךְ כּוֹסוֹ וְזוֹרְקוֹ וְאֵינוֹ שׁוֹתֵהוּ זוּ הִיא מִדַּת פַּפּוּס בֶּן יְהוּדָה שֶׁהָיָה נוֹעֵל בִּפְנֵי אִשְׁתּוֹ וְיוֹצֵא וְיֵשׁ לָךְ אָדָם שֶׁזְּבוּב נוֹפֵל לְתוֹךְ כּוֹסוֹ וְזוֹרְקוֹ וְשׁוֹתֵהוּ וְזוּ הִיא מִדַּת כָּל אָדָם שֶׁמְּדַבֶּרֶת עִם אַחֶיהָ וּקְרוֹבֶיהָ וּמַנִּיחָהּ. וְיֵשׁ לָךְ אָדָם שֶׁזְּבוּב נוֹפֵל לְתוֹךְ תַּמְחוּי מוֹצְצוֹ וְאוֹכְלוֹ וְזוּ הִיא מִדַּת אָדָם רָע שֶׁרוֹאֶה אֶת אִשְׁתּוֹ יוֹצְאָה וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ. וְטוֹוָה בַשּׁוּק. וּפְרוּמָה מִשְּׁנֵי צְדָדֶיהָ. וְרוֹחֶצֶת עִם בְּנֵי אָדָם. עִם בְּנֵי אָדָם סַלְקָא דַעְתָּךְ אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁבְּנֵי אָדָם רוֹחֲצִין זוּ מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לְגָרְשָׁהּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד) כִּי מָצָא בָּה עֶרְוַת דָּבָר וְגוֹמֵר. כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אִם שָׂנֵאתָ שַׁלַּח. רִבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר שָׂנְאוּי הַמְּשַׁלֵחַ וְלֹא פְלִיגֵי הָא בְּזִוּוּג רִאשׁוֹן הָא בְּזִוּוּג שֵׁנִי דְּאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר כָּל הַמְּגָרֵשׁ אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה אֲפִילוּ מִזְבֵּחַ מוֹרִיד עָלָיו דְּמָעוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ב) וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבֵּחַ ה' בְּכִי וַאֲנָקָה מֵאֵין פְּנוֹת אֶל הַמִּנְחָה וְלָקַחַת רָצוֹן מִיֶּדְכֶם וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי ה' הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּ בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ:

רש''י כי משמש בד' לשונות. במקום ד' לשונות הללו נכתב כי בתורה במקום אם במקום פן במקום אלא במקום אשר וכו' (ועיין ברש''י בגמרא באורך): דהא מצא בה. מפני שמצא בה הא לאו הכי לא יגרשנה וב''ה נמי הכי משמע להו ל' מפני מפני שמצא בה או ערוה או דבר ואם לאו לא יגרשנה הלכך לא תמצא חן דקאמר קרא היינו מפני שמצא בה כדמפרש ביה ולא משום חן של נוי: ור''ע. מפרש ליה להאי כי בלשון אם הלכך תרי מילי ננהו אם לא תמצא חן של נוי בעיניו ואם מצא בה ערות דבר: לא מצא בה לא ערוה ולא דבר. לב''ה וגרשה: מהו. מי כייפינן ליה לאהדורה או לא: גבי אונס. האונס את הנערה בתולה: לא יוכל לשלחה כל ימיו. ואמרינן במס' מכות דהאי כל ימיו קרא יתירא הוא ובא ללמדך לא יוכל לשלחה ואם שלח לא יהא בשילוחה כל ימיו שבית דין כופין אותו להחזירה ואינו לוקה על שילוחו שנתקו הכתוב לעשה של עמוד והחזר מכלל דכל המגרשים אינן בעמוד והחזר דאי כל מגרשי נשותיהן בעמוד וחזור למה לי לגלויי בהאי: מהו. יש עונש בדבר או לא: שיש דעות במאכל. דעות בני אדם חלוקות באסטניס של מאכל ומשתה יש שהוא אסטניס וקץ במאכל מחמת מיאוס מועט ויש שאינו אסטניס כ''כ ויש שאינו אסטניס כלל כך דעות בני אדם חלוקות בפריצות יש מקפיד על פריצות מועט ויש שאינו מקפיד כל כך ויש שאינו מקפיד כלל: פפוס בן יהודה. בעל של אשה אחת היה וכשיצא מביתו לשוק נועל דלת בפניה שלא תדבר לכל אדם מדה שאינה הוגנת היא זו שמתוך כן איבה נכנסת ביניהם ומזנה תחתיו: ופרומה משני צדדיה. אצל אצילי ידיה כדרך אדומיות שבצרפת שבשרן נראה מצידיהן: עם בני אדם סלקא דעתך. אם כן רגלים לדבר שזונה היא ואסורה לו: במקום שבני אדם רוחצים. והיא נכנסת לעיניהם לאחר יציאתן כשהן לובשין בגדיהן: כי שנא שלח. פסוק הוא בנבואת מלאכי: אם שנאת שלח. כר''ע אם שנואה היא לפני המקום שלח כב''ש. ואית דגרס שנוי המשלח וזו שמעתי שנוי המשלח לפני המקום ואפי' לב''ה נהי דלא כייפינן שלא להוציא מיהו שנוי הוא: זווג ראשון. אשת נעורים ובה משתעי קרא כדכתי' בתריה אשת נעוריך וכתי' ונשמרתם ברוחכם ובאשת נעוריך אל יבגוד:

זוהר ויגש דף ר''ט ע''ב

פָּתַח וְאָמַר (שיר ד) כְּמִגְדַל דָּוִד צַוָּארֵךְ בָנוּי לְתַלְפִּיּוֹת אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים. כְּמִגְדַל דָּוִד מַאן מִגְדַל דָּוִד דָּא מִגְדַל דָּוִד וַדָּאי דְּבָנָה לֵיהּ דָוִד וְסַלִּיק לֵיהּ גוֹ יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא כְּמִגְדַל דָּוִד דָּא יְרוּשָׁלַםִ דִּלְעֵילָא דִּכְתִיב בֵּיהּ (משלי יח) מִגְדַּל עֹז שֵׁם יְיָ בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָב. מָאן נִשְׂגָב אֶלָּא הַהוּא מִגְדַל נִשְׂגָב בְּגִין דְבֵיהּ יָרוּץ צַדִּיק. צַוָּארֵךְ דָא בֵּית מַקְדְּשָׁא דִלְּתַתָּא דְאִיהוּ קָאִים בְּתִקּוּנָא דְשַׁפִּירוּ כְּקִדְלָא לְגוּפָא. מָה צַוָּאר אִיהוּ שַׁפִּירוּ דְכָל גּוּפָא הָכִי נָמֵי בֵּי מַקְדְשָׁא אִיהוּ שַׁפִּירוּ דְכָל עַלְמָא. בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת תֵּל דְכָל בְּנֵי עַלְמָא הַוּוּ מִסְתַּכְּלָן בֵּיהּ וְהָכִי אוּקְמוּהָ תַּלְפִּיּוֹת תֵּל דְכָל פִּיּוֹת דְעָלְמָא מְשַׁבְּחָן וּמְצַלְּאָן לְגַבֵּיהּ. אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו אִלֵּין אֶלֶף תִּקּוּנִין דְמִתְקְנָן בֵּיהּ כִּדְקָא יָאוּת. כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים דְכֻלְּהוּ קָא אַתְיָין מִסִטְרָא דְדִינָא קַשְׁיָא מַה צַוָּאר כָּל תִּקּוּנִין דְאִתְּתָא בֵּיהּ תַלְיָין כַּךְ בְּמַקְדְּשָׁא כָּל תִּקּוּנִין דְעַלְמָא בֵּיהּ תַּלְיָין וְשַׁרְיָין. וְהָא אוּקְמוּהוּ דִכְתִיב (איכה ה) עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָפְנוּ עַל בֵּי מַקְדְשָׁא דְאִיהוּ צַוָּאר וְשַׁפִּירוּ דְכָל עָלְמָא נִרְדָפְנוּ יָגַעְנוּ לְמִבְנֵי לֵיהּ תְּרֵין זִמְנִין וְלֹא הוּנַח לָנוּ דְהָא לָא שַׁבְקוּהוּ לָן וְאִתְחַרֵב וְלָא אִתָבְּנֵי לְבָתַר. מַה צַוָּאר כֵּיוָן דְאִשְׁתֵּצֵי כָּל גּוּפָא אִשְׁתֵּצֵי עִמֵּיהּ הָכִי נָמֵי בֵּי מַקְדְשָׁא כֵּיוָן דְאִיהוּ אִשְׁתֵּצִי וְאִתְחַשַּׁךְ. כָּל עַלְמָא הָכִי נָמֵי אִתְחַשַּׁךְ וְלָא נָהִיר שִׁמְשָׁא וְלָא שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְכֹכְבַיָּא. בְּגִין כַּךְ בָּכָה יוֹסֵף עַל דָּא וּלְבָתַר דְּבָכָה עַל דָּא בָּכָה עַל שְׁבָטִין דְאִתְגְלוּ. כַּד אִתְחַרִיב בֵּי מַקְדְשָׁא כֻּלְּהוּ שְׁבָטִין אִתְגְלוּ מִיַּד וְאִתְבַּדְרוּ בֵּינֵי עַמְמַיָּא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית מה) וַיְנַשֵׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְ עֲלֵיהֶם וַדָּאי. עַל כֻּלָּם בָּכָה עַל בֵּי מַקְדְשָׁא דְאִתְחֲרִיב תְּרִין זִמְנִין. וְעַל אֶחָיו עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים דְאִתְגְלוּ בְּגָלוּתָא וְאִתְבַּדְרוּן בֵּינֵי עַמְּמַיָּא. וְאַחֲרֵי כֵן דִבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ וְלֹא כְתִיב וַיִּבְכּוּ דְהָא אִיהוּ בָּכָה דְנִצְנְצָה בֵּיהּ רוּחָא קַדִּישָׁא וְאִינוּן לָא בָּכוּ דְלָא שָׁרָא עֲלַיְיהוּ רוּחָא קַדִּישָׁא:

תרגום הזוהר פָּתַח וְאָמַר כְּמִגְדַּל דָּוִד צַוָּארֵךְ וְגוֹ': שׁוֹאֵל, מִגְדַּל דָּוִד, מָה הוּא מִגְדַּל דָּוִד. מִגְדַּל דָּוִד זֶה הַנִּמְצָא בִּירוּשָׁלַיִם, וַדַּאי שֶׁבָּנָה אוֹתוֹ דָּוִד וְהֶעֱלָה אוֹתוֹ, כְּלוֹמָר, שֶׁהוּא עוֹמֵד, בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם. אֶלָּא, כְּמִגְדַּל דָּוִד שֶׁאוֹמֵר הַכָּתוּב, אֵינוֹ מִגְדַּל דָּוִד הַזֶּה, אֶלָּא זֶה הוּא יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה, דְּהַיְנוּ הַנּוּקְבָא, שֶׁכָּתוּב בּוֹ, מִגְדַּל עוֹז שֵׁם ה' בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב. שׁוֹאֵל, מִי הוּא נִשְׂגָּב, אִם סוֹבֵב עַל הַצַדִּיק אוֹ עַל הַמִּגְדָּל. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא הַמִּגְדָּל נִשְׂגָּב, מִשּׁוּם שֶׁבּוֹ יָרוּץ צַדִּיק, שֶׁהוּא יְסוֹד. צַוָּארֵךְ, הַיְנוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁל מַטָּה, הַדּוֹמֶה לְמִגְדָּל דָּוִד שֶׁהוּא הַנּוּקְבָא, וְנִקְרָא כָּךְ מִשּׁוּם שֶׁהוּא נִמְצָא בְּתִקּוּן הַיוֹפִי, כְּמוֹ הַצַוָּאר שֶׁהוּא הַיּוֹפִי שֶׁל הַגּוּף. מַה צַוָּאר הוּא הַיּוֹפִי שֶׁל כָּל הַגּוּף, כֵּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הוּא הַיּוֹפִי שֶׁל כָּל הָעוֹלָם. בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת: פֵּרוּשׁוֹ, תֵּל שֶׁכָּל בְּנֵי הָעוֹלָם מִסְתַּכְּלִים בּוֹ, לְשַׁבֵּחַ וּלְהִתְפַּלֵּל. וְכָךְ בֵּאֲרוּהוּ, תַּלְפִּיּוֹת, הוּא אוֹתִיּוֹת תֵּל פִּיּוֹת, תֵּל שֶׁכָּל פִּיּוֹת הָעוֹלָם מְשַׁבְּחִים וּמִתְפַּלְּלִּים אֵלָיו. אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו: אֵלּוּ הֵם אֶלֶף תִּקּוּנִים הַמְּתוּקָנִים בּוֹ כָּרָאוּי, דְּהַיְנוּ הֶאָרַת הַחָכְמָה הַמְּרוּמֶזֶת בַּמִּסְפָּר אֶלֶף. כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים, שֶׁכֻלָּם בָּאִים מִצַד הַדִּין הַקָּשֶׁה, עַל כֵּן נִקְרָאִים גִּבּוֹרִים. פֵּרוּשׁ, הֶאָרַת חָכְמָה זוֹ, נִמְשֶׁכֶת מִבִּינָה שֶׁחָזְרָה לִהְיוֹת חָכְמָה, וּמִקָּו שְׂמֹאל שֶׁלָּהּ, שֶׁנִּקְרָא יִצְחָק, שֶׁהוּא דִּינָא קַשְׁיָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְעֵיל. מַה צַוָּאר, כָּל תִּקּוּנֵי הָאִשָּׁה תְּלוּיִם בּוֹ, כָּךְ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ כָּל תִּקּוּנֵי הָעוֹלָם תְּלוּיִם וְשׁוֹרִים בּוֹ. וּבֵאֲרוּהָ, שֶׁכָּתוּב, עַל צַוָּארֵינוּ נִרְדָפְנוּ, פֵּרוּשׁוֹ, עַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהוּא צַוָּאר, וְהַיּוֹפִי שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, נִרְדָפְנוּ. יָגַעְנוּ וְלֹא הוּנָח לָנוּ, פֵּרוּשׁוֹ יָגַעְנוּ לִבְנוֹת אוֹתוֹ שְׁתֵּי פְּעָמִים, דְּהַיְנוּ בֵּית מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְהַשֵּׁנִי, וְלֹא הוּנָח לָנוּ, כִּי לֹא הִנִּיחוּהוּ לָנוּ, וְנֶחְרְבוּ, וְלֹא נִבְנוּ אַחַר כָּךְ. מַה צַוָּאר, כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁחָת, נִשְׁחָת עִמּוֹ כָּל הַגּוּף, כָּךְ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, כֵּיוָן שֶׁהוּא נִשְׁחָת וְנֶחֱשָׁךְ, נֶחֱשָׁךְ גַּם כֵּן כָּל הָעוֹלָם, וְהַשֶּׁמֶשׁ אֵינוֹ מֵאִיר, וְלֹא הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְהַכּוֹכָבִים. מִשּׁוּם כָּךְ בָּכָה יוֹסֵף עַל זֶה, דְּהַיְנוּ עַל שְׁתֵּי מִקְדָּשִׁים שֶׁנֶּהֶרְסוּ, וְאַחַר שֶׁבָּכָה עַל זֶה, בָּכָה עַל הַשְּׁבָטִים שֶׁגָּלוּ. כִּי כְּשֶׁנֶּחֱרָב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, גָּלוּ מִיָּד כָּל הַשְּׁבָטִים, וְנִתְפַּזְּרוּ בֵּין הָעַמִּים. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיְּנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךִָּ עֲלֵיהֶם, עֲלֵיהֶם וַדַּאי, דְּהַיְנוּ עַל שֶׁגָּלוּ. עַל כֻּלָּם בָּכָה, עַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּחֱרָב שְׁתֵּי פְּעָמִים, וְעַל אֶחָיו, שֶׁהֵם עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים שֶׁיָּצְאוּ לַגָּלוּת, וְנִתְפַּזְּרוּ בֵּין הָעַמִּים. וְאַחֲרֵי כֵּן דִּבְרֵי אֶחָיו אִתּוֹ וְלֹא כָּתוּב בָּהֶם וַיִּבְכּוּ, כִּי הוּא בָּכָה מִשּׁוּם שֶׁהוֹפִיעָה עָלָיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְרָאָה אֶת כָּל זֶה, וְהֵם לֹא בָּכוּ, כִּי לֹא שָׁרְתָה עֲלֵיהֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְלֹא רָאוּ אֶת זֶה:

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פרק י''ב

א. מֹשֶׁה רַבֵּינוּ תִּיקֵן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיוּ קוֹרִין בַּתּוֹרָה בָּרַבִּים בְּשַׁבָּת וּבַשֵּׁנִי וּבַחֲמִישִּׁי בְּשַׁחֲרִית כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁהוּ ג' יָמִים בְּלֹא שְׁמִיעַת תּוֹרָה. וְעֶזְרָא תִּיקֵן שֶׁיְּהוּ קוֹרִין כֵּן בְּמִנְחָה בְּכָל שַׁבָּת מִשּׁוּם יוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. וְגַם הוּא תִּיקֵן שֶׁיְּהוּ קוֹרִין בַּשֵּׁנִי וּבַחֲמִישִׁי שְׁלשָה בְנֵי אָדָם וְלֹא יִקְרְאוּ פַּחוֹת מֵעֲשָׂרָה פְּסוּקִים: ב. וְאֵלּוּ הֵן הַיָּמִים שֶׁקּוֹרִין בָּהֵן בַּתּוֹרָה בְּצִבּוּר. בְּשַׁבָּתוֹת וּבְמוֹעֲדִים וּבְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּבְתַעֲנִיּוֹת וּבְחֲנּוּכָּה וּבְפוּרִים וּבַשֵּׁנִי וּבַחֲמִישִׁי שֶׁבְּכָל שָׁבוּעַ וְשָׁבוּעַ וְאֵין מַפְטִירִין בַּנְבִיאִים אֶלָּא בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים וּתִשְׁעָה בְּאָב בִּלְבָד:

מוסר

מספר חסידים סימן קמ''ד

הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת (מלאכי ג) גָּדוֹל הַפְרָשַׁת מַעֲשֵׂר שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּחָנוּנִי מִכָּל דְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁאָסוּר לְנַסּוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים) לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם. אוֹתוֹ הַמַּעֲשֵׂר הוּא מַעֲשֵׂר עָנִי לָתֵת מַעֲשֵׂר לָעֲנִיִּים מִכָּל אֲשֶׁר יַרְוִיחַ אָדָם הֵן בְּרִבִּית הֵן לְהַשְׂכִּיר אֶת עַצְמוֹ הֵן מִכָּל דְּבָרִים אֲשֶׁר בָּא לְיַד אָדָם בְּרֶיוַח אִם מָצָא מְצִיאָה אוֹ הֵבִיאוּ לוֹ מְצִיאָה צָרִיךְ לְעַשֵּׁר וּלְהַפְרִישׁ כַּאֲשֶׁר נִכְתַּב בַּפָּסוּק כִּי עֲדָיִין הָיוּ יִשְׂרָאֵל לְבֵין הָאוּמוֹת הָעוֹלָם וּמַלְוִין בְּרִבִּית. וְאוֹי לָהֶם הַמְּעַכְּבִים מַעְשְׂרוֹתֵיהֶם כִּי לְסוֹף לֹא יִשָּׁאֵר לָהֶם בְּיָדָם כִּי אִם הַמַּעֲשֵׂר וְהַיְינוּ דִכְתִיב (במדבר ה) וְאִישׁ אֶת קָדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ:

מטות יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(יז) אֵ֣לֶּה הַֽחֻקִּ֗ים אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְהֹוָה֙ אֶת-מֹשֶׁ֔ה בֵּ֥ין אִ֖ישׁ לְאִשְׁתּ֑וֹ בֵּֽין-אָ֣ב לְבִתּ֔וֹ בִּנְעֻרֶ֖יהָ בֵּ֥ית אָבִֽיהָ: (פ) אִלֵין קְיָמַיָא דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה בֵּין גְבַר לְאִתְּתֵיהּ בֵּין אַבָּא לִבְרַתֵּיהּ בְּרַבְיוּתָהָא בֵּית אָבוּהָא: לא (א) שני וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (ב) נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּֽאָסֵ֥ף אֶל-עַמֶּֽיךָ: אִתְפְּרַע פֻּרְעֲנוּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן מִדְיָנָאֵי בָּתַר כֵּן תִּתְכְּנֵישׁ לְעַמָּךְ:

רש''י מאת המדינים. ולא מאת המואבים, שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה שהיו יראים מהם, שיהיו שוללים אותם, שלא נאמר אלא (דברים ב, ט) אל תתגר בם מלחמה. אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם. דבר אחר מפני שתי פרידות טובות שיש לי להוציא מהם, רות המואביה ונעמה העמונית:

(ג) וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל-הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר הֵחָֽלְצ֧וּ מֵֽאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִֽהְיוּ֙ עַל-מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת-יְהֹוָ֖ה בְּמִדְיָֽן: וּמַלֵיל משֶׁה עִם עַמָא לְמֵימָר זְרִיזוּ מִנְכוֹן גֻבְרִין לְחֵילָא וִיהוֹן עַל מִדְיָן לְמִתַּן פּוּרְעֲנוּת דִין עַמָא דַיְיָ בְּמִדְיָן:

רש''י וידבר משה וגו' . אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא אחר: החלצו. כתרגומו לשון חלוצי צבא מזינים: אנשים. צדיקים, וכן (שמות יז, ט) בחר לנו אנשים, וכן (דברים א, טו) אנשים חכמים וידעים: נקמת ה'. שהעומד כנגד ישראל, כאלו עומד כנגד הקדוש ברוך הוא:

(ד) אֶ֚לֶף לַמַּטֶּ֔ה אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה לְכֹל֙ מַטּ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל תִּשְׁלְח֖וּ לַצָּבָֽא: אַלְפָא לְשִׁבְטָא אַלְפָא לְשִׁבְטָּא לְכֹל שִׁבְטַיָא דְיִשְֹׁרָאֵל תְּשַׁלְחוּן לְחֵילָא:

רש''י לכל מטות ישראל. לרבות שבט לוי:

(ה) וַיִּמָּֽסְרוּ֙ מֵֽאַלְפֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה שְׁנֵים-עָשָׂ֥ר אֶ֖לֶף חֲלוּצֵ֥י צָבָֽא: וְאִתְבְּחָרוּ מֵאַלְפַיָא דְיִֹשְׂרָאֵל אַלְפָא לְשִׁבְטָא תְּרֵי עֲֹשַׂר אַלְפִין מְזָרְזֵי חֵילָא:

רש''י וימסרו. להודיעך שבחן של רועי ישראל כמה הם חביבים על ישראל, עד שלא שמעו במיתתו מה הוא אומר (שמות יז, ד) עוד מעט וסקלני, ומששמעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין, לא רצו ללכת עד שנמסרו על כרחן:

נביאים - יהושע - פרק יג

(ל) וַיְהִ֣י גְבוּלָ֗ם מִמַּחֲנַ֨יִם כָּֽל-הַבָּשָׁ֜ן כָּֽל-מַמְלְכ֣וּת | ע֣וֹג מֶֽלֶךְ-הַבָּשָׁ֗ן וְכָל-חַוֹּ֥ת יָאִ֛יר אֲשֶׁ֥ר בַּבָּשָׁ֖ן שִׁשִּׁ֥ים עִֽיר: וַהֲוָה תְחוּמֵיהוֹן מִמַחֲנָיִם כָּל מַתְנַן כָּל מַלְכוּתֵיהּ דְעוֹג מַלְכָּא דְמַתְנַן וְכָל כַּפְרָנֵי יָאִיר דִבְמַתְנַן שִׁתִּין קִרְוִין : (לא) וַחֲצִ֤י הַגִּלְעָד֙ וְעַשְׁתָּר֣וֹת וְאֶדְרֶ֔עִי עָרֵ֛י מַמְלְכ֥וּת ע֖וֹג בַּבָּשָׁ֑ן לִבְנֵ֤י מָכִיר֙ בֶּן-מְנַשֶּׁ֔ה לַחֲצִ֥י בְנֵֽי-מָכִ֖יר לְמִשְׁפְּחוֹתָֽם: וּפַלְגוּת אַרְעָא דְּגִלְעָד וְעַשְׁתָּרוֹת וְאֶדְרֶעִי קִרְוַיָּא מַלְכוּתֵיהּ דְעוֹג בְּמַּתְנַן לִבְנֵי מָכִיר בַר מְנַשֶׁה לְפַלְגוּת בְּנֵי מָכִיר לְזַרְעֲיַתְהוֹן : (לב) אֵ֕לֶּה אֲשֶׁר-נִחַ֥ל מֹשֶׁ֖ה בְּעַֽרְב֣וֹת מוֹאָ֑ב מֵעֵ֛בֶר לְיַרְדֵּ֥ן יְרִיח֖וֹ מִזְרָֽחָה: (ס) אִלֵּין דִי אַחְסִין משֶה בְמֵישְׁרַיָא דְּמוֹאָב מֵעִבְרַיָא לְיַרְדְּנָא דִּירִיחוֹ מְדִינְחָא : (לג) וּלְשֵׁ֙בֶט֙ הַלֵּוִ֔י לֹֽא-נָתַ֥ן מֹשֶׁ֖ה נַחֲלָ֑ה יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ ה֣וּא נַחֲלָתָ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָהֶֽם: וּלְשִׁבְטָא דְלֵוִי לָא יְהַב מֹשֶׁה אַחֲסָנָא מַתְּנַן דִּיהַב לְהוֹן יְיָ אֱלָהָא דְיִשְּׂרָאֵל אִינּוּן אַחְסָנַתְהוֹן כְּמָא דְמַלִיל לְהוֹן : יד (א) וְאֵ֛לֶּה אֲשֶׁר-נָחֲל֥וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֲשֶׁ֨ר נִֽחֲל֜וּ אוֹתָ֗ם אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ וִיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן-נ֔וּן וְרָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַמַּטּ֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (פ) וְאִלֵּין דְאַחֲסִינוּ בְנֵי יִשְּׂרָאֵל בְּאַרְעָא דִכְנָעַן דְאַחֲסִינוּ יַתְהוֹן אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן וְרֵישֵׁי אֲבָהַת שִׁבְטַיָּא לִבְנֵי יִשְּׂרָאֵל :

רש''י אשר נחלו אותם . אשר הנחילו אותם :

(ב) בְּגוֹרַ֖ל נַחֲלָתָ֑ם כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְהוָה֙ בְּיַד-מֹשֶׁ֔ה לְתִשְׁעַ֥ת הַמַּטּ֖וֹת וַחֲצִ֥י הַמַּטֶּֽה: בְּעָדְבָא אִיתְפַּלְגַת לְהוֹן אַחֲסַנַתְּהוֹן כְּמָא דְּפַקִּיד יְיָ בִּידָא דְּמֹשֶׁה לְתִשְׁעַת שִׁבְטִין וּפַלְגוּת שִׁבְטָא :

כתובים - תהילים - פרק צב

(ד) עֲֽלֵי-עָ֭שׂוֹר וַעֲלֵי-נָ֑בֶל עֲלֵ֖י הִגָּי֣וֹן בְּכִנּֽוֹר: עַל פּוּם כִּנָרָא דַעֲשַּׂרְתֵּי נִימִין וְעַל פּוּם נִבְלָא עֲלֵי רִנְנַת כִּנָרַיָא :

רש''י עלי עשור ועלי נבל . כנור של עשרה נימין :

(ה) כִּ֤י שִׂמַּחְתַּ֣נִי יְהוָ֣ה בְּפָעֳלֶ֑ךָ בְּֽמַעֲשֵׂ֖י יָדֶ֣יךָ אֲרַנֵּֽן: אֲרוּם אַחְדִיתַנִי יְיָ בְּעוֹבָדָךְ בְּעוֹבָדֵי אַיְדָךְ אֲבוּעַ : (ו) מַה-גָּדְל֣וּ מַעֲשֶׂ֣יךָ יְהוָ֑ה מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ: כַּמָה רַבְרְבִין עוֹבָדָךְ יְיָ לַחֲדָא עֲמִיקִין מַחְשְׁבָתָיִךְ : (ז) אִֽישׁ-בַּ֭עַר לֹ֣א יֵדָ֑ע וּ֝כְסִ֗יל לֹא-יָבִ֥ין אֶת-זֹֽאת: בַּר נַשׁ שַׁטְיָא לָא יְדָע וּכְסִילָא לָא יַתְבַּיֵן יַת דָא :

רש''י איש בער לא ידע . את האמור למטה :

(ח) בִּפְרֹ֤חַ רְשָׁעִ֨ים | כְּמ֥וֹ עֵ֗שֶׂב וַ֭יָּצִיצוּ כָּל-פֹּ֣עֲלֵי אָ֑וֶן לְהִשָּֽׁמְדָ֥ם עֲדֵי-עַֽד: כַּד מִתְלַבְלְבִין רַשִׁיעַיָא הֵיךְ עִסְבָּא וְנָצְצִין כָּל עָבְדֵי שְׁקַר וַעֲתִיד דִישֵׁצִינוּן אֱלָהָא עַד עָלְמָא :

רש''י בפרח רשעים כמו עשב . אינם יודעי' שהפרחת' אינה אלא להשמידם עדי עד שמשלם לשונאיו על פניהם להאבידם :

(ט) וְאַתָּ֥ה מָר֗וֹם לְעֹלָ֥ם יְהוָֽה: וְאַתְּ רְמָא וְעִלָאָה בְעַלְמָא הָדֵין יְיָ וְאַתְּ רְמָא וְעִלָאָה לְעַלְמָא דְאָתֵי :

רש''י ואתה מרום . בכל משפטיך ידך על העליונה שהכל מצדיקים עליהם את דינך :

משנה עבודה זרה פרק א

א. לִפְנֵי אֵידֵיהֶן שֶׁל גּוֹיִם שְׁלשָׁה יָמִים אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶן, לְהַשְׁאִילָן וְלִשְׁאוֹל מֵהֶן, לְהַלְווֹתָן וְלִלְווֹת מֵהֶן, לְפָרְעָן וְלִפָּרַע מֵהֶן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נִפְרָעִין מֵהֶן מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֵצֵר לוֹ. אָמְרוּ לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּצֵר הוּא עַכְשָׁיו, שָׂמֵחַ הוּא לְאַחַר זְמָן:

ברטנורה   (א) לפני אידיהן של עו''ג. שם כנוי לחגיהם ולמועדיהם: לשאת ולתת. למכור ולקנות משום דאזלי ומודו לע''ג ביום אידם: להשאילן. בהמה וכלים. מידי דהדרא בעינא: להלוותם. מעות. דלא הדרי בעין. דמלוה להוצאה נתנה: לפורען. כשהן נפרעים אזלי ומודו לע''ג ביום אידם: מפני שהוא מיצר. על מעותיו שאינם חוזרים לו. ולא אזיל ומודה: שמח הוא לאחר זמן. למחר ביום אידו ואזיל ומודה. ואין הלכה כר''י. ודוקא במלוה בשטר אסור להפרע מהם. אבל במלוה על פה שרי. מפני שהוא כמציל מידם:

ב. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, שְׁלשָׁה יָמִים לִפְנֵיהֶם וּשְׁלשָׁה יָמִים לְאַחֲרֵיהֶם אָסוּר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לִפְנֵי אֵידֵיהֶן אָסוּר, לְאַחַר אֵידֵיהֶן מֻתָּר:

ברטנורה   (ב) לאחר אידיהן מותר. וכן הל' ובגולה שאין אנו יכולים להעמיד עצמנו מלישא וליתן עמהם שעיקר פרנסתנו מהם. ועוד משום יראה. אינו אסור אלא יום אידם בלבד. והאידנא נהוג עלמא היתר אפילו בכל יום אידם משום דקים להו לרבנן בגווייהו דלא אזלי ומודו דכל הני דאתסרי בזו המסכת מיירי בעו''ג וע''ג ממש:

ג. וְאֵלּוּ אֵידֵיהֶן שֶׁל גּוֹיִם, קָלֶנְדָּא, וּסְטַרְנוּרָא, וקְרָטֵסִים, וְיוֹם גְּנוּסְיָא שֶׁל מְלָכִים, וְיוֹם הַלֵּדָה, וְיוֹם הַמִּיתָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָל מִיתָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׂרֵפָה, יֵשׁ בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה. וְשֶׁאֵין בָּהּ שְׂרֵפָה, אֵין בָּה עֲבוֹדָה זָרָה. [אֲבָל] יוֹם תִּגְלַחַת זְקָנוֹ וּבְלוֹרִיתוֹ, יוֹם שֶׁעָלָה בוֹ מִן הַיָּם, וְיוֹם שֶׁיָּצָא (בוֹ) מִבֵּית הָאֲסוּרִים, וְגוֹי שֶׁעָשָׂה מִשְׁתֶּה לִבְנוֹ, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הָאִישׁ (בִּלְבָד):

ברטנורה   (ג) קלנדא. שמנה ימים אחר תקופת טבת: סטרנורא. ח' ימים קודם התקופה. לפי שראה אדם הראשון יום שהיה מתמעט והולך. אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי חוזר העולם לתהו ובהו עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפלה] כיון שנפלה התקופה. וראה יום שמאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא ועמד ועשה ח' ימים טובים. לשנה אחרת. עשאן אלו ואלו ימים טובים. הוא קבעם לשמים. והם קבעום לע''ג: קרטיסים. יום תפיסת בו מלכות וקבעום יום איד: גינוסיא. יום שמעמידין בו מלך: יום הלידה. יום שנולד בו מלך: שרפה. ששרפו עליו כל תשמישו כדרך ששורפין על המלכים: יש בה ע''ג. כלומר אותו היום יש להם איד לע''ג. וכן משנה לשנה כל ימי בנו. וכל הנך דחשבינן עד השתא חשיבי להו ואסורים ג' ימים לפניהם: אבל יום תגלחת זקנו. שאינו זמן הקבוע לרבים. אלא כל אחד כשמגלח עושה יום איד: ובלוריתו. שהניח בלורית מאחריו כל השנה כולה ואינו מגלחה אלא משנה לשנה ויום שמגלחה עושה יום איד: ויום שעלה מן הים. ומקריב זבחים לע''ג על שנצול בכל הנך אינו אסור אלא אותו היום ולא לפניו. דלא חשיבי כולי האי:

ד. עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה, חוּצָה לָהּ מֻתָּר. הָיָה חוּצָה לָהּ עֲבוֹדָה זָרָה, תּוֹכָהּ מֻתָּר. מַהוּ לֵילֵךְ לְשָׁם, בִּזְמַן שֶׁהַדֶּרֶךְ מְיֵחֱדֶת לְאוֹתוֹ מָקוֹם, אָסוּר. וְאִם הָיָה יָכוֹל לְהַלֵּךְ בָּהּ לְמָקוֹם אַחֵר, מֻתָּר. עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה וְהָיוּ בָהּ חֲנוּיוֹת מְעֻטָּרוֹת וְשֶׁאֵינָן מְעֻטָּרוֹת, זֶה הָיָה מַעֲשֵׂה בְּבֵית שְׁאָן, וְאָמְרוּ חֲכָמִים, הַמְעֻטָּרוֹת אֲסוּרוֹת וְשֶׁאֵינָן מְעֻטָּרוֹת מֻתָּרוֹת:

ברטנורה   (ד) עיר שיש בה ע''ג. וביום איד שיש לבני העיר היום לע''ג שבעיר: חוצה לה. ואפילו סמוך לעיר מאוד מותר לשאת ולתת עם היושבים חוץ לעיר שאין נמשכים אחר אותה ע''ג. שכן מנהגם יום איד של אלו אינו כיום איד של אלו: מהו לילך לשם. באותה העיר ביום ע''ג שלהם: בזמן שהדרך מיוחדת לאותה העיר. שהדרך הכבוש מכאן לאותה העיר מיוחדת לאותה העיר לבדה. אסור לילך שם מפני שנראה כמהלך שם לעבוד ע''ג. ואם היה דרך מסלול הולך גם לעיר אחרת מותר שהרואה אומר למקום אחר הוא הולך: היו בה חנויות מעוטרות. וסימן הוא להם שאותם חנויות של עבודת כוכבים לטול הכומרים מהם מכס: ושאינן מעוטרות מותרות. דבאותם שאינם מעוטרות. לא שקלי מיניה מכס לע''ג ולא מטא לע''ג הנאה מנייהו. ולמזבן מנייהו דבר המתקיים שרי ביום אידם. שסתמו המוכר עצב ולא אזיל ומודה:

ה. אֵלּוּ דְבָרִים אֲסוּרִים לִמְכוֹר לַגּוֹיִם, אִצְטְרוֹבָּלִין, וּבְנוֹת שׁוּחַ וּפְטוֹטְרוֹתֵיהֶן, וּלְבוֹנָה, וְתַרְנְגוֹל הַלָּבָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מֻתָּר לִמְכּוֹר לוֹ תַּרְנְגוֹל לָבָן בֵּין הַתַּרְנְגוֹלִין. וּבִזְמַן שֶׁהוּא בִפְנֵי עַצְמוֹ, קוֹטֵעַ אֶת אֶצְבָּעוֹ וּמוֹכְרוֹ לוֹ, לְפִי שֶׁאֵין מַקְרִיבִין חָסֵר לַעֲבוֹדָה זָרָה. וּשְׁאָר כָּל הַדְּבָרִים, סְתָמָן מֻתָּר, וּפֵרוּשָׁן אָסוּר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף דֶּקֶל טָב וְחָצָב וְנִקְלִיבָם אָסוּר לִמְכּוֹר לַגּוֹיִם:

ברטנורה   (ה) אצטרובלין. פירא דארזא: בנות שוח. מין ממיני התאנים הגדולים הלבנים אסור לישראל למכור אלו לעובדי כוכבים: פטוטרות. בפטוטרותיהם קאמר כלו' בעוקצין שהם נתלין בו. דמסתמא העו''ג רוצה להקריבו תקרובת לע''ג: תרנגול לבן בין התרנגולין. לקח עו''ג מישראל תרנגולים הרבה מותר למכור ביניהם תרנגול לבן דכיון דשקיל אחריני לאו לע''ג בעי להו: ופירושן אסור. אם פירש דלע''ג בעי להו אסור ואצטריך למתני דס''ד אמינא האי גברא לאו לע''ג בעי להו. והאי דקאמ' הכי סבר כי היכי שהוא גברא אביק בה. כ''ע נמי אבוקי. ואימא הכי. כי היכי דליתבו לי קמ''ל: דקל טב. פירות דקל משובח שפירותיו רגילין להקריב מהן לעבודת כוכבים: וחצב. קנים שעושין מהן הצוקרא:

ו. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְכּוֹר בְּהֵמָה דַקָּה לַגּוֹיִם, מוֹכְרִין. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִמְכּוֹר, אֵין מוֹכְרִין. וּבְכָל מָקוֹם אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בְּהֵמָה גַסָה, עֲגָלִים וּסְיָחִים, שְׁלֵמִים וּשְׁבוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בַּשְּׁבוּרָה. וּבֶן בְּתֵירָא מַתִּיר בַּסוּס:

ברטנורה   (ו) אין מוכרין בהמה גסה. דגזרינן מכירה אטו שכירות והשאלה. שהוא בהמתו של ישראל ויעשה בה העובד כוכבים מלאכה בשבת. וע''י סרסור דליכא לאחלופי בשכירות שאין הסרסור משכיר. שרי למוכרה: שלמים ושבורים. שאף השבורים חזו למלאכה. שטוחנים בהם: ר' יהודה מתיר בשבורה. ואין הלכה כר' יהודה: בן בתירא מתיר בסוס. ואפילו הסוס שהציידים מביאים עליו העופות שצדין בהם. קסבר החי נושא את עצמו. ורבנן סברי דוקא אדם נושא את עצמו. הלכך אם לא היה מיוחד אלא לרכוב עליו מותר. אבל להביא בעל חי אחר חוץ מאדם אסור. ואין הלכה כבן בתירא:

ז. אֵין מוֹכְרִין לָהֶם דֻּבִּין וַאֲרָיוֹת וְכָל דָּבָר שֶּׁיֶּשׁ בּוֹ נֶזֶק לָרַבִּים. אֵין בּוֹנִין עִמָּהֶם בָּסִילְקִי, גַּרְדּוֹם, וְאִיצְטַדְיָא, וּבִימָה. אֲבָל בּוֹנִים עִמָּהֶם בִּימוֹסְיָאוֹת וּבֵית מֶרְחֲצָאוֹת. הִגִּיעוּ לְכִפָּה שֶׁמַּעֲמִידִין בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה, אָסוּר לִבְנוֹת:

ברטנורה   (ז) כל דבר שיש בו נזק לרבים. כגון כלי מלחמה חרבות ורמחים: בסילקי. טירה גבוה ושם יושבים לדון בני אדם ומפילין אותם משם ומתים: גרדום. בנין אחד והוא עשוי לדון דיני נפשות: איצטדיא. מקום שחוק שמביאים שור נגח והורג את האדם: בימה. כעין מגדל קצר וגבוה. עשוי כדי לדחוף ארקוולט''ו בלע''ז. דרך עובדי כוכבים להעמיד עבודת כוכבים בבית מרחצאותיהם:

ח. (וְאֵין עוֹשִׂין תַּכְשִׁיטִין לַעֲבוֹדָה זָרָה, קֵטְלָאוֹת וּנְזָמִים וְטַבָּעוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בְּשָׂכָר מֻתָּר). אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, אֲבָל מוֹכֵר הוּא מִשֶּׁיִּקָּצֵץ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מוֹכֵר הוּא לוֹ עַל מְנָת לָקוֹץ, אֵין מַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שָׂדוֹת. ובְסוּרְיָא מַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים, אֲבָל לֹא שָׂדוֹת. וּבְחוּץ לָאָרֶץ מוֹכְרִין לָהֶם בָּתִּים וּמַשְׂכִּירִין שָׂדוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים, אֲבָל לֹא שָׂדוֹת. ובְסוּרְיָא מוֹכְרִין בָּתִּים וּמַשְׂכִּירִין שָׂדוֹת. וּבְחוּצָה לָאָרֶץ מוֹכְרִין אֵלּוּ וָאֵלּוּ:

ברטנורה   (ח) אבל מוכר הוא משיקצוץ. שלא יהא מוכר לו המחובר אלא לאחר שיקצץ. אבל כל זמן שהוא במחובר לא שנמצא נותן לו חנייה בקרקע. והתורה אמרה (דברים ז) לא תחנם. לא תתן לו חנייה בקרקע: אין משכירין להם בתים. גזירה משום מכירה דאיסורא דאורייתא הוא: ואין צריך לומר שדות. דאיכא תרתי דאיסורא חנייה בקרקע ומפקיען מן המעשרות: ובסוריא. ארם צובה שכבש דוד ואינה קדושה כקדושת הארץ: משכירין להם בתים. ולא גזרינן אטו מכירה דאי נמי אתי לידי מכירה לא עבר אדאורייתא. דכי כתיב לא תתן להם חניה בארץ ישראל כתיב. ומיהו מכירה לכתחלה לא משום מכירה דא''י אבל לא שדות דאיכא תרתי לאיסורא: בחוצה לארץ. דמרחק וליכא למגזר מכירה דהתם אטו מכירה דא''י: מוכרין להם בתים ומשכירין שדות. אבל מכירה דשדות לא כיון דאיכא תרתי: ר' יוסי אומר כו'. והלכה כר' יוסי. ובלבד שלא ישכיר בא''י לשלשה עו''ג ביחד שלא יעשה שכונה של עו''ג:

ט. אַף בִּמְקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְהַשְׂכִּיר, לֹא לְבֵית דִּירָה אָמְרוּ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַכְנִיס לְתוֹכוֹ עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז) וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ. ובְכָל מָקוֹם לֹא יַשְׂכִּיר לוֹ אֶת הַמֶּרְחָץ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ:

ברטנורה   (ט) אף במקום שאמרו להשכיר. לר''מ בסוריא דוקא ולא בא''י ולר' יוסי אפילו בא''י: לא לבית דירה אמרו. אלא להכניס שם תבן ועצים וכיוצא בזה: מפני שהיא נקראת על שמו. והעו''ג מחממה בשבת ויאמרו מרחץ של פלוני יהודי רוחצים בה בשבת ולא דמי לשדה של ישראל שאריס עו''ג עושה בה מלאכה בשבת דשדה לאריסות עבידא והעובד כוכבים אריסותא דנפשיה קא עביד. אבל מרחץ לאו לאריסותא קא עבידא ואין הכל יודעים שהישראל השכירה לעו''ג ולכך אסור. ובזמן הזה שדרך להוריד אריס למרחץ לשנה. למחצה לשליש ולרביע. כדרך שמורידין לשדות. שרי להשכיר מרחץ לעו''ג ואף על פי שהעו''ג עושה בה מלאכה בשבת מידע ידעי שהעו''ג אריס בה. ואריסותא דנפשיה קא עביד:

גמרא ע''ז דף ב' ע''א

לִפְנֵי אֵידֵיהֶן רַב וּשְׁמוּאֵל חַד תָּנֵי אֵידֵיהֶן דִּכְתִיב (דברים לב) כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם. וְחַד תָּנֵי עֵידֵיהֶן דִּכְתִיב (ישעי' מג) יִתְּנוּ עֵידֵיהֶן וְיִצְדָקוּ. אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כָּל מִצְוֹת שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בָּעוֹלָם הַזֶּה בָּאוֹת וּמְעִידוֹת לָהֶן בָּעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר (שם) יִתְּנוּ עֵידֵיהֶן וְיִצְדָּקוּ אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת אֵלּוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה. וְאָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כָּל מִצְוֹת שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בָּעוֹלָם הַזֶּה בָּאוֹת וְטוֹרְפוֹת לַכּוּתִים עַל פְּנֵיהֶם לְעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד) וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים נֶגֶד הָעַמִּים לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא לְעֵינֵי הָעַמִּים מְלַמֵּד שֶׁבָּאוֹת וְטוֹרְפוֹת אוֹתָם עַל פְּנֵיהֶם. וְאָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לֹא עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הָעֵגֶל אֶלָּא לִיתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְבַּעֲלֵי תְשׁוּבָה שֶׁנֶּאֱמַר (שם ה) מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים. וְהַיְינוּ דְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי לֹא הָיָה דָוִד רָאוּי לְאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה. וְלֹא הָיוּ יִשְׂרָאֵל רְאוּיִין לְאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה. לֹא דָוִד רָאוּי דִּכְתִיב (תהלים קט) וְלִבִּי חָלָל בְּקִרְבִּי. וְלֹא יִשְׂרָאֵל רְאוּיִים דִּכְתִיב מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם. וְלָמָה עָשׂוּ לוֹמַר לָךְ שֶׁאִם חָטָא יָחִיד אוֹמְרִים לוֹ כְּלַךְ אֵצֶל יָחִיד. וְאִם חָטָא צִבּוּר אוֹמְרִים לוֹ כְּלַךְ אֵצֶל צִבּוּר. וּצְרִיכָא דְּאִי אַשְׁמֵעִינָן יָחִיד מִשּׁוּם דְלָא מְפַרְסֵם חַטָּאֵיה אֲבָל צִבּוּר דִמְפַרְסֵם חַטָּאֵיהֶן אֵימָא לָא וְאִי אַשְׁמֵעִינָן צִבּוּר מִשּׁוּם דִנְפִישֵׁי רַחֲמַיְיהוּ אֲבָל יָחִיד דְלָא אַלִימָא זְכוּתֵיהּ אֵימָא לָא צְרִיכָא. וְהַיְינוּ דְרִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמֵנִי דְאָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמֵנִי מָאי דִכְתִיב נְאֻם הַגֶּבֶר הוּקַם עָל נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַּׁי שֶׁהֵקִים עוּלָה שֶׁל תְּשׁוּבָה. וְאָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוַה אַחַת בָּעוֹלָם הַזֶּה מְקַדְּמָתוֹ וְהוֹלֶכֶת לְפָנָיו לְעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' נח) וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ וְכָל הָעוֹבֵר עֲבֵירָה אַחַת מְלַפְפָתוֹ וּמוֹלִיכָתוֹ לְיוֹם הַדִּין שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ו) יִלַּפְתוּ אָרְחוֹת דַּרְכָּם. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר קְשׁוּרָה עִמּוֹ כַּכֶּלֶב שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לט) וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ בְּעוֹלָם הַזֶּה לִהְיוֹת עִמָּהּ לְעוֹלָם הַבָּא:

רש''י לא עשו ישראל את העגל כו'. כלומר גבורים ושליטים ביצרם היו ולא היה ראוי להתגבר יצרם עליהם אלא גזרת המלך היתה כדי ליתן פתחון פה לבע''ת: ולבי חלל. יצר הרע חלל בקרבי ואין לו כח לשלוט בי: דמפרסם חטאיהון. ואיכא חילול ה' אימא לא יתקבלו: מלפפתו. מעטפתו לשון מלבוש:

זוהר נח דף ס''א ע''ב

רִבִּי אֶלְעָזָר אָזַל לְגַבֵּי דְרִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִי שִׁמְעוֹן בֶּן לְקוֹנְיָא חֲמוֹי כֵּיוַן דְּחָמָא לֵיהּ אִתְקִיל לֵיהּ תוֹפְסִיתָה (ס''א טוֹפְסִיסָא) דְקוּמְרָא בְמַטְוַן דְּקוּלְפָא וִיתִיבוּ אָמַר לֵיהּ חֲמוֹי אֶפְשַׁר דְּשַׁמְעַת מֵאָבוּךְ הָאי דִכְתִיב (איכה ב) עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם בִּצַע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי קֶדֶם אָמַר לֵיהּ הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָא בִּצַע אֶמְרָתוֹ דְבָזַע פּוּרְפִירָא דִילֵיהּ. אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי קֶדֶם. דְהָא פוּרְפִירָא פָקִיד לָהּ מֵאִינוּן יוֹמֵי קַדְמָאֵי עִלָּאֵי וּבְיוֹמָא דְאִתְחָרִיב בֵּי מַקְדְשָׁא בָזַע לָהּ בְּגִין דְּהָאי פּוּרְפִירָא אִיהִי יְקָרָא דִילֵיהּ וְתִיקוּנָא דִילֵיהּ וּבָזַע לֵיהּ. אָמַר לֵיהּ (שם) עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם. וְכִי מַלְכָּא חָשִׁיב (קוֹדֶם) לְאַבְאָשָׁא לִבְנוֹי עַד לָא יֵיתוּן לְמֵחֶטוֹי אָמַר לֵיהּ לְמַלְכָּא דַהֲוָה לֵיהּ מָאן יְקָר וּבְכָל יוֹמָא הֲוָה דָחִיל עֲלֵיהּ דְלָא יִתְבַר וַהֲוָה מִסְתַּכֵּל בֵיה וְתַקִּין בְּעֵינוֹי. לְיוֹמִין אָתָא בְּרֵיהּ וְאַרְגִּיז לֵיהּ לְמַלְכָּא נָטַל מַלְכָּא הַהוּא מָאן יְקָר וְתָבַר לֵיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם תָא חֲזֵי מִן יוֹמָא דְאִתְבְנֵי בֵי מַקְדְשָׁא הֲוָה קב''ה מִסְתַּכַּל בֵּיהּ וְחָבִיב עֲלֵיהּ סַגִּי וַהֲוָה דָחִיל עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל דְּיֶחֱטוּן וִיחָרֵב בֵּי מַקְדְּשָׁא וְכֵן בְּכָל זִמְנָא דַהֲוָה אָתֵי לְגַבֵּי בֵי מַקְדְשָׁא הֲוָה לָבִישׁ הַהוּא פוּרְפִירָא לְבָתַר דְגָרְמוּ חוֹבִין וְאַרְגִּיזוּ קָמֵי מַלְכָּא אִתְחָרֵב בֵּי מַקְדְשָׁא וּבָזַע הַהוּא פוּרְפִירָא (ד''א גָרִיס הָכִי בָזַע הַהוּא פוּרְפִירָא וְאִתְחָרַב בֵּי מַקְדְשָׁא) הַיְינוּ דִכְתִיב (שם) עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם בִּצַע אִמְרָתוֹ וְגוֹמֵר הָאי אֶמְרָתוֹ בְקַדְמִיתָא יַתְבָא בְרֹאשׁ אָמִיר וְהָא אִתְעֲטָרוּ עַטְרָא לְרֵישָׁא וְאִילָן נָאֶה לְפָנָיו וְאִיהִי מִימֵי קֶדֶם וַדָּאי וּכְדֵין עֲצִיבוּ קָמֵיהּ בְּבָתֵּי בִרָאי וַדָּאי וְהֵן (ישעיה לג) אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חוּצָה (שם כב) וַיִּקְרָא ה' צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא וְגוֹמֵר הַיְינוּ בְּזִמְנָא דְאִתְחָרִיב בֵּי מַקְדְשָׁא אֲבָל בְזִמְנָא אַחֲרָא לֵית חֶדְוָה קָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא כְּזִמְנָא דְאִתְאֲבִידוּ חַיָּיבֵי עַלְמָא וְאִינוּן דְאַרְגִיזוּ קָמֵיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי יא) וּבַאֲבוֹד רְשָׁעִים רִנָּה. וְכֵן בְּכָל דָּרָא וְדָרָא דְעָבִיד דִינָא בְּחַיָּיבֵי עָלְמָא חֶדְוָה וְתוּשְׁבְּחָא קָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְאִי תֵימָא הָא תָנֵינָן דְּלֵית חֶדְוָה קָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא כַּד אִיהוּ עָבִיד דִינָא בְּחַיָיבַיָא. אֶלָא תָא חֲזֵי בְּשַׁעְתָא דְאִתְעֲבִיד דִינָא בְּחַיָּיבַיָא חֶדְוָון וְתוּשְׁבְּחָן קָמֵיהּ עַל דְאִתְאֲבִידוּ מֵעַלְמָא וַהֲנֵי מִילֵי כַד מָטָא הַהוּא זִמְנָא דְאוֹרִיךְ לוֹן וְלָא תָאבָן לְגַבֵּיהּ מֵחוֹבַיְיהוּ. אֲבָל אִי אִתְעֲבִיד בְהוּ דִינָא עַד לָא מָטָא זִמְנַיְיהוּ (וְעַד) דְלָא אִשְׁתְּלִים חוֹבַיְיהוּ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמוֹרִי עַד הֵנָה כְּדֵין לֵית חֶדְוָה קָמֵיהּ וּבְאִישׁ קָמֵיהּ עַל דְאִתְאֲבִידוּ. וְאִי תֵימָא אִיהוּ עַד לָא מָטוּ זִמְנַיְיהוּ אֲמָאי עָבִיד בְּהוּ דִינָא. אֶלָּא אִינוּן גָרְמִין בִּישָׁא לְגַרְמַיְיהוּ דְהָא קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לָא עָבִיד בְּהוּ דִינָא עַד לָא מָטָא זִמְנַיְיהוּ אֶלָּא בְּגִין דְמִשְׁתַּתְּפֵי בַּהֲדַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל לְאַבְאָשָׁא לוֹן וּבְגִין כֵּן עָבִיד דִינָא וְאוֹבִיד לוֹן מֵעַלְמָא בְּלָא זִמְנָא וְדָא הוּא דְאַבְאִישׁ קַמֵּיהּ וּבְגִין כַּךְ אַטְבַע מִצְרָאֵי בְּיַמָּא וְאוֹבִיד שׂוֹנְאֵיהוֹן דְיִשְׂרָאֵל בִּימֵי יְהוֹשָׁפָט וְכֵן כֻּלְּהוּ דְהָא בְגִינֵיהוֹן דְיִשְׂרָאֵל אִתְאֲבִידוּ בְּלָא זְמַנָּא אֲבָל כַּד אִשְׁתַּלִים זְמַנָּא דְאוֹרִיךְ לוֹן וְלָא תָּבוּ כְדֵין חֶדְוָה וְתוּשְׁבַּחְתָּא קַמֵּיה עַל דְאִתְאֲבִידוּ מֵעָלְמָא בַּר בְּזִמְנָא דְאִתְחַרִיב בֵּי מַקְדְשָׁא דְאַף עַל גַּב דְאִשְׁתַּלִים זְמַנָּא דִלְהוֹן דְּאַרְגִיזוּ קַמֵּיהּ לָא הֲוָה חֶדְוָה קַמֵּיהּ וּמֵהַהוּא זִמְנָא לָא הֲוָה חֶדְוָה לְעֵילָא וְתַתָּא:

תרגום הזוהר רַבִּי אֶלְעָזָר הָלַךְ אֶל רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקוֹנְיָא חוֹתְנוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתוֹ. תִּקֵּן לוֹ שְׁטִיחִים שֶׁל מִכְסֶה עַל מוֹטוֹת עֵץ, וְיָשְׁבוּ. אָמַר לוֹ חוֹתְנוֹ, אֶפְשָׁר שֶׁשָּׁמַעְתָּ מֵאָבִיךְ זֶה שֶׁכָּתוּב, עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם בִּצַע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי קֶדֶם. אָמַר לוֹ הֲרֵי פֵּרְשׁוּהוּ הַחֲבֵרִים בִּצַע אֱמְרָתוֹ, שֶׁקָּרַע הַלְּבוּשׁ הַיָּקָר שֶׁלּוֹ שֶׁנִּקְרָא פּוּרְפִירָא. אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי קֶדֶם, פּוּרְפִירָא זוֹ צִוָּה אוֹתָהּ מֵאֵלּוּ יְמֵי קֶדֶם הָעֶלְיוֹנִים, הַיְנוּ מֵהַסְּפִירוֹת דְּפַרְצוּף עַתִּיק הַנִּקְרָאוֹת יְמֵי קֶדֶם. וּבַיּוֹם שֶׁנֶּחֶרָב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קָרַע אוֹתָהּ. בַּאֲשֶׁר פּוּרְפִירָא זוֹ הִיא הַכָּבוֹד שֶׁלּוֹ וְהַתִּקּוּן שֶׁלּוֹ, דְּהַיְנוּ הַמַּלְכוּת הַנִּקְרֵאת כָּבוֹד ה'. וְהִיא תִּקּוּנוֹ, כִּי הוּא מִתְתַּקֵּן עַל יָדָהּ בַּמּוֹחִין דְּהֶאָרַת הַחָכְמָה, וְקָרַע אוֹתָהּ, דְּהַיְנוּ שֶׁנִּסְתַּלְּקוּ מִמֶּנָּהּ ט' סְפִירוֹת רִאשׁוֹנוֹת וְלֹא נִשְׁאָר בָּהּ כִּי אִם חֵלֶק הָעֲשִׂירִית מִמֶּנָּהּ. הִקְשָׁה לוֹ, עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם, הֲכִי דַּרְכּוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ לַחֲשׁוֹב לְהָרַע לְבָנָיו עוֹד קוֹדֶם שֶׁבָּאִים לַחֲטוֹא. וְהֵשִׁיב לוֹ, זֶה דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ כְּלִי יָקָר וּבְכָל יוֹם הָיָה מְפַחֵד עָלָיו שֶׁלֹּא יִשָּׁבֵר, וְהָיָה מִסְתַּכֵּל בּוֹ, וְהָיָה יָשָׁר בְּעֵינָיו. לְיָמִים בָּא הַבֵּן וְהִכְעִיס אֶת הַמֶּלֶךְ, לָקַח הַמֶּלֶךְ אֶת כְּלִי הַיָקָר וְשָׁבַר אוֹתוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם. בֹּא וּרְאֵה, מִיּוֹם שֶׁנִּבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִסְתַּכֵּל בּוֹ, וְהָיָה חָבִיב עָלָיו מְאֹד. וְהָיָה מְפַחֵד עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יֶחְטֶאוּ וְיֶחֱרָב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וְכֵן בְּכָל פַּעַם שֶׁהָיָה בָּא לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, הָיָה לוֹבֵשׁ פּוּרְפִירָא הַזּוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁהָיָה מִזְדַוֵּג עִם הַמַּלְכוּת. וְאַחַר שֶׁגָּרְמוּ הַחַטָּאִים וְהִכְעִיסוּ אֶת הַמֶּלֶךְ, נֶחֱרָב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְקָרַע אֶת אוֹתָהּ פּוּרְפִירָא. הַיְנוּ שֶׁכָּתוּב, עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם. בִּצַע אֶמְרָתוֹ: אֶמְרָתוֹ זוֹ, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, מִתְּחִלָּה הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת בְּרֹאשׁ אַמִּיר, וּמִתְעַטֵּר בָּהּ הַמֶּלֶךְ עֲטָרָה לְרֹאשׁוֹ, וְאִילָן נָאֶה לְפָנָיו, הַיְנוּ אִילָן הַנְּשָׁמוֹת מִטֶּרֶם שֶׁבָּאִים לָעוֹלָם. וְעַתָּה, כְּשֶׁנֶּחֱרָב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, קָרַע אוֹתָהּ, דְּהַיְנוּ שֶׁנִּסְתַּלְּקוּ מִמֶּנָּהּ ט' סְפִירוֹת רִאשׁוֹנוֹת וְנִשְׁאֲרָה בְּאוֹר הַנֶּפֶשׁ בִּלְבָד. וְאָז, כְּשֶׁנֶּחֶרָב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נַעֲשֶׂה עַצְבוּת לְפָנָיו בַּבָּתִּים הַחִיצוֹנִים בְּוַדַּאי, וְלֹא בַּפְּנִימִיִּים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר הֶן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חוּצָה, דְּהַיְנוּ רַק בַּחִיצוֹנִיוּת. וַיִּקְרָא ה' צְבָאוֹת וְכוּ': הַיְנוּ רַק בַּזְּמָן שֶׁנֶּחֱרָב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, קָרָא לִבְכִי וּמִסְפֵּד, אֲבָל בִּזְמָן אַחֵר, אֵין שִׂמְחָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּבִזְמָן שֶׁרְשָׁעֵי הָעוֹלָם וְהַמַּכְעִיסִים אוֹתוֹ נֶאֱבָדִים מֵהָעוֹלָם, וְזֶ''שׁ וּבַאֲבוֹד רְשָׁעִים רִנָּה. וְכֵן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, בָּעֵת שֶׁעוֹשֶׂה דִּין בְּרִשְׁעֵי הָעוֹלָם, שִׂמְחָה וְרִנָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאִם תֹּאמַר, אִם הוּא מִטֶּרֶם שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּם, לָמָּה עוֹשִׂים בָּהֶם דִּין. אֶלָּא הֵם גָּרְמוּ רָעָה לְעַצְמָם, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא הָיָה עוֹשֶׂה בָּהֶם דִּין מִטֶּרֶם שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּם, אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁנִּתְחַבְּרוּ לְיִשְׂרָאֵל לְהָרַע לָהֶם, מִשּׁוּם זֶה עָשָׂה בָּהֶם דִּין וְהֶאֱבִיד אוֹתָם מֵהָעוֹלָם לִפְנֵי זְמַנָּם. וְלָכֵן רַע לְפָנָיו לְהַאֲבִידָם לִפְנֵי זְמַנָּם. וּמִשּׁוּם זֶה הִטְבִּיעַ אֶת הַמִּצְרִים בַּיָּם, וְהֶאֱבִיד שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּימֵי יְהוֹשָׁפָט, וְכֵן כֻּלָּם. כִּי בִּשְׁבִיל שֶׁהֵרֵעוּ לְיִשְׂרָאֵל נֶאֱבְדוּ לִפְנֵי זְמַנָּם. אֲבָל כְּשֶׁנִּשְׁלָם הַזְּמָן שֶׁהִמְתִּין לָהֶם וְלֹא שָׁבוּ בִּתְשׁוּבָה, אָז שִׂמְחָה וְרִנָּה לְפָנָיו עַל שֶׁנֶּאֱבְדוּ מֵהָעוֹלָם, חוּץ מִבַּזְּמָן שֶׁנֶּחֱרָב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר נִשְׁלָם זְמַנָּם שֶׁהִכְעִיסוּ לְפָנָיו, מִכָּל מָקוֹם לֹא הָיְתָה שִׂמְחָה לְפָנָיו, וּמֵהָעֵת הַהִיא וָאֵילָךְ, אֵין שִׂמְחָה לְמַעְלָה וּלְמַטָּה:

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פרק י''ב

א. אֵין קוֹרִין בַּתּוֹרָה בְּצִבּוּר בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים גְדוֹלִים בְּנֵי חוֹרִין. וְאֵין קוֹרִין פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה פְּסוּקִים. וַיְדַבֵּר עוֹלֶה מִן הַמִּנְיָן. וְלֹא יִהְיוּ הַקּוֹרִין פָּחוֹת מִשְּׁלשָה אֲנָשִׁים. וְאֵין מַתְחִילִין בְּפָרָשָׁה פָּחוֹת מִשְּׁלשָׁה פְּסוּקִים. וְאֵין מְשַּׁיְירִין בְּפָרָשָׁה פָּחוֹת מִשְּׁלשָה פְּסוּקִים. וְלֹא יִקְרָא הַקּוֹרֵא פָּחוֹת מִשְּׁלשָׁה פְּסוּקִים: ב. שְׁלשָׁה שֶׁקָּרְאוּ עֲשָׂרָה פְּסוּקִים שְׁנַיִם קוֹרְאִין שְׁלשָה שְׁלשָׁה וְאֶחָד אַרְבָּעָה וּבֵין שֶׁהָיָה הַקּוֹרֵא אַרְבָּעָה רִאשׁוֹן אוֹ אַחֲרוֹן אוֹ אֶמְצָעִי הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח:

מוסר

מספר חסידים סימן קמ''ה

כַּעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ הַכַּעַס רַע מְאֹד וְעַל כֵּן צָרִיךְ לְהִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ עַד קְצֵה הָאַחֲרוֹן וִילַמֵּד כָּל אָדָם לְעַצְמוֹ כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה שֶׁלֹּא יִכְעוֹס כְּלַל וַאֲפִלּוּ עַל דָּבָר שֶׁרָאוּי לִכְעוֹס עָלָיו וְאִם רוֹצֶה לְהַטִּיל אֵימָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אוֹ עַל הַצִבּוּר אִם הוּא פַּרְנַס יַרְאֶה בִּפְנֵיהֶם שֶׁהוּא כוֹעֵס וְתִהְיֶה דַעְתּוֹ מְיוּשֶׁבֶת עָלָיו בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ כְּאָדָם שֶׁהוּא מַרְאֶה פָּנִים שֶׁל כַּעַס וּבְלִבּוֹ אֵינוֹ כוֹעֵס כִּי הַכַּעַס מֵבִיא לִכְלַל טָעוּת. וְאָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַכּוֹעֵס אִם חָכָם הוּא חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ וּבַעֲלֵי כַּעַס חַיֵּיהֶם אֵינָם חַיִּים וְגַם מֵתִים קוֹדֶם זְמַנָּם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (איוב ה) כִּי לֶאֱוִיל יַהֲרֹג כַּעַס. לְפִיכָךְ נָאֶה מְאֹד לְהִתְרַחֵק מִן הַכַּעַס וּלְהַנְהִיג בְּעַצְמוֹ שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ אַף בְּדִבְרֵי הַמַּכְעִיסוֹ וְזוּ הִיא דֶרֶךְ הַטּוֹבָה:

מטות יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(ו) וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה אֶ֥לֶף לַמַּטֶּ֖ה לַצָּבָ֑א אֹ֠תָ֠ם וְאֶת-פִּ֨ינְחָ֜ס בֶּן-אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ לַצָּבָ֔א וּכְלֵ֥י הַקֹּ֛דֶשׁ וַחֲצֹֽצְר֥וֹת הַתְּרוּעָ֖ה בְּיָדֽוֹ: וּשְׁלַח יָתְהוֹן משֶׁה אַלְפָא לְשִׁבְטָא לְחֵילָא יָתְהוֹן וְיָת פִּינְחָס בַּר אֶלְעָזָר כַּהֲנָא לְחֵילָא וּמָנֵי דְקוּדְשָׁא וַחֲצוֹצְרוֹת יַבֶּבְתָּא בִּידֵיהּ:

רש''י אתם ואת פנחס. מגיד שהיה פנחס שקול כנגד כלם. ומפני מה הלך פנחס ולא הלך אלעזר. אמר הקדוש ברוך הוא מי שהתחיל במצוה, שהרג כזבי בת צור, יגמור. דבר אחר שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו, שנאמר (בראשית לז, לו) והמדנים מכרו אתו. ומנין שהיתה אמו של פנחס משל יוסף, שנאמר (שמות ו, כה) מבנות פוטיאל, מזרע יתרו שפטם עגלים לעבודה זרה ומזרע יוסף שפטפט ביצרו. דבר אחר שהיה משוח מלחמה: וכלי הקדש. זה הארון והציץ. שהיה בלעם עמהם ומפריח מלכי מדין בכשפים, והוא עצמו פורח עמהם. הראה להם את הציץ, שהשם חקוק בו, והם נופלים, לכך נאמר על חלליהם במלכי מדין, שנופלים על החללים מן האויר, וכן בבלעם כתיב (יהושע יג, כב) אל חלליהם: בידו. ברשותו וכן (במדבר כא, כז) ויקח את כל ארצו מידו:

(ז) וַֽיִּצְבְּא֨וּ עַל-מִדְיָ֔ן כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶׁ֑ה וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל-זָכָֽר: וְאִתְחַיָילוּ עַל מִדְיָן כְּמָא דְפַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה וּקְטָלוּ כָּל דְכוּרָא: (ח) וְאֶת-מַלְכֵ֨י מִדְיָ֜ן הָֽרְג֣וּ עַל-חַלְלֵיהֶ֗ם אֶת-אֱוִ֤י וְאֶת-רֶ֨קֶם֙ וְאֶת-צ֤וּר וְאֶת-חוּר֙ וְאֶת-רֶ֔בַע חֲמֵ֖שֶׁת מַלְכֵ֣י מִדְיָ֑ן וְאֵת֙ בִּלְעָ֣ם בֶּן-בְּע֔וֹר הָֽרְג֖וּ בֶּחָֽרֶב: וְיָת מַלְכֵי מִדְיָן קְטָלוּ עַל קְטִילֵיהוֹן יָת אֱוִי וְיָת רֶקֶם וְיָת צוּר וְיָת חוּר וְיָת רֶבַע חַמְשָׁא מַלְכֵי מִדְיָן וְיָת בִּלְעָם בַּר בְּעוֹר קְטָלוּ בְּחַרְבָּא:

רש''י חמשת מלכי מדין. וכי איני רואה שחמשה מנה הכתוב, למה הזקק לומר חמשת, אלא ללמדך ששוו כלם בעצה והשוו כלם בפרענות. בלעם הלך שם לטול שכר עשרים וארבעה אלף שהפיל מישראל בעצתו, ויצא ממדין לקראת ישראל ומשיאן עצה רעה. אמר להם אם כשהייתם ששים רבוא לא יכלתם להם, ועכשיו בשנים עשר אלף אתם באים להלחם. נתנו לו שכרו משלם ולא קפחוהו: בחרב. הוא בא על ישראל, והחליף אמנותו באמנותם, שאין נושעים אלא בפיהם על ידי תפלה ובקשה. ובא הוא ותפש אמנותם לקללם בפיו, אף הם באו עליו והחליפו אמנותם באמנות האמות, שבאין בחרב, שנאמר (בראשית כז, מ) ועל חרבך תחיה:

(ט) וַיִּשְׁבּ֧וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת-נְשֵׁ֥י מִדְיָ֖ן וְאֶת-טַפָּ֑ם וְאֵ֨ת כָּל-בְּהֶמְתָּ֧ם וְאֶת-כָּל-מִקְנֵהֶ֛ם וְאֶת-כָּל-חֵילָ֖ם בָּזָֽזוּ: וּשְׁבוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת נְשֵׁי מִדְיָן וְיָת טַּפְלְהוֹן וְיָת כָּל בְּעִירְהוֹן וְיָת כָּל גֵיתֵיהוֹן וְיָת כָּל נִכְסֵיהוֹן בְּזוֹ: (י) וְאֵ֤ת כָּל-עָֽרֵיהֶם֙ בְּמ֣וֹשְׁבֹתָ֔ם וְאֵ֖ת כָּל-טִֽירֹתָ֑ם שָֽׂרְפ֖וּ בָּאֵֽשׁ: וְיָת כָּל קִרְוֵיהוֹן בְּמוֹתְבָנֵיהוֹן וְיָת כָּל בֵּית סִגְדַתְהוֹן אוֹקִידוּ בְּנוּרָא:

רש''י טירתם. מקום פלטרין שלהם, שהוא לשון מושב כומרים יודעי חקיהם. דבר אחר לשון מושב שריהם, כמו שמתרגם סרני פלשתים טורני פלשתאי:

נביאים - יהושע - פרק יד

(ג) כִּֽי-נָתַ֨ן מֹשֶׁ֜ה נַחֲלַ֨ת שְׁנֵ֤י הַמַּטּוֹת֙ וַחֲצִ֣י הַמַּטֶּ֔ה מֵעֵ֖בֶר לַיַּרְדֵּ֑ן וְלַ֨לְוִיִּ֔ם לֹֽא-נָתַ֥ן נַחֲלָ֖ה בְּתוֹכָֽם: אֲרֵי יְהַב משֶה אַחֲסָנַת תְּרֵין שִׁבְטִין וּפַלְגוּת שִׁבְטָא מֵעִבְרָא לְיַרְדְּנָא וּלְלֵיוָאֵי לָא יְהַב אַחֲסָנָא בֵינֵיהוֹן : (ד) כִּֽי-הָי֧וּ בְנֵֽי-יוֹסֵ֛ף שְׁנֵ֥י מַטּ֖וֹת מְנַשֶּׁ֣ה וְאֶפְרָ֑יִם וְלֹֽא-נָתְנוּ֩ חֵ֨לֶק לַלְוִיִּ֜ם בָּאָ֗רֶץ כִּ֤י אִם-עָרִים֙ לָשֶׁ֔בֶת וּמִ֨גְרְשֵׁיהֶ֔ם לְמִקְנֵיהֶ֖ם וּלְקִנְיָנָֽם: אֲרֵי הֲווּ בְּנֵי יוֹסֵף תְּרֵין שִׁבְטִין מְנַשֶׁה וְאֶפְרַיִם וְלָא יְהָבוּ חוּלַק לְלֵוָאֵי בְּאַרְעָא אֱלָהֵן קִרְוִין לְמִתַּב וּרְוָחֵיהוֹן לִבְעִירְהוֹן וּלְגִיתֵיהוֹן :

רש''י כי היו בני יוסף שני מטות. תחת שבט לוי :

(ה) כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְהוָה֙ אֶת-מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיַּחְלְק֖וּ אֶת-הָאָֽרֶץ: (פ) כְּמָה דְּפַקִּיד יְיָ יַת משֶה כֵּן עֲבַדוּ בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל וּפַלִּיגוּ יַת אַרְעָא : (ו) וַיִּגְּשׁ֨וּ בְנֵֽי-יְהוּדָ֤ה אֶל-יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ בַּגִּלְגָּ֔ל וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו כָּלֵ֥ב בֶּן-יְפֻנֶּ֖ה הַקְּנִזִּ֑י אַתָּ֣ה יָדַ֡עְתָּ אֶֽת-הַדָּבָר֩ אֲשֶׁר-דִּבֶּ֨ר יְהוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֣ה אִישׁ-הָאֱלֹהִ֗ים עַ֧ל אֹדוֹתַ֛י וְעַ֥ל אֹדוֹתֶ֖יךָ בְּקָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ: וְקָרִיבוּ בְּנֵי יְהוּדָה לְוַת יְהוֹשֻעַ בְּגִלְגְלָא וַאֲמַר לֵיהּ כָּלֵב בַּר יְפֻנֶה קְנִזָאָה אַתְּ יְדַעְתְּ יַת פִּתְגָמָא דְמַלֵיל יְיָ עִם משֶה נְבִיָא דַיְיָ עַל עֵסַק דִילִי וְעַל עֵסַק דִּילָךְ בִּרְקַם גֵאָה : (ז) בֶּן-אַרְבָּעִ֨ים שָׁנָ֜ה אָנֹכִ֗י בִּ֠שְׁלֹחַ מֹשֶׁ֨ה עֶֽבֶד-יְהוָ֥ה אֹתִ֛י מִקָּדֵ֥שׁ בַּרְנֵ֖עַ לְרַגֵּ֣ל אֶת-הָאָ֑רֶץ וָאָשֵׁ֤ב אֹתוֹ֙ דָּבָ֔ר כַּאֲשֶׁ֖ר עִם-לְבָבִֽי: בַּר אַרְבְּעִין שְׁנִין אַנָא כַּד שְׁלַח משֶה עַבְדָא דַיְיָ יָתִי מִרְקַם גֵאָה לְאַלְלָא יַת אַרְעָא וַאֲתֵיבַת יָתֵיהּ פִּתְגָמָא כְּמָה דַהֲוָה עִם לִבִּי :

רש''י כאשר עם לבבי . ולא כאשר עם פי , שהמרגלים היו בעצה אחת , וירא כלב לומר להם שלא יאמר כמותם , וכשבא , הכחישם , וזהו שנאמר שם ( במדבר יד כד ) : עקב היתה רוח אחרת עמו , שהיה אומר להם אחד בפה ואחד בלב :

כתובים - תהילים - פרק קז

(לא) יוֹד֣וּ לַיהוָ֣ה חַסְדּ֑וֹ וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו לִבְנֵ֥י אָדָֽם: יְהוֹדוּן קֳדָם יְיָ מְטוּל חַסְדֵיהּ וּמִשְׁתָּעָן פְּרִישְׁוָתֵיהּ לִבְנֵי נָשָׁא : (לב) וִֽ֭ירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל-עָ֑ם וּבְמוֹשַׁ֖ב זְקֵנִ֣ים יְהַלְלֽוּהוּ: וּמְרוֹמְמִין יָתֵיהּ בִּכְנִישַׁת עַמָא בֵּית יִשְּׂרָאֵל וּבְסַנְהֶדְרִין דְחַכִּימָיָא יְשַׁבְּחוּן יָתֵיהּ :

רש''י וירוממוהו בקהל עם . צריך לאודויי באפי בי עשרה : ובמושב זקנים . ותרין מנייהו צורבא מרבנן :

(לג) יָשֵׂ֣ם נְהָר֣וֹת לְמִדְבָּ֑ר וּמֹצָ֥אֵי מַ֝֗יִם לְצִמָּאֽוֹן: שַׁוִי נְהַרְוָתָא הֵיךְ מַדְבְּרָא וּמַפְקָנוּת מַיָא הֵיךְ צְחוּתָא :

רש''י ישם נהרות למדבר . כלומר נותן יישובי האומות לחרבן :

(לד) אֶ֣רֶץ פְּ֭רִי לִמְלֵחָ֑ה מֵ֝רָעַ֗ת יֹ֣שְׁבֵי בָֽהּ: אַרְעָא דְיִשְּׂרָאֵל דְעַבְדָא פְּרִי צְדָא הֵיךְ סְדוֹם דְאִתְהַפְּכַת מִן בִּישׁוּת יָתְבִין בָּהּ :

רש''י למלחה . להיות כארץ מלחה מעשות פרי :

(לה) יָשֵׂ֣ם מִ֭דְבָּר לַֽאֲגַם-מַ֑יִם וְאֶ֥רֶץ צִ֝יָּ֗ה לְמֹצָ֥אֵי מָֽיִם: כַּד תָּבוּ לְאוֹרַיְתָא שַׁוִי מַדְבְּרָא הֵיךְ אֲרִיתָא דְמַיָא וַאֲרַע צִיחַיָא לְמַפְקָנוּת מַיָא :

רש''י ישם מדבר לאגם מים . נותן יישוב חרב לבניין ומחזירו לקדמותו :

משנה בכורות פרק ג

א. הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה מִן הַנָּכְרִי וְאֵין יָדוּעַ אִם בִּכְּרָה וְאִם לֹא בִכְּרָה, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, עֵז בַּת שְׁנָתָהּ וַדַּאי לַכֹּהֵן, מִכָּאן וְאֵילָךְ סָפֵק. רָחֵל בַּת שְׁתַּיִם וַדַּאי לַכֹּהֵן, מִכָּאן וְאֵילָךְ סָפֵק. פָּרָה וַחֲמוֹר בְּנוֹת שָׁלשׁ וַדַּאי לַכֹּהֵן, מִכָּאן וְאֵילָךְ סָפֵק. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אִלּוּ בְּוָּלֶד בִּלְבַד בְּהֵמָה נִפְטֶרֶת, הָיָה כִדְבָרֶיךָ, אֶלָּא אָמְרוּ, סִימַן הַוָּלָד בִּבְהֵמָה דַקָּה, טִנוּף. וּבְגַסָה, שִׁלְיָא. וּבְאִשָּׁה, שְׁפִיר וְשִׁלְיָא. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁיָּדוּעַ שֶׁבִּכְּרָה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. וְכֹל שֶׁלֹּא בִכְּרָה, הֲרֵי זֶה לַכֹּהֵן. אִם סָפֵק, יֵאָכֵל בְּמוּמוֹ לַבְּעָלִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, בְּהֵמָה גַסָה שֶׁשָּׁפְעָה חֲרָרַת דָּם, הֲרֵי זוֹ תִקָּבֵר, וְנִפְטְרָה מִן הַבְּכוֹרָה:

ברטנורה   (א) הלוקח. עז בת שנתה. שילדה בתוך שנתה: ודאי. אותו הולד לכהן, דקודם לכן לא ילדה: ספק. ירעה עד שיפול בו מום ויאכל במומו לבעלים. ואם ספק פטר חמור הוא, מפריש טלה והוא שלו: טנוף. אבעבועות של דם שפולטת הבהמה ומראים אותן לרועה חכם ומכיר בהן אם הן מחמת הריון שהפילה ושמא טנפה בתוך שנתה דהוי ספק ולד ונפטרה מן הבכורה, הלכך אפילו עז בת שנתה ספק הוא: שליא. כמין כיסוי על העובר שהעובר מונח בה: שפיר. למעלה מן השליא קרום שיש בו דם נקרש והוא קרוי שפיר. ורבותי פירשו, חתיכה של בשר שיש בה צרת אדם. ויש אומרים לפיכך נקראת שפיר לפי שעשויה כשפופרת: ששפעה חררת דם. שהפילה חתיכת דם: הרי זו תקבר. להודיע שנפטרה מן הבכורה. שהרואה שקוברים אותה יודע שהבא אחריו אינו קדוש בבכורה. והלכה כר' עקיבא וכר' אליעזר בן יעקב:

ב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה מְנִיקָה מִן הַנָּכְרִי, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא בְנָהּ שֶׁל אַחֶרֶת הָיָה. נִכְנַס לְתוֹךְ עֶדְרוֹ וְרָאָה אֶת הַמַּבְכִּירוֹת מְנִיקוֹת וְאֶת שֶׁאֵינָן מַבְכִּירוֹת מְנִיקוֹת, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא בְנָהּ שֶׁל זוֹ בָּא לוֹ אֵצֶל זוֹ, אוֹ שֶׁמָּא בְנָהּ שֶׁל זוֹ בָּא לוֹ אֵצֶל זוֹ:

ברטנורה   (ב) אין חוששין שמא בנה של אחרת היה. שיהא הבא אחריו בכור ספק דנימא הך בהמה לא ילדה מעולם אלא שאהבה את זה בן חברתה, ואי משום דאית לה חלב הא איכא מיעוטא דחולבות אע''פ שאינן יולדות, הא ודאי לא אמרינן, אלא בנה הוא ופטורה מן הבכורה: מבכירות. בחורות שלא ילדו עד עכשיו: אין חוששין שמא בנה של זו בא אצל זו. דליחוש לכולהו בספק בכורות, אלא ודאי אותן הכרוכין אחר המבכירות הוו בכורות ודאין, והכרוכין אחר שאין מבכירות הוו פשוטין ודאין. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

ג. רַבִּי יוֹסֵי בֶּן מְשֻׁלָּם אוֹמֵר, הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר, עוֹשֶׂה מָקוֹם בְּקוֹפִיץ מִכָּאן וּמִכָּאן וְתוֹלֵשׁ הַשֵּׂעָר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְזִיזֶנּוּ מִמְּקוֹמוֹ. וְכֵן הַתּוֹלֵשׁ אֶת הַשֵּׂעָר לִרְאוֹת מְקוֹם הַמּוּם:

ברטנורה   (ג) עושה מקום בקופיץ. גרסינן. ובגמרא מפרש, תני לקופיץ, כלומר לצורך מקומו של קופיץ תולש שער של צואר. ואין כאן משום לא תגוז בכור צאנך דתלישה ביד לאו גזיזה היא. אבל בכלי ודאי אסור: וכן מותר לתלוש את השער. ואפילו לכתחלה, להראות בו לחכם מקום המום. והלכה כר' יוסי בן משולם:

ד. שְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר וְהִנִּיחוֹ בַחַלּוֹן וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטוֹ, עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לֹא בָזֶה הִתִּיר עֲקַבְיָא, אֶלָּא בִשְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר וְהִנִּיחוֹ בַּחַלּוֹן וְאַחַר כָּךְ מֵת, בָּזֶה עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. הַצֶמֶר הַמְדֻבְלָל בַּבְּכוֹר, אֶת שֶׁהוּא נִרְאֶה מִן הַגִּזָּה, מֻתָּר. וְאֶת שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה מִן הַגִּזָּה, אָסוּר:

ברטנורה   (ד) עקביא בן מהללאל מתיר. הצמר בהנאה לכהן: וחכמים אוסרים. דאי שריית ליה צמר הנושר מחיים, אתי לאשהויי לבכור כדי שישיר צמרו כל שעה ואתי ביה לידי תקלה שיגזוז ויעבוד בו, ופסולי המוקדשים אסירי בגיזה ועבודה דכתיב תזבח ואכלת בשר, תזבח ולא גיזה: לא בזה התיר עקביא. כלומר לא בזה עקביא מתיר וחכמים אוסרים, דבשחטו דברי הכל שרי, דמגו דמהניא שחיטה לצמר המחובר בו להתירו לאחר שחיטה, מהני נמי לתלוש ומונח בחלון. ולא נחלקו אלא במת, דאותו צמר המחובר בו טעון קבורה, עקביא מתיר לצמר שנשר ממנו כשהוא בחיים, וחכמים אוסרים, גזירה שמא ישהנו כדי ליהנות בצמר הנושר ממנו כל שעה ואתי למעבד ביה גיזה ועבודה. ופסק ההלכה, דאפילו לאחר שחיטה צמר שנשר ממנו בחיים אסור: צמר המדובלל. שלא נתלש לגמרי אבל מחובר הוא עם הצמר ואינו נופל: את שנראה עם הגיזה. כשישחטנו וגוזזו לאחר שחיטה, ויהא הצמר המדובלל נראה עם שאר הגיזה ואינו נראה כמופרש ממנו, מותר כשאר הגיזה: ושאינו נראה עם הגיזה. שיצא חוץ יותר מדאי וניכר לכל (שמדובלל) [שמובדל] מן הגיזה: אסור. כמי שנשר לגמרי קודם שחיטה. וסתמא כרבנן דפליגי עליה דעקביא, דהלכתא כוותייהו:

גמרא בכורות דף כ''ד ע''א

תַּנְיָא הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה מֵנִיקָה מִן הַנָּכְרִי הַבָּא אַחֲרָיו בְּכוֹר מִסָּפֵק מִפְּנֵי שֶׁמְּרַחֶמֶת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ יוֹלֶדֶת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר דָבָר בְּחֶזְקָתוֹ. וְכֵן הָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר הַנִּכְנָס לְתוֹךְ עֶדְרוֹ בַּלַּיְלָה וְרָאָה כְּעֶשֶׂר כַּחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַבְכִּירוֹת וְשֶׁאֵינָן מַבְכִּירוֹת יוֹלְדוֹת. לְמָחָר הִשְׁכִּים וּמָצָא זְכָרִים תְּלוּיִין בְּשֶׁאֵין מַבְכִּירוֹת וּנְקֵבוֹת תְּלוּיוֹת בִּמַבְכִּירוֹת אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא בְּנָה שֶׁל זוּ בָא לוֹ אֵצֶל זוּ. אִיבָּעְיָא לְהוּ דָּבָר בְּחֶזְקָתוֹ דְקָאָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְאֵינָהּ מְרַחֶמֶת אֶלָּא אִם כֵּן יוֹלֶדֶת הָא אִיכָּא דְאוֹלִיד חַיְישִׁינָן לְרַחוּמֵי אוֹ דִילְמָא דִידָהּ מְרַחֲמָא דְלָא דִידָהּ לָא מְרַחֲמָא. לְמָאי נַפְקָא מִינָהּ לְמִילְקָא עֲלָה מִשּׁוּם אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ אִם אֲמַרְתְּ דִּידָהּ מְרַחֲמָא דְלָא דִידָהּ לָא מְרַחֲמָא לָקֵי וְאִי אֲמַרְתְּ דְּלָא דִידָה נָמֵי מְרַחֲמָא לָא לָקֵי. מָאי. תָּא שְׁמַע רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה מִן הַנָּכְרִי אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא בְנָהּ שֶׁל אַחֶרֶת הָיָה מִי קָתָּנֵי הוּא הָיָה קָתָּנֵי הָכִי קָאָמַר אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא בְנָהּ שֶׁל אַחֶרֶת אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לָהּ וָּלָד מֵעִיקָרָא. תָּא שְׁמַע נִכְנַּס בְּתוֹךְ עֶדְרוֹ וְרָאָה אֶת הַמְּבַכִּירוֹת מֵנִיקוֹת וְאֶת שֶׁאֵינָן מַבְכִּירוֹת מֵנִיקוֹת אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא בְנָהּ שֶׁל זוּ בָא לוֹ אֵצֶל זוּ אוֹ שֶׁמָּא בְנָה שֶׁל זוּ בָא לוֹ אֵצֶל זוּ אֲמָאי לֵיחוֹשׁ דִּילְמָא רְחוּמִי רָחִים בִּמְקוֹם דִּידָהּ לָא שְׁבָקָה דִידָהּ וּמְרַחֲמָא דְלָא דִידָהּ. תָּא שְׁמַע דָּבָר בְּחֶזְקָתוֹ וְכוּ' מָאי לָאו רֵישָׁא דוּמְיָא דְסֵיפָא מַה סֵיפָא וַדַאי דִידָהּ אַף רֵישָׁא וַדַּאי דִידָהּ מִידִי אִירְיָא הָאי כִּדְאִיתָא וְהָאי כִּדְאִיתָא וּמָאי וְכֵן אֲפִיטוּרָא דִבְכוֹרָה:

רש''י מרחמת. אוהבת בן חברתה: ומצא זכרים. שנולדים עכשיו תלויין וכרוכין ויונקין מן הזקנות שנפטרו כבר מן הבכורה והנקבות הנולדות עכשיו מצא תלויות במבכירות דהשתא אין כאן לכהן כלום דבזכרים אין שום בכור שהרי בני הזקנות הן ונקבות התלויות במבכירות אין דין בכורות נוהגת בהן: אין חוששין. להחמיר ולספק בספק בכורות ולומר שמא בנה של זו בא לו אצל זו וזכרים הן בני המבכירות: שאינה מרחמת ולד בהמה אחרת. אלא א''כ יולדת אם היה לה וולד מתחלה דהא ודאי אי נמי לא הוי האי וולד דידה פטורה מן הבכורה דהא הו''ל אחרינא ומיהו היכא דילדה חיישינן לרחומי שמרחמת וולד בהמה אחריתי: למאי נ''מ. הא לענין בכורה ממה נפשך פטורה דאי האי לאו דידה הא הו''ל אחרינא: למלקי עליה. דהאי שכרוך אחריה משום אותו ואת בנו: לא לקי. דדלמא לאו דידה הוא: אין חוששין וכו'. אלמא ודאי דילה מחזיק ליה דלא מרחמא אלא דידה: מי קתני. אין חוששין שמא בנה של אחרת הוא היה קתני והכי קאמר ממה נפשך פטורה מן הבכורה דאין חוששין שמא מרחמה בן חברתה אלא א''כ היה לה ולד אחר מעיקרא הילכך לענין בכורה ודאי פטורה אבל לענין אותו ואת בנו ספיקא הוא: דילמא רחימא רחים. הואיל ולכולן הוי ולדות אלא ודאי אפילו ילדה אינה מרחמת אלא על שלה ומשני במקום דידה וכו': הדבר בחזקתו. וכן כלומר דקתני סיפא וכן היה רשב''ג אומר הנכנס וכו' מאי לאו מדסיפא וכו' מדקתני וכן וכו': ודאי דידה. דכל חדא וחדא התלוי בה דידה הויא דהא אמרת במקום דידה לא שבקה דידה ומרחמה דלאו דידה רישא נמי דקתני הדבר בחזקתו בודאי דידה מחזיק לה ולענין אותו ואת בנו נמי לקי: הא כדאיתא. וסיפא ודאי רישא ספק: ומאי וכן. הואיל ולא דמי: ומשני לפטורא. להא דמי דכי היכי דסיפא פטורות ודאי דהא ודאי נקבות תלויות במבכירות דלא שבקה דידה דקאי קמה ומרחמא דלא דידה רישא נמי פטורות מן הבכורות ודאי דאי נמי לא דידה היא ילדה אחרינא ואינה מרחמת אלא א''כ יולדת ולעולם לענין אותו ואת בנו הוי ספק:

זוהר חיי שרה דף קל''ג ע''ב

רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר (ישעיה מב) מִי נָתַן לִמְשִׁיסָה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבוֹזְזִים הֲלֹא יְיָ וְגוֹמֵר. תָּא חֲזֵי מֵזִמְנָא דְאִתְחֲרֵב בֵּי מַקְדְשָׁא בִּרְכָאן לָא שַׁרְיָין בְּעַלְמָא וְאִתְמַנְעוּ כַּבְיָכוֹל אִתְמַנְעוּ מֵעֵילָא וְתַתָּא וְכָל אִינוּן שְׁאָר דַּרְגִין תַּתָּאִין מִתְתַּקְפֵי וְאַזְלֵי וְשַׁלְטֵי עָלָיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל בְּגִין דְּאִינוּן גָּרְמוּ בְּחוֹבַיְיהוּ. הַאי קְרָא לָא אִתְיַישְׁבָן מִלֵּיהּ דִכְתִיב (שם) מִי נָתַן לִמְשִׁיסָה יַעֲקֹב כֵּיוָן דְאָמַר (שם) מִי נָתָן לִמְשִׁיסָה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל מַהוּ חָטָאנוּ לוֹ מַאי חָטְאוּ לוֹ מִבְּעֵי לֵיהּ וְאִי אָמַר חָטָאנוּ לוֹ וְלֹא אָבוּ וְלֹא אָבִינוּ מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא בְּשַׁעְתָּא דְאִתְחָרֵב מַקְדְשָׁא וְאִתּוֹקַד הֵיכָלָא וְעַמָּא אִתְגְלֵי בָּעֵי שְׁכִינְתָּא לְאִתְעַקְרָא מִדּוּכְתָּהּ וּלְמֵיהַךְ עִמְּהוֹן בְּגָלוּתָא אָמְרָה אֵיהַךְ בְּקַדְמֵיתָא לְמֶחְמֵי בֵּיתָאי וְהֵיכְלָאי וְאֶפְקוֹד עַל דּוּכְתֵּי דְכַהֲנֵי וְלֵיוָאֵי דַהֲווֹ פַּלְחִין בְּבֵיתָאי אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר בְּהַהִיא שַׁעְתָּא אִסְתַּכְּלָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְעֵילָא וַחֲמָאַת דְּבַעֲלָהּ אִסְתַּלַּק מִנָּהּ לְעֵילָא לְעֵילָא נַחְתַת לְתַתָּא עָאֲלַת בְּבֵיתָא וְאִסְתַּכָּלַת בְּכָל אִינוּן דוּכְתֵּי וְאִשְׁתְּמַע קָלָא לְעֵילָא לְעֵילָא וְאִשְׁתְּמַע קָלָא לְתַתָּא הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה לא) קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ וְגוֹמֵר וְאוּקְמוּהָ. כֵּיוָן דְּעָאֲלַת בְּגָלוּתָא אִסְתַּכָּלַת בְּעַמָּא וַחֲמָאת דְדַחֲקֵי לוֹן וְרַמְסֵי לוֹן בְּגָלוּתָא בֵּין רַגְלַיְיהוּ דִשְׁאָר עַמִּין כְּדֵין אֲמָרַת מִי נָתַן לִמְשִׁיסָה יַעֲקֹב וְגוֹמֵר. וְאִנּוּן אַמְרִין הֲלֹא יְיָ זוּ חָטָאנוּ לוֹ וְהִיא אֲמָרַת וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ. וּבְשַׁעְתָּא דְזָמִין קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְמִפְקַד עַל עַמֵּיהּ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל תֵּיתוּב מִן גָּלוּתָא בְּקַדְּמֵיתָא (אָמַר לֵיהּ קוּדשָׁא בְרִיךְ הוּא) תֵּהַךְ לְבֵיתָא בְּגִין דְבֵית הַמִּקְדָשׁ יִתְבְנֵי בְּקַדְמִיתָא וְיֵימָא לָהּ קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא קוּמִי מֵעַפְרָא. הִיא תָּבַת וַאֲמָרַת לְאָן אֲתַר אֵיהַךְ בֵּיתָאי חָרַב הֵיכָלִי אִתּוֹקַד בְּנוּרָא עַד דְקוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא יִבְנֵי בֵּי מַקְדְשָׁא בְּקַדְמֵיתָא וִיתַקֵין הֵיכָלָא וְיִבְנֵי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֶם וּלְבָתַר יוֹקִים לָהּ מֵעַפְרָא הָדָא הוּא דִּכְתִיב בּוֹנֵה יְרוּשְׁלָיִם יְיָ וְגוֹמֵר בּוֹנֵה יְרוּשְׁלָיִם בְּקַדְּמֵיתָא וּלְבָתַר נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס וְיֵימָא לָהּ הִתְנַעֲרֵי מֵעָפָר קוּמִי שְׁבִי יְרוּשָׁלַםִ וְגוֹמֵר. וְיִתְכְּנִישׁ גָּלוּתְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל הֲדָא הוּא דִכְתִיב בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַםִ יְיָ בְּקַדְמֵיתָא וּלְבָתַר נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס וּכְדֵין הָרוֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְבוֹתָם דָא תְּחִיַּית הַמֵּתִים. וּכְתִיב וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵלֵכוּ וְגוֹמֵר בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

תרגום הזוהר רַבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר, מִי נָתַן לִמְשִׁיסָה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבוֹזְזִים וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה, מִזְּמָן שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אֵין בְּרָכוֹת שׁוֹרוֹת בָּעוֹלָם וְנֶעֶצְרוּ. כִּבְיָכוֹל שֶׁנִּמְנְעוּ מִלְּמַעְלָה, מֵהָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, וּמִלְּמַטָּה, מֵהַתַּחְתּוֹנִים. וְכָל אֵלּוּ הַמַּדְרֵגוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת מִתְגַבְּרוֹת וְהוֹלְכוֹת, וְשׁוֹלְטוֹת עַל יִשְׂרָאֵל, מִשּׁוּם שֶׁיִּשְׂרָאֵל גָּרְמוּ זֹאת בַּעֲוֹנוֹתֵיהֶם. וְעִנְיָן חִסָּרוֹן הַבְּרָכוֹת עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוּא מִשּׁוּם שֶׁהַתַּחְתּוֹנִים אֵינָם רְאוּיִם לְקַבֵּל מֵהֶם, וְכָל הַשֶּׁפַע שֶׁהֵם צְרִיכִים לְהַשְׁפִּיעַ לַתַּחְתּוֹנִים נִמְנָע מֵהֶם, כִּי אֵין לָהֶם לְמִי לְהַשְׁפִּיעַ. מִקְרָא זֶה, דְּבָרָיו אֵינָם מְיוּשָׁבִים. כִּי כָּתוּב, מִי נָתַן לִמְשִׁיסָה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבוֹזְזִים הֲלֹא ה' זוּ חָטָאנוּ לוֹ. כֵּיוָן שֶׁאָמַר, מִי נָתַן לִמְשִׁיסָה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל, מָה הוּא שֶׁאוֹמֵר חָטָאנוּ לוֹ, חָטְאוּ לוֹ, הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר. דְּהַיְנוּ לָשׁוֹן נִסְתָּר וְלֹא כִּמְדַבְּרִים בַּעֲדָם. וְאִם כְּבָר אוֹמֵר, חָטָאנוּ לוֹ, דְּהַיְנוּ מְדַבְּרִים בַּעֲדָם, מָה הוּא שֶׁאוֹמֵר שׁוּב וְלֹא אָבוּ דְּהַיְנוּ שׁוּב לָשׁוֹן נִסְתָּר, וְלֹא אָבִינוּ הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, שֶׁהוּא כִּמְדַבְּרִים בַּעֲדָם. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁנֶּחֶרָב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְנִשְׂרָף הָהֵיכָל, וְהָעָם הָלַךְ לַגָּלוּת, רָצְתָה הַשְּׁכִינָה לַעֲקוֹר מִמְּקוֹמָהּ וְלָלֶכֶת לַגָּלוּת עִמָּהֶם. אָמְרָה הַשְּׁכִינָה, אֵלֶךְ תְּחִלָּה לִרְאוֹת אֶת בֵּיתִי וְהֵיכָלִי, וְאֶפְקוֹד אֶת הַמְּקוֹמוֹת שֶׁל הַכֹּהֲנִים וְהַלְּוִיִּם, שֶׁהָיוּ עוֹבְדִים בְּבֵיתִי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִסְתַּכְּלָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, הִיא הַשְּׁכִינָה, לְמַעְלָה, וְרָאֲתָה שֶׁבַּעֲלָהּ, ז''א, נִסְתַּלֵּק מִמֶּנָּהּ וְעָלָה לְמַעְלָה לְמַעְלָה. יָרְדָה לְמַטָּה וְנִכְנְסָה לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְהִסְתַּכְּלָה בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת, וּבָכְתָה, וְנִשְׁמַע הַקּוֹל לְמַעְלָה לְמַעְלָה בַּשָּׁמַיִם, וְנִשְׁמַע הַקּוֹל לְמַטָּה בָּאָרֶץ. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב, קוֹל בָּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ וְגוֹ' וּבֵאֲרוּהוּ. כֵּיוָן שֶׁבָּאָה לַגָּלוּת, הִסְתַּכְּלָה בָּעָם, וְרָאֲתָה, אֵיךְ שֶׁדּוֹחֲקִים אוֹתָם וְרוֹמְסִים אוֹתָם בֵּין רַגְלֵיהֶם שֶׁל שְׁאָר הָעַמִּים, בַּגָּלוּת, אָז אָמְרָה, מִי נָתַן לִמְשִׁיסָה יַעֲקֹב וְגוֹ'. וְיִשְׂרָאֵל אָמְרוּ, הֲלֹא ה' זוּ חָטָאנוּ לוֹ, וּמְיוּשָׁב בָּזֶה מַה שֶׁכָּתוּב כִּמְדַבֵּר בַּעֲדוֹ. וְהַשְּׁכִינָה אָמְרָה, וְלֹא אָבוּ בִּדְרָכָיו הָלוֹךְ וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ. וּמְיוּשָׁב בָּזֶה, מַה שֶּׁשּׁוּב אוֹמֵר הַכָּתוּב בְּלָשׁוֹן נִסְתָּר. וּבַשָּׁעָה שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִפְקוֹד אֶת עַמּוֹ, לְהוֹצִיאָם מֵהַגָּלוּת, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא הַשְּׁכִינָה, תָּשׁוּב תְּחִלָּה מֵהַגָּלוּת, וְתֵלֶךְ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, מִטַּעַם שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ יִבָּנֶה תְּחִלָּה לְקִבּוּץ הַגָּלוּיוֹת, שֶׁשָּׁם הַשְּׁרָאַת הַשְּׁכִינָה, וְעַל כֵּן גַּם הַשְּׁכִינָה מַקְדִּימָה לָצֵאת מֵהַגָּלוּת. וְיֹאמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, קוּמִי מֵעָפָר. וְהַשְּׁכִינָה מֵשִׁיבָה וְאוֹמֶרֶת, לְאֵיזֶה מָקוֹם אֵלֶךְ, הֲרֵי בֵּיתִי חָרַב, הֵיכָלִי נִשְׂרָף בָּאֵשׁ. עַד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָרוּךְ הוּא יִבְנֶה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, תְּחִלָּה, וִיתַקֵּן הָהֵיכָל, וְיִבְנֶה אֶת הָעִיר יְרוּשָׁלַיִם, וְאַחַר זֶה יָקִים אֶת הַשְּׁכִינָה מֵעָפָר. וְזֶ''שׁ, בּוֹנֶה יְרוּשָׁלַיִם ה' וְגוֹ', מִתְּחִלָּה בּוֹנֶה יְרוּשָׁלַיִם, וְאַחַר כָּךְ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס, וְיֹאמַר לָהּ הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְׁבִי יְרוּשָׁלַיִם וְגוֹ'. וְאַחַר כָּךְ יְקַבֵּץ גָּלוּיוֹת יִשְׂרָאֵל. וְזֶ''שׁ מִתְּחִלָּה, בּוֹנֶה יְרוּשָׁלַיִם ה', וְאַחַר כָּךְ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס. וְאָז, הָרוֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְבוֹתָם, שֶׁזּוֹהִי תְּחִיַּת הַמֵּתִים. וְכָתוּב, וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקָּי תֵּלֵכוּ וְגוֹ'. בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פרק י''א

א. כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִן הַקּוֹרִין פּוֹתֵחַ סֵפֶר תּוֹרָה וּמַבִּיט לְמָקוֹם שֶׁהוּא קוֹרֵא בּוֹ. וְאַחַר כַּךְ אוֹמֵר בָּרְכוּ אֶת ה' הַמְּבוֹרָךְ וְכָל הָעָם עוֹנִין בָּרוּךְ ה' הַמְּבוֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלם אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ בָּרוּךְ אַתָּה ה' נוֹתֵן הַתּוֹרָה. וְכָל הָעָם עוֹנִין אָמֵן וְאַחַר כַּךְ קוֹרֵא עַד שֶׁיַּשְׁלִים לִקְרוֹת וְגוֹלֵל הַסֵּפֶר וּמְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָתַן לָנוּ תוֹרָתוֹ תוֹרַת אֱמֶת וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵנוּ בָּרוּךְ אַתָּה ה' נוֹתֵן הַתּוֹרָה: ב. אֵין הַקּוֹרֵא בַתּוֹרָה רַשָּׁאי לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי הַצִבּוּר קָרָא וְטָעָה אֲפִי' בִדְקְדוּק אוֹת אַחַת מַחֲזִירִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּקְרָאֶנָה בְדִקְדוּק וְלֹא יִקְרְאוּ שְׁנַיִם בְּתוֹרָה אֶלָא הָאֶחָד לְבַדּוֹ. קָרָא וְנִשְׁתַּתֵּק יַעֲמוֹד אַחֵר תַּחְתָּיו וְיַתְחִיל מִמָּקוֹם שֶׁהִתְחִיל הָרִאשׁוֹן שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק וּמְבָרֵךְ בַּסוֹף:

מוסר

מספרי חסידים סימן קנ''ג

רַגְזָן לֹא עָלָה בְיָדוֹ כִּי אִם רַגְזָנוּתוּ וְגוֹרֵם לְהוֹצִיא מִפִּיו דְּבָרִים שֶׁלֹּא כַהוֹגֵן אַף כְּלַפֵּי מַעְלָה וַעֲזִיבַת הַכַּעַס מְבִיאָתוֹ לִכָּנֵס בְּדֶרֶךְ הָעֲנָוָה. צֵא וּלְמַד מֵהִלֵּל שֶׁלֹּא הָיָה כָּמוֹהוֹ אָדָם עָנָיו מֵעוֹלָם עַנְוְתָנוּתוֹ גָּרַם לְהַכְנִיס שְׁלֹשָה גֵּרִים תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. וְאַל יַטִּיל אָדָם אֵימָה יְתֵירָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ פֶּן יַאֲכִילוּהוּ עֲבָדָיו דָּבָר אָסוּר כַּאֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה הַמַּאֲכָל מְתוּקָן אוֹ כַּמָּה עִנְיָנִים מִיִּרְאָתוֹ יֵלְכוּ וְיִקְנוּ דְבַר אִיסוּר וְזֶה לֹא יֵדַע וְכָל הַמַּטִּיל אֵימָה יְתֵירָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ סוֹף בָּא לִידֵי שָׁלשׁ עֲבֵירוֹת גִּילוּי עֲרָיוֹת וְחִילוּל שַׁבָּת וּשְׁפִיכַת דָמִים תֵּשַׁמֵּשׁ אִשְׁתּוֹ נִדָּה מִיִּרְאָתוֹ תְּבַשֵּׁל לוֹ תָבְשִׁיל בְּשַׁבָּת אוֹ אִם הָיָה רָגִיל בַּנֵר בַּחֶדֶר מִשְׁכָּבוֹ לְהַדְלִיק אוֹתָה שָׁם מִבְּעוֹד יוֹם וְשָׁכְחָה לְשׂוּמָהּ שָׁם תַּדְלִיק מִפְּנֵי אֵימָתוֹ בְשַׁבָּת אוֹ תִבְרַח אִשְׁתּוֹ אוֹ אֶחָד מִבָּנָיו בַּלַּיְלָה בַּחֲשֵׁכָה וְיִפְּלוּ בְּאַחַר הַפְּחָתִים הֲרֵי זֶה שְׁפִיכוּת דָמִים:

מטות ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(יא) וַיִּקְחוּ֙ אֶת-כָּל-הַשָּׁלָ֔ל וְאֵ֖ת כָּל-הַמַּלְק֑וֹחַ בָּֽאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה: וּנְסִיבוּ יָת כָּל עֲדָאָה וְיָת כָּל דְבַרְתָּא בֶּאֱנָשָׁא וּבִבְעִירָא:

רש''י ויקחו את כל השלל וגו' . מגיד שהיו כשרים וצדיקים ולא נחשדו על הגזל לשלוח יד בבזה שלא ברשות, שנאמר את כל השלל וגו' , ועליהם מפורש בקבלה שניך כעדר הרחלים וגו' , אף אנשי המלחמה שביך כלם צדיקים: שלל. הן מטלטלין של מלבוש ותכשיטין: בז. הוא בזת מטלטלין שאינם תכשיטין: מלקוח. אדם ובהמה. ובמקום שכתוב שבי אצל מלקוח, שבי באדם ומלקוח בבהמה:

(יב) וַיָּבִ֡אוּ אֶל-מֹשֶׁה֩ וְאֶל-אֶלְעָזָ֨ר הַכֹּהֵ֜ן וְאֶל-עֲדַ֣ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת-הַשְּׁבִ֧י וְאֶת-הַמַּלְק֛וֹחַ וְאֶת-הַשָּׁלָ֖ל אֶל-הַֽמַּחֲנֶ֑ה אֶל-עַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל-יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ: (ס) וְאַיתִיוּ לְוָת משֶׁה וּלְוָת אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וּלְוָת כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת שִׁבְיָא וְיָת דְבַרְתָּא וְיָת עֲדָאָה לְמַשְׁרִיתָא לְמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב דִי עַל יַרְדְנָא דִירֵחוֹ: (יג) שלישי - במחוברות שני וַיֵּ֨צְא֜וּ מֹשֶׁ֨ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן וְכָל-נְשִׂיאֵ֥י הָֽעֵדָ֖ה לִקְרָאתָ֑ם אֶל-מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה: וּנְפָקוּ משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְכָל רַבְרְבֵי כְנִשְׁתָּא לְקֳדָמוּתְהוֹן לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא:

רש''י ויצאו משה ואלעזר הכהן. לפי שראו את נערי ישראל יוצאים לחטף מן הבזה:

(יד) וַיִּקְצֹ֣ף מֹשֶׁ֔ה עַ֖ל פְּקוּדֵ֣י הֶחָ֑יִל שָׂרֵ֤י הָֽאֲלָפִים֙ וְשָׂרֵ֣י הַמֵּא֔וֹת הַבָּאִ֖ים מִצְּבָ֥א הַמִּלְחָמָֽה: וּרְגֵיז משֶׁה עַל דִמְמַנָן עַל חֵילָא רַבָּנֵי אַלְפִין וְרַבָּנֵי מַאֲוָותָא דְאָתוּ מֵחֵיל קְרָבָא:

רש''י ויקצף משה על פקודי החיל. ממנים על החיל, ללמדך שכל סרחון הדור תלוי בגדולים שיש כח בידם למחות:

(טו) וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵיהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה הַֽחִיִּיתֶ֖ם כָּל-נְקֵבָֽה: וַאֲמַר לְהוֹן משֶׁה הֲקַיֵמְתּוּן כָּל נוּקְבָא: (טז) הֵ֣ן הֵ֜נָּה הָי֨וּ לִבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ בִּדְבַ֣ר בִּלְעָ֔ם לִמְסָר-מַ֥עַל בַּֽיהֹוָ֖ה עַל-דְּבַר-פְּע֑וֹר וַתְּהִ֥י הַמַּגֵּפָ֖ה בַּֽעֲדַ֥ת יְהֹוָֽה: הָא אִינוּן הֲוָאָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲצַת בִּלְעָם לְשַׁקָרָא שְׁקָר קֳדָם יְיָ עַל עֵסַק פְּעוֹר וַהֲוַת מוֹתָנָא בִּכְנִשְׁתָּא דַיְיָ:

רש''י הן הנה. מגיד שהיו מכירין אותן. זו היא שנכשל פלוני בה: בדבר בלעם. אמר להם אפלו אתם מכניסים כל המונות [האמות] שבעולם אין אתם יכולים להם, שמא מרבים אתם מן המצרים שהיו שש מאות רכב בחור. בואו ואשיאכם עצה. אלהיהם של אלו שונא זמה הוא וכו' , כדאיתא בחלק (סנהדרין קו.) ובספרי:

(יז) וְעַתָּ֕ה הִרְג֥וּ כָל-זָכָ֖ר בַּטָּ֑ף וְכָל-אִשָּׁ֗ה יֹדַ֥עַת אִ֛ישׁ לְמִשְׁכַּ֥ב זָכָ֖ר הֲרֹֽגוּ: וּכְעַן קְטוּלוּ כָּל דְכוּרָא בְּטַפְלָא וְכָל אִתְּתָא דִידַעַת גְבַר לְמִשְׁכַּב דְכוּרָא קְטּוּלוּ:

רש''י וכל אשה ידעת איש. ראויה להבעל אף על פי שלא נבעלה. ולפני הציץ העבירום והראויה להבעל פניה מוריקות: הרגו. למה חזר ואמר, להפסיק הענין, דברי ר' ישמעאל, שאם אני קורא הרגו כל זכר בטף וכל אשה ידעת איש וכל הטף בנשים וגו' איני יודע אם להרוג עם הזכרים או להחיות עם הטף, לכך נאמר הרגו:

(יח) וְכֹל֙ הַטַּ֣ף בַּנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-יָדְע֖וּ מִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר הַֽחֲי֖וּ לָכֶֽם: וְכָל טַפְלָא בִנְשַׁיָא דִי לָא יְדָעוּ מִשְׁכַּב דְכוּרָא קַיְימוּ לְכוֹן: (יט) וְאַתֶּ֗ם חֲנ֛וּ מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כֹּל֩ הֹרֵ֨ג נֶ֜פֶשׁ וְכֹ֣ל | נֹגֵ֣עַ בֶּֽחָלָ֗ל תִּֽתְחַטְּא֞וּ בַּיּ֤וֹם הַשְּׁלִישִׁי֙ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י אַתֶּ֖ם וּשְׁבִיכֶֽם: וְאַתּוּן שְׁרוֹ מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא שַׁבְעָא יוֹמִין כָּל דִי קְטַל נַפְשָׁא וְכֹל דִי קְרַב בְּקָטִילָא תַּדוּן עֲלוֹהִי בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה אַתּוּן וּשְׁבִיכוֹן:

רש''י מחוץ למחנה. שלא יכנסו לעזרה: כל הרג נפש. ר' מאיר אומר בהורג בדבר המקבל טמאה הכתוב מדבר, ולמדך הכתוב שהכלי מטמא אדם בחבורי המת, כאלו נוגע במת עצמו, או יכול אפלו זרק בו חץ והרגו, תלמוד לומר וכל נגע בחלל, מקיש הורג לנוגע, מה נוגע על ידי חבורו, אף הורג על ידי חבורו: תתחטאו. במי נדה, כדין שאר טמאי מתים, שאף לדברי האומרים קברי גוים אינן מטמאין באהל, שנאמר (יחזקאל לד, לא) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אתם קרויין אדם ואין הגוים קרויין אדם, מודה הוא שהגוים מטמאין במגע ובמשא, שלא נאמר אדם אלא אצל טמאת אהלים, שנאמר אדם כי ימות באהל: (במדבר יט, יד) אתם ושביכם. לא שהנכרים מקבלין טמאה וצריכין הזאה, אלא מה אתם בני ברית, אף שביכם כשיבואו לברית ויטמאו, צריכין הזאה:

(כ) וְכָל-בֶּ֧גֶד וְכָל-כְּלִי-ע֛וֹר וְכָל-מַֽעֲשֵׂ֥ה עִזִּ֖ים וְכָל-כְּלִי-עֵ֑ץ תִּתְחַטָּֽאוּ: (ס) וְכָל לְבוּשׁ וְכָל מַאן דִמְשַׁךְ וְכָל עוֹבַד מֵעַזֵי וְכָל מַאן דְעָא תַּדוּן עֲלוֹהִי:

רש''י וכל מעשה עזים. להביא כלי הקרנים והטלפים והעצמות:

(כא) וַיֹּ֨אמֶר אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶל-אַנְשֵׁ֣י הַצָּבָ֔א הַבָּאִ֖ים לַמִּלְחָמָ֑ה זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: וַאֲמַר אֶלְעָזָר כַּהֲנָא לְגַבְרֵי חֵילָא דַאֲתוֹ לִקְרָבָא דָא גְזֵירַת אוֹרַיְיתָא דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה:

רש''י ויאמר אלעזר הכהן וגו' . לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות, שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי נכרים. וכן אתה מוצא בשמיני למלואים, שנאמר (ויקרא י, טז) ויקצף על אלעזר ועל איתמר, בא לכלל כעס, בא לכלל טעות, וכן (במדבר כ, י. יא) בשמעו נא המרים ויך את הסלע, על ידי הכעס טעה: אשר צוה ה' וגו' . תלה ההוראה ברבו:

(כב) אַ֥ךְ אֶת-הַזָּהָ֖ב וְאֶת-הַכָּ֑סֶף אֶֽת-הַנְּחֹ֨שֶׁת֙ אֶת-הַבַּרְזֶ֔ל אֶֽת-הַבְּדִ֖יל וְאֶת-הָֽעֹפָֽרֶת: בְּרַם יָת דַהֲבָא וְיָת כַסְפָּא יָת נְחָשָׁא יָת פַּרְזְלָא יָת אֲבָצָא וְיָת אֲבָרָא:

רש''י אך את הזהב וגו' . אף על פי שלא הזהיר לכם משה אלא על הלכות טמאה, עוד יש להזהיר לכם על הלכות געול. ואך לשון מעוט, כלומר ממועטין אתם מלהשתמש בכלים אפלו לאחר טהרתן מטמאת המת, עד שיטהרו מבליעת אסור נבלות. ורבותינו אמרו אך את הזהב לומר שצריך להעביר חלודה שלו קודם שיגעילנו, וזהו לשון אך, שלא יהא שם חלודה, אך המתכת יהיה כמות שהוא:

(כג) כָּל-דָּבָ֞ר אֲשֶׁר-יָבֹ֣א בָאֵ֗שׁ תַּֽעֲבִ֤ירוּ בָאֵשׁ֙ וְטָהֵ֔ר אַ֕ךְ בְּמֵ֥י נִדָּ֖ה יִתְחַטָּ֑א וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֧ר לֹֽא-יָבֹ֛א בָּאֵ֖שׁ תַּֽעֲבִ֥ירוּ בַמָּֽיִם: כָּל מִדַעַם דְמִתָּעַל בְּנוּרָא תַּעֲבְרוּנֵיהּ בְּנוּרָא וְיִדְכֵּי בְּרַם בְּמֵי אַדָיוּתָא יִתָּדֵי וְכָל דִי לָא מִתָּעַל בְּנוּרָא תַּעַבְרוּנֵיהּ בְּמַיָא:

רש''י כל דבר אשר יבא באש. לבשל בו כלום: תעבירו באש. כדרך תשמישו הגעלתו, מה שתשמישו על ידי חמין, יגעילנו בחמין, ומה שתשמישו על ידי צלי, כגון השפוד והאסכלה, ילבננו באור: אך במי נדה יתחטא. לפי פשוטו חטוי זה לטהרו מטמאת מת. אמר להם צריכין הכלים געול לטהרם מן האסור, וחטוי לטהרן מן הטמאה. ורבותינו דרשו מכאן, שאף להכשירן מן האסור הטעין טבילה לכלי מתכות. ומי נדה הכתובין כאן דרשו מים הראוים לטבול בהם נדה. וכמה הם, ארבעים סאה: וכל אשר לא יבא באש. כל דבר שאין תשמישו על ידי האור, כגון כוסות וצלוחיות שתשמישן בצונן ולא בלעו אסור: תעבירו במים. מטבילן ודיו ודוקא כלי מתכות:

(כד) וְכִבַּסְתֶּ֧ם בִּגְדֵיכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י וּטְהַרְתֶּ֑ם וְאַחַ֖ר תָּבֹ֥אוּ אֶל-הַֽמַּחֲנֶֽה: (ס) וּתְחַוְרוּן לְבוּשֵׁיכוֹן בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְתִדְכּוּן וּבָתַר כֵּן תַּעֲלוּן לְמַשְׁרִיתָא:

רש''י אל המחנה. למחנה שכינה, שאין טמא מת טעון שלוח ממחנה לויה וממחנה ישראל:

(כה) רביעי וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לְמֵימָר: (כו) שָׂ֗א אֵ֣ת רֹ֤אשׁ מַלְק֨וֹחַ֙ הַשְּׁבִ֔י בָּֽאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה אַתָּה֙ וְאֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְרָאשֵׁ֖י אֲב֥וֹת הָֽעֵדָֽה: קַבֵּל יָת חוּשְׁבַּן דַבְרַת שִׁבְיָא בֶּאֱנָשָׁא וּבִבְעִירָא אַתְּ וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְרֵישֵׁי אֲבָהַת כְּנִשְׁתָּא:

רש''י שא את ראש. קח את החשבון:

(כז) וְחָצִ֨יתָ֙ אֶת-הַמַּלְק֔וֹחַ בֵּ֚ין תֹּֽפְשֵׂ֣י הַמִּלְחָמָ֔ה הַיֹּֽצְאִ֖ים לַצָּבָ֑א וּבֵ֖ין כָּל-הָֽעֵדָֽה: וּתְפַלֵג יָת דְבַרְתָּא בֵּין גַבְרֵי מַגִיחֵי קְרָבָא דְנְפָקוּ לְחֵילָא וּבֵין כָּל כְּנִשְׁתָּא:

רש''י וחצית את המלקוח בין תפשי המלחמה וגו' . חציו לאלו וחציו לאלו:

(כח) וַהֲרֵֽמֹתָ֨ מֶ֜כֶס לַֽיהֹוָ֗ה מֵאֵ֞ת אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה֙ הַיֹּֽצְאִ֣ים לַצָּבָ֔א אֶחָ֣ד נֶ֔פֶשׁ מֵֽחֲמֵ֖שׁ הַמֵּא֑וֹת מִן-הָֽאָדָם֙ וּמִן-הַבָּקָ֔ר וּמִן-הַֽחֲמֹרִ֖ים וּמִן-הַצֹּֽאן: וְתַפְרֵשׁ נְסִיבָא קֳדָם יְיָ מִן גַבְרֵי מְגִיחֵי קְרָבָא דִנְפָקוּ לְחֵילָא חָד נַפְשָׁא מֵחֲמֵשׁ מְאָה מִן אֱנָשָׁא וּמִן תּוֹרֵי וּמִן חֲמָרֵי וּמִן עָנָא: (כט) מִמַּֽחֲצִיתָ֖ם תִּקָּ֑חוּ וְנָֽתַתָּ֛ה לְאֶלְעָזָ֥ר הַכֹּהֵ֖ן תְּרוּמַ֥ת יְהֹוָֽה: מִפַּלְגוּתְהוֹן תִּסְבוּן וְתִתֵּן לְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ: (ל) וּמִמַּֽחֲצִ֨ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֜ל תִּקַּ֣ח | אֶחָ֣ד | אָחֻ֣ז מִן-הַֽחֲמִשִּׁ֗ים מִן-הָֽאָדָ֧ם מִן-הַבָּקָ֛ר מִן-הַֽחֲמֹרִ֥ים וּמִן-הַצֹּ֖אן מִכָּל-הַבְּהֵמָ֑ה וְנָֽתַתָּ֤ה אֹתָם֙ לַלְוִיִּ֔ם שֹֽׁמְרֵ֕י מִשְׁמֶ֖רֶת מִשְׁכַּ֥ן יְהֹוָֽה: וּמִפַּלְגוּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תִּסַב חָד דְאִתַּחָד מִן חַמְשִׁין מִן אֱנָשָׁא מִן תּוֹרֵי מִן חֲמָרֵי וּמִן עָנָא מִכָּל בְּעִירָא וְתִתֵּן יָתְהוֹן לְלֵוָאֵי נַטְרֵי מַטְרַת מַשְׁכְּנָא דַיְיָ: (לא) וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה וְאֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: וַעֲבַד משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא כְּמָא דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה: (לב) וַיְהִי֙ הַמַּלְק֔וֹחַ יֶ֣תֶר הַבָּ֔ז אֲשֶׁ֥ר בָּֽזְז֖וּ עַ֣ם הַצָּבָ֑א צֹ֗אן שֵׁשׁ-מֵא֥וֹת אֶ֛לֶף וְשִׁבְעִ֥ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שֶׁת-אֲלָפִֽים: וַהֲוָה דְבַרְתָּא שְׁאָר בִּיזָא דִי בְזוֹ עַמָא דִי נְפָקוּ לְחֵילָא עָנָא שִׁית מְאָה וְשַׁבְעִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין:

רש''י ויהי המלקוח יתר הבז. לפי שלא נצטוו להרים מכס מן המטלטלין אלא מן המלקוח, כתב את הלשון הזה, ויהי המלקוח שבא לכלל חלקה ולכלל מכס, שהיה עודף על בז המטלטלין אשר בזזו עם הצבא איש לו, ולא בא לכלל חלקה מספר הצאן וגו' :

(לג) וּבָקָ֕ר שְׁנַ֥יִם וְשִׁבְעִ֖ים אָֽלֶף: וְתוֹרֵי שַׁבְעִין וּתְרֵין אַלְפִין: (לד) וַֽחֲמֹרִ֕ים אֶחָ֥ד וְשִׁשִּׁ֖ים אָֽלֶף: וַחֲמָרֵי שִׁיתִּין וְחָד אַלְפִין: (לה) וְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם מִן-הַ֨נָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-יָדְע֖וּ מִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר כָּל-נֶ֕פֶשׁ שְׁנַ֥יִם וּשְׁלֹשִׁ֖ים אָֽלֶף: וְנַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא מִן נְשַׁיָא דִי לָא יְדָעָא מִשְׁכְּבֵי דְכוּרָא כָּל נַפְשָׁתָא תְּלָתִין וּתְרֵין אַלְפִין: (לו) וַתְּהִי֙ הַֽמֶּחֱצָ֔ה חֵ֕לֶק הַיֹּֽצְאִ֖ים בַּצָּבָ֑א מִסְפַּ֣ר הַצֹּ֗אן שְׁלֹשׁ-מֵא֥וֹת אֶ֨לֶף֙ וּשְׁלֹשִׁ֣ים אֶ֔לֶף וְשִׁבְעַ֥ת אֲלָפִ֖ים וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת: וַהֲוַת פַלְגוּתָא חוּלַק גוּבְרַיָא דִנְפָקוּ לְחֵילָא מִנְיַן עָנָא תְּלַת מְאָה וּתְלָתִין וּשְׁבַע אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה:

מטות יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(לז) וַיְהִ֛י הַמֶּ֥כֶס לַֽיהֹוָ֖ה מִן-הַצֹּ֑אן שֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת חָמֵ֥שׁ וְשִׁבְעִֽים: וַהֲוָה נְסִיבָא קֳדָם יְיָ מִן עָנָא שִׁית מְאָה שַׁבְעִין וַחֲמֵשׁ: (לח) וְהַ֨בָּקָ֔ר שִׁשָּׁ֥ה וּשְׁלֹשִׁ֖ים אָ֑לֶף וּמִכְסָ֥ם לַיהֹוָ֖ה שְׁנַ֥יִם וְשִׁבְעִֽים: וְתוֹרֵי תְּלָתִין וְשִׁתָּא אַלְפִין וּנְסֵיבְהוֹן קֳדָם יְיָ שַׁבְעִין וּתְרֵין: (לט) וַֽחֲמֹרִ֕ים שְׁלֹשִׁ֥ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֣שׁ מֵא֑וֹת וּמִכְסָ֥ם לַֽיהֹוָ֖ה אֶחָ֥ד וְשִׁשִּֽׁים: וַחֲמָרֵי תְּלָתִין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה וּנְסֵיבְהוֹן קֳדָם יְיָ שִׁתִּין וְחָד: (מ) וְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם שִׁשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר אָ֑לֶף וּמִכְסָם֙ לַֽיהֹוָ֔ה שְׁנַ֥יִם וּשְׁלֹשִׁ֖ים נָֽפֶשׁ: וְנַפְשָׁא אֱנָשָׁא שִׁתָּא עֲשַׂר אַלְפִין וּנְסֵבְהוֹן קֳדָם יְיָ תְּלָתִין וּתְרֵין נַפְשִׁין: (מא) וַיִּתֵּ֣ן מֹשֶׁ֗ה אֶת-מֶ֨כֶס֙ תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֔ה לְאֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: וִיהַב משֶׁה יָת נְסִיב אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ לְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא כְּמָא דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה: (מב) חמישי וּמִֽמַּחֲצִ֖ית בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר֙ חָצָ֣ה מֹשֶׁ֔ה מִן-הָֽאֲנָשִׁ֖ים הַצֹּֽבְאִֽים: וּמִפַּלְגוּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דִי פְּלַג משֶׁה מִן גוּבְרַיָא דִנְפָקוּ לְחֵילָא:

רש''י וממחצית בני ישראל אשר חצה משה. לעדה והוציאה להם מן האנשים הצובאים:

(מג) וַתְּהִ֛י מֶֽחֱצַ֥ת הָֽעֵדָ֖ה מִן-הַצֹּ֑אן שְׁלֹשׁ-מֵא֥וֹת אֶ֨לֶף֙ וּשְׁלֹשִׁ֣ים אֶ֔לֶף שִׁבְעַ֥ת אֲלָפִ֖ים וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת: וַהֲוַת פַּלְגוּת כְּנִשְׁתָּא מִן עָנָא תְּלַת מְאָה וּתְלָתִין וְשַׁבְעָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה:

רש''י ותהי מחצת העדה. כך וכך:

(מד) וּבָקָ֕ר שִׁשָּׁ֥ה וּשְׁלֹשִׁ֖ים אָֽלֶף: וְתוֹרֵי תְּלָתִין וְשִׁתָּא אַלְפִין: (מה) וַֽחֲמֹרִ֕ים שְׁלֹשִׁ֥ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת: וַחֲמָרֵי תְּלָתִין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (מו) וְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם שִׁשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר אָֽלֶף: וְנַפְשָׁא דְאֱנָשָׁא שִׁתָּא עֲשַׂר אַלְפִין: (מז) וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה מִמַּֽחֲצִ֣ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת-הָֽאָחֻז֙ אֶחָ֣ד מִן-הַֽחֲמִשִּׁ֔ים מִן-הָֽאָדָ֖ם וּמִן-הַבְּהֵמָ֑ה וַיִּתֵּ֨ן אֹתָ֜ם לַלְוִיִּ֗ם שֹֽׁמְרֵי֙ מִשְׁמֶ֨רֶת֙ מִשְׁכַּ֣ן יְהֹוָ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: וּנְסֵב משֶׁה מִפַּלְגוּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת דְאִתַּחָד חָד מִן חַמְשִׁין מִן אֱנָשָׁא וּמִן בְּעִירָא וִיהַב יָתְהוֹן לְלֵוָאֵי נַטְּרֵי מַטְרַת מַשְׁכְּנָא דַיְיָ כְּמָא דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה: (מח) וַֽיִּקְרְבוּ֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה הַפְּקֻדִ֕ים אֲשֶׁ֖ר לְאַלְפֵ֣י הַצָּבָ֑א שָׂרֵ֥י הָֽאֲלָפִ֖ים וְשָׂרֵ֥י הַמֵּאֽוֹת: וּקְרִיבוּ לְוָת משֶׁה דִמְמַנָן עַל אַלְפֵי חֵילָא רַבָּנֵי אַלְפִין וְרַבָּנֵי מַאֲוָתָא:

רש''י ויקח משה וגו' הפקדים. הממנים:

(מט) וַֽיֹּאמְרוּ֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה עֲבָדֶ֣יךָ נָֽשְׂא֗וּ אֶת-רֹ֛אשׁ אַנְשֵׁ֥י הַמִּלְחָמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֵ֑נוּ וְלֹֽא-נִפְקַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ אִֽישׁ: וַאֲמָרוּ לְמשֶׁה עַבְדָיךְ קַבִּילוּ יָת חוּשְׁבַּן גַבְרֵי מְגִיחֵי קְרָבָא דִי עִמָנָא וְלָא שְׁגָא מִנָנָא אֱנָשׁ:

רש''י ולא נפקד. ולא נחסר ותרגומו ולא שגא, אף הוא בלשון ארמי חסרון, כמו אנכי אחטנה, (בראשית לא, לט) תרגומו דהות שגיא ממנינא, וכן כי יפקד מושבך (שמואל א' כ, יח) , יחסר מקום מושבך, איש הרגיל לישב שם. וכן (שם כ, כז) ויפקד מקום דוד, נחסר מקומו ואין איש יושב שם:

(נ) וַנַּקְרֵ֞ב אֶת-קָרְבַּ֣ן יְהֹוָ֗ה אִישׁ֩ אֲשֶׁ֨ר מָצָ֤א כְלִֽי-זָהָב֙ אֶצְעָדָ֣ה וְצָמִ֔יד טַבַּ֖עַת עָגִ֣יל וְכוּמָ֑ז לְכַפֵּ֥ר עַל-נַפְשֹׁתֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה: וְקָרֶבְנָא יָת קוּרְבָּנָא דַיְיָ גְבַר דְאַשְׁכַּח מַאן דִדְהַב שִׁירִין וְשִׁבְּכִין עִזְקָן קַדָשִׁין וּמָחוֹךְ לְכַפָּרָא עַל נַפְשָׁתָנָא קֳדָם יְיָ:

רש''י אצעדה. אלו צמידים של רגל: וצמיד. של יד: עגיל. נזמי אזן: וכומז. דפוס של בית הרחם לכפר על הרהור הלב של בנות מדין:

(נא) וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן אֶת-הַזָּהָ֖ב מֵֽאִתָּ֑ם כֹּ֖ל כְּלִ֥י מַֽעֲשֶֽׂה: וּנְסֵיב משֶׁה וְאֶלְעָזר כַּהֲנָא יָת דַהֲבָא מִנְהוֹן כָּל מַאן דְעוֹבָדָא: (נב) וַיְהִ֣י | כָּל-זְהַ֣ב הַתְּרוּמָ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֵרִ֨ימוּ֙ לַֽיהֹוָ֔ה שִׁשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר אֶ֛לֶף שְׁבַע-מֵא֥וֹת וַֽחֲמִשִּׁ֖ים שָׁ֑קֶל מֵאֵת֙ שָׂרֵ֣י הָֽאֲלָפִ֔ים וּמֵאֵ֖ת שָׂרֵ֥י הַמֵּאֽוֹת: וַהֲוָה כָּל דְהַב אַפְרָשׁוּתָא דְאַפְרָשׁוּ קֳדָם יְיָ שִׁתָּא עַשֲׂר אַלְפִין שְׁבַע מְאָה וְחַמְשִׁין סִלְעִין מִן רַבָּנֵי אַלְפִין וּמִן רַבָּנֵי מַאֲוָתָא: (נג) אַנְשֵׁי֙ הַצָּבָ֔א בָּֽזְז֖וּ אִ֥ישׁ לֽוֹ: גַבְרֵי דְחֵילָא בָּזוּ גְבַר לְנַפְשֵׁיהּ: (נד) וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה וְאֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶת-הַזָּהָ֔ב מֵאֵ֛ת שָׂרֵ֥י הָֽאֲלָפִ֖ים וְהַמֵּא֑וֹת וַיָּבִ֤אוּ אֹתוֹ֙ אֶל-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד זִכָּר֥וֹן לִבְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה: (פ) וּנְסֵיב משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא יָת דַהֲבָא מִן רַבָּנֵי אַלְפִין וּמַאֲוָתָא וְאַיְתִיאוּ יָתֵיהּ לְמַשְׁכַּן זִמְנָא דָכְרָנָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם יְיָ: לב (א) שישי - במחוברות שלישי וּמִקְנֶ֣ה | רַ֗ב הָיָ֞ה לִבְנֵ֧י רְאוּבֵ֛ן וְלִבְנֵי-גָ֖ד עָצ֣וּם מְאֹ֑ד וַיִּרְא֞וּ אֶת-אֶ֤רֶץ יַעְזֵר֙ וְאֶת-אֶ֣רֶץ גִּלְעָ֔ד וְהִנֵּ֥ה הַמָּק֖וֹם מְק֥וֹם מִקְנֶֽה: וּבְעִיר סַגִי הֲוָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד תַּקֵּיף לַחֲדָא וַחֲזוֹ יָת אֲרַע יַעְזֵר וְיָת אֲרַע גִּלְעָד וְהָא אַתְרָא אֲתַר כְּשַׁר לְבֵית בְּעִיר: (ב) וַיָּבֹ֥אוּ בְנֵֽי-גָ֖ד וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן וַיֹּֽאמְר֤וּ אֶל-מֹשֶׁה֙ וְאֶל-אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֶל-נְשִׂיאֵ֥י הָֽעֵדָ֖ה לֵאמֹֽר: וַאֲתוֹ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַאֲמָרוּ לְמשֶׁה וּלְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא וּלְרַבְרְבֵי כְּנִשְׁתָּא לְמֵימָר: (ג) עֲטָר֤וֹת וְדִיבֹן֙ וְיַעְזֵ֣ר וְנִמְרָ֔ה וְחֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶלְעָלֵ֑ה וּשְׂבָ֥ם וּנְב֖וֹ וּבְעֹֽן: מַכְלֶלְתָּא וּמַלְבֶּשְׁתָּא וְכוּמְרִין וּבֵית נִמְרִין וּבֵית חוּשְׁבָּנָא וּבַעֲלֵי דְבָבָא וְסִימָא וּבֵית קְבוּרְתָּא דְמשֶׁה וּבְעוֹן:

רש''י עטרות ודיבון וגו' . מארץ סיחון ועוג היו:

(ד) הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה יְהֹוָה֙ לִפְנֵי֙ עֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֥רֶץ מִקְנֶ֖ה הִ֑וא וְלַֽעֲבָדֶ֖יךָ מִקְנֶֽה: (ס) אַרְעָא דִי מְחָא יְיָ יַת יָתְבָהָא קֳדָם כְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל אֲרַע כָּשְׁרָא לְבֵית בְּעִיר הִיא וּלְעַבְדָיךְ אִית בְּעִיר: (ה) וַיֹּֽאמְר֗וּ אִם-מָצָ֤אנוּ חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ יֻתַּ֞ן אֶת-הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לַֽעֲבָדֶ֖יךָ לַֽאֲחֻזָּ֑ה אַל-תַּֽעֲבִרֵ֖נוּ אֶת-הַיַּרְדֵּֽן: וַאֲמָרוּ אִם אַשְׁכַּחְנָא רַחֲמִין בְּעֵינָיךְ תִּתְיְהִיב יָת אַרְעָא הָדָא לְעַבְדָךְ לְאַחֲסָנָא לָא תְעַבְרִינָנָא יָת יַרְדְנָא: (ו) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לִבְנֵי-גָ֖ד וְלִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֨אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה: וַאֲמַר משֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאֲחֵיכוֹן יֵיתוּן לִקְרָבָא וְאַתּוּן תֵּתְבוּן הָכָא:

רש''י האחיכם. לשון תמיהה הוא:

(ז) וְלָ֣מָּה (תנואון) תְנִיא֔וּן אֶת-לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֵֽעֲבֹר֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהֹוָֽה: וּלְמָא תוֹנוּן יָת לִבָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִלְמֶעֱבַר לְאַרְעָא דִיהַב לְהוֹן יְיָ:

רש''י ולמה תניאון. תסירו ותמניעו לבם מעבור שיהיו סבורים שאתם יראים לעבור מפני המלחמה וחוזק הערים והעם:

(ח) כֹּ֥ה עָשׂ֖וּ אֲבֹֽתֵיכֶ֑ם בְּשָׁלְחִ֥י אֹתָ֛ם מִקָּדֵ֥שׁ בַּרְנֵ֖עַ לִרְא֥וֹת אֶת-הָאָֽרֶץ: כְּדֵין עֲבָדוּ אֲבָהַתְכוֹן כַּד שְׁלָחִית יָתְהוֹן מֵרְקַם גֵיאָה לְמֶחֱזֵי יָת אַרְעָא:

רש''י מקדש ברנע. כך שמה, ושני קדש היו:

(ט) וַֽיַּעֲל֞וּ עַד-נַ֣חַל אֶשְׁכּ֗וֹל וַיִּרְאוּ֙ אֶת-הָאָ֔רֶץ וַיָּנִ֕יאוּ אֶת-לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לְבִלְתִּי-בֹא֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהֹוָֽה: וּסְלִיקוּ עַד נַחֲלָא דְאַתְכָּלָא וַחֲזוֹ יָת אַרְעָא וְאוֹנִיאוּ יָת לִבָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּדִיל דְלָא לְמֵיעַל לְאַרְעָא דִיהַּב לְהוֹן יְיָ: (י) וַיִּֽחַר-אַ֥ף יְהֹוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיִּשָּׁבַ֖ע לֵאמֹֽר: וּתְקֵיף רוּגְזָא דַיְיָ בְּיוֹמָא הַהוּא וְקַיֵים לְמֵימָר: (יא) אִם-יִרְאוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֜ים הָֽעֹלִ֣ים מִמִּצְרַ֗יִם מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה אֵ֚ת הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֛עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב כִּ֥י לֹֽא-מִלְא֖וּ אַֽחֲרָֽי: אִם יֶחֱזוּן גֻבְרַיָא דִסְלִיקוּ מִמִצְרַיִם מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא יָת אַרְעָא דִי קַיֵימִית לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב אֲרֵי לָא אַשְׁלִימוּ בָּתַר דַחַלְתִּי: (יב) בִּלְתִּ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן-יְפֻנֶּה֙ הַקְּנִזִּ֔י וִֽיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן-נ֑וּן כִּ֥י מִלְא֖וּ אַֽחֲרֵ֥י יְהֹוָֽה: אֱלָהֵן כָּלֵב בַּר יְפֻנֶה קְנִזָאָה וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן אֲרֵי אַשְׁלִימוּ בָּתַר דַחַלְתָּא דַיְיָ:

רש''י הקנזי. חורגו של קנז היה, וילדה לו אמו של כלב את עתניאל:

(יג) וַיִּֽחַר-אַ֤ף יְהֹוָה֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיְנִעֵם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה עַד-תֹּם֙ כָּל-הַדּ֔וֹר הָֽעֹשֶׂ֥ה הָרָ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָֽה: וּתְקֵיף רוּגְזָא דַיְיָ בְּיִשְׂרָאֵל וּטְרָדִנוּן בְּמַדְבְּרָא אַרְבְּעִין שְׁנִין עַד דְסַף כָּל דָרָא דְעָבִיד דְבִישׁ קֳדָם יְיָ:

רש''י וינעם. ויטלטלם. מן נע ונד:

(יד) וְהִנֵּ֣ה קַמְתֶּ֗ם תַּ֚חַת אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים לִסְפּ֣וֹת ע֗וֹד עַ֛ל חֲר֥וֹן אַף-יְהֹוָ֖ה אֶל-יִשְׂרָאֵֽל: וְהָא קַמְתּוּן חֲלַף אֲבָהַתְכוֹן תַּלְמִידֵי גֻבְרַיָא חַיָבַיָא לְאוֹסָפָא עוֹד עַל תְּקוֹף רוּגְזָא דַיְיָ לְיִשְׂרָאֵל:

רש''י לספות. כמו (ישעיה כט, א) ספו שנה על שנה, (ירמיה ז, כא) עולותיכם ספו וגו' , לשון תוספת:

(טו) כִּ֤י תְשׁוּבֻן֙ מֵֽאַחֲרָ֔יו וְיָסַ֣ף ע֔וֹד לְהַנִּיח֖וֹ בַּמִּדְבָּ֑ר וְשִֽׁחַתֶּ֖ם לְכָל-הָעָ֥ם הַזֶּֽה: (ס) אֲרֵי תְתוּבוּן מִבָּתַר דַחַלְתֵּיהּ וְיוֹסִיף עוֹד לְאַחֲרוּתְהוֹן בְּמַדְבְּרָא וּתְחַבְּלוּן לְכָל עַמָא הָדֵין: (טז) וַיִּגְּשׁ֤וּ אֵלָיו֙ וַ֣יֹּאמְר֔וּ גִּדְרֹ֥ת צֹ֛אן נִבְנֶ֥ה לְמִקְנֵ֖נוּ פֹּ֑ה וְעָרִ֖ים לְטַפֵּֽנוּ: וּקְרִיבוּ לְוָתֵיהּ וַאֲמָרוּ חַטְרִין דְעָאן נִבְנֵי לִבְעִירָנָא הָכָא וְקִרְוִין לְטַפְלָנָא:

רש''י נבנה למקננו פה. חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה לא כן עשו, העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחלה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם:

(יז) וַֽאֲנַ֜חְנוּ נֵֽחָלֵ֣ץ חֻשִׁ֗ים לִפְנֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר אִם-הֲבִֽיאֹנֻ֖ם אֶל-מְקוֹמָ֑ם וְיָשַׁ֤ב טַפֵּ֨נוּ֙ בְּעָרֵ֣י הַמִּבְצָ֔ר מִפְּנֵ֖י יֹֽשְׁבֵ֥י הָאָֽרֶץ: וַאֲנַחְנָא נִזְדָרֵיז מַבְעִין קֳדָם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד דִי נְעֵלִינוּן לְאַתְרֵהוֹן וְיֵתְבוּן טַפְלָנָא בְּקִרְוִין כְּרִיכִין מִן קֳדָם יַתְבֵי אַרְעָא:

רש''י ואנחנו נחלץ חשים. נזדרז מהירים, כמו (ישעיה ח, א) מהר שלל חש בז, (ישעיה ה, יט) ימהר יחישה: לפני בני ישראל. בראשי גיסות, מתוך שגבורים היו, שכן נאמר בגד (דברים לג, כ) וטרף זרוע אף קדקד, ואף משה חזר ופרש להם באלה הדברים (דברים ג, יח) ואצו אתכם בעת ההיא וגו' חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל כל בני חיל. וביריחו כתיב (יהושע ו, יג) והחלוץ הולך לפניהם, זה ראובן וגד שקימו תנאם: וישב טפנו. בעודנו אצל אחינו: בערי המבצר. שנבנה עכשיו:

(יח) לֹ֥א נָשׁ֖וּב אֶל-בָּתֵּ֑ינוּ עַ֗ד הִתְנַחֵל֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַֽחֲלָתֽוֹ: לָא נְתוּב לְבֵיתָנָא עַד דְיַחְסְנוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גְבַר אַחֲסַנְתֵּיהּ: (יט) כִּ֣י לֹ֤א נִנְחַל֙ אִתָּ֔ם מֵעֵ֥בֶר לַיַּרְדֵּ֖ן וָהָ֑לְאָה כִּ֣י בָ֤אָה נַֽחֲלָתֵ֨נוּ֙ אֵלֵ֔ינוּ מֵעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן מִזְרָֽחָה: (פ) אֲרֵי לָא נַחֲסִין עִמְהוֹן מֵעִבְרָא לְיַרְדְנָא וּלְהָלָא אֲרֵי קַבֵּילְנָא אַחֲסַנְתָּנָא לָנָא מֵעִבְרָא לְיַרְדְנָא מַדִינְחָא:

רש''י מעבר לירדן וגו' . בעבר המערבי: כי באה נחלתנו. כבר קבלנוה בעבר המזרחי:

(כ) שביעי - במחוברות רביעי וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אִֽם-תַּעֲשׂ֖וּן אֶת-הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה אִם-תֵּחָ֥לְצ֛וּ לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה לַמִּלְחָמָֽה: וַאֲמַר לְהוֹן משֶׁה אִם תַּעְבְדוּן יָת פִּתְגָמָא הָדֵין אִם תִּזְדָרְזוּן קֳדָם עַמָא דַיְיָ לִקְרָבָא: (כא) וְעָבַ֨ר לָכֶ֧ם כָּל-חָל֛וּץ אֶת-הַיַּרְדֵּ֖ן לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה עַ֧ד הֽוֹרִישׁ֛וֹ אֶת-אֹֽיְבָ֖יו מִפָּנָֽיו: וְיַעְבֵר לְכוֹן כָּל דִמְזָרֵז יָת יַרְדְנָא קֳדָם עַמָא דַיְיָ עַד דִיתָרַךְ יָת בַּעֲלֵי דְבָבוֹהִי מִן קֳדָמוֹהִי: (כב) וְנִכְבְּשָׁ֨ה הָאָ֜רֶץ לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙ וְאַחַ֣ר תָּשֻׁ֔בוּ וִֽהְיִיתֶ֧ם נְקִיִּ֛ם מֵֽיְהֹוָ֖ה וּמִיִּשְׂרָאֵ֑ל וְ֠הָֽיְתָ֠ה הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֥את לָכֶ֛ם לַֽאֲחֻזָּ֖ה לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה: וְתִתְכְּבֵשׁ אַרְעָא קֳדָם עַמָא דַיְיָ וּבָתַר כֵּן תְּתוּבוּן וּתְהוֹן זַכָּאִין מִן קֳדָם יְיָ וּמִיִשְׂרָאֵל וּתְהֵי אַרְעָא הָדָא לְכוֹן לְאַחֲסָנָא קֳדָם יְיָ: (כג) וְאִם-לֹ֤א תַֽעֲשׂוּן֙ כֵּ֔ן הִנֵּ֥ה חֲטָאתֶ֖ם לַֽיהֹוָ֑ה וּדְעוּ֙ חַטַּאתְכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּמְצָ֖א אֶתְכֶֽם: וְאִם לָא תַעְבְדוּן כֵּן הָא חַבְתּוּן קֳדָם יְיָ וְתֵדְעוּן חוֹבַתְכוֹן דְתַשְׁכַּח יָתְכוֹן: (כד) בְּנֽוּ-לָכֶ֤ם עָרִים֙ לְטַפְּכֶ֔ם וּגְדֵרֹ֖ת לְצֹנַֽאֲכֶ֑ם וְהַיֹּצֵ֥א מִפִּיכֶ֖ם תַּֽעֲשֽׂוּ: בְּנוּ לְכוֹן קִרְוִין לְטַפְלְכוֹן וְחַטְרִין לְעַנְכוֹן וּדְיִפּוֹק מִפּוּמְכוֹן תַּעְבְּדוּן:

רש''י לצנאכם. תיבה זו מגזרת (תהלים ח, ח) צנה ואלפים כלם, שאין בו אל''ף מפסיק בין נו''ן לצד''י, ואל''ף שבא כאן אחר הנו''ן במקום ה''א של צנה הוא. מיסודו של ר' משה הדרשן למדתי כן: והיצא מפיכם תעשו. לגבוה שקבלתם עליכם לעבור למלחמה עד כבוש וחלוק. שמשה לא בקש מהם אלא ונכבשה ואחר תשבו, והם קבלו עליהם עד התנחל, הרי הוסיפו להתעכב שבע שחלקו, וכן עשו:

(כה) וַיֹּ֤אמֶר בְּנֵי-גָד֙ וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֔ן אֶל-מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹ֑ר עֲבָדֶ֣יךָ יַֽעֲשׂ֔וּ כַּֽאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י מְצַוֶּֽה: וַאֲמָרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לְמשֶׁה לְמֵימָר עַבְדָיךְ יַעְבְדוּן כְּמָא דִי רִבּוֹנִי מְפַקֵד:

רש''י ויאמר בני גד. כלם כאיש אחד:

(כו) טַפֵּ֣נוּ נָשֵׁ֔ינוּ מִקְנֵ֖נוּ וְכָל-בְּהֶמְתֵּ֑נוּ יִֽהְיוּ-שָׁ֖ם בְּעָרֵ֥י הַגִּלְעָֽד: טַפְלָנָא נְשָׁנָא גֵיתָנָא וְכָל בְּעִירָנָא יְהוֹן תַּמָן בְּקִרְוֵי גִלְעָד: (כז) וַֽעֲבָדֶ֨יךָ יַֽעַבְר֜וּ כָּל-חֲל֥וּץ צָבָ֛א לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה לַמִּלְחָמָ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י דֹּבֵֽר: וְעַבְדָיךְ יַעְבְּרוּן כָּל מְזָרַז חֵילָא קֳדָם עַמָא דַיְיָ לִקְרָבָא כְּמָא דִי רִבּוֹנִי מְמַלֵל: (כח) וַיְצַ֤ו לָהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אֵ֚ת אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֵ֖ת יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן-נ֑וּן וְאֶת-רָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַמַּטּ֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וּפַקֵד לְהוֹן משֶׁה יָת אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְיָת יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן וְיָת רֵישֵׁי אֲבָהַת שִׁבְטַיָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

רש''י ויצו להם. כמו עליהם, ועל תנאם מנה אלעזר ויהושע, כמו (שמות יד, יד) ה' ילחם לכם:

(כט) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֲלֵהֶ֗ם אִם-יַֽעַבְר֣וּ בְנֵי-גָ֣ד וּבְנֵֽי-רְאוּבֵ֣ן | אִ֠תְּכֶ֠ם אֶֽת-הַיַּרְדֵּ֞ן כָּל-חָל֤וּץ לַמִּלְחָמָה֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וְנִכְבְּשָׁ֥ה הָאָ֖רֶץ לִפְנֵיכֶ֑ם וּנְתַתֶּ֥ם לָהֶ֛ם אֶת-אֶ֥רֶץ הַגִּלְעָ֖ד לַֽאֲחֻזָּֽה: וַאֲמַר משֶׁה לְהוֹן אִם יַעְבְּרוּן בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן עִמְכוֹן יָת יַרְדְנָא כָּל דִמְזָרַז לִקְרָבָא קֳדָם עַמָא דַיְיָ וְתִתְכְּבֵשׁ אַרְעָא קֳדָמֵיכוֹן וְתִתְּנוּן לְהוֹן יָת אַרְעָא דְגִלְעָד לְאַחֲסָנָא: (ל) וְאִם-לֹ֧א יַֽעַבְר֛וּ חֲלוּצִ֖ים אִתְּכֶ֑ם וְנֹֽאחֲז֥וּ בְתֹֽכְכֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן: וְאִם לָא יַעְבְרוּן מְזָרְזִין עִמְכוֹן וְיַחְסְנוּן בֵּינֵיכוֹן בְּאַרְעָא דִכְנָעַן: (לא) וַיַּֽעֲ֧נוּ בְנֵי-גָ֛ד וּבְנֵ֥י רְאוּבֵ֖ן לֵאמֹ֑ר אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֶל-עֲבָדֶ֖יךָ כֵּ֥ן נַֽעֲשֶֽׂה: וְאָתִיבוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לְמֵימָר יָת דִי מַלִיל יְיָ לְעַבְדָךְ כֵּן נַעְבֵּד: (לב) נַ֣חְנוּ נַֽעֲבֹ֧ר חֲלוּצִ֛ים לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְאִתָּ֨נוּ֙ אֲחֻזַּ֣ת נַֽחֲלָתֵ֔נוּ מֵעֵ֖בֶר לַיַּרְדֵּֽן: נַחְנָא נַעֲבֵר מְזָרְזִין קֳדָם עַמָא דַיְיָ לְאַרְעָא דִכְנָעַן וְעִמָנָא אֲחוּדַת אַחֲסַנְתָּנָא מֵעִבְרָא לְיַרְדְנָא:

רש''י ואתנו אחזת נחלתנו. כלומר בידינו וברשותנו תהי אחזת נחלתנו מעבר הזה:

(לג) וַיִּתֵּ֣ן לָהֶ֣ם | מֹשֶׁ֡ה לִבְנֵי-גָד֩ וְלִבְנֵ֨י רְאוּבֵ֜ן וְלַֽחֲצִ֣י | שֵׁ֣בֶט | מְנַשֶּׁ֣ה בֶן-יוֹסֵ֗ף אֶת-מַמְלֶ֨כֶת֙ סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י וְאֶ֨ת-מַמְלֶ֔כֶת ע֖וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֑ן הָאָ֗רֶץ לְעָרֶ֨יהָ֙ בִּגְבֻלֹ֔ת עָרֵ֥י הָאָ֖רֶץ סָבִֽיב: וִיהַב לְהוֹן משֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וּלְפַלְגוּת שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה בַּר יוֹסֵף יָת מַלְכְּוַת סִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה וְיָת מַלְכְּוַת עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן אַרְעָא לְקִרְוָהָא בִּתְחוּמִין קִרְוֵי אַרְעָא סְחוֹר סְחוֹר: (לד) וַיִּבְנ֣וּ בְנֵי-גָ֔ד אֶת-דִּיבֹ֖ן וְאֶת-עֲטָרֹ֑ת וְאֵ֖ת עֲרֹעֵֽר: וּבְנוֹ בְנֵי גָד יָת דִיבוֹן וְיָת עֲטָּרוֹת וְיָת עֲרֹעֵר: (לה) וְאֶת-עַטְרֹ֥ת שׁוֹפָ֛ן וְאֶת-יַעְזֵ֖ר וְיָגְבְּהָֽה: וְיָת עַטְרוֹת שׁוֹפָן וְיָת יַעְזֵר וְרָמָתָא: (לו) וְאֶת-בֵּ֥ית נִמְרָ֖ה וְאֶת-בֵּ֣ית הָרָ֑ן עָרֵ֥י מִבְצָ֖ר וְגִדְרֹ֥ת צֹֽאן: וְיָת בֵּית נִמְרָה וְיָת בֵּית הָרָן קִרְוִין כְּרִיכָן וְחַטְרִין דְעָאן:

רש''י ערי מבצר וגדרות צאן. זה סוף הפסוק מוסב על תחלת הענין, ויבנו בני גד את הערים הללו להיות ערי מבצר וגדרות צאן:

(לז) וּבְנֵ֤י רְאוּבֵן֙ בָּנ֔וּ אֶת-חֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶת-אֶלְעָלֵ֑א וְאֵ֖ת קִרְיָתָֽיִם: וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּנוֹ יָת חֶשְׁבּוֹן וְיָת אֶלְעָלֵא וְיָת קִרְיָתָיִם: (לח) וְאֶת-נְב֞וֹ וְאֶת-בַּ֧עַל מְע֛וֹן מֽוּסַבֹּ֥ת שֵׁ֖ם וְאֶת-שִׂבְמָ֑ה וַיִּקְרְא֣וּ בְשֵׁמֹ֔ת אֶת-שְׁמ֥וֹת הֶֽעָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר בָּנֽוּ: וְיָת נְבוֹ וְיָת בַּעַל מְעוֹן מַקְפָן שְׁמָהָן וְיָת שִׂבְמָה וּקְרוֹ בִשְׁמָהָן יָת שְׁמָהַת קִרְוַיָא דִי בְנוֹ:

רש''י ואת נבו ואת בעל מעון מוסבת שם. נבו ובעל מעון שמות עבודה זרה הם, והיו האמוריים קורים עריהם על שם עבודה זרה שלהם, ובני ראובן הסבו את שמם לשמות אחרים, וזהו מסבות שם, נבו ובעל מעון מוסבות לשם אחר: ואת שבמה. בנו שבמה והיא שבם האמורה למעלה:

(לט) מפטיר וַיֵּ֨לְכ֜וּ בְּנֵ֨י מָכִ֧יר בֶּן-מְנַשֶּׁ֛ה גִּלְעָ֖דָה וַֽיִּלְכְּדֻ֑הָ וַיּ֖וֹרֶשׁ אֶת-הָֽאֱמֹרִ֥י אֲשֶׁר-בָּֽהּ: וַאֲזָלוּ בְּנֵי מָכִיר בַּר מְנַשֶׁה לְגִלְעָד וְכִבְשׁוּהָ וְתָרִיךְ יָת אֱמוֹרָאָה דִי בָּהּ:

רש''י ויורש. כתרגומו ותריך. שתבת רי''ש משמשת שתי חלקות לשון ירשה ולשון הורשה, שהוא טירוד ותירוך:

(מ) וַיִּתֵּ֤ן מֹשֶׁה֙ אֶת-הַגִּלְעָ֔ד לְמָכִ֖יר בֶּן-מְנַשֶּׁ֑ה וַיֵּ֖שֶׁב בָּֽהּ: וִיהַב משֶׁה יָת גִלְעָד לְמָכִיר בַּר מְנַשֶׁה וִיתֵב בַּהּ: (מא) וְיָאִ֤יר בֶּן-מְנַשֶּׁה֙ הָלַ֔ךְ וַיִּלְכֹּ֖ד אֶת-חַוֹּֽתֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א אֶתְהֶ֖ן חַוֹּ֥ת יָאִֽיר: וְיָאִיר בַּר מְנַשֶׁה אֲזַל וּכְבַשׁ יָת כַּפְרָנֵיהוֹן וּקְרָא יַתְהֶן כַּפְרָנֵי יָאִיר:

רש''י חותיהם. כפרניהון: ויקרא אתהן חות יאיר. לפי שלא היו לו בנים קראם בשמו לזכרון:

(מב) וְנֹ֣בַח הָלַ֔ךְ וַיִּלְכֹּ֥ד אֶת-קְנָ֖ת וְאֶת-בְּנֹתֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֧א לָ֥֥ה נֹ֖בַח בִּשְׁמֽוֹ: (פפפ) וְנֹבַח אֲזַל וּכְבַשׁ יָת קְנַת וְיָת כַּפְרָנָהָא וּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמֵהּ: פפפ:

רש''י ויקרא לה נבח. לה אינו מפיק ה''א. וראיתי ביסודו של רבי משה הדרשן לפי שלא נתקים לה שם זה, לפיכך הוא רפה, שמשמע מדרשו כמו לא. ותמהני מה ידרוש בשתי תיבות הדומות לה (רות ב, יד) ויאמר לה בעז, (זכריה ה, יא) לבנות לה בית:

הפטרת מטות - ירמיהו א

א (א) דִּבְרֵ֥י יִרְמְיָ֖הוּ בֶּן-חִלְקִיָּ֑הוּ מִן-הַכֹּֽהֲנִים֙ אֲשֶׁ֣ר בַּעֲנָת֔וֹת בְּאֶ֖רֶץ בִּנְיָמִֽן: (ב) אֲשֶׁ֨ר הָיָ֤ה דְבַר-יְהוָה֙ אֵלָ֔יו בִּימֵ֛י יֹאשִׁיָּ֥הוּ בֶן-אָמ֖וֹן מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה בִּשְׁלֹשׁ-עֶשְׂרֵ֥ה שָׁנָ֖ה לְמָלְכֽוֹ: (ג) וַיְהִ֗י בִּימֵ֨י יְהוֹיָקִ֤ים בֶּן-יֹאשִׁיָּ֙הוּ֙ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֔ה עַד-תֹּם֙ עַשְׁתֵּ֣י עֶשְׂרֵ֣ה שָׁנָ֔ה לְצִדְקִיָּ֥הוּ בֶן-יֹאשִׁיָּ֖הוּ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה עַד-גְּל֥וֹת יְרוּשָׁלִַ֖ם בַּחֹ֥דֶשׁ הַחֲמִישִֽׁי: (ד) וַיְהִ֥י דְבַר-יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר: (ה) בְּטֶ֨רֶם (אצורך) אֶצָּרְךָ֤ בַבֶּ֙טֶן֙ יְדַעְתִּ֔יךָ וּבְטֶ֛רֶם תֵּצֵ֥א מֵרֶ֖חֶם הִקְדַּשְׁתִּ֑יךָ נָבִ֥יא לַגּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ: (ו) וָאֹמַ֗ר אֲהָהּ֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִֹ֔ה הִנֵּ֥ה לֹא-יָדַ֖עְתִּי דַּבֵּ֑ר כִּי-נַ֖עַר אָנֹֽכִי: (ז) וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֵלַ֔י אַל-תֹּאמַ֖ר נַ֣עַר אָנֹ֑כִי כִּ֠י עַֽל-כָּל-אֲשֶׁ֤ר אֶֽשְׁלָחֲךָ֙ תֵּלֵ֔ךְ וְאֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר אֲצַוְּךָ֖ תְּדַבֵּֽר: (ח) אַל-תִּירָ֖א מִפְּנֵיהֶ֑ם כִּֽי-אִתְּךָ֥ אֲנִ֛י לְהַצִּלֶ֖ךָ נְאֻם-יְהוָֽה: (ט) וַיִּשְׁלַ֤ח יְהוָה֙ אֶת-יָד֔וֹ וַיַּגַּ֖ע עַל-פִּ֑י וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֵלַ֔י הִנֵּ֛ה נָתַ֥תִּי דְבָרַ֖י בְּפִֽיךָ: (י) רְאֵ֞ה הִפְקַדְתִּ֣יךָ | הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה עַל-הַגּוֹיִם֙ וְעַל-הַמַּמְלָכ֔וֹת לִנְת֥וֹשׁ וְלִנְת֖וֹץ וּלְהַאֲבִ֣יד וְלַהֲר֑וֹס לִבְנ֖וֹת וְלִנְטֽוֹעַ: (יא) וַיְהִ֤י דְבַר-יְהוָה֙ אֵלַ֣י לֵאמֹ֔ר מָה-אַתָּ֥ה רֹאֶ֖ה יִרְמְיָ֑הוּ וָאֹמַ֕ר מַקֵּ֥ל שָׁקֵ֖ד אֲנִ֥י רֹאֶֽה: (יב) וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה אֵלַ֖י הֵיטַ֣בְתָּ לִרְא֑וֹת כִּֽי-שֹׁקֵ֥ד אֲנִ֛י עַל-דְּבָרִ֖י לַעֲשֹׂתֽוֹ: (יג) וַיְהִ֨י דְבַר-יְהוָ֤ה | אֵלַי֙ שֵׁנִ֣ית לֵאמֹ֔ר מָ֥ה אַתָּ֖ה רֹאֶ֑ה וָאֹמַ֗ר סִ֤יר נָפ֙וּחַ֙ אֲנִ֣י רֹאֶ֔ה וּפָנָ֖יו מִפְּנֵ֥י צָפֽוֹנָה: (יד) וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֵלָ֑י מִצָּפוֹן֙ תִּפָּתַ֣ח הָרָעָ֔ה עַ֥ל כָּל-יֹשְׁבֵ֖י הָאָֽרֶץ: (טו) כִּ֣י | הִנְנִ֣י קֹרֵ֗א לְכָֽל-מִשְׁפְּח֛וֹת מַמְלְכ֥וֹת צָפ֖וֹנָה נְאֻם-יְהוָ֑ה וּבָ֡אוּ וְֽנָתְנוּ֩ אִ֨ישׁ כִּסְא֜וֹ פֶּ֣תַח | שַׁעֲרֵ֣י יְרוּשָׁלִַ֗ם וְעַ֤ל כָּל-חוֹמֹתֶ֙יהָ֙ סָבִ֔יב וְעַ֖ל כָּל-עָרֵ֥י יְהוּדָֽה: (טז) וְדִבַּרְתִּ֤י מִשְׁפָּטַי֙ אוֹתָ֔ם עַ֖ל כָּל-רָעָתָ֑ם אֲשֶׁ֣ר עֲזָב֗וּנִי וַֽיְקַטְּרוּ֙ לֵאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיִּֽשְׁתַּחֲו֖וּ לְמַעֲשֵׂ֥י יְדֵיהֶֽם: (יז) וְאַתָּה֙ תֶּאְזֹ֣ר מָתְנֶ֔יךָ וְקַמְתָּ֙ וְדִבַּרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֔ם אֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י אֲצַוֶּ֑ךָּ אַל-תֵּחַת֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם פֶּֽן-אֲחִתְּךָ֖ לִפְנֵיהֶֽם: (יח) וַאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה נְתַתִּ֣יךָ הַיּ֗וֹם לְעִ֨יר מִבְצָ֜ר וּלְעַמּ֥וּד בַּרְזֶ֛ל וּלְחֹמ֥וֹת נְחֹ֖שֶׁת עַל-כָּל-הָאָ֑רֶץ לְמַלְכֵ֤י יְהוּדָה֙ לְשָׂרֶ֔יהָ לְכֹהֲנֶ֖יהָ וּלְעַ֥ם הָאָֽרֶץ: (יט) וְנִלְחֲמ֥וּ אֵלֶ֖יךָ וְלֹא-י֣וּכְלוּ לָ֑ךְ כִּֽי-אִתְּךָ֥ אֲנִ֛י נְאֻם-יְהוָ֖ה לְהַצִּילֶֽךָ: ב (א) וַיְהִ֥י דְבַר-יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר: (ב) הָלֹ֡ךְ וְקָֽרָאתָ֩ בְאָזְנֵי֙ יְרוּשָׁלִַ֜ם לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה זָכַ֤רְתִּי לָךְ֙ חֶ֣סֶד נְעוּרַ֔יִךְ אַהֲבַ֖ת כְּלוּלֹתָ֑יִךְ לֶכְתֵּ֤ךְ אַחֲרַי֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּאֶ֖רֶץ לֹ֥א זְרוּעָֽה: (ג) קֹ֤דֶשׁ יִשְׂרָאֵל֙ לַיהוָ֔ה רֵאשִׁ֖ית תְּבוּאָתֹ֑ה כָּל-אֹכְלָ֣יו יֶאְשָׁ֔מוּ רָעָ֛ה תָּבֹ֥א אֲלֵיהֶ֖ם נְאֻם-יְהוָֽה:

משנה אהלות פרק טז

א. כָּל הַמִּטַּלְטְלִין מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה כָּעֳבִי הַמַּרְדֵּעַ. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, אֲקַפַּח אֶת בָּנַי שֶׁזּוֹ הֲלָכָה מְקֻפַּחַת, שֶׁשָּׁמַע הַשּׁוֹמֵעַ וְטָעָה, שֶׁהָאִכָּר עוֹבֵר וְהַמַּרְדֵּעַ עַל כְּתֵפוֹ וְהֶאֱהִיל צִדּוֹ אֶחָד עַל הַקֶּבֶר, וְטִמְּאוּהוּ מִשּׁוּם כֵּלִים הַמַּאֲהִילִים עַל הַמֵּת. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי אֲתַקֵּן שֶׁיְּהוּ דִבְרֵי חֲכָמִים קַיָּמִין, שֶׁיְּהוּ כָל הַמִּטַּלְטְלִין מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה עַל אָדָם הַנּוֹשְׂאָן בָּעֳבִי הַמַּרְדֵּעַ, וְעַל עַצְמָן בְּכָל שֶׁהֵן, וְעַל שְׁאָר אָדָם וְכֵלִים בְּפוֹתֵחַ טֶפַח:

ברטנורה   (א) כל המיטלטלין מביאין את הטומאה. משום אוהל. שאם האהיל ראשו אחד על המת וראשו אחד על הכלים, מביא להם הטומאה: כעובי המרדע. אפילו אין בו רוחב טפח אלא שיש בהיקפו טפח, דחוט של טפח מקיפו. דגזרו על הקיפו משום עביו: אקפח את בני. אקברם. קיפוח, לשון כריתה וחיתוך. ושבועה היא, אקפח את בני אם אין דבר זה אמת שהלכה זו מקופחת קטועה ומחותכת, דהא פותח טפח בעינן: ששמע השומע. כשנשאלה שאלה על ידי מעשה בבית המדרש ושמע שטמאוהו ולא ידע משום מה טמאוהו. הם טמאו את המרדע משום כלים המאהילים על המת, שהכלי עצמו המאהיל על המת טמא בכל שהוא, דלא בעינן פותח טפח אלא להביא את הטומאה תחת ראשו השני, וטמאו את האיכר או מטעם חיבורים או משום דהוי ליה כלים שנגעו במת ואדם בכלים וטמא טומאת שבעה. והשומע טעה לומר דטמאוהו מטעם שהמרדע מביא עליו טומאה מדין אוהל: שיהו דברי חכמים מקוימים. שאומרים דמרדע מביא טומאה: על האדם הנושאן. זמנין דאדם הנושאן אין עליו כי אם טומאת ערב, שבגדו מפסיק בין כתפו למרדע והוי ליה דיקרב בדיקרב לדיקרב, והרואה שמטמאים אותו טומאת ערב יטעה לומר משום אוהל טמאוהו לפי שיש בהקיפו טפח, ואתי למימר דטומאת אוהל אין בה כי אם טומאת ערב, הלכך גזרו עליו בעובי המרדע לטמא טומאת שבעה מדבריהם משום אוהל: ועל עצמן בכל שהן. דכלי המאהיל על המת טמא אפילו כל שהוא: ועל שאר אדם וכלים. שתחת המרדע: בפותח טפח. כיון דאין להם טומאה כלל אין שייך לגזור על הקיפו משום עביו:

ב. כֵּיצַד, כּוּשׁ שֶׁהוּא תָחוּב בַּכֹּתֶל, כַּחֲצִי זַיִת מִתַּחְתָּיו וְכַחֲצִי זַיִת מֵעַל גַּבָּיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מְכֻוָּנִין, טָמֵא. נִמְצָא מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה לְעַצְמוֹ בְּכָל שֶׁהוּא. הַקַּדָּר שֶׁהוּא עוֹבֵר וְהַסַל עַל כְּתֵפוֹ וְהֶאֱהִיל צִדּוֹ אַחַת עַל הַקֶּבֶר, הַכֵּלִים שֶׁבְּצַד הַשֵּׁנִי טְהוֹרִין. אִם יֵשׁ בַּסַל פּוֹתֵחַ טֶפַח, טְמֵאִים. הַתְּלוּלִיּוֹת הַקְּרוֹבוֹת בֵּין לָעִיר בֵּין לַדֶּרֶךְ, אֶחָד חֲדָשׁוֹת וְאֶחָד יְשָׁנוֹת, טְמֵאוֹת. הָרְחוֹקוֹת, חֲדָשׁוֹת טְהוֹרוֹת, וִישָׁנוֹת טְמֵאוֹת. אֵיזוֹ הִיא קְרוֹבָה, חֲמִשִּׁים אַמָּה. וִישָׁנָה, שִׁשִּׁים שָׁנָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, קְרוֹבָה, שֶׁאֵין קְרוֹבָה מִמֶּנָּה. וִישָׁנָה, שֶׁאֵין אָדָם זוֹכְרָהּ:

ברטנורה   (ב) כוש. פלך שהנשים טוות בו. ואע''ג דפשוטי כלי עץ הוא, מקבל טומאה משום צנורא של מתכת הקבועה בו: אע''פ שאינן מכוונין. שאין שני חצאי זיתים מכוונים זה כנגד זה: טמא. הכוש. דמביא הטומאה על עצמו בכל שהוא: הקדר. מוכר הקדרות: והסל. המוט שנושא בו את הקדרות. ובמסכת כלים קורהו איסל, דתנן התם [כלים פרק יז משנה טז] האיסל שיש בו בית קבול טומאה על הקדרות שתחתיו לצד השני שתלויות בו: התלוליות. לשון תל: הקרובות בין לעיר. הסמוכה לבית הקברות: בין לדרך. הסמוך לבית הקברות: אחד חדשות ואחד ישנות טמאות. מפני שהנשים קוברות שם נפליהן, דעד חמשים אמה אזלא אשה לחודה וקוברת שם הנפל שלה. אבל רחוקות לא אזלא לחודה לקבור בתל, והואיל דמטמאינן בישנות ואפילו רחוקות, דחיישינן שמא קרובות היו מתחלתן וחרבה העיר ונשתכח הדבר: ר' יהודה אומר כו'. והלכה כר' יהודה:

ג. הַמּוֹצֵא מֵת בַתְּחִלָּה מֻשְׁכָּב כְּדַרְכּוֹ, נוֹטְלוֹ וְאֶת תְּבוּסָתוֹ. מָצָא שְׁנַיִם נוֹטְלָן וְאֶת תְּבוּסָתָן. מָצָא שְׁלשָׁה, אִם יֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד שְׁמוֹנֶה (כִּמְלֹא מִטָּה וְקוֹבְרֶיהָ), הֲרֵי זוֹ שְׁכוּנַת קְבָרוֹת. בּוֹדֵק מִמֶּנּוּ וּלְהַלָּן עֶשְׂרִים אַמָּה. מָצָא אֶחָד בְּסוֹף עֶשְׂרִים אַמָּה, בּוֹדֵק מִמֶּנּוּ וּלְהַלָּן עֶשְׂרִים אַמָּה, שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר. שֶׁאִלּוּ מִתְּחִלָּה מְצָאוֹ, נָטְלוֹ וְאֶת תְּבוּסָתוֹ:

ברטנורה   (ג) המוצא מת בתחלה. שלא היה ידוע שם קבר. והכי אמרינן בגמרא בנזיר (דף סד), המוצא, ולא שהיה מצוי. מת, פרט להרוג, דהרוג אין לו תבוסה ואין לו שכונת קברות, והכי גמירי לה: מושכב. ולא שהיה יושב: כדרכו. ולא שהיה ראשו מונח בין ירכותיו. דכל הני חיישינן להו שמא נכרים הן, שאין דרכן של ישראל לקבור מתים כך: נוטלו ואת תפוסתו. מותר לפנותו משם ולקברו במקום אחר. וצריך שיטול מן העפר של הקבר עמו, כדי תפיסה, שהוא כל העפר תיחוח שתחתיו, וחופר בקרקע בתולה שלש אצבעות, דכתיב (בראשית מז) ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם, שלא היה צריך לומר ממצרים, אלא הכי קאמר, מעפר של מצרים טול עמי. ורמב''ם גריס תבוסתו, העפר המעורב מדם וליחה של המת, לשון מתבוססת בדמיך (יחזקאל טז): מצא שלשה אם יש בין זה לזה מארבע אמות ועד שמונה. כלומר מקבר ראשון עד שלישי אין פחות מארבע אמות ולא יותר על שמונה: הרי זו שכונת קברות. וניכר שלשם קבורה נתנום שם ואסור לפנותם, דקנו מקומם. ואפילו מת אחד אם ניכר שלשם קבורה נתנוהו שם אסור לפנותו. אלא שבאחד או בשנים אנו תולים שלא נקברו שם אלא לפי שעה והיה דעתם לפנותם, אבל בשלשה מוכח שזה מקום מיוחד לקברות. ואורך המערה דרכה להיות שש ורחבה ארבע ואלכסונה עודף שתי אמות דהיינו שמונה, ומשום הכי תנן מארבע ועד שמונה: כמלוא מטה וקובריה. לא גרסינן לה הכא: בודק ממנו ולהלן עשרים אמה. שהמערה ארבע אמות רוחב על שש אורך, והחצר שהמערות פתוחות לה מכאן ומכאן, שש על שש, דהכי סבירא להו לרבנן בבבא בתרא פרק המוכר פירות (דף קא), נמצא אורך שתי מערות וחצר שביניהן שמונה עשרה אמות, ולפי שפעמים חופרים מערה אחת באלכסונה, ואלכסון של מערה עודף על ריבועה שתי אמות, נמצאו עשרים אמה, שמונה דמערה ראשונה באלכסונה, ושש דחצר שבין שתי המערות ושש במערה שניה, דחד אלכסון אמרינן, תרי אלכסוני לא אמרינן, והיינו דקתני עשרים. ועוד צריך לבדוק מלמעלה ומלמטה, עשרים אמה, דהיינו ארבעים אמה, דשמא זו היא מערה שבמזרח החצר ויש עדיין אחרת כנגדה במערב החצר, אי נמי זו היא שבמערב החצר ויש עדיין אחרת במזרח החצר: מצא מת אחד בסוף עשרים בודק הימנו ולהלן עשרים אמה. דמי יימר דמבית הקברות זה הויא ההיא מערה, שמא קבר אחר הוא וחצר אחרת של אדם אחר, וצריך לעשות גם לשם כל בדיקות דלעיל, דכמו שיש שם קבר כמו כן יש אחרים: שרגלים לדבר. אחרי שנמצא כבר בשדה זו שכונת קברות: שאילו מתחלה מצאו. לקבר זה קודם שמצא השלשה הראשונים, היה נוטלו ואת תפוסתו. כדתנן ברישא, המוצא מת בתחלה כו' נוטלו ואת תפוסתו:

ד. הַבּוֹדֵק, בּוֹדֵק אַמָּה עַל אַמָּה וּמַנִּיחַ אַמָּה, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְסֶלַע אוֹ לִבְתוּלָה. הַמוֹצִיא אֶת הֶעָפָר מִמְּקוֹם טֻמְאָה, אוֹכֵל בְּדִמְעוֹ. הַמְפַקֵּחַ בַּגַּל, אֵינוֹ אוֹכֵל בְּדִמְעוֹ:

ברטנורה   (ד) הבודק. הא דתנן בודק הימנו ולהלן עשרים אמה, אין צריך לחפור את כולן, אלא חופר אמה על אמה ומניח אמה שאינו חופר, ועושה כן עד שמגיע לסוף עשרים. ואותה אמה שהוא חופר צריך לחפור עד שמגיע לסלע, או לבתולה, שהיא קרקע שלא נחפרה מעולם: המוציא את העפר ממקום הטומאה. מאותם האמות שהוא חופר: אוכל בדמעו. אם כהן הוא אוכל בתרומתו. לשון מלאתך ודמעך לא תאחר (שמות כב). ואע''ג דאין כהנים רשאין לבדוק שהרי הן מוזהרין על הטומאה, מכל מקום אי אתרמי כהן ובדק, אינו אסור לאכול בתרומה היכא דלא אתחזק שם טומאה: המפקח את הגל. של אבנים. שנפל על האדם ומת. אם כהן הוא אינו אוכל בדמעו, דכיון דהוחזקה שם טומאה חיישינן דלמא האהיל, ואפילו ספק חי ספק מת, חיישינן:

ה. הָיָה בוֹדֵק, הִגִּיעַ לְנַחַל אוֹ לִשְׁלוּלִית אוֹ לְדֶרֶךְ הָרַבִּים, מַפְסִיק. שָׂדֶה שֶׁנֶּהֶרְגוּ בָהּ הֲרוּגִים, מְלַקֵּט עֶצֶם עֶצֶם וְהַכֹּל טָהוֹר. הַמְפַנֶּה קִבְרוֹ מִתּוֹךְ שָׂדֵהוּ, מְלַקֵּט עֶצֶם עֶצֶם וְהַכֹּל טָהוֹר. בּוֹר שֶׁמַּטִּילִים לְתוֹכוֹ נְפָלִים אוֹ הֲרוּגִים, מְלַקֵּט עֶצֶם עֶצֶם וְהַכֹּל טָהוֹר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם הִתְקִינוֹ לְקֶבֶר מִתְּחִלָּה, יֶש לוֹ תְבוּסָה:

ברטנורה   (ה) היה בודק. להשלים עשרים אמה: לנחל. נהר: לשלולית. אמת המים שמחלקת שלל לאגפיה, שאמות אחרות של מים שותות ממנה: או לדרך הרבים. שאין קוברים בה את המת: מפסיק. אינו בודק עוד להשלים עשרים אמה: והכל טהור. ואין להם תפוסה אלא מלקט העצמות בלבד ואינו צריך ליטול יותר: ר' שמעון אומר כו'. ואין הלכה כר' שמעון:

גמרא נדה דף כ''ג ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן הַמַּפֶּלֶת גּוּף אָטוּם אֵין אִמּוֹ טְמֵאָה לֵידָה. וְאֵיזֶהוּ גוּף אָטוּם רִבִּי אוֹמֵר כְּדֵי שֶׁיִּנָּטֵל מִן הַחַי וְיָמוּת. וְכַמָּה יִנָּטֵל מִן הַחַי וְיָמוּת רִבִּי זַכַּאי אוֹמֵר עַד לְאַרְכּוּבָה רִבִּי יַנַּאי אוֹמֵר עַד לִנְקָבָיו רִבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר מִשּׁוּם רִבִּי יוֹסֵי בֶּן יְהוֹשֻׁעַ עַד מְקוֹם טַבּוּרוֹ בֵּין רִבִּי זַכַּאי לְרִבִּי יַנַּאי אִיכָּא בֵינַיְיהוּ טְרֵפָה חַיָּה מָר סָבַר טְרֵפָה חַיָּה וּמָר סָבַר טְרֵפָה אֵינָה חַיָּה. בֵּין רִבִּי יַנַּאי לְרִבִּי יוֹחָנָן אִיכָּא בֵינַיְיהוּ דְּרִבִּי אֶלִיעֶזֶר דְּאָמַר רִבִּי אֶלִיעֶזֶר נִיטַל יְרְךְ וְחָלָל שֶׁלָּהּ נְבֵלָה אָמַר רַב פָּפָּא מַחֲלוֹקֶת מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה אֲבָל מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה אֲפִילוּ כָּל דְהוּ טְהוֹרָה. וְכֵן אָמַר רַב גִּידֵל אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן הַמַּפֶּלֶת אֶת שֶׁגּוּלְגָּלָתוֹ אֲטוּמָה אִמּוֹ טְהוֹרָה. וְאָמַר רַב גִּידֵל אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן הַמַּפֶּלֶת כְּמִין אַפְקַתָּא דְדִיקְלָא אִמּוֹ טְהוֹרָה:

רש''י עד הארכובה. שנחתכו רגליה עד למעלה מן הארכובה שהיא טרפה וקסבר טרפה אינה חיה: עד לנקביו. ונקביו בכלל קסבר טרפה חיה הלכך עד לארכובה הוי ולד אבל עד לנקביו הוי נבלה כר' אלעזר דאמר ניטל הירך וחלל שלה נבלה ואפי' בחייה מטמאה הלכך לא חיה ובשחיטת חולין מפרש ה''ד חלל שלה כל שרבוצה ונראית חסרה: עד טבורו. אבל עד נקביו לא דלית ליה דר''א ואי משום טרפה קסבר טריפה חיה: בין רבי ינאי לר' יוחנן איכא בינייהו דר''א. ותרוייהו אית להו טרפה חיה: מלמעלה. שנחתך מגולגלתו: אטומה. חסרה: כמין אפקתא דדקלא. שהדקל למטה יחיד ומתפצל מלמעלה כך היו ידיו ורגליו על כתפו ומלמטה הוא בלא צורה:

זוהר ויקהל דף ר''ד ע''א

הַהוּא רוּחָא דְנָחִית וְאִתּוֹסַף בִּבְנֵי עַלְמָא כַּד נָחִית אִסְתְּחֵי בְבוּסְמִין דְּגִנְתָא דְעֵדֶן וְנָחִית וְשָׁרָא עַל עַמָּא קַדִּישָׁא. זַכָּאִין אִינּוּן כַּד הַאי רוּחָא אִתְעַר בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְהַהִיא רוּחָא נָחִית נַחְתִין עִמָּהּ לְגוֹ גִנְתָא דְעֵדֶן שִׁתִּין רְתִיכִין מִתְעַטְרִין לְשִׁית סִיטְרִין. וְכַד מָטֵי לְגִנְתָא דְעֵדֶן כְּדֵין כָּל אִינוּן רוּחִין וְנִשְׁמָתִין דְּגִנְתָא דְעֵדֶן כֻלְּהוּ מִתְעֲרֵי לְהַהוּא (נ''א מִתְעַטְּרֵי בְהַהוּא) רוּחָא וְכָרוֹזָא קָרֵי וְאָמַר זַכָּאִין אַתּוּן יִשְׂרָאֵל עַמָּא קַדִישָׁא דִּרְעוּתָא דְמָארֵיכוֹן אִתְעַר לְגַבַּיְיכוּ. רָזָא דְרָזִין לְיַדְעֵי חָכְמָתָא זַכָּאִין אִינוּן כַּד הַאי רוּחָא אִתְעַר. הַאי רוּחָא אִיהוּ אִתְפַּשְׁטוּתָא דְהַאי נְקוּדָה. וְנַפְקָא מִינָהּ וְאִתְפַּשְׁטָא בְעָלְמָא וְהַהוּא הֲוֵי רָזָא דְשַׁבָּת דְּשָׁרָא לְתַתָּא וְעַל דָּא כְתִיב בֵּיהּ שְׁמִירָה וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת וְהָא אוּקְמוּהָ שַׁבָּת לָא כְתִיב אֶלָּא אֶת הַשַּׁבָּת לְאַסְגָאָה הַהוּא רוּחָא דְשָׁרָא עַל כֹלָא וְאִצְטְרִיךְ לְנַטְרָא לֵיהּ הוֹאִיל וְקַיְימָא עִמֵּהּ דְבַר נָשׁ. וְעַל דָּא כְתִיב (ישעי' נ''ו) כָּל שׁוֹמֵר שַׁבָּת מֵחַלְלוֹ:

תרגום הזוהר הָרוּחַ הַהוּא שֶׁיּוֹרֵד וְנִתְוַסֵּף בִּבְנֵי הָעוֹלָם, כְּשֶׁיּוֹרֵד, הוּא מִתְרַחֵץ בִּבְשָׂמִים שֶׁל גַּן הָעֵדֶן, וְיוֹרֵד וְשׁוֹרֶה עַל הָעָם הַקָּדוֹשׁ. אַשְׁרֵיהֶם כְּשֶׁהָרוּחַ הַהוּא נִתְעוֹרֵר. בַּשָּׁעָה הַהִיא, שֶׁהָרוּחַ הַהוּא יוֹרֵד, יוֹרְדִים עִמּוֹ לְגַן עֵדֶן, שִׁשִּׁים מֶרְכָּבוֹת הַמִּתְעַטְּרוֹת לְשִׁשָּׁה קְצָווֹת, חג''ת נה''י, שֶׁכָּל אֶחָד כּוֹלֵל עֶשֶׂר, הֵם שִׁשִּׁים. וּכְשֶׁמַּגִּיעַ לְגַן עֵדֶן, אָז כָּל אֵלּוּ הָרוּחוֹת וְהַנְּשָׁמוֹת שֶׁבְּגַן עֵדֶן, כֻּלָּם מִתְעַטְּרִים בָּרוּחַ הַהוּא. הַכָּרוֹז קוֹרֵא וְאוֹמֵר, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל עַם קָדוֹשׁ שֶׁרָצוֹן אֲדוֹנְכֶם נִתְעוֹרֵר אֲלֵיכֶם. סוֹד הַסּוֹדוֹת הוּא לְיוֹדְעֵי הַחָכְמָה. אַשְׁרֵיהֶם כְּשֶׁהָרוּחַ הַזֶּה מִתְעוֹרֵר. הָרוּחַ הַזֶּה הוּא הִתְפַּשְּׁטוּת שֶׁל הַנְּקוּדָה הַזּוֹ, מַלְכוּת, וְיוֹצֵא מִמֶּנָּהּ וּמִתְפַּשֵּׁט בָּעוֹלָם. וְהָרוּחַ הַהוּא, הוּא סוֹד הַשַּׁבָּת הַשּׁוֹרֶה לְמַטָּה. וְעַל כֵּן כָּתוּב בּוֹ שְׁמִירָה, וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת. וַהֲרֵי הֶעֱמִידוּהוּ, שַׁבָּת לֹא כָּתוּב, אֶלָּא אֶת הַשַּׁבָּת, הוּא לְרַבּוֹת הָרוּחַ הַהוּא הַשּׁוֹרֶה עַל הַכֹּל, וּצְרִיכִים לְשָׁמְרוֹ, מִשּׁוּם שֶׁנִּמְצָא עִם הָאָדָם. וְעַל כֵּן כָּתוּב, כָּל שׁוֹמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות שבת פרק ט'

א. הַעוֹשֶׂה שְׁנֵי בָתֵּי נִירִין חַיָּיב הָעוֹשֶׂה נָפָה אוֹ כְבָרָה אוֹ סַל אוֹ סְבָכָה אוֹ שֶׁסָּרַג מִטָּה בַּחֲבָלִים הֲרֵי זֶה תּוֹלָדַת עוֹשֶׂה נִירִין וּמִשֶּׁיַּעֲשֶׂה שְׁנֵי בָתִּים כְּאֶחָד מִכָּל אֵלּוּ חַיָּיב וְכֵן כָּל הָעוֹשֶׂה שְׁנֵי בָתֵּי נִירִין בְּדָבָר שֶׁעוֹשִׂין אוֹתוֹ בָתִּים בָּתִּים כְּגוֹן אֵלּוּ חַיָּיב: ב. דֶּרֶךְ הָאוֹרְגִין שֶׁמּוֹתְחִין הַחוּטִין תְּחִלָּה בְאוֹרֶךְ הַיְרִיעָה וּבְרָחְבָּה. וּשְׁנַיִם אוֹחֲזִין זֶה מִכָּאן וְזֶה מִכָּאן וְאֶחָד שׁוֹבֵט בַּשֵּׁבֶט עַל הַחוּטִין וּמְתַקֵּן אוֹתָן זֶה בְּצַד זֶה עַד שֶׁתֵּעֲשֶׂה כֻּלָּהּ שֶׁתִי בְּלֹא עֶרֶב. וּמְתִיחַת הַחוּטִין כְּדֶרֶךְ הָאוֹרְגִין הִיא הַנְסָכַת הַמַּסֶכֶת וְזֶה הַמּוֹתֵחַ נִקְרָא מֵיסֶךְ וּכְשֶׁכּוֹפְלִין אוֹתָם וּמַתְחִיל לְהַכְנִיס הַשֶּׁתִי בָּעֵרֶב נִקְרָא אוֹרֵג:

מוסר

מספר חסידים סימן קמ''ה

פַּרְנַס אַל יַטִּיל אֵימָה עַל הַצִבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם וְיִרְדֶה וְיִנְגוֹשׂ וְיִכוֹף אוֹתָם בְחָזְקָה לִכְבוֹד עַצְמוֹ כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ יְרֵאִים וּמִתְפַּחֲדִים מִמֶּנּוּ שֶׁאִם עָשָׂה כֵן כַמָּה עוֹנְשָׁם גָּדוֹל. כִּי הֵם נִמְנִים עִם אוֹיְבֵי ה' וְהַמָּסוֹרוֹת מוֹסְרֵי מָמוֹן חֲבֵירֵיהֶם בִּידֵי אֲחֵרִים וְכָל שֶׁכֵּן גּוּפָם וְהָאַפִּיקוֹרְסִים מְבַזִּים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְשֶׁכָּפְרוּ בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים וְהַפּוֹרֵשׁ מִדַּרְכֵי צִבּוּר אַף עַל פִּי שֶׁלֹא חָטָא אֶלָּא נִבְדַּל מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִצְוֹת בִּכְלָלָן וְאֵינוֹ נִכְנַס בֵּינֵיהֶן בְּצָרָתָם וְלֹא מִתְעַנֶּה בְּתַעֲנִיתָם שֶׁלֹּא מֵחֲמַת אוֹנֵס וְחוֹלִי אֶלָּא הוֹלֵךְ בִּדְרָכָיו כְּאֶחָד מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וּכְאִלּוּ לֹא הָיָה מֵהֶם וְשֶׁנָּתְנוּ חִתִּיתָם בְּאֶרֶץ הַחַיִּים אֵלּוּ שֶׁמַּטִילִים אֵימָה עַל הַצִבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם יוֹרְדִים לִבְאֵר שַׁחַת וְאֵינָם יוֹצְאִים מִשָּׁם לְעוֹלָם וְגֵיהִנָּם כָּלֶה וְהֵם אֵינָם כָּלִין שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מט) וְצוּרָם לְבַלּוֹת שְׁאוֹל אֶלָּא אֵשׁ יוֹצֵא מֵעַצְמוֹתֵיהֶם וְנִשְׂרָפִים:

פרשת מסעי

מסעי יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

לג (א) אֵ֜לֶּה מַסְעֵ֣י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֥ר יָֽצְא֛וּ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְצִבְאֹתָ֑ם בְּיַד-מֹשֶׁ֖ה וְאַֽהֲרֹֽן: אִלֵין מַטְלָנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל דִי נְפָקוּ מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְחֵילֵיהוֹן בִּידָא דְמשֶׁה וְאַהֲרֹן:

רש''י אלה מסעי. למה נכתבו המסעות הללו, להודיע חסדיו של מקום, שאף על פי שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטלטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות. צא מהם ארבעה עשר, שכלם היו בשנה ראשונה, קודם גזרה, משנסעו מרעמסס עד שבאו לרתמה. שמשם נשתלחו המרגלים, שנאמר (במדבר יב, טז) ואחר נסעו העם מחצרות וגו' (שם יג, ב) שלח לך אנשים וגו' . וכאן הוא אומר ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה, למדת שהיא במדבר פארן. ועוד הוצא משם שמונה מסעות שהיו לאחר מיתת אהרן מהר ההר עד ערבות מואב בשנת הארבעים, נמצא שכל שמנה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות. זה מיסודו של רבי משה הדרשן. ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו כאן ישנו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו' :

(ב) וַיִּכְתֹּ֨ב מֹשֶׁ֜ה אֶת-מוֹצָֽאֵיהֶ֛ם לְמַסְעֵיהֶ֖ם עַל-פִּ֣י יְהֹוָ֑ה וְאֵ֥לֶּה מַסְעֵיהֶ֖ם לְמוֹצָֽאֵיהֶֽם: וּכְתַב משֶׁה יָת מַפְּקָנֵיהוֹן לְמַטְלָנֵיהוֹן עַל מֵימְרָא דַיְיָ וְאִלֵין מַטְלָנֵיהוֹן לְמַפְּקָנֵיהוֹן: (ג) וַיִּסְע֤וּ מֵֽרַעְמְסֵס֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן בַּֽחֲמִשָּׁ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֑וֹן מִֽמָּחֳרַ֣ת הַפֶּ֗סַח יָֽצְא֤וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ בְּיָ֣ד רָמָ֔ה לְעֵינֵ֖י כָּל-מִצְרָֽיִם: וּנְטָלוּ מֵרַעְמְסֵס בְּיַרְחָא קַדְמָאָה בְּחַמְשָׁא עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא קַדְמָאָה מִבָּתַר יוֹמָא דְפִסְחָא נְפָקוּ בְנֵי יִשְרָאֵל בְּרֵישׁ גְלֵי לְעֵינֵי כָּל מִצְרָאֵי: (ד) וּמִצְרַ֣יִם מְקַבְּרִ֗ים אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֧ה יְהֹוָ֛ה בָּהֶ֖ם כָּל-בְּכ֑וֹר וּבֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם עָשָׂ֥ה יְהֹוָ֖ה שְׁפָטִֽים: וּמִצְרָאֵי מְקַבְּרִין יָת דִי קְטַל יְיָ בְּהוֹן כָּל בּוּכְרָא וּבְטַעֲוַתְהוֹן עָבַד יְיָ דִינִין:

רש''י ומצרים מקברים. טרודים באבלם:

(ה) וַיִּסְע֥וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל מֵֽרַעְמְסֵ֑ס וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּסֻכֹּֽת: וּנְטָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וּשְׁרוֹ בְּסֻכֹּת: (ו) וַיִּסְע֖וּ מִסֻּכֹּ֑ת וַיַּֽחֲנ֣וּ בְאֵתָ֔ם אֲשֶׁ֖ר בִּקְצֵ֥ה הַמִּדְבָּֽר: וּנְטָּלוּ מִסֻכֹּת וּשְרוֹ בְאֵתָם דִי בִּסְטַר מַדְבְּרָא:

נביאים - ירמיה - פרק ב

(ד) שִׁמְע֥וּ דְבַר-יְהוָ֖ה בֵּ֣ית יַעֲקֹ֑ב וְכָֽל-מִשְׁפְּח֖וֹת בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל: קַבִּילוּ פִּתְגָמָא דַיְיָ בֵּית יַעֲקֹב וְכָל זַרְעִית בֵּית יִשְּׂרָאֵל : (ה) כֹּ֣ה | אָמַ֣ר יְהוָ֗ה מַה-מָּצְא֨וּ אֲבוֹתֵיכֶ֥ם בִּי֙ עָ֔וֶל כִּ֥י רָחֲק֖וּ מֵעָלָ֑י וַיֵּֽלְכ֛וּ אַחֲרֵ֥י הַהֶ֖בֶל וַיֶּהְבָּֽלוּ: כִּדְנַן אַמַר יְיָ מָה אַשְׁכַּחוּ אֲבָהַתְכוֹן בְּמֵימְרִי שְׁקַר אֲרֵיִ אִתְרַחַקוּ מִדַּחַלְתִי וְטָעוּ בָּתַר טָעֲוָתָא וַהֲווֹ לִלְמָא : (ו) וְלֹ֣א אָמְר֔וּ אַיֵּ֣ה יְהוָ֔ה הַמַּעֲלֶ֥ה אֹתָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הַמּוֹלִ֨יךְ אֹתָ֜נוּ בַּמִּדְבָּ֗ר בְּאֶ֨רֶץ עֲרָבָ֤ה וְשׁוּחָה֙ בְּאֶ֙רֶץ֙ צִיָּ֣ה וְצַלְמָ֔וֶת בְּאֶ֗רֶץ לֹֽא-עָ֤בַר בָּהּ֙ אִ֔ישׁ וְלֹֽא-יָשַׁ֥ב אָדָ֖ם שָֽׁם: וְלָא אֲמָרוּ נִדְחַל מִן קֳדָם יְיָ דְּאַסֵּיק יָתָנָא מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם דְּדַבֵּר יָתָנָא בְּמַדְבְּרָא בְּאַרְעָא מֵישַׁר וְחָרוּב בַּאַרַע צַדְיָא וְטוּלֵימוֹתָא בַּאַרַע דְלָא עֲדָא בָהּ אֱנַשׁ וְלָא אִתּוֹתַב אֱנָשָׁא תַמָן :

רש''י ולא אמרו איה ה' . כי נלך אחרי אלהים אחרי' : ערבה . פלנור''א בלעז : ושוחה . נטויה אינפוושיא''ה בלעז : ציה . דישגאט''ה בלעז : וצלמות . לשון חשך ( ז ) אל ארץ הכרמל . לארעא דישראל דהות מנצבא ככרמלא , פירש נטועה כיער :

(ז) וָאָבִ֤יא אֶתְכֶם֙ אֶל-אֶ֣רֶץ הַכַּרְמֶ֔ל לֶאֱכֹ֥ל פִּרְיָ֖הּ וְטוּבָ֑הּ וַתָּבֹ֙אוּ֙ וַתְּטַמְּא֣וּ אֶת-אַרְצִ֔י וְנַחֲלָתִ֥י שַׂמְתֶּ֖ם לְתוֹעֵבָֽה: וְאַעֵילִית יַתְכוֹן לַאֲרַע דְיִשְּׂרָאֵל דַהֲוַת מְנַצְבָא כְּכַרְמְלָא לְמֵיכַל אִבָּהּ וְטוּבָהּ וְעַלְתּוּן וְסָאֵיבְתּוּן יַת אֲרַע בֵּיִת שְׁכִנְתִּי וְאַחֲסָנְתִּי שַׁוֵּיתוֹן לְפוּלְחַן טַעֲוָתָא : (ח) הַכֹּהֲנִ֗ים לֹ֤א אָֽמְרוּ֙ אַיֵּ֣ה יְהוָ֔ה וְתֹפְשֵׂ֤י הַתּוֹרָה֙ לֹ֣א יְדָע֔וּנִי וְהָרֹעִ֖ים פָּ֣שְׁעוּ בִ֑י וְהַנְּבִיאִים֙ נִבְּא֣וּ בַבַּ֔עַל וְאַחֲרֵ֥י לֹֽא-יוֹעִ֖לוּ הָלָֽכוּ: כַּהֲנַיָא לָא אֲמָרוּ נִדְחַל מִן קֳדָם יְיָ וּמַלְּפֵי אוֹרַיְתָא לָא אֵילִיפוּ לְמִידַע דַחֲלְתִי וּמַלְכַיָּא מְרַדוּ בְּמֵימְרִי וּנְבִיאֵי שִׁקְרָא מִתְנַבָּן בְּשׁוּם טָעֲוָתָא וּבָתַר דְּלָא יִהְנוֹן לְהוֹן אֲזַלוּ :

רש''י תופשי התורה . סנהדרין : והרועים . המלכים : נבאו בבעל . בשם הבעל :

(ט) לָכֵ֗ן עֹ֛ד אָרִ֥יב אִתְּכֶ֖ם נְאֻם-יְהוָ֑ה וְאֶת-בְּנֵ֥י בְנֵיכֶ֖ם אָרִֽיב: בְּכֵן אֲנָא עָתִיד לְאִתְפְּרָעָא מִנְכוֹן אַמַר יְיָ וּמִן בְּנֵי בְּנֵיכוֹן דְּאִם יַעְבְּדוּן כְּעוֹבָדֵיכוֹן אֲנָא עָתִיד לְאִתְפְּרָעָא :

רש''י עוד אריב . טרם אביא עליכם רעה אתווכח עמכם עוד ע''י נביאי אע''פי שרבתי עמכם כבר ימים רבים :

כתובים - תהילים - פרק ה

(ז) תְּאַבֵּד֮ דֹּבְרֵ֪י כָ֫זָ֥ב אִישׁ-דָּמִ֥ים וּמִרְמָ֗ה יְתָ֘עֵ֥ב | יְהוָֽה: תְּאַבֵּד מְמַלְלֵי כַדְבוּתָא אֱנָשׁ שָׁדֵי דַם זַכַּי וְנִכְלָא יְרַחֵק יְיָ :

רש''י איש דמים ומרמה . זה עמלק וזרעו :

(ח) וַאֲנִ֗י בְּרֹ֣ב חַ֭סְדְּךָ אָב֣וֹא בֵיתֶ֑ךָ אֶשְׁתַּחֲוֶ֥ה אֶל-הֵֽיכַל-קָ֝דְשְׁךָ֗ בְּיִרְאָתֶֽךָ: וַאֲנָא בִּסְגִיאֵי טוּבָךְ אֵעוּל לְבֵיתָךְ אֶסְגוֹד לְהֵיכְלָא דְקוּדְשָׁךְ בִּדְחַלְתָּךְ :

רש''י ואני . אבא ביתך להודות לך ברב חסדך שהפלאת עלינו להראותינו נקמה מהם :

(ט) יְהוָ֤ה | נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ לְמַ֥עַן שׁוֹרְרָ֑י (הושר) הַיְשַׁ֖ר לְפָנַ֣י דַּרְכֶּֽךָ: יְיָ דַבֵּר יָתִי בְּצִדְקְתָךְ מִן בִּגְלַל תּוּשְׁבְּחִי תַּקִין קֳדָמַי אוֹרְחֲתָּךְ :

רש''י שוררי . עויני המצפים שאבגוד בך ותעזבני , שוררי כמו ( במדבר כד ) אשורנו ולא קרוב :

(י) כִּ֤י אֵ֪ין בְּפִ֡יהוּ נְכוֹנָה֮ קִרְבָּ֪ם הַ֫וּ֥וֹת קֶֽבֶר-פָּת֥וּחַ גְּרוֹנָ֑ם לְ֝שׁוֹנָ֗ם יַחֲלִֽיקוּן: מְטוּל דְלֵית בְּפוּמְהוֹן דְרַשִׁיעֵי כֵיוַנְתָּא גוּפֵיהוֹן מַלְיָן אִתְרְגוּשְׁתָּא הֵיךְ שְׁיוֹל פְתִיחַ גְרוֹנְהוֹן לִישַׁנְהוֹן מְשָׁעֲעִין :

רש''י כי אין בפיהו נכונה . נראים כאוהבים והם אויבים : קרבם הוות . מחשבותם מרמה : קבר פתוח גרונם . לבלוע יגיע אחרים כקבר הבולע את הגוף : יחליקון . דברי חלקלקו' :

(יא) הַֽאֲשִׁימֵ֨ם | אֱֽלֹהִ֗ים יִפְּלוּ֮ מִֽמֹּעֲצ֪וֹתֵ֫יהֶ֥ם בְּרֹ֣ב פִּ֭שְׁעֵיהֶם הַדִּיחֵ֑מוֹ כִּי-מָ֥רוּ בָֽךְ: חַיֵב לְהוֹן אֱלָהָא יִתְבַּטְלוּן מִמִלְכָּתְהוֹן בְּסִגְעָא מְרָדֵהוֹן אַתְקַל לְהוֹן אֲרוּם מְרַדוּ בְמֵימְרָךְ :

רש''י ממועצותיהם . שהם יועצים על ישראל , ואז ישמחו כל חוסי בך :

(יב) וְיִשְׂמְח֨וּ כָל-ח֪וֹסֵי בָ֡ךְ לְעוֹלָ֣ם יְ֭רַנֵּנוּ וְתָסֵ֣ךְ עָלֵ֑ימוֹ וְֽיַעְלְצ֥וּ בְ֝ךָ֗ אֹהֲבֵ֥י שְׁמֶֽךָ: וְיֶחְדוּן כָּל מְסַבְּרוּן בְמֵימְרָךְ לַעֲלַם יְשַׁבְּחוּן וְתַטֵל עֲלַוֵיוֹן וְיִבְדְחוּן בָךְ רַחֲמֵי שְׁמָךְ :

רש''י ותסך עלימו . תגונן ותסוכך עלימו : ויעלצו בך . כשיראו שאתה תברך רעיך ואוהביך :

משנה שביעית פרק י

א. שְׁבִיעִית, מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַמִּלְוָה בִּשְׁטָר וְשֶׁלֹּא בִשְׁטָר. הַקָּפַת הַחֲנוּת, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת. וְאִם עֲשָׂאָהּ מִלְוָה, הֲרֵי זוֹ מְשַׁמֶּטֶת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָרִאשׁוֹן הָרִאשׁוֹן מְשַׁמֵּט. שְׂכַר שָׂכִיר, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. וְאִם עֲשָׂאוֹ מִלְוָה, הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל מְלָאכָה שֶׁפּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, מְשַׁמֶּטֶת. וְשֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת:

ברטנורה   (א) שביעית משמטת את המלוה. המלוה את חברו ועברה עליו שביעית אחר ההלואה, אינו יכול לתבוע הלואתו מחבירו, דכתיב (דברים טו) שמוט כל בעל משה ידו: בשטר. שכתב לו שטר באחריות נכסים, ושעבד קרקעות על המלוה, דמחזי כמי שמשכן קרקעות אצלו, אף על פי כן שביעית משמטתו: הקפת החנות. שקנה ממנו באמנה: אינה משמטת. דאין זה חוב ואין זו דרך מלוה: ואם עשאה מלוה. שחשב עם הקונה וזקפן עליו במלוה: הראשון הראשון משמט. אם לקח באמנה פעם ראשונה מן החנות וחזר ולקח שניה, הראשונה נעשית מלוה ומשמטת, ולא השניה. חזר ולקח שלישית ראשונה ושניה נעשו מלוות ושביעית משמטתן, ולא השלישית, וכן לעולם, האחרונה אין שביעית משמטתה וכל האחרות שביעית משמטתן, הואיל והיה ראוי שיתן מעות הראשונה קודם שיקח השניה בהקפה ולא נתן, נעשית ראשונה מלוה וכן לעולם. ואין הלכה כר' יהודה: כל מלאכה שפוסקת בשביעית. אם שכר שכיר זה ממלאכות הפוסקות בשביעית כלומר, ממלאכות שאסור לעשותן בשביעית, כגון חרישה וקצירה ועבודת קרקע, נעשה שכר זה בשביעית כמלוה ושביעית משמטתו. ואם לא, ששכר זה שחייב לו היה משאר מלאכות שאין אסורות בשביעית, לא נעשה כמלוה ואין שביעית משמטתו. ואין הלכה כר' יוסי:

ב. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וְחִלְּקָהּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אִם הָיָה הַחֹדֶשׁ מְעֻבָּר, מְשַׁמֵּט. וְאִם לָאו, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. הָאוֹנֵס, וְהַמְפַתֶּה, וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רָע, וְכָל מַעֲשֵׂה בֵית דִּין, אֵינָן מְשַׁמְּטִין. הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וִהַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין, אֵינָן מְשַׁמְּטִין:

ברטנורה   (ב) השוחט את הפרה. בשנה שביעית וחלקה ביום ראשון של שני ימים טובים של ראש השנה, אם היה אלול מעובר, נמצא דיום ראשון שנתחלקה היה חול והיה יום אחרון של אלול של שנה השביעית, ושביעית משמטת בסופה דכתיב (שם) מקץ שבע שנים תעשה שמטה: האונס והמפתה. שנותנים חמשים שקל: והמוציא שם רע. שנותן מאה: וכל מעשה בית דין. ממון שכתבו עליו פסק דין חייב אתה ליתן לו: אין משמטין. שכיון שפסקו בית דין על הממון כגבוי דמי וכאילו הגיע לידו: המלוה על המשכון. דכתיב (דברים טו) ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך, פרט לזה שיש לאחיך בידך: והמוסר שטרותיו לבית דין. דכתיב ואשר יהיה לך את אחיך, פרט למוסר שטרותיו לבית דין, שבית דין יש להם זה החוב אצל אחיו:

ג. פְרוּזְבּוֹל, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן, כְּשֶׁרָאָה שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה וְעוֹבְרִין עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים טו) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְּלִיַּעַל וגו', הִתְקִין הִלֵּל פְּרוּזְבּוֹל:

ברטנורה   (ג) פרוזבול. פרוז תקנה, בול עשירים, דכתיב (ויקרא כו) ושברתי את גאון עוזכם, ואמר רב יוסף אלו בולאות שביהודה, תקנה לעשירים שלא יעברו על השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, ותקנה לעניים שימצאו מי שילוה להם. והשמטת כספים בזמן הזה דרבנן, דכתיב (דברים טו) וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו, בשתי שמטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקעות ואחת שמיטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, ובזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים, ורבנן הוא דתקינו שמיטת כספים בזמן הזה, ומשום הכי היה כח ביד הלל לתקן פרוזבול להפקיע דין השמיטה, הואיל ואין שמיטת כספים בזמן הזה אלא מדברי סופרים:

ד. זֶהוּ גוּפוֹ שֶׁל פְּרוּזְבּוֹל: מוֹסֵר אֲנִי לָכֶם אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הַדַּיָּנִים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי, שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה. וְהַדַּיָּנִים חוֹתְמִין לְמַטָּה, אוֹ הָעֵדִים:

ברטנורה   (ד) זהו גופו של פרוזבול. עיקרו ושרשו: והדיינים חותמים למטה או העדים. להכי קתני הדיינים או העדים, ללמדך שיכול העד להיות דיין או הדיין עד, דבדרבנן עד נעשה דיין, ופרוזבול דרבנן הוא:

ה. פְרוּזְבּוֹל הַמֻּקְדָּם, כָּשֵׁר. וְהַמְאֻחָר, פָּסוּל. שְׁטָרֵי חוֹב הַמֻּקְדָּמִים, פְּסוּלִים. וִהַמְאֻחָרִים, כְּשֵׁרִים. אֶחָד לוֶֹה מֵחֲמִשָּׁה, כּוֹתֵב פְּרוּזְבּוֹל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. חֲמִשָּׁה לוִֹין מֵאֶחָד, אֵינוֹ כוֹתֵב אֶלָּא פְּרוּזְבּוֹל אֶחָד לְכֻלָּם:

ברטנורה   (ה) פרוזבול המוקדם. שזמנו מוקדם שנכתב בכסליו וזמנו הכתוב בתוכו מתשרי קודם, כשר, מפני שהורע כוחו של מלוה בכך דפרוזבול אינו מועיל אלא להלואות שלפניו דמשנמסרו לבית דין הרי הן כגבויות ושוב אין משמיטות, הלכך הלואות הבאות אחריו שלא נמסרו לבית דין משמיטות, נמצא דמפסיד במה שהקדים זמנו. אבל פרוזבול המאוחר פסול, שאיחר זמנו והוא הלוה בינתים וכשמוציא פרוזבול זה ורואים בית דין הזמן, סבורים שאותן הלואות קדמו לפרוזבול, ונמצא גובה שלא כדין: שטרי חוב המוקדמים פסולים. כגון דקאי בניסן וכתב בשטר זמן תשרי שלפניו פסולים משום דגובה שלא כדין מן הלקוחות שבין תשרי לניסן, וקנסינהו רבנן דלא ליגבו בשטר זה מן הלקוחות כלל ואפילו מניסן ולהלן, גזירה שמא יגבה מאותן שבין תשרי לניסן שלא כדין. ומיהו לא הוי השטר פסול מחמת שהעדים שחתמו בו הוו רשעים שחתמו על שטר מוקדם בשקר, דמצו העדים למימר אנחנו על עיקר המלוה חתמנו ולא על הזמן שלא באנו להעיד שנכתב ונחתם ביומו: והמאוחרים כשרים. דהורע כחו של מלוה שאינו טורף לקוחות אלא מזמן שכתוב בשטר: כותבין פרוזבול לכל אחד ואחד. שכל מַלוה ומַלוה צריך שימסור שטרותיו לבית דין ויכתוב לו פרוזבול, הלכך כשחמשה לווין מאחד אינו כותב אלא פרוזבול אחד, שאין כאן אלא מַלוה אחד, ואף על פי שהלוין מרובין, כשיהיה למלוה פרוזבול אחד על כולן דיו:

ו. אֵין כּוֹתְבִין פְּרוּזְבּוֹל אֶלָּא עַל הַקַּרְקַע. אִם אֵין לוֹ, מְזַכֶּה הוּא בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כָּל שֶׁהוּא. הָיְתָה לוֹ שָׂדֶה מְמֻשְׁכֶּנֶת בָּעִיר, כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוּזְבּוֹל. רַבִּי חֻצְפִּית אוֹמֵר, כּוֹתְבִין לָאִישׁ עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, וִלַיְתוֹמִים עַל נִכְסֵי אַפִּטְרוֹפִּין:

ברטנורה   (ו) אלא על הקרקע. אלא אם כן יש לו קרקע ללוה, שאז חשוב החוב כגבוי ביד בית דין ולא קרינא ביה לא יגוש: אם אין לו. ללוה, ומלוה יש לו, מזכה לו מלוה ללוה בתוך שדהו קרקע כל דהו, וכותבים עליו פרוזבול ואפילו החוב מאה מנה, משום דקרקע כל שהוא ראויה לגבות בה כל חובו כגון דגבי והדר גבי עד דמשלים כל חובו: היתה לו. ללוה שדה ממושכנת בעיר בין שאחרים משכנו אותה לו, בין שמשכן הוא לאחרים, כותבים פרוזבול: כותבין לאיש על נכסי אשתו. כגון קרקע של נכסי מלוג שהוא אוכל פירות: על נכסי אפוטרופין. שלווין לצורך היתומים והיתומים אין להם קרקע:

ז. כַּוֶּרֶת דְּבוֹרִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הֲרֵי הִיא כַקַּרְקַע, וְכוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוּזְבּוֹל, וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בַּשַּׁבָּת חַיָּב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינָהּ כַּקַּרְקַע, וְאֵין כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוּזְבּוֹל, וּמְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בַּשַּׁבָּת, פָּטוּר:

ברטנורה   (ז) כוורת דבורים וכו'. כשהיא מחוברת בטיט הכל מודים שהיא כקרקע לכל דבר, ואם היתה מונחת על גבי יתדות הכל מודים שהיא כמטלטלים ואינה כקרקע, לא נחלקו אלא שמונחת על גב קרקע ואינה מחוברת בטיט: ר' אליעזר אומר הרי היא כקרקע. ונקנית בכסף בשטר ובחזקה כקרקע, וכותבין עליה פרוזבול. אם יש ללוה כוורת כאילו היה לו קרקע: ואינה מקבלת טומאה. כדרך שהקרקע המחובר אינו מקבל טומאה: והרודה. מחלות דבש שבתוכה בשבת, חייב חטאת, כתולש דבר ממקום חבורו, דכתיב (שמואל א יד) ויטבול אותה ביערת הדבש, וכי מה ענין יער אצל דבש, אלא, מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת, אף דבש הרודה ממנו בשבת חייב חטאת. ואין הלכה כר' אליעזר:

ח. הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, יֹאמַר לוֹ מְשַׁמֵּט אֲנִי. אָמַר לוֹ, אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו) וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה. כַּיּוֹצֵא בוֹ, רוֹצֵחַ שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָטוֹ וְרָצוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לְכַבְּדוֹ, יֹאמַר לָהֶם רוֹצֵחַ אֲנִי. אָמְרוּ לוֹ אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יט) וְזֶה דְּבַר הָרוֹצֵחַ:

ברטנורה   (ח) המחזיר חוב בשביעית. בסוף שביעית דהיינו בשמיטתה, שאין שביעית משמטת אלא בסופה שנאמר (דברים טו) מקץ שבע שנים: אמר לו אף על פי כן. אמר לו הלוה אף על פי כן אני רוצה לפרוע לך: יקבל ממנו. ולא עוד אלא שמותר לו שתהא ידו פשוטה לקבל בשעה שאומר לו משמט אני: שנאמר וזה דבר השמטה. כלומר דיבור בעלמא שמוציא מפיו שהוא משמט דיו, ובדיבור ראשון שאמר משמט אני סגי, ואין צריך שיאמר וישנה שנאמר וזה דבר, אין לך אלא דיבור ראשון, וכן וזה דבר הרוצח:

ט. הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. הַלּוֶֹה מִן הַגֵּר שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ בָנָיו עִמּוֹ, לֹא יַחֲזִיר לְבָנָיו. וְאִם הֶחֱזִיר, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. כָּל הַמִּטַּלְטְלִין, נִקְנִין בִּמְשִׁיכָה. וְכָל הַמְקַיֵּם אֶת דְּבָרוֹ, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ:

ברטנורה   (ט) המחזיר חוב בשביעית. לוה שאמר למלוה אף על פי כן ומחזיר לו מעותיו, רוח חכמים נוחה הימנו: לא יחזיר לבניו, אינו חייב להחזיר לבניו אם מת הגר: אם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו. ודוקא לבניו שנתגיירו עמו, משום דנכרי יורש את אביו מן התורה דכתיב (דברים ב) כי ירושה לעשיו נתתי את הר שעיר, ואם לא יחזיר לבניו יש לחוש שמא יחזרו לסורם שיאמרו אם היו נכרים היו יורשים אביהם והיו צריכין להחזיר להם, אבל אם היתה הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה דמעולם לא ירשו את אביהם מן התורה, ולא היתה ירושה זו ראויה להם לעולם, אין לחוש בזה שמא יחזרו לסורם, והמחזיר להם אין רוח חכמים נוחה הימנו: כל המטלטלין נקנין במשיכה. וכל זמן שלא משך יכול כל אחד מהם לחזור בו, ואף על פי שנתן המעות אין המעות קונות עד שימשוך החפץ הנקנה, ואף על פי כן המקיים את דבריו ואינו חוזר בו ואפילו לא משך, רוח חכמים נוחה הימנו, דהכי תניא, איפת צדק והין צדק (ויקרא יט) שיהא לאו שלך צדק והין שלך צדק:

גמרא ברכות דף מ''ו ע''ב

אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אֵין הַמְּסֻבִּין רַשָּׁאִין לֶאֱכוֹל כְּלוּם עַד שֶׁיִּטְעוֹם הַבּוֹצֵעַ. יָתִיב רַב סַפְרָא וְקָאָמַר לִטְעוֹם אִיתְמַר. לְמָאי נַפְקָא מִינָהּ שֶׁחַיָּיב אָדָם לוֹמַר בִּלְשׁוֹן רַבּוֹ תָּנוּ רַבָּנָן שְׁנַיִם מַמְתִּינִין זֶה לָזֶה בְּקַעֲרָה שְׁלשָׁה אֵין מַמְתִּינִין הַבּוֹצֵעַ הוּא פּוֹשֵׁט יָדוֹ תְחִלָּה וְאִם בָּא לַחֲלוֹק כָּבוֹד לְרַבּוֹ אוֹ לְמִי שֶׁגָּדוֹל הֵימֶנּוּ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. רַבָּה בַר בַּר חָנָה הֲוָה עָסִיק לֵיהּ לִבְרֵיהּ בֵּי רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב קְטִינָא קָדִים וְיָתִיב וְקָמַתְנֵי לֵיהּ לִבְרֵיהּ אֵין הַבּוֹצֵעַ רַשָּׁאִי לִבְצוֹעַ עַד שֶׁיִכְלֶה אָמֵן מִפִּי הָעוֹנִים. רַב חַסְדָּא אָמַר מִפִּי רוֹב הָעוֹנִים. אָמַר לֵיהּ רָמֵי בַר חָמָא מַאי שְׁנָא רוּבָּא דַאֲכַּתִּי לֹא כַלְיָא בְרָכָה. מִיעוּטָא נָמֵי לֹא כַלְיָא בְרָכָה. אָמַר לֵיהּ שֶׁאֲנִי אוֹמֵר כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן יוֹתֵר מִדַּאי אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה. תָּנוּ רַבָּנָן אֵין עוֹנִין לֹא אָמֵן חֲטוּפָה וְלֹא אָמֵן קְטוּפָה וְלֹא אָמֵן יְתוֹמָה וְלֹא יִזְרוֹק בְּרָכָה מִפִּיו. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן יְתוֹמָה יִהְיוּ בָניו יְתוֹמִים חֲטוּפָה יִתְחַטְפוּ יָמָיו. קְטוּפָה יִתְקַטְפוּ יָמָיו וְכָל הַמַּאֲרִיךְ בְּאָמֵן מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו:

רש''י לטעום איתמר. אין חילוק בדבר אלא שחייב לומר בלשון רבו: קדים. רבה בר בר חנה לישב על השלחן ולשנות לבנו הלכות סעודה לפי שהחתן רגיל לבצוע והוא מלמדו היאך יעשה: לבצוע. לפרוס הפרוסה מן הפת. עד שיכלה אמן מפי העונים. אמן אחר ברכת המוציא דאף עניית אמן מן הברכה היא ואמרי' בפרק כיצד מברכין צריך שתכלה ברכה קודם בציעה: חטופה. שקורין את האל''ף בחטף ולא בפתח ואומר אמן והוא צריך לומר אמן: קטופה. שמחסר קריאת הנו''ן שאינו מוציאה בפה שתהא ניכרת: יתומה. שלא שמע הברכה אלא ששמע שעונין אמן. והא דאמרינן בפרק החליל שבאלכסנדריא של מצרים היו מניפים בסודרים כשהגיע עת לענות אמן אלמא לא שמעו וקא ענו, הנהו מידע ידעי שהם עונים אמן אחר ברכה ועל איזה ברכה הם עונים אלא שלא היו שומעין את הקול: ולא יזרוק ברכה מפיו. במהירות שדומה עליו כמשא אלא שחוק קבוע הוא לו:

זוהר בשלח דף נ''ח ע''א

רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר (תהלים י') לָמָה ה' תַּעֲמוֹד בְּרָחוֹק תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָרָה בְּשַׁעָתָא דְחוֹבֵי עַלְמָא גָרְמוּ קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא סָלִיק לְעֵילָא לְעֵילָא וּבְנֵי נָשָׁא צַוְחִין וְנַחֲתִין דִּמְעִין וְלֵית מָאן דְּיַשְׁגַח עֲלַיְיהוּ מָאי טַעְמָא בְגִין דְּאִיהוּ סָלִיק לְעֵילָא לְעֵילָא וּתְשׁוּבָה אִתְמְנַע מִנַּיְיהוּ כְּדֵין כְּתִיב (שמות טו) וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ. רִבִּי יִצְחָק אָמַר הַאי קְרָא בְּשַׁעְתָּא דְיִתְלַבֵּשׁ קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא גַאֲוָתָא עַל עַמְּמַיָּא דְיִתְכַּנְשׁוּן עָלֵיהּ כְּמָה דִכְתִיב (תהלים ב') וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל ה' וְעַל מְשִׁיחוֹ. וְתָאנָא זְמִינִין אִינוּן שַׁבְעִין קַסְטוּרִין מִכָּל עִיבַר (נ''א עַמִּין) לְאִתְכְּנָשָׁא בְהַהוּא זִמְנָא בְּאוּכְלוּסִין דְּכָל עָלְמָא וּלְמֶעֱבַד קְרָבָא עַל יְרוּשְׁלֶם קַרְתָּא קַדִּישָׁא וּלְאַחֲדָא עֵיטִין עֲלֵיהּ דְקוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. וּמָאי אַמְרֵי נוֹקִים עַל פַּטְרוֹנָא בְקַדְמִיתָא וּלְבָתָר עַל עַמֵּיהּ וְעַל הֵיכָלֵיהּ כְּדֵין זַמִּין קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְחַיָּיכָא עֲלַיְיהוּ דִּכְתִיב (שם) יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק ה' יִלְעַג לָמוֹ. בְּהַהוּא זִמְנָא יִלְבַּשׁ קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא גַאֲוָתָא עֲלַיְיהוּ וִישֵׁצִינוּן מִן עָלְמָא כְּמָה דִכְתִיב (זכריה י''ד) וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה' אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלָםִ הָמֵק בְּשָׂרוֹ וְהוּא עֹמֵד עַל רַגְלָיו. רִבִּי אַבָּא אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְרִבִּי יֵיסָא סָבָא וְהָכִי אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן זָמִין קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְאַחֲיָיא לְכָל אִינוּן מְלָכִין דְּעָקוּ לְיִשְׂרָאֵל וְלִירוּשְׁלֶם לְאַנְדְרִיָאנוֹס לְלוּפִינוּס וּנְבוּכַדְנֶצָר וּלְסַנְחֵרִיב וּלְכָל שְׁאָר מַלְכֵי עַמִּין דַּחֲרִיבוּ בֵּיתֵיהּ וּלְשַׁלְטָאָה לוֹן כְּקַדְמֵיתָא וְיִתְכַּנְשׁוּן עִמְּהוֹן שְׁאָר עַמִּין וְזָמִין קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְאִתְפְּרָעָא מִנַּיְיהוּ בְאִתְגַלְיָיא סָחֳרָנֵי יְרוּשְׁלֶם הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שם) וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגּוֹף ה' אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלָםִ אֲשֶׁר יִצְבְּאוּ לָא כְתִיב אֶלָּא אֲשֶׁר צָבְאוּ כְדֵין כְּתִיב (שמות ט''ז) וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ וְדָא לְזִמְנָא דְאָתֵי מְשִׁיחָא כְתִיב וְשִׁירָתָא דָא שִׁירָתָא דְעַלְמִין הִיא:

תרגום הזוהר רַבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר, לָמָּה ה' תַּעֲמוֹד בְּרָחוֹק וְגוֹ'. בְּשָׁעָה שֶׁעֲוֹנוֹת הָעוֹלָם גּוֹרְמִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹלֶה לְמַעְלָה לְמַעְלָה, וּבְנֵי הָאָדָם צוֹעֲקִים וּמוֹרִידִים דְּמָעוֹת, וְאֵין מִי שֶׁיַּשְׁגִּיחַ עֲלֵיהֶם. מַהוּ הַטַּעַם. מִשּׁוּם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִסְתַּלֵּק לְמַעְלָה לְמַעְלָה, וְנִמְנְעָה מֵהֶם הַתְּשׁוּבָה. אָז כָּתוּב, וּבְרֹב גְּאוֹנְךְ תַּהֲרוֹס קָמֶיךְ. רַבִּי יִצְחָק אָמַר מִקְרָא זֶה, הוּא בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְלַבֵּשׁ בְּגֵאוּת עַל הָעַמִּים שֶׁיִּתְאַסְּפוּ עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל הַ' וְעַל מְשִׁיחוֹ. וְלָמַדְנוּ, עֲתִידִים שִׁבְעִים שָׂרֵי צְבָאוֹת לְהִתְאַסֵּף מִכָּל צַד בָּעֵת הַהִיא עִם הַצְבָאוֹת שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, וְלַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה עַל יְרוּשָׁלַיִם הָעִיר הַקְּדוֹשָׁה וּלְטַכֵּס עֵצוֹת עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמָה אוֹמְרִים, נָקוּם עַל הַפַּטְרוֹן מִתְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ עַל עַמּוֹ וְעַל הֵיכָלוֹ. אָז עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִצְחוֹק עֲלֵיהֶם, שֶׁכָּתוּב יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק ה' יִלְעַג לָמוֹ. בַּזְּמָן הַהוּא, יִלְבּוֹשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גֵּאוּת עֲלֵיהֶם, וִיכַלֶּה אוֹתָם מִן הָעוֹלָם. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה וְגוֹ'. רַבִּי אַבָּא אָמַר מִשְּׁמוֹ שֶׁל רַבִּי יֵיסָא סָבָא, וְכֵן אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲיוֹת כָּל אֵלּוּ הַמְּלָכִים שֶׁהֵצִירוּ לְיִשְׂרָאֵל וְלִירוּשָׁלַיִם, דְּהַיְנוּ אֶת אֲנְדִרִיאָנוּס, אֶת לוֹפִינוּס, וּנְבוּכַדְּנֶצָר, וְאֶת סַנְחֵרִיב, וְאֶת כָּל שְׁאָר מַלְכֵי הָעוֹלָם, שֶׁהֱחֶרִיבוּ בֵּיתוֹ, וְיִתֵּן לָהֶם מֶמְשָׁלָה כְּמִתְּחִלָּה, וְיַאֲסְפוּ עִמָּהֶם שְׁאָר הָעַמִּים וְיִלָּחֲמוּ עַל יְרוּשָׁלַיִם, וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִפָּרַע מֵהֶם בַּגָּלוּי סָבִיב יְרוּשָׁלַיִם. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגוֹף ה' אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלַיִם. אֲשֶׁר יִצְבְּאוּ לֹא כָּתוּב, אֶלָּא אֲשֶׁר צָבְאוּ, לָשׁוֹן עָבַר, כִּי סוֹבֵב עַל נְבוּכַדְּנֶצָר וְכוּ' שֶׁכְּבָר צָבְאוּ. אָז כָּתוּב, וּבְרֹב גְּאוֹנְךְ תַּהֲרֹס קָמֶיךְ. וְזֶה כָּתוּב, לִזְמָן שֶׁיָּבֹא הַמָּשִׁיחַ, וְשִׁירָה זוֹ, שִׁירַת עוֹלָם הִיא. וּבְרוּחַ אַפֶּיךְ נֶעֱרְמוּ מָיִם: הַיְנוּ בְּאוֹתוֹ זְמָן. וְעַל כָּךְ, יָשִׁירוּ בְּאוֹתוֹ הַזְּמָן, וּבִזְמָן מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וּבִזְמָן שֶׁל גּוֹג וּמָגוֹג. נִצְבוּ כְּמוֹ נֵד, הוּא לִזְמָן הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהוּא שִׂמְחַת כָּל הָעוֹלָמוֹת:

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק י''ב

א. אֵין הַקּוֹרֵא רַשָּׁאי לִקְרוֹת עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ גָּדוֹל שֶׁבְּצִבּוּר לִקְרוֹת וַאֲפִלּוּ חַזָן הַכְּנֶסֶת אוֹ רֹאשׁ הַכְּנֶסֶת אֵינוֹ קוֹרֵא מֵעַצְמוֹ עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ הַצִבּוּר אוֹ גָּדוֹל שֶׁבָּהֶם לִקְרוֹת. וְצָרִיךְ אֶחָד לַעֲמוֹד עִמּוֹ בִּשְׁעַת קְרִיאָה כְּדֶרֶךְ חַזָּן הָעוֹמֵד עִם הַקּוֹרְאִין: ב. הַקּוֹרֵא יֵשׁ לוֹ לְדַלֵּג מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּעִנְיַן אֶחָד כְּגוֹן אַחֲרֵי מוֹת וְאַךְ בֶּעָשׂוֹר שֶׁבְּפָרָשַׁת אֶמוֹר אֶל הַכֹּהֲנִים וְהוּא שֶׁלֹּא יִקְרָא עַל פֶּה שֶׁאָסוּר לִקְרוֹת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתַב אֲפִלּוּ תֵיבָה אָחָת וְלֹא יִשְּׁהֶא בְדִילוּג אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַּשְׁלִים הַמְּתוֹרְגָמָן תַּרְגוּם הַפָּסוּק:

מוסר

מספר חסידים סי' קמ''ו קמ''ז

אִם הֵבִיא אָדָם אֶת עַצְמוֹ לִידֵי חְשַׁד יִמְחוֹל לְכָל הַחוֹשְׁדִים כִּי הוּא גוֹרֵם לְעַצְמוֹ: זְמִירוֹת הָיוּ לִי חוּקֶיךָ דָּוִד מַנִּיחַ כָּל זְמִירוֹת וְשִׁירוֹת שֶׁבָּעוֹלָם לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְהָיָה קוֹרֵא אֶת הַטְּעָמִים בִּנְעִימוֹתָיו וּבְטַעֲמוֹתָיו וּבִזְמִירוֹת אֲבָל אוֹתָם הַהוֹלְכִים וְאוֹמְרִים הַמִּקְרָאוֹת דֶּרֶךְ לֵצִים וְהֵם בְּפִיהֶם כְּשִׁיר שֶׁל עֲגָבִים עֲתִידָה תּוֹרָה שֶׁתִּצְעַק עֲלֵיהֶם וְאוֹמֶרֶת רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בָּנֶיךָ עֲשָׂאוּנִי כְּכִנּוֹר וּבְשָׁעָה שֶׁהֵם קוֹרְאִים בִּי בִּמְרוּצָתָם אוֹ אֵינָם קוֹרְאִים בְּמִזְמוֹרִים הַטְּעָמִים וְגַם הַמַּפְסִיקִים הַמִּקְרָאוֹת בִּדְבָרִים עֲלֵיהֶם הִיא צוֹעֶקֶת וְאוֹמֶרֶת שְׁמוֹנָת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת פְּסוּקִים פְּסַקְתָּנִי וְהֵם פִּסְקוּ יוֹתֵר מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא וְעוֹד הֵם עוֹשִׂים בִּי אַף מַה שֶׁאֵין לַעֲשׂוֹת בְּשִׂיחַת חוּלִין. אָדָם מְדַבֵּר חוּלִין אֵינוֹ פּוֹסֵק מִדָּבָר לְדָבָר אַחֵר וְהֵם מַפְסִיקִים דְּבָרַי לַעֲסוֹק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים:

מסעי יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) וַיִּסְעוּ֙ מֵֽאֵתָ֔ם וַיָּ֨שָׁב֙ עַל-פִּ֣י הַֽחִירֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר עַל-פְּנֵ֖י בַּ֣עַל צְפ֑וֹן וַֽיַּחֲנ֖וּ לִפְנֵ֥י מִגְדֹּֽל: וּנְטָלוּ מֵאֵתָם וְתָב עַל פּוּם חִירָתָא דִי קֳדָם בְּעֵיל צְפוֹן וּשְׁרוֹ קֳדָם מִגְדֹל: (ח) וַיִּסְעוּ֙ מִפְּנֵ֣י הַֽחִירֹ֔ת וַיַּֽעַבְר֥וּ בְתוֹךְ-הַיָּ֖ם הַמִּדְבָּ֑רָה וַיֵּ֨לְכ֜וּ דֶּ֣רֶךְ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ בְּמִדְבַּ֣ר אֵתָ֔ם וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמָרָֽה: וּנְטָלוּ מִן פּוּם חִירָתָא וַעֲבָרוּ בְּגוֹ יַמָא לְמַדְבְּרָא וַאֲזָלוּ מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין בְּמַדְבְּרָא דְאֵתָם וּשְׁרוֹ בְּמָרָה: (ט) וַיִּסְעוּ֙ מִמָּרָ֔ה וַיָּבֹ֖אוּ אֵילִ֑מָה וּבְ֠אֵילִ֠ם שְׁתֵּ֨ים עֶשְׂרֵ֜ה עֵינֹ֥ת מַ֛יִם וְשִׁבְעִ֥ים תְּמָרִ֖ים וַיַּֽחֲנוּ-שָֽׁם: וּנְטָלוּ מִמָרָה וַאֲתוֹ לְאֵילִם וּבְאֵילִם תְּרֵי עֲשַׂר מַבּוּעִין דְמַיִן וְשַׁבְעִין דִקְלִין וּשְׁרוֹ תַמָן: (י) וַיִּסְע֖וּ מֵֽאֵילִ֑ם וַֽיַּחֲנ֖וּ עַל-יַם-סֽוּף: וּנְטָלוּ מֵאֵילִם וּשְׁרוֹ עַל יַמָא דְסוּף:

נביאים - ירמיה - פרק ב

(י) כִּ֣י עִבְר֞וּ אִיֵּ֤י כִתִּיִּים֙ וּרְא֔וּ וְקֵדָ֛ר שִׁלְח֥וּ וְהִֽתְבּוֹנְנ֖וּ מְאֹ֑ד וּרְא֕וּ הֵ֥ן הָיְתָ֖ה כָּזֹֽאת: אֲרֵי עִיבָּרוּ לְנַגְוַת כִּתָּאֵי וַחֲזוֹ וְלִמְדִינַת עַרְבָאֵי שְׁלָחוּ וְאִסְתְּכָּלוּ לַחֲדָא וַחֲזוֹ עַמְמַיָא דִגְלַן מִכְּרַךְ לִכְּרַךְ וּמִמְדִינָה לִמְדִינָה נַטְלִין יַת טַעֲוַתְהוֹן וּמוֹבְלִין לְהוֹן עִמְּהוֹן וּבַאֲתַר דְּאִינּוּן שָׁרַן פַּרְסִין יַת מַשְׁכְּנֵיהוֹן וּמְקִימִין יַת טַעֲוַותְהוֹן וְסָגְדִין לְהוֹן אֵידָא הִיא אוּמָּא וְלִישָׁן דְעָבָדַת כְּוַתְכוֹן בֵּית יִשְּׂרָאֵל :

רש''י איי כתיים . לאיי כתיים : איי . אישל''ש בלעז : וקדר שלחו . ולקדר שלחו לראות מנהגם : והתבוננו מאד . ושימו לב להסתכל בדבר יפה : הן . כמו אם , אם המיר גוי מהם את אלהיו ואע''פ שהמה לא אלהים ועמי המיר את כבודו אשר בו היה נכבד וכתיים וקדריים יושבי אוהלים ורועי מקנה ונוסעים והולכים ומטלטלין ממרעה למרעה וממדבר למדבר ונושאים את אלהיהם עמהם למקום שחונים שם ואני נשאתי אתכם עד אשר קבעתי אתכם והנחתם אותי כך ת''י ורבותינו אמרו כתיים עובדים למים וקדריים עובדים לאש ואע''פ שיודעים שהמים מכבין את האש לא הניחו את אלהיהם :

(יא) הַהֵימִ֥יר גּוֹי֙ אֱלֹהִ֔ים וְהֵ֖מָּה לֹ֣א אֱלֹהִ֑ים וְעַמִּ֛י הֵמִ֥יר כְּבוֹד֖וֹ בְּל֥וֹא יוֹעִֽיל: הָא עַמְמַיָא לָא שְׁבָקוּ פוּלְחַן טַעֲוָתָא וְאִינּוּן טַעֲוָן דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ וְעַמִּי שְׁבָקוּ פּוּלְחָנִי דִי בְּדִּילֵיהּ אַנָא מַיְיתֵי עֲלֵיהוֹן יְקָרָא וַאֲזַלוּ בָּתַר דְלָא יִהַנוּן לְהוֹן :

רש''י בלא יועיל . בעכו''ם שאין בה תועלת :

(יב) שֹׁ֥מּוּ שָׁמַ֖יִם עַל-זֹ֑את וְשַׂעֲר֛וּ חָרְב֥וּ מְאֹ֖ד נְאֻם-יְהוָֽה: אִתְאַבָּלוּ שְׁמַיָא עַל כְּדֵין עַל אַרְעָא דְיִשְּׂרָאֵל דַּעֲתִידָא לְמִחְרַב וְעַל בֵּית מַקְדְשָׁא דַּעֲתִיד לְאִצְטַדָּאָה וְעַל דְּעָבְדִין בִּישִׁין עֲבָדוּ עַמִי לַחֲדָא אַמַר יְיָ :

רש''י שמו שמים . ל' תמהון כמו השתוממו והוא לשון צווי כמו אם כה יאמרו אלינו דומו ( שמואל א יד ) : ושערו . לשון סער : חרבו מאד . כאילו אתם נחרבים על בית המקדש שעתיד ליחרב :

(יג) כִּֽי-שְׁתַּ֥יִם רָע֖וֹת עָשָׂ֣ה עַמִּ֑י אֹתִ֨י עָזְב֜וּ מְק֣וֹר | מַ֣יִם חַיִּ֗ים לַחְצֹ֤ב לָהֶם֙ בֹּאר֔וֹת בֹּארֹת֙ נִשְׁבָּרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹא-יָכִ֖לוּ הַמָּֽיִם: אֲרֵי תַּרְתֵּין בִּישִׁין עֲבָדוּ עַמִי פוּלְחָנִי שְׁבָקוּ דִי בְּדִּילֵיהּ אַנָא מַיְיתֵי עֲלֵיהוֹן יְקָרָא כְּמַבּוּעַ דְּמַיִין דְלָא פְסִיק וְשָׁעוּ בָּתַר טַעֲוָתָא דְּאִינּוּן לְהוֹן כְּגוּבִין תְּבִירִין דְלָא יָכְלִין לְקַיָּימָא מַיָּא :

רש''י שתים רעות . אם המירו יראתם בכיוצא בה יש כאן רעה אחת ועכשיו שאותי עזבו שאני מקור מים חיים ללכת אחרי העכו''ם שהם כבורות של מים מכונסין ונשברין ונסדקין ומימיהם נבלעים בסדקיהם הרי שתים רעות : לחצוב . לחפור : אשר לא יכילו . טינדרונ''ט בלעז את מימיהם שהמים מטשטשין את שפתם וכותליהם והם נופלין :

כתובים - תהילים - פרק מד

(יב) תִּ֭תְּנֵנוּ כְּצֹ֣אן מַאֲכָ֑ל וּ֝בַגּוֹיִ֗ם זֵרִיתָֽנוּ: מְסַרְתָּנָא הֵיךְ עָנָא לְמֵיכְלָא וּבֵינֵי עַמְמַיָא בַדַרְתָּא יָתָנָא :

רש''י זריתנו . אפנדישנו''ש בלע''ז :

(יג) תִּמְכֹּֽר-עַמְּךָ֥ בְלֹא-ה֑וֹן וְלֹ֥א-רִ֝בִּ֗יתָ בִּמְחִירֵיהֶֽם: זַבַּנְתָא עַמָךְ מַגָן דְלָא מָמוֹנָא וְלָא אַסְגֵיתָא קִנְיָנָא בְּפֵרוּנֵיהוֹן : (יד) תְּשִׂימֵ֣נוּ חֶ֭רְפָּה לִשְׁכֵנֵ֑ינוּ לַ֥עַג וָ֝קֶ֗לֶס לִסְבִיבוֹתֵֽינוּ: שַׁוִיתָנָא קְלָנָא לְשֵׁיבָבָנָא מְמִקְנוּתָא וְתוּרְפִּיתָא לְחַזְרָנוּתָנָא : (טו) תְּשִׂימֵ֣נוּ מָ֭שָׁל בַּגּוֹיִ֑ם מְנֽוֹד-רֹ֝֗אשׁ בַּלְאֻמִּֽים: שַׁוִיתָנָא לְמִתְלָא בְעַמְמַיָא טִלְטוּל רֵישָׁא בְּאוּמַיָא :

משנה פסחים פרק ט

א. מִי שֶׁהָיָה טָמֵא אוֹ בְדֶרֶךְ רְחוֹקָה וְלֹא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן, יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי. שָׁגַג אוֹ נֶאֱנַס וְלֹא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן, יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר טָמֵא אוֹ שֶׁהָיָה בְדֶרֶךְ רְחוֹקָה, שֶׁאֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַהִכָּרֵת, וְאֵלּוּ חַיָּבִין בַּהִכָּרֵת:

ברטנורה   (א) מי שהיה טמא. שאלו פטורים מן הכרת. הטמא או שהיה בדרך רחוקה פטרן הכתוב מלעשות פסח ראשון, ועיקר כרת בפסח ראשון הוא לפיכך אם לא עשו פסח שני פטורים מן הכרת: ואלו חייבין בהכרת. השוגג או האנוס חייבין היו בפסח ראשון אלא שהשגגה והאונס עכבתן, וכשהזידו ולא עשו פסח שני חייבין בהכרת, כדכתיב (במדבר ט) והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה, משמע דעל כל שאר שגגות ואונסין שארעו בראשון חוץ מטמא ודרך רחוקה חייבין כרת אם לא עשו פסח שני:

ב. אֵיזוֹ הִיא דֶרֶךְ רְחוֹקָה, מִן הַמּוֹדִיעִים וְלַחוּץ, וּכְמִדָּתָהּ לְכָל רוּחַ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מֵאִסְקֵפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לְפִיכָךְ נָקוּד עַל ה' לוֹמַר, לֹא מִפְּנֵי שֶׁרְחוֹקָה וַדַּאי, אֶלָּא מֵאִסְקֵפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ:

ברטנורה   (ב) מן המודיעים. שם מקום רחוק מירושלים מהלך חמש עשרה מילין, והוא שיעור מהלך אדם בינוני בימי ניסן וימי תשרי שהימים והלילות שוים מהנץ החמה עד בין הערבים שהוא שעת הקרבת הקרבן: חוץ לאסקופת העזרה. אפילו היה קרוב לירושלים וחלה ונתעכב ולא הגיע לאסקופת העזרה עד סוף שעת הקרבת הקרבן, נדון בדין דרך רחוקה. ורבי עקיבא סבר שאין לו אלא דין נאנס אבל לא דין דרך רחוקה, הואיל והיה מן המודעית ולפנים. והלכה כר' עקיבא: לפיכך נקוד על ה'. של רחוקה. אני שמעתי לדרוש, רחוק חמש אמות מאסקופת העזרה, שאפילו אינו רחוק אלא חמש אמות בלבד בסוף שעת [הקרבת] הקרבן נדון בדין דרך רחוקה:

ג. מַה בֵּין פֶּסַח רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי, הָרִאשׁוֹן אָסוּר בְבַל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא, וְהַשֵּׁנִי, מַצָה וְחָמֵץ עִמּוֹ בַבָּיִת. הָרִאשׁוֹן טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ, וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ. זֶה וָזֶה טָעוּן הַלֵּל בַּעֲשִׂיָּתָן, וְנֶאֶכָלִין צָלִי עַל מַצוֹת וּמְרוֹרִים, וְדוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת:

ברטנורה   (ג) והשני חמץ ומצה עמו בבית. דכתיב (במדבר ט) כל חוקת הפסח יעשו אותו, משמע מצוות שבגופו כגון צלי ועל מצות ומרורים יאכלוהו עושין אותו ככל חוקת הפסח, אבל מצוות שעל גופו ממקום אחר כגון תשביתו שאור ולא תשחט על חמץ אין עושין אותו ככל חוקת הפסח: הראשון טעון הלל באכילתו וכו'. דכתיב (ישעיה ל) השיר הזה יהיה לכם כליל התקדש חג, ליל המקודש לחג שהוא פסח ראשון טעון הלל, ושאינו מקודש לחג אינו טעון הלל: זה וזה טעונים הלל בעשייתן. דלילה מיעט קרא משיר, יום לא מיעט:

ד. הַפֶסַח שֶׁבָּא בְטֻמְאָה, לֹא יֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ זָבִין וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת. וְאִם אָכְלוּ, פְּטוּרִים מִכָּרֵת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר אַף עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ:

ברטנורה   (ד) לא יאכלו ממנו זבין. דגבי טמא לנפש כתיב איש, דדרשינן מיניה איש נדחה ואין צבור נדחין, [אבל גבי זיבה אף צבור נדחין]: ואם אכלו פטורים מכרת. דאוכל קדשים בטומאת הגוף דכתיב (ויקרא ז) כל טהור יאכל בשר, וסמיך ליה והנפש אשר תאכל בשר כו' וטומאתו עליו ונכרתה, בשר הנאכל לטהורים, טמאים חייבין עליו משום טומאה, ושאינו נאכל לטהורים כגון פסח הבא בטומאה אין טמאין חייבין עליו משום טומאה: אף על ביאת מקדש. פוטר הזבין והזבות, אם נכנסו למקדש פטורים כשהפסח נדחה מפני הטומאה, דכתיב (במדבר ח) וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, בזמן שטמאי מתים משתלחין, זבין ומצורעים משתלחין. אין טמאי מתים משתלחין, אין זבים ומצורעים משתלחין. ותנא קמא לא דריש לקרא להכי, דכולהו אצטריכו לחלקם ממחנותיהם. ואין הלכה כר' אליעזר:

ה. מַה בֵּין פֶּסַח מִצְרַיִם לְפֶסַח דּוֹרוֹת, פֶּסַח מִצְרַיִם מִקְחוֹ מִבֶּעָשׂוֹר, וְטָעוּן הַזָּאָה בַּאֲגֻדַּת אֵזוֹב עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי מְזוּזוֹת, וְנֶאֳכָל בְּחִפָּזוֹן בְּלַיְלָה אֶחָד, וּפֶסַח דּוֹרוֹת נוֹהֵג כָּל שִׁבְעָה:

ברטנורה   (ה) לילה אחד, ופסח דורות נוהג כל שבעה. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, ונאכל בחפזון בלילה אחד וחמוצו כל היום ופסח דורות חמוצו נוהג כל שבעה, דפסח מצרים כתיב (שמות יג) ולא יאכל חמץ היום אתם יוצאים, קרי ביה לא יאכל חמץ היום שאתם יוצאים בלבד:

ו. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שָׁמַעְתִּי שֶׁתְּמוּרַת הַפֶּסַח קְרֵבָה, וּתְמוּרַת הַפֶּסַח אֵינָהּ קְרֵבָה, וְאֵין לִי לְפָרֵשׁ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי אֲפָרֵשׁ. הַפֶּסַח שֶׁנִּמְצָא קדֶם שְׁחִיטַת הַפֶּסַח, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִקַּח בְּדָמָיו שְׁלָמִים, וְכֵן תְּמוּרָתוֹ. אַחַר שְׁחִיטַת הַפֶּסַח, קָרֵב שְׁלָמִים, וְכֵן תְּמוּרָתוֹ:

ברטנורה   (ו) שמעתי. מרבותי: שתמורת הפסח קריבה. שלמים אחר הפסח: ותמורת הפסח אינה קריבה. ויש תמורת פסח שאינה קריבה היא עצמה שלמים, אלא תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא בדמיה שלמים, דמותר הפסח קרב שלמים: ואין לי לפרש. שכחתי על אי זו שמעתי תקרב, ועל איזו תרעה עד שתסתאב: הפסח. שאבד והפריש אחר תחתיו ונמצא פסח ראשון קודם שחיטת השני, שהיה עומד לפנינו בשעת שחיטה, הרי קבעתו שעת שחיטה בשם פסח, וזה שלא הקריבו דחהו בידים ולא יקרב הוא עצמו שלמים: עד שיסתאב. שיפול בו מום שלא יהיה ראוי לקרבן: וכן תמורתו. אם המיר בו בהמת חולין אחרי כן: לאחר הפסח. כלומר ואם לאחר שחיטת השני נמצא, הרי לא קבעתו שעת שחיטה בשם פסח, ולא נדחה בידים, ויקרב הוא עצמו שלמים: וכן תמורתו. והוא הדין דמצי ר' יהושע למתני בפסח עצמו, יש פסח קרב ויש פסח שאינו קרב:

ז. הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְפִסְחוֹ אוֹ זָכָר בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה. הַמַּפְרִישׁ פִּסְחוֹ וָמֵת, לֹא יְבִיאֶנּוּ בְנוֹ אַחֲרָיו לְשֵׁם פֶּסַח, אֶלָּא לְשֵׁם שְׁלָמִים:

ברטנורה   (ז) ויפלו דמיו לנדבה. נותנים אותן המעות לתיבה שבמקדש ומקריבין מהן עולות נדבה: לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח. דהוה ליה פסח שמתו בעליו ואין כאן מנויין:

ח. הַפֶסַח שֶׁנִּתְעָרַב בַּזְּבָחִים, כֻּלָּן יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיָבִיא בִּדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וּבִדְמִי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וְיַפְסִיד הַמּוֹתָר מִבֵּיתוֹ. נִתְעָרַב בַּבְּכוֹרוֹת, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם חֲבוּרַת כֹּהֲנִים, יֹאכֵלוּ:

ברטנורה   (ח) הפסח שנתערב. שלשה טלאים, אחד של פסח, ואחד של אשם, ואחד של עולה, שנתערבו. כולן ירעו עד שיסתאבו: ויביא בדמי היפה שבהן. עולה דשמא יפה שבהן עולה היה. ובדמי היפה שבהן אשם דשמא היפה אשם היה. ובדמי היפה שבהן פסח אם קודם הפסח נסתאבו כולן, ואם לאחר הפסח נסתאבו יביאם לשלמים דשמא היפה פסח היה. ואותו מותר שצריך להוסיף על השנים עד שיגיעו לדמי היפה, יפסיד משלו. וכיצד עושה, אם היפה שבהן שוה סלע, מביא שלש סלעים מביתו ונוטל הסלע האחת ואומר, כל מקום שהיא העולה הרי היא מחוללת על סלע זו, ויביא ממנה עולה. ונוטל הסלע השניה ואומר, כל מקום שהוא אשם הרי הוא מחולל על סלע זו, ויביא בה אשם. וכן לשלמים: נתערב הפסח בבכורות. שמתן דמם ודם הפסח שוה: ר' שמעון אומר אם חבורת כהנים יאכלו. כולן בו בלילה. שהבכור נאכל לכהנים. ויקרב פסח לשם פסח בכל מקום שהוא, ובכורות לשם בכורות בכל מקום שהן. ואע''פ שהן ממעטין בזמן אכילת הבכור, שהבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד ועכשיו אין אוכלין אותו אלא עד חצות כזמן הפסח ונמצאו מביאים קדשים לבית הפסול, ר' שמעון סבר שיכולין להביא קדשים לבית הפסול. ורבנן פליגי עליה ואמרי ירעו כולן עד שיסתאבו ויביא מעות בדמי היפה שבהן כדאמרן בפסח שנתערב בזבחים ואין הלכה כר' שמעון:

ט. חֲבוּרָה שֶׁאָבַד פִּסְחָהּ, וְאָמְרָה לְאֶחָד, צֵא וּבַקֵּשׁ וּשְׁחוֹט עָלֵינוּ, וְהָלַךְ וּמָצָא וְשָׁחַט, וְהֵם לָקְחוּ וְשָׁחֲטוּ, אִם שֶׁלּוֹ נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵם אוֹכְלִים עִמּוֹ מִשֶּׁלּוֹ, וְאִם שֶׁלָּהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הֵם אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, אוֹ שֶׁשָּׁחֲטוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד, הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵם אֵינָם אוֹכְלִים עִמּוֹ, וְשֶׁלָּהֶן יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. אָמַר לָהֶן, אִם אֵחַרְתִּי, צְאוּ וְשַׁחֲטוּ עָלָי. הָלַךְ וּמָצָא וְשָׁחָט, וְהֵן לָקְחוּ וְשָׁחָטו. אִם שֶׁלָּהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אוֹכֵל עִמָּהֶן. וְאִם שֶׁלּוֹ נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶם נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, אוֹ שֶׁשָּׁחַטוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, הֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶן, וְשֶׁלּוֹ יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, וּפָטוּר מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. אָמַר לָהֶן וְאָמְרוּ לוֹ, אוֹכְלִין כֻּלָּם מִן הָרִאשׁוֹן. וְאִם אֵין יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, שְׁנֵיהֶן יוֹצְאִין לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. לֹא אָמַר לָהֶן וְלֹא אָמְרוּ לוֹ, אֵינָן אַחֲרָאִין זֶה לָזֶה:

ברטנורה   (ט) צא ובקש. את האבוד ושחוט עלינו: אם שלו נשחט ראשון. הואיל והם אמרו לו שחוט עלינו על שלו הם נמנים, ושלהם ישרף, דפסח בלא בעלים הוא ואוכלים כולם משלו: ואם שלהן נשחט ראשון. הוא אוכל משלו, שהרי לא נמנה על שלהן. והן אוכלין משלהן, שהרי חזרו בהן מן האבוד ומשכו ידיהן ממנו: והן אינן אוכלין עמו. שמא שלהן נשחט ראשון ומשכו ידיהם מזה: ושלהן יצא לבית השריפה. שמא שלו נשחט ראשון ואינן נמנין על השני: ופטורים מפסח שני. דממה נפשך [בראשון] [באחד] נמנו, ואכילה לא מעכבא: אמר להן. אותו היחיד שהלך לבקש את האבוד, אם אחרתי תמנוני עמכם ושחטו עלי. והם לא אמרו לו שחוט עלינו: הוא אוכל עמהן. ושלו ישרף, כיון שהמנוהו על שלהן הרי נמשך מן הראשון וחזר בו משליחותו: ושלו יצא לבית השריפה. שמא שלהן נשחט ראשון ונמשך [מבשלו, שהרי] עשאן שלוחיו: ופטור מפסח שני. דממה נפשך בראשון נמנה, ואכילה לא מעכבת: אמר להן. שחטו עלי אם אחרתי: ואמרו לו. בקש ושחוט עלינו: יאכלו כולם מן הראשון. דהוא שלוחם והם שלוחיו: ואם אין ידוע איזה ראשון שניהם ישרפו. ופטורים מפסח שני: אין חייבין באחריות זה לזה. אין להם טענה זה על זה. אין חוששין איזה ראשון, אלא הוא אוכל משלו והן אוכלין משלהן:

י. שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִסְחֵיהֶן, אֵלּוּ מוֹשְׁכִין לָהֶם אֶחָד וְאֵלּוּ מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד, אֶחָד מֵאֵלּוּ בָּא לוֹ אֵצֶל אֵלּוּ, וְאֶחָד מֵאֵלּוּ בָּא לוֹ אֵצֶל אֵלּוּ, וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים, אִם שֶׁלָּנוּ הוּא הַפֶּסַח הַזֶּה, יָדֶיךָ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּךְ וְנִמְנֵיתָ עַל שֶׁלָּנוּ, וְאִם שֶׁלָּךְ הוּא הַפֶּסַח הַזֶּה, יָדֵינוּ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּנוּ וְנִמְנִינוּ עַל שֶׁלָּךְ. וְכֵן חָמֵשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁל חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה, וְשֶׁל עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה, מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד מִכָּל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה, וְכֵן הֵם אוֹמְרִים:

ברטנורה   (י) אלו מושכין להם אחד. מן הפסחים. ואלו מושכין להם אחד: אחד מבני חבורה זו בא לו אצל חבורה זו, ואחד מזו בא לו אצל זו: וכך הם אומרים. לאותו יחיד הבא אצלם: אם שלנו הוא. אותו הפסח שמשכנו אלינו יפה בררנו את שלנו, המשך ידך משלך והמנה עמנו על שלנו: אם שלך הוא פסח זה. הרי אתה עליו וידינו משוכות משלנו ויהא לבני חבורה האחרת ונמנינו על זה שלך. נמצא אם החליפו הרי נמשכו כל החבורה משלהם ונמנו על אותו שבררו. וכך אומרים בני חבורה השניה ליחיד הבא אצלם. ועל כרחם צריך אחד מאלו לבוא אצל אלו ולמנות עמהן, ולא אמרינן ימשכו אלו משלהן בכל מקום שהוא ואלו משלהן ויחזרו וימנו אלו על אחד ואלו על אחד, משום דאמרינן בברייתא בגמרא דאסור למשוך כל בני החבורה מן הפסח ולהניחו בלא בעלים ושמא החליפו ורוצים למשוך מפסחם ולימנות על אחר, כשאמרו הרי ידינו משוכות משלנו הרי נותר פסח בלא בעלים מיד, וזה אסור. ועכשיו כשאחד מחבורה זו בא אצל האחרת ממה נפשך אין כאן פסח בלא בעלים, אם יפה בררו להם הרי כל בני חבורתו עליו חוץ מן האחד שפירש מהן ומשך ידו, ואם החליפו הרי הלך אחד מהם עם פסחו, וכשמשכו הנותרים ידיהם הימנו, נשאר הוא עליו: וכן חמש חבורות של חמשה חמשה. בני אדם. שנתערבו פסחיהן. כל חבורה וחבורה מושכין להם אחד מן הפסחים, חמשה אנשים שבכל חבורה וחבורה [מתחלקין] לחמשה פסחים, אם החליפו לא יהא כאן פסח שאין אחד מבעליו הראשונים עליו: וכך הם אומרים. כשנעשו עתה החבורות החדשים אומרים הארבעה לאחד, אם שלך הוא פסח זה הרי ידינו ארבעתנו מסולקות מארבעה פסחינו בכל מקום שהם ונמנינו עמך, וכן הוא ושלשה חוזרין ואומרין לשני, וכן הארבעה לכל אחד שבחבורה. וכל חבורה וחבורה כן:

יא. שְׁנַיִם שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִסְחֵיהֶם, זֶה מוֹשֵׁךְ לוֹ אֶחָד, וְזֶה מוֹשֵׁךְ לוֹ אֶחָד, זֶה מְמַנֶּה עִמּוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק, וְזֶה מְמַנֶּה עִמּוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק, זֶה בָא אֵצֶל זֶה, וְזֶה בָא אֵצֶל זֶה, וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים, אִם שֶׁלִּי הוּא פֶּסַח זֶה, יָדֶיךָ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּךְ וְנִמְנֵיתָ עַל שֶׁלִּי. וְאִם שֶׁלָּךְ הוּא פֶּסַח זֶה, יָדַי מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלִּי וְנִמְנֵיתִי עַל שֶׁלָּךְ:

ברטנורה   (יא) שנים שנתערבו פסחיהם. ראובן ושמעון שנתערבו פסחיהן, ראובן מושך לו אחד ושמעון מושך לו אחד. ראובן הולך וממנה עמו אחד מן השוק ואומר כל מקום שהוא פסח שלי הרי אתה נמנה עליו, וראובן בא לו אצל פסח שמשך לו שמעון, ושמעון בא לו אצל פסח שמשך לו ראובן, וכך אומר לו ראובן ליהודה הנשאר על פסח שמשך לו שמעון, אם שלך הוא פסח זה שיפה בירר לו שמעון תחלה, הרי ידי משוכות משלי והריני נמנה עמך על זה, ואם שלי הוא פסח זה, שלא כוונתי מתחלה לברור יפה ואין זה פסח שנמנית עליו עם שמעון, הרי ידיך מסולקות משלך והמנה עמי על זה. ולכך הוצרך להמנות עמו אחד מן השוק, שאם באו להתנות כשהן יחידים ולומר אם שלי הוא פסח זה ושלך שלך הרי יפה בררנו ואם לאו הרי אני מושך ידי משלי ונמנה על שלך, נמצא כשהוא מושך משלו הרי הוא מניח את פסחו בלא בעלים שעדיין לא נמנה עליו אחר. והא ליכא למימר שימנה כל אחד על של חברו קודם שימשוך ידו משלו, דאין נמנין על שני פסחים כאחד ואין זה מנוייו:

גמרא פסחים דף ק''ו ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן (שמות כ) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ זָכְרֵהוּ עַל הַיַּיִן אֵין לִי אֶלָּא בַיּוֹם בַלַּיְלָה מְנַיִן תַּלְמוּד לוֹמַר זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. בַּלַּיְלָה מְנַיִן אַדְרַבָּה עִיקָר קְדוּשָׁה בַלַּיְלָה הוּא קָדִישׁ דְּכִי קָדִישׁ תְּחִילַת יוֹמָא בָּעֵי לְקַדּוּשֵׁי וְתוּ בַלַּיְלָה מְנַיִן תַּלְמוּד לוֹמַר זָכוֹר אֶת יוֹם תַּנָא מִיהֲדָר אַלַּיְלָה וְקָא נָסִיב לֵיהּ קְרָא דִימָמָא. הָכִי קָאָמַר זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ זָכְרֵהוּ עַל הַיַּיִן בִּכְנִיסָתוֹ אֵין לִי אֶלָּא בַלַּיְלָה בַּיּוֹם מְנַיִן תַּלְמוּד לוֹמַר זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת בַּיּוֹם מָאי מְבָרֵךְ אָמַר רַב יְהוּדָה בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן. רַב אָשֵׁי אִיקְלַע לִמְחוֹזָא אָמְרוּ לֵיהּ לִיקְדִישׁ לָן מָר קִידוּשָׁא רַבָּא. הֲבוּ לֵיהּ סָבַר מָאי נִיהוּ קִידוּשָׁא רַבָּא אָמַר מִכְדִי כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן בּוֹרֵא פְּרֵי הַגֶּפֶן אֲמְרֵי בְּרֵישָׁא אָמַר בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן וְאָגִיד בֵּיהּ חַזְיֵיהּ לְהַהוּא סָבָא דְגָחִין וְשָׁתֵי קָרִי אַנַּפְשֵׁיהּ (קהלת ב) הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ. אֲמָרֵי בְּנֵי רִבִּי חִיָּיא מִי שֶׁלֹּא הִבְדִיל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מַבְדִּיל וְהוֹלֵךְ בְּכָל הַשַּׁבָּת כֻּלּוֹ וְעַד כַּמָּה אָמַר רִבִּי זֵירָא עַד רְבִיעִי בְּשַׁבָּת כִּי הָא דָיָתִיב רִבִּי זֵירָא קָמֵיהּ דְרַב אָסֵי וַאֲמָרֵי לָהּ רַב אָסֵי קָמֵיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן וְיָתִיב וְקָאָמַר לְעִנְיַן גִּיטִין חֲדָא בְּשַׁבַּתָּא תְּרֵי וּתְלָתָא בָּתַר שַׁבַּתָּא. אַרְבַּע וְחַמְשָׁא וּמַעֲלֵי יוֹמָא קָמֵי שַׁבַּתָּא. אָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי אֲבָל לֹא עַל הָאוֹר. אָמַר רִבִּי בְּרוֹנָא אָמַר רַב הַנּוֹטֵל יָדָיו לֹא יְקַדֵּשׁ. אָמַר לְהוּ רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרָתָא אַכַּתִּי לָא נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב שַׁכַּחְתִּינְהוּ לִשְׁמַעְתְּתֵיהּ זִימְנִין סַגִּיאִין הֲוָה קָאִימְנָא קָמֵיהּ דְּרַב זִימְנִין דַחֲבִיבָא עָלֵיה רִיפְתָּא מְקַדֵּשׁ אַרִיפְתָּא זִמְנִין דַחֲבִיבָא לֵיה חַמְרָא מְקַדֵּשׁ אַחַמְרָא:

רש''י לקדשו. משמע משעה שמתקדש היום: אין לי אלא ביום. לקמיה פריך אדרבא עיקר קדושה בלילה הוא דכניסתו היא קדושתו: קידושא רבא. בפה''ג ואהכי קרי ליה קידוש' רבא דאכלהו קידושא אמרי לה: ואגיד ביה. האריך בו: עד רביעי בשבת. אבל מרביעי ולהלן גבי שבת הבא מתחשב: לענין גיטין. אמר לה ה''ז גיטך ע''מ שתתני לי מאתים זוז אחר השבת או שאמר קודם השבת תתני לי: אבל לא על האור. אם לא בירך מאורי האש במ''ש שוב אינו מברך: הנוטל ידיו לא יקדש. דקידושא מפסיק בין נטילה לאכילה והוי כהיסח הדעת ובעי נטילה אחריתי בתר קידושא: דחביבא עליה ריפתא. שהיה רעב מקדש אריפתא אלמא לא בעי נטילה אחריתי אלא מעיקרא משי ואכיל נהמא דקידושא: דחביבא ליה חמרא. שהיה צמא:

זוהר תרומה דף קנ''ז ע''א

פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאָמַר (דברים ח') הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא בְהַהוּא מַדְבְּרָא שָׁלְטָא סִטְרָא אַחֲרָא וּבְעַל כָּרְחֵיהּ אָזְלוּ יִשְׂרָאֵל עָלֵיהּ וְתָבְרוּ חֵילֵיהּ אַרְבָּעִין שְׁנִין וְאִי יִשְׂרָאֵל יִשְׁתַּכְּחוּ זַכָּאִין בְאִינוּן אַרְבָּעִין שְׁנִין הֲוָה מִתְעַבְּרָא הַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא מֵעָלְמָא וּמִדְּקָא אַרְגִיזוּ לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא כָּל אִינוּן זִמְנִין אִתְתַּקַּף הַהוּא סִטְרָא וְנָפְלוּ כֻלְּהוּ תַמָּן תְּחוֹת רְשׁוּתֵיהּ וְשׁוּלְטָנוּתֵיהּ דְרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא גוֹ אֶמְצָעִיתָא דִנְקוּדָה דְכָל (עָלְמָא) אַרְעָא קַדִּישָׁא בְּבֵית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים וְאַף עַל גַּב דְהַשְׁתָּא לָאו אִיהוּ בְקִיוּמָא בִּזְכוּתֵיהּ כָּל עָלְמָא אִתְזָן וּמְזוֹנָא וְסִפּוּקָא מִתַּמָּן נַפְקָא לְכֹלָא בְּכָל אָתַר סִתְרָא דְיִשּׁוּבָא וּבְגִין כַּךְ אַף עַל גַּב דְּיִשְׂרָאֵל הַשְׁתָּא לְבַר מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא עִם כָּל דָּא מֵחֵילָא וּזְכוּתָא דְאַרְעָא קַדִּישָׁא אִשְׁתְּכַח מְזוֹנָא וְסִפּוּקָא לְכָל עָלְמָא וְעַל דָּא כְתִיב (שם) וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה דְהָא וַדַּאי בְגִינָהּ מְזוֹנָא וְסִפּוּקָא אִשְׁתְּכַח בְעָלְמָא מָאן דְּאִתְעֲדֵן עַל פְּתוֹרֵיהּ וּמִתְעַנֵּג בְּאִינוּן מֵיכְלִין אִית לֵיהּ לְאַדְכָּרָא וּלְדַאֲגָא עַל קְדוּשָׁה דְאַרְעָא קַדִּישָׁא וְעַל הֵיכָלָא דְמַלְכָּא דְקָא אִתְחֲרִיב וּבְגִין הַהוּא עֲצִיבוּ דְאִיהוּ קָא מִתְעַצֵב עַל פְּתוֹרֵיהּ בְהַהוּא חֶדְוָה וּמִשְׁתְּיָא דְתַמָּן קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא חָשִׁיב עָלֵיהּ כְּאִילוּ בָנָה בֵיתֵיהּ וּבָנָה כָל אִינוּן חַרְבֵי דְבֵי מַקְדְּשָׁא זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ:

תרגום הזוהר פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר: הַמּוֹלִיכֲךְ בַּמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. בַּמִּדְבָּר הַהוּא שׁוֹלֵט הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וּבְעַל כָּרְחָם, הָלְכוּ יִשְׂרָאֵל עָלָיו וְשָׁבְרוּ כֹּחוֹ אַרְבָּעִים שָׁנָה. וְאִם יִשְׂרָאֵל הָיוּ נִמְצָאִים צַדִּיקִים בְּאַרְבָּעִים הַשָּׁנָה הָאֵלּוּ, הָיוּ מַעֲבִירִים אֶת הַסִּטְרָא אָחֳרָא הַהוּא מִן הָעוֹלָם. וּמִשּׁוּם שֶׁהִכְעִיסוּ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל פַּעַם, נִתְחַזֵּק הַסִּטְרָא אָחֳרָא הַהוּא, וְנָפְלוּ כֻּלָּם שָׁם תַּחַת רְשׁוּתוֹ. מֶמְשַׁלְתָּהּ שֶׁל סוֹד הָאֱמוּנָה הִיא תּוֹךְ הַנְּקוּדָה הָאֶמְצָעִית שֶׁל כָּל הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, בְּבֵית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. וְאַף עַל פִּי שֶׁעַתָּה אֵינוֹ מִתְקַיֵּם, עִם כָּל זֶה, בִּזְכוּתוֹ נִזּוֹן כָּל הָעוֹלָם, וּמָזוֹן וְכַלְכָּלָה יוֹצְאִים מִשָּׁם לַכֹּל, בְּכָל מָקוֹם צַד הַיִּשּׁוּב. וּמִשּׁוּם זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁיִּשְׂרָאֵל הֵם מִחוּץ לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, עִם כָּל זֶה, מֵהַכֹּחַ וְהַזְּכוּת שֶׁל הָאָרֶץ נִמְצָאִים מָזוֹן וְכַלְכָּלָה בָּעוֹלָם. וְעַל כֵּן כָּתוּב, וּבֵרַכְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךְ עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה וַדַּאי, כִּי בִּזְכוּתָהּ נִמְצָא מָזוֹן וְכַלְכָּלָה בָּעוֹלָם. מִי שֶׁמִּתְעַדֵּן עַל שֻׁלְחָנוֹ וּמִתְעַנֵּג בְּמַאֲכָלִים, יֵשׁ לוֹ לִזְכּוֹר וְלִדְאוֹג עַל הַקְּדוּשָׁה שֶׁל הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, וְעַל הֵיכָל הַמֶּלֶךְ שֶׁנֶּחֱרָב. וּבִזְכוּת הָעֶצֶב הַהוּא שֶׁנֶּעֱצָב עַל שֻׁלְחָנוֹ שָׁם, בְּתוֹךְ הַשִּׂמְחָה וְהַמִּשְׁתֶּה שֶׁלּוֹ, חוֹשֵׁב עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּאִלּוּ בָּנָה בֵּיתוֹ, וּבָנָה כָּל אֵלּוּ הַחוּרְבוֹת שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פי''ב

א. כֵּיוַן שֶׁהִתְחִיל הַקּוֹרֵא לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה אָסוּר לְסַפֵּר אֲפִלּוּ בִּדְבַר הֲלָכָה אֶלָּא הַכֹּל שׁוֹמְעִין וְשׁוֹתְקִין וּמֵשִׂימִין לִבָּם לְמַה שֶׁהוּא קוֹרֵא שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה ח) וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה. וְאָסוּר לָצֵאת מִן בֵית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁהַקּוֹרֵא קוֹרֵא וּמוּתָּר לָצֵאת בֵּין אִישׁ לְאִישׁ וּמִי שֶׁהוּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה תָּמִיד וְתוֹרָתוֹ אוּמְנָתוֹ מוּתָּר לוֹ לַעֲסוֹק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה בְּשָׁעָה שֶׁהַקּוֹרֵא קוֹרֵא בַּתּוֹרָה: ב. מִימוֹת עֶזְרָא נָהֲגוּ שֶׁיְּהֵא שָׁם תּוּרְגְמָן מְתַרְגֵּם לָעָם מַה שֶׁהַקּוֹרֵא קוֹרֵא בַּתּוֹרָה כְּדֵי שֶׁיָּבִינוּ עִנְיַן הַדְּבָרִים. וְהַקּוֹרֵא קוֹרֵא פָּסוּק אֶחָד בִּלְבַד וְשׁוֹתֵק עַד שֶׁיְּתַרְגֵם אוֹתוֹ הַתּוּרְגְמָן וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא פָּסוּק שֵׁנִי. וְאֵין הַקּוֹרֵא רַשָּׁאי לִקְרוֹת לִמְתוּרְגְמָן יוֹתֵר מִפָּסוּק אֶחָד:

מוסר

מספר חסידים סימן קמ''ח

שְׁלשָֹׁה דְבָרִים בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאָדָם אָזְנַיִם עֵינַיִם לָשׁוֹן. אָזְנַיִם לִשְׁמוֹעַ. עֵינַיִם לִרְאוֹת. לָשׁוֹן לְדַבֵּר. וְהֵם הַדְּבָרִים שֶׁמַעֲשֵׂה הָאָדָם נַעֲשָׂה עַל יְדֵיהֶם אִלּוּ לֹא הָיוּ לוֹ אָזְנַיִם לֹא הָיָה שׁוֹמֵעַ דִּבְרֵי הֲבָאי וְכַמָּה עֲבֵירוֹת אֲשֶׁר נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי שְׁמִיעָתָם וְהוּא הוֹלֵךְ וְעוֹבֵר. שָׁמַע שֶׁיֵּשׁ לְשָׁם אִשָּׁה אוֹ מָמוֹן אֲשֶׁר יוּכַל לִגְנוֹב אִלּוּ לֹא הָיוּ לוֹ עֵינַיִם לֹא הָיָה צוֹפֶה בְּעֶרְוָה וּמִתְאַוֶּה לָהּ וְכַמָּה דְּבָרִים אִלּוּ לֹא הָיָה לוֹ לָשׁוֹן לֹא הָיָה מְדַבֵּר לָשׁוֹן הָרָע וְכַמָּה חַטָאִים שֶׁל הֲבָאי עַל יְדֵי הַלָּשׁוֹן. מַה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂם לְכָל אֶחָד וְאֶחָד גֶּדֶר וְחוֹמָה. לְהַבְדִּיל בָּאָדָם וּלְהַרְחִיק מִן הָעֲבֵירָה:

מסעי יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) שני וַיִּסְע֖וּ מִיַּם-ס֑וּף וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמִדְבַּר-סִֽין: וּנְטָּלוּ מִיַמָא דְסוּף וּשְׁרוֹ בְּמַדְבְּרָא דְסִין: (יב) וַיִּסְע֖וּ מִמִּדְבַּר-סִ֑ין וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּדָפְקָֽה: וּנְטָלוּ מִמַדְבְּרָא דְסִין וּשְׁרוֹ בְּדָפְקָה: (יג) וַיִּסְע֖וּ מִדָּפְקָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּאָלֽוּשׁ: וּנְטָלוּ מִדָפְקָה וּשְׁרוֹ בְּאָלוּשׁ: (יד) וַיִּסְע֖וּ מֵֽאָל֑וּשׁ וַֽיַּחֲנוּ֙ בִּרְפִידִ֔ם וְלֹא-הָ֨יָה שָׁ֥ם מַ֛יִם לָעָ֖ם לִשְׁתּֽוֹת: וּנְטָלוּ מֵאָלוּשׁ וּשְׁרוֹ בִּרְפִידִם וְלָא הֲוָה תַמָן מַיָא לְעַמָא לְמִשְׁתֵּי: (טו) וַיִּסְע֖וּ מֵֽרְפִידִ֑ם וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי: וּנְטָלוּ מֵרְפִידִם וּשְׁרוֹ בְּמַדְבְּרָא דְסִינָי:

נביאים - ירמיה - פרק ב

(יד) הַעֶ֙בֶד֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אִם-יְלִ֥יד בַּ֖יִת ה֑וּא מַדּ֖וּעַ הָיָ֥ה לָבַֽז: הַכְעַבְדָּא הֲוָה יִשְּׂרָאֵל אִם יְלִיד בֵּיתָא הוּא מַדֵין אִתְמְסַר לְבָזוּזִין :

רש''י יליד בית . בן האמה :

(טו) עָלָיו֙ יִשְׁאֲג֣וּ כְפִרִ֔ים נָתְנ֖וּ קוֹלָ֑ם וַיָּשִׁ֤יתוּ אַרְצוֹ֙ לְשַׁמָּ֔ה עָרָ֥יו (נצתה) נִצְּת֖וּ מִבְּלִ֥י יֹשֵֽׁב: עֲלוֹהִי יָכְלִין מַלְכַיָא יְרִימוּן קָלֵיהוֹן וְשַׁווֹ אַרְעֵיהּ לְצָדוּ קִרְווֹהִי יְצַדְיַן מִבְּלִי יְתִיב :

רש''י ישאגו . שואגים ל' הווה : כפירים . מלכים : נצתו . נצתו באש :

(טז) גַּם-בְּנֵי-נֹ֖ף (ותחפנס) וְתַחְפַּנְחֵ֑ס יִרְע֖וּךְ קָדְקֹֽד: אַף בְּנֵי מַפֵּיס וְתַחְפַּנְחֵס יְקְטְלוּן גִּבָּרָךְ וְיִבְזוּן נִכְסָךְ :

רש''י גם בני נוף . ותחפנחס . הם מצרים שאתם בוטחים עליהם לעזרה : ירעוך קדקוד . ל' רציצה כדמתרגמינן ורצוץ ורעעו :

(יז) הֲלוֹא-זֹ֖את תַּעֲשֶׂה-לָּ֑ךְ עָזְבֵךְ֙ אֶת-יְהוָ֣ה אֱלֹהַ֔יִךְ בְּעֵ֖ת מוֹלִיכֵ֥ךְ בַּדָּֽרֶךְ: הֲלָא דָא פּוּרְעָנוּתָא תִּתְעֲבֵיד מִנִיךְ עַל דִשְׁבַקְתָּ יַת פֻּלְחָנָא דַיְיָ אֱלָהָךְ דְּאַחֲזִיךְ אוֹרְחָא תַקְנָא וְלָא הֲלִיכְתָּא בָּהּ :

רש''י הלא זאת תעשה לך . הלא את הרעה ואת הפורענות הזאת תגרום לך האשמה והעון אשר עזבת את ה' אלהיך : בעת מוליכך בדרך . שהיה מלמד אותך דרך הטובה והישרה :

(יח) וְעַתָּ֗ה מַה-לָּךְ֙ לְדֶ֣רֶךְ מִצְרַ֔יִם לִשְׁתּ֖וֹת מֵ֣י שִׁח֑וֹר וּמַה-לָּךְ֙ לְדֶ֣רֶךְ אַשּׁ֔וּר לִשְׁתּ֖וֹת מֵ֥י נָהָֽר: וּכְעַן מַה לְכוֹן לְאִתְחַבָּרָא לְפַּרְעֹה מַלְכָּא דְמִצְרַיִם לְמִרְמֵי דְּכוּרֵיכוֹן בְּנַהֲרָא וּמַה לְכוֹן לְמִגְזַר קְיָים עִם אַתּוּרָאָה לְאַגְלָאָה יַתְכוֹן לְהַלְאָה מֵעֵבֶר פְּרָת :

רש''י מה לך לדרך מצרים . למה תעזבי אותי ותבטחי על מצרים : לשתות מי שיחור . שטבעו זכוריכם בנילוס שיחור הוא נילוס כמה שנאמר מן השיחור אשר על פני מצרים בספר ( יהושע יג ) : ומה לך . למרוד בי למען תגלי לדרך אשור למעבר נהר פרת :

כתובים - תהילים - פרק עד

(ח) אָמְר֣וּ בְ֭לִבָּם נִינָ֣ם יָ֑חַד שָׂרְפ֖וּ כָל-מוֹעֲדֵי-אֵ֣ל בָּאָֽרֶץ: אֲמַרוּ בְּלִבְּהוֹן בְּנֵיהוֹן כַּחֲדָא אוֹקִידוּ אֲבָהָתְהוֹן כָּל מְעַרְעַיָא אֱלָהָא בְּאַרְעָא :

רש''י אמרו בלבם נינם יחד . נינם מושליהם וכן ( לעיל ע''ב ) ינון שמו , ואחריתו יהיה מנון ( משלי כ''ט ) כל מושליהם מחשבה א' להם הראשונים כאחרונים להזדווג לפטרונם של ישראל תחלה ואח''כ יזדווגו להם ותדע שהרי שרפו כל מועדי אל שהיו בארץ כל בתי וועד שלו , פלשתים החריבו שילה נבכדנאצר החריב בית ראשון ואחרים החריבו בית שני :

(ט) אֽוֹתֹתֵ֗ינוּ לֹ֥א רָ֫אִ֥ינוּ אֵֽין-ע֥וֹד נָבִ֑יא וְלֹֽא-אִ֝תָּ֗נוּ יֹדֵ֥עַ עַד-מָֽה: אָתְוָנָא דִיהֲבוּ לָנָא נְבִיַיָא לָא חֲמֵינָא לֵית תּוּב נְבִיָא וְלֵית עִמָנָא דְיָדַע עַד אֵימָתַי :

רש''י אותותינו . שהבטחתנו ביד נביאך אין אנו רואים אותם בימים רבים שאנו בגולה נתנבא אסף על ימי הגלות : עד מה . עד מתי נהיה בצרה זו :

(י) עַד-מָתַ֣י אֱ֭לֹהִים יְחָ֣רֶף צָ֑ר יְנָ֘אֵ֤ץ אוֹיֵ֖ב שִׁמְךָ֣ לָנֶֽצַח: עַד אֵימָתַי אֱלָהָא יְחַסֵד מְעִיקָא יַרְחִיק בְּעֵיל דְבָבָא שְׁמָךְ לְעָלְמָא : (יא) לָ֤מָּה תָשִׁ֣יב יָ֭דְךָ וִֽימִינֶ֑ךָ מִקֶּ֖רֶב (חוקך) חֵֽיקְךָ֣ כַלֵּֽה: לְמָא תְּתִיב יְדָךְ וִימִינָךְ לְמִפְרוֹק מִן גוֹ עִטְפָךְ אַפִּיק וְשֵׁיצֵי עָקְתָא :

רש''י מקרב חיקך כלה . השליכה והוצא אותה מתוך חיקך והלחם באויביך , כלה לשון גרש כמו ( שמות י''א ) כלה גרש יגרש :

(יב) וֵ֭אלֹהִים מַלְכִּ֣י מִקֶּ֑דֶם פֹּעֵ֥ל יְ֝שׁוּע֗וֹת בְּקֶ֣רֶב הָאָֽרֶץ: וֵאלָהָא מַלְכָּא דִשְׁכִינַת קוּדְשֵׁיהּ מִלְקַדְמִין עָבֵיד פּוּרְקָנָא בְּגוֹ אַרְעָא :

רש''י ואלהים מלכי מקדם . והרי אתה תשועתנו מקדם :

משנה סוטה פרק א

א. הַמְקַנֵא לְאִשְׁתּוֹ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מְקַנֵּא לָהּ עַל פִּי שְׁנַיִם, וּמַשְׁקֶה עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, מְקַנֵּא לָהּ עַל פִּי שְׁנַיִם וּמַשְׁקֶה עַל פִּי שְׁנַיִם:

ברטנורה   (א) המקנא לאשתו. אע''ג דהמקנא משמע דיעבד אין לכתחילה לא, ההלכה היא שחייב אדם לקנאות לאשתו אם היא צריכה לכך. ולקמן מפרש כיצד מקנא: מקנא לה על פי שנים. אם בא להשקותה מי המרים, צריך להביא שני עדים ולומר לה בפניהם אל תסתרי עם איש פלוני. ואם לא קנא לה בפני שנים, אינה נאסרת עליו בסתירה זו ואינו משקה אותה: על פי עד אחד או ע''פ עצמו. אפילו אין עדים שנסתרה אלא עד אחד, או הוא עצמו אומר ראיתיה שנסתרה אחר שקנאתי לה, נאסרה בסתירה זו עד שתשתה, שסתירתה אוסרתה עליו מספק: ר' יהושע אומר כו'. צריך ב' עדים אף לסתירה. והלכה כרבי יהושע. ואעפ''כ אמרינן בגמרא דבזמן הזה לא לימא איניש לביתיה אפילו בינו לבינה אל תסתרי עם איש פלוני, שיש לחוש לדברי ר''י ברבי יהודה דאמר מקנא אדם לאשתו על פי עד אחד או על פי עצמו. ואם נסתרה אחר שקנא לה בינו לבינה, נאסרה עליו איסור עולם בזמן הזה שאין שם מי המרים:

ב. כֵּיצַד מְקַנֵּא לָהּ. אָמַר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם, אַל תְּדַבְּרִי עִם אִישׁ פְּלוֹנִי, וְדִבְּרָה עִמּוֹ, עֲדַיִן הִיא מֻתֶּרֶת לְבֵיתָהּ וּמֻתֶּרֶת לֶאֱכוֹל בַּתְּרוּמָה. נִכְנְסָה עִמּוֹ לְבֵית הַסֵתֶר וְשָׁהֲתָה עִמּוֹ כְּדֵי טֻמְאָה, אֲסוּרָה לְבֵיתָהּ וַאֲסוּרָה לֶאֱכוֹל בַּתְּרוּמָה. וְאִם מֵת, חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:

ברטנורה   (ב) כיצד הוא מקנא לה אמר לה בפני שנים אל תדברי עם איש פלוני כו'. בגמרא מפרש למתניתין הכי, אמר לה בפני שנים אל תדברי ודברה, אל תדברי ונסתרה, ולא כלום הוא ואינה אסורה לא לבעלה ולא לתרומה. אמר לה אל תסתרי ודברה עמו שלא בסתר, עדיין מותרת לבעלה ומותרת לאכול בתרומה אם אשת כהן היא: נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה עמו כדי טומאה אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה. ושיעור כדי טומאה, כדי לצלות ביצת תרנגולת ולגמעה: ואם מת חולצת ולא מתיבמת. ואם מת בעלה קודם שישקנה, חולצת ולא מתיבמת. דכתיב באשה שמצא בה ערות דבר (דברים כ''ד) ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר, ודרשינן לאיש אחר ולא ליבם. ואעפ''כ אינה מותרת לזר בלא חליצה, שכשם שאם היה בעלה חי לא היתה מותרת בלא גט, כך אינה מותרת מן היבם בלא חליצה:

ג. וְאֵלּוּ אֲסוּרוֹת מִלֶּאֱכוֹל בַּתְּרוּמָה, הָאוֹמֶרֶת טְמֵאָה אֲנִי לָךְ, וְשֶׁבָּאוּ עֵדִים שֶׁהִיא טְמֵאָה, וְהָאוֹמֶרֶת אֵינִי שׁוֹתָה, וְשֶׁבַּעְלָהּ אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַשְׁקוֹתָהּ, וְשֶׁבַּעְלָהּ בָּא עָלֶיהָ בַדֶּרֶךְ. כֵּיצַד עוֹשֶׂה לָהּ, מוֹלִיכָהּ לְבֵית דִּין שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם, וּמוֹסְרִין לוֹ שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמָּא יָבוֹא עָלֶיהָ בַּדֶּרֶךְ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּעְלָהּ נֶאֱמָן עָלֶיהָ:

ברטנורה   (ג) ואלו אסורות לאכול בתרומה. לעולם. ואפילו היא בת כהן. ואילו שאר סוטות אינן אסורות אלא עד שישתו וימצאו טהורות: ושבאו עדים שהיא טמאה. ואפילו לאחר ששתתה ולא בדקוה המים, אסורה איסור עולם. לפי שאין המים בודקים באשה שיש בה עדים שנטמאת, שנאמר (במדבר ה') ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה, דליכא דידע בה הוא שהמים בודקים, אבל איכא דידע בה, אפילו העדים הם במדינת הים אין המים בודקים: ושבעלה בא עליה בדרך. דשוב אין המים בודקים אותה, דכתיב (במדבר ה') ונקה האיש מעון, בזמן שהאיש מנוקה מעון, שלא בא עליה לאחר סתירה, אז והאשה ההיא תשא את עונה. אין האיש מנוקה מעון, אין המים בודקים את אשתו: שני תלמידי חכמים. שידעו להתרות בו: ר''י אומר בעלה נאמן עליה. אם הבעל נאמן על אשתו באיסור חמור של נדה, לא יהא נאמן באיסור קל של לאו גרידא. וטעמייהו דרבנן, מתוך שאיסור קל הוא תקיף עליה יצריה. ואין הלכה כרבי יהודה:

ד. הָיוּ מַעֲלִין אוֹתָהּ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, וּמְאַיְּמִין עָלֶיהָ כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּאַיְּמִין עַל עֵדֵי נְפָשׁוֹת. וְאוֹמְרִים לָהּ, בִּתִּי הַרְבֵּה יַיִן עוֹשֶׂה, הַרְבֵּה שְׂחוֹק עוֹשֶׂה, הַרְבֵּה יַלְדוּת עוֹשָׂה, הַרְבֵּה שְׁכֵנִים הָרָעִים עוֹשִׂים. עֲשִׂי לִשְׁמוֹ הַגָּדוֹל שֶׁנִּכְתַּב בִקְדֻשָּׁה, שֶׁלֹּא יִמָּחֶה עַל הַמָּיִם. וְאוֹמְרִים לְפָנֶיהָ דְּבָרִים שֶׁאֵינָהּ כְּדַאי לְשָׁמְעָן, הִיא וְכָל מִשְׁפַּחַת בֵּית אָבִיהָ:

ברטנורה   (ד) היו מעלין אותה לב''ד הגדול. דכתיב בסוטה (שם) ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת, וכתיב התם (דברים י''ז) ע''פ התורה אשר יורוך, מה להלן בב''ד הגדול אף כאן בב''ד הגדול: ומאיימין עליה. כדי שתודה: הרבה ילדות עושה. וגורם לילדה שתבא לידי קלקול: דברים שאינן כדאי לשומען. שאינה ראויה לשמוע אותן הדברים שאומרים לפניה ממעשיהן של צדיקים, כגון יהודה הודה ולא בוש במעשה תמר, ראובן הודה ולא בוש במעשה בלהה:

ה. אִם אָמְרָה טְמֵאָה אָנִי, שׁוֹבֶרֶת כְתֻבָּתָהּ וְיוֹצֵאת. וְאִם אָמְרָה טְהוֹרָה אָנִי, מַעֲלִין אוֹתָהּ לְשַׁעַר הַמִּזְרָח שֶׁעַל פֶּתַח שַׁעַר נִקָּנוֹר, שֶׁשָּׁם מַשְׁקִין אֶת הַסוֹטוֹת, וּמְטַהֲרִין אֶת הַיּוֹלְדוֹת, וּמְטַהֲרִין אֶת הַמְצוֹרָעִים. וְכֹהֵן אוֹחֵז בִּבְגָדֶיהָ, אִם נִקְרְעוּ נִקְרְעוּ, אִם נִפְרְמוּ נִפְרְמוּ, עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבָּהּ, וְסוֹתֵר אֶת שְׂעָרָהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיָה לִבָּהּ נָאֶה, לֹא הָיָה מְגַלֵּהוּ. וְאִם הָיָה שְׂעָרָהּ נָאֶה, לֹא הָיָה סוֹתְרוֹ:

ברטנורה   (ה) שוברת כתובתה. כותבת שובר על כתובתה, זניתי ואבדתי כתובתי כדי שלא תוכל לחזור ולתבוע כתובתה ממנו. ובמקום שאין כותבין כתובה אלא סומכין על תנאי ב''ד הוא שכותבת שובר, אבל במקום שכותבים כתובה, מקרעת כתובתה ואינה כותבת שובר: מעלין אותה לשער המזרח. מעלין ומורידין אותה, כדי ליגעה אולי תטרוף דעתה ותודה: שעל פתח שער נקנור. אדם ששמו נקנור שהביא דלתות לאותו פתח מאלכסנדריא של מצרים ונעשו לו נסים ונקרא שער נקנור על שמו כדאמרינן ביומא (לח.): ששם משקין את הסוטות. דבעינן לפני ה': ומטהרין את היולדות. כדי שיעמדו על גבי קרבנן. וה''ה זבין וזבות הטעונים קרבן: ומטהרין את המצורעים. כדכתיב (ויקרא י''ד) והעמיד הכהן המטהר וכו' לפני ה': אוחז בבגדיה. בבית הצואר שלהן: אם נקרעו. אינו חושש, ואם נפרמו אינו חושש. פרימה גדולה מקריעה שנקרע לקרעים הרבה. לשון אחר, פרימה מן הצדדין קריעה באורך: עד שמגלה את לבה. דכתיב (במדבר ה') ופרע את ראש האשה, אין לי אלא ראשה גופה מנין ת''ל האשה, א''כ מה ת''ל את ראש, מלמד שסותר את שערה: רבי יהודה אומר כו'. שמא תצא זכאה ויתגרו בה פרחי כהונה שראו לבה נאה ושערה נאה. ואין הלכה כר''י:

ו. הָיְתָה מִתְכַּסָה בִלְבָנִים, מְכַסָהּ בִּשְׁחוֹרִים. הָיוּ עָלֶיהָ כְלֵי זָהָב וְקַטְלָיוֹת, נְזָמִים וְטַבָּעוֹת, מַעֲבִירִים מִמֶּנָּה כְּדֵי לְנַוְּלָהּ. וְאַחַר כָּךְ מֵבִיא חֶבֶל מִצְרִי וְקוֹשְׁרוֹ לְמַעְלָה מִדַּדֶּיהָ. וְכָל הָרוֹצֶה לִרְאוֹת בָּא לִרְאוֹת, חוּץ מֵעֲבָדֶיהָ וְשִׁפְחוֹתֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁלִּבָּהּ גַּס בָּהֶן. וְכָל הַנָּשִׁים מֻתָּרוֹת לִרְאוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כג) וְנִוַּסְרוּ כָּל הַנָּשִׁים וְלֹא תַעֲשֶׂינָה כְּזִמַּתְכֶנָה:

ברטנורה   (ו) היתה מכוסה בלבנים מכסה בשחורים. ואם היו שחורים יפין לה, מכסה בבגדים מכוערים: קטליות. ענקים שמשימים סביב הצואר. ומפני שהאשה חונקת עצמה בהם כדי שתראה בעלת בשר נקראים קטליות: נזמים וטבעות מעבירים ממנה. מפרש בגמרא דלא תימא שיניחו לה הנזמים והטבעות אחר שקרעו בגדיה וגלו את ליבה שזה יותר גנאי לה, כמו שגנאי יותר לאדם ערום שילך במנעלים ברגליו מלילך יחף, קמ''ל דלא: חבל מצרי. מפרש בירושלמי לפי שעשתה מעשה מצרים. ואם אין חבל מצרי מביא שאר חבלים: וקושרו למעלה מדדיה. שלא יפלו בגדיה ותשאר ערומה: וכל הרוצה לראות בא לראות. ודוקא באנשים רשות ואינו חובה. אבל בנשים, חובה על כל הנשים המצויות שם לבא ולראות, כדכתיב ונוסרו וכל הנשים: וכל הנשים מותרות לראותה. חייבין לראותה. הכי מפרש לה בגמרא:

ז. בְּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד, בָּהּ מוֹדְדִין לוֹ. הִיא קִשְּׁטָה אֶת עַצְמָהּ לָעֲבֵרָה, הַמָּקוֹם נִוְּלָהּ. הִיא גִלְּתָה אֶת עַצְמָהּ לָעֲבֵרָה, הַמָּקוֹם גִּלָּה עָלֶיהָ. בַּיָּרֵךְ הִתְחִילָה בָּעֲבֵרָה תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הַבֶּטֶן, לְפִיכָךְ תִּלְקֶה הַיָּרֵךְ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הַבֶּטֶן, וּשְׁאָר כָּל הַגּוּף לֹא פָלֵט:

ברטנורה   (ז) המקום ניוולה. שמגלה כהן את ראשה וסותר את שערה וקורע את בגדיה: היא גילתה את עצמה. ישבה בפרשת דרכים וגילתה עצמה לנואף: המקום גילה עליה. שכהן מעמידה על שער נקנור ומראה קלונה לכל: בירך התחילה בעבירה תחלה. בדרך תשמיש הירך נהנה תחלה בקירוב בשר: ושאר כל הגוף לא פלט. שאר אברי גופה אינם פלטים מן החולי, ואע''פ שלא הוזכרו במקרא אלא בטן וירך:

ח. שִׁמְשׁוֹן הָלַךְ אַחַר עֵינָיו, לְפִיכָךְ נִקְּרוּ פְלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים טז) וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו. אַבְשָׁלוֹם נִתְגָּאָה בִשְׂעָרוֹ, לְפִיכָךְ נִתְלָה בִשְׂעָרוֹ. וּלְפִי שֶׁבָּא עַל עֶשֶׂר פִּילַגְשֵׁי אָבִיו, לְפִיכָךְ נִתְּנוּ בוֹ עֶשֶׂר לוֹנְבִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב. יח) וַיָּסֹבּוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים נֹשְׂאֵי כְּלֵי יוֹאָב, [וַיַּכּוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם וַיְמִתֻהוּ]. וּלְפִי שֶׁגָּנַב שְׁלשָׁה לְבָבוֹת, לֵב אָבִיו, וְלֵב בֵּית דִּין, וְלֵב יִשְׂרָאֵל, (שֶׁנֶּאמַר (שם טו) וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל), לְפִיכָךְ נִתְקְעוּ בוֹ שְׁלשָׁה שְׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יח) וַיִּקַּח שְׁלשָׁה שְׁבָטִים בְכַפּוֹ וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם:

ברטנורה   (ח) לונביאות. חניתות: לב אביו. אמר לו אבשלום לאביו, כתוב לי שילכו עמי שנים איש שאבחר מכל ישראל, כתב לו. והיה מראה חותמו של אביו לשנים, והולכים אחריו, לשנים אחרים והולכים אחריו, עד שכינס מאתים איש, כולן ראשי סנהדראות. הרי שגנב לב אביו ולב ב''ד. ולב כל ישראל, דכתיב ויגנוב אבשלום את לב אנשי ישראל:

ט. וְכֵן לְעִנְיַן הַטּוֹבָה, מִרְיָם הִמְתִּינָה לְמשֶׁה שָׁעָה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר וַתֵּתַצַב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק, לְפִיכָךְ נִתְעַכְּבוּ לָהּ יִשְׂרָאֵל שִׁבְעָה יָמִים בַּמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (במדב' יב) וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם. יוֹסֵף זָכָה לִקְבּוֹר אֶת אָבִיו וְאֵין בְּאֶחָיו גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית נ) וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו, וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים. מִי לָנוּ גָּדוֹל מִיּוֹסֵף, שֶׁלֹּא נִתְעַסַק בּוֹ אֶלָּא משֶׁה. משֶׁה זָכָה בְעַצְמוֹת יוֹסֵף וְאֵין בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג) וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ. מִי גָּדוֹל מִמּשֶׁה שֶׁלֹּא נִתְעַסַק בּוֹ אֶלָּא הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לד) וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי. וְלֹא עַל משֶׁה בִלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא עַל כָּל הַצַדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח) וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד יְיָ יַאַסְפֶךָ:

ברטנורה   (ט) וכן לענין הטובה. נותנים לו לאדם שכר מעין הטובה שעשה. ומיהו יותר ממה שעשה משתלם דמדה טובה מרובה בתשלומין ממדת פורענות:

גמרא סוטה דף ב' ע''א

הַמְּקַנֵא דִיעָבַד אִין לְכַתְּחִלָּה לָא קָסָבַר תַּנָא דִידָן אָסוּר לְקַנְאוֹת. אָמַר רַב חַסְדָּא זְנוּתָא בְּבֵיתָא כִּי קַרְיָא לְשׁוּמְשְׁמָא. וְאָמַר רַב חַסְדָּא תּוּקְפָא בְּבֵיתָא כִּי קַרְיָא לְשׁוּמְשְׁמָא אִידִי וְאִידִי בְּאִיתְּתָא אֲבָל בְּגַבְרָא לֵית לָן בָּהּ. וְאָמַר רַב חַסְדָּא בַּתְּחִלָּה קוֹדֶם שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל הָיְתָה שְׁכִינָה שׁוֹרָה עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג) כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ כֵּיוַן שֶׁחָטְאוּ נִסְתַּלְּקָה שְׁכִינָה מֵהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ. (דנ''ב) דָּרַשׁ רַב עֲוֵירָא זִמְנִין אָמַר לָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְרִבִּי אָמֵי וְזִמְנִין אָמַר לָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְרִבִּי אָסֵי כָּל הָאוֹכֵל לֶחֶם בְּלֹא נְטִילַת יָדַיִם כְּאִלּוּ בָּא עַל אִשָּׁה זוֹנָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו) כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לֶחֶם. אָמַר רָבָא הָאי בְּעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַר לֶחֶם בְּעַד כִּכַּר לֶחֶם עַד אִשָּׁה זוֹנָה מִיבְּעֵי לֵיהּ אֶלָּא אָמַר רָבָא כָּל הַבָּא עַל אִשָּׁה זוֹנָה לְסוֹף מְבַקֵּשׁ כִּכַּר לֶחֶם. אָמַר רִבִּי זְרִיקָה אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר כָּל הַמְּזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם נֶעֱקַר מִן הָעוֹלָם. אָמַר רִבִּי חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב מַיִם רִאשׁוֹנִים צָרִיךְ שֶׁיַּגְבִּיהַּ יָדָיו לְמַעְלָה מַיִם אַחֲרוֹנִים צָרִיךְ שֶׁיַּשְׁפִּיל יָדָיו לְמַטָּה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי הַנּוֹטֵל יָדָיו צָרִיךְ שֶׁיַּגְבִּיהַּ יָדָיו לְמַעְלָה שֶׁמָּא יֵצְאוּ הַמַּיִם חוּץ לְפֶרֶק וְיַחְזְרוּ וִיטַמְּאוּ אֶת הַיָּדַיִם. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ כָּל הָאוֹכֵל פַּת בְּלֹא נִיגוּב יָדַים כְּאִילוּ אוֹכֵל לֶחֶם טָמֵא שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאמֶר ה' כָּכָה יֹאכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם טָמֵא וְגוֹ':

רש''י אסור לקנאות. שמביא עצמו לידי תגר ואת אשתו לידי ניוול ואפי' היא טהורה: קורא. תולעת של שומשמין האוכלתן כך הזנות מחרבת את הבית: תוקפא. כעס: אידי ואידי. תוקפא וזינותא דאמרי' דמחרבת את הבית: באיתתא. כשהאשה מזנה או כעסנית לפי שהאשה מתעסקת בזנוניה ואינה עושה מלאכתה ולא משמרת ביתה ומפקרת את של בעלה למנאפים: קודם שחטאו ישראל. בעריות: עם כל אחד ואחד. בביתו: נסתלקה מהם. מלבא לביתם דאינו יכול לראות בעבירות שבביתו: בעד אשה זונה כו'. השתא דריש ליה מסיפיה לרישיה בשביל ככר לחם אדם מתחייב בעונש של אשה זונה. במילתיה דרבא גרסינן בעד ככר לחם עד אשה זונה מבעי ליה דמשמע בשביל ככר לחם רב העונש עד כדי עונש אשה זונה והוא הדין נמי אי הוה כתיב עד אשה זונה בעד ככר לחם לא הוה קשיא לרבא מידי דודאי מסיפיה לרישיה מדריש קרא אלא עד ובעד קא קשיא ליה דגבי ככר לחם הוה ליה למימר בעד וגבי אשה זונה הוה ליה למימר עד: המזלזל. שאוכל תמיד בלא נטילת ידים: נעקר. דעובר על דברי חכמים חייב מיתה דכתיב ופורץ גדר ישכנו נחש: מים ראשונים. שלפני המזון: שיגביה ידיו. ראשי אצבעותיו שיהיו המים משופעים לצד זרועותיו ולקמן מפרש טעמא: אחרונים. שלאחר הסעודה שחייבו חכמים מפני שמלח סדומית יש שמסמא את העינים: צריך להשפיל ידיו למטה. כדי שתרד הזוהמא של תבשיל שבידו שהרי להעביר הזוהמא הן: שמא יצאו המים חוץ לפרק וכו'. כדתנן במסכת ידים שצריך ליתן מים על ידיו שני פעמים הראשונים מטהרין את הידים והשנים מטהרין את המים הטופחים על ידיו שנטמאו בתחילה מחמת ידים וכו' (ועיין ברש''י באורך): כל האוכל בלא ניגוב ידים. דבר מאוס הוא וחשוב כטומאה שנאמר ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא אלמא דבר מיאוס קרי טומאה:

זוהר שמות דף ב' ע''ב

אָמַר רִבִּי יִצְחָק מָאי דִּכְתִיב (ירמי' ט) עַל הֶהָרִים אֶשָׂא בְכִי וָנֶהִי אֶלָּא אִלֵּין אִינוּן טוּרַיָּא רָמַיָּא דְעַלְמִין וּמָאן אִינוּן טוּרַיָּא רָמַיָּא אִינוּן בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְּסוּלָאִים בַּפָּז. וְהַשְׁתָּא הֲווּ נַחֲתִין בְּגָלוּתָא בְרֵיחַיָּא עַל קָדְלֵיהוֹן וִידֵיהוֹן מְהַדְּקָן. לַאֲחוֹרָא וְכַד (הֲווּ) עָאלוּ בְגָלוּתָא בְבָבֶל חֲשִׁיבוּ דְהָא לֵית לְהוּ קִיּוּמָא לְעָלְמִין דְהָא קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא שָׁבִיק לוֹן וְלָא יַשְׁגַח בְּהוֹן לְעָלְמִין. וְתָנֵינָן אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בְּהַהִיא שַׁעְתָּא קָרָא קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְכָל פַּמַּלְיָא דִילֵיה וְכָל רְתִיכִין קַדִּישִׁין וְכָל חֵילֵיהּ וּמַשִּׁרְיָיתֵיהּ וְרַבְרְבָנוֹי וְכָל חֵילָא דִשְׁמַיָּא וְאָמַר לוֹן מַה אַתּוּן עָבְדִין הָכָא וּמַה בָנַי רְחִמָּאי בְגָלוּתָא דְבָבֶל וְאַתּוּן הָכָא קוּמוּ חוּתוּ כָּלְכוֹן לְבָבֶל וַאֲנָא עִמְּכוֹן. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה מג) כֹּה אָמַר ה' לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִי בָּבֶלָה וְגוֹ' לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָּבֶלָה דָּא קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְהוֹרַדְתִּי בָרִיחִים כֻּלָּם. אִלֵּין כָּל רְתִיכִין וּמַשִּׁרְיָין עִלָּאִין כַּד נַחְתֵי לְבָבֶל אִתְפַּתְּחוּ שְׁמַיָּא וְשָׁרַאת רוּחַ נְבוּאָה קַדִּישָׁא עַל יְחֶזְקֵאל וְחָמָא כָל מַה דְחָמָא וְאָמַר לוֹן לְיִשְׂרָאֵל הָא מָארֵיכוֹן הָכָא וְכָל חֵילֵי שְׁמַיָּא וּרְתִיכּוֹי דְאָתוּ לְמֵידָר בֵּינֵיכוֹן לָא תֵימְנוּהוּ עַד דְאִצְטְרִיךְ לְגַלָּאָה כָּל מַה דְחָמָא וָאֵרֶא כַךְ וָאֵרֶא כַךְ וְאִי גָלֵי יַתִּיר מַמַּה דְגָלֵי כֹּלָא אִצְטְּרִיךְ כֵּיוַן דְּחָמוּ יִשְׂרָאֵל כַּךְ חָדוּ וְכַד שָׁמְעוּ מִלִּין מִפּוּמֵיהּ דִּיחֶזְקֵאל לָא חַיְישׁוּ עַל גָּלוּתְהוֹן כְּלַל דְּהָא יָדְעוּ דְקוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לָא שָׁבִיק לוֹן וְכָל מַאי דְגָלֵי בִּרְשׁוּתָא גָלֵי:

תרגום הזוהר אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מַהוּ שֶׁכָּתוּב, עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְּכִי וּנְהִי. אֶלָּא אֵלּוּ הֵם הֶהָרִים הָרָמִים שֶׁבָּעוֹלָם. וּמִי הֵם אֵלּוּ הֶהָרִים הָרָמִים, הֵם בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְּסוּלָאִים בַּפָּז. וְעַתָּה הֵם יוֹרְדִים בַּגָּלוּת, וְרֵיחַיִם עַל עָרְפָּם, וִידֵיהֶם קְשׁוּרִים לְאָחוֹר. וּכְשֶׁבָּאוּ לְגָלוּת בָּבֶל, חָשְׁבוּ שֶׁאֵין לָהֶם קִיּוּם לְעוֹלָם, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָזַב אוֹתָם וְלֹא יַשְׁגִּיחַ עוֹד בָּהֶם לְעוֹלָם. וְלָמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכָל הַחֲבוּרָה שֶׁלּוֹ, וְכָל הַמֶּרְכָּבוֹת, וְהַמַּחֲנוֹת, וְשָׂרָיו, וְכָל צְבָאוֹת הַשָּׁמַיִם, וְאָמַר לָהֶם, מָה אַתֶּם עוֹשִׂים כָּאן, וּמַה בָּנַי אֲהוּבָי בְּגָלוּת בָּבֶל וְאַתֶּם כָּאן, קוּמוּ רְדוּ כֻּלְּכֶם לְבָבֶל וַאֲנִי עִמָּכֶם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, כֹּה אָמַר ד' וְגוֹ', לְמַעֲנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָּבֶלָה, זֶהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְהוֹרַדְתִּי בָּרֵיחַיִם כֻּלָּם, אֵלּוּ הֵם כָּל הַמֶּרְכָּבוֹת וְהַמַּחֲנוֹת הָעֶלְיוֹנִים. כְּשֶׁיָּרְדוּ לְבָבֶל נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם, וְרוּחַ הַנְּבוּאָה הַקְּדוֹשָׁה שָׁרְתָה עַל יְחֶזְקֵאל, וְרָאָה כָּל מַה שֶּׁרָאָה וְאָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, הֲרֵי אֲדוֹנֵיכֶם כָּאן, וְכָל צְבָאוֹת הַשָּׁמַיִם וְהַמֶּרְכָּבוֹת שֶׁבָּאוּ לָדוּר עִמָּכֶם. לֹא הֶאֱמִינוּהוּ, עַד שֶׁנִּצְרָךְ לְגַלּוֹת כָּל מַה שֶּׁרָאָה: וָאֵרֶא כָּךְ, וָאֵרֶא כָּךְ. וְאִם גִּלָּה בְּיוֹתֵר, כָּל מַה שֶּׁגִּלָּה נִצְרָךְ כֻּלּוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל אֶת זֶה, שָׂמְחוּ. וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ הַדְּבָרִים מִפִּי יְחֶזְקֵאל, לֹא פָּחֲדוּ עַל גָּלוּתָם כְּלָל, כִּי יָדְעוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא יַעֲזוֹב אוֹתָם. וְכָל מַה שֶּׁגִּלָּה, גִּלָּה בִּרְשׁוּת.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פרק י''ב

א. אֵין הַקּוֹרֵא רַשַּׁאי לְהַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מִן הַמְּתַרְגֵּם. וְהַמְּתַרְגֵם לֹא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מִן הַקּוֹרֵא. וְאֵין הַמְּתַרְגֵּם רַשָּׁאי לְתַרְגֵּם עַד שֶׁיִּכְלֶה הַפָּסוּק מִפִּי הַקּוֹרֵא. וְאֵין הַקּוֹרֵא רַשָּׁאי לִקְרוֹת פָּסוּק אַחֵר עַד שֶׁיִּכְלֶה הַתַּרְגּוּם מִפִּי הַתּוּרְגְמָן וְאֵין הַתּוּרְגְמָן נִשְּׁעָן לֹא לַעֲמוּד וְלֹא לְקוֹרָה אֶלָּאָ עוֹמֵד בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה וְלֹא יְתַרְגֵם מִתּוֹךְ הַכְּתָב אֶלָּא עַל פֶּה. וְאֵין הַקּוֹרֵא רַשָּׁאי לְסַיֵּיעַ לְתוּרְגְּמָן שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ תַּרְגוּם כָּתוּב בַּתּוֹרָה. וְהַקָּטָן מְתַרְגֵם עַל יְדֵי גָּדוֹל וְאֵין כָּבוֹד לְגָדוֹל שֶׁיְּתַרְגֵּם עַל יְדֵי קָטָן וְלֹא יִהְיוּ הַמְּתַרְגְּמִין שְׁנַיִם כְּאֶחָד אֶלָּא אֶחָד קוֹרֵא וְאֶחָד מְתַרְגֵּם: ב. וְלֹא כָּל הַמִּקְרָאוֹת מְתַרְגְּמִין בְּצִבּוּר מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן וּבִרְכַת כֹּהֲנִים וּמַעֲשֵׂה הָעֶגֶל מִן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן עַד וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם וְגוֹ' וְעוֹד פָּסוּק אֶחָד וַיִּגּוֹף ה' אֶת הָעָם וְגוֹ' נִקְרְאִין וְלֹא מְתֻרְגָּמִין. וּבְמַעֲשֵׂה אַמְנוֹן בַּמָּקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד נִקְרָא וְלֹא מְתַרְגֵּם:

מוסר

מספר חסידים סימן קמ''ה

שָׂם לְאָזְנַיִם הָאֶצְבָּעוֹת הַמְּשׁוּפּוֹת כִּיתֵדוֹת אוֹ אַלְיַת הָאוֹזֶן רְחָבָה הַרְבֵּה לִהְיוֹת חוֹמָה וְגֶדֶר נֶגֶד הַשּׁוֹמֵעַ אִם יִשְׁמַע דְּבַר חֵטְא. שָׂם עַפְעַפַּיִם לְכַסּוֹת וְלִסְתּוֹם וְלַעֲצוֹם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְרָע. וְלַלָּשׁוֹן שְׁתֵּי חוֹמוֹת חוֹמַת עֶצֶם וְחוֹמַת בָּשָׂר מִלְּדַבֵּר בְּלָשׁוֹן הָרָע וְשׁוּם דְּבַר עֲבֵירָה וְהָאָדָם הַנִּבְזֶה כְּשֶׁהוּא שָׂם אָזְנָיו לִשְׁמוֹעַ עֲבֵירָה. וְעֵינָיו לִרְאוֹת עֲבֵירָה. לְשׁוֹנּוֹ לְהַצְמִיד מִרְמָה מַה עָשָׂה פָּרַץ גֶּדֶר מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם וְכַמָּה חַטָּאִים נַעֲשׂוּ. קַח מָשָׁל אָדָם הַפּוֹרֵץ גֶּדֶר מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם הוּא חַיָּיב מִיתָה הַפּוֹרֵץ גֶּדֶר מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁבֶּן מָוֶת הוּא וְעַל זֶה נֶאֱמַר וּפוֹרֶץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ:

מסעי יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) וַיִּסְע֖וּ מִמִּדְבַּ֣ר סִינָ֑י וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּקִבְרֹ֥ת הַֽתַּאֲוָֽה: וּנְטָלוּ מִמַדְבְּרָא דְסִינָי וּשְׁרוֹ בְּקִבְרֵי דִמְשַׁאֲלֵי: (יז) וַיִּסְע֖וּ מִקִּבְרֹ֣ת הַֽתַּאֲוָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בַּֽחֲצֵרֹֽת: וּנְטָּלוּ מִקִבְרֵי דִמְשַׁאֲלֵי וּשְׁרוֹ בַּחֲצֵרוֹת: (יח) וַיִּסְע֖וּ מֵֽחֲצֵרֹ֑ת וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּרִתְמָֽה: וּנְטָלוּ מֵחֲצֵרֹת וּשְׁרוֹ בְּרִתְמָה:

רש''י ויחנו ברתמה. על שם לשון הרע של מרגלים, שנאמר (תהלים קכ, ג) מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים:

(יט) וַיִּסְע֖וּ מֵֽרִתְמָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּרִמֹּ֥ן פָּֽרֶץ: וּנְטָלוּ מֵרִתְמָה וּשְׁרוֹ בְּרִמוֹן פָּרֶץ: (כ) וַיִּסְע֖וּ מֵֽרִמֹּ֣ן פָּ֑רֶץ וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּלִבְנָֽה: וּנְטָלוּ מֵרִמוֹן פָּרֶץ וּשְׁרוֹ בְּלִבְנָה: (כא) וַיִּסְע֖וּ מִלִּבְנָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּרִסָּֽה: וּנְטָלוּ מִלִבְנָה וּשְׁרוֹ בְּרִסָה:

נביאים - ירמיה - פרק ב

(יט) תְּיַסְּרֵ֣ךְ רָעָתֵ֗ךְ וּמְשֻֽׁבוֹתַ֙יִךְ֙ תּוֹכִחֻ֔ךְ וּדְעִ֤י וּרְאִי֙ כִּי-רַ֣ע וָמָ֔ר עָזְבֵ֖ךְ אֶת-יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑יִךְ וְלֹ֤א פַחְדָּתִי֙ אֵלַ֔יִךְ נְאֻם-אֲדֹנָ֥י יְהוִ֖ה צְבָאֽוֹת: אַיְתֵיתִי עַלָךְ יִסוּרִין וְלָא מְנַעְתָּ מִבִּשְׁתִּיךְ וְעַד דְלָא תַבְתָא לְאוֹרַיְתָא פּוּרְעָנוּתָא תִּתְעֲבֵיד מִנִיךְ וּדְעִי וַחֲזִי אֲרֵי בִּישְׁתָּא וּטְרִידָא אַיְתִי עֲלָךְ יְרוּשְלֵם עַל דִשְבַקְתָא יַת פוּלְחָנָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וְלָא שַׁוִיתָא דַחֲלְתִי לִקְבֵיל עֵינָךְ אַמַר יְיָ אֱלֹהִים צְבָאוֹת :

רש''י תיסרך רעתך . סוף שרעתך תביא עליך יסורין : ומשובותיך . ל' בנים שובבים ( לקמן ג ) : תוכיחוך . ל' מוסר : ולא פחדתי . פחד שלי לא היה בלבך לירא אותי :

(כ) כִּ֣י מֵעוֹלָ֞ם שָׁבַ֣רְתִּי עֻלֵּ֗ךְ נִתַּ֙קְתִּי֙ מוֹסְרֹתַ֔יִךְ וַתֹּאמְרִ֖י לֹ֣א (אעבד) אֶעֱב֑וֹר כִּ֣י עַֽל-כָּל-גִּבְעָ֞ה גְּבֹהָ֗ה וְתַ֙חַת֙ כָּל-עֵ֣ץ רַעֲנָ֔ן אַ֖תְּ צֹעָ֥ה זֹנָֽה: אֲרֵי מֵעַלְמָא תַבְרִית נִיר עַמְמַיָא מִצַוָרֵיכוֹן פְּסָקִית חֲנִקֵיכוֹן וַאֲמַרְתּוּן לָא נוֹסַף עוֹד לְמֶעְבַר עַל מֵימְרָךְ אֲרֵי עַל רָמָא מְנַטְּלָא וּתְחוֹת כָל אִילָן עַבּוּף אַתְ פַלְחָא לְטַעֲוָתָא :

רש''י שברתי עלך . העול של עץ נופל בו ל' שבירה והמוסרות שהן של עור נופל בהן לשון נתיקה : מוסרותיך . הם רצועות שקושרין בהם העול : ותאמרי לא אעבור . על דבריך : כי על כל גבעה . אך אתה לא שמרת הבטחתך ועל כל גבעה את צועה ל' משכב ומצע כי משמש ל' אלא :

(כא) וְאָֽנֹכִי֙ נְטַעְתִּ֣יךְ שֹׂרֵ֔ק כֻּלֹּ֖ה זֶ֣רַע אֱמֶ֑ת וְאֵיךְ֙ נֶהְפַּ֣כְתְּ לִ֔י סוּרֵ֖י הַגֶּ֥פֶן נָכְרִיָּֽה: וַאֲנָא קְיַמְתְּכוֹן קֳדָמַי כְּמִנְצַב גַפְנָא בְחִירָא כּוּלְּכוֹן עָבְדֵי קְשׁוֹט וְאֵיכְדֵין אִשְׁתַּנֵיתוּן קֳדָמַי בְּעוֹבָדֵיכוֹן מְקַלְקְלַיָא סְטֵיתוּן מִבָתַר פוּלְחָנִי הֲוֵיתוּן כְּגֶפֶן דְּלֵית בֵיהּ הַנָאָה :

רש''י נטעתיך שורק . שורק הוא זמורות גפן טוב כלומר בני אבות כשרים וצדיקים ומדרשו נטעתיך שורק הוספתי לך על שבע מצות של בני נח שש מאות ושש כמנין שורק : סורי . דישטורלטור''ש בלע''ז : גפן נכריה . הצומחת ביערים :

(כב) כִּ֤י אִם-תְּכַבְּסִי֙ בַּנֶּ֔תֶר וְתַרְבִּי-לָ֖ךְ בֹּרִ֑ית נִכְתָּ֤ם עֲוֹנֵךְ֙ לְפָנַ֔י נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה: אֲרֵי אִם תְּדַמָּן לְאִתְנַקָאָה מִחוֹבִיך כְמָא דִּמְנַקֵּן בְּנִתְרָא וּמְחַוְרִין בְּבוֹרִיתָא הָא כְּרוֹשֶׁם כִּתְמָא דְלָא דְּכֵי כֵן סְגִיאוּ חוֹבִיך קֳדָמַי אַמַר יְיָ אֱלֹהִים :

רש''י בנתר . מין אדמה שחפין ושפין בה את הבגדים : בורית . נקיון כמו ובר לבב ( תהלים כד ) ויש לועזים בורית שאבו''ן בלעז : נכתם עונך . הא כרושם כתמא דלא דכי כן סגיאו חוביך קדמי : כתם . טאק''א בלעז : עונך . על עון העגל נאמר שהוא קיים לעולם כמו שנאמר וביום פקדי ופקדתי עליהם ( שמות לב ) כל פקידות הבאות על ישראל יהיה מקצת עון העגל בהם :

(כג) אֵ֣יךְ תֹּאמְרִ֞י לֹ֣א נִטְמֵ֗אתִי אַחֲרֵ֤י הַבְּעָלִים֙ לֹ֣א הָלַ֔כְתִּי רְאִ֤י דַרְכֵּךְ֙ בַּגַּ֔יְא דְּעִ֖י מֶ֣ה עָשִׂ֑ית בִּכְרָ֥ה קַלָּ֖ה מְשָׂרֶ֥כֶת דְּרָכֶֽיהָ: אֵיכְדֵין תֵּימְרִין לָא אִסְתָאָבִית וּבָתַר טַעֲוַת עַמְמַיָא לָא הַלִכִית זְקִיפִי עֵינַיִךְ עַל אוֹרְחָתִיךְ כַד הֲוִית יַתְבָא בְחֵילְתָא לְקָבֵיל בֵית פְּעוֹר דְעִי מָה עָבַדְתְּ הֲוֵית דַמְיָא לְיַנְקָא קַלִּילָא דִּמְקַלְקְלָא אוֹרְחָתָהָא :

רש''י ראי דרכך בגיא . מה עשית מול בית פעור ועוד עתה את מחזקת באותו הדרך כבכרה קלה המשרכת דרכיה : בכרה . גמלה נקבה בחורה שהיא אוהבת לנוע בכרי מדין ( ישעיה ס ) מתורגם הוגני מדין והם גמלים בחורים כמו שמצינו בסנהדרין נפישי גמלי סבי דטעיני משכי דהוגני : משרכת . מחזקת בדרכי נעוריה ל' מסריך סריך ויש לחברו עם שרוך הנעל ( בראשית יד ) קושרת דרכי נערותה בלבה :

(כד) פֶּ֣רֶה | לִמֻּ֣ד מִדְבָּ֗ר בְּאַוַּ֤ת (נפשו) נַפְשָׁהּ֙ שָׁאֲפָ֣ה ר֔וּחַ תַּאֲנָתָ֖הּ מִ֣י יְשִׁיבֶ֑נָּה כָּל-מְבַקְשֶׁ֙יהָ֙ לֹ֣א יִיעָ֔פוּ בְּחָדְשָׁ֖הּ יִמְצָאֽוּנְהָ: כְּעָרוֹדָא דִּמְדוּרָהּ בְמַדְבְרָא בִּרְעוּת נַפְשָׁה שַׁתְיָא רוּחָא כְּיָרוֹדָא כֵן כְּנִשְׁתָּא דְיִשְּׂרָאֵל מְרָדַת וְטָעַת מִן אוֹרַיְתָא וְלָא צַבְיָא לְמֵיתַב נְבִיָא אֵימַר לָהּ כָל בָּעָהָא דְאוֹרַיתִי לָא יִשְׁתַּלְהוּן בְּזִמְנָהּ יַשְׁכְּחוּנָּהּ :

רש''י פרה . שלוואטיק''ו בלעז ויש לועזין קוליי''ן בלעז : למוד מדבר . הלמוד להיות במדברות כן אוהבת לנוע : שאפה רוח . פותחת את פיה ושואפת רוח ולעולם הוא חוזר למקומו : תאנתה מי ישיבנה . אותה מדת תנינים שיש בה כי גם התנין שואף רוח כמה שנאמר שאפה רוח כתנים ( ירמיה יד ) מי ישיבנה מאותה מדה כן אתם מי יוכל להשיבכם מדרככם הרעה : כל מבקשיה לא ייעפו . כי על חנם ייעפו שלא יוכלו להשיגה ומה סופה בחדשה ימצאונה חדש אחד יש בשנה שהיא ישנה כל החדש ואז היא נלכדת אף אתם חדש אחד ( הוא אב ) הוכן לכם כבר מימות המרגלים שקבעו אבותיכם בכיית חנם בו תלכדו . תאנתה . שו''ן דגרונמינ''ט בלעז וכן ת''י כירודא , ד''א ל' יללה כמו תאניה ואניה ( איכה ב ) ל''א שאקונטריא''ה בלעז כמו תאנת שילה ( יהושע טז ) :

כתובים - תהילים - פרק צב

(י) כִּ֤י הִנֵּ֪ה אֹיְבֶ֡יךָ | יְֽהוָ֗ה כִּֽי-הִנֵּ֣ה אֹיְבֶ֣יךָ יֹאבֵ֑דוּ יִ֝תְפָּרְד֗וּ כָּל-פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן: אֲרוּם הָא בַעֲלֵי דְבָבָךְ יְיָ אֲרוּם הָא בַעֲלֵי דְבָבָךְ יְהוֹבְדוּן לְעַלְמָא דְאָתֵי מִתְפָּרְשִׁין מִן סִיעָתְהוֹן דְצַדִיקַיָא כָּל עָבְדֵי שְׁקָר : (יא) וַתָּ֣רֶם כִּרְאֵ֣ים קַרְנִ֑י בַּ֝לֹּתִ֗י בְּשֶׁ֣מֶן רַעֲנָֽן: וְזֵקְפְתָּא הֵיךְ רֵימְנָא תוּקְפִי יָתִי בִּמְשַׁח רְבוּתָא רַטִיבָא דְזַיִת עַבּוּף :

רש''י בלותי בשמן רענן . לבלותי בשמן של שררה . בלותי כמו ( במדבר טו ) בלול בשמן :

(יב) וַתַּבֵּ֥ט עֵינִ֗י בְּשׁ֫וּרָ֥י בַּקָּמִ֖ים עָלַ֥י מְרֵעִ֗ים תִּשְׁמַ֥עְנָה אָזְנָֽי: וְאִסְתַּכָּלַת עַיְנִי בְּאוּבְדָנָא דִמְעִיקֵי בְּקָיְמִין עֲלַי לְאַבְאָשָׁא שָׁמְעָן אוּדְנַי קָל תְּבִירְהוֹן :

רש''י בשורי . בעוייני כמו בשוררי : בקמים עלי מרעים . על הרשעים הקמים עלי שמעו אזני מאחורי הפרגוד שלא יועילו לכלות אותנו , כך שמעתי :

(יג) צַ֭דִּיק כַּתָּמָ֣ר יִפְרָ֑ח כְּאֶ֖רֶז בַּלְּבָנ֣וֹן יִשְׂגֶּֽה: צַדִיקָא הֵיךְ דִקְלָא יְלַבְלֵב פִּרֵין הֵיךְ אַרְזָא בְּלִבְנָן יִסְגֵא וְיַעְבֵּיד שָׁרָשִׁין :

רש''י צדיק כתמר יפרח וגו' . כתמר לעשות פירות וכארז בלבנון להחליף גזעו :

(יד) שְׁ֭תוּלִים בְּבֵ֣ית יְהוָ֑ה בְּחַצְר֖וֹת אֱלֹהֵ֣ינוּ יַפְרִֽיחוּ: בְּנוֹי יֶהֱווֹן שְׁתִילִין בְּבֵית מַקְדְשָׁא דַיָי בְּדָרַת בֵּית אֱלָהָנָא יְלַבְלְבוּן :

רש''י שתולים . יהיו הצדיקים בבית ה' :

(טו) ע֖וֹד יְנוּב֣וּן בְּשֵׂיבָ֑ה דְּשֵׁנִ֖ים וְרַֽעֲנַנִּ֣ים יִהְיֽוּ: תּוּב כַּאֲבָהָתְהוֹן יַעְבְּדוּן בְּנִין בְּשֵּׂיבוּ דְהֵנִין וְרַטִיבִין יְהוֹן :

רש''י ינובון . יצמחון : דשנים . שמנים ורעננים יהיו ואז יגידו כי ישר ה' :

משנה עבודה זרה פרק ב

א. אֵין מַעֲמִידִין בְּהֵמָה בְּפֻנְדְּקָאוֹת שֶׁל גּוֹיִם, מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדִין עַל הָרְבִיעָה. וְלֹא תִתְיַחֵד אִשָּׁה עִמָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדִין עַל הָעֲרָיוֹת. וְלֹא יִתְיַחֵד אָדָם עִמָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדִין עַל שְׁפִיכוּת דָּמִים. בַּת יִשְׂרָאֵל לֹא תְיַלֵּד אֶת הַנָּכְרִית, מִפְּנֵי שֶׁמְּיַלֶּדֶת בֵּן לַעֲבוֹדָה זָרָה. אֲבָל נָכְרִית, מְיַלֶּדֶת בַּת יִשְׂרָאֵל. בַּת יִשְׂרָאֵל לֹא תָנִיק בְּנָהּ שֶׁל נָכְרִית. אֲבָל נָכְרִית, מְנִיקָה בְנָהּ שֶׁל יִשְׂרְאֵלִית בִּרְשׁוּתָהּ:

ברטנורה   (א) אין מעמידין בהמה בפונדקאות. העשוין להתאכסן שם עוברי דרכים לפי שהעו''ג חשודים על הרביעה אפילו נקבות אצל נקבות אסור לפי שהעו''ג מצויים אצל נשי חביריהם ופעמים שאינו מוצאה ומרביע את הבהמה: ולא תתיחד אשה עמהן. אפילו ביחוד שכיוצא בו אצל ישראל מותר. כגון שאשתו עמו אצל עו''ג אסור דעו''ג אין אשתו משמרתו: לא תילד את העובדת כוכבים. מפני שמגדלת בן לע''ג ובשכר מותרת משום איבה: אבל עובדת כוכבים מילדת בת ישראל. בזמן שאחרות עומדות על גבה. אבל בינה ובינה לא. שחשודה על שפיכות דמים שמא תהרגנו:

ב. מִתְרַפְאִין מֵהֶן רִפּוּי מָמוֹן, אֲבָל לֹא רִפּוּי נְפָשׁוֹת. וְאֵין מִסְתַּפְּרִין מֵהֶן בְּכָל מָקוֹם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מֻתָּר, אֲבָל לֹא בֵינוֹ לְבֵינוֹ:

ברטנורה   (ב) רפוי ממון. בהמתו: רפוי נפשות. גופו. ואם אמר לו סם פלוני יפה לך אפילו רפוי נפשות מותר להתרפאות ממנו: אבל לא בינו לבינו. ואי רואה במראה מותר. דמימר אמר העו''ג הואיל ומסתפר הכי אדם חשוב הוא ומתיירא להורגו:

ג. אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁל גּוֹיִם אֲסוּרִין וְאִסוּרָן אִסוּר הֲנָאָה, הַיַּיִן, וְהַחֹמֶץ שֶׁל גּוֹיִם שֶׁהָיָה מִתְּחִלָּתוֹ יַיִן, וְחֶרֶס הַדְרִיָּנִי, וְעוֹרוֹת לְבוּבִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בִזְמַן שֶׁהַקֶּרַע שֶׁלּוֹ עָגוֹל, אָסוּר. מָשׁוּךְ, מֻתָּר. בָּשָׂר הַנִּכְנָס לַעֲבוֹדָה זָרָה, מֻתָּר. וְהַיּוֹצֵא, אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְזִבְחֵי מֵתִים, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. הַהוֹלְכִין לַתַּרְפּוּת, אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶם. וְהַבָּאִין, מֻתָּרִין:

ברטנורה   (ג) שהיה מתחלתו יין. לאפוקי היכא דקנה העו''ג חומץ מישראל דלא מתסר בהנאה. דטעמא דמתסר בהנאה משום דלמא נסכיה לע''ג. וחומץ לא קא מנסך לע''ג: וחרס הדרייני. אדריאנוס קיסר היה מגבל טיט ביין ועושה ממנו כלים ולא היה מצרפן בכבשן. ונושאים אותן במלחמה וכשרוצים לשתות משימים אותם החרסים במים. ונמוחים שם והטיט שוקע למטה ונשאר היין מזוג במים ועל שם אדרייאנוס נקרא חרס הדרייני: עורות לבובים. קורעים הבהמה מחיים כנגד הלב כמין נקב עגול. ומוציאין הלב ומקריבין אותו לע''ג: משוך מותר. שאין עושין לע''ג אלא עגול והלכה כרשב''ג: היוצא אסור בהנאה. שכבר נעשה תקרובות: לתרפות. לטעות ע''ג מקום ערותה שלאשה נקרא בית תורפה: אסור לשאת ולתת עמהם. דאזלו ומודו לע''ג ועוד דזבני מידי דצריך תקרובת ע''ג והלכה כר''ע:

ד. נוֹדוֹת הַגּוֹיִם וְקַנְקַנֵּיהֶן וְיַיִן שֶׁל יִשְׂרָאֵל כָּנוּס בָּהֶן, אֲסוּרִין וְאִסוּרָן אִסוּר הֲנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין אִסוּרָן אִסוּר הֲנָאָה. הַחַרְצַנִּים וְהַזָּגִין שֶׁל גּוֹיִם, אֲסוּרִין וְאִסוּרָן אִסוּר הֲנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לַחִין, אֲסוּרִין. יְבֵשִׁין, מֻתָּרִין. הַמֻּרְיָס וּגְבִינוֹת בֵּית אֻנְיָקִי שֶׁל גּוֹיִם, אֲסוּרִין וְאִסוּרָן אִסוּר הֲנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין אִסוּרָן אִסוּר הֲנָאָה:

ברטנורה   (ד) נודות. של עור: וקנקנים. של חרס: אין איסורן איסור הנאה. ודינייהו הכי אם חדשים הם מותר לתת לתוכן יין מיד ואם הכניס בהן העו''ג יין לקיום ממלא אותם מים ומשהה בתוכן שלשה ימים מעת לעת אלא שמערה המים בכל יום מעת לעת של ג' ימים ומשים מים אחרים תחתיהם ואחר כך מותר לשום בתוכו יין. ואם ישנו י''ב חדש שלא היה בהם יין של עו''ג מותרין מיד אחר שנה בלי ערוי: חרצנים וזגים. פסולת של ענבים וגרעינים שבפנים והקליפים שבחוץ: לחים. כל י''ב חדש אסורים בהנאה: ויבשים. לאחר י''ב חדש מותרין באכילה: המורייס. שומן שלדגים רגילין היו שמערבין בו יין. אבל אם ניכר ממנו שלא נתערב בו יין כ''ע לא פליגי דשרי: בית אונייקי. שם כפר שרוב עגלים הנמצאים שם קרבים לע''ג. ר''מ חייש למיעוטא וסבר דאף על גב דרוב עגלים הוי מיעוטא כנגד שאר בהמות חיישינן למיעוטא. וכל הגבינות הנמצאות שם אמרינן דלמא בקיבת עגלי ע''ג העמידן. וחכמים לא חיישי למעוטא. ואין הלכה כר''מ בכל הני תלתא בבי:

ה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, שָׁאַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ כְּשֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדָּרֶךְ. אָמַר לוֹ, מִפְּנֵי מָה אָסְרוּ גְּבִינוֹת שֶׁל גּוֹיִם. אָמַר לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּקֵבָה שֶׁל נְבֵלָה. אָמַר לוֹ, וַהֲלֹא קֵבַת עוֹלָה חֲמוּרָה מִקֵּבַת נְבֵלָה וְאָמְרוּ כֹּהֵן שֶׁדַּעְתּוֹ יָפָה שׂוֹרְפָהּ חַיָּה וְלֹא מוֹעֲלִין. (חָזַר) וְאָמַר לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּקֵבַת עֶגְלֵי עֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר לוֹ, אִם כֵּן, לָמָּה לֹא אֲסָרוּהָ בַהֲנָאָה. הִשִּׂיאוֹ לְדָבָר אַחֵר, אָמַר לוֹ, יִשְׁמָעֵאל אָחִי, הֵיאָךְ אַתָּה קוֹרֵא (שיר השירים א) כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן, אוֹ כִּי טוֹבִים דּוֹדַיִךְ. אָמַר לוֹ, כִּי טוֹבִים דּוֹדַיִךְ. אָמַר לוֹ, אֵין הַדָּבָר כֵּן, שֶׁהֲרֵי חֲבֵרוֹ מְלַמֵּד עָלָיו, לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים:

ברטנורה   (ה) מפני מה אסרו גבינות של עו''ג. באכילה. ולרבנן קא בעי. ומשום חלב של בהמה טמאה ליכא למיחש דקים לן דחלב בהמה טמאה אינה נקפה: שורפה חיה. דפרשא בעלמא היא: בקיבת עגלי ע''ג. ואף על גב דפרשא בעלמא היא אסור דשאני ע''ג דכתיב בה (דברים יג) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם: השיאו לדבר אחר. ולא רצה להגיד טעמו של דבר מפני שעדיין לא עברו י''ב חדש שנגזרה גזירה זו וכי גזרי רבנן גזירה לא מגלו לטעמא עד תריסר ירחי שתא עד שתתפשט גזירתן דלמא איכא דלא ס''ל לטעמא ואתי לזלזולי ביה וטעמא דאסרו גבינות של עו''ג מפני שמעמידין אותה בעור קיבה של שחיטת עו''ג שהיא נבלה ואף על פי שהוא דבר מועט כנגד כל החלב כיון שהוא מעמיד החלב ועושה בו מעשה לא בטל דקי''ל הכל הולך אחר המעמיד. ומשום בשר בחלב לא היה אסור כיון שהבשר בפני עצמו מותר אינו אוסר בחלב אף על פי שמעמידו עד שיתן בו טעם אבל דבר של איסור מעיקרו אוסר בהיתר. אף על פי שאינו נותן בו טעם כל זמן שהוא מעמיד: כי טובים דודיך מיין. הקדוש ברוך הוא אומר כן לכנסת ישראל: אין הדבר כן. אלא כנסת ישראל אמרה לפני הקדוש ברוך הוא ערבים עלי דברי דודיך כלומר תקנות שתקנו וגזרו החכמים יותר מיינה של תורה. מעיקר תורה שבכתב:

ו. אֵלּו דְבָרִים שֶׁל גּוֹיִם אֲסוּרִין וְאֵין אִסוּרָן אִסוּר הֲנָאָה, חָלָב שֶׁחֲלָבוֹ גּוֹי וְאֵין יִשְׂרָאֵל רוֹאֵהוּ, וְהַפַּת, וְהַשֶּׁמֶן שֶׁלָּהֶן. רַבִּי וּבֵית דִּינוֹ הִתִּירוּ בְשֶּׁמֶן. וּשְׁלָקוֹת, וּכְבָשִׁין שֶׁדַּרְכָּן לָתֵת לְתוֹכָן יַיִן וָחֹמֶץ, וְטָרִית טְרוּפָה, וְצִיר שֶׁאֵין בָּהּ דָּגָה [כִלְבִּית שׁוֹטֶטֶת בּוֹ], וְהַחִילָק, וְקרֶט שֶׁל חִלְתִּית, וּמֶלַח סַלְקוֹנְטִית, הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין וְאֵין אִסוּרָן אִסוּר הֲנָאָה:

ברטנורה   (ו) הפת והשמן וכו'. כל הני אסורין משום חתנות ופת של נחתומין התירוהו אבל פת של בעלי בתים לא הותר אלא להולכי דרכים ובשעת הדחק. והשמן ראו שלא פשט איסורו ונמנו עליו והתירוהו כדמסיק במתניתין: ושלקות. כל דבר שבשלו אותו העו''ג ואפילו בשלו אותו בכליו של ישראל ובפניו שאין לחוש לתערובות איסור ולגיעולי עו''ג אסרוהו משום בשולי עו''ג והוא שלא סייע בו ישראל לא בתחלה ולא בסוף ולא אסרו משום בשולי עו''ג אלא דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי ועולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת אבל אם חסר אחת מאלו אין בו משום בשולי עו''ג: וכבשין שדרכן לתת בהן יין. אין איסורן איסור הנאה לפי שאין טעם היין ניכר בהן אבל באכילה אסורין: טרית טרופה. מין דגים טהורים שטורפין אותן דק דק ואינן נכרין ואסורים כשנלקחו מן העו''ג שמא (נכתש) עמהם דג טמא: וציר שאין בו דגה. דג קטן שנקרא כלבית ודרכו שהוא גדל בתוך (ציר של) דגים טהורים וכשיש ציר דג טמא מעורב עמו לא יגדל בו כלבית: והחילק. מן דגים קטנים טהורים ואין להם סנפיר וקשקשת ועתיד לגדל אחר זמן ודגים קטנים טמאים הדומים להם מתערבים עמהם ואינם ניכרים אפילו כשאינה טרופה אבל טרית אין הדגים טמאים דומים לה ולכך שרי כשאינה טרופה: חלתית. כך שמה בערבי וחותכין קרטין בסכין ואסורה משום שמנונית דסכין דאגב חריפותא (דחלתית) ממתקת היא טעם דשמנונית הנבלע בה: ומלח סלקונטית. מלח שכל גדולי רומי אוכלין אותה רגילין למשוח אותה בחלב חזיר ובשומן דגים טמאים והיא גסה ולבנה ביותר:

ז. אֵלּו מֻתָּרִין בַּאֲכִילָה, חָלָב שֶׁחֲלָבוֹ גוֹי וְיִשְׂרָאֵל רוֹאֵהוּ, וְהַדְּבָשׁ. וְהַדַּבְרָנִיּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁמְּנַטְּפִין, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם הֶכְשֵׁר מַשְׁקֶה. וּכְבָשִׁין שֶׁאֵין דַּרְכָּן לָתֵת לְתוֹכָן יַיִן וָחֹמֶץ, וְטָרִית שֶׁאֵינָהּ טְרוּפָה, וְצִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דָּגָה, וְעָלֶה שֶׁל חִלְתִּית, וְזֵיתִים גְּלֻסְקָאוֹת הַמְגֻלְגָּלִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַשְּׁלוּחִין, אֲסוּרִין. הַחֲגָבִים הַבָּאִים מִן הַסְלוּלָה, אֲסוּרִין. מִן הַהֶפְתֵּק, מֻתָּרִין. וְכֵן לַתְּרוּמָה:

ברטנורה    וישראל רואהו. לאו דוקא רואהו אלא כיון דאי קאי חזי ליה אף על גב דכי יתיב לא חזי ליה העו''ג ארתותי מרתית אמר השתא קאי וחזי לי: והדברניות. החלות שרודין מן הכוורת שבהם הדבש אף על פי שהם נוטפות לא חיישינן שמא עיר' בהם יין נסך. פירוש אחר אשכלות של ענבים אף על פי שהיין נוטף מהן אין בהן משום יין נסך. ואין בהם משום הכשר משקה שיהא מוכשר לטומאה דסתמן לאכילה ולא ניחא ליה במשקה הנוטף מהן: וטרית שאינה טרופה. ואף על פי שהיא עשויה חתיכות (נשאר) ראש הדג ושדרתו קיימין וניכר שהוא טהור: עלה של חלתית. דהא לא מפסקי לה בסכין: וזיתים גלוסקאות מגולגלים. זיתים הכנוסים בכלי עגול ומתחממים ונעצרים מאליהן ונעשים כגלוסקים מגולגלים כמו ביצה מגולגלת שנתחממו: השלחין אסורין. אם נתרככו הזיתים כל כך עד שכשלוקח הזית בידו הגרעין שבתוכו משתלח ונופל מאליו אסורין. דמחמת היין נתרככו. ואין הלכה כר' יוסי: מן הסלולה. מן הסל שלפני החנוני אסורים שמזלף עליהן יין כדי שיתרככו: מן ההפתק. ממקום שכונסן שעוצרים אותם שם זה על זה מותרים שאינו מזלף עליהם יין עד שנותנן לפניו למכור: וכן לתרומה. וכן כהן החשוד למכור תרומה לשם חולין כל הנמצא לפניו אסור שמא תרומה היא. אבל הבא מן האוצר מותר. דארתותי מרתת דלמא שמעי רבנן ויפקירו כל האוצר:

גמרא ע''ז דף כ''ה ע''א

לֹא תִּתְיַיחֵד אִשָּׁה עִמָּהֶן. בְּמַאי עַסְקֵינָן אִילֵימָא בְּחַד דְּכָוָותָהּ גַּבֵּי יִשְׂרָאֵל מִי שָׁרֵי וְהָתְנַן לֹא יִתְיַיחֵד אִישׁ אֶחָד עִם שְׁתֵּי נָשִׁים. אֶלָּא בִתְלָתָא דְּכַוָּותָהּ גַּבֵּי יִשְׂרָאֵל בִּפְּרוּצִים מִי שָׁרֵי. וְהָתְנַן אֲבָל אִשָּׁה אַחַת מִתְיַיחֶדֶת עִם שְׁנֵי אֲנָשִׁים וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִכְּשֵׁרִים אֲבָל בִּפְּרוּצִים אֲפִילוּ עֲשָׂרָה נָמֵי לֹא מַעֲשֵׂה הָיָה וְהוֹצִיאוּהָ עֲשָׂרָה בְּמִטָּה. לֹא צְרִיכָא בְּאִשְׁתּוֹ עִמּוֹ נָכְרִי אֵין אִשְׁתּוֹ מְשַׁמְרָתוֹ אֲבָל יִשְׂרָאֵל אִשְׁתּוֹ מְשַׁמְרָתוֹ וְתֵיפוּק לֵיהּ מִשּׁוּם שְׁפִיכוּת דָּמִים אָמַר רַב יִרְמִיָה בְּאִשָּׁה חֲשׁוּבָה עַסְקֵינָן דְּמִרְתְּתֵי מִינָהּ. רַב אִידִי אָמַר אִשָּׁה כְלֵי זַיְינָהּ עָלֶיהָ מַאי בִינַיְיהוּ. אִיכָּא בִינַיְיהוּ אִשָּׁה חֲשׁוּבָה בֵּין הָאֲנָשִׁים וְשֶׁאֵינָהּ חֲשׁוּבָה בֵּין הַנָּשִׁים. תַּנְיָא כַּוָּותֵיהּ דְּרַב אִידִי בַר אָבִין הָאִשָּׁה אַף עַל פִּי שֶׁהַשָּׁלוֹם עִמָּה לֹא תִתְיַחֵד עִמָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדִין עַל הָעֲרָיוֹת וְלֹא יִתְיַיחֵד אָדָם עִמָּהֶן. תָּנוּ רַבָּנָן יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּזְדַמֵּן לוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים בַּדֶּרֶךְ טוֹפְלוֹ לִימִינוֹ. רִבִּי יוֹחָנָן בְּנוֹ שֶׁל רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר בְּסַיִּיף טוֹפְלוֹ לִימִינוֹ בְּמַקֵּל טוֹפְלוֹ לִשְׂמֹאלוֹ. הָיוּ עוֹלִין בְּמַעֲלָה אוֹ יוֹרְדִין בִּירִידָה לֹא יְהֵא יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה וְעוֹבֵד גִּלּוּלִים לְמַעֲלָה אֶלָּא יִשְׂרָאֵל לְמַעֲלָה וְעוֹבֵד גִלּוּלִים לְמַטָּה. וְאַל יָשׁוּחַ לְפָנָיו שֶׁמָּא יָרוּץ אֶת גּוּלְגַּלְתּוֹ. שָׁאֲלוֹ לְהֵיכַן הוֹלֵךְ יַרְחִיב לוֹ אֶת הַדֶּרֶךְ כְּדֶרֶךְ שָׁעָשָׂה יַעֲקֹב אָבִינוּ לְעֵשָׂו הָרָשָׁע עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אַדֹנִי שְׂעִירָה וּכְתִיב וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכּוֹתָה. מַעֲשֵׂה בְתַלְמִידֵי רִבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים לִכְזִיב פָּגְעוּ בָּהֶן לִסְטִים אָמְרוּ לָהֶם לְאָן אַתֶּם הוֹלְכִים אָמְרוּ לָהֶם לְעַכּוֹ. כֵּיוַן שֶׁהִגִּיעוּ לִכְזִיב פִּירְשׁוּ אָמְרוּ לָהֶם מִי אַתֶּם. אָמְרוּ לָהֶן תַּלְמִידֵי רִבִּי עֲקִיבָא. אָמְרוּ לָהֶם אַשְׁרֵי רִבִּי עֲקִיבָא וְתַלְמִידָיו שֶׁלֹּא פָגַע בָּהֶן אָדָם רַע מֵעוֹלָם. רַב מְנַשִּׁי הֲוָה אָזִיל לְבֵי תוֹרְתָא פָּגְעוּ בֵּיהּ גַנְבֵי אָמְרוּ לֵיהּ לְאָן קָאַזְלָת אָמַר לָהֶן לְפוּמְבְּדִיתָא כִּי מָטָא לְבֵי תוֹרְתָא פָּרִישׁ. אָמְרוּ לֵיהּ תַּלְמִידוֹ דִיְהוּדָה רַמָּאי אַתְּ אָמַר לְהוּ יַדְעִיתוּ לֵיהּ יְהֵא רַעֲוָא דִילְהֲווּ אִינְשֵׁי בְשַׁמְתָּא אָזְלוּ עָבְדוּ גְנֵיבְתִי עֶשְׂרִין וְתַרְתִּין שְׁנִין וְלֹא אַצְלְחוּ כֵּיוַן דְּחָזוּ אָתוּ כוּלְהוּ תַּבְעֵי שַׁמְתַּיְיהוּ וַהֲווֹ בְהוּ חַד גִּירְדְנָא דְלֹא אָתָא לְשַׁרוּיֵי שַׁמְתֵּיהּ אַכְלֵיהּ אַרְיָא הַיְינוּ דְאַמְרֵי אִינְשִׁי גִירְדְנָא דְלָא טַיִּיזָן שַׁתָּא בָּצִיר מִשְּׁנֵי. תָּא חֲזֵי מַה בֵּין גַּנְבֵי בָבֶל לְלִסְטִים דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל:

רש''י עם שתי נשים. שדעתן קלות ושתיהן תתרצנה לעבירה: בפרוצים מי שרי. ולמה ליה לתנא לאשמעינן נכרי הא אפי' ישראל דכוותייהו אסירי: והוציאו עשרה. פרוצים לאשת איש זונה במטה חוץ לעיר כעין קוברי מת שלא יבינו: באשתו. של כותי: ותיפוק ליה. בלא עבירה נמי לא תתיחד משום ש''ד: באשה חשובה. בין האנשים ובין הנשים אשה יפה וקרובה למלכות דמסתפי מינה ולא קטלי לה: כלי זיינה עליה. אע''פ דאינה חשובה אין הורג אותה אלא בא עליה: איכא בינייהו אשה חשובה בין האנשים. קרובה למלכות: ואינה חשובה בין הנשים. אינה יפה. לרבי ירמיה שריא ליחודי דמשום ש''ד ליכא דהא קרובה למלכות היא ומשום עריות נמי ליכא דמכוערת היא, לרב אידי דאמר סתם אשה כלי זיינה עליה אסורה ליחודי: שהשלום עמה. דודאי לא יהרגנה דהא כלי זיינה עליה: לא תתיחד כו'. והיינו כרב אידי. השלום עמה משמע היא נושאת את שלומה ואינה צריכה לשלום מלכות: טופלו לימינו. מחברו לכותי לימינו של ישראל שאם ירצה כותי להרגו ישלח ישראל יד ימינו ויאחוז בו: למעלה. בעליה ילך ישראל לפני הכותי ובירידה יוליך הכותי לפניו: לא ישחה. הישראל לפני הכותי ליטול כלום: שמא ירוץ. ירוצץ: נסע סכותה. ולא הלך עד שעיר: לעכו. רחוק מכזיב: בשמתא. לפי שהיה אדם גדול ושמתיה חיילא: גרדן דלא טייזן. עניו אין לו בושת פנים: גנבי דבבל. שפגעו בתלמידי ר''ע ספרו בשבחו ואע''פ שסתם לסטים פריצים מגנבים להודיעך שבחה של ארץ ישראל:

זוהר ויגש דף ר''ט ע''ב

וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַרְעֹה (תָּא חֲזִי) מַאן דְּצָלִי צְלוֹתֵיהּ וְקָם קָמֵי מָארֵיהּ אִצְטְרִיךְ לֵיה דְלָא לְמִשְׁמַע קָלֵי בִצְלוֹתֵיהּ וּמַאן דְּאַשְׁמַע קָלֵיהּ בִצְלוֹתֵיהּ צְלוֹתֵיהּ לָא אִשְׁתְּמַע מָאי טַעְמָא בְגִין דִּצְלוֹתָא לָאו אִיהִי הַהוּא קָלָא דְאִשְׁתְּמַע דְּהַהוּא קוֹל דְּאִשְׁתְּמַע לָאו הִיא צְלוֹתָא. וּמָאן אִיהִי צְלוֹתָא דָּא קָלָא אַחֲרָא דְתַלְיָא בְקָלָא דְאִשְׁתְּמַע וּמָאן הִיא קָלָא דְאִשְׁתְּמַע דָּא הַהוּא קוֹל דְּהוּא בְוָא''ו קָלָא דְתַלְיָא בֵיה דָא הַהוּא קָל בְּלָא וָא''ו וּבְגִין כַּךְ לָא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְמִשְׁמַע קָלֵיהּ בִצְלוֹתֵיהּ אֶלָּא לְצַלָּאָה בְלַחֲשׁ בְּהַהוּא קָלָא דְלָא אִשְׁתְּמַע וְדָא הִיא צְלוֹתָא דְאִתְקַבָּלַת תָּדִיר וְסִימָנִיךְ וְהַקֹּל נִשְׁמַע קָּל בְּלָא וָא''ו נִשְׁמַע דָא הִיא צְלוֹתָא דְהִיא בַחֲשָׁאי דִּכְתִיב בְּחַנָּה (שמואל א א) וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ דָּא הִיא צְלוֹתָא דְקוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא קָבִּיל כַּד אִתְעֲבִיד גּוֹ רְעוּתָא וְכַוָּונָה וְתִקּוּנָא כִּדְּקָא יָאוּת וּלְיַחֲדָא יְחוּדָא דְמָרֵיהּ כִּדְּקָא יָאוּת בְּכָל יוֹמָא. תָּא חֲזֵי וְהַקֹּל נִשְׁמַע דָא הוּא קָל בְּלָא וָא''ו דָּא הִיא קָלָא דִבְכָאת עַל מִקְדַשׁ רִאשׁוֹן וְעַל מִקְדָשׁ שֵׁנִי נִשְׁמַע כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ירמיה לא) קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמַע בְּרָמָה מַאי בְּרָמָה דָּא הוּא עַלְמָא עִלָּאָה עַלְמָא דְאָתֵי וְסִימָנִיךְ מִן הָרָמָה וְעַד בֵּית אֵל (תהלים קו) מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם הָכָא בְרָמָה דָא עַלְמָא עִלָּאָה דְהָא בְהַהִיא שַׁעְתָּא דִי בְרָמָה נִשְׁמַע כְּדֵין מַה כְתִיב (ישעיה כב) וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וְגוֹמֵר וְהַקֹּל נִשְׁמַע לְעֵילָא לְעֵילָא מָאי טַעְמָא בְּגִין דְּוָא''ו אִתְרַחָק וְאִסְתַּלָק מִינָהּ וּכְדֵין (ירמיה לא) רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. כִּי אֵינֶנּוּ כִּי אֵינָם מִבְּעֵי לֵיהּ אֶלָּא כִּי אֵינֶנּוּ וְהָא אוֹקִימְנָא כִּי אֵינֶנּוּ דְּבַעֲלָהּ לָא אִשְׁתְּכַח עִמָּהּ דְאִלְמָלֵי בַעֲלָהּ יִשְׁתְּכַח עִמָּהּ תִּתְנָחֵם עֲלַיְיהוּ דְהָא כְדֵין בְּנָהָא לָא יְהוֹן בְּגָלוּתָא וּבְגִין דְּאֵינֶנּוּ לָאו אִיהִי מִתְנַחֲמָא עַל בְּנָהָא בְּגִין דִּבְּנָהָא אִתְרַחֲקוּ מִינָהּ עַל דְּאֵינֶנוּ עִמָּה. תָּא חֲזֵי כַּד יָקִים קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְהַאי קָל מֵעַפְרָא וְיִתְחַבֵּר בְּוָא''ו כְּדֵין כָּל מַה דְאִתְאֲבִיד מִינַיְיהוּ בְזִמְנָא דְגָלוּתָא יִתְהַדָּר וְיִתְעַדְּנוּן בִּנְהוֹרִין עִלָּאִין דְּאִתּוֹסְפָן מִגּוֹ עָלְמָא עִלָּאָה כְמָה דְאָמַר (ישעיה כז) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאוֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלַיִם:

תרגום הזוהר וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה: רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה, כָּל אָדָם הַמִּתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ, צָרִיךְ לְהַקְדִּים לוֹ בְּרָכוֹת בְּכָל יוֹם וָיוֹם, וּלְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ בַּזְּמָן שֶׁצָרִיךְ. בַּבֹּקֶר יִתְאָחֵד בִּימִינוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא חֶסֶד. בְּמִנְחָה יִתְאָחֵד בִּשְׂמֹאלוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְנִצְרָךְ לָאָדָם תְּפִלָּה וּבַקָּשָׁה בְּכָל יוֹם וָיוֹם, כְּדֵי שֶׁיִּתְאָחֵד בּוֹ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּבֵאֲרוּהוּ. מִי שֶׁמִּתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ, צָרִיךְ שֶׁלֹּא יַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ. וּמִי שֶׁמַּשְׁמִיעַ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ, תְּפִלָּתוֹ אֵינָהּ מִתְקַבֶּלֶת. מַה הַטַּעַם. הוּא, מִשּׁוּם שֶׁהַתְּפִלָּה אֵינָהּ אוֹתוֹ הַקּוֹל הַנִּשְׁמָע, כִּי הַקּוֹל הַנִּשְׁמָע אֵינוֹ תְּפִלָּה. וּמַה הִיא תְּפִלָּה, הִיא קוֹל אַחֵר הַתָּלוּי בַּקּוֹל הַנִּשְׁמָע. וּמַה הוּא הַקּוֹל נִשְׁמָע, זֶה אוֹתוֹ הַקּוֹל שֶׁהוּא עִם ו'. וְהַקּוֹל הַתָּלוּי בּוֹ, בַּקּוֹל הַנִּשְׁמָע, הוּא קֹל בְּלֹא ו'. וּמִשּׁוּם זֶה אֵין הָאָדָם צָרִיךְ לְהַשְּׁמִיעַ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ, אֶלָּא לְהִתְפַּלֵּל בְּלַחַשׁ, בְּקוֹל שֶׁאֵינוֹ נִשְׁמָע, כִּבְחִינַת הַנּוּקְבָא, שׁה''ס תְּפִלָּה, וְעַל יְדֵי תְּפִלָּתֵנוּ מְיַחֲדִים הַקּוֹל שֶׁאֵינוֹ נִשְׁמָע, עִם ז''א שֶׁהוּא הַקּוֹל הַנִּשְׁמָע. וְזוֹ הִיא תְּפִלָּה הַמִּתְקַבֶּלֶת תָּמִיד, לִהְיוֹתָהּ מִשְׁתּוֹקֶקֶת אָז בְּיוֹתֵר לְהִזְדַוֵּג עִם ז''א. וְזֶה שֶׁכָּתוּב וְהַקֹּל נִשְׁמַע, קֹל בְּלֹא ו', נִשְׁמָע, כְּלוֹמָר שֶׁמִּתְקַבֶּלֶת. זוֹ הִיא תְּפִלָּה שֶׁהִיא בְּלַחַשׁ, שֶׁכָּתוּב בְּחַנָּה, וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמַע. זוֹ הִיא תְּפִלָּה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבֵּל, כְּשֶׁנַּעֲשֵׂית בְּרָצוֹן וְכַוָּנָה וּבְתִקּוּן כָּרָאוּי, וּכְשֶׁמְּיַחֵד יִחוּד רִבּוֹנוֹ בְּכָל יוֹם כָּרָאוּי לִהְיוֹת. בֹּא וּרְאֵה, וְהַקֹּל נִשְׁמַע: זֶהוּ קֹל בְּלִי ו', זֶהוּ קוֹל שֶׁבּוֹכֶה עַל בַּיִת רִאשׁוֹן וְעַל בַּיִת שֵׁנִי. נִשְׁמַע, הוּא כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, קוֹל בָּרָמָה נִשְׁמָע. שׁוֹאֵל, בָּרָמָה, מַהוּ בָּרָמָה. הוּא הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, הָעוֹלָם הַבָּא. וְהַסִּימָן שֶׁלְּךְ, מִן הָרָמָה וְעַד בֵּית אֵל, מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם. אַף כָּאן, בָּרָמָה, זֶהוּ הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, כִּי בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁנִּשְׁמַע בָּרָמָה, אָז מַה כָּתוּב, וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וְגוֹ'. וְהַקֹּל נִשְׁמָע, שֶׁנִּשְׁמַע לְמַעְלָה לְמַעְלָה, מַה הַטַּעַם מִשּׁוּם שֶׁהַו', נִתְרַחֵק וְנִסְתַּלֵּק מִמֶּנָּה, וְאָז רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ וְגוֹ' כִּי אֵינֶנּוּ. כִּי אֵינֶנּוּ, כִּי אֵינָם הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר. אֶלָּא כִּי אֵינֶנּוּ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהוּ, כִּי אֵינֶנּוּ, שֶׁבַּעֲלָהּ אֵינוֹ עִמָּהּ, שֶׁאִם בַּעֲלָהּ הָיָה נִמְצָא עִמָּהּ, הָיְתָה מִתְנַחֶמֶת עַל הַבָּנִים, כִּי אָז בָּנֶיהָ לֹא הָיוּ בַּגָּלוּת. וּמִשּׁוּם שֶׁאֵינֶנּוּ, אֵינָהּ מִתְנַחֶמֶת עַל הַבָּנִים שֶׁלָּהּ, כִּי הַבָּנִים נִתְרַחֲקוּ מִמֶּנָּהּ מִשּׁוּם שֶׁבַּעֲלָהּ אֵינֶנּוּ עִמָּהּ. בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָקִים לַקֹּל הַזֶּה מֵעָפָר וְיִתְחַבֵּר עִם הַו', אָז כָּל מַה שֶׁנֶּאֱבָד מֵהֶם מִיִּשְׂרָאֵל בִּזְמַן הַגָּלוּת, יַחֲזוֹר וְיָשׁוּב לָהֶם. וְיִתְעַדְּנוּ בְּאוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים הַנּוֹסָפִים לָהֶם מֵהָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע וְגוֹ'.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פרק י''ב

א. הַמַּפְטִיר בְּנָבִיא צָרִיךְ לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה אֲפִלּוּ שְׁלשָׁה פְּסוּקִים חוֹזֵר וְקוֹרֵא מַה שֶׁקָּרָא לְפָנָיו. וְלֹא יַפְטִיר בְּנָבִיא עַד שֶׁיִּגְלוֹל סֵפֶר תּוֹרָה. וְלֹא יִפְחוֹת מֵעֶשְׂרִים וְאֶחָד פְּסוּקִים וְאִם שָׁלָּם הָעִנְיַן בְּפַחוֹת מֵאֵלּוּ אֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹסִיף. וְאִם קָרָא עֲשָׂרָה פְּסוּקִים וְתִרְגְּמָן הַמְתַרְגֵּם דַּיּוֹ וַאֲפִלּוּ לֹא שִׁלַּם הָעִנְיָן. וּבְנָבִיא אֶחָד קוֹרֵא וַאֲפִלּוּ שְׁנַיִם מְתַרְגְּמִין. וּמְדַלֵּג מֵעִנְיָן לְעִנְיַן אַחֵר וְאֵינוֹ מְדַלֵּג מִנָּבִיא לְנָבִיא אֶלָּא בִּנְבִיאִים שֶׁל תְּרֵי עָשָׂר בִּלְבָד. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְדַלֵּג מִסּוֹף הַסֵּפֶר לִתְחִלָּתוֹ. וְכָל הַמְדַלֵּג לֹא יִשְׁהֶא בְּדִלּוּג אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַּשְׁלִים הַמְתַרְגֵּם תַּרְגּוּמוֹ: ב. הַקּוֹרֵא בְנָבִיא יֵשׁ לוֹ לִקְרוֹת לְתוּרְגְּמָן שְׁלשָׁה פְּסוּקִים וְהַמְתַרְגֵּם מְתַרְגֵּם שְׁלשְׁתָּן זֶה אַחַר זֶה וְאִם הָיוּ שְׁלשָׁה הַפְּסוּקִים שָׁלש פַּרְשִׁיּוֹת לֹא יִקְרָא לַמְּתוּרְגְּמָן אֶלָּא אֶחָד אֶחָד בִּלְבָד:

מוסר

מספר חסידים סימן קנ''א

קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם הַמּוֹצִיאִים חֵטְא וְנִבוּל פֶּה אוֹ דָּבָר רָע עַל חַבְרֵיהֶם בְּכַוָּונָה וְאוֹמְרִים הַמָּקוֹם יִמְחוֹל לָנוּ וְאֵינָם בְּמַעֲלַת הַיִּרְאָה כִּי אֵינָם יִרְאֵי חֵטְא וְלֹא שֵׁבֶט אֱלֹהִים וְאֵימָתוֹ עֲלֵיהֶם שֶׁיּוּכְלוּ לְהַעֲמִיד אֶת עַצְמָם שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא מִפִּיהֶם הַדָּבָר רָע וְכָדוֹמֶה בְּעֵינֵיהֶם שֶׁהוּא מוֹחֵל לָהֶם בְּאָמְרָם הַצוּר יִמְחוֹל לָנוּ לֹא יֹאבֶה ה' סְלוֹחַ לוֹ כִּי יוֹדְעִים אוֹתוֹ וּמִתְכַוְונִים לִמְרוֹד:

מסעי יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כב) וַיִּסְע֖וּ מֵֽרִסָּ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בִּקְהֵלָֽתָה: וּנְטָלוּ מֵרִסָה וּ:שׁרוֹ בִּקְהֵלָתָה: (כג) וַיִּסְע֖וּ מִקְּהֵלָ֑תָה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּהַר-שָֽׁפֶר: וּנְטָלוּ מִקְהֵלָתָה וּשְׁרוֹ בְּטוּרָא דְשָׁפֶר: (כד) וַיִּסְע֖וּ מֵֽהַר-שָׁ֑פֶר וַֽיַּחֲנ֖וּ בַּֽחֲרָדָֽה: וּנְטָלוּ מִטוּרָא דְשָׁפֶר וּשְׁרוֹ בַּחֲרָדָה: (כה) וַיִּסְע֖וּ מֵֽחֲרָדָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמַקְהֵלֹֽת: וּנְטָּלוּ מֵחֲרָדָה וּשְׁרוֹ בְּמַקְהֵלוֹת: (כו) וַיִּסְע֖וּ מִמַּקְהֵלֹ֑ת וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּתָֽחַת: וּנְטָלוּ מִמַקְהֵלוֹת וּשְׁרוֹ בְּתָחַת:

נביאים - ירמיה - פרק ב

(כה) מִנְעִ֤י רַגְלֵךְ֙ מִיָּחֵ֔ף (וגורנך) וּגְרוֹנֵ֖ךְ מִצִּמְאָ֑ה וַתֹּאמְרִ֣י נוֹאָ֔שׁ ל֕וֹא כִּֽי-אָהַ֥בְתִּי זָרִ֖ים וְאַחֲרֵיהֶ֥ם אֵלֵֽךְ: מִנְעִי רַגְלִיךְ מִלְּאִתְחַבָּרָא לְעַמְמַיָא וּפוּמֵיךְ מִלְּמִפְלַח לְטַעֲוַת עַמְמַיָא וַאֲמַרְתְּ תָבִית מִבָתַר פוּלְחָנָךְ לָא אֲרֵי רְחִימִית לְאִתְחַבָּרָא לְעַמְמַיָא וּבָתַר פוּלְחַן טַעֲוַתְהוֹן אֵיהַךְ :

רש''י מנעי רגלך מיחף . זו היא מדתך כפרא האוהבת לנוע נביאי אומרי' ליך מנעי עצמך מעכו''ם שלא תלכי יחף בגולה ומנעי גרונך מלמות בצמא ותאמרי על דברי הנביאים נואש אין מיחוש נואשתי בדבריכם , נואש נוקליי''ר בלע''ז :

(כו) כְּבֹ֤שֶׁת גַּנָּב֙ כִּ֣י יִמָּצֵ֔א כֵּ֥ן הֹבִ֖ישׁוּ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל הֵ֤מָּה מַלְכֵיהֶם֙ שָֽׂרֵיהֶ֔ם וְכֹהֲנֵיהֶ֖ם וּנְבִיאֵיהֶֽם: כְּבַהְתַת גְבַר דְמִתְחַשֵׁב מְהֵימָן וּמִשְׁתַּכַח גָּנִיב כֵּן בְּהִיתוּ בֵּית יִשְּׂרָאֵל אִינּוּן מַלְכֵיהוֹן רַבְרְבֵיהוֹן וְכֹהֲנֵיהוֹן וּנְבִיֵּיהוֹן דְּשִׁקְרָא :

רש''י כי ימצא . בתחלה כשהוא נמצא גנב והוא היה מוחזק נאמן כך ת''י :

(כז) אֹמְרִ֨ים לָעֵ֜ץ אָ֣בִי אַ֗תָּה וְלָאֶ֙בֶן֙ אַ֣תְּ (ילדתני) יְלִדְתָּ֔נוּ כִּֽי-פָנ֥וּ אֵלַ֛י עֹ֖רֶף וְלֹ֣א פָנִ֑ים וּבְעֵ֤ת רָֽעָתָם֙ יֹֽאמְר֔וּ ק֖וּמָה וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ: אָמְרִין לְצֶלֶם אָעָא אָבוּנָא אַתְּ וּלְמָא דְמִתְעַבֵּד מִן אַבְנָא אָמְרִין לֵיהּ אַתְּ בְּרֵיתָנָא אֲרֵי אַחְזָרוּ בְּפוּלְחָנִי קְדָל וְלָא שַׁוִיאוּ דַחַלְתִּי לְקָבֵיל אַפֵּיהוֹן וּבְעִדַן דְּבִשְׁתָּא אַתְיָא עֲלֵיהוֹן כָּפְרִין בְּטַעֲוַותְהוֹן וּמוֹדַן קֳדָמַי וְאָמְרִין רְחֵים עֲלָנָא וּפְרִיקָנָא :

רש''י ובעת רעתם יאמרו . אלי קומה והושיענו וכן ת''י ובעידן דבישתא אתיא עליהון כפרין בטעותהון ומודן קדמי ואמרין רחם עלנא ופרוקנא :

(כח) וְאַיֵּ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֣יתָ לָּ֔ךְ יָק֕וּמוּ אִם-יוֹשִׁיע֖וּךָ בְּעֵ֣ת רָעָתֶ֑ךָ כִּ֚י מִסְפַּ֣ר עָרֶ֔יךָ הָי֥וּ אֱלֹהֶ֖יךָ יְהוּדָֽה: (ס) וְאָן דַּחֲלְתְכוֹן דַּעֲבַדְתּוּן לְכוֹן יְקוּמוּן אִם יָכְלַן לְמִפְרַקְכוֹן בְעִדָן בִּישַׁתְכוֹן אֲרֵי מִנְיַן קִרְוֵיכוֹן הֲוָאָה דַּחֲלַתְכוֹן דְבֵית יְהוּדָה :

רש''י מספר עריך היו אלהיך . בכל עיר ועיר אלוה אחר :

(כט) לָ֥מָּה תָרִ֖יבוּ אֵלָ֑י כֻּלְּכֶ֛ם פְּשַׁעְתֶּ֥ם בִּ֖י נְאֻם-יְהוָֽה: לְמָא אַתוּן מְדַמָן לְמִידַן לָ) ּּבֵיל פִתְגָמַי כֻלְכוֹן מְרַדְתוּן בְמֵימְרִי אַמַר יְיָ :

רש''י למה תריבו . איך תבואו להתווכח בריב ולומר לא חטאנו : כולכם פשעתם בי . אף הצדיקים במשמע היינו דאמרי אינשי בהדי הוצא לקיא כרבא :

כתובים - תהילים - פרק קז

(לו) וַיּ֣וֹשֶׁב שָׁ֣ם רְעֵבִ֑ים וַ֝יְכוֹנְנ֗וּ עִ֣יר מוֹשָֽׁב: וְאַשְׁרֵי תַמָן כָּפְנִים וְאַתְקִינוּ קַרְתָּא מְיַתְבָא : (לז) וַיִּזְרְע֣וּ שָׂ֭דוֹת וַיִּטְּע֣וּ כְרָמִ֑ים וַ֝יַּעֲשׂ֗וּ פְּרִ֣י תְבֽוּאָה: וּזְרַע חַקְלִין וּנְצִיבוּ כַרְמַיָא וַעֲבַדוּ פְּרִי אִבָּא : (לח) וַיְבָרֲכֵ֣ם וַיִּרְבּ֣וּ מְאֹ֑ד וּ֝בְהֶמְתָּ֗ם לֹ֣א יַמְעִֽיט: וּבָרְכִינוּן וְיִסְגוּן לַחֲדָא וּבְעִירֵיהוֹן לָא יַזְעֵר : (לט) וַיִּמְעֲט֥וּ וַיָּשֹׁ֑חוּ מֵעֹ֖צֶר רָעָ֣ה וְיָגֽוֹן: וְכַד חָבוּ אַזְעֵרוּ וְאִתְמַסְכְּנוּ מִן אֲנִיק בִּישְׁתָּא וְדָווֹנָא :

רש''י וימעטו וישוחו . והם מתחלה היו שוחין ומועטין מעוצר רעה ויגון :

(מ) שֹׁפֵ֣ךְ בּ֭וּז עַל-נְדִיבִ֑ים וַ֝יַּתְעֵ֗ם בְּתֹ֣הוּ לֹא-דָֽרֶךְ: שָׁדֵי בַסְרָנוּתָא עַל רַבְרְבָנַיָא וְאַטְעִיאוּנוּן בִּלְמָא דְלָא אוּרְחָא :

משנה בכורות פרק ד

א. עַד כַּמָּה יִשְׂרָאֵל חַיָּבִים לְהִטַּפֵּל בַּבְּכוֹר. בִּבְהֵמָה דַקָּה, עַד שְׁלשִׁים יוֹם. וּבַגַּסָה, חֲמִשִּׁים יוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בַּדַּקָּה שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים. אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן בְּתוֹךְ זְמַן זֶה תְּנֵהוּ לִי, הֲרֵי זֶה לֹא יִתְּנוֹ לוֹ. אִם הָיָה בַעַל מוּם, אָמַר לוֹ תֶּן לִי שֶׁאוֹכְלֶנּוּ, מֻתָּר. וּבִשְׁעַת הַמִּקְדָּשׁ, אִם הָיָה תָמִים, אָמַר לוֹ תֶּן לִי שֶׁאַקְרִיבֶנּוּ, מֻתָּר. הַבְּכוֹר נֶאֱכָל שָׁנָה בְשָׁנָה בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו), לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָּׁנָה:

ברטנורה   (א) עד כמה. להטפל בבכור. להתעסק בגידולו קודם שיתנהו לכהן: בדקה עד שלשים יום ובגסה עד חמשים. ובגמרא ילפינן לה מדכתיב (שמות כב) מלאתך ודמעך לא תאחר בכור בניך תתן לי, וסמיך ליה כן תעשה לשורך לצאנך, ורמינן שורך המוקדם במקרא למלאתך ודמעך שהוא מוקדם, וצאנך המאוחר לבכור בניך שהוא מאוחר ומלאתך ודמעתך שהם הביכורים קרבים לחמשים יום, שהתבואה מבושלת בפסח ואין מביאין בכורים עד עצרת דכתיב (שם כג) וחג הקציר ביכורי מעשיך, וכמו שאתה עושה למלאתך ודמעך שאינך מביאם אלא לסוף חמשים יום, כן תעשה לשורך שלא תביאנו עד חמשים יום. וכדרך שאתה עושה לבכור בניך דכתיב ביה (במדבר יח) ופדוייו מבן חודש תפדה, כן תעשה לצאנך שאל תביאנו עד שלשים יום: בדקה שלשה חדשים. לפי שטיפולה מרובה ששיניה דקות ואינה יכולה לאכול עשב ואם לא תהיה עם אמה, תמות. ואין הלכה כר' יוסי: לא יתנו לו. דכיון דעל ישראל רמיא ליטפל בו חמשים יום ואמר לו כהן בתוך זה תנהו לי וארענו, דומה כמי ששוכרו שהוא מצילו מן הטורח על מנת שיתננו לו ולא לכהן אחר, ודומה לכהן המסייע בבית הגרנות לדוש ולזרות כדי שיתנו לו התרומות, ותניא כהנים ולויים המסייעים בבית הגרנות אין נותנים להם תרומות ומעשרות. אבל אם היה בעל מום ואמר לו תן לי שאוכלנו, הואיל וחזי ליה לא הוי ככהן המסייע בבית הגרנות: בין תמים בין בעל מום. בין בזמן המקדש ובין עכשיו, כל שנה דידיה רשאי לקיימו. ובכור בעל מום ילפינן שהוא ניתן לכהן ואוכלו במומו מדכתיב (שם) ובשרם יהיה לך, לשון רבים, אחד בכור תם ואחד בכור בעל מום:

ב. נוֹלַד לוֹ מוּם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ, מֻתָּר לְקַיְּמוֹ כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. לְאַחַר שְׁנָתוֹ, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַיְּמוֹ אֶלָּא עַד שְׁלשִׁים יוֹם:

ברטנורה   (ב) כל שנים עשר חודש. משנולד: לאחר שנתו. כגון בזמן הזה דצריך לקיימו עד שיפול בו מום: אינו רשאי לקיימו אלא עד שלושים יום. מיום שנפל בו המום:

ג. הַשּׁוֹחֵט הַבְּכוֹר וּמַרְאֶה אֶת מוּמוֹ, רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הוֹאִיל וְהוּא נִשְׁחַט שֶׁלֹּא עַל פִּי מֻמְחֶה, אָסוּר:

ברטנורה   (ג) ר' יהודה מתיר. במומין שבעין מודה ר' יהודה דאסור, מפני שהן משתנים לאחר מיתה שמפני צער מיתה העין משתנה, ואע''ג דהשתא מתחזי מום קבוע, אי הוה חזי ליה מחיים הוה מתחזי עובר. ולא שרי אלא במומין שבגוף שאינן משתנים. ור' מאיר סבר, גזרינן מומין שבגוף שאינן משתנים אטו מומין שבעין שהן משתנים. והלכה כר' מאיר:

ד. מִי שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה וְרָאָה אֶת הַבְּכוֹר וְנִשְׁחַט עַל פִּיו, הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר, וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ. דָּן אֶת הַדִּין, זִכָּה אֶת הַחַיָּב וְחִיֵּב אֶת הַזַּכַּאי, טִמֵּא אֶת הַטָּהוֹר וְטִהֵר אֶת הַטָּמֵא, מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ. וְאִם הָיָה מֻמְחֶה לְבֵית דִּין, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. מַעֲשֵׂה בְפָרָה שֶׁנִּטְּלָה הָאֵם שֶׁלָּהּ, וְהֶאֱכִילָהּ רַבִּי טַרְפוֹן לַכְּלָבִים, וּבָא מַעֲשֵׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּהָ. אָמַר תּוֹדוֹס הָרוֹפֵא, אֵין פָּרָה וַחֲזִירָה יוֹצְאָה מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא עַד שֶׁהֵם חוֹתְכִין אֶת הָאֵם שֶׁלָּהּ, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֵלֵד. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, הָלְכָה חֲמוֹרְךָ טַרְפוֹן. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, רַבִּי טַרְפוֹן, פָּטוּר אַתָּה, שֶׁאַתָּה מֻמְחֶה לְבֵית דִּין, וְכָל הַמֻּמְחֶה לְבֵית דִּין פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם:

ברטנורה   (ד) מומחה. הוא שנטל רשות מן הנשיא או מבית דין של ארץ ישראל להתיר בכורות. ואע''ג דבעלמא מי שלמד בתורה [שבכתב ו] שבעל פה ויודע לסבור ולהקיש ולהבין דבר מתוך דבר הוא הנקרא מומחה, וכשהוא ניכר וידוע ויצא טבעו אצל אנשי דורו הוא מומחה לרבים, והוא יכול לדון יחידי, ואע''ג דלא נקט רשותא מראש גולה, לענין היתר בכורות אינו קרוי מומחה, ואינו יכול להתיר בכורות אלא אחר שיטול רשות מבית דין הסמוכין בארץ ישראל. ואין רשות ראש הגולה מועיל ביה: וישלם מביתו. וכשהוא משלם לכהן נותן רביע דמיו אם היא בהמה דקה, וחצי דמיו אם היא גסה. ומשום הכי משלם מחצה, דממון המוטל בספק חולקים דאיכא למימר אפסדיה דאי לא הוה שרי ליה האי הוה אתי מומחה גמור ושרי ליה והוה אכיל ליה, והשתא בעי קבורה, ואיכא למימר לאו מידי אפסדיה דדילמא לא הוה ביה מומא ומומחה גמור לא הוה שרי ליה ושמא לא הוה נפיל ביה מום קבוע לעולם עד שימות. והאי דלא משלם פלגא לדקה כמו לגסה, מפני שיש טורח גדול לגדל בהמה דקה וזה שהתיר הבכור הצילו לכהן מן הטורח הגדול שהיה לו להטפל בו, דשמא אם הראהו לאחר לא היה מתירו והיה לו בו טיפול מרובה עד שיפול בו מום, להכי נגעו בה דלא משלם אלא רביע. ורמב''ם פירשה בענין אחר. וזה עיקר: מה שעשה עשוי וישלם מביתו. למאן דדאין דינא דגרמי חייב לשלם מביתו בשביל שגרם הפסד לחברו. ומאן דלא דאין דינא דגרמי, מפרש מתניתין דוקא שנשא ונתן ביד. זיכה את החייב משכחת לה כגון שהיה לו משכון למלוה וזה פטר את הלוה ונטל את המשכון בידו מיד המלוה והחזירו ללוה. וטימא את הטהור נמי משכחת לה שנשא ונתן ביד כגון שהביאו לפניו טהרות לישאל עליהן ואמר טמאות הן ונטל שרץ אחד והגיעו בהן כדי שלא יהא בהן עוד ספק ויעמדו דבריו. וטיהר את הטמא כגון שלקח פירות טהורות ועירבן עם פירות אלו שטיהר הוא שלא כדין וטימאן: ואם היה מומחה לבית דין. שנטל רשות מבית דין: פטור. דלא מצי למימר ליה אמאי דיינת ליה הואיל ולא בקיאת בדיני: האם שלה. רחם שלה: והאכילה רבי טרפון לכלבים. ששאלו לו עליה ואמר טריפה והאכילה לכלבים: שלא תלד. מפני שפרות וחזירות שלהן מעולין מאוד ומוכרין אותן ביוקר, ורוצים שלא ילדו במלכות אחרת כדי שיהיו צריכים להם, וחותכים האם שלה ואינה מתה, הלכך לאו טריפה היא: הלכה חמורך טרפון. הפסדת חמורך שאתה צריך למכרו כדי לשלם דמי הפרה לבעליה: שמומחה אתה. חדא ועוד קאמר ליה, חדא דטועה בדבר משנה הוא, דמתניתין היא באלו טריפות, ניטלה האם שלה כשרה, וקיימא לן דטועה בדבר משנה חוזר הדין ודנין אותו כראוי ואינו משלם ועוד, אי נמי בשיקול הדעת טעית דאיסורך איסור ולא מצית למהדר ונמצא שאתה הפסדתו, אפילו הכי פטור אתה, לפי שאתה מומחה. ושיקול הדעת היינו כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי, ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, וסוגיין דעלמא כחד מנייהו, ואזל הוא ועבד כאידך, מה שעשה עשוי ומשלם מביתו:

ה. הַנּוֹטֵל שְׂכָרוֹ לִהְיוֹת רוֹאֶה בְכוֹרוֹת, אֵין שׁוֹחֲטִין עַל פִּיו, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מֻמְחֶה כְּאִילָא בְיַבְנֶה, שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים לִהְיוֹת נוֹטֵל אַרְבָּעָה אִסָרוֹת בְּבְהֵמָה דַקָּה, וְשִׁשָּׁה בַּגַּסָה, בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם:

ברטנורה   (ה) אין שוחטין על פיו. דדילמא משום אגרא קא שרי ליה: כאילא. שם חכם הדר ביבנה. וחסיד היה ולא נחשד בכך. ובין אמר להו תמים ובין אמר להו בעל מום היה נוטל כל שכרו: ארבעה איסרות בבהמה דקה ובגסה ששה. גסה נפיש טרחא להשליכה לארץ ולכפותה ולבדוק מומה הלכך שכרה מרובה: בין תמים בין בעל מום. ואע''ג דכי אמר ליה תם הוא לא אהני ליה ולא מידי נוטל שכרו, דאי לא שקיל אגרא אתו למחשדיה כי אמר בעל מום הוא ומכאן דן הרמב''ם על השוחטים לרבים, שראוי להם או שלא יטלו שכר כלל, או שיטלו שכר על הנמצאות נבילה או טריפה כמו על הנמצאות כשרה, דומיא דרואי בכור:

ו. הַנּוֹטֵל שְׂכָרוֹ לָדוּן, דִּינָיו בְּטֵלִים. לְהָעִיד, עֵדוּתָיו בְּטֵלִין. לְהַזּוֹת וּלְקַדֵּשׁ, מֵימָיו מֵי מְעָרָה וְאֶפְרוֹ אֵפֶר מִקְלֶה. אִם הָיָה כֹהֵן וְטִמְּאָהוּ מִתְּרוּמָתוֹ, מַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקוֹ וְסָכוֹ. וְאִם הָיָה זָקֵן, מַרְכִּיבוֹ עַל הַחֲמוֹר. וְנוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כַּפּוֹעֵל:

ברטנורה   (ו) הנוטל שכר לדון דיניו בטלים. דכתיב (דברים ד) ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה', מה אני בחנם אף אתם בחנם וברבני אשכנז ראיתי שערוריה בדבר זה, שלא יבוש הרב הנסמך ראש ישיבה ליטול עשרה זהובים כדי להיות חצי שעה על כתיבת ונתינת גט אחד, והעדים החותמים על הגט שני זהובים או זהוב לכל הפחות לכל אחד. ואין זה הרב בעיני אלא גזלן ואנס, לפי שהוא יודע שאין נותנים בעירו גט שלא ברשותו, ונותן הגט בעל כרחו צריך שיתן לו כל חפציו. וחושש אני לגט [זה] שהוא פסול, דהא תנן במתניתין הנוטל שכר לדון, דיניו בטלין. להעיד, עדותו בטילה: להזות. ממי חטאת על טמא מת: לקדש. לערב אפר חטאת במים חיים אל כלי: אפר מקלה. אפר כירה קרויה אפר מקלה, כלומר אפר בעלמא שאין בה קדושה: אבל אם היה. זה רואה הבכורות, או זה הדיין, או העד, או המקדש, כהן, והעבירו המוליכו עמו במקום טומאה וטמאהו מתרומתו, ומפסידו שצריך לקנות חולין ולאכול. ודמי חולין יקרים מדמי תרומה, שהחולין ראויין לכל, ותרומה אינה ראויה אלא לכהנים טהורים: מאכילו. זה המוליכו. ומשקהו וסכו: ונותן לו שכרו כפועל. אם היה רגיל במלאכה כבדה וקשה ומרויח בה הרבה, אומדים כמה אדם כזה רוצה ליטול פחות ממה שהיה מרויח במלאכה כבדה ולהתעסק במלאכה זו שהיא קלה וכך נותן לו. וכן מותר לכל דיין ליטול שכר בטלה כשהבטלה ניכרת ומפורסמת, ולוקח משני בעלי הדין בשוה. ויותר מזה אסור:

ז. הֶחָשׁוּד עַל הַבְּכוֹרוֹת, אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ בְּשַׂר צְבָאִים וְלֹא עוֹרוֹת שֶׁאֵינָן עֲבוּדִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לוֹקְחִים מִמֶּנּוּ עוֹרוֹת שֶׁל נְקֵבָה, וְאֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ צֶמֶר מְלֻּבָּן וְצוֹאִי, אֲבָל לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ טָווּי וּבְגָדִים:

ברטנורה   (ז) החשוד על הבכורות. כהן החשוד להטיל מום בבכור: בשר צבאים. שאדום הוא ומחליף בבשר עגל. וזמנין דמזבן בכור עגל תמים ואומר שבשר צבי הוא דאין לחוש לבכורה: ולא עורות שאינן עבודים. אבל עבודים זבנינן מניה, דאי איתא דבכור הוה לא הוה טרח ביה, סבר, שמעי בי רבנן ומפסדי ליה מינאי: לוקחים ממנו עורות של נקבה. דמידע ידיעי. ותנא קמא דאסר סבר, דילמא חתך לזכרותיה ועביד ביה כמין נקבות, וכי משיילי ליה מה חיתוך זה שבמקום נקבות, אומר עכברים אכלוהו. ואין הלכה כר' אליעזר: מלובן וצואי. פירשו בגמרא, דמלובן מצואי קאמר, כלומר מרוחץ מצואתו. ולא אמרינן אי דבכור הוא לא מפסיד טרחיה ולא מלבן ליה דסבר שמעי רבנן ומפסדי ליה מינאי, דכיון דטרחיה זוטא הוא טרח ומלבן ליה ולא קפיד עליה: אבל לוקחין ממנו טווי ובגדים. דאי דבכור הוא, כולי האי לא טרח בהו, דקפיד אטרחיה דילמא מפסדי ליה מניה: טווי ובגדים. לאו בגדים ממש קאמר, דהשתא טווי גרידא לוקחין ממנו, בגדים ארוגים מבעיא, אלא בגדים היינו לבדים עשויים מצמר שאינן טוויין:

ח. הֶחָשׁוּד עַל הַשְׁבִיעִית אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ פִּשְׁתָּן וַאֲפִלּוּ סֶרֶק, אֲבָל לוֹקְחִין מִמֶּנּוּי טָווּי וְאָרִיג:

ברטנורה   (ח) החשוד על השביעית. לזרוע או לעשות סחורה בספיחי שביעית: סרק. מתוקן במסרק. דכיון דטרחיה זוטא לא קפיד: אריג. לאו אריג ממש, דהשתא טווי שרי, אריג מבעיא, הרי בא לכלל טווי קודם לכן, אלא אריג היינו כעין שרשרות שעושין מפשתן שלא נטוה מעולם:

ט. הֶחָשׁוּד לִהְיוֹת מוֹכֵר תְּרוּמָה לְשֵׁם חֻלִּין, אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ מַיִם אוֹ מֶלַח, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ זִקַּת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת, אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ:

ברטנורה   (ט) אפילו מים ומלח. ומשום קנס: כל שיש בו זיקת תרומות. כל דבר שתרומה נוהגת בו. וכל, לאתויי קרבי דגים שמערבין בהן שמן זית, שיש בו זיקת תרומה. והלכה כר' שמעון:

י. הֶחָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית, אֵינוֹ חָשׁוּד עַל הַמַּעַשְׂרוֹת. הֶחָשׁוּד עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, אֵינוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית. הֶחָשׁוּד עַל זֶה וְעַל זֶה, חָשׁוּד עַל הַטָּהֳרוֹת. וְיֵשׁ שֶׁהוּא חָשׁוּד עַל הַטָּהֳרוֹת, וְאֵינוֹ חָשׁוּד לֹא עַל זֶה וְלֹא עַל זֶה. זֶה הַכְּלָל, כָּל הֶחָשׁוּד עַל הַדָּבָר, לֹא דָנוֹ וְלֹא מְעִידוֹ:

ברטנורה   (י) אינו חשוד על המעשרות. ולוקחים ממנו תבואה בשאר שני השבוע ואין מעשרין מהן ודאי אלא דמאי. וטעמא דחשוד על השביעית אין חשוד על המעשרות, וחשוד על המעשרות אין חשוד על השביעית, לפי שיש בכל אחד מהן חומר שאינו בחברו. שביעית אינה צריכה להאכל לפנים מחומת ירושלים, ומעשר שני אינו נאכל אלא לפנים מן החומה, הלכך איכא דחמיר ליה עונש מעשר מעונש שביעית. ומעשר אית ליה פדיון, ושביעית כיון שנאסרה אין לה פדיון, הלכך איכא דחמיר עליה שביעית ממעשר: החשוד על זה ועל זה. כיון דחשוד אדאורייתא, כל שכן דחשוד על הטהרות, דמדרבנן הוא שיהא אדם אוכל חולין בטהרה: ויש שחשוד על הטהרות. דרבנן. ואינו חשוד לשביעית ולמעשרות. דמאן דחשוד אדרבנן לא חשוד אדאורייתא:

גמרא בכורות דף כ''ט ע''א

הַנוֹטֵל שְׂכָרוֹ וְכוּלֵי. מָאי טַעְמָא הָאי נָפִישׁ טִירְחֵיהּ וְהָאי לֹא נָפִישׁ טִירְחֵיהּ בֵּין תָּם וּבֵין בַּעַל מוּם בִּשְׁלָמָא בַּעַל מוּם מִשּׁוּם דְקָא שָׁרֵי לֵיהּ אֶלָּא תַּם אֲמָאי דְּאִם כֵּן אָתֵי לְמֵחְשְׁדֵיהּ וְאַמְרֵי הָאי בַּעַל מוּם תַּם הוּא וְהָאי דְּקָא שָׁרֵי לֵיהּ מִשּׁוּם אַגְרָא אִי הָכִי תַּם נָמֵי אַמְרֵי בַּעַל מוּם הוּא וְהָא דְלֹא קָשָׁרִי לֵיה סָבַר כִּי הֵיכִי דְלִישְׁקוֹל אַגְרֵי זִמְנָא אַחֲרִיתִּי חַד זִימְנָא תַּקִּינוּ לֵיהּ רַבָּנָן תְרֵי זִימְנֵי לֹא תַקִּינוּ לֵיהּ רַבָּנָן. הַנּוֹטֵל שְׂכָרוֹ לָדוֹן וְכוּ'. מְנָהָנֵי מִילֵי אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב דְּאָמַר קְרָא (דברים ד) רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם וְגוֹמֵר מַה אֲנִי בְחִנָּם אַף אַתֶּם בְּחִנָם. תַּנְיָא נָמֵּי הָכִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי ה' אֱלֹהָי מַה אֲנִי בְחִנָּם אַף אַתֶּם בְּחִנָּם וּמְנַיִן שֶׁאִם לֹא מָצָא בְחִנָּם שֶׁיִּלְמָּד בִּשְׂכַר תַּלְמוּד לוֹמַר (משלי א) אֱמֶת קְנֵה וּמְנַיִן שֶׁלֹּא יֹאמַר כְּשֵׁם שֶׁלְּמַדְתִּיהָ בִּשְׂכַר כַּךְ אֲלַמְּדֶנָּהּ בִּשְׂכַר תַּלְמוּד לוֹמַר אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכּוֹר. לְהַזּוֹת וּלְקַדֵּשׁ מֵימָיו מֵי מְעָרָה וְאֶפְרוֹ אֵפֶר מַקְלֶה וּרְמִינְהִי הַמְקַדֵּשׁ בְּמֵי חַטָּאת וּבְאֵפֶר חַטָּאת הֲרֵי זוּ מְקוּדֶשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יִשְׂרָאֵל. אָמַר אַבַּיֵי לֹא קַשְׁיָא כַּאן בִּשְׂכַר הֲבָאָה וּמִלּוּי כַּאן בִּשְׂכַר הַזָּאָה וְקִדּוּשׁ דֵּיקָא נָמֵי דְקָתָּנֵי הָכָא לְהַזּוֹת וּלְקַדֵּשׁ וְהָתָם קָתָּנֵי הַמְקַדֵּשׁ בְּמֵי חַטָּאת וּבְאֵפֶר חַטָּאת שְׁמַע מִינָהּ:

רש''י מ''ט. לדקה ארבע איסרות ולגסה ששה גסה נפיש טרחיה להשליכו לארץ לכפותה ולראות מומו: אלא תם. כי אמר להו מום עובר הוא אמאי שקיל אגרא הא לא מהנה ליה מידי דמיסר קאסר ליה: דא''כ. דלא שקיל אגרא אתי למיחשדיה כי אמר בעל מום הוא: תרי זימני לא תקינו ליה רבנן. דכי הוה אמר תם הוא הוה שקיל אגרי' וכי מייתי ליה לקמיה כמה זימנין לא שקיל מידי הילכך ליכא חשדא: מנה''מ. דאין נוטלין שכר על הוראה ותלמוד תורה שילמד: אמת. תורה: ה''ז מקודשת. אלמא יכול ליתן שכר דאי לא במאי מקדש לה: אף על פי שהוא ישראל. ואפי' הזה ישראל דכהנים רגילין בהזא' ובקידוש: שכר הבאת האפר. שילך למקום רחוק מירושלים להביא האפר: ושכר מלוי. המים מצי למישקל דאגר טירחיה שקיל ולא הכשר המצוה: כאן בשכר הזאה וקידוש. שהיא היא הכשר מצוה לא שקיל: במי חטאת. דמשמע מילוי המים ובאפר איכא לאוקמי נמי בהבאת אפר:

זוהר בשלח דף נ''ה ע''ב

רִבִּי יֵיסָא פָּתַח וְאָמַר כַּמָּה אִית לֵיהּ לְבַר נַשׁ לְרַחֲמָא לֵיה לְקוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא דְּהָא לֵית פּוּלְחָנָא לְקוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא (אֶלָּא) כְּמָה רְחִימוּתָא וְכָל מַאן דְּרָחִים לֵיהּ וְעָבִיד פּוּלְחָנָא בִרְחִימוּתָא קָארֵי לֵיהּ קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא רְחִימָא. אִי הָכִי בְּמָאי אוֹקִימְנָא הַנֵּי קְרָאֵי (משלי כ''ז) רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזֹב וּכְתִיב (שם כ''ה) הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ אֶלָּא הָא אוֹקְמוּהָ חַבְרַיָּיא הַאי קְרָא בְּעוֹלוֹת (נ''א וּשְׁלָמִים וְהַאי בַּחֲטָאוֹת וַאֲשָׁמוֹת) וּכְתִיב הַשְׁתָּא רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזֹב לְמִפְלַח לֵיהּ וּלְאִתְדַבָּקָא בֵיה וּלְמֶעֱבַד פִּקּוּדוֹי אַל תַּעֲזֹב וַדַּאי וְהָא דְאִתְמַר הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ כְּלוֹמַר הֹקַר יִצְרְךָ דְלָא יִרְתַּח לְקָבְלָךְ וְלָא יִשְׁלוֹט בָּךְ וְלָא תַעֲבִיד הִרְהוּרָא אָחֳרָא. רִבִּי יְהוּדָה הֲוָה יָתִיב קָמֵיהּ דְרִבִּי שִׁמְעוֹן וַהֲוָה קָארֵי כְּתִיב (ישעיה נ''ב) קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ קוֹל צֹפַיִךְ מָאן אִינוּן צֹפַיִךְ אֶלָּא אִלֵּין אִינוּן דִּמְצַפָּאן אֵימָתַי יְרַחֵם קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְמִבְנֵי בֵיתֵיהּ נָשְׂאוּ קוֹל יִשְׂאוּ קוֹל מִבָּעֵי לֵיה מָאי נָשְׂאוּ קוֹל אֶלָּא כָּל בַּר נַשׁ דְּבָכֵי וְאָרִים קָלֵיהּ עַל חָרְבַּן בֵיתֵיהּ דְקוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא זָכֵי לְמַה דִכְתִיב לְבָתַר יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ וְזָכֵי לְמֶחֱמֵי לֵיהּ בִישּׁוּבָא בְחֶדְוָותָא (שם) בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן בְּשׁוּב ה' אֶל צִיּוֹן מִבָּעֵי לֵיה מַאי בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן אֶלָּא בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן וַדָּאי. תַּא חֲזֵי בְּשַׁעְתָּא דְאִתְחֲרִיב יְרוּשְׁלֶם לְתַתָּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְתָּרְכַת סָלִיק מַלְכָּא קַדִּישָׁא לְצִיּוֹן וְאַנְגִיד לֵיהּ לְקִבְלֵיה בְּגִין דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְתְּרָכַת (הַשְׁתָּא דְאִיתְגַלְיָיא כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל סָלִיק לֵיהּ לְגַבֵּיהּ) וְכַד תִּתְהַדָּר כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְאַתְרָהּ כְּדֵין יְתוּב מַלְכָּא קַדִּישָׁא לְצִיּוֹן לְאַתְרֵיהּ לְאִזְדַוְוגָּא חַד בְּחָד וְדָא הוּא בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן. וּכְדֵין זְמִינִין יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר (שמות ט''ו) זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ וּכְתִיב (ישעיה כ''ה) זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ בִּישׁוּעָתוֹ וַדָּאי:

תרגום הזוהר רַבִּי יֵיסָא פָּתַח וְאָמַר, כַּמָּה יֵשׁ לָאָדָם לֶאֱהוֹב אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי אֵין עֲבוֹדָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא אַהֲבָה. וְכָל מִי שֶׁאוֹהֵב אוֹתוֹ וְעוֹשֶׂה עֲבוֹדָה בְּאַהֲבָה, קוֹרֵא לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָהוּב. וּמַקְשֶׁה, אִם כֵּן, אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַעֲמִיד אֵלּוּ הַכְּתוּבִים, כָּתוּב, רֵעֲךְ וְרֵעַ אָבִיךְ אַל תַּעֲזוֹב, וְכָתוּב הוֹקֵר רַגְלְךְ מִבֵּית רֵעֲךְ. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא כְּבָר בֵּאֲרוּהוּ הַחֲבֵרִים שֶׁמִּקְרָא זֶה, רֵעֲךְ וְרֵעַ אָבִיךְ אַל תַּעֲזוֹב, כָּתוּב בְּעוֹלוֹת. אֲבָל בַּחַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת נֶאֱמָר הוֹקֵר רַגְלְךְ מִבֵּית רֵעֲךְ (עין חגיגה ז' ע''א). וְעַתָּה נְבָאֵר, רֵעֲךְ וְרֵעַ אָבִיךְ אַל תַּעֲזוֹב, אַל תַּעֲזוֹב לַעֲבוֹד אוֹתוֹ וּלְהִדָּבֵק בּוֹ וְלַעֲשׂוֹת מִצְווֹתָיו. אַל תַּעֲזוֹב וַדַּאי. וּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר, הוֹקַר רַגְלְךְ מִבֵּית רֵעֲךְ, כְּלוֹמָר, הוֹקַר יִצְרֶךְ, שֶׁלֹּא יַרְתִּיחַ כְּנֶגְדֶךְ, וְלֹא יִשְׁלוֹט בְּךְ, וְלֹא תַּעֲלֶה מַחֲשָׁבָה זָרָה. רַבִּי יְהוּדָה הָיָה יוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן וְהוּא קוֹרֵא, כָּתוּב, קוֹל צוֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָיו יְרַנֵּנוּ. קוֹל צוֹפַיִךְ, מִי הֵם צוֹפַיִךְ. וּמְיַשֵּׁב, אֵלּוּ אֵלּוּ הֵם הַמְּצַפִּים מָתַי יְרַחֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְנוֹת בֵּיתוֹ. נָשְׂאוּ קוֹל, שׁוֹאֵל, יִשְּׂאוּ קוֹל הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, מַהוּ נָשְׂאוּ קוֹל. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא כָּל אָדָם הַבּוֹכֶה וּמֵרִים קוֹלוֹ עַל חוּרְבָּן בַּיִת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זוֹכֶה לְמַה שֶּׁכָּתוּב אַחַר כָּךְ, יַחְדָיו יְרַנֵּנוּ, וְזוֹכֶה לִרְאוֹתוֹ בְּיִשּׁוּב בְּשִׂמְחָה. בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן: שׁוֹאֵל, בְּשׁוּב ה' אֶל צִיּוֹן הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, מַהוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן. וּמֵשִׁיב, בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן וַדַּאי. בֹּא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁנֶּחְרְבָה יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, הָגְלְתָה, עָלָה הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהוּא ז''א, לְצִיּוֹן, שֶׁהוּא יְסוֹד דְּמַלְכוּת, וְנֶאֱנָח כְּנֶגְדָהּ, מִשּׁוּם שֶׁכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הָגְלְתָה. וּכְשֶׁתַּחֲזוֹר כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִמְקוֹמָהּ, אָז יָשׁוּב הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ לְצִיּוֹן, לִמְקוֹמוֹ, לְהִזְדַוֵּג אֶחָד בְּאֶחָד. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב, בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן, וְלֹא לְצִיּוֹן, כִּי ה' צִיּוֹן יוֹרֶה עַל זִוּוּג ה' עִם צִיּוֹן. וְאָז עֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לוֹמָר, זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ. וְכָתוּב, זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ. בִּישׁוּעָתוֹ וַדַּאי, דְּהַיְנוּ בַּיְּשׁוּעָה שֶׁל ה' שֶׁחָזַר לְצִיּוֹן.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פרק י''ב

א. הַמַּפְטִיר בְּנָבִיא מְבָרֵךְ לְפָנָיו בְּרָכָה אַחַת בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּחַר בִּנְבִיאִים וְכוּ' וּמְבָרֵךְ לְאַחֲרָיו ד' בְּרָכוֹת בְרָכָה רִאשׁוֹנָה חוֹתֵם בָּהּ הָאֵל הַנֶּאֱמָן בְּכָל דְּבָרָיו. שְׁנִיָּה חוֹתֵם בָּהּ בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם. שְׁלִישִׁית חוֹתֵם בָהּ מָגֵן דָּוִד. רְבִיעִית חוֹתֵם בָּה עִנְיַן קְדוּשַׁת הַיּוֹם כְּמוֹ שֶׁחוֹתֵם בִּתְפִלָּה. וְכֵן אִם חַל רֹאשׁ חֹדֶשׁ לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת הַמַּפְטִיר בְּנָבִיא מַזְכִּיר רֹאשׁ חֹדֶשׁ בִּבְרָכָה זוּ כְּמוֹ שֶׁמַּזְכִּיר בִּתְפִלָּה: ב. כַּמָּה הֵן הַקּוֹרְאִין. בְּשַׁבָּת בְּשַׁחֲרִית קוֹרְאִין ז' וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים ו' וּבְיָמִים טוֹבִים ה' אֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶם אֲבָל מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם. בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּבְחוֹלוֹ שֶׁל מוֹעֵד קוֹרִין ד'. בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּמִנְחָה וּבְשֵׁנִי וּבַחֲמִישִּׁי שֶׁל כָּל הַשָּׁנָה וּבַחֲנוּכָּה וּבְפוּרִים בְּשַׁחֲרִית וּבִימֵי הַתַּעֲנִית בְּשַׁחֲרִית וּבְמִנְחָה קוֹרִין שְׁלשָׁה אֵין פּוֹחֲתִין מִמִּנְיָן זֶה וְאֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם:

מוסר

מספר חסידים סימן קמ''ב

רְצוֹנוֹ שֶׁל אָדָם זֶה כְּבוֹדוֹ וַאֲפִלּוּ לִכְבוֹד אָב וָאֵם שֶׁאִם לֹא כֵּן אֲפִלּוּ צַדִּיק גָּמוּר לֹא יוּכַל לְהִנָּצֵל מִן עֲבֵירָה כֵּיצַד אָבִיו וְאִמוֹ יוֹשִׁיטוּ לוֹ הַכּוֹס אוֹ יִמְזְגוּ לוֹ וְכַמָּה דְּבָרִים שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לְהִשָּׁמֵט מֵהֶם וְלָכֵן טוֹב הוּא לְכָל יִרְאֵי ה' שֶׁיִּמְחֲלוּ לִבְנֵיהֶם אֶת כְּבוֹדָם אַף בְּלֹא יְדִיעָתָם כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַעֲנִישָׁם כִּי הָא דְרַב הוּנָא קֶרַע שִׁירָאֵי בְּאַפֵּי רַבָּה בְרֵיהּ לְהַקְנִיטוֹ לִרְאוֹת אִם יִכְעוֹס וּמָחַל לוֹ:

מסעי ליל שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(כז) וַיִּסְע֖וּ מִתָּ֑חַת וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּתָֽרַח: וּנְטָלוּ מִתָּחַת וּשְׁרוֹ בְּתָרַח: (כח) וַיִּסְע֖וּ מִתָּ֑רַח וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמִתְקָֽה: וּנְטָלוּ מִתָּרַח וּ:שׁרוֹ בְּמִתְקָה: (כט) וַיִּסְע֖וּ מִמִּתְקָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּחַשְׁמֹנָֽה: וּנְטָלוּ מִמִתְקָה וּשְׁרוֹ בְּחַשְׁמוֹנָה: (ל) וַיִּסְע֖וּ מֵֽחַשְׁמֹנָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמֹֽסֵרֽוֹת: וּנְטָלוּ מֵחַשְׁמוֹנָה וּשְׁרוֹ בְּמוֹסֵרוֹת: (לא) וַיִּסְע֖וּ מִמֹּֽסֵר֑וֹת וַֽיַּחֲנ֖וּ בִּבְנֵ֥י יַֽעֲקָֽן: וּנְטָלוּ מִמוֹסֵרוֹת וּשְׁרוֹ בִּבְנֵי יַעֲקָן: (לב) וַיִּסְע֖וּ מִבְּנֵ֣י יַֽעֲקָ֑ן וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּחֹ֥ר הַגִּדְגָּֽד: וּנְטָּלוּ מִבְּנֵי יַעֲקָן וּשְׁרוֹ בְּחוֹר הַגִדְגָד: (לג) וַיִּסְע֖וּ מֵחֹ֣ר הַגִּדְגָּ֑ד וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּיָטְבָֽתָה: וּנְטָלוּ מֵחוֹר הַגִדְגָד וּשְׁרוֹ בְּיָטְבָתָה: (לד) וַיִּסְע֖וּ מִיָּטְבָ֑תָה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּעַבְרֹנָֽה: וּנְטָלוּ מִיָטְבָתָה וּשְׁרוֹ בְּעַבְרֹנָה: (לה) וַיִּסְע֖וּ מֵֽעַבְרֹנָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּעֶצְיֹ֥ן גָּֽבֶר: וּנְטָלוּ מֵעַבְרוֹנָה וּשְׁרוֹ בְּעֶצְיוֹן גָבֶר: (לו) וַיִּסְע֖וּ מֵֽעֶצְיֹ֣ן גָּ֑בֶר וַיַּֽחֲנ֥וּ בְמִדְבַּר-צִ֖ן הִ֥וא קָדֵֽשׁ: וּנְטָלוּ מֵעֶצְיוֹן גָבֶר וּשְׁרוֹ בְּמַדְבְּרָא דְצִן הִיא רְקָם: (לז) וַיִּסְע֖וּ מִקָּדֵ֑שׁ וַֽיַּחֲנוּ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר בִּקְצֵ֖ה אֶ֥רֶץ אֱדֽוֹם: וּנְטָלוּ מֵרְקָם וּשְׁרוֹ בְּהוֹר טוּרָא בִּסְיָפֵי אַרְעָא דֶאֱדוֹם: (לח) וַיַּ֩עַל֩ אַֽהֲרֹ֨ן הַכֹּהֵ֜ן אֶל-הֹ֥ר הָהָ֛ר עַל-פִּ֥י יְהֹוָ֖ה וַיָּ֣מָת שָׁ֑ם בִּשְׁנַ֣ת הָֽאַרְבָּעִ֗ים לְצֵ֤את בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בַּחֹ֥דֶשׁ הַֽחֲמִישִׁ֖י בְּאֶחָ֥ד לַחֹֽדֶשׁ: וּסְלֵק אַהֲרֹן כַּהֲנָא לְהוֹר טּוּרָא עַל מֵימְרָא דַיְיָ וּמִית תַּמָן בִּשְׁנַת אַרְבְּעִין לְמֵפַּק בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּיַרְחָא חֲמִשָׁאָה בּחַד לְיַרְחָא:

רש''י על פי ה'. מלמד שמת בנשיקה:

(לט) וְאַֽהֲרֹ֔ן בֶּן-שָׁלֹ֧שׁ וְעֶשְׂרִ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָ֑ה בְּמֹת֖וֹ בְּהֹ֥ר הָהָֽר: (ס) וְאַהֲרֹן בַּר:מְאָה וְעַשְׂרִין וּתְלַת שְׁנִין כַּד מִית בְּהוֹר טוּרָא: (מ) וַיִּשְׁמַ֗ע הַֽכְּנַעֲנִי֙ מֶ֣לֶךְ עֲרָ֔ד וְהֽוּא-יֹשֵׁ֥ב בַּנֶּ֖גֶב בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן בְּבֹ֖א בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וּשְׁמַע כְּנַעֲנָאָה מַלְכָּא דַעֲרָד וְהוּא יָתֵב בִּדְרוֹמָא בְּאַרְעָא דִכְנָעַן בְּמֵיתֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

רש''י וישמע הכנעני. כאן למדך שמיתת אהרן היא השמועה, שנסתלקו ענני הכבוד וכסבור שנתנה רשות להלחם בישראל, לפיכך חזר וכתבה:

(מא) וַיִּסְע֖וּ מֵהֹ֣ר הָהָ֑ר וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּצַלְמֹנָֽה: וּנְטָלוּ מֵהוֹר טוּרָא וּשְׁרוֹ בְּצַלְמוֹנָה: (מב) וַיִּסְע֖וּ מִצַּלְמֹנָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּפוּנֹֽן: וּנְטָלוּ מִצַלְמוֹנָה וּשְׁרוֹ בְּפוּנוֹן: (מג) וַיִּסְע֖וּ מִפּוּנֹ֑ן וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּאֹבֹֽת: וּנְטָלוּ מִפּוּנוֹן וּשְׁרוֹ בְּאֹבוֹת: (מד) וַיִּסְע֖וּ מֵֽאֹבֹ֑ת וַֽיַּחֲנ֛וּ בְּעִיֵּ֥י הָֽעֲבָרִ֖ים בִּגְב֥וּל מוֹאָֽב: וּנְטָלוּ מֵאֹבוֹת וּשְׁרוֹ בִּמְגִזַת עֲבָרָאֵי בִּתְחוּם מוֹאָב:

רש''י בעיי העברים. לשון חרבות וגלים, כמו לעי השדה, (מיכה א, ו) שמו את ירושלים לעיים (תהלים עט, א) :

(מה) וַיִּסְע֖וּ מֵֽעִיִּ֑ים וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּדִיבֹ֥ן גָּֽד: וּנְטָלוּ מִמְגִזָתָא וּשְׁרוֹ:בּדִיבוֹן גָד: (מו) וַיִּסְע֖וּ מִדִּיבֹ֣ן גָּ֑ד וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּעַלְמֹ֥ן דִּבְלָתָֽיְמָה: וּנְטָלוּ מִדִיבוֹן גָד וּשְׁרוֹ בְּעַלְמוֹן דִבְלָתָיְמָה: (מז) וַיִּסְע֖וּ מֵֽעַלְמֹ֣ן דִּבְלָתָ֑יְמָה וַֽיַּחֲנ֛וּ בְּהָרֵ֥י הָֽעֲבָרִ֖ים לִפְנֵ֥י נְבֽוֹ: וּנְטָלוּ מֵעַלְמוֹן דִבְלָתָיְמָה וּשְׁרוֹ בְּטוּרֵי דַעֲבָרָאֵי דִקֳדָם נְבוֹ: (מח) וַיִּסְע֖וּ מֵֽהָרֵ֣י הָֽעֲבָרִ֑ים וַֽיַּחֲנוּ֙ בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב עַ֖ל יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ: וּנְטָלוּ מִטוּרֵי דַעֲבָרָאֵי וּשְׁרוֹ בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יַרְדְנָא דִירֵחוֹ: (מט) וַיַּֽחֲנ֤וּ עַל-הַיַּרְדֵּן֙ מִבֵּ֣ית הַיְשִׁמֹ֔ת עַ֖ד אָבֵ֣ל הַשִּׁטִּ֑ים בְּעַֽרְבֹ֖ת מוֹאָֽב: (ס) וּשְׁרוֹ עַל יַרְדְנָא מִבֵּית יְשִׁימוֹת עַד מֵישַׁר שִׁטִין בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב:

רש''י מבית הישמת עד אבל השטים. כאן למדך שעור מחנה ישראל שנים עשר מיל. דאמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי ההוא אתרא וכו' (ערובין נה, ב) : אבל השטים. מישור של שטים אבל שמו:

(נ) שלישי - במחוברות חמישי וַיְדַבֵּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֶל-מֹשֶׁ֖ה בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל-יַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ לֵאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יַרְדְנָא דִירֵחוֹ לְמֵימָר: (נא) דַּבֵּר֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֥י אַתֶּ֛ם עֹֽבְרִ֥ים אֶת-הַיַּרְדֵּ֖ן אֶל-אֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן: מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי אַתּוּן עָבְרִין יָת יַרְדְנָא לְאַרְעָא דִכְנָעַן:

רש''י כי אתם עברים את הירדן וגו' והורשתם וגו' . והלא כמה פעמים הזהרו על כך, אלא כך אמר להם משה כשאתם עוברים בירדן ביבשה, על מנת כן תעברו, ואם לאו מים באין ושוטפין אתכם, וכן מצינו שאמר להם יהושע בעודם בירדן:

(נב) וְה֨וֹרַשְׁתֶּ֜ם אֶת-כָּל-יֹֽשְׁבֵ֤י הָאָ֨רֶץ֙ מִפְּנֵיכֶ֔ם וְאִ֨בַּדְתֶּ֔ם אֵ֖ת כָּל-מַשְׂכִּיֹּתָ֑ם וְאֵ֨ת כָּל-צַלְמֵ֤י מַסֵּֽכֹתָם֙ תְּאַבֵּ֔דוּ וְאֵ֥ת כָּל-בָּֽמוֹתָ֖ם תַּשְׁמִֽידוּ: וּתְתָרְכוּן יָת כָּל יָתְבֵי אַרְעָא מִן קֳדָמֵיכוֹן וְתֵבְדוּן יָת כָּל בֵּית סִגְדַתְהוֹן וְיָת כָּל צַלְמֵי מַתְּכַתְהוֹן תֵּבְדוּן וְיָת כָּל בָּמַתְהוֹן תְּשֵׁצוּן:

רש''י והורשתם. וגרשתם: משכיתם. כתרגומו בית סגדתהון, על שם שהיו מסככין את הקרקע ברצפת אבנים של שיש להשתחוות עליהם בפשוט ידים ורגלים, כדכתיב (ויקרא כו, א) ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה: מסכתם. כתרגומו מתכתהון:

מסעי יום שישי תורה

נג וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי

(נג) וְהֽוֹרַשְׁתֶּ֥ם אֶת-הָאָ֖רֶץ וִֽישַׁבְתֶּם-בָּ֑הּ כִּ֥י לָכֶ֛ם נָתַ֥תִּי אֶת-הָאָ֖רֶץ לָרֶ֥שֶׁת אֹתָֽהּ: וּתְתָרְכוּן יָת יָתְבֵי אַרְעָא וְתֵיתְבוּן בָּהּ אֲרֵי לְכוֹן יְהָבִית יָת אַרְעָא לְמֵירַת יָתָהּ:

רש''י והורשתם את הארץ. והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה, תוכלו להתקים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקים בה:

(נד) וְהִתְנַֽחַלְתֶּם֩ אֶת-הָאָ֨רֶץ בְּגוֹרָ֜ל לְמִשְׁפְּחֹֽתֵיכֶ֗ם לָרַ֞ב תַּרְבּ֚וּ אֶת-נַֽחֲלָתוֹ֙ וְלַמְעַט֙ תַּמְעִ֣יט אֶת-נַֽחֲלָת֔וֹ אֶל֩ אֲשֶׁר-יֵ֨צֵא ל֥וֹ שָׁ֛מָּה הַגּוֹרָ֖ל לוֹ יִֽהְיֶ֑ה לְמַטּ֥וֹת אֲבֹֽתֵיכֶ֖ם תִּתְנֶחָֽלוּ: וְתַחְסְנוּן יָת אַרְעָא בְעַדְבָא לְזַרְעֲיַתְכוֹן לְסַגִיאֵי תַּסְגוּן יָת אַחֲסַנְתְּהוֹן וְלִזְעִירֵי תַּזְעִירוּן יָת אַחֲסַנְתְּהוֹן לִדְיִפּוֹק לֵהּ תַּמָן עַדְבָא דִי לֵהּ יְהֵי לְשִׁבְטֵי אֲבָהַתְכוֹן תַּחְסְנוּן:

רש''י אל אשר יצא לו שמה. מקרא קצר הוא זה, אל מקום אשר יצא לו שמה הגורל לו יהיה: למטות אבותיכם. לפי חשבון יוצאי מצרים. דבר אחר בשנים עשר גבולין כמנין השבטים:

(נה) וְאִם-לֹ֨א תוֹרִ֜ישׁוּ אֶת-יֹֽשְׁבֵ֣י הָאָ֘רֶץ֘ מִפְּנֵיכֶם֒ וְהָיָה֙ אֲשֶׁ֣ר תּוֹתִ֣ירוּ מֵהֶ֔ם לְשִׂכִּים֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם וְלִצְנִינִ֖ם בְּצִדֵּיכֶ֑ם וְצָֽרְר֣וּ אֶתְכֶ֔ם עַל-הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֖ם יֹֽשְׁבִ֥ים בָּֽהּ: וְאִם לָא תְתָרְכוּן יָת יָתְבֵי אַרְעָא מִן קֳדָמֵיכוֹן וִיהֵי דִי תַשְׁאֲרוּן מִנְהוֹן לְסִיעַן נַטְלַן זְיַן לְקִבְלֵיכוֹן וּלְמַשִׁרְיַן מַקְפַּנְכוֹן וִיעִיקוּן לְכוֹן עַל אַרְעָא דִי אַתּוּן יָתְבִין בָּהּ:

רש''י והיה אשר תותירו מהם. יהיו לכם לרעה: לשכים בעיניכם. ליתדות המנקרות עיניכם. תרגום של יתדות שיכיא: ולצנינם. פותרים בו הפותרים לשון מסוכת קוצים הסוככת אתכם לסגור ולכלוא אתכם מאין יוצא ובא: וצררו אתכם. כתרגומו:

(נו) וְהָיָ֗ה כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּמִּ֛יתִי לַֽעֲשׂ֥וֹת לָהֶ֖ם אֶֽעֱשֶׂ֥ה לָכֶֽם: (פ) וִיהֵי כְּמָא דִי חֲשָׁבִית לְמֶעְבַּד לְהוֹן אַעֲבֵד לְכוֹן: לד (א) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (ב) צַ֞ו אֶת-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי-אַתֶּ֥ם בָּאִ֖ים אֶל-הָאָ֣רֶץ כְּנָ֑עַן זֹ֣את הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר תִּפֹּ֤ל לָכֶם֙ בְּנַֽחֲלָ֔ה אֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן לִגְבֻֽלֹתֶֽיהָ: פַּקֵד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי אַתּוּן עָאלִין לְאַרְעָא דִכְנָעַן דָא אַרְעָא דִי תִתְפְּלֵג לְכוֹן בְּאַחֲסָנָא אַרְעָא דִכְנַעַן לִתִחוּמָאָה:

רש''י זאת הארץ אשר תפל לכם וגו' . לפי שהרבה מצות נוהגות בארץ ואין נוהגות בחוצה לארץ, הצרך לכתוב מצרני גבולי רוחותיה סביב, לומר לך מן הגבולים הללו ולפנים המצות נוהגות: תפל לכם. על שם שנתחלקה בגורל נקראת חלקה לשון נפילה. ומדרש אגדה אומר על ידי שהפיל הקדוש ברוך הוא שריהם של שבע אמות מן השמים וכפתן לפני משה, אמר לו ראה אין בהם עוד כח:

(ג) וְהָיָ֨ה לָכֶ֧ם פְּאַת-נֶ֛גֶב מִמִּדְבַּר-צִ֖ן עַל-יְדֵ֣י אֱד֑וֹם וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ גְּב֣וּל נֶ֔גֶב מִקְצֵ֥ה יָם-הַמֶּ֖לַח קֵֽדְמָה: וִיהֵי לְכוֹן רוּחַ דָרוֹמָא מִמַדְבְּרָא דְצִן עַל תְּחוּמֵי אֱדוֹם וִיהֵי לְכוֹן תְּחוּם דָרוֹמָא מִסְיָפֵי יַמָא דְמִלְחָא קִדוּמָא:

רש''י והיה לכם פאת נגב. רוח דרומית אשר מן המזרח למערב: ממדבר צן. אשר אצל אדום מתחלת מקצוע דרומית מזרחית של ארץ תשעת המטות. כיצד, שלש ארצות יושבות בדרומה של ארץ ישראל זו אצל זו קצת ארץ מצרים, וארץ אדום כלה וארץ מואב כלה. ארץ מצרים במקצוע דרומית מערבית, שנאמר בפרשה זו מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאותיו הימה. ונחל מצרים היה מהלך על פני כל ארץ מצרים, שנאמר (יהושע יג, ג) מן השיחור אשר על פני מצרים. ומפסיק בין ארץ מצרים לארץ ישראל וארץ אדום אצלה לצד המזרח וארץ מואב אצל ארץ אדום בסוף הדרום למזרח, וכשיצאו ישראל ממצרים, אם רצה המקום לקרב את כניסתם לארץ היה מעבירם את הנילוס לצד צפון ובאין לארץ ישראל, ולא עשה כן, וזהו שנאמר (שמות יג, יז) ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים, שהם יושבים על הים במערבה של ארץ כנען, כענין שנאמר בפלשתים (צפניה ב, ה) יושבי חבל הים גוי כרתים. ולא נחם אותו הדרך אלא הסבן והוציאם דרך דרומה אל המדבר, והוא שקראו יחזקאל (יחזקאל כ, לה) מדבר העמים, לפי שהיו כמה אמות יושבות בצדו והולכין אצל דרומה מן המערב כלפי מזרח תמיד, עד שבאו לדרומה של ארץ אדום ובקשו ממלך אדום שיניחם להכנס בארצו ולעבור דרך רחבה ולהכנס לארץ, ולא רצה. והצרכו לסבוב את כל דרומה של אדום עד בואם לדרומה של ארץ מואב, שנאמר (שופטים יא, יז) וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה. והלכו כל דרומה של מואב עד סופה ומשם הפכו פניהם לצפון עד שסבבו כל מצר מזרחי שלה לרחבה וכשכלו את מזרחה מצאו את ארץ סיחון ועוג שהיו יושבין במזרחה של ארץ כנען והירדן מפסיק ביניהם. וזהו שנאמר ביפתח (שופטים יא, יח) וילך במדבר ויסב את ארץ אדום ואת ארץ מואב ויבא ממזרח שמש לארץ מואב. וכבשו את ארץ סיחון ועוג שהיתה בצפונה של ארץ מואב. וקרבו עד הירדן והוא כנגד מקצוע צפונית מערבית של ארץ מואב, נמצא שארץ כנען שבעבר הירדן למערב היה מקצוע דרומית מזרחית שלה אצל אדום:

(ד) וְנָסַ֣ב לָכֶם֩ הַגְּב֨וּל מִנֶּ֜גֶב לְמַֽעֲלֵ֤ה עַקְרַבִּים֙ וְעָ֣בַר צִ֔נָה (והיה) וְהָיוּ֙ תּֽוֹצְאֹתָ֔יו מִנֶּ֖גֶב לְקָדֵ֣שׁ בַּרְנֵ֑עַ וְיָצָ֥א חֲצַר-אַדָּ֖ר וְעָבַ֥ר עַצְמֹֽנָה: וְיַסְחַר לְכוֹן תְּחוּמָא מִדְרוֹמָא לְמַסְקָנָא דְעַקְרַבִּים וִיעִבַר לְצִן וִיהוֹן מַפְקָנוֹהִי מִדְרוֹמָא לִרְקָם גֵיאָה וְיִפּוֹק לַחֲצַר אַדָר וִיעִבַר לְעַצְמוֹן:

רש''י ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים. כל מקום שנאמר ונסב או ויצא, מלמד שלא היה המצר שווה אלא הולך ויוצא לחוץ, יוצא המצר ועוקם לצד צפונו של עולם באלכסון למערב ועובר המצר בדרומה של מעלה עקרבים, נמצא מעלה עקרבים לפנים מן המצר: ועבר צנה. אל צין כמו מצרימה: והיו תוצאותיו. קצותיו. בדרומה של קדש ברנע: ויצא חצר אדר. מתפשט המצר ומרחיב לצד צפון של עולם ונמשך עוד באלכסון למערב ובא לו לחצר אדר ומשם לעצמון ומשם לנחל מצרים. ולשון ונסב האמור כאן לפי שכתב ויצא חצר אדר שהתחיל להרחיב משעבר את קדש ברנע ורוחב אותה רצועה שבלטה לצד צפון היתה מקדש ברנע עד עצמון ומשם והלאה נתקצר המצר ונסב לצד הדרום ובא לו לנחל מצרים ומשם לצד המערב אל הים הגדול שהוא מצר מערבה של כל ארץ ישראל. נמצא שנחל מצרים במקצוע מערבית דרומית:

(ה) וְנָסַ֧ב הַגְּב֛וּל מֵֽעַצְמ֖וֹן נַ֣חְלָה מִצְרָ֑יִם וְהָי֥וּ תֽוֹצְאֹתָ֖יו הַיָּֽמָּה: וְיַסְחַר תְּחוּמָא מֵעַצְמוֹן לְנַחֲלָא דְמִצְרָיִם וִיהוֹן מַפְקָנוֹהִי לְיַמָא:

רש''י והיו תוצאותיו הימה. אל מצר המערב שאין עוד גבול נגב מאריך לצד המערב משם והלאה:

(ו) וּגְב֣וּל יָ֔ם וְהָיָ֥ה לָכֶ֛ם הַיָּ֥ם הַגָּד֖וֹל וּגְב֑וּל זֶֽה-יִהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם גְּב֥וּל יָֽם: וּתְחוּם מַעַרְבָא וִיהֵי לְכוֹן יַמָא רַבָּא וּתְחוּמֵהּ דֵין יְהֵא לְכוֹן תְּחוּם מַעֲרְבָא:

רש''י וגבול ים. ומצר מערבי מהו: והיה לכם הים הגדול. למצר: וגבול. הנסין שבתוך הים אף הם מן הגבול והם איים, שקורין אישלי''ש [איים] :

(ז) וְזֶֽה-יִהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם גְּב֣וּל צָפ֑וֹן מִן-הַיָּם֙ הַגָּדֹ֔ל תְּתָא֥וּ לָכֶ֖ם הֹ֥ר הָהָֽר: וְדֵין יְהֵי לְכוֹן תְּחוּם צִפּוּנָא מִן יַמָא רַבָּא תְּכַוְנוּן לְכוֹן לְהוֹר טוּרָא:

רש''י גבול צפון. מצר צפון: מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר. שהוא במקצוע צפונית מערבית. וראשו משפיע ונכנס לתוך הים ויש מרוחב הים לפנים המנו וחוצה המנו: תתאו. תשפעו לכם לנטות ממערב לצפון אל הר ההר: תתאו. לשון סבה, כמו (ד''ה ב' יב, יא) אל תא הרצים, (יחזקאל מ, י) ותאי השער היציע, שקורין אפינדי''ץ , שהוא מוסב ומשפע:

(ח) מֵהֹ֣ר הָהָ֔ר תְּתָא֖וּ לְבֹ֣א חֲמָ֑ת וְהָי֛וּ תּֽוֹצְאֹ֥ת הַגְּבֻ֖ל צְדָֽדָה: מֵהוֹר טוּרָא תְּכַוְנוּן לִמְטֵי חֲמָת וִיהוֹן מַפְּקָנוֹהִי דִתְחוּמָא לִצְדָד:

רש''י מהר ההר. תסבו ותלכו אל מצר הצפון לצד המזרח ותפגעו בלבא חמת, זו אנטוכיא: תוצאות הגבול. סופי הגבול. כל מקום שנאמר תוצאות הגבול, או המצר כלה שם לגמרי ואינו עובר להלן כלל, או משם מתפשט ומרחיב ויוצא לאחוריו להמשיך להלן באלכסון יותר מן הרוחב הראשון, ולענין רוחב המדה הראשון קראו תוצאות, ששם כלתה אותה מדה:

(ט) וְיָצָ֤א הַגְּבֻל֙ זִפְרֹ֔נָה וְהָי֥וּ תֽוֹצְאֹתָ֖יו חֲצַ֣ר עֵינָ֑ן זֶֽה-יִהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם גְּב֥וּל צָפֽוֹן: וְיִפּוֹק תְּחוּמָא לְזִפְרוֹן וִיהוֹן מַפְּקָנוֹהִי לַחֲצַר עֵינָן דֵין יְהֵי לְכוֹן תְּחוּם צִפּוּנָא:

רש''י והיו תוצאתיו חצר עינן. הוא היה סוף המצר הצפוני. ונמצאת חצר עינן במקצוע צפונית מזרחית. ומשם והתאויתם לכם אל מצר המזרחי:

(י) וְהִתְאַוִּיתֶ֥ם לָכֶ֖ם לִגְב֣וּל קֵ֑דְמָה מֵֽחֲצַ֥ר עֵינָ֖ן שְׁפָֽמָה: וּתְכַוְנוּן לְכוֹן לִתְחוּם קִדוּמָא מֵחֲצַר עֵינָן לִשְׁפָם:

רש''י והתאויתם. לשון הסבה ונטיה כמו תתאו: שפמה. במצר המזרחי ומשם הרבלה:

(יא) וְיָרַ֨ד הַגְּבֻ֧ל מִשְּׁפָ֛ם הָֽרִבְלָ֖ה מִקֶּ֣דֶם לָעָ֑יִן וְיָרַ֣ד הַגְּבֻ֗ל וּמָחָ֛ה עַל-כֶּ֥תֶף יָם-כִּנֶּ֖רֶת קֵֽדְמָה: וְיֵחוֹת תְּחוּמָא מִשְׁפָם לְרִבְלָה מִמַדְנַח לָעָיִן וְיֵחוֹת תְּחוּמָא וְיִמְטֵי עַל כֵּיף יַם גִנוֹסַר קִדוּמָא:

רש''י מקדם לעין. שם מקום. והמצר הולך במזרחו נמצא העין לפנים מן המצר ומארץ ישראל הוא: וירד הגבל. כל שהגבול הולך מצפון לדרום הוא יורד והולך: ומחה על כתף. אל עבר: ים כנרת קדמה. שיהא ים כנרת תוך לגבול במערב, והגבול במזרח ים כנרת, ומשם יורד אל הירדן והירדן מושך ובא מן הצפון לדרום באלכסון נוטה לצד מזרח ומתקרב לצד ארץ כנען כנגד ים כנרת ומושך לצד מזרחה של ארץ ישראל כנגד ים כנרת עד שנופל בים המלח ומשם כולה הגבול בתוצאותיו אל ים המלח, שממנו התחלת מצר מקצוע דרומית מזרחית. הרי סובבת אותה לארבע רוחותיה:

(יב) וְיָרַ֤ד הַגְּבוּל֙ הַיַּרְדֵּ֔נָה וְהָי֥וּ תֽוֹצְאֹתָ֖יו יָ֣ם הַמֶּ֑לַח זֹאת֩ תִּֽהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם הָאָ֛רֶץ לִגְבֻֽלֹתֶ֖יהָ סָבִֽיב: וְיֵחוֹת תְּחוּמָא לְיַרְדְנָא וִיהוֹן מַפְקָנוֹהִי לְיַמָא דְמִלְחָא דָא תְהֵי לְכוֹן אַרְעָא לִתְחוּמָאָה סְחוֹר סְחוֹר: (יג) וַיְצַ֣ו מֹשֶׁ֔ה אֶת-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֹ֣את הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר תִּתְנַֽחֲל֤וּ אֹתָהּ֙ בְּגוֹרָ֔ל אֲשֶׁר֙ צִוָּ֣ה יְהֹוָ֔ה לָתֵ֛ת לְתִשְׁעַ֥ת הַמַּטּ֖וֹת וַֽחֲצִ֥י הַמַּטֶּֽה: וּפַקִיד משֶׁה יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר דָא אַרְעָא דְתִתְחַסְנוּן יָתַהּ בְּעַדְבָא דִי פַקֵיד יְיָ לְמִתַּן לְתִשְׁעַת שִׁבְטִין וּפַלְגוּת שִׁבְטָא: (יד) כִּ֣י לָֽקְח֞וּ מַטֵּ֨ה בְנֵ֤י הָרֽאוּבֵנִי֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם וּמַטֵּ֥ה בְנֵֽי-הַגָּדִ֖י לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם וַֽחֲצִי֙ מַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֔ה לָֽקְח֖וּ נַֽחֲלָתָֽם: אֲרֵי קַבִּילוּ שִׁבְטָא דִבְנֵי רְאוּבֵן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן וְשִׁבְטָא דִבְנֵי גָד לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן וּפַלְגוּת שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה קַבִּילוּ אַחֲסַנְתְּהוֹן: (טו) שְׁנֵ֥י הַמַּטּ֖וֹת וַֽחֲצִ֣י הַמַּטֶּ֑ה לָֽקְח֣וּ נַֽחֲלָתָ֗ם מֵעֵ֛בֶר לְיַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ קֵ֥דְמָה מִזְרָֽחָה: (פ) תְּרֵין שִׁבְטִין וּפַלְגוּת שִׁבְטָא קַבִּילוּ אַחֲסַנְתְּהוֹן מֵ עִבְרָא לְיַרְדְנָא דִירֵחוֹ קִדוּמָא מַדִינְחָא:

רש''י קדמה מזרחה. אל פני העולם שהם במזרח, שרוח מזרחית קרויה פנים, ומערבית קרויה אחור, לפיכך דרום לימין וצפון לשמאל:

(טז) רביעי - במחוברות ששי וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (יז) אֵ֚לֶּה שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר-יִנְחֲל֥וּ לָכֶ֖ם אֶת-הָאָ֑רֶץ אֶלְעָזָר֙ הַכֹּהֵ֔ן וִֽיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן-נֽוּן: אִלֵין שְׁמָהַת גֻבְרַיָא דִי יַחְסְנוּן לְכוֹן יָת אַרְעָא אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וִיהוֹשֻׁע בַּר נוּן:

רש''י אשר ינחלו לכם. בשבילכם כל נשיא ונשיא אפטורפוס לשבטו ומחלק נחלת השבט למשפחות ולגברים ובורר לכל אחד ואחד חלק הגון. ומה שהם עושין יהיה עשוי כאלו עשאום שלוחים. ולא יתכן לפרש לכם זה ככל לכם שבמקרא, שאם כן היה לו לכתוב ינחילו לכם. ינחלו משמע שהם נוחלים לכם בשבילכם ובמקומכם, כמו (שמות יד, יד) ה' ילחם לכם:

(יח) וְנָשִׂ֥יא אֶחָ֛ד נָשִׂ֥יא אֶחָ֖ד מִמַּטֶּ֑ה תִּקְח֖וּ לִנְחֹ֥ל אֶת-הָאָֽרֶץ: וְרַבָּא חָד רַבָּא חָד מִשִׁבְטָא תִּסְבוּן לְאַחֲסָנָא יָת אַרְעָא:

רש''י לנחל את הארץ. שיהא נוחל וחולק אותה במקומכם:

(יט) וְאֵ֖לֶּה שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֑ים לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֔ה כָּלֵ֖ב בֶּן-יְפֻנֶּֽה: וְאִלֵין שְׁמָהַת גֻבְרַיָא לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה כָּלֵב בַּר יְפֻנֶה: (כ) וּלְמַטֵּה֙ בְּנֵ֣י שִׁמְע֔וֹן שְׁמוּאֵ֖ל בֶּן-עַמִּיהֽוּד: וּלְשִׁבְטָא דִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁמוּאֵל בַּר עַמִיהוּד: (כא) לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֔ן אֱלִידָ֖ד בֶּן-כִּסְלֽוֹן: לְשִׁבְטָא דְבִנְיָמִן אֱלִידָד בַּר כִּסְלוֹן: (כב) וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵי-דָ֖ן נָשִׂ֑יא בֻּקִּ֖י בֶּן-יָגְלִֽי: וּלְשִׁבְטָא דִבְנֵי דָן רַבָּא בֻּקִי בַּר יָגְלִי: (כג) לִבְנֵ֣י יוֹסֵ֔ף לְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי-מְנַשֶּׁ֖ה נָשִׂ֑יא חַנִּיאֵ֖ל בֶּן-אֵפֹֽד: לִבְנֵי יוֹסֵף לְשִׁבְטָא דִבְנֵי מְנַשֶׁה רַבָּא חַנִיאֵל בַּר אֵפוֹד: (כד) וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי-אֶפְרַ֖יִם נָשִׂ֑יא קְמוּאֵ֖ל בֶּן-שִׁפְטָֽן: וּלְשִׁבְטָא דִבְנֵי אֶפְרָיִם רַבָּא קְמוּאֵל בַּר שִׁפְטָן: (כה) וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי-זְבוּלֻ֖ן נָשִׂ֑יא אֱלִֽיצָפָ֖ן בֶּן-פַּרְנָֽךְ: וּלְשִׁבְטָא דִבְנֵי זְבוּלֻן רַבָּא אֱלִיצָפָן בַּר פַּרְנָךְ: (כו) וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי-יִשָּׂשכָ֖ר נָשִׂ֑יא פַּלְטִיאֵ֖ל בֶּן-עַזָּֽן: וּלְשִׁבְטָא דִבְנֵי יִשָׂשכָר רַבָּא פַלְטִיאֵל בַּר עַזָן: (כז) וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי-אָשֵׁ֖ר נָשִׂ֑יא אֲחִיה֖וּד בֶּן-שְׁלֹמִֽי: וּלְשִׁבְטָּא דִבְנֵי אָשֵׁר רַבָּא אֲחִיהּוּד בַּר שְׁלֹמִי: (כח) וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי-נַפְתָּלִ֖י נָשִׂ֑יא פְּדַהְאֵ֖ל בֶּן-עַמִּיהֽוּד: וּלְשִׁבְטָא דִבְנֵי נַפְתָּלִי רַבָּא פְּדַהְאֵל בַּר עַמִיהוּד: (כט) אֵ֕לֶּה אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה יְהֹוָ֑ה לְנַחֵ֥ל אֶת-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן: (פ) אִלֵין דִי פַּקִיד יְיָ לְאַחֲסָנָא יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא דִכְנָעַן:

רש''י לנחל את בני ישראל. שהם ינחילו אותה לכם למחלקותיה:

לה (א) חמישי וַיְדַבֵּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֶל-מֹשֶׁ֖ה בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל-יַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ לֵאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יַרְדְנָא דִירֵיחוֹ לְמֵימָר: (ב) צַו֘ אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְנָֽתְנ֣וּ לַלְוִיִּ֗ם מִֽנַּחֲלַ֛ת אֲחֻזָּתָ֖ם עָרִ֣ים לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרָ֗שׁ לֶֽעָרִים֙ סְבִיבֹ֣תֵיהֶ֔ם תִּתְּנ֖וּ לַלְוִיִּֽם: פַּקֵד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִתְּנוּן לְלֵוָאֵי מֵאַחֲסָנַת אֲחוּדַתְהּוֹן קִרְוִין לְמִתָּב וְרֶוַח לְּקִרְוַיָא סַחֲרָנֵיהוֹן תִּתְּנוּן לְלֵוָאֵי:

רש''י ומגרש. רוח מקום חלק חוץ לעיר סביב להיות לנוי לעיר, ואין רשאין לבנות שם בית ולא לנטוע כרם ולא לזרוע זריעה:

(ג) וְהָי֧וּ הֶֽעָרִ֛ים לָהֶ֖ם לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶ֗ם יִֽהְי֤וּ לִבְהֶמְתָּם֙ וְלִרְכֻשָׁ֔ם וּלְכֹ֖ל חַיָּתָֽם: וִיהוֹן קִרְוַיָא לְהוֹן לְמִתָּב וְרַוְחֵיהוֹן יְהוֹן לִבְעִירְהוֹן וּלְקִנְיָנֵיהוֹן וּלְכָל חֵוַתְהוֹן:

רש''י ולכל חיתם. ולכל צרכיהם:

(ד) וּמִגְרְשֵׁי֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תִּתְּנ֖וּ לַלְוִיִּ֑ם מִקִּ֤יר הָעִיר֙ וָח֔וּצָה אֶ֥לֶף אַמָּ֖ה סָבִֽיב: וּרְוָחֵי קִרְוַיָא דִי תִתְּנוּן לְלֵוָאֵי מִכּוֹתֵל קַרְתָּא וּלְבָרָא אֲלַף אַמִין סְחוֹר סְחוֹר:

רש''י אלף אמה סביב. ואחריו הוא אומר אלפים באמה, הא כיצד אלפים, הוא נותן להם סביב, ומהם אלף הפנימיים למגרש והחיצונים לשדות וכרמים:

(ה) וּמַדֹּתֶ֞ם מִח֣וּץ לָעִ֗יר אֶת-פְּאַת-קֵ֣דְמָה אַלְפַּ֪יִם בָּֽאַמָּ֠֩ה וְאֶת-פְּאַת-נֶ֩גֶב֩ אַלְפַּ֨יִם בָּֽאַמָּ֜ה וְאֶת-פְּאַת-יָ֣ם | אַלְפַּ֣יִם בָּֽאַמָּ֗ה וְאֵ֨ת פְּאַ֥ת צָפ֛וֹן אַלְפַּ֥יִם בָּֽאַמָּ֖ה וְהָעִ֣יר בַּתָּ֑וֶךְ זֶ֚ה יִֽהְיֶ֣ה לָהֶ֔ם מִגְרְשֵׁ֖י הֶֽעָרִֽים: וְתִמְשְׁחוּן מִבָּרָא לְקַרְתָּא יָת רוּחַ קִדוּמָא תְּרֵין אַלְפִין בְּאַמִין וְיָת רוּחַ דְרוֹמָא תְּרֵין אַלְפִין בְּאַמִין וְיָת רוּחַ מַעֲרְבָא תְּרֵין אַלְפִין בְּאַמִין וְיָת רוּחַ צִפּוּנָא תְּרֵין אַלְפִין בְּאַמִין וְקַרְתָּא בִמְצִיעָא דֵין יְהֵי לְהוֹן רְוָחֵי קִרְוַיָא: (ו) וְאֵ֣ת הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ לַלְוִיִּ֔ם אֵ֚ת שֵׁשׁ-עָרֵ֣י הַמִּקְלָ֔ט אֲשֶׁ֣ר תִּתְּנ֔וּ לָנֻ֥ס שָׁ֖מָּה הָֽרֹצֵ֑חַ וַֽעֲלֵיהֶ֣ם תִּתְּנ֔וּ אַרְבָּעִ֥ים וּשְׁתַּ֖יִם עִֽיר: וְיָת קִרְוַיָא דִי תִתְּנוּן לְלֵוָאֵי יָת שִׁית קִרְוֵי שֵׁזָבוּתָא דִי תִתְּנוּן לְמֵעֲרַק תַּמָן קָטוֹלָא וַעֲלֵיהוֹן תִּתְּנוּן אַרְבְּעִין וְתַרְתֵּין קִרְוִין: (ז) כָּל-הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ לַלְוִיִּ֔ם אַרְבָּעִ֥ים וּשְׁמֹנֶ֖ה עִ֑יר אֶתְהֶ֖ן וְאֶת-מִגְרְשֵׁיהֶֽן: כָּל קִרְוַיָא דִי תִתְּנוּן לְלֵוָאֵי אַרְבְּעִין וְתַמְנֵי קִרְוִין יָתְהֶן וְיָת רְוָחֵיהֶן: (ח) וְהֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ מֵֽאֲחֻזַּ֣ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֤ת הָרַב֙ תַּרְבּ֔וּ וּמֵאֵ֥ת הַמְעַ֖ט תַּמְעִ֑יטוּ אִ֗ישׁ כְּפִ֤י נַֽחֲלָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר יִנְחָ֔לוּ יִתֵּ֥ן מֵֽעָרָ֖יו לַלְוִיִּֽם: (פ) וְקִרְוַיָא דִי תִתְּנוּן מֵאֲחוּדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן סַגִיאֵי תַּסְגוּן וּמִן זְעִירֵי תַּזְעִירוּן גְבַר כְּפוּם אַחֲסַנְתֵּהּ דִי יַחְסְנוּן יִתֵּן מִקִרְווֹהִי לְלֵוָאֵי: (ט) שישי - במחוברות שביעי וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (י) דַּבֵּר֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֥י אַתֶּ֛ם עֹֽבְרִ֥ים אֶת-הַיַּרְדֵּ֖ן אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן: מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי אַתּוּן עָבְרִין יָת יַרְדְנָא לְאַרְעָא דִכְנָעַן: (יא) וְהִקְרִיתֶ֤ם לָכֶם֙ עָרִ֔ים עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּֽהְיֶ֣ינָה לָכֶ֑ם וְנָ֥ס שָׁ֨מָּה֙ רֹצֵ֔חַ מַכֵּה-נֶ֖פֶשׁ בִּשְׁגָגָֽה: וּתְזַמְנוּן לְכוֹן קִרְוִין קִרְוֵי שֵׁזָבוּתָא יֶהֶוְיָן לְכוֹן וְיַעֲרוֹק לְתַמָן קָטוֹלָא דְיִקְטוֹל נַפְשָׁא בְּשָׁלוּ:

רש''י והקריתם. אין הקריה אלא לשון הזמנה וכן הוא אומר (בראשית כז, כ) כי הקרה ה' אלהיך לפני:

(יב) וְהָי֨וּ לָכֶ֧ם הֶֽעָרִ֛ים לְמִקְלָ֖ט מִגֹּאֵ֑ל וְלֹ֤א יָמוּת֙ הָֽרֹצֵ֔חַ עַד-עָמְד֛וֹ לִפְנֵ֥י הָֽעֵדָ֖ה לַמִּשְׁפָּֽט: וִיהוֹן לְכוֹן קִרְוַיָא לְשֵׁזָבָא מִגָאֵל דְמָא וְלָא יְמוּת קָטוֹלָא עַד דְיֵקוּם קֳדָם כְּנִשְׁתָּא לְדִינָא:

רש''י מגאל. מפני גואל הדם שהוא קרוב לנרצח:

(יג) וְהֶֽעָרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תִּתֵּ֑נוּ שֵׁשׁ-עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּֽהְיֶי֥נָה לָכֶֽם: וְקִרְוַיָא דִי תִתְּנוּן שִׁית קִרְוֵי שֵׁזָבוּתָא יֶהֶוְיַן לְכוֹן:

רש''י שש ערי מקלט. מגיד שאף על פי שהבדיל משה בחייו שלש ערים בעבר הירדן, לא היו קולטות עד שנבחרו שלש שנתן יהושע בארץ כנען:

(יד) אֵ֣ת | שְׁלֹ֣שׁ הֶֽעָרִ֗ים תִּתְּנוּ֙ מֵעֵ֣בֶר לַיַּרְדֵּ֔ן וְאֵת֙ שְׁלֹ֣שׁ הֶֽעָרִ֔ים תִּתְּנ֖וּ בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּֽהְיֶֽינָה: יָת תְּלַת קִרְוַיָא תִתְּנוּן מֵעִבְרָא לְיַרְדְנָא וְיָת תְּלַת קִרְוַיָא תִתְּנוּן בְּאַרְעָא דִכְנָעַן קִרְוֵי שֵׁזָבוּתָא יֶהֶוְיָן:

רש''י את שלש הערים וגו' . אף על פי שבארץ כנען תשעה שבטים וכאן אינן אלא שנים וחצי, השוה מנין ערי מקלט שלהם משום דבגלעד נפישי רוצחים, דכתיב (הושע ו, ח) גלעד קרית פועלי און עקבה מדם:

(טו) לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְלַגֵּ֤ר וְלַתּוֹשָׁב֙ בְּתוֹכָ֔ם תִּֽהְיֶ֛ינָה שֵׁשׁ-הֶֽעָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לְמִקְלָ֑ט לָנ֣וּס שָׁ֔מָּה כָּל-מַכֵּה-נֶ֖פֶשׁ בִּשְׁגָגָֽה: לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְגִיוֹרַיָא וּלְתוֹתָבַיָא דְבֵינֵיכוֹן יֶהֶוְיַן שִׁית קִרְוַיָא הָאִלֵין לְשֵׁזָבָא לְמֵעֲרַק לְתַמָן כָּל דְיִקְטוֹל נַפְשָׁא בְּשָׁלוּ: (טז) וְאִם-בִּכְלִ֨י בַרְזֶ֧ל | הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָֽרֹצֵֽחַ: וְאִם בְּמָאן דְפַרְזְלָא מְחָהִי וְקַטְלֵהּ קָטוֹלָא הוּא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל קָטוֹלָא:

רש''י ואם בכלי ברזל הכהו. אין זה מדבר בהורג בשוגג הסמוך לו, אלא בהורג במזיד. ובא ללמד, שההורג בכל דבר צריך שיהא בו שעור כדי להמית, שנאמר בכלם אשר ימות בו, דמתרגמינן דהיא כמסת דימות ביה, חוץ מן הברזל, שגלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא שהברזל ממית בכל שהוא אפלו מחט, לפיכך לא נתנה בו תורה שעור לכתוב בו אשר ימות בו. ואם תאמר בהורג בשוגג הכתוב מדבר, הרי הוא אומר למטה או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות וגו' , למד על האמורים למעלה שבהורג במזיד הכתוב מדבר:

(יז) וְאִ֡ם בְּאֶ֣בֶן יָד֩ אֲשֶׁר-יָמ֨וּת בָּ֥הּ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָֽרֹצֵֽחַ: וְאִם בְּאַבְנָא דְמִתְנָסְבָא בִידָא דְהִיא כְמִסַת דִי יְמוּת בַּהּ מְחָהִי וְקָטְלֵהּ קָטוֹלָא הוּא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל קָטוֹלָא:

רש''י באבן יד. שיש בה מלא יד: אשר ימות בה. שיש בה שעור להמית, כתרגומו. לפי שנאמר (שמות כא, יח) והכה איש את רעהו באבן, ולא נתן בה שעור, יכול כל שהוא, לכך נאמר אשר ימות בה:

(יח) א֡וֹ בִּכְלִ֣י עֵֽץ-יָד֩ אֲשֶׁר-יָמ֨וּת בּ֥וֹ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָֽרֹצֵֽחַ: אוֹ בְּמָאן דְעָא דְמִתְנָסֵב בִּידָא דְהִיא כְמִסַת דִי יְמוּת בֵּה מְחָהִי וְקַטְּלֵהּ קָטוֹלָא הוּא אִתְקְטָלָא יִתְקְטַל קָטוֹלָא:

רש''י או בכלי עץ יד. לפי שנאמר וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט (שמות כא) , יכול כל שהוא, לכך נאמר בעץ אשר ימות בו, שיהא בו כדי להמית:

(יט) גֹּאֵ֣ל הַדָּ֔ם ה֥וּא יָמִ֖ית אֶת-הָֽרֹצֵ֑חַ בְּפִגְעוֹ-ב֖וֹ ה֥וּא יְמִתֶֽנּוּ: גָאֵל דְמָא הוּא יִקְטוֹל יָת קָטוֹלָא כַּד אִתְחַיַב לֵהּ מִן דִינָא הוּא יְקַטְלִנֵהּ:

רש''י בפגעו בו. אפלו בתוך ערי מקלט:

(כ) וְאִם-בְּשִׂנְאָ֖ה יֶהְדֳּפֶ֑נּוּ אֽוֹ-הִשְׁלִ֥יךְ עָלָ֛יו בִּצְדִיָּ֖ה וַיָּמֹֽת: וְאִם בְּסַנְאָה דְחָהִי אוֹ רְמָא עֲלוֹהִי בְּכַמְנָא וְקַטְלֵהּ:

רש''י בצדיה. כתרגומו, בכמנא. במארב:

(כא) אוֹ בְאֵיבָ֞ה הִכָּ֤הוּ בְיָדוֹ֙ וַיָּמֹ֔ת מֽוֹת-יוּמַ֥ת הַמַּכֶּ֖ה רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא גֹּאֵ֣ל הַדָּ֗ם יָמִ֛ית אֶת-הָֽרֹצֵ֖חַ בְּפִגְעוֹ-בֽוֹ: אוֹ בִדְבָבוּ מְחָהִי בִידֵהּ וְקָטְלֵהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל מַחְיָא קָטוֹלָא הוּא גָאֵל דְמָא יִקְטוֹל יָת קָטוֹלָא כַּד אִתְחַיֵב לֵיהּ מִן דִינָא: (כב) וְאִם-בְּפֶ֥תַע בְּלֹֽא-אֵיבָ֖ה הֲדָפ֑וֹ אֽוֹ-הִשְׁלִ֥יךְ עָלָ֛יו כָּל-כְּלִ֖י בְּלֹ֥א צְדִיָּֽה: וְאִם בִּתְכֵיף בְּלָא דְבָבוּ דְחָהִי אוֹ רְמָא עֲלוֹהִי כָּל מָאן בְּלָא כְמָן לֵיהּ:

רש''י בפתע. באונס. ותרגומו בתכיף, שהיה סמוך לו, ולא היה לו שהות להזהר עליו:

(כג) אוֹ בְכָל-אֶ֜בֶן אֲשֶׁר-יָמ֥וּת בָּהּ֙ בְּלֹ֣א רְא֔וֹת וַיַּפֵּ֥ל עָלָ֖יו וַיָּמֹ֑ת וְהוּא֙ לֹֽא-אוֹיֵ֣ב ל֔וֹ וְלֹ֥א מְבַקֵּ֖שׁ רָֽעָתֽוֹ: אוֹ בְּכָל אַבְנָא דְהִיא כְמִסַת דִי יְמוּת בָּהּ בְּלָא חָזֵי וּרְמָא עֲלוֹהִי וְקָטְלֵהּ וְהוּא לָא סָנֵי לֵיהּ וְלָא תָבַע בִּישְׁתֵיהּ:

רש''י או בכל אבן אשר ימות בה. הכהו: בלא ראות. שלא ראהו: ויפל עליו. מכאן אמרו ההורג דרך ירידה גולה, דרך עליה אינו גולה:

(כד) וְשָֽׁפְטוּ֙ הָֽעֵדָ֔ה בֵּ֚ין הַמַּכֶּ֔ה וּבֵ֖ין גֹּאֵ֣ל הַדָּ֑ם עַ֥ל הַמִּשְׁפָּטִ֖ים הָאֵֽלֶּה: וִידוּנוּן כְּנִשְׁתָּא בֵּין מַחְיָא וּבֵין גָאֵל דְמָא עַל דִינַיָא הָאִלֵין: (כה) וְהִצִּ֨ילוּ הָֽעֵדָ֜ה אֶת-הָֽרֹצֵ֗חַ מִיַּד֘ גֹּאֵ֣ל הַדָּם֒ וְהֵשִׁ֤יבוּ אֹתוֹ֙ הָֽעֵדָ֔ה אֶל-עִ֥יר מִקְלָט֖וֹ אֲשֶׁר-נָ֣ס שָׁ֑מָּה וְיָ֣שַׁב בָּ֗הּ עַד-מוֹת֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֔ל אֲשֶׁר-מָשַׁ֥ח אֹת֖וֹ בְּשֶׁ֥מֶן הַקֹּֽדֶשׁ: וִישֵׁזְבוּן כְּנִשְׁתָּא יָת קָטוֹלָא מִיַד גָאֵל דְמָא וִיתִיבוּן יָתֵיהּ כְּנִשְׁתָּא לְקִרְיַת שֵׁזָבוּתֵהּ דִי עֲרַק לְתַמָן וִיתֵב בָּהּ עַד דִימוּת כַּהֲנָא רַבָּא דִי רַבֵּי יָתֵהּ בִּמְשַׁח קוּדְשָׁא:

רש''י עד מות הכהן הגדול. שהוא בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם, והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים. אינו כדאי שיהא לפני כהן גדול. דבר אחר לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו: אשר משח אתו בשמן הקדש. לפי פשוטו מן המקראות הקצרים הוא, שלא פרש מי משחו, אלא כמו אשר משחו המושח אותו בשמן הקדש. ורבותינו דרשוהו במסכת מכות (יא, ב) לראיית דבר, ללמד שאם עד שלא נגמר דינו מת כהן גדול ומנו אחר תחתיו ולאחר מכאן נגמר דינו, חוזר במיתתו של שני, שנאמר אשר משח אתו, וכי הוא משחו לכהן או הכהן משח אותו, אלא להביא את הנמשח בימיו שמחזירו במיתתו:

(כו) וְאִם-יָצֹ֥א יֵצֵ֖א הָֽרֹצֵ֑חַ אֶת-גְּבוּל֙ עִ֣יר מִקְלָט֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יָנ֖וּס שָֽׁמָּה: וְאִם מִפַּק יִפּוֹק קָטוֹלָא יָת תְּחוּם קִרְיַת שֵׁזָבוּתֵהּ דִי עֲרַק לְתַמָן: (כז) וּמָצָ֤א אֹתוֹ֙ גֹּאֵ֣ל הַדָּ֔ם מִח֕וּץ לִגְב֖וּל עִ֣יר מִקְלָט֑וֹ וְרָצַ֞ח גֹּאֵ֤ל הַדָּם֙ אֶת-הָ֣רֹצֵ֔חַ אֵ֥ין ל֖וֹ דָּֽם: וְיַשְׁכַּח יָתֵהּ גָאֵל דְמָא מִבָּרָא לִתְחוּם קִרְיַת שֵׁזָבוּתֵהּ וְיִקְטוֹל גָאֵל דְמָא יָת קָטוֹלָא לֵית לֵהּ דְמָא:

רש''י אין לו דם. הרי הוא כהורג את המת שאין לו דם:

(כח) כִּ֣י בְעִ֤יר מִקְלָטוֹ֙ יֵשֵׁ֔ב עַד-מ֖וֹת הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֑ל וְאַֽחֲרֵ֥י מוֹת֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֔ל יָשׁוּב֙ הָֽרֹצֵ֔חַ אֶל-אֶ֖רֶץ אֲחֻזָּתֽוֹ: אֲרֵי בְקִרְיַת שֵׁזָבוּתֵהּ יִתֵּב עַד דִימוּת כַּהֲנָא רַבָּא וּבָתַר דִימוּת כַּהֲנָא רַבָּא יְתוּב קָטּוֹלָא לְאֲרַע אַחֲסַנְתֵּה: (כט) וְהָי֨וּ אֵ֧לֶּה לָכֶ֛ם לְחֻקַּ֥ת מִשְׁפָּ֖ט לְדֹרֹֽתֵיכֶ֑ם בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם: וִיהוֹן אִלֵין לְכוֹן לִגְזֵרַת דִין לְדָרֵיכוֹן בְּכֹל מוֹתְבָנֵיכוֹן:

רש''י בכל מושבתיכם. למד שתהא סנהדרין קטנה נוהגת בחוצה לארץ כל זמן שנוהגת בארץ ישראל:

(ל) כָּ֨ל-מַכֵּה-נֶ֔פֶשׁ לְפִ֣י עֵדִ֔ים יִרְצַ֖ח אֶת-הָֽרֹצֵ֑חַ וְעֵ֣ד אֶחָ֔ד לֹֽא-יַעֲנֶ֥ה בְנֶ֖פֶשׁ לָמֽוּת: כָּל דְיִקְטוֹל נַפְשָׁא לְפוּם סַהֲדִין יִקְטוֹל יָת קָטוֹלָא וְסָהִיד חַד לָא יַסְהִד בֶּאֱנַשׁ לְמִקְטָל:

רש''י כל מכה נפש וגו' . הבא להרגו על שהכה את הנפש: לפי עדים ירצח. שיעידו שבמזיד ובהתראה הרגו:

(לא) וְלֹֽא-תִקְח֥וּ כֹ֨פֶר֙ לְנֶ֣פֶשׁ רֹצֵ֔חַ אֲשֶׁר-ה֥וּא רָשָׁ֖ע לָמ֑וּת כִּי-מ֖וֹת יוּמָֽת: וְלָא תְקַבְּלוּן מָמוֹן עַל אֱנַשׁ קָטוֹל דִי הוּא חַיָב לְמִקְטָל אֲרֵי אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:

רש''י ולא תקחו כפר. לא יפטר בממון:

(לב) וְלֹֽא-תִקְח֣וּ כֹ֔פֶר לָנ֖וּס אֶל-עִ֣יר מִקְלָט֑וֹ לָשׁוּב֙ לָשֶׁ֣בֶת בָּאָ֔רֶץ עַד-מ֖וֹת הַכֹּהֵֽן: וְלָא תְקַבְּלוּן מָמוֹן לְמֵעֲרוֹק לְקִרְיַת שֵׁזָבוּתֵהּ לְמֵתוּב לְמִתַּב בְּאַרְעָא עַד דִימוּת כַּהֲנָא:

רש''י ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו. למי שנס אל עיר מקלטו שהרג בשוגג אינו נפטר מגלות בממון לתן כפר לשוב לשבת בארץ בטרם ימות הכהן: לנוס. כמו לנס, כמו (מיכה ב, ח) שובי מלחמה, ששבו מן המלחמה, וכן (צפניה ג, יח) נוגי ממועד, וכן (יהושע ה, ה) כי מלים היו, כאשר תאמר שוב על מי ששב כבר, ומול על מי שמל כבר, כן תאמר לנוס על מי שנס כבר, וקורהו נוס כלומר מברח. ואם תאמר לנוס לברוח, ותפרשהו לא תקחו כפר למי שיש לו לברוח לפטרו מן הגלות, לא ידעתי היאך יאמר לשוב לשבת בארץ, הרי עדין לא נס ומהיכן ישוב:

(לג) וְלֹא-תַחֲנִ֣יפוּ אֶת-הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ בָּ֔הּ כִּ֣י הַדָּ֔ם ה֥וּא יַֽחֲנִ֖יף אֶת-הָאָ֑רֶץ וְלָאָ֣רֶץ לֹֽא-יְכֻפַּ֗ר לַדָּם֙ אֲשֶׁ֣ר שֻׁפַּךְ-בָּ֔הּ כִּי-אִ֖ם בְּדַ֥ם שֹֽׁפְכֽוֹ: וְלָא תְּחַיְבוּן יָת אַרְעָא דִי אַתּוּן בָּהּ אֲרֵי דְמָא הוּא מְחַיַב יָת אַרְעָא וּלְאַרְעָא לָא מִתְכַפֵּר עַל דַם זַכַּאי דִי אִתְאַשֵׁד בַּהּ אֶלָהֵן בְּדַם אַשְׁדֵהּ:

רש''י ולא תחניפו. ולא תרשיעו, כתרגומו ולא תחיבון:

(לד) וְלֹ֧א תְטַמֵּ֣א אֶת-הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ יֹֽשְׁבִ֣ים בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֣ן בְּתוֹכָ֑הּ כִּ֚י אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה שֹׁכֵ֕ן בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (פ) וְלָא תְסַאֲבוּן יָת אַרְעָא דִי אַתּוּן יָתְבִין בָּהּ דִי שְׁכִנְתִּי שַׁרְיָא בְּגַוָהּ אֲרֵי אֲנָא יְיָ דִשְׁכִנְתִּי שַׁרְיָא בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

רש''י אשר אני שכן בתוכה. שלא תשכינו אותי בטמאתה: כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל. אף בזמן שהם טמאים שכינה ביניהם:

לו (א) שביעי וַֽיִּקְרְב֞וּ רָאשֵׁ֣י הָֽאָב֗וֹת לְמִשְׁפַּ֤חַת בְּנֵֽי-גִלְעָד֙ בֶּן-מָכִ֣יר בֶּן-מְנַשֶּׁ֔ה מִֽמִּשְׁפְּחֹ֖ת בְּנֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַֽיְדַבְּר֞וּ לִפְנֵ֤י מֹשֶׁה֙ וְלִפְנֵ֣י הַנְּשִׂאִ֔ים רָאשֵׁ֥י אָב֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וְקָרִיבוּ רֵישֵׁי אֲבָהָתָא לְּזַרְעִית בְּנֵי גִלְעָד בַּר מָכִיר בַּר מְנַשֶׁה מִזַרְעֲיַת בְּנֵי יוֹסֵף וּמַלִילוּ קֳדָם משֶׁה וְקָדָם רַבְרְבַיָא רֵישֵׁי אֲבָהָתָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (ב) וַֽיֹּאמְר֗וּ אֶת-אֲדֹנִי֙ צִוָּ֣ה יְהֹוָ֔ה לָתֵ֨ת אֶת-הָאָ֧רֶץ בְּנַֽחֲלָ֛ה בְּגוֹרָ֖ל לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽאדֹנִי֙ צֻוָּ֣ה בַֽיהֹוָ֔ה לָתֵ֗ת אֶֽת-נַחֲלַ֛ת צְלָפְחָ֥ד אָחִ֖ינוּ לִבְנֹתָֽיו: וַאֲמָרוּ יָת רִבּוֹנִי פַּקִיד יְיָ לְמִתַּן יָת אַרְעָא בְאַחֲסָנָא בְּעַדְבָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְרִבּוֹנִי אִתְפַּקֵד בְּמֵימְרָא דַיְיָ לְמִתַּן יָת אַחֲסָנַת צְלָפְחָד אָחוּנָא לִבְנָתֵהּ: (ג) וְ֠הָי֠וּ לְאֶחָ֞ד מִבְּנֵ֨י שִׁבְטֵ֥י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֘ לְנָשִׁים֒ וְנִגְרְעָ֤ה נַֽחֲלָתָן֙ מִנַּֽחֲלַ֣ת אֲבֹתֵ֔ינוּ וְנוֹסַ֕ף עַ֚ל נַֽחֲלַ֣ת הַמַּטֶּ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּֽהְיֶ֖ינָה לָהֶ֑ם וּמִגֹּרַ֥ל נַֽחֲלָתֵ֖נוּ יִגָּרֵֽעַ: וִיהֶוְיַן לְחַד מִבְּנֵי שִׁבְטַיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִנְשִׁין וְתִתְמְנַע אַחֲסַנְתְּהוֹן מֵאַחֲסָנַת אֲבְהָתָנָא וְתִתּוֹסַף עַל אַחֲסָנַת שִׁבְטַיָא דִיֶהֶוְיָן לְהוֹן וּמֵעֲדַב אַחֲסַנְתָּנָא יִתְמְנָע:

רש''י ונוסף על נחלת המטה. שהרי בנה יורשה והבן מתיחס על שבט אביו:

(ד) וְאִם-יִֽהְיֶ֣ה הַיֹּבֵל֘ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְנֽוֹסְפָה֙ נַֽחֲלָתָ֔ן עַ֚ל נַֽחֲלַ֣ת הַמַּטֶּ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּֽהְיֶ֖ינָה לָהֶ֑ם וּמִֽנַּחֲלַת֙ מַטֵּ֣ה אֲבֹתֵ֔ינוּ יִגָּרַ֖ע נַֽחֲלָתָֽן: וְאִם יְהֵי יוֹבֵלָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְתִתּוֹסַף אַחֲסַנְתְּהוֹן עַל אַחֲסָנַת שִׁבְטָא דִי תְהֶוְיָן לְהוֹן וּמֵאַחֲסָנַת שִׁבְטָא דְאֲבְהָתָנָא יִתְמְנַע אַחֲסַנְתְּהֶן:

רש''י ואם יהיה היובל. מכאן היה רבי יהודה אומר עתיד היובל שיפסוק: ואם יהיה היובל. כלומר אין זו מכירה שחוזרת ביובל, שהירשה אינה חוזרת, ואפלו אם יהיה היובל לא תחזור הנחלה לשבטו, ונמצא שנוספה על נחלת המטה אשר תהיינה להם:

(ה) וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַל-פִּ֥י יְהֹוָ֖ה לֵאמֹ֑ר כֵּ֛ן מַטֵּ֥ה בְנֵֽי-יוֹסֵ֖ף דֹּֽבְרִֽים: וּפַקִיד משֶׁה יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֵימְרָא דַיְיָ לְמֵימָר יָאוּת שִׁבְטָא דִבְנֵי יוֹסֵף מְמַלְלִין: (ו) זֶ֣ה הַדָּבָ֞ר אֲשֶׁר-צִוָּ֣ה יְהֹוָ֗ה לִבְנ֤וֹת צְלָפְחָד֙ לֵאמֹ֔ר לַטּ֥וֹב בְּעֵֽינֵיהֶ֖ם תִּֽהְיֶ֣ינָה לְנָשִׁ֑ים אַ֗ךְ לְמִשְׁפַּ֛חַת מַטֵּ֥ה אֲבִיהֶ֖ם תִּֽהְיֶ֥ינָה לְנָשִֽׁים: דֵין פִּתְגָמָא דִי פַקִיד יְיָ לִבְנַת צְלָפְחָד לְמֵימַר לִדְתַקִין בְּעֵינֵיהוֹן תְּהֶוְיַן לִנְשִׁין בְּרַם לְזַרְעִית שִׁבְטָא דַאֲבוּהֶן תְּהֶוְיַן לִנְשִׁין: (ז) וְלֹֽא-תִסֹּ֤ב נַֽחֲלָה֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִמַּטֶּ֖ה אֶל-מַטֶּ֑ה כִּ֣י אִ֗ישׁ בְּנַֽחֲלַת֙ מַטֵּ֣ה אֲבֹתָ֔יו יִדְבְּק֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וְלָא תַסְחַר אַחֲסָנָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִשִׁבְטָא לְשִׁבְטָא אֲרֵי גְבַר בְּאַחֲסָנַת שִׁבְטָא דַאֲבָהָתוֹהִי יִדְבְּקוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ח) וְכָל-בַּ֞ת יֹרֶ֣שֶׁת נַֽחֲלָ֗ה מִמַּטּוֹת֘ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ לְאֶחָ֗ד מִמִּשְׁפַּ֛חַת מַטֵּ֥ה אָבִ֖יהָ תִּֽהְיֶ֣ה לְאִשָּׁ֑ה לְמַ֗עַן יִֽירְשׁוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַֽחֲלַ֥ת אֲבֹתָֽיו: וְכָל בְּרַתָּא יַרְתַת אַחֲסָנָא מִשִׁבְטַּיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחַד מִזַרְעִית שִׁבְטָא דַאֲבוּהָא תְּהֵי לְאִנְתּוּ בְּדִיל דְיֵרְתוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גְבַר אַחֲסָנַת אֲבָהָתוֹהִי:

רש''י וכל בת ירשת נחלה. שלא היה בן לאביה:

(ט) וְלֹֽא-תִסֹּ֧ב נַֽחֲלָ֛ה מִמַּטֶּ֖ה לְמַטֵּ֣ה אַחֵ֑ר כִּי-אִישׁ֙ בְּנַ֣חֲלָת֔וֹ יִדְבְּק֕וּ מַטּ֖וֹת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וְלָא תַסְחַר אַחֲסָנָא מִשִׁבְטָא לְשִׁבְטָא אוֹחֲרָנָא אֲרֵי גְבַר בְּאַחֲסַנְתֵּהּ יִדְבְּקוּן שִׁבְטַיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (י) כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶׁ֑ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנ֥וֹת צְלָפְחָֽד: כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה כֵּן עֲבָדוּ בְּנַת צְלָפְחָד: (יא) מפטיר וַתִּֽהְיֶ֜ינָה מַחְלָ֣ה תִרְצָ֗ה וְחָגְלָ֧ה וּמִלְכָּ֛ה וְנֹעָ֖ה בְּנ֥וֹת צְלָפְחָ֑ד לִבְנֵ֥י דֹֽדֵיהֶ֖ן לְנָשִֽׁים: וַהֲוָאָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנַת צְלָפְחָד לִבְנֵי אֲחֵי אֲבוּהֶן לִנְשִׁין:

רש''י מחלה תרצה וגו' . כאן מנאן לפי גדלתן זו מזו בשנים ונשאו כסדר תולדותן, ובכל המקרא מנאן לפי חכמתן ומגיד ששקולות זו כזו:

(יב) מִֽמִּשְׁפְּחֹ֛ת בְּנֵֽי-מְנַשֶּׁ֥ה בֶן-יוֹסֵ֖ף הָי֣וּ לְנָשִׁ֑ים וַתְּהִי֙ נַֽחֲלָתָ֔ן עַל-מַטֵּ֖ה מִשְׁפַּ֥חַת אֲבִיהֶֽן: מִזַרְעֲיַת בְּנֵי מְנַשֶׁה בַר יוֹסֵף הֲוָאָה לִנְשִׁין וַהֲוַת אַחֲסַנְתְּהֶן עַל שִׁבְטָא זַרְעִית אֲבוּהֶן: (יג) אֵ֣לֶּה הַמִּצְוֹ֞ת וְהַמִּשְׁפָּטִ֗ים אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛ה בְּיַד-מֹשֶׁ֖ה אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב עַ֖ל יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ: (חזק) אִלֵין פִּקוּדַיָא וְדִינַיָא דִי פַקִיד יְיָ בִּידָא דְמשֶׁה לְוַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יַרְדְנָא דִירֵיחוֹ: חזק:

הפטרת מסעי - ירמיה ב

(ד) שִׁמְע֥וּ דְבַר-יְהוָ֖ה בֵּ֣ית יַעֲקֹ֑ב וְכָֽל-מִשְׁפְּח֖וֹת בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל: (ה) כֹּ֣ה | אָמַ֣ר יְהוָ֗ה מַה-מָּצְא֨וּ אֲבוֹתֵיכֶ֥ם בִּי֙ עָ֔וֶל כִּ֥י רָחֲק֖וּ מֵעָלָ֑י וַיֵּֽלְכ֛וּ אַחֲרֵ֥י הַהֶ֖בֶל וַיֶּהְבָּֽלוּ: (ו) וְלֹ֣א אָמְר֔וּ אַיֵּ֣ה יְהוָ֔ה הַמַּעֲלֶ֥ה אֹתָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הַמּוֹלִ֨יךְ אֹתָ֜נוּ בַּמִּדְבָּ֗ר בְּאֶ֨רֶץ עֲרָבָ֤ה וְשׁוּחָה֙ בְּאֶ֙רֶץ֙ צִיָּ֣ה וְצַלְמָ֔וֶת בְּאֶ֗רֶץ לֹֽא-עָ֤בַר בָּהּ֙ אִ֔ישׁ וְלֹֽא-יָשַׁ֥ב אָדָ֖ם שָֽׁם: (ז) וָאָבִ֤יא אֶתְכֶם֙ אֶל-אֶ֣רֶץ הַכַּרְמֶ֔ל לֶאֱכֹ֥ל פִּרְיָ֖הּ וְטוּבָ֑הּ וַתָּבֹ֙אוּ֙ וַתְּטַמְּא֣וּ אֶת-אַרְצִ֔י וְנַחֲלָתִ֥י שַׂמְתֶּ֖ם לְתוֹעֵבָֽה: (ח) הַכֹּהֲנִ֗ים לֹ֤א אָֽמְרוּ֙ אַיֵּ֣ה יְהוָ֔ה וְתֹפְשֵׂ֤י הַתּוֹרָה֙ לֹ֣א יְדָע֔וּנִי וְהָרֹעִ֖ים פָּ֣שְׁעוּ בִ֑י וְהַנְּבִיאִים֙ נִבְּא֣וּ בַבַּ֔עַל וְאַחֲרֵ֥י לֹֽא-יוֹעִ֖לוּ הָלָֽכוּ: (ט) לָכֵ֗ן עֹ֛ד אָרִ֥יב אִתְּכֶ֖ם נְאֻם-יְהוָ֑ה וְאֶת-בְּנֵ֥י בְנֵיכֶ֖ם אָרִֽיב: (י) כִּ֣י עִבְר֞וּ אִיֵּ֤י כִתִּיִּים֙ וּרְא֔וּ וְקֵדָ֛ר שִׁלְח֥וּ וְהִֽתְבּוֹנְנ֖וּ מְאֹ֑ד וּרְא֕וּ הֵ֥ן הָיְתָ֖ה כָּזֹֽאת: (יא) הַהֵימִ֥יר גּוֹי֙ אֱלֹהִ֔ים וְהֵ֖מָּה לֹ֣א אֱלֹהִ֑ים וְעַמִּ֛י הֵמִ֥יר כְּבוֹד֖וֹ בְּל֥וֹא יוֹעִֽיל: (יב) שֹׁ֥מּוּ שָׁמַ֖יִם עַל-זֹ֑את וְשַׂעֲר֛וּ חָרְב֥וּ מְאֹ֖ד נְאֻם-יְהוָֽה: (יג) כִּֽי-שְׁתַּ֥יִם רָע֖וֹת עָשָׂ֣ה עַמִּ֑י אֹתִ֨י עָזְב֜וּ מְק֣וֹר | מַ֣יִם חַיִּ֗ים לַחְצֹ֤ב לָהֶם֙ בֹּאר֔וֹת בֹּארֹת֙ נִשְׁבָּרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹא-יָכִ֖לוּ הַמָּֽיִם: (יד) הַעֶ֙בֶד֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אִם-יְלִ֥יד בַּ֖יִת ה֑וּא מַדּ֖וּעַ הָיָ֥ה לָבַֽז: (טו) עָלָיו֙ יִשְׁאֲג֣וּ כְפִרִ֔ים נָתְנ֖וּ קוֹלָ֑ם וַיָּשִׁ֤יתוּ אַרְצוֹ֙ לְשַׁמָּ֔ה עָרָ֥יו (נצתה) נִצְּת֖וּ מִבְּלִ֥י יֹשֵֽׁב: (טז) גַּם-בְּנֵי-נֹ֖ף (ותחפנס) וְתַחְפַּנְחֵ֑ס יִרְע֖וּךְ קָדְקֹֽד: (יז) הֲלוֹא-זֹ֖את תַּעֲשֶׂה-לָּ֑ךְ עָזְבֵךְ֙ אֶת-יְהוָ֣ה אֱלֹהַ֔יִךְ בְּעֵ֖ת מוֹלִיכֵ֥ךְ בַּדָּֽרֶךְ: (יח) וְעַתָּ֗ה מַה-לָּךְ֙ לְדֶ֣רֶךְ מִצְרַ֔יִם לִשְׁתּ֖וֹת מֵ֣י שִׁח֑וֹר וּמַה-לָּךְ֙ לְדֶ֣רֶךְ אַשּׁ֔וּר לִשְׁתּ֖וֹת מֵ֥י נָהָֽר: (יט) תְּיַסְּרֵ֣ךְ רָעָתֵ֗ךְ וּמְשֻֽׁבוֹתַ֙יִךְ֙ תּוֹכִחֻ֔ךְ וּדְעִ֤י וּרְאִי֙ כִּי-רַ֣ע וָמָ֔ר עָזְבֵ֖ךְ אֶת-יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑יִךְ וְלֹ֤א פַחְדָּתִי֙ אֵלַ֔יִךְ נְאֻם-אֲדֹנָ֥י יְהוִ֖ה צְבָאֽוֹת: (כ) כִּ֣י מֵעוֹלָ֞ם שָׁבַ֣רְתִּי עֻלֵּ֗ךְ נִתַּ֙קְתִּי֙ מוֹסְרֹתַ֔יִךְ וַתֹּאמְרִ֖י לֹ֣א (אעבד) אֶעֱב֑וֹר כִּ֣י עַֽל-כָּל-גִּבְעָ֞ה גְּבֹהָ֗ה וְתַ֙חַת֙ כָּל-עֵ֣ץ רַעֲנָ֔ן אַ֖תְּ צֹעָ֥ה זֹנָֽה: (כא) וְאָֽנֹכִי֙ נְטַעְתִּ֣יךְ שֹׂרֵ֔ק כֻּלֹּ֖ה זֶ֣רַע אֱמֶ֑ת וְאֵיךְ֙ נֶהְפַּ֣כְתְּ לִ֔י סוּרֵ֖י הַגֶּ֥פֶן נָכְרִיָּֽה: (כב) כִּ֤י אִם-תְּכַבְּסִי֙ בַּנֶּ֔תֶר וְתַרְבִּי-לָ֖ךְ בֹּרִ֑ית נִכְתָּ֤ם עֲוֹנֵךְ֙ לְפָנַ֔י נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה: (כג) אֵ֣יךְ תֹּאמְרִ֞י לֹ֣א נִטְמֵ֗אתִי אַחֲרֵ֤י הַבְּעָלִים֙ לֹ֣א הָלַ֔כְתִּי רְאִ֤י דַרְכֵּךְ֙ בַּגַּ֔יְא דְּעִ֖י מֶ֣ה עָשִׂ֑ית בִּכְרָ֥ה קַלָּ֖ה מְשָׂרֶ֥כֶת דְּרָכֶֽיהָ: (כד) פֶּ֣רֶה | לִמֻּ֣ד מִדְבָּ֗ר בְּאַוַּ֤ת (נפשו) נַפְשָׁהּ֙ שָׁאֲפָ֣ה ר֔וּחַ תַּאֲנָתָ֖הּ מִ֣י יְשִׁיבֶ֑נָּה כָּל-מְבַקְשֶׁ֙יהָ֙ לֹ֣א יִיעָ֔פוּ בְּחָדְשָׁ֖הּ יִמְצָאֽוּנְהָ: (כה) מִנְעִ֤י רַגְלֵךְ֙ מִיָּחֵ֔ף (וגורנך) וּגְרוֹנֵ֖ךְ מִצִּמְאָ֑ה וַתֹּאמְרִ֣י נוֹאָ֔שׁ ל֕וֹא כִּֽי-אָהַ֥בְתִּי זָרִ֖ים וְאַחֲרֵיהֶ֥ם אֵלֵֽךְ: (כו) כְּבֹ֤שֶׁת גַּנָּב֙ כִּ֣י יִמָּצֵ֔א כֵּ֥ן הֹבִ֖ישׁוּ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל הֵ֤מָּה מַלְכֵיהֶם֙ שָֽׂרֵיהֶ֔ם וְכֹהֲנֵיהֶ֖ם וּנְבִיאֵיהֶֽם: (כז) אֹמְרִ֨ים לָעֵ֜ץ אָ֣בִי אַ֗תָּה וְלָאֶ֙בֶן֙ אַ֣תְּ (ילדתני) יְלִדְתָּ֔נוּ כִּֽי-פָנ֥וּ אֵלַ֛י עֹ֖רֶף וְלֹ֣א פָנִ֑ים וּבְעֵ֤ת רָֽעָתָם֙ יֹֽאמְר֔וּ ק֖וּמָה וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ: (כח) וְאַיֵּ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֣יתָ לָּ֔ךְ יָק֕וּמוּ אִם-יוֹשִׁיע֖וּךָ בְּעֵ֣ת רָעָתֶ֑ךָ כִּ֚י מִסְפַּ֣ר עָרֶ֔יךָ הָי֥וּ אֱלֹהֶ֖יךָ יְהוּדָֽה: (כט) לָ֥מָּה תָרִ֖יבוּ אֵלָ֑י כֻּלְּכֶ֛ם פְּשַׁעְתֶּ֥ם בִּ֖י נְאֻם-יְהוָֽה: (ל) לַשָּׁוְא֙ הִכֵּ֣יתִי אֶת-בְּנֵיכֶ֔ם מוּסָ֖ר לֹ֣א לָקָ֑חוּ אָכְלָ֧ה חַרְבְּכֶ֛ם נְבִֽיאֵיכֶ֖ם כְּאַרְיֵ֥ה מַשְׁחִֽית: (לא) הַדּ֗וֹר אַתֶּם֙ רְא֣וּ דְבַר-יְהוָ֔ה הֲמִדְבָּ֤ר הָיִ֙יתִי֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל אִ֛ם אֶ֥רֶץ מַאְפֵּ֖לְיָ֑ה מַדּ֜וּעַ אָמְר֤וּ עַמִּי֙ רַ֔דְנוּ לֽוֹא-נָב֥וֹא ע֖וֹד אֵלֶֽיךָ: (לב) הֲתִשְׁכַּ֤ח בְּתוּלָה֙ עֶדְיָ֔הּ כַּלָּ֖ה קִשֻּׁרֶ֑יהָ וְעַמִּ֣י שְׁכֵח֔וּנִי יָמִ֖ים אֵ֥ין מִסְפָּֽר: (לג) מַה-תֵּיטִ֥בִי דַּרְכֵּ֖ךְ לְבַקֵּ֣שׁ אַהֲבָ֑ה לָכֵן֙ גַּ֣ם אֶת-הָרָע֔וֹת (למדתי) לִמַּ֖דְתְּ אֶת-דְּרָכָֽיִךְ: (לד) גַּ֤ם בִּכְנָפַ֙יִךְ֙ נִמְצְא֔וּ דַּ֛ם נַפְשׁ֥וֹת אֶבְיוֹנִ֖ים נְקִיִּ֑ים לֹֽא-בַמַּחְתֶּ֥רֶת מְצָאתִ֖ים כִּ֥י עַל-כָּל-אֵֽלֶּה: (לה) וַתֹּֽאמְרִי֙ כִּ֣י נִקֵּ֔יתִי אַ֛ךְ שָׁ֥ב אַפּ֖וֹ מִמֶּ֑נִּי הִנְנִי֙ נִשְׁפָּ֣ט אוֹתָ֔ךְ עַל-אָמְרֵ֖ךְ לֹ֥א חָטָֽאתִי: (לו) מַה-תֵּזְלִ֥י מְאֹ֖ד לְשַׁנּ֣וֹת אֶת-דַּרְכֵּ֑ךְ גַּ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ תֵּב֔וֹשִׁי כַּאֲשֶׁר-בֹּ֖שְׁתְּ מֵאַשּֽׁוּר: (לז) גַּ֣ם מֵאֵ֥ת זֶה֙ תֵּֽצְאִ֔י וְיָדַ֖יִךְ עַל-רֹאשֵׁ֑ךְ כִּֽי-מָאַ֤ס יְהוָֹה֙ בְּמִבְטַחַ֔יִךְ וְלֹ֥א תַצְלִ֖יחִי לָהֶֽם: ג (א) לֵאמֹ֡ר הֵ֣ן יְשַׁלַּ֣ח אִ֣ישׁ אֶת-אִשְׁתּוֹ֩ וְהָלְכָ֨ה מֵאִתּ֜וֹ וְהָיְתָ֣ה לְאִישׁ-אַחֵ֗ר הֲיָשׁ֤וּב אֵלֶ֙יהָ֙ ע֔וֹד הֲל֛וֹא חָנ֥וֹף תֶּחֱנַ֖ף הָאָ֣רֶץ הַהִ֑יא וְאַ֗תְּ זָנִית֙ רֵעִ֣ים רַבִּ֔ים וְשׁ֥וֹב אֵלַ֖י נְאֻם-יְהוָֹֽה: (ב) שְׂאִֽי-עֵינַ֨יִךְ עַל-שְׁפָיִ֜ם וּרְאִ֗י אֵיפֹה֙ לֹ֣א (שגלת) שֻׁכַּ֔בְּתְּ עַל-דְּרָכִים֙ יָשַׁ֣בְתְּ לָהֶ֔ם כַּעֲרָבִ֖י בַּמִּדְבָּ֑ר וַתַּחֲנִ֣יפִי אֶ֔רֶץ בִּזְנוּתַ֖יִךְ וּבְרָעָתֵֽךְ: (ג) וַיִּמָּנְע֣וּ רְבִבִ֔ים וּמַלְק֖וֹשׁ ל֣וֹא הָיָ֑ה וּמֵ֨צַח אִשָּׁ֤ה זוֹנָה֙ הָ֣יָה לָ֔ךְ מֵאַ֖נְתְּ הִכָּלֵֽם: (ד) הֲל֣וֹא מֵעַ֔תָּה (קראתי) קָרָ֥את לִ֖י אָבִ֑י אַלּ֥וּף נְעֻרַ֖י אָֽתָּה:

משנה אהלות פרק יז

א. הַחוֹרֵשׁ אֶת הַקֶּבֶר, הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס. עַד כַּמָּה הוּא עוֹשֶׂה, מְלֹא מַעֲנָה, מֵאָה אַמָּה בֵּית אַרְבַּעַת סְאִים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בֵּית חָמֵשׁ. בַּמוֹרָד, וּבַמַּעֲלֶה, נוֹתֵן רֹבַע כַּרְשִׁינִים עַל בֹּרֶךְ הַמַּחֲרֵישָׁה, עַד מְקוֹם שֶׁיִּצְמְחוּ שְׁלשָׁה כַרְשִׁינִין זוֹ בְצַד זוֹ, עַד שָׁם הוּא עוֹשֶׂה בֵית הַפְּרָס. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בַּמּוֹרָד וְלֹא בַמַּעֲלֶה:

ברטנורה   (א) החורש בית הפרס. מקום שהטומאה פרושה ומתפשטת שם. ורבותי פרישו, פרס לשון דבר פרוס ושבור, שעצמות של מת נפרסו שם. ומפי אחרים שמעתי, על שם שפרסות בני אדם נמנעים ללכת שם מפני הטומאה: מלוא מענה. של המחרישה. ממקום הקבר שהתחיל לחרוש בו עד מאה אמה באורך השדה על מאה ברוחב, חיישינן שמא הוליכה המחרישה ממנו עצם כשעורה. ואם היה חורש והולך חוץ למאה אמה, ממאה אמה ולחוץ טהור, שאין המחרישה מולכת עצמות הקבר אלא עד מאה אמה: בית ארבעת סאין. מאה אמה אורך על מאה אמה רוחב הוא מקום זריעת ארבעת סאין, שהרי חצר המשכן שהיה מאה על חמשים הוא בית סאתים כדאמרינן בעירובין [כג:] נמצא מאה על מאה בית ארבעת סאין: ר' יוסי אומר בית חמשת סאין. ואין הלכה כרבי יוסי: ובמורד. כלומר, שיעור זה שאמרנו לתנא קמא ולר' יוסי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, הני מילי כשמוליך המחרישה במורד דמגלגלתו למרחוק. והוא הדין כשהקרקע שוה במישור: אבל במעלה. כשחורש ועולה. לדברי תנא קמא נותן רובע קב כרשינין על בורך המחרישה, הוא עץ חלול כפוף עשוי כעין ברך שהמחרישה תקועה בו, ועושה בשוליו נקב קטן כשיעור שיצא ממנו גרעין אחד מגרעיני הכרשינים, ומוליך המחרישה, והגרעינים נופלים מעט מעט, ובמקום שכלו הכרשינים שאין נופל מהם הרבה ביחד אלא שלשה גרעינים זה בצד זה שם כלה בית הפרס: ר' יוסי אומר במורד ולא במעלה. לא אמרינן בית הפרס אלא במורד, אבל כשהמחרישה עולה בגובה אין שם בית הפרס כלל, שמיד המחרישה ננערת ואם יש שם עצם נופל. ואין הלכה כרבי יוסי:

ב. הָיָה חוֹרֵשׁ וְהִטִּיחַ בְּסֶלַע אוֹ בְגָדֵר אוֹ שֶׁנִּעֵר הַמַּחֲרֵשָׁה, עַד שָׁם הוּא עוֹשֶׂה בֵית הַפְּרָס. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, בֵּית פְּרָס עוֹשֶׂה בֵית פְּרָס. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, פְּעָמִים עוֹשֶׂה, פְּעָמִים אֵינוֹ עוֹשֶׂה. כֵּיצַד, חָרַשׁ חֲצִי מַעֲנָה, וְחָזַר וְחָרַשׁ חֶצְיָהּ, וְכֵן הַצְדָדִין, הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה בֵית פְּרָס. חָרַשׁ מְלֹא מַעֲנָה, חָזַר וְחָרַשׁ מִמֶּנָּה וְלַחוּץ, אֵינוֹ עוֹשֶׂה בֵית פְּרָס:

ברטנורה   (ב) והטיח בסלע. הכה המחרישה בסלע, ומתוך כך ננערה המחרישה: או שניער את המחרישה. מן העפר שעליה. והא קא משמע לן דלא חיישינן שמא לא ניער יפה: עד שם הוא עושה בית הפרס. ולא יותר. ואפילו תוך שש אמות או חמש: בית פרס עושה בית פרס. המתחיל לחרוש בסוף בית הפרס או באמצע, מונה מאה אמה ממקום שהתחיל לחרוש, והוא נעשה בית הפרס כאילו חרש ממקום הקבר: חרש חצי מענה. חמשים אמה ממקום הקבר: וחזר. אחר כך וחרש משם עוד חמשים אמה אחרות, כל המאה נעשו בית פרס. והלכה כר' יהושע:

ג. הַחוֹרֵשׁ מִלָּטִימְיָא, מִצְבִירַת הָעֲצָמוֹת, מִשָּׂדֶה שֶׁאָבַד הַקֶּבֶר בְּתוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנִּמְצָא בָהּ קֶבֶר, הַחוֹרֵשׁ אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְכֵן נָכְרִי שֶׁחָרַשׁ, אֵינוֹ עוֹשֶׂה אוֹתָהּ בֵּית פְּרָס, שֶׁאֵין בֵּית פְּרָס לַכּוּתִיִּים:

ברטנורה   (ג) מלטימיא. כמו מלא טמיא, חפירה מלאה מתים זה על גבי זה. טמיא בלשון ארמי עצמות של מתים: ומצבירת העצמות. ממקום שהעצמות צבורים שם, דזה דבר שאינו מצוי שיהיה אדם חורש על חפירה שהיא מלאה מתים ועל צבירת עצמות גלויים, ולא גזרו אלא בקבר שנחרש, שהוא דבר המצוי: ומשדה שאבד בה קבר. דהוי ליה ספק ספיקא, שמא לא חרש במקום הקבר, ואם תמצא לומר חרש, שמא לא הוליך ממנה עצם: או שנמצא בה קבר. שחרש ואחר כך נמצא. דבית הפרס דרבנן, ולא קנסו ליה כיון דלא ידע: החורש את שאינו שלו. לא קנסו רבנן למהוי ארעא דחבריה בית הפרס. וכן נכרי לא שייך ביה קנס: שאין בית הפרס לכותיים. כלומר, שהרי אף על הכותיים לא קנסו, כל שכן שלא קנסו על הנכרי:

ד. שְׂדֵה בֵית הַפְּרָס עַל גַּבֵּי טְהוֹרָה, שָׁטְפוּ גְשָׁמִים מִבֵּית פְּרָס לַטְּהוֹרָה, אֲפִלּוּ אֲדֻמָּה וְהִלְבִּינוּהָ אוֹ לְבָנָה וְהֶאְדִּימוּהָ, אֵין עוֹשִׂין אוֹתָהּ בֵּית הַפְּרָס:

ברטנורה   (ד) על גבי טהורה. ששדה בית הפרס למעלה, וטהורה למטה: אפילו אדומה. שהיתה עפרה של טהורה אדומה: והלבינוה. מחמת עפר בית הפרס שהיה לבן: אין עושין אותה בית הפרס. שלא גזרו טומאה אלא על גוש כברייתו, ולא גזרו על העפר הנשטף עם המים:

ה. שָׂדֶה שֶׁאָבַד קֶבֶר בְּתוֹכָהּ, וּבָנָה בָהּ בַּיִת וַעֲלִיָּה עַל גַּבָּיו, אִם הָיְתָה פִתְחָהּ שֶׁל עֲלִיָּה מְכֻוָּן כְּנֶגֶד פִּתְחוֹ שֶׁל בַּיִת, עֲלִיָּה טְהוֹרָה. וְאִם לָאו, עֲלִיָּה טְמֵאָה. עֲפַר בֵּית הַפְּרָס וַעֲפַר חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁבָּא בְיָרָק, מִצְטָרְפִין כְּחוֹתַם הַמַּרְצוּפִים, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיִּהְיֶה בְמָקוֹם אֶחָד כְּחוֹתַם הַמַּרְצוּפִין. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֵׂה שֶׁהָיוּ אִגְּרוֹת בָּאוֹת מִמְּדִינַת הַיָּם לִבְנֵי כֹהֲנִים גְּדוֹלִים, וְהָיוּ בָהֶם כִּסְאָה וּכְסָאתַיִם חוֹתָמוֹת, וְלֹא חָשׁוּ לָהֶם (חֲכָמִים) מִשּׁוּם טֻמְאָה:

ברטנורה   (ה) עלייה טהורה. ממה נפשך, אם הקבר בתוך הבית, הבית טמא והעלייה טהורה. ואם הקבר תחת אסקופת פתח הבית, טומאה נכנסת לבית, ועלייה טהורה. אבל כשאין פתח העלייה מכוון כנגד פתח הבית, חיישינן דלמא קאי קבר תחת הכותל מכוון כנגד פתחה של עלייה ובוקעת הטומאה עד שמגעת לפתחה של עלייה ונכנסת לעלייה דרך הפתח: ועפר חוצה לארץ. כלומר או עפר חוצה לארץ. דארץ העמים ובית הפרס תרווייהו מטמו במגע ובמשא: שבא בירק. כגון אגודה של ירק שיש בה קלחים הרבה שנעקרו בגושיהן, ובכל קלח בפני עצמו ליכא עפר כחותם המרצופין שהוא שיעור הגוש לטמא: כחותם המרצופין. אמתחות של עור כעין שקין שהולכי דרכים נותנים כליהם בתוכם וחותמים עליהם בחותם של טיט: כסאה וכסאתים חותמות. של טיט. והאי עובדא מייתי ר' יהודה לסיועי לרבנן דלסאה וסאתים מעפר שבא מחוצה לארץ לא חששו הואיל ולא היה בחותם אחד בפני עצמו כחותם המרצופין. והלכה כחכמים:

גמרא נדה דף כ''ד ע''א

אִיתְמַר הַמַּפֶּלֶת מִי שֶׁפָּנָיו מוּסְמְסִים רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר אִמּוֹ טְמֵאָה רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אִמּוֹ טְהוֹרָה אֵיתִיבֵיהּ רִבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ הַמַּפֶּלֶת יַד חֲתוּכָה וְרֶגֶל חֲתוּכָה אִמּוֹ טְמֵאָה לֵידָה וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא מִגּוּף אָטוּם בָּאתָה וְאִם אִיתָא לִיתְנֵי שֶׁמָּא מִגּוּף אָטוּם אוֹ מִמִּי שֶׁפָּנָיו מוּסְמְסִין. אָמַר רַב פַּפִּי בְּפָנָיו מוּסְמְסִין כּוּלֵי עַלְמָא לָא פְּלִיגֵי דִטְמֵאָה כִּי פְּלִיגֵי בְּפָנָיו טוֹחוֹת וְאִיפְכָא אִיתְמַר רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר אִמּוֹ טְהוֹרָה וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אִמּוֹ טְמֵאָה וְלוֹתְבֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרִבִּי יוֹחָנָן מֵהָא מִשּׁוּם דְשָׁנֵי לֵיהּ הַיְינוּ גוּף אָטוּם הַיְינוּ מִי שֶׁפָּנָיו טוֹחוֹת:

רש''י מוסמסין. מעוכין קצת ולא כל כך כפניו טוחות: כי פליגי בפניו טוחות. שאין צורה ניכרת בהם לגמרי: ואיפכא איתמר. ולא משום צורה מפיק לה אלא הכי גמר לה מרביה: ולותביה ר''ל לר''י מהא. דאם איתא ליתני או ממי שפניו טוחות: היינו פניו טוחות. אבל בפניו מוסמסין ליכא לשנויי הכי דהא ניכרת בהן הצורה ולאו אטום הוא דאטום היינו חסר לגמרי:

זוהר ויקהל דף ר''ד ע''ב

בְּהַאי רָזָא אִית אַחֲרָא. הַאי רוּחָא אִתְהֲנֵּי בְהַאי יוֹמָא מֵהַנָּאוּתָן דְּיִשְׂרָאֵל וּמֵעִנּוּגָא דִילְהוֹן וּבְגִין דָא בָּעֵי לְמֵיהַב לֵיהּ עִנּוּגָא בְּמֵיכְלָא וּבְמִשְׁתְּיָא תְּלַת זִמְנִין בִּתְלַת סְעוּדָתִין דִּתְלַת דַרְגֵי מְהֵימְנוּתָא כְּמָא דְאוֹקְמוּהָ וְהַאי נָטִיל חֶדְוָה וְעִנּוּגָא בְאִינוּן סְעוּדְתֵי דְיִשְׂרָאֵל זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְאַהֲנֵי לֵיהּ וּמְעַנֵּג לֵיהּ בְהַאי יוֹמָא הַאי רוּחָא אִתְהַניאָ כָל דּ שִׁיתָא יוֹמִין מֵרוּחָא עִלָּאָה דְעַתִּיקָא דְכָל עַתִּיקִין. וּבְיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא כֵּיוַן דְּנַחִית וְאִתְּסְחֵי בְגִנְתָא דְעֵדֶן בְּלֵילְיָא אִתְעַנַּג מֵעִנּוּגָא דְגוּפָא בִּסְעוּדְתֵי דִמְהֵימְנוּתָא וְאִתְעַטָּר (נ''א וְאִתְעֲנַג) הַאי רוּחָא מֵעֵילָא וְתַתָּא וְאִתְרַוֵּי בְּכָל סִטְרִין בְּעִטְרָא (נ''א בְּעִנּוּגָא) דִלְעֵילָא וְתַתָּא. וְהוֹאִיל וְקַיְימָא עִמֵּיהּ דְבַר נָשׁ אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְנַטְּרָא לֵיה וְעַל דָּא כְתִיב (שמות לא) וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת שַׁבָּת דָּא הוּא הַהִיא נְקוּדָה תַתָּאָה. אֶת הַשַּׁבָּת דָּא הוּא הַאי רוּחָא אִתְפַּשְׁטוּתָא דְהַהִיא נְקוּדָה:

תרגום הזוהר בַּסּוֹד הַזֶּה יֵשׁ סוֹד אַחֵר. הָרוּחַ הַזֶּה, נֶהֱנֶה בַּיּוֹם הַזֶּה מִן הַהַנָּאוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וּמִתַּעֲנוּגֵיהֶם. וּמִשּׁוּם זֶה צְרִיכִים לָתֵת לוֹ עוֹנֶג בְּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בִּשְׁלֹשָׁה סְעוּדוֹת שֶׁל שָׁלֹשׁ מַדְרֵגוֹת הָאֱמוּנָה, כְּמוֹ שֶׁהֱעֶמִידוּהוּ. וְהָרוּחַ הַזֶּה מְקַבֵּל שִׂמְחָה וְתַעֲנוּג בְּאֵלּוּ הַסְּעוּדוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מִי שֶׁמְּהַנֵּהוּ וּמְעַנְּגוֹ בַּיּוֹם הַזֶּה. הָרוּחַ הַזֶּה נֶהֱנֶה כָּל שֵׁשֶׁת הַיָּמִים מֵהָרוּחַ הָעֶלְיוֹן שֶׁל עַתִּיק דְּכָל עַתִּיקִין. וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁיָּרַד וְרָחַץ בְּגַן עֵדֶן בַּלַּיְלָה, הוּא מִתְעַנֵּג מִתַּעֲנוּג הַגּוּף בִּסְעוּדוֹת הָאֱמוּנָה, וְנִתְעַטֵּר הָרוּחַ הַזֶּה מִלְּמַעְלָה וּמִלְּמַטָּה, וּמְקוֹמוֹ בְּכָל הַצְדָדִים, דְּהַיְנוּ בַּחָכְמָה וּבַחֲסָדִים, בַּעֲטָרָה שֶׁל מַעְלָה שֶׁהוּא חֲסָדִים וּבַעֲטָרָה שֶׁל מַטָּה שֶׁהִיא חָכְמָה. וְכֵיוָן שֶׁנִּמְצָא עִם הָאָדָם, צְרִיכִים לְשָׁמְרוֹ. וְעַל כֵּן כָּתוּב, וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת. שַׁבָּת זֶה, הִיא נְקוּדָה תַּחְתּוֹנָה, שֶׁהִיא מַלְכוּת. אֶת הַשַּׁבָּת, זֶהוּ הוּא הָרוּחַ הַזֶּה, שֵׁהוּא הִתִפַּשִּׁטוּת שֵׁל הַנִּקוּדָה הַהִיא.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות שבת פרק ט'

א. הַמֵיסֶךְ חַיָּיב וְהוּא מְלָאכָה מֵאָבוֹת מְלָאכוֹת. וְהַשּׁוֹבֵט עַל הַחוּטִין עַד שֶׁיְּפַרְקֵם וִיתַקְּנֵם הֲרֵי זֶה תוֹלְדַת מֵיסֶךְ וְכַמָּה שִׁיעוּרוּ מִשֶּׁיְּתַקֵּן רוֹחַב שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת וְכֵן הָאוֹרֵג שְׁנֵי חוֹטִין בְּרוֹחַב שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת חַיָּיב בֵּין שֶׁאָרְגָן בַתְּחִלָּה בֵּין שֶׁהָיָה מִקְצַת הַבֶּגֶד אָרוּג וְאָרַג עַל הָאָרוּג שִׁיעוּרוֹ שְׁנֵי חוּטִין וְאִם אָרַג חוּט אֶחָד וְהִשְׁלִים בּוֹ הַבֶּגֶד חַיָּיב. אָרַג בִּשְׂפַת הַיְרִיעָה שְׁנֵי חוּטִין בְּרוֹחַב שְׁלשָׁה בָּתֵי נִירִין חַיָּיב. הָא לְמַה זֶה דוֹמֶה לְאוֹרֵג צִלְצוּל קָטָן בְּרוֹחַב שְׁלשָה בָּתֵּי נִירִין: ב. הַמְּדַקְדֵּק אֶת הַחוּטִין וּמַפְרִידָן בְּעֵת הָאֲרִיגָה הֲרֵי זֶה תוֹלְדַת אוֹרֵג. וְכֵן הַקּוֹלֵעַ אֶת הַנִּימִין הֲרֵי זוֹ תוֹלְדַת אוֹרֵג וְשִׁיעוּרוֹ מִשֶׁיַעֲשֶׂה קְלִיעָה בְּאוֹרֶךְ ב' אֶצְבָּעוֹת: ג. הַבּוֹצֵעַ שְׁנֵי חוּטִין חַיָּיב וּבוֹצֵעַ הוּא הַמַּפְרִישׁ אֶת הָאוֹרֵג בֵּין שֶׁהוֹצִיא הָעֵרֶב מִן הַשְּׁתִי אוֹ שֶׁהֶעֱבִיר הַשְּׁתִי מֵעַל הָעֵרֶב הֲרֵי זֶה בוֹצֵעַ וְחַיָּיב. וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא מְקַלְקֵל אֶלָּא יִתְכַוֵּין לְתַקֵּן כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין אֵלּוּ שֶׁמְּאַחִין אֶת הַבְּגָדִים הַקַלִים בְּיוֹתֵר שֶׁבּוֹצְעִין וְאַחַר כַּךְ מְאַחִין. וְחוֹזְרִין וְאוֹרְגִין חוּטִין שֶׁבָּצְעוּ עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ ב' הַבְּגָדִים אוֹ ב' הַקְּרָעִים אֶחָד וְהַסּוֹתֵר אֶת הַקְּלִיעָה לְתַקֵּן הֲרֵי זֶה תוֹלְדַת בּוֹצֵעַ וְשִׁיעוּרוּ כְּשִׁיעוּר הַבּוֹצֵעַ:

מוסר

מספר חסידים סימן קמ''ט ק''נ

וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ מִי שֶׁטָּרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת יֹאכַל בְּשַׁבָּת. מְאֹד מְאֹד יֵשׁ לוֹ לְאָדָם לִהְיוֹת זָרִיז לְתַקֵּן צָרְכֵי שַׁבָּת וּמָהִיר וְזָרִיז כְּאָדָם אֲשֶׁר שָׁמַע כִּי הַמַלְכָּה בָּאָה וְנִתְאַכְסְנָה בְּבֵיתוֹ אוֹ הַכַּלָה וְכָל בְּנֵי חֲבוּרָתָה בָּאִים אֵל בֵּיתוֹ מַה הוּא עוֹשֶׂה שָׂמֵח שִׂמְחָה וְאוֹמֵר כַּמָּה עוֹשִׂין לִי כָּבוֹד גָּדוֹל אֲשֶׁר בָּאוּ בְּצֵל קוֹרָתִי אָמַר לָעֲבָדָיו תַּקְּנוּ הַבַּיִת וּפָנוּ אוֹתוֹ וְכַבְּדוּ אוֹתוֹ וְתַקְּנוּ הַמִּטוֹת מִפְּנֵי כְבוֹד הַבָּאָה וַאֲנִי אֵלֵךְ לִקְנוֹת לָהֶם בָּשָׂר וְדָגִים. מַה שֶׁאוּכַל לְהַשִׂיג לִכְבוֹדָה וְהוּא עַצְמוֹ טוֹרֵחַ בְּתִיקוּן מַאֲכָל וַאֲפִלּוּ הָיוּ לוֹ אֶלֶף עֲבָדִים וּמִי לָנוּ גָּדוֹל מִשַּׁבָּת שֶׁהִיא כַלָּה וּמַלְכָּה וְהִיא קְרוּאָה עֲנוּגָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיֵּשׁ לָנוּ לִטְרוֹחַ וְלִהְיוֹת בַּעַל הַבַּיִת עַצְמוֹ מְתַקֵּן אֲפִלּוּ הָיוּ לוֹ מֵאָה עֲבָדִים כְּרָבָא דְמָלַח שִׁיבוּטָא: אַל יִכָּנֵס אָדָם לְשַׁבָּת כְּשֶׁהוּא מְעוּנֶה לְפִיכָךְ אֵין לְהִתְעֲנוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְסָמוּךְ לְהַדְּלַקַת הַנֵּר יִטְעוֹם תַּבְשִׁילוֹ. וְהַזּוֹכֶה מִתְעֲנֶה וּמַשְׁלִים: