---

פרשת במדבר

---

במדבר פרק-א

{א}  וַיְדַבֵּ֨ר יְהֹוָ֧ה אֶל-מֹשֶׁ֛ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּאֶחָד֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית לְצֵאתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה בְּמַדְבְּרָא דְסִינַי בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא בְּחַד לְיַרְחָא תִנְיָנָא בְּשַׁתָּא תִנְיֵתָא לְמִפַּקְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וידבר וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה בְּמַדְבְּרָא דְסִינַי בְּמַשְׁכַּן זִימְנָא בְּחַד לְיַרְחָא דְאִיָיר הוּא יַרְחָא תִּנְיָינָא דְמִן שַׁתָּא תִּנְיֵיתָא לִזְמַן מִפַּקְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  וידבר. במדבר סיני באחד לחדש. מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. (א) כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע (ב) מנין הנותרים, כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם, באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד (ג) באייר מנאם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) רצונו לתרץ למה ליה למכתב כל הסימנים הללו ומתרץ מתוך חיבתן כו' כלומר הרי בלאו הכי צריך לפרש למה ליה למכתב שאו את ראש כל עדת וגו' והרי כבר מנאן בפרשת כי תשא אלא על כרחך צריך לומר מתוך חיבתן וכו': (ב) דכתיב ויפול מן העם כשלשת אלפי איש ומתוך שמנה הנופלים ידע הנותרים והכי פירושו כשנפלו בעגל מנאן המתים לידע הנותרים בחיים וקל להבין: (ג) כתב הרא"ם פירוש ואל תקשה ממה שמנין זה היה כששרתה בם השכינה למה לא מנאן מיד בניסן כששרתה ומתרץ כי באחד בניסן שרתה שכינה ובאחד באייר מנאן והוי כאלו מנאן בניסן. ולי נראה דרצונו בזה שלא תקשה ליה מנא ליה לפרש שמנאן ג' פעמים דלמא לא מנאן אלא שני פעמים ותדע לך שהרי המנין האמור כאן והמנין האמור בפרשת כי תשא שוין הן לכך פירש רש"י באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאן ואם איתא דמנין זה הוא המנין האמור לעיל אם כן למה כתיב לעיל ויעשו אדנים למשכן מן הכסף שהביאו לכפרה על מנין נפשם והרי כאן כתיב באחד באייר מנאן וכבר הוקם המשכן באחד בניסן אלא ודאי זה היה מנין אחר וקל להבין ואם תאמר ולמה לא מנאן מיד אחר הקמת המשכן כי מיד שהוקם המשכן שרתה השכינה. ויש לומר כמו דאמרינן (בבא בתרא דף ח) לענין נדרים המודר הנאה מיושבי עיר מותר ליהנות מבני אדם שלח דרין שם ל' יום לפי שלא חשוב קבוע לכך לא מנאן עד שהוקבע השכינה ל' יום: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בשם אשר פקודי רום ותחת חבר. החל לפרש על הפשט ספר וידבר במדבר סיני. להודיע כי לא עלה משה אל הר סיני אחר היות הכבוד באהל מועד: באחד לחדש השני. לתקן את הדגלים ואיך יסעו ואיך יחנו בעבור המקדש כי בעשרים לחדש השני נסעו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אחר שביאר תורת הקרבנות בספר השלישי, התחיל עתה לסדר בספר הזה המצוות שנצטוו בענין אוהל מועד.

וכבר הזהיר על טומאת מקדש וקדשיו לדורות, ועתה יגביל את המשכן בהיותו במדבר, כאשר הגביל הר סיני בהיות הכבוד שם.

צוה: "והזר הקרב יומת" (במדבר א נא), כאשר אמר: "כי סקול יסקל" (שמות יט יג).

וצוה: "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו" (במדבר ד כ), כאשר הזהיר שם: "פן יהרסו אל ה' לראות" וגו' (שמות יט כא).

וצוה: "ושמרתם את משמרת הקדש, ואת משמרת המזבח" (במדבר יח ה), כאשר אמר שם: "וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו" וגו' (שמות יט כב), "והכהנים והעם" וגו' (שמות יט כד).

והנה צוה איך תהיה משמרת המשכן וכליו, ואיך יחנו סביב: "ויעמוד העם מרחוק". והכהנים הנגשים אל ה' – איך יתנהגו בו בחנותו, ובשאת אותו, ומה יעשו במשמרתו.

והכל מעלה למקדש וכבוד לו, כמו שאמרו: אינו דומה פלטרין של מלך שיש לו שומרין, לפלטרין שאין לו שומרין.

והספר הזה כולו במצוות שעה שנצטוו בהם בעמדם במדבר, ובניסים הנעשים להם, לספר כל מעשה ה' אשר עשה עמהם להפליא. וסיפר כי החל לתת אויביהם לפניהם לחרב, וצוה איך תחלק הארץ להם.

ואין בספר הזה מצוות נוהגות לדורות, זולתי קצת מצוות בעניני הקרבנות שהתחיל בהן בספר הכהנים, ולא נשלם שם, והשלימן בספר הזה.

במדבר סיני – בעבור שהפסיק במצות השמיטה והיובל, שהיו בהר סיני - חזר ואמר כאן שהיה הדבור הזה "באהל מועד", ככל המצוות אשר הזכיר מתחילת ספר ויקרא. וכן יהיו כלם מכאן ואילך: "באהל מועד". כי מעת שהוקם המשכן: "ויקרא אליו השם מאהל מועד" – לא מדבר לו אלא משם.

והזכיר כאן "במדבר סיני" להגיד שלא נסעו משם בעת שנמנו, כי המנין השני היה בערבות מואב, והדבור באהל מועד. (הרמב"ן)

 בעל הטורים  במדבר סיני. לעיל מיניה כתיב אלה המצות וסמיך ליה במדבר לומר אם אין אדם משים עצמו כמדבר אינו יכול לידע תורה ומצות. למעלה כתיב וכל מעשר בקר וצאן וסמיך ליה שאו את ראש ע''ש מה שנאמר עוד תעבורנה הצאן ע''י מונה: (בעל הטורים)

 אור החיים   במדבר סיני וגו'. רז"ל דרשו (במד"ר פ"א) הבנות יקרות בפסוק זה, ונשאר להעיר למה לא השוה ה' מדותיו יתברך בשיעור הדברים, כי כשהזכיר הודעת המקום הקדים מחברת הכללות שהוא מדבר סיני ואחר כך הזכיר פרט המקום ואמר באהל מועד, וכשהזכיר הודעת הזמן הקדים זכרון פרט הזמן ואמר באחד לחודש השני ואחר כך הזכיר מחברת כללות הזמן ואמר בשנה השנית:

ונראה כי הכתוב אדרבא השכיל לדבר בשיעור שוה, והוא על דרך אומרם (ב"ר פס"ח) הנה מקום אתי שמקומו של הקדוש ברוך הוא הוא טפל לו, ולערך זה יהיה טפל כל המקום לגבי המקום אשר חונה שם האלהים, ומעתה מחברת הכללות הוא אהל מועד והמדבר הוא פרט טפל לו, ולהעירך הכתוב בכוונה זו סדר סמוך לזה מאמר באחד לחודש וגו' בשנה השנית, אם כן מאמר באהל מועד הוא מחברת הכללות ולזה נסדר באחרונה כסדר שנה השנית שנסדר אחר מאמר באחד לחדש, ותדע כמה הוא מופלג מקום אשר ה' שם ממה שמצינו שבב' אמות שבין בדי הארון עמדו רווחים ס' ריבוא של ישראל (ב"ר פ"ה), הרי שהגם שהוא לעין מועט הוא מרובה לצד השוכן בו ברוך הוא: (אור החיים)

 כלי יקר  וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד לאמר. ובפרשת ויקרא כתיב מאהל מועד, לפי שבפעם ההוא לא יכל משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן. ע"כ היתה הקריאה אליו מאהל מועד אל חוץ לאהל מועד, אבל בא' באייר כבר היה משה יכול לבא אל תוך האהל בא אליו הדבור באהל מועד מעל הכפורת כדאיתא בסוף פר' נשא, ואין צורך במה שפירש"י שם בא כתוב הג' והכריע כו'. ומה שנקט באהל מועד להודיע טעם למספר זה והוא לפי שבא להשרות שכינתו בתוכם, לשון להשרות מורה על העמדת השכינה דירת קבע שמה ואין דירת קבע בפחות מל' יום, ע"כ בא' בניסן הוקם המשכן ובו ביום ירדה השכינה לתוך אהל מועד ואחר ל' יום שנראה שעשה לו ה' מדור בתחתונים דירת קבע, מנאם בא' באייר ולא מנאם תיכף בא' ניסן כי עדיין לא החזיק במדור זה.

ונ"ל ליתן טעם למנין זה בזמן השראת השכינה, לפי שארז"ל אין הקב"ה משרה שכינתו על ישראל בפחות מן כ"ב אלף שנאמר (במדבר י.לו) ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל. וטעמו של דבר להשוות מלכותו ית' בארעא כעין מלכותא דרקיעא כארז"ל (תנחומא וישלח ב) בשעה שנגלה הקב"ה על ישראל בהר סיני ירדו עמו כ"ב אלף מרכבות של מלאכי השרת, שנאמר (תהלים סח.יח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה' בם. ר"ל כשיש מספר זה אז ה' בם השכינה שרויה בם וכן מצינו במחנה לוים שנקראו מחנה שכינה שהיו כ"ב אלף (במדבר ג.לט). ע"כ הוצרך למנות גם את ישראל לידע אם יש בהם כחשבון הזה שראויין להשראת השכינה בכל שבט ושבט.

והוצרכו ישראל למנין ס' רבוא דווקא לא פחות, לפי שכתב רבינו בחיי פר' זו (ב.ב) שבכ"מ שהשכינה מצויה שם תמצא ד' מחנות שכינה ובספר הפרדס שער פרטי השמות פרק ב' דף קי"ח כתב שיש כ"ח מחנת שכינה. ומהיכן למד לומר כן אומר אני שלמד זה מן מספר זה שבא ע"י השראת השכינה בהיקף ז' עננים ותוכו רצוף אהבה במחנה לויה, ובכל ענן וענן היה כבוד ה' ובכל מקום שכבוד ה' מצוי בו אין שם פחות מן ד' מחנות שכינה שבכל מחנה ומחנה כ"ב אלף נמצא בז' עננים כ"ח מחנות בכל ענן ד' מחנות, צא וחשוב כ"ח פעמים כ"ב תמצא ת"ר אלף ועוד ט"ז אלף כך היו ישראל תר"ג אלף והלוים כ"ב אלף סך הכל תרכ"ה אלף, כי בכל מאה אלף יש ד"פ כ"ב אלף ונשארו י"ב אלף נמצא כ"ד מחנות בסך ת"ר אלפים עוד עשה מן ו' פעמים י"ב אלף ג' מחנות ישארו ט' אלפים והלוים כ"ב אלף סך הכל כ"ח מחנות, ואע"פ שיש כאן מותרות ט' אלפים מ"מ אין לצמצם בתחתונים כי המיתה מכלה בהם ושמא לא יתמלא המספר מן הפחותים מבן ך' כל כך מהרה.

והלוים נמנו מבן חודש כי למוד אותו שבט להיות נמנה מבטן, כמו שנאמר בירמיה הכהן ובטרם תצא מרחם הקדשתיך (א.ה) ועל כן הענין מוכרח שבכל המספרים לא היו ישראל פחות מן ת"ר אלף חוץ מן הלוים. אע"פ שבמספר ראשון היו ת"ר אלף עם הלוים ולא היו כ"ח מחנות בתחתונים להיקף ז' עננים, מ"מ עדיין לא בא הקב"ה להשרות שכינתו בתחתונים לעשות לו מדור של קבע בתחתונים ועכשיו בא' באייר שבתלתין יומין הוי חזקה כי תהיה דירתו קבע ובא אלהים וכל קדושים עמו לקבוע דירה בתחתונים כתפארת אדם לשבת בית (ישעיה מד.יג). מאז הוצרך למנותם להודיע שהם צריכין להיות כמספר זה כדי למלאות כ"ח מחנות של כ"ב אלף באותו זמן אשר הושיב ה' שכינתו ישיבה של קבע באהל מועד לכך נאמר כאן באהל מועד. וזה פירוש יקר ומתישב על אופנו במספר ת"ר אלף אשר בו יצאו רוב המפרשים ללקוט טעם מספיק ולא מצאו.

באחד לחודש השני בשנה השנית. צורך זמן זה שכתוב כאן אמרו במדרש תנחומא (ה.) משל למלך שנשא אשה ולא כתב לה כתובה כו' לימים מצא עניה בת טובים וכתב לה כתובה וכתב לה זמן כו' עיין נוסח המדרש בילקוט (תרפד). דעת בעל מדרש זה שיום מ"ת הוא יום אירוסין כי הקב"ה אירס את ישראל ע"י זאת התורה, כמ"ש (דברים לג.ד) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב ודרשו רז"ל (פסחים מט:) מורשה מאורשה, ותדע כי לקהלת יעקב לא נאמר אלא מאורשה קהלת יעקב, משמע שקהלת יעקב הוא מאורשה להקב"ה ע"י שנתן לה התורה במקום טבעת קידושין כמ"ש (ישעיה נד.ה) כי בועליך עושיך. והנה מצינו לרז"ל (תנחומא תשא טז) שהמשילו זיווג ישראל להקב"ה לזיווג כלה לחתן בב' זמנים האחד הוא בשעת מ"ת שנאמר (שמות לא.יח) ויתן אל משה ככלתו חסר כתיב שנמסרה התורה ככלה מקושטת בכ"ד ספרים. השני הוא ביום חנוכת המשכן שנאמר (במדבר ז.א) ויהי ביום כלות משה להקים. פירש"י שביום שהוקם המשכן נמסרו ישראל להקב"ה ככלה לחתן, ש"מ שמתן תורה הוא זמן האירוסין, ויום הוקם המשכן הוא זמן הנישואין, כתפארת אדם לשבת בית (ישעיה מד.יג) כמובן מן לשון נמסרו דהיינו לבית מדור אחד. וביני ביני כמו עשור חדשים כמו שנאמר (בראשית כד.נה) תשב הנערה אתנו ימים או עשור. והיינו עשרה חדשים שנותנין לבתולה זמן בין אירוסין לנישואין להתקשט בכ"ד מיני קישוטין שנזכרו בישעיה (ג.יח-כד).

וכדי להדמות זיווג של ישראל להקב"ה בכל צד אל סתם זיווג, הגביל הקב"ה ג"כ זמן ישראל עשרה חדשים מן ר"ח סיון שבו נתארסו בתורה אשר צוה לנו משה עד ר"ח ניסן שבו הוקם המשכן ונשלם הזיווג מכל וכל, כי בזמן זה יתקשטו ישראל בכ"ד ספרים ומתוך זה ראוין לדור באהל מועד מדור אחד לשניהם, ולפי שזמן נישואין ל' יום (עיין כתובות ח.) ע"כ נמשך הזמן עד אחד לחודש השני בשנה השנית. ואם תרצה למנות מן פסוק ויתן אל משה ככלתו שנאמר בחודש תמוז אחר מ' יום שהוריד הלוחות אז יהיה מכוון המספר י' חדשים עד החודש השני של שנה השנית, כי אז נשלמו הנשואין וכתב לה ה' כתובה לידע מאיזו זמן תטרף הלקוחות כי נשתעבדו להם בכתובה ארצות ז' אומות, שאם בחטאם יגלו מן הארץ יוכלו לחזור ולטרוף מידם ולומר זמן שטרינו קודם לכך נאמר כאן באהל מועד כי הוא זמן הנישואין לשבת בית. וכן הזכירו רז"ל במסכת (תענית כו:) ב' זמנים אלו ודרשו ביום חתונתו זו מתן תורה, וביום שמחת לבו זה בנין ב"ה. כי בב' זמנים אלו נשלם הזיווג והזכיר באחד לחודש מן הטעם שנתבאר, וכדי שיהיה הזיווג דומה בדומה נאמר שאו את ראש בני ישראל וכדעת המדרש (במ"ר א.ט) האומר שכדרך שנאמר בהקב"ה והמתנשא לכל לראש (ד"ה א' כט.יא). כך נתתי לכם תלוי ראש כו', ומה ענין זה לכאן אלא כדי שיהיה הזיווג דומה בדומה כביכול. (כלי יקר)


{ב}  שְׂא֗וּ אֶת-רֹאשׁ֨ כָּל-עֲדַ֣ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֔ל לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֔וֹת כָּל-זָכָ֖ר לְגֻלְגְּלֹתָֽם:

 אונקלוס  קַבִּילוּ יָת חֻשְׁבַּן כָּל כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן כָּל דְכוּרָא לְגֻלְגְלַתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  קַבִּילוּ יַת חוּשְׁבַּן כָּל כְּנִישְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל לִגְנִיסַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן כָּל דְכוּרָא לְגֻלְגְלַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  למשפחתם. דע מנין כל (ד) שבט ושבט: לבית אבתם. מי שאביו משבט אחד ואמו משבט אחר, יקום (ה) על שבט אביו: לגלגלתם. על ידי שקלים (ו) בקע לגלגלת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) ולא כל משפחה ומשפחה שהרי לא הוזכר מנין משפחה בקרא רק מנין השבטים. [דברי דוד] ואם תאמר למה כתיב למשפחותם יש לומר שעל ידי המשפחות היו יודעים מספר השבטים וכן כתיב ויתילדו על משפחותם ולא היו נקראים על שם השבט אחר כך ועל ידי המשפחה היו יודעים משה ואהרן מאיזה שבט היו: (ה) פירוש אביו ממשפחת שבט אחד ואמו ממשפחת שבט אחר יקום על משפחת שבט אביו אבל לא תפרש אביו ממשפחה אחת ואמו ממשפחה אחרת כלומר ואפי' משבט אחד כפי המובן מפשט הכתוב דמאי נפקותא אם יהיה האב ממשפחת החנוכי והאם ממשפחת הפלואי ויקראו על שם החנוכי כיון ששתיהם משבט ראובן אין הפרש בין יקום על משפחת האב או האם: (ו) רצ"ל למה מנאן והלא דבר בא כשמונין אותם על זה פירש על ידי שקלים כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שאו את ראש. כמו כי תשא ושם מפורש: לבית אבותם. כי משפחת האם אינה קרואה משפחה: לגלגלותם. פירשתיו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כל יוצא צבא בישראל. מגיד שאין יוצא לצבא פחות מבן עשרים שנה שאו את ראש כל עדת בני ישראל כמו שאומרים לקוסטינר ארים רישיה דדין לשון רש"י ואפשר שיהיה הטעם בזה בעבור שאינו חזק למלחמה בפחות מעשרים וכמו שאמרו (אבות ה כא) בן עשרים לרדוף אבל יתכן שיהיה פירוש "כל יוצא צבא" כל היוצאים להקהל בעדה כי הנערים לא יקהלו בתוך העם כי כל אסיפת עם תקרא "צבא" וכן לצבא צבא בעבודת אהל מועד (להלן ח כד) ישוב מצבא העבודה (שם פסוק כה) במראות הצובאות אשר צבאו (שמות לח ח) וכן צבא השמים (מלכים א כב יט) וכל צבאם צויתי (ישעיהו מה יב) ולכך יפרש באנשי המלחמה מצבא המלחמה (להלן לא יד) והתיחשם בצבא במלחמה (דהי"א ז מ) ואמר כאן " כל יוצא צבא " כדרך כל יוצאי שער עירו (בראשית לד כד) ואמר לצבאותם שהם צבאות רבות כי כל שבט ושבט צבא גדול והלשון שכתב רש"י כמו שאומרים לקוסטינר ארים רישיה דפלן לא נתברר לי למה דרשו אותו לגנאי אם מפני שמתו במדבר ובמטה לוי אמר (להלן ג טו) "פקוד" לפי שלא היו בכלל גזרה והלא במנין שני של באי הארץ נאמר כן (להלן כו ב) שאו את ראש כל עדת בני ישראל אבל בהגדה של ויקרא רבה דורש לשבח אין שאו אלא לשון גדולה כמו דכתיב (בראשית מ יג) ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך אמר הקב"ה לישראל נתתי לכם תלוי ראש ודמיתי אתכם לי כשם שיש לי תלוי ראש על כל באי עולם שנאמר (דברי הימים א כט יא) לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש אף לכם עשיתי תלוי ראש שנאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל לקיים מה שנאמר (תהלים קמח יד) וירם קרן לעמו וכן הוא אומר (דברים כח א) ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ ושוב מצאתי במדבר סיני רבה (א ט) שאמרו אמר רבי פנחס אמר רבי אידי מאי דכתיב בראש הספר שאו את ראש "רוממו את ראש" "גדלו את ראש" לא נאמר אלא שאו את ראש כאדם שאומר לקוסטינר סב רישיה דפלן כאן נתן רמז למשה " שאו את ראש " שאם יזכו יעלו לגדולה כמה דכתיב ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך ואם לא יזכו ימותו כלם כמה דכתיב (בראשית מ יט) ישא פרעה את ראשך מעליך ותלה אותך על עץ והנה הלשון כפי הכונה יתפרש בטובה לטובים וכיון שהוא לשון גדולה ונאמר כן במנין הראשון אמר כן במנין השני

"תפקדו אותם" - ענין "פקידה" זכרון והשגחה על דבר כלשון וה' פקד את שרה כאשר אמר (בראשית כא א) והוא פתרונו בכל מקום לא ימלט מהן איש על דעתי וגם "פקדון" מפני ששמירתו והשגחתו עליו וכאשר צוה למנות את ישראל יאמר " תפקדו אותם " לרמוז שלא יספרם רק שיתנו כופר נפשם מחצית השקל ובהם ישגיח וידע מספר העם ואמר בדוד מספר מפקד העם ( כד ט) כי ידע מספרם בפקידת הכופר כי רחוק הוא אצלי שלא יזהר דוד במה שאמר הכתוב (שמות ל יב) ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם ואם אולי טעה דוד למה לא עשה יואב שקלים והיה דבר המלך נתעב אצלו והוא אמר לו למה יבקש זאת אדני למה יהיה לאשמה לישראל (דהי"א כא ג) ולמה לא ימנם בשקלים שלא יחטא אבל כפי דעתי היה הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך כי לא היה יוצא למלחמה ולא עושה בהם דבר בעת ההיא רק לשמח לבו שמלך על עם רב והוא מאמר יואב ( כד ג) ויוסף ה' אלהיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים וגו' ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה וראיתי במדבר סיני רבה (ב יז) ר' אליעזר בשם ר' יוסי בן זמרא אמר כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו שלא לצורך חסרו איזה זמן נמנו לצורך בימי משה ובדגלים ובחלוק הארץ שלא לצורך בימי דוד ויתכן עוד שנפרש ונאמר כי דוד צוה למנות כל איש ישראל רצוני לומר מבן שלש עשרה שנה ומעלה שהוא איש כי לא נזכר במנינו "מבן עשרים שנה ומעלה" אבל אמר לכו ספרו את ישראל וגו' ואדעה את מספרם (דברי הימים א כא ב) וזה היה ענשו כי הכתוב לא הרשה למנות רק מבן עשרים שנה ומעלה בשקלים ומפני שזה איננו מפורש בכתוב טעה בו כי חשב במה שאמר "ולא יהיה בהם נגף" שהוא בשקלים שהם כופר להם אבל יואב נתן לבו וחשש לדבר והכתוב מעורר לבי בזה במה שאמר (שם כז כג כד) ולא נשא דוד מספרם למבן עשרים שנה ולמטה כי אמר ה' להרבות את ישראל ככוכבי השמים יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה ויהי בזאת קצף על ישראל היה נראה שמנין יואב היה למטה מבן עשרים והוא היה הקצף שאין ה' חפץ שיהו כל ישראל בגדר מנין שהוא ירבם ככוכבי השמים כאשר אמר (בראשית טו ה) אם תוכל לספור אותם והכתוב שאמר במנין ההוא (דברי הימים א כא ה) ויהיו כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף איש שולף חרב אין ענינו שהיו כולם יוצא צבא בישראל אבל פתרונו שהיו בריאים וחזקים למלחמה הגיד כי לא מנה החולים והחלשים והזקנים מפני שהיה דבר המלך נתעב אצלו וזה ענין הגון מאד ועל דעת מדרש אגדה (ברכות סב) שהיה שם מנין ממש טעו כלם ולכך אמר ( כד א) לך מנה את ישראל וכתיב (שם פסוק י) אחרי כן ספר את העם כי בתורה לא נזכרה בהם ספירה כלל כי טעם "במספר שמות" יגידו כל אחד שמותם בפקוד אותם בכופר (הרמב"ן)

 בעל הטורים  במספר שמות. כתיב כאן ובפנחס לא כתיב באותו מנין במספר שמות אלא כתבו כאן להודיע שלא שינו את שמותם במצרים ולכך כתיב לבית אבותם לומר לך שנקראו בשמות אבותם: (בעל הטורים)

 אור החיים  שאו את ראש וגו'. צריך לדעת מספר זה למה. ורש"י ז"ל הביא דברי המדרש שאמרו כי כשבא להשרות שכינתו בתוכם חזר למנותם ע"כ, וזה לא יספיק ליישוב הפשט, כי היה לו למנותם קודם חודש ניסן לא אחר כך, גם בהפלגת זמן חודש ימים, ונראה לי בהקדים לחקור זאת, כי במספר שאחר העגל שהוא מספר שבפרשת פקודי באו לכלל חשבון ו' מאות אלף וג' אלפים וה' מאות ונ' שיש במספר זה נוסף על מספר יוצאי מצרים שלשת אלפים וה' מאות וחמישים בהמשך זמן ששה חדשים הגם שכילה בהם העגל בג' מיני מיתות, מגפה, חרב בני לוי, השקאת אפר העגל, ובמספר שלפנינו שהוא אחר ו' חדשים אחרים ממספר הב' רואני שלא הוסיפו על מספר הקודם לו אפילו אחד. והדבר כמעט זר למאוד שלא הוסיפו, שאיך יתכן שבהמשך זמן זה לא יבואו מהם לכלל עשרים, ומה גם שלא אירע להם חסרון ונוסף שהיו עסוקים במלאכת המשכן:

ויגדל הקושיא לפי מה שאמרו בפסיקתא (זוטרתא) וזה לשונם ויהיו כל הפקודים וגו' ולהלן הוא אומר בקע וגו' לשש מאות אלף וגו' למדנו שכל זמן שהיו ישראל עסוקין במלאכת המשכן לא חסרה מהם נפש אחת ע"כ. דבריהם ז"ל לפי הנראה רחוקים, שהלא אדרבא בהשכיל על דבר אנו רואים שחסרו יותר ממה שחסרו במעשה העגל הגם שלא היו עסוקים במלאכת המשכן:

אכן לפי מה שעלה בידינו שכל שבט לוי שוקלים שקלים (שקלים פ"א מ"ג) אין קושיא, כי במספר שבפרשת פקודי היו הלוים בכלל המספר אבל במספר שלפנינו לא נכנסו הלוים, ומעתה הרי שהוסיפו כל מספר הלוים, ולזה אמר בסמוך למספר והלוים לא התפקדו בתוך בני ישראל, ולא היה צריך לומר שהנני רואה שלא התפקדו במספר הקודם, והן אמת אם אמר הכתוב כאשר צוה ה' כמו שאמר הכתוב אחר פרשת הדגלים הייתי אומר כי בא להשמיענו שקיימו מאמר ה' שצוה שלא יפקדו אותם, וממה שלא אמר אלא והלוים לא התפקדו בתוכם הרי זה מראה באצבע כי נתכוון לומר אל תתמה על המספר שהוא בשוה למספר הקודם בלא תוספת והלוים לא התפקדו והרי לפניך היתרון:

ופירוש דברי הפסיקתא יציץ וזרח, כי מה שמצינו חשבון עצום כזה ששוה במספר ב' לשלפנים זה יגיד כי הן הנה שהיו במספר הראשון ובששה חדשים שבין ב' המספרות לא נעדר מהם אחד והנוספין במספר מלאו חסרון מספר הלוים שהיו בכלל הראשון ולא בכלל מספר השני, ולזה נתחכם ה' לומר למשה לשאת את ראש בני ישראל ביום אחד לחודש הב' וגו' בכיוון שהיה זמן שהגיע המספר למספר הראשון לבד הלוים להעירך במה שאמר בפסיקתא שהמספר עצמו הא' היה כמספר הב' ולא מת א' ונכנס אחר במקומו, והטעם לצד שהיו עסוקים במלאכת המשכן על דרך (דברים ד') ואתם הדבקים בה' חיים כלכם, ונוכל לומר גם לדברי המדרש שהביא רש"י שכשבא להשרות שכינתו בתוכם וכו' שבחר בזמן זה לטעם הנזכר: (אור החיים)

 ספורנו  שאו את ראש. לסדרם שיכנסו לארץ מיד איש על דגלו בלתי מלחמה אלא שיפנו האומות מפניהם כמו שעשו קצתם כמו שהעיד באמרו כעזובת החורש והאמיר אשר עזבו מפני בני ישראל אולי היו משפחות מהגרגשי שעליו אמרו ז''ל שעמד ופנה מאליו ובקלקול המרגלים הוסיפו השבע אומות להרע מ' שנה והוצרך להחרימם. במספר שמות. כי היה אז כל אחד מאותו הדור נחשב בשמו המורה על צורתו האשיית למעלתם על דרך ואדעך בשם ולא כן קרה לדור באי הארץ ובכן לא נמנו במספר שמות ולא נזכרו זולתי ראשי המשפחות ומספר האישים. ועם זה הודיע שהיתה הכונה שאותם האישים בעצמם יחיו ויירשו הארץ ולא יפקד מהם איש: (ספורנו)

 כלי יקר  שאו את ראש וגו'. אעפ"י שרש"י פירש שהוא לשון קבלת חשבון (שמות ל.יב) מ"מ הזכירו בלשון שאו, כי תשא, נשא, כי מצד המספר ינטלם וינשאם ביתר שאת על כל העמים אשר אין להם מספר פרטי כמו הקש הזה שאין דרך בעל הגורן ליתן לו מנין, כך אין לאומות השגחה פרטית כ"א כללית לקיום המין כשאר בהמות וחיתו ארץ אבל כל איש מישראל מושגח בפרטות ואפילו אחד מהם חשוב כאומה שלימה כמ"ש (שם יט.כא) ונפל ממנו רב. ואפילו אחד מהם שיפול דומה כי רב הוא ע"כ נתן להם הקב"ה מספר כמו לכוכבים שנאמר בהם (ישעיה מ.כו) המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא. כך נאמר כאן במספר שמות וגו' להורות שמצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד (דניאל יב.ג) וכל אחד יש לו השגחה פרטית. ומה שמקשה (ביומא כב:) קראי אהדדי כתיב (הושע ב.א) והיה מספר בני ישראל. ש"מ שיש להם מספר ואח"כ כתיב כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. כפי הפשט אין זה קושיא כי אצל הקב"ה ודאי יש להם מספר ככוכבים שמוציאן ומכניסן במספר כך יש להם מספר להורות שהקב"ה משגיח על כל אחד בפרטות, ומ"ש אשר לא ימד ולא יספר היינו אצל בני האדם שבודאי לא יוכלו לספור אותם לגודל רבויים.

כל זכר לגלגלותם. פירש"י ע"י שקלים, והרבה מן המפרשים חלקו עליו ואמרו שמספר זה היה בלא שקלים ולשון המקרא מוכיח שאמר לגלגלותם, וחשבו לתרץ למה דווקא מספר ראשון היה ע"י שקלים לפי שהיו צריכין אז לעבודת המשכן ותירוץ זה דחוק. ול"נ שודאי טעם השקלים היו להציל מן עין הרע השולט בדבר מנוי ודווקא במנין שהוא דבר חידוש, דרך משל שבזמן שרואין ק' זהובים אצל איש עני שחזקתו שאין לו יותר העין הרע שולט בו ממה שרואין אצל העשיר אלף זהובים כי כבר הוחזק באיש אמיד, כך ישראל בצאתם ממצרים היו מוחזקים במתי מספר כי בע' נפש ירדו מצרימה ונתמעטו שמה מעוצר רעה ויגון והשלכת הבנים ליאור, ופתאום נמצאו במספר ראשון ת"ר אלף לבד מטף ונשים ודאי היה בפעם ההוא מקום לחוש לעין הרע, משא"כ בשאר מספרים כי כבר הוחזקו בעם רב ועצום, וע"כ מנאם דוד המלך בלא חצאי שקלים כי ודאי לא עבר על מצות התורה שהרי הכתוב אומר רק בדבר אוריה החתי. (מלכים א' טו.ה) אלא שמצות השקלים לא היתה כ"א למספר ראשון כי בו היה יותר בית מיחוש שלא יקבלו נזק מן עין הרע הן בדרך הטבע כאמור, הן מצד העונש כי היה המספר ההוא קרוב למעשה העגל והיה הדין נותן שיפלו רבים מהם מצד עונש המעשה ההוא וכשנודע ע"י המספר שנשארו ת"ר אלף יהיה הדבר חידוש ושלטא בהם עינא בישא כי החטא מסייע לזה, ע"כ היו צריכין אז לכפרה על נפשותם ולהצילם מעין הרע משא"כ בכל המספרים. (כלי יקר)

 דעת זקנים  שאו את ראש כל עדת בני ישראל. אמר הרב בכור שור כי על ידי בקע לגלגלת דכי תשא נודע כללם דכל ישראל ביחד דכתי' התם לשש מאות וכאן מצינו כל שבט ושבט דגל בפני עצמו שנאמר למשפחותם לבית אבותם ובערבות מואב מונה את הנולדים מאלו סמוך לכניסה לארץ כי בהם לא היה איש מפקודי משה ואהרן: (דעת זקנים)


{ג}  מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כָּל-יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵ֑ל תִּפְקְד֥וּ אֹתָ֛ם לְצִבְאֹתָ֖ם אַתָּ֥ה וְאַֽהֲרֹֽן:

 אונקלוס  מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כָּל נָפֵק חֵילָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּמְנוּן יָתְהוֹן לְחֵילֵיהוֹן אַתְּ וְאַהֲרֹן: (אונקלוס)

 יונתן  מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כָּל נָפִיק חֵילָא בְּיִשְרָאֵל תִּמְנוּן יַתְהוֹן לְחֵילֵיהוֹן אַנְתְּ וְאַהֲרן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל יצא צבא. מגיד, שאין יוצא בצבא פחות (ז) מבן עשרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלמא אף פחות מבן עשרים יוצא לצבא וכן אמר הכתוב מבן עשרים שנה ומעלה והוא יוצא לצבא תפקדו אותם אבל אם הוא בן עשרים ואינו יוצא לצבא כגון זקן וחולה או יוצא צבא ואינו בן עשרים לא תפקדו אותם. ויש לומר דאם כן הל"ל מבן עשרים שנה ומעלה היוצא צבא ולמה ליה כל יוצא צבא אלא ודאי אין זה אלא ביאור כפרש"י. וכן מה שכתב בכי תשא למדך כאן שאין פחות מבן עשרים וכו' מהכא נפקא. הרא"ם. ועיין לעיל בפרשת כי תשא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בישראל. להוציא ערב רב: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אתה ואהרן. ולמעלה בכי תשא לא סייע אהרן באותו מנין לפי שעל ידו נעשה העגל שבשבילו הוצרכו למנין לכך לא מנאן הוא. הנשיאים מתחיל באליצור ומסיים בעינן על שם יצרנהו כאישון עינו ועל ידי הענן: (בעל הטורים)

 אור החיים  תפקדו אותם. חזר לומר כן ולא הספיק במה שקדם לומר שאו את ראש וגו'. להעירך בכוונת אומרו שאו שיכוין על פי דבריהם ז"ל (ילקוט כאן) שאמרו שנתקנאו או"ה בישראל מה ראו להתקרב וכו' אמר להם הקדוש ברוך הוא הביאו לי ספר איקונין שלכם ונמצא כל אחד אינו יודע מאיזו משפחה הוא עד כאן. הרי כי יקפיד ה' על היחוס ויושפל כל החסר ספר איקונין, לזה כשבא ה' לצוות לפקוד בני ישראל קדם לומר שאו לשון נשיאות ורוממות למצוא לכל א' ספר איקונין מה שאין כן באו"ה, ואחר כך ביאר מה היא המעלה מבן עשרים שנה וגו' תפקדו אותם, ומעתה צריכה לגופה: (אור החיים)

 כלי יקר  מבן עשרים שנה ומעלה וגו'. אם מספר זה היה בעבור השראת השכינה למה אמר כל יוצא צבא. מה ענין יוצא צבא להשראת השכינה, ולפי מה שפירשתי למעלה שהיה צורך מספר זה לידע אם יש שם כ"ב אלף לכל מחנה שכינה מן כ"ח מחנות כדי שיהיו דוגמת צבאות של מעלה שפיר קאמר כל יוצא צבא והוא הראוי להיות כאחד מצבא המרום, כדאיתא במדרש (שמו"ר טו.ו) שישראל נקראו צבאות שנאמר (שמות יב.מא) יצאו כל צבאות ה' כדרך שהמלאכים נקראו צבאות שנאמר (ישיעה לז.טז) ה' צבאות אלהי ישראל יושב הכרובים.

ופשוטו הוא שיוצא צבא היינו למלחמה. כי אילו לא חטאו במרגלים היו נכנסין לארץ מיד, ואע"פ שלפעמים יש בן חיל בפחות מך' שנה מ"מ לא בגבורת איש יחפוץ ה', כי אם בזכותא תליא מילתא, וכל בן ך' מצד היותו בר עונשין בב"ד של מעלה אז ביותר הוא מדקדק במעשיו ומסתמא יש לו אז יותר זכיות שיגינו בעדו במלחמה, שהרי הכהן מכריז מי האיש הירא מעבירות שבידו ילך וישוב לביתו וכל פחות מבן ך' מסתמא אינו מדקדק כל כך במעשיו ואין לו כל כך זכיות שיכריעו על חובותיו. (כלי יקר)


{ד}  וְאִתְּכֶ֣ם יִֽהְי֔וּ אִ֥ישׁ אִ֖ישׁ לַמַּטֶּ֑ה אִ֛ישׁ רֹ֥אשׁ לְבֵית-אֲבֹתָ֖יו הֽוּא:

 אונקלוס  וְעִמְכוֹן יְהוֹן גַבְרָא גַבְרָא לְשִׁבְטָא גְבַר רֵישׁ לְבֵית אֲבָהָתוֹהִי הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְעִמְכוֹן יְהוֹן גְבַר גְבַר לְשִׁבְטָא גְבַר רֵישׁ לְבֵית אַבְהָתוֹי הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואתכם יהיו. כשתפקדו אותם, יהיו עמכם (ח) נשיא כל שבט ושבט: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלמא יהיו עמכם בצרכים אחרים כמובן מן הקרא ולא כשתפקדו אותם ועוד מנא ליה שהיו נשיאים דלמא אנשים אחרים ויש לומר מדכתיב בסוף אלה קרואי העדה נשיאי מטות שמע מינה שהיו נשיאים וגם כתיב ויקח משה ואהרן את האנשים וגו' ואת כל העדה הקהילו וגו' שמע מינה שהיו מונין עם משה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  איש ראש. דרך קצרה והראוי להיות איש איש: (אבן עזרא)

 ספורנו  איש ראש לבית אבותיו. והטעם שיהיו אתכם הוא שכל אחד מהם ראש לבית אבותיו ולא יכחד ממנו יחס כל אחד ואחד: (ספורנו)

 כלי יקר  ואתכם יהיו איש איש למטה איש ראש לבית אבותיו הוא. מדקאמר איש איש למטה מה חזר ואמר איש ראש לבית אבותיו הוא, וקרוב לומר שהוא דומה למה שכתבו המפרשים בפסוק דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל (בראשית מט.טז). שלא היה מחניף לשבטו שנקראו עמו אלא היה דן אותם כאחד שבטי ישראל, כאחד מן שאר שבטים, כך נשיאים אלו היו כשרים והיה כל אחד איש למטה. לכל השבט היה כאיש גבורתו לנהוג עליהם נשיאתו ברמה, ולא זו לכל השבט הרחוקים קצת ממנו אלא אפילו היה ראש לבית אבותיו. הקרובים אליו ביותר גם להם היה לראש לנהוג נשיאות עליהם.

ומה שלא נזכרו הנשיאים במספר ראשון, לפי שעכשיו היה מחלקם לד' דגלים וכל נשיא היה צריך לידע מי ומי ההולכים וחונים על דגלו, ואהרן לא נזכר במספר ראשון לפי שהיה לידע הנותרים מנפילת מעשה העגל אשר אהרן היה סבתו ע"כ לא היה שמה כ"א כאן בהשראת השכינה אשר אהרן סבה לה ע"י הקרבנות. (כלי יקר)


{ה}  וְאֵ֨לֶּה֙ שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר יַֽעַמְד֖וּ אִתְּכֶ֑ם לִרְאוּבֵ֕ן אֱלִיצ֖וּר בֶּן-שְׁדֵיאֽוּר:

 אונקלוס  וְאִלֵין שְׁמָהַת גֻבְרַיָא דִי יְקוּמוּן עִמְכוֹן לִרְאוּבֵן אֶלִיצוּר בַּר שְׁדֵיאוּר: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִלֵין שְׁמָהָיַית גוּבְרַיָא דִיקוּמוּן עִמְכוֹן לִרְאוּבֵן אַמַרְכּוֹל אֱלִיצוּר בַּר שְׁדֵיאוּר: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לראובן. החל מהבכור כטעם ולא להתיחס לבכורה: (אבן עזרא)


{ו}  לְשִׁמְע֕וֹן שְׁלֻֽמִיאֵ֖ל בֶּן-צוּרִֽישַׁדָּֽי:

 אונקלוס  לְשִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בַּר צוּרִישַׁדָי: (אונקלוס)

 יונתן  לְשִׁמְעוֹן אַמַרְכּוֹל שְׁלֻמִיאֵל בַּר צוּרִי שַׁדָי: (תרגום יונתן)


{ז}  לִֽיהוּדָ֕ה נַחְשׁ֖וֹן בֶּן-עַמִּֽינָדָֽב:

 אונקלוס  לִיהוּדָה נַחְשׁוֹן בַּר עַמִינָדָב: (אונקלוס)

 יונתן  לִיהוּדָה אַמַרְכּוֹל נַחְשׁוֹן בַּר עַמִינָדָב: (תרגום יונתן)


{ח}  לְיִ֨שָּׂשכָ֔ר נְתַנְאֵ֖ל בֶּן-צוּעָֽר:

 אונקלוס  לְיִשָׂשׂכָר נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר: (אונקלוס)

 יונתן  לִישָשׁכָר אַמַרְכּוֹל נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר: (תרגום יונתן)


{ט}  לִזְבוּלֻ֕ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן-חֵלֹֽן:

 אונקלוס  לִזְבוּלֻן אֱלִיאָב בַּר חֵלֹן: (אונקלוס)

 יונתן  לִזְבוּלֻן אַמַרְכּוֹל אֱלִיאָב בַּר חֵילוֹן: (תרגום יונתן)


{י}  לִבְנֵ֣י יוֹסֵ֔ף לְאֶפְרַ֕יִם אֱלִֽישָׁמָ֖ע בֶּן-עַמִּיה֑וּד לִמְנַשֶּׁ֕ה גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן-פְּדָהצֽוּר:

 אונקלוס  לִבְנֵי יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בַּר עַמִיהוּד לִמְנַשֶׁה גַמְלִיאֵל בַּר פְּדָהצוּר: (אונקלוס)

 יונתן  לִבְנֵי יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם אַמַרְכּוֹל אֱלִישָׁמָע בַּר עַמִיהוּד לִמְנַשֶׁה אַמַרְכּוֹל גַמְלִיאֵל בַּר פְּדָהצוּר: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לבני יוסף. אחר בני לאה בעבור כבוד רחל על השפחות והחל מאפרים על דרך יעקב אבינו והקדים אפרים ומנשה על בנימין כי הם מקום יוסף ואחר כן החל מדן שהוא בכור השפחות ואחריו אשר כי השם ידע שהוא יהיה ראש החונים על דגל דן ואחר כן גד כי הוא בכור שפחת לאה: (אבן עזרא)


{יא}  לְבִ֨נְיָמִ֔ן אֲבִידָ֖ן בֶּן-גִּדְעֹנִֽי:

 אונקלוס  לְבִנְיָמִן אֲבִידָן בַּר גִדְעֹנִי: (אונקלוס)

 יונתן  לְבִנְיָמִין אַמַרְכּוֹל אֲבִידָן בַּר גִדְעוֹנִי: (תרגום יונתן)


{יב}  לְדָ֕ן אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן-עַמִּֽישַׁדָּֽי:

 אונקלוס  לְדָן אֲחִיעֶזֶר בַּר עַמִישַׁדָי: (אונקלוס)

 יונתן  לְדָן אַמַרְכּוֹל אֲחִיעֶזֶר בַּר עַמִישַׁדָי: (תרגום יונתן)


{יג}  לְאָשֵׁ֕ר פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן-עָכְרָֽן:

 אונקלוס  לְאָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בַּר עָכְרָן: (אונקלוס)

 יונתן  לְאָשֵׁר אַמַרְכּוֹל פַּגְעִיאֵל בַּר עָכְרָן: (תרגום יונתן)


{יד}  לְגָ֕ד אֶלְיָסָ֖ף בֶּן-דְּעוּאֵֽל:

 אונקלוס  לְגָד אֶלְיָסָף בַּר דְעוּאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  לְגָד אַמַרְכּוֹל אֶלְיָסָף בַּר דְעוּאֵל: (תרגום יונתן)


{טו}  לְנַ֨פְתָּלִ֔י אֲחִירַ֖ע בֶּן-עֵינָֽן:

 אונקלוס  לְנַפְתָּלִי אֲחִירַע בַּר עֵינָן: (אונקלוס)

 יונתן  לְנַפְתָּלִי אַמַרְכּוֹל אֲחִירַע בַּר עֵינָן: (תרגום יונתן)


{טז}  אֵ֚לֶּה (קריאי) קְרוּאֵ֣י הָֽעֵדָ֔ה נְשִׂיאֵ֖י מַטּ֣וֹת אֲבוֹתָ֑ם רָאשֵׁ֛י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽם:

 אונקלוס  אִלֵין מְעַרְעֵי כְנִשְׁתָּא רַבְרְבֵי שִׁבְטֵי אֲבָהַתְהוֹן רֵישֵׁי אַלְפַיָא דְיִשְׂרָאֵל אִנוּן: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין מְזַמְנֵי עַם כְּנִישְׁתָּא רַבְרְבֵי שִׁבְטַיָא דְאַבְהַתְהוֹן רֵישֵׁי אַלְפַיָא דְיִשְרָאֵל הִינוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אלה קרואי העדה. הנקראים לכל דבר (ט) חשיבות שבעדה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) רצונו לתרץ וכי זה היה חשיבותן שהיו קוראין כל העדה לכן פירש הנקראים כו' כלומר לתת עצה ולתקן כל צרכי העדה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  קרואי העדה. הטעם שהעדה לא יעשו דבר עד שיקראום: מטות אבותם. הטעם על השבטים והנה כל אחד נשיא שבט: ראשי אלפי ישראל. כל אחד ראש על כל אלפי השבט כי יש שר לאלף: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  קריאי העדה. וי''ו קטיעא וקרי קרואי בשביל שלומיאל בן צורישדי שהוא זמרי בן סלוא וכן בעדת קרח קראי כתיב חסר ושם חסר הוי''ו לגמרי לפי שהיו כולם רשעים אבל בכאן היו האחרים צדיקים: (בעל הטורים)


{יז}  וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֖ה וְאַֽהֲרֹ֑ן אֵ֚ת הָֽאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר נִקְּב֖וּ בְּשֵׁמֽוֹת:

 אונקלוס  וּדְבַר משֶׁה וְאַהֲרֹן יָת גֻבְרַיָא הָאִלֵין דִי אִתְפָּרָשׁוּ בִּשְׁמָהָן: (אונקלוס)

 יונתן  וּדְבַר משֶׁה וְאַהֲרן יַת גוּבְרַיָא הָאִלֵין דְאִתְפְּרָשׁוּ בִּשְׁמָהָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  האנשים האלה. את שנים עשר נשיאים (י) הללו: אשר נקבו. לו כאן, בשמות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) רצ"ל הל"ל ויקח משה ואהרן אותם שהרי לעיל מיניה כתיב נשיאי העדה וממילא ידעינן שהם הנזכרים למעלה אלא ודאי הואיל וכתיב האנשים האלה יכול אני לומר שהיו אחרים ולא נשיאים לכן פירש רש"י י"ב נשיאים הללו ואם תאמר אחרים היו לכך פירש רש"י אשר נקבו לו כאן בשמות ומי הם אשר נקבו כאן בשמות הוי אומר אלו הנשיאים והוסיף למלת לו כי בזולתו לא נדע למי נקבו. ואם תאמר מנא ליה לרש"י לפרש כן דלמא אחרים הן ויש לומר דכתב האנשים האלה בה"א דהול"ל אנשים אלה. ואם תאמר למה לא אמר סתם ויקח אותם כמו שהקשה מ"י ונראה דמתחלה אמר ראש לבית אבות ובסוף אמר נשיאי מטות והוה אמינא ראשי אבות לאו נשיאים על כל השבטים רק על משפחה אבל כאן כתיב קרואי העדה נשיאי מטות כאן מיירי בנשיאים ממש ולעולם אחרים הם ולכך אמר קרואי העדה כדי לידע מי הם שנקראים לכל דבר חשיבות לכן אמר האנשים האלה דהם הם הנשיאים וקל להבין נלי"ט [קצ"מ] מהרש"ל כתב דק"ל למה כתב אשר נקבו בשמות שהיה די אם כתב את האנשים האלה לכן פירש אשר נקבו לו כאן בשם חשיבות שראוין לאותה גדולה ונשיאות היפך המרגלים שנקראו לשם גנאי על שם סופן כדאיתא במדרש רבה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויקח משה ואהרן. עמם: האנשים אשר נקבו. שהם מפורשים כמו אשר פי ה' יקבנו: (אבן עזרא)


{יח}  וְאֵ֨ת כָּל-הָֽעֵדָ֜ה הִקְהִ֗ילוּ בְּאֶחָד֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י וַיִּתְיַֽלְד֥וּ עַל-מִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֗וֹת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֛ה וָמַ֖עְלָה לְגֻלְגְּלֹתָֽם:

 אונקלוס  וְיָת כָּל כְּנִשְׁתָּא אַכְנָשׁוּ בְּחַד לְיַרְחָא תִנְיָנָא וְאִתְיַחֲסוּ עַל זַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא לְגֻלְגְלַתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת כָּל כְּנִישְׁתָּא כְּנָשׁוּ בְּחַד יוֹמָא לְיַרְחָא דְאִיָיר הוּא יַרְחָא תִּנְיָינָא וְאִתְיַיחְסוּ עַל זַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אַבְהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא לְגוּלְגְלַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויתילדו על משפחתם. הביאו ספרי יחוסיהם (כ) ועידי חזקת (ל) לידתם, כל אחד ואחד, להתייחס על השבט: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) הוצרך לפרש כן לפי שמלת ויתילדו הוא מבנין התפעל שעומד בעצמו ואם היה כמשמעו מלשון לידה היה משמע שהולידו את עצמם לכן פירש שהביאו שהם עצמם הביאו את ספריהם וכו': (ל) חזקת לשון כבוד כמו שפירש"י בפרשת בהר אל אחוזת אבותיו ישוב פירוש אל חזקת אבותיו והוא לשון כבוד: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויתילדו. בקשו מתי נולדו בעבור חשבון כ' שנה אז נכתבו תולדתם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואת כל העדה הקהילו באחד לחדש השני. יזכיר זריזות משה רבינו במצות השם כי ביום הדבור לקח את הנשיאים והקהיל כל העדה והתחיל לפקוד אותם אבל לא נשלם המנין ביום אחד ולכך חזר ואמר (בפסוק יט) ויפקדם במדבר סיני להודיע שהיה במקום ההוא המנין לא ביום ההוא

"ויתילדו על משפחתם לבית אבתם" - הביאו ספרי יחוסיהם ועדי חזקת לידת כל אחד ואחד להתיחס על השבט לשון רש"י ואיננו נראה שיהיו צריכין להביא שטר ועדים על יחוסיהם לשבטיהם אבל "ויתילדו" שנמנו תולדותם למשפחותם לבית אבותם הטעם לומר כי כאשר צוה אותם משה כן מפי הקב"ה נקהלו כל העדה כלם אל פתח אהל מועד חוץ מערב רב אשר לא מבני ישראל המה כי ניכרים היו בהם מיום שיצאו ממצרים והנה הביאו כל העדה איש שקלו ואמרו לפני משה והנשיאים אני פלוני נולדתי לפלוני ממשפחת פלוני שהוא לשבט ראובן וזולתו ומשה נותן שקלי כל שבט ושבט במקום מיוחד וידע מספר הפרט והכלל והראיה בזה כי במנין השני שהזכיר המשפחות לא אמר שם "ויתילדו" ולא הזכיר "במספר שמות לגלגלותם" כי מעת שחנו לדגליהם נבדלו השבטים זה מזה ונודעו המשפחות לאיזה שבט המה ולא הוצרכו שם רק לדעת כמה משפחות בשבט והמשפחה תמנה אנשיה לגלגלותם לא במספר שמותם ולכן לא הוצרך להיות נשיאים במנין ההוא ורבי אברהם אמר "ויתילדו" בקשו מתי נולדו בעבור חשבון עשרים שנה (הרמב"ן)

 אור החיים  ואת כל העדה וגו' באחד לחודש. יודיע הכתוב כי ביום עצמו נקהלו היהודים על הדבר, והדבר יגיד שכל אחד היה לו יחוסו אצלו בלא טורח הראיה והעדיות, גם שבו ביום הוכרו היחוסין של כולן, והוא אומרו ויתילדו סמוך למאמר באחד לחודש וגו':

ויתילדו וגו'. כתב רש"י ז"ל הביאו ספר יחוסיהן ועידי חזקת לידתן כל אחד ואחד להתיחם על השבט. והשיג רמב"ן כי לא היו צריכין לכל זה עד כאן. ואולי כי הוצרכו לחזקת לידה למיחוש ממזר שמכיר אביו, והכרת ממזרתו תהיה מהלידה, וצריך להביא חזקת לידה פירוש שנולד בכשרות, וזולת זה יוכל הממזר לומר ספר יוחסין עד יעקב אשר הודיעתו אמו: (אור החיים)

 ספורנו  ויתילדו על משפחותם. מפני שהיה מנינם זה כדי שיצאו בו לצבא המלחמה היתה הכונה לשמור יחסם שזכות אבותם מסייעתם וכבר אמרו (בפרק י' יוחסין) אין בודקין אחר מי שנכתב באסטרטיא של מלך (פי' בחיילות בית דוד) וזה כאמרם (שם) שאין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות בישראל: (ספורנו)


{יט}  כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶׁ֑ה וַֽיִּפְקְדֵ֖ם בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי: (ס)

 אונקלוס  כְּמָא דִי פַקֵד יְיָ יָת משֶׁה וּמְנָנוּן בְּמַדְבְּרָא דְסִינָי: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה וּמְנָנוּן בְּמַדְבְּרָא דְסִינָי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויפקדם. משה שהוא העיקר והחל מראובן כי הוא הבכור ואחריו שמעון הנולד אחריו ואחריו גד בכור שפחת לאה והנה דגל ראובן ואחר כך דגל יהודה ואחר כך דגל אפרים ואחר כך דגל דן והחונים על כל דגל ודגל כאשר הם בחנוכת המזבח ודע כי אחר שהיו כל השבטים שנים עשר שיצא לוי והיו ליוסף בנים שנים ורוחות העולם ארבע הנה לכל רוח שלשה והנה יש ללאה חמשה בנים יחסר האחד ויהיו לה שני דגלים השלימו הדגל עם בכור שפחתה ושמוהו עם דגל ראובן שהוא גם בכור והדגל השני ליהודה והחונים עליו אחיו הקטנים ממנו ולרחל דגל בפני עצמה ואפרים מקום יוסף הוא קודם מנשה כדברי יעקב והדגל הרביעי לשפחת רחל שהוא הבכור שלה ואחריו אשר ואם הוא קטן בשנים מנפתלי בעבור היות הדגל לבן שפחת רחל שם זאת המעלה לבן שפחת לאה ואם תסתכל היטב אז תדע כי הראש הוא הדרום והזנב הוא הצפון ולא אוכל לפרש על כן ראובן בדרום כי הוא הראש ודן בצפון ודע כי לא היו גבורים בשבטים כשבט יהודה הנמשל לגור אריה וכשבט דן הנמשל כן בדברי משה על כן היו הם בראשונה ובאחרונה. והזכיר לגלגלותם בראובן גם בשמעון להורות על האחרים כי הכתוב אחז דרך קצרה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  במדבר סיני. שנים דסמיכי בסוף פסוק ויפקדם במדבר סיני ואידך ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם במדבר סיני לפי שכשהיו נמנין היו מקריבים עליהם קרבנות כדי שלא ישלוט בהם דבר כדכתיב כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו: (בעל הטורים)


{כ}   שני  וַיִּֽהְי֤וּ בְנֵֽי-רְאוּבֵן֙ בְּכֹ֣ר יִשְׂרָאֵ֔ל תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֤ר שֵׁמוֹת֙ לְגֻלְגְּלֹתָ֔ם כָּל-זָכָ֗ר מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא:

 אונקלוס  וַהֲווֹ בְנֵי רְאוּבֵן בּוּכְרָא דְיִשְׂרָאֵל תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן לְגֻלְגְלַתְהוֹן כָּלּ דְכוּרָא מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כֹּל נָפֵק חֵילָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲווֹ בְנֵי רְאוּבֵן בּוּכְרָא דְיִשְרָאֵל יִחוּסֵיהוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן לְבֵית אַבְהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן לְגוּלְגְלַתְהוֹן כָּל דְכוּרָא מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כָּל נָפִיק חֵילָא: (תרגום יונתן)

 אור החיים  כל יוצא צבא. אמר הכתוב כן בכל פרטי המספר, לומר שלא היה אחד מכל הבאים לכלל המספר שלא היה ראוי לצאת בצבא אלא כולן גבורי כח, והוא אומרו כל פירוש כל אחד מהם יוצא צבא. וזה נס שאינו באומות שאי אפשר שלא ימצא בכל המספרים שלהם אחד שאינו ראוי לצאת בצבא: (אור החיים)

 ספורנו  בכור ישראל. שלא נפל ממעלתו בדיני שמים מפני תשובתו כענין ויהיו בני יעקב שנים עשר בני לאה בכור יעקב ראובן. אף על פי שנפל ממנה בדיני אדם: (ספורנו)

 דעת זקנים  ויהיו בני ראובן בכור ישראל. לפי שבנסיעה היה יהודה ראשון נותן כאן טעם למה נמנה ראובן ראשון לפי שהיה בכור ישראל: במספר שמות לגלגלותם. למה נאמר לגלגלותם בראובן ושמעון יותר מכל שאר השבטים לפי שקנטרן יעקב כאשר בירך בניו והוצרכו לכפרה וגבי שקלים הבאים לכפרה כתיב בקע לגלגלת: (דעת זקנים)


{כא}  פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה רְאוּבֵ֑ן שִׁשָּׁ֧ה וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת: (פ)

 אונקלוס  מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דִרְאוּבֵן אַרְבְּעִין וְשִׁתָּא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  סְכוּמְהוֹן לְשִׁבְטָא דִרְאוּבֵן אַרְבְּעִין וְשִׁית אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (תרגום יונתן)


{כב}  לִבְנֵ֣י שִׁמְע֔וֹן תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם פְּקֻדָ֗יו בְּמִסְפַּ֤ר שֵׁמוֹת֙ לְגֻלְגְּלֹתָ֔ם כָּל-זָכָ֗ר מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא:

 אונקלוס  לִבְנֵי שִׁמְעוֹן תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן מִנְיָנוֹהִי בְּמִנְיַן שְׁמָהָן לְגֻלְגְלַתְהוֹן כָּל דְכוּרָא מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כֹּל נָפֵק חֵילָא: (אונקלוס)

 יונתן  לִבְנוֹי דְשִׁמְעוֹן יִחוּסֵיהוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן לְבֵית אַבְהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן לְגֻלְגְלַתְהוֹן כָּל דְכוּרָא מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כָּל נָפִיק חֵילָא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  לבני שמעון לגלגלתם. הל' עקומה למטה לפי [שהנשיא] שלו זמרי בן סלוא חטא ונפלו משבטו והלמ''ד היא גבוהה מכל האותיות לכך חסר משבטו שלא העמיד לא מלך ולא שופט. הלמ''ד השנית דגלגלותם דשמעון עשויה כמגירה וזקופה ואין לה כובע בראשה לפי שהורה נשיא בית אב לשמעוני זנות בישראל בגלוי הראש ובקומה זקופה: (בעל הטורים)


{כג}  פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה שִׁמְע֑וֹן תִּשְׁעָ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁלֹ֥שׁ מֵאֽוֹת: (פ)

 אונקלוס  מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דְשִׁמְעוֹן חַמְשִׁין וּתְשַׁע אַלְפִין וּתְלַת מְאָה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  סְכוּמְהוֹן לְשִׁבְטָא דְשִׁמְעוֹן חַמְשִׁין וְתִשְׁעָה אַלְפִין וּתְלַת מְאָה: (תרגום יונתן)


{כד}  לִבְנֵ֣י גָ֔ד תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֗וֹת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא:

 אונקלוס  לִבְנֵי גָד תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כֹּל נָפֵק חֵילָא: (אונקלוס)

 יונתן  לִבְנוֹי דְגָד יִחוּסֵיהוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן לְבֵית אַבְהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן לְגוּלְגְלַתְהוֹן כָּל דְכוּרָא מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כָּל נָפִיק חֵילָא: (תרגום יונתן)


{כה}  פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה גָ֑ד חֲמִשָּׁ֤ה וְאַרְבָּעִים֙ אֶ֔לֶף וְשֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת וַֽחֲמִשִּֽׁים: (פ)

 אונקלוס  מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דְּגָד אַרְבְּעִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה וְחַמְשִׁין: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  סְכוּמְהוֹן לְשִׁבְטָא דְגָד אַרְבְּעִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה וְחַמְשִׁין: (תרגום יונתן)


{כו}  לִבְנֵ֣י יְהוּדָ֔ה תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא:

 אונקלוס  לִבְנֵי יְהוּדָה תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כֹּל נָפֵק חֵילָא: (אונקלוס)

 יונתן  לִבְנוֹי דִיהוּדָה יִחוּסֵיהוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן לְבֵית אַבְהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן לְגוּלְגְלַתְהוֹן כָּל דְכוּרָא מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כָּל נָפִיק חֵילָא: (תרגום יונתן)


{כז}  פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֑ה אַרְבָּעָ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים אֶ֖לֶף וְשֵׁ֥שׁ מֵאֽוֹת: (פ)

 אונקלוס  מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה שַׁבְעִין וְאַרְבְּעָא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  סְכוּמְהוֹן לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה אַרְבְּעִין וְשִׁבְעָה אַלְפִין וְשִׁית מְאָה: (תרגום יונתן)


{כח}  לִבְנֵ֣י יִשָּׂשכָ֔ר תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא:

 אונקלוס  לִבְנֵי יִשָׂשכָר תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כֹּל נָפֵק חֵילָא: (אונקלוס)

 יונתן  לִבְנוֹי דְיִשָשׁכָר יִחוּסֵיהוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן לְבֵית אַבְהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן לְגוּלְגְלַתְהוֹן כָּל דְכוּרָא מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כָּל נָפִיק חֵילָא: (תרגום יונתן)


{כט}  פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה יִשָּׂשכָ֑ר אַרְבָּעָ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת: (פ)

 אונקלוס  מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דְיִשָׂשכָר חַמְשִׁין וְאַרְבְּעָא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  סְכוּמְהוֹן לְשִׁבְטָא דְיִשָשׁכָר אַרְבְּעָה וְחַמְשִׁין אַלְפִין וְשִׁית מְאָה: (תרגום יונתן)


{ל}  לִבְנֵ֣י זְבוּלֻ֔ן תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא:

 אונקלוס  לִבְנֵי זְבוּלֻן תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָּא כֹּל נָפֵק חֵילָא: (אונקלוס)

 יונתן  לִבְנוֹי דִזְבוּלֻן יִחוּסֵיהוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן לְבֵית אַבְהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן לְגוּלְגְלַתְהוֹן כָּל דְכוּרָא מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כָּל נָפִיק חֵילָא: (תרגום יונתן)


{לא}  פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה זְבוּלֻ֑ן שִׁבְעָ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת: (פ)

 אונקלוס  מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דִזְבוּלֻן חַמְשִׁין וּשְׁבַע אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  סְכוּמְהוֹן לְשִׁבְטָא דִזְבוּלֻן חַמְשִׁין וְשִׁבְעָה אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: (תרגום יונתן)


{לב}  לִבְנֵ֤י יוֹסֵף֙ לִבְנֵ֣י אֶפְרַ֔יִם תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא:

 אונקלוס  לִבְנֵי יוֹסֵף לִבְנֵי אֶפְרַיִם תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כֹּל נָפֵק חֵילָא: (אונקלוס)

 יונתן  לִבְנוֹי דְיוֹסֵף לִבְנוֹי דְאֶפְרַיִם יִחוּסֵיהוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן לְבֵית אַבְהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן לְגוּלְגְלַתְהוֹן כָּל דְכוּרָא מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כָּל נָפִיק חֵילָא: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  לבני יוסף לבני אפרים. הקדים אפרים למנשה וייחס יוסף עליו וכן למטה בדגלים (להלן ב יח כ) כי היה בעל דגל והוא הבכור ואחיו משנהו כברכת יעקב (בראשית מח כ) ועוד כי היו בני אפרים רבים מבני מנשה אבל במנין השני בערבות מואב הקדים מנשה כי היו בעת ההיא בני מנשה הרבים ולקחו נחלתם תחלה וכן בנשיאי הארץ הקדימו וייחס יוסף עליו (להלן לד כג) אבל במרגלים הקדים אפרים אבל ייחס יוסף על מנשה למטה יוסף למטה מנשה (להלן יג יא) והנראה אלי על דרך אגדה כי בעבור הדבה שהביא יוסף על אחיו (בראשית לז ב) יחס עליו מוציא הדבה או שחלק כבוד לשניהם והיה די לאפרים בכבוד נשיאו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  לבני יוסף לבני אפרים. ולא אמר לבני יוסף לאפרים לפי שיוסף לא נשא במטת אביו משום כבוד מלכות לא רצה למנותו בדגלים ונקרא הדגל על שם בניו לכך אמר לבני אפרים כדרך שאומר בכולן: (בעל הטורים)


{לג}  פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה אֶפְרָ֑יִם אַרְבָּעִ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת: (פ)

 אונקלוס  מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דְאֶפְרָיִם אַרְבְּעִין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  סְכוּמְהוֹן לְשִׁבְטָא דְאֶפְרַיִם אַרְבְּעִין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (תרגום יונתן)


{לד}  לִבְנֵ֣י מְנַשֶּׁ֔ה תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֗וֹת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא:

 אונקלוס  לִבְנֵי מְנַשֶׁה תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כֹּל נָפֵק חֵילָא: (אונקלוס)

 יונתן  לִבְנוֹי דִמְנַשֶׁה יִחוּסֵיהוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן לְבֵית אַבְהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן לְגוּלְגְלַתְהוֹן כָּל דְכוּרָא מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כָּל נָפִיק חֵילָא: (תרגום יונתן)


{לה}  פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה שְׁנַ֧יִם וּשְׁלֹשִׁ֛ים אֶ֖לֶף וּמָאתָֽיִם: (פ)

 אונקלוס  מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה תְּלָתִין וּתְרֵין אַלְפִין וּמָאתָן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  סְכוּמְהוֹן לְשִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה תְּלָתִין וּתְרֵין אַלְפִין וּמָאתָן: (תרגום יונתן)


{לו}  לִבְנֵ֣י בִנְיָמִ֔ן תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא:

 אונקלוס  לִבְנֵי בִנְיָמִן תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כֹּל נָפֵק חֵילָא: (אונקלוס)

 יונתן  לִבְנוֹי דְבִנְיָמִין יִחוּסֵיהוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן לְבֵית אַבְהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כָּל נָפִיק חֵילָא: (תרגום יונתן)


{לז}  פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֑ן חֲמִשָּׁ֧ה וּשְׁלֹשִׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת: (פ)

 אונקלוס  מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דְבִנְיָמִן תְּלָתִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  סְכוּמְהוֹן לְשִׁבְטָא דְבִנְיָמִין תְּלָתִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: (תרגום יונתן)


{לח}  לִבְנֵ֣י דָ֔ן תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא:

 אונקלוס  לִבְנֵי דָן תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כֹּל נָפֵק חֵילָא: (אונקלוס)

 יונתן  לִבְנוֹי דְדָן יִחוּסֵיהוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן לְבֵית אַבְהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כָּל נָפִיק חֵילָא: (תרגום יונתן)


{לט}  פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה דָ֑ן שְׁנַ֧יִם וְשִׁשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֥ע מֵאֽוֹת: (פ)

 אונקלוס  מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דְדָן שִׁתִּין וּתְרֵין אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  סְכוּמְהוֹן לְשִׁבְטָא דְדָן שִׁתִּין וּתְרֵין אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה: (תרגום יונתן)


{מ}  לִבְנֵ֣י אָשֵׁ֔ר תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא:

 אונקלוס  לִבְנֵי אָשֵׁר תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כֹּל נָפֵק חֵילָא: (אונקלוס)

 יונתן  לִבְנוֹי דְאָשֵׁר יִחוּסֵיהוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן לְבֵית אַבְהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כָּל נָפִיק חֵילָא: (תרגום יונתן)


{מא}  פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה אָשֵׁ֑ר אֶחָ֧ד וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת: (פ)

 אונקלוס  מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דְאָשֵׁר אַרְבְּעִין וְחַד אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  סְכוּמְהוֹן לְשִׁבְטָא דְאָשֵׁר אַרְבְּעִין וְחַד אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (תרגום יונתן)


{מב}  בְּנֵ֣י נַפְתָּלִ֔י תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא:

 אונקלוס  בְּנֵי נַפְתָּלִי תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כֹּל נָפֵק חֵילָא: (אונקלוס)

 יונתן  בְּנוֹי דְנַפְתָּלִי יִחוּסֵיהוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן לְבֵית אַבְהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כָּל נָפִיק חֵילָא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  בני נפתלי. בכולן אומר לבני לבד מנפתלי שאומר בני לפי שבשבט נפתלי היו בנות יותר מבנים ולכך רמז בברכת נפתלי אשה אילה שלוחה הנותן ר''ת אשה ולפיכך בפנחס כתוב בכולן בני לפי שמתו האנשים ונתרבו הנשים ולכך לא אמר לבני: (בעל הטורים)


{מג}  פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה נַפְתָּלִ֑י שְׁלֹשָׁ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת: (פ)

 אונקלוס  מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דְנַפְתָּלִי חַמְשִׁין וּתְלָתָא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  סְכוּמְהוֹן לְשִׁבְטָא דְנַפְתָּלִי חַמְשִׁין וּתְלָתָא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: (תרגום יונתן)


{מד}  אֵ֣לֶּה הַפְּקֻדִ֡ים אֲשֶׁר֩ פָּקַ֨ד מֹשֶׁ֤ה וְאַֽהֲרֹן֙ וּנְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר אִ֑ישׁ אִישׁ-אֶחָ֥ד לְבֵית-אֲבֹתָ֖יו הָיֽוּ:

 אונקלוס  אִלֵין מִנְיָנַיָא דִי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרֹן וְרַבְרְבֵי יִשְׂרָאֵל תְּרֵי עֲשַׂר גֻבְרִין גַבְרָא חַד לְבֵית אֲבָהָתוֹהִי הֲווֹ: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין סְכוּמֵי מִנְיָינַיָא דִמְנָא משֶׁה וְאַהֲרן וְרַבְרְבֵי יִשְרָאֵל תְּרֵיסַר גוּבְרִין גַבְרָא חָד לְבֵית אַבְהָתוֹי הֲוָון: (תרגום יונתן)

 ספורנו  אלה הפקודים. כל אחד מאלו נמנה על ידי משה ואהרן וכו': (ספורנו)


{מה}  וַיִּֽהְי֛וּ כָּל-פְּקוּדֵ֥י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כָּל-יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וַהֲווֹ כָּל מִנְיָנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כָּל נָפֵק חֵילָא בְּיִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲווֹ כָּל סְכוּמֵי מִנְיָינֵי בְנֵי יִשְרָאֵל לְבֵית אַבְהַתְהוֹן מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כָּל נָפִיק חֵילָא בְּיִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ופירוש ויהיו כל פקודי בני ישראל. שלא נפקדו רק מי שהוא מבן עשרים שנה ואחר כך ויהיו כל הפקודים בכללם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבתם וגו' כל יצא צבא בישראל. הוצרך הכתוב להגיד מספר הכלל לאחר שהגיד הפרטים כי נצטוה משה ואהרן שידעו מספר מפקד העם וידעו מספר כל שבט כי כן דרך המלכים במנותם את העם ולא הבינותי טעם המצוה הזאת למה צוה בה הקב"ה כי היה צורך שיתיחסו לשבטיהם בעבור הדגלים אבל ידיעת המספר לא ידעתי למה צוה שידעו אותו אולי להודיעם חסדו עליהם כי בשבעים נפש ירדו אבותיהם מצרימה ועתה הם כחול הים כך וכך בני עשרים ואחרי כל דבר ומגפה ימנם להודיע כי הוא משגיא לגוים ימחץ וידיו תרפינה וזהו שאמרו רבותינו מרוב חבתם מונה אותם כל שעה ועוד כי הבא לפני אב הנביאים ואחיו קדוש ה' והוא נודע אליהם בשמו יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים כי בא בסוד העם ובכתב בני ישראל וזכות הרבים במספרם וכן לכולם זכות במספר שימנו לפני משה ואהרן כי ישימו עליהם עינם לטובה יבקשו עליהם רחמים ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ולא ימעיט מספרכם והשקלים כופר על נפשותיכם ובמדבר סיני רבה ראיתי כך במספר שמות לגולגלותם אמר לו הקב"ה למנותם בכבוד ובגדולה לכל אחד ואחד לא תהיה אומר לראש המשפחה "כמה במשפחתך" "כמה בנים יש לך" אלא כולהון יהון עוברים לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם הדא הוא דכתיב (פסוק יח) במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגולגלותם ויתכן שנאמר עוד כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם כמו שאמר (להלן י כט) נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' והיו משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף וזה טעם " כל יוצא צבא בישראל " כי המנין מפני צבא המלחמה ועוד שיחלק להם הארץ למספרם וידע כמה חבלים יפלו להם מן הארץ הנכבשת להם כי לולי דבר המרגלים היו נכנסים שם מיד (הרמב"ן)

 ספורנו  ויהיו כל פקודי. כל יוצא צבא בישראל. ולא יתר על בן ששים שלא היה יוצא בצבא כמו שהזכירו ז''ל על יאיר בן מנשה וזולתו ובלעדיהם עלה הסכום אל מה שכתב אחר כך: (ספורנו)


{מו}  וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל-הַפְּקֻדִ֔ים שֵׁשׁ-מֵא֥וֹת אֶ֖לֶף וּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֑ים וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וַֽחֲמִשִּֽׁים:

 אונקלוס  וַהֲווֹ כָּל מִנְיָנַיָא שִׁית מְאָה וּתְלָתָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה וְחַמְשִׁין: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲווֹ כָּל סְכוּמֵי שִׁית מְאָה וּתְלַת אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה וְחַמְשִׁין: (תרגום יונתן)


{מז}  וְהַלְוִיִּ֖ם לְמַטֵּ֣ה אֲבֹתָ֑ם לֹ֥א הָתְפָּֽקְד֖וּ בְּתוֹכָֽם: (פ)

 אונקלוס  וְלֵוָאֵי לְשִׁבְטָא דַאֲבָהַתְהוֹן לָא אִתְמְנִיאוּ בֵּינֵיהוֹן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְלֵיוָאֵי לְשִׁבְטָא דַאֲבָהַתְהוֹן לָא אִתְמְנִיאוּ בֵּינֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  התפקדו. משני בנינים. כי הוא בנין התפעל ועם בנין שלא נקרא שם פועלו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והלוים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם. הנה מתחלה ראה משה מדעתו שלא למנות הלוים מפני שנאמר לו (פסוק ד) ואתכם יהיו איש איש למטה וגו' כי לכל המטות הנמנים יהיו נשיאיהם ובעבור שלא מינה מבני לוי נשיא לא מנה אותם והנה משה מסופק בענין הלוים ולא ידע מה יעשה להם וכאשר השלים כל הפקודים בעם ונשארו הלוים לבדם פירש לו הקב"ה שלא ימנה אותם בתוך בני ישראל וימנה אותם לבדם כי יפקידם על משכן העדות ואמר (להלן ג יד) פקוד את בני לוי שיפקדם הוא לבדו בלא הנשיאים והוא קרא אהרן שיהיה עמו כי הוא נשיא השבט ההוא וכאשר היו נשיאי ישראל בשבטיהם כן יהיה נשיא הלוים בם ואולי זה טעם הנקוד על ואהרן (שם פסוק לט) כי לא היה הוא על פי ה' בפירוש ואחרי כן בפקודת הלוים על עבודתם ועל משאם קרא משה לנשיאי העדה שיהיו עמו כמו שנאמר (להלן ד מו) אשר פקד משה ואהרן ונשיאי ישראל את הלוים כי נכון הוא שיסכימו כלם ויראו בתקון המשמרות וגם שם חזר ואמר במקום אחר (להלן ד לז מה) אשר פקד משה ואהרן על פי ה' ביד משה שכבר רמז בנקוד כי אהרן היה עמו חובה שראה משה לעשות כן ונשיאי העדה רשות שקראם משה לנהוג בהם כבוד ובמסכת בכורות (ד) אמרו כי הנקודה על אהרן לרמוז שלא נמנה הוא במנין הלוים כלל (הרמב"ן)

 אור החיים  והלוים לא התפקדו וגו'. פירשתי למעלה (ב') כוונתו במאמר זה: (אור החיים)

 ספורנו  לא התפקדו. לא הופקדו על ידי הפוקדים ולא התפקדו מעצמם שלא הכינו עצמם כשאר העם להקהל ולהתיחס וזה היה קודם שיאמר האל יתברך למשה אך את מטה לוי לא תפקוד כי אמנם המתינו לראות מה יצוה ה' להם מאחר שלא הזכיר שבט לוי עם שאר השבטים באמרו ואתכם יהיו איש איש למטה: (ספורנו)

 דעת זקנים  והלוים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם. לפי שלא היה מנינם שוה שישראל נמנים מבן עשרים שנה והלוים מבן חדש ומבן שלשים שנה כדלקמן: (דעת זקנים)


{מח}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{מט}  אַ֣ךְ אֶת-מַטֵּ֤ה לֵוִי֙ לֹ֣א תִפְקֹ֔ד וְאֶת-רֹאשָׁ֖ם לֹ֣א תִשָּׂ֑א בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  בְּרַם יָת שִׁבְטָא דְלֵוִי לָא תִמְנֵי וְיָת חֻשְׁבַּנְהוֹן לָא תְקַבֵּל בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרַם יַת שִׁבְטָא דְלֵוִי לָא תִמְנֵי וְיַת חוּשְׁבַּנְהוֹן לָא תְקַבֵּל בְּגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  אך את מטה לוי לא תפקד. כדאי הוא לגיון של מלך להיות (מ) נמנה לבדו, (במ"ר א, יב) דבר אחר, צפה הקב"ה שעתידה לעמוד גזירה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר, אמר, אל יהיו אלו בכלל, לפי שהם שלי (נ) שלא טעו בעגל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) כלומר שלא יהא מנינם מבן עשרים אלא מבן חודש ומעלה כיון שהם לגיון המלך חשובים הם הקטנים שיצאו מכלל נפל כמו יוצא צבא בישראל: (נ) כי לפי טעם ראשון למה כתוב אך דהא כל אכין מיעוטין הן משום הכי פירש דבר אחר והמיעוט הוא מגזירת בן עשרים שימותו במדבר. ואם תאמר היה לו למנקט שלא טעו במרגלים שהרי מה שבמדבר מתו בשביל גזירת מרגלים היה. ויש לומר דגם הלוים טעו במרגלים רק בעגל לא טעו לכך לא נענשו שהרי אפילו ישראל לא נענשו אלא בשביל השני עבירות כמו שמוכיח רש"י בפרשת שלח לך הואיל וכתיב תשאו את עונותיכם ולא נאמר תשאו עוניכם אלא ודאי שתי עבירות של עגל ושל מרגלים והא דפרש"י לקמן בפרשת אלה הדברים שלא היו הלוים עמהם בשלוח מרגלים ואפי' בעצה לא היו עמהם כמו שאפרש לקמן בעזרת השם ויש לומר מתחלה לענין השילוח לא היו עמהם אפילו בעצה אבל בחזרתם כשבאו המרגלים והוציאו דבת הארץ וישאו כל העדה את קולם ויבכו וגו' באותה בכייה היו גם שבט לוי שאמרו ולמה ה' מביא וגו' לנפול בחרב נשינו וטפינו יהיו לבז וגו' ובזה יתורץ גם כן מה שמקשין העולם ואף אם היו נמנים מבן עשרים שנה כיון שלא חטאו לא יהיו בכלל הגזירה כי אין הערוד ממית אלא החטא ממית אלא ודאי שחטאו במרגלים משום הכי לא נמנו וקל להבין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אך את מטה לוי. פירוש לא התפקדו כי השם צוה כן: ואת ראשם לא תשא. כללם כאשר פירשתי: (אבן עזרא)

 אור החיים  לא תפקוד וגו' לא תשא. פירוש בין על ידי כופר נפש בין שלא על ידי כופר נפש. ועיין מה שפירשתי בפרשת כי תשא:

עוד יכוין לומר שהגם שיבא לידך מספר של נשיאות ומעלה שהוא מספר הדגלים אף על פי כן לא תשא: (אור החיים)

 ספורנו  אך את מטה לוי. אף על פי שאמרתי שאו את ראש כל עדת בני ישראל והלוים מכללם להיות נמנים גם הם מכל מקום הם נבדלים משאר עם ישראל ראשונה בענין המנין שלא יהיה מספר אישיהם ולא סכום כולם עם השאר: לא תפקוד. לא יהיה מספר אישיהם מבן כ' ולמעלה כמו שהיה מספר שאר העם: ואת ראשם לא תשא. כשתעשה סכום כל פקודי השבטים לא יכנס בו סכום שבט לוי: (ספורנו)

 כלי יקר  אך את מטה לוי לא תפקוד וגו'. אם לא יפקוד אותם פשיטא שלא יקבל סכום מנינם מה ת"ל ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל. ומה היה המקרא חסר באמרו אך את מטה לוי לא תפקוד בתוך בני ישראל. ולפי מה שפירש"י בסמוך שהיה המנין על פי ה' כי השכינה מקדמת לפניו ובת קול יוצא מן האהל ואומרת כך וכך תינוקות יש באהל, נוכל לומר שבתוך בני ישראל האמור אינו מוסב כ"א על ואת ראשם לא תשא. כאילו אמר אך את מטה לוי לא תפקוד כלל אפילו שלא בתוך בני ישראל וכל אך למעט בא, כך בא למעט ולומר דווקא אתה לא תפקוד אותם לבדך אבל בצירוף השכינה והבת קול תפקדם לכך נאמר פקוד את בני לוי. היינו ע"י השכינה אבל אתה לבד לא תפקדם, ומדסמך לזה ציווי ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות נראין הדברים שבכ"מ שהזכיר שאו, נשא, כי תשא, הכל הוא לשון מעלה ונשיאות ראש הנראה בנספרים ביתר שאת על זולתם כי כל דבר חשוב וספון יש לו מספר.

ובזה ראיתי לתרץ הרבה שינויים, כי בישראל נאמרו ב' הלשונות שאו את ראש. ואח"כ אמר תפקדו אותם לצבאותם, ובלוים לא הזכיר כ"א לשון פקידה פקוד את בני לוי. ובבכורות חזר והזכיר שניהם פקוד כל בכור וג' ושא את מספר שמותם. ואצל בני קהת וגרשון הזכיר לשון נשא ולא אצל מררי, וזה לפי שהפקידה היינו המספר ושאו היינו לשון נשיאות המעלה אשר ישראל היו צריכין לזה להראות חיבתן נגד כל האומות שנמשלו לקש שאין לו מספר, אבל הלוים אין צורך להם להראות התנשאותם ע"י המספר כי בלאו הכי יש להם נשיאת ראש במה שעשאם הקב"ה פקידים על ביתו הקדוש לכך אמר אחר ואת ראשם לא תשא וגו'. ואתה הפקד את הלוים לומר לך שמצד שנעשו פקידים יש להם נשיאות זולת המספר שבתוך בני ישראל כי לגיון מלך המה וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה', אבל הבכורים שנפסלו מן העבודה ע"י מעשה העגל הוצרכו לנשיאת ראש ע"י המספר לכך פרט אצלם שניהם. ומ"ש לשון נשא אצל בני קהת ובני גרשון היינו ליתן להם נשיאות ראש כנגד בני מררי כי עבודת שניהם יותר מקודשים ממשא בני מררי ע"כ לא הזכיר נשא אצל בני מררי. (כלי יקר)

 דעת זקנים  אך את מטה לוי לא תפקוד וגו'. להוציאם מן הגזרה לפי שצפה הקב"ה שעתידין ישראל להכעיס לפניו ולגזור עליהם במדבר הזה יפלו פגריכם לפיכך לא רצה הקב"ה למנותם עם ישראל: (דעת זקנים)


{נ}  וְאַתָּ֡ה הַפְקֵ֣ד אֶת-הַלְוִיִּם֩ עַל-מִשְׁכַּ֨ן הָֽעֵדֻ֜ת וְעַ֣ל כָּל-כֵּלָיו֘ וְעַ֣ל כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ֒ הֵ֜מָּה יִשְׂא֤וּ אֶת-הַמִּשְׁכָּן֙ וְאֶת-כָּל-כֵּלָ֔יו וְהֵ֖ם יְשָֽׁרְתֻ֑הוּ וְסָבִ֥יב לַמִּשְׁכָּ֖ן יַֽחֲנֽוּ:

 אונקלוס  וְאַתְּ מַנִי יָת לֵוָאֵי עַל מַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא וְעַל כָּל מָנוֹהִי וְעַל כָּל דִּי לֵהּ אִנּוּן יִטְלוּן יָת מַשְׁכְּנָא וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְאִנוּן יְשַׁמְשֻׁנֵהּ וּסְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁכְּנָא יִשְׁרוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַנְתְּ מַנֵי יַת לֵוָאֵי עַל מַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא וְעַל כָּל מָנוֹי וְעַל כָּל דִילֵיהּ הִינוּן יִטְלוּן יַת מַשְׁכְּנָא וְיַת כָּל מָנוֹי וְהִינוּן יְשַׁמְשׁוּנֵיהּ וַחֲזוֹר חֲזוֹר לְמַשְׁכְּנָא יִשְׁרוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואתה הפקד את הלוים. כתרגומו מני, לשון מנוי שררה (ס) על דבר שהוא ממונה עליו, כמו ויפקד המלך פקידים (אסתר ב, ג): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) ואם תאמר למה פירש כתרגומו שלא תאמר הפקד לשון מנין מאי מתורץ בזה שהרי אף על לשון מנין מפרש התרגום מני. ויש לומר שכל מקום שמתרגמינן מני על לשון מינוי שררה הנו"ן של מני דגושה וכאן נמי הנו"ן דגושה שמע מינה שהוא לשון מינוי שררה אבל כשהנו"ן של מני אינה דגושה הוא לשון מנין. ועוד יש לומר לכך פרש"י כתרגומו לפי שמלת פקוד הוא גם לשון זכרון כמו וה' פקד את שרה ופעמים שהוא לשון חסרון כמו ולא נפקד ממנו איש לכך פרש"י כתרגומו מני לאפוקי אותן ב' פירושים של זכרון או של חסרון. ואין לומר דלמא הוא לשון מנין לכך פרש"י כמו ויפקד פקידים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואתה הפקד את הלוים. באר למה לא התפקדו כי פקודת המשכן עליהם על כן לא יצאו בצבא: משכן העדת. הוא אהל מועד והמשכן לארון ששם העדות: ועל כל כליו. כמנורה והשלחן והמזבחות: ועל כל אשר לו. הם כלי הכלים: המה ישאו. הם הם הנושאים בנסוע המחנה והם המשרתים בחנותם וסביב המשכן יחנו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  הפקד. ב' במסורה הכא ואידך הפקד עליו רשע וזהו שאמרו אין אדם נעשה שוטר מלמטה אלא אם כן נעשה רשע מלמעלה וזה הוא הפקד את הלוים שנעשו שוטרים הפקד עליו רשע: (בעל הטורים)

 ספורנו  ואתה הפקד. שנית. יהיו נבדלים משאר העם בענין הפקידות כי להם בלבד תהיה פקודת הקודש: (ספורנו)


{נא}  וּבִנְסֹ֣עַ הַמִּשְׁכָּ֗ן יוֹרִ֤ידוּ אֹתוֹ֙ הַלְוִיִּ֔ם וּבַֽחֲנֹת֙ הַמִּשְׁכָּ֔ן יָקִ֥ימוּ אֹת֖וֹ הַלְוִיִּ֑ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת:

 אונקלוס  וּבְמֵטַל מַשְׁכְּנָא יְפַרְקוּן יָתֵהּ לֵוָאֵי וּבְמִשְׁרֵי מַשְׁכְּנָא יְקִימוּן יָתֵהּ לֵוָאֵי וְחִלוֹנַי דְיִקְרַב יִתְקְטֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְמֵיטַל מַשְׁכְּנָא יִפְרְקוּן יָתֵיהּ לֵיוָאֵי וּבְמֵישְׁרֵי מַשְׁכְּנָא יְקִימוּן יָתֵיהּ לֵיוָאֵי וְחִילוֹנַי דְיִקְרַב יִתְקְטֵיל בְּאֵישָׁא מְצַלְהֲבָא מִן קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  יורידו אותו. כתרגומו יפרקון, (ע) כשבאין ליסע במדבר ממסע למסע, היו מפרקין אותו מהקמתו (פ) , ונושאין אותו עד מקום אשר ישכון שם הענן ויחנו שם, ומקימין אותו: והזר הקרב. לעבודתם (צ) זו: יומת. בידי (ק) שמים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) פירש שמפרקין אברי המשכן ומפרידין אותן ממקום חבורן ומעמידין כל אחד לבדו. לא יורידו ממקום גבוה למקום נמוך כמובן מלשון ירידה: (פ) ק"ל על מה דכתיב בנסוע המשכן וכי המשכן נוסע והלא מסיעין אותו האנשים ועוד קשה והא קודם הנסיעה היו מפרקין ובקרא משמע דבשעת נסיעה היו מפרקין ועל זה פירש כשבאו ליסע דהנסיעה קאי על האנשים וכו' ואמר ונושאין אותו וכו' שלא תאמר ההורדה לבדה חובת הלוים ולא המשא ואף על פי שלא נזכר כאן בקרא משאם סמך על סוף הפרשה וכמו שפירש בפרשת נשא: (צ) והוא פריקה והקמה רצונו לתרץ והרי כבר הזהיר הכתוב כמה פעמים שכל הקרב לעבודת מזבח או הנכנס להיכל יומת לכך פירש לעבודה זו שהיא פריקה והקמה לא לקריבת המזבח: (ק) ואם תאמר מנא ליה לרש"י הכי דהא כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק ויש לומר דרש"י בעצמו מפרש זה בסמוך במה דכתיב ולא יהיה קצף וגו' שזו היא מיתה בידי שמים כמו שמצינו בקרא כי יצא הקצף ושם היתה מיתה בידי שמים ועיין לעיל בפרשת אמור: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ובנסוע המשכן יורידו אותו. להסיר הבריחים והעמודים ובחנותו הם יקימוהו: והזר. מבני לוי ואם הוא ישראל יומת ובית דין ימיתוהו: (אבן עזרא)


{נב}  וְחָנ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֧ישׁ עַֽל-מַחֲנֵה֛וּ וְאִ֥ישׁ עַל-דִּגְל֖וֹ לְצִבְאֹתָֽם:

 אונקלוס  וְיִשְׁרוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גְבַר עַל מַשְׁרוֹהִי וּגְבַר עַל טִּקְסֵהּ לְחֵילֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִשְׁרוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל גְבַר עַל בֵּית מֵשְׁרוֹי וּגְבַר עַל טִקְסֵיהּ לְחֵילֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואיש על דגלו. כמו שהדגלים סדורים בספר זה, שלשה שבטים לכל דגל: (רש"י)

 אבן עזרא  וטעם וחנו בני ישראל. כשיחנו בני ישראל: איש על מחנהו. הטעם כל שבט: וטעם איש על דגלו. שלא יתערב שבט דגל עם שבט דגל: (אבן עזרא)


{נג}  וְהַלְוִיִּ֗ם יַֽחֲנ֤וּ סָבִיב֙ לְמִשְׁכַּ֣ן הָֽעֵדֻ֔ת וְלֹֽא-יִהְיֶ֣ה קֶ֔צֶף עַל-עֲדַ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְשָֽׁמְרוּ֙ הַלְוִיִּ֔ם אֶת-מִשְׁמֶ֖רֶת מִשְׁכַּ֥ן הָֽעֵדֽוּת:

 אונקלוס  וְלֵוָאֵי יִשְׁרוּן סְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁכְּנָא דְסַהַדוּתָא וְלָא יְהֵי רוּגְזָא עַל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִטְרוּן לֵוָאֵי יָת מַטְרַת מַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְלֵיוָאֵי יִשְׁרוּן חֲזוֹר חֲזוֹר לְמַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא וְלָא יְהֵי רוּגְזָא עַל כְּנִישְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל וְיִטְרוּן לֵיוָאֵי יַת מַטְרַת מַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא יהיה קצף. אם תעשו כמצותי לא יהיה קצף, ואם לאו, שיכנסו זרים בעבודתם זו, יהיה קצף. (ר) כמו שמצינו במעשה (ש) קרח כי יצא הקצף וגו' (במדבר יז, יא): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) יש מקשים דהא כל התורה נאמרה כללות ומכלל הן אתה שומע לאו. ויש לומר דרש"י בא לפרש שלא נטעה לומר דהא דכתיב ולא יהיה קצף דקאי אדסמיך ליה וחנו בני ישראל וגו' והלוים יחנו וגו' לכן פירש אם תעשו ואם לא תעשו וכו' קאי אעבודת משכן פריקה וטעינה והקמתו כמו שמצינו גבי קרח מצאתי: (ש) רש"י פירש זה משום פירוש דלעיל שפירש יומת בידי שמים שאל תקשה מנא ליה לכן הביא מעשה קרח: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והלוים יחנו סביב. פי' הכתוב למעלה למה יחנו סביב שלא יקרב אל המשכן אחד מעדת בני ישראל וימות וזה טעם ולא יהיה קצף כעוזא שנגע בארון ושם כתוב ויחר אף ה' בעוזא: וטעם על עדת בני ישראל. אחד מעדתם וכן ויקבר בערי גלעד עיר בן אתונות ורבים כמוהם: ושמרו הלוים. מצוה עליהם לשמור המשכן: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והלוים יחנו סביב למשכן העדות ולא יהיה קצף. אע"פ שנאמר זה במשכן בהיותו בין הדגלים במדבר הוא מצוה לדורות גם במקדש כי מכאן תקנו המשמרות וטעם ושמרו הלוים את משמרת משכן העדות שישמרו אותו בלילה וילכו סביב המשכן כמו שאמרו (ספרי קרח קטז) הכהנים שומרים מבפנים והלוים מבחוץ והם כלם כשומרים לראש המלך כך שנינו בברייתא של שלשים ושתים מדות מדבר שאינו מתפרש במקומו ומתפרש במקום אחר כיצד וכו' כיוצא בו משפחות בני קהת יחנו וגו' (להלן ג כט) משפחות בני הגרשוני יחנו על ירך המשכן ימה (שם פסוק כג) ונשיא בית אב למשפחות מררי וגו' על ירך המשכן יחנו צפונה (שם פסוק לה) אבל לא שמענו שצוהו הקב"ה שיעשה את בניו כ"ד משמרות והיכן שמענו אלה פקודתם לעבודתם לבא לבית ה' כמשפטם ביד אהרן אביהם כאשר צוהו ה' אלהי ישראל (דהי"א כד יט) למדנו שהיתה מצוה זו ביד משה ואהרן ושנינו עוד במסכת תמיד (פ"א מ"א) בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש ואמרו בגמרא שלה (כו) מנא הני מילי אמר אביי דאמר קרא (להלן ג לח) והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה והדר אהרן ובניו שומרים משמרת המקדש אהרן בחד מקום ובניו בשני מקומות וכו' כדאיתא התם למדנו שהן מצות לדורות ואינם במשכן בלבד והפסוקים בדברי הימים (א כג-כו) מפורשים בענין המשמרות וכל התקון (הרמב"ן)

 ספורנו  והלוים יחנו סביב. שלישית. יהיו נבדלים משאר העם כחנייתם שהם בלבד יחנו סביב למשכן והשאר יחנו איש על דגלו: (ספורנו)


{נד}  וַֽיַּעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛ה אֶת-מֹשֶׁ֖ה כֵּ֥ן עָשֽׂוּ: (פ)

 אונקלוס  וַעֲבָדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל דִּי פַּקֵיד יְיָ יָת משֶׁה כֵּן עֲבָדוּ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲבָדוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל כְּכָל דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה הֵיכְדֵין עָבָדוּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויעשו בני ישראל. שלא נגעו במשכן לעולם: (אבן עזרא)

במדבר פרק-ב

{א}   שלישי  וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרן לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וטעם אל משה ואל אהרן. בעבור כי אהרן ובניו ישימו משא הקהתים בכתף: (אבן עזרא)


{ב}  אִ֣ישׁ עַל-דִּגְל֤וֹ בְאֹתֹת֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם יַֽחֲנ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מִנֶּ֕גֶד סָבִ֥יב לְאֹֽהֶל-מוֹעֵ֖ד יַֽחֲנֽוּ:

 אונקלוס  גְבַר עַל טִּקְסֵהּ בְּאַתְוָן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן יִשְׁרוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִלָקֳבֵל סְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁכַּן זִמְנָא יִשְׁרוּן: (אונקלוס)

 יונתן  גְבַר עַל טִיקְסֵיהּ בְּאַתְוָן דְמִסְתַּמְנִין עַל טִיקְסֵיהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן יִשְׁרוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל מִלְקָבֵיל סְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁכַּן זִמְנָא יִשְׁרוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  באתת. כל דגל יהיה לו אות, מפה צבועה תלויה בו, (ת) צבעו של זה לא כצבעו של זה, צבע כל אחד כגוון אבנו הקבועה בחשן, ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו. דבר אחר, באותות לבית אבותם, באות שמסר להם יעקב אביהם (א) כשנשאוהו ממצרים, שנאמר ויעשו בניו לו כן כאשר צום (בראשית נ, יב), יהודה ויששכר וזבולון ישאוהו מן המזרח, וראובן ושמעון וגד מן הדרום וכו' כדאיתא בתנחומא (במדבר יב) בפרשה זו: מנגד. מרחוק מיל, (ב) כמו שנאמר ביהושע אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה (יהושע ג, ד), שיוכלו לבא בשבת. משה ואהרן ובניו והלוים, חונים בסמוך לו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) ופירוש לבית אבותם הם שמות אבותם המפותחים בחושן ולפי שפירש זה דחוק שפירש על לבית אבותם לכן אמר דבר אחר וכו' ולפירוש דבר אחר קשה מלת דגלו באותות לבית אבותם לכך צריך גם לטעם ראשון: (א) פירוש ולפי זה צריך לומר דגל לשון קביצה כמו ודגלו עלי אהבה כלומר וכל דגל היה גבי קביצתו. מצאתי: (ב) ואם תאמר לעיל בפרשת יתרו פירש"י נגד ההר למזרחו כל מקום שאתה מוצא נגד פנים למזרח ומשמע אפילו סמוך. ויש לומר דכאן כתיב סביב לאהל מועד יחנו אם כן אי אפשר שיהיו כולם נגד מזרח לכן פרש"י לשון רחוק. ועוד מצאתי מגזירה שוה למד נאמר כאן מנגד ונאמר להלן ותשב מנגד הרחק מה להלן רחוק אף כאן רחוק מיל הם אלפים אמה שיוכלו לבא בשבת: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  באתת. סימנים היו בכל דגל ודגל וקדמונינו אמרו שהיה בדגל ראובן צורת אדם מכח דרש דודאים ובדגל יהודה צורת אריה כי בו המשילו יעקב ובדגל אפרים צורת שור מטעם בכור שור ובדגל דן צורת נשר עד שידמו לכרובים שראה יחזקאל הנביא: מנגד. רחוק: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  איש על דגלו באתת. כל דגל יהיה לו מפה צבועה תלויה בו צבעו של זה לא כצבעו של זה צבע כל אחד כעין אבנו הקבועה בחשן ומתוך כך כל אחד מכיר את דגלו לשון רש"י וכתב ר"א סימנים היו בכל דגל וקדמונינו אמרו שהיה בדגל ראובן צורת אדם ומצוירים עליו דודאים ובדגל יהודה צורת אריה כי בו המשילו יעקב (בראשית מט ט) ובדגל אפרים צורת שור מטעם בכור שורו (דברים לג יז) ובדגל דן צורת נשר עד שידמו לכרובים שראה יחזקאל הנביא והיה אהל מועד בתוך האמצע ומחנה הלוים סביביו בתוך המחנות כענין שהוזכר בספר יצירה והיכל קודש מכוון באמצע והנה הפאות תחלתן מן המזרח כמהלך השמש ואחריו הדרום ואחריו המערב ואחריו הצפון ושמו דגל יהודה במזרח כי הוא נוסע בראשונה שהוא הנגיד כמו שצוה ה' (שופטים א ב ושם כ יח) יהודה יעלה בתחלה וראובן בדרום לכבוד הבכורה והנה שני הדגלים הסמוכים היו ללאה עם בכור שפחתה הנולד על ברכיה ודגל אחד לבני רחל במערב ודגל בני השפחות בצפון אחרונים ועוד ראיתי במדרש (במדב"ר ב ט) וכשם שברא הקב"ה ארבע רוחות בעולם כך סבב לכסאו ארבע חיות ולמעלה מכלן כסא הכבוד וכנגדן סדר הקב"ה הדגלים למשה אמר לו מזרח שממנו יוצא אור לעולם יהא כנגדו יהודה שהוא בעל מלוכה ועליו שבט יששכר שהוא בעל תורה ועליו מטה זבולן שהוא בעל עשירות כמה דכתיב (בראשית מט יג) זבולון לחוף ימים ישכן כמו שנאמר (דברים לג יט) כי שפע ימים ינקו יסעו בראשונה כמו שנאמר (מיכה ב יג) ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם דרום טללי ברכה וגשמי ברכה יוצאין ממנו לעולם יהא כנגדו ראובן שהוא בעל תשובה והתשובה מדה טובה ורחמיו של הקב"ה באין לעולם בשעה שעושין תשובה ועליו גד שהוא בעל גבורה ראובן בתשובה וגד בגבורה ושמעון באמצע לכפר עליו ושניים יסעו שהתשובה היא שניה לתורה מערב אוצרות שלג ואוצרות ברד וקור וחום וכנגדן אפרים ומנשה ובנימן ושכינה לעולם במערב בגבול בנימן שנאמר (דברים לג יב) לבנימן אמר ידיד ה' ישכון לבטח עליו ושלישים יסעו נאה לתורה ולתשובה גבורה כדי שיתגבר אדם בתורה ויתגבר על יצרו צפון משם החשך יוצא לעולם וכנגדו שבט דן למה שהוא החשיך העולם בע"ז שעשה ירבעם שנאמר (מלכים א יב כט) ואת האחד נתן בדן ועליו שבט אשר להאיר את החשך שנאמר (דברים לג כד) וטובל בשמן רגלו ועליו שבט נפתלי שהוא בעל ברכה לאחרונה יסעו שכל מי שעובד ע"ז הולך לאחור ולא לפנים ועוד דורשים שם כנגד ארבע מחנות המלאכים וכו' שם במדרש היה הכל בחכמה וכבוד וגדולה לישראל ולכך יזכיר הכתוב הכל בפרט (הרמב"ן)

 בעל הטורים  איש על דגלו באתת. שיעקב רמז להם מי יהיה ראש דגל שכל מי שדבר עמו לנוכח היה ראש דגל כמו ראובן בכורי אתה. יהודה אתה יודוך. יוסף מאל אביך ויעזרך. דן לישועתך קויתי ה': מנגד סביב לאהל. בגימטריא לאלפים אמה: סביב לאהל מועד יחנו והחנים. לומר כשם שחנייתן למעלה ד' דגלים סביב לכסא הכבוד כך היה למטה ד' דגלים סביב למשכן וזהו איומה כנדגלות וזהו ודגלו עלי אהבה שישראל ראו בשעת מתן תורה הדגלים של מעלה ונתאוו לאותן הדגלים וזה הוא ובשם אלהינו נדגול: (בעל הטורים)

 כלי יקר  איש על דגלו באותות לבית אבותם. מצינו בכמה מדרשים (במ"ר ב.ב-ו) המגדילים מאד ענין הדגלים ודרשו עליהם פסוק ובשם אלהינו נדגול (תהלים כ.ו) שבשעת מ"ת ראו ישראל את המלאכים דגלים דגלים ונתאוו להיות דגלים כמותם ובפסוק (שיר ו.י) מי זאת הנשקפה כמו שחר. דרשו (במ"ר ב.ד) שהיו האומות מסתכלין במעלתן של ישראל והיו תמהים כו' ואומרים שובי שובי השולמית. הדבק בנו ובא אצלנו ונעשה ממך דוכסים והגמונים וישראל משיבין מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים (שם ז.א). ר"ל מה גדולה אתם נותנים לנו שמא גדולה אתם יכולין לתת לנו כמו שנתן אלהינו דגל מחנה יהודה מזרחה כו'. וכל משכיל יפלא בעיניו מה קול המולה זו, ומדוע קול הקריה הומה (מלכים א' א.מא) ע"ז, ומה יקר וגדולה נעשה בישראל עד אשר התאוו להם כל כך.

והקרוב אלי לומר בזה, שעיקר חשקם של ישראל היה להראות לכל העמים כי שם ה' נקרא עליהם ויראו מהם, ועל ידי זה ישאו דגל הרוממות והנצחון בכל ד' רוחות העולם כי על ידי שהם מסובבים בכל ד' רוחות והשכינה והארון באמצע תל שהכל פונין אליו, יראו כל העמים כי ילכו בשם ה' וזה האות אשר אליו יישירו עיני כל השוכנים בעיגול סביב, כאמרו רז"ל (תענית לא. עיי"ש) לעתיד יעשה הקב"ה לצדיקים מחול בג"ע וכבודו ית' באמצע שנאמר (ויקרא כו.יב) והתהלכתי בתוככם. כי כל הפניות שהצדיקים פונין הכל הוא מול פני השכינה וכן בעה"ז. וזה אות הדגל כי הוא סימן הנצחון במלחמה ודגל זה הוא בשם ה' כי לא בחרבם ירשו ארץ כי בשם ה', וכן המלאכים ע"י שהם סובבים כסא כבודו ית' מוראם על כל הנמצאים כמ"ש איומה כנדגלות. (שיר ו.י) כי ע"י סיבוב זה תהיה מוראם על כל האומות כמו המלאכים שהכל יראים מהם, ועל דגלים אלו הובטח יעקב שנאמר בו (בראשית כח.יד) ופרצת ימה גו'. לכך נאמר איש על דגלו באותות. היינו באותות שמסר להם אביהם יעקב כו' כי במראה נראה אליו ענין הדגלים בפסוק ופרצת ימה וגו'. לכך מתחיל המזמור (בתהלים כ.ב-ו) ישגבך שם אלהי יעקב וגו'. וע"ז אמר ובשם אלהינו נדגול. לישא דגל הרוממות והנצחון בכל ד' רוחות בשם אלהינו, לכך אמרו מה תחזו בשולמית וגו'. כי נצחון שלכם הוא נצחון אנושי וכל זה אינו שוה למחולת המחנים. המורה על נצחון אלהי, כי המה כרעו ונפלו. כי הדבר בספק אם מנצחים ואנחנו קמנו ונתעודד. כי בודאי נוצחים כל הלוחמים בשם ה', ועוד שהעיקר חסר אצליכם דהיינו מראה כבוד ה' הוא האות אשר אליו יישירו כל השוכנים סביב המרכז לכך נאמר באותות. כדי להיות להם השכינה אות אשר נגדו יישירו עפעפיהם. (כלי יקר)


{ג}  וְהַֽחֹנִים֙ קֵ֣דְמָה מִזְרָ֔חָה דֶּ֛גֶל מַֽחֲנֵ֥ה יְהוּדָ֖ה לְצִבְאֹתָ֑ם וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י יְהוּדָ֔ה נַחְשׁ֖וֹן בֶּן-עַמִּֽינָדָֽב:

 אונקלוס  וְדִי שְׁרַן קִדוּמָא מַדִינְחָא טֵקַס מַשְׁרִית יְהוּדָה לְחֵילֵיהוֹן וְרַבָּא לִבְנֵי יְהוּדָה נַחְשׁוֹן בַּר עַמִינָדָב: (אונקלוס)

 יונתן  מַשְׁרִיתָא דְיִשְרָאֵל הֲוָה אוּרְכָּא תְּרֵיסַר מִילִין וּפוּתְיָהּ תְּרֵיסַר מִילִין וְדִישְׁרַן קִידוּמָא מַדִינְחָא טֵיקַס מַשְׁרִיתָא יְהוּדָה לְחֵילֵיהוֹן בְּאַרְבַּעְתֵּי מִילִין מְרַבְּעִין וְטִיקְסֵיהּ הֲוָה מִמֵילַת תְּלַת גְוָונִין כָּל קְבֵיל תְּלַת מַרְגַלְיָתָא דִבְחוּשְׁנָא סְמוּקָא וְיָרוּקָא וּבְרוֹקָא וּבֵיהּ חָקִיק וּמְפָרֵשׁ שְׁמָהַת תְּלַת שִׁבְטַיָא יְהוּדָה יִשָשׁכָר וּזְבוּלוּן וּבִמְצִיעוּתֵיהּ כְּתִיב יְקוּם יְיָ וְיִתְבַּדְרוּן סַנְאָךְ וְיִעַרְקוּן בַּעֲלֵי דְבָבָךְ מִן קֳדָמָךְ וּבֵיהּ הֲוָה חָקִיק צוּרַת בַּר אַרְיְוָן מְטוֹל דְרַבָּא לִבְנֵי יְהוּדָה נַחְשׁוֹן בַּר עַמִינָדָב: (תרגום יונתן)

 רש"י  קדמה. לפנים הקרויה קדם, ואיזו, זו רוח (ג) מזרחית, והמערב קרוי אחור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) ואם תאמר מנא ליה לרש"י ומפרש דמערב קרוי אחור אם כן שמע מינה דקדם הוא מזרח. (קצ"מ) פירוש אחר שהה"א בסוף התיבה במקום למ"ד בתחלתה ופירוש קדם פנים יחוייב שיהיה פירוש קדמה לפנים ותיבת מזרחה גם כן הוא למזרח: (גור אריה) ואם תאמר דלמה ליה למכתב בקרא כפל לשון קדמה מזרחה ונראה שהכתוב מגיד לך מפני שיהודה היה מלך ויש לו לתת לו אותו צד שהוא חשוב יותר לכך קרוי מזרח לשון תחלה וקדימה ואי הוה כתוב מזרחה או קדמה לחוד לא הוה ילפינן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  קדמה מזרחה. תחלת מזרח: (אבן עזרא)

 אור החיים   והחונים וגו'. אמד והחונים בתוספת וא"ו, לצד שקדם מצות חנייה סביב למשכן הוסיף להתנות סדרן: (אור החיים)

 כלי יקר  והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה. טעם לסדר הדגלים על זה האופן כבר דברו בו הראשונים איש לפי שכלו, והקרוב אלי לומר בזה שהם על סדר ד' מדריגות הכוללים כל שלימות אנושי והם קנין החכמה, ואחריה קנין המדות, ואחריהם קנין הגבורה, ואחר כולם קנין העושר, כי כך סדרם הרמב"ם ורז"ל אמרו (נדרים לח.) אין השכינה שורה כ"א על חכם, עשיר, גבור, ועניו, כי הענוה ראש לכל המדות ע"כ הדגלים אלו שבאו להשראת השכינה אשר בתוכם סדרם ע"ז האופן איש איש על מעלתו לומר לך ראויין אלו שתשרה עליהם השכינה כי כל ד' מעלות אלו נמצאו בהם.

יהודה יששכר זבולון ראשונה יסעו, כי מהם תצא תורה ע"כ נאמר כפל קדמה מזרחה להורות כי מהם תצא אור התורה כי ביהודה נאמר (בראשית מט.י) לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. אלו ראשי גליות ונשיאי א"י (סנהדרין ה. עיי"ש) ואין מחוקק אלא תורה שנאמר במשה (דברים לג.כא) כי שם חלקת מחוקק ספון. וכתיב (משלי לא.ה) פן ישתה וישכח מחוקק. והחונים עליו מטה יששכר שנאמר בו (ד"ה א' יב.לב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. מטה זבולון. שנאמר בו (שופטים ה.יד) ומזבולון מושכים בשבט סופר. ועוד שיהיה מחזיק ידי יששכר וע"כ לא אמר ועליו מטה זבולון, כי לא רצה לעשותו טפל למטה יששכר להורות שהלומדה והמחזיק בלומדיה שקולים המה, ונאמר בהם ראשונה יסעו. כי להם משפט הראשית במלחמה כי מלחמתן של ישראל אינן בחרב וחנית כי אם צריכין להיות חמושים מזוינים בה' חומשי תורה שנחלקו לז' ספרים דהיינו מזויינים, והיא כלולה במספר כ"ז אותיות כמספר ר"ת של יהודה יששכר זבולון לומר לך שזכות התורה מסייעתן במלחמה והם ראש דגל המורה על הנצחון.

דגל מחנה ראובן שמעון גד תימנה, שנקרא דרום על שם דר רום שהשמש דר ברומו כך כל הנכנע בטבע לסוף הקב"ה מגביהו וההכנעה ראש לכל המדות הטובות, ומדה זו היתה אצל ראובן כי הוא הודה ולא בוש במעשה בלהה כארז"ל (עיין סוטה ז:) מי גרם לראובן שיודה כו' כמו שמביא רש"י פר' וזאת הברכה (לג.ז) וזה נמשך מן מדת הענוה כי כל גבה רוח הוא בוש מלהודות על האמת. ומן שמעון היו מלמדים וסופרים ועניים אשר בהם ההכנעה מצויה יותר מבזולתם, וכן גד היה בעל צדקה שנאמר בו (דברים לג.כא) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, ר"ל כי משפטיו דהיינו עפ"י שורת המשפט לא היה צריך לילך כ"א עם ישראל ולא בראש החלוץ ועל צד הצדקה הלך לפניהם כצדקת ה' ההולך לפני מחנה ישראל וכדי שלא תאמר שמא מחמת גובה לבם הלכו בראש ת"ל (בראשית מט.יט) גד גדוד יגודנו והוא יגד עקב. הגדוד הלך בענוה כעקב זה המורה על גדר הענוה שנאמר (משלי כב.ד) עקב ענוה יראת ה'.

דגל מחנה אפרים מנשה ובנימין ימה ושלשים יסעו. כי מעלת הגבורה שלישית וכתיב בהם (תהלים פ.ג) לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך וגו'. כי יוסף בכור שור. אשר לו הכח והגבורה, ובנימין זאב יטרף. וקנין זה הולך ופוחת כי מיום ליום תש כחו של אדם מצד התכת הליחה השרשית כי יום המות מתחיל מיום הולדו ע"כ חנייתם לרוח מערבי כי באותו רוח השמש הולך וחסר.

דגל מחנה דן אשר נפתלי צפונה. אשר משם זהב יאתה ושלשתן היו בעלי עושר שנאמר (בראשית מט.כ) מאשר שמנה לחמו וכתיב (דברים לג.כג) נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה' היא תעשיר. ושבט דן עשה עגלי זהב בעבור רוב זהב שהושפע להם, וע"כ היה מאסף לכל המחנות. וקנין זה הפחות שבכולם לכך נאמר בו לאחרונה יסעו ופניית כולם אל השכינה שבאמצע כי כולם כאחד טובים כשמשמשין בהם לש"ש. ויהודה ראש דגל כי הוא מלך ונקרא גור אריה. ע"כ דינו לילך בראש במלחמה וכן דן גור אריה. הלך באחרונה כי עיקר המלחמה פנים ואחור, וראובן בכור ראש דגל, וכן אפרים ראש דגל כי יוסף הבכור. (כלי יקר)


{ד}  וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעָ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים אֶ֖לֶף וְשֵׁ֥שׁ מֵאֽוֹת:

 אונקלוס  וְחֵילֵיהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן שַׁבְעִין וְאַרְבְּעָא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה: (אונקלוס)

 יונתן  וְחֵילֵיהּ וּסְכוּמְהוֹן דְשִׁבְטַיָא שׁוּבְעִין וְאַרְבָּעָה אַלְפִין וְשִׁית מְאָה: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ופקודיהם. או ופקודיו. אין הפרש ביניהם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם וצבאו ופקודיהם. ו כל הפקודים למחנה יהודה וכן כלם הם דברי ה' אל משה נמשך אל וידבר ה' אל משה ואל אהרן (פסוק א) כי לא מנאו עתה פעם אחרת וכן טעם "אלה פקודי בני ישראל" (פסוק לב) בעבור שאמר (שם) כל פקודי המחנות לצבאותם והזכיר כל זה להודיע שמימי המנין ועד שנתקנו המחנות וחנו כן לדגליהם וכן נסעו לא נפקד מהם איש וזה מעשה נס שיהיו עשרים יום שלא ימות אחד מכל העם הגדול הזה (הרמב"ן)


{ה}  וְהַֽחֹנִ֥ים עָלָ֖יו מַטֵּ֣ה יִשָּׂשכָ֑ר וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י יִשָּׂשכָ֔ר נְתַנְאֵ֖ל בֶּן-צוּעָֽר:

 אונקלוס  וְדִי שְׁרַן סְמִיכִין עֲלוֹהִי שִׁבְטָא דְיִשָׂשכָר וְרַבָּא לִבְנֵי יִשָׂשכָר נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר: (אונקלוס)

 יונתן  וְדִישְׁרַן סְמוּכִין לֵיהּ שִׁבְטָא דִישָשכָר וְרַבָּא דַהֲוָה מְמַנֵי עַל חֵילְוַת שִׁבְטָא דִבְנֵי יִשָשכָר נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  והחונים עליו. כמו עמו והם אחריו וקודם השלישי: (אבן עזרא)


{ו}  וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻדָ֑יו אַרְבָּעָ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת:

 אונקלוס  וְחֵילֵהּ וּמִנְיָנוֹהִי חַמְשִׁין וְאַרְבְּעָא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: (אונקלוס)

 יונתן  וְחֵילֵיהּ וּסְכוּמְהוֹן דְשִׁבְטַיָא חַמְשִׁין וְאַרְבָּעָה אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: (תרגום יונתן)


{ז}  מַטֵּ֖ה זְבוּלֻ֑ן וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י זְבוּלֻ֔ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן-חֵלֹֽן:

 אונקלוס  שִׁבְטָא דִזְבוּלֻן וְרַבָּא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בַּר חֵלוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  שִׁבְטָא דִזְבוּלוּן וְרַבָּא דַהֲוָה מְמַנֵי עַל חֵילְוַת שִׁבְטָא דִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בַּר חֵילוֹן: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  מטה זבולן. ולא אמר ומטה כדרך שאומר באחרים לפי שזבולן היה מפרנס ליששכר וראיתי בתנחומא הטעם שלא אמר ומטה בזבולון כמו שאמר בכולן ללמדך שהיה זבולן עוסק בפרקמטיא ונותן לתוך פיו של יששכר לפיכך לא רצה הכתוב לעשותו טפילה לו לומר ששכרו גדול כמותו וכן הוא אומר עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר וכתיב כי בצל החכמה בצל הכסף לכן חשוב הכל כמטה אחד וכאילו אמר יששכר מטה זבולן: (בעל הטורים)


{ח}  וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻדָ֑יו שִׁבְעָ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת:

 אונקלוס  וְחֵילֵהּ וּמִנְיָנוֹהִי חַמְשִׁין וְשַׁבְעָא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: (אונקלוס)

 יונתן  וְחֵילֵיהּ וּסְכוּמֵיהוֹן דְשִׁבְטֵיהּ חַמְשִׁין וְשׁוּבְעָא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: (תרגום יונתן)


{ט}  כָּֽל-הַפְּקֻדִ֞ים לְמַֽחֲנֵ֣ה יְהוּדָ֗ה מְאַ֨ת אֶ֜לֶף וּשְׁמֹנִ֥ים אֶ֛לֶף וְשֵֽׁשֶׁת-אֲלָפִ֥ים וְאַרְבַּע-מֵא֖וֹת לְצִבְאֹתָ֑ם רִֽאשֹׁנָ֖ה יִסָּֽעוּ: (ס)

 אונקלוס  כָּל מִנְיָנַיָא לְמַשְׁרִית יְהוּדָה מְאָה וּתְמָנָן וְשִׁתָּא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה לְחֵילֵיהוֹן בְּקַדְמֵיתָא נַטְלִין: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  כָּל מִנְיָינַיָא לְמַשִׁרְיַת יְהוּדָה מְאָה וְחַמְשִׁין וְתַמְנַן אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה לְחֵילְוַותְהוֹן בְּקַדְמֵיתָא נַטְלִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ראשונה יסעו. כשרואין הענן מסתלק, (ד) תוקעין הכהנים בחצוצרות, ונוסע מחנה יהודה תחלה. וכשהולכין הולכין כדרך חנייתן, (ה) הלוים והעגלות באמצע, דגל יהודה במזרח, ושל ראובן בדרום, ושל אפרים במערב, ושל דן בצפון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דק"ל והיאך היו יודעין שיסעו שיהיו הם ראשונים בנסיעה ואין לומר שברצונם יסעו דהא כתיב על פי ה' יסעו. ועל זה פירש כשרואים וכו' כתב הרא"ם ויש לתמוה למה השמיט רש"י זכרונו לברכה מאמר משה קומה ה' וגו' ולא הזכיר רק סילוק הענן ותקיעת חצוצרות. ונראה לי דרש"י לא בא לפרש אלא היאך היו יודעין שיכינו את עצמן ליסע ומפרש בזה היו יודעין כשרואין וכו' אבל הנסיעה האמתית דהיינו ההליכה לא היה עד שאמר משה קומה ה' והא דכתיב בקרא ראשונה יסעו פירושו ראשונה היו מכינים את עצמם לנסוע ואכתוב עוד מזה בפרשת בהעלותך אם ירצה ה' (נחלת יעקב) ואני אומר דאשתמיטתיה דהא הרב הביא גם הברייתא בפרשת בהעלותך בפסוק על פי ה' יסעו וגם הא דעל פי שלשה היו נוסעים וכו' עיין שם: (ה) כמאן דאמר כתיבה הלכו ופירש מאסף לכל המחנות דכתיב גבי דן פירוש שכל מי שהיה מאבד דבר מאותם המחנות שכבר נסעו היה מחזיר להן. אבל אינו ר"ל שהיה דגל מחנה דן האחרון מכל הדגלים כמאן דאמר כקורה היו הולכין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ראשונה יסעו. הם יסעו בתחלה: (אבן עזרא)


{י}  דֶּ֣גֶל מַֽחֲנֵ֧ה רְאוּבֵ֛ן תֵּימָ֖נָה לְצִבְאֹתָ֑ם וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֔ן אֱלִיצ֖וּר בֶּן-שְׁדֵיאֽוּר:

 אונקלוס  טֵקַס מַשְׁרִית רְאוּבֵן דָרוֹמָא לְחֵילֵיהוֹן וְרַבָּא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בַּר שְׁדֵיאוּר: (אונקלוס)

 יונתן  טֵיקַס מַשִׁרְיַת רְאוּבֵן דָרוֹמָא יִשְׁרוּן לְחֵילֵיהוֹן בְּאַרְבַּעְתֵּי מִילִין מְרַבְּעָן וְטִיקְסֵיהּ הֲוָה מִמֵילַת תְּלַת גַוְונִין כָּל קְבֵל תְּלַת מַרְגַלְיָיתָא דִבְחוּשְׁנָא אַזְמוֹרַד וְשַׁבְזִיז וְסַבְהֲלוֹם וּבֵיהּ חָקִיק וּמְפָרֵשׁ שְׁמָהַת תְּלַת שִׁבְטַיָא רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן גָד וּבִמְצִיעוּתֵיהּ כְּתִיב שְׁמַע יִשְרָאֵל יְיָ אֱלָהָנָא יְיָ אֶחָד וּבֵיהּ הֲוָה חָקִיק צוּרַת בַּר אַיָלָא וַהֲוָה חָמֵי לְמֶהֱוֵי בֵּיהּ צוּרַת בַּר תּוֹרֵי בְּרַם משֶׁה נְבִיאָה חַלְפֵיהּ מְטוֹל דְלָא יִדְכַּר לְהוֹן חוֹבַת עֵיגְלָא וְרַבָּא דַהֲוָה מְמַנֵי עַל חֵילְוַת שִׁבְטָא דִרְאוּבֵן אֱלִיצוּר בַּרשְׁדֵיאוּר: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  תימנה. מגזרת ימין: (אבן עזרא)


{יא}  וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻדָ֑יו שִׁשָּׁ֧ה וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת:

 אונקלוס  וְחֵילֵהּ וּמִנְיָנוֹהִי אַרְבְּעִין וְשִׁתָּא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (אונקלוס)

 יונתן  וְחֵילֵיהּ וּסְכוּמְהוֹן דְשִׁבְטֵיהּ אַרְבְּעִין וְשִׁתָּא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (תרגום יונתן)


{יב}  וְהַֽחוֹנִ֥ם עָלָ֖יו מַטֵּ֣ה שִׁמְע֑וֹן וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י שִׁמְע֔וֹן שְׁלֻֽמִיאֵ֖ל בֶּן-צוּרִ֥ישַׁדָּֽי:

 אונקלוס  וְדִי שְׁרַן סְמִיכִין עֲלוֹהִי שִׁבְטָא דְשִׁמְעוֹן וְרַבָּא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בַּר צוּרִישַׁדָי: (אונקלוס)

 יונתן  וְדִישְׁרַן סְמִיכִין עֲלוֹהִי שִׁבְטָא דְשִׁמְעוֹן וְרַבָּא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בַּר צוּרִי שַׁדָי: (תרגום יונתן)


{יג}  וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם תִּשְׁעָ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁלֹ֥שׁ מֵאֽוֹת:

 אונקלוס  וְחֵילֵהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן חַמְשִׁין וּתְשַׁע אַלְפִין וּתְלַת מְאָה: (אונקלוס)

 יונתן  וְחֵילֵיהּ וּסְכוּמְהוֹן דְשִׁבְטֵיהּ חַמְשִׁין וּתְשַׁע אַלְפִין וּתְלַת מְאָה: (תרגום יונתן)


{יד}  וּמַטֵּ֖ה גָּ֑ד וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י גָ֔ד אֶלְיָסָ֖ף בֶּן-רְעוּאֵֽל:

 אונקלוס  וְשִׁבְטָא דְגָד וְרַבָּא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בַּר רְעוּאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְשִׁבְטָא דְגָד וְרַבָּא דַהֲוָה מְמַנֵי עַל חֵילְוַת שִׁבְטָא בְּנֵי גָד אֶלְיָסָף בַּר רְעוּאֵל: (תרגום יונתן)


{טו}  וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם חֲמִשָּׁ֤ה וְאַרְבָּעִים֙ אֶ֔לֶף וְשֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת וַֽחֲמִשִּֽׁים:

 אונקלוס  וְחֵילֵהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן אַרְבְּעִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה וְחַמְשִׁין: (אונקלוס)

 יונתן  וְחֵילֵיהּ וּסְכוּמְהוֹן דְשִׁבְטָא אַרְבְּעִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה: (תרגום יונתן)


{טז}  כָּֽל-הַפְּקֻדִ֞ים לְמַֽחֲנֵ֣ה רְאוּבֵ֗ן מְאַ֨ת אֶ֜לֶף וְאֶחָ֨ד וַֽחֲמִשִּׁ֥ים אֶ֛לֶף וְאַרְבַּע-מֵא֥וֹת וַֽחֲמִשִּׁ֖ים לְצִבְאֹתָ֑ם וּשְׁנִיִּ֖ם יִסָּֽעוּ: (ס)

 אונקלוס  כָּל מִנְיָנַיָא לְמַשְׁרִית רְאוּבֵן מְאָה וְחַמְשִׁין וְחַד אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה וְחַמְשִׁין לְחֵילֵיהוֹן בְּתִנְיֵתָא נַטְלִין: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  כָּל סְכוּם מִנְיָינָא לְמַשִׁרְיַת רְאוּבֵן מְאָה וְחַמְשִׁין וְחַד אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה וְחַמְשִׁין לְחֵילֵיהוֹן בְּתִנְיֵיתָא נַטְלִין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ושנים. תאר השם: (אבן עזרא)


{יז}  וְנָסַ֧ע אֹֽהֶל-מוֹעֵ֛ד מַֽחֲנֵ֥ה הַלְוִיִּ֖ם בְּת֣וֹךְ הַֽמַּחֲנֹ֑ת כַּֽאֲשֶׁ֤ר יַֽחֲנוּ֙ כֵּ֣ן יִסָּ֔עוּ אִ֥ישׁ עַל-יָד֖וֹ לְדִגְלֵיהֶֽם: (ס)

 אונקלוס  וְנַטֵל מַשְׁכַּן זִמְנָא מַשְׁרִית לֵוָאֵי בְּגוֹ מַשִּׁרְיָתָא כְּמָא דְשָׁרַן כֵּן נָטְלִין גְבַר עַל אַתְרֵהּ לְטִקְסֵיהוֹן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְיִטוֹל מַשְׁכַּן זִמְנָא מַשִׁרְיַת לֵיוָאֵי בְּגוֹ מַשִׁרְיָיתָא וּבֵית מַשִׁירְוֵיהוֹן בְּאַרְבַּעְתֵּי מִילִין מְרַבְּעַן בִּמְצִיעוּתָא הֲוָון נַטְלִין הֵיכְמָא דְשָׁרַן הֵיכְדֵין נַטְלִין גְבַר עַל תְּחוּמֵיהּ לְטִיקְסֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונסע אהל מועד. לאחר שני (ו) דגלים הללו: כאשר יחנו כן יסעו. כמו שפירשתי, הליכתן כחנייתן, כל דגל מהלך לרוח הקבועה לו: על ידו. על מקומו, ואין לשון יד זז ממשמעו, רוח של צדו קרוי על ידו, הסמוכה לו לכל הושטת ידו, אינשו"ן איש"א בלע"ז: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ופירוש בתוך המחנות היינו מחנות ישראל שהן ד' מחנות שתים לפניו ושתים לאחריו ולא בתוך המחנות הנזכרות לעיל דהיינו בין מחנה יהודה ומחנה ראובן הואיל וכתיב ונסע אהל מועד אחר שני דגלים של יהודה ושל ראובן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונסע אהל מועד בתוך המחנות. הנזכרות כי הגרשונים והמררים נוסעים בין דגל יהודה ובין דגל ראובן והקהתים נוסעים ועמהם אהרן ובניו בין דגל יהודה ובין דגל אפרים: כאשר יחנו כן יסעו. שב אל המחנות שהם ישראל לא אל מחנה הלוים כי יחנה דגל יהודה למזרח כי הגרשוני שהוא למערב המקדש ומררי בצפון יחדו יסעו: על ידו. פאה ומקום וכן יד הירדן ויד תהיה לך: (אבן עזרא)

 ספורנו  ונסע אהל מועד בתוו [המחנות. בין שני הדגלים הנזכרים: כאשר יחנו. שכשיגיע מחצית כל הדגלים יהיה המשכן מוקם לגמרי באמצע כולם כי תכף אחר דגל ראובן נסעו הקהתים נושאי המקדש שהוא עיקר המועד כאמרו ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת: כאשר יחנו. ובכן היה אז כולו באמצע כל המחנות גם בעת המסע: (ספורנו)


{יח}  דֶּ֣גֶל מַֽחֲנֵ֥ה אֶפְרַיִ֛ם לְצִבְאֹתָ֖ם יָ֑מָּה וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י אֶפְרַ֔יִם אֱלִֽישָׁמָ֖ע בֶּן-עַמִּיהֽוּד:

 אונקלוס  טֵּקַס מַשְׁרִית אֶפְרַיִם לְחֵילֵיהוֹן מַעַרְבָא וְרַבָּא לִבְנֵי אֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בַּר עַמִיהוּד: (אונקלוס)

 יונתן  טֵיקַס מַשִׁרְיַית אֶפְרַיִם לְחֵילֵיהוֹן מַעַרְבָא יִשְׁרוּן וּמַשִׁירְיַתְהוֹן בְאַרְבַּעְתֵּי מִילִין מְרַבְּעַן וְטִיקְסֵיהּ הֲוָה מִמֵילַת תְּלַת גְוָונִין כָּל קְבֵיל תְּלַת מַרְגַלְיָיתָא דִבְחוּשְׁנָא קַנְכִּירִין טַרְקִין וְעֵינְעֵיגַל וּבֵיהּ חָקִיק וּמְפָרָשׁ שְׁמָהַת תְּלַת שִׁבְטַיָא אֶפְרַיִם וּמְנַשֶׁה וּבִנְיָמִין וּבִמְצִיעוּתֵיהּ כְּתִיב וַעֲנָנָא דַיְיָ עֲלֵיהוֹן בִּימָמָא בְּמַטְלֵיהוֹן מִן מַשְׁרִיתָא וּבֵיהּ הֲוָה חָקִיק צוּרַת רִיבָא וְרַבָּא דַהֲוָה מְמַנֵי עַל חֵילְוַת שִׁבְטָא דִבְנֵי אֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בַּר עַמִיהוּד: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  דגל מחנה אפרים. הפסוק מתחיל בדל''ת ומסיים בדל''ת לפי שיעקב הקדים בארבע מקומות אפרים לפני מנשה וכנגדו קדם בארבע מקומות אפרים למנשה בדגלים ובנשיאים ובקרבנות ובשבטים: (בעל הטורים)


{יט}  וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעִ֥ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת:

 אונקלוס  וְחֵילֵהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן אַרְבְּעִין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (אונקלוס)

 יונתן  וְחֵילֵיהּ וּסְכוּמְהוֹן דְשִׁבְטֵיהּ אַרְבְּעִין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (תרגום יונתן)


{כ}  וְעָלָ֖יו מַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י מְנַשֶּׁ֔ה גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן-פְּדָהצֽוּר:

 אונקלוס  וְדִסְמִיכִין עֲלוֹהִי שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה וְרַבָּא לִבְנֵי מְנַשֶׁה גַמְלִיאֵל בַּר פְדָהצוּר: (אונקלוס)

 יונתן  וְדִסְמִיכִין לֵיהּ שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה וְרַבָּא דַהֲוָה מְמַנֵי עַל חֵילְוַת שִׁבְטָא דִבְנֵי מְנַשֶׁה גַמְלִיאֵל בַּר פְּדָהצוּר: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועליו. כתרגומו, (ז) ודסמיכין עלוהי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ולעיל לא צריך רש"י לפרש מידי שהרי גבי ועליו כתיב והחונים אם כן ודאי פירושו כתרגומו אבל כאן אין כתיב כלום רק ועליו מטה מנשה אם כן אין אני יודע פירושו לכן פרש"י כתרגומו: (שפתי חכמים)


{כא}  וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם שְׁנַ֧יִם וּשְׁלֹשִׁ֛ים אֶ֖לֶף וּמָאתָֽיִם:

 אונקלוס  וְחֵילֵהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן תְּלָתִין וּתְרֵין אַלְפִין וּמָאתָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְחֵילֵיהּ וּסְכוּמְהוֹן דְשִׁבְטֵיהּ תְּלָתִין וּתְרֵין אַלְפִין וּמָאתָן: (תרגום יונתן)


{כב}  וּמַטֵּ֖ה בִּנְיָמִ֑ן וְנָשִׂיא֨ לִבְנֵ֣י בִנְיָמִ֔ן אֲבִידָ֖ן בֶּן-גִּדְעֹנִֽי:

 אונקלוס  וְשִׁבְטָא דְבִנְיָמִן וְרַבָּא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בַּר גִדְעוֹנִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְשִׁבְטָא דְבִנְיָמִין וְרַבָּא דַהֲוָה מְמַנֵי עַל חֵילְוַת שִׁבְטָא דִבְנֵי בִּנְיָמִין אֲבִידָן בַּר גִדְעוֹנִי: (תרגום יונתן)


{כג}  וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם חֲמִשָּׁ֧ה וּשְׁלֹשִׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת:

 אונקלוס  וְחֵילֵהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן תְּלָתִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: (אונקלוס)

 יונתן  וְחֵילֵיהּ וּסְכוּמְהוֹן דְשִׁבְטֵיהּ תְּלָתִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: (תרגום יונתן)


{כד}  כָּֽל-הַפְּקֻדִ֞ים לְמַֽחֲנֵ֣ה אֶפְרַ֗יִם מְאַ֥ת אֶ֛לֶף וּשְׁמֹֽנַת-אֲלָפִ֥ים וּמֵאָ֖ה לְצִבְאֹתָ֑ם וּשְׁלִשִׁ֖ים יִסָּֽעוּ: (ס)

 אונקלוס  כָּל מִנְיָנַיָא לְמַשְׁרִית אֶפְרַיִם מְאָה וְתַמְנֵי אַלְפִין וּמְאָה לְחֵילֵיהוֹן בִּתְלִיתֵתָא נָטְלִין: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  כָּל סְכוּם מִנְיָינַיָא לְמַשִׁרְיַת אֶפְרַיִם מְאָה וְתַמְנֵי אַלְפִין וּמְאָה לְחֵילֵיהוֹן בִּתְלִיתֵיתָא נָטְלִין: (תרגום יונתן)


{כה}  דֶּ֣גֶל מַֽחֲנֵ֥ה דָ֛ן צָפֹ֖נָה לְצִבְאֹתָ֑ם וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י דָ֔ן אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן-עַמִּֽישַׁדָּֽי:

 אונקלוס  טֵקַס מַשְׁרִית דָן צִפּוּנָא לְחֵילֵיהוֹן וְרַבָּא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בַּר עַמִישַׁדָי: (אונקלוס)

 יונתן  טֵיקַס מַשִׁרְיַת דָן לְצִפּוּנָא לְחֵילֵיהוֹן וּבֵית מַשִׁירְיַתְהוֹן בְּאַרְבַּעְתֵּי מִילִין מְרַבְּעַן וְטִקְסֵיהּ הֲוָה מִמֵילַת תְּלַת גְוָונִין כָּל קְבֵיל תְּלַת מַרְגַלְיָיתָא דִבְחוּשְׁנָא כְּרוּם יַמָא וּבִירְלְוַות חַלָא וְאַפַּנְטוֹר וּבֵיהּ חָקִיק וּמְפָרַשׁ שְׁמָהַת תְּלַת שִׁבְטַיָא דָן וְנַפְתָּלִי וְאָשֵׁר וּבִמְצִיעוּתֵיהּ חָקִיק וּמְפָרַשׁ וּבְמֵישְׁרוֹי יֵימַר תּוּב יְיָ שְׁרֵי בִיקָרָךְ בְּגוֹ רִיבְוַות אַלְפַיָא דְיִשְרָאֵל וּבֵיהּ הֲוָה חָקִיק צוּרַת חֵיוֵי חָרְמַן וְרַבָּא דַהֲוָה מְמַנֵי עַל חֵילְוַת שִׁבְטָא דִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בַּר עַמִישַׁדָי: (תרגום יונתן)


{כו}  וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם שְׁנַ֧יִם וְשִׁשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֥ע מֵאֽוֹת:

 אונקלוס  וְחֵילֵהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן שִׁתִּין וּתְרֵין אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה: (אונקלוס)

 יונתן  וְחֵילֵיהּ וּסְכוּמְהוֹן דְשִׁבְטֵיהּ שִׁתִּין וּתְרֵין אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה: (תרגום יונתן)


{כז}  וְהַֽחֹנִ֥ים עָלָ֖יו מַטֵּ֣ה אָשֵׁ֑ר וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י אָשֵׁ֔ר פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן-עָכְרָֽן:

 אונקלוס  וְדִי שְׁרַן סְמִכִין עֲלוֹהִי שִׁבְטָא דְאָשֵׁר וְרַבָּא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בַּר עָכְרָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְדִישְׁרַן סְמִיכִין לֵיהּ שִׁבְטָא דְאָשֵׁר וְרַבָּא דַהֲוָה מְמַנֵי עַל חֵילְוַת שִׁבְטָא דִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בַּר עָכְרָן: (תרגום יונתן)


{כח}  וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם אֶחָ֧ד וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת:

 אונקלוס  וְחֵילֵהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן אַרְבְּעִין וְחַד אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (אונקלוס)

 יונתן  וְחֵילֵיהּ וּסְכוּמְהוֹן דְשִׁבְטֵיהּ אַרְבְּעִין וְחַד אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (תרגום יונתן)


{כט}  וּמַטֵּ֖ה נַפְתָּלִ֑י וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י נַפְתָּלִ֔י אֲחִירַ֖ע בֶּן-עֵינָֽן:

 אונקלוס  וְשִׁבְטָא דְנַפְתָּלִי וְרַבָּא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בַּר עֵינָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְשִׁבְטָא דְנַפְתָּלִי וְרַבָּא דַהֲוָה מְמַנֵי עַל חֵילְוַת שִׁבְטָא דִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בַּר עֵינָן: (תרגום יונתן)


{ל}  וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם שְׁלֹשָׁ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת:

 אונקלוס  וְחֵילֵהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן חַמְשִׁין וּתְלָתָא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: (אונקלוס)

 יונתן  וְחֵילֵיהּ וּסְכוּמְהוֹן דְשִׁבְטֵיהּ חַמְשִׁין וּתְלַת אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: (תרגום יונתן)


{לא}  כָּל-הַפְּקֻדִים֙ לְמַ֣חֲנֵה דָ֔ן מְאַ֣ת אֶ֗לֶף וְשִׁבְעָ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְשֵׁ֣שׁ מֵא֑וֹת לָאַֽחֲרֹנָ֥ה יִסְע֖וּ לְדִגְלֵיהֶֽם: (פ)

 אונקלוס  כָּל מִנְיָנַיָא לְמַשְׁרִית דָן מְאָה וְחַמְשִׁין וְשַׁבְעָא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה בְּבַתְרֵתָא נָטְלִין לְטִקְסֵיהוֹן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  כָּל סְכוּם מִנְיָינַיָא לְמַשִׁרְיַית דָן מְאָה וְחַמְשִׁין וְשׁוּבְעָא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה בְּבַתְרֵיתָא נַטְלִין לְטִיקְסֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  'לאחרונה. ב' במסורה לאחרונה יסעו. ולא יהיה להם זכרון עם שיהיו לאחרונה. שעמלק היה מסרס שבט דן בעון פסל מיכה שעמהם. יהיה להם זכרון. סופי תיבות המן שגם הוא בקש לאבד זכרם: (לג). לא התפקדו בתוך בני ישראל. יש תגין על הה''א לומר שבחמש מקומות שנמנו ישראל לא התפקדו בתוכם: (בעל הטורים)


{לב}  אֵ֛לֶּה פְּקוּדֵ֥י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם כָּל-פְּקוּדֵ֤י הַֽמַּחֲנֹת֙ לְצִבְאֹתָ֔ם שֵׁשׁ-מֵא֥וֹת אֶ֨לֶף֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֔ים וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וַֽחֲמִשִּֽׁים:

 אונקלוס  אִלֵין מִנְיָנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן כָּל מִנְיָנֵי מַשִׁרְיָתָא לְחֵילֵיהוֹן שִׁית מְאָה וּתְלָתָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה וְחַמְשִׁין: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין סְכוּם מִנְיָנֵי בְּנֵי יִשְרָאֵל לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן כָּל מִנְיָינֵי מַשִׁרְיָיתָא לְחֵילֵיהוֹן שִׁית מְאָה וּתְלָתָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה וְחַמְשִׁין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  אלה פקודי בני ישראל. וכן נסעו. כאשר היו ביום שהתפקדו והנה בעשרים יום לא מת אחד מהם וזה דבר פלא: (אבן עזרא)


{לג}  וְהַ֨לְוִיִּ֔ם לֹ֣א הָתְפָּֽקְד֔וּ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה:

 אונקלוס  וְלֵוָאֵי לָא אִתְמְנִיאוּ בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמָא דְפַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה: (אונקלוס)

 יונתן  וְלֵיוָאֵי לָא אִתְמְנִיאוּ בְּגוֹ בְנֵי יִשְרָאֵל הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  והלוים לא התפקדו. לבאר שלא נחשוב אחד מהם עם הפקודים בנסעם: (אבן עזרא)

 אור החיים  והלוים לא התפקדו וגו' כאשר וגו'. פירוש הגם שמספר זה מספר הכבוד והמעלה שעשו כסדר המלאכים שירדו עם השכינה בהר סיני כמאמרם ז"ל (במד"ר פנ:) אף על פי כן לא וגו' לצד כי מצות ה' היא לא תפקוד ולא תשא: (אור החיים)

 ספורנו  והלוים לא התפקדו. גם בסכום כל שאר השבטים: כאשר צוה ה' את משה. באמרו ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל: (ספורנו)


{לד}  וַֽיַּעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁר-צִוָּ֨ה יְהֹוָ֜ה אֶת-מֹשֶׁ֗ה כֵּֽן-חָנ֤וּ לְדִגְלֵיהֶם֙ וְכֵ֣ן נָסָ֔עוּ אִ֥ישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָ֖יו עַל-בֵּ֥ית אֲבֹתָֽיו: (פ)

 אונקלוס  וַעֲבָדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה כֵּן שָׁרַן לְטִקְסֵיהוֹן וְכֵן נָטְלִין גְבַר לְזַרְעִיתֵיהּ עַל בֵּית אֲבָהָתוֹהִי: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲבָדוּ בְנֵי יִשְרָאֵל כְּכָל מַה דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה הֵיכְדֵין שָׁרָן לְטִיקְסֵיהוֹן וְהֵיכְדֵין נַטְלִין גְבַר לְזַרְעִיתֵיהּ לְבֵית אֲבָהָתוֹי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויעשו בני ישראל. כל ימי המדבר: (אבן עזרא)

במדבר פרק-ג

{א}   רביעי  וְאֵ֛לֶּה תּֽוֹלְדֹ֥ת אַֽהֲרֹ֖ן וּמֹשֶׁ֑ה בְּי֗וֹם דִּבֶּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֶת-מֹשֶׁ֖ה בְּהַ֥ר סִינָֽי:

 אונקלוס  וְאִלֵין תּוּלְדַת אַהֲרֹן וּמשֶׁה בְּיוֹמָא דְמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה בְּטוּרָא דְסִינָי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִלֵין יִחוּסֵי אַהֲרן וּמשֶׁה דְאִתְיְחָסוּ בְּיוֹמָא דְמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה בְּטוּרָא דְסִינָי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואלה תולדת אהרן ומשה. ואינו מזכיר אלא בני אהרן, ונקראו תולדות משה לפי שלמדן תורה, מלמד שכל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו: ביום דבר ה' את משה. נעשו אלו התולדות שלו, (ח) שלמדן מה שלמד מפי הגבורה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דאל"כ מה ענין זה לכאן ופירוש ביום דבר מיום דבר והבי"ת כבי"ת והנותר בבשר ובלחם לא שבאותו יום עצמו שדבר השם יתברך עם משה בהר סיני למדו אלא שמאותו יום והלאה היה מלמדן ונעשו תולדותיו. ואם תאמר והא לכל ישראל למד משה תורה ולמה לא נקראו תולדותיו. ויש לומר דמה שלמד לכל ישראל תורה היה במצות השם יתברך כמו דכתיב ויאמר ה' אל משה עלה אלי וגו' אשר כתבתי להורותם משמע דעיקר מה שלמד השם יתברך תורה עם משה היה הכל בשביל כלל ישראל לכן אין שייך לומר כל המלמד אבל גבי בני אהרן שלא היה משה מחוייב ללמוד עמהם דהא האב חייב ללמד את בנו תורה משום הכי נקראו הם תולדותיו של משה וכן נראה דדייק לישנא דכל המלמד את בן חבירו תורה וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואלה תולדות אהרן ומשה. הטעם שלא הולידו בניהם ולא הוסיפו בקרוב מעשרה חדשים כאשר דבר ה' עם משה בהר סיני בעלותו להתכפר על מעשה העגל אז נבחר שבט לוי ואמר השם למשה הקרב את מטה לוי גם פרשת ואני הנה לקחתי וכאשר הוקם המשכן אמר השם פקוד את בני לוי והשכינה במשכן על כן כתב במדבר סיני והנה היו תולדות אהרן ומשה במדבר סיני כאשר היו בהר סיני רק חסרו שני בני אהרן על כן אמרתי כי הלוים לא נתנו כפר נפשם כי כן כתוב לכל העובר על הפקודים ויש אומרים כי לא פקדם משה טרם עשות המשכן רק ידע פקודיהם בדרך נבואה והכתוב יכחישם והוא כי תשא: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואלה תולדות אהרן ומשה וגו'. ואינו מונה אלא בני אהרן ונקראו תולדות משה לפי שלמדן תורה מלמד שכל המלמד חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו ביום דבר ה' את משה נעשו אלו תולדות שלו שלמדו מה שלמד מפי הגבורה לשון רש"י ואין ביום דבר ה' אל משה בהר סיני אלא לומר שהיו אלה תולדותם ביום שדבר השם אל משה בהר סיני ואמר כי מתו נדב ואביהוא ואין להם היום תולדות רק אלעזר ואיתמר והזכיר זה לומר כי ביום דבר ה' אל משה בהר סיני נבחרו אלה למשחה אותם ולהיות להם משחתם לכהונת עולם ושאר השבט לא נצטוה בבחירתו עד עתה וטעם הזכיר תולדות אהרן ומשה במקום הזה כי כאשר השלים מספר כל ישראל לתולדותם לבית אבותם ורצה להזכיר תולדות שבט לוי התחיל בראשי השבט ההוא ועל דרך הפשט כי טעם " תולדות אהרן ומשה " לומר שהיו בני אהרן כהנים משוחים נבדלים מן השבט להיותם קדש קדשים ותולדות משה משפחת העמרמי אשר יזכיר למטה (פסוק כז) כי אין בעמרמי זולתי בני משה נמנים בלוים וזה כענין שכתוב (דברי הימים א כג יג יד) בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי והדרש סמכוהו מפני שלא פירש "ואלה שמות בני משה" כאשר עשה בבני אהרן לרמוז כי בני אהרן גם הם תולדות למשה מפני שלמדם תורה כי התורה תפרש ותרמוז (הרמב"ן)

 אור החיים   תולדות אהרן ומשה וגו'. ולא מנה אלא תולדות אהרן, לומר כי בני אהרן יחשבו על משה לצד שהוא התפלל בעדם וחיו דכתיב (דברים ט) ובאהרן התאנף ה' להשמידו וגו', ואמרו ז"ל (ויק"ר פ"ז) שהועילה תפלתו להציל אלעזר ואיתמר, ואומרו ביום דבר וגו' לומר זמן שהתפלל עליהם, וכלל עוד בזה סיבת קבלת תפלתו שהוא לצד שדבר ה' אליו בהר סיני ונעשה ציר נאמן לה' בקבלת התורה: (אור החיים)

 ספורנו  ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה. בעת שהבדיל את שבט הלוי קצתם לשאת וקצתם לשרתו ולברך בשמו. בכללם היו אז נדב ואביהוא: (ספורנו)

 כלי יקר  ואלה תולדות אהרן ומשה וגו'. פירש"י לפי שמשה למדם תורה דומה כאילו ילדם ונעשו תולדותיו ביום שדבר ה' אתו בהר סיני. וקשה דא"כ כל ישראל תולדותיו כי לכולם למד תורה, ועוד למה חזר ואמר אלה שמות בני אהרן ולא הזכיר את משה, ונ"ל לפי שנאמר (דברים ט.כ) ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו. ואין השמדה אלא כילוי בנים כו' כמו שפירש"י פר' עקב (ט.כ) והועילה תפלת משה לחצאין, נמצא שאותן ב' בנים שהציל משה בתפלתו דומה כאילו ילדם ונעשו תולדותיו ביום דבר ה' את משה בהר סיני. לך רד וגו' (שמות לב.ז) ואח"כ התפלל עליהם בהר ונעתר לו ה' שם על ההר, וכשאמר אלה תולדות אהרן ומשה. הזכיר משה בעבור אלעזר ואיתמר שהציל מן המיתה, ומ"ש אח"כ אלה שמות בני אהרן ולא הזכיר משה אמר כלפי נדב ואביהוא כי אותם לא הציל מן המיתה. ובזה מיושב מה שהזכיר כאן מיתת נדב ואביהוא והשארות אלעזר ואיתמר.

ומ"ש ובנים לא היו להם, ואיתא למ"ד שמתו בעון שלא היו להם בנים (יבמות סד.) כבר פרשנו פר' שמיני (י.יא) שבע"ז כך המדה שהקב"ה פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים. ור"ל לפעמים הקב"ה ממתין עד דור ב' ולפעמים עד דור ג' או רביעי ואילו היה להם בנים אז לכבודו של אהרן היה הקב"ה ממתין עוד דור א' או ב' אך מאחר שבנים לא היו להם היה הענין מוכרח לפקוד העון עליהם. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ואלה תולדות אהרן ומשה. כלומר הכהנים והלוים ומונה בני אהרן תחלה לבדם כדכתיב ויבדל אהרן להקדישו ובני משה לא נבדלו מן הלוים ולכך תולדותם הם בכלל הלוים שיצאו מעמרם: ביום דבר ה' את משה. כלומר באותו יום היו ארבעה תולדות לאהרן אבל אחר כך מתו נדב ואביהוא לפני ה' כדמפרש ואזיל. אמר ר' יוחנן לפני ה' מתו נדב ואביהוא אלא מלמד שקשה לפני הקדוש ברוך הוא מיתת בניהן של צדיקים כשמתים בחייהם: (דעת זקנים)


{ב}  וְאֵ֛לֶּה שְׁמ֥וֹת בְּֽנֵי-אַהֲרֹ֖ן הַבְּכֹ֣ר | נָדָ֑ב וַֽאֲבִיה֕וּא אֶלְעָזָ֖ר וְאִֽיתָמָֽר:

 אונקלוס  וְאִלֵין שְׁמָהַת בְּנֵי אַהֲרֹן בּוּכְרָא נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִלֵין שְׁמָהַת בְּנֵי אַהֲרן בּוּכְרָא נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  אהרן הבכר נדב. יש פסיק בין הבכור לנדב לומר שאינו חוזר על נדב כי נדב מת בלא בנים ואין נפקותא בבכורה שלו אלא חוזר על אהרן שהוא הבכור למשה: (בעל הטורים)

 ספורנו  ואלה שמות בני אהרן. כל אחד מהם היה נחשב בשמו לא מצד מה שהוא בן אהרן בלבד: (ספורנו)


{ג}  אֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֔ן הַכֹּֽהֲנִ֖ים הַמְּשֻׁחִ֑ים אֲשֶׁר-מִלֵּ֥א יָדָ֖ם לְכַהֵֽן:

 אונקלוס  אִלֵין שְׁמָהַת בְּנֵי אַהֲרֹן כַּהֲנַיָא דְאִתְרַבִּיאוּ דִי אִתְקָרֵב קֻרְבַּנְהוֹן לְשַׁמָשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִלֵין שְׁמָהַת בְּנֵי אַהֲרן כַּהֲנַיָא תַּלְמִידַיָא דְמשֶׁה רַבְּהוֹן דְיִשְרָאֵל וְאִתְקַרְיָן עַל שְׁמֵיהּ בְּיוֹמָא דְאִיתְרַבִּיאוּ מְטוּל דְאִיתְקָרֵיב קָרְבָּנֵיהוֹן לְשַׁמָשָׁא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  המשחים. בשמן המשחה. שהיו כהנים גדולים ולא הניחו בנים גדולים או קטנים על כן חסר ממספר הלוים כי הגדולים יתכן שיולידו: (אבן עזרא)

 אור החיים  אלה שמות וגו' המשוחים וגו'. חזר לומר אלה שמות פעם ב' ולא הספיק במה שאמר בפעם א' אלה שמות וגו' ולגמור אומר המשוחים וגו', נתכוין למעט שלא נמשחו אלא אלו, ולזה דקדק לומר אלה למעט זולתם, ומפסוק ראשון לא נשמע זה לצד שאמר ואלה שלא תשמע שפסל עם בני ישראל שקדמו להם והבן: (אור החיים)

 ספורנו  הכהנים המשוחים. ולא קרה כן לדורות כי אמנם לא נמשח אחריהם שום כהן הדיוט בחיי הכהן הגדול והטעם היה אשר מלא את ידם לכהן שהוצרכה אז המשיחה כי זולתה לא היו כהנים כלל בהיות שנולדו קודם שנבחר אהרן לכהן כמו שקרה לפינחס קודם שהרג את זמרי: (ספורנו)


{ד}  וַיָּ֣מָת נָדָ֣ב וַֽאֲבִיה֣וּא לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֡ה בְּֽהַקְרִבָם֩ אֵ֨שׁ זָרָ֜ה לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙ בְּמִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וּבָנִ֖ים לֹֽא-הָי֣וּ לָהֶ֑ם וַיְכַהֵ֤ן אֶלְעָזָר֙ וְאִ֣יתָמָ֔ר עַל-פְּנֵ֖י אַֽהֲרֹ֥ן אֲבִיהֶֽם: (פ)

 אונקלוס  וּמִית נָדָב וַאֲבִיהוּא קֳדָם יְיָ בְּקָרוֹבֵיהוֹן אֶשָׁתָא נוּכְרֵיתָא קֳדָם יְיָ בְּמַדְבְּרָא דְסִינַי וּבְנִין לָא הֲווֹ לְהוֹן וְשַׁמֵּשׁ אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל אַפֵּי אַהֲרֹן אֲבוּהוֹן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּמִית נָדָב וַאֲבִיהוּא קֳדָם יְיָ בְאֵישָׁתָא מְצַלְהֲבָא בִּזְמַן קְרוֹבֵיהוֹן אֵישָׁתָא נוּכְרֵיתָא מִן חַפְיָן וּבְנִין לָא הֲווֹ לְהוֹן וְשַׁמֵשׁ אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל אַפֵּי אַהֲרן אֲבוּהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  על פני אהרן. (ט) בחייו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) יש ספרים שגורסין על פני אהרן אביהם בחייו. ואם תאמר למה ליה לרש"י לפרש בחייו. ויש לומר אי לא פירש בחייו הייתי אומר שהוא לאחר מיתתו לפי שאינן ראוים לעבודה בפניו לכן פירש על פני אהרן אביהם בחייו נעשו כהנים גדולים ופירוש אם אירע טומאה באהרן שימש אלעזר, באלעזר שימש איתמר. תנחומא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  על פני. פירשתיו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  על פני אהרן אביהם. בחייו לשון רש"י ואין הענין להגיד שכהנו בחיי אביהם כי כל איש מבני אהרן הכהנים יכהן בחיי אביו רק בעבור שאמר "הכהנים המשוחים" שהיו גם הם ככהנים גדולים נמשחים כמוהו בחייו ולא יעשה כן לדורות והנכון כי "על פני" יחזור על הרחוק וימת נדב ואביהוא לפני ה' על פני אהרן אביהם בהקריבם אש זרה וכך נאמר בדברי הימים (א כד ב) וימת נדב ואביהוא לפני אביהם ובנים לא היו להם ויכהנו אלעזר ואיתמר וטעם "לפני ה'" שמתו בנס שבא מאתו וכן נאמר במרגלים (להלן יד לז) במגפה לפני ה' (הרמב"ן)

 ספורנו  בהקריבם אש זרה. שזו לבדה היתה בהם: ובנים לא היו להם. שאם היו להם בנים ממלאים מקומם היו יורשים המעלה הראויה לאכיהם: ויכהן אלעזר ואיתמר. נתן להם מינוי ושררה במשכן במצות האל יתברך: על פני אהרן אביהם. בחיי אהרן היתה משיחת הבנים ומיתת קצתם ושררת קצתם שלא על פיו אף על פי שהיה כהן גדול וכל זה לא יתמיד לדורות כי לא תהיה משיחה לכהן הדיוט ולא יהיה לו מינוי אלא על פי כהן גדול בחייו: (ספורנו)


{ה}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{ו}  הַקְרֵב֙ אֶת-מַטֵּ֣ה לֵוִ֔י וְהַֽעֲמַדְתָּ֣ אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֑ן וְשֵֽׁרְת֖וּ אֹתֽוֹ:

 אונקלוס  קָרֵב יָת שִׁבְטָא דְלֵוִי וּתְקֵים יָתֵהּ קֳדָם אַהֲרֹן כַּהֲנָא וִישַׁמְשׁוּן יָתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  קְרַב יַת שִׁבְטָא דְלֵוִי וּתְקֵים יָתֵיהּ קֳדָם אַהֲרן כַּהֲנָא וִישַׁמְשׁוּן יָתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושרתו אותו. ומהו השירות, ושמרו את משמרתו, (י) לפי ששמירת המקדש עליו שלא יקרב זר, כמו שנאמר אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש, (במדבר יח, א) והלוים הללו מסייעין אותם, זו היא השירות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ולא שהם שני ענינים שישרתו וגם ישמרו משמרתי כי אין להם שירות אחר כי אם שמירת המקדש כי הוא שירותו של אהרן ובניו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לפני אהרן הכהן. שהוא נגיד השבט. ופירוש והעמדת הוא ושרתו וכן חי ה' אשר עמדתי לפניו: (אבן עזרא)

 ספורנו  ושרתו אותו. כי עליו מוטלת משמרת הכל כאמרו אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש ואתה ובניך אתך תשאו את עון כהנתכם ובכן היתה עבודת הלויים שרות לכהן גדול בחלק המוטל עליו משמירת המשכן וכליו ובשמירת הכהונה שלא יקרב זר המוטלת על אהרן ובניו בלבד: (ספורנו)


{ז}  וְשָֽׁמְר֣וּ אֶת-מִשְׁמַרְתּ֗וֹ וְאֶת-מִשְׁמֶ֨רֶת֙ כָּל-הָ֣עֵדָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לַֽעֲבֹ֖ד אֶת-עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּֽן:

 אונקלוס  וְיִטְרוּן יָת מַטַרְתֵּהּ וְיָת מַטְרַת כָּל כְּנִשְׁתָּא קֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא לְמִפְלַח יָת פָּלְחַן מַשְׁכְּנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִתְפַּלְגוּן לְעֶשְרִין וְאַרְבַּע חוּלְקִין וְיִטְרוּן יַת מַטַרְתֵּיהּ וְיַת מַטְרַת כָּל כְּנִישְׁתָּא לִקֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא לְמִפְלַח יַת פּוּלְחַן מַשְׁכְּנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושמרו את משמרתו. כל מנוי שהאדם ממונה עליו ומוטל עליו לעשותו, קרוי משמרת, בכל המקרא ובלשון משנה, כמו שאמרו בבגתן ותרש, והלא אין משמרתי ומשמרתך שוה, (מגילה יג:) וכן משמרות כהונה ולויה: (רש"י)

 אבן עזרא  ואת משמרת כל העדה. בקרבנות: (אבן עזרא)

 ספורנו  משמרת כל העדה לפני אהל מועד. לעבוד את עבודת המשכן. לשרת בצרכי העבודה שזה היה ראוי לעדת הסנהדרין לולא עון העגל: (ספורנו)


{ח}  וְשָֽׁמְר֗וּ אֶֽת-כָּל-כְּלֵי֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְאֶת-מִשְׁמֶ֖רֶת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לַֽעֲבֹ֖ד אֶת-עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּֽן:

 אונקלוס  וְיִטְרוּן יָת כָּל מָאנֵי מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיָת מַטְּרַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִפְלַח יָת פָּלְחַן מַשְׁכְּנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִטְרוּן יַת כָּל מָאנֵי מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיַת מַטְרַת בְּנֵי יִשְרָאֵל לְמִפְלַח יַת פּוּלְחַן מַשְׁכְּנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת משמרת בני ישראל. שכולן היו זקוקין לצרכי המקדש, אלא שהלוים באים תחתיהם בשליחותם, לפיכך לוקחים מהם המעשרות בשכרן, שנאמר כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם (במדבר יח, לא): (רש"י)

 אבן עזרא  ואת משמרת בני ישראל שישמרו שלא יגע ישראלי אל המשכן: (אבן עזרא)

 ספורנו  משמרת בני ישראל. לעבוד את עבודת המשכן. לשאת ולשורר שזה היה ראוי לכל ישראל: (ספורנו)


{ט}  וְנָֽתַתָּה֙ אֶת-הַלְוִיִּ֔ם לְאַֽהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו נְתוּנִ֨ם נְתוּנִ֥ם הֵ֨מָּה֙ ל֔וֹ מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וְתִתֵּן יָת לֵוָאֵי לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי מְסִירִין יְהִיבִין אִנוּן לֵהּ מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִתֵּן יַת לֵיוָאֵי לְאַהֲרן וְלִבְנוֹי מַתָּנָה הִינוּן יְהִיבִין וּמְסִירִין לֵיהּ מִלְוַת בְּנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  נתונים המה לו. (כ) לעזרה: מאת בני ישראל. כמו מתוך בני ישראל, כלומר (ל) משאר כל העדה נבדלו לכך בגזרת המקום, והוא נתנם לו, שנאמר ואתנה את הלוים נתונים וגו' (שם ח, יט): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) ר"ל דוקא עבודת הקודש אבל לא עבודת חול והוכחתו מדכתיב בפ' קרח ואני נתתי לכם מתנה לעבוד את עבודת אהל מועד שמע מינה דוקא עבודת הקודש אבל לא חול: (ל) ר"ל לפי שמאת בני ישראל משמע שהם היו ברשות בני ישראל וישראל היו נותנים לכהנים וזה אינו ועוד שהרי כתיב ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל וגו' משמע שהקדוש ברוך הוא הוא הנותן לא בני ישראל ועל זה פירש כמו מתוך כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  נתונים. לעולם או הם ובניהם העובדים תחתם: לאהרן ולבניו. הנמצאים ועומדים תחתיהם: מאת בני ישראל. להיותם מובדלים: (אבן עזרא)

 ספורנו  נתונים נתונים המה לו. שתהיה כל עבודתם על פי אהרן ובניו לא זולתם: מאת בני ישראל. שיתחייבו לתת להם מעשר ראשון חלף עבודתם: (ספורנו)


{י}  וְאֶת-אַֽהֲרֹ֤ן וְאֶת-בָּנָיו֙ תִּפְקֹ֔ד וְשָֽׁמְר֖וּ אֶת-כְּהֻנָּתָ֑ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת: (פ)

 אונקלוס  וְיָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי תְּמַנֵי וְיִטְרוּן יָת כְּהֻנַתְהוֹן וְחִלוֹנַי דְיִקְרַב יִתְקְטֵל: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת אַהֲרן וְיַת בְּנוֹי תְמַנֵי וְיִטְרוּן יַת כְּהוּנַתְהוֹן וְחִילוֹנֵי דְיִקְרַב יִתְקְטֵל בְּאֵישָׁא מְצַלְהֲבָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת אהרן ואת בניו תפקוד. לשון פקידות, ואינו לשון מנין: ושמרו את כהנתם. קבלת דמים וזריקה והקטרה ועבודות המסורות לכהנים: (רש"י)

 אבן עזרא  ואת אהרן ואת בניו. ובכלל בניו בני בניו תפקדם לתת פקודה לכל אחד והם ישמרו את כהנתם שלא יבואו לידי פסולות: והזר הקרב. לכהן להיות עם כהנתם ישראלי או לוי יומת ופרשת ואני הנה לקחתי גם היא דבקה כי יש בתורה פרשיות דבקות בטעם ואם הם מפורשות כמו ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה כן ויהי ביום דבר ה' אל משה: (אבן עזרא)

 ספורנו  ושמרו את כהנתם. לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת שלא יקרבו הלויים: והזר הקרב. לעבודת לויה או כהונה: (ספורנו)


{יא}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{יב}  וַֽאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה לָקַ֣חְתִּי אֶת-הַלְוִיִּ֗ם מִתּוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל תַּ֧חַת כָּל-בְּכ֛וֹר פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָ֥יוּ לִ֖י הַלְוִיִּֽם:

 אונקלוס  וַאֲנָא הָא קְרֵבִית יָת לֵוָאֵי מִגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲלַף כָּל בּוּכְרָא פְּתַח וַלְדָא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוֹן מְשַׁמְשִׁין קֳדָמַי לֵוָאֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲנָא הָא קָרֵיבִית יַת לֵיוָאֵי מִגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל חֲלַף כָּל בּוּכְרַיָא פְּתַח וַלְדָא מִבְּנֵי יִשְרָאֵל וִיהוֹן מְשַׁמְשִׁין קֳדָמַי לֵיוָאֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואני הנה לקחתי. ואני מהיכן זכיתי בהן: מתוך בני ישראל. שיהיו ישראל שוכרין אותם לשירות שלי, על ידי הבכורות זכיתי בהם ולקחתים תמורתם, לפי שהיתה העבודה בבכורות וכשחטאו בעגל נפסלו, והלוים שלא עבדו עבודת אלילים נבחרו תחתיהם: (רש"י)

 אבן עזרא  לקחתי. מעלה גדולה ללוים: בכור. דבק אל פטר: והיו לי הלוים. מקודשים לי: (אבן עזרא)

 ספורנו  תחת כל בכור. לפדיון: (ספורנו)


{יג}  כִּ֣י לִי֘ כָּל-בְּכוֹר֒ בְּיוֹם֩ הַכֹּתִ֨י כָל-בְּכ֜וֹר בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם הִקְדַּ֨שְׁתִּי לִ֤י כָל-בְּכוֹר֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל מֵֽאָדָ֖ם עַד-בְּהֵמָ֑ה לִ֥י יִֽהְי֖וּ אֲנִ֥י יְהֹוָֽה: (פ)

 אונקלוס  אֲרֵי דִילִי כָּל בּוּכְרָא בְּיוֹמָא דִקְטָלִית כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם אַקְדֵשִׁית קֳדָמַי כָּל בּוּכְרָא בְּיִשְׂרָאֵל מֵאֱנָשָׁא עַד בְּעִירָא דִילִי יְהוֹן אֲנָא יְיָ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם דִילִי כָּל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְרָאֵל בְּיוֹמָא דִקְטָלִית כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם אַקְדֵישִׁית קֳדָמַי כָּל בּוּכְרָא בְּיִשְרָאֵל מֵאֵינָשָׁא עַד בְּעִירָא דִילִי יְהוֹן אֲנָא יְיָ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  כי לי כל בכור. והטעם כי גם הבכורים לי הם ביום הכותי טעמו זמן וכן רבים: לי יהיו. טעמו לי הם ולי יהיו כי כל בכור מאדם יפדה וכן כל בכור הבהמה הטמאה: (אבן עזרא)

 ספורנו  כי לי כל בכור. מקדם היתה העבודה בבכורות: ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל. אמנם במכת בכורות שהיו הבכורות ראויים ליענש בעון הדור מפני היותם היותר נכבדים ובהיותם בלתי ראוים להנצל ממכת מדינה כענין פן תספה בעון העיר. ואני הצלתים במה שהקדשתים לי בענין שיהיו אסורים להתעסק בעבודת הדיוט כמשפט כל הקדש שהוא אסור בגיזה ועבודה ולמען יהיו מותרים בזה הצרכתים פדיון, כמשפט כל הקדש היוצא לחולין כאמרו (ו) כל בכור בניך תפדה ולא בשביל זה הפדיון היו פטורים מן העבודה ועכשיו שחטאו מאסתים ולקחתי הלוים תחתיהם לפדיון: והיו לי הלויים. לעבודה: מאדם עד בהמה לי יהיו. מכאן ולהבא האדם לפדיון והבהמה לזבח: אני ה'. לא שניתי כשמאסתי הבכורות כי זה ההשתנות קרה לא מצדי אבל מצדם שחטאו וכן כשרציתי שיפדו הלויים את הבכורות בדור הזה ולא כן להבא כי אמנם בדור הזה הם ראויים לכך ולא כן להבא: (ספורנו)

 כלי יקר  כי לי כל בכור וגו'. שואל אני שאלה אחת וזה תוארה. אם נתן ה' ללוים במינוי זה מעלה ושררה כי הבדיל אותם מעדת ישראל לעמוד לשרת לפניו א"כ מהו שאמר כי לי כל בכור ביום הכותי וגו'. וכי בזמן ההוא נתן ה' לבכורים שררה זו הלא גם מימים קדמונים היתה העבודה בבכורות, ועוד שביום הכותו כל בכור לא נתן לבכורים שום שררה ואדרבה הטיל עליהם עול הפדיון וחייבם ליתן ה' סלעים בעבור שהצילם ממכת בכורות, וא"כ מה ענין קידוש הבכורות לקידוש הלוים כי ללוים נתן מעלה ושררה, ועל הבכורות הטיל עול הפדיון, ואם נאמר שהטיל על הלוים עבדות במה שיעמדו לפני אהרן ושרתו אותו. וכתיב נתונים נתונים המה לו. ולפ"ז שפיר קאמר כי לי כל בכור וגו'. לומר שבאותו זמן היה הדין נותן להטיל עבדות זה עליהם, מ"מ קשה למה יטיל ה' עבדות זה על הלוים וכי בשביל שלא נפסלו בעגל יטיל עליהם עבדות זה.

אמנם לבבי לא כן ידמה, כי בודאי שררה נתן ה' ללוים ולא עבדות כמ"ש (במדבר טז.ט) המעט מכם כי הבדיל ה' וגו'. ולפנים היתה עבודה זו בבכורות ונפסלו בעגל ונתנה ללוים אך שהיה גלוי לפניו ית' שאע"פ שכל בכור יתן לוי תחתיו, מ"מ סוף שישארו רע"ג בכורים שלא יוכלו להעמיד במקומם לוים ויצטרכו לפדיון ה' שקלים לגלגולת, ויש כאן מקום ללון אל הבכור ולומר וכי בשביל שאין כאן במקומי לוי אצטרך ליתן ה' שקלים וכי לא די בזו שקנס אותי לפסלני מן העבודה ולמה זה אתן עוד תמורתי ה' שקלים, ע"ז אמר כי לי כל בכור ביום הכותי וגו' ע"כ דין יש לי עליהם מאז וגם עתה להטיל עליהם פי שנים מן הקנסות א' בעבור חוב ישן שיש לי עליהם שהצלתים מן המות, ואחד בעבור שחטאו בעגל. ופירוש זה נכון מצד הענין. (כלי יקר)


{יד}   חמישי  וַיְדַבֵּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה בְּמַדְבְּרָא דְסִינַי לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה בְּמַדְבְּרָא דְסִינַי לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  וטעם וידבר ה' אל משה במדבר סיני. בעבור שהזכיר (פסוק א) ביום דבר ה' את משה בהר סיני חזר ואמר כי לא היתה צואת הפקידה של הלוים בהר סיני כי בחירת תולדות בני אהרן לבדם היתה בהר סיני ביום צותו על מעשה המשכן אבל הלוים לא נצטוה בבחירתם בהר סיני רק במדבר סיני באהל מועד כמו המצוה הנזכרת בבני ישראל והנה לא היו שבט הלוים כשאר השבטים כי מבן חדש ומעלה לא היו רק עשרים ושנים אלף (להלן פסוק לט) ומבן שלשים שנה כלם שמנת אלפים (להלן ד מח) והנה לא יגיעו מבן עשרים שנה ומעלה לחצי שבט מישראל הפחות שבכלם ועדין לא נשאו הארון שתהיה הקדושה מכלה בהם וזה תמיה איך לא יהיו עבדיו וחסידיו ברוכי ה' כשאר כל העם ואני חושב שזה חזוק למה שאמרו רבותינו (תנחומא וארא ו) כי שבטו של לוי לא היו בשעבוד מלאכת מצרים ובעבודת פרך והנה ישראל אשר מררו המצריים את חייהם בעבודה קשה כדי למעטם היה הקב"ה מרבה אותם כנגד גזרת מצרים כמו שאמר (שמות א יב) וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ וכאשר נאמר עוד בגזרת אם בן הוא והמיתן אותו וירב העם ויעצמו מאד (שם פסוק כ) כי היה הקב"ה אומר נראה דבר מי יקום ממני או מהם אבל שבט לוי היו פרים ורבים כדרך כל הארץ ולא עלו למעלה כשאר השבטים ואולי היה זה מכעס הזקן עליהם כי שמעון שהוא עכשיו מרובה באוכלוסין נתמעט בכניסתו לארץ לעשרים ושנים אלף ולוי שהוא שבט חסידיו לא נתמעט במגפה לא החל הכתוב במשמרות הלוים מן המזרח כאשר עשה בדגלים מפני שאין שם משמרת ללוים רק לאהרן ובניו הכהנים ולמשה שהוא כהן הכהנים והחל מן המערב שהוא מעמד כנגד המזרח אבל שם בדרום שהוא נכבד ממנו בני קהת שהם הנכבדים בלוים ונתן להם הארון והקדש ובמערב שם בני גרשון שהוא הבכור ונתן להם המשכן והאהל ושם בצפון שהוא הרוח האחרון בני מררי ונתן להם תשמישי המקדש (הרמב"ן)


{טו}  פְּקֹד֙ אֶת-בְּנֵ֣י לֵוִ֔י לְבֵ֥ית אֲבֹתָ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם כָּל-זָכָ֛ר מִבֶּן-חֹ֥דֶשׁ וָמַ֖עְלָה תִּפְקְדֵֽם:

 אונקלוס  מְנֵי יָת בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָא תִּמְנִנוּן: (אונקלוס)

 יונתן  מַנֵי יַת בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אַבְהַתְהוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵילָא תִמְנִינוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מבן חדש ומעלה. משיצא מכלל נפלים, הוא נמנה לקרות שומר משמרת הקדש. אמר רבי יהודה בר' שלום, למוד הוא אותו השבט להיות נמנה מן הבטן, שנאמר אשר ילדה אותה ללוי במצרים, (שם כו, נט) עם כניסתה בפתח מצרים ילדה אותה ונמנית בשבעים נפשות, (מ) שכשאתה מונה חשבונם לא תמצאם אלא שבעים חסר אחת, והיא השלימה את המנין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ואם תאמר והרי לעיל כתיב מבן חדש ומעלה משיצא מכלל נפלים הוא נמנה. ויש לומר שכאן מדבר בודאי שלא היתה נפל וכלו לה חדשים לכך נמנתה משנולדה קודם שלשים יום: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מבן חדש ומעלה. עד שוב המחבר' או על קרוב מהמקום הראשון זה אל זה והמשכיל יבין: (אבן עזרא)

 אור החיים  כל זכר מבן חודש וגו'. טעם מבן חודש, כפי זמן אשר באו המה תחתיהם שהם הבכורות, ולמה יתן הבכור פדיונו כיון שיש לו בן לוי במקומו, ואם תאמר למה אין הלוים פודים כמו כן מאז והלאה את הבכורות, ולא יצטרכו ישראל פדיון לבכוריהם, יש לומר כי אותם הלוים כבר נכנסו תחת הבכורות שהיו אז ואת בניהם הקים ה' תחת אבותיהם שהרי נתקדשו הם ובניהם עד עולם. ואולי כי לזה כפל ה' במאמרו במה שכתב בפסוק ואני הנה לקחתי את הלוים וגו' והיו לי הלוים פירוש הוחלטו הם ובני בניהם, מעתה אין לוי שיפדה בכור ישראל הבא אחר כן פטר רחם: (אור החיים)


{טז}  וַיִּפְקֹ֥ד אֹתָ֛ם מֹשֶׁ֖ה עַל-פִּ֣י יְהֹוָ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֖ר צֻוָּֽה:

 אונקלוס  וּמְנָא יָתְהוֹן משֶׁה עַל מֵימְרָא דַיְיָ כְּמָא דְאִתְפַּקָד: (אונקלוס)

 יונתן  וּמְנָא יַתְהוֹן משֶׁה עַל פּוּם מֵימְרָא דַיְיָ הֵיכְמָא דְאִתְפָּקֵד: (תרגום יונתן)

 רש"י  על פי ה'. אמר משה לפני הקב"ה, היאך אני נכנס לתוך אהליהם לדעת מנין יונקיהם, אמר לו הקב"ה עשה אתה שלך ואני אעשה שלי, הלך משה ועמד על פתח האהל, והשכינה מקדמת לפניו, ובת קול יוצאה מן האוהל ואומרת, כך וכך תינוקות יש באוהל זה, לכך נאמר על פי ה': (רש"י)


{יז}  וַיִּֽהְיוּ-אֵ֥לֶּה בְנֵֽי-לֵוִ֖י בִּשְׁמֹתָ֑ם גֵּֽרְשׁ֕וֹן וּקְהָ֖ת וּמְרָרִֽי:

 אונקלוס  וַהֲווֹ אִלֵין בְּנֵי לֵוִי בִּשְׁמָהַתְהוֹן גֵרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲווֹ אִילֵין בְּנֵי לֵוִי בִּשְׁמָהַתְהוֹן גֵרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  גרשון. כי הוא הבכור ובדברי הימים נמצא עם מ''ם תחת נו''ן: (אבן עזרא)


{יח}  וְאֵ֛לֶּה שְׁמ֥וֹת בְּֽנֵי-גֵרְשׁ֖וֹן לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם לִבְנִ֖י וְשִׁמְעִֽי:

 אונקלוס  וְאִלֵין שְׁמָהַת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לִבְנִי וְשִׁמְעִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִילֵין שְׁמָהַת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן לִבְנִי וְשִׁמְעִי: (תרגום יונתן)


{יט}  וּבְנֵ֥י קְהָ֖ת לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם עַמְרָ֣ם וְיִצְהָ֔ר חֶבְר֖וֹן וְעֻזִּיאֵֽל:

 אונקלוס  וּבְנֵי קְהָת לְזַרְעֲיַתְהוֹן עַמְרָם וְיִצְהָר חֶבְרוֹן וְעֻזִיאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְנוֹי דִקְהָת לִגְנִיסַתְהוֹן עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִיאֵל: (תרגום יונתן)


{כ}  וּבְנֵ֧י מְרָרִ֛י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם מַחְלִ֣י וּמוּשִׁ֑י אֵ֥לֶּה הֵ֛ם מִשְׁפְּחֹ֥ת הַלֵּוִ֖י לְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם:

 אונקלוס  וּבְנֵי מְרָרִי לְזַרְעֲיַתְהוֹן מַחְלִי וּמוּשִׁי אִלֵין אִנוּן זַרְעֲיַת לֵוָאֵי לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְנוֹי דִמְרָרִי לִגְנִיסַתְהוֹן מַחְלִי וּמוּשִׁי אִלֵין אִינוּן גְנִיסַת לֵיוָאֵי לְבֵית אַבְהַתְהוֹן: (תרגום יונתן)


{כא}  לְגֵ֣רְשׁ֔וֹן מִשְׁפַּ֨חַת֙ הַלִּבְנִ֔י וּמִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁמְעִ֑י אֵ֣לֶּה הֵ֔ם מִשְׁפְּחֹ֖ת הַגֵּֽרְשֻׁנִּֽי:

 אונקלוס  לְגֵרְשׁוֹן זַרְעִית לִבְנִי וְזַרְעִית שִׁמְעִי אִלֵין אִנוּן זַרְעֲיַת גֵרְשׁוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  לְגֵרְשׁוֹן גְנִיסַת לִבְנִי וּגְנִיסַת שִׁמְעִי אִילֵין הִינוּן גְנִיסַת גֵרְשׁוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לגרשון משפחת הלבני. כלומר לגרשון היו הפקודים, משפחת הלבני (נ) ומשפחת השמעי, פקודיהם (ס) כך וכך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) ויש נוסחאות שגורסין הראשון לפרש מי היו בניו. רצונו לתרץ למה כתיב ב' פעמים הרי כתיב לעיל מיניה ואלה שמות בני גרשון וגו' ומתרץ הראשון לפרש מי היו בניו והשני כלומר לגרשון משפחת הלבני והשמעי פקודיהם כך וכך ולפי גירסא שלפנינו נמי פירוש הכי שלא בא להשמיענו מי היו משפחותיו דהא כבר ידענו זה אלא האי קרא בא לאשמעינן שמשפחת לבני ושמעי פקודיהם היו כך וכך כאלו אמר לגרשון משפחת הלבני ומשפחת השמעי שאלה הם משפחות הגרשוני היו הפקודים כך וכך: (ס) דק"ל לפי שהלשון לגרשון משפחת הלבני משמע שגרשון היה ממשפחת הלבני וזה אינו דהא משפחת הלבני היה ממשפחת גרשון לכן פירש כלומר לגרשון היו וכו' מצאתי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לגרשון משפחת הלבני. פירושו אלה שתי המשפחות מספרם כך: (אבן עזרא)


{כב}  פְּקֻֽדֵיהֶם֙ בְּמִסְפַּ֣ר כָּל-זָכָ֔ר מִבֶּן-חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה פְּקֻ֣דֵיהֶ֔ם שִׁבְעַ֥ת אֲלָפִ֖ים וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת:

 אונקלוס  מִנְיָנֵיהוֹן בְּמִנְיַן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָא מִנְיָנֵיהוֹן שַׁבְעָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (אונקלוס)

 יונתן  סְכוּמְהוֹן בְּמִנְיַן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵילָא סְכוּמְהוֹן שִׁבְעָתֵי אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (תרגום יונתן)


{כג}  מִשְׁפְּחֹ֖ת הַגֵּֽרְשֻׁנִּ֑י אַֽחֲרֵ֧י הַמִּשְׁכָּ֛ן יַֽחֲנ֖וּ יָֽמָּה:

 אונקלוס  זַרְעֲיַת גֵרְשׁוֹן אֲחוֹרֵי מַשְׁכְּנָא יִשְּׁרוּן מַעַרְבָא: (אונקלוס)

 יונתן  תַּרְתֵּין גְנִיסְתָּא דִי נְפָקוּ מִגֵרְשׁוֹן בָּתַר מַשְׁכְּנָא יִשְׁרוּן מַעַרְבָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  אחרי המשכן. כמו אחורי וכן אחור וקדם: ימה. בעבור שהוא הים הגדול הספרדי בארץ ישראל לפאת מ ע רב: (אבן עזרא)


{כד}  וּנְשִׂ֥יא בֵֽית-אָ֖ב לַגֵּֽרְשֻׁנִּ֑י אֶלְיָסָ֖ף בֶּן-לָאֵֽל:

 אונקלוס  וְרַב בֵּית אַבָּא לְבֵית גֵרְשׁוֹן אֶלְיָסָף בַּר לָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְרַב בֵּית אַבָּא דַהֲוָה מִתְמַנֵי עַל תַּרְתֵּין גְנִיסְתָּא דְגֵרְשׁוֹן אֶלְיָסָף בַּר לָאֵל: (תרגום יונתן)


{כה}  וּמִשְׁמֶ֤רֶת בְּנֵֽי-גֵרְשׁוֹן֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד הַמִּשְׁכָּ֖ן וְהָאֹ֑הֶל מִכְסֵ֕הוּ וּמָסַ֕ךְ פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  וּמַטְרַת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא מַשְׁכְּנָא וּפְרָסָא חוֹפָאֵהּ וּפְרָסָא דִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַטְרַת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן בְּמַשְׁכַּן זִימְנָא מַשְׁכְּנָא וּפְרָסָא חוֹפָאָה וּפְרָסָא דְבִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  המשכן. (ע) יריעות התחתונות: והאהל. (פ) יריעות עזים העשויות לגג: מכסהו. עורות (צ) אלים ותחשים: ומסך פתח. הוא (ק) הוילון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) ולמה נקראין משכן לפי שהם נראין בפנים כשאתה עומד במשכן ועוד דכתיב ואת המשכן תעשה עשר יריעות וגו' והם יריעות התחתונות מכל ד' מכסים לא המשכן בכללו כמו והקמות את המשכן רא"ם: (פ) ולמה נקראין אהל לפי שהם אהל על היריעות התחתונות: (צ) ואם תאמר למה כתיב מכסהו שהוא משמע דעורות אילים ותחשים הכל כיסוי אחד היה ובמקום אחר הי' משמע שהם כל אחד ואחד בפני עצמן. ויש לומר דודאי כל אחד היה מין בפני עצמו אבל היו מחוברים יחד באמצע ולכך נקראין מכסה. ואם תאמר היה לו לכתוב אהלו שהרי גם הם היו אהל על יריעות העזים יש לומר בשלמא יריעות עזים ניחא שנקראין אהל לפי שהם היו על גבו ועל הצדדין לכך נקראו אהל שהיו מגינים עליו מכל צד אבל עורות אילים מאדמים ותחשים לא היו אלא מסך על גבו לכך נקראין מכסה: (ק) שהיא מחיצה מבדלת לא הפרוס למעלה כהוראת ל' מסך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  המשכן. הם עשר יריעות: והאהל. עשתי עשרה יריעות: מכסהו. ומכסה מכסהו בכלל: (אבן עזרא)


{כו}  וְקַלְעֵ֣י הֶֽחָצֵ֗ר וְאֶת-מָסַךְ֙ פֶּ֣תַח הֶֽחָצֵ֔ר אֲשֶׁ֧ר עַל-הַמִּשְׁכָּ֛ן וְעַל-הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִ֑יב וְאֵת֙ מֵֽיתָרָ֔יו לְכֹ֖ל עֲבֹֽדָתֽוֹ: (ס)

 אונקלוס  וּסְרָדֵי דְדַרְתָּא וְיָת פְּרָסָא דִתְרַע דַרְתָּא דִי עַל מַשְׁכְּנָא וְעַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר וְיָת אַטוּנוֹהִי לְכֹל פּוּלְחָנֵהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וִילַוַות דָרְתָּא וְיַת פְּרָסָא דְבִתְרַע דָרְתָּא דְעַל מַשְׁכְּנָא וְעַל מַדְבְּחָא חֲזוֹר חֲזוֹר וְיַת אֲטוֹנוֹי לְכָל פּוּלְחָנֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת מיתריו. של משכן והאוהל, (ר) ולא של חצר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) כי בני מררי היו נושאין מיתרים של חצר עיין רש"י בפרשת נשא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אשר על המשכן. שהוא בפנים החצר: ועל המזבח. שהוא חוץ למשכן. וטעם סביב. שאין שם מקום חסר כפרץ שאין שם מסך: לכל עבודתו. עוד אפרשנו: (אבן עזרא)


{כז}  וְלִקְהָ֗ת מִשְׁפַּ֤חַת הָֽעַמְרָמִי֙ וּמִשְׁפַּ֣חַת הַיִּצְהָרִ֔י וּמִשְׁפַּ֨חַת֙ הַֽחֶבְרֹנִ֔י וּמִשְׁפַּ֖חַת הָֽעָזִּיאֵלִ֑י אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מִשְׁפְּחֹ֥ת הַקְּהָתִֽי:

 אונקלוס  וְלִקְהָת זַרְעִית עַמְרָם וְזַרְעִית יִצְהָר וְזַרְעִית חֶבְרוֹן וְזַרְעִית עֻזִיאֵל אִלֵין אִנוּן זַרְעֲיַת קְהָת: (אונקלוס)

 יונתן  וְלִקְהָת גְנִיסְתָּא דְעַמְרָם וּגְנִיסְתָּא דְיִצְהָר וּגְנִיסְתָּא דְחֶבְרוֹן וּגְנִיסְתָּא דְעֻזִיאֵל אִלֵין הִינוּן גְנִיסַת קְהָת: (תרגום יונתן)


{כח}  בְּמִסְפַּר֙ כָּל-זָכָ֔ר מִבֶּן-חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה שְׁמֹנַ֤ת אֲלָפִים֙ וְשֵׁ֣שׁ מֵא֔וֹת שֹֽׁמְרֵ֖י מִשְׁמֶ֥רֶת הַקֹּֽדֶשׁ:

 אונקלוס  בְּמִנְיַן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָא תְּמַנְיָא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה נַטְּרֵי מַטַרְתָּא דְקוּדְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  בְּמִנְיַן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵילָא תְּמַנְיָא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה נַטְרֵי מַטַרְתָּא דְקוּדְשָׁא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  משמרת הקדש. הוא הארון ונקרא קדש כנגד המשכן כאשר פירשתי: (אבן עזרא)


{כט}  מִשְׁפְּחֹ֥ת בְּנֵֽי-קְהָ֖ת יַֽחֲנ֑וּ עַ֛ל יֶ֥רֶךְ הַמִּשְׁכָּ֖ן תֵּימָֽנָה:

 אונקלוס  זַרְעֲיַת בְּנֵי קְהָת יִשְׁרוּן עַל צִדָא דְמַשְׁכְּנָא דָרוֹמָא: (אונקלוס)

 יונתן  אַרְבַּעַת גְנִיסְתָּא דִי נְפָקוּ מִקְהָת יִשְׁרוּן עַל צִידָא דְמַשְׁכְּנָא דְרוֹמָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  משפחת בני קהת יחנו וגו' תימנה. וסמוכין להם דגל ראובן החונים תימנה, (ש) אוי לרשע ואוי לשכנו, לכך לקו מהם דתן ואבירם ומאתים וחמשים איש (ת) עם קרח ועדתו, שנמשכו עמהם במחלוקתם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) מקשים העולם למה ליה לרש"י לכל פירש זה כאן. ויש למר דק"ל למה לא כתיב משפחת בני הקהתי כמש"כ בתר הכי למשפחת הקהתי ולעיל נמי כתיב אלה הם משפחות הקהתי ומפרש וסמוכים להם דגל ראובן כו' שחטאו והחטיאו את הרבים ואינם ראוים לכתוב הם בשמם דהיינו ה"א בראש התיבה והיו"ד בסוף הביתה: (ת) כי אלו רובן משבט ראובן היו כדלקמן בסדר קרח וכתב (בגור אריה) שרש"י בא לתרץ דבבני גרשון כתיב אחרי המשכן יחנו ימה ובבני מררי על ירך המשכן יחנו צפונה וכאן כתיב יחנו על ירך המשכן תימנה אלא כאן לא סמך יחנו לתימנה לומר שלא בא הכתוב כאן לצוות שיחנו תימנה אלא שהיו כבר תימנה וכאלו כתיב יחנו על ירך המשכן במקום שהם חונים עכשיו שהוא תימנה ומאי נפקא מינה אלא לומר לך שלכך נמשכו וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  תימנה. ובעבור שבני קהת נכבדים מכל בני לוי הושם קהת בימין כי הוא נכבד מהשמאל ומהאחור ואין אחר מזרח נכבד ממנו ובעבור שהיה גרשון בכור לוי יש לו מעלה גדולה על מררי כי הוא נושא את הקדש כנגד משא מררי על כן חנה גרשון במערב כמו דגל אפרים ומררי בצפון כדגל דן שהוא בכור השפחה והנה הקהתים מצד דגל ראובן על כן התחבר קרח עם דתן ואבירם ועוד אפרשנו: (אבן עזרא)


{ל}  וּנְשִׂ֥יא בֵֽית-אָ֖ב לְמִשְׁפְּחֹ֣ת הַקְּהָתִ֑י אֱלִֽיצָפָ֖ן בֶּן-עֻזִּיאֵֽל:

 אונקלוס  וְרַב בֵּית אַבָּא לְזַרְעֲיַת קְהָת אֱלִיצָפָן בַּר עֻזִיאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְרַב בֵּית אַבָּא דַהֲוָה מִתְמַנֵי עַל גְנִיסַת קְהָת אֱלִיצָפָן בַּר עֻזִיאֵל: (תרגום יונתן)


{לא}  וּמִשְׁמַרְתָּ֗ם הָֽאָרֹ֤ן וְהַשֻּׁלְחָן֙ וְהַמְּנֹרָ֣ה וְהַֽמִּזְבְּחֹ֔ת וּכְלֵ֣י הַקֹּ֔דֶשׁ אֲשֶׁ֥ר יְשָֽׁרְת֖וּ בָּהֶ֑ם וְהַ֨מָּסָ֔ךְ וְכֹ֖ל עֲבֹֽדָתֽוֹ:

 אונקלוס  וּמַטַרְתְּהוֹן אֲרוֹנָא וּפְתוֹרָא וּמְנַרְתָּא וּמַדְבְּחַיָא וּמָנֵי קוּדְשָׁא דִי יְשַׁמְשׁוּן בְּהוֹן וּפְרָסָא וְכֹל פוּלְחָנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּמְטַרְתְּהוֹן אֲרוֹנָא וּפְתוֹרָא וּמְנַרְתָּא וּמַדְבְּחַיָא וּמָאנֵי קוּדְשָׁא דִישַׁמְשׁוּן בְּהוֹן וּפְרָסָא וְכָל פּוּלְחָנֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  והמסך. היא הפרוכת, שאף היא קרויה (פרכת) המסך: (רש"י)

 אבן עזרא  והמזבחות. שניהם: וכלי הקדש אשר ישרתו בהם. הם כלי המנורה והשלחן והמזבחות ורבים השתבשו בפירוש והמסך וכל עבודתו והאמת ברורה שהוא מסך פתח אהל מועד וכל עבודתו מיתריו: (אבן עזרא)


{לב}  וּנְשִׂיא֙ נְשִׂיאֵ֣י הַלֵּוִ֔י אֶלְעָזָ֖ר בֶּן-אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֑ן פְּקֻדַּ֕ת שֹֽׁמְרֵ֖י מִשְׁמֶ֥רֶת הַקֹּֽדֶשׁ:

 אונקלוס  וַאֲמַרְכְּלָא דִמְמַנָא עַל רַבְרְבֵי לֵוָאֵי אֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא דְמִתְּחוֹת יְדוֹהִי מְמַנָן נָטְרֵי מַטְרַת קוּדְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַרְכּוֹל דִמְמַנֵי עַל רַבְרְבֵי לֵיוָאֵי אֶלְעָזָר בַּר אַהֲרן כַּהֲנָא הוּא הֲוָה שָׁאִיל בְּאוּרַיָיא וְתוּמַיָא מִתְּחוֹת יְדוֹי מְמַנָן נַטְרֵי מַטְרַת קוּדְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונשיא נשיאי הלוי. ממונה (א) על כולם, ועל מה היא נשיאותו, פקודת שומרי משמרת הקדש, על ידו היה פקודת כולם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) לפי שהלשון משמע שהוא כאחד משאר הנשיאים ולא יותר משום דנקוד ונשיא הוא"ו במלאפו"ם הוא דבוק דאם לא כן היה נקוד ונשיא בשו"א תחת הוי"ו וקמ"ץ תחת הנו"ן משום הכי צריך לפרש ממונה כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונשיא נשיאי הלוי. שהם שלשה גם מלת נשיאי הלוי מושכת עצמה ואחרת עמה כמו לא רבים יחכמו וכן הוא נשיאי פקודת שומרי משמרת הקודש והטעם כי אלו שלשה פקידים על השומרים שהם הלוים: (אבן עזרא)


{לג}  לִמְרָרִ֕י מִשְׁפַּ֨חַת֙ הַמַּחְלִ֔י וּמִשְׁפַּ֖חַת הַמּוּשִׁ֑י אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מִשְׁפְּחֹ֥ת מְרָרִֽי:

 אונקלוס  לִמְרָרִי זַרְעִית מַחְלִי וְזַרְעִית מוּשִׁי אִלֵין אִנוּן זַרְעֲיַת מְרָרִי: (אונקלוס)

 יונתן  לִמְרָרִי גְנִיסְתָּא דְמַחְלִי וּגְנִיסְתָּא דְמוּשִׁי אִלֵין הִינוּן גְנִיסַת מְרָרִי: (תרגום יונתן)


{לד}  וּפְקֻֽדֵיהֶם֙ בְּמִסְפַּ֣ר כָּל-זָכָ֔ר מִבֶּן-חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה שֵׁ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים וּמָאתָֽיִם:

 אונקלוס  וּמִנְיָנֵיהוֹן בְּמִנְיַן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָא שִׁתָּא אַלְפִין וּמָאתָן: (אונקלוס)

 יונתן  סְכוּמְהוֹן בְּמִנְיַן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵילָא שִׁיתָּא אַלְפִין וּמָאתָן: (תרגום יונתן)


{לה}  וּנְשִׂ֤יא בֵֽית-אָב֙ לְמִשְׁפְּחֹ֣ת מְרָרִ֔י צֽוּרִיאֵ֖ל בֶּן-אֲבִיחָ֑יִל עַ֣ל יֶ֧רֶךְ הַמִּשְׁכָּ֛ן יַֽחֲנ֖וּ צָפֹֽנָה:

 אונקלוס  וְרַב בֵּית אַבָּא לְזַרְעֲיַת מְרָרִי צוּרִיאֵל בַּר אֲבִיחָיִל עַל צִדָא דְמַשְׁכְּנָא יִשְׁרוּן צִפּוּנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְרַב בֵּית אַבָּא דַהֲוָה מִתְמַנֵי עַל גְנִיסַת מְרָרִי צוּרִיאֵל בַּר אֲבִיחָיִל עַל צִידָא דְמַשְׁכְּנָא יִשְׁרוּן צָפוֹנָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויתכן היות צפונה. מגזרת צפנת ליראיך וצפון לצדיק כי אין בנגב שום דבר: (אבן עזרא)


{לו}  וּפְקֻדַּ֣ת מִשְׁמֶ֘רֶת֘ בְּנֵ֣י מְרָרִי֒ קַרְשֵׁי֙ הַמִּשְׁכָּ֔ן וּבְרִיחָ֖יו וְעַמֻּדָ֣יו וַֽאֲדָנָ֑יו וְכָ֨ל-כֵּלָ֔יו וְכֹ֖ל עֲבֹֽדָתֽוֹ:

 אונקלוס  וְדִי מְסִיר לְמַטְרַת בְּנֵי מְרָרִי דַפֵּי מַשְׁכְּנָא וְעַבְרוֹהִי וְעַמוּדוֹהִי וְסַמְכוֹהִי וְכָל מָנוֹהִי וְכֹל פּוּלְחָנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְדִמְסִיר לְמִנְטַר בְּנֵי מְרָרִי לוּחֵי מַשְׁכְּנָא וְנַגְרוֹי וַעֲמוּדוֹי וְחוֹמְרוֹי וְכָל פּוּלְחָנֵיהּ: (תרגום יונתן)


{לז}  וְעַמֻּדֵ֧י הֶֽחָצֵ֛ר סָבִ֖יב וְאַדְנֵיהֶ֑ם וִיתֵֽדֹתָ֖ם וּמֵֽיתְרֵיהֶֽם:

 אונקלוס  וְעַמוּדֵי דְדַרְתָּא סְחוֹר סְחוֹר וְסַמְכֵיהוֹן וְסִכֵּיהוֹן וְאַטוּנֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְעַמוּדֵי דְדַרְתָּא חֲזוֹר חֲזוֹר וְחוּמְרֵיהוֹן וְסִיכֵיהוֹן וּמַתְחֵיהוֹן: (תרגום יונתן)


{לח}  וְהַֽחֹנִ֣ים לִפְנֵ֣י הַמִּשְׁכָּ֡ן קֵ֣דְמָה לִפְנֵי֩ אֹֽהֶל-מוֹעֵ֨ד | מִזְרָ֜חָה מֹשֶׁ֣ה | וְאַֽהֲרֹ֣ן וּבָנָ֗יו שֹֽׁמְרִים֙ מִשְׁמֶ֣רֶת הַמִּקְדָּ֔שׁ לְמִשְׁמֶ֖רֶת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת:

 אונקלוס  וְדִי שְׁרַן קֳדָם מַשְׁכְּנָא קִדוּמָא קֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא מַדִינְחָא משֶׁה וְאַהֲרֹן וּבְנוֹהִי נָטְרִין מַטְרַת מַקְדְשָׁא לְמַטְרַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְחִילוֹנַי דְיִקְרַב יִתְקְטֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְדִישְׁרַן קֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא מַדִינְחָא משֶׁה וְאַהֲרן וּבְנוֹי נַטְרִין מַטְרַת מַקְדְשָׁא לְמַטְרַת בְּנֵי יִשְרָאֵל וְחִילוֹנֵי דְיִקְרַב יִתְקְטֵיל בְּאֵשָׁא מְצַלְהֲבָא מִן קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  משה ואהרן ובניו. וסמוכין להם (ב) דגל מחנה יהודה והחונים עליו יששכר וזבולן, טוב לצדיק טוב לשכנו, לפי שהיו שכניו של משה שהיה עוסק בתורה נעשו גדולים בתורה, שנאמר יהודה מחוקקי (תהלים ס, ט), ומבני יששכר יודעי בינה וגו' (דברי הימים-א יב, לב) מאתים ראשי סנהדראות, ומזבולן מושכים בשבט סופר (שופטים ה, יד): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) (גור אריה) גם כאן בא לתרץ דהל"ל משה ואהרן ובניו יחנו לפני אהל מועד אלא שלא בא לצוות רק להגיד לך שהחונים לפני אהל מועד הם החשובים האלו לפיכך היו כמותם החונים סמוכים להם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  קדמה מזרחה. הוא מזרחה שמש במקום התחברות העגלות והנה במזרח אהל משה ואהל אהרן ואהל בניו ובני בניו וכל ביתם: והזר הקרב. אל מקום הקדש והנה כל הלוים סביבות המשכן לשמור אותו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  והחונים וגו' לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן. יש פסיק בין משה לאהרן לומר משה במקום א' לבד ואהרן ובניו במקום אחד לבד: (בעל הטורים)


{לט}  כָּל-פְּקוּדֵ֨י הַלְוִיִּ֜ם אֲשֶׁר֩ פָּקַ֨ד מֹשֶׁ֧ה וְ֗אַֽ֗הֲ֗רֹ֛֗ן֗ עַל-פִּ֥י יְהֹוָ֖ה לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם כָּל-זָכָר֙ מִבֶּן-חֹ֣דֶשׁ וָמַ֔עְלָה שְׁנַ֥יִם וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף: (ס)

 אונקלוס  כָּל מִנְיָנֵי לֵוָאֵי דִי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל מֵימְרָא דַיְיָ לְזַרְעֲיַתְהוֹן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָא עַשְׂרִין וּתְרֵין אַלְפִין: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  כָּל סְכוּמֵי מִנְיָנֵי לֵיוָאֵי דִי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרן עַל פּוּם מֵימְרָא דַיְיָ לִגְנִיסַתְהוֹן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵילָא עַשְרִין וּתְרֵין אַלְפִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר פקד משה ואהרן. נקוד על ואהרן, לומר שלא היה (ג) במנין הלוים (בכורות ד.): שנים ועשרים אלף. ובפרטן אתה מוצא שלש מאות יתרים, בני גרשון שבעת אלפים וחמש מאות, בני קהת שמונת אלפים ושש מאות, בני מררי ששת אלפים ומאתים. ולמה לא כללן עם השאר, ויפדו את הבכורות ולא יהיו זקוקים השלשה ושבעים ומאתים בכורות העודפים על המנין לפדיון, אמרו רבותינו במסכת בכורות (ה.) אותן שלש מאות לויים, בכורים היו, ודים שיפקיעו (ד) עצמם מן הפדיון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) פירוש שלא היה מתעסק במנין הלוים אלא משה לבדו ומפני ששניהם היו מתעסקין במנין ישראל דרך המקרא לכתוב כן אף שלא היה במנין הלוים מכל מקום הזכירו הכתוב במנין הלוים ויש מפרשים שלא היה במנין הלוים שלא היה הוא מן הנמנין וכן משמע במסכת בכורות דף ד'. אבל קשה והא קרא במונין כתיב אשר פקד משה ואהרן ולא בנמנין. הרא"ם. ולי נראה דהכי פירושו מדנקוד על ואהרן משמע שלא היה במונין ולא הוי נמי בנמנין דאם לא כן למה ליה להזכיר אהרן ולנקוד עליו אלא שלא לומר במונין לא היה אבל בנמנין היה משום הכי הזכירו ונקד עליו למדרש שהיה חסר מכל וכל אף מן הנמנין. דומה קצת פירוש זה למה שפירשתי במלת את צאן נקוד על את וכו' אף שדחוק קצת יש ליישבו כדי שלא תקשה מרש"י דפירוש החומש על פרש"י דמסכת בכורות שפירש שם בהדיא שאהרן לא היה בין הנמנין וכן יש ליישב לישנא במדבר רבה כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן נקוד עליו שלא היה אהרן מן המנין דמשמע לישנא שלא היה גם מן הנמנין: (ד) פירוש שלא יצטרכו ליתן חמשת שקלים לפדיון גלגלותם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שנים ועשרים אלף. מכלל וכשאתה מחבר הפרטים תמצא שיותירו שלש מאות ויש אומרים כי הכתוב אחז דרך קצרה להזכיר האלפים ועזב המאות וזה לא יתכן בעבור מספר העודפים שהם פחותים משלש מאות והאמת דברי הקבלה אין בכור מפקיע בכור ויהיה פירוש הפסוק כל פקודי הלוים חוץ מהבכורים. ויהודה הפרסי דקדק להביא ראיה מהמספר כי בכורי הלוים הם חלק משלשה ושבעים מלוים וכשאתה לוקח במספר הזה מפקודי ישראל ואחר כן תקח כמספר פקודי הלוים הבאים לצבא כנגד פקודי הלוים מבן חדש יהיו קרובים ולא אמר כלום כי ישראל נפקדו מבן עשרים שנה ואין קצב אחרת והלוים נפקדו מבן שלשים ועד בן חמישים ויש ביניהם הפרש גדול רק נסמוך על דברי הקבלה: (אבן עזרא)

 אור החיים  כל פקודי הלוים וגו'. רמב"ן ז"ל תמה בדבר שיש לתמוה בו, כי הלוים הן הנה ידידי ה' וקרוביו ואשר לא חטאו בעגל ולא נגפו ולא הורגו ולא הושקו ואיך נתמעטו כל כך מכל השבטים שאינם מגיעים במספרם מבן חודש לחצי שבט הקטן שבישראל, ולכשתעמוד על מספרם מבן כ' לא יגיע לשליש ולרביע, וראיתי שיישב בשני דרכים, האחד הוא לצד שהריבוי בא מצד העינוי דכתיב (שמות א) וכאשר יענו אותו כן ירבה וגו', ודרך ב' מטעם כעסו של יעקב אבינו עליו השלום. ובעיני טעם הב' רחוק, כי לא נמצא רושם המעטת הזרע בכעס אביהם עליו השלום, ועוד תמצא במספר הבא בדברי הימים (א' כ"ג) היו הלוים שמנה ושלשים אלף מבן שלשים שנה עד בן חמשים שנה, ובמספרם בפרשת נשא באו לכלל חשבון שמונת אלפים וה' מאות ושמנים נמצאו שהוסיפו ד' חלקים בקירוב על מספר זה, ובמספר בני ישראל הבא שם לא באו לכפל מספר האמור כאן, ובאומד מספר זה לכשיהיו נמנים מבן כ' עד בן מאה ומעלה כדרך שנמנים ישראל יכול להיות מספרם כגדול שבטי ישראל ומעלה ואיה כעס אביהם:

וטעם הא' של העינוי הוא טעם נכון אבל לא יוצדק לפי מאמר חז"ל (ב"ר פ ע"ט) שאמרו לא מת יעקב עד שהגיעו ישראל לכלל מספר ס' ריבוא, ובהכרח ליישב הכתובים לפי דבריהם ז"ל כי אומרו כן ירבה פירוש כמו כן בשיעור הראשון ירבה ולא היה מתמעט הגם שהיו הורגים מהם ומענים אותם היה כח בישראל לפרות ולרבות כמשפט הראשון למלאות החסר, ומה שאמר הכתוב (שמות שם) ובני ישראל פרו וגו' ויקוצו מפני וגו', לצד כי בימי יעקב היו קטני קטנים ולא היו עושים רושם בעיר וכשגדלו עשו פירסום, ומעתה הריבוי היה קודם העינוי ולמה לא יהיה כן לשבט לוי, ואין לומר שהיו כמו כן רבים כשאר השבטים בעת פטירת אביהם ונתמעטו אחר כך ולצד שלא היה בהם העינוי לא חזרו להתרבות, כי גם על זה דן אנכי למה יתמעטו מברכה ראשונה, ורז"ל אמרו (במד"ר פ"ה) שהיה הארון מכלה בהם, זה היה אחר מינוי עבודת הלוים:

והנכון בעיני הוא כי שבט לוי מעשה אחד להם כמעשה עמרם אשר שלח את אשתו בשביל גזירת הבן הילוד, והטעם לצד שהיו מעונגים ולא נשתעבדו לא נמס לבבם כל כך לראות נטעיהם מושלכים ביאור כמעשה איש ישראל אשר מצד השעבוד ועול העבודה הוזל והוקל בעיניהם ובלבם לראות ילדיהם מושלכים ביאור, גם שהיו מזלזלים בעצמן לילד ולעזוב בשדות ובמחילות הארץ אשר אין אדם נכבד שנפשו מכובדת עליו כשבט לוי עושה כן, וזה לך האות כי עמרם שלח את אשתו, ולא הוצרך הכתוב להודיע את הדבר שגם בעמרם לא הגיד הכתוב הענין אלא מהשכלת הענין נודע, וללמד על כל שבטו יצא, וזו היא סיבת מיעוטם כי אם אין גדיים אין תיישים, והגם שמצינו שעמרם החזיר גרושתו, אין ללמוד ממנו שכולם החזירו כי הוא זה אשר בא אליו הדבר בנבואה כמאמר חז"ל באגדה (שמו"ר פ"א סוטה יב) ובדברי הזוהר הקדוש (ח"ב יא:) בפסוק וילך איש וגו', וכמו שאמרו ג"כ (שמו"ר פ"א) בפסוק ותתצב אחותו וגו' שהלכה לראות מה יהיה בנבואתה. ואם תאמר למה שבט בן תורה יעשה מיעוט פריה ורביה, אולי שדנו בה למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה, וכיוצא בזה מצינו שאמרו (תענית יא.) שאסור לשמש מטתו בשנת רעבון הגם שיש מניעת פריה ורביה, ודנו כמו כן לצד כלוי הבנים הזכרים נמנעו כל עיקר, ומעתה אדרבא עשה ה' עמהם נס שנשארו מהם מספר זה, ולזה אחר זמן שהיו עסוקים גם הם בפריה ורביה פרו וישרצו וגו' יותר משאר השבטים: (אור החיים)

 כלי יקר  שנים ועשרים אלף. כבר אמרנו לפי שהם מחנה שכינה ואין השכינה שורה בפחות מן כ"ב אלף ע"כ מיעטם הקב"ה והעמידם על מספר זה להורות שאין מחנה שכינה פחותה מכ"ב אלף. והרמב"ן כתב לפי שלא היו בכלל עינוי מצרים ע"כ לא היו בכלל הריבוי כי כל מי שהיה בכלל פן ירבה היה בברכת כן ירבה, אע"פ שזה דרך דרש מ"מ נראה להוסיף בו ביאור כי לא הרבה אותם ה' נגד הטבע רק כדי להפר עצת גוים אשר בקשו להמעיטם ע"י העינוי ורצה ה' שיבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. ואדרבה הרבה אותם חוץ מן הטבע כי הולידו ששה בכרס אחד אבל שבט לוי שלא היו בכלל העינוי וע"כ לא היה צורך להרבותם כנגד הטבע ופרו ורבו כדרך כל העולם, וזה באמת טעם נכון ויכול להיות שזהו דעת הרמב"ן. וי"א שלכך לא נתרבו כדי שיהיה נקל לישראל לפרנסם, וזה טעם רחוק כי אין מעצור לה' להושיע ולפרנס משרתיו עושי רצונו, וי"א שהיה הארון מכלה בהם והיינו ארונו של יעקב והוא דעת הרמב"ן שהזכרנו וכמבואר למעלה פר' ויצא (כט.לד) בפסוק על כן קרא שמו לוי, וי"א שצפה הקב"ה שלא יהיו כולם צדיקים ע"כ העביר רבים מהם מן העולם ונשארו קב ונקי כדי שיהיו כל העוסקין עם הארון צדיקים וז"ש שהיה הארון מכלה בהם.

ולי נראה לפי שמצינו בגזירת פרעה, שגירש עמרם את אשתו ועמד זמן רב בלא פריה ורביה, שהרי בת ק"ל שנה היתה יוכבד כשעשה בא ליקוחין שניים ומ"ש רז"ל (סוטה יב.) עמדו כולם וגרשו נשותיהם מסתמא לא כל ישראל עשו כן כי איך היו יכולין לעמוד זמן רב בלא אשה, שהרי ארז"ל (שם יא:) בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו כו', ומסיק שם כל הטובות שעשו לבעליהן כשהיו בעבודת פרך, ש"מ שהבעלים לא היו יכולין לעמוד זולת הנשים, ועוד מסיק שם שהיו פרים ורבים בשדה ש"מ שאפילו בשעת הגזירה לא גרשו נשותיהם, אלא ודאי מה שמסיק עמדו כולם וגרשו נשותיהם, היינו כל בני שבט לוי שלא היו בכלל השעבוד ומ"מ היו יראים מן גזירת כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. שהרי על יום אחד צוה אפילו על בני המצרים על כן יראו גם המה פן יעבור עליהם כוס זה ועמדו רוב שבט לוי זמן רב בלא נשים כמו שעמד עמרם זמן רב בלא אשה, וע"כ היה שבט לוי מתי מספר וזה טעם נכון ומתישב על הלב יותר מכולם, ובחר ה' בהם מצד היותם מועטים כי כן מצינו בהרבה מקומות שהקב"ה בוחר במועט כמ"ש (דברים ז.ז) לא מרבכם וגו' כי אתם המעט. וכן בג' משפחות אלו גרשון קהת ומררי היה מררי מרובה באוכלסין על כן נתרחק מן משא של הקדש וניתן למועטים, ודבר זה מבואר מעצמו. (כלי יקר)

 דעת זקנים  שנים ועשרים אלף. וכנגדן בא הקב"ה במלאכים בשעת מתן תורה שנאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ולא נדרש שאינן אלא שנאן מלאכים ורבותים ואלפי הם שנים ועשרים אלף. ולפי שגלוי וידוע לפני הקב"ה שכל ישראל יעבדו לעגל חוץ משבט לוי לפיכך לא הביא מלאכים אלא כנגד שבט לוי: (דעת זקנים)


{מ}   שישי  וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה פְּקֹ֨ד כָּל-בְּכֹ֤ר זָכָר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִבֶּן-חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה וְשָׂ֕א אֵ֖ת מִסְפַּ֥ר שְׁמֹתָֽם:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה מְנֵי כָּל בּוּכְרַיָא דִכְרַיָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָא וְקַבֵּל יָת מִנְיַן שְׁמָהַתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה מְנֵי כָּל בּוּכְרַיָא דוּכְרַיָא מִבְּנֵי יִשְרָאֵל מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵילָא וְקַבֵּיל יַת סְכוּם מִנְיַין שְׁמָהַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  פקד כל בכור זכר וגו' מבן חדש ומעלה. משיצא מכלל ספק נפלים: (רש"י)

 אבן עזרא  פקוד כל בכור זכר. הנה זכר שם התאר: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ושא. ג'. ושא את מספר שמותם. ושא עיניך ימה וצפונה. ואידך ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאתי. שהיה דוד מתפלל על שנשא מספר בני ישראל וזהו ושא את מספר שמותם והמתפלל צריך שיתן עיניו למטה וזהו ושא עיניך ימה שיתן עיניו למטה ולא ירים עיניו למעלה: (בעל הטורים)


{מא}  וְלָֽקַחְתָּ֨ אֶת-הַלְוִיִּ֥ם לִי֙ אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה תַּ֥חַת כָּל-בְּכֹ֖ר בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְאֵת֙ בֶּֽהֱמַ֣ת הַלְוִיִּ֔ם תַּ֣חַת כָּל-בְּכ֔וֹר בְּבֶֽהֱמַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וּתְקָרֵב יָת לֵוָאֵי קֳדָמַי אֲנָא יְיָ חֲלַף כָּל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָת בְּעִירָא דְלֵוָאֵי חֲלַף כָּל בּוּכְרָא בִּבְעִירָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְקַרֵב יַת לֵיוָאֵי קֳדָמַי אֲנָא יְיָ חֲלַף כָּל בּוּכְרַיָא בִּבְנֵי יִשְרָאֵל וְיַת כָּל בְּעִירָא דְלֵיוָאֵי חֲלַף כָּל בּוּכְרָא בִּבְעִירָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ואת בהמת הלוים. שלא יפסידו הלוים ובכור כל בהמה גם הוא לשם: (אבן עזרא)

 אור החיים  ואת בהמת הלוים וגו'. פירוש הבהמות שהם חייבים בפדיון שהם פטרי חמורים שאמר הכתוב (שמות יג) ופטר חמור תפדה בשה, ודוקא פטר חמור אבל בכורות הטהורות לא, כי התמימין אינם בני פדיון, ובעלי מומין משנעשו בני מומין רגע אחד ברשות [הבעלים], (הבכור) זכה בו והרי הוא אצלו כחולין ומה מקום לפדיון: (אור החיים)


{מב}  וַיִּפְקֹ֣ד מֹשֶׁ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֹת֑וֹ אֶֽת-כָּל-בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וּמְנָא משֶׁה כְּמָא דִי פַקֵיד יְיָ יָתֵהּ יָת כָּל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וּמְנָא משֶׁה הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יָתֵיהּ יַת כָּל בּוּכְרַיָא בִּבְנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)


{מג}  וַיְהִי֩ כָל-בְּכ֨וֹר זָכָ֜ר בְּמִסְפַּ֥ר שֵׁמֹ֛ת מִבֶּן-חֹ֥דֶשׁ וָמַ֖עְלָה לִפְקֻֽדֵיהֶ֑ם שְׁנַ֤יִם וְעֶשְׂרִים֙ אֶ֔לֶף שְׁלֹשָׁ֥ה וְשִׁבְעִ֖ים וּמָאתָֽיִם: (פ)

 אונקלוס  וַהֲווֹ כָל בּוּכְרַיָא דִכְרַיָא בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָא לְמִנְיָנֵיהוֹן עַשְׂרִין וּתְרֵין אַלְפִין מָאתָן וְשַׁבְעִין וּתְלָתָא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲווֹן כָּל בּוּכְרַיָא דוּכְרַיָא בִּסְכוּם מִנְיַין שְׁמָהָן מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵילָא לִסְכוּם מִנְיָינֵיהוֹן עַשְרִין וּתְרֵין אַלְפִין וּמָאתָן וְשַׁבְעִין וּתְלָתָא: (תרגום יונתן)


{מד}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְּמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{מה}  קַ֣ח אֶת-הַלְוִיִּ֗ם תַּ֤חַת כָּל-בְּכוֹר֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת-בֶּֽהֱמַ֥ת הַלְוִיִּ֖ם תַּ֣חַת בְּהֶמְתָּ֑ם וְהָֽיוּ-לִ֥י הַלְוִיִּ֖ם אֲנִ֥י יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  קָרֵב יָת לֵוָאֵי חֲלַף כָּל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָת בְּעִירָא דְלֵוָאֵי חֲלַף בְּעִירְהוֹן וִיהוֹן מְשַׁמְּשִׁין קֳדָמַי לֵוָאֵי אֲנָא יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  קָרֵיב יַת לֵיוָאֵי חֲלַף כָּל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְרָאֵל וְיַת בְּעִירָא לֵיוָאֵי חֲלַף בְּעִירֵיהוֹן וִיהוֹן מְשַׁמְשִׁין קֳדָמָי לֵיוָאֵי אֲנָא יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת בהמת הלוים וגו'. לא פדו בהמות הלוים את בכורי בהמה טהורה של ישראל אלא את פטרי חמוריהם, ושה (ה) אחד של בן לוי פטר כמה פטרי חמורים של ישראל, תדע שהרי מנה העודפים באדם ולא מנה (ו) העודפים בבהמה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) יש מפרשים דקשה לרש"י דאי אבהמה טהורה קאי אין שייך פדיון דלא פקע קדושת בכור דהא הכהנים עצמן חייבים בקדושת בכור ויש לומר עוד דהוכחתו מדכתיב בפרשת בא כל בכור אדם תפדה וכל פטר חמור תפדה בשה וכאן שכתב בכור אדם ובכור בהמה תפדה מיירי נמי דוקא פטרי חמורים. הרא"ם תימה והלא רש"י בעצמו פירש בפרק קמא דבכורות דף ד' גבי הא דפריך רבא לאביי אם איתא דדרשת קל וחומר מבהמה לפטור לוים מבכור בהמה טהורה דהא בהמה טהורה דידהו הפקיעו בהמת ישראל הטהורה וצריך עיון ויש לומר דהא פרכא דפריך רבא לאביי אינה אלא לפי סברתו אבל אביי פליג עליה בהא וסבירא ליה דלא פדו בהמות הלוים את בכורי בהמה טהורה של ישראל וכו' עיין (במ"י): (ו) הרא"ם תמה איך הביא הראיה הזאת שהתלמוד כבר בטל אותה ואמר ודלמא הוו נפישין בהמתן והוו קיימין לבהדי בכורי ישראל והביא ראיה אחרת אמר קרא ואת בהמת הלוים תחת בהמתם בהמה אחת תחת בהמות רבות דאי סלקא דעתך דהאי ואת בהמת הלוים בבהמות רבות מיירי לכתוב קרא או בהמת בהמת או בהמתם בהמתם שמע מינה חד פוטר טובא. ותירץ הוא משום הכי הניח ראיה אחרונה מפני שהוא רחוק מן הפשט משום הכי הביא ראיה ראשונה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  קח את הלוים. פעם אחרת כאילו אמר כאשר תקח את הלוים יהיו העודפים פדיום ונסמכה מלת פדויי אל המספר וכמוהו רבים יש מכחישים אמרו מזה נלמוד כי פדיון כל בכור חמשה שקלים ואינו ראיה כי זאת מצוה בפני עצמה והאמת דברי קבלה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  תחת כל בכור בבני ישראל. הנה הבכורים נתקדשו להיות לשם מעת שצוה (שמות יג ב) קדש לי כל בכור בבני ישראל באדם וגו' והיו בכורים רבים בישראל ולא נפדו עד הנה שעדין לא נאמר למי יהיה הפדיון כי עתה הוא שנתקדשו הכהנים ועדין לא נצטוו במתנות הכהונה והנה הם עומדים בקדושתן סתם ויתכן שהיתה בהן עבודת הקרבנות כדברי רבותינו (זבחים קיב) והנראה אלי כי הבכורים האלה כלם לא נולדו במדבר בשנה אחת כי לא נתרבו העם שם כל כך רק כל הבכורים אשר היו בישראל נמנו כי כלם נתקדשו כאשר פרשתי שם (שמות יג יא) ועתה החליפם בלוים והם פדיונם וצוה שיפדו הנותרים ונתן הפדיון לאהרן ולבניו כאשר היא מצוה לדורות (הרמב"ן)

 אור החיים  והיו לי הלוים אני ה'. הכונה במאמר אני ה', לומר שהגם שאמרו רבותינו ז"ל (ילקוט שס"ד) עתידה עבודה שתחזור לבכורות, לא ירדו הלוים מהיות לה', והוא אומרו והיו לי אני ה' כשם ששמי לעולם ועד כמו כן יהיו לי הלוים: (אור החיים)


{מו}  וְאֵת֙ פְּדוּיֵ֣י הַשְּׁלֹשָׁ֔ה וְהַשִּׁבְעִ֖ים וְהַמָּאתָ֑יִם הָעֹֽדְפִים֙ עַל-הַלְוִיִּ֔ם מִבְּכ֖וֹר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וְיָת פּוּרְקַן מָאתָן וְשַׁבְעִין וּתְלָתָא דְיַתִּירִין עַל לֵוָאֵי מִבּוּכְרַיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת פִּרְקוֹנֵי מָאתָן וְשׁוּבְעִין וּתְלָתָא מַה דְאִשְׁתְּיָירוּ עַל לֵיוָאֵי מִבּוּכְרַיָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת פדויי השלשה וגו'. ואת הבכורות הצריכין להפדות בהם, אלו השלשה ושבעים ומאתים העודפים בהם ויתרים על הלוים, מהם תקח (ז) חמשת שקלים לגלגלת, כך היתה מכירתו של יוסף עשרים כסף שהיה בכורה של רחל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) כדי שלא תטעה לומר דהאי ואת פדויי השלשה והשבעים וגו' פירוש כמו העודפים על פדויי הלוים דבסמוך דפירוש אותן שפדו הלוים בגופן כדפרש"י שם ומהם תקח חמשת שקלים גם כן לכך פירש דהאי ואת פדויי השלשה וגו' פירוש ואת הבכורות הצריכים לפדות כו' כי עדיין לא היו פדויין אלא הם צריכין לפדות ומהם תקח חמשת שקלים לגלגלת: (שפתי חכמים)


{מז}  וְלָֽקַחְתָּ֗ חֲמֵ֧שֶׁת חֲמֵ֛שֶׁת שְׁקָלִ֖ים לַגֻּלְגֹּ֑לֶת בְּשֶׁ֤קֶל הַקֹּ֨דֶשׁ֙ תִּקָּ֔ח עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה הַשָּֽׁקֶל:

 אונקלוס  וְתִסַב חָמֵשׁ חָמֵשׁ סִלְעִין לְגֻלְגַלְתָּא בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תִּסַב עַשְׂרִין מָעִין סִלְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִסַב חַמְשָׁא חַמְשָׁא סַלְעִין לְגוּלְגַלְתָּא בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תִּסַב עַשְרִין מָעִין סִלְעָא: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ולקחת חמשת וגו'. צריך לדעת למה אמר ולקחת בוא"ו כיון שמאמר זה הוא גזרת מאמר ואת פדויי השלשה וגו', ואולי כי בזה העיר כוונת כתוב הקודם לזה ואת פדויי השלשה וגו' שגזרתו הוא מבכור בני ישראל פירוש שיקח פדיון בכורות העודפים על הלוים מאת הבכורות ולא מהלוים, שתעלה על דעתך לומר שכדרך שפדו בבהמת הלוים בהמתם כמו כן יפדו הנותרים מהם וקל וחומר הוא, תלמוד לומר מבכור בני ישראל פירוש יהיה הפדיון, וכן אמר במעשה ויקח משה וגו': מאת בכור בני ישראל לקח את הכסף, והוסיף לומר מצוה שניה שיהיה הפדיון ה' שקלים, והוא אומרו ולקחת בתוספת וא"ו, וחזר לומר תקח, שיקח השקל בשקל הקודש שהוא כפול, ושדבר זה מעכב בפדיון: (אור החיים)

 דעת זקנים  ולקחת חמשת שקלים. וכן לדורות. וא"ת מפני מה הלוים אינן פודין בכורותיהם הנולדים מכאן ולהבא כמו שהבכורות ישראל פודין בכורותיהם וי"ל דכל הלוים הנולדים הם מאלו אבל הבכורות של ישראל אינן נולדים מן הבכורות אלא מכל ישראל שלא נפדו ואותם הנולדים מן הבכורות אינן ידועין לפיכך צוה הקב"ה לפדות כל הבכורות שנולדו מכאן ולהבא: (דעת זקנים)


{מח}  וְנָֽתַתָּ֣ה הַכֶּ֔סֶף לְאַֽהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו פְּדוּיֵ֕י הָעֹֽדְפִ֖ים בָּהֶֽם:

 אונקלוס  וְתִתֵּן כַּסְפָּא לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי פֻּרְקַן דְיַתִּירִין בְּהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִתֵּן כַּסְפָּא לְאַהֲרן וְלִבְנוֹי פִּרְקוֹנֵי מַה דְמִשְׁתַּיְירָן בְּהוֹן: (תרגום יונתן)


{מט}  וַיִּקַּ֣ח מֹשֶׁ֔ה אֵ֖ת כֶּ֣סֶף הַפִּדְי֑וֹם מֵאֵת֙ הָעֹ֣דְפִ֔ים עַ֖ל פְּדוּיֵ֥י הַלְוִיִּֽם:

 אונקלוס  וּנְסֵיב משֶׁה יָת כְּסַף פּוּרְקָנָא מִן דְיַתִּירִין עַל פְּרִיקֵי לֵוָאֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְסֵב משֶׁה יַת פּוּרְקַנְהוֹן מִן מַה דִמְיַיתְרִין עַל פִּרְקוֹנֵי לֵיוָאֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  העודפים על פדויי הלוים. על אותן שפדו הלוים בגופן: (רש"י)

 אבן עזרא  הפדיום. במ''ם תחת נו''ן כמו גרשון: (אבן עזרא)


{נ}  מֵאֵ֗ת בְּכ֛וֹר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לָקַ֣ח אֶת-הַכָּ֑סֶף חֲמִשָּׁ֨ה וְשִׁשִּׁ֜ים וּשְׁלֹ֥שׁ מֵא֛וֹת וָאֶ֖לֶף בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ:

 אונקלוס  מִן בּוּכְרַיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְסִיב יָת כַּסְפָּא אֲלַף וּתְלַת מְאָה וְשִׁתִּין וְחָמֵשׁ סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  מִלְוַת בּוּכְרַיָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל נְסִיב יַת כַּסְפָּא אֶלֶף וּתְלַת מְאָה וְשִׁתִּין וְחָמֵשׁ סַלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  חמשה וששים ושלש מאות ואלף. כך סכום החשבון חמשת שקלים לגלגלת, למאתים בכורות אלף שקל, לשבעים בכורות שלש מאות וחמשים שקל, לשלש בכורות חמשה עשר שקל, אמר כיצד אעשה, בכור שאומר לו תן חמשת שקלים יאמר לי אני מפדויי הלוים, מה עשה, הביא שנים ועשרים אלף פתקין (ח) וכתב עליהם בן לוי, ומאתים ושבעים ושלשה פתקין כתב עליהן ה' שקלים, בללן ונתנן בקלפי, אמר להם בואו וטלו פתקיכם לפי הגורל (סנהדרין יז. במד"ר ד, י): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) פי חתיכות איגרות וכן ובספר יוחקו מתרגמינן בפתקא יתרשמון: (שפתי חכמים)


{נא}  וַיִּתֵּ֨ן מֹשֶׁ֜ה אֶת-כֶּ֧סֶף הַפְּדֻיִּ֛ם לְאַֽהֲרֹ֥ן וּלְבָנָ֖יו עַל-פִּ֣י יְהֹוָ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: (פ)

 אונקלוס  וִיהַב משֶׁה יָת כְּסַף פְּרִיקַיָא לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי עַל מֵימְרָא דַיְיָ כְּמָא דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וִיהַב משֶׁה יַת כְּסַף פִּרְקוֹנָא לְאַהֲרן וְלִבְנוֹי עַל פּוּם מֵימְרָא דַיְיָ הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ויתן משה וגו' כאשר צוה ה' וגו'. קשה אחר שאמר הכתוב על פי ה' מה מקום לומר כאשר צוה ה' וגו'. ונראה כי לצד שיש במעשה זה הטבה לאהרן אחיו ובניו, ויש מקום לומר כי היה למשה נחת רוח להטיב לאחיו, לזה בא הכתוב ושלל בחינת מחשבה זו ממשה שלא חשב במעשה זה רצון הנתינה לאחיו אלא לקיים מאמר ה' היה לו החפץ במעשהו: (אור החיים)

במדבר פרק-ד

{א}   שביעי  וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{ב}  נָשֹׂ֗א אֶת-רֹאשׁ֨ בְּנֵ֣י קְהָ֔ת מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י לֵוִ֑י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם:

 אונקלוס  קַבִּילוּ יָת חֻשְׁבַּן בְּנֵי קְהָת מִגוֹ בְּנֵי לֵוִי לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  קַבִּילוּ יַת חוּשְׁבַּן בְּנֵי קְהָת מִגוֹ בְנֵי לֵוִי לִגְנִיסַתְהוֹן לְבֵית אַבְהַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  נשא את ראש וגו'. מנה מהם את הראויין לעבודת משא (ט) , והם מבן שלשים ועד בן חמשים שנה, והפחות משלשים לא נתמלא כחו, מכאן אמרו בן שלשים לכח, והיותר על בן חמשים כחו מכחיש מעתה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) כוונתו לפרש טעם המנין שכל המנינים נמנים מבן חודש ומבן כ' ובני י"ג אבל זה המספר אינו דומה לשום אחד מהמספרים לכך פירש מנה מהם הראויין וכו' רא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  נשא את ראש בני קהת. בתחלה בעבור משה ואהרן: (אבן עזרא)

 אור החיים   נשא את ראש בני קהת. לפי מה שהעלינו בפרשת כי תשא כי על ידי נתינת הכופר הוא נשיאת ראש להם ולזה אמר הכתוב במספרם כי תשא מה שאין כן הלוים שלא נתנו כופר במספרם אמר פקוד את בני לוי, אם כן למה שינה הכתוב את לשונו בלוים עצמן וחזר לומר נשא ולא פקוד. ונראה כי לצד שנתן ה' להם עבודה פנימית לשאת ארון ושלחן לזה יחס להם לשון נשיאות ראש בערך גרשון ומררי שיהיו הם מעולים מהם, והגם שגרשון הוא בכור לוי, קהת בחר לו יה כי ממנו יצא אור לעולם משה ואהרן, ושורת הדין שענף זה ישא ארון התורה אשר שם משה שיצא מקהת, ודקדק לומר מתוך בני לוי, מטעם שאמרנו לצד שהוא אמצעי בין גרשון ובין מררי ויתיחס אליו תוך: (אור החיים)


{ג}  מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן-חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל-בָּא֙ לַצָּבָ֔א לַֽעֲשׂ֥וֹת מְלָאכָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵלָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין כָּל דְאָתֵי לְחֵילָא לְמֶעְבַּד עִבִדְתָּא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵילָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין כָּל דְאָתֵי לְחֵילָא לְמֶעֱבַד עִבִידְתָּא בְּמַשְׁכַּן זִימְנָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  מבן שלשים שנה. קרוב מארבע' שבועות בן חמשים שבעה שבועות כי אז יחסר כח הגוף: מלאכה באהל מועד. מלאכת המשא: (אבן עזרא)

 אור החיים  לעשות מלאכה. שינה מהאמור בעבודת בני גרשון ובני מררי לעבוד עבודה ואמר לעשות מלאכה, העיר בזה שאין בכללות מעשה בני קהת עבודה, לצד שהארון הוא אדרבה נושא את נושאיו (במד"ר פ"ד) ואין עושין בו אלא מלאכה. עוד נראה כי לצד שיש להם לעשות סדר נכון במשאם כשנושאים בכתף וכיוון ההליכה לצד כבוד ארון אלהים כנושא אדונו על כתפו, לזה קרא עבודתם מלאכה, מה שאין כן עבודת בני גרשון ובני מררי: (אור החיים)


{ד}  זֹ֛את עֲבֹדַ֥ת בְּנֵֽי-קְהָ֖ת בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד קֹ֖דֶשׁ הַקֳּדָשִֽׁים:

 אונקלוס  דֵין פּוּלְחַן בְּנֵי קְהָת בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא קוֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָא: (אונקלוס)

 יונתן  דָא פּוּלְחָנַת בְּנֵי קְהָת בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא קוֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  קדש הקדשים. המקודש שבכולן, הארון והשלחן והמנורה והמזבחות והפרוכת וכלי שרת: (רש"י)

 אבן עזרא  קדש הקדשים. הוא הארון: (אבן עזרא)


{ה}  וּבָ֨א אַֽהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ בִּנְסֹ֣עַ הַֽמַּחֲנֶ֔ה וְהוֹרִ֕דוּ אֵ֖ת פָּרֹ֣כֶת הַמָּסָ֑ךְ וְכִ֨סּוּ-בָ֔הּ אֵ֖ת אֲרֹ֥ן הָֽעֵדֻֽת:

 אונקלוס  וְיֵיעוֹל אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי בְּמֵטַל מַשְׁרִיתָא וִיפָרְקוּן יָת פָּרֻכְתָּא דִפְרָסָא וִיכַסוּן בַּהּ יָת אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְעָלֵיל אַהֲרן וּבְנוֹי בִּזְמַן מֵיטַל מַשְׁרִיתָא וְיִפְרְקוּן יַת פַּרְגוֹדָא דִפְרָסָא וִיכַסוּן יַת אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובא אהרן ובניו וגו'. יכניסו כל כלי וכלי לנרתקו המפורש לו בפרשה זו, ולא יצטרכו הלוים בני קהת אלא לשאת: בנסוע המחנה. כשהענן מסתלק (י) הם יודעין שיסעו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) פירוש אל יקשה בעיניך לומר היאך היו יודעים השעה שיסעו עד שיתחילו לפרק שאין כבוד לארון הקודש לכסותו אחר נסיעת דגל מחנה יהודה כי היה נראה שנסיעת דגל יהודה הכריח לפרק המשכן ולכסות הארון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  פרכת המסך. שתסוך על הארון: (אבן עזרא)

 ספורנו  בנסע המחנה. אחר שנסתלק הענן כי קודם לכן היה אסור להם ליכנס: (ספורנו)

 דעת זקנים  וכסו בה את ארון העדות. וכתיב ושמו בדיו פי' נתקנו בדיו אבל אין לפרש לשון שימה ממש דהא כתיב לא יסורו ממנו לעולם: (דעת זקנים)


{ו}  וְנָֽתְנ֣וּ עָלָ֗יו כְּסוּי֙ עוֹר תַּ֔חַשׁ וּפָֽרְשׂ֧וּ בֶֽגֶד-כְּלִ֛יל תְּכֵ֖לֶת מִלְמָ֑עְלָה וְשָׂמ֖וּ בַּדָּֽיו:

 אונקלוס  וְיִתְּנוּן עֲלוֹהִי חוֹפָאָה דִמְשַׁךְ סַסְגוֹנָא וְיִפְרְסוּן לְבוּשׁ גְמִיר תִּכְלָא מִלְעֵלָא וִישַׁוּוּן אֲרִיחוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִתְּנוּן עֲלוֹי חוֹפָאָה דִמְשַׁךְ סַסְגוֹנָא וְיִפְרְשׁוּן לְבוּשׁ שְׁזִיר עֲלוֹי מִלְעֵילָא וְיִשְׁווּן אֲרִיחוֹי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ונתנו עליו. על המסך ויש אומרים כי ישוב עליו אל מלת את שהוא את פרכת וכמוהו ותצפנו: ופרשו בגד כלי. ל תכ. לת. כלו תכלת: מלמעלה. י''א על כסוי עור תחש והנכון בעיני שפירושו וכבר פרשו בגד כליל תכלת מלמעלה לפרכת המסך ואם לדרך כבוד יתכן גם הראשון ועור תחש מפני הגשם והאבק: ושמו בדיו. הנה יסירום עד שיכסו הארון ויש אומרים שמו בדיו על כתפות הנושאים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ונתנו עליו כסוי עור תחש ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה. בעבור מעלת הארון לא היה נראה עליו כסוי עור תחש אבל היו מכסים אותו בפרוכת שהוא המסך לו ומכסים את שניהם במכסה עור תחש בעבור הגשמים ופורשים על הכל בגד כליל תכלת מלמעלה שיהיה נראה עליו הבגד הנכבד שהוא כעצם השמים לטוהר (במד"ר ד יג) אבל שאר כל הכלים השולחן והמנורה והמזבחות היה נראה עליהם מלמעלה מכסה עור תחש ויש אומרים כי טעם הכתוב ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה לפרכת המסך ונתנו עליו על הארון והפרוכת כסוי עור תחש וטעם ושמו בדיו על כתפות הכהנים והנכון כי "ושמו" שיתקנו אותם להיות יוצאים לשאת אותו בהם כי היו הטבעות רחבים ויאריכו הבדים בהם כרצונם ובלבד שלא יסורו ממנו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  בארון ובמזבח הנחשת כתיב בדיו ובשלחן ובמזבח הזהב כתיב לבתים לבדים וכת. ב את בדיו לרבות הבתים: (בעל הטורים)


{ז}  וְעַ֣ל | שֻׁלְחַ֣ן הַפָּנִ֗ים יִפְרְשׂוּ֘ בֶּ֣גֶד תְּכֵ֒לֶת֒ וְנָֽתְנ֣וּ עָ֠לָ֠יו אֶת-הַקְּעָרֹ֤ת וְאֶת-הַכַּפֹּת֙ וְאֶת-הַמְּנַקִּיֹּ֔ת וְאֵ֖ת קְשׂ֣וֹת הַנָּ֑סֶךְ וְלֶ֥חֶם הַתָּמִ֖יד עָלָ֥יו יִֽהְיֶֽה:

 אונקלוס  וְעַל פָּתוֹרָא דִלְחֵם אַפַּיָא יִפְרְסוּן לְבוּשׁ תִּכְלָא וְיִתְּנוּן עֲלוֹהִי יָת מָגִּיסַיָא וְיָת בָּזִיכַיָא וְיָת מְכִילָתָא וְיָת קַסְווֹת נִסוּכָא וְלַחְמָא תְּדִירָא עֲלוֹהִי יְהֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וְעַל פְּתוֹר לְחֵם אַפַּיָא יִפְרְסוּן לְבוּשׁ דְתִכְלָא וְיִתְּנוּן עֲלוֹי יַת פִילַוָותָא וְיַת בָּזִיכַיָא וְיַת מְנַקִיָתָא וְיַת קַסְווֹת נִיסוּכָא וּלְחֵם תְּדִירָא עֲלוֹי יְהֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  קערת וכפת קשות ומנקיות. כבר פירשתי במלאכת המשכן: הנסך. הכסוי לשון מסך, אשר יוסך בהם: (רש"י)

 אבן עזרא  ועל שולחן הפנים. להורות כי יש שם שולחנות אחרות לצורך הבשר ולחם הפנים שיש בו לא יוסר: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ולחם התמיד עליו יהיה. על השולחן עצמו יהיה הלחם ועליהם בגד התכלת וישימו על הבגד הזה בשלחן כל הכלים ואחרי כן יפרשו על הכלים והשולחן בגד תולעת שני כי לכבוד הלחם שהוא מסודר כהלכתו יפרשו בגד תכלת להפריש בין השלחן ולחמו ובין הכלים והיה המכסה העליון בבגד תולעת שני שהוא מראה אדום בעבור שהשולחן סימן לכתר מלכות שהוא במדת הדין אבל הארון ומזבח הזהב בבגד תכלת למדה הכלולה מן הכל ומזבח העולה בבגד ארגמן שהוא אדום יותר מן הראשון כי שם יזרק הדם כופר נפשם (הרמב"ן)


{ח}  וּפָרְשׂ֣וּ עֲלֵיהֶ֗ם בֶּ֚גֶד תּוֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י וְכִסּ֣וּ אֹת֔וֹ בְּמִכְסֵ֖ה עוֹר תָּ֑חַשׁ וְשָׂמ֖וּ אֶת-בַּדָּֽיו:

 אונקלוס  וְיִפְרְסוּן עֲלֵיהוֹן לְבוּשׁ צְבַע זְהוֹרִי וִיכַסוּן יָתֵהּ בְּחוֹפָאָה דִמְשַׁךְ סַסְגוֹנָא וִישַׁוּוּן יָת אֲרִיחוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִפְרְשׁוּן עֲלוֹי לְבוּשׁ צְבַע זְהוֹרִי וִיכַסוּן יָתֵיהּ בְּחוֹפָאָה דִמְשַׁךְ סַסְגוֹנָא וִישַׁווּן יַת אֲרִיחוֹהִי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בגד תולעת שני. והנה על השולחן שני בגדים והמכסה וכן על הארון מסך ובגד תכלת ומכסה ועל המנורה בגד ומכסה: (אבן עזרא)


{ט}  וְלָֽקְח֣וּ | בֶּ֣גֶד תְּכֵ֗לֶת וְכִסּ֞וּ אֶת-מְנֹרַ֤ת הַמָּאוֹר֙ וְאֶת-נֵרֹ֣תֶ֔יהָ וְאֶת-מַלְקָחֶ֖יהָ וְאֶת-מַחְתֹּתֶ֑יהָ וְאֵת֙ כָּל-כְּלֵ֣י שַׁמְנָ֔הּ אֲשֶׁ֥ר יְשָֽׁרְתוּ-לָ֖הּ בָּהֶֽם:

 אונקלוס  וְיִסְבוּן לְבוּשׁ תִּכְלָא וִיכַסוּן יָת מְנַרְתָּא דְאַנְהוֹרֵי וְיָת בּוֹצִינָהָא וְיָת צִבְתָהָא וְיָת מַחְתְּיָתָהָא וְיָת כָּל מָנֵי מִשְׁחָא דִי יְשַׁמְשׁוּן לָהּ בְּהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסְבוּן לְבוּשׁ דְתִכְלָא וִיכַסוּן יַת מְנַרְתָּא דְאַנְהוֹרֵי וְיַת בּוֹצִינָהָא וְיַת מַלְקְטַיָא וְיַת מַחְתְּיָתָא וְיַת כָּל מָאנֵי שִׁמוּשָׁא דִישַׁמְשׁוּן לָהּ בְּהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מלקחיה. כמין צבת, שמושך בה את הפתילה לכל צד שירצה: מחתתיה. כמין כף קטנה, ושוליה פשוטין ולא סגלגלים, ואין לה מחיצה לפנים אלא מצדיה וחותה בה את דשן הנרות כשמטיבן: נרתיה. לוצי"ש בלע"ז שנותנים בהן (כ) השמן והפתילות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) פירוש לא הפתילה הדולקת כמו נר אלהים וגומר לכן פירש פה שהוא מורה על הכלי כי מלת נר מורה גם על הכלי: (שפתי חכמים)


{י}  וְנָֽתְנ֤וּ אֹתָהּ֙ וְאֶת-כָּל-כֵּלֶ֔יהָ אֶל-מִכְסֵ֖ה עוֹר תָּ֑חַשׁ וְנָֽתְנ֖וּ עַל-הַמּֽוֹט:

 אונקלוס  וְיִתְּנוּן יָתָהּ וְיָת כָּל מָנָהָא לְחוֹפָאָה דִמְשַׁךְ סַסְגוֹנָא וְיִתְּנוּן עַל אֲרִיחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִתְּנוּן יָתָהּ וְיַת כָּל מְנָהָא לְחוֹפָאָה דִמְשַׁךְ סַסְגוֹנָא וְיִתְּנוּן עַל אַסְלָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל מכסה עור תחש. (ל) כמין מרצוף (כלים פ"כ מ"א): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) פירוש שק גדול ששמים בו סחורות מדכתיב אל מכסה משמע דבר שיש לו תוך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונתנו על המוט. כי אין לה בדים והוא כמו וישאוהו במ וט: (אבן עזרא)

 ספורנו  ונתנו על המוט. ואז יזכו הלויים לשאת: (ספורנו)


{יא}  וְעַ֣ל | מִזְבַּ֣ח הַזָּהָ֗ב יִפְרְשׂוּ֙ בֶּ֣גֶד תְּכֵ֔לֶת וְכִסּ֣וּ אֹת֔ו בְּמִכְסֵ֖ה עוֹר תָּ֑חַשׁ וְשָׂמ֖וּ אֶת-בַּדָּֽיו:

 אונקלוס  וְעַל מַדְבְּחָא דְדַהֲבָא יִפְרְסוּן לְבוּשׁ תִּכְלָא וִיכַסוּן יָתֵהּ בְּחוֹפָאָה דִמְשַׁךְ סַסְגוֹנָא וִישַׁוּוּן יָת אֲרִיחוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְעַל מַדְבְּחָא דְדַהֲבָא יִפְרְסוּן לְבוּשׁ תִּכְלָא וִיכַסוּן יָתֵיהּ בְּחוֹפָאָה דִמְשַׁךְ סַסְגוֹנָא וִישַׁווּן יַת אֲרִיחוֹי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ועל מזבח הזהב. בגד (צ''ל אחד) אחר ומכסה לכסות את הקודש שהוא הארון והשולחן והמנורה והמזבחות וכל כלי השרת כמו סכינים וכפות וקערות: (אבן עזרא)


{יב}  וְלָֽקְחוּ֩ אֶת-כָּל-כְּלֵ֨י הַשָּׁרֵ֜ת אֲשֶׁ֧ר יְשָֽׁרְתוּ-בָ֣ם בַּקֹּ֗דֶשׁ וְנָֽתְנוּ֙ אֶל-בֶּ֣גֶד תְּכֵ֔לֶת וְכִסּ֣וּ אוֹתָ֔ם בְּמִכְסֵ֖ה עוֹר תָּ֑חַשׁ וְנָֽתְנ֖וּ עַל-הַמּֽוֹט:

 אונקלוס  וְיִסְבוּן יָת כָּל מָנֵי שִׁמוּשָׁא דִי יְשַׁמְשׁוּן בְּהוֹן בְּקוּדְשָׁא וְיִתְּנוּן לִלְבוּשׁ תִּכְלָא וִיכַסוּן יָתְהוֹן בְּחוֹפָאָה דִמְשַׁךְ סַסְגוֹנָא וְיִתְּנוּן עַל אֲרִיחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסְבוּן יַת כָּל מָאנֵי שִׁמוּשָׁא דִי יְשַׁמְשׁוּן בְּהוֹן בְּקוּדְשָׁא וְיִתְּנוּן לִלְבוּשׁ דְתִכְלָא וִיכַסוּן יַתְהוֹן בְּחוֹפָאָה דִמְשַׁךְ סַסְגוֹנָא וְיִתְּנוּן עַל קוֹפָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  את כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש. בתוך המשכן שהוא קדש, (מ) והן כלי הקטרת שמשרתין בהם במזבח הפנימי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דק"ל דלא הל"ל אלא אשר ישרתו בם בקדש למה לי. ומתרץ משום הכי כתיב בקדש לומר שלא היו משרתים על המזבח באותן כלים כי אם במשכן כי אין צריך כלים למזבח הפנימי שלא היו מקטירין עליו אלא קטורת הסמים. (גור אריה) לא שיהיה פירושו שישרתו בם בקדושה דאם כן ה"ל לנקוד הבי"ת בשו"א אבל עכשיו שהיא נקודה בפת"ח משמע קודש הידוע והוא המשכן שהוא ידוע ביותר: (שפתי חכמים)


{יג}  וְדִשְּׁנ֖וּ אֶת-הַמִּזְבֵּ֑חַ וּפָרְשׂ֣וּ עָלָ֔יו בֶּ֖גֶד אַרְגָּמָֽן:

 אונקלוס  וְיִסְפוּן יָת קִטְמָא דְמַדְבְּחָא וְיִפְרְסוּן עֲלוֹהִי לְבוּשׁ אַרְגְוָן: (אונקלוס)

 יונתן  וִידַרְדוּן יַת מַדְבְּחָא וְיִפְרְסוּן עֲלוֹי לְבוּשׁ אַרְגְוָון: (תרגום יונתן)

 רש"י  ודשנו את המזבח. מזבח הנחשת: ודשנו. יטלו את (נ) הדשן מעליו: ופרשו עליו בגד ארגמן. ואש שירדה מן השמים, רבוצה תחת הבגד כארי (יומא כא:) (ס) בשעת המסעות ואינה שורפתו, שהיו כופין עליה (ע) פסכתר של נחשת (עירובין קד:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) לא שישימו בו הדשן: (ס) דוקא בשעת המסעות נראית הגחלת כארי אבל בשעת חנייתן לא היתה נראית מפני אש של המערכה שהיתה מונחת עליו ובנסעם הסירו כל האש ונראית הגחלת: (ע) בשלהי פרק המוצא תפילין פרש"י פסכתר סיר של נחושת סירות מתרגמינן פסכתרות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ודשנו. הסרת הדשן מעל המזבח: (אבן עזרא)


{יד}  וְנָֽתְנ֣וּ עָ֠לָ֠יו אֶֽת-כָּל-כֵּלָ֞יו אֲשֶׁ֣ר יְֽשָׁרְת֧וּ עָלָ֣יו בָּהֶ֗ם אֶת-הַמַּחְתֹּ֤ת אֶת-הַמִּזְלָגֹת֙ וְאֶת-הַיָּעִ֣ים וְאֶת-הַמִּזְרָקֹ֔ת כֹּ֖ל כְּלֵ֣י הַמִּזְבֵּ֑חַ וּפָֽרְשׂ֣וּ עָלָ֗יו כְּס֛וּי ע֥וֹר תַּ֖חַשׁ וְשָׂמ֥וּ בַדָּֽיו:

 אונקלוס  וְיִתְּנוּן עֲלוֹהִי יָת כָּל מָנוֹהִי דִי יְשַׁמְשׁוּן עֲלוֹהִי בְהוֹן יָת מַחְתְּיָתָא וְיָת צִנוֹרְיָתָא וְיָת מַגְרוֹפְיָתָא וְיָת מִזְרְקַיָא כֹּל מָנֵי מַדְבְּחָא וְיִפְרְסוּן עֲלוֹהִי חוֹפָאָה דִמְשַׁךְ סַסְגוֹנָא וִישַׁווּן אֲרִיחוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִתְּנוּן עֲלוֹי יַת כָּל מָנוֹי דִישַׁמְשׁוּן עֲלוֹי בְּהוֹן יַת מַחְתְּיָיתָא וְיַת מַשִׁלְיָיתָא וְיַת מַגְרוֹפְיָיתָא וְיַת מִזְרְקַיָא כָּל מָאנֵי מַדְבְּחָא וְיִפְרְסוּן עֲלוֹי חוֹפָאָה דִמְשַׁךְ סַסְגוֹנָא וִישַׁווּן אֲרִיחוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  מחתת. שבהן חותים גחלים לתרומת הדשן, שעשויה כמין מחבת, שאין לה אלא שלש מחיצות, ומלפניה שואבת את הגחלים: המזלגות. צינוריות של נחשת, שבהן מכין באברים שעל המזבח להפכן, כדי שיתעכלו יפה ומהר: יעים. הם מגרפות ובלע"ז ווידי"ל והן של נחשת, ובהן מכבדין את הדשן מעל המזבח: (רש"י)


{טו}  וְכִלָּ֣ה אַֽהֲרֹן-וּ֠בָנָ֠יו לְכַסֹּ֨ת אֶת-הַקֹּ֜דֶשׁ וְאֶת-כָּל-כְּלֵ֣י הַקֹּ֘דֶשׁ֘ בִּנְסֹ֣עַ הַֽמַּחֲנֶה֒ וְאַֽחֲרֵי-כֵ֗ן יָבֹ֤אוּ בְנֵֽי-קְהָת֙ לָשֵׂ֔את וְלֹֽא-יִגְּע֥וּ אֶל-הַקֹּ֖דֶשׁ וָמֵ֑תוּ אֵ֛לֶּה מַשָּׂ֥א בְנֵֽי-קְהָ֖ת בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  וִישֵׁיצֵי אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי לְכַסָאָה יָת קוּדְשָׁא וְיָת כָּל מָנֵי קוּדְשָׁא בְּמֵטַל מַשְׁרִיתָא וּבָתַר כֵּן יַעֲלוּן בְּנֵי קְהָת לְמִטַּל וְלָא יִקְרְבוּן לְקוּדְשָׁא וְלָא יְמוּתוּן אִלֵין מַטוּל בְּנֵי קְהָת בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִפְסוֹק אַהֲרן וּבְנוֹי לְכַסָאָה יַת קוּדְשָׁא וְיַת כָּל מָאנֵי קוּדְשָׁא בִּזְמַן מֵיטַל מַשְׁרִיתָא וּמִן בָּתַר כְּדֵין יֵיעָלוּן בְּנֵי קְהָת לִמְסוֹבָרָא וְלָא יִקְרְבוּן לְקוּדְשָׁא דְלָא יְמוּתוּן בְּאֵשָׁא מְצַלְהֲבָא דֵין מַטוֹל בְּנֵי קְהָת בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לכסות את הקודש. הארון והמזבח: ואת כל כלי הקודש. המנורה וכלי שרת: ומתו. שאם יגעו חייבין (פ) מיתה בידי שמים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) לא שאם לא יגעו ימותו כדמשמע פשוטו של קרא אלא מלת ימותו אינו דבוק עם ולא יגעו רק שהוא דבוק עם מלת יגעו לבד הבא מדיוקא ולא יגעו הא אם יגעו ועליה קאי ימותו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  משא בני קהת באהל מועד. כי האהל והמשכן הם לא ישאוהו: (אבן עזרא)


{טז}  וּפְקֻדַּ֞ת אֶלְעָזָ֣ר | בֶּן-אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן שֶׁ֤מֶן הַמָּאוֹר֙ וּקְטֹ֣רֶת הַסַּמִּ֔ים וּמִנְחַ֥ת הַתָּמִ֖יד וְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֑ה פְּקֻדַּ֗ת כָּל-הַמִּשְׁכָּן֙ וְכָל-אֲשֶׁר-בּ֔וֹ בְּקֹ֖דֶשׁ וּבְכֵלָֽיו: (פ)

 אונקלוס  וְדִי מְסִיר לְאֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא מִשְׁחָא דְאַנְהָרוּתָא וּקְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא וּמִנְחָתָא תְדִירָא וּמִשְׁחָא דִרְבוּתָא מַטְרַת כָּל מַשְׁכְּנָא וְכָל דִי בֵהּ בְּקוּדְשָׁא וּבְמָנוֹהִי: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְדִמְסִיר לְאֶלְעָזָר בַּר אַהֲרן כַּהֲנָא מִשְׁחָא דְאַנְהָרוּתָא וּקְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא וּמִנְחָה דִתְדִירָא וּמִשְׁחָא דִרְבוּתָא מַטְרַת כָּל מַשְׁכְּנָא וְכָל דְבֵיהּ בְּקוּדְשָׁא וּבְמָנוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ופקדת אלעזר. שהוא ממונה עליהם לשאת אותם: שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה. עליו מוטל לצוות ולזרז (צ) ולהקריב בעת חנייתן: פקדת כל המשכן. ועוד היה ממונה על משא בני קהת, לצוות איש איש (ק) על עבודתו ועל משאו, והוא המשכן וכל אשר בו כל האמורים למעלה בפרשה זו, אבל משא בני גרשון ומררי שאינן מקדש הקדשים, על פי איתמר היה, כמו שכתוב בפרשת נשא (לקמן פסוק כח): (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) ואם תאמר והרי תחלה פירש לשאת אותם. ויש לומר דכך פירושו לשאת אותם שמן וקטרת ושמן המשחה אבל מנחת התמיד עליו מוטל כו' אף על גב דמשמע של לשאת אכולהו קאי אף על המנחה מכל מקום אי אפשר לומר כן לפי שהמנחה זה קמח ומקריבין עם הקרבן שמפרישין אותו עשרון לכבש ואינה קרויה מנחה אלא בזמן שמפרישין אותו לקרבן והוא בעת החנייה שאז היו מקריבין ולא בעת הנסיעה. וכן שכן שאין לומר שמיירי שהפרישו אותה או נתקדשה בכלי דאם כן היתה נפסלת ביוצא גם למה יפרשו אותה מקודם וחביבה מצוה בשעתה ואם כן אי אפשר לומר שנשא אותה בעת הנסיעה. לכן פירש שעליו מוטל לצוות כו' ובזה נדחה קושיית הרמב"ן מדברי רש"י זכרונו לברכה: (ק) פירוש לא שישאם הוא בעצמו כמו שמן המאור והשאר כי כבר כתיב למעלה ואחרי כן יבואו בני קהת לשאת והוסיף לומר על משא בני קהת מפני שלא תטעה לומר שגם משא בני גרשון ומררי נמי היה על פי אלעזר מדכתיב פקודת כל המשכן וזה אינו דמשא בני גרשון ומררי על פי איתמר היה. לכן פירש על משא בני קהת היה ממונה אלעזר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ופקדת. מגזרת פקיד: שמן המאור. יש אומרים כי הוא היה נושא שמן המאור לילה אחד וכן את מנחת התמיד והנכון בעיני שהוא פקיד עליה לתת שמן המאור וטעם הכלי וכן כלי שמן המשחה וכלי הקטורת לבני הקהתים. וטעם פקדת כל המשכן. כי יש לו גם פקידות במשכן ובכל כליו עם אחיו איתמר רק לגודל מעלת אלעזר היה הוא פקיד על השמן הקטרת והמנחה לבדו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור. יאמר שהוא פקיד על כל אלו ושיעורו "פקודת כל המשכן ופקודת כל אשר בו" ואמר רבי אברהם כי פירושו שיש לו פקידות גם במשכן ובכל כליו עם איתמר אחיו רק לגודל מעלת אלעזר היה הוא פקיד על השמן ועל הקטורת לבדו ואינו נכון כי הכתוב אומר (פסוקים כח לג) "ביד איתמר" ופירש בכאן "בקדש ובכליו" וכן אמר למעלה (ג לב) ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן פקדת שומרי משמרת הקדש כלומר נשיא פקודת משמרת הקדש שהם הנתונים ביד בני קהת אבל פירוש "פקדת כל המשכן" כי פקדת שמן המאור והקטורת והמנחה ושמן המשחה ופקדת כל המשכן בקדש וכל אשר בו בכלי הקדש הכל ביד אלעזר והם הנזכרים בכאן (פסוק טו) שאמר וכלה אהרן ובניו לכסות את הקדש ואת כל כלי הקדש והנה אלעזר אמרכל על שלשת הנשיאים וגזבר למשמרת בני קהת ואיתמר גזבר לגרשון ומררי ומפני שלא הזכיר באלעזר "ונשא" כאמור בלוים יראה שאינו נושא אותם אבל הוא פקיד עליהם ונותן אותם מידו ליד בני קהת אשר יבחר בהם בזריזות וחסידות והם ישאו אותם ויחזירום לידו בהקים המשכן וכן פקדת שומרי משמרת הקדש (לעיל ג לב) וכן ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם (להלן פסוק לב) ועל דעת הירושלמי (שבת פ"י ה"ג) הכתוב בפירושי רש"י (שבת צב ד"ה שכן) שהוא נושא אותם יהיה משא גדול כי הקטורת שס"ה מנה (כריתות ו) ומשה רבינו לא פטמה לחצאין ושמן המאור לשנה שלימה רב מאד קפ"ג לוגין ומנחת התמיד לא ידענו לכמה ימים ישא ממנה אבל היה אלעזר חזק ואמיץ כיעקב אבינו וכן משה רבינו ואהרן אחיו וקוי ה' יחליפו כח (הרמב"ן)

 ספורנו  ופקדת אלעזר. לצוות מי ומי ישא ומה ישא כל אחד ואחד: פקדת כל המשכן. ובעת נסיעתם וחנייתם היתה פקודתו לצוות הקמתם והורדתם והנחתם במקום הראוי להם: (ספורנו)


{יז}   מפטיר  וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרן לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וטעם אל משה וא. ל אהרן. כי מצוה על אהרן ובניו להשמר שלא יבאו הקהתים לידי כרת: (אבן עזרא)


{יח}  אַל-תַּכְרִ֕יתוּ אֶת-שֵׁ֖בֶט מִשְׁפְּחֹ֣ת הַקְּהָתִ֑י מִתּ֖וֹךְ הַלְוִיִּֽם:

 אונקלוס  לָא תְשֵׁיצוּן יָת שִׁבְטָא זַרְעֲיַת קְהָת מִגוֹ לֵוָאֵי: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תִסְתַּקְפוּן לְשֵׁיצָאָה יַת שִׁבְטָא דִגְנִיסַת קְהָת מִגוֹ לֵיוָאֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל תכריתו. אל תגרמו להם (ר) שימותו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) הודיענו בזה שמלת תכריתו הוא מבנין הפעיל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ומלת אל תכריתו. למשה אהרן ובניו: (אבן עזרא)

 ספורנו  אל תכריתו. אל תניחו את המשאות באופן שיזכה בהם כל הקודם כי בזה האופן יקרה שידחפו זה את זה ויחללו את הקודש וזה יהיה סבה להכריתם כמו שספרו ז''ל (פרק ב' דיומא) שקרה בתרומת הדשן: (ספורנו)


{יט}  וְזֹ֣את | עֲשׂ֣וּ לָהֶ֗ם וְחָיוּ֙ וְלֹ֣א יָמֻ֔תוּ בְּגִשְׁתָּ֖ם אֶת-קֹ֣דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֑ים אַֽהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ יָבֹ֔אוּ וְשָׂמ֣וּ אוֹתָ֗ם אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ עַל-עֲבֹֽדָת֖וֹ וְאֶל-מַשָּׂאֽוֹ:

 אונקלוס  וְדָא עִבִידוּ לְהוֹן וְיֵחוּן וְלָא יְמוּתוּן בְּמִקְרַבְהוֹן לְקֹדֶשׁ קוּדְשַּׁיָא אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יַעֲלוּן וִימַנוּן יָתְהוֹן גְבַר גְבַר עַל פֻּלְחָנֵהּ וּלְמַטוּלֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְדָא תַּקַנְתָּא עֲבִידוּ לְהוֹן וְיֵיחוֹן בְּחַיֵי דְצַדִיקֵי וְלָא יְמוּתוּן בְּאֵשָׁא מְצַלְהֲבָא וִיזוּחוֹן עֵינֵיהוֹן מִן בֵּית קוֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָא בִּזְמַן מִקְרַבְהוֹן לְתַמָן אַהֲרן וּבְנוֹי יֵיעָלוּן וִימַנוּן יַתְהוֹן גְבַר גְבַר עַל פּוּלְחָנֵיהּ וְלִמְטוּלֵיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וחיו. יוסיפו חיים: ולא ימותו. בכרת והטעם כי אם ישמרו יקבלו שכר ואם לא יענשו כי יתכן שלא יענשו על כן ולא ימותו: ושמו אותם. הארון והשולחן והמנורה והמזבחות: על עבודתו. בכלי הקדש. ואל משאו. לשאת בכתף: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וחיו. ב' וחיו ולא ימותו וחיו את בניהם ושבו בתרי עשר בענין הגאולה מלמד שמלאך המות בטל לעתיד לבא וזהו וחיו את בניהם ושבו וחיו ולא ימותו: (בעל הטורים)

 אור החיים  וזאת עשו וגו'. פירוש המעשה הוא שלא יהיו בני קהת ברשות עצמן לשאת כחפצם, שאז לצד חיבת עבודת הקודש הכל רצים לעבוד ונמצאו שוגגים בדבר, אלא ישימו אותם אהרן ובניו איש איש וגו' ובזה כל אחד מכיר מקומו, והוא אומרו ושמו אותם איש וגו', והוא אומרו ולא יבואו לראות פירוש כדי שלא יבואו לידי ראיה כבלע את הקודש, ופירוש ושמו הוא שלא יועיל בהכרת כל אחד מקומו לבד אלא לא יכנס לשים ידו לשאת עד שיאמר לו אהרן ובניו פלוני שים ידך במקום פלוני לישא וכן על זה הדרך, והוא אומרו ושמו אותם, ולזה תמצא במצות בני גרשון הגם שאמר הכתוב על פי אהרן ובניו תהיה כל עבודת וגו' לא אמר ושמו וגו':

וחיו ולא ימותו. פירוש כי בהתעסקם בארון שבו התורה שהוא מקור החיים יאריכו ימים, ולחשש ההיזק שיכול להיות מהנגיעה והראות בו אמר ולא ימותו:

חסלת פרשת במדבר (אור החיים)

 ספורנו  ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו. ולא שיהיה כל הקודם זוכה אבל ימתין כל אחד להיות מצווה ועושה: (ספורנו)


{כ}  וְלֹֽא-יָבֹ֧אוּ לִרְא֛וֹת כְּבַלַּ֥ע אֶת-הַקֹּ֖דֶשׁ וָמֵֽתוּ: (פפפ)

 אונקלוס  וְלָא יֵעֲלוּן לְמֶחֱזֵי כַּד מְכַסָן יָת מָנֵי קוּדְשָׁא וְלָא יְמוּתוּן: [פפפ] (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא יֵיעָלוּן לְמַתְחַמְיָיא כַּד יֵיעָלוּן כַּהֲנַיָא לְשִׁיקוּעַ מָאנֵי קוּדְשָׁא דְלָא יְמוּתוּן בְּאֵשָׁא מְצַלְהֲבָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא יבאו לראות כבלע את הקדש. לתוך נרתק שלו, כמו שפירשתי למעלה בפרשה זו ופרשו עליו בגד פלוני וכסו אותו במכסה פלונית, ובלוע שלו (ש) הוא כסויו:

חסלת פרשת במדבר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) וכן תרגם אונקלוס כד מכסן ית מני קודשא: חסלת פרשת במדבר (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ולא יבואו. הקהתים אל אהל מועד לראות כבלע את הקדש והטעם כאשר יוסר בנינו יוסר מסך הפרכת ונגלה הארון ויש אומרים כי כבלע כמו ככסות והטעם כאשר יכסו הארון לשאת אותו וזה טעם קרוב מהראשון והנה שתים אזהרות שלא יגעו בקדש כי אם בבדים ישאוהו ולא יראו הקדש:

חסלת פרשת במדבר (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ולא יבאו לראות כבלע את הקדש. כשמכניסין את הכלי לתוך נרתיקו כמו שפירש למעלה בפרשה זו ופרשו עליו בגד פלוני וכסו אותו במכסה פלוני ובלוע שלו זהו כסויו לשון רש"י והוא דעתו של אונקלוס ורבותינו אמרו במסכת סנהדרין (פא) שזו אזהרה על הגונב כלי שרת שחייב מיתה והקנאין פוגעין בו שהגנבה והגזל יקראו בליעה מלשון חיל בלע ויקיאנו (איוב כ טו) והוצאתי את בלעו מפיו (ירמיהו נא מד) ור"א אמר כפשוטו שלא יבאו לראות כאשר יוסר פרכת המסך ויגלה הארון רק אחרי כן כאשר יכוסה יבאו לשאת אותו ויהיה "כבלע את הקדש" כאשר יוסר הבנין מעל הארון שהוא הקדש מלשון בלע ה' ולא חמל (איכה ב ב) יחד סביב ותבלעני (איוב י ח) והנה הלוים מוזהרים שלא יגעו אל ארון הקדש ומתו רק בבדים ישאוהו ועוד יזהירם שלא יבאו לראות כלל הסרת הבנין בעוד שיוריד אהרן את הפרכת כענין כי ראו בארון ה' (שמואל א ו יט) ויפה אמר אבל ע"ד האמת טעם הכתוב כי בעבור היות כבוד יושב הכרובים שם הוזהרו הלוים שלא יהרסו לראות את ה' עד שיורידו הכהנים את הפרכת כי אז תראה הכבוד בחביון עזו וישוב אל מקומו הראשון לקדש הקדשים ויהיה כבלע את הקדש כפשוטו והמשכיל יבין (הרמב"ן)

 ספורנו  ולא יבאו לראות. באופן זה לא יבאו לראות כשהכהן מכסה את כלי הקדש כדי להקדים איש את חברו ולא ינהגו קלות ראש באופן שיתחייבו מיתה: (ספורנו)

---

פרשת נשא

---

{כא}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וידבר וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 אור החיים  (כא~כב) וידבר ה' וגו' נשא. הוצרך לומר וידבר פעם ב' ולא הספיק במה שאמר וידבר ה' במספר בני קהת הקודם שבפרשת במדבר, לצד שבא לומר ענין אחר לבד המספר, והוא שינשא וירומם בני גרשון לערך בני מררי, וענין זה הוא דבר בפני עצמו שאין נשיאות זה בגדר נשיאות בני קהת שהם נושאי הארון, לזה קבע לו דיבור בפני עצמו, ולזה כשצוה על מספר בני מררי אמר בני מררי וגו' תפקוד לא קבע להם דיבור בפני עצמו שאין להם מעלה אלא מנין ממה שאמר תפקוד ולא תשא:

אל משה וגו'. ולהלן במספר אמר ואל אהרן, לצד כי שם בא הציווי לאהרן כדי שיעשה סדר האמור בענין משאם של בני קהת דכתיב ושמו אותם וגו' ולא ימותו, לזה אמר ואל אהרן, מה שאין צורך לזה במשא בני גרשון: (אור החיים)


{כב}  נָשֹׂ֗א אֶת-רֹ֛אשׁ בְּנֵ֥י גֵֽרְשׁ֖וֹן גַּם-הֵ֑ם לְבֵ֥ית אֲבֹתָ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָֽם:

 אונקלוס  קַבֵּל יָת חֻשְׁבַּן בְּנֵי גֵרְשׁוֹן אַף אִנוּן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  קַבֵּל יַת חוּשְׁבַּן בְּנֵי גֵרְשׁוֹן אוּף הִינוּן לְבֵית אַבְהַתְהוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  נשא את ראש בני גרשון גם הם. כמו שצויתיך על בני קהת, (א) לראות כמה יש (ב) שהגיעו לכלל עבודה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) הא דנקט רש"י כמו שצויתיך על בני קהת ולא כמו שנשאת לבני קהת משום דעדיין לא נשא את ראש של בני קהת אלא הקדוש ברוך הוא צוה למשה שישא את ראשם לעיל בפרשת במדבר והמעשה כתיב בפרשה זו לכך נקט כמו שצויתיך על בני קהת ר"ל כך מצוה אני אותך גם על בני גרשון ויהיה מלת גם דבוקה עם לבית אבותם למשפחותם וגו'. ועוד יש לומר דק"ל הול"ל גם אותם כי מלת הם נופל על דבר אחר כגון הם ילכו הם ישרתו אבל על נשא אינו נופל לשון הם אלא אותם לכך פירש כמו שצויתיך וכו' ואתם אינו נופל על שתי מלות אלו על פועל ועל פעל. מצאתי: (ב) הא דלא נקט כך כמו שצויתיך על בני קהת לישא את ראשם משום דק"ל למה לא כתב נשא גם את ראש וגו' ואז לא היה צריך למכתב הם ומתרץ דאי הוה כתיב נשא גם וגו' היה משמע דגם תקבל מנינם מבן כ"ה שנה ומעלה אי נמי מבן חודש ומעלה לכך כתב גם בסוף לומר לך דגם לא קאי אנשא דלעיל אלא קאי אמבן ל' שנה וגו' דלמטה וזהו שנקט שהגיעו לכלל עבודה דהיינו מבן ל' שנה עד בן נ'. מצאתי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  נשא. שם הפעל כמו זכור את יום השבת וטעם נשא. שא: גם הם. בעבור שנשא את ראש הקהתים: (אבן עזרא)

 כלי יקר  נשא את ראש בני גרשון. היה לו למנות תחילה את בני גרשון הבכור, ומה שרצו לתקן זה במדרש הרבתי (ו.א) לומר שלפי שנמסר משא הארון אל קהת ע"כ מנאו תחילה לכבוד הארון היא גופא קשיא למה לא מסר משא הארון אל הבכור לכבדו ביתר שאת ועוז התורה אשר לה משפט הבכורה.

והקרוב אלי לומר בזה, שרצה הקב"ה להראות שכבוד חכמים ינחלו כדי ללמד דעת את העם שיכבדו את לומדי התורה ולקרא לקדוש ה' מכובד לקדשו בכל דבר שבקדושה, כדרך שמנה את קהת תחילה בעבור משא דבר ה' אשר אתו. ואילו היה נותן הארון לגרשון הבכור הייתי אומר שבעבור הבכורה מנאו תחילה ולא הייתי תולה החשיבות במשא הארון ע"כ מסר הארון אל קהת ומנאו תחילה וידעו הכל ליתן כבוד לתורה וללומדיה. אך מדסמך בעל המדרש ענין זה לפסוק יקרה היא מפנינים (משלי ג.טו) כדאיתא ברבתי ודאי כוונתו להורות שכתר תורה הפקר לכל וע"כ לא ניתן הארון אל הבכור שלא יהיה תפארתו לומר אני ראוי לכתר תורה יתר מזולתי אלא הכל שוין בה לכך נאמר יקרה היא מפנינים. היינו מכ"ג שנכנס לפני ולפנים כי לכתר כהונה אין זוכה כ"א מי שהוא מזרע אהרן אבל כתר תורה הפקר לכל והכל זוכין אליו, ויקרה היא מפנינים, מכתר מלכות שיש לו זהב ורב פנינים ואין זוכה בו כ"א מי שהוא מזרע דוד אבל לכתר תורה הכל זוכין ומטעם זה דרש ברבתי יקרה היא מפנינים מן הבכורה כד"א וזאת לפנים בישראל, (רות ד.ז) כי אל הבכורה אין זוכה כ"א מי שנולד ראשונה אבל לתורה הכל זוכין. ד"א לכן לא ניתן משא הארון אל הבכור שלא תזוח דעתו עליו ביותר. וי"א הטעם לפי שמן קהת יצאו משה ואהרן מקבלי התורה.

גם הם. בב' תיבות אלו חתם הענין לומר שעל כל פנים יספור תחילה את בני קהת ואח"כ יספור וימנה את בני גרשון גם הם, ואלמלא מקרא זה כתוב היה אפשר לומר שרצונו ית' למנות בני גרשון תחילה כי הוא הבכור ומה שצוה תחילה שימנה את בני קהת לא כדי להקדימו במספר אלא בעבור חשיבת הארון הזכירו תחילה, שכן מצינו במשכן וכליו שבראש כל אמר ועשו ארון עצי שיטים (שמות כה.י). ואחר כך הזכיר המשכן, ובעשייתם עשה בצלאל תחילה משכן ואח"כ כלים, א"כ ודאי מה שהזכיר הארון תחילה לא כדי להקדימו בעשייה אלא לכבוד הארון וחשיבתו הקדימו, כך הייתי אומר שלכבוד הארון שהיה משא בני קהת הקדים תחילה מינוי של בני קהת אבל לעולם כשיבא משה לישא את ראשם ימנה הבכור כבכורתו תחילה, ת"ל נשא את ראש בני גרשון גם הם. משמע שמתחילה תשא את ראש בני קהת ואחר כך ראש בני גרשון כי כל גם מוסיף על ענין ראשון בא.

ונאמר לשון נשא בבני קהת ובבני גרשון, ולא בבני מררי, לפי שהיה לשניהם מעלה ביתר שאת על בני מררי, קהת מצד משא הארון וגרשון מצד הבכורה, ועוד שמשאו היה יותר מקודש מן משא בני מררי שהיה הפחות שבכולם, ע"כ לא הזכיר אצלו לשון נשא, ובזה אתי שפיר ג"כ מה שאמר גם הם. ולא אמר גם אותם אלא שר"ל הלא גם המה יש להם יתרון אשר מצדו הם ראוין לנשיאת ראש והיינו הבכורה כאמור. ומטעם זה נאמר בכ"מ למשפחותם לבית אבותם. חוץ מבני לוי שנאמר בהם פקוד את בני לוי לבית אבותם למשפחותם. (במדבר ג.טו) וכאן נאמר נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם טעם אחד לשניהם כי הבכורה באה לאדם מצד אבותיו אם הוא כחו וראשית אונו, וכשבא להחליף הלוים בבכורים הזכיר בלוים לבית אבותם כאילו היו המה הבכורים אשר מעלתם תלויה בבית אבותם, וכן כאן אמר נשא את ראש בני גרשון הבכור גם הם ר"ל גם הם יש להם מעלה ומה היא המעלה לבית אבותם, היינו הבכורה המתיחסת לבית אבותם. ואם נפשך לומר שהקדמת לבית אבותם שייך דווקא אצל הבכורים ולא אצל הלוים אז נוכל לומר שלכך הזכיר אצל הלוים לבית אבותם למשפחותם. להורות שימנה גם בכורי הלוים כי סד"א מאחר שדיו לבכור שיפקיע את עצמו מן הפדיון לא נתנו בכורי הלוים תחת בכורי ישראל וא"כ אין צורך למנותם בחנם, קמ"ל פקוד את בני לוי לבית אבותם שאפילו הבכורים שמעלתם מבית אבותם יספור וימנה כי אע"פ שאינן בכלל פדיון הבכורות מ"מ הם בכלל מינוי עבודת המשכן וכליו. (כלי יקר)

 דעת זקנים  נשא את ראש בני גרשון גם הם. לפי שבמנין דלעיל שמבן חדש ומעלה נמנו בני גרשון תחלה לפי שהיה גדול מבני לוי שנאמר ובני לוי גרשון וקהת ומררי ובמנין זה דמבן שלשים ומעלה נמנו בני קהת תחלה לפי שעקר עבודה עליהם הארון והמזבחות לכך הזכיר על בני גרשון גם הם כלומר לא הנחתים לגמרי מלמנות אלא גם הם תמנה: (דעת זקנים)


{כג}  מִבֶּן֩ שְׁלֹשִׁ֨ים שָׁנָ֜ה וָמַ֗עְלָה עַ֛ד בֶּן-חֲמִשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה תִּפְקֹ֣ד אוֹתָ֑ם כָּל-הַבָּא֨ לִצְבֹ֣א צָבָ֔א לַֽעֲבֹ֥ד עֲבֹדָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵלָא עַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין תִּמְנֵי יַתְהוֹן כָּל דְאָתֵי לְחַיָלָא חֵילָא לְמִפְלַח פּוּלְחָנָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵילָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין תִּמְנֵי יַתְהוֹן כָּל דְאָתֵי לְחַיָילָא חֵילָא לְמֶעֱבַד עִבִידְתָּא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)

 אור החיים  תפקוד אותם. כפל לומר תפקוד, פרשתי בפרשת במדבר בענין בני קהת:

לצבא צבא וגו'. ובבני קהת אמר לצבא לבד, כי הם היו נושאים כלי הקודש הפנימיים לזה אמר לצבא, מה שאין כן מה שלפנינו הם צובאים צבא הצובא קודש שהם היריעות וגו' והקרשים וגו' שהם צבא הקודש לזה אמר לצבוא צבא, מעתה הם צובאים הצבא: (אור החיים)


{כד}  זֹ֣את עֲבֹדַ֔ת מִשְׁפְּחֹ֖ת הַגֵּֽרְשֻׁנִּ֑י לַֽעֲבֹ֖ד וּלְמַשָּֽׂא:

 אונקלוס  דֵין פּוּלְחַן זַרְעֲיַת גֵרְשׁוֹן לְמִפְלַח וּלְמַטוּל: (אונקלוס)

 יונתן  דָא הִיא פּוּלְחָנַת גְנִיסַת גֵרְשׁוֹן לְמִפְלַח וּלְמַטוֹל: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לעבוד. להקים המשכן ולעשות הלחם ולשחוט ולשמור: ולמשא. שם הפועל וכמוהו ולמסע את המחנות כי משקלי שמות הפעלים משתנים: (אבן עזרא)

 ספורנו  לעבוד ולמשא. לעבוד בחנותם, ולמשא בעת המסע. לפי שלמעלה כשאמר ומשמרת בני גרשון באהל מועד דבר על משמרתם בעת חנייתם אמר כאן שכל מה שהיה תחת עבודתם במשמרת החניה היה גם כן במשמרת המשא בעת המסע: (ספורנו)


{כה}  וְנָ֨שְׂא֜וּ אֶת-יְרִיעֹ֤ת הַמִּשְׁכָּן֙ וְאֶת-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד מִכְסֵ֕הוּ וּמִכְסֵ֛ה הַתַּ֥חַשׁ אֲשֶׁר-עָלָ֖יו מִלְמָ֑עְלָה וְאֶ֨ת-מָסַ֔ךְ פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  וְיִטְלוּן יָת יְרִיעַת מַשְׁכְּנָא וְיָת מַשְׁכַּן זִמְנָא חוֹפָאֵהּ וְחוֹפָאָה דְסַסְגוֹנָא דִי עֲלוֹהִי מִלְעֵלָא וְיָת פְּרָסָא דִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִטְלוּן יַת יְרִיעַת מַשְׁכְּנָא וְיַת מַשְׁכַּן זִמְנָא חוֹפָאֵיהּ וְחוֹפָאָה דְסַסְגוֹנָא דְעָלוֹי מִלְעֵילָא וְיַת פְּרָסָא דִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  את יריעות המשכן. עשר (ג) התחתונות: ואת אהל מועד. יריעות עזים (ד) העשויות לאהל עליו: מכסהו. עורות אילים (ה) מאדמים: מסך פתח. וילון (ו) המזרחי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) הרא"ם פירש מדכתיב אחריו ואת אהל מועד שהם י"א יריעות עזים הקרוים אהל כדכתיב ועשית יריעות עזים לאהל: (ד) כל זה פירש"י בפרשת ויקהל: (ה) וכאלו אמר ומכסהו וחסרה וא"ו וכמוהו רבים דאם לא כן למה זכר מכסה התחש לבדו ולא מכסה העורות אילים: (ו) כבר מפורש בפרשת במדבר. ומה שפירש המזרחי אינו הבדל כי אין וילון אחר על פתח אהל מועד חוץ מן המזרחי רק הוא תוספת ביאור (ובגור אריה) פירש שם לאפוקי חצי יריעה הכפולה לפני פתח אהל מועד למזרח כדלעיל פרשת תרומה שהיא מחוברת עם שאר היריעות ואין לה שם בפני עצמה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ומכסה התחש אשר עליו. אחז הכתוב דרך קצרה שלא הזכיר מכסה עורות אילים ויש אומרים ששני המכסים היו דבקים: (אבן עזרא)


{כו}  וְאֵת֩ קַלְעֵ֨י הֶֽחָצֵ֜ר וְאֶת-מָסַ֣ךְ | פֶּ֣תַח | שַׁ֣עַר הֶֽחָצֵ֗ר אֲשֶׁ֨ר עַל-הַמִּשְׁכָּ֤ן וְעַל-הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ סָבִ֔יב וְאֵת֙ מֵֽיתְרֵיהֶ֔ם וְאֶֽת-כָּל-כְּלֵ֖י עֲבֹֽדָתָ֑ם וְאֵ֨ת כָּל-אֲשֶׁ֧ר יֵֽעָשֶׂ֛ה לָהֶ֖ם וְעָבָֽדוּ:

 אונקלוס  וְיָת סְרָדֵי דְדַרְתָּא וְיָת פְּרָסָא דְמַעֲלָנָא דִתְרַע דַרְתָּא דִי עַל מַשְׁכְּנָא וְעַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר וְיָת אַטוּנֵיהוֹן וְיָת כָּל מָנֵי פּוּלְחַנְהוֹן וְיַת כָּל דִי יִתְמְסַר לְהוֹן וְיִפְלְחוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת וִוילַוָת דַרְתָּא וְיַת פְּרָסָא דְמַעֲלָנָא דִתְרַע דַרְתָּא דְעַל מַשְׁכְּנָא חֲזוֹר חֲזוֹר וְיַת אֲטוּנֵיהוֹן וְיַת כָּל מָאנֵי פּוּלְחַנְהוֹן וְיַת כָּל מַה דְיִתְמְסַר לְהוֹן וְיִפְלְחוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר על המשכן. כלומר הקלעים והמסך של חצר, הסוככים ומגינים על המשכן (ז) ועל מזבח (ח) הנחשת סביב: ואת כל אשר יעשה להם. כתרגומו וית כל דיתמסר להון, (ט) לבני גרשון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דק"ל דקלעים היו כמו דפנות סביב החצר ואינו נופל בו לשון על המשכן דעל משמע שהיה למעלה על המשכן. ומתרץ דהכי פירושו הסוככים ומגינים על המשכן כלומר דצריך להגיה תיבה אחת אשר סוככים על המשכן כי מדרך הלשון לומר שהוא מגין עליו ומגינים עליו סביב. ויש מקשים למה לא פירש רש"י לעיל בפרשת במדבר דכתיב וקלעי החצר ואת מסך פתח החצר אשר על המשכן ועל המזבח סביב וגו' ולא פירש שם כלום ולפי מה שפירש הרא"ם ריש פרשת בהעלותך גבי להעלות נר תמיד שבפרשת אמור שלא פירש רש"י שם כלום כתב וזה לשונו כי המפרש פעם יפרש כל הבחינות הנופלות על הלשון ופעם יפרש קצת מהן ופעם יסמוך על מה שפירש במקום אחר ולא פרש שם כלום עד כאן לשונו ולי נראה דרש"י הוכרח לפרש פה אף שפירושו הוא פשוט משום דהכא כתיב ואת מסך פתח שער החצר וכו' וקשה כפל הלשון למה לי דהיינו פתח והיינו שער. ועוד יש להקשות על הפסיק דבין מלת פתח ובין מלת שער ומפני זה יבא הטועה לטעות ולפרש הקרא כאלו אמר ואת מסך פתח ואת מסך שער החצר ויפרש הקרא מסך הפתח החצר הוא שער המזרחי של חצר ומסך שער הוא מסך פתח אהל מועד שגם הוא נקרא שער החצר מפני שהוא פתוח אל חצר המשכן וזהו שאמר אשר על המשכן כלומר שער החצר אשר הוא סמוך אל המשכן ואל המזבח ועל דכתיב הכא פירוש לשון סמוך הוא והא דכתיב לפני זה ואת מסך פתח אהל מועד פירוש הוא פרוכת המסך שלפני בית קדשי הקדשים ונקרא פתח אהל מועד מפני שהוא עומד בתוך אהל מועד והיה עולה על הדעת לומר שגם הפרכת שלפני בית קדשי הקדשים היה במשא בני גרשון וזה אינו אמת כי פרכת המסך היה במשא בני קהת כדכתיב לעיל בפרשת במדבר ובא אהרן וגו' והורידו את פרכת המסך וכסו בה את ארון העדות משום הכי פירש"י הכא אשר על המשכן כלומר הקלעים וכו' הסוככים ומגינים על המשכן כו': (ח) דק"ל כיון דקלעים היו מסבבים על המשכן פשיטא שהיה סביב המזבח שהיה במשכן ועוד שהרי הקרשים היו מגינים על מזבח הזהב ומתרץ דלאו מזבח הזהב הוא שהיה במשכן אלא מזבח הנחשת שהיה חוץ למשכן: (ט) פירוש ולא לכלים הסמוך לו כי אין לכל כלי עבודתם כלים אחרים. גם לא תפול עליהם לא מסירה ולא עשייה אבל המסירה נופלת על בני גרשון ועוד דאי קאי על הכלים אז היה לו לכתוב אשר יעשה להם לעובדן לכך הביא התרגום דפירש העשייה לשון מסירה וכינוי להם קאי על בני גרשון הנזכרים לעיל שכל האמורים בזאת הפרשה נמסרים בידם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואת כל כלי עבודתם. כשולחנות ויתדות ומיתרות: ואת כל אשר יעשה. להם. לכלי העבודה או למשכן ולמזבח: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואת כל אשר יעשה להם. כתרגומו ית כל דיתמסר להון לבני גרשון לשון רש"י ואם כן יהיה "יעשה" כמו ואיש במעון ומעשהו בכרמל (שמואל א כה ב) נכסיו אשר הוא עושה בהן והנכון יותר " כל אשר יעשה להם " למשכן ולמזבח כי כלים רבים להם (הרמב"ן)

 ספורנו  ועבדו. בעת החניה תהיה משמרתם על כל הכלים האלה ועל כל הכלים אשר יעשה להם ובשבילם כדי לעבוד כגון צבת ומקבות לנטוע ולעקור היתדות: (ספורנו)


{כז}  עַל-פִּי֩ אַֽהֲרֹ֨ן וּבָנָ֜יו תִּֽהְיֶ֗ה כָּל-עֲבֹדַת֙ בְּנֵ֣י הַגֵּֽרְשֻׁנִּ֔י לְכָ֨ל-מַשָּׂאָ֔ם וּלְכֹ֖ל עֲבֹֽדָתָ֑ם וּפְקַדְתֶּ֤ם עֲלֵהֶם֙ בְּמִשְׁמֶ֔רֶת אֵ֖ת כָּל-מַשָּׂאָֽם:

 אונקלוס  עַל מֵימַר אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יְהֵי כָּל פּוּלְחַן בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לְכָל מַטוּלְהוֹן וּלְכֹל פּוּלְחַנְהוֹן וּתְמַנוּן עֲלֵיהוֹן בְּמַטָרָא יָת כָּל מַטוּלְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  עַל מֵימְרָא דְאַהֲרן וּבְנוֹי יְהֵי כָּל פּוּלְחַן בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לְכָל מַטוּלְהוֹן וּלְכָל פּוּלְחַנְהוֹן וְתִמְנוּן עֲלֵיהוֹן בְּמַטָרָא יַת כָּל מַטוּלְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  על פי אהרן ובניו. ואיזה מהבנים ממונה (י) עליהם, ביד איתמר בן אהרן הכהן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) דק"ל דהפסוקים סתרו זה לזה דהפסוק אומר על פי אהרן ובניו ואחר כך כתיב ביד איתמר בן אהרן הכהן ומתרץ דפסוק שני פירוש הוא על הפסוק דלעיל איזה מן הבנים ממונה עליהם כו' ומפרש איתמר בן אהרן. ואם תאמר כיון דאין ממונה אלא איתמר למה כתיב לעיל ובניו לשון רבים. אין זה קושיא דבכמה מקומו מצינו לשון רבים על בן אחד כמו ובני דן חושים. ובני פלוא אליאב: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  על פי אהרן ובניו תהיה כל עבדת בני הגרשני. ואי זה מן הבנים ממונה עליהם איתמר לשון רש"י ואינו נכון כי למה יזכיר אהרן אבל פירוש " על פי אהרן ובניו תהיה " שתהיה עבודתם על פיהם הם ימנו בני הגרשוני על עבודתם יאמרו פלוני מבני גרשון יהיה גזבר על ענין כך ויהיה משורר או שוער כך וישא מן היריעות כך וגם במסע לא יפרקו ולא יטענו עד שיצוו אותם אהרן ובניו והנה כלם צריכין לפקידה שהוא המנוי ואלעזר אמרכל על כל שלשת הנשיאים ואיתמר גזבר על גרשון ומררי ואמר ופקדתם עליהם במשמרת כי משה יהיה עמהם בעת המנוי כאשר יפקידו אליהם המשמרות אבל ביד איתמר תהיה משמרתם שכל אחד יחזיר כליו לידו בחנות המשכן ויאמר לו הרי לפניך כלים המסורים בידי (הרמב"ן)

 ספורנו  לכל משאם. בעת המסע: ולכל עבודתם. בעת החניה: (ספורנו)


{כח}  זֹ֣את עֲבֹדַ֗ת מִשְׁפְּחֹ֛ת בְּנֵ֥י הַגֵּֽרְשֻׁנִּ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּמִ֨שְׁמַרְתָּ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן-אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן: (ס)

 אונקלוס  דֵין פּוּלְחַן זַרְעֲיַת בְּנֵי גֵרְשּׁוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וּמַטַרְתְּהוֹן בִּידָא דְאִיתָמָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  דָא הִיא פוּלְחָנַת גְנִיסַת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וּמַטַרְתְּהוֹן בְּיַד אִיתָמָר בַּר אַהֲרן כַּהֲנָא: (תרגום יונתן)


{כט}  בְּנֵ֖י מְרָרִ֑י לְמִשְׁפְּחֹתָ֥ם לְבֵית-אֲבֹתָ֖ם תִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם:

 אונקלוס  בְּנֵי מְרָרִי לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן תִּמְנֵי יַתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  בְּנֵי מְרָרִי לִגְנִיסַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן תִּמְנֵי יַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בני מררי. לא הזכיר לשאת שמותם כי הפרשה דבקה: (אבן עזרא)


{ל}  מִבֶּן֩ שְׁלֹשִׁ֨ים שָׁנָ֜ה וָמַ֗עְלָה וְעַ֛ד בֶּן-חֲמִשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה תִּפְקְדֵ֑ם כָּל-הַבָּא֙ לַצָּבָ֔א לַֽעֲבֹ֕ד אֶת-עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵלָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין תִּמְנִנוּן כָּל דְאָתֵי לְחֵילָא לְמִפְלָח יָת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵילָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין תִּמְנִינוּן כָּל דְאָתֵי לְחֵילָא לְמִפְלַח יַת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)

 אור החיים  לעבוד את עבודת אהל מועד. ולהלן בבני גרשון אומר עבודה באהל מועד, לצד כי עבודת בני גרשון היא באהל מועד עצמו שנושאים יריעות המשכן ואהל מועד מכסהו וגו', מה שאין כן בני מררי שעבודתם היא הקרשים והאדנים וגו' שהם עבודת אהל מועד שנושאים אהל מועד, ולזה אמר לעבוד את וגו' הקרשים וגו' שהם עבודת אהל מועד, ולזה לא חש לומר לצבא לבד, שהרי פירש הכתוב דבריו, מה שאין כן בעבודת בני גרשון להעירך בהפרש שבין עבודתם לעבודת בני קהת לצד שבשניהם אמר עבודה באהל ואין היכר בדבריו להפרש שבין שניהם לזה כתב שינוי לצבוא צבא משונה ממה שכתב בבני קהת לצבא, ולצד הפרש שבין בני גרשון לבני מררי העירך בשינוי אחר כמו שכתבנו: (אור החיים)


{לא}  וְזֹאת֙ מִשְׁמֶ֣רֶת מַשָּׂאָ֔ם לְכָל-עֲבֹֽדָתָ֖ם בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד קַרְשֵׁי֙ הַמִּשְׁכָּ֔ן וּבְרִיחָ֖יו וְעַמּוּדָ֥יו וַֽאֲדָנָֽיו:

 אונקלוס  וְדָא מַטְרַת מַטוּלְהוֹן לְכָל פּוּלְחַנְהוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא דַפֵּי מַשְׁכְּנָא וְעַבְרוֹהִי וְעַמוּדוֹהִי וְסַמְכוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְדָא מַטְרַת מַטוּלְהוֹן לְכָל פּוּלְחַנְהוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא לוּחֵי מַשְׁכְּנָא וְנַגְרוֹי וְעַמוּדוֹי וְחוֹמְרוֹי: (תרגום יונתן)


{לב}  וְעַמּוּדֵי֩ הֶֽחָצֵ֨ר סָבִ֜יב וְאַדְנֵיהֶ֗ם וִֽיתֵדֹתָם֙ וּמֵ֣יתְרֵיהֶ֔ם לְכָ֨ל-כְּלֵיהֶ֔ם וּלְכֹ֖ל עֲבֹֽדָתָ֑ם וּבְשֵׁמֹ֣ת תִּפְקְד֔וּ אֶת-כְּלֵ֖י מִשְׁמֶ֥רֶת מַשָּׂאָֽם:

 אונקלוס  וְעֲמוּדֵי דְדַרְתָּא סְחוֹר סְחוֹר וְסַמְכֵיהוֹן וְסִכֵּיהוֹן וְאַטוּנֵיהוֹן לְכָל מָנֵיהוֹן וּלְכֹל פּוּלְחַנְהוֹן וּבִשְׁמָהָן תְּמַנוּן יָת מָנֵי מַטְרַת מַטוּלְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְעַמוּדֵי דַרְתָּא חֲזוֹר חֲזוֹר וְחוּמְרֵיהוֹן וְסִיכֵיהוֹן וּמַתְחֵיהוֹן לְכָל מָאנֵיהוֹן וּלְכָל פּוּלְחַנְהוֹן וּבִשְׁמָהָן תִּמְנוּן יַת כָּל מָאנֵי מַטְרַת מַטוּלְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויתדתם ומיתריהם. של עמודים, שהרי יתדות ומיתרי הקלעים במשא בני גרשון היו, ויתדות ומיתרים היו ליריעות ולקלעים מלמטה שלא תגביהם הרוח, ויתדות ומיתרים היו לעמודים (כ) סביב, לתלות בהם הקלעים (ל ) בשפתם העליונה בכלונסות וקונדסין, (מ) כמו ששנויה במלאכת המשכן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) מפרש בזה היכן מצינו שהיה לתרווייהו יתדות ומיתרים. ואם תאמר והא לעיל בפרשת במדבר פירש"י את מיתריו של משכן והאהל ולא של חצר והכא פרש"י דמיתרי החצר היו גם כן לבני גרשון. ויש לומר דהא דפירש רש"י לעיל ולא של חצר ר"ל דמיתרים של המשכן היו כולם במשא בני גרשון אבל של חצר לא היו כולם במשא בני גרשון אלא קצתם במשא בני גרשון וקצתם במשא בני מררי כמו שפירש כאן וקל להבין: (ל) פירש הרא"ם והיו היתדות מחוברים לעמודים שהיה עושה כעין קונדסין שקורין פלו"ש שהן יתדות ארכן ו' ורחבן ג' טפחים ובאמצען טבעת נחושת וכורך שפת הקלעים סביביו במיתרים כנגד כל עמוד ותולה הקונדס דרך טבעתו באונקלי שבעמוד העשוי כמין וא"ו ראש א' זקוף למעלה וראש אחד תקוע בעמוד: (מ) בפרשת תרומה בפירש"י מבואר היטב: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ועמודי החצר סביב ואדניהם ויתדתם ומיתריהם. של עמודים שהרי יתדות ומיתרי קלעים במשא בני גרשון היו ויתידות ומיתרים היו ליריעות ולקלעים מלמטה שלא יגביהם הרוח ויתדות ומיתרים היו לעמודים סביב לתלות בהם הקלעים לשפתם העליונה בכלונסות וקונדסין כמו ששנינו במלאכת המשכן לשון רש"י ואיני יודע מה יעשו יתדות בעמודים ועוד מה נשתנו יתדות של עמודים משאר היתדות שאלו לבני גרשון ואלו לבני מררי ולא מצאתי במשנת מלאכת המשכן שיהיו יתדות לעמודים אלא כך שנו שם (פרק ה) היה מחבר את הקונדסין במיתרים ובעמודים ומחברן בתוך יתדות של האהל וכשם שהיו יתדות למשכן כך היו יתדות לחצר שנאמר (שמות כז יט) לכל כלי המשכן בכל עבודתו וכל יתדותיו וכל יתדות החצר (סביב) נחשת זה לשון הברייתא ולא נשנה שם שיהו יתדות לעמודים אבל נפרש כי יתדות ומיתרים של קלעי החצר היו ביד בני מררי ומיתרים ויתדות של משכן והאהל הם שהיו ביד בני גרשון כי "ואת מיתריהם ואת כל כלי עבודתם" (בפסוק כו) כנוי ליריעות המשכן ולאהל מועד הנזכרים בראש הפסוק (בפסוק כה) לא לחצר וכן אמר למעלה (ג כו) "ואת מיתריו" שהוא רמז למשכן הנזכר (שם פסוק כה) לא לקלעי החצר ודומה לזה אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו (להלן יח ג) על "שבט אביך" הרחוק לא על "בניך" הקרוב וכן ופדויו מבן חדש תפדה (שם פסוק טז) שב אל בכור האדם לא אל בכור הבהמה הטמאה וכן רבים אבל לפי לשון הברייתא נראה לי שלא היו בני גרשון נושאים אלא בגדים לא נחשת ועצים כלל והוא ששנינו (שם פרק יג) בני גרשון היו ממונים במערב והם ממונים על כלי הארוג ואם כן יהיה פירוש "ויתדותם" של המשכן ושל עמודי החצר "ומיתריהם" של עמודי החצר בלבד וכן אמר למעלה (ג לו) קרשי המשכן ובריחיו ועמודיו ואדניו וכל כליו וכל עבודתו ויכלול יתדותיו ולכך יזכיר מיתרים בשניהם ולא יזכיר יתדות רק בבני מררי וטעם ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם שיפקיד ביד כל איש במספר שמות לגולגלותם כלי משאם יאמר איש פלוני ישא מן הקרשים כך במספר ופלוני מן הבריחים או העמודים כך במספר לא שיצוה בני מררי בכללם ישאו כל הקרשים והאדנים והעמודים והזכיר זה תחלה בבני מררי בעבור כובד משאם אולי יקל כל אחד ממשאו ויטיל על חבירו והוא הדין גם בבני קהת וגרשון (הרמב"ן)


{לג}  זֹ֣את עֲבֹדַ֗ת מִשְׁפְּחֹת֙ בְּנֵ֣י מְרָרִ֔י לְכָל-עֲבֹֽדָתָ֖ם בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן-אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן:

 אונקלוס  דֵין פּוּלְחַן זַרְעֲיַת בְּנֵי מְרָרִי לְכָל פּוּלְחַנְהוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא בִּידָא דְאִיתָמָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא: (אונקלוס)

 יונתן  דָא הִיא פּוּלְחָנַת גְנִיסַת בְּנֵי מְרָרִי לְכָל פּוּלְחַנְהוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא בִּידָא דְאִיתָמָר בַּר אַהֲרן כַּהֲנָא רַבָּא: (תרגום יונתן)


{לד}  וַיִּפְקֹ֨ד מֹשֶׁ֧ה וְאַֽהֲרֹ֛ן וּנְשִׂיאֵ֥י הָֽעֵדָ֖ה אֶת-בְּנֵ֣י הַקְּהָתִ֑י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם וּלְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם:

 אונקלוס  וּמְנָא משֶׁה וְאַהֲרֹן וְרַבְרְבֵי כְנִשְׁתָּא יָת בְּנֵי קְהָת לְזַרְעֲיַתְהוֹן וּלְבֵית אֲבָהַתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּמְנָא משֶׁה וְאַהֲרן יַת בְּנֵי קְהָת לִגְנִיסַתְהוֹן וּלְבֵית אֲבָהַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ויפקוד משה ואהרז ונשיאי העדה. טעם שלשתם, משה שליח ה', אהרן הנמסרים לו דכתיב (ג' ט') נתונים נתונים המה לו, נשיאי ישראל המוסרים אותם במקומם לעבוד דכתיב בפרשת במדבר (שם ז') ושמרו את משמרתו ואת משמרת כל העדה וגו', ומה שלא אמר כן במספר הלוים מבן חדש, לצד כי מספר ההוא היה על פי ה' לצד שהיה המספר גם למה שבעריסה, ואמרו ז"ל (במד"ר פ"ג) שבת קול היתה אומרת באהל זה יש כך וכך, לזה לא הזכיר אלא משה נביא ה': (אור החיים)


{לה}  מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן-חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל-הַבָּא֙ לַצָּבָ֔א לַֽעֲבֹדָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵלָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין כָּל דְאָתֵי לְחֵילָא לְפוּלְחָנָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵילָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין כָּל דְאָתֵי לְחֵילָא לְפוּלְחָנָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)


{לו}  וַיִּֽהְי֥וּ פְקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם אַלְפַּ֕יִם שְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת וַֽחֲמִשִּֽׁים:

 אונקלוס  וַהֲווֹ מִנְיָנֵיהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן תְּרֵין אַלְפִין שְׁבַע מְאָה וְחַמְשִׁין: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲווֹ סְכוּמְהוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן תְּרֵין אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה וְחַמְשִׁין: (תרגום יונתן)

 אור החיים  אלפים שבע מאות. ולא אמר ושבע מאות כדרך שאמר בבני גרשון ושש מאות ושלשים, ובבני מררי ומאתים, וחמש מאות ושמונים, אולי רמז בחסרון ו' לקרח ואותם שמתו עמו שהיו מבני קהת, או אולי כי מספר השבע מאות משונה בהדרגה ממספר האלפים מטעם מעשה קרח, לזה לא אמר ושבע מאות להוסיף על ענין ראשון להשוותם יחד, והגם שלא נתפרסם בתורה במעשה ההוא אלא קרח, אפשר שענף של קרח נטו קצת אחריו, או לצד שלא מיחו בו אחיו וקרוביו: (אור החיים)


{לז}  אֵ֤לֶּה פְקוּדֵי֙ מִשְׁפְּחֹ֣ת הַקְּהָתִ֔י כָּל-הָֽעֹבֵ֖ד בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד אֲשֶׁ֨ר פָּקַ֤ד מֹשֶׁה֙ וְאַֽהֲרֹ֔ן עַל-פִּ֥י יְהֹוָ֖ה בְּיַד-מֹשֶֽׁה: (ס)

 אונקלוס  אִלֵין מִנְיָנֵי זַרְעֲיַת קְהָת כָּל דְפָלַח בְּמַשְׁכַּן זִמְנָּא דִי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל מֵימְרָא דַיְיָ בִּידָא דְמשֶׁה: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין מִנְיַן סְכוּמֵי גְנִיסַת קְהָת כָּל דְפָלַח בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא דִי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרן עַל פּוּם מֵימְרָא דַיְיָ בִּידָא דְמשֶׁה: (תרגום יונתן)

 דעת זקנים  על פי ה' ביד משה. בבני קהת ובני מררי כתיב ביד משה. ובבני גרשון לא נאמר אלא על פי ה' וי"ל שבפרשה של מעלה דאל תכריתו משפחות הקהתי כתיב וידבר ה' אל משה ואל אהרן לפיכך כתיב כאן דמשה פקד ומפי הגבורה נאמר למשה ובבני מררי דלא כתיב בהו וידבר ה' אלא בני מררי למשפחותם וגו' פירש בסוף הפרשה דעל פי ה' ביד משה היה אבל גבי בני גרשון כתיב למעלה וידבר ה' אל משה אבל אהרן לא נזכר כלל לפיכך לא הוצרך גבי בני גרשון ביד משה: (דעת זקנים)


{לח}   שני  וּפְקוּדֵ֖י בְּנֵ֣י גֵֽרְשׁ֑וֹן לְמִשְׁפְּחוֹתָ֖ם וּלְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם:

 אונקלוס  וּמִנְיָנֵי בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן וּלְבֵית אֲבָהַתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִנְיַן סְכוּמֵי בְּנַי גֵרְשׁוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן וּלְבֵית אֲבָהַתְהוֹן: (תרגום יונתן)


{לט}  מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן-חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל-הַבָּא֙ לַצָּבָ֔א לַֽעֲבֹדָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵלָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין כָּל דְאָתֵי לְחֵילָא לְפוּלְחָנָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵילָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין כָּל דְאָתֵי לְחֵילָא לְפוּלְחָנָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)


{מ}  וַיִּֽהְיוּ֙ פְּקֻ֣דֵיהֶ֔ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם אַלְפַּ֕יִם וְשֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת וּשְׁלֹשִֽׁים:

 אונקלוס  וַהֲווֹ מִנְיָנֵהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן תְּרֵין אַלְפִין וְשִׁית מְאָה וּתְלָתִין: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲווֹ סְכוּמְהוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן תְּרֵין אַלְפִין וְשִׁית מְאָה וּתְלָתִין: (תרגום יונתן)


{מא}  אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֗י מִשְׁפְּחֹת֙ בְּנֵ֣י גֵֽרְשׁ֔וֹן כָּל-הָֽעֹבֵ֖ד בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד אֲשֶׁ֨ר פָּקַ֥ד מֹשֶׁ֛ה וְאַֽהֲרֹ֖ן עַל-פִּ֥י יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  אִלֵין מִנְיָנֵי זַרְעֲיַת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן כָּל דְפָלַח בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא דִי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל מֵימְרָא דַיְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין מִנְיָנֵי סְכוּמֵי בְּנֵי גֵרְשׁוֹן כָּל דְיִפְלַח בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא דִי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרן עַל פּוּם מֵימְרָא דַיְיָ בִּידָא דְמשֶׁה: (תרגום יונתן)


{מב}  וּפְקוּדֵ֕י מִשְׁפְּחֹ֖ת בְּנֵ֣י מְרָרִ֑י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם:

 אונקלוס  וּמִנְיָנֵי זַרְעֲיַת בְּנֵי מְרָרִי לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִנְיַן סְכוּמֵי גְנִיסַת בְּנֵי מְרָרִי לִגְנִיסַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן: (תרגום יונתן)


{מג}  מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן-חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל-הַבָּא֙ לַצָּבָ֔א לַֽעֲבֹדָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵלָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין כָּל דְאָתֵי לְחֵילָא לְפוּלְחָנָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵילָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין כָּל דְאָתֵי לְחֵילָא לְפוּלְחָנָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)


{מד}  וַיִּֽהְי֥וּ פְקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם שְׁלֹ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים וּמָאתָֽיִם:

 אונקלוס  וַהֲווֹ מִנְיָנֵיהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן תְּלָתָא אַלְפִין וּמָאתָן: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲווֹ סְכוּמְהוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן תְּלַת אַלְפִין וּמָאתָן: (תרגום יונתן)


{מה}  אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֔י מִשְׁפְּחֹ֖ת בְּנֵ֣י מְרָרִ֑י אֲשֶׁ֨ר פָּקַ֤ד מֹשֶׁה֙ וְאַֽהֲרֹ֔ן עַל-פִּ֥י יְהֹוָ֖ה בְּיַד-מֹשֶֽׁה:

 אונקלוס  אִלֵין מִנְיָנֵי זַרְעֲיַת בְּנֵי מְרָרִי דִי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל מֵימְרָא דַיְיָ בִּידָא דְמשֶׁה: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין מִנְיָינֵי סְכוּמֵי גְנִיסַת בְּנֵי מְרָרִי דִי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרן עַל פוּם מֵימְרָא דַיְיָ בִּידָא דְמשֶׁה: (תרגום יונתן)


{מו}  כָּֽל-הַפְּקֻדִ֡ים אֲשֶׁר֩ פָּקַ֨ד מֹשֶׁ֧ה וְאַֽהֲרֹ֛ן וּנְשִׂיאֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת-הַלְוִיִּ֑ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם וּלְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם:

 אונקלוס  כָּל מִנְיָנַיָא דִי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרֹן וְרַבְרְבֵי יִשְׂרָאֵל יָת לֵוָאֵי לְזַרְעֲיַתְהוֹן וּלְבֵית אֲבָהַתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל סְכוּם מִנְיָינַיָא דִי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרן וְרַבְרְבֵי יִשְרָאֵל יַת לֵיוָאֵי לִגְנִיסַתְהוֹן וּלְבֵית אֲבָהַתְהוֹן: (תרגום יונתן)


{מז}  מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן-חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל-הַבָּ֗א לַֽעֲבֹ֨ד עֲבֹדַ֧ת עֲבֹדָ֛ה וַֽעֲבֹדַ֥ת מַשָּׂ֖א בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵלָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין כָּל דְאָתֵי לְמִפְלַח פּוּלְחַן פּוּלְחָנָא וּפוּלְחַן מַטוּל בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵילָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין כָּל דְאָתֵי לְחֵילָא לְמִפְלַח פּוּלְחַן מַטַרְתָּא וּפוּלְחַן מַטוֹל בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  עבדת עבדה. הוא השיר במצלתים וכנורות, שהיא עבודה (נ) לעבודה אחרת: ועבדת משא. (ס) כמשמעו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) כלומר בזמן שהכהנים היו מקריבים ועוסקים בעבודה הלוים היו משוררים ומנגנים במצלתים וכינורות שלהם ועושין עבודה לעבודת כהנים: (ס) (מהרר"ה) כלומר אף על פי שעבודת עבודה פירוש עבודה לעבודה מכל מקום עבודת משא אין פירוש עבודה למשא אלא כמשמעו עבודה שהיא משא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  עבדת עבדה. כאשר פרשתי והנה טעם כל הפקודים שהיו מבן ל' שנה: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  לעבוד עבודת עבודה. שחיטה הפשט ונתוח שהם עבודת הכהנים וזה היו עושין הלוים כדכתיב בעזרא ובדברי הימים וגבי פסח של חזקיהו שהיו הלוים מפשיטין: (דעת זקנים)


{מח}  וַיִּֽהְי֖וּ פְּקֻֽדֵיהֶ֑ם שְׁמֹנַ֣ת אֲלָפִ֔ים וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וּשְׁמֹנִֽים:

 אונקלוס  וַהֲווֹ מִנְיָנֵיהוֹן תְּמַנְיָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה וְתַמְנָן: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲווֹ סְכוּמְהוֹן תְּמַנְיָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה וְתַמְנָן: (תרגום יונתן)


{מט}  עַל-פִּ֨י יְהֹוָ֜ה פָּקַ֤ד אוֹתָם֙ בְּיַד-מֹשֶׁ֔ה אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ עַל-עֲבֹֽדָת֖וֹ וְעַל-מַשָּׂא֑וֹ וּפְקֻדָ֕יו אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: (פ)

 אונקלוס  עַל מֵימְרָא דַיְיָ מְנָא יָתְהוֹן בִּידָא דְמשֶׁה גְבַר גְבַר עַל פּוּלְחָנֵהּ וְעַל מַטוּלֵהּ וּמִנְיָנוֹהִי דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  עַל פּוּם מֵימְרָא דַיְיָ מְנָא יַתְהוֹן בִּידָא דְמשֶׁה גְבַר גְבַר עַל פּוּלְחָנֵיהּ וְעַל מַטוּלֵיהּ וּסְכוּמֵיהּ הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)

 רש"י  ופקדיו אשר צוה ה' את משה. ואותן הפקודים היו במצוה מבן שלשים שנה (ע) ועד בן חמשים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דעת רש"י זכרונו לברכה דהאי ופקודיו קאי על משה דכתיב לעיל פקד אותם ביד משה ואשר צוה כמו כאשר צוה והכי קאמר ופקודים של משה כאשר צוה ה' את משה דהיינו מבן ל' עד בן נ'. וזהו שנקט רש"י ואותן הפקודים היו במצוה מבן ל' עד בן נ'. ואין לתמוה כיון דקאי על משה דלעיל למה כתיב ב' פעמים משה דהיה לו לכתוב אליו במקום משה. יש לומר דהרבה פסוקים מדברים כן כמו ואל משה אמר עלה אל ה' היה לו לומר עלה אלי וכן וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' היה לו לומר מאתו וכן ויאמר למך לנשיו עדה וצלה שמען קולי נשי למך היה לו לומר נשיי וקל להבין. ואם תאמר מאי צריך רש"י לפרש כן והלא כמה פעמים כתיב מבן ל' וגו'. ויש לומר לפי שכתוב ויהיו פקודיהם שמונת אלפים וחמש מאות ושמונים ואחר כך נאמר על פי ה' פקד אותם ושמא אתה רוצה לפרש על מנין אחר האמור בפרשת בהעלותך שהוא מבן כ"ה שנים לכך פירש"י ואותן הפקודים כו' והוכחתו מדכתיב אשר צוה ה' את משה משמע שכבר נצטווה עליו ואלו הצוואה מבן חמש ועשרים לא נאמר אלא לאחר מכאן. ויש מפרשים ופקודיו פי' ממוניו ופירש"י אותם הפקודים וכו' כלומר ואתם הממונים אלעזר ואיתמר הממונים עליהם צריכין אף הם להיות מבן ל' ועד בן נ'. מצאתי בשם גדול אחד: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  איש איש. על גרשון קהת ומררי: על עבדתו ועל משאו. על כן ופקדיו. ונסמכו פרשת וישלחו מן המחנה בעבור היות השכינה בתוך המחנות בנסעם ובחנותם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ופקדיו אשר צוה ה' את משה. מסורת ה' כתיבין אשר וסבירין כאשר ואותן הפקודים היו במצוה מבן שלשים ועד בן חמשים לשון רש"י ואם כן יהיה "ופקודיו" כנוי למשה אבל ר"א פירש כי "איש איש" על גרשון קהת ומררי שמינה משה לכל אחד משלשתם על עבודתו ועל משאו כאשר הזכיר למעלה וזה טעם " ופקודיו " של כל איש ואיש הנזכר ויתכן שיהיה " אשר צוה " כפשוטו יאמר שמינה שלשת האחים האלה כל אחד על עבודתו ועל משאו כמו שמפורש למעלה ופקודיו של כל אחד מהם אשר צוה ה' את משה לפקוד אותם לגולגלותם מינה על עבודתו ועל משאו הזכיר שמינה אותם למשפחותם ומינה היחידים לגולגלותם כל אחד על עבודתו ועל משאו וכן הדין שאין בן לוי רשאי לעשות במלאכת חבירו ולא לסייעו בה כמו שאמרו (ספרי קרח ט) וכבר בקש רבי יהושע בן חנניה לסייע את רבי יוחנן בן גודגדה בהגפת דלתות אמר לו חזור לאחוריך שכבר אתה מתחייב מיתה שאני מן השוערים ואתה מן המשוררים (הרמב"ן)

 אור החיים  על פי ה' פקד וגו'. פירוש המינוי שמינה אותם בני קהת על דבר זה ובני גרשון על דבר זה וגו' היו כל הפקידות על פי ה' ואומרו ביד משה פירוש כל המינויים משה מינה אותם לא שצוה לאהרן למנות, ואחר שפקד אותם משה על פי מעשיו היה מתנהג אהרן לשום איש איש על עבודתו, ואומרו ופקודיו פירוש פקודיו שמינה אהרן ובניו על שבט לוי כאמור למעלה גם הוא אשר צוה ה' את משה: (אור החיים)

 ספורנו  איש איש על עבודתו ועל משאו ופקודיו. מנה כל אחד מהם על העבודה שיעשה בעת החניה: ועל משאו. בעת המסע. שידע כמה משקל משאו וידע גם כן פקודיו והוא שידע שמות הכלים שישא הנקובים בשם כאמרו וכשמות תפקדו את כלי משמרת משאם: (ספורנו)

במדבר פרק-ה

{א}   שלישי  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{ב}  צַ֚ו אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וִֽישַׁלְּחוּ֙ מִן-הַֽמַּחֲנֶ֔ה כָּל-צָר֖וּעַ וְכָל-זָ֑ב וְכֹ֖ל טָמֵ֥א לָנָֽפֶשׁ:

 אונקלוס  פַּקֵיד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְחוּן מִן מַשְׁרִיתָא כָּל דִסְגִיר וְכָל דְדָאֵב וְכֹל דִמְסָאָב לִטְמֵי נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  פַּקֵיד יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל וְיִפְטְרוּן מִן מַשְׁרִיתָא כָּל דִמְצוֹרָע וְכָל דְדָאִיב וְכָל דִמְסָאָב לִטְמֵי נַפְשָׁא דְמִית: (תרגום יונתן)

 רש"י  צו את בני ישראל וגו'. פרשה זו נאמרה ביום שהוקם המשכן, ושמנה פרשיות נאמרו בו ביום, (פ) כדאיתא במסכת גיטין בפ' הנזקין (גיטין ס.:): וישלחו מן המחנה. שלש מחנות היו שם (צ) בשעת חנייתן, תוך הקלעים היא מחנה שכינה, חניית הלוים סביב כמו שמפורש בפרשת במדבר סיני היא מחנה לויה, ומשם ועד סוף מחנה הדגלים לכל ארבע הרוחות היא מחנה ישראל. הצרוע נשתלח (ק) חוץ לכולן. הזב מותר במחנה ישראל ומשולח מן השתים, וטמא לנפש מותר אף בשל לויה ואינו משולח אלא משל שכינה. (ר) וכל זה דרשו רבותינו מן המקראות במסכת פסחים: (סז.:), טמא לנפש. דמסאב לטמי נפשא דאנשא, אומר אני שהוא לשון עצמות (ש) אדם בלשון ארמי, והרבה יש בב"ר אדריאנוס שחיק טמיא, שחיק עצמות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דק"ל למה לא צוה להם פרשה זו מיד כשהוקם המשכן דהא ביום שהוקם המשכן מסתמא היו עושין המחנות ואם כן מיד היה לו לצוות שישלחו כל טמא מן המחנה ומתרץ דבאמת נאמרה ביום שהוקם המשכן. ותו קשה ליה והיכן מצינו שנאמרה להם עוד איזה פרשה ביום שהוקם המשכן ומתרץ ושמונה פרשיות כו': (צ) מדכתיב ג' פעמים מחנה בפרשה זו: (ק) דכתיב גבי מצורע בדד ישב משמע שתהא ישיבתו במקום שאין שאר טמאים הולכים שם דהיינו חוץ לג' מחנות ומדכתיב ולא יטמאו את מחניהם ולא כתיב את מחנם משמע מחנה א' לזב ומחנה אחד לטמא מת ומדטמא מת מותר במחנה לוי כדלעיל שמע מינה דזב הוא במחנה ישראל: (ר) ואם תאמר מנא ליה לרש"י ויש לומר הא דטמא מת מותר אף בשל לוי יליף ממשה רבינו עליו השלום שהיה לוי וכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו והיה נכנס במחנה לויה: (ש) כלומר דעת התרגום שנטמא בעצם של מת. והרא"ם פירש דהוכחתו היא שאם הוא לשון טומאה אם כן היה מחוייב שהנוגע בטמא מת יהיה אב הטומאה מדצוה לשלח הנוגע בטמא מת מחוץ למחנה כזב ומצורע שהם אב הטומאה ואין הדבר כן שהרי הנוגע בטמא מת אינו אלא ולד הטומאה הלכך על כרחך צריך לומר לטמי נפשא וכו' אינו אלא מלשון עצמות ועצם הוא אבי אבות הטומאה והנוגע בו אב הטומאה. ואם תאמר מנא ליה דלמא פירוש של פסוק שנטמא בבשר מת ולא בעצם ויש לומר דאם כן היה לו לכתוב טמא בנפש מאי טמא לנפש משמע שנטמא במה שמחובר לנפש ואיזה זה העצם הרא"ם. ועוד יש לומר מדמתרגם דמסאב לטמי נפשא לא היה לו לתרגם כי אם דמסאב לנפשא אלא לטמי עצמות משמע נראה לי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. אלה הם מטומאת שבעה והם מטמאים אחרים על כן לא יצא בעל קרי מחוץ למחנה ואין יד במחנה לצאת חוץ רק כל אחד חופר באהלו כמנהג כל המחנות כלן כי תינוקים יש ביניהם. ופרשת כי תצא מחנה על מחנה קטן ידבר שאין שם אשה והארון ביניהם ואין (ס''א והם) סובבים כי במחנה ישראל השכינה באמצע ועוד אפרשנו במקומו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וישלחו מן המחנה. אחר שהקים את המשכן צוה בשלוח הטמאים מן המחנה שיהיה המחנה קדוש וראוי שתשרה בו שכינה והיא מצוה נוהגת מיד ולדורות ובעבור שמנה ישראל למשפחותם לבית אבותם והבדיל מהם ערב רב אשר בתוכם השלים באשם הגזילות דין הגוזל את הגר (הרמב"ן)

 אור החיים   צו את בני ישראל וישלחו וגו'. טעם סמיכות פרשה זו לשלפניה, לצד שצוה ה' על הרחקת הלוים מדברים המקודשים ומינה עליהם הכהנים כאמור בסמוך, הטיל גם על ישראל הרחקת את שאינם ראוים ליכנס למחניהם הקדוש: (אור החיים)

 כלי יקר  וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו'. אחר שסידר כל ג' מחנות איש על דגלו ע"כ הזכיר מיד סדר קדושת ג' מחנות אלו כי הצרוע משולח מן שלשתן, והזב חוץ לשנים, וטמא לנפש חוץ למחנה שכינה, וסדר שלוח זה מסכים לדברי המדרש (נשא ז.י) האומר וישלחו מן המחנה כל צרוע זה ע"ז כו', וכל זב זה ג"ע כי הוא בא משכבת זרע, וכל טמא לנפש זה ש"ד כו', ודרש כל פסוק זה על הגליות. וקשה גליות מאן דכר שמיה, וכי דעת בעל מדרש זה להוציא פסוק זה מפשוטו לגמרי.

ונראה שדעת בעל המדרש לתרץ סמיכת פרשה זו לכאן. כי בר"ח ניסן נאמרה, דאל"כ למה באו הטמאים אל משה בי"ד בניסן ואמרו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע וגו'. (במדבר ט.ז) וא"כ למה הוקבעה פרשה זו לכאן, אלא ודאי אחר שסידר המשכן על מכונו והשרה שכינתו ית' בתוכם בא להזהירם שלא יסבבו סילוק השכינה ע"י ג' ראשי עבירות אלו המסבבים החורבן, ע"כ צוה לשלוח מן המחנה כל צרוע, וכל זב, וכל טמא לנפש, כי ג' אלו סימנים מובהקים על אשר בקרבם או שמץ מינות של ע"ז נזרקה בו כי על זה בא הצרעת כמ"ש בעגל (שמות לב.כה) וירא משה את העם כי פרוע הוא. וארז"ל (במד"ר ז.ד) שנצטרעו כמ"ש במצורע ראשו יהיה פרוע. (ויקרא יג.מה) ועל עון זה נחרב בית ראשון ושני כי אע"פ שלא עבדו ע"ז בבית שני מ"מ היה בהם חטא שנאת חנם ולשה"ר השקול כע"ז, כמו שלמדו רז"ל (ילקו"ש תהלים תרנו.) מן אשר אמרו ללשונינו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו. (תהלים יב.ה) שהמספר לשה"ר חשוב ככופר בעיקר, וטעם שלוח המצורע חוץ לג' מחנות לרחק שמץ ע"ז משלשתן. ואם בעון לשון הרע, צריך להיות בדד מושבו. כשם שהבדיל בין איש לחבירו ואם לא יהיה מרוחק מכל ג' מחנות לא יהיה בדד מושבו. וכל זב. כי זיבה שלו הוא אות על שהוא פרוץ בעריות וע"כ הוא בא לידי זיבה, ושלוחו חוץ למחנה שכינה הקדושה וחוץ למחנה לויה שיש בהם ג"כ קדושה וכל מקום קדושה אינו סובל דבר ערוה לאפוקי מחנה ישראל שאין בה כל כך קדושה. וכל טמא לנפש. כי זה מורה ג"כ על רוח עועים אשר בקרבו ושאינו מקפיד להטמא בנפש אדם ע"י ש"ד הנוגע בצלם אלהים כביכול ע"כ ראוי שיתרחק ממחנה שכינה כי הוא פוגם כבוד השכינה.

ולפי שג' אלו גרמו החורבן וסילוק השכינה, על כן צוה לרחקם מן המחנה שלא יטמאו את מחניהם כי במקום שהמה מצויין הקב"ה מרחיק שכינתו משם כי המקום טמא טמא יקרא, רמז לדבר ט' מן טמא, רמז לש"ד הנולד לט' חדשים כי מטעם זה היו ערי מקלט ששה וכתיב (דברים יט.ט) ויספת לך עוד ג' ערים. בין הכל ט' לא יותר מן הטעם שנתבאר. מ' מן טמא, רמז לג"ע שכן היו מי המבול מ' יום על שהטריחו ליוצרם לצור צורת ממזרים במ' ימי יצירת הולד. א' מן טמא, רמז לע"ז הנוגע באחדות הש"י הרמוז באל"ף. וע"כ קרא דוד המלך ליצר הרע טמא (סוכה נב.) לפי שהכשילו בשלשתן ג"ע בבת שבע, ש"ד באוריה החתי, ע"ז כמו שלמדו (בסנהדרין קז.) מן פסוק ויהי דוד בא עד הראש (שמואל ב' טו.לב) בקש לעבוד ע"ז כו', ויש בהם ג"כ טומאה כי הע"ז מטמאה כנדה שנאמר (ישעיה ל.כב) תזרם כמו דוה. ע"כ רמז בהרחקת ג' טמאים אלו להרחקת ג' ראשי עבירות אלו המסבבים סילוק השכינה, וסמך לפרשה זו איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם. להורות שהרחקת הטמאים הוא ג"כ בעבור חטאם כאמור. (כלי יקר)


{ג}  מִזָּכָ֤ר עַד-נְקֵבָה֙ תְּשַׁלֵּ֔חוּ אֶל-מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה תְּשַׁלְּח֑וּם וְלֹ֤א יְטַמְּאוּ֙ אֶת-מַ֣חֲנֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֥ן בְּתוֹכָֽם:

 אונקלוס  מִדְכַר עַד נוּקְבָא תְּשַׁלְחוּן לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא תְּשַׁלְחֻנוּן וְלָא יְסַאֲבוּן יָת מַשְׁרִיתְהוֹן דִי שְׁכִינְתִּי שַׁרְיָא בֵינֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  מִדְכוּרָא וְעַד נוּקְבָא תְּשַׁלְחוּן לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא תִּפְטוּרוּנוּן וְלָא יְסַאֲבוּן יַת מַשִׁרְיַיתְהוֹן דִשְׁכִינַת קוּדְשָׁא שַׁרְיָא בֵּינֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  נקבה. זבה או נדה או מצורעת או טמאת מת: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מזכר עד נקבה תשלחו. כשם שנתגרשו אדם וחוה ונחש מג''ע. וסמך פרשת סוטה לפי שהנחש בא על חוה ונפלו ירכיו דכתיב על גחונך תלך. וסמך פרשת נזיר על שם הפרי שאכל אדם הראשון. ענבמו ענבי רוש: ולא יטמאו. ב'. הכא ואידך ולא יטמאו עוד בית ישראל שם קדשי שאם יטמאו את מחניהם מטמאים את שם קדשי כדכתיב למען טמא את מקדשי לחלל את שם קדשי: (בעל הטורים)

 אור החיים  אשר אני שוכן. פירוש דוקא כל עוד שהוא שוכן, אבל הוגללו הפרוכות מותרים מצורעים ליכנס למחנות (מנחות צה.): (אור החיים)


{ד}  וַיַּֽעֲשׂוּ-כֵן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְשַׁלְּח֣וּ אוֹתָ֔ם אֶל-מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (פ)

 אונקלוס  וַעֲבָדוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשַׁלְחוּ יָתְהוֹן לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ עִם משֶׁה כֵּן עֲבָדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲבָדוּ כֵן בְּנֵי יִשְרָאֵל וּפַטְרוּ יַתְהוֹן לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא הֵיכְמָא דְמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה הֵיכְדֵין עֲבָדוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויעשו כן. מיד קודם שנסעו והטמאים בנסעם יסעו בין דגל אפרים לדגל דן על דרך סברא כי לא פורש. ונסמכה פרשת איש או אשה כי הצרעת והזוב יבואו בעבור מעל. וטעם להזכיר זאת הפרשה פעם אחרת להזכיר ואם אין לאיש גואל: (אבן עזרא)


{ה}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{ו}  דַּבֵּר֘ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אִ֣ישׁ אֽוֹ-אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַֽעֲשׂוּ֙ מִכָּל-חַטֹּ֣את הָֽאָדָ֔ם לִמְעֹ֥ל מַ֖עַל בַּֽיהֹוָ֑ה וְאָֽשְׁמָ֖ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִֽוא:

 אונקלוס  מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גְבַר אוֹ אִתְּתָא אֲרֵי יַעְבְּדוּן מִכָּל חוֹבֵי אֱנָשָׁא לְשַׁקָרָא שְׁקָר קֳדָם יְיָ וְיֵחוֹב אֱנָשָׁא הַהוּא: (אונקלוס)

 יונתן  מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל גְבַר אוֹ אִיתְּתָא דִי יַעֲבְדוּן מִכָּל חוֹבֵי אֱנָשָׁא לִמְשַׁקְרָא שְׁקַר קֳדָם יְיָ וְיִתְחַיֵיב בַּר נַשׁ הַהוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  למעל מעל בה'. הרי חזר וכתב כאן פרשת גוזל ונשבע על שקר, היא האמורה בפרשת ויקרא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו וגו' (ויקרא ה, כא), ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה, האחד שכתוב והתודו, לומר שאינו חייב חומש ואשם על פי עדים עד שיודה בדבר, והשני על גזל הגר שהוא ניתן לכהנים: (רש"י)

 הרמב"ן  וטעם מכל חטאת האדם. כמו אשר יעשה האדם מכל חטאת לחטוא בהנה מכל מה שיחטא איש באיש וכחש בעמיתו ואמר למעל מעל בה' שישבע בשמו לשקר ויאשם לפניו ולפי שכבר הוזכר החטא הזה (ויקרא ה כ כו) ולא בא לחדש אלא גזל הגר דבר בו בלשון קצרה ואמר בכאן איש או אשה מפני שאין דרך האשה לגזול ואולי לא יחייב אותה הכתוב בחומש ואשם כאיש והזכיר וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל (פסוק ט) לומר שאם נתנו התרומה לכהן תהיה שלו והגוזל אותה ממנו נדון בדין אשם גזילות ולכך הזכירם בכאן או שבא להשלים תורת הכהנים בתרומה כי עדיין לא הזכירה רק ברמז מלאתך ודמעך לא תאחר (שמות כב כח) וכן הם יאכלו בלחמו (ויקרא כב יא) אבל לא ביאר דין התרומה שתנתן לכהן כלל והזכיר המעשר בסוף תורת כהנים שיהיה קדש לה' ועכשיו בא לצוות בתרומה ובקדשים שיהיו לכהנים במתנת הבעלים שיתנו אותה להם לרצונם לומר שטובת הנאה לבעלים היא ולא נזכרה מנחת הסוטה עם שאר המנחות בתורת כהנים בעבור שהיא מנחת קנאות ואינה לכפרה והשלים בכאן את דינה ועוד בעבור שיחס את העם לבית אבותם נתן להם דת ודין לדעת הממזרים שאינם בני בעלי אמותם כאשר יבא חשד בלב האיש על אשתו וכן השלים בקרבנות דין הנזיר כי אחרי שהוקם המשכן ונבדלו מהם הטמאים לקח מבחוריהם לנזירים אשר צבאו פתח אהל מועד לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו ועוד כי האשה שתדור בנזירות הפך הסוטה ולפיכך אמר בפרשה (להלן ו ב) איש או אשה כי יפליא ורבותינו אמרו עוד (סוטה ב) למה נסמכה פרשת נזירות לפרשת סוטה שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין והטעם כי זנות יין ותירוש יקח לב (הושע ד יא) וגידול השער הפך הבחורים המסלסלים שער ראשם להתנאות והגידול יוליד דאגה בלב איש ולפיכך הוא קדוש וצריך להשתמר מן הטומאה כי הוא ככהן המשרת לאלהיו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  מכל חטאת האדם. סמך לשילוח הטמאים שע''י חטאת האדם שחטא אדם הראשון שאכל מן העץ והנחש הטעה את האשה והוציאה שם רע באדם הוכו הג' הנחש בצרעת ואשה בזיבה ואדם במות וכסדר קללתם מנאם כאן צרוע דהיינו נחש וזב דהיינו אשה וטמא לנפש דהיינו האדם שנענש במות תמות: ל. מעול מעל. בה'. לומר שכל המטה דינו של גר כאילו מטה דינו של מעלה: הנפש ההוא. והתודו. רמז שכל המומתים מתודים בעת יציאת הנפש: (בעל הטורים)

 אור החיים  איש וגו' כי יעשו מכל וגו'. אמר למעול ולא אמר ומעלו מעל, יתבאר על פי דבריהם ז"ל (ספרי פסיקתא ב' ב"ק קי.) שאמרו שהכתוב מדבר במשקר בממון חברו ונשבע לו לשקר, והגם שכבר נאמר הדבר בפרשת ויקרא, חזר ונשנה לפרטי הדינים שנתחדשו בו, כפי זה יעיר הכתוב כי משעת מעשה החטא שהוא הגזל וכפירת ממון יחשוב הוא למעול מעל בה' לישבע בשמו כשיתבעוהו לדין, שאם לא כן הרי הוא בהשבון, והוא אומרו כי יעשו מכל חטאת האדם שהוא גזילת ממון חברו משעת מעשה הנה הוא מסכים למעול מעל בה':

ואשמה הנפש ההוא. לצד שהוא חטא בשבועה בה' יפעיל הגרעון בנפש, ושינה ה' לומר לשון יחיד וכל מה שלפניו ומה שלאחריו לשון רבים, מלפניו אמר כי יעשו וגו', מלאחריו והתודו, ותמצא שאמרו בגמרא כי כשירגישך הכתוב בכגון זה הוא הרגש גדול, ועיין מה שכתבנו מזה בפרשת ויקרא (ז' כ"א). גם דקדק לומר תיבת ההוא ללא צורך, יעורר הכתוב שהפגם הלז יעשה רושם למקור נפשות עם בני ישראל שתקרא נפש, וכדי שלא תבין שעל המועל הוא מדבר לזה אמר ההוא ולא אמר ואשמה נפשו, ועיין מה שכתוב בזוהר (אחרי ס"ז.) בפירוש פסוק נפשי אויתיך בלילה בדיוק נכון: (אור החיים)

 ספורנו  למעול מעל בה'. כבר באר הקבלה שזה נאמר על גזל הגר כי אמנם הגוזל אותו מחלל שם אלהיו בעיני הגר אשר בא לחסות תחת כנפיו ולכן יקרא מועל בקודש וחייב אשם כמשפט כל מועל בו: (ספורנו)


{ז}  וְהִתְוַדּ֗וּ אֶֽת-חַטָּאתָם֘ אֲשֶׁ֣ר עָשׂוּ֒ וְהֵשִׁ֤יב אֶת-אֲשָׁמוֹ֙ בְּרֹאשׁ֔וֹ וַחֲמִֽישִׁת֖וֹ יֹסֵ֣ף עָלָ֑יו וְנָתַ֕ן לַֽאֲשֶׁ֖ר אָשַׁ֥ם לֽוֹ:

 אונקלוס  וִיוַדוּן יָת חוֹבֵיהוֹן דִי עֲבָדוּ וְיָתֵב יָת חוֹבְתֵהּ בְּרֵישֵׁהּ וְחֻמְשֵׁהּ יוֹסֵף עֲלוֹהִי וְיִתֵּן לִדְחָב לֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיוֹדוּן יַת חוֹבֵיהוֹן דְעָבָדוּ אִין מָמוֹנָא אֲנַס לְחַבְרֵיהּ וְיָתוּב יַת חוֹבְתֵיהּ בְּרֵישֵׁיהּ וְחוֹמֶשׁ דְמוֹי יוֹסֵף עֲלוֹי וְיִתֵּן קַרְנָא וְחוּמְשָׁא לְמַאן דְאִתְחַיֵיב לֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  את אשמו בראשו. הוא הקרן (ת) שנשבע עליו (בבא קמא קי.): לאשר אשם לו. למי (א) שנתחייב לו (כתובות יט.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דממון המשתלם בראש הוא ומפרש ואיזה נקרא קרן אותו שנשבע עליו ר"ל אותו ממון שנשבע עליו לאפוקי חומש: (א) דק"ל למה לא כתיב לאשר גזל לו אלא לאשר אשם לו משמע למי שהקרן שלו כגון שאיש אחד הלוה לנגזל וזה בא וגזל מידו חייב ליתן למלוה שהלוה לנגזל וזהו שנקט רש"י למי שנתחייב לו ר"ל למי שנתחייב הנגזל לו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והתודו. איזה מהם שיהיה איש או אשה: בראשו. כאשר הוא. לא פחות ממנו: וחמישתו יוסף עליו. אם הוא מתודה מעצמו ואם יש עדים עליו יוסף שני חמישיות ומעתיקי הדת אמרו חומש החומש ודעתם רחבה מדעתנו: (אבן עזרא)

 אור החיים  והשיב את אשמו. שינה לדבר לשון יחיד הגם שהתחיל לדבר לשון רבים והתודו, לצד שהוידוי שוים הם בו, מה שאין כן האשם אינו בהשואה, לצד שהוא בעולה ויורד כאמור בפרשת ויקרא, וגמר הכתוב לדבר בשיעור זה לשון יחיד, כי אין צורך לשנות לכתוב בענין אחר: (אור החיים)


{ח}  וְאִם-אֵ֨ין לָאִ֜ישׁ גֹּאֵ֗ל לְהָשִׁ֤יב הָֽאָשָׁם֙ אֵלָ֔יו הָֽאָשָׁ֛ם הַמּוּשָׁ֥ב לַֽיהֹוָ֖ה לַכֹּהֵ֑ן מִלְּבַ֗ד אֵ֚יל הַכִּפֻּרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יְכַפֶּר-בּ֖וֹ עָלָֽיו:

 אונקלוס  וְאִם לֵית לִגְבַר פָּרִיק לַאֲתָבָא חוֹבְתָא לֵהּ חוֹבְתָא דִמְתֵב קֳדָם יְיָ לְכַהֲנָא בַּר מִדְכַר כִּפּוּרַיָא דִי יְכַפֵּר בֵּהּ עֲלוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין לָא אִית לְגַבֵּיהּ פָּרִיק לְאָתָבָא חוֹבְתֵיהּ לֵיהּ חוֹבְתֵיהּ דִמְיֵיתַב קֳדָם יְיָ לְכַהֲנָא יִתֵּן בַּר מִדְכַר כִּפּוּרַיָא דִי יְכַפֵּר בֵּיהּ עֲלוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם אין לאיש גאל. שמת התובע שהשביעו, ואין לו יורשים: להשיב האשם אליו. כשנמלך זה להתודות על עונו. (ב) ואמרו רבותינו וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים, או בן או בת או אח או שאר בשר הקרוב ממשפחת אביו למעלה עד יעקב, אלא זה הגר (ג) שמת ואין לו יורשים: האשם המושב. זה הקרן (ד) והחומש: לה' לכהן. קנאו השם, (ה) ונתנו לכהן שבאותו (ו) משמר: מלבד איל הכפורים. האמור בויקרא (ז) שהוא צריך להביא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) דקשה לרש"י כיון שגזלן כופר לו וזה שהשביעו הוא כבר מת אם כן היאך בא שזה רוצה לשלם ומתרץ כשנמלך כו': (ג) ואם תאמר בפרשת בהר כתיב ואיש כי לא יהיה לו גואל ופירש"י וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל ומתרץ אלא גואל שיוכל לגאול ממכרו ר"ל דודאי יש לו גואל אלא שאין לו גואל עשיר שיוכל לגאול ממכרו ולמה לא מתרץ דמיירי בגר שאין לו יורשים כמו שמתרץ הכא. ויש לומר דהתם אי אפשר לומר בגר דהא כתיב ומכר מאחוזתו דהיינו מירושת אביו ולגר אין לו ירושה מאביו וגם הכא אי אפשר לתרץ כהתם דכל אדם רוצה לקבל האשם דהיינו קרן וחומש בין עני ובין עשיר: (ד) והא דלא נכתב לעיל גבי ואם אין לאיש גואל להשיב האשם ולא נכתב המושב מפני שסמך אדלעיל מיניה דכתיב והשיב את אשמו בראשו וחמישתו וגו': (ה) דאם לא כן אם הוא לה' אינו לכהן וכן ההיפך ואין לומר שניהם לה' האימורים והבשר לכהנים, לה' ולכהן מיבעי ליה: (ו) ואם תאמר דלמא לאיזה כהן שירצה אף על פי שאינו באותו משמר ויש לומר מדכתיב אחריו מלבד איל הכפורים וגו' ר"ל דזה יתן לכהן מלבד אותו איל הכפורים ואיל הכפורים נותן דוקא לכהן שבאותו משמר כדכתיב בפרשת שופטים חלק כחלק יאכלו וגו' אם כן אף קרן וחומש אינו נותן אלא לכהן שבאותו משמר: (ז) (פענח רזא) כי מלשון מלבד משמע שכתוב כך בתורה שחייב בה לכך צריך לומר האמור בויקרא והוצרך להזכירו פה דסלקא דעתך אמינא היכא דמחזיר הגזילה לבעלים צריך קרבן להתכפר לו מן השמים אבל היכא דיהיב ליה לכהן זה יהיה כפרתו קא משמע לן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  המושב לה'. בעבור ידאת השם השיבו: (אבן עזרא)

 ספורנו  המושב לה'. כי כשאין הבעלים קיימים ראוי להשיב הגזל לבעלי בעליו והוא האל יתברך כענין שאמרו רבותינו ז''ל (מציעא פרק המפקיד) מת העבד יחזיר לרבו: (ספורנו)


{ט}  וְכָל-תְּרוּמָ֞ה לְכָל-קָדְשֵׁ֧י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל אֲשֶׁר-יַקְרִ֥יבוּ לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִֽהְיֶֽה:

 אונקלוס  וְכָל אַפְרָשׁוּתָא לְכָל קוּדְשַׁיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דִי יְקָרְבוּן לְכַהֲנָא דִלֵהּ יְהֵא: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל אַפְרָשׁוּתָא לְכָל קוּדְשַׁיָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל דִיקַרְבוּן לְכַהֲנָא דִילֵיהּ יְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכל תרומה וגו'. אמר רבי ישמעאל, וכי תרומה מקריבין לכהן, והלא הוא המחזר אחריה לבית הגרנות, ומה תלמוד לומר אשר יקריבו לכהן, אלו הבכורים שנאמר בהם תביא בית ה' אלהיך, (שמות כג, יט) ואיני יודע מה יעשה בהם, תלמוד לומר לכהן לו יהיה, בא הכתוב ולמד על הבכורים שיהיו נתנין לכהן: (רש"י)

 הרמב"ן  וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל. יאמר כי תרומה אשר יקדישו בני ישראל אותה כלומר שירימוה ויקדישוה תהיה לכהן כי בעבור שאין לתרומה שעור אמר הכתוב כי כל אשר יפרישו ממנה תהיה לכהן כאשר יקריבו אותה הבעלים לתתה אליו לא שיטלנה הכהן בזרוע וזהו פשוטו של מקרא וכך אמרו בספרי (נשא ל) רבי עקיבא אומר בא הכתוב ללמדך שאם רצה לעשות כל גרנו תרומה רשאי ובלבד שישייר מקצת ועוד שנו שם בספרי אשר יקריבו לכהן אמר ר' ישמעאל וכי תרומה מקריבין לכהן מה ת"ל אשר יקריבו לכהן לו יהיה לפי שהוא אומר (שמות כג יט) ראשית בכורי אדמתך וגו' אבל לא שמענו מה יעשה בהם ת"ל אשר יקריבו לכהן לו יהיה בא הכתוב ולימד על הבכורים שיהיו נתונין לכהן ופירש רש"י וכי תרומה מקריבין לכהן והלא הוא עצמו מחזר עליה בבית הגרנות ואינו מחוור אבל פירושה (כי) על דעת רבי ישמעאל לא יבא לשון הקרבה בתורה אלא בקרבים על גבי המזבח לפיכך דרש " אשר יקריבו " בבכורים שהם טעונין תנופה והגשה יאמר הכתוב כי כל הבכורים אשר יקריבו הבעלים לשם לכהן המקריב לו יהיה ומה שאמר לפי שנאמר תביא בית ה' אלהיך ואיני יודע מה יעשה בהן לומר שעדיין לא למדנו בבכורים שיהיו ממתנות כהונה כלל ובכאן הוא שלימד עליהן תחילה שיהיו נתונין לכהן אבל אחרי כן חזר ושנאה בפרשת כהונה (להלן יח יג) בכורי כל אשר בארצך לך יהיה ששם חזר ושנה גם כן תרומה וקדשים כדי שיכלול כל מתנות כהונה יחד ויכרות בכולן ברית מלח (שם פסוק יט) ועוד לדברים שנתחדשו שם בפרשה כל טהור בביתך יאכלנו (שם פסוק יג) ולמדנו עוד מכאן שיהו הבכורים לאנשי משמר שיקריבום ואינם לכל כהן שירצה כתרומה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהז לו יהיה. מוקי לה בספרי בבכורים: יקריבו. בגימטריא הם הבכורים: (בעל הטורים)

 אור החיים  וכל תרומה וגו' לו יהיה וגו'. צריך לדעת למה כפל הכתוב ענין אחד ג' פעמים וכל תרומה וגו' לו יהיה, ואיש את קדשיו וגו', איש אשר יתן וגו'. עוד למה כפל לומר ג' פעמים לו יהיה, ורז"ל בספרי פירשו לו יהיה בא לתת הבכורים שנקראו ראשית כתרומה המובאים בית ה' שיהיו לו לכהן נתונים. לו יהיו שאמר בפסוק ב' לומר שאם הכהן הקריב קדשיו אפילו במשמרה שאינה שלו הרי הם שלו, ואומרו ואשר יתן לכהן לו יהיה אם נתן לו פדיון בכור בנו ומת אחר ל' יום לכהן לו יהיה ולא יחזירם, והרבה דרשות כיוצא בזה, אבל צריכין אנו ליישב המקרא על פי פשוטו. ונראה לפרש ג' כתובים הבאים כאחד שהם מלמדים כללות כ"ד מתנות אשר חלק ה' לכהנים, וכתבם רמב"ם בפרק א' מהלכות בכורים וזה לשונו כ"ד מתנות שנתן לכהנים נחלקים לה' חלקים, שהם ג'. הא' הם קדשים שזוכים מן המקדש ואלו הם. בשר חטאת. בשר אשם. שלמי ציבור. מותר העומר. שירי מנחות. שתי הלחם. לחם הפנים. שמן מצורע. עורות קדשים. חזה ושוק של שלמים. המורם מן התודה. המורם מאיל נזיר. בכור בהמה טהורה. והבכורים. הרי אלו י"ד מתנות שכולן צריכין הבעלים להביאם וליתנם לכהן וכולן קדש. חלוקה ב' הם התרומה. ותרומת מעשר. והחלה. והג' הם המתנות. וראשית הגז. שדה אחוזה. פדיון הבן. פדיון פטר חמור. גזל הגר. והחרמים. שהם חולין ועל הכהן לחזר אחריהם עד כאן:

ואלה הם דברי הכתובים, כנגד חלוקה ראשונה שהם י"ד מתנות שיש בהם ב' הדרגות שהם קודש וצריכין ישראל להביאם וליתנם לכהן אמר וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל הרי הזכיר עליהם שם קודש, אשר יקריבו לה' הרי הזכיר הבאתם שהם יקריבו אותם למקום המקודש. וכנגד חלוקה ב' שהם תרומה ותרומת מעשר וחלה אמר ואיש את קדשיו לו יהיו, הזכיר לשון הקדש לומר כי מדבר במתנות המקודשים, ולא הזכיר בהם הקרבה כי הכהן יחזר אחריהם. וכנגד ז' מתנות אמר איש אשר יתן לכהן לא הזכיר שם קדושה לצד שהם חולין גמורים, ודקדק לומר אשר יתן שאין לכהן זכות בהם אלא משעת נתינה כדין המתנות עד שיגיע ליד המקבל, ועיין מה שכתבתי בהלכות. מתנות כהונה (פרי תואר סי' ס"א), ואמר לו יהיה שאין הכהן יכול למאן שלא ליקחם כאמור בדבריהם (יו"ד ש"ו ד'). ומעתה יש טעם נכון במה שחלקם הכתוב לג' הדרגות לומר על כל אחת ואחת מג' חלוקות לו יהיה, שצריך לקחת כל הבא לו מהם, ולא היה נשמע אם היה אומר על חלוקה אחת מהם לבד: (אור החיים)

 ספורנו  וכל תרומה. כבר באה הקבלה שהתרומה האמורה בזה המקום היא הבכורים הנקרבים לאל יתברך כמו שמנהג להקריב בכורים לבעל הקרקע כאמרו הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' ואמר כאן שכמו שגזל הגר המושב לה' הוא נותנו לכהן של משמר כמו כן הבכורים הנקרבים לאל יתברך הוא נותנם לכהן של משמר: (ספורנו)


{י}  וְאִ֥ישׁ אֶת-קֳדָשָׁ֖יו ל֥וֹ יִֽהְי֑וּ אִ֛ישׁ אֲשֶׁר-יִתֵּ֥ן לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִֽהְיֶֽה: (פ)

 אונקלוס  וּגְבַר יָת מַעֲשַׂר קוּדְשֵׁהּ דִלֵהּ יְהוֹן גְבַר דְיִתֵּן לְכַהֲנָא דִלֵהּ יְהֵא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּגְבַר יַת מַעֲשֵר קוּדְשׁוֹי דִילֵיהּ יְהוֹן וְלָא חַסְרִין נִכְסוֹי גְבַר מַה דְיִתֵּן לְכַהֲנָא דִילֵיהּ יְהֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואיש את קדשיו לו יהיו. לפי שנאמרו מתנות כהונה ולויה, יכול יבואו ויטלום בזרוע, תלמוד לומר ואיש את קדשיו לו יהיו, מגיד שטובת הנאתן לבעלים. (ח) ועוד מדרשים הרבה דרשו בו בספרי. ומדרש אגדה, ואיש את קדשיו לו יהיו, מי שמעכב מעשרותיו ואינו נותנן, לו יהיו המעשרות, סוף שאין שדהו עושה אלא אחד מעשרה שהיתה למודה (ט) לעשות: איש אשר יתן לכהן. מתנות הראויות לו: לו יהיה. ממון הרבה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) ר"ל שיתן לכל כהן שירצה דהוא הטובת הנאה ונוטל מישראל סלע או יותר כדי לתתם לבן בתו כהן אבל לא שיקח מהכהן איזה ממון שיתן לו המתנות לכך כתיב לו יהיה כלומר שטובת הנאה היא לבעלים: (ט) למודה רגילה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואיש את קדשיו לו יהיו. טעמו ברשות המקדיש הם שיתנם לאיזה כהן שירצה והזכיר זה בעבור מתנות כהונה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואיש את קדשיו לו יהיו. הנכון בכתוב הזה שיאמר שכל קדשי האדם יהיו שלו לומר שכל הקדשים שלא יצוה בהם ליתן אותם לכהן יהיו לבעלים והם מותרים בהם אף על פי שנקראו קדש ואיש אשר יתן לכהן כאשר צויתיו לו יהיה כי גם הקדשים אשר יצוה הכתוב לתתם לכהן יש לבעלים זכות בהן שהם לכהן ההוא אשר יתנם לו האיש כממונו והנה מעשר שני ונטע רבעי שאמר בהן הכתוב שיהיו קדש לה' (ויקרא כז ל שם יט כד) הם לאיש כממונו וכן מעשר בהמה (שם כז לב) אבל שאר הקדשים אשר יצוה בהם בפרשת ויקח קרח (להלן יח) שיתנו הם לכהן אשר ינתנו לו מיד הבעלים לא שיוכלו הכהנים לגזול אותם מהם ומאלינו נלמד שטובת הנאה לבעלים וזה הנכון בפשוטו והוא דעתו של אונקלוס וכדרך זה נדרש בספרי (נשא לא) אמרו כל הקדשים היו בכלל שנאמר ואיש את קדשיו וגו' משך הכתוב כל הקדשים ונתנם לכהנים ולא שייר מהם אלא תודה ושלמים ופסח ומעשר בהמה ומעשר שני ונטע רבעי שיהיו לבעלים הזכירו אף תודה ושלמים ופסח מפני שאף הם לבעלים אבל לא הוצרך הכתוב הזה בהם כלל (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ואיש את קדשיו לו יהיו. וסמיך ליה פרשת סוטה לומר שמי שמשהה קיני הנשים ואינו מקריבם כדדך שעשו בני על. הוי כאלו שכבום: (בעל הטורים)

 ספורנו  ואיש את קדשיו לו יהיו. אבל שאר קדשים והם תרומות ומעשרות אף על פי שהם מוקדשים לה' אינם לשום כהן מיוחד אלא לאותו כהן שיתנום אליו הבעלים: איש אשר יתן לכהן. אבל כשהאחד מהבעלים יתן לכהן איזה קדש לא יהיה עוד בכלל קדשיו אבל לו יהיה לכהן המקבל ולא יוכלו הבעלים ולא שאר הכהנים להפקיעו ממנו: (ספורנו)


{יא}   רביעי  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{יב}  דַּבֵּר֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֥ישׁ אִישׁ֙ כִּֽי-תִשְׂטֶ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ וּמָֽעֲלָ֥ה ב֖וֹ מָֽעַל:

 אונקלוס  מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן גְבַר גְבַר אֲרֵי תִסְטֵי אִתְּתֵהּ וּתְשַׁקֵר בֵּהּ שְׁקָר: (אונקלוס)

 יונתן  מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן גְבַר גְבַר אֲרוּם תִסְטֵי אִנְתְּתֵיהּ וּתְשַׁקֵר בֵּיהּ שְׁקָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  איש איש כי תשטה אשתו. מה כתוב למעלה מן הענין, ואיש את קדשיו לו יהיו, (י) אם אתה מעכב מתנות הכהן, חייך שתצטרך לבא אצלו להביא לו את הסוטה: איש איש. ללמדך שמועלת בשנים, באיש מלחמה שלמעלה, ואישה מלמטה: כי תשטה אשתו. שנו רבותינו, אין המנאפין נואפין עד שתכנס בהן רוח שטות, (כ) דכתיב כי תשטה, וכתוב בו נואף אשה חסר לב. (משלי ו, לב) ופשוטו של מקרא, כי תשטה, תט מדרכי צניעות (ל) ותחשד בעיניו, כמו שטה מעליו ועבור, (שם ד, טו) אל ישט אל דרכיה לבך (שם ז, כה): ומעלה בו מעל. ומהו המעל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ואף על פי שרש"י זכרונו לברכה אינו דורש הסמוכים אלא אותן שאינן נכתבו במקומן שבודאי לא נכתבו אלא לדרשא מכל מקום מאחר שאין שום דמיון בין דיני אישות לתרומה וקדשים ודאי לא נסמכו זו אצל זו אלא לדרשא. (גור אריה) פירוש דלאו סמיכות הפרשה ק"ל דאם כן למה נסמכה פרשת סוטה לקדשים מיבעי ליה כדרכו אלא ק"ל דלא ה"ל להתחיל הפרשה באיש אלא באשה לומר אשה כי תשטה ומעלה וגו' שהיא עיקר החטא לכן פירש מה כתיב למעלה וגו' שהוא עיקר החטא ע"כ איש איש מלמד שמועלת בשנים עיין שם יותר: (כ) כלומר שיצרם הרע מורה להם היתר וזהו השטות דאם לא כן למה חייבים מיתה כיון דשוטים היו: (ל) דוקא נקט רש"י מדרכי צניעות ולא אמר מדרכי תורה דמדרכי תורה משמע דודאי הוא שזינתה ואם ודאי שזינתה אין משקין אותה לכך נקט מדרכי צניעות ר"ל שראה מחבקת ומנשקת עם איש אחר וספק הוא אם זנתה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם תשטה. בעבור ומעלה בו מעל: תשטה. תסור מהדרך הישרה וכן שטה מעליו ועבור: (אבן עזרא)

 אור החיים  דבר וגו' ואמרת וגו' איש איש וגו'. כפל לומר דבר ואמרת, גם שינה את לשונו, גם כפל לומר איש איש, לצד שיש ב' הדרגות בסוטות א' נקיה ואחת טמאה, הטמאה תצבה בטנה ותפול ירכה וגו', והטהורה משבחת ונזרעה זרע, לזה אמר דיבור ואמירה, דיבור לטמאה, ואמירה רכה לטהורה אשר יקנא לה בעלה, כי ה' יתמוך לבה ביעודים הנאמרים אם לא נטמאה האשה, ולטעם זה עצמו כפל לומר איש איש, והוא על דרך אומרם ז"ל (מגילה יב:) באומרו ומעלה בו מעל אם מעלה בו מעל איהו בקרי וכו', ומעתה יאמר אדם אם קינא לאשתו ויודע הוא בעצמו שאין בו מעל תהיה בדיקתה אצלו ממעשיו במקום השקאה ויאמר להחזיקה בטהרה אפילו אחר קינוי וסתירה, לזה אמר איש איש בין היודע בעצמו כי הוא איש טהור בין אשר לא טהור צריך להביאה אל הכהן:

ואולי כי לזה כיון הכתוב בכפל דבר ואמרת, בין למי שחושב שלא להביא מטעם שיודע בעצמו שהוא טהור, גם כדי שלא יריע חזקתו, ואומרו ואמרת אמירה רכה להחפץ בדבר, או לכל אחד ואחד ישנו בדיבור קשה ואמירה רכה, מי שיש בו מעל הגם שיש לו דיבור קשה כי תגלה רעתו בקהל אף על פי כן יש לו טובה להרחיקו ממכשול לבל ישכב עם טמאה בתמידות, ולמי שהוא נקי יש לו דיבור קשה להכריחו לבזות באשתו, ויש לו אמירה הסועדת הלב שתנקה האשה ונזרעה זרע וגו': (אור החיים)

 ספורנו  כי תשמה אשתו. תסטה מדרכי צניעות: ומעלה בו מעל. חללה את קדש ה' אשר אהב בקדושי האישות כחבוק ונשוק זולת אישה ודומיהם: (ספורנו)

 כלי יקר  איש איש כי תשטה אשתו וגו'. סמיכות פר' זו לפסוק הקודם פירש"י אם אתה מעכב מתנות הכהן חייך שתצטרך לבא אליו להביא לו את הסוטה, פירוש לפירושו לפי שהמעכב המתנות יבא לידי עוני כמו שפירש"י למעלה (ה.י) וארז"ל (סוטה ד:) כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא שנאמר (משלי ו.כו) כי בעד אשה זונה עד ככר לחם. וכשהאשה רואה שבעלה בא לידי עוני היא חושדתו שבא לידי עוני מחמת שהיה רועה זונות כמ"ש (שם כט.ג) ורועה זונות יאבד הון. בראותה שפתאום יאבד הונו שלא כדרך העולם ובסבה זו תזנה גם היא מאחריו לומר איהו בקרי ואיהי בבוציני (מגילה יב.) לכך נאמר ומעלה בו מעל שאם תשטה אשתו ומעלה אז בו מעל זה המעל תלוי בו כי הוא הגורם לה שתרצה לעשות כמותו מצד החשד, וכ"ז גרם הוא שמעל בקדשי כהן לבלתי תת לכהן את הקודש כי עי"ז הוא בא לידי עוני והיא חשדתו ברועה זונות המאבד הון, והאמת יתברר ע"י בדיקת המים כי רז"ל אמרו (סוטה כח.) ונקה האיש מעון, אם הוא מנוקה מעון המים בודקין אותה כו', והיינו מעון זה הדומה לעון שלה שאם הוא נקי ממה שחשדה אותו אשתו אז דין הוא שיבדקוה המים אבל אם אינו מנוקה מעון זה וחשד שלה אמת אין דין שיבדקוה המים מאחר שהוא עצמו היה רועה זונות ויש לה קצת התנצלות, ומ"ש כי תשטה לשון שטות אף על פי שכל חוטא נקרא כסיל ושוטה מ"מ פרט לומר שהיא דווקא הומיה פתיות ובל ידעה מה גרם לו העוני כי היה לה להבין שעיכוב המתנות גרם לו העוני כאמור.

ולדעת רז"ל (שם ב.) שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, נקט לשון תשטה כי היין מבלבל שכלו של אדם כמ"ש (הושע ד.יא) זנות ויין ותירוש יקח לב. ומדסמכן להדדי ש"מ שהיין מרגיל לערוה לכך נאמר ביואל (ד.יח) יטפו ההרים עסיס וגו', וסמיך ליה ומעין יצא מבית ה' והשקה את נחל השטים. לפי שארז"ל (במ"ר כ.כב) שמעין של שטים מגדל נואפים שנאמר (במדבר כה.א) וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב. מאחר שאמר יטפו ההרים עסיס דהיינו רבוי יין הוצרך להבטיחם על שלא יזיק להם ריבוי היין ולא יביאם לידי הרגל עבירה לפי שמעין יצא מבית ה' והשקה את נחל השטים. כי בכ"מ שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה ע"כ יצא המעין ממקום קדוש וירפא את נחל השטים שלא יביאם לידי הרגל עבירה הוא ושותפו דהיינו היין, כי נחל השטים מקורו של סמאל והוא שותף לאותיות ענבם באלפ"א בית"א.

ולולא מסתפינא לומר דבר חידוש אשר לא שערום ראשונים הייתי אומר, כי תשטה בטי"ת כמו תשתה בתי"ו כי ט' מתחלפת בתי"ו באותיות דטלנ"ת וכן פירש"י סוף פר' מקץ (מד.טז) בפסוק ומה נצטדק. שטי"ת זו במקום תי"ו וכן לשון תועה. בכל המקרא בתי"ו, ובלשון רז"ל טועה בטי"ת, כאילו אמר כי תשתה אשתו יין ושכר המרגילים לערוה. ולדעת האומר שהוא לשון שטות היינו לפי שהיין יקח לב עד שאינו יודע להבדיל בין קודש לחול כמ"ש (ויקרא י.ט-י) יין ושכר על תשת וגו'. ולהבדיל וגו'. וכמ"ש (משלי לא.ה) פן ישתה וישכח מחקק. היינו התורה וקראה בשם מחקק לפי שעולה למספר חמר וכדרך שאמרו (בעירובין סה.) נכנס יין יצא סוד, כך נכנס חמר יצא מחקק חושבנא דדין כחושבנא דדין וכל אחד נדחה מפני חבירו. ונקרא היין חמר כי על ידו נעשה האדם כחמור אין הבין לכך נאמר כי תשטה. שתהיה שוטה כחמור עד שאפילו אם חמור תובעתה בשוק נזקקת לו (כתובות סה.). (כלי יקר)


{יג}  וְשָׁכַ֨ב אִ֣ישׁ אֹתָהּ֘ שִׁכְבַת-זֶ֒רַע֒ וְנֶעְלַם֙ מֵֽעֵינֵ֣י אִישָׁ֔הּ וְנִסְתְּרָ֖ה וְהִ֣יא נִטְמָ֑אָה וְעֵד֙ אֵ֣ין בָּ֔הּ וְהִ֖וא לֹ֥א נִתְפָּֽשָׂה:

 אונקלוס  וְיִשְׁכֻּב גְבַר יָתַהּ שָׁכְבַת זַרְעָא וִיהֵי מְכַסָא מֵעֵינֵי בַעְלַהּ וּמִטַמְרָא וְהִיא מְסָאֲבָא וְסָהִיד לֵית בַּהּ וְהִיא לָא אִתַּחָדַת: (אונקלוס)

 יונתן  וִישַׁמֵשׁ גְבַר חוֹרָן עִמָהּ תַּשְׁמִישׁ דְעָרִיס וִיהֵי מְכַסֵי מֵעֵינֵי בַּעֲלָהּ וּמִטַמְרָא וְהִיא מְסָאֲבָא וְסַהֲדוּ בְּרִיר לֵית דְמַסְהִיד בָּהּ וְהִיא לָא אִתְחָדָת: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושכב איש (מ) אותה: איש. פרט לקטן ומי שאינו איש (סוטה כו:): אתה שכבת זרע. שכיבתה פוסלת אותה, ואין שכיבת אחותה פוסלת אותה (יבמות צה.), (נ) כמעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו: ונעלם מעיני אישה. פרט לסומא, (סוטה כז.) הא אם היה רואה (ס) ומעמעם (ס"א ומעלים) אין המים בודקין אותה: ונסתרה. שיעור שתראה (ע) לטומאת ביאה: ועד אין בה. הא אם יש בה אפילו עד אחד (פ) שאמר נטמאת, לא היתה שותה: ועד אין בה. בטומאה אבל יש עדים לסתירה: נתפשה. נאנסה, (צ) כמו ותפשה ושכב עמה (דברים כב, כח): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דק"ל ומעלה בו מעל ושכב איש משמע דב' ענינים הם לכן פירש ומהו המעל ושכב וגו' כאלו כתיב ששכב איש אותה ואין לומר ששכב איש אותה באמת דאז אין משקין אותה וסדר הכתובים כן הוא כי תשטה ועברה מדרכי צניעות ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו ואחר כך נסתרה כשיעור טומאה בין מעלה בו מעל ושכב איש אותה שכבת זרע ונעלם ממנו בין לא שכב איש אותה והיא לא נטמאת רק קנא לה אף שלא חמס בכפה והביא האיש את אשתו וגו'. הרא"ם: (נ) הכי גרסינן ושכב איש אותה שכבת זרע שכיבתה פוסלתה ואין שכיבת אחותה פוסלתה מבעלה (יבמות צה) פירוש כששכב בעלה עם אחותה אינה נפסלת אשתו מחמת זנות אחותה מבעלה דהוה אמינא שיפסלנה מקל וחומר ומה מי שבא על איסור קל נאסר האוסר מקום שבא על איסור חמור אינו דין שנאסר האוסר פירוש רש"י איסור קל אשת איש שיש לה היתר על ידי גט אם זנתה אשתו נאסר בה בעלה האוסרה לכל העולם מקום שבא על איסור חמור כגון אחות אשתו שאשתו אוסרת את אחותה עליו כל ימי חייה אינו דין שנאסר האוסר שתיאסר אשתו על בעלה האוסרת את אחותה לבעלה לכך נאמר אותה לומר שכיבתה פוסלתה וכו' (יבמות דף צה ע"א). וטעות נפל בדברי רש"י מפי הגאון מורינו הרב יצחק כהן זכרונו לברכה. ומצאתי כתוב דהאי מעשה בב' אחיות וכו' צריך להיות בפסוק איש איש שפירש"י שמועלת בשנים באיש של מעלה ובאיש של מטה והכי איתא במדרש באיש שלמעלה ובאיש שלמטה אמר לה הקדוש ברוך הוא באישך את משחקת שמא בי את משחקת ומעשה בשתי אחיות וכו': (ס) ר"ל דשני דברים הם וכולם נתמעטו מפסוק זה מעיני פרט לסומא אף על פי שיודע שזינתה הואיל ואינו רואה אינה שותה ומונעלם משמע אם היה רואה ומעמעם ששניהם יחד אין המים בודקין אותה. ומעמעם כמו גחלים עוממות והוא תרגום של כהה: (ע) פירוש האי והיא נטמאה דכתיב אחר ונסתרה בשיעור טומאה קמיירי שהוא כדי לצלות ביצה ולגומעה דאי סלקא דעתך נטמאה ממש הא כבר כתיב לעיל ושכב איש אותה והיינו נטמאה והיא נטמאה דכתב רחמנא למה ליה אלא לשיעור טומאה הוא דאתא: (פ) ואם תאמר מהיכא נשמע דיוק זה מדכתיב ועד אין בה הא קיימא לן כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים מדהוצרך הכתוב לפרט לא יקום עד אחד משמע כל עד שבתורה שנים אלא אם כן פרט בו הכתוב אחד כמו שפרש"י בפרשת שופטים ואם כן הכא כתיב עד סתם משמע שנים אין בה אבל אחד יש בה. ויש לומר דקרא ועד אין בה קאי על והיא לא נתפשה ולא על וקנא את אשתו והביא האיש את אשתו אל הכהן להשקות אותה כלומר עד אין בה שהיא לא נתפשה שאין כאן ב' עדי טומאה אלא עד אחד ראה שנטמאה אין משקין אותה אלא אסורה על בעלה (סוטה דף ב') והאי מלת הא הוא כמו והא למדת ולא דיוקא היא כי לא לדיוקא אתיא רק מסקנא דמלתא הוא הא למדת אבל יש בה וכו' ותו קשה לרש"י למה מהימן עד אחד לאוסרה על בעלה ומתרץ ועד אין בה בטומאה אבל יש עדים בסתירה והואיל ובסתירה יש שני עדים שאומרים שראינו שנסתרה עם פלוני כשיעור טומאה ועד אחד בא ואמר שנטמאת רגלים לדבר הוא דמהימן דודאי זינתה כיון שיש גם עדי סתירה לכך נכתב הקרא דועד אין בה כאן כדי ללמדך דקאי אונטמאה דלעיל כלומר שיש עדי סתירה ולכך מהימן עד אחד ואי לא נכתב כאן לא הייתי יודע שיש עדים בסתירה: (צ) והכי קאמר קרא ועד אין בה כלומר שנים אין בה אלא אחד והיא לא נתפשה אלא מעיד שעשתה ברצון אסורה לבעלה ודין בפני עצמו הוא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שכבת זרע. השכיבה הידועה כי עקרה לזרע: ונסתרה שלא גלתה היא הדבר ואפילו עד אחד אין בה שתהיה חשודה בעבורו: והיא לא נתפשה. בעדים אנשים או על ידי נשים עד שתהיה חשודה: (אבן עזרא)

 ספורנו  ושכב איש אותה. שכן דרכו של יצר הרע לצאת מרעה אל רעה: ונעלם מעיני אישה. אף על פי שקדמו כל אלה יקרה שיהיה הדבר נעלם מעיני אישה כאילו תכהינה עיניו מראות שאם היה יודע ושותק לא היו המים בודקין את האשה כלל כמו שביארו ז''ל: ונסתרה. אחר כל אלה ונודע זה לאישה: (ספורנו)


{יד}  וְעָבַ֨ר עָלָ֧יו רֽוּחַ-קִנְאָ֛ה וְקִנֵּ֥א אֶת-אִשְׁתּ֖וֹ וְהִ֣וא נִטְמָ֑אָה אֽוֹ-עָבַ֨ר עָלָ֤יו רֽוּחַ-קִנְאָה֙ וְקִנֵּ֣א אֶת-אִשְׁתּ֔וֹ וְהִ֖יא לֹ֥א נִטְמָֽאָה:

 אונקלוס  וְיֶעְבַּר עֲלוֹהִי רוּחַ קִנְאָה וִיקַנֵי יָת אִתְּתֵהּ וְהִיא מְסָאֲבָא אוֹ עֲבַר עֲלוֹהִי רוּחַ קִנְאָה וִיקַנֵי יָת אִתְּתֵהּ וְהִיא לָא מְסָאֲבָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיעִבַּר עֲלוֹי רוּחַ קִנְאָתָא וִיקַנֵי יַת אִתְּתֵיהּ וְהִיא אִסְתְּאָבַת אוֹ עָבַר עֲלוֹי רוּחַ קִנְאֵיתָא וִיקַנֵא יַת אִתְּתֵיהּ וְהִיא לָא אִסְתְּאָבָת: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועבר עליו. (ק) קודם לסתירה: רוח קנאה וקנא. פירשו רבותינו לשון התראה, שמתרה בה אל תסתרי עם איש פלוני: והיא נטמאה או עבר עליו וגו'. כלומר הוא התרה בה ועברה על התראתו, ואין ידוע (ר) אם נטמאה אם לאו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) משמע דמקרא מסורס כמו שמפורש למעלה: (ר) פירוש לא שנודע לו שנטמאה ונודע לו שלא נטמאה כפי המובן מוהיא נטמאה והיא לא נטמאה דהא ונעלם מעיני אישה כתיב ודרשו רבותינו זכרנם לברכה שאם היה רואה ומעמעם אין המים בודקין אותה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ועבר עליו. לשון זכר וכן רוח גדולה וחזק מאד. וטעם עבר. שעל' במחשבתו: (אבן עזרא)

 ספורנו  ועבר עליו רוח קנאה. רוח טהרה להתרות בה מאחר שידע ששטתה מדרכי צניעות: וקנא את אשתו. התרה בה ואמר אל תסתרי עם איש פלוני: או עבר עליו רוח קנאה. רוח שטות בלתי סבה ראויה שיקנא: והיא לא נטמאה. אבל אם עברה על התראתו ונסתרה אף על פי כן: (ספורנו)


{טו}  וְהֵבִ֨יא הָאִ֣ישׁ אֶת-אִשְׁתּוֹ֘ אֶל-הַכֹּהֵן֒ וְהֵבִ֤יא אֶת-קָרְבָּנָהּ֙ עָלֶ֔יהָ עֲשִׂירִ֥ת הָֽאֵיפָ֖ה קֶ֣מַח שְׂעֹרִ֑ים לֹֽא-יִצֹ֨ק עָלָ֜יו שֶׁ֗מֶן וְלֹֽא-יִתֵּ֤ן עָלָיו֙ לְבֹנָ֔ה כִּֽי-מִנְחַ֥ת קְנָאֹת֙ ה֔וּא מִנְחַ֥ת זִכָּר֖וֹן מַזְכֶּ֥רֶת עָוֹֽן:

 אונקלוס  וְיַיְתֵי גַבְרָא יָת אִתְּתֵהּ לְוַת כַּהֲנָא וְיַיְתֵי יָת קֻרְבָּנַהּ עֲלַהּ חַד מִן עַסְרָא בִּתְלַת סְאִין קִמְחָא שְׂעָרִין לָא יְרִיק עֲלוֹהִי מִשְׁחָא וְלָא יִתֵּן עֲלוֹהִי לְבֻנְתָּא אֲרֵי מִנְחַת קִנְאָתָא הוּא מִנְחַת דוּכְרָנָא מַדְכָּרַת חוֹבָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּמְטוֹל דְלָא אַיְיתִי גַבְרָא הַהוּא אַפְרָשׁוּתָא וּמַעַשְרָא אִסְתְּקַף עֲלוֹי דְיַיתֵי יַת אִנְתְּתֵיהּ לְכַהֲנָא וּמְטוֹל דְאִיהִי אַטְעִימַת לְגִיוֹרָא תַפְנוּקִין אִסְתְּקַף עֲלָהּ דְיַיְתֵי יַת קוּרְבָּנָהּ דְקַיִץ עֲלָהּ מִדִילָהּ חַד מִן עַשְרָא בִּתְלַת סְאִין קִמְחָא דְשַעֲרֵי דְהִינוּן מֵיכְלָא דִבְעִירֵי לָא יְרִיק עֲלָהּ מִשְׁחָא וְלָא יִתֵּן עֲלָהּ לְבוֹנְתָּא אֲרוּם מִנְחַת קִנְאֵיתָא הִיא מִנְחַת דוּכְרָנָא מַדְכְּרַת חוֹבִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  קמח. שלא (ש) יהא מסלת: שעורים. ולא חטים, היא עשתה מעשה בהמה, וקרבנה מאכל בהמה (סוטה יד.): לא יצק עליו שמן. שלא יהא קרבנה מהודר, שהשמן קרוי אור (ת) והיא עשתה בחשך: ולא יתן עליו לבונה. שהאמהות נקראות לבונה, שנאמר אל גבעת הלבונה, (שיר השירים ד, ו) והיא פירשה מדרכיהן: כי מנחת קנאות הוא. הקמח הזה, קמח לשון זכר: מנחת קנאות. מעוררת עליה שתי קנאות, קנאת המקום וקנאת הבעל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) כתב הרא"ם הרב הודיע הטעם למה מיעט סולת וחטים דאין לפרש דכוונתו להודיע שקמח ושעורים דכתיב בקרא למעט סולת וחטים שזה פשוט הוא דזיל קרי בי רב הוא: (ת) כלומר דשמן היינו יצהר שקרוי שמן כדכתיב דגנך ותירושך ויצהרך ויצהר הוא לשון צוהר צהרים שהוא אור: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והביא. בעל כרחה: עליה. עמה או בעבורה: קמח שעורים. אמרו רבותינו היא עשתה מעשה בהמה תביא מאכל בהמה ומנחת הנדבה היא סולת חטים לזכרון לטוב. וזאת המנחה מזכרת עון אם היה שם על כן היא גרוע להיותה שעורים בלא שמן ובלא לבונה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לא יצק עליו שמן. שלא יהא קרבנה מהודר שהשמן קרוי אור והיא עשתה בחשך ולא יתן עליו לבונה שהאמהות קרויות לבונה שנאמר (שיר השירים ד ו) אל גבעת הלבונה וזו פירשה מדרכיהן (תנחומא נשא ג) כי מנחת קנאות הוא הקמח הזה מעוררת בה שתי קנאות קנאת המקום וקנאת הבעל (ספרי נשא נ) לשון רש"י מדברי רבותינו ועל דעת כל המפרשים " כי מנחת קנאות הוא " לומר בעבור שזאת המנחה מנחת עונש היא גרועה להיות שעורים בלא שמן ולבונה כי המנחה אשר אזכרתה לרצון לה' באה סלת חטים בשמן ולבונה ולפי דעתי טעם " כי מנחת קנאות הוא " יחזור אל ראש הפסוק יאמר שיביא האיש את הקרבן על אשתו כלומר במקומה כי מנחת קנאות היא להזכיר עונה ואיננו ראוי שתביאנו היא משלה אבל הוא יקריב מנחה לשם שיקנא את קנאתו וינקום את נקמתו ממנה וטעם השעורים שתהיה סערת חמת ה' חמה יוצאה סער מתחולל על ראש הרשעה יחול וכענין צליל שעורים האמור בגדעון (שופטים ז יג) שפתרו אותו לסער ומהומה רבה וכן בכלי חרס סימן שתשבר ככלי יוצר וכן העפר כי עפר היא ואל עפר תשוב וטעם "הוא" על הקמח ויש לו סוד כי למטה (בפסוק יח) בהיותו ביד האשה אמר "היא" ועתה הזכיר הזכרון תחלה ואמר כי היא מזכרת עון (הרמב"ן)

 אור החיים  והביא האיש את אשתו וגו'. עד סוף כל הענין. יש להעיר בענין. א' מה היא כוונתו במאמר מנחת זכרון מזכרת עון, למה הוצרך לזכרון, ומה גם שהמעשה אינו רחוק להצריך זכרון, גם למה יתיחס למנחת שעורים שהיא מזכרת עון והלא רואה אני שהוא קרבן מנחה חדשה לישראל ממחרת הפסח. עוד צריך לדעת הכוונה במעשה זה של מים קדושים, מה מעשיהם של מים, ולמה נקראו קדושים, ורז"ל אמרו (סוטה ט"ו:

ספרי) שנתכוין לומר שקדשו בכלי שהוא הכיור, גם לזה יש להשכיל למה יצו ה' על דבר זה, גם מה הוא פעולת הספר להשקותה בו, בשלמא מה שעשה משה בעגל שהשקה את ישראל הוא על דרך תיסרך רעתך (ירמיה ב) גם למה מן המקדש, גם דקדק שיהיה מהמזומן במקדש (סוטה שם) ולא יחפור נפלאים ממני הדברים, גם אומרו ונתן אל המים ואמרו ז"ל (שם) שצריך שיהיה העפר צף על פני המים, ורבנן סוברים שאם הקדים העפר למים פסול, מה מעכב דבר זה, ורואני שלא הזכיר הכתוב במצוה זו חוקה לסתום פי שואל לאמר לא תשאל, גם אומרו מי המרים לא ידעתי למה יקרא להם מרים, ורז"ל בספרי אמרו מרים נהפכים המים להיות מרים, דבר אחר על שם סופן ממרין את הגוף, ובגמרא (שם כ.) אמר אבוה דשמואל צריך שיתן דבר מר לתוך המים מאי טעמא דכתיב המרים שמרים כבר עד כאן. והדברים תמוהים למה סתם ה' הדברים במצוה זו, נוסף על תמיהת הדבר בכללותו:

ואפשר לפרש הענין על פי מה שקדם לנו מידיעה בפנימיות התורה, הלא השמעתיך בפרשת בראשית (ב) בפסוק ויכלו השמים וגו' ויכל אלהים וגו' כי כל נברא והווה תכסוף ותכל תאותו להדבק אל האלהים חיים ברוך הוא, והרגש תיאבון זה ישנו גם בבלתי נועע כל אחד כפי שיעור הרוחניות אשר הטביע בו הבורא כפי מה שצריך לקיומו ולתת שבח לבוראו כאומרו (משלי טז) כל פעל ה' למענהו. עוד מצינו לרז"ל שאמרו (ב"ד פ"ה) טעם שנקראו מים בוכים לצד שה' פלג המים חציים למעלה וחציים נשארו למטה מתחת ליבשה, המים שנשארו למטה הם בוכים ומתאנחים על שלא זכו להתקרב לאלהים חיים בחצי העליון, כי הוא זה כוסף הנבראים יחד ותקותם:

עוד הן הראנו ה' את אשר יחפוץ לקבוע דירה בתחתונים מימי אדם, ובחטאו נתקללה האדמה וגבה כסא המלוכה מקור הברכה מן העולם, (ב"ר פי"ט) עד עת בוא דברו ביום מתן תורה ויחשוק למעשה ידיו לדור בתחתונים, וזה לך האות מאמרו במדבר לבני ישראל לעשות לו מקדש, ולא המתין עד בואם אל ארץ נושבת שהיה נשאר זמן מועט אם לא היה מעשה המרגלים, וכשהתעיבו עול אפילו אחר שירדה שכינה וישכון כבודו שנים רבות סלק ה' שכינתו ושב למקומו הראשון שמים לרום, ומעתה זולת החטאים אשד יסובבו תהיה דירת אלהים חיים בתחתונים, ובזה ומחה ה' דמעת המים הבוכים ויוסר חרפת הארץ וישמחו המים ותגל הארץ אשר אררה ה' ורחק ממנה דוד עולם והנה עתה עת דודים, ואם יסובבו החטאים ישוב הדבר לכמות שהיה וירום הכסא, ועל זה ידוו הדווים לקול תתו מים, וצריך להעיר אוזן בלימודים אלו כי הטבת ישראל כשעמדו על הר סיני והכשרתם היה גם כן ראוי להשרות שכינתו יתברך בארץ ומלאה הארץ דעה ודירת ה' בתחתונים כבעליונים ויתעלה מקומנו זה, כי המעלה והירידה תלויה בקרבתם לפני ה':

ותמצא שאמרו ז"ל (שמו"ר פמ"א) חירות ממלאך המות וכו' חירות מיצר הרע, ועל ידי עון העגל חזר הכיעור לכמות שהיה והוציא ראשו השטן ולא הועיל הטבתם של ישראל אלא למקום מוגבל תוך מחניהם, אבל כללות העולם נשמ"ו ביום זעם וחזר קב המות לעולם, מה שאין כן בזמן המקווה אשר יאבד כל בחינת הרע כאומרו (זכרי' יג) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ שאז ארצינו תקרא ארץ החיים כי בלע המות לנצח:

ושמור לך הדברים ועל פיהם נעלה במסילת כוונת הענין על נכון, כי יצו ה' בקנאות איש אשתו כי יבדקנה במעשה זה שיביאנה אל מקום אשר שם חונה האלהים, וכבר העירותיך כי למקום ההוא יקרא ארץ העליונה לצד ששכנה שם שכינה, ואינה בכלל ארור אשר אררה ה', גם מים אשר שם לא תרד עיניהם דמעה, כי למה יבכו ולמה ירע לבבם, וצוה ה' שיקח מהמים ההם קדושים, יקראו קדושים בקרבתם לפני ה' קדוש ונורא שמו, ובזה העירך מעשה המים, ואין דברי סותרים חס ושלום דברי רבותינו שאמרו שהיו מקודשים בכיור, אלא ממה שדבר ה' בדרך זה נתכוין לדברי גם כן אלהים חיים, גם צוה לקחת מן העפר המקדש דוקא לצד שהוא קרוב לקדוש ועליון ברוך הוא, וצוה שלא יחפור בדקר אלא מן העפר המוכן לפני ה' בלא הפסק בנין כמאמרם ז"ל (סוטה טו:) לצד היותם יותר קרובים ומרגישים בהשראת שכינה בהם, מה שהרגש זה אינו בעפר שהוא חוץ למקדש כי לא טָעַם טַעַם זה עד הנה לעשות את אשר חפץ ה' עשות:

וצוה ה' שיתן המים תחילה והעפר למעלה, הטעם כסדר אשר המה בעולם, ותמצא שחכמים שאמרו שאם הקדים העפר לא עשה כלום אמרו אם היו מעורבים כשרים, והוא הענין עצמו שהם סדורים מים ועפר, כי יש חלק שהמים למטה והעפר למעלה ויש חלק שהמים אצל העפר אבל עפר למטה אין דוגמא זו בסדר מים החיים, ולר"ש שאמר שם (טז:) אפילו עפר למטה סובר שאין להקפיד כי יש מים למעלה מהעפר ודי שיתקדשו המים בכלי וזהו חיותם להרגיש בהרגש הצריך לענין:

וצוה ה' לכתוב פרשת סוטה באזכרות שבה ומוחקים כל הכתב במים ובעפר ההוא, והטעם לתת כח בהם לעשות מעשה אשר יחפצו עשות, וצוה עוד שיקריב מנחה מהשעורים, הטעם דוגמא למנחה פחותה שהביא קין בתחלת העולם, וזה נסבב מחטא אדם וחוה, והוא הזכרת עון אשר גרם בכי למים וקללה לאדמה, והוא מאמר מנחת זכרון מזכרת עון, ואז ישקה האשה המים, והנה בבוא המים ההם במעי האשה במיחוי השם בתוכו אם האשה טמאה הנה השם ההוא על ידי המנחה שמזכרת עון יזכור עון הקודם וירגישו המים ובזה יהיו מרים כי יזכרו יגונם ובכיתם וה' מחה את דמעתם, והנה האשה הטמאה תסובב מרתם ובאו בה המים המרים למרים יחתכו מעיה ויעשו בה נקמה כי זאת האשה הגורמת בכיתם, ובכח השם הנתון בהם ינקמו נקמתם ממנה, והיודע חטא חוה בזוהמת נחש ידע כי זה הוא עון הראשון אשר העלה שכינת אור עליון מעולם זה התחתון, וכפי זה האם ימצא איש את אויבו וישלחנו, ויקיימו בה הבא להרגך השכם להורגו, ויעשו נקמה בה בין המים בין העפר שלשניהם יש גרם רעה, והגם שלא הזכיר הכתוב אלא מים יש בו גם העפר: (אור החיים)

 ספורנו  והביא האיש את אשתו. ולא נאמר מאחר שבכל זה ששטתה אשתו מדרכי הצניעות ומעלה בו מעל ישב ודמם אין זה כי אם רוע לב ואף על פי שנעלם מעיניו ששכב איש אותה לא נחוש לקנאתו וכן אם קנא בלי סיבה לא בשביל זה נאמר שתהיה קנאתו דבר בטל. כי אמנם אף על פי כן נמחוק המגלה ונקריב ככתוב בפרשה: (ספורנו)

 כלי יקר  לא יצוק עליו שמן. אע"פ שמנחה לשון נקיבה, מ"מ נקט לשון זכר עליו כי הוא מוסב על הקמח שהוא לשון זכר. וצוה ליקח קמח דווקא כי מיד אחר הטחינה הוא נעשה קמח כמ"ש (ישעיה מז.ב) וטחני קמח. ומצינו במעשה זה ג"כ לשון טחינה כמ"ש (שופטים טז.כא) ויהי טוחן בבית האסורים וכתיב (איוב לא.י) תטחן לאחר אשתי. ע"כ נאמר כי מנחת קנאות הוא. היינו הקמח שאחר הטחינה ומנחה זו מזכרת עון היינו שמזכרת עון הטחינה של האשה. ומה שהקשה הרמב"ן על מ"ש כאן מנחת קנאות הוא, ואח"כ אמר מנחת קנאות היא, נראה שלא קשה מידי כי כאן מדבר בזמן שהמנחה ביד הבעל כמ"ש והביא את קרבנו וגו' כתב הוא לשון זכר כי בידו מטה זעמו (ישעיה י.ה). אבל אח"כ שנאמר ונתן על כפיה את מנחת הזכרון כתיב מנחת קנאות היא כי בידה מטה זעמה. ופשוטו הוא שבפסוק זה לא הוזכר הקמח ע"כ אמר היא מוסב על המנחה. (כלי יקר)

 דעת זקנים  מזכרת עון. שאר מנחות באות לכפר עון מנחת חוטא ומנחת נדבה ונותנין בהן שמן ולבונה כדי שיהא הקרבן מתמר ועולה לריח ניחוח אבל זו שאינה באה להזכיר זכות אלא לגלגל עון לפיכך לא יהא קרבנה מהודר: (דעת זקנים)


{טז}  וְהִקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ הַכֹּהֵ֑ן וְהֶֽעֱמִדָ֖הּ לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  וִיקָרֵב יָתַהּ כַּהֲנָא וִיקִימִנַהּ קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וִיקָרֵב יָתָהּ כַּהֲנָא וִיקִימִינָהּ קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  והקריב אתה. המנחה: והעמידה. לפני ה'. לפני המזבח: (אבן עזרא)


{יז}  וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן מַ֥יִם קְדֹשִׁ֖ים בִּכְלִי-חָ֑רֶשׂ וּמִן-הֶֽעָפָ֗ר אֲשֶׁ֤ר יִֽהְיֶה֙ בְּקַרְקַ֣ע הַמִּשְׁכָּ֔ן יִקַּ֥ח הַכֹּהֵ֖ן וְנָתַ֥ן אֶל-הַמָּֽיִם:

 אונקלוס  וְיִסַב כַּהֲנָא מֵי כִיוֹר בְּמַן דַחֲסָף וּמִן עַפְרָא דִי יְהֵי בִּיסוֹדֵי מַשְׁכְּנָא יִסַב כַּהֲנָא וְיִתֵּן לְמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסַב כַּהֲנָא מַיִין קַדִישִׁין מִן כִּיוֹרָא בְּנַטְלָא וְיִתְּנִינוּן בְּמָאן דַחֲסַף מְטוֹל דְאִיהִי אַשְׁקְיַית לְגִיוֹרָא חֲמַר בָּסִים בְּמָאנִין יַקִירִין וּמִן עַפְרָא דִי יְהֵא בְּשִׁפּוּלֵי מַשְׁכְּנָא מְטוֹל דְסוֹף כָּל בִּישְרָא לְעַפְרָא יִסַב כַּהֲנָא וְיִתֵּן לְמַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מים קדשים. שקדשו בכיור, לפי שנעשה הכיור מנחשת מראות הצובאות, וזו פירשה מדרכיהן, שהיו נבעלות לבעליהן במצרים תחת התפוח, וזו קלקלה לאחר, תבדק בו: בכלי חרש. היא השקתה את הנואף יין משובח בכוסות משובחים, לפיכך תשתה מים המרים במקידה בזויה של חרס (סוטה ט.): (רש"י)

 אבן עזרא  מים קדשים. מהכיור כי כבר נקדשו: בקרקע. ידוע תחת הקרקע: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן. בירושלמי למה מים ועפר מים ממקום שבאת עפר למקום שהולכת. וכתב שהיא עתידה ליתן דין וחשבון: בקרקע. ב' במסורה. הכא ואידך ואם יסתרו מנגד עיני בקרקע הים פי' ואם יסתרו מנגד עיני שנסתרה ונעלם מעיני אישה בקרקע הים יבדוק אותה ע''י קרקע וים דהיינו מים ועפר: בקרקע המשכן. עי''ן מידלי מפני כי עין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין: (בעל הטורים)

 כלי יקר  ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש. לפום ריהטא נ"ל ענין בדיקה זו כי בכל מקום שתמצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה, והנה מים אלו שנתקדשו בכיור ובתוכם השם שנמחה ודאי יש בהם קדושה יתירה, וכל משקה יוצא דרך בית הרחם בשתן לפיכך אם נטמאה ולא היה שם גדר ערוה אינו דין שמים קדושים אלו יגעו במקום ערוה שנטמא, לפיכך בטנה צבה ויריכה נופלת כי כך הטבע בכל חולי השתן שהמשקה העצור תוך האדם ואין לו דרך לצאת יפעול אחת משתים אלה או שניהם כאחד, דהיינו בטנו צבה כי המותרות הנשאר בבטן ואין לו דרך לצאת גורם נפיחת הבטן, או המשקה עושה לו דרך אחר והוא שנבלעה בבשר הירך ולפי שאין כאן מקומו ע"כ בהכרח יפול בשר הירך ובכלל חתיכות בשר הנופלות יפול גם המשקה דרך שם, אבל אם טהורה היא ולא נטמא המקום ההוא הרי אברי המשגל כשאר אברי האדם ואין בהם שום צד טומאה שהרי קודם שחטא אדם הראשון כתיב (בראשית ג.כה) ויהי האדם ואשתו ערומים ולא יתבוששו. כי כל זמן שלא היה להם נטיה אל החטא היו אברי המשגל אצלם כשאר אברים שאין בושה בהיותם מגולים, כך בזמן שיש כאן גדר ערוה יוצא המשקה כדרכו ואינו חושש. ולפי שחטאה במשקה היין על כן תבדוק במשקה המים.

ומה שלוקחין מן קרקע המשכן ונותנים לתוכו, מבואר ע"ד שכתבתי למעלה פר' אחרי מות (יח.כה) בפסוק ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה. שבכל מקום שיש עון עריות נפקד על הארץ עון הראשון שחטאה בעץ עושה פרי ולא עץ פרי ע"י שנתנה חומר גס ועב בכל הנמצאים ואגב זה נתנה גם באדם חומר עב ועכור הגורם להיות לו נטיה אל הזנות ביותר כמו שפירש הרמב"ן פר' בראשית (ב.ט) שאכילת העץ גרם לו תאות המשגל. וידוע שאה"ר ממקום כפרתו נברא מן המקום שנאמר בו מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ.כא) והיינו מן עפר המשכן וחומר זה נתון בכל תולדותיו אשר מקורם מן החומר הראשון. וא"כ העפר אשר בקרקע המשכן היא האומן אשר עשתה הכלי ההוא דהיינו האדם ואוי לעיסה שהנחתום מעיד עליה, כי העפר ההיא תוכל להעיד על הכלי אם נתנה בו חומר עב וגס הגורם פריצות העריות או לא ויבא האומן ויעיד על הכלי אשר עשה מה טיבו.

ורז"ל נחלקו בדבר אם היה במים אלו דבר מר, כי לדעת רז"ל (סוטה כ.) הושם בהם דבר מר, ודעת הרמב"ן מדלא נאמר ובאו בה המים המרים למאררים. וכתיב בהפך זה ובאו המים המאררים למרים. ש"מ שלא היה בהם דבר מר אך שבפיה היו למרים. וכן מצינו במי מרה שנאמר (שמות טו.כג) ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם. ולא נאמר כי מרים היו אלא שלא היו מרים אך בפיהם שבו להיות מרים לכך נאמר כי מרים הם היינו ישראל, ולפי שהמקום נקרא מרה משמע שמעולם היו שם מים מרים ע"כ נאמר על כן קרא שמה מרה. על שם המעשה שאירע שם שמים אלו שבו להיות מרים בפיהם על צד העונש.

והקרוב אלי לומר בזה. שמי מרה, ומי סוטה, וענין העגל, הכל אחד הוא. בהיות שכבר ארז"ל (מכילתא יתרו פר' ח.יג) שהדברות היו ה' מול ה' ודבור לא יהיה לך. כנגדו לא תנאף. כי העובד ע"ז כאלו מנאף אחרי המקום שנאמר (יחזקאל טז.לב) האשה המנאפת וגו'. ובמרה היו שטופים בע"ז כדאיתא במכילתא (בשלח (ויסע) א.כב) ומביאה הילקוט פר' בשלח (טו.רנד) בפסוק ויסע משה את ישראל. שאמרו שם נעשה לנו ע"ז ותרד בראשינו, יכול שאמרו ולא עשו ת"ל וימאנו לשמוע כו' (נחמיה ט.יז) ע"ש. ולפי זה המדרש היו שם כאשה מנאפת שמים מתוקים ישובו להיות בפיה למרים כך נעשו להם שם המים בפיהם מרים ויורהו ה' עץ. למדו דרך התורה עץ חיים המרחקת ע"א וע"י זה וימתקו המים, וזה ענין העגל שנאמר (שמות לב.כ) ויטחן עד אשר דק וגו' וישק את בני ישראל. וארז"ל (ע"ז מד.) שנתכוין לבודקן כסוטות כו', הן מצד שעובדי ע"ז דינם כסוטה הן מצד שעברו בזמן ההוא גם על ג"ע כמו שלמדו (תנחומא כי תשא כ) מן פסוק ויקומו לצחק (שמות לב.ו). ואולי שמטעם זה נאמר ויטחן. לבדוק חטא הטחינה דהיינו ג"ע כמבואר למעלה והעגל מצד עצמו היה ענין מר ודבקה בו הטומאה טומאת ע"ז וטומאת ג"ע ע"כ היה מזיק דווקא לכל מי שעבדו כי מצא מין את מינו אבל למי שלא עבדו לא היה מזיק כי לא נדבק בו מאומה מן החרם והיה הזהב הטחון אצלו כשאר זהב בעלמא, ולדעת רז"ל (סוטה כ.) הושם במי סוטה דבר מר, לפי שנאמר (משלי ה.ג-ד) כי נופת תטופנה שפתי זרה וגו', ואחריתה מרה כלענה. ונתינת המים בכלי חרש היינו לפי שכל כלי חרס אינו יוצא מידי דפיו לעולם כך הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר נקרא מעות לא יוכל לתקון (חגיגה ט.).

ומ"ש והעמיד הכהן את האשה לפני ה'. אע"פ שכבר נאמר העמידה לפני ה'. אמרו בזה המפרשים שעמידה ראשונה קאי על המנחה ונכון הוא. ומה שמקדים לפעמים הבטן לירך ולפעמים מקדים הירך, לפי שהיה כאן כמו נס בתוך נס כי המים מאררים מחסרים מן הבשר וכשבטנה צבה נראה כאילו נתרבה הבשר לפיכך בב' פסוקים שהזכיר לשון מאררים סמך לזה צביהת הבטן, אבל בפסוק ראשון שלא הזכיר מאררים הקדים הירך כי הוא התחיל בעבירה. (כלי יקר)


{יח}  וְהֶֽעֱמִ֨יד הַכֹּהֵ֥ן אֶֽת-הָאִשָּׁה֘ לִפְנֵ֣י יְהֹוָה֒ וּפָרַע֙ אֶת-רֹ֣אשׁ הָֽאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֣ן עַל-כַּפֶּ֗יהָ אֵ֚ת מִנְחַ֣ת הַזִכָּר֔וֹן מִנְחַ֥ת קְנָאֹ֖ת הִ֑וא וּבְיַ֤ד הַכֹּהֵן֙ יִֽהְי֔וּ מֵ֥י הַמָּרִ֖ים הַמְאָֽרְרִֽים:

 אונקלוס  וִיקֵים כַּהֲנָא יָת אִתְּתָא קֳדָם יְיָ וְיִפְרַע יָת רֵישָׁא דְאִתְּתָא וְיתֵּן עַל יְדָהָא יָת מִנְחַת דוּכְרָנָא מִנְחַת קִנְאָתָא הִיא וּבִידָא דְכַהֲנָא יְהוֹן מַיָא מְרִירַיָא מְלַטְטַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיוֹקִים כַּהֲנָא יַת אִיתְּתָא קֳדָם יְיָ וְיֶאֱסוֹר עַל חַרְצָא אַשְׁלָא מֵעִילוֹי חַדְיָיהָא מְטוֹל דְאִיהִי אַסְרַת חַרְצָהָא בְּצִילְצוֹלִין וְיִפְרַע יַת רֵישָׁא דְאִיתְּתָא מְטוֹל דְאִיהִי קַלְעַת שְעַר רֵישָׁא וְיִתֵּן עַל יְדָהָא יַת מִנְחַת דוּכְרָנָא מִנְחַת קִנְאֵיתָא הִיא וּבִידָא דְכַהֲנָא יְהוֹן מַיָא מְרִירַיָא בְּדוּקַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והעמיד הכהן וגו'. והלא כבר נאמר והעמידה לפי ה', אלא מסיעין (ת) היו אותה ממקום למקום, כדי ליגעה ותטרף דעתה ותודה: ופרע. סותר את קליעת שערה, (א) כדי לבזותה, (סוטה ח.) מכאן לבנות ישראל שגלוי הראש (ב) גנאי להן (כתובות עב. ספרי יא): לפני ה'. בשער נקנור, (ג) הוא שער העזרה המזרחי דרך כל הנכנסים (ספרי ט): ונתן על כפיה. ליגעה, (ד) אולי תטרף דעתה ותודה, ולא ימחה שם המיוחד (ה) על המים: המרים. על שם סופן (ו) שהם מרים לה: המאררים. המחסרים אותה מן העולם, לשון סלון ממאיר. (יחזקאל כח, כד) ולא יתכן לפרש מים ארורים שהרי קדושים הן, ולא ארורים כתב הכתוב אלא מאררים את אחרים. ואף אונקלוס לא תרגם ליטיא אלא מלטטיא, שמראות קללה בגופה של זו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) מסיעין לשון מעתיקין הוא: (א) משמע דפרע לשון סתירה הוא ואם תאמר בכל מקום פרש"י פרע דגבי ראש לשון גידול הוא לעיל בפרשת אמור לא יפרע לא יגדל ולקמן גבי נזיר. ויש לומר דגם כאן לשון גידול הוא דכששערותיה קלועים קצרים הם ואינן ארוכים וכשסותר הקליעה הם מאריכין ונמצא דסתירה זו מגדלן. וכתב הרא"ם אף על פי שהפרע בכל מקום לשון גילוי הוא כמו שכתב הרב בעצמו גבי כי פרוע הוא מגולה וכו' כמו ופרע את ראש האשה אין זה סותר מה שפירש דסותר קליעת שערה דמה שפירש הכא לאו ממלת ופרע דרש אלא מיתורא דהאשה דה"ל למכתב ופרע את ראשה דהא אאשה דלעיל קאי אלא האשה לרבות כל גופה שסותר שערה ומגלה את לבה ומרבה בקלונה ואפשר לי לומר דעל ידי הסתירה נתגלה איך ששערותיה ארוכים הם שהיו נראים מקודם שהם קצרים ודו"ק: (ב) והטעם במדרש משל לאחד שעבר עבירה יוצא לשוק ומתבייש ומכסה את ראשו ואת פניו כך האשה שעברה על הצווי מכסה ראשה: (ג) אדם גדול היה והביא דלתות נחשת מאלכסנדריא של מצרים לאותו שער ונעשו בהם נסים הרבה כדתניא במסכת יומא (דף לז): (ד) דאין לומר משום תנופה כמו דעל כפי אהרן ועל כפי בניו דמלואים דהתם כתיב מיד בתריה והנפת אבל הכא התחיל בהשקאת מי המרים ובשבועת האלה ואחר כך כתיב והניף וגו' אלא על כרחך כדי ליגעה וכו': (ה) (מהרר"ה) הא דלא פירש טעם זה לעיל שכתב גם כן ליגעה דהתם יש לומר שצוה ליגעה כדי שלא תשתה ותמות שחסה התורה עליה כיון שאין כאן עדים והתראה על הטומאה אבל כאן אי אפשר לומר כן דאין לחוש עליה כל כך כיון ששטה מדרכי צניעות ועברה על הקינוי שנסתרה אלא שחס הקדוש ברוך הוא על כבוד שמו: (ו) ויהיה פירוש מי המרים המים המרים ופירוש המאררים למרים להיות בפיה מרים ורעים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ופרע את ראש האשה. יגלה ולפי דעתי יוציא פרע ראשה שהיה מכוסה: מי המרים. לפי דעתי שמלת מי סמוך ומלת המרים תאר השם אם כן סודו ידוע גם יתכן שנקראו על שם סופם כמו ובגדי ערומים תפשיט והעד ובאו בה המים המאררים למרים להורות כי האלות הנקראות המאררים ישימו המים מרים אחר היותם מתוקים: ומלת המאררים. מהבנין הכבד כמו אשר אררה ה': (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים. אמרו המפרשים כי הכתוב קורא אותם על שם סופה שתהיה בהם מרה כי ימר לה השם מאד ויאררו אותה ורבותינו כך אמרו בספרי (נשא נז) נקראו מרים על שם סופם שממררים את הגוף ומערערין את העון אבל בגמרא (סוטה כ) אמרו שהכהן נותן במים דבר מר והוא לעורר אותה ואם כן כשאמר "ובאו בה המים המאררים למרים" היה ראוי שיאמר "ובאו בה המים המרים למאררים" ובספרי (נשא סח) עוד ומחה אל מי המרים (פסוק כג) מגיד שהכתב עושה את המים מרים והנכון בעיני כפשוטו כי האשה בשתותה את המים ימתקו לה כשאר המים ואחרי כן בבואם בקרבה אם נטמאה יעוררו אותה ותרגיש מיד המרירות בפיה ובקרבה וזהו שאמר (פסוק כז) והשקה את המים והיתה אם נטמאה ותמעול מעל באישה ובאו בה המים המאררים למרים כי אחרי השתיה בבאם בבטנה מיד ישובו למרים בפיה ובקרבה כמנהג הדברים המעוררים והמקיאים שימררו השותים אותם מאד ואחרי כן תצבה בטנה ותפול ירכה ונקראו "מאררים" בעבור האלות הנמחים בהם שמקללים אותה ואמרו המפרשים כי מלת "מי" כמו מים המרים ובא סמוך במקום מוכרת כמו שבא הפכו "מים ברכים" (יחזקאל מז ד) ור"א אמר כי "מי" סמוך ומלת "המרים" תאר השם ואם כן סודו ידוע ואינו נכון לי בעבור שאמר ובאו בה המים המאררים למרים (הרמב"ן)

 בעל הטורים  המאררים. עולה ב' פעמי [ם רמ''ח לומר שבידקין רמ''ח איברים של איש ושל אשה לכך כתיב מנחת קנאות הוא וקרינן היא: (בעל הטורים)


{יט}  וְהִשְׁבִּ֨יעַ אֹתָ֜הּ הַכֹּהֵ֗ן וְאָמַ֤ר אֶל-הָֽאִשָּׁה֙ אִם-לֹ֨א שָׁכַ֥ב אִישׁ֙ אֹתָ֔ךְ וְאִם-לֹ֥א שָׂטִ֛ית טֻמְאָ֖ה תַּ֣חַת אִישֵׁ֑ךְ הִנָּקִ֕י מִמֵ֛י הַמָּרִ֥ים הַמְאָֽרְרִ֖ים הָאֵֽלֶּה:

 אונקלוס  וְיוֹמֵי יָתַהּ כַּהֲנָא וְיֵימַר לְאִתְּתָא אִם לָא שְׁכִיב גְבַר יָתִיךְ וְאִם לָא סְטִית לְאִסְתְּאָבָא בַּר מִבַּעֲלִיךְ הֱוֵי זַכָּאָה מִמַיָא מְרִירַיָא מְלַטְטַיָא הָאִלֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וְיוֹמֵי יָתָהּ כַּהֲנָא בִּשְׁבוּעַת שְׁמָא רַבָּא וְיַקִירָא וְיֵימַר כַּהֲנָא לְאִתְּתָא אִין לָא סָטִית לְאִסְתְּאָבָא בְּתַּשְׁמִישׁ דְעָרִיס בַּר מִן רְשׁוּתָא דְבַעֲלִיךְ תֶּהֱוֵי זַכָּאָה מִמַיָא מְרִירַיָא בְּדוּקַיָא הָאִלֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  והשביע וגו'. ומה היא השבועה, (ז) אם לא שכב הנקי, הא אם שכב חנקי (ס"א לא תנקי), שמכלל לאו אתה שומע הן, אלא שמצוה לפתוח בדיני נפשות תחלה לזכות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) כלומר לא תאמר שישביעה בשם כמו כל שבועה שפירוש שנשבע בשם. והרא"ם פירש שלא תאמר האמירה לחוד והשבועה לחוד. אם לא שכב הנקי הא אם שכב לא תנקי ויש ספרים גורסין הא אם שכב חנקי ולכן כתיב חסר יו"ד כדי לדרוש מלשון חנק כאלו היתה בה"א שרשית וה"א וחי"ת מתחלפים ודרוש חנקי כלומר שתמות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם והשביע. שתענה האשה אמן אמן: אם לא שכב איש אתך. הטעם איש אחר בחזקה: ואם לא שטית. ברצונך ודקדוק שטית טומאה כמו לא תבנה אתהן גזית: הנקי. תהיה נקייה כמו ומות בהר ויתכן להיות והשביע הראשון בשם והשני באלה כאשר הוא מפורש: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם אם לא שכב איש אתך ואם לא שטית טומאה. שתי התנאים האלה אחד הם יאמר אם לא שכב איש אותך שלא שטית טומאה תחת אישך הנקי כי בעלה שכב אותה ואיש הוא ויתכן שיהיה איש חסר הידיעה יאמר אם לא שכב האיש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך כלל כי ישביענה על האיש ההוא אשר קנא עליו בפירוש ועל האחרים בכלל וכן אמרו (סוטה יח) אמן מאיש זה ואמן מאיש אחר (הרמב"ן)

 ספורנו  והשביע. שיאמר לה שתקבל עליה שבועת האלה בתנאי זה: אם לא שכב. עתה: ואם לא שטית טומאה. פעמים אחרות: הנקי. מפני שכבר נאמר כי לא ינקה ה' את אשר ישא שמו לשוא באופן שאף על פי שישבע האדם על אמת בשבועת האלה הנה אם יהיה הדבר בלתי צריך כמו הנשבע על הידוע לא ינקה הנשבע מן האלה. הנה את שגרמת להיות הדבר ספק אצלנו ולחייב עצמך בשבועה זו היה ראוי שגם שתשבעי על האמת לא תנקי מכל מקום קבלי את האלות על זה התנאי שתנקי מהם אם לא שטית: (ספורנו)


{כ}  וְאַ֗תְּ כִּ֥י שָׂטִ֛ית תַּ֥חַת אִישֵׁ֖ךְ וְכִ֣י נִטְמֵ֑את וַיִּתֵּ֨ן אִ֥ישׁ בָּךְ֙ אֶת-שְׁכָבְתּ֔וֹ מִֽבַּלְעֲדֵ֖י אִישֵֽׁךְ:

 אונקלוס  וְאַתְּ אֲרֵי סְטִית בַּר מִבַּעֲלִיךְ וַאֲרֵי אִסְתָּאָבְתְּ וִיהַב גְבַר בִּיךְ יָת שְׁכֻבְתֵּהּ בַּר מִבַּעֲלִיךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַנְתְּ אֲרוּם סַטְיָת בַּר מִן רְשׁוּתָא דְבַעֲלִיךְ וַאֲרוּם אִסְתְּאָבַת בְּתַּשְׁמִישׁ דְעָרִיס וִיהַב גְבַר בִּיךְ יַת תַּשְׁמִישֵׁיהּ בַּר מִן רְשׁוּתָא דְבַעֲלִיךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת כי שטית. כי משמש (ח) בלשון אם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דק"ל דכי משמע שודאי זינתה ואם ודאי זינתה אין משקין אותה: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  וטעם ואת כי שטית. מחובר עם יתן ה' אותך יאמר ואת כאשר שטית טומאה תחת אישך וכאשר נטמאת ויתן בך איש את שכבתו מבלעדי אישך יתן ה' אותך לאלה ולשבועה אבל בעבור אריכות התנאים חזר לאמר פעם אחרת והשביע הכהן את האשה ולפרש שהיא שבועת האלה ור"א פירש כי "והשביע" הראשון בשם והשני באלה כאשר הוא מפורש ואיננו נכון כי בשם לא ישביע בלשון אם והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי הענין הזה שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל בהיותם רובם עושים רצונו של מקום כי חפץ למען צדקו ליסר הנשים שלא תעשינה כזמת יתר העמים ולנקות ישראל מן הממזרות שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם ולפיכך פסק הענין הזה משעה שנתקלקלו בעבירות כמו שאמרו (סוטה מז) משרבו הנואפים פסקו מי סוטה שנאמר (הושע ד יד) לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם עם הזונות יפרדו ועם הקדשות יזבחו ועם לא יבין ילבט ואין הכתוב אומר שתהיינה הנשים הנואפות פטורות מן העון בעבור שבעליהן נואפים רק שלא יעשה בהן הנס הגדול הזה שהוא נעשה להם לכבודם ולהיותם עם קדוש והם לא יבינו בטובה הזאת ולא יחפצו בה וזהו שאמר "ועם לא יבין ילבט" כלומר ילכד בסכלותו וכן ואויל שפתים ילבט (משלי י ח) תרגם המתרגם הירושלמי וסכלא בספותיה מתאחד וזה טעם מה שאמרו (סוטה מז) ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון מים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו והנקיון הוא שלא בא עליה משקנא לה ונסתרה ויש מפרשים שאם בעל הבעל שום בעילה אסורה כל ימיו אין המים בודקין אותה והעולה מן ההלכה (שם) שאפילו היו בניו ובנותיו נואפים ולא כהה בם לא היו בודקין והכלל שהוא נס וכבוד לישראל (הרמב"ן)

 ספורנו  ואת. גם כן קבלי עליך: כי שטית תחת אישך וכי נטמאת. שתחול האלה בסבת מה ששטית ונטמאת ולא בסבה אחרת ובהיות הסבה סרה ובלתי אמתית לא יהיה שום חלות לדברי האלה: (ספורנו)


{כא}  וְהִשְׁבִּ֨יעַ הַכֹּהֵ֥ן אֶֽת-הָֽאִשָּׁה֘ בִּשְׁבֻעַ֣ת הָֽאָלָה֒ וְאָמַ֤ר הַכֹּהֵן֙ לָֽאִשָּׁ֔ה יִתֵּ֨ן יְהֹוָ֥ה אוֹתָ֛ךְ לְאָלָ֥ה וְלִשְׁבֻעָ֖ה בְּת֣וֹךְ עַמֵּ֑ךְ בְּתֵ֨ת יְהֹוָ֤ה אֶת-יְרֵכֵךְ֙ נֹפֶ֔לֶת וְאֶת-בִּטְנֵ֖ךְ צָבָֽה:

 אונקלוס  וְיוֹמֵי כַהֲנָא יָת אִתְּתָא בְּמוֹמָתָא דִלְוָטָּא וְיֵימַר כַּהֲנָא לְאִתְּתָא יִתֵּן יְיָ יָתִיךְ לִלְוַט וּלְמוֹמֵי בְּגוֹ עַמִיךְ בִּדְיִתֵּן יְיָ יָת יַרְכִּיךְ מַסְיָא וְיָת מְעַיְכִי נְפִיחִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְיוֹמֵי כַּהֲנָא יַת אִתְּתָא בְּקִיוּם זְנוּמְתָּא וְיֵימַר כַּהֲנָא לְאִתְּתָא יִתֵּן יְיָ יָתִיךְ לִלְוַט וְלִמְמוֹמֵי בְּגוֹ בְּנֵי עַמִיךְ בִּדְיִתֵּן יְיָ יַת יְרֵכוֹנֵךְ מִתְמַסְיָן וְיַת כַּרְסִיךְ מְנַפְחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  בשבעת האלה. שבועה של קללה: יתן ה' אותך לאלה וגו'. שיהיו הכל מקללין ביך, יבואך כדרך שבא לפלונית: ולשבעה. שיהיו הכל נשבעין ביך, לא יארע לי (ט) כדרך שאירע לפלונית וכן הוא אומר והנחתם שמכם לשבועה לבחירי (ישעיה סה, טו), שהצדיקים נשבעים בפורענותן של רשעים, וכן לענין הברכה ונברכו וגו' (בראשית יב, ג) בך יברך ישראל לאמר (שם מח, כ): את ירכך. בקללה הקדים ירך לבטן, לפי שבה התחילה בעבירה תחלה: צבה. כתרגומו נפוחה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) כלומר אם לא אמת מה שאמרתי יארע לי כו'. דאם לא כן יתן ה' בך אלה מיבעי ליה ולמ"ד דמלת לאלה במקום בעבור שתהיה כלי לכל מקלל ומשביע: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ירך ובטן. שכנים: צבה. כמו נפוחה ואין ריע לו חוץ מהפרשה הזאת: (אבן עזרא)


{כב}  וּ֠בָ֠אוּ הַמַּ֨יִם הַמְאָֽרְרִ֤ים הָאֵ֨לֶּה֙ בְּֽמֵעַ֔יִךְ לַצְבּ֥וֹת בֶּ֖טֶן וְלַנְפִּ֣ל יָרֵ֑ךְ וְאָֽמְרָ֥ה הָֽאִשָּׁ֖ה אָמֵ֥ן | אָמֵֽן:

 אונקלוס  וְיֵעֲלוּן מַיָא מְלַטְטַיָא הָאִלֵין בִּמְעַיְכִי לַאֲפָחָא מְעִין וּלְאַמְסָאָה יַרְכָּא וְתֵימַר אִתְּתָא אָמֵן אָמֵן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֵיעָלוּן מַיָא בְּדוּקַיָא הָאִלֵין בִּמְעַיְיכִי לִמְנַפְחָא כְּרֵיסָן וּלְמַסְיָא יַרְכִינוּן וְתַעֲנֶה אִתְּתָא וְתֵימַר אָמֵן אִין אִסְתְּאָבִית כַּד מֵאַרְסָא אָמֵן אִין אִסְתְּאָבִית כַּד נְסִיבְתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לצבות בטן. כמו להצבות בטן, זהו שמוש פתח שהלמד נקודה בו, וכן לנחותם הדרך (שמות יג, כא), לראותכם בדרך אשר תלכו בה (דברים א, לג), וכן לנפיל ירך להנפיל ירך, שהמים מצבים את הבטן ומפילים את הירך: לצבות בטן ולנפל ירך. בטנו וירכו של בועל, או אינו אלא של נבעלת, כשהוא אומר את ירכך נופלת ואת בטנך צבה, הרי של נבעלת אמור: אמן אמן. קבלת שבועה, (י) אמן על האלה אמן על השבועה, אמן אם מאיש זה אמן אם מאיש אחר, אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) תוספות פרק קמא דקידושין (דף כ"ז) פירשו דמחד אמן מפיק שפיר על האלה ועל השבועה ואיש זה ואיש אחר שהרי אכל מה שכתוב בפרשה קאי ואלה ושבועה בהדיא כתיבי בפרשה וכתיב נמי תחת אישך דמשמע בין מאיש זה בין מאיש אחר ואידך אמן קאי על ארוסה ושומרת יבם דלא כתיבי בפרשה ורש"י קיצר בלשונו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ולנפיל. נפתח הלמ''ד להורות על חסרון ה''א הבנין וכן לשמיד: אמן. פעמים חזוק: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אמן אמן. פסיק בין שני אמנים לומר אמן מאיש זה אמן מאיש אחר: (בעל הטורים)

 ספורנו  אמן אמן. אני מקבלת שני התנאים שאמרת שאם לא שטיתי אנקה ושאם שטיתי תחול האלה: (ספורנו)


{כג}  וְ֠כָתַ֠ב אֶת-הָֽאָלֹ֥ת הָאֵ֛לֶּה הַכֹּהֵ֖ן בַּסֵּ֑פֶר וּמָחָ֖ה אֶל-מֵ֥י הַמָּרִֽים:

 אונקלוס  וְיִכְתּוֹב יָת לְוָטַיָא הָאִלֵין כַּהֲנָא בְּסִפְרָא וְיִמְחוֹק לְמַיָא מְרִירַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  (וְתִכְתּוֹב) [צ"ל וְיִכְתּוֹב] יַת לְוָטַיָא הָאִלֵין כַּהֲנָא עַל מְגִילְתָּא וְיִמְחוֹק לְמַיָא בְּדוּקַיָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וטעם בספר. שהיה להם ספר ידוע באלות: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ומחה. ד'. ומחה אל מי המרים ומחה על כתף ים כנרת. ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים. ומחה ה' את שמו. ומחה אל מי המרים היינו מים חיים שנאמר ומחה על כתף ים כנרת מה התם מים חיים דכתיב מקדם לעין אף הכא מים חיים אם נטמאה ומחה ה' את שמו ואם נמצאת טהורה ומחה ה' אלהים דמעה ואם היתה עקרה נפקדת ואם היתה יולדת בצער יולדת בריוח: (בעל הטורים)


{כד}  וְהִשְׁקָה֙ אֶת-הָ֣אִשָּׁ֔ה אֶת-מֵ֥י הַמָּרִ֖ים הַמְאָֽרְרִ֑ים וּבָ֥אוּ בָ֛הּ הַמַּ֥יִם הַֽמְאָרְרִ֖ים לְמָרִֽים:

 אונקלוס  וְיַשְׁקֵי יָת אִתְּתָא יָת מַיָא מְרִירַיָא מְלַטְטַיָא וְיֵעֲלוּן בַּהּ מַיָא מְלַטְטַיָא לִמְרִירוּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַשְׁקֵי יַת אִתְּתָא יַת מַיָא מְרִירַיְתָא בְּדוּקַיָא וְיֵעָלוּן בָּהּ מַיָא בְּדוּקַיָא לִלְוָט: (תרגום יונתן)

 רש"י  והשקה את האשה. אין זה סדר המעשה שהרי בתחלה הקריב מנחתה, (כ) אלא הכתוב מבשרך שכשישקנה יבואו בה למרים. לפי שנאמר בטן וירך מניין (ל) לשאר כל הגוף תלמוד לומר ובאו בה, בכולה, אם כן מה תלמוד לומר בטן וירך, לפי שהן התחילו בעבירה תחלה לפיכך התחיל מהם הפורענות: למרים. להיות לה רעים (מ) ומרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) כדכתיב והקטיר המזבחה ואחר ישקה את האשה את המים: (ל) דק"ל הא גם זה כתיב לעיל ובאו המים המאררים האלה לצבות בטן וגו'. ומתרץ לפי שנאמר וכו': (מ) לא שיבאו שם אל דברים מרים שכבר הם בבטנה דאין בבטנה דבר אחר מר: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  והשקה. ג' במסורה. והשקה את האשה והשקה את נחל השטים ואד יעלה מן הארץ והשקה. והשקה וגו' הכהן נותן עפר במים ומשקה אותה וזהו ואד יעלה מן הארץ והשקה למה בשביל שעשתה מעשה שטים שזנתה וזהו והשקה את נחל השטים: (בעל הטורים)


{כה}  וְלָקַ֤ח הַכֹּהֵן֙ מִיַּ֣ד הָֽאִשָּׁ֔ה אֵ֖ת מִנְחַ֣ת הַקְּנָאֹ֑ת וְהֵנִ֤יף אֶת-הַמִּנְחָה֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וְהִקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ אֶל-הַמִּזְבֵּֽחַ:

 אונקלוס  וְיִסַב כַּהֲנָא מִידָא דְאִתְּתָא יָת מִנְחַת קִנְאָתָא וִירֵים יָת מִנְחָתָא קָדָם יְיָ וִיקָרֵב יָתַהּ לְמַדְבְּחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסַב כַּהֲנָא מִידָא דְאִתְּתָא יַת מִנְחָתָא דְקַנִיאֲתָא וְיָרִים יַת מִנְחָתָא קֳדָם יְיָ וִיקָרֵב יָתָהּ עַל גַבֵּי מַדְבְּחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והניף. מוליך ומביא מעלה ומוריד, (נ) ואף היא מניפה עמו, שידה למעלה (ס) מידו של כהן: והקריב אותה. זו היא הגשתה בקרן דרומית מערבית של מזבח (ע) קודם קמיצה, כשאר מנחות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פירשתי בפרשת אמור: (ס) דילפינן יד יד משלמים דכתיב ידיו תביאנה וגו' מה להלן הבעלים מניפים עם הכהן אף כאן עם הכהן וכתיב ולקח הכהן הא כיצד אלא שהכהן מניף והיא גם כן מניפה עמו שידה למעלה משל כהן. ועוד מן מיד האשה למד זה פירוש מתחת יד האשה שידה למעלה מידו של כהן. דאם לא כן היה לו לכתוב ולקח הכהן מן האשה ולמה לי מיד: (ע) דקשה לרש"י דוהקריב משמע שקרב המנחה וכתיב אחר כך וקמץ הכהן מן המנחה משמע דעדיין לא נקמצה והיאך כתיב שקרב אותו קומץ שעדיין לא נקמץ ומתרץ דוהקריב לשון הגשה הוא כלומר שמגיש את המנחה בקרן מערבית דרומית: (שפתי חכמים)


{כו}  וְקָמַ֨ץ הַכֹּהֵ֤ן מִן-הַמִּנְחָה֙ אֶת-אַזְכָּ֣רָתָ֔הּ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה וְאַחַ֛ר יַשְׁקֶ֥ה אֶת-הָֽאִשָּׁ֖ה אֶת-הַמָּֽיִם:

 אונקלוס  וְיִקְמוֹץ כַּהֲנָא מִן מִנְחָתָא יָת אַדְכַּרְתָּהּ וְיַסֵק לְמַדְבְּחָא וּבָתַר כֵּן יַשְׁקֵי יָת אִתְּתָא יָת מַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִקְמוֹץ כַּהֲנָא מִן מִנְחָתָא יַת צְרִיד אַדְכַּרְתָּא וְיַסִיק לְמַדְבְּחָא וּמִבָּתַר כֵּן יַשְׁקֵי יַת אִתְּתָא יַת מַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אזכרתה. הוא הקומץ, שעל ידי הקטרתו, המנחה באה לזכרון לגבוה: (רש"י)

 אבן עזרא  אזכרתה. מה שיהיה לה לזכרון לטוב או לרע כפי מעשיה: (אבן עזרא)


{כז}  וְהִשְׁקָ֣הּ אֶת-הַמַּ֗יִם וְהָֽיְתָ֣ה אִֽם-נִטְמְאָה֘ וַתִּמְעֹ֣ל מַ֣עַל בְּאִישָׁהּ֒ וּבָ֨אוּ בָ֜הּ הַמַּ֤יִם הַמְאָֽרְרִים֙ לְמָרִ֔ים וְצָֽבְתָ֣ה בִטְנָ֔הּ וְנָֽפְלָ֖ה יְרֵכָ֑הּ וְהָֽיְתָ֧ה הָֽאִשָּׁ֛ה לְאָלָ֖ה בְּקֶ֥רֶב עַמָּֽהּ:

 אונקלוס  וְיַשְׁקִנָהּ יָת מַיָא וּתְהֵי אִם אִסְתָּאָבַת וְשַׁקָרַת שְׁקָר בְּבַעֲלַהּ וְיֵעֲלוּן בַּהּ מַיָא מְלַטְטַיָא לִמְרִירוּ וְיִפְּחוּן מְעָהָא וְתִתְמְסֵי יַרְכַהּ וּתְהֵי אִתְּתָא לִלְוַט בְּגוֹ עַמָהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַשְׁקִינָהּ יַת מַיָא וִיהֵי אִין אִסְתְּאָבַת בְּתַשְׁמִישׁ דְעָרִיס וְשַׁקְרַת שְׁקָר בְּבַעֲלָהּ וְיֵעָלוּן בָּהּ מַיָא בְּדוּקַיָא לִלְוָט וּתְנָפַח כְּרֵיסָהּ וְתִתְמְסֵי יַרְכָּהּ וּתְהֵי אִתְּתָא לִלְוָטָא בְּגוֹ בְּנֵי עַמָהּ בְּרַם לְגִיוֹרָא בַּדְקִין מַיָא בְּדוּקַיָא הָאִינוּן בְּכָל אַתְרָא דְהוּא תַּמָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והשקה את המים. לרבות שאם אמרה איני שותה (פ) לאחר שנמחקה המגלה, (צ) מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה, אלא אם כן אמרה טמאה אני (סוטה כ.): וצבתה בטנה וגו'. אף על פי שבקללה הזכיר ירך תחלה, (ק) המים אינן בודקין אלא כדרך כניסתן בה: והיתה האשה לאלה. כמו שפירשתי, שיהיו (ר) הכל אלין בה: בקרב עמה. הפרש יש בין אדם המתנוול במקום שניכר, (ש) לאדם המתנוול במקום שאינו ניכר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) כלומר אצא ממנו בלא כתובה ואיני שותה אין שומעין לה כיון שנמחק השם עד שתאמר בפירוש טמאה אני אבל קודם שנמחק השם אם תאמר איני שותה ואצא בלא כתובה שומעין לה ואין משקין אותה אף על פי שאינה מודה בטומאה: (צ) פרש"י בפרק היה נוטל פותחין את פיה שלא בטובתה ושופכין המים לתוך גרונה עד כאן לשונו ובערוך ערך עור פירש לשון שיכור: (ק) ואף על פי שבקללה עצמה כתיב לצבות בטן ולנפיל ירך הבטן תחלה ואחר כך הירך ההיא לאו בבטנה וירכה של סוטה קמיירי אלא בבטנו וירכו של בועל: (ר) אף על פי שלעיל פירש שיהיו הכל נשבעים ביך ומקללין ביך כאן אי אפשר לפרש עכן דאם כן למה לי: (ש) שגנאי יותר הוא לו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ותמעל מעל. כאשר פירשתי דבר מכוסה: (אבן עזרא)


{כח}  וְאִם-לֹ֤א נִטְמְאָה֙ הָֽאִשָּׁ֔ה וּטְהֹרָ֖ה הִ֑וא וְנִקְּתָ֖ה וְנִזְרְעָ֥ה זָֽרַע:

 אונקלוס  וְאִם לָא אִסְתָּאָבַת אִתְּתָא וְדַכְוָאָה הִיא וְתִפּוֹק זַכָּאָה וְתַעְדִי עִדוּי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין לָא אִסְתְּאָבַת אִנְתְּתָא בְּתַשְׁמִישׁ דְעָרִיס וּדְכִיתָא הִיא וְתִיפּוֹק זַכְיָא נְזִיוָהּ מַנְהֵר וְתִשְׁכַּח רַחְמִין קֳדָם בַּעֲלָהּ וְתִתְעַבַּר בְּבַר דְכָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם לא נטמאה האשה. בסתירה (ת) זו: וטהרה הוא. ממקום אחר: ונקתה. ממים המאררים, ולא עוד (א) אלא ונזרעה זרע, אם היתה יולדת בצער תלד בריוח, אם היתה יולדת שחורים יולדת לבנים (סוטה כו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) אף על פי שלא היה צריך לומר זה דהא כל הכתוב באשה שקנא לה ונסתרה קמיירי מכל מקום איידי דבעי לפרושי וטהורה היא ממקום אחר שפירושו מהאיש שקנא לה ונסתרה עמו פירש תחלה דואם לא נטמאה מיירי בסתירת האיש שקנא לה: (א) שלא תאמר דונזרעה זרע נמשך אונקתה כלומר ונקתה ונזרעה ונקתה מדברים המונעים הלידה ובזה ונזרעה זרע לפיכך פירש ונקתה מהמים המאררים שהוא ענין הצלה מצביית בטן ומנפילת ירך. ופירוש ונזרעה זרע לעצמו ולא עוד אלא ונזרעה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונזרעה זרע. שיתן לה השם זרע בשכר הקלון שאירע לה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ונזרעה. וסמיך זאת תורת הקנאות לומר שאם טהורה היא יהיו לה בנים צדיקים בעלי תורה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואם לא נטמאה וגו' וטהורה וגו'. כפל לומר וטהורה, לצד שבא לומר כי מלבד שתנקה האשה מהמים ולא ישחיתוה עוד לה ונקתה ונזרעה זרע, לזה התנה וטהורה פירוש לא נטמאת בנתינת שכיבתו של איש מבלעדי אישה, וטהורה מדבר מגונה שהוא מעשה הנואפים הקודמים לביאה חשק הזולת וחיבוק ונישוק ודומה לו, אז הוא שיטיבו לה המים ככל הכתוב, אבל אם לא נטמאה אבל לא נטהרה מענפי החטא הגם שתנקי מהעונש לא יגיעוה טובות האמורות, ותמצא שבשבועת הכהן אמר כי שטית תחת וגו' וכי נטמאת וגו', וקשה מה הוא כוונתו במאמר כי שטית, אם הוא כי נטמאת לא היה לו לומר וכי נטמאת בתוספת וא"ו, אלא ודאי שנתכוון לענין דברים הקודמים לטומאה שהוא חשק הזולת וכו', והתנה וכי נטמאת אז הוא שיהיה לה עונש, ואמר בהפכיות אם לא היו ב' החלוקות תנקה מהרע ותצליח בדבר טוב, וחלוקה האמצעית מובנת מאמצעות הדברים, ורז"ל אמרו (שם יח:) וטהורה היא מאיש אחר, ולדרכינו איש אחר נכלל במאמר לא נטמאה כי דרך כלל אמר בין מאיש זה בין מאחר: (אור החיים)

 ספורנו  ונקתה. מעונש השבועה שגרמה אף על פי שנאמר כי לא ינקה הנה בזה הענין רצה האל יתברך שתנקה האשה כי הוא ידע יצרנו: (ספורנו)


{כט}  זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַקְּנָאֹ֑ת אֲשֶׁ֨ר תִּשְׂטֶ֥ה אִשָּׁ֛ה תַּ֥חַת אִישָׁ֖הּ וְנִטְמָֽאָה:

 אונקלוס  דָא אוֹרַיְתָא דְקִנְאָתָא דִי תִסְטֵי אִתְּתָא בַּר מִבַּעֲלַהּ וְתִסְתָּאָב: (אונקלוס)

 יונתן  דָא אַחְוָיַת אוֹרַיְיתָא קִנְאָתָא דְתִסְטֵי אִתְּתָא בַּר מִן רְשׁוּתָא דְבַעֲלָהּ וְתִסְתָּאֵב בְּתַּשְׁמִישׁ דְעָרִיס: (תרגום יונתן)

 ספורנו  זאת תורת הקנאות. הקנאה הנעשית בדין והקנאה הנעשית שלא כדין וזה ביאר באמרו אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה וזוהי קנאה בדין. והוסיף ואמר או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה. וזה בלי סבה ראויה לכך: (ספורנו)


{ל}  אוֹ אִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר תַּֽעֲבֹ֥ר עָלָ֛יו ר֥וּחַ קִנְאָ֖ה וְקִנֵּ֣א אֶת-אִשְׁתּ֑וֹ וְהֶֽעֱמִ֤יד אֶת-הָֽאִשָּׁה֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וְעָ֤שָׂה לָהּ֙ הַכֹּהֵ֔ן אֵ֥ת כָּל-הַתּוֹרָ֖ה הַזֹּֽאת:

 אונקלוס  אוֹ גְבַר דִי תֶעְבַּר עֲלוֹהִי רוּחַ קִנְאָה וִיקַנֵי יָת אִתְּתֵהּ וִיקֵם יָת אִתְּתָא קֳדָם יְיָ וְיַעֲבֵד לַהּ כַּהֲנָא יָת כָּל אוֹרַיְתָא הָדָא: (אונקלוס)

 יונתן  אוֹ גְבַר דְיִתְעַבָּר עֲלוֹי רוּחַ קִנְאֵיתָא וִיקַנֵי יַת אִתְּתֵיהּ וְיָקִים יַת אִיתְּתָא קֳדָם יְיָ וִיעַבַּד לָהּ כַּהֲנָא יַת כָּל אוֹרַיְתָא הֲדָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  או איש. כמו או נודע (שמות כא, לו), כלומר אם איש קנאי הוא לכך והעמיד את האשה: (רש"י)

 ספורנו  וקנא את אשתו. יתרה בה שלא תסתתר מכל מקום: ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת. ולא יחוש למחיקת המגילה: (ספורנו)


{לא}  וְנִקָּ֥ה הָאִ֖ישׁ מֵֽעָוֹ֑ן וְהָֽאִשָּׁ֣ה הַהִ֔וא תִּשָּׂ֖א אֶת-עֲוֹנָֽהּ: (פ)

 אונקלוס  וִיהֵי זַכָּאָה גַבְרָא מֵחוֹבָא וְאִתְּתָא הַהִיא תְּקַבֵּל יָת חוֹבָהּ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין זַכַּאי גַבְרָא מֵחוֹבִין אִתְּתָא הַהִיא תְּקַבֵּל יַת חוֹבָאָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונקה האיש מעון. אם בדקוה המים אל ידאג לומר, חבתי במיתתה, נקי הוא מן העונש (ספרי כא). דבר אחר, משישקנה תהא אצלו בהיתר ונקה מעון, שהסוטה (ב) אסורה לבעלה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) מדהוצרך לכתוב ונקה האיש מעון שהיא בהיתר אצלו אחר ששתתה משמע שהסוטה קודם ששתתה אסור לבעלה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  תשא את עונה. אם נטמאה. וטעם ונקה האיש מעון. כי אם עבר עליו רוח קנאה הנה היא אסורה לו שישכב עמה והשוכב יש לו עון. יש אומרים שטעם הסמך פרשת נזיר לפרשת סוטה שיהיה לה בן נזיר אם לא נטמאה ולפי דעתי כי נסמכה בעבור נזירת האשה שהיא הפך המועלת כי רובי העבירות סבתם היין ואשה שלא תתקן שער ראשה איננה מבקשת להבעל: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ונקה האיש מעון. ונקה ג' תגין על ה''א לומר לך שנקה מחמשה עונות ואלו הן עון אשת איש עון פנויה עון שלא בא עליה עון בניו עון בנותיו: את עונה. ב' במסורה הכא ואידך בנדרים ונשא את עונה כדאיתא בסוטה שלא ידאג הבעל לומר גרמתי לה מיתה אלא היא תשא את עונה ודוקא הכא אבל בנדרים שהיה יכול להפר ולא הפר לה בעלה הוא ישא את עונה: (בעל הטורים)

 ספורנו  ונקה האיש מעון. אף על פי שחשד בכשרה כי היא גרמה לו שעברה על התראתו וגרמה רגלים לדבר כאמרם ז''ל (שבת פרק במה האשה) לא קבל דוד לשון הרע דברים הנכרים חזא ביה במפיבושת: והאשה ההיא תשא את עונה. שאם נטמאת תמות ואם לא נטמאת תתבזה לעין כל על שהעיזה פניה לעבור על התראת בעלה ונסתרה: (ספורנו)

במדבר פרק-ו

{א}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{ב}  דַּבֵּר֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אֽוֹ-אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַפְלִא֙ לִנְדֹּר֙ נֶ֣דֶר נָזִ֔יר לְהַזִּ֖יר לַֽיהֹוָֽה:

 אונקלוס  מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן גְבַר אוֹ אִתְּתָא אֲרֵי יְפָרֵשׁ לְמִדַר נְדַר נְזִירוּ לְמֵיזַר קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן גְבַר אוֹ אִתְּתָא אֲרוּם חַמְיַין סְטִיתָא בְּקִלְקוּלָהּ וְיַפְרִישׁ מִן חַמְרָא אוֹ עַל שׁוּם מִדַעַם יִדוֹר נֶדֶר נְזִירוּ לְמִפְרַשׁ לִשְׁמָא דַיְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי יפלא. יפריש. למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, (ג) לומר לך שכל הרואה סוטה (ד) בקלקולה יזיר עצמו מן היין (סוטה ב.), שהוא מביא לידי ניאוף: נדר נזיר. אין נזירה בכל מקום אלא פרישה, אף כאן שפירש מן היין: להזיר לה'. להבדיל עצמו מן היין לשם שמים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דק"ל היה לו להסמיך לפרשת נדרים כי הוא מקומה הראוי לה והרא"ם פירש שאין לו דמיון וערך עם פרשת סוטה שזו עברה על י' הדברות וזה קדש עצמו במותר לו משום הכי פריך למה נסמך אף שאין זה סדר של רש"י זכרונו לברכה: (ד) כלומר היאך שמנוולין אותה כדכתיב ופרע את ראש האשה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יפלא. יפריש או יעשה דבר פלא כי רוב העולם הולכים אחר תאותם: נדר נזיר. פירוש נדר להיות נזיר כי נזיר הוא תאר השם וינזרו מנזירתו שירחיק מהתאות ועשה זה לעבודת השם כי היין משחית הדעת ועבודת השם ובפרשת כי תצא מחנה ארמוז לך סוד: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  יפלא. ב' במס' חסרים הכא ואידך בערכין דילפינן נדרים מערכין מה התם כערכך הכהן כן יהיה אף בנדרים הכל תלוי בחכם אם נראה לו יתיר ואם לאו לא יתיר: (בעל הטורים)

 אור החיים   דבר וגו' ואמרת וגו'. כפל הכתוב לומר דבר ואמרת, גם שינה לשונו, אולי שיכוין לב' מיני נזיר שאחד משובח מחבירו, והוא נזירות כההוא שאמרו בנדרים (ט:) שאמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי וכו' אלא פעם וכו' העבודה שאגלח לשמים וכו' עליך אמר קרא נזיר להזיר לה' יעויין שם. לזה אמר דבר כנגד שאר נזירות, ואמרת כנגד נזירות המעולה, ולזה כפל לומר נזיר להזיר לה' ולא אמר להזיר לה', נתכוון לומר כנגד ב' מיני נזירות, נזיר כנגד כל הנזירות שיזיר עצמו, ומאמר להזיר לה' כנגד נזירות שהיא מתחלתה לה' כמעשה אותו אדם שהזיר כשראה בבואה שלו: (אור החיים)

 ספורנו  כי יפליא. יפריש עצמו מן הבלי ותענוגות כני האדם: לנדור נדר נזיר. להיות נזור ופרוש מן התענוגים המורגלים: להזיר לה'. להפריש עצמו מכל אלה למען יהיה כלו לה' להתעסק בתורתו וללכת בדרכיו ולדבקה בו: (ספורנו)

 כלי יקר  איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'. אע"פ שכבר השוה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, מ"מ פרט כאן אשה כי לכך נסמכה פר' נזיר לפר' סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, (סוטה ב.) וזה שייך יותר בנשים מבאנשים כי מסתמא הנשים יזירו מן היין. וא"ת הל"ל כי יפליאו שהרי עם שניהם הוא מדבר כדרך שנאמר (ה.ו) איש או אשה כי יעשו וגו'. אלא לפי שהיין מזיק יותר לנשים תשושי כח מלאנשים גבורי כח ואם אשה תזיר מן היין אין הדבר פלא כל כך כי בנקל לה לבא לידי מכשול של ערוה כארז"ל (כתובות סה.) ד' אפילו חמור תובעתה כו', אבל האיש ודאי מפליא לעשות אם יזיר מן היין כי חזק הוא ממנו לכך נאמר כי יפליא.

ד"א כי יפליא לשון הבדלה והפרשה, ודבר זה יש לפרשו בג' פנים. האחד הוא, שע"י היין אינו יכול להבדיל בין קודש לחול כמ"ש (ויקרא י.ט-י) יין ושכר אל תשת וסמיך ליה ולהבדיל בין הקודש לחול. לכך אמר כי יפליא כשירצה להבדיל בין הקודש לחול אז יזיר עצמו מן היין פן ישתה וישכח מחקק (משלי לא.ה) התורה לאפוקי הנשים שאינן בני ת"ת אין לשון הפלאה שייך בהם. הב' הוא, לשון הפרשה מן תענוגי העה"ז אשר היין ראש לכולם כמ"ש שמטעם זה נאמר במנוח למה זה תשאל לשמי והוא פלאי (שופטים יג.יח). היינו פלאי שמו כי כל מלאך נקרא על שם השליחות ואני נשלחתי לעשות הבן הילוד נזיר מופלא ומופרש מכל עניני העה"ז ועל שם שנאמר איש כי יפליא לכך אני נקרא פלאי. ולכך אמר כי יפליא ולא אמר יפליאו לפי שגם נדר של האשה תלוי באישה שהרי כל נדר לענות נפש אישה יקימנו ואשה יפרנו (במדבר ל.יד). א"כ גם נדרה תלוי בו, ואין הכוונה בנזירות זה שיהיה פרוש מן היין ל' יום ואח"כ יחזור להיות בסובאי יין כבראשונה דא"כ צדיק מה פעל, אלא הכוונה שירגיל את עצמו מעט מעט כי כל התחלות קשות ובל' יום הוי חזקה ששוב לא יהיה להוט אחריו כל כך. הג' הוא, ע"ד שארז"ל (נדרים כב.) הנודר כאלו בנה במה כו', ומאמר זה תמצא עליו פירוש יקר מאד לקמן בפרשת מטות (ל.ג) ע"ש וזה מסכים למ"ד שהנזיר נקרא חוטא (נדרים י.) והחטא הוא שבונה במה לעצמו והוא פורש את עצמו מכל העולם לנהוג איסור בדבר שהכל נוהגים בו היתר, לכך נאמר כי יפליא. שהוא רוצה להיות מובדל ומופרש מזולתו ובונה במה לעצמו ודבר זה אינו מצוי בנשים כי מסתמא דעתם לפי שרואין סוטה בקלקולה ולא כדי לבנות במה לעצמם. (כלי יקר)


{ג}  מִיַּ֤יִן וְשֵׁכָר֙ יַזִּ֔יר חֹ֥מֶץ יַ֛יִן וְחֹ֥מֶץ שֵׁכָ֖ר לֹ֣א יִשְׁתֶּ֑ה וְכָל-מִשְׁרַ֤ת עֲנָבִים֙ לֹ֣א יִשְׁתֶּ֔ה וַֽעֲנָבִ֛ים לַחִ֥ים וִֽיבֵשִׁ֖ים לֹ֥א יֹאכֵֽל:

 אונקלוס  מֵחֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק יַנְזִיר חַל דַחֲמַר חֲדַת וְחַל דַחֲמַר עַתִּיק לָא יִשְׁתֵּי וְכָל מַתְרוּת עִנְבִין לָא יִשְׁתֵּי וְעִנְבִין רַטִיבִין וִיבֵשִׁין לָא יֵיכוּל: (אונקלוס)

 יונתן  מִן חֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק יִפְרֵשׁ חֲלָא דַחֲמַר חֲדַת וַחֲלָא דַחֲמַר עַתִּיק לָא יִשְׁתֵּי וְכָל שִׁיקְיָינֵיהּ דְאִיתְרוּ בֵּיהּ עִנְבֵי לָא יִשְׁתֵּי וְעִנְבִין רְטִיבִין וּצְמוּקִין לָא יֵיכוֹל: (תרגום יונתן)

 רש"י  מיין ושכר. כתרגומו מחמר חדת ועתיק, שהיין (ה) משכר כשהוא ישן: וכל משרת. לשון צביעה במים או בכל משקה, (ו) ובלשון משנה יש הרבה, אין שורין דיו וסממנים, נזיר ששרה פתו ביין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) כלומר למה נקרא חדש יין וישן שכר ומפרש על שם שמשכר: (ו) פירוש דבר שמטבילין במים או בשאר כל משקה דכל כיבוס שהוא לטבילה מתרגום ויצבע כמו שפרש"י בסוף פרשת תזריע: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם מיין ושכר. אם נדר להיותו נזיר וקדוש מיין ושכר יזיר על דעת המעתיקים ששכר גדול מהתירוש ואחרים אמרו שכר ממש כל דבר שישתכר האדם ממנו: וטעם חומץ יין והמשרה והענבים. לשום גדר שירחק מן היין כלל ובאשת מנוח פי' כל טומאה כל אשר יצא מגפן היין: משרת. אין לו חבר והתי''ו לסמיכת לשון נקבה וטעמו כל דבר שימס עם ענבים ויש אומרים משקה מבושל: (אבן עזרא)

 ספורנו  מיין ושכר יזיד. לא יסגף עצמו בצום שממעט כמלאכת שמים כדבריהם ז''ל ולא יצער גופו כמכות פרושים כמנהג צכועים וכומרים אבל יפריש עצמו מן היין שבזה הוא ממעט את התיפלה מאד ומכניע יצרו ולא יתיש כחו בזה כלל: (ספורנו)


{ד}  כֹּ֖ל יְמֵ֣י נִזְר֑וֹ מִכֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר יֵֽעָשֶׂ֜ה מִגֶּ֣פֶן הַיַּ֗יִן מֵֽחַרְצַנִּ֛ים וְעַד-זָ֖ג לֹ֥א יֹאכֵֽל:

 אונקלוס  כֹּל יוֹמֵי נִזְרֵהּ מִכֹּל דְיִתְעֲבֵד מִגֻפְנָא דְחַמְרָא מִפּוּרְצְנִין וְעַד עִצוּרִין לָא יֵיכוּל: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל יוֹמֵי נִזְרֵיהּ מִכָּל דְמִתְעֲבֵיד מִגוּפְנָא דְחַמְרָא מִגוּפְנִין מִקְלוּפִין וְעַד זַגִין גַיוָואִין דְעִנְבָא לָא יֵיכוֹל: (תרגום יונתן)

 רש"י  חרצנים. הם הגרעינין: זג. הם הקליפות שמבחוץ, שהחרצנים בתוכן כענבל (ז) בזוג (נזיר לד:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) כלו' דעת רש"י זג ל' זוג הוא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מחרצנים. אין לו ריע וכן זג והמפרשים אמרו חרצנים חצונים וזג פנימי' ואחרים הפכו הפירוש ויהיה פירוש מחרצנים דבק עם מכל אשר יעשה כל מה שיעשה מאלה שניהם: (אבן עזרא)


{ה}  כָּל-יְמֵי֙ נֶ֣דֶר נִזְר֔וֹ תַּ֖עַר לֹֽא-יַעֲבֹ֣ר עַל-רֹאשׁ֑וֹ עַד-מְלֹ֨את הַיָּמִ֜ם אֲשֶׁר-יַזִּ֤יר לַֽיהֹוָה֙ קָדֹ֣שׁ יִֽהְיֶ֔ה גַּדֵּ֥ל פֶּ֖רַע שְׂעַ֥ר רֹאשֽׁוֹ:

 אונקלוס  כָּל יוֹמֵי נְדַר נִזְרֵהּ מַסְפַּר לָא יֶעְבַּר עַל רֵישֵׁהּ עַד מִשְׁלַם יוֹמַיָא דְיַנְזֵר קֳדָם יְיָ קַדִישׁ יְהֵי מַרְבֵּי פֵרוּעַ שְׂעַר רֵישֵׁהּ: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל יוֹמֵי נְדַר נִזְרֵיהּ גְלָב לָא יְעִבַּר עַל רֵישֵׁיהּ עַד זְמַן מִשְׁלַם יוֹמַיָא דְיִפְרֵשׁ לִשְׁמָא דַיְיָ קַדִישׁ יְהֵי מַרְבֶּה פֵּרוּעַ שְעַר רֵישֵׁיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  קדש יהיה. השער שלו, (ח) לגדל הפרע של (ט) שער ראשו (ספרי כה): פרע. נקוד (י) פתח קטן (סגול) לפי שהוא דבוק לשער ראשו, פרע של שער ופירוש של פרע גידול של שער, וכן את ראשו לא יפרע (ויקרא כא, י), ואין קרוי פרע פחות (כ) מל' יום: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) ר"ל דקדוש לא קאי אגוף אלא אשער והוכחתו מפסוק שלפני קדוש יהיה מדבר בשער כדכתיב תער לא יעבור על ראשו ואחר קדוש יהיה כתיב גם כן גדל פרע שער ראשו דמדבר בשער וקדוש כתיב באמצע מסתמא מדבר גם כן בשער: (ט) הוצרך להוסיף למ"ד על גדל מפני שאחר שפירש קדוש יהיה שער ראשו פירש יהיה קדוש שלא יחתכנו רק יגדלנו וגם פרע סמוך לשער ראשו כאלו אמר לגדל גידול השער של שער ראשו: (י) כלומר סגו"ל נקרא פת"ח קטן וגם פת"ח ממש נקוד תחת הרי"ש: (כ) פירוש מדכתיב קדש יהיה גדל פרע יהיה בגימטריא שלשים יום: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  גדל פרע. שם הפעל מהכבד. והטעם גדל. יגדל: (אבן עזרא)

 ספורנו  תער לא יעבור על ראשו. ובזה ישליך אחרי גוו כל מחשבת יופי ותיקון שער: קדוש יהיה. נבדל מן התאוות החמריות: (ספורנו)


{ו}  כָּל-יְמֵ֥י הַזִּיר֖וֹ לַֽיהֹוָ֑ה עַל-נֶ֥פֶשׁ מֵ֖ת לֹ֥א יָבֹֽא:

 אונקלוס  כָּל יוֹמִין דְיַנְזֵר קֳדָם יְיָ עַל נַפְשָׁא דְמֵתָא לָא יֵיעוּל: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל יוֹמִין דְיַפְרֵישׁ לִשְׁמָא דַיְיָ עַל בַּר נַשׁ דְמִית לָא יֵיעִיל: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  הזירו. שם הפעל מהכבד. על נפש מת. תאר לנפש או יחסר גוף: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ע. ל נפש מת לא יבא. לומר לך שאם תשרה עליו שכינה מחמת נזרו שלא יאמרו שהוא דורש אל המתים. ל' פעמים כתיב נדר ונזירות בפרשה דסתם נזירות שלשים יום וכן ג''כ יהיה עולה שלשים: (בעל הטורים)

 ספורנו  על נפש מת לא יבא. לא יחלל עסקי קדושתו להתעסק בכבוד מתים כמו הענין בכהן גדול וכאמרם ז''ל המבלי אין קברים בטבריא שלחתיך בנציבין (במרדכי דמועד קטן בדיני אבילות הביא המאמר הזה בשם הירושלמי): (ספורנו)


{ז}  לְאָבִ֣יו וּלְאִמּ֗וֹ לְאָחִיו֙ וּלְאַ֣חֹת֔וֹ לֹֽא-יִטַּמָּ֥א לָהֶ֖ם בְּמֹתָ֑ם כִּ֛י נֵ֥זֶר אֱלֹהָ֖יו עַל-רֹאשֽׁוֹ:

 אונקלוס  לְאָבוּהִי וּלְאִמֵהּ לְאַחוֹהִי וּלְאַחָתֵהּ לָא יִסְתָּאַב לְהוֹן בְּמוֹתְהוֹן אֲרֵי כְּלִילָא דֶאֱלָהֵהּ עַל רֵישֵׁהּ: (אונקלוס)

 יונתן  לְאָבוּי וּלְאִמֵיהּ לְאָחוֹי וּלְאַחְתֵיהּ לָא יִסְתָּאַב לְהוֹן בְּמוֹתְהוֹן אֲרוּם כְּלִילָא דֶאֱלָהֵיהּ עַל רֵישֵׁיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לאביו ולאמו. ואף כי לאשתו ולבתו ולאחרים ויש אומרים כי מלת נזיר מגזרת נזר והעד כי נזר אלהיו על ראשו ואיננו רחוק ודע כי כל בני אדם עבדי תאות העולם והמלך באמת שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו כל מי שהוא חפשי מן התאות: (אבן עזרא)


{ח}  כֹּ֖ל יְמֵ֣י נִזְר֑וֹ קָדֹ֥שׁ ה֖וּא לַֽיהֹוָֽה:

 אונקלוס  כֹּל יוֹמֵי נִזְרֵהּ קַדִישׁ הוּא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל יוֹמֵי נִזְרֵיהּ קָדוֹשׁ הוּא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל ימי נזרו קדש הוא. זו קדושת הגוף (ל) מלהטמא למתים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) פירוש לא כמלת קדש יהיה דלעיל שהוא תואר לשער שלו: (שפתי חכמים)

 ספורנו  קדוש הוא לה'. יזכה לאור באור החיים ולהיות מוכן להבין ולהורות כראוי לקדושי הדור ולזה נראה שכיון אלקנה באמרו אך יקם ה' את דברו כלומר אני מסכים להדירו בנזיר ואיני מבקש מהאל יתברך דבר אחר בעד הילד זולתי שיקם את דברו שיהיה קדוש לה': (ספורנו)


{ט}  וְכִֽי-יָמ֨וּת מֵ֤ת עָלָיו֙ בְּפֶ֣תַע פִּתְאֹ֔ם וְטִמֵּ֖א רֹ֣אשׁ נִזְר֑וֹ וְגִלַּ֤ח רֹאשׁוֹ֙ בְּי֣וֹם טָֽהֳרָת֔וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י יְגַלְּחֶֽנּוּ:

 אונקלוס  וַאֲרֵי יְמוּת מֵתָא עֲלוֹהִי בִּתְכֵּף שָׁלוּ וִיסָאֵב רֵישׁ נִזְרֵהּ וִיגַלַח רֵישֵׁהּ בְּיוֹמָא דִדְכוּתֵהּ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יְגַלְחִנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲרוּם יְמוּת מִיתָא עֲלוֹי בִּתְכּוֹף שְׁלוּ וְיִסְאָב רֵישׁ נִזְרֵיהּ וִיגַלַח רֵישֵׁיהּ בְּיוֹם דְכוּתֵיהּ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יְגַלְחִינֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  פתע. זה אונס: פתאם. זה שוגג, ויש אומרים פתע פתאום דבר אחד הוא, מקרה (מ) של פתאום: וכי ימות מת עליו. באהל (נ) שהוא בו: ביום טהרתו. ביום הזייתו, (ס) או אינו אלא בשמיני שהוא טהור לגמרי, תלמוד לומר ביום השביעי, אי ביום השביעי יכול אפילו לא הזה, תלמוד לומר ביום טהרתו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פירוש שניהם מורים על מהירת הדבר שלא הרגיש בו שימות דהוה אונס גמור דאם לא כן הוה נמי קצת איסור בדבר ואפשר שהוא עובר על לאו דעל נפש מת לא יבא כיון שראה שהוא חולה היה לו ליזהר מלבא אל האהל שמא ימות והוה שוגג קרוב למזיד. לכן אמר דיש אומרים דהאי פתע פתאום דבר אחד הוא וכו' ואפשר דהרא"ם נמי כיון לזה. והשתא אתי שפיר דרש"י מהפך לפרש המקרא שמתחלה מפרש פתע פתאום ואחר כך כי ימות באהל. אלא כלומר דהשתא אתי שפיר נמי מה שכתוב הקרא עליו דלומר שהיה בפתע פתאום כאלו נפל עליו שאין יכול ליזהר מזה כך מת אדם זה פתאום כלומר שלא היה חולה. והא דאמר מקרה של פתאום אינו פירוש מלות פתע פתאום רק שאותו שבא בפתע פתאום הוא מקרה רא"ם: (נ) דאם לא כן מאי עליו וכי המת מת עליו אלא פירוש באהל. ומלת עליו כמו ועליו מטה מנשה: (ס) וקרא אותו טהרתו אף על פי שלא נטהר לגמרי כל עוד שלא הביא כפרתו מפני שיום הזייתו הוא קצת טהרתו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בפתע פתאום. שניהם קרובים בטעם וכן אדמת עפר: וטמא. המת יטמאנו: ביום טהרתו. במי נדה כי הוא טמא מת: (אבן עזרא)

 אור החיים  וטמא ראש נזרו. אמר תוס' וא"ו, גם אמר תיבת ראש, נתכוון לומר שהגם שאינו אלא טומאת שוגג אף על פי כן לא מלבד שנטמא גופו אלא אפילו קדושה שיש בראשו דכתיב נזר אלהיו על ראשו. עוד ירצה לומר כי לא סתר הנזירות מאז והלאה לבד אלא וטמא גם כן ראש נזרו פירוש תחילת הנזירות, והוא מה שגמר אומר והזיר לה' וגו' והימים הראשונים יפלו, ומה שחזר לומר אחר כך כי טמא נזרו ולא הספיק מה שקדם במאמר וטמא ראש נזרו, שלא יהיה מקום לבעל דין לומר שלא טמא אלא יום א' שהוא התחלת הנזירות, ומאמר והימים הראשונים גילה כי לא יום אחד לבד מתחילת הנזירות יטמא אלא ב' הראשונים ולא כל הימים, וגזירת הכתוב הוא, תלמוד לומר כי טמא נזרו בדרך כלל: (אור החיים)


{י}  וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יָבִא֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה אֶ֨ל-הַכֹּהֵ֔ן אֶל-פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  וּבְיוֹמָא תְמִינָאָה יַיְתֵי תַּרְתֵּין שַׁפְנִינִין אוֹ תְרֵין בְּנֵי יוֹנָה לְוָת כַּהֲנָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְיוֹמָא תְמִינָאָה יַיְתֵי תְּרֵין שַׁפְנִינָן אוֹ תְּרֵין גוֹזְלִין בְּנֵי יוֹנָן לְוַת כַּהֲנָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וביום השמיני יביא שתי תורים. להוציא את השביעי, או אינו אלא להוציא את התשיעי, קבע זמן, (ע) לקרבין וקבע זמן למקריבין, מה קרבין הכשיר שמיני ומשמיני והלאה, אף מקריבין שמיני ומשמיני והלאה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) ר"ל לקרבנות כדכתיב בפרשת אמור ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן: (שפתי חכמים)


{יא}  וְעָשָׂ֣ה הַכֹּהֵ֗ן אֶחָ֤ד לְחַטָּאת֙ וְאֶחָ֣ד לְעֹלָ֔ה וְכִפֶּ֣ר עָלָ֔יו מֵֽאֲשֶׁ֥ר חָטָ֖א עַל-הַנָּ֑פֶשׁ וְקִדַּ֥שׁ אֶת-רֹאשׁ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא:

 אונקלוס  וְיַעְבֵּד כַּהֲנָא חַד לְחַטָאתָא וְחַד לַעֲלָתָא וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי מִדְחָב עַל מִתָא וִיקַדַשׁ יָת רֵישֵׁהּ בְּיוֹמָא הַהוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַעֲבֵד כַּהֲנָא חַד חַטָאתָא וְחַד לַעֲלָתָא וִיכַפֵּר עֲלוֹי מַאן דְחַב עַל דְאִסְתָּאַב לְמִיתָא וִיקַדֵשׁ יַת רֵישֵׁיהּ בְּיוֹמָא הַהוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מאשר חטא על הנפש. שלא נזהר מטומאת המת, רבי אלעזר הקפר אומר, שציער (פ) עצמו מן היין: וקדש את ראשו. לחזור ולהתחיל מנין נזירותו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) משמע דעבירה הוא שפירש מן היין ואם תאמר והא לעיל פרש"י שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין שהוא מביא לידי ניאוף ויש לומר דודאי מצוה הוא שיזיר עצמו מן היין אבל מכל מקום עבירה קצת הוא שציער עצמו מן היין מידי דהוה למי שמתענה תענית חלום בשבת והוה בעינוי זה שמתענה כאילו קיים מצוה גדולה שהוא עונג שבת ואפילו הכי צריך להתענות אחר כך יום אחד מפני שהתענה בשבת הכי נמי כן כך פירשו התוספות בבבא קמא (דף צא) ועוד יש לומר דודאי מצוה הוא שהפריש עצמו מן היין המשכר שמביא לידי ניאוף אבל יין חדש שאינו משכר וענבים וחרצנים וזגים עבירה הוא שציער עצמו מהם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אחד לחטאת ואחד לעולה. והסוד שהוא שאמרו חז''ל ושכר עבירה עבירה: על הנפש. הוא על נפש מת כמו ושרט לנפש ואילו היה שחטא על נפשו לא היה השם מצוה אותו שיחזור לחטאתו: (אבן עזרא)

 כלי יקר  וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. שלא נזהר מן טומאת המת. רבי אליעזר הקפר אומר על שציער עצמו מן היין (נזיר ג.) והוא פלאי כי יש להפליא על דבריו שאם נצטוה להביא ב' תורים על שציער עצמו מן היין למה מביא כפרה זו דווקא אחר שנטמא במת, ועוד שהכתוב קראו קדוש ואיך יאמר ר"א שנקרא חוטא. ונראה שגם ר"א מודה שכל ימי המשך נזירתו הוא נקרא קדוש ולא חוטא כי נזיר אלהים הוא אמנם אם נטמא במת שדינו והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו. ומכאן להלן חושבנא ולמפרע איגלאי מילתא שהימים הראשונים לא היו בכלל הנזירות וכאלו ציער את עצמו בהם מן היין בלא טעם בלא עת נזירתו, וע"כ הוא נקרא חוטא על אותן הימים הראשונים שאינו בהם כ"א כמצטער בעלמא בלא נזירות וקדושה, וזה פירוש יקר.

אמנם מקום אתי לפרש דברי ר"א בדרך אחר, ולומר שלכך נקרא הנזיר חוטא כי אילו היה איש תם וישר מכלכל דבריו במשפט לא היה צריך לנדור ולהזיר, כי מי יעכב על ידו להתנהג בפרישות ובהרחקת המותרות בלא נדר, ומדאצטריך להתקשר בנזירות זה יורה כי הוא יודע בעצמו שאין מעצור לרוחו ע"כ הוא קופץ ונשבע כנגד היצה"ר ובזה גרם לעצמו צער כי כל דבר הנדור יצרו תוקפו ביותר, ומטעם זה נקרא כל נודר חוטא כמו שלמדו (נדרים עז:) מן פסוק וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא. (דברים כג.כג) לפי שמגרה היצה"ר בעצמו ואומרים לו לא דיך מה שאסרה עליך תורה במאסר של היצה"ר והבו דלא לוסיף עליה, כי בכל מה שאסרה התורה אע"פ שגרמה לנו גירוי היצה"ר כמ"ש שמתגרה בישראל יותר מבאומות (סוכה נב.) מ"מ השנים יעמדו נגדו תורה שבכתב, ותורה שבע"פ.

אמנם העובר בבל תוסיף, הרי הוא מוסיף גירוי היצה"ר אולי בהוספה זו לא תוסיף התורה תת כחה לעמוד כנגדו כי אין כחה כ"א בדבר שהתורה סבה לו כי המוחץ הוא ירפא. כך נזיר זה נקרא חוטא משני צדדים הן מצד שקודם נזירות זה היה כעיר פרוצה אין מעצור לרוחו עד אשר הוצרך להתקשר בנזירות, הן מצד שבהיותו נזיר הוא מגרה היצר הרע בנפשיה, אבל מ"מ קדוש יאמר לו אם יעמוד כנגדו כי היצה"ר כל מזימותיו לפרוץ גדרו וזה"ש וכי ימות עליו מת בפתע פתאום וגו'. הורה כי כל זה מעשה שטן אשר הקרה לידו מקרה בלתי טהור זה בפתע פתאום באונס ובלא יודעים כדי לטמא ראש נזרו, ע"כ הוצרך לכפרה מאשר חטא על הנפש. וציער עצמו מן היין כי ע"י צער זה גרם ליצה"ר שנתגרה בו וסבב סבות לטמא נזרו, ועוד הוצרך לכפרה על שציער עצמו ותחת אשר לא עבד את ה' בשמחה כ"א בצער, והשמחה הוראה על שלימות הפועל כמ"ש (תהלים קלט.כד) וראה אם דרך עוצב בי וגו'. כי אילו היה שמח בנזירות זה היה נזהר בשמירה יתירה מן הטומאה אך מאחר שלא נזהר בה זה הוראה שלא היה שמח בנזירות זה ובזה מצא לו היצה"ר מקום לבצר ממנו כל אשר יזם לעשות, וצדיקים ישמחו ויעלזו לפני ה' וישישו בשמחה (שם סח.ד) בי"ת של בשמחה פירושה בזכות השמחה שעבדו את ה' בשמחה כאמור. (כלי יקר)

 דעת זקנים  מאשר חטא על הנפש. י"ל מלשון קולע אל השערה ולא יחטיא שהחטיא את הנפש ומנעה מן היין וקרוב הוא לדרשת רז"ל על שציער עצמו מן היין: (דעת זקנים)


{יב}  וְהִזִּ֤יר לַֽיהֹוָה֙ אֶת-יְמֵ֣י נִזְר֔וֹ וְהֵבִ֛יא כֶּ֥בֶשׂ בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְאָשָׁ֑ם וְהַיָּמִ֤ים הָרִֽאשֹׁנִים֙ יִפְּל֔וּ כִּ֥י טָמֵ֖א נִזְרֽוֹ:

 אונקלוס  וְיַזֵר קֳדָם יְיָ יָת יוֹמֵי נִזְרֵהּ וְיַיְתִי אִמַר בַּר שַׁתֵּהּ לַאֲשָׁמָא וְיוֹמַיָא קַדְמָאֵי יִבְטְלוּן אֲרֵי אִסְתָּאַב נִזְרֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַפְרֵשׁ קֳדָם יְיָ יַת יוֹמֵי נִזְרֵיהּ וְיַיְתֵי אִמַר בַּר שַׁתֵּיהּ לְאַשָׁמָא וְיוֹמַיָא קַדְמָאֵי יְבַטְלוּן אֲרוּם אִסְתָּאֵב נִזְרֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  והזיר לה' את ימי נזרו. יחזור וימנה נזירותו כבתחלה: והימים הראשונים יפלו. לא יעלו מן המנין: (רש"י)

 אבן עזרא  והזיר לה' את ימי נזרו. כל הימים שנדר להיות נזיר ועתה יחל לספור אותם: כי טמא נזרו. כי הוא לא נדר רק שיהיו שלמים זה אחר זה ולא יכרית שום דבר ויפסיק ביניהם: (אבן עזרא)


{יג}  וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַנָּזִ֑יר בְּי֗וֹם מְלֹאת֙ יְמֵ֣י נִזְר֔וֹ יָבִ֣יא אֹת֔וֹ אֶל-פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  וְדָא אוֹרַיְתָא דִנְזִירָא בְּיוֹם מִשְׁלַם יוֹמֵי נִזְרֵהּ יַיְתִי יָתֵהּ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְדָא אַחֲוָויַת אוֹרַיְתָא נִזְרָא בְּיוֹם מִשְׁלַם יוֹמֵי אַפְרָשׁוּתָא יַמְטֵי יַת גַרְמֵיהּ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  יביא אותו. יביא את עצמו, וזה אחד משלשה אתים שהיה רבי ישמעאל דורש כן. כיוצא בו והשיאו אותם עון אשמה, (ויקרא כב, טז) את עצמם. כיוצא בו ויקבור אותו בגי (דברים לד, ו), הוא קבר את עצמו: (רש"י)

 אבן עזרא  מלאת. שם הפועל מבעלי האל''ף על מנהג בעלי הה''א באחרונה וכמוהו לבלתי קראת לנו: יביא אותו. יביא נפשו כמו וירעו הרועים אותם או יביא הכהן אותו בצווי בעל כרחו להקריב את קרבנו: (אבן עזרא)

 ספורנו  יביא אותו. כבר בארו ז''ל הוא יביא את עצמו וזה כי אמנם כל הקרב אל מי שיחדש דבר מעצמו נאמר שהוא מובא אל המחדש בו על ידי נכבד ממנו כזה שאין חבוש מתיר עצמו ולזה נכתב במצורע בטומאתו ובטהרתו והובא אל הכהן ובסוטה והביא האיש את אשתו אל הכהן וכן בעבד והגישו אדוניו אל האלהים אמנם בנזיר אשר יחודש בו גילוח ובו יהפך לאיש אחר אין נכבד ממנו שיביאהו אבל הוא יביא את עצמו: (ספורנו)


{יד}  וְהִקְרִ֣יב אֶת-קָרְבָּנ֣וֹ לַֽיהֹוָ֡ה כֶּבֶשׂ֩ בֶּן-שְׁנָת֨וֹ תָמִ֤ים אֶחָד֙ לְעֹלָ֔ה וְכַבְשָׂ֨ה אַחַ֧ת בַּת-שְׁנָתָ֛הּ תְּמִימָ֖ה לְחַטָּ֑את וְאַֽיִל-אֶחָ֥ד תָּמִ֖ים לִשְׁלָמִֽים:

 אונקלוס  וִיקָרֵב יָת קֻרְבָּנֵהּ קֳדָם יְיָ אִמַר בַּר שַׁתֵּהּ שְׁלִים חַד לַעֲלָתָא וְאִמַרְתָּא חֲדָא בַּת שַׁתָּהּ שְׁלֶמְתָּא לְחַטָאתָא וּדְכַר חַד שְׁלִים לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַקְרִיב יַת קוּרְבָּנֵיהּ קֳדָם יְיָ אִימַר בַּר שַׁתֵּיהּ שְׁלִים חָד לַעֲלָתָא וְאִימַרְתָּא חֲדָא בְּרַת שַׁתָּא שְׁלֵימְתָּא לְחַטָאתָא וּדְכַר חַד שְׁלִים לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  כבש. זכר כמשפט כל עולה: וכבשה. נקבה כמשפט כל חטאת: ואיל לשלמים. שמחה שהשלים מה שנדר: (אבן עזרא)


{טו}  וְסַ֣ל מַצּ֗וֹת סֹ֤לֶת חַלֹּת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן וּמִנְחָתָ֖ם וְנִסְכֵּיהֶֽם:

 אונקלוס  וְסַלָא דְפַטִּרַיָא סֻלְּתָּא גְרִיצַן דְפִילָן בִּמְשַׁח וְאִסְפּוֹגִין פַּטִירִין דִמְשִׁיחִין בִּמְשָׁח וּמִנְחַתְהוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְסַלָא דְפַטִירֵי סְמִידָא גְרִיצָן בִּמְשַׁח זֵיתָא וְעֵרוּכִין פַּטִירִין דִמְשִׁיחִין בִּמְשַׁח זֵיתָא וּמִנְחַתְהוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ומנחתם ונסכיהם. של עולה ושלמים, (צ) לפי שהיו בכלל ויצאו לידון בדבר חדש שיטעינו לחם, החזירן לכללן שיטעינו נסכים, כדין עולה ושלמים: חלות בלולות, ורקיקי מצות. עשר (ק) מכל מין (מנחות עח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) לאפוקי חטאת מדכתיב בסמוך ואת האיל יעשה זבח שלמים וגו' ואת מנחתו ואת נסכו דהיינו של איל כדפרש"י ולמה הוצרך לכתוב והלא בכלל אילים הטעונים נסכים היה ולמה יצא אלא להקיש אליו מה שלמים באים בנדר ובנדבה וטעון מנחה ונסכים אף כל כו' לאפוקי חטאת שאינו בא בנדר ובנדבה אינו טעון מנחה ונסכים (בפרק שתי מדות): (ק) דילפינן מגזירה שוה מצות מצות מתודה והתם בעי עשר מכל מין ומין דכתיב בצו את אהרן גבי תודה והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה ר"ל כדין תרומת מעשר דהיינו אחד מעשר: (שפתי חכמים)


{טז}  וְהִקְרִ֥יב הַכֹּהֵ֖ן לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וְעָשָׂ֥ה אֶת-חַטָּאת֖וֹ וְאֶת-עֹֽלָתֽוֹ:

 אונקלוס  וִיקָרֵב כַּהֲנָא קֳדָם יְיָ וְיַעְבֵּד יָת חַטָאתֵהּ וְיָת עֲלָתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וִיקָרֵב כַּהֲנָא קֳדָם יְיָ וְיֶעֱבַד יַת חַטָאתֵיהּ וְיַת עֲלָתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  את חטאתו. בעבור שהזכיר באחרונה כי כן מנהג הל': (אבן עזרא)


{יז}  וְאֶת-הָאַ֜יִל יַֽעֲשֶׂ֨ה זֶ֤בַח שְׁלָמִים֙ לַֽיהֹוָ֔ה עַ֖ל סַ֣ל הַמַּצּ֑וֹת וְעָשָׂה֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶת-מִנְחָת֖וֹ וְאֶת-נִסְכּֽוֹ:

 אונקלוס  וְיָת דִכְרָא יַעְבֵּד נִכְסַת קוּדְשַׁיָא קֳדָם יְיָ עַל סַלָא דְפַטִּירַיָא וְיַעְבֵּד כַּהֲנָא יָת מִנְחָתֵהּ וְיָת נִסְכֵּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת דִיכְרָא יַעֲבֵד נִכְסַת קוּדְשִׁין קֳדָם יְיָ עַל סַלָא דְפַטִירַיָא וְיֶעֱבַד כַּהֲנָא יַת מִנְחָתֵיהּ וְיַת נִסְכֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  זבח שלמים לה' על סל המצות. ישחט את השלמים (ר) על מנת לקדש את הלחם: את מנחתו ואת נסכו. של (ש) איל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) פירש מלת יעשה ישחט מפני שבעת השחיטה תליא מלתא שאם חישב מחשבה לאכלו חוץ לזמנו או למקומו פסלה מלהקריב. גם פירש על סל המצות ע"מ לקדש את הלחם מפני שבזולת זה יובן ששחט על מנת לקדש את הסל ולא את הלחם שבו: (ש) דלא תימא של כל אחד ואחד מהנזכרים לעיל ובא לאפוקי חטאת דלא כדלעיל: (שפתי חכמים)


{יח}  וְגִלַּ֣ח הַנָּזִ֗יר פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד אֶת-רֹ֣אשׁ נִזְר֑וֹ וְלָקַ֗ח אֶת-שְׂעַר֙ רֹ֣אשׁ נִזְר֔וֹ וְנָתַן֙ עַל-הָאֵ֔שׁ אֲשֶׁר-תַּ֖חַת זֶ֥בַח הַשְּׁלָמִֽים:

 אונקלוס  וִיגַלַח נְזִירָא בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא יָת רֵישׁ נִזְרֵהּ וְיִסַב יָת שְׂעַר רֵישׁ נִזְרֵהּ וְיִתֵּן עַל אֶשָׁתָא דִי תְחוֹת דוּדָא דְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיגַלַח נְזִירָא יַת רֵישׁ נִזְרֵיהּ לְבָרָא בָּתַר דִנְכִיסוּ יַת נִכְסַת קוּדְשַׁיָא בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיִסַב יַת שְעַר רֵישׁ נִזְרֵיהּ וְיִתֵּן עַל אֵשָׁתָא דִתְחוֹת דוּדָא דְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וגלח הנזיר פתח אהל מועד. יכול יגלח בעזרה, הרי זה דרך בזיון, (ת) אלא וגלח הנזיר לאחר שחיטת השלמים, (א) שכתוב בהן ושחטו פתח אהל מועד (ויקרא ג, ב. ספרי לה): אשר תחת זבח השלמים. תחת הדוד שהוא מבשלן בו, (ב) לפי ששלמי נזיר היו מתבשלין בעזרה, (ג) שצריך ליטול הכהן הזרוע אחר שנתבשל ולהניף לפני ה': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) שצריך לעמוד בגילוי ראש לכך אסור לגלח בעזרה: (א) וכאלו אמר לגלח הנזיר אחר שחיטת הקרבן הנשחט פתח אהל מועד שהוא השלמים: (ב) דק"ל דונתן על האש משמע שנותן על האש ממש ואחר כך כתיב אשר תחת זבח השלמים משמע תחת הבשר של שלמים והבשר היה מבשל בדוד ואם כן צריך גם ליתן השער בדוד תחת השלמים. לכן פירש תחת הדוד וכו' כלומר דתחת דכתיב בקרא לא מיירי תחת הבשר בתוך הדוד אלא על האש אשר תחת הדוד: (ג) דשלמי נזיר נאכלין בכל מקום דכמו חולין הן אבל מכל מקום צריך לבשלן בעזרה שצריך ליקח הזרוע שהיא קודש לאחר שנתבשלה וליתן לכהן ומשום אותו זרוע שהוא נותן לכהן צריך לבשלן בעזרה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שער. על שני משקלים: (אבן עזרא)


{יט}  וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֜ן אֶת-הַזְּרֹ֣עַ בְּשֵׁלָה֘ מִן-הָאַ֒יִל֒ וְֽחַלַּ֨ת מַצָּ֤ה אַחַת֙ מִן-הַסַּ֔ל וּרְקִ֥יק מַצָּ֖ה אֶחָ֑ד וְנָתַן֙ עַל-כַּפֵּ֣י הַנָּזִ֔יר אַחַ֖ר הִֽתְגַּלְּח֥וֹ אֶת-נִזְרֽוֹ:

 אונקלוס  וְיִסַב כַּהֲנָא יָת דְרָעָא בְּשֵׁלָא מִן דִכְרָא וּגְרִצְתָּא פַטִּירְתָּא חֲדָא מִן סַלָא וְאִסְפּוֹג פַּטִיר חָד וְיִתֵּן עַל יְדֵי נְזִירָא בָּתַר דְגַלַח יָת נִזְרֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסַב כַּהֲנָא יַת אֶדְרוֹעָא דְמִיבַשְׁלָא שְׁלֵימָא מִן דִיכְרָא וּגְרִיצְתָּא פַּטִירְתָּא חֲדָא מִן סַלָא וְעָרוּךְ פַּטִיר חָד וְיִתֵּן עַל יְדֵי נְזִירָא בָּתַר דְיִגְלַח יַת נִזְרֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  הזרע בשלה. לאחר (ד) שנתבשלה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) כלומר שנותנין לכהן לאחר שנתבשלה ואין להקשות איך לא יאסר הזרוע שהוא קודש את בשר האיל כיון שנתבשלה עמה. יש לומר כיון דהזרוע הוא אחד בששים להאיל אם כן הוא בטל בששים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בשלה. פירוש והיא בשלה: התגלחו את נזרו. הנה אות כי קדש הוא שב אל הזרוע כי הוא עיקר או ישוב הוא על המונף כלו: (אבן עזרא)


{כ}  וְהֵנִיף֩ אוֹתָ֨ם הַכֹּהֵ֥ן | תְּנוּפָה֘ לִפְנֵ֣י יְהֹוָה֒ קֹ֤דֶשׁ הוּא֙ לַכֹּהֵ֔ן עַ֚ל חֲזֵ֣ה הַתְּנוּפָ֔ה וְעַ֖ל שׁוֹק הַתְּרוּמָ֑ה וְאַחַ֛ר יִשְׁתֶּ֥ה הַנָּזִ֖יר יָֽיִן:

 אונקלוס  וִירִים יָתְהוֹן כַּהֲנָא אֲרָמָא קֳדָם יְיָ קוּדְשָׁא הוּא לְכַהֲנָא עַל חֶדְיָא דַאֲרָמוּתָא וְעַל שַׁקָא דְאַפְרָשׁוּתָא וּבָתַר כֵּן יִשְׁתֵּי נְזִירָא חַמְרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיָרִים יַתְהוֹן כַּהֲנָא אֲרָמָא קוּדְשָׁא הוּא לְכַהֲנָא עַל חַדְיָא דַאֲרָמוּתָא וְעַל שׁוֹקָא דְאַפְרָשׁוּתָא וּמִבָּתַר כְּדֵין יִשְׁתֵּי נְזִירָא חַמְרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  קדש הוא לכהן. החלה והרקיק והזרוע, (ה) תרומה הן (ו) לכהן: על חזה התנופה. מלבד חזה ושוק הראוים לו מכל שלמים, (ז) מוסף על שלמי נזיר הזרוע הזה. לפי שהיו שלמי נזיר בכלל, (ח) ויצאו לידון בדבר החדש להפרשת זרוע, הוצרך להחזירן לכללן לידון אף בחזה ושוק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) כי מלת הוא המורה על אחד שב אל המונף שהוא בכח מאמר והניף המורה על שלשתן ויהיה הוא במקום הם: (ו) לא שהם קודש לכהן ואסורים לו אלא רק הם כתרומה שהרימו לכהן: (ז) פירוש מלת על במקום מלבד לא על ממש ואמר הראוים וכו' פירוש האמורים לעיל בפרשת צו ושלמי נזיר בכללם הם ולא נכתב כאן רק משום הזרוע הנוסף על שאר גוף השלמים: (ח) ואם תאמר אי הכי כיון ששלמי נזיר הם בכלל סתם שלמים דכתיב בהו כי את חזה התנופה וגו' למה הוצרך לכתוב פה מלבד חזה התנופה וגו' והשיב לפי שהיו שלמי וכו': (שפתי חכמים)


{כא}  זֹ֣את תּוֹרַ֣ת הַנָּזִיר֘ אֲשֶׁ֣ר יִדֹּר֒ קָרְבָּנ֤וֹ לַֽיהֹוָה֙ עַל-נִזְר֔וֹ מִלְּבַ֖ד אֲשֶׁר-תַּשִּׂ֣יג יָד֑וֹ כְּפִ֤י נִדְרוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדֹּ֔ר כֵּ֣ן יַֽעֲשֶׂ֔ה עַ֖ל תּוֹרַ֥ת נִזְרֽוֹ: (פ)

 אונקלוס  דָא אוֹרַיְתָא דִנְזִירָא דִי יִדַר קֻרְבָּנֵהּ קֳדָם יְיָ עַל נִזְרֵהּ בַּר מִדְתַדְבֵּק יְדֵהּ כְּפוּם נִדְרֵהּ דִי יִדַר כֵּן יַעְבֵּד עַל אוֹרַיְתָא דְנִזְרֵהּ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  דָא אַחְוָיַית אוֹרַיְיתָא נְזִירָא דִי יִדַר קוּרְבָּנֵיהּ קֳדָם יְיָ עַל נִזְרֵיהּ בַּר מִן מַה דְתִדְבַּק יְדֵיהּ כְּמֵסַת נִדְרֵיהּ לְאַיְיתָאָה מִן דִי יִדַר הֵיכְדֵין יַעֲבֵד עַל אוֹרַיְיתָא נִזְרֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  מלבד אשר תשיג ידו. שאם אמר הריני נזיר על מנת לגלח על ק' עולות ועל ק' (ט) שלמים: כפי נדרו אשר ידור כן יעשה. מוסף על תורת נזרו. על תורת הנזיר מוסף ולא יחסר. (י) שאם אמר הריני נזיר חמש נזירות על מנת לגלח על ג' בהמות הללו, אין אני קורא בו כאשר ידור כן יעשה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) ולא על מאה חטאות מדכתיב אשר תשיג לא אמרתי אלא קדשים הבאים בנדר ונדבה שתולין בהשגת היד: (י) כלומר מפני שהפסוק מפרש כפי נדרו אשר ידור כן יעשה משמע בין מוסיף בין פוחת מדינו לכך כתיב על תורת נזרו על כמו למעלה דוקא כשנודר יותר מתורת נזרו אבל אם פיחת מתורת הנזיר כגון שאמר הריני נזיר חמש נזירות על מנת וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם מלבד אשר תשיג ידו. חיוב שיתן כפי ממונו גם כפי ימי הנדר אם רבים אם מעטים ונסמכה פרשת ברכת כהנים לפרשת נזיר כאשר השלים תורת הנזיר שהוא קדוש הזכיר תורת כהנים שהם קדושים והמכחישים אמרו כי זאת הברכה היה הכהן מברך לכל מביא מנחה ונסמכה בעבור על פי אשר תשיג יד הנודר והאמת כמו שהעתיקו חז''ל והעד וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם ביום השמיני ונכתבה זאת הפרשה שהשם צוה בהקמת המשכן שיברך אהרן את העם ושם כתיב נשיאות כפים כי הכפים כידים רק ידים כללים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  זאת תורת הנזיר. שיעור הכתוב זאת תורת הנזיר אשר ידור נדר נזיר קרבנו לה' על נזרו יהיה מלבד אשר תשיג ידו או זאת תורת הנזיר וזאת תורת קרבנו לה' על נזרו ויתכן שיאמר זאת תורת הנזיר שידור את קרבנו על נזרו כלומר שלא יפרש דבר בקרבן רק ידור אביא קרבן על נזרי או שיאמר בסתם הריני נזיר כי כיון שנדר בנזיר נדור הוא בקרבן הנזכר וחזר ואמר " מלבד אשר תשיג ידו " שאם היה עשיר ירבה בקרבנו וכפי נדרו אשר ידור בקרבנות בין עשיר בין עני כן יעשה על תורת נזרו לרבות ולא למעט והזכיר זה ללמד שאם היה עשיר ורצה להרבות קרבנות או שנדר בתחלה הריני נזיר ואקריב אלף עולות ושלמים שיביא את כולן ביום מלאת ולא ישתה יין עד הקריבו את כולם כי הכל תורת נזרו ויתכן מלבד אשר תשיג ידו שיעשה כפי נדרו אשר ידור והזכיר זה כי דרך העשיר לידור כן (הרמב"ן)

 בעל הטורים  זאת תורת הנזיר. וסמיך ליה על תורת נזרו לומר מי ששתה יין אל יורה. וסמיך ברכת כהנים לפרשת נזיר לומר שתויי יין פסולין לברכת כהנים שנקראת עבודה: (בעל הטורים)


{כב}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{כג}  דַּבֵּ֤ר אֶֽל-אַהֲרֹן֙ וְאֶל-בָּנָי֣ו לֵאמֹ֔ר כֹּ֥ה תְבָֽרֲכ֖וּ אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָמ֖וֹר לָהֶֽם: (ס)

 אונקלוס  מַלֵל עִם אַהֲרֹן וְעִם בְּנוֹהִי לְמֵימַר כְּדֵין תְּבָרְכוּן יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֵּימְרוּן לְהוֹן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  מַלֵיל עִם אַהֲרן וְעִם בְּנוֹי לְמֵימָר כִּדְנָא תְבָרְכוּן יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּמִפְרַסְהוֹן יְדֵיהוֹן עַל דוּכְנָא בַּהֲדֵין לִישָׁן יֵימְרוּן לְהוֹן יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶךָּ. יִשָא יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵם לְךָ שָׁלוֹם: (תרגום יונתן)

 רש"י  אמור להם. כמו זכור (כ) שמור בלע"ז דישנ"ט: אמור להם. שיהיו כולם (ל) שומעים (ספרי לט): אמור. מלא, לא תברכם בחפזון ובבהלות, אלא בכוונה ובלב שלם (במ"ר יא, ד): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) שפירושו ל' הוה שכך פירש גבי זכור תנו לב לזכור תמיד וכו' מורה על התמדת הפועל: (ל) ולפי זה תהיה מלת אמור שב אל אהרן ובניו ומלת להם אל בני ישראל כאלו אמר כל אחד מכם אמור להם לישראל הברכות של יברכך יאר ישא האמורים אחר זה: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו. כבר הזכרתי בסדר ויהי ביום השמיני (ויקרא ט כב) כי צוה את אהרן לשאת את ידיו אל העם ולברך אותם ביום ההוא וכאן צוה לדורות לאהרן ולבניו ופירש הברכה שיברכו אותם והזכירה בהקמת המשכן כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם וכמו שאמרו רבותינו (סוטה לז) במקדש בשם המפורש ובמדינה בכנויו במקדש היו אומרים אותה ברכה אחת ובגבולין שלש ברכות כי הברכה במקדש מיוחדת בשם המיוחד (הרמב"ן)

 בעל הטורים  כה תברכו. להזכיר זכות ואני והנער נלכה עד כה וכה יהיה זרעך וזהו אשר עד כה ברכני ה' וכ''ה אותיות בפסוק שמע ישראל וכ''ה פעמים ל' ברכה בחומש וכ''ה פעמים שלום בחומש ולכך מתחיל ברכת כהנים בברכה ומסיים בשלום וזהו ה' יברך את עמו בשלום: אמור ל. הם. מלא ו' כנגד ו' ברכות. יברכך. וישמרך. יאר. ויחנך. ישא. וישם לך שלום. כנגד ו' ה'. תורת ה'. עדות ה'. פקודי ה'. מצות ה'. יראת ה'. משפטי ה': (בעל הטורים)

 אור החיים  דבר אל אהרן וגו' לאמר. אמר פעם ב' לאמור, אולי כי חש הכתוב לומר שאינו אלא רשות תלמוד לומר לאמר כי מצות עשה היא לאמר. עוד ירצה שלא לאהרן ובניו שהיו אז בנמצא לבד הוא מצוה אלא גם לדורות. עוד נתכוון לשון רוממות, לומר כי מצוה זו יש בה דבר מלך לקיים הדבר, גם יש בה מעלה לכהנים כי הברכות מסרם ה' בידם, והוא אומרו דבר וגו' לאמר: (אור החיים)

 כלי יקר  כה תברכו את בני ישראל. סמך הברכות לנזירות כי היין קובע ברכה לעצמו אבל לא לאחרים, ואדרבא הביא יללה וקללה לעולם למ"ד עץ הדעת גפן היה (סנהדרין ע.) וכן גרם קללה לאדם וחוה, ולזרעו של נח, וללוט. ומלת כה קאי אפרשה שלמעלה לומר שהכהן המברך לא יהיה שתוי יין בעמדו לברך את ישראל כי צריך לאמר הברכות כמ"ש אמור להם. ונקרא שיכור כל שאינו יכול לדבר לפני המלך ע"כ צריכין להיות כנזירים. ובמלת כה חתם כל הברכות שיהיו דוגמת ברכת אברהם שנתברך בכה שנאמר (בראשית טו.ה) כה יהיה זרעך. ועל כן רצה בלעם לבטל מישראל ברכת כה שנאמר (במדבר כג.טו) התיצב כה על עולתיך ואנכי אקרה כה. ואמרו במדרש אתה בקרבנותיך תבטל ברכת כה יהיה זרעך. ואני אבטל ברכת כה תברכו וגו'.

ובזה ראיתי ליישב, מה שמסיק ברבתי (בלק כ.ז) בפסוק אולי אוכל נכה בו. (שם כב.ו) מה מנכין מן הסאה חלק כ"ד כך בקש לנכות מישראל חלק כ"ד מן ס' רבוא דהיינו כ"ה אלף, ויש להקשות מה יתרון לו בכל עמלו כשינכה כ"ה אלף מן ס' רבוא, ועוד למה נפלו דווקא כ"ד אלף, אלא ודאי שלא בקש כ"א לבטל מישראל ברכת כה וחשב שנפילת כ"ה אלף נוגע בברכת כה ובביטול ברכה זו יהיה לו מקום אז לקללם. אבל לא עלתה בידו כי לא יוכל להם כ"א במספר כ"ד עד מספר כ"ה ולא עד בכלל כי עמדה להם ברכת כה תברכו. לשלא תחול הקללה יותר וזה פירוש יקר.

ואולי מספר כה הוא בזכות כ"ד מתנות כהונה ועם ברכת כהנים הרי כ"ה מתנות כהונה בזכותם חלה הברכה על ישראל, ואם תשאל מה הנאה יש לכהנים בברכה זו שתהיה נחשבת בכלל כל מתנות כהונה ת"ל (בראשית יב.ג) ואברכה מברכיך. א"כ ע"י ברכה זו יקבלו גם המה ברכה. (ועיין חולין מט. ואני אברכם, תניא ר' ישמעאל אומר וכו' כהנים מברכים לישראל והקב"ה מברך לכהנים) ועוד שנוסח הברכות יברכך ה'. ודרז"ל (במ"ר יא.ה) בנכסים, וברכה זו חוזרת גם לכהנים כי בזמן שיש לישראל נכסים מרובים לפיהם ירבו מתנות כהונה תרומות ומעשרות דאם לא כן מאין יקחו המן הגורן או מן היקב.

אמור להם. מכאן למדו רז"ל (ספרי ו.קמג) שהחזן מקריא לכהנים מלה במלה נוסח הברכות, וטעמו של דבר שהחזן הוא הסרסור המושך שפע צינור ממקור הברכות תחילה ומוריק אותם על ראש הכהנים יחולו, כי הוא אומר תחילה אל הכהן יברכך ה' כדי לעשות את הכהן תחילה כלי גדוש ומלא ברכת ה' ואח"כ כשהכהן אומר לישראל יברכך ה'. הוא מוריק מן כלי מלא על כלי ריקן, אבל אם לא היה הכהן מתברך תחילה היה מוריק מכלי ריקן אל כלי ריקן. ובזה מיושב מ"ש (בראשית יב.ג) ואברכה מברכך ומקללך אאר. והל"ל ואאר מקללך כדרך שאמר ואברכה מברכך. אלא שר"ל שהכהן המברך את ישראל אני מברכו תחילה כדי לעשות את הכהן כלי מלא וגדוש ויוריק מן כלי מלא ברכת ה' על ישראל אבל בקללה אין שייך לומר כן אלא אחר שיקללם אאר אותו ולא קודם, לכך נאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם תחילה, (עיין חולין מט.) ע"י שיאמר החזן לכהן תחילה יברכך ה'. (כלי יקר)


{כד}  יְבָֽרֶכְךָ֥ יְהֹוָ֖ה וְיִשְׁמְרֶֽךָ: (ס)

 אונקלוס  יְבָרְכִינָךְ יְיָ וְיִטְרִינָךְ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  יְבָרְכִינָךָ יְיָ בְּכָל עִסְקָךְ וְיִטְרִינָךְ מִן לִילֵי וּמְזַיְיעֵי וּבְנֵי טִיהַרְרֵי וּבְנֵי צַפְרִירֵי וּמַזִיקֵי וּטְלוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  יברכך. שיתברכו נכסיך: וישמרך. שלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך, שהנותן מתנה לעבדו אינו יכול לשמרו מכל אדם, וכיון שבאים לסטים עליו ונוטלין אותה ממנו מה הנאה יש לו במתנה זו, אבל הקב"ה הוא הנותן הוא השומר. והרבה מדרשים דרשו בו בספרי: (רש"י)

 אבן עזרא  יברכך. תוספות חיים ועושר: וטעם וישמרך. שישמור התוספת שלא יגזול אחר מה שהוסיף: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם "יברכך ה' וישמרך" על דרך האמת, כי הברכה - מלמעלה, והשמירה - שתשמור אותה, כטעם "זכור ושמור".

ועוד: "יאר השם הגדול את פניו" המביטים בך. וכך אמרו בספרי (ספרי על במדבר ו כה): "רבי נתן אומר: זה מאור שכינה".

"ויחנך" - שתשא חן בעיניו, כענין שאמרו (בראשית רבה ט ד): "עולמי עולמי הלואי תהא מעלת חן לפני בכל שעה".

ועוד: "ישא השם פניו" אל השמים ממעל, "וישם לך שלום" הכל בביתך. וכך אמרו בספרי (ספרי על במדבר ו כו): "רבי נתן אומר: זה שלום מלכות בית דוד".

"ושמו את שמי הגדול על בני ישראל ואני אברכם" - כי אני המדבר, הנני, ושלום. (הרמב"ן)

 בעל הטורים  יברכך ה' וישמרך. התחלת התיבות עולה כ''ו כנגד השם של ד' אותיות וסוף התיבות כה''ך עולה מ''ה כנגד השם של מ''ה תיבות וזהו ה' ישמר צאתך ובואך. וג' תיבות בפסוק כדי להזכיר זכות ג' אבות ובהם ט''ו אותיות על שם האבות שראו זה את זה שלשתן ביחד ט''ו שנים וזכות השבטים עם האבות הם ט''ו. יברכך בזכות אברהם דכתיב ביה וה' ברך את אברהם בכל וג' תיבות בפ' כנגד ג' ברכות שנאמרו בו ואברכך. והיה ברכה. ואברכה מברכיך: יברכך ה'. בגי' בנכסים ובגוף: (בעל הטורים)

 אור החיים  יברכך ה' וישמרך. הקדים הברכה ואחר כך השמירה, לומר שיצוה ה' שמירתו להם לפי ערך הברכה וגדולתה. עוד ירצה שכל כך תהיה גדולת הברכה עד שיצטרך ה' לשומרך. עוד ירצה יברכך ולא יסובב רעה מהברכה כדרך פן תאכל ושבעת וגו' (דבדים ח'): (אור החיים)

 ספורנו  יברכך. בעושר ונכסים שאם אין קמח אין תורה: וישמרך. מן הגזלנים: (ספורנו)

 כלי יקר  יברכך ה' וישמרך. בביאור נוסח הברכות רבו הדעות איש לפי שכלו יפרשם ובילקוט (ו.תשי) תמצא הרבה דעות יבוקש ממקומו ואין להאריך בזכרונם. אך אומר אני דרך כלל מאחר שכל הברכות מתחילים ביו"ד אשר הנעלם ממנה עולה למספר י' כמו הנגלה כי הנעלם מן יו"ד הוא ו' ד', ש"מ שכל הברכות כפולות כי חלק מהם אל הגוף וחלק מהם אל הנשמה הנעלמת כי שניהם באו במספרם עשרה כארז"ל (נדה לא.) ג' שותפים באדם אביו מזריע לובן שבו. שממנו גידין, ועצמות, ומוח שבראשו, וצפרנים, ולובן שבעינים, הרי ה'. אמו מזרעת אודם שבו. שממנו עור, ובשר, ודם, ושערות, ושחור שבעינים, הרי ה'. והקב"ה נותן בו י' דברים רוחניים והם. רוח, ונשמה, וקלסתר פנים, וראית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה, והלוך רגלים, ודעת, ובינה, והשכל, וכל כ' חלקים אלו מתברכין ע"י שישא הכהן י' אצבעותיו כדי שמן כל אצבע תחול הברכה על חלק גשמי הנגלה ועל חלק רוחני הנסתר, וג' יודי"ן היינו ס' כנגד ס' אותיות שבכל הברכות אשר עליהם דרשו (ילקו"ש שיר ג.תתקפו) פסוק (שיר ג.ז) ששים גבורים סביב לה. וג' י' היינו ל' ונסמכו לסתם נזירות ל' יום לומר לך שבזכות הנזירות יזכו לברכות.

ועל צד הרמז י"ל ג' ברכות אלו, על דרך שפרשתי למעלה פר' יתרו (יט.ד) המדרש (שהש"ר ג.כא) האומר שמתחילה קרא הקב"ה לישראל בת, ואח"כ אחות, ואח"כ אם, כי כל זה מורה על הממשלה כי מתחילה קראה בת שמסתמא האב מושל על הבת והוא למעלה והבת למטה ע"כ אמר יברכך ה' וישמרך. שתמשוך שפע הברכות מלמעלה כי הוא שומריך וכל שומר למעלה מן הנשמר כמ"ש (משלי ו.כב) בשכבך תשמור עליך. וכן רבים, ואח"כ קראה אחות בדומה לו על מדריגה זו נאמר יאר ה' פניו אליך. בעמדך לנגדו פנים בפנים כדרך קבלת הלבנה אורה מן החמה בעמדה לנגדה, ואח"כ קראה אם המושלת על הבת כך צדיק מושל ביראת ה' כמו שעיני הבת נשואות אל האם כך ישא ה' פניו אליך כביכול, ואין להאריך בדברים אלו אבל נכוחים הם למוצאי דעת. (כלי יקר)

 דעת זקנים  יברכך ה' וישמרך. יברכך בעושר. וישמרך שתעשה המצות כדדרשי' ושמרתם את המצות ד"א יברכך בבנים וישמרך בבנות שהנקיבות צריכות שמירה: (דעת זקנים)


{כה}  יָאֵ֨ר יְהֹוָ֧ה | פָּנָ֛יו אֵלֶ֖יךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ: (ס)

 אונקלוס  יַנְהַר יְיָ שְׁכִנְתֵּהּ לְוָתָךְ וִירַחֵם יָתָךְ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  יַנְהַר יְיָ סְבַר אַפּוֹי לָךְ בְּמֵעַסְקָךְ בְּאוֹרַיְיתָא וְיִגְלֵי לָךָ טְמִירָן וְיֵיחוֹס עֲלָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  יאר ה' פניו אליך. יראה לך פנים שוחקות, פנים צהובות. ויחנך. יתן לך חן (ספרי מא): (רש"י)

 אבן עזרא  יאר ה' פניו אליך. כטעם באור פני מלך חיים והטעם וכל אשר תבקש ממנו ובשעת שתדרשו יאר פניו והטעם יקבל אותך וירצה למלא' שאלתך מיד ואם בקשת אותו בעת צרה הוא יחנך גם יתכן היות ויחנך ויתן לך בקשתך כטעם חנוני אתם אשר חנן אלהים מגזרת חנן: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  יאר. כנגד יצחק שראה העקידה ומת והאיר הקב''ה את עיניו והחייהו כדאיתא בפרקי דר''א. יאר להפך ראי שהיה עולת ראיה ויש בו ה' תיבות וכ' אותיות כיצחק שהיה אחר כ' דורות ושמר ה' חומשי תורה: (בעל הטורים)

 אור החיים  יאר ה'. פירוש שלא יהיה מסך המבדיל בין ישראל לאביהם שבשמים שבזה יאיר אור שכינתו על ישראל:

ויחנך וגו'. פירוש יתן לך חן וחנינה, ועיין מה שפירשתי בפסוק (בראשית לט, כא) ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד ויתן חנו וגו': (אור החיים)

 ספורנו  יאר. יגלה עיניך באור פניו להביט נפלאות מתורתו וממעשיו אחר שתשיג צרכיך בברכתו: (ספורנו)


{כו}  יִשָּׂ֨א יְהֹוָ֤ה | פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֽוֹם: (ס)

 אונקלוס  יִסַב יְיָ אַפֵּהּ לְוָתָךְ וִישַׁוֵי לָךְ שְׁלָם: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  יַסְבַּר יְיָ סְבַר אַפּוֹי לָךְ בִּצְלוּתָךְ וִישַׁוֵי עֲלָךְ שְׁלַם בְּכָל תְּחוּמָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ישא ה' פניו אליך. יכבוש כעסו: (רש"י)

 אבן עזרא  ישא ה' פניו אליך. הפך אעלים עיני מכם והטעם כאשר פירשתי כי בכל מקום שתפנה יהיה פניו נשואות אליך: וישם לך שלום. כטעם לא יגע בך רע לא מאבן ולא מחיה רעה ולא מאויב: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ישא. כנגד יעקב וישא יעקב רגליו וכתיב ביה ושבתי בשלום ויש בו ז' תיבות כנגד השבטים אשר נולדו רובן בז' שנים וכ''ה אותיות כנגד כה תאמר לבית יעקב: וישם. יש בו ז' תגין שבז' דרכים ישם לך שלום על שם בז' דרכים ינוסו לפניך: שלום. בגימ' עשו לרמז הוי מקדים שלום לכל אדם ואפי' בשלום נכרי: (בעל הטורים)

 אור החיים  ישא ה' פניו אליך וגו'. פירוש אם סיבבו מעשים עד שהבדילו עונותיכם ביניכם ובין אלהיכם ישא ה' המבדיל, וישם לך שלום פירוש הוא הפך הפירוד, והמשכיל בתיבת שלום ידע כי הוא זה יסוד עולם המחזיק בעליונים ובתחתונים והוא כלי המחזיק ברכה כשאין מפריד, וזה הוא סוד ושמו את שמי על בני ישראל שגמר אומר ואני אברכם: (אור החיים)

 ספורנו  ישא ה' פניו אליך. לחיי עולם כענין כי עמך מקור חיים וכו' וכאמרם (ברכות פרק היה קודא) צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ומתענגים מזיו שכינה: וישם לך שלוסי מנוחת שלום שהוא הנצחיות בלי תערובת עונש הראוי לכל שלם לחיי עולם: (ספורנו)

 כלי יקר  ישא ה' פניו אליך. במסכת ר"ה (יז:) הקשו כתיב (דברים י.יז) אשר לא ישא פנים וכתיב ישא ה' פניו אליך כו'. וכתבו התוספות שאין זה קושיא כי כאן מדבר בפנים של הקב"ה, ולהלן מדבר בפנים של אדם שלא ישא ה' פני גדול, ונראה שדעת המקשה שכל נשיאות פנים מורה על פנים הראוין ליפול או להיות כבושים והמה מנושאים דרך ויתור כמו שנאמר (בראשית ד.ז-ח) למה נפלו פניך. הלא אם תטיב שאת. יהיו מנושאים, וכשאמר להלן אשר לא ישא פנים. היינו שפני החוטא הראויין ליפול כפני קין וחביריו לא ישא אותם ה' להגביהם מנפילתם אלא יפול הנופל הראוי ליפול דחו ולא יכלו קום. (תהלים לו.יג) כי אין הקדוש ברוך הוא מוותר כלום, וכאן אמר ישא ה' פניו אליך. מדקאמר ישא שמע מינה שאפילו בשעת הכעס שישראל ראוין להיות בהסתרת פנים וכל המסתיר פניו דומה כאילו הם כבושים למטה כביכול מכל מקום אומר הקדוש ברוך הוא שדרך ויתור אשא לך פני שיהיו מכוונין נגד פניך כי אין אומרים ישא כי אם בראוי ליפול או ראוי להיות כבוש, קשיא ויתור אויתור.

ובמדרש (במ"ר יא.ז) אמר הקדוש ברוך הוא, ואיך לא אשא להם פנים אני אמרתי בתורה (דברים ח.י) ואכלת ושבעת וברכת. והם מחמירים עד כזית ועד כביצה ר"ל הנה ברך לקחתי מהם וברך ולא אשיבנה. ואיך לא אשיב להם ברכה דרך ויתור תמורת הברכה אשר אני לוקח מהם גם כן דרך ויתור. ומ"ש אשר לא ישא פנים. היינו לכל האומות שאינן עושין כלום דרך ויתור, אבל כאן נאמר ישא ה' פניו אליך דווקא כי אתה עושה דרך ויתור ומחמיר על עצמך, גם אני אשא פני אליך דרך ויתור, ואפילו ויתור זה אינו בכל דבר כ"א מדה במדה ממש כי אתם מחמירין עד כזית אפילו בלא שביעה כאלו אתם שבעים, כך אוותר לכם שאפילו אוכל קמעא מתברך במעיו ועל זה אמר וישם לך שלום. וכמ"ש (תהלים קמז.יד) השם גבולך שלום חלב חיטים ישביעך. וכה"א (ויקרא כו.ה-ו) ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ. ופירוש זה נכון וברור בהבנת מדרש זה. (כלי יקר)


{כז}  וְשָׂמ֥וּ אֶת-שְׁמִ֖י עַל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽאֲנִ֖י אֲבָֽרְכֵֽם: (ס)

 אונקלוס  וִישַׁווּן יָת בִּרְכַּת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנָא אֲבָרֵכִנוּן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וִישַׁווּן יַת בִּרְכַּת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְרָאֵל וַאֲנָא בְּמֵימְרִי אֲבָרְכִינוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושמו את שמי. יברכום בשם המפורש (ספרי מג): ואני אברכם. לישראל, ואסכים (מ) עם הכהנים. דבר אחר, ואני אברכם, (נ) לכהנים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) אבל אין לפרש שיברכם בעצמו. דאם כן מה תועלת בברכת הכהנים כיון שהשם ברכם: (נ) דלפי טעם ראשון יהיה ואני אברכם פירוש אסכים עמהם וזה נראה דוחק לכן פירש דבר אחר. ולפירוש האחרון לחוד קשה דמשמעות הקרא הוא דקאי על ישראל ולא על הכהנים לכן צריך גם לפירוש ראשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ושמו את שמי. כטעם לשום שמו שם שיהיו מקודשים בשם או טעמו כאשר יזכירו שמי עליהם כי בכל אחד מהשלשה פסוקים השם הנכבד והנורא: ואני אברכם. ויתכן היות מ''ם אברכם סימן הכהנים המברכים או יהיה סימן לישראל והטעם אם הם יברכום אני אברכם והטעם שאקיים ברכתם לפי דעתי שמ''ם אברכם סימן לכלם כהנים וישראלים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ואני אברכם. בגימ' אסכימה עלי ידיכם: (בעל הטורים)

במדבר פרק-ז

{א}   חמישי  וַיְהִ֡י בְּיוֹם֩ כַּלּ֨וֹת מֹשֶׁ֜ה לְהָקִ֣ים אֶת-הַמִּשְׁכָּ֗ן וַיִּמְשַׁ֨ח אֹת֜וֹ וַיְקַדֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ וְאֶת-כָּל-כֵּלָ֔יו וְאֶת-הַמִּזְבֵּ֖חַ וְאֶת-כָּל-כֵּלָ֑יו וַיִּמְשָׁחֵ֖ם וַיְקַדֵּ֥שׁ אֹתָֽם:

 אונקלוס  וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְשֵׁיצֵי משֶׁה לַאֲקָמָא יָת מַשְׁכְּנָא וְרַבִּי יָתֵהּ וְקַדִישׁ יָתֵהּ וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְיָת מַדְבְּחָא וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְרַבִּנוּן וְקַדֵישׁ יָתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה בְּיוֹם רֵישׁ יַרְחָא דְנִיסָן פְּסַק משֶׁה לְמִקְמָא יַת מַשְׁכְּנָא דְלָא פַּרְקֵיהּ תּוּב וְרַבֵּי יָתֵיהּ וְקַדִישׁ יָתֵיהּ וְיַת כָּל מָנוֹי וְיַת מַדְבְּחָא וְיַת כָּל מָנוֹי וְרַבִּינוּן וְקַדִישׁ יַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויהי ביום כלות משה. כלות כתיב (ר"ל בפת"ח ולא כלות בשו"א ודו"ק), יום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה (במ"ר יב, ח): כלות משה. בצלאל ואהליאב וכל חכם לב עשו את המשכן, ותלאו הכתוב במשה, לפי שמסר נפשו (ס) עליו לראות תבנית כל דבר ודבר כמו שהראהו בהר להורות לעושי המלאכה, ולא טעה בתבנית אחת. וכן מצינו בדוד, לפי שמסר נפשו על בנין בית המקדש, שנאמר זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' וגו' (תהלים קלב, א-ב), לפיכך נקרא על שמו, שנאמר ראה ביתך דוד (מלכים-א יב, טז): ביום כלות משה להקים. ולא נאמר ביום הקים, מלמד שכל שבעת ימי המלואים היה משה מעמידו ומפרקו, ובאותו היום העמידו ולא פרקו, לכך נאמר ביום כלות משה להקים, אותו היום כלו הקמותיו, וראש חודש ניסן היה, בשני נשרפה הפרה, (ע) בשלישי הזו הזיה ראשונה, ובשביעי (פ) גלחו (גיטין ס:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) נראה דקשה לרש"י דהנגינה דעל כלות משה מפרידו ממלת להקים את המשכן שאין כלות משה סמוך למלת להקים וכאלו הם שני ענינים ומה ב' ענינים איכא הכא. אלא על כרחך דהכי פירושו ויהי ביום כלות משה מעשיית המשכן ומהקמת המשכן ועל זה מקשה רש"י זכרונו לברכה בצלאל וכל חכמי לב וכו' ומתרץ לפי שמסר נפשו וכו' ובזה יתורץ מה שמקשים העולם והלא לא תלה במשה רק ההקמה וזה עשה משה לבדו כדכתיב לעיל בפרשת פקודי. ומהרא"י תירץ דק"ל שלא הל"ל אלא ויהי ביום הוקם את המשכן עד כאן לשונו והנראה לי כתבתי ודו"ק: (ע) רוצה לתרץ דלא תקשה הא מיד אחר הקמת המשכן היו הלוי עובדים עבודתן כדכתיב בסמוך והיאך רשאין לעשות כן והלא טמאי מתים היו ולא יוכלו לטהר דעדיין לא נשרפה הפרה. ואין לומר דהפרה נשרפה קודם הקמת המשכן דהא כתיב בהזיה שלה בפ' חקת והזה אל נכח פני האהל משמע דכבר הוקם המשכן כששחטוה ומתרץ דבשני נשרפה הפרה כו' נמצא דביום שביעי היו טהורים: (פ) הוא הגילוח האמור בפרשת בהעלותך והעבירו תער על כל בשרם וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם ויהי ביום כלות משה. אחר ברכת כהנים כי כן היה כי ביום שנשא אהרן את ידיו אל העם ויברכם החלה חנוכת המזבח ופסוק ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן לעד על דברי המעתיקים כי היה סותרו ומקימו וחוזר לסותרו ולהקימו כל ז' ימי המלואים להרגיל' כי טעם ויקדש אותם בהזאת הדם בשבעת ימי המלואים: ואת המזבח ואת כל כליו. דבק עם ביום כלות משה להקים את המשכן והטעם שהקים המזבח במקומו: ואת כל כליו וימשחם. בשמן המשחה: ויקדש אותם. בדם והזכיר המזבח בעבור החנוכה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן. לא נאמר "ביום הקים" מלמד שכל שבעת ימי המלואים היה מעמידו ומפרקו ובאותו היום העמידו ולא פרקו לכך נאמר ביום כלות משה להקים אותו היום כלו הקמותיו וראש חודש ניסן היה בשני נשרפה הפרה בשלישי הזו הזיה ראשונה בשביעי גלחו לשון רש"י מדברי רבותינו ז"ל (ספרי נשא קמה) אבל איננה ראיה גמורה כי "ביום כלות" איננו דבוק עם "להקים" בלבד אבל ביום כלות משה להקים את המשכן ולמשוח ולקדש אותו ואת המזבח ואת כל כליו הקריבו הנשיאים את קרבנם כשנעשה כל זה ומכל מקום ביום השמיני היה ונכתבה זאת הפרשה בכאן בעבור כי ביום הראשון של מלואים קרא אל משה מאהל מועד וידבר השם אליו כל הפרשיות שמתחלת ספר ויקרא עד ויהי ביום השמיני שהם בדיני הקרבנות ומיום השמיני נדבר לו כל הפרשיות שמתחלת זאת החיה אשר תאכלו (ויקרא יא ב) שהם בדיני איסור והיתר ויש בכולן ענין הקרבנות ונמשכו הענינים עד המקום הזה כסדר כאשר פירשתי (בתחלת הספר ולעיל ה ו) וכשהשלים המצות אשר נצטוה משה לאמר לישראל ושכולן דיני עבודה וקרבנות ומשמרת אהל מועד ועבודתו חזר אחרי כן בכאן להגיד נדבת הנשיאים בקרבנם שהיו מהיום השמיני עד יום תשעה עשר לחודש או עד שנים עשר יום לחודש כדברי רבותינו (סדר עולם פרק ז) וטעם וימשחם ויקדש אתם אמר ר"א שמשח אותם בשמן המשחה וקדש אותם בדם החטאת כמו שאמר שם (ויקרא ח טו) ויחטא את המזבח ואת הדם יצק אל יסוד המזבח ויקדשהו לכפר עליו ואינו כן שכך נאמר במשכן וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו והמשכן לא נתקדש בדם כלל אבל "וימשחם לקדש אותם" וטעם ואת המזבח ואת כל כליו מחובר לראש הפסוק ביום כלות משה להקים את המשכן ואת כל כליו וימשחם ויקדש אותם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ויהי ביום כלות. סמך חנוכת המזבח לברכת כהנים רמז לחשמונאים שיעשו חנוכה ועוד כדי שלא תשלוט עין הרע במלכותם לכך ברכם תחלה וסמך למשכן שבזכות המשכן יהיה שלום וכן דוד סמך ה' יברך את עמו בשלום למזמור שיר חנוכת הבית: ושמו את שמי ואני אברכם. וסמיך ליה ויהי ביום כלות זהו בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך: (בעל הטורים)

 אור החיים   ביום כלות משה. רז"ל אמרו (במד"ר פי"ב) כלת כתיב, ורואני כי בספר תורה כתובה בוא"ו, ואני אומר כי דברי תורה כאלו וכיוצא באלו אינם נמסרים לכל מרים יד בתופשי התורה, כי יסובב הדבר הכפירה והזלזול בכבוד מורים, ויש לך לדעת כי סדר תורתינו הקדושה ותיבותיה ואותיותיה ספורות מזוקקות חצובות ממחצב קדוש ונורא נפלאים המה למכיר בהם ויותר פליאות נעלמים מעין כל, ואעירך גרגיר אחד והוא הלא תמצא כי יש אותיות נרגשות במבטא התיבות ואינם בכתב כגון יהושע כי במבטא ישנו להרגש של אות הוי"ו בין שי"ן לעי"ן ואינה במכתב, וישנה במקום שאינה נרגשת שהיא בין ה"א לשי"ן, והערה זאת תכונן דעת משכיל להכיר כי אותיותיה ספורות מזוקקות ואי אפשר להוסיף אפילו אות אחת הגם כי תצטרך למכטא הקריאה ותהיה נקראת הגם שאינה כתובה, ותהיה קרי ולא כתיב, וקבעה התורה הוא"ו שלא במקומה להעיר בנסתרות, ואולי כי מזה השכילך שנתכוון לצרף שלשה אותיות משמו יתברך בשמו של צדיק, ולסמוך שי"ן ועי"ן להעיר אל ש"ע נהורין, ואם היה מסדר וא"ו במקומה היתה נפסדת הידיעה בדבר כי לא פורש, והנה מביני מערכות האותיות המה ישכילו משבצותם והם האומרים כי כלת כתיב והוא"ו היא מושאלת שם בהשאלה, והמשכיל יבין כי הוא סודו של משה אשר מתיחדת לו וקיימה בו נקבה תסובב גבר (ירמי' לא), וזה שיעור הדברים כלת כתיב פירוש תיבה זו של כלות זה פירושה קח מהכתוב כלת כדי שתבין אשר תכוין אליו התיבה ואות הוא"ו היא בחינת החתן, והוא סוד נעלם וא"ו תוך כלת והבן. ודרשה זו אין אדם דורשה מדעתו אם לא תקדים ההכרה בדברים על בוריין ואמיתותם מפי מקבלי תורה וסודותיה ורמזיה: (אור החיים)

 ספורנו  ואת המזבח ואת כל כליו. ולהקים את המזבח ואת כל כליו כל אחד במקומו: וימשחם ויקדש אותם. אחר שהקים כל אחד מהם כתקונו: (ספורנו)


{ב}  וַיַּקְרִ֨יבוּ֙ נְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רָאשֵׁ֖י בֵּ֣ית אֲבֹתָ֑ם הֵ֚ם נְשִׂיאֵ֣י הַמַּטֹּ֔ת הֵ֥ם הָעֹֽמְדִ֖ים עַל-הַפְּקֻדִֽים:

 אונקלוס  וּקְרִיבוּ רַבְרְבֵי יִשְׂרָאֵל רֵישֵׁי בֵּית אֲבָהַתְהוֹן אִנוּן רַבְרְבֵי שִׁבְטַיָא אִנוּן דְקַיְמִין עַל מִנְיָנַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְקָרִיבוּ אֲמַרְכְּלַיָא דְיִשְרָאֵל רֵישֵׁי בֵּית אַבְהַתְהוֹן הִינוּן רַבְרְבֵי שִׁבְטַיָא הִינוּן דְמִתְמַנָן בְּמִצְרַיִם אֲמַרְכּוֹלִין עַל מִנְיָנַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  הם נשיאי המטות. שהיו שוטרים עליהם במצרים (צ) והיו מוכים עליהם, שנאמר ויכו שוטרי בני ישראל וגו' (שמות ה, יד. ספרי מה): הם העומדים על הפקודים. שעמדו עם משה ואהרן כשמנו את ישראל, שנאמר ואתכם יהיו וגו' (במדבר א, ד): (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דק"ל מה סימן נותן בזה שאמר הם נשיאי המטות. ועל זה פירש שהיו שוטרים עליהם במצרים והכי קאמר קרא הם הנשיאים שהיו ממונים שוטרים עליהם במצרים שהיו הנוגשים רודים אותם שוטרים במצרים במקלות על שלא דחקו את בני ישראל להשלים מנין הלבנים. ואף על פי שהעומדים על הפקודים עדיין לא נתמנו עד אחד באייר יש לומר שהכתוב דבר על העתיד שיעמדו על הפקודים באחד באייר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויקריבו נשיאי ישראל. שם כלל והטעם שעשו קדבן לה' אל פתח אהל מועד: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויקריבו נשיאי ישראל וגו' ויביאו את קרבנם לפני ה'. בעבור היות העגלות לצורך הקרבנות יקראו קרבן וכן ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב (להלן לא נ) קרבן לבדק הבית והנה חשבו הנשיאים שלא יתכן שישאו הלוים על כתף קרשי המשכן והאדנים שהם כבדות מאד והביאו מעצמן עגלות שכן דרך כל נושאי בתי המלכים והיכלי אהליהם לשאת אותם בעגלות ויתכן שנפרש ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלות צב שש עגלות גדולות נושאות קרבנותיהם ושנים עשר בקר מושכים העגלות והנה הביאו העגלות מלאות והבקר לפני המשכן והשם צוה את משה קח מאתם הכל והיו העגלות והבקר שאינם לקרבן לעבוד את עבודת אהל מועד ואחר כך לקחו הנשיאים את קרבניהם מעל העגלות ויקריבו אותם לפני המשכן כי היו חושבים להקריב הכל בו ביום אחר שהורשו להקריבם לו והשם צוה (פסוק יא) נשיא אחד ליום יקריבו ולכך לא הוצרך לומר עתה "קח מאתם" ודרך הלשון לומר "עגלות" על המלוי שבהן כמו אוכלי שולחן איזבל (מלכים א יח יט) וכן כי יודע כל שער עמי (רות ג יא) ולשון חכמים (ב"ב קמו) מאה קרונות של כדי יין וכדי שמן ושל כלי כסף וזהב ואפשר שיהיה "צב" מלאות וכן ובצבים ובפרדים (ישעיהו סו כ) בעגלות מלאות אדם ויהיה "שש עגלות צב" שש עגלות של מלוי ומלואן היה מקרבנות החנוכה אשר יפרש והזכיר הכתוב קרבנות הנשיאים בפרטן ואחר כך כלל אותם (להלן פסוק פד) זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו מאת נשיאי ישראל קערות כסף שתים עשרה וכתב רש"י (בפסוק פה) ללמדך שהיו כלי הקדש מכוונין במשקלם שוקלם אחד אחד וחוזר ושוקלם כאחד כולם לא רבה ולא מיעט מיסודו של רבי משה הדרשן ואיני מבין טעמם בדבר זה אם נחשוב שהוא נס מה תועלת יש בדבר שיעשה בו הנס הזה ואם כדרך כל הארץ הוא כן בכל המשקלות למה הזכיר אותו הכתוב ובספרי (נשא קס) אמרו בפירוש ללמדך שלא ככלי הדיוט כלי בית עולמים כלי הדיוט שוקלן אחד אחד וחוזר ושוקלן כולם כאחד פעמים מרבה פעמים ממעט וכו' ושם אמרו ר' נתן אומר כלי בית עולמים שקלן כלם חזר ועשה מהן אסימון וחזר ועשאן כלים לא רבה ולא מיעט לומר שהיו זהב מזוקק מאד שאפילו יתיכם ויעשה מהם אסימון יהיו במשקלם הראשון ולא שנעשה בהן נס אלא שהיו זהב טהור מאד והנכון בטעם הכתוב כי הקב"ה חולק כבוד ליריאיו וכמו שאמר כי מכבדי אכבד (שמואל א ב ל) והנה הנשיאים כולם ביום אחד הביאו הקרבן הזה שהסכימו עליו יחד ואי אפשר שלא יהא אחד קודם לחבירו וכבד את הנקדמים בדגלים בהקדמת ימים אבל רצה להזכירם בשמם ובפרט קרבניהם ולהזכיר יומו של כל אחד לא שיזכיר ויכבד את הראשון "זה קרבן נחשון בן עמינדב" ויאמר וכן הקריבו הנשיאים איש איש יומו כי יהיה זה קצור בכבוד האחרים ואחרי כן חזר וכללם להגיד שהיו שקולים לפניו יתברך וכן אמרו שם בספרי (נשא קס) מגיד הכתוב שכשם ששוו כולם בעצה אחת כך שוו כולם בזכות קערות כסף שתים עשרה הן הן שהתנדבו ולא אירע בהן פסול ועוד בזה טעם אחר במדרשם כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד וזולתו כל אחד מהנשיאים חשב טעם בפני עצמו אמרו שחשב נחשון שיביא קערת כסף שיהיה מנין אותיותיה תשע מאות ושלשים כנגד שנותיו של אדם ומשקלה שלשים ומאה כנגד תולדות שהעמיד וכל המדרש כמו שכתבו רש"י (פסוק יט) או כפי המדרש האחר (במדב"ר יג יג) שהיה מסורת מיעקב אבינו ביד כל שבט ושבט כל מה שיארע לו עד ימות המשיח והתחיל נחשון והקריב על סדר המלכות קערה ומזרק כנגד שני מלכים שעתידים לצאת ממנו שמולכים בים וביבשה והם שלמה ומלך המשיח ולכך הקריב קערה כנגד הים שהוא מקיף את העולם כולו ודומה לקערה שלשים ומאה שביום שלישי הקווה הקב"ה כל הימים למקום אחד וקראם "ימים" בגימטריא מאה ושלמה הוסיף ים אחד למלאכת המקדש וקו שלשים יסוב אותו (מלכים א ז כג) הרי מאה ושלשים

"מזרק אחד כסף" - כנגד העולם שהוא עשוי ככדור שבעים שקל שהם ימשלו על שבעים אומות שניהם מלאים שיביאו להם מנחות מכולן סולת המסולאים בפז (איכה ד ב) בלולה בשמן טוב שם משמן טוב (קהלת ז א) כסף כמה דתימא כסף נבחר לשון צדיק (משלי י כ) כף אחת עשרה זהב כנגד עשרה דורות מן פרץ ועד דוד שהיו כולם צדיקים מלאים מעשים טובים כריח הקטורת

"פר" - אחד כנגד אברהם איל אחד כנגד יצחק כבש אחד כנגד יעקב שעיר עזים אחד לכפר על מעשה יהודה שהביא הכתונת לאביו ולזבח השלמים בקר שנים כנגד דוד ושלמה שהתחילו במלכות והיו צדיקים והיתה המלכות שלימה אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה כנגד חמשה עשר מלכים שהיו מן רחבעם ועד צדקיהו מלך בן מלך מהם צדיקים גמורים מהם בינונים מהם רשעים גמורים זו מחשבתו של נחשון בן עמינדב ונתנאל בן צוער חשב גם כן בלבו שיביא חנוכה בשיעור זה וחשב בו טעם אחר (במדב"ר יג טו) והקריב על שם התורה לפי שהיה שבחו של שבט יששכר בחכמת התורה קערת כסף כנגד התורה שקרויה לחם שנאמר לכו לחמו בלחמי (משלי ט ה) ונאמר בלחם הפנים (שמות כה כט) ועשית קערותיו וזבולון הקריב שהיה עוסק בפרקמטיא וטורח ונותן לתוך פיו של יששכר ונוטל שכר עמו קערה כנגד הים שהיה לחוף ימים (במדב"ר יג טז) וכן מצאו שם במדרש בכל שבט ושבט טעם מיוחד בקרבנו ובשיעורי הקרבן ולכך השוה אותם הכתוב לפרט כל אחד בעצמו כאילו לא הוזכר האחר ואחרי כן כללם כאחד לרמוז כי בעת אחת עלה במחשבתם להקריב החנוכה ולא קדם אחד לחבירו במחשבה ולא בהבאה לפני המשכן ועל זה הזכירם הכתוב לכולם בהשואה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  הם נשיאי המטות הם. סופי תיבות להפך מתים. וכן הפקודים ויביאו את קרבנם ס''ת מותם על שם ותבער בם אש ותאכל בקצה המחנה בקצינים שבהם: (בעל הטורים)

 ספורנו  הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים. ומצד מה שהיו כך הקריב כל אחד מהם בעד שבטו ואנשיו כי מצד מה שעמדו על הפקודים הרגיש כל אחד מהם בשבטו שקצתו חשוד בעבירות ומצד מה שהיו נשיאים הסכימו לעמוד בפרץ ולהקריב קרבנות לכפר בעדם: (ספורנו)


{ג}  וַיָּבִ֨יאוּ אֶת-קָרְבָּנָ֜ם לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֗ה שֵׁשׁ-עֶגְלֹ֥ת צָב֙ וּשְׁנֵ֣י עָשָׂ֣ר בָּקָ֔ר עֲגָלָ֛ה עַל-שְׁנֵ֥י הַנְּשִׂאִ֖ים וְשׁ֣וֹר לְאֶחָ֑ד וַיַּקְרִ֥יבוּ אוֹתָ֖ם לִפְנֵ֥י הַמִּשְׁכָּֽן:

 אונקלוס  וְאַיְתִיוּ יָת קֻרְבָּנֵיהוֹן קֳדָם יְיָ שִׁית עֶגְלָן כַּד מְחַפְיָן וּתְרֵי עֲשַׂר תּוֹרִין עֶגְלְתָא עַל תְּרֵין רַבְרְבַיָא וְתוֹר לְחַד וְקָרִיבוּ יָתְהוֹן לָקֳדָם מַשְׁכְּנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַיְתִיוּ יַת קָרְבַּנְהוֹן קֳדָם יְיָ שִׁית עֶגְלָן כַּד מְחַפָּן וּמְטַקְסָן וּתְרֵיסַר תּוֹרִין עֶגְלָתָא בֵּינֵי תְרֵין אֲמַרְכְּלִין וְתוֹרָא לְחַד וְלָא צְבָא משֶׁה לְמִסַב מִנְהוֹן וּקְרִיבוּ יַתְהוֹן קֳדָם מַשְׁכְּנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  שש עגלת צב. אין צב אלא מחופים, וכן בצבים ובפרדים (ישעיה סו, כ), עגלות מכוסים קרוים צבים: ויקריבו אותם לפני המשכן. שלא קבל משה מידם עד שנאמר לו (ק) מפי המקום. אמר רבי נתן, מה ראו הנשיאים להתנדב כאן בתחלה ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחלה, אלא כך אמרו הנשיאים, יתנדבו צבור מה שיתנדבו ומה שמחסרין אנו משלימין, כיון שראו שהשלימו צבור את הכל, שנאמר והמלאכה היתה דים (שמות לו, ז), אמרו מעתה מה לנו לעשות, הביאו את אבני השוהם והמלואים לאפוד ולחשן, לכך התנדבו כאן תחלה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) דאם לא כן מאי לפני המשכן דהא כבר כתיב ויביאו את קרבנם לפני ה' דהיינו לפני המשכן ששם שכן כבודו יתעלה ומטעם זה דרשו גם כן בלפני המזבח שלא קבל מהם משום שכבר כתיב ויקריבו הנשיאים את חנכת המזבח ואם כן למה לי עוד ויקריבו לפני המזבח: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  צב. כמו ובצבים ובפרדים מין ממיני השוורים המושכים את העגלות ויש אומרים שהוא כטעם מלאות יותר מדאי מגזרת ואת בטנך צבה בדרך רחוקה. כבר בארתי בספר מאזנים שמ''ם שנים עשר דבק ומוכרת והטעם שנים ועשר ונסמך אל עשר לקצר כמו שלש עשרה וכן שלש אלה ובאה מלת שני עשר בחסרון מ''ם דרך קצרה: על שני הנשאים. כמו לשני. אמר הכתוב וקרבנו כי כבר הזכיר המקריב והוי''ו יש לו טעם כאומר וזה קרבנו ואמר בשני הקריב את קרבנו כי כן דרך המקרא כמו ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי בעבור שארכו לו הדברים וכן ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה ולא הזכיר ביתר הנשיאים הקריב כי אחז דרך קצרה וכן לגלגלותם במספר ראובן ושמעון לבדם וכן רבים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  שש עגלות. כנגד ששה מזלות אשר עולים בגלגל וששה יורדים וכנגד ששה עתים קור וחום וקיץ וחורף וזרע וקציר: ושני עשר בקר. כנגד י''ב שבטים וי''ב מזלות: (בעל הטורים)

 ספורנו  עגלה על שני הנשיאים. לאות אחוה ביניהם אשר בה יהיו ראויים שתשרה שכינה ביניהם כאמרו ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד על הפך חלק לבם עתה יאשמו: (ספורנו)


{ד}  וַ֥יֹּאמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{ה}  קַ֚ח מֵֽאִתָּ֔ם וְהָי֕וּ לַֽעֲבֹ֕ד אֶת-עֲבֹדַ֖ת אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְנָֽתַתָּ֤ה אוֹתָם֙ אֶל-הַלְוִיִּ֔ם אִ֖ישׁ כְּפִ֥י עֲבֹֽדָתֽוֹ:

 אונקלוס  קַבֵּל מִנְהוֹן וִיהוֹן לְמִפְלַח יָת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא וְתִתֵּן יָתְהוֹן לְלֵוָאֵי גְבַר כְּמִסַת פּוּלְחָנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  קַבֵּל מִנְהוֹן וִיהוֹן צִיבִי לִצְרוֹךְ סִדוּרָא וְתוֹרִין וְעִיגְלִין יְהוֹן לְמִפְלַח יַת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא וְתִתֵּן יַתְהוֹן לְלֵיוָאֵי גְבַר כְּמֵיסַת פּוּלְחָנֵיהּ: (תרגום יונתן)

 אור החיים  קח מאתם וגו'. אומרו מאתם, ללמד שעדיין היו ברשות המביאים ולא באו לרשותו של משה, וטעמו של משה לצד שלא נצטוה שישאו המשכן על העגלות לא רצה לקבל כי למה הם ראוים, והנשיאים שיערו בדעתם כי הקרשים והאדנים משא גדול שצריך לעגלות, והסכימה דעתו של הקדוש ברוך הוא: (אור החיים)

 ספורנו  קח מאתם. כי חשב משה שיהיה כל משא הלויים בכתף כמו הענין במשא בני קהת: (ספורנו)


{ו}  וַיִּקַּ֣ח מֹשֶׁ֔ה אֶת-הָֽעֲגָלֹ֖ת וְאֶת-הַבָּקָ֑ר וַיִּתֵּ֥ן אוֹתָ֖ם אֶל-הַלְוִיִּֽם:

 אונקלוס  וּנְסֵיב משֶׁה יָת עֶגְלָתָא וְיָת תּוֹרִין וִיהַב יָתְהוֹן לְלֵוָאֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְסֵב משֶׁה יַת עֶגְלָתָא וְיַת תּוֹרֵי וִיהַב לְלֵיוָאֵי: (תרגום יונתן)


{ז}  אֵ֣ת | שְׁתֵּ֣י הָֽעֲגָל֗וֹת וְאֵת֙ אַרְבַּ֣עַת הַבָּקָ֔ר נָתַ֖ן לִבְנֵ֣י גֵֽרְשׁ֑וֹן כְּפִ֖י עֲבֹֽדָתָֽם:

 אונקלוס  יָת תַּרְתֵּין עֶגְלָתָא וְיָת אַרְבַּעַת תוֹרֵי יְהַב לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּמִסַת פּוּלְחַנְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  יַת תַּרְתֵּין עֶגְלָתָא וְיַת אַרְבַּעַת תּוֹרֵי יְהַב לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּמֵיסַת פּוּלְחַנְהוֹן: (תרגום יונתן)


{ח}  וְאֵ֣ת | אַרְבַּ֣ע הָֽעֲגָלֹ֗ת וְאֵת֙ שְׁמֹנַ֣ת הַבָּקָ֔ר נָתַ֖ן לִבְנֵ֣י מְרָרִ֑י כְּפִי֙ עֲבֹ֣דָתָ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן-אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן:

 אונקלוס  וְיָת אַרְבַּע עֶגְלָתָא וְיָת תְּמַנְיָא תוֹרֵי יְהַב לִבְנֵי מְרָרִי כְּמִסַת פּוּלְחַנְהוֹן בִּידָא דְאִיתָמָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת אַרְבַּע עֶגְלָן וְיַת תַּמְנָן תּוֹרֵי יְהַב לִבְנֵי מְרָרִי כְּמֵיסַת פּוּלְחַנְהוֹן בִּידָא דְאִיתָמָר בַּר אַהֲרן כַּהֲנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כפי עבדתם. שהיה משא בני גרשון קל משל מררי, שהיו נושאים הקרשים והעמודים והאדנים: (רש"י)


{ט}  וְלִבְנֵ֥י קְהָ֖ת לֹ֣א נָתָ֑ן כִּֽי-עֲבֹדַ֤ת הַקֹּ֨דֶשׁ֙ עֲלֵהֶ֔ם בַּכָּתֵ֖ף יִשָּֽׂאוּ:

 אונקלוס  וְלִבְנֵי קְהָת לָא יְהָב אֲרֵי פוּלְחַן קוּדְשָׁא עֲלֵיהוֹן בְּכַתְפָּא נָטְלִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְלִבְנֵי קְהָת לָא יְהַב עֶגְלָן וְתוֹרִין אֲרוּם פּוּלְחַן קוּדְשָׁא רַמְיָא עֲלֵיהוֹן בְּכַתְפָא נַטְלִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי עבדת הקדש עליהם. משא דבר הקדושה, הארון והשלחן וגו', לפיכך בכתף ישאו: (רש"י)

 ספורנו  ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם. ולא עבודת אהל אבל עבודת המקדש. והנה האל יתברך אמר על העגלות שיהיו לעבודת אהל מועד שהיה משא בני גרשון ובני מררי אבל במשא בני קהת לא היה שום דבד מכל בנין אהל מועד אבל היה משאם כלי קדש שהיו בתוכו שנקראו מקדש כאמרו ונסעו הקהתים נושאי המקדש: (ספורנו)


{י}  וַיַּקְרִ֣יבוּ הַנְּשִׂאִ֗ים אֵ֚ת חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֔חַ בְּי֖וֹם הִמָּשַׁ֣ח אֹת֑וֹ וַיַּקְרִ֧יבוּ הַנְּשִׂיאִ֛ם אֶת-קָרְבָּנָ֖ם לִפְנֵ֥י הַמִּזְבֵּֽחַ:

 אונקלוס  וְקָרִיבוּ רַבְרְבַיָא יָת חֲנֻכַּת מַדְבְּחָא בְּיוֹמָא דְרַבִּיוּ יָתֵהּ וְקָרִיבוּ רַבְרְבַיָא יָת קֻרְבַּנְהוֹן לְקֳדָם מַדְבְּחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּקְרִיבוּ רַבְרְבַיָא יַת חֲנוּכַּת רְבוּתָא דְמַדְבְּחָא בְּיוֹמָא דְרַבֵּי יָתֵיהּ וּקְרִיבוּ רַבְרְבַיָא יַת קָרְבַּנְהוֹן לִקְדָם מַדְבְּחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויקריבו הנשיאים את חנכת המזבח. לאחר שהתנדבו העגלות והבקר לשאת המשכן, נשאם לבם להתנדב קרבנות המזבח לחנכו: ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח. כי לא קבל משה מידם עד שנאמר לו (ר) מפי הגבורה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) דאם לא כן מאי לפני המזבח דקאמר ומהו ויאמר ה' אל משה וגו' הבא אחריו דמשמע שאם לא אמר לו השם יתברך לא היה מקבלם והא דאמר לו השם יתברך נשיא אחד ליום וגו' אף שלא מצינו שנסתפק משה בזה שהרי לא פרש"י אלא אם כסדר תולדותם וכו' יש לומר דהשם השיב לו מעצמו בלתי שאלת משה פן יבא לטעות ולומר שכולם יקריבו קרבנם ביום אחד כיון שכולם ביחד הביאו קרבנם והיו כולם זריזים במצות דין הוא שיהיו כולם שוים בהקרבתן עד שהוצרך השם לומר נשיא אחד ליום וקל להבין. והרא"ם כתב שנסתפק גם בזה אם כולם יקריבו ביום אחד או כל אחד ביומו מיד השיב לו השם יתברך נשיא אחד ליום ועיין שם מה שהקשה ותירץ שם ואין כל כך צורך הפשט משום הכי קצרתי ולא הבאתיו: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ויקריבו הנשיאים וגו'. נראה כי כולם כאחד רצו להקריב ביום ראשון לחנוכת המזבח, שרצו שיתחנך מכולם יחד, וה' אמר נשיא אחד ליום וגו', ואמר כי בכל הי"ב ימים יחשב חנוכת המזבח, ולזה אחר אומרו נשיא אחד וגו' אמר פעם אחרת לחנוכת המזבח לומר כמו שכתבנו, וכאן לא אמר ה' למשה קח מאתם כדרך שאמר למעלה, משמע שלא היה צריך רשות לזה כי ודאי שיקח קרבנות וכל המובא בית ה' זהב וכסף, אלא לצד שבאו יחד אמר ה' אליו כי יסדרם נשיא א' ליום, אלא שראיתי לרז"ל בספרי שאמרו וזה לשונם מגיד שכשם שנתנדבו הנשיאים למלאכת המשכן כך נתנדבו לחנוכת המזבח ולא קבל משה מהן עד שנאמר לו מפי הקדוש ברוך הוא שנאמר יקריבו את קרבנם לחנוכת וגו' עד כאן. רז"ל דייקו יתור אומרו יקריבו את קרבנם שלא היה צריך לומר ודרשו שבא לרשיון הא למדת שלא קבל מהם, ויש לנו לחקור זאת למה ימאן משה מקחת מידם נדבת ה', ואפשר שלא רצה לקבל מהם עד שידע אם ה' חפץ שהם יחנכו המזבח או משה או אהרן, ומה גם שלא ראה עמהם שבט לוי, ועיין בתחילת פרשת בהעלותך מה שכתבנו שם, והוא הדין שהיה מסתפק בכל אחד שיבא לחנך המזבח בקרבנו, אבל זולת זה בוודאי שהיה מקבל:

ויקריבו הנשיאים וגו'. אמר פעם ב' ויקריבו הנשיאים, לומר שהם עצמם טרחו בהבאת הנדבה עד המשכן, הגם שהם נשיאים לא חשו לכבודם. עוד ירצה שלא הביאו הקרבן ונתנוהו ביד המקריב אלא הקריבו אותם לפני המזבח בסמוך לו לומר כי אלו יקריבו ראשונה באין קודם להם, וכמו כן יכוין הכתוב במאמר ויקריבו אותם לפני המשכן האמור בעגלות לומר כי הקדשם הוא לצרכי משכן לשאת עליהם קרשיו וגו': (אור החיים)

 ספורנו  ויקריבו הנשיאים את חנכת, המזבח. הקדישוה: ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח. אחר שהקדישו הקרבן הגישוהו לפני המזבח: (ספורנו)


{יא}  וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֑ה נָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד לַיּ֗וֹם נָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לַיּ֔וֹם יַקְרִ֨יבוּ֙ אֶת-קָרְבָּנָ֔ם לַֽחֲנֻכַּ֖ת הַמִּזְבֵּֽחַ: (ס)

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה רַבָּא חַד לְיוֹמָא רַבָּא חַד לְיוֹמָא יְקָרְבוּן יָת קֻרְבַּנְהוֹן לַחֲנֻכַּת מַדְבְּחָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֲמַרְכּוֹל חָד לְיוֹמָא אֲמַרְכּוֹל חָד לְיוֹמָא יִקְרְבוּן יַת קוּרְבַּנְהוֹן לַחֲנוּכַּת רְבוּתָא דְמַדְבְּחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  יקריבו את קרבנם לחנכת המזבח. ועדיין לא היה יודע משה היאך יקריבו, אם כסדר תולדותם אם כסדר המסעות, עד שנאמר לו מפי הקב"ה יקריבו (ש) למסעות איש יומו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) כתב הרא"ם ויש לתמוה היאך נסתפק משה בסדר המקריבים אם כתולדותם או כפי מסעם והלא עדיין לא נאמרו סדר המסעות עד אחד באייר כמו שמפורש בפרשת במדבר ושמא יש לומר שמאז ששהה בהר סיני ארבעים ימים אחרונים הודיעו השם חילוף הבכורים עם הלוים וחילוק הדגלים וסדר מסע המחנות. עד כאן לשונו. ולי נראה שידע משה סדר מסעות וחילוק הדגלים מיעקב אבינו עליו השלום כמו שפרש"י בפרשת במדבר בפסוק איש על דגלו באותות וגו' באותות שמסר להם אביהם וכו'. ומסתמא גם המסעות היו כן דאין סברא שיהיו המסעות משונים מן הדגלים וקל להבין: (שפתי חכמים)


{יב}  וַיְהִ֗י הַמַּקְרִ֛יב בַּיּ֥וֹם הָֽרִאשׁ֖וֹן אֶת-קָרְבָּנ֑וֹ נַחְשׁ֥וֹן בֶּן-עַמִּֽינָדָ֖ב לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה:

 אונקלוס  וַהֲוָה דִמְקָרַב בְּיוֹמָא קַדְמָאָה יָת קֻרְבָּנֵהּ נַחְשׁוֹן בַּר עַמִינָדָב לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה דִמְקָרֵב בְּיוֹמָא קַמָאָה יַת קוּרְבָּנֵיהּ נַחְשׁוֹן בַּר עַמִינָדָב רַב בֵּית אַבָּא לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה: (תרגום יונתן)

 רש"י  ביום הראשון. אותו היום נטל עשר עטרות, ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים וכו' כדאיתא בסדר עולם: למטה יהודה. יחסו הכתוב על שבטו, ולא שגבה משבטו והקריב, (ת) או אינו אומר למטה יהודה אלא שגבה משבטו והביא, תלמוד לומר זה קרבן נחשון, משלו הביא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) כלומר אין פירוש למ"ד למטה יהודה כלמ"ד אמרי לי שיהיה פירושו בעבור מטה יהודה שגב משבטו והקריב ופירוש למטה כמו ממטה: (שפתי חכמים)

 אור החיים  המקריב ביום הראשון את קרבנו. צריך לדעת למה הוצרך לומר את קרבנו ואולי שבא לומר שהביא משלו ולא משל השבט, ולדבריהם ז"ל (ספרי פיסקא מ"ח) שדייקו דבר זה ממה שכפל לומר בכל אחד זה קרבן נחשון וגו' זה קרבן נתנאל מלמד שהביאו משלהם טעם אומרו קרבנו, לפי שיש בו ב' בחינות הקרבה, א' הפלגת זכיותיו וקורבתו לפני ה' כאמור בענין בדבריהם ז"ל (במד"ר פי"ג) נפלאים מעשיו של נחשון, והב' הקרבן עצמו, לזה אמר הקריב את קרבנו פירוש הקריב קרבן האמור בענין עם קרבנו הנעלם שהוא סגל מעשה הטוב אשר הפליא עשות, ותדע כי עם קרבן האדם יתייחדו ויתועדו כוחות הקדושה אשר סובבו ממנו ואשר אליו, עוד לצד כי בחינת הקרבן יפעיל הקרבת ענפי הקדושה, והעיד הכתוב כי השיגה יד נחשון להקריב את קרבנו פירוש הצריך להקריב מניצוצי הקדושה וענפיה הקריב וייחד יחד כל הצריך להתקרב ולהתיחד מבחינתו, והוא מאמר המקריב את קרבנו, וזה יעשה בכח ובכוונה בהבאת הקרבן:

למטה יהודה. ולא אמר נשיא ככל האמור בכל המטות, לומר כי ראוי הוא נחשון להקריב ראשון הגם שלא היה נשיא ומעלתו מצד עצמו, מה שאין כן בכל שאר הנשיאים כי מעלתם היא לצד היותם נשיאי השבט לבד. עוד ירצה להפליג מהותו שלא היה מחשיב עצמו כנשיא אלא כאחד מבני השבט, ולצד שמצינו רז"ל (תנחומא לקמן פסוק מ"ח) שביקשו לדרוש בשמות הנשיאים כל אחד כפי מעשיו, נראה כי צדיק זה שמו גם כן יגיד כי הוא זה אשר היה יחיד שנתנדב לקדש שמו בירידה לים, והוא אומרו נחשון אות נו"ן מתחלפת בלמ"ד באותיות דטלנ"ת שהגם שהיה נחשול של ים גובר בין ישראל שנקראו עמי נדב וירד לים כמאמרם ז"ל (סוטה לז.): (אור החיים)

 כלי יקר  ויהי המקריב ביום הראשון וגו'. סמך פרשה זו לברכת כהנים אשר חותם כל הברכות בשלום כי אם אין שלום אין כלום, לפיכך השלום בא בגמר החתימה ואחרון חביב, כי כל הקודמים נראה כאילו עדיין הם חסרים עד ביאת הברכה שאחריה הבאה למלאות מה שחסרה הברכה הראשונה, אבל האחרונה אינה חסירה כלום כי אין צורך עוד בשום ברכה שתבא אחריה למלאת חסרונה, ע"כ המדרש משבח ואומר גדול השלום שהוא חותם כל הברכות כי זה מורה על חסרון הברכות הקודמים ועל מעלת החתימה, ויצירת האדם באחרונה יוכיח וע"כ נמצאו מדרשים רבים המדברים ממעלת השלום שיש בו צורך בתחתונים ובעליונים ואמרו עוד (במ"ר יא.ז) גדול השלום שאפילו המתים צריכין לו שנאמר (בראשית טו.טו) ואתה תבא אל אבותיך בשלום. אין הפירוש שיש איזו קטטה ומריבה בין המתים שיצטרכו אל השלום, אלא המתים צריכין שיהיה שלום בין החיים כי אם אין שלום בין החיים והם מחרפים זה את זה עד מהרה ירוץ דברו לחרף את החיים ואת המתים עד שאפילו לשוכני עפר אין מנוחה בקבר מריב לשונות של החיים כמעשה של ההיא שהיתה קבורה במחצלת של קנים, (ברכות יח:) וכמעשה בכל יום בדורינו, ע"כ צריכין המתים שיהיה שלום בין החיים ואז ינוחו על משכבותם שלום.

ואחר שהזכיר חותם כל הברכות והוא השלום, מיד התחיל בפרשה אשר בה רמוז ג"כ השלום כי מטעם זה נאמר בראשון וקרבנו בוי"ו העיטוף כאילו קדמו אחר שלא יהיה תפארתו לאמר אני הקרבתי ראשון, גם לא הזכיר בו שם נשיא שלא יתנשא לאמר אני אמלוך והגאוה סבה לכל ריב ולכל נגע. ואמרו עוד (שמו"ר טו.ו עיי"ש) שכל י"ב שבטים אלו נמשלו לי"ב מזלות שהולכים כהולך בסולם לאחוריו, וכן יסד הפייט של נישואין שור לפניהם ולא לאחריהם עלות בשלום שכל אחד סובר אני ראשון, ומטעם זה האריכה התורה בזכרון כל הקרבנות בכל י"ב נשיאים כדי שלא לעשות שום אחד טפל לחבירו וכל זה סבת השלום. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ויהי המקריב ביום הראשון. משמע אעפ"י שאינו ראוי להקריב ראשון שאינו גדול שבשבטים שהרי ראובן ושמעון גדולים ממנו אלא שהוא תחלה לכל דבר כדפרי' לעיל א"נ לפי שהיה נשיאו גיסו של אהרן כהן גדול: ביום הראשון. בניסן היה: (דעת זקנים)


{יג}  וְקָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת-כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם | מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה:

 אונקלוס  וְקֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְּפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְקוּרְבָּנֵיהּ דְמִקְרַב פְּיוֹלֵי דִכְסַף חֲדָא גִילְדָא סְמִיךְ מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי בֵּית קוּדְשָׁא הֲוַת מַתְקְלָא מַזִירְקָא חָד דִכְסַף דְגִילְדָא קַלִישָׁא שׁוּבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי בֵּית קוּדְשָׁא תְּרֵין מָאנַיָא הָאִילֵין קְרֵיב יַתְהוֹן מַלְיָן סְמִידָא מִן אַפְרָשׁוּתָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא לְמִנְחָתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  שניהם מלאים סלת. למנחת (א) נדבה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) שהיא מנחה ראשונה האמורה בויקרא ולא למנחת נסכים שהוא דבר הלמד מענינו מה מלאה קטורת נדבה אף מלאה סולת נדבה: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  סלת בלולה בשמן למנחה. חנכו הנשיאים את המזבח בכל המינין הקרבים עליו על כן הביאו מנחה וקטורת ועולה וחטאת ושלמים והקטורת והחטאת הוראת שעה שאינם באים בנדבה אבל להשלים בחנוכה כל הקרבנות נעשה כן כי אין ישראל מקריבים זולתי אלו הקרבנות בלבד כי החטאת והאשם דבר אחד ושם אחד הוא ותורה אחת להם והנה השם הנכבד הסכים על דעת הנשיאים וצוה (בפסוק יא) נשיא אחד ליום יקריבו ולפיכך יתכן שהיא מצוה לדורות שיחנכו לעולם בית המקדש והמזבח ולכך עשה שלמה חנכת הבית דכתיב (דהי"ב ז ה) ויחנכו את בית האלהים המלך וכל העם וכן אנשי כנסת הגדולה עשו חנוכה דכתיב (עזרא ו טז) ועבדו בני ישראל כהניא וליואי ושאר בני גלותא חנכת בית אלהא וגו' וכן לימות המשיח שנאמר ביחזקאל (מג כו כז) שבעת ימים יכפרו את המזבח וטהרו אותו ומלאו ידיו ויכלו את הימים והיה ביום השמיני והלאה יעשו הכהנים על המזבח את עולותיכם ואת שלמיכם והיא חנכה למזבח במלואים והנה תהיה ענין זו המצוה כענין פרשת טמאים בפסח (להלן ט) ופרשת בני יוסף (להלן לו) שהסכימה דעתם לדעת העליונה ונצטוינו בהם לדורות (הרמב"ן)

 בעל הטורים  וקרבנו. וי''ו יתירה על שם ו' בנים שיצאו ממנו וכולם נתברכו בו' ברכות. ו' בנים יצאו מנחשון בעלי ו' ברכות ואלו הן דוד משיח דניאל חנניה מישאל ו יעזריה. דוד דכתיב ביה יודע נגן וגבור חיל איש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר וה' עמו. יודע נגן שיודע לשאול. וגבור חיל יודע להשיב. איש מלחמה יודע לישא וליתן במלחמתה של תורה. ונבון דבר מבין דבר מתוך דבר. ואיש תואר שמראה פנים בהלכה. וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום. משיח דכתיב ביה ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה'. דניאל חנניה מישאל ועזריה דכתיב בהן ילדים אשר אין בהם כל מום וטובי מראה ומשכילים בכל חכמה ויודעי דעת ומביני מדע ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך. דבר אחר למה וקרבנו עם וי''ו יתירה כנגד ששה דברים שנתחדשו באותו היום בעולם ראשון לשכינה ששרתה בישראל ראשון לנשיאים ראשון לברכת כהנים ראשון למחיצת מחנה שכינה ראשון לאיסור במה ראשון לירידת האש יבא בן נחשון בשש מדות ויבנה יסוד בית המקדש ולמה נקרא שמו נחשון על שירד תחלה לנחשול שבים. בכולן כתיב נשיא חוץ מיהודה שלמוד הוא אותו השבט להקטין את עצמו ישב נא עבדך תחת הנער וכן בדוד הוא אומר הוא הקטן. בכל אחד יש ששה פסוקים כנגד ששת ימי המעשה ובכל אחד הוכפל שמו הרי כ''ד כנגד כ''ד שעות שביום ובלילה: שלשים ומאה משקלה; כנגד שנות אדם עד שנולד שת: שבעים שקל. כנגד שבעים שהניח לבניו [אולי ר''ל לדוד המלך ע''ה] ולהצילם משבעים אומות: שבעים. שקל. בגימטריא שבעים נפש בשביל שבעים שידדו למצרים: (בעל הטורים)

 אור החיים  וקרבנו. אמר תוספת וא"ו מתחילת המעשה, לפי מה שפירשנו במאמר המקריב את קרבנו כי יכוין לנעלם יוצדק לומר בזכרון הנגלה וקרבנו, גם לשאר הדרכים הוסיף בו וא"ו לרמוז ליתרון אשר כצדיק זה ירום וגבה מאד: (אור החיים)

 ספורנו  וקרבנו קערת כסף אחת. הנה כל אחד מהם הקריב כל מיני הקרבנות והם עולה ומנחה חטאת ושלמים וקטורת לחנך המזבח ומשרתיו בכל מיני הקרבנות חוץ מן האשם כי החטאת והאשם תורה אחת להם. וספר קרבן כל אחד מהם לבדו להורות שכל אחד מהם כיון לכפר על פרטי חטאים שירבו בשבטו וזה בכל אחד מפרטי קרבנו לרצון להם לפני ה'. וסמך ונצב עליהם בעד שבטו כענין המעמדות בקרבנות צבור: (ספורנו)

 דעת זקנים  וקרבנו. וא"ו יתירה שלא יגיס דעתו על שזכה להקריב ראשון לכך כתיב וקרבנו דמשמע שיש אחר שקדמו דוא"ו מוסיף על ענין ראשון ולכך נמי לא הוזכר בו נשיא כמו באחרים: קערת כסף אחת וגו'. כנגד יוכבד שהיתה בת ק"ל שנה: מזרק אחד כסף. כנגד משה שהיה שקול כשבעים זקנים: שניהם מלאים. יכול אהרן אינו כמוהו ת"ל שניהם מלאים שניהם שוים: (דעת זקנים)


{יד}  כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת:

 אונקלוס  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקְלָא עֲשַר סִלְעִין דִכְסַף וְהִיא הֲוַת דִדְהַב טָב קָרִיב יָתָהּ מַלְיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמָנִין טָבִין מִן אַפְרָשׁוּתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  עשרה זהב. כתרגומו, משקל עשר שקלי הקדש (ב) היה בה: מלאה קטרת. לא מצינו קטרת ליחיד (ג) ולא על מזבח החיצון אלא זו בלבד, והוראת שעה היתה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) דק"ל דעשרה זהב משמע שהיה עשרה זהובים של מטבע והיאך יכול להיות זה דאם היה כף לא היה מטבע של זהב: (ג) פירוש לא מצינו ששום יחיד יביא קטורת על אחד מב' מזבחות ואף הקטרת אינה נקטרת אלא על המזבח הפנימי וכאן נעשו שני שינוים: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  כף אחת. כנגד התורה שנתנה מכף ידו של הקב''ה: עשרה זהב. כנגד י' דברות: מלאה קטרת. תחליף הק' בד' בא''ת ב''ש יעלה למנין תרי''ג: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  כף אחת עשרה זהב. כנגד עשרת הדברות שקבל משה שמלאות ריח טוב כקטרת. ויש להוכיח מכאן מה שאחז"ל כוס של ברכת המזון שוה מ' זהובים וה"פ דקרא אחת מכ"ף דהיינו מאה ברכות שחייב אדם לברך בכל יום כמנין כ"ף. עשרה זהב שוה עשרה זהובים וא"כ כוס של ברכה שיש בו ארבע ברכות שוה ארבעים זהובים: (דעת זקנים)


{טו}  פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן-בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ-אֶחָ֥ד בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה:

 אונקלוס  תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְּכַר חַד אִמַּר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  תּוֹר חָד בַּר תּוֹרִין בַּר תְּלַת שְׁנִין דְכַר חָד בַּר תַּרְתֵּין שְׁנִין וְאִימַר חָד בַּר שַׁתֵּיהּ תְּלָתֵיהוֹן קְרַב רַב שִׁבְטָא דִיהוּדָה לַעֲלָתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  פר אחד. מיוחד (ד) שבעדרו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) שהרי כאן אין כתיב אצלו שום מספר אחר שהוא יותר מאחד עד שהוצרך לכתוב בפירוש מלת אחד להבדילו מן המספר השני אלא לדרשא קאתי ועוד יש לומר מדשינה קרא וכתב פר אחד בן בקר ולא כתיב פר בן בקר אחד אלא לדרשא קאתי: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  פר אחד. כנגד אברהם ואל הבקר רץ אברהם. איל כנגד יצחק. כבש כנגד יעקב והכשבים הפריד יעקב. פר איל כבש. בגימטריא אברהם יצחק ויעקב: (בעל הטורים)


{טז}  שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת:

 אונקלוס  צְפִיר בַּר עִזִּין חַד לְחַטָּאתָא: (אונקלוס)

 יונתן  צְפִיר בַּר עִזִין חָד קְרִיב לְחַטָאתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  שעיר עזים אחד לחטאת. לכפר על קבר (ה) התהום (עיין ברא"ם) וטומאת ספק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) פירוש קבר התהום הוא שלא הכיר בה אדם כלומר כאלו הוא משוקע בתהום שאין דרך האדם להשיג שיש שם קבר והיו צריכים להטהר מטומאה זו ומנגיעת ספק טומאה. דאם לא כן לא היו רשאין לבא למקדש או לעזרה דטומאות הספקות שאפשר לכפר עליהם על ידי שעיר חטאת הוצרכה כפרה. אבל טומאה ודאי נדחית מפני קרבן צבור כמו הפסח שנדחית הטומאה מפניו אם היו רוב הצבור טמאים כדכתיב במועדו אפילו בטומאה. והרא"ם האריך ואני קצרתי: (שפתי חכמים)


{יז}  וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתּוּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן נַחְשׁ֖וֹן בֶּן-עַמִּֽינָדָֽב: (פ)

 אונקלוס  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא תּוֹרִין תְּרֵין דִּכְרִין חַמְשָׁא גְּדָיֵי חַמְשָׁא אִמְּרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵּין קֻרְבָּנָא דְנַחְשׁוֹן בַּר עַמִּינָדָב: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא בַּרְחֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָה חַמְשָׁא דֵין סֵדֶר קוּרְבָּנָא דִי יְקָרֵיב מִנִכְסוֹי נַחְשׁוֹן בַּר עַמִינָדָב: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  ולזבח השלמים בקר שנים. כנגד משה ואהרן שעשו שלום בין ישראל לאביהם שבשמים: אילים כבשים עתודים. שלשה מינים כנגד כהנים לוים וישראלים וכנגד תורה נביאים וכתובים: עתודים. מלא וי''ו שדוד שעמד ממנו נתברך בשש ברכות ואין עתודים אלא לשון עמידה כמה דאת אמר אשר התעתדו לגלים ואומר ועתדה בשדה לך פירוש יבא בן נחשון בשש מדות ויבנה יסוד בית המקדש. דבר אחר וקרבנו למה וי''ו יתירה כנגד ששה דברים שניטלו מאדם הראשון ועתידין לחזור כשיבא בן נחשון הוא המשיח ואלו הן הששה דברים שניטלו מאדם הראשון זיוו דכתיב משנה פניו ותשלחהו. חייו דכתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב. קומתו דכתיב ויתחבא האדם מלמד שנגרעה קומתו ונעשית של מאה אמה. פירות הארץ והאילן דכתיב ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה. מאורות דכתיב וחפרה הלבנה ובושה החמה. ומנין שגנזן שנאמר וימנע מרשעים אורם. ומנין שעתידין לחזור בימי המשיח שנאמר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. חייו דכתיב כי כימי העץ ימי עמי חמש מאות שנה סדן של שקמה חמש מאות שנה. קומתו דכתיב ואולך אתכם קוממיות בקומה זקופה. פירות הארץ והאילן דכתיב הגפן תתן פריה והארץ תתן יבולה. מאורות דכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  ולזבח השלמים. כנגד כל התורה שנאמר וכל נתיבותיה שלום: בקר שנים. שכתובה בשני לוחות: אילם חמשה עתודים חמשה. כנגד ה' דברות על לוח זה וה' על לוח זה .כבשים חמשה כנגד ה' חומשי תורה וכל שאר עתודים כתיב חסר ווא"ו וזה מלא לפי שנתחדשו באותו יום ששה דברים ראשון לכהונה ראשון לנשיאים ראשון לקרבנות ראשון לחדשים ראשון ליציאת מצרים ראשון לאיסור הבמות זה מצאתי. ולא נהירא לי שהרי במס' שבת פרק רבי עקיבא מסיק אותו היום נטל עשר עטרות וכו' אלמא נתחדשו יותר מששה דברים לכך נ"ל דוא"ו דוקרבנו אצטריך ליה ללמוד שלא יתגאה. וא"ו דהכא רמז לו' צדיקים שיצאו מנחשון כדפי' לעיל. ומאי טעמא לא הקריבו אלא דבר מועט פר אחד איל אחד משל למלך שיצא לדרך והיו מביאין לפניו סעודה לפי הדרך ולפי הפונדק אמר להם המלך כך אתם מכבדים אותי אמרו לו אדוננו המלך בדרך אנו נותנין לפי הדרך ולפי הפונדק אבל כשתכנס נכנס עמך לפלטרין שלך אז תראה כמה אנו מכבדין אותך כך כשהוקם המשכן הקריבו הנשיאים קמעא אמר הקב"ה זהו כבודי בדבר מועט אמרו לפניו רבון העולמים במדבר אנו עומדין ולפי המדבר אנו מקריבין לפניך אבל כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותכנס לתוך פלטרין שלך אז תראה כמה קרבנות וכמה פרים נקריב לפניך וזש"ה הטיבה ברצונך את ציון וגו' אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים ולא פר אחד וכן אתה מוצא בשלמה כשחנך את הבית מה כתיב שם ויזבח שלמה את זבח השלמים בקר עשרים ושנים אלף וצאן מאה ועשרים אלף ויחנכו את בית ה'. וכן בימי עזרא כתיב והקריבו בית אלהא דנא תורין מאה דכרין מאתן אמרין ארבע מאה: (דעת זקנים)


{יח}  בַּיּוֹם֙ הַשֵּׁנִ֔י הִקְרִ֖יב נְתַנְאֵ֣ל בֶּן-צוּעָ֑ר נְשִׂ֖יא יִשָּׂשכָֽר:

 אונקלוס  בְּיוֹמָא תִּנְיָנָא קָרִיב נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר רַבָּה דְיִשָׂשׂכָר: (אונקלוס)

 יונתן  בְּיוֹמָא תִּנְיָינָא קָרֵיב יַת קָרְבְּנֵיהּ נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר רַב בֵּית אַבָּא לְשִׁבְטָא דִישָשכָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  הקריב נתנאל בן צוער. (רש"י)

 בעל הטורים  ביום השני הקריב. בגימטריא נתן להם עצה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ביום השני וגו'. הקדים שבט יששכר, לצד היותו בן תורה הורם שבטו וקדם לראובן הבכור, ולא זו בלבד אלא גם זבולון המחזיק בידו ללמוד דכתיב (דברים לג) שמח זבולן בצאתך ויששכר וגו' ישב בצלו וקדם לראובן:

הקריב נתנאל וגו' נשיא יששכר. הקדים הזכרת שמו לזכרון הנשיאות, לעשות לו גדר המעלה גם בלא חשיבות הנשיאות, מה שאין כן כל שאר הנשיאים שהקדים זכרון הנשיאות לשמם ובשמו הזכיר זכרון התורה ואמצעות קנינה, זכרון התורה נתנאל נתן אל על דרך אומרו (משלי ד) לקח טוב נתתי לכם, אמצעות קניינה בן צוער שאין התורה נקנית אלא על ידי יסורין, כך היא דרכה של תורה (גיטין נז.) אדם כי ימות באהל, ואולי כי לצד זה גם כן הקדים זכרון שמו לומר כי לצד המפעל הרשום בשמו שהיה בו זכה להיות נשיא לבני יששכר יודעי בינה לעתים: (אור החיים)

 דעת זקנים  ביום השני הקריב וגו' נשיא יששכר. לפי ששבטו של יששכר היו חכמים בתורה שנא' ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לכך זכו להקריב בשני ועל פי הדבור היה ולכך כתיב הקריב רחוק היה ונתקרב ורש"י פי' בענין אחר וגם פירש למה הקרב חסר יו"ד: (דעת זקנים)


{יט}  הִקְרִ֨ב אֶת-קָרְבָּנ֜וֹ קַֽעֲרַת-כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם | מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה:

 אונקלוס  קָרִיב יָת קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלֵהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלַהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  קָרֵיב יַת קוּרְבָּנֵיהּ בָּתַר יְהוּדָה עַל פּוּם קוּדְשָׁא פַיְילֵי דִכְסַף חֲדָא גִילְדָא סְמִיךְ מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי בֵּית קוּדְשָׁה הֲוָה מַתְקְלֵיה מַזִירְקָא חֲדָא דִכְסֵף דְגִילְדָא קַלִיש שׁוּבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי בֵּית קוּדְשָׁה תְּרֵין מָנַיָא הָאִילֵן קְרֵיב יַתְהוֹן מַלְיָין סְמִידָא מִן אַפְרָשוּתָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא לְמִנְחָתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  הקרב את קרבנו. מה תלמוד לומר הקריב בשבטו של יששכר מה שלא נאמר בכל השבטים, לפי שבא ראובן וערער ואמר, אחר שקדמני יהודה אחי אקריב אני אחריו, אמר לו משה מפי הגבורה נאמר לי שיקריבו כסדר מסען לדגליהם, לכך אמר הקרב את קרבנו והוא חסר יו"ד, שהוא משמע הקרב לשון צווי, שמפי הגבורה נצטוה הקרב. ומהו הקריב הקריב שני פעמים, שבשביל שני דברים זכה להקריב שני לשבטים, אחת שהיו יודעים בתורה שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים (דברי הימים-א יב, לג), ואחת שהם נתנו עצה לנשיאים להתנדב קרבנות הללו, וביסודו של רבי משה הדרשן מצאתי, אמר רבי פנחס בן יאיר, נתנאל בן צוער השיאן עצה זו: קערת כסף. מנין (ו) אותיותיו בגימ' תתק"ל, כנגד שנותיו של אדם הראשון: שלשים ומאה משקלה. על שם שכשהעמיד תולדות לקיום העולם בן מאה ושלשים שנה היה, שנאמר ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו וגו' (בראשית ה, ג): מזרק אחד כסף. בגימ' תק"כ על שם נח שהעמיד תולדות בן ת"ק שנה, ועל שם עשרים שנה שנגזרה גזרת המבול קודם תולדותיו, כמו שפירשתי אצל והיו ימיו מאה ועשרים שנה, (שם ו, ג) לפיכך נאמר מזרק אחד כסף ולא נאמר מזרק כסף אחד כמו שנאמר בקערה, לומר שאף אותיות של אחד מצטרפות למנין: שבעים שקל. כנגד שבעים אומות שיצאו מבניו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) הביא מדרשות האלו להיות קרובים לפשוטו של מקרא דאם לא כן מה ענין הכלים הללו במספרם ובמשקלם וכן הבהמות הללו עד שכל הנשיאים הסכימו בם שלא לגרוע ולהוסיף ואף שאין מנהג הרב להביא מדרשות כאלה הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אור החיים  הקרב את קרבנו. כל זה מיותר אחר שכבר אמר הקריב נתנאל, אלא נתכוון להגדיל בחינות הנוספות בזכרון הקרבת נחשון בן עמינדב, ותמצא שהזכיר בנחשון זכרון הקרבן שלשה פעמים, המקריב וגו' קרבנו וגו' וקרבנו, אחד זכרון התקרבותו להקדים ראשונה ואחד לבחינת הקרבן הנעלם, ואחד לקרבן עצמו, כמו כן בנשיא של תורה הזכיר שלשה קרבנות, הקריב נתנאל וגו' הקריב את קרבנו, ובשאר הנשיאים לא הזכיר אלא הזכרת הקרבן המובא בית ה', כי לא יוכלו עשות כמלכי ישראל שהם שבט יהודה ושבט יששכר, וטעם אומרו הקרב בלא יו"ד, לדרוש המסורת שהוא לשון ציווי והורמנותא, והכוונה בזה על פי מאמרם ז"ל (ספרי פ' נ"ב) שערער ראובן עליו, לזה בא מאמר אדון הרשות ואמר הקרב, לזה כתב בלא יו"ד לרמוז זה: (אור החיים)


{כ}  כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת:

 אונקלוס  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקְלָא עֲשְרָא סִלְעִין וְהִיא דִדְהַב טָב קָרִיב יָתָהּ מַלְיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמָנִין טָבִין מִן אַפְרָשׁוּתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כף אחת. כנגד התורה שנתנה מידו של הקב"ה: עשרה זהב. כנגד עשרת הדברות: מלאה קטרת. גימטריא של קטרת תרי"ג מצות, ובלבד שתחליף קו"ף בדל"ת על ידי א"ת ב"ש ג"ר ד"ק: (רש"י)


{כא}  פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן-בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ-אֶחָ֥ד בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה:

 אונקלוס  תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  תּוֹר חַד בַּר תּוֹרִין בַּר תְּלַת שְׁנִין דְּכַר חָד בַּר תַּרְתֵּין שְׁנִין אִימַר חַד בַּר שַׁתֵּיהּ קְרִיב רַב שִׁבְטָא דְיִשָשְכָר לַעֲלָתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  פר אחד. כנגד אברהם שנאמר בו ויקח בן בקר (שם יח, ז): איל אחד. כנגד יצחק ויקח את האיל וגו' (שם כב, יג): כבש אחד. כנגד יעקב והכשבים הפריד יעקב (שם ל, מ): (רש"י)


{כב}  שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת:

 אונקלוס  צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא: (אונקלוס)

 יונתן  צְפִיר בַּר עִזִין חַד קְרִיב לְחַטָאתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  שעיר עזים. לכפר על מכירת יוסף שנאמר בו וישחטו שעיר עזים (שם לז, לא): (רש"י)


{כג}  וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן נְתַנְאֵ֖ל בֶּן-צוּעָֽר: (פ)

 אונקלוס  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרֵי חַמְשָׁא בַּרְחֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין סֵדֶר קוּרְבָּנָא דְקָרֵיב מִנִכְסוֹי נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולזבח השלמים בקר שנים. כנגד משה ואהרן שנתנו שלום בין ישראל לאביהם שבשמים: אילם עתדים כבשים. ג' מינים כנגד כהנים ולוים וישראלים, וכנגד תורה נביאים וכתובים, שלש חמשיות כנגד חמשה חומשין, וחמש הדברות הכתובין על לוח אחד וחמש הכתובין על השני. עד כאן מיסודו של רבי משה הדרשן: (רש"י)


{כד}  בַּיּוֹם֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י זְבוּלֻ֑ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן-חֵלֹֽן:

 אונקלוס  בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה רַבָּא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בַּר חֵלֹן: (אונקלוס)

 יונתן  בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה קְרֵיב רַב בֵּית אַבָּא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בַּר חֵלוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ביום השלישי נשיא וגו'. ביום השלישי היה נשיא (ז) המקריב לבני זבולון וכן כולם, אבל בנתנאל שנאמר בו הקריב נתנאל, נופל אחריו הלשון לומר נשיא יששכר, לפי שכבר הזכיר שמו והקרבתו, ובשאר שלא נאמר בהן הקריב, נופל עליהן לשון זה נשיא לבני פלוני, אותו היום היה הנשיא המקריב לשבט פלוני: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דק"ל דביום הג' נשיא משמע דביום הג' היה נשיא אבל אחר כך לא היה נשיא: (שפתי חכמים)

 אור החיים  אליאב בן חלון. נקרא כן לצד שהוא דבר המעמיד ליששכר ללמוד תורה יקרא אב, וכמו שמצינו שהקדימו משה ליששכר דכתיב (דברים לג) שמח זבולן וגו' ויששכר וגו', והוא מאמר אליאב פירוש לי יתיחס לקרות אב, הגם שהוא חלון פירוש חולין שאינו בן תורה ועוסק בפרקמטיא חולין עולם הזה אף על פי כן דין אבא למלכא: (אור החיים)


{כה}  קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת-כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם | מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה:

 אונקלוס  קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  קוּרְבָּנֵיהּ דִקְרֵיב פַיְילֵי דִכְסַף חֲדָא גִילְדָא סְמִיך מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין בִּסִלְעֵי קוּדְשָׁא וגו': (תרגום יונתן)


{כו}  כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת:

 אונקלוס  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל וגו': (תרגום יונתן)


{כז}  פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן-בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ-אֶחָ֥ד בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה:

 אונקלוס  תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  תּוֹר חַד וגו': (תרגום יונתן)


{כח}  שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת:

 אונקלוס  צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא: (אונקלוס)

 יונתן  צְפִיר בַּר עִזִין וגו': (תרגום יונתן)


{כט}  וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן-חֵלֹֽן: (פ)

 אונקלוס  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן אֱלִיאָב בַּר חֵלוֹן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא וגו': (תרגום יונתן)


{ל}  בַּיּוֹם֙ הָֽרְבִיעִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן אֱלִיצ֖וּר בֶּן-שְׁדֵיאֽוּר:

 אונקלוס  בְּיוֹמָא רְבִיעָאָה רַבָּא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בַּר שְׁדֵיאוּר: (אונקלוס)

 יונתן  בְּיוֹמָא רְבִיעָאָה קְרֵיב רַב בֵּית אַבָּא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בַּר שְׁדֵיאוּר: (תרגום יונתן)

 אור החיים  אליצור בן שדיאור. אולי שירמוז לראובן אשר מחל לו ה' עון הרשום בתורה (בראשית לה) וישכב וגו' והעלה לו צרי למחלתו, והוא אומרו אלי פירוש אלהי, צור על דרך (ירמי' ח) הצרי אין בגלעד, בן שדי אור כאן רמז לענין הרשום בתורה וישכב וגו' והצרי הוא שתכף למאמר וישכב וגו', אמר ויהיו בני יעקב שנים עשר בזה ריפא הנגע, ולדברי חז"ל שאמרו (שבת נה:) כל האומר ראובן חטא וכו' הן הם הדברים שהראה ה' בסמיכות ויהיו בני יעקב וגו': (אור החיים)


{לא}  קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת-כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם | מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה:

 אונקלוס  קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  קוּרְבָּנֵיהּ דִקְרֵיב פַיְילִי וגו': (תרגום יונתן)


{לב}  כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת:

 אונקלוס  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל וגו': (תרגום יונתן)


{לג}  פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן-בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ-אֶחָ֥ד בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה:

 אונקלוס  תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  תּוֹר חָד וגו': (תרגום יונתן)


{לד}  שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת:

 אונקלוס  צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא: (אונקלוס)

 יונתן  צְפִיר בַּר עִזִין וגו': (תרגום יונתן)


{לה}  וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֱלִיצ֖וּר בֶּן-שְׁדֵיאֽוּר: (פ)

 אונקלוס  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן אֱלִיצוּר בַּר שְׁדֵיאוּר: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּלְנִכְסַת קוּדְשַיָא וגו': (תרגום יונתן)


{לו}  בַּיּוֹם֙ הַֽחֲמִישִׁ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י שִׁמְע֑וֹן שְׁלֻֽמִיאֵ֖ל בֶּן-צוּרִֽישַׁדָּֽי:

 אונקלוס  בְּיוֹמָא חֲמִישָׁאָה רַבָּא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בַּר צוּרִישַׁדָי: (אונקלוס)

 יונתן  בְּיוֹמָא חֲמִישָׁאָה קְרֵיב רַב בֵּית אַבָּא לְבֵית שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בַּר צוּרִי שַׁדָי: (תרגום יונתן)

 אור החיים  שלומיאל בן צורישדי. ירמוז לשמעון ששלם לו אל על חטא יוסף ויאסור אותו במשמר, גם מה ששלם ה' במעשה זמרי, צורי שדי שה' אמר לכליונו די דכתיב (לקמן כה, ח,) ותעצר המגפה: (אור החיים)


{לז}  קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת-כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם | מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה:

 אונקלוס  קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  קוּרְבָּנֵיהּ דִקְרִיב פַיְילֵי וגו': (תרגום יונתן)


{לח}  כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת:

 אונקלוס  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשְרָא סִלְעִין וגו' לט תּוֹר חָד בַּר תוֹרִין וגו': (תרגום יונתן)


{לט}  פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן-בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ-אֶחָ֥ד בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה:

 אונקלוס  תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא: (אונקלוס)


{מ}  שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת:

 אונקלוס  צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא: (אונקלוס)

 יונתן  צְפִיר בַּר עִזִין וגו': (תרגום יונתן)


{מא}  וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן שְׁלֻֽמִיאֵ֖ל בֶּן-צוּרִֽישַׁדָּֽי: (פ) (פ)

 אונקלוס  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן שְׁלֻמִיאֵל בַּר צוּרִישַׁדָי: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא וגו': (תרגום יונתן)


{מב}   שישי  בַּיּוֹם֙ הַשִּׁשִּׁ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י גָ֑ד אֶלְיָסָ֖ף בֶּן-דְּעוּאֵֽל:

 אונקלוס  בְּיוֹמָא שְׁתִיתָאָה רַבָּא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בַּר דְעוּאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  בְּיוֹמָא שְׁתִיתָאָה קְרֵיב רַב בֵּית אַבָּא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בַּר דְעוּאֵל: (תרגום יונתן)

 אור החיים  אליסף בן דעואל. ירמוז להיות שנאספו לעריהם תחילה על פי ה' כאמור זולת גבורי חיל שעברו כל חלוץ וגו', והוא אומרו אל יסף. עוד על פי דבריהם ז"ל שארץ סיחון ועוג לא היתה בכלל מתנת ארץ ישראל שנתן ה' לאברהם, כמו שאמרו בספרי (ח"ב פיסקא רצט) וזה לשונם פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך עד כאן. ומצינו שמשפט ארץ ישראל יש לה (שביעית פ"ט מ"ב) כידוע, ועיין מה שכתבתי בפרשת מטות בפסוק עטרות וגו', לזה קראו אליסף לצד שהוסיף ליטול יותר ממתנת ה' והסכים ה' עמהם, בן דעואל פירוש שעשו היכר לעדות לדעת כי הם ידועי עובדי אל כאחד שבטי ישראל כאמור ביהושע סימן כ"ב: (אור החיים)


{מג}  קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת-כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם | מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה:

 אונקלוס  קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  קוּרְבָּנֵיהּ דִקְרֵיב פַיְיֵלי וגו': (תרגום יונתן)


{מד}  כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת:

 אונקלוס  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹּרֶת בּוּסְמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל וגו': (תרגום יונתן)


{מה}  פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן-בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ-אֶחָ֥ד בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה:

 אונקלוס  תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  תּוֹר חָד בַּר תּוֹרִין וגו': (תרגום יונתן)


{מו}  שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת:

 אונקלוס  צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָּאתָא: (אונקלוס)

 יונתן  צְפִיר בַּר עִזִין וגו': (תרגום יונתן)


{מז}  וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֶלְיָסָ֖ף בֶּן-דְּעוּאֵֽל: (פ)

 אונקלוס  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן אֶלְיָסָף בַּר דְעוּאֵל: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין וגו': (תרגום יונתן)


{מח}  בַּיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י אֶפְרָ֑יִם אֱלִֽישָׁמָ֖ע בֶּן-עַמִּיהֽוּד:

 אונקלוס  בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה רַבָּא לִבְנֵי אֶפְרָיִם אֶלִישָׁמָע בַּר עַמִיהוּד: (אונקלוס)

 יונתן  בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה קְרֵיב רַב בֵּית אַבָּא לִבְנֵי אֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בַּר עַמִיהוּד: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ביום השביעי. יש אומרים כי בשבת הקריבו והיא הוראת שעה ויש אומרים כי היום הוא שביעי לחנוכת המזבח והמכחישים אמרו כי לא היה תחלת החנוכה יום ראשון לשבוע וזה לא יועיל כי לא יתכן שלא יהיה שבת בין שנים עשר יום. והנכון בעיני כי הוא כפירוש השני זבח השלמים וכן ביום השביעי בהקפת יריחו וכן ז' הימים בחנוכת הבית בעבור יום ענוי נפש: (אבן עזרא)

 אור החיים  אלישמע בן עמיהוד. רז"ל אמרו (תנחומא) ר"מ ור' יהושע בן קרחה היו דורשים את השמות אלישמע בן עמיהוד אלי שמע ולאדונתו לא שמע, עמי היה הודו ולא עם הרשעים עד כאן. נראה כי יכוין הכתוב במאמר אלי שמע שטעם שפירש יוסף לא לצד שום מיחוש אשר יסובב מהמעשה אלא לצד יראת ה' כאומרו. (בראשית לט) וחטאתי לאלהים, והוא מאמר אלי שמע. עוד ירצה על פי דבריהם שאמרו (סוטה לו:) שנדמה לו דיוקנו של אביו וכו', והן ידוע כי הוא מראה השכינה כי אביו במקומו לא ידע דבר ואפי' אם עודנו חי, אלא אביר יעקב אלהי ישראל, והוא מאמר אלי שמע, וכפל לומר עוד עמיהוד לרמוז מה שאמר הכתוב (שם) ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה פירוש לשכב וגו' כפשוטו, להיות עמה שתבעה ממנו לקירוב בשרו לבשרה ולא רצה, והוא מאמר עמי הודו וכו', ורז"ל שאמרו עם רשעים לשון רבים, אולי שכוונתם לומר שלא מאשת פוטיפר לבד נשמר אלא מכמה כיוצא בה: (אור החיים)

 דעת זקנים  ביום השביעי נשיא לבני אפרים. ושבת היה שהרי ביום הראשון ראשון היה למעשה בראשית ולפי שיוסף היה שומר שבת קודם שניתנה התורה שנא' וטבוח טבח והכן ואין הכנה אלא לשבת שנא' והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו אמר לו הקב"ה שבזכות זה יכין בנך קרבנו ביום השבת שאין קרבן יחיד דוחה את השבת וזש"ה לי גלעד ולי מנשה ואפרים מעוז ראשי יהודה מחוקקי ואמר ריש לקיש אם יאמר לך אדם למה בנה אליהו במה בהר הכרמל בשעת איסור הבמות לי גלעד כלומר על פי הדבור היה. ואם יאמר לך אדם שבעה דברים עשה גדעון פר הנעבד ופר המוקצה ובנה מזבח וכרת עצים מן האשרה והקריב קרבן בלילה וע"י עצמו בלא כהן והיה בין הכומרים כל מה שעשה על פי הגבורה עשה שנא' ויהי בליל' ההוא ויאמר לו קח את פר השור אשר לאביך ועלית עולה בעצי האשרה אשר תכרות ובנית מזבח לה' אלהיך על ראש המעון הזה והיינו דכתיב לי מנשה שגדעון משבט מנשה הוא ואפרים מעוז ראשי אם יאמר לך אדם יהושע חלל את השבת ביריחו על פי הגבורה עשה דכתיב וסבותם את העיר וכו' כה תעשו ששת ימים וגו' וכתיב וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים וא"א שבעה ימים בלא שבת ולפי שכבשה ביום שבת קדש אמר תהא כלה קדש לה'. וכן עתה התיר לשבט אפרים לחלל את השבת בשביל קרבן יחיד. יהודה מחוקקי אם יאמר לך אדם דוד עבר על לא תעשה אמר הקב"ה דוד הבא משבט יהודה למד הבעלי תשובה כסופר מחוקק המלמד תינוקות שנאמר אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו וכן מסיק בריש ע"ז לא היה דוד ראוי לאותו מעשה דבת שבע אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה: (דעת זקנים)


{מט}  קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת-כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם | מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה:

 אונקלוס  קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  קוּרְבָּנֵיהּ דִקְרֵיב פַיְילֵי וגו': (תרגום יונתן)


{נ}  כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת:

 אונקלוס  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל וגו': (תרגום יונתן)


{נא}  פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן-בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ-אֶחָ֥ד בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה:

 אונקלוס  תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  תּוֹר חָד בַּר תּוֹרִין וגו': (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  פר אחד בן בקר. קטן כמו בן יונה: (אבן עזרא)


{נב}  שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת:

 אונקלוס  צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא: (אונקלוס)

 יונתן  צְפִיר בַּר עִזִין וגו': (תרגום יונתן)


{נג}  וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֱלִֽישָׁמָ֖ע בֶּן-עַמִּיהֽוּד: (פ)

 אונקלוס  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן אֱלִישָׁמָע בַּר עַמִיהוּד: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא וגו': (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בקר שנים. גם הם פרים זכרים וטעמו מין הבקר והעד וכל בקר זבח השלמים עשרים וארבעה פרים: (אבן עזרא)


{נד}  בַּיּוֹם֙ הַשְּׁמִינִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י מְנַשֶּׁ֑ה גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן-פְּדָהצֽוּר:

 אונקלוס  בְּיוֹמָא תְּמִינָאָה רַבָּא לִבְנֵי מְנַשֶׁה גַמְלִיאֵל בַּר פְּדָהצוּר: (אונקלוס)

 יונתן  בְּיוֹמָא תְמִינָאָה קְרֵיב רַב בֵּית אַבָּא לִבְנֵי מְנַשֶׁה גַמְלִיאֵל בַּר פְּדָהצוּר: (תרגום יונתן)

 אור החיים  גמליאל בן פדהצור. אמרו רז"ל הנזכרים וזה לשונם גמליאל עמי גמולים טובים, בן פדהצור פדאני מבית הסוהר עד כאן. וירמוז עוד על זה הדרך גמליאל שיוסף אמר כי גמלו ה' חסדים טובים בעד המעשה הגם שהוא פראו במה שהראהו דיוקנו, והוא אומרו פדה צור: (אור החיים)


{נה}  קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת-כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם | מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה:

 אונקלוס  קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  קוּרְבָּנֵיהּ דִקְרֵיב פַיְילֵי וגו': (תרגום יונתן)


{נו}  כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת:

 אונקלוס  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל וגו': (תרגום יונתן)


{נז}  פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן-בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ-אֶחָ֥ד בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה:

 אונקלוס  תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  תּוֹר חָד וגו': (תרגום יונתן)


{נח}  שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת:

 אונקלוס  צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא: (אונקלוס)

 יונתן  צְפִיר בַּר עִזִין וגו': (תרגום יונתן)


{נט}  וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן-פְּדָהצֽוּר: (פ)

 אונקלוס  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן גַמְלִיאֵל בַּר פְּדָהצוּר: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין וגו': (תרגום יונתן)


{ס}  בַּיּוֹם֙ הַתְּשִׁיעִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י בִנְיָמִ֑ן אֲבִידָ֖ן בֶּן-גִּדְעֹנִֽי:

 אונקלוס  בְּיוֹמָא תְּשִׁיעָאָה רַבָּא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בַּר גִדְעֹנִי: (אונקלוס)

 יונתן  בְּיוֹמָא תְּשִׁיעָאָה קְרֵיב רַב בֵּית אַבָּא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בַּר גִדְעוֹנִי: (תרגום יונתן)

 אור החיים  אבידן בן גדעוני. רמז לשאול שהוא אבי שכן קרא לו דוד (שמואל א כד) ואבי ראה גם ראה, דן שנידון לגדוע המלכות ממנו כאומרו (שם טו) קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך. עוד ירמוז למרדכי אשר אבד זרע עמלק.

בן גדעוני בן אותו שנגדעה מלכותו של שאול בשבילו: (אור החיים)


{סא}  קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת-כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם | מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה:

 אונקלוס  קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  קוּרְבָּנֵיהּ דִקְרֵיב פַיְילִי וגו': (תרגום יונתן)


{סב}  כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת:

 אונקלוס  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל וגו': (תרגום יונתן)


{סג}  פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן-בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ-אֶחָ֥ד בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה:

 אונקלוס  תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  תּוֹר חַד בַּר תּוֹרִין וגו': (תרגום יונתן)


{סד}  שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת:

 אונקלוס  צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא: (אונקלוס)

 יונתן  צְפִיר בַּר עִזִין וגו': (תרגום יונתן)


{סה}  וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֲבִידָ֖ן בֶּן-גִּדְעֹנִֽי: (פ)

 אונקלוס  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן אֲבִידָן בַּר גִדְעוֹנִי: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין וגו: (תרגום יונתן)


{סו}  בַּיּוֹם֙ הָֽעֲשִׂירִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י דָ֑ן אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן-עַמִּֽישַׁדָּֽי:

 אונקלוס  בְּיוֹמָא עֲשִׂירָאָה רַבָּא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בַּר עַמִישַׁדָי: (אונקלוס)

 יונתן  בְּיוֹמָא עֲשִירָאָה קְרֵיב רַב בֵּית אַבָּא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בַּר עַמִישַׁדָי: (תרגום יונתן)

 אור החיים  אחיעזר בן עמישדי. אולי שרמז לשמשון, ואומר אחי ירמוז לרוח ה' שהיתה עמו דכתיב (שופטים יד) ותצלח עליו רוח ה', ויכונה בשם אחי על דרך אומרו (תהלים קכב) למען אחי ורעי, עזר שהיה ה' בעזרו נגד אויביו, ואמר בן עמישדי ירמוז לאחר שנקרו פלשתים את עיניו וקרא לה' והיה עמו ונקם מאויביו: (אור החיים)


{סז}  קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת-כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם | מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה:

 אונקלוס  קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  קוּרְבָּנֵיהּ דִקְרֵיב פַיְילֵי וגו': (תרגום יונתן)


{סח}  כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת:

 אונקלוס  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מלְיָא קְטֹּרֶת בּוּסְמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל וגו': (תרגום יונתן)


{סט}  פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן-בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ-אֶחָ֥ד בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה:

 אונקלוס  תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  תּוֹר חַד בַּר תּוֹרִין וגו': (תרגום יונתן)


{ע}  שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת:

 אונקלוס  צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא: (אונקלוס)

 יונתן  צְפִיר בַּר עִזִין וגו': (תרגום יונתן)


{עא}  וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן-עַמִּֽישַׁדָּֽי:

 אונקלוס  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן אֲחִיעֶזֶר בַּר עַמִישַׁדָי: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְנִכְסַת קוּדשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין וגו': (תרגום יונתן)


{עב}   שביעי  בְּיוֹם֙ עַשְׁתֵּ֣י עָשָׂ֣ר י֔וֹם נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י אָשֵׁ֑ר פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן-עָכְרָֽן:

 אונקלוס  בְּיוֹמָא חַד עֲשַׂר יוֹמָא רַבָּא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בַּר עָכְרָן: (אונקלוס)

 יונתן  בְּיוֹם חָד עֲשַר יוֹמָא קְרֵיב רַב בֵּית אַבָּא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בַּר עָכְרָן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ביום עשתי עשר יום. כבר בארתי בספר מאזנים למה השתנה זה המספר וטעם עשתי. כמו עשתנותיו מה שיולידו מחשבותיו כאילו העשר הוליד והוא סוד גדול. ויאמר דבי יונה הספרדי כי פירושו על שתי עשר והטעם החשבון שהוא קודם ממנו והנה טעה שתי טעיות גדולות. האחד כי חשבון שנים עשר הוא על אחד עשר הפך דבורו והעד הנאמן מבן עשרים שנה ומעלה. והטעות השנית כי אילו היה על שתי היה ראוי שיאמר עשני עשר ולא עשתי עשר כי עשתי לשון נקבה רק עשתי מלה אחת: (אבן עזרא)

 אור החיים  פגעיאל בן עכרן. ירמוז על פי דבריהם (ספרי ח"ב פיסקא שנ"ה) שאשר הגיד לאחיו מעשה ראובן ונזפוהו וכשהודה ראובן הודו לדברי אשר וקרבוהו, והוא מאמר פגעי אל פירוש פגעו אליו אחיו אחר שעברוהו:

עוד ירצה. על דרך אומרו ברוך מבנים אשר. ואמרו רז"ל (שם) וזה לשונם אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר עד כאן. ומצינו שברכת הבנים תסובב משכונת הקדושה, וזה לך האות ארון התורה אשר חנה בבית עובד אדום הגיתי וכו' (ברכות סג:), והוא מאמר פגעי אל שפגע בו אל אשר מזה נתברך בבנים, ואומרו בן עכרן ירמוז לעכירות הבתולים מבנותיהם כמאמרם ז"ל (תדא"ר פ"ט) שלא היה להם דם בתולים: (אור החיים)


{עג}  קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת-כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם | מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה:

 אונקלוס  קֻרְבָּנֵה מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  קוּרְבָּנֵיהּ דִקְרֵיב פַיְילֵי וגו': (תרגום יונתן)


{עד}  כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת:

 אונקלוס  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל וגו': (תרגום יונתן)


{עה}  פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן-בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ-אֶחָ֥ד בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה:

 אונקלוס  תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  תּוֹר חַד בַּר תּוֹרִין וגו': (תרגום יונתן)


{עו}  שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת:

 אונקלוס  צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָאתָא: (אונקלוס)

 יונתן  צְפִיר בַּר עִזִין וגו': (תרגום יונתן)


{עז}  וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן-עָכְרָֽן: (פ)

 אונקלוס  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן פַּגְעִיאֵל בַּר עָכְרָן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין וגו': (תרגום יונתן)


{עח}  בְּיוֹם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר י֔וֹם נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י נַפְתָּלִ֑י אֲחִירַ֖ע בֶּן-עֵינָֽן:

 אונקלוס  בְּיוֹמָא תְּרֵי עֲשַׂר יוֹמָא רַבָּא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בַּר עֵינָן: (אונקלוס)

 יונתן  בְּיוֹם תְּרֵיסַר יוֹמָא קְרֵיב רַב בֵּית אַבָּא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בַּר עֵינָן: (תרגום יונתן)

 אור החיים  אחירע בן עינן. ירמוז על דרך מאמרם ז"ל (ספרי שם) בפסוק שבע רצון מלמד שהיה נפתלי שמח בחלקו בימים בדגים בפרגיות ומלא ברכת ה' ים גינוסר עד כאן. והוא מאמר אחי רע פירוש שחלק אחיו היה בעיניו רע בערך חלקו, והיתה עינו מלאה מחלק שנפל בגורל ו: (אור החיים)


{עט}  קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת-כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם | מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה:

 אונקלוס  קֻרְבָּנֵהּ מְגִסְתָּא דִכְסַף חֲדָא מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלַהּ מִזְרְקָא חַד דִכְסַף מַתְקְלֵהּ שַׁבְעִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תַּרְוֵיהוֹן מְלַן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח לְמִנְחָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  קוּרְבָּנֵיהּ דִקְרֵיב פַיְילֵי דִכְסַף חֲדָא מֵאָה וגו': (תרגום יונתן)


{פ}  כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת:

 אונקלוס  בָּזִיכָא חֲדָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הִיא דִדְהַב מַלְיָא קְטֹרֶת בּוּסְמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  בָּזִיכָא חַדָא מַתְקַל עֲשַר וגו': (תרגום יונתן)


{פא}  פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן-בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ-אֶחָ֥ד בֶּן-שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה:

 אונקלוס  תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חַד אִמַר חַד בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  תּוֹר חַד בַּר תּוֹרִין וגו': (תרגום יונתן)


{פב}  שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת:

 אונקלוס  צְפִיר בַּר עִזִין חַד לְחַטָּאתָא: (אונקלוס)

 יונתן  צְפִיר בַּר עִזִין וגו': (תרגום יונתן)


{פג}  וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֲחִירַ֖ע בֶּן-עֵינָֽן: (פ)

 אונקלוס  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרִין חַמְשָׁא גְדָיֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא חַמְשָׁא דֵין קֻרְבַּן אֲחִירַע בַּר עֵינָן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא תּוֹרִין תְּרֵין דִכְרֵי חַמְשָׁא בַּרְחֵי חַמְשָׁא אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָה חַמְשָׁא דֵין סֵדֶר קוּרְבָּנָא דִי קְרַב מִנִכְסוֹי אֲחִירַע בַּר עֵינָן: (תרגום יונתן)


{פד}  זֹ֣את | חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֗חַ בְּיוֹם֙ הִמָּשַׁ֣ח אֹת֔וֹ מֵאֵ֖ת נְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל קַֽעֲרֹ֨ת כֶּ֜סֶף שְׁתֵּ֣ים עֶשְׂרֵ֗ה מִזְרְקֵי-כֶ֨סֶף֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֔ר כַּפּ֥וֹת זָהָ֖ב שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵֽה:

 אונקלוס  דָא חֲנֻכַּת מַדְבְּחָא בְּיוֹמָא דְרַבִּיוּ יָתֵהּ מִן רַבְרְבֵי יִשְׂרָאֵל מְגִיסֵי כַסְפָּא תַּרְתָּא עַשְׂרֵי מִזְרְקֵי כַסְפָּא תְּרֵין עֲשַׂר בָּזִיכֵי דְדַהֲבָא תַּרְתָּא עַשְׂרֵי: (אונקלוס)

 יונתן  דָא חֲנֻכַּת רְבוּתֵיהּ דְמַדְבְּחָא בְּיוֹם דְרַבִּיוּ יָתֵיהּ מִנִכְסֵי רַבְרְבֵי יִשְרָאֵל פַּיְילֵי דִכְסַף תַּרְתֵּי סְרֵי כָּל קֳבֵיל תְּרֵיסַר שִׁבְטַיָא מַזִירְקֵי דִכְסַף תְּרֵיסַר כָּל קֳבֵיל נְשִיאָה דִבְנֵי יִשְרָאֵל בָּזִיכֵי דְדַהֲבָא תְּרֵיסַר כָּל קֳבֵיל תְּרֵיסַר מַזָלַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ביום המשח אותו. בו ביום שנמשח הקריב, ומה אני מקיים אחרי המשח, שנמשח תחלה ואחר כך הקריב. או אחרי המשח לאחר זמן, ולא בא ללמד ביום המשח אלא לומר שנמשח ביום, כשהוא אומר ביום משחו אותם (ויקרא ז, לו), (ח) למדנו שנמשח ביום, ומה תלמוד לומר ביום המשח אותו, ביום שנמשח הקריב: קערת כסף שתים עשרה. הם הם שהתנדבו (ט) ולא אירע בהם פסול (ספרי נג): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) (קצ"מ) נראה לעניות דעתי שהוא טעות סופר וצריך לומר ביום המשח אותו והוא מה שכתוב לעיל בפרשת ויהי ביום כלות משה כי לא נמצא מקרא בשום מקום ביום משחו אותו אך זה מצינו ביום משחו אותם גבי בני אהרן והביאו במדרש רבה כאן על ענין אחר ומזה טעו הסופרים וכתבו אותו גם בפרש"י: (ט) דק"ל למה ליה המנין לימנו כף אחד לכל יום ואנא ידענא דיהיו שנים עשר: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ביום המשח אותו וגו'. כאן הצדיק דברינו שכתבנו למעלה כי כולן הקריבו יחד ביום אחד אלא שנסדרה נדבתם אחד ליום:

מאת נשיאי ישראל. צריך לדעת למה הוצרך לומר כן, ואולי שישבח הכתוב אותם שמעצמן עשו חנוכת המזבח, והוא מאמר מאת נשיאי פירוש מאתם היה המעשה ולא הוצרכו להגיע מהזולת, ורז"ל אמרו (ספרי ח"א נ"ג) שבא לומר ששוו כולן במצוה אחת וזכות אחד עד כאן. פירוש אומרו זכות אחד הוא בענין הקרבן האמור בענין, אבל ימצא בהם הדרגות זה למעלה מזה כי נחשון גדול מכולן: (אור החיים)

 ספורנו  זאת חנכת המזבח. הנה חנוכת המזבח אז היתה בין הכל דבר מועט בערך אל חנוכת בית ראשון ברבוי הכלים ועשרם ורוב הזבחים: (ספורנו)


{פה}  שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָ֗ה הַקְּעָרָ֤ה הָֽאַחַת֙ כֶּ֔סֶף וְשִׁבְעִ֖ים הַמִּזְרָ֣ק הָֽאֶחָ֑ד כֹּ֚ל כֶּ֣סֶף הַכֵּלִ֔ים אַלְפַּ֥יִם וְאַרְבַּע-מֵא֖וֹת בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ:

 אונקלוס  מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלָא דִמְגִיסְתָּא חֲדָא דְכַסְפָּא וְשַׁבְעִין דְמִזְרְקָא חָד כֹּל כְּסַף מָנַיָא תְּרֵין אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין הֲוֵי מַתְקְלָא דְפַיְילָתָא חֲדָא דְכַסְפָּא כָּל קֳבֵיל שְׁנִין דַהֲוָת יוֹכֶבֶד כַּד יְלִידַת יַת משֶׁה וְשׁוּבְעִין סִלְעִין הֲוֵי מַתְקְלָא דְמַזִירְקָא חַד כָּל קֳבֵיל שׁוּבְעִין סָבֵי סַנְהֶדְרִין רַבָּא כָּל כְּסַף מָאנַיָא תְּרֵין אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה סִלְעִין בְּסִלְעֵי בֵּית קוּדְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  שלשים ומאה הקערה האחת וגו'. מה תלמוד לומר, לפי שנאמר שלשים ומאה משקלה ולא פירש באיזו שקל, (י) לכך חזר ושנאה כאן, וכלל בכולן כל כסף הכלים בשקל הקדש: כל כסף הכלים וגו'. ללמדך שהיו כלי המקדש מכוונים במשקלן, שוקלן אחד אחד ושוקלן כולן כאחד, (כ) לא ריבה ולא מיעט (ספרי נד): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) פירוש דאי לאו האי קרא הוה אמינא דשקל הקודש דכתיב גבי מזרק עליה לחודא קאי לכך כתיב שלשים ומאה הקערה וגו: (כ) פירוש כל אחד מכוון למשקל חבירו אף שבכלי הדיוט אין דרך לצמצם בהכרעות אבל כלי הקודש היו זה כזה בצמצום. והטעם נראה לי להורות אף שלכל אחד מן הנשיאים היה הכוונה בקרבנו כנגד שבטו וכמו שכתב רבינו בחיי בפרשה הזאת היו השיעורים והמשקלות כולן שוה להורות שכוונת כולם לאל אחד ברוך הוא: (שפתי חכמים)


{פו}  כַּפּ֨וֹת זָהָ֤ב שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה֙ מְלֵאֹ֣ת קְטֹ֔רֶת עֲשָׂרָ֧ה עֲשָׂרָ֛ה הַכַּ֖ף בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ כָּל-זְהַ֥ב הַכַּפּ֖וֹת עֶשְׂרִ֥ים וּמֵאָֽה:

 אונקלוס  בָּזִיכֵי דְדַהֲבָא תַּרְתֵּי עַשְׂרֵי מַלְיָן קְטֹרֶת בּוּסְמַיָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלָא דְבָזִיכָא בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא כָּל דְהַב בָּזִיכַיָא מְאָה וְעַשְׂרִין: (אונקלוס)

 יונתן  בָּזִיכֵי דְדַהֲבָא תְּרֵי סְרֵי כָּל קֳבֵיל רַבְרְבֵי יִשְרָאֵל מַלְיָן קְטוֹרֶת בּוּסְמִין טָבִין מַתְקַל עֲשַר סִלְעִין הֲוָה מַתְקְלָא דְבָזִיכָא בְּסִלְעֵי בֵּית קוּדְשָׁא כָּל קֳבֵיל עֲשֵירְתָּא דִבְרַיָא כָּל דְהַב בָּזִיכַיָא מְאָה וְעֶשְרִין כָּל קֳבֵיל שְׁנַיָא דְחַיָא בְּהוֹן משֶׁה נְבִיאָה: (תרגום יונתן)

 רש"י  כפות זהב שתים עשרה. למה נאמר, לפי שנאמר כף אחת עשרה זהב, היא של זהב (ל) ומשקלה עשרה שקלים של כסף, או אינו אלא כף אחת של כסף ומשקלה עשרה שקלי זהב, ושקלי זהב אין משקלם שוה לשל כסף, תלמוד לומר כפות זהב, של זהב היו (ספרי נה): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) פירוש דזהב הכתוב בכף איני יודע אי קאי אכף שהוא היה של זהב או הכף היה של כסף והמשקל היה של זהב מפני ששקלי הזהב והכסף אינן שוין תלמוד לומר כפות זהב סמך זהב לכף למדנו דהכף היה של זהב דעשרה זהב אכף קאי רא"ם. ואם תאמר למה לא מתרץ רש"י כמו שתירץ לעיל דלכך נכתב המנין לומר לך דהם הם שהתנדבו וכו' דהא בלאו הכי צריך לומר כן דהא כתיב מזרקי כסף שנים עשר דקשה גם כן למה לי מנינם וצריך לומר הם הם כו' שמע מינה דדרך הפסוק ללמדך דבר אחד בכל כלי וכלי ונראה לי דק"ל למה לי למכתב זהב הל"ל כפות שתים עשרה והרא"ם תירץ משום הכי נכתב המנין לומר לך דהם הם שהתנדבו וכו' אלא מדסמך הזהב אל הכפות למדנו וכדפירש לעיל: חסלת פרשת נשא (שפתי חכמים)


{פז}   מפטיר  כָּל-הַבָּקָ֨ר לָֽעֹלָ֜ה שְׁנֵ֧ים עָשָׂ֣ר פָּרִ֗ים אֵילִ֤ם שְׁנֵים-עָשָׂר֙ כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֛ה שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר וּמִנְחָתָ֑ם וּשְׂעִירֵ֥י עִזִּ֛ים שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר לְחַטָּֽאת:

 אונקלוס  כָּל תּוֹרֵי לַעֲלָתָא תְּרֵי עֲשַׂר תּוֹרִין דִכְרִין תְּרֵי עֲשַׂר אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא תְּרֵי עֲשַׂר וּמִנְחַתְהוֹן וּצְפִירֵי בַּר עִזִין תְּרֵי עֲשַׂר לְחַטָאתָא: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל תּוֹרֵי לַעֲלָתָא תְּרֵיסַר תּוֹרֵי לְרַב בֵּית אַבָּא דִיכְרָא דִיכְרִין תְּרֵיסַר מְטוּל דִיהוֹבְדוּן תְּרֵיסַר רַבְרְבֵי יִשְׁמָעֵאל אִמְרִין בְּנֵי שָׁנָה תְּרֵיסַר מְטוּל דִיהוֹבְדוּן תְּרֵיסַר רַבְרְבֵי פָּרַס וּמִנְחַתְהוֹן מְטוּל דְיַעֲדֵי כַפְנָא מִן עַלְמָא וּצְפִירֵי עִזִין תְּרֵיסַר לְחַטָאתָא מְטוּל לְכַפָּרָא עַל חוֹבֵי תְּרֵיסַר שִׁבְטַיָא: (תרגום יונתן)

 אור החיים  כל הבקר לעולה. אמר לשון יחיד, לומר כי גדר אחד לכולן. וכן אמר בקר זבח השלמים לשון יחיד לטעם זה עצמו: (אור החיים)


{פח}  וְכֹ֞ל בְּקַ֣ר | זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֗ים עֶשְׂרִ֣ים וְאַרְבָּעָה֘ פָּרִים֒ אֵילִ֤ם שִׁשִּׁים֙ עַתֻּדִ֣ים שִׁשִּׁ֔ים כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה שִׁשִּׁ֑ים זֹ֚את חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֔חַ אַֽחֲרֵ֖י הִמָּשַׁ֥ח אֹתֽוֹ:

 אונקלוס  וְכֹל תּוֹרֵי לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא עַשְׂרִין וְאַרְבְּעָא תּוֹרִין דִכְרִין שִׁתִּין גַדְיַן שִׁתִּין אִמְרִין בְּנֵי שַׁתָּא שִׁתִּין דָא חֲנֻכַּת מַדְבְּחָא בָּתַר דְרַבִּיוּ יָתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל תּוֹרֵי לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא עֶשְרִין וְאַרְבַּע תוֹרִין כָּל קֳבֵיל עֶשְרִין וְאַרְבַּע מַטַרְתָּא דִכְרֵי שִׁתִּין כָּל קֳבֵיל שִׁתִּין שְׁנִין דַהֲוָה יִצְחָק כַּד יְלִיד יַת יַעֲקב בָּרְחֵי שִׁתִּין כָּל קֳבֵיל שִׁתִּין אַפִּין דְבִרְכַת כַּהֲנַיָא אִמְרִין בְּנֵי שָׁנָה שִׁתִּין לְכַפָּרָא עַל שִׁתִּין רִיבְוָן דְיִשְרָאֵל דָא חֲנֻכַּת רְבוּת מַדְבְּחָא בְּיוֹמָא דְרַבִּיוּ יָתֵיהּ: (תרגום יונתן)


{פט}  וּבְבֹ֨א מֹשֶׁ֜ה אֶל-אֹ֣הֶל מוֹעֵד֘ לְדַבֵּ֣ר אִתּוֹ֒ וַיִּשְׁמַ֨ע אֶת-הַקּ֜וֹל מִדַּבֵּ֣ר אֵלָ֗יו מֵעַ֤ל הַכַּפֹּ֨רֶת֙ אֲשֶׁר֙ עַל-אֲרֹ֣ן הָֽעֵדֻ֔ת מִבֵּ֖ין שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֑ים וַיְדַבֵּ֖ר אֵלָֽיו: (פפפ)

 אונקלוס  וְכַד עָלִיל משֶׁה לְמַשְׁכַּן זִמְנָא לְמַלָלָא עִמֵהּ וּשְׁמַע יָת קָלָא דְמִתְמַלֵל עִמֵהּ מֵעִלָוֵי כַפֻּרְתָּא דִי עַל אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא מִבֵּין תְּרֵין כְּרוּבַיָא וּמִתְמַלֵל עִמֵהּ: [פפפ] (אונקלוס)

 יונתן  וְכַד עָלֵיל משֶׁה לְמַשְׁכַּן זִמְנָא לְמַלָלָא עִמֵיהּ וּשְׁמַע יַת קַל רוּחָא דְמִתְמַלֵיל עִמֵיהּ כַּד נָחִית מִן שְׁמֵי שְׁמַיָא עִילַוֵי כַפּוּרְתָּא דְעַל אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא מִבֵּין תְּרֵין כְּרוּבַיָא וּמִתַּמָן הֲוָה דִבּוּרָא מִתְמַלֵל עִמֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובבא משה. שני כתובים המכחישים זה את זה בא שלישי והכריע ביניהם, כתוב אחד אומר וידבר ה' אליו מאהל מועד, (ויקרא א, א) והוא חוץ לפרכת, וכתוב אחד אומר ודברתי אתך מעל הכפרת (שמות כח, כב), בא זה והכריע ביניהם, משה בא אל אהל מועד ושם שומע את הקול הבא מעל הכפרת מבין שני הכרובים, הקול יוצא מן השמים לבין שני הכרובים ומשם יצא לאהל מועד: וישמע את הקול. יכול קול נמוך, תלמוד לומר את הקול, הוא הקול שנדבר עמו בסיני, וכשמגיע לפתח היה נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל (במ"ר יד, כא): מדבר. כמו מתדבר, כבודו של מעלה לומר כן, מדבר בינו לבין עצמו ומשה שומע מאליו: וידבר אליו. למעט את אהרן מן הדברות (ספרי נח):

חסלת פרשת נשא: (רש"י)

 אבן עזרא  וטעם ובבא משה. יתכן שתחלת הדבור שהוא ויקרא אל משה היה כאשר נשלמה החנוכה וכל המדקדקים אמרו כי מדבר אליו מבנין התפעל והתי''ו מובלע ולפי דעתי שהוא שם הפועל כמו הנה לא ידעתי דבר והמ''ם תחת מן למשפט הלשון: וטעם וישמע. שהוא לבדו היה שומע הקול ולא ישמענו מי שהוא באהל מועד מחוץ לפרוכת גם זה נכון כי השם הוסיף בהרגשת אזניו כאשר הוסיף באור עיני נער אלישע וכן ויגל ה' את עיני בלעם: וידבר אליו. כן הי' משפט הדבור תמיד:

חסלת פרשת נשא (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מבין שני הכרובים. ראשי תיבות משה לומר לך שהוא חשוב ככרוב של מעלה: (בעל הטורים)

 אור החיים  הקול מדבר אליו. לפי מה שכתבנו במקומות אחרים (שמות כ' א'), כי דבור היוצא מה' היה נוצר ממנו מלאך והוא המדבר לנביא, ועל פי זה ישבתי כל תיבת לאמר האמור בדיבורי ה' והוא אומרו הקול מדבר אליו פירוש קולו של הקדוש ברוך הוא מדבר לו, והגם שהתיבה דגושה כמו מתדבר, לצד שהקול הוא עצמו הדיבור יוצדק ליאמר כסדר זה, והמשכיל יבין:

חסלת פרשת נשא (אור החיים)

 ספורנו  ובבא משה אל אהל מועד. לדבר אתו וישמע את הקול. ואף על פי שהיה הדבר מועט מאד בערך אל חנוכת שלמה מכל מקום בבוא משה אל אהל מועד היה שומע אותו הקול ששמע קודם מעשה העגל וזה לא קרה בבית ראשון כל שכן בבית שני שלא הלך אל המקדש נביא להתנבא באופן שישיג הנבואה תיכף. וזה כי היתה לרצון החנוכה הזאת ומקריביה ומשה שהיה רועה: מדבר. בינו לבין עצמו, כי כל פעל ה' למענהו ובהשכילו את עצמו ובזה ידע וייטיב לזולתו בנדיבות השפעה שאין בה כיליות ויראה פעולה במתפעל כפי הכנתו ובזה פירש אופן כל דבור האמור בתורה באמרו וידבר ה': (ספורנו)

---

פרשת בהעלתך

---

במדבר פרק-ח

{א}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וידבר וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 ספורנו  וידבר ה' אל משה: (ספורנו)


{ב}  דַּבֵּר֙ אֶֽל-אַהֲרֹ֔ן וְאָֽמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת-הַנֵּרֹ֔ת אֶל-מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת:

 אונקלוס  מַלֵל עִם אַהֲרֹן וְתֵימַר לֵהּ בְּאַדְלָקוּתָךְ יָת בּוֹצִינַיָא לָקֳבֵל אַפֵּי מְנַרְתָּא יְהוֹן מְנַהֲרִין שִׁבְעָא בוֹצִינַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  מַלֵיל עִם אַהֲרן וְתֵימַר לֵיהּ בִּזְמַן אַדְלָקוּתָךְ יַת בּוֹצִינַיָא כָּל קֳבֵיל אַפֵּי מְנַרְתָּא יְהוֹן מְנַהֲרִין שִׁבְעָתֵי בּוֹצִינַיָא תְּלַת לִקֳבֵיל רוּחַ מַעַרְבָא וּתְלַת לִקֳבֵל רוּחַ מַדִינְחָא וּשְׁבִיעָא בִּמְצִיעָאָה: (תרגום יונתן)

 רש"י  בהעלתך. למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו, כשלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות: בהעלתך. (א) על שם שהלהב עולה כתיב בהדלקתן לשון עלייה, שצריך להדליק עד שתהא השלהבת עולה מאליה. ועוד דרשו רבותינו מכאן, שמעלה היתה (ב) לפני המנורה שעליה (ג) הכהן עומד ומיטיב: אל מול פני המנורה. אל מול נר האמצעי, שאינו בקנים אלא בגוף של מנורה: יאירו שבעת הנרות. ששה שעל ששת הקנים, שלשת המזרחיים פונים למול האמצעי הפתילות שבהן, (ד) וכן שלשה המערביים ראשי הפתילות למול האמצעי, ולמה, כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דק"ל איך נופל הלשון בהעלותך על נרות שכתב הכתוב במקום בהדלקתך בהעלותך ומתרץ על שם שהלהב עולה כלומר משום הכי נופל בו לשון עליה. ותו קשה לרש"י מכל מקום היה לו לכתוב בהדלקתך ולמה כתב בהעלותך דודאי לשון בהעלותך נופל גם כן בנרות כמו שפירש על שם הלהב עולה אבל מכל מקום הלשון בהדלקתך יותר טוב. ומתרץ דמשום הכי כתיב בהעלותך כדי ללמוד שצריך להדליק וכו'. אבל בפרשת תצוה גבי להעלות נר תמיד לא פירש רק למה כתיב להעלות ולא להדליק ואמר שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. יש לומר דלעיל כתיב להעלות לשון ציווי ועל זה פירש למה כתב הציווי בלשון להעלות ולא בלשון להדליק שהוא לשון יותר מבורר על מה הוא הציווי ומפרש משום שצריך להדליק וכו' שהוא בכלל הציווי לכן כתיב להעלות. ובפרשת אמור שהוא הציווי האמתי כדפירש"י שם קשה למה לא פירש שם כלום. יש לומר שהוא סומך על מה שפירש בפרשת תצוה על לשון להעלות שהוא בלשון ציווי כדפרישית ודלא כפירש הרא"ם שפירש פעם יפרש כל הבחינות הנופלים על הלשון ופעם יפרש קצת מהם ופעם יסמוך על מה שפירש במקום אחר ומשום הכי לא פירש בפרשת אמור כלום אף על גב דכתיב התם להעלות נר תמיד עד כאן לשונו: (ב) ואף על גב דדרשו מזה שצריך להדליק עד שתהא השלהבת עולה מאליה. יש לומר דעיקר דרשא היא מקרא דפרשת תצוה מלהעלות נר תמיד והכא אגב גררא נקטיה ועוד יש לומר דאי לשלהבת עולה מאליה לחוד הוא דאתא היה לו לכתוב להעלות ולא בהעלתך ואי למעלה אחת לחוד הוא דאתא היה לו לכתוב במעלותך אלא להכי כתיב בהעלותך למדרש תרווייהו והרא"ם פירש דדרש זה וגם שתהא השלהבת עולה שקולים הם ויבאו שניהם: (ג) ואם תאמר והרי קומתו של אדם ד' אמות דהיינו כ"ד טפחים וקומתה של מנורה לא היה כי אם י"ח טפחים כדפירש"י בפרשת תרומה ואם כן למה צריך למעלה. ויש לומר לפי שהטפחים של בית המקדש היו שוחקות ואם כן י"ח טפחים של מנורה היו כמו כ"ד טפחים של חול דהיינו כנגד קומתו של אדם ואם בא להטיב צריך שיראה בנרות כדי שייטיב אותם לכך צריך מעלה: (ד) פירוש מדכתיב יאירו שבעת הנרות על כרחך אפתילות קאי שהם המאירים דאי קאי אנרות שהם הבזיכין הוה ליה למימר אל מול פני המנורה יהיו נוטים שבעת הנרות. ואם תאמר והא בקרא כתיב אל מול פני המנורה דהיינו נר שעל קנה האמצעי יאירו שבעת הנרות ורש"י פירש שאין מאירין לנר אמצעי אלא ששה. ויש לומר דהא ק"ל דאל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות משמע שהכל יהיו מאירין לפניו של אמצע הקנה דהיינו למעלה על גביו שהוא נקרא פני המנורה וזה אי אפשר בשלמא אותו נר שעומד על קנה האמצעי מאיר כנגד פניו אבל שאר ששה נרות אינן מאירין אלא לפניו של אותן קנים שעומדים מול פניהם כמנהג כל הנרות שמנהגם להאיר כלפי עצמן. ומתרץ דגם שאר ששה נרות שעל ששה קנים מאירין לפניו של קנה האמצעי דששה שעל ששת הקנים ג' מזרחיים פונים למול אמצעי ר"ל שהיו כופפין ראשי הפתילות לפני קנה אמצעי וכן מערביים. ויאירו שבעת הנרות פירוש שבזה האופן יהיו מאירין שבעת הנרות אל מול קנה האמצעי. והרא"ם האריך כאן הרבה. (ועיין בתשובת הריב"ש סי' ת'): (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  דבר אל אהרן. כי הוא חייב במצות הדלקת הנר: אל מול פני המנורה. פירוש והאיר אל עבר פניה והנה מלת האיר יוצאה כמו תאיר נרי ואין כן יאירו והארץ האירה ונסמכה זאת הפרשה להורות כי הדבור יהיה גם בלילה כי שם יהיה הנר דלוק ולא יכבה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  (במדבר ח ב): "בהעלתך" - "למה נסמכה פרשת מנורה לחנכת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו; אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות בקר וערב", לשון רש"י ממדרש אגדה.

ולא נתברר לי, למה ניחמו בהדלקת הנרות, ולא ניחמו בקטורת בקר וערב, ששיבחו בו הכתוב (דברים לג י): "ישימו קטורה באפך", ובכל הקרבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו, ונכנס לפני ולפנים, ושהוא קדוש ה' עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלו משרתי אלהינו?

ועוד: מה טעם לחלישות הדעת הזו? והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המלואים!

ואם תאמר שהיו חובה ונצטוה בהם, וחלשה דעתו על שלא הקריב נדבה כמוהם לחנכת המזבח - גם הדלקת הנרות שנחמו בה חובה ונצטוה עליה!

אבל ענין ההגדה הזו, לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו.

ובלשון הזה מצאתיה במגלת סתרים לרבינו נסים, שהזכיר האגדה הזו ואמר: "ראיתי במדרש, כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו', אמר לו הקב"ה למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו, יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח", עד כאן לשונו.

וראיתי עוד ב"ילמדנו" (תנחומא בהעלותך ה), וכן בבמדבר רבה טו ו: "אמר לו הקב"ה למשה: לך אמור לאהרן 'אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו - וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם'". והנה, דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר החורבן בגלותנו. וכן ברכת כהנים הסמוכה לחנכת הנשיאים נוהגת לעולם, דרשו סמוכין לחנכת הנשיאים מלפניה ומלאחריה בכבודו של אהרן שלא נמנה עמהם.

ור' אברהם אמר, כי "נסמכה זאת הפרשה, להודיע כי הדבור יהיה גם בלילה, כי שם יהיה הנר דלוק ולא יכבה". וזה איננו ככה על דעת רבותינו, שאמרו (מכילתא בא א) "והלא לא נדבר עמו אלא ביום". ואלו ידע ר' אברהם מה בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים, לא חשב כן. והוא מה שאמר הכתוב (במדבר יב ו): "במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה", שאין נבואתו בחלום, כי החלום בלילה ממש.

אבל הסדור בפרשיות האלה הוא, כאשר פירשתי (בתחלת הספר), כי בא הכתוב בספר הזה להשלים תורת הקרבנות וכל המחוייב לעשות באהל מועד. והנה:

אמר מתחלה (שמות כז כ): "ואתה תצוה ויקחו אליך שמן זית זך להעלות נר תמיד", ולא הזכיר שם המנורה, והיה במשמע שידליקו במנורה בהימצאה כמו שאמר בעשייתה (שמות כה לז): "והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה", אבל אם אולי תאבד או תישבר, ידליקו בלתי מנורה, ואין המנורה מעכב ההדלקה, כי המצוה להעלות נר תמיד לעולם.

ואחר כן הוסיף וצוה מיד ולדורות (ויקרא כד ב): "צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך", ואמר "על המנורה הטהורה יערוך את הנרות", שלא יערוך אלא במנורה הטהורה.

ובכאן, כאשר השלים להזכיר הקמת המשכן, השלים עוד כל דיני הנרות, וצוה שיהיו שבעת הנרות כולן דולקות לדורות אל מול פני המנורה, כאשר הזכיר במעשה המנורה "והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה", לא בלתי מנורה, ולא בלתי שיאירו כולם אל עבר פניה.

ולא הזכיר בפרשה הזאת "באהל מועד", ללמד שיהיה גם כן במקדש. אולי יחשב, כי בעבור שאין חלונות באהל מועד יצטרך לאורה הזאת, אבל במקדש, שיהיו שם (מלכים א ו ד): "חלוני שקופים", לא יצטרך כן, לפיכך לא הזכיר בכאן "באהל מועד". (הרמב"ן)

 בעל הטורים  בהעלותך. סמך נרות לחנוכה לפרסומי ניסא בנרות: בהעלתך את. בגי' עשה בה מעלות: אל מול פני המנורה יאירו. כי אני איני צריך לאורה: פני המנורה יאירו. בגי' וכי אני לאורך צריך: שבעת הנרות. כנגד ז' המזלות חנכ''ל שצ''ם. כתיב בהעלותך את הנרות וכתיב להעלות נר תמיד לבית הלל נר ואח''כ נרות שמוסיפין והולכין והיינו להעלות נר תמיד שמעלין בקודש ולבית שמאי תחילה נרות ואח''כ נר שמורידין והולכין: להעל. ות נר תמיד. ס''ת תרד: (בעל הטורים)

 אור החיים   דבר וגו' ואמרת. צריך לדעת למה כפל לומר דבר ואמרת, גם במלות שונות. ויתבאר על פי דבריהם ז"ל (תנחומא במד"ד פט"ו) וזה לשונם למה נסמכה פרשת מנורה לפרשת נשיאים, לפי שראה אהרן חנוכת נשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות ערב ובוקר וכו' עד כאן. הנה דבריהם ז"ל צריכין ביאור, מה נחמה זו עושה לחלישות דעתו של אהרן על חנוכת הנשיאים שלא היה בכלל הלא אין מעשה המנורה מקביל לחנוכה, גם למה לא הניח דעתו בכל הקרבנות שהוא מקריב, תמידין, ומוספין, והקטורת, גם בהקרבת החנוכה עצמה של כל הנשיאים הרי הוא המקריב, ולמה לא ריצהו אלא במנורה, ויתיישב הענין בתת לב למה שאמרו במנחות בפרק ב' מדות דף פ"ח וזה לשונם כיצד עושה מסלקן ומניחן באוהל ומקנחן בספוג ונותן בהם שמן וכו' עד כאן. ולסברת החולק על סברא זו וסובר דקביעי נרות סובר גם כן שהיו קנים שבהם נרות קבועים דקים והיה כופפם למטה עד שהיה מטיבם ומקנחם וחוזר וזוקפם כבראשונה כדמוכח שם מדברי רש"י ד"ה של פרקים וכו':

ואני אומר אילו הייתי שם הייתי מוכיח ודן לפניהם מהכתובים דלא קביעי נרות, הראשון ממה שמצינו כשהזכיר כל פרטי מעשה המנורה לא הזכיר פרט זה שעשה למול פני המנורה יאירו, שאם הנרות קבועים כשהזכיר המעשה חל זכרון הדבר, ועוד ראיה אחרת ממה שאמר הכתוב בפרשת במדבר (ד' ט') ולקחו בגד תכלת וכיסו את מנורת המאור ואת נרותיה ואת מלקחיה ואת מחתותיה ואת כל כלי שמנה, הרי זה מראה באצבע שאין הנרות קבועים, שאם לא כן הרי הנרות בכלל המנורה הם ולא היה צריך לפרטם, אלא ודאי שאינם קבועים ולזה הוצרך לפרטם כמלקחיה וכמחתותיה שהם בפני עצמם:

שוב ראיתי כזה בדברי הימים (ב' ד') ואת המנורות ונרותיהם, הרי זה מגיד כי בזכרון מנורות לא יכללו נרותיהם, וגם ראיתי לרש"י ז"ל שם שכתב וזה לשונו להוציא מלב המפרשים נרות היו עשויים מגופה של מנורה ואדוקים בה שהרי כתיב מנורות ונרותיהם וכו' עד כאן יעוין שם דבריו באורך, הא למדת שפשטיות הכתובים יגידו כי לא קביעי נרות:

וכפ"ז נשכיל כוונת תשובת ה' לאהרן, כי אהרן היה מתאנח על חנוכת המזבח והשיבו הקב"ה חייך שלך וכו' פירוש מעשה המנורה שמוריד הנרות ומניחן באוהל ומקנחם וחוזר ובונה אותם מחדש ומדליקה הרי כל יום כעושה מעשה חדש שמחנך הוא המנורה בכל הדלקה והדלקה, ואומרו מדליק ומטיב ערב ובוקר ולא מצינו הדלקה אלא בערב, הרי אמרו במסכת תמיד (פ"ג מ"ט) כי נר מערבי צריך להיות דולק יומם ולילה, ובתורת כהנים אמרו וזה לשונם להעלות נר נר מערבי דולק תדיר מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה עד כאן. הרי שישנה להדלקה והטבה לילה ויום, ונמצא שמחנך בכל יום המנורה והם לא חנכו אלא פעם אחת המזבח, והוא מה שכפל הכתוב במאמרו דבר ואמרת, דבר דיבור הצריך למצוה, ואמרת מענה רך המיישב הדעת מחולשתה שאמרנו שחלשה דעתו של אהרן והשיבו כי שלו גדול וכו', גם תתפרש תיבת ואמרת לשון מעלה על דרך אומרו (דברים כו) את ה' האמרת שהשיבו שלו מעולה מכולן:

וגם לסברת האומר קביעי נרות הנה הוא אומר שהיו הקנים שבו הנרות דקים שהיה יכול לכפוף ולהוריד הנרות למטה עד שיקנחם ולחזור להעלותם ובאמצעות הקינוח וכו' יחשב כמחדש והרי הוא מחנך בכל יום, ויתיישב ערך הכתוב עצמו כמו שכתבתי:

בהעלותך את הנרות. צריך לדעת למה לא אמר בהדליקך, ורז"ל דרשו (במד"ר פט"ו ספרי) בו דרשות רבות. גם צריך לדעת למה לא צוה ה' מצוה זו ביום ראשון כי היא מצוה הנוהגת מיום ראשון בעבודה, ועוד הלא היא כתובה המצוה עצמה שמצוה כאן בפרשת תרומה (שמות כה) והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה ולמה חזר לשנותה, עוד למה אמר יאירו ולא צוה לנוכח למצטווה תאיר כשיעור בהעלותך, וכמו שאמר גם כן בפרשת תרומה והאיר על עבר וגו'. אכן במה שהקדמתי במאמר חז"ל יתיישב הכל על נכון, כי אומרו בהעלותך לצד שהנרות לא היו קבועים יצו ה' שבכל עת אשר יורידם לקנחם ויעלה אותם לסדרם במקומם יסדרם כדרך שיאירו אל מול פני המנורה וגו', ולזה לא אמר גם כן תאיר כי אין המצוה בשעת הדלקה שיוצדק לומר תאיר אלא המצוה היא על סדר הנחתם שיניחם בסדר שיאירו אל מול וגו' והבן:

ובזה נתיישב למה הוצרך לחזור לצוות לזה, כי לצד שעד עתה היה משה עושה כסדר זה בז' ימי המילואים, וחש ה' שידין אהרן בדעתו שאין מעכב סדר הנחתן ואדרבא יותר הוא סדר נכון שיהיו הנרות ישרים פיפיותיהם ולא באלכסון, לזה צוה ה' שיאמר לאהרן שדבר זה מעכב, ובחר לסדר מצוה זו כאן ולא סדרה עם סדורי הקרבנות אשר צוה ה' ועבודה המעכבת, להודיענו הקפדת אהרן וריצויו מה שנזכר במאמרם ז"ל:

אל מול פני המנורה וגו'. טעם הדבר יתבאר על פי דבריהם ז"ל שאמרו במסכת שבת דף כ"ב וזה לשונם מחוץ לפרוכת העדות וגו' וכי לאורה הוא צריך והלא כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו אלא עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל מאי עדות אמר רב זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים עד כאן. על פי הדברים האלה יצו ה' להאיר אל מול פני המנורה שהוא נר המערבי להראות כל נר ונר שלא בא אלא בשביל עדות אשר יגיד נר הפונים אליו כלם להראות נסו הנזכר, ומה שראיתי שדקדקו התוספות התם בתמיהת וכי לאורה הוא צריך וכו' מטעם כל מ' שנה וכו' ולא אמרו והלא כל העולם כולו לאורו של מקום, לעניות דעתי אינו דקדוק כי תצדיק התמיהה מהמורגש להם יותר מדברי' הבאים באמונה כי ה' ברא שמש וירח המאירים לעולם, ולדרך זה יתיישב עם ההיא שהביאו משלהי כל הקרבנות וכו' יעיין שם דבריהם:

ויש לנו לחקור זאת מעתה שלא בא המנורה אלא להגיד נסה שבנר מערבי היה מספיק בנר מצדה האחד ונר מצדה השני, ויש לומר כפי הפשט שהוא לנוי שאחר שהוצרכה ביאתה לרמז הנזכר אין נכון להביא בית ה' אלא דבר מתוקן ונכון שבמנורות. ובדרך רמז ירמוז בז' נרות לאומות העולם שהם ע' אומות כל אחד ירמוז לכלל העשירי, ירמוז כי כולן מאירים לנוכח המערבי שהם ישראל שהם בחינת המערב כידוע ליודעי חן, ורמז גם כן שכולן כלים ונר ישראל לא יכבה, ותמצא שהארת הנרות אינו אלא בלילה והוא סוד הגלות שנקרא לילה, מה שאין כן בבא זמן הישועה המתיחס לה בקר כתיב (ישעי' כא) אתא בקר וגו' יכבה נר האומות וישאר מכללותם נר ישראל שהוא הולך ואור עד נכון היום, גם רמז במצות הדלקת הנרות שיכוין המדליק בהדלקתם שתהיה הארתם למול פני המנורה שהכל יהיו לצורכי ישראל המתייחם להם שם פנים כידוע למבינים: (אור החיים)

 ספורנו  בהעלתך את הנרות. כשתדליק את שש הנרות: אל מול פני המנורה. שהוא הקנה האמצעי וזה כשתפנה שלהבת כל אחד מהששה נרות אל הקנה האמצעי אז: יאירו שבעת הנרות. כל השבעה יאירו וישפיעו אור עליון לישראל שיורו היות אור הימנים ואור השמאלים מכוון ופונה אל אור הקנה האמצעי שהוא עיקר המנורה ושכן ראוי שכונת המימינים העוסקים בחיי עולם והמשמאלים העוסקים בחיי שעה העוזרים למימינים, כאמרם אלמלי עלייא לא מתקיימי אתכליא (חולין צב, א) תהיה להפיק רצון האל יתברך באופן שיושג מכוונו בין כולם וירוממו את שמו יחדו כמו שקבלו עליהם כאשר העיד באמרו ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה כלומר בין כולנו נשלים כונתו: (ספורנו)

 כלי יקר  בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה וגו'. הוקשה אל המפרשים מאחר שפני המנורה היינו הנר האמצעי א"כ הל"ל יאירו ששת הנרות, לומר שהששה יפנו מול השביעי, ואומר אני שמאמר אל מול פני המנורה קאי אשלמעלה ולא קשה מידי. וזה שלא מצינו בפסוק זה שום ציווי שהרי לא אמר תדליקם או תעלם אל מול פני המנורה גם יאירו אינו ציווי כי אין ציווי לנרות, ועוד מהו שאמר ויעש כן אהרן מאי רבותיה ומי כמוהו מקים דבר ה', ומאי שבחו שלא שינה מהיכא תיתי שישנה. אלא שרצה הקב"ה להראות שלא לאורה הוא צריך ומטעם זה רצה ה' שיפנו כולם מול פני המנורה להוציא מלב הטועים, אבל מ"מ לא רצה לצוות על זה שידליקם מול פני המנורה כי לא יטעה בזה כי אם איש שוגה ופתי וכי מפני השוטים שקלקלו יצוה מצוה פרטי, אך אמר ה' דרך הודעה לומר הנני מודיעך מראשית דבר אחרית דבר והוא בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה כי בזה לא תתן מקום לטועים לטעות כו', אז אף אני אעשה זאת שיאירו שבעת הנרות לעולם לא יכבה אורם שיהיו לפני תמיד ומכלל הן משמע לאו שאם לא תעלה אותם מול פני המנורה ותתן מקום לטועים לומר לאורה אני צריך אז לא יאירו כלל שבעת הנרות, הן ע"י חורבן הבית, הן שגם בהיותו בבנינו לא יאירו ולא יצהיר זיו אורם גם לי גם לך לא יהיה.

וסיוע לפירוש זה, ממה שאמרו במדרש (תנחומא בהעלותך ג) שנסמכו הנרות לחנוכת המזבח לפי שנצטער אהרן על שלא היה בחנוכת המזבח. א"ל הקב"ה לגדולה מזו אתה מוכן, הקרבנות אינן כי אם בזמן שבהמ"ק קיים והנרות הם לעולם שנאמר אל מול פני המנורה יאירו ז' הנרות עיין בילקוט (תשיט.ח) נוסח מדרש זה. והבט ימין וראה מאי משמע שהנרות הם לעולם מפסוק זה, אלא ודאי שבעל מדרש זה כוונתו לפרש הפסוק על זה האופן, שאם תעלה אותם מול פני המנורה אז אעשה שיאירו שבעת הנרות לעולם אף בזמן החורבן. והרמב"ן כאן הקשה על מדרש זה הרי בזמן שהקרבנות בטלין גם הנרות בטלין, ע"כ פירש שעל נרות חשמונאי ובניו הוא מדבר. וקשה לי על דבריו הרי גם נרות חשמונאי מתחילה בטלו שניהם כאחד הקרבנות והנרות וכאשר נחה שקטה הארץ חזרו שניהם לקדמותן ומה יתרון לנרות על הקרבנות.

ונ"ל שלקח לו ראיה מן חשמונאי ובניו, שיש יותר קדושה בנרות מבקרבנות שהרי בחזרתן לא נעשה שום נס בקרבנות, ובנרות נעשה נס, ע"כ קבל אהרן תנחומין על הדלקת הנרות שהיא גדולה מן הקרבנות. ומ"ש הקרבנות אינן כ"א בזמן שב"ה קיים והנרות לעולם כך פירושו, הקרבנות אע"פ שהיה בהם אש מן השמים והוא נס נגלה ומתמיד מ"מ אחר שנחרב הבית הראשון שוב לא ירד אש כי בבית שני חסרו ה' דברים ומכללם אש מן השמים, (יומא כא:) אבל קדושת הנרות לא סרה לעולם אע"פ שנחרב הבית פעמים, א' בימי נבוכדנצר, וא' בימי אנטיוכוס, מ"מ נעשה נס בנרות וזה מורה על גודל קדושת הנרות ולמד זה מן הכרח הקושיות שהזכרנו.

ונראה לי כי כך ביאור הכתוב, בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה. ולא תתן מקום לטועים לומר לאורה הוא צריך הנה לגודל קדושת הנרות אני אעשה זאת שיאירו ז' הנרות לעולם ואף בזמן שלא יהיה בהם כ"א להדליק נר אחד הנה על צד הנס אני אעשה שיאירו כל ז' הנרות בימי חשמונאי וזכרונם לא יסוף מתוך בני ישראל לדורי דורות, אבל אם לא תעלה מול פני המנורה אז לא יאירו לעולם כי לא אעשה בהם ניסים מפורסמים כדי שלא ימצאו מקום לחזק טעותם ולומר בעבור שלאורה הוא צריך ע"כ הוא עושה בהם ניסים מפורסמים יותר מבקרבנות, ולפ"ז אין בפסוק זה שום ציווי אלא הודעת דברים וע"כ אמר לשבחו של אהרן ויעש כן אהרן וגו' כאשר צוה ה'. ר"ל כאילו צוה ה' את משה בפירוש כך היה נזהר בדבר כאלו נצטוה עליו, ואח"כ נתן טעם מאין בא להם טעות זה ואמר וזה מעשה המנורה וגו' כי כל כלי המשכן נעשו ע"י אדם חוץ מן המנורה שעשאה הקב"ה בעצמו חתיכה אחת כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה. ר"ל הקב"ה עשאה ומכאן יצא מקום לטועים לומר שלכך עשאה הקב"ה בעצמו לפי שלאורה הוא צריך, ע"כ היה אהרן מזורז להעלות נרותיה מול פני המנורה לבטל טעות זה.

וי"א מה ששבח את אהרן שלא שינה, לפי שהקב"ה אמר לו אל מול פני המנורה יאירו ז' הנרות. ולא הקפיד על ההעלאה שתהיה מול פני המנורה כ"א על ההארה לבד הקפיד שתהיה מול פני המנורה ולא הקפיד על ההעלאה, ואהרן הוסיף ועשה אפילו ההעלאה מול פני המנורה כמ"ש אל מול פני המנורה העלה נרותיה. ויתכן עוד לפרש שהשבח הוא אע"פ שנאמר יערוך אותו אהרן ובניו. מ"מ נזדרז הוא לבדו במצוה ויעש כן אהרן. לפי שראה בה קדושה יתירה מאחר שהקב"ה בעצמו עשאה כאמור וכן כתב הרמב"ן.

ועל צד הרמז י"ל אל מול פני המנורה. זה הקב"ה אורו של עולם, יאירו שבעת הנרות. כי כל הקנים היו מול הקנה האמצעי והוא פונה מול השכינה שבמערב וא"כ דומה כאילו כולם פונין מול פני המנורה הטהורה אשר ממנו ית' האור יוצא לכל הנמצאים. ומדקאמר בהעלותך לשון עליה שידליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה, ורז"ל אמרו (תנחומא בהעלותך ג) שהמנורה נעשית מאליה זה מופת גדול שיש בה רמז על נר אלהים נשמת אדם העולה היא למעלה מאליה אם אין לה מונע מצד העונות והיא מעשה ה' כי ג' שותפין באדם (נדה לא.) וכבר בארנו זה למעלה פר' תרומה (כה.לא) והוא ענין נכון וברור וזה סמיכות העלאת הנרות מעצמם למעשה המנורה כי גם היא היתה מעשה ה' כמ"ש כן עשה את המנורה הקב"ה עשאה. (כלי יקר)


{ג}  וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ אַֽהֲרֹ֔ן אֶל-מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה הֶֽעֱלָ֖ה נֵֽרֹתֶ֑יהָ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה:

 אונקלוס  וַעֲבַד כֵּן אַהֲרֹן לָקֳבֵל אַפֵּי מְנַרְתָּא אַדְלֵק בּוֹצִינָהָא כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה: (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲבַד כֵּן אַהֲרן כָּל קֳבֵיל אַפֵּי מְנַרְתָּא אַדְלֵיק בּוֹצִינָהָא הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויעש כן אהרן. להגיד שבחו של (ה) אהרן שלא שנה (ספרי ס): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דאם לא כן ויעש כן אהרן למה לי וכי תעלה על דעתך שלא עשה מה שצוה ה' על ידי משה. ואף על גב שבלאו הכי נמי ידעינן שעשה ציווי של הקדוש ברוך הוא. מכל מקום דבר גדול הוא זה שהפסוק מעיד על צדקתו וכן כל כיוצא בזה: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  וטעם ויעש כן אהרן. לומר שהוא היה המדליק אותן כל ימיו ואע"פ שהמצוה כשרה בבניו כמו שנאמר (שמות כז כא) יערוך אותו אהרן ובניו אבל היה הוא מזדרז במצוה הגדולה הזאת הרומזת לדבר עליון וסוד נשגב ואולי נרמז לו זה מפסוק (ויקרא כד ג) מחוץ לפרכת העדת יערוך אותו אהרן מערב עד בקר כי בו בחר השם בימיו ומפני זה אמר גם עתה "דבר אל אהרן בהעלותך" ולא אמר "דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותכם" (הרמב"ן)

 אור החיים  ויעש כן וגו' כאשר וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר אל מול פני וגו' ולא הספיק במאמר ויעש כן וגו'. עוד חזר לומר כאשר צוה וגו' והוא המאמר עצמו שאמר ויעש כן וגו', יכוין לומר על זה הדרך, אומרו ויעש כן כנגד פירוק הנרות וקינוחם כדי שתהיה כחדשה שבזה יוצדק החינוך כמו שאמרנו, ואומרו אל מול פני וגו' כנגד סדר הנחתן שיהיו פיפיותיהם אל מול פני וגו' ואומרו כאשר צוה לצד שהדיבור היה ביום ותבא לומר שאז בזמן שנצטוה עשה מעשה האמור, לזה אמר כאשר וגו' לו' שעשה בזמן שצוה ה' שהיא בערב, והגם שאמרנו כי ישנה להדלקה ביום בנר מערבי, דבר זה לא היה אלא בזמני ירידת עם ה' שהיה כבה נר מערבי (יומא לט:) לא בימי אהרן, ומה גם בתחלת הקמת המשכן. גם רמז באומרו כאשר צוה וגו' להודיע שבחו של אהרן, כי מה שעשה אהרן לא עשאו לצד המעלה והכבוד אשר האמיר אותו ה' אלא לצד עשות מצות ה', על דרך אומרו (תהלים מ) לעשות רצונך אלהי חפצתי: (אור החיים)


{ד}  וְזֶ֨ה מַֽעֲשֵׂ֤ה הַמְּנֹרָה֙ מִקְשָׁ֣ה זָהָ֔ב עַד-יְרֵכָ֥הּ עַד-פִּרְחָ֖הּ מִקְשָׁ֣ה הִ֑וא כַּמַּרְאֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר הֶרְאָ֤ה יְהֹוָה֙ אֶת-מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשָׂ֖ה אֶת-הַמְּנֹרָֽה: (פ)

 אונקלוס  וְדֵין עוֹבַד מְנַרְתָּא נְגִידָא דְהַב עַד שִׁידַהּ עַד שׁוֹשַׁנַהּ נְגִידָא הִיא כְּחֶזְוָא דִי אַחֲזֵי יְיָ יָת משֶׁה כֵּן עֲבַד יָת מְנַרְתָּא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְדֵין עוֹבַד מְנַרְתָּא מִינָא קַשְׁיָא דִדְהַב עַד בָּסִיס דִידָהּ וְעַד שׁוֹשַׁנְיָיהָא עוֹבַד אוּמַן בְּקוּרְנְסָא הִיא מִתְעַבְדָא הֵי כְחֵיזוּ דְאַחֲזֵי יְיָ יַת משֶׁה הֵיכְדֵין עָבַד בְּצַלְאֵל יַת מְנַרְתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וזה מעשה המנורה. שהראהו הקב"ה (ו) באצבע לפי שנתקשה בה, לכך נאמר וזה (ספרי סא): מקשה. בטדי"ץ בלע"ז לשון דא לדא נקשן (דניאל ה, ו), (ז) עשת של ככר זהב היתה, ומקיש בקורנס וחותך (ח) בכשיל לפשט איבריה כתקונן, ולא נעשית איברים איברים על ידי חבור: עד ירכה עד פרחה. ירכה היא השידה שעל הרגלים, חלול כדרך מנורות כסף שלפני השרים: עד ירכה עד פרחה. כלומר גופה של מנורה (ט) כולה וכל התלוי בה: עד ירכה. שהוא אבר גדול: עד פרחה. שהוא מעשה דק (י) שבה, הכל מקשה, ודרך עד לשמש בלשון זה, כמו מגדיש ועד קמה ועד כרם זית (שופטים טו, ה): כמראה אשר הראה וגו'. כתבנית אשר (כ) הראהו בהר, כמו שנאמר וראה ועשה בתבניתם וגו' (שמות כה, מ): כן עשה את המנורה. מי שעשאה. (ל) ומדרש אגדה על ידי הקב"ה (מ) נעשית מאליה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) פירוש מפני שמלת זה מורה על הרמוז והמעשה לא היה כי אם בשעת עשיית בצלאל ומתחלה נתקשה בה משה עד שהראהו באצבע וחזר ונתקשה עד שאמר ליה טול ככר וכו' עיין לעיל בפרשת תרומה: (ז) עשת לשון חתיכה: (ח) בכשיל מספריים: (ט) דק"ל דהכא משמע שלא היתה מקשה אלא עד ירכה ועד פרחה ובפרשת תרומה כתיב שהיתה כולה מקשה: (י) כלומר מדבר גדול עד דבר קטן שבה הכל היה מקשה ועד משמע לשון בין וכיוצא בזה מפרש רש"י בפרשת בא על מבכור פרעה היושב על כסאו וגו': (כ) דק"ל דכמראה משמע לשון מראה שהוא צבע ובמנורה אין שייך לומר שהראהו הקדוש ברוך הוא צבע של מנורה. אי נמי כמראה הוא כמראה הנבואה כלומר מה שראה במראה הנבואה דהיינו של אש ועשו גם הם מנורה של אש וזה אינו דהם לא עשאו של אש ועל זה פירש כתבנית ר"ל כמראה פירוש כתבנית כמו שכתוב במקום אחר וראה ועשה בתבניתם דנקראת התבנית בשם מראה מפני שעל ידי הראיה נודע לו התבנית: (ל) ר"ל מי שעשה את כל הכלים והוא בצלאל: (מ) מפורש בפרשת תרומה וזה המדרש חולק על פירוש ראשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וזה מעשה המנורה. הזכיר שלא נראה כמוהו: מקשה. פירשתיו: ירכה. הוא על הקנה שתעמוד עליו כי כן כתוב ירכה וקנה: פרחה. ידוע ולא היה כח בחרש חכם לעשותה כן לולי שהשם הראה אותה למשה במראה הנבואה: כן עשה. שב אל משה והטעם בצווי וכן ועשית מנורת זהב: וטעם הסמך פרשת הלוים להורות כי אהרן יתעסק בהדלקת הנר ובשאר העבודות יעזרוהו הלוים ויעמדו לפניו לעשות מה שיצוה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם וזה מעשה המנרה. לרמוז שצריך לדורות שתהיה מקשה כי הוא מעכב בה ולכך הזכיר תחילה בפירוש מעשה המקשה ולא הזכיר במעשה שלה שהיו בה קנים וכפתורים וגביעים משוקדים והזכיר "זהב" כי כן יהיה מצוה לדורות לעשותה ממנו לרומם את בית אלהינו והחזיר "מקשה היא" לומר שאין מעכב בה אלא מקשה לא הזהב וכל שכן שאר יפויים שבה וכך אמרו רבותינו בספרי (בהעלתך סא) ובמסכת מנחות (כח) וטעם כן עשה משה הנזכר כי הוא השתדל בלמודה ועשה אותה בצווי וכך אמרו בספרי (שם) להודיע שבחו של משה שכשם שאמר לו הקב"ה כן עשה ורש"י כתב כן עשה מי שעשאה ומדרש אגדה (תנחומא בהעלותך ג) ע"י הקב"ה נעשית מאליה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  וזה מעשה המנורה. וזה עולה י''ח שגובהה של מנורה י''ח טפחים: כמראה. בגימטריא כגבריאל מלמד שגבריאל הראה לו דמות המנורה: כן עשה. כ''ן נרות עשה שלמה בי' המנורות. עשה. בגימ' שלמה. ד' פעמים הזכיר מנורה שהיא כשרה מד' מינין כדאיתא במנחות דף כ''ח ע''ש ורמז לארבע מנורות בשמחת בית השואבה: (בעל הטורים)

 אור החיים  וזה מעשה המנורה וגו'. טעם שהוצרך לומר פסוק זה פעם אחרת כאן ולא הספיק מה שאמר כבר בפרשת תרומה ובפרשת ויקהל, יתישב בין למאן דאמר לא קביעי נרות שבא להסיר מכשול הטעות הנמשך ממאמר בהעלותך שאמרנו שהיה מפרק וחוזר ומעלה אותם, ומזה תבא הסברא לומר כי גם שאר המנורה אין חיוב בקיומה מקשה, שהרי גם הנרות בכלל חלק מהמנורה הם ומצינו שהם מפורקים ונדון מהם כדין דבר שהיה בכלל ויצא וכו' ללמד על הכלל, שהגם שאמר הכתוב מקשה זה היה בתחלה אבל אחר כך יכול לעשות כאשר יחפוץ, לזה אמר וזה מעשה המנורה מקשה וגו' שכן היא עומדת, וממוצא דבר אתה למד כי הנרות יצאו מהכלל מקשה של המנורה ולא תלמוד מהם. ולמאן דאמר קביעי נרות גם כן בא להודיע שעמדה המנורה במעשה מקשה גם אחר שהשתמשו בה: (אור החיים)

 ספורנו  וזה מעשה המנורה מקשה. וזה התכלית בעצמו המכוון בהדלקת הנרות אל מול פני המנורה הוא בעצמו מכוון בענין חיוב היות המנורה מקשה להורות האחדות המכוון לתכלית אחד בעצמו: (ספורנו)


{ה}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{ו}  קַ֚ח אֶת-הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְטִֽהַרְתָּ֖ אֹתָֽם:

 אונקלוס  קָרֵב יָת לֵוָאֵי מִגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּתְדַכֵּי יָתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  קָרֵיב יַת לֵיוָאֵי מִגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל וּתְדַכֵּי יַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  קח את הלוים. קחם בדברים, אשריכם (נ) שתזכו להיות שמשים למקום: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) לא קיחה ממש שהוא מלשון קנין וכניסת דבר תחת רשותו כי הלוים לא נקנו ולא נכנסו תחת רשותו ועיין בפרשת לך לך על פסוק ותקח שרי אשת אברם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  קח את הלוים מתוך בנ''י. כי מעורבים היו וכן כל השבטים קודם שיסעו אל הדרך מהר סיני: (אבן עזרא)

 אור החיים  קח את הלוים וגו'. פרש"י קחם בדברים, ונראה שנתכוין לומר שיבדילם מישראל ולעשות להם מחנה לויה לצד הצורך בטהרתם יותר מבני ישראל, והעד מה שגמר אומר וטהרת אותם, הרי שבצורכי טהרה הכתוב מדבר: (אור החיים)

 כלי יקר  קח את הלוים וגו'. לפעמים הזכיר לשון לקיחה ולפעמים לשון נתינה, ודבר זה צריך ביאור. ועוד מהו הכפל שאמר כי נתונים נתונים המה לי ואח"כ סתר דבריו ואמר לקחתי אותם לי. ונראה שמהכרח קושיות אלו מסיק בתנחומא (בהעלותך ח) קח את הלוים. קח אותם לשמי לשם שררה, ובזה הותרו כל הקושיות כי מצינו לשון קיחה אצל חילוף הבכורות כמ"ש תחת פטרת כל רחם וגו' לקחתי אותם לי.

וביאור הענין הוא שלג' דברים נבחרו הלוים. ב' לשעבוד, וא' לשררה, ב' לשעבוד היינו שעבוד טורח גופם לעבוד ולמשא ושעבוד מסירת גופם לכפרה על בני ישראל כמ"ש ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו וגו' לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד. היינו עבודת משא, ולכפר על בני ישראל. כי אשמת העם תלוי בראשיהם, ולכך אמר ולא יהיה בבני ישראל נגף וגו'. כי בחבורתם נרפא לבני ישראל כי כך המדה ע"ד בקרובי אקדש. (ויקרא י.ג) ולכך נאמר וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלוים. וסמיכה זו לאמר הרי אתם קרבן על העם וכפרה עליהם כדרך שבארנו למעלה פר' ויקרא (א.ד) בפסוק וסמך ידו על ראש העולה. וכן יתבאר לקמן בע"ה פר' פנחס (כז.יח) בסמיכת יד משה על יהושע. וב' דברים אלו לא הטיל ה' על הלוים בעבור שנפסלו הבכורים וכי כך המדה שטוביה חטא וזיגוד מינגד (פסחים קיג:) אלא לכך הוטלו ב' דברים אלו על הלוים לפי שיעקב ישראל סבא נתן מעשר מכל אשר לו ומבניו נתן מעשר את לוי כי היו לו י"ב בנים ואפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו. הרי י"ד צא מהם ארבע בכורים לד' אמהות נשארו י' ומהם נתן את לוי, ולפי שאמר כפל עשר אעשרנו וארז"ל (כתובות סז:) שהמבזבז יתן החומש דהיינו שני מעשרות ע"כ נתן גם הוא החומש והיינו שהקדיש את לוי לגבוה בב' דברים אלו לשעבד גופם לעבודת הקדש ונשמתם לכפרה הרי כאילו הפרישו ב' פעמים והיינו החומש, וזה"ש כי נתונים נתונים המה לי מתוך בני ישראל. היינו ב' נתינות שהזכרנו מתוך בני ישראל סבא כדי שיהיה החומש מופרש, וכן בפסוק ואתנה את הלוים נתונים וגו' הזכיר שני נתינות. ואתנה, נתונים, ופירש מיד ששני נתינות אלו היינו לעבוד את עבודת בני ישראל, ולכפר על בני ישראל וגו', והזכיר ה"פ ישראל בפסוק זה להורות שנתינת הלוים כפול הוא החומש מן בני ישראל וזה רמז נכון ויקר.

אבל כשהזכיר לשון לקיחה שהקב"ה לקחם מעצמו בלא נתינת יעקב, היינו לקיחה של שררה אשר היתה בבכורות ונפסלו ונתנה השררה ללוים. וע"ז אמר תחת פטרת כל רחם בכור כל מבני ישראל לקחתי אותם לי. ואקח את הלוים תחת כל בכור גו'. ומכאן למד בעל המדרש לפרש קח את הלוים לשררה, וילמוד עליון מתחתון מה קיחה שנאמרה למטה של שררה מדתלה אותה בחילוף הבכורות אף קיחה שלמעלה של שררה, והשררה היא שכל ישראל חייבים להעלות להם מס תרומות ומעשרות כי ע"כ קרא שמו לוי שליוהו במתנות. וזה פירוש יקר. (כלי יקר)


{ז}  וְכֹֽה-תַעֲשֶׂ֤ה לָהֶם֙ לְטַֽהֲרָ֔ם הַזֵּ֥ה עֲלֵיהֶ֖ם מֵ֣י חַטָּ֑את וְהֶֽעֱבִ֤ירוּ תַ֨עַר֙ עַל-כָּל-בְּשָׂרָ֔ם וְכִבְּס֥וּ בִגְדֵיהֶ֖ם וְהִטֶּהָֽרוּ:

 אונקלוס  וּכְדֵין תַּעְבֵּד לְהוֹן לְדַכּוֹאֵיהוֹן אֲדֵי עֲלֵיהוֹן מַיָא דְחַטָאתָא וְיַעְבְּרוּן מַסְפַּר עַל כָּל בִּשְׂרְהוֹן וִיחַוְרוּן לְבוּשֵׁיהוֹן וְיִדְכּוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְדֵין תַּעֲבֵיד לְהוֹן לְדַכּוֹאֵיהוֹן אֲדֵי עֲלֵיהוֹן מַיָא דְחַטָאתָא וְיַעַבְרוּן גְלַב עַל כָּל בִּשְרֵיהוֹן וִיחַוְורוּן לְבוּשֵׁיהוֹן וְיִדְכּוּן בְּאַרְבְּעִין סָוִוין דְמַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  הזה עליהם מי חטאת. של אפר הפרה, מפני טמאי (ס) מתים שבהם: והעבירו תער. מצאתי בדברי רבי משה הדרשן, לפי שנתנו כפרה על הבכורות שעבדו עבודת אלילים, (ע) והיא קרויה זבחי מתים, והמצורע קרוי מת, הזקיקם תגלחת כמצורעים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) לא מפני שאר טומאות שבשאר טומאות אין הזיה צריכה בהן: (ע) (מנחה בלולה) ואף על גב דבשאר עובדי עבודת אלילים לא הצריכם תגלחת אלו שאני שעובדי העגל נלקו בצרעת כמו שדרשו על פסוק כי פרוע הוא כי פרעה אהרן שלמדו גזירה שוה ממה שנאמר גבי מצורע ראשו יהיה פרוע: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מי חטאת. כמו תחטאני או טעמו כחטאת הקרבן הזה עליהם. אמר רבי משה שפ''א הפעל נו''ן כמו הכה תכה ונכון הוא: והעבירו תער על כל בשרם. וכבר העבירו תער אמרו המעתיקים אפילו הזקן ולא הפאה: וכבסו בגדיהם. ואחר כן יהיו טהורים בטהרם במי חטאת: והטהרו. מבנין התפעל והתי''ו מובלע וכן המתקדשים והמטהרים: (אבן עזרא)


{ח}  וְלָֽקְחוּ֙ פַּ֣ר בֶּן-בָּקָ֔ר וּמִ֨נְחָת֔וֹ סֹ֖לֶת בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן וּפַר-שֵׁנִ֥י בֶן-בָּקָ֖ר תִּקַּ֥ח לְחַטָּֽאת:

 אונקלוס  וְיִסְבוּן תּוֹר בַּר תּוֹרֵי וּמִנְחָתֵהּ סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשָׁח וְתוֹר תִּנְיָן בַּר תּוֹרֵי תִּסַב לְחַטָאתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסְבּוּן תּוֹר בַּר תּוֹרֵי וּמִנְחָתֵיהּ סוּלְתָּא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא וְתוֹר תִּנְיַין בַּר תּוֹרֵי תִּיסַב לְחַטָאתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולקחו פר בן בקר. והוא עולה, כמו שכתוב ועשה את האחד עולה, והוא קרבן צבור בעבודת אלילים: ופר שני. מה תלמוד לומר שני, (פ) לומר לך מה עולה לא נאכלת אף חטאת לא נאכלת (ע"כ דברי ר"מ), ובזו יש סמך לדבריו בתורת כהנים (פרק ג, ד), (צ) ואומר אני, שהוראת שעה היתה, (ק) ששעיר היה להם להביא לחטאת עבודת אלילים עם פר העולה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) אף על פי דכתיב ואת הכבש השני וגו' גבי קרבן תמיד היינו משום דכתיב נמי את הכבש אחד אבל הכא לא כתיב אחד אם כן אין נופל כאן לשון שני: (צ) ר"ל במה שפירש ר' משה הדרשן שהעולה הביאו לקרבן צבור בשביל עבודת אלילים משום שלא מצינו פר אחד לבדו בלא מין אחר עמו רק בע"א: (ק) ר"ל מה שפירש אף חטאת לא נאכלת אף על גב ששאר חטאות נאכלין זו הוראת שעה היתה ותדע לך שהוראת שעה היתה דשעיר היה להם להביא לחטאת ע"א עם פר העולה כדין כל צבור העובדים עבודת אלילים ולמה הביאו פר לחטאת אלא הוראת שעה היתה הכי נמי הוראת שעה היתה. הרא"ם האריך שלא לומר שהיתה הוראת שעה שפנימית היתה שהרי חטאת חיצונה נאכלת וזו שהיתה של מלואים נשרפת ולא תימא חטאת זו פנימית היא מאחר דנשרפה ותימא מה עולה נשרפת אף חטאת נשרפת שהיתה פנימית. הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  פר בן בקר. קטן: סלת. שלשה עשרונים כמשפט: תקח לחטאת. בציווי כי הם יקחו והטעם יתנו כמו ויקחו לי תרומה או יקחו עמם כמו ויקחו להם איש שה לבית אבות: (אבן עזרא)


{ט}  וְהִקְרַבְתָּ֙ אֶת-הַלְוִיִּ֔ם לִפְנֵ֖י אֹ֥הֶל מוֹעֵ֑ד וְהִ֨קְהַלְתָּ֔ אֶֽת-כָּל-עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וּתְקָרֵב יָת לֵוָאֵי לִקְדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא וְתִכְנוֹשׁ יָת כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַקְרֵיב יַת לֵיוָאֵי קֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא וְתִכְנוֹשׁ יַת כָּל כְּנִישְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  והקהלת את כל עדת. לפי שהלוים נתונים קרבן כפרה תחתיהם, יבואו ויעמדו על קרבנם (ר) ויסמכו את ידיהם עליהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) אף על פי שהלוים לא נתנו כפרה אלא על הבכורים כדלעיל. מכל מקום כיון שהבכורות היו של כל ישראל קרא בכורות קהל כל ישראל כאלו הם כל ישראל: (שפתי חכמים)


{י}  וְהִקְרַבְתָּ֥ אֶת-הַלְוִיִּ֖ם לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וְסָֽמְכ֧וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת-יְדֵיהֶ֖ם עַל-הַלְוִיִּֽם:

 אונקלוס  וּתְקָרֵב יָת לֵוָאֵי קֳדָם יְיָ וְיִסְמְכוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת יְדֵיהוֹן עַל לֵוָאֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַקְרֵיב יַת לֵיוָאֵי קֳדָם יְיָ וְיִסְמְכוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל יַת יְדֵיהוֹן עַל לֵיוָאֵי: (תרגום יונתן)


{יא}  וְהֵנִיף֩ אַֽהֲרֹ֨ן אֶת-הַלְוִיִּ֤ם תְּנוּפָה֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה מֵאֵ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָי֕וּ לַֽעֲבֹ֖ד אֶת-עֲבֹדַ֥ת יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  וִירִים אַהֲרֹן יָת לֵוָאֵי אֲרָמָא קֳדָם יְיָ מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוֹן לְמִפְלַח יָת פֻּלְחָנָא דַיְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיָרִים אַהֲרן יַת לֵיוָאֵי אֲרָמָא קֳדָם יְיָ מִן בְּנֵי יִשְרָאֵל וִיהוֹן לְמִפְלַח יַת פּוּלְחָנָא דַיְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  והניף אהרן את הלוים. כדרך שאשם מצורע טעון (ש) תנופה חי. שלש תנופות נאמרו בפרשה זו, (ת) הראשונה לבני קהת, לכך נאמר בם והיו לעבוד את עבודת ה', לפי שעבודת קדש הקדשים עליהם הארון והשלחן וגו'. השניה לבני גרשון, לכך נאמר בם תנופה לה', שאף עליהם היתה עבודת הקודש יריעות וקרשים (צ"ל וקרסים דאילו קרשים ביד משא בני מררי) הנראות בבית קדש הקדשים, והשלישית לבני מררי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) דמצורע קרוי מת כמו שנאמר בסוף הפרשה אל נא תהי כמת והלוים נתנו כפרות על הבכורים שעבדו עבודת אלילים שהיא קרויה זבחי מתים לכך צריכין הלוים תנופה חי כמו אשם מצורע וגם אי אפשר תנופה בלוים אלא מחיים: (ת) הא דלא מקשה רש"י על הקרא למה נאמר ג' תנופות משום דיש לומר דגזירת הכתוב שצריך להניף אותן ג' פעמים אבל עכשיו שפרש"י כדרך שאשם מצורע טעון תנופה וכו' ואשם מצורע אינו טעון תנופה כי אם פעם א' ואם כן ג' תנופות למה לי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לפני ה'. והטעם כאשר תקריבם לפני האהל יסמכו בני הלוים את ידם על ראש כל אחד מהפרים ורבים כן: (אבן עזרא)


{יב}  וְהַלְוִיִּם֙ יִסְמְכ֣וּ אֶת-יְדֵיהֶ֔ם עַ֖ל רֹ֣אשׁ הַפָּרִ֑ים וַֽ֠עֲשֵׂ֠ה אֶת-הָֽאֶחָ֨ד חַטָּ֜את וְאֶת-הָֽאֶחָ֤ד עֹלָה֙ לַֽיהֹוָ֔ה לְכַפֵּ֖ר עַל-הַלְוִיִּֽם:

 אונקלוס  וְלֵוָאֵי יִסְמְכוּן יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ תּוֹרַיָא וַעֲבֵיד יָת חַד חַטָאתָא וְיָת חַד עֲלָתָא קֳדָם יְיָ לְכַפָּרָא עַל לֵוָאֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וְלֵיוָאֵי יִסְמְכוּן יַת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ תּוֹרֵי וְעִיבַד יַת חַד חַטָאתָא וְיַת חַד עֲלָתָא קֳדָם יְיָ לְכַפָּרָא עַל לֵיוָאֵי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ועשה. בצווי כי אהרן היה המקריב והעד הנאמן שאמר כי החטאת גם העולה הם לכפר על הלוים וכתוב ויכפר עליהם אהרן: (אבן עזרא)


{יג}  וְהַֽעֲמַדְתָּ֙ אֶת-הַלְוִיִּ֔ם לִפְנֵ֥י אַֽהֲרֹ֖ן וְלִפְנֵ֣י בָנָ֑יו וְהֵֽנַפְתָּ֥ אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לַֽיהֹוָֽה:

 אונקלוס  וּתְקֵם יָת לֵוָאֵי קֳדָם אַהֲרֹן וְקֳדָם בְּנוֹהִי וּתְרֵים יָתְהוֹן אֲרָמָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְקֵים יַת לֵיוָאֵי קֳדָם אַהֲרן וְקָדָם בְּנוֹי וּתְרֵים יַתְהוֹן אֲרָמָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וטעם והעמדת את הלוים. אחר שיכפר אהרן עליהם תעמידם לפניו ויניפם: והנפת. בצווי כמו יעשה להם: (אבן עזרא)


{יד}  וְהִבְדַּלְתָּ֙ אֶת-הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָ֥יוּ לִ֖י הַלְוִיִּֽם:

 אונקלוס  וְתַפְרֵישׁ יָת לֵוָאֵי מִגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוֹן מְשַׁמְשִׁין קֳדָמַי לֵוָאֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַפְרֵישׁ יַת לֵיוָאֵי מִגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל וִיהוֹן מְשַׁמְשִׁין קֳדָמַי לֵיוָאֵי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  והיו לי הלוים. זו מעלה גדולה: (אבן עזרא)

 ספורנו  והבדלת את הלוים. תבדיל בחנייתם את הלוים אשר הם חיים עדנה: והיו לי הלוים. הם וזרעם יהיו נכונים לעבודתי: (ספורנו)


{טו}   שני  וְאַֽחֲרֵי-כֵן֙ יָבֹ֣אוּ הַלְוִיִּ֔ם לַֽעֲבֹ֖ד אֶת-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְטִֽהַרְתָּ֣ אֹתָ֔ם וְהֵֽנַפְתָּ֥ אֹתָ֖ם תְּנוּפָֽה:

 אונקלוס  וּבָתַר כֵּן יַעֲלוּן לֵוָאֵי לְמִפְלַח יָת מַשְׁכַּן זִמְנָא וּתְדַכֵּי יָתְהוֹן וּתְרֵים יָתְהוֹן אֲרָמָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִן בָּתַר כְּדֵין יֵיעָלוּן לֵיוָאֵי לְמִפְלַח פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא וּתְדַכֵּי יַתְהוֹן וּתְרֵים יַתְהוֹן אֲרָמָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ואחרי כן יבאו הלוים. אחרי שתטהר אותם: והנפת. כצ ו וי: (אבן עזרא)

 ספורנו  ואחרי כן יבאו הלוים. ההוים עתה: (ספורנו)


{טז}  כִּי֩ נְתֻנִ֨ים נְתֻנִ֥ים הֵ֨מָּה֙ לִ֔י מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל תַּ֩חַת֩ פִּטְרַ֨ת כָּל-רֶ֜חֶם בְּכ֥וֹר כֹּל֙ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לָקַ֥חְתִּי אֹתָ֖ם לִֽי:

 אונקלוס  אֲרֵי אַפְרָשָׁא מַפְרְשִׁין אִנוּן לִי מִגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲלַף פְּתַח כָּל וַלְדָא בּוּכְרָא כֹלָא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל קָרֵבִית יָתְהוֹן קֳדָמָי: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם מַפְרְשָׁא מְפַרְשִׁין הִינוּן קֳדָמַי מִגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל חוֹלַף פְּתַח כָּל וַלְדָא בּוּכְרַיָא כֻּלְהוֹן דְמִבְּנֵי יִשְרָאֵל קָרֵיבִית יַתְהוֹן קֳדָמַי: (תרגום יונתן)

 רש"י  נתנים נתנים. נתונים למשא נתונים לשיר: פטרת. פתיחת: (רש"י)

 אבן עזרא  כי נתונים נתונים. הם ובניהם ישראל נתנום לי ואני לקחתי אותם לי והטעם קבלתים ולא נתנום בעבור פדיון פטרת כל רחם. ופטרת ופטר שתי לשונות כמו צדקה וצדק או על משקל אחר: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  נתנים נתנים המה. לי. בגימ' שאלה לא עשו עגל של זהב: (בעל הטורים)

 ספורנו  כי נתונים נתונים המה לי. נתונים מעצמם שנתנו את עצמם לעבודתי כמו שהעיד באמרו מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי. ונתונים גם כן מתוך בני ישראל שיתנו מחית הלוים במעשר ראשון חלף עבודתם למען תהיה עבודתי נעשית בין כולם: תחת פטרת כל רחם. שהיתה העבודה מוטלת עליהם: (ספורנו)


{יז}  כִּ֣י לִ֤י כָל-בְּכוֹר֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּֽאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה בְּי֗וֹם הַכֹּתִ֤י כָל-בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם הִקְדַּ֥שְׁתִּי אֹתָ֖ם לִֽי:

 אונקלוס  אֲרֵי דִילִי כָל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּאֱנָשָׁא וּבִבְעִירָא בְּיוֹמָא דִקְטָּלִית כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם אַקְדֵשִׁית יָתְהוֹן קֳדָמַי: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם דִילִי כָּל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְרָאֵל בְּאֵינָשָׁא וּבִבְעִירָא בְּיוֹמָא דִקְטָלִית כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם אַקְדֵשִׁית יַתְהוֹן קֳדָמָי: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי לי כל בכור. שלי היו הבכורות בקו הדין, (א) שהגנתי עליהם בין בכורי מצרים ולקחתי אותם לי עד שטעו בעגל, ועכשיו ואקח את הלוים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דק"ל איך אמר כי לי כל בכור דמשמע דעדיין הם שלו והא כתיב ואקח את הלוים משמע שכבר לקח ועל זה פירש שלי היו בקו הדין כלומר מן הדין. וכתב הרא"ם שתקן בזה שאין כי לי כל בכור ר"ל עתה שהרי נפסלו משטעו בעגל רק ר"ל היו שלו מתחלה והודיע גם כן הסיבה למה היו שלו בקו הדין משום שהגנתי וכו' ואמר ולקחתי אותם לי במקום הקדשתי כדי שיפול עליו ואקח את הלוים תחת כל בכור שפירושו לקחתי עתה את אלה במקום שלקחתי אז את אלה והוסיף וא"ו על ולקחתי שהוא במקום הקדשתי להורות שהם שני ענינים כי לי כל בכור ביום הכותי וגו' וגם הקדשתי אותם לעבודתי אז ומשחטאו נפסלו ולקחתי את הלוים תמורתן ואמר ועכשיו ואקח שלא תאמר ואקח בזמן שהקדשתי הבכורות לי שהרי תחת כל בכור כתיב דמשמע שיצאו אלו ונכנסו אלו במקומם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ביום הכותי. זמן כמו אתה עובר היום: (אבן עזרא)

 ספורנו  כי לי כל בכור. שהיתה מקדם העבודה בבכורות מפני היותם הנכבדים בביתם ולהם משפט העבודה: ביום הכותי כל בכור. הקדשתי. אבל מה שהצרכתי אותם לפדיון היה הטעם בשביל שביום הכותי הקדשתים לי שלא יתעסקו בעבודת הדיוט כלל כמו שאסרתי גיזה ועבודה בבכור בהמה וזה עשיתי כדי להצילם בתורת הקדש שלא היו ראויים להנצל מנגעי משלחת מלאכי רעים בהיות הם הנכבדים בעם וקולר כולם תלוי בהם ואמרתי שיפדו כדי שיצאו לחולין בזה שיהיו מותרים בעבודת הדיוט: (ספורנו)


{יח}  וָֽאֶקַּ֖ח אֶת-הַלְוִיִּ֑ם תַּ֥חַת כָּל-בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וְקָרֵבִית יָת לֵוָאֵי חֲלַף כָּל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וּקְרִיבַת יַת לֵיוָאֵי חוֹלַף כָּל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וטעם ואקח את הלוים. וכבר אמר לקחתי אותם לי כי כן דרך המקרא והוא דבק עם הפסוק הבא אחריו וכאשר לקחתי לי הלוים נתתים אני לאהרן ולבניו: (אבן עזרא)

 ספורנו  ואקח את הלוים תחת כל. בכור. באותו הדור בלבד כמבואר למעלה: (ספורנו)


{יט}  וָֽאֶתְּנָ֨ה אֶת-הַלְוִיִּ֜ם נְתֻנִ֣ים | לְאַֽהֲרֹ֣ן וּלְבָנָ֗יו מִתּוֹךְ֘ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ לַֽעֲבֹ֞ד אֶת-עֲבֹדַ֤ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וּלְכַפֵּ֖ר עַל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֨א יִֽהְיֶ֜ה בִּבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ נֶ֔גֶף בְּגֶ֥שֶׁת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל-הַקֹּֽדֶשׁ:

 אונקלוס  וִיהָבִית יָת לֵוָאֵי מְסִירִין לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי מִגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִפְלַח יָת פּוּלְחָן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וּלְכַפָּרָא עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלָא יְהֵי בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל מוֹתָא בְּמִקְרַב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְקוּדְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהָבִית יַת לֵיוָאֵי יְהִיבִין לְאַהֲרן וְלִבְנוֹי מִגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל לְמִפְלַח יַת פּוּלְחַן בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וּלְכַפָּרָא עַל בְּנֵי יִשְרָאֵל וְלָא יְהֵי בִּבְנֵי יִשְרָאֵל מוֹתָא בִּזְמַן מִקְרַב בְּנֵי יִשְרָאֵל לְקוּדְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואתנה וגו'. חמשה פעמים נאמר בני ישראל במקרא זה, (ב) להודיע חבתן שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד כמנין חמשה חומשי תורה, וכך ראיתי בב"ר: ולא יהיה בבני ישראל נגף. שלא יצטרכו לגשת אל (ג) הקדש, שאם יגשו יהיה נגף: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) והא דסמך רש"י זה לכאן משום דק"ל במאי שפירש במלת לקחתי אותם לי דקאי אבכורות והוא לשון עבר כלומר לקחתי אותם לי אז דמה צריך הכתוב לומר מה שכבר בחר בהם הקדוש ברוך הוא והלא לא בא אלא לפרש מה שרחק אותם משום שטעו בעגל ומתרץ משום חיבתם ואף שרחק אותם אין רוצה להזכיר חטאתם אלא מזכיר שבחם ומעלתם שקרבם השם יתברך לעבודתו תדע שהרי ה' פעמים הוזכרו בפסוק אחד והיא מפני חיבתם. ובקצת ספרי רש"י מצאתי הגירסא ואתנה את הלוים וגו' ה' פעמים וכו' והוא יותר נכון: (ג) פירוש הרי מקרא קצר שהיה לו לומר ואתנה את הלוים וגו' ולכפר על בני ישראל ולא יצטרכו בני ישראל לגשת אל הקדש ולא יהיה וגו' שטעם נתינת הלוים לכהנים הוא שיעבדו הם העבודה שלא יצטרכו ישראל לגשת והטעם כדי שלא יהא בישראל נגף בגשתם שאם יגשו יהיה בהם נגף שזהו כוונת הכתוב לומר שהוא ההן ולאו דולא יהיה בבני ישראל נגף שהוא הלאו וכאלו אמר למה נתנו הלוים לאהרן ולבניו כדי שלא יצטרכו בני ישראל להכניס בעבודה זו ויגעו אל הקדש ולמה לא יגעו אל הקדש כדי שלא יהיה בהם נגף הרא"ם. ועוד יש לומר דקשה לרש"י אטו עכשיו שלקח הלוים לא ינגפו בגשתם אל הקדש והא כתיב והזר הקרב יומת ולכך פירש ולא יהיה בהם נגף שלא יצטרכו לגשת אל הקדש דזולת זה יש לחוש שיהא בהם נגף בגשת אל הקדש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ולכפר. להיותם כפר נפשם כאשר פירשתי: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ואתנה את הלוים. ה' פעמים בני ישראל בפסוק כנגד כהנים לוים ישראלים גרים ועבדים משוחררים וזהו קדש ישראל לה' ראשית, תבואתה תבואת ה': ולכפר. ג' במסרה הכא ולכפר על בני ישראל. ואהרן ובנ. ו מקטירים וגו' ולכפר על בני ישראל בדברי הימים. ושבועים שבעים נחתך על עמך ולהתם חטאת ולכפר עון בענין הקץ של דניאל מלמד שגלות מכפרת כמו קרבן: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואתנה את הלוים נתונים לאהרן וגו'. כפל לומר תיבת נתונים, יכוין לחייב המקבל לקבל המתנה, שלא לומר אי אפשי לקבל מתנה זו, והגם שבמשפטי איש לחבירו יכול למאן כל עוד שלא הגיעה לידו ולא זכה בה, כאן מחייבם לקבל מתנה זו הגם שיש להם צד למאן במתנה זו, כי באמצעות זה יאסר על הכהנים עבודת הלוים ויתחייבו מיתה עליה כאומרם ז"ל בספרי (לקמן יח ג') וז"ל גם הם גם אתם אתם בשלהם והם בשלכם במיתה. והגם שהרמב"ם בפרק ג' מהלכות כלי המקדש כתב וזה לשונו לוים שעבדו עבודת הכהנים וכו' חייבים מיתה בידי שמים אבל הכהן שעבד עבודת הלוי אינו במיתה אלא בלא תעשה עד כאן. על כל פנים ישנו לעונש ונגרע מעבודתם בעבודת הקודש. ולטעם זה יש מקום למאן, לזה כפל לומר נתונים בעל כרחך:

מתוך בני ישראל. אמר הכתוב ה' פעמים בני ישראל בפסוק זה ללא צורך, רז"ל דרשו (ויק"ר פ"ב) שהוא מראה החיבה כפל זכרון שמותם ה' פעמים בפסוק א' כנגד ה' חומשי תורה, והוא דרך דרש. ולפי פשט הכתוב נראה כי בדיוק נאמרו הזכרות בני ישראל. אומרו מתוך בני ישראל יכוין אל הכללות וכמאמר הקודם קח את הלוים מתוך בני ישראל, ואומרו לעבוד עבודת בני ישראל יכוין אל הבכורות שעבודה זו שלהם היתה והלוים עובדים עבודתם, ולזה הוצרך לומר בני ישראל ולא אמר עבודתם שאז היתה נאבדת הכוונה אשר כיוון לה הכתוב. ואומרו ולכפר על בני ישראל חוזר אל הכללות, וחש לומר לכפר עליהם שאז תהיה הכוונה שחוזר אל הקודם שהם הבכורות לבד, לזה נאמר בני ישראל לומר שעל הכללות הוא אומר, ואומרו ולא יהיה בבני ישראל וגו' ולא אמר ולא יהיה בכם נגף, נתחכם להודיע כי אומרו ולכפר וגו' ולא יהיה בכם נגף אין אחת גזרת חברתה על זה הדרך לכפר וגו' כדי שלא יהיה בהם נגף, אלא הם ב' הדרגות הטובה על זה הדרך לכפר על נפשותיכם מתחלואי הנפש המסובבים מהחטאים, ועוד לא יהיה בבני ישראל נגף בגשתם, וכוונה זו מובנת ממה שאמר בבני ישראל שזה יגיד הבדל המאמר שאינו קשור למעלה. ואומרו בגשת בני ישראל נתכוון לומר שהגם שלא יגשו אלא היחידים על כל בני ישראל יקצוף על הדבר, ומצינו כיוצא בזה שיקצוף ה' על הכללות בשביל הפרט, וצא ולמד מעדת קורח מאמר ה' שם (ט"ז כ"א) הבדלו מתוך העדה וגו' והוצרך משה להתפלל לה' על הדבר, וע"ש הטעם: (אור החיים)

 ספורנו  ואתנה את הלוים. ומאחר שהם נתונים מעצמם לעבודתי נתתים לעבודתי לאהרן ולבניו: לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד. לעבוד אותה העבודה שהיתה ראויה לבכוריהם: ולכפר על בני ישראל. בקבלם את המעשרות מישראל כדי שיובלו לעבוד את האל יתברך יכפרו על ישראל שגרמו כולם בעגל שאמאס את בכוריהם: ולא יהיה בבני ישראל נגף. בלויים ובשאר ישראל: בגשת בני ישראל א. ל הקדש. שבזה יחטאו הזרים הנגשים והלוים שיניחו את הזרים לגשת ויתחייבו כולם כענין אמרו ולא ימותו גם הם גם אתם: (ספורנו)


{כ}  וַיַּ֨עַשׂ מֹשֶׁ֧ה וְאַֽהֲרֹ֛ן וְכָל-עֲדַ֥ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל לַלְוִיִּ֑ם כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁר-צִוָּ֨ה יְהֹוָ֤ה אֶת-מֹשֶׁה֙ לַלְוִיִּ֔ם כֵּן-עָשׂ֥וּ לָהֶ֖ם בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וַעֲבַד משֶׁה וְאַהֲרֹן וְכָל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְלֵוָאֵי כְּכֹל דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה לְלֵוָאֵי כֵּן עֲבָדוּ לְהוֹן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲבַד משֶׁה וְאַהֲרן וְכָל כְּנִישְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל לְלֵיוָאֵי הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה עַל לֵיוָאֵי הֵיכְדֵין עָבָדוּ לְהוֹן בְּנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויעש משה ואהרן וכל עדת וגו'. משה העמידן, ואהרן הניפם, וישראל (ד) סמכו את ידיהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דלא תימא שכולן העמידו הלוים או כלם הניפו או כלם סמכו. אלא ויעש מתחלף לכל אחד מה שעשה משה העמידן וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויעש משה ואהרן. משה בצווי ואהרן שהניפם וישראל שסמכו עליהם: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויעש וגו' וכל עדת וגו' כן עשו להם בני ישראל. יש להעיר למה כפל לומר כן עשו, עוד שינה שהתחיל לומר כל עדת וגמר אומרו בני ישראל. ונראה שנתכוין בכפל כן עשו בני ישראל על הבכורות, ובא להחזיק טובה לבכורות יותר שהגם שנטלו מקומן בעבודת בית אלהינו עשו ככל אשר צוה ה', הגם כי כפי הטבע אנושי יכאיב לבם ולא ידקדקו עשות ככל פרטי המצוה, ולזה שינה במאמרו מלשון שהתחיל לדבר בו כל עדת בני ישראל ואמר בני ישראל, כי לא על כלן מדבר הכתוב כאן אלא על פרט א' כאמור: (אור החיים)

 ספורנו  ויעש משה ואהרן וכל עדת בני ישראל ללוים. עשו בשביל הלוים ולעזרתם ענין הגלוח וכבוס הבגדים והקרבן: ככל אשר צוה ה' את משה ללוים. כמו שצוה למשה שיצוה ללוים שיעשו: כן עשו להם בני ישראל. הזדרזו ישראל לעשות בשבילם כדי שיהיה רצון קונם נעשה: (ספורנו)


{כא}  וַיִּֽתְחַטְּא֣וּ הַלְוִיִּ֗ם וַֽיְכַבְּסוּ֙ בִּגְדֵיהֶ֔ם וַיָּ֨נֶף אַֽהֲרֹ֥ן אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַיְכַפֵּ֧ר עֲלֵיהֶ֛ם אַֽהֲרֹ֖ן לְטַֽהֲרָֽם:

 אונקלוס  וְאִדַכִּיוּ לֵוָאֵי וְחַוָרוּ לְבוּשֵׁיהוֹן וַאֲרֵם אַהֲרֹן יָתְהוֹן אֲרָמָא קֳדָם יְיָ וְכַפֵּר עֲלֵיהוֹן אַהֲרֹן לְדַכּוֹאֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִדְכִּיאוּ לֵיוָאֵי וְחַוָרוּ לְבוּשֵׁיהוֹן וַאֲרֵים אַהֲרן יַתְהוֹן אֲרָמָא קֳדָם יְיָ וְכַפֵּר עֲלֵיהוֹן אַהֲרן לְדַכּוֹאֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וטעם ויתחטאו. כי גם הם עשו: ויכפר עליהם. וכבר כפר עליהם ויש אומרים כי בתחלה התחטאו ואחר כן סמכו ידיהם על הפרים ואיננו רחוק ואם כן יהיה פירוש והעמדת את הלוים וכבר העמדתם בתחלה: (אבן עזרא)


{כב}  וְאַֽחֲרֵי-כֵ֞ן בָּ֣אוּ הַלְוִיִּ֗ם לַֽעֲבֹ֤ד אֶת-עֲבֹֽדָתָם֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד לִפְנֵ֥י אַֽהֲרֹ֖ן וְלִפְנֵ֣י בָנָ֑יו כַּֽאֲשֶׁר֩ צִוָּ֨ה יְהֹוָ֤ה אֶת-מֹשֶׁה֙ עַל-הַלְוִיִּ֔ם כֵּ֖ן עָשׂ֥וּ לָהֶֽם: (פ)

 אונקלוס  וּבָתַר כֵּן עֲלוּ לֵוָאֵי לְמִפְלַח יָת פּוּלְחַנְהוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא קֳדָם אַהֲרֹן וְקָדָם בְּנוֹהִי כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה עַל לֵוָאֵי כֵּן עֲבָדוּ לְהוֹן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּמִבָּתַר כְּדֵין אָעֲלוּ לֵיוָאֵי לְמִפְלַח יַת פּוּלְחַנְהוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא לִקֳדָם אַהֲרן וְלִקֳדָם בְּנוֹי הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה עַל לֵיוָאֵי הֵיכְדֵין עָבָדוּ לְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כאשר צוה ה' וגו' כן עשו. להגיד שבח העושין והנעשה בהם, (ה) שאחד מהם לא עכב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דאם לא כן למה לי הא כבר נאמר ויעש משה וגו' כתב הרא"ם אך קשה דמהכא משמע דמשום דכתיב לעיל מיניה ויעש משה וגו' משום הכי דרשינן שבח העושה והנעשה בהן אם כן ויעש כן אהרן דלא כתיב לעיל מיניה שעשה אותה נימא לגופא הוא דאתא שקיים המצוה שנצטווה בה ולא להגיד שבחו וכן גבי ויעשו כן בפרשת בשלח דלא כתיב לעיל מיניה שעשו כן וכן בכמה מקומות שדרשו כן ונראה לי דודאי דבכל מקום דכתיב בתורה ויעש או ויעשו לא היה צריך לכתוב דמסתמא כל המצות שצוה משה קיימו וקבלו היהודים ולא כתיב ויעש אלא להגיד שבחן אבל הכא אי לאו קרא דכאשר צוה לא הוה דרשינן מקרא דויעש משה וגו' להגיד שבחן דהוה אמינא דלגופא אצטריך שקיימו המצוה דליכא למימר פשיטא דיש לומר דלאו מלתא דפשיטא הוא דהא הקדוש ברוך הוא בעצמו הוצרך השתדלות לזה דקאמר למשה קח את הלוים ופרש"י קחם בדברים אשריכם וכו' מפני שכמה אזהרות ומיתות תלוים במצוה זו וכן בכורי ישראל שיפסלו מלהיות משרתי השם משום הכי אצטריך לגופא לומר שקיימו מה שצוה אבל שבחן אין ללמוד מכאן לכך כתיב קרא דכאשר צוה לאשמועינן שבחן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כן עשו להם. תמיד בני אהרן לבניהם: (אבן עזרא)

 ספורנו  כאשר צוה ה' את משה על הלוים. למעלה שצוה שתהיינה משמרותם לעבוד ולמשא ולשיר על פי אהרן ובניו: כן עשו להם. אהרן ובניו לסדרם במשמרותם: (ספורנו)


{כג}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{כד}  זֹ֖את אֲשֶׁ֣ר לַלְוִיִּ֑ם מִבֶּן֩ חָמֵ֨שׁ וְעֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה יָבוֹא֙ לִצְבֹ֣א צָבָ֔א בַּֽעֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  דָא דִי לְלֵוָאֵי מִבַּר חָמֵשׁ וְעַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא יֵיתֵי לְחֲיָלָא חֵילָא בְּפוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  דָא אַחְוַויְיתָא דִי לְלֵיוָאֵי דְלָא מוּפְסָלִין בְּמוּמְהוֹן בְּרַם מִבַּר עֶשְרִין וְחָמֵשׁ שְׁנִין וּלְעֵילָא יֵיתֵי לְחַיְילָא חֵילָא בְּפוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  זאת אשר ללוים. שנים פוסלין בהם, ואין המומין פוסלין בהם: מבן חמש ועשרים. ובמקום אחר אומר מבן שלשים שנה (במדבר ד, ג), הא כיצד, מבן כ"ה בא ללמוד הלכות עבודה, ולומד חמש שנים ובן שלשים עובד, מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו בחמש שנים (ו) ששוב אינו רואה (חולין כד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דמסתמא לא נתנה התורה אלו הה' שנים ללמוד אלא משום שהם הקצה האחרון שצריך לשהות בלמודו אם כן מי שלא ראה סימן יפה בכל אלה השנים במשנתו שוב אינו רואה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  זאת אשר ללוים. והטעם זאת הקצבה ואין מבן שלשים שנה מכחיש זה הפסוק כי מבן שלשים שנה הוא לעבודת משא ומבן חמש ועשרים לעבודת האהל: וטעם לצבא. להמנות עם צבא העובדים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבא לצבא צבא. וכתב רש"י כאן הוא אומר מבן חמש ועשרים ובמקום אחר (לעיל ד ג) הוא אומר מבן שלשים שנה הא כיצד מבן חמש ועשרים יבא ללמוד הלכות עבודה ולומד חמש שנים ובן ל' עובד מכאן לתלמיד היושב לפני רבו שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה וא"כ יהיה פירוש " יבא לצבוא צבא " שיבא להקהל בנקהלים בעבודת אהל מועד שיעמוד עמהם ויראה תמיד עבודתם ביום ובלילה כדי שילמוד הלכות עבודה בתלמוד ובמעשה ולכך לא אמר כאן "לעבוד עבודה" כמו שנאמר למעלה אלא אמר " לצבא צבא בעבודת אהל מועד " שיהיה בא עם הצובאים בעבודה אבל לא ידעתי אם זה דברי הכל לרבותינו כי בלשון יחיד אני שונה אותה בספרי (בהעלתך סג) ר' נתן אומר כתוב אחד אומר מבן חמש ועשרים וכו' וגם נראה שהם דברי אסמכתא שנהגו התלמידים ללמוד בהלכות עבודה חמש שנים ועל דרך הפשט הנמנים ביד משה ואהרן היו מבן ל' שנה ומעלה והם אשר הפקיד אותם איש איש על עבודתו ועל משאו אבל בכאן צוה כי כל אשר ידע בעצמו שבא לכלל עשרים וחמש שנה יהיה כשר לעבודה ויבא בכל אות נפשו לעבוד עמהם ולסייעם בעבודה אבל לא יהיה פקיד נגיד על עבודה ידועה והטעם בזה כי כל אדם נותן לבו בעשרותיו כי ישתנו בהן הטבעים וידע בהגיעו לעשרים או לשלשים כי ידעו בו שכניו וקרוביו ואביו ואמו וילדיו ויודיעוהו אבל בהגיעו לכ"ה לא ירגישו בו כל כך ולכן לא צוה למשה שיטרח למנות רק מבן שלשים שהאיש נודע בהן וכן אמר דוד (דברי הימים א כג ג) ויספרו הלוים מבן שלשים שנה ומעלה ור"א אמר בדרך הפשט כי מבן שלשים הוא לעבודת משא ומבן כ"ה לעבודת האוהל ואיננו נכון כי שם נאמר גם כן (לעיל ד כג) כל הבא לצבוא צבא לעבוד עבודה באהל מועד ונאמר (שם פסוק כד) לעבוד ולמשא ועוד כי כתיב במקדש (דה"י א כג כד כח) אלה בני לוי לבית אבותיהם ראשי האבות לפקודיהם במספר שמות לגלגלותם עושה המלאכה לעבודת בית ה' מבן עשרים שנה ומעלה כי אמר דוד הניח ה' אלהי ישראל לעמו וישכון בירושלם עד לעולם וגם ללוים אין לשאת את המשכן ואת כל כליו לעבודתו כי בדברי דוד האחרונים המה מספר בני לוי מבן עשרים שנה ולמעלה כי מעמדם ליד בני אהרן לעבודת בית ה' על החצרות ועל הלשכות יאמר כי בדברי דוד האחרונים משיבנה הבית ואין להם משא בכתף ואין עבודתם רק על החצרות ועל הלשכות מנה אותם מבן עשרים שנה ומעלה ומתחילה מבני שלשים ואם כדברי ר"א היה חייב שימנה אותם מבן חמש ועשרים (הרמב"ן)


{כה}  וּמִבֶּן֙ חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֔ה יָשׁ֖וּב מִצְּבָ֣א הָֽעֲבֹדָ֑ה וְלֹ֥א יַֽעֲבֹ֖ד עֽוֹד:

 אונקלוס  וּמִבַּר חַמְשִׁין שְׁנִין יְתוּב מֵחֵיל פּוּלְחָנָא וְלָא יִפְלַח עוֹד: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִבַּר חַמְשִׁין שְׁנִין יֵיתוּב מֵחֵיל פּוּלְחָנָא וְלָא יִפְלַח תּוּב: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא יעבוד עוד. עבודת משא בכתף, (ז) אבל חוזר הוא לנעילת שערים לשיר ולטעון עגלות, וזהו ושרת את אחיו עם אחוהי כתרגומו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דקשה לרש"י הא כתיב אחר כך ושרת את אחיו אלא על כרחך לומר ולא יעבוד עוד עבודה בכתף וזהו שאמר אחר זה ושרת את אחיו שר"ל עם אחיו אבל לא נחשוב כמשמעו שהוא שירות עבד את אדוניו אלא ושרת עם אחיו בני מררי וגרשון בנעילת שערים וטעינת העגלות ולשיר: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ולא יעבד עוד. עבודת משא בכתף אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות לשון רש"י אבל בספרי (בהעלתך סג) לא אמרו אלא מגיד שחוזר לנעילת שערים ולעבודת בני גרשון וכן נראה שאם כדברי הרב למה לא היו ממנין אותם בני עשרים לשיר ולנעילת שערים ולטעון העגלות עד שיזקינו ולמה היה מנינם מבן שלשים ועד חמשים אלא במשא בלבד ועוד בני גרשון ובני מררי שכל עבודתם כשרה בזקנים למה נמנו כן אלא כיון שהיו פקודתם במשא הארון מבן שלשים ועד בן חמשים לא היו ממנין אותם לשיר שהוא עיקר עבודה של לוים אלא בראויים למשא שכל הממונים לשיר ראויים בעבודת כולם ומתוך שנמנו בני קהת מבן שלשים ועד חמשים אפילו לשיר נמנו כולם כן שלא יהיו בני גרשון ובני מררי בשנים אלו כשרים לשיר ובני קהת פסולים בו אבל לנעילת שערים או לטעון עגלות כולם כשרים הם ועוד כתוב (לעיל ד מז) מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה כל הבא לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא באהל מועד ודרשו בשחיטת חולין (כד) יכול אף בשילה ובית עולמים כן ת"ל לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא לא אמרתי אלא בזמן שעבודה בכתף והרי "עבודת עבודה" היא השיר כמו שכתב למעלה רש"י בסדר נשא (ד מז) א"כ אף לשיר נפסלו בזמן שעבודה בכתף וכן בדברי דוד נאמר (דברי הימים א כג ג) ויספרו הלוים מבן שלשים שנה ומעלה וכתוב (שם פסוקים ד ה) מאלה לנצח על מלאכת בית ה' עשרים וארבעה אלף וגו' וארבעת אלפים מהללים לה' בכלים אשר עשיתי להלל כי עד שנבנה הבית שהיה להם משא בכתף לא היו ממנים בשיר אלא בראויים למשא אבל חזר דוד למנותם מבן עשרים לצורך הבית כשנבנה כמו שנתבאר (סוף הדבור הקודם) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ומבן. ב' ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ומבן אדם חציר ינתן שכיון שהגיע לכלל חמשים שנה אין בו כח לעבוד עבודה וכחציר ינתן: (בעל הטורים)


{כו}  וְשֵׁרֵ֨ת אֶת-אֶחָ֜יו בְּאֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ לִשְׁמֹ֣ר מִשְׁמֶ֔רֶת וַֽעֲבֹדָ֖ה לֹ֣א יַֽעֲבֹ֑ד כָּ֛כָה תַּֽעֲשֶׂ֥ה לַלְוִיִּ֖ם בְּמִשְׁמְרֹתָֽם: (פ)

 אונקלוס  וִישַׁמֵשׁ עִם אֲחוֹהִי בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא לְמִטַּר מַטָרָא וּפוּלְחָנָא לָא יִפְלָח כְּדֵין תַּעֲבֵיד לְלֵוָאֵי בְּמַטְרַתְהוֹן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וִישַׁמֵשׁ עִם אָחוֹי בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא לְמִטַר מַטְרָא וּפוּלְחָנָא לָא יִפְלַח הֵיכְדֵין תַּעֲבֵיד לְלֵיוָאֵי בְּמַטְרַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לשמור משמרת. לחנות סביב לאהל, ולהקים ולהוריד בשעת המסעות: (רש"י)

 אבן עזרא  במשמרותם. על הזקנים ונדבקה פרשת הפסח כי החנוכה היתה בחדש הראשון ואז נבדלו הלוים ובאה זאת הפרשה בעבור שהוא כתוב בפסח והיה כי תבאו אל הארץ והיה כי יביאך ה' צוה שהם חייבים גם במדבר: (אבן עזרא)

במדבר פרק-ט

{א}   שלישי  וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֣ה אֶל-מֹשֶׁ֣ה בְמִדְבַּר-סִ֠ינַ֠י בַּשָּׁנָ֨ה הַשֵּׁנִ֜ית לְצֵאתָ֨ם מֵאֶ֧רֶץ מִצְרַ֛יִם בַּחֹ֥דֶשׁ הָֽרִאשׁ֖וֹן לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה בְּמַדְבְּרָא דְסִינַי בְּשַׁתָּא תִנְיֵתָא לְמִפַּקְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּיַרְחָא קַדְמָאָה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה בְּמַדְבְּרָא דְסִינַי בְּשַׁתָּא תִּנְיֵיתָא לִזְמַן מִפַּקְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּיַרְחָא קַדְמָאָה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  בחדש הראשון. פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר, (ח) למדת שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה, ולמה לא פתח בזו, מפני שהוא גנותן של ישראל (פסחים ו: ספרי סד), שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו (ט) אלא פסח זה בלבד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) שנאמר בה בחדש השני: (ט) מדכתיב בארבעה עשר יום וגו' במדבר סיני למה לי הא כתיב בתחלת הפרשה במדבר סיני אלא לומר לך שכל מ' שנה וכו'. ואם תאמר ולמה לא הכריחן משה שיעשו הפסח ויש לומר שהיו הרבה שלא היו נמולין שבמדבר לא היו מלין את בניהם. ואם תאמר אם כן מאי זה גנות וכו' והא לא היו יכולין לעשות. ויש לומר שהם גרמו מכח עונותיהם שאלולי היה החטא היו נכנסין לארץ ישראל בעוד ג' ימים כדפרש"י בפסוק נוסעים אנחנו וגו' (תוספות קידושין דף ל"א): (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון. מכאן אמרו חכמים (ספרי בהעלותך סד פסחים ו) אין מוקדם ומאוחר בתורה וטעם האיחור הזה היה כי כאשר בא הספר הזה הרביעי להזכיר המצות שנצטוו ישראל במדבר סיני לשעתם רצה להשלים ענין אהל מועד ותקונו כל ימי המדבר והזכיר תחלה הדגלים ומקום האהל ומעמד משרתיו ותקון המשמרות למשאו לכל עבודת האהל והזכיר קרבנות הנשיאים שהביאו העגלות אשר ישאו אותו בהן כל עת היותם במדבר והשלים קרבנותם בחנכת המזבח שהיו מאחד בניסן או (שקודם) שאחר לכן ואחר כך שב להזכיר אזהרה שהזהיר אותם שלא ישכחו מצות הפסח ועל דעת רבותינו לא נהגה במדבר אלא בשנה זו בלבד לפי שלא מלו במדבר והיתה מילת זכרים ועבדים מעכבת בהם ויתכן שהוצרך למצוה זו בעבור שלא נצטוו מתחילה בעשיית פסח דורות אלא בארץ דכתיב (שמות יב כה) והיה כי תבאו אל הארץ אשר יתן ה' לכם כאשר דבר ושמרתם את העבודה הזאת ועוד נאמר שם (שם יג ה) והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני וגו' ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה ועכשיו רצה הקדוש ברוך הוא וצוה שיעשו אותו כדי שתהיה זכר גאולתם והנסים שנעשו להם ולאבותיהם נעתק להם מן האבות הרואים לבניהם ובניהם לבניהם ובניהם לדור אחרון והנה אמר תחילה "והיה כי תבאו אל הארץ" לומר שאין מצוה זו נוהגת בחוצה לארץ לדורות ועכשיו צוה שינהגו בה במדבר ועל דעת רבותינו לא עשו אותה אלא בשנה זו בלבד שלא היו יכולין לעשותה לפי שנולדו להם בנים ועבדים ולא יכלו לימול אותם מן הטעם שהזכירו שהיה להם לסכנה כמו שמפורש ביבמות (עא) אבל בספרי (בהעלתך סז) אמרו ויעשו את הפסח בראשון וגו' בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא עשו אלא פסח זה בלבד וכן הוא אומר (עמוס ה כה) הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה דרשו כן מן הכתוב הזה שאמר (פסוק ה) ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחדש בין הערבים במדבר סיני כי המקרא מיותר ודי במה שיאמר "ויעשו את הפסח ככל אשר צוה ה' את משה" אבל הזכיר היום והמדבר לרמוז שלא עשו אותו במדבר רק ביום הזה והוא גנותן ויתכן שהגנות הזה הוא קלקלתם בענין המרגלים שממנה נתנדו ולא נשבה להם הרוח הצפונית ולא מלו ולפיכך נאסרו בכל הקדשים והיו נזופים או שתהיה הברייתא הזו כדברי האומר (מכילתא בא טו) אין מילת זכריו ועבדיו מעכבת בו והיו רשאין לעשותו ונתעצלו ולא עשו אותו והוא גנות גדול אבל הראשון הוא יותר נכון בעיני כי היה משה מכריחם לעשותו ולא היה מניחם בחיוב כרת אבל חג המצות שבעה והשבתת חמץ לא הוצרך לומר שנהגו בו שהן חובת הגוף הנוהגת בכל מקום וכבר נאמר בהם (שמות יב יז) לדורותיכם חוקת עולם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  וידבר ה' אל משה. סמך פ' פסח לטהרת לוים רמז שהלוים מפשיטים: (בעל הטורים)

 אור החיים   בשנה השנית וגו'. צריך לדעת למה שינה הכתוב סדר הרגיל להקדים זכרון החודש ואחר כך זכרון השנה, שכן תמצא בתחלת הספר שאמר באחד לחדש השני בשנה השנית. גם כי בסדר זה שכתב נתחייב הכתוב להפסיק באמצע זכרון הזמן במאמר לצאתם מארץ מצרים מה שלא היה עושה כן אם היה מקדים זכרון החודש ואחר כך זכרון השנה שאז יאמר לצאתם מארץ מצרים אחרי כן, עוד יש להעיר למה נשתנית פרשה זו שלא נאמר בה דבר אל בני ישראל ככל התורה כולה. אכן יתבאר בהעיר עוד אומרו ויעשו בתוספת ו' בתחלת ענין, עוד קשה למה הוצרך ה' לצוות בני ישראל על הפסח והלא כבר צוה כאמור בפרשת בא אל פרעה, והיה נראה לומר לזה כי חש הכתוב לומר שאין מצות פסח אלא בארץ מצרים ובבואם אל ארץ נושבת ולא במדבר, לזה בא לומר במדבר ויעשו בני ישראל את הפסח, וזה דבר רחוק:

ונראה כי כוונת הכתוב היא לצד שאמרה תורה (שמות יב) כל בן נכר לא יאכל בו, ותניא במכילתא וזה לשונם כל בן נכר אחד ישראל מומר ואחד גוי במשמע עד כאן לשונם. ולצד שמצינו שישראל עשו העגל וכו' ואמרו ז"ל (חולין ה.) כל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה ויאמר עליו בן נכר, מעתה יש מקום לדון בישראל שאינם יכולין לעשות הפסח, והגם שנתרצה ה' למשה בתפלותיו ובמשפטיו אשר עשה בישראל, עם כל זה עודם לא נתבשרו שנתכפר עון העגל ויש ספק בדבר, לזה בא הקדוש ברוך הוא ונתן רשות ואמר להם ויעשו בני ישראל את הפסח, ודקדק לומר ויעשו לומר מלבד מה שהובטחו שניחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות עוד להם שהוכשרו להיות ראוים לעשות הפסח, ומעתה באנו להשכיל להטיב שינוי הקדמת זכרון השנה, כי כיון שכל עצמו לא בא המאמר כאן אלא להכשירם לעשות הפסח לזה פתח דבריו הזכיר שנה השנית להשכיל סובב המאמר שהוא לצד שהיה זה אחר מעשה העגל מה שאין הדבר מושכל בהזכרת זמן החודש שאינו מסתיים בזה הערת הדבר, ולזה לא אמר דבר אל בני ישראל שלא בא לצוות לזה אלא לרשיון ודי בהודעת המשפט למשה שכן הוא הדין, ואולי לפי מה שאמרו בפסחים (ו:) שמאמר זה היה בראש חודש נוכל לומר כי זה המאמר היה קודם ירידת שכינה למשכן ביום ר"ח ניסן והקדים ה' מאמר זה לבשרם שכשרים הם לעשות פסח ואחר ירדה שכינה, ולזה תמצא שאמר בסמוך אחרי זה וביום הקים את המשכן כסה הענן: (אור החיים)

 ספורנו  בחדש הראשון. אחר שפקד אנשי הצכא וסידר הדגלים ונושאי המשכן להכניסם לארץ וטהר מחניהם מן הטמאים כאמרו והיה מחניך קדוש (דברים כג, טו) ומן הממזרים בענין הסוטה למען תהיה השכינה ביניהם במחנה צבאותם ספר הכתוב ארבעה מעשים טובים שעשו ישראל שבהם זכו ליכנס לארץ מיד בלתי מלחמה לולא המרגלים כמו שהעיד משה רבינו באמרו לחובב נוסעים אנחנו אל המקום. ראשונה סיפר חנוכת המזבח. שנית זריזותם בענין חינוך הלויים. שלישית זריזותם בקרבן הפסח. רביעית לכתם אחרי האל יתברך במדבר אף על פי שהיה העלות הענן בזמנים בלתי נודעים פעמים ארוכים ופעמים קצרים באופן שהיה ראוי שתקשה עליהם מאד החניה והמסע. ולהודיע כל אלה ספר אותם כפי מדרגת היותם לרצון לפניו לא לפי הזמן שהיו בו ולכן ספר בכאן ענין חנוכת המזבח והלויים והפסח שהיו בחדש הראשון והיתה תחלת הספר בחדש השני והיה ענין חניתם ונסיעתם על פי ה' מיום צאתם ממצרים ועל כמו זה אמרו אין מוקדם ומאוחר בתורה וזה כאשר תכוין תכלית מה זולתי הזמן בסדר המסופר: (ספורנו)

 דעת זקנים  בשנה השנית. ויעשו בני ישראל את הפסח וגו'. בפ"ק דפסחים בעי תלמודא אמאי קדמיה קרא אותו מעשה דשאו את ראש בני ישראל שבתחילת הספר להך פרשה דהכא שהרי האי מעשה תחלה הוא שהרי בכאן כתיב בחדש הראשון שהוא ניסן והתם כתיב באחד לחדש השני שהוא אייר ומשני אין מוקדם ומאוחר בתורה ומ"מ יש ליתן טעם בדבר שלפי שכל תורת כהנים היה באהל מועד ושם נמי כתיב באהל מועד וסמוך לאותה פרשה מדבר בדגלים ובחנייתם שהיה סביב למשכן הילכך קדמיה קרא. ורש"י פי' שלא התחיל הספר בהאי פרשה מפני שראה שמדבר בגנותן של ישראל שלא עשו אלא פסח זה כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר ואי קשיא מאי גנות הוא זה והלא בביאת הארץ תלאו הכתוב שנאמר והיה כי יביאך וגו' ועבדת את העבודה הזאת וגם פסח זה לא היו מקריבים כי אם על פי הדבור י"ל דהגנות הוא שאם זכו ולא חטאו היו נכנסין לארץ משנה שניה והיו עושין פסח בכל שנה ושנה: (דעת זקנים)


{ב}  וְיַֽעֲשׂ֧וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת-הַפָּ֖סַח בְּמֽוֹעֲדֽוֹ:

 אונקלוס  וְיַעְבְּדוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת פִּסְחָא בְּזִמְנֵיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַעַבְדוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל יַת נִכְסַת פִּסְחָא בֵּינֵי שִׁמְשְׁתָא בִּזְמַנֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  במועדו. אף בשבת, במועדו, אף (י) בטומאה (פסחים עז. ספרי סה): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ר"ל מבמועדו שני דכתיב בקרא דריש ליה משום דכבר ילפינן מבמועדו הראשון דפסח דוחה את השבת דילפינן מועדו מועדו מקרבן תמיד שכתוב ביה במועדו וקרבן תמיד דוחה את השבת ואייתר לה במועדו שני למדרש שדוחה את הטומאה (בספרי) אי נמי יש לומר מחד קרא נפקא תרווייהו משום דהי מינייהו מפקא. והא דכתיב בסמוך איש איש כי יהיה טמא וגו' ועשה פסח לה' בחדש השני משמע דטמאים נדחים לפסח שני היינו דוקא באיש דאיש נדחה אבל אין צבור נדחין והכא מיירי בצבור או רוב צבור שטמאים וכשנטמאו מחצה הטהורים יאכלו אותו בטהרה והטמאים עושים לעצמן בטומאה (פסחים דף ע"ט) ודוקא טומאת מת הוא דדחי ולא שאר טומאות (פסחים ע"ז): (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  במועדו. מלא וי''ו לאחר ו' שעות זמן שחיטה. במועדו בא''ת ב''ש שיפזק''ף בגימ' בשבת: (בעל הטורים)

 ספורנו  ויעשו בני ישראל את הפסח. מלבד מה שעשו בשמיני למילואים וחנוכת הנשיאים יעשו גם כן את הפסח שלא יפטרו ממנו בשביל שמחת המצוות שקיימו כמו שקרה בבנין בית ראשון שספרו רבותינו ז''ל שבטל שלמה את יום הכפורים בשמחת חנוכת הבית: (ספורנו)


{ג}  בְּאַרְבָּעָ֣ה עָשָֽׂר-י֠וֹם בַּחֹ֨דֶשׁ הַזֶּ֜ה בֵּ֧ין הָֽעַרְבַּ֛יִם תַּֽעֲשׂ֥וּ אֹת֖וֹ בְּמֹֽעֲד֑וֹ כְּכָל-חֻקֹּתָ֥יו וּכְכָל-מִשְׁפָּטָ֖יו תַּֽעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ:

 אונקלוס  בְּאַרְבַּעַת עַשְׂרָא יוֹמָא בְּיַרְחָא הָדֵין בֵּין שִׁמְשַׁיָא תַּעְבְּדוּן יָתֵהּ בְּזִמְנֵהּ כְּכָל גְזֵרָתֵהּ וּכְכָל דְחָזֵי לֵהּ תַּעְבְּדוּן יָתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  בְּאַרְבֵּיסַר יוֹמָא בְּיַרְחָא הָדֵין בֵּין שִׁמְשְׁתָא תַּעַבְדוּן יָתֵיהּ בִּזְמַנֵיהּ כְּכָל קְיָימוֹי וּכְכָל דִינוֹי תַּעַבְדוּן יָתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ככל חקותיו. אלו מצות שבגופו, שה, תמים, זכר, בן שנה: וככל משפטיו. אלו מצות שעל גופו (כ) ממקום אחר, כגון שבעת ימים למצה, ולביעור חמץ, (ס"א, מצות שבגופו, שה תמים זכר בן שנה. שעל גופו, צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו. שחוץ לגופו, מצה וביעור חמץ): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) הכי גרסינן ככל חקותיו אלו מצות שבגופו שה תמים זכר בן שנה. ככל משפטיו אלו מצות שעל גופו צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו ושחוץ לגופו כלומר ממקום אחר כגון שבעת ימים וגו' וכן כתבו הרמב"ן והרא"ם אבל מה שבספרים כתוב ככל משפטיו וכו' שבעת ימים למצה ולביעור חמץ טעות סופר הוא דאם לא כן בפסח שני גם כן כתיב וכמשפטו ואפילו הכי פסח שני מצה וחמץ עמו בבית כדפירש רש"י לקמן. ועיין (בקצ"מ ובנחלת יעקב) שמיישבים גירסת רש"י שלפנינו: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ככל חקתיו. כתוב בפירוש רש"י אלו מצות שבגופו שה תמים זכר בן שנה וככל משפטיו אלו מצות שעל גופו לשבעת ימים למצה ולביעור חמץ וטעות סופר הוא אלא מצות שבגופו שה תמים זכר בן שנה שעל גופו צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו שחוץ לגופו מצה וביעור חמץ ולא דבר בהן הכתוב כאן וכן בפסח שני נאמר חקותיו ומשפטיו (בפסוק יד) ומצה וחמץ עמו בבית ואינו נוהג אלא יום אחד וקצר הכתוב לאמר בין הערבים תעשו אותו ככל חקותיו וככל משפטיו תעשו אותו לרבות דיני האכילה שאינן באותו היום הנזכר בכתוב כי בלילה שאחריו יאכל שכבר פירש שם (שמות יב ח) ואכלו את הבשר בלילה הזה וגו' וכן בחודש השני בארבעה עשר בין הערבים יעשו אותו על מצות ומרורים יאכלוהו (פסוק יא) טעמו יאכלוהו בעת האכילה הנזכרת שם בצואה של פסח ראשון (הרמב"ן)


{ד}  וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה אֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַֽעֲשֹׂ֥ת הַפָּֽסַח:

 אונקלוס  וּמַלִיל משֶׁה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֶעְבַּד פִּסְחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל משֶׁה עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל לְמֶעֱבַּד יַת נִכְסַת פִּסְחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וידבר משה וגו'. מה תלמוד לומר, והלא כבר נאמר וידבר משה (ל) את מועדי ה' (ויקרא כג, מד), אלא כששמע פרשת מועדים מסיני אמר להם, וחזר והזהירם בשעת מעשה (ספרי סו): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) אבל לא הוקשה לרבותינו זכרונם לברכה מדוע שנה הקדוש ברוך הוא לצוות כאן על הפסח והלא כבר צוה בפרשת אמור מפני שלא תימא שבמדבר היו פטורים משום דבביאת הארץ תלה הכתוב לפיכך חזר ושנאה כאן אבל מאמר משה לישראל שאינו כתוב בו לעשות את הפסח בחדש הזה אלא לעשות פסח סתם שמורה שלא צוה להם רק דין הפסח בלבד הוקשה להם לרבותינו זכרונם לברכה מה תלמוד לומר וכו'. הרא"ם. ולי נראה דהוקשה להם זכרונם לברכה למה ליה למכתב כלל וידבר משה וגו' לא הל"ל אלא ויעשו בני ישראל את הפסח וגו' דמסתמא כיון שצוה לו הקדוש ברוך הוא שידבר ודאי הוא שאמר להם ציווי השם יתברך דהא בתחלת הסדר כתיב דבר אל אהרן ואמרת אליו וגו' וכתיב אחרי כן ויעש כן אהרן וגו' ולא מצינו בקרא שדבר משה אל אהרן ציווי השם יתברך שמו אלא מסתמא הוא שאמר לו ציווי השם מדכתיב אחר זה ויעש אהרן וגו' וכן מה שכתוב וידבר ה' אל משה קח את הלוים ולא מצינו שאמר להם משה לישראל ציווי השם אלא סמך הקרא על מה שכתוב אחר זה ויעש משה ואהרן וכל עדת בני ישראל וגו' וכן בפרשת ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו' שמע מינה שדבר לו השם דיני פסח שני ולא מצינו שאמר להם משה אלא מסתמא אמר להם אם כן למה נאמר וידבר משה וגו' היה לו לסמוך אחריו ויעשו את הפסח וגו' ואין לומר דקודם לכן לא אמר להם דיני פסח ועכשיו הוא אמר להם משום הכי כתיב וידבר משה והא כבר כתיב וידבר משה את מועדי ה' וגו' משום הכי דרשו מה שדרשו אלא כששמע וכו' כן נראה לי: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  לעשת הפסח. לעשת חסר וי''ו לומר לך שלא עשו במדבר אלא אותו פסח בלבד: (בעל הטורים)


{ה}  וַיַּֽעֲשׂ֣וּ אֶת-הַפֶּ֡סַח בָּֽרִאשׁ֡וֹן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֥וֹם לַחֹ֛דֶשׁ בֵּ֥ין הָֽעַרְבַּ֖יִם בְּמִדְבַּ֣ר סִינָ֑י כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְהֹוָה֙ אֶת-מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וַעֲבָדוּ יָת פִּסְחָא בְּנִיסָן בְּאַרְבַּעַת עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא בֵּין שִׁמְשַׁיָא בְּמַדְבְּרָא דְסִינָי כְּכֹל דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה כֵּן עֲבָדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲבָדוּ יַת פִּסְחָא בְּאַרְבֵּיסַר יוֹמִין לְיַרְחָא בֵּינֵי שִׁמְשְׁתָא בְּמַדְבְּרָא דְסִינַי כְּכָל מַה דִי פַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה הֵיכְדֵין עָבָדוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)


{ו}  וַיְהִ֣י אֲנָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר הָי֤וּ טְמֵאִים֙ לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם וְלֹֽא-יָכְל֥וּ לַֽעֲשֹׂת-הַפֶּ֖סַח בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַֽיִּקְרְב֞וּ לִפְנֵ֥י מֹשֶׁ֛ה וְלִפְנֵ֥י אַֽהֲרֹ֖ן בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא:

 אונקלוס  וַהֲווֹ גֻבְרַיָא דִי הֲווֹ מְסָאֲבִין לִטְמֵי נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא וְלָא יְכִילוּ לְמֶעְבַּד פִּסְחָא בְּיוֹמָא הַהוּא וּקְרִיבוּ קֳדָם משֶׁה וְקָדָם אַהֲרֹן בְּיוֹמָא הַהוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲווֹ גוּבְרַיָא דְהַווּ מְסָאֲבִין לִטְמֵי נְפַשׁ בַּר נַשׁ דְמִית עֲלֵיהוֹן בִּתְכֵּף דְפוּקְדָנֵיהּ רַמְיָא עֲלֵיהוֹן וְלָא יְכִילוּ לְמֶעֱבַד פִּסְחָא בְּיוֹמָא הַהוּא דְהַוָה יוֹם שְׁבִיעָאָה לְסוֹאֲבוּתְהוֹן וּקְרִיבוּ לִקֳדָם משֶׁה וְקָדָם אַהֲרן בְּיוֹמָא הַהוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לפני משה ולפני אהרן. כששניהם יושבין בבית המדרש באו ושאלום, ולא יתכן לומר זה אחר זה, שאם משה לא היה יודע, אהרן מנין לו (ספרי סח): (רש"י)

 אבן עזרא  ויהי אנשים. לא יתכן שיהיה מחנה ישראל גדול ושלא ימותו שם מתים בכל יום: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם. בגימ' אלו שהיו נושאין ארונו של יוסף: אשר היו טמאים. בגימ' זה למת מצוה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויהי אנשים וגו'. צריך לדעת למה אמר לשון יחיד על הרבים, ועוד למה הוצרך לומר ולא יכלו לעשות הפסח אחר שהודיע שהיו טמאים, ואולי כי לצד שצוה ה' מראש חדש על הפסח כמו שפירשו בפסחים דף ו' שמאמר ויעשו בני ישראל את הפסח הי' בראש חודש ניסן, ומן הראוי היה להם להשתמר מטומאה, ותבא הסברא להטיל בהם דופי אשר לא שמרו את מצות ה' ונטמאו ולא חששו למצות פסח, תלמוד לומר ויהי לשון יחיד לומר כי לא היה אלא ענין טומאה אחת אשר נטמאו האנשים בה, וענין טומאה זה עצמו לא היה בידם להשתמר ממנו ובעל כורחם היו נטמאים כמאמרם ז"ל (סוכה כה:) בין לר' יוסי הגלילי שאמר נושאי ארונו של יוסף היו, בין לרבי עקיבא, בין לר' יצחק שאמר טמאי מת מצוה היו צריכין ליטמא הגם שידעו שטומאתם נמשכת עד ארבעה עשר, והוא מה שרמז מאמר ולא יכלו לעשות הפסח לומר שלא יכלו לשמור עצמן מהטומאה לעשות הפסח, ואומרו ביום ההוא, כבר דקדקו רז"ל (פסחים צ:) למר כדעתו ולמר כדעתו, עוד ירצה באומרו לשון יחיד לומר כי לצד שהיו יחידים הוא שלא יכלו לעשות הפסח, אבל אם היו צבור היו יכולין לעשות הפסח כי בא בטומאה, שוב ראיתי בספרי מרז"ל שדייקו כן:

לנפש אדם. אומרו לנפש אדם לומר אבל לטמא שרץ יכולין הם, על פי דבריהם ז"ל (שם) שאמרו שוחטין וזורקין על טמא שרץ וטובל ואוכל פסחו לערב, אבל טמא מת הגם שחל שביעי שלו ביום י"ד אין שוחטין עליו, והוא אומרו ביום ההוא ואמר ר' יצחק וזה לשונו שחל שביעי שלהם בערב הפסח כתיב ביום ההוא הוא שאינם יכולין אבל ביום שלאחריו היו יכולין, וגם לסברת האומר ביום ההוא נטמאו ישנו לפירושינו במאמר לנפש אדם לומר שאם היה שרץ שוחטין עליו:

ויקרבו לפני משה וגו'. טעם קרבתם לפני משה ואהרן, לפי פשט הכתוב כדי שתבא ההוראה ממשה תיכף ומיד לכהן להקריב את קרבניהם אם כן יורה, ורז"ל במסכת בבא בתרא פרק יש נוחלין דף קי"ט אמרו וזה לשונם אפשר עמדו לפני משה ולא אמר וכו', אלא סרם המקרא ודרשהו דברי ר' יאשיה אבא חנן משום רבי אליעזר אומר בבית המדרש היו יושבים ובאו וכו' ע"כ, ואמרו בגמרא וזה לשונם במאי קא מפלגי מר סבר חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב ומר סבר אין חולקין, והלכתא חולקין, והלכתא אין חולקין ולא קשיא הא דפליג ליה רביה יקרא, הא דלא פליג ליה רביה יקרא עד כאן לשונם. הנה ממה שאמרו הלכתא חולקין והלכתא אין חולקין והעמידו אומרם הלכתא חולקין בדפליג ליה רביה יקרא והלכתא אין חולקין בדלא פליג ליה רביה יקרא הדברים מוכיחים שחולקין רבי יאשיה ואבא חנן בקצוות מר סבר חולקין אפילו אין רבו חולק לו כבוד ומר סבר אין חולקין אפילו חולק לו רבו כבוד שבזה יוצדק לומר הלכתא וכו' והלכתא וכו' מכלל דפליגי:

ויש לנו לחקור זאת מנין לו לש"ס להעמיד מחלוקת זו שחולקין בקצוות, ומה גם היות הפך הכלל שאנו אומרים שאין להעמיד מחלוקת רז"ל בקצוות, ואם לצד שלא נודע מחלוקתם אם בשחולק וכו' אם בשאין חולק וכו' אין הכרע לומר שאין חולקין אלא בשאין חולק לו רבו וכו' אבל כשחולק לו רבו וכו' מודים שחולקין או נלך לצד זה שאין חולקין התנאים אלא כשחולק לו רבו וכו' אבל כשאין רבו חולק מודים שאין חולקים לו כבוד ואשר על כן העמיד הש"ס מחלוקת בקצוות, זה דוחק, שהיה לו להש"ם לעמוד על משמעות דברי התנאים קודם כמנהג הש"ם ויגלה מחלוקתם ואחר כך יאמר הלכתא וכו':

והיה נראה לומר כי הש"ס דייק שחולקין בקצוות מתוך מחלקותם ממה שחולקין, כי בשלמא אי אמרינן שחולקין בקצוות שפיר אלא אם אינם חולקין אלא בחלוקה אחת ושוים בחברתה למה פליג תנא על דברי חבירו כיון שיכול להעמיד דבריו בחלוקה שיודה בה הוא, גם זה אינו מספיק, כי זה הטעם צודק בדברי אבא חנן שחולק בקצוות אפילו דלא פליג לו רביה יקרא, אבל רבי יאשיה מי יאמר שסובר אין חולקין אפילו פליג ליה רביה יקרא, ועוד גם על החולק אני דן מי גילה לו שת"ק בכל הקצוות הוא אומר:

אכן הטעם הוא כי ממה שהוצרך רבי יאשיה לסרס המקרא ולדורשו והוא היפך פשט הכתוב הרי זה מגיד כי לא מצא לו דרך להעמידו בלא סירום, ואם היה סובר רבי יאשיה שחולקין כבוד לתלמיד במקום הרב היה לו להניח הכתוב כפשוטו ולהעמידו כשחולק לו רבו כבוד, ויוצדקו הדברים בהאיש משה רבינו עליו השלום שהיה עניו מאד שהיה חולק כבוד לאהרן אחיו ומה גם שהיה גדול ממנו, עוד מצאנוהו שהיה חולק לו כבוד כאמרם ז"ל (מכילתא פרשת בא יב) שאמרו כשהיו עומדים לפני פרעה משה חולק כבוד לאהרן שיקדים בדיבור ואהרן למשה והיה הדיבור יוצא מבין שניהם, הנה הוא חולק לו כבוד:

וממה שסרס המקרא גילה דעתו שסובר שאין חולקין וכו' אפילו חולק לו רבו כבוד, וממה שמצינו שנחלקו גם כן בענין בנות צלפחד דכתיב ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר וגו', וזה לשונם אפשר עמדו לפני משה וכו' ולפני אלעזר ולא אמר וכו' ויעמדו לפני הנשיאים בעדה והעדה וכו' אלא סרס המקרא ודרשהו דברי רבי יאשיה אבא חנן אומר משום רבי אליעזר בבית המדרש היו יושבים וכו', ומביא הש"ס הענין עצמו שהבאנו למעלה, והנה ממה שראינו שחלק אבא חנן בעמידת בנות צלפחד לפני הנשיאים והעדה מן הסתם לא היו הנשיאים חולקין כבוד לכל העדה ואין צריך לומר משה מלך ישראל ואף על פי כן אמר אבא חנן שחלקו להם כבוד הא למדת שסובר שחולקין כבוד אפילו אין רבו חולק לו כבוד, ומעתה הרווחנו טעם נכון למה נחלקו ב' פעמים ר' יאשיה ואבא חנן: (אור החיים)


{ז}  וַ֠יֹּֽאמְר֠וּ הָֽאֲנָשִׁ֤ים הָהֵ֨מָּה֙ אֵלָ֔יו אֲנַ֥חְנוּ טְמֵאִ֖ים לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם לָ֣מָּה נִגָּרַ֗ע לְבִלְתִּ֨י הַקְרִ֜יב אֶת-קָרְבַּ֤ן יְהֹוָה֙ בְּמֹ֣עֲד֔וֹ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וַאֲמָרוּ גֻבְרַיָא הָאִנוּן לֵהּ אֲנַחְנָא מְסָאֲבִין לִטְמֵי נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא לְמָא נִתְמְנַע בְּדִיל דְלָא לְקָרָבָא יָת קֻרְבָּנָא דַיְיָ בִּזִמְנֵיה בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָמָרוּ גוּבְרַיָא הָאִינוּן לֵיהּ אֲנַחְנָא אִסְתְּאַבְנָא לְבַר נַשׁ דְמִית עֲלָנָא לְמָה כְעַן נִתְמְנַע בְּגִין דְלָא לְמֵיכוֹס פִּסְחָא וּלְמִזְרוֹק אַדְמָא דְקוּרְבָּנָא דַיְיָ עַל מַדְבְּחָא בִּזְמַנֵיהּ וּבִשְרֵיהּ יֵיכְלוּן דַכְיָין בְּגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  למה נגרע. אמר להם אין קדשים קרבים בטומאה, אמרו לו יזרק הדם (מ) עלינו בכהנים טהורים ויאכל הבשר לטמאים (ס"א לטהורים כ"ג רא"ם), אמר להם עמדו ואשמעה, כתלמיד המובטח לשמוע מפי רבו, אשרי ילוד אשה שכך מובטח, שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עם השכינה. וראויה היתה פרשה זו (נ) להאמר על ידי משה כשאר כל התורה כולה, אלא שזכו אלו שתאמר על ידיהן, שמגלגלין זכות על ידי זכאי (שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דק"ל למה אמרו למה נגרע הרי טמאים היו וטמא אסור להקריב קרבן בימי טומאתו ולמה היה ספק למשה שאמר להם עמדו ואשמעה וגו' ואיך שכח משה פרשת שילוח טמאים שנאמר לו בראש חודש ניסן. ומתרץ אין וכו' ועיקר שאלתו היה רק על זריקת הדם עליהם בטומאה כדם חטאת שהיא קדשי קדשים ובשרה נאכל לטהורים כל שכן פסח הקל: (נ) מקשין העולם איך תולה זה במה שפירש לעיל מיניה. ויש לומר דאי לא פירש אשרי ילוד אשה וכו' הייתי אומר דמה שלא נאמרה פרשה זו בשם משה הוא לענשו של משה שאמר כל הדבר הקשה וגו' אבל עכשיו שפירש אשרי ילוד אשה וגו' שהקרא מדבר בכבודו של משה אם כן למה לא נאמרה פרשה זו בשם משה לכן פירש וראוי וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  למה נגרע. מבנין נפעל: (אבן עזרא)

 אור החיים  למה נגרע וגו'. צריך לדעת טענת האנשים במאמר למה נגרע, הלא טעמם בפיהם יענו אנחנו טמאים, ומה מבקשים ליתן להם תורה חדשה. ואולי כי לצד שנטמאו ברשותו יתברך בין למאן דאמר טמאי מת מצוה בין למאן דאמר נושאי ארונו של יוסף חשבו כי ידין ה' אותם כטהורים, וכשם שמצינו (פסחים עז.) שיתרצה ה' עשות הפסח בטומאה בציבור, לזה טענו למה נגרע, וכי בשביל שעשו מצוה יהיו נגרעים מקרבן פסח, או ירצה לומר שיעשו לפסח תשלומין כחגיגה שיש לה תשלומין כל ז' שאמרו (חגיגה ט.) חוגג והולך כל הרגל, כמו כן יצו ה' להם שיעשו פסח למחר, והוא מאמר במועדו שהוא מועד הפסח:

ואולי כי לזה דקדק הכתוב לומר ביום ההוא פירוש לדברי האומר יום ז' של טומאתם היה לזה באו ביום ההוא כדי שיאמר להם לעשותו תשלומין למחר:

ולדרך זה אנו מרויחים טעם שה' אמר מצוה זו של פסח שני אחר ששאלו האנשים ההמה, לומר שהגם שיהיו טהורים בתוך ימי הפסח כנדון שלפנינו אף על פי כן אין לו תשלומין לעשותו בז' ימי הפסח כחגיגה אלא בחודש הב'. עוד ירצה אומרו למה נגרע פירוש כיון שהיה יום ז' לטומאתם טוענים שיכולין לשחוט עליהם פסחיהם כדרך ששוחטין וזורקין על טמא שרץ כיון שהם נטהרים לערב ואין להם טומאה אלא ביום ההוא, והוא מאמר ביום ההוא, ורז"ל אמרו עניינים אחרים, ואלו ואלו דברי אלהים חיים: (אור החיים)

 ספורנו  אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע. מאחר שהיתה טומאתנו לדבר מצוה למה תהיה גוררת עבירה: במועדו. שזו מצוה עוברת: (ספורנו)

 כלי יקר  למה נגרע לבלתי הקריב וגו'. יש מקשים וכי נעלם מהם שטמא אסור באכילת קדשים, וזה קשה לפי גרסת התלמוד (פסחים סו:) שלמד מן איש איש שיחיד נדחה לפסח שני ולא ציבור אבל למאי דמסיק בילקוט (ט.ב) בשם הספרי, (ועיין פסחים עז. וירושלמי פסחים פ"ז ה"ד) שמן יתור של במועדו אנו למידין שפסח ציבור קרב בטומאה לא קשה מידי, כי אחר ששמעו לשון במועדו אמרו למה נגרע מן הציבור ובאה התשובה איש איש כו' דווקא איש נדחה ולא ציבור. והבינו האנשים מדקאמר משה אל בני ישראל לעשות הפסח במועדו אפילו בטומאה ולא להם בפרטות ש"מ שהוציא אותם מן הכלל דאל"כ למאי נפקא מינה אמר לבני ישראל לעשות הפסח והלא כבר הם מצווין ועומדים אלא שבא למעט הטמאים היחידים על כן אמרו למה נגרע. (כלי יקר)


{ח}  וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה עִמְד֣וּ וְאֶשְׁמְעָ֔ה מַה-יְצַוֶּ֥ה יְהֹוָ֖ה לָכֶֽם: (פ)

 אונקלוס  וַאֲמַר לְהוֹן משֶׁה אוֹרִיכוּ עַד דְאֶשְׁמָע מָה דְיִתְפַּקֵד מִן קֳדָם יְיָ עַל דִילְכוֹן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  דֵין הוּא חַד מֵאַרְבָּעָה דִינִין דְעָלוּ קֳדָם משֶׁה נְבִיָא וְדָן יַתְהוֹן עַל מֵימְרָא דְקוּדְשָׁא בִּקְצַת מִנְהוֹן הֲוָה משֶׁה מָתִין מִן בִּגְלַל דַהֲווֹ דִינֵי נַפְשָׁתָא וּבִקְצַתְהוֹן הֲוָה משֶׁה זָרִיז מִן בִּגְלַל דַהֲווֹ דִינֵי מָמוֹנָא בְּאִלֵין וּבְאִלֵין אָמַר משֶׁה לָא שַׁמְעִית מִן בִּגְלַל לְמַלְפָא לְרֵישֵׁי סַנְהֶדְרַיְתָא דַעֲתִידִין לְמֵקוּם מִן בַּתְרֵיהּ דִיהוֹן מְתוּנִין בְּדִינֵי נַפְשָׁתָא וּזְרִיזִין בְּדִינֵי מָמוֹנָא וְלָא יְבַהֲתוּן לִמְשַׁיְילֵי דִינָא דְמִתְקַשֵׁי לְהוֹן אֲרוּם משֶׁה דְהַוָה רַבְּהוֹן דְיִשְרָאֵל צָרִיךְ דְיֵימַר לָא שְׁמָעִית בְּגִין כֵּן אָמַר לְהוֹן משֶׁה אוֹרִיכוּ עַד דְאֶשְׁמַע מַה דְאִתְפְּקִיד מִן קֳדָם יְיָ עַל דִלְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  עמדו. פתח אהל מועד: (אבן עזרא)


{ט}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{י}  דַּבֵּ֛ר אֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ אִ֣ישׁ כִּי-יִהְיֶֽה-טָמֵ֣א | לָנֶ֡פֶשׁ אוֹ֩ בְדֶ֨רֶךְ רְחֹקָ֜ה֗ לָכֶ֗ם א֚וֹ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעָ֥שָׂה פֶ֖סַח לַֽיהֹוָֽה:

 אונקלוס  מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר גְבַר גְבַר אֲרֵי יְהֵי מְסָאָב לִטְמֵי נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא אוֹ בְאָרְחָא רְחִיקָא לְכוֹן אוֹ לְדָרֵיכוֹן וְיַעְבֵּד פִּסְחָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל לְמֵימָר גְבַר טְלֵי אוֹ גְבַר סִיב אֲרוּם יְהֵי מְסָאָב לִטְמֵי בַּר נַשׁ דְמִית אוֹ דַיֵב אוֹ סְגִיר דִמְרָחֵק בְּאוֹרַח עַלְמָא בְּקִרְיוּת לֵילְיָא וַהֲוָה בַּר מִן סְקוּף מַשְׁכְּנָא לְכוֹן גַרְמֵיכוֹן אוֹ לְדָרֵיכוֹן וְיִדְחֵי לְמֶעֱבַד פִּסְחָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  או בדרך רחקה. נקוד עליו, לומר, לא שרחוקה ודאי אלא שהיה חוץ לאסקופת העזרה (ס) כל זמן שחיטה. פסח שני, מצה וחמץ עמו בבית, (ע) ואין שם יום טוב, ואין איסור חמץ אלא עמו באכילתו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) ואם תאמר למה נאמר רחוקה וכו' ויש לומר שאם נאמר בדרך ולא רחוקה הייתי אומר דוקא אם הוא רחוק אז יעשה פסח שני אבל אם הוא חוץ לאסקופת העזרה לא לכך כתוב רחוקה ונקדו למדרש אתא לא רחוקה ממש כמו שפירשתי לעיל גבי לרעות את צאן וקל להבין: (ע) ואם תאמר והיאך סמך זה אדלעיל מיניה. ויש לומר דק"ל למה לי הנקודה ללמד שאפילו אינו אלא חוץ לאסקופת העזרה נקרא רחוק ויעשה פסח שני בלאו נקודה נמי יש ללמוד זה מדסמיך דין רחוקה אל דין מי שהיה טמא נלמד מהיקשא מהדדי מה טמא אפילו היה בעיר כיון שהוא חוץ לעזרה עושה פסח שני אף מה דכתיב או שהוא בדרך רחוקה אפי' הוא חוץ לעזרה שהוא עושה פסח שני ואם כן קשה למה לי הנקודה ואפילו מלת רחוקה נמי אין צריך לפי מה שפירשתי לעיל. ומתרץ דאתא לאשמעינן הנקודה דאף פסח שני אם היה חוץ לאסקופת העזרה כל זמן שחיטת הפסח לא יעשה פסח שני. ואין להקשות פשיטא מהיכא תיתי לחלק ומתרץ כיון שמצינו דבלאו הכי נמי חלוקים הם דהא פסח שני מצה וחמץ עמו בבית וכו' אם כן הוה אמינא בהא נמי יש לחלק משום הכי באה הנקודה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  או בדרך רחוקה. אין לחפש כי כבר העתיקי חז''ל כמה היא הרחוקה: לכם. לטמא נפש: או לדורותיכם. בטמא נפש ודרך רחוקה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם בדרך רחקה. כתב רש"י שהיה חוץ לאסקופת העזרה כל זמן השחיטה והוא נרמז בנקוד כפי הדעת הזאת ואני תמה עליו למה תפס לו שיטת רבי אליעזר והנכון לתפוס בשיטתו של רבי עקיבא מן המודיעים ולחוץ וכן דעת האמוראים בגמרא (פסחים צג) דאמר עולא כל שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה והוא פשוטו של מקרא כי העומד בתחילת בין הערבים במקום שלא יגיע לעזרה בעת השחיטה דרך רחוקה היא לו ופטור ויתכן שטעם הנקודה שהיא דרך רחוקה לו בעשיית הפסח לא רחוקה ממש ולכך חזר ואמר (בפסוק יג) ובדרך לא היה ולא הזכיר "רחוקה" וצוה הכתוב לטמא ולמי שהיה בדרך רחוקה לעשות השני והוא הדין והטעם לכל מי שלא עשה הראשון ואפילו במזיד שחייב לעשות השני כדברי רבותינו (פסחים שם) ולא הזכיר הכתוב אלא לומר שיעשו השני ברשות ולמנוע הטמא מלעשות הראשון אבל מי שהיה בדרך פטור מן הראשון ועושה השני ואם רצה לצאת בראשון וצוה ושחטו עליו הורצה דקיימא לן (שם צב) מיחס הוא דחס רחמנא עילויה ואי עביד תבא עליו ברכה ויתכן שלכך הזכיר הכתוב "רחוקה" כי בדרך הקרובה בידו לעשות השני או הראשון שישחטו ויזרקו עליו ויבא ויאכל לערב (הרמב"ן)

 בעל הטורים  טמא לנפש. יש פסיק בין טמא לנפש לומר לך שיש חילוק בין הטמאים איש נדחה ואין צבור נדחין: (או בדרך) רחקה. בגימ' זהו מאסקופה שעל ה''א נקוד כאילו לא נכתב: ועשה פסח לה' בחודש השני. לפי שכשמעברים השנה אז אייר במקום ניסן ולפי שבחמשה עשר בו ירד המן לכך עושים בו פסח יום א': (בעל הטורים)


{יא}  בַּחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בְּאַרְבָּעָ֨ה עָשָׂ֥ר י֛וֹם בֵּ֥ין הָֽעַרְבַּ֖יִם יַֽעֲשׂ֣וּ אֹת֑וֹ עַל-מַצּ֥וֹת וּמְרֹרִ֖ים יֹֽאכְלֻֽהוּ:

 אונקלוס  בְּיַרְחָא תִנְיָנָא בְּאַרְבְּעַת עַשְׂרָא יוֹמָא בֵּין שִׁמְשַׁיָא יַעְבְּדוּן יָתֵהּ עַל פַּטִּיר וּמְרָרִין יֵיכְלִנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  בְּיַרְחָא תִנְיָינָא הוּא יַרְחָא דְאִיָיר בְּאַרְבֵּיסַר יוֹמָא בֵּינֵי שִׁמְשָׁתָא יַעַבְדוּן יָתֵיהּ עַל פַּטִיר וּמְרָרִין יֵיכְלוּנֵיהּ: (תרגום יונתן)


{יב}  לֹֽא-יַשְׁאִ֤ירוּ מִמֶּ֨נּוּ֙ עַד-בֹּ֔קֶר וְעֶ֖צֶם לֹ֣א יִשְׁבְּרוּ-ב֑וֹ כְּכָל-חֻקַּ֥ת הַפֶּ֖סַח יַֽעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ:

 אונקלוס  לָא יַשְׁאֲרוּן מִנֵהּ עַד צַפְרָא וְגַרְמָא לָא יִתְבְּרוּן בֵּהּ כְּכָל גְזֵרַת פִּסְחָא יַעְבְּדוּן יָתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  לָא יְשַׁיְירוּן מִנֵיהּ עַד צַפְרָא וְגַרְמָא לָא יִתְבְּרוּן בֵּיהּ כְּכָל אַחְוָיַית גְזֵירַת פִּסְחָא דְנִיסָן יַעַבְדוּן יָתֵיהּ בְּרַם בְּפִסְחָא דְנִיסָן הִינוּן יֵיכְלוּן פַּטִירֵי וְקוּרְבַּן פִּסְחָא לָא יַעַבְדוּן מְטוֹל דְסוֹאָבוּתְהוֹן בְּהוֹן וּבְפִסְחָא דְאִיָיר יִידְכּוּן וְיִקְרְבוּן יָתֵיהּ: (תרגום יונתן)


{יג}  וְהָאִישׁ֩ אֲשֶׁר-ה֨וּא טָה֜וֹר וּבְדֶ֣רֶךְ לֹֽא-הָיָ֗ה וְחָדַל֙ לַֽעֲשׂ֣וֹת הַפֶּ֔סַח וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּ֑יהָ כִּ֣י | קָרְבַּ֣ן יְהֹוָ֗ה לֹ֤א הִקְרִיב֙ בְּמֹ֣עֲד֔וֹ חֶטְא֥וֹ יִשָּׂ֖א הָאִ֥ישׁ הַהֽוּא:

 אונקלוס  וְגַבְרָא דְהוּא דְכֵי וּבְאֹרַח לָא הֲוָה וְיִתְמְנַע לְמֶעְבַּד פִּסְחָא וְיִשְׁתֵּצֵי אֲנָשָׁא הַהִיא מֵעַמֵהּ אֲרֵי קֻרְבָּנָא דַיְיָ לָא קָרִיב בְּזִמְנֵהּ חוֹבֵהּ יְקַבֵּל גַבְרָא הַהוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְגַבְרָא דְהוּא דְכֵי וּבְאוֹרַח עַלְמָא לָא אִסְתָּאֵב וּמִבָּרָא לְסִיקוּף מַשְׁכְּנֵיהּ לָא הֲוָה וּפְסַק מִלְמֶעֱבַד קוּרְבַּן פִּסְחָא דְנִיסָן וְיִשְׁתֵּיצֵי בַּר נְשָׁא הַהוּא מֵעַמֵיהּ אֲרוּם קוּרְבָּנָא דַיְיָ לָא קְרֵיב בְּזִמְנֵיהּ חוֹבֵיהּ יְקַבֵּיל גַבְרָא הַהוּא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ובדרך לא היה. או בדרך וכן ומכה אביו ואמו: חטאו ישא. הוא בעצמו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ובדרך. ד' במסרה הכא ואידך וילך בדרך אביו ובדרך אמו ובדרך ירבעם בן נבט ואידך ובדרך חטאים לא עמד וזה הוא ובדרך לא הי' וחדל לעשות הפסח שעושה כדרך שעשה ירבעם שהלך בדרך חטאים שבטל הקרבנות והחטיא את ישראל גם זה שאינו בדרך ומבטל מלעשות הפסח: וחדל. ב' במסרה הכא ואידך וחדל לעולם דפסח בכרת וזה הוא וחדל לעולם לעולמו של יובל דהיינו חמשים שנה כדין חייבי כריתות דלא מפקי חמשים: ונכרתה הנפש ההוא. ס''ת אשה לומר לך אחד האיש ואחד האשה בכלל עונשין: (בעל הטורים)

 אור החיים  והאיש אשר הוא טהור וגו'. צריך לדעת למה לא כתב עונש המבטל פסח בזמנו עד עתה ולא כשכתב מצות הפסח, ולפי מה שנחלקו בענין זה (פסחים צג.) וזה לשונם תנו רבנן חייב על הראשון וחייב על הב' דברי רבי, רבי נתן אומר חייב על הראשון ופטור על הב', רבי חנינא בן עקיבא אומר אף על הראשון אינו חייב אלא אם כן לא עשה הב', ואמרו שם בפסחים ושלשתם מקרא א' דרשו יעיין שם, מעתה לכל אחת מהסברות הניח הכתוב לומר עד כאן לכל א' מהסברות כדרכו, מה שלא היינו שומעין כן אם היה מצוה במקומו: (אור החיים)


{יד}  וְכִֽי-יָג֨וּר אִתְּכֶ֜ם גֵּ֗ר וְעָ֤שָֽׂה פֶ֨סַח֙ לַֽיהֹוָ֔ה כְּחֻקַּ֥ת הַפֶּ֛סַח וּכְמִשְׁפָּט֖וֹ כֵּ֣ן יַֽעֲשֶׂ֑ה חֻקָּ֤ה אַחַת֙ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְלַגֵּ֖ר וּלְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ: (ס)

 אונקלוס  וַאֲרֵי יִתְגַיַר עִמְכוֹן גִיוֹרָא וְיַעְבֵּד פִּסְחָא קֳדָם יְיָ כִּגְזֵרַת פִּסְחָא וְכִדְחָזֵי לֵהּ כֵּן יַעְבֵּד קְיָמָא חַד יְהֵי לְכוֹן וּלְגִיוֹרָא וּלְיַצִיבָא דְאַרְעָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲרוּם אִין יִתְגַיֵיר עִמְכוֹן גִיוֹרָא וְיַעֲבֵיד פִּסְחָא קֳדָם יְיָ כְּאַחְוָיַית גְזֵירַת פִּסְחָא וְכִדְחָזֵי לֵיהּ הֵיכְדֵין יַעֲבֵיד קְיָמָא חֲדָא יְהֵי לְכוֹן וּלְדִיוֹרָא וּלְיַצִבָא דְאַרְעָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכי יגור אתכם גר ועשה פסח. יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד, תלמוד לומר חקה אחת וגו' (ספרי עא), אלא כך משמעו וכי יגור אתכם גר ובא עת לעשות פסח עם חביריו, כחקה וכמשפט יעשה: (רש"י)

 אבן עזרא  וכי יגור אתכם גר. גם הוא יעשה פסח שני כמשפט ויש אומרים כי הטעם על פסח ראשון: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם וכי יגור אתכם גר. לצוות הגרים בפסח זה של מדבר כאשר יצוה בו לישראל ויתכן כי מה שאמר בסדר בא אל פרעה (שמות יב מח) וכי יגור אתך גר ועשה פסח הוא על פסח מצרים כי הפרשה ההיא על פסח מצרים נאמרה כאשר פירשתי שם (בפסוק מג) והיה במשמע כי הגרים היוצאים ממצרים ערב רב יעשו פסח שאף הם היו באותו הנס אבל המתגיירים אחרי כן במדבר או בא"י לא יתחייבו בפסח שלא היו הם או אבותיהם בכלל ואותנו הוציא משם (דברים ו כג) לפיכך הוצרך בכאן לחייבם בפסח דורות במדבר ובארץ (הרמב"ן)

 אור החיים  וכי יגור. אמר בתוספת ו', נתכוון בזה להטיל על ישראל משפט הגרים לבל יזלזלו במצות, ולזה אמר וכי יגור מוסיף על ענין ראשון, ומה ענין ראשון לבני ישראל גם זה לישראל:

ועשה וגו'. צריך לדעת למה כתב ועשה בתוספת ו' בתחלת ענין. עוד למה הוצרך לחזור לומר כן יעשה, והיה נראה לומר שבא לשלול גר תושב ולזה אמר וכי יגור אתכם גר ויהיה מאותם שעושים פסח דהיינו גר שמקיים התורה על זה אני מצוך כחקת הפסח וגו' כן יעשה, ואין פירוש זה מספיק כי מובן הוא הדבר שאינו מדבר אלא בגר גמור, ויתבאר על פי דבריהם ז"ל בספרי (כאן) וזה לשונם רשב"א אומר הרי שנתגייר בין ב' פסחים שומע אני יעשה ב' תלמוד לומר ולאזרח, מה אזרח שלא עשה וכו' ע"כ, והוא מאמר הכתוב ועשה בתוספת ו' לומר אם היה בן מעשה הראשון אז יתחייב לעשות ב' כשלא הוכשר, וכפי זה אומרו ועשה תנאי הוא אז הוא כחקת הפסח וגו' יעשה, פירוש חקת הפסח הוא שישנו גם כן בתשלומין, אבל אם אינו בפסח אחד אינו בפסח ב':

עוד נראה לפרש בהעיר עוד למה פרט הכתוב הגר במצוה זו מכל המצות, והגם שאמרו ז"ל (ספרי) וזה לשונם אין לי אלא פסח שהשוה הגר לאזרח כל המצות שבתורה מנין תלמוד לומר חקה אחת וגו' עד כאן. עם כל זה למה לא בחר לפרט אלא במצות פסח. אכן לצד שיש מקום לומר שאין הגר חייב בפסח לפי שלא היה לא הוא ולא אבותיו במצרים ואין מקום למעשה פסח אצלם כי לא פסח ה' על בתיהם במצרים, וזה דומה למאמרם ז"ל שאמרו (ביכורים פ"א) גר מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר וכו' כמו כן הדבר הזה, לזה חידש הכתוב דין זה כאן ואמר וכי יגור אתכם גר ועשה פסח הוסיף בו תוספת פירוש שהגם שאינו מהיוצאים ממצרים אף על פי כן מלבד שצריך לעשות כל המצות ואף גם זאת ועשה פסח וגו':

ודקדק לומר אתכם לומר שהגם שאתם רואים זה חדש מקרוב בא עם כל זה אתכם הוא כאחד ממנו, ויציאתנו ממצרים היתה גאולת עולם גם לנפש הגר, הגם שלא היה בנגלה היה בנסתר, כי שורש הקדושה אחד הוא וכשהיו אבותינו במצרים היתה כללות הקדושה טבועה בטומאת מצרים ואם חס ושלום הי' כללות הקדושה נטבע אין תרופה לענפים כי הכל הולך אחר העיקר והצלת העיקר נוגעת גם לענפים, ואמר כחקת הפסח, חש הכתוב שיאמר האומר הן האמת כי עשה יעשה כל משפטי פסח אבל דברים שהם ממש דברי שקר כמו שתאמר להגיד עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו וגו' וכדומה עדיין דן אנכי כי לא ישעו בדברי שקר, תלמוד לומר כחקת הפסח כי יכול יוכל דבר כדברים האלה כי היה היה גם הוא במצרים בבחינת השרשים, ועיין מה שפירשתי בפסוק (שמות כג) ואתם ידעתם את נפש הגר, ואומרו כן יעשה בא לחובה שלא תאמר שלא בא הכתוב אלא לרשות שיכול לומר כן תלמוד לומר כן יעשה חובה, ומאמר חקה אחת בא להשוות כל התורה כולה: (אור החיים)

 ספורנו  חקה אחת יהיה לכם. פה במדבר: ולגר ולאזרח הארץ. בארץ ישראל. (ספורנו)


{טו}   רביעי  וּבְיוֹם֙ הָקִ֣ים אֶת-הַמִּשְׁכָּ֔ן כִּסָּ֤ה הֶֽעָנָן֙ אֶת-הַמִּשְׁכָּ֔ן לְאֹ֖הֶל הָֽעֵדֻ֑ת וּבָעֶ֜רֶב יִֽהְיֶ֧ה עַֽל-הַמִּשְׁכָּ֛ן כְּמַרְאֵה-אֵ֖שׁ עַד-בֹּֽקֶר:

 אונקלוס  וּבְיוֹמָא דְאִתָּקַם יָת מַשְׁכְּנָא חֲפָא עֲנָנָא יָת מַשְׁכְּנָא לְמַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא וּבְרַמְשָׁא הֲוָה עַל מַשְׁכְּנָא כְּחֵזוּ אֶשָׁתָא עַד צַפְרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְיוֹמָא דְאִתְקַם יַת מַשְׁכְּנָא חָפָא עֲנַן יְקָרָא יַת מַשְׁכְּנָא וַהֲוָה מְטַלֵל בִּימָמָא לְמַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא וּבְרַמְשָׁא הֲוֵי עַל מַשְׁכְּנָא הֵי כְּחֵיזוּ אֵישָׁא עַד צַפְרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  המשכן לאהל העדות. המשכן העשוי להיות אהל ללוחות (פ) העדות: יהיה על המשכן. כמו הוה על המשכן, וכן (צ) לשון כל הפרשה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דקשה לרש"י דהא משכן הוא היריעות התחתונות כמו שפרש"י בפרשת במדבר ואהל הם יריעות עזים אשר עליהם ואיך נאמר המשכן לאהל שמשמעותו שהמשכן הוא צורך אהל לכן פירש העשויה לאהל וכו' וקל להבין. והרא"ם פירש הוסיף מלת העשוי קודם מלת לאהל מפני שלמ"ד לאהל מורה על סיבה התכליתית כאלו אמר להיות אהל ובזולת תוספת מלת העשוי היה נראה שהסיבה התכליתית דבקה עם מלת כסה לומר כסה הענן את המשכן כדי להיות אהל אבל עם מלת העשוי תהיה הסיבה התכליתית דבקה עם המשכן שהמשכן עשוי כדי להיות אהל ומלת להיות הוא פירוש למ"ד לאהל ומה שהוסיף מלת ללוחות העדות מפני שהלוחות הם עדות לישראל ולא האהל מה שאין כן גבי משכן העדות שפירש"י שהוא עדות לישראל וכו' מפני שמלת משכן מורה על השכינה ששוכן בתוכנו מה שאין כן מלת לאהל. (נחלת יעקב) כבר בארתי היטיב ריש פרשת תרומה דלפעמים קורא ללוחות העדות ולפעמים קורא להתורה העדות ולפעמים קורא למשכן העדות ועיין גם ריש פרשת פקודי ובשאר מקומות: (צ) (גור אריה) מפני שכל הפרשה מורה על ההוה בכל יום תמיד ככתוב כן יהיה תמיד דאין מדרך הלשון לומר כסה הענן את המשכן לשון עבר ואחר כך ובערב יהיה על המשכן לשון עתיד שאין זה נמשך מזה ומה שכתוב יהיה לשון עתיד עיין לעיל פרשת בשלח בפסוק אז ישיר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וביום הקים את המשכן. החל לספור מסעי ישראל הוצרך להזכיר הענן שחנה על המשכן כי בחנותו יחנו ובנסעם יסעו: לאהל העדות. על אהל ורבים כן: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וביום הקים את המשכן. עתה יחזור לספר בעניני הנסיעה והמצות שנצטוו בה כגון החצוצרות שנצטוה בהן עכשיו להיותן למקרא העדה ולמסע את המחנות וטעם כסה הענן את המשכן לאהל העדות להגיד שלא היה הענן מכסה אלא אהל העדות לא חצר המשכן (הרמב"ן)

 בעל הטורים  וביום הקים את המשכן. ז' פעמים כתיב בפרשה כנגד ז' משכנות: ובערב. ד' במסרה הכא ואידך ובערב תאמר מי יתן בקר ומקטרים לה' וגו' בבקר ובערב. ובערב חתרתי לי בקיר ביחזקאל שהיה מתנבא על הגלות וזהו ובערב חתרתי לי בקיר כשיצאו בגולה תאמר מי יתן ערב כההיא ערב שנאמר בו מקטירים לה' בבקר ובערב וכמראה אש עד בקר: (בעל הטורים)


{טז}  כֵּ֚ן יִֽהְיֶ֣ה תָמִ֔יד הֶֽעָנָ֖ן יְכַסֶּ֑נּוּ וּמַרְאֵה-אֵ֖שׁ לָֽיְלָה:

 אונקלוס  כֵּן הֲוָה תְדִירָא עֲנָנָא חָפֵי לֵּהּ וְחֵיזוּ אֵשָׁתָא בְּלֵילְיָא: (אונקלוס)

 יונתן  כְּדֵין הֲוֵי תְדִירָא עֲנַן יְקָרָא חָפֵי לֵיהּ בִּימָמָא וְחֵיזוּ אֵשָׁתָא בְּלֵילְיָא: (תרגום יונתן)


{יז}  וּלְפִ֞י הֵֽעָ֤לוֹת הֶֽעָנָן֙ מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְאַ֣חֲרֵי-כֵ֔ן יִסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּבִמְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכָּן-שָׁם֙ הֶֽעָנָ֔ן שָׁ֥ם יַֽחֲנ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וּלְפוּם אִסְתַּלָקוּת עֲנָנָא מֵעִלָוֵי מַשְׁכְּנָא וּבָתַר כֵּן נָטְלִין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְאַתְרָא דְשָׁרֵי תַמָן עֲנָנָא תַּמָן שָׁרָן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְפוּם אִישׁוֹן אִסְתַּלְקוּת עֲנָנֵי יְקָרָא מֵעִלַוֵי מַשְׁכְּנָא וּבָתַר כֵּן נַטְלִין בְּנֵי יִשְרָאֵל וּבְאַתְרֵי דְשָׁרֵי תַמָן עֲנָנָא תַמָן שָׁרָן בְּנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  העלות הענן. כתרגומו אסתלקות, (ק) כמו ונעלה הענן, ולא יתכן לכתוב ולפי עלות הענן ועלה הענן, שאין זה לשון סלוק אלא צמוח ועלייה, כמו והנה עב קטנה ככף איש עולה מים (מלכים-א יח, מד): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) ולא מלשון עלייה דאם כן ולפי עלות הענן מבעי ליה שהוא מבנין הקל ולא העלות שהוא מבנין נפעל: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  העלות. ב'. העלות הענן עד העלות הגולה זהו שאמרו ראוין היו שיעשה להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי משה אלא שגרם החטא: ובמקום. ב' במסרה הכא ואידך ובמקום גדולים אל תעמוד שלא היו נפנין לא לפניהם ולא לצדדיהם אלא לאחוריהם זהו ובמקום אשר ישכון שם הענן דהיינו לפניהם או לצדדיהם אל תעמוד לעשות שם גדולים: (בעל הטורים)

 אור החיים  ולפי העלות. אמר ו' בתחלת ענין, לומר כי ענין הענן אשר על המשכן היה משמש ב' דברים, אחד הוא למכסה על האהל לכבוד ולתפארת, והוא מאמר כסה הענן את המשכן לאהל על העדות, והוסיף עוד ואמר ולפי וגו' פירוש ועוד היה הענן לצורך זה שלפי העלותו יסעו בני ישראל כדי שידעו זמן הנסיעה וזמן החניה:

ואחרי כן יסעו וגו'. צריך לדעת מה הוא אומרו ואחרי כן וגו' שהיה צריך לעשות גזירה במאמר על זה הדרך ולפי העלות וגו' יסעו כשיעור מאמר הסמוך ובמקום אשר ישכון וגו' שם יחנו. ונראה שאם היה אומר אחרי כן יסעו היה נשמע שזה הוא גזרת הכתוב, ולא כן הוא הכוונה, אלא שהגזירה הוא במאמר הבא אחר כך על פי ה' וגו', וזה הוא שיעור הכתוב ולפי העלות וגו' ואחרי כן הוא שיהיו נוסעים וגו' וכיון שכן על פי ה' וגו' הרי הם נוסעים על פי ה'. עוד נתכוון לומר בדרך זה שזולת כן אם היה אומר אחרי כן יסעו היתה הגזירה בתיבת אחרי כן והיה המשמעות שלא היו נוסעים קודם אלא אחרי כן ואין בנשמע שהיו על כל פנים נוסעים כשהיה נוסע הענן, לזה אמר ואחרי כן כדי שתהיה נרדפת למעלה ותבא הגזירה במאמר יסעו בני ישראל, כאלו אמר ולפי העלות וגו' יסעו, ואם היה אומר בסדר זה ולפי העלות וגו' יסעו, אז הי' נשמע שבעלותו הוא שמתחייבים ליסע, ואין במובן שאם ירצו ליסע שתמנעם מניעת עליית הענן, לזה אמר ולפי העלות וגו' ואחרי כן לומר ולא קודם: (אור החיים)

 ספורנו  ואחרי כן יסעו. אחרי העלותו היו נוסעים אל אותו הצד שהיה הענן פונה: ובמקום אשר ישכן שם הענן שם יחנו. ספר זכותן של ישראל על לכתם אחריו במדבר ראשונה שהיו חונים במקום אשר ישכן שם הענן אף על פי שהיה מקום תהו ילל ישימון (יט) ושמרו בני ישראל את משמרת ה'. ספר שנית שהיו ממתינים את המתנתו זמן ארוך אף על פי שהיה המקום רע מאד: ולא יסעו. לתור להם מקום לחנותם טוב ממנו: (ספורנו)


{יח}  עַל-פִּ֣י יְהֹוָ֗ה יִסְעוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל-פִּ֥י יְהֹוָ֖ה יַֽחֲנ֑וּ כָּל-יְמֵ֗י אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכֹּ֧ן הֶֽעָנָ֛ן עַל-הַמִּשְׁכָּ֖ן יַֽחֲנֽוּ:

 אונקלוס  עַל מֵימְרָא דַיְיָ נָטְלִין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל מֵימְרָא דַיְיָ שָׁרָן כָּל יוֹמִין דִי שָׁרֵי עֲנָנָא עַל מַשְׁכְּנָא שָׁרָן: (אונקלוס)

 יונתן  עַל פּוּם מֵימְרָא דַיְיָ נַטְלִין בְּנֵי יִשְרָאֵל וְעַל פּוּם מֵימְרָא דַיְיָ שָׁרָן כָּל יוֹמִין דְשָׁרֵי עֲנַן יְקָרָא עַל מַשְׁכְּנָא בְּרַם הִינוּן שָׁרָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  על פי ה' יסעו. שנינו במלאכת המשכן, כיון שהיו ישראל נוסעים, היה עמוד הענן מתקפל ונמשך על גבי בני יהודה כמין קורה, תקעו והריעו ותקעו, ולא היה מהלך עד שמשה אומר קומה ה', ונסע דגל מחנה יהודה. זו (ר) בספרי (פד): ועל פי ה' יחנו. כיון שהיו ישראל חונים, עמוד הענן מתמר ועולה ונמשך על גבי בני יהודה כמין סוכה, ולא היה נפרש עד שמשה אומר שובה ה' רבבות אלפי ישראל, הוי אומר על פי ה' וביד משה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) והא דאמר לעיל שנינו במלאכת המשכן זה הכל במשנה במלאכת המשכן עד תקעו והריעו ותקעו אבל מה שאמר ולא היה מהלך עד שאמר משה קומה ה' אינו במלאכת המשכן ועל זה אמר זו בספרי ומ"ש אחר כך ונסע דגל מחנה יהודה וגם מה שפירש על פי ה' יחנו כיון שהיו וכו' כל זה שנינו הכל במלאכת המשכן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  על פי ה' יסעו. הטעם ידוע כי הענן השם יניחנו ויסענו: (אבן עזרא)

 אור החיים  על פי ה' יסעו בני ישראל וגו'. והענן יגיד אשר פי ה' יקבנו:

כל ימי וגו' ובהאריך וגו'. בא הכתוב לסדר כל בחינות הנהגות הענן, וללמד שבחן של ישראל שהיו חפצים באשר יחפוץ ה', והתחיל בענין אריכות זמן החניה ואמר כל ימי אשר ישכון הענן יחנו פירוש יחנו יחפצו לחנות, ולזה לא אמר חנו בני ישראל שיהיה נשמע שעשו לצד ההכרח מהמנהיג, והוסיף לומר ובהאריך וגו' לומר שאפילו יאריך כל כך ימים רבים אף על פי כן יחנו, ואומרו ושמרו וגו' לומר כי מלבד שהיו חונים כל זמן וכו' עוד מודיע כי לא היו עושים הדבר לצד שהיו חפצים בשבת ולא בהילוך אלא לצד שמירת דבר ה', והוא אומרו ושמרו וגו' הגם שהם ימים רבים, ואומרו ולא יסעו ולא אמר ולא נסעו, לשלול בחינת החושב כאלו אמר ולא יחפצו ליסע: (אור החיים)


{יט}  וּבְהַֽאֲרִ֧יךְ הֶֽעָנָ֛ן עַל-הַמִּשְׁכָּ֖ן יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וְשָֽׁמְר֧וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת-מִשְׁמֶ֥רֶת יְהֹוָ֖ה וְלֹ֥א יִסָּֽעוּ:

 אונקלוס  וּבְאוֹרָכוּת עֲנָנָא עַל מַשְׁכְּנָא יוֹמִין סַגִיאִין וְיִטְרוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת מַטְרַת מֵימְרָא דַיְיָ וְלָא נָטְלִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְאוֹרְכוּת עֲנָנָא עַל מַשְׁכְּנָא יוֹמִין סַגִיאִין וְיִנְטְרוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל יַת מַטְרַת מֵימְרָא דַיְיָ וְלָא נַטְלִין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ובהאריך. ואם היה מאריך והנה דרך כלל ואחר כן אמר ימים מספר יסעו או יחנו על פי ה': (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם ובהאריך הענן. לומר כי אם יאריך הענן על המשכן ימים רבים והמקום ההוא איננו טוב בעיניהם והיו חפצים ומתאוים מאד לנסוע מן המקום אעפ"כ לא יעברו על רצון השם וזה טעם ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יסעו כי מיראת השם ומשמרם משמרת מצותו לא יסעו וכן אם יהיה הענן ימים מספר כשנים או שלשה ימים והיו העם יגעים מאד וענה בדרך כחם יעשו רצון השם ללכת אחרי הענן וסיפר עוד (פסוק כא) כי יש שלא יעמדו רק לילה אחד ויסעו בבקר אע"פ שהוא טורח גדול להם ולפעמים יעמוד הענן יומם ולילה כי הלכו כל הלילה ובאו במקום ההוא בבקר וינוח הענן שם כל היום ההוא וכל הלילה ונעלה בבקר השני ונסעו והוא טורח גדול מן הראשון כי היו העם סבורים שיעמדו שם ופרקו העגלות והניחו משאם כמנהג הבאים מן הדרך ובהעלות הענן יחזרו לטעון ולא יוכלו לעשות להם תקון לדרך או יומים (פסוק כב) ויסעו בלילה ויתכן שאירע להם במסעות שעשו כמסופר בכאן ולא בענין אחר כי עמד הענן מערב ועד בקר ויומם ולילה ויומים וחדש ושנה ולכך הזכיר הכתוב אלו השעורין בפרטן ועמד שנים רבות כאשר הזכיר תחילה כגון בקדש שאמר (דברים א מו) ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם (הרמב"ן)


{כ}  וְיֵ֞שׁ אֲשֶׁ֨ר יִֽהְיֶ֧ה הֶֽעָנָ֛ן יָמִ֥ים מִסְפָּ֖ר עַל-הַמִּשְׁכָּ֑ן עַל-פִּ֤י יְהֹוָה֙ יַֽחֲנ֔וּ וְעַל-פִּ֥י יְהֹוָ֖ה יִסָּֽעוּ:

 אונקלוס  וְאִית דִי הֲוָה עֲנָנָא יוֹמֵי דְמִנְיָן עַל מַשְׁכְּנָא עַל מֵימְרָא דַיְיָ שָׁרָן וְעַל מֵימְרָא דַיְיָ נָטְלִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִית זְמַן דְהַוֵי עֲנַן יְקָרָא יוֹמִין דְמִנְיַן הִינוּן שִׁבְעָתֵי יוֹמִין שִׁבְעָתָא עַל מַשְׁכְּנָא עַל פּוּם מֵימְרָא דַיְיָ שָׁרָן וְעַל פּוּם מֵימְרָא דַיְיָ נַטְלִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויש. כלומר ופעמים: ימים מספר. ימים מועטים: (רש"י)

 אור החיים  ויש אשר וגו' ימים מספר. גם זה מספר בשבח ישראל שהגם שלא יחנו לפוש אלא ימים מועטים יסעו בהעלות הענן, ואמר על פי ה' יחנו, ואין שייכות לזכרון שניהם אלא למסע, נתכוון להשוות הנסיעה לחניה לומר כשם שעל פי ה' יחנו ברצון והשלמת דעת לנוח מהדרך כמו כן ברצון השלם היו נוסעים הגם שהיו נוחים זמן מועט. וראיתי שתרגם יונתן בן עוזיאל ימים מספר שבעת יומין, ולפי דבריו ז"ל אין מקום לדברינו לומר שבא לשבח ישראל כי יש במשך ז' ימים לנוח מן הדרך, ולדבריו ז"ל יתבאר הכתוב על זה הדרך שבא לומר שבין בפרק החניה ובין בפרק הנסיעה הגם שהיה להם הרצון לא היו עושים הדבר אלא לצד היות הדבר מאמרו יתברך, והוא אומרו על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו: (אור החיים)

 ספורנו  ויש אשר יהיה הענן ימים מספר. ספר שלישית שלפעמים היתה חניתם במקום נאות להם ולמקניהם ושם היה שוכן הענן ימים מספר מכל מקום: על פי ה' יחנו. לא מאהבת אותו המקום: ועל פי ה' יסעו. אף על פי שהיו נוסעים מאותו המקום הטוב: (ספורנו)


{כא}  וְיֵ֞שׁ אֲשֶׁ֨ר-יִֽהְיֶ֤ה הֶֽעָנָן֙ מֵעֶ֣רֶב עַד-בֹּ֔קֶר וְנַֽעֲלָ֧ה הֶֽעָנָ֛ן בַּבֹּ֖קֶר וְנָסָ֑עוּ א֚וֹ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה וְנַֽעֲלָ֥ה הֶֽעָנָ֖ן וְנָסָֽעוּ:

 אונקלוס  וְאִית דִי הֲוָה עֲנָנָא מֵרַמְשָׁא וְעַד צַפְרָא וּמִסְתַּלֵק עֲנָנָא בְּצַפְרָא וְנָטְלִין אוֹ יֵמָם וְלֵילֵי וּמִסְתַּלֵק עֲנָנָא וְנָטְלִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִית זְמַן דְהַוֵי עֲנַן יְקָרָא מִן רַמְשָׁא וְעַד צַפְרָא וּמִסְתַּלֵק עֲנַן יְקָרָא בְּצַפְרָא וְנַטְלִין אוֹ יֵימָם וְלֵילֵי וּמִסְתַּלֵק עֲנָנָא וְנַטְלִין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  או יומם ולילה. הנה פעמים יסעו בלילה ויש אומרים כי פירושו יומם ולילה כמשמעו והוא הנכון בעיני והעד או יומם: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויש אשר וגו' מערב עד בקר וגו'. מכאן ואילך בא הכתוב להודיע ההדרגות שהיו בשינוי חנייתם, והתחיל מזמן חניית לילה, והוא אומרו מערב עד בקר, ואמר סמוך לה זמן חניית יום ולילה כאומרו יומם ולילה, ואמר סמוך לה זמן ב' ימים כאומרו יומים, וסמוך לה חודש, וסמוך לה ימים שהוא שנה, והודעה בזה אינו כהודעה בפסוקים הקודמין פסוק ובהאריך ופסוק ויש אשר וגו' ימים מספר, שאם כן לא היה לו להקדים זכרון ימים מספר לזכרון ערב עד בוקר, ואין לומר כי שני פסוקים ובהאריך ויש וגו' ימים מספר הם זכרון דרך כלל מה שפרט אחר כך, שהרי אין בכלל מה שבפרט שהוא מערב עד בוקר ויומם ולילה. אלא ודאי כי ב' כתובים הראשונים יגידו ענין אחד כמו שכתבנו, וג' כתובים האחרונים יגידו הדרגות שינויי העכבה שהיו משתנים מגדר לילה אחת לגדר שנה אחת, והטעם בזה לפי מאמר אנשי אמת שטעם העברתם במדבר הוא לברר ניצוצי הקדושה השבויות ביד שוכן מדבר ציה, אשר על כן היודע נסתרות היה משער שיעור אשר יספיק לבירור במקום ההוא אם מעט ואם הרבה והיו מתעכבים כפי הצורך, גם לא היו חונים אלא במקום שיש לברר ולא במקום שיספיק בו הבירור במשך זמן הילוכם בו: (אור החיים)

 ספורנו  ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר. ספר רביעית שהיתה חנית הענן לפעמים זמן בלתי משוער באופן שהיה לילה בלבד שהוא זמן בלתי מוכן ומספיק לצרכי חניה ולצרכי המסע אמנם עם זה ספר שלא היתה תחלת שום מסע בלילה: (ספורנו)


{כב}  אֽוֹ-יֹמַ֜יִם אוֹ-חֹ֣דֶשׁ אֽוֹ-יָמִ֗ים בְּהַֽאֲרִ֨יךְ הֶֽעָנָ֤ן עַל-הַמִּשְׁכָּן֙ לִשְׁכֹּ֣ן עָלָ֔יו יַֽחֲנ֥וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל וְלֹ֣א יִסָּ֑עוּ וּבְהֵעָֽלֹת֖וֹ יִסָּֽעוּ:

 אונקלוס  אוֹ תְרֵין יוֹמִין אוֹ יַרְחָא אוֹ עִדָן בְּעִדָן בְּאוֹרָכוּת עֲנָנָא עַל מַשְׁכְּנָא לְמִשְׁרֵי עֲלוֹהִי שָׁרָן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלָא נָטְלִין וּבְאִסְתַּלָקוּתֵהּ נָטְלִין: (אונקלוס)

 יונתן  אוֹ תְּרֵין יוֹמִין אוֹ יַרְחָא אוֹ שַׁתָּא שְׁלֵימְתָּא בְּאוֹרְכוּת עֲנַן יְקָרָא עַל מַשְׁכְּנָא לְמֵישְׁרֵי עֲלוֹי שָׁרָן בְּנֵי יִשְרָאֵל וְלָא נַטְלִין וּבִזְמַן אִסְתַּלָקוּתֵיהּ נַטְלִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  או ימים. שנה, כמו ימים (ש) תהיה גאולתו (ויקרא כה, כט): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) דסדר מעלות חשיב קרא (נחלת יעקב) ועיין לעיל במה שכתבתי בפרשת חיי שרה בפסוק תשב הנערה אתנו ימים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  או ימים. שנה תמימה: (אבן עזרא)

 אור החיים  בהאריך הענן וגו'. פירוש יספר כאן בשבח ישראל שאפילו כל כך נתעכב הענן שנה אחת יחנו ברצונם, ובהעלותו אפילו לא יתעכב אלא מערב עד בקר ונעלה הענן נוסעים, והשוה הכתוב שניהם רצון הנסיעה שהיתה להם בשלא היה מתעכב אלא לילה אחת לרצון שהיה להם לנסוע אחר שנה אחת כי ודאי יחפצו ליסע, והשוה הכתוב רצון שהיה להם בנסיעה אחר שנה אחת לנסיעה אחר לילה אחת לחניתם שלא היו קצים בעכבת החנייה לצד הזמן שלא היה כל כך ארוך כמו כן בחנייתם שנה אחת, וגמר אומר הטעם, על פי ה' שלא היו חפצים אלא לעשות מאמר ה', ואומרו שמרו את משמרת ה' פירוש היו ממתינים כשיעור אשר ימתין ה' ליסע אם מעט ואם הרבה:

ואם תאמר אם כן למה הוצרך להקדים ב' פסוקים ראשונים פסוק ובהאריך ופסוק ויש אשר יהיה וגו', אם להגיד שבחן של ישראל הנה הוא ביתר שבח בגמרן של דברים כמו שפירשנו. הנה אם לא קדם מאמר ובהאריך הענן על המשכן וגו' ויש וגו' לא היינו מפרשים במאמר ובהאריך על המשכן וגו' על פי ה' וגו' כדרך שפירשתי, אלא היינו אומרים שהיו ממתינים בזמן הארוך והיו נוסעים בזמן המועט ולא אחרו ולא קדמו, אבל ידיעת הרצון השלם כדרך שפירשתי לא היינו יודעים, אלא אחר שהקדים שלא קדמו ולא אחרו בפסוקים הראשונים כדרך שפירשנו שאפילו כחושב לא חשבו להקדים ולאחר, בא הכתוב והעירנו בגומרן של דברים להבין מה שפירשנו בהם, ומה שאמר עוד על פי ה' ביד משה, רז"ל כבר דרשו (ספרי ח"א פ"ד) שהיה הענן מתעגל ולא היה מזדקף עד שהיה משה אומר קומה ה' וגו': (אור החיים)

 ספורנו  או יומים או חדש או ימים. חמישית ספר שבקצת אלה הזמנים לא היה להם פנאי לסדר ענינם ועניני מקניהם ובקצתם כבר הכינו וסידרו וכמו רגע היו מסתלקין תכף והורסים כל הכנותיהם: (ספורנו)


{כג}  עַל-פִּ֤י יְהֹוָה֙ יַֽחֲנ֔וּ וְעַל-פִּ֥י יְהֹוָ֖ה יִסָּ֑עוּ אֶת-מִשְׁמֶ֤רֶת יְהֹוָה֙ שָׁמָ֔רוּ עַל-פִּ֥י יְהֹוָ֖ה בְּיַד-מֹשֶֽׁה: (פ)

 אונקלוס  עַל מֵימְרָא דַיְיָ שָׁרָן וְעַל מֵימְרָא דַיְיָ נָטְלִין יָת מַטְרַת מֵימְרָא דַיְיָ נָטְרִין עַל מֵימְרָא דַיְיָ בִּידָא דְמשֶׁה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  עַל פּוּם מֵימְרָא דַיְיָ שָׁרָן וְעַל פּוּם מֵימְרָא דַיְיָ נַטְלִין יַת מַטְרַת מֵימְרָא דַיְיָ נַטְרִין עַל פּוּם מֵימְרָא דַיְיָ בִּידָא דְמשֶׁה: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  על פי ה' יחנו. באחרונה כל ימי שבתם במדבר: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ביד משה. וסמיך ליה עשה לך שתי חצוצרות כסף שלא היו אלא בידו שבחייו נגנזו: (בעל הטורים)

 ספורנו  על פי ה' יחנו. גם בזמן הקצר בלתי השגת סידור עניניהם: ועל פי ה' יסעו. בהעלות הענן גם אחר הזמן הארוך שכבר סדרו שם כל עניניהם: (ספורנו)

במדבר פרק-י

{א}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{ב}  עֲשֵׂ֣ה לְךָ֗ שְׁתֵּי֙ חֲצֽוֹצְרֹ֣ת כֶּ֔סֶף מִקְשָׁ֖ה תַּֽעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑ם וְהָי֤וּ לְךָ֙ לְמִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה וּלְמַסַּ֖ע אֶת-הַֽמַּחֲנֽוֹת:

 אונקלוס  עֲבֵיד לָךְ תַּרְתֵּין חֲצוֹצְרָן דִכְסַף נְגִיד תַּעְבֵּד יַתְהוֹן וִיהֶוְיָן לָךְ לְעַרְעָא כְנִשְׁתָּא וּלְאַטָלָא יָת מַשִׁרְיָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  עִיבַד לָךְ מִדִילָךְ תַּרְתֵּין חֲצוֹצְרַן דִכְסַף מִמִינָא קַשְׁיָא עוֹבַד אוּמַן תַּעֲבֵד יַתְהוֹן וִיהוֹן לָךְ לְעַרְעָא כְנִשְׁתָּא וּלְאַטְלָא יַת מַשִׁרְיָתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  (עשה לך. שיהיו תוקעין לפניך כמלך, ויהי בישורון מלך): עשה לך. משלך: (עשה לך. אתה עושה ומשתמש בהם, ולא אחר): למקרא העדה. כשתרצה לדבר עם הסנהדרין ושאר העם, ותקראם לאסוף אליך, תקראם על ידי חצוצרות: ולמסע את המחנות. בשעת סלוק מסעות תתקעו בהם לסימן, (ת) נמצאת אתה אומר על פי שלשה היו נוסעים, על פי הקב"ה ועל פי משה ועל פי חצוצרות: מקשה. מהעשת תעשה בהקשת הקורנס: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) בשעת סילוק המחנות. וברוב ספרים גרסינן סילוק המסעות פירוש בשעת סילוק המסעות של כל הג' מחנות של כל דגל ודגל ואיך שיהיה הגירסא תיקן בזה שלא תאמר כשהיו רוצים ליסע היו תוקעים בחצוצרות דזה אינו שהרי מתחלה היה הענן מקפל ואחר כך היה משה אומר קומה ה' ואחר כך היו תוקעים לכן פירש בשעת סילוק המחנות שהיו מכינים את עצמן ליסע לא היו נוסעים עד שתקעו בחצוצרות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  חצוצרת. שם הפועל בחסרון הצד''י בקריאה ואם הוא כתוב: למקרא. שם הפועל וכן ולמסע או הוא שם והטעם לעת מקרא ולעת מסע והראשון נכון בעיני: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לך שתי. אותיות שלך שמשלו עשאם: שתי חצוצרות. כנגד אברהם ויעקב שעשו מלחמה באומות ונצחום: כסף. ולא זהב שלא להזכיר קול העם ברעה: (בעל הטורים)

 אור החיים   עשה לך וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לחצוצרות למסע המחנות הלא עיני כל ישראל על הענן וכשיראוהו נוסע נוסעים, ואולי כי לצד שלא היו נוסעים יחד אלא יקדים דגל יהודה ואחריו בני גרשון נושאי המשכן ואחריו דגל ראובן וכו', לזה היה צריך לחצוצרות כדי שכל אחד ידע הזמן בדיוק שיסע בו בזה אחר זה. עוד נראה בדקדוק עוד אומרו תיבת לך שלא היה צריך לומר, ויתבאר ע"פ דבריהם ז"ל שכתבנו בסמוך שלא היה מזדקף הענן עד שהיה משה אומר לו קומה וגו' והיה הדבר תלוי ביד משה. ומעתה נוכל לומר גם כן שיצו ה' שכמו כן תהיה נסיעת ישראל על פי משה לכבודו של משה, כדרך שחלק לו כבוד למסע הענן שלא יסע עד שיאמר לו קומה, והוא מה שרמז במאמר לך פירוש לרשותך ולמאמרך, ורז"ל דרשו (ספרי כאן) עשה לך משלך, גם דרשו (במד"ר פט"ו) לך אתה משמש ולא אחר יכול להשתמש בהם, וע' פנים לתורה: (אור החיים)

 ספורנו  עשה לך שתי חצוצרות כסף. בהיות הכונה עתה לנסוע להכניסם לארץ מיד צוה בחצוצרות לתרועת מלך גם בנסוע המשכן ובנסוע המקדש ובצאתם להלחם כאמרו וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות: והיו לך למקרא העדה. מפני שהיה מקרא העדה והנשיאים אל פתח אהל מועד לפני ה' רצה שתהיה קריאתה בחצוצרות לכבוד המלך: (ספורנו)


{ג}  וְתָֽקְע֖וּ בָּהֵ֑ן וְנֽוֹעֲד֤וּ אֵלֶ֨יךָ֙ כָּל-הָ֣עֵדָ֔ה אֶל-פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  וְיִתְקְעוּן בְּהוֹן וְיִזְדַמְנוּן לְוָתָךְ כָּל כְּנִשְׁתָּא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִתְקְעוּן בְּהוֹן וְיִזְדַמְנוּן לְוָתָךְ כָּל כְּנִישְׁתָּא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותקעו בהן. בשתיהן, והוא סימן למקרא העדה, שנאמר ונועדו אליך כל העדה אל פתח אהל מועד: (רש"י)

 אבן עזרא  ותקעו בהן. התוקעים כמו ויאמר ליוסף אשר ילדה אותה ללוי והנה הטעם אם יתקעו בשתיהן יתחברו הנשיאים והעדה: (אבן עזרא)


{ד}  וְאִם-בְּאַחַ֖ת יִתְקָ֑עוּ וְנֽוֹעֲד֤וּ אֵלֶ֨יךָ֙ הַנְּשִׂיאִ֔ים רָאשֵׁ֖י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וְאִם בַּחֲדָא יִתְקְעוּן וְיִזְדַמְנוּן לְוָתָךְ רַבְרְבַיָא רֵישֵׁי אַלְפַיָא דְיִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין בְּחָדָא יִתְקְעוּן וְיִזְדַמְנוּן לְוָתָךְ רַבְרְבַיָא רֵישֵׁי אַלְפַיָא דְיִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם באחת יתקעו. הוא סימן למקרא הנשיאים, שנאמר ונועדו אליך הנשיאים, ואף הן יעידתן (א) אל פתח אהל מועד, ומגזרה שוה (ב) הוא בא בספרי (עג): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דאם לא כן נחלקו עדה ונשיאים בב' דברים. והא דצריך לפרש זה משום דק"ל דבקרא כתיב ונועדו אליך וגו' ולא פירש לאיזה מקום שיהיו יתועדו יחד. לכן פירש ואף וכו' דמלתא דפשיטא הוא דנועדו נועדו לגזירה שוה: (ב) כתיב הכא ונועדו וגבי עדה כתיב ונועדו מה להלן פתח אהל מועד אף כאן פתח אהל מועד: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואם באחת יתקעו. פירוש בחצוצרה אחת יבואו הנשיאים לבדם ואם היתה תרועה יסע דגל מחנה יהודה אף על פי שהענן על המשכן ולפי דעת רבים שענן אחר הוא הנוסע לפניהם: (אבן עזרא)


{ה}  וּתְקַעְתֶּ֖ם תְּרוּעָ֑ה וְנָֽסְעוּ֙ הַֽמַּחֲנ֔וֹת הַֽחֹנִ֖ים קֵֽדְמָה:

 אונקלוס  וְתִתְקְעוּן יַבֶּבְתָּא וְיִטְלוּן מַשִׁרְיָתָא דְשָׁרָן קִדוּמָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִתְקְעוּן יַבֶּבְתָּא וְיִטְלוּן מַשִׁרְיָתָא דְשָׁרַן קִידוּמָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותקעתם תרועה. סימן מסע המחנות תקיעה תרועה ותקיעה, (ג) כך הוא נדרש בספרי (עג) מן המקראות היתרים (ר"ה לד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דכתיב ותקעתם תרועה משמע תקיעה ואחר כך תרועה וכתיב תרועה יתקעו משמע תרועה ואחר כך תקיעה הא כיצד אלא תקיעה ותרועה ותקיעה ואין להקשות דלמה לי שתי תרועות באמצע דלא מצינו שתי תרועות זה אחר זה. דהא דכתיב שני פעמים תרועה אחד צריך לגזירה שוה מיום הכפורים וכל גזירה שוה צריך להיות מופנה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונסעו המחנות. כי הם שלש: (אבן עזרא)

 ספורנו  ותקעתם תרועה ונסעו המחנות החונים קדמה. כי עמהם היו נוסעים נושאי המשכן: (ספורנו)


{ו}  וּתְקַעְתֶּ֤ם תְּרוּעָה֙ שֵׁנִ֔ית וְנָֽסְעוּ֙ הַֽמַּחֲנ֔וֹת הַֽחֹנִ֖ים תֵּימָ֑נָה תְּרוּעָ֥ה יִתְקְע֖וּ לְמַסְעֵיהֶֽם:

 אונקלוס  וְתִתְקְעוּן יַבֶּבְתָּא תִּנְיָנוּת וְיִטְלוּן מַשִׁרְיָתָא דְשָׁרָן דָרוֹמָא יַבָּבָא יִתְקְעוּן לְמַטְלָנֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִתְקְעוּן יַבֶּבְתָּא תִּנְיָינוּת וְיִטְלוּן מַשִׁרְיָתָא דְשָׁרַן דָרוֹמְתָּא יַבֶּבְתָּא יִתְקְעוּן לְמַטְלָנֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  תרועה שנית. שיסע דגל ראובן ולא יתקעו עוד כי הקהתים ועמם הכהנים התוקעים נוסעים קודם דגל אפרים: תרועה יתקעו. הכהנים למסעיהם כי אחר דגל ראובן נוסעים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ונסעו המחנות החנים תימנה. פירש הכתוב שתי תרועות הראשונה למסע מחנות המזרח (פסוק ה) והשנית למסע מחנות הדרום ואמר "תרועה יתקעו למסעיהם" שיתקעו כן לכל מסעיהם לומר שיתקעו תרועה שלישית למסע המחנות החונים ימה, ורביעית למסע החונים צפונה, כי לכל דגל מסע בפני עצמו כאשר יפרש "ונסע דגל מחנה בני אפרים" (פסוק כב) "ונסע דגל מחנה בני דן" (פסוק כה) וכך היא שנויה בבריתא של מלאכת המשכן (פרק יג).

אבל בספרי (בהעלתך עג) שנו: אי כשם שתוקע למזרח ולדרום כך תוקע למערב ולצפון? ת"ל "תרועה יתקעו למסעיהם" - תקיעה אחת לשתיהן, ויש אומרים שלש לכל רוח ורוח. עד כאן.

וכן הוא פשוטו של מקרא באמת שיתקעו לכל רוח כמו שפירשתי.

"תרועה יתקעו למסעיהם" - כבר פירשתי בסדר אמור אל הכהנים (ויקרא כג כד) כי התרועה רמז למדת הדין כי כן כתוב במסעות (לעיל ט כג) על פי ה' ביד משה והיא המנצחת במלחמה וכתוב (להלן פסוק ט) וכי תבאו מלחמה בארצכם וגו' והרעותם ועל כן אמר משה (להלן פסוק לה) וינוסו משנאיך מפניך וכבר פירשתי סוד הפנים בעשרת הדברות (שמות כ ג) וכן תראו כי חומת יריחו נפלה בתרועה דכתיב (יהושע ו י) עד יום אמרי לכם הריעו והרעותם וכתיב (שם פסוק כ) ויריעו העם תרועה גדולה ותפול החומה ולכך היתה חרם ובהקהיל את הקהל ראויים לתקיעה כי הפשוטה רמז למדת רחמים כי ימינו פשוטה לקבל שבים על כן יאמר (הרמב"ן)

 אור החיים  ותקעתם תרועה שנית. ולא היה מספיק בתקיעה אחת לכלן כדרך שתוקע למערב וצפון תקיעה אחת לשניהם כאומרם בספרי, (ח"ב ע"ג) הטעם לצד שהיו מורידים המשכן ונוסעים בני גרשון קודם שיסעו דגל בני ראובן תימנה, לזה צריך תקיעה בפני עצמה אחר נסיעת המשכן: (אור החיים)

 ספורנו  ותקעתם תרועה שנית ונסעו המחנות החונים תימנה. כי עמהם היו נוסעים נושאי המקדש: תרועה יתקעו למסעיהם. שיש במסעם תקיעה ותרועה וזה כי התרועה בשביל נסיעת המקדש והתקיעה עמה בשביל מסעיהם שיקבצו יחד כמו שהיה מקרא העדה והנשיאים בתקיעה בלתי תרועה: (ספורנו)


{ז}  וּבְהַקְהִ֖יל אֶת-הַקָּהָ֑ל תִּתְקְע֖וּ וְלֹ֥א תָרִֽיעוּ:

 אונקלוס  וּבְמִכְנַשׁ יָת קְהָלָא תִּתְקְעוּן וְלָא תְיַבְּבוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וּבִזְמַן מַכְנַשׁ יַת קְהָלָא תִּתְקְעוּן וְלָא תְיַבְּבוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובהקהיל את הקהל וגו'. לפי שהוא אומר (ד) והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות, מה מקרא העדה תוקע בשני כהנים ובשתיהן, שנאמר ותקעו בהן וגו', אף מסע המחנות בשתיהם, (ה) יכול מה מסע המחנות תוקע ומריע ותוקע אף מקרא העדה תוקע ומריע ותוקע, ומעתה אין חילוק בין מקרא העדה למסע את המחנות, תלמוד לומר ובהקהיל את הקהל וגו', לומר שאין תרועה למקרא העדה והוא הדין לנשיאים. הרי סימן לשלשתם, מקרא העדה בשתים, ושל נשיאים באחת, זו וזו אין בהם תרועה, ומסע המחנות בשתים על ידי תרועה ותקיעה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דקשה לרש"י חדא הא כתיב לעיל ותקעו ונועדו וגו' ועוד מהיכא תיתי תקיעה תרועה ותקיעה דצריך למכתב תתקעו ולא תריעו. ומתרץ לפי שהוא אומר והיו לך וגו': (ה) הואיל והוקשו להדדי הוה אמינא מה מסע המחנות וכו' לכך איצטריך למיעוטא: (שפתי חכמים)


{ח}  וּבְנֵ֤י אַֽהֲרֹן֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים יִתְקְע֖וּ בַּֽחֲצֹצְר֑וֹת וְהָי֥וּ לָכֶ֛ם לְחֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם:

 אונקלוס  וּבְנֵי אַהֲרֹן כַּהֲנַיָא יִתְקְעוּן בַּחֲצוֹצְרָתָא וִיהֶוְיָן לְכוֹן לִקְיַם עֲלָם לְדָרֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְנֵי אַהֲרן כַּהֲנַיָא שְׁלֵימַיָא יִתְקְעוּן בַּחֲצוֹצְרָתָא וִיהוֹן לְכוֹן לִקְיַם עֲלָם לְדָרֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובני אהרן יתקעו. במקראות ובמסעות הללו: (רש"י)

 אבן עזרא  והיו לכם לחקת עולם. כי המחנות נוסעים להלחם הלא תראה דברי משה בנסוע הארון והנה פירוש זאת החוקה שתעשו כן שיריעו הכהנים בחצוצרות בלכתם למלחמה להלחם אל ארץ אויביהם וכן כי יבא אויב בארצכם ותבואו למלחמה עמו: (אבן עזרא)


{ט}  וְכִֽי-תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה בְּאַרְצְכֶ֗ם עַל-הַצַּר֙ הַצֹּרֵ֣ר אֶתְכֶ֔ם וַהֲרֵעֹֽתֶ֖ם בַּחֲצֹֽצְרֹ֑ת וְנִזְכַּרְתֶּ֗ם לִפְנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְנֽוֹשַׁעְתֶּ֖ם מֵאֹֽיְבֵיכֶֽם:

 אונקלוס  וַאֲרֵי תֵעֲלוּן לְאַגָחָא קְרָבָא בְּאַרְעַכוֹן עַל מְעִיקֵי דִמְעִיקִין לְכוֹן וּתְיַבְּבוּן בַּחֲצוֹצְרָתָא וְיֵיעוֹל דוּכְרָנֵיכוֹן לְטָבָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן וְתִתְפָּרְקוּן מִסַנְאֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲרוּם תְּעוּלוּן לִמְסַדְרָא סִדְרֵי קְרָבָא בְּאַרְעֲכוֹן עַל מְעִיקֵי דִמְעִיקִין לְכוֹן וּתְיַבְּבוּן בַּחֲצוֹצְרָתָא וְיֵיעוּל דוּכְרַנְכוֹן לְטָבָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן וְתִתְפָּרְקוּן מִבַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ונזכרתם. כי עשיתם מה שצוה לכם השם הנכבד גם התרועה זכר לנפשו' לצעוק לשם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וכי תבאו מלחמה. רמז למלחמת גוג העתידה שתבא לימות המשיח: תבאו מלחמה. בגימ' במלחמת גוג: תבאו. אותיות אבות שזכות האבות עומד במלחמה: והרעותם בחצוצרות. על שם רוע התרועעה הארץ תרועם בשבט ברזל: (בעל הטורים)


{י}  וּבְי֨וֹם שִׂמְחַתְכֶ֥ם וּֽבְמוֹעֲדֵיכֶם֘ וּבְרָאשֵׁ֣י חָדְשֵׁכֶם֒ וּתְקַעְתֶּ֣ם בַּחֲצֹֽצְרֹ֗ת עַ֚ל עֹלֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל זִבְחֵ֣י שַׁלְמֵיכֶ֑ם וְהָי֨וּ לָכֶ֤ם לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: (פ)

 אונקלוס  וּבְיוֹם חֶדְוַתְכוֹן וּבְמוֹעֲדֵיכוֹן וּבְרֵישֵׁי יַרְחֵיכוֹן וְתִתְקְעוּן בַּחֲצוֹצְרָתָא עַל עֲלָוַתְכוֹן וְעַל נִכְסַת קוּדְשֵׁיכוֹן וִיהֶוְיָן לְכוֹן לְדוּכְרָנָא קֳדָם אֱלָהָכוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּבְיוֹם חֶדְוַותְכוֹן וּמוֹעֲדֵיכוֹן וּבְרֵישֵׁי יַרְחֵיכוֹן וְתִתְקְעוּן בַּחֲצוֹצְרָתָא עַל עֲלָוַותְכוֹן וְעַל נִכְסַת קוּדְשֵׁיכוֹן וִיהוֹן לְכוֹן לְדוּכְרָנָא טָבָא קֳדָם אֱלָהָכוֹן בְּרַם סַטָנָא מִתְעַרְבֵב לְקַל יַבְּבוּתְכוֹן אֲנָא הוּא יְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  על עולותיכם. בקרבן צבור (ו) הכתוב מדבר (ספרי עז. ערכין יא:): אני ה' אלהיכם. מכאן למדנו מלכיות עם זכרונות ושופרות, שנאמר ותקעתם, הרי שופרות, לזכרון הרי זכרונות, (ז) אני ה' אלהיכם, זו מלכיות וכו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) מדכתיב על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והוקש שלמים לעולה דכל עולה קדשי קדשים היא ושלמים מקצתן קדשי קדשים ומקצתן קדשים קלים כגון שלמי צבור הם קדשי קדשים ושלמי יחיד קדשים קלים הם לכך הוקש שלמים לעולה מה עולה אינו אלא קדשי קדשים אף שלמים אינו אלא קדשי קדשים דהיינו שלמי צבור והדר ילפינן עולה משלמים מה שלמים שהיא קדשי קדשים הוא קרבן צבור דאי אתה מוצא קדשי קדשים בשלמים אלא בקרבן ציבור אף עולה מדבר בקרבן צבור: (ז) דהיינו שופרות וזכרונות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וביום שמחתכם ובמועדיכם. ששבתם מארץ אויב או נצחתם האויב הבא עליכם. וקבעתם יום שמחה כימי פורים ושבעת ימי חזקי''ה (ס''א חנוכה) שמחה. רק המעתיקים פירשו וביום שמחתכם שבת והתקיעה שישמעו ישראל וידעו כי העולות יקריבו ויכונו לבם לשם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  שמחתכם. בגימ' גם ביום השבת: ובמועדיכם. מלא וי''ו כנגד פסח עצרת ראש השנה יה''כ סוכות שמיני עצרת: (בעל הטורים)

 כלי יקר  וביום שמחתכם ובמועדיכם וגו'. מן פסוקים אלו למדו רז"ל שאומרים בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות כדאיתא בילקוט בפרשה זו (י.תשכה) ויש להבין מה ראו על ככה לפרש פסוקים אלו על ר"ה. ונראה שלמדו זה ממה שנאמר וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר וגו', וזאת לפנים בישראל שבכל עת צרה היו גוזרין תענית והיו תוקעין ומריעין ואומרים מלכיות זכרונות ושופרות כדאיתא בטור א"ח סימן תקע"ט ואולי ראייתם מפסוקים אלו שנאמר וכי תבואו מלחמה וגו'. ודון מינה ומינה שבכל יום ויום שיש תקיעה עושין כסדר הזה וגם ר"ה בכלל, ומדקאמר מלחמה בארצכם בבי"ת שמע מינה שמדבר בצורר שהוא תוך הארץ וזה יאות לראש השנה שתוקעין בו בשופר לערבב השטן הצורר הפנימי אשר בתוך הארץ לאפוקי סתם צורר הוא חוצה לארץ ועוד מה לי צורר חיצוני מה לי פנימי, ולפי זה יפה נרמז בפסוקים אלו סדר של ראש השנה. (כלי יקר)


{יא}   חמישי  וַיְהִ֞י בַּשָּׁנָ֧ה הַשֵּׁנִ֛ית בַּחֹ֥דֶשׁ הַשֵּׁנִ֖י בְּעֶשְׂרִ֣ים בַּחֹ֑דֶשׁ נַֽעֲלָה֙ הֶֽעָנָ֔ן מֵעַ֖ל מִשְׁכַּ֥ן הָֽעֵדֻֽת:

 אונקלוס  וַהֲוָה בְּשַׁתָּא תִנְיֵתָא בְּיַרְחָא תִנְיָנָא בְּעַשְׂרִין לְיַרְחָא אִסְתַּלֵק עֲנָנָא מֵעִלַוֵי מַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה בְּשַׁתָּא תִנְיֵיתָא בְּיַרְחָא תִּנְיֵיתָא הוּא יַרְחָא דְאִיָיר בְּעֶשְרִין לְיַרְחָא אִסְתַּלֵק עֲנַן יְקָרָא מֵעִילַוֵי מַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  בחדש השני. נמצאת אתה אומר שנים עשר חדש חסר י' ימים עשו בחורב, שהרי בראש חדש סיון חנו שם (ח) ולא נסעו עד עשרים באייר לשנה הבאה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) כמ"ש בפ' יתרו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בעשרים בחדש. זה היום היה תחלת נסוע הדגלים והנה עמדו בסיני קרוב משנה: (אבן עזרא)

 אור החיים  בשנה השנית בחודש וגו'. הקדים זכרון השנה לזכרון החודש, כדי להסמיך מאמר נעלה הענן למאמר בעשרים לחודש, כי כן הוא יופי שיעור הדיבור: (אור החיים)

 ספורנו  בחדש השני בעשרים בחדש. אחר שעשו הטמאים פסח שני בי''ד בחדש נעשו חצוצרות ובהם נועדו העדה והנשיאים למשה והודיענו סדר מסעם על ידי חצוצרות וסדר חצוצרות במקדש ובמלחמה ובכן נעלה הענן ללכת אל קדש ברנע שהיא העיר הראשונה בארץ ישראל שהיו פוגעים באותו הדרך שהיה דרך המדבר הגדול והנורא כאמרו ונסע מחורב ונלך את כל המדבר הגדול והנורא ונבא עד קדש ברנע: (ספורנו)


{יב}  וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל לְמַסְעֵיהֶ֖ם מִמִּדְבַּ֣ר סִינָ֑י וַיִּשְׁכֹּ֥ן הֶֽעָנָ֖ן בְּמִדְבַּ֥ר פָּארָֽן:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַטְלָנֵיהוֹן מִמַדְבְּרָא דְסִינַי וּשְׁרָא עֲנָנָא בְּמַדְבְּרָא דְפָארָן: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל לְמַטְלָנֵיהוֹן מִמַדְבְּרָא דְסִינַי וּשְׁרָא עֲנַן יְקָרָא בְּמַדְבְּרָא דְפָּארָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  למסעיהם. כמשפט המפורש למסע דגליהם, מי ראשון ומי אחרון: במדבר פארן. קברות התאוה במדבר פארן (ט) היה, ושם חנו ממסע (י) זה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) שהרי ממדבר פארן שקראו לו קברות התאוה נסעו לחצרות ואחר כך כתיב ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן הא כבר היו במדבר פארן דהיינו קברות התאוה כמו שכתוב הכא. ועל זה פירש קברות התאוה במדבר פארן היה ר"ל מדבר פארן היה גבול גדול ויש בו מקום שנקרא קברות התאוה וחצרות והכל היה במדבר פארן ולבסוף באו לסוף גבול מדבר פארן וזהו שנאמר בסוף הפרשה ויחנו במדבר פארן: (י) שלא תטעה לומר ממסע שני כמו מקברות התאוה לפי שמצינו שקראו למקום תבערה. לכן פירש ממסע זה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  למסעיהם. כראוי שיסעו: וישכון הענן במדבר פארן. עוד אפרשנו וכן ויסעו בראשונה: (אבן עזרא)


{יג}  וַיִּסְע֖וּ בָּרִֽאשֹׁנָ֑ה עַל-פִּ֥י יְהֹוָ֖ה בְּיַד-מֹשֶֽׁה:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ בְקַדְמֵיתָא עַל מֵימְרָא דַיְיָ בִּידָא דְמשֶׁה: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ בְּקַדְמֵיתָא עַל פּוּם מֵימְרָא דַיְיָ בִּידָא דְמשֶׁה: (תרגום יונתן)


{יד}  וַיִּסַּ֞ע דֶּ֣גֶל מַֽחֲנֵ֧ה בְנֵֽי-יְהוּדָ֛ה בָּרִֽאשֹׁנָ֖ה לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַ֨ל-צְבָא֔וֹ נַחְשׁ֖וֹן בֶּן-עַמִּֽינָדָֽב:

 אונקלוס  וּנְטַל טֵקַס מַשְׁרִית בְּנֵי יְהוּדָה בְּקַדְמֵיתָא לְחֵילֵיהוֹן וְעַל חֵילֵהּ נַחְשׁוֹן בַּר עַמִינָדָב: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ טֵיקַס מַשִׁרְיַית בְּנֵי יְהוּדָה לְחֵילֵיהוֹן וְרַבָּא דְהַוָה מְמַנֵי עַל חֵילְוַות שִׁבְטָא דִבְנֵי יְהוּדָה נַחְשׁוֹן בַּר עַמִינָדָב: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  ויסע דגל מחנה בני יהודה. בכולם כתיב ונסע וביהודה כתיב ויסע חסר מ' שכל מ' שנה שהיו במדבר היו עצמותיו בארון כאילו לא נסע: (בעל הטורים)


{טו}  וְעַ֨ל-צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י יִשָּׂשכָ֑ר נְתַנְאֵ֖ל בֶּן-צוּעָֽר:

 אונקלוס  וְעַל חֵילָא דְשִׁבְטָא דִבְנֵי יִשָׂשׂכָר נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר: (אונקלוס)

 יונתן  וְרַבָּא דְהַוָה מְמַנֵי עַל חֵילְוַות שִׁבְטָא דִבְנֵי יִשָשכָר נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר: (תרגום יונתן)


{טז}  וְעַ֨ל-צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י זְבוּלֻ֑ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן-חֵלֹֽן:

 אונקלוס  וְעַל חֵילָא דְשִׁבְטָא דִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בַּר חֵלוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְרַבָּא דְהַוָה מְמַנֵי עַל חֵילְוַות שִׁבְטָא דִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בַּר חֵלוֹן: (תרגום יונתן)


{יז}  וְהוּרַ֖ד הַמִּשְׁכָּ֑ן וְנָֽסְע֤וּ בְנֵֽי-גֵרְשׁוֹן֙ וּבְנֵ֣י מְרָרִ֔י נֹֽשְׂאֵ֖י הַמִּשְׁכָּֽן:

 אונקלוס  וּמִתְפְּרַק מַשְׁכְּנָא וְנָטְלִין בְּנֵי גֵרְשׁוֹן וּבְנֵי מְרָרִי נָטְלֵי מַשְׁכְּנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִתְפְּרַק מַשְׁכְּנָא וְנַטְלִין בְּנֵי גֵרְשׁוֹן וּבְנֵי מְרָרִי נַטְלֵי מַשְׁכְּנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והורד המשכן. כיון שנוסע דגל יהודה, נכנסו אהרן ובניו ופרקו את הפרכת וכסו בה את הארון, שנאמר ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה (במדבר ד, ה), ובני גרשון ובני מררי פורקין המשכן וטוענין אותו בעגלות, והארון וכלי הקדש של משא בני קהת עומדים מכוסין ונתונין על המוטות עד שנסע דגל מחנה ראובן, ואחר כך ונסעו הקהתים: (רש"י)

 אבן עזרא  והורד. הלוים יורידוהו: (אבן עזרא)


{יח}  וְנָסַ֗ע דֶּ֛גֶל מַֽחֲנֵ֥ה רְאוּבֵ֖ן לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַ֨ל-צְבָא֔וֹ אֱלִיצ֖וּר בֶּן-שְׁדֵיאֽוּר:

 אונקלוס  וּנְטַל טֵקַס מַשְׁרִית רְאוּבֵן לְחֵילֵיהוֹן וְעַל חֵילֵהּ אֱלִיצוּר בַּר שְׁדֵיאוּר: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטַל טֵיקַס מַשִׁירְיַת רְאוּבֵן לְחֵילֵיהוֹן וְרַבָּא דְהַוָה מְמַנֵי עַל חֵילְוַות שִׁבְטָא דִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בַּר שְׁדֵיאוּר: (תרגום יונתן)


{יט}  וְעַ֨ל-צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י שִׁמְע֑וֹן שְׁלֻֽמִיאֵ֖ל בֶּן-צוּרִֽישַׁדָּֽי:

 אונקלוס  וְעַל חֵילָא דְשִׁבְטָא דִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בַּר צוּרִישַׁדָי: (אונקלוס)

 יונתן  וְרַבָּא דְהַוָה מְמַנֵי עַל חֵילְוַות שִׁבְטָא דִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בַּר צוּרִי שַׁדָי: (תרגום יונתן)


{כ}  וְעַל-צְבָ֖א מַטֵּ֣ה בְנֵי-גָ֑ד אֶלְיָסָ֖ף בֶּן-דְּעוּאֵֽל:

 אונקלוס  וְעַל חֵילָא דְשִׁבְטָא דִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בַּר דְעוּאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְרַבָּא דְהַוָה מְמַנֵי עַל חֵילְוַות שִׁבְטָא דִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בַּר דְעוּאֵל: (תרגום יונתן)


{כא}  וְנָֽסְעוּ֙ הַקְּהָתִ֔ים נֹֽשְׂאֵ֖י הַמִּקְדָּ֑שׁ וְהֵקִ֥ימוּ אֶת-הַמִּשְׁכָּ֖ן עַד-בֹּאָֽם:

 אונקלוס  וְנָטְלִין בְּנֵי קְהָת נָטְלֵי מַקְדְשָׁא וּמְקִימִין יָת מַשְׁכְּנָא עַד מֵיתֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְנַטְלִין גְנִיסַת קְהָת נַטְלֵי מוּקְדְשָׁא וּמְקִימִין יַת מַשְׁכְּנָא עַד מֵיתֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  נשאי המקדש. נושאי דברים המקודשים: והקימו את המשכן. בני גרשון ובני מררי (כ) שהיו קודמים להם מסע שני דגלים, (ל) היו מקימין את המשכן כשהיה הענן שוכן, וסימן החנייה נראה בדגל מחנה יהודה והם חונים, ועדיין בני קהת באים מאחריהם עם שני דגלים האחרונים, היו בני גרשון ובני מררי מקימין את המקדש, וכשבאים בני קהת מוצאים אותו על מכונו ומכניסין בו הארון והשלחן והמנורה והמזבחות. וזהו משמעות המקרא, והקימו מקימי המשכן אותו עד טרם בואם של בני קהת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) פירוש מקרא קצר הוא כלומר והקימו המקימים או והקימו דבק עם בני גרשון ובני מררי הנזכרים למעלה שלא יתכן לומר והקימו הקהתים עד בואם של בני גרשון ומררי והוסיף לומר כשהיה הענן שוכן וסימן החנייה וכו' שבזולת זה היה נראה שבני גרשון ומררי שנסעו קודם נסיעת המחנות חנו במקום הנראה להם ואי אפשר זה שהרי כתיב על פי ה' יחנו ופירוש עד בואם טרם בואם כי הכוונה במאמר זה אינו אלא לומר שבעת בואם היה המשכן על מכונו והיו מכניסין בו תיכף הארון וכל כלי הקודש: (ל) פירוש כי בני גרשון ובני מררי היו נוסעים קודם נסיעת המחנות. והא דכתיב ויסע דגל מחנה יהודה ואחר כך כתיב והורד המשכן כבר פירש הרא"ם ויסע דגל מחנה יהודה שהוכן לנסוע ולא שנסע ממש כמו שמפורש שם באורך ואם כן היו בני מררי ובני גרשון קודמין לבני קהת שני דגלים כי קודם שנסע דגל מחנה יהודה ומיד שראו שהענן מסתלק נכנסו אהרן ובניו ופרקו את הפרכת וכסו בה את הארון ובני גרשון ובני מררי פורקין המשכן וטוענים בעגלות ונסעו והארון וכלי קדש של משא בני קהת עומדים מכוסים ונתונים על המוטות עד שנסע דגל מחנה ראובן ודו"ק ותמצא הכל מבואר כנ"ל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  נושאי המקדש. הוא הארון: והקימו. הגרשונים והמררים את המשכן עד בא הקהתים ויכניסו הכהנים מיד הארון אל מקומו: (אבן עזרא)


{כב}  וְנָסַ֗ע דֶּ֛גֶל מַֽחֲנֵ֥ה בְנֵֽי-אֶפְרַ֖יִם לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַ֨ל-צְבָא֔וֹ אֱלִֽישָׁמָ֖ע בֶּן-עַמִּיהֽוּד:

 אונקלוס  וּנְטַּל טֵקַס מַשְׁרִית בְּנֵי אֶפְרַיִם לְחֵילֵיהוֹן וְעַל חֵילֵהּ אֱלִישָׁמָע בַּר עַמִהוּד: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטַל טֵיקַס מַשִׁירְיַית בְּנֵי אֶפְרַיִם לְחֵילֵיהוֹן וְרַבָּא דְהַוָה מְמַנֵי עַל חֵילְוַות שִׁבְטָא דִבְנֵי אֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בַּר עַמִיהוּד: (תרגום יונתן)


{כג}  וְעַ֨ל-צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י מְנַשֶּׁ֑ה גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן-פְּדָהצֽוּר:

 אונקלוס  וְעַל חֵילָא דְשִׁבְטָא דִבְנֵי מְנַשֶׁה גַמְלִיאֵל בַּר פְּדָהצוּר: (אונקלוס)

 יונתן  וְרַבָּא דְהַוָה מְמַנֵי עַל חֵילְוַות שִׁבְטָא דִבְנֵי מְנַשֶׁה גַמְלִיאֵל בַּר פְּדָהצוּר: (תרגום יונתן)


{כד}  וְעַ֨ל-צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֑ן אֲבִידָ֖ן בֶּן-גִּדְעוֹנִֽי:

 אונקלוס  וְעַל חֵילָא דְשִׁבְטָא דִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בַּר גִדְעוֹנִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְרַבָּא דְהַוָה מְמַנֵי עַל חֵילְוַות שִׁבְטָא דִבְנֵי בִּנְיָמִין אֲבִידָן בַּר גִדְעוֹנִי: (תרגום יונתן)


{כה}  וְנָסַ֗ע דֶּ֚גֶל מַֽחֲנֵ֣ה בְנֵי-דָ֔ן מְאַסֵּ֥ף לְכָל-הַֽמַּחֲנֹ֖ת לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַ֨ל-צְבָא֔וֹ אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן-עַמִּֽישַׁדָּֽי:

 אונקלוס  וּנְטַל טֵקַס מַשְׁרִית בְּנֵי דָן מַכְנִישׁ לְכָל מַשִׁרְיָתָא לְחֵילֵיהוֹן וְעַל חֵילֵהּ אֲחִיעֶזֶר בַּר עַמִישַׁדָי: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטַל טֵיקַס מַשִׁרְיַית בְּנֵי דָן מַכְנִישׁ לְכָל מַשִׁרְיָיתָא לְחֵילֵיהוֹן וְרַבָּא דְהַוָה מְמַנֵי עַל חֵילְוַות שִׁבְטֵיהּ דִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בַּר עַמִישַׁדָי: (תרגום יונתן)

 רש"י  מאסף לכל המחנות. תלמוד ירושלמי. לפי שהיה שבטו של דן מרובה באוכלוסין היה נוסע באחרונה, וכל מי שהיה מאבד דבר היה מחזירו לו. אתיא כמאן דאמר כתיבה היו מהלכין, ומפיק לה מן כאשר יחנו כן יסעו (במדבר ב, יז). (מ) ואית דאמרי כקורה היו מהלכין, (נ) ומפיק לה מן מאסף לכל המחנות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) כמו שפרש"י בפרשת במדבר דגל יהודה במזרח ושל ראובן בדרום ושל אפרים במערב ושל דן בצפון לכך צריך להתפשט ברוחב שני דגלים וצריך להיות אוכלוסין מרובים אבל למאן דאמר כקורה היו מהלכין ר"ל זה אחר זה ומפיק לה ממאסף לכל המחנות לפירוש זה אפילו לא היה אוכלוסין מרובין יכול לאסוף מה שמאבדין. ואם תאמר הא שבט של יהודה היה מרובה ביותר משבט דן דשבט של יהודה היה קפ"ו אלפים וד' מאות ושבט של דן לא היו כי אם קנ"ז אלפים ושש מאות כדכתיב בפרשת במדבר (גור אריה) כיון שיהודה היה נוסע תחלה מפני שהוא המלך לפיכך נסיעה האחרונה לבני דן שהיה מרובה באוכלוסין אחר יהודה: (נ) ובחנייתן היו חונים כתיבה כדכתיב בפרשת במדבר ואם תאמר למאן דאמר כקורה היו מהלכין היאך מפרש כאשר יחנו כן יסעו ויש לומר כאשר יחנו איש על דגלו ועל מחנהו כן יסעו וכתיב יחנו בני ישראל איש על דגלו ואיש על מחנהו. מצאתי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מאסף. לפי הדגלים כי נפתלי הוא באחרונה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מאסף. ג' במסורה הכא ואידך ואין איש מאסף אותם הביתה בפילגש בגבעה ואידך וכעמיר מאחרי הקוצר ואין מאסף שבט דן על שהיה עמהם פסל על כן אין איש מאסף שהענן היה פולט אותם ועמלק הרג בהם ונפלו כעמיר מאחרי הקוצר ואין מאסף: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  מאסף לכל המחנות. לפי שהיה אחרון וכל מי שהיה מתאחר בשביל שום דבר היה מתעכב עמהן לכך נקרא מאסף: (דעת זקנים)


{כו}  וְעַ֨ל-צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י אָשֵׁ֑ר פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן-עָכְרָֽן:

 אונקלוס  וְעַל חֵילָא דְשִׁבְטָא דִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בַּר עָכְרָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְרַבָּא דְהַוָה מְמַנֵי עַל חֵילְוַות שִׁבְטָא דִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בַּר עָכְרָן: (תרגום יונתן)


{כז}  וְעַ֨ל-צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י נַפְתָּלִ֑י אֲחִירַ֖ע בֶּן-עֵינָֽן:

 אונקלוס  וְעַל חֵילָא דְשִׁבְטָא דִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בַּר עֵינָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְרַבָּא דְהַוָה מְמַנֵי עַל חֵילְוַות שִׁבְטָא דִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בַּר עֵינָן: (תרגום יונתן)


{כח}  אֵ֛לֶּה מַסְעֵ֥י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל לְצִבְאֹתָ֑ם וַיִּסָּֽעוּ: (ס)

 אונקלוס  אִלֵין מַטְלָנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֵילֵיהוֹן וּנְטָלוּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין מַטְלָנֵי בְּנֵי יִשְרָאֵל לְחֵילֵיהוֹן וְאִסְתַּלֵק עֲנַן יְקָרָא מֵעִילַוֵי מַשְׁכְּנָא וּנְטָלוּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אלה מסעי. זה (ס) סדר מסעיהם: ויסעו. ביום ההוא (ע) נסעו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דקשה ליה דאלה מסעי משמע שרוצה לפרש המקומות שחנו בם ונסעו מהם והכא לא מפרש זה אלא לקמן באלה מסעי מפרש. ועל זה פירש זה סדר מסעיהם ר"ל דאלה מסעי פירוש זה סדר מסעיהם היאך היו נוסעים מי ראשון ומי אחרון: (ע) כלומר ביום הסתלקות הענן דלא תימא כיון שהענן הולך לפניהם שלשה ימים לתור להם מנוחה בודאי נסעו ביום שאח"ז משום הכי מפרש מיד והרא"ם פירש ביום ההוא נסעו פירוש בחדש השני בעשרים בו אבל ויסעו בני ישראל למסעיהם דלעיל פירש ויסעו כמשפט המפורש למסע דגליהם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אלה מסעי בני ישראל. הטעם כך נסעו תמיד כל ימי המדבר מצאנו שצפורה היא בת רעואל כי כן כתוב ויתן את צפרה בתו ועוד להשקות צאן אביהן אל רעואל אביהן והנה חובב הוא בן רעואל והנה הוא אחי צפורה ולפי שקול הדעת הוא יתרו בעבור חנותנו במדבר ואמר על דבר יתרו כאשר בא אל המדבר אשר הוא חנה שם ואם יטעון טוען כי הכתוב אמר על יתרו חותן משה יש להשיב כי דרך המקרא לקרוא אבי הנערה ואחיה חותן והעד לחובב בן רעואל המדיני חותן משה וכבר נתברר שחובב אחי צפורה וקראו חותן משה ואם אמר אין חותן משה דבק עם חובב רק עם רעואל התשובה מבני חובב חותן משה ורבים אמרו שחובב הוא יתרו והוא אבי צפורה ורעואל היה זקנה ואמר הכתוב אל רעואל אביהן כאשר אמר יעקב אלהי אבי אברהם ואמר הכתוב בתו כאשר אמר על בלשצר שהוא בן נבוכדנצר והוא בן בנו וחכמינו אמרו שבעה שמות היו לו ליתרו ושבעים פנים לתורה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויסעו. ב' במסורה הכא ואידך ויסעו ויהי חתת אלהים. לומר מה שם היה חתת אלהים על כל סביבותיהם אף כאן ד''א ויסעו דהתם ריש פסוק ויסעו דהכא סוף פסוק דהתם לפי שיעקב ביער ע''א מתוכם לפיכך נסעו ביד רמה ושכינה לפניהם אבל בני דן שהיה ביניהם ע''ז נסעו לאחור ולא לפנים שהיה הענן פולט אותם ועמלק היה הורג בהם: (בעל הטורים)


{כט}  וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה לְ֠חֹבָ֠ב בֶּן-רְעוּאֵ֣ל הַמִּדְיָנִי֘ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁה֒ נֹֽסְעִ֣ים | אֲנַ֗חְנוּ אֶל-הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה אֹת֖וֹ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֑ם לְכָ֤ה אִתָּ֨נוּ֙ וְהֵטַ֣בְנוּ לָ֔ךְ כִּֽי-יְהֹוָ֥ה דִּבֶּר-ט֖וֹב עַל-יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וַאֲמַר משֶׁה לְחוֹבָב בַּר רְעוּאֵל מִדְיָנָאָה חֲמוֹהִי דְמשֶׁה נָטְלִין אֲנַחְנָא לְאַתְרָא דִי אֲמַר יְיָ יָתֵהּ אֶתֵּן לְכוֹן אִיתָא עִמָנָא וְנוֹטֵיב לָךְ אֲרֵי יְיָ מַלֵיל לְאַיְתָאָה טָּבָא עַל יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר משֶׁה לְחוֹבָב בַּר רְעוּאֵל מִדְיָנָאָה חֲמוֹי דְמשֶׁה נַטְלִין אֲנַחְנָא מִיכָּא לְאַתְרָא דַאֲמַר יְיָ יָתֵיהּ אֶתֵּן לְכוֹן אִיתָא עִמָנָא וְנוֹטִיב לָךְ אֲרוּם יְיָ מַלֵיל לְאוֹטָבָא לְגִיוֹרָא עַל יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  חובב. הוא (פ) יתרו שנאמר מבני חובב חותן משה (שופטים ד, יא), ומה תלמוד לומר ותבאנה אל רעואל אביהן (שמות ב, יח), מלמד שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא (ספרי עח), ושמות הרבה היו לו, יתרו על שם שיתר פרשה אחת בתורה, חובב על שחיבב את התורה וכו': נסעים אנחנו אל המקום. מיד, עד ג' ימים (צ) אנו נכנסין לארץ, שבמסע זה הראשון נסעו על מנת להכנס לארץ ישראל, אלא שחטאו במתאוננים, ומפני מה שתף משה עצמו עמהם, שעדיין לא נגזרה גזרה עליו וכסבור שהוא (ק) נכנס (ספרי שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דק"ל שחותן משה שכתוב בקרא אין מפורש בקרא אהייא קאי אי קאי ארעואל או אחובב בנו ומתרץ דקאי אחובב שהוא יתרו כמו שנאמר מבני וגו' רא"ם. ויש מקשים והא כבר פירש זה בפרשת וישמע יתרו ועוד קשה למה לו להזכיר והרבה שמות היו לו וכו' ויש לומר משום דק"ל דכתיב חובב בן רעואל וגו' ממה נפשך אי חובב הוא יתרו ורעואל הוא אביו אם כן יתרו לאו רעואל שמו ואי חובב הוא בנו של יתרו שהוא רעואל אם כן לאו חובב שמו ואם כן היאך מצינו שז' שמות נקראו לו. לכך מתרץ רש"י חובב הוא יתרו והוא נקרא גם כן רעואל ואל תתמה שיתרו היה שמו רעואל ואביו נמי נקרא שמו רעואל דגבי אביו היה שם העצם שלו רעואל לאפוקי יתרו על שם מעשיו נקרא רעואל שנעשה ריע לאל: (צ) מדלא כתיב הולכים אנחנו ומדכתיב נוסעים משמע במסע ראשונה רק שחטאו במתאוננים והא דפירש רש"י עד שלשה ימים וכו' הוכחתו מדכתיב בפרשה זו ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים: (ק) ואם תאמר והא פרש"י בפרשת שמות ביד אחר שתרצה לשלוח אני אין סופי להכניסם לארץ ולהיות גואלם לעתיד שמע מינה שמשה היה יודע שנגזרה גזרה. ויש לומר דודאי ידע משה שהוא לא יכניסם לארץ ויהיה ראש ונשיא עליהם אבל מכל מקום יכנס כאחד מהם. אבל קשה דבסוף פרשת שמות פרש"י העשוי לפרעה תראה ולא העשוי לשבעה מלכי אומות כשאביאם אל הארץ משמע שלא יכנס שם. לכך נקט רש"י הכא כסבור שהוא נכנס ולא נקט שהוא יכניסם דהא ידע שהוא לא יכניסם וגם בפרשת חוקת פירש"י שאלמלא חטאו בזה היו נכנסים לארץ ולא נקט היו מכניסין את ישראל ואם תאמר והא פרש"י בפרשת בשלח תביאמו נתנבא משה שלא יכנס לארץ ישראל משמע שאפילו לא יכנס כאחד מישראל בארץ והכא פרש"י כסבור שהוא נכנס. ויש לומר דניבא ולא ידע מה ניבא: (שפתי חכמים)

 אור החיים  נוסעים אנחנו וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר זה הלא ידוע היה הדבר להם, ורז"ל הרגישו מזה ואמרו (ספרי כאן) שנתכוין במאמר זה לומר שלא נשאר להם אלא נסיעה אחת ויגיעו למחוז חפצם, ויתבאר עוד הכתוב בהעיר במאמר אותו אתן לכם שלא היה לו לומר תיבת אותו. אכן לצד שלא הבטיח ה' בהבטחותיו לאבותינו לתת לנו אלא ארץ כנען ולא ארץ סיחון ועוג, וכמאמרם ז"ל (ספרי ח"ב רצ"ט) וכתבנוהו למעלה (ז' מ"ב), ולצד שהיו אז נוסעים לארץ סיחון ועוג אמר לחובב נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן גם כן לכם הגם שלא נתנו לאבותינו יתן אותו לנו, כי ידע בנבואה מה שעתיד להיות, והגם שאמרו בספרי (שם) וזה לשונם פרט לארץ סיחון ועוג שנטלתם מעצמיכם ע"כ, אף על פי כן הסכים ה' ונתנה להם. עוד נתכוון במאמר אותו אתן לכם רמז כי ארץ סיחון ועוג יתנם ה' להם בכינוי לרמוז גם אל משה כי הוא לכדה והורישה לב' המטות וחצי המטה, ודקדק לומר אותו למעט ארץ כנען כי לא למשה יתננה אלא ליהושע:

לכה אתנו והטבנו לך וגו'. כוונת הדברים הוא לצד שאמרו ז"ל (ספרי ח"א קל"ב) ארץ ישראל נתחלקה לשבטים ולא לגרים, ומעתה אין מקום לתת חלק ונחלה לבני חובב תוך ישראל זולת בדרך מתנה מחלקם, ולזה כשבא משה להבטיחו דקדק לומר לו והטבנו לך פירוש מחלק ישראל יתנו לו בתורת הטבה, ולצד שחש משה שלא יחפצו במאמר משה מה' סיבות אשר יסובבו מהדבר, ג' יסובבו מבחינת המתנה, וב' מבחינת ההבטחה ג' מבחינת המתנה, א' לצד שיתבייש הנשפע מהמשפיע על דרך אומרם (ירושלמי ערלה פ"א ה"ג) מאן דאכיל דלאו דיליה וכו', ב' לצד שיתמעט כבוד המקבל מתנה בעיני הנותן ולא יהיה עומד בעיניו בכבוד הראשון, ג' לצד המעטת המתנה בערך אדם גדול תהיה לו לחרפה וימאס מציאותה מהעדרה. ב' מבחינת ההבטחה, א' מצד שיש לחוש שינחם מדברו הטוב אשר דיבר לעשות, או מצד צרות עין כי תרע עינו מתת מטובו, או כי יתמעט אהבת המובטח ממנו בלבו, והב' לצד שלא תשיג ידו עשות, וכמאמר רז"ל (ויק"ר פכ"ו) בפסוק אמרות ה' אמרות טהורות, ולזה נתחכם משה בנועם דבריו והסיר כל הה' חששות הנזכרים:

ופתח דבריו האירו במאמר לכה אתנו והטבנו וגו' פירוש בעד הליכתך עמנו הטבנו לך, ומעתה ההטבה אינה בחנם ויכול לתבוע ולהוציא בדיינים, ובדרך זה הוסר מיחוש הבושה דמאן דאכיל דלאו דיליה, גם מיחוש המעטת בכבודו לצד שנהנה ממנו, גם מיחוש ביטול ההבטחה כי יתנחם שהרי אינו הולך עמם ועוזב ארצו ונחלתו אלא בתנאי זה, ואומרו והטבנו לך כאן פירוש שיעור ההטבה שיהיה חלק בני חובב מובחר וטוב מכל חלק עם בני ישראל שיתנו לו חלק המובחר, וכן אמרו רז"ל (ספרי כאן) שנתנו לו דושנה של יריחו. ואומרו כי ה' דבר טוב בזה סתר ב' המיחושים שנשארו מהמיחושים שרשמנו והם המעטת ההטבה ומניעת השג יד לקיים הבטחון, כי ה' דבר טוב וטובת ה' מופלאת היא, ולשיעור זה תהיה ההטבה גדולת הערך וראויה להתכבד, גם חזקה ובריאה ואין בה חזרה כי ה' לא איש הוא וגו' ויתנחם ובפרט מדברו הטוב, כי דוקא על הרעה הוא שניחם דכתיב (שמות לב) וינחם ה' על הרעה, ודקדק לומר על ישראל לתוספת חיזוק הטוב לצד שהוא לישראל ולא לאומות העולם ולא ינחם על הטובה להם: (אור החיים)

 כלי יקר  לכה אתנו והטבנו לך. כאן שואלים המפרשים מאחר שלא נתרצה יתרו לילך עמהם בהבטחה ראשונה, מה הוסיף לו משה כשאמר לו שנית והיה הטוב אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך. ועוד למה קראו חובב עכשיו, ועוד שאמר נוסעים אנחנו ולכה אתנו הל"ל הולכים אנחנו או תסע אתנו, ועוד ויאמר לא אלך כי אם אל ארצי אלך. תרתי אלך למה לי, ומ"ש דבר טוב על ישראל לישראל הל"ל.

ונראה שלשון הליכה נופל על תנועת הרגלים לבד, המעתיקין את האדם ממקום למקום אבל יכול להיות שאף בהיותו הולך למקום אחר מ"מ עדיין דעתו קשורה במקום אשר הלך משם, אבל לשון נסיעה העתקה כוללת לגופו ולמחשבתו מכל וכל כי מטעם זה אמר הקב"ה לאברהם לך לך מארצך. (בראשית יב.א) כי בהתחלה ודאי מסתמא עדיין נפשו קשורה בבית אביו ולסוף נאמר (שם יב.ט) הלוך ונסוע הנגבה תחילה היה הולך ואח"כ נוסע הנגבה כי נשנו אלהים את כל בית אביו. וזה"ש ויאמר משה לחובב העלים ממנו שם יתרו כי אולי יחשוב שקשים גרים לישראל כספחת (יבמות מז:) כי כל יתר כנטול דמי ועל שם זה הוא נקרא יתרו וא"כ מסתמא לא יקרבוהו כראוי על כן שינה שמו מן יתרו לחובב לרמוז לו על מה שנאמר (דברים י.יט) ואהבתם את הגר. שיהיה חביב עליהם ע"כ שאל ממנו שילך, ואמר נוסעים אנחנו. כי לגבי אצלינו נקרא נסיעה מן המקום אשר יצאנו משם כי אין לנו שם נחלה וכרם ומשפחה אמנם לגבי דידך נקרא הליכה מארצך וממולדתך ואעפ"כ אני מבקש לכה אתנו והטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל. ר"ל צוה לנו להטיב עם מי שמדבק בנו, ושייך בזה לומר על ישראל כדרך שנאמר (ישעיה יד.א) ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב. כי לשון על משמש על התוספות שעל העיקר, ויאמר אליו לא אלך. היה חרה לו שהזכיר לו לשון הליכה לחשדו שמחשבתו עדיין משוטטת בארצו ובמקום מולדתו, כי באמת היתה התורה כל כך חביבה עליו עד שיהיה מסלק אפילו מחשבתו מכל וכל מן ארצו ומולדתו והיה לו חשק מכל וכל לדבק בשכינה.

וע"ז אמר כ"א אל ארצי ואל מולדתי אלך. זה יקרא הליכה כשאלך אל ארצי לגייר את בני משפחתי כי אז ודאי תמיד תהיה מחשבתי משוטטת במקום קדוש זה אשר נפשי קשורה בו, ויאמר אל נא תעזוב אותנו. מעולם לא חשדתיך שבשובך לביתך תשכח המעמד הקדוש הזה אלא דאגתי מאחר שאתה רואה את העם הזה כי ברע הוא וכל החניות הם בתרעומת ומחלוקת ותלונה אולי בעבור זה לא יעלה ברצונך לשוב אצלנו, וז"ש אל נא תעזוב אותנו. כי במלת אותנו חתם כל הענין ובא לומר ירא אני פן תהיה העזיבה מאתנו כי ע"כ ידעת חנותינו במדבר. וע"כ כמו שפירש"י ור"ל על אשר ידעת חנותינו שכל החניות היו בתרעומת על השכינה שסרו מאחרי ה' ע"כ אני דואג פן לא תשוב אלינו ואף בלכתך עמנו תהיה מחשבתך על ארץ מולדתך לאמר מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה בשלום שמה, לא כחניות הללו שהם בתרעומת כאמור לכן אני מבקש שאפילו אותנו אל תעזוב כי בזה תהיה מזכה הרבים ועיני כל ישראל יהיו עליך ללמוד ק"ו ממך שאם אתה עזבת ארץ מולדתך ושררתך ובאת לדבק בשכינה ק"ו ישראל, וזה"ש והיית לנו לעינים וזכות הרבים יהיה תלוי בך, והיה כי תלך עמנו, כי עיקר צורך דבר זה הוא בהיותך הולך עמנו ומחשבתך משוטטת בארץ מולדתך בראותך קלקול הסדר שבינינו וע"כ אנו צריכין ביותר אותך כדי לזכות הרבים, והיה הטוב אשר ייטיב ה' עמנו. על יושר מעשינו, והטבנו לך. ומשלך יתנו לך כי מאחר שאתה תהיה סבה אל תיקון ענינינו וזכות הרבים תלוי בך א"כ מי יאכל ומי יחוש חוץ ממך ואז שתק יתרו ונעתר לו כי זכות הרבים גדול.

ובדרך פשוטו, מתחילה הבטיחו בטובה גופנית, באמרו והטבנו לך ולא הזכיר השם ולא רצה לקבל כי אמר אלך אל ארצי ושם יהיה לי טובה הרבה, ואח"כ הבטיחו בטובה רוחנית שיהיה מכלל הסנהדרין שנקראו עיני העדה כמ"ש והיית לנו לעינים. ואמר והיה הטוב אשר ייטיב ה' עמנו. הזכיר השם בטובה רוחנית זו כי יתן ה' את רוחו עליו ונעתר לו, וכן היה לדעת רז"ל (סנהדרין קו.) שמבני יתרו זכו וישבו בלשכת הגזית כו' ובודאי היה זה מהבטחת והיית לנו לעינים. (כלי יקר)


{ל}  וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו לֹ֣א אֵלֵ֑ךְ כִּ֧י אִם-אֶל-אַרְצִ֛י וְאֶל-מֽוֹלַדְתִּ֖י אֵלֵֽךְ:

 אונקלוס  וַאֲמַר לֵהּ לָא אֵזִל אֶלָהֵן לְאַרְעִי וּלְיַלָדוּתִי אֵזִל: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לֵיהּ לָא אִיזֵיל אֱלָהֵין לְאַרְעִי וּלְיַלְדוּתִי אִיזֵיל: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל ארצי ואל מולדתי. אם בשביל נכסי אם (ר) בשביל משפחתי (ספרי עט): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) מדכתיב אל אל ב' פעמים. ר"ל אם בשביל נכסי שיש לי שם נחלה אלך ואמכור אם בשביל משפחתי כדי לגיירם כדמצינו וילך אל ארצו דפרש"י לגייר את בני משפחתו אבל דעתו היה לחזור להם ולא לדור שם. מצאתי בשם מורינו הרב רבי אברהם מפראג: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אל ארצי. שאדור שם היום ושם נולדתי: (אבן עזרא)

 אור החיים  כי אם אל ארצי וגו' אלך. צריך לדעת למה הוצרך לומר תיבת אלך והלא מובן הוא מאומרו לא אלך כי אם וגו'. יתבאר על דרך אומרם ז"ל (מכילתא יתרו) וזה לשונם וישלח משה את חותנו ר' יהושע אומר שלחו מכבודו של עולם, ר"א המודעי אומר אמר לו כלום הנר מהנה אלא במקום החושך מה אני מהנה בין חמה ולבנה אלא אני הולך לארצי ומגייר כל בני מדינה ואביאם ללמוד וכו' יכול הלך ולא עשה כן הרי אומר (שופטים א) ובני קני וגו', מתוך דבריהם משמע שרבי יהושע סובר שיתרו לא נתגייר ושלחו משה מכבודו של עולם, ולר"א נתגייר, ולדברי שניהם יתיישב יתור אלך על נכון, לר' יהושע נתכוון לומר על זה הדרך לא אלך כי אם אל ארצי ולא לטעם חביבות ארצי לבד אבל זולת זה הייתי יושב, לא כן הוא אלא אלך על כל פנים, ולסברת ר"א על זה הדרך לא אלך פירוש לחלוטין בהליכה זו כי אם אל ארצי ואל מולדתי פירוש אל אשר יאות לבני ארצי ומולדתי אלך לגיירם ולשוב, וכפל לומר ארצי ומולדתי לומר אם אמצא מקום אגייר כל בני מדינתי ולפחות בני מולדתי: (אור החיים)

 ספורנו  כי אם אל ארצי ואל. מו. לדתי א. לך. שלא תסבול זקנתי אויר ארץ אחרת ומזונותיה: (ספורנו)


{לא}  וַיֹּ֕אמֶר אַל-נָ֖א תַּֽעֲזֹ֣ב אֹתָ֑נוּ כִּ֣י | עַל-כֵּ֣ן יָדַ֗עְתָּ חֲנֹתֵ֨נוּ֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְהָיִ֥יתָ לָּ֖נוּ לְעֵינָֽיִם:

 אונקלוס  וַאֲמַר לָא כְעַן תִּשְׁבּוֹק יָתָנָא אֲרֵי עַל כֵּן יְדַעַתְּ כַּד הֲוֵינָא שָׁרַן בְּמַדְבְּרָא וּגְבוּרָן דְאִתְעֲבִידָן לָנָא חֲזֵיתָא בְעֵינָיִךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לָא כְדוּן תִּשְׁבּוֹק יָתָנָא אֲרוּם בְּגִין כֵּן דִידַעְתְּ כַּד הֲוֵינָן שְׁרַן בְּמַדְבְּרָא לְמִידַן וְאַלִיפַת לָנָא עֵיסַק דִינָא וַהֲוָיַת חָבִיב עֲלָן כְּבָבַת עֵינָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל נא תעזוב. אין נא אלא לשון בקשה, שלא יאמרו לא נתגייר יתרו מחבה, (ש) סבור היה שיש לגרים חלק בארץ, עכשיו שראה שאין להם חלק הניחם והלך לו: כי על כן ידעת חנותנו במדבר. כי נאה לך לעשות זאת, על אשר ידעת חנותנו במדבר וראית נסים וגבורות שנעשו לנו: כי על כן ידעת. כמו על אשר ידעת, כמו כי על כן לא נתתיה לשלה בני (בראשית לח, כו), כי על כן עברתם (שם יח, ה), כי על כן באו (שם יט, ח), כי על כן ראיתי פניך (שם לג, י): והיית לנו לעינים. לשון עבר (ת) כתרגומו. דבר אחר לשון עתיד, (א) כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו תהיה מאיר עינינו. דבר אחר שתהא חביב עלינו כגלגל עינינו, שנאמר ואהבתם את הגר (דברים י, יט): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) דקשה ליה למה ביקש ממנו שילך עמו והלא ההליכה הוא לטובתו ומאחר שאינו רוצה בטובה יניחוהו. ועל זה פירש כדי שלא יאמרו וכו': (ת) ר"ל על שראה נסים וגבורות מה שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל והכי קאמר והיית לנו לעינים כלומר שראית הכל בעיניך: (א) דלטעם ראשון קשה מלת לנו לכן פירש דבר אחר כו' ולפי דבר אחר קשה כיון שהשכינה ביניהם שמאיר עיניהם על ידי משה ומה להם ליתרו. ולכן פירש דבר אחר וכו'. ולטעם אחרון לחוד קשה דהל"ל והיית לנו כעינים. לכן צריך לכל הטעמים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אל נא. כמו עתה וכן כל נא שבמקרא והוא הפוך בלשון ישמעאל: כי על כן ידעת. כמו כי על כן לא נתתיה לשלה והטעם הואיל וידעת חנותינו שידעת המקום שחנינו שם לכה אתנו: והיית לנו לעינים. להראות הדרך ורבים אומרים כי והיית לשון עבר רמז על העצה שנתן למשה שהראה לו מה שלא ידע וזה טעם לעינים: וטעם ויאמר אל נא. וכבר אמר לו כך ולא הועיל לפי דעתי שהמסע הראשון לבדו לא היה כשאר המסעות והפסוק שאמר ונסעו הקהתים אחר נסוע שני הדגלים בכל המסעים חוץ מזה כי הארון היה נוסע לפניהם וזה היה שלשת ימים בלבד וזה טעם דרך שלשת ימים וכמוהו וילכו שלשת ימים במדבר איתם אין פירושו שהלכו ביום אחד מהלך שלשה ימים ויש אומרים שהלכו מהלך שלשה ימים ביום אחד ויש אומרים שהלכו מהלך שלשה ימים כנגד המסעים שנסעו בצאתם ממצרים והארון היה רחוק מהם דרך שלשה ימים וזה טעם וישכן הענן במדבר פארן ויפרשו ויסעו בראשונה כי על פי משה נסעו כי הענן נסע מיד וזה לא יתכן כי משה לא יסור מהארון והעד ויהי בנסוע הארון ויאמר משה ובנחה יאמר והנכון בעיני אשר אמרתי. וטעם וישכן הענן במדבר פארן שם כלל לתבערה שהוא קברות התאוה ולחצרות ורתמה ומסעים רבים והעד שלא הזכיר הכתוב בפרשת אלה מסעי במדבר פארן ועוד אפרשנו: וטעם על פי ה'. בהריע בחצוצרות: (אבן עזרא)

 אור החיים  אל נא תעזוב אותנו וגו'. לדברי ר"א יתבאר על זה הדרך שמבקש ממנו שלא ילך אפילו לפי שעה הגם שדעתו לחזור, והוא מה שרמז בתיבת נא, וכנגד טענת שרגא בטיהרא שלא קבלה ממנו אמר הטעם כי על כן ידעת חנותנו במדבר ועל ידך האירו דרכינו בעצתך דכתיב (שמות יח) ואתה תחזה מכל העם וגו' והסכים ה' על עצתך וכתיב ויבחר משה וגו' אם כן יכול אתה להאיר אפילו לפני חמה ולבנה, ולדברי ר' יהושע יתבאר על זה הדרך אל נא פירוש אין נכון עתה לעזוב אותנו, והטעם כי על כן ידעת וגו', פירוש בשלמא אם לא באת אצלינו כל עיקר אין אני חושש לך אבל עתה שבאת וידעת חנותנו במדבר פירוש לצד שישראל מכוסים בעננים ואין אדם יודע מקומם כמאמרם ז"ל (במד"ד פי"ט ר"ה ג.) בפסוק כי גוע אהרן וגו' וישמע הכנעני כי בא ישראל וגו', ואמרו רז"ל כי לצד שנסתלקו ענני כבוד הוכר מקומן של ישראל, אמור מעתה קודם לכן לא נודע תחנותם וחובב הודיעו ה' חנותם של ישראל, ועוד לו שהסכים ה' למה שהאיר עיניהם בעצתו, והוא אומרו והיית לנו וגו', ואין נכון לעזוב אותם אחר כל זה, כי יש בזה חילול ה', כי יאמרו שעמד על אמונתם והחשיבוהו כל כך ועזב אותם אין זה אלא שלא הוצדקו אצלו מופתי האמונה ואין נכון עשות כן, וכשלא קבל גרשו משה מכבודו של עולם: (אור החיים)

 ספורנו  אל נא תעזוב אותנו. ילכו בניך לפחות עמנו: כי על כן ידעת חנותנו במדבר. ואם יעזבונו גם בניך תחללו את ה' בעיני האומות שיאמרו אילו ראה יתרו בהם ענין אלהי באמת לא היה עוזב אותם הוא ובניו. ובזה הסכים משה ויתרו ובניו כי אמנם יתרו חזר אל ארצו כאמרו וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו ובניו הלכו עם ישראל בלי ספק כמו שהעיד בספר שופטים באמרו ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה: (ספורנו)

 דעת זקנים  כי על כן ידעת חנותנו במדבר. פי' ע"כ אני מחלה פניך שתלך עמנו לפי שידעת חנותנו והניסים והגבורות שעשה עמנו הקב"ה והיית לנו לעינים שהרואים אותך עמנו יאמרו לא עזב ארצו ואת נחלתו אם לא מפני שראה וידע גדולות של הקב"ה והטובות שעשה לעמו: (דעת זקנים)


{לב}  וְהָיָ֖ה כִּֽי-תֵלֵ֣ךְ עִמָּ֑נוּ וְהָיָ֣ה | הַטּ֣וֹב הַה֗וּא אֲשֶׁ֨ר יֵיטִ֧יב יְהֹוָ֛ה עִמָּ֖נוּ וְהֵטַ֥בְנוּ לָֽךְ:

 אונקלוס  וִיהֵי אֲרֵי תֵזִל עִמָנָא וִיהֵי טָבָא הַהוּא דִי יוֹטִיב יְיָ עִמָנָא וְנוֹטִיב לָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי אֲרוּם תֵזִיל עִמָנָא וִיהֵי טָבָא הַהוּא דְיוֹטֵב יְיָ עִמָנָא וְנוֹטִיב לָךְ בְּפִלוּג אַרְעָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיה הטוב ההוא וגו'. מה טובה היטיבו לו, אמרו, כשהיו ישראל מחלקין את הארץ, היה דושנה (ב) של יריחו ת"ק אמה על ת"ק אמה, והניחוהו מלחלוק, אמרו מי שיבנה בית המקדש בחלקו הוא יטלנו, ובין כך ובין כך נתנוהו לבני יתרו ליונדב בן רכב, שנאמר ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים וגו' (שופטים א, טז): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) דושנה קרקע שמנה: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  והיה הטוב ההוא. ה' פעמים טובה כתיב כאן כנגד חמש מאות אמה דושנה של יריחו שנתנו לבניו. והטבנו. טוב. הטוב. ייטיב. והטבנו. בגימ' יריחו: (בעל הטורים)

 אור החיים  והיה כי תלך וגו' והיה וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר והיה פעם ב' עוד כל הכתוב מיותר שהן הן הדבדים הנאמרים במאמר ראשון, ויתבאר לב' הסברות, לסברת ר"א תיבת והיה וגו' נמשכת עם מה שלמעלה על זה הדרך והיית לנו לעינים והיה כמו כן כי תלך עמנו תחשב במדרגה זו ולא תהיה בגדר נר לפני חמה ולבנה כמאמרך לדברי ר"א, ולדברי ר' יהושע ירצה שתעמוד במצב זה גדול בעינינו, ואומרו והיה הטוב ההוא וגו' פירוש לדברי ר"א שרצה ללכת ולחזור אמר אליו אין נכון ללכת ולחזור כי אני רוצה שתהא מצוי בעת אשר ה' יתן הטוב לעמו כדי שנטיב לך בחלק היפה ממנו, אשר לא כן אם לא תהיה מצוי בעת חילוק הארץ, ונתרצה על הדבר אלא שאחר זמן כשראה שנגזרה גזירה על ישראל להתעכב במדבר מ' שנה הלך לעשות דברו הטוב לגייר בני עירו וחזר ונמצא בעת הטבת ה' לישראל כמאמר משה. ולדברי ר' יהושע גם כן נתכוון לומר לו שלא יראה בעיני עצמו היותו גר שיהיה במדרגה שפלה מהעם כמאמר כי אם אל ארצי ואל מולדתי שיורה שחפץ ללכת במקום שיש לו מכירין, לזה אמר לא כן הוא אלא והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' יהיה עמנו פירוש עם כולנו יחד שלא יחשבוהו במדריגה שפלה מהם. ועוד שיהיה לך חלק הטוב והמובחר שבחלקים, והוא מאמר והטבנו לך: (אור החיים)


{לג}  וַיִּסְעוּ֙ מֵהַ֣ר יְהֹוָ֔ה דֶּ֖רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַֽאֲר֨וֹן בְּרִית-יְהֹוָ֜ה נֹסֵ֣עַ לִפְנֵיהֶ֗ם דֶ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים לָת֥וּר לָהֶ֖ם מְנוּחָֽה:

 אונקלוס  וּנְטָּלוּ מִטוּרָא דְאִתְגְלֵי עֲלוֹהִי יְקָרָא דַיְיָ מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין וַאֲרוֹן קְיָמָא דַיְיָ נְטַל קֳדָמֵיהוֹן מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין לְאַתְקְנָאָה לְהוֹן אֲתַר בֵּית מֵישְׁרֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מִטוּרָא דְאִתְגְלֵי עֲלוֹי אִיקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין וַאֲרוֹן קְיָימָא דַיְיָ מְטַיֵיל קֳדָמֵיהוֹן תְּלָתִין וְשִׁית מִלִין הֲלִיךְ בְּיוֹמָא הַהוּא וְהוּא הֲוָה מִידַבֵּר קֳדָם מַשִׁרְיָיתָא דְיִשְרָאֵל מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין לְאַתְקָנָא לְהוֹן אֲתַר בֵּית מֵשְׁרוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  דרך שלשת ימים. מהלך שלשת ימים הלכו ביום אחד, (ג) שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד: וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים. זה הארון היוצא עמהם (ד) למלחמה ובו שברי לוחות מונחים, ומקדים לפניהם דרך שלשת ימים לתקן להם מקום חנייה (ספרי פג): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דאם לא כן דרך שלשת ימים למה לי : (ד) פירוש זה הארון הנוסע לפניהם הוא היוצא עמהם למלחמה שעשאו משה רבינו עליו השלום קודם שהוריד הלוחות שניות ואינו הארון שעשה בצלאל אחר יום כיפורים ואחר שהוציאו הלוחות שניות מאותו ארון והושמו בארון שעשה בצלאל הושמו בו שברי הלוחות אז נשארו בו והוא היה יוצא עמהם למלחמה והוא הנוסע לפניהם אבל הארון שהיו בו הלוחות שניות הוא בתוך המחנות היה נוסע כדכתיב בזאת הפרשה: (שפתי חכמים)

 ספורנו  דרך שלשת ימים. עד ארץ ישראל כי אמנם בשלש מסעות באו עד נכח קדש ברנע במדבר פארן שמשם שלחו המרגלים, כמו שביאר משה רבינו באמרו ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים והוא מקום חנייתם במדבר פארן שהזכיר כאן כאמרו ואחר נסעו העם מחצרות וגומ' ששם באו המרגלים בשובם, כאמרו וישובו ויבאו אל מדבר פארן קדשה והוא המקום שקראו רתמה כאמרו ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה ושם הזכיר ג' מסעות ממדבר סיני עד שם והם קברות התאוה וחצרות ורתמה כי ענין תבערה היה בדרך לא בעת חנייתם: וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים. באותם הג' ימים שהלכו באותן ג' מסעות דרך המדבר הגדול והנורא היה הארון נוסע לפניהם להבטיח הדרך מן הנחשים והעקרבים וזולתם אבל בשאר המסעות היה הארון נוסע בתוך המחנות כשאר משא כני קהת: לתור להם מנוחה. חניה בטוחה במדבר הנורא: (ספורנו)

 כלי יקר  ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים. דרשו רז"ל (שבת קטז. תוס' ד"ה פורענות), אותו היום סרו מאחרי ה' וברחו מהר ה' כתינוק הבורח מבית הספר לכך ברחו להם מיראה פן יוסיף להם מצות, ואמר הכתוב ראה כמה הם כפויי טובה כי אף בזמן המרד הזה, ארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך ג' ימים לתור להם מנוחה. המה מרדו במספר ג' ימים וארון ברית ה' מיטיב עמהם במספר ג' ימים. ד"א לפי שכתוב במגלת סתרים אם תעזבני יום יומים אעזבך (ספרי עקב יא.כב) משל לשנים שהולכין זה מזה זה הולך מיל למזרח וזה למערב נמצא שהם רחוקים זה מזה ב' מילין, כך אמר הכתוב כי המה נסעו מאחרי ה' ונזורו אחור דרך ג' ימים מן השכינה ולעומת זה גם ארון ברית ה' נוסע לפניהם להתרחק מהם דרך ג' ימים נמצא ריחוק דרך ו' ימים ביניהם כדי לתור להם מנוחה מן המצות אשר מאסו בהם.

וקרוב לשמוע שזהו סוד נו"ן הפוכה. שבין תיבת המחנה. ובין ויהי בנסוע הארון. כי נו"ן הפוכה אחרונה מרמזת על תלונתם זכרנו את הדגה כי נו"ן היינו דג אבל נו"ן ראשונה רמז שישראל נמשלו לדגים שעיקר חיותם במים ע"כ כל דג פונה פניו לשוט לתוך המים למקום חיותיה אבל אינו הופך פניו אל שפת הים כי זה נקרא פורש ממקום חיותיה. כך ישראל נאמר בהם (בראשית מח.טז.) וידגו לרוב. שיהיו כדגים הללו כי עיקר חיותם בתורה שנמשל למים וכמשל שהביא ר"ע לפפוס בן יהודה כו' במס' (ברכות סא:) ובזמן שישראל בורחין מהר ה' כתינוק הבורח מבית הספר הרי הם כנו"ן דג הפוך הפורש ממקום חיותו ופונה פניו אל השפה ולחוץ כך ישראל פנו פניהם מן ארון ברית ה' ממקום חיותם, וע"כ הנו"ן הפוכה כי הפכה פניה מן פסוק ויהי בנסוע הארון ופניה אל תיבת המחנה רמז אל הזמן שישראל נסוגו אחור מן ארון ברית ה' ופניהם אל המחנה היינו אל העם, כי לאהבת עניני העה"ז אשר בני המחנה מסגלים בהם, וכדי למצוא חן בעיני המחנה הוא פונה עורף אל השכינה ופונה כל מגמת מעשיו כדי שיהיה אדם חשוב במחנה או שר ונגיד עליהם.

וזהו עיקר החטא בינינו המסבב אריכות הגלות, כי ברובם כן פנו פניהם מן ארון ברית ה' אל המחנה עד שאפילו כל כשרון המעשה מתורה ומצות אינן עושין לשמה כ"א כדי להתהדר בהם בפני הבריות למצוא חן בעיניהם ונטורי קרתא כאלו הם הם חרובי קרתא והכל יודעין שכן הוא ואין אומר השב עד אשר ישקיף ה' וירא ויסיר רוח זנונים מקרבינו ואין להאריך בזה. (כלי יקר)

 דעת זקנים  וארון ברית ה' נוסע לפניהם וגו'. ובכל הלילה הזה הענן שוכן על הארון שהרי לא היו יכולין לילך שלשה ימים רצופים לילה ויום דהא אמרינן האומר שבועה שלא אישן שלשה ימים מלקין אותו וישן לאלתר ובבקר היה נוסע מעל הארון והלוים היו מתקנין נסיעותיהם קודם שיסעו המחנות וזהו נוסע לפניהם לפי פשוטו שהיתה נסיעה דארון באותן שלשה ימים עד שבאו למדבר פארן אבל כשבאו למדבר שלחו המרגלים כדכתיב וישלח אותם משה ממדבר פארן ואז נסעו בלא ארון כדכתיב ויעפילו לעלות וכו' וארון ברית ה' ומשה לא משו מתוך המחנה והיא היתה נסיעה ראשונה שעשו אחר אותן שלשה ימים. ומה שכתוב דרך שלשת ימים ר"ל בדרך ג' ימים כמו כי ששת ימים עשה ה' שפירושו בששת ימים: (דעת זקנים)


{לד}  וַֽעֲנַ֧ן יְהֹוָ֛ה עֲלֵיהֶ֖ם יוֹמָ֑ם בְּנָסְעָ֖ם מִן-הַֽמַּחֲנֶֽה: (ס)

 אונקלוס  וַעֲנַן יְקָרָא דַיְיָ מַטֵיל עֲלֵיהוֹן בִּימָמָא בְּמֵטַלְהוֹן מִן מַשְׁרִיתָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲנַן אִיקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ מְטַלֵיל עִילַוֵיהוֹן בִּימָמָא בְּמֵטַלְהוֹן מִן מַשְׁרִיתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וענן ה' עליהם יומם. שבעה עננים כתובים במסעיהם, ארבע מארבע רוחות ואחד למעלה ואחד למטה, ואחד לפניהם (ה) מנמיך את הגבוה ומגביה את הנמוך והורג נחשים ועקרבים: מן המחנה. ממקום חנייתן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) והז' עננים מונה בספרי וענן ה' עליהם, ועננך עומד, ובעמוד ענן אתה הולך, ובהאריך הענן, ובהעלות הענן, ואם לא יעלה הענן, כי ענן ה' על המשכן, וכלם שייכים במסע ובחניית בני ישראל (ועיין בגור אריה ובנחלת יעקב): (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  בנסעם. ב' במס' בנסעם מן המחנה בנסעם מקדם מה להלן מדדו אף כאן נמי מרדו: עשה נוני''ן הפוכין שרצה להעביר שבטים שאותיותיהם נ' את הירדן שהוא רחב חמשים אלא שחטאם גרם. טעם אחר לנוני''ן הפוכין כדאיתא בשבת פרק כל כתבי שאין זה מקומה וכתבה כאן להפסיק בין פודענות ראשונה לפורענות שניה, ועשה נוני''ן הפוכין לו' שמקומה לפני ג' פרשיות לפניה, ואלו לא היו נוני''ן הפוכין לא הייתי יודע אם לאחר נ' פרשיות אם לפני נ' פרשיות לכך עשאם הפוכין לומר לפני נ' לפניה, והוא אחר ונסע אהל מועד מחנה הלוים בפ' במדבר שמשם עד הכא נ' פרשיות: (בעל הטורים)

 ספורנו  וענן ה' עליהם יומם. לא היה הולך לפניהם כמו בשאר המסעות כי היה אז הארון מספיק לנחותם הדרך בהיותו נוסע לפניהם אבל היה עומד עליהם ביום בעת נסעם: (ספורנו)


{לה}   שישי  וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָֽאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה | יְהֹוָ֗ה וְיָפֻ֨צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ:

 אונקלוס  וַהֲוָה בְּמֵטַל אֲרוֹנָא וַאֲמַר משֶׁה אִתְגְלֵי יְיָ וְיִתְבַּדְרוּן סַנְאָיךְ וִיעַרְקוּן בַּעֲלֵּי דְבָבָךְ מִן קֳדָמָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה כַּד הֲוָה בָּעֵי לְמֵיטַל אֲרוֹנָא הֲוָה עֲנָנָא מְקַפֵּל וְקָאִים וְלָא הֲוָה נָטִיל עַד דְמשֶׁה הֲוָה קָאֵי בִּצְלוֹ מַצְלֵי וּבָעֵי רַחֲמִין מִן קֳדָם יְיָ וְכֵן אָמַר אִתְגְלֵי כְּדוֹן מֵימְרָא דַיְיָ בִּתְקוֹף רוּגְזָךְ וְיִתְבַּדְרוּן בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן דְעַמָךְ וְלָא יֶהֱוֵי לְסַנְאֵיהוֹן רֵיגַל לְמֵיקוּם קֳדָמָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויהי בנסוע הארון. עשה לו סימניות מלפניו ומלאחריו לומר שאין זה מקומו, (ו) ולמה נכתב כאן כדי להפסיק בין פורענות (ז) לפורענות וכו', כדאיתא בכל כתבי הקדש (שבת קטז): קומה ה'. לפי שהיה מקדים לפניהם מהלך שלשת ימים, היה משה אומר עמוד והמתן לנו ואל תתרחק יותר (תנחומא בויקהל ז): ויפצו אויביך. המכונסין: וינסו משנאיך. אלו הרודפים: משנאיך. אלו שונאי ישראל, שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם, שנאמר ומשנאיך נשאו ראש (תהלים פג, ג), ומי הם, על עמך יערימו סוד (שם ד): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) והיכן מקומו לעיל בפרשת במדבר סיני בדגלים ובמסעות דכתיב ונסע אהל מועד מחנה הלוים וגו' ואחר פסוק זה היה ראוי להכתב ולכך עשה הקדוש ברוך הוא הנוני"ן לסימניות ר"ל מכאן עד הפרשה נ' למפרע היתה ראויה להכתב ולכך הפך הנוני"ן לומר שמקומו בפ' נ' ולמעלה ולא בפ' נו"ן ולמטה: (ז) ואם תאמר בשלמא פורענות אחרונה ויהי העם כמתאוננים אלא פורענות ראשונה מה היא ויש לומר דכתיב לעיל מיניה ויסעו מהר ה' הל"ל ויסעו מהר אלהים אלא כתינוק הבורח מבית הספר והוא גם כן פורענות שסרו מה': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  קומה ה'. כדרך בני אדם לעמוד להלחם: וטעם ויפוצו. כאשר יראו שקמת לעשות מלחמה מיד יפוצו אויביך: מלת משנאיך. מהבנין הכבד הנוסף והנו''ן קל להקל על הלשון: ויפוצו וינוסו. כדרך כל הנבואות לכפול במלות משונות כאשר אפרש בפרשת בלעם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויהי בנסוע. ווי היה לאומות בנסוע, ויהי עולה ל''א שנלחם עם ל''א מלכים: בנסע. מלמד שהיה מתנענע ולא היה נוסע ממקומו עד שמשה היה אומר קומה ה'. בנסוע הארון. כשנוסע הארון מסיע עמו המרכבה וחיות הקדש: בנסע. באטב''ח חשמ''ל. בנסע בא''ת ב''ש שטח''ז שהוא בגי' ככבוד המרכבה: בנסע. בגימ' יעקב, שדמות יעקב אשר הוא חקוק בכסא הכבוד נוסע עמהם: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויהי בנסוע הארון וגו' קומה ה' וגו'. צריך לדעת כוונת המאמר, ויתבאר הכתוב על פי דבריהם (ע"ח של"ב פ"א) שרשמנו בכמה מקומות שטעם הליכת ישראל במדבר היתה לברר ניצוצי הקדושה השבויות ברשות שוכן מדבר ציה, וצריך אתה לדעת כי החיצונים ישנם בב' הדרגות א' הוא בחינת המסית והמפתה לנדבק בו להרע ולהשחית, ב' בחינת המזיק והמחבל ואין בטבעו לפתות, ובא המאמר כאן ויהי בנסוע הארון כי כשנוסע ומתדבקים בו כל ניצוצי הקדושה וכשמתבררים ניצוצי הקדושה מתפוצצים ומשתברים הקליפות, והוא מאמר קומה ה ', ויפוצו אויביך שהם הקליפות הנאחזות בניצוצי הקדושה יתפוצצו, ואליהם רמז בתיבת ויהי לשון צער, וכנגד בחינת הרע המפתה את האדם אמר וינוסו משנאיך מפניך פירוש אותם בחינות המשניאים דרך ה' בלבות בני אדם ינוסו, ואומר לשון רבים לצד היותם רבים המפתים כמאמרם ז"ל ביומא (סט:) שיש יצר הרע של עבודה זרה ושל זנות וכו', וכל זה בנסוע פירוש בדרך נסיעה, וכשהיה חונה היה אומר באופן אחר, כי ה' כשחונה במקום אחד יגיד בזה כי המקומות שלא חנה שם לא היה שם בירור ניצוצי הקדושה שיצטרך לחנות שמה ויספיק מעבר דרך שם, ובמקום אשר יחנה שם יגיד כי שם יש ניצוצי הקדושה שצריך להתעכב בשבילם שם, ועל זה היה מכוין משה ואומר בנחה שובה ה' רבבות אלפי ישראל, פירוש שישיב ניצוצי הקדושה לקבץ כל הרבבות ואלפים הנקראים ישראל כי כל ניצוצי הקדושה יקראו ישראל ואולי שרמז בתיבת אלפי לשון מעלה ורבנות, ותמצא כי ניצוצי הקדושה אשר שבה ס"מ הרשע היו רבים ונכבדים, וצא ולמד רות מנין יצתה, ויכוין משה בזה להתפלל להתעצם כח קדושת ישראל בעזר ה' לנצח ולברר כל אשר ימצא במקום ההוא: (אור החיים)

 ספורנו  ויהי בנסוע הארון. ללכת ולהכנס לארץ ישראל: קומה ה' ויפוצו איביך. כי אמנם לולא שלחו מרגלים היו נכנסים בזולת מלחמה שהיו האומות בורחים כעזובת החורש והאמיר אשר עזבו מפני בני ישראל: וינוסו משנאיך מפניך. פן יבאו ישראל להחרימם: (ספורנו)

 כלי יקר  ויהי בנסוע הארון. יש מרז"ל שאמרו (שבת קטז.) שב' פסוקים אלו הם ספר בפני עצמו וע"כ מנה ז' ספרים בתורה. וכי יפלא ממך דבר לאמר הרי עיקר התורה למצותיה נתנה ובספר זה אין רמז לשום מצוה, אענה אני חלקי ואומר שלמצות פריה ורביה עשה ספר בפני עצמו, כי במצוה זו תלוי קיום העולם וגורם השראת השכינה כמ"ש רז"ל (יבמות סד.) כל מי שאינו עוסק בפו"ר גורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל. מלמד שאין השכינה שורה בפחות מב' אלפים וב' רבבות מישראל הרי שהיו ישראל כ"ב אלף פחות אחד וזה שלא עסק בפו"ר נמצא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל. וזו מצוה ראשונה שנצטוה אדה"ר עליה כי מיד אחר שנאמר (בראשית א.כז) ויברא אלהים את האדם וגו'. כתיב (שם א.כח) ויאמר להם פרו ורבו. כך עשה ספר מיוחד ממצוה זו לומר שהשראת השכינה בישראל צריך כ"ב אלף וממילא ידע כל איש מישראל להיות זהיר במצות פו"ר למלאות המספר. וראיה גדולה לדברינו מן פר' מתאוננים שסמוכה לה כמו שיתבאר בסמוך. (כלי יקר)

 דעת זקנים  קומה ה' וגו'. פי' אם יתאספו לבא על ישראל יפוצו ולא ימצא בהם שנים ביחד ואם יבאו ינוסו ולא תהיה להם תקומה זו היא תפלת הדרך שלהם: (דעת זקנים)


{לו}  וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה יְהֹוָ֔ה רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (פ)

 אונקלוס  וּבְמַשְׁרוֹהִי אֲמַר תּוּב יְיָ שְׁרֵי בִיקָרָךְ בְּגוֹ רִבְבָן אַלְפַיָא דְיִשְׂרָאֵל: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְכַד הֲוָה בָּעֵי לְמִשְׁרֵי אֲרוֹנָא הֲוָה עֲנָנָא מְקַפֵּל וְקָאִים וְלָא הֲוָה פָּרִיס עַד דְהַוָה משֶׁה קָאִים בִּצְלוֹ וּמַצְלֵי וּבָעֵי רַחֲמִין מִן קֳדָם יְיָ וְכֵן אָמַר תּוּב כְּדוֹן מֵימְרָא דַיְיָ בְּרַחֲמָךְ טַבְיָא וּדְבַר יַת עַמָךְ יִשְרָאֵל וְאַשְׁרֵי אִיקַר שְׁכִינָתָךְ בֵּינֵיהוֹן וְרַחֵם יַת רִבְוָותָא דְבֵית יַעֲקב מִנְיַן אַלְפַיָא דְיִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  שובה ה'. מנחם תרגמו לשון מרגוע, וכן בשובה ונחת תושעון (ישעיה ל, טו): רבבות אלפי ישראל. מגיד שאין השכינה שורה בישראל פחותים משתי אלפים (ח) ושתי רבבות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) שרבבות ואלפים ר"ל שני רבבות ושני אלפים דאם לא כן לא היה צריך לומר אלא שובה ה' רבבות ישראל כי סתם רבבה בכל מקום הוא עשרת אלפים ולא תמצא בשום מקום שיזכיר הכתוב אחר הרבבה שם האלפים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ובנחה. בנוח הארון ונכתב בה''א כמו ה''א אהלה כי אותיות אהו''י מתחלפים: שובה ה'. אמר רבי יהודה המדקדק הראשון כי כל שב שטעמו מגזרת תשובה הוא פועל עומד ולא יוצא בבנין הקל רק אם היה טעמו בשלוה והשקט כמו בשובה ונחת תושעון כן שובה ה' רבבות אלפי ישראל שיניח' ולא ירגזו' מאויב. ודע כי רבבה מגזרת רב והטעם כמו רבבה כצמח השדה נתתיך ויתכן שנקרא עשרת אלפים כן בעבור היותו מספר רב על כן נסמכה מלת רבבות לאלפי ומשה התפלל שיניח וישקיט השם כל ישראל ואם הם רבים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ובנחה. כתיב בה''א כנגד ארבעה דגלים ומחנה לוים. בפסוק ויהי בנסוע י''ב תיבות כמו שיש בפסוק ולכל היד החזקה שהוא סוף התורה. ובפסוק ובנחה יש בו שבעה תיבות כמו שיש בפסוק בראשית שהוא תחילת התורה לומר שהוא חשיב ספר תורה בפ''ע ומתחיל בוי''ו ומסיים בלמ''ד ע''ש הליכות עולם ל''ו. כל פרשה שיש בה כדי ללקט פ''ה אותיות כמו ויהי בנסוע מצילין אותה מפני הדליקה לכך סמוך לו ותבער בם אש ה' לומר לך שמצילין הפרשה שיש בה פ''ה אותיות מן האש וע''כ המילה שעולה פ''ה מצלת מדינה של גיהנם: (בעל הטורים)

 ספורנו  שובה. תהי מנוחתך פה עמנו, כענין זאת מנוחתי עדי עד ואף על פי שתגלה שכינתך לפני ישראל לגרש את אויביהם תהי מנוחת שכינתך בתוכנו: ה' רבבות אלפי ישראל. כמו ה' צכאות אלפי ישראל כאמרם ז''ל (קדושין פרק י' יוחסין) לא נקרא צבאות אלא על שם צבאות ישראל. ואומר רבבות אלפי בענין רבותים אלפי שנאן כי אולי היו ישראל אז מגיעים לאותו מנין בין אנשים ונשים וטף: (ספורנו)

 דעת זקנים  ובנחה יאמר וגו'. כשהיה הענן שוכן על המשכן היה אומר יהי רצון שישובו כל האלפים והרבבות של ישראל במקומם במספרם ולא יחסר מהן איש ושובה כמו השיבה ודומה לו ושב ה' את שבותך: (דעת זקנים)

במדבר פרק-יא

{א}  וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאָזְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַיִּשְׁמַ֤ע יְהֹוָה֙ וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר-בָּם֙ אֵ֣שׁ יְהֹוָ֔ה וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַֽמַּחֲנֶֽה:

 אונקלוס  וַהֲוָה עַמָא כַּד מִסְתַּקְפִין בִּישׁ קֳדָם יְיָ וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ וּתְקֵף רוּגְזֵיהּ וּדְלֵקַת בְּהוֹן אֶשָׁתָא מִן קֳדָם יְיָ וְשֵׁצִיאַת בִּסְיָפֵי מַשְׁרִיתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲווֹ רַשִׁיעֵי עַמָא כְּמִצְטַעֲרִין מְכַוְונִין וְהַגְיָאן בִּישׁ קֳדָם יְיָ וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ וּתְקֵיף רוּגְזֵיהּ וּדְלֵיקַת בְּהוֹן אֵישָׁא מְצַלְהֲבָא מִן קֳדָם יְיָ וְשֵׁצִיאַת מִן רַשִׁיעַיָא דְבִסְיָיפֵי מַשְׁרִיתָא דְבֵית דָן דְהַוָה פִּיסְלָא עִמְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויהי העם כמתאננים. אין העם אלא רשעים, (ט) וכן הוא אומר מה אעשה לעם הזה (שמות יז, ד), ואומר העם הרע הזה (ירמיה יג, י), וכשהם כשרים קרואים עמי שנאמר (י) שלח עמי (שמות ה, א), עמי מה עשיתי לך (מיכה ו, ג. ספרי פה): כמתאוננים. אין מתאוננים אלא לשון עלילה, מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום, וכן הוא אומר בשמשון כי תואנה הוא מבקש (שופטים יד, ד): רע באזני ה'. תואנה שהיא רעה באזני ה', שמתכוונים שתבא באזניו ויקניט, אמרו אוי לנו כמה לבטנו (כ) בדרך הזה שלשה ימים שלא נחנו מענוי הדרך: ויחר אפו. אני הייתי מתכוין לטובתכם, שתכנסו לארץ מיד: בקצה המחנה. במוקצין שבהם לשפלות, אלו ערב רב, רבי שמעון בן מנסיא אומר בקצינים שבהם (ל) ובגדולים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) ואם תאמר והלא מצינו העם שהם צדיקים שנאמר ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה. ויש לומר כשהם רשעים לא נקרא להם שם אחר אלא העם: (י) ואם תאמר והלא מצינו עמי כשהן רשעים שנאמר ועמי לא התבונן ויש לומר דהכי פירושו שהיו קודם לכן עמי ועתה לא התבונן מצאתי: (כ) לבטנו טרחנו: (ל) ואם תאמר והא פירש"י לעיל אין העם אלא רשעים והכא פירש"י בקצינים ובגדולים ואין לומר דהכי פירושו דמה שנאמר הכא בקצינים ובגדולים ר"ל העשירים שברשעים נקראו גדולים. דהא לקמן פירש"י והזקנים הראשונים היכן היו כו' ומתרץ אלא באש תבערה מתו משמע דהם היו הזקנים שבמצרים ואותן זקנים הם צדיקים וגדולים הדור ויש לומר דודאי מה שכתוב ויהי העם וגו' ותבער בם אש ה' קאי ארשעים על העם שכתוב לעיל. וכשבערה בהם אש בערה גם כן בבלתי מתאוננים ומה שכתוב ותאכל בקצה המחנה מיירי בקצינים ובגדולים שבהן ועל אותן צדיקים פירש"י לקמן באש תבערה מתו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויהי העם. נסמכה זו הפרשה כי אחר שנסע הארון מהר סיני חנו בקברות התאוה והנה ספר מה שאירע שם: כמתאוננים. מגזרת און וכן מחשבות אונך וטעם וישמע ה'. שדברו דברי און: ותאכל. מלעיל כמו ויאמר ובמוכרח מלרע הפך הלשון רק כן מצאנו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  בקצה המחנה. בגימטריא הקצינים: (בעל הטורים)

 ספורנו  כמתאוננים. על טורח הדרך לא מתאוננים בלבם באמת כי לא היתה אצלם שום סבה ראויה לזה שיתאוננו אבל היו מתאוננים בדבריהם לנסות: (ספורנו)

 כלי יקר  ויהי העם כמתאוננים וגו'. לא מצינו מפורש במקרא מהו אנינות זה ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש אך מאחר שמצינו ב' תלונות מפורשים במקרא, האחת זכרנו את הדגה כו'. השניה בוכה למשפחותיו על עסקי עריות כו', א"כ ודאי כל הפר' מדברת מענין אחד והכל היתה תלונה אחת ומקורה מן פר' ויהי בנסוע והוא סוד נו"ן הפוכה שבסוף הפרשה ובמלת כמתאוננים. כי יפלא בעיני רבים גם בעיני יפלא מה שדרשו רז"ל (שבת קל.) וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו. על עסקי עריות שנאסר להם מה ענין תלונה זו לכאן ולמה לא בכו בשעה שנאסרו להם העריות ואם באותו זמן שתקו וכל אחד מהם סבר וקבל עתה מה היה להם כי באו להזכיר ראשונות ולהיות תוהה על הראשונות שכבר קימו וקבלו. ועוד הלא בפיהם אמרו זכרנו את הדגה. ואמרו מי יאכילנו בשר. ובלי ספק שכל פסוקים אלו מן וישובו ויבכו גם בני ישראל. עד וישמע משה את העם בוכה. הכל מדבר בבכיה אחת, ומטעם זה השתדלו רז"ל לפרש התלונה בדרך רחוקה כי במסכת יומא (עה.) פליגי בה רב ושמואל חד אמר דגים ממש, וחד אמר עריות ולישנא מעליא נקט כד"א (משלי ל.כ) אכלה ומחתה פיה. ולדעתו פשוט לומר שגם מי יאכילנו בשר לישנא מעליא נקט והנה גם לדבריו צריכין אנו ליתן טוב טעם ודעת מה ענין תלונה זו לכאן ולמה שתקו כשנאסרו להם העריות.

האמנם לפי מה שפירשנו למעלה שכל פר' ויהי בנסוע. לא נכתבה כ"א לזרז את ישראל על מצות פו"ר שידגו לרוב כדגים הללו יבא כל ענין הפר' על נכון, ויגיד עליו ריעו נו"ן הפוכה שבסוף הפר' ונו"ן הפוכה שבמלת כמתאוננים כי נו"ן היינו דג והדגים פרוצים ביותר בפו"ר, והנה מתחילה כשנאסרו להם העריות לא הקפידו על זה כי חשבו שיש מעצור לרוחם עד ששמעו פר' ויהי בנסוע שמבאר להם שכל מי שאינו עוסק בפ"ו גורם לשכינה שתסתלק מישראל אז נכנסה טינא בלבם ואמרו בשלמא אם נוכל לפרות ולרבות כדגים הללו עם כל הנשים היינו בטוחים שלא נבא לידי סילוק שכינה לעולם. אמנם מאחר שנאסרו לנו העריות הרי אנו הפך הדג והיינו נו"ן הפוכה.

וזה ביאור הפר', אחר ששמעו שובה ה' רבבות אלפי ישראל. שזרזם על מצות פ"ו להיות כדגים הללו מיד הרהרו בלבם על איסור העריות כי זהו נו"ן הפוך לפיכך ויהי העם הרשעים כמתאוננים, מתאוננים לא נאמר אלא כמתאוננים בכ"ף הדמיון לומר הרי אנו כאונן זה שאסור בתשמיש המטה כך לא הורשה לנו תשמיש המטה עם כל הנשים. ולפי שאין אנינות כ"א בלב שהרי עדיין לא הוציאו תלונתם מהשפה ולחוץ ע"כ לא הרגיש משה עדיין בתלונתם אכן שמע ה' והקשיב בקול תלונתם ע"כ נאמר רע באזני ה' ותבער בהם אש ה'. כי ברותחין קלקלו ובערה בהם אש התאוה וחימום העריות ע"כ מדה כנגד מדה ותבער בהם אש ה' ותאכל בקצה המחנה או בקצינים, או במוקצים, ודבר זה יתבאר בסמוך. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ויהי העם כמתאוננים. כאוננים על המת ומתאבלים על מה שהיה הקב"ה רוצה להכניסן לארץ כי היו קטני אמנה ודואגין מן המלחמה: (דעת זקנים)


{ב}  וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֖ם אֶל-מֹשֶׁ֑ה וַיִּתְפַּלֵּ֤ל מֹשֶׁה֙ אֶל-יְהֹוָ֔ה וַתִּשְׁקַ֖ע הָאֵֽשׁ:

 אונקלוס  וּצְוַח עַמָא עַל משֶׁה וְצַלִי משֶׁה קֳדָם יְיָ וְאִשְׁתְּקַעַת אֶשָׁתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְצָוַח עַמָא עַל משֶׁה דְיִבְעֵי עֲלֵיהוֹן וְצַלֵי משֶׁה קֳדָם יְיָ וְאִשְׁתְּקָעַת אֵישָׁתָא בְּאַתְרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויצעק העם אל משה. משל למלך בשר ודם (מ) שכעס על בנו, והלך הבן אצל אוהבו של אביו ואמר לו צא ובקש עלי מאבא (ספרי פו): ותשקע האש. שקעה במקומה בארץ, שאילו חזרה לאחת הרוחות, היתה מקפלת והולכת כל אותו הרוח (ספרי שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דאם לא כן ויצעקו אל ה' מיבעיא ליה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויצעק העם אל משה. בפיוס: ותשקע האש. כטעם ותכבה ואין לו אחר: (אבן עזרא)

 ספורנו  ותשקע האש. נגד טבע האש למען יכירו שהיה פלא בלתי טבעי ולא היה אש טבעי שקרה אז באיזו סיבה טבעית: (ספורנו)

 כלי יקר  ויצעק העם אל משה. ולא אל ה', כי חשבו מאחר שמשה לא הרגיש עדיין בחטאם יחשוב שמקרה הוא להם ויתפלל בעדם, וכך עשה משה בחשבו שהמקום גרם להם כי יש מקומות בארץ אשר שם רוח גדול נסתר המסבב רעישת הארץ, ויש מקומות שבהם אש נסתר, על כן קרא משה שם המקום תבערה כי חשב שהמקום גרם להם ולא חטאם. (כלי יקר)


{ג}  וַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם-הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא תַּבְעֵרָ֑ה כִּֽי-בָעֲרָ֥ה בָ֖ם אֵ֥שׁ יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  וּקְרָא שְׁמָא דְאַתְרָא הַהוּא דְלֶקְתָּא אֲרֵי דְלֵקַת בְּהוֹן אֶשָׁתָא מִן קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וּקְרָא שְׁמֵיהּ דְאַתְרָא הַהוּא דְלֵיקְתָּא אֲרוּם דְלֵיקַת בְּהוֹן אֵישָׁתָא מְצַלְהֲבָא מִן קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  תבערה. עוד אפרשנו: (אבן עזרא)


{ד}  וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּֽאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַֽאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר:

 אונקלוס  וַעָרַבְרְבִין דִי בֵּינֵיהוֹן שְׁאִילוּ שְׁאֶלְתָּא וְתָבוּ וּבְכוֹ אַף בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמָרוּ מַאן יֵיכְלִנָנָא בִּשְׂרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְגִיוֹרַיָא דְאִתְכְּנָשׁוּ בֵּינֵיהוֹן שְׁאִילוּ שְׁאֵילְתָּא וְתָבוּ וּבְכוּ בְּרַם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְאָמְרוּ מַאן יֵיכְלִינָנָא בִּשְרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והאספסף. אלו ערב רב, שנאספו עליהם בצאתם ממצרים (ספרי שם): וישבו. גם בני ישראל (נ) ויבכו עמהם: מי יאכלנו בשר. וכי לא היה להם בשר, והלא כבר נאמר וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר וגו' (שמות יב, לח), ואם תאמר אכלום, והלא בכניסתם לארץ נאמר ומקנה רב היה לבני ראובן וגו' (במדבר לב, א), אלא שמבקשים עלילה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) דקשה ליה ויבכו גם בני ישראל משמע שגם האספסוף בכו והרי לא כתיב לפניו שבכו לכך מפרש רש"י הפסוק וישובו גם בני ישראל ויבכו עמהם ר"ל דגם קאי על התאוו תאוה שערב רב שבו מאחרי ה' והתאוו לבשר וישובו גם בני ישראל והתאוו לבשר ואחר כך ויבכו עמהם ר"ל ששניהם בוכים ביחד: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והאספסף. שנאספו אל ישראל ואינם מהם והם ערב רב והמלה כפולה כמו סחרחר חמרמרו: וישובו ויבכו. אחר התאוה: גם בני ישראל. עמם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מי יאכילנו בשר. אף על פי שהיה להם בשר הרבה הם היו סבורין לעבור הירדן מהרה ואמרו אנו צריכין להלחם בכנענים ולא נוכל להעביר מקננו עמנו ולכך אמרו מי יאכילנו בשר: (בעל הטורים)

 ספורנו  וישובו ויבכו. חזרו להיות כמתאוננים לנסות ובכו עתה על שיצאו מצרים כמואסים מעלת היות השכינה ביניהם כאשר העיד באמרו יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים: מי יאכילנו בשר. לנסות אם יכין שאר לעמו כאשר העיד המשורר באמרו וינסו אל בלבבם לשאול אוכל לנפשם: (ספורנו)

 כלי יקר  והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה. כל מלות אלו מחוברין וכך פירושם כי בני ישראל ידעו האמת שבערה בהם אש ה' על צד העונש לא במקרה ע"כ פסקו מתלונתם, אבל הערב רב אשר מקורם מן המצרים שטופי זמה לא לקחו מוסר ועוד הוסיפו סרה והוציאו מן השפה ולחוץ כל מה שהרהרו תחילה בקרב לבם וזה"ש והאספסוף אשר מתחילה בקרבו בקרב לבו התאוו תאוה, וישובו, היינו ששבו לסורם והוציאו תלונותם לחוץ ובכו, ויבכו גם בני ישראל. מדקאמר גם ש"מ שהערב רב היו בוכים תחילה ומבכים גם את בני ישראל עמהם וכפל לשון התאוו תאוה כי כך המדה בעריות שתאוה גוררת תאוה וכארז"ל (סוכה נב:) משביעו רעב. ויאמרו בפה מלא מי יאכילנו בשר היינו בשר ערוה ולישנא מעליא נקט, כדאמרינן בגמרא זכרנו את הדגה לישנא מעליא נקט, וק"ו שלשון בשר יש לפרש כך.

ומה שהתחילו בבשר וסיימו בדגה, לפי שלשון דגה מורה יותר על הפריצות בעריות מן לשון בשר לפי שהדגים פרוצים יותר מבשר כל חי, ע"כ אמרו דרך פשרה מי יאכילנו בשר. שנהיה מותרים בעריות כשאר בשר כל חי אע"פ שלא נהיה כדגים כי כולי האי לא בקשו, אבל מ"מ אמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם. כי בהיותינו בין המצרים שטופי זמה הותרה לנו הכל אפילו להיות כדגים ועכשיו הלואי ונהיה כשאר בשר כל חי וזה"ש מי יאכילנו בשר. וקרוב לשמוע כי הכל כפשוטו ממש אך כוונתם היתה לבקש הבשר המחמם ביותר ומרבה תאות המשגל וזהו כפול התאוו תאוה. שנתאוו לדבר המרבה תאות המשגל. והדגים אע"פ שמקררין מ"מ הוא מוסיף הליחות והזרע ג"כ בכלל ועוד שהאוכלו מקבל טבעו להיות פרוץ בעריות ויש בדגים תרתי לריעותא ע"כ אמרו דרך פשרה מי יאכילנו בשר המחזיק התאוה, וזכרנו את הדגה כו' המחזיק הפריצות ביותר מ"מ הלואי ויהיה לנו בשר דרך פשרה, ולפירוש זה יבא כפשוטו מ"ש משה מאין לי בשר וגו' אם את כל דגי הים וגו' כי טענו על ב' אלו שמסייעין לפ"ו ונתן להם ה' את השליו המחמם ביותר וממלא שאלתם, וכן אמרו במדרש (תנחומא טז) כתיב (תהלים עח.כז) וימטר עליהם כעפר שאר וכתיב להלן (ויקרא יח.ו) איש אל כל שאר בשרו. היינו עריות כי זה הדבר אשר בקשה נפשם.

ואת"ל עכ"פ שהדגים מקררין וממעטין התאוה, אזי כך תפרש הפסוקים כי המה שאלו בשר המחמם ומרבה התאוה ואמרו זכרנו את הדגה כו' והקשואים והאבטחים. כי כל הדברים הללו מקררין ומ"מ לא היו מזיקין אל התולדה לפי שהיה לנו גם החציר והבצלים והשומים המחממין ביותר ומבטלין הקרירות אבל עתה נפשינו יבשה כו'.

או אמרו שבמצרים לא היו מזיקין לנו אותן הדברים המקררין. גם החציר והשומים והבצלים, אע"פ שהם קשים לעוברות ומניקות מ"מ היינו פרים ורבים ולא הזיקו לנו כלום כל הדברים המתנגדים אל התולדה בין לאנשים ובין לנשים ועתה נפשינו יבשה. כי אין לנו ליחות כל כך המרבים הזרע כי בלתי אל המן לבד עינינו, והוא נבלע באברים ואינו מתבשל באצטומכא ובכבד ע"כ אינו סבה אל התולדה, והפסוק מעיד על ההפך ואמר והמן כזרע. שלכך היה תוארו כזרע לומר לך שהוא מרבה הזרע והיה גד, שארז"ל (יומא עה.) שהיה מגיד אם בן ט' לראשון או בן ז' לשני כמספר גד שהיה מגיד אם הוא בן ז' וכל זה מדברים המסייעים אל התולדה, המה אמרו שהמן גורם יבישות לפי שאין בו לחלוחית והכתוב אומר וטעמו כטעם לשד השמן. דהיינו לחלוחית וזה הפך היבישות.

ומה שאמרו אין כל. י"א שכך אמרו אע"פ שיש לו טעם כל מיני אוכל מכ"מ אין כל, אין בו טעם כל האוכלין שהרי אין לו טעם חציר ובצלים כו', ובעקידה פירש בלתי אל המן עינינו. אע"פ שיש בו כל הטעמים מ"מ אין עינינו רואות כ"א המן והסומא אוכל ואינו שבע. (כלי יקר)


{ה}  זָכַ֨רְנוּ֙ אֶת-הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר-נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת-הֶֽחָצִ֥יר וְאֶת-הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת-הַשּׁוּמִֽים:

 אונקלוס  דְכִירִין אֲנַחְנָא יָת נוּנַיָא דַהֲוֵינָא אָכְלִין בְּמִצְרַיִם מַגָן יָת בּוֹצִינַיָא וְיָת אֲבַטִיחַיָא וּכְרָתֵי וּבוּצְלֵי וְתוּמֵי: (אונקלוס)

 יונתן  דְכִירִין אֲנַחְנָא יַת נוּנַיָא דַהֲוֵינָא אָכְלִין בְּמִצְרַיִם מַגָן בְּלָא תַפְקִידְתָּא יַת קַטְיָא וְיַת מְלַפְפוּנַיָא וְיַת קַפְלוּטַיָא וְיַת בָּצְלַיָא וְיַת תּוּמַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר נאכל במצרים חנם. אם תאמר שמצריים נותנים להם דגים חנם, והלא כבר נאמר ותבן לא ינתן לכם (שמות ה, יח), אם תבן לא היו נותנין להם חנם, דגים היו נותנים להם (ס) חנם, ומהו אומר חנם, חנם (ע) מן המצות (ספרי פז): את הקשאים. אמר רבי שמעון, מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו, מפני שהן קשים למניקות, אומרים לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק, משל למלך כו' כדאיתא בספרי (שם): הקשאים. הם קוקומברו"ש בלע"ז: אבטחים. בורק"ש: החציר. כרישין פוריל"ש ותרגומו ית בוציניא וכו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) מקשים העולם מאי קל וחומר הוא זה דלמא הא דלא נתנו להם תבן משום דאמרו נרפים הם וגו' אבל דגים לאכילה היו נותנים להם. ונראה לי דהוכחתם הוא מה הועיל פרעה בתקנתו שלא יתנו להם כדי שתכבד עליהם העבודה דלמא יקנו להם תבן מן המצריים במעות אלא ודאי יודע היה פרעה שהמצריים שונאים את ישראל שאפילו במעות לא ימכרו להן וכל שכן שלא יתנו להם בחנם, ואין להקשות הא אמרינן במסכת סוטה כשהיו הולכין נשי ישראל לשאוב מים מן הנהר היה הקדוש ברוך הוא מזמין להם דגים בכדיהם וכו'. יש לומר שהם התרעמו בודאי על דגים גדולים ועל זה פירש אם תאמר שמצריים נותנים להם וכו' והיינו לדגים גדולים: (ע) פירוש שלא היה אז מזונותינו על ידי קיום המצות כמו שהן עכשיו שהמזונות הם שכר לפעולתינו שאם נקיים המצות הארץ תתן יבולה ואם לאו לא תתן הארץ יבולה אבל במצרים היו מזונותינו באים בלא שום קיום מצות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הדגה. שם המין: חנם. בזול כאילו היא חנם: הקשואים. באל''ף תחת ה''ת מקשה כמו ועמי תלואים ורבים כן: אבטיחים. ידוע מלשון קדר ואין לו ריע במקרא: חציר. הירקות שהם עשב השדה וכן המצמיח הרים חציר והנה הוא שם כלל והמתרגם ארמי אמר שהוא שם פרט גם הוא נכון: הבצלים והשומים. ידועים והם קרובים בלשון קדר: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  זכרנו את הדגה. לשון וידגו לרוב בקרב הארץ קרישינס"ה בלע"ז ואח"כ מפרש את הקשואים ואת האבטחים: (דעת זקנים)


{ו}  וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל-הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ:

 אונקלוס  וּכְעַן נַפְשָׁנָא תְאִיבָא לֵית כָּל מִדָעַם אֶלָהֵן לְמַנָא עֵינָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְדוֹן נַפְשָׁנָא מְנַגְבָא לֵית כָּל מִדַעַם אֱלָהֵן לְמַנָא אֲנַן מִסְתַּכְיָין כְּמִסְכַּן דְמוֹדִיק מְגִיסָא מִיָדַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל המן עינינו. מן בשחר מן בערב: (רש"י)

 אבן עזרא  נפשנו יבשה. היא הנפש המתאוה הנטועה בכבד: אין כל. חסרנו כל דבר: עינינו. כי מן השמים ירד: (אבן עזרא)


{ז}  וְהַמָּ֕ן כִּזְרַע-גַּ֖ד ה֑וּא וְעֵינ֖וֹ כְּעֵ֥ין הַבְּדֹֽלַח:

 אונקלוס  וּמַנָא כְּבַר זְרַע גִדָא הוּא וְחֶזְוֵהּ כְּחֵזוּ בְדֹלְחָא: (אונקלוס)

 יונתן  חֲבַל עַל עַמָא דְמֵיכְלֵיהוֹן לְחֵים שְׁמַיָא וּמִתְרַעֲמִין דְמַנָא דְמוּיֵהּ כִּזְרַע כּוּסְבַּר חֲזוֹר כַּד נָחִית מִן שְׁמַיָא וְכַד הֲוָה קַדִישׁ חֵיזְוֵיהּ הֵי כְּחֵיזוּ בִּידַלְחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והמן כזרע גד. מי שאמר זו לא אמר זו, ישראל אומרים בלתי אל המן עינינו, והקב"ה הכתיב בתורה והמן כזרע גד וגו', כלומר ראו באי עולם על מה מתלוננים בני, והמן כך וכך הוא חשוב: כזרע גד. עגול כגידא (פ) זרע קוליינד"ר: בדולח. שם אבן טובה קריסט"ל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דק"ל הא המן לבן הוא והגד שחור הוא ולמה אמר זרע אלא וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והמן. ספר הכתוב חסרון דעת המתאוין כי המן היה כזרע גד והוא קל ללקוט והיה נראה כי הוא לבן ועוד כי יוכלו לאכלו כאשר היה גם לטחנו ברחים ולעשות עוגות או לדכותו ולבשלו בפרור ויש לו טעם נכבד כמו לשד השמן ועוד היה יורד על מקום נקי אחר שירחץ הטל את המקום: כזרע גד. סמוך כמו נטע שעשועים. גד י''א כסברתא וי''א חרדל מגזרת גדין ואנכי לא ידעתי: (אבן עזרא)


{ח}  שָׁ֩טוּ֩ הָעָ֨ם וְלָֽקְט֜וּ וְטָֽחֲ֣נוּ בָֽרֵחַ֗יִם א֤וֹ דָכוּ֙ בַּמְּדֹכָ֔ה וּבִשְּׁלוּ֙ בַּפָּר֔וּר וְעָשׂ֥וּ אֹת֖וֹ עֻג֑וֹת וְהָיָ֣ה טַעְמ֔וֹ כְּטַ֖עַם לְשַׁ֥ד הַשָּֽׁמֶן:

 אונקלוס  שַׁיְטִין עַמָא וְלָקְטִין דְצָבֵי טָחִין בְּרֵיחַיָא אוֹ דְצָבֵי דָאִיךְ בִּמְדֻכְתָּא וּמְבַשְׁלִין לֵהּ בְּקִדְרָא וְעָבְדִין יָתֵהּ גְרִיצָן וַהֲוָה טַּעֲמֵהּ כִּטְעֵם דְלִישׁ בְּמִשְׁחָא: (אונקלוס)

 יונתן  חַפְסִין רַשִׁיעֵי עַמָא וּמְלַקְטִין וְטַחְנִין בְּרֵיחוּתָא וּמַן דַהֲוָה צָבֵי הֲוָה שָׁחֵיק בְּדִיכוּתָא וּמְבַשְׁלִין לֵיהּ בְּלָאפוּסְיָא וְעַבְדִין מִנֵיהּ חֲרָרָן וְהַוֵי טַעֲמֵיהּ כְטַעַם בִּיזָא דִמְסַרְבְּלָא בְּשׁוּמְנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  שטו. אין שייט אלא לשון טיול אישבני"ר, בלא עמל. וטחנו ברחים וגו'. לא ירד ברחים ולא בקדירה ולא במדוכה, (צ) אלא משתנה היה טעמו לנטחנין ולנדוכין ולמבושלין: בפרור. קדרה: לשד השמן. לחלוח של שמן, כך פירשו דונש, ודומה לו נהפך לשדי בחרבוני קיץ (תהלים לב, ד), והלמ"ד יסוד, (ק) נהפך לחלוחי בחרבוני קיץ, ורבותינו פרשוהו לשון שדים, אך אין ענין שדים אצל שמן, ואי אפשר לומר לשד השמן לשון וישמן ישורון (דברים לב, טו), שאם כן היה המ"ם נקוד קמץ קטן (ציר"ה) וטעמו למטה תחת המ"ם, עכשיו שהמ"ם נקוד פתח קטן (סגול) והטעם תחת השי"ן, לשון שמן הוא, והשי"ן הנקודה בקמץ גדול ואינה נקודה בפת"ח קטן, מפני שהוא סוף פסוק. דבר אחר לשד, לשון נוטריקון, ליש שמן דבש, (ר) כעיסה הנלושה בשמן וקטופה בדבש, ותרגום של אונקלוס דמתרגם דליש במשחא, נוטה לפתרונו של דונש, (ש) שהעיסה הנלושה בשמן, לחלוחית שמן יש בה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) מדכתיב והמן עינו כעין הבדולח מה רבותא שהיה כעין הבדולח והא נדוך במדוכה ובשלו בפרור ואז היה נשתנה לכן פירש ולא ירד בריחים וכו': (ק) פירוש של נהפך לשדי וגו': (ר) פירוש לישת שמן ודבש וזה שכתב אחר זה כעיסה הנילושה בשמן וקטופה בדבש: (ש) ואם תאמר והלא יותר נוטה לפתרונו של נוטריקון. ויש לומר דבנוטריקון הוזכר דבש והתרגום לא מזכיר דבש. והרא"ם כתב וזה לשונו פירוש ולא כפתרון של רבותינו זכרונם לברכה שפירשו מלשון שדים אבל לא לאפוקי לשון נוטריקון שגם הוא נוטה לפתרונו של דונ"ש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שטו העם. מגזרת משוט בארץ וזה יורה כי לא היה נופל זה עם זה רק מפוזר ומפורד: ברחים. של היד ולא יתכן להפריד זה השם כי משנים יהיו הרחים: במדוכה. עץ או אבן שידוכו בה גם יתכן שיעשו עוגות מאשר ידוכו: עוגות. כמו ועשי עוגות: לשד. י''א כי הלמ''ד נוסף כלמ''ד שלאנן ושלו והיה ראוי להיות השמן מלרע בעבור שהוא תאר השם והנכון בעיני שהלמ''ד לשד שורש כמו נהפך לשדי והוא הפך בחרבוני קיץ והיא הלחה הנכבדת העולה למעלה מכל שמן ויהיה השמן מלעיל כמשמעו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  טעמו. ד', והיה טעמו כטעם לשד השמן. שאנן מואב מנעוריו ושקט הוא על שמריו על כן עמד טעמו בו, וישנו את טעמו, בשנותו את טעמו גבי דוד, מואב שהיה שקט עמד טעמו אבל דוד שגלה ממקום למקום בשנותו את טעמו. ודור המדבר אף ע''פ שגלו ממקום למקום לא שינו את טעמן בשביל המן שנאמר בו וטעמו שלא נתנה תורה אלא לאוכלי המן: (בעל הטורים)


{ט}  וּבְרֶ֧דֶת הַטַּ֛ל עַל-הַֽמַּחֲנֶ֖ה לָ֑יְלָה יֵרֵ֥ד הַמָּ֖ן עָלָֽיו:

 אונקלוס  וְכַד נַחִית טַלָא עַל מַשְׁרִיתָא לֵילְיָא נָחִית מַנָא עֲלוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְכַד נָחִית טַלָא עַל מַשִׁרְיָיתָא בְּלֵילְיָא הֲוָה נָחִית מַנָא עֲלוֹי: (תרגום יונתן)


{י}  וַיִּשְׁמַ֨ע מֹשֶׁ֜ה אֶת-הָעָ֗ם בֹּכֶה֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו אִ֖ישׁ לְפֶ֣תַח אָֽהֳל֑וֹ וַיִּֽחַר-אַ֤ף יְהֹוָה֙ מְאֹ֔ד וּבְעֵינֵ֥י מֹשֶׁ֖ה רָֽע:

 אונקלוס  וּשְׁמַע משֶׁה יָת עַמָא בָּכַן לְזַרְעֲיַתְהוֹן גְבַר בִּתְרַע מַשְׁכְּנֵה וּתְקֵף רוּגְזָא דַיְיָ לַחֲדָא וּבְעֵינֵי משֶׁה בִּישׁ: (אונקלוס)

 יונתן  וּשְׁמַע משֶׁה יַת עַמָא בָּכֵי עַל קְרֵיבְתָּא דְמִתְאַסְרָן לְהוֹן גְבַר לִתְרַע מַשְׁכְּנֵיהּ וּתְקֵיף רוּגְזָא דַיְיָ לַחֲדָא וּבְעֵינֵי משֶׁה בִּישׁ: (תרגום יונתן)

 רש"י  בכה למשפחותיו. משפחות משפחות נאספים ובוכים לפרסם תרעומתן בגלוי, ורבותינו אמרו למשפחותיו על עסקי משפחות, על עריות (ת) הנאסרות להם (ספרי צ): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) ואם תאמר הא כבר נאסרו להם עריות ולמה לא בכו כבר. ויש לומר דקודם שנחלקו המחנות היו הכל מעורבין ביחד והיו שכיחות אצלן העריות אבל משנחלקו למחנות היו כל שבט ושבט לבד ולא היו נשים של שבט זה אצל שבט זה אלא הכל של שבט אחד. אי נמי עד שלא היו נחלקין למחנות היו כל השבטים מעורבים זה בזה והיו שכיחין אצל שאר נשים שאינן עריות לא היו חוששין על העריות אבל משנחלקו ונשארו כל שבט ושבט בפני עצמו ולא נשארו בהדדי אלא העריות דהיינו של אותו שבט לכך בכו. ודלא כפירוש הרא"ם שפירש אף על פי שהיתה כל התורה מסורה בידו של משה מכל מקום אפשר שלא נאמרה פרשת עריות לישראל עד סמוך לנסיעתן מהר סיני. (קצ"מ בשם בעל מנחה בלולה שצרפו תלונת העריות לתלונת המן לפי שאמרו במדרש שהעומר היה מגלה על הממזרים בן של מי הוא שבאיזה אהל שנמצא עומר שלו הוא היה אביו לכך נתרעמו על המן. ועיקר תלונתם על איסור העריות עד כאן): (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בוכה למשפחותיו. שהתחברו המשפחות לבכות כאשר יעשו בבכותם על מת: איש לפתח אהלו. בפרהסיא: ובעיני משה רע. פעל עבר או תחסר מלת היה: (אבן עזרא)

 אור החיים   ויחר אף ה' מאד. טעם מאד, לצד שכל עושה רשעה לצד תגבורת הפיתוי ועריבות האיסור יש לדון בו צד האונס, אבל אלו שמבקשים לשוב הרי הם כמגרים בהם יצר הרע ואין גדר רע גדול בזה:

ובעיני משה רע. כי יקפיד האיש על מעשה ידיו, וצא ולמד ממה שנאמר בשמואל (תענית ה:) שחסרו מימיו שלא יראה ברעה אשר תמצא את שאול, וכמו כן רע על משה מעשה בלתי הגון של ישראל. עוד ירצה על זה הדרך שרע בעיני משה מה שחרה ה' אפו מאד כל כך, וכמאמרם ז"ל (ספרי ח"א צ"ה) שהראה ה' למשה פורענות שעתיד להביא ואמר לפניו רבונו של עולם וכי הגון הוא שתתן להם בשר ותהרגם וכו' עד כאן: (אור החיים)

 כלי יקר  וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש לפתח אהלו. כי אין לומר שנתקבצו משפחות משפחות ובכו שהרי נאמר איש לפתח אהלו. אלא ודאי על עסקי משפחותיו, ויחר אף ה' ובעיני משה רע. דוקא עכשיו אבל קודם לכן היה רע באזני ה' לבד כי משה לא הבין כוונתם. ומ"ש זכרנו לשעבר משמע ואשר נאכל משמע להבא כך אמרו שבכל זמן שאמרנו לשעבר נתנה ראש ונשובה מצרימה. באותו זמן זכרנו את הדגה אשר נאכל להבא כשנבא שם. ומ"ש חנם מן המצות יתבאר בע"ה לקמן פר' פנחס (כו.סד) שעל תרומות ומעשרות אמרו כן.

ותאכל בקצה המחנה. בקצה ממש ע"כ ברחו כל העם מקצה בראותם כי סביבות המחנה נשערה מאד וברחו לתוך המחנה כי היו יראים להיות בקצוות, לכך נאמר והאספסוף אשר בקרבו. לא מצינו בכל התורה שנקרא הערב רב אספסוף כ"א כאן לפי שספסף ב"פ סוף, ורצונם לומר כל העם הנמצא בכל סוף וסוף מן המחנה בראותם שסביבם בערה אש ה' ע"כ ברחו בקרב המחנה ז"ש אשר בקרבו באמצע כאמור.

ורז"ל (ספרי יא.א) דרשו בקצינים שבמחנה או במוקצים שבמחנה, ואין הלשון מחוור אצלי כי כל קצה אינו לשון קצין, ולא לשון מוקצה. ונ"ל שהכל מודים שאין קצה יוצא מידי פשוטו שמדבר בקץ המחנה כי כל הקץ לשון סוף הוא אך שלכל קצה יש ב' קצוות ראש וסוף. ובנוהג שבעולם שקציני עם הולכים בראש המחנה דהיינו קצה ראשון, והמוקצים הולכים בסוף המחנה דהיינו קצה אחרון, ולכל הדעות אין קצה המחנה יוצא מידי פשוטו אך שלא פורש במקרא באיזו קצה אם בקציני עם ההולכים ראשונה בקצה ראשון, או במוקצים שבמחנה ההולכים בקצה אחרון, ע"כ נחלקו רז"ל בדבר י"א בקצינים, וי"א במוקצים. ומחלוקתם תלוי במה שארז"ל (ב"ק ס.) אין פורענות בא לעולם אלא בעבור הרשעים ואינו מתחיל כ"א בצדיקים שנאמר (שמות כב.ה) כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש. שכבר נאכל גדיש, ולפי זה מ"ד בקצינים שבמחנה סובר שפסוק זה מדבר באותם שהפורענות מתחיל בהם, ומ"ד במוקצים סובר שפסוק זה מדבר באותם המסבבים הפורענות, אבל מדקאמר והאספסוף ב"פ סוף, ש"מ שמדבר בשניהם בקצינים ובמוקצים כי שניהם בסוף זה בסוף ראשון וזה בסוף אחרון, וכן משמע לשון הכתוב ומצאה קוצים היינו ב' קצות כי קוצים לשון קץ ונאכל גדיש הכל בכלל אפילו הבינונים שבתוך לכך נאמר והאספסוף. היינו ב' סופות אשר בקרבו. כמו ואשר בקרבו דהיינו הבינונים כמו (חבקוק ג.יא) שמש ירח עמד זבולה. חסר וי"ו כאילו אמר שמש וירח כך כאן כאילו אמר והאספסף ואשר בקרבו כולם סג יחדיו נאלחו מכף רגל ועד ראש כולם התאוו תאוה.

וע"ד המדרש י"ל שכך מדתו של הקב"ה, בזמן שהבריות רעים וחטאים אז הקב"ה שולח יד בב' הקצוות בטובים וברעים כדי שכל הבינונים יקחו מוסר בק"ו, כי אילו היה נוגע בפחותים לבד אז יתלו הטובים שבהם במעשיהם הטובים לאמר לא תגיש בעדינו הרעה כי אין אנחנו חטאים כמותם, ע"כ הוא נוגע גם בשלמים שבהם ואז יקחו הפחותים מערכם ק"ו לאמר אם אש אחזה בלחים מה יעשו קוצים יבשים כסוחים, ואם היה נוגע רק בטובים שבהם יאמרו הפחותים בשלמא אלו דין הוא שיענשו כי קרובים המה אל ה' וסביביו נשערה מאד. כי כל הקרב הקרב ביותר אל ה' אז ביותר הוא צריך לדקדק במעשיו כי אינו דומה מורד במלך תוך פלטין שלו למורד במלך חוץ לפלטין שלו, ע"כ הקב"ה אוחז בב' הקצוות ואז בטלו כל הטענות האלו וכל מה שבתוך הקצוות יפחדו אל ה' ואל ישובו לכסלה. ודבר זה מפורש ע"י יחזקאל (טו.ב-ד) בן אדם מה יהיה עץ הגפן וגו', את שני קצותיו אכלה האש ותוכו נחר היצלח למלאכה. כי המשיל את ישראל לגפן שהאש אוכל בשני קצותיו ותוכו נחר ונרעש כך הקדוש ברוך הוא אוחז באספסף בקצינים ובמוקצים כדי שאשר בקרבו נחר ויפחד, וכאשר סרו כולם מן הדרך אז אכלה האש בכולם בין באספסף בין באשר בקרבו דהיינו תוכו. ואולי בקצינים אינן הטובים כי אם החניפים המראין את עצמם כשרים כדי שישימו אותן לראש ולקצין ובקרבם ישימו ארבם והקדוש ברוך הוא פרסם על החניפים וגרם שהוציאו רעתן לחוץ כי מכסה שנאה במשאון, תגלה רעתו בקהל (משלי כו.כו). (כלי יקר)


{יא}  וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל-יְהֹוָ֗ה לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֨תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹֽא-מָצָ֥תִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ לָשׂ֗וּם אֶת-מַשָׂ֛א כָּל-הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי:

 אונקלוס  וַאֲמַר משֶׁה קֳדָם יְיָ לְמָא אַבְאֶשְׁתָּא לְעַבְדָךְ וּלְמָא לָא אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ לְשַׁוָאָה יָת מַטוּל כָּל עַמָא הָדֵין עָלָי: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר משֶׁה קֳדָם יְיָ לְמָא אַבְאֶשְׁתָּא לְעַבְדָךְ וּלְמָא לָא אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ לְשַׁוָאָה יַת טַרְחָא דְעַמָא הָדֵין עָלָי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  למה הרעות לעבדך. הכתוב דבר על הבא במהרה: ולמה לא מצאתי חן בעיניך. כאשר אמרתי שלח נא ביד תשלח: ומלת מצתי חסרת אל''ף ורבים כמוה כי אין תימה לחסרון המלך יהו''א: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ולמה לא מצתי חן. חסר אל''ף ואידך גבי איוב ערום יצתי חסר אל''ף לומר אם לא מצאתי חן בעיניך למה יצאתי מבטן אמי: (בעל הטורים)

 אור החיים  למה הרעות וגו' ולמה וגו'. קשה למה התחיל בתרעומת הנזק ואחר כך בתרעומת מניעת התועלת שהיה צריך לומר למה לא מצאתי חן וגו'. ולמה הרעות וגו'. אכן הכוונה היא על פי דבריהם ז"ל (שם צ"א) בפסוק לך נחה את העם שאמר הקדוש ברוך הוא למשה בני סרבנים הם טרחנים הם וכו' מקללים אתכם סוקלים אתכם באבנים וכו' עד כאן לשונם, ועל זה בא מאמר משה כאן למה הרעות פירוש הטלת עלי הרעה הזאת לסבול רעות בניך, ואחר שקבלתי היה מן הראוי למצוא חן בעיניך לתת לי עוזר לישא עמי בעול הגדול ולא כן עשית שנתת עלי כל המשא, ואמר לא מצתי חסר א', לומר אפילו מיצוי פירוש דבר מועט מהחן לא השגתי:

או ירצה על זה הדרך למה הרעות כמו שפירשתי ואומרו ולמה לא מצאתי פירוש כיון שנתת עלי עול הדבר הזה יש לי לטעון למה לא מצאתי חן לצד ששמת עלי משא כל העם, ופירוש למ"ד של לשום היא למ"ד הסיבה, ואמר זה משה, לצד שראה כי ביקש שלא יתן להם בשר ולא יהרגם כדברי המדרש שכתבנו בסמוך ולא מצא חן בעיני ה' לקבל תפלתו, גם ראה המסובב מהם שהם גרמו לו מיתה במדבר וכמה ענפי היגון אשר סובב לו מהם אשר לא כן היה מן הראוי להשתלם על יגיעו וסבלותו: (אור החיים)

 ספורנו  למה הרעות לעבדך. לשלחני בעל כרחי להוציא העם הזה ממצרים: ולמה לא מצאתי חן בעיניך. כשאמדתי שלח נא ביד תשלח: לשום את משא כל העם הזה עלי. וזה עשית כדי לשים את משא כולם עלי כאילו לא היה לך מנהיג זולתי לפחות לשתפו עמי שיהיה טוב להם: (ספורנו)


{יב}  הֶאָֽנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כָּל-הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם-אָֽנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי-תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּֽאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָֽאֹמֵן֙ אֶת-הַיֹּנֵ֔ק עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַֽאֲבֹתָֽיו:

 אונקלוס  הֲאַב אֲנָא לְכָל עַמָא הָדֵין אִם בְּנַי אִנוּן דְאָמְרֵתּ לִי סוֹבַרְהִי בְתוּקְפָךְ כְּמָא דִמְסוֹבַר תֻּרְבְּיָנָא יָת יַנְקָא עַל אַרְעָא דִי קַיֵמְתָּא לַאֲבָהָתוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  הָאֲנָא עַבְרִית וְחַשְׁחָשִׁית בִּמְעַיַי יַת כָּל עַמָא הָדֵין אִין בָּנַיי הִינוּן דְאַמַרְתְּ לִי בְּמִצְרַיִם טָעוֹן טוּרְחַנְהוֹן בְּחֵילָךְ הֵיכְמָא דְטָעַן פַּדְגוֹגָא לִמְיַנִיקָא עַד זְמַן דְיִמְטוּן לְאַרְעָא דִקְיֵימְתָּא לְאַבְהַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי תאמר אלי. שאתה אומר אלי (א) שאהו בחיקך, והיכן אמר לו כן, לך נחה את העם (שמות לב, לד), ואומר ויצום אל בני ישראל (שמות ו, יג), על מנת שיהיו סוקלים אתכם (ב) ומחרפים אתכם: על האדמה אשר נשבעת לאבותיו. אתה אומר לי לשאתם (ג) בחיקי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) ובא עתיד במקום בינוני אבל לא עתיד כמשמעו דאם כמשמעו מאין ידע זה ומלת כי משמש הכא לשון דהא שהוא לשון אשר: (ב) ר"ל שתהיו סובלין מהם: (ג) דקשה לרש"י דקרא הכי משמע כאשר ישא האומן את היונק על האדמה וכי אומן נושא את היונק על האדמה אשר נשבע ומתרץ דעל האדמה וגו' קאי אשאהו בחיקך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הריתי. האני אמם: ילדתיהו. או אני אביהם כמו ילד את שלח: שאהו. עד בואו אל האדמה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  האומן. תגין על הה''א שבחמשה דברים אב זוכה לבניו ואלו הן בנוי, בכח, בעושר, בחכמה, בשנים. בנוי שנאמר יראה על עבדיך פעלך והדרך על בניהם. בכח שנאמר גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך. בעושר שנאמר נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם כל היום חונן ומלוה וזרעו לברכה. בחכמה שנאמר תחת אבותיך יהיו בניך תשיתמו לשרים בכל הארץ וכתיב לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך. בשנים דכתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה. וכשם שהוא זוכה להם כך מחייב אותם בחמשה דברים חילופם דכתיב יחולו על ראש יואב ואל כל בית אביו ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע ומחזיק בפלך ונופל בחרב וחסר להם. זב תחת הכח שהזיבות מתשת הכח. ומצורע תחת הנוי כי הצרעת מגונה על הבריות. ומחזיק בפלך בור שאין בו חכמה. ונופל בחרב קצר ימים. וחסר לחם זה עוני תחת העושר נמצא שהצדיק מזכה לבניו בחמשה דברים והחייב מחייב לבניו בה' דברים חילופם: (בעל הטורים)

 אור החיים  האנכי הריתי וגו'. דבר בסדר זה, יתבאר על פי דבריהם ז"ל (סנהדרין יט:) שכל המלמד בן חבירו תורה כאלו ילדו, גם אמרו ז"ל (תיקונים ע') שכל נשמות עם בני ישראל דור המדבר היו ענפי נשמתו של משה רבינו והוא היה להם לאב, לזה לא אמר האב אני לעם הזה או אם בני הם, כי כן הוא כפי האמת שהוא היה אב לנשמותם ונקראים בניו גם כן לצד שלמדם תורה, אלא האנכי הריתי פירוש כנגד צד היותם ענפיו אמר מה בכך כיון שלא הורה גבר מהם לא יתחייב בטיפולם, וכנגד שנקראים בניו לצד שלמדם תורה אמר אם אנכי ילדתיהו כי דוקא בן הבא דרך לידה לא הבא מאמצעות לימוד תורה:

עוד נתכוון בכפל הריתי וילדתיהו לומר שהמשא שעליו של העם הוא כמשא של אכ ושל אם יחד שדומה לבן שילדתו אמו ומתה שהאב יעשה מעשה האב והאם, ואולי גם כן שרמז לב' זמנים שחייב האב לישא עול הבן, הא' הוא דבר תורה שהוא עד בן שש עד בן שבע (כתובות סה:), והב' מדברי סופרים עד בן י"ג שנה (שם מט:) והגם שעדיין לא תקנו חז"ל תוספת זמן זה, הוא ענין מושכל לדעת אנוש ומכל שכן משה שהיה נביא, ותמצא שאמרו רז"ל (יומא כח:) קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין הגם שעדיין לא תקנום כמו כן ידע נביא ה' מתקנת חז"ל, ואמר על ב' הזמנים האנכי הריתי כנגד חיוב התורה, אם אנכי ילדתיהו כנגד חיוב דבריהם, ופירוש תיבת ה"א של האנכי היא ה"א ההנחה פירוש שמתרצה משה להתחייב במה שחייב האב לבן ואפילו חיוב של דבריהם ואף על פי כן הנה אלה אנשים גדולים המה למעלה מזמן הקצוב ולמה אתה אומר אלי שאהו בחיקך לאדם גדול בשנים לו יהיה שהם בני הריני פטור מהם, ועוד חוזר וטוען לו יהיה שידון בהם דין קטן לצד שהם מושללים בהשגת המזון ודינם כקטן אף על פי כן לא מתחייב לעשות מה ששואלים ממני לתת להם בשר, והוא אומרו מאין לי בשר פידוש בשלמא אם היו שואלין מזון הצריך יתחייב מדין אב אבל הם שואלין מותרות, ועוד הגם שהם מותרות אם היה לו על האב לשעשע בנו כפי יכלתו אבל מאין לי וגו': (אור החיים)

 ספורנו  האנכי הריתי. הנה האב יוכל להנהיג את בניו אף על פי שהם חלוקי הדעות וזה כי כולם חושבים אותו לאוהב שישתדל בכל כחו להטיב להם אבל אלה אינם בוטחים בי כלל וחושדים ומנסים לראות מה אעשה בעדם: (ספורנו)

 דעת זקנים  כי תאמר אלי שאהו בחיקך. כי לולי זה הייתי בורח והולך: (דעת זקנים)


{יג}  מֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֔ר לָתֵ֖ת לְכָל-הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי-יִבְכּ֤וּ עָלַי֨ לֵאמֹ֔ר תְּנָה-לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה:

 אונקלוס  מְנַן לִי בִּשְׂרָא לְמִיתַּן לְכָל עַמָא הָדֵין אֲרֵי בָּכַן עֲלַי לְמֵימַר הַב לָנָא בִשְׂרָא וְנֵיכוּל: (אונקלוס)

 יונתן  מִינָן לִי בִּשְרָא לְמִתַּן לְכָל עַמָא הָדֵין אֲרוּם בָּכַן עָלַי לְמֵימָר הַב לָנָא בִּשְרָא וְנֵיכוּל: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  מאין. במ''ם שם מקום ובלא מ''ם כמו לא ונמצא מלת הן אתם מאין: (אבן עזרא)

 ספורנו  מאין לי בשר. הנה אין ספק אצלם שאין לי בשר לתת להם ואם כן כשהם בוכים עלי ואומרים תנה לנו בשר כאילו יש לאל ידי ושעל ידי בכיתם אעשה רצונם אין זה אלא לנסות אם הנהגתי במצותך ומה אשיג מאתך בעדם: (ספורנו)

 דעת זקנים  תנה לנו בשר. שלא כהוגן שאלו שהרי המן היה מתהפך להם לאותו טעם שהיו שואלים שנא' ויתן להם שאלתם בשר שור ובהמה כבר היה להם שנא' וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר וא"ת אכלום במדבר הרי נאמר ומקנה רב וכו' מכאן אמר ר' שמואל לא נתאוו אלא לעריות שנא' וימטר עליהם כעפר שאר ואין שאר אלא עריות שנא' איש אל כל שאר בשרו. הרי שבקשו להתיר עריות וכן הוא אומר בוכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו ולכך אמר ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע באותה שעה אמר משה להקב"ה לשעבר היה אתי מי שישא ויתן במשאם שהיו שבעים זקנים שנתמנו מהר סיני שנא' ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ועכשיו אני לבדי שנא' לא אוכל לבדי לשאת והיכן היו אותן שבעים זקנים אלא שמתו במתאוננים שנא' והאספסף אשר בקרבו פליגי בה ר' שמן בן אבא ור' שמעון בן מנסיא חד אמ' אספסוף זה ערב רב וחד אמר אלו שבעים זקנים שנאמר בהם אספה לי שבעים איש מזקני ישראל וכתיב שם ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה ודרשי' בקצינים שבמחנה אלו הסנהדרין וראויין היו לשריפה עם נדב ואביהוא משעת מתן תורה שנא' ויחזו את האלהים ונא' ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו וכו' וכמו שתרגם ואל רברבי בני ישראל לא הוה נזקא מכלל שהיו ראוין לנזק להשלחת יד אלא שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה והמתין לנדב ואביהוא עד שמיני למלואים כדפירש"י לעיל ולזקנים עד כאן וכן כתיב בתהלים ותבער אש בעדתם ואין עדה אלא סנהדרין שנא' ואם מעיני העדה: (דעת זקנים)


{יד}  לֹֽא-אוּכַ֤ל אָֽנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת-כָּל-הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי:

 אונקלוס  לֵית אֲנָא יָכִיל בִּלְחוֹדִי לְסוֹבָרָא יָת כָּל עַמָא הָדֵין אֲרֵי יַקִיר מִנִי: (אונקלוס)

 יונתן  לֵית אֲנָא יָכִיל בִּלְחוֹדִי לְמִיטְעַן לְכָל עַמָא הָדֵין אֲרוּם יַקִיר הוּא מִינִי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  כי כבד. פעל עבר כמו כי זקן יצחק או יחסר הוא: את. לשון זכר ונקבה כמו לך גם בך ועמך ואתך ואתה לשון זכר לבדו: (אבן עזרא)

 אור החיים  לא אוכל אנכי לבדי וגו'. כאן החליט הרצון, כי לא תרעומת לבד הוא מתרעם אבל יסכים לשאת, אלא גילה דעתו ורצונו שאינו רוצה לישא לבדו, ונתן הטעם לא ח"ו שממאן עשות מאמר ה' אלא ששיער שהוא משא כבד ממנו ולא יוכל שאתו: (אור החיים)

 ספורנו  לא אוכל אנכי לבדי. וצריך שתשתף עמי אחרים שיבטח העם הזה בהם: (ספורנו)


{טו}  וְאִם-כָּ֣כָה | אַתְּ-עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הָרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם-מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ וְאַל-אֶרְאֶ֖ה בְּרָֽעָתִֽי: (פ)

 אונקלוס  וְאִם כְּדֵין אַתְּ עָבֵד לִי קְטָלְנִי כְעַן קְטוֹל אִם אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ וְלָא אֶחֱזֵי בְּבִישְׁתִּי: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין כִּדְנַן אַנְתְּ עָבִיד לִי דְתִשְׁבּוֹק כָּל טַרְחֵיהוֹן עָלַי קְטוֹלְנִי כְּדוֹן בְּמִיתוּתָא דְנַיְיחִין בָּהּ צַדִיקַיָיא אִין אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ וְלָא אֶחֱמֵי בְּבִישׁוּתִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם ככה את עשה לי. תשש כחו של משה כנקבה, (ד) כשהראהו הקב"ה הפורענות שהוא עתיד להביא עליהם, על זאת. אמר לפניו, אם כן הרגני תחלה: ואל אראה ברעתי. ברעתם היה לו לכתוב, אלא שכינה הכתוב, וזה אחד מתקוני סופרים (ה) בתורה לכינוי ולתקון לשון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דהכי פירושו של קרא ואם ככה ר"ל שעתיד אתה לעשות כן לישראל את עושה לי ר"ל כנקבה עשית לי כלומר דאת אומרים לנוכח לנקבה כמו שאומרים אתה לזכר והטעם מוכיח שיש פסיק בין ככה לאת דאין לומר דקאי על לא אוכל וגו' כי אין הצער של התלונה גורם כל כך רעה שיאמר הרגני נא הרוג אלא בשביל הפורענות שהוא עתיד להביא על ישראל אמר זה: (ה) ר"ל כדרך סופרים כשכותבין ספרים מגיהין אותן דרך כתיבתן כך צוהו הקדוש ברוך הוא למשה כשכתב התורה לתקן הלשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הרגני. כמו המיתני זה עשה לי בצדקתך ובעבור פיוסי וזה טעם ואם מצאתי חן בעיניך: ואל אראה. עוד ברעה שאני בה ואין צורך לתקון הסופרים: (אבן עזרא)

 אור החיים  ואם ככה את עושה לי וגו'. פירוש חש כי יאמר ה' אליו לשאת בעל כרחו הגם שלא יוכל על מנת כן יעבוד ה' עד יציאת נשמה דכתיב (דברים ו) בכל נפשך, לזה אמר ואם וגו' הרגני נא פירוש עתה מסר נפשו ולא ישא עוד המשא לבדו, ונתן הטעם ואל אראה ברעתי פירוש דבר הגורם רע לנפש שעליו יקפידו הצדיקים, והרעה אשר עליה צעק לבו היא שאם יהרגוהו ישראל יתחייבו כליה ונמצא שגרמו לו להענישם, גם לזה יחשב תחלואי הנפש על דרך מאמר (משלי יז) גם ענוש לצדיק וגו', וכפל לומר הרגני נא הרוג לומר שהרוג הוא אם לא יהרגהו ה' כי ודאי שיהרגוהו ישראל, ואם כן כשה' הורג אותו אינו הורג אלא אדם הרוג גברא קטילא קטיל, ותיבת הרוג נדרשת בניקוד שור"ק ורז"ל אמרו (ילקוט כאן תשל"ה מדרש תהלים כג) וז"ל אם לא אתן הם הורגים אותי ואם אדבר כנגדך אתה הורגני, והכתוב יכוין לכל הדרכים: (אור החיים)

 ספורנו  ואם ככה את עושה לי. ואם אתה השלם נמנע משלמות ההנהגה הראויה ממך ותנהיגם ככה באופן חסר כהנהגת הנקבה בשבילי ולכבודי ולא תשתף אחרים עמי כדי שלא לפגום כבודי: הרגני נא הרוג אם מצאתי חן בעיניך. כדי שתוכל למנות אחרים שעל ידם תהיה הנהגת העם שלמה, כמו שאמרו ז''ל (שבת פ' במה בהמה) על שמואל שמת קודם ימיו כדי שתעמוד מלכות בית דוד: ואל אראה ברעתי. ברעת חסרון ההנהגה המסובבת בגללי כי זה יהיה קשה עלי מן המות: (ספורנו)

 כלי יקר  ואם ככה את עושה לי. פירש"י שתשש כחו של משה כנקיבה, ורבים כאשר ראו כן תמהו על פירוש זה וכי מפני שתשש כחו של משה כנקיבה אמר לשון את כלפי מעלה. ואני אומר שלא קשה מידי לפי שארז"ל (יל"ש האזינו תתקמה) שהצדיקים מוסיפין כח בגבורה של מעלה שנאמר (במדבר יד.יז) ועתה יגדל נא כח ה', והרשעים מתישין כחו שנאמר (דברים לב.יח) צור ילדך תשי. וביאור הענין הוא שמצד הפסקת השפע ע"י מעשה הרשעים נראה כאילו יש תשות כח כביכול. וכאן ע"י שנתרשלו ידי האוהב ותש כחו כנקיבה לא היה בו כח להוסיף כח בגבורה של מעלה ע"כ אמר לשון את כלפי מעלה להורות שהא בהא תליא וזה פירוש יקר.

וקרוב לשמוע שקאי על מ"ש כאשר ישא האומן, ולא אמר אומנת פירש מהרי"א שאתה עושה לי כאומן זכר הנושא את היונק שאין לו דדים להניק הילד כשבוכה כך אין בידי למלאות שאלתם, וע"ז נאמר ואם ככה את עושה לי כי דמיון זה של נקיבה מצוי בך כביכול כי בידך לרוות צמאם ואתה הורה גבר ואיך תטיל עלי דמיון הנקיבה ואני זכר שאין לו דדים להניק ודמיון את כלפי מעלה אינו תשות כח חלילה אלא מורה על היכולת כנקיבה שיש לה דדים להניק. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ואל אראה ברעתי. כי טוב לי למות מיד ולא להיותי מתנונה והולך בידם: (דעת זקנים)


{טז}  וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה אֶֽסְפָה-לִּ֞י שִׁבְעִ֣ים אִישׁ֘ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אֲשֶׁ֣ר יָדַ֔עְתָּ כִּי-הֵ֛ם זִקְנֵ֥י הָעָ֖ם וְשֹֽׁטְרָ֑יו וְלָֽקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ אֶל-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִֽתְיַצְּב֥וּ שָׁ֖ם עִמָּֽךְ:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה כְּנוֹשׁ קֳדָמַי שַׁבְעִין גַבְרָא מִסָבֵי יִשְׂרָאֵל דִי יְדַעַתְּ אֲרֵי אִנוּן סָבֵי עַמָא וְסַרְכוֹהִי וְתַדְבֵּר יָתְהוֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וְיִתְעַתְּדוּן תַּמָן עִמָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה כְּנוֹשׁ לִשְׁמִי שׁוּבְעִין גוּבְרִין זַכָּאִין מִסָבֵי יִשְרָאֵל דִיְדַעְתְּ דְהִינוּן הֲווֹ סָבֵי עַמָא וְסַרְכוֹי בְּמִצְרַיִם וְתִדְבַּר יַתְהוֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וְיִתְעַתְּדוּן תַּמָן עִמָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אספה לי. הרי תשובה לתלונתך (ו) שאמרת לא אוכל אנכי לבדי, והזקנים הראשונים היכן היו, והלא אף במצרים ישבו עמהם, שנאמר לך ואספת את זקני ישראל (שמות ג, טז), אלא באש תבערה מתו, וראוים היו מסיני לכך, דכתיב ויחזו את האלהים (שמות כד, יא), שנהגו קלות ראש, כנושך פתו ומדבר בפני (ז) המלך, וזהו ויאכלו וישתו, ולא רצה הקב"ה ליתן אבלות במתן תורה ופרע להם כאן: אשר ידעת כי הם וגו'. אותן שאתה מכיר שנתמנו עליהם שוטרים במצרים (ח) בעבודת פרך, והיו מרחמים עליהם ומוכים על ידם, שנאמר ויכו שוטרי בני ישראל, עתה יתמנו בגדולתן, כדרך שנצטערו בצרתן: ולקחת אתם. קחם בדברים, אשריכם שנתמניתם פרנסים על בניו של מקום: והתיצבו שם עמך. כדי שיראו ישראל וינהגו בהם גדולה וכבוד, ויאמרו חביבין אלו שנכנסו עם משה לשמוע דבור מפי הקב"ה (ספרי צב): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דאם לא כן מה ענין פרשה זו אצל פרשת התלונות הסמוכה לה: (ז) כך הם אוכלים ושותים ומסתכלים בשכינה: (ח) דאל"כ כיון דכבר היו שוטרי העם למה צריך עכשיו למנותם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אספה לי. מלה זרה ויתכן שהיתה כן בעבור אות הגרון וכן ערכה לפני התיצבה: ושוטריו. כי יש זקנים שבאו בימים ואינם ראוים להיות שוטרים גם יש שוטרים ואינם זקנים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אספה לי שבעים איש. כנגד שבעים נפש שירדו למצרים וכנגד ע' אומות וכנגד ע' שמות שיש להקב''ה ואלו הן אל, אלהים, ה' [אדני], אחד, אדון, אדיר, אהיה, אמיץ, אמת, ארך אפים, אחרון שאין מוסר מלכותו לאחר, אמונה, אשכול הכופר, ברוך, בורא, גדול, גאה, גואל, גבור, דגול, היודע, ועד, זוכר, חי, חסיד, חנון, חוקר, חסין, חכם, טוב, טהור עינים, ישר, יושב סתר, כבוד, מסתתר, נורא, נשגב, נצחי, נוצר חסד, נושא עון, נושא פשע, נושא חטא, נוקם, נוטר, נקה, יושב קדם, סלה, סולח, עליון, עופר, עזוז, פודה, פוקד, צור, צבי, צבאות, קרוש, קנא, קרוב, רחום, רם, ראשון, שלא קיבל מלכותו מאחר, רב חסד, שומר, שופט, שלטון, שר, שוכן עד, תמים, תקיף, וע' שמות של ישראל ואלו הן אשת נעורים, אילי הצדק, אלופים, אחים, אהובים, אום, אם, אישים, אפרים, אדירים, אצילים, אגוז, איומה, אגודה, בנים, בני אל חי, בני אברהם, בני יצחק, בכור, בחורים, בתי, ברה, בעולה, גוי, גדול, גן נעול, גל נעול, גפן העמוסים, ונשואים, זרע קדש, חכמים, טוביס, יחידים, יקירים, ישראל, ישורון, יעקב, יוסף, יהודים, ילדים, ידידים, כלה, כנה, כרם, כהנים, משרתים, מלכים, מעין חתום, נחלה, נדיבים, נאוה, נער, נטע, סגולה, עליונים, ענוים, עדה, עברים, עבדים, עמים, פדוים, פזורים, צאן, קדושים, קנוים, רבים, רכים, שבטי יה, תמימים, ע''כ ושבעים שמות לירושלים. תגין על ה''א דאספה לומר לך שיהיו בקיאין וזהירין בה' חמשה חומשי תורה: עמך. בגימ' יהו דומין: (בעל הטורים)

 אור החיים  אספה לי וגו' מזקני ישראל. ולא אמר אספה לי וגו' ע' זקני ישראל, ירמוז למה שאמרו ז"ל (במד"ר פט"ו) שהע' זקנים שאסף במצרים נהרגו כולן עם חור, לזה אמר אליו שיאסוף ע' אחרים מזקני ישראל, ואמר תיבת לי שיתכוין בדבר לשמו יתברך כדי שלא יטעהו השטן בזקן שאינו נכון, וכשיהיה לשמו ית' שומר מצוה לא ידע דבר רע:

עוד נתכוון שאסיפתם תהיה לה' שיקבלו המינוי והשררה מה' על ישראל ולא ממשה. עוד ירצה שיאמר להם הגם שזקנים הראשונים נהרגו לא ימנעו עצמם הם מגשת אל המינוי הגם שיהיו נאספים פירוש נהרגים לי לשמי, כדרך אומרו (תהלים מד) כי עליך הורגנו:

זקני העם ושוטריו. פירוש שהם בעיני העם נחשבים ויכולין לרדות בהם ויחרדו למאמרם, והוא מאמר ושוטריו: (אור החיים)

 דעת זקנים  אספה לי שבעים איש. מהו לי ומהו איש ולא אמר אנשים אלא מיוחדים כביכול שיהו דומין לי שנא' בו ה' איש מלחמה ושיהו דומין לך שנא' והאיש משה ענו מאד וכן דרשינן בסנהדרין אתך בדומין לך ד"א לי שיהיו מקיימין השמים והארץ שלי וזש"ה הבונה בשמים עליותיו ואגודתו על ארץ יסדה בשביל אגודה שלי של סנהד' מיוסדת הארץ ואם אין ארץ אין שמים משל לפלטרין גדולים בנויים על ספינות כל זמן שהספינות מחוברות פלטרין שעל גבן עומדי' נסתלקו הספינות נפלו הפלטרין: אשר ידעת. כי הם שהוכו בשבילם במצרים כדאמר ויכו שוטרי בני ישראל שכל מי שמוסר עצמו על ישראל זוכה לגדולה ולכבוד ולרוח הקדש: (דעת זקנים)


{יז}  וְיָֽרַדְתִּ֗י וְדִבַּרְתִּ֣י עִמְּךָ֘ שָׁם֒ וְאָֽצַלְתִּ֗י מִן-הָר֛וּחַ אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יךָ וְשַׂמְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֑ם וְנָֽשְׂא֤וּ אִתְּךָ֙ בְּמַשָּׂ֣א הָעָ֔ם וְלֹֽא-תִשָּׂ֥א אַתָּ֖ה לְבַדֶּֽךָ:

 אונקלוס  וְאִתְגְלֵי וַאֲמַלֵל עִמָךְ תַּמָן וַאֲרַבֵּי מִן רוּחָא דִי עֲלָךְ וֶאֱשַׁוֵּי עֲלֵיהוֹן וִיסוֹבְרוּן עִמָךְ בְּמַטוּל עַמָא וְלָא תְסוֹבַר אַתְּ בִּלְחוֹדָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְגְלִי בְּאִיקַר שְׁכִינְתִּי וַאֲמַלֵל עִמָךְ תַּמָן וַאֲרַבֵּי מִן רוּחַ נְבוּאָה דְעַלָךְ וְאֶשַׁוֵי עֲלֵיהוֹן וְיִטְעִינוּן עִמָךְ בְּטוּרְחָא דְעַמָא וְלָא תִטְעוֹן אַנְתְּ בִּלְחוֹדָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וירדתי. זו אחת (ט) מעשר ירידות הכתובות בתורה: ודברתי עמך. ולא עמהם: ואצלתי. כתרגומו (י) וארבי, כמו ואל אצילי בני ישראל (שמות כד, יא): ושמתי עליהם. למה משה דומה באותה שעה, לנר שמונח על גבי מנורה והכל מדליקין הימנו ואין אורו חסר כלום: ונשאו אתך. התנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם טורח בני שהם טרחנים וסרבנים (ספרי צב): ולא תשא אתה לבדך. הרי תשובה למה שאמרת לא אוכל אנכי לבדי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) ואם תאמר ולמה מפרש רש"י זה יותר מכולן. ויש לומר לפי שלא כתיב כאן עמידה כמו באחרים: (י) וארבי לשון גדולה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וירדתי. הכבוד ירד באש בתוך הענן: ודברתי אתך שם. וכאשר תשמע את הקול ישמעו גם הם: ואצלתי. כטעם אקח מאשר אצלך ודע כי הרוח כמו החכמה ואם תנתן מחכמת ראובן לשמעון לא תחסר חכמת ראובן רק נשארה כאשר היא והמשל בנר: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם. כי אני לא אבחרם ולא אתן מרוחי עליהם כי אני אמרתי כי אתה לבדך תשא אותם ואתה אמרת לא אוכל לשאת משא כל העם הזה בחר לך מי שישא עמך ותתן מרוחך עליהם לכן כתיב ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש אבל אלדד ומידד שלא היו מכלל השבעים נאמר בהם ותנח עליהם הרוח פי' הרוח מאת ה' ולא משל משה וכשאמר לו יהושע כלאם אמר מי יתן כל עם ה' נביאים כאלו השנים בתת ה' את רוחו עליהם ולא כשבעים הזקנים שאצל מרוחי ונתן עליהם: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואצלתי מן הרוח וגו'. טעם סדר זה, להראותו כי ה' נתן בו כח שיכול שאת משא כל העם וכשמאן חזר ונטל ממנו מה שצריך לבאים לשאת עמו במשא העם:

ולא תשא אתה לבדך. כאן החליט ממנו החזרה פירוש שהגם שיחזור משה לומר אשא לבדי אמר ה' אליו לא תשא אתה לבדך. עוד רמז לו שבאמצעות הדבר לא תשאר הנשיאות והמעלה למשה לבדו, והוא מאמר ולא תשא לשון נשיאות ראש לא תהיה לבדך כבתחלה. שוב בא לידי מאמר חז"ל (במד"ר פט"ו) וזה לשונם אמר הקדוש ברוך הוא למשה אני נתתי לך בינה ודעת לפרנס את בני ותתיחד אתה באותה גדולה עכשיו משלך הם נוטלים עד כאן. עוד יתבאר לסברת האומרים (סנהדרין יז.) ולא יספו לא פסקו, ובזה ולא תשא לשון נבואה כאומר (מלאכי א) משא דבר ה' פירוש לא תהיה אתה נביא לבדך אלא יהיו כל הזקנים נביאים ג"כ: (אור החיים)

 ספורנו  ונשאו אתך. אחר שיהיו מוחזקים גם הם לנביאים יבטחו העם בהנהגתך בראותם הזקנים עמך ומסכימים במעשיך: (ספורנו)

 דעת זקנים  וירדתי. מלמד שיום זה היה חביב לפני הקב"ה כיום מתן תורה שנא' כי ביום השלישי ירד ה' על הר סיני: ואצלתי מן הרוח אשר עליך. משל למלך שהיה לו פרדס נאה ושכר שומר לשמרו לימים א"ל השומר איני יכול לשמרו כלו לבדי אלא הבא עוד אחרים שישמרו עמי אמר לו המלך לך נתתי הפרדס לשמרו וכל שכר שמירתו נתתי לך ועכשיו אתה אומר להביא אחרים חייך שאיני נותן להם שכר שמירה משלי אלא מתוך שכר שנדרתי לך כך אמר לו הקב"ה למשה לך נתתי רוח ודעת לפרנס בני ולא הייתי מבקש אחרי' ואתה אמרת לא אוכל לבדי חייך לא יטלו משלי אלא ואצלתי מן הרוח אשר עליך ואעפ"כ משה לא חסר כלום תדע לך שהרי לאחר ארבעים שנה אמר לו הקב"ה למשה קח את יהושע ונתת מהודך עליו שלא חסר ממנו כלום משל לנר שהיה דולק והדליקו ממנו כמה נרות ואור דליקתו לא חסר: (דעת זקנים)


{יח}  וְאֶל-הָעָ֨ם תֹּאמַ֜ר הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמָחָר֘ וַֽאֲכַלְתֶּ֣ם בָּשָׂר֒ כִּ֡י בְּכִיתֶם֩ בְּאָזְנֵ֨י יְהֹוָ֜ה לֵאמֹ֗ר מִ֤י יַֽאֲכִלֵ֨נוּ֙ בָּשָׂ֔ר כִּי-ט֥וֹב לָ֖נוּ בְּמִצְרָ֑יִם וְנָתַ֨ן יְהֹוָה֧ לָכֶ֛ם בָּשָׂ֖ר וַֽאֲכַלְתֶּֽם:

 אונקלוס  וּלְעַמָא תֵימַר אִזְדַמְנוּ לִמְחַר וְתֵיכְלוּן בִּשְׂרָא אֲרֵי בְּכִיתוּן קֳדָם יְיָ לְמֵימַר מָן יֵכְלִנָנָא בִּשְׂרָא אֲרֵי טַב לָנָא בְּמִצְרָיִם וְיִתֵּן יְיָ לְכוֹן בִּשְׂרָא וְתֵיכְלוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְוַת עַמָא תֵּימַר אִזְדַמְנוּ לִמְחַר וְתֵיכְלוּן בִּשְרָא אֲרוּם בְּכִיתוּן קֳדָם יְיָ לְמֵימַר מַן יַסְפִינָנָא בִּישְרָא אֲרוּם טַב לָנָא בְּמִצְרַיִם וְיִתֵּן יְיָ לְכוֹן בִּישְרָא וְתֵיכְלוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  התקדשו. הזמינו עצמכם (י) לפורענות, וכן הוא אומר והקדישם ליום הריגה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) דאם לא כן התקדשו למה לי היה לו לומר ואל העם תאמר למחר תאכלו בשר. ועוד מה הזמנה צריכה לאכילה אלא לפורענות הכתובה בסוף הבאה עליהם על ידי אכילת הבשר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  התקדשו. נמצא לשבח ולגנאי לשון התקדש וכן היקדש שהוא לשון טומאה: (אבן עזרא)

 אור החיים  התקדשו למחר וגו'. טעם שלא נתן עד מחר לפי דבריהם ז"ל (ספרי כאן) שדרשו בתיבת התקדשו וזה לשונם הזמינו עצמכם לפורענות עד כאן. לזה לא רצה ה' לתת להם תכף ומיד עד שהודיעם כי פורענות הוא נותן להם בנתינת הבשר והתרה בהם והאריך להם זמן ואמר עד למחר ובזה יהיה להם הלילה לחשבון הנפש אולי ישובו בתשובה וינחם ה' על הרעה כי לא יחפוץ ה' להשחית עמו:

ואכלתם בשר. אמר ואכלתם בתוספת וא"ו לדבריהם ז"ל (ספרי) שאמר להם הכינו עצמיכם וכו', כפי זה יוצדק לומר ואכלתם כי הוא הודעת ענין נוסף על הראשון התקדשו לפורענות ועוד ואכלתם בשר:

כי בכיתם וגו'. משמע כי יקפיד ה' על הבכי וצריך לדעת מה כיעור יש בבכי מצד עצמו, ונראה כי טעם ההקפדה הוא לצד שהבכי יורה על חסרון המוחלט בשלילת ההשגה שאם לא כן היה להם לשאול מה' כבן השואל מאביו את אשר תאוה נפשו, וממה שבכו יורה כי הדבר מוחלט אצלם כי ה' אין לו כח ח"ו לתת שאלתם, והוא מה שדקדק לומר מי יאכילנו לומר אין מי שיוכל עשות דבר זה, וכן תמצא בו שאמרו רז"ל (ספרי) שאמרו ישראל אין כח וכו', וזו כפירה ביכולת היכול על כל ברוך הוא ועיין בפסוק שאחרי זה:

באזני ה'. פירוש שלא חשו לדבר כדברים האלה הגם שה' שוכן בתוכם והמדברים מרגישים ויודעים כי שומע שוכן בתוכם, ויש בזה חציפות גדולה עד מאד לומר דברי כפירה באזני ה' ועיין בפסוק שאחר זה:

כי טוב לנו וגו'. צריך לדעת כוונת אומרו תיבת כי כי, גם אין לה שיעור נכון בקוטב לשון הנשמע, ואולי שיודיע הכתוב כי כל כך עצמה תאות הבשר עד שבחרו במצרים לאכול בה בשר. עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך כי בכיתם באזני ה' לאמר פירוש טעם הבכי שהשמעתם לאזני ה' הוא מי יאכילנו בשר זה היה בגדר המאמר, אבל רוח הקודש בוחן לבותם יודע כי חפצם בתכלית הדברים הוא כי יותר טוב להם מצרים, כי בוחרים ארץ מצרים משבת בשכונת השכינה, ולזה חרה אף ה' בהם ואמר הזמינו עצמיכם לפורענות, ובזה תמצא נחת רוח במאמר ה' שאמר לבסוף יען מאסתם את ה' אשר בקרבכם וגו' ולא מצינו שהוזכר זה בדבריהם, ולפי מה שפירשנו יתיישב על נכון, גם ידוייק אומרו מאסתם את ה' ביתרון תיבת את, כי נתכוון לומר שמאסו להיות עם ה' השוכן אתם וחושקים בארץ מצרים:

ונתן ה' לכם בשר ואכלתם. צריך לדעת למה חזר לומר הדברים שאמר בסמוך, עוד שלא הספיק במאמר ונתן וגו' ואמר ואכלתם והלא מובן הוא הדבר שיאכלו הניתן להם, ונראה שיכוין הכתוב לומר להם שהגם שאמר התקדשו למחר וגו' ופירשנוהו שבא לומר שיחזרו בתשובה ולא יהיה פורענות ולזה נתן להם זמן עד מחר, כל זה יהיה קודם נתינת הבשר להם אבל אחר שיתן להם הבשר לא תועיל החרטה והתשובה להם שלא יאכלוהו, והוא מאמר ונתן ה' לכם בשר אז ואכלתם צריכין אתם לאכול בחיוב, ובדרך רמז כפל לומר כן לרמוז להם שאם יחזרו בתשובה גם כן על כל פנים יאכלו בשר כי יצא דבר מלך שלטון, והם לא הבינו הדברים, או הבינו ולא הצדיקו: (אור החיים)


{יט}  לֹ֣א י֥וֹם אֶחָ֛ד תֹּֽאכְל֖וּן וְלֹ֣א יוֹמָ֑יִם וְלֹ֣א | חֲמִשָּׁ֣ה יָמִ֗ים וְלֹא֙ עֲשָׂרָ֣ה יָמִ֔ים וְלֹ֖א עֶשְׂרִ֥ים יֽוֹם:

 אונקלוס  לָא יוֹמָא חַד תֵּיכְלוּן וְלָא תְרֵין יוֹמִין וְלָא חַמְשָׁא יוֹמִין וְלָא עַשְׂרָא יוֹמִין וְלָא עַשְׂרִין יוֹמִין: (אונקלוס)

 יונתן  לָא יוֹמָא חָד תֵּיכְלוּן וְלָא תְּרֵין יוֹמִין וְלָא חַמְשָׁא יוֹמִין וְלָא עַשְרָא יוֹמִין וְלָא עַשְרִין יוֹמִין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ולא יומים. כפל: חמשה ימים. כנגד אצבעות היד האוכלים: עשרה. כפל בשתי ידיו גם עשרים כמשל האומרים יאכל כל מה שיאכל באצבעות ידיו ורגליו: (אבן עזרא)

 אור החיים  לא יום אחד וגו'. טעם אורכן של דברים, והכוונה בהם, לפי מה שפירשנו במאמר ואכלתם בשר כי מצות מלך הוא לחייבם לאכול, ולצד שיש לך אדם שתשלים תאותו באכילת בשר ביום אחד, ויש בב', ויש בה', ויש בי', ויש בעשרים, ויאמר האדם הנה השלמתי תאותי ולא יאכל עוד, לזה בא דבר מלך להמשלים תאותו ביום אחד כתב אזהרה לא יום אחד, ולהמשלים תאותו בב' באה עליו האזהרה ולא יומים, וכן כולם, והגביל להם ל' יום בחיוב האכילה כדי שימאסוהו והיה לזרא בטבע אנושי תמורת התאוה בו, ומעתה כל המבטל מאכילתו יום א' הרי זה עבר על לאו ובטל מצות עשה: (אור החיים)

 דעת זקנים  לא יום אחד וגו'. למה נאמר כל הפרטות הללו שכל אלו עולין כל הימים שנצטוו ישראל [לשבות]. יום ויומים הרי ג' וחמשה הרי שמונה ועשרה הרי י"ח ועשרים יום הרי ל"ח וחדש ימים מכ"ט יום הרי ס"ז יום וכמנין זה יש שבתות וימים טובים בשנה הרי חמשים שבתות יש בשנת הלבנה שעולה שנ"ד ימים וד' מפסח וב' ימים משבועות וב' ימים מר"ה וא' של יום הכפורים הרי נ"ט וד' מסוכות הרי ס"ג וד' שבתות מחדש העבור הרי ס"ז, ה"ט דקאמר כלהו רחמנא כל אותן הימים (שיאכל הימים) שיאכלו הבשר לא יהיה להם שום מום ולי נראה לפרש לא יום לא יהיה לכם אכילה ביום הכפורים ולא בשני ימים של שבועות שהוא יום שמחה לפני אי נמי בשני ימים של ר"ה שהם ימי זכרון לפני ולא בחמשה ימים שבין יום הכפורים לסוכות ויום סוכות בכלל שהם ימי שמחה לישראל על שנתכפרו עונותיהם ולא בעשרת ימי תשובה ולא בעשרים יום הרי כ"א יום שלא יהיה להם בכ"א יום שישראל גומרין בהן את ההלל בגולה שהם ימי שמחה לישראל ולכך כתיב יום ולא כתיב ימים כמו באחריתי: עד חדש ימים. כלו' אותה אכילה תהיה כמו חדש שנחרב בו הבית בראשונ' ובשניי' ואם נדונו בשריפה י"ל שרמז להם שידונו בשריפה כמו הבית שנאמר ויצת אש בציון וע"כ צ"ל כן דליכא למימר שיאכלו מן הבשר חדש שלם דהא כתיב הבשר עודנו בין שניהם וגו': (דעת זקנים)


{כ}  עַ֣ד | חֹ֣דֶשׁ יָמִ֗ים עַ֤ד אֲשֶׁר-יֵצֵא֙ מֵֽאַפְּכֶ֔ם וְהָיָ֥ה לָכֶ֖ם לְזָרָ֑א יַ֗עַן כִּֽי-מְאַסְתֶּ֤ם אֶת-יְהֹוָה֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבְּכֶ֔ם וַתִּבְכּ֤וּ לְפָנָיו֙ לֵאמֹ֔ר לָ֥מָּה זֶּ֖ה יָצָ֥אנוּ מִמִּצְרָֽיִם:

 אונקלוס  עַד יְרַח יוֹמִין עַד דִי תְקוּצוּן בֵּהּ וִיהֵי לְכוֹן לְתַקְלָא חֲלַף דְקַצְתּוּן יָת מֵימְרָא דַיְיָ דִשְׁכִנְתֵּהּ שַׁרְיַת בֵּינֵיכוֹן וּבְכִיתוּן קֳדָמוֹהִי לְמֵימַר לְמָא דְנַן נְפַקְנָא מִמִצְרָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  עַד יֶרַח יוֹמִין עַד דְתִפּוֹק סַרְיוּתָא מִנְחִירֵיכוֹן וְתֶהֱוֵי לְכוֹן לְרִיחוּק חוֹלַף דְקַצְתּוּן בְּמֵימְרָא דַיְיָ דְאִיקַר שְׁכִינְתֵּיהּ שַׁרְיָא בֵּינֵיכוֹן וּבְכִיתוּן קֳדָמוֹי לְמֵימָר לְמָא דְנַן נַפְקָנָא מִמִצְרָיִם: (תרגום יונתן)

 רש"י  עד חדש ימים. זו בכשרים, (כ) שמתמצין על מטותיהן ואחר כך נשמתן יוצאה, ברשעים הוא אומר, הבשר עודנו בין שניהם, כך היא שנויה בספרי (צד). אבל במכילתא (ויסע פ"ג) שנויה חילוף, הרשעים אוכלין ומצטערין שלשים יום, והכשרים הבשר עודנו בין שניהם: עד אשר יצא מאפכם. כתרגומו די תקוצון (ל) ביה, ויהא דומה לכם כאילו אכלתם ממנו יותר מדאי, עד שיוצא ונגעל לחוץ דרך האף: והיה לכם לזרא. שתהיו מרחקין אותו (מ) יותר ממה שקרבתם (ספרי צד), ובדברי רבי משה הדרשן ראיתי, שיש לשון שקורין לחרב זרא: את ה' אשר בקרבכם. אם לא שנטעתי שכינתי ביניכם, (נ) לא גבה לבבכם ליכנס לכל הדברים הללו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) שמתמצין פירוש שחולין: (ל) שתמאסו בו שיהא דומה לכם כו': (מ) וזרא הוא לשון מפזר ומבדר כמו הנה הוא זורה דאל"ף מתחלף בה"א כלומר שיזורו אותו מפיהם ואפס כלומר שלא ירצו אפי' להביט בו שירחקוהו לגמרי יותר ממה שהיו מקרבים אותו תחלה: (נ) דאם לא כן בקרבכם למה לי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  חדש ימים. פירשתיו שישוב ערך הלבנה באורה כאשר היתה וכן שנתים ימים: וטעם מאפכם. כי הריח באף ויצא הריח ממנ' ולא ימצא: לזרא. באל''ף תחת ה''א כמו קראן לי מרא כי אותיות אהו''י מתחלפין וטעם לזרא. הוא דבר זר נתעב לתולדת שלא הרגיל אדם בו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לזרא. באל''ף שמצאו בו כל מיני טעמים חוץ מאחד והוא טעמו של לויתן (כי עי [ן לא ראתה וגול). לזרא בגי' לחלי מעים: (בעל הטורים)

 ספורנו  והיה לכם לזרא. שתאכלו ממנו עד שיוליד בכם מותר מחליא כמו שהעיד באמרו ובחורי ישראל הכריע: למה זה יצאנו ממצרים. שהיו לנו שם מיני מאכל רבים לא מן בלבד: (ספורנו)


{כא}  וַיֹּ֘אמֶר֘ מֹשֶׁה֒ שֵׁשׁ-מֵא֥וֹת אֶ֨לֶף֙ רַגְלִ֔י הָעָ֕ם אֲשֶׁ֥ר אָֽנֹכִ֖י בְּקִרְבּ֑וֹ וְאַתָּ֣ה אָמַ֗רְתָּ בָּשָׂר֙ אֶתֵּ֣ן לָהֶ֔ם וְאָֽכְל֖וּ חֹ֥דֶשׁ יָמִֽים:

 אונקלוס  וַאֲמַר משֶׁה שִׁית מְאָה אַלְפִין גַבְרָא רִגְלָאָה עַמָא דִי אֲנָא בֵינֵיהוֹן וְאַתְּ אֲמַרְתְּ בִּשְׂרָא אֶתֵּן לְהוֹן וְיֵיכְלוּן יְרַח יוֹמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר משֶׁה שִׁית מְאָה אַלְפִין גַבְרִין רִגְלְיַין עַמָא דַאֲנָא שָׁרֵי בֵּינֵיהוֹן וְאַנְתְּ אַמְרַתְּ בִּישְרָא אֶתֵּן לְהוֹן וְיֵיכְלוּן יֶרַח יוֹמִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  שש מאות אלף רגלי. לא חש למנות את הפרט, שלשת אלפים היתרים. ורבי משה הדרשן פירש שלא בכו אלא (ס) אותן שיצאו ממצרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) (נחלת יעקב) אבל הילודים במדבר לא בכו שלא היו יכולים לומר זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים ואף על גב דכתיב ויבכו גם בני ישראל אפילו הכי סבירא ליה דלא בכו הילודים במדבר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שש מאות אלף רגלי. ואין צורך להזכיר הפחותים. ורבים פירשו זאת הפרשה לטעמים רבים יש אומרים כי משה אמר מה שיאמרו לו ישראל בעת שישאלו מה הוא הבשר והתשובה שיאמר להם אין לכם צורך לשאול: (אבן עזרא)

 אור החיים  (כא~כב) ויאמר משה וגו' הצאן ובקר וגו'. נפלאו ממני הדברים ממי שאמרם שאין נכון ליאמר כזה אפילו מאדם שלא הכיר גדולת אלהי ישראל ומכל שכן לאיש האלהים, ורז"ל (ספרי) מהם חשבו לו לחטא, ומהם אמרו כי על מפלתן של ישראל יתפלא למה יומתו שש מאות אלף וגו' בשביל הבשר, והדרשה תדרש, אבל על כל פנים צריך ליישב פשטן של דברים, עוד צריך לדעת למה חזר לומר הדברים הנאמרים ואתה אמרת בשר אתן. עוד צריך לדעת מה תמיהא היא זאת הצאן ובקר וגו' גם בלא נס יש להם מקנה ליזון ממנו חודש ימים, ומקרא מלא דבר הכתוב (שמות יב) וגם ערב רב וגו' וצאן ובקר וגו'. עוד צריך לדעת למה הגזים כל כך בכל דגי הים שצריך כל דגי הים להסתפק מהם חודש ימים והלא כל העולם אוכלים דגים שהם כפלים כל כך פעמים על שש מאות אלף שהיו ישראל:

אכן יתיישבו הכתובים בב' דרכים. האחד כשאמר ה' אליו שיתן להם בשר סתם הבין משה משמעות הדברים כי מין אחד של בשר יתן להם, לזה אמר לפניו שש מאות אלף וגו' פירוש ומנין רב כזה ימצא בהם דעות שונות, זה יחפוץ בשר צאן, וזה יחפוץ בקר, וזה איל וצבי, וזה עופות, וזה דגים, ואתה אמרת בשר אתן להם משמע מין בשר א', מה היא הבשר שתתן, הצאן ובקר וגו' ומצא להם פירוש מבוקשם, אם את כל דגי פירוש מיני דגים וגו' ומצא להם פירוש מבוקשם, הלא כשתתן להם בשר צאן ובקר יאמרו חפצים באיל וצבי, וכשתתן להם איל וצבי יאמרו חפצים בבשר עופות, וכשתתן להם עופות יאמרו דגים, ורשם ב' קצוות הבשר צאן ובקר וקצה האחרון בשר דגים והדרגות אמצעיים שבין בשר צאן ובקר לבשר דגים מובנים, ואמר כל דגי הים פירוש שלא יועיל במינים מהדגים אלא אם יביא כל מיני דגים שבים שזולת זה המין החסר יבכו עליו, ומעתה אין סתימת פיהם זולת כל מיני בשר בהמה וחיה וכל מיני עופות וכל מיני דגים המספיקים להם חודש ימים, נמצאת אומר שעיקר הפלאתו היתה לצד שהבין מדברי ה' כי מין אחד של בשר, ואין הכי נמי אם היה אומר שיתן להם כל מינים שבעולם של בשר לא היה מתמיה, ובזה נתיישבו כל הדקדוקים ודברי משה חן, ועיקר כוונת משה בזה אולי ימנע מתת הבשר ולא ימותו בני ישראל כי ה' תלה זה בזה:

ודרך ב' על פי דבריהם ז"ל (ברכות נח.) שאמרו אין הקדוש ברוך הוא עושה נס לשקר, ולצד שאמר ה' אליו שהבשר הוא חרבם כמאמרם ז"ל (בפ' כ') בפירוש רש"י והיה לכם לזרא שכן קורין וכו' לחרב זרא אם כן לא על הנס מדבר הכתוב אלא שיאכלו מבשר הנמצא ועל זה תמה שאין נמצא להם לאכול שלשים יום, ומאמר בשר אתן להם שנראה שיתנו מחדש פירוש הוא שיתן להם רשות לאוכלו, לצד שעד עתה לא היה להם רשות לאכול ממקניהם והיו לעבודת ה' ואמר ה' כי יתן להם רשות לאכול בשר, ומאמר אם את כל דגי הים פירוש לצד שהיו להם דגים מהבאר שהיתה הולכת עמהם אבל לא היה להם הסתפקות אפילו ליום אחד בחודש, כששיער משה דבר הצריך לס' ריבוא ל' יום שיער שכל דגים שיכולין להיות שם בנמצא לא יספיקו, ובדרך נס כבר אמרנו שסבר שלא יעשה ה' נס לתכלית דבר רע כמו שכתבתי, ולדרך זה תמיהת משה תמיהא ואין עליו אשמת דבר כי אינו עושה חסרון ביכולת ה' חס ושלום: (אור החיים)

 ספורנו  שש מאות אלף רגלי. ויצטרך רב בשר להשביעם: ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים. ואם כן יהיה הבשר שתתן להם רב מאד כאמרו וימטר עליהם כעפר שאר וכחול ימים עוף כנף מכל מקום: (ספורנו)

 דעת זקנים  ויאמר משה שש מאות. ומקשים העולם היאך עולה על דעתו של משה לומר דבר זה וכי לא היה יודע שהיה בידו של הקב"ה להספיק שאלתם. ופי' הגאון רבינו נסים דה"ק ויאמר משה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו כלו' עם רב הם ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים כלו' אמרת באף ובחמה כדכתיב עד אשר יצא מאפכם בשר אתן להם ביום אחד כדי לאכול חדש ימים. הצאן ובקר ישחט להם כלו' על מה שאמרת להספיק ידעתי כי כל תוכל אבל מה שעל האדם לעשות מה יהיה וכי יוכלו בני אדם לאסוף ביום אחד לצורך שש מאות אלף רגלי עד חדש ימים ואם כל דגי הים יאסף כלו' אם יהיו כל דגי הים נצודים במצודה ולא יהיו צריכים כי אם לאסוף כלו' היכולין לאסוף ביום אחד לצורך חדש ימים: (דעת זקנים)


{כב}  הֲצֹ֧אן וּבָקָ֛ר יִשָּׁחֵ֥ט לָהֶ֖ם וּמָצָ֣א לָהֶ֑ם אִ֣ם אֶֽת-כָּל-דְּגֵ֥י הַיָּ֛ם יֵֽאָסֵ֥ף לָהֶ֖ם וּמָצָ֥א לָהֶֽם: (פ)

 אונקלוס  הֲעָן וְתוֹרִין יִתְנַכְסוּן לְהוֹן הַיְסַפְּקוּן לְהוֹן אִם יָת כָּל נוּנֵי יַמָא יִתְכַנְשׁוּן לְהוֹן הַיְסַפְּקוּן לְהוֹן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  הַעֲנָא דִבְעֲרָב וְתוֹרֵי דִבְנָבָט יִתְנַכְסוּן לְהוֹן וִיסַפְּקוּן לְהוֹן אִין יַת כָּל נוּנֵי דְיַמָא רַבָּא יִתְכַּנְשׁוּן לְהוֹן וִיסַפְּקוּן לְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  הצאן ובקר ישחט. זה אחד מארבעה דברים שהיה רבי עקיבא דורש ואין רבי שמעון דורש כמותו. רבי עקיבא אומר שש מאות אלף רגלי, ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים הצאן ובקר וגו', הכל כמשמעו, מי יספיק להם, כענין שנאמר ומצא כדי גאולתו (ויקרא כה, כו), ואיזו קשה, זו או שמעו נא המורים (במדבר כ, י), (ע) אלא לפי שלא אמר ברבים חיסך לו הכתוב ולא נפרע ממנו, וזו של מריבה היתה בגלוי לפיכך לא חיסך לו הכתוב. רבי שמעון אומר, חס ושלום לא עלתה על דעתו של אותו צדיק כך, מי שכתוב בו בכל ביתי נאמן הוא (שם יב, ז), יאמר אין המקום מספיק לנו, אלא כך אמר, שש מאות אלף רגלי וגו', ואתה אמרת בשר אתן לחדש ימים ואחר כך תהרוג אומה גדולה כזו, הצאן ובקר ישחט להם כדי שיהרגו, ותהא אכילה זו מספקתן עד עולם, וכי שבחך הוא זה, אומרים לו לחמור טול כור שעורים ונחתוך ראשך, השיבו הקב"ה ואם לא אתן יאמרו שקצרה ידי, הטוב בעיניך שיד ה' תקצר בעיניהם, יאבדו הם ומאה כיוצא בהם, ואל תהי ידי קצרה לפניהם אפילו שעה אחת (ספרי צה): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) הוי אומר צאן ובקר קשה משמעו נא המורים כלו' ואם על אותו דיבור נענש כל שכן בזה ולמה לא נפרע מזה לפי וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ומצא להם. כדברי המתרגם ארמית ומה נכבד דרש קדמונינו במלת ישחט על הבהמה ויאסף על הדג: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אם את כל דגי הים יאסף להם. פי' ימית להם ל' ויגוע וזה הוא באסיפה בעלמא סגי להו: (בעל הטורים)

 ספורנו  הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם. איך יספיק זה להסיר תלונותם מאחר שאינם שואלים בשר אלא כדי לנסות כאמרו וינסו אל בלבבם הלא אין ספק שכמו שנסו בזה ינסו במאכלים זולת זה לאין תכלית ואתה לא תסיר את בחירתם כאמרם ז''ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים: (ספורנו)

 כלי יקר  הצאן ובקר ישחט להם. המובן מן פירוש רש"י כאילו היה משה מסופק ביכולת האל חלילה ולפי שהיה בסתר חיסך הקב"ה עליו. וכל המפרשים חלקו עליו ורצו ליישב דברי משה איש לפי שכלו, והנכון שבכולם המובן מן לשון ומצא להם כי כך משמעותו שישחט להם ויאסף להם אפשרי מצד עצמו אך ומצא להם אינו אפשרי, כי מאחר שאינן מבקשין כי אם תואנה אף אם תתן להם כל צאן ובקר וכל דגי הים שבעולם לא ימצא להם לא יספיק להם כי עוד יוסיפו סרה לבקש עלילות דברים, וכך נראין הדברים מדקאמר אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם. תרתי להם למה לערבינהו וליתנינהו אם את כל דגי הים יאסף ומצא להם, אלא שלכך עשה ב' חלוקות לפי שאחד מהם אפשרי והשני בלתי אפשרי מאחר שעלילה הם מבקשים. ויכול להיות שגם רש"י סבר שמשה לא היה מסופק כלל ביכולת האל ית' והבין מדבריו הפירוש הנזכר או שאר פירוש של המפרשים, אך תפס עליו רש"י על שאמר דבריו בלשון שיש לטועים מקום לטעות ולומר שהיה מסופק ביכולת האל ית' חלילה ויבא מזה חילול השם, אך לפי שהיה בסתר ולא היה חושש פן ישמעו העורים שבמחנה העברים על כן לא היה מקפיד בלשונו בהיות שעם ה' הוא מדבר המבין כוונתו ולא עם הטועים, אבל שמעו נא המורים. היה ברבים ושמעו כל ישראל כנודע לפיכך נענש.

ד"א שעל דרך הטבע אמר משה, כי בדרך הטבע ודאי לא ימצאו במדבר די ספוקם מבשר ודגים אם לא בדרך נס וכפי גודל הנס יהיו ראויין לעונש גדול שהטריחו בתלונתם לבוראם, וע"כ אמר שש מאות אלף רגלי וכו'. ולעם רב זה יהיה הסיפוק נס גדול ועל חודש ימים זמן רב הוא ותרצה להגדיל הנס כדי להגדיל פורענותם זה לא יתכן. השיב לו ה' אם כן יאמרו שקצרה יד ה' מוטב שיאבדו הם ממה שיאמרו שקצרה יד ה'.

ועל צד הרמז מקרא זה אומר דורשני, כי יש להקשות ישחט ויאסף למה לי, וכי עכשיו אתי לאשמועינן דין שחיטה בבהמות, ואסיפה בדגים, ועוד שבתלונתם זכרו בשר ודגים והקב"ה נתן להם מין שלישי כי הצפור לא בשר מקרי. ובדרך רחוקה נאמר שרמז כאן למה שאמרו הקדמונים שהרשעים, נמשלו לבהמות ששחיטתן שני סימנים כך הרשעים נטרדין מן העה"ז, והעה"ב, והבינונים, נמשלו לעופות שנתרים בסימן אחד כך המה אחר שקבלו עונשם בעה"ז יש להם חלק לעה"ב, והצדיקים, נמשלו לדגים שבאסיפה לבד סגי וכך נאמר בצדיקים ויאסף אל עמיו (בראשית כה.ח) כי מיתתם בנשיקה, וכאן כבר בערה אש ה' בקצינים ובמוקצים ולא שבו עוד לכסלה, והמתאוים היו הבינונים כמובן מלשון אשר בקרבו דהיינו התוך והאמצע ושאלו בשר ודגים שאינן ממינם כי בשר בהמה יאות לרשעים ודגים לצדיקים, לכך נקט ישחט ויאסף, והוסיף מלת להם לומר שהבהמות מצד שטעונין שחיטה והדגים מצד שבאסיפה בעלמא סגי לא ימצא להם אינן מקבילין להם כי אינן ממינם כלל, והשיב לו ה' עתה תראה היקרך דברי כי בידי להקביל להם מה שהוא ממינם כמובן מלשון יקרך כי הקרה ה' להם השליו ומצא מין את מינו. וכל זה דרך דרש ורחוק מפשוטו. (כלי יקר)


{כג}  וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה הֲיַ֥ד יְהֹוָ֖ה תִּקְצָ֑ר עַתָּ֥ה תִרְאֶ֛ה הֲיִקְרְךָ֥ דְבָרִ֖י אִם-לֹֽא:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה הֲמֵימְרָא דַיְיָ יִתְעַכָּב כְּעַן תֶּחֱזֵי הַיְעַרְעִנָךְ פִּתְגָמִי אִם לָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה הַאֶפְשַׁר דְאִית קֳדָם יְיָ מַחְסוֹר כְּדוֹן תֶּחֱמֵי הַיְאַרְעִינָךְ פִּתְגָמִי אִין לָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  עתה תראה היקרך דברי. רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר, אי אפשר לעמוד על הטפל (פ) מאחר שאינן מבקשים אלא עלילה, לא תספיק להם, סופן לדון אחריך, אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה יאמרו דקה בקשנו, ואם אתה נותן להם דקה יאמרו גסה בקשנו, חיה ועוף בקשנו דגים וחגבים בקשנו, אמר לו אם כן יאמרו שקצרה ידי, אמר לפניו הריני הולך ומפייסן, אמר לו עתה תראה היקרך דברי שלא ישמעו לך, הלך משה לפייסן (זה קאי גם לרש"י לעיל), אמר להם היד ה' תקצר הן הכה צור ויזובו מים וגו' הגם לחם יוכל תת (תהלים עח, כ), אמרו פשרה היא זו (צ) אין בו כח למלאות שאלתנו, וזהו שנאמר ויצא משה וידבר אל העם, כיון שלא שמעו לו ויאסף שבעים איש וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) הטפל ר"ל ריב: (צ) ר"ל לעשות פשרה באת אפשר שלכך שלחך שאין בו כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  היד ה' תקצר. ולא אדע למה הצרה הזאת רק הדבר כמשמעו כי משה לא ידע כי השם יחדש אות או מופת כי אם להצדיק נביאו כאשר אפרש: {כג} היקרך. כמו ויקר מקרה: (אבן עזרא)

 אור החיים  היד ה' תקצר וגו' היקרך דברי וגו'. יתבאר על פי ב' הדרכים שכתבנו, לדרך הא' שפירשנו שתמיהת משה היתה כי לא יסתפקו כלם במין בשר הניתן להם ותרעומתם עומדת לעד, הודיעו ה' כי יש יכולת בידו לתת מין בשר שימלא כל תאותם בו, והוא מאמר היד ה' תקצר פירוש לתת במין בשר אחד די סיפוקם כל אשר יתאוו כל המתאוים, ואומרו עתה תראה היקרך דברי פירוש דבר אחד שאני עושה או דיבור אחד שאמרתי לעשות יהיה יקר כל כך שיש בו הסתפקות לכל חלקי התאוות שיכולין להיות, שיתן להם מין בשר שיש בו כל מיני בשר שיכולין להיות בעולם, ושיעור תיבת יקרך הוא יהיה יקר אצלך כשתראה יקר הפעולה, או יתפרש יקרך יהיה לך ממנו יקר כשיתן ה' על ידי משה מין הבשר שאין כמוהו יהיה למשה יקר וגדולה בעיני ישראל להאמין בו ובנבואתו ויתיקר בעיניהם:

ולדרך ב' שכתבנו שתמיהת משה היתה לחושבו שהבשר שממנו ישבעו בני ישראל הוא מהנמצא אבל מהנס לא יעשה נס לדבר כזה, אמר ה' אליו היד ה' תקצר פירוש האם נכון שיד ה' ח"ו תקצר, ואם כן אם לא נעשה הנס יאמרו כי לא תגיע יד עליונה עשות מבוקשם, ולזה יחפוץ ה' עשות נס שלא כסדרו בשביל חילול ה', ולזה גמר אומר עתה תראה במה שאני עושה תראה היקרך דברי וגו' פירוש יהיה יקר בעיניך מכאן והלאה דברי פירוש דבר הנוגע לי לכבודי כשתראה שאני מקלקל השורה ועושה נס לשקר בשבילי שלא יחללו שמי מזה תדע שיעור הקפדתי על הדבר אם גדול או קטן הוא, ותמצא רז"ל (קידושין מ.) שהפליאו לומר בענין חילול ה' שהקפדתו גדולה: (אור החיים)

 ספורנו  היד ה' תקצר. מלמצוא דרך שימאסו כל מאכל תאוה כאמרו עד אשר יצא מאפכם: עתה תראה היקרך דבריי תראה שיקרה זה שיאכלו מן הבשר בהמשכם בבחירתם אחר התענוג עד שיצא מאפם וימאסו בו מבלי שאסיר בחירתם כלל כי אמנם יוכלו לשוב בתשובה מאהבה ומיראה אם ירצו כאמרו ידעתי כי כל תוכל ולא יבצר ממך מזמה: (ספורנו)

 דעת זקנים  ויאמר ה' אל משה היד ה' תקצר. כלו' כמו שבידי להספיק כן בידי לאחוז בידם עד שיתקיימו דברי וזש"ה ויטוש על המחנה וגו' וכאמתים על פני הארץ מגובה שלא היו צריכין אפי' להושטת יד. ד"א הצאן ובקר וגו' בודאי משה היה יודע שיש כח ביד הקב"ה להספיק אלא ה"ק אתה אסרת להם בשר תאוה כי אם על ידי הקרבת קרבן אל פתח אהל מועד ואין כאן אלא שלש כהנים אהרן ובניו וא"כ המורם מהם יבא לידי נותר שלא יספיקו לאכול הכל. אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם בניחותא כלו' אם היו שואלים דגים ואתה היית מספיק להם ניחא שאין בהן קרבן אבל בשר שאמרת ליתן להם דמשמע מצאן ובקר קשיא לפי שצריכין לעשות מהן קרבן. ויאמר ה' אל משה היד ה' תקצר עתה תראה שאתן להם בשר ולא יצטרכו לקרבן וזהו השלו שאין מביאין ממנו קרבן: (דעת זקנים)


{כד}  וַיֵּצֵ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְדַבֵּר֙ אֶל-הָעָ֔ם אֵ֖ת דִּבְרֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַיֶּֽאֱסֹ֞ף שִׁבְעִ֥ים אִישׁ֙ מִזִּקְנֵ֣י הָעָ֔ם וַֽיַּעֲמֵ֥ד אֹתָ֖ם סְבִיבֹ֥ת הָאֹֽהֶל:

 אונקלוס  וּנְפַק משֶׁה וּמַלִיל לְעַמָא יָת פִּתְגָמַיָא דַיְיָ וּכְנַשׁ שַׁבְעִין גַבְרָא מִסָבֵי עַמָא וַאֲקֵים יָתְהוֹן סְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁכְּנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְפַק משֶׁה מִמַשְׁכַּן בֵּית שְׁכִינְתָּא וּמַלֵיל עִם עַמָא יַת פִּתְגָמַיָא דַיְיָ וּכְנַשׁ שׁוּבְעִין גוּבְרִין מִסָבֵי יִשְרָאֵל וְאָקִים יַתְהוֹן חֲזוֹר חֲזוֹר לְמַשְׁכְּנָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויצא משה. מאהל מועד: ויאצל. על דעתי מהבנין הכבד הנוסף. וי''ו ויתנבאו כפ''א רפה בלשון ישמעאל: ולא יספו. פעם שנית וכן קול גדול ולא יסף ולא יסף עוד לדעתה ואין מדקדוק הלשון להיותו מגזרת פן תספו בכל חטאתם אמרו חכמים ז''ל שלקח משה מכל שבט ששה והנה שנים ושבעים ובעבור שאמר לו השם שבעים איש הניח השנים וזה נכון: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויצא משה וידבר וגו'. הקדים הדברים אל העם ואחר כך אסף הזקנים אשר לא כן מצינו בסדר דברי ה' אליו שהקדים אסיפת זקנים ואחר כך ואל העם תאמר, לצד שדן בדעתו כי דעת עליון היא להקדים מאמרו לישראל, שאם היתה כונתו להקדים האסיפה לא היה לו לצוות לו מאמר העם, אלא הרי זה מגיד שיקדים מאמר לעם ואחר כך יאסוף הזקנים לאהל ויעשה כל האמור בענין:

וטעם אשר הקדים ה' מאמר האסיפה, לצד שבזה היתה תשובה לדברי משה שאמר לא אוכל לבדי לשאת את כל העם, לזה הקדים להשיבו על דבריו תחילה ואחר כך ציוהו לדבר אל בני ישראל, וידע ה' כי משה חכם לידע הצריך להקדים כמו שכן השכיל עשות. עוד אפשר לומר כי מאמר וידבר אל העם את דברי ה' הם דברי אסיפת הזקנים לבד, וחשב עד אשר יגמור מה שצוה ה' באסיפת הזקנים ויצא לדבר אל העם מאמר ב' ואל העם תאמר, וגם מדברי מדרש תנחומא משמע כן: (אור החיים)


{כה}  וַיֵּ֨רֶד יְהֹוָ֥ה | בֶּֽעָנָן֘ וַיְדַבֵּ֣ר אֵלָיו֒ וַיָּ֗אצֶל מִן-הָר֨וּחַ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו וַיִּתֵּ֕ן עַל-שִׁבְעִ֥ים אִ֖ישׁ הַזְּקֵנִ֑ים וַיְהִ֗י כְּנ֤וֹחַ עֲלֵיהֶם֙ הָר֔וּחַ וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ וְלֹ֥א יָסָֽפוּ:

 אונקלוס  וְאִתְגְלִי יְיָ בַּעֲנָנָא וּמַלִיל עִמֵהּ וְרַבֵּי מִן רוּחָא דִי עֲלוֹהִי וִיהַב עַל שַׁבְעִין גַבְרָא סָבַיָא וַהֲוָה כַּד שְׁרַת עֲלֵיהוֹן רוּחַ נְבוּאָה וּמִתְנַבְּאִין וְלָא פָסְקִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְגְלֵי יְיָ בַּעֲנַן אִיקַר שְׁכִינְתָּא וּמַלֵיל עִמֵיהּ וְרַבֵּי מִן נְבוּאָה דַעֲלוֹי וּמשֶׁה לָא חָסַר מִדַעַם וִיהַב עַל שׁוּבְעִין גוּבְרִין סָבַיָא וַהֲוָה כַּד שְׁרַת עֲלֵיהוֹן רוּחַ נְבוּאָה וּמִתְנַבָּן וְלָא פָּסְקִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא יספו. לא נתנבאו אלא אותו היום לבדו, כך מפורש בספרי (צה). ואונקלוס תרגם ולא פסקין, שלא פסקה נבואה מהם: (רש"י)

 בעל הטורים  כנוח. ב' במס' ויהי כנוח עליהם הרוח ואידך כנוח כפות רגלי הכהנים לומר לך שנחה עליהם השכינה כמו על הארון: (בעל הטורים)

 אור החיים  וירד ה' וגו' וידבר אליו. צריך לדעת מה דבר ה' אליו, עוד צריך לדעת למה הוצרך לכל זה ולא ניבא אותם מבלי כל סדר המוכן ויתבאר הענין על פי מאמרם ז"ל בספר הזוהר (פנחס רכ.) בפסוק לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, כי יצו ה' על משה שיאמר הנני נותן וגו', והטעם מפני שזכה כבר משה בברית השלום ושלו יחשב וכשרצה ליתנו לפנחם נמצא שכבר נתנו למשה וזכה בו ואין הקדוש ברוך הוא חוזר ונוטל מתנותיו, כמו כן הנבואה נתן למשה למנה וכל הבא להתנבאות משה הוא הנותן מהטעם הנזכר, ולזה יקרא אדון הנביאים, והוא מאמר ה' כאן שצוה לאסוף הזקנים והוא עמהם וירד ה' בענן, ואומרו וידבר אליו פירוש לשון שררה וממשלה כדרך אומרו (תהלים מז) ידבר עמים תחתינו שעשה ה' השררה בדבר זה אליו פירוש למשה וברשותו וברצונו האציל וגו':

ויאצל מן הרוח. אומרו ויאצל, אולי שרומז למקור רוח הנבואה שבבחינה זו, ובדרך זה יוצדק לאמר ויאצל, ואומרו מן הרוח אשר עליו, פירוש מאותה הבחינה שעליו, אבל הנאצל בא מהמאציל ברוך הוא ולא שיוציא ממשה וליתן על אחרים. או יאמר מן הרוח אשר על משה ואמר ויאצל לצד שאין הבדל לרוח שעודנו עליו לרוח הניתן ממנו לזקנים, ולדרך זה יכוין במאמר אשר עליו על החלק הנאצל בעצמו שעודנו עליו אחר ויאצל, ולדברי המדרש (במד"ר פט"ו) כשמנה המעלות שהיו לב' יותר מהע' מנה גם כן שהשבעים נבואתם משל משה והב' משל הקדוש ברוך הוא:

ויהי כנוח. אמר ויהי לשון צער, לדבריהם ז"ל (שם) שהזקנים התנבאו מאמר התקדשו למחר, אין לך צער גדול מזה שאמרו לישראל בתחילת נבואתם יכינו עצמן לפורענות, ואומרו ויתנבאו בתוספת וא"ו, לומר שמלבד שהיו כלי מוכשר לנוח עליהם הרוח עוד להם שהתנבאו, והודיע הכתוב שנבואתם היתה תכף ומיד כאומרו כנוח עליהם וגו' ויתנבאו. עוד יתבאר על פי סברת האומרים ולא יספו שלא נתנבאו אלא אותו יום על זה הדרך ויהי כנוח וגו' לשון צער כנזכר ועוד צער אחר להם שהתנבאו ולא יספו: (אור החיים)


{כו}  וַיִּשָּֽׁאֲר֣וּ שְׁנֵֽי-אֲנָשִׁ֣ים | בַּֽמַּחֲנֶ֡ה שֵׁ֣ם הָֽאֶחָ֣ד | אֶלְדָּ֡ד וְשֵׁם֩ הַשֵּׁנִ֨י מֵידָ֜ד וַתָּ֧נַח עֲלֵהֶ֣ם הָר֗וּחַ וְהֵ֨מָּה֙ בַּכְּתֻבִ֔ים וְלֹ֥א יָֽצְא֖וּ הָאֹ֑הֱלָה וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ בַּֽמַּחֲנֶֽה:

 אונקלוס  וְאִשְׁתַּאֲרוּ תְּרֵין גַבְרִין בְּמַשְׁרִיתָא שׁוּם חָד אֶלְדָד וְשׁוּם תִּנְיָנָא מֵידָד וּשְׁרַת עֲלֵיהוֹן רוּחַ נְבוּאָה וְאִנוּן בַּכְּתִיבַיָא וְלָא נְפָקוּ לְמַשְׁכְּנָא וְאִתְנַבִּיאוּ בְּמַשְׁרִיתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִשְׁתְּיָירוּ תְּרֵין גוּבְרִין בְּמַשְׁרִיתָא שְׁמֵיהּ דְחָד אֶלְדָד וּשְׁמֵיהּ דְתִנְיַין מֵידָד בְּנוֹי דְאֶלְצָפָן בַּר פַּרְנָךְ דִילֵידַת לֵיהּ יוֹכֶבֶד בְּרַת לֵוִי בִּזְמַן דְפַּטְרָהּ עַמְרָם גַבְרָהּ וְאִתְנְסִיבַת לֵיהּ עַד דְלָא יְלֵידַת יַת משֶׁה וּשְׁרַת עֲלֵיהוֹן רוּחַ נְבוּאָה אֶלְדָד הֲוָה מִתְנַבֵּי וַאֲמַר הָא משֶׁה מִתְכְּנִישׁ מִן עַלְמָא וִיהוֹשֻׁע בַּר נוּן מְשַׁמֵשׁ מַשְׁרִיתָא קָאִי מִן בַּתְרֵיהּ וּמְדַבֵּר עַמָא בֵּית יִשְרָאֵל וּמֵיעַל יַתְהוֹן לְאַרַע כְּנַעֲנָאֵי וּמַחֲסִין יָתָהּ לְהוֹן מֵידָד הֲוָה מִתְנַבֵּי וַאֲמַר הָא סִלְוֵי סַלְקִין מִן יַמָא וְחַפְיָין כָּל מַשְׁרִיתָא דְיִשְרָאֵל וְיֶהֱוֵי לְעַמָא לְתוּקְלָא בְּרַם תְּרֵיהוֹן כַּחֲדָא מִתְנַבִּין וְאָמְרִין הָא מַלְכָּא סְלִיק מִן אַרְעָא דְמָגוֹג בְּסוֹף יוֹמַיָא וּמַכְנַשׁ מַלְכִין קִטְרֵי תַגִין וְאַפַרְכִין לוֹבְשֵׁי שִרְיוֹנִין וְכָל עַמְמַיָא יִשְׁתַּמְעוּן לֵיהּ וּמְסַדְרִין קְרָבָא בְּאַרְעָא דְיִשְרָאֵל עַל בְּנֵי גַלְוָתָא בְּרַם קִירִיס אִיטִימוֹס לְהוֹן בְּשַׁעַת אֲנִיקִין וּמִקְטַל כֻּלְהוֹן בִּיקִידַת נִשְׁמָתָא בְּשַׁלְהוֹבִית אֵשָׁתָא דְנַפְקָא מִתְּחוֹת כּוּרְסֵי יְקָרָא וְנָפְלִין פִּגְרֵיהוֹן עַל טַוְורַיָא דְאַרְעָא דְיִשְרָאֵל וְיֵיתוּן כָּל חֵיוַת בָּרָא וְצִיפְרֵי שְׁמַיָא וְיֵיכְלוּן גוּשְׁמֵיהוֹן וּמִבָּתַר כְּדֵין יֵיחוֹן כָּל מֵתַיָא דְיִשְרָאֵל וְיִתְפַּנְקוּן מִן טַוְורָא דְאִצְטְנַע לְהוֹן מִן שֵׁירוּיָא וִיקַבְּלוּן אֲגַר עוֹבָדֵיהוֹן וְהִינוּן הֲווֹן מִן סָבַיָא דִסְלִיקוּ בִּפְטִיקַיָא כְּתוֹבַיָא וְלָא נַפְקָן לְמַשְׁכְּנָא דְאִיטַמָרוּ לְמֵעֲרוֹק מִן רַבָּנוּתָא וְאִתְנַבִּיאוּ בְּמַשְׁרִיתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וישארו שני אנשים. מאותן שנבחרו, אמרו אין אנו כדאין לגדולה זו (ספרי שם): והמה בכתובים. במבוררים שבהם לסנהדרין, ונכתבו כולם נקובים בשמות ועל ידי גורל, לפי שהחשבון עולה לי"ב שבטים ששה ששה לכל שבט ושבט, חוץ משני שבטים שאין מגיע אליהם אלא חמשה חמשה, אמר משה אין שבט שומע לי לפחות משבטו זקן אחד, מה עשה, נטל ע"ב פתקין וכתב על שבעים זקן ועל שנים (ק) חלק, וברר מכל שבט ושבט ששה והיו ע"ב, אמר להם טלו פתקיכם מתוך קלפי, מי שעלה בידו זקן נתקדש, ומי שעלה בידו חלק אמר לו, המקום לא חפץ בך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) הכי גרסינן וכתב על ע' זקן וב' מהן הניח חלק ר"ל ואחר כך נתן בקלפי ובללן יחד ואם תאמר לא היה לו ליטול רק י"ב ולכתוב על י' ו' זקנים ועל ב' ה' זקנים ומי שיעלה בידו פתק של ו' יברור מאותו שבט ששה וכו'. (גור אריה) ושמא יש לומר אם כן אותו שבט שיעלה בידו פתק של חמשה יהיה בזיון לכל השבט כאלו לא בחר השם בכל השבט אבל עכשיו לא נתבזה רק אותו הזקן (ועיין בקצ"מ) מה שהקשה שם עוד: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והמה בכתובים. בתחלה: ולא יצאו. ממחנה ישראל אל אהל מועד: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ותנח. במסרה (עמ''ש בפ' נח): (בעל הטורים)

 אור החיים  וישארו שני אנשים וגו'. צריך לדעת א' כוונת מאמר וישארו מנין נשארו. ב' למה הוצרך להזכיר שמם. ג' אומרו ותנח עליהם וגו' ממה נפשך אם הם מהע' הרי כבר הזכירם הכתוב בכלל הע' דכתיב ויאצל וגו' ויתן על ע', כי מאומרו ותנח משמע דבר חדש שלא הוזכר עד עתה, ואם אינם מהע' הלא לא אמר ה' אל משה אלא ע'. ד' אומרו והמה בכתובים אין ידוע הכוונה בזה. ה' אומרו ולא יצאו הלא מאומרו וישארו במחנה מובן הדבר שלא יצאו. ו' אומרו ויתנבאו לבסוף שהיה לו להסמיך הנמשך להם בפני עצמו והנעשה מהם בפני עצמו על זה הדרך וישארו ב' אנשים וגו' והמה בכתובים ולא יצאו האהלה ותנח עליהם הרוח ויתנבאו, ולמה כתב הדברים שלא כסדר הנכון:

ורז"ל נחלקו (ספרי) מנין נשארו, יש אומרים נשארו מהע"ב שברר משה מישראל ו' מכל שבט בשוה והגריל להוציא הב' היתרים על הע' שאמר לו ה' והם הב' שנשארו, ורבי שמעון אמר כי מהע' נשארו שלא רצו ליכנס לאהל מועד לצד ענוה ושפלות ונשארו במחנה ע"כ. לסברת האומר מהע' נשארו יתבאר הכתוב עז"ה וישארו ב' אנשים במחנה לצד חושבם עצמן כשיריים, שם הא' וגו' פירוש ידועים היו במדות ישרות ומוחזקים בעיני ישראל שלסיבה זו נשארו במחנה, שזולת זה יש לעם לרנן אחריהם שמאסו ח"ו בנחת הרוח עליהם ונמצאו מחללים ה' וימאסם עליון לסיבה זו, אלא לצד ששם האחד המיוחד אלדד ושם השני לו מידד לזה לא דנו בהם המעשה להרע, ובזה לא נמאסו ותנח עליהם הרוח עצמה שנחה על הע' לא מנעתם ההרחקה שהיתה בין אהל מועד ובין המחנה ונחה גם עליהם, ודקדק לומר ותנח, לומר ששם קנתה מקומה הרוח כאומרם ששאר הע' פסקו ואלו לא פסקו נבואה מהם, וקודם שהזכיר הנבואה הזכיר דברים שבהם יצדיקו העם כי דברי נבואה בפיהם אמת, ואמר והמה בכתובים פירוש מאותם הע' שנכתבו, וכדי שלא תחשוב שהכתובים הם שנכתבו בפתקי הגורלות, לזה אמר ולא יצאו האוהלה הא למדת שהיו יכולין לצאת, ובזה נאמנו דבריהם שהיו נבואה והוא אומרו ויתנבאו, וזולת התנאי הנזכר מי יחזיק דבריהם לדברי נביאות, ובזה נתישבו כל הדקדוקים:

ולדברי האומר מהע"ב נשארו יתבאר הכתוב על זה הדרך וישארו פירוש הגם שנשארו ב' האנשים שהיו יתרים על הע' במחנה, שם האחד וגו' אף על פי כן ותנח עליהם הרוח גם כן מלבד שנחה על הע' כמו שאמר למעלה ויאצל מן הרוח וגו' ויתן על ע' איש וידוייק על נכון למה הוצרך לומר ותנח עליהם הרוח לצד שלא הזכיר בפסוק ראשון שנתן הרוח אלא על הע' הודיעך ה' שגם נחה על הב', ואמר והמה בכתובים וגו' בא לתת טעם להצדקת נבואתם כמו שפירשתי למעלה ואמר והמה בכתובים פירוש בפתקים שכתב משה ע"ב זקן, ומעתה הרי ראוים הם לנבואה כיוצא בע' ויכול להיות שיתנבאו, וכדי שלא תבין שהמה בכתובים שבאו האהלה לזה בירר הכתוב ואמר ולא יצאו בפתקין לבא האהלה:

ודרך דרש אולי שיודיע הכתוב שהב' שלא יצאו בפתקין נכלמו ונכנסו במחנה מה שלא עשו כן כל ישראל שיצאו כולם לאהל מועד והב' נחבאו במחנה, וירא ה' בושתם וכלימתם ויתנבאו, והוא אומרו והמה בכתובים שהן הפתקין ומטעם זה ולא יצאו מהמחנה, וחננם ה' ומילא תאותם ויתנבאו: (אור החיים)


{כז}  וַיָּ֣רָץ הַנַּ֔עַר וַיַּגֵּ֥ד לְמֹשֶׁ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אֶלְדָּ֣ד וּמֵידָ֔ד מִֽתְנַבְּאִ֖ים בַּֽמַּחֲנֶֽה:

 אונקלוס  וּרְהַט עוּלֵמָא וְחַוֵי לְמשֶׁה וַאֲמַר אֶלְדָד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִין בְּמַשְׁרִיתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּרְהַט טַלְיָא חַד וּתְנֵי לְמשֶׁה וַאֲמַר אֶלְדָד וּמֵידָד מִתְנַבְּיָין הָכֵין בְּמַשְׁרִיתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וירץ הנער. (ר) יש אומרים גרשום בן משה היה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) מדכתיב הנער משמע הידוע ואין ידוע יותר מגרשום שהוא בנו בכורו של משה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וירץ הנער. בה''א הוא הנודע לשרת משה חוץ מיהושע כי שרות יהושע איננו כשרות כל נער: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מתנבאים. קרי ביה מת נביאם שהיו אומרים משה מת ויהושע מכניס ישראל לארץ: מתנבאים. נוטריקין מש''ה תנו''ח נפש''ו בג''ן אלהי''ם יהוש''ע מכני''ס: (בעל הטורים)

 אור החיים  וירץ הנער וגו'. צריך לדעת למה נתרעש המגיד להגיד שנתנבאו, ועוד לו שרעש עליהם לתתם בבית כלא וכי כל המתנבא נענש על שניכא וזה מן התימה, ויש לתת טעם לסברת האומר שהיו ב' שנשארו בפתקין, כי לצד שאמר משה לישראל על פי ה' שיתן רוח נבואה על ע' ועכשיו נבאו גם הב' יש לחוש לא' מב' דברים, או לא יאמן משה ח"ו במאמרו שאמר לו ה' ע', או המתנבאים נבאו שקר, ולסברת האומר כי היו מהע' הגידו למשה המעשה הבלתי הגון שהוא אמר שילכו לאהל מועד והם עמדו במחנה ונבאו שם, ויש בזה שתים רעות, א' שלא קיימו דבר משה, והב' שבזה גילו דעתם שלא רצו שתאצל עליהם הרוח מרוחו של משה אלא ממקור הרוח ומתנבאים במ ח נה: (אור החיים)

 דעת זקנים  וירץ הנער. זה גרשם: ויגד למשה. אלדד ומידד אחי משה היו כי כשנתנה תורה ונאסרו על העריות פרשו כלם שנא' וישמע משה את העם בכה למשפחותיו ודרשינן על עסקי משפחותיו וגם עמרם אבי משה פירש מיוכבד שהית' אשתו ונשא אשה אחרת והוליד ממנה אלדד ומידד אלדד אל דוד מידד מי דוד כלו' חלוף דוד. ומצאתי קונטריס מר' עמרם מר' הלל שהיה מארץ ישראל אני הלל ראיתי קבר אלדד ומידד והיה כתוב עליהם אלדד ומידד אחי אהרן מן האב ולא מן האם. וי"א אלדד הוא אלידד בן כסלון מידד הוא קמואל בן שפטן. ואיתמר במדרש ר' תנחומא שלפי שמיעטו עצמן זכו להיות יתרים על הזקנים ה' דברים הזקנים לא נתנבאו עד למחר שנא' ואל העם תאמר התקדשו למחר אבל אלו מתנבאים מה שעתיד להיות לסוף ארבעים שנה שנתנבאו משה מת ויהושע מכניס ישראל לארץ וי"א שנתנבאו על מפלת גוג ומגוג הזקנים לא נכנסו לארץ והם אלידד בן כסלון וקמואל בן שפטן נכנסו לארץ. הזקנים לא נתפרשו שמותן ואלו נתפרשו שמותן. הזקנים נפסקה מהם נבואתן שהיתה משל משה שנא' ואצלתי מן הרוח אשר עליך והללו היתה נבואתם משל הקב"ה שנא' ותנח עליהם הרוח ולא היו אצל משה א"כ נבואתם משל הקב"ה היתה ולא פסקה שנא' אלדד ומידד מתנבאים במחנה דמשמע מתנבאים והולכין כך מסיק בפ"ק דסנהדרין. ותימא לי היאך אפשר לומר שהיו אחי משה והם אלידד בן כסלון שהיה ממטה בנימין ומידד הוא קמואל בן שפטן שהוא ממטה אפרים וצ"ל דמאן דאית ליה הא לית ליה הא: (דעת זקנים)


{כח}  וַיַּ֜עַן יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן-נ֗וּן מְשָׁרֵ֥ת מֹשֶׁ֛ה מִבְּחֻרָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנִ֥י מֹשֶׁ֖ה כְּלָאֵֽם:

 אונקלוס  וַאֲתֵב יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן מְשֻׁמְשִׁנֵהּ דְמשֶׁה מֵעוּלֵמוֹהִי וַאֲמַר רִבּוֹנִי משֶׁה אֲסָרִנוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָתֵיב יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן מְשׁוּמְשָׁנֵיהּ דְמשֶׁה וַאֲמַר רִבּוֹנִי משֶׁה בָּעֵי רַחֲמִין מִן קֳדָם יְיָ וּכְלִי מִנְהוֹן רוּחַ נְבוּאָתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כלאם. הטל עליהם צרכי צבור והם (ש) כלים מאליהם (סנהדרין יז). דבר אחר תנם אל בית הכלא (ספרי צו), לפי (ת) שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) ר"ל הנבואה כלה מאליהם לפי שאין שכינה שורה על האדם מתוך אבילות וטורח וכן מצינו גבי יעקב ותחי רוח יעקב אביהם ופרש"י שרתה עליו שכינה: (ת) והא דפרש"י לעיל בפרשת בשלח גבי בחר לנו אנשים כו' כלאם כלם מן העולם חייבים הם כלייה וצריך לומר היינו לפרישו דבר אחר דהכא שפירש תנם אל בית הכלא וכו' דהיינו כלייה שמכניסין אותו לכיפה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מבחוריו. יש אומרים שפירושו מבחרותו והטעם שלא אמר כדברי זקן ויש מדביקים מבחוריו עם משרת משה והטעם ששרת אותו מיום שהיה בחור וזה איננו נכון כי זה המעשה היה בשנה השנית והנכון בעיני שהוא מבחוריו הוא מהמובחרים לשרת משה כי אחרים יש עמו ודע כי מלת בחור בלשון רבים פעם תשתנה ופעם לא תשתנה וכן מלת סריס אולי הם שני משקלים: כלאם. נפתח הלמ''ד בעבור אות הגרון הבא אחריו: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויעז יהושע וגו' כלאם. צריך לדעת על מי סמך יהושע להורות לפני רבו, ומה גם להורותו כה וכה תעשה, וזה מהזרות, ורז"ל אמרו (עירובין סג.) כל דמותיב מלה קדם רביה אזיל בלא ולד שנאמר ויען יהושע וגו', ואפשר לתת טעם למעשה יהושע על פי דבריהם ז"ל (ספרי) שאמרו וזה לשונם מה נבואה אמרו משה מת יהושע מכניס עד כאן. לזה כששמע יהושע הדברים בחר לדבר לפני רבו כדי שיגלה דעתו כי מאוסים הדברים אצלו ואומריהם וכי שקר בפיהם, ובזה שלל החשד כי יחפוץ הוא בדברים הנאמרים למעלתו וגילה ההפכיות ברצונו:

ואמר אדוני משה כלאם פירוש תן אותם במשמר עד אשר יבא דבר מלך משפט עשות, או כלם מן העולם, וטעם הדבר בין לסברת האומר חוץ מהע' בין לסברת האומר מהע' מהטעמים שכתבנו, ואולי שרמז באומרו אדוני משה, שאינו חפץ היות הוא אדון אלא היות לו אדונו משה לשלול הרצון בנאמר כי ימות משה והוא יכניס, וידויק גם כן מאמר ויען שעשה תשובה לדברים הנאמרים עליו בנבואה ההיא כי לא דברו נכונה וצריכין לינתן בבית כלא, ואף על פי כן ענשו הכתוב, כי סוף סוף השיב דבר בפני רבו: (אור החיים)

 ספורנו  אדוני משה כלאם. שחשב שלא יצאו האהלה להראות שיתנבאו בלתי אצילות ממשה רבינו: (ספורנו)

 דעת זקנים  ויאמר אדני משה כלאם. פשט. לפי שאמר הקב"ה ע' איש בלבד יהיו נביאים והיה הנער סבור שהיו ע' בלא אלדד ומידד וא"כ נביאי שקר הם ולכך אמר כלאם: (דעת זקנים)


{כט}  וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה הַֽמְקַנֵּ֥א אַתָּ֖ה לִ֑י וּמִ֨י יִתֵּ֜ן כָּל-עַ֤ם יְהֹוָה֙ נְבִיאִ֔ים כִּֽי-יִתֵּ֧ן יְהֹוָ֛ה אֶת-רוּח֖וֹ עֲלֵיהֶֽם:

 אונקלוס  וַאֲמַר לֵהּ משֶׁה הֲקִנְאָתִי אַתְּ מְקַנֵא לִי רְעֵינָא פוּן דִיהוֹן כָּל עַמָא דַיְיָ נְבִיאִין אֲרֵי יִתֵּן יְיָ יָת רוּחַ נְבוּאֲתֵהּ עֲלֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לֵיהּ משֶׁה הֲמִן בִּגְלַל דְאִתְנַבּוּ עָלַי דַאֲנָא מִתְכְּנַשׁ מִן עַלְמָא וְאַנְתְּ מְשַׁמֵשׁ מִן בַּתְרַיי אַנְתְּ מְקַנֵי לִי רְעֵינָא פּוֹן דִיהוֹן כָּל עַמָא דַיְיָ נְבִייָן אֲרוּם יִתֵּן יְיָ יַת רוּחַ נְבִיאוּתֵיהּ עֲלֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  המקנא אתה לי. הקנאי אתה לי, הקנאתי אתה מקנא: לי. כמו בשבילי, כל לשון קנאה, אדם הנותן לב על הדבר, או לנקום או לעזור, אנפרמנ"ט בלע"ז, (א) אוחז בעובי המשא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) אוחז בעובי המשא ומראה את עצמו כאילו הוא לבדו ישא את המשא כך נותן זה לב על הדבר לנקמה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונפתחה ה''א המקנא. והיה ראוי להיותו בשו''א ובפת''ח ובעבור היותו תחת המ''ם שוא נע ושני שואים נעים לא יתחברו לעולם: ומלת מי יתן. כשואל חפץ בדבר כאומר מי יתן לי זאת השאלה והחפץ: (אבן עזרא)

 אור החיים  המקנא אתה לי וגו'. לסברת האומר שהיו מהע' ירצה על זה הדרך המקנא אתה בשביל כבודי שלא רצו האנשים לבא לקבל הנבואה ממני, מי יתן כל עם ה' נביאים ולא יהיו מקבלים הנבואה ממני אלא מה', כאלו, והוא מאמר כי יתן ה' את רוחו עליהם בלא אמצעות משה, כי שם מקור הענוה והחלט העדר ההקפדה, ולסברת האומר מהפתקין ירצה על זה הדרך המקנא אתה לי פירוש למאמרי שאמרתי ע' ונבאו ע"ב, מי יתן את וגו', והטעם כי יתן ה' את וגו' פירוש שהע' שאמר ה' שיושפעו מרוחו של משה הוא בתחילה קודם שהתחיל ה' לנבאות את אחרים זולת משה. אבל אחר שהאציל ה' רוחו של משה ונתן לע' הותרה נבואה לכל כי יתן ה' את רוחו עליהם, ואין כאן הכחשה בנבואת משה: (אור החיים)

 ספורנו  כי יתן ה' את רוחו עליהם. בלתי אצילות מאתי: (ספורנו)

 כלי יקר  המקנא אתה לי וגו'. יהושע לפי שהיה בחור בימים אחז במדת הקנאה כמ"ש ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו. מצד היותו מבחוריו אמר כן ואילו היה זקן בא בימים לא היה מקפיד על השתרר שני ריעים כאחד, וע"כ אמרו (ב"ב עה.) פני משה כפני חמה ויהושע כלבנה, כי כמו שקטרגה הלבנה ואמרה א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, כך יהושע היה מקטרג ואמר אלדד ומידד מתנבאים. אבל משה היה כחמה שלא קטרגה כלום כך משה אמר מי יתן והיה כל עם ה' נביאים.

ואמר כי יתן ה' את רוחו עליהם. פירש בעקידה פשיטא אם יהיו מואצלים מן הרוח אשר עלי שלא אתקנא בהם כי בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו (סנהדרין קה:) אלא אפילו כי יתן ה' את רוחו עליהם ולא יהיו תלמידי מ"מ לא אתקנא בהם. וי"א שדווקא קאמר, כי דווקא בזמן שיתן ה' את רוחו עליהם יכול להיות שיהיה כל עם ה' נביאים אבל אם יאצל עליהם מן הרוח אשר עלי א"א שיהיו כולם נביאים כי המואצל צריך להיות דומה מכל צד אל המאציל ורז"ל אמרו (נדרים לח.) אין השכינה שורה כי אם על גבור חכם עשיר ועניו וכלן במשה, רצו בזה מאחר שהיו כלם במשה ע"כ צריך להיות כי המואצל ממנו דומה אליו מכל צד וזה בלתי אפשרי שיהיו כל ישראל שוים בכל ד' תוארים אלו דא"כ מה גבר מגוברין, אבל אם יתן ה' את רוחו עליהם. בלא אמצעי אז אין צורך בארבע תוארים אלו שיהיו כולם שוים בהם ואין לומר שיתדמו אליו כביכול כי מה דמות תערכו לו על כן נאמר כי יתן ה' את רוחו עליהם. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ויאמר משה מי יתן את כל עם ה' נביאים וכו'. כלו' שמא נביאי אמת הן כי הע' שאמר הקב"ה היו מן הרוח אשר עלי כדכתיב ואצלתי מן הרוח אשר עליך אבל מרוחו של הקב"ה שמא אלה מתנבאים ובפ"ק דסנהדרין מסיק בשלמא למאן דאמר משה מת היינו דכתיב אדני משה כלאם אלא למאן דאמר על עסק שליו היו מתנבאים שהיו אומרים עלי שליו עלי שליו ולמ"ד נמי על עסקי גוג ומגוג היו מתנבאים אמאי כלאם ומשני לאו אורח ארעא דהוו כתלמיד המורה הלכה בפני רבו כמו שהיו רוצין ליטול אומנתו של משה ממנו. ועוד מסיק בשלמא למ"ד הני תרתי היינו דכתיב מי יתן את כל עם ה' נביאים אלא למ"ד משה מת מינח הוה ניחא ליה ומשני לא סיימוה קמיה מאי כלאם הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליהן: (דעת זקנים)


{ל}   שביעי  וַיֵּֽאָסֵ֥ף מֹשֶׁ֖ה אֶל-הַֽמַּחֲנֶ֑ה ה֖וּא וְזִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וְאִתְכְּנֵשׁ משֶׁה לְמַשְׁרִיתָא הוּא וְסָבֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְכְּנַשׁ משֶׁה לְמַשְׁרִיתָא הוּא וְכָל סָבֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויאסף משה. מפתח (ב) אהל מועד: אל המחנה. נכנסו (ג) איש לאהלו: ויאסף. לשון כניסה אל הבית, כמו ואספתו אל תוך ביתך (דברים כב, ב), ואב לכולם יצבור ולא ידע מי אוספם (תהלים לט, ז), מלמד שלא הביא עליהם פורענות עד שנכנסו הצדיקים איש לאהלו (ספרי צו): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) מפני שמשמעות ויאסף וגו' מורה שהיה חוץ למחנה הוצרך לפרש מפתח אהל מועד שהוא מחנה שכינה והוא חוץ מן המחנה שלו שהוא מחנה לויה: (ג) דק"ל דבקרא משמע ויאסף משה אל המחנה הוא וזקני ישראל שהכל הולכים עמו למחנהו דהיינו מחנה לויה וכי ע' סנהדרין היו הכל לוים אלא נכנסו כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויאסף משה. הלך בלווי עם הזקנים לחלוק להם כבוד: (אבן עזרא)


{לא}  וְר֜וּחַ נָסַ֣ע | מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֗ה וַיָּ֣גָז שַׂלְוִים֘ מִן-הַיָּם֒ וַיִּטֹּ֨שׁ עַל-הַֽמַּחֲנֶ֜ה כְּדֶ֧רֶךְ יוֹם כֹּ֗ה וּכְדֶ֤רֶךְ יוֹם֙ כֹּ֔ה סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּכְאַמָּתַ֖יִם עַל-פְּנֵ֥י הָאָֽרֶץ:

 אונקלוס  וְרוּחָא נְטַל מִן קֳדָם יְיָ וְאַפְרַח שְׂלָיו מִן יַמָא וּרְמָא עַל מַשְׁרִיתָא כְּמַהֲלַךְ יוֹמָא לְכָא וּכְמַהֲלַךְ יוֹמָא לְכָא סְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁרִיתָא וּכְרוּם תַּרְתֵּין אַמִין עַל אַפֵּי אַרְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְרוּחָא דְעַלְעוּלָא נְפָקַת וּנְטָלַת בְּרוּגְזָא מִן קֳדָם יְיָ וּבְעָא לְמִשְׁטְפֵיהּ לְעַלְמָא אִילוּלֵי זְכוּתָא דְמשֶׁה וְאַהֲרן וּנְתֵיב בְּיַמָא רַבָּא וְאַפְרַח שַלְוֵי מִן יַמָא רַבָּא וּשְׁרָא עַל דֵין דִזְעֵיר בְּמַשְׁרִיָתָא כְּמַהֲלַךְ יוֹמָא לְצִיפּוּנָא וּכְמַהֲלַךְ יוֹמָא לְדָרוֹמָא וּכְרוּם תַּרְתֵּין אַמִין הֲוָה פָּרַח עַל אַנְפֵּי אַרְעָא וַהֲווֹ מְהַלְכִין בְּהוֹן עַד פְּרַתְהוֹן מְטוּל דְלָא יִלְעוּן בִּזְמַן מְכַנְשְׁהוֹן יַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויגז. ויפריח, וכן כי גז חיש (תהלים צ, י), וכן נגוזו ועבר (נחום א, יב): ויטש. ויפשוט, כמו והנם נטושים על פני כל הארץ (שמואל-א ל, טז), ונטשתיך המדברה (יחזקאל כט, ה): וכאמתים. פורחות בגובה עד שהן כנגד לבו (ד) של אדם, כדי שלא יהא טורח באסיפתן, לא להגביה ולא (ה) לשחות (ספרי צז): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דקשה לרש"י אם שוכבים זה על זה כמשמעו אם כן מתים התחתונים: (ה) פירוש לא למעלה יותר מדאי כדי שלא יצטערו בלקיטתן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ורוח נסע. יום שני: ויגז. כרת כמו גזי נזרך ומגזרת וגז צאנך: וטעם ויגז. שהיו בשפת הים רבים כחול והנה גזז מהם ומלת ויגז מפעלי הכפל כמו ויחם בשר הילד: ויטש. כמו ויפרוש והטעם כדבר נטוש אין כח בו לסור וכן והנם נטושים על פני כל הארץ: סביבות המחנה. בלבד גם הטעם שהיה כאמתים בכל מקום גבוה או שפל: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויגז. ב' במס' ויגז שלוים ואידך ויגז ראשו באיוב וזהו הוא שיא במדרש יותר ממשה שהרג בהם השליו ע''י אכילה הרג בהם ע''י ירידה ונפילה שנפל על ראשם כשם שנאמר באיוב ויגז ראשו והיה מתאבל על בניו שנפל עליהם הבית כך בכאן היו מתאבלים על אותם שמתו מנפילת השליו: כתיב שלוים, וקרי סלוים שלוים לצדיקים וסלוים לרשעים שהיה להם כקוצים: (בעל הטורים)

 ספורנו  מן הים. מים סוף שהיה דרומי להם וזה כי עברו השלוים את הים מקצות הדרום: (ספורנו)


{לב}  וַיָּ֣קָם הָעָ֡ם כָּל-הַיּוֹם֩ הַה֨וּא וְכָל-הַלַּ֜יְלָה וְכֹ֣ל | יוֹם הַֽמָּחֳרָ֗ת וַיַּֽאַסְפוּ֙ אֶת-הַשְּׂלָ֔ו הַמַּמְעִ֕יט אָסַ֖ף עֲשָׂרָ֣ה חֳמָרִ֑ים וַיִּשְׁטְח֤וּ לָהֶם֙ שָׁט֔וֹחַ סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶֽה:

 אונקלוס  וְקָם עַמָא כָּל יוֹמָא הַהוּא וְכָל לֵילְיָא וְכָל יוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וּכְנָשׁוּ יָת שְׂלָיו דְאַזְעַר כְּנַשׁ עַשְׂרָא דְגוֹרִין וּשְׁטָחוּ לְהוֹן מַשְׁטִיחִין סְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁרִיתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְקָמוּ מְחַסְרֵי הֵימְנוּתָא דִי בְּעַמָא כָּל יוֹמָא הַהוּא וְכָל לֵילְיָא וְכָל יוֹמָא דְבַתְרוֹי וּכְנָשׁוּ יַת סַלְוֵי דִקְטִיעַ וּדְחַגִיר כְּנַשׁ עַשְרָא כִּרְוַויַן וּשְׁטָחוּ לְהוֹן מַשְׁטִיחִין חִזְרָנוּת מַשְׁרִיתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  הממעיט. מי שאסף פחות מכולם, העצלים והחגרים, אסף עשרה חמרים: וישטחו. עשו אותן משטיחין משטיחין: (רש"י)

 אבן עזרא  וישטחו. כמו ויפרשו וכן שטחתי אליך כפי ואם הם שני בנינים: (אבן עזרא)

 ספורנו  הממעיט אסף עשרה חמרים. כי כולם היו תאבים לאכול מהם הרבה מאד: (ספורנו)


{לג}  הַבָּשָׂ֗ר עוֹדֶ֨נּוּ֙ בֵּ֣ין שִׁנֵּיהֶ֔ם טֶ֖רֶם יִכָּרֵ֑ת וְאַ֤ף יְהֹוָה֙ חָרָ֣ה בָעָ֔ם וַיַּ֤ךְ יְהֹוָה֙ בָּעָ֔ם מַכָּ֖ה רַבָּ֥ה מְאֹֽד:

 אונקלוס  בִּשְׂרָא עַד כְּעַן בֵּין שִׁנֵיהוֹן עַד לָא פְסַק וְרָגְזָא דַיְיָ תְּקֵיף בְּעַמָא וּקְטַל יְיָ בְּעַמָא קְטוֹל סַגִי לַחֲדָא: (אונקלוס)

 יונתן  רַשִׁיעַיָא הֲווֹן אָכְלִין מִן בִּשְרָא וּלְמַאן דְיַהֲבִית לְהוֹן לָא הֲווֹן מְכָרְכִין בִּישְרָא עַד כְּדוֹן הֲוָה בֵּינֵי כַּכֵיהוֹן עַד לָא פָסַק וְרוּגְזָא דַיְיָ תַּקִיף בְּרִשְׁעֵי עַמָא וּקְטֵיל יְיָ בְּעַמָא קְטוֹל סַגִי לַחֲדָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  טרם יכרת. כתרגומו עד לא (ו) פסק, דבר אחר אינו מספיק לפוסקו בשניו עד שנשמתו יוצאה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) פירוש עד לא נתעכל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מכה רבה. דבר היה: (אבן עזרא)

 ספורנו  הבשר עודנו בין שניהם. שלא הגיע עדיין לגבול שימאסו בו: טרם יכרת. שלא הגיע עדיין זמן חדש ימים שהוגבל לו: ויך ה' בעם. במתאוים מהם ששאלו הבשר לנסות ולקו בנסיונם כי לא אמר ואכלו חדש ימים אלא על הבוכים בלתי מתאוים שאמרו למה זה יצאנו ממצרים והם בכו בחלייהם כאמרו והיה לכם לזרא: (ספורנו)

 דעת זקנים  הבשר. פשט. כלומר אחר שהספיק הבשר לבלוע כדי שלא יאמרו לא נגעם אלא לפי שלא היה בידו יכולת למשאלותם. ואיתמר במדרש תהלים גבי ויהרוג במשמניהם כלו' השמנים והבריאים שאותן שאלו שלא כהוגן מתוך כרס מלאה אבל כחושין היו יכולין לומר ששואלין כדי להבריא עצמן ואיתמר בפ"ב דכתובות כתיב הבשר עודנו בין שניהם וכתיב עד חדש ימים הא כיצד בינונים נדונין לאלתר רשעים מצטערין והולכים עד שלשים ימים: (דעת זקנים)


{לד}  וַיִּקְרָ֛א אֶת-שֵֽׁם-הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא קִבְר֣וֹת הַֽתַּאֲוָ֑ה כִּי-שָׁם֙ קָֽבְר֔וּ אֶת-הָעָ֖ם הַמִּתְאַוִּֽים:

 אונקלוס  וּקְרָא יָת שְׁמָא דְאַתְרָא הַהוּא קִבְרֵי דִמְשַׁאֲלֵי אֲרֵי תַמָן קְבָרוּ יָת עַמָא דְשָׁאִילוּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּקְרָא יַת שׁוּם אַתְרָא הַהוּא קִבְרֵי דִמְשַׁיְילֵי בִּישְרָא אֲרוּם תַּמָן קְבָרוּ יַת עַמָא דְשַׁיְילוּ בִּישְרָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויקרא. הקורא או משה: קברו. הקוברים כמו ויאמר ליוסף: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  המתאוים. ב' כי שם קברו את העם המתאוים הוי המתאוים למה כי שם קברו את העם המתאוים: (בעל הטורים)


{לה}  מִקִּבְר֧וֹת הַֽתַּאֲוָ֛ה נָֽסְע֥וּ הָעָ֖ם חֲצֵר֑וֹת וַיִּֽהְי֖וּ בַּֽחֲצֵרֽוֹת: (פ)

 אונקלוס  מִקִבְרֵי דִמְשַׁאֲלֵי נְטָלוּ עַמָא לַחֲצֵרוֹת וַהֲווֹ בַּחֲצֵרוֹת: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּמִן קִבְרֵי דִמְשַׁיְילֵי בִּישְרָא נְטָלוּ עַמָא לַחֲצֵרוֹת וַהֲווֹן בַּחֲצֵרוֹת: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  נסעו העם חצרות. אל חצרות דרך קצרה: וטעם ויהיו בחצרות. דבק עם ותדבר מרים כי בעבורה ישבו שם כי כן כתוב: (אבן עזרא)

 ספורנו  ויהיו בחצרות. שהו שם איזה זמן, כמו ויהיו שם כעשר שנים ויהיו שם כאשר צוני ה' אמר כי באותו הזמן שהתעכבו שם קרה שדברה מרים במשה ובהיות אז אהל מועד מוקם הזמין האל יתברך אותם לצאת מאהליהם אל אהל מועד: (ספורנו)

במדבר פרק-יב

{א}  וַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַֽהֲרֹן֙ בְּמֹשֶׁ֔ה עַל-אֹד֛וֹת הָֽאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי-אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח:

 אונקלוס  וּמַלֵלַת מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה עַל עֵסַק אִתְּתָא שַׁפִּרְתָּא דִי נְסִיב אֲרֵי אִתְּתָא שַׁפִּרְתָּא דִנְסִיב רָחִיק: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִשְׁתְּעִיוּ מִרְיָם וְאַהֲרן בְּמשֶׁה פִּתְגָמִין דְלָא מְהַגְנִין עַל עֵיסַק אִתְּתָא כּוּשְׁיָיתָא דְאַסְבוֹהִי כוּשָׁאֵי לְמשֶׁה בְּמֵיעַרְקֵיהּ מִן קֳדָם פַּרְעה וְרִיחְקָהּ אֲרוּם לְאִיתָא אַסְבוֹהִי יַת מַלְכְּתָא דְכוּשׁ וְרָחִיק מִינָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותדבר. אין דבור בכל מקום אלא לשון קשה, וכן הוא אומר דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות (בראשית מב, ל), ואין אמירה בכל מקום אלא לשון תחנונים, וכן הוא אומר ויאמר אל נא אחי תרעו (שם יט, ז), ויאמר שמעו נא דברי (במדבר יב, ו. ספרי צט), כל נא לשון בקשה: ותדבר מרים ואהרן. היא פתחה בדבור תחלה, לפיכך הקדימה הכתוב תחלה, ומנין היתה יודעת (ז) מרים שפירש משה מן האשה, רבי נתן אומר מרים היתה בצד צפורה בשעה שנאמר למשה אלדד ומידד מתנבאים במחנה, כיון ששמעה צפורה, אמרה אוי לנשותיהן של אלו אם הם נזקקים לנבואה, שיהיו פורשין מנשותיהן כדרך שפירש בעלי ממני, ומשם ידעה מרים והגידה לאהרן. ומה מרים שלא נתכוונה לגנותו כך נענשה, קל וחומר למספר בגנותו של חבירו (ספרי שם): האשה הכשית. מגיד שהכל מודים ביפיה (ספרי שם) (ח) כשם שהכל מודים בשחרותו של כושי: כושית. בגימטריא יפת מראה: על אדות האשה. על אודות (ט) גירושיה: כי אשה כשית לקח. מה תלמוד לומר, (י) אלא יש לך אשה נאה ביפיה ואינה נאה במעשיה, במעשיה ולא ביפיה, אבל זאת נאה בכל: האשה הכשית. על שם נויה נקראת כושית, (כ) כאדם הקורא את בנו נאה, כושי, כדי שלא תשלוט בו עין רעה: כי אשה כשית לקח. ועתה (ל) גרשה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) כלומר הא אין דרכן של נשים צנועות להתרעם על בעליהן בפני שכנותיהן על דבר התשמיש: (ח) דאם לא כן מה כושית דקאמר וכי כושית היתה והלא מדינית היתה אלא מה כושי משונה בעורו אף זו משונה בעורה וביפיה. (גור אריה) ומפני שהוא קצת רחוק שידבר הכתוב על דרך חידה לכך אמר כושית בגימטריא יפת מראה: (ט) פירוש על אודות הפרשתה שפירש בעלה ממנה ומקרא קצר הוא: (י) פירוש הרי כבר נאמר ועוד למה נאמר כי אשה וגו' משום דכל כי נתינת טעם הוא על הדבר ומתרץ יש לך וכו': (כ) זהו לפי פשוטו והראשון הוא על פי המדרש רז"ל ולכן לא כתב על זה דבר אחר כי זה הפירוש לא הוזכר בשום מקום: (ל) ואם תאמר והא רש"י פירש זה כבר לעיל על אודות האשה על אודות גירושיה ויש לומר דשני פירושים הם הפירוש הראשון הוא רבי נתן שהוא מפרש על אודות האשה על אודות גרושיה אם כן מה תלמוד לומר כי אשה כושית לקח אלא יש לך כו'. אבל רש"י פירש דפשוטו של קרא כי אשה כושית לקח הוא כמו שפירש על אודות האשה וכו' כי אשה כושית לקח ועתה גרשה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ותדבר מרים. היא דברה גם אהרן הסכים או החריש על כן נענש: וטעם ותדבר. עם בי''ת דרך גנאי כמו וידבר העם באלהים גם ימצא לשבח גם בדרך נבואה. יש אומרים כי משה מלך על כוש ולקח כושית והמתרגם אמר שפירתא וטעמו לשון כבוד כאשר יקראו הישמעאלים לזפת הלבן גם אנחנו נקרא העור סגי נהור. והנה לא יתכן שנקרא שם שהוא לשבח להפכו לגנאי ויש אומרים כי כוש בן ימיני הוא שאול וכן הלא כבני כושיים וכבר פירשתיו והישר בעיני שזו הכושית היא צפורה כי היא מדינית ומדינים הם ישמעאלים והם דרים באהלים וכן כתוב ירגזון יריעות ארץ מדין ובעבור חום השמש אין להם לבן כלל וצפורה היתה שחורה ודומה לכושית: וטעם כי אשה כשית לקח. זה הדבור שדברה מרים ומה נכבד דברי קדמונינו שאמרו על הזקנים אשריהם ואוי לנשיהם והנה חשדו משה כי לא נמנע לשכב עם צפורה רק בעבור שאיננה יפה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  הכושית. בגימ' יפת מראה: (בעל הטורים)

 אור החיים   ותדבר וגו' במשה. אולי שדברו בפניו של משה, והדעת מסכמת בזה גם כן, כי מה יועילו דבר לא טוב ביניהם לבין עצמן, אלא אמרו דבריהם דרך תוכחה והוא שומע מלתם, שוב ראיתי בדברי רז"ל (ספרי) שאמרו כן ורמזוהו במאמר וישמע ה' והאיש משה וגו' פירוש גם הוא שמע: (אור החיים)

 דעת זקנים  ותדבר מרים ואהרן במשה. לפי שהנשים דברניות הן והחזיקה בדבר יותר מאהרן לפיכך הקדימה הכתוב ולקתה יותר: כי אשה כושית לקח. בדברי הימים דמשה משמע כושית ממש שהיתה מלכה ומשה משל על כוש ארבעים שנה ולכך אמרו אך במשה דבר ה' כלומר וכי בשביל שדבר עמו הקב"ה נתגאה שלא רצה ליקח אשה מבנות ישראל הלא גם בנו דבר ולא נתגאינו בכך ונראה שעל אותה מלכה שלקח היו אומרים כן כי מצפורה בורח היה מפני פרעה ואנוס היה: (דעת זקנים)


{ב}  וַיֹּֽאמְר֗וּ הֲרַ֤ק אַךְ-בְּמֹשֶׁה֙ דִּבֶּ֣ר יְהֹוָ֔ה הֲלֹ֖א גַּם-בָּ֣נוּ דִבֵּ֑ר וַיִּשְׁמַ֖ע יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  וַאֲמָרוּ הַלְחוֹד בְּרַם בְּמשֶׁה מַלִיל יְיָ הֲלָא אַף עִמָנָא מַלִיל וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָמְרוּ הַלְחוֹד בְּרַם עִם משֶׁה מַלֵיל יְיָ דְאִתְפְּרַשׁ מִתַּשְׁמִישׁ דְעָרִיס הֲלָא אוֹף עִמָנָא מַלֵיל וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  הרק אך. עמו לבדו (מ) דבר ה': הלא גם בנו דבר. ולא פירשנו מדרך ארץ: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) (נחלת יעקב) הוקשה לרש"י שני מיעוטים רק אך דהוה ליה למימר הרק במשה דבר הלא גם בנו. ועל זה תירץ עמו לבדו ולא עם אחרים כלל הן עם צדיקים כיוצא בו והן עם צדיקים שפחותים ממדרגתו הלא גם בנו דבר ואף על פי שאנו ממועטים ממדרגת נבואת משה ולכך צריך ב' מיעוטים למעט הדבור וכיוצא בזה מתרץ בספרי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויאמרו הרק אך במשה. הביאה ראיה כי לא עשה זה לקדושת השם כי הם היו נביאים ואין המשכב אסור להם: הרק אך. והאחד יספיק רק הוא דרך צחות כמו המבלי אין קברים: וישמע ה'. ואם דברו בסתר: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וישמע ה'. וסמיך ליה והאיש משה שדברו עליו בינו לבינם ולא שמע אותם אדם אחר: (בעל הטורים)

 אור החיים  הרק אך במשה. רז"ל אמרו (ב"ר פ"א) אכין ורקין מיעוטין, וכאן נתכוונו לומר בזה שמעשה משה ירשום הפגם בהם גם באבות העולם אשר דבר עמהם ה', וכן הוא במדרש (ספרי) וזה לשונם והלא גם עם האבות דבר עד כאן. ועוד אפשר שנתכוונו לרמוז ב' מיעוטים שהיו בנבואת משה, א' שלא נתנבא עד שהיה בן פ' שנה דכתיב (שמות ז) ומשה בן שמונים שנה בדברם אל פרעה ובאותו זמן הוא שדבר אליו ה' ואהרן ומרים נתנבאו בני ג' וה' קודם שנולד משה, ומיעוט ב' שביום שנתנבא נצטרע דכתיב (שם ד') והנה ידו מצורעת וגו' מה שלא היה כן להם, וכנגד זה אמר הרק אך:

וישמע ה'. הוצרך לומר וישמע ה', לומר שלא שמע אלא ה' הכוונה בזה שלא דברו בפני בריה, עוד נתכוין לומר שמהם שמע ולא ממשה, שלא קבל לפני ה' כדרך הנעלבין מזולתם: (אור החיים)

 ספורנו  הרק אך במשה דבר ה'. האמנם משה לבדו זכה לזה שיהיה דבר ה' מיוחד אליו לבדו מלבד מה שזכה עם כל המון ישראל במתן תורה: וישמע ה'. כאמרם ז''ל שאני צורבא דרבנן דקודשא בריך הוא תבע ביקריה: (ספורנו)


{ג}  וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה (ענו) עָנָ֣יו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל-פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה: (ס)

 אונקלוס  וְגַבְרָא משֶׁה עִנְוְתָן לַחֲדָא מִכֹּל אֱנָשָׁא דִי עַל אַפֵי אַרְעָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְגַבְרָא משֶׁה עִנְוְותָן בְּדַעֲתֵּיהּ לַחֲדָא מִן כָּל בְּנֵי נְשָׁא דְעַל אַנְפֵּי אַרְעָא וְלָא חָשׁ לְמִלֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ענו. שפל וסבלן: (רש"י)

 אבן עזרא  ענו מאד. במשקל שלו והטעם שלא בקש גדולה על אחיו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  עניו. ענו כתיב שהיה בחשבון ענ''ו. מים בהר ויכסהו הענין ששת ימים ימים ואח''כ ג''פ ארבעים: ענו. בגימ' בעדן שנוחל גן עדן: (בעל הטורים)

 אור החיים  והאיש משה ענו. הודיע הכתוב זו כאן, לפי מה שכתבנו שדברו בפניו נתן הכתוב טעם שהוצרך ה' לעשות כל האמור בענין, מטעם כי האיש משה עניו מאוד ולצד ענוותו נמנע מהשיב להם התשובה המתחייבת לבא בענין כדי שידעו ההפרש שבין נבואת משה לשאר נביאים, ודקדק לומר מכל האדם אשר על פני האדמה, להחליט מניעת התשובה ממנו בענין כי אדם שבדעתו הוא למטה ח"ו מכל אשר על פני האדמה איך ישוער ח"ו שיאמר תשובה שיצא ממנה שהוא גדול מכל הנביאים, ולזה בא מאמר מה' והשיבם פתאום. לצד שאינו (לשון אונאה) משה בדברים וכתיב (עמוס ז) הנה ה' נצב על חומת אנך, ורז"ל אמרו (ילקוט) פתאום סמוך לזיקה וכו':

אל משה וגו'. טעם קריאת משה, לדבריהם ז"ל (שם) שאמרו שהיו טמאים, קרא למשה כדי להכיר תולדות הפרישה שפירש משה שנמצא מוכן לדבר ה' אליו באין מונע אשר לא כן הם שקראם ה' ולא יכלו לצאת, ולפי הפשט כדי שיהיה מוכן משה להתפלל על מרים. עוד טעם קריאת משה לצד שנתכוין ה' לגלות להם תיכף ומיד בסדר הקריאה כי גדול משה מהם ממה שהקדימו להם בקריאה והשמיעם הדבר ובזה ירגישו סתירה למחשבתם שאמרו הרק במשה הלא גם בנו וגו': (אור החיים)

 דעת זקנים  והאיש משה ענו מאד. מגיד לך הכתוב שלא מחמת גאוה לקחה אלא היתה סיבה ומזל וגם בזה היה עניו שלא היה תובע עלבונו עד שבא הקב"ה ותבעו. ענו כתיב חסר יו"ד לומר שהוא עניו בכל אבריו כי כשתכתוב אותיות של ענו בקריאתן עי"ן נו"ן וא"ו תמצא שהוא עולה רמ"ח אברים: (דעת זקנים)


{ד}  וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה פִּתְאֹ֗ם אֶל-מֹשֶׁ֤ה וְאֶֽל-אַהֲרֹן֙ וְאֶל-מִרְיָ֔ם צְא֥וּ שְׁלָשְׁתְּכֶ֖ם אֶל-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּֽצְא֖וּ שְׁלָשְׁתָּֽם:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ בִּתְכֵּף לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וּלְמִרְיָם פּוּקוּ תְלָתֵיכוֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וּנְפָקוּ תְּלָתֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאַהֲרן וּלְמִרְיָם פּוּקוּ תְּלָתֵיכוֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וּנְפָקוּ תְּלָתֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  פתאום. נגלה עליהם פתאום והם טמאים בדרך ארץ, (נ) והיו צועקים מים (ס) מים, להודיעם שיפה עשה משה מה שפירש מן האשה, מאחר שנגלית עליו שכינה תדיר, ואין עת קבוע לדבור: צאו שלשתכם. מגיד ששלשתן נקראו בדבור אחד מה שאי אפשר לפה לומר ולאזן לשמוע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) דאם לא כן מאי נפקא מיניה דכתיב פתאום. רא"ם: (ס) מדכתיב הכא פתאום ובנזיר גם כן כתיב פתע פתאום מה נזיר צריך הבאה במים אף טבול יום כן וקל להבין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  פתאום. המ''ם נוסף כמ''ם שלשום והוא מגזרת פתי דבר שלא עלה על לב: צאו שלשתכם ויצאו שלשתם. כל אחד מאהלו והנה דרך כלל ואחר כן פרט וירד ה' בעמוד ענן ויקרא אהרן ומרים ומשה שומע: (אבן עזרא)

 ספורנו  צאו שלשתכם. רצה שידע משה טוב האל יתברך המקפיד על כבודו: (ספורנו)

 דעת זקנים  פתאום. שלא יוכלו לומר משה צעק עלינו והתפלל לפני הקב"ה: (דעת זקנים)


{ה}  וַיֵּ֤רֶד יְהֹוָה֙ בְּעַמּ֣וּד עָנָ֔ן וַֽיַּעֲמֹ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וַיִּקְרָא֙ אַֽהֲרֹ֣ן וּמִרְיָ֔ם וַיֵּֽצְא֖וּ שְׁנֵיהֶֽם:

 אונקלוס  וְאִתְגְלֵי יְיָ בְּעַמוּדָא דַעֲנָנָא וְקָם בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא וּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וּנְפָקוּ תַּרְוֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְגְלֵי יְקָרָא דַיְיָ בְּעַמוּדָא דַעֲנַן יְקָרָא וְקָם בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא וּקְרָא אַהֲרן וּמִרְיָם וּנְפָקוּ תַּרְוֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  בעמוד ענן. יצא יחידי (ע) שלא כמדת בשר ודם, מלך בשר ודם כשיוצא למלחמה יוצא באוכלוסין וכשיוצא לשלום יוצא במועטים, ומדת הקב"ה יוצא למלחמה יחידי שנאמר ה' איש מלחמה (שמות טו, ג), ויוצא לשלום באוכלוסין שנאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן (תהלים סח, יח. ספרי קב): ויקרא אהרן ומרים. שיהיו נמשכין ויוצאין מן החצר לקראת הדבור: ויצאו שניהם. ומפני מה משכן והפרידן ממשה, לפי שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו, וכן מצינו בנח, שלא בפניו נאמר איש צדיק תמים (בראשית ו, ט), ובפניו נאמר כי אותך ראיתי צדיק לפני (שם ז, א). דבר אחר, שלא ישמע בנזיפתו של אהרן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דאם לא כן למי לי למכתב וירד ה' בענן הא כבר נאמר ויאמר ה' צאו שלשתכם ולא הוה ליה למימר אחר זה אלא ויעמוד פתח האהל וגו' אבל בפרשת כי תשא דכתיב וירד ה' בענן שהוא תחלת הגלות השכינה אליו בבקר יש לומר שבא להודיע הגלות השכינה אליו ולא ללמד שירד יחידי עם עמוד עננו כמו שדרשו הכא: (שפתי חכמים)

 אור החיים  וירד ה' בעמוד בענן. צריך לדעת למה לא ירד ה' קודם קריאה ראשונה, שנראה מסדר הכתובים שלא ירד אלא אחר קריאה, גם ממה שאמר בקריאה צאו שלשתכם אל אהל מועד זה יעיד שעדיין לא ירד, שאם לא כן לא היה צריך לרשום להם המקום כי הם רואים מקום אשר ישכון שם הענן, ולדבריהם שכתבנו שהיו טמאים בשעת הקריאה יש טעם נכון בדבר, כי לא רצה ה' לרדת קודם הקריאה ויהיה יושב וממתין להם כביכול לצאתם, ואינו מהכבוד, גם ימשך להם ח"ו עונש לנקראים ואין הקדוש ברוך הוא חפץ להעניש אלא להטיב, והטעם שירד ה' ולא דבר ממקומו כסדר הקריאה, כדי לפרסם הדבר כשיראו שירד הענן ועמד פתח האהל והוא פרסום והערה גדולה ויודע לכל ישראל כי הקפיד ה' על אשר נגעו בנאמן ביתו והענישם על הדבר: (אור החיים)


{ו}  וַיֹּ֖אמֶר שִׁמְעוּ-נָ֣א דְבָרָ֑י אִם-יִֽהְיֶה֙ נְבִ֣יאֲכֶ֔ם יְהֹוָ֗ה בַּמַּרְאָה֙ אֵלָ֣יו אֶתְוַדָּ֔ע בַּֽחֲל֖וֹם אֲדַבֶּר-בּֽוֹ:

 אונקלוס  וַאֲמַר שְׁמָעוּ כְעַן פִּתְגָמָי אִם יְהוֹן לְכוֹן נְבִיאִין אֲנָא יְיָ בְּחֶזְוָן אֲנָא מִתְגְלֵי לְהוֹן בְּחֶלְמִין אֲנָא מְמַלֵל עִמְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר שִׁמְעוּ בְּבָעוּ פִּתְגָמָי עַד דַאֲמַלֵיל אִין יֶהֱווֹן כָּל נְבִיָא דְקָמוּ מִן יוֹמַת עַלְמָא מִתְמַלֵיל עִמְהוֹן הֵיכְמָא דְמִתְמַלֵיל עִם משֶׁה דְמֵימְרָא דַיְיָ בְּחֵזְיוּ לְוַתְהוֹן מִתְגְלֵי בְּחֶלְמָא מְמַלֵילְנָא עִמְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  שמעו נא דברי. אין נא (פ) אלא לשון בקשה: אם יהיה נביאכם. אם יהיו (צ) לכם נביאים: ה' במראה אליו אתודע. שכינת שמי אין נגלית עליו (ק) באספקלריא המאירה, אלא בחלום וחזיון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) כלומר אף על פי שחרה בם אף ה' וילך מכל מקום אין נא אלא לשון בקשה ודבר עמהם בנחת שאלו היו דבריו בכעס לא היו דבריו נשמעים וללמוד קל וחומר לבשר ודם שיהיו דבריו בנחת: (צ) דבקרא משמע דנביאיהם יהיה ה'. לכך פירש אם יהיה לכם נביאים ומלת ה' דבקה עם במראה אליו אתודע: (ק) באומרו שכינת שמי מורה שפירוש ה' הוא כאלו אמר אני ה' דאם לא כן יתוודע מיבעי ליה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שמעו נא. כמו עתה: נביאכם. מי שיהיה מכם נביא ה': במראה. פירושו אם היה נביאכם שהוא נביא ה' כמו והנבואה עודד הנביא האהלה שרה אמו כסאך אלהים עולם: במראה. במראות הלילה: בחלום אדבר בו. כפול כדרך הנבואות: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  במראה. ב', במראה אליו אתוודע, במראה נהפכו צירי עלי, לומר שאפילו במראה שאני נראה לנביאים נתהפך ציריהם עליהם אבל משה יושב כתלמיד לפני רבו: (בעל הטורים)

 אור החיים  שמעו נא דברי. צריך לדעת למה הוצרך לומר כן ודאי כי ישמעו את אשר ידבר, עוד צריך לדעת אומרו תיבת נא כי לא יוצדק לומר האדון לעבדו לשון בקשה. אכן יתכוין ה' בנועם אמריו להרגישם במניעת השמיעה שקודם לכן, כי עתה הם ראוים לשמוע ולא קודם לצד טומאתם לדבריהם ז"ל, וממוצא דבר אתה יודע כי אין נכון לעבד שיהיה מושלל ההכנה בעת אשר אדונו יצוה עליו, ואוזן מילין תבחן כי מוכרח משה במעשיו לפרוש מאשתו, ולדרך זה הרווחנו תירוץ לקושיא א', למה לא נתן ה' טעם הפרישות בדבריו להם כי הוא העיקר הצריך להשמיעם, ולפי זה ה' נתן אומר המבשר צבא רב:

עוד ירצה על זה הדרך שמעו נא פירוש עתה אתם שומעים לצד ההכרח ליסרכם ולהוכיחכם, ואין לדבר לכם דברים אלו ע"י משה מב' טעמים א' כי הוא נוגע בדבר ועליו באו הדברים, ועוד מהטעם עצמו האמור בענין שקרא ה' לאהרן ומרים לדבר עמהם שלא בפני משה, אבל קודם ואחר כך אין אני מדבר עמכם, וזו סתירה למאמרם שגם בהם דבר, ותמצא שאמרו ז"ל (במד"ר ס"פ נשא) שבכל המקומות שאמר הכתוב וידבר ה' אל משה ואל אהרן אין הכונה בדבר גם עם אהרן אלא למשה שיאמר לאהרן, והם הדברים שרמז ה' בתיבת נא:

ודקדק לומר דברי ולא הספיק לומר שמעו נא ומובן שמה שישמעו הם דבריו, נתכוין כן הגם שהיו מתנבאים קודם לא היה כסדר זה שישמעו הדברים מפי אל עליון וכמו שפירש ה' דבריו בסמוך אם יהיה נביאכם ה' וגו':

עוד אפשר שרמז להם שלא ידבר עמהם עוד אלא עתה, לבל יחשבו בדעתם כי הוכשרו לנבואה עליונה כזאת והיה כזה יום מחר, לזה אמר עתה. עוד ירצה במאמר נא לצד שהיו טמאי קרי ובדיני טהרת טומאה אמרה תורה (ויקרא כב) שאין הטבילה גומרת הטהרה לאכול בתרומה עד הערב שמש, וענין הנבואה כיון שמצינו כי צריך האצלת הרוח הקדושה כדי שיוכשר לדבר ה' עמו לא יספיק טהרת מים עד בא השמש וטהר, שלא יהיה זה גרוע מטהרה הצריכה לאכילת תרומה וכאן מצינו שביום עצמו שהיו טמאים טומאת קרי סמוך לטבילתם דבר ה' עמהם, לזה אמר ה' שמעו נא דברי פירוש עתה דוקא הוראת שעה היא שאשמיעכם דברי הגם שעדיין צריכין הערב שמש, לקיים מה שנאמר (ב"ר נה) אהבה מקלקלת השורה אהבת ה' עם משה ידידו לא יכול להתאפק עד למחר:

אם יהיה נביאכם וגו'. ולא דבר לנוכח אליהם אם תהיו נביאים, לצד שהם הזכירו בטענתם נביאים אחרים חוץ מהם וכמאמר המדרש (ספרי) שאמרו הלא דבר גם עם אברהם ולא פירש וכו', לזה בא דברו יתברך לעשות הפרש גם מהנרמז בדבריהם למשה, ואולי כי לזה אמר לשון יחיד אם יהיה:

ה' במראה אליו וגו'. בא להודיענו הפרש הדרגת הנביאים מהדרגת משה, ולצד שיש ג' דברים בענין הנבואה, א' השגת המראה, ב' זמן השגתה פירוש אם יתנבא בכל עת שירצה או אין הדבר תלוי ברצונו אלא בזמן שיחפוץ ה', ג' השגת בחינת הדיבור כאשר אבאר, והתחיל ה' לומר בבחינת הדרגת השגת הראיה, ואמר ה' במראה אליו אתודע פירוש לפי שיש ג' הדרגות כלליות בהכרת ה', הא' לא השיגה אדם בנבואה והוא מה ששאל משה (תשא לג יח) הראני נא את כבודך פירוש נא עתה מה שאתה עתיד להראותני לאחר מיתה, כי יודע היה משה המושג לצדיקים בעולם העליון, והשיבו ה' לא תוכל וגו' כי לא יראני האדם וחי אלא לאחר מיתה, והדרגה זו היא בעצמות אורו יתברך, והגם שלא יתייחס אליו מאמר עצמות אלא לשכך אוזן וכו', הדרגה ב' היא אור המאיר ממנו ית' שיתייחס אליו תמונה, ואין תמונה זו דומה לשום תמונה מההוים בנמצא, כי אין לו תמונה אלא תמונה לנעלם מעיני כל חי שאין לה מכיר זולת משה אשר הכיר' לו ה' דכתיב ותמונת ה' יביט, מה שלא השיג זולתו בכל הנביאים, הדרגה ג' היא הבהקת אורו ית' ברחוק, הא למה זה דומה לנר דלוק אשר ילך אורו למרחוק ויראה אדם האור ההוא, וזה יקרא מראה, וזה הוא השגת הנביאים זולת משה, והוא מאמר ה' במראה והבן, וכנגדה אמר במשה ותמונת ה' יביט:

וכנגד זמן השגת הנבואה אמר אליו אתודע, פירוש אפילו מדרגה קטנה כזו אינה אצלו בתמידות בעת אשר יחפוץ ישיגנה, אלא כשאני רוצה אתודע לו בה, וכשיחפוץ הוא להשיגה אינו מובטח שישיגנה בכל עת, כמו שהוא מובטח משה בכל עת אשר יחפוץ דכתיב (ט' ח') עמדו ואשמעה מה יצוה ה' בלא שום ספק בדבר, נמצאת אומר כל הנביאים אין נבואה בטוחה אצלם הגם שהיא מדרגה קטנה ממדרגת משה, ומשה נבואתו הגם שהיא גדולה מהם בטוחה אצלו בכל עת שירצה, והוא מאמר בכל ביתי נאמן הוא פירוש כנאמן הזה שהכל בידו וברשותו לעשות כל אשר יחפוץ כמו כן משה, ודקדק לומר בכל ביתי לכלול אפילו בהשגת נבואה הגדולה הדבר ברשותו להתנבא, מה שלא היה נשמע אם היה אומר בביתי נאמן הוא שהייתי אומר שאין הדבר מסור לחפצו אלא מדרגה הקטנה של כל הנביאים, וההפרש הוא שהם אין הדבר ברשותם מה שאין כן הוא תלמוד לומר בכל וגו':

וכנגד השגת בחינת הדיבור אמר בחלום אדבר בו, פירוש דע כי ב' מדות בהודעת החלומות, הא' כשישמע הדברים תהיה דעתו מעורבבת ולא תבחן אזנו מילין להשכיל הנדבר כי דעתו מבולבלת, ב' כל הנדבר בחלום אין הדברים כפשטן אלא משל ודמיון, וצא ולמד מחלומות הכתובים בתורה ופתרוניהם, והוא מה שאמר ה' כי הנביאים בעת בא דברו הטוב להם יתבלבל דעתם ויהיו כאדם השוכב בלב ים ויתהוללו, גם לא יבא להם הדיבור בצורתו אלא מלובש תוך דמיון ומשל כדי שיוכלו שאת הדיבור ואף על פי כן מתהוללים, ופירוש תיבת בחלום הוא בגדר חלום באיכות ומהות, ולעולם בהקיץ היה ה' נגלה אל עבדיו הנביאים, אלא כשהיה בא להם הדיבור היו מקבלים אותו כתכונת החלום כנזכר והיו נופלים לארץ ומתטרפת דעתם מעליהם, מה שאין כן משה שהיה מושלל מזה שלא היתה דעתו משתנית בבא דבר ה' והיה שומע בדעת שלימה, גם לא היו באים אליו הדברים בדרך משל ומליצה אלא דברים מבוארים וברורים ואינן צריכין פתרון, והוא מאמר ה' פה אל פה אדבר בו פירוש הנה עיני כל ישראל רואות הג"ן פרשיות אשר דבר ה' אל משה שכלן הם דברים שיבין פשטן של דברים כל מבין לשון הקודש, גם אוצרות חכמה אשר אצר ה' בהם כולם נכוחים למבין הבא לעיין ולהעמיק ירגיש במשמעות הכתובים עצמן את אשר חשב ה' לומר בהם, ואין דרך זה בדברים אשר דבר ה' ביד עבדיו הנביאים ירמיה וישעיה שכלן משל ומליצה, כמאמר (יחזקאל יז) הנשר הגדול בעל הכנפים וגו', וביותר מהמה נבואת זכריה המסגר שערי הנבואה אשר סגר גם נבואתו ואין אתנו יודע כוונת נבואתו:

ויש לחקור זאת כיון שהמנבא הוא ה' אלהינו אחד למה לזה ידבר נכוחות ולזה דברו מעקשים, ואמרו אנשי אמת במה שקדם לנו הידיעה בדבר המלאך לדניאל ההרגש שהיה פועל בו מזה תשכיל לראות כי הרכבת מין האנושי תפסידנה הרגשת הרוחני ואינה יכולה לסבול זולת המורכב אשר כונן ה' בחכמתו הנפלאה שיוכלו שתוף יחד הנפש והגוף, והלא תראה אפילו במקורות הנרגשות ונתפסות אש ומים זה מכלה את זה זולת השמים אשר כוננו ידי יוצר, ומזה תשער איך יוכל עמוד בדבר אלהים מקור הרוחניות ויחצוב קולו להבת אש איך יוכל עמוד, ולזה אין אדם משיג לעמוד בכוחו לשמוע קול אלהים חיים זולת האיש אשר הפך חומרו ועשאו צורה כמו שרשמנו במקומות אחרים שזה אין לו גוף ויכול שאת דבר מלך, ולכן בהנבא ה' לאדם שאין גופו דומה לצורתו יתחכם ה' עשות על זה האופן, כי יצא דבר מלך מפי עליון והדיבור יתעטף באוירים דקים ואחר כך יגיע לאוזן נביא ובזה יסבלנו הנביא, ואף גם זה יפעיל הרגש בנביאים להשתגע, ודבר זה יסובב בא הדברים דרך משל ומליצה בבחינת החלום:

ולזה כל הנביאים לבד ממשה ידברו משלים ומליצות ויותר מהמה זכריה שהיה אחרון בנביאות היה הדיבור בא ונגלד ונגלם ביותר משאר נבואות כדי שיוכל לסבול, ולזה נתרבו בו המליצות ועומק הדמיון עד שאין דורות אחרונים יודעים דבריו, והוא מה שהודיע ה' כאן בבחינת המושג למשה ואמר פה אל פה פירוש לא היה הדיבור נפסק מפי אל עליון לפי משה לעבור באויר העולם שישתנה הדיבור בהלבשת האוירים ויסובב לדבר דברי משלים וחידות, גם שלל ההתרגשות אשר תקרה לנביאים כמאמר ומראה פירוש לא ירדם ולא יתבהל אלא ומראה פירוש בעת ובשעה עצמה שאני מדבר בו פה אל פה אינו כסדר החלום אלא ומראה שאני מראה לו אור המנבא ומביט, וזה יגיד ההערה והתכוננת השכל:

ואומרו ולא בחידות, הוא להעיר בתולדת הדבר כי לצד שהיה מדבר פה אל פה בזה היה גם כן הדיבור יוצא בלא חידות, ודקדק לומר אל פה ולא לאוזן, המשכיל על דבר נביא שאמר (מ"א ג') לב שומע ידע סוד הדבר, וזו היא הדרגת נבואה שאין למעלה ממנה שיקשור ה' נפש נביא במקור המנבא וישלשל הנבואה פה אל פה, ובזה גם כן תבין אומרו אדבר בו ולא אמר אתו או עמו אלא בו והבן. עוד נתכוון להשכילך שלא היה הדיבור אלא מפי ה' לפי משה ולא היה רואה פני עולם, והוא מאמר בו: (אור החיים)

 ספורנו  אם יהיה נביאכם. אם היה משה נביא באותה המדרגה שחשבתם באמרכם הלא גם בנו דבר: ה' במראה אליו אתודע. לא הייתי נודע לו ונגלה עליו בזה השם אלא במראה לשון נקבה לא בהקיץ כמו שהיה הענין בישעיהו באמרו ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא. וכן במיכה וראיתי את ה' יושב על כסאו וכל זה במראה הנבואה בלי ספק לא בהקיץ. וגם בלעם אף על פי שהיה הדבור אליו בהקיץ לא היה לו בשם המיוחד כאשר חשב הוא באמרו אולי יקרה ה' לקראתי כי זה אמנם לא עלה לידו אבל נאמר בו ויקר אלהים אל בלעם: (ספורנו)

 דעת זקנים  אם יהיה נביאכם ה'. תשובה זו הויא על מה שאמרו גם בנו דבר. כלו' אינו דומה דבור שאני מדבר עמכם ועם שאר הנביאים לדבור שאני מדבר עם משה שעם נביא אחר בחלום אדבר בו כאדם שרואה חלום וצריך פתרון. במראה אליו אתודע כאדם שרואה במראה בבואה שלו ואינו רואה ממשות כלומר דרך משל אני מדבר עמהם כדכתיב שכב על צדך השמאלית וכן בדניאל כתיב אני ראיתי ולא אבין וכן הרבה אחרים: (דעת זקנים)


{ז}  לֹא-כֵ֖ן עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכָל-בֵּיתִ֖י נֶֽאֱמָ֥ן הֽוּא:

 אונקלוס  לָא כֵן עַבְדִי משֶׁה בְּכָל בֵּיתִי מְהֵימָן הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  לָא כְדֵין אָרְחָא דְמשֶׁה עַבְדִי בְּכָל בֵּית יִשְרָאֵל עַמִי מְהֵימָן הוּא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בכל ביתי נאמן הוא. טעמו כבן בית שיכנס בלא רשות ואם יצטרך ידבר צרכיו ואתם כאשר אתודע לכם בחלום תדעו ואם לא אין לכם רשות לשאול: (אבן עזרא)

 ספורנו  לא כן עבדי משה. שהדיבור עמו בשם המיוחד הוא בהקיץ וזה באר באמרו: (ספורנו)

 דעת זקנים  לא כן עבדי משה וגו'. תרגום יונתן בכל עמי כלו' כולם מחזיקים אותו לנאמן כי פה אל פה אדבר בו ופרש"י פה אל פה אמרתי לו לפרוש מן האשה שנא' ואתה פה עמוד עמדי ותימא א"כ למה נתרעמו ממה שפירש. וי"ל נתרעמו ממה שפירש קודם לכן שלא היה מצוה לו הקב"ה לפרוש אם לא שפירש מדעתו דקי"ל דבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. ומתוך מעשה דאלדד ומידד ידעו מפי צפורה שפירש קודם לכן כדפרש"י ואז דברו בו: (דעת זקנים)


{ח}  פֶּ֣ה אֶל-פֶּ֞ה אֲדַבֶּר-בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת יְהֹוָ֖ה יַבִּ֑יט וּמַדּ֨וּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה:

 אונקלוס  מַמְלַל עִם מַמְלַל מַלֶלְנָא עִמֵהּ בְּחֵזוּ וְלָא בְחִדְוָן וּדְמוּת יְקָרָא דַיְיָ מִסְתַּכַּל וּמָא דֵין לָא דְחֶלְתּוּן לְמַלָלָא בְּעַבְדִי בְמשֶׁה: (אונקלוס)

 יונתן  מַמְלַל עִם מַמְלַל מַלֵילִית עִמֵיהּ דְיִתְפְּרַשׁ מִתַּשְׁמִישׁ דְעָרִיס וְחֵיזוּ וְלָא בְּטוּמְרָא מִתְגְלֵינָא לֵיהּ בְּאַסָנָא וּדְמוּ דְבָתַר שְׁכִינְתִּי חָזֵי וּמָא דֵין לָא דְחַלְתּוּן לְאִשְׁתְּעוֹיֵי כַּהֲלֵין מִלַיָא בְּעַבְדִי בְמשֶׁה: (תרגום יונתן)

 רש"י  פה אל פה. אמרתי לו (הוכרח לפרש כך, דאילו כפשוטו שפה אל פה הוזכר לשבח, דא"כ היה אז פה אל פה ממש כפשוטו, וזה א"א דהא כתיב בסוף נשא מדבר אליו וע"ש ברש"י, אלא פה אל פה פירושו אמרתי לו לפרוש כו', ופא"פ לאו דוקא, אלא ר"ל בהדיא ודו"ק) לפרוש מן (ר) האשה, והיכן אמרתי לו, בסיני, לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה, כז. ספרי קג): ומראה ולא בחידות. ומראה, זה מראה דבור, שאני מפרש לו דבורי במראית פנים שבו, ואיני סותמו לו בחידות, כענין שנאמר ליחזקאל חוד חידה וגו' (יחזקאל יז, ב), יכול מראה שכינה, תלמוד לומר לא תוכל לראות את פני (שמות לג, כ): ותמנת ה' יביט. זה מראה אחורים, כענין שנאמר וראית את אחורי (שם כג): בעבדי במשה. אינו אומר בעבדי משה, אלא בעבדי במשה, בעבדי, אף על פי שאינו משה, במשה, אפילו אינו עבדי, כדאי הייתם לירא מפניו, וכל שכן שהוא עבדי, ועבד מלך מלך, היה לכם לומר אין המלך אוהבו חנם, ואם תאמרו איני מכיר במעשיו, (ש) זו קשה מן הראשונה (ספרי קג. תנחומא צו יג): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) ואם תאמר והא אמרינן (שבת דף פז) ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו ואחד מהן שפירש מן האשה משמע שלא צוה לו הקדוש ברוך הוא עיין בתוספות (שם ויבמות דף פ"ג): (ש) ואם תאמר איך עלתה על דעתו של הקדוש ברוך הוא שיאמרו אהרן ומרים הכי ויש לומר לפי שהם אמרו הרק אך במשה דבר אלהים הלא גם בנו דבר ה' ולא פירשנו מדרך ארץ ולמה פירש מדרך ארץ אלא משום גיאות שהוא גס רוח וכך היו אומרים והלא שכינה שורה עליו וכתיב אשכון את דכא ושפל רוח ומשה היה רוח גבוהה ולמה שורה שכינה עליו אלא כביכול הקדוש ברוך הוא אינו יודע שהוא רוח גבוהה לכן אמר זו קשה משל ראשונה ולכך נכתב גם כן כאן והאיש משה עניו מאד שאהרן ומרים אמרו שהוא גס רוח ולא כמו שפירש הרא"ם שדרשו כן מיתור הבי"ת של בעבדי שהוא בי"ת השימוש והקשה אם כן למה לא דרשו גם כן למ"ד השימוש יתירה גבי לעבדך ליעקב וגם לאדוני לעשו והביא שם גירסא אחרת כדי לתרץ קושיא זו ולפי דרכנו אין צריך לשבש הספרים שלנו וקל להבין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  פה אל פה אדבר בו. הטעם בלא אמצעי: במראה ולא בחידות. הטעם שאראה לו הדבור כאשר הוא כצורת המשכן: ולא בחידת. כמו הנשר הגדול: ותמונת ה' יביט.כטעם הראני נא את כבודך או שהוא בהקיץ: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ומראה. תגין על הה''א לומר שמציץ בה' נוגה שנאמר ביחזקאל ובה' אור שנאמר בבראשית: (בעל הטורים)

 אור החיים  ומדוע יראתם וגו'. פירוש חוזר ה' וטוען שהיה להם לשער בדעתם כי הוא עומד ומשמש לפני ה', ואם היה עושה עול לא היה ה' מסכים על ידו, אמור מעתה בה' דברתם שהסכים על ידו, והוא אומרו מדוע וגו' בעבדי, ואומרו במשה פירוש אדם שהוא מובחן לגדול בעיני ה' תחשדוהו בדבר מגונה, ואפשר שרמז עוד להם באומרו במשה על שדברו בפניו והכלימוהו בדבריהם כמאמר רז"ל שכתבתי למעלה (בפסוק א'): (אור החיים)

 ספורנו  פה אל פה אדבר בו. שהנבואה אליו היא בלתי תרדמת חושיו: ומראה. לשון זכר הנקרא אספקלריא המאירה אצל רז''ל (סנהדרין פרק חלק): ולא בחידות. דבור מבואר בלי חידה לא כענין בזכריה וזולתו שראה חידות ומשלים ואמר לו המלאך הלא ידעת מה המה אלה ואומר לא אדוני והמלאך פירש לו את המשל ומהם היו שראו את המשלים והבינו אותם כענין היטבת לראות וכענין בלעם באמרו וישא משלו כי בתחלה הגיד המשל שראה ואחר כך באר אותו: ותמונת ה' יביט. וכל זה הוא משיג עם ההגלות אליו בשם המיוחד לא כבלעם שעם זה שלא השיג אלא דרך משל היתה השגתו בשם אלהים בלבד לא בשם המיוחד: ומדוע לא יראתם. לא ימלט שאין זה כי אם רוע לב שאם חשבתם שאני מכיר במעשיו אם כן חשבתם עלי תועה שאני חפץ ברשעים הפך מה שהיה לכם לחשוב שלא הייתי מזכה אותו לזאת המעלה אלא מפני שהוא ראוי לכך ובכן היה לכם לירא מלדבר באיש כזה ואם אולי חשבתם שאיני מכיר במעשיו ושאתם מכירים בו יותר ממני שחשבתי שהוא ראוי לכך ואינו כן הנכם יותר חושבים אל ה' תועה כאמרם ז''ל זו קשה מן הראשונה: (ספורנו)


{ט}  וַיִּֽחַר אַ֧ף יְהֹוָ֛ה בָּ֖ם וַיֵּלַֽךְ:

 אונקלוס  וּתְקֵיף רוּגְזָא דַיְיָ בְּהוֹן וְאִסְתַּלֵק: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִסְתַּלֵק אִיקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ מִנְהוֹן וְאָזִיל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויחר אף ה' בם וילך. מאחר שהודיעם סרחונם, גזר עליהם נדוי, קל וחומר לבשר ודם שלא יכעוס על חבירו עד שיודיענו סרחונו: (רש"י)

 אבן עזרא  וילך. הכבוד והעד והענן סר: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויחר אף ה'. פירוש גירה בהם הנחרים בהם שהם כת האף, וילך כדי שיעשה האף מה שהורשה, והגם שבסנה אמר הכתוב (שמות ד') ויחר אף ה' במשה, שם רשם שיעור אשר יפעול בו האף והוא שיסור ממנו כח הנשמה שהיא בחינת הכהונה ותנתן לאהרן כמאמר רז"ל (זבחים קב. שמו"ר פ"ג) שהרושם הוא הסרת הכהונה, וכאן עשה האף משפט גדול שהצרעת היא כמיתה כאמור בענין, ובשניהם היה העונש כאומרו בם, וכן אמרו רז"ל (ספרי) ויפן וגו' פנה מצרעתו, אלא שמרים לא נתרפאה כאהרן תכף ומיד, ולא ידע אדם מצרעתו: (אור החיים)

 ספורנו  ויחר אף ה' בם. שלא נכנעו תיכף כמו שעשה דוד באמרו אל נתן חטאתי (שמואל ב יב, יג): (ספורנו)


{י}  וְהֶֽעָנָ֗ן סָ֚ר מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְהִנֵּ֥ה מִרְיָ֖ם מְצֹרַ֣עַת כַּשָּׁ֑לֶג וַיִּ֧פֶן אַֽהֲרֹ֛ן אֶל-מִרְיָ֖ם וְהִנֵּ֥ה מְצֹרָֽעַת:

 אונקלוס  וַעֲנָנָא אִסְתַּלַק מֵעִלָוֵי מַשְׁכְּנָא וְהָא מִרְיָם חַוְרָא כְּתַלְגָא וְאִתְפְּנֵי אַהֲרֹן לְוָת מִרְיָם וְהָא סְגִירָת: (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲנַן אִיקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ אִסְתַּלֵק מֵעִילַוֵי מַשְׁכְּנָא וְהָא מִרְיָם לָקַת בְּצוּרְעָא וְאִסְתַּכֵּל אַהֲרן לְוַת מִרְיָם וְהָא לָקַת בְּצוּרְעָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והענן סר. ואחר כך והנה מרים מצרעת כשלג, משל למלך שאמר לפדגוג רדה את בני, אבל לא תרדנו עד שאלך מאצלך, שרחמי עליו: (רש"י)

 אבן עזרא  מעל האהל. מעל פתח האהל: והנה מצורעת. תחסר מלת היא כמו כאשר קאה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  והענן סר. שלא יראה במפלתן זה שאחז''ל אל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו: (בעל הטורים)

 אור החיים  והנה מצורעת. לא היה צריך לומר הדבר אחר שכבר אמר והנה מרים מצורעת וגו' ולפי דבריהם ז"ל (ספרי) שאמרו שגם אהרן נצטרע ירצה לומר הנה היא עדיין מצורעת ולא פרחה ממנה כאהרן ואמרו עוד חז"ל (שם) שדוקא כשהיה פונה היתה מצורעת וכשהיה מחזיר פניו היתה פורחת ממנה, ולדבריהם צריך לומר כי משה לא היה מביט במרים לדעת מה היא, שאם לא כן ממה נפשך קשה והבן: (אור החיים)

 ספורנו  והענן סר. כמרחיק המצורעת כדי שישלחוה אל מחוץ למחנה לביישה: (ספורנו)


{יא}  וַיֹּ֥אמֶר אַֽהֲרֹ֖ן אֶל-מֹשֶׁ֑ה בִּ֣י אֲדֹנִ֔י אַל-נָ֨א תָשֵׁ֤ת עָלֵ֨ינוּ֙ חַטָּ֔את אֲשֶׁ֥ר נוֹאַ֖לְנוּ וַֽאֲשֶׁ֥ר חָטָֽאנוּ:

 אונקלוס  וַאֲמַר אַהֲרֹן לְמשֶׁה בְּבָעוּ רִבּוֹנִי לָא כְעַן תְּשַׁוִי עֲלָנָא חוֹבָא דְאִטְפַּשְׁנָא וְדִי סָרֲחְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר אַהֲרן לְמשֶׁה בְּמָטוּ מִינָךְ רִבּוֹנִי לָא תְשַׁוֵי עֲלָנָא חוֹבָא דֵי אִיטַפַּשְׁנָא וְדִי סְרַחֲנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  נואלנו. כתרגומו לשון אויל: (רש"י)

 אבן עזרא  בי אדני. פירשתיו: אל נא. אל עתה: נואלנו. מבנין נפעל ואין לו ריע כי אם נואלו שרי צאן ויש אומרים שהוא הפוך מאולת קשורה וטעמו ידוע: (אבן עזרא)

 אור החיים  בי אדוני אל נא תשת וגו'. הנה מדברי אהרן משמע כי משה הקפיד על דבריהם אשר על כן מחלה פניו שימחול להם חטאתם, ונראה כי טעמו של אהרן הוא שדן במשה דין חכם, שכפי הדין (קידושין לב:) חכם שמחל על כבודו כבודו מחול, ולזה אמר בדעתו שאם ימחול סר הנגע, ואמר אל נא תשת וגו' פירוש הגם שהקפדת על הדברים עד שבא העונש עתה שבא העונש יכופר העון ולא תשת עוד עלינו חטאת, ואחר האמת לא כן הוא כי משה לא הקפיד על הדבר, ולזה נתחכם הכתוב וסמוך לדברם בו אמר והאיש משה עניו מאוד נתכוון לשלול דברי אהרן כאן, וטעם העונש הוא לב' סיבות, הא' שיש לנו לדון במשה משפט מלך, שכן כתיב (דברים לג) ויהי בישורון מלך, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (שם), ואולי כי לזה גם כן נתכוון ה' במאמרו להם מדוע לא יראתם לדבר בעבדי כי לה' המלוכה ועבד מלך מלך (שבועות מז:):

וסיבה ב' לפי מה שפירשתי שהקפיד ה' על שחשדו שעשה משה עול ח"ו והסכים ה' על ידו ולא הוכיחו, אם כן מילין לצד עילאה הם, ולזה הענישם הגם שאין כאן הקפדת משה, והצדיק משה כי לא הוא הסובב בהקפדתו שהוצרך להתפלל לה', ואף על פי כן לא הועיל לרפאות עד עבור שבעת ימים, ואם היה הדבר בו לא היה צריך לתפלה אלא ימחול וסר הנגע, הא למדת שהעונש בא לא' מב' הטעמים, או לשניהם יחד, ואפשר שאם היה משה מקפיד בדברם היה העונש באופן אחר כפול ומכופל להם ח"ו:

אשר נואלנו ואשר וגו'. הכוונה בב' עניינים, הוא על פי מה שפירשתי בתרעומת ה' עליהם שהקפיד על שהשוו נבואתם לנבואת משה, והקפיד על שנגעו בכבוד משה לומר לא טוב עשה, לזה אמר כנגד השואת נבואתם לנבואתו אמר אשר נואלנו כי דברו דברי שטות בזה, וכנגד מה שאמרו עליו לא טוב עשה אמר ואשר חטאנו: (אור החיים)


{יב}  אַל-נָ֥א תְהִ֖י כַּמֵּ֑ת אֲשֶׁ֤ר בְּצֵאתוֹ֙ מֵרֶ֣חֶם אִמּ֔וֹ וַיֵּֽאָכֵ֖ל חֲצִ֥י בְשָֽׂרוֹ:

 אונקלוס  לָא כְעַן תִּתְרַחֵק דָא מִבֵּינָנָא אֲרֵי אֲחַתָנָא הִיא צַלִי כְעַן עַל בִּסְרָא מִיתָא הָדֵין דִי בָהּ וְיִתָּסֵי: (אונקלוס)

 יונתן  בְּבָעוּ מִינָךְ לָא תֶהֱוֵי מִרְיָם אַחֲתָן מְצָרְעָא מְסָאֲבָא בְּאָהֵילָא כְּמֵיתָא דְהִיא מְדַמְיָא לְוַלְדָא דְאִישְׁלַם בִּמְעֵי אִמֵיהּ תִּשְׁעָא יַרְחִין וְכֵיוָן דְיִמְטָא קִיצָא לְמִפּוֹק לְעַלְמָא וְאִתְאָכִיל פַּלְגוּת בִּישְרֵיהּ בִּזְמַן דְיַתְבָא אִמֵיהּ עַל מַתְבְּרָא וִימוּת וַלְדָא וּמַפְקָא יָתֵיהּ חַיְתָא כַּד מְחַתֵּיךְ הֵיכְדֵין כַּד הֲוֵינָן בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם הֲוַת מִרְיָם אַחֲתָן חַמְיָא יָתָן בְּגָלוּתָן וּבְטִלְטוּלָן וּבְשִׁעֲבּוּדָן וּכְדוּ מְטַת זִמְנָא לְמִפַּק וּלְמֵירוּת יַת אַרְעָא דְיִשְרָאֵל הָא כְדוּן הִיא מִתְמְנָעָא מִינָן בְּמָטוּ מִינָךְ רִבּוֹנִי צַלִי כְעַן עֲלָהּ וְלָא נוֹבְדָא זְכוּתָא מִגוֹ קְהָלָא יג וְצַלִי משֶׁה וּבְעָא רַחֲמִין קֳדָם יְיָ לְמֵימָר בְּבָעוּ בְּרַחֲמִין אֱלָהָא רַחֲמָנָא בְּבָעוּ אֱלָהָא דְשַׁלִיט בְּנִשְׁמַת כָּל בִּישְרָא אַסֵי בְּבָעוּ לָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל נא תהי. אחותנו זו: כמת. שהמצורע חשוב כמת, מה מת מטמא בביאה (ת) אף מצורע מטמא בביאה: אשר בצאתו מרחם אמו. אמנו היה לו לומר, אלא שכינה הכתוב, וכן חצי בשרו, חצי בשרנו היה לו לומר, אלא שכינה הכתוב, מאחר שיצאה מרחם אמנו, היא לנו כאילו נאכל חצי בשרנו, כענין שנאמר כי אחינו בשרנו הוא (בראשית לז, כז). ולפי משמעו אף הוא נראה כן, (א) אין ראוי לאח להניח את אחותו להיות כמת: אשר בצאתו. מאחר שיצא זה מרחם אמו של זה, שיש כח בידו לעזור, ואינו עוזרו, הרי נאכל חצי בשרו, שאחיו בשרו הוא. דבר אחר, אל נא תהי כמת, אם אינך רופאה בתפלה מי מסגירה (ב) ומי מטהרה, אני אי אפשר לראותה שאני קרוב, ואין קרוב רואה את הנגעים, וכהן אחר אין בעולם, וזהו אשר בצאתו מרחם אמו (ספרי קה): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דכתיב כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא. ובמצורע כתיב והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו יטמא: (א) פירוש אפילו משמעות הקרא נוכל לפרש אותו מבלתי שנצטרך לומר שכינה הכתוב וכתב אמו במקום אמנו ובשרו במקום בשרנו כשנאמר שדבריהם אינם בשביל אחותם אלא שכל אח סתם אין ראוי להניח אחותו להיות כמת וכו': (ב) ופירוש אל תהי כמת שאין לו תקוה שמאחר שבשרה שהוא אחד עם בשרנו נאכל ואין תרופה למכתה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אל נא תהי כמת. אל עתה תהיה אחותינו כנפל המת כאשר יצא מבטן אמו נאכל חצי בשרו וכן בשר המצורע ואין צורך לתיקון סופרים: (אבן עזרא)

 ספורנו  אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו. הנה העובר שהוא מת באופן זה שבצאתו מרחם אמו נאכל ונתקלקל חצי בשרו אף על פי שנראה שהוא מוסיף שלמות בלידה על מה שהיה לו בבטן אמו בצאתו משם אל מקום החיים השלמות הוא אמנם מוסיף גרעון בהיות נאכל חצי בשרו באותה הלידה. כן אתה היוצא מן המדבר ונכנס לארץ הנבחרת ובזה תיטיב מכון לשבתך אל נא תהי כאותו המת שתניח חצי בשרך במדבר: (ספורנו)

 דעת זקנים  אל נא תהי כמת. כמצורע שנצטרע עם יציאתו מרחם אמו שאין לו טהרה עולמית אבל זאת שלא בא אלא על ידי חטא תפלות מועיל בה כמו שמצינו בפרעה שנצטרע ע"י שרה ונתרפא כשהשיבה: (דעת זקנים)


{יג}  וַיִּצְעַ֣ק מֹשֶׁ֔ה אֶל-יְהֹוָ֖ה לֵאמֹ֑ר אֵ֕ל נָ֛א רְפָ֥א נָ֖א לָֽהּ: (פ)

 אונקלוס  וְצַלִי משֶׁה קֳדָם יְיָ לְמֵימָר אֱלָהָא בְּבָעוּ אַסֵי כְעַן יָתָהּ: [פ] (אונקלוס)

 רש"י  אל נא רפא נא לה. בא הכתוב ללמדך דרך ארץ, שהשואל דבר מחברו צריך לומר שנים או שלשה דברי תחנונים, ואחר כך יבקש שאלותיו: לאמר. מה תלמוד לומר, אמר (ג) לו השיבני אם אתה מרפא אותה אם לאו, עד שהשיבו ואביה ירק ירק וגו'. רבי אלעזר בן עזריה אומר, בארבעה מקומות (ספרי קה) בקש משה מלפני הקב"ה להשיבו אם יעשה שאלותיו אם לאו, כיוצא בו וידבר משה לפני ה' לאמר וגו' (שמות ו, יב), מה תלמוד לומר לאמר, השיבני אם גואלם אתה אם לאו, עד שהשיבו עתה תראה וגו'. כיוצא בו ויאמר משה לפני ה' לאמר יפקד ה' אלהי הרוחות לכל בשר (במדבר כז, טו). כיוצא בו ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר (דברים ג, כג), השיבו רב לך (שם כו): רפא נא לה. מפני מה לא האריך משה בתפלה, שלא יהיו ישראל אומרים אחותו עומדת בצרה והוא עומד ומרבה בתפלה. (ד"א שלא יאמרו ישראל בשביל אחותו הוא מאריך בתפלה, אבל בשבילנו אינו מאריך בתפלה): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דמלת לאמר קרא יתירה הוא דהל"ל ויצעק משה אל ה' אל נא רפא נא וגו' אלא שאמר לו השיבני דומיא דוידבר משה וגו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויצעק משה. זה יורה שהיה בצער על אחותו: אל. אתה שיש הגבורה בידך עתה רפא עתה לה על כן השיב השם ואביה ואילו אביה כעם עליה וירק בפניה הלא תכלם לראות פניו שבעת ימים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  רפא. ב' במס', רפא נא לה, רפא שבריה כי מטה משה התפלל לאל שירפא שבריה כי מטה שאל''כ אין מי שיטהרנה: רפא. תגין על הרי''ש אמר הסרת עטרת ראש רפה שבריה כי מטה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויצעק וגו' לאמר. טעם אומרו לאמר, בא בטענה כדי שלא יאמרו שהקפיד ויחזיקוהו כנוטר איבה, ודברי אהרן יגידו למו, לזה אמר בצעקו לה' בשביל שלא יאמרו דברים הנאמרים בסמוך מפי אהרן:

עוד ירצה כי אמר לפני ה' קודם התפללו שהוא מוחל על כבודו ואחר כך התפלל אל נא וגו':

אל נא נתכוון לשאול ממדת החסד כאומרו (תהלים נב) חסד אל, נא לשון בקשה ופיוס לעורר הרחמים, רפא נא פירוש עתה ולא יתעכב: (אור החיים)

 ספורנו  אל נא רפא נא לה. בבקשה אני שואל שתרפא עתה לה ולא נצטרך לביישה להוציאה חוץ למחנה: (ספורנו)

 דעת זקנים  אל נא רפא נא לה. נא קמא לשון בקשה ובתרא לשון עתה: (דעת זקנים)


{יד}   מפטיר  וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה וְאָבִ֨יהָ֙ יָרֹ֤ק יָרַק֙ בְּפָנֶ֔יהָ הֲלֹ֥א תִכָּלֵ֖ם שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים תִּסָּגֵ֞ר שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְאַחַ֖ר תֵּֽאָסֵֽף:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וְאִלוּ אָבוּהָא מִנְזַף נְזִיף בָּהּ הֲלָא תִתְכְּלֵם שַׁבְעָא יוֹמִין תִּסְתַּגֵר שַׁבְעָא יוֹמִין מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וּבָתַר כֵּן תִּתְכְּנֵשׁ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וְאָבִיהָ אִילוּ מַנְזִיף נְזַף בְּאַנְפָּהּ הֲלָא הֲוָה מִכְסְפָה וּמִיטַרְדָא שִׁבְעָתֵי יוֹמִין וּכְדֵין דְנַזְפָה בָּהּ מִן דִינָא דְתִכְסוֹף אַרְבֵּיסַר יוֹמִין אֱלָהֵן מִסְתְּיָה דְתִטְרַד שִׁבְעָתֵי יוֹמִין מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וַאֲנָא מְעַכֵּב בְּגִין זְכוּתָךְ עֲנָנֵי יְקָרִי וּמַשְׁכְּנָא וַאֲרוֹנָא וְכָל יִשְרָאֵל עַד זְמַן דְתִיתְּסֵי וּמִבָּתַר כְּדֵין תִּתְכְּנַשׁ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואביה ירק ירק בפניה. ואם אביה הראה לה פנים (ד) זועפות הלא תכלם שבעת ימים, קל וחומר לשכינה י"ד (ה) יום, אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, לפיכך אף בנזיפתי תסגר שבעת ימים (בבא קמא כה.): ואחר תאסף. אומר אני כל האסיפות האמורות במצורעים, על שם שהוא משולח מחוץ למחנה וכשהוא נרפא נאסף אל המחנה, כתוב בו אסיפה לשון הכנסה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) הוסיף מלת ואם כאלו אמר ואם אביה וכו' מפני שלא מצינו שירק אביה בפניה מעולם ולא הנזיפה בשום זמן אלא ר"ל אלו אביה ירק כו' ואמר הראה לה פנים זועפות להורות שאין ירק ירק כמשמעו רק נזיפה המתחייבת מן היריקה: (ה) ואם תאמר והא קל וחומר הוא אפילו כמה וכמה ימים ולמה נקט דוקא י"ד יום. ויש לומר לפי שאמרו זכרונם לברכה (נדה לא) ג' שותפין באדם הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו דאב ואם כל אחד נותן ה' דברים לולד והקדוש ברוך הוא לבדו נותן י' דברים שמע מינה שיש לו חציו של ולד. ועוד יש לומר לפי שהמצורע כשמוסגר ז' ימים אם לא פשה ועמד בעיניו מסגירו עוד ז' ימים ואם פשה טמא מוחלט הוא לכך נקט י"ד ימים שהוא טמא מוחלט כלומר הרי היא ראויה שתהיה מצורע עולמית: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  תסגר. כמו המצורעים שלא יזיקו אחרים: ואחר תאסף. תחשב מהיישוב וכן ואספתו מצרעתו ואחר שבאה אל המחנה נסעו העם מחצרות: (אבן עזרא)

 אור החיים  ואביה ירוק ירק וגו'. הלביש שיעור הדברים בה ולא אמר האב אם ירוק בפני בתו וכו', לומר שהיא במדרגת בת שהיא מדרגת הצדיקים, וכפל לומר ירוק ירק, לומר שאם היה צועק לו קודם לא היה רוקק בפניה, וזה הוא שיעור הדברים ואביה ירוק פירוש כשגרמה שירק בפניה ולא היה מי שירצהו שלא לרוק עד שירק והוא אומרו ירק פעם ב' וגו', הא למדת שאם היה אופן שהיה מתפלל משה קודם לא היתה נענשת:

תסגר שבעת ימים. נראה שפרחה ממנה צרעת בתפלת משה, וכמאמרו רפא נא פירוש עתה, אלא שגזר ה' שתשב כמנודה, שאם לא כן לא היה צריך הכתוב לומר תסגר פשיטא שתסגר עד שתתרפא מצרעתה, אלא ודאי שכבר נתרפאה, ולזה גם כן לא הזכיר טהרת צרעתה ביום אסיפתה, ולדברי רז"ל (זבחים קב, ספרי) שאהרן לא ראה צרעת מרים מטעם קורבה, יתבאר על נכון, כי לצד שאין כאן צרעת כי אין כהן שיאמר טמא אם כן כאן אלא סגירה לבד כמנודה, או אפשר שנסגרה על פי ה' אלהינו שהוא כהן, והוא אומרו תסגר וגו' הרי הסגירה, ונטהרה על פי ה' דכתיב ואחר תאסף: (אור החיים)

 ספורנו  הלא תכלם. ראויה היא לזאת הבושה: (ספורנו)

 דעת זקנים  תכלם שבעת ימים. פרש"י ק"ו לשכינה י"ד יום ומקשים העולם היכן נמצא שיעור זה די"ד יום וי"ל דמן הדין הוא במסכת נדה פרק המפלת ת"ר שלשה שותפין יש באדם הקב"ה אביו ואמו אביו מזריע לובן שממנו גידים ועצמו' וצפרנים ומוח שבראש ולובן שבעינים הרי ה' מן האב ואמו מזרעת אודם שממנו דם ובשר וכו' הקב"ה מטיל בו רוח ונשמה וקלסתר פנים ודעת ובינה והשכל וראית העינים ושמיעת האזנים ודבור שפתים והלוך רגלים. הרי עשרה דברים מאת הקב"ה כפלים מאביו ולכך נקט בנזיפה דהכא י"ד שהוא כפלים משבעה מאביה אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ולא תכלם כי אם שבעה וקשיא להר' בכור שור אי אמרינן בכל חמור שלמד מן הקל שנוסף כפי מה שהוא חמור ממנו וא"ת ק"ו לשכינה י"ד היינו לעולם שהרי בסוף הסגר שהוא בי"ד אם לא נתרפא המצורע הוא מחליט לעולם. ואו' ה"ר ברוך בר יצחק דבשני הסגרים אין בהם יותר מי"ג יום דיום שביעי עולה לכאן ולכאן. ומיהו תימא דמנא לן דמנזיפה דאביה תכלם שבעת ימים דלפום ריהטא דקרא משמע דפשוט הוא ממקום אחר דמאביה תכלם שבעת ימים. וי"ל דמנזיפה דאביה היא במנודה ומנודה כאבל שנוהג שבעה. ועדיין קשה דז' דאבל לא מצינו בקרא דאינו אלא מדרבנן ועוד מאי קאמר דאביה ירוק ירק בפניה והלא לא היה חי באותה שעה אמנם נ"ל דמזה לא קשיא כלל דהכי בעי למימר אלו חי וירוק ירק בפניה. ומ"מ יש מתרצים שאביה נזף בה במצרים בלידת משה שטפחה אביה על ראשה כשהושלך ביאור ואמר לה בתי היאך נבואתך הלא תכלם שבעת ימים דהתם כתיב ותתצב אחותו מרחוק מה גבי מצורע ז' אף כאן שבעה. אמנם לא ידעתי היכן כתיב רחוק במצורע אם לא משום דכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ולשון הרחקה הוא ומהאי קרא דתכלם שבעת ימים מוכח במועד קטן בפרק ואלו מגלחין דנזיפה דרבנן הוי שבעת ימים: (דעת זקנים)


{טו}  וַתִּסָּגֵ֥ר מִרְיָ֛ם מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְהָעָם֙ לֹ֣א נָסַ֔ע עַד-הֵֽאָסֵ֖ף מִרְיָֽם:

 אונקלוס  וְאִסְתְּגָרַת מִרְיָם מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא שַׁבְעָא יוֹמִין וְעַמָא לָא נְטַל עַד דְאִתְכְּנֵשַׁת מִרְיָם: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִיטְרְדַת מִרְיָם מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא שִׁבְעָתֵי יוֹמִין וְעַמָא לָא נָטַל עַד זְמַן דְאִתַּסְיַת מִרְיָם: (תרגום יונתן)

 רש"י  והעם לא נסע. זה הכבוד חלק לה המקום בשביל שעה אחת (ו) שנתעכבה למשה כשהושלך ליאור, שנאמר ותתצב אחותו מרחוק וגו' (שמות ב, ד. סוטה ט:):

חסלת פרשת בהעלתך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ויש לפרש משום דמדה טובה מרובה ממדת פורעניות אחת לחמש מאות הכי נמי היא המתינה למשה שליש של שעה ונשתלם לה חמש מאות שלישיות שעות דהיינו ז' ימים דיום ולילה עמו כ"ד שעות ולז' ימים ולילות קס"ח שעות תחלקם לשלישיים יהיו יתירים על ה' מאות דהיינו על הז' ימים מכל מקום כיון דלאו יום שלם הוא אלא שעה אחת ושליש של שעה אין בכך כלום ואפשר עוד בשכר שהלכה לקרוא לאמו של משה הוסיפו לה ד' שלישיים והא דנקט רש"י שעה אחת לאו דוקא שעה שלימה שהוא אחד מכ"ד שעות שביום אלא כלומר עת אחת דהיינו שליש שעה וקל להבין: חסלת פרשת בהעלותך (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  והעם לא נסע. בפסוק ותתצב אחותו יש ז' תיבות לכך המתינה לה שכינה שבעת ימים: (בעל הטורים)

 אור החיים  והעם לא נסע. תלה הדבר בעם ולא אמר ולא נסע העם, להודיע כי העם הסכימו לבל יסעו עד האסף מרים, והגם שהדבר היה תלוי בנסיעת הענן, התורה מעידה כי גם בזכותה הם היו חפצים בעכבה לכבדה, ומה גם אם היה ידוע להם כי בזכותה היה המים להם (תענית ט.) בודאי שישב שם העם על המים:

חסלת פרשת בהעלותך (אור החיים)

 ספורנו  והעם לא נסע. אף על פי שהענן סר מעל האהל וכתיב ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם מכל מקום לא נסעו שהכירו שלא נעלה אז אלא להרחיק המצורעת: (ספורנו)

 דעת זקנים  והעם לא נסע. שלא נעלה הענן משום כבוד משה: (דעת זקנים)


{טז}  וְאַחַ֛ר נָֽסְע֥וּ הָעָ֖ם מֵֽחֲצֵ֑רוֹת וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמִדְבַּ֥ר פָּארָֽן: (פפפ)

 אונקלוס  וּבָתַר כֵּן נְטָלוּ עַמָא מֵחֲצֵרוֹת וּשְׁרוֹ בְּמַדְבְּרָא דְפָארָן: [פפפ] (אונקלוס)

 יונתן  אַף עַל גַב דְאִתְחַיָיבַת מִרְיָם נְבִיאֲתָא לְמִלְקֵי בְּצוֹרְעָא בְּעַלְמָא הָדֵין אוּלְפַן סַגִי אִית לְהוּ לְעַלְמָא דְאָתֵי לְצַדִיקַיָא וּלְנַטְרֵי פִּקוּדֵי אוֹרַיְיתָא לְפוּם דְאִתְיְעָדַת מִרְיָם נְבִיאֲתָא שָׁעָא זְעֵירָא לְמִידוֹעַ מָה הֲוָה בְסֵיפֵיהּ דְמשֶׁה בְּהַהוּא זְכוּתָא הֲווֹן כָּל יִשְרָאֵל אַשִׁתִּין רִבְוָון דְהִינוּן סְכוֹם תְּמַנְיָן לִגְיוֹנִין וַעֲנָנֵי יְקָרָא וּמַשְׁכְּנָא וּבֵירָא לָא זַיְיעִין וְלָא נַטְלִין עַד זְמַן דְאִיתְסִיאַת מִרְיָם נְבִיאֲתָא וּמִן בָּתַר כְּדֵין נְטָלוּ עַמָא מֵחֲצֵרוֹת וּשְׁרוֹן בְּמַדְבְּרָא דְפָארָן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויחנו במדבר פארן. על דעת רבים שהענן היה שם בעבור שמצאו וישכן הענן במדבר פארן ויפרשו הענן סר מעל האהל כמשמעו ולפי דעתי אין זה הפירוש נכון:

חסלת פרשת בהעלותך (אבן עזרא)

 ספורנו  ויחנו במדבר פארן. במקום מן המדבר שלא היה לו שם כלל אבל היה מול קדש ברנע וקרוב לה כדי לסדר עניניהם ולהכנס שם שהיא העיר הראשונה מארץ ישראל שפגעו באותו הדרך כמו שהעיד באמרו ונבא עד קדש ברנע ואומר אליכם באתם עד הר האמורי אשר ה' אלהינו נותן לנו עלה רש וכו' וקרא אותו המקום רתמה כמבואר באלה מסעי: (ספורנו)

---

פרשת שלח לך

---

במדבר פרק-יג

{א}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וידבר וּמלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 אור החיים   וידבר וגו' לאמר. צריך לדעת למה אמר לאמר כיון שהדיבור אינו אלא אל משה, ואולי שבא להרשותו לומר שהדברים נאמרו לו מפי השכינה, שזולת זה הרי הוא בבל תאמר (יומא ד:), גם שלא יחשדוהו ישראל כי משה חפץ בדבר ויאמרו כי דעתו כדעתם, לזה יצוה שיאמר להם כי כן צוה לו המלך, גם כדי שישמעו לו לשלוח כסדר הנדבר אליו מה', ולא יעכבו על ידו כשידעו כי דבר מלך הוא, גם לפי דברי רז"ל שפירשו תיבת לך לדעתך שאין ה' מצוה על הדבר, חפץ ה' שיאמר לישראל הדברים כמות שהם מפי עליון אולי ירגישו כי לא טוב עשות ויבטחו בה' ויאמינו בו: (אור החיים)


{ב}  שְׁלַח-לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֨רוּ֙ אֶת-אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר-אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֣ישׁ אֶחָד֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד לְמַטֵּ֤ה אֲבֹתָיו֙ תִּשְׁלָ֔חוּ כֹּ֖ל נָשִׂ֥יא בָהֶֽם:

 אונקלוס  שְׁלַח לָךְ גֻבְרִין וִיאַלְלוּן יָת אַרְעָא דִכְנָעַן דִי אֲנִי יָהֵב לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל גַבְרָא חַד גַבְרָא חַד לְשִׁבְטָא דַאֲבָהָתוֹהִי תְּשַׁלְחוּן כֹּל רַבָּא דִבְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  שְׁלַח לָךְ גוּבְרִין חַרִיפִין וִיאַלְלוּן יַת אַרְעָא דִכְנַעַן דַאֲנָא יָהֵיב לִבְנֵי יִשְרָאֵל גַבְרָא חָד גַבְרָא חָד לְשִׁבְטָא דְאַבְהָתוֹי תְּשַׁלְחוּן מִן קֳדָם כָּל אַמַרְכּוֹל דִבְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  שלח לך אנשים. למה נסמכה (א) פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר (במ"ר טז, ו): שלח לך. לדעתך (סוטה לד:), (ב) אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו (דברים א, כב), כמה שנאמר ותקרבון אלי כלכם וגו' (שם), ומשה נמלך בשכינה, אמר, אני אמרתי להם שהיא טובה, שנאמר אעלה אתכם מעני מצרים וגו' (שמות ג, יז), חייהם שאני נותן להם מקום לטעות (ג) בדברי המרגלים, למען לא יירשוה (במ"ר טז, ז-ח): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) הכי מקשה רש"י למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים לבד דהיה לו לסמוך גם כן לפרשת קרח והיה לו להקדים מחלוקת קרח ואחר כך מרים ואחר כך מרגלים שהרי מחלוקת של קרח בחצרות היה אבל ענין מרגלים בפארן היה. ומתרץ לפי שלקתה כו' ומשום הכי כתב הפרשיות שלא על הסדר כדי לדרוש זה ואם היה כותב על הסדר אף על פי שהיה מקדים מרגלים למרים לא היה יכול לדרוש זה דלמא כסדר הם נכתבים הרא"ם. (נחלת יעקב) כבר כתבתי כמה פעמים שאין הרב כותב טעם על הסמיכה אלא אם כן יש בכתוב איזה יתור או שנוי לשון וכיוצא בזה שהכתוב מקפיד על הסמיכה אף בכאן מה שכתב וישלח אותם משה ממדבר פארן הוא מיותר דהא לעיל מזה כתיב ויחנו במדבר פארן ופשיטא דמשם נשתלחו אלא ודאי שהכתוב הודיע לנו מקום השליחות לומר לך שאף על פי שמחצרות נסעו ובאו למדבר פארן והיה להם לקחת מוסר ואפילו הכי חטאו ושלא כפירוש הרא"ם: (ב) דקשה לרש"י הלא גלוי וידוע לפני השם שעתידים לחטוא על ידי שליחות זה אם כן למה צוה להם השם יתברך שישלחו מרגלים לפניהם שעל ידם יבא פורעניות להם שלא יבאו לארץ ישראל כי ימותו במדבר ועל זה פירש אני איני מצוה לך והרא"ם פירש ממלת שלח קדריש ולא ממלת לך דכיון דכתיב ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו וגו' ובודאי נמלך משה בהקדוש ברוך הוא ובאתה התשובה שלח ובהכרח הוא נתינת רשות ולא ציווי כיון שהוא תשובת שאלה מורה הוא על נתינת רשות ולא ציווי ומלת לך צריך לומר או דרך הלשון כך הוא כמו הגשם חלף הלך לו או לדרוש כשראה הקדוש ברוך הוא את המרגלים שעתידין לחטוא קרא אותן לשמו של משה שלח לך וגו' וכשראה הקדוש ברוך הוא את הזקנים שמעשיהם כשרים קרא אותן לשמו שנאמר אספה לי ע' איש רא"ם: (ג) וכדאמרינן הבא ליטמא פותחין לו. (נחלת יעקב) אין הפירוש שישראל יטעו בכוונת דברי המרגלים אלא שהמרגלים יטעו והיינו ארץ אוכלת יושביה שטעו המרגלים וכמו שפירש הרב שם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שלח לך. כתוב שהשם אמר לישראל עלה רש והם אמרו נשלחה אנשים אז אמר השם שלח לך אנשים: וטעם אנשים. שהם ידועים גבורים וכן כלם אנשים וחזקת והיית לאיש כי איש היה: ויתורו. ויחפשו וכן ולא תתורו: כל נשיא בהם. כל אחד הוא נשיא בהם או תהיה מלת אחד מושכת עצמה ואחרת עמה וכן ושנים אנשים שרי גדודים היו בן שאול ורבים כן: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  שלח לך. סמך מרגלים למרים בשביל לשון הרע שספרו. שלח לך אנשים. סופי תיבות חכם שיהיו חכמים וצדיקים. שלח לך רמז למנין של''ח שנים ישתלחו ויצאו בגלות שבג' אלפים ושל''ח שנים חרב הבית וכן שלח מעל פני ויצאו (ירמיה טו): (בעל הטורים)

 אור החיים  שלח לך אנשים וגו'. צריך לדעת אומרו לך, ורז"ל אמרו (סוטה שם) לדעתך אני איני מצוך וכו', וקשה למה יסכים ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו ויופיע מאמרו על עצת רשעים. ולהבין הענין אעיר בדבר, מבטן מי יצא הקר"ח הרעה הגדולה הנסבבת מהמרגלים, אם מצד המעשה, אין בו רע, כי הלא מצינו (יהושע ב) שכמו כן שלח יהושע ב' אנשים מרגלים וירגלו הארץ, אם כן אין הדבר מכוער מצד עצמו, ואם מצד האנשים המרגלים שהיו רשעים, הלא מצינו שנבחרו על פי ה' הבוחן לבות וכליות, והעיד הכתוב עליהם כולם אנשים שהם צדיקים:

אכן יתבאר הדבר על פי דבריהם ז"ל שאמרו (ילקוט) וזה לשונם בתחילה נתקבצו אצל משה לשלוח המרגלים ולא רצה ואמר להם כבר הבטיחנו ה', ואמרו לו כי העממים יודעים בנו שאנו באים לירש אותם והם מטמינים את ממונם וכשיגיעו ישראל לא ימצאו כלום ונמצא דברי ה' בטל ח"ו, ואז וייטב הדבר בעיני משה מה שאמרו (דברים א) ויחפרו לנו את הארץ פירוש החפירות שמטמינים בהם ממונם וכו' כיון ששמע משה כך נלכד בידם עד כאן. הנה ממה שדקדקו במאמרם ז"ל ואמרו נלכד בידם יורה שבמרמה דברו ולכדוהו בערמה, ואין ידוע מה היא מרמה שדברו בפיהם שבה נלכד:

אכן ב' מיני ריגול הם, הא' הוא ריגול לדעת דרך אשר יעלו בה, גם לדעת אם יטריחו כל ישראל לעלות או חלק אחד מהם, וכמאמר מרגלי העי שהשיבו ליהושע (יהושע ז) אל יעל כל העם כאלפים איש או כשלשת אלפים איש יעלו וגו' אל תיגע שמה את כל העם, וריגול זה לא ירגל אלא את העיר אשר יבאו שמה וכשיכבשוה ויסכימו לצור על עיר אחרת ירגלוה אחת לאחת, וריגול ב' הוא ריגול כללי, זה יורה כי רוצים לראות ולשער אם יש כח בהם לכבוש, והוא הריגול שהסכימו ישראל לשלוח לרגל הוא לכללות ארץ כנען כמו שמפורש במעשה, וזה יגיד מיעוט האמונה בה' וביקוש תואנה, ולזה אמרו במדרש שלא רצה משה עד שנתחכמו במרמה וידברו לו שלצד הטמנת הממון הם שולחים, וטעם זה צודק בכל ארץ כנען ונלכד בידם ושלח מרגלים לתכלית זה כי אין רע בדבר, כמו כן יהושע שלח מרגלים לסיבה הצריכה כמו שכתבתי ואין רע אלא דוקא בטעם ריגול שהיה בדעת ישראל בגניבת דעת משה:

ולזה בא דבר ה' אל משה ואמר שלח לך פירוש למה שאתה סובר השליחות שהיא בשביל הטמנת הממון פירוש אבל לא לטעם שחושבים הם, והעירו כי לא מחשבותם מחשבותיו, ומשה אפשר שלא הבין הכוונה על סדר והבין דרך אחר כאשר אבאר, או נוכל לומר שהבין אלא כיון שראה שה' לא מנעו מלשלוח עשה מעשה ולא נתחכם על דבר מלך, והגם שה' גילה לו, ה' חפץ לגלות לעבדיו הנסתרות, גם לדעת טעם לכל היוצא מהענין, ואם תאמר קושיא לאלהינו למה לא מנע הדבר מהיות כן, לצד שראה שזולת זה היו פוקרים יותר ועושים בהלה יותר ממה שעשו בהליכת המרגלים:

עוד ירצה במאמר לך לצד שהזכירם בלשון חשיבות ואמר אנשים שיורה שהם צדיקים לזה אמר לך פירוש כל עוד שהם לפניך אצלך הם צדיקים אבל כשיחזרו פניהם ללכת בשליחות פקע מהם כלילא, וכמאמר הכתוב (כ"ו) וילכו ויבואו ואמרו ז"ל (סוטה לה.) מקיש הליכתם לביאתם וכו', ומזה הרגיש משה והתפלל על יהושע שלא ילך בעצת רשעים, ולדרך זה יתבאר דברי רז"ל שאמרו (במד"ר פט"ז) וזה לשונם אבל מרגלים ששלח משה רשעים היו דכתיב שלח לך אנשים עד כאן. ואין ידוע כוונתם ז"ל מנין מוכיחים הדברים ממאמר שלח לך שרשעים היו, אלא שדייקו תיבת לך כמו שדייקנוה לך הם אנשים אבל בשליחות כשיתחילו בהליכה רשעים הם. עוד יש לומר שפירוש לך הוא לך הם צדיקים אבל אני יודע שהם רשעים. ואם תאמר ולמה יסכים ה' לשלוח רשעים, ומה גם שאמר הכתוב על פי ה' ואמרו ז"ל (שם) שהיה הקב"ה אומר פלוני לשבט פלוני, ואולי כי בפרט זה של הריגול כל ישראל שוו בדעת אחת לרגל עד אשר רגלו והוא לראות אם יכולין לכובשם כפי יכולת שהיה בישראל וזה יגיד מיעוט האמונה ולזה יקראו רשעים:

או אפשר לצד שכוונת המשלחים היתה רעה תפעיל פועל הרע בשליח ויחזור להיות שלוחו של אדם כמותו ויולד בו תכונה רעה מה שלא היתה בו קודם כדרך שתולד בחינת הקדושה בשלוחי מצוה לטובה אות, ולזה הגם שהיו צדיקים, בהתחלתם עשות ההליכה לרגל נולד בהם תכונה רעה מכח המשלחים ויעצו להדיח:

עוד ירצה לומר שלח לך שיהיה השליחות מתכנה על שם משה ולא על שמו ית' לצד מה שיצא מהדבר:

עוד ירצה לומר להם שלא תהיה כוונת הליכתם למה שחושבים ישראל אלא למה שחושב משה בשליחות, והוא מאמר שלח לך למה שבדעתך ולא למה שבדעתם:

עוד רמז במאמר לך על פי מה שאמרו ז"ל (שמו"ר פ"ה) בפסוק עתה תראה אבל במלחמת ל"א מלכים אינך רואה עד כאן. מעתה אם היו ישראל נכנסים לארץ בשנה השנית ליציאת מצרים והיה מתקיים מאמר ה' שאמר עתה תראה היה מוכרח משה לישב חוץ לארץ כהדיוט או יכנס לארץ ישראל הדיוט, ובאמצעות שליחות המרגלים נתעכבו ישראל מ' שנה ולא ירד משה מגדולתו ויהי בישורון מלך מ' שנה עד מלאת ימיו, והוא אומרו שלח לך כי לך הנאה בזה בתכלית הדברים:

ויתורו את וגו'. קשה אומרו ויתורו שהיה לו לומר לתור וגו', עוד קשה אומרו אשר אני נותן וגו' אחר אשר הזכיר שם המקום לא היה צריך לומר אשר אני וגו' כי מי לא ידע שהוא נותנה להם. אכן לפי מה שפירשנו שהתנה בשליחות תנאי הראשון לך פירוש למה שהוא חושב שיהיו שלוחי משה ושאר הפירושים שפירשנו בה, והוסיף עוד תנאי אחר אנשים שצריך שיהיו צדיקים, עוד בא והוסיף תנאי אחר בדבר שהריגול הוא אשר אני נותן לבני ישראל פירוש לא לשער אם הארץ ההיא יש כח בהם ללוכדה ולרשת אנשיה כי זה ודאי כי אין יכולת בהם לעמוד אפילו כנגד עיר קטנה שבהם, אלא אשר אני נותן, וכיון שהדבר ההוא בא להם במתנה על הנותן להוציא עושקיה כדין הנותן מתנה, והוא ילחם להם ויעמידנה בידם באין שטן ואין פגע רע, גם ישכילו בריגולם אשר יפליא ה' להשפיל רמים עם גדול ורם רבים ועצומים כדי שבעל הנס יכיר בניסו, ובזה נתחכם ה' בחסדו והרים מלפניהם מכשול כשיראו עמלק וגו' וילידי ענק וגו' ועוצם חוזק הערים הבצורות לבל יפחדו ויראו כי אין ירושתם בכח ישראל אלא בכח הבורא אשר הכל יוכל כי הוא הנותן:

וזה הוא מאמר אשר אני נותן, ובמתק לשונו גילה כי כפי הטבע אינם יכולין להם כמו שאמרו המרגלים אחר כך, ובזה נתישבו הדקדוקים. אלא שנשאר לחקור זאת למה לא הספיק לומר ויתורו את הארץ אשר אני נותן ולא היה צריך להזכיר ארץ כנען, וראיתי לרז"ל (ילקוט) שהרגישו בהערה זו ואמרו שבא לרמוז אל זכות הגורם המתנה והוא זכות יצחק שנולד לאברהם ושרה אברהם בן מאה שנה ושרה בת צ' שנה שהוא במספר השנים של שניהם ק"צ, וזה דרך דרש, ונראה לומר כי נתכוון לומר המאמר עצמו שאמר משה לישראל במשנה תורה (דברים ט) לא בצדקתך וגו', כי ברשעת הגוים וגו', והוא מה שהזכיר כאן כשאמר אני נותן ארץ כנען לומר לצד שהיא ארץ כנען אשר נתמלא סאתו לזה אני נותן:

תשלחו. ולא הספיק במאמר שלח שבתחילת הכתוב. אולי שבא לעכב שלא ילכו אלא בסדר זה איש א' וגו' ולא יותר ולא פחות: (אור החיים)

 ספורנו  שלח לך אנשים. אל תניח שישלחו הם כמו שאמרו לעשות באמרם נשלחה אנשים לפנינו שמא ישלחו הדיוטות בלתי מכירים שבח הארץ ויספרו בגנותה באופן שיחשבו ישראל על ה' תועה ולא ישובו בתשובה כמו ששבו אחר כך באמרם חטאנו לה' וזה כי המרגלים ששלח משה אף על פי שהרשיעו להניא לב העם מחסרון אמונתם באל שדי מכל מקום הכירו וספרו טובת הארץ באמרם וגם זבת חלב ודבש היא וכן העיד באמרו ויקחו בידם מפרי הארץ ויאמרו טובה הארץ אלא שאמרו שהיה נמנע לכבשה וכאשר הכירו ישראל חטאתם על שלא בטחו בישועת האל יתעלה ונצחונו אחר שעשה עמהם להפליא שכו בתשובה ואמרו חטאנו לה' אנחנו נעלה ונלחמנו (שם שם מא) והתפללו באמרו ותשובו ותבכו לפני ה' אלא שלא קבל האל יתברך תפלתם מפני חלול ה' שעשו שאינו מתכפר אלא במיתה וכמו שהעיד בהם באמרו וביום פקדי ופקדתי וכו': כל נשיא בהם. כל מי שהוא המעולה שבכל שבטו להכיר ענין הארץ: (ספורנו)

 כלי יקר  שלח לך אנשים. לפי שאמרו ישראל (דברים א.כב) נשלחה לפנינו אנשים ויחפרו לנו את הארץ. לנו היינו להנאתינו ולטובתינו, ואמר הקב"ה למשה שלח לך, ולא להם כי לך דווקא יהיה השליחות להנאה ולטובה אבל להם לא יהיה לטובתם כי ע"י שליחות זה נגזרה עליהם מיתה ולמשה גרם שיהיה חי עוד מ' שנה, כי כבר נגזר על משה שלא יראה את העשוי למלכי ז' אומות וע"י חטא המרגלים נשתהו מ' שנה.

ד"א שלח לך אנשים. דווקא אתה תחזה ברוה"ק אם האנשים כשרים לזה השליחות כי רוב העולם טועים באנשים חניפים המראים את עצמם כשרים ולובשין אדרת שער למען כחש, ע"כ אמר לך אנשים דווקא אותן שהם בעיניך אנשים חשובים ולא אותן שהם אנשים בעיני זולתך כי יכול להיות שאין תוכם כברם. ד"א לך אנשים לך נראה כי המה אנשים חשובים כי עיני בשר לך לראות בנגלה לבד באשר הוא שם כי באותה שעה כשרים היו, אבל בעיני אינן אנשים כשרים כי אני רואה שתי ראיות בהוה ובעתיד כי עתידין להיות בעצה רעה.

ורז"ל אמרו (במ"ר טז.ו) שסמיכות המרגלים למרים, לפי שמרים לקתה על עסקי דבה ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר, ור"ל שמיד אחר מעשה מרים נשתלחו המרגלים כי אמר ה' פן ינחם כל אחד מהם ויקח מוסר בראותו מה שקרה למרים, ומטעם זה פרט כאן אנשים לפי שנאמר (במדבר יב.א) ותדבר מרים ואהרן במשה. והיה לו לומר וידברו כי ותדבר חוזר אל מרים, ועוד שלא מצינו עונש לאהרן, אלא שהגיד לך הכתוב שלה"ר מצוי בנשים יותר מבאנשים כי עשרה קבין שיחה ירדו לעולם ט' נטלו נשים כו', (קידושין מט:) ולפי שסתם נשים פטפטניות דברניות ע"כ תלה הדבור במרים כי היא התחילה בקלקלה זו ואהרן היה טפל לה, לכך אמר שלח לך אנשים שאין להם דרך נשים ולא יהיו כמרים שספרה לה"ר אלא אנשים ממש שאין מדרכן לספר לה"ר.

ד"א לכך פרט אנשים, לפי שארז"ל (ילקו"ש פנחס תשעג.כז) האנשים היו שונאים את הארץ ואמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד.ד) והנשים היו מחבבות הארץ ואמרו תנה לנו אחזה (שם כז.ד) וע"כ אמר הקב"ה לפי דעתי שאני רואה בעתיד היה יותר טוב לשלוח נשים המחבבות את הארץ כי לא יספרו בגנותה, אבל לך לדעתך שאתה סבור שכשרים המה ואתה סבור שהארץ חביבה עליהם תשלח אנשים וזהו שלח לך לדעתך אנשים, אבל לדעתי היה יותר טוב לשלוח נשים כאמור.

ויתורו את ארץ כנען, מצינו ג' לשונות בענין זה ויתורו, ויחפרו, וירגלו, כי ישראל אמרו (דברים א.כב) נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ, והקב"ה אמר ויתורו את ארץ כנען. ובמרגלים כתיב (שם א.כד) וירגלו אותה, לפי שג' דעות היו באותה עצה כי הקב"ה אמר ויתורו, שיש במשמעתו גם לשון יתרון כי רצה הקב"ה להראות להם יתרון הארץ על כל הארצות כמ"ש (שמות ג.ח) ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה. וטובה זו היא הטובה הרוחנית מצד היותה אוירא דמחכים (ב"ב קנח:) כי זה הכנה אל האדם לבא על ידו לכלל הטובה האמיתית כי אין לאדם יתרון תחת השמש זולתו ויתרון ארץ זה בכל היא (קהלת ה.ח). אבל ישראל רוח אחרת היתה עמהם כי תמיד היו מבקשים תואנה לשוב מצרימה וע"כ אמרו ויחפרו, שיש במשמעתו לשון חרפה כי ערות הארץ רצו לראות כדי שיהיה להם מקום ללון ולומר נתנה ראש ונשובה מצרימה. אבל מ"מ לא בקשו שיוציאו מלבם דבה שקרית. והמרגלים השחיתו התעיבו יותר ממה שבקשו מהם והוציאו מלבם מלין שקרים כדרך כל הולך רכיל המפליג כל דבר להגיד יותר ממה שראה לכך נאמר וירגלו אותה. כי רגל לשון רכיל כמו שפירש"י על פסוק לא תלך רכיל (ויקרא יט.טז).

גם יתכן לפרש מה שהקב"ה אמר ויתורו. כי באמת הארץ ההיא ראש לכל הארצות ע"י כמה מעלות טובות כפולות שיש לה ביתר שאת על כל שאר הארץ. וכן מביא בילקוט פר' זו (יג.תשמג) על א"י פסוק וראש עפרות תבל (משלי ח.כו) והמה עשו בהפך זה לומר שהיא פחותה מכל הארצות כי ארץ אוכלת יושביה היא. והורידוה ממדריגת הראש אל מדרגת הרגל לכך נאמר וירגלו אותה. שעשו אותה למדרס רגל כרגל זה הפחות שבכל הגוף ובאמת היא ראש לכל הארצות כי מטעם זה נאמר בכ"מ לשון עליה בהולך לא"י, וע"ז אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה. מצינו נתינה לשון שביקה כמו ולא יתן אתכם מלך מצרים להלוך (שמות ג.יט). תרגומו ולא ישבוק, כך אמרו כאן נשבוק הראש אותה ארץ שאתם אומרים כי היא ראש לכל הארצות ונשובה מצרימה אע"פ שהם אומרים שהיא למטה ממדריגת א"י.

ומ"ש לשון מרגלים באותן ששלח יהושע אע"פ שהיו צדיקים, מ"מ קראם מרגלים לפי שהלכו לעשות את כל העם היושב בה למדרך כף רגל לישראל, או לעשות מדרך רגל לישראל בארץ, אבל כאן נאמר וירגלו אותה, משמע שעשו את הארץ עצמה במדריגת הרגל. ומ"ש אצל יהושע כי לחפור כל הארץ באו. (יהושע ב.ג) לפי שעשו את עצמן מוכרי קדירות שנאמר (שם ב.א) חרש לאמר. ודרך עושי קדירות לעשות חפירות בארץ וגומות והמקום ההוא היה דושנה של יריחו מקום חשוב, ע"כ אמרו עליהם ראו כי לחפור את הארץ באו לעשות חפירות בארץ כדי לעשות להם קדירות ויקלקלו הארץ. (כלי יקר)

 דעת זקנים  איש אחד וגו'. אך משבט לוי לא הושלח מרגל לפי שלא היה להם חלק בארץ: (דעת זקנים)


{ג}  וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה מִמִּדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן עַל-פִּ֣י יְהֹוָ֑ה כֻּלָּ֣ם אֲנָשִׁ֔ים רָאשֵׁ֥י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽמָּה:

 אונקלוס  וּשְׁלַח יָתְהוֹן משֶׁה מִמַדְבְּרָא דְפָארָן עַל מֵימְרָא דַיְיָ כֻּלְהוֹן גֻבְרִין רֵישֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אִנוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וְשַׁדַר יַתְהוֹן משֶׁה מִמַדְבְּרָא דְפָארָן עַל פּוּם מֵימְרָא דַיְיָ כֻּלְהוֹן גוּבְרִין חֲרִיפִין דְמִתְמְנָן רֵישֵׁי עַל בְּנֵי יִשְרָאֵל הִינוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  על פי ה'. ברשותו, (ד) שלא עכב על ידו: כולם אנשים. כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, (ה) ואותה שעה כשרים היו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) פירוש ולא בגזירתו של השם שזה לא היה רק לרצונם. ואין לפרש דעל פי ה' אאותם קאי כלומר שהשלוחים היו על פי ה' אף על פי שהשליחות לא היה על פי ה' שהרי ברירתן לא הוזכרה כלל עדיין ואם כן היאך יאמר וישלח אותם שהכנוי מורה על הנזכרים לעיל ואדרבה בהליכתן היה לו לומר על פי ה' אלא אותם קאי אסתם אנשים שהוזכרו שהיה ברצונם: (ה) פירוש כל סתם אנשים לשון חשיבות הוא וכשיבאו במקום תואר כמו הכא וכמו וחזקת והיית לאיש אבל כשלא יהיו במקום תואר כמו ויאמרו האנשים ואת האנשים אשר פתח הבית שלח לך אנשים כולם לשון אנשים ממש הם ולא חשובים. רא"ם: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  וישלח אותם משה. ס''ת חמה שאמר להם הכנסו בחמה לעיר שלעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב: ראשי בני ישראל המה. המה עולה נ' מלמד שהיו שרי נו''ן: (בעל הטורים)

 ספורנו  כלם אנשים. אנשי חיל כענין הלא איש אתה וכן וחזקת והיית לאיש: (ספורנו)

 כלי יקר  על פי ה'. לא היה השליחות על פי ה' שהרי אמר לו שלח לך לדעתך כו'. אלא ר"ל שהשליחות ממדבר פארן היה על פי ה' מסע הראשון מחצירות, כי לפי דברי השי"ת לא היה מסכים לשלוח כלל אך לרוב הפצרתם לא מיחה בהם, ומ"מ היה לו לאחר זמן השליחות שהרי ממדבר פארן כמה מסעות עד סמוך לארץ והיה לו לשלוח מחניה אחרת הסמוכה לא"י יותר ממדבר פארן, אלא לפי שחנייה זו של מדבר פארן היתה מיד בבואם מחצירות שקרה שם מעשה של מרים וחשב ה' כי קרוב הוא המעשה ההוא אולי יקחו הרשעים מוסר, ואולי ברוב הימים ישכחו מה שקרה למרים ומ"ש על פי ה' מוסב על ממדבר פארן ולא על עצם השליחות. וי"א שהיה ממדבר פארן דווקא כי ממקום זה שיערה חכמתו ית' שילכו וישובו תוך מ' יום כדי שיהיו כל מתי מדבר בני ס' שנה ויבואו בכלח אלי קבר (איוב ה.כו) כל מי שהיה בן ך' ומעלה אשר עליהם היתה הגזירה. (כלי יקר)


{ד}  וְאֵ֖לֶּה שְׁמוֹתָ֑ם לְמַטֵּ֣ה רְאוּבֵ֔ן שַׁמּ֖וּעַ בֶּן-זַכּֽוּר:

 אונקלוס  וְאִלֵין שְׁמָהַתְהוֹן לְשִׁבְטָא דִרְאוּבֵן שַׁמוּעַ בַּר זַכּוּר: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִלֵין שְׁמָהָתָא דִתְרֵיסַר גוּבְרַיָא מְאַלְלַיָא לְשִׁבְטָא דִרְאוּבֵן עַזְגָד שַׁמוּעַ בַּר זַכּוּר: (תרגום יונתן)

 ספורנו  ואלה שמותם. כלם חשובים איש על שמו מצד מעלתם. והזכירם לפי זקנתם מפני שהיו אז שוים במעלה בפרט בענין השליחות לא כסדר השבטים ולא כסדר הדגלים: (ספורנו)


{ה}  לְמַטֵּ֣ה שִׁמְע֔וֹן שָׁפָ֖ט בֶּן-חוֹרִֽי:

 אונקלוס  לְשִׁבְטָא דְשִׁמְעוֹן שָׁפָט בַּר חוֹרִי: (אונקלוס)

 יונתן  לְשִׁבְטָא דְשִׁמְעוֹן עַזְגָד שָׁפָט בַּר חוֹרִי: (תרגום יונתן)


{ו}  לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֔ה כָּלֵ֖ב בֶּן-יְפֻנֶּֽה:

 אונקלוס  לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה כָּלֵב בַּר יְפֻנֶה: (אונקלוס)

 יונתן  לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה עַזְגָד כָּלֵב בַּר יְפֻנֶה: (תרגום יונתן)


{ז}  לְמַטֵּ֣ה יִשָּׂשכָ֔ר יִגְאָ֖ל בֶּן-יוֹסֵֽף:

 אונקלוס  לְשִׁבְטָא דְיִשָׂשׂכָר יִגְאָל בַּר יוֹסֵף: (אונקלוס)

 יונתן  לְשִׁבְטָא דְיִשָשכָר עַזְגָד יִגְאָל בַּר יוֹסֵף: (תרגום יונתן)


{ח}  לְמַטֵּ֥ה אֶפְרָ֖יִם הוֹשֵׁ֥עַ בִּן-נֽוּן:

 אונקלוס  לְשִׁבְטָא דְאֶפְרַיִם הוֹשֵׁעַ בַּר נוּן: (אונקלוס)

 יונתן  לְשִׁבְטָא דְאֶפְרַיִם עַזְגָד הוֹשֵׁעַ בַּר נוּן: (תרגום יונתן)


{ט}  לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֔ן פַּלְטִ֖י בֶּן-רָפֽוּא:

 אונקלוס  לְשִׁבְטָא דְבִנְיָמִן פַּלְטִי בַּר רָפוּא: (אונקלוס)

 יונתן  לְשִׁבְטָא דְבִנְיָמִין עַזְגָד פַּלְטִי בַּר רָפוּא: (תרגום יונתן)


{י}  לְמַטֵּ֣ה זְבוּלֻ֔ן גַּדִּיאֵ֖ל בֶּן-סוֹדִֽי:

 אונקלוס  לְשִׁבְטָא דִזְבוּלֻן גַדִיאֵל בַּר סוֹדִי: (אונקלוס)

 יונתן  לְשִׁבְטָא דִזְבוּלֻן עַזְגָד גַדִיאֵל בַּר סוֹדִי: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  סודי. ב'. גדיאל בן סודי תעבוני כל מתי סודי המרגלים שהיו מתי סודי ששלחו אותם לתור הארץ ולגלות כל סודותיה תעבוני שהוציאו דבה וגרמו שנקבע להם בכיה לדורות: (בעל הטורים)


{יא}  לְמַטֵּ֥ה יוֹסֵ֖ף לְמַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה גַּדִּ֖י בֶּן-סוּסִֽי:

 אונקלוס  לְשִׁבְטָא דְיוֹסֵף לְשִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה גַדִי בַּר סוּסִי: (אונקלוס)

 יונתן  לְשִׁבְטָא דְיוֹסֵף לְשִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה עַזְגָד גַדִי בַּר סוּסִי: (תרגום יונתן)

 דעת זקנים  למטה יוסף למטה מנשה. כאן שקליה יוסף למטרפסיה לפי שהוציא דבה ולכך הוזכר כאן על מטה מנשה שהיה ממוציאי הדבה ולא על מטה אפרים שלא הוציא ובכל מקומות הוא נזכר על מטה אפרים: (דעת זקנים)


{יב}  לְמַטֵּ֣ה דָ֔ן עַמִּיאֵ֖ל בֶּן-גְּמַלִּֽי:

 אונקלוס  לְשִׁבְטָא דְדָן עַמִיאֵל בַּר גְמַלִי: (אונקלוס)

 יונתן  לְשִׁבְטָא דְדָן עַזְגָד עַמִיאֵל בַּר גְמַלִי: (תרגום יונתן)


{יג}  לְמַטֵּ֣ה אָשֵׁ֔ר סְת֖וּר בֶּן-מִֽיכָאֵֽל:

 אונקלוס  לְשִׁבְטָא דְאָשֵׁר סְתוּר בַּר מִיכָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  לְשִׁבְטָא דְאָשֵׁר עַזְגָד סְתוּר בַּר מִיכָאֵל: (תרגום יונתן)


{יד}  לְמַטֵּ֣ה נַפְתָּלִ֔י נַחְבִּ֖י בֶּן-וָפְסִֽי:

 אונקלוס  לְשִׁבְטָא דְנַפְתָּלִי נַחְבִּי בַּר וָפְסִי: (אונקלוס)

 יונתן  לְשִׁבְטָא דְנַפְתָּלִי עַזְגָד נַחְבִּי בַּר וָפְסִי: (תרגום יונתן)


{טו}  לְמַטֵּ֣ה גָ֔ד גְּאוּאֵ֖ל בֶּן-מָכִֽי:

 אונקלוס  לְשִׁבְטָא דְגָד גְאוּאֵל בַּר מָכִי: (אונקלוס)

 יונתן  לְשִׁבְטָא דְגָד עַזְגָד גְאוּאֵל בַּר מָכִי: (תרגום יונתן)


{טז}  אֵ֚לֶּה שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר-שָׁלַ֥ח מֹשֶׁ֖ה לָת֣וּר אֶת-הָאָ֑רֶץ וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן-נ֖וּן יְהוֹשֻֽׁעַ:

 אונקלוס  אִלֵין שְׁמָהַת גֻבְרַיָא דִי שְׁלַח משֶׁה לְאַלָלָא יָת אַרְעָא וּקְרָא משֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בַּר נוּן יְהוֹשֻׁעַ: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין שְׁמָהָן גוּבְרַיָא דְשָׁדַר משֶׁה לְאַלְלָא יַת אַרְעָא וּכְדִי חֲמָא משֶׁה עִנְוָותָנוּתֵיהּ קָרָא משֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בַּר נוּן יְהוֹשֻׁעַ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויקרא משה להושע וגו'. התפלל עליו, יה יושיעך (ו) מעצת מרגלים (במ"ר טז, ט. יח, כא): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ויהיה פירוש ויקרא לשון תפלה כמו ויקרא שם אברם בשם ה' ויהיה למ"ד להושע במקום על והוכרחו לדרוש כן דאם לא כן מה טעם לקריאת השם הכא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם אלה שמות האנשים. אחר שאמר ואלה שמותם להודיע כי כן היה שמותם לעולם ולא השתנו כמו הושע: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אלה שמות האנשים. בגימ' שמותיהם מכוערים: (בעל הטורים)

 אור החיים  אלה שמות האנשים. צריך לדעת למה חזר לומר כן והלא כבר אמר ואלה שמותם וגו' ויתבאר על פי דבריהם ז"ל (סוטה לד:) שאמרו וזה לשונם אמר ר' יצחק דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מרגלים על שם מעשיהם נקראו וכו' סתור בן מיכאל שסתר דבריו של הקדוש ברוך הוא וכו' עד כאן. והנה לצד שרצה לומר הכתוב ויקרא משה להושע בן נון יהושע שהתפלל עליו וכו' יאמר האומר מה ראה משה להתפלל על יהושע, לזה הקדים לומר ואלה שמות האנשים וגו' להעירך כי משמותם השכיל משה מעשיהם הרעים אשר לזה הוצרך להתפלל על יהושע ויקרא וגו', ולזה סמך למאמר אלה שמות וגו' ויקרא משה וגו', והגם שכתבתי למעלה שהרגיש ברשעם ממאמר תיבת לך, אין פירוש זה מוכרח ויש לפרש תיבת לך באופן אחר ומשמותם הטה והכריע כי ירשיעו בשליחותם, עוד אולי שלא הצדיק שכולן רשעים אלא משמותם שכל שמותם גילו מה שעתידין לעשות:

ויקרא משה וגו'. רז"ל אמרו (שם) שהתפלל עליו, וצריך לדעת למה שינה שמו ויכול היה להתפלל בלא שינוי השם. ואולי שנתן כח בשמו בתוספת היו"ד שמספרה עשרה כדי שיוכל נגד העשר מרגלים, עוד כדי שיטול זכות וחלק הטוב של כל העשרה כמאמרם ז"ל (חגיגה טו.) זכה נוטל חלקו וחלק חבירו: (אור החיים)

 ספורנו  ויקרא משה להושע בן נון יהושע. אמר שהיה נודע בשבטו לאיש חיל בשם הושע וזה שנקרא למעלה יהושע מפני שמשה רבינו קרא לו כך לכבוד ולהתפלל עליו שיהיה נושע ושיושיע אחרים: (ספורנו)

 כלי יקר  ויקרא משה להושע בן נון יהושע. יה יושיעך מעצת מרגלים. יש להתבונן למה דווקא שם של יה, ולמה לא התפלל גם על כלב, ונראה לפי שאמר להם עלו זה בנגב. והמרגלים אמרו עמלק יושב בארץ הנגב. פירש רש"י לפי שנכוו בו ישראל, וחשב בו שמסתמא בעצה זו לא יהיה יהושע כי אדרבה הוא החליש את עמלק ואת עמו לפי חרב. ולדורות מאותה מלחמה והלאה הוא ג"כ בטוח במה שנאמר (שמות יז.טז) כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור, ובאותה שבועה שהיתה בשם יה יהיה בטוח לנצח את עמלק, ע"כ הוסיף לו משה יה על שמו כדי שיהיה נזכר לשבועה שהיתה בשם יה ובסבה זו לא יהיה בעצת מרגלים שהפחידו את ישראל בעמלק.

וי"א לפי שיהושע היה תלמידו, הקפיד עליו שלא יקדיח תבשילו ויתלו ברבו, וי"א לפי שהיה משבט יוסף שהביא דבת אחיו ע"כ היה ירא שלא ילך בדרך זקנו, כי מטעם זה לא הזכיר בו למטה יוסף ובגדי בן סוסי הזכיר למטה יוסף, ומה שלא התפלל על גדי אולי חשב שאם זה שבא משבט אפרים הגדול ממנשה לא ישנה את תפקידו מסתמא גם הקטן ממני לא ידבר כנגדו, וכבר נודע מברכות של יעקב כי שם שם לו חק להקדים את אפרים לכל דבר שבקדושה, או לפי שנקרא אביו מנשה על שם כי נשני אלהים את כל בית אבי, וחשב משה שמסתמא כל זרעו שכחו כל מעשה אביהם. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ויקרא משה להושע בן נון יהושע. מדרש תנחומא מה ראה לקרותו יהושע אלא ראה כלב שנטל שכרו בארץ שנאמר ויבא עד חברון וכתיב במקום אחר ויתנו לכלב את חברון ויהושע נטל חלק עשרה אנשים של מרגלים ולכך הוסיף יו"ד בשמו שעולה עשרה. ולפי שקראה תגר כשנתחלקה משמה של שרי ופרע לה בכאן. וי"א שנתחלקה ה"א בשם שרה וה"א בשם אברהם. ובפ' ואלו נאמרין מסיק שאמר לו משה יה יושיעך מעצת מרגלים: (דעת זקנים)


{יז}  וַיִּשְׁלַ֤ח אֹתָם֙ מֹשֶׁ֔ה לָת֖וּר אֶת-אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם עֲל֥וּ זֶה֙ בַּנֶּ֔גֶב וַֽעֲלִיתֶ֖ם אֶת-הָהָֽר:

 אונקלוס  וּשְׁלַח יָתְהוֹן משֶׁה לְאַלָלָא יָת אַרְעָא דִכְנָעַן וַאֲמַר לְהוֹן סָקוּ דָא בִּדְרוֹמָא וְתִסְקוּן לְטוּרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְשָׁדַר יַתְהוֹן משֶׁה לְאַלְלָא יַת אַרְעָא דִכְנָעַן וַאֲמַר לְהוֹן סָקוּ בַּהֲדֵין צִטְרָא בִּדְרוֹמָא וְתִסְקוּן לְטוּרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  עלו זה בנגב. הוא היה הפסולת של ארץ ישראל, (ז) שכן דרך התגרים מראין את הפסולת תחלה ואחר כך מראין את השבח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) שהרי מצרים בדרומה של ארץ ישראל וההולך משם לארץ ישראל הולך לצפון העולם. אלא על כרחך צריך לומר בנגב זה נגב ארץ ישראל ששם חברון שהקציהו לקברי מתים והוא הפחות שבמקומות הארץ. רא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  עלו זה בנגב. עלו זה הדרך בנגב וידוע כי מצרים הוא נגב ארץ ישראל כאשר פירשתי בספר דניאל והראיה כי רוחב מצרים פחות משלשים מעלות ורוחב ירושלים שלשים ושלש ומדבר פארן בנגב ארץ מצרים והנה פירוש בנגב אינו נגב המחנה רק פירושו בנגב של ארץ כנען והעד בחברון שהוא ליהודה והכתוב אמר יהודה יעמוד על גבולו מ נגב: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  את ההר. בגימ' תורה שתעמוד להם זכות התורה: (בעל הטורים)

 אור החיים  וישלח אותם וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר כן אחר שכבר זכר השליחות ב' פעמים וישלח אותם וגו', אשר שלח משה, ואולי שיודיע הכתוב שעשה להם לויה, ונתן הכתוב טעם הלויה ואמר לתור וגו' שהוצרכו לשמירה לפי שהלכו לדרך סכנה. עוד ירצה שנתכוין בלויה לדרך אשר יתורו שכן משפט הלויה: (אור החיים)

 ספורנו  עלו זה בנגב. בזה הצד שאנחנו שם שתמצאוהו טוב להכנס ולא נצטרך לסבוב אל מקום אחר: (ספורנו)


{יח}  וּרְאִיתֶ֥ם אֶת-הָאָ֖רֶץ מַה-הִ֑וא וְאֶת-הָעָם֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עָלֶ֔יהָ הֶֽחָזָ֥ק הוּא֙ הֲרָפֶ֔ה הַמְעַ֥ט ה֖וּא אִם-רָֽב:

 אונקלוס  וְתֶחֱזוּן יָת אַרְעָא מָה הִיא וְיָת עַמָא דְיָתֵב עֲלַהּ הֲתַקִיף הוּא אִם חֲלָשׁ הַזְעֵר הוּא אִם סַגִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְתֵיחֲמוּן יַת אַרְעָא מָה הִיא וְיַת עַמָא דְיָתֵיב עֲלָהּ הֲתַקִיף הוּא אִין חֲלָשׁ הַזְעֵיר הוּא אִין סַגִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  את הארץ מה היא. יש ארץ (ח) מגדלת גבורים, ויש ארץ מגדלת חלשים, (ט) יש מגדלת אוכלוסין, ויש ממעטת (י) אוכלוסין (במ"ר טז, יח): החזק הוא הרפה. סימן מסר להם, (כ) אם בפרזים יושבין חזקים הם, שסומכין על גבורתם, ואם בערים בצורות הם יושבין, חלשים הם (במ"ר שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דק"ל למה הקדים משה וכתב את הארץ מה היא היה לו להקדים אנשי הארץ שזה הוא העיקר לכן פירש את הארץ את טבע הארץ כי יש ארץ וכו' וזהו העיקר: (ט) ר"ל לכך כתיב החזק הוא הרפה: (י) לכך כתיב המעט הוא אם רב: (כ) דאם לא כן מנא ידעו אם גבורים הם או לא. ולכך כתב בפסוק הבמחנים אם במבצרים שהוא פירוש על החזק הוא הרפה. אבל אין לפרש שהוא דבר בפני עצמו כלומר לראות אם ערים בצורות הם או פרזים הם דאם כן היה לו לכתוב המחנים אם מבצרים וגם התרגום מוכיח כן שתירגם עליו הבפצחין. והרא"ם כתב ומאמר ומה הערים יחזור לענין ראשון החזק הוא הרפה אף שהפסיק בינתים וכמוהו רבים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וראיתם את הארץ מה היא. ומה העם: החזק. למלחמה ואחר כן פירש מה הארץ הטובה היא שהאויר שלה והמים שלה טובים: (אבן עזרא)

 אור החיים  וראיתם וגו' מה היא. פירוש לפי שיש ארץ שהבלה ואוירה זך ובריא וממזג הטבעיות ויש שאוירה עכור ומעופש ומתנגד למזג הטבעיות, גם יש ארץ שהיא מלאה מעיינות ומימיה נקיים ומולידים מזג טוב באדם ויכונן הכוחות ויש להפך, ואלו הם דברים שישנם בארץ מצד עצמה בלא סיבה אמצעי, וכנגד דברים אלו אמר וראיתם את הארץ מה היא מצד ברייתה אם היא בגדר הרצון או להפכו, ולצד כי חקירה זו יש בה בחינות שישנם בהבחנה להם בדרך עברתם בה, ויש דברים שצריכין נסיון כמו שתאמר אם מחזקת טבע האנושי אם מימיה מפרים ומרבים, דברים אלו אינם ניכרים בדרך העברה ולזה צוה להם ואת העם וגו' פירוש מהפעולות יודעו הכוחות מהעם היושב בה יתגלה כח הארץ אם העם חזק או רפה, ולצד שיש מקום לומר שאין מבחן מחוזק העם כי יש במה לתלות והוא כי הם גודרין עצמן מהתשמיש, לזה אמר המעט הוא אם רב, גם בזה יגלה כי מימיה מפרים ומרבים:

עוד ירצה בהעיר למה שינה סדר שלקח הכתוב בכל ההדרגות שהקדים בהם חלק הטוב ואחר כך הזכיר חלק הרע, החזק הוא ואחר כך הרפה, הטובה היא אם דעה הקדים הטובה, וגם מבחן החזק הוא חלק הטוב לדעת טובת הארץ שמגדלת חזקים, וכן במאמר האחרון הקדים לומר השמנה היא ואחר כך אם רזה, וכמו כן היש בה עץ ואחר כך אמר אם אין ולמה כשהזכיר המיעוט והריבוי הקדים לומר המעט הוא אם רב, והיה נראה לומר כי גם במבחן זה הקדים חלק הטוב והוא שאם הם מועטים הוא יותר טוב לישראל, וזה אינו כי לא יסתפק בטובה שיודע החלט שלילתה:

אכן הכוונה היא על זה הדרך המעט הוא וגו' פירוש חוזר למאמר החזק הוא וגו' אם חוזק העם הוא דבר גדול שמעטים הם כיוצא בהם אם רבים כיוצא בהם בעולם, וכפי זה הקדים חלק המעולה לשבח הארץ שאין כמותה מגדלים חזקים בכל הארצות, או לצד הכרת הנס גם כן כמו שכתבתי, ולדרך זה לא תקשה למה הפסיק בענין במאמר ואת העם וגו' באמצע עניני הארץ שהרי אחר כך הוא אומר ומה הארץ וגומר, ולדברינו בענין הארץ הכתוב מדבר: (אור החיים)

 ספורנו  וראיתם את הארץ מה היא. אם היא ארץ נושכת ברוב ערים ופרזות: ואת העם היושב עליה. לדעת אם מושב הארץ טוב כמו שהורו חכמי הרופאים בבחירת המשכנים שנביט אל יושבי הארץ אם הם חזקים ושלימי הגוף או הפך זה וכן נביט אם הם רבים או מעטים כי אמנם רבוי העם וחזקם יורה על היות אויר הארץ והמזונות טובים וההפך יורה על הפכם: (ספורנו)

 כלי יקר  החזק הוא הרפה. פירש"י סימן מסר להם כו', וקשה מנא ליה לרש"י לומר כן, אם לפי שקשה לו במה יודע איפא אם חזקים המה או לא שהרי לא הלכו להלחם עמהם, תקשה על דברי המרגלים שאמרו אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות וגו'. ומאחר שראו הערים בצורות היה להם לחשוב כי חלשים המה כי ע"כ ישבו בערי המבצר, אלא ודאי שאמרו כי ראו בחוש כי הסימן בטל שאע"פ שהערים בצורות מ"מ עז העם ומנא ידעו, ודאי אמרו זה על שראו אותם בעלי קומה ענקים ואנשי מדות, וא"כ שמא החזק הוא כפשוטו כי אע"פ שהיה לו לומר המחנים אם מבצרים ומדקאמר בבי"ת הבמחנים ש"מ שעל יושביה קאמר מ"מ רש"י פירש הסימן על פסוק החזק הוא הרפה.

ונראה שקשה לרש"י, שהיה לו ליכנס בכי טוב ולמה התחיל בקללה כי הקב"ה כבר אמר כי טובה היא וראוי להתחיל בכל פרט כדבר ה' כמו שכתוב בכל הפרטים הטובה היא אם רעה, השמינה היא אם רזה, היש בה עץ אם אין, בכולם התחיל בשבח וכאן התחיל בגנות כי החזק הוא. היינו רעה לישראל וגורם להם קלקול. ע"כ פירש שסימן מסר להם וכל אחד קל מצד אחד וקשה מצד אחר, כי מאמר החזק הוא קשה לישראל מצד כי עז העם, ואך טוב הוא לישראל כי מסתמא יושבים בערי הפרזות ובנקל לבא אליהם, ומאמר הרפה. אם טוב הוא מצד רפיונם מ"מ לא טוב הדבר מצד שהם יושבים בערי המבצר, וא"כ שקולים המה וכן הבמחנים אם במבצרים כל אחד קל מצד, וכבד מצד, ושקולים המה. (כלי יקר)


{יט}  וּמָ֣ה הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר-הוּא֙ יֹשֵׁ֣ב בָּ֔הּ הֲטוֹבָ֥ה הִ֖וא אִם-רָעָ֑ה וּמָ֣ה הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁר-הוּא֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהֵ֔נָּה הַבְּמַֽחֲנִ֖ים אִ֥ם בְּמִבְצָרִֽים:

 אונקלוס  וּמָה אַרְעָא דִי הוּא יָתֵב בָּהּ הֲטָבָא הִיא אִם בִּישָׁא וּמָה קִרְוַיָא דִי הוּא יָתֵב בְהוֹן הַבְּפַצְחִין אִם בִּכְרַכִּין: (אונקלוס)

 יונתן  וּמָה אַרְעָא דְהוּא יָתֵיב בָּהּ הֲטַבְתָּא הִיא אִין בִּישְׁתָּא וּמָה קִרְוַיָא דְהוּא יָתֵיב בְּהוֹן הַבִכְּרַכֵּי פַּצִיחֵי חַנְיָן אִין בְּחַקְרִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  הבמחנים. תרגומו הבפצחין, כרכין פצוחין ופתוחין מאין חומה: הטובה היא. במעינות ותהומות טובים ובריאים: (רש"י)

 אבן עזרא  הבמחנים. כמו הקדריים שחונים באהלים: (אבן עזרא)

 אור החיים  ומה הארץ אשר וגו'. פירוש כנגד פרט הנעשה באמצעות הזולת שהם בנייני העיר והדירות והכלים אם טובה היא בבנין מפואר אם רעה בבנייניה, ולזה דקדק לומר אשר הוא יושב בה, וכנגד פרט זה תמצא שאמר הכתוב בפרשת ואתחנן (דברים ו') והיה כי יביאך וגו' לתת לך ערים גדולות וטובות אשר לא בנית, ומכלל נוי העיר הזכיר גם כן הבמחנים אם במבצרים, ורז"ל דרשו (במד"ר פט"ז) שסימן מסר להם, וזה דרך דרש, אבל פשט הכתוב כל עיקר השאלה אינו אלא על הארץ, אבל העם פשוט הוא שהוא עם גדול ורם בני ענק נפילים ואין ספק בזה לרגל אותם, ולכשנאמר שרמז להם גם על גבורת האנשים תהיה הכוונה לומר להם לראות עוצם גבורתם להכיר בנסי אל אשר ימגן אותם בידם: (אור החיים)

 ספורנו  הטובה היא. במים רבים וטובים כאמרו כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים: הבמחנים. אם הם יושבים כפרזות לבטח בלי שום יראת מלחמה: אם במבצרים. אם יושבים בערי המבצר מפני יראת מלחמה כענין חדלו פרזון בישראל חדלו: (ספורנו)


{כ}  וּמָ֣ה הָ֠אָ֠רֶץ הַשְּׁמֵנָ֨ה הִ֜וא אִם-רָזָ֗ה הֲיֵֽשׁ-בָּ֥הּ עֵץ֙ אִם-אַ֔יִן וְהִ֨תְחַזַּקְתֶּ֔ם וּלְקַחְתֶּ֖ם מִפְּרִ֣י הָאָ֑רֶץ וְהַ֨יָּמִ֔ים יְמֵ֖י בִּכּוּרֵ֥י עֲנָבִֽים:

 אונקלוס  וּמָה אַרְעָא הֲעַתִּירָא הִיא אִם מִסְכֵּנָא הֲאִית בַּהּ אִילָנִין אִם לָא וְתִתְקְפוּן וְתִסְבוּן מֵאִבָּא דְאַרְעָא וְיוֹמַיָא יוֹמֵי בִּכּוּרֵי עִנְבִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּמָה שְׁבַח אַרְעָא הַשְׁמִינִין אִינוּן פִּרְיָהּ אִין פַּתְרָנִין הַאִית בָּהּ אִילָנִין דְמֵיכַל אִין לָא וְתַעַבְדוּן חֶזְקָתָא וְתִסְבּוּן מֵאִבָּא דְאַרְעָא וְיוֹמַיָא דִי אֲזָלוּ בְּעֶשְרִין וְתִשְׁעָה לְיַרְחָא דְסִיוָן יוֹמֵי דְמִן בִּכּוּרֵי עִנְבִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  היש בה עץ. אם יש בהם אדם כשר, (ל) שיגין עליהם בזכותו: בכורי ענבים. ימים שהענבים (מ) מתבשלין בבכור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) שהרי כתיב אחרי כן והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ ואם כן יש עצים להם והרא"ם פירש דמסתמא אם שמנה היא יש בה עצים והרי כבר אמר להם השמנה היא אם רזה. אף על פי שדרשו אותו (בב"ב דף ט"ו) על איוב אבל רש"י זכרונו לברכה כתב אדם כשר סתם משום שזהו קרוב לפשוטו: (מ) דק"ל ביכור ענבים הל"ל לכן פירש ימים שהענבים מתבשלין בביכור וענינו שם דבר ימים של ביכור ואין משמעותו לשון רבים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  השמנה היא. לתת חטה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  השמנה. ב'. השמנה היא אם רזה ואת השמנה ואת החזקה אשמיד ביחזקאל בפרשת הנני אל הרועים אלו לא הוציאו דבה היו זוכים לכל מה שאומר בענין במרעה טוב ארעה אותם ומרעה שמן תרעינה אל הרי ישראל ועכשיו שהוציאו דבה גרמו להם למה שנאמר ובניכם יהיו רועים במדבר מ' שנה וגו': (בעל הטורים)

 אור החיים  ומה הארץ השמנה וגו'. פירוש אם נותנת שומן בפירותיה אם רזה פירוש אם כשנותנת כחה בפירות אם נעשית רזה מצד זה כדרך הארצות שזורעים אותה שנה ומובירים אותם שנה כדי שלא תהיה כחושה או זורעים אותה שנה אחר שנה ואינה משתנית בכחה ועושה שני כראשון שזה יגיד שאינה נכחשת מצד גידוליה:

היש בה עץ. פירוש שם המין אם יש בה כל מין עץ, אם אין פירוש אם יש עץ שאינו נמצא בה, והוא מאמר הכתוב (דברים ח) לא תחסר כל בה: (אור החיים)

 ספורנו  השמנה הוא. בעושר ונכסים כאמרו אשר לא במסכנות תאכל בה לחם: היש בה עץ. גפן ותאנה ורמון זית שמן ודבש שנשתבחה בהם: והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ. להחזיק בה ואל תיראו שיתנו עיניהם בכם למרגלים: והימים ימי בכורי ענבים. ולא היו הפירות שנשתבחה בהם בשלמותם עדיין מכל מקום בטח משה רבינו שגודל הפירות וטעמם גם באותו הזמן יספיק להעיד על שבח הארץ וטובה: (ספורנו)

 כלי יקר  היש בה עץ אם אין, דרז"ל (ב"ב טו.) אם יש שם אדם כשר שיגין עליהם כעץ זה העושה צל ומגין על כל המסתופף בצלו, ועל זה נאמר סר צלם מעליהם שכבר מת איוב, רמז לדבר צלם עולה למספר עץ. וי"א עץ זה עוץ והוא איוב שהיה מארץ עוץ. וע"ד הנסתר אמר היש בה עץ אם אין, דומה למה שאמרו ישראל היש ה' בקרבנו אם אין. כי לא היו ישראל מסופקים במציאת השי"ת כי לא נאמר היש ה' אם אין אלא יודעים היו שיש ה' אבל היו מסופקים אם הוא בקרבם ומשגיח עליהם או אם מסרם תחת ממשלת המערכה כך רצה משה לחקור אם הארץ ההיא יושבת בצל שדי וארץ אשר עיני ה' דורש אותה תמיד. או אם היא תחת המערכה כשאר ארצות, ורמז במילת עץ לצל שדי, ושם של ארבע רמוז במלת עץ. כיצד, י"ה, י' פעמים ה' ה' פעמים י' הרי ק'. ו"ה, ו' פעמים ה' ה' פעמים ו' הרי ס'. סך הכל ק"ס כמספר עץ וכמספר צלם, וז"ש סר צלם מעליהם ועזבם למקרים וה' אתנו שומרינו וצלנו, ומדקאמר מעליהם ש"מ שצלו על הארץ ההיא זולת שמעליהם סר מרעת יושבי בה. אבל הארץ מצד עצמה ארץ אשר עיני ה' דורש אותה.

ואמר והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ. לפי שהימים ימי בכורי ענבים והבעלים מקפידין על הלקיחה ומ"מ התחזקו והיו לאנשים כי ה' עמכם. ועל צד הרמז אמר שישראל נמשלו לענבים כמ"ש (הושע ט.י) כענבים במדבר מצאתי ישראל. ובמדרש (ילקו"ש וישב מ.קמו עיי"ש) אמרו הבשילו אשכולותיה ענבים. הגיע זמנם של ישראל להיות נגאלין, על זה אמר כאן והימים ימי בכורי ענבים. הגיע זמנם לכנס לארץ כי כבר נתבכרו ונתבשלו ונגמר כל שלימותם על ידי התורה שקבלו. (כלי יקר)


{כא}   שני  וַֽיַּעֲל֖וּ וַיָּתֻ֣רוּ אֶת-הָאָ֑רֶץ מִמִּדְבַּר-צִ֥ן עַד-רְחֹ֖ב לְבֹ֥א חֲמָֽת:

 אונקלוס  וסְלִיקוּ וְאַלִילוּ יָת אַרְעָא מִמַדְבְּרָא דְצִין עַד רְחוֹב לִמְטֵי חֲמָת: (אונקלוס)

 יונתן  וּסְלִיקוּ וְאַלִילוּ יַת אַרְעָא מִן מַדְבְּרָא דְצִין עַד פַּלְטִיוֹת מֵעַלָךְ לְאַנְטוּכְיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ממדבר צין עד רחב לבא חמת. הלכו בגבוליה באורך וברוחב כמין גא"ם, הלכו רוח גבול דרומית ממקצוע מזרח עד מקצוע מערב, כמו שצוה משה עלו זה בנגב, דרך גבול דרומית מזרחית עד הים, שהים הוא גבול מערבי, ומשם חזרו והלכו כל גבול מערבי על שפת הים, עד לבא חמת שהוא אצל הר ההר במקצוע מערבית צפונית, כמו שמפורש בגבולות הארץ בפרשת אלה מסעי: (רש"י)

 בעל הטורים  חמת ויעלו בנגב ויבא. ס''ת בהפך אבות שנשתטח על קברי אבות: (בעל הטורים)


{כב}  וַיַּֽעֲל֣וּ בַנֶּ֘גֶב֘ וַיָּבֹ֣א עַד-חֶבְרוֹן֒ וְשָׁ֤ם אֲחִימָן֙ שֵׁשַׁ֣י וְתַלְמַ֔י יְלִידֵ֖י הָֽעֲנָ֑ק וְחֶבְר֗וֹן שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ נִבְנְתָ֔ה לִפְנֵ֖י צֹ֥עַן מִצְרָֽיִם:

 אונקלוס  וּסְלִיקוּ בְדָרוֹמָא וַאֲתָא עַד חֶבְרוֹן וְתַמָן אֲחִימָן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי בְּנֵי גִבָּרַיָא וְחֶבְרוֹן שְׁבַע שְׁנִין אִתְבְּנִיאַת קֳדָם טָנֵס דְמִצְרָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  וּסְלִיקוּ מִן צְטַר דָרוֹמָא וְאָתוֹ עַד חֶבְרוֹן וְתַמָן אֲחִימָן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי מַרְבְּיָנֵי דַעֲנָק גִבָּרָא וְחֶבְרוֹן שְׁבַע שְׁנִין אִתְבַּנְיַת קֳדָם עַד לָא תִתְבְּנֵי טָאנֵיס דְמִצְרַיִם: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויבא עד חברון. כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות, שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם (סוטה לד:), (נ) וכן הוא אומר ולו אתן את הארץ אשר דרך בה (דברים א, לו), וכתיב ויתנו לכלב את חברון (שופטים א, כ): שבע שנים נבנתה. אפשר שבנה חם את חברון לכנען בנו הקטן, קודם שיבנה את צוען למצרים בנו הגדול, אלא שהיתה מבונה (ס) בכל טוב על אחד משבעה בצוען, ובא להודיעך (ע) שבחה של ארץ ישראל, שאין לך (פ) טרשין בארץ ישראל יותר מחברון, לפיכך הקצוה לקברות מתים, ואין לך מעולה בכל הארצות כמצרים, שנאמר כגן ה' כארץ מצרים (בראשית יג, י), וצוען היא המעולה שבארץ מצרים, ששם מושב המלכים, שנאמר כי היו בצוען שריו (ישעיה ל, ה), והיתה חברון טובה ממנה שבעה חלקים (סוטה לד:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) דאל"כ למה הלך לשם להתפלל ולא התפלל במקום אחר אלא על כרחך משום קברי אבות: (ס) ופרש"י (סוף כתובות) מבונה לשון פרי מלשון ואבנה גם אנכי ממנה ושנים לשון שונים כלומר פעמים פי' כי שבע פעמים היתה חברון טובה מצוען מצרים: (ע) מקשים העולם והלא אף לפי פשוטו של קרא קשה נמי מה בא להודיעך ויש לומר דדברי רש"י הם כמו והשתא אתי שפיר דלפי פשוטו קשה מאי נפקא מינה ששבע שנים נבנתה כו' אבל לפי המדרש אתי שפיר שבא להודיעך וכו': (פ) טרשין סלעים פירוש ארץ יבשה ואין עושה פירות כארץ לחה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אמרו חז''ל כי טעם ויבא. על כלב בן יפנה כי כל אחד הלך לצד אחר: צען מצרים. שם מדינה סמוכה אל מצרים וכן מבית לחם יהודה ויש אומרים שפירושו מגזרת אהל בל יצען בדרך רחוקה: וטעם להזכיר חברון להודיע שהיא קדמונית: (אבן עזרא)

 כלי יקר  וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים. פרשו רז"ל (סוטה לד:) שהיתה מבונה על אחד משבעה בצוען בכל טוב, ולשון שבע שנים לפני. אינו משמע כן, כי אף אם נאמר שלשון לפני היינו קדימה במעלה ולא קדימה בזמן מ"מ שבע שנים מדבר בקדימה זמנית דווקא, והרבה מפרשים יצאו ללקוט ולא מצאו יישוב מספיק.

ואני אומר שהדבר כפשוטו ממש, כי מאחר שהונח ששייך לשון מבונה בפירות א"כ אם עשתה צוען בכל שנה אלף מדות יגיע לז' שנים ז' אלפים מדות, וחברון הוא מעולה ז"פ יותר מצוען ממילא עשתה בשנה ראשונה ז' אלפים מדות, נמצא שאוצרות של תבואה שהיו מבונים בפירות בצוען בשבעה שנים היו מבונים בחברון בשנה ראשונה וא"כ שפיר קאמר וחברון שבע שנים נבנתה בתבואה לפני צוען מצרים קדימה בזמן ממש, ושייך בזה לשון בנין ממש כי במקום שיש הרבה תבואה בונין הרבה אוצרות ואז המקום בנוי בבנינים ממש, או בהיות שיושבי המקום יש להם תבואה הרבה למכור אז כסף וזהב ירביון ויבנו להם בתים ספונים וחשובים והיה חברון בנוי בכל עניני יופי ז' שנים לפני צוען מצרים כי זה מעיד על עשירות המקום ורבוי תבואתם כי יתרון ארץ בכל הוא, והזכיר שבח הארץ על ארץ מצרים, לפי שעתידין לומר נתנה ראש ונשובה מצרימה. ומטעם זה נאמר ויבא עד חברון ולא נאמר ויבואו, לפי שבבואם לחברון וראו שם מעלת הארץ על מצרים היו כלם בלב אחד כאיש אחד לספר בשבח הארץ, ואחר כן נתקלקלו ובאותה שעה צדיקים היו. (כלי יקר)


{כג}  וַיָּבֹ֜אוּ עַד-נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֗ל וַיִּכְרְת֨וּ מִשָׁ֤ם זְמוֹרָה֙ וְאֶשְׁכּ֤וֹל עֲנָבִים֙ אֶחָ֔ד וַיִּשָּׂאֻ֥הוּ בַמּ֖וֹט בִּשְׁנָ֑יִם וּמִן-הָֽרִמֹּנִ֖ים וּמִן-הַתְּאֵנִֽים:

 אונקלוס  וַאֲתוֹ עַד נַחֲלָא דְאִתְכָּלָא וּקְצוֹ מִתַּמָן עוֹבַרְתָּא וְאַתְכַּל עִנְבִין חַד וּנְטָלוֹהִי בַאֲרִיחָא בִּתְרֵין וּמִן רִמוֹנַיָא וּמִן תְּאֵנַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָתוּ עַד נַחְלָא דְאַתְכְּלָא וְקָצוּ מִתַּמָן עוֹבַרְתָּא וְאִתְכַּל דְעַנְבִין חַד וְסוֹבְרוֹהִי בְּאַסְלָא בִּכְּתֵיף תְּרֵין מִנְהוֹן וְכֵן מִן רוּמָנַיָא וְכֵן מִן תֵּינַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  זמורה. שוכת גפן, ואשכול של ענבים (צ) תלוי בה: וישאהו במוט בשנים. ממשמע שנאמר וישאוהו במוט איני יודע שהוא בשנים, (ק) מה תלמוד לומר בשנים, בשני מוטות, הא כיצד, שמנוה נטלו אשכול, (ר) אחד נטל תאנה, ואחד רמון. יהושע וכלב לא נטלו כלום, לפי שכל עצמם להוציא דבה נתכוונו, כשם שפריה משונה כך עמה משונה (סוטה לד). ואם חפץ אתה לידע כמה משאוי אחד מהם, צא ולמד מאבנים שהקימו בגלגל, הרימו להם איש אבן אחת מן הירדן על שכמו והקימוה בגלגל (יהושע ד, ה), ושקלום רבותינו משקל כל אחת מ' סאה, וגמירי, טונא דמידלי אינש על כתפיה, אינו אלא שליש משאוי ממשאוי שמסייעין אותו להרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) כאלו כתיב ויכרתו משם זמורה עם אשכול ענבים אחד לא זמורה לחוד ואשכול לחוד דאם כן למה כרתו הזמורה כלל שאינו פרי: (ק) פירוש מדכתיב וישאוהו דמשמע שנים דמיעוט רבים שמונים אם כן מה תלמוד לומר שנים וכו' והא דלא פירש זה על הקרא יש לומר דהייתי אומר דשנים קאי על זמורה [ואשכול] שהיו נושאין הזמורה במוט אחד ואשכול במוט אחד אבל לפי מה שפרש"י זמורה ואשכול ענבים תלוי בה שמע מינה דאשכול וזמורה הכל אחד הוא אם כן קשה למה כתיב שנים ומתרץ בשני מוטות: (ר) ר"ל לפי שאמר משה ולקחתם מפרי הארץ משמע מכל הפירות ולמה לא נטלו רק ג' מינים דכתיב אשכול ענבים ומן התאנים ומן הרמונים אלא ודאי שמונה נטלו אשכול וכו' ומפרש רש"י ואזיל למה לא נטלו כולם והלא משה אמר ולקחתם מכל הפירות ומפרש לפי שכל עצמן וכו' דאם לא להוציא דבה נתכוונו לא היה להם ליקח אשכול ענבים שלם כדי שיוכלו ליקח מכל פרי הארץ או לא היה להם ליקח אשכול כלל ותדע דכדי להוציא דבה נתכוונו משום דאמרינן בגמרא ואם חפץ אתה לידע וכו' ומה יכול ללמוד מאבנים שהקימו בגלגל דלמא שאני הכא שלא היו נושאין משא לפי כחם וגבורתם אלא ודאי דהכי דייק דאם לא שנשאו לפי כחם וגבורתם למה לא נטלו רק ג' מינים אלא ודאי כדי להוציא דבה נתכוונו. והרא"ם הביא הגמרא ורש"י דמסכת סוטה שמפרש כל זה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  עד נחל אשכול. דברי משה ויתכן להיות כמו וירדוף עד דן להיות שם אחר: (אבן עזרא)


{כד}  לַמָּק֣וֹם הַה֔וּא קָרָ֖א נַ֣חַל אֶשְׁכּ֑וֹל עַ֚ל אֹד֣וֹת הָֽאֶשְׁכּ֔וֹל אֲשֶׁר-כָּֽרְת֥וּ מִשָּׁ֖ם בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  לְאַתְרָא הַהוּא קְרָא נַחְלָא דְאִתְכָּלָא עַל עֵסַק אִתְכָּלָא דִקְצוֹ מִתַּמָן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  לְאַתְרָא הַהוּא קָרוּ נַחְלָא דְאַתְכְּלָא עַל עֵיסַק עוֹבַרְתָּא דְקָצִיצוּ מִתַּמָן בְנֵי יִשְרָאֵל וַהֲוָה חַמְרָא נָטֵיף מִנֵיהּ כְּנַחְלָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  קרא. הקורא כמו אשר ילדה אותה ללוי: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  למקום ההוא קרא נחל אשכול: הפסוק מתחיל בלמ''ד ומסיים בלמ''ד דסתם נזירות ל'. ום. והיין אם זכה לשתותו כראוי אז חמרא וריחני פקחין וזוכה ללמוד וללמד: (בעל הטורים)

 אור החיים  למקום ההוא קרא וגו'. פירוש הקדוש ברוך הוא קודם לכן כתב עד נחל אשכול על שם העתיד כי הוא מגיד מראשית אחרית, ואומרו אשר כרתו משם וגו' פירוש ואם תאמר והלא כמה אשכולות נכרתו מהמקום, לזה אמר הפלאת אשכול זה שנקרא המקום על שמו על אודות האשכול וגו' אשר כרתו בני ישראל פירוש כללות ישראל כרתו אשכול זה, והגם שלא היו אלא י"ב אנשים, לצד היותם שלוחי כל ישראל, כאלו כרתו כל ישראל על דרך אומרו (שמות יב) ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל: (אור החיים)

 ספורנו  על אודות האשכול אשר כרתו משם בני ישראל. תמהו הכנעניים על שאותו האשכול אצל בני ישראל שכרתו אותו היה דבר חדוש ונפלא כי רבים היו בארץ אשכולות גדולים כמוהו או יותר ממנו ולא היה זה נפלא אצל הכנעניים יושבי הארץ כלל ועל תמיהתם זו קראו המקום נחל אשכול: (ספורנו)

 כלי יקר  למקום ההוא קרא נחל אשכול. כי מימים רבים היה נקרא מקום זה אשכול כדמסיק בילקוט פר' חיי שרה (קב.כג) ובפרשה זו (תשמג.יג) וע"י מעשה זה קראוהו נחל אשכול הוסיפו לו שם נחל, והוא לשבחו של א"י כי עיקר הגפן הטוב הוא הצומח בהרים כי המה מתבשלים ביותר ע"י השמש השולטת יותר בהרים מבנחלים והמה לקחו אשכול מן הנחל בעמק ואעפ"כ היה גדול ומעולה וק"ו לאשכלות ההרים, ובזה מתורץ למה לא קראוהו סתם אשכול. ולמעלה פר' נשא (ה.יז) במי המרים פרשתי שמי מרה היו מתוקים ובפיהם של ישראל שבו להיות מרים וע"כ הוצרך לומר שם ע"כ קרא שמה מרה. שלא יובן מן שם מרה שהיו קודם לכן מרים, כך בעקידה פירש שהוצרך להודיע לנו שנקרא אשכול על אודות אשכול זה שכרתו משם שלא תאמר שנקרא מעולם אשכול על שם שיש שם אשכולות מובחרים ויהיה זה עדות על גנות הארץ שאין בכל הארץ כמותם, ע"כ אמר שבכל הארץ היה כן והמה לקחו במקרה ממה שנזדמן לידם, ומה שנקרא נחל אשכול זהו על אודות האשכול. ויתכן לפרש שנקרא אשכל על שם למה אשכל שניכם יום אחד, כי מקום זה גרם להם שנעשו שכולים כי אמרו כשם שפריה משונה כך עמה, ועי"ז כרתו משם בני ישראל כי כולם נכרתו ספו תמו לכך נאמר אשר כרתו משם בני ישראל. (כלי יקר)


{כה}  וַיָּשֻׁ֖בוּ מִתּ֣וּר הָאָ֑רֶץ מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֥ים יֽוֹם:

 אונקלוס  וְתָבוּ מִלְאַלָלָא יָת אַרְעָא מִסוֹף אַרְבְּעִין יוֹמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְתָבוּ מִלְאַלְלָא יַת אַרְעָא בִתְמַנְיָא יוֹמִין בְּיַרְחָא דְאָב מִסוֹף אַרְבְּעִין יוֹמִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  וישבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום. והלא ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה היא, ומהלך אדם בינוני עשרה פרסאות ליום, הרי מהלך ארבעים יום מן המזרח למערב, והם הלכו ארכה ורחבה, אלא שגלוי לפני הקב"ה שיגזור עליהם יום לשנה, קצר לפניהם את הדרך: (רש"י)

 אבן עזרא  יש מקץ שהוא תחילה ויש מקץ שהוא מסוף ויתכן להיות ראש הארבעים: (אבן עזרא)


{כו}  וַיֵּֽלְכ֡וּ וַיָּבֹ֩אוּ֩ אֶל-מֹשֶׁ֨ה וְאֶֽל-אַהֲרֹ֜ן וְאֶל-כָּל-עֲדַ֧ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל-מִדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן קָדֵ֑שָׁה וַיָּשִׁ֨יבוּ אֹתָ֤ם דָּבָר֙ וְאֶת-כָּל-הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּרְא֖וּם אֶת-פְּרִ֥י הָאָֽרֶץ:

 אונקלוס  וַאֲזָלוּ וְאָתוּ לְוַת משֶׁה וּלְוַת אַהֲרֹן וּלְוַת כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַדְבְּרָא דְפָארָן לִרְקָם וַאֲתִיבוּ יָתְהוֹן פִּתְגָמָא וְיָת כָּל כְּנִשְׁתָּא וְאַחֲזֵיאֻנוּן יָת אִבָּא דְאַרְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲזָלוּ וְאָתוּ לְוַת משֶׁה וּלְוַת אַהֲרן וּלְוַת כָּל כְּנִישְׁתָּא דְיִשְרָאֵל לְמַדְבְּרָא דְפָּארָן לִרְקַם וְאָתִיבוּ לְהוֹן פִּתְגָמָא וּלְוַת כָּל כְּנִישְׁתָּא וְחָמִיאוֹנוּן יַת אִבָּא דְאַרְעָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וילכו ויבאו. מהו וילכו, להקיש (ש) הליכתן לביאתן, מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה (סוטה לה): וישיבו אתם דבר. את משה (ת) ואת אהרן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) (נחלת יעקב) פירש"י בגמרא וילכו יתירה הוא כיון דכתיב וישובו לא הל"ל אלא ויבאו אל משה עד כאן פירוש לפירושו כיון דקודם לזה סיפר וישובו מתור הארץ דהיינו סיפור חזרתן למה הזכיר אחר כך וילכו. ועל זה תירץ להקיש וכו': (ת) ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלמא אף לישראל ויש לומר דאי אף אאל כל עדת בני ישראל דלעיל מיניה קאי אם כן ואת כל העדה דכתיב אחר כך למה לי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וילכו. להודיע שלא באו לאהליהם אל המחנה רק מיד הלכו: וישיבו אתם דבר. אל משה ואהרן: (אבן עזרא)

 אור החיים  וילכו ויבואו וגו'. קשה למה הוצרך לומר וילכו אחר שכבר השמיענו ההליכה, ורז"ל אמרו (סוטה לה.) שנכתבה להקישה לביאה מה ביאה בעצה רעה וכו', וצריך לדעת לאיזה ענין ישמיענו הכתוב דבר זה שהלכו בעצה רעה:

אכן יתבאר הענין על פי מה שאמרו במס' קדושין דף ל"ט וזה לשונם תניא רבי יעקב אומר אין לך מצוה וכו' הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה ולקח הגוזלות ושלח את האם ובחזרתו נפל ומת היכן אריכות ימיו של זה אלא לעולם שכולו טוב וכו', והעלה בש"ם שרבי יעקב מעשה חזא, ומקשה ודלמא מהרהר בעבודה זרה הוה, ומשני איהו נמי הכי קאמר אי סלקא דעתך שכר מצוה בהאי עלמא איכא אמאי לא אגין מצוה עליה דלא אתי לידי הרהור עד כאן. משמע דלמאן דאמר שכר מצוה בהאי עלמא איכא תגין מצוה מהיסורין ומהחטא, וקשה דבמסכת סוטה דף כ"א אומר במסקנת הדברים לרבא מצוה אגוני מגנא אבל אצולי לא מצלא ואפילו בזמן עצמו שהוא עסוק בה, וכפי זה במה מוכיח רבי יעקב ממה שלא הגינה עליו המצוה שלא לבא לידי הרהור עבודה זרה, והגם שלסברת רב יוסף שמביא הש"ס בסוטה מצוה בזמן שהוא עסוק בה תגין עליו גם מהעבירות, הלא נדחית סברת רב יוסף מכח קושית דואג ואחיתופל שלא הגינה עליהם תורתם שלא יצאו לתרבות רעה, וכיון שנדחו דברי רב יוסף במה מצדיק הש"ס דחיית רבי יעקב בקידושין:

ויש שרצו לחלק בין מעשה מצוה למעשה מצוה, מה שאמרו בסוטה דמצוה לא מצלא מהחטא אפילו בעידנא דעסיק בה מדבר בעושה שלא לשמה, ושם שאמרו אמאי לא אגנת עליהם שלא לבא לידי חטא מדבר במצוה לשמה עד כאן דבריהם, וזה הבל שאם כן היה לו לתלמוד לדחות מעשה הסולם בשלא עשה המצוה לשמה שהיא דחיה יותר קרובה מדחיית דלמא מהרהר בעבודה זרה, גם היה מרויח בדחיה זו שאין להקשות למה לא הגינה עליו מיצר הרע כיון שאין כח באותה מצוה להגין מיצר הרע:

והנכון לתרץ הוא דמסקנת התלמוד היא כסברת רב יוסף דמצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא ולזה הוא שמוכיח ר' יעקב ממה שלא הגינה והצילה המצוה על העולה בסולם להביא גוזלות לאביו שהרי גם בחזרה היה שעת מעשה מצוה שהביא גוזלות לאביו, ומה שדחה הש"ס בסוטה סברת רב יוסף ממה שלא הגינה תורה לדואג ואחיתופל אינה דחיה, לפי מה שאמרו בחגיגה (טו:) במתניתא תנא דואג ואחיתופל טינא היתה בלבם פירוש שתורתם היתה שלא לשמה, ומעתה אין הוכחה ממה שלא הצילתם תורתם שהרי לא היתה תורה לשמה, או למה שפירשו שם התוספות שהיו בעלי עבירות קודם שעסקו בתורה וקדמה תורתם ליראת חטאם שבכגון זה אין תורה מצילתם מיצר הרע:

ועוד אפילו לסברת הדוחה סברת רב יוסף במסכת סוטה מדואג ואחיתופל לא דחה אלא חלוקת תועלת התורה דאינה מצלת (אפילו) בזמן שאינו עוסק בה אבל מה שאמר מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא לא דחה הש"ס, והגם דרבא מכח קושית דואג ואחיתופל הוכרח ליישב הברייתא שאמרה תלה הכתוב המצוה בנר והתורה באור וכו' יאמר שאין תועלת במצוה אלא להגין מהצרות, אין הכרח לדבריו ויכולין לומר על זה הדרך מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא ובעידנא דלא עסיק בה ולא כלום תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא ובעידנא דלא עסיק בה מגנא ולא מצלא, ומה שאמרו אם יש לה זכות תולה זכות תורה שמצלת מהפורענות אפילו שלא בזמן שעוסקת בה, והגם שאין אשה מצווה על התורה, בשכר תורת בעליהן ובניהם וכדברי רבינא שם (סוטה כא.) ולדרך זה מוכיח ר' יעקב מהעולה בסולם להביא גוזלות לאביו שלא הצילתו מצותו בעת שהיה עסוק בה:

ועוד כשנעמיק בדבר נעמיד סוגית קדושין אפילו אליבא דרבא, בהעיר מה שאמר הש"ס דלמא מהרהר בעבודה זרה קשה לו יהיה שמהרהר בעבודה זרה היתה המצוה מצילתו מהיסורין כמו שמוכח מסוטה שאמרו אם יש לה זכות תולה, ושם בסוטה זו ודאי קלקלה וקאמר שהזכות ימנע יסוריה ואפילו אליבא דרבא, ושם זכותה מרוחק ומה שלפנינו שהלך להביא גוזלות זכותו לפניו, ולתרץ זה מוכרח לומר לצד שהיה מהרהר בעבודה זרה הרי הוא ככופר בכל התורה והרי הוא כגוי לכל דבריו ואין לו מצוה שתגין עליו, או אפשר כי לצד שבשעת מעשה המצוה הרהר בעבירה אין תועלת במצוה שעושה להגין כל עיקר, ומתרץ דסובר ר' יעקב אי אמרינן דשכר מצוה בהאי עלמא היתה מגינה עליו מבא לידו דבר הסובב פורענות שאם לא תאמר כן אם כן גם מהפורענות אינה מגינה, וגם לסברת רבא שאמר מצוה אגוני מגנא מפורענות מכלל הדבר ההוא שלא יבא לידו עון שיסובב הפורענות, שזולת זה גם מהפורענות אינו מ ובט ח:

נמצינו אומרים שלסברת רב יוסף מצוה בשעת מעשה מצלת מיצר הרע, וגם לסברת רבא לתירוץ ב' אם העון יסובב פורעניות בעולם הזה תגין עליו המצוה ממנו, ולזה בא הכתוב כאן לתרץ הקושי' הנרגשת למה לא הגינה עליהם המצוה שהלכו בשליחות מצוה דכתיב וישלח אותם משה על פי ה' להצילם מהפורעניות אשר סובב להם, ואמר וילכו ויבואו פירוש להקיש הליכתם לביאתם מה ביאתם בעצה רעה אף כשהלכו בעצה רעה אם כן אין כאן מצוה כל עיקר ואדרבא שלוחי עבירה הם:

עוד נראה הטעם שהוצרך הכתוב להשמיענו זה הוא על פי מה שאמרו שם בקידושין אחר שתרץ לסברת ר' יעקב שהיה לו להגין עליו מלבא לידי עבירה חזר התלמוד להקשות והאמר ר' אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין ומתרץ סולם רעוע הוה עד כאן. וקשה מה קושיא היא זאת אחר שאמר הש"ס מהרהר בעבודה זרה הוא למה לא יועיל דבר זה גם לתירוץ קושית שלוחי מצוה אינן ניזוקין, אלא ודאי ששלוחי מצוה יש להם תועלת בשליחות המצוה שלא ימשך להם פעולה רעה מהשליחות עצמו, ומשמע מהש"ס שזה דבר מוסכם הוא, ומעתה נתחייב הכתוב לומר וילכו ויבואו לעקור מהם שם שליחות מצוה שלא הלכו אלא בעצה רעה ולזה הוזקו בשליחותם:

ובדרך רמז יתבאר אומרו וילכו ויבואו על דרך אומרם ז"ל (סוטה ג.) בעלי הסוד כי אדם גדול כשיזדמן לפניו עבירה ויגש לעשות פורחת ממנו נפשו הרמה ונכנסת בו רוח שטות ואז יקרב לעשותה, ולצד שהכתובים מעידים שהאנשים ההמה נשיאי ישראל וגדולי הנפש לזה העיד הכתוב כי בשעת מעשה הרע כשבאו למשה לדבר דברי רשע הלכו, פירוש פרחו מהם אורות הקדושות מנשמתם ואז ויבואו:

עוד ירמוז במאמר וילכו שעשו הליכה מוחלטת בארץ כנען שלא יבואו לה עוד כאשר גילו בדבריהם אשר דברו לעם, גם התורה החליטה עליהם שהליכתם הליכת עולם ולא ישובו לראותה עוד. ואומרו ויבואו אל משה וגו' בא לתת טעם למה באו ולא נאבדו בשליחותם, אל משה וגו' פירוש חש ה' על דבר כבוד משה אשר על כן השלימו השליחות ובאו. עוד כדי שיראו משה ואהרן והעדה מעשה ה' כי אנשים מעט עלו בין כמה אומות גדולים ועצומים ונמלטו, ומזה יצדיקו כי כמו כן יעשה ה' עמהם להטיל אימתם על כל העמים וישרים דרכי ה' וגו':

אל מדבר פארן קדשה. צריך לדעת למה לא הזכיר הכתוב קדשה אלא בחזרה ולא בהליכה. ואולי שרמז במאמר קדשה מה שנתעכבו בקדש בסיבת המרגלים דכתיב (דברים א מו) ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם, ואמרו ז"ל (רש"י שם) י"ט שנה עשו בקדש וי"ט שנה בחזרה מקדש עד שהגיעו לה פ"ב הרי ל"ח שנה, מעתה בקדשה ובסיבובה נתעכבו כל הזמן שגרמו המרגלים להתעכב במדבר, והוא מאמר ויבואו אל משה וגו' אל כל עדת ישראל קדשה:

וישיבו אותם דבר. העלים הכתוב תשובתם הרעה ואמר דבר סתם, שאין דרך הכתוב לכתוב מעשיהם של רשעים אלא לצד ההכרח, כמו שתמצא שלא כתב הריגת חור ביום מעשה העגל, וגם מעשה העגל אמרו בגמרא (ע"ז ד:) שלא נכתב אלא ללמד ישראל שאם חטא ציבור אומרים להם כלך אצל ציבור, וכמו כן במה שלפנינו העלים הדברים עד שהוצרך לומר שישראל רצו לשוב למצרים וימרו בה' ח"ו חל עליו לומר סיבת הדבר וגילה דבר שהוציאו דבת הארץ, וטעם שהוצרך הכתוב לומר המראת ישראל, הוא להודיע טעם עכבתם במדבר מ' שנה שהיה לסיבת המראתם ואומר ואת כל העדה פירוש שהשיבוהו כשהיה את כל העדה ולא יחדוהו לדבר אליו דברים הרעים בפני עצמו שנתכוונו להבאישו בעיני כל ישראל:

או ירצה על זה הדרך וישיבו אותם דבר האמור בסמוך, ובא הכתוב להודיע שחלקו כבוד למשה ליחד לו התשובה כחוק המלוכה ואחר כך השיבו גם לכל העדה:

או ירצה על פי מה שאמרו ז"ל במאמר שכתבנו בפסוק ראשון שנלכד משה בידם בטענת ויחפרו לנו את הארץ וגו' עד כאן. אמור מעתה שטעם שליחות ישראל היה טעם בפני עצמו וטעם שליחות משה היה טעם בפני עצמו, לזה אמר הכתוב וישיבו אותם דבר למשה ואהרן לדברים שאמר להם בשליחותו ואת כל העדה לדברים שאמרו להם בשליח ותם: (אור החיים)

 ספורנו  אל מדבר פארן קדשה. אל אותו החלק מהמדבר שהיה מול קדש ברנע: (ספורנו)


{כז}  וַיְסַפְּרוּ-לוֹ֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ בָּ֕אנוּ אֶל-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר שְׁלַחְתָּ֑נוּ וְ֠גַ֠ם זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ הִ֖וא וְזֶה-פִּרְיָֽהּ:

 אונקלוס  וְאִשְׁתָּעִיאוּ לֵהּ וַאֲמָרוּ אֲתֵינָא לְאַרְעָא דִי שְׁלַחְתָּנָא וְאַף עַבְדָא חֲלַב וּדְבַשׁ הִיא וְדֵין אִבַּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִשְׁתָּעִיוּ לֵיהּ וְאָמָרוּ אָתָאנָא לְאַרְעָא דְשָׁדַרְתָּנָא וְאוּף עַבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ הִיא וְדֵין אִבָּהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  זבת חלב ודבש היא. כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת (א) בתחלתו, אין מתקיים בסופו (במ"ר טז, יז): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דאם לא כן כיון שכונתם לא היה אלא לרעה למה אמרו בראש דבריהם היפך כונתם אלא על כרחך כל דבר שקר וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויספרו לו. למשה שהוא העיקר: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויספרו לו וגו'. דקדק לומר לו, שהיו מייחדים הדיבור ביחוד אליו, אבל המאמר לא היה למשה לבד אלא לכל העדה השומעים, והוא אומרו ויאמרו ולא אמר לו:

באנו אל הארץ וגו'. פירוש שהגענו שמה לשלום ולא אירע להם תקלה, וגמרו אומר הטעם אשר שלחתנו פירוש לצד שעשינו מצות שליחותך נשמרנו. או ירצו לומר לצד שעשה להם לויה ששלחם היא שעמדה להם לבוא אל הארץ בשלום. ואולי כי לזה דקדק לומר ויספרו לו לומר שספרו דבר הנוגע למעלת משה כי זכותו עמדה להם, ואומרו ויאמרו הוא תשובת הארץ מה שנוגע לכללות ישראל לזה לא אמר לו:

וגם זבת חלב ודבש וגו'. אומרו וגם לצד שקדמה הודעה במדה טובה שנעשה להם נס בהליכה מוסיפין להודות גם בטובת הארץ כי זבת חלב וגו': (אור החיים)

 ספורנו  וגם זבת חלב ודבש הוא. לא בלבד היא טובה אבל היא גם כן זבת חלב ודבש נותנת בלי טורח רב מקנה מרבה חלב ורב דבש ומעדני מלך: (ספורנו)

 כלי יקר  וגם זבת חלב ודבש הוא. אמרו אל משה, כל הדברים הטובים אשר דברת בשם ה', לא נפל מכולם דבר ארצה וכאשר שמענו כן ראינו וז"ש באנו אל הארץ אשר שלחתנו. כי אילו היה בה שינוי באיזו דבר היה נראה כאלו לא זו הארץ אשר שלחתנו לשם מאחר שחסרו בה התוארים ההם, ונוסף על דבריך הוא שגם זבת חלב ודבש היא, אך בדבר אחד לא מצאנו כדבריך כי אמרת שסימן זה בדוק ומנוסה שבמקום שהעם עז הם יושבים בערי הפרזות, על זה אמרו אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאד. כי לשון אפס משמש כמו אך ורק.

והבט ימין וראה כי המה אמרו ערים גדולים ובצורות מאד. ובפר' דברים (א.כח) אמר משה שהמרגלים אמרו ערים גדולות ובצורות בשמים. ולא מצינו שאמרו בשמים, אלא שמשה הבין מדבריהם כפירה בהקב"ה כי אמרו חזק הוא ממנו. כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם, (סוטה לה.) ואמרו שחוזק זה בא להם מכוכבי השמים וכסיליהם וזה"ש ובצורות בשמים. שמזלם שבשמים חזק ממנו כביכול, ומתחילה לא אמרו כפירה זו בפירוש ואמרו סתם בצורות גדולות מאד וכאשר בא כלב והכחיש דבריהם אמרו הכפירה בפירוש כי חזק הוא ממנו. ומסוף דבריהם ניכר שראש דבריהם היה ג"כ כפירה וכאילו אמרו ובצורות בשמים. (כלי יקר)


{כח}  אֶ֚פֶס כִּֽי-עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻ֤רוֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד וְגַם-יְלִדֵ֥י הָֽעֲנָ֖ק רָאִ֥ינוּ שָֽׁם:

 אונקלוס  לְחוֹד אֲרֵי תַקִיף עַמָא דְיָתֵב בְּאַרְעָא וְקִרְוַיָא כְּרִיכָן רַבְרְבִין לַחֲדָא וְאַף בְּנֵי גִבָּרַיָא חֲזֵינָא תַמָן: (אונקלוס)

 יונתן  לְחוֹד אֲרוּם תַּקִיף עַמָא דְיָתֵיב בְּאַרְעָא וְקִירְוַיָא כְּרִיכִין חַנְיָין רַבְרְבָן לַחֲדָא וְאוּף מַרְבְּיָנֵי דַעֲנָק גִבָּרָא חֲמֵינָא תַמָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  בצורות. לשון חוזק, ותרגומו כרכין, לשון בירניות עגולות, ובלשון ארמי כריך עגול: (רש"י)

 אור החיים  אפס כי עז וגו'. פירוש לפי שבשליחות משה שאל החזק הוא וגו' הבמחנים וגו' לזה אמרו כי העם חזק ובמבצרים יושב, וגמרו אומר וגם ילידי הענק וגו' פירוש שלא לחשוב כי בצרו עריהם לצד חולשתם הרי גם ילידי הענק ראינו שם ואלו אין להם פחד ודאי אם כן אין ללמוד ממבצריהם שחלשים הם:

עוד ירצה באומרו העם היושב בארץ כי העם היו יושבים נפוצים חוץ לערים והיו סומכין על גבורתם, וכן תמצא שאמרו ז"ל (במד"ר כאן) בפסוק עמלק יושב וגו' והכנעני וגו' שהיו יושבים בדרך חוץ לעיר, גם רמזו במאמר היושב בארץ שהארץ צריכה גבורי כח לעמוד בה: (אור החיים)

 ספורנו  אפס כי עז העם. אבל אי אפשר לנו לכבשה מפני שהעם עז והערים בצורות ושוכני הארץ הם שונאינו והם בני עמלק שילחמו גם הם בנו כדי שלא נקרב אל גבולם: (ספורנו)


{כט}  עֲמָלֵ֥ק יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֣רֶץ הַנֶּ֑גֶב וְ֠הַֽחִתִּ֠י וְהַיְבוּסִ֤י וְהָֽאֱמֹרִי֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהָ֔ר וְהַֽכְּנַעֲנִי֙ יוֹשֵׁ֣ב עַל-הַיָּ֔ם וְעַ֖ל יַ֥ד הַיַּרְדֵּֽן:

 אונקלוס  עֲמַלְקָאָה יָתֵב בַּאֲרַע דָרוֹמָא וְחִתָּאָה וִיבוּסָאָה וֶאֱמוֹרָאָה יָתֵב בְּטוּרָא וּכְנַעֲנָאָה יָתֵב עַל יַמָא וְעַל כֵּיף יַרְדְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  עֲמַלְקָאֵי יַתְבִין בְּאַרַע דָרוֹמָא וְחִתָּאֵי וִיבוּסָאֵי וֶאֱמוֹרָאֵי יַתְבִין בְּטַוְורָא וּכְנַעֲנָאֵי יַתְבִין עַל יַמָא וְעַל תְּחוּם יוֹרְדְנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  עמלק יושב וגו'. לפי שנכוו בעמלק כבר, הזכירוהו מרגלים (ב) כדי ליראם: על יד הירדן, יד כמשמעו אצל הירדן ולא תוכלו לעבור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) אף על גב דבאמת היה יושב שם דכתיב והעמלקי והכנעני יושב בעמק וגו' אלא רש"י דייק כיון דכתיב ועליתם את ההר ושם יושב האמורי והחתי ואם כן כיון שהאמורי והחתי יושבים בהר ועמלק יושב בעמק לא היה להזכירו תחלה אלא כדי ליראם וכו': (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  והאמורי יושב. מלא ו' ששקול הוא כששה עממים שנאמר בו כגובה ארזים גבהו: (בעל הטורים)


{ל}  וַיַּ֧הַס כָּלֵ֛ב אֶת-הָעָ֖ם אֶל-מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַֽעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי-יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ:

 אונקלוס  וַאֲצֵית כָּלֵב יָת עַמָא לְמשֶׁה וַאֲמַר מֵיסַק נִיסַק וְנִירַת יָתַהּ אֲרֵי מֵיכַל נֵיכוּל לָהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּשְׁתִיק כָּלֵב יַת עַמָא וְאֵיצֵתִינוּן לְוַת משֶׁה וַאֲמַר מֵיסַק נֵיסַק וְנִירַת יָתָהּ אֲרוּם מֵיכַל נֵיכוֹל לָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויהס כלב. השתיק (ג) את כלם: אל משה. לשמוע מה שידבר במשה, צווח ואמר, וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם, (ד) השומע היה סבור שבא לספר בגנותו, ומתוך שהיה בלבם על משה בשביל דברי המרגלים שתקו כלם לשמוע גנותו, אמר, והלא קרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו (במ"ר שם יט): עלה נעלה. אפילו בשמים, (ה) והוא אומר עשו סולמות ועלו שם, נצליח בכל דבריו: ויהס. לשון שתיקה, וכן הס כל בשר (זכריה ב, יז), הס כי לא להזכיר (עמוס ו, י), כן דרך בני אדם הרוצה לשתק אגודת אנשים אומר שי"ט (ס"א הס): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) ואף על גב דבהדיא כתיב בקרא את העם ועוד קשה דהא בקרא אינו כתיב שדברו העם כלום. ויש לומר דקאי אמרגלים כלומר שהשתיק המרגלים כולם ששתקו ולא דברו כלום כדי שישמעו העם מה שידבר כלב במשה: (ד) מדכתיב עקב היתה רוח אחרת עמו משמע שתי רוחות אחת בפה ואחת בלב ולמרגלים אמר אני עמכם בעצה אבל בלבו היה לומר האמת ועל ידי כן היה בו כח להשתיקן אבל הרא"ם פירש משום שקראו בן עמרם ולא קראו בשמו הבינו זה וקראו כן כדי שיטעו ויחשבו שכוונתו לגנאי: (ה) דאם לא כן הל"ל נעלה וירשנו עלה למה לי אלא עלה נעלה מכל מקום אפילו בשמים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויהס כלב. אמר רבי יונה המדקדק שטעמו שאמר הסו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  עלה נעלה. בה''א לומר שאפילו אם יאמר לנו עשו סולמות ועלו לרקיע שהוא מהלך ת''ק שנה נעלה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויהס וגו' אל משה. פירוש לפי שאין כח באדם הדיוט להשתיק המון שש מאות אלף לזה בא במאמרו כי הוא משתיקם אל משה ולא לגזירתו, וידוע כי משה מלך דכתיב (ברכה) ויהי בישורון מלך ולאימתו שתקו לשמוע אשר יאמר, ואמר עלה נעלה וירשנו אותה, פירוש גם לפי דברי המרגלים נוכל לה: (אור החיים)

 ספורנו  ויהס כל'ב את העם. השתיק את העם שהיו מתחילים מאז לתת קולם כמו שעשו אחר כך כאמרו ותשא כל העדה ויתנו את קולם: אל משה. שישמעו מה ישיב משה. ואולי אז אמר משה מה שהעיד אחר כך באומרו ואומר אליכם לא תערצון ולא תיראון מהם וכלב חזק דבריו באמרו: עלה נעלה. ראוי לנו לעלות כי לא יתקוממו נגדנו למנוע עלייתנו: וירשנו אותה כי יכול נוכל לה. כי אחר שנעלה שם ינוסו מפנינו כי כבר נמוגו כל יושבי כנען: (ספורנו)

 כלי יקר  עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה. כפל הלשונות יש לפרש בשני פנים. דרך א' הוא, שעלה כלפי מעלה אמר כדרך שנאמר (בראשית מו.ד) ואנכי אעלך גם עלה. שפירשו רז"ל גם עלה קאי על השכינה (מכילתא בשלח פר' ג) ואגבה יעלה גם הוא, כך פירושו כאן, עלה אי אתם מודים לי בעלה שהשכינה תעלה לבית מלונה כי הארץ ההיא מלון לשכינה מימות עולם כארז"ל (חולין צא:) צדיק זה בא לבית מלוני, וכשם שהשכינה תעלה כך אגבה נעלה גם אנו הדבקים בה', כי יכול. אי אתם מודים לי ביכול שהקב"ה יכול להם וכשם שהוא יכול להם כך נוכל גם אנחנו להם ביכולת האל ית' אשר עמנו, והמרגלים אמרו מעיקרא דדינא פרכא והנחה ראשונה בלתי צודקת ולא נוכל לעלות אנחנו כי חזק הוא ממנו כביכול כלפי מעלה אמרו כן וכן פירש"י.

דרך ב' הוא, שאמר עלה. אמת שהעליה אפשרית היא אך נעלה בתנאי זה אם אנחנו נתקן מעשינו כי בזכותא תליא מילתא ואנחנו חייבים לעשות הכנה אל העליה ע"י תשובה ומעשים טובים, וכן יכול. הקב"ה ודאי יכול להם אך בתנאי זה שגם אנחנו נוכל ע"י שנסיר לב האבן מקרבנו, והשיבו המרגלים אם בנו תלוי הדבר א"כ אין בו ממש כי אם ה' לא יעלנו מזה ברחמיו מצדינו יבצר ונמנע, כי חזק הוא ממנו. היצר הרע כארז"ל (סוכה נב.) יצרו של אדם גדול ממנו וכדמסיק בילקוט של תהלים (לה.י.תשכג) על פסוק מציל עני מחזק ממנו. היינו מן היצה"ר ע"ש. (כלי יקר)


{לא}  וְהָ֨אֲנָשִׁ֜ים אֲשֶׁר-עָל֤וּ עִמּוֹ֙ אָֽמְר֔וּ לֹ֥א נוּכַ֖ל לַֽעֲל֣וֹת אֶל-הָעָ֑ם כִּֽי-חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ:

 אונקלוס  וְגֻבְרַיָא דִי סְלִיקוּ עִמֵהּ אֲמָרוּ לָא נֵיכוֹל לְמֵיסַק לְוַת עַמָא אֲרֵי תַּקִיף הוּא מִנָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְגוּבְרַיָא דְסַלִיקוּ עִמֵיהּ אָמְרוּ לָא נֵיכוֹל לְמֵיסוֹק לְוַת עַמָא אֲרוּם תַּקִיף הוּא מִנָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  חזק הוא ממנו. כביכול, (ו) כלפי מעלה אמרו (במ"ר שם יא): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) מדכתיב כי חזק הוא ממנו היה לו למכתב כי חזק ממנו שהרי לעיל גם כן לא כתב הוא רק אפס כי עז העם הזה אלא כלפי וכו'. (גור אריה) דאי אפשר לומר ממנו מישראל דהוה משמע שגם ישראל חזק אלא שהוא יותר חזק כדפרש"י על פסוק ועצומים ממך אתה עצום והם עצומים ממך וכאן לא יתכן זה שהרי המרגלים מדמים עצמן כחגבים נגד העם היושב בארץ אלא כלפי וכו': (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  כי חזק הוא ממנו. איתא בגמרא אל תקרי ממנו אלא ממנו שאפילו בעה''ב אינו יכול להוציא כליו משם. יש מפרשים אלא ממנו ל' מנא פי' כלי. ויש מפרשים לפי שכל אותיות של ממנו כפולים כמו מ''ם נו''ן וי''ו לכך כולל בו ב' דברים פשוטו והדרש שלו: (בעל הטורים)

 אור החיים  האנשים וגו'. פירוש השיבו לדברי כלב ואמרו לא נוכל וגו', והוסיפו לומר דבה בארץ לומר שהגם שהיו יכולין לירש אותה מאוסה היא לצד שאוכלת יושביה וגו': (אור החיים)

 ספורנו  לא נוכל לעלות. שיתקוממו נגדנו ולא יניחונו לעלות כמו שקרה אחר החטא כאמרו וירד העמלקי והכנעני: (ספורנו)


{לב}  וַיֹּצִ֜יאוּ דִּבַּ֤ת הָאָ֨רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּר֣וּ אֹתָ֔הּ אֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֡רֶץ אֲשֶׁר֩ עָבַ֨רְנוּ בָ֜הּ לָת֣וּר אֹתָ֗הּ אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יֽוֹשְׁבֶ֨יהָ֙ הִ֔וא וְכָל-הָעָ֛ם אֲשֶׁר-רָאִ֥ינוּ בְתוֹכָ֖הּ אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת:

 אונקלוס  וְאַפִּיקוּ שׁוּם בִּישׁ עַל אַרְעָא דִי אַלִילוּ יָתָהּ לְוַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר אַרְעָא דִי עֲבַרְנָא בָהּ לְאַלָלָא יָתָהּ אַרְעָא מְקַטְלָא יַתְבָהָא הִיא וְכָל עַמָא דִי חֲזֵינָא בְגַוָהּ אֱנָשִׁין דְמִשְׁחָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַפִּיקוּ טִיב בִּישׁ עַל אַרְעָא דְאַלִילוּ יָתָהּ לְוַת בְּנֵי יִשְרָאֵל לְמֵימָר אַרְעָא דְעָבַרְנוּ בָהּ לְאַלְלָא יָתָהּ אַרְעָא מְקַטְלָא יַתְבָהָא הִיא בְמַרְעִין וְכָל עַמָא דְגַוָהּ גַבְרַיָא מָרֵי מִיכְלַן בִּישִׁין: (תרגום יונתן)

 רש"י  אוכלת יושביה. בכל מקום שעברנו מצאנום קוברי מתים. והקב"ה עשה לטובה כדי לטרדם באבלם ולא יתנו לב לאלו: אנשי מדות. גדולים וגבוהים וצריך לתת להם מדה, כגון גלית גבהו שש אמות וזרת (שמואל-א יז, ד). וכן איש מדון (שמואל-ב כא, כ) איש מדה (דברי הימים-א יא, כג): (רש"י)

 אבן עזרא  ויוציאו דבת הארץ. דבר שלא היה ואין כן ויבא יוסף כי ויבא הפך ויוציאו. דבה מפעלי הכפל מגזרת דובב שפתי ישנים ובמקומו פירשתיו: אכלת יושביה. שהאויר שלה רע: אנשי מדות. כל איש הוא איש מדה רק טעמו מדות גדולות יותר מהכל וכן אנשי לבב ורבים כמו הם: (אבן עזרא)

 אור החיים  וכל העם וגו'. פירוש ואף על פי כן אוכלתם הארץ, או ירצה בדקדוק אומרו בתוכה לומר כל שנתקיימו בתוכה הם אנשי מדות ובזה יוכלו חיות, אבל כל שאינם אנשי מדות עומדים חוצה לה לבל תאכל אותם הארץ:

ונהי וגו' וכן היינו בעיניהם. הודיעו בזה כי אפילו שאר האנשים הרגילים שם אינם דומים להם, והראיה כי התפלאו בהם שהם כחגבים לצד הפלאת מיעוט גופם, הא למדת שאותם הרגילים עמהם אינם בדמיון זה: (אור החיים)

 ספורנו  ארץ אוכלת יושביה. אף על פי שהעם היושבים בהם חזקים אין זה בשביל שבח הארץ אבל הוא מפני שלא ישארו בה זולתי החזקים שהם חזקי המזג והשאר מתים בה מפני רוע האויר: (ספורנו)

 כלי יקר  ארץ אוכלת יושביה הוא. שראו אותם קוברים מתים והאלהים חשבה לטובה כו', וקשה וכי בעבור זה נקראו מוציאי דבה והלא הגידו האמת מה שראו וכי מפני שלא הרגישו שלטובתם עשה ה' זאת נקראו מוציאי דבה, כסילים ראוי שיקראו. וכן מסיק במדרש (במ"ר טז.ב) מרגלים ששלח משה כסילים היו כו' ולפחות יש מקום לומר אהני ליה שטותיה שלא חלי ולא מרגיש בטובתו.

ונראה שהיה להם לכל הפחות לתלות הקבורות בחטאם, כי כבר נודע להם שמעשה ארץ כנען מקולקלים יותר מכל האומות, והם אמרו בהפך זה שכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות טובות המה וצדיקים, ותלו הדבר ברוע מזג אויר הארץ שאוכל ומכלה אפילו ליושביה המורגלים בה ק"ו שתזיק לבלתי יושבים עליה ובאו ממרחק ולא הורגלו באויר הארץ. ובאמרם אנשי מדות נכללו כמה דברים, הן צדקתם ויושר פעולתם במדה ובמשקל אינן יוצאין מקו השיווי, הן ענין הנהגתם במאכלם ומשתם שאינן מן המרבים במאכל ומשתה ומשגל אלא מכלכלין דבריהם במשפט במדה ובזמן הראוי, וא"כ ודאי הכל תלוי בחום האויר המקלקל הבריאות. וזה פריה. כי במקום שהחום גדול אז פריה משונה למעליותא אבל עמה משונה לגריעותא כי הא בהא תליא. ושם ראינו את הנפילים. מן אותן שנפלו ומתו אשר קמטו בלא עת, בני ענק מן הנפילים. הקדמונים וזהו כפל הנפילים כי אחד תואר לענקים ואחד לשון נפילה ממש, ואמרו שאם מזג האויר מזיק לגסי החומר החזקים אף בריאים ק"ו שיזיק לנו החלושים וקטנים מערכם. ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם. כי שמענו אומרים נמלים יש בכרם, כי אינו דומה ראיה מרחוק לראיה מקרוב כי מרחוק נראה הכל יותר קטן ממה שהוא נראה מקרוב, וחגבים גדולים מנמלים ואם היינו בעינינו כחגבים מסתמא היינו מרחוק בעיניהם כנמלים כי אידי ואידי חד שיעורא הוא.

ואמרו להם יהושע וכלב הארץ טובה מאד מאד. הן מצד פריה, הן מצד מזג האויר, ואין טובת הפירות תלוי בחום האויר כי אם בשמנונית הארץ הנותן מתיקות לפירות וז"ש ארץ אשר היא זבת חלב ודבש. כי הבהמה גידולי קרקע מקרי והדבש כנוי אל המתיקות הבא משמני הארץ, והאויר אינו מזיק כ"א לחוטאים, אך בה' אל תמרודו. ואז לא יזיק לכם אויר הארץ, ואתם אל תיראו את עם הארץ. שהיו קוברי מתים, כי לחמנו הם. ודאי בחטאם מתו שהרי נאמר (דברים ז.טז) ואכלת את כל העמים. וארז"ל (ב"ק לח.) מאי דכתיב (חבקוק ג.ו) ראה ויתר גוים. ראה הקב"ה שאפילו ז' מצות של בני נח לא קיימו ועמד והתיר ממונם לישראל ואם ממונם התיר על שלא קיימו ז' מצות א"כ גם גופם התיר על כל התועבות הגדולים שבהם וא"כ ודאי בחטאם מתו דאל"כ למה התיר לנו לאוכלם כלחם וראיה על חטאם שאפילו צדיק אחד שהיה ביניהם מת בחטאם כדי שלא יגין עליהם כצל ז"ש סר צלם מעליהם. אבל צל שלנו קיים והוא הקב"ה שנאמר (תהלים קכא.ה) ה' שומרך ה' צלך.

וקרוב לשמוע, כי לחמנו הלמ"ד בחולם כמו לוחמינו כי הם בעלי מלחמתינו ואולי היו מרגישין בכם ועושין עמכם מלחמה, ע"כ עשה השי"ת שהיו קוברים מתים כדי שלא יתנו לבם אליכם. ותולדות יצחק כתב כי לחמינו כמו המן הזה שאם יסור הצל ממנו וזרחה עליו השמש ונמס כך סר מעליהם צלו של הקב"ה ואז ימסו כדונג מפני האש כמ"ש (שמות טו.טו) נמוגו כל יושבי כנען. וע"ד הרמז אמר סר צלם מעליהם שלא יאמרו אם מדרך הארץ ההיא שתקיא את יושביה החוטאים היום או מחר גם אנחנו נחטא כי אדם אין צדיק בארץ וגו'. ותקיא גם אותנו על זה אמר וה' אתנו בגלות כמ"ש (תהלים צא.טו) עמו אנכי בצרה. ואגבה גם אנחנו בטוחים לשוב שמה ויעשה הקב"ה למען שמו יתברך אשר עמנו ויחזור ויגאלנו. (כלי יקר)

 דעת זקנים  וכל העם אשר ראינו בתוכה. כלו' מה שהיא אוכלת יושביה לא מפני חלישות שבהם שהרי גבורים משונים הם. ד"א אל תאמרו שמפני רוב אכילה ושתייה שהרי הם אנשי מדות אוכלין במדה ושותין במדה: (דעת זקנים)


{לג}  וְשָׁ֣ם רָאִ֗ינוּ אֶת-הַנְּפִילִ֛ים בְּנֵ֥י עֲנָ֖ק מִן-הַנְּפִלִ֑ים וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֨ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵֽינֵיהֶֽם:

 אונקלוס  וְתַמָן חֲזֵינָא יָת גִבָּרַיָא בְּנֵי עֲנָק מִן גִבָּרַיָא וַהֲוֵינָא בְעֵינֵי נַפְשָׁנָא כְּקַמְצִין וְכֵן הֲוֵינָא בְּעֵינֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַמָן חָמֵינָא יַת גַבְרַיָא בְנֵי עֲנָק מִגְנִיסַת גוּבְרַיָא וַהֲוֵינָא דַמְיַין בְּאַנְפֵּי נַפְשָׁתָנָא הֵי כְקַמְצָן וְהֵיכְדֵין הֲוֵינָא דַמְיַין בְּאַנְפֵּי נַפְשֵׁיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  הנפילים. ענקים. מבני שמחזאי ועזאל (יומא סז:), שנפלו מן השמים (ז) בימי דור אנוש: וכן היינו בעיניהם. שמענו אומרים זה לזה, נמלים (רא"ם ובס"א חגבים) יש בכרמים כאנשים (סוטה לה): ענק. שמעניקים (ח) חמה בקומתן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) כמו שכתוב ויראו בני אלהים את בנות האדם וגו' דאם לא כן נפילים נפילים למה לי אלא ודאי נפילים השני מלשון נפילה ממש כלומר ושם ראינו מאותן שנפלו מן השמים הם שמחזאי ועזאל: (ח) פירש"י בגמרא כאלו צוארם נכנס בחלון שהחמה יוצאה משם ופירוש מעניקין חמה שהנקב שממנו החמה נראית נעשה ענק לצוארם והא דלא פרש"י לעיל בפסוק וגם ילידי הענק יש לומר דלעיל יש לומר דלמא אביהם הראשון היה שמו ענק ועל שמו נקראו כלם בני ענק כמו שאנו אומרים על כלל האומות בני נח אבל הכא כתיב ושם ראינו את הנפילים וקשה למה קוראן נפילים אלא משום שהם בני שמחזאי ועזאל ואם כן קשה למה קוראן בני ענק אלא ודאי משום שמעניקין כו' (ועיין ברש"י דסוטה דף ל"ד): (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הנפילים. פירשתיו: מן הנפילים. טעמו וגם אחרי כן אשר יבואו ושם מפורש: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ונהי. ב' במסורה הכא ונהי בעינינו כחגבים ונהי כטמא כלנו. וכן היינו בעיניהם בגימטריא וזהו קן נמלים וכ''ן גם כן נוטריקון וכמו נמלים ובזה יתיישב מה שפירש רש''י שמענו אומרים נמלים בכרם כי מאן דכר שמם של נמלים והלא הפסוק אומר ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם ומשמע כחגבים ולא כנמלים אלא כמו שאמרנו נראה שמדקדק רש''י ע''כ. ונהי כטמא כולנו לפי שאז נגזר עליהם סורו טמא או כמ''ש ככה יאכלו לחמם טמא: כחגבים. ב' במסרה. הכא ואידך ויושביה כחגבים כדאיתא במדרש שענק אחד אכל רמון וזרק הקליפה וכל י''ב מרגלים נכנסו לישב בתוכה מפני הצל וזהו ויושביה כחגבים שישבו בה כחגבים: (בעל הטורים)

 ספורנו  בני ענק. מצד האב: מן הנפילים. מצד האם: וכן היינו בעיניהם. כחגבים או פחות מזה ובשביל זה לא קמו עלינו כי לא החשיבו אותנו ויבז בעיניהם להרע לנו: (ספורנו)

 דעת זקנים  הנפילים. שכל הרואה אותם מתפלא עליהם. ד"א שכל הרואה אותם מתיירא שלא יפלו עליו: (דעת זקנים)

במדבר פרק-יד

{א}  וַתִּשָּׂא֙ כָּל-הָ֣עֵדָ֔ה וַֽיִּתְּנ֖וּ אֶת-קוֹלָ֑ם וַיִּבְכּ֥וּ הָעָ֖ם בַּלַּ֥יְלָה הַהֽוּא:

 אונקלוס  וַאֲרֵימַת כָּל כְּנִשְׁתָּא וִיהָבוּ יָת קָלְהוֹן וּבְכוֹ עַמָא בְּלֵילְיָא הַהוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲרֵימַת כָּל כְּנִישְׁתָּא וִיהָבוּ יַת קָלֵיהוֹן וּבְכוֹ עַמָא בְּלֵילְיָא הַהוּא וְאִתְקְבִיעַת לְהוֹן הַהוּא לֵילְיָא לְבָכוּתָא לְדָרֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל העדה. סנהדראות: (רש"י)

 אבן עזרא  את קולם. פעול למלת ותשא גם ויתנו: (אבן עזרא)

 אור החיים   ותשא וגו' ויבכו העם. אומרו העם ולא הספיק במה שזכר הנושאים קולם, לומר כי לא כל העדה בכו בלילה ההוא אלא חלק מהם הגם שבכללות כלם נשאו קולם לדברי המרגלים אשר הפליאו להפחיד. עוד יתבאר על פי דבריהם ז"ל (סוטה לה. תענית כט.) שאמרו וזה לשונם אמר הקדוש ברוך הוא אתם בכיתם בכיה של חנם אני אקבע לכם בכיה לדורות עד כאן. והוא מאמר הכתוב ותשא כל העדה וגו' פירוש שהיתה אז וזה גרם לעם בכיה בלילה ההוא לדורות, ואם אמר הכתוב ויבכו בלילה היו חוזרים הדברים לעדה הנזכרת אשר שמעו דברי המרגלים: (אור החיים)


{ב}  וַיִּלֹּ֨נוּ֙ עַל-מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל-אַהֲרֹ֔ן כֹּ֖ל בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֹּֽאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם כָּל-הָֽעֵדָ֗ה לוּ-מַ֨תְנוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם א֛וֹ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֖ה לוּ-מָֽתְנוּ:

 אונקלוס  וְאִתְרַעֲמוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמָרוּ לְהוֹן כָּל כְּנִשְׁתָּא לְוַי דְמִיתְנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם אוֹ בְּמַדְבְּרָא הָדֵין לְוַי דְמִיתְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְרַעֲמוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרן כָּל בְּנֵי יִשְרָאֵל וַאֲמַר לְהוֹן כָּל כְּנִישְׁתָּא לְוַאי דְמִתְנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם אוֹ בְּמַדְבְּרָא הָדֵין לְוַאי דְמִתְנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לו מתנו. הלואי (ט) ומתנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) פירוש לא לשון אלו כמו לו יש חרב בידי לו חכמו ומפני שפירש הלואי כמו מי יתן שהוא דבוק עם וא"ו שאחריו כמו מי יתן והיה לבבם לכן הוצרך להוסיף וא"ו ומתנו שהוא כמו מי יתן ומתנו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וילונו. מבנין נפעל מהפעלים השניים הנראים לנפעל שלם: (אבן עזרא)

 אור החיים  וילונו וגו' כל בני ישראל וגו' כל העדה. טעם כפל זכרון המלינים, גם שינוי הזכרון, לצד שכללות ישראל היו בכלל המלינים אבל דברים שבאו בטענה היו מפי כללות העדה הראוים לדבר בטענה עם משה ואמרו סדר בחירת הרע, חלוקה ראשונה לו מתנו בארץ מצרים, וזה נמנע מהם שכבר יצאו, ובחרו ברעה יותר ממנה שימותו במדבר, וזה ישנו במציאות כי ימיתם במדבר, למה ה' מביאם למדרגה רעה יותר למות בחרב ולשבות נשיהם וגו', וגמרו אומר הלא טוב פירוש אם ה' לא ימיתם במדבר מסכימין לשוב מצרימה שאפשר שלא ימיתום מצרים ותהיה נפשם להם לשלל, ולא פחדו שיגזור ה' עליהם וימיתם במדבר ולא יגיעו למצרים כי זה הוא מבוקשם כאומרו או במדבר הזה וגו': (אור החיים)

 ספורנו  וילונו על משה ועל אהרן. שהיו שלוחי האל יתברך להוציאם ממצרים ולהצילם מכל אימת מות במדבר ואמרו שכל זה נעשה כדי לתתם ביד האמורי: (ספורנו)


{ג}  וְלָמָ֣ה יְ֠הֹוָ֠ה מֵבִ֨יא אֹתָ֜נוּ אֶל-הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לִנְפֹּ֣ל בַּחֶ֔רֶב נָשֵׁ֥ינוּ וְטַפֵּ֖נוּ יִֽהְי֣וּ לָבַ֑ז הֲל֧וֹא ט֦וֹב לָ֖נוּ שׁ֥וּב מִצְרָֽיְמָה:

 אונקלוס  וּלְמָא יְיָ מָעֵל יָתָנָא לְאַרְעָא הָדָא לְּמִנְפַּל בְּחַרְבָּא נְשָׁנָא וְטַפְלָנָא יְהוֹן לְבִזָא הֲלָא טַב לָנָא דִי נְתוּב לְמִצְרָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְמָא יְיָ מָעִיל יָתָנָא לְאַרְעָא הֲדָא לְמֵיפַּל בְּחַרְבָּא דִכְנַעֲנָאֵי נְשָׁנָא וְטַפְלָנָא יְהוֹן לְמֵיבַז הֲלָא טַב לָנָא דְנָתוּב לְמִצְרָיִם: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  שוב מצרימה. שם הפועל כמו לא אוכל קום ומלך אלקום עמו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לנפול. ד' במסרה. לנפול בחרב דחה דחיתני לנפול אשר החילות לנפול לפניו גם בבל לנפול חללי ישראל שבעון זאת הנפילה דחוני שגרמו לי עתה נפילה דכתיב ופגריכם אתם יפלו במדבר ודחיתני לנפול לדורות שגרמו שחרב הבית ונפלו ביד בבל והיינו גם בבל לנפול חללי ישראל וכן בימי המן שכתבו שטנה על בוני הבית ולא הניחו לבנותו: (בעל הטורים)

 ספורנו  ולמה ה' מביא אותנו. מה חטאנו לו שהשתדל על ידכם להביאנו לכך. כי חשבו שהיה כל אלה בתחבולה מאתו משנאתו אותם בשביל גלוליהם במצרים או לסבה אחרת כאשר העיד באמרו ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו: (ספורנו)


{ד}  וַיֹּֽאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל-אָחִ֑יו נִתְּנָ֥ה רֹ֖אשׁ וְנָשׁ֥וּבָה מִצְרָֽיְמָה:

 אונקלוס  וַאֲמָרוּ גְבַר לַאֲחוֹהִי נְמַנֵי רֵישָׁא וּנְתוּב לְמִצְרָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמָרוּ גְבַר לְאָחוֹי נְמַנֵי עֲלָן מְלִיךְ לְרֵישׁ וְנָתוּב לְמִצְרַיִם: (תרגום יונתן)

 רש"י  נתנה ראש. כתרגומו נמני רישא, נשים עלינו מלך, ורבותינו פירשו לשון עבודת אלילים: (רש"י)

 בעל הטורים  נתנה ראש. זהו ע''ז וכן בעגל אשר ילכו לפנינו אשר אותיות ראש ומה התם אחר מ' יום אף כאן אחר מ' יום: איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה. ר''ת בגימ' ע''ז: (בעל הטורים)


{ה}  וַיִּפֹּ֥ל מֹשֶׁ֛ה וְאַֽהֲרֹ֖ן עַל-פְּנֵיהֶ֑ם לִפְנֵ֕י כָּל-קְהַ֥ל עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וּנְפַל משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל אַפֵּיהוֹן קֳדָם כָּל קְהַל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְרְכִינוּ משֶׁה וְאַהֲרן עַל אַפֵּיהוֹן קֳדָם כָּל כְּנִישְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויפל משה. ברצונו: (אבן עזרא)

 ספורנו  ויפול משה ואהרן על פניהם. בראותם מעוות לא יוכל לתקון (קהלת א, טו) כענין בסנהדרין שכבשו פניהם בקרקע כשלא ידעו מה לעשות מאימת המלך (סנהדרין פ, כ''ג): (ספורנו)


{ו}  וִֽיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן-נ֗וּן וְכָלֵב֙ בֶּן-יְפֻנֶּ֔ה מִן-הַתָּרִ֖ים אֶת-הָאָ֑רֶץ קָֽרְע֖וּ בִּגְדֵיהֶֽם:

 אונקלוס  וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן וְכָלֵב בַּר יְפֻנֶה מִן מְאַלְלֵי יָת אַרְעָא בְּזָעוּ לְבוּשֵׁיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן וְכָלֵב בַּר יְפֻנֶה מִן מְאַלְלֵי יַת אַרְעָא בְּזָעוּ לְבוּשֵׁיהוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויהושע בן נון. הזכירו משה בתחלה לגודל מעלתו: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויהושע וגו' מן התרים את הארץ. הוצרך לומר שהיו מן התרים, לתת טעם לקריעת בגדיהם, כי האומר מי אתם יהושע וכלב לעשות מעשה זה מה שלא עשו כל גדולי ישראל, ואמר הטעם כי לא היה לצד שהחשיבו עצמן יותר מכל גדולי ישראל אלא לצד היותם מן התרים שתרו אותה וראו מעלתה ועשו ההרגשה, גם נתכוון בזה לומר כי נתכוונו בקריעתם זו כדי להרעישם לומר אלו תרו אותה וקרעו בגדיהם על מאיסתה בעיני ישראל ויכחישו דברי הממאנים: (אור החיים)


{ז}  וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֶל-כָּל-עֲדַ֥ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר עָבַ֤רְנוּ בָהּ֙ לָת֣וּר אֹתָ֔הּ טוֹבָ֥ה הָאָ֖רֶץ מְאֹ֥ד מְאֹֽד:

 אונקלוס  וַאֲמָרוּ לְכָל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר אַרְעָא דִי עֲבַרְנָא בָהּ לְאַלָלָא יָתַהּ טָבָא אַרְעָא לַחֲדָא לַחֲדָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמָרוּ לְכָל כְּנִישְׁתָּא לְמֵימָר אַרְעָא דְעָבַרְנָא בָּהּ לְאַלָלָא יָתָהּ טָבָא אַרְעָא לַחֲדָא לַחֲדָא: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ויאמרו לאמר. אומרו תיבת לאמר אחר שאמר אל כל בני ישראל. אולי כי לצד שגם המרגלים גם הם אמרו ארץ זבת חלב וגו' שהוא שבח הארץ וכוונתם היתה להרע להצדיק מאמר הדופי, לזה העיד הכתוב כי יהושע וכלב נתכונו לרומם ולפאר הארץ, ותיבת לאמר כאן לשון רוממות על דרך אומרו (פ' תבא) האמרת והאמירך:

טובה הארץ וגו'. נתכוונו לסתור דברי המרגלים שאמרו ארץ אוכלת וגו', ואמרו טובה מאד מאד בין בענין פירותיה בין ביישובה, וכנגד הפלגת המניעה אמרו אם חפץ וגו' ונתנה בתורת מתנה לא בכח יגבר איש וגמרו אומר לחמנו הם: (אור החיים)

 ספורנו  הארץ אשר עברנו בה לתור אותה. לתור המקום ויושביו, כאמרו וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה: טובה הארץ. הנה בענין הארץ מה היא אנו מעידים שהיא מקום טוב מאד מאד בלי דופי לא כמו שהעידו חברינו באמרם שעם היותה זבת חלב ודבש היא אוכלת יושביה ובענין ואת העם היושב עליה אנו מעידים כי לחמנו הם ולא יעיזו פניהם נגדנו הפך עדות חברנו באמרם כי עז העם: (ספורנו)


{ח}   שלישי  אִם-חָפֵ֥ץ בָּ֨נוּ֨ יְהֹוָ֔ה וְהֵבִ֤יא אֹתָ֨נוּ֙ אֶל-הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וּנְתָנָ֖הּ לָ֑נוּ אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר-הִ֛וא זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ:

 אונקלוס  אִם רַעֲוָא בָנָא קֳדָם יְיָ וְיָעֵל יָתָנָא לְאַרְעָא הָדָא וְיִתְּנִנַהּ לָנָא אַרְעָא דִי הִיא עַבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ: (אונקלוס)

 יונתן  אִין רַעֲוָא דַיְיָ אִית בָּנָא וְאָעֵיל יָתָנָא לְאַרְעָא הָדָא וְיִתְּנִינָהּ לָנָא אַרְעָא דְהִיא עַבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ: (תרגום יונתן)

 אור החיים  אם חפץ בנו ה'. נתחכמו לדבר בלשון ספק, כדי שיניחו להם לגמור הדברים כי יאמרו שאין דבריהם אלא לגדר האפשרות ולא בבחינת ההחלט ולזה הניחום לומר כל הדברים ובגמרן אמרו לרגום, וכאן הבן שואל למה לא רגמו על תחלתן של דברים שהרי אין בדבריהם האחרונים תוספת ושינוי מתחילת דבריהם, אלא לצד שבתחילת דבריהם אמרו אם, היו יושבים ומצפים גמרן של דברים וכשעמדו בהן אמרו לרגום:

ארץ אשר וגומר. כאן גזירת מאמר אם חפץ:

היא זבת חלב ודבש. פירוש היא ולא אחרת כיוצא בה, והמרגלים אמרו זבת חלב ודבש היא אין תיבת היא מופלגת מהארץ שוללת מציאות כיוצא בה אלא לזכרון אשר עליו בא מאמר זבת חלב ודבש: (אור החיים)

 ספורנו  אם חפץ בנו ה'. אמנם כי טובתה עד מאד היא בתנאי שיחפוץ בנו ה' כאמרו ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה והיה אם שמוע תשמעו וכו': והביא אותנו אל הארץ הזאת. הפך מה שהעידו חברינו באמרם לא נוכל לעלות אל העם כי אמנם לא יתקוממו יושבי הארץ לקראתנו כלל כאמרו ידמו כאבן עד יעבור עמך ה' וכן היה שלא עשו שום גדר ושום הכנה למנוע את עלות העם עליהם: ונתנה לנו. כי ראינו שלא קמה רוח באיש בפנינו ושדעתם לברוח: ארץ אשר הוא זבת חלב ודבש. היא מעצמה בלתי עבודת עובדי אדמה כמו ביערים כענין וכל הארץ באו ביער ויהי הלך דבש על פני השדה וזה לא היה אפשר אם היה בארץ או באוירה איזה דופי: (ספורנו)


{ט}  אַ֣ךְ בַּֽיהֹוָה֘ אַל-תִּמְרֹ֒דוּ֒ וְאַתֶּ֗ם אַל-תִּֽירְאוּ֙ אֶת-עַ֣ם הָאָ֔רֶץ כִּ֥י לַחְמֵ֖נוּ הֵ֑ם סָ֣ר צִלָּ֧ם מֵֽעֲלֵיהֶ֛ם וַֽיהֹוָ֥ה אִתָּ֖נוּ אַל-תִּֽירָאֻֽם:

 אונקלוס  בְּרַם בְּמֵימְרָא דַיְיָ לָא תִמְרְדוּן וְאַתּוּן לָא תִדְחֲלוּן מִן עַמָא דְאַרְעָא אֲרֵי בִידָנָא מְסִירִין אִנוּן עֲדָא תָקְפְהוֹן מִנְהוֹן וּמֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעְדָנָא לָא תִדְחֲלוּן מִנְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרַם בְּפִיקוּדַיָא דַיְיָ לָא תְבַטְשׁוּן וְאַתּוּן לָא תְדַחֲלוּן מִן עַמָא דְאַרְעָא אֲרוּם בִּידָנָא מְסִירִין הִינוּן תַּשׁ חֵיל גְבוּרַתְהוֹן מֵעֲלֵיהוֹן וּמֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעֲדָנָא לָא תִדַחֲלוּן מִנְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל תמרדו. ושוב, ואתם (י) אל תיראו: כי לחמנו הם. נאכלם (כ) כלחם: סר צלם. מגינם וחזקם, (ל) כשרים שבהם מתו. איוב שהיה מגין עליהם (סוטה לה.). דבר אחר, צלו של המקום סר מעליהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) תיקן בזה שלא תאמר ב' דברים הם אלא האחד נמשך מחבירו כלומר שאם אל תמרודו בהקדוש ברוך הוא שוב אין אתם צריכים לירא: (כ) כאלו אמר כלחמנו הם: (ל) מפני שהמגן לאדם עושה לו צל לכך נקרא המגן צל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי לחמנו הם. נאכלם כלחם וכן אוכלי עמי אכלו לחם: סר צלם. כי הגבור אם אין לו מגן שיגן עליו ויהיה צל לו לבו ירא: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לחמנו. ד' במסרה. כי לחמנו הם לחמנו נאכל זה לחמנו חם הצטיידנו בנפשנו נביא לחמנו אם בה' אל תמרודו לחמנו הם ונאכלם כלחם אבל לאחר שעברו את פי' ה' ויכום ויכתום וזהו בנפשנו נביא לחמנו מפני חרב המדבר ורב להם הדרך מאד שהלכו מ' שנה במדבר: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואתם אל וגו'. פירוש כל הפלגות המורא ישנו בערך זולתכם אבל לא אתם, ודקדק לומר וא"ו של ואתם לרמוז אפילו אחר שהצדיקו דברי המרגלים ודברו דברים בלתי הגונים:

כי לחמנו הם. טעם שהוציאו הדבר בלשון לחם, יתבאר על פי דברי אנשי אמת שחקרו במעשה ה' אשר עשה בהרכבת הבעלי חיים שכל חי אוכל ושותה, שהיה ה' יכול עשות שיתקיימו בעלי חיים בלא מאכל, והנה לפניך מין בריה ששואפת רוח והיה לה למזון, ואם ככה היה ה' עושה היו ישראל נפנים לעסק התורה ולמצות, גם היו נמנעים מכמה מעשים בלתי הגונים אשר יסובבו מצורכי המחיה והכלכלה, ולזה הייתי מתרץ מעצמי כי רצה ה' לזכות ישראל בתרי"ג מצות אשר רובם תלוים במיני המאכל והמשתה, התרומות, מעשרות, חלה, מצות שמיטה, ושבזריעה, ושבחרישה, ושבקצירה, וכדומה, אבל חכמי האמת (שער הגלגולים פ"ד) הוסיפו בזה טעם לשבח בדרך כלל, כי כל עיקרי הנבראים מעלין בקודש בסוד הבירורין של ניצוצי הקדושה, הן הנה המתבררים באמצעות המאכלים, ומעתה ניצוצי הקדושה יקראו לחם עם ה', גם אמרו ז"ל כי כל נברא יש בו ניצוץ קדוש, ואפילו בנבראים בלתי טהורים, והאנשים הרשעים, וגם בס"מ הרשע, אין מהם שאין בו חלק החיוני שהוא בחינת הטוב שהוא דבר המעמיד שזולתו לא יתקיים כל דבר, ובהפרד ניצוץ החיוני ממקומו יתבטל ויאבד כל הבנין, גם אמרו (שם פי"ח) כי בחינת הקדושה בטבעה להמשיך מינה כאבן השואבת ובזה תשכיל להבין מאמרם ז"ל (שבת לד.) שאמרו יהיב ביה עיניה ונעשה גל של עצמות והבן. ועל פי הדברים יכוין אומרו אל תיראו וגו' כי לחמנו הם וחזרו ופירשו מין הלחם שאנו אומרים הוא סר צלם מעליהם והוא ניצוץ המחיה אותם כבר הוסר מעליהם, ועוד וה' אתנו שהוא בחינת כללות הקדושה ובזה נעשה כאבן השואבת לכל ניצוצין המחיים אותם ונאבדים כלם יחד, ומעתה אין מקום לירא מהם כאומרו אל תיראום: (אור החיים)

 ספורנו  אך בה' אל תמרודו. אמנם אם תרצו שתהיה הארץ לבם בזאת המדרגה מהטוב אל תמרדו בה' כאמרו והיה אם שמוע תשמעו ונתתי מטר ארצכם ואספת: ואתם אל תיראו. הנה אם לא תמרדו יביאנו האל: כי לחמנו הם. כי ראינו שאין בדעתם להתקומם נגדנו כלל כמו שלא יתקומם הלחם נגד אוכליו כמו שהעידה רחב באמרה ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם: סר צלם מעליהסי וראינו שהסכימו לעזוב כל מגן וצנה כדי שימהרו לנוס מפנינו כענין הדרך מלאה בגדים וכלים אשר השליכו ארם בחפזם: (ספורנו)


{י}  וַיֹּֽאמְרוּ֙ כָּל-הָ֣עֵדָ֔ה לִרְגּ֥וֹם אֹתָ֖ם בָּֽאֲבָנִ֑ים וּכְב֣וֹד יְהֹוָ֗ה נִרְאָה֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֶֽל-כָּל-בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל: (פ)

 אונקלוס  וַאֲמָרוּ כָּל כְּנִשְׁתָּא לְמִרְגַם יַתְהוֹן בְּאַבְנַיָא וִיקָרָא דַיְיָ אִתְגְלֵי בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמָרוּ כָּל כְּנִישְׁתָּא לְאַטָלָא יַתְהוֹן בְּאַבְנַיָא וְאִיקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ אִתְגְלֵי בַּעֲנָנֵי יְקָרָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לרגום אותם. את יהושע (מ) וכלב: וכבוד ה'. הענן (נ) ירד שם (במ"ר טז, כא): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) לא את משה ואת אהרן כי הם לא דברו כלום: (נ) לקבל חצים ובליסטראות רצונו לתרץ הרי כבוד ה' שוכן עליהם תמיד על הכפורת מבין הכרובים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לרגום אתם. יהושע וכלב: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויאמרו וגו' לרגום וגו'. צריך לדעת למה לא נרגשו במאמר ראשון שאמר כלב עלה נעלה וירשנו וגו' נוכל לה, ונראה כי לדברי כלב לא חששו לפי שדבריו בטלים מעצמן שאין עדות יחיד עומדת לגבי עדות רבים דכתיב (דברים יט) על פי שני עדים יקום דבר לזה לא חשו לדבריו, מה שאין כן כשבאו יחד דברי יהושע וכלב מעתה הורעה עדות המרגלים כי דין ב' עדים כדין מאה עדים (מכות ה:) ועדות שקולה היא זאת ואין כאן עדות לא של מרגלים ולא של יהושע וכלב וחזר הדין למה שהיה קודם שלוח המרגלים לזה חשו להם ואמרו לרגום אותם:

וצריך לדעת למה לא השכילו לדון על פי משפט התורה להכחיש דברי העשרה בדברי הב' כיון שדין העדות הוא תרי כמאה ומאה כתרי. ואפשר שדנו ביהושע שהוא פסול לעדות במה שנוגע למשה כי היה משרתו מבחוריו: (אור החיים)


{יא}  וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה עַד-אָ֥נָה יְנַֽאֲצֻ֖נִי הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְעַד-אָ֨נָה֙ לֹֽא-יַאֲמִ֣ינוּ בִ֔י בְּכֹל֙ הָֽאֹת֔וֹת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי בְּקִרְבּֽוֹ:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עַד אֵימָתַי יְהוֹן מְרַגְזִין קֳדָמַי עַמָא הָדֵין וְעַד אֵימָתַי לָא יְהֵימְנוּן בְּמֵימְרִי בְּכֹל אָתַיָא דִי עֲבָדִית בֵּינֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עַד אֵימָתַי יְהוֹן מְרַגְזִין קֳדָמַי עַמָא הָדֵין וְעַד אֵימָתַי לָא יְהֵימְנוּן בְּמֵימְרִי לְכָל אַתְוָותָא דְעָבָדִית בֵּינֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  עד אנה. עד (ס) היכן: ינאצני. ירגיזוני: בכל האותות. בשביל כל הנסים שעשיתי להם, היה להם להאמין שהיכולת בידי לקיים הבטחתי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) עד אנה עד היכן לא עד איזה מקום כפירוש אנה בכל מקום: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ינאצוני. כמו יכעסוני ורבים חביריו: וטעם בקרבו. לשון שהיו בתחלה לב אחד לטוב: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויאמר ה' וגו'. המאמר כאן בא למנוע משה מלהתפלל על ישראל, כדרך שאמר לו במעשה העגל (שמות לב) הניחה לי, כמו כן במעשה זה הקדים לומר אליו ענין האמור בסמוך כדי שימנע מלהתפלל עליהם, ולזה לא אמר לאמר:

עד אנה ינאצוני וגו' ועד אנה לא יאמינו וגו'. קשה אם הם מנאצים מה מקום להתרעם על העדר האמונה. ואולי שכנגד המרגלים אמר ינאצוני וכנגד שהאמינו להם אמר לא יאמינו בי שהבטחתים לתת להם את הארץ:

עוד לצד שהיו בישראל כת אחת מנאצים שהרשיעו ופקרו. ומה גם לדבריהם ז"ל שאמרו (סוטה לה.) בפסוק לרגום אותם באבנים וכבוד ה' וגו' שהיו זורקים אבנים גם כנגד מעלה, וכנגדם אמר ינאצוני, וכת אחת מתפחדים מהעמים וכנגדם אמר לא יאמינו, וכנגד ב' בחינות אמר אכנו בדבר ואורישנו, כנגד שלא האמינו אמר אכנו בדבר, ונתכוון לגמור כנגד המנאצים ואורישנו פירוש מעולם הבא וב' גזירות אלו נתקיימו במרגלים שהכה אותם ה' בדבר דכתיב (ל"ז) וימותו האנשים וגו' במגפה ואין להם חלק לעולם הבא כמאמרם ז"ל (סנהדרין קח:) ואומרו ואעשה אותך פירוש ישפיע בו ובענפיו כל ניצוצי הקדושה הראוי לבא מה שלא היה בכוחו קודם, ואומרו ממנו פירוש שהגוי עצום יהיה מהעם המוזכר בתחלה שיטה ה' כל נשמות התלויות בעם ויטעם בשורש נשמתו של משה:

עוד יתבארו הכתובים על זה הדרך והוא לצד שכבר קדם מעשה העגל ומאמר ה' שם ותשובת משה שבה נצח את הדין ובטל את הגזירה בטענות האמורים שם, בעבור זה בא האלהים לדבר נגד טענות הראשונות, והתחיל לומר עד אנה פירוש אין קצבה לניאוץ האנשים האלה לומר העבר להם זאת ואפס כח הסבל, ובזה דחה גם כן לטענת משה שיאמרו מצרים ברעה הוציאם כי זה יהיה ניאוץ הגוים פעם אחת וניאוץ של ישראל אין לו קצבה, גם בזה דחה טענת זכות אבות כי אין ראוי למלך גדול ורם ברוך הוא לסבול כל כך ניאוצין מבניהם:

ותמצא שאמרו רז"ל (שבת פט:) שהשיבו האבות להקדוש ברוך הוא כשאמר להם בניכם חטאו אמרו לו ימחו על דבר כבוד שמך, שגם הם לא יחפצו בהכעסות ה' ברוך הוא, וכנגד טענות אשר הוצאת מארץ מצרים שאמר משה במעשה העגל שנתכוין לומר שלא ישוה הגוי אשר יצא ממנו להביא ראשו בעול האלהות כעם היוצא ממצרים אשר להם נעשו המסות הגדולות, לזה אמר כי לא הועיל להם מה שראו ביציאת מצרים, והוא אומרו ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות וגו', ומעתה אין הפרש להם לצד פרט זה אם כן אכנו וגו', ואם תאמר ומה אעשה לשבועת האבות, ואעשה אותך שאתה מבניהם לגוי גדול וגו', ועדיין ישנה לקושיא ובמה תהיה בטוח מהבאים תחתיהם שלא ינאצו גם הם, לזה אמר ואעשה וגו' לגוי גדול ועצום פירוש שיהיו הנשמות גדולות ועצומות יותר ממנו פירוש מהעם הנמצאים שיהיו קרובים לקדושה ביותר מהעם ההוא שיוכל עמוד במצות ה', ותמצא כי באמצעות נפש קדושה יסתייע עשות מעשה קודש וימאס עשות רע, ועיין מה שפירשתי בפסוק (בראשית מט) ראובן בכורי אתה וגו', והעם היוצא ממצרים לצד שהיו תוך קליפת מצרים ושמלת שבים לא נטהרו ממנה בהחלט וזה סיבה לנאץ, מה שלא יהיה כן העם היוצא ממשה: (אור החיים)

 ספורנו  עד אנה ינאצוני. עד איזה גבול מהבזוי אסבול שיבזוני: ועד אנה לא יאמינו בי. עד איזה גבול מהפלאות אעשה קודם שיבטחו בי וישענו על דברי: (ספורנו)


{יב}  אַכֶּ֥נּוּ בַדֶּ֖בֶר וְאֽוֹרִשֶׁ֑נּוּ וְאֶֽעֱשֶׂה֙ אֹֽתְךָ֔ לְגוֹי-גָּ֥דוֹל וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ:

 אונקלוס  אֶמְחִנוּן בְּמוֹתָא וַאֲשֵׁצִנוּן וְאֶעְבֵּד יָתָךְ לְעַם רַב וְתַקִיף מִנְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אֶמְחֵי יַתְהוֹן בְּמַחְתָא דְמוֹתָא וְאֵישֵׁצֵי יַתְהוֹן וְאַמְנֵי יָתָךְ לְעַם רַב וְתַקִיף מִנְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואורשנו. כתרגומו לשון תרוכין, (ע) ואם תאמר מה אעשה (פ) לשבועת אבות: ואעשה אותך לגוי גדול. שאתה מזרעם (במ"ר שם כב): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) היינו הכרתה מן העולם ולא לשון ירושה וכן פירש למטה מזה: (פ) דאם לא כן מה ענין זה לכאן וכי תנאי עשה עמו שאם יניחנו להמיתם יעשנו לגוי גדול. ויש מקשים גבי עגל בפרשת כי תשא כתיב נמי ואעשה אותך לגוי גדול ופירש שם אם כסא של ג' רגלים וכו'. ויש לומר דהכא קשה לרש"י למה כתיב עצום ממנו אלא כדי לסלק טענת של כסא של ג' רגלים כלומר שלזרעך יהיה כסא של ד' רגלים כיון שאתה מזרע האבות יהיה להם ג' רגלים וזכותך יהיה רגל ד' אי נמי ממנו שב אל אברהם שהוא תחלת היחוס ואז יהיה לזרעך ד' רגלים אבל לעיל לא כתיב ממנו דמשמע דתחלת יחוס יתחיל ממשה רבינו עליו השלום כלומר שיקראו בני משה ולא בני אברהם יצחק ויעקב לזה אמר אם כסא של ג' רגלים וכו' ודוק היטב כי בזה יתורצו כמה קושיות: (שפתי חכמים)

 ספורנו  אכנו בדבר. כענין וגם יד ה' היתה בם להמם מקרב המחנה עד תמם: ואורישנו. אעשה שיעזבו לאחרים חילם ויירשום כענין המתים יורשים את החיים (בבא בתרא פרק יש נוחלין) שהיה בחלוקת הארץ. ובזה קיים מה שנדר ליוצאי מצרים באומרו ונתתי אותה לכם מורשה: (ספורנו)


{יג}  וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל-יְהֹוָ֑ה וְשָֽׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם כִּֽי-הֶעֱלִ֧יתָ בְכֹֽחֲךָ֛ אֶת-הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה מִקִּרְבּֽוֹ:

 אונקלוס  וַאֲמַר משֶׁה קֳדָם יְיָ וְיִשְׁמְעוּן מִצְרָאֵי אֲרֵי אַסֶקְתָּא בְחֵילָךְ יָת עַמָא הָדֵין מִבֵּינֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר משֶׁה וְיִשְׁמְעוּן בְּנֵיהוֹן דְמִצְרָאֵי דְאִשְׁתַּנָקוּ בְּיַמָא אֲרוּם אֲסֵיקְתָּא בְּחֵילָךְ יַת עַמָא הָדֵין מִבֵּינֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושמעו מצרים. ושמעו את (צ) אשר תהרגם: כי העלית. כי, משמש בלשון אשר, והם ראו אשר העלית בכחך הגדול אותם מקרבם, וכשישמעו שאתה הורגם, לא יאמרו שחטאו לך, אלא יאמרו שכנגדם יכולת להלחם, אבל כנגד יושבי הארץ לא יכולת להלחם. וזו היא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) לא ושמעו את אשר העליתם כמובן מפשוטו של קרא אלא שישמעו ההריגה ומלת כי פה הוא במקום אשר כאילו אמר ושמעו המצרים אשר העלית בכחך את העם הזה מקרבו וראו החיבה הגדולה שאי אפשרית להתבטל לא יאמרו שחטאו רק מבלתי יכולת וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ושמעו מצרים כי העלית. טעמו ואשר העלית ואחר שאמר ושמעו ואמרו אל יושב הארץ הזאת היא ארץ כנען פירש מה שמעו על כן פעם אחרת שמעו כי אתה ה' כבודך בקרב העם הזה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  העלית. ג' במס'. עמ''ש בפרשת תשא: (בעל הטורים)

 אור החיים  ושמעו מצרים וגו'. צדיך לדעת למה אומר ושמעו בתוספת וא"ו בתחלה, היה לו לומר ישמעו מצרים, עוד צריך לדעת כוונת אומרו כי העלית, אם רצונו לומר ישמעו שהעלה זה אין לו שחר, כי הלא המה ראו מעשי ה' ונפלאות אשר עשה בתוכם. ועוד מה יסובב הריגתם לשמיעת מצרים שהעלה בכחו וגו', ואם הכוונה היא לציין מי הם מצרים אשר ישמעו ואמר אותן אשר העלית בכחך וגו' קשה וכי יש מצרים אחרים לטעות בהם, ולו יהיה שיש מצרים אחרים עם כל זה מן הסתם אינו חוזר אלא על מצרים הידוע:

ונראה שהכוונה היא במה שנעיר על משה עליו השלום למה לא הזכיר טענות שטען לפני ה' במעשה העגל, והגם שפירשתי בפסוק עד אנה ינאצוני וגו' שה' סתר טענה זו בטענת נלאתי נשוא גם לצד שאין לניאוץ זה קצבה, עם כל זה היה למשה להזכיר זכות אבות בצירוף הטענות שהזכיר כאן שבהם נצח הדין כאשר אבאר. אכן משה עליו השלום נתחכם בנועם דבריו שאמר ושמעו בתוספת וא"ו לומר מלבד טענות הראשונות שאמר כשהתפלל על מעשה העגל שחוזר הוא וטוען ומוסיף עליהם להשיב על מאמר ה', והוא אומרו ושמעו מצרים וגו', ונתן טעם לדבריו שאמר הדבר בהחלט שישמעו ואם תאמר מי אמר לך שישמעו ודאי ואפשר שלא ישמעו, לזה אמר כי העלית בכחך הגדול וגו' ודקדק לומר מקרבו לומר שהגם שנסי מצרים היו ידועים לכל עם כל זה ישתנה הדבר לאותם שהיו בקרבם ואומה כזו לא תמנע מחקור מהנעשה מישראל וענייניהם, ולזה אני מחליט שידעו אשר יעשה מהם בדקדוק, וכפי זה תיבת כי היא נתינת טעם למאמר ושמעו:

עוד ירצה על זה הדרך שבא ליתן טעם למה לא חש אלא לשמיעת מצרים ולהנסבב ממנה ולא לשאר העמים, לזה אמר כי העלית בכחך וגו' פירוש הם שידעו אומה זו שאין בה יכולת ולא יכלה עלות ממצרים אלא בכחך הגדול כשישמעו שמתו כאחד הגם שה' יקיים הבטחתו ויכניס לארץ זרעו של משה אף על פי כן יתלו כי המשפחה ההיא היה בת כח היכול עמוד מפני יושב הארץ, וזה הוא מדברים הרגילים כי אומה חזקה תמשול בלמטה ממנה, אבל העם היוצא ממצרים שאין לו אלא כח ה' לא היה כח בה' ח"ו להביאם, והוא מה שדקדק לומר העלית בכוחך את העם הזה מראה באצבע העם היוצא שלא היה בו כח זולת כח עליון לשלול עם הבא במקומו שאין ממנו מופת לסתור טענת מבלתי יכולת ה', ומיחוש זה אינו אלא מצד מצרים אבל שאר האומות אם לא היה טעם שמצרים ידעו העם ואיכותו לא היה חילול ה'. נמצאת אומר מתוך דברי משה ב' דברים מוכרחים הא' שישמעו מצרים הנעשה מישראל, והב' כי מצרים ידעו שישראל אין בהם כח לעמוד במלחמות גדולות זולת כחו יתברך: (אור החיים)

 ספורנו  ושמעו מצרים. חשב משה שכשאמר האל יתברך אכנו בדבר יהיה הרצון להכות תכף את כולם והתעורר לשאול מה יעשה לשמו הגדול ואמר הנה ישמעו מצרים תכף שהרגת את אלה פתאום ויאמרו שעשית מבלתי יכולת בידך על יושבי הארץ הזאת וזה כי אמנם ראו כי העלית בכחך את העם הזה מקרבו ועם זה שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה ולא יחשבו שתהיה תקלתם בשביל שעזבת אותם בעונם: אשר עין בעין נראה. שכבר נראה בעין עין השגחתך עליהם: אתה ה' ועננך עומד עליהם. בהוה כאמרו כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו וכו': (ספורנו)

 כלי יקר  ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים וגו'. פסוקים אלו צריכין ביאור כי ושמעו מצרים על כרחך צריך אתה לפרשו על ההריגה כפירוש רש"י ואם כן היה לו לומר מיד אחר ושמעו מצרים, ואמרו אל יושב הארץ הזאת. ומה זה שאמר ואמרו הגוים. אם הם המצרים למה קראם עכשיו סתם גוים, ואם הם יושבי הארץ למה שינה שמם, וזולת זה הלשון קצת מגומגם. וראיתי להסתייע ממהר שכתב מהרי"א בפסוק ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ. כי מלך ב"ו ממה ליקח נקמה משני סבות, הן מצד שהוא ירא שמא היום או מחר ימות ולא יראה נקמתו בחייו, הן מצד שהוא ירא פן יברח שונאו למקום אחר ולא יוכל להרגו. ע"כ נאמר ואולם חי אני נאם ה' ומצדי לא יבצר לאחר הפירעון, ועוד שימלא כבוד ה' את כל הארץ, ואנה מפני יברח, על כן ארחיב להם זמן מ' שנה אשר בהם יתמרק העון עכ"ל. וזה שאמר משה והמתה את העם כאיש אחד. אם תכלה אותם כרגע אז תעשה כאיש אחד הממהר לנקום מפני שני החששות ואתה אל ולא איש למה זה תמהר לנקום.

ועפ"ז י"ל כי המצרים לא יאמרו מבלתי יכולת ה'. שהרי המה ראו בעיניהם כחו ית' וז"ש ושמעו מצרים כשישמעו ההריגה אז יאמרו אל יושב הארץ הזאת וגו' ומה שהכניס בין הדבקים מאמר כי העלית בכחך וגו' הוא נתינת טעם על השלילה כי למה לא יאמרו מבלתי יכולת לפי שראו כי העלית בכחך וגו' ולכן ודאי לא יאמרו מבלתי יכולת ה'. אלא יאמרו דבר אחר, ולמי יאמרו, אל יושב הארץ הזאת הקרובים, ולמה יאמרו דווקא אליהם, שמעו כי אתה ה' וגו'. כי הקרובים שמעו מסתמא כי אתה ה' אל ולא איש, ואין להמלט מפניך, כי עין בעין נראה אתה ה'. חי וקים לעד ועננך עומד עליהם וגו'. וא"כ בין בחנייה בין בהליכה העמוד ענן עמהם ואנה מפניך יברחו, והמתה את העם כאיש אחד איך תעשה כמעשה גבר בעלמא הממהר לנקום בכעסו וכדי בזיון וקצף לייחס אליך ית' מדה זו, וכל סיפור זה הוא שמעו כי אתה ה', אל ולא איש והמתה את העם הזה כאיש אחד. ומה שהכניס בין הדבקים אשר עין בעין נראה אתה ה' וגו' לבאר שני התוארים הנזכרים בפסוק ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ. כי המה רמוזים גם במאמר אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם וגו'.

וכל פסוקים אלו מדברים ממה שיספרו ביניהם הקרובים, דהיינו מצרים עם יושב הארץ הזאת כי לא יוכלו לומר מבלתי יכולת. לפי שכולם ראו ושמעו כי העלם בכחו ממצרים, והיא הנותנת כל עוד שיראו ביותר כח ה' ויכלתו אז ביותר יש להם מקום ללון ולומר איך יתכן שמי שהוא ה' בקרב הארץ אשר נראה עין בעין ועננו לא ימיש, ימית את העם כמעשה איש בעלמא אבל הרחוקים אשר שמעו את שמעך. אבל מ"מ יכול להיות שלא שמעו את כל היד החזקה אשר עשה ה' במצרים רק שמעו כי יש ה' אשר נשבע לישראל להביאם אל הארץ, לא יתמהו ועל והמתה את העם כאיש אחד. אבל יאמרו כפירה אחרת וז"ש ואמרו הגוים היינו הרחוקים מבלתי יכולת ה' וגו', ואע"פ שאמרת ואעשך לגוי גדול ועצום. וא"כ למפרע יראו יכולת ה' מ"מ ביני ביני יתחלל השם כי ימים רבים יהיו ללא אלהים אמת קודם שאהיה לגוי גדול, לפיכך ועתה תיכף בדור זה יגדל נא כח ה' כי ראוי ונכון שגם בעת הזאת יגדל נא כח ה' לבטל דברי הגוים הרחוקים, ה' ארך אפים וגו' לבטל דברי המצרים שאמרו והמתה את העם כאיש אחד. ויאמר ה' סלחתי כדבריך. בכמה מקומות דרשו פסוק זה על מעשה העגל ור"ל כי בכל זמן ממצרים ועד הנה סלחתי כדבריך, אבל מכאן ולהלן חושבנא ולא אסלח לגמרי, ונתן טעם לדבר וינסו אותי זה עשר פעמים על כן ויתרתי להם בזכות אברהם שנתנסה בעשר נסיונות אבל משם והלאה תמה זכות זו ע"כ אגבה חובי מעט מעט. אעפ"י שבמס' ערכין (טו.) מנו גם מעשה המרגלים בכלל עשר נסיונות מ"מ כפי הפשט נוכל לומר במקום מרגלים, ויסעו מהר ה'. (במדבר י.לג) מאחרי ה'.

ועל צד הרמז יתכן לפרש, כי עין בעין בזכות שקבלו ישראל את התורה הנדרשת בע' פנים זכו לעין ה' אל יראיו, (תהלים לג.יח) וזהו פירוש הפסוק (ישעיה נב.ח) כי עין בעין יראו בשוב ה' את ציון כארז"ל (עירובין סה.) נכנס יין יצא סוד, יין ע' וסוד ע' כי הגאולה סוד ה' ליראיו כמ"ש (דניאל יב.ט) כי סתומים וחתומים הדברים וכשנכנס בישראל יין התורה שיש לה ע' פנים אז יצא סוד הגאולה ונגלה כבוד ה'. (ישעיה מ.ה) ז"ש כי עין הגאולה שהיא סוד בעין בזכות יין התורה יראו בשוב ה' ציון וק"ל. (כלי יקר)


{יד}  וְאָֽמְר֗וּ אֶל-יוֹשֵׁב֘ הָאָ֣רֶץ הַזֹּאת֒ שָֽׁמְעוּ֙ כִּֽי-אַתָּ֣ה יְהֹוָ֔ה בְּקֶ֖רֶב הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה אֲשֶׁר-עַ֨יִן בְּעַ֜יִן נִרְאָ֣ה | אַתָּ֣ה יְהֹוָ֗ה וַעֲנָֽנְךָ֙ עֹמֵ֣ד עֲלֵהֶ֔ם וּבְעַמֻּ֣ד עָנָ֗ן אַתָּ֨ה הֹלֵ֤ךְ לִפְנֵיהֶם֙ יוֹמָ֔ם וּבְעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לָֽיְלָה:

 אונקלוס  וְיֵימְרוּן לְיָתֵב אַרְעָא הָדָא דִשְׁמָעוּ אֲרֵי אַתְּ יְיָ דִשְׁכִנְתָּךְ שַׁרְיַת בְּגוֹ עַמָא הָדֵין דִי בְעֵינֵיהוֹן חָזַן שְׁכִינַת יְקָרָא דַיְיָ וַעֲנָנָךְ מַטֵל עִלַוֵהוֹן וּבְעַמוּדָא דַעֲנָנָא אַתְּ מְדַבַּר קֳדָמֵיהוֹן בִּימָמָא וּבְעַמוּדָא דְאֵשָׁתָא בְּלֵילְיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֵימְרוּן בְּחֶדְוָוא לְיַתְבֵי אַרְעָא הֲדָא דְיִשְׁמְעוּ אֲרוּם אַנְתְּ הוּא יְיָ דִשְׁכִינְתָּךְ שַׁרְיָא בְּגוֹ עַמָא הָדֵין דִבְעֵינֵיהוֹן חָמוּן שְׁכִינַת יְקָרָךְ יְיָ עַל טַוְורָא דְסִינַי וְקַבִּילוּ תַמָן אוֹרַיְיתָךְ וַעֲנָנָא מַטְלוּל עִילַוֵיהוֹן דְלָא יְהַנְזְקוּן מִשְׁרָבָא וּמִטְרָא וּבְעַמוּדָא דַעֲנָנָא אַנְתְּ מְדַבֵּר קֳדָמֵיהוֹן בִּימָמָא מְטוֹל לְמַכָּכָא טַוְורַיָא וּגְלִימְתָּא וּלְמִידְלֵי מַשְׁרַיָא וּבְעַמוּדָא דְאֵישָׁתָא לְאַנְהָרָא בְּלֵילְיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואמרו אל יושב הארץ הזאת, כמו על יושב הארץ הזאת, ומה יאמרו עליהם מה שאמור בסוף הענין, מבלתי יכולת ה', בשביל ששמעו כי אתה ה' שוכן בקרבם ועין בעין אתה נראה ה' להם, והכל בדרך חבה, ולא הכירו בך שנתקה אהבתך מהם עד הנה: (רש"י)

 אבן עזרא  אשר עין בעין. על הכבוד שראו הזקנים או על מראה כבוד ה' לעיני בני ישראל והוא הנכון: נראה. פעל עבר וטעמו נראת אתה ה' וכן ונאשאר אני וכן כי אומלל אני בעבור היות הלמ''ד בפת''ח גדול: עמד עליהם. בשבתם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  עין בעין. ג' במסרה אשר עין בעין נראה אתה ה' כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון ואידך עין בעין שן בשן. בעה''ז א''א לראות בשכינה כדכתיב כי לא יראני האדם וחי וזה הוא שכתוב כאן אשר עין בעין נראה וסמיך ליה והמתה אבל לעתיד לבא יראו ועתידין לומר זה ה' קוינו לו וכן רמז למה שדרשו עין בעין ממון כדכתיב הכא עין בעין וסמיך ליה והמתה פי' אם יהיה עין בעין ממש (פירוש) שמא ימות ע''כ פירושו ממון: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואמרו אל יושב וגו' שמעו וגו'. צריך לדעת מה יאמרו ליושב הארץ, ואם כוונתו לומר שיאמרו מבלתי יכולת ה' ח"ו להם, היה לו להסמיך הדברים על זה הדרך אל יושב וגו' מבלתי יכולת ה' והיה לו להקדים מאמר שמעו וגו' או לאחרו:

אכן כוונת המאמר הוא על זה הדרך ואמרו וגו' פירוש כשישמעו מצרים יתלו הדבר לטעם יושב הארץ פירוש לצדם היה הדבר, ולהיות שיש כאן ב' דרכים, האחד הוא שלא היה העם ראוי לכל כך מעלה בעיני ה' להאביד לפניו יושב הארץ גוים גדולים ועצומים, והגם שאבדה מצרים בשבילם אין למידין ממצרים ליושב הארץ ז' גויים גדולים ועצומים ולא היו כל כך אהובים אצלו עם בני ישראל אז לאבד מפניהם עמים רבים, והב' הוא שה' היה חפץ בעם ואוהבם אלא שלא השיגה ידו חס ושלום ליושב הארץ, לזה אמר שמעו כי אתה ה' בקרב וגו' פירוש לא יאמרו שהסיבה שנולדה מיושב הארץ הוא לצד שגם הם אהובים וחביבים אצל הבורא ברוך הוא כנז' שהרי שמעו חביבו' ישראל אצלך כי אתה ה' בקרב העם אשר עין בעין וגו', הרי נפלאה אהבתם לה' ופרסם כי שמו הגדול נקרא עליהם, ואילו היה יכול לעשות עמהם טובות לא היה נמנע ממיחוש אומות שלא באו לכלל חלק מריבוא מאהבת ישראל גלוי לכל העולם, ומעתה כשתמית את העם הזה לא יתלו הדבר לצד מיעוט השגת אהבתך בהם ואם תעשה את הדבר הזה והמתה וגו' ואמרו וגו': (אור החיים)


{טו}  וְהֵֽמַתָּ֛ה אֶת-הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה כְּאִ֣ישׁ אֶחָ֑ד וְאָֽמְרוּ֙ הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר-שָֽׁמְע֥וּ אֶֽת-שִׁמְעֲךָ֖ לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וּתְקַטֵּל יָת עַמָא הָדֵין כְּגַבְרָא חָד וְיֵימְרוּן עַמְמַיָא דִי שְׁמָעוּ יָת שְׁמַע גְבֻרְתָּךְ לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִן בָּתַר כָּל נִסַיָא הָאִילֵן אַנְתְּ קָטֵיל יַת עַמָא הָדֵין כְּגַבְרָא חָד וְיֵימְרוּן עַמְמַיָא דְיִשְׁמְעוּ יַת שֵׁמַע גְבוּרְתָּךְ לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  והמתה את העם הזה כאיש אחד. פתאום, ומתוך כך יאמרו הגוים אשר שמעו את שמעך וגו': (רש"י)

 אבן עזרא  ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך. מצרים גם כנענים גם אחרים: (אבן עזרא)

 אור החיים  והמתה וגו' כאיש אחד וגו'. גילה דעתו עליו השלום בזה שאינו מבקש שיסלח ה' על החטא אלא שלא יבא לידי חילול השם, ורמז בדבריו כי ההרגש שממנו יומשך האמור בדבריו הוא דוקא אם ימיתם כאיש אחד אבל מעט מעט לא יורגש הדבר, וכן מצינו שעשה ה':

ואמרו הגוים וגו'. פירוש לא מצרים לבד אלא כל הגוים ששמעו שמעך, לאמר פירוש לשון מעלה ורוממות רום יכולת ה', עתה יאמרו מבלתי וגו' ויתהפך קידוש ה' לחילול ח"ו בפי כל העמים, ולזה דקדק לומר ואמרו בתוספת וא"ו לומר כי מלבד מצרים וכו' גם כל הגוים. עוד טעם אומרו לאמר לצד שאין ידוע מבטא הדברים הנאמרים מהגוים וסדרן, לזה אמר ואמרו אמירה שהכוונה בה לומר מבלתי וגו'. עוד אומרו לאמר פירוש הגם שלא יצדיקו הם עצמן הדברים בדעתן אף על פי כן יאמרו המתחייב מהמעשה, וזה הוא שיעור הענין ואמרו וגו' ודבר זה אין בו אלא אמירה לבד ולא הצדקת הדברים בדעתם: (אור החיים)


{טז}  מִבִּלְתִּ֞י יְכֹ֣לֶת יְהֹוָ֗ה לְהָבִיא֙ אֶת-הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶל-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּ֣ע לָהֶ֑ם וַיִּשְׁחָטֵ֖ם בַּמִּדְבָּֽר:

 אונקלוס  מִדְלֵית יוּכְלָא קֳדָם יְיָ לְאָעָלָא יָת עַמָא הָדֵין לְאַרְעָא דִי קַיֵם לְהוֹן וְקַטְלִנוּן בְּמַדְבְּרָא: (אונקלוס)

 יונתן  מִן בִּגְלַל דְלָא הֲוָת יוּכְלָא מִן קֳדָם יְיָ לְאַעֲלָאָה יַת עַמָא הָדֵין לְאַרְעָא דְקַיֵים לְהוֹן וּקְטָלִינוּן בְּמַדְבְּרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מבלתי יכולת וגו'. לפי שיושבי הארץ חזקים וגבורים, ואינו דומה פרעה לשלשים ואחד מלכים (ברכות לב.), וזאת יאמרו על יושב הארץ הזאת: מבלתי. מתוך שלא היה יכולת בידו להביאם, שחטם: יכולת. שם דבר (ק) הוא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) ולא פועל לנקבה אבל חסר למ"ד כאלו אמר יכולת לה': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יכלת. שם כמו עד יבושת המים ואיננו לשון מדה כדרך הדרש: וישחטם במדבר. הטעם ויהרגם ואמר וישחטם בעבור המדבר כי שם ירעו הצאן: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מבלתי. ב' במסרה. מבלתי יכולת ה' ואידך ותזנו אל בני אשור מבלתי שבעתך בענין תועבות ירושלים כביכול שעונות ישראל עושין ליד חזקה שאין בה יכולת: וישחטם במדבר. החי''ת שבורה לומר שעברו על התורה שכרת עליה שמונה בריתות בכלל ושמונה בריתות בפרט ועל כן נתן רשות למלאכי חבלה לפרוע על חטאתם: (בעל הטורים)

 אור החיים  מבלתי יכולת ה' וגו'. פירוש או שאין בו כח ח"ו כנגד יושבי הארץ, או על דרך אומרו (תהלים יד) אמר נבל בלבו אין אלהים פירוש שאפס היכולת שהיה קודם לזה ח"ו, ויש בזה חילול ה' גדול:

העם. בא מאמר זה לסתור טענת הכנסת זרעו של משה, ואמר כי חילול ה' יהיה גם בזה כל שלא מכניס העם הזה, וכמו שכתבתי בפסוק ושמעו מצרים, וכח טענת משה היא שהגם שהם מנאצים אותו אם יהרגם בבת אחת יש חילול ה' גדול בכל העולם, ואולי כי הוא זה שרמז הכתוב בתחילת דברי משה שאמר ויאמר משה אל ה' פירוש אמירה זו היתה לסיבת דברים הנוגעים אל ה' כדי שלא יתחלל שמו ח"ו:

וישחטם במדבר. טעם שדבר בלשון זה, לרמוז את אשר יגשימו הדברים באלהי עולם, והטעם כי כשתהיה הסיבה כי ח"ו הוגבל בכח הנה הוא בגדר הגשם ח"ו: (אור החיים)

 דעת זקנים  מבלתי יכולת ה'. ויאמרו לא מחמת שנאה המיתם שהרי ראינו שהיה מחבבן בהיות אשר עין בעין וגו' אלא מבלתי יכולת ה' היה: (דעת זקנים)


{יז}  וְעַתָּ֕ה יִגְדַּל-נָ֖א כֹּ֣חַ אֲדֹנָ֑י כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וּכְעַן סַגִי כְעַן חֵילָא (מִן) קֳדָם יְיָ כְּמָא דִי מַלֵילְתָּא לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְדוּן יַסְגֵי כְדוּן חֵילָא קֳדָמָךְ יְיָ וְתִתְמְלֵי רַחֲמִין עֲלֵיהוֹן וְיָתִי תְשַׁוֵי לְעַם רַב הֵיכְמָא דְמַלֵילְתָּא לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  יגדל נא כח ה'. לעשות (ר) דבורך: כאשר דברת לאמר. ומהו הדבור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) שלא בקש ממנו חדשות רק לקיים מאמרו וזהו כאשר דברת: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יגדל נא. קרוב מאריכות אפים כי כל מי שהוא ארך אפים יש לו כח גדול לשבור כעסו והעד כאשר דברת שאתה ארך אפים ואלה המדות פירשתים בפרשת כי תשא: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ועתה יגדל נא כח. יגדל יו''ד גדולה אמר אם נסוך עשר פעמים בי' נסיונות זכור להם צדקת אביהם שנסית אותו בעשר נסיונות: (בעל הטורים)

 אור החיים  ועתה יגדל נא וגו'. יש להעיר א' אומרו ועתה. ב' אומרו יגדל משמע שיעשה איזה דבר שבו יגדל עוד ולא מצינו שעשה דבר בענין זה להתגדל. ג' אומרו נא אם הכוונה היא עתה הלא אמר עתה יגדל ואם לשון בקשה למה לא הקדימה. ד' אומרו כאשר דברת מה דבר ה' והיכן דבר. ה' תיבת לאמר למי יאמרו הדברים:

אכן לצד שנתחכם משה בטענה הנשמעת כי יש חילול ה' גדול בהמיתם הוסיף לדבר כי עתה יש יתרון לגדולתו יתברך אם ישוב מחרון אפו ויכנסו ישראל לארץ מה שלא היה מקודם ענין זה, והוא שאחר שספרו המרגלים הפלאת תוקף הארץ וגבורת הגבורים ואף על פי כן הורישם לפני ישראל בזה יגדל כח ה', ואומרו כאשר דברת הוא מאמר שלח לך וגו' אשר אני נותן לבני ישראל ופירשנוהו במקומו שנתכוון במאמר זה כי הוא מושלל מבחינת ההשגה כפי בחינת היכולת אלא בתורת מתנה אשר הוא הבורא נותן לבני ישראל כמו שכתבנו שם, ופרט זה אמר ה' אליו לאמר לישראל והוא מאמר דברת לאמר:

ואומרו נא פירוש עתה, וכפל לומר ב' פעמים עתה, יתבאר על פי דבריהם (ב"ר פכ"א) שאמרו אין ועתה אלא תשובה, ולפי שאמר משה לפני ה' הדברים שאין כדאי ליאמר על האדון הגם שהיה אומר דברי הגוים ולא דברי עצמו ח"ו אף על פי כן אינו מן המוסר, ותמצא כיוצא בדבר שהשומע ברכת ה' מפי עדים הגם שאינם אלא מעידים מה שאמר הרשע המברך אף על פי כן קורע השומע (סנהדרין ס.), וכמו כן כשאמר משה מאמר הגוים נגד כבודו יתברך התודה ועשה תשובה על שהוציא מפיו דברי זלזול כנגד הבורא ברוך הוא והוא מאמר ועתה. גם רמז הכתוב במאמר ועתה שיקח תשובתם של ישראל, ואומרו יגדל נא על דרך אומרם ז"ל (ברכות לד:) במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, והטעם שיותר מתקדש שמו יתברך כשמטיבים הרשעים את דרכיהם, והוא אומרו יגדל נא פירוש יהיה יותר גדולת ה' עתה כשיחזרו בתשובה אחר המרד, גם רמז בתיבת נא על דרך אומרם (אבות פ"ד מי"ז) יפה שעה אחת בתשובה וכו':

עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך ועתה יגדל פירוש מה שאני מבקש מה' לא להחליט המחילה לכל המנאצים אלא ועתה יגדל נא כח ה' פירוש להתנקם מהמנאצים הרשעים שהם המרגלים, כי כשה' עושה משפט ברשעים שמו מתגדל ומתרומם, ואומרו כאשר דברת הוא מה שאמר (י"ב) אכנו בדבר ופירשנוהו במקומו באחד מהדרכים שחוזר למרגלים, ודקדק לומר נא פירוש עתה בשעת מעשה העבירה ולא יתלה להם זמן, וכמו שכן היה דכתיב (ל"ז) וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה', ועיין מה שפירשתי שם, ואומרו לאמר אולי שבקש משה מה' שיאמר הדברים להם קודם שימותו כדי שיראו ויחתו. או ירצה לאמר לישראל ראו אלו שדברו שקר מה עלתה בידם להחרירם לבל ישובו להכעיס, וכן אמר דוד (תהלים ט) בפועל כפיו נוקש רשע הגיון סלה. ורמז בראשי תיבות ועתה יגדל נא כח שם אלהים, ושם אדני שרשם הכתוב גם כן יגיד משפט, ואחר כך חזר לעורר הרחמים על כללות העם דכתיב סלח נא לעון העם הזה:

עוד נתכוון משה במאמר ועתה וגו' על מה שאמר אליו ה' ואעשה אותך לגוי גדול ועצום, שהגם שינחם ה' מהרעה אשר אמר לא מפני זה ישוב ה' מדברו הטוב, ותמצא שאמרו ז"ל (מכות יא.) קללת חכם אפילו על תנאי וכו' ומכל שכן ברכה ומכל שכן דברי אלהים חיים, והוא אומרו ועתה פירוש וגם עתה יגדל נא כח ה' שדיבר לאמר ואעשה אותך לגוי גדול לקיים גוי גדול שישנו עתה ויגדיל עשות להוסיף גוי גדול ממשה, ותמצא שכן היה דכתיב ובני רחביה רבו למעלה ואמרו ז"ל (ברכות ז.) למעלה מם' ריבוא, ודקדק לומר דברת לאמר, לצד שבעת אשר דבר קשות כנגד ישראל האמיר את משה במדה טובה, לזה אמר דברת דבור קשה לישראל, לאמר אמירה רכה למשה:

עוד ירצה כאשר דברת שיהיה לגוי גדול, ואומרו לאמר פירוש כנגד מה שאמר ועצום ממנו שתהיה בחינתם חזקה יותר מהם:

ויש לנו לחקור זאת למה לא שאל משה דבר זה כשאמר לו כן כשעשו העגל כי גם שם נאמר לו (שמות לב) ואעשה אותך לגוי גדול, ואפשר כי כאן בא בטענה לפי שיצא הדבר מפי עליון שני פעמים, והוא מה שדקדק במאמרו כאשר דברת לאמר פירוש דברת במעשה העגל ואמרת עתה במעשה המרגלים:

עוד נראה שבמאמר ראשון לא אמר ה' אלא ואעשה אותך לגוי גדול ולא אמר ועצום ממנו, ולפי אחד מהדרכים שפירשתי במאמר ועצום ממנו הכוונה היא שהגוי גדול שיהיה ממשה הוא מהעם עצמו כמו שכתבתי, ולזה אחר שהתפלל שתעמוד העטרה במקומה בעם היוצא ממצרים חש על טובתו שאמר אליו ה' ואעשה אותך וגו' שתתבטל כי ה' לא אמר לעשותו גוי גדול אלא מהעם, לזה אמר יגדל נא כח ה' וגו', מה שאין כן במעשה העגל לא אמר ה' אלא ואעשה אותך לגוי גדול, מן הסתם הגם שחזר בו ה' וניחם על הרעה אשר דבר על עמו לא מפני זה יתבטל הטוב אפילו היה על תנאי ויטע ה' ברוך הוא נטעי נשמות חדשות לפרות ולרבות, ואולי כי זו היתה כוונת דבריהם ז"ל שאמרו (שם לב.) שאמר משה לפני הקדוש ברוך הוא כסא של ג' רגלים לא יכול לעמוד של רגל א' וכו' ישראל שיש להם ג' עמודים וכו' עד כאן. וקשה וכי משה לא מהם הוא שיאמר על בניו שהם של רגל אחד, ולדברינו יוצדקו הדברים לצד שהגוי העומד ממשה הם נטעי נשמות שלא באו מאברהם יצחק ויעקב וכפי זה אין להם אלא רגל אחד:

עוד נראה טעם שהתפלל כאן לצד שהובטח בגוי היוצא ממנו שיהיה עצום במדרגת הקדושה וטהרה שלא ינאץ ה' לזה הוא שהתפלל יגדל כח ה' על פרט זה, ודקדק לומר יגדל נא פירוש שמצינו (ברכות לג:) שבחירת מעשה הטוב אינה ביד הקדוש ברוך הוא, ועתה יגדל נא כח ה' אפילו בבחינת דבר זה להמציא נפש נוטה למעשה הטוב: (אור החיים)

 ספורנו  יגדל נא כח ה'. לכבוש את מדת הדין: (ספורנו)

 דעת זקנים  ועתה יגדל נא כח ה' וגו'. שתכבוש כעסך כמו שאחז"ל איזהו גבור הכובש את יצרו שנא' טוב ארך אפים מגבור: כאשר דברת לאמר. כשאמרתי לפניך הודיעני נא את דרכיך באי זה מדה אתה דן את הבריות ועברת על פני וקראת ה' ארך אפים ולכך לא הזכיר כאן ה' ה' ששם ר"ל מדת רחמים ומדת הדין וכאן לא הוצרך להזכיר כי אם מדת רחמים. ואל נמי לא הזכיר כאן שמשמע לשון דיין מלשון ואת אילי הארץ לקח וגם אלהים לא תקלל מתרגם דיינא לא תלוט. וגם רחום וחנון לא כתיב כאן שאין לשון של רחום נופל אלא גם עם חנון וחנינה נתינה היא שנא' וצדיק חונן ונותן וכאן לא היה מבקש כי אם לסלוח בלא נתינה. אבל ה' שהוא מדת רחמים וארך אפים שמאריך אפו על בריותיו ואינו מכלה אותם מיד שייכי שפיר הכא ורב חסד ישמור בה חסדו עם בריותיו ואינו משלם להם תגמולם. ואמת לא הזכיר כאן דאדרבה לא היה רוצה לאמת מה שאמר אכנו בדבר ואורישנו. ונוצר נמי לא שייך שמא לא עשו חסד אלא (פשעו): נושא עון ופשע. וחטאה לא הזכיר כאן שאין חטא אלא שוגג כדכתיב וחטאה בשגגה ואלו מורדין היו שנא' אך בה' אל תמרדו: (דעת זקנים)


{יח}  יְהֹוָ֗ה אֶ֤רֶךְ אַפַּ֨יִם֙ וְרַב-חֶ֔סֶד נֹשֵׂ֥א עָוֹ֖ן וָפָ֑שַׁע וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֞ד עֲוֹ֤ן אָבוֹת֙ עַל-בָּנִ֔ים עַל-שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל-רִבֵּעִֽים:

 אונקלוס  יְיָ מַרְחֵק רְגַז וּמַסְגֵי לְמֶעְבַּד טַבְוָן (וּקְשׁוֹט) שָׁבֵק לַעֲוָיָן וְלִמְרוֹד וּלְחוֹבִין סַלַח לִדְתַיְיבִין לְאוֹרַיְתֵהּ וּדְלָא תַיְיבִין לָא מְזַכֵּי מַסְעַר חוֹבֵי אֲבָהָן עַל בְּנִין מְרָדִין עַל דַר תְּלִיתָאֵי וְעַל דַר רְבִיעָאֵי: (אונקלוס)

 יונתן  יְיָ אֲרִיךְ רוּחַ וְקָרִיב רַחֲמִין שְׁרֵי לְתוּבִין וּמְכַפֵּר עַל סוּרְחָנוּן מַזְכֵּי לִדְתַיְיבִין לְאוֹרַיְיתָא וְלִדְלָא תַיְיבִין לָא מְזַכֵּי מַסְעַר חוֹבֵי אַבְהָן רַשִׁיעִין עַל בְּנִין מְרוֹדִין עַל דַר תְּלִיתָאֵי וְעַל דַר רְבִיעָאֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ה' ארך אפים. לצדיקים ולרשעים, כשעלה משה למרום, מצאו משה להקב"ה שהיה יושב וכותב ה' ארך אפים, אמר לו לצדיקים, אמר לו הקב"ה אף לרשעים, אמר לו רשעים יאבדו, אמר לו הקב"ה חייך שאתה צריך לדבר, כשחטאו ישראל בעגל ובמרגלים, התפלל משה לפניו בארך אפים, אמר לו הקב"ה והלא אמרת לי לצדיקים, אמר לו והלא אמרת לי אף לרשעים: ונקה. (ש) לשבים: לא ינקה. לשאינן שבים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) ואם תאמר והרי פסוק זה גם כן כתיב בפרשת כי תשא וגם שם פירשו רש"י ויש לומר דהא דפירש כאן לבד על ונקה רק כדי שלא תקשה לרש"י מה שפירש לעיל ארך אפים לצדיקים ולרשעים והרי כתיב ונקה פירוש לצדיקים ולא ינקה פירוש לרשעים לכך פירש"י ונקה לשבים ולא ינקה לשאינן שבים: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ה' ארך אפים. צריך לדעת למה לא אמר לפניו כל הי"ג מדות הנאמרים בפרשת כי תשא, ויתבאר על פי דבריהם ז"ל בראש השנה פרק א' דף י"ז וזה לשונם ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה עד כאן. ובפרשת תשא (שמות לד ו) כתבתי דברי הרא"ש ז"ל בזה ומה שעלה בידי בפירוש הענין, הא למדת שמדת רחמים הראשונה הוא קודם שיחטא, לזה כאן שהיה צריך משה למדה שאחר החטא לזה לא אמר אלא ה' פעם אחת:

ולהר"ן גאון שהביאו דבריו התוספות (ר"ה יז:) והרא"ש שה' ראשון אינו מחשבון המדות אלא מודיע מי הוא הקורא, כפי זה יש טעם נכון למה לא אמר משה כאן אלא פעם אחת ה', אלא דקשה איך יחלוק הר"ן על דברי רבות ינו:

ואפשר לפרש הדברים לפי דברי הר"ן כי מה שאמרו קודם שיחטא ואחר שיחטא פירוש שה' רחמן אפילו אחר שיחטא האדם כמו שהיה רחמן קודם שיחטא ואין חידוש לרחמים אלא אחר החטא, וכפי זה אין קושית הרא"ש שהקשה קודם החטא למה צריך לרחמים כי כפי האמת כן הוא, גם דילג ג' מדות אל, רחום, וחנון, לצד שג' מדות אלו צריכין להם מי שחסר הצלה מצרה או מי שחסר טוב או מי שנתון במכאובים ועתה לא הוצרך בתפלה למדות אלו, והתחיל מארך אפים להאריך אפו גם לרשעים, וכדבריהם ז"ל שאמרו (סנהדרין קיא.) כשעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שהיה כותב ארך אפים וגו' יעויין שם דבריהם, הרי כי לארך אפים קרא, גם אמר רב חסד להטות משפטם כאומרם ז"ל (ר"ה שם) רב חסד מטה כלפי חסד, ולא הזכיר אמת ולא נוצר חסד לאלפים כי אינו צריך למדות אלו על מה שלפנינו, והזכיר נושא עון ופשע כי להם צריך, ולא הזכיר וחטאה שלא היו אז שוגגין אלא מזידין, והזכיר כל שאר המדות לצד שהם מדות שנוגעות למה שלפניו: (אור החיים)

 ספורנו  פוקד עון אבות על בנים. מאריך עד דור רביעי שאם יחזיקו מעשה אבותיהם בידיהם ויוסיפו להרע תתמלא סאתם בדור שלישי ותאבד תקות תשובתם ויפרע מהם ואם יחזיקו במעשה אבותיהם ולא יוסיפו להרע מהם ימתין עד דור רביעי ואז תתמלא סאתם באפס תקוה לתשובה ויאבדו: (ספורנו)

 דעת זקנים  ונקה לא ינקה. שאינו מבער הפושעים מן העולם והוא כמו ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך: פוקד עון אבות על בנים. וזו היא מדת רחמים שאינו נפרע עד דור רביעי ובפרשת כי תשא שבא למנות כל המדות כתיב על בני בנים אבל לא חשש להאריך כל כך. וגם מכאן אתה למד דנקה לא ינקה מדת רחמים מדחשיב ליה הכא: (דעת זקנים)


{יט}  סְלַֽח-נָ֗א לַֽעֲוֹ֛ן הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה כְּגֹ֣דֶל חַסְדֶּ֑ךָ וְכַֽאֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֨אתָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה מִמִּצְרַ֖יִם וְעַד-הֵֽנָּה:

 אונקלוס  שְׁבוֹק כְּעַן לְחוֹבֵי עַמָא הָדֵין כִּסְגִיאוּת טַבְוָתָךְ וּכְמָא דִי שְׁבַקְתָּא לְעַמָא הָדֵין מִמִצְרַיִם וְעַד כְּעָן: (אונקלוס)

 יונתן  שְׁבוֹק כְּדוֹן לְסוּרְחָנוּת עַמָא הָדֵין כִּסְגִיאוּת טֵבְוָותָךְ וְהֵיכְמָא דְשָׁרִיתָא לְעַמָא הָדֵין מִן זְמַן דִנְפָקוּ מִמִצְרַיִם וְעַד כְּדוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  סלח נא. אחר שמצאנו שאמר אם יראו את הארץ אחר סלחתי כדברך ידענו כי מלת סלח נא אריכות אף וכן ונסלח לו עד שיעשה תשובה שלימה: כגודל חסדך. בעבור חסדך הגדול: וכאשר נשאתה. כטעם נושא עון: ועד הנה. עד המקום הזה או מיום שיצאו ממצרים ועד זה היום כי יש הנה שם המקום כמו באו הנה הלילה גם סימן זמן כמו ולא ראיתיו עד הנה וכבר פירשתיו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כגודל. ב' במסרה. כגודל חסדך. כגודל זרועך הותר בני תמותה. זהו שאמרו שני פרנסים טובים עמדו לישראל משה ודוד שידעו להתפלל עליהם: (בעל הטורים)


{כ}  וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה סָלַ֖חְתִּי כִּדְבָרֶֽךָ:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ שְׁבָקִית כְּפִתְגָמָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ שַׁבְקִית כְּפִתְגָמָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כדברך. בשביל מה שאמרת, (ת) פן יאמרו מבלתי יכולת ה': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) לא בשביל דברך שאתה מתפלל בעדם ואמרת סלח נא וגו' דאם לא כן מאי כדברך בסלחתי סגי: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ויאמר ה' סלחתי כדברך. פירוש לא סלחתי על העון בהחלט אלא כדבריך שלא אהרגם כאחת מהטעמים שרשם במאמרו שלא יאמרו מבלתי יכולת וגו', אבל על כל פנים יעשה בהם משפט באריכות אפים, והוא מאמר הסמוך כל האנשים וגו' אם יראו את הארץ וגו', ואומרו חי אני פירוש נשבע בחיי המלך כביכול, גם נשבע ואמר וימלא כבוד וגו' פירוש כן ימלא כבוד ה' את הארץ עד שנעשה זה, והוא גם כן שבועה על הדבר:

עוד נראה לפרש הכתוב על זה הדרך סלחתי כדברך פירוש לצד דבריך שחלית פני, ולצד שנאמר בדברי משה מיחוש מאמר הגוים מבלתי יכולת ה' וגו' ופירשנו במקומו ב' דרכים הא' כי אין אלהים ח"ו עוד, והב' שאין בו כח נגד יושבי הארץ, לזה אמר ואולם חי אני פירוש כנגד מה שיאמרו שאין בנמצא המציל ח"ו ואמר חי אני, וכנגד מה שיאמרו שאין בו כח ח"ו לעמוד בפני יושבי הארץ אמר וימלא כבוד ה' את כל הארץ פירוש במעשה אשר יפליא לבסוף בא' ושלשים מלכים הגם שיעשה זה לזרעו של משה, והכוונה בדברים אלו לומר שלא עשה אלא לכבוד משה שבקש ממנו סליחה ולא למיחוש מאמר הגוים: (אור החיים)

 ספורנו  סלחתי כדברך. כשאמרתי אכנו בדבר כבר סלחתי בזה האופן שאתה אומר כי לא היתה הכונה שאמית את כולם יחדו אבל שאמית את כלם מעט מעט במדבר ולא יכנס איש מהם לארץ: (ספורנו)

 דעת זקנים  ויאמר ה'. על ששנינו שנתרצה הקב"ה לישראל ביום הכפורים ואמר לו סלחתי כדבריך ולכך הוקבע אותו יום למחילה ולכפרה לדורות מקשים העולם היכן מצינו שאמר לו הקב"ה למשה סלחתי כדברך במעשה העגל אלא כאן במרגלים. וי"ל דהאי קרא אדלעיל קאי וה"ק כאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה אז אמרת סלחתי כדבריך וכן סלח נא לעמך ועוד י"ל כדברך משמע כאשר בקשת ממני שאסלח להם עתה כמו שנשאתי להם ביציאת מצרים בעשיית העגל וא"כ גם שם אמר סלחתי: (דעת זקנים)


{כא}  וְאוּלָ֖ם חַי-אָ֑נִי וְיִמָּלֵ֥א כְבוֹד-יְהֹוָ֖ה אֶת-כָּל-הָאָֽרֶץ:

 אונקלוס  וּבְרַם קַיָים אֲנָא וּמַלְיָא יְקָרָא דַיְיָ יָת כָּל אַרְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְרַם בִּשְׁבוּעָה קַיֵים אֲנָא וּמַלְיָא יְקָרָא דַיְיָ יַת כָּל אַרְעָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואולם. כמו אבל זאת אעשה להם: חי אני. לשון שבועה, כשם שאני חי וכבודי ימלא את כל הארץ, (א) כך אקיים להם, כי כל האנשים הרואים וגו' אם יראו את הארץ, הרי זה מקרא מסורס, חי אני כי כל האנשים אם יראו את הארץ, וכבודי ימלא את כל הארץ, שלא יתחלל שמי במגפה הזאת לאמר מבלתי יכולת ה' להביאם, שלא אמיתם פתאום כאיש אחד, אלא באיחור מ' שנה מעט מעט: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) ביש ספרים גורסין חי אני לשון שבועה כשם שאני חי וכבודי מלא כל הארץ כך אקיים להם כי כל האנשים וגו' ואין גורסין אחר כך אם יראו את הארץ וכבודי ימלא את כל הארץ שלא יתחלל שמי במגפה וכו' כי הם פירשו וימלא כבוד ה' וגו' וכאשר ימלא כבודי את כל הארץ כמו שפירש רבינו אברהם בן עזרא ולפי פירוש זה אין צריך לסרס המקרא אבל לפי מה שכתוב בספרים שלפנינו אם יראו הרי זה מקרא מסורס חי אני כי כל האנשי' וכו' כי הם מפרשים וימלא כבוד ה' וגו' שהוא לשון עתיד כמו שפירש רבינו אברהם בן עזרא בלשון שני לכן צריכין לסרס המקרא ולפרש וכבודי ימלא כל הארץ שלא יתחלל שמי במגפה הזאת שהוא לשון עתיד ולפי פירוש זה צריך למחוק למעלה וכבודי ימלא כל הארץ וכן צריך לגרוס כשם שאני חי כך אקיים להם וכו' ודו"ק ותמצא. והרא"ם כתב הרי זה מקרא מסורס שוימלא כבוד ה' צריך להיות אחר סיום כל הפסוקים האלה שהם דבקים עם השבועה שבא אחר כך ואמר ולמה אני מאריך להם כדי שימלא כבוד ה' ולא יתחלל שמי בעכו"ם לחשוב עלי מבלתי יכולת עד כאן לשונו. והוא הוא שפירש לפי הספרים שלפנינו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  חי אני. טעמו כאשר אני חי כן יהיה דברי קיים: וימלא. וכאשר מלא כבודי את כל הארץ והקרוב שהוא לעתיד וטעמו זה אעשה כדי שיודע כבודי בעולם: (אבן עזרא)

 ספורנו  ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ. אמנם אני נשבע שכמו שהוא אמת שאני חי ושימלא כבודי את כל הארץ כן יהיה אמת כי כל האנשים והם בני עשרים: (ספורנו)

 דעת זקנים  ואולם חי אני. ל' שבועה ולא פי' מה היא השבועה אלא אמר וימלא כבוד ה' את כל הארץ כלומר אם אעשה שלא יתחלל שמי בגוים לומר מבלתי יכולת ה' כי סוף סוף אתן להם הארץ אבל זאת אעשה להם אם יראו את הארץ וגו': (דעת זקנים)


{כב}  כִּ֣י כָל-הָֽאֲנָשִׁ֗ים הָֽרֹאִ֤ים אֶת-כְּבֹדִי֙ וְאֶת-אֹ֣תֹתַ֔י אֲשֶׁר-עָשִׂ֥יתִי בְמִצְרַ֖יִם וּבַמִּדְבָּ֑ר וַיְנַסּ֣וּ אֹתִ֗י זֶ֚ה עֶ֣שֶׂר פְּעָמִ֔ים וְלֹ֥א שָֽׁמְע֖וּ בְּקוֹלִֽי:

 אונקלוס  אֲרֵי כָל גֻבְרַיָא דַחֲזוֹ יָת יְקָרִי וְיָת אַתְוָתַי דִי עֲבָדִית בְּמִצְרַיִם וּבְמַדְבְּרָא וְנַסִיאוּ קֳדָמַי דְנַן עֲשַׂר זִמְנִין וְלָא קַבִּילוּ בְּמֵימְרִי: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם כָּל גוּבְרַיָא דִי חָמוּן יַת יְקָרִי וְיַת אַתְוָותַי דַעֲבָדִית בְמִצְרַיִם וּבְמַדְבְּרָא וְנַסִיאוּ קֳדָמַי דְנַן עֲשַר זִמְנִין וְלָא קַבִּילוּ לְמֵימְרִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  וינסו. כמשמעו: זה עשר פעמים. שנים בים ושנים במן ושנים (ב) בשליו וכו', כדאיתא במסכת ערכין (טו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) וזה לשון הגמרא בפרק אלו נערכין תניא עשר נסיונות נסו אבותינו להקדוש ברוך הוא שנים בים שנים במן שנים בשליו שנים במים ואחד בעגל ואחד במדבר פארן פירוש שנים בים אחת בירידה דכתיב המבלי אין קברים במצרים אחת בעליה דכתיב וימרו על ים בים סוף מלמד שהיו ישראל ממרים באותה שעה ואמרו כשם שאנו עולים מצד זה כן המצריים עולים מצד אחר וכו' שנים במים במרה דכתיב ויבאו מרתה וגו' וילן העם על משה. וברפידים דכתיב ויחנו ברפידים ואין מים לשתות העם וירב העם עם משה. שנים במן דכתיב אל תצאו ויצאו. ואל תותירו ויותירו. שנים בשליו ראשון בשבתנו על סיר הבשר. שני והאספסף אשר בקרבו. בעגל כדכתיב. במדבר פארן פרש"י היינו מרגלים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  זה עשר פעמים. הטעם רבים והזכיר עשר בעבור היותו סך חשבון כי הוא סוף האחדים וראש העשרות שהם במחברת השנית: (אבן עזרא)

 אור החיים  ולא שמעו בקולי. פירוש לצד ששמע עם קול אלהים חיים פנים בפנים דבר ה' עמהם לזה יקפיד על שלא קבלו ולא חשו על קולו יתברך אשר שמעו: (אור החיים)


{כג}  אִם-יִרְאוּ֙ אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לַֽאֲבֹתָ֑ם וְכָל-מְנַֽאֲצַ֖י לֹ֥א יִרְאֽוּהָ:

 אונקלוס  אִם יֶחֶזוּן יָת אַרְעָא דִי קַיֵמִית לַאֲבָהַתְהוֹן וְכָל דְאַרְגִיזוּ קֳדָמַי לָא יֶחֱזִנַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  בִּשְׁבוּעָא אֲמִירָא דָא דְלָא יֶחֱמוּן יַת אַרְעָא דְקַיֵימִית לְאַבְהַתְהוֹן וְלָא דָרָא דְאַרְגִיזוּ קֳדָמַי לָא יֶחְמוּנָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אם יראו. לא (ג) יראו: לא יראוה. לא יראו את הארץ: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) (גור אריה) דודאי לא יראו כי אין ספק לפני הקדוש ברוך הוא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וכל מנאצי. מבניהם: (אבן עזרא)

 אור החיים  אם יראו וגו' וכל מנאצי וגו'. צריך לדעת למה הוצדך לפרש המנאצים מנין יעלה על הדעת שלא יהיו בכלל הגזירה שהוצרך לפרטם. ואפשר כי לפי שה' אמר וינסו אותי זה עשר פעמים שזה יגיד כי כל שלא ניסה עשר פעמים והם אותם שיצאו ממצרים פחות מכ' אינם בכלל הגזירה, לזה הוציא המנאצים מהכלל שהגם שיהיה בהם שלא ניסו עשר פעמים נחתמו בגזירה זו, ומנאציו הם המרגלים או אותם שהיו זורקין אבנים בענן ה' כדברי רז"ל (סוטה לה.):

גם נתכוין הכתוב לרשום פרט חדש במרגלים שלא יהיו ראויים לארץ פירוש שלא יטלו חלק בה, וכמו שאמרו במסכת בבא בתרא דף קי"ז שבניהם של מרגלים לא נטלו חלק המרגלים בארץ אלא חלק אבי אביהם עד כאן. מה שאין כן כל הדור ההוא שנטלו חלקם בניהם, ופירוש יראוה פירוש שלא יהיו ראויים לה, ולזה גמר אומר ועבדי כלב וגו' וזרעו יורישנה, וידיעת ההפכים מושכלת מהנאמר: (אור החיים)

 ספורנו  אם יראו את הארץ. שלא יראו את הארץ כלשון כל אם שאין אחריו תנאי כפול כמו אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך חי ה' אם יומת (שמואל.. א יט, ו) ודומיהם: וכל מנאצי לא יראוה. וגם מבניהם שאינם בזאת הגזרה שלא הגיעו לכ' שנה כל אותם שינאצוני לעתיד לא יראוה כמו שקרה למתים על דכר קרח ועל דבר פעור ובנחשים ובשרפים: (ספורנו)


{כד}  וְעַבְדִּ֣י כָלֵ֗ב עֵ֣קֶב הָֽיְתָ֞ה ר֤וּחַ אַחֶ֨רֶת֙ עִמּ֔וֹ וַיְמַלֵּ֖א אַֽחֲרָ֑י וַהֲבִֽיאֹתִ֗יו אֶל-הָאָ֨רֶץ֙ אֲשֶׁר-בָּ֣א שָׁ֔מָּה וְזַרְע֖וֹ יֽוֹרִשֶֽׁנָּה:

 אונקלוס  וְעַבְדִי כָלֵב חֲלַף דַהֲוָה רוּחַ אוֹחֲרִי עִמֵהּ וְאַשְׁלֵם בָּתַר דַחַלְתִּי וְאַעֵלִנֵהּ לְאַרְעָא דִי עַאל לְתַמָן וּבְנוֹהִי יְתַרְכִנַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְעַבְדִי כָלֵב חוּלַף דַהֲוַות רוּחַ אוֹחֲרֵי עִמֵיהּ וְאַשְׁלִים בָּתַר דַחַלְתִּי וְאַעֲלִינֵיהּ לְאַרְעָא דְעָאל תַּמָן וּבְנוֹי יִרְתוּנָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  רוח אחרת. שתי רוחות אחת בפה ואחת בלב, (ד) למרגלים אמר אני עמכם בעצה ולבו היה לומר האמת, ועל ידי כן היה בו כח להשתיקם, כמו שנאמר ויהס כלב, שהיו סבורים שיאמר כמותם, זהו שנאמר בספר יהושע (יד, ז) ואשיב אותו דבר כאשר עם לבבי, (ה) ולא כאשר עם פי (במ"ר טז, יט): וימלא אחרי. וימלא את לבו (ו) אחרי, וזה מקרא קצר: אשר בא שמה. חברון (ז) תנתן לו: יורשנה. כתרגומו יתרכינה, יורישו את הענקים ואת העם אשר בה, ואין לתרגמו יירתונה אלא במקום יירשנה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) משום דקשה וכי לכלב לבד היה רוח אחרת והא אף ליהושע היה רוח אחרת משל מרגלים ועל זה פירש שתי רוחות וכו': (ה) לכך צריך רש"י להביא מנביאים שלא תקשה מנא ליה שהיה אחד בפה ואחד בלב דלמא רוח אחרת היה לו בפה ובלב שהיה אומר איני עמכם בעצה. לכן פרש"י וזהו שנאמר בספר יהושע ואשיב אותו דבר כאשר עם לבבי ולא כאשר עם פי: (ו) שחסר מלות את לבו דאם לא כן מאי וימלא אחרי סתם דקאמר והלא בפיו היה עם מרגלים ולא בלב: (ז) פירוש והביאותיו שנאמר בקרא הוא כמו ונתתיו ופירוש אל הארץ אל חברון ופירוש אשר בא שמה בבואו לרגל את הארץ ולא שיביאנו לארץ לאפוקי שלא ימות במדבר כמובן מן הקרא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ועבדי כלב. הזכירו לבדו בעבור ויהס כלב והלוים והכהנים אינם בכלל השבועה כי לא הלך מהם נשיא מרגל ועוד לכל פקודיכם לכל מספרכם אף על פי שלא היו הכהנים גם הלוים הם רבים: רוח אחרת. כנגד התרים: וימלא אחרי. רדף אחרי דברי ומלא אותו שהארץ טובה מאד ואין דבה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  יורישנה. ב', וזרעו יורישנה הנה ה' יורישנה שלא היה יכול להורישם אלמלא שה' הורישם מפניו: (בעל הטורים)

 אור החיים  ועבדי כלב עקב וגו'. צריך לדעת למה לא הזכיר אלא כלב ולא יהושע, גם כוונת אומרו היתה רוח אחרת עמו, גם אומרו וימלא אחרי, גם אומרו והביאותיו בתוספות וא"ו בגזרת הכתוב:

אכן פירוש הכתוב הוא על זה הדרך ועבדי כלב וטעם שאני קורא אותו עבדי הוא עקב פירוש שכר אשר היתה רוח אחרת עמו, שהגם שיהושע גם כן לא ניאץ ה' עם המרגלים אף על פי כן זה היה לו סיבה תפלת משה הצילתו מיצר הרע ומכוחותיו שהם המרגלים לבל יטעוהו מה שאין כן כלב שנכנס בגדר סכנת יצר הרע וחברתו הרשעה ותחל רוח רעה לפעמו, והראיה שהלך ונשתטח על קברות האבות, והוא אומרו רוח אחרת עמו ואף על פי כן וימלא אחרי פירוש השלים אחר רצונו יתברך, ודקדק לומר בדרך זה לצד שיש באדם ב' יועצין יועץ רע ויועץ טוב ללכת אחרי ה' והוא השלים ומילא אחרי חלק ה', וזה הוא על דרך אומרם ז"ל (קידושין לט:) מי שבאה עבירה לידו וניצול ממנה נותנין לו שכר כעושה מצוה, וזה אינו ביהושע כי לא היתה רוח אחרת עמו להטעותו מדרך השכל כי משה מנעו, ויש כח בתפלת הצדיקים גם לבחינה זו בסוד (שמואל ב כג) צדיק מושל יראת אלהים והבן. אשר על כן זכה כלב שיקרא עבד ה' כמשה רבינו עליו השלום:

והוסיף עוד לומר מלבד המעלה הנזכר עוד והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה פירוש להתפלל על עצמו, וכאן רמז התעצמותו עד שמילא אחרי ה', וכוונת הטבה זו היא שלא בלבד שלא נכנס בגדר הגזירה אלא הבטיחו בחיים, שהגם שהיה בן ארבעים שנה אז וגזר ה' שישבו ארבעים שנה במדבר הבטיחו שיחיה עד בואו שמה, והוא אומרו והביאותיו הרי הובטח בחייו ארבעים שנה מה שלא נעשה לשום צדיק בעולם:

ואולי כי לזה הקדים לקרותו עבדו לומר שהגם שיודיעהו הבטחת החיים ארבעים שנה לא יזור אחור מעבודת ה' לצד שארך יום קיצו, וכבר פירשתי (בחפץ ה' שבת ל') במעשה חזקיה שהוסיף לו ה' ט"ו שנה שנשאלתי ישוב מאמרם ז"ל שהשיב ה' לדוד כששאל ממנו הודיעני ה' קצי ומדת ימי וגו' ואמר לו גזירה היא מלפני שאין מודיעין לו לאדם קיצו וכו' עד כאן. ולמה הודיע ה' לחזקיה, והשבתי כי דוקא קץ שהאדם מביא עמו החרוץ דכתיב (איוב יד) אם חרוצים ימיו אבל תוספות ימים לא נכלל בכלל גזירה זו, וחפץ ה' להודיע על דרך אומרם בגמרא (שבת י:) בפסוק לדעת כי אני ה' מקדשכם שהנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, לזה מודיע ה' חסדו כשמוסיף ימים על ימי אדם, והוא מאמר והביאותיו וגו', וכן תמצא שאמר הכתוב ביהושע סימן י"ד ויאמר אליו כלב וגו' ועתה הנה החיה ה' אותי כאשר דבר והם דברינו עצמם. ואמר עוד וזרעו יורישנה לומר כי עשה ה' חסד זה גם לזרעו:

עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך עקב אשר עשה ב' דברים טובים, א' היתה רוח אחרת עמו פירוש שלא הלך אחר עצת המרגלים, והב' וימלא אחרי שהשתיק העם וסתר דברי המרגלים, ושתים שלם לו ה', אחד והביאותיו וגו', ב' יורישנה, וטעם שלא הזכיר יהושע, לצד שהוא זכה מצד תפלת משה ולא הוצרך להתעצם מכחו: (אור החיים)

 ספורנו  וזרעו יורישנה. הוא יורישנה לזרעו לא כענין שאר דור המדבר שאף על פי שבניהם ירשו אותם לא היו הם המורישים אבל הורישם סדר האל יתברך במצותו למנחילי הארץ כמו שיעד באמרו ואורישנו: (ספורנו)


{כה}  וְהָֽעֲמָלֵקִ֥י וְהַֽכְּנַעֲנִ֖י יוֹשֵׁ֣ב בָּעֵ֑מֶק מָחָ֗ר פְּנ֨וּ וּסְע֥וּ לָכֶ֛ם הַמִּדְבָּ֖ר דֶּ֥רֶךְ יַם-סֽוּף: (פ)

 אונקלוס  וַעֲמַלְקָאָה וּכְנַעֲנָאָה יָתֵב בְּמֵישְׁרָא מְחַר אִתְפְּנוּ וְטוּלוּ לְכוֹן לְמַדְבְּרָא אוֹרַח יַמָא דְסוּף: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲמַלְקָאֵי וּכְנַעֲנָאֵי יָתֵיב בְּמֵישְׁרָא מְחַר אִתְפְּנוּ וְטוּלוּ לְכוֹן לְמַדְבְּרָא אוֹרַח יַמָא דְסוּף: (תרגום יונתן)

 רש"י  והעמלקי וגו'. אם תלכו שם יהרגו אתכם, מאחר (ח) שאיני עמכם, מחר פנו לאחוריכם וסעו לכם וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) הודיענו טעם סמיכות מחר פנו עם והעמלקי הקודם לו והוסיף לומר לאחוריכם שבזולת זה היה נראה ששני דרכים היו ליכנס לארץ ישראל אחד דרך העמק ואחד במדבר דרך ים סוף ואין הדבר כן שהרי דרך המדבר ים סוף הוא לאחוריהם וכבר הלכו אותו ובאו אל הישוב ופירוש לאחוריכם שהשם יתברך אינו חפץ להביאם אל הארץ שהשם יתברך חפץ שבמדבר ימותו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והעמלקי והכנעני. הוא האמורי כי כל אמורי הוא כנעני ולא חשש הכתוב להפרישו בעבור העמלקי שהוא מבני שם וכנען שהוא אבי האמורי מבני חם וכן וירד העמלקי והכנעני והעד ויצא האמורי ולא הזכיר העמלקי כי האמורי הוא העיקר: יושב בעמק. לארוב לכם ויש אומר אף על פי שהעמלקי והכנעני יושבים בעמק פנו דרך ים סוף ולא תפחדו והנה ישראל לא עשו תשובה על כן דבר השם: (אבן עזרא)

 אור החיים  והעמלקי והכנעגי וגו'. כוונת הודעה זו כאן, גם תוספת וא"ו, לצד שהחליט ה' שכל הדור לא יבואו לארץ וימותו במדבר והוא אמר שלא ימיתם כאיש אחד ולזה צריכין להתעכב במדבר זמן ארוך כמו שכן גילה הדברים בסמוך, ויש צד לומר שישבו שם כל הזמן ההוא, לזה אמר והעמלקי וגו' פירוש ואינם יכולין להתעכב במקום זה שאתם עלולים ליפול לפניהם, על דרך אומרם (ב"ר פ' צ"א) השטן מקטרג בשעת הסכנה, לזה מחר פנו וגו', והגם שמצינו שישבו אחר כך שם ימים רבים דכתיב (דברים א) ותשבו בקדש ימים רבים ואמרו ז"ל (בסדר עולם) י"ט שנה, זה היה בחזרה, שאז כבר נתצמצם והוקטן העון אשר לא כן קודם, ובזה מצאנו טעם למה לא נתעכבו אז שם מה שנתעכבו אחר כך; וטעם אומרו והעמלקי בתוספות וא"ו לקשור הדברים עם תחלת הדיבור של אם יראו וגו' שמוסיף עוד גזירת המסעות כאומרו מחר פנו שהוא"ו נמשכת עם מאמר מחר פנו: (אור החיים)

 דעת זקנים  והעמלקי. יש מקשים וכי בעמק היו יושבים והרי כתיב בסמוך וירד העמלקי והכנעני היושב בהר אלא כך אמר הקב"ה עצה עמוקה היא זאת שיפנו דרך המדבר ולא ילחמו כי לא יצליחו ואע"פ שהם רשעים כי איננו שמח במפלתן ולפי הפשט ודאי בעמק הם יושבים אלא כיון ששמעו ישראל באו לקראתם דרך האתרים עלו בהר וארבו להם וגבי מארב שייך לשון ישיבה כדכתיב ישב במארב חצרים: (דעת זקנים)


{כו}   רביעי  וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרן לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 אור החיים  וידבר ה' וגו'. שיעור הדיבור יגיד כי עתה מתחיל לדבר אליו ה' בענין זה ולא כן הוא שהלא כבר דיבר ה' דברים רבים בזה כאמור בסמוך. אכן לצד שהדברים שעברו מה' למשה עד עתה היו דברים בינו לבין משה לא בשליחות לישראל, והמשכיל במה שפירשנו יצדיק הדברים שלא היה אלא כמלך שמדבר עם עבדו בדברים שרצונו לעשות, ולזה לא אמר שם לאמר כל עיקר, וכאן מתחיל לדבר אליו דברי שליחות לישראל ולזה אמר וידבר ה' וגו' לומר לישראל הדברים ככתבן: (אור החיים)


{כז}  עַד-מָתַ֗י לָֽעֵדָ֤ה הָֽרָעָה֙ הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר הֵ֥מָּה מַלִּינִ֖ים עָלָ֑י אֶת-תְּלֻנּ֞וֹת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר הֵ֧מָּה מַלִּינִ֛ים עָלַ֖י שָׁמָֽעְתִּי:

 אונקלוס  עַד אֵימָתַי לִכְנִשְׁתָּא בִישָׁתָא הָדָא דִי אִנוּן מִתְרַעֲמִין עָלָי יָת תֻּרְעֲמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דִי אִנוּן מִתְרַעֲמִין עֲלַי שְׁמִיעַ קֳדָמָי: (אונקלוס)

 יונתן  עַד אֵימַת לִכְנִישְׁתָּא בִישָׁתָא דְמִתְחַבְּרִין עָלַי יַת תּוּרְעֲמוּת בְּנֵי יִשְרָאֵל דְהִינוּן מִתְרַעֲמִין עָלַי שְׁמִיעַ קֳדָמָי: (תרגום יונתן)

 רש"י  לעדה הרעה וגו'. אלו המרגלים (ט) מכאן לעדה (י) שהיא עשרה: אשר המה מלינים. את ישראל (כ) עלי: את תלונות בני ישראל אשר המה מלינים. המרגלים מלינים אותם עלי, שמעתי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) אבל לא כל ישראל שהרי מלינים עלי את תלונות בני ישראל כתיב דמשמע הגורמים לישראל שילינו: (י) שהרי המרגלים היו שנים עשר הוצא מהן יהושע וכלב שלא היו בעצה עמהם נשארו עשרה וקראם עדה: (כ) הוסיף מלת ישראל בין מלינים ועלי כדי שלא תפרש מלת מלינים על המרגלים וזה אין אמת שהמרגלים הוציאו דבה על ארץ ישראל וישראל היו המלינים: (שפתי חכמים)

 אור החיים  עד מתי לעדה וגו'. הם המרגלים, וכן אמרו במשנה דסנהדרין (קח.) ואומרו את תלונות בני ישראל הם שאר העדה, ואומרו עד מתי, נתכוון לומר שעדיין היו מפחידים ישראל לסור מאחרי ה' ולזה קראם עדה רעה לומר שעודנה ברשעה עומדת, ואומרו אשר המה מלינים עלי פירוש מלבד רעת עצמן עוד מלינים ישראל עלי:

את תלונות בני ישראל וגו' שמעתי. הוצרך להודיע ששמע, לומר כי לא שמע אלא תלונות בני ישראל ולא דברי רשע המרגלים, ושיעור הכתוב הוא על זה הדרך את תלונות בני ישראל אשר המרגלים מלינים עלי שמעתי פירוש תלונות בני ישראל לא הלנת המרגלים, כי דברי המרגלים עצמן נמאסו ומנעם מבוא לאזניו: (אור החיים)

 ספורנו  עד מתי לעדה הרעה הזאת. אף על פי שסלחתי כדברך להאריך להם שלא להמיתם תכף ולא כולם יחדו מכל מקום לא סלחתי לעדת המרגלים אשר הם מלינים עלי. שהם המחטיאים וחטא הרבים תלוי בהם ולא אאריך להם כלל ועם זה את תלונות בני ישראל אשר המה המרגלים מלינים עלי שמעתי ואשים פני לענשם לפיכך: (ספורנו)


{כח}  אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם חַי-אָ֨נִי֙ נְאֻם-יְהֹוָ֔ה אִם-לֹ֕א כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם בְּאָזְנָ֑י כֵּ֖ן אֶֽעֱשֶׂ֥ה לָכֶֽם:

 אונקלוס  אֱמַר לְהוֹן קַיָם אֲנָא אֲמַר יְיָ אִם לָא כְּמָא דִי מַלֵילְתּוּן קֳדָמָי כֵּן אֶעְבֵּד לְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אֵימַר לְהוֹן בִּשְׁבוּעָא קְיַים אֲנָא אִין לָא הֵיכְמָא דְמַלֵילְתּוּן קֳדָמַי הֵיכְדֵין אַעֲבֵיד לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  חי אני. לשון שבועה: אם לא כן אעשה. (ל) כביכול איני חי: כאשר דברתם. שבקשתם ממני, או במדבר הזה לו מתנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) כאלו אמר אם לא אעשה לכם כאשר דברתם שיפלו פגריכם וגו' איני חי ולא נכתב איני חי שכבוד אלהים הסתר וסמך על המבין ממה שאמר בראשונה חי אני דאם לא כן חי אני נאם ה' כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם מיבעי ליה: (שפתי חכמים)

 אור החיים  אמור וגו' כאשר דברתם באזני וגו'. כאן ביאר דבריו שעל בני ישראל הוא אומר שהם אותם שהגיעו דבריהם ושמעם ה' באזניו לאלה הוא שהגביל זמן מבן עשרים וגו'. אבל המרגלים לא באה להם הודעת הגזירה כי לעיני כל ישראל שם שם ינגפו מיתה משונה כמו שכן היה: (אור החיים)

 ספורנו  אמור אליהם חי אני נאם ה' אם לא. שתי שלילות במקום חיוב. כלומר כי אמנם כאשר דברתם באזני באמרכם או במדבר הזה לו מתנו. ובאמרכם נשינו וטפינו יהיו לבז. וכן למרגלים באמרם ארץ אוכלת יושביה היא שהכל יתקיים בכם: כן אעשה לכם. בזמנים מתחלפים ובזה נשבע מה שהעיד המשורר באמרו וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים. וכן יחזקאל (כ, כג) באמרו וגם אני נשאתי ידי להם במדבר להפיץ אותם בגויים: (ספורנו)


{כט}  בַּמִּדְבָּ֣ר הַ֠זֶּ֠ה יִפְּל֨וּ פִגְרֵיכֶ֜ם וְכָל-פְּקֻֽדֵיכֶם֙ לְכָל-מִסְפַּרְכֶ֔ם מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה אֲשֶׁ֥ר הֲלִֽינֹתֶ֖ם עָלָֽי:

 אונקלוס  בְּמַדְבְּרָא הָדֵין יִפְּלוּן פִּגְרֵיכוֹן וְכָל מִנְיָנֵיכוֹן לְכָל חֻשְׁבַּנְכוֹן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא דִי אִתְרַעַמְתּוּן עֲלָי: (אונקלוס)

 יונתן  בְּמַדְבְּרָא הָדֵין יִתְרְמוּן גוּשְׁמֵיכוֹן כָּל סְכוּמְכוֹן לְכָל חוּשְׁבַּנְכוֹן מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא דְאִתְרַעַמְתּוּן עָלַי: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכל פקדיכם לכל מספרכם. כל הנמנה לכל מספר שאתם נמנין בו, כגון לצאת ולבא לצבא, ולתת שקלים, כל המנויים לכל אותן מספרות ימותו, ואלו הן מבן כ' שנה וגו', להוציא שבטו של לוי שאין פקודיהם מבן עשרים: (רש"י)

 אבן עזרא  פגריכם. הגופות: הלינותם. מגזרת וילונו על משה: (אבן עזרא)

 אור החיים  מבן עשרים וגו' אשר הלינותם. צריך לדעת כוונת אומרו אשר הלינותם, ואם רצה לומר על אשר הלינותם חסר תיבת על, גם לא היה צריך לומר שכבר אמר את תלונות וגו' שמעתי וגו':

ונראה שכוונת הדברים היא לצד שאמר ה' מבן עשרים שנה חש שיבינו שכוונת הדברים היא כל מי שהיום בן עשרים, וכפי זה נכללים בכלל הגזירה גם מי שיצא ממצרים פחות מעשרים כיון שבשנה ב' באו לכלל כ', לזה אמר אשר הלינותם פירוש מזמן שהתחילו להלין, ושיעור הכתוב הוא אותם שהלינו עלי מבן עשרים, וכפי זה חוזר להלנה ראשונה כשיצאו ממצרים שאם על הלנתם אז לא היה צריך לדייק דבריו ולומר בן עשרים בזמן ההלנה כיון שהוא מדבר באותו זמן שהוא זמן שהלינו, והוא מה שאמר למעלה וינסו אותי זה עשר פעמים הא למדת כל שהיה בכלל עשרים בחטא ראשון הוא שנכלל בכלל הגזירה, ואולי כי דיוק זה לא הרגישו בו הדור ההוא וחשבו הדברים כפשטן שבאה הגזירה על אותן שהיו אז בן כ', ולזה שנת המ' כשיצאו לחפור בליל ט' באב ולא מת מהם א' ובדקו בי' וי"א וי"ב וי"ג וי"ד ועשו יום ט"ו שמחה (פתיחתא איכה רבה), וקשה למה חשבו שימותו עוד אחר שהיו ידועים אותם שהיו בן עשרים כשיצאו ממצרים ומה מיחוש עוד להם לגזירה, אלא שהם חשבו שהגזירה היתה על אותן שהיו אז בן כ':

ואולי כי גם ה' אמר דבריו שקולין כמנהגו שאומר דברים סובלים ב' דרכים אם זכו יהיה לטובה לא זכו וכו', וכן תמצא כשאמר לאדם (בראשית ב) ביום אכלך ממנו מות תמות הזכיר יום סתם תוכל לומר יומו של אדם ותוכל לומר יומו של הקב"ה אלף שנה וכשעשה אדם תשובה הטה ה' הכוונה לזכות שהוא יומו של הקב"ה, כמו כן במה שלפנינו נתכוון במאמר אשר הלינותם ב' דרכים, א' על אשר הלינותם, וא' הוא הבדל להתחלת ההלנה כדברינו, אם זכו יתפרש הדבר לזמן יציאה כדברינו, ואם לא זכו תתקיים הגזירה גם על אותם שהיו כשיצאו פחות מכ', ומה שאמר וינסו אותי זה עשר פעמים ידבר על רוב המלינים, ולזה כשראו בשנת המ' שלא מת אחד מהם עשאוהו יום טוב על שנתבטלה הגזירה מעל אותם שיצאו פחות מעשרים והיו בשעת הגזירה בן עשרים: (אור החיים)


{ל}  אִם-אַתֶּם֙ תָּבֹ֣אוּ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֨אתִי֙ אֶת-יָדִ֔י לְשַׁכֵּ֥ן אֶתְכֶ֖ם בָּ֑הּ כִּ֚י אִם-כָּלֵ֣ב בֶּן-יְפֻנֶּ֔ה וִֽיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן-נֽוּן:

 אונקלוס  אִם אַתּוּן תֵּעֲלוּן לְאַרְעָא דִי קַיֵמִית בְמֵימְרִי לְאַשְׁרָאָה יַתְכוֹן בַּהּ אֱלָהֵן כָּלֵב בַּר יְפֻנֶה וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן: (אונקלוס)

 יונתן  בִּשְׁבוּעָא חֲמִירָא דְאַתּוּן לָא תֵיעֲלוּן לְאַרְעָא דְקַיֵימִית בְּמֵימְרִי לְאַשְׁרָאָה יַתְכוֹן בָּהּ אֲרוּם אֱלָהֵן כָּלֵב בַּר יְפוּנֶה וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  נשאתי את ידי. כלשון בני אדם כי השמים למעלה: כי אם כלב. הקדים כלב כי הוא הקדים ויהס: (אבן עזרא)


{לא}  וְטַ֨פְּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם לָבַ֣ז יִֽהְיֶ֑ה וְהֵֽבֵיאתִ֣י אֹתָ֔ם וְיָֽדְעוּ֙ אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר מְאַסְתֶּ֖ם בָּֽהּ:

 אונקלוס  וְטַפְלְכוֹן דִי אֲמַרְתּוּן לְבִזָא יְהֵי וְאָעֵל יַתְהוֹן וְיֵדְעוּן יָת אַרְעָא דִי קַצְתּוּן בַּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְטַפְלְכוֹן דַאֲמַרְתּוּן דִלְבִיזָא יְהוֹן וְאָעֵיל יַתְהוֹן וְיִנְדְעוּן יַת אַרְעָא דְקַצְתּוּן בָּהּ: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  והביאתי. י' יתירה שאביא אותם אל הארץ שנתקדשה בי' קדושות: (בעל הטורים)

 אור החיים  וטפכם אשר וגו'. לצד שאמר כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם והם דברו גם על טפם רעה, לזה בא ה' והוציאם מהכלל ואמר וטפכם וגו' והבאתי וגו', ואמר והבאתי בתוספת וא"ו, לומר מלבד שלא יהיו לבז אלא עוד להם טובה שיביאם ה' אל הארץ וגו': (אור החיים)


{לב}  וּפִגְרֵיכֶ֖ם אַתֶּ֑ם יִפְּל֖וּ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּֽה:

 אונקלוס  וּפִגְרֵיכוֹן דִי לְכוֹן יִפְּלוּן בְּמַדְבְּרָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וּפִגְרֵיכוֹן דִלְכוֹן יִתְרְמוּן בְּמַדְבְּרָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ופגריכם אתם. כתרגומו (דילכון), לפי שדבר על הבנים להכניסם לארץ (מ) ובקש לומר ואתם תמותו, נופל לשון זה כאן לומר אתם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פירוש דבר על הבנים בסיפור זה להכניסם לארץ ואלו ימותו צריך לומר ואתם להבדילם זה מזה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ופגריכם. שהם אתם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ופגריכם אתם. פי' כאשר אתם בבריאותיכם כן תשכיבו עצמכם ותמותו: (בעל הטורים)

 אור החיים  ופגריכם אתם וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר כן אחר שכבר אמר במדבר הזה יפלו פגריכם, ואפשר שנתכוון לומר שלא יכניסו בניהם עצמותם לארץ כמו שהעלו עצמות יוסף ועצמות השבטים לארץ אלא יפלו במדבר:

עוד נראה שיכוין לומר שמלבד שיפלו פגריהם כמו שאמר למעלה פירוש שיפלו פגרים מתים, אמר עוד שהגופות גם כן תהיה להם נפילה במדבר שיהיו ביד ס"מ שר המדבר, שאין לך נפילה גדולה מזו כידוע ליודעי מדע, ולזה דקדק לומר ופגריכם אתם יפלו שאחר שקראם פגרים אמר יפלו, ואם על המיתה הוא אומר היה לו להקדים הנפילה שהיא הסובבת בהם שם הפגר וכמו שאמר למעלה יפלו פגריכם, אלא ודאי על השפלת ונפילת הגופות אחר מיתה הוא אומר, ודקדק לומר אתם שלא יבינו מאמר פגריכם שבא לומר על בני בניהם שגם עליהם יאמר בכינוי כי הבן חלק מאביו, לזה אמר אתם:

וחכמי קאשטיליה המגורשים שמעתי משמם שפירשו שחוזר על משה ואהרן שגזר ה' עליהם גם כן שימותו במדבר, ולזה אמר תיבת אתם למשה ואהרן שעמהם הוא מדבר, ונתן ה' טעם לדבריו במה שגמר אומר אם לא זאת אעשה לכל העדה וגו' יתמו ושם ימותו על דרך אומרם ז"ל (במד"ר פי"ט) בפסוק ויתא ראשי עם שטעם שנקבר משה בעבר הירדן להביא דור המדבר לעולם הבא, ולזה אם לא היו מתים משה ואהרן במדבר לא היו חיים דור המדבר, וזה דרך רמז, כי ודאי שלא יאמר פגר על משה ואהרן שגופן זך כמלאכים, גם לא יאמר לשון נפילה על ב' מאורי עולם: (אור החיים)


{לג}  וּ֠בְנֵיכֶ֠ם יִֽהְי֨וּ רֹעִ֤ים בַּמִּדְבָּר֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וְנָֽשְׂא֖וּ אֶת-זְנֽוּתֵיכֶ֑ם עַד-תֹּ֥ם פִּגְרֵיכֶ֖ם בַּמִּדְבָּֽר:

 אונקלוס  וּבְנֵיכוֹן יְהוֹן מְאַחֲרִין בְּמַדְבְּרָא אַרְבְּעִין שְׁנִין וִיקַבְּלוּן יָת חוֹבֵיכוֹן עַד דִיסוּפוּן פִגְרֵיכוֹן בְּמַדְבְּרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְנֵיכוֹן יְהוֹן טַעֲיָין בְּמַדְבְּרָא אַרְבְּעִין שְׁנִין וִיקַבְּלוּן יַת חוֹבֵיכוֹן עַד זְמַן דִיסוּפוּן פִּגְרֵיכוֹן בְּמַדְבְּרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ארבעים שנה. לא מת אחד מהם פחות מבן ששים, (נ) לכך נגזר ארבעים כדי שיהיו אותם של בני עשרים מגיעין לכלל ששים, ושנה ראשונה היתה בכלל (ס) ואף על פי שקדמה לשלוח המרגלים, לפי שמשעשו את העגל עלתה גזרה זו במחשבה, אלא שהמתין להם עד שתתמלא סאתם, וזהו שנאמר וביום פקדי, במרגלים ופקדתי עליהם חטאתם (שמות לב, לד), ואף כאן נאמר תשאו את עונותיכם ולא עונתכם, שתי עונות של עגל ושל תלונה, וחשב להם במנין חייהם מקצת שנה ככולה, (ע) וכשנכנסו לשנת ששים מתו אותם של בני עשרים: ונשאו את זנותיכם. כתרגומו ויקבלון ית חוביכון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) שהרי לא נגזרה גזירה אלא על אותן שהיו בני כ' ועמדו במדבר מ' שנה נמצא שהיו בני ס' שנה שאם נקנסה עליהם מיתה בני כרת לא היו: (ס) כלומר ושנה ראשונה מן המנין היתה בכלל כו': (ע) כלומר מקצת אנשים שנמנו לאחר מעשה העגל שלאחר המנין הראשון נעשו בני כ' אבל אם בתחלה היו בני י"ט שנה ובשילוח מרגלים היו בני כ' שנה אותם היו בבאי הארץ וזה שאמר וכשנכנסו לשנת ששים מתו אותן של שנת כ' בשם מהרי"ץ: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יהיו רועים. כי מנהג הרועה שלא יעמוד וינוח במקום והעד כאהל רעי: זנותיכם. שזנו מאחרי ואמרו נתנה ראש: (אבן עזרא)

 ספורנו  ונשאו את זנותיכם. שמרדתם בי באמרכם נתנה ראש: (ספורנו)


{לד}  בְּמִסְפַּ֨ר הַיָּמִ֜ים אֲשֶׁר-תַּרְתֶּ֣ם אֶת-הָאָ֘רֶץ֘ אַרְבָּעִ֣ים יוֹם֒ יוֹם לַשָּׁנָ֞ה יוֹם לַשָּׁנָ֗ה תִּשְׂאוּ֙ אֶת-עֲוֹנֹ֣תֵיכֶ֔ם אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה וִֽידַעְתֶּ֖ם אֶת-תְּנֽוּאָתִֽי:

 אונקלוס  בְּמִנְיַן יוֹמַיָא דִי אַלֶלְתּוּן יָת אַרְעָא אַרְבְּעִין יוֹמִין יוֹמָא לְשַׁתָּא יוֹמָא לְשַׁתָּא תְּקַבְּלוּן יָת חוֹבֵיכוֹן אַרְבְּעִין שְׁנִין וְתִדְעוּן יָת דְאִתְרַעַמְתּוּן עֲלָי: (אונקלוס)

 יונתן  בְּמִנְיַן יוֹמִין דְאַלֵילְתּוּן יַת אַרְעָא אַרְבְּעִין יוֹמִין יוֹמָא לְשַׁתָּא יוֹמָא לְשַׁתָּא תְּקַבְּלוּן יַת חוֹבֵיכוֹן אַרְבְּעִין שְׁנִין וְתִנְדְעוּן יַת דְאִתְרַעַמְתּוּן עָלָי: (תרגום יונתן)

 רש"י  את תנואתי. שהניאותם את לבבכם (פ) מאחרי. תנואה, לשון הסרה, כמו כי הניא אביה אותה (במדבר ל, ו): (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) קרא הסרת לבב מהשם הסרת השם מהם מפני שכיון שהוסרו לבבם מהשם הוסר השם מהם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אשר תרתם. בציווי: את תנואתי. אניא דברי או מי יניאני והטעם שישבור את שבועתי כמו ואם הניא: (אבן עזרא)

 ספורנו  במספר הימים. שהאריכו במצותכם לראות אם אפשר לכבשה: יום לשנה. תשעה באב של כל שנה כמבואר בתענית בתרא: תנואתי. תכירו מה רע בטול המכוון שלי בסורכם ממנו כאמרו ונפלתם בחרב כי על כן שבתם מאחרי ה': (ספורנו)

 כלי יקר  יום לשנה יום לשנה. שנה ליום שנה ליום מבעי ליה למימר, ועוד הלא מדה טובה מרובה על מדת פורעניות ואיך יכפול עונשם שנה ליום, ומ"ש במספר הימים כמספר בכ"ף מבעי ליה, ומהו שחזר ואמר תשאו עונותיכם מ' שנה כי כבר הזכיר עונשם. ורז"ל אמרו (תענית כט.) כי יום זה היינו ט' באב כי בו בכו בכיה לחנם וקבעו בכיה לדורות ע"כ בכל יום ט' באב היו קוברים מתיהם לכך נאמר יום לשנה שבכל שנה תשאו עונותיכם יום אחד.

וע"ד הדרש נ"ל לפרש, לפי שעיקר כוונת המרגלים היתה בהוצאת דבת הארץ כדי להיות להם פתחון פה לומר נתנה ראש ונשובה מצרימה, וידעו כי מאז ומקדם נתחייבו שמצרים תשב שממה מ' שנה כמ"ש ביחזקאל (כט.יב) תהיין שממה מ' שנה. ופירש"י שם לפי שנגזר עליהם רעבון מ"ב שנה כנגד ג"פ שנכתב החלום שבע פרות שבע שבלים ולא היה להם אלא שתים, כי משבא יעקב פסק הרעב ונשארו חייבים עוד מ' שנה כך פירש"י, ולפי זה מקום אתי לפרש שהמרגלים ידעו גם המה שהמצרים יש להם לפרוע חוב מ' שנה, או להיות שממה מ' שנה, או להיות שם שנת רעבון מ' שנה. לכך הלכו מ' יום לומר לישראל שמ' יום אלו אשר בהם ראינו סכנת ארץ אוכלת יושביה. גרועים לנו יותר מן מ' שנה הרעים שנגזרו על מצרים, וע"כ אמרו נשובה מצרימה. כי יותר טוב לנו להיות בשממת מצרים מ' שנה מאותן מ' יום אשר בהם היינו בסכנת מות ומשכלת בארץ, לכך נאמר במספר הימים אשר תרתם את הארץ מ' יום, כדי שיגיע יום לשנה של מצרים לומר ששנה של מצרים יותר טוב מן יום של הארץ אפילו שנת רעבון או שממה, וז"ש יום לשנה יום לשנה היינו לשנה שנה של מצרים. על כן תשאו עונותיכם מ' שנה כנגד אותן מ' שנה של מצרים הרעים אשר בחרתם להיות שמה במצור ובמצוק יותר מן יום בארץ ע"כ תהיו במצור ובמצוק במדבר מ' שנה וזה פירוש יקר. (כלי יקר)


{לה}  אֲנִ֣י יְהֹוָה֘ דִּבַּ֒רְתִּי֒ אִם-לֹ֣א | זֹ֣את אֶֽעֱשֶׂ֗ה לְכָל-הָֽעֵדָ֤ה הָֽרָעָה֙ הַזֹּ֔את הַנּֽוֹעָדִ֖ים עָלָ֑י בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֛ה יִתַּ֖מּוּ וְשָׁ֥ם יָמֻֽתוּ:

 אונקלוס  אֲנָא יְיָ גְזָרִית בְּמֵימְרִי אִם לָא דָא אֶעְבֵּד לְכָל כְּנִשְׁתָּא בִישְׁתָא הָדָא דְאִזְדַמְנוּ עֲלָי בְּמַדְבְּרָא הָדֵין יְסוּפוּן וְתַמָן יְמוּתוּן: (אונקלוס)

 יונתן  אֲנָא יְיָ גְזָרִית בְּמֵימְרִי אִין לָא גְזָרִית בְּמֵימְרִי לְכָל כְּנִישְׁתָּא בִישָׁתָא הֲדָא דְאִזְדַמְנוּ לְמַרְדָא עָלַי בְּמַדְבְּרָא הָדֵין יְסוּפוּן וְתַמָן יְמוּתוּן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  הנועדים עלי. שאמרו לרגום באבנים עבדי השם בעבור שאמרו כבוד השם: במדבר הזה. יתום קץ כל אחד ששם קץ כל אחד: ושם ימתו. כלם קרוב מהקץ: (אבן עזרא)

 אור החיים  אני ה' דברתי אם לא וגו'. צריך לדעת מה כוונת מאמר אני ה' דברתי הלא יודעים אנו כי ה' הוא המדבר, עוד מה כוונת אומרו אם לא זאת וגו', ומה הוא אומרו ושם ימותו. אכן ירצה על זה הדרך אני ה' שהוא מדת החסד והרחמים גם היא הסכימה על המשפט כתוב, והוא אומרו דברתי דברים קשים אלו, ואם תאמר איך תסכים מדה זאת על הצרה לישראל, לזה אמר אם לא זאת אעשה, ואאריך עמהם להטיב יודע אני תכליתם שיאבדו מעולם הזה ומעולם הבא, על ידי ניאוציהם אשר יוסיפו לחטוא, והוא אומרו במדבר הזה יתמו פירוש כולם יהיו כלים בשלימות, ושם לעולם הבא ימותו, לזה דבר ה' משפט זה שימותו במדבר ולא יתמו כי בניהם הקים תחתם, וגם לעולם הבא לא ימותו כמאן דאמר (סנהדרין קח.) יש להם חלק לעולם הבא, ומעתה רחום הוא בדין זה: (אור החיים)


{לו}  וְהָ֣אֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר-שָׁלַ֥ח מֹשֶׁ֖ה לָת֣וּר אֶת-הָאָ֑רֶץ וַיָּשֻׁ֗בוּ (וילונו) וַיַּלִּ֤ינוּ עָלָיו֙ אֶת-כָּל-הָ֣עֵדָ֔ה לְהוֹצִ֥יא דִבָּ֖ה עַל-הָאָֽרֶץ:

 אונקלוס  וְגֻבְרַיָא דִי שְׁלַח משֶׁה לְאַלָלָא יָת אַרְעָא וְתָבוּ וְאַרְעִימוּ עֲלוֹהִי יָת כָּל כְּנִשְׁתָּא לְאַפָּקָא שׁוּם בִּישׁ עַל אַרְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְגוּבְרַיָא דִי שְׁדַר משֶׁה לְאַלְלָא יַת אַרְעָא וְתָבוּ וְאַרְעִימוּ עֲלוֹהִי יַת כָּל כְּנִישְׁתָּא לְאַפָּקָא טִיב בִּישׁ עַל אַרְעָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וישבו וילינו עליו. וכששבו מתור הארץ הרעימו עליו את כל העדה בהוצאת דבה, אותם אנשים וימותו. כל הוצאת דבה לשון חינוך דברים, שמלקיחין לשונם לאדם לדבר בו, כמו דובב שפתי ישנים (שיר השירים ז, י), וישנה לטובה וישנה לרעה, לכך נאמר כאן מוציאי דבת הארץ רעה, שיש דבה שהיא טובה: דבה. פרליר"ש בלע"ז: (רש"י)

 אבן עזרא  וילינו עליו פועל יוצא לשנים פעולים: (אבן עזרא)

 אור החיים  והאנשים אשר שלח וגו'. כל הכתוב מיותר שכבר השמיענו כי משה שלח האנשים וגו' וכל מה שאמר הכתוב, ואולי כי לצד שרצה לומר הכתוב המשפט שנעשה בהם תכף ומיד, ויאמר האומר והלא מדת ארך אפים ישנה גם לרשעים ולמה לא האריך ה' אפו קצת לאלו, לזה סדר הפלגת חטאם שמנעו אריכות אפים, דע כי לצד ה' דברים יחרה אף ה' ויתנקם מהרה. א' האדם גדול וחשוב כי ימרוד בקונו לא יאבה ה' סלוח לו שאינו דומה לאדם בינוני כי יחטא. ב' אדם שחברתו נאה וחסודה והוא מתעוות והולך בדרך לא טוב. ג' כשיהיה לאדם הרגש גדול להעירו לבל יחטא וכמעשה אותו שטפחו לו ציציותיו על פניו וכו' (מנחות מד.) ולא יחוש להערה. ד' אם חטא והחטיא את הרבים. ה' אם יהיה חטא גדול ורחוק מטבע הרגיל, כמעשה אמון שאמרו לו יש לך הנאה וכו' (סנהדרין קג:):

והודיע הכתוב כאן טעם שלא האריך ה' אפו להם שבהם נתקבצו ה' דברים המפליגים מדת ארך אפים, והתחיל לומר כנגד הא' והאנשים, ואמרו ז"ל (במד"ד כאן) כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות כי ראשי אלפי ישראל המה, וכנגד חברת משלחם אמר אשר שלח אותם משה בשליחות מצוה לחפור את הארץ, הרי כי הם שלוחי חברה ומחברת משה יחשבו, וכנגד ג' אמר וישובו פירוש שנעשה להם נס עצום ששבו ולא נאבדו בהליכתם וצא ולמד מאומרם ז"ל (תדא"ר פכ"ט) מהעובר עליהם מהענקים ולא נגעה בהם יד אדם, וזה היה מספיק להעירם לבל עשות רשע ויכירו כי גדול אלהינו אשר הראם נפלאותיו, וכנגד ד' אמר וילינו כל העדה פירוש חטאו הם והחטיאו הרבים, וכנגד הה' אמר להוציא דבה על הארץ מי זה אמר ותהי שיאמר על הארץ כלילת יופי כי רעה היא אין לך רשע רחוק מעשות כזה כי איך מין האנושי יעיז פניו כל כך לדבר דברים הפכיים בתכלית ההפכיות לומר דבה רעה על השלימות הטוב, אשר על כן חרה אף ה' והרגם מיד ולא האריך אפו להם: (אור החיים)

 ספורנו  והאנשים אשר שלח משה. שהיו נאמנים אצלו ונהפכו לו לאויבים: וישובו וילינו עליו את כל העדה. שהם הסנהדרין וראשי העם כשאמרו כי חזק הוא ממנו וזה עשו להוציא דבה על הארץ כדי שבעוד שהיו הזקנים עסוקים בתלונתם יוציאו הם אל ההמון דבה על הארץ וזה לא היו יכולים לעשות בפני הזקנים היודעים ומכירים בשקרם: (ספורנו)


{לז}  וַיָּמֻ֨תוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים מֽוֹצִאֵ֥י דִבַּת-הָאָ֖רֶץ רָעָ֑ה בַּמַּגֵּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  וּמִיתוּ גֻבְרַיָא דְאַפִּיקוּ שׁוּם בִּישׁ עַל אַרְעָא בְּמוֹתָנָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִיתוּ גוּבְרַיָא דְאַפִּיקוּ טִיב בִּישׁ עַל אַרְעָא בְשִׁבְעָא יוֹמִין בְּאֵילוּל וַהֲווֹן מוֹרָנֵי נַפְקִין מִן פְּרַתְהוֹן וְאָזְלִין עַד בֵּית לִישַׁנְהוֹן וְאָכְלִין לִישַׁנְהוֹן עִם מוֹרִיגֵיהוֹן וְאִתְקַבָּרוּ בְּמוֹתָנָא מִן קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  במגפה לפני ה'. באותה מיתה ההגונה להם, מדה כנגד מדה, הם חטאו בלשון ונשתרבב לשונם עד טבורם, ותולעים יוצאין מלשונם ובאין לתוך טבורם, לכך נאמר במגפה ולא במגפה, וזהו לפני ה', באותה הראויה להם על פי מדותיו של הקב"ה שהוא מודד מדה כנגד מדה: (רש"י)

 אבן עזרא  וימתו. כמו מתו במגפה כלם יחד: (אבן עזרא)

 אור החיים  וימותו האנשים מוציאי דבת וגו'. פירוש והם מוציאי דבה מתו, על דרך אומרו (תהלים ט) בפועל כפיו נוקש רשע. עוד ירצה לתת טעם למה מתו במגפה, לפי שהם הוציאו דבה על הארץ מדה כנגד מדה הם דברו דבר רע וה' הכם בדבר:

לפני ה'. פירוש וכבוד ה' עומד שם קודם עלותו, ומשונה רשות שניתנה למשחית כאן מרשות שניתנה כשחרה אף ה' באהרן ומרים שלא נגעה צרעת בהם עד שהלך, מה שאין כן כאן שלפניו ניתנה רשות לנגוף אויבי ה': (אור החיים)

 ספורנו  וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה. באותה מגפה שאמרו הם שתקרה בארץ אוכלת יושביה והנה פעולת אויר הארץ היתה להם לזרא ומתו תכף: (ספורנו)

 כלי יקר  וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ. שנשתרבב לשונם עד טבורם כו', לפי שנאמר (תהלים נח.ד) זורו רשעים מרחם תעו מבטן דוברי כזב. והתינוק כשהוא במעי אמו אז הטבור עומד במקום הפה כי פיו סתום וטבורו פתוח, ומאחר שגם בבטן תעו דוברי כזב דומה כאלו גם במעי אמם פיהם פתוח לומר כזב ושקר ושם הטבור במקום פה, ע"כ נשתרבב לשונם עד טבורם לפי שבכל פה אכלו וכילו את הארץ בלשון שקר שלהם ונראה העונש בב' מקומות אלו כי הם מקום החטא.

ד"א לפי שא"י נקרא טבור הארץ (יחזקאל לח.יב) כי הוא באמצע הישוב כמו הטבור שבאמצע הגוף ע"כ נראה העונש במקום טבורם לפי שספרו לשון הרע על ארץ זו היושבת על טבור הארץ. (כלי יקר)


{לח}  וִֽיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן-נ֔וּן וְכָלֵ֖ב בֶּן-יְפֻנֶּ֑ה חָיוּ֙ מִן-הָֽאֲנָשִׁ֣ים הָהֵ֔ם הַֽהֹלְכִ֖ים לָת֥וּר אֶת-הָאָֽרֶץ:

 אונקלוס  וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן וְכָלֵב בַּר יְפֻנֶה אִתְקַיְימוּ מִן גֻבְרַיָא הָאִנוּן דַאֲזָלוּ לְאַלָלָא יָת אַרְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן וְכָלֵב בַּר יְפֻנֶה אִתְקַיְימוּ מִן גוּבְרַיָא הָאִינוּן דְהַלִיכוּ לְאַלָלָא יַת אַרְעָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויהושע וכלב חיו. מה תלמוד לומר (צ ) חיו מן האנשים ההם, אלא מלמד שנטלו חלקם של מרגלים בארץ (בבא בתרא קיח:) וקמו תחתיהם לחיים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) ר"ל והא כתיב קרא אחרינא ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפנה ויהושע וגו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויהושע בן נון. דברי משה קודם כלב: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  חיו. בא''ת ב''ש סמ''ף שהוא בגי' בחלקם שחיו בחלקם: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויהושע בן נון וגו' חיו וגו'. לא היה צריך לומר אחר שפרט הכתוב ואמר האנשים מוציאי דבת הארץ רעה הא למדת שלא מתו אלא אותם שהוציאו דבה רעה, עוד למה הוצרך לומר מן האנשים:

ויתבאר על פי מה שאמרו במס' בבא בתרא (קכא:) תניא יאיר בן מנשה נולד בימי יעקב, והקשו ממה שמצינו שנכנס לארץ דכתיב ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש וגו' זה יאיר בן מנשה ששקול כרובה של סנהדרין, ותירץ רב אחא שלא נגזרה גזירה לא על פחות מכ' ולא על יותר מס' עד כאן. והנה ממה שלא תירץ הגמרא שיאיר היה צדיק גמור הראת לדעת כי צדקת הצדיק לא הצילתו מהגזרה ההיא, והוא מאמר הכתוב ויהושע וגו' חיו וגו' פירוש טעם שחיו הוא להיותם מן האנשים ההולכים לתור היא שעמדה להם, אבל אם לא היו מהתרים והיו נשארים בכלל ישראל היתה באה הגזירה גם עליהם הגם שהם צדיקים גמורים לצד שהיו למעלה מעשרים כשיצאו ממצרים ולמטה מס':

עוד רמז על דרך אומרם ז"ל (חגיגה טו.) זכה נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן, כמו כן יהושע וכלב הוסיפו חלקם בחיים מן האנשים ההולכים לתור, כי להם משפט ליטול חלק המרגלים, גם אמרו ז"ל (ב"ב קיז:) שהם נטלו חלקם בארץ: (אור החיים)

 כלי יקר  ויהושע בן-נון וכלב בן יפנה חיו מן האנשים ההם וגו'. פסוק זה כולו מיותר פשיטא שחיו שהרי לא היו בכלל מוציאי דבה אלא שרמז לארז"ל (חגיגה טו.) שהצדיק נוטל חלקו וחלק של הרשע בגן עדן, כך יהושע וכלב קבלו חלקם וחלק האנשים שהלכו עמהם לתור וזהו חיו מן האנשים שקבלו גם חלק אותן האנשים אשר הלכו אתם. (כלי יקר)


{לט}  וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶת-הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֶֽל-כָּל-בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּֽתְאַבְּל֥וּ הָעָ֖ם מְאֹֽד:

 אונקלוס  וּמַלִיל משֶׁה יָת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאִתְאַבָּלוּ עַמָא לַחֲדָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל משֶׁה יַת פִּתְגָמַיָא הָאִילֵן עִם כָּל בְּנֵי יִשְרָאֵל וְאִתְאַבְּלוּ עַמָא לַחֲדָא: (תרגום יונתן)


{מ}  וַיַּשְׁכִּ֣מוּ בַבֹּ֔קֶר וַיַּֽעֲל֥וּ אֶל-רֹאשׁ-הָהָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֶּ֗נּוּ וְעָלִ֛ינוּ אֶל-הַמָּק֛וֹם אֲשֶׁר-אָמַ֥ר יְהֹוָ֖ה כִּ֥י חָטָֽאנוּ:

 אונקלוס  וְאַקְדִימוּ בְצַפְרָא וּסְלִיקוּ לְרֵישׁ טוּרָא לְמֵימָר הָא אֲנַחְנָא סָלְקִין לְאַתְרָא דִי אֲמַר יְיָ אֲרֵי חַבְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַקְדִימוּ בְּצַפְרָא וּסְלִיקוּ לְרֵישׁ טַוְורָא לְמֵימַר הָא אֲנַחְנָא סַלְקִין לְאַתְרָא דְאָמַר יְיָ אֲרוּם חַבְנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל ראש ההר. הוא הדרך העולה לארץ ישראל: הננו ועלינו אל המקום. לארץ ישראל: אשר אמר ה'. לתתה לנו שם נעלה: כי חטאנו. על אשר אמרנו הלא טוב לנו שוב מצרימה: (רש"י)

 בעל הטורים  ועלינו. ב'. הננו ועלינו ואם כה יאמרו עלו עלינו ועלינו זהו שנא' כי אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט אלו היו ששים רבוא ונפלו ויהונתן לא היה אלא הוא ונערו ונצחו: (בעל הטורים)


{מא}  וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֛ה אַתֶּ֥ם עֹֽבְרִ֖ים אֶת-פִּ֣י יְהֹוָ֑ה וְהִ֖וא לֹ֥א תִצְלָֽח:

 אונקלוס  וַאֲמַר משֶׁה לְמָא דְנַן אַתּוּן עָבְרִין עַל גְזֵרַת מֵימְרָא דַיְיָ וְהִיא לָא תַצְלָח: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר משֶׁה מַה דֵין אַתּוּן עַבְרִין עַל גְזֵירַת מֵימְרָא דַיְיָ וְאִיהִי לָא תִצְלַח לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיא לא תצלח. זו שאתם עושין (ק) לא תצלח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) ומלת והיא שבה אל הפעולה ופעולה לשון נקבה כאלו אמר זאת הפעולה אשר אתם עושים לא תצלח: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והיא לא תצלח. העליה אל ראש ההר לא תצלח או העברת פי השם אין בה הצלחה: (אבן עזרא)

 ספורנו  למה זה אתם עוברים את פי ה' והוא לא תצלח. כי באופן זה תהיו חוטאים לא לתאבון והנאת עצמכם אבל להכעיס: (ספורנו)


{מב}  אַֽל-תַּעֲל֔וּ כִּ֛י אֵ֥ין יְהֹוָ֖ה בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְלֹא֙ תִּנָּ֣גְפ֔וּ לִפְנֵ֖י אֹֽיְבֵיכֶֽם:

 אונקלוס  לָא תִסְקוּן אֲרֵי לֵית שְׁכִנְתָּא דַיְיָ בֵּינֵיכוֹן וְלָא תִתַּבְּרוּן קֳדָם בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תִסְקוּן אֲרוּם לֵית שְׁכִינְתָּא דַיְיָ שַׁרְיָא בֵּינֵיכוֹן וַאֲרוֹנָא וּמַשְׁכְּנָא וַעֲנַנֵי יְקָרָא לֵיתֵיהוֹן מְטַיְילִין וְלָא תִתְבְּרוּן קֳדָם בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 אור החיים  אל תעלו וגו'. נתן להם ב' טעמים למונעם מהעליה, א' הוא כי אין ה' בקרבם וכיון שכן הרי זה מהמרד בה', ותמצא שאמר הכתוב במשנה תורה (דברים א) ואדבר אליכם ולא שמעתם ותמרו את פי ה', וטעם ב' ולא תנגפו לפני אויביכם פחד האויב: (אור החיים)


{מג}  כִּי֩ הָעֲמָֽלֵקִ֨י וְהַכְּנַֽעֲנִ֥י שָׁם֙ לִפְנֵיכֶ֔ם וּנְפַלְתֶּ֖ם בֶּחָ֑רֶב כִּֽי-עַל-כֵּ֤ן שַׁבְתֶּם֙ מֵאַֽחֲרֵ֣י יְהֹוָ֔ה וְלֹֽא-יִהְיֶ֥ה יְהֹוָ֖ה עִמָּכֶֽם:

 אונקלוס  אֲרֵי עֲמַלְקָאָה וּכְנַעֲנָאָה תַמָן קֳדָמֵיכוֹן וְתִפְּלוּן בְּחַרְבָּא אֲרֵי עַל כֵּן תַּבְתּוּן מִבָּתַר פּוּלְחָנָא דַיְיָ וְלָא יְהֵי מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעְדְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם עֲמַלְקָאֵי וּכְנַעֲנָאֵי תַּמָן זְמִינִין קֳדָמֵיכוֹן וְתִתְרְמוּן קְטִילִין בְּחַרְבָּא אֲרוּם מִן בִּגְלַל דְחַבְתּוּן מִן בָּתַר פּוּלְחָנָא דַיְיָ בְּגִין כֵּן לָא יְהֵי מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעַדְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי על כן שבתם. כלומר כי זאת תבא לכם (ר) על אשר שבתם וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) שפירוש על כן הוא כמו הואיל שפירושו על אשר ומפני שאין טעם לומר הואיל ושבתם לכן הוסיף על מלת כי על כן פועל שתפול עליה הסיבה הואיל ועשיתם כך כלומר ששבתם מאחרי השם יתברך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי על כן שבתם. הואיל ושבתם כמו כי על כן לא נתתיה: (אבן עזרא)

 אור החיים  כי העמלקי וגו' כי על כן שבתם וגו'. פירוש כיון שהמרד היה על מה שאמרו המרגלים עמלק יושב בארץ הנגב וגו' והכנעני וגו' ואמרו ולמה ה' מביא אותנו לנפול בחרב, ואם כן איך תבטחו שיעשה ה' לכם נס במקום הרשע עצמו, ולזה אמר ונפלתם בחרב בודאי, כי על כן פירוש על היות עמלק יושב וגו', ולחששת נפילה בחרב זה היה סיבה שעליה שבתם מאחרי ה' ובודאי שלא יהיה ה' עמכם: (אור החיים)


{מד}  וַיַּעְפִּ֕לוּ לַֽעֲל֖וֹת אֶל-רֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַֽאֲר֤וֹן בְּרִית-יְהֹוָה֙ וּמֹשֶׁ֔ה לֹא-מָ֖שׁוּ מִקֶּ֥רֶב הַֽמַּחֲנֶֽה:

 אונקלוס  וְאַרְשָׁעוּ לְמִסַק לְרֵישׁ טוּרָא וַאֲרוֹן קְיָמָא דַיְיָ וּמשֶׁה לָא עֲדוֹ מִגוֹ מַשְׁרִיתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִזְדְרָזוּ בַּחֲשֵׁיכָא קֳדָם קְרִיצְתָּא לְמֵיסוֹק לְרֵישׁ טוּרָא בְּרַם אֲרוֹנָא דְבֵיהּ קְיָימָא דַיְיָ וּמשֶׁה לָא זָזוּ מִגוֹ מַשְׁרִיתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויעפלו. לשון חוזק. וכן הנה עפלה (חבקוק ב, ד). אינגרי"ש בלע"ז לשון עזות וכן עופל בת ציון (מיכה ד, ח), עופל ובחן (ישעיה לב, יד). ומדרש תנחומא מפרשו לשון אופל, הלכו חשכים שלא ברשות: (רש"י)

 אבן עזרא  ויעפילו. מגזרת עפל ובחן והטעם שעלו אל העפל: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויעפילו. בגימטריא צלפחד דאיכא למ''ד מן המעפילים היה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויעפילו וגו'. טעו בהוראת דעתם כי לצד שהם מרדו בה' כאומרם שאינו יכול לתת בידם העמים הרמים לזה חשבו לתקן לבטוח בה' ולהחליט האמונה כי הצל יציל ועלו ההרה, ולא נתרצה ה' כי מכתם טריה וכבר נגזרה גזרה, ועיין מה שכתבתי בפרשת דברים: (אור החיים)

 ספורנו  ויעפילו. חזקו לבבם כענין ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם: (ספורנו)


{מה}  וַיֵּ֤רֶד הָעֲמָֽלֵקִי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בָּהָ֣ר הַה֑וּא וַיַּכּ֥וּם וַֽיַּכְּת֖וּם עַד-הַֽחָרְמָֽה: (פ)

 אונקלוס  וּנְחַת עֲמַלְקָאָה וּכְנַעֲנָאָה דְיָתֵב בְּטוּרָא הַהוּא וּמְחֻנוּן וּטְרָדֻנוּן עַד חָרְמָה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּנְחַת עֲמַלְקָאָה וּכְנַעֲנָאָה דְיָתֵיב בְּטַוְורָא הַהוּא וּקְטִילוּ יַתְהוֹן וְשֵׁיצֵיאוּנוּן וּטְרָדוּנוּן עַד שֵׁיצָיוּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויכתום. כמו ואכות אותו טחון (דברים ט, כא), מכה אחר מכה: עד החרמה. שם המקום נקרא (ש) על שם המאורע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) פירוש בדרך נבואה או משה רבינו עליו השלום כתב ככה כשכתב התורה בסוף מ' שנה שאז נקרא כבר שם המקום ההוא חרמה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויכתום. אמר רבי משה הכהן הספרדי ז''ל כי היה ראוי להיותו ויכיתום וכן וידביקו גם המה והנכון בעיני שהוא מפעלי הכפל והיא מלה זרה: עד החרמה. שם מקום ויש אומרים עד שהחרימום: (אבן עזרא)

 ספורנו  וירד העמלקי. ולא הניחום לעלות: (גייד) לעשות ריח ניחוח. והקריב המקריב. הנה עד העגל היה הקרבן ריח ניחוח בזולת מנחה ונסכים כענין בהבל ובנח ובאברהם וכענין וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים לא זולת זה ובחטאם בעגל הצריך מנחה ונסכים לעולת התמיד שהיא קרבן צבור ומאז שחטאו במרגלים הצריך מנחה ונסכים להכשיר גם קרבן יחיד: (ספורנו)

במדבר פרק-טו

{א}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{ב}  דַּבֵּר֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֣י תָבֹ֗אוּ אֶל-אֶ֨רֶץ֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֥ן לָכֶֽם:

 אונקלוס  מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי תֵעֲלוּן לַאֲרַע מוֹתְבָנֵיכוֹן דִי אֲנָא יָהֵב לְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרוּם תֵּיעָלוּן לְאַרַע מוֹתְבָנֵיכוֹן דַאֲנָא יָהֵיב לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי תבאו. בשר להם שיכנסו לארץ: (רש"י)

 אבן עזרא  כי תבואו אל ארץ מושבתיכם. נסמכה זאת הפרשה בעבור שנחלשו ויתאבלו לנחם הבנים להודיעם כי יבאו אל הארץ והנכון בעבור שנשאו קול כל העדה (וחטאו) ונסלח להם בעבור תפלת משה אמר וכי תשגו והעד ונסלח להם והוצרך להזכיר משפט מנחות כל עולה וזבח ובסוף והנפש אשר תעשה ביד רמה רמז למעשיהם והזכיר דבר המקושש כי עשה ביד רמה ומרוב חמלת השם על ישראל שם הציצית לזכר שלא יעשה האדם ביד רמה או שלא ישכח: (אבן עזרא)

 אור החיים   כי תבואו אל ארץ מושבותיכם וגו'. לצד שראה ה' מדוה לבם בגזרת טלטולם במדבר ארבעים שנה מופלגים מביאת הארץ, לזה סעד לבם במצות התלויות בארץ לכונן רוחם כי יעלו וירשו את אדמתם, והפלגת הזמן לא תריע לדבר המוחזק לבא, ודקדק לומר אשר אני נותן לכם הגם שהדור ההוא פגריהם יפלו במדבר כל העם היוצא ממצרים בן עשרים, בא לומר כי מעשה בנים יתיחס גם להאבות כי את בניהם הקים תחתם:

עוד נראה לומר כי אומרו נותן לכם על דרך אומרם ז"ל (סנהדרין צ:) מנין לתחית המתים מן התורה דכתיב אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם לכם לא נאמר אלא להם וגו' עד כאן. כמו כן הבטיחם שיקומו בתחית המתים וירשו את אדמתם: (אור החיים)

 דעת זקנים  כי תבואו אל ארץ מושבותיכם. למה נסמכה פרשה זו לפרשת מרגלים לפי כששמעו ישראל גזרתו של הקב"ה אמרו אוי לנו לעולם לא נכנס לארץ כי לסוף ארבעים שנה נמי אם אנו חוטאין יגזור גזרה אחרת וא"כ אין לדבר סוף אמר להם הקב"ה בודאי לאחר מ' שנה תבואו אל הארץ: (דעת זקנים)


{ג}  וַֽעֲשִׂיתֶ֨ם אִשֶּׁ֤ה לַֽיהֹוָה֙ עֹלָ֣ה אוֹ-זֶ֔בַח לְפַלֵּא-נֶ֨דֶר֙ אוֹ בִנְדָבָ֔ה א֖וֹ בְּמֹֽעֲדֵיכֶ֑ם לַֽעֲשׂ֞וֹת רֵ֤יחַ נִיחֹ֨חַ֙ לַֽיהֹוָ֔ה מִן-הַבָּקָ֖ר א֥וֹ מִן-הַצֹּֽאן:

 אונקלוס  וְתַעְבְּדוּן קֻרְבָּנָא קָדָם יְיָ עֲלָתָא אוֹ נִכְסַת קוּדְשַׁיָא לְאַפְרָשָׁא נִדְרָא אוֹ בִנְדַבְתָּא אוֹ בְּמוֹעֲדֵיכוֹן לְמֶעְבַּד לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קֳדָם יְיָ מִן תּוֹרֵי אוֹ מִן עָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעַבְּדוּן עַל מַדְבְּחָא קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ עֲלָתָא אוֹ נִכְסַת קוּדְשַׁיָא לְפַרְשָׁא נִדְרָא אוֹ בִּנְדִיבוּתָא אוֹ בִּזְמַן מוֹעֲדֵיכוֹן לְמֶעֱבַּד רַעֲוָותָא דְמָרֵי עַלְמָא לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ מִן תּוֹרֵי אוֹ מִן עָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועשיתם אשה. אין זה צווי, אלא כשתבאו שם ותעלה על לבבכם (ת) לעשות אשה לה': ריח ניחח. שיהיה נחת רוח (א) לפני: לפלא נדר או בנדבה וגו'. או שתעשו האשה בשביל חובת מועדיכם, (ב) שחייבתי אתכם לעשות במועד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) פירוש דאם זה ציווי הוא אין נופל עליו לומר לפלא נדר או בנדבה דנדבה אינו ציווי ולכך פירש ותעלה על לבבכם וכו': (א) לא שהוא יתברך מקבל נחת רוח מהקרבן שהרי כתיב אם ארעב לא אומר לך וגו' כדלעיל פרשת תצוה והא דפירש ריח ניחוח קודם או במועדיכם מפני שפירש ועשיתם אשה שאינו ציווי רק כשתעלה על לבבכם לעשות אשה בעבור ריח ניחוח אגב זה פירש גם כן ריח ניחוח קודם במועדיכם: (ב) הוצרך לפרש או שתעשו וכו' שלא תפרש לפלא נדר או לפלא נדבה או לפלא במועדיכם וזה אינו כי קרבן המועדות חובה הם ואינן תלוין ביד המפלא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לפלא. לפרש וכן והפלה ה' ואם הוא בה''א כי אותיות אהו''י מתחלפות: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ועשיתם אשה לה'. סמך פרשת נסכים למלחמה וכן בפנחס אשר יצא לפניהם סמך מיד פרשת קרבנות שבזכות הקדבנות היו נוצחים במלחמה: (בעל הטורים)


{ד}  וְהִקְרִ֛יב הַמַּקְרִ֥יב קָרְבָּנ֖וֹ לַֽיהֹוָ֑ה מִנְחָה֙ סֹ֣לֶת עִשָּׂר֔וֹן בָּל֕וּל בִּרְבִעִ֥ית הַהִ֖ין שָֽׁמֶן:

 אונקלוס  וִיקָרֵב דִמְקָרֵב קֻרְבָּנֵהּ קֳדָם יְיָ מִנְחָתָא סֻלְתָּא עַשְׂרוֹנָא דְפִילָא בְּרַבְעוּת הִינָא מִשְׁחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיקָרֵיב גַבְרָא דִמְקָרֵב קוּרְבָּנֵיהּ קֳדָם יְיָ מִנְחָתָא סְמִידָא עֶשְרוֹנָא פְּתִיכָא בְּרַבְעוּת הִינָא מְשַׁח זֵיתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והקריב המקריב. תקריבו נסכים ומנחה לכל בהמה, (ג) המנחה כליל והשמן נבלל בתוכה, (ד) והיין לספלים, (ה) כמו ששנינו במסכת סוכה (מח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) ר"ל אף על פי שאמרתי לעיל ועשיתם אשה וגו' וזה אינו חובה כדפרישית לעיל מכל מקום אם תקריבו נדר או נדבה או חובת מועדיכם חובה עליכם שתקריבו עליהם נסכים ומנחה: (ד) פירוש שאין הכהנים אוכלין ממנה כשאר מנחות הכתובות בויקרא אלא כולה כליל והשמן נבלל בתוכה ואינו בא בפני עצמו: (ה) פירוש ב' ספלים של כסף היו שם על המזבח ומנוקבים והכהן היה מערה היין והמים בפי הספלים והנסכים מקלחים ויורדין על גבי המזבח ובמזבח היה נקב שבו המים והיין יורדין לשיתין של מזבח שהיו חלולין ועמוקין מאד: (שפתי חכמים)

 אור החיים  והקריב וגו'. טעם שהגביל ה' בנסכים ובשמן המנחה רביעית שמן לעשרון שהם ג' לוגין, וכמו כן רביעית יין לנסך, ובב' עשרונים יצו ה' שלישית ההין שמן ושלישית ההין יין שהם ד' לוגין ובג' עשרונים חצי ההין שמן וחצי ההין יין שהוא ששה לוגין שעולה כפי החשבון ב' לוגין לעשרון בין במנחת ב' עשרונים בין במנחת ג' עשרונים, ולמה במנחת עשרון הצריך ה' ג' לוגין, על דרך מה שכתוב במשנה במנחות (קז.) וכתבו רמב"ם בפרק י"ז מהלכות מעשה הקרבנות וזה לשונו מתנדב או נודר אדם יין בפני עצמו ואין מתנדבין לוג יין ולא ב' לוגין שאין בנסכים לא לוג ולא שנים עד כאן. והוא טעם הכתוב שלא נתן לעשרון ב' לוגין הגם שהספיק בשני עשרונים שלישית ההין שהם ד' לוגין להעירך שאין קרבן מהיין מב' לוגין:

ואם תאמר יוצדקו הדברים לגבי היין אבל השמן שגם הוא מצינו שבא לבדו בנדבה שאמר ר' טרפון (זבחים צא) מתנדב אדם שמן, ונחלקו רבותינו במנחות (שם) מהם אמרו שלא יפחות מג' לוגין ומהם אמרו מתנדב אפילו לוג מטעם דון מינה ואוקי באתרה אם כן בשלמא למאן דאמר לא יפחות מג' לוגין הוא הטעם שהצריך ה' ג' לוגין בעשרון, אלא למאן דאמר אפילו לוג למה לא עשה כפי החשבון, יש לומר שהשוה ה' מדות שמן ומדות יין בקרבניהם כדין ב' וג' עשרונים: (אור החיים)


{ה}  וְיַ֤יִן לַנֶּ֨סֶךְ֙ רְבִיעִ֣ית הַהִ֔ין תַּֽעֲשֶׂ֥ה עַל-הָֽעֹלָ֖ה אוֹ לַזָּ֑בַח לַכֶּ֖בֶשׂ הָֽאֶחָֽד:

 אונקלוס  וְחַמְרָא לְנִסְכָּא רַבְעוּת הִינָא תַּעְבֵּד עַל עֲלָתָא אוֹ לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא לְאִמְרָא חָד: (אונקלוס)

 יונתן  וַחֲמַר עִינְבָא לְנִיסוּכָא רַבְעוּת הִינָא דְעָבַד עַל עֲלָתָא אוֹ לְנִכְסַת קוּדְשָׁא לְאִימַר חָד: (תרגום יונתן)

 רש"י  לכבש האחד. על כל האמור למעלה הוא מוסב, על המנחה ועל השמן ועל היין: (רש"י)


{ו}  א֤וֹ לָאַ֨יִל֙ תַּֽעֲשֶׂ֣ה מִנְחָ֔ה סֹ֖לֶת שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֑ים בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן שְׁלִשִׁ֥ית הַהִֽין:

 אונקלוס  אוֹ לְדִכְרָא תַּעְבֵּד מִנְחָתָא סֻלְתָּא תְּרֵין עַשְׂרוֹנִין דְפִילָא בִמְשַׁח תַּלְתּוּת הִינָא: (אונקלוס)

 יונתן  אוֹ לְדִכְרָא תַעֲבֵּיד מִנְחָתָא תְּרֵין עֶשְרוֹנִין סְמִידָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא תַּלְתוּת הִינָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  או לאיל. ואם (ו) איל הוא. ורבותינו דרשו (חולין כג. מנחות צא:), או, לרבות (ז) את הפלגס לנסכי איל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) פירוש אז תעשה מנחתו שני עשרונים במקום שהיה לכבש עשרון אחד ויין ושמן שלישית ההין במקום שהיה לכבש רביעית ההין שתעשה לאיל יותר מלכבש ופירוש של או הוא אם ולא או כמשמעו ולומר שיהא כבש ואיל שוים: (ז) ר"ל עד י"ב חדשים נקרא כבש ומשבא לי"ג חדשים ואילך נקרא איל אם כן מי"ב חדשים ועד י"ג חדשים ויום אחד איני יודע אם איל הוא או כבש לענין הנסכים כלומר אם צריך נסכים של כבש או נסכים של איל והוא נקרא פלגס לכך דרשו רבותינו זכרונם לברכה מאו לרבות שצריך לנסכי איל. ופלגס הוא כמו שתי מלות פלג גס כלומר שהוא חלוק מהיות גדול הנקרא איל. (נחלת יעקב) כל הפרשה מבוארת בפרק שתי מדות דף צ"א וכמדומה לי שהרא"ם לא ידע את מקומה: (שפתי חכמים)


{ז}  וְיַ֥יִן לַנֶּ֖סֶךְ שְׁלִשִׁ֣ית הַהִ֑ין תַּקְרִ֥יב רֵֽיחַ-נִיחֹ֖חַ לַֽיהֹוָֽה:

 אונקלוס  וְחַמְרָא לְנִסְכָּא תַּלְתּוּת הִינָא תְּקָרֵב לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וַחֲמַר עִינְבָא תַּלְתוּת הִינָא תַּקְרִיב בְּסִפְלֵי לְנִיסוּכָא מְטוֹל לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)


{ח}   חמישי  וְכִֽי-תַעֲשֶׂ֥ה בֶן-בָּקָ֖ר עֹלָ֣ה אוֹ-זָ֑בַח לְפַלֵּא-נֶ֥דֶר אֽוֹ-שְׁלָמִ֖ים לַֽיהֹוָֽה:

 אונקלוס  וַאֲרֵי תַעְבֵּד בַּר תּוֹרֵי עֲלָתָא אוֹ נִכְסַת קוּדְשַׁיָא לְפָרָשָׁא נִדְרָא אוֹ נִכְסַת קוּדְשַׁיָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲרוּם תַּעֲבֵּיד בַּר תּוֹרֵי עֲלָתָא אוֹ נִכְסְתָא לְפַרְשָׁא נִדְרָא אוֹ נִכְסַת קוּדְשַׁיָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)


{ט}  וְהִקְרִ֤יב עַל-בֶּן-הַבָּקָר֙ מִנְחָ֔ה סֹ֖לֶת שְׁלֹשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֑ים בָּל֥וּל בַּשֶּׁ֖מֶן חֲצִ֥י הַהִֽין:

 אונקלוס  וִיקָרֵב עַל בַּר תּוֹרֵי מִנְחָתָא סֻלְתָּא תְּלָתָא עַשְׂרוֹנִין דְפִילָא בִמְשַׁח פַּלְגוּת הִינָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיקָרֵב עַל בַּר תּוֹרֵי מִנְחָתָא סְמִידָא תְּלָתָא עֶשְרוֹנִין פָּתִיךְ בִּמְשַׁח זֵיתָא פַּלְגוּת הִינָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  מנחה סלת. עשרון לאחד מן הצאן: (אבן עזרא)


{י}  וְיַ֛יִן תַּקְרִ֥יב לַנֶּ֖סֶךְ חֲצִ֣י הַהִ֑ין אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ-נִיחֹ֖חַ לַֽיהֹוָֽה:

 אונקלוס  וְחַמְרָא תְּקָרֵב לְנִסְכָּא פַּלְגוּת הִינָא קֻרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וַחֲמַר עִינְבָא לְנִיסוּכָא פַּלְגוּת הִינָא קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשה ריח. אינו מוסב אלא על המנחה והשמן, אבל היין אינו אשה, שאינו ניתן על האש: (רש"י)


{יא}  כָּ֣כָה יֵֽעָשֶׂ֗ה לַשּׁוֹר֙ הָֽאֶחָ֔ד א֖וֹ לָאַ֣יִל הָֽאֶחָ֑ד אֽוֹ-לַשֶּׂ֥ה בַכְּבָשִׂ֖ים א֥וֹ בָֽעִזִּֽים:

 אונקלוס  כְּדֵין יִתְעֲבֵיד לְתוֹרָא חַד אוֹ לְדִכְרָא חָד אוֹ לְאִמַר בְּאִמְרַיָא אוֹ בְעִזַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  הֵיכְדֵין יִתְעַבֵּד לְתוֹרָא חָד אוֹ לְדִיכְרָא חָד אוֹ לְאִמְרֵי בַּר אִמְרֵי אוֹ בְנֵי גַדְיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  או לשה. בין שהוא בכבשים בין שהוא בעזים. כבש ושה, קרוים בתוך שנתם. איל, בן שלשה עשר חדש ויום אחד: (רש"י)

 אבן עזרא  שה כבשים. או עזים וכן פירש בסוף לכבש האחד או אם הקריב איל תהא מנחתו כפלים כי הכבש הוא קטן. ולא הזכיר עם בן הבקר נדבה והזכיר שלמים בעבור שלא הזכירו בתחלה ומשפט הכל אחד: (אבן עזרא)


{יב}  כַּמִּסְפָּ֖ר אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשׂ֑וּ כָּ֛כָה תַּֽעֲשׂ֥וּ לָֽאֶחָ֖ד כְּמִסְפָּרָֽם:

 אונקלוס  כְּמִנְיָן דִי תַעְבְּדוּן כְּדֵין תַּעְבְּדוּן לְחַד כְּמִנְיָנֵהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  כְּחוּשְׁבַּן תּוֹרֵי וְאִמְרֵי וְגַדְיֵי דְתַעַבְּדוּן קָרְבָּנָא הֵיכְדֵין תַּעַבְּדוּן לְכָל חַד וְחַד לְפוּם סְכוּמְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כמספר אשר תעשו. כמספר הבהמות אשר תקריבו לקרבן, (ח) ככה תעשו נסכים לכל אחד מהם: כמספרם. של בהמות מספרם של נסכים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) מפני שהקרא הזה סתום כתב כמספר ולא פירש באיזה מספר של בהמות או של נסכים ועוד שכפל וכתב שתי פעמים תעשו לכן פירש כמספר קאי אבהמות ותעשו ראשון קאי על ההקרבה ותעשו שני קאי על הנסכים ופירוש לאחד לכל אחד ואחד ופירוש כמספרם השני על שיווי מספר הבהמות לנסכים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם כמספרם. על המנחה והשמן והיין: (אבן עזרא)


{יג}  כָּל-הָֽאֶזְרָ֥ח יַֽעֲשֶׂה-כָּ֖כָה אֶת-אֵ֑לֶּה לְהַקְרִ֛יב אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ-נִיחֹ֖חַ לַֽיהֹוָֽה:

 אונקלוס  כָּל יַצִיבָא יַעְבֵּד כְּדֵין יָת אִלֵין לְקָרָבָא קֻרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל יַצִיבַיָא בְּיִשְרָאֵל וְלָא בְבַר עַמְמִין יַעֲבֵיד הֵיכְדֵין יַת אִלֵין נְסוּכְיָיא לְקָרָבָא קוּרְבָּנָא דְמִתְקַבֵּיל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)


{יד}  וְכִֽי-יָגוּר֩ אִתְּכֶ֨ם גֵּ֜ר א֤וֹ אֲשֶֽׁר-בְּתֽוֹכְכֶם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעָשָׂ֛ה אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ-נִיחֹ֖חַ לַֽיהֹוָ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשׂ֖וּ כֵּ֥ן יַֽעֲשֶֽׂה:

 אונקלוס  וַאֲרֵי יִתְגַיַר עִמְכוֹן גִיוֹרָא אוֹ דִי בֵינֵיכוֹן לְדָרֵיכוֹן וְיַעְבֵּד קֻרְבַּן דְמִתְקַּבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ כְּמָא דִי תַעְבְּדוּן כֵּן יַעְבֵּד: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲרוּם יִתְגַיֵיר עִמְכוֹן גִיוֹרָא אוֹ מַן דְהוּא כְּדוֹן בֵּינֵיכוֹן לְדָרֵיכוֹן וְיֶעֱבַד קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ הֵיכְמָא דְתַעַבְדוּן כֵּן יַעֲבֵד: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  או אשר בתוככם. היום: (אבן עזרא)


{טו}  הַקָּהָ֕ל חֻקָּ֥ה אַחַ֛ת לָכֶ֖ם וְלַגֵּ֣ר הַגָּ֑ר חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם כָּכֶ֛ם כַּגֵּ֥ר יִֽהְיֶ֖ה לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  קְהָלָא קְיָמָא חַד לְכוֹן וּלְגִיוֹרָא דְיִתְגַיָר קְיַם עָלָם לְדָרֵיכוֹן כְּוַתְכוֹן כְּגִיוֹרָא יְהֵי קָדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  קְהָלָא כּוֹלָא קְיָימָא חֲדָא לְכוֹן וּלְגִיוֹרָא דִי יִתְגַיְירוּן קְיַים עֲלָם לְדָרֵיכוֹן כְּוַתְכוֹן כְּגִיוֹרָא יְהֵי קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ככם כגר. כמותכם כן גר, וכן דרך לשון עברית, כגן ה' כארץ מצרים. כן ארץ מצרים, כמוני כמוך כעמי כעמך (מלכים-א כב, ד): (רש"י)

 אבן עזרא  הקהל. יש אומרים כי זה הה''א הוא לקריאה ולפי דעתי שאין סימן קריאה בלשון הקדש והעד הארבעה והאחד מהם משה משה רק זה הה''א הוא ה''א הדעת וסימן הקריאה איננו: ככם כגר. כבר ביארתי משפט הכפי''ן בהתחברם: (אבן עזרא)


{טז}  תּוֹרָ֥ה אַחַ֛ת וּמִשְׁפָּ֥ט אֶחָ֖ד יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר אִתְּכֶֽם: (פ)

 אונקלוס  אוֹרַיְתָא חֲדָא וְדִינָא חַד יְהֵי לְכוֹן וּלְגִיוֹרָא דְיִתְגַיַר עִמְכוֹן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  אוֹרַיְיתָא חֲדָא וְדִינָא חַד יְהֵי לְכוֹן וּלְגִיוֹרָא דִי יִתְגַיְירוּן עִמְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וטעם תורה אחת. לבד מהעולות כי העולות הם בחיוב חקה ועוד אמר השם כאשר תביאו מנחה על העולה מהסלת כן תתנו גם מעריסותיכם ואין צורך להזכיר מה שקבלו קדמונינו ז''ל כי הם שתים חלה ותרומה ושיעורן לפי שכל דבריהם אמת וזולתם הבל הנה שעור נוסף בין שעשו בשגגה מה שצוו שלא לעשות ובין שלא עשו בשגגה מה שצוו לעשות: (אבן עזרא)


{יז}   שישי  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{יח}  דַּבֵּר֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם בְּבֹֽאֲכֶם֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י מֵבִ֥יא אֶתְכֶ֖ם שָֽׁמָּה:

 אונקלוס  מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן בְּמֵעַלְכוֹן לְאַרְעָא דִי אֲנָא מָעֵל יָתְכוֹן לְתַמָן: (אונקלוס)

 יונתן  מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן בְּמֵיעַלְכוֹן לְאַרְעָא דַאֲנָא מָעֵיל יַתְכוֹן לְתַמָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  בבאכם אל הארץ. משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה, שבכולן נאמר כי תבא כי תבאו, לפיכך כולן למדות זו מזו, וכיון שפרט לך הכתוב באחת מהן שאינה אלא לאחר ירושה וישיבה, אף כלן כן, אבל זו נאמר בה בבאכם, משנכנסו בה ואכלו מלחמה נתחייבו בחלה: (רש"י)


{יט}  וְהָיָ֕ה בַּֽאֲכָלְכֶ֖ם מִלֶּ֣חֶם הָאָ֑רֶץ תָּרִ֥ימוּ תְרוּמָ֖ה לַֽיהֹוָֽה:

 אונקלוס  וִיהֵי בְמֵיכַלְכוֹן מִלַחְמָא דְאַרְעָא תַּפְרְשׁוּן אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי בְּמֵיכְלְכוֹן מִלַחְמָא דְעַלַלְתָּא דְאַרְעָא וְלָא מִן אוֹרִיזָא וְדוֹחִינָא וְקִיטְנֵי תִּפְרְשׁוּן אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)


{כ}  רֵאשִׁית֙ עֲרִסֹ֣תֵכֶ֔ם חַלָּ֖ה תָּרִ֣ימוּ תְרוּמָ֑ה כִּתְרוּמַ֣ת גֹּ֔רֶן כֵּ֖ן תָּרִ֥ימוּ אֹתָֽהּ:

 אונקלוס  רֵישׁ אַצְוַתְכוֹן חַלְתָא תַּפְרְשׁוּן אַפְרָשׁוּתָא כְּמָא דִי מַפְרְשִׁין מִן אִדְרָא כֵּן תַּפְרְשׁוּן יָתַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  שֵׁירוּי אַצְוַותְכוֹן חַלְתָא חַד מִן עֶשְרִין וְאַרְבָּעָה תִּפְרְשׁוּן אַפְרָשׁוּתָא לְכַהֲנָא כְּמָא דִמְפָרְשִׁין מִן אִדְרָא הֵיכְדֵין תִּפְרְשׁוּן יָתָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ראשית ערסתכם. כשתלושו כדי עריסותיכם שאתם רגילין ללוש במדבר, וכמה היא, וימודו בעומר (שמות טז, יח) עומר לגלגלת (שם טז) (ושיעורו מ"ג ביצים וחומש ביצה) תרימו מראשיתה, כלומר קודם שתאכלו ממנה ראשית, תלקח חלה אחת תרומה לשם ה': חלה. טורטי"ל בלע"ז: כתרומת גרן. שלא נאמר בה שיעור, (ט) ולא כתרומת מעשר שנאמר בה שיעור, (י) אבל חכמים נתנו שיעור, לבעל הבית, אחד מעשרים וארבעה, ולנחתום, אחד מארבעים ושמונה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) פירוש כי חטה אחת פוטרת הכרי לפי שנאמר סתם ראשית דגנך: (י) תרומת מעשר יש בו שיעור סאה אחת מי' סאין: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  חלה. תגין על ה''א שה' דברים חייבין בחלה. חמשת רבעים קמח חייבין: (בעל הטורים)

 ספורנו  חלה תרימו תרומה. אחר חטא המרגלים הצריך גם החלה למען יהיו ראויים שתחול ברכה בבתיהם כאמרו וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך וכן אליהו עשי לי משם עגה קטנה בראשונה והוצאת לי (ולך ולבנך תעשי באחרונה) כי כה אמר ה' כד הקמח לא תכלה: (ספורנו)


{כא}  מֵֽרֵאשִׁית֙ עֲרִסֹ֣תֵיכֶ֔ם תִּתְּנ֥וּ לַֽיהֹוָ֖ה תְּרוּמָ֑ה לְדֹרֹ֖תֵיכֶֽם: (ס)

 אונקלוס  מֵרֵישׁ אַצְוַתְכוֹן תִּתְּנוּן קֳדָם יְיָ אַפְרָשׁוּתָא לְדָרֵיכוֹן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  מִן שֵׁירוּי אַצְוַותְכוֹן תִּתְּנוּן אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ לְדָרֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מראשית ערסתיכם. למה נאמר, לפי שנאמר ראשית עריסותיכם, שומע אני ראשונה שבעיסות, (כ) תלמוד לומר מראשית, מקצתה ולא כולה (ספרי קי): תתנו לה' תרומה. לפי שלא שמענו שיעור לחלה, נאמר תתנו, שיהא בה כדי נתינה (שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) כלומר אם היו לו י' עיסות צריך ליתן הראשונה כולה חלה תלמוד לומר וכו' ואם תאמר אם כן למה לי ראשית עריסותיכם. ויש לומר דאם לא נאמר רק מראשית עריסותיכם הוה אמינא דאם היו לו י' עיסות צריך ליתן מקצת מן הראשונה אבל האחרים פטורים לכך כתיב ראשית עריסותיכם שצריך ליתן מכל עיסה מקצת. הקשה הרא"ם מאי שנא הכא דדרשינן מראשית מקצתה ולא כולה ומאי שנא דגבי בכורים דדרשינן מראשית ולא כל ראשית שאין כל הפירות חייבין בבכורים אלא שבעה מינים בלבד כמו שפירש הרמב"ם וכן פירש רש"י בפרשת כי תבא ולמה לא דרשינן נמי כמו הכא שאין כל הפירות שבאילן שבכרו חייבים בבכורים אלא אשכול אחד או גרגיר אחד והניח בקושיא לפירוש הרמב"ם וכן לפרש"י דלקמן. ונראה לי דגבי חלה יש עוד מיעוט דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ וגומר דקשה הארץ למה לי הא כתיב לעיל מיניה והיה בבואכם אל הארץ וגומר אלא על כרחך למדרש אתא דאינו חייב בחלה אלא משבחי ארץ ישראל דהיינו ה' מיני דגן ואם כן אייתר מראשית למדרש שאין כל העיסה חייבת אלא מקצתה מה שאין כן התם דאין שם יתור ודו"ק נראה לי: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  מראשית עריסותיכם. הפ' מתחיל במ''ם ומסיים במ''ם לומר לך שעין יפה א' ממ': (בעל הטורים)


{כב}  וְכִ֣י תִשְׁגּ֔וּ וְלֹ֣א תַֽעֲשׂ֔וּ אֵ֥ת כָּל-הַמִּצְוֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה אֲשֶׁר-דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶֽׁה:

 אונקלוס  וַאֲרֵי תִשְׁתְּלוּן וְלָא תַעְבְּדוּן יָת כָּל פִּקוֹדַיָא הָאִלֵין דִי מַלִיל יְיָ עִם משֶׁה: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲרוּם תִּשְׁתְּלוּן וְלָא תַעַבְדוּן חֲדָא מִכָּל פִּקוּדַיָא הָאִלֵין דְמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכי תשגו ולא תעשו. עבודת אלילים היתה בכלל כל המצות שהצבור מביאין עליה פר, והרי הכתוב מוציאה כאן מכללן, לידון בפר לעולה (ל) ושעיר לחטאת (ספרי קיא): וכי תשגו וגו'. בעבודת אלילים הכתוב מדבר, או אינו אלא באחת מכל המצות, תלמוד לומר את כל המצות האלה, מצוה אחת שהיא ככל המצות, (מ) מה העובר על כל המצות, פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים, (נ) אף מצוה זו פורק בה עול ומפר ברית ומגלה פנים, ואיזו, זו עבודת אלילים (הוריות ח.): אשר דבר ה' אל משה. אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה (ס) שמענום (שם), אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי (תהלים סב, יב): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) ולא פר לחטאת כבשגגת כל המצות למדנו שאין שגגת הע"א בכלל שאר שגגות כלומר אי לאו פרשה זו היה עולה על הדעת שע"א היה בכלל שאר שגגות שבמצות אבל מפרשה זו למדנו שאינה בכלל: (מ) דכתיב נעשתה משמע עבירה אחת: (נ) דורש באגדות של דופי כגון לא היה לו למשה לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע: (ס) מדכתיב אשר דבר ה' אל משה וכתיב את כל אשר צוה ה' את משה דמשמע שצוה על ידי משה וכתיב אשר דבר ה' דמשמע שהוא הדבור של הקדוש ברוך הוא כלומר ששמעו ישראל מפיו כשדבר למשה איזה מצוה שהיתה בדבור של הקדוש ברוך הוא והיתה גם על ידי משה בכל מקום כגון לא תשתחוה לאל אחר שלא שמעו אלא מפי משה הוי אומר זו דאנכי ולא יהיה לך מפי כו': (שפתי חכמים)

 אור החיים  וכי תשגו ולא תעשו וגו'. רז"ל אמרו (הוריות ח.) שכתוב זה מדבר בעובד עבודה זרה, ויש בו כפל אומרו את כל המצות וגו' את כל אשר צוה וגו' שבא לומר שכופר בעשרת הדברות ובכל שאר מצוות שנצטוו על ידי משה, וחוץ מדבריהם נראה שבא לומר שהעובד עבודה זרה הרי הוא כעובר על כל מצות לא תעשה ומבטל כל מצות עשה, כנגד ביטול מצות עשה אמר ולא תעשו את כל המצות הרי ביטול כל מצות עשה, וכנגד עברת על כל מצות לא תעשה אמר את כל אשר צוה ה' אליכם, וחידוש השמיענו הכתוב במצות עשה ובמצות לא תעשה, כי יש במצות עשה ששקולה כנגד כל התורה אף על פי כן העובד עבודה זרה. הרי הוא ככופר גם בה, וכמו כן יש במצות לא תעשה חמורות הרי הוא גם כן ככופר בכולן ועונשו שקול לכל: (אור החיים)

 ספורנו  וכי תשגו. כבר התבאר בקבלה שבשגגת עבודה זרה הכתוב מדבר וזה כי מאחר שנגזר עליהם להפיל זרעם בגויים (תהלים קו, כו) לא היה נמנע שישגו בעבודה זרה בשובם לארצם: ולא תעשו את כל. המצות האלה אשר דבר ה' אל משה. מכיון שתשגו בעבודה זרה הנה אף על פי שתעשו כל פעולות המצות לא תעשו אותן המצות אשר דבר ה' אל משה כי הוא יתברך הקדים לכולן ידיעת אלהותו, באמרו אנכי ה' אלהיך וכן אמרו ז''ל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה: (ספורנו)


{כג}  אֵת֩ כָּל-אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛ה אֲלֵיכֶ֖ם בְּיַד-מֹשֶׁ֑ה מִן-הַיּ֞וֹם אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛ה וָהָ֖לְאָה לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם:

 אונקלוס  יָת כָּל דִי פַקִיד יְיָ יָתְכוֹן בִּידָא דְמשֶׁה מִן יוֹמָא דִי פָקִיד יְיָ וּלְהָלָא לְדָרֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  יַת כָּל מַה דְפַקֵיד יְיָ לְוַתְכוֹן בִּידָא דְמשֶׁה מִן יוֹמָא דְפַקֵיד יְיָ וּלְהָלָא לְדָרֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  את כל אשר צוה וגו'. מגיד שכל המודה בעבודת אלילים, ככופר בכל התורה כולה ובכל מה שנתנבאו הנביאים, שנאמר למן היום אשר צוה ה' והלאה (ספרי קיא): (רש"י)


{כד}  וְהָיָ֗ה אִ֣ם מֵֽעֵינֵ֣י הָֽעֵדָה֘ נֶֽעֶשְׂתָ֣ה לִשְׁגָגָה֒ וְעָשׂ֣וּ כָל-הָֽעֵדָ֡ה פַּ֣ר בֶּן-בָּקָר֩ אֶחָ֨ד לְעֹלָ֜ה לְרֵ֤יחַ נִיחֹ֨חַ֙ לַֽיהֹוָ֔ה וּמִנְחָת֥וֹ וְנִסְכּ֖וֹ כַּמִּשְׁפָּ֑ט וּשְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽת:

 אונקלוס  וִיהֵי אִם מֵעֵינֵי כְנִשְׁתָּא אִתְעֲבִדַת לְשָׁלוּ וְיַעְבְּדוּן כָּל כְּנִשְׁתָּא תּוֹר בַּר תּוֹרֵי חַד לַעֲלָתָא לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קֳדָם יְיָ וּמִנְחָתֵהּ וְנִסְכֵּהּ כִּדְחָזֵי וּצְפִיר בַּר עִזֵי חַד לְחַטָּאתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי אִין מִן מֶחְמֵי כְנִשְׁתָּא אִיתְעֲבִידַת סוּרְחָנוּתָא בְּשָׁלוּ וְיַעַבְדוּן כָּל כְּנִשְׁתָּא תּוֹר בַּר תּוֹרֵי חַד לְעָלָתָא לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ וּמִנְחָתֵיהּ וְנִיסוּכֵיהּ כַּד חָמֵי וּצְפִיר בַּר עִזִין דְלָא עֵירוּבִין חַד לְחַטָאתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אם מעיני העדה נעשתה לשגגה. אם מעיני העדה נעשתה עבירה זו על ידי שוגג, כגון ששגגו והורו על אחת מן העבודות (ע) שהיא מותרת לעבוד עבודת אלילים בכך: לחטת. חסר א', שאינו כשאר חטאות, שכל חטאות שבתורה הבאות עם עולה החטאת קודמת לעולה, שנאמר ואת השני יעשה עולה (ויקרא ה, י), וזו עולה קודמת לחטאת (הוריות יג. זבחים צ:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) מדכתיב בפרשת ויקרא ונעלם דבר משמע דבר ולא כל הגוף שידעו שאסור לעבוד עבודת אלילים רק שלא ידעו שאסור עבודה זו. או ילפינן דבר דבר מכי יפלא ממך וגו' שמשמעו ולא כל הגוף: (שפתי חכמים)

 כלי יקר  ושעיר עזים אחד לחטת. חטת כתיב חסר אל"ף, ועוד יש כאן שינוי כי בכ"מ שמקריבין חטאת ועולה החטאת קודמת לעולה וכאן העולה קודמת לחטאת הלא דבר הוא, ואומר אני לפי שחטא זה מדבר בחטא ע"ז שנאמר וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות. זו ע"ז שהמודה בה ככופר בכל התורה, ובכל עבירה האדם חוטא במחשבה ובמעשה כי כל מעשה קדמה לו המחשבה כי אם יעשה בלא כוונה כלל אין זה נקרא שוגג אלא אונס, וע"כ כל חוטא צריך להביא ב' כפרות העולה על הרהור הלב, וחטאת על חטא המעשה, ואע"פ שכל הרהור קודם למעשה מ"מ המעשה קשה מן ההרהור שהרי לעולם אין הקב"ה מעניש על המחשבה אם לא יצאה מחשבתו לפועל כמ"ש (תהלים סו.יח) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה' אע"פ שגם על המעשה אינו מעניש כשהוא נעשה בלא מחשבה וכוונה כלל, מ"מ המעשה עיקר החטא ע"כ מביא תחילה חטאת להסיר העון הגדול תחילה ואח"כ עולה להסיר עון ההרהור, חוץ מבע"ז שנאמר בה (יחזקאל יד.ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם. לפי שהמחשבה בע"ז הוא עיקר החטא כי זה דבר התלוי באמונת הלב וכל המעשים כקיטור, וזיבוח, וניסוך, והשתחויה, כולם טפלים אל המחשבה, וכן התחלת הסמ"ג, שלא להעלות במחשבה שיש אלוה אחר כו', ע"כ הוא מקדים עולה לחטאת כדי להסיר החטא הגדול תחילה והוא ההרהור אשר עליו באה העולה שנאמר (יחזקאל כ.לב) והעולה על רוחכם ואח"כ הקטן והוא המעשה. וע"כ כתיב לחטת חסר א' כי הא' אות ראשונה ומספרה אחד מורה בכ"מ על אחדות של ראשון לכל נוצר ית', וזה החוטא בע"ז מכחיש אחדותו ית' ואין אלהים מזימותיו וע"כ חסר א' בחטת לומר שחסרון האל"ף היינו חטאו כי הוא מדבר בע"ז, ובדבר זה נבדל ה' מכל ברואיו כי כולם בשתים במחשבה ובמעשה ואצל הקב"ה נאמר (איוב כג.יג) והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אותה ויעש. כי מיד כאשר יחשוב ה' על איזו דבר לעשותו מיד הוא עשוי כאשר אותה נפשו וחישב עליו לעשותו. (כלי יקר)


{כה}  וְכִפֶּ֣ר הַכֹּהֵ֗ן עַֽל-כָּל-עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וְנִסְלַ֣ח לָהֶ֑ם כִּֽי-שְׁגָגָ֣ה הִ֔וא וְהֵם֩ הֵבִ֨יאוּ אֶת-קָרְבָּנָ֜ם אִשֶּׁ֣ה לַֽיהֹוָ֗ה וְחַטָּאתָ֛ם לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה עַל-שִׁגְגָתָֽם:

 אונקלוס  וִיכַפַּר כַּהֲנָא עַל כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִשְׁתְּבֵק לְהוֹן אֲרֵי שָׁלוּתָא הִיא וְאִנוּן אַיְתִיאוּ יָת קֻרְבַּנְהוֹן קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ וְחוֹבַתְהוֹן קֳדָם יְיָ עַל שָׁלוּתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וִיכַפֵּר כַּהֲנָא עַל כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל וְיִשְׁתְּרֵי לְהוֹן אֲרוּם שְׁלוּתָא הִיא וְהִינוּן הַיְיתִיאוּ יַת קוּרְבָּנֵיהוֹן קָרְבָּנָא קֳדָם יְיָ וְקָרְבַּן סוּרְחָנוּתְהוֹן קְרִיבוּ קֳדָם יְיָ עַל שְׁלוּתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  הביאו את קרבנם אשה לה'. זה האמור בפרשה הוא פר העולה, (פ) שנאמר אשה לה' (ספרי קיא): וחטאתם. זה השעיר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) שלא תפרש הקרא הביאו את קרבנם זה עולה וחטאת והא דכתיב וחטאתם הוא פר החטאת האמור בויקרא ובא הכא הכתוב לומר שחוץ מפר העולה והשעיר לחטאת האמורים בפרשה זו מביאים עוד את פר החטאת הנאמר בויקרא לכן פירש זה פר העולה שנאמר בו אשה לה' לאפוקי חטאת אינו אשה לה' רק עולה הוא אשה לה': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וחטאתם. היא השעיר ובעבור שהוא סמוך אל עזים הוא קטן והעתיד הפך: (אבן עזרא)


{כו}  וְנִסְלַ֗ח לְכָל-עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֑ם כִּ֥י לְכָל-הָעָ֖ם בִּשְׁגָגָֽה: (ס)

 אונקלוס  וְיִשְׁתְּבֵק לְכָל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְגִיוֹרָא דְיִתְגַיַר בֵּינֵיהוֹן אֲרֵי לְכָל עַמָא בְּשָׁלוּתָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְיִשְׁתְּרֵי מִן קֳדָם יְיָ לְכָל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל וּלְגִיוֹרַיָא דְמִתְגַיְירִין בֵּינֵיהוֹן אֲרוּם לְעַמָא אִירַע בְּשָׁלוּתָא: (תרגום יונתן)


{כז}   שביעי  וְאִם-נֶ֥פֶשׁ אַחַ֖ת תֶּֽחֱטָ֣א בִשְׁגָגָ֑ה וְהִקְרִ֛יבָה עֵ֥ז בַּת-שְׁנָתָ֖הּ לְחַטָּֽאת:

 אונקלוס  וְאִם אֱנַשׁ חַד יֵחוֹב בְּשָׁלוּ וִיקָרֵב עִזָא בַּת שַׁתַּהּ לְחַטָאתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין בַּר נְשָׁא חַד יֵיחוֹב בְּשָׁלוּ וְיִקְרַב גַדְיָיתָא בַּר שַׁתָּא דְלָא עֵירוּבִין לְחַטָאתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  תחטא בשגגה. (צ) בעבודת אלילים: עז בת שנתה. שאר עבירות יחיד מביא כשבה או שעירה, (ק) ובזו קבע לה שעירה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דוי"ו ואם נפש מוסיף על ענין ראשון שבע"א הוא מדבר: (ק) פירוש גם זה ראיה שפרשה זו מיירי בשגגת ע"א דהא קרבן שגגת יחיד בפרשת ויקרא הוא כשבה או שעירה ובפרשה זו דוקא שעירה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  עז בת שנתה. פירוש שעירת וזה החטא הוא שלא עשו מה שצוה לעשות והוא שוגג והנה הוא כמשפט העושה בשגגה מה שצוה שלא לעשות: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  ואם נפש אחת. לעיל פי' בפ' ויקרא שתולה החטא בנשמה יותר מהגוף: (דעת זקנים)


{כח}  וְכִפֶּ֣ר הַכֹּהֵ֗ן עַל-הַנֶּ֧פֶשׁ הַשֹּׁגֶ֛גֶת בְּחֶטְאָ֥ה בִשְׁגָגָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה לְכַפֵּ֥ר עָלָ֖יו וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ:

 אונקלוס  וִיכַפַּר כַּהֲנָא עַל אֱנַשׁ דְאִשְׁתְּלֵי בְּמֵחֲבֵהּ בְּשָׁלוּ קֳדָם יְיָ לְכַפָּרָא עֲלוֹהִי וְיִשְׁתְּבֵק לֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וִיכַפֵּר כַּהֲנָא עַל בַּר נְשָׁא דְאִשְׁתְּלֵי כַּד סָרַח בְּשָׁלוּ קֳדָם יְיָ לְכַפָּרָא עֲלוֹי וְיִשְׁתְּרֵי לֵיהּ: (תרגום יונתן)


{כט}  הָֽאֶזְרָח֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֑ם תּוֹרָ֤ה אַחַת֙ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם לָֽעֹשֶׂ֖ה בִּשְׁגָגָֽה:

 אונקלוס  יַצִיבָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְגִיוֹרָא דְיִתְגַיַר בֵּינֵיהוֹן אוֹרַיְתָא חֲדָא יְהֵי לְכוֹן לִדְיַעְבֵּד בְּשָׁלוּ: (אונקלוס)

 יונתן  יַצִיבָא בִּבְנֵי יִשְרָאֵל וּלְגִיוֹרֵי דְמִתְגַיְירִין בֵּינֵיכוֹן (א"ה צ"ל בֵּינֵיהוֹן) אוֹרַיְיתָא חֲדָא יְהֵי לְכוֹן וּלְמַאן דְיֶעֱבַד בְּשָׁלוּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  תורה אחת. כזאת תורת החטאת: (אבן עזרא)


{ל}  וְהַנֶּ֜פֶשׁ אֲשֶֽׁר-תַּעֲשֶׂ֣ה | בְּיָ֣ד רָמָ֗ה מִן-הָֽאֶזְרָח֙ וּמִן-הַגֵּ֔ר אֶת-יְהֹוָ֖ה הוּא מְגַדֵּ֑ף וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ:

 אונקלוס  וֶאֱנַשׁ דְיַעְבֵּד בְּרֵישׁ גְלֵי מִן יַצִיבַיָא וּמִן גִיוֹרַיָא קֳדָם יְיָ הוּא מַרְגֵז וְיִשְׁתֵּצֵי אֲנָשָׁא הַהִיא מִגוֹ עַמֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּבַר נַשׁ דְיֶעֱבַד בִּזְדָנָא מִן יַצִיבַיָא אוֹ מִן גִיוֹרַיָא וְלָא תָאִיב מִן סוּרְחָנוּתֵיהּ קֳדָם יְיָ הֲוָה מַרְגִיז וְיִשְׁתֵּיצֵי בַּר נְשָׁא הַהוּא מִגוֹ עַמֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ביד רמה. במזיד: מגדף. מחרף, כמו והיתה חרפה וגדופה (יחזקאל ה, טו), אשר גדפו נערי מלך אשור (ישעי לז, ו). ועוד (ר) דרשו רבותינו, מכאן למברך את השם שהוא בכרת (כריתות ז:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) הכי פירושו ועוד כלומר תדע דלשון קללה הוא שהרי דרשו רבותינו זכרונם לברכה מכאן כרת למברך את השם כשאין עדים והתראה והוא במזיד ואם לא היה לשון זה לשון קללה מה יוכלו לדרוש רבותינו מכאן למברך השם שהוא בכרת אלא ודאי כדפרישית: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ביד רמה להראות הכל שאיננו ירא מהשם: מגדף. כדרך לשון בני אדם: (אבן עזרא)

 אור החיים  והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו'. פירוש שהעובד עבודה זרה במזיד מעלה עליו הכתוב כאלו גדף את ה' ח"ו ולזה עונשו ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה ואמר עוד כי דבר ה' בזה וגו' פירוש ולטעם ששקולה כנגד כל התורה הרי זה בטל כל מצות עשה והוא אומרו דבר ה' בזה ועבר גם כן על כל מצות לא תעשה והוא אומרו ואת מצותו הפר ולזה הכרת תכרת הנפש ההיא הכרת כנגד גידי הנשמה תכרת כנגד אבריה לפי שהנשמות יש להם רמ"ח אברים ושס"ה גידים שכנגדם נתן ה' רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה וכשעבר על כולן לא נשאר לה ענף שממנו תחיה ואין לה תקומה עוד ונקבע בה העון לעולם ועד והוא מאמר עונה בה ורז"ל דרשו (ספרי, סנהדרין צ:) הכתוב בענין אחר ושבעים פנים לתורה: (אור החיים)

 ספורנו  את ה' הוא מגדף. ואין לו כפרה בעולם הזה אפילו בתשובה הנעשת מיראת עונש עד שימות ולפיכך לא הועילה תשובת ישראל בענין המרגלים כאמרו ותשובו ותבכו לפני ה' ולא שמע ה' בקולכם: (ספורנו)


{לא}  כִּ֤י דְבַר-יְהֹוָה֙ בָּזָ֔ה וְאֶת-מִצְוָת֖וֹ הֵפַ֑ר הִכָּרֵ֧ת | תִּכָּרֵ֛ת הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא עֲוֹנָ֥ה בָֽהּ: (פ)

 אונקלוס  אֲרֵי עַל מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַר וְיָת פִּקוּדוֹהִי אַשְׁנֵי אִשְׁתֵּצָאָה תִשְׁתֵּצֵי אֲנָשָׁא הַהִיא חוֹבֵיהּ בֵּיהּ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם עַל פִּתְגָמָא קַדְמָאָה דְפַקֵיד יְיָ בְּסִינַי בָּסַר וְיַת תַּפְקִידַת מְהוּלְתָּא בָּטִיל אִישְׁתֵּיצָאָה בְּעַלְמָא הָדֵין יִשְׁתֵּיצֵי בַר נְשָׁא הַהוּא בְּעַלְמָא דְאָתֵי דְעָתִיד לְמִתַּן חוּשְׁבַּן חוֹבָתֵיהּ לְיוֹם דִינָא רַבָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  דבר ה'. אזהרת עבודת אלילים מפי הגבורה, (ש) והשאר מפי משה: עונה בה. בזמן שעונה בה, (ת) שלא עשה תשובה (סנהדרין צ:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) פירוש כי לשון דבר ה' בזה לא קמיירי אלא בעבודת אלילים שהוא דבור אחד מי' דברות ששמעו אותו ישראל מפי הגבורה מה שאין כן שאר מצות שלא שמעום רק מפי משה אף שגם הם דבר ה' ואף על פי שרש"י זכרונו לברכה פירש שהמגדף במברך השם קמיירי ולא בעבודת אלילים מאמר כי דבר ה' בזה בעבודת אלילים מיירי וכאלו אמר את ה' הוא מגדף ונכרתה וגומר וכי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת וגו': (ת) וכאלו אמר כשעונה בה והוכרח לפרש כן מפני שאי אפשר לפרש עונה בה כרת דומיא דעונה תשא האמור בפרשת צו מפני שכבר כתב בה הכרת בפירוש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי דבר ה' בזה. זה הוא ביד רמה: ואת מצותו הפר. שצוהו שלא לעשות ביד רמה ויש אומרים או אם יפר מצותו בסתר: הנפש ההיא. איננה המשכלת כדברי תועה רוח רק הוא חבור נפש עם הגוף: עונה בה. כמו דמו בראשו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  הכרת תכרת. בגימטריא שדברה התורה כלשון בני אדם. סמך מקושש למגדף. לומר לך שבזמן אחד היו כדאיתא בחולין פרק קמא ומפני ששבת חמור כע''ז סמך להם פרשת ציצית ששקולה גם כן ככל המצות דכתיב וזכרתם את כל מצות ה': (בעל הטורים)


{לב}  וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּדְבָּ֑ר וַֽיִּמְצְא֗וּ אִ֛ישׁ מְקֹשֵׁ֥שׁ עֵצִ֖ים בְּי֥וֹם הַשַּׁבָּֽת:

 אונקלוס  וַהֲווֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא וְאַשְׁכָּחוּ גַבְרָא כַּד מְגַבֵּב אָעִין בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲווֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל שַׁרְיַין בְּמַדְבְּרָא גְזֵירַת שַׁבְּתָא אִשְׁתְּמוֹדַע לְהוֹן בְּרַם קְנָסָא דְשַׁבְּתָא לָא אִשְׁתְּמוֹדַע לְהוֹן קָם גַבְרָא מִדְבֵית יוֹסֵף אָמַר בְּמֵימְרֵיהּ אִיזִיל וְאֶתְּלוֹשׁ קִיסִין בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא וְיֶחֱמוּן יָתִי סַהֲדַיָא וִיתַנוּן לְמשֶׁה וּמשֶׁה יִתְבַּע אוּלְפַן מִן קֳדָם יְיָ וְיִדוֹן יָתִי וּבְכֵן אִשְׁתְּמוֹדַע קְנָסָא לְכָל בֵּית יִשְרָאֵל וְאַשְׁכָּחוּ סַהֲדָא יַת גַבְרָא כַּד תָּלִישׁ וְעָקַר קִיסִין בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו. בגנותן של ישראל דבר הכתוב, (א) שלא שמרו אלא שבת ראשונה, ובשנייה בא זה וחללה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירוש דאם לא כן במדבר למה לי אלא ללמד מיד שבאו למדבר חלל זה את השבת ולא קודם לכן והא דאמרינן בפרק כל כתבי (דף קיח) אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון. יש לומר דמדרשות חלוקים הם. והא דאמר רב יהודה אמר רב כאשר צוך שבת ודינים במרה אפקיד שמע מינה שלא היה שבת ראשונה וכמו שהקשו התוספות יש לומר דרש"י נזהר מקושיא זו בפרשת בשלח שפירש שם שם לו במרה נתן להם מקצת פרשיות שיתעסקו בהם שבת ופרה אדומה ודינים משמע שהודיעם החוקים ההם ולימד אותם כי עתיד הקדוש ברוך הוא לצוות אתכם בכך כמו שפירש הרמב"ן שם בפרשת בשלח ואם כן לא נצטוו עדיין בשמירת מלאכת שבת כי אם ללמוד מצות השבת: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  במדבר. לפי דעתי שהוא מדבר סיני וכבר הזכרתי למה נסמכה הפרשה גם יתכן שעשה המקושש ביד רמה והזהירוהו ולא הועיל. יש אומרים ויקריבו אותו ליל ראשון: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויהיו בני ישראל במדבר וגו'. קשה מה בא הכתוב להשמיענו שהיו ישראל במדבר ויתבאר על פי מה שאמרו במסכת שבת (צו:) וזה לשונם אמר רב יהודה אמר שמואל מקושש מעביר ד' אמות ברשות הרבים היה עד כאן. גם אמרו במסכת שבת פרק א' (ו:) וזה לשונם ת"ר סרטיא ופלטיה וכו' זו היא רשות הרבים, והקשו בש"ס ולחשוב נמי מדבר דהא תניא איזהו רשות הרבים סרטיא וכו' והמדבר, ותירץ אביי לא קשיא כאן בזמן שהיו ישראל שרויים במדבר כאן בזמן הזה, ופירש"י וזה לשונו בזמן ההוא חשוב רשות הרבים בזמן הזה אינו מקום הלוך לרבים פירוש וברייתא דקתני והמדבר הא קא משמע לן דאי איכא רבים מצויים עכשיו במדבר תדיר גם כן הוא בכלל רשות הרבים:

והוא מה שאמר הכתוב כשרצה להודיע עון המקושש שהוא מעביר ד' אמות לסברת רב יהודה הקדים לומר ויהיו בני ישראל במדבר פירוש ובזה הוא שנחשב לו חילול השבת להתחייב מיתה, אבל אם לא היו ישראל במדבר הגם שהיה מעביר ד' אמות שם אינו חייב שאין לו דין רשות הרבים:

ולפי סברת רמב"ם (הל' שבת פי"ד) כפי מה שנשמע מדבריו ממה שמנה המדבר בכלל רשות הרבים ולא חלק אם מצויים ישראל לשאינם מצויים, ופירשתי בו בחיבורי חפץ ה' שחברתי בימי חורפי שהרמב"ם מפרש דברי אביי על זה הדרך כאן בזמן שהיו ישראל פירוש תנא שהזכיר המדבר מדבר על אותו זמן לזה מנאו גם כן ותנא שלא הזכיר אינו מדבר אלא בזמן הזה וזמן הזה אינן מצויים הולכי מדברות ולצד שאינם מצויים לא טרח להשמיענו דינו, ואין הכי נמי שאפילו בזמן הזה המדבר רשות הרבים, אם כן נחזור לקושיתנו לדרך זה למה הוצרך הכתוב לומר ויהיו בני ישראל במדבר:

ויתבאר על פי מה שאמרו עוד שם (שבת צו:) וזה לשונם במתניתא תנא מקושש תולש הוה עד כאן, ולצד שתקשה לדברי התנא והלא אמרו רבותינו (חולין פח.) בדיני כיסוי דם חיה ועוף אין מכסין בעפר המדבר מפני שהיא מלחה ואינה מצמחת עד כאן. אם כן מנין יצאו צמחים במדבר שתלשם מקושש, לזה הקדים לומר ויהיו בני ישראל במדבר, ואמרו ז"ל (במד"ר פי"ט) שבארה של מרים היה משקה והיה מעלה גנות ופרדסים ואם כן היו גדלים צמחים במדבר לתלוש, גם לסברת רב אחא בר יעקב שאמר (שבת שם) מעמר היה יתישב גם כן הכתוב בדרך זה:

וימצאו איש וגו'. אמר לשון מציאה יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ילקוט) שאמר להם משה צאו וראו אם יש אדם שחלל את השבת וכו' עד כאן. לזה אמר וימצאו על דרך אומרו (אסתר ב) ויבוקש הדבר וימצא:

מקושש עצים ביום השבת. הקדים זכרון המעשה קודם זכרון היום ולא אמר ביום השבת מקושש עצים, לומר שלא נתעלם ממנו שבת כשעשה מעשיו, ואם היה מקדים זכרון שבת היה נשמע שמצאוהו ביום השבת פירוש הידוע אצלם, אבל מאומרו מקושש עצים ביום השבת חוזר זכרון השבת אל המקושש שיודע כי שבת הוא, ורז"ל (ספרי) נתחכמו להוציא דבר זה שיודע היה שהוא שבת ממה שכפל לומר בפסוק שאחר זה מקושש עצים שבא לומר שאחר שהודיעוהו שבת הוא חזר לקושש, ולדרכנו טעם שכפל לומר פעם ב' מקושש להודיענו שלא היתה לו שגגת מלאכה אלא הודיעוהו כי היא מלאכה שחייב עליה, והוא אומרו אותו מקושש פירוש הוא היה יודע כי עושה מלאכה, ובזה היו לו זדון שבת וזדון מלאכה: (אור החיים)

 דעת זקנים  ויהיו בני ישראל במדבר. אמרו רבו' ז"ל אלמלי שמרו ישראל שבת שניה לא שלטה בהן כל אומה ולשון ומנא להו שזה היה בשבת שניה מדכתיב ויהיו וימצאו דתכף להויה שנצטוו במצות שבת מצאו מקושש. ומנא לן דמקושש זה צלפחד מדכתי' מקושש עצים ביום השבת עצי"ם עם ב' דביו"ם עולה בגימטריא צלפחד ולמה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית לפי שבשעה שחלל המקושש את השבת אמר משה לפני הקב"ה רבון העולמים כתוב בתפילין למען תהיה תורת ה' בפיך וצוית שלא לנשאם בשבת היה זה נושאן היה נזכר ולא חלל את השבת אמר הקב"ה הריני קובע ומצוה להם מצוה אחת שעל ידה יהיו נזכרין מן המצות כמו במצות תפילין ותהיה נוהגת בשבת וזו היא מצות ציצית: (דעת זקנים)


{לג}  וַיַּקְרִ֣יבוּ אֹת֔וֹ הַמֹּֽצְאִ֥ים אֹת֖וֹ מְקֹשֵׁ֣שׁ עֵצִ֑ים אֶל-מֹשֶׁה֙ וְאֶֽל-אַהֲרֹ֔ן וְאֶ֖ל כָּל-הָֽעֵדָֽה:

 אונקלוס  וְקָרִיבוּ יָתֵהּ דְאַשְׁכַּחוּ יָתֵהּ כַּד מְגַבֵּב אָעִין לְוָת משֶׁה וּלְוָת אַהֲרֹן וּלְוָת כָּל כְּנִשְׁתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְקָרִיבוּ יָתֵיהּ בָּתַר דְאַתְרוּ בֵּיהּ וְתָּלַשׁ סַהֲדַיָא דְהַשְׁכָּחוּ יָתֵיהּ תָּלִישׁ קִיסִין לְוַת משֶׁה וּלְוַת אַהֲרן וּלְוַת כָּל כְּנִישְׁתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  המוצאים אותו מקושש. שהתרו בו ולא הניח מלקושש (ב) אף משמצאוהו והתרו בו (ספרי קיג): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) דהמוצאים אותו שקשש עצים לא נאמר אלא מקושש לאחר שראוהו ומצאוהו היה מקושש ומה טעם תלוי בכך אלא שהתרו בו ועדיין היה מקושש כך לשון רש"י בסנהדרין (דף מא). והרא"ם פירש דאם לא כן המוצאים אותו מקושש למה לי הא פשיטא הוא דהא כתיב ויקריבו אותו המוצאים אלא ויקריבו אותו המוצאים אותו ועוד מקושש ולא הניח מלקושש: (שפתי חכמים)


{לד}  וַיַּנִּ֥יחוּ אֹת֖וֹ בַּמִּשְׁמָ֑ר כִּ֚י לֹ֣א פֹרַ֔שׁ מַה-יֵּֽעָשֶׂ֖ה לֽוֹ: (ס)

 אונקלוס  וַאֲסָרוּ יָתֵהּ בְּבֵית מַטְרָא אֲרֵי לָא אִתְפְּרֵשׁ לְהוֹן מָה דְיַעֲבְּדוּן לֵהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  דֵין הוּא חַד מִן אַרְבָּעָה דִינִין דִי עָלוּ קֳדָם משֶׁה נְבִיָא וְדָן יַתְהוֹן עַל פּוּם מֵימְרָא דְקוּדְשָׁא מִנְהוֹן דִינֵי מָמוֹנָא וּמִנְהוֹן דִינֵי נַפְשָׁתָא בְּדִינֵי מָמוֹנָא הֲוָה משֶׁה זָרִיז וּבְדִינֵי נַפְשָׁתָא הֲוָה משֶׁה מָתוּן וּבְאִלְיֵין וּבְאִלְיֵין אָמַר משֶׁה לָא שַׁמְעִית מִן בִּגְלַל לְמַלְפָא רֵישֵׁי סַנְהֶדְרֵי דַעֲתִידִין לְמֵיקוּם דִיהֱווֹן זְרִיזִין בְּדִינֵי מָמוֹנָא וּמְתוּנִין בְּדִינֵי נַפְשָׁתָא וְלָא יְבַהְתוּן לִמְשַׁיְילָא דִינָא דְמִתְקַשֵׁי לְהוֹן אֲרוּם משֶׁה דַהֲוָה רַבְּהוֹן דְיִשְרָאֵל צָרִיךְ דְיֵימַר לָא שְׁמָעִית בְּגִין כֵּן אַצְנָעוּהִי בְּבֵית אֲסִירֵי אֲרוּם עַד כְּדוּן לָא אִתְפְּרַשׁ הָדֵין דִינָא יִתְעֲבֵיד בֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי לא פרש מה יעשה לו. לא היו יודעים באיזו מיתה ימות, אבל יודעים היו שהמחלל (ג) שבת במיתה (ספרי קיד. סנהדרין עח:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) מדכתיב כי לא פרש מה יעשה לו משמע שהיו יודעין שחייב מיתה שנאמר מחלליה מות יומת אבל לא פירש באיזה מיתה אבל במקלל בפרשת אמור הוא אומר לפרוש להם משמע שאינם ידועים אם חייב מיתה אם לאו. ואם תאמר הא סתם מיתה שבתורה הוא חנק כדפרש"י בפרשת אמור וגבי שבת גם כן כתיב סתם מיתה דכתיב מחלליה מות יומת יש לומר משום הכי מספקא להו לפי שהמחלל שבת כעובד עבודת אלילים והעובד עבודת אלילים בסקילה לכך מספקא להו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  במשמר. בפתחות הבי''ת מקום היה ידוע: מה יעשה לו. אי זו מיתה ימות: (אבן עזרא)


{לה}  וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָאִ֑ישׁ רָג֨וֹם אֹת֤וֹ בָֽאֲבָנִים֙ כָּל-הָ֣עֵדָ֔ה מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל גַבְרָא רְגוּמוּ יָתֵיהּ בְּאַבְנַיָא כָּל כְּנִשְׁתָּא מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל גַבְרָא אַטְלוּ יָתֵיהּ בְאַבְנָא כָּל כְּנִישְׁתָּא מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  רגום. פשנ"ט בלע"ז וכן הלוך אלנ"ט וכן זכור (ד) ושמור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) פירוש הוא לשון הוה אף על פי שאינו נוהג תמיד אלא באותו עת שמחלל השבת כיון דקאי על כל מקושש שיהיה או המחלל שבת שייך לשון הוה כי תמיד מוטל עליהם לרגום את האיש שעובר עבירה הזאת: (שפתי חכמים)


{לו}  וַיֹּצִ֨יאוּ אֹת֜וֹ כָּל-הָֽעֵדָ֗ה אֶל-מִחוּץ֙ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיִּרְגְּמ֥וּ אֹת֛וֹ בָּֽאֲבָנִ֖ים וַיָּמֹ֑ת כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: (פ)

 אונקלוס  וְאַפִּיקוּ יָתֵיהּ כָּל כְּנִשְׁתָּא לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וּרְגָמוּ יָתֵהּ בְּאַבְנַיָא וּמִית כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְהַנְפִּיקוּ יָתֵיהּ כָּל כְּנִישְׁתָּא מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וְאַטְלוּ יָתֵיהּ בְאַבְנַיָא וּמִית הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויוציאו אותו. מכאן שבית הסקילה חוץ ורחוק מבית דין (סנהדרין מב:): (רש"י)

 אבן עזרא  כאשר צוה ה'. מיתת הרגימה: (אבן עזרא)


{לז}   מפטיר  וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ויאמר ה' אל משה. טעם שינוי פרשה זו שאמר ויאמר מה שאין כן בכל התורה שבכולן הוא אומר וידבר יתבאר על פי מאמרם ז"ל (ילקוט) שאמרו כשראה משה מעשה המקושש אמר לפני ה' בימי החול לובשין ישראל תפילין וזוכרין המצות ביום השבת במה יזכרו והשיב הקדוש ברוך הוא הריני נותן להם מצות ציצית שבה יזכרו וכו' עד כאן, לזה אמר ויאמר פירוש אמירה המסעדת את הלב במבוקשו: (אור החיים)


{לח}  דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל-כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹֽרֹתָ֑ם וְנָֽתְנ֛וּ עַל-צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת:

 אונקלוס  מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן וְיַעֲבְּדוּן לְהוֹן כְּרוּסְפְּדִין עַל כַּנְפֵי כְסוּתְהוֹן לְדָרֵיהוֹן וְיִתְּנוּן עַל כְּרוּסְפְּדָא דְכַנְפָא חוּטָא דִתְכֶלְתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן וְיַעַבְדִין לְהוֹן צִיצְיָיתָא לָא מִן נִימַיָא וְלָא מִן סִיסַיָא וְלָא מִן גַרְדַיָא אֱלָהֵן לְשׁוּמְהוֹן יַעַבְדוּנוּן וְיִפְסְקוּן רֵישֵׁי חוּטֵיהוֹן וְיִתְּלוּן בַּחֲמֵשֶׁת קִיטְרִין אַרְבָּעָה בְּגוֹ תְלָתָא עַל אַרְבַּעַת אַנְפֵּי גוּלֵיהוֹן דְמִתְעַטְפִין בְּהוֹן לְדָרֵיהוֹן וְיִתְּנוּן עַל אַנְפָּא גוּלְיַתְהוֹן שְׁזִיר דְתִכְלָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועשו להם ציצית. על שם הפתילים התלוים בה, כמו ויקחני בציצית ראשי (יחזקאל ח, ג). דבר אחר, ציצית על שם וראיתם (ה) אותו כמו מציץ מן החרכים (שיר השירים ב, ט): תכלת. צבע ירוק של (ו) חלזון (מנחות מב:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דלטעם ראשון קשה הל"ל ועשו להם פתילים על שם שנאמר פתיל תכלת לכן אמר דבר אחר ולפי דבר אחר קשה הל"ל מציצן מאי ציצית לכן פירש גם טעם ראשון דכתיב ויקחני בציצית ראשי: (ו) והוא דג העולה מן הים אחת לשבעים שנה ומראיתו דומה לים וצובעין בו פתיל של צמר שנותנים בציצית: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ועשו להם ציצית. יתכן על שני פירושים האחד שיעשו ציצית כמו בציצית ראשי והם החוטים היוצאים שאינם ארוגים: על כנפי בגדיהם. על כל בגד חלוק או מכנסים כי אם תחלקוה הנה הוא כדמות כנף: פתיל תכלת. על הציצית: וטעם תכלת. בעבור שהוא כעין השמים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ועשו להם ציצית. אמר הקב''ה אני רוצה שתהיו מעוטפים כמלאכים לבושי הבדים וכאשר ראיתם אותי מעוטף לכן צוה בתכלת שדומה לרקיע ולכסא הכבוד: ציצית. בא''ת ב''ש בגימטריא עולה כסאי: ציצית. בגימ' צדקות ובגימ' נשרים לומר מי שהוא זהיר במצות ציצית זוכה ורואה פני השכינה דכתיב אני בצדק אחזה פניך וזוכה למה שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים: (בעל הטורים)

 אור החיים  דבר וגו' ואמרת. לצד שיש בזה חיוב המצוה, ויש גם כן מעלה וכבוד הנמשך ממנה, לזה אמר דיבור ואמירה:

ועשו להם וגו'. טעם אומרו וא"ו בתחילת הענין, לפי מה שאמרו ז"ל שכתבתי בפסוק ויאמר שאמר משה לה' בימי החול לובשין תפילין וזוכרים וכו' עד כאן. לזה כשבא לומר לו שיעשו ציצית יש מקום לטעות כי מצוה זו תהיה במקום תפילין רצה לובש תפילין רצה לובש ציצית בלא תפילין ואפילו בשאר ימים שבאחד מהם יספיק לזכירת המצות, לזה אמר ועשו וא"ו מוסיף שמצות תפילין במקומה עומדת ומוסיף מצות ציצית:

לדורותם ונתנו וגו'. הוצרך לומר לדורותם, לצד שלא באה מצוה זו אלא לזכרון המצות כשיראו אותו, תבא הסברא לומר כשיבא דור קדוש וטהור שאין צריכין לזכרון זה אין צודך בציצית תלמוד לומר לדורותם. עוד ירצה בהעיר למה כתב לדורותם באמצע פרטי המצוה. אכן לצד שיש במצות ציצית ב' דברים הלבן והתכלת, הלבן ישנו בכל זמן, והתכלת יש זמן שאינו מצוי, ונתחכם ה' ואמר לדורותם קודם זכרון התכלת לומר שהלבן לדורותם אבל תכלת כשאינו בנמצא אין חיוב בו, והגם שהתכלת אינו מעכב את הלבן ולא הלבן את התכלת (מנחות לח.), אף על פי כן הלבן הוא בנמצא לדורות בלא הפסק מה שאין כן התכלת: (אור החיים)

 כלי יקר  ועשו להם ציצית וגו'. כל תוכן הפר' צריך ביאור כי איך יזכור את כל מצות ה' ע"י שיסתכל בחוט של תכלת, ונ"ל זה הענין בשני דרכים. הדרך הראשון הוא, ע"ד שאמרו בספרי ומביאו הילקוט פר' האזינו (לב.תתקמב) א"ל הקב"ה למשה אמור להם לישראל הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שנו מדתם או שמא עלה גלגל חמה מן המערב, ולא עוד אלא ששמח לעשות וכו', וכן הוא אומר לענין הים (ירמיה ה.כב) האותי לא תיראו וגו' אשר שמתי חול גבול לים. שמא שינה מדתו ולא עוד אלא שמצטער לעשות ואין יכול שנאמר (שם ה.כב) ויתגעשו ולא יוכלו. מכאן ראיה שהים אינו משנה מדתו מיראה שהרי מצטער לעשות ואינו רשאי, והשמים אינן משנים מדתם מאהבה כמ"ש ולא עוד אלה ששמח לעשות. והנה בענין התכלת ארז"ל (מנחות מג:) תכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא כבוד, ובודאי פירושו שצבעים אלו בדומה לדומה כי אין תכלת דומה לרקיע אלא כל אחד נוטה בצבעו אל הדומה לו וכל אחד עמוק מחבירו. ובמאמר זה חתם כל הענין לומר מה ענין הסתכלות בחוט של תכלת לשיזכור ע"י זה כל מצות ה' ולא יצא מן המדה אפילו כמלא נימא, אלא לפי שתכלת דומה לים וע"י שיסתכל בחוט זה יזכור אל הים הדומה לו בצבעו ויהיה דומה כאלו היה הים תמיד נגד עיניו, ואז יתבונן במעשה הים שאינו יוצא מן המדה אפילו כמלא נימא וממנו יראה וכן יעשה בק"ו שהזכיר בעל המדרש האומר הסתכלו בים כי הסתכלו היינו לשון ציצית שהוא נגזר מלשון מציץ מן החרכים. (שיר ב.ט) דהיינו שיהיה מציץ ומסתכל בים שאינו משנה מדתו כך הוא לא ישנה בק"ו ואם יעבור אפילו על אחת מכל מצות ה' הרי הוא יוצא מן המדה אשר מדד לו ה' לומר עד פה תבא ולא תוסיף בזה מותר וזה אסור.

אך לפי שמן הים אין ללמוד כי אם לעבוד את ה' מיראה, שהרי אמר בים ולא עוד אלא שמצטער לעשות כו' וכמ"ש האותי לא תיראו נאום ה' אשר שמתי חול גבול לים. ש"מ שמן הים אין ללמוד כי אם היראה מילתא זוטרתי לגבי משה ולגבי כל דכוותיה אבל אין זה סוף השלימות, כי העושה מאהבה ועובד את ה' בשמחה גדול מן הירא אלהים והוא הנהנה מיגיעת כפיו בתורה שארז"ל (ברכות ח.), כי העושה בשמחה מאהבה נהנה מעצם היגיעה, אבל הירא אינו נהנה מעצם המעשה, ע"כ אמר וים דומה לרקיע כי ע"י שיזכור תמיד במעשה הים יהיה דומה כאלו הים תמיד נגד עיניו ואחר כך יהיה דומה גם כן כאלו הוא מסתכל ברקיע תמיד כי ים דומה לרקיע וממנו יראה וכן יעשה, מה הרקיע אינה משנה מדתו ולא עוד אלא ששמח לעבוד כך יעבוד גם הוא את ה' בשמחה מאהבה, ואם יאמר העובד ה' מה יתרון לעושה מאהבה על העושה מיראה, ע"ז אמר ורקיע דומה לכסא כבוד, כי ע"י זה יזכור שמתוך האהבה יבא לדביקות השכינה מקום חוצבה של הנשמה כי כל ירא מתרחק מן זה שהוא ירא ממנו, והאוהב משתדל תמיד לדבק בנאהב לו כי על כן יבא על שכרו נמצא שהאהבה תכלית ההצלחה כי על ידה יזכה לדבק בכסא כבוד וע"י שיציץ ויסתכל ברקיע יהיה נזכר לכסא כבוד ע"י דמיון הצבעים. ולפי שיש כאן רמז לשכר נגלה של העה"ז הבא בזכות היראה, ולשכר נסתר הבא בזכות האהבה, כמ"ש (ברכות ח.) בנהנה מיגיע כפיו אשריך בעה"ז, וטוב לך לעה"ב. ע"כ נאמרה פרשה זו ועשו להם ציצית בלשון נסתר, ואח"כ והיה לכם לציצית בלשון נוכח ונגלה וזה פירוש יקר, וזהו טעם ח' חוטין ה' קשרים סך הכל י"ג כמספר אהבה.

הדרך הב' הוא, שכל המצות נמשלו לבגד שנאמר (קהלת ט.ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים. אמנם יש הבדל ביניהם כי סתם בגד ארוג דוקא מן חוטין הרבה כי חוט אחד אין בו כדי להתכסות אבל מלבוש הנשמה אינו כן אלא אפילו בחוט אחד יש בו כדי לכסותה, כדדרש ר' יוחנן (בסנהדרין קיא.) לבלי חק למי שלא שמר אפילו חק אחד הא אם שמר אפילו חק אחד ניצול מגיהנם, וטעמו של דבר לפי שברית כרותה שמצוה גוררת מצוה, (אבות ד.ב) וא"כ מיד כשעשה רק מצוה אחת היו כל המצות בכחו לעשות אע"פ שלא יצאו מן הכח אל הפועל מ"מ הדבר שהוא בכח דומה כאלו עשאו, וזהו סוד החוט של תכלת המזכיר את כל מצות ה' כי על ידו נעשה בגד שלם לנשמה ואינו נקבר ערום עד שיהיה כאדה"ר שרק מצוה אחת היתה בידו ונתערטל ממנה, ויש עוד מצוה אחת המזכרת את כל מצות והוא ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט.יח) וא"כ חוט אחד יכול להביא את האדם לידי תכלית כהוראת לשון תכלת וזהו סוד מסודות התורה. (כלי יקר)

 דעת זקנים  על ציצית הכנף פתיל. שצריך לפותלו ואמרו רבותינו ז"ל נמי ציצית שליש גדיל ושני שלישי ענף והטעם כדאמרינן במדרש דשמונה חוטין של ציצית כנגד שמונה דברים שבלב אי נמי שמונה שמות יש ללב והלב הוא תלוי בשליש גופו של אדם ולכך הוו חוטין מתחילין משליש ראשון ונמשכים עד שני שלישים כמו שיש מן הלב עד סוף גופו של אדם שני שלישים, מהר"ם: (דעת זקנים)


{לט}  וְהָיָ֣ה לָכֶם֘ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת-כָּל-מִצְוֹ֣ת יְהֹוָ֔ה וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא-תָת֜וּרוּ אַֽחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַֽחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר-אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַֽחֲרֵיהֶֽם:

 אונקלוס  וִיהוֹן לְכוֹן לִכְרוּסְפְּדִין וְתֶחֱזוּן יָתֵיהּ וְתִדְכְּרוּן יָת כָּל פִּקוּדַיָא דַיְיָ וְתַעְבְּדוּן יָתְהוֹן וְלָא תִטְעוּן בָּתַר הִרְהוּר לִבְּכוֹן וּבָתַר חֵיזוּ עֵינֵיכוֹן דִי אַתּוּן טָּעַן בַּתְרֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי לְמִצְוָתָא דְצִיצְיַת וְתֶחֱמוּן יָתֵיהּ בִּזְמַן דְאַתּוּן מִתְעַטְפִין בְּהוֹן בִּימָמָא וְתִדְכְּרוּן יַת כָּל פִּקוּדַי וְתַעַבְדוּן יַתְהוֹן וְלָא תִסְטוּן לְמִטְעֵי בָּתַר הִרְהוּר לִבְּכוֹן וּבָתַר חֵיזוּ עֵינֵיכוֹן דְאַתּוּן טָעַן בַּתְרֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וזכרתם את כל מצות ה'. שמנין גימטריא של ציצית (ז) שש מאות, ושמונה חוטין וחמשה (ח) קשרים הרי תרי"ג: ולא תתורו אחרי לבבכם. כמו מתור הארץ. הלב והעינים הם מרגלים לגוף, מסרסרים לו את העבירות, העין רואה, והלב חומד, והגוף עושה את העבירות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) הרא"ם כתב והנראה בעיני פירושו שהוא אליבא דמאן דאמר יש אם למקרא וכיון שהוא נקרא מלא כאלו הוא מלא יו"ד עד כאן לשונו: (ח) פירוש לא שכונת התורה לזה הטעם דהא יש אומרים שיכול לעשות ט"ז חוטין וכן הקשרים דמן התורה אין צריך שיהיה רק קשר אחד לבד ועוד יכול לעשות יותר רק שכוונת התקנה שתקנו ה' קשרים ולא פחות ולא יותר היתה למלאות החשבון שיתכן בזכירת כל המצות יותר בראיית הציצית והקשרים משום הכי פרש"י הקרא כאחר התקנה ולא כפי קודם התקנה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והיה לכם לציצת. והנה ישוב הפתיל להיותו בקצה כמו הציצית. והפירוש השני כאשר העתיקו חז''ל ובעבור שיש עדים נאמנים על הפירוש השני בטל הראשון והם העתיקו כי זאת המצוה עם בגד שיש לו ארבע כנפים והציצית הם הגדילים ועוד אפרשנו. והנה מצוה על כל מי שיש לו בגד בארבע כנפים שיתכסה בו ביום תמיד ולא יסירנו מעליו למען יזכרו והמתפללים בטלית בשעת התפלה יעשו זה בעבור שיקראו בקריאת שמע והיה לכם לציצית ועשו להם ציצית רק לפי דעתי יותר הוא חייב להתעטף בציצית בשאר השעות משעת התפלה למען יזכור ולא ישגה ולא יעשה עבירה בכל שעה כי בשעת התפלה לא יעשה עבירה: וראיתם אותו. מצוה להיות נראה: אחרי לבבכם. המתאוה והעין רואה והלב חומד והנה יהיה הציצית לאות ולסימן שלא ירדוף אדם אחר הרהור לבו וכל אשר שאלו עיניו: אשר אתם זונים. כי מי שילך אחרי תאותו הוא זונה מתחת עבודת אלהיו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וראיתם. בגימטריא ציצית ביום: וזכרתם. כתיב זכירה בציצית לכן צוה לעשות ארבע ציצית בארבע כנפות בגדיו שכל מקום שיפנה יזכור. ובכל אחד חמשה קשרים כדי שיזכור לחמשה חומשי תורה. ויש בכל אחד שמונה חוטין שימנע מלעשות עבירה בשמונה איברים המרגילין את האדם לעבירה ואלו הן אזנים עינים פה חוטם ידים רגלים הערוה והלב ואם שמר עצמו מעבירה זוכה לעלות למעלה משמונה רקיעים דכתיב והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים ואם עבר בהן עבירה נידון בשמונה דינין בחיבוט הקבר ובשבע מדורות של גיהנם: ציצית. עולה ת''ר ושמונה חוטין וחמשה קשרים תרי''ג לומר לך ששקולה מצות ציצית ככל התורה כולה. בכל עת יהיו בגדיך לבנים. בגימטריא זה ציצית לבגדיכם: כל מצות ה'. עולה תרי''ב אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום: (בעל הטורים)

 אור החיים  והיה לכם לציצית. אין ידוע מכוון מאמר זה שיהיה לציצית, ולדברי התוספות שכתבו במסכת מנחות דף מ"ג בדברי רבי מאיר שאמר שם וזה לשונו גדול עונשו של לבן מעונשו של תכלת, משל למלך שאמר לב' עבדיו לאחד אמר הביא לי חותם של טיט ולאחד אמר הביא לי חותם של זהב ופשעו שניהם ולא הביאו איזה מהם עונשו מרובה וכו', כתבו התוספות מה שמדמה חותם של טיט לציצית שכך עושים לעבדים והציצית מעיד על ישראל שהם עבדי ה' כדאיתא במסכת שבת (נז:) כבלא דעבדא תנן עד כאן, ירצה במאמר והיה לכם לציצית לצד שהם עבדים לה' והעבד עושה כבלא יהיה לכם סימן זה לכבלא דעבדא, ואמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' פירוש כשיביטו בסימן עבדותם יתנו לב שאינם בני חורין לעשות כחפצם במאכלם במלבושם בדיבורם ובכל מעשיהם כעבד שאימת רבו עליו ולעמוד בשעה שהאדון מצוה לעמוד ולעשות כל מלאכות אשר צוה ה' לעשות, ואמר ולא תתורו וגו' פירוש לצד שהנגלה הוא דבר שהעין חפצה וחושקת בו, ומצות המלך היא ציווי עשות הפך הרצון הטבעי ושנוא הערב המורגש, ומן הנמנע שיעמוד בדבר אלא בהערת סימן עבדותו הוא יכופהו להפך אשר עינו ולבו שם יחפוץ:

ואמר למען תזכרו ועשיתם, יתבאר על דרך אומרם ז"ל (מנחות מד.) מעשה באדם אחד וכו' כיון שעלה וכו' טפחו לו ציציותיו על פניו וכו', והוא אומרו למען תזכרו פירוש שהציצית הוא יזכיר אתכם וימנע אתכם מחטא מכל מין חטא, ולזה דקדק לומר ועשיתם על דרך אומרם ז"ל (קידושין לט:) ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה והעמידוה בבאה לידו עבירה ופירש ממנה, ואמר והייתם קדושים על דרך אומרם ז"ל (ויק"ר כד) אין נקרא קדוש אלא הפורש מן העריות ואומרו אני ה' אלהיכם וגו' פירוש חיוב העבדות שאני מחייב אתכם לעשות עליו סימן לצד שהוצאתי אתכם וגו', וכפל לומר פעם ב' אני ה' אלהיכם הוא חיוב מושכל, ועיין מה שפירשתי בפסוק (סוף פ' בהר) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם וגו':

ומעתה באנו להשכיל על דבר אמת אשר צוה ה' במצוה זו שאין לעשות ציצית אלא בכסות בת ד' כנפות ולא בת ג' ובת ה' כי לצד שהציצית הוא סימן העבדות יצו ה' שיהיה הסימן גם כן יגיד מי לנו אדון, כי ימצא גם כן דבר זה במלכי ארץ שכל אחד יעשה מין סימן אחד לעבדיו וניכר הסימן של כל אחד, וכמו כן גזר ה' שלא נעשה סימן עבדותנו לה' אלא בטלית בת ד' כנפות לרמוז כי מלכנו הוא הבורא ארבע קצות העולם ושליט עליה, ולזה בהיות הטלית בת ג' ובת ה' אבדה הכונה ואין לעשות בה ציצית:

וצוה שיהיו החוטין לבן לרשום סימניו יתברך כי מדותיו הם מדת הרחמים והטוב הרמוז במין הלבן, גם התכלת לרמוז על שליטתו בשמים כי התכלת דומה לרקיע, גם במספר החוטין ד' שהם ח' ירמוז לשמו יתברך שהוא שם בן ארבע ויחודו בהיכלו הוא בן ח' בסוד השילוב של הוי"ה ואדנות, גם רשם בדת האל (מנחות לט) לעשות קשר התכלת עם הלבן להעיר במושכל נעלם כי הלבן הוא סוד החסד והתכלת הוא סוד הרחמים, והוא סוד בחינת שמים, ומדה זו מתיחסת ליעקב אבינו שהוא סוד התפארת ואמרו מביני נסתרי התורה כי מדת התפארת תתאב למדת החסד שהיא מתיחסת לאברהם, ולזה יקיף התכלת להלבן כאשר יקיף רוח לנשמה כידוע ליודעי חן:

וראיתי להעיר למה לא הכשיר ה' צבע התכלת אלא מדג עולה מהים ולא משאר דברים שיש להם צבע זה עצמו, ואולי שהוא מטעם עצמו שזה הוא סודו כאומרם ז"ל (חולין פט.) ים דומה לרקיע והבן גם להעיר שהרחמים ימשכו מהתורה הנרמזת בים, גם לרמוז כי הרחמים נמשכים מבחינה הנרמזת בדג בסוד עינא פקיחא כידוע לרואים באור החיים:

חסלת פרשת שלח לך (אור החיים)

 ספורנו  וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'. תזכרו שאתם עבדים לאל יתברך ושקבלתם מצותיו באלה ובשבועה וזה בראותם הציצית שהוא כחותם המלך בעבדיו ובזה תחדלו מתור אחרי לבבכם להשיג שרירות לבכם כעושר וכבוד אפילו בגזל: ואחרי עיניכם. להשיג תאוות שנתתס עיניכם בהן: אשר אתם זונים אחריהם. מטים נפשכם השכלית בהן מדרכי חיי עולם לדרכי אבדון ומות: (ספורנו)

 דעת זקנים  וראיתם אותו. פרט לכסות לילה או אינו אלא פרט לכסות סומא כשהוא או' וזכרתם נתן ראיה וזכירה ראיה למי שרואה וזכירה למי שאינו רואה. ד"א וראיתם אותו שאם עשית כן נעשה כמי שאתה רואה כסא הכבוד שדומה לתכלת כדא"ר מאיר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין לפי שהתכלת דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד שנא' ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וספיר קרישטאל בלע"ז דומה לרקיע וכתיב וראיתם והדר וזכרתם והדר ועשיתם מלמד שהראיה מביאה לידי זכירה וזכירה מביאה לידי עשיה: וזכרתם את כל מצות ה'. פרש"י שמנין גימט' של ציצית ת"ר כו'. ואעפ"י שציצת כתיב חסר יו"ד שניה וי"ל דג' ציצת כתיב וחד מנייהו כתיב לציצת והלמ"ד משלמת השלש יודי"ן החסרות. ועוד שמעתי שיש שעושין חוליות וכריכות עד שעולין כל החוליות והכריכות והחוטין והקשרים מן כל ד' ציציות תרי"ג. ושיעור החוליא בפ' התכלת כדי שיכרוך וישנה וישלש וכל הפוחת לא יפחות מז' כנגד ז' רקיעים והמוסיף לא יוסיף על י"ג כנגד ז' רקיעים וששה אוירים שביניהם: ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. כדאמר מר ליבא ועינא תרי סרסורי דחטאה: (דעת זקנים)


{מ}  לְמַ֣עַן תִּזְכְּר֔וּ וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֶת-כָּל-מִצְוֹתָ֑י וִֽהְיִיתֶ֥ם קְדֹשִׁ֖ים לֵֽאלֹהֵיכֶֽם:

 אונקלוס  בְּדִיל דְתִדְכְּרוּן וְתַעְבְּדוּן יָת כָּל פִּקוּדָי וּתְהוֹן קַדִישִׁין קֳדָם אֱלָהָכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  מִן בִּגְלַל דְתִדְכְּרוּן וְתַעַבְדוּן יַת כָּל פִּקוּדַי וְתֶהֱווֹן קַדִישִׁין הֵי כְמַלְאָכַיָא דִמְשַׁמְשִׁין קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וטעם למען תזכרו. וכבר אמר וזכרתם את כל מצות ה'. שאם תזכרו תהיו קדושים ולא תתגאלו בתאות הלכ המטנפת הרוח המשכלת: (אבן עזרא)

 ספורנו  למען תזכרו. למען תהיו פנוים ממחשבות הבליכם ובזה תזכרו גודל האל וחסדו: ועשיתם את כל מצותי. ובזה תעשו כל מצותי מאהבה ומיראה: והייתם קדושים לאלהיכם. ובזה תהיו קדושים לפניו לחיי עולם כאשר כיון הוא באמרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש: (ספורנו)


{מא}  אֲנִ֞י יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִֽהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: (פפפ)

 אונקלוס  אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן דִי אַפֵּקִית יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְמֵהֲוֵי לְכוֹן לֶאֱלָהָא אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן: [פפפ] (אונקלוס)

 יונתן  אֲנָא הוּא יְיָ אֱלָהָכוֹן דִי פְרָקִית וְאַפֵּקִית יַתְכוֹן פְּרִיקִין מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם מְטוֹל לְמֶהֱוֵי לְכוֹן לֶאֱלָהָא אֲנָא הוּא יְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אני ה'. נאמן לשלם שכר: אלהיכם. נאמן (ט) להפרע: אשר הוצאתי אתכם. על מנת כן פדיתי אתכם, שתקבלו (י) עליכם גזרותי: אני ה' אלהיכם. עוד למה נאמר, כדי שלא יאמרו ישראל, מפני מה אמר המקום, לא שנעשה ונטול שכר, אנו לא עושים ולא נוטלים שכר, על כרחכם אני מלככם, וכן הוא אומר, אם לא ביד חזקה וגו' אמלוך עליכם (יחזקאל כ, לג). דבר אחר, למה נאמר יציאת (כ) מצרים, אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור, לשאינה של בכור, אני הוא עתיד להבחין ולהפרע מן התולה קלא אילן (ל) בבגדו ואומר תכלת היא (בבא מציעא סא:), ומיסודו של רבי משה הדרשן העתקתי, למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת עבודת אלילים, לומר שהמחלל את השבת כאלו עובד עבודת אלילים, שאף היא שקולה (מ) ככל המצות, וכן הוא אומר בעזרא, ועל הר סיני ירדת ותתן לעמך תורה ומצות ואת שבת קדשך הודעת להם (נחמיה ט, יג-יד), ואף פרשת ציצית לכך נסמכה לאלו, לפי שאף היא שקולה כנגד כל המצות, שנאמר ועשיתם את כל מצותי: על כנפי בגדיהם. כנגד ואשא אתכם על כנפי נשרים (שמות יט, ד). על ארבע כנפות, ולא בעלת שלש ולא בעלת (נ) חמש, כנגד ד' לשונות של גאולה שנאמר במצרים והוצאתי והצלתי וגאלתי (שמות ו, ו) ולקחתי (שם ז): פתיל תכלת. על שם שכול בכורות, תרגום של שכול תכלא, ומכתם היתה בלילה, וכן צבע התכלת דומה לרקיע המשחיר לעת ערב, ושמונה חוטים שבה כנגד שמונה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו (ס) שירה על הים:

חסלת פרשת שלח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) פירוש אלהים בגימטריא זה דיין כלומר שהוא מדת הדין: (י) לא להיות לאלהים דבין כן ובין כך אלהים הוא אבל קבלת הגזירות בהוראות כינוי אלהיכם תלוי בתנאי שלולא שפדאם מבית עבדים לא נתחייבו לקבל הגזירות כמו שאר אומות: (כ) כי לפי טעם ראשון קשה והא כתיב נמי להיות לכם לאלהים שמשמע שעל כרחכם אני אמלוך עליכם לכן אמר דבר אחר וכו'. ולפי דבר אחר קשה לא היה לו לומר רק אני ה' דהא גבי מכת בכורות לא כתיב כי אם וה' הכה וגו' אלהים דכתיב בקרא למה לי לכן צריך גם לטעם הראשון על כרחכם וכו': (ל) פרש"י צבע הדומה לתכלת ורחמנא אמר פתיל תכלת ותכלת הוא צבוע בדם חלזון ואצטריך קרא לעבור עליו משעת תלייה כמו שכתבו התוספות (ב"מ דף סא): (מ) והטעם כדפרש"י בחולין דף ה' דהעובד עבודת אלילים כופר בהקדוש ברוך הוא והמחלל את השבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית עד כאן לשונו. וכן כתבו התוספות בסנהדרין (דף ע"ח): (נ) פירוש שיתן ציצית על כל חמש כנפות אבל בד' כנפות חייב להטיל ציצית אף שהיא בעלת ה' כנפות דבכלל מאתים מנה וזה אליבא דכולי עלמא דסבירא להו הכי. ולא כהרא"ם שפירש שפטור לגמרי בעלת ה'. ורש"י הביא דברי רבי משה הדרשן וליה לא סבירא ליה כרבי משה הדרשן וקל להבין נראה לי. (נחלת יעקב) הכי פירושו בתחלה רשם הרב על כנפי האמור פה ונתן טעם למה דוקא על הכנף ואחר כך רשם על ד' כנפות האמור בפרשת כי תצא ופירש בו ולא בעלת ג' וכו' עיין שם: (ס) ואם תאמר והא בפרשת בשלח פרש"י שאמרו שירה ביום השביעי של פסח. ויש לומר שהוא סובר שהלילה הולך אחר היום שעבר כמו קרבנות שכתוב ביום זבחכם יאכל והנותר ממנו עד בוקר באש ישרף ולמה צריך לשרוף בבוקר שהרי אף מיד בלילה הוא מתחייב לשרוף שהרי כתיב ביום זבחכם יאכל אלא ודאי שגם בלילה הוא מותר לאכול שהלילה הולך אחר יום שעבר. והתחלת יציאה נחשבת מיד ששחטו הפסח וצלאו ואכלו אותו ומהתחלת היציאה יהיה ח' ימים ומהתחלה האמיתית שהיה ביום ט"ו שהיה יציאה האמיתית יהיה שבעה שהרי ביום השביעי חוץ מזו הלילה אמרו שירה ורבי משה הדרשן נמי סבירא ליה הכי ודלא כהרא"ם שפירש כי אלה הדברים האמורים פה הם דברי רבי משה הדרשן אבל רש"י זכרונו לברכה לא סבירא ליה הכי. ועיין (בנחלת יעקב) כי שם סותר דברי הרא"ם ואמר שאלה הם דברי הרב ולא דברי ר' משה הדרשן רק מה שכתב למה נסמכה פרשת מקושש כו' הם דברי רבי משה הדרשן ולא יותר: חסלת פרשת שלח (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אני ה' אלהיכם. אני הוא שהוצאתי אתכם להיות לכם לאלהים על כן אמרתי לכם אני ה' אלהיכם:

חסלת פרשת שלח לך (אבן עזרא)

 ספורנו  אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם וכו'. אני ה' שמצד שאני אלהיכם שאתם מכירים שאני הוא הקדמון הראוי שתעבדוהו ואליו תתפללו: הוצאתי אתכם מארץ מצרים. כדי שתזכו שאהיה לכם לאלהים שתהיה התמדת מציאותכם ממני בלתי אמצעי שמציאות כזה לא ישתנה ולא יפסד בשום אופן כמו שהוא הענין במציאות שאר הנצחיים: אני ה' אלהיכם. אני עתה לזה התכלית בעצמו צויתי לכם זאת המצוה כדי שתזכו לזה המכוון כמו שאמר והייתם קדושים לאלהיכם: (ספורנו)

---

פרשת קרח

---

במדבר פרק-טז

{א}  וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן-יִצְהָ֥ר בֶּן-קְהָ֖ת בֶּן-לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַֽאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן-פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן:

 אונקלוס  וְאִתְפְּלֵג קֹרַח בַּר יִצְהָר בַּר קְהָת בַּר לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בַּר פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: (אונקלוס)

 יונתן  ויקח קרח וּנְסֵיב גוּלְיָיתֵיהּ דְכוּלָא תִּיכְלָא קרַח בַּר יִצְהָר בַּר קְהָת בַּר לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בַּר פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויקח קרח. פרשה זו יפה נדרשת (א) במדרש רבי תנחומא. ויקח קרח. לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה (ב) לעורר על הכהונה, וזהו שתרגם אונקלוס ואתפלג, נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת וכן מה יקחך לבך (איוב טו, יב), לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם. דבר אחר, ויקח קרח, (ג) משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים, כמו שנאמר קח את אהרן (במדבר כ, כה), קחו עמכם דברים (הושע יד, ג): בן יצהר בן קהת בן לוי. ולא הזכיר בן יעקב, שבקש רחמים על עצמו (ד) שלא יזכר שמו על מחלוקתם, שנאמר ובקהלם אל תחד כבודי (בראשית מט, ו), והיכן נזכר שמו (ה) על קרח, בהתיחסם על הדוכן בדברי הימים, שנאמר בן אביאסף בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל (דברי הימים-א ו, כב-כג. תנחומא ד): ודתן ואבירם. בשביל שהיה שבט ראובן שרוי בחנייתם תימנה, (ו) שכן לקהת ובניו החונים תימנה, נשתתפו עם קרח במחלוקתו, (ז) אוי לרשע אוי לשכנו. ומה ראה קרח לחלוק עם משה, (ח) נתקנא על נשיאותו (ט) של אליצפן בן עוזיאל, שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור. אמר קרח, אחי אבא ארבעה היו, שנאמר ובני קהת וגו' (שמות ו, יח), עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי ליטול את השניה, לא אני, שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם, והוא מנה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם, הריני חולק עליו ומבטל את דבריו. מה עשה, עמד וכנס מאתים וחמשים ראשי סנהדראות, רובן משבט ראובן שכיניו, והם אליצור בן שדיאור וחביריו וכיוצא בו, שנאמר נשיאי עדה קריאי מועד ולהלן הוא אומר אלה קרואי העדה (במדבר א, טז), (י) והלבישן טליתות שכולן תכלת, באו ועמדו לפני משה, אמרו לו, טלית שכולה של תכלת חייבת בציצית (כ) או פטורה, אמר להם חייבת, התחילו לשחק עליו, אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה: בני ראובן. דתן ואבירם (ל) ואון בן פלת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דק"ל למה אמר לשון ויקח. ולפי שפרש"י בפרשת בראשית ואני לא באתי לפרש רק פשוטו של מקרא ולא על פי המדרש לכך פרש"י כאן פרשה זו יפה נדרשת וכו' שהוא קרוב לפשוטו לכך אפרש אותו על פי המדרש ולא נצטרך לפרשו לפי פשוטו: (ב) פירוש לקיחה זו מחשביית היא והלב הוא הפועל וקרח הוא הפעול אם כן ויקח הוא כמו ויוקח כדעת המתרגם ואתפלג: (ג) דלטעם הראשון קשה שיפרש ויקח לשון ויוקח לכן פירש דבר אחר ולפי דבר אחר קשה דלא פירש בקרא את מי לקח כמו גבי משה דכתיב קח את אהרן. לכן פירש גם טעם ראשון: (ד) ר"ל למה לא מייחסו גם כן אחר יעקב ומתרץ יעקב ביקש וכו': (ה) כלומר היכן נזכר שמו של יעקב אבינו על קרח עד שנצטרך לתת טעם פה על שלא הוזכר שמו והלא אין דרך כל המתייחסים לעלות אלא עד השבט בלבד. כתב הרא"ם אך קשה לפי המדרש שדרשו בסודם אל תבא נפשי זה מעשה זמרי שנאמר בו זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני ולא אמר בן יעקב היכן נזכר שמו על זמרי עד שנצטרך לתת טעם על מה שלא הזכיר שמו של יעקב על זמרי כו' והניח הדבר בצריך עיון. עיין במה שכתבתי בפרשת ויחי תירוץ על קושיית הרא"ם: (ו) רצ"ל היאך באו דתן ואבירם לבני קהת להשתתף עם קרח שיעורר על הכהונה שהרי הם לאו לוים ולאו בכורים נינהו דכתיב נמואל דתן ואבירם ואם באים לחלוק על הכהונה בשביל נמואל אחיהם שהיה בכור רחוק הוא שיכנסו לחלוק בשביל אחיהם ונמואל עצמו שבעבורו המחלוקת לא נזכר בקרא שהיה מעורר: (ז) (מהרש"ל) ומא"ז קבלתי דהכי פירושו כי אמר בתחלה יעקב ביקש רחמים וכו' ואם כן קשה דתן ואבירם שייחסם עד ראובן ולא אמר בן יעקב ולא מצינו שביקש יעקב על ראובן שלא יתייחסו בניו אחריו במחלוקתו של קרח. על כן פירש אוי לרשע וכו' וממילא הם בכלל ודו"ק עד כאן: (ח) פירוש אף על פי שקרח חשד את משה בכל מעשיו שעשה הכל מפי עצמו מכל מקום לא היה לו לחלוק על הכהונה שהרי אהרן בדין הוא קודם לו להיותו בן עמרם הבכור הרא"ם. ואם תאמר ולמה לא פירש זה על הקרא ואיך תלה קושיא זו במה שפירש לעיל. ויש לומר בשלמא קודם שפירש לעיל על דתן ואבירם לא היה יכול להקשות מה ראה כו' לפי שגם הוא רצה להיות כהן אבל עתה שפירש על דתן ואבירם בשביל שהיה שבט ראובן שרוי בחנייתן גבי דגלים אם כן שמע מינה שזה המחלוקת היה בשנה שניה ליציאת מצרים שהרי הדגלים התחילו בשנה השניה כמו שמבואר בפרשת במדבר לכך מקשה רש"י מה ראה קרח לחלוק עם משה בשביל הכהונה בשנה שניה למה לא חלק בשנה הראשונה מיד אחר הקמת המשכן. ותירץ רש"י נתקנא על נשיאותו של אליצפן וכו' שנתמנה גם כן בשעת סידור הדגלים. וכיון שנכנס במחלוקת רצה לבטל את הכל אף בדבר שאין לו זכות: (ט) ואם תאמר ולמה פרש"י לעיל לעורר על הכהונה ויש לומר דודאי אם היה נותן משה לקרח הנשיאות ודאי לא היה חולק על הכהונה אבל כיון שנתן הנשיאות לאליצפן בא קרח לחלוק על הכל גם על הכהונה לכך פרש"י הריני חולק עליו ומבטל את כל דבריו. ואם תאמר למה לא חלק גם על המלכות ויש לומר לפי שכבר היה עבודה בבכורים לכף נשתתפו עמו הבכורים לבטל דבריך של משה כדי שהם יהיו כהנים אבל על המלכות כולם מסכימים שיהא משה מלך כי בדין הוא שהוציא אותם ממצרים ועוד דלא כולם יהיו מלכים ולכן לא נשתתפו עמו לחלוק על המלכות: (י) יש מקשים למה ליה להביא ראיה מהתם דכתיב קרואי העדה והתם גופא מנלן אלא מדכתיב נשיאי מטות והא הכא נמי נשיאי עדה כתיב ויש לומר דאי לאו מקרא דהתם הוה אמינא דלאו ראשי סנהדראות היו מדכתיב קריאי מועד שמע מינה שלא היו נקראין לכל דבר שבקדושה אלא לעתים רחוקים לכן מביא ראיה מהתם שנקראים בכל פעם לכל דבר שבקדושה דכתיב קרואי עדה כלומר לכל דבר שצריכין העדה והא דהוסיף רש"י וכיוצא בהם משום דהאנשים אשר נקבו בשמות לא היו כי אם י"ב נשיאי השבטים ואלה היו חמשים ומאתים הוכרח לומר וכיוצא בהם שכולם היו ראשי בני ישראל מהם נשיאי שבטים ומהם ראשי סנהדראות ומהני גזירה שוה ללמוד שהיו ממדרגה של אליצור וחביריו ומהני קרא דחמשים ומאתים דלא תימא דוקא הי"ב אשר נקבו בשמות ולא האחרים כיוצא בהן. רא"ם: (כ) דבסוף פרשת שלח לך כתיב ציצית וסמיך ליה ויקח קרח כלומר נטל ציצית. ואם תאמר והרי רש"י לא דריש סמיכות רק היכא שאינו מקומו כמו שפירשתי בפרשת שלח לך. ויש לומר שגם כאן אינו מקומו לפי מה שפירשתי שמחלוקתו של קרח היה בשביל נשיאותו של אליצפן וזה היה קודם נסיעתן מהר ה' אם כן למה נסמכה כאן היה לו לכתוב בפרשת במדבר סיני לכך דרשינן סמיכות: (ל) שלא תפרש בני ראובן קאי על פלת ופלת הוא פלוא בן ראובן שמצינו במקום אחר גם כן כמו ובני דן חושים ובני פלוא אליאב אף על פי שאינו אלא אחד קרא אותו בלשון רבים. לכך פרש"י בני ראובן דתן ואבירם ואון בן פלת ופלת גם כן מבני בניו של ראובן. והרא"ם כתב יש מפרשים שכוונתו לומר שבני ראובן שב לדתן ולאבירם לבדם ר"ל לא לאון כאלו אמר בני ראובן דתן ואבירם הם. אבל און בן פלת הוא ולא מבני ראובן. ויש מפרשים שכוונתו שאדרבא שישוב גם לאון שלא תאמר שבני ראובן ישוב לדתן ולאבירם ולא לאון הואיל ולא מצינו נזכר בשום מקום לא און ולא פלת בבני ראובן. והוא דחה שני הפירושים האלה והנראה לי כתבתי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויקח קרח. זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלוים כי חשבו ישראל שמשה אדונינו עשה מדעתו לתת גדולה לאחיו גם לבני קהת שהם קרובים אליו ולכל בני לוי שהם ממשפחתו והלוים קשרו עליו בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף אולי חשדוהו בעבור יהושע משרתו גם קרח בכור היה כי כן כתוב. ודגל ראובן חונה בנגב וקרח בנגב המשכן כי הוא מבני קהת ואלה נשיאי העדה היו בכורים והם היו מקריבים את העולות על כן לקחו מחתות והראיה על זה הפירוש מופת המטה שראו כל ישראל כי השם בחר שבט לוי תחת הבכורים על כן כתוב ותכל תלונתם כי התלונה על זה היתה. גם אמר משה כי לא מלבי בעבור שחשדוהו כי מלבו עשה ועוד לא ה' שלחני בשליחות הזה כי כבר האמינו בו כל ישראל ועוד ראיה גמורה כי כל העדה כלם קדושים וזה רמז לבכורים שהם קדושים כי כן כתוב קדש לי כל בכור והם היו הכהנים הנגשים אל ה' והם עיקר כל העדה: ויקח קרח. אנשים דרך קצרה כמו חמור לחם ורבים ככה ויאמר ר' יונה כי פירוש ויקח לקח לקום על משהו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויקח קרח. סמך מחלוקת לפרשת ציצית שעל ענין ציצית חלק על משה: ויקח קרח. בגימטריא זה במקח רע. עושר שמור לבעליו לרעתו. בגימטריא עשרו של קרח לרעתו היה לו: (בעל הטורים)

 אור החיים   ויקח קרח וגו'. צריך לדעת אומרו ויקח, ורז"ל אמרו (במד"ר פי"ח) לקח עצמו לצד א', ולדרך זה חסר עצמו, כי זכרון קרח הוא לומר מי הוא החולק וחסר הנחלק, ואם כוונתו לומר כדברי אונקלוס ואתפליג, אין שיעור תיבת ואתפליג כשיעור תיבת ויקח, אלא שהתרגום מפרש המכוון, והגם שדבריהם אמת עוד יש לאלוה מילין לדייק תיבת ויקח על נכון. ב' יש להעיר על דבר אמת למה יזכיר ה' זכרון הצדיקים יצהר קהת לוי במעשה בלתי הגון כזה ומה צורך יש בדבר, ורז"ל אמרו (שם) שהתפלל יעקב על עצמו שלא יזכר במעשה זה משמע שצריך היה ליזכר אלא שהתפלל, ואני מתפלא גם על אותם שהזכיר. ג' יש לדעת כוונת הכתוב במאמר ודתן ואבירם מה כוונת הכתוב בזכרונם מה מעשיהם, אם לומר שגם הם חלקו עצמן היה לו לכוללן בלקיחה ויאמר ויקחו קרח וגו' ודתן ואבירם, ואם כוונתו לומר שקרח לקח אותם היה לו לומר ויקח קרח וגו' דתן ואבירם וגו'. ד' אומרו ויקומו לפני משה מה יגיד הכתוב בקימה זו, אם לומר שבאו לחלוק, אחרי כן הוא אומר ויקהלו וגו' ויאמרו וגו', ואם לומר שעמדו בקומה זקופה לפניו, היה לו לומר ויקומו אחר ויקהלו על זה הדרך ויקהלו וגו' ויקומו וגו' ויאמרו וגו', ולמה הפסיק בין ויקומו לויקהלו במאמר ואנשים מבני ישראל וגו':

אכן נתכוון הכתוב להודיע יסוד דבר המחלוקת, שיאמר אדם מנין עלה על דעת קרח לחלוק על נביא נאמן אשר צדקו נבואתו וקרח חכם גדול היה ואיך נשתטה לעשות הדבר הזה הלא כל ישראל ירגמו אותו אבן, לזה אמר הטעמים שלקח בדעתו לבא לריב, ראשונה בן יצהר פירוש היותו בן יצהר שהוא גדול מב' אחים הבאים אחריו בבני קהת ואינם יכולין להחציף פניהם כנגדו כי גדול מהם, ב' בן קהת הוא המעולה שבבני לוי שהיו נושאים קדש הקדשים, ואמרו רז"ל (שם) קרח מנושאי הארון היה ואין גרשון ומררי ידברו כנגדו, בן לוי שהוא שבט מעולה מכל ישראל ואין שאר השבטים מקפחין אותו בדברו לפני משה כי מעולה הוא מכל שאר השבטים גם מכל בני לוי גם בענפי קהת הוא מדרגה ראשונה לב' האחים הבאים אחריו שהם חברון ועוזיאל, ואומרו ודתן ואבירם וגו' פירוש גם אותם לקח כדי לערער גם מכחם שהם גדולי שבט ראובן הבכור ליעקב, ובאמצעות זה החשיבו עצמן ויקומו לפני משה פירוש קימה ומעלה בהשואה עם משה, קרח למה שהוא כנזכר, ודתן ואבירם לצד היותם גדולי ראובן שהוא גדול מכל האחים וגם מלוי, ואומרו ואנשים וגו' פירוש גם אלו לקח עמו לצד היותם גדולי ישראל כדי לחזק זרועותיו, אבל אלו לא באו לגדר זה לקום לפני משה אלא שנקהלו להחזיק דברי קרח ועדתו, ולזה הקדים לומר ויקומו קודם זכרון חמשים ומאתים וגו', ובזה נתישבו כל הדקדוקים:

עוד יתבאר הכתוב בהקדים דבריהם ז"ל (שם) שאמרו שעיקר מחלוקתו של קרח הוא על אליצפן בן עוזיאל שנתן לו משה הנשיאות, והודיע הכתוב שלקח קרח מערכת הסתירות במעשה משה, ראשונה טענת היותו בן יצהר, ממה נפשך אם אתה בא אחר הגדול שבבנים ולזה נתת הכהונה לאהרן לצד היותו בן עמרם אם כן מהטעם עצמו לי יאות הנשיאות לצד שאני בן יצהר שני לעמרם שהוא בן קהת שהוא הענף עצמו שבא ממנו אהרן וקודם לחברון ועוזיאל, ולמה נתת הנשיאות לאליצפן, הרי מעשיך מוכיחות שאין גדולה לגדול שבבנים, אם כן חוזר הדין למה שנתן הכהונה לאהרן מטעם שעמרם הוא הבכור אין טעם זה טעם, ומעתה כיון שמצאו דברי משה סתורים אם כן נכנס בבחינת דבר שקר ח"ו וגם בכהונת אהרן לא יאמנו דבריו לילך בו אחר הקדמת עמרם אלא כל שבט לוי בהשואה הוא, והוא מה שרמז במאמר בן לוי, ולצד שחש קרח שלא יקובלו טענותיו אלא לבטל נשיאות אליצפן אבל לומר שאין לחוש לקדימת עמרם ליצהר אין שומע לו כי מודעת זאת שהגדול קודם במעלה, לזה הקיף בטענת ראובן הבכור לכל השבטים ולקח גדולי ראובן, והוא מאמר דתן ואבירם וגו' בני ראובן לומר כי אם תכריחו לומר הלך אחר הגדול נלך אחר הבכור שבכל האחים ולו יותן הכהונה, ואומרו ויקומו לפני משה פירוש לערוך מערכת הסתירות להפיל דבריו, ואומרו ואנשים מבני ישראל וגו' הביאם להעריך לפניהם הוכחות מריבתו שלא ידחנו בכח השררה:

ולרז"ל ראיתי שאמרו (סנהדרין קט:) טעם שהזכיר הכתוב זכרון מולידיו וזה לשונם קרח שעשה קרחה בישראל, בן יצהר שהרתיח את העולם כצהרים, בן קהת שקיהה שיני מולידיו, בן לוי שנעשה לויה לגיהנם, ולחשוב גם בן יעקב שעקב עצמו לגיהנם, יעקב ביקש רחמים וכו' עד כאן. ובעיני יפלא למה יכנה דברים הרעים לשמות הצדיקים ולא די זה אלא שמקשה בעל הדרשה ולחשוב בן יעקב וכו' אשר לא נכון להזכיר שם מבחר האבות בדרך זה, עוד יש להעיר באומרם שעקב עצמו לגיהנם הלא כבר אמר בן לוי שנתלוה לגיהנם ולמה יכפול הדבר ב' פעמים:

ולהאיר אור תורה אסדר ב' ג' גרגרים מסתרי תורה, הא' כי ענפי הקדושה אשר הכין וסדר המאציל ברוך הוא הם שבילי ומשפטי התורה אשר חקק ה' ביד משה עבדו, וכל המחליף סדר מסדרו הנה הוא עוקר הענף ההוא בסוד בחינת נשמתו ועושה הענף ההוא ענף רע כי יסתלק ממנו כח המקדש, וזה לך האות סוד הקרבן אשר יתפגל ויחשב טמא במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו ובנותר וירד מכבוד קדושתו להיות טמא ומחייב אוכליו כרת:

ב' כי הענף עצמו שבו פעל און הוא קודם לשלוח בו יד בסוד (ירמי' ב) תיסרך רעתך, נמצאת אומר כי ענף הקדושה יהפך לרעה ויהיה הודו לו למשחית רחמנא ליצלן:

ג' דע כי בחינת הנשמות אשר נטע ה' בעמו הם אותיות התורה כידוע ליודעי חן:

ד' דע כי כשברא ה' את האדם ברא נטע אחד שבו כלולים כל ענפי הקדושה, וכשחטא ונפגם נפגמו כל הנשמות שהיו תלוים בו וכל שיצאו ממנו פגומים היו, עד שיצתה נפש אברהם אבינו ונתלבנה באמצעות עשר נסיונות ונתברר הפסולת בישמעאל ויצתה נשמת יצחק ונתלבנה בעקדה, ונתברר הפסולת בתגבורת האש הוא עשו ויצתה נשמת יעקב בלא שום דופי, והוא מה שהעירונו רז"ל במאמרם (ב"מ פד.) שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם קדמאה עד כאן. פירוש שלא היה בו פסולת כאדם קודם שחטא:

נמצינו אומרים שהאילן הוא יעקב, ויצאו ממנו י"ב ענפים, ואחד מהם הוא לוי, ענף זה העניף ג' ענפים גרשון קהת ומררי, וקהת העניף ד' ענפים עמרם יצהר חברון ועוזיאל, וענפי יצהר הוא קרח, והנה בבא קרח להחליף ענפי הקדושה ולהפך הכהונה ממקומה נפגמו ענפי הקדושה שבשורש נשמתו שהיו כולן לשבח, והתחיל ממטה למעלה בראשונה הענף עצמו שהוא קרח בתחלה היה נקרא קרח טהור, בן יצהר שהיה מאיר לעולם כצהרים, בן קהת שהיה מקהה שיני כל רואה גדולתו ומעלתו, בן לוי שנתלוה מיום לידתו להקב"ה בכמה מעלות, ועכשיו הענף עצמו שנקרא קרח נפגם ועשה בו קרחה, ולא ענפו לבד אלא גם שורש הענף שבא ממנו שהוא יצהר נהפך לרעה כשורש נשמתו והרתיח כל העולם כולו כצהרים, ולא שורש אחד לבד אלא גם שורש שלמעלה ממנו שהוא בן קהת נהפך לרעה להקהות שיני מולידיו, ולא זו בלבד אלא גם שורש הענף הראשון שיצא מיעקב שורש של נפש קרח אשר שם נעקרה נפגמה ועשתה בו נקמה ללוותו לגיהנם, וממה שלא הזכיר הכתוב בן יעקב עדיין שורש הראשון שהוא בעיקר האילן שהוא יעקב לא נודעו מעשיו אם גם עדיו הגיע הפגם ונמצא נעקר שורשו של קרח מעיקרו או לא:

ודע שיש מחלוקת רז"ל (סנהדרין קח.) בקרח ועדתו אם יש להם חלק לעולם הבא, למאן דאמר אין לו חלק לעולם הבא, גם שורשו ביעקב נמק, והוא מה ששאל השואל ולחשוב בן יעקב, ודקדק לומר שעקב עצמו לגיהנם פירוש לא נתלוה לבד שהוא לזמן מועט אלא עד סוף העולם, והוא מה שרמז במאמר שעקב עצמו לשון סוף ותכלית כעקבים שהם סוף תכונת האדם, ורז"ל ישתמשו בלשון זה כאומרם (סוטה מט:) בעקבות משיחא וכו', ותירץ לפי שהתפלל על עצמו וכו' פירוש לעולם שכן הוא אלא שה' עשה נחת רוח ליעקב שהתפלל וכו', או אפשר שסובר שיש לו חלק לעולם הבא וזו היתה תפלתו של יעקב שלא יגיע כח החטא עד עיקר השורש שביעקב ולא ינתק חבל הכסף מעיקרו ויש תקוה לאחריתם, והוא מאמר התנא (סנהדין שם) עליהם אמר הכתוב (ש"א ב) מוריד שאול ויעל, וראיתי לדקדק אומרו ויעל ולא אמר ומעלה כשיעור שאמר בסמוך ה' ממית ומחיה וכמו כן אמר אחר כך ה' מוריש ומעשיר, אכן נתכוון לומר דברי התנא עצמו שעל עדת קרח הוא מדבר, לזה אמר ויעל פירוש כבר העלה אותם קודם שהורידם שהרי קדמה תפלת יעקב לירידתם ומאז נכתבו בספר העליה: (אור החיים)

 ספורנו  ויקח קרח. שעור הכתוב וסדרו כאלו אמר ויקח קרח ודתן ואבירם ואון בן פלת חמשים ומאתים נשיאי עדה ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל. ואחר כך: (ספורנו)

 כלי יקר  ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי. בקיחה זו באו הרבה פירושים יען כי לא פורש אם קיחה בידים או בדברים כמו קח את הלוים (במדבר ח.ו). וי"א שכל הסיפור נמשך עד בני ראובן שלקח לו למחלוקתו את בני ראובן כי ראה ללקט אליו כל מרי נפש וידע כי נפשם מרה על הבכורה שנלקחה מראובן, ואע"פ שיעקב נטלה ולא משה מ"מ על ידי שתחזור כל שררה לבעליה יחשבו שגם להם תחזור הבכורה ויסכימו עם קרח. וי"א שלקח לו לטענה את בן יצהר כי זאת היתה עיקר טענתו לומר אחי אבא ארבעה הוו כו' מאחר שאני בן יצהר מי ראוי ליטול השניה כפירש"י. וי"א וי"ו של ודתן נוספת כו"יו של ואיה וענה (בראשית לו.כד) וביאורו שלקח את דתן ואבירם לצרפם אליו, ונכון לומר שתרווייהו איתנהו שלקח לו לטענה מה שהוא בן יצהר, ולקח לו גם את דתן ואבירם ואון, ולפי זה לא תהיה הוי"ו נוספת.

ובמדרש (במ"ר יח.ג) אמרו ויקח קרח מה לקח טלית שכולו תכלת כו'. ומסיק ששאל עוד בית מלא ספרים אם חייב במזוזה כו', בשלמא ציצית דרש סמוכין מדסמך ויקח קרח לפרשת ציצית אבל מזוזה מאן דכר שמיה, ונ"ל דמפיק לה מדכתיב ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם. למה ליה למכתב פתח אהליהם אלא שיצאו נצבים לחרף ולגדף על המזוזה שבפתח אהליהם, והנה קרח חלק על פר' ציצית ודתן ואבירם הוסיפו עוד לחלוק על מצות המזוזה שבפתח האהל כי אמרו שמשה בדה מלבו ב' מצות אלו והיה זה מעין מחלוקתם כמ"ש רבינו בחיי כי אמרו כשם שטלית שכולו תכלת הסברא נותנת שהוא פטור מציצית, וכן בית מלא ספרים פטור ממזוזה, כך בזמן שכל העדה קדושים אינן צריכין למנהיג. ועוד רמוז בזה לומר שעיקר טעם שני מצות אלו להיות לאדם כמזכירים את מצות ה' כמ"ש וראיתם אותו וזכרתם וגו', וכן המזוזה כדי שיזכור את ה' בבואו ובצאתו, ובזמן שכל העדה קדושים אינן צריכין לדבר המזכיר כי בלאו הכי ה' לנגדם תמיד הוא ית' וכל מצותיו, ואין צורך בהם כי אם לאנשים שכיחי אלהים. ומטעם זה נענשו המה וטפם ויש להתבונן אם קרח ועדתו חטאו טף למה באים לעונש זה, אלא לפי שחלקו על ציצית ומזוזה ומסיק (בשבת לב:) ר' יהודא ור' מאיר חד אמר בנים מתים בעון ציצית, וחד אמר בעון מזוזה כו'. וטעם לשניהם אחד הוא לפי ששניהם באו לזכרון כי המזוזה להיות ה' לנגד עיניו תמיד בבואו ובצאתו, והציצית לזכרון המצות, וכתיב (הושע ד.ו) ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. כי ע"י שתשכח תולדות המעשים הטובים אשכח גם סתם תולדותיך, ועוד שהבנים ענף ממנו כציצית שהם ענף מן הבגד.

ויקח קרח בן יצהר וגו'. ולא קחשיב בן יעקב לפי שקרח היה מחניף לבני ראובן ואמר דרך חנופה אין אני מתיחס אחר אבינו יעקב ואל יהי חלקי עמו במה שלקח הבכורה מן ראובן ע"כ גם הפסוק אינו מיחסו אחריו. ורז"ל אמרו (בסנהדרין קט:) ויקח קרח. שעשה קרחה בעולם, בן יצהר. שהרתיח את כל העולם כצהרים וגו', בן לוי. שנעשה לויה לגיהנם, ולחשוב נמי בן יעקב שעיקב עצמו לגיהנם, יעקב בקש רחמים על עצמו שלא יחשב עמהם שנאמר (בראשית מט.ה) בסודם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבודי. לפי פשוטו ודאי לא לכבוד יהיה לו אם יחשב עמהם כי ע"י זה ידרש שמו לגנאי וע"כ בקש שלא יחד כבודו שמה, ד"א כדי שלא יאמרו שמדה זו ירושה בידו מן יעקב שערער על הבכורה דהיינו על הכהונה כי לפנים היתה העבודה בבכורות ויאמרו שממנו למד קרח לערער על הכהונה, וכן במעשה זמרי יאמרו שירושה בידם מן יעקב שלקח שתי אחיות, על כן ייחס את קרח הקנאי עד לוי שהיה ג"כ מקנא ביוסף. ומ"מ המאמר מחוסר ביאור מהו הקרחה שעשה, ואיך הרתיח העולם כצהרים.

וכפי הרמז מן הפסוק זולת המאמר של הגמרא, היה מקום לפרש השמות בדרך אחר והוא, שהמקרא ודאי אינו יוצא מידי פשוטו שהשמות כפשוטם אך מאחר שפרט כל היחס הלזה נראה כי שמו ושם אבותיו היה הוראה על העתיד שיעמידו בן פורץ גדרו של עולם והוא קרח, כי השמות מרמזים על טענותיו ועל מחלוקתו כי קרח לשון קרחת שער וכדרך שמסיק בפרק חלק (קי.) ועוד גזז לכו למזייכו ומטלל לכו כו', שמצחק בכם על שעשה אתכם קרח מן השערות ונמצא שלקח לו זה לטענה נגד משה מה שעשה הלוים קרחים. בן יצהר הוא לשון שמן שחלק על הכהונה על אשר יצק על ראש אהרן שמן המשחה אשר מחציתו מאתים וחמשים כדאיתא פר' כי תשא (ל.כג) ועל כן לקח למחלוקתו חמשים ומאתים איש, אף על פי שי"א שלקח מספר זה כדי שיעלה ג"כ לכל שבט כמספר סנהדרי קטנה כשתצרף אליהם עוד ג' דתן ואבירם ואון, חוץ משבט לוי שלא היה איש מביניהם, מ"מ לפי דרכנו נוכל לומר שלכך לקח מספר זה לומר אלו בני היצהר אשר ראויין להיות נמשח בשמן המשחה אשר מחציתו חמשים ומאתים כמו שנמשח בו אהרן, בן קהת. הוא מלשון ולו יקהת עמים (בראשית מט.י) והוא לשון אסיפה והקהל כי הוא אספם ורוחו קבצם להקהילם על משה ואהרן כמ"ש ויקהלו על משה ואהרן, בן לוי. פירש רש"י פר' ויצא (כט.לד) שנקרא לוי על שם שליוהו במתנות, וגם המתנות לקח לו קרח לטענה נגד אהרן כדמסיק בילקוט פר' זו (טז.א) באלמנה אחת שהיה לה כבש באה לגזז בא אהרן ונטל ראשית הגז כו', על כל אלה נופל לשון לקיחה כי כולם לקח לו לטענה להחזיק מחלוקתו.

אמנם לפי מה שמסיק במדרש, קרח. שעשה קרחה בעולם כו', נראה שדעת בעל המדרש זה לומר שקרח חלק על מציאת השי"ת כמ"ש הנועדים על ה'. בהצותם על ה'. (במדבר כו.ט) והיכן מצינו שקרח נועד על ה' אף על פי שארז"ל (סנהדרין קי.) שהחולק על רבו כחולק על השכינה מ"מ היא גופא קשיא למה יהיה כחולק על השכינה, אלא לפי שקרח טען שהעולם קדמון כקדמות השי"ת והוא מחוייב המציאות, והוצרך לכפירה זו כדי לחזק מחלוקתו כי הוא טען ואמר כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'. ודעתו לומר שאין יתרון ושררה לשום נוצר על חבירו כדרך שאין קדימה ח"ו לו ית' על ברואיו וז"ש ובתוכם ה'. והיה ראוי להיות ה' בראשם ולא בתוכם באמצע אלא הורה והודה כביכול שאין לו קדימה ק"ו בן בנו של ק"ו מדוע תתנשאו אתם, וא"ל משה בקר, גבולות חלק הקב"ה בעולמו יכולים אתם להפוך בקר לערב כן תוכלו לבטל את זו, שנאמר (בראשית א.ד-ה) ויהי ערב ויהי בוקר, ויבדל. וכתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי (ויקרא כ.כו) וכשם שהבדיל ישראל מן האומות כך הבדיל את אהרן כו' (רש"י בשם מדרש).

וכל משכיל ישתומם על המראה מה ענין מראה הערב והבוקר לכאן, אלא לפי שקרח חלק אעיקרא דדינא לומר שהעולם קדמון ומראה הערב ובוקר הכל במקרה וא"כ למה תצא כזאת מלפניו ית' להבדיל בין איש ובין רעהו, ומשה השיב לו מטונך ראיה כי המקרה לא יתמיד זמן רב והרי עינינו הרואות שאין אתה יכול לבטל הבדלת בקר וערב א"כ אין זה מקרה אלא כך נברא ברצונו וכשם שהוא ית' קדמון לכל נוצר, כך חלק מכבודו לאשר חפץ בו וחלק גבולות ליום נתן גבולו ביום, ואת ישראל נתן עליון על כל העמים, כך נתן ברצונו ית' גדולה זו לאהרן. וז"ש אם בריאה יברא ה' וגו'. פירש"י אם בריאה פה לארץ מששת ימי בראשית מוטב ואם לאו יברא ה', וקשה לי למה לא נאמר בו כי טוב כי לא מצינו לשון מוטב מפורש בפסוק, אלא ודאי כך פירושו קרח חלק על הבריאה של ששת ימי בראשית וטען לא היו דברים מעולם, ואני אומר שיש בריאה ע"כ אני אומר אם בריאה ר"ל אם היתה בריאה חדשה בששת ימי בראשית אז יברא ה' חדשה בארץ ופצתה את פיה וגו', וידעו כי נאצו האנשים האלה את ה'. במה שאמרו שלא היתה בריאה מעולם ועכשיו יאמינו למפרע שהיתה בריאה כשם שברא ה' חדשה בארץ עכשיו.

וזה דעת רבא (בנדרים לט:) שדרש פסוק שמש ירח עמד זבולה. (חבקוק ג.יא) מאי בעו בזבול אלא שבמחלוקתו של קרח עלו לזבול כו' אמר הקב"ה לכבודי לא מחיתם כו', והיינו טעמא לפי שקרח ערער על גבולות בקר וערב דהיינו שמש וירח וטען עליהם שלא ה' חלק לכל אחד גבולו ותחומו לזה ביום ולזה בלילה, ע"כ עלו מרקיע לזבול כי אין נכון להם להאיר למי שאינו מאמין שלא ה' פעל כל זאת. אך שלא יפה אמרו שיעשה דין לבן עמרם, עד שאמר להם הקב"ה לכבודי לא מחיתם כו', והלא הדבר בוקע ועולה עד כסא כבוד ונוגע בכבודי יותר מבכבוד משה. ומה שעלו דווקא לזבול אחשוב בזה לפי שקרח ערער על הכהונה ואמרו במדרש בעולת תמיד של בקר וערב שבזכותם יתקיימו שמש וירח אורות של יום ולילה, ואם תבטל הכהונה ותהיה ביד מי שאינו ראוי לה אם כן באיזו זכות יתקיימו המאורות על כן עלו לזבול כי בו בית המקדש ומיכאל כ"ג כדאיתא במס' חגיגה (יב:). ומכאן ראיה שקרח חלק על גבולות שמש וירח ועל הבריאה ע"כ אמרו שעשה קרחה בעולם כי בהסתלק אלהותו ית' כביכול הרי כל העולם נעשה קרחה, ובמה שעלו שמש וירח לזבול כבר יצאה החמה מנרתיקה וע"י זה הרתיח את העולם כלו כצהרים, והנוגע בענין האלהות גורם קהוי שינים למאמינים בו ית', כמ"ש במצרים שהיו שיניהם קהות כשראו קשירת הטלה (טור או"ח סימן תל.) לכך אמרו בן קהת שהקהה שיני מולידיו ודי בזה מה שאמרנו בדרך דרש קצת ומעתה נבא לביאור הויכוח בדרך פשוטו. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ויקח קרח. איתא בחלק ויקח אמר ריש לקיש שלקח מקח רע לעצמו. קרח שעשה קרחה בישראל ד"א קרח עולה בגימטריא שד"ד ששדד ולא שמר מצותיו של הקב"ה. בן יצהר שהרתיח את כל העולם כצהרים. בן קהת שקיהה שיני מולידיו. בן לוי שנעשה לויה לגיהנם ופריך וליחשוב נמי בן יעקב בן שעקב עצמו לגיהנם ומשני אמר ר' שמואל בר רב יצחק יעקב בקש רחמים על עצמו שנא' ובקהלם אל תחד כבודי. ודתן שעבר על דת. ואבירם שאיבד עצמו מלעשות תשובה. ואון שישב כל ימיו באנינות. בן פלת בן שנעשו לו פלאות. בני ראובן בן שראה והבין. מדרש לפי שהיה ראובן בכור אמרו יש לנו חלק בכהונה לפיכך החזיקו במחלוקת גם הם. ואמר רב און בן פלת אשתו הצילתו אמרה ליה מאי נפקא לך מיניה אי משה רבא את תלמידא אי קרח רבא את תלמידא אמר לה ומאי איעבד דהואי בעצה ואשתבעי לי בהדייהו אמרה ליה ידענ' דכולה כנישתא קדישתא היא שנא' כי כל העדה כלם קדושים תוב בביתך ואנא מצילנא לך אשקיתיה חמרא וארויתיה ואגניתיה בביתא יתבא אבבא וסתרא לשערא כל דאתא חזי לה רישא פרוע וחוזר אדהכי והכי נבלעו והוא ניצול וקיימ' בנפש' חכמו' נשים בנתה ביתה ואול' בידיה תהרסנו זו אשתו של קרח שהחזיקה יד בעלה במחלוקת ואמרה ליה חזי מאי עביד משה איהו הוה מלכא לאחוה שוייה כהנא רבא לבני אחוה שוינהו סגני כהונה אי אתיא תרומה אמר תהא לכהן בכורים לכהן מעשר ראשון נמי דשקליתון אתון אמר חד מן עשרה תהוי לכהנא ועוד גייז לכו למזייכו שנא' והעבירו תער על כל בשרם ומיטלטל לכו כי כופתא שנא' והנפת אותם תנופה אמר לה איהו נמי קא עביד הכי אמרה ליה איהו כיון דרבא הוא וכלה דידיה הוא תמות נפשי עם פלשתים הוא דקאמר לכו עבידו תכלתא ואי ס"ד תכלתא חשיבא אפיק גלימא דתכלתא ולבשויהו לכלה בני מתיבתך. ולכך נסמכה פרשת ציצית לכאן לו' לך שעל ידי תכלת הוחזק המחלוקת כי באותה שעה עשה קרח משתה לכל אותם ר"נ איש ונתעטפו כלם טליתות שכלה תכלת אמר לו קרח למשה טליתות הללו פטורין מן התכלת אם לא אמר לו חייבין אמר לו ארבע חוטין של תכלת פוטרין טלית שכולה תכלת אינו דין שתפטור עצמה אמר לו בית שהוא מלא ספרים פטור מן המזוזה או לא אמר לו חייב אמר לו כל התורה כלה מאתים ושבעים וחמש פרשיות אין פוטרין את הבית וב' פרשיו' שבמזוזה פוטרין את הבית אין אתה מצוה עלינו אלא מלבך: (דעת זקנים)


{ב}  וַיָּקֻ֨מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַֽאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑ים נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי-שֵֽׁם:

 אונקלוס  וְקָמוּ לְאַפֵּי משֶׁה וְגֻבְרַיָא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל מָאתָן וְחַמְשִׁין רַבְרְבֵי כְנִשְׁתָּא מְעַרְעֵי זְמַן אֱנָשִׁין דִשְׁמָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְקָמוּ בְּחוּצְפָּא וְאוֹרוּ הִילְכְתָא בְּאַנְפּוֹי דְמשֶׁה עַל עֵיסַק תִּיכְלָא משֶׁה אָמַר אֲנָא שְׁמָעִית מִן פּוּם קוּדְשָׁא יְהֵא שְׁמֵיהּ מְבָרַךְ דְצִיצִיַית יְהוֹן מִן חִיוַור וְחוּטָא חַד דְתִיכְלָא יְהֵי בֵּיהּ קרַח וְחַבְרוֹי עָבָדוּ גוּלְיַין וְצִיצְיַיתְהוֹן כּוּלְהוֹן דְתִיכְלָא מַה דְלָא פַקֵיד יְיָ וּמְסַעֲדִין לְהוֹן גוּבְרַיָא מִבְּנֵי יִשְרָאֵל מָאתָן וְחַמְשִׁין אֲמַרְכְּלֵי כְּנִישְׁתָּא מְעַרְעֵי זְמַן לְמֵיטַל וּלְמֵישְׁרֵי מְפַרְשִׁין בִּשְׁמָהָן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לפני משה. שלא קמו בסתר ויש הפרש בין לפני ובין מפני: קראי מועד. שהיו נקראים אל אהל מועד: אנשי שם. קודם צאתם ממצרים ומדקדק אמר כי נשיאי עדה הם הנשיאים העומדים על הפקודים והם פעולים למלת לקח כאילו כתיב ויקח קרח ודתן ואבירם ואון נשיאי העדה לדבר אליהם וזה מעט רחוק: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויקומו. בגימ' לחלק. חמישים ומאתים. נ''ר רשעים ידעך: קראי. חסר יו''ד שעברו על י' הדברות: אנשי שם. בחכמה ובעושר ונתחייבו כדור המבול אשר מעולם אנשי השם: (בעל הטורים)

 כלי יקר  קרואי מועד אנשי שם. נראין הדברים שנתקבצו אל קרח אנשים מרי לבב אוהבי יותרת הכבוד והשררה בחשבם כי לכלם יתן שררות, כי זה הדבר אשר בקשה נפש כל אנשי שם אשר אמרו ביניהם נעשו לנו שם פן נהיה לבוז ויוכיח על זה ראש דבריהם רב לכם וגו'. כי אמרו דין הוא שתהיה השררה חוזרת חלילה מן אחד לחבירו כי רב לכם שימים רבים לישראל שנהגתם עליהם שררה וראוי שתתנו שבט ההנהגה ביד אחרים כי כל העדה כלם קדושים. וכלם מיותר, אלא כך אמרו ידוע שאין עדה פחות מי' ובכל עדה ועדה שבישראל כלם קדושים כל עדה בפני עצמה יש בה קדושה כי אין דבר שבקדושה בפחות מי' כי בכל עדה של י' יש קדושה ובתוכם ה'. ואתם לא די שאתם מתנשאים על עדה של י' אלא אפילו על כל קהל ה' אתם מתנשאים ודבר זה אין לסבול, ולכך פתח בעדה וסיים בקהל לומר שאפילו אם הייתם מתנשאים על עדה של י' היה לנו מקום ללון עליכם שהרי כל עדה יש בה קדושה ק"ו שיש ללון מדוע תתנשאו על קהל ה' על כולם כאחד. ומ"ש ובתוכם ה'. כי בכ"מ שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו (מגילה לא.) והרי הקב"ה מראה ענוה לישראל ומתהלך בתוכם, ר"ל באמצע ולא ראש לומר הריני כריע כאח לכם ואין אני מבקש לילך בראש כדיני ואיך אתם תתנשאו על קהל ה'. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ואנשים מבני ישראל. ומי הם אליצור בן שדיאור וחביריו ואע"פ שלא פרסמן הכתוב נתן בהם סימנין כתיב הכא ואנשים מבני ישראל וכתיב התם האנשים האלה אשר נקבו בשמות כתיב הכא נשיאי עדה קריאי מועד וכתיב התם אלה קריאי העדה נשיאי מטות. משל לבן טובים שנמצא גונב כלים בבית המרחץ ולא היה בעל הגנבה רוצה לפרסמו התחיל נותן בו סימנין אמרו לו מי גנב כליך אומר להם בן טובים שהוא בעל קומה ועיניו נאות ושערו שחור וקווצותיו תלתלים וחוטמו זקוף משנתן הסימנין הללו הכירוהו אף כאן אע"פ שסתמן הכתוב על ידי הסימנין אתה יודע מי הם ובא וראה כמה קשה המחלוקת שב"ד שלמעלה אין עונשין עד שיהא בן עשרים ושלמטה מי"ג וכאן נענשו אפי' יונקי שדים כדכתיב הם ובניהם וטפם וכן אמרו גדול השלום שאפי' הקב"ה שינה בו כדפרשי' לעיל: (דעת זקנים)


{ג}  וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל-מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל-אַהֲרֹ֗ן וַיֹּֽאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֘ רַב-לָכֶם֒ כִּ֤י כָל-הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם יְהֹוָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל-קְהַ֥ל יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  וְאִתְכְּנָשׁוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַאֲמָרוּ לְהוֹן סַגִי לְכוֹן אֲרֵי כָל כְּנִשְׁתָּא כֻּלְהוֹן קַדִישִׁין וּבֵינֵיהוֹן שַׁרְיָא שְׁכִנְתָּא דַיְיָ וּמָא דֵין אַתּוּן מִתְרַבְרְבִין עַל קְהָלָא דַיְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְכַּנָשׁוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרן וַאֲמָרוּ לְהוֹן סַגִי לְכוֹן רַבָּנוּתָא אֲרוּם כָּל כְּנִישְׁתָּא כּוּלְהוֹן קַדִישִׁין וּבֵינֵיהוֹן שַׁרְיָא שְׁכִינְתָּא דַיְיָ וּמַה דֵין אַתּוּן מִתְרַבְרְבִין עַל קְהָלָא דַיְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  רב לכם. הרבה יותר מדאי לקחתם (מ) לעצמכם גדולה: כלם קדושים. כולם שמעו (נ) דברים בסיני מפי הגבורה (תנחומא ד): ומדוע תתנשאו. אם לקחת אתה מלכות, לא היה לך לברר לאחיך כהונה, (ס) לא אתם לבדכם שמעתם בסיני (ע) אנכי ה' אלהיך, כל העדה שמעו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) תיקן בזה הרבה פירוש רב שהוא שם כמו הרבה והוסיף יותר מדאי שבזולת זה יתכן לומר שאותו הרבוי שלקחו הוא בראוי להם וגם הוסיף מלת לקחתם מפני שמלת לכם לבדה אין לה מובן בלתי שתחבר לה מלת לקחתם ומפני שהמחלוקת היתה על הלקיחה לכן אמר פה לקחתם לכם ולא מלת יש לכם ואמר יותר מדאי לא על מה שיש בידם גם פירש מלת לכם לעצמכם שבזולת זה יתכן שלקח וחלק לאחרים גם הוסיף מלת גדולה מפני שמלת הרבה נופל על השפלות כמו על הגדולה והמעלה לכן הוסיף מלת גדולה: (נ) כתב הרא"ם לא ידעתי למה לא פירש זה במלת קדושים תהיו והתקדשתם והייתם קדושים כי עם קדוש וגו'. ונראה לי דאם לא כן יש לו להשיב כאן אף על פי שהעדה היא קדושה אבל משה ואהרן יש בהם קדושה יתירה שהם נביאים ושמעו הדבור מפי הקדוש ברוך הוא לכן פירש כלם שמעו וכו': (ס) (נחלת יעקב) והכי פירושו אם לקחת אתה מלכות הוא כדין שאתה שמעת כל הדברות וכל העדה לא שמעו אלא אנכי ולא יהיה לך אבל מכל מקום לא היה לך לברר לאחיך כהונה דהא אחיך לא שמע יותר מכל העדה וזה שאמר מדוע תתנשאו שניכם אתה ואהרן והיה די בנשיאותך לבד. אבל לא תפרש שכוונתו היה לחלוק גם על המלכות דהא לא מצינו בכל הפרשה מחלוקת כי אם על הכהונה לבד: (ע) (גור אריה) ואם רצה לחדש להם דבר גם כן היה אומר זה לכולם ולא לך בפרט שיהא אהרן כהן ואליצפן נשיא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  רב לכם. כמו די לכם והטעם שתפשתם החלק הרב: כי כל העדה כלם קדושים. כי כל העדה מיום מעמד הר סיני היו קדושים: ובתוכם ה'. כי הלוים נבחרו אחרי היות הכבוד בתוך בני ישראל ואם ידע משה כאשר היה בהר סיני כי נבחר שבט לוי לא ידעו ישראל: תתנשאו. להיות אהרן הכהן הגדול ומשה למעלה ממנו כי הוא למדו: (אבן עזרא)

 אור החיים  רב לכם כי כל העדה וגו' ומדוע וגו'. פירוש רבנות גדולה נטלתם לעצמכם יותר מהראוי, ואם תאמר מה היא הרבנות הגדולה, כי כל העדה כלם קדושים ועוד להם שבתוכם ה' מה שלא השיגה אומה בעולם ואתם רבנים עליהם, עוד רמזו במאמר זה לומר כי השכינה שכנה לכבוד ישראל לא לכבוד אהרן והוא מאמר בתוכם ה', ואומרו ומדוע וגו' פירוש למה אתם מוסיפין היכר הרוממות לעצמיכם עליהם, הכוונה בזה שהם אומרים שאיש ישראל הקרב לגדר שעומד בו אהרן חייב מיתה זו יפליג הנשיאות על קהל ה' ואין ראוי לזלזל כל כך בקהל קדוש קרובי אל עליון לפסלם לבלתי הקרב לעבוד לה' אלהיהם: (אור החיים)

 ספורנו  ויקהלו על משה ועל אהרן. קרח דתן ואבירם נקהלו להתרעם על משה ועל אהרן במעמד חמשים ומאתים נשיאי העדה שהלכו שם בעצת אלה המתרעמים בעת שהיו לפני משה אנשים מבני ישראל הבאים לדין. ואותם החמשים ומאתים נועדו שם כמו הולכים לתומם אל משה להתיצב עמו שם כדי שכשיקהלו קרח דתן ואבירם אחר כך על משה ואהרן יהיו הם כולם כאחד מסכימים לדברי הנקהלים לפני אותם אנשים מבני ישראל שנמצאו שם ובחרו שעה שיהיה שם המון עם כדי לפרסם ולהעביר קול במחנה למען ירבו מתקוממים עמהם: כי כל העדה. כל אחד מהם: כלם קדושים. מכף רגל ועד ראש כמו שאמר והייתם קדושים לאלהיכם: ומדוע תתנשאו. בענין הקדושה שאסרתם העבודה לבכורות ומשה כבר כיהן כל ז' ימי המלואים ואהרן ובניו כהנים לעולם: (ספורנו)


{ד}  וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּפֹּ֖ל עַל-פָּנָֽיו:

 אונקלוס  וּשְׁמַע משֶׁה וּנְפַל עַל אַפּוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וּשְׁמַע משֶׁה הֵיךְ קַנְיַין כָּל חַד מִנְהוֹן יַת אִנְתְּתֵיהּ לְאַשְׁקָיוּתְהֶן מַיָא בְּדוֹקַיָא מְטוֹל משֶׁה וּנְפַל עַל אַנְפּוֹי מִן כִּיסוּפָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויפל על פניו. מפני המחלוקת, (פ) שכבר זה בידם סרחון רביעי, (צ) חטאו בעגל ויחל משה (שמות לב, יא), במתאוננים ויתפלל משה (במדבר יא, ב), במרגלים ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים (שם יד, יג), במחלוקתו של קרח נתרשלו ידיו. משל לבן מלך שסרח על אביו ופייס עליו אוהבו, פעם ושתים ושלש, כשסרח רביעית נתרשלו ידי האוהב ההוא, אמר עד מתי אטריח על המלך שמא לא יקבל עוד ממני (תנחומא ד. במ"ר יח, ו): (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ואם תאמר והא לעיל גבי מרגלים כתיב נמי ויפול משה ואהרן על פניהם ויש לומר דלעיל יש לומר דנפלו על פניהם להתפלל כיון דלא כתיב שם שדברו שום דבר יש לומר שהתפללו אבל הכא כתיב וידבר אל קרח וגו' משמע שבשעת נפילתו דבר עמהם ולא התפלל אם כן למה נפל אלא מפני המחלוקת: (צ) ואם תאמר והרי לא היה להם רק ג' שהרי מחלוקת של קרח היה קודם מרגלים כמו שפירש"י לעיל בפרשת שלח לך ויש לומר דלעיל בפרשת שלח לך פירש"י לפי פירוש הראשון שפירש"י בפרשת ואלה הדברים ששם פירש"י וחצרות מחלוקתו של קרח אבל כאן פירש"י לפי דבר אחר שפירש שם וחצרות קאי על מרים אם כן יכול להיות שמרגלים היו לפני מחלוקת של קרח אם כן היה זה סרחון רביעי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויפול על פניו. ברצונו ויש אומרים כדרך הנבואות: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וישמע משה. בגימטריא מלמד כי חשדוהו באשה: (בעל הטורים)

 אור החיים  וישמע משה ויפול וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר וישמע אחר שאמר הכתוב ויאמרו אליהם מנין יעלה על הדעת שלא ישמע. עוד צריך לדעת מה זאת נפילה. ונראה כי לצד שהמלגלגים לא גמרו גזרת המכוון של הצעת הדברים הודיע הכתוב שהבין משה תכלית הדברים הגם שלא פירשו דבריהם, ואומרו ויפול וגו' נגד מה שאמרו שהם מתנשאים על קהל ה' שכללו בדבריהם משה ואהרן כנגד מה שנוגע למשה נפל על פניו להראות קצה האחרון ההכנעה ושיוה נפשו כעפר הארץ כעבד המשתחוה לפני השררה, וכנגד גדולת אהרן אמר וידבר אל קרח וגו' בקר וגו' פירוש לא תצדיקו דברי בזה עד שתבחינו אם ממני יצאו הדברים אם מה' יצא הדבר:

בקר ויודע וגו'. טעם אומרו בוקר וגו' ולא עשה המבחן באותו זמן עצמו, אולי שכבר נעשה קטורת של בין הערבים שבו המבחן, עוד שלא יחשדוהו שעשה המבחן בזמן בלתי הגון שהוא בין הערבים שאינו זמן הרצון, וכמאמרם ז"ל בזוהר הקדוש (ח"ב לט:) שהוא זמן תגבורת הדינים. עוד נתכוון בזה איש האלהים לתת להם זמן הלילה להתבונן במעשיהם אולי יכירו כי לא טוב עושים ויחזרו בתשובה ורז"ל אמרו (במד"ד פי"ח) טעמים אחרים למה עכב עד בקר, אלו ואלו דברי אלהים חיים:

את אשר לו ואת הקדוש וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר את אשר לו ואת הקדוש, ורז"ל אמרו (זוהר כאן) אשר לו זו לויה הקדוש זו כהונה, וצריך לדעת למה הוצרך להזכיר ענין הלויה כיון שלא ערערו אלא על הכהונה, ולפי מה שפרשתי כי קרח לקח גדולי שבט ראובן עמו בטענתו שתחזיר הגדולה לבכור שבאחים לזה הוכרח להשיב גם על החלוקה זו:

עוד יתבאר בהעיר עוד למה כפל לומר ואת אשר יבחר בו יקריב אליו, אכן ירצה על זה הדרך לצד שבערעורם יש ב' פנים, האחד כי אהרן אינו ראוי כל כך כי יש בהם גדולים וטובים ממנו, והב' שישנו לכיוצא בו בעם הראויים לעמוד לשרת עמו, לזה כנגד מה שנוגע לכהונת אהרן שיש ראוי ממנו אמר את אשר לו פירוש אשר מזומן לו לעבודתו מתחילת הבריאה, על דרך אומרו (ירמי' א') בטרם אצרך בבטן וגו', ואת הקדוש פירוש אחר שיצא לעולם קדש עצמו ועשה עצמו כלי ראוי לשרת בקודש, ודקדק לומר והקריב לרמוז שכבר הקריבו והשרה שכינתו על ידו, וכנגד המובן מהם שרצונם להוסיף עליו אמר ואת אשר יבחר בו יקריב אליו אם יש ראויים כיוצא באהרן לעמוד גם כן לשרת יקריב אליו: (אור החיים)

 כלי יקר  וישמע משה ויפול על פניו. במס' סנהדרין (קי.) אמרו מה שמועה שמע מלמד שחשדוהו בא"א שנאמר (תהלים קו.טז) ויקנאו למשה במחנה. שכל אחד קינא אותו עם אשתו. ודבר זה רחוק מן השכל מאד ומדברי קבלה לא ילפינן כי מאן יימר שחשד זה היה בזמן זה דווקא כי אין לו רמז בפסוק. ע"כ אומר אני שבעל אגדה זו רצה לפרש פסוק כי כל העדה כלם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה'. מה ענין הקדושה אל ההתנשאות, ואת"ל שיש יחס ביניהם והקדושה ראוי שתמנע ההתנשאות א"כ היה לו לומר ומדוע תתנשאו על קהל קודש או עדה קדושה. אלא ודאי כך אמר קרח למשה לפי שמצינו במס' סוטה (ד:) ארז"ל כל המתגאה לסוף נכשל בא"א, ובמקום אחר אמרו (שם ד:) כל המתגאה כאלו בא על כל העריות, וידוע שבכ"מ שתמצא קדושה שם תמצא גדר ערוה כי העריות מחללין הקדושה וכך אמר קרח מסברא דנפשיה הרי כל העדה כלם קדושים וגדורין מעריות וא"כ מדוע תתנשאו להשתרר ולהתגאות כי דבר זה יגרום לכם שתהיו נכשלים בא"א ותחללו קדושת העם, לכך אמר על קהל ה' ולא אמר על קהל קדוש כי אחר ההתנשאות אין כאן קדושה כי כל המתגאה לסוף נכשל בא"א ודבר זה גורם חילול קדושת העם, ובזה הבין משה שקרח חשדו שיהיה נכשל בא"א לכך נאמר וישמע משה ויפול על פניו. וטעמו של דבר נראה לפי שכל המתגאה רוצה שיהיה הוא גבוה מעל כל גבוהים אין עוד מלבדו רודה בכל העולם זולתו, ולפי שכל אשה משועבדת תחת יד בעלה כמ"ש (בראשית ג.טז) והוא ימשל בך. ע"כ אין המתגאה יכול לסבול אפילו ממשלה זו שתהיה ביד אחר וע"כ נקט דוקא א"א ולא שאר עריות, ומדוקדק הלשון שאמר לסוף נכשל בא"א, כי כל מי שמתגאה הרי הוא הולך ובודק בכל מיני שררה שרואה בזולתו לכבוש את הכל תחת ידו כדי שתהיה ידו בכל הממשלות, ולא ישקוט האיש בכל השררות שכבר השיג עד שלסוף יתן עיניו גם בממשלת האיש על אשתו וירצה לכבוש תחת ידיו וזהו לשון לסוף כי באמת הממשלה זו שסופו לבקש הוא סוף כל דבר וקץ לכולם. וזה פירוש יקר מאד הן בפר' זו הן בלשון הגמרא. (כלי יקר)


{ה}  וַיְדַבֵּ֨ר אֶל-קֹ֜רַח וְאֶֽל-כָּל-עֲדָתוֹ֘ לֵאמֹר֒ בֹּ֠קֶר וְיֹדַ֨ע יְהֹוָ֧ה אֶת-אֲשֶׁר-ל֛וֹ וְאֶת-הַקָּד֖וֹשׁ וְהִקְרִ֣יב אֵלָ֑יו וְאֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר יִבְחַר-בּ֖וֹ יַקְרִ֥יב אֵלָֽיו:

 אונקלוס  וּמַלִיל עִם קֹרַח וְעִם כָּל כְּנִשְׁתֵּהּ לְמֵימַר בְּצַפְרָא וִיהוֹדַע יְיָ יָת דְכָשַׁר לֵהּ וְיָת דְקַדִישׁ וִיקָרֵב לָקֳדָמוֹהִי וְיָת דִי יִתְרְעֵי בֵהּ יְקָרֵב לְשִׁמוּשֵׁהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל עִם קרַח וְעִם כְּנִישַׁת סַעֲדוֹי לְמֵימָר צַפְרָא וִיהוֹדַע יְיָ יַת דְכָשַׁר לֵיהּ וְיַת דְקַדִישׁ וְיִקְרַב לְפוּלְחָנֵיהּ וְיַת דְיִתְרְעֵי בֵיהּ יִקְרַב לְשַׁמוּשֵׁיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  בקר וידע וגו'. עתה (ק) עת שכרות הוא לנו ולא נכון להראות לפניו, והוא היה מתכוין לדחותם שמא יחזרו בהם (במ"ר שם ז): בקר וידע ה' את אשר לו. לעבודת (ר) לויה. ואת הקדוש. לכהונה: והקריב. אותם אליו, והתרגום מוכיח כן, ויקרב לקדמוהי (ש) יקרב לשימושיה (תנחומא ה). ומדרשו, בקר, אמר להם משה, גבולות חלק הקב"ה בעולמו, יכולים אתם להפוך בוקר לערב, כן תוכלו לבטל את זו, שנאמר ויהי ערב ויהי בקר (בראשית א, ה) ויבדל (שם ד), כך ויבדל אהרן להקדישו וגו' (דברי הימים-א כג, יג): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) שהיו עוסקין במחלוקת כל היום לכך אמר עת שכרות היא לנו כמו שמצינו שכורת ולא מיין שמע מינה אף על פי שלא שתו נקראו שכור ותו קשה לרש"י למה לא עשה משה לעצמו דעת מיושבת לכן פרש"י הוא היה מכוין כו': (ר) דכתיב בהו והיו לי הלוים. ואם תאמר והלא לא היו חולקים רק על עבודת כהונה ויש לומר כך אמר משה אם אומר להם ואת הקדוש לכהונה כיון שהם רואין שאין להם כח לחלוק על הכהונה יחלקו על הלויה וזהו כדין מאחר שהיו בכורים והלוים באים תחתיהם לכן פירש וכו': (ש) וה"פ בוקר ויודע ה' מי הוא אשר לו לעבודת לויה כענין שנאמר והיו לי הלוים ומי שהוא קדוש לכהונה כענין שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים ולפי זה ישאר מלת והקריב אליו בלי מובן לכן הוסיף מלת אותם ואיך יהיה זה שיקריבו כל הר"ן איש המבקשים הכהונה ויקריבו הקטרת לפניו ומלת אליו כמו לפניו ואז יבחן מי הוא הקדוש וידעו הכל כי אהרן הוא הקדוש לכהונה כשיתקבל הקטרת שלו והלוים הם הראוים לעבודת הלוים כי כאשר ישרפו כל מקריבי הקטרת ובתוכם היה קרח שהיה לוי ונשרף יתבטל תרעומת הלוים והתרגום מוכיח כן שהראשון מתרגם לקדמוהי והשני לשימושיה ואליו שבפסוק שאחריו יחוייב שפירושו הוא שיהיה לעבודת הכהונה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  את אשר לו. השבט הנבחר וזאת תשובה לדתן ולאבירם ולנשיאי העדה שהיו הבכורים: ואת הקדוש. בשבטו להיותו כהן גדול: (אבן עזרא)

 ספורנו  וידבר אל קרח ואל כל עדתו. הודיעם שהרגיש בתחבולותם ובקשר עדתם: את אשר לו. מי הוא המדבר לכבודו יתברך: ואת הקדוש והקריב אליו. ויודיע מי הוא הקדוש שראוי שיקריב לפניו קרבנות: ואת אשר יבחר בו יקריב אליו. אותו לבדו יקריב ה' לו מתוך ההפכה שתהיה בשאר כענין הבדלו מתוך העדה: (ספורנו)

 כלי יקר  בוקר ויודע ה' את אשר לו. אין פירושו הגבלת זמן לאמר מחר יהיה האות הזה, דא"כ הל"ל בקר יודע ה', מהו ויודע בוי"ו, ואשר אליו מבעי ליה מהו לו. אלא כך פירושו הבקר יאמת ויברר הדין עם מי וזה לפי שקרח חלק על הכהונה ועל המתנות כהונה כדאיתא במדרש (ילקוט טז.א) במעשה אשר סיפר קרח לכל העדה אלמנה היה לה כבשה ולקח אהרן ראשית הגז והבכור וזרוע ולחיים כו', וראיה לזה שהרי אחר אשר נחה שקטה הארץ מן המחלוקת נתן ה' לאהרן המתנות ברית מלח עולם. ש"מ שקרח היה מערער עליהם, ואמר משה בזאת תדעון כי נתן ה' לאהרן המתנות חלף עבודתו כי כל דבר הניתן בבקר הוא הדבר הניתן בשמחה ובפנים מאירות וזה הוראה שהנתינה דבר הגון כמו שפירש"י פר' בשלח (טז.ז) על המן שניתן בבקר. ולכך נאמר לקמן במתנות כהונה ואני הנה נתתי לך פירש"י בשמחה, כמו הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו (שמות ד.יד) והיינו בפנים מאירות וכל דבר הניתן בשמחה ובפנים מאירות ניתן בבקר בבקר בהטיבו את אשר שאל כהוגן וא"כ הבקר יברר שהאמת עם אהרן, ויודע ה' את אשר לו. כי לו ית' הכסף והזהב ומשלו יתן לו ה' למשרתיו עושי רצונו ולא כמו שאמר קרח שלקחם בלא הורמנא דמלכא ית'.

ומדקאמר משה לא חמור אחד נשאתי. ש"מ שכשם שחשדוהו שנתן לאהרן הכהונה כדי שיזכה במתנות כהונה כך חשדו את משה לומר אך לו המלוכה כדי לזכות בזה משפט המלוכה את חמוריכם יקח וגו' (שמואל א ח.טז). ע"כ אמר כמתנצל לא זו שלא לקחתי בזרוע חמור של אחד מהם אלא אפילו במתנה לא לקחתי מהם לכך אמר נשאתי לשון וישא משאת מאת פניו. (בראשית מג.לד) ולפי שמדרך המלכים להרע למי שאין נותן לו מתנות לכך אמר ולא הרעותי את אחד מהם. ולפי מה שפירשנו למעלה שקרח חלק על הבריאה אמר כאן בקר. כי מצד שאין אתה יכול להפך הבקר לערב בזה ויודע ה' את אשר לו. כי לו ית' תבל ומלואה והוא הממליך מלכים ובידו יתברך להקריב אליו את אשר יבחר בו. (כלי יקר)


{ו}  זֹ֖את עֲשׂ֑וּ קְחוּ-לָכֶ֣ם מַחְתּ֔וֹת קֹ֖רַח וְכָל-עֲדָתֽוֹ:

 אונקלוס  דָא עַבִידוּ סָבוּ לְכוֹן מַחְתְּיָן קֹרַח וְכָל כְּנִשְׁתֵּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  דָא עִיבִידוּ סָבוּ לְכוֹן מַחְתְּיַין קרַח וְכָל כְּנִישַׁת סַעֲדוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  זאת עשו קחו לכם מחתות. מה ראה לומר להם כך אמר להם, בדרכי העובדי כוכבים ומזלות יש נימוסים הרבה וכומרים הרבה וכולם (ס"א ואין כולם) מתקבצים בבית אחד, אנו אין לנו אלא ה' אחד ארון אחד ותורה אחת ומזבח אחד וכהן גדול אחד, ואתם מאתים וחמשים איש מבקשים כהונה גדולה, אף אני רוצה בכך, הא לכם תשמיש חביב מכל, היא הקטורת החביבה מכל הקרבנות, וסם המות נתון בתוכו שבו נשרפו נדב ואביהוא, לפיכך התרה בהם, והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש, כבר הוא בקדושתו, וכי אין אנו יודעים שמי שיבחר הוא הקדוש, אלא אמר להם משה, הריני אומר לכם שלא תתחייבו, מי שיבחר בו יצא חי וכולכם אובדים (במ"ר יח, ז-ח): מחתות. כלים שחותין בהם גחלים, ויש להם בית יד: (רש"י)

 אבן עזרא  זאת. הבחינה: (אבן עזרא)


{ז}  וּתְנ֣וּ בָהֵ֣ן | אֵ֡שׁ וְשִׂ֩ימוּ֩ עֲלֵיהֶ֨ן קְטֹ֜רֶת לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙ מָחָ֔ר וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר-יִבְחַ֥ר יְהֹוָ֖ה הוּא הַקָּד֑וֹשׁ רַב-לָכֶ֖ם בְּנֵ֥י לֵוִֽי:

 אונקלוס  וְהָבוּ בְהוֹן אֵשָׁתָא וְשַׁוִיאוּ עֲלֵיהוֹן קְטוֹרֶת בּוּסְמִין קֳדָם יְיָ מְחַר וִיהֵי גַבְרָא דְיִתְרְעֵי יְיָ הוּא קַדִישּׁ סַגִי לְכּוֹן בְּנֵי לֵוִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְהָבוּ בְהוֹן אֵישָׁתָא וְשַׁווּ עֲלֵיהוֹן קְטוֹרֶת בּוּסְמִין קֳדָם יְיָ מְחַר וִיהֵי גַבְרָא דְיִתְרְעֵי בֵיהּ יְיָ הוּא דְקָדִישׁ סַגִי לְכוֹן בְּנֵי לֵוִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  רב לכם בני לוי. דבר גדול אמרתי לכם. ולא טפשים היו, שכך התרה בהם וקבלו עליהם לקרב, אלא הם חטאו על נפשותם, שנאמר את מחתות החטאים האלה בנפשותם. וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה, (ת) עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן, אמר, בשבילו אני נמלט, וכ"ד משמרות עומדות לבני בניו כולם מתנבאים ברוח הקודש, שנאמר כל אלה בנים להימן (דברי הימים-א כה, ה), אמר, אפשר כל הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אדום, לכך נשתתף לבוא לאותה חזקה, ששמע מפי משה שכולם אובדים ואחד נמלט. אשר יבחר ה' הוא הקדוש, טעה ותלה בעצמו, ולא ראה יפה לפי שבניו עשו תשובה, ומשה היה רואה. (תנחומא ה): רב לכם. דבר גדול נטלתם בעצמכם (א) לחלוק על הקב"ה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) ר"ל מאחר שלא קראו הכתוב חוטא בנפשו אם כן בודאי היה לו איזה טעם שסמך עליו: (א) ורב דהכא פירש"י שהוא תואר כמשפט וחסר הדבר המתואר ומלת רב הראשון פירוש אותו הרבה שפירש שם ולא תואר מפני ששם היה קרח החולק על ריבוי המעלות שלקחו לעצמם לכן פירשו מענין רבוי וכן תמיהת משה לא היתה רק על גודל עזות פניהם לחלוק על הקדוש ברוך הוא לכן פירש מלת רב דהכא מענין גודל ובלי תוספת נטלתם אין מובן מאמר רב לכם ואמר בעצמכם ולא לעצמכם כדלעיל מפני שהעזות שהוא הדבר הגדול שנטלו היא דבוקה בעצמם ולא לקוחה מן החוץ לכך פירש לכם בעצמכם ולעיל היא לקוחה כי השררה שלקחו היה מן החוץ לכך פירש לכם לעצמכם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  רב לכם בני לוי. וזה פירושו שאמר להם המעט ואמר הכתוב ויאמר משה אל קרח כי הדבור הראשון עם קרח ועם כל עדתו וזה עם הלוים: (אבן עזרא)

 ספורנו  הוא הקדוש. הוא לבדו שלא יזכה לזה אלא אחד בלבד וזה אמר למען ייראו וישובו בתשובה ולא יאבדו כי לא יחפוץ במות המת: רב לכם בני לוי. אתם האדם אשר לקרח דבר גדול אתם מטילים עליכם כי יותר יקצוף ה' עליכם בהיותכם כבר נבחרים לעבודתו: (ספורנו)

 דעת זקנים  והיה האיש אשר יבחר ה'. וכי אינם יודעים זה אלא כך אמר מתרה אני בכם שלא תחייבו עצמכם כי תדעו שהקטרת חביב לפני הקב"ה יותר מכל הקרבנות ובו נתון סם המות שבו נשרפו נדב ואביהוא וכל מי שיבחר הקב"ה מכם הוא הקדוש כלו' יצא חי וכלכם אובדים ואפ"ה קבלו עליהם התראה והקריבו. וזש"ה החטאים האלה בנפשותם שכבר התרה בהם. וא"ת קרח שפקח היה מה ראה לעשות שטות כזה אלא עינו הטעתו שראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו כדפרש"י ז"ל וכו' ועוד דרש אני בן יצהר כד"א תירושך ויצהרך תירוש זה היין יצהר זה השמן ובכל המשקין כשתתן בהם שמן השמן עולה למעלה וא"כ די להיות למעלה מכולן. ולא עוד אלא שנא' ואלה בני היצהר וכי יש בנים לשמן אלא אלו אהרן ודוד שנמשחו בשמן המשחה אהרן נטל כהונה ודוד נטל מלכות ומה אלו שלא נמשחו אלא בשמן בלבד נטלו כהונה ומלכות אני שאני בן השמן אינו דין שאהיה כהן גדול או מלך מיד חלק על משה: (דעת זקנים)


{ח}  וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל-קֹ֑רַח שִׁמְעוּ-נָ֖א בְּנֵ֥י לֵוִֽי:

 אונקלוס  וַאֲמַר משֶׁה לְקֹרַח שְׁמָעוּ כְעַן בְּנֵי לֵוִי: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר משֶׁה לְקרַח וְלִגְנִיסָתֵיהּ קַבִּילוּ כְעַן בְּנֵי לֵוִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי. התחיל לדבר עמו דברים רכים, כיון שראהו קשה עורף, אמר, עד שלא ישתתפו שאר השבטים ויאבדו עמו, אדבר גם אל כולם, התחיל לזרז בהם שמעו נא בני לוי: (רש"י)


{ט}  הַמְעַ֣ט מִכֶּ֗ם כִּֽי-הִבְדִּיל֩ אֱלֹהֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֶתְכֶם֙ מֵֽעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל לְהַקְרִ֥יב אֶתְכֶ֖ם אֵלָ֑יו לַֽעֲבֹ֗ד אֶת-עֲבֹדַת֙ מִשְׁכַּ֣ן יְהֹוָ֔ה וְלַֽעֲמֹ֛ד לִפְנֵ֥י הָֽעֵדָ֖ה לְשָֽׁרְתָֽם:

 אונקלוס  הַזְעֵר לְכוֹן אֲרֵי אַפְרֵשׁ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל יָתְכוֹן מִכְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל לְקֳרָבָא יָתְכוֹן קֳדָמוֹהִי לְמִפְלַח יָת פּוּלְחַן מַשְׁכְּנָא דַיְיָ וּלְמֵקַם קֳדָם כְּנִשְׁתָּא לְשַׁמָשׁוּתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  הַזְעֵירָא הִיא לְכוֹן אֲרוּם אַפְרֵישׁ אֱלָהָא דְיִשְרָאֵל יַתְכוֹן מִן כְּנִישְׁתָּא דְיִשְרָאֵל לְקָרָבָא יַתְכוֹן לְשִׁימוּשֵׁיהּ לְמִפְלַח יַת פּוּלְחַן מַשְׁכְּנָא דַיְיָ וּלְמֵיקוּם קֳדָם כְּנִישְׁתָּא לְשַׁמְשׁוּתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולעמוד לפני העדה. לשיר על הדוכן: (רש"י)

 אבן עזרא  המעט. הדבר מעט הוא אצלכם: לפני העדה לשרתם. בהביאם את עולותיהם ואת זבחיהם: (אבן עזרא)

 ספורנו  ולעמוד לפני העדה לשרתם. לשרת את האל יתעלה בשיר ואת משכנו בעבודת משא וזולתו ורצה שתעשו זה השרות לפני העדה להודיעם חסרונם שנפסלו הם מן העבודה ואתם נבחרתם תחתם: (ספורנו)

 כלי יקר  המעט מכם וגו'. לכם לא נאמר אלא מכם, לפי שמדבר על המרד והמעל היוצא מכם וכי דבר מועט וקטן הוא מרד כזה שמי שנותנין לו איזו מינוי יערער על שלא נתנו לו עוד מינוי גדול מזה. וי"א שמדבר כלפי המיעוט שהלוים המעטים מכל השבטים, כי הבדיל ה' אתכם וגו' והיינו לעבודת ארון המכלה בכם, ובקשתם גם כהונה ותסתכנו ביותר כי כל הקרב הקרב ביותר אל ארון ברית ה' מסוכן ביותר, ואהרן מה הוא. כי לעולם היה עניו ביותר ואינו מחשיב את עצמו לכלום ע"כ הוא מתקיים אע"פ שהוא קרוב אל ה' ביותר כמ"ש (סנהדרין יד.) הוי קבל וקיים, אבל כל מי שאינו בערכו בגדר הענוה אינו מתקיים אם יבא לפני ה' בלב גס. (כלי יקר)


{י}  וַיַּקְרֵב֙ אֹֽתְךָ֔ וְאֶת-כָּל-אַחֶ֥יךָ בְנֵֽי-לֵוִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבִקַּשְׁתֶּ֖ם גַּם-כְּהֻנָּֽה:

 אונקלוס  וְקָרֵב יָתָךְ וְיַת כָּל אֲחָךְ בְּנֵי לְוֵי עִמָךְ וּכְעַן אַתּוּן בָּעָן אַף כְּהוּנְתָא רַבְּתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְקָרֵיב יָתָךְ וְיַת כָּל אָחָךְ בְּנֵי לֵוִי עִמָךְ וּכְדוּן אַתּוּן תַּבְעִין אוּף כְּהוּנְתָּא רַבְּתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויקרב אותך. לאותו שירות שהרחיק ממנו שאר (ב) עדת ישראל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) לא ויקרב אותך אליו שכבר אמר להקריב אתכם אליו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויקרב אותך. וכאשר הקריב אותך ואחיך בקשתם גם כהונה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ובקשתם. ג'. ובקשתם גם כהונה ובקשתם משם את ה' אלהיך ובקשתם אותי וגו' בירמיה על הגלות כשתבקשו אותי בגלות בתשובה ותגאלו אז ובקשתם גם כהונה שהיא בטלה מכם כל זמן שאתם בגלות: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויקרב וגו'. צריך לדעת מה היא ההבדלה שאמר בפסוק שלפני זה ומה היא הקריבה שאמר כאן, ואולי שנתכוון לב' הדרגות הא' הוא הבדלת שבט לוי מעדת ישראל בדרך כלל וכנגד זה אמר כי הבדיל וגו' מעדת ישראל והב' הקרבת בני קהת שהקריבם יותר משאר הלוים לשאת קדש קדשים, ועיין מה שפירשתי בפסוק (ד' ב') נשא את ראש בני קהת, וכנגד זה אמר ויקרב אותך ואת כל אחיך פירוש ענף הקהתים בני לוי, ודקדק לומר אותך רמז לו שכולן נסמכין עליו והוא גדול שבכולן: (אור החיים)


{יא}  לָכֵ֗ן אַתָּה֙ וְכָל-עֲדָ֣תְךָ֔ הַנֹּֽעָדִ֖ים עַל-יְהֹוָ֑ה וְאַֽהֲרֹ֣ן מַה-ה֔וּא כִּ֥י (תלונו) תַלִּ֖ינוּ עָלָֽיו:

 אונקלוס  בְּכֵן אַתְּ וְכָל כְּנִשְׁתָּךְ דְאִזְדַמַנְתּוּן עַל יְיָ וְאַהֲרֹן מַה הוּא אֲרֵי אִתְרַעַמְתּוּן עֲלוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  בְּגִין כֵּן אַנְתְּ וְכָל כְּנִישַׁת סַעֲדָךְ דְאִזְדַמַנְתּוּן עַל מֵימְרָא דַיְיָ וְאַהֲרן מַה הוּא אֲרוּם מִתְרַעֲמִין אַתּוּן עֲלוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  לכן. בשביל כך, (ג) אתה וכל עדתך הנועדים אתך על ה', כי בשליחותו עשיתי לתת כהונה לאהרן, ולא לנו הוא המחלוקת הזה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) פירוש אין הלמ"ד שורש כמו האל"ף שבמלת אכן שהיא מלה מורכבת מאך וכן והכ"ף משמשת לכ"ף ממלת אך ולכ"ף ממלת כן אבל למ"ד של מלת לכן היא שימוש כלמ"ד אמרי לי אחי בשבילי אף כאן לכן בשביל כן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לכן. על כן קשרתם אתה וכל עדתך שאתם נועדים על השם והטעם כמו ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו שעשו וועד להריב עם השם וכן בהצותם על ה' וי''א כי ה''א הנועדים נוסף: מה הוא. מה פשעו מה הוא עושה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  תלינו עליו. תלונו כתיב וי להם שהרהרו על רבם: (בעל הטורים)

 אור החיים  לכן אתה וכל וגו'. אומרו לכן הוא שבועה, והשבועה היא שנועדים על ה' וזה הוא שיעור הדבר אתה וכל עדתך הנועדים בשבועה שעל ה' אתם נועדים לסתור דבריו, ואמר כן אולי ירתעו וירעדו מלהחזיק במחלוקת: (אור החיים)

 ספורנו  לכן אתה וכל עדתך הנועדים. אני אומר לכם: על ה'. דעו שאני משליך על ה' יהבי שיתבע הוא עלבונינו ולא אתקומם אני עליכם כלל: (ספורנו)


{יב}  וַיִּשְׁלַ֣ח מֹשֶׁ֔ה לִקְרֹ֛א לְדָתָ֥ן וְלַֽאֲבִירָ֖ם בְּנֵ֣י אֱלִיאָ֑ב וַיֹּֽאמְר֖וּ לֹ֥א נַֽעֲלֶֽה:

 אונקלוס  וּשְׁלַח משֶׁה לְמִקְרֵי לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַאֲמָרוּ לָא נִסָק: (אונקלוס)

 יונתן  וְשָׁדַר משֶׁה פּוּלִין לְזַמָנָא לְבֵי דִינָא רַבָּא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַאֲמָרוּ לָא נֵיסוֹק: (תרגום יונתן)

 רש"י  וישלח משה וגו'. מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, שהיה משה מחזר אחריהם להשלימם בדברי שלום (סנהדרין קי): לא נעלה. פיהם הכשילם שאין להם אלא ירידה: (רש"י)

 אבן עזרא  לא נעלה. יתכן שהיה אהל מועד בתוך המחנה במקום גבוה על כן מלת העלו מסביב או מי שילך לעבודת השם או אל המקום הנבחר יקרא עולה: (אבן עזרא)

 אור החיים  וישלח משה לקרא וגו'. נתחכם בזה לדבר עמם ביחוד שלא בשעת הוועד אולי ירויח דעתם אחד לאחד, גם באמצעות החשיבות אשר הוא מחשיבם לדבר אליהם מכללות הנועדים יתרכך לבם להטות אוזן, ודקדק הכתוב לומר וישלח משה לקרא וגו' שלא היה צריך לזכרון משה ויסמוך על זכרונו בסמוך, אלא להעיר מי הוא השולח משה מלך ישראל ונביא ה' לקרא לב' הדיוטות אולי בזה יתעשתו להטות אזנם אליו:

לא נעלה וגו' המעט וגו'. אומרו לא נעלה, לפי מה שפירשתי שנתחכם משה לעשות להם מעלה לדבר עמהם ביחוד אמרו אין אנו חפצים במעלה זו שאתה מחשיב אותנו לשלוח אחרינו, גם נתכוונו במאמר זה לומר שהגם ששליחות זה יהיה להנאתם לעשות להם איזה כבוד ומעלה אף על פי כן לא נעלה, מואסים הם אותה המעלה אשר תבא להם ממשה, ונתנו טעם לדבריהם ואומרו המעט כי העליתנו וגו' פירוש הקטן דבר זה שעשית לנו שהעליתנו פירוש עשית לנו הדבר בגדר העלאה וכבוד ביציאת מצרים והיה תכלית העליה ירידה מארץ זבת חלב ודבש שהיינו שם להמיתנו במדבר אם כן מעלותיך אינם אלא השפלות וירידות, ואמרו כי תשתרר וגו' פירוש אין טעמך בכל העניינים אלא להשתרר לא להטיב לנו, גם בשליחות זה שאתה שולח אחרינו לא לטובתינו אתה מתכוון אלא להשתרר, והוא אומרו גם השתרר, גם נתכוונו בכפל תשתרר גם השתרר לומר כי שררותו של משה היא כפולה ומכופלת מהשררה שהיתה עליהם קודם צאתם ממצרים, וזה שיעור הדברים כי תשתרר עלינו בריבוי השררות, והוא אומרו גם השתרר, ואולי שרמזו לו גם כן שהוא חפץ להתעכב במדבר להמשיך השררה של עצמו לפי מה שאמרו ז"ל (שמו"ד פ"ה) כי מלכותו של משה לא היתה עומדת אלא במדבר, ולזה אמרו גם השתרר: (אור החיים)

 כלי יקר  ויאמרו לא נעלה. לאיזו הר קרא להם לעלות ומהו שאמרו העיני האנשים ההם תנקר. וביאור הענין שמשה שלח אחריהם לדבר על לבם דברי שלום, והמה חשדו את משה שלכך שלח אחריהם לפי שהם גדולים והעיקר במחלוקת זה ורוצה משה ליתן להם איזו מינוי של שררה דרך שחד כדי שיסתלקו מן המחלוקת ואז ממילא יסתלקו כולם, ע"כ השיבו למשה לא נעלה. לא נקבל ממנו דרך שחד שום מעלה ושררה, וע"ז אמרו העיני האנשים ההם תנקר. כי השוחד יעור. (דברים טז.יט) וכי אתה סובר לעור עינינו בשוחד זה, וכדי לתקן לשון האנשים ההם. נראה שלא על עצמם אמרו כן אלא על כל האנשים אשר אתם כי אף אם אנחנו נשתוק בעבור שתתן לנו איזו שררה או נחלת שדה וכרם. מ"מ האנשים אשר אתנו כ"ש דפקרו טפי, העיני האנשים ההם אשר אתנו תנקר שיהיו כל כך עורים שלא ירגישו בתחבולה זו לפיכך לא נעלה לא נקבל ממך שום שררה ועליה.

ומה שהכניסו תוך סיפור זה המעט כי העליתנו וגו'. חדא ועוד קאמרו מתחילה אמרו שכך דרכך שאתה מבטיח ואינו עושה כי כך הבטחת את בני ישראל להביאם אל ארץ זבת חלב ודבש, והעליתנו ממצרים ארץ טובה וכל זה עשית כי תשתרר עלינו כדי להראות שררתך עלינו ולא אתה בלבד אלא גם השתרר אחרים עלינו כאהרן וזולתו, אף אל ארץ זבת חלב ודבש לא הביאתנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם וגו'. אמרו ממ"נ למה זה אתה שולח אחרינו, אם להבטיח לנו איזו נחלת שדה וכרם כשנבא לארץ הרי זה דבר שלא בא לעולם כי עדיין לא הביאתנו שמה ותתן לנו עכשיו נחלת שדה וכרם. ואף את"ל שחברינו לא ירגישו בתחבולה זו כי נתינה זו לעתים רחוקים מ"מ יש כמה דברים בגו הן מצד שהרי לא נעלה לארץ כי כבר נגזרה גזירה שנמות במדבר, ואת"ל שנתינה זו תהיה לזרעינו מ"מ מה כשרון לנו בזה, וגם לזרעינו הדבר בספק כי מדרכך להיות מבטיח ואינו עושה. ועוד שהדבר לא בא לעולם עדיין. ואם תרצה ליתן לנו איזו שררה תיכף ומיד יש חששא אחרת שחברנו ירגישו בתחבולה זו העיניהם תנקר שלא יראו עין בעין תחבולה זו.

וי"א ניקור עינים זה קאי על הצרעה, שהבטיחם שהצרעה ישלח ה' לפניהם. (שם ז.כ) כדי שתנקר עיני הכנענים ואמרו אף אם באמת יהיו סומים מ"מ חזק הוא ממנו ולא נוכל לעלות אל העם זה"ש לא נעלה. (כלי יקר)


{יג}  הַמְעַ֗ט כִּ֤י הֶֽעֱלִיתָ֨נוּ֙ מֵאֶ֨רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ לַֽהֲמִיתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי-תִשְׂתָּרֵ֥ר עָלֵי֖נוּ גַּם-הִשְׂתָּרֵֽר: (ס)

 אונקלוס  הַזְעֵיר אֲרֵי אַסֵקְתָּנָא מֵאַרְעָא עָבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ לְקַטָלוּתָנָא בְּמַדְבְּרָא אֲרֵי אִתְרַבְרַבְתְּ עֲלָנָא אַף אִתְרַבְרָבָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  הַזְעֵירָא הוּא אֲרוּם אַסֵיקְתָּנָא מִמִצְרַיִם אַרְעָא דְעַבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ לְקַטְלוּתָנָא בְּמַדְבְּרָא אֲרוּם מִתְרַבְרְבַת עֲלָנָא אוּף אִתְרַבְרְבָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  המעט. הדבר קל כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש כי מצרים בנגב ארץ ישראל והבא ממצרים לארץ כנען באמת הוא עולה: כי תשתרר עלינו. העליתנו ממצרים כדי שתשתרר עלינו: גם השתרר. גם שררות רבות אתה ואחיך: (אבן עזרא)


{יד}   שני  אַ֡ף לֹ֣א אֶל-אֶ֩רֶץ֩ זָבַ֨ת חָלָ֤ב וּדְבַשׁ֙ הֲבִ֣יאֹתָ֔נוּ וַתִּ֨תֶּן-לָ֔נוּ נַֽחֲלַ֖ת שָׂדֶ֣ה וָכָ֑רֶם הַֽעֵינֵ֞י הָֽאֲנָשִׁ֥ים הָהֵ֛ם תְּנַקֵּ֖ר לֹ֥א נַֽעֲלֶֽה:

 אונקלוס  בְּרַם לָא לְאַרְעָא עָבְדָא חֲלָב וּדְבָשׁ אַעֵלְתָּנָא וִיהַבְתְּ לָנָא אַחֲסָנַת חַקְלִין וְכַרְמִין הַעֵינֵי גֻבְרַיָא הָאִינוּן תְּשַׁלַח לְעַוָרָא לָא נִסָק: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרַם לָא לְאַרְעָא עַבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ אַעַלְתָּנָא וִיהַבְתְּ לָנָא אַחְסָנַת חַקְלִין וְכַרְמִין הַעֵינֵיהוֹן דְגוּבְרַיָא הָאִינוּן דִבְאַרְעָא הַהִיא תְּסַנְוַור וּתְנַצֵחַ יַתְהוֹן לָא נֵיסוֹק לְתַמָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותתן לנו. הדבר מוסב על לא האמור למעלה, כלומר לא הביאותנו ולא נתת לנו נחלת שדה וכרם, אמרת לנו אעלה אתכם מעני מצרים (ד) אל ארץ וגו' (שמות ג, יז), משם הוצאתנו, ולא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו, אלא גזרת עלינו להמיתנו במדבר, שאמרת לנו במדבר הזה יפלו פגריכם (במדבר יד, כט): העיני האנשים ההם תנקר וגו'. אפילו אתה שולח לנקר את עינינו אם לא נעלה (ה) אליך, לא נעלה: האנשים ההם. כאדם התולה קללתו בחבירו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) כלומר ולולא שנדר להם להביאם לא אמרו לו זה כי לא היה מחויב להביאם והפך המקרא להורות שהי' המקרא ראוי להיות המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש ולא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו להמיתנו כדי שתשתרר שלפי זה לא תצטרך למלת אף ולכן השמיטה אבל לפי סדר הכתוב צריך לומר לא די שעשית לנו הרעה למות במדבר אלא אף הטובה שנדרת לנו לא עשית שאלו עשית לנו הטובה גם הרעה היינו מקבלים. שאם נפרש כן היה קשה מה הוא שהתרעמו על הטובה כיון שימותו מה להם לארץ זבת חלב ודבש לכן מהפך רש"י הכתוב כי לפי פירושו יהיו שני דברים ולא עוד אלא שגזרת עלינו מיתה ודו"ק: (ה) דקשה פשיטא שאם ינקר עיניהם שלא יוכלו לעלות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש. והטעם שהוצאתנו ממקום טוב ואילו הביאותנו למקום טוב כמוהו ונתת לנו שדה וכרם כאשר היה לנו במצרים ותבקש שררה היינו סובלים רק הסירותנו ממקום טוב משדותינו וכרמנו ולא הביאותנו אל מקום כמוהו ולמה תבקש שררה: העיני האנשים ההם. טעמו תרצה לנקר עיני האנשים ההם רמז ליוצאים ממצרים כאילו אמר תרצה לנקר העינים שלא תראינה כי זה שעשית לנו נראה הוא לעינים ודרך משל לומר סגורות הן עיני פלוני על כן לא יראה על כן לא נעלה ויש אומרים התרצה להחשיך העינים שלא תראינה כלומר אחיזת עינים אתה עושה לנו לא נעלה ויש אומרים אילו היית מנקר עינינו לא נעלה ואמר האנשים ההם על דרך בני אדם חסרי דעת שלא ירצו לדבר על נפשם בגנאי והנכון בעיני שמלת האנשים ההם רמז לזקנים שהיו עם משה כי כן כתוב וילכו אחריו זקני ישראל: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  העיני. ב' במסורה העיני האנשים ההם ואידך העיני בשר לך מלמר שדתן ואבירם הטיחו דברים כלפי מעלה אלא שכינה הכ' עליהם ולפי הפשט העיני האנשים ההם תנקר שאתה רוצה לעשות אותנו עורים ועינים לנו שכבר אמרת להביא אותנו אל ארץ זבת חלב ודבש ועתה אתה אומר להמיתנו במדבר: (בעל הטורים)

 אור החיים  אף לא אל ארץ וגו'. קשה אחר שאמרו להמיתנו במדבר מה מקום להתרעם על מדרגה קטנה ממנה, ורש"י ז"ל ישב בדוחק, ואולי שנתכוונו לומר ששלילת הליכתם אצלו לא לצד גדר הרעה שקבלו ממנו שהוציאם להמיתם במדבר אלא אפילו לצד העדר הטוב המובטחים ממנו לבד, והוא אומרו אף לא אל וגו' פירוש אף לצד לא אל ארץ וגו' לטעם זה לבד העיני האנשים וגו' ומכל שכן שסבבם הקרבת הנזק:

העיני וגו' לא נעלה. פירוש בוחרים ניקור עיניהם ממעלה אשר יובטחו בה ממנו, בזה גילו עוצם הפלגת השנאה אשר שנואה טובת הצדיק אצלם יותר מניקור עיניהם, לזה חרה אפו של משה מאוד: (אור החיים)

 ספורנו  אף לא אל ארץ. ותתן לנו. לא די שהרעות לנו להוציאנו מארץ זבת חלב ודבש אל המדבר כי גם אתה מצחק בנו שלא הביאותנו אל הארץ שאמרת כלל ודבריך הם כאלו נתת לנו בה נחלת שדה וכרם בצוותך מצות התלויות בארץ ואמרת לא תכלה פאת שדך ופרט כרמך כאלו כבר היתה שלנו והיו לנו בה שדה וכרם: העיני האנשים ההם תנקר. התחשוב לנקר עינינו באופן שלא נכיר תחבולותיך: (ספורנו)


{טו}  וַיִּ֤חַר לְמֹשֶׁה֙ מְאֹ֔ד וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל-יְהֹוָ֔ה אַל-תֵּ֖פֶן אֶל-מִנְחָתָ֑ם לֹ֠א חֲמ֨וֹר אֶחָ֤ד מֵהֶם֙ נָשָׂ֔אתִי וְלֹ֥א הֲרֵעֹ֖תִי אֶת-אַחַ֥ד מֵהֶֽם:

 אונקלוס  וּתְקֵף לְמשֶׁה לַחֲדָא וַאֲמַר קֳדָם יְיָ לָא תְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קוּרְבַּנְהוֹן לָא חֲמָרָא דְחַד מִנְהוֹן שְׁחָרִית וְלָא אַבְאֵישִׁית יַת חָד מִנְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְקֵיף לְמשֶׁה לַחֲדָא וַאֲמַר קֳדָם יְיָ בְּבָעוּ מִינָךְ לָא תִסְתַּכֵּל לְדוֹרוֹן דִידְהוֹן דְלָא חַמְרָא דְחַד מִנְהוֹן שְׁחָרִית וְלָא אַבְאָשִׁית לְחַד מִנְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויחר למשה מאד. נצטער עד למאד: אל תפן אל מנחתם. לפי פשוטו, הקטורת (ו) שהם מקריבין לפניך מחר אל תפן אליהם, והמדרש אומר, יודע אני שיש להם חלק בתמידי (ז) צבור, אף חלקם לא יקובל לפניך לרצון, תניחנו האש ולא תאכלנו: לא חמור אחד מהם נשאתי. לא חמורו של אחד מהם נטלתי, (ח) אפילו כשהלכתי ממדין למצרים והרכבתי את אשתי ואת בני על החמור והיה לי ליטול אותו החמור (ט) משלהם, לא נטלתי אלא משלי (תנחומא ז). ותרגום אונקלוס שחרית, לשון ארמי כך נקראת אנגריא של מלך, שחוור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) הכי פירושו אפילו העשן אל תעלה לפניך: (ז) דקשה לו דבקרא כתיב מנחה וקטרת אינה נקראת מנחה ופירוש על התמידים שמקריב גם כן מנחה עם התמיד: (ח) פירוש לא שיהיה מלת אחד תואר לחמור ויהיה פירושו חמור אחד מהם שהם ישראל שעבדתי לי וקורא לישראל חמורים חלילה שיאמר כאלה רק חמור סמוך לאחד פירוש חמור של אחד מהם ואמר נטלתי במקום נשאתי שלא תחשוב שנשאתי הוא לשון הרימותי: (ט) שהוצרכתי לחמור מכל מקום לא לקחתי דאם לא כן במאי משתבח דילמא משום שלא היה צריך משום הכי לא לקח ואילו היה צריך היה לוקח: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויחר. זה הדבור כבר פירשתיו כי העולה והמנחה מארכת האף על הרשעים ודתן ואבירם היו אנשים גדולים והקריבו מנחה קודם זה המעשה וזה טעם אל תפן אל מנחתם ופנה אלי כי לא נשאתי חמור אחד מהם ופירוש נשאתי ששמתי משא עליו: ולא הרעתי. בשום דבר: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אל תפן. ג' במס' אל תפן אל מנחתם אל תפן אל קשי העם הזה אל תפן אל און פי' הם קשי עם ודבריהם דברי און לפיכך אל תפן אל מנחתם: אחד מהם. ד' במסרה ולא הרעותי את אחד מהם ואידך כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם. יהי נא דברך כדבר אחד מהם ודברת טוב אם לא כעת מחר אשים את נפשך כנפש אחד מהם באליהו פי' שמשה פייסו לקרח שידבר טובה ויחזור בו וכיון שלא רצה רמז לו שימות כעת מחר: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויאמר אל ה' אל תפן וגו'. הכוונה לצד שראה הפלאת שנאת הרשעים עמו מזה הכיר היותם בחינת הרע גמור אשר טבעו לשנא בחינת הטוב שנאת מות בלא סיבה, ולזה אמר אל ה' אל תפן אל מנחתם, והכוונה בזה לצד שאין לך אדם שאין בידו מצות ומעשים טובים, וכבר קדם לנו שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה ובריה ואפילו של רשעים דכתיב (דברים לב) אל אמונה ואין עול, וצא ולמד משכר פסיעותיו של אותו רשע (סנהדרין צו.) אשר על כן חש משה שתעמוד להם איזה מצוה שבידם שהזכות תולה, לזה בקש מה' ואמר אל תפן אל מנחתם פירוש אפילו זכות שכבר הגיעה מנחה לה' לא יפן לה ולא יביט אליה:

ואם תאמר איך יבטל מדתו ית' לאנשים ההם לעוות משפטם:

דע כי הצדיקים יש כח בהם להפקיע זכות הנמצאת לרשעים כשיראו שהם מוחלטים ברע, והוא סוד (ש"ב כג) צדיק מושל יראת אלהים פירוש מושל ביראת ה' שיעשה האדם אם יראה בעיניהם להפקיע זכותו ממנו יש כח בידם מה שאין הקדוש ברוך הוא כביכול עושה, ותמצא בדין שלמטה כיוצא בדבר שיכולין בית דין להפקיר נכסי אדם רשע כאומרם (גיטין לו:) הפקר בית דין הפקר, ואם תאמר למה לך משה להפליא עונשם של אלו, ואם לצד שנאתם אותו לא מפני זה יתחייבו כל כך עונש, גם יש לבעל הדין לחוש כאן ולומר אין אדם נחשד על דבר אלא אם כן יש בו (מוע"ק יח:), ואם אין בו כולו יש בו מקצתו, לזה אמר לפני ה' טעם המספיק לחייבם, והתחיל להסיר מיחוש החשד ואמר לא חמור וגו' פירוש אין להם מקום לחושדני ממנו בשררה, שהרי דרך המלכים לקחת צורכיהם מהעם ובפרט בעניינים שהם לצורך העם, והוא אפילו חמור אחד שהיה צריך לו לבוא עליו ולגואלם לא נשא, ואם כן מנין להם מקום לחושדו בשררה:

והוסיף לומר ולא הרעותי וגו' פירוש תאמר שיש להם שנאה עמי לאיזו סיבה שגרמתי להם בדבר הרגיל בעולם שיארעו דבדים בין בני אדם שמהם יומשכו איבות, לא הרעותי וגו' פירוש מימי לא עשיתי להם רעה שתמשך להם שנאה עמי מסיבתה, ודקדק לומר את אחד מהם פירוש אפילו בהמשכת הרע מאחד מהם לחברו לא סיבבתי, כמו שתאמר לא באו לפני לדין וחייבתי את הזכאי או זכיתי את החייב שהרע הוא את אחד מהם פירוש שכשמחייב ממון לאחד לתת לחברו הרעה נמשכת לו מחברו שנוטל ממנו מה שאינו חייב לו, ואפילו זה לא עשה עליו השלום לצד שהיה דן בנבואה דין אמת לאמיתו, וכמו שאמרו ז"ל (זוח"ב עח.) בפסוק כי יהיה להם דבר בא אלי, מעתה אין סיבה לשנאתם וחשדם בשום אופן ואין זה אלא לצד היותם חלק רע גמור וטבע הרע לשנוא הטוב שנאה עזה טבעית בלא סיבה, מעתה כל כיוצא בזה מצוה לעקרו ולהפקיע זכותו לבל יפן ה' למנחתם כי באבוד רשעים רנה, וסובר אני כי האנשים הרשעים האלה אינם בכלל עדת קרח שנאמר עליהם (סנהדרין קח.) מוריד שאול ויעל שאלו אבדה תקותם שכולן ענף הקליפה כן יאבדו כל אויבי ה': (אור החיים)

 ספורנו  אל תפן אל מנחתם. אל תפן אל שום מין קרבן שיקריבו לכפר עליהם על הפך ירח מנחה וזה כי איני מוחל על עלבוני ואין למחול להם בלעדי זה כאמרם (יומא פרק י''ה) עונות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה חברו. וכן ירמיהו (יח, כ - כג) אמר אל תכפר על עונם וחטאתם מלפניך אל תמחי. כי כרו שיחה ללכדני זכור עמדי לפניך לדבר עליהם טובה: לא חמור אחד מהם נשאתי. אפילו במה שיהנה הדיוט מחבירו לא נהניתי מהם שלא קבלתי מהם אפילו חמור בהשאלה ואם כן היתה שררתי עליהם כולה לתועלתם ולתקן עניניהם לא לתועלתי והנאתי כלל כמנהג כל משתרר ואינם מתרעמים על שררתי אלא מצד מה שהם כפויי טובה: ולא הרעותי את אחד מהם. אפילו איבת היוצא מבית דין חייב אין להם עלי שלא קרה להם שיבואו לפני לדין באופן שאחייבם: (ספורנו)


{טז}  וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל-קֹ֔רַח אַתָּה֙ וְכָל-עֲדָ֣תְךָ֔ הֱי֖וּ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה אַתָּ֥ה וָהֵ֛ם וְאַֽהֲרֹ֖ן מָחָֽר:

 אונקלוס  וַאֲמַר משֶׁה לְקֹרַח אַתְּ וְכָל כְּנִשְׁתָּךְ הֱווֹ זְמִינִין לָקֳדָם יְיָ אַתְּ וְאִינוּן וְאַהֲרֹן מְחָר: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר משֶׁה לְקרַח אַנְתְּ וְכָל כְּנִישַׁת סַעֲדָךְ הֲווֹ זְמִינִין לְבֵי דִינָא קֳדָם יְיָ אַנְתְּ וְהִינוּן וְאַהֲרן מְחָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  והם. (י) עדתך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ואם תאמר והלא כתיב באותו פסוק אתה וכל עדתך. ויש לומר לפי שקרח היה סבור שמשה ילך עמהם ואמר קרח אליו לא תלך עמנו כי אין בלבנו עליך אלא על אהרן אחיך ואז השיב משה ואמר לו אתה ואהרן והם מחר כו' מצאתי. והרא"ם פירוש שלא נחשוב שמלת הם מורה על אנשים אחרים חוץ מהנזכרים לעיל דהם ר"ן איש דומיא דאהרן שהוא חוץ מהנזכרים שהרי כתיב אחריו חמשים ומאתים מחתות ואתה וגו' שהם הנזכרים לעיל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויאמר משה אל קרח. וכבר אמר כן רק הטעם כאשר אמר משה לקרח היו לפני ה' לקחו איש מחתתו: מחר. והוא היום שקרא משה לדתן ואבירם ויתכן שקראם קודם והוא הנכון בעבור מלת בקר: (אבן עזרא)

 אור החיים  אתה וכל עדתך היו וגו'. קשה היה לו לומר אתה וכל עדתך ואהרן וגו' ובזה לא היה צריך לחזור ולומר אתה והם, אולי שנתכוון להזמין הנועדים לבא מחר לברר הדבר, ונתכוון בזה לבל יהיו נשמטים מיום אל יום ויתרבו עליהם מאוהבי המחלוקת, לזה רצה להכריחם לבא מחר לפני ה', אשר על כן לא הזמין אלא הבאים במחלוקת, קרח ועדתו, מה שאין כן אהרן, אלא שהזכירו שיקח מחתתו עמהם:

עוד ירצה לומר שיכינו עצמן בקדושה ובטהרה כדי שיהיו ראויים להיות לפני ה', והוא מאמר היו לפני ה', ואולי כי לזה נתן להם זמן ואמר מחר, ובפרט זה לא שתף עמהם אהרן כי מוכן ועומד הוא, אלא שהזכירו אחר כך ואמר אתה והם ואהרן שגם הוא יהיה עמהם, והגם שכבר אמר להם הדברים עצמן למעלה דכתיב קחו לכם מחתות וגו' לפני ה' מחר, לפי שהוכיחם בדברים אחרי כן ואמר להם המעט מכם וגו' רב לכם בני לוי וגו' תוכן הדברים יגיד הפכיות מה שאמר מקודם, לזה כשלא קבלו התוכחה חזר לומר דברים הראשונים לעשות מבחן הקטרת: (אור החיים)

 ספורנו  אתה וכל עדתך היו לפני ה'. היו מוזמנים לדין לפניו: (ספורנו)


{יז}  וּקְח֣וּ | אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וּנְתַתֶּ֤ם עֲלֵיהֶם֙ קְטֹ֔רֶת וְהִקְרַבְתֶּ֞ם לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֔וֹ חֲמִשִּׁ֥ים וּמָאתַ֖יִם מַחְתֹּ֑ת וְאַתָּ֥ה וְאַֽהֲרֹ֖ן אִ֥ישׁ מַחְתָּתֽוֹ:

 אונקלוס  וּסְבוּ גְבַר מַחְתִּיתֵיהּ וּתְשַׁווּן עֲלֵיהוֹן קְטוֹרֶת בּוּסְמִין וְתִקָרְבוּן קֳדָם יְיָ גְבַר מַחְתִּיתֵיהּ מָאתָן וְחַמְשִׁין מַחְתְּיָן וְאַתְּ וְאַהֲרֹן גְבַר מַחְתִּיתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְסָבוּ גְבַר מַחְתְּיָתֵיהּ וְתִתְּנוּן עֲלֵיהוֹן קְטוֹרֶת בּוּסְמִין וְתִקְרְבוּן קֳדָם יְיָ גְבַר מַחְתְּיָתֵיהּ מָאתָן וְחַמְשִׁין מַחְתְּיַן וְאַנְתְּ וְאַהֲרן גְבַר מַחְתְּיָתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  והקרבתם וגו' איש מחתתו. החמשים ומאתים איש שבכם: (רש"י)

 אור החיים  חמשים ומאתים וגו' ואתה ואהרן וגו'. כל זה מיותר שכבר אמר אתה וכל עדתך וגו' ואהרן, ואם רצה לומר חשבון כולם, למעלה כשאמר עדתך שם היה לו לומר מאתים וחמשים ולא היה צריך לחזור ולהזכיר אתה ואהרן, ואולי שנתחכם לומר שלא יתערב קרח עם הר"ן אלא ביחוד עם אהרן, ועשה כן כדי שלא יהיה מקום לטועים אחר קרח לומר כי דבקתו הרעה לצד היותו עם ריבוי מקטירי הקטרת אבל אם היה בפני עצמו היה כאהרן, לזה אמר לו ואתה ואהרן בפני עצמיכם איש מחתתו, והגם שכולן הקריבו יחד, עם כל זה נעשו ב' כתות כת אחת קרח ואהרן וכת ב' ר"ן איש: (אור החיים)


{יח}  וַיִּקְח֞וּ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ עֲלֵיהֶם֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עֲלֵיהֶ֖ם קְטֹ֑רֶת וַיַּֽעַמְד֗וּ פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וּמֹשֶׁ֥ה וְאַֽהֲרֹֽן:

 אונקלוס  וּנְסִיבוּ גְבַר מַחְתִּיתֵהּ וִיהָבוּ עֲלֵיהוֹן אֵשָׁתָא וְשַׁוִיאוּ עֲלֵיהוֹן קְטֹרֶת בּוּסְמִין וְקָמוּ בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וּמשֶׁה וְאַהֲרֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְסִיבוּ גְבַר מַחְתְּיָתֵיהּ וִיהָבוּ בְהוֹן אֵישָׁתָא וְשַׁוִיאוּ עֲלֵיהוֹן קְטוֹרֶת בּוּסְמִין וְקָמוּ בִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא מִצִיטְרָא חָד וּמשֶׁה וְאַהֲרן מִצִיטְרָא חָד: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ומשה ואהרן. עמם: (אבן עזרא)


{יט}  וַיַּקְהֵ֨ל עֲלֵיהֶ֥ם קֹ֨רַח֙ אֶת-כָּל-הָ֣עֵדָ֔ה אֶל-פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּרָ֥א כְבוֹד-יְהֹוָ֖ה אֶל-כָּל-הָֽעֵדָֽה:

 אונקלוס  וְאַכְנֵשׁ עֲלֵיהוֹן קֹרַח יָת כָּל כְּנִשְׁתָּא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְאִתְגְלֵי יְקָרָא דַיְיָ לְכָל כְּנִשְׁתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְנַשׁ עֲלֵיהוֹן קרַח יַת כָּל כְּנִישְׁתָּא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְאִתְנַטַל בְּעוּתְרֵיהּ דְאַשְׁכַּח תְּרֵין אוֹצְרִין מִן אוֹצְרוֹי דְיוֹסֵף מַלְיָין כְּסַף וּדְהַב וּבְעָא לְמִטְרַד בְּהַהוּא עוּתְרָא יַת משֶׁה וְיַת אַהֲרן מִן עַלְמָא אִילוּלֵי דְאִתְגְלֵי אִיקָרָא דַיְיָ לְכָל כְּנִישְׁתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויקהל עליהם קרח. בדברי ליצנות, כל הלילה ההוא (כ) הלך אצל השבטים ופתה אותם, כסבורין אתם שעלי לבדי אני מקפיד, איני מקפיד אלא בשביל כלכם, אלו באין ונוטלין כל הגדולות, לו המלכות ולאחיו הכהונה, עד שנתפתו כלם (תנחומא שם): וירא כבוד ה'. בא בעמוד (ל) ענן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דאם לא כן איך הקהיל עליהם כל ישראל אל פתח אהל מועד והלא לא היו במחלוקת רק קרח ודתן ואבירם ור"ן איש דאילו היו מתחלה במחלוקת היו נקהלים גם הם על משה ועל אהרן אלא על כרחך בדברי ליצנות פתה אותם בלילה ההוא לבד: (ל) דק"ל הלא כבוד ה' תמיד שוכן במשכן. והרא"ם פירש לא שהשרה עליהם שכינה שהרי אמר הבדלו מתוך העדה וגו': (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ויקהל עליהם קרח. כמו שנעשה לאהרן כשנמשח ואת כל העדה הקהל: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויקהל עליהם וגו'. פירוש שלא נקהלו לרצונם אלא קרח הקהילם, וכפי זה יגיד הכתוב שבח העדה. או ירצה לתת טעם למאמר ה' שבא אחר כך הבדלו מתוך העדה וגו' ואכלה אותם, ויאמר האומר אם קרח ועדתו חטאו אלה הצאן למה יכלו, לזה הקדים ואמר כי נקהלו לרצון קרח ולחיבתו ולזה נראים כחפצים במעשיו ולזה אמר ה' הבדלו וגו' ואכלה אותם:

וירא כבוד ה' וגו'. נתגלית שכינתו יתברך לכל העדה כדי שיכירו כי הוא העושה משפט כתוב והוא הבורר הראוי לשרת לפניו: (אור החיים)


{כ}   שלישי  וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרן לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{כא}  הִבָּ֣דְל֔וּ מִתּ֖וֹךְ הָֽעֵדָ֣ה הַזֹּ֑את וַֽאֲכַלֶּ֥ה אֹתָ֖ם כְּרָֽגַע:

 אונקלוס  אִתְפְּרָשׁוּ מִגוֹ כְּנִשְׁתָּא הָדָא וֶאֱשֵׁיצֵי יַתְהוֹן כְּשָׁעָה: (אונקלוס)

 יונתן  אִתְפְּרָשׁוּ מִגוֹ כְּנִישְׁתָּא הֲדָא וְאֵישֵׁיצֵי יַתְהוֹן כְּשָׁעָה זְעֵירָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  הבדלו. כי היו עמם פתח אהל מועד: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כרגע. ב' במסרה בהאי פרשה ואידך איך היו לשמה כרגע רמז למ''ד עדת קרח אין להם חלק לעוה''ב והיינו דכתיב היו לשמה כרגע ספו תמו ספו בעוה''ז תמו בעוה''ב: (בעל הטורים)

 אור החיים  הבדלו מתוך וגו'. לא על משה ואהרן הוא אומר כי לאלה לא תפגע מדת הדין הגם שיהיו בתוך העדה הכלה ח"ו, וזה לך האות אהרן שהיה בתוך עדת קדח ונבקעה האדמה תחתיהם ולא נפגע, אלא כוונת מאמר ה' הוא על הצדיקים שהיו בתוך העדה כיהושע וכלב ושאר הצדיקים ובני בתיהם של משה ואהרן ושל שאר הצדיקים, ולזה אמר קודם למאמר הבדלו וידבר ה' אל משה וגו' לאמר, ואם על משה ואהרן הוא אומר לא היה צריך לומר תיבת לאמר, אלא לאמר לעדת הצדיקים הבחונים אצלם ולבניהם ובני ביתם שהיו בתוך העדה:

ואכלה אותם כרגע. צריך לדעת למה אמר כרגע ואם להודיע כי הוא שגיא כח להרוג ששים ריבוא כרגע כבר הודיע זה מקודם דכתיב (שמות לג) רגע א' אעלה בקרבך וכליתך. ונראה לפי דברי המדרש (רבה) שהביא רש"י בפסוק ויפול על פניו זה בידם סרחון רביעי, בעגל במתאוננים במרגלים וכו' עד כאן. אם כן עון המרגלים קדם למחלוקת קרח, ושם פירשתי כי גזירת כליה שגזר ה' על הדור ההוא נתקיימה אלא שהועילה תפלת משה שלא ימות העם כאיש אחד אלא בהמשך זמן ארוך, אם כן העדה כבר היא מחוייבת כליה, לזה בא מאמר ה' כאן בחידוש הגזירה שיהיה כרגע פירוש שלא יאריך להם הזמן כמו שנתרצה מקודם, ולדרך זה מצאנו נחת רוח לקושיא שבענין למה יגזור ה' מיתה על עדת ישראל שלא היתה ידם במעל וכמו שנתגלה ממאמר משה בסמוך, ולדברינו לצד שכבר היו ישראל מחוייבי מיתה מעוון המרגלים אלא שה' האריך להם זמן ואמרו ז"ל (שבת לב.) שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, וציוו למי שיש בידו שיחה בין ישתבח ליוצר לחזור מעורכי המלחמה (ירושלמי) הגם שאין בחטא כדי להמית, וכמו כן במה שלפנינו כיון שהיו מחוייבי מיתה אין נמלטים בצאת המשחית ויכלו באפס תקוה:

שוב הצצתי וראיתי כי דברי ה' כאן הם רפואה ותעלה לעדת ישראל, כי אם לא היה ה' אומר הבדלו מתוך העדה והיה יוצא המשחית היו נמלטים הצדיקים שלא היו בכלל גזירת המרגלים וכל שהיו בכלל גזירת המרגלים היה המשחית מכלה אותם, ולומר ה' לישראל שיהיו נבדלים מהם לבל יקר להם מקרה רע, לא היה להם זכות לזה שהרי סוף סוף היה בידם שמץ מהחטא שלא מיחו בקרח ואדרבא באו לרצונו, לזה נתחכם ה' וצוה למשה ואהרן להבדיל הצדיקים והעירו לבקש רחמים עליהם ובאמצעות זכותו של משה אמר ה' אליו דבר אל העדה וגו' העלו מסביב וגו', ולדרך זה נוכל לפרש כי מאמר ה' שאמר למשה ואהרן הבדלו לא בא הדיבור אלא להעירם להתפלל לא שהיה צריך משה להבדיל לבל יספו בחטאת קרח, ואולי כי הוא זה מה שרמז במאמר לאמר פירוש שתכלית המאמר האמור בענין הוא לאמר מאמר הבא אחריו שהוא ענין הבדלת ישראל מעדת קרח כי לענין משה ואהרן אין צריכין להבדל, וכפי זה אין אנו צריכין למה שפירשנו שבא הדיבור על בני בתיהם ועל הצדיקים שכיוצא בהם: (אור החיים)

 ספורנו  הבדלו. שלא תגין זכותכם עליהם, כענין ימלט אי נקי: (ספורנו)

 כלי יקר  הבדלו מתוך העדה הזאת וגו', קרוב לשמוע שגם מתחילה לא עלתה על דעתו ית' להעניש הבלתי חוטאים אלא שעל עדת קרח אמר כן, ומשה הבין שעל כל עדת ישראל אמר כן. לפי שכבר נאמר ויקהל עליהם קרח את כל העדה. והיה סבור משה שכל ישראל הסכימו עמו וע"כ אמר על כל העדה ואכלה אותם כרגע ולא חשש פן יאמרו מבלי יכולת ה' וגו'. כי בלאו הכי הם מטולטלים מ' שנה במדבר ואף אם יכלה כולם, מ"מ תוך מ' שנה יכול לעשות את משה ואהרן לגוי גדול כמו שנעשו מתי מספר במצרים פתאום לגוי גדול ועצום. לכך אמר משה בתפלתו אל אלהי הרוחות לכל בשר. לפי שמשה לא ראה בישראל שום ריעותא כי אע"פ שנאמר ויקהל עליהם קרח את כל העדה. מ"מ אין ראיה מכאן שבאמת נקהלו ישראל על משה, אלא קרח עשה את שלו והקהילם עליהם כדרך כל מסית ומדיח ומאן יימר שישראל נתפתו לדבריו, אך מאחר שהבין שרוצה הקב"ה לכלות כל ישראל כרגע זהו לפי שהוא אלהי הרוחות ויודע מה שברוחו של כל אחד ואחד וידע שבלבם מסכימים עם קרח. ומ"מ אמר משה האיש אחד יחטא. על קרח המדיח אמר כן כי הוא עיקר החוטא בהסתה זו ומן הראוי שלא יקצוף על כל העדה, כי מצינו שנאמר (במדבר יב.א) ותדבר מרים ואהרן במשה. ולא נענש אהרן לפי שמרים היתה ההתחלה לדבור ואהרן טפל לה כך כל העדה יש ללמד עליהם קצת זכות כי לא באו מעצמם לידי חטא זה כ"א מחמת המציק המסית ומדיח בחלקת לשונו, ואם עכ"פ ראויין לעונש מה מ"מ אין הדין נותן שיהיו שוים בעונש אל המסית לכלות כולם כרגע במיתה אחת שהרי גם לנחש המסית הוסיף בקללה מלאדם וחוה כי הכל מתרפאין חוץ מן הנחש שאין לו רפואה (בר"ר כ.ה).

וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל העדה לאמר העלו מסביב למשכן קרח. מעולם לא עלה על לבי להעניש כל העדה כי אדרבה יודע אני שלא נתפתו לקרח ומה שאמרתי הבדלו מתוך העדה על כל ישראל אמרתי כן שיבדלו מתוך עדת קרח. וראיה לזה, ממה שנאמר מתחלה וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. מהו לאמור למי יאמרו כן אלא שרצה ה' שיאמרו לכל ישראל הבדלו, ומשה לא הבין דברי השי"ת כי מלת לאמר הוא מאמר התורה על שם סופו, אבל למטה נאמר הרומו מתוך העדה וגו'. כי שם נאמר ויהי בהקהל העדה על משה וגו'. כי שם נקהלו באמת עליהם ע"כ אמר למשה ואהרן הרומו לשון רוממות השייך למשה ואהרן כפי מדריגתם, וכאן אמר הבדלו כי לכל ישראל אמר כן כי אין לשון רוממות שייך בכל העדה כאמור, ומשה לא הבין זה מחילוק הלשון כי לא שמע עדיין מאמר הרומו, וראיה לדברינו שהרומו אינו לשון הבדלה שהרי נאמר אח"כ והולך מהרה אל העדה ש"מ שלא היו ביניהם ומהו שאמר הרומו אלא שהוא לשון רוממות כי כולם ירדו שאולה ולכם תשאר הגדולה והרוממות כי תהיו לעם עצום כדי לקיים השבועה. וקרוב לפירוש זה כתב הרמב"ן בשם ר"ח ומשם תראה מה שהוספתי משלי על דבריו כי בהם יתורצו הרבה ספיקות. (כלי יקר)


{כב}  וַיִּפְּל֤וּ עַל-פְּנֵיהֶם֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֕ל אֱלֹהֵ֥י הָֽרוּחֹ֖ת לְכָל-בָּשָׂ֑ר הָאִ֤ישׁ אֶחָד֙ יֶֽחֱטָ֔א וְעַ֥ל כָּל-הָֽעֵדָ֖ה תִּקְצֹֽף: (ס)

 אונקלוס  וּנְפָלוּ עַל אַפֵּיהוֹן וַאֲמָרוּ אֵל אֱלָהָא רוּחַיָא לְכָל בִּשְׂרָא גַבְרָא חָד יֵיחוֹב וְעַל כָּל כְּנִשְׁתָּא יְהֵי רוּגְזָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְרְכִינוּ בִּצְלוֹ עַל אַפֵּיהוֹן וַאֲמָרוּ אֵל אֱלָהָא דְשַׁוֵי רוּחַ נִשְׁמָתָא בְּגוּפֵי בְּנֵי נְשָׁא וּמִנֵיהּ מִתְיַהֲבָא רוּחָא לְכָל בִּישְרָא הַאִין גַבְרָא חַד יֵיחוֹב וְעַל כָּל כְּנִישְׁתָּא יְהֵי רוּגְזָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל אלהי הרוחות. יודע מחשבות, (מ) אין מדתך כמדת בשר ודם, מלך בשר ודם שסרחה עליו מקצת מדינה, אינו יודע מי החוטא, לפיכך כשהוא כועס נפרע מכולם, אבל אתה, לפניך גלויות כל המחשבות ויודע אתה מי החוטא: האיש אחד. הוא החוטא, (נ) ואתה על כל העדה תקצוף. אמר הקב"ה יפה אמרת, אני יודע ומודיע מי חטא ומי לא חטא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) לא אלהי הנשמות כמובן מהרוחות שמה ענין זה לכאן ומה טעם להאיש אחד יחטא הבא אחריו אבל פירושו אתה היודע מחשבות ותוכל לדעת מי החוטא וכו': (נ) מפני שאין כוונתו על מי שיחטא להבא רק על זה המחלוקת שכבר היה קרח חוטא. אבל מלת תקצוף הוא כמשמעו שהרי עדיין לא קצף רק רצה לקצוף: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויפלו על פניהם. להתפלל: וטעם אל. מורה שיש לו כח לכלותם כרגע והוא אלהי הרוחות והטעם פי' אל כי יוכל לכלותם כי הרוחות בידו הם: האיש אחד יחטא. הוא קרח שהקהיל על משה ועל אהרן כל העדה וי''א כי טעם אלהי הרוחות כי בידו כח לחפש הרוחות כי הוא אלהיהם והוא ידע כי האחד שהוא קרח חטא לבדו וגם אם החטיא אחרים. והנכון בעיני כי טעם הבדלו מתוך העדה הזאת הם קרח וכל עדתו ואש יצאה ואכלתם וכלתם כרגע: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויאמרו אל אלהי הרוחות וגו'. אמר שם אל, לצד שראה התעוררות תגבורת הדינים הזכיר חסד אל למתק הדינים ואומרו אלהי הרוחות לכל בשר טען טענה הנשמעת לפני הבורא כי ה' חפץ שכל הרוחות יקבלו אלהותו עליהם בעודם בבשר בעולם הזה והוא אומרו אלהי הרוחות פירוש הרוחות הוא לשון מחשבה ורצון על דרך אומרו (יחזקאל כ) העולה על רוחכם, ואם כן הגם שהמשפט אשר יעשה לכלותם כרגע הוא משפט אמת וכמו שכתבתי הטעם למעלה, עם כל זה לפי הנראה במעשה הוא שאיש א' יחטא ועל כל העדה תקצוף שאין כל העדה בחטא זה ואתה ממית כולן ומעתה ח"ו הרוח תמאן באלהות כזה:

עוד נתכוון לדבר לפניו דברי ריצוי המתקבל לפניו, על פי מה שקדם לו בידיעת הדרגת החפץ שיש לבורא, האחד הוא שבח והלל אשר יתגו לו צבא מעלה, למעלה ממנו שבח והלל אשר יתנו לו נשמות הצדיקים מב' אוצרות החיים, אוצר א' של נשמות שעדיין לא באו לעולם הזה שעליהם אמרו ז"ל (יבמות סב.) עד שיכלו נשמות שבגוף, ואוצר ב' של נשמות שכבר באו לעולם הזה וחזרו ונתנו באוצר החיים, וכולם נותנים שיר ושבח והודאה לבורא יתעלה שמו בסוד (משלי טז) כל פעל ה' למענהו. למעלה מהם השיר והשבח העולה מהנשמות אשר הם בעולם הזה אשר הם תוך הבשר והוא מונעם מהכיר ה' והם מתעצמים לאהוב ה' ולשבחו ולהודות למאמרו זה עליון וחשוק אצל הבורא למעלה מהכל, וכמו שמבוארים הדברים בהרחבה בספר הזוהר גם בדבריהם ז"ל:

ולזה נתחכם משה וריצה ה' בדבר שהוא חפץ בו ואמר אלהי הרוחות לכל בשר שאתה חפץ שאלהותך תהיה לרוחות בזמן שהם בבשר, ואם אתה ממיתם אתה חסר רצון זה, ואין נכון להגביר הדינים שיסובבו הפסד קבלת אלהותך לרוחות שבבשר שהוא רום תכלית חשקך, ואמר האיש אחד יחטא לומר שכפי הדין אין להם חיוב כי כולן לא חטאו לחייבם אלא אתה בא עליהם בקצף שהוא תגבורת הדין, והוא אומרו תקצוף:

האיש אחד יחטא. אמר לשון עתיד, לצד שעדיין לא חטא חטא שחייב עליו מיתה שהיא ההקרבה כי עד עתה לא עשה אלא לגלוג ואם היה חוזר בו אין עליו חיוב: (אור החיים)

 ספורנו  האיש אחד יחטא. שהוא עשה שנקהלה עלינו העדה כאמרו ויקהל עליהם קרח את כל העדה: (ספורנו)


{כג}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{כד}  דַּבֵּ֥ר אֶל-הָֽעֵדָ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵֽעָלוּ֙ מִסָּבִ֔יב לְמִשְׁכַּן-קֹ֖רַח דָּתָ֥ן וַֽאֲבִירָֽם:

 אונקלוס  מַלֵל עִם כְּנִשְׁתָּא לְמֵימָר אִסְתַּלָקוּ מִסְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁכְּנָא דְקֹרַח דָתָן וַאֲבִירָם: (אונקלוס)

 יונתן  קַבֵּלִית צְלוֹתְכוֹן עַל כְּנִישְׁתָּא כְּדוֹן מַלֵיל לְהוֹן לְמֵימָר אִסְתַּלָקוּ מִן חֲזוֹר חֲזוֹר לְמַשְׁכְּנָא דְקרַח דָתָן וַאֲבִירָם: (תרגום יונתן)

 רש"י  העלו וגו'. כתרגומו אסתלקו, (ס) מסביבות משכן קרח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) והעלו כמו יצועי עלה ולמ"ד למשכן נוסף ולכן כתב מסביבות במקום סביב כדי שיסמוך למלת המשכן מפני שסביב אינו נסמך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  למשכן קרח. הנכון בעיני שהיה לקרח אהל לאדם שלו ולרכושו רחוק ממחנה הלוים והיה עם אהלו אהלי דתן ואבירם כי לא יחנו סביב המשכן כי אם הלוים לבדם ומזה הכתוב נלמוד כי בעל הדגל היה חונה קרוב ממחנה הלוים: (אבן עזרא)

 אור החיים  דבר אל העדה לאמר. אמר דבר לשון קושי בענין זה שאינו אלא טובה להציל נפשם, להגיד כי יקפיד ה' על הרוצה לחבול בעצמו שלא לעלות, לזה בא דבר מלך שלטון להכריחו לעלות לבל יפסידו עצמן שהם נכסי שמים, ואמר תיבת לאמר פעם ב' ולא הספיק במה שקדם לומר וידבר וגו' לאמר, לצד שאמר דיבור לשון קושי הודיע כי קושי זה עצמו הוא לרוממות עם סגולה שיקפיד ה' על חסרונם. עוד נתכוון בתיבת לאמר שאין חיוב לומר בלשון זה עצמו העלו וגו' אלא בלשון שיהיה המכוון בו העלו וגו' ואפילו יאמר בלשון אחר, ולזה תמצא שלא אמר העלו אלא סורו נא וגו', ובמקום שיאמר משכן קרח וגו' אמר מעל אהלי האנשים הרשעים האלה: (אור החיים)

 ספורנו  דבר אל העדה לאמר העלו מסביב. פירש שמה שאמר הבדלו מתוך העדה לא אמר אלא על עדת קרח: (ספורנו)


{כה}  וַיָּ֣קָם מֹשֶׁ֔ה וַיֵּ֖לֶךְ אֶל-דָּתָ֣ן וַֽאֲבִירָ֑ם וַיֵּֽלְכ֥וּ אַֽחֲרָ֖יו זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וְקָם משֶׁה וַאֲזַל לְוַת דָתָן וַאֲבִירָם וַאֲזָלוּ בַּתְרוֹהִי סָבֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְקָם משֶׁה וַאֲזַל לְאוֹכָחָא לְדָתָן וַאֲבִירָם וַאֲזָלוּ בַתְרוֹי סָבֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויקם משה כסבור שישאו לו פנים, ולא עשו (במ"ר יח, יב): (רש"י)

 אבן עזרא  זקני ישראל. הנכון בעיני שהם השבעים הזקנים הנבחרים: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויקם משה וילך וגו'. צריך לדעת טעם אומרו ויקם, ואם להודיע שהיה יושב מה יצא לנו מהודעה זו, אכן ירצה על דרך אומרו (משלי טז) לפני שבר גאון ולפני כבוד ענוה, ואמרו ז"ל (שמו"ר פמ"ה) השפלתי הגבהתי, והוא מאמר הכתוב ויקם משה קימה היתה לו במה שהלך לדתן ולאבירם האנשים הרשעים אשר חרפוהו ולא רצו לבא אצלו והשפיל עצמו הוא והלך אצלם, עליהם נאמר לפני שבר גאון, ועל משה ולפני כבוד ענוה: (אור החיים)


{כו}  וַיְדַבֵּ֨ר אֶל-הָֽעֵדָ֜ה לֵאמֹ֗ר סוּרוּ נָ֡א מֵעַל֩ אָֽהֳלֵ֨י הָֽאֲנָשִׁ֤ים הָֽרְשָׁעִים֙ הָאֵ֔לֶּה וְאַֽל-תִּגְּע֖וּ בְּכָל-אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֑ם פֶּן-תִּסָּפ֖וּ בְּכָל-חַטֹּאתָֽם:

 אונקלוס  וּמַלֵיל עִם כְּנִשְׁתָּא לְמֵימָר זוּרוּ כְעַן מֵעִלַוֵי מַשְׁכְּנֵי גֻבְרַיָא חַיָיבַיָא הָאִלֵין וְלָא תְקָרְבוּן בְּכָל דִי לְהוֹן דִלְמָא תִלְקוּן בְּכָל חוֹבֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל לִכְנִשְׁתָּא לְמֵימָר זוֹרוּ כְדֵין מֵעִלַוֵי מַשְׁכְּנֵי גוּבְרַיָא חַיָיבַיָא אִלְיֵין דְאִתְחַיְיבוּ קְטוֹל מִן טַלְיוּתְהוֹן בְּמִצְרַיִם פַּרְסִימוּ מְסַטְרִין דִילִי כַּד קְטָלִית יַת מִצְרָאֵי עַל יַמָא אַרְגִיזוּ קֳדָם יְיָ בְּאָלוּשׁ אַפִיסוּ יַת יוֹמָא דְשַׁבְּתָא כְּדוֹן אִזְדַמְנוּ עַל מֵימְרָא דַיְיָ בְּגִין כֵּן חַזֵי לְנִידוּיֵיהוֹן וּלְגַמְרָא יַת כָּל נִיכְסֵיהוֹן וְלָא תִקְרְבוּן בְּכָל מַה דְאִית לְהוֹן דִלְמָא תִלְקוּן בְּכָל חוֹבֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ואל תגעו בכל אשר להם. שאם באו להציל ממונם ירדו חיים שאול כמו הם: בכל חטאתם. בעבור רב חטאתם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  תספו. ב' במסרה פן תספו בכל חטאתם ואם הרעו תרעו גם אתם גם מלככם תספו שאמר להם שאם לא יחזרו בהם שימותו הם וקרח גדולם: (בעל הטורים)

 אור החיים  וידבר אל העדה לאמר. פירוש לאמר שיאמר להם שכן נאמר לו מפי הקדוש ברוך הוא לומר להם:

סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים. נתחכם עליו השלום לזכותם בנועם דבריו באמצעות שיעריכום בערך רשעים, והוא אומרו האנשים הרשעים פירוש שיהיו בעיניהם ערך רשעים ויסורו מעליהם כי יאמינו בכליונם ויראו פן תדבקם הרעה ובשכר זה יחוננם ה', והגם שכבר נתרצה ה' לומר להם העלו, עם כל זה הצדיקים חפצים לצדק בני דורם לאכול מפרי דרכם: (אור החיים)

 ספורנו  פן תספו. שאינכם ראוים להנצל אם תהיו עמהם כשילקו: (ספורנו)


{כז}  וַיֵּֽעָל֗וּ מֵעַ֧ל מִשְׁכַּן-קֹ֛רַח דָּתָ֥ן וַֽאֲבִירָ֖ם מִסָּבִ֑יב וְדָתָ֨ן וַֽאֲבִירָ֜ם יָֽצְא֣וּ נִצָּבִ֗ים פֶּ֚תַח אָֽהֳלֵיהֶ֔ם וּנְשֵׁיהֶ֥ם וּבְנֵיהֶ֖ם וְטַפָּֽם:

 אונקלוס  וְאִסְתַּלָקוּ מֵעִלַוֵי מַשְׁכְּנָא דְקֹרַח דָתָן וַאֲבִירָם מִסְחוֹר סְחוֹר וְדָתָן וַאֲבִירָם נְפָקוּ קַיְימִין בִּתְרַע מַשְׁכְּנֵיהוֹן וּנְשֵׁיהוֹן וּבְנֵיהוֹן וְטַפְלְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִסְתְּלָקוּ מֵעִלַוֵי מַשְׁכְּנָא דְקרַח דָתָן וַאֲבִירָם מִן חֲזוֹר חֲזוֹר וְדָתָן וַאֲבִירָם נְפָקוּ בְּמִילֵי חֵירוּפוּן וְקָמוּ וְאַרְגִיזוּ לְמשֶׁה תְּרַע מַשְׁכְּנֵיהוֹן וּנְשֵׁיהוֹן וּבְנֵיהוֹן וְטַפְלֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  יצאו נצבים. בקומה זקופה (ע) לחרף ולגדף (תנחומא ח), כמו ויתיצב ארבעים יום (שמואל-א יז, טז), (פ) דגלית: ונשיהם ובניהם וטפם. בוא וראה כמה קשה המחלוקת, שהרי בית דין של מטה אין עונשין אלא עד שיביא שתי שערות, ובית דין של מעלה עד כ' שנה, וכאן אבדו אף יונקי שדים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דק"ל מאי יצאו נצבים מסתמא לא יצאו כשהם יושבים רא"ם. ועוד ק"ל מאי יצאו נצבים דמלת יצאו משמע הלכו ומלת נצבים משמע שעמדו ועל זה פירש רש"י לחרף ולגדף: (פ) פירוש ושם כתיב אני חרפתי את מערכות אלהי ישראל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ובניהם. הגדולים: וטפם. קטנים וקטנות: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויעלו מעל וגו' ודתן ואבירם יצאו וגו'. יודיע הכתוב עוצם רשע הקליפות שאפילו אחר שראו שישראל יראו לנפשם פן תדבקם הרעה אשר תמצא את דתן ואבירם אף על פי כן יצאו נצבים, ומזה נתרגש משה ואמר בזאת תדעון וגו' פירוש כיון שראה שלא הרגישו דתן ואבירם מההרגש שעשו ישראל שעלו מסביב ואדרבא יצאו בקומה זקופה דן משה בדעתו בודאי כי הרשעים חושבים ברעתם כי משה עושה דברים אלו מדעתו בתחבולות וערמות לומר להם להתרחק כדי שיראו ויחתו ולא מדברי ה', לזה אמר בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה פירוש אפילו פרטי דברים אלו, והתנה כי מלבד שימותו עוד להם שימותו מיתה משונה מכל המיתות ובסמוך יתבאר עוד: (אור החיים)


{כח}  וַיֹּ֘אמֶר֘ מֹשֶׁה֒ בְּזֹאת֙ תֵּֽדְע֔וּן כִּֽי-יְהֹוָ֣ה שְׁלָחַ֔נִי לַֽעֲשׂ֕וֹת אֵ֥ת כָּל-הַֽמַּעֲשִׂ֖ים הָאֵ֑לֶּה כִּי-לֹ֖א מִלִּבִּֽי:

 אונקלוס  וַאֲמַר משֶׁה בְּדָא תִדְעוּן אֲרֵי יְיָ שַׁלְחַנִי לְמֶעְבַּד יָת כָּל עוֹבָדַיָא הָאִלֵין אֲרֵי לָא מֵרְעוּתִי: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר משֶׁה בְּדָא תִנְדְעוּן אֲרוּם יְיָ שַׁדְרַנִי לְמֶעֱבַד יַת כָּל עוֹבָדַיָא הָאִלֵין אֲרוּם לָא מִן רְעוּת לִבִּי: (תרגום יונתן)

 רש"י  לעשות את כל המעשים האלה. שעשיתי על פי הדבור, (צ) לתת לאהרן כהונה גדולה, ובניו סגני כהונה, ואליצפן נשיא הקהתי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דאם לא כן כל המעשים האלה למה לי הא לא חלקו אלא על אהרן מאי כל המעשים האלה ואף על פי שאינם נזכרים לעיל הם מהמפורסמים להם וכאלו הם נזכרים. דאם לא כן הרי הספק על הסגנות והנשיאות עדיין במקומה עומדת ומה שלא הזכיר המלכות משום שאין חולק עליו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לעשות את כל המעשים. להחליף הבכורים בלוים ודע כי דבר גדול היה ומכעיס לאשר איננו מאמין להסיר הבכורים מכהונתם ולהשיב המעלה למשפחת משה לבדו וכל זה הי' בעבור מעשה העגל כי ויעלו עולות ויגשו שלמים הבכורים העלום כי הם היו לבדם הכהנים ובני לוי הרגו עובדי העגל ויש בכאן שאלה ותשובתם בפרשת וילך משה: (אבן עזרא)

 אור החיים  בזאת תדעון וגו' כי לא מלבי. צריך לדעת איך יחשוב משה לעם ה' שעדיין לא האמינו בו לנביא אמת, עוד למה כפל לומר לא מלבי, ואולי כי צד החשד היה על זה הדרך כי לצד שמצא משה חן בעיני ה' כשהיה משה חפץ לתת גדולה לאחד מקרוביו כגון הכהונה לאהרן והנשיאות לאליצפן וכדומה היה עושה ונמלך בה' והיה ה' מסכים על ידו, או היה חפץ וחושק בלבו לתת לאחיו וכדומה וה' נתן לו תאות לבו, אבל לא לצד שיש עיכוב בדבר כי הוא זה הראוי לכהונה, לזה אמר בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את וגו' לא שהייתי עושה והוא מסכים על ידי למה שהייתי חפץ בדעתי, וכנגד חשש הב' שהיה חושק בלבו על הדבר אמר כי לא מלבי פירוש לא הייתי אני חפץ בדבר וה' מסכים על מה שבלבי, ושיעור תיבת כי הוא על זה הדרך טעם שאיני צריך להוכיח שה' שלחני לשלול שאני עושה מה שלא הסכים ה' עליו, אלא לשלול שלא מלבי היו הדברים כנזכר והבן:

אם כמות כל האדם. פירוש על דרך אומרם בפסוק אשר יעשה אותם האדם אפילו גוי, (ב"ק לח.) וכאן נתכוון לומר שאפילו במיתת האומות שהיא מיתה מנוולת זה בערך המיתה עצמה וכנגד הגוף אמר ופקודת כל האדם וגו' על דרך אומרו (מ"ב ט) פקדו את הארורה וקברוה קברו כדרך כל הארץ, לא ה' שלחני פירוש אלא מלבי וה' לא מיחה בי, ואם בריאה וגו' שבזה תהיה להם מיתה רעה ויאבדו גוף כנפש: (אור החיים)


{כט}  אִם-כְּמ֤וֹת כָּל-הָֽאָדָם֙ יְמֻת֣וּן אֵ֔לֶּה וּפְקֻדַּת֙ כָּל-הָ֣אָדָ֔ם יִפָּקֵ֖ד עֲלֵיהֶ֑ם לֹ֥א יְהֹוָ֖ה שְׁלָחָֽנִי:

 אונקלוס  אִם כְּמוֹתָא דְכָל אֱנָשָׁא יְמוּתוּן אִלֵין וּסְעָרָא דְכָל אֱנָשָׁא יִסְתְּעַר עֲלֵיהוֹן לָא יְיָ שַׁלְחַנִי: (אונקלוס)

 יונתן  אִין כְּמִיתוּתָא דְמַיְיתוּן בָּהּ כָּל בְּנֵי נְּשָׁא יְמוּתוּן אִלְיֵין וּסְכָמוּת כָּל אֱנָשָׁא יִסְתְּכַם עֲלֵיהוֹן לָא יְיָ שְׁדָרַנִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא ה' שלחני. אלא אני עשיתי הכל מדעתי, ובדין הוא חולק עלי: (רש"י)

 בעל הטורים  ימותון. ב', כמות כל האדם ימותון והארץ כבגד תבלה ויושביה כמו כן ימותון פי' אחר שתבלה ויושביה ימותון שיבלעו הם תחתם: ופקודת. ג' במסורה הכא ואידך ופקודת משמרת ופקודת אלעזר בן אהרן בשביל שרצו ליכנס בפקודת אלעזר שבקשו כהונה ע''כ ופקודת כל האדם וגו': ופקודת כל האדם יפקד. אמר משה אם הקב''ה לא יעשה לאלו כמו שעושה לכל אדם שהוא פוקד עון אבות על בנים ועל שלשים ועל רבעים. אלא שיענישם מיד: (בעל הטורים)

 כלי יקר  אם כמות כל האדם ימותון אלה וגו'. במס' נדרים (לט:) אר"ל רמז לביקור חולים מן התורה שנאמר אם כמות כל אדם וגו' שהם חולים ומוטלים על עריסותיהם ובני אדם מבקרים אותם לא ה' שלחני. ופירש"י שסמך על סוף המקרא שאמר ופקודת כל האדם יפקד עליהם פקידה זו היינו ביקור. והנה מקום אתי לפרש פקידה זו בדרך אחר כי יש ב' מיני תועלת בביקור זה האחד הוא, שמבקרין אחרי צרכיו של החולה. השני הוא, לצורך ההולכים שמה כי כמו שטוב ללכת אל בית אבל כדי שהחי יתן אל לבו כך טוב ללכת אל החולה כי ע"י זה יבקש ויפשפש במעשיו כי ילכו שמה אבירי לב הרחוקים מצדקה אשר אין פחד אלהים לנגד עיניהם ולבם הערל טח מהבין לאחריתם כי תהו הוא וסופו למקום רימה. וזהו פקודת כל האדם כי הסוף הוא פקודת כל אדם יפקד עליהם. יפקד לשון זכירה ור"ל אם יפקד ויזכר עליהם פקודת כל אדם היינו המיתה וזה ודאי ע"י שיבקרו אותם ויתגלגל זכות זה לרבים על ידיהם ואינן מקבלים עונש כמדתם אז כדבריהם כן הוא שלא ה' שלחני. אבל אם בריאה יברא ה' וגו' שלא ימותו כדרך כל העולם ואז לא יזכר על ידם פקודת כל האדם כי מחידוש לא ילפינן כי לא יעלה על לב אדם למות במיתה משונה כזו בזאת ידעון כי נאצו האנשים את ה' ואינן ראוין שיתגלגל על ידם שום זכות לזולתם.

וטעם למיתה כזו, לפי מה שכתבתי למעלה שכפרו בחידוש העולם ובבריאתו, אמר משה אם בריאה. אם באמת היתה בריאה חדשה בששת ימי המעשה אז יאמת ה' דברי ויברא גם עתה חדשה בארץ ועל ידה יכירו וידעו כי ה' עושה חדשות. ומה שנברא בריאה זו דווקא לפי שארז"ל (אבות ג.ב) אלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו. והמה לא רצו בשום מנהיג כי אמרו כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה', ולפי סברתם הנבערה יבלע איש את רעהו חיים ע"כ יענשו כמדתם שירדו שאול חיים. כי אפילו המתעצל בהספדו של אדם כשר ארז"ל (שבת קה:) שראוי לקוברו בחייו לפי שנראה שאינו מרגיש בהעדר השלם שהיה מטיל מוראו על הבריות, כל שכן עדת קרח שבפה מלא אמרו שאינן רוצין בשום מתנשא לכל ראש, ע"כ אמר משה שאם ימותו על מטתם ולא ירדו שאול חיים אז לא ה' שלחני לעשות כל המינויים של השררות והנהגת העם, אמנם אם ירדו שאול חיים בזאת ידעון כי נמדד להם כמדתם כי ה' שלחני לעשות כל המינויים כדי שכל העם הזה איש על מקומו יבא בשלום לכך נאמר ויאבדו מתוך הקהל. מתוך שרצה ה' שיהיו כל ישראל בקהלה אחת ובאגודה אחת וכל קהילה ואסיפה צריכה למנהיג כדי שלא יבלע איש את רעהו והמה לא רצו בזה ע"כ נאבדו כי הוא יצא לחלק ובין אחים יפריד על ידי מחלוקתו. (כלי יקר)


{ל}  וְאִם-בְּרִיאָ֞ה יִבְרָ֣א יְהֹוָ֗ה וּפָֽצְתָ֨ה הָֽאֲדָמָ֤ה אֶת-פִּ֨יהָ֙ וּבָֽלְעָ֤ה אֹתָם֙ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם וְיָֽרְד֥וּ חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י נִֽאֲצ֛וּ הָֽאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶת-יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  וְאִם בְּרִיאָה יִבְרֵי יְיָ וּפְתָחַת אַרְעָא יָת פּוּמַהּ וְתִבְלַע יַתְהוֹן וְיַת כָּל דִי לְהוֹן וְיֶחֱתוּן כַּד חַיִין לִשְׁאוֹל וְתִדְעוּן אֲרֵי אַרְגִיזוּ גוּבְרַיָא הָאִלֵין קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין לָא אִתְבָּרִיאַת מִיתוּתָא לְהוֹן מִן יוֹמַת עַלְמָא תִּתְבְּרֵי לְהוֹן כְּדוֹן וְאִין לָא אִתְבְּרֵי פּוּם לְאַרְעָא מִן שֵׁירוּיָא אִתְבְּרֵי לָהּ כְּדוֹן וְתִפְתּוֹחַ אַרְעָא יַת פּוּמָהָא וְתִבְלַע יַתְהוֹן וְיַת כָּל דִלְהוֹן וְיֵחְתוּן כַּד חַיִין לְשֵׁיוּל וְתִנְדְעוּן אֲרוּם אַרְגִיזוּ גוּבְרַיָא הָאִלֵין קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם בריאה. חדשה: יברא ה'. להמית אותם במיתה שלא מת בה אדם עד הנה, (ק) ומה היא הבריאה, ופצתה האדמה את פיה ותבלעם, אז, וידעתם כי נאצו הם את ה' ואני מפי הגבורה אמרתי, ורבותינו פירשו (סנהדרין קי) אם בריאה, פה לארץ מששת ימי בראשית, (ר) מוטב, ואם לאו יברא ה' (ר"ל יברא ה' הפה לכאן): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) תיקן בזה דהא כתיב אין כל חדש תחת השמש לכן פירש להמית אותם במיתה כו': (ר) ר"ל דהוקשה להם והא עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואחד מהן פי הארץ: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בריאה. י''א שהיא תורה על המצא מה שלא היה וכבר פירשתי שאין המלה רק מגזרת וברא אתהן וכבר נבקעו מדינות רבות וירדו הדרים בהן שאולה והנה פירושה כטעם גזרה: ופצתה האדמה את פיה. כמו ופתחה וכן יפצה פיהו וכבר רמזתי בעבור היות נשמת האדם העליונה תיכונה תדבר על הגבוהים ממנה כדרך ארמונה שהוא הגוף וכן על השפלים ממנה והטעם להבין השומעים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  בריאה. ב' במסרה מתרי לישני ואם בריאה ומאכלו בריאה שהאכיל קרח לעדתו עד שהמשיכם אחריו כדאיתא בפרק חלק: כי נאצו האנשים האלה. ר''ת הכהן על שבקשו כהונה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואם בריאה וגו'. כפל לומר בריאה יברא ה', יתבאר על דרך אומרם ז"ל (סנהדרין לז:) בפסוק ארור וכו' האדמה אשר פצתה את פיה שמאותו יום נסתם ונחתם פי הארץ, וכשהיא רוצה לומר שירה לפני ה' כדרך כל הנבראים שאומרים שירה לפני הבורא היא אומרת בכנפיה דכתיב (ישעי' כד) מכנף הארץ זמירות שמענו, וכאן כשרצה משה להעניש הרשעים ההם אמר ואם בריאה פירוש אותה בריאה שכבר ברא ה' שהיא פי הארץ ועל ידי מעשה נסתם והיה כלא היה עתה יחזור ה' לברוא אותה הבריאה שיהיה לה פה ופצתה הארץ את פיה שהיה לה מקודם ובלעה אותם. ואולי כי זה יהיה לה תיקון למה שפצתה לבלוע איש צדיק עתה תפצה פיה לבלוע אויבי ה': (אור החיים)

 ספורנו  וידעתם כי נאצו. שאינם ראוים ליקרא דשכבי ולהקבר עם שאר העם: (ספורנו)


{לא}  וַיְהִי֙ כְּכַלֹּת֔וֹ לְדַבֵּ֕ר אֵ֥ת כָּל-הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַתִּבָּקַ֥ע הָֽאֲדָמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר תַּחְתֵּיהֶֽם:

 אונקלוס  וַהֲוָה כַּד שֵׁיצֵי לְמַלָלָא יָת כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין וְאִתְבְּזָעַת אַרְעָא דִי תְּחוֹתֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה כְדִי פָסַק לְמַלָלָא יַת כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין וְאִתְבְּזָעַת אַרְעָא דִתְחוֹתֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  ותבקע. ד' במסורה ותבקע האדמה ואידך ותבקע הארץ בקולם ותבקע העיר דירמיה ודמלכים על ירושלים ותבקע הארץ בקולם והיינו דכתיב וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם ורמז להא דאיתא בעירובין שפתחה של גיהנם בירושלים ותבקע העיר פי' בירושלים שם ותבקע האדמה וירדו שאולה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ככלותו וגו' את כל הדברים. פירוש לא איחרה ולא קדמה אלא המתינה עד שאמר כל הדברים הצריכין בענין ותכף לכלותו נבקעה:

ותבקע האדמה וגו' ותפתח הארץ וגו'. ולא הספיק לומר ותפתח וגו' או ותבקע עוד אמר בבקיעה האדמה ובפתיחה הארץ, אולי כי לא היה שם פה הארץ במקום דריסת רגליהם לזה נבקעה האדמה אשר היו עומדים עליה ונזדמן שם פה הארץ ונפתחה, ולזה כנגד המקום שהיו עומדים בו אמר ותבקע האדמה, וכנגד פי הארץ אמר ותפתח הארץ וגו': (אור החיים)


{לב}  וַתִּפְתַּ֤ח הָאָ֨רֶץ֙ אֶת-פִּ֔יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֖ם וְאֶת-בָּֽתֵּיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל-הָֽאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר לְקֹ֔רַח וְאֵ֖ת כָּל-הָֽרְכֽוּשׁ:

 אונקלוס  וּפְתָחַת אַרְעָא יָת פּוּמָהּ וּבְלָעַת יַתְהוֹן וְיַת אֱנַשׁ בָּתֵּיהוֹן וְיַת כָּל אֱנָשָׁא דִי לְקֹרַח וְיַת כָּל קִנְיָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּפְתָחַת אַרְעָא יַת פּוּמָהּ וּבְלָעַת יַתְהוֹן וְיַת אֱנַשׁ בָּתֵּיהוֹן וְיַת כָּל אֵינָשָׁא דִלְקרַח וְיַת כָּל נִכְסַיָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ואת בתיהם. שם כלל לנשיהם ובניהם וטפם: ואת כל הרכוש. שהיה לכלם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  האדם אשר. לקרח. ס''ת חרם מלמד שעשאן חרם על שנתחברו לקרח: (בעל הטורים)

 ספורנו  ותפתח הארץ את פיה. הרחיבה את הבקיעה עד מקום בתיהם: ואת כל האדם אשר לקרח. ואת כל האדם אשר לקרח הנמשכים אחריו במחלוקתו. ולכן לא מתו בניו שלא נגררו אחריו בזה: ואת כל הרכוש. שלא יזכו שיהנו צדיקים בעמלם, כענין נפלה סלע מחיקו ומצאה עני ונתפרנס בה: (ספורנו)


{לג}  וַיֵּ֨רְד֜וּ הֵ֣ם וְכָל-אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֛ם חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וַתְּכַ֤ס עֲלֵיהֶם֙ הָאָ֔רֶץ וַיֹּֽאבְד֖וּ מִתּ֥וֹךְ הַקָּהָֽל:

 אונקלוס  וּנְחָתוּ אִינוּן וְכָל דִי לְהוֹן כַּד חַיִין לִשְׁאוֹל וַחֲפַת עֲלֵיהוֹן אַרְעָא וַאֲבָדוּ מִגוֹ קְהָלָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְחָתוּ הִינוּן וְכָל דִלְהוֹן כַּד חַיִין לְשֵׁיוּל וַחֲפַת עֲלֵיהוֹן אַרְעָא וְאוֹבְדוּ מִגוֹ קְהָלָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וירדו הם. הטעם כאשר ירדו נסתמה הארץ ולא נראו: ותכס עליהם. הארץ בעצמה: ויאבדו. בעבור מות בניהם העומדים תחתם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויאבדו. ב' במסורה הכא ואידך ויאבדו כלי מלחמה כיון שנאבדו נאבדו כלי מלחמה: (בעל הטורים)

 אור החיים  וירדו וגו' שאולה. פירוש שלא שלטה בהם הארץ להורגם אלא נשארו חיים ונתנתן הארץ בפקדון לגיהנם, והוא אומרו חיים שאולה ולא אמר לשאול, והגם שכל תיבה שצריכה למ"ד בתחילה הטיל לה ה"א בסופה, עם כל זה לא לחנם יעשה כן, ויכוין שאחר שירדו לשאול נתן ה' בהם כח ולא מתו, ע"ד אומרם ז"ל (סנהדרין ק:) שהקב"ה נותן כח ברשעים לקבל ענשם, כמו כן אלו נשארו חיים אחר שהיו בשאול עצמה כדי שירבה הרגשתם, ואם היה אומר לשאול היה נשמע שלא היו חיים אלא עד הגעתם לשאול ובהגיעם מתו ולא היה להם חיות אחר שהגיעו לשאול: (אור החיים)

 ספורנו  ותכס עליהם הארץ. הגיד שלא קרה באותה הפתיחה כמו שיקרה בפתיחת הרעש שהיא לא תסגר תיכף. אמנם זאת נסגרה תיכף כפותח פיו לבלוע דבר ויסגירנו אחר הבליעה: (ספורנו)


{לד}  וְכָל-יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֛ר סְבִיבֹֽתֵיהֶ֖ם נָ֣סוּ לְקֹלָ֑ם כִּ֣י אָֽמְר֔וּ פֶּן-תִּבְלָעֵ֖נוּ הָאָֽרֶץ:

 אונקלוס  וְכָל יִשְׂרָאֵל דִי בְסַחֲרָנֵיהוֹן עֲרָקוּ לְקַלְהוֹן אֲרֵי אֲמָרוּ דִלְמָא תִבְלְעִנָנָא אַרְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל יִשְרָאֵל דִי בְּחַזְרָנַתְהוֹן עָרְקוּ מִן דְחִיל קָלְהוֹן הֵיךְ צַוְוחִין וְאָמְרִין זַכַּאי הוּא יְיָ וְקוּשְׁטָא הֵיךְ דִינוֹי וְקוּשְׁטָא הִינוּן פִּתְגָמֵי משֶׁה עַבְדֵיהּ וַאֲנַן רַשִׁיעַיָא דְמָרַדְנָא בֵיהּ וּבְנֵי יִשְרָאֵל אַפָּכוּ כְדִי שָׁמְעוּ אֲרוּם אָמְרוּ דִלְמָא תִבְלוֹעַ יָתָן אַרְעָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  נסו לקולם. בשביל (ש) הקול היוצא על בליעתן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) פירוש שהוא הקול היוצא מתוך הבקיעה כדמות רעם שמבהיל האנשים לברוח לא קול צעקתם בעת הבליעה שהוא אינו קול מבריח אדרבה מקבץ לראות הפלא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לקולם. בעבור קולם: (אבן עזרא)

 כלי יקר  נסו לקולם, מקולם מבעי ליה למימר, ועוד להיכן נסו ואנה מפניו ית' יברחו. והנה רז"ל אמרו (תנחומא קרח יא.) שקרח ועדתו אומרים תמיד משה אמת ותורתו אמת והם בדאים, ואותו קול התחיל לבצבץ מיד אחר הבליעה ולאותו קול היוצא ממקום הבליעה נסו כל ישראל לשמוע מה ידברו, כי סברו מסתמא הם מתודים על חטאם ורצו לידע מה היה עיקר חטאם כדי שידעו להשמר ממנו שלא יעבור גם עליהם כוס זה וז"ש כי אמרו פן תבלענו הארץ. ומדקאמרו משה אמת ותורתו אמת ש"מ שכפרו גם בתורתו, ואולי תלו זה במה ששמעו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה א"כ רוצה ה' שכל ישראל ישמעו הכל מפי הגבורה ומה שמשה מגיד להם עוד לאו כל כמיניה ליתן מקום לדבריו אשר לא שמעו גם המה. ולדעתי שזה כוונת רש"י שפירש כי כל העדה כלם קדושים לא אתם לבדכם שמעתם אנכי ולא יהיה לך, רצו בזה מאחר שגם כל העדה שמעו ב' מצות אלו לו חפץ ה' במצות יותר מאלו כעת למה לא השמיענו כזאת, אלא ודאי שמלבכם אתם בודים הכל ולפי שחלקו על התורה אמרו בהתודותם משה אמת ותורתו אמת. (כלי יקר)


{לה}  וְאֵ֥שׁ יָֽצְאָ֖ה מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֑ה וַתֹּ֗אכַל אֵ֣ת הַֽחֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֨יִם֙ אִ֔ישׁ מַקְרִיבֵ֖י הַקְּטֹֽרֶת: (ס)

 אונקלוס  וְאֶשָׁתָא נְפָקַת מִן קֳדָם יְיָ וַאֲכָלַת יָת מָאתָן וְחַמְשִׁין גַבְרָא מְקַרְבֵי קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְאֵישָׁתָא נְפָקַת בְּרוּגְזָא מִן קֳדָם יְיָ וַאֲכָלַת יַת מָאתָן וְחַמְשִׁין גוּבְרִין מַסְקֵי קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ה''א החמשים מושכת עצמה ואחרת עמה. י''א כי קרח מהנבלעים היה והראיה ותבלע אותם ואת קרח וי''א כי נשרף היה והעד ואת קרח במות העדה באכול האש וחז''ל אמרו כי נשרף ונבלע ולפי דעתי שלא נבקע רק מקום דתן ואבירם כי לא נזכר וקרח היה ע. מד עם מחתתו עם אהרן ועם נשיאי העדה מקריבי הקטרה ופירוש הפסוק ואת קרח איננה דבק עם ותבלע אותם רק עם במות העדה ואם יטעון טוען ויאמר למה לא הזכיר קרח עם השרופים התשובה כי אחר שהזכיר הכתוב שנשרפה עדתו שבאה לעזרה אין צורך להזכיר קרח כי מקל וחומר יודע הדבר וכמוהו מרכבות פרעה וחילו ולא הזכיר בשירה פרעה שטבע ובאמת טבע כי כן כתוב ונער פרעה וחילו והעד הנאמן כי קרח היה מהשרופים ולא יהיה כקרח וכעדתו: (אבן עזרא)

במדבר פרק-יז

{א}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{ב}  אֱמֹ֨ר אֶל-אֶלְעָזָ֜ר בֶּן-אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן וְיָרֵ֤ם אֶת-הַמַּחְתֹּת֙ מִבֵּ֣ין הַשְּׂרֵפָ֔ה וְאֶת-הָאֵ֖שׁ זְרֵה-הָ֑לְאָה כִּ֖י קָדֵֽשׁוּ:

 אונקלוס  אֱמַר לְאֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא וְיַפְרֵשׁ יָת מַחְתְּיָתָא מִבֵּין יְקִידַיָא וְיָת אֶשָׁתָא יַרְחִיק לְהָלָא אֲרֵי אִתְקַדָשׁוּ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲמַר לְאֶלְעָזָר בַּר אַהֲרן כַּהֲנָא וְיַפְרֵשׁ יַת מַחְתְּיָא מִן בֵּינֵי יַקִידַיָא וְיַת אֵישָׁתָא בַּדְרֵי לְהָאֵל אֲרוּם אִתְקֵדְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת האש. שבתוך (ת) המחתות: זרה הלאה. לארץ מעל (א) המחתות: כי קדשו. המחתות, ואסורין בהנאה (ב) שהרי עשאום כלי שרת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) לא גם האש שעל המזבח דאם כן מאי כי קדשו דקאמר מה מונעת האש שעל גבי המזבח מקדושתן: (א) לא למקום רחוק דאם כן היה לו לפרש לאיזה מקום: (ב) אבל לא האש דאם לא כן לא היה להם לזרוק לארץ ופירש אחר כך מה טעם קדשו שהם אסורים בהנאה שעשאום מקריבי הקטורת כלי שרת וטעונים גניזה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  זרה הלאה. מהמזבח: כי קדשו. כי אחר שהקריבום לשם הנם קדושים: (אבן עזרא)

 אור החיים  אמור אל אלעזר. טעם אלעזר לצד שלא החשיב ה' הדבר שיעשה על ידי אהרן שהוא כהן גדול, או לצד שעל ידי אהרן נעשה המשפט ומתו מקריבי המחתות לא רצה ה' שיעשה על ידו הרמת המחתות:

וירם את המחתות. צריך לדעת למה אמר וירם בוא"ו כיון שזה הוא התחלת המצוה. ונראה שנתכוון להוסיף על ענין ראשון שהוא בליעת קרח ועדתו שראו עם בני ישראל כי מה' יצא דבר כהונת אהרן ועוד הוסיף תוקף וחוזק הכהונה ביד אהרן לדורות שירם המחתות וגו' ועשו אותם רקועי פחים וגו' ויהיו לאות לבני ישראל וגו' זכרון לבני ישראל וגו': (אור החיים)

 ספורנו  ואת האש זרה הלאה. לא אל שפך הדשן מפני שהיתה קטרת זרה: כי קדשו. ואין ראוי להניחם בבזיון: (ספורנו)


{ג}  אֵ֡ת מַחְתּוֹת֩ הַֽחַטָּאִ֨ים הָאֵ֜לֶּה בְּנַפְשֹׁתָ֗ם וְעָשׂ֨וּ אֹתָ֜ם רִקֻּעֵ֤י פַחִים֙ צִפּ֣וּי לַמִּזְבֵּ֔חַ כִּֽי-הִקְרִיבֻ֥ם לִפְנֵֽי-יְהֹוָ֖ה וַיִּקְדָּ֑שׁוּ וְיִֽהְי֥וּ לְא֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  יָת מַחְתְּיַת חַיָיבַיָא הָאִלֵין דְאִתְחַיְיבוּ בְּנַפְשָׁתֵיהוֹן וְיַעְבְּדוּן יַתְהוֹן טַסִין רְדִידִין חוֹפָאָה לְמַדְבְּחָא אֲרֵי קָרֵבֻנוּן קֳדָם יְיָ וְאִתְקַדָשׁוּ וִיהֶוְיָן לְאָת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  יַת מַחְתְּיַית חַיָיבַיָא הָאִלֵין דְאִתְחַיְיבוּ קְטוֹל בְּנַפְשַׁתְהוֹן וְיַעַבְדוּן מִנְהוֹן רְדִידֵי טָסִין חַפְיֵי לְמַדְבְּחָא אֲרוּם קְרֵיבוּנוּן קֳדָם יְיָ וְאִתְקַדָשׁוּ וִיהוֹן לְאַת לִבְנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  החטאים האלה בנפשותם. שנעשו פושעים (ג) בנפשותם שנחלקו על הקדוש ברוך הוא: רקעי. רדידין: פחים. טסין מרודדין טינבי"ש בלע"ז: צפוי למזבח. (ד) למזבח הנחשת: ויהיו לאות. לזכרון, שיאמרו אלו היו מאותן שנחלקו על הכהונה ונשרפו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דקשה והא התרה בהם משה ואם כן למה כתיב החטאים שהוא לשון שוגג. לכן פירש פושעים וכן כתיב כי נאצו האנשים ההם שהוא לשון מרד שמרדו ברצונם לחלוק על הקדוש ברוך הוא: (ד) לא למזבח הזהב שהמחתות היו נחושת והיאך היו עושין נחשת על המזבח הזהב רא"ם. ועוד מצאתי לפי שכתוב ויהיו לאות לבני ישראל ואין ישראל יכולין ליכנס למזבח הזהב: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  את מחתות החטאים. פי' המחתות: ועשו אותם. האומנים: רקועי פחים. כמו וירקעו את פחי הזהב. ופי' כי קדשו כי הקריבום לפני ה': ויהיו לאות. לזכר ולסימן: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  את מחתות החטאים האלה בנפשותם. שנתחייבו על עסקי נפשותם כדריש לקיש דאמר ר''ל מאי דכתיב בחנפי לעגי מעוג חרק עלי שנימו בשביל חנופה שהחניפם קרח על עסקי לגימא חרק עליהם שר של גיהנם שנימו. חרק. אותיות קרח: החטאים (האלה). שנים במסרה. החטאים האלה בנפשותם את החטאים את עמלק לומר לך כמו שאלו חטאו בנפשותם כך חטא עמלק בנפשו שראה כל הנסים שנעשו לישראל ונזדווג להם כדאי' במררש משל למי שראה אמבטי רותחת וקפץ לתוכה: (בעל הטורים)

 אור החיים  החטאים האלה בנפשותם. אולי שנתכוון להוציא מלבם לבל ידאגו על היות הדבר בסיבתם, גם לבל יחשוב אדם מישראל כי הם היו להם סיבה, לזה אמר החטאים הא לה בנפ שותם פירוש שהם חבלו בעצמן וחסרו נפשם ולא היה להם סיבה מזולתם, ואף על פי כן מצינו שלא הרגישו ישראל בכונת ה' בדברים אלו וילונו על משה וגו' אתם המיתם את עם ה':

כי הקריבום לפני ה' ויקדשו. פירוש טעם שאני מצוך להרים המחתות לא שנתרציתי בקטורת שהקריבו לפני אלא במה שהקריבום פירוש לגופן של מחתות, וקודם שנתנו עליהם קטורת אשר היא זרה ומאוסה אצלי כבר נתקדשו המחתות, והוא אומרו ויקדשו, ומידי דהוה כמקריב כלי כסף וכלי זהב למקדש שהם קודש, והגע עצמך אם המקריבין היו נמלכים וחוזרים בהם ולא היו נותנים הקטורת על האש מי היו יוצאין המחתות לחולין, ומעתה לא מפני שנתנו הקטורת עליהן יצאו המחתות מקדושתן, ומה שטען רמב"ן כנגד רש"י וזה לשונו זה דומה לזר שעשה כלי שרת להקטיר בחוץ, עליו אמר הכתוב הקריבום לפני ה' באוהל מועד פירוש שהקדישום והביאום למקום המקודש: (אור החיים)

 ספורנו  כי הקריבום לפני ה' ויקדשו. שהקדישום להיות כלי שרת גם בשאר עבודות מלבד עבודתם הפסולה ובזה הם ראויות לעשות צפוי בקדש: (ספורנו)


{ד}  וַיִּקַּ֞ח אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֗ן אֵ֚ת מַחְתּ֣וֹת הַנְּחֹ֔שֶׁת אֲשֶׁ֥ר הִקְרִ֖יבוּ הַשְּׂרֻפִ֑ים וַֽיְרַקְּע֖וּם צִפּ֥וּי לַמִּזְבֵּֽחַ:

 אונקלוס  וּנְסִיב אֶלְעָזָר כַּהֲנָא יָת מַחְתְּיָתָא דִנְחָשָׁא דְקָרִיבוּ יוֹקִידַיָא וְרַדִידֻנוּן חוֹפָאָה לְמַדְבְּחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְסֵיב אֶלְעָזָר כַּהֲנָא יַת מַחְתְּיַית נְחָשָׁא דְקָרִיבוּ יַקִידַיָא וְרַדִידִינוּן חַפְיֵי לְגוּפָא דְמַדְבְּחָא דְמִן שֵׁירוּיָא הֲווֹן תַּשְׁמִישְׁתֵּיהּ דְמַדְבְּחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וירקעום. אינטינדר"ש בלע"ז: (רש"י)

 אבן עזרא  וירקעום. המרקעים: (אבן עזרא)


{ה}  זִכָּר֞וֹן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְ֠מַ֠עַן אֲשֶׁ֨ר לֹֽא-יִקְרַ֜ב אִ֣ישׁ זָ֗ר אֲ֠שֶׁ֠ר לֹ֣א מִזֶּ֤רַע אַֽהֲרֹן֙ ה֔וּא לְהַקְטִ֥יר קְטֹ֖רֶת לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וְלֹֽא-יִהְיֶ֤ה כְקֹ֨רַח֙ וְכַ֣עֲדָת֔וֹ כַּֽאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהֹוָ֛ה בְּיַד-מֹשֶׁ֖ה לֽוֹ: (פ)

 אונקלוס  דָכְרָנָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּדִיל דִי לָא יִקְרַב גְבַר חִלוֹנַי דִי לָא מִזַרְעָא דְאַהֲרֹן הוּא לְאַסָקָא קְטוֹרֶת בּוּסְמִין קֳדָם יְיָ וְלָא יְהֵי כְקֹרַח וְכִכְנִשְׁתֵּיהּ כְּמָא דִי מַלֵיל יְיָ בִּידָא דְמשֶׁה לֵיהּ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  דוּכְרָנָא לִבְנֵי יִשְרָאֵל מִן בִּגְלַל דְלָא יִקְרַב גְבַר חִלוֹנַי דְלָא מִן בְּנֵי אַהֲרן לְאַסָקָא קְטוֹרֶת בּוּסְמִין קֳדָם יְיָ וְלָא יְהֵי גְבַר מִתְנַטֵל לְמִפְלוֹג עַל עֵיסַק כְּהוּנְתָּא כְּקרַח וְכִכְנִישַׁת סַעֲדוֹי וְסוֹפֵיהּ לְהוֹבָדָא וְלָא כְמִיתוּתָא דְקרַח וְכִכְנִשְׁתֵּיהּ בִּיקִידַת אֵשָׁא וּבְלִיעַת אַרְעָא אֱלָהֵן לְמִלְקֵי בִּסְגִירוּתָא הֵיכְמָא דְמַלֵיל יְיָ לְמשֶׁה שַׁוֵי יְדָךְ בְּעִיטְפָךְ וְלָקַת יְדֵיהּ בְּצוֹרְעָא הֵיכְדֵין יִמְטֵי לֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא יהיה כקרח. כדי שלא (ה) יהיה כקרח: כאשר דבר ה' ביד משה לו. כמו עליו, על אהרן דבר אל משה שיהיה הוא ובניו כהנים, לפיכך לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן וגו', וכן כל לי ולו ולהם הסמוכים אצל דבור, פתרונם כמו על. ומדרשו על קרח. ומהו ביד משה (ו) ולא כתב אל משה, רמז לחולקים על הכהונה שלוקין (ז) בצרעת, כמו שלקה משה בידו, שנאמר ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג (שמות ד, ו), ועל כן לקה עוזיה בצרעת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) פירוש הוא נתינת טעם ולא אזהרה ומה שאמרו כל המחזיק במחלוקת עובר בלא תעשה שנאמר ולא יהיה כקרח וגו' אינו אלא אסמכתא: (ו) ואף על גב דכתיב כמה פעמים בקרא ביד משה בפרשת בהעלותך על פי ה' ביד משה וכן בפרשת בחקתי וכן בפרשת פנחס. ויש לומר דק"ל מאי ביד משה דאין לומר דעל ידי משה אמר לקרח שיענוש אותו אם יחלוק על הכהונה דלא מצינו זה בקרא ועוד דלמה צוה לקרח יותר משאר ישראל דעל כרחך האי לו על קרח קאמר לפי המדרש דאמר רמז לחולקים כלומר קרח שחולק אלא על כרחך האי ביד משה דהכא למדרש אתא רמז לחולקין פירוש דכתיב הכא ביד משה וכתיב התם הבא נא ידך בחיקך מה התם צרעת אף הכא כל החולקים ילקו בצרעת: (ז) וכיון שהמדרש דורש כן שמע מינה דהאי לו על קרח קאמר כלומר על החולק על הכהונה דאין לומר שהם סוברים דמלת לו שב אל אהרן דמה ענין צרעת לענין אהרן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כאשר דבר ה' ביד משה לו. לאהרן וי''א כי לו שב אל קרח והוא רחוק בעיני: (אבן עזרא)

 אור החיים  למען אשר לא יקרב וגו' ולא יהיה וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר ולא יהיה וגו', ורז"ל אמרו (סנהדדין קי.) שבאה אזהרה למחזיק במחלוקת שעובר בלאו של ולא יהיה וגו', וחוץ מדרכם ז"ל נראה שנתכוון ה' לתת טעם למה הוצרך לזכרון זה ולא הספיק באזהרה בתורה לא יקרב איש זר וכל הקרב וגומר תבלענו הארץ, לזה אמר ולא יהיה כקרח פירוש אם אני מצוה בלא זכרון זה אני חושש שלא יועיל לאיזה אדם מהם באזהרה וימות כקרח ועדתו, וזכרון זה יועיל שלא יסובב לו להיות כמו שהיה לקרח ולעדתו:

כאשר דבר ה' ביד משה לו. פירוש לצד שאמר ולא יהיה כקרח וגו' ממוצא דבר אתה למד שכל העומד מקודם לערער על הכהונה יהיה לו כקרח וכעדתו ודבר זה לא מצינו שהתרה ה' כן, לזה אמר כאשר דבר ה' ביד משה לו פירוש לקרח הא למדת שהדברים שאמר משה לקרח ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה וגו' היו דברי ה' ביד משה להתרותו ולא אמרן משה מעצמו, והוא אומרו ביד משה לו פירוש לקרח המוזכר בסמוך: (אור החיים)

 כלי יקר  ולא יהיה כקרח ועדתו וגו'. פירש"י שלא ילקה בצרעת כמו שלקה משה בצרעת בידו (סנהדרין קי.) ומלת לו שב אל החולק על הכהונה. וכאן הבן שואל מה ענין צרעת של משה אל החולק על הכהונה, ויותר היה נכון אם היה מביא לראיה צרעת של מרים שהיה מעין מחלוקתו של קרח כי מחלוקתו על הכהונה נמשך ממה שחלק על נבואתו של משה לא שלחך ה' ומזה המין היה צרעת של מרים שאמרה הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר. וכן אמר קרח כי כל העדה כלם קדושים, לא אתם לבדכם שמעתם בהר סיני אנכי ולא יהיה לך. אבל צרעת ידו של משה מה שייכות יש לו למחלוקתו של קרח.

ועתה שא נא עיניך וראה, כי הנני מקרב הענינים והיו לאחדים בידך וילקה הדומה בדומה ומשם תקח ראיה בריאה וטובה שהחולק על נבואתו של משה לוקה בצרעת וזה לפי שארז"ל (שבת צז.) החושד בכשרים לוקה בגופו מנלן ממשה כו', וכפי שורת הדין שראוי לעשות אל החושד כאשר זמם לעשות לאחיו. א"כ החושד נלקה באותו מכה שהיתה ראויה לבא על הנחשד אם היה הדבר אמת, ומשה חשד את ישראל בבלתי מאמינים בנבואתו כמ"ש (שמות ד.א) והן לא יאמינו לי וגו' כי יאמרו לא נראה אליך ה'. והיינו ממש דברי קרח שאמר לא נראה אליך ה' ואתה בודה הכל מלבך, מדהוצרך משה לומר כי ה' שלחני כי לא מלבי, כך חשד משה את ישראל שיכחישו נבואתו ויאמרו לא נראה אליך ה' ומלבך אתה בודה כדי לנהג שררתך עלינו. ומדאנו רואין שנלקה משה בצרעת על שחשדם במה שאין בהם ש"מ שאילו היה הדבר אמת שהיו ישראל מכחישין נבואתו אז היו ישראל לוקין בצרעת זה, ולפי שחשדם במה שאין בהם נלקה הוא באותה מכה שהיתה ראויה לבא עליהם, דאל"כ לא יהיה מדה כנגד מדה וצריך להיות כאשר זמם לעשות לאחיו ומכאן ראיה ברורה שהחולק על הכהונה לוקה בצרעת כי כל החולק על הכהונה חולק על נבואתו של משה ואומר לא נראה אליו ה' ליתן לו רשות שיתן הכהונה לאהרן דווקא וחושדו שמשה מלבו נתנה לאחיו וזה פירוש יקר.

וטעם לצרעת דווקא, היינו לפי שמצינו (ערכין טז.) שהצרעת בא על גסות הרוח, ועל לשון הרע. שכן עוזיהו נצטרע על שגבה לבו עד להשחית (דבה"י ב' כו.יט) ומדברי קבלה ילפינן שנאמר גבר יהיר ולא ינוה. (חבקוק ב.ה) שלא ישאר בנוה שלו לפי שסופו לישב בדד מחוץ למחנה. ואילו היו ישראל בלתי מאמינים בנבואת משה מסתמא היו חושדים אותו כי לבעבור השתרר עליהם הוא רוצה למושכם אחריו ואילו היו אומרים אליו לא נראה אליך ה' בלשון נוכח היו ודאי בכלל מספרי לה"ר ומב' צדדים אלו היו נלקין בצרעת וע"כ חזר הדין על משה שחשדם שלא כדין, וצרעת ביד דווקא כארז"ל (ערכין טו:) כתיב מות וחיים ביד הלשון (משלי יח.כא). וכי יש יד ללשון אלא מה היד ממית אף הלשון ממית שנאמר (ירמיה ט.ז) חץ שחוט לשונם, שוחט כתיב כי הרי זה בא להיות שוחט לאחרים ונמצא שחוט כי לה"ר תלתא קטיל (דב"ר ה.י) וכן קרח היה בכלל כת ליצים כדאיתא במדרש (שו"ט תהלים א.) וסימן לדבר קרח ר"ת קשת רומח חרב על שם שנאמר (תהלים נז.ה) בני אדם שיניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה. ומה שלא נענש קרח בצרעת כמשה לפי שהיה קים ליה בדרבה מיניה, שהרי כפר בעיקר ובתורת משה ורצה לבטל השררה אשר מזה הצד נתן הדין שיהיה מן הבלועים, ועוד שכבר ראה מעשה ה' הגדול מה שלא ראו ישראל בשליחות ראשון של משה, וזה"ש זכרון לבני ישראל וגו' למען אשר לא יקרב איש זר להקטיר קטורת. כי הזר הקרב מסתמא הוא חולק על נבואת משה. ומ"מ הזר הקרב לא יהיה כקרח ועדתו שוה בעונש כי קרח ועדתו היו בו חטאים גדולים זולת זה. אלא יהיה כאשר דבר ה' ביד משה לו. כמשה שלקה בידו בצרעת כך ילקה בצרעת כל החולק על הכהונה. (כלי יקר)

 דעת זקנים  כאשר דבר ה' ביד משה כו'. פשטיה דקרא קאי אדלעיל כלומר ויקח אלעזר את המחתות כאשר דבר ה' ביד משה: (דעת זקנים)


{ו}  וַיִּלֹּ֜נוּ כָּל-עֲדַ֤ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ מִֽמָּ֒חֳרָ֔ת עַל-מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל-אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת-עַ֥ם יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  וְאִתְרַעֲמוּ כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לְמֵימָר אַתּוּן גְרַמְתּוּן דְמִית עַמָא דַיְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְרַעֲמוּ כָּל כְּנִישְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל בְּיוֹמָא הָדֵין עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרן לְמֵימָר אַתּוּן גְרַמְתּוּן דִין מוֹתָא עַל עַמָא דַיְיָ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ממחרת. זה היום כי לעולם הוא סמוך: אתם המתם. הטעם מה ראיה היתה זאת ששבט לוי הוא הנבחר ונבחר אהרן לכהן גדול ויתכן שבתפלתכם או החכמה שידעתם שרפתם המקריבים: (אבן עזרא)

 אור החיים  וילונו כל וגו' לאמר אתם וגו'. צריך לדעת אומרו לאמר אחר שהתלונה היא על משה ועל אהרן מה מקום לומר לאמר, ואולי כי העם לא אמרו הדברים ככתבן אתם המיתם את עם ה' אלא אמרו דברי תלונות שכונת כללות דבריהם היא אתם המיתם וגו', לזה אמר וילונו וגו' וכוונת תלונתם היא לאמר להם אתם המיתם וגו':

עוד ירצה בהעיר עוד איך טח מראות עיניהם לעשות תלונה על משה בלא סיבה מה פשעו ומה חטאתו, ומה גם אחר שראו כמה השפיל עצמו לפני דתן ואבירם אולי ישובו וכו' זה יגיד שהשתדל לבל ימותו. אכן תרעומת העדה היתה על מה שעשה משה המבחן של הקטרת בכולן יחד שהיה לו לעשות המבחן בקרח לבד וכשהיה ה' עושה בו המשפט לא היו נגשים המאתים וחמשים נשיאי עדה ולא היו מתים, והוא אומרו לאמר אתם המיתם וגו' פירוש במאמרכם שאמרתם להם קחו איש מחתתו וגו' חמשים ומאתים בזה המיתם את עם ה', ולא התרעמו העדה על מיתת קרח דתן ואבירם אלא על המאתים וחמשים שכולן היו ראשי סנהדראות, ולדברי רז"ל שאמרו שתרעומת העדה היתה למה שציום להקטיר הקטורת שהיא עבודה יותר קדושה וחמורה ולא עשה המבחן באחד משאר עבודות, יתבאר גם כן על זה הדרך לאמר אתם המיתם פירוש במאמרכם שאמרתם להם להקטיר קטורת אתם הייתם סיבה שימותו: (אור החיים)

 ספורנו  אתם המתם. שאמרתם להם שינסו בקטרת שאין ראוי שיקטירנה אלא המקריב עולת התמיד והיה לכם לנסות בזבחים הראוים לכהנים רבים יחד: (ספורנו)

 דעת זקנים  אתם המיתם את עם ה'. לדעת, לפי שאמרתם להביא קטרת והוא סם המות שבו נשרפו נדב ואביהוא שהיו כהנים ולכך ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה וגו' ושים קטרת ויראו שאין הקטרת ממית אלא החטא ממית אמרו אין כאן הוכחה שאין אלו ראויין לכהונה המטות יוכיחו ולכך צוה הקב"ה דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מאת כל נשיאיהם וכתיב בתריה והשכותי מעלי את תלונות בני ישראל: (דעת זקנים)


{ז}  וַיְהִ֗י בְּהִקָּהֵ֤ל הָֽעֵדָה֙ עַל-מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל-אַהֲרֹ֔ן וַיִּפְנוּ֙ אֶל-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִנֵּ֥ה כִסָּ֖הוּ הֶֽעָנָ֑ן וַיֵּרָ֖א כְּב֥וֹד יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  וַהֲוָה בְּאִתְכַּנָשׁוּת כְּנִשְׁתָּא עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וְאִתְפְּנִיאוּ לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וְהָא חֲפָהִי עֲנָנָא וְאִתְגְלִי יְקָרָא דַיְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה בְּאִתְכַּנָשׁוּת כְּנִישְׁתָּא עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרן לְמִקְטַלְהוֹן וְאִתְפְּנִיוּ לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וְהָא חַפְיֵיהּ עֲנַן אִיקַר שְׁכִינְתָּא וְאִתְגְלֵי תַמָן אִיקָרָא דַיְיָ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בהקהל העדה. כל קהלה ואחריה על היא למריבה: (אבן עזרא)


{ח}  וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ וְאַֽהֲרֹ֔ן אֶל-פְּנֵ֖י אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: (ס)

 אונקלוס  וְעָאל משֶׁה וְאַהֲרֹן לָקֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְעָאל משֶׁה וְאַהֲרן מִן קֳדָם קְהָלָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויבא משה ואהרן. בעבור שראו שנראה הכבוד: (אבן עזרא)


{ט}   רביעי  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{י}  הֵרֹ֗מּוּ מִתּוֹךְ֙ הָֽעֵדָ֣ה הַזֹּ֔את וַֽאֲכַלֶּ֥ה אֹתָ֖ם כְּרָ֑גַע וַֽיִּפְּל֖וּ עַל-פְּנֵיהֶֽם:

 אונקלוס  אִתְפְרָשׁוּ מִגוֹ כְּנִשְׁתָּא הָדָא וְאֱשֵׁיצֵי יָתְהוֹן כְּשָׁעָה וּנְפָלוּ עַל אַפֵּיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אִתְפְּרָשׁוּ מִגוֹ כְּנִשְׁתָּא הֲדָא וְאֵישֵׁיצֵי יַתְהוֹן כְּשָׁעָה זְעֵירָא וְאִתְרְכִינוּ בִּצְלוֹ עַל אַפֵּיהוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  הרמו. שישבו במקום המרומם במחנה הלויה והוא האהל כאשר פירשתי במלת העלו: ויפלו על פניהם. להתפלל: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויפלו ע. ל פניהם. ולא התפללו כמו למעלה שלא היתה תפלה שגורה בפיהם וע''כ אמר כי יצא הקצף כדאמר ר''ח בן דוסא כשהיה מתפלל על החולים אם אין תפלתי שגורה כפי אני יודע שהוא מטורף: (בעל הטורים)

 אור החיים  הרמו מתוך וגו'. פירוש לא על משה ואהרן הוא מדבר אלא על אותם שלא היו בכלל המלינים, והעד הנאמן אומרו וידבר וגו' לאמר ופירוש לאחרים, ודקדק הכתוב לומר הזאת להראות באצבע במלינים לשלול זולתם שאינן בכלל הכליון, ובזה נתיישב למה הוצרך לומר הרמו והרי יכול ה' להמית רשע לפני צדיק כמעשה הריגת בכורי מצרים, ולפי דברינו שעל שאר העם שלא היו בכלל המלינים הוא אומר לפי שהיו בכלל גזירת המרגלים יש צורך בדבר להתרחק לבל תפגע בהם מדת הדין, ומאמר כרגע פירשתי למעלה (ט"ז כ"א): (אור החיים)


{יא}  וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל-אַהֲרֹ֗ן קַ֣ח אֶת-הַ֠מַּחְתָּ֠ה וְתֶן-עָלֶ֨יהָ אֵ֜שׁ מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ וְשִׂ֣ים קְטֹ֔רֶת וְהוֹלֵ֧ךְ מְהֵרָ֛ה אֶל-הָֽעֵדָ֖ה וְכַפֵּ֣ר עֲלֵיהֶ֑ם כִּֽי-יָצָ֥א הַקֶּ֛צֶף מִלִּפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה הֵחֵ֥ל הַנָּֽגֶף:

 אונקלוס  וַאֲמַר משֶׁה לְאַהֲרֹן סַב יָת מַחְתִּיתָא וְהַב עֲלַהּ אֶשָׁתָא מֵעִלָוֵי מַדְבְּחָא וְשַׁו קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא וְאוֹבִיל בִּפְרִיעַ לִכְנִשְׁתָּא וְכַפֵּר עֲלֵיהוֹן אֲרֵי נְפַק רָגְזָא מִן קֳדָם יְיָ שָׁרֵי מוֹתָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר משֶׁה לְאַהֲרן סַב יַת מַחְתְּיָא וְהַב עֲלָהּ אֵישָׁתָא מֵעִילַוֵי מַדְבְּחָא וְשַׁוִי קְטוֹרֶת בּוּסְמִין עַל אֵישָׁתָא וְאוֹבִיל בִּפְרִיעַ לְוַת כְּנִישְׁתָּא וְכַפֵּר אַמְטוּלְהוֹן אֲרוּם נְפַק מְחַבְּלָא דְאִתְכָּלוּ בְּחוֹרֵב דִשְׁמֵיהּ קֶצֶף מִן קָדָם יְיָ בִּהוּרְמָנָא שָׁרֵי לְקַטְלָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכפר עליהם. רז זה מסר לו מלאך המות כשעלה לרקיע, שהקטורת עוצר המגפה, (ר"ל כשניתן רשות למשחית, אז אין מבחין בין טוב לרע, ועל מה שמוסיף מדיליה יש תיקון בקטרת, אבל מה שגזר הקב"ה בהדיא, אין חכמה ואין תבונה. ובזה מתורץ מ"ש אח"כ שלא הניח המלאך את אהרן לעצור בקטרת, והלא הוא מסר לו רז זה, אלא שהיה גזרת הקב"ה, כמ"ש אני שלוחו של מקום ודו"ק) כדאיתא במסכת שבת (פט.): (רש"י)

 אבן עזרא  את המחתה. הידועה: ושים קטרת. ולא אמר הקטרת והמשכיל יבין: והולך. לשון צווי כמו הושב את אביך ושרשו כמו הוליכי וטעמו הובילי כמו ילך עמך: (אבן עזרא)

 אור החיים  קח את המחתה. להיות שאמרו כי סיבת השרופים היתה בשביל הקטרת הקטורת שהוא סבב מיתת עם ה' לזה הראה להם כי הגם שהקטורת היה חוץ לזמנו וחוץ למקומו אדרבא עצר המיתה מעל ישראל, ובזה יצדיקו כי הכל מעשה ה' כי הוא ממית לחייב באין סובב, ורז"ל אמרו (שבת פט.) כי דבר זה למדו מס"מ בעלותו לקבל תורה: (אור החיים)


{יב}  וַיִּקַּ֨ח אַֽהֲרֹ֜ן כַּֽאֲשֶׁ֣ר | דִּבֶּ֣ר מֹשֶׁ֗ה וַיָּ֨רָץ֙ אֶל-תּוֹך הַקָּהָ֔ל וְהִנֵּ֛ה הֵחֵ֥ל הַנֶּ֖גֶף בָּעָ֑ם וַיִּתֵּן֙ אֶֽת-הַקְּטֹ֔רֶת וַיְכַפֵּ֖ר עַל-הָעָֽם:

 אונקלוס  וּנְסֵיב אַהֲרֹן כְּמָא דְמַלֵיל משֶׁה וּרְהַט לְגוֹ קְהָלָא וְהָא שָׁרֵי מוֹתָנָא בְּעַמָא וִיהַב יָת קְטּוֹרֶת בּוּסְמַיָא וְכַפֵּר עַל עַמָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְסֵיב אַהֲרן הֵיכְמָא דְמַלֵיל משֶׁה וּרְהַט לְמִיצַע קְהָלָא וְהָא שָׁרֵי קֶצֶף מְחַבְּלָא לְחַבְּלָא בְּעַמָא וִיהַב יַת קְטוֹרֶת בּוּסְמִין וְכַפֵּר עַל עַמָא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  וירץ. בא''ת ב''ש אותיות מגפה שרץ לעצור המגפה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויקח אהרן כאשר וגו'. פירוש סמוך לדיבורו של משה ללמדך שלא שהה אפילו רגע. עוד ירצה לצד שהענין כאן הוא הפך הדין להקטיר קטורת חוץ לזמנו וחוץ למקומו, לזה אמר ויקח אהרן וטעם ויקח הוא כאשר דבר משה פירוש על פי נביא, ויאמן נביא כשיאמר לעבור על מצוה אחת ממצות התורה לפי שעה, וכאליהו בהר הכרמל (מ"א י"ח): (אור החיים)


{יג}  וַיַּֽעֲמֹ֥ד בֵּֽין-הַמֵּתִ֖ים וּבֵ֣ין הַֽחַיִּ֑ים וַתֵּֽעָצַ֖ר הַמַּגֵּפָֽה:

 אונקלוס  וְקָם בֵּין מֵתַיָא וּבֵין חַיַיָא וְאִתְכְּלִי מוֹתָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְקָם לֵיהּ אַהֲרן בִּצְלוֹי בְּמַצַע וְעָבַד מְחִיצוּתָא בְּמַחְתְּיָיתָא בֵּינֵי מֵתַיָא וּבֵינֵי חַיַיָא וְאִתְכְּלִיאַת מוֹתָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויעמוד בין המתים וגו'. אחז את המלאך והעמידו (ח) על כרחו, אמר לו המלאך הנח לי לעשות שליחותי, אמר לו, משה צוני לעכב על ידך, אמר לו, אני שלוחו של מקום ואתה שלוחו של משה, אמר לו, אין משה אומר כלום מלבו אלא מפי הגבורה, אם אין אתה מאמין, הרי הקב"ה ומשה אל פתח אהל מועד בוא עמי ושאל, וזהו שנאמר וישב אהרן אל משה. דבר אחר, למה בקטרת, (ט) לפי שהיו ישראל מליזין ומרננים אחר הקטורת לומר, סם המות הוא, על ידו מתו נדב ואביהוא, על ידו נשרפו חמשים ומאתים איש, אמר הקב"ה תראו שעוצר מגפה הוא (מכילתא ויסע פ"ו), והחטא הוא הממית: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דאם לא כן מאי בין החיים ובין המתים וכי החיים היו לצד אחד והמתים לצד אחד שהיה אהרן עומד ביניהם ואי קאי על המלאך אתי שפיר ופירוש שלא מתו עוד: (ט) דלטעם ראשון קשה למה לא התפלל מיד כדי שלא יתחיל הנגף או לכל הפחות כשהתחיל הנגף לכן פירוש דבר אחר שהיה גזירת הקדוש ברוך הוא. ולפי דבר אחר קשה שלא מצינו שאמר לו הקדוש ברוך הוא זה משום הכי פירש טעם ראשון רז זה וכו': (שפתי חכמים)

 אור החיים  ויעמוד בין המתים וגו'. יתבאר על פי דבריהם ז"ל (תנחומא תצוה סי' טו) שאמרו שתפסו למלאך המשחית ומנעו מהשחית ומנה המומתים לבל יוסיף עליהם, והוא אומרו ויעמוד בין המתים ובין החיים פירוש שהגביל מספר המתים מבין החיים לבל יוסיף הכות עוד, ולזה אמר ויהיו המתים במגפה י"ד אלף וז' מאות, לומר אלה הם שעמדו במספר המתים ותעצר המגפה שלא יוסיף עוד הכות על מספר זה: (אור החיים)

 ספורנו  ויעמוד בין המתים ובין החיים. אחר שכבר התיצב שם והתעכב להגין על החולים שלא ימותו על הפך הבדלו מתוך העדה: ותעצר המגפה. שלא חלה עוד שום אחד מהם בחולי מגפה: (ספורנו)


{יד}  וַיִּֽהְי֗וּ הַמֵּתִים֙ בַּמַּגֵּפָ֔ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֣ע מֵא֑וֹת מִלְּבַ֥ד הַמֵּתִ֖ים עַל-דְּבַר-קֹֽרַח:

 אונקלוס  וַהֲווֹ דְמִיתוּ בְּמוֹתָנָא אַרְבַּעַת עֲשַׂר אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה בַּר מִדְמִיתוּ עַל פְּלֻגְתָּא דְקֹרַח: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲווֹ סְכוּם דְמִיתוּ בְּמוֹתָנָא אַרְבֵּיסַר אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה בַּר מִדְמִיתוּ עַל פְּלוּגְתָּא דְקרַח: (תרגום יונתן)


{טו}  וַיָּ֤שָׁב אַֽהֲרֹן֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה אֶל-פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהַמַּגֵּפָ֖ה נֶֽעֱצָֽרָה: (פ)

 אונקלוס  וְתָב אַהֲרֹן לְמשֶׁה לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וּמוֹתָנָא אִתְכְּלִי: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְתַב אַהֲרן לְוַת משֶׁה לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וּמוֹתָנָא אִתְכַּלְיַית: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וטעם וישב אהרן. דבק עם הפרשה הבאה ואם נפסקה וכבר הראיתיך רבות כהנה וכהנה וכאשר שב אהרן ונעצרה המגפה דבר השם: (אבן עזרא)

 אור החיים  וישב א הרן וגו' והמגפ ה נעצר ה. חזר לומר והמגפ ה נעצרה אחר שכבר אמר ותעצר המגפה, לומר שאפילו אחר שכלה ענן הקטורת ושב אהרן אל משה נשארה המגפה עצורה, שלא תאמר שלא נעצרה אלא כל זמן שהיה עולה ענן הקטורת על דרך אומרו (שמות יז) כאשר ירים משה ידו וגו':

עוד יתבאר ע"פ דבריהם ז"ל (תנחומא שם) שאמרו שלא קבל המשחית מאהרן שאמר לו אני שלוחו של מקום עד שהביאו אל פתח אהל מועד ושמע מפי השכינה, והוא אומרו והמגפה פירוש מלאך המשחית נקרא מגפה גם הוא החליט להעצר, ולזה דקדק לומר והמגפה נעצרה ולמעלה אמר ותעצר המגפה פירוש היתה לה מניעה מאהרן אבל הוא לא היה רוצה לימנע מה שאין כן אחר כך גם המגפה הסכימה להיות נעצרה: (אור החיים)

 ספורנו  והמגפה נעצרה. שנרפאו החולים במגפה: (ספורנו)


{טז}   חמישי  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{יז}  דַּבֵּ֣ר | אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְקַ֣ח מֵֽאִתָּ֡ם מַטֶּ֣ה מַטֶּה֩ לְבֵ֨ית אָ֜ב מֵאֵ֤ת כָּל-נְשִֽׂיאֵהֶם֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת אִ֣ישׁ אֶת-שְׁמ֔וֹ תִּכְתֹּ֖ב עַל-מַטֵּֽהוּ:

 אונקלוס  מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְסַב מִנְהוֹן חוּטְרָא חוּטְרָא לְבֵית אַבָּא מִן כָּל רַבְרְבָנֵיהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן תְּרֵי עֲשַׂר חוּטְרִין גְבַר יָת שְׁמֵיהּ תִּכְתּוֹב עַל חוּטְרֵיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְסַב מִנְהוֹן חוּטְרָא חוּטְרָא לְבֵית אַבָּא מִלְוַת כָּל אֲמַרְכְּלֵיהוֹן לְבֵית אַבְהַתְהוֹן תְּרֵיסַר חוּטְרִין גְבַר יַת שְׁמֵיהּ תִּכְתּוֹב עַל חוּטְרֵיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  מטה. י''א כי מטה לוי איננו מטה האלהים כי כבר היה ניכר ומה צורך לכתוב עליו שם אהרן וי''א כי המטה היה כשאר המטות אין הפרש ביניהם וזה הישר בעיני: (אבן עזרא)

 אור החיים  דבר אל בני ישראל וקח מאתם. אומרו דבר וגו' וקח מאתם שנראה שהם ב' ענינים, לצד שיצו ה' על ישראל להביא המטות ועל משה לקחת מאתם לזה אמר דבר וקח, והגם שלא הזכיר הבאת ישראל, רמזה בכח ו' של וקח, עוד נראה טעם אומרו וקח בתוספות וא"ו להוסיף על ענין ראשון מלבד זכרון המחתות אשר עשאום ריקועי פחים וגו' עוד קח מאתם וגו' להראותם כי באהרן בחר לו יה:

מאתם וגו' מאת כל נשיאיהם. טעם שהוצרך לומר מאתם ולא הספיק לומר מאת כל נשיאיהם, לעכב שלא יקח המטות אלא מאתם ולא יקח משה בעדם, ואם היה אומר קח מאת נשיאיהם מטה מטה לא הייתי מתחייב לומר שהם יביאו והייתי אומר שהוא הדין שיקח משה בשבילם ושלוחו של אדם כמותו, או הייתי אומר שכוונת אומרו מאת נשיאיהם וגו' שיהיה משלהם ולעולם משה יקח, לזה בא מאמר מאתם לעיכוב, וטעם הדבר כדי שלא יהיה מקום לומר כי משה בחר להם עץ לא יצלח: (אור החיים)


{יח}  וְאֵת֙ שֵׁ֣ם אַֽהֲרֹ֔ן תִּכְתֹּ֖ב עַל-מַטֵּ֣ה לֵוִ֑י כִּ֚י מַטֶּ֣ה אֶחָ֔ד לְרֹ֖אשׁ בֵּ֥ית אֲבוֹתָֽם:

 אונקלוס  וְיָת שְׁמָא דְאַהֲרֹן תִּכְתּוֹב עַל חוּטְרָא דְלֵוִי אֲרֵי חוּטְרָא חָד לְרֵישׁ בֵּית אֲבָהַתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת שְׁמָא דְאַהֲרן תִּכְתּוֹב עַל חוּטְרָא דְלֵוִי אֲרוּם חוּטְרָא חָד לְרֵישׁ בֵּית אַבְהַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי מטה אחד. אף על פי שחלקתים לשתי משפחות, משפחת כהונה לבד ולויה לבד, מכל מקום שבט אחד הוא: (רש"י)

 אבן עזרא  וטעם לבית אב. שבטי ישראל כמו ראובן ושמעון: וטעם כי מטה אחד. בעבור שנחלק השבט לכהנים וללוים: (אבן עזרא)

 אור החיים  ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי וגו'. ממה שלא צוה מקודם לקחת מטה למטה לוי יגיד כי הוא בכלל הי"ב מטות שאמר בסמוך שנים עשר מטות ומטה לוי בכלל הי"ב, ואפשר לומר שככה עשו שלקחו עץ אחד וחלקוהו לי"ב חלקים וכל שבט לקח שיבא מכשורא ואין הפרש בין של אהרן לשל כולן שבזה יצדק המבחן, ובזה ידוייק מאמר הכתוב ויתנו אליו כל נשיאיהם וגו' ומטה אהרן בתוך מטותם פירוש חלק א' מתוך העץ שממנו לקחו מטותם. שוב בא לידי מאמר רז"ל (במד"ר פי"ח) שאמרו כדברינו: (אור החיים)


{יט}  וְהִנַּחְתָּ֖ם בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לִפְנֵי֙ הָֽעֵד֔וּת אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לָכֶ֖ם שָֽׁמָּה:

 אונקלוס  וְתַצְנְעִינוּן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא קֳדָם סַהֲדוּתָא דִי אֲזַמִין מֵימְרִי לְכוֹן תַּמָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַצְנְעִינוּן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא קֳדָם סַהֲדוּתָא דְאֵיזַמֵן מֵימְרִי לְכוֹן תַּמָן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  אשר אועד לכם. תמיד: (אבן עזרא)


{כ}  וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר אֶבְחַר-בּ֖וֹ מַטֵּ֣הוּ יִפְרָ֑ח וַֽהֲשִׁכֹּתִ֣י מֵֽעָלַ֗י אֶת-תְּלֻנּוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם מַלִּינִ֖ם עֲלֵיכֶֽם:

 אונקלוס  וִיהֵי גַבְרָא דִי אִתְרְעֵי בֵּהּ חוּטְרֵיהּ יִנְעֵי וַאֲנִיחַ מִן קֳדָמַי יָת תּוּרְעֲמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דִי אִנוּן מִתְרַעֲמִין עֲלֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי גַבְרָא דְאִתְרְעֵי בֵּיהּ לְשַׁמָשָׁא קֳדָמַי חוּטְרֵיהּ יִנְעֵי וְאִישְׁדֵיךְ מִנִי יַת תּוּרְעֲמוּת בְּנֵי יִשְרָאֵל דְהִינוּן מִתְרַעֲמִין עֲלֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והשכתי. כמו וישכו המים (בראשית ח, א), וחמת המלך שככה (אסתר ז, י): (רש"י)

 אבן עזרא  והשכותי. מפעלי הכפל כמו והתמותי (טמאתך) מגזרת וחמת המלך שככה וטעם והשכותי. כדרך בני אדם למצוא מנוחה ומטה לוי בתוך השנים עשר והנה יוסף במטה אחד: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  יפרח. ד' במסרה הכא ואידך צדיק כתמר יפרח. יפרח כשושנה. יפרח בימיו צדיק. מטהו יפרח זהו צדיק כתמר יפרח שכיון שמטהו יפרח יצא צדיק בדינו וזהו יפרח כשושנה ויהי כזית הודו וזהו כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן וכן יפרח בימיו צדיק שנאמר על המלך המשיח שבימיו תחזור הכהונה ויפרח מטה אהרן: (בעל הטורים)

 אור החיים  והיה האיש אשר אבחר בו וגו'. ולא הספיק כל מה שעשה ה' בקרח, אולי שהיו חושבים כי מה שאירע לקרח הוא על שדבר נגד משה וחלק עליו וה' ינקום נקם על כבוד נביאו נאמן ביתו ולעולם אפשר שיבחר בשאר השבטים לשרתו, לזה צוה ה' לעשות מבחן המטות: (אור החיים)


{כא}  וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתְּנ֣וּ אֵלָ֣יו | כָּֽל-נְשִֽׂיאֵיהֶ֡ם מַטֶּה֩ לְנָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד מַטֶּ֨ה לְנָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת וּמַטֵּ֥ה אַֽהֲרֹ֖ן בְּת֥וֹךְ מַטּוֹתָֽם:

 אונקלוס  וּמַלֵיל משֶׁה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהָבוּ לֵיהּ כָּל רַבְרְבָנֵיהוֹן חוּטְרָא לְרַבָּא חָד חוּטְרָא לְרַבָּא חָד לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן תְּרֵי עֲשַׂר חוּטְרִין וְחוּטְרָא דְאַהֲרֹן בְּגוֹ חוּטְרֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל משֶׁה עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וִיהָבוּ לֵיהּ כָּל אֲמַרְכְּלֵיהוֹן חוֹטֶר לַאֲמַרְכּוֹל חַד חוֹטֶר לַאֲמַרְכּוֹל חַד לְבֵית אַבְהַתְהוֹן תְּרֵיסַר חוּטְרִין וְחוֹטֶר אַהֲרן בִּמְצִיעוּת חוּטְרֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  בתוך מטותם. הניחו באמצע, (י) שלא יאמרו מפני שהניחו בצד שכינה פרח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) מדכתיב שנים עשר מטות למה לי ומטה אהרן בתוך מטותם אלא ללמד בא שקודם שנתנן במקדש היו מסדרין המטות בפניהם והניחו באמצע והרא"ם כתב ואפשר שרש"י זכרונו לברכה מצא פה אגדה כדבריו ולא שמלת בתוך מורה על זה: (שפתי חכמים)


{כב}  וַיַּנַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת-הַמַּטֹּ֖ת לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה בְּאֹ֖הֶל הָֽעֵדֻֽת:

 אונקלוס  וְאַצְנַע משֶׁה יָת חוּטְּרַיָא קֳדָם יְיָ בְּמַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַצְנַע משֶׁה יַת חוּטְרַיָא קֳדָם יְיָ בְּמַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא: (תרגום יונתן)


{כג}  וַיְהִ֣י מִֽמָּחֳרָ֗ת וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ אֶל-אֹ֣הֶל הָֽעֵד֔וּת וְהִנֵּ֛ה פָּרַ֥ח מַטֵּֽה-אַהֲרֹ֖ן לְבֵ֣ית לֵוִ֑י וַיֹּ֤צֵֽא פֶ֨רַח֙ וַיָּ֣צֵֽץ צִ֔יץ וַיִּגְמֹ֖ל שְׁקֵדִֽים:

 אונקלוס  וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וְעַאל משֶׁה לְמַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא וְהָא נְעָא חוּטְרָא דְאַהֲרֹן לְבֵית לְוֵי וְאַפֵּק לַבְלְבִין וְאָנֵץ נֵץ וְכָפֵית שִׁיגְדִין: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה מִיוֹמָא חוֹרָן וְעָאל משֶׁה לְמַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא וְהָא נְעָא חוֹטֶר אַהֲרן לְבֵית לֵוִי וְאַפֵּיק לִבְלוּבִין וְאָנֵיץ נִצִין בֵּיהּ בְּלֵילְיָא גְמַר וַעֲבַד לוּזִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויצא פרח. (כ) כמשמעו: ציץ. הוא חנטת הפרי כשהפרח נופל: ויגמל שקדים. כשהוכר הפרי הוכר שהן שקדים, לשון ויגדל הילד ויגמל (בראשית כא, ח), ולשון זה מצוי בפרי האילן, כמו ובוסר גומל יהיה נצה (ישעיה יח, ה). ולמה שקדים, הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפירות, אף המעורר על הכהונה פורענותו ממהרת לבא, כמו שמצינו בעוזיה, והצרעת זרחה במצחו (דברי הימים-ב כו, יט), ותרגומו וכפית שגדין, כמין אשכול שקדים, יחד כפותים זה על זה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) לפי שמצינו ציץ קודם לפרח שנאמר יציץ ופרח לכן פירש"י פרח כמשמעו. ואם תאמר ולמה לא פירש ציץ כמשמעו ופרח הוא דבר הבא קודם הציץ כגון ליחלוח של אילן. ויש לומר לפי שנאמר אחר הציץ ויגמול שקדים ומהו הדבר שלפני גמול שקדים חנטת הפרי מצאתי. ועוד מצאתי היכן שיש שתי לשונות כגון הכא פרח והדר ויצץ ציץ ופרח הוא ידוע לשון מה הוא וציץ אין ידוע מה לשון הוא לכך פירש"י פרח כמשמעו ואין צריך פירוש אבל ציץ אין ידוע וצריך פירוש והוא חנטת פרי וכן מנחתם חטאתם ואשמם כמשמעו דבסמוך לפי שהם ידועים מה הם אבל אשר ישיבו לי צריך לפרש זה גזל הגר כי לא הייתי יודע מה פירוש של אשר ישיבו לי אבל מנחתם חטאתם ואשמם כמשמעו בין דצבור ובין דיחיד. ולפי סברת הרב שבפרשת וישב שכתב שהפרח הוא הנץ אלא שהנץ גדול מפרח יהיה פרח מורה על הנץ הקטן ויוצא פרח וגומר מורה על הנץ הגדול כי שניהם נקראים פרח והיינו נמי כשהפרח עדיין לא נפל נקרא גם הנץ פרח אלא שזה גדול וזה נקרא נץ קטן אבל כשהפרח נופל כמו הכא נקרא הנשאר בשם ציץ: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לבית לוי. מטה משרת עצמו ואחר עמו מטה אהרן מטה לבית לוי: ויגמול. מגזרת ויגדל הילד ויגמל ורבים אמרו בעבור שקדים כי המטה היה ממין האילן ואינה ראיה ודרך דרש כי שקדים כמו כי שוקד אני: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  פרח. ציץ. שקדים. כנגד ג' שערערו על הכהונה קרח וירבעם ועוזיהו: שקדים. בגי' חשמונים דמז לחשמונים שהם מזרע אהרן ותתקיים הכהונה בידם: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויגמול שקדים. רז"ל אמרו (שם) טעם שקדים להעיר שכל המערער על הכהונה פורענותו ממהרת לבוא ע"כ, ונראה שהוכרחו לומר כן שאין ראוי לבעל הנס לבקש פרי הממהר להפריח שנראה ח"ו הפחתת היכולת שמבקש אחר פרי שממהר, לזה אמרו כי יש טעם בדבר שהוצרך להפריח שקדים ולא פרי אחר לומר שממהר ליפרע וכו' שזולת זה היה מוציא חרוב: (אור החיים)

 כלי יקר  והנה פרח מטה אהרן וגו'. רמז כי לא למראה עיני האדם ישפוט ה' כ"א נראה אחד עץ יבש בלי לחלוחית מים תורה וחכמה הקב"ה מפריחו וכך בהפך כדמסיק בילקוט (ביחזקאל יז.קח עיי"ש) שדרש על קרח ואהרן פסוק הובשתי עץ לח והפרחתי עץ יבש. (שם יז.כד) ויכול להיות שמשם נמשך המקור שכל מה שהיה במקדש היה מלבלב ועושה פירות ואפילו הזהב שנקרא פרוים, ויוצא פרח, זה היה סימן לכהנים קטנים שנקראו פרחי כהונה, ויצץ ציץ. זה סימן לכהנים גדולים נושאים ציץ נזר הקודש, ויגמול שקדים. בזכות וירץ אל תוך הקהל וגו' כדי לעצור המגפה ובזכות שכהנים זריזים הם כגמול ידו השיב לו להצמיח שקדים שיש בהם משמעות לשון שקידות ומהירות, וזכה למתנות שנאמר ואני הנה נתתי לך. ולשון הנה מורה על הזריזות וכן פירש"י פר' וישב (לז.יג) ויאמר הנני. לשון ענוה וזריזות. ורש"י פירש כאן הנה בשמחה, כד"א הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו. (שמות ד.יד) וטעמו של דבר שכל הנה לשון זריזות הוא וכל מה שהאדם עושה בזריזות ודאי הוא שמח בעשייתו וכשם שאהרן היה שמח לקראת משה אחיו הקטן ממנו ולא נתקנא בשררתו בזכות זה ניתן לאהרן שררת הכהונה למשחה בה בשמחה זה"ש ואני הנה נתתי לך. בזכות הנה הוא יוצא לקראתך. ולמעלה בפסוק בקר ויודע ה' שנתן לו ה' המתנות בבוקר בפנים מאירות בשמחה כמשפט כל דבר הניתן אל השואל כהוגן. ורז"ל אמרו (שבת קלט.) שבזכות וראך ושמח בלבו. זכה לחשן משפט על הלב לפי שנאמר (תהלים כה.ט) ידרך ענוים במשפט. כדרך שנתבאר למעלה פר' משפטים (כא.א) ודרך זה ענוה לו ששמח על שררת אחיו ורז"ל אמרו (חולין פט.) גדול מה שנאמר במשה ואהרן שנאמר (שמות טז.ח) ונחנו מה. וכן באהרן כתיב (במדבר טז.יב) ואהרן מה הוא. שהוא מחשב את עצמו לבלי מה כאילו הוא עץ יבש שאין בו שום לחלוחית ע"כ זכה שפרח מטה אהרן היבש.

ומה שנתנו לו כ"ד מתנות, כנגד כ"ד ספרים, כדאר"ש בר נחמני א"ר יונתן (סנהדרין צ:) מנין שאין נותנים מתנות לכהן עם הארץ שנאמר דבה"י ב' לא.ד) לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה' וגו'. ובילקוט (יח.תשנה עיי"ש) מנה כ"ד מתנות י"ב במקדש וי"ב בגבולין רמז לדבר זה יהיה לך מקודש הקדשים. כמספר זה דהיינו י"ב יהיה לך מקודש הקדשים דהיינו י"ב שבמקדש, וזה יהיה לך תרומת מתנם לכל תנופות בני ישראל. זהו כנגד י"ב שבגבולין כי אין שם מקדש. ולמעלה פרשת נשא (ו.כג) פרשנו שיש עוד עבודת מתנה והיא ברכת כהנים כה תברכו. כי בה יהיו כ"ה וכאן היא רמוזה ביתור לשון. הנה (יח.ח) עולה ששים כמספר ששים גבורים סביב לה. (שיר ג.ז) הרמוזים בברכת כהנים ושם נאמרו פנים מאירות יאר ה' פניו אליך, והיינו הנה בשמחה. (כלי יקר)

 דעת זקנים  והנה פרח מטה אהרן. משמע דתרי עניני פרח היו שם דמצד אחד פרח ואותן פרחים עמדו ולא נפלו לעולם ומצד אחד ויצא פרח ונפל כדרך כל פרחי אילנות ויצץ ציץ ויגמול שקדים. וראיה מיומא ומפרק מקום שנהגו דמסיק על אותן דברים שנגנזו וי"א אף מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה נגנזו מכלל דפרחים היו ועמדו לעולם ומצד אחד השקדים: (דעת זקנים)


{כד}  וַיֹּצֵ֨א מֹשֶׁ֤ה אֶת-כָּל-הַמַּטֹּת֙ מִלִּפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֶֽל-כָּל-בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּרְא֥וּ וַיִּקְח֖וּ אִ֥ישׁ מַטֵּֽהוּ: (פ)

 אונקלוס  וְאַפֵיק משֶׁה יָת כָּל חוּטְרַיָא מִן קֳדָם יְיָ לְוָת כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאִשְׁתְּמוֹדָעוּ וּנְסִיבוּ גְבַר חוּטְרֵיהּ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְהַנְפַּק משֶׁה יַת כָּל חוּטְרַיָא מִן קֳדָם יְיָ לְכָל בְּנֵי יִשְרָאֵל וְאִשְׁתְּמוֹדָעוּ וּנְסִיבוּ גְבַר חוּטְרֵיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויראו. מכתב יד כל אחד: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויוצא משה את כל המטת. חסר וי''ו שהיו יבשים כמו שהכניסם: (בעל הטורים)

 ספורנו  ויראו ויקחו איש מטהו. לכוין סימנם בבתיהם שמא הוחלף: (ספורנו)


{כה}   שישי  וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה הָשֵׁ֞ב אֶת-מַטֵּ֤ה אַֽהֲרֹן֙ לִפְנֵ֣י הָֽעֵד֔וּת לְמִשְׁמֶ֥רֶת לְא֖וֹת לִבְנֵי-מֶ֑רִי וּתְכַ֧ל תְּלוּנֹּתָ֛ם מֵֽעָלַ֖י וְלֹ֥א יָמֻֽתוּ:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אָתֵיב יַת חוּטְרָא דְאַהֲרֹן לְקֳדָם סַהֲדוּתָא לְמַטָרָא לְאָת לְעַמָא סַרְבָנָא וִיסוּפַן תּוּרְעֲמַתְהוֹן מִן קֳדָמַי וְלָא יְמוּתוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אָתֵיב יַת חוּטְרָא דְאַהֲרן קֳדָם סַהֲדוּתָא לְמַטָרָא לְאָת לִבְנַיָא סַרְבָנַיָא וִיסוּפַן תּוּרְעֲמַתְהוֹן מִן קֳדָמַי וְלָא יְמוּתוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותכל תלונתם. כמו ותכלה תלונתם, לשון זה שם מפעל יחיד לשון נקבה, כמו (ל) תלונתם מרמורי"ש בלע"ז, ויש חילוק בין תלונותם לתלונתם, תלונתם תלונה אחת, תלונותם שם דבר בלשון יחיד, ואפילו הם תלונות הרבה: למשמרת לאות. לזכרון, שבחרתי באהרן הכהן, (מ) ולא ילונו עוד על הכהונה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דאם לא כן ותכלינה מיבעי ליה ומה שלא פירש ותכל לנוכח משה שאמר לו השם שבזה הפועל תכלה תלונותם מעלי הוא מפני שכלוי התלונות אינו מפעולותיו של משה רק הוא מתחייב מהפועל הזה מעצמו: (מ) שמאחר שיפרח מטהו והוא הנותן המטה ולא אלעזר בנו שהוא נשיא לשבט לוי כשאר נשיאים ובזה יודע שבחר באהרן שעיקר המחלוקת הזה היה בשביל הכהונה ולא בשביל התקרבות שבט לוי ואין צריכין לאות ולזכרון רק על הכהונה ודי גם כן בפריחת מטה אהרן על שירות הלוים כי מטה אחד על שבט לוי. כל זה תורף דברי רא"ם. ונראה כי כל פריחת המטה של אהרן שהוא משבט לוי הוא עדות שבחר השם יתברך בשבט לוי יותר מבשאר שבטים וכיון שהפריחות היה בשם של אהרן ולא במקום אחר של מטה כמו שכתבתי בסמוך זה עדות שבחר השם יתברך באהרן יותר מבשאר בני לוי: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  לבני מרי. מכאן למד משה שקראם ממרים: (בעל הטורים)

 ספורנו  ותכל תלונותם. וזאת המשמרת והאות תכלה את תלונותם שלא יוסיפו להתלונן: (ספורנו)


{כו}  וַיַּ֖עַשׂ מֹשֶׁ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛ה אֹת֖וֹ כֵּ֥ן עָשָֽׂה: (פ)

 אונקלוס  וַעֲבַד משֶׁה כְּמָא דִי פַקֵיד יְיָ יָתֵיה כֵּן עֲבָד: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲבַד משֶׁה הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יָתֵיהּ הֵיכְדֵין עָבַד: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ויעש משה כאשר וגו' כן עשה. טעם שכפל הדבר ירצה על זה הדרך ויעש כאשר צוה ה' וגו' פירוש תיכף ומיד כשציוהו ולא איחר, כאשר צוה ה' פירוש להשיב כן עשה, וכפי זה מאמר כאשר נמשך למעלה ולמטה: (אור החיים)


{כז}  וַיֹּֽאמְרוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל-מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵ֥ן גָּוַ֛עְנוּ אָבַ֖דְנוּ כֻּלָּ֥נוּ אָבָֽדְנוּ:

 אונקלוס  וַאֲמָרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמשֶׁה לְמֵימָר הָא מִנָנָא קְטָלַת חַרְבָּא הָא מִנָנָא בְּלָעַת אַרְעָא וְהָא מִנָנָא דְמִיתוּ בְמוֹתָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמָרוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל לְמשֶׁה לְמֵימָר הָא מִינַן אִישְׁתֵּיצִיאוּ בְּשַׁלְהוֹבִית אֵישָׁתָא וּמִנַן אִתְבְּלָעוּ בְּאַרְעָא וְאָבָדוּ הָא אֲנַחְנָא חֲשִׁיבִין כְּאִילוּ אָבַדְנָא כּוּלָנָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויאמדו בני ישראל. די לנו שגוענו ואבדנו והנה עוד כל הקרב אל המשכן ה' ימות כמות השרופים ומי יתן ותמנו לגוע אז אמר השם לאהרן שהוא הנגיד על שבט לוי להזהירו שלא יכשילו הלוים את ישראל: וטעם לאהרן על יד משה או כאשר הוא כי גם אהרן נביא היה גם זאת הפרשה לאות כי במדבר סיני היתה כאשר הוקם המשכן ונבחרו הלוים ונפסלו הבכורים: (אבן עזרא)


{כח}  כֹּ֣ל הַקָּרֵ֧ב | הַקָּרֵ֛ב אֶל-מִשְׁכַּ֥ן יְהֹוָ֖ה יָמ֑וּת הַאִ֥ם תַּ֖מְנוּ לִגְוֹֽעַ: (ס)

 אונקלוס  כֹּל דְקָרֵב מִקְרַב לְמַשְׁכְּנָא דַיְיָ מָאִית הָא אַנַחְנָא סַיְפִין לִמְמָת: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  כָּל דְקָרֵיב מִיקְרַב לְמַשְׁכְּנָא דַיְיָ מָאִית הַבְּרַם סַפְנָא לְמִשְׁתֵּיצְיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל הקרב הקרב וגו'. אין אנו יכולין להיות זהירין בכך, כולנו (נ) רשאין להכנס לחצר אהל מועד, ואחד שיקריב עצמו יותר מחבריו ויכנס לתוך אהל מועד, ימות: האם תמנו לגוע. שמא הופקרנו (ס) למיתה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פירוש הקרב הראשון בחצר אהל מועד והקרב השני בתוך האהל וכאלו אמר כל הקרב לחצר אהל מועד משיקרב לתוך אהל מועד ימות ומה שלא אמר כל הקרב אל משכן ה' ימות מפני שאין הדבר מצוי מי שהוא חוץ לעזרה שיכנס לתוך אהל מועד אלא המעט ואין ראוי שידאגו בעבור זה לומר האם תמנו לגוע אבל העומדים בחצר קרובים הם ליכנס לתוך אוהל מועד ועליהם יש לידאג. רא"ם: (ס) לא שתמנו כבר שאין נופל על זה ה"א התימה של האם ועוד שהרי לא מתו אלא שמא וכו': (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  האם. ב' במסורה. האם תמנו לגוע ואידך באיוב האם אין עזרתי בי וגו' שמי שאין לו אשה כדכתיב אעשה לו עזר כנגדו וכן מי שאינו לומד תורה כדכתיב שם ותושיה נדחה ממני חשוב כמת כדכתיב האם תמנו לגוע: (בעל הטורים)

 אור החיים  כל הקרב הקרב וגו'. נתעוררו עתה ולא קודם הגם שכבר נאמר להם דבר זה, על דרך אומרם (שהש"ר בפ' ישקני) מאן דנכים ליה חויא מהבלא וכו': (אור החיים)

במדבר פרק-יח

{א}  וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶֽל-אַהֲרֹ֔ן אַתָּ֗ה וּבָנֶי֤ךָ וּבֵית-אָבִ֨יךָ֙ אִתָּ֔ךְ תִּשְׂא֖וּ אֶת-עֲוֹ֣ן הַמִּקְדָּ֑שׁ וְאַתָּה֙ וּבָנֶי֣ךָ אִתָּ֔ךְ תִּשְׂא֖וּ אֶת-עֲוֹ֥ן כְּהֻנַּתְכֶֽם:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְאַהֲרֹן אַתְּ וּבְנָךְ וּבֵית אֲבוּךְ עִמָךְ תְּסַלְחוּן עַל חוֹבֵי מַקְדְשָׁא וְאַתְּ וּבְנָךְ עִמָךְ תְּסַלְחוּן עַל חוֹבֵי כְּהוּנַתְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְאַהֲרן אַנְתְּ וּבְנָךְ וּבֵית אַבָּךְ עִמָךְ תְּקַבְּלוּן חוֹבֵי קוּדְשַׁיָא אִין לָא מִזְדַהֲרִין בְּאַסְקוּתְהוֹן וְאַנְתְּ וּבְנָךְ עִמָךְ תְקַבְּלוּן יַת חוֹבֵי כְּהוּנַתְכוֹן אִין לָא מִזְדַהֲרִין בְּאַפְרָשׁוּתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויאמר ה' אל אהרן. למשה אמר שיאמר לאהרן, (ע) להזהירו על תקנת ישראל שלא יכנסו למקדש (ספרי קיז): אתה ובניך ובית אביך. הם בני קהת (פ) אבי עמרם: תשאו את עון המקדש. עליכם אני מטיל עונש הזרים שיחטאו בעסקי הדברים המקודשים המסורים לכם, הוא האהל והארון והשלחן וכלי הקדש, אתם תשבו ותזהירו על כל זר הבא ליגע: ואתה ובניך. הכהנים: תשאו את עון כהנתכם. שאינה מסורה ללוים, ותזהירו הלוים השוגגים שלא יגעו אליכם בעבודתכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דזה אחד מי"ג מיעוטים כמו שפירש"י בריש פרשת ויקרא שנאמר למשה ולאהרן. והרא"ם דחה פירוש זה דשמא לא באו מיעוטים אלו למעט אהרן לפרש שהקדוש ברוך הוא אמר למשה שיאמר לאהרן אלא היכא שנזכר שמו של משה עם שמו של אהרן אבל היכא שלא נזכר שמו של משה שמא לאהרן נאמר ולא למשה והרא"ם הביא הספרי אבל היא שנויה בפרשה שלאחריה על שם כי האריך ולי נראה דהוכחת רש"י מדכתיב לעיל מיניה ויאמרו בני ישראל אל משה לאמר דק"ל לאמר למה לי אלא ודאי שאמרו למשה שישאל להקדוש ברוך הוא על זה ומסתמא שאל משה להקדוש ברוך הוא והקדוש ברוך הוא השיבו על זה כי אין דרך ארץ שמשה ישאל להקדוש ברוך הוא והקדוש ברוך הוא ישיב לאהרן אלא ודאי למשה אמר שיאמר לאהרן. כן נראה לי ולא כמו שעלה על דעת הרא"ם: (פ) מדכתיב בסוף הענין תשאו את עון המקדש ופירש"י דברים המקודשים כגון האהל וארון ושלחן וכלי הקדש וכלים הללו נושאים בני קהת ולכן פירש"י הם בני קהת ואם תאמר עון המקדש במקדש ממש מיירי שהזהיר שלא יכנסו בו זרים אם כן מה נשתנו בני עמרם יותר משאר לוים שיהיו אלו מן המוזהרים ולא שאר לוים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  את עון המקדש. שהוא מבית לפרכת והטעם אם לא תשמרוהו העון עליכם: וטעם ובית אביך. כי הם נושאי המקדש: את עון כהונתכם. אם לא תשמרו הכהונה העון עליכם: (אבן עזרא)

 אור החיים   אתה ובניך ובית אביך. פירוש בית אביך נראה בעיני שבא על משה שהוא מאביו שגם עליו באה האזהרה, דאלו על הקהתים הלא כהם כשאר ישראל בהכנסת משכן ה', ועוד ממה שאמר בסמוך וגם את אחיך בני לוי וגו' יגיד שעד עתה לא היה מדבר בהם, אלא נראה פירוש בית אביך זה משה וכמאן דאמר (זבחים קב.) שלא פסקה כהונה ממשה, ואפילו למאן דאמר שלא נתכהן משה אלא בשבעת ימי המילואים סובר אני שלא נאסר ליכנס למקום דריסת רגלי הכהנים, ורז"ל אמרו (ספרי) וזה לשונם בית אביך אלו הלוים מלמד שהלוים מוזהרים על ידי הכהנים עד כאן לשונם, וזה דרך דרש לדרוש בכתוב ההלכות שהיו להם מסיני:

אתך וגו'. צריך לדעת למה אמר אתך אחר שהזכיר אהרן בפירוש. ואולי שבא לומר שבכל זמן מוזהרים יחד, לבל תאמר שיש זמן שחייב אהרן ויש זמן שחייבים בניו תלמוד לומר אתך לומר שמוזהרים יחד בכל הזמנים: (אור החיים)

 ספורנו  אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש. שלא יקרב טמא ולא זר לפנים ממחיצתו שזה מוטל על כולכם ואם יקרב מחסרון השתדלותכם תשאו את עונו: ואתה ובניך אתך תשאו את עון כהנתכם. עליכם בלבד לשמור שלא יקרב זר לעבודת כהונה: (ספורנו)


{ב}  וְגַ֣ם אֶת-אַחֶ֩יךָ֩ מַטֵּ֨ה לֵוִ֜י שֵׁ֤בֶט אָבִ֨יךָ֙ הַקְרֵ֣ב אִתָּ֔ךְ וְיִלָּו֥וּ עָלֶ֖יךָ וִֽישָׁרְת֑וּךָ וְאַתָּה֙ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֔ךְ לִפְנֵ֖י אֹ֥הֶל הָֽעֵדֻֽת:

 אונקלוס  וְאַף יָת אֲחָיךְ שִׁבְטָא דְלֵוִי שִׁבְטָא דַאֲבוּךְ קָרֵיב לְוָתָךְ וְיִתּוֹסְפוּן עֲלָךְ וִישַׁמְשׁוּנָךְ וְאַתְּ וּבְנָךְ עִמָךְ קֳדָם מַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאוּף יַת אָחָךְ שִׁבְטָא דְלֵוִי דְמִתְקְרֵי עַל שְׁמָא דְעַמְרָם אַבָּךְ קָרֵיב לְוָתָךְ וְיִתְחַבְּרוּן לְוָתָךְ וִישַׁמְשׁוּנָךְ וְאַנְתְּ וּבְנָךְ עִמָךְ תְּקוּמוּן קֳדָם מַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וגם את אחיך. בני גרשון ובני מררי: וילוו. ויתחברו אליכם, להזהיר (צ) גם את הזרים מלהתקרב אליהם: וישרתוך. בשמירת השערים, ולמנות מהם גזברין (ק) ואמרכלין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) לא שיתחברו באות האזהרה שאתם מוזהרים להזהיר הלוים בעבודת הכהונה שהרי אין עבודת הכהונה מסורה להם ואיך יזהירו הלוים על עבודת הכהונה אלא כמו שהכהן מצווה להזהיר הלוי שלא יגע לעבודת הכהונה ככה הלוי מצווה להזהיר את ישראל שלא יקרבו לעבודת לוים ושניהם ישאו את עונם אם לא יזהירו: (ק) ל' אמר כל בספר ירמיה בסימן נ"ב פירש"י אמרכלין שמפתחות העזרה מסורות להם. ואם תאמר ודלמא ישרתוך בעבודת חול. ויש לומר דהוכחת רש"י מדכתיב בסוף לכם מתנה נתונים לה' וגו' משמע דוקא עבודת הקדש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שבט אביך. הוא לוי וחז''ל פירשוהו כמשמעו ולפי דעתי מה שפירשתיו כאילו אמר מטה לוי שהוא שבט אביך: וילוו. כמו ונספחו וכן ילוה אישי והנה הלוים נלוים בשמם: ואתה ובניך אתך. תשבו לפני אהל מועד לבדכם ולא הלוים: (אבן עזרא)

 ספורנו  וישרתוך. במה שהוא משמרתך ומשמרת בניך בלבד: ואתה ובניך אתך לפני אהל העדותי והסדר יהיה כך שאתה ובניך תשמרו לפני קדש הקדשים שהוא אהל לארון אשר בו לוחות העדות: (ספורנו)


{ג}  וְשָֽׁמְרוּ֙ מִֽשְׁמַרְתְּךָ֔ וּמִשְׁמֶ֖רֶת כָּל-הָאֹ֑הֶל אַךְ֩ אֶל-כְּלֵ֨י הַקֹּ֤דֶשׁ וְאֶל-הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ לֹ֣א יִקְרָ֔בוּ וְלֹֽא-יָמֻ֥תוּ גַם-הֵ֖ם גַּם-אַתֶּֽם:

 אונקלוס  וְיִטְרוּן מַטַרְתָּךְ וּמַטְרַת כָּל מַשְׁכְּנָא בְּרַם לְמָנֵי קוּדְשָׁא וּלְמַדְבְּחָא לָא יִקְרְבוּן וְלָא יְמוּתוּן אַף אִינוּן אַף אַתּוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִטְרוּן מַטַרְתָּךְ וּמַטְרַת כָּל מַשְׁכְּנָא בְּרַם לְמָאנֵי קוּדְשָׁא וּלְמַדְבְּחָא לָא יִקְרְבוּן וְלָא יְמוּתוּן אוּף הִינוּן אוּף אַתּוּן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  גם הם גם אתם. דרך המקרא כן כמו משל בנו גם אתה גם בנך והטעם כי זה כמו זה: (אבן עזרא)

 אור החיים  גם הם גם אתם. פשט הכתוב הוא גם הם כישראל הקרבין גם אתם בעדם כמו שקדם לומר אתה וגו' תשאו עון וגו'. ורז"ל אמרו בערכין (יא:) וזה לשונם תניא גם הם גם אתם אתם בשלהם והם בשלכם במיתה, הם בשלהם אינם במיתה אלא באזהרה, אמר אביי משורר ששער בשל חברו במיתה עד כאן. וכתב רש"י דלית ליה לאביי הא מתניתא דקתני הם בשלהם אינם במיתה ואשכח תנא דקאי כותיה עד כאן:

ורמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות כלי המקדש כתב וזה לשונו או שסייע לוי במלאכה שאינה מלאכתו חייב מיתה שנאמר ולא ימותו אבל כהן שעבד עבודת לוי אינו במיתה אלא בלא תעשה עד כאן, וקשה לכל מה שכתב רמב"ם, בין מה שכתב או שסייע בן לוי וכו' שהרי לכל הסברות שהביא בגמרא לא משמע כן, אם כתנא דברייתא הרי קתני בפירוש הם בשלהם אינם במיתה, אם כתנא של מעשה רבי יהושע בן חנניה, אם כמו שעלה על דעת התלמוד שאמר תנאי היא שרבי יהושע סובר המשורר ששער באזהרה ולא גזרו מסייע ורבי יוחנן סובר במיתה וגזרו מסייע אם כן בין למר ובין למר מסייע אינו אלא גזירה מדרבנן ולמה פסק רמב"ם או שסייע בן לוי וכו' במלאכה וכו' חייב מיתה, ואם לפי מה שדחה הש"ם דכולה עלמא באזהרה וכו' אם כן משורר ששער ממש אינו חייב ומכל שכן מסייע, ואם דעת רמב"ם היא כאביי, ב' תשובות בדבר, א' שאביי לא אמר שסייע אלא משורר ששער ומדברי הש"ס מוכח שיש הפרש בין העושה למסייע, ב' שאביי דורש חיוב לזה מפסוק והזר הקרב יומת ורמב"ם ז"ל כתב דכתיב ולא ימותו שהוא פסוק ולא ימותו גם הם גם אתם, בין מה שכתב רמב"ם בדין כהן שעבד עבודת לוי שאינו במיתה קשה כי מהברייתא שהביא בש"ס (ערכין) שאמרה אתם בשלהם והם בשלכם במיתה ולא הביא התלמוד תנא שחולק בדבר משמע שכן עלה בידם הדבר, ולמה יחלוק הרמב"ם על הגמרא:

ונראה כי רמב"ם ז"ל תלא זייניה בברייתא הובאה בספרי (ספרי זוטא) וזה לשונם וכבר בקש רבי יהושע בן חנניא לסייע את רבי יוחנן בן גדגדא בהגפת דלתות אמר לו חזור לאחוריך שכבר אתה מתחייב בנפשך שאני מן השוערים ואתה מן המשוררים עד כאן, הרי שבן לוי חייב על עבודת בן לוי אחר, ואנו שומעין גם כן שאפילו אינו אלא מסייע חייב מיתה והוא פסק רמב"ם עצמו:

והגם שמהתלמוד משמע בהפך הכריע הרמב"ם כגירסת ספרי מב' טעמים, א' כי לדברי התלמוד בין לקא סלקא דעתך בין למה שדחה התלמוד דכולה עלמא באזהרה בין לרבי יהושע בין לרבי יוחנן אין המשורר יכול להיות שוער ולא נחלקו אלא במסייע אם כן מה הוא זה שאומר רבי יוחנן חזור בך שאתה מן המשוררים וכו' הלא גם רבי יהושע יודע זה, ולא היה לו לומר אלא חזור שאף המסייע אסור משום גזירת רבנן, ועוד כשנאמר שהמשורר אינו יכול להיות שוער מה לי שוער לבדו או עם אחר הלא מלאכת השוערים כך היתה שהיו מתקבצים בכנופיא להגפת שערים ולפתיחתם וכולן נקראים שוערים, ולכשנאמר שמשורר ששער חייב מיתה בין שער לבדו בין שער עם אחרים, ותלמוד ערכין שהבין שהמסייע משום גזירה לפי גירסת הברייתא שהיתה לו שלא הוזכר בה שכבר אתה מתחייב בנפשך והוקשה לו להתלמוד במה חולקים רבי יהושע ור' יוחנן והוכרח לישב מחלוקתם בדרך זה ולומר שמן התורה אין איסור אלא לבדו ולא מסייע וחכמים הוא שגזרו מסייע ובזה נחלקו רבי יהושע ורבי יוחנן, אבל לפי גירסת ספרי אפילו מסייע אסור מן התורה והסברה מסייעת:

והגם שבכל כיוצא בזה אין אנו הולכים אלא אחר גירסת הברייתות המובאים בגמרא ואין אנו חוששין לנוסח הברייתות זולתם ומכל שכן לדבר שבא מבואר בגמרא כמו מה שלפנינו שאומר הש"ס בפירוש מסייע גזרה, כאן יש טעם נכון בדבר כי הרי לפניך אביי שאומר בפירוש נקטינן משורר ששער בשל חבירו במיתה זה יצדיק גירסת ספרי שאמר לו רבי יוחנן שאתה מתחייב בנפשך, כי לפי גירסא שהביא התלמוד דחויה היא דעת אביי כמו שדחה התלמוד, והגם שהש"ס הקשה לאביי ודחה דבריו, לא היה בפני אביי לומר שאיתותב ואילו היה עומד אביי ודאי שהיה מביא מההיא שהובאה בספרי:

ועוד הצצתי מבין ריסי עיניו של אביי שעל אותה של ספרי נטע אהל אפדנו, ממה שהוכיח חיוב מיתה למשורר ששער מפסוק והחונים וגו' שהוא ממה שהוכיחו בברייתא של ספרי, שאמר שם אחר שהביא ההיא של רבי יהושע בן חנניה וכו' וזה לשונם רבי אומר אינו צריך שהרי כבר נאמר אל תכריתו וגו', מעבודה לחברתה מנין תלמוד לומר והחונים לפני המשכן וגו', ומה תלמוד לומר גם הם גם אתם לפי שבא קרח וערער על אהרן הזהיר הכתוב את כל הענין עד כאן, הנה דבברייתא של ספרי הובאה הדרשה שאמר אביי אלא שבברייתא לא נתפרש עיקר הלימוד מנין ובא אביי ופירוש שמסוף הכתוב הוא דורש דגמר אומר והזר הקרב יומת במאי מדבר הכתוב וכו' אלא בזר דאותה עבודה ע"כ, ומעתה בכיוצא בזה מצינו לומר שהאמוראים לא היו בקיאים בברייתות, ולזה התלמוד לא ידע גירסת הברייתא כמו שהובאה בספרי שאלו ידעה לא היה דוחה דברי אביי, גם לא היה אומר מסייע משום גזירה, ותמצא שכתבו התוספות שאפילו במשניות נוכל לומר שלא היו בקיאים, וזה כפי הטיית העיון לצד ההכרחות ואחר משקולת צדדי ההטייה והענין זה שאנו דנין עליו, ודע כי ברייתות הסדורות במכילתא ספרא וספרי הם מזוקקות ואינם כשאר התוספתות ולזה פסקה רמב"ם:

ונשאר לנו לפרש לפי זה במה חולקים רבי יהושע ורבי יוחנן, ונראה כי רבי יהושע היה סובר שלא נאסר אלא מעבודה קלה לעבודה חמורה כמו שוער לשורר אבל משורר לשוער שהיא עבודה שעושה המשורר עצמו כשיגדל ויתקלקל קולו, וכמו שכתב רמב"ם שם באותו פרק עצמו, סבר רבי יהושע שיכול עשות, לזה סתר רבי יוחנן סברתו ואמר לו חזור בך שאני וכו' ואתה וכו' פירוש אין אדם יכול לעשות עבודת חברו אלא כל אחד למה שנתמנה, ואני נתמניתי להיות שוער ואתה להיות משורר ואין אדם עושה דבר שלא נתמנה עליו, ולזה נתחכם רמב"ם ז"ל ופסק פרט דין זה שם ואמר וזה לשונו שלא יסייע המשורר לשוער ולא השוער למשורר עד כאן, לשלול סברת רבי יהושע שהיה סובר כשבא לסייע רבי יוחנן:

שוב שבתי לדקדק דברי רמב"ם כדי שלא יהיה הפך סברת הגמרא בדין המסייע, כי ב' מיני מסייע הם, א' מסייע בעבודה שיש בה שיעור לאותה עבודה לבד ממנו כגון שהיו שוערים הצריכים לאותה הדלת ובא לסייע הזה אינו חייב אלא מדרבנן, והב' מסייע להשלים הצריכין לאותה עבודה וזה חייב מן התורה, ולזה התלמוד מחמת ישוב סברת ר' יהושע לפי הגירסא שהיתה לפניו סבר שהיו שוערים המספיקים לאותה עבודה ולזה סבר רבי יהושע לסייע שאין איסור בדבר, אבל לפי גירסת ספרי שאמר לו אתה מתחייב בנפשך מוכרחים אנו לפרש שלא היה שיעור מספיק לשוערים להגיף הדלתות, ולזה דקדק רמב"ם בדבריו וזה לשונו הלוים וכו' מוזהרים שלא יעשה אחד מלאכת חברו שלא יסייע המשורר וכו' עד כאן, הנה ממה שדקדק לומר מלאכת חברו ולא אמר במלאכת חברו יגיד שמסייע זה נכנס בחלק מהעבודה המיוחדת לחברו, וגמר אומר שלא יסייע פירוש וגדר זה הוא שאני אוסר לך בו הסיוע ולזה לא אמר ושלא יסייע והבן:

נמצינו אומרים כי המסייע בעבודה שאין בה צורכי עבודתה חייב מיתה כדעת רמב"ם וכברייתא דספרי ואין סתירה מהש"ם לזה, אלא שנשאר לדעת טעמו של רמב"ם ז"ל למה לא הוכיח חיוב מיתה ללוי משורר ששער מפסוק והחונים וגו' והזר הקרב יומת כמו שאמר בברייתא של ספרי וכדברי אביי כמו שכתבתי למעלה והלך לחזור אחר פסוק אחר שנראה מדבריו שהוא פסוק אל תכריתו משפחות הקהתי שבסוף פרשת במדבר, כי שם נאמרו ב' מאמרים שהביא הרמב"ם בפרט דין זה, הא' איש איש על עבודתו וגו', וב' ולא ימותו, והגם שכתב ועל משאו ובפסוק אל תכריתו נאמר ואל משאו, בודאי שטעות סופר הוא כי למה יניח מה שנאמר בפסוק שבו אמר ולא ימותו וילך לחפש אחר פסוק שבפרשת נשא כי שם נאמר ועל משאו ושם לא נאמר וימותו, אלא ודאי צריך להגיה בהרמב"ם ואל משאו, ויהי מה קשה למה נטה מדברי תנאים ואמוראים:

ונראה כי הרמב"ם לקח דרשת תנא שדרש מפסוק גם הם גם אתם על זה הדרך גם הם לוים על עבודת הכהנים גם אתם כהנים על עבודת לוים, ומריבוי תיבת גם שלא היה צריך לומר אלא הם ואתם מזה דורש חיוב ללוי העובד עבודה שאינה שלו, ומה שכתב רמב"ם או שסייע לוי וכו' חייבין מיתה שנאמר ולא ימותו הוא מה שנאמר בפסוק ולא ימותו גם הם גם אתם, ודרשה זו מודה גם כן רבי הגם שאמר אינו צריך הרי גמר אומר מה תלמוד לומר גם הם וגו' לפי שערער וכו' חזר הכתוב והזהיר וכו' הרי שהצדיק דרשת תנא קמא, והגם שאביי דרש מפסוק והזר הקרב שהיא דרשת רבי, כיון שנתגלה לנו שאין רבי מכחיש בדרשת ולא ימותו כנזכר בחר הרמב"ם בראיית ולא ימותו שהיא יותר מפורשת מדרשת והזר וגו' שדרשתה באם אינו ענין שהכתוב במשה ואהרן נאמר דכתיב והחונים קדמה מזרחה משה וגו', והמשכיל יבין שאינה דרשה מפורשת, לזה בחר רמב"ם להביא בספרו מפסוק ולא ימותו גם הם וגו':

ומה שהביא ראיה לאזהרת מעבודה לעבודה מפסוק איש איש על עבודתו ועל משאו מפני שזולת זה מנין לנו אזהרת מעבודה לעבודה שיבא עליה העונש ומנין יעלה מיחוש האיסור בדבר זה לפרש מאמר ולא ימותו על אם משורר ששער, לזה הביא פסוק איש איש על עבודתו ועל משאו. ואפשר כי רבינו (הרמב"ם) מפרש דברי רבי שכתבתי למעלה וזה לשונו אינו צריך שכבר נאמר אל תכריתו וגו' שחוזר על ענין הקרבת ר' יהושע לסייעו בהגפת שערים שהרי נאמר אל תכריתו וגו' ושם נאמר איש איש על עבודתו וגו', ומה שאמר לבסוף מעבודה לעבודה מנין אינו חוזר על האזהרה אלא על החיוב מנין שחייב מיתה, וכפי זה דברי הרמב"ם הם דברי רבי והוא ז"ל מביא בספרו הדרשה היותר מבוארת:

ולדרך זה גם כן צריך להגיה בדברי הרמב"ם ואל משאו, ומה שפסק רמב"ם שכהן שעבד עבודת לוי אינו חייב מיתה, נראה כי דן לפי מה שקדם לנו שצריך הכתוב לכתוב העונש והאזהרה, וכאן בפסוק זה לא נאמרה אזהרה ומיתה אלא לבני לוי שכן כתוב לא יקרבו ולא ימותו, והגם שגמר אומר גם הם גם אתם והוסיף הכהנים בהאמור, אין הכרח שחוזר הכתוב לב' לאזהרה וחיוב מיתה ואין לנו לומר אלא על האזהרה בא כיון שלא נאמרה אזהרה לכהנים על עבודת הלוים אלא כאן, ואין זה היקש לומר אין היקש לחצאין ויכול להתפרש על זה הדרך גם הם על מה שהוזכר בסמוך גם אתם יש לכם אזהרה על הדבר, ועוד ממה שאמר רבי אינו צריך ולא נאמר גם הם גם אתם אלא בשביל שערער קרח מזה אתה למד שאין כאן מיתה לכהן העובד עבודת לוי, שאם לא כן הרי צריך וצריך כי מקראי שהביא רבי לא הביא בהם חיוב מיתה לכהן בעבודת לוים אלא אזהרה כמובן שם מהברייתא, אלא ודאי שלא בא מאמר גם אתם אלא לאזהרה, ולזה גם כן לא אמר תנא דספרי אלא כהנים על עבודת לוים מנין ולא אמר כהנים ענושים ומוזהרים על עבודת לוים מנין כמו שהתחיל לומר בלוים:

ומה שאמרו בברייתא שהובאה בערכין אתם בשלהם והם בשלכם במיתה ולא הביא הש"ס ברייתא המנגדת לה שזה יגיד שברייתא זו היתה מוסכמת לבעלי הגמרא. אומר אני כי כשנעמוד על עומק הסוגיא ממנה נכריח ללכת בדרכו של רמב"ם, והוא כי שם מסיים באותה ברייתא וזה לשונם הם בשלהם אינם במיתה אלא באזהרה ופרש"י הם בשלהם לוי משורר שהגיף דלתות עד כאן, וקשה לי למה שמקשה הש"ס בסמוך לדברי אביי שאמר משורר ששער במיתה וזה לשונם מיתיבי משורר ששער ושוער ששרר אינם במיתה אלא באזהרה וכו' עד כאן. קשה למה מחזר התלמוד לברייתא אחרת להקשות לדברי אביי ולא הקשה מברייתא שלפניו ממש שאמרה הם בשלהם אינם במיתה. ועוד קשה פרט זה של לוי מעבודה לעבודה היכן הוזכר שיאמר עליו אינ' במיתה אלא באזהרה, הלא תנא לא בא אלא לפרש מאמר גם הם גם אתם, וממה נפשך אם סובר התנא לדרוש מפסוק זה גם לוי מעבודה לעבודה שגם זה נכלל במאמר גם הם גם אתם אם כן המשפט שנעשה בכהן שעבד עבודת לוי נעשה בלוי שעבד עבודת לוי אחר כיון ששניהם כללם הבורא במאמר זה:

ואם תאמר שאין להכריח מפסוק זה אלא אזהרה כמו כן גם כן אין לחייב הכהן בעבודה של לוי, אלא מוכרח אתה לומר שאין תנא דורש איסור לוי בעבודת חברו מפסוק גם הם גם אתם אם כן תנא אהיכא קאי שאומר הם בשלהם, אלא ודאי שזה יכריח לומר כי תיבת הם טעות הוא וגרסינן במקומה אתם, וזה פירושו הם בשלכם במיתה ואתם בשלהם אינם במיתה אלא באזהרה גם חסר מהברייתא הם בשלכם, כי להיות שהמדפיס ראה ב' תיבות כפולות הם בשלכם והם בשלכם סבר שהוא כפל לזה השמיט אחת מהם, וזה הוא נוסח הברייתא על נכון גם הם גם אתם אתם בשלהם והם בשלכם הם בשלכם במיתה אתם בשלהם אינם במיתה אלא באזהרה, ולזה לא מצא התלמוד להקשות לאביי מברייתא זו שאין בה זכרון ב' עבודות לוים והקשה מברייתא אחרת, גם בזה יהיה סיפא דברייתא בדרשת הכתוב גם הם גם אתם שהביא התנא, ואמר כי הלוים בשל כהנים במיתה אבל כהנים בשל לוים אינם אלא באזהרה והטעם כמו שכתבתי בפירוש דברי רמב"ם, ומעתה עלה פסק רמב"ם וספרי וברייתא (דכריתות) [דערכין] בקנה אחד: (אור החיים)

 ספורנו  ושמרו משמרתך ומשמרת כל האהל. והלויים ישמרו משמרתך שהוא בית קדש הקדשים ומשמרת כל יתר המשכן וזה חוץ לקרשי המשכן: אך אל כלי הקדש. שהם בתוך המשכן שהם המנורה והשלחן ומזבח הזהב: ואל המזבח. החיצון שהוא מזבח העולה אף על פי שהוא חוץ לקרשים: (ספורנו)


{ד}  וְנִלְו֣וּ עָלֶ֔יךָ וְשָֽׁמְר֗וּ אֶת-מִשְׁמֶ֨רֶת֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד לְכֹ֖ל עֲבֹדַ֣ת הָאֹ֑הֶל וְזָ֖ר לֹֽא-יִקְרַ֥ב אֲלֵיכֶֽם:

 אונקלוס  וְיִתּוֹסְפוּן עֲלָךְ וְיִטְרוּן יָת מַטְרַת מַשְׁכַּן זִמְנָא לְכָל פּוּלְחַן מַשְׁכְּנָא וְחִילוֹנֵי לָא יִקְרַב לְוָתְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִזְדַמְנוּן לְוָתָךְ מִלְבַּר וְיִטְרוּן יַת מַטְרַת מַשְׁכַּן זִמְנָא לְכָל פּוּלְחַן מַשְׁכְּנָא וְחִילוֹנֵי לָא יִקְרַב לְוַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וזר לא יקרב אליכם. אתכם אני (ר) מזהיר על כך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) פירוש אתכם אני מזהיר שתזהירו את ישראל שלא יקרבו לעבודת כהונה כי למעלה הזהירם על הלוים ועתה מזהירם על ישראל ואף על פי שקל וחומר הוא אם הלוים מוזהרים קל וחומר ישראלים אין עונשין מן הדין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם ונלוו עליך. שלא תצטרכו לזר שהוא ישראל: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ונלוו. ד' במסרה הכא ואידך ונלוו עליהם רבים בחלקלקות ונלוו גוים רבים אל ה' ביום ההוא והיו לי לעם ציון ישאלו דרך הנה פניהם באו ונלוו וגו' פירוש ונלוו עליהם רבים בחלקלקות להצר לישראל כדכתיב ומן המשכילים יכשלו וגו' עד עת קץ אבל כשיבא הקץ ונלוו גוים רבים אל ה' וגו' והיינו ונלוו עליך ושמרו. כדכתיב ובני נכר אכריכם וכורמיכם: (בעל הטורים)

 ספורנו  ושמרו את משמרת אהל מועד. לפנים מן הקלעים והוא כל החצר: (ספורנו)


{ה}  וּשְׁמַרְתֶּ֗ם אֵ֚ת מִשְׁמֶ֣רֶת הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֵ֖ת מִשְׁמֶ֣רֶת הַמִּזְבֵּ֑חַ וְלֹֽא-יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד קֶ֖צֶף עַל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וְתִטְרוּן יָת מַטְרַת קוּדְשָׁא וְיָת מַטְרַת מַדְבְּחָא וְלָא יְהֵי עוֹד רוּגְזָא עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִטְרוּן יַת מַטְרַת קוּדְשָׁא וְיַת מַטְרַת מַדְבְּחָא וְלָא יְהֵי תוּב רוּגְזָא דַהֲוָה עַל בְּנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא יהיה עוד קצף. כמו שהיה כבר, (ש) שנאמר כי יצא הקצף (במדבר יז, יא. ספרי קטז): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) הוצרך לומר כמו שהיה כבר בעבור מלת עוד שפירושו שכבר קצף כיוצא בו: (שפתי חכמים)

 ספורנו  ושמרתם את משמרת הקדש. ואתם הכהנים תשמרו את משמרת המשכן לפנים מן הקרשים: (ספורנו)


{ו}  וַֽאֲנִ֗י הִנֵּ֤ה לָקַ֨חְתִּי֙ אֶת-אֲחֵיכֶ֣ם הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֶ֞ם מַתָּנָ֤ה נְתֻנִים֙ לַֽיהֹוָ֔ה לַֽעֲבֹ֕ד אֶת-עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  וַאֲנָא הָא קְרֵיבִית יָת אֲחֵיכוֹן לֵוָאֵי מִגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכוֹן מַתְּנָא יְהִיבִין קֳדָם יְיָ לְמִפְלַח יָת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲנָא הָא קְרֵיבִית יַת אֲחוּכוֹן לֵיוָאֵי מִגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל לְכוֹן מַתָּנָא יְהִיבִין קֳדָם יְיָ לְמִפְלַח יַת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לכם מתנה נתנים. יכול לעבודתכם של הדיוט, תלמוד לומר לה', כמו שמפורש למעלה, לשמור (ת) משמרת גזברין ואמרכלין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) ואם כן אותה משמרת של גזברים שלכם היא שאלמלא לוים עושים אותה חייבים אתם לעשות אותה: (שפתי חכמים)

 ספורנו  לכם מתנה נתונים לה'. שיתחייבו לעבוד במצותכם בכל הצריך באהל מועד: (ספורנו)


{ז}  וְאַתָּ֣ה וּבָנֶ֣יךָ אִ֠תְּךָ֠ תִּשְׁמְר֨וּ אֶת-כְּהֻנַּתְכֶ֜ם לְכָל-דְּבַ֧ר הַמִּזְבֵּ֛חַ וּלְמִבֵּ֥ית לַפָּרֹ֖כֶת וַֽעֲבַדְתֶּ֑ם עֲבֹדַ֣ת מַתָּנָ֗ה אֶתֵּן֙ אֶת-כְּהֻנַּתְכֶ֔ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת: (פ)

 אונקלוס  וְאַתְּ וּבְנָךְ עִמָךְ תִּטְרוּן יָת כְּהוּנַתְכוֹן לְכָל פִּתְגַם מַדְבְּחָא וּלְמִגָיו לְפָרוּכְתָּא וְתִפְלְחוּן פוּלְחַן מַתְּנָא אֵיהַב יָת כְּהוּנַתְכוֹן וְחִילוֹנֵי דְיִקְרַב יִתְקְטֵיל: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְאַנְתְּ וּבְנָךְ עִמָךְ תִּנְטְרוּן יַת כְּהוּנַתְכוֹן לְכָל פִּתְגַם מַדְבְּחָא וּלְמִגֵיו לְפַרְגוֹדָא וְתִפְלְחוּן לְפוּם עַדְבַיָא כְּפוּלְחָנָא כֵּן מֵיכַל מַתָּנָה אֶתֵּן בִּרְבוּתָא יַת כְּהוּנַתְכוֹן וְחִילוֹנֵי דְיִקְרַב יִתְקְטֵיל: (תרגום יונתן)

 רש"י  עבודת מתנה. במתנה (א) נתתיה לכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירוש עבודה שהיא מתנה כלומר העבודה עצמה היא המתנה לא עבודה של מתנה שאז תהיה המתנה זולת העבודה וכמו שפירש אחר זה שהעבודה שהיא במתנה היא שאתן לכם את כהונתכם וכו'. הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  עבודת מתנה. והזר מהכהנים אפי' לוי ועולת שמואל שהוא לוי איננה טענה כי היא היתה הוראת שעה כמעשה גדע ון: (אבן עזרא)

 ספורנו  תשמרו את כהנתכם. שלא יקרב זר לעבודת כהונה כמו שקרה בעזיהו: ועבדתם. וכמו כן תשמרו שלא יקרב זר בעבודה שתעבדו וזה יצטרך כי אמנם: עבודת מתנה אתן את כהנתכם. עבודת הכהונה המוטלת עליכם בלבד אתן ואשים אותה למתנת כבוד ומעלה בעיני כל אד, ובכן יתאוו כולם אליה ולפיכך צריך שתשמרו היטב: (ספורנו)


{ח}  וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָה֘ אֶֽל-אַהֲרֹן֒ וַֽאֲנִי֙ הִנֵּ֣ה נָתַ֣תִּֽי לְךָ֔ אֶת-מִשְׁמֶ֖רֶת תְּרֽוּמֹתָ֑י לְכָל-קָדְשֵׁ֣י בְנֵֽי-יִ֠שְׂרָאֵ֠ל לְךָ֙ נְתַתִּ֧ים לְמָשְׁחָ֛ה וּלְבָנֶ֖יךָ לְחָק-עוֹלָֽם:

 אונקלוס  וּמַלֵיל יְיָ עִם אַהֲרֹן וַאֲנָא הָא יְהָבִית לָךְ יָת מַטְרַת אַפְרָשׁוּתָי לְכָל קוּדְשַׁיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לָךְ יְהַבְתִּינוּן לִרְבוּ וְלִבְנָךְ לִקְיָם עֲלָם: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם אַהֲרן וַאֲנָא בְּחֶדְוָא יְהָבִית לָךְ יַת מַטְרַת אַפְרָשׁוּתִי חַלְתָא וּבִכּוּרַיָא וְכָל קוּדְשַׁיָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל לָךְ יְהַבְתִּינוּן לִרְבוּ וְלִבְנָךְ לִקְיַים עֲלָם: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואני הנה נתתי לך. בשמחה, לשון (ב) שמחה הוא זה, כמו הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו (שמות ד, יד. ספרי קיז), משל למלך שנתן שדה לאוהבו, ולא כתב ולא חתם ולא העלה בערכאין, בא אחד וערער (עליו) על השדה, אמר לו המלך, כל מי שירצה יבא ויערער לנגדך הריני כותב וחותם לך ומעלה בערכאין, אף כאן לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן על הכהונה, בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות (ג) כהונה בברית מלח עולם, ולכך נסמכה פרשה זו לכאן: משמרת תרומתי. שאתה צריך לשמרן (ד) בטהרה: למשחה. (ה) לגדולה (ספרי קיז. חולין קלב:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) ואם תאמר והא כתיב ואני הנני מביא את המבול מים וגו'. כבר תרצו בספרי אין שמחה לפני המקום אלא כשיאבדו מכעיסיו מן העולם: (ג) (חולין קלג) והם עשר במקדש. חטאת בהמה. ועוף. אשם ודאי. ותלוי. זבחי שלמי צבור. ולוג שמן של מצורע. שתי הלחם. ולחם הפנים ושירי מנחות. ומנחת העומר. וד' בירושלים. בכור. ביכורים. ומורם מתודה ומאיל נזיר. ועורות קדשים. ועשרה בגבולים. תרומה. ותרומת מעשר. חלה. ראשית הגז. מתנות. פדיון הבן. ופטר חמור. שדה החרם. שדה אחוזה. וגזל הגר. וכולן מבוארין בפרשה זו ובמקרא במקום אחר: (ד) כלומר ולא לשומרן מן הזרים דומיא דושמרתם את משמרת הקודש שאין נופל בתרומה רק שלא לטמא אותה בידים: (ה) שהרי אין משיחה בדגן ותירוש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  למשחה. פירשתיו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ואני הנה נתתי. כדרך שנותנים שטר מתנה בדעת שלימה ובנפש חפצה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואגי הנה נתתי וגו'. טעם אומרו ואני, נתכוין לומר כי בעד מה שהטלתי עליכם לשאת עון המקדש וגו' גם אני כבר הקדמתי לתת לכם בעד זה משמרת תרומתי לכל קדשי בני ישראל: (אור החיים)

 ספורנו  ואני הנה נתתי לך. אתה תשמור משמרת הקדש כאשר צויתיך ואני נותן לך מתנות כהונה הכתובים בזאת הפרשה: (ספורנו)

 דעת זקנים  ואני הנה נתתי לך. דוק ותשכח בהאי פרשתא כ"ד מתנות כהונה. תרומה וחלה שגם היא נקראת תרומה: (דעת זקנים)


{ט}  זֶ֣ה-יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ מִקֹּ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֖ים מִן-הָאֵ֑שׁ כָּל-קָ֠רְבָּנָ֠ם לְֽכָל-מִנְחָתָ֞ם וּלְכָל-חַטָּאתָ֗ם וּלְכָל-אֲשָׁמָם֙ אֲשֶׁ֣ר יָשִׁ֣יבוּ לִ֔י קֹ֣דֶשׁ קָֽדָשִׁ֥ים לְךָ֛ ה֖וּא וּלְבָנֶיֽךָ:

 אונקלוס  דֵין יְהֵי לָךְ מִקוֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָא מוֹתַר מִן אֶשָׁתָא כָּל קוּרְבַּנְהוֹן לְכָל מִנְחַתְהוֹן וּלְכָל חַטְוַתְהוֹן וּלְכָל אֲשַׁמְהוֹן דִי יְתִיבוּן קֳדָמַי קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין דִילָךְ הִיא וְלִבְנָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  דֵין יְהֵי לָךְ מִקוֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָא מַה דְמִשְׁתַּיֵיר מֵעָלָתָא דְעָנָא מִן אֵישָׁתָא כָּל קוּרְבַּנְהוֹן לְכָל מִנְחַתְהוֹן וּלְכָל חַטְוַותְהוֹן וּלְכָל אֲשַׁמְהוֹן דִיְתִיבִין קֳדָמַי קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין דִילָךְ הוּא וְדִבְנָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  מן האש. לאחר הקטרת (ו) האשים: כל קרבנם. כגון (ז) זבחי שלמי צבור: מנחתם חטאתם ואשמם. כמשמעו: אשר ישיבו לי. זה גזל (ח) הגר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) כאלו אמר מאחר האש כלומר מאחר שהוקטרו באש. ואין לפרש מן האש מן הנקטרים באש שאין הכהנים זוכים מהאימורים שבתוך האש שכבר הוקצו לגבוה אלא פירוש שאין הכהנים זוכים אלא לאחר הקטרת האימורים: (ז) לפי שנאמר כאן מקדשי הקדשים ושלמי יחיד קדשים קלים הם. אבל אין לפרש לכל קרבנם כמשמעו שהרי מנחתם וחטאתם ואשמם אחר כך כתיב: (ח) דילפינן בגזירה שוה כתיב התם האשם המושב לה' לכהן וכתיב הכא אשר ישיבו לי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מקדש הקדשים. כי יש קדשים קלים: מן האש. כל מה שיקדישו ממנו כי אשה כמו אש והה''א נוסף: לכל מנחתם. אחר אשר יקדיש האזכדה ממנה ואמורי החטאת והאשם: אשר ישיבו לי. פי' כי תמעול מעל והנה המנחה והחטאת ואשם קדש קדשים כנגד השלמים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מקדש הקדשים מן. ס''ת שמן כמו שדרשו רז''ל לרבות לוג שמן של מצורע: (בעל הטורים)

 ספורנו  מן האש. שכולו ניתן לגבוה ואין לכהנים חלק בו אלא אחר הקטרת האישים דמשלחן גבוה קא זכו לפיכך: (ספורנו)

 דעת זקנים  מן האש כל קרבנם. בכלל זה יש מנחת סלת ומנחת מאפה תנור ומנחת מחבת ומנחת מרחשת. ולכל חטאתם. אלו חטאות. ולכל אשמם. אלו אשמות. אשר ישיבו לי. זה גזל הגר דכתיב בפרשת נשא האשם המושב לה' לכהן: (דעת זקנים)


{י}  בְּקֹ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֖ים תֹּֽאכְלֶ֑נּוּ כָּל-זָכָר֙ יֹאכַ֣ל אֹת֔וֹ קֹ֖דֶשׁ יִֽהְיֶה-לָּֽךְ:

 אונקלוס  בְּקֹדֶשׁ קוּדְשִׁין תֵּיכְלוּנֵיהּ כָּל דְכוּרָא יֵיכוֹל יָתֵיהּ קוּדְשָׁא יְהֵי לָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  בְּקוֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָא תֵּיכְלוּנֵיהּ כָּל דְכוּרָא יֵיכוֹל יָתֵיהּ בִּרְבוּתָא קוּדְשָׁא יְהֵי לָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  בקדש הקדשים תאכלנו וגו'. למד על קדשי קדשים שאין נאכלין אלא (ט) בעזרה ולזכרי כהונה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) ויהיה פירוש בקודש הקדשים וגו' כדרך קודש הקדשים שפירושו כדרך אכילת קדשי קדשים שהוא במקום קדוש שהוא העזרה כדמפורש במקום אחר ונשנה כאן לעיכובא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בקדש הקדשים תאכלנו. אפי' בקדש הקדשים שהוא אהל מועד ונקרא קדש הקדשים כנגד חצר המשכן: (אבן עזרא)

 ספורנו  בקדש הקדשים תאכלנו. לפנים מן הקלעים: (ספורנו)


{יא}  וְזֶה-לְּךָ֞ תְּרוּמַ֣ת מַתָּנָ֗ם לְכָל-תְּנוּפֹת֘ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ לְךָ֣ נְתַתִּ֗ים וּלְבָנֶ֧יךָ וְלִבְנֹתֶ֛יךָ אִתְּךָ֖ לְחָק-עוֹלָ֑ם כָּל-טָה֥וֹר בְּבֵֽיתְךָ֖ יֹאכַ֥ל אֹתֽוֹ:

 אונקלוס  וְדֵין לָךְ אַפְרָשׁוּת מַתְּנַתְהוֹן לְכָל אֲרָמוּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָךְ יְהַבְתִּינוּן וְלִבְנָיךְ וְלִבְנְתָיךְ עִמָךְ לִקְיַם עֲלָם כָּל דִדְכֵי בְּבֵיתָךְ יֵיכוֹל יָתֵיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְדֵין דְזָכִיתִי לָךְ אַפְרָשׁוּת מַתְּנַתְהוֹן לְכָל אֲרָמוּת בְּנֵי יִשְרָאֵל לָךְ יְהַבְתִּינוּן וְלִבְנָךְ וְלִבְנָתָךְ עִמָךְ לִקְיַים עֲלָם כָּל דְיִדְכֵּי בְּבֵיתָךְ יֵיכוּל יָתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  תרומת מתנם. המורם מן התודה (י) ומהשלמים ואיל נזיר: לכל תנופות. שהרי אלו טעונין תנופה: כל טהור. ולא (כ) טמאים. דבר אחר, כל טהור, לרבות (ל) אשתו (ספרי קיז): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) הוא חזה ושוק ולחם אחד מן העשרה הבא עמו. ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלמא תרומת מתנם מן תבואה לכך פרש"י שהרי אחר כך כתיב לכל תנופות שהרי אלו טעונין תנופה כגון תודה כו': (כ) כלומר אינה מצות עשה לטהורים רק אזהרה לטמאים שמכלל הן וכו': (ל) דלפירוש ראשון קשה היה לו לומר כל אשר טהור דהוה משמע ולא טמאים לכן פירש דבר אחר ולפי דבר אחר קשה למה מרמז אשתו במלת כל טהור: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מתנם. בחסרון תי''ו כמו הולך (נ''א עובר) בשוק אצל פנה שהוא פנתה או הם שני משקלים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וזה לך תרומת מתנם. וכן למעלה זה יהיה לך. שני פעמים זה עולה כ''ד רמז לכ''ד מתנות כהונה: (בעל הטורים)

 ספורנו  תרומת מתנם. מה שהבעלים נותנין לכהנים מן הקדשים הקלים שיש לבעלים חלק בהם: (ספורנו)

 דעת זקנים  תרומת מתנם. זה המורם מן התודה ומן השלמים חזה ושוק ומורם מלחמי תודה וזרוע בשלה מאיל נזיר. מתנם. זה זרוע לחיים וקיבה: (דעת זקנים)


{יב}  כֹּ֚ל חֵ֣לֶב יִצְהָ֔ר וְכָל-חֵ֖לֶב תִּיר֣וֹשׁ וְדָגָ֑ן רֵֽאשִׁיתָ֛ם אֲשֶׁר-יִתְּנ֥וּ לַֽיהֹוָ֖ה לְךָ֥ נְתַתִּֽים:

 אונקלוס  כָּל טוּב מְשַׁח וְכָל טוּב חֲמַר וְעִבּוּר רֵאשִׁיתְהוֹן דִי יִתְּנוּן קֳדָם יְיָ לָךְ יְהַבְתִּינוּן: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל טוּב מְשַׁח זֵיתָא וְכָל טוּב חֲמַר עִינְבָא וְעִיבּוּר שֵׁירוּיֵיהוֹן דְיִתְּנוּן קֳדָם יְיָ לָךְ יְהַבְתִּינוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ראשיתם. היא תרומה גדולה: (רש"י)

 אבן עזרא  חלב יצהר. הנכבד והמוטב שהוא הקצף כי יצהר מענין צהור ושרשו צהר והוא חלב שמן זית: (אבן עזרא)


{יג}  בִּכּוּרֵ֞י כָּל-אֲשֶׁ֧ר בְּאַרְצָ֛ם אֲשֶׁר-יָבִ֥יאוּ לַֽיהֹוָ֖ה לְךָ֣ יִֽהְיֶ֑ה כָּל-טָה֥וֹר בְּבֵֽיתְךָ֖ יֹֽאכְלֶֽנּוּ:

 אונקלוס  בִּכּוּרֵי כָּל דִי בְאַרְעֲהוֹן דִי יַיְתוּן קֳדָם יְיָ דִילָךְ יְהֵי כָּל דִדְכֵי בְּבֵיתָךְ יֵיכְלִנֵיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  בִּכּוּרֵי דְכָל פֵּירֵי אִילָנֵי אַרְעֲהוֹן דְיִקְרְבוּן קֳדָם יְיָ דִילָךְ יְהֵי כָּל דִדְכֵי בְּבֵיתָךְ יֵיכְלוּנֵיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בכורי כל אשר בארצם. בכורי כל פרי האדמה: וטעם כל טהור בביתך יאכלנו. להזהיר על אלה החלבים כי כל טהור בביתך יאכל אותו על חזה התנופה ועל שוק התרומה ומה שיחרים הישראלי שלא יאכלנו כי הוא לשם ואתה תאכלנו: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  בכורי כל. זה הבכורים המובאים משבע' מינים: (דעת זקנים)


{יד}  כָּל-חֵ֥רֶם בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לְךָ֥ יִֽהְיֶֽה:

 אונקלוס  כָּל חֶרְמָא בְּיִשְׂרָאֵל דִילָךְ יְהֵי: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל דְמִגְמַר בְּיִשְרָאֵל דִילָךְ יְהֵי: (תרגום יונתן)

 דעת זקנים  כל חרם. אלו חרמים שהם לכהן: (דעת זקנים)


{טו}  כָּל-פֶּ֣טֶר רֶ֠חֶם לְֽכָל-בָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר-יַקְרִ֧יבוּ לַֽיהֹוָ֛ה בָּֽאָדָ֥ם וּבַבְּהֵמָ֖ה יִֽהְיֶה-לָּ֑ךְ אַ֣ךְ | פָּ֣דֹה תִפְדֶּ֗ה אֵ֚ת בְּכ֣וֹר הָֽאָדָ֔ם וְאֵ֛ת בְּכֽוֹר-הַבְּהֵמָ֥ה הַטְּמֵאָ֖ה תִּפְדֶּֽה:

 אונקלוס  כָּל פְּתַח וַלְדָא לְכָל בִּשְׂרָא דִי יְקָרְבוּן קֳדָם יְיָ בֶּאֱנָשָׁא וּבִבְעִירָא יְהֵי לָךְ בְּרַם מִפְרַק תִּפְרוֹק יָת בּוּכְרָא דֶאֱנָשָׁא וְיָת בּוּכְרָא דִבְעִירָא מְסַאֲבָא תִּפְרוֹק: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל פְּתַח וַלְדָא לְכָל בִּשְרָא בִּבְעִירָא דְיִקְרְבוּן מִינָהּ קֳדָם יְיָ כְּדִינָא דְאֵינָשָׁא כֵּן דִינָא בִּבְעִירָא לְמֶהֱוֵי דִילָךְ בְּרַם מִפְרַק תִּפְרוֹק יַת בּוּכְרָא דְאֵינָשָׁא בְּחַמְשָׁא סִלְעִין וְיַת בּוּכְרָא דִבְעִירָא מְסָאָבָא תִּפְרוֹק בְּאִמְרַיָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  אך פדה תפדה. פירוש תקח פדיונו וכן בכור הבהמה הטמאה תפדה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  פדה. שנים במסרה אך פדה תפדה ואידך אח לא פדה יפדה היינו דאמר רבי יהושע רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים שניהם לכהן ואין האחד פוטר את חבירו והיינו אח לא פדה יפדה: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  כל פטר רחם. זה פדיון בכור אדם בחמשת שקלים. ואת בכור הבהמה הטמאה. זה פטר חמור אשר תפדה: בכור שור. בכור כשב. בכור עז. אלו בכורות בהמה טהורה. ומעשר מן המעשר: (דעת זקנים)


{טז}  וּפְדוּיָו֙ מִבֶּן-חֹ֣דֶשׁ תִּפְדֶּ֔ה בְּעֶ֨רְכְּךָ֔ כֶּ֛סֶף חֲמֵ֥שֶׁת שְׁקָלִ֖ים בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה הֽוּא:

 אונקלוס  וּפוּרְקָנֵיהּ מִבַּר יַרְחָא תִּפְרוֹק בְּפוּרְסָנֵיהּ כְּסַף חַמְשָׁא סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא עַשְׂרִין מָעִין הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וּפִרְקוּנֵיהּ דְבַר נַשׁ מִבַּר יַרְחָא תִּפְרוֹק בִּסְכוּם עִלוֹיָיךְ כְּסַף חָמֵשׁ סִלְעִין בְּסִלְעֵי בֵּית קוּדְשָׁא עַשְרִין מָעִין הוּא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ופדויו. שב אל בכור האדם לבדו: (אבן עזרא)


{יז}  אַ֣ךְ בְּֽכוֹר-שׁ֡וֹר אֽוֹ-בְכ֨וֹר כֶּ֜שֶׂב אֽוֹ-בְכ֥וֹר עֵ֛ז לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה קֹ֣דֶשׁ הֵ֑ם אֶת-דָּמָ֞ם תִּזְרֹ֤ק עַל-הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ וְאֶת-חֶלְבָּ֣ם תַּקְטִ֔יר אִשֶּׁ֛ה לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֹֽה:

 אונקלוס  בְּרַם בּוּכְרָא דְתוֹרָא אוֹ בּוּכְרָא דְאִמְרָא אוֹ בּוּכְרָא דְעִזָא לָא תִפְרוֹק קוּדְשָׁא אִינוּן יָת דִמְהוֹן תִּזְרוֹק עַל מַדְבְּחָא וְיָת תַּרְבְּהוֹן תַּסֵיק קוּרְבַּן לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרַם בּוּכְרָא דְתוֹרֵי אוֹ בוּכְרָא דְאִימְרֵי אוֹ בוּכְרָא דְעִזֵי לָא תִפְרוֹק מְטוֹל דְקוּדְשָׁא הִינוּן וְיַת אַדְמַתְהוֹן תִּדְרוֹק עַל מַדְבְּחָא וְיַת תַּרְבֵּיהוֹן תַּסִיק קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לא תפדה כי קדש הם. לא תקח פדיונם ורבים פירשו שפדה לישראל והפך זה כל הבכור שאמר תאכלנו והסימן לכהן מי שהוא חייב לאכלו: (אבן עזרא)


{יח}  וּבְשָׂרָ֖ם יִֽהְיֶה-לָּ֑ךְ כַּֽחֲזֵ֧ה הַתְּנוּפָ֛ה וּכְשׁ֥וֹק הַיָּמִ֖ין לְךָ֥ יִֽהְיֶֽה:

 אונקלוס  וּבִשְׂרְהוֹן יְהֵי לָךְ כְּחַדְיָא דַאֲרָמוּתָא וּכְשַׁקָא דְיַמִינָא דִילָךְ יְהֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וּבִשְרְהוֹן יְהֵי לָךְ לְמֵיכַל הֵי כְּחַדְיָא דַאֲרָמוּתָא וְהֵי כְשַׁקָא דְיַמִינָא דִילָךְ יְהֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  כחזה התנופה וכשוק הימין. של שלמים, שנאכלים לכהנים לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם לשני ימים ולילה אחד, אף הבכור (מ) נאכל לשני ימים ולילה אחד: לך יהיה. בא רבי עקיבא ולמד, הוסיף לך הכתוב הוויה אחרת, שלא תאמר כחזה ושוק של תודה, שאינו נאכל (נ) אלא ליום ולילה (ספרי קיח): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פירוש שהכתוב הקיש בכור לחזה ושוק של שלמים שהם קדשים קלים שנאכלין לשני ימים ולילה אחד: (נ) כתב הרא"ם ויש לתמוה למה לי היקשא תיפוק ליה מקרא דשנה בשנה ופרש"י שם שאם שחטו בסוף שנתו אוכל אותו היום ויום אחד בשנה האחרת לימד שנאכל הבכור לשני ימים ולילה אחד. ונראה לי דאי לאו קרא דלך יהיה הוה אמינא שנה בשנה איפכא שאם שחטו בסוף שנה יהא נאכל דוקא באותו יום ולא בשנה האחרת לכך כתב לך יהיה להוסיף הויה אחרת וכו' וממילא דרשינן שנה בשנה שאם הוא בסוף שנתו וכו': (שפתי חכמים)


{יט}  כֹּ֣ל | תְּרוּמֹ֣ת הַקֳּדָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ימוּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֘ לַֽיהֹוָה֒ נָתַ֣תִּֽי לְךָ֗ וּלְבָנֶ֧יךָ וְלִבְנֹתֶ֛יךָ אִתְּךָ֖ לְחָק-עוֹלָ֑ם בְּרִית֩ מֶ֨לַח עוֹלָ֥ם הִוא֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה לְךָ֖ וּֽלְזַרְעֲךָ֥ אִתָּֽךְ:

 אונקלוס  כָּל אַפְרָשׁוּת קוּדְשַׁיָא דִי יִפְרְשׁוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם יְיָ יְהָבִית לָךְ וְלִבְנָיךְ וְלִבְנָתָיךְ עִמָךְ לִקְיַם עֲלָם קְיַים מְלַח עֲלָם הִיא קֳדָם יְיָ לָךְ וְלִבְנָךְ עִמָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל אַפְרָשׁוּת קוּדְשַׁיָא דִי יְקַדְשׁוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל קֳדָם יְיָ יְהָבִית לָךְ וְלִבְנָךְ וְלִבְנָתָךְ עִמָךְ לִקְיַים עֲלָם וְלָא יִתְבַּטֵיל הֵי כְּמִלְחָא דִמְבַסִים בְּשַר קוּרְבָּנַיָא דִקְיַים עֲלָם הוּא קֳדָם יְיָ הֵיכְדֵין הוּא לָךְ וְלִבְנָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל תרומת הקדשים. מחיבתה של פרשה זו, כללה בתחלה, וכללה בסוף, ופרט באמצע: ברית מלח עולם. כרת ברית עם אהרן, בדבר הבריא, ומתקיים, ומבריא את אחרים: ברית מלח. כברית הכרותה למלח, שאינו מסריח לעולם: (רש"י)

 אבן עזרא  ברית מלח. ברית כרותה מגזירת ארץ פרי למלחה ומקום המלח כמו נכרת שלא יעלה בו צמח כלל וכן גפרית ומלח: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  תרומות. ג'. כל תרומות הקדשים. הרי בגלבוע אל טל ואל מטר ושדי תרומות. ואיש תרומות יהרסנה. זהו שדרשו רז''ל אם דומה הדיין למלך שאינו צריך כלום יעמיד ארץ והיינו ושדי תרומות שנאמר גבי שאול. ואם דומה לכהן שמחזר על הגרנות והיינו כל תרומות הקדשים יהרסנה: (בעל הטורים)

 ספורנו  כל תרומות הקדשים. כגון המורם מלחמי תודה ושתי הלחם והחלה: (ספורנו)


{כ}  וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶֽל-אַהֲרֹ֗ן בְּאַרְצָם֙ לֹ֣א תִנְחָ֔ל וְחֵ֕לֶק לֹֽא-יִהְיֶ֥ה לְךָ֖ בְּתוֹכָ֑ם אֲנִ֤י חֶלְקְךָ֙ וְנַחֲלָ֣תְךָ֔ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (ס)

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְאַהֲרֹן בְּאַרְעֲהוֹן לָא תַחֲסִין וְחוּלַק לָא יְהֵי לָךְ בֵּינֵיהוֹן מַתְּנָן דִי יְהָבִית לָךְ אִנוּן חוּלְקָךְ וְאַחֲסַנְתָּךְ בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְאַהֲרן בְּאַרְעֲהוֹן לָא תְקַבֵּל אַחְסָנָא כְּמִשְׁאַר שִׁבְטַיָא וְחוּלְקָא לָא יֶהֱוֵי לָךְ בֵּינֵיהוֹן אֲנָא חֶלְקָךְ וְאַחְסַנְתָּךְ בְּגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  וחלק לא יהיה לך בתוכם. אף (ס) בביזה (ספרי קיט): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) רצונו לתרץ הרי כתיב בארצם לא תנחל ולמה כתב וחלק לא יהיה וגו' אלא אף בביזה ואם תאמר והרי נטל אלעזר הכהן בביזה כמו שמבואר בפרשת מטות. ויש לומר שכאן מדבר בארץ ישראל ושם לא נטלו ביזה ולכך כתיב כאן בארצם שמשמע בארץ ישראל: (שפתי חכמים)

 אור החיים  בארצם לא תנחל וגו'. בספרי אמרו שאסר עליו חלק הארץ וחלק הביזה, ולזה כפל לומר לא תנחל וחלק לא וגו', וכוונת הכתוב היא שהגם שירצו ישראל לחלק לו חלק עמהם לא יאמר שלא נתכוון ה' אלא לפטור ישראל מחלק אהרן אבל אם ירצו הרי אלו משובחים על דרך אומרם ז"ל (שביעית פ"י מ"ט) המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו, לזה אמר לא תנחל, ושומע אני דוקא נחלת הארץ הוא שישנה בלאו אבל חלק הביזה אינו באיסור תלמוד לומר וחלק וגו'. ודקדק לומר בתוכם על דרך אומרו (משלי א') גורלך תפיל בתוכנו פירש ליטול חלק כאחד מהם הוא שאסר עליו אבל אם רצו לשלוח לו דורונות הרי זה מקבל מהם:

אני חלקך וגו' בתוך בני ישראל. אומרו אני, פירוש מה שהוא מיוחד לי אני יהיה חלקך, וחזר ופירש מה הוא הדבר ואמר בתוך וגו' שאין לך דבר שעושים ישראל שאין להקב"ה חלק עמהם ונוטלו הכהן, בתבואות הארץ, בפירות האילן, בלחם, בבשר, ביין, בשמן, ושאר הכ"ד מתנות: (אור החיים)


{כא}   שביעי  וְלִבְנֵ֣י לֵוִ֔י הִנֵּ֥ה נָתַ֛תִּי כָּל-מַֽעֲשֵׂ֥ר בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לְנַֽחֲלָ֑ה חֵ֤לֶף עֲבֹֽדָתָם֨ אֲשֶׁר-הֵ֣ם עֹֽבְדִ֔ים אֶת-עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  וְלִבְנֵי לֵוִי הָא יְהָבִית כָּל מַעַשְׂרָא בְּיִשְׂרָאֵל לְאַחֲסָנָא חֲלַף פּוּלְחַנְהוֹן דִי אִינוּן פָּלְחִין יָת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְלִבְנוֹי דְלֵוִי הָא יְהָבִית יַת כָּל מַעַשְרָא בְּיִשְרָאֵל בְּאַחְסָנָא חוֹלַף פּוּלְחַנְהוֹן דְהִינוּן פַּלְחִין יַת פּוּלְחַן מַשְׁכְּנָא זִמְנָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  חלף. כמו תמורה: (אבן עזרא)


{כב}  וְלֹֽא-יִקְרְב֥וּ ע֛וֹד בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לָשֵׂ֥את חֵ֖טְא לָמֽוּת:

 אונקלוס  וְלָא יִקְרְבוּן עוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַשְׁכַּן זִמְנָא לְקַבָּלָא חוֹבָא לִמְמָת: (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא יְקַרְבוּן תּוּב בְּנֵי יִשְרָאֵל לְמַשְׁכַּן זִמְנָא לְקַבָּלָא חוֹבָא לִמְמָת: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ולא יקרבו עוד. בעבור עדת קרח: (אבן עזרא)


{כג}  וְעָבַ֨ד הַלֵּוִ֜י ה֗וּא אֶת-עֲבֹדַת֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהֵ֖ם יִשְׂא֣וּ עֲוֹנָ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וּבְתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יִנְחֲל֖וּ נַֽחֲלָֽה:

 אונקלוס  וְיִפְלְחוּן לֵוָאֵי אִינוּן יָת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא וְאִינוּן יְקַבְּלוּן חוֹבֵיהוֹן קְיַם עֲלָם לְדָרֵיכוֹן וּבְגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָא יַחְסְנוּן אַחְסָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִפְלְחוּן לֵיוָאֵי הִינוּן יַת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא וְהִינוּן יְקַבְּלוּן יַת חוֹבֵיהוֹן אִין לָא מִזְדַהֲרִין בְּפוּלְחַנְהוֹן קְיַים עֲלָם לְדָרֵיכוֹן וּבְגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא יַחְסְנוּן אַחְסָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והם. הלוים ישאו עונם של (ע) ישראל, שעליהם להזהיר הזרים מגשת אליהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) לא שתאמר שמלת והם ומלת עונם שבה אל ישראל רק והם שבה אל הלוים ועונם שבה אל ישראל הסמוך ואחר כך פירש מהו נשיאות עון שאם לא יזהירום וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ועבד הלוי הוא. בעצמו ויש אומרים כי הוא פעול ואיננו נכון כי את עבודת אהל מועד הוא הפעול: והם ישאו את עונם. אם לא ישמרו והנה המעשר נחלתם ע''כ אמרתי: (אבן עזרא)


{כד}  כִּ֞י אֶת-מַעְשַׂ֣ר בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יָרִ֤ימוּ לַֽיהֹוָה֙ תְּרוּמָ֔ה נָתַ֥תִּי לַלְוִיִּ֖ם לְנַֽחֲלָ֑ה עַל-כֵּן֙ אָמַ֣רְתִּי לָהֶ֔ם בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יִנְחֲל֖וּ נַֽחֲלָֽה: (פ)

 אונקלוס  אֲרֵי יָת מַעַשְׂרָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דִי יִפְרְשׁוּן קֳדָם יְיָ אַפְרָשׁוּתָא יְהָבִית לְלֵוָאֵי לְאַחֲסָנָא עַל כֵּן אֲמָרִית לְהוֹן בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָא יַחְסְנוּן אַחֲסָנָא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יַת מַעַשְרָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל דְיִפְרְשׁוּן קֳדָם יְיָ אַפְרָשׁוּתָא יְהָבִית לְלֵיוָאֵי לְאַחְסָנָא בְגִין כֵּן לְהוֹן אַמְרִית דִבְגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא יַחְסְנוּן אַחְסָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר ירימו לה' תרומה. הכתוב קראו תרומה עד שיפריש ממנו (פ) תרומת מעשר (ספרי שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דאם לא כן תרומה למה לי הא כבר נאמר אשר ירימו לה' ועוד מעיקרא קרי ליה מעשר ובסוף תרומה: (שפתי חכמים)

 אור החיים  כי את מעשר וגו' על כן וגו'. ולמעלה הוא אומר ולבני לוי נתתי כל מעשר בישראל וגו' חלף עבודתם, נראה כי מתנת מעשר זה שנתן ה' ללוים יש בו ב' דברים, הא' חלק הנוגע להם בארץ, והב' שאינם טורחים בארץ לעשות ז' מלאכות הצריכות עד שיהיו חטים ממורחים, לזה אמר הכתוב ב' דברים חלף חלקם בארץ וחלף עבודתם ישראל עומדים ועושים מלאכתם כדי שיהיו מופנים לעבודת אהל מועד, והנה בלוים לא אמר אני חלקך וגו' שאין הלוים זוכים בחלק ה', ולזה גם הם נותנים חלק ה' תרומה מעשר מן המעשר. והם ומעשרם אינו אלא כשכירות הדיוטות לשרת הקדוש שהוא הכהן ואהל מועד: (אור החיים)


{כה}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וידבר ה' אל משה. ולא אל אהרן בעבור תתם מעשר מן המעשר לאהרן: (אבן עזרא)


{כו}  וְאֶל-הַלְוִיִּ֣ם תְּדַבֵּר֘ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶם֒ כִּֽי-תִ֠קְח֠וּ מֵאֵ֨ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת-הַֽמַּעֲשֵׂ֗ר אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧תִּי לָכֶ֛ם מֵֽאִתָּ֖ם בְּנַֽחֲלַתְכֶ֑ם וַהֲרֵֽמֹתֶ֤ם מִמֶּ֨נּוּ֙ תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֔ה מַֽעֲשֵׂ֖ר מִן-הַֽמַּעֲשֵֽׂר:

 אונקלוס  וּלְלֵוָאֵי תְּמַלֵיל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי תִסְבוּן מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת מַעַשְׂרָא דִי יְהָבִית לְכוֹן מִנְהוֹן בְּאַחֲסַנְתְּכוֹן וְתַפְרְשׁוּן מִנֵיהּ אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ מַעַשְׂרָא מִן מַעַשְׂרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְלֵיוָאֵי תְמַלֵיל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרוּם תִּסְבוּן מִן בְּנֵי יִשְרָאֵל יַת מַעַשְרָא דִיהָבִית לְהוֹן בְּאַחְסַנְתְּהוֹן וְתִפְרְשׁוּן מִינֵיהּ אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ מַעַשְרָא מִגוֹ מַעַשְרָא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  והרמותם ממנו. קרי ביה ממינו שאין תורמין ממין על שאינו מינו ולא מחדש על הישן: (בעל הטורים)


{כז}  וְנֶחְשַׁ֥ב לָכֶ֖ם תְּרֽוּמַתְכֶ֑ם כַּדָּגָן֙ מִן-הַגֹּ֔רֶן וְכַֽמְלֵאָ֖ה מִן-הַיָּֽקֶב:

 אונקלוס  וְתִתְחַשֵׁב לְכוֹן אַפְרָשׁוּתְכוֹן כְּעִבּוּרָא מִן אִדְרָא וְכִמְלֵאָתָא מִן מַעְצַרְתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְחַשָׁב לְכוֹן אַפְרָשׁוּתְכוֹן הֵי כְּעִבּוּרָא מִן אִידְרָא וְהֵי כְּחַמְרָא דְמַלְיָתָא מִן מַעֲצַרְתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן. תרומת מעשר שלכם, אסורה לזרים ולטמאים, וחייבין עליה מיתה וחומש, כתרומה גדולה שנקראת ראשית דגן מן הגורן: וכמלאה מן היקב. כתרומת תירוש ויצהר, הניטלת מן היקבים: מלאה. לשון בישול, תבואה שנתמלאת: יקב. הוא הבור שלפני הגת שהיין יורד לתוכו, וכל לשון יקב חפירת קרקע הוא, וכן יקבי המלך (זכריה יד, י), הוא ים אוקיינוס, חפירה שחפר מלכו של עולם: (רש"י)

 אבן עזרא  וכמלאה. פירשתיו: (אבן עזרא)

 ספורנו  ונחשב לכם תרומתכם. להניח ברכה אל ביתכם אף על פי שנמדד ואמרו (ברכות פרק הרואה) מדד ואחר כך בירך הרי זו תפלת שוא מכל מקום תרומת מעשר תתן ברכת טוב בשאר המעשר שהוא חולין ביד הלוי: (ספורנו)


{כח}  כֵּ֣ן תָּרִ֤ימוּ גַם-אַתֶּם֙ תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֔ה מִכֹּל֙ מַעְשְׂרֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֣ר תִּקְח֔וּ מֵאֵ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּנְתַתֶּ֤ם מִמֶּ֨נּוּ֙ אֶת-תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֔ה לְאַֽהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן:

 אונקלוס  כֵּן תַּפְרְשׁוּן אַף אַתּוּן אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ מִכֹּל מַעַשְׂרָתֵיכוֹן דִי תִסְבוּן מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתִתְּנוּן מִנֵיהּ יָת אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ לְאַהֲרֹן כַּהֲנָא: (אונקלוס)

 יונתן  הֵיכְדֵין תִּפְרְשׁוּן לְחוֹד אַתּוּן אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ מִכָּל מַעַשְרֵיכוֹן דְתִסְבוּן מִן בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתִתְּנוּן מִנֵיהּ אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ לְאַהֲרן כַּהֲנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כן תרימו גם אתם. כמו שישראל מרימים מגרנם ומיקביהם, תרימו גם אתם ממעשר שלכם, כי הוא נחלתכם: (רש"י)


{כט}  מִכֹּל֙ מַתְּנֹ֣תֵיכֶ֔ם תָּרִ֕ימוּ אֵ֖ת כָּל-תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֑ה מִכָּ֨ל-חֶלְבּ֔וֹ אֶֽת-מִקְדְּשׁ֖וֹ מִמֶּֽנּוּ:

 אונקלוס  מִכֹּל מַתְּנָתֵכוֹן תִּפְרְשׁוּן יָת כָּל אַפְרָשׁוּתָא דַיְיָ מִכָּל שׁוּפְרֵיהּ יָת מַקְדְשֵׁיהּ מִנֵיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  מִכָּל מַתְּנָתֵיכוֹן תִּפְרְשׁוּן יַת אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ מִן כָּל שְׁפַר טוּבֵיהּ מִינֵיהּ וּבֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  מכל מתנתיכם תרימו את כל תרומת ה'. בתרומה גדולה הכתוב מדבר, (צ) שאם הקדים לוי את הכהן בכרי, וקבל מעשרותיו קודם שיטול כהן תרומה גדולה מן הכרי, צריך להפריש הלוי מן המעשר תחלה אחד מחמשים לתרומה גדולה, ויחזור ויפריש תרומת מעשר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) משום דמכל מעשרותיכם תרימו תרומת מעשר משמע ואם כן תרימו את כל תרומת ה' על כרחך בתרומה גדולה קמיירי ואיך יהיה זה הא כבר נתן ישראל תרומה גדולה ואמר כגון שהקדים לוי את הכהן דהיינו אחר הדישה ולא בשבלים שאם הקדימו אז אינו חייב ליתן לו רק תרומת מעשר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מכל חלבו. מהטוב שבו וכן ואכלו את חלב הארץ: את מקדשו. כי המעשר הוא הקדש: וטעם בהרימכם את חלבו. וכבר הזכיר הכתוב זה לדבק אחריו ואכלתם אותו והטעם שהוא אסור לכם לאכול ממנו עד שתרימו חלבו ממנו ואחר שיחשב לכם אז תאכלוהו בכל מקום טהור: (אבן עזרא)


{ל}   מפטיר  וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם בַּהֲרִֽימְכֶ֤ם אֶת-חֶלְבּוֹ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְנֶחְשַׁב֙ לַלְוִיִּ֔ם כִּתְבוּאַ֥ת גֹּ֖רֶן וּכִתְבוּאַ֥ת יָֽקֶב:

 אונקלוס  וְתֵימַר לְהוֹן בְּאַפְרָשׁוּתְכוֹן יָת שׁוּפְרֵיהּ מִנֵיהּ וְיִתְחַשֵׁב לְלֵוָאֵי כַּעֲלָלַת אִדְרָא וְכַעֲלָלַת מַעֲצַרְתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתֵימַר לְהוֹן לְכַהֲנַיָא בְּאַפְרָשׁוּתְכוֹן יַת שְׁפַר טוּבֵיהּ מִינֵיהּ וּבֵיהּ וְיִתְחַשֵׁב לְלֵיוָאֵי הֵי כְּאַפְרָשׁוּת עִבּוּרָא מִן גוֹ אִידְרָא וְהֵי כְּאַפְרָשׁוּת חַמְרָא מִגוֹ מַעֲצַרְתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  בהרימכם את חלבו ממנו. לאחר שתרימו (ק) תרומת מעשר ממנו: ונחשב. המותר (ר) ללוים, חולין גמורין: כתבואת גרן. לישראל, שלא תאמר הואיל וקראו הכתוב תרומה, (ש) שנאמר כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה, יכול יהא כולו אסור, תלמוד לומר ונחשב ללוים כתבואת גרן, מה של ישראל חולין אף של לוי חולין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) שפירוש המותר מהרמת חלבו לא בעת הרימכם ובי"ת בהרימכם כמו בעבור דהיינו אחר: (ר) וי"ו דונחשב הוא וי"ו נוסף שפירושו אחר הרימכם חלבו יחשב המותר וכו': (ש) פירוש דרש"י מפרש מעצמו שאל יקשה לומר מהיכא תיתי לאסור את המותר דאיצטריך קרא להתירו משום שלא תאמר וכו': (שפתי חכמים)


{לא}  וַֽאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּכָל-מָק֔וֹם אַתֶּ֖ם וּבֵֽיתְכֶ֑ם כִּֽי-שָׂכָ֥ר הוּא֙ לָכֶ֔ם חֵ֥לֶף עֲבֹֽדַתְכֶ֖ם בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  וְתֵיכְלוּן יָתֵיהּ בְּכָל אֲתַר אַתּוּן וֶאֱנַשׁ בָּתֵּיכוֹן אֲרֵי אַגְרָא הוּא לְכוֹן חֲלַף פָּלְחַנְכוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתֵיכְלוּן יָתֵיהּ אַתּוּן כַּהֲנַיָא בְּכָל אֲתַר אַתּוּן וְאֵינַשׁ בָּתֵּיכוֹן אֲרוּם אַגְרָא הוּא לְכוֹן חִילוּפֵי פּוּלְחַנְכוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  בכל מקום. אפילו בבית הקברות (יבמות פו:): (רש"י)

 אור החיים  כי שכר וגו' חלף וגו'. חזר לומר הדברים עצמן שאמר למעלה, לפי שאמר ואכלתם אותו בכל מקום שהוא חולין גמורים לזה נתן הטעם כי אין במעשר זה שום קדושה כתרומה או כדומה לה אלא ממון חול שאמר ה' לישראל לפרוע לכם שכר עבודתכם, ומעתה מה קדושה יש בו. ורז"ל (ספרי) אמרו שבא הכתוב לומר שאם עבד יטול ואם לא עבד לא יטול מכאן אמרו בן לוי שקבל עליו כל העבודות חוץ מאחד אין לו חלק בלויה, ואלו ואלו דברי אלהים חיים:

חסלת פרשת קרח (אור החיים)


{לב}  וְלֹֽא-תִשְׂא֤וּ עָלָיו֙ חֵ֔טְא בַּהֲרִֽימְכֶ֥ם אֶת-חֶלְבּ֖וֹ מִמֶּ֑נּוּ וְאֶת-קָדְשֵׁ֧י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל לֹ֥א תְחַלְּל֖וּ וְלֹ֥א תָמֽוּתוּ: (פפפ)

 אונקלוס  וְלָא תְקַבְּלוּן עֲלוֹהִי חוֹבָא בְּאַפְרָשׁוּתְכוֹן יָת שׁוּפְרֵיהּ מִנֵיהּ וְיָת קוּדְשַׁיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לָא תְחַלְלוּן וְלָא תְמוּתוּן: [פפפ] (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא תְקַבְּלוּן עֲלוֹי חוֹבָא בִּזְמַן אַפְרָשׁוּתְכוֹן יַת שְׁפַר טוּבֵיהּ מִינֵיהּ וּבֵיהּ לְאוֹכְלֵי מִינֵיהּ לִדְסָאִיב וְיַת קוּדְשַּׁיָא דִבְנֵי יִשְ¦רָאֵל לָא תִפְסוּן וְלָא תְמוּתוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא תשאו עליו חטא וגו'. הא אם לא תרימו, (ת) תשאו חטא: ולא תמותו. הא אם תחללו תמותו (בכורות כו:):

חסלת פרשת קרח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) פירוש האי קרא לא לפטור המרימים אתי דמהיכי תיתי לחייב אלא לחייב אתא ומכלל לאו אתה שומע הן ומזה הטעם עצמו פירש גבי ולא תמותו הא אם תחללו תמותו דמכלל לאו אתה שומע הן דאם לא כן למה לי ולא תמותו מהי תיתי לחייב דאצטריך קרא לפטור. הרא"ם: חסלת פרשת קרח (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ולא תשאו עליו חטא. טעמו כאשר תרימו לא תשאו עליו חטא ובתתכם מקדשו ממנו יהיו קדשי בני ישראל שמורים ואם לא תעשו כן תשאו חטא שעברתם על המצוה וחללתם קדשי בני ישראל בעבור שאכלתם אתם מקדשו:

חסלת פרשת קרח (אבן עזרא)

---

פרשת חקת

---

במדבר פרק-יט

{א}  וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וידבר וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרן לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{ב}  זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה לֵאמֹ֑ר דַּבֵּ֣ר | אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֣וּ אֵלֶ֩יךָ֩ פָרָ֨ה אֲדֻמָּ֜ה תְּמִימָ֗ה אֲשֶׁ֤ר אֵֽין-בָּהּ֙ מ֔וּם אֲשֶׁ֛ר לֹֽא-עָלָ֥ה עָלֶ֖יהָ עֹֽל:

 אונקלוס  דָא גְזֵירַת אוֹרַיְתָא דִי פַקִיד יְיָ לְמֵימָר מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסְבוּן לָךְ תּוֹרְתָא סִמוּקְתָּא שְׁלֶמְתָּא דִי לֵית בָּהּ מוּמָא דְלָא סְלִיק עֲלַהּ נִירָא: (אונקלוס)

 יונתן  דָא גְזֵירַת אַחְוָיַת אוֹרַיְיתָא דְפַקֵיד יְיָ לְמֵימָר מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְיִסְבוּן לָךְ מֵאַפְרָשׁוּת לִישְׁכְּתָא תוֹרָתָא סוּמְקָתָא בְּרַת תַּרְתֵּין שְׁנִין דְלֵית בָּהּ מוּמָא וְשׁוּמָא מִשֵעָר חַוְורָן דְלָא סַלִיק עֲלָהּ דְכַר וְלָא אַטְרָחָא בְּאוּבְצַן עִיבִידְתָּא וְאִפְסְרָא וּקְטַרְבָא וְלָא אִידְעָצָא בְּזִקְתָא וְסוּל וְסִירְתָּא וְכָל דְדָמֵי לְנִירָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  זאת חקת התורה. לפי שהשטן (א) ואומות העולם מונין את ישראל, לומר, מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, (ב) לפיכך כתב בה חקה, גזרה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה (במ"ר יט, ה): ויקחו אליך. לעולם היא נקראת על שמך, (ג) פרה שעשה משה (ד) במדבר: אדמה תמימה. שתהא תמימה באדמימות, (ה) שאם היו בה שתי שערות שחורות (ו) פסולה: ויקחו אליך. משלהם, כשם שהם פרקו נזמי הזהב לעגל משלהם, כך יביאו זו לכפרה משלהם: פרה אדומה. משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמרו תבא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה (ט) ותכפר על העגל: אדומה. על שם אם יאדימו כתולע (ישעיה א, יח), שהחטא קרוי אדום: תמימה. על שם ישראל שהיו תמימים ונעשו בו בעלי מומין, תבא זו ותכפר עליהם ויחזרו לתמותם: לא עלה עליה עול. כשם שפרקו מעליהם עול שמים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דק"ל למה כתיב מלת חקת ומלת התורה שניהם דודאי חקת או התורה אחד לחוד לא קשה לרש"י דהא הרבה פעמים כתיב בתורה כמו זאת חקת הפסח וכמו אם בחקותי וגם מלת התורה כמו זאת התורה לעולה ולחטאת וזאת תורת העולה אבל כאן כתיב זאת חקת התורה קשה למה לי תרווייהו ועוד שהסמיך חקת לתורה ע"כ צריך לומר שהאחד הוא פירוש לשני כאלו אמר שהתורה הזאת של פרה היא חקה ולא הוה דומיא דחקותי ותורתי דהתם אינו סמוך חוקים לתורה ואף על גב דכל התורה כולה היא גזירת המלך הכא בא להודיע שאין בזה טעם כלל רק הגזירה וראוי לקבלה אף שאין טעם כלל נודע לישראל וזהו שפרש"י ומתרץ לפי שהשטן וכו'. ואם תאמר גבי כלי מדין נמי כתיב זאת חקת התורה. ויש לומר דהתם נמי קאי אאפר פרה דכתיב אך במי נדה יתחטא ולפי מדרש רבותינו זכרונם לברכה דקאי קרא אך במי נדה יתחטא אטבילה שאף להכשירן מן האיסור הטעין טבילה לכלי מתכות צריך לומר דגם הטבילה עצמה היא מאותן שאין בהם טעם למה לא יועיל אלף סאה שלא במקום טבילה כמ' סאה דמי מקוה. רא"ם: (ב) ואם תאמר למה נקט רש"י כפל לשון מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה ועוד קשה למה מונין את ישראל במצוה זו יותר מבשאר מצות שהרי כמה מצות ישנן שאין בהם טעם כגון כלאים או שאר דברים וכיוצא בזה. ויש לומר דבמצוה זו הן מונין ואומרים מה מצוה זו שהרי היא עצמה סתרי אהדדי דאפר פרה מטהר הטמאים וטהור שנושא אפר פרה מטמאו ועוד מה טעם יש בה שיכולה לטהר טמאים: (ג) רצל"ת למה כתיב אליך דאליך משמע שמשה יתעסק בפרה ובסמוך כתיב ונתתם אותה אל אלעזר. אבל גבי ויקחו אליך שמן זית שלא ביאר הכתוב מי היה מתעסק יש לומר שמשה היה מתעסק בו לכך כתיב ויקחו אליך שמן זית: (ד) לפי כשעשה משה פרה זו במדבר היו מניחין ממנה להר המשחה לכהנים גדולים לפרות אחרות שמקדשין ממנה כדפרש"י בסמוך ר"ל בכל פרות היו צריכים לערב מפרה של משה ובזה מקדשין אותה ואי לאו הכי פסולה לאפר פרה לכך נקראין כולן של משה: (ה) ר"ל למה כתיב תמימה שאין לומר שתהא תמימה בלא מום הא בהדיא כתיב אשר אין בה מום: (ו) ואם תאמר דלמא אפילו שער אחד נמי. ויש לומר דהא אף כשלא הוה כתיב תמימה אלא אדומה בלבד הוה ידענא דצריך שתהא כולה אדומה ואפילו אם לא היה בה אלא שער אחד שחור היתה פסולה וחזר הכתוב וכתב תמימה ללמד שתהא כולה תמימה באדמימות דמשמע הא אם יש בה אפילו שער אחד שחור פסולה הוה מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות שנים פסולה ואחד כשרה. אבל הרא"ם פירש שתי שערות הלכה למשה מסיני: (ט) ואם תאמר והא אין קטיגור נעשה סניגור דכהאי גוונא נמי אמרינן גבי בגדי זהב דאסור לעשות עבודה בהן בפנים משום דעבירה באה על ידי זהב הכי נמי באה עבירה על ידי עגל. ויש לומר דוקא עבודת פנים אסור לעשות משום דאין קטיגור נעשה סניגור אבל לא גבי בגדי זהב שמשמש בהן בחוץ והכי נמי גבי פרה אדומה שעשייתה בחוץ אין שייך לומר אין קטיגור נעשה סניגור ואם תאמר והא בסמוך פירש"י מה דלא היתה עבודת פרה אדומה על ידי אהרן משום דאין קטיגור נעשה סניגור ויש לומר דשאני אהרן דעבירה היתה על ידי עצמו אבל פרה אדומה הא אותה פרה לא היתה בעבירת עגל אלא ממינה היתה ואם תאמר והא בפרשת שמיני כתיב באהרן קח לך עגל ופרש"י להודיע שעל ידי זה מכפר לו הקדוש ברוך הוא על מעשה עגל ולגבי עצמו אין לחלק בחוץ ובפנים כדפרישית ויש לומר דהתם מיירי שהוא היה מכפר על עצמו אין שייך לומר אין קטיגור נעשה סניגור אף על פי שהיה מכפר עליו בעון העגל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  זאת חקת. גם זאת הפרשה במדבר סיני נאמרה כאשר צוה השם וישלחו מן המחנה ובפסח היו טמאי מתים. ונסמכה זאת הפרשה בעבור שהיא לכהן: פרה אדמה תמימה. שלא תהיה קטנה. אמר הגאון כי מי נדה כמו הדבש שיזיק לבעל המרה האדומה ויועיל לבעל הלחה ואין צורך: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  זאת חקת התורה. סמך חוקת התורה לבהרימכם את חלבו ממנו רמז לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן שנייה לה לאוכלי תרומה ועוד רמז שהמחזיקים בתורת ה' יש להם מנות שאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ: לא תחללו. וסמיך ליה חוקת התורה שת''ח שחוטא הוא חילול השם: ולא תמותו. וסמיך ליה חקת התורה דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה: פרה אדומה. בגימטריא זה על עון עגל: לא עלה עליה על. על כתיב חסר שאפי' לא משכה בעול אלא עלה עליה לבד פסולה: (בעל הטורים)

 אור החיים   זאת חקת התורה. צריך לדעת למה כינה למצוה זו שם כללות התורה, שהיה לו לומר זאת חקה וגו' או זאת חקת הטומאה או חקת הטהרה כדרך אומרו (שמות יב) זאת חקת הפסח, ואין לומר שנתכוון להצריך טהרת אפר פרה לעסוק בתורה, כי לא כן מצינו לרז"ל שאמרו (ברכות כב.) שאדרבא אין דברי תורה מקבלין טומאה, ולכל סברות רז"ל (שם) אפילו להמחמירים בבעלי קריין מטעם שצריך באימה וביראה וכו' מודים בטמאי מת שמותרים בעסק התורה:

ויתבאר הענין על פי מה שאמרו בפרק בתרא דנזיר (סא:) ופסקו רמב"ם בפרק א' מהלכות טומאת מת שאין הכותי נעשה טמא מת, וזה לשונו שאם נגע במת או נשאו או האהיל עליו הרי הוא כמו שלא נגע הא למה זה דומה לבהמה שנגעה וכו' עד כאן. והנה ההבדל שבו הורמו עם בני ישראל משאר הגוים הוא באמצעות קבלת התורה שזולת זה הנה ככל הגוים בית ישראל, ומעתה טעמנו צוף דבש אמרי אל במה שאמר זאת חקת התורה פירוש חקה זו של הטומאה ותנאי טהרתה תסובב מהתורה, כי על ידי שקבלו התורה נעשו עם בני ישראל דבר שהרוחנים השפלים תאבים להדבק בהם להיותם חטיבה של קדושה עליונה בחייהם גם במותם, בחייהם שבנוגע במת או יאהילו עליו וכדומה תדבק בהם הטומאה שבמת ולא תחפוץ להפרד אם לא בכח גדול אשר חקק ה' במצוה האמורה בענין של פרה אדומה, ובמותם גם כן תתרבה הטומאה כאומרם ז"ל (ב"מ קיד:) בפסוק אדם כי ימות וגו' ישראל מטמאים באהל ואין אומות מטמאין באהל:

וכבר המשלתי במקום אחר ענין זה לב' כלים שהיו אצל בעל הבית אחת מלאה דבש ואחת מלאה זבל ופינה אותם והוציאם לחוץ מהחדר אותה שהיתה מלאה דבש מתקבצים לה כל הזבובים והרמשים ואותה שהיתה מלאה זבל הגם שיכנסו לה קצת מהרמשים לא ישוה לשל דבש, כמו כן אדם מישראל שמת להיותו מלא קדושה המתוקה והעריבה בצאת הנפש ונתרוקן הגוף יתקבצו הקליפות לאין קץ שהם כוחות הטומאה התאבים תמיד להדבק בקדושה ליהנות מהערב, ולזה יטמא באהל ואפילו אלף בתים מקורים ואחת פתוחה לחברתה הטומאה תמלא כל החלל המקורה, מה שאין כן אשר לא מזרע ישראל להיותו מושלל מהקדושה אין כל כך התקבצות הטומאה אלא חלק הממית הנדבק בגוף, ואשר יסובב הכל היא התורה:

ובזה מצאתי נחת רוח למה כשצוה ה' פסח במצרים הקפיד ה' על ב' דברים, הא' דין ערל וצוה למול כאומרם ז"ל (שמו"ר פי"ז) בפסוק ואעבור עליך וגו' דם פסח ודם מילה, והב' על דין בן נכר שאמרו ז"ל (שם פט"ז) בפסוק משכו וקחו לכם וגו' משכו ידיכם מעבודה זרה שבזה יצאו מכלל בן נכר, ועל דין ג' שהוא הטומאה לא מצינו שהקפיד ה', והגם שמצינו (פסחים עז.) שהפסח בא בטומאה בנטמא ציבור, עם כל זה היה ה' יכול לצוות קודם שיזהרו מטומאת מת ולעשות משה אפר פרה ואין מעצור לה' לעשות רצונו יתברך, והגם שיש לומר בזה דחיות אף על פי כן לפי מה שכתבנו יש טעם נכון לשבח, כי ישראל לא היו טמאי מת הגם שנגעו והאהילו על המת כי עדיין לא קבלו התורה ודנו בהם אז דין גר שנתגייר ביום י"ד ששוחטין עליו ואין חוששין לטומאה שנטמא קודם שנתגייר, ותמצא שאמרו בפסחים (צב.) וכתבו הרמב"ם בפרק ו' מהלכות פסח וזה לשונו גר שנתגייר ביום י"ד ומל וטבל אין שוחטין עליו את הפסח גזירה דלשנה הבאה יהיה טמא מת ויטבול לערב ויאמר אשתקד מי לא טבלתי וכו' עד כאן לשונו, ממה שנתן הטעם משום גזירה דלשנה הבאה מזה אתה למד כי זולת גזירה זו אין חוששין לטומאת מת, וכמו כן ישראל כשעשו פסח מצרים אין בהם דין טומאת מת, והוא מאמר ה' זאת חקת התורה:

ובדרך רמז ירצה באומרו חקת התורה שאם יקיימו מצוה זו הגם היותה חוקה בלא טעם מעלה עליהם הכתוב כאלו קיימו התורה אשר צוה ה' לאמר, כי קיום המצוה בלא טעם יגיד הצדקת האמונה והסכמת הנפש לקיים כל מצות הבורא וזה לך האות, ואולי כי לטעם זה רצה ה' שתתמסר להם המצוה בדרך חקה:

אשר צוה ה' לאמר. צריך לדעת למה הוצרך לומר מאמר זה והלא רואני כי ה' הוא המצוה לאמר שכן אמר וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל, עוד אומרו לשון נסתר אשר צוה ופי ה' הוא המדבר והיה לו לומר אשר אנכי מצוך לאמר, עוד למה לא הספיק במה שאמר לאמר בפסוק ראשון וחזר לומר פעם ב' לאמר, עוד צריך לדעת למה לא הקדים מאמר דבר אל בני ישראל קודם מאמר זאת חקת התורה על זה הדרך דבר וגו' זאת חקת התורה. אכן לצד שכל מצות התורה הם שכליות ושמעיות, שכליות שהשכל מחייבם כגון כבוד אב ואם גניבה גזילה אונאה רציחה וכדומה, שמעיות שבת כי בו שבת הבורא, יום טוב על הנס שנעשה לנו בהם, עבודה זרה שלא לעבוד זולת אלהינו כי הוא המוציא אותנו וגו' וכדומה לזה, וזה הוא טעם הנגלה, ואין לך מצוה ומצוה שאין בה עוד סודות נעלמים הנגלים למשה ולאדם ראוי המשיג לקנות קנין התורה במ"ח דברים השנויים במשנת חסידים (אבות פ"ו) שאז מגלין לו רזי התורה שגילה ה' למשה בסיני, ומשה גם כן גילה לישראל בני דורו סודות הנסתרים וטעמי המצות ויסוד כל דבר:

ובמה שלפנינו צוה ה' אליו שיסתום הדברים ויאמר להם הדבר בחוקה בלא טעם, והוא מה שהעיר אותנו באומרו וידבר ה' אל משה לאמר לישראל פירוש ומה הוא המאמר שצוה לו לומר להם, זאת חקת התורה פירוש מצוה זו היא חקת התורה כן צוה ה' לאמר לכם, וכאילו אמר הכתוב אשר צוה ה' לאמר לכם הוא זאת חקת התורה, ומתוך הדברים אתה למד שנאמר למשה דברים מוטעמים במצוה זו אלא שמה שצוה עליו לאמר הוא חוקה, ובזה לא יתבעוהו ישראל לומר להם טעם הדבר כיון שה' צוה עליו לומר הדבר בחוקה:

ובזה נתישבו הדקדוקים, גם נתישב למה לא הקדים מאמר דבר וגו' למאמר זאת חקת וגו' כי מאמר זאת חקת התורה היא מצות ה' על מצוה שיאמר לישראל שה' צוה לו שיאמר להם מצוה זו בחוקה, ומאמר דבר בא על עיקר המצוה מצות ה' לישראל, ולצד שיאמרו ישראל הרי העושה מצוה בלא ידיעת טעמה וסודה נחשבת המצוה כגוף בלא נשמה, לזה גמר אומר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה וגו' פירוש יקחו למה שאתה יודע ומכוין בדבר להיותך יודע סוד הענין ופלאיו ובזה תהיה המצוה נעשית שלימה במעשה ובמחשבה הצריכה, וכפי זה ידויק על נכון אומרו ויקחו בתוספת וא"ו בתחילת הציווי להם, שנתכוון לומר שמלבד הלקיחה עצמה שיקחו הפרה עוד יוסיפו שיכוונו בלקיחתה למה שאליך כאמור:

ואם תאמר תינח אותה פרה של אותו דור פרה שיעשו בכל דור ודור מה תהא עליה, אפשר שלא מכולן העלים ה' סודה אלא מכללות ישראל אבל למיוחדים שהם אהרן וכיוצא בו נמסרו סודותיה והם ימסרו למיוחדים הבאים אחריהם, או אפשר שבכל דור ודור יכוונו למה שידע משה, ומצאתי שאמרו במדרש (רבה כאן) וזה לשונם ויקחו אליך ללמד שכל הפרות שנעשו יהיו נקראים על משה, וצריך לדעת למה עשה ה' שינוי במצוה זו מכל המצות שתקרא על שמו, ולדברינו יש טעם נכון בדבר כמו שפירשתי:

או יאמר על פי דבריהם ז"ל (שם) שאמרו שאומות העולם מונים את ישראל מה מצוה היא זו וכו', לזה בא מאמר הכתוב כאן ואמר זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר פירוש שיאמרו ישראל לאומות כשהן מקנטרים אותם ואומרים להם מה מצוה היא זאת וכו' יאמרו להם חקה חקק ה' עלינו לעשות ואין אנו מהרהרין אחריו, ולפי זה אפשר שהורשה משה לומר להם טעם המצוה וסודה אלא שלא יאמרו הטעם לאומות כשידחקו אותם בדברי קנטור מה מצוה היא זאת ומה טעם יש בה:

פרה אדומה וגו'. רואה אני כי כל סימניה מוכיחים על הדינים, אדומה כי הוא זה סימן תגבורת הדינים, תמימה באין שער שחור, וכן אמרו ז"ל (פרה פ"ב) ב' שערות שחורות פוסלות אותה, ולא שערותיה לבד אלא אפילו קרניה וטלפיה צריכים להיות אדומים, אבל שחורות ואין צריך לומר לבנות פוסלות, אשר לא עלה עליה עול כי העול ימתק הדינים בסוד מאמרם (ברכות ה.) יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם שהם בחינת הדינים, גם שריפתה באש הוא בחינת הדינים, ובהתקבצות הדינים באפר יעשו הברחה לטומאה הדבוקה באדם מהמת שגם היא אינה אלא רצועה רעה מצד יסורי המשפט:

וראיתי בספרי זוטא ופסקו רמב"ם בפרק א' מהלכות פרה אדומה אין לוקחין עגלה ומגדלין אותה שנאמר ויקחו וגו' פרה ולא עגלה עד כאן, ולפי מה שאמרנו שכל מעשיה הם בחינת המשפט יש טעם בדבר, כי שם פרה יגיד מספר הידוע למספר בחינת הדינים כידוע ליודעי חן, לזה צוה ה' שיקנו אותה כשיש בבחינת מספרה מספר אשר תכוון אליו, אבל אם יקנו עגלה קונים דבר שאין בו המספר אשר אנו צריכין לו, והגם שמגדלין אותה עד שנקראת פרה, אף על פי כן יקפיד ה' על שעת הקנין כדי שיהיו קונים דבר שהכוונה בו שהם רפ"ה דינים: (אור החיים)

 ספורנו  זאת חקת התורה אשר צוה ה'. באמרו הזה עליהם מי חטאת. והנה כבר אמרו ז''ל לכך כתב בה חוקה גזרה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה וששלמה אמר עליה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני ומעיקרי ההעלם בזה הוא שהיא מטמאה את הטהורים ומטהרת את הטמאים. אמנם בהביננו אל כל המצוה אולי דבר יגונב ונקח שמץ מנהו. וזה כי מצאנו ראשונה שכל העוסקים בה מעת שריפתה ואילך טמאים והם השורף והמשליך עץ ארז ואזוב ושני תולעת בשרפתה והאוסף והנוגע והנושא. אמנם המזה והמקדש הם טהורים. שנית שמעקרי הפרה הוא שתהיה אדומה בשלמות. וכבר ביאר הנביא שהחטא נמשל לאדום באמרו אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. ולכן אמרו ז''ל (יומא סז, א) שהיו קושרים לשון זהורית על פתחו של היכל הלבין היו שמחים לא הלבין היו עצבים. שלישית ראוי להתבונן שבהיות כל אמרת אלוה צרופה היא בלי ספק מישרת המעשים אל המצוע כי כל אחד משני הקצוות נמאס כאמרו ונעקש דרכים יפול באחת. רביעית ראוי להתבונן שאין דרך נאות להישיר את הנעקש דרכים ולהשיבו אל המצוע זולתי בהטותו אל קצה הפכו כמו שיקרה בחליי הגוף כאמרו חבורות פצע תמרוק ברע אף על פי שאותה ההטיה אל הקצה היא בעצמה נמאסת ותשחית ענין מי שתהיה דרכו ממוצעת כענין התרופה המשלשלת שתועיל לחולה ותזיק לבריא. חמשית ראוי להתבונן שאין ענין לאפר הפרה בטהרת שום מין ממיני הטומאות זולתי בטהרה מטומאת מת. וכבר נודע שענין התורה והמצות חיים הם למוצאיהם (שם ד, כב) ולעוסקים בם כאמרו כי היא חייכם והנוטה מהם אל הבלי הנפסדות הולך למות או הוא מת גמור, כאמרם (ברכות פרק מי שמתו) רשעים אפילו בחייהם קרויים מתים. ששית ראוי להתבונן מה שאמרו ז''ל שעץ ארז יורה על הגאוה והאזוב יורה על הפכה ובהיות שני התולעת עם שניהם יורה ששניהם חטא כאמרם בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה בפרט למי שיצטרך לנהוג נשיאות לתועלת הרבים. וכבר אמרו ז''ל (פרק קמא דיומא) שנענש שאול על שלא הקפיד על כבודו כאמרו ויבזוהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש וכן תפש עליו הנביא באמרו הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה. נאמר אם כן שעם היות המצוה חוקה ואין להרהר אחריה ולא להיות מסופק אם היא הגונה ואם לאו כי כל אמרת אלוה צרופה ולה טעם נשגב בלי ספק נודע למלך שצוה אותה ואולי גם למשה רבינו והדומים לו. הנה יש בה איזה רמז לדרך התשובה הצריכה לכל חוטא שהיא אמנם שיטה אל קצה הפך מעשיו המטמאים כל לב טהור למען ישיג דרך המצוע ויטהר וזה הדרך עם היותו טוב ומטהר לחוטא הוא אמנם מגונה ורע ומטמא כל לב טהור כאמרם וכי באיזה נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין. אמנם מי חטאת המורכבים מעפר שרפה וממים שהם שני קצוות אשר מהם יתחדש מצוע יורה שבמצוע תהיה תקנת החוטא הנקראת טהרה כאמרו מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו וממה שראוי להתבונן מה שגזר אומר שהנוגע במת מטמא את משכן ה' והבא אל האוהל מטמא את מקדש ה' וזה כי אמנם כל הקרב הקרב אל הבלי הנפסדות אין ספק שהוא מטמא לב טהור שהוא משכנו של מקדש ה' שהוא הנקרא צלם אלהים ותהיה טומאתו בטעות העדרי. והבא אל אהל המת כענין שוכני בתי חומר אשר אין לפניהם בלתי אם גוייתם לחיי שעה רעועה רגליה יורדות מות הוא בלי ספק מטמא את מקדש ה' הנזכר אשר בו יהיה העם והאיש קדוש לאלהיו כאמרו ולהיותך עם קדוש לה' אלהיך ואז מטמא בטעות קניני הפכי למכוון. ולזה אין ראוי שיטמא באוהל זולתי המת הישראלי כי אמנם חומרו בלבד הוא הנבחר ומוכן מכל זולתו לעבודת האל יתברך הוא לבדו החוטא בנכבד. אמנם החכמים המורים חטאים בדרך שהם כמו המזה והמקדש לא תחול עליהם בזה טומאה כלל. ובכן יהיה בפרטי שמירת המצוה הזאת בכתבה וכמו שבא בקבלה רמז לכל אלה שהם מכונות התורה בלי ספק: (ספורנו)

 כלי יקר  זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר. תרתי לאמר למה לי כי כבר נאמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. ונראה לפי שהאומות מונין את ישראל במצוה זו דווקא שטעמה נעלם מעין כל חי ואומרים מה העבודה הזאת לכם, ואמרה תורה ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו ויטיל דופי בכל התורה, וזה"ש אשר צוה ה' לאמר שאתה צריך לאמר ולהשיב למין הנמהר שזאת המצוה חקת התורה ר"ל חק המלך ית' שמו עלינו ואין לנו רשות להרהר אחריה, כדרך שפירש"י התירוץ לנו כך לפירוש זה יהיה נוסח תירוץ זה אל המין המלעיג, לכך נאמר זאת חקת התורה ולא נאמר זאת חקת הפרה לפי שנוסח זה הוא תשובה למינים המונים את ישראל לומר להם חק המלך ית' הוא כי התורה במקום תיבת המלך כי מאתו ית' תצא תורה שלא יאמרו שאין מצוה זו מכלל מצות התורה.

ומ"ש בפר' ואתחנן (ד.ו) כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה. וכאן משמע אדרבה שמונין על החקים תשובה לדבר כי יש חוקים שיכול השכל האנושי להשיג טעמם זולת שטעמם נסתר מכלל ההמון ונגלה הוא ליחידי שרידי הדור, ופרה זו טעמה נסתר מכל אדם שהרי שלמה ע"ה השיג הכל חוץ מן הפרה שאמר עליה והיא רחוקה ממני (קהלת ז.כג) לפיכך האומות ששומעים חק הפרה לבד ודאי מונין עליה, ולהלן נאמר את כל החקים האלה כי השומעים כל החקים בכלל ויש בהם חקים שיש בהם טעם נגלה אזי המה יעידון יגידון גם על חק הנעלם כי יש בו סוד ויתלו החסרון בקוצר דעת המשיג.

ויקחו אליך פרה וגו'. פירש"י לעולם היא נקראת על שמך כו'. מה יקר וגדולה נתן למשה בזה שתקרא הפרה על שמו, והקרוב אלי לומר בזה שאין מצוה נקראת כ"א על שם הגומרה ולדעת רז"ל (במד"ר יט.ח) הפרה כפרה על עון העגל תבא האם ותקנח צואת בנה, וכשם שמשה התחיל בכפרה זו כששרף העגל ויטחון אותו דק לעפר כך יגמור הכפרה שגם הגמר יקרא על שמו. וזה טעם ארז"ל (ילק"ש יתרו רסח) כששמע משה שהקב"ה אמר הלכה בשם אליעזר פרה בת שתים עגלה בת שנתה, אמר יהי רצון שיהא אליעזר זה מיוצאי חלצי שנאמר ושם האחד אליעזר. (שמות יח.ד) ומה ראה משה על ככה לבקש על דין זה שיצא מיוצאי חלציו יותר מכל סתרי תורה הנאמרים באמת מכל דור ודור ודורשיו דור דור וחכמיו, אלא לפי שבמעשה העגל מסר משה נפשו על ישראל שנאמר מחני נא מספרך (שמות לב.לב) ונקראו על שמו שנאמר (ישעיה סג.יא) ויזכור ימי עולם משה עמו, ע"כ רצה שגם בפרה זו מראש ועד סוף תקרא על שמו כי פרה טעמה לשרש אחר הע"ז וכן העגלה ערופה כפרה על ש"ד כי במעשה העגל עברו גם על ש"ד בהריגת חור, לכך נאמר ויקחו אליך שגמר מצוה זו תקרא על שמך.

ויען כי נאמר זאת חקת התורה ולא נאמר חקת הפרה, ש"מ שהתורה והפרה ענין אחד להם כמו שהתורה נקראת על שמו של משה שנאמר (מלאכי ג.כב) זכרו תורת משה עבדי, כך הפרה תקרא על שמו וטעם שניהם אחד הוא כי נ' שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חסר אחת (נדרים לח.) וע"י מ"ט שערי בינה שהשיג היה לו מבוא לבוא בסוד ה' לדרוש התורה במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים טמא, כמ"ש (משלי ב.ד) וכמטמונים תחפשנה מונים היינו ב"פ מ"ט כי ע"י זה אמרות ה' אמרות טהורות מזוקקות שבעתים (תהלים יב.ז) היינו ז' על ז'. וכן טעם הפרה נעלם מעין כל חי אפילו משלמה שנאמר בו ויחכם מכל האדם (מלכים א' ה.יא) ולא נגלית כ"א למשה ע"י מ"ט שערי בינה שהשיג כדמסיק בילקו"ש (תהלים יב.תרנח) כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים ר' שמעון בן פזי פתר קרא בפר' פרה שיש בה ז' פעם ז'. ז' פרות, ז' הזיות, ז' שריפות, ז' כבוסים, ז' טמאים, ז' טהורים, ז' כהנים, אם יאמר לך אדם חסרים הם אמור לו אף משה ואהרן היו בכלל עכ"ל. ויש לדקדק מה נפקותא יש לן במספר זה עד שדרש עליו פסוק מזוקק שבעתים, אלא ודאי דעת בעל מדרש זה ליתן טעם על מ"ש במדרש (ילק"ש חקת יט.תשנט) ויקחו אליך פרה לך אני מגלה סוד פרה ולאחרים היא חקה, ולמה נעלמה מעין כל חי אלא לפי שיש בה מספר מ"ט וזה רמז שאין לזקק ולצרף כל ענינה כ"א ע"י מ"ט שערי בינה שלא נגלו כ"א למשה ע"כ היא לאחרים חקה ואפילו לשלמה.

ובעקידה הביא מדרש, האומר שהפרה בת שבע אם שלמה מתקריא ופירש בזה מה שפירש. ואומר אני כשם שהאם מושלת על הבן כך הפרה משלה בכל חכמות שלמה כי לא יוכל לבא בסודה, ובזה מיושב מה שלא נאמר חקת התורה כ"א כאן ובפר' מטות בהלכות גיעולי כלים במי נדה לפי שטהרת הפרה בכללה, נמשלה לתורה בכללה ע"י תעלומות חכמה שבה.

פרה אדומה תמימה. משל לבן שפחה שטינף פלטין המלך אמרו תבא האם ותקנח צואת בנה. (תנחומא חקת ח.) לפי שכל הרוצה לבטל איזו גידול רע אין די בשיכרות הענפים כל זמן שבארץ לא ימות גזעו שורש פורה ראש ולענה כי סופה לחזור ולצמוח אבל בביטול השורש יפלו גם הענפים כמ"ש (עמוס ב.ט) ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת, ש"מ שלא די בהשמדת הפרי לבד לכך ארז"ל (ע"ז מה:) העוקר ע"ז צריך לשרש אחריה, ר"ל צריך לחקור איזו סבה גרמה להם לעבוד ע"ז כי הסבה הוא השורש פורה ראש ולענה ובביטול הסבה יפול המסובב דהיינו התולדה, והסבה נמשלה לאם המולדת התולדה ע"כ צוה ה' על שריפת הפרה אם של העגל, כדי שנלמוד מזה דין העוקר ע"ז צריך לשרש אחריה ואז לא ישובו לכסלה ובפר' כי תשא (ל.יג) הארכנו לדבר מזה ושם מבואר שעיקר הסבה היתה רוב כסף וזהב שהשפיע להם הקב"ה כארז"ל (ברכות לב.) אתה גרמת להם כו', ולפי שהזהב האדום האדום הזה הביאם לידי מעשה זה על כן יקחו פרה אדומה לשרוף ולבטל מראה האדום הזה וזהב לא ירבה להם עוד ואז לא יבואו לידי מעשה כזה.

וענין עמוק זה והמשל ושוברו הראה ה' במעשה העגל, כי הוא גרם טומאת המת לפי שבמ"ת נעשו ישראל חירות על הלוחות חירות ממלאך המות (שמו"ר מא.ז) ואין הפירוש שהיתה הכוונה לבטל המות לגמרי, אלא ענין חירות זה הוא דווקא ממה"מ, שלא ימותו כ"א בנשיקה ע"פ ה' ואז לא היו המתים טמאים כי כל עיקר הטומאה של המתים באה ממיתה שהיא ע"י מה"מ הבא מסטרא דמסאבא אבל המתים בנשיקה אין בהם שום צד טומאה שהרי ביום שמת רבינו הקדוש אמרו שבו ביום בטלה הכהונה (כתובות קג: ועיי"ש בתוספות) כי לא היה שם טומאה על כן התירו לכהנים להתעסק בו, נמצא שבקבלת התורה נעשו בני חורין ממה"מ ובטלה הטומאה וע"י העגל שעשו חזרו לקלקולם והשליטו עליהם המה"מ ואם כן העגל גרם טומאת המת ע"כ תבא האם ותקנח צואת בנה להסיר הטומאה ע"י אפר הפרה וזה פירוש יקר.

ג) ונתתם אותה אל אלעזר. ולא ע"י אהרן כי הוא היה סבה אל העגל ומדמצינו שמשה התפלל שאליעזר הדורש דין הפרה יהיה מחלציו, וכאן נאמר ג"כ אלעזר ש"מ שיש רמז אל עזר האל ית' אל הטהרה כמ"ש (יחזקאל לו.כה) וזרקתי עליכם מים טהורים וגו', כי לולא העזר של האל ית' לא עלתה להם טהרה זו לבד. ומדקאמר פרה בת שתים עגלה בת שנתה ש"מ שהסבה גדולה פי שנים מן המסובב ע"כ ביותר צריך האדם זירוז על הסרת הסבה כאמור וטעם להזאת ג' וז' לפי שהטומאה מתמעטת והולכת שהרי אמרו (מו"ק כז:) ג' לבכי ז' להספד על כן הזאתו בב' זמנים הללו. (כלי יקר)


{ג}  וּנְתַתֶּ֣ם אֹתָ֔הּ אֶל-אֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן וְהוֹצִ֤יא אֹתָהּ֙ אֶל-מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְשָׁחַ֥ט אֹתָ֖הּ לְפָנָֽיו:

 אונקלוס  וְתִתְּנוּן יָתַהּ לְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְיַפֵּק יָתַהּ לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וְיִכּוֹס יָתַהּ קֳדָמוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִתְּנוּן יָתָהּ לְאֶלְעָזָר סְגַן כַּהֲנַיָא וִיהַנְפַּק יָתָהּ לְחוֹדָא לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וִיסַדֵר חֲזוֹר חֲזוֹר לָהּ סִידוּרֵי קִיסִין דְתֵינַיָא וְכַהֲנָא אוֹחֲרַן יִכּוֹס יָתָהּ קֳדָמוֹי בִּתְרֵין סִימָנַיָא כְּמִשְׁאַר בְּעִירַן וְיִבְדִיקְנָהּ בִּתְמַנֵי סְרִי טְרִיפַן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אלעזר. מצותה (ז) בסגן (ספרי קכג): אל מחוץ למחנה. חוץ לשלש (ח) מחנות (יומא סח.): ושחט אותה לפניו. זר שוחט (ט) ואלעזר רואה (יומא מב.): אל אלעזר הכהן. כשם שנקהלו על אהרן שהוא כהן לעשות העגל. ולפי שאהרן עשה את העגל, לא נעשית עבודה זו על ידו, שאין קטיגור נעשה סניגור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) פירוש דק"ל לכתוב ונתתם אל הכהן אלא מצותה בסגן ר"ל בסגן של כהן גדול דהיינו אלעזר ונקרא בשם סגן שאם היה כהן גדול טמא היה זה במקומו לעבוד עבודה ומה שפירש מצותה בסגן ר"ל דוקא פרה זו מצותה בסגן אבל פרות אחרות יש מפרשים (יומא מ"ב) שנעשית על ידי כהן גדול עצמו כדפרש"י בסמוך ולכך כתיב ונתתם אותה ר"ל אותה יעשה אלעזר דהיינו סגן אבל אחרות נעשית על ידי כהנים גדולים: (ח) דילפינן מחוץ למחנה דהכא ממחוץ למחנה דכתיב בפרשת מצורע והתם מוכח בהדיא דמחוץ לשלש מחנות איירי כדכתיב בדד ישב מחוץ למחנה וגו' ר"ל שישב בדד שאין שום טמא יושב עמו עיין שם בפרשת ויקרא: (ט) מדכתיב לפניו דהל"ל ושחט אותה, לפניו למה לי אלא אחר שוחט ומדלא פירש הכתוב מי היא השוחט משמע אפילו בזר כשרה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והוציא אותה. המוציא או בצווי וכן ושחט כי הוא לא ישחטנה והעד לפניו: (אבן עזרא)

 אור החיים  ונתתם אותה. אמר אותה לפי מה שאמרו רז"ל (פרה פ"ד) שמפי השמועה למדו ששאר פרות נעשות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט דייק לומר אותה אל אלעזר אבל מכאן ולהלאה אין חיוב בסגן: (אור החיים)


{ד}  וְלָקַ֞ח אֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן מִדָּמָ֖הּ בְּאֶצְבָּע֑וֹ וְהִזָּ֞ה אֶל-נֹ֨כַח פְּנֵ֧י אֹֽהֶל-מוֹעֵ֛ד מִדָּמָ֖הּ שֶׁ֥בַע פְּעָמִֽים:

 אונקלוס  וְיִסַב אֶלְעָזָר כַּהֲנָא מִדְמַהּ בְּאֶצְבְּעֵיהּ וְיַדֵי לָקֳבֵל אַפֵּי מַשְׁכַּן זִמְנָא מִדְמַהּ שְׁבַע זִמְנִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסַב אֶלְעָזָר בְּכִיהוּנֵיהּ מִן אַדְמֵיהּ בְּאַדְבַּע יַד יְמִינֵיהּ וְלָא יְקַבְּלִינֵיהּ בְּמָנָא וְיַדֵי לְסִידוּרָא דְקִיסֵי תֵינַיָא מִן לָגִין מִן צִטְרָא דִמְמַצַע כָּל קֳבֵיל אַפֵּי מַשְׁכַּן זִימְנָא מֵאַדְמָא בְּטִיבוּלָא חֲדָא שְׁבַע זִמְנִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל נכח פני אהל מועד. עומד במזרחו (י) של ירושלים, ומתכוין ורואה פתחו של היכל בשעת הזאת הדם (יומא סח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ר"ל דהא בקרא כתיב דצריך לשחוט הפרה חוץ לג' מחנות כדפרישית לעיל ועל זה קאי ולקח אלעזר וגו' משמע דאף להזות חוץ לג' מחנות צריך להזות ואם כן היאך שייך נוכח פני אהל מועד ומתרץ לא מיירי הקרא נוכח פני האהל מועד ממש אלא עומד וכו': (שפתי חכמים)


{ה}  וְשָׂרַ֥ף אֶת-הַפָּרָ֖ה לְעֵינָ֑יו אֶת-עֹרָ֤הּ וְאֶת-בְּשָׂרָהּ֙ וְאֶת-דָּמָ֔הּ עַל-פִּרְשָׁ֖הּ יִשְׂרֹֽף:

 אונקלוס  וְיוֹקֵד יָת תּוֹרְתָא לְעֵינוֹהִי יָת מַשְׁכַּהּ וְיָת בִּשְׂרַהּ וְיָת דְמַהּ עַל אָכְלַהּ יוֹקֵיד: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִפְקוּן מִגוֹ סְדוּרָא וְיוֹקֵד כּהֵן אוֹחֲרַן יַת תּוֹרָתָא כַּד חָמֵי אֶלְעָזָר יַת מוֹשְׁכָהּ וְיַת בִּשְרָהּ וְיַת אַדְמָהּ עַל רֵיעַיָיהּ יוֹקֵד: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושרף את הפרה. כשם שנשרף העגל: (רש"י)

 אבן עזרא  ושרף את הפרה. השורף והעד לעיניו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ושרף את הפרה לעיניו. הפסוק מתחיל ומסיים בשריפה לומר שמרבים עצים בשריפתה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ושרף את הפרה לעיניו את עורה. הפסיק במאמר לעיניו בין זכרון הפרה לזכרון פרטיה שהם עורה וגו', יתבאר על דרך מה שאמרו במסכת פרה (פ"ד), וכתבו רמב"ם בפרק ד' מהלכות פרה אדומה שמצות שריפתה שלימה ואם הפשיטה ונתחה ושרף כלה כשרה עד כאן, לזה הבדיל הכתוב במעשה המובחר ואמר ושרף את הפרה פירוש כולה יחד, ואפילו עבר והפשיטה וכו' ועשה עורה לבד ובשרה לבד ופרשה לבד גם כן לא הפסיד, והוא מאמר את עורה ואת וגו':

על פרשה ישרוף. חזר לומר ישרוף פעם ב' ולא הספיק במה שאמר בתחלה ושרף, לפי מה שפירשתי כי הכתוב ידבר בב' סוגים הא' שריפת הפרה שלימה, והב' אחר שהופשטה ונתנתחה לזה אמר ישרוף כנגד חלוקה שניה.

עוד יתבאר על פי מה שאמרו בתוספתא דפרה (פ"ב) וכתבו רמב"ם בפרק ד' מהלכות פרה אדומה וזה לשונו פקע מעורה וכו' אפילו משערה כזית יחזיר ואם לא החזיר פסולה עד כאן, והוא מאמר ישרוף פעם ב' לומר שהגם שפקע יחזיר וישרוף לעיכובא: (אור החיים)


{ו}  וְלָקַ֣ח הַכֹּהֵ֗ן עֵ֥ץ אֶ֛רֶז וְאֵז֖וֹב וּשְׁנִ֣י תוֹלָ֑עַת וְהִשְׁלִ֕יךְ אֶל-תּ֖וֹךְ שְׂרֵפַ֥ת הַפָּרָֽה:

 אונקלוס  וְיִסַב כַּהֲנָא אָעָא דְאַרְזָא וְאֵזוֹבָא וּצְבַע זְהוֹרִי וְיִרְמֵי לְגוֹ יְקִידַת תּוֹרְתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסַב כּהֵן אוֹחֲרַן בִּקְעֲתָא דְקֵיסָא דְגוּלְמוּשׁ וְאֵיזוֹבָא וּצְבַע דְאִשְׁתָּנֵי בִּזְהוֹרִי וְיִטְלוֹק לְגוֹ יְקִידְתָּא דְתוֹרָתָא וְיַסְגֵי דְלֵיקְתָּא לְאַפּוּשֵׁי קִיטְמָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  עץ ארז ואזוב ושני תולעת. ג' מינין הללו כנגד שלשת אלפי איש שנפלו בעגל. וארז הוא הגבוה מכל האילנות, ואזוב נמוך מכולם, סימן שהגבוה שנתגאה וחטא, ישפיל את עצמו כאזוב ותולעת ויתכפר לו: (רש"י)

 אבן עזרא  עץ ארז. כמו למצורע ושם רמזתי סוד: (אבן עזרא)


{ז}  וְכִבֶּ֨ס בְּגָדָ֜יו הַכֹּהֵ֗ן וְרָחַ֤ץ בְּשָׂרוֹ֙ בַּמַּ֔יִם וְאַחַ֖ר יָבֹ֣א אֶל-הַֽמַּחֲנֶ֑ה וְטָמֵ֥א הַכֹּהֵ֖ן עַד-הָעָֽרֶב:

 אונקלוס  וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי כַּהֲנָא וְיַסְחֵי בִשְׂרֵיהּ בְמַיָא וּבָתַר כֵּן יֵיעוּל לְמַשְׁרִיתָא וִיהֵי מְסָאָב כַּהֲנָא עַד רַמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹי כַּהֲנָא דִינְכֵס יַת תּוֹרָתָא וְיַסְחֵי בִישְרֵיהּ בְּאַרְבְּעִין סָוִוין דְמוֹי וּמִן בָּתַר כְּדֵין יֵיעוּל לְמַשְׁרִיתָא וִיהֵי מְסָאָב כַּהֲנָא הַהוּא קֳדָם טִיבוּלֵיהּ עַד רַמְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל המחנה. למחנה שכינה, שאין טמא משולח חוץ לשתי מחנות, אלא זב (כ) ובעל קרי ומצורע: וטמא הכהן עד הערב. סרסהו ודרשהו, וטמא (ל) עד הערב ואחר יבא אל המחנה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) ואפילו טמא מת מותר במחנה לויה קל וחומר ממת עצמו שמותר במחנה לויה שהרי עצמות של יוסף היו עם משה ומשה במחנה לויה היה שהרי לוי היה כל שכן מי שנטמא בפרה שמותר במחנה לויה ואם כן מה דכתיב ואחר יבא אל המחנה זה מחנה שכינה: (ל) דק"ל דבקרא משמע אחר שכיבס בגדיו מותר לבא למחנה שכינה אבל עדיין הוא טמא עד הערב וכי שייך זה שיהא מותר לבא למחנה שכינה בשעה שהטומאה עליו והא אפילו אכילת תרומה אין לו לאכול אם לא העריב שמשו כל שכן שלא יכנס למחנה שכינה אם לא העריב שמשו לכן צריך לסרס המקרא וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וכבס בגדיו. הכהן השורף: וטמא הכהן. וכבר ישב טמא ויש אומרי' שיהיה טמא עד הערב שלא יאכל מן הקדשים: (אבן עזרא)


{ח}  וְהַשֹּׂרֵ֣ף אֹתָ֔הּ יְכַבֵּ֤ס בְּגָדָיו֙ בַּמַּ֔יִם וְרָחַ֥ץ בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּ֑יִם וְטָמֵ֖א עַד-הָעָֽרֶב:

 אונקלוס  וּדְמוֹקֵד יָתַהּ יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי בְּמַיָא וְיַסְחֵי בִשְׂרֵיהּ בְּמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וְכַהֲנָא דְמִתְעַסֵק בִּיקִידְתָּא יְצַבַּע לְבוּשׁוֹי בְּאַרְבְּעִין סָוִוין דְמוֹי וְיַסְחֵי בִישְרֵיהּ בְּאַרְבְּעִין סָוִוין דְמוֹי וִיהֵי מְסָאָב קֳדָם טִבוּלֵיהּ עַד רַמְשָׁא: (תרגום יונתן)


{ט}  וְאָסַ֣ף | אִ֣ישׁ טָה֗וֹר אֵ֚ת אֵ֣פֶר הַפָּרָ֔ה וְהִנִּ֛יחַ מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה בְּמָק֣וֹם טָה֑וֹר וְ֠הָֽיְתָ֠ה לַֽעֲדַ֨ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֧ל לְמִשְׁמֶ֛רֶת לְמֵ֥י נִדָּ֖ה חַטָּ֥את הִֽוא:

 אונקלוס  וְיִכְנוֹשׁ גְבַר דְכֵי יָת קִטְמָא דְתוֹרְתָא וְיַצְנַע לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא בַּאֲתַר דְכֵי וּתְהֵי לִכְנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַטָּרָא לְמֵי אַדָיוּתָא חַטָאתָא הִיא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיכְנוֹשׁ גְבַר כָּהִין דְכֵי יַת קִטְמָא דְתוֹרָתָא בְּקָלָל דְפָחַר מַקַף מְגוּפַת שְׁיַיע וִיפַלֵג יַת קִטְמָא לִתְלַת חוּלְקִין חֲדָא יָהִיב בְּחֵיל וַחֲדָא בְּטַוַור מִשְׁחָא וְחָדָא מִפְלַג לְכָל מַטְרַת לֵיוָאֵי וּתְהֵי לִכְנִישְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל לְמוֹי אַדְיוּתָא בְּרַם שִׁיבוּק חוֹבַת עֵיגְלָא הִיא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והניח מחוץ למחנה. לשלשה חלקים (מ) מתחלקת, אחד נתן בהר המשחה, ואחד מתחלק לכל המשמרות, ואחד נתן בחיל (פרה פ"ג מי"א). זה של משמרות היה חוץ לעזרה, ליטול ממנו בני העיירות וכל הצריכין להטהר, וזה שבהר המשחה כהנים גדולים לפרות אחרות מקדשין הימנה, וזה שבחיל נתון למשמרת מגזרת הכתוב, שנאמר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת: למי נדה. למי הזיה, כמו וידו אבן בי (איכה ג, נג), לידות את קרנות הגוים (זכריה ב, ד), לשון זריקה: חטאת הוא. לשון חטוי (נ) כפשוטו, ולפי הלכותיו קראה הכתוב חטאת, לומר שהיא כקדשים להאסר (ס) בהנאה: למשמרת. כמו שפשע העגל שמור לדורות לפורענות, שאין לך פקודה שאין בה מפקודת העגל, שנאמר וביום פקדי ופקדתי וגו' (שמות לב, לד), וכשם שהעגל (י) מטמא כל העוסקין בו, כך פרה מטמאה כל העוסקין בה, וכשם שנטהרו באפרו שנאמר ויזר על פני המים וגו' (שם כ), כך ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) כדתנן בפרק ג' דפרה דף כ"ו ובתוס' פירשו הג' חלקים כמו שפירשם רש"י זכרונו לברכה. והרא"ם כתב ונראה לי שהחלוק שאמרו שמחלקים לג' חלקים הוא קבלה בידם כי אף על פי שאמר הכתוב תחלה ואסף איש טהור וגו' חזר ואמר והיתה לעדת בני ישראל וגו' כדי להודיע מה יעשה בה בהנחתה במקום טהור והפסוק הג' שאמר והיתה לבני ישראל ולגר הגר וגו' בא להודיע שיהא דין זה נוהג ע"פ הסדר הזה תמיד עד כאן לשונו: (נ) לא חטאת כמשמעו שעל מה היתה מכפרת: (ס) ואם תאמר והלא היו מטהרין ממנה ויש לומר זה שבחיל אסורה בהנאה. ויש מפרשים כקדשים שבאין לכפרה כך האפר בא לטהר מי שצריך ואין שום הנאה אחרת ממנה. מצאתי: (י) לפי שהעגל היה עבודת אלילים ועבודת אלילים מטמא כמת כדכתיב בספר תהלים ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  איש טהור. איננו הכהן השורף: למי נדה. פירושו רחוק כמו מנדיכם: וטמא עד הערב. ואחר שאמר שיכבס את בגדיו אין צורך להזכיר שירחץ במים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ואסף. ג'. הכא ואידך ואסף המצורע ואסף נדחי ישראל המצורע איתקש למת וכשם שאפר הפרה מטהרת כך תפלת הצדיקים גם כן מטהרת. ואסף נדחי ישראל לעתיד אז ואסף את המצורע דכתיב אז ידלג כאיל פסח וכן לא יצטרכו לאפר פרה דכתיב בלע המות לנצח: (בעל הטורים)


{י}  וְ֠כִבֶּ֠ס הָֽאֹסֵ֨ף אֶת-אֵ֤פֶר הַפָּרָה֙ אֶת-בְּגָדָ֔יו וְטָמֵ֖א עַד-הָעָ֑רֶב וְֽהָיְתָ֞ה לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְלַגֵּ֛ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכָ֖ם לְחֻקַּ֥ת עוֹלָֽם:

 אונקלוס  וִיצַבַּע דְכַנֵישׁ יָת קִטְמָא דְתוֹרְתָא יָת לְבוּשׁוֹהִי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא וּתְהֵי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְגִיוֹרַיָא דְיִתְגַיְירוּן בֵּינֵיהוֹן לִקְיַים עֲלָם: (אונקלוס)

 יונתן  וִיצַבַּע כַּהֲנָא דִכְנֵישׁ יַת קִטְמָא דְתוֹרָתָא יַת לְבוּשׁוֹי וִיהֵי מְסָאָב קֳדָם טִיבוּלֵיהּ עַד רַמְשָׁא וּתְהֵי לִדְכוּתָא לִבְנֵי יִשְרָאֵל וּלְגִיוֹרַיָא דְיִתְגַיְירוּן בֵּינֵיהוֹן לִקְיַים עֲלָם: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ולגר הגר בתוכם. בעבור היות ארץ ישראל קדושה כי הכבוד שם: (אבן עזרא)


{יא}  הַנֹּגֵ֥עַ בְּמֵ֖ת לְכָל-נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם וְטָמֵ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים:

 אונקלוס  דְיִקְרַב בְּמִיתָא לְכָל נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא וִיהֵי מְסָאָב שַׁבְעָא יוֹמִין: (אונקלוס)

 יונתן  דְיִקְרַב בִּשְׁכִיבָא לְכָל בַּר נְשָׁא וַאֲפִילוּ לְוַולְדָא בַּר יַרְחִין לְגוּשְׁמֵיהּ וּבִדְמֵיהּ יְהֵי מְסָאָב שׁוּבְעָא יוֹמִין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לכל נפש אדם. יהודי או עובד כוכבים: אדם. ולא בהמה: וטמא. יהיה טמא והוא פועל עתיד כי הוי''ו השיבו ועל דעתי שהוא פועל עבר: (אבן עזרא)


{יב}  הוּא יִתְחַטָּא-ב֞וֹ בַּיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י יִטְהָ֑ר וְאִם-לֹ֨א יִתְחַטָּ֜א בַּיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י לֹ֥א יִטְהָֽר:

 אונקלוס  הוּא יַדֵי עֲלוֹהִי בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יִדְכֵּי וְאִם לָא יַדֵי עֲלוֹהִי בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה לָא יִדְכֵּי: (אונקלוס)

 יונתן  הוּא יַדֵי עֲלוֹי מֵי קִטְמָא הַהוּא בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יִדְכֵּי וְאִין לָא יַדֵי עֲלוֹי בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה יְעַכֵּב עֲלוֹי וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה לָא יִדְכֵּי: (תרגום יונתן)

 רש"י  הוא יתחטא בו. באפר הפרה (ע) (ס"א הזה): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) ר"ל דהל"ל בה לשון נקבה דהא קאי אפרה לכן פירש באפר ר"ל דקאי אאפר ואפר לשון זכר הוא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יתחטא בו. יסור חטאו בו או כמו תחטאני באזוב ואטהר וידוע כי בסוד החשבון השלישי כמו השביעי: (אבן עזרא)


{יג}  כָּֽל-הַנֹּגֵ֡עַ בְּמֵ֣ת בְּנֶ֩פֶשׁ֩ הָאָדָ֨ם אֲשֶׁר-יָמ֜וּת וְלֹ֣א יִתְחַטָּ֗א אֶת-מִשְׁכַּ֤ן יְהֹוָה֙ טִמֵּ֔א וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִיִּשְׂרָאֵ֑ל כִּי֩ מֵ֨י נִדָּ֜ה לֹֽא-זֹרַ֤ק עָלָיו֙ טָמֵ֣א יִֽהְיֶ֔ה ע֖וֹד טֻמְאָת֥וֹ בֽוֹ:

 אונקלוס  כָּל דְיִקְרַב בְּמִיתָא בְּנַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא דִי יְמוּת וְלָא יַדֵי עֲלוֹהִי יָת מַשְׁכְּנָא דַיְיָ סָאֵב וְיִשְׁתֵּצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מִיִשְׂרָאֵל אֲרֵי מֵי אַדָיוּתָא לָא אִזְדְרִיקוּ עֲלוֹהִי מְסָאָב יְהֵי עוֹד סְאוֹבְתֵּיהּ בֵּיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל דִי יִקְרַב בִּשְׁכִיבָא וּבְוַולְדָא בַּר תִּשְׁעָא יַרְחִין בְּגוּשְׁמֵיהּ וּבִדְמֵיהּ דְיֵימִית וְלָא יַדֵי עֲלוֹי יַת מַשְׁכְּנָא דַיְיָ סָאִיב וְיִשְׁתֵּיצֵי בַּר נְשָׁא הַהוּא מִיִשְרָאֵל אֲרוּם מוֹי אַדְיוּתָא לָא אִזְדְרִיקוּ עֲלוֹי מְסָאָב הוּא תּוּב סוּבְתֵּיהּ בֵּיהּ עַד דְיַדֵי וִיהַדֵר וְיַדֵי וְיִטְבּוֹל בְּרַמְשָׁא שְׁבִיעָאָה: (תרגום יונתן)

 רש"י  במת בנפש. ואיזה מת, של נפש האדם, להוציא נפש בהמה (פ) שאין טומאתה צריכה הזאה (ולא טומאת שבעה). דבר אחר, בנפש, זו רביעית (צ) דם (חולין עב.): את משכן ה' טמא. אם נכנס (ק) לעזרה אפילו בטבילה, בלא הזאת שלישי ושביעי: עוד טומאתו בו. אע"פ שטבל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ר"ל כיון שכתיב במת פשיטא שהוא בנפש ומתרץ שהוא פירוש על במת כלומר כל הנוגע במת ואיזה מת של נפש אדם וכו'. ואף על פי דלעיל גם כן כתיב במת לכל נפש אדם יש לומר דלעיל כתיב במת לכל נפש והוי כאלו כתיב במת של כל נפש האדם דהוי פירושו דלמ"ד כלמ"ד דפרשת וישלח למי אתה של מי אתה וגם כלמ"ד לעבדך ליעקב ופירוש של עבדך יעקב אבל כאן מלת מת ומלת נפש שתיהן עם אות בי"ת ונראה שמלת הנוגע דבוקה עם שתיהן כדרך התיבה המתחברת עם בי"ת שלאחריה לכך אמר שאף על פי כן אינה דבוקה מלת הנוגע רק עם במת לכן פירש שהוא פירוש על במת: (צ) היוצא מן המת שהנוגע בו יטמא טומאת שבעה וצריך הזייה ג' וז' ולפי זה יהיה שימוש הבי"ת כמשמעו ולכן פירש דבר אחר וכו' ולפי דבר אחר קשה הל"ל או בנפש וגו' כיון שאין בנפש ביאור למלת במת לכן פירש גם לטעם הראשון: (ק) משום דמשמע כשהוא נטמא טמא את משכן ה' ולמה יהא המשכן טמא אם הוא טמא. ומתרץ דמיירי כשנטמא ואחר כך נכנס לעזרה קודם שיתחטא ואם תאמר היה לו לפרש אם נכנס למשכן כו' ויש לומר דאם כן הוי משמע דוקא השתא שהוא טמא אז אסור לבא שם אבל בשעת טהרה מותר ליכנס שם והא זר אסור ליקרב שם אף בשעת טהרה. ומה שפירש אפילו בטבילה אין להקשות דלמא דוקא בלא טבילה יש איסור בכניסת העזרה. רש"י עצמו מפרש ליה והולך עוד טומאתו בו ר"ל מדכתיב עוד טומאתו בו משמע שטיהר עצמו קצת מטומאה זו אלא שעדיין קצת טומאה עליו שלא הזה הזאת ג' וז' אם כן משמע אף כשטבל כבר אסור ליכנס שם אי נמי מדכתיב כי מי נדה לא זרק עליו וגומר שמע מינה דמיירי שטבל דאי לא טבל הל"ל ולא רחץ במים ולא זרק עליו אלא על כרחך מיירי אף על פי שטבל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי מי נדה. יש מפרשים כמו אך במי נדה יתחטא: לא זורק עליו. על המים: עוד. תמיד כמו עוד כל ימי הארץ: (אבן עזרא)


{יד}  זֹ֚את הַתּוֹרָ֔ה אָדָ֖ם כִּֽי-יָמ֣וּת בְּאֹ֑הֶל כָּל-הַבָּ֤א אֶל-הָאֹ֨הֶל֙ וְכָל-אֲשֶׁ֣ר בָּאֹ֔הֶל יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים:

 אונקלוס  דָא אוֹרַיְתָא אֱנַשׁ אֲרֵי יְמוּת בְּמַשְׁכְּנָא כָּל דְעָלֵל לְמַשְׁכְּנָא וְכָל דִי בְמַשְׁכְּנָא יְהֵי מְסָאָב שַׁבְעָא יוֹמִין: (אונקלוס)

 יונתן  דָא אַחְוָויַית אוֹרַיְתָא גְבַר אֲרֵי יְמוֹת תְּחוֹת גַנָנָא דְפָרִיס כָּל מַאן דְעָלִיל לְמַשְׁכְּנָא אוֹרַח תַּרְעָא וְלָא מִן צִדְדֵיהּ כִּדְפָתַח תַּרְעֵיהּ מִכָּל דִבְמַשְׁכְּנָא וַאֲפִילוּ קַרְקָעִיתֵיהּ וְאַבְנוֹי וְקִיסוֹי וּמָנוֹי יְהֵי מְסָאָב שׁוּבְעָא יוֹמִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל הבא אל האהל. בעוד שהמת (ר) בתוכו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) לאפוקי שלא תאמר שהאהל מטמא לעולם אף שיצא ממנו המת דסברא הוא דממאי יטמא הא אינו נוגע ונושא שום טומאה בשלמא אם המת באהל נעשה כאילו כל האהל מלא טומאה כיון שאין הטומאה רצוצה היא שתהיה בוקעת ועולה ואינה מתפשטת באהל אבל כשאינה רצוצה היא מתפשטת באהל והבא אל האהל כאילו נגע בטומאה עצמה וקל להבין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  באהל. והבית כאהל רק הזכיר הכתוב האהל בעבור היות ישראל באהלים וכן אשר ישחט שור או כשב ועז במחנה: וכל אשר באהל. מבגד: (אבן עזרא)

 אור החיים  זאת התורה אדם כי ימות. אומרו זאת התורה, יתבאר גם כן על דרך שפירשתי בפסוק זאת חקת התורה, והוא לצד שדקדק לומר אדם כי ימות וגו' ודרשו רז"ל (ב"מ קיד) אתם קרויים אדם ישראל מטמאין באהל ואין אומות העולם וכו', לזה הקדים לתת הטעם שסובב הדבר ואמר זאת התורה שמסיבתה הוא שאותו שנקרא אדם מטמא באהל אבל אומות העולם שאין להם תורה וכו', ועיין מה שכתבתי בפסוק זאת חקת התורה:

כל הבא אל וגו' וכל אשר באהל. קשה אם הבא טמא מי גרע ממנו אשר באהל, ויתבאר על פי מה שאמרו בפסיקתא זוטרתי וזה לשונם כל הבא אל האהל שבא מקצתו עד כאן, וכפי זה אם לא היה אומר הכתוב אלא כל הבא הייתי אומר הבא כולו הבא מקצתו מנין וממה שאמר כל אשר באהל הרי כולו אמור מה אני מקיים כל הבא וגו' זה הבא מקצתו. עוד שם בפסיקתא וזה לשונם דבר אחר כל הבא וגו' לעשות קרקעו של בית כמוהו עד התהום עד כאן. נראה שהוכרחו לדרשא זו כי לסברא הראשונה היה לו לומר הכתוב כל אשר באהל וכל הבא אל האהל ויהיה הכתוב מתפרש בדרך לא זו אף זו, אבל ממה שהקדים כל הבא זה יגיד שמאמר כל אשר וגו' הוא דין חדש:

אלא שבספרי ראיתי ב' הדרכים דרך הראשון תנא קמא ודרך ב' רב אחא בר יאשיה, וגמר אומר תנא קמא שטעם שהוצרך הכתוב לומר כל אשר באהל הגם שאמר כל הבא שהוא בא מקצתו, משום שאין עונשין מן הדין, וקשה לי הלא מה שאנו אומרים אין עונשין מן הדין הוא על עונש מיתה של בית דין של מטה וכאן לו יהיה שנטמא ונכנס למשכן טמא מיתתו בידי שמים, ועוד לבד מזה כשנשכיל על דבר נראה כי מה שלפנינו אינו נקרא עונשין מן הדין כי בכלל הבא כולו יש מקצתו והרי מתחייב הוא על מקצתו כי כל חלק וחלק שבו יקרא מקצתו ואין אנו עונשין אותו מן הדין אלא מן הכתוב, ואולי שסובר תנא זה שכל כיוצא בזה נקרא עונשין מן הדין: (אור החיים)


{טו}  וְכֹל֙ כְּלִ֣י פָת֔וּחַ אֲשֶׁ֛ר אֵין-צָמִ֥יד פָּתִ֖יל עָלָ֑יו טָמֵ֖א הֽוּא:

 אונקלוס  וְכָל מַן דַחֲסַף פְּתִיחַ דְלֵית מִגוּפַת שְׁיִיעַ מַקַף עַלוֹהִי מְסָאָב הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל מַאן דְפָחַר פָּתִיחַ דְלֵית מְגוּפְתָּא מְחַבְּרָא בֵּיהּ מַקַף עַל פּוּמֵיהּ דְיַפְרֵישׁ בֵּינֵיהּ וּבֵין סוּבְתָּא מְסָאָב הוּא בִּגְנֵינָא בְּאַוִירָא דְסוֹבְתָּא דְמִפּוּמֵיהּ וּמִגַוֵיהּ וְלָא מִגַבֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכל כלי פתוח. בכלי חרס הכתוב מדבר, שאין מקבל טומאה (ש) מגבו אלא מתוכו, לפיכך אם אין מגופת צמידתו פתולה עליו יפה בחבור, טמא הוא, הא אם יש צמיד פתיל עליו, טהור: פתיל. לשון מחובר בלשון עברי, וכן נפתולי אלהים נפתלתי (בראשית ל, ח), נתחברתי עם (ת) אחותי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) כיון שמצינו בפרשת שמיני דכלי חרס אינו מטמא מגבו אלא מאוירו לפיכך וכו': (ת) ואם תאמר והא לעיל בפרשת ויצא פירש נפתולי אלהים נפתלתי מנחם בן סרוק פירשו במחברת צמיד פתיל חבורים מאת המקום נתחברתי וכו' ואני מפרשו לשון עקש ופתלתול וכו' ודוחק לומר כי כאן פירש לפי פירושו של מנחם בן סרוק כיון דליה לא סבירא ליה. ויש לפרש כי מה שפירש לעיל ואני מפרשו לשון עקש וכו' פירוש על נפתולי אלהים אבל נפתלתי בתרא הוא מפרשו מלשון צמיד פתיל וכאן הוא מפרש גם כן נפתלתי נתחברתי עם אחותי אבל נראה דחוק כי אין זה משמעות רש"י וצריך עיון. ועיין (בגור אריה) כי שם האריך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  צמיד פתיל. שנים פתילים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  פתוח. ד' במסרה וכל כלי פתוח. שרשי פתוח אלי מים. קבר פתוח גרונם. אשפתו כקבר פתוח. היינו דאמרו ד' מדות בכלי חרס ניקב ככונס משקה נפסל מלקדש בו מי חטאת והיינו כלי פתוח האמור כאן אצל מי חטאת שאינו חשוב כלי. ועדיין כלי הוא לענין זרעים. ניקב כשורש קטן כלוף (פי' הוא מאכל עורבים) דהיינו מין קטניות טהור הוא לענין זרעים שאם היו זרעים זרועים בעציץ נקוב אינו מקבל טומאה והיינו שרשי פתוח אלי מים. ועדיין כלי הוא לענין זיתים. ניקב כמוציא זית טהור מסתם כלי חרס העומד לזיתים והיינו פתוח גרונם דסתם אכילה בכזית. ועדיין כלי הוא לרמונים. ניקב כמוציא רמון טהור מכלום והיינו אשפתו כקבר פתוח כלומר כשניקב כרמון ופתוח כמוציא רמון זורקין אותו לאשפה ואין שם כלי עליו עוד: (בעל הטורים)


{טז}  וְכֹ֨ל אֲשֶׁר-יִגַּ֜ע עַל-פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶ֗ה בַּֽחֲלַל-חֶ֨רֶב֙ אוֹ בְמֵ֔ת אֽוֹ-בְעֶ֥צֶם אָדָ֖ם אוֹ בְקָ֑בֶר יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים:

 אונקלוס  וְכֹל דִי יִקְרַב עַל אַפֵּי חַקְלָא בִּקְטֵל חַרְבָּא אוֹ בְמִיתָא אוֹ בְגַרְמָא דֶאֱנָשָׁא אוֹ בְקִבְרָא יְהֵי מְסָאָב שַׁבְעָא יוֹמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל מַאן דְמִקְרַב עַל אַנְפֵּי בָרָא וְלָא בְּמִיתָא דְבִכְרֵיסָא דְאִמֵיהּ בִּקְטוֹל סַיְיפָא אוֹ בְּסַיְיפָא דְקָטִיל בֵּיהּ אוֹ בִּשְׁכִיבָא שְׁלֵימָא וַאֲפִילוּ בְּגַרְמֵיהּ כְּשַעַרְתָּא אוֹ בְגַרְמָא דְאֵינָשָׁא חַיָא דְפָרַשׁ מִנֵיהּ אוֹ בִּקְבוּרְתָּא וְגוֹלְלָא וְדוֹפְקָא יְהֵי מְסָאָב שׁוּבְעָא יוֹמִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  על פני השדה. רבותינו דרשו (חולין עב.) לרבות גולל ודופק, (א) ופשוטו, על פני השדה שאין שם אהל, מטמא המת שם בנגיעה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) שרוב פעמים הם על פני השדה. גולל הוא הדף הניתן על הארון לכיסוי ואותן שבדפנות קרי להו דופק (רש"י בסנהדרין פרק נגמר הדין). ויש מפרשים גולל הוא המצבה כדכתיב וגללו את האבן ודופק הוא כפירוש ראשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  או בקבר. של אדם: (אבן עזרא)


{יז}  וְלָֽקְחוּ֙ לַטָּמֵ֔א מֵֽעֲפַ֖ר שְׂרֵפַ֣ת הַֽחַטָּ֑את וְנָתַ֥ן עָלָ֛יו מַ֥יִם חַיִּ֖ים אֶל-כֶּֽלִי:

 אונקלוס  וְיִסְבוּן לְדִמְסָאָב מֵעֲפַר יְקִידַת חַטָאתָא וְיִתֵּן עֲלוֹהִי מֵי מַבּוּעַ לְמָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסְבוּן לְדִמְסָאָב מִן עֲפַר יְקִידַת חַטָאתָא וְיִתֵּן עֲלוֹי מֵי מַבּוּעַ לְגוֹ מַאן דְפָחַר: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ו. לקחו לטמא. הנה פירוש איך יתחטא: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אל כלי. ב' במסרה. ונתן עליו מים חיים אל כלי ואידך ולא הורק מכלי אל כלי שצריך שתהא חיותן בכלי ולא שיוריקום מכלי אל כלי: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  מים חיים אל כלי. מכאן רמז לקרות בתורה כהן ולוי וישראל כלומר ונתן עליו התורה שנקראת מים כד"א הוי כל צמא לכו למים וגם נקראת עץ חיים שנאמר עץ חיים היא [אל כל"י נוטרי'] "כהן "לוי "ישראל: (דעת זקנים)


{יח}   שני  וְלָקַ֨ח אֵז֜וֹב וְטָבַ֣ל בַּמַּ֘יִם֘ אִ֣ישׁ טָהוֹר֒ וְהִזָּ֤ה עַל-הָאֹ֨הֶל֙ וְעַל-כָּל-הַכֵּלִ֔ים וְעַל-הַנְּפָשׁ֖וֹת אֲשֶׁ֣ר הָֽיוּ-שָׁ֑ם וְעַל-הַנֹּגֵ֗עַ בַּעֶ֨צֶם֙ אוֹ בֶֽחָלָ֔ל א֥וֹ בַמֵּ֖ת א֥וֹ בַקָּֽבֶר:

 אונקלוס  וְיִסַב אֵזוֹבָא וְיִטְבּוֹל בְּמַיָא גְבַר דְכֵי וְיַדֵי עַל מַשְׁכְּנָא וְעַל כָּל מָנַיָא וְעַל נַפְשָׁתָא דִי הֲווֹ תַמָן וְעַל דְיִקְרַב בְּגַרְמָא אוֹ בְקָטִילָא אוֹ בְמִיתָא אוֹ בְקִבְרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסַב אֵזוֹבָא תְּלָתָא קִילְחִין בְּאִיסְרָא חֲדָא וְיִטְמוֹשׁ בְּמַיָא הָאִינוּן בְּעִידַן קִבּוּל סוּבְתָּא גְבַר כָּהֵן דְכֵי וְיַדֵי עַל מַשְׁכְּנָא וְעַל כָּל מָנַיָא וְעַל בְּנֵי נַשׁ דַהֲווֹ תַמָן וְעַל דְמִקְרַב בְּגַרְמָא דְחַיָא דְפָרֵישׁ מִנֵיהּ וְנָפַל אוֹ בִּקְטוֹל חַרְבָּא אוֹ בִּשְׁכִיבָא בְּמוֹתָנָא אוֹ בְּבֵית קְבוּרְתָּא וְגוֹלְלָא וְדוֹפְקָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  איש טהור. והקרוב להיותו כהן: (אבן עזרא)


{יט}  וְהִזָּ֤ה הַטָּהֹר֙ עַל-הַטָּמֵ֔א בַּיּ֥וֹם הַשְּׁלִישִׁ֖י וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י וְחִטְּאוֹ֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָהֵ֥ר בָּעָֽרֶב:

 אונקלוס  וְיַדֵי דַכְיָא עַל מְסָאֲבָא בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וִידַכִּינֵיהּ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָא וְיִדְכֵּי בְרַמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַדֵי כַּהֲנָא דַכְיָא עַל גַבְרָא מְסָאֲבָא בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְיַדְכִּינֵיהּ בְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹי וְיַסְחֵי בְמַיָא וְיִדְכֵּי בְרַמְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וחטאו ביום השביעי. הוא גמר (ב) טהרתו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) רצ"ל וכי דוקא טהרתו ביום ז' אבל יותר מיום השביעי אין יכול לטהר אדרבא קל וחומר הוא ומפרש דלא בא לאשמעינן קרא אלא דגמר טהרתו ביום ז' לאפוקי פחות מז' וכאילו אמר ביום גמר טהרתו: (שפתי חכמים)


{כ}  וְאִ֤ישׁ אֲשֶׁר-יִטְמָא֙ וְלֹ֣א יִתְחַטָּ֔א וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִתּ֣וֹךְ הַקָּהָ֑ל כִּי֩ אֶת-מִקְדַּ֨שׁ יְהֹוָ֜ה טִמֵּ֗א מֵ֥י נִדָּ֛ה לֹֽא-זֹרַ֥ק עָלָ֖יו טָמֵ֥א הֽוּא:

 אונקלוס  וּגְבַר דִי יִסְתָּאֵב וְלָא יַדֵי עֲלוֹהִי וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מִגוֹ קְהָלָא אֲרֵי יָת מַקְדְשָׁא דַיְיָ סָאֵיב מֵי אַדָיוּתָא לָא אִזְדְרִיקוּ עֲלוֹהִי מְסָאָב הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וּגְבַר דְיִסְתָּאַב וְלָא יַדֵי עֲלוֹי וְיִשְׁתֵּיצֵי בַר נְשָׁא הַהוּא מִגוֹ קְהָלָא אֲרוּם יַת מַקְדְשָׁא דַיְיָ סָאִיב מֵי אַדְיוּתָא לָא אִזְדְרִיקוּ עֲלוֹי מְסָאָב הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואיש אשר יטמא וגו'. אם נאמר מקדש למה נאמר (ג) משכן כו', כדאיתא בשבועות (טז:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) ר"ל אם נאמר גבי מקדש שאסור ליכנס בטומאה קל וחומר במשכן דהוא נמשח בשמן המשחה ומתרץ אילו נאמר משכן ולא נאמר מקדש הייתי אומר על המשכן הוא חייב שנמשח בשמן המשחה מה שאין כן במקדש שלא נמשח בשמן המשחה ואם נאמר מקדש הוה אמינא מה למקדש שקדושתו קדושת עולם מה שאין כן משכן שאין קדושתו קדושת עולם אלא לפי שעה קא משמע לן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואיש אשר יטמא. וכבר הזכיר כל הנוגע במת בנפש ונכרתה ועתה הזהיר על העצם ועל הקבר: (אבן עזרא)


{כא}  וְהָֽיְתָ֥ה לָהֶ֖ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם וּמַזֵּ֤ה מֵֽי-הַנִּדָּה֙ יְכַבֵּ֣ס בְּגָדָ֔יו וְהַנֹּגֵ֨עַ֙ בְּמֵ֣י הַנִּדָּ֔ה יִטְמָ֖א עַד-הָעָֽרֶב:

 אונקלוס  וּתְהֵי לְהוֹן לִקְיַם עֲלָם וּדְיַדֵי מֵי אַדָיוּתָא יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וּדְיִקְרַב בְּמֵי אַדָיוּתָא יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְהֵי לְכוֹן לִקְיַים עֲלָם וּלְחוֹד כַּהֲנָא דְמַדֵי מֵי אַדְיוּתָא יְצַבַּע לְבוּשׁוֹי וּדְיִקְרַב בְּמֵי אַדְיוּתָא יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ומזה מי הנדה. רבותינו אמרו (יומא יד. נדה ט.) שהמזה טהור, (ד) וזה בא ללמד שהנושא מי (ה) חטאת טמא טומאה חמורה לטמא בגדים שעליו, מה שאין כן בנוגע, וזה שהוציאו בלשון מזה, לומר לך שאינן מטמאין עד שיהא בהן שיעור הזאה: והנוגע וגו' יטמא. ואין טעון (ו) כבוס בגדים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) מדכתיב והזה הטהור על הטמא פשיטא שהוא טהור דאם טמא הוא אם כן מטמא את המים אלא לומר אף על פי שהזה טהור הוא: (ה) מה שאין כן בנוגע ר"ל אל תקשה לי מה דפרישית דקרא ומזה וגומר בא ללמד שהנושא טמא אם נושא כשיעור מזה והא אחר כך כתיב והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב דמשמע אפילו יש בו שיעור מזה טמא ואם מזה הוא נושא למה לי למכתב והנוגע אם הנושא טמא מכל שכן הנוגע ומפרש דקרא ומזה וגו' בא ללמדך שהנושא מי חטאת צריך כיבוס בגדים מה שאין כן בנוגע דהתם לא צריך כיבוס בגדים ומה שאמר לטמא בגדים שעליו הוא הדין נמי לכל בגד וכלי שנוגע בו טמא זה בשעת חיבורו במטמאין והא דנקט עליו דמסתמא הם עליו בשעת חיבורו במטמאין ומה שטמא טומאה חמורה היינו כשנושא שלא לצורך הזייה וקודם שעשו מצותן אבל לצורך הזייה או לאחר שנעשה מצותן טהורין במגע ובמשא הרא"ם: (ו) ר"ל כיון דמזה הוא נושא אם כן הל"ל הנוגע גבי ומזה דדרך המקרא לכלול נוגע ונושא יחד וכאן חלקן אלא שאין וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יטמא עד הערב. ולא יטהר עד אשר ירחץ: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  במי. ה במסרה. במי הנדה. אך במי נדה יתחטא. במי מריבת קדש. במי הירדן. אם התרחצתי במי שלג. זהו מה שדרשו ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא שכיון שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות ששכח להורות להם הלכות גיעול זהו במי מריבת כיון שבא לכלל מריבה טעה במי נדה. במי הירדן לומר שמי הירדן כמי נדה וצריכים ארבעים סאה והיינו כשמואל דאסר (בשבת דף סה) לטבול בנהרות שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין ואינן מטהרין דרך זחילה. במי שלג לומר שיכולין לעשות מקוה משלג כדאיתא בפרק ז' דמסכת מקואות העידו אנשי מידבא על רבי ישמעאל שהיה אומר להם צאו והביאו שלג ועשו מקוה בתחלה: (בעל הטורים)

 כלי יקר  ומזה מי הנדה יכבס בגדיו. רוב המפרשים יצאו ללקט ולא מצאו טעם מספיק למה הפרה המטהרת הטמאים תטמא הטהורים. ועתה הט אזנך ושמע כי מצינו שכל אוכל אינו מוכשר לטומאה עד שיפול עליו מים, ואיך אפשר המים שמקורם טהרה יסבבו הטומאה, אלא ביאור הענין כך הוא, שכך הוא בטבעיות שכל דבר אינו מתפעל כ"א מהפכו ולא ממה שהוא ממינו כדרך שהיצה"ר מתגרה יותר בישראל מבאומות ובת"ח יותר מכולם, (סוכה נב.) לפי שכולם הפכיים לו ע"כ הוא רוצה להתגבר עליהם, וזה טעם שסמוך לעליית השחר החושך מתגבר כי כל דבר מתפעל מהפכו דווקא, לפיכך כל אוכל וזרע אינו מתפעל מן הטומאה לעשות בו רושם עד שיבא עליו מים שכולם טהרה, ואז הטומאה רצונה לנצח הטהרה ומתגבר עליה ועושה בה רושם. כך מי נדה שיש בהם מים שכולם טהרה ויש שם אפר פרה שכולו טומאה והם מעורבין יחד, לפיכך אם מי נדה זורק על אדם טמא אז אין האדם מתפעל מן האפר שהרי הוא ממינו אבל הוא מתפעל מן המים שהם הפכיים לו כי הוא טמא והמים טהורים ע"כ המים פועלים בו ומנצחים הטומאה, אבל אדם טהור הנושא מי הנדה אינו מתפעל מן המים כי הם ממינו ששניהם טהורים אבל הוא מתפעל מן האפר שהם הפכיים לו כי הוא טהור והאפר טמא ע"כ האפר פועל בו ועושה בו רושם לטמאו.

ואם תשאל לומר א"כ האפר למה לי, יטהרו במים בלא אפר. תשובה לדבר שיש צורך בזריקת האפר עליו כי לא יוכל להטהר עד שידע מקור הטומאה וישתדל להסיר הסבה לומר הרי לך שטר ושוברו עמו ובעירוב זה, כח המים אתי לאשמועינן שהם מנצחים מקור הטומאה.

ועל צד הרמז מקום אתי לומר ע"פ דברי בעל העקידה, שפירש כל עניני הפרה על דרכי התשובה כמבואר מספרו. ועל זה הדרך קרוב לשמוע שרפואת הנפש כרפואת הגוף כי המשקה המועיל לתרופת אדם חולה מזיק לאדם בריא וכארז"ל (תענית יא:) בר בי רב דיתיב בתעניתא כלבא ליכול שירותא, הרי שהצומות מטמאים את הטהורים ומטהרים הטמאים, פירוש מי שנטמא כבר בעבירה הצומות הכרחיים לו וכההיא שארז"ל (יומא פו:) ה"ד בעל תשובה כגון שבא אותו מעשה לידו ופירש ממנו מחוי רב יהודה באותו פרק ובאותו אשה ובאותו מקום, כי מקום החטא ושער שעבר בו צריך ששם תהיה גבורתו להתגבר על יצרו שכבר טעם פה טעם עבירה ומבקש למודו, וזה"ש (הושע ב.א) והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, דווקא במקום החטא אשר שם יאמר להם לא עמי אתם במקום ההוא תהיה התשובה ושם יאמר להם בני אל חי.

וי"א שזה כוונת רז"ל (ברכות לד:) מקום שבע"ת עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם, כי הבעל תשובה צריך לעמוד במקום אשר עמד שם בראשונה ולהתיחד עם אותה אשה אשר חטא, אבל לצדיק גמור אסור היחוד כי אסור להביא נפשו בנסיון נמצא שיחוד דהיינו עצם התשובה מטמא הטהורים ומטהר הטמאים, וכן צריך כל בע"ת להטות לקצה אחרון בדבר שחטא בו כדי שיצא לדרך הממוצע, כדרך האומנין הרוצים ליישר עץ מעוקם שצריך לעקמו לצד שני, אבל לצדיק גמור לא יתכן דרך זה אלא שצריך לילך בדרך ממוצע תמיד כמ"ש (קהלת ז.טז) אל תהי צדיק הרבה אל תרשע הרבה, וכן י"א שדבר זה נרמז בהשלכת עץ ארז ואזוב אל תוך שריפת הפרה דהיינו השלכת הקצוות שלא להגביה עצמו כארז ולא להשפיל עצמו יותר מדאי כאזוב, ע"כ הפרה מטמאה ומטהרה כדי שנלמוד ממנה שבעניני התשובה יש כמה דברים המטמאים ומטהרים כאחד והשנוי בא מצד המקבלים כאמור וזה דרך נכון וברור. (כלי יקר)


{כב}  וְכֹ֛ל אֲשֶׁר-יִגַּע-בּ֥וֹ הַטָּמֵ֖א יִטְמָ֑א וְהַנֶּ֥פֶשׁ הַנֹּגַ֖עַת תִּטְמָ֥א עַד-הָעָֽרֶב: (פ)

 אונקלוס  וְכָל דִי יִקְרַב בֵּיהּ מְסָאָבָא יְהֵי מְסָאָב וֶאֱנַשׁ דְיִקְרַב בֵּיהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל מִדַעַם דְיִקְרַב בֵּיהּ מְסָאֲבָא וְלָא בְהֵיסֵיטָא יְהֵי מְסָאָב וּבַר נַשׁ דְכֵי דְיִקְרַב בֵּיהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכל אשר יגע בו. הטמא הזה שנטמא (ז) במת, יטמא: והנפש הנגעת. בו בטמא (ח) מת: תטמא עד הערב. מכאן למדנו שהמת אבי אבות הטומאה, והנוגע בו אב הטומאה, ומטמא אדם, זהו פירושה לפי משמעה והלכותיה. ומדרש אגדה, העתקתי מיסודו של רבי משה הדרשן. וזהו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) כלומר איזה טמא כי מלת הטמא מורה על הנזכר והוא הנוגע במי חטאת וזה אינו דהא אין בנוגע במי נדה אלא טומאת ערב ואיך יטמא אדם ומתרץ הטמא הזה שנטמא במת יטמא ר"ל שאם יגע בכלים יטמא הכלים והוסיף מלת בו להורות באיזה מקום נגע ופירש שמלת בו מורה בטמא מת לא בו בנוגע בטמא מת: (ח) ר"ל אדם אחר הנוגע בטמא מת הזה תטמא עד הערב ומקשה רש"י בשלמא כלים יכול לטמא לפי שטמא מת הוא ראשון וכלים נטמאו מראשון אבל אדם אחר הנוגע בטמא למה יהא טמא והרי אדם אינו נטמא מראשון אלא מאב הטומאה ומתרץ מכאן למדו וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. שהוא טמא מת או עצם או קבר: תטמא עד הערב. ותרחץ: (אבן עזרא)

במדבר פרק-כ

{א}  וַיָּבֹ֣אוּ בְנֵֽי-יִ֠שְׂרָאֵ֠ל כָּל-הָ֨עֵדָ֤ה מִדְבַּר-צִן֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיֵּ֥שֶׁב הָעָ֖ם בְּקָדֵ֑שׁ וַתָּ֤מָת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם:

 אונקלוס  וַאֲתוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל כְּנִשְׁתָא לְמַדְבְּרָא דְצִין בְּיַרְחָא קַדְמָאָה וִיתֵיב עַמָא בִּרְקָם וּמִיתַת תַּמָן מִרְיָם וְאִתְקְבָרַת תַּמָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָתוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל כָּל כְּנִשְׁתָּא לְמַדְבְּרָא דְצִין בְּעַשְרָא יוֹמִין לְיַרְחָא דְנִיסָן וּמִיתַת תַּמָן מִרְיָם וְאִתְקַבָּרַת תַּמָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל העדה. עדה השלמה, (כ) שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים: ותמת שם מרים. למה נסמכה מיתת מרים (ל) לפרשת פרה אדומה, לומר לך, מה קרבנות (מ) מכפרין, (ס"א כמו שפרה אדומה מכפרת) אף מיתת צדיקים (נ) מכפרת (מועד קטן כח.): ותמת שם מרים. אף היא בנשיקה מתה. (ס) ומפני מה לא נאמר בה על פי ה', (ע) שאינו דרך כבוד של מעלה (שם), ובאהרן נאמר על פי ה', באלה מסעי (במדבר לג, לח): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) רצונו לתרץ כיון שכתוב בני ישראל פשיטא שהיו כל העדה ומפרש שכבר מתו מתי מדבר: (ל) פירוש דאין כאן מקומו שהרי בשנה ראשונה ליציאת מצרים עשו העגל ובשנה שנייה שרפו פרה אדומה ומיתת מרים היתה בסוף מ' שנה ליציאת מצרים: (מ) ואם תאמר וכי קרבן היתה הפרה אדומה והלא לא היו מקריבין ממנה כלום. ויש לומר לפי דבר אחר שפירש"י לעיל שקראה הכתוב חטאת לומר שהיא כקדשים ליאסר בהנאה שמע מינה שהיא כקרבן: (נ) ואם תאמר לפי זה היה לו לסמוך גבי קרבנות ממש. ויש לומר לכך נסמכה לפרה לפי שהם דומים להדדי לפי שמיתת צדיקים אינן קרבנות וגם הפרה אינה קרבן ממש ולמדנו מהדדי כמו שזה מכפר גם זה מכפר: (ס) מדכתיב כאן שם שם וכתיב גם גבי אהרן וימת אהרן שם דאי לאו לגזירה שוה אתי שם שם תרי זימני דגבי מרים למה לי אלא על כרחך לגזירה שוה אתי מה התם בנשיקה שהרי כתיב על פי ה' אף כאן בנשיקה: (ע) יש מקשים מה מקשה רש"י הא פירש"י דילפינן שם שם מאהרן. ויש לומר דרש"י הכי פריך למה לי גזירה שוה לכתוב בהדיא על פי ה' דעל כרחך לאו גזירה שוה גמורה הוא דאם כן למה לי גבי אהרן על פי ה' להורות שבנשיקה מת נלמוד שם שם ממשה אלא ודאי לאו גזירה שוה גמורה היא משום הכי כתב גבי אהרן על פי ה' אם כן גבי מרים נמי לכתוב על פי ה' וכו'. אבל בגמרא כתב בפירוש שלמדו הגזירה שוה ממשה לכן צריך לומר דרש"י זכרונו לברכה נמי הכי קאמר אף היא בנשיקה מתה ר"ל דיליף שם שם ממשה אבל אהרן נאמר בו על פי ה' ואין צריך ללמדו ממשה ולכן אמר ובאהרן וכו' ולא אמר שבאהרן יע"ש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בחדש הראשון. בשנת הארבעים והנה אין בתורה כלל שום מעשה או נבואה רק בשנה הראשונה בשנת הארבעים: וטעם ויבאו בני ישראל כל העדה. בעבור שמתו דור המדבר ועתה באו הבאים אל ארץ כנען: וישב העם בקדש. בעבור שישבו שם ימים רבים כי כן כתיב: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  בחדש הראשון. סמך זה לפרשת פרה שבראשון נשרפה הפרה וגם כמו שדרשו חז''ל שמיתת צדיקים מכפרת כמו פרה. פרה אדומה. בגימ' מכפר: ותמת שם מרים ותקבר שם. שם בגימטריא מכפר. שם בגימטריא אסור בהנאה הוא: (בעל הטורים)

 אור החיים   ויבאו בני ישראל וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר כל העדה ולא הספיק במאמר בני ישראל שמן הסתם הם כל העדה, אכן לפי מה שקדם לנו מדבריהם (מד"ר סו"פ בלק) כי כשישראל הם במדרגת ישרים וצדיקים נקראים בני ישראל וכשאינם בגדר הנאות נקראים עם כאומרו (י"ד י"א) עד אנה ינאצוני העם הזה והרבה כיוצא בזה, והרבה פעמים יקראם הכתוב עם בני ישראל הגם שימצאון בהם הרבה אשר אינם ראוים לגדר זה ויכוין הכתוב אל הרוב הכשרים, וכאן הודיע הכתוב כי כל העדה ישנם בגדר זה שיקראו בני ישראל, והוא מאמר ויבואו בני ישראל כל העדה פירוש כולן נקראים בשם ישראל בגדר ישרים וצדיקים, וזה מכוון לדברי רז"ל שאמרו וזה לשונם כל העדה עדה השלימה:

והם ז"ל נראה שדרשו תיבת כל העדה עצמה שתגיד השלימות והקיום, וע' פנים לתורה. והכוונה בהודעה זו היא לג' סיבות. הא' לפי שהוא אומר בסמוך מעשה מי מריבה ואמרו ז"ל (דב"ר פ' ואתחנן) שנענש משה על ידם שאמר להם שמעו נא המורים לזה הקדים להודיעך כי כל העדה היו צדיקים וזו היתה סבה שנענש משה שקראם מורים. ב' להגדיל מעלת מרים עליה השלום שהגם שכל העדה היו צדיקים לא עמד זכותם להעמיד להם באר המים שהיה בזכות מרים (תענית ט.). ג' על פי דבריהם ז"ל (ילקוט) שאמרו שישראל לא הלכו לגמול חסד עם מרים וכשנקהלו על משה ועל אהרן חשב אהרן שבאו לגמול חסד עם מרים והם לא באו אלא לריב עמם כאמור בדבריהם ז"ל, ומעתה יש מקום לחשוד בישראל שלא היו אז באותו מצב כשרים וזה לך האות שלא גמלו חסד עם הנביאה, לזה קדם והודיעך כי כל העדה צדיקים אשר בשם ישראל יתכנו, וטעם שלא גמלו חסד אמר הכתוב בסמוך ותמת שם מרים ותקבר שם, ואמרו בגמרא (מוע"ק כח.) וזה לשונם ותמת וגו' סמוך למיתה קבורה עד כאן, ולטעם זה לא הרגישו לבא לגמול חסד, ובמשך זמן מועט עד שידעו קפץ עליהם רוגזו של צמא, והוא מה שאמר הכתוב סמוך למאמר ותקבר שם ולא היה מים וגו':

וישב העם בקדש. בא להודיענו שנתעכבו שם ימים רבים כאומרו (דברים א) ותשבו בקדש ימים רבים פירוש וישב לשון עכבה:

ותמת שם וגו'. צריך לדעת טעם אומרו שם, ורז"ל דרשו (מוע"ק שם) שלא עכבוה, ודרשה זו נשמעת מאומרו ותקבר שם, ונראה כי לצד שהזכיר מיתה חש על כבוד הצדקת שהרי אמרו (ברכות יח) צדיקים במיתתם קרויים חיים, לזה דקדק לומר שם פירוש שם הוא שמתה ולא נשארה ביניהם אלא במקום אחר ישנה בין הצדיקים, כי הצדיקים דומים לפני הקב"ה למרגליות המונחים בארגז כשהוא חפץ באחת מהם הוא מוציאה מהארגז וקובעה בתכשיט אחד מתכשיטיו, ורז"ל דרשו (מוע"ק שם) ותמת שם לגזירה שוה לומר שגם היא מתה בנשיקה, וע' פנים לתורה: (אור החיים)


{ב}  וְלֹא-הָ֥יָה מַ֖יִם לָעֵדָ֑ה וַיִּקָּ֣הֲל֔וּ עַל-מֹשֶׁ֖ה וְעַֽל-אַהֲרֹֽן:

 אונקלוס  וְלָא הֲוָה מַיָא לִכְנִשְׁתָּא וְאִתְכַּנָשׁוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְפוּם דְבִזְכוּתָא דְמִרְיָם אִתְיְהִיבַת בֵּירָא כַּד שְׁכִיבַת אִתְגְנִיזַת בֵּירָא וְלָא הֲוָה מוֹי לִכְנִישְׁתָּא וְאִתְכְּנִישׁוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא היה מים לעדה. מכאן, שכל מ' שנה היה להם הבאר (פ) בזכות מרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) שהרי מיד כשמתה מרים לא היה להם עוד מים. ואם תאמר למה לא היה הבאר בזכות אהרן או משה ויש לומר בזכות שהמתינה למשה על המים לראות מה יעשה לו כשהושלך בתיבה לכך נעשה לה זכות זה של באר דהיינו מים שנתן הקדוש ברוך הוא מים לעדה בשבילה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ולא היה מים לעדה. ספר הכתוב שנים מאורעים האחד מות מרים והשני מות אהרן ומשה ולא יכנסו לארץ והחל לספר הסבה: (אבן עזרא)

 כלי יקר  ולא היה מים לעדה. על צד העונש חסרו המים לפי שלא הספידוה כראוי, כי במשה ואהרן נאמר ויבכו אותם בני ישראל וכאן לא נאמר ויבכו אותה ונאמר ותמת שם ותקבר שם, כי במקום שמתה שם תהא קבורתה לאלתר ונשכחה כמת מלב ולא הרגישו בהעדרה כלל ע"כ נחסרו להם המים כדי שידעו למפרע שהבאר היה בזכות מרים. ורז"ל (מו"ק כח.) אמרו שנסמכה מיתתה לפר' פרה לומר לך מה הקרבנות מכפרים אף מיתת הצדיקים מכפרת, ולמה נסמכה דווקא לפרה כי באמת אינה קרבן רק מה שמצינו שקראה הכתוב חטאת, (במדבר יט.ט) אבל העיקר הוא כשם שהפרה באה לקנח צואת בנה כך הצדקת אם כל חי במיתתה מקנחת צואת תולדותיה.

וסמיכות זה מביאים המדרשים בד' מקומות. א', סמיכות מיתת בני אהרן ליה"כ המכפר (ויקרא טז.א). ב', סמיכות מרים לפרה. ג', סמיכת מיתת אהרן לבגדי כהונה המכפרים (במדבר כ.כח) כמו שדרשו חז"ל (מו"ק כח.). ד', סמך מיתת אהרן לשבירת הלוחות (דברים י.ב-ו) לומר שקשה מיתת צדיקים כשבירת הלוחות. לפי שמן כל צדיק יגיע לבני דורו ד' מיני תועלת, האחד הוא, שכל העולם ניזון בזכותו כארז"ל (ברכות יז:) כל העולם ניזון בשביל חנינא בני כו' כמו שבארנו בפר' ויחי בגורן האטד ובפר' אמור בפסוק כי אם לשארו, והרי המה כמו האם המניקה את בנה כמ"ש (תנחומא שמות יב.) שני שדיך אלו משה ואהרן וכן פירש"י (שיר ד.ה) וכן מצינו שבזכות מרים היה להם הבאר שהיה מספיק לישראל כל צרכיהם וזהו סמיכת מיתתה לפרה אם העגל הבא לתקן קלקול בנה. השני, שהצדיק מלמדם להועיל דרך ה' ומצוה ע"כ דומה פטירתו כשבירות הלוחות. הג', שזכותו מגין כצל וכבגד העשוי להציל מקור וחום ובמותו סר צלם והרי הם ערומים מכל מכסה כדרך שנאמר (במדבר כ.כט) ויראו כל העדה כי גוע אהרן ודרשו רז"ל (ראש השנה ג.) ויראו היו"ד בצירי שנראו והיינו בהסרת הענן שנמשל לבגד וזהו סמיכות לבגדי כהונה. הד', שהוא מכפר עליהם במיתתו זהו סמיכות ליו"כ וק"ל. (כלי יקר)


{ג}  וַיָּ֥רֶב הָעָ֖ם עִם-מֹשֶׁ֑ה וַיֹּֽאמְר֣וּ לֵאמֹ֔ר וְל֥וּ גָוַ֛עְנוּ בִּגְוַ֥ע אַחֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  וּנְצָא עַמָא עִם משֶׁה וַאֲמָרוּ לְמֵימָר וּלְוַי דְמִתְנָא בְּמוֹתָא דַאֲחָנָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְצָא עַמָא עַל משֶׁה וַאֲמַרוּ לְמֵימָר הַלְוַאי דְמִיתְנָא כַּד מִיתוּ אֲחָנָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולו גוענו. הלואי (צ) שגוענו: בגוע אחינו. במיתת אחינו בדבר, למד שמיתת צמא מגונה ממנה: בגוע. שם דבר הוא, כמו במיתת אחינו, ולא יתכן (ק) לפרשו כשמתו אחינו, שאם כן היה לו להנקד בגוע (בחולם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) פירוש כמו הן לו יהי כדבריך לא מענין שמא כמו לו ישטמנו יוסף ולא מענין אולי כמו לו הקשבת למצותי: (ק) כאלו אמר בגויעת אחינו דאם לא כן בגוע בחול"ם מיבעי ליה אם הוא מקור ושיהיה פירושו בזמן שגועו אחינו כמו ויהי כשמוע לבן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וירב. מבנין הפעיל: בגוע אחינו. שם הפעל כמו כשכב אדני המלך: אחינו. הם דור המדבר שמתו והם עבדי השם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וירב. ב' במסרה. וירב העם ואידך וירב בנחל לומר שעשו מריבה על עסקי נחל שפסק מהם דהיינו הבאר שהיה מושך כנחל: (בעל הטורים)

 אור החיים  וירב העם וגו' ולו גוענו. פירוש נתרעמו עליו שהתפלל עליהם שלא ימותו בדבר: (אור החיים)

 ספורנו  וירב העם עם משה. הנה המריבה עם משה היתה באמרם ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה. אמנם היתה גם על האל יתברך כאשר העיד באמרו אשר רבו בני ישראל את ה' וזה היה באמרם ולמה העליתנו ממצרים: (ספורנו)

 כלי יקר  וירב העם עם משה. בכל התלונות לא מצינו לשון מריבה כ"א על עסקי מים ב' פעמים. כאן, ובמסה ומריבה (שמות יז.ז) לפי שמן המים נברא המחלוקת כארז"ל (בר"ר ד.ו) מפני מה לא נאמר כי טוב בשני לפי שבו נברא המחלוקת שנאמר (בראשית א.ו) ויהי מבדיל בין מים למים, ומפורש בקבלה (משלי יז.יד) פוטר מים ראשית מדון, מה שנפטרו ונבדלו המים זה מזה זה ראשית מדון והתחלה לכל מריבה וכן מריבת רועי יצחק על אודות המים כי כל זה נמשך בטבע ממים הראשונים, ורבו עם משה שנמשה מן המים וידו משלה במים בי"ס ובצור, ולמה לא יוציא לנו מצור החלמיש גם עתה.

ומ"ש ולו גוענו בגוע אחינו, לא על מיתת הצמא אמרו כן דא"כ למה סיימו דבריהם ומים אין לשתות, אלא שראש דבריהם תלונה אחרת וגדולה היא כי נגזר עליהם במדבר הזה יתמו ושם ימותו ודרשו רז"ל (סנהדרין קי:) ושם ימותו לעה"ב כי מתי מדבר אין להם חלק לעה"ב, וי"א שעל זה אמרו כאן למות שם אנחנו ובעירנו אנחנו שוה לבעירנו כמו שרוח הבהמה יורדת למטה כך רוחינו. ואוסיף אני לקח טוב שע"כ הקדימו לומר ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה', דומה לאחינו בית ישראל שמתו קודם גזירת ושם ימותו לעה"ב כי אז היינו שוים לאחינו בחלק העה"ב, ולמה הבאתם וגו' למות שם אנחנו שוה לבעירנו כי הוא הפך בגוע אחינו אלא כמיתת בעירנו. ובזה מיושב מה שהזכירו תחלה לשון גויעה ואח"כ לשון מיתה כי גויעה נאמרה בצדיקים (ב"ב טז:) ומיתה שייכא אף בפחותים, וזה מופת שעל גויעת הצדיקים שיש להם חלק לעה"ב אמרו כן וכשאמרו למות שם אנחנו ובעירנו אמרו הכמות נבל ימותו כשאר בהמה וזה פירוש יקר. (כלי יקר)


{ד}  וְלָמָ֤ה הֲבֵאתֶם֙ אֶת-קְהַ֣ל יְהֹוָ֔ה אֶל-הַמִּדְבָּ֖ר הַזֶּ֑ה לָמ֣וּת שָׁ֔ם אֲנַ֖חְנוּ וּבְעִירֵֽנוּ:

 אונקלוס  וּלְמָא אַעֶלְתּוּן יָת קְהָלָא דַיְיָ לְמַדְבְּרָא הָדֵין לִמְמַת תַּמָן אֲנַחְנָא וּבְעִירָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְמָא אָתֵיתוּן יַת קְהָלָא דַיְיָ לְמַדְבְּרָא הָדֵין לִמְמַת תַּמָן אֲנַחְנָא וּבְעִירָנָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ולמה הבאתם. ידבר למשה ולאהרן כי כן כתוב ויקהלו על משה ועל אהרן: וטעם וירב העם עם משה. שהמריבה היתה עם משה חזקה: (אבן עזרא)

 אור החיים  ולמה הבאתם וגו'. תרעומת ב' למה הביאום דרך מדבר שהוא מקום סכנת מיתת צמא שהיה להם להעלותם שלא על דרך המדבר, והכונה בזה כיון שאין כח ביד משה לתת להם מים במדבר על מי סמך להביאם דרך שם, ואומרם ולמה העליתונו וגו' פירוש ואם תשיבו אותנו כי אין דרך מובטח להעביר אתכם בו אלא דרך מדבר או הכרח היה הדבר שתעברו דרך מדבר, לזה נתרעמו ואמרו אם כן לא היה לכם להעלותינו ממצרים כיון שהוא מוכרח להביא אותנו אל המקום הרע הזה שיש בו סכנה שאינו מקום זרע וגו' כאומרם ז"ל (חולין פח:) מדבר אינו מעלה צמחים. ואמרו אל המקום בה"א הידיעה לומר שמדות רעות שבמדבר ידועות הם שאינו מקום וגו', ומים אין לשתות פירוש אפילו לשתות שהוא דבר ההכרחי ואתם אינכם יכולין להמציא לנו מים, ולא היה מענה בפי משה ועמד בתפלה לפני ה' הוא ואהרן דכתיב ויפלו על פניהם: (אור החיים)

 כלי יקר  ולמה הבאתם את קהל ה'. מתחילה נאמר ויקהלו על משה ועל אהרן ואח"כ נאמר וירב העם עם משה לבד. ואח"כ חזר ואמר ולמה הבאתם לשניהם, ואח"כ למה העליתנו למשה לבד (עיין בעל הטורים) ועוד שהיה להם להקדים תלונות ולמה העליתנו ממצרים קודם ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר כסדר הווייתן. ועוד ששינה שמותם כמה פעמים מעדה, לקהל, והעם, וקהל ה'.

והביאור לכל זה הוא, שידעו ישראל שהבאר היה בזכות מרים, והמן בזכות משה, וענני כבוד בזכות אהרן, ואילו הלכו דרך ארץ נושבת לא היו צריכין לכל זה. וידוע שהעליה ממצרים היה משה לבד העיקר כמ"ש (שמות לב.א) כי זה משה האיש אשר העלנו וגו', אבל מה שנתרצו ליכנס במדבר היה ע"י שניהם כי לא היו יכולין להיות שם בלא מן ובלא ענני כבוד ולפיכך נאמר ויקהלו על משה ואהרן, ולא פירש עדיין למה נקהלו על שניהם ואח"כ אמר וירב העם עם משה לבדו ולא פירש עדיין למה רבו עמו. ואח"כ פירש על ראשון ראשון, כי מה שנקהלו על שניהם היינו כדי לומר להם ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר כי שניהם היו סבה להם לבא אל המדבר. ועל אחרון אחרון, כי מה שנאמר וירב העם עם משה היינו שאמרו ולמה העליתנו ממצרים וגו' כי משה לבדו המעלה אותם, ומה שהקדימו תלונת ולמה הבאתם וגו' לפי שזו הגדולה שבכולם כי לא היה להם היזק בהעלאה ממצרים אילו לא הביאם אל המדבר, על כן עשו תלונה תחלה על שהביאום אל המדבר הרע מצד עצמו אף אם לא היו יוצאים ממקום חשוב כמצרים, ואחר כך עשו תלונה קטנה מזו והוא שהכריח מן הקצה אל הקצה כי העלם ממצרים מקום שהוא כגן ה' לאילנות וזרעים אל המקום הרע הזה לא מקום זרע ותאנה וגו'.

ולפי מה שפרשנו למעלה שעשו תלונה בעבור שאיבדו חלקם בעה"ב, מיושב ג"כ למה הקדימו תלונת ולמה הבאתם וגו' כי רבה היא באמת, וזש"ה ויבואו כל העדה היינו עדה השלמה כפירש"י וישב העם בקדש כ"מ שנאמר העם מדבר ברשעים כמו שפירש"י בפסוק ויהי העם כמתאוננים (במדבר יא.א) ור"ל שהרשעים שביניהם בקשו לישב ישיבה של קבע בקדש ולא היה להם רצון וחפץ לילך לארץ כי שנאו הארץ, מיד ותמת שם מרים כדי שמחמת חסרון מים לא יבקשו ישיבה של קבע ומיתתה סבה לחסרון הבאר ובהדי הוצא לקי כרבא (ב"ק צב.) שלא היה מים לעדה אפילו לשלמים שבהם שנקראו בשם עדה, וירב העם אלו הפחותים אבל הטובים שתקו כמצפים לתשועת ה', ומ"ש ולמה הבאתם את קהל ה' זהו דברי עצמם כי בעיני עצמם היו כשרים.

ו) ויבא משה ואהרן אל פתח אהל מועד מפני הקהל. היינו מפני שנקהלו ועמדו על נפשם, ברחו מפניהם אל פתח אהל מועד. (כלי יקר)


{ה}  וְלָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֨נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ אֶל-הַמָּק֥וֹם הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה לֹ֣א | מְק֣וֹם זֶ֗רַע וּתְאֵנָ֤ה וְגֶ֨פֶן֙ וְרִמּ֔וֹן וּמַ֥יִם אַ֖יִן לִשְׁתּֽוֹת:

 אונקלוס  וּלְמָא אַסֶקְתּוּנָא מִמִצְרַיִם לְאַיְתָאָה יָתָנָא לְאַתְרָא בִישָׁא הָדֵין לָא אֲתַר כְּשַׁר לְבֵית זְרַע וְאַף לָא תְּאֵנִין וְגוּפְנִין וְרִמוֹנִין וּמַיָא לֵית לְמִשְׁתֵּי: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְמָא אַסֵיקְתּוּנָא מִמִצְרַיִם לְאַיְתָאָה יָתָן לְאַתְרָא בִּישָׁא הָדֵין לָא אֲתַר כְּשַׁר לְבֵית דְרַע וְאוּף לָא לְמִנְצַב תֵּינִין וְגוּפְנִין וְרוֹמָנִין וּמוֹי לֵית לְמִשְׁתֵּי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  העליתנו. מלה זרה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  העליתנו. חסר וי''ו שעיקר התרעומות היה על משה: ותאנה וגפן. ורמון. ולהלן הקדים גפן דכתיב ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון. אלא בכל מקום מקדים גפן כדכתיב איש תחת גפנו ותחת תאנתו וכאן הקדים תאנה משום דסליק מפרה רמז למה שאמרו בררו משם עצי תאנה: (בעל הטורים)


{ו}  וַיָּבֹא֩ מֹשֶׁ֨ה וְאַֽהֲרֹ֜ן מִפְּנֵ֣י הַקָּהָ֗ל אֶל-פֶּ֨תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ עַל-פְּנֵיהֶ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד-יְהֹוָ֖ה אֲלֵיהֶֽם: (פ)

 אונקלוס  וְעַאל משֶׁה וְאַהֲרֹן מִן קֳדָם קְהָלָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וּנְפָלוּ עַל אַפֵּיהוֹן וְאִתְגְלֵי יְקָרָא דַיְיָ לְהוֹן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְעָאל משֶׁה וְאַהֲרן מִן קֳדָם תּוּרְעֲמוּת קְהָלָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְאִתְרְכִינוּ עַל אַפֵּיהוֹן וְאִתְגְלֵי אִיקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ לְהוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויבא משה ואהרן מפני הקהל. כדמות בורחים: ויפלו על פניהם. להתפלל וי''א לדרוש את השם בנבואה: (אבן עזרא)


{ז}   שלישי - במחוברות שני  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{ח}  קַ֣ח אֶת-הַמַּטֶּ֗ה וְהַקְהֵ֤ל אֶת-הָֽעֵדָה֙ אַתָּה֙ וְאַֽהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְדִבַּרְתֶּ֧ם אֶל-הַסֶּ֛לַע לְעֵֽינֵיהֶ֖ם וְנָתַ֣ן מֵימָ֑יו וְהֽוֹצֵאתָ֨ לָהֶ֥ם מַ֨יִם֙ מִן-הַסֶּ֔לַע וְהִשְׁקִיתָ֥ אֶת-הָֽעֵדָ֖ה וְאֶת-בְּעִירָֽם:

 אונקלוס  סַב יָת חוּטְרָא וְאַכְנֵשׁ יָת כְּנִשְׁתָּא אַתְּ וְאַהֲרֹן אָחוּךְ וּתְמַלְלוּן עִם כֵּיפָא לְעֵינֵיהוֹן וְיִתֵּן מוֹהִי וְתַפֵּיק לְהוֹן מַיָא מִן כֵּיפָא וְתַשְׁקֵי יָת כְּנִשְׁתָּא וְיָת בְּעִירְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  סַב יַת חוֹטֶר נִיסַיָא וּכְנַשׁ יַת כְּנִישְׁתָּא אַנְתְּ וְאַהֲרן אָחוּךְ וְתוּמוּן תְּרֵיכוֹן יַת כֵּיפָא בִּשְׁמָא רַבָּא וּמְפַרְשָׁא כַּד הִינוּן חַמְיָין וְיִתֵּן מוֹהִי וְאִין יְסָרֵב לְאַפּוֹקֵי מָחֵי אַנְתְּ לְחוֹדָךְ בֵּיהּ בְּחוּטְרָא דְבִידָךְ וּתְהַנְפֵּק לְהוֹן מַיָא מִן כֵּיפָא וְתַשְׁקֵי יַת כְּנִישְׁתָּא וְיַת בְּעִירֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת בעירם. מכאן שחס הקב"ה (ר) על ממונם של ישראל (במ"ר יט, ט): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלמא הקדוש ברוך הוא השיב להם על מה שבקשו הם ואמרו למה נמות שם אנחנו ובעירנו והשיב להם הקדוש ברוך הוא והשקית את העדה ואת בעירם. ויש לומר דלשון והשקית נופל על בהמה כדכתיב בפרשת חיי שרה וגם גמליך אשקה והל"ל וישתו העדה כדכתיב בסמוך ותשת העדה דלשון שתייה נופל על אדם כדכתיב נמי שם שתה אדוני ומדמשני וכתב והשקית ודאי הקפיד על בעירם (מהרא"י) ועוד יש לומר דק"ל ואת בעירם למה לי דהא בפרשת בשלח בתשובת הקדוש ברוך הוא למשה על דבר המים לא השיב לו אלא ושתה העם אף על פי שישראל אמרו להמית אותי ואת בני ואת מקני ואם כן ואת בעירם למה לי אלא שחס וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  קח את המטה. יש בכאן פירושים רבים יש בדברי יחיד בעבור שאמר לישראל שמעו נא המורים והם בני אברהם יצחק ויעקב ואילו היה כן למה אמר להם עוד ממרים הייתם ואחרים אמרו כי מלת ודברתם כמו והכיתם וכמוהו ותדבר את כל זרע המלוכה ואין זה נכון כי המלה מגזרת דבר או מן ידבר עמים תחתנו והנה פי' ותדבר כמו ותאבד וכן בספר השני והנה פירוש ודברתם אל הסלע ואבדתם ועוד אם כן הפירוש למה נענש משה גם הם השיבו בעבור שהכה פעמים אם כן למה נענש אהרן ויאמר רבי משה הדרשן ז''ל הספרדי יש אותות נעשות בדבור ויש בפועל ודבור כמו מלת אלישע והשם צוה שיקח המטה להכות בסלע כמשפט הצור והוסיף מלת ודברתם להוציא המים במכה ובדבור ובעבור שהכעיסו ישראל אמר להם המן הסלע הזה נוציא לכם מים והיתה דעתו כי אין יכולת בנו להוציא מים מהסלע כי אם בכח השם והנה לא פירש דבורו היטב וחשבו אנשים בלבם כי דבורו שלא יוכל השם להוציא מים מן הסלע וזה טעם אשר לא קדשתם אותי והביא ראיה מדברי המשורר שאמר כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו והנה החטא היה בבטואו לא במכה גם זה איננו נכון כי משה אמר זה ולמה נענש אהרן ועוד כי אין במעשה זכר דבור והראיה שהביא איננה ראי' כי אין פי' כי המרו את רוחו כי אם אל השם וכן כתוב והמה מרו ועצבו את רוח קדשו וזה פירוש ויקציפו על מי מריבה והטעם שהקציפו השם וכן כתוב המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל על ה' וירע למשה בעבורם כי המרו את רוח השם ויגזור על משה שלא יכנס לארץ. ואחרים אמרו כי הדבור אל הסלע שאיננו שומע איננה כי אם במכה ואם כן למה נענש משה. ואחרים אמרו בעבור שלא אמרו שירה כמו עלי באר ענו לה וזה טעם אשר לא קדשתם והאחרים אמרו כי השם צוה שידברו והם לא דברו רק הכה משה על כן נענשו שניהם ונאמר להם מעלתם מריתם לא האמנתם לא קדשתם. ואנשי שקול הדעת אמרו שלא יתכן שיהיה שליח השם ימיר דבור השם ואם הוא המיר איך נאמין בתורתו גם אלה לא דברו נכונה כי אילו היה מחליף במצוה מיד היה נענש כי הנה נענש על דבר שאינו מצוה לעולם ולא תורה לישראל ולא נעשה בזדון רק בשגגה בעבור שהכעיסוהו ישראל וכן אמר גם בי התאנף ה' בגללכם ואחרים אמרו כי ישראל אמרו שיוציא מסלע אחר וראיתם המן הסלע הזה ומשה פחד להחליף דבור השם ובעבור שלא האמין להוציא מים מן הסלע שאמרו על כן נענש וזה טעם לא האמנתם בי גם זה הפירוש איננו נכון כי הכתוב אמר מריתם את פי והנה לא מרו. והפירוש הנכון בעיני אגלנו ברמיזות דע כי כאשר ידע החלק את הכל ידבק בכל ויחדש בכל אותות ומופתים ואמת כי השם אמר למשה ולאהרן ודברתם ולא דברו בעבור מריבת העם עם משה והנה החלק חלק והכה הסלע ולא יצאו מים עד שהכהו פעם שנית והנה לא קדשו השם ומרו ומעלו בשגגה גם יוכל המפרש לפרש ויבטא בשפתיו על משה כי על כן נענש כי לא היה ראוי שידבר דבר עד שימלא שליחות השם גם יהיה דרש קדמונינו ז''ל כי החטא היה בעבור שאמר שמעו נא המורים ורמזו זה הסוד: אל הסלע. שהודעתיך או הנמצא סמוך למחנה: ונתן מימיו. בעבור מימיו טעו רבים ואמרו כי זה הסלע הוא הצור ואלה עורי לב כי הצור הוא בחורב וזה הסלע היה בקצה ארץ אדום כי בקדש היה גם יתכן לפרש מימיו המים שאתן בו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  והקהל את העדה. אלו הטהורים הגדולים שבעדה והוא לא עשה כן אלא ויקהילו משה ואהרן את הקהל גדולים וקטנים: (בעל הטורים)

 אור החיים  קח את המטה וגו' ויקדש בם. פרשה זו רבו עליה כל מפרשי התורה, ותרתי בה לאור באור החיים, וקודם שנעמוד על פשטן של כתובים נקדים להבין מה היתה שגגתו של משה בענין זה אשר היה סיבה לגזירתו, וראיתי שנאמרו י' דרכים בענין בדברי מפרשי התורה והן הנה בקצרה:

א' רש"י ז"ל פי' ששגגת משה היתה כי ה' אמר אליהם דברו והוא הכה:

ב' רבי אברהם אבן עזרא פירש שהשגגה היתה שגרם שלא נתנה הסלע מימיה עד הכאה ב' במה שאבד הכונה בפעם א' לצד מריבת העדה:

ג' הביאו הנזכר כי הקפדת ה' היתה על שהכה ב' פעמים שאם היה מכה פעם אחת לא היתה הקפדה כי הדיבור לסלע היא ההכאה:

ד' הביאו הנזכר שהקפדת ה' היתה על שלא אמרו שירה על המים כמו עלי באר:

ה' הביאו הנזכר שהקפדת ה' היתה על שאמר לבני אל חי המורים ואין ראוי לאיש חסיד לתעב ולזלזל בבני אברהם יצחק ויעקב וגו':

ו' הר"מ (רמב"ם בח' פרקים) פירש כי הקפיד ה' עליו על אשר נתרגז על העדה ומסיבה זו חשבו כי גם ה' בכעס עמהם אשר לא כן היה:

ז' רבינו חננאל והסכים אליו רמב"ן שהקפדת ה' היתה על אשר אמר נוציא לכם מים ולא אמר יוציא לכם שמזה טעו ישראל וחשבו כי הם בחכמתם עושים את המעשה כי לא היה להם רמז כי ה' הוא העושה הנס ולזה הקפיד ה' ואמר לא האמנתם בי להקדישני וגו':

ח' ר"מ הכהן פירש שהקפדת ה' היתה על מאמר משה המן הסלע הזה וגו', וכוונת משה היתה לצד יכולתו אם לא בכח הנאדר וחשבו האנשים שלא יוכל ה' להוציא מים מן הסלע, וזו היא שגגת משה, והביא ראיה לפירושו ממה שאמר הכתוב (תהלים קו) כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו וגו':

ט' הר"י אלבו בספר העיקרים ישב שהקפדת ה' היתה על שלא נתעוררו משה ואהרן מעצמן להוציא להם מים והיו מרעידים שזה יורה מיעוט הבטחון וגו':

י' בעל מעשה ה' שפירש כי היה ויכוח בין משה ובין ישראל שישראל היו רוצים להוציא להם מים ממקום אחר שחפרו אותו הם ולא רצה משה לדבר לאותו סלע שחפרו הם ונתכעס משה וזרק המטה בידו לא להכות אלא בכעס ובדרך מקרה הכה המטה בסלע וכו' עיין שם דבריו:

הנה כל העשרה דרכים אינם מוציאים אותנו ידי חובת האמת, וצא ולמד מה שטען רמב"ן על ג' מהם ודחאם, ומה שטען ראב"ע על ג' אחרים ודחאם, ואני טוען על השאר והם, דרך א' של רבינו חננאל שבחר לו רמב"ן שההקפדה היתה על שכינה לעצמו המעשה ואמר נוציא וגו' הלא ידוע היה משה לשלוחו של מקום וכל מעשיו הנס בכח האל, ולו יהיה כי כחו של משה הוא הלא מגדולת העבד גדולת האדון נודעת בפרק מרובה, ועוד הלא תמצא בפרשת בא אל פרעה אמר הכתוב (שמות יב) ויקרא משה לכל ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו וגו' ולא אמר בשם ה', כי ודאי הדבר ידוע הוא כי הוא שלוחו של מקום, ועוד במה שלפנינו מוכרח היה לומר נוציא לכם להיות כי הם המוציאים בדיבורם או בהכאתם שה' נתן ההוצאה בידם, ודרכו של הר"י אלבו אין דעתי הולמו כי אחר שראה משה שה' מנע מהם מים ונסתלק הבאר איך יגש להוציא מים עד אשר ידע דעת הבורא ברוך הוא, ומי יאמר כי ה' חפץ ליסרם, לזה הכרח היה הדבר להשתטח לפני ה' וה' יעשה הטוב בעיניו, ודרכו של בעל מעשה ה' עלה כולו קמשונים ואין בו לא מלח ולא תבלין וקלני מזרועי לטרוח לדחות הדברים הדחויים במחילה מכבודו:

ותרתי לי מנוחה בדברי הראשונים ז"ל ואמצא במדרש (ילקוט) וזה לשונם יען לא האמנתם וגו' ד' חטאות כתובים כאן, לא האמנתם, לא קדשתם, מעלתם, מריתם, לא האמנתם שלא אמרתי לכם להכות והכיתם, לא קדשתם להביא מים מכל סלע שרוצים, מעלתם שאמרתם המן הסלע הזה, מריתם שאמרתי לכם ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק אחד ועברתם על דברי עד כאן לשונם, ועל פי מדרש זה נעמוד על פירוש אמרי קדוש במאמר קח את המטה ודברתם אל הסלע וגו' והוצאת להם מים מן הסלע, ויש להעיר א' למה יצו ה' לקחת המטה כיון שהוצאת מים הוא בדיבור לבד, ב' למה חזר לומר והוצאת להם מים אחר שאמר ונתן מימיו, ג' הוצרך לומר פעם ב' מן הסלע ולא הספיק בזכרונה בסמוך, הנה לפי המדרש נתגלה לנו כוונת הכתוב למפרע על נכון, כי מה שאמר קח את המטה הוא להורמנותא דמלכא והוראת היות בידו כח עליון ולא להכאה, ולא חש לטעות שהוא להכאה ממה שאמר בפירוש ודברתם ומשה לא עשה כן והכה והוא חטא הראשון שאמר בעל המדרש, ומאמר ודברתם אל הסלע הוא שישנה עליו פרק אחד והוא לא עשה כן והוא חטא הב', ומאמר והוצאת להם מים מן הסלע ונתכוון במאמר זה לומר אפילו מסלע אחר כשהם חפצים להוציא להם ממנה הוציא להם מאיזו סלע שירצו, ולזה גם כן הזכיר פעם ב' הסלע ולא סמך לזכרון הראשונה כי לא זאת הוא מה שהזכיר, והוא לא עשה כן והראיה ממה שאמר להם שמעו נא המורים זה יגיד שהיו מורים איזה דבר, וממה שגמר אומר המן הסלע וגו' יגיד כי היו מורים בסלע לומר מסלע זו והוא אומר המן הסלע הזה וגו' פירוש שסלע זה אינו ראוי להוציא מים, נמצאו ביד משה ב' שגגות אחרים, א' שה' אמר הוציא להם מסלע שיחפצו והוא לא עשה כן, ב' שעשה להם החלט האפשריות כאומרו המן הסלע וגו', והם הב' חטאות שמנה בעל המדרש שני ושלישי:

וחל עלינו חובת גברא לתת טעם לאיש האלהים על ארבעת השגגות אשר אינו ראוי לאחת מהנה:

ונראה כי משה עמד על מאמר ה' בחכמה ולצד עוצם יראתו בה' שגג, וזה יצא ראשונה, מה שאמר לו ה' קח את המטה הבין בו ב' דרכים, א' להכאה וא' להורמנא ולכח עליון בידו שבאמצעות המטה שבו חקוק שם המפורש יעשה פלא, והאמת שיותר צודק פשטן של דברים על להכות בו כי לטעם הב' הוא צד רחוק קצת, והגם שמצינו שאמר לו ה' (שמות ד) ואת המטה הזה תקח בידך אשר וגו', שם היה עושה פעולות במטה, וזכרון ההכאה בא במאמר ה' בסמוך והוצאת להם מים מן הסלע, שלא היה צריך לומר אחר שאמר ודברתם וגו' ונתן מימיו וכמו שדייקנו למעלה, והבין משה כי כוונת ה' היא לומר לו שלא דבור לבד יספיק אלא כח המעשה שיעשה שבו יוציא מים, ובזה גילה סופו על תחילתו כי לקיחת המטה היא לעשות בה מעשה להוציא המים מן הסלע, והגם שעלה על דעת משה פירוש שנתכוין לו ה' כמו שאמרנו שבא לומר שיוציא מסלע אשר יחפצו, הטה לפרש פירוש זה לצד שקדם לו מאמר לקיחת המטה לא נראה בעיניו שתהיה לקיחה לבד מבלי עשות בה דבר, והגם שאין הכרח זה הכרח, בסמוך אבאר על נכון טעם הטייתו למה שעשה, ומאמר ודברתם וגו' פשט הענין הוא מלבד מעשה המטה עוד כי צריך שידברו לה בפירוש הוציא מימיך, והוא מה שהבין משה ולא עלה על דעתו כי מאמר ודברתם הוא שישנו עליו פרק אחד:

והמשכיל בעין השכל יראה כי השתנות משמעות מאמר ודברתם ישתנה כפי כוונת מאמר קח את המטה, כי הדעת נותנת שאין הסלע בעלת חי שתבין דבור בני אדם כשידבר אליו משה אלא בא' מב' דרכים, או באמצעות הכאה במטה אשר בו שם המפורש חקוק יעורר כח המחיה שבה, כמו שפירשתי במקום אחר שאין לך בצמחים שאין לו חלק חיוני כפי תכונתו, ואותו יעיר בהכאת מטה שבו חקוק שם עליון כמו שכן הבין משה, או על ידי שישנו עליו פרק אחד של תורה שהוא חיי עולם מפה קדוש יעורר כח שבדומם ומזה יתעורר לתת מים, לזה אם נפרש קיחת המטה שהיא על ההכאה אין צורך לשנות פרק אחד שזה הוא הערתו, ואם נפרש קיחת המטה אינה להכות נצטרך לפרש ודברתם לשנות עליו פרק אחד, ולזה דעת עליון כשאמר קח את המטה שהיתה כוונתו קיחה לבד, היתה כוונתו במאמר ודברתם לשנות פרק אחד מה שאין כן משה שהבין קיחת המטה להכות פירש ודברתם כפשוטו:

ועל כל פנים לא נעלמו מעיני משה ב' הדרכים במאמר ה' קח את המטה, אבל פירוש ודברתם שהוא לשנות עליו פרק אחד אין זה פשטן של דברים שלא עלה על דעת משה פירוש זה, ודן בדעתו נביא ה' ואמר הנה לפני ב' דרכים, ואם אני עושה דיבור לבד ולא הכאה אני חושש שמא הפירוש האמיתי הוא להכות ומה גם שהוא יותר פשטי ועוד שהוא דבר רחוק שהדומם יתעורר בדיבור בן אדם כמו שכתבתי בסמוך, לזה אם אני מדבר בלא הכאה שלא כדרך שאמר ה' אין הסלע נותן מימיו ויתחלל שם שמים חילול גדול לעיני העדה אשר אני עושה הנס לעיניהם ואתחייב ראשי למלך, לזה יותר אבחר להכות ואטה לפירוש היותר צודק במשמעות מאמר קח את המטה ויקוים גם כן מאמר והוצאת להם מים וגו' כמו שפירשתי, ולא הכאה בלבד עשה אלא בשיתוף הדיבור הכה ואמר לסלע תן מימיך, ובזה אין מיחוש שלא תתן הסלע מימיה ולא יתחלל שם שמים גם הטה לפרש כוונת המאמר והוצאת להם מים שהוא על ההכאה הגם שנכנס אצלו בגדר ספק שהכוונה הוא מסלע שיהיו חפצים מהטעם עצמו כי חש לפירוש שהבין שהוא להכאה ומה גם שהוא יותר מוטה כנזכר, ואם כן כשיבא להוציא מסלע אחר אפילו על ידי הכאה לא יתן מימיו לכשנאמר שאין כוונת ה' אלא על סלע הידוע ובזה יתחלל שם שמים ח"ו, לזה אבחר להוציא מהסלע הידוע וכמו שדייק אל עליון במאמר ונתן מימיו שזה יצדיק שעל סלע הידוע שבו מים הוא אומר והוא בארה של מרים שמנע מימיו, והגם שאמר אחר כך והוצאת להם מים מן הסלע פירוש מן הסלע הידוע האמור בסמוך, ונמצא שכל כוונת משה לא היתה אלא לחוש על דבר כבוד שמו יתברך ויצתה השגגה באונס:

ובזה מצאנו טעם לכל שגגותיו של משה, טעם שהכה חש למה שנשמע מדברי ה' שצריך הכאה ואם כן בלא הכאה לא יתן מימיו ונמצא מתחלל שם שמים, ומה שלא שנה פרק אחד אין זה פשט ודברתם ומשה לא הבין כן כיון שהבין שהמטה הוא להכות וכמו שכתבתי למעלה, וטעם שלא הוציא מים מסלע אחר כיון שאינו מוכרח במשמעות מאמר והוצאת להם מים שעל סלע אחר הוא אומר יש מיחוש שלא יתן ויש חילול ה' גדול, גם חשב כי למה יעשה נס חדש להוציא מים מסלע אחר באין צורך אליו, ודבר ידוע כי אין עושין נס אלא לצד הכרח גדול, ומעתה אין להאשימו על מאמר המן הסלע וגו' כיון שאין החלט במאמר ה' שאמר לו כן, לזה כשבאו ואמרו הוציא לנו מסלע זה אמר להם שמעו נא המורים לשון המראה ולשון הוראה כי היו מתכוונים לנסות כח עליון אם יוציא מכל סלע או מסלע זו לבד והיו מורים לו להוציא מסלע אחר, והקפיד משה על הדבר ואמר וגו':

ואל ירע בעיניך לומר שמשה לא הבין אמיתות כוונת ה', כי אין הנביאות באה להצדיק בעיון ולזה תמצא שאמרו ז"ל (ב"ב י"ב.) חכם עדיף מנביא, ובמה שלפנינו לא נעלם מעיני משה גם כן המשמעות שנתכוון אליו ה' אלא שנפל לו ספק במשמעות אחר ומשום מיחוש כבודו יתברך הטה למה שעשה כנזכר ואחר שמצאנו טעם למעשה נביא אשא עיני להבין מאמרו יתברך בהקפדתו במאמר יען לא האמנתם בי להקדישני, פירוש אתם עשיתם ההכרעה לצד חששא שהסלע לא תתן מים אלא אם תהיה הסלע הידוע ודוקא על ידי הכאה ולא הכרעתם לצד קדושת שמי להקדישני בהוצאת מים מסלע אשר ירצו הם ובלא הכאה שבזה היה ה' מתקדש לעיניהם כשיראו שאפילו הדומם כל שהוא מפליא לעשות בדיבור לבד ובהער' בשנות עליה פרק אחד, והיה לכם לבטל המיחוש בעוצם האמונה שהייתם צריכין לעשות:

ועומק הדברים הוא שאם היו משה ואהרן עושים קידוש ה' הגדול באמצעות שהיתה העדה גם כן כולה שלימה וצדיקים היו מחליטים אמונת ה' בלבם שלימה והיה נגרש מהם חלק הרע והיה כח בהם להעמיד אמונתם לדורי דורות, ומעתה היו משה ואהרן נכנסים לארץ והיה משה בונה בית המקדש ואין חשש להשלכת חמתו על ישראל כשיהיו חוטאים כאמור בדבריהם (מדרש תהלים ע"ט), בפסוק מזמור לאסף וגו' וכתבנוהו במקומות אחרים, וכיון שבא תיקון הדבר על ידיהם ולא עשאוהו נחלט הדבר ואמר ה' לכן פירוש בשביל זה גם לשון שבועה שלא יביאו וגו', כי ראה ה' מה שעתידין לעשות באחרית הימים בארץ ישראל, וכמו שאמר להם משה עצמו (דברים ל"א) ידעתי כי השחת תשחיתון, ולזה אם יכנס משה לארץ ויבנה בית המקדש יצטרך ה' להשליך עליהם חמתו כשירשיעו ולא על בית המקדש ויכלו כל ישראל ח"ו, לזה אמר לכן לא תביאו וגו', ודקדק לומר את הקהל הזה, אמרו במדרש (ילקוט) הזה אינכם מביאים אבל אתם מכניסים את כל ישראל לעתיד לבוא דכתיב וענתה שמה כימי נעוריה זה משה ואהרן עד כאן, ומתוכיות הדברים נשמע שאם היו מקדשים שם שמים לעיניהם היה הדור ההוא כדור שבן דוד בא שיעביר ה' את רוח הטומאה ומלאה הארץ דעה את ה':

והשקית את העדה. דקדק לומר והשקית בכינוי, אולי שנתכוין לא' מב' דרכים, או לפי שהיו ישראל צמאים למים יצו ה' להשקותם כשיעור שלא יהיו ניזוקין, כי זולת זה אם ישתו כחפצם לרוב צמאונם למים ישתו הרבה ויסתכנו וימותו. או ירצה כי ישקם ככל הצורך ולא יקפיד על הזיקם כי המים ההם נסיים הם בכל פרטיהם בין בהוייתן בין בפעולתם, והוא אומרו והשקית שהגם שירצו לשתות בהסתפקות אתה השקה אותם ככל הצורך, והוצרך להזכיר עדה ובעירם, להקדים העדה לבהמות, והגם שאמר הכתוב ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת וגו' ואמרו ז"ל (ברכות מ.), שצריך להקדים מאכל לבהמתו ואחר כך הוא, כל זה אם אין סכנה בדבר אבל כשיש גדר סכנה חייו קודמין, ועיין מה שפירשתי בפרשה דרבקה (בראשית כ"ד) בהשקאת אליעזר וגמליו: (אור החיים)

 ספורנו  קח את המטה. ודברתם אל הסלע. כבר רבו הדעות בענין חטא מי מריבה והיה ספק אצל רבים במה חטאו משה ואהרן שנכתב עליהם לא האמנתם מעלתם (דברים לב, נא) ומריתם ואם היתה כונת האל יתברך שידברו בלבד אל הסלע מה ענין ללקיחת המטה ואם היה החטא על שהכה משה את הסלע שלא במצות שולחו במה חטא אהרן. אמנם כשנתבונן בענין המריבה ראוי שנחשוב שתהיה מצות האל בזה על אופן שיכירו רשעת מריבתם והתודו את חטאתם ושבו ורפא למו כי לא יחפוץ במות המת ובכן נבין שבזה החטיאו משה ואהרן את כונת האל יתברך ועל זה הענישם. אמנם המריבה עם משה היתה באמרם שהיתה הנהגתו בלתי שלמה במה שהביא אותם אל אותו החלק הרע מהמדבר ועל האל יתברך היתה מריבתם באמרם שהוציאם מארץ נושבת טובה אל ארץ מדבר ולהודיעם את רשעם בזה התחייב שיהיה הנס מודיע שהשליח היה מנהיג כשלמות ושהמשלח היטיב בשליחותו ולא הרע כלל. ובהיות מיני הנסים המסופרים בכתבי הקדש על אחד מג' פנים. הא' הוא נס נסתר כמו ירידת המטר וההמלט מן החלאים ומן הצרות. וזה המין מן הנסים ישיגוהו הצדיקים כתפלתם כענין ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך וכן ויתפלל משה בעד העם והב' הוא נס נגלה לא יוכל הטבע לעשותו באותו האופן אבל יעשהו אחר תנועות רבות במשך זמן. וזה המין מן הנסים יעשהו האל יתברך על ידי עבדיו עם הקדמת איזו תנועה מסודרת מאתו בענין השליכהו ארצה (שמות ד, ה) הרם את מטך והכית בצור ירה ויור (מלכים ב יג, יז) וזולתם. והג' הוא מין מן הנסים שלא יוכל הטבע לעשותו בשום אופן. וזה המין יעשה האל יתעלה על ידי עבדיו בדבור בלבד שהיא פעולה שכלית ויותר נכבדת משאר תנועותיו הגשמיות כמו שהיה הענין בפתיחת פי הארץ כאמרו ויהי ככלותו לדבר ותבקע האדמה וכן בענין עמידת השמש ליהושע נאמר אז ידבר יהושע. והנה בענין זאת המריבה היה מן ההכרח להעביר את רעת תלונות ישראל שיהיה הנס הנעשה מבאר מעלת המלך המשלח ודרכי טובו ומבאר גם כן מעלת השליח וטובו ושהוא מוכן אל שייטיב המלך על ידו לעמו. ותתבאר מעלת המשלח במין הג' מן הנסים אשר לא יוכל הטבע כלל עליו בשום אופן ובשום זמן ותתבאר מעלת השליח במין הב' מן הנסים הנעשה בתנועת השליח הראוי לזה. ובכן צוה האל יתברך שיהפך הסלע למים כאמרו ונתן מימיו כלומר שיהיו המים מן הסלע לא נמשכים ממקום אחר אליו וזה היה נמנע זולתי בהיותו נהפך מצורת סלע אל צורת מים כאשר העיד אחר כך באמרו המוציא לך מים מצור החלמיש כי אם היו המים מובאים ממקום אחר שם בנס לא יהיה הבדל בין צור חלמיש לזולתו. וזה המין מן הנסים לא יוכל עשוהו הטבע בשום אופן ולא בשום זמן וצוה שזה יהיה על ידי דבור עבדיו כאמרו ודברתם אל הסלע למען יכירו ישראל שהיה זה הנס מן המין הג' כאמור לא שיהיו מים נגרים שם ממקום אחר ובזה ידעו גודל וטוב המשלח וישיבו אל לבם שאף על פי שהוציאם ממצרים אל המדבר אין בזה רעה כלל בהיותו עמהם אחר שיש בידו לשים מדבר לאגם מים וזולת זה ממה שלא יוכל הטבע עליו ושאם הוא כאן הכל כאן כאמר והמדבר הייתי לישראל וצוה עם זה שאחר שיהפך הסלע למים יוציא משה אותם המים להם במטהו לשבטיהם כאמרו במחוקק במשענותם ולזה המין מן הנסים אמר קח את המטה והוצאת להם מים מן הסלע וכו'. והנה משה ואהרן הסכימו לעשות המין הב' מן הנסים ולהגיר המים אל הסלע ממקום אחר כמו שעשו ברפידים כאמרו והכית בצור ויצאו ממנו מים כי לא בטחו שיקים האל יתברך את דברו לעשות לישראל המין הג' מן הנסים בחשבם את ישראל אז ממרים מאד עד שיהיו בלתי ראוים אליו ושינחם ה' על הטובה. ובכן עשו את דרך מין הב' מן הנסים במטה אשר בו הודיע מעלת השליח ולא עשו את דרך המין הג' אשר בו יודיעו לישראל מעלת המשלח וטובו ולזה נכתב עליהם לא האמנתם בי שהרצון בו לא בטחתם בי שאעשה מה שאמרתי ומעלתם בי (דברים לב, נא) שחיללתם כבודי ולא הראיתם למריבים את סכלותם ומריתם פי בשלא שמרתם מצותי: (ספורנו)

 כלי יקר  קח את המטה והקהל את העדה וגו'. אם צוהו ה' לדבר אל הסלע א"כ מטה זה למה לו מדלא קאמר קח את מטך ואמר את המטה ש"מ במטה ידוע הוא מדבר, ומ"ש מלפני ה' וכי מטה משה עמד לפני ה', ולמה קראם מורים דווקא בתלונה זו. והנה במהות חטא זה באו י"א דעות זכרם מהרי"א בספרו ושם תמצא דיעות הרבה רחוקים מפשוטו ועתה הבט ימין וראה ולבך תשית לדעתי.

ותדע ותשכיל כי מצאתי בחזקוני, שמטה זה היה מטה אהרן אשר הונח לפני ה' ודבריו בלתי מתובלים כי לא פירש מה טיבו של מטה אהרן לכאן, ואני אומר שבאמת הלשון מוכיח שמטה זה היה מטה אהרן מדכתיב המטה משמע הידוע אשר הונח למשמרת לפני ה', והוא היה עץ יבש שלא היה בו לחלוחית מים כלל ומ"מ הוציא פרח וציץ ואין פרח וציץ בלא מים אלא שהקב"ה גזר עליו שיוציא מים והפריח ה' עץ יבש ע"י המים שהוציא בגזירת האל ית', ורצה הקב"ה שמשה יקח מטה אהרן ויראהו אל כל ישראל לומר כשם שהוציא ה' מים מן עץ יבש זה כך יוציא מים מצור החלמיש זה היבש. ומ"ש ודברתם אל הסלע ונתן מימיו, כי כך תדבר אל הסלע שיעשה גם הוא כמו שעשה המטה הזה ויען כי לא פורש במקרא נוסח הדבור שידבר משה אל הסלע ודאי הנוסח הוא ב' תיבות ונתן מימיו, כי ונתן משמש לשעבר והוא שידבר אל הסלע ענין המטה שהוציא פרח ונתן מימיו כי בסתם פרח וציץ יש לחלוחית מים וכאשר ישמע הסלע שהמטה כבר נתן מימיו אז יעשה גם הוא כמותו, ועי"ז והוצאת להם מים מן הסלע רמז לדבר סלע בגימטריא עץ שילמד מן עץ יבש לעשות כמעשהו, אבל לא צוה להכות בו כלל. וכשהכה בו משה כתיב במטהו משמע במטה שלו הכה ולא במטה אהרן. ויקח משה את המטה מלפני ה' כאשר צוהו. כי הבין זה מדקאמר המטה הידוע ולא אמר מטך והודיע לנו שרק קיחה זו היתה כאשר צוהו ה' אבל מה שעשה מכאן והלאה לא עשה כאשר צוהו ה'.

וענין חטא ההכאה הוא, כי מצינו לרז"ל (שמו"ר כא.ט) בקריעת ים סוף כתיב (שמות יד.טז) ואתה הרם את מטך ונטה את ידך, והרמה זו לשון סילוק ותרומה, לומר הרם את מטך וסלקהו ונטה את ידך ולא במטך לפי שהיו מרננים אחר המטה ואמרו שכל הניסים שעשה משה במטהו הכל היה דרך איזו כישוף שהיה לו במטה זה לפי שאנו רואין שאין כחו כ"א במטה זה, לכך נאמר הרם את מטך כדי להוציא מלבם. ולכך נאמר (שמות יד.לא) וירא ישראל את היד הגדולה, ר"ל שראו שנס זה נעשה ביד ולא במטה לפיכך ויאמינו בה' ובמשה עבדו, מכלל דעד עתה היו בנים לא אמון בם כי לא האמינו בה' ובנבואת משה עבדו לפי שהיה להם מקום לתלות הניסים במטה.

והנה בעת הזאת זה ימים רבים לישראל שנקרע הים, ודור זה לא ידעו אם עשה משה הנס ההוא בידו או במטהו, וסברו כשם שכל הניסים נעשו במצרים במטה כך קי"ס, וע"י שהכה צור במטה חזר והביא את ישראל בחסרון האמונה שחזרו ואמרו שלא ה' פעל כל זאת אלא במטהו שלו יש איזו צד כישוף. ושם נאמר ואתה הרם את מטך ונטה את ידך, נאמר לשון הרמה וסילוק במטה ולשון נטיה ביד ועי"ז ויאמינו בה', וכאן נאמר ממש הכל בהפך וירם משה את ידו ויך במטהו, לשון הרמה וסילוק ביד כי מאחר שלא עשה מעשה זה בהטית יד בעלמא דומה כאלו סלק את ידו ויך במטהו וע"י זה החזיר מיעוט האמונה למקומה הראשון כאשר היה רינון של המטה קודם קי"ס, לכך נאמר יען לא האמנתם בי לא אמנתם לא נאמר אלא האמנתם שהוא לשון יוצא לשני, שגרמו שלא להאמין בי אלא יאמרו בכח המטה עשה זה ולא ה' פעל כל זאת. ובזה ב' רעות עשו כי לא דברו אל הסלע כלום וגם אהרן היה חייב בדבר זה שנאמר ודברתם אל הסלע, ואילו היו מדברים אל הסלע ענין מטה אהרן מה שעשה והיה הסלע שומע ועושה כמעשהו אין לך קידוש השם גדול מזה, שילמדו הכל ק"ו מן הסלע, והנה לא די שלא דברו כלום כדי להחזיק האמונה אלא הכהו במטהו והביא חולשה באמונה וז"ש יען לא האמנתם בי לא גרמתם לאחרים להאמין בי.

וא"ת הלא מאמר הצאן ובקר ישחט להם (במדבר יא.כב) קשה מזה, ע"ז אמר להקדישני לעיני בני ישראל, כי זה היה בסתר וזה בגלוי לעיני כל ישראל כי כך המדה בחילול השם שכל המחלל ש"ש בסתר נפרעין ממנו בגלוי (אבות ד.ה) פירוש שהקב"ה אנה לידו שיעשה בגלוי כדי שידעו למה הוא יתברך נפרע ממנו. ומה שהתחיל בבני ישראל ואח"כ אמר לכן לא תביאו את הקהל, כך אמר הקב"ה למשה אילו היו כל הנכנסים לארץ בני ישראל בני אברהם שנאמר בו (בראשית טו.ו) והאמין בה', החרשתי כי מאחר שהם מאמינים בני מאמינים אף אם לא תעשה לעיניהם ניסים המחזיקים האמונה מ"מ יהיו חזקים באמונה לא יסורו ממנו, אמנם בבאי הארץ יש ביניהם קהל גרים והם הערב רב אשר לא מבני ישראל המה, כי ברע הוא, ובנקל יחזרו לסורם כי המה בנים לא אמון בם, ע"כ אותן באי הארץ צריכין למנהיג אשר יוכל להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד ולעשות תמיד בפניהם ניסים המחזיקים האמונה ואתם אין מדרככם להקפיד ע"ז לכן לא תביאו את הקהל אותו קהל גרים אל הארץ.

ולכך נאמר אצל יהושע (דברים לא.ז) לעיני כל ישראל חזק ואמץ כי אתה תביא את העם הזה אל הארץ, גם שם מתחיל בישראל וסיים בהעם כי אמר תרגיל עצמך לעיני כל ישראל להיות חזק ואמץ בדבר ה' שלא יבואו על ידך לידי חסרון אמונה, וא"ת שישראל אינן חשודין אצלך ע"ז אמר כי אתה תביא את העם הזה, שיש ביניהם גם הערב רב שנקראו בשם העם והם צריכין חיזוק ביותר ויתבאר דבר זה עוד לקמן פר' וילך בע"ה. ופירוש זה יקר מכל מה שדברו בו המפרשים אשר תחזנה עיניך בספרו של מהרי"א.

ואוסיף עוד ואומר במה שנאמר ויך את הסלע במטהו פעמים. נמשך ממנו מיעוט האמונה שישראל לא ישמעו בקול ה' ובקול נביאיו כ"א אחרי הכאות רבות כי תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה (משלי יז.י) כדמסיק בילקוט סימן תשס"ג וז"ל ודברתם אל הסלע והכיתם לא נאמר אלא ודברתם כשהנער קטן רבו מלמדו ומכה אותו, כיון שהגדיל בדבור הוא מיסרו, כך אמר הקב"ה למשה כשהיה הסלע קטן הכית אותו שנאמר והכית בצור אבל עכשיו שהגדיל ודברתם אל הסלע. וכל משכיל ישתומם על המראה וכי סלע זה עיני בשר לו והלא קטן וגדול שם הוא הכל חדא ואיך דימה אותו לנער, ודאי אין הכונה כ"א אל הנמשל שישראל ילמדו מזה כי יש הבדל בין המוסר שבעל פה ובין המוסר שבשבט הנוגש כי בסור המכריח ישוב לסורו כמו שיתבאר בע"ה לקמן פר' וילך. והראה לנו הקב"ה אע"פ שאין דבר זה שייך בסלע מכל מקום למען הראותו הובאו הענינים הללו לומר שאין נכון להכות בשבט כ"א לנער ובער אבל כשיגדיל תחת גערה במבין, כ"א לא ישמע בקול מוסר ויהיה צריך להכאה ביסורין בלי ספק מיד כי יראה הרוחה יחזור לסורו, כמו שהוצרך להכות את הסלע פעמים ולא שמע להכאה ראשונה כך כל מה שנעשה ע"י הכאה והכרח אין פתגם המעשה נעשה מהרה, וזהו החילול השם שילמדו בני ישראל ממנו לבלתי שמוע בקול מוסר כ"א אחר הכות כסיל מאה. וזה רמז נכון מאד לדעת מדרש זה. (כלי יקר)

 דעת זקנים  קח את המטה והקהל. אמר הרב בכור שור ולהכות בסלע קאמר לו שיקח המטה וזהו המעשה של בשלח דכתיב שם והכית בצור אלא שהיה מסדר שם איך פרנס ישראל במן ובשלו ובמים ואחר מפרש כל אחד במקומו ותרוייהו חד מעשה הוא דהא כתיב התם ויקרא שם המקום מסה ומריבה ובפרשת וזאת הברכה כתיב אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה. וגם כאן כתיב המה מי מריבת קדש מדבר סין והתם נמי כתיב ויסעו ממדבר סין והא דכתיב כאן ודברתם אל הסלע לאו לאפוקי שלא להכותו קאמר אלא ה"ק תדברו אל בני ישראל (אל) לפני הסלע כדי שיראו הדבר לעיניהם שאני מוציא להם מים מצור החלמיש והם אמרו שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים כלומר למה תריבון עמי וכי אנו יכולין להוציא לכם מים מן הסלע הזה אם לא ע"י הקב"ה וא"כ דרך תפלה ובקשה היה לכם לבקש ממנו ולא דרך מריבה ותלונה ולפי שהיה להם לפרש דבריהם יותר הקפיד הקב"ה עליהם ואמר יען לא האמנתם בי ולפי הפשט העונש ממה שאמר נוציא והיה להם לו' יוציא דמשמע יוציא הקב"ה וכן ייסד הפייט נוקש בעשר והיינו היו"ד דיוציא עשר: (דעת זקנים)


{ט}  וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת-הַמַּטֶּ֖ה מִלִּפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֖ר צִוָּֽהוּ:

 אונקלוס  וּנְסִיב משֶׁה יָת חוּטְרָא מִן קֳדָם יְיָ כְּמָא דִי פַקְדֵיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְסֵיב משֶׁה יַת חוֹטֶר נִיסַיָא מִן קֳדָם יְיָ הֵיכְמָא דְפַקְדֵיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  את המטה מלפני ה'. הוא מטה האלהים והוא המונח לפני העדות: (אבן עזרא)

 אור החיים  כאשר צוהו. הוצרך לומר כן, לומר שלא נתעכב אלא סמוך לצוויו יתברך לקח המטה. עוד נתכוון לומר דבר זה עשה כאשר ציוהו והא למדת שמה שעשה מאז והלאה לא כאשר ציוהו, וכמו שכתבנו למעלה ששגג בפירושם של דברים: (אור החיים)


{י}  וַיַּקְהִ֜לוּ מֹשֶׁ֧ה וְאַֽהֲרֹ֛ן אֶת-הַקָּהָ֖ל אֶל-פְּנֵ֣י הַסָּ֑לַע וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם שִׁמְעוּ-נָא֙ הַמֹּרִ֔ים הֲמִן-הַסֶּ֣לַע הַזֶּ֔ה נוֹצִ֥יא לָכֶ֖ם מָֽיִם:

 אונקלוס  וְאַכְנִישׁוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן יָת קְהָלָא לְקֳדָם כֵּיפָא וַאֲמַר לְהוֹן שְׁמָעוּ כְעַן סַרְבָנַיָא הֲמִן כֵּיפָא הָדֵין נַפֵּיק לְכוֹן מַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְנִישׁוּ משֶׁה וְאַהֲרן יַת קְהָלָא לִקְדָם כֵּיפָא וַאֲמַר לְהוֹן משֶׁה שְׁמָעוּ כְדוֹן סוּרְבָנַיָא הֲמִן כֵּיפָא הָדֵין אֶפְשַׁר לָן לְהַנְפָּקָא לְכוֹן מַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויקהלו וגו'. זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט (ש) את המרובה (במ"ר שם): המן הסלע הזה נוציא. לפי שלא היו מכירין אותו, (ת) לפי שהלך הסלע וישב לו בין הסלעים כשנסתלק הבאר, והיו ישראל אומרים להם מה לכם מאיזה סלע תוציאו לנו מים, לכך אמר להם המורים, סרבנים, לשון יוני שוטים, מורים את מוריהם, המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו נוציא לכם מים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) דק"ל וכי אפשר להקהיל כל הקהל אל פני הסלע: (ת) רצונו לתרץ מה חידוש היה להם עד שאמרו המן הסלע וגו'. כיון שאמר הקדוש ברוך הוא ונתן מימיו ודאי כך יהיה. ומתרץ לפי שלא היו כו' והיו ישראל אומרים להם מה לכם מאיזה סלע תוציאו כלומר מה חילוק בין זה לזה לכך אמר להם כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  המן הסלע הזה. יש לנו כח להוציא לכם מים ממנו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  פני הסלע. פני בגימטריא כלפי מלמד שהיו כל ישראל אל פני הסלע פנים אל פנים והיה המועט מחזיק את המרובה: המן. ג' במסרה המן הסלע המן העץ כמו ששם הפר הציווי גם כאן נמי הפר הציווי ואידך המן הגורן או מן היקב כמו שהיה שם רעב גם כאן ארץ ציה בלי מים וסמך למ''ד עץ שאכל ממנו אדם הראשון חטה היה זהו המן העץ המן הגורן ולמ''ד אשכול היה דכתיב או מן היקב: (בעל הטורים)


{יא}  וַיָּ֨רֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת-יָד֗וֹ וַיַּ֧ךְ אֶת-הַסֶּ֛לַע בְּמַטֵּ֖הוּ פַּֽעֲמָ֑יִם וַיֵּֽצְאוּ֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים וַתֵּ֥שְׁתְּ הָֽעֵדָ֖ה וּבְעִירָֽם: (ס)

 אונקלוס  וַאֲרֵם משֶׁה יָת יְדֵיהּ וּמְחָא יָת כֵּיפָא בְּחוּטְּרֵיהּ תְּרֵין זִמְנִין וּנְפָקוּ מַיָא סַגִיאֵי וּשְׁתִיאַת כְּנִשְׁתָּא וּבְעִירְהוֹן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּזְקֵף משֶׁה יַת יְדֵיהּ וּמְחָא יַת כֵּיפָא בְּחוּטְרֵיהּ תַּרְתֵּין זִמְנִין בְּזִמְנָא קַמָאָה אֲטִיפַת אַדְמָא וּבְזִמְנָא תִּנְיָינָא נְפָקוּ מַיִין סַגִיאִין וְאִשְׁתִיאַת כְּנִשְׁתָּא וּבְעִירֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  פעמים. לפי שבראשונה לא הוציא אלא (א) טיפין, לפי שלא צוה המקום להכותו אלא ודברתם אל הסלע, והמה דברו אל סלע אחר ולא הוציא, אמרו שמא צריך להכותו כבראשונה, שנאמר והכית בצור (שמות יז, ו), ונזדמן להם אותו סלע והכהו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דק"ל למה הכה ב' פעמים. ומתרץ לפי שבמכה ראשונה הוציא טיפין וכו' והוכחתו דאם איתא שלא הוציא כלום למה הכה אותו פעם שנית ולמה לא היה סובר ודאי זה סלע אחר שלא צוה עליו הקדוש ברוך הוא ואם הוציא מתחלה מים הרבה לא היו צריכין להכותו פעם שנית אלא ודאי שהוציא מתחלה טיפין לכך הכה אותו פעם שניה. ומה דלא הוציא מים כשיעור בפעם ראשון לפי שלא כו' ומה שהוסיף לומר והם דברו כו' כדי להודיע טעותו של משה שהכה משום שהם דברו לסלע אחר ולא הוציא משום הכי הכה את הסלע מפני שאמרו שמא כו' והוסיף עוד ונזדמן להם כו' דאם לא כן למה הוציא אפילו טיפין ואפילו בהכאות רבות לא היה לו להוציא אפילו טיפה אחת אלא שנזדמן להם כו' וקצת קשה ממה שפירש רש"י בפרשת מטות גבי ויאמר אלעזר הכהן וגו' לפי שכעס משה בא לכלל טעות וכן בשמעו נא המורים ויך את הסלע על ידי הכעס בא לכלל טעות משמע אבל לא מפני שדברו אל סלע אחר ולא הוציא מים ומפני שחשבו שאולי ציווי השם לא היה אלא בהכאה כמו שכתב כאן. ושמא יש לומר שהן אגדות חלוקות ורש"י תפס שתיהן כמנהגו בכל מקום עד כאן לשונו הרא"ם: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ויך את הסלע. הוא הכה לסלע אחד ונבקעו כל הצורים שבמדבר שנאמר יבקע צורים במדבר: (בעל הטורים)

 אור החיים  במטהו פעמים. טעם ב' פעמים כעבד שעושה שליחות אדונו בזריזות גדולה, ורבותינו ז"ל (סנהדרין לד.) דרשו דרשות וכפטיש וגו': (אור החיים)


{יב}  וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָה֘ אֶל-מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל-אַהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹֽא-הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֨יאוּ֙ אֶת-הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר-נָתַ֥תִּי לָהֶֽם:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן חֲלַף דִי לָא הֵימַנְתּוּן בְּמֵימְרִי לְקַדָשׁוּתִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֵן לָא תֵעֲלוּן יָת קְהָלָא הָדֵין לְאַרְעָא דִי יְהָבִית לְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאַהֲרן בִּשְׁבוּעֲתָא חוּלַף דְלָא הֵימַנְתּוּן בְּמֵימְרִי לְקַדָשׁוּתִי לְמֶחֱמֵיהוֹן בִּבְנֵי יִשְרָאֵל בְּגִין כֵּן לָא תְהַנְעֲלוּן יַת קְהָלָא הָדֵין לְאַרְעָא דִי אֶתֵּן לְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  יען לא האמנתם בי. גלה הכתוב (ב) שאלולי חטא זה בלבד (ג) היו נכנסין לארץ, כדי שלא יאמרו עליהם, כעון (ד) שאר דור המדבר שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, כך היה עון משה ואהרן. והלא הצאן ובקר ישחט (במדבר יא, כב) קשה מזו, (ה) אלא לפי שבסתר חסך עליו הכתוב, וכאן שבמעמד כל ישראל לא חסך עליו הכתוב, מפני קדוש השם: להקדישני. שאילו דברתם אל הסלע והוציא, הייתי מקודש לעיני העדה, ואומרים מה סלע זה, שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה, מקיים דבורו של מקום, קל וחומר אנו: לכן לא תביאו. בשבועה, כמו לכן נשבעתי לבית עלי (שמואל-א ג, יד), נשבע (ו) בקפיצה שלא ירבו בתפלה על כך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) רצונו לתרץ וכי דרך כבוד לגלות חרפה של צדיקים ומפרש דאדרבה מפני שבח שלהם גילה הקרא כדפירש גילה כו': (ג) דק"ל דיען משמע שהוא טעם אלמעלה. ומתרץ דהכי פירושו שאלולי כו' כלומר יען שעשיתם זו בלבד. כתב הרא"ם ואם תאמר והא בזולת זה החטא לא היה נכנס לארץ שכבר נגזרה עליו גזירה כמו שכתוב עתה תראה וגו' ולא העשוי לשלשים ואחד מלכים. ותירוצו עיין בפרשת בהעלותך במה שכתבתי בפסוק נוסעים אנחנו כו' שדבריו התם כמו שתירץ הוא הכא לכן לא הבאתי דבריו על הגליון: (ד) ר"ל שאל תסבור לומר שהיו בידיהם אף עונות דור המדבר דהם עונות גדולות כמו מתלוננים ושאר דברים: (ה) ששם אמר שאין בכח השם לתת בשר כדי סיפוקם וכאן אמר משה שאין ברשותו להוציא מסלע אחר שלא נצטוו והיה זה סבה שיאמינו העם שמחוזק הסלע וטבעו היו המים ולא מפני גזירתו של השם יתברך יצאו דאם לא כן מה לי סלע זה מה לי אחר לגבי הקדוש ברוך הוא וחטאתם לא היה רק שלא בטחו בה' שיוציאו מכל סלע שירצו אף על פי שלא נצטוו עליו: (ו) כלומר מעצמו בלי שום הכרח שהרי לא עמדו לפניו בתפלה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יען לא האמנתם בי. היא הסוד שרמזתי שלא נקדש השם על ידם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לכן. בגימט' מדה במדה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויאמר ה'. קשה למה שקדם לנו כי לשון אמירה יורה על דברים המסעדים את הלב וגדולה וכבוד יבשר וכאן רואני שלא אמר אלא בשורת גזירה רעה, ויתבאר על פי מה שאמרו במדרש (במד"ר פי"ט) שאמר משה לפני ה' הרי גזרת עלי למות במדבר עם הדור הרע הזה וכו' יאמרו הדורות שאני שוה להם יכתב עלי על מה נענשתי לפיכך כתיב יען לא האמנתם בי וגו' עד כאן, והוא מה שרמז ה' באומרו ויאמר לשון רוממות למשה ולאהרן שנכתב חטאם שעליו מתו שהוא יען לא וגו', ולא יחשבו הדורות שהם שוים לדור הרע ח"ו: (אור החיים)


{יג}  הֵ֚מָּה מֵ֣י מְרִיבָ֔ה אֲשֶׁר-רָב֥וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת-יְהֹוָ֑ה וַיִּקָּדֵ֖שׁ בָּֽם: (ס)

 אונקלוס  אִינוּן מֵי מַצוּתָא דִנְצוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם יְיָ וְאִתְקַדַשׁ בְּהוֹן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  הִינוּן מֵי מַצוּתָא דְנָצוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל קֳדָם יְיָ עַל עֵיסַק בֵּירָא דְאִתְגְנִיזַת וְאִתְקְדַשׁ בְּהוֹן בְּמשֶׁה וְאַהֲרן כַּד אִתְיְהִיבַת לְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  המה מי מריבה. הם הנזכרים במקום אחר, את אלו ראו אצטגניני פרעה שמושיען של ישראל לוקה במים, לכך גזרו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א, כב): ויקדש בם. שמתו משה ואהרן על ידם. שכשהקב"ה עושה דין במקודשיו, הוא יראוי ומתקדש על הבריות, וכן הוא אומר נורא אלהים ממקדשיך (תהלים סח, לו), וכן הוא אומר בקרובי אקדש (ויקרא י, ג): (רש"י)

 אבן עזרא  ויקדש בם. במשה ואהרן כטעם בקרובי אקדש: (אבן עזרא)

 אור החיים  המה מי מריבה וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר מריבה אשר רבו ולא הספיק לומר המה מים אשר רבו בני וגו', עוד מאומרו רבו את ה' זה יגיד שמדבר על ישראל ומאומרו ויקדש בם משמע שמדבר על משה ואהרן. ונראה שהכתוב בא לתת טעם להקפדתו יתברך על קדושת שמו בענין זה, ואמר המה מי מריבה וגו' ומריבה זו מצדיקה הכתוב באומרו אשר רבו פירוש שטענו טענה נגד ה' וצדקו בטענת מריבתם, ויקדש בם פירוש עשה ה' דברים להתקדש ביניהם פירוש בישראל במה שאמר למשה לדבר אל הסלע אשר ירצו בני ישראל שבזה יראו כח השליט שהגם שהביאם במדבר לא מקום וגו' ומים אין יוציא להם במאמרו מים מכל מין סלע אשר תהיה לפניהם, ומשה ואהרן לא עשו כן לכן הקפיד ה' עליהם ואמר לכן וגו' ורז"ל אמרו (שם) ויקדש בם במשה ואהרן שגזר עליהם שלא יביאו וגו', וע' פנים לתורה: (אור החיים)

 ספורנו  ויקדש בם. באותם המים עצמם נקדש אחר כך בענין נחל ארנון שהראה אז לישראל שאותם המים היו בלתי טבעיים כמו שהורו אז בשירתם באמרם ומנחליאל במות שהיו המים עולים יותר ממקום מקורם על הפך הראוי למים הטבעיים: (ספורנו)


{יד}   רביעי  וַיִּשְׁלַ֨ח מֹשֶׁ֧ה מַלְאָכִ֛ים מִקָּדֵ֖שׁ אֶל-מֶ֣לֶךְ אֱד֑וֹם כֹּ֤ה אָמַר֙ אָחִ֣יךָ יִשְׂרָאֵ֔ל אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֥ת כָּל-הַתְּלָאָ֖ה אֲשֶׁ֥ר מְצָאָֽתְנוּ:

 אונקלוס  וּשְׁלַח משֶׁה אִזְגַדִין מֵרְקָם לְוַת מַלְכָּא דֶאֱדוֹם כִּדְנַן אֲמַר אָחוּךְ יִשְׂרָאֵל אַתְּ יְדַעְתְּ יָת כָּל עָקְתָא דִי אַשְׁכַּחְתָּנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְשָׁדַר משֶׁה אִזְגַדִין מֵרְקָם לְוַת מַלְכָּא דֶאֱדוֹם לְמֵימָר כִּדְנַן אָמַר אָחוּךְ יִשְרָאֵל אַנְתְּ יַדְעַת יַת כָּל אַנִיקֵי דְאַשְׁכַּחְתָּנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אחיך ישראל. מה ראה להזכיר כאן אחוה, אלא אמר לו אחים אנחנו, בני אברהם שנאמר לו כי גר יהיה זרעך (בראשית טו, יג), ועל שנינו היה אותו החוב לפרעו: אתה ידעת את כל התלאה. לפיכך פירש אביכם מעל אבינו, וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (שם לו, י), מפני השטר חוב המוטל עליהם, (ז) והטילו על יעקב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ר"ל מה שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם כי גר יהיה זרעך והקדוש ברוך הוא הטיל על יעקב ובניו לבדו גזירתו שהיינו עבדים בארץ מצרים נמצא שאנו סבלנו צרות השעבוד בעד עשו אביך ובניו ועל כן ראוי לכם להניח לנו דרך ארצך כדפירש"י בסמוך גבי נעברה נא בארצך וגו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מקדש. שם מקום עיר ואיננו קדש ברנע כי אותו הוא מדבר וכן הכתוב אומר יחיל ה' מדבר קדש התלאה. פירשתיו: (אבן עזרא)

 אור החיים  אחיך ישראל אתה ידעת וגו'. טעם אומרו אחיך, גם אומרו אתה ידעת, לומר כי תלאה זו לא נסבבה ממני אלא מאבותינו ואני ואתה אחים שוים בדבר, ששטר זה של התלאה היה כתוב על אבינו ואחד מן האחים פרעו, ותמצא שאמרו ז"ל (ב"ר פפ"ב) בפסוק וילך אל ארץ וזה לשונם מפני החוב שלא רצה לפרוע חוב אביו עד כאן, ואומרו אתה ידעת פירוש כבר קודם היות לנו התלאה ידעת אותה שנגזרה בין הבתרים, ודבר זה דוקא הוא שידעו, ולזה דקדק לומר אתה, העובדי כוכבים ומזלות היו חושבים כי מקרה הירידה היה להם להיות עבדים ושפלים, ואומרו וירדו אבותינו וגו' פירוש מלבד הגלות עוד נוסף שסבלנו צרה כפולה שהיה הגלות במצרים, על דרך מה שכתבו בתוספות במסכת שבת (י:) במה שאמרו שם בגמרא וזה לשונם לעולם אל ישנה אדם את בנו בין הבנים שבשביל ב' סלעים מילת וכו' נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים עד כאן, והקשו התוספות והלא הגזירה היתה מבין הבתרים, ותרצו שאם לא היה שינוי שעשה יעקב ליוסף היה הגלות במקום אחר בלא כל כך תוקף השעבוד אשר הפליאו למרר חייהם, מעתה היות הגלות במצרים הוא נוסף על הידוע בגזירה, לזה אמר וירדו וגו' פירוש ועוד לנו שהיתה התלאה במקום זה הרע ימים רבים וירעו לנו וגו', ונתכוונו גם כן במאמר זה לומר שהם פרעו שטר חוב ומצד זה זכו בארץ, והודיעום גם כן כי פרעו פרעון גדול בכל כך צער זמן ארוך כאומרו ימים רבים: (אור החיים)

 כלי יקר  כה אמר אחיך ישראל וגו' אתה ידעת את כל התלאה וגו'. כי תלאה זו היתה ראויה להיות חציה שלך לפרוע חוב כי גר יהיה זרעך, ואנחנו סבלנו כל התלאה כולה אפילו חלקך. ורמז במלת התלאה עולה ת' כנגד ת' של גרות, עוד מ' שהיו מטולטלים במדבר, וא' אינו מן המנין. וכשם שאין לך חלק בפריעת החוב כך אין לך חלק בארץ כי דומה כאילו קנינו מידך חלקך וראוי שגם אתה תתן בידינו המקח ותסייע לנו לבא לארץ מהרה. (כלי יקר)


{טו}  וַיֵּֽרְד֤וּ אֲבֹתֵ֨ינוּ֙ מִצְרַ֔יְמָה וַנֵּ֥שֶׁב בְּמִצְרַ֖יִם יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וַיָּרֵ֥עוּ לָ֛נוּ מִצְרַ֖יִם וְלַֽאֲבֹתֵֽינוּ:

 אונקלוס  וּנְחָתוּ אֲבָהָתָנָא לְמִצְרַיִם וִיתֵיבְנָא בְמִצְרַיִם יוֹמִין סַגִיאִין וְאַבְאִישׁוּ לָנָא מִצְרָאֵי וְלַאֲבָהָתָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְחָתוּ אַבְהָתָן לְמִצְרַיִם וִיתֵיבְנָא בְמִצְרַיִם יוֹמִין סַגִיאִין וְאַבְאִישׁוּ לָנָא מִצְרָאֵי וּלְאַבְהָתָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וירעו לנו. סבלנו צרות (ח) רבות: ולאבותינו. מכאן שהאבות מצטערים (ט) בקבר כשפורענות באה על ישראל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) (גור אריה) אף על גב שלשון וירעו לא משמע רק שעשו להם רעה אחת ובמקום אחר כתיב וירעו אותנו ויענונו וגו' לכן פירש שפירוש וירעו הוא כולל צרות רבות ואם כן כולם בכלל: (ט) דאי קאי על אבות שהיו בארץ מצרים היה לו להקדים אבותינו ללנו והכי הל"ל וירעו לאבותינו ולנו ומדכתיב לאבותינו לבסוף משמע דמלתא אחריתא הוא. מהרא"י: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לנו מצרים ולאבותינו. שמתו והטעם שארך זמן רע תם: (אבן עזרא)


{טז}  וַנִּצְעַ֤ק אֶל-יְהֹוָה֙ וַיִּשְׁמַ֣ע קֹלֵ֔נוּ וַיִּשְׁלַ֣ח מַלְאָ֔ךְ וַיֹּֽצִאֵ֖נוּ מִמִּצְרָ֑יִם וְהִנֵּה֙ אֲנַ֣חְנוּ בְקָדֵ֔שׁ עִ֖יר קְצֵ֥ה גְבוּלֶֽךָ:

 אונקלוס  וְצַלֵינָא קֳדָם יְיָ וְקַבִּיל צְלוֹתָנָא וּשְׁלַח מַלְאָכָא וְאַפְקָנָא מִמִצְרָיִם וְהָא אֲנַחְנָא בִּרְקַם קַרְתָּא דְבִסְטַר תְּחוּמָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְצַלִינָא קֳדָם יְיָ וְקַבֵּיל צְלוֹתָנָא וְשָׁדַר חַד מִמַלְאֲכֵי שֵׁירוּתָא וְהַנְפָקָנָא מִמִצְרַיִם וְהָא אֲנַחְנָא בִּרְקַם קַרְתָּא דְמִתְבַּנְיָא בִּסְטַר תְּחוּמָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וישמע קולנו. בברכה שברכנו (י) אבינו הקול קול יעקב (שם כז, כב), שאנו צועקים ונענים: מלאך. זה משה, (כ) מכאן שהנביאים קרוים מלאכים, ואומר ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים (דברי הימים-ב לו, טז): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) מתשובה שהשיב מלך אדום למשה שמעינן דמשה אמר לו כן בברכה כו' מדכתיב בסמוך פן בחרב אצא לקראתך ופירש רש"י מה לו להשיב זה אלא אתם מתגאים וכו' אם כן מוכח שמשה אמר לו זה בברכה כו' (דבק טוב) דאם לא כן כיון שאמר ונצעק אל ה' וגו' הל"ל וישמע ה' וישלח וגו' קולנו למה לי אלא בברכ' וכו': (כ) רצונו לתרץ והא משה הוציאם ועל זה מפרש מכאן וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וישלח מלאך. כמשמעו וכן הכתוב אומר ומלאך פניו הושיעם ורבים פירשוהו על משה כי מצאו ויאמר חגי מלאך ה' ואין זאת דעתי: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויצאנו. חסר יו''ד על ידי י' מכות הוציאנו משה: (בעל הטורים)


{יז}  נַעְבְּרָה-נָּ֣א בְאַרְצֶ֗ךָ לֹ֤א נַֽעֲבֹר֙ בְּשָׂדֶ֣ה וּבְכֶ֔רֶם וְלֹ֥א נִשְׁתֶּ֖ה מֵ֣י בְאֵ֑ר דֶּ֧רֶךְ הַמֶּ֣לֶךְ נֵלֵ֗ךְ לֹ֤א נִטֶּה֙ יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֔אול עַ֥ד אֲשֶֽׁר-נַעֲבֹ֖ר גְּבֻלֶֽךָ:

 אונקלוס  נְעִיבַּר כְּעַן בְּאַרְעָךְ לָא נְעִיבֵּר בַּחֲקַל וּבִכְרָם וְלָא נִשְׁתֵּי מֵי גוֹב בְּאֹרַח מַלְכָּא נֵיזֵיל לָא נִסְטֵּי לְיַמִינָא וְלִשְׂמָאלָא עַד דִנְעִיבַּר תְּחוּמָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  נְעִיבַר כְּדוֹן בְּאַרְעָךְ לָא נְשַׁרְגְנָא בְּתוּלַן וְלָא נְאַנְנַס אֲרִיסַן וְלָא נִבְעוֹל נְשֵׁי גוּבְרִין בְּאוֹרַח מַלְכָּא דְבִשְׁמַיָא נֵיזֵיל וְלָא נִסְטֵי לְיַמִינָא וְלִשְמָאלָא לְהַנְזָקָא בִּשְׁבִילֵי רְשׁוּתָא עַד דִנְעִיבַּר תְּחוּמָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  נעברה נא בארצך. אין לך לעורר על הירושה (ל) של ארץ ישראל, כשם שלא פרעת החוב, עשה לנו עזר מעט לעבור דרך ארצך: ולא נשתה מי באר. מי בורות היה צריך לומר, אלא כך אמר משה אף על פי שיש בידינו מן לאכול (מ) ובאר לשתות, לא נשתה ממנו, אלא נקנה מכם אוכל ומים להנאתכם. מכאן לאכסנאי שאף על פי שיש בידו לאכול יקנה מן החנוני, כדי להנות את אושפיזו (במ"ר יט, טו): דרך המלך נלך וגו'. אנו חוסמים את בהמתנו ולא יטו (נ) לכאן ולכאן לאכול: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) רצונו לתרץ מה צריך משה להזכיר למלך אדום ענין יציאת מצרים וגם כל הענין דכתיב לפניו: (מ) הא דנקט רש"י מן לאכול ולא כתיב בקרא אלא מים דהוקשה לרש"י דאי לא אמר למלך אדום על ענין אכילה מה הנאה הוא להם בזה שיקחו מהם מים דהנאה מועטת היא אלא אף על האכילה אמר משה ליקח מהם והא דנקט הקרא דוקא מים רבותא נקט אף מים רוצין ליקח מהם אף שאין דרך לקנות מים כמו שהיה מקונן ירמיה מימינו בכסף שתינו. מהרא"י: (נ) (נחלת יעקב) דק"ל הא כבר אמרו לא נעבור בשדה ובכרם אלא ודאי דלעיל קאי אהעברה ברגלים וכאן קאי אנטייה לאכול: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בשדה ובכרם. שלא ישחיתו ואפי' מי הבארות שלכם לא נשתה: דרך המלך נלך. אם הדרך שהמלך הולך בה או פירושו הדרך שיצוה המלך שהוא מלך אדום נלך: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  נעברה נא בארצך. ובסיחון אמר אעברה נא. אלא אמר זכור מה שאמר עשו נסעה ונלכה ולכך אמר אחיך ישראל: (בעל הטורים)

 אור החיים  נעברה נא בארצך. ולא אמר נא נעברה, אם נפרשה לשון בקשה נתכוון להסמיך הבקשה לארצו שהיא עיקר השאלה שיהיה המעבר בארצו, ואם נפרשה לשון זמן יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פ' מ"ד) שאחד מג' עכו"ם שנתן ה' לזרעו של אברהם הוא אדום, לזה דקדק משה בשליחות זה ואמר שכל התנאים שהוא מתנה על עצמו לא נטה ימין ושמאל וגו' כל זה אינו אלא בהעברה של עתה, אבל כשיעברו לעתיד לבא כי משה הוא אשר היה מושיע ורב אז לא יקבל עליו כל התנאים אלא להורישם ולהומם ולבוז ביזם דכתיב (עובדי' א') בית יעקב אש וגו' ובית עשו לקש וגו': (אור החיים)

 ספורנו  דרך המלך. באותה הדרך שיצוה המלך שנלך בה כמנהג כל מלך הנותן מעבר לצבא אנשי שלומו לשלוח עמהם מורה בדרך למען לא יזיקו אנשי הצבא או קצתם בעברם ליושבי הארץ: (ספורנו)

 כלי יקר  ולא נשתה מי באר, לרבותא נקט כי מי בורות פשיטא שלא נשתה שהרי יש טורח לחזור ולמלאות אלא אפילו מי באר שהמעין מתגבר מעצמו וזה נהנה וזה לא חסר מ"מ לא נשתה משלך, ואח"כ הוסיפו לומר ונתתי מכרם להנות האושפיזא וכן מתחילה אמרו דרך המלך נלך שהמלך דרכו לילך בו והשיב פן בחרב אצא לקראתך, מאחר שהדרך כבוש למלך כי יפגשך עשו מי נדחה מפני מי והשיב במסילה נעלה. (כלי יקר)


{יח}  וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֱד֔וֹם לֹ֥א תַֽעֲבֹ֖ר בִּ֑י פֶּן-בַּחֶ֖רֶב אֵצֵ֥א לִקְרָאתֶֽךָ:

 אונקלוס  וַאֲמַר לֵיהּ אֱדוֹמָאָה לָא תְעִבַּר בִּתְחוּמִי דִלְמָא בִדְקָטְלִין בְּחַרְבָּא אֶפּוֹק לָקָדָמוּתָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לֵיהּ אֱדוֹמָאָה לָא תְעִיבַּר בִּתְחוּמִי דִלְמָא בִשְׁלִיפֵי חֶרֶב אֵפּוֹק לִקְדָמוּתָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  פן בחרב אצא לקראתך. אתם מתגאים בקול שהורישכם אביכם, ואמרתם (דברים כ, טז) ונצעק אל ה' וישמע קולנו, ואני אצא עליכם במה (ס) שהורישני אבי ועל חרבך תחיה (בראשית כז, מ): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דאם לא כן בחרב למה לי הל"ל פן אצא לקראתך למלחמה: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  פן בחרב אצא לקראתך. והיינו דכתיב אני שלום וכי אדבר המה למלחמה: (בעל הטורים)

 ספורנו  פן בחרב אצא לקראתך. כי המון עם אדום אנשי דמים ובסבה מועטת ממריבה או זולתה שתפול בין אנשי הארץ והעם העובר יתעוררו אנשי הארץ בחרב נגד העוברים: (ספורנו)


{יט}  וַיֹּֽאמְר֨וּ אֵלָ֥יו בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֘ בַּֽמְסִלָּ֣ה נַֽעֲלֶה֒ וְאִם-מֵימֶ֤יךָ נִשְׁתֶּה֙ אֲנִ֣י וּמִקְנַ֔י וְנָֽתַתִּ֖י מִכְרָ֑ם רַ֥ק אֵין-דָבָ֖ר בְּרַגְלַ֥י אֶֽעֱבֹֽרָה:

 אונקלוס  וַאֲמָרוּ לֵיהּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹרַח כְּבִישָׁא נִסַק וְאִם מֵימַךְ נִשְׁתֵּי אֲנָא וּבְעִירַי וְאֶתֵּן דְמֵיהוֹן לְחוֹד לֵית פִּתְגַם דְבִישׁ בְּרַגְלַי אֵעִיבַּר: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמָרוּ לֵיהּ בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּאִסְטַרְטַיָא דְמַלְכָּא נֵיזֵיל אִין מַיִיךְ נִשְׁתֵּי אֲנָא וּבְעִירֵי וְאֵיתֵּן דְמֵי מֵימְהוֹן לְחוֹד לֵית פִּתְגַם דְבִישׁ בִּלְחוֹדִי אֲעִיבַר: (תרגום יונתן)

 רש"י  רק אין דבר. אין שום דבר מזיקך: (רש"י)

 אבן עזרא  במסלה נעלה. מה יזיקכם שנעלה במסלה ואם הוצרכו למים תמכרום לנו וזה טעם מכרם כמו דמיהם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מכרם. ג' במס' ואם מימיך נשתה ונתתי מכרם. ואעיד ביום מכרם ציד. על מכרם בכסף צדיק. בשביל שמכרו בכסף צדיק וצדו את אביהם ביום מכרם בפיהם ואמרו לו חיה רעה אכלתהו על כן ונתתי מכרם והוצרכו לשתות מימיהם בכסף: (בעל הטורים)

 ספורנו  במסלה נעלה. הנה זה אולי יקרה אם נעבור בערים אבל אנחנו נעבור במסלה בלבד ולא תקרה שם סבה שתעורר את עמך בחרב לקראתנו: רק אין דבר ברגלי. אין אתנו שום דבר מובן לחרחר ריב: אעבורה. מאחר שאינך ממאן להניחנו לעבור אלא בשביל זה שאמרת הנה נוכל לעבור שאין לחוש לזה כלל: (ספורנו)


{כ}  וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א תַֽעֲבֹ֑ר וַיֵּצֵ֤א אֱדוֹם֙ לִקְרָאת֔וֹ בְּעַ֥ם כָּבֵ֖ד וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה:

 אונקלוס  וַאֲמַר לָא תְעִבָּר וּנְפַק אֱדוֹמָאָה לָקֳדָמוּתֵיהּ בְּחֵיל רַב וּבִידָא תַקִיפָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לָא תְעִיבַר וּנְפַק אֱדוֹמָאָה לְקַדְמוּתֵיהּ בְחֵיל רַב וּבִידָא תַקִיפְתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י   וביד חזקה. בהבטחת (ע) זקננו והידים ידי עשו (שם כב): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דאם לא כן ביד חזקה למה לי כל עם כבד יש לו יד חזקה: (שפתי חכמים)

 ספורנו  ויצא אדום לקראתו. על הגבול: (ספורנו)


{כא}  וַיְמָאֵ֣ן | אֱד֗וֹם נְתֹן֙ אֶת-יִשְׂרָאֵ֔ל עֲבֹ֖ר בִּגְבֻל֑וֹ וַיֵּ֥ט יִשְׂרָאֵ֖ל מֵֽעָלָֽיו: (פ)

 אונקלוס  וְסָרֵיב אֱדוֹמָאָה לְמִשְׁבַּק יָת יִשְׂרָאֵל לְמֶעֱבַר בִּתְחוּמֵיהּ וּסְטָּא יִשְׂרָאֵל מִלְוָתֵיהּ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְסָרֵיב אֱדוֹמָאָה לְמִשְׁבּוֹק יַת יִשְרָאֵל לִמְעִבַּר בִּתְחוּמֵיהּ וּסְטָא יִשְרָאֵל מִלְוָותֵיהּ דַהֲווֹ מַפְקְדִין מִן קֳדָם מֵימְרָא דִשְׁמַיָא דְלָא לִמְסַדְרָא עִמְהוֹן סִדְרֵי קְרָבָא מְטוֹל דְעַד כְּדוֹן לָא מָטָא זִמְנָא לְמִתְיַהֲבָא נִקְמָתָא דֶאֱדוֹם בִּידֵיהוֹן: (תרגום יונתן)


{כב}   חמישי - במחוברות שלישי  וַיִּסְע֖וּ מִקָּדֵ֑שׁ וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל כָּל-הָֽעֵדָ֖ה הֹ֥ר הָהָֽר:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מֵרְקָם וַאֲתוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל כְּנִשְׁתָּא לְהֹר טוּרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מֵרְקָם וְאָתוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל כָּל כְּנִשְׁתָּא לְטַוְורוֹס אוּמָנוֹס: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל העדה. כולם שלמים ועומדים להכנס לארץ, (פ) שלא היה בהן אחד מאותם שנגזרה גזירה עליהם, שכבר כלו מתי מדבר, ואלו מאותן שכתוב בהן חיים כלכם היום (דברים ד, ד): הר ההר. הר על גבי הר, כתפוח קטן על גבי תפוח גדול, ואף על פי שהענן הולך לפניהם ומשוה את ההרים, שלשה נשארו בהן, הר סיני לתורה, והר נבו לקבורת משה, והר ההר לקבורת אהרן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ואם תאמר ולמה לא מפרש בלשון זה שפירש לעיל על כל העדה ומה צריך לנקוט כולם שלמים ליכנס לארץ וגם זה לא צריך לפרש ואלו מאותן כו' ויש לומר שאל תקשה למה צריך לכתוב כל העדה וללמדך שכל העדה כלם עומדים לחיים שכבר מתו מתי מדבר והא לעיל כתיב כל העדה. ומפרש לומר לך אף בשעה שהיו נכנסים לארץ שהיה זמן מרובה לאחר מיתת אנשי דור המדבר היו כלם שלמים כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם בני ישראל כל העד'. בעבור שיצא אדום להלחם בם הגיד הכתוב שלא נפקד איש מבני ישראל בבואם מעיר אדום אל הר ההר: (אבן עזרא)


{כג}  וַיֹּ֧אמֶר יְהֹוָ֛ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַהֲרֹ֖ן בְּהֹ֣ר הָהָ֑ר עַל-גְּב֥וּל אֶֽרֶץ-אֱד֖וֹם לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן בְּהוֹר טוּרָא עַל תְּחוּם אַרְעָא דֶאֱדוֹם לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה בְּטַוְורוֹס אוּמָנוֹס עַל תְּחוּם אַרְעָא דֶאֱדוֹם לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  על גבול ארץ אדום. מגיד שמפני שנתחברו כאן להתקרב לעשו הרשע, נפרצו מעשיהם וחסרו הצדיק הזה, וכן הנביא אומר ליהושפט, בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך (דברי הימים-ב כ, לז): (רש"י)

 אור החיים  ויאמר ה' וגו' על גבול ארץ אדום וגו'. טעם שהוצרך לומר על גבול וגו', פירוש על סיבת הגעתם לגבול רשעה נסתלק אהרן, שוב בא לידי מדרש אחד (ילקוט כאן) וזה לשונם בהתחברך לרשע וגו' בשביל שנתחברו לאדום חסרו צדיק אחד עד כאן, והם הדברים עצמן שרמזנו במאמר על גבול וגו', ולדרך זה יתבאר אומרו לאמר שיצו ה' למשה לומר לישראל פרט זה שרמז במאמר על גבול שהתחברם לרשע סבב פטירת הצדיק, והגם שכבר נגזרה גזירה זו עליו, אפשר שהיה חי עוד ימים עוד לומר מגלגלין חובה על ידי חייב, ובדרך רמז כיון שאהרן עומד עם משה לגאולה העתידה כאומדם ז"ל (שם) בפסוק וענתה שמה כימי נעוריה שכתבתי למעלה, וגאולה העתידה היא מיד אדום שהיא מלכות ס"מ לזה אמר על גבול ארץ אדום פירוש על סיבת גבולם אשר הגביל ה' קץ לאדום לימסר ביד ישראל לזה שם יאסף אהרן, וגמר אומר אל עמיו לרמוז לעמיו העתידים לרשת ארץ אדום: (אור החיים)


{כד}  יֵֽאָסֵ֤ף אַֽהֲרֹן֙ אֶל-עַמָּ֔יו כִּ֣י לֹ֤א יָבֹא֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עַ֛ל אֲשֶׁר-מְרִיתֶ֥ם אֶת-פִּ֖י לְמֵ֥י מְרִיבָֽה:

 אונקלוס  יִתְכְּנֵשׁ אַהֲרֹן לְעַמֵיהּ אֲרֵי לָא יֵעוֹל לְאַרְעָא דִי יְהָבִית לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל דִי סְרֵיבְתּוּן עַל מֵימְרִי לְמֵי מַצוּתָא: (אונקלוס)

 יונתן  יִתְכְּנֵישׁ אַהֲרן לְעַמֵיהּ אֲרוּם לָא יֵיעוֹל לְאַרְעָא דִיהָבִית לִבְנֵי יִשְרָאֵל מְטוֹל דְסָרֵבְתּוּן עַל מֵימְרִי בְּמֵי מַצוּתָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  יאסף אהרן. כמו ומות כהר שיתקן עצמו למות ויעלה אל ההר: מריתם. פירשתיו: למי מריבה. כמו במי מריבה שם המקום או בעבור מי מריבה: (אבן עזרא)

 אור החיים  על אשר מריתם את פי. לפי דברי המדרש (שם) שכתבתי למעלה שיחד מאמר מריתם פי כנגד אשר אמר להם לשנות פרק אחד על הסלע בחר ה' ליחד פרט זה למיתת אהרן כי הוא שגיון שלם בערך אהרן, שהגם שמשה לא שנה היה לאהרן לשנות הפרק וכשלא שנה הרי המרה את פי ה', אבל על ג' דברים הרשומים בדבריהם לא היה אלא מסכים למעשה משה, שההכאה משה לבדו הכה, והוצאת מים מסלע שלא היו רוצים ישראל גם כן הוא מעשה משה אלא שהסכים אהרן, וכן מאמר המן הסלע הזה הוא דברי משה לבדו, ותמצא שפרט זה של חטא המן הסלע יחדו ה' למשה בשעה שאמר לו (דברים ל"ב) עלה וגו' ומות וגו' על אשר מעלתם וגו' שפירש בה מעל, ולדברי המדרש מאמר זה בא על פרט חטא אומרו המן הסלע שפרט, ודבר זה בפרט אין חלק לאהרן בו כי למה יענש אהרן אם משה אמר דיבור בלתי הגון, בשלמא בענין הסלע ובהכאתה הם דברים שבא שליחות מה' לאהרן על ידי משה ויענש על שינוי אשר יעשה בו מה שאין כן אם משה ידבר דברים לא הגונים אין אהרן נתפס עליו, אלא שכללו ה' עם משה לצד עיקר הדבר ששגגו בו יחד: (אור החיים)


{כה}  קַ֚ח אֶֽת-אַהֲרֹ֔ן וְאֶת-אֶלְעָזָ֖ר בְּנ֑וֹ וְהַ֥עַל אֹתָ֖ם הֹ֥ר הָהָֽר:

 אונקלוס  דְבַר יָת אַהֲרֹן וְיָת אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ וְאַסֵיק יָתְהוֹן לְהֹר טּוּרָא: (אונקלוס)

 יונתן  דְבַר יַת אַהֲרן וְיַת אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ וְאַסֵיק יַתְהוֹן לְטַוְורוֹס אוּמָנוֹס: (תרגום יונתן)

 רש"י  קח את אהרן. בדברי ניחומים, אמור לו, אשריך שתראה כתרך נתון לבנך, מה שאין אני זכאי לכך: (רש"י)

 בעל הטורים  והעל. ב' במסורה עיין מ''ש בפרשת וארא: (בעל הטורים)


{כו}  וְהַפְשֵׁ֤ט אֶֽת-אַהֲרֹן֨ אֶת-בְּגָדָ֔יו וְהִלְבַּשְׁתָּ֖ם אֶת-אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֑וֹ וְאַֽהֲרֹ֥ן יֵֽאָסֵ֖ף וּמֵ֥ת שָֽׁם:

 אונקלוס  וְאַשְׁלַח יָת אַהֲרֹן יָת לְבוּשׁוֹהִי וְתַלְבֵּישִׁנוּן יָת אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ וְאַהֲרֹן יִתְכְּנֵישׁ וִימוּת תַּמָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַשְׁלַח יַת אַהֲרן יַת לְבוּשׁוֹי אִיקַר כְּהוּנְתָּא וְתַלְבִּישׁוּנוּן יַת אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ וְאַהֲרן יִתְכְּנֵישׁ וִימוּת תַּמָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  את בגדיו. את בגדי כהונה גדולה (צ) הלבישהו, (ק) והפשיטם מעליו לתתם על בנו בפניו, אמר לו הכנס למערה (ר) ונכנס, ראה מטה מוצעת ונר דלוק, אמר לו עלה למטה ועלה, פשוט ידיך ופשט, קמוץ פיך וקמץ, עצום עיניך ועצם, מיד חמד משה לאותה מיתה, וזהו שנאמר לו כאשר מת אהרן אחיך (דברים לב, נ), מיתה שנתאוית לה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) רצונו לתרץ דאי בגדיו של חולין מה טעם צוה הקדוש ברוך הוא להלביש את אלעזר לפניו בבגדיו. והרא"ם תירץ על כרחך פירושו בגדי כהונה דאם לא כן איך יהיה אות על זכיותו בכהונה גדולה ואפשר דבכלל דבריו דברי: (ק) אף על פי שאין כתיב כאן שכך צוה השם שאין כתיב אלא והפשט את אהרן וכו' דאם לא כן שמשה הלביש את אהרן תחלה איך ילבש אהרן בגדי כהונה שלא בשעת עבודה והלא היוצא מהר הבית בבגדי כהונה סופג ארבעים אלא על כרחך צריך לומר דמשה הלבישו על פי הדיבור כדי שיפשיטן וילבישן את אלעזר בפני אהרן להראות שבנו זוכה לכהן גדול תחתיו: (ר) משום דק"ל ולמה לא הפשיט אהרן את בגדיו וילבישם אלעזר את עצמו כי זה נראה שהוא גנאי למשה שיהא משרת להם ומתרץ אמר לו וכו' וכי לא סגי בלא דיבורו של משה אלא להורות מצות גמילות חסדים של מתים שהרי משה בעצמו היה מתעסק בכל עסקי מיתת אהרן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והפשט. והלבשתם. יוצאים לשנים פעולים: וטעם ואהרן יאסף. כי בעת שתפשוט בגדיו מיד ימות: ויאסף אהרן אל עמיו. פירשתיו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  והלבשתם. ב' במסורה והלבשתם את אלעזר והלבשתם כתנות דאיכא מאן דאמר כהן גדול בן כהן גדול טעון משיחה כשם דוהלבשתם כתנות דהתם היתה במשיחה אף והלבשתם דהכא הי' במשיחה: (בעל הטורים)

 אור החיים  והפשט את אהרז את בגדיו. אמר את אהרן את בגדיו שנראה שהם ב' הפשטות, הגם שאין זה צחות לשון עם כל זה אפשר שנתכוון לומר לו שהבגדים שיפשיט יהיו בגדי כהונה לא בגדי עצמו, לזה אמר הפשט את אהרן לגופה וחזר והתנה שההפשטה הוא את בגדיו המיוחדים לו לאהרן שהם בגדי כהונה ועליהם הוא אומר והלבשתם את אלעזר, וזה לא היה נשמע אם היה אומר והפשט אהרן את בגדיו שאז אין כאן יתור לדרוש ממנו אלא הדברים כפשטן, וכאלו אמר והפשט אהרן מבגדיו, ומאמר את בגדיו הוא גזירת והפשט, מה שאין כן אומרו והפשט את אהרן מאמר את אהרן הוא גזירת והפשט ונשאר מאמר את בגדיו מיותר לדרשה:

עוד נתכוון לומר על זה הדרך הפשט את אהרן והפשטה זו אינה אלא מבגדיו והוא אומרו את בגדיו, אבל יש לו מלבוש אחר תיכף ומיד, והוא מאמרם ז"ל (ילקוט כאן) וזה לשונם היה אהרן מתפשט ומתלבש בענני כבוד, ומעתה לא נשאר אהרן מופשט מהמלבוש אפילו בעת שהיה מפשיטו משה לא היה נפשט אלא מבגדיו והיה מלביש הענן כל חלק וחלק הנפשט ממנו: (אור החיים)

 ספורנו  והפשט את אהרן את בגדיו. אותם בגדים הראוים לכהן גדול יותר על כהן הדיוט: והלבשתם את אלעזר. שהיה לבוש בגדי כהן הדיוט ובכן נשאר אהרן בד' בגדי כהן הדיוט לבוש הבדים כמו שהיה ענינו בהכנס לפני ולפנים וכענין הראות מלאכי אלהים לעבדיו: (ספורנו)


{כז}  וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה יְהֹוָ֑ה וַֽיַּעֲלוּ֙ אֶל-הֹ֣ר הָהָ֔ר לְעֵינֵ֖י כָּל-הָֽעֵדָֽה:

 אונקלוס  וַעֲבַד משֶׁה כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ וּסְלִיקוּ לְהֹר טוּרָא לְעֵינֵי כָּל כְּנִשְׁתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְעָבַד משֶׁה הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יָתֵיהּ וּסְלִיקוּ לְטַוְורוֹס אוּמָנוֹס כַּד חָמָן כָּל כְּנִשְׁתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויעש משה. אף על פי שהדבר קשה לו (ש) לא עכב (במ"ר יט, יט): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) דאם לא כן ויעש משה למה לי וכי תעלה על דעתך שעבר על שליחותו של מקום. כתב הרא"ם ולא ידעתי למה לא דרשו על מה שכתב בפרשת קרח ויעש משה כאשר צוה ה' אותו כן עשה ואפשר שלא דרשו בו משום שיש לומר שעשה זה בשמחה משום טובתו שלא יבואו בני ישראל לחלוק עוד על שררת שבט לוי ומפני שאהבת שררות שבטו מעורבת בעשיית מצוה זו אף שעשה גם כן מצות השם יתברך לא רצו לדרוש בו כלום ודו"ק נראה לי: (שפתי חכמים)


{כח}  וַיַּפְשֵׁט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶֽת-אַהֲרֹ֜ן אֶת-בְּגָדָ֗יו וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֶת-אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֔וֹ וַיָּ֧מָת אַֽהֲרֹ֛ן שָׁ֖ם בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַיֵּ֧רֶד מֹשֶׁ֛ה וְאֶלְעָזָ֖ר מִן-הָהָֽר:

 אונקלוס  וְאַשְׁלַח משֶׁה יָת אַהֲרֹן יָת לְבוּשׁוֹהִי וְאַלְבִּישׁ יָתְהוֹן יָת אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ וּמִית אַהֲרֹן תַּמָן בְּרֵישׁ טוּרָא וּנְחַת משֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן טוּרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַשְׁלַח משֶׁה יַת אַהֲרן יַת לְבוּשׁוֹי אִיקַר כְּהוּנְתָּא וְאַלְבֵּישׁ יַת אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ וּמִית אַהֲרן תַּמָן בְּרֵישׁ טַוְוָרא וּנְחַת משֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן טַוְורָא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  וימת אהרן שם. בגי' מלמד כי מת בנשיקה: (בעל הטורים)


{כט}  וַיִּרְאוּ֙ כָּל-הָ֣עֵדָ֔ה כִּ֥י גָוַ֖ע אַֽהֲרֹ֑ן וַיִּבְכּ֚וּ אֶֽת-אַהֲרֹן֙ שְׁלֹשִׁ֣ים י֔וֹם כֹּ֖ל בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל: (ס)

 אונקלוס  וַחֲזוֹ כָּל כְּנִשְׁתָּא אֲרֵי מִית אַהֲרֹן וּבְכוֹ יָת אַהֲרֹן תְּלָתִין יוֹמִין כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְכֵיוַן דְנַח נַפְשֵׁיהּ דְאַהֲרן אִסְתַּלָקוּ עֲנָנָא יְקָרָא בְּחַד לְיַרְחָא דְאָב וְחָמוּן כָּל כְּנִשְׁתָּא דְאָתָא משֶׁה נָחִית מִן טַוְורָא מָנוֹי בְּזִיעִין וַהֲוָה בָּכֵי וַאֲמַר וַוי לִי עֲלָךְ אַהֲרן אָחִי עַמוּד צְלוֹתְהוֹן דְיִשְרָאֵל אוּף הִינוּן בָּכוֹן יַת אַהֲרן תְּלָתִין יוֹמִין גוּבְרַיָא וּנְשַׁיָא דְיִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויראו כל העדה וגו'. כשראו משה ואלעזר יורדים (ת) ואהרן לא ירד, אמרו היכן הוא אהרן, אמר להם מת, אמרו, אפשר מי שעמד כנגד המלאך ועצר את המגפה ישלוט בו מלאך המות, מיד בקש משה רחמים והראוהו מלאכי השרת להם מוטל במטה, ראו והאמינו: כל בית ישראל. האנשים והנשים, (א) לפי שהיה אהרן רודף שלום, ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו: כי גוע. אומר אני, שהמתרגם דהא מית, טועה הוא, אלא אם כן מתרגם ויראו ואתחזיאו, שלא אמרו רבותינו ז"ל כי זה משמש בלשון דהא אלא על מדרש שנסתלקו ענני כבוד, וכדאמר רבי אבהו (ראש השנה ג.), דאמר רבי אבהו אל תקרי ויראו אלא וייראו, ועל לשון זה נופל לשון דהא, לפי שהוא נתינת טעם למה שלמעלה הימנו, למה ויראו לפי שהרי מת אהרן, אבל על תרגום וחזו כל כנישתא אין לשון דהא נופל, אלא לשון אשר, שהוא מגזרת שמוש אי, שמצינו אם משמש בלשון אשר, כמו ואם מדוע לא תקצר רוחי (איוב כא, ד), והרבה מפורשים מזה הלשון אם חרוצים ימיו (שם יד, ה): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) רצונו לתרץ והרי לא ראו מיתה של אהרן רק משה ואלעזר והל"ל וישמעו והלא מפי משה ואלעזר שמעו ומפרש כשראו כו' והראוהו מלאכי השרת וזהו שכתב ויראו כל העדה: (א) רצה לומר למה כתיב במיתת משה רבינו עליו השלום ויבכו בני ישראל והכא גבי אהרן כל בית ישראל. ומפרש דכאן אף הנשים בכו ולמה לפי שהיה כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויראו כל העדה. כאשר ראו זה המאורע שאירע בכו שלשים יום: ומלת גויעה. פירשתיו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויראו. בגימטריא בעננים: (בעל הטורים)

במדבר פרק-כא

{א}  וַיִּשְׁמַ֞ע הַכְּנַֽעֲנִ֤י מֶֽלֶךְ-עֲרָד֙ יֹשֵׁ֣ב הַנֶּ֔גֶב כִּ֚י בָּ֣א יִשְׂרָאֵ֔ל דֶּ֖רֶךְ הָֽאֲתָרִ֑ים וַיִּלָּ֨חֶם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיִ֥שְׁבְּ | מִמֶּ֖נּוּ שֶֽׁבִי:

 אונקלוס  וּשְׁמַע כְּנַעֲנָאָה מַלְכָּא דַעֲרָד יָתֵיב דָרוֹמָא אֲרֵי אֲתָא יִשְׂרָאֵל אֹרַח מְאַלְלַיָא וְאַגַח קְרָבָא בְּיִשְׂרָאֵל וּשְׁבָא מִנֵיהּ שִׁבְיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּשְׁמַע עֲמָלֵק דַהֲוָה שָׁרֵי בְּאַרַע דָרוֹמָא וְאָתָא וְאִשְׁתַּנֵי וּמָלַךְ בַּעֲרַד אֲרוּם נַח נַפְשֵׁיהּ דְאַהֲרן וְאִסְתַּלֵק עֲמוּדָא דַעֲנָנָא דַהֲוָה מַדְבַּר בִּזְכוּתֵיהּ קֳדָם עַמָא בֵּית דְיִשְרָאֵל וַאֲרוּם אָתֵי יִשְרָאֵל אוֹרַח אַלָלַיָא אֲתַר דְמָרְדוּ בְּמָארֵי עַלְמָא דְכַד תָּבוּ אַלָלַיָא הֲווֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל שַׁרְיָין בִּרְקַם וַהֲדָרוּ לְבַּתְרֵיהוֹן מִן רְקַם עַד מוֹסֵרוֹת שִׁית מַשׁוֹרְיַין אַרְבְּעִין שְׁנִין נְטָלוּ מִן מוֹסֵרוֹת וְתָבוּ לִרְקַם אוֹרַח מְאַלְלַיָא וְאָתוּ לְטַוְורוֹס אוּמָנוֹס וּמִית אַהֲרן תַּמָן הָא בְכֵן אָתָא וַאֲגַח קְרָבָא בְּיִשְרָאֵל וְשָׁבָא מִנְהוֹן שִׁבְיָא רַבָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וישמע הכנעני. שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד (ב) כו' כדאיתא בראש השנה (ג.), ועמלק מעולם רצועה מרדות לישראל, מזומן בכל עת לפורענות: יושב הנגב. זה עמלק, (ג) שנאמר עמלק יושב בארץ הנגב (במדבר יג, כט), ושנה את לשונו לדבר בלשון כנען, כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב"ה לתת כנענים בידם, והם אינן כנענים, ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען, אמרו נתפלל סתם, שנאמר אם נתון תתן את העם הזה בידי: דרך האתרים. דרך הנגב שהלכו בה מרגלים, שנאמר ויעלו בנגב (שם כב). דבר אחר, דרך האתרים, דרך התייר הגדול (ד) הנוסע לפניהם, שנאמר דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה (שם י, לג): וישב ממנו שבי. אינה אלא (ה) שפחה אחת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) ואם תאמר מנליה לרש"י דלמא כפשוטו כדכתיב אחריו כי בא ישראל וגו'. ויש לומר דקשה לרש"י למה לי וישמע דלא הל"ל אלא ויבא ישראל דרך האתרים ויבא הכנעני וילחם וגו' כמו ויבא עמלק וילחם בישראל וכמו ויצא לקראת ישראל המדברה ויבא יהצה וילחם בישראל וכן גבי עוג ויצא לקראת ישראל וגו' למלחמה אדרעי אלא שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד ועוד יש לומר דהוכחתו מדכתיב בפרשת ואלה מסעי וישמע הכנעני וגו' אחר מיתת אהרן והתם על כרחך לא שמע אלא שמת אהרן ונסתלקה השכינה מישראל והתם פירש"י כאן למדך כו' לשון מכאן למדך משמע שפירש דראייתו משם ושם אפרש בס"ד. והרא"ם פירש מדכתיב ויראו כל העדה וגו' ואמר ר' אבהו קרי ויראו בציר"י תחת היו"ד וכדריש לקיש דאמר האי כי נתינת טעם לדבר שלפניו הוא נתגלו העדה לפי שגוע אהרן: (ג) מפרש דאל תקשי אם כן סתרי קראי אהדדי דכתיב וישמע הכנעני ואחר כך כתיב יושב הנגב היינו עמלק לכן פירש שינה כו': (ד) פירוש והוא הארון כלומר כיון שראו שנסתלקו ענני כבוד ולא היה להם כי אם ארון הקודש שנוסע לפניהם משום הכי בא להלחם מה שלא עשה קודם לכן הרא"ם. והוצרך לטעם של דבר אחר כי לטעם הראשון קשה למה כתוב דרך האתרים וכי המרגלים כבשו אותו דרך והלא דרך כבושה היא לכל עוברים ושבים לכן פירש דבר אחר וכו' וכמו שפירש הרא"ם כי בסבת שלא הלך לפניהם אלא הארון ונסתלקו ענני כבוד בא להלחם ולטעם של דבר אחר קשה למה כתיב האתרים לשון רבים כיון דלא קאי אלא על הארון הקודש לכן פירש גם טעם ראשון: (ה) הוצרכו רבותינו זכרונם לברכה לפרש כן משום דסבירא להו אין ישראל מנוצחים אלא בעת קלקולם לפני השם יתברך וכאן לא מצאו שום קלקול לכן אמרו שהשבי ששבו פה אינו אלא השבי ששבו ישראל מהם ואין לומר מנליה אחת דלמא שתים יש לומר דמלשון שבי משמע שאינה אלא אחת ואם תאמר מנא ליה לרש"י דשפחה היתה ויש לומר דמלשון שבי משמע שפחה כדכתיב בפרשת בא מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה וגו' כך כתיב בהתראה ובסוף כשלקה כתיב עד בכור השבי אלא צריך לפרש דשבי היינו בכור השפחה אף שבי דכתיב הכא מיירי בשפחה דאם לא כן וישב ממנו אנשים או נשים או טף מיבעי ליה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וישמע הכנעני מלך ערד. אמרו הקדמונים שהוא סיחון ונקרא הכנעני כי כל אמורי כנעני ורבים אמרו כי זאת הפרשה יהושע כתבה והראיה מלך ערד אחד ומצאו שבני יהודה קראו שם המקום חרמה ולא אמרו כלום כי אותו המקום יקרא בתחלה צפת וזה מלך ערד והאמת שני מקומות ורבים במקרא כמו הם ומלך ערד על פשוטו הוא מעבר לירדן מזרחה ונסמכה זאת הפרשה למות אהרן כי הכתוב ספר מה שאירע בהר ההר קודם נסעם משם והעד וישמע הכנעני מלך ערד ואחריו ויסעו מהר ההר ואם תבקש מה שמע הנה מפורש: כי בא ישראל דרך האתרים. האתרים י''א כי האל''ף נוסף והטעם התרים את הארץ וכן אל''ף אזרועך: (אבן עזרא)

 אור החיים  וילחם בישראל. טעם אומרו בישראל ולא אמר עם ישראל וכמו שאמר בפרשת בשלח ויבא עמלק וילחם עם ישראל, נתכוון לומר כי הם היו סיבה למלחמה זו לצד חטאם, גם מה שאמר בסמוך וישב ממנו שבי פירוש ממנו היה הסובב לשבות שביו, והחטא הוא שהם היו סיבה להעדר הצדיק מחמת מי מריבה דכתיב (תהלים ק"ו) ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם, ולא למשה בלבד אלא גם לאהרן כמובן מהענין אלא שמזכיר משה שהוא העיקר:

וישב ממנו שבי וגו'. יש להעיר למה לא חרדו ישראל בראותם שעם אחד לקח מישראל שבי ויאמרו אם עם אחד עשה בהם פרץ מה יעשו בכניסתם לארץ, וכמו שמצינו שנתרגש יהושע כשהכו אנשי העי גבור אחד מישראל כאמור שם (יהושע ז'), והגם כי אחר כך נתעצמו בתפלה ונתנו ה' בידם, סוף כל סוף לא מצינו שנתרגשו מקודם, ונראה על פי דבריהם (במד"ר כאן) שאמרו שעם זה עמלק היה, והגם שהכתוב קראו כנעני הוא לצד שבא במלבוש כנעני, ולזה כשהתפללו ישראל שיתנהו בידם לא אמרו תתן את הכנעני הזה, מעתה לצד שלא היה מז' אומות שנתן להם ה' לא נתרגשו בראותו נוצח במלחמה שהרי אין להם ממנו כלום, עוד נראה שלא נתרגשו אלא אז כשנכנסו לארץ שהגיע זמן ששלם עון האמורי מה שאין כן קודם שנכנסו לארץ שאפשר שעדיין לא שלם עונו כדי שיתנהו ביד ישראל, ורז"ל דרשו בזה הרבה דרשות: (אור החיים)

 ספורנו  וישב ממנו. ולא המית איש: (ספורנו)


{ב}  וַיִּדַּ֨ר יִשְׂרָאֵ֥ל נֶ֛דֶר לַֽיהֹוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אִם-נָתֹ֨ן תִּתֵּ֜ן אֶת-הָעָ֤ם הַזֶּה֙ בְּיָדִ֔י וְהַֽחֲרַמְתִּ֖י אֶת-עָֽרֵיהֶֽם:

 אונקלוס  וְקַיֵים יִשְׂרָאֵל קְיָים קֳדָם יְיָ וַאֲמַר אִם מִמְסַר תִּמְסַר יָת עַמָא הָדֵין בִּידִי וַאֲגַמַר יָת קִרְוֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְקַיֵים יִשְרָאֵל קְיַים קֳדָם יְיָ וַאֲמַר אִין מִמְסַר תִּמְסַר יַת עַמָא הָדֵין בִּידִי וְאִגְמַר יַת קִירְוֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והחרמתי. אקדיש (ו) שללם לגבוה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דאי כמשמעו מה נדר הוא זה להחרים עריהם דהא סתם נדר לה' נאמר על הקדש אלא אקדיש וכו' ולשון חרם הוא. ומפרש עוד לפירוש זה דויחרם היינו חרם גבוה היאך שייך לומר על בני אדם חרם כדכתיב אתהם ואת עריהם ומפרש כשקאי על בני אדם משמש לשון הריגה וכשקאי על עריהם משמש חרם גבוה: (שפתי חכמים)

 אור החיים  אם נתן תתן כפל לומר נתן תתן, לצד שלא היו יודעים איזה עם הוא לזה אמרו אם נתון פירוש אם הוא בכלל הז' אומות הנתונים מה טוב ואם לאו תתן, ורז"ל אמרו (מדרש לקח טוב כאן) נתון הכנעני תתן השביה: (אור החיים)


{ג}  וַיִּשְׁמַ֨ע יְהֹוָ֜ה בְּק֣וֹל יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתֵּן֙ אֶת-הַֽכְּנַעֲנִ֔י וַיַּֽחֲרֵ֥ם אֶתְהֶ֖ם וְאֶת-עָֽרֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א שֵׁם-הַמָּק֖וֹם חָרְמָֽה: (פ)

 אונקלוס  וְקַבֵּיל יְיָ צְלוֹתֵיהּ דְיִשְׂרָאֵל וּמְסַר יָת כְּנַעֲנָאָה וְגַמַר יָתְהוֹן וְיָת קִרְוֵיהוֹן וּקְרָא שְׁמָא דְאַתְרָא חָרְמָה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְקַבֵּיל יְיָ צְלוֹתֵיהּ דְיִשְרָאֵל וּמְסַר יַת כְּנַעֲנָאָה וּגְמַר יַתְהוֹן וְיַת קִירְוֵויהוֹן וּקְרָא שְׁמָא דְאַתְרָא חָרְמָה: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויחרם אתהם. בהריגה: ואת עריהם. חרמי גבוה: (רש"י)

 ספורנו  ויחרם אתהם ואת עריהם. נדרו אז לעשותם חרם בהכנסם לארץ וכן עשו כמבואר בתחלת ספר שופטים: (ספורנו)


{ד}  וַיִּסְע֞וּ מֵהֹ֤ר הָהָר֙ דֶּ֣רֶךְ יַם-ס֔וּף לִסְבֹּ֖ב אֶת-אֶ֣רֶץ אֱד֑וֹם וַתִּקְצַ֥ר נֶֽפֶשׁ-הָעָ֖ם בַּדָּֽרֶךְ:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מֵהֹר טוּרָא אֹרַח יַמָא דְסוּף לְאַקָפָא יָת אַרְעָא דֶאֱדוֹם וַעֲקַת נַפְשָׁא דְעַמָא בְּאוֹרְחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מִטַוְורוֹס אוּמָנוֹס מַהֲלַךְ יַמָא דְסוּף לְאַחֲזָרָא יַת אַרְעָא דֶאֱדוֹם וּקְנָטַת נַפְשָׁא דְעַמָא בְּאָרְחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  דרך ים סוף. כיון שמת אהרן ובאה עליהם מלחמה זו, (ז) חזרו לאחוריהם דרך ים סוף, הוא הדרך שחזרו להם כשנגזרה עליהם גזירת מרגלים, שנאמר וסעו המדברה דרך ים סוף (דברים א, מ), וכאן חזרו לאחוריהם (עיין פרשת פנחס) שבע מסעות, שנאמר ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן (שם י, ו), וכי במוסרה מת והלא בהר ההר מת, אלא שם חזרו והתאבלו עליו והספידוהו (ח) כאילו הוא בפניהם. צא ובדוק במסעות, ותמצאם שבע מסעות מן מוסרה עד הר ההר: לסבב את ארץ אדום. שלא נתנם לעבור בארצו: ותקצר נפש העם בדרך. בטורח הדרך, שהוקשה להם, אמרו, עכשיו היינו קרובים להכנס לארץ ואנו חוזרים לאחורינו, כך חזרו אבותינו ונשתהו שלשים ושמנה שנה עד היום, לפיכך קצרה נפשם בעינוי הדרך, ובלשון לע"ז אנקרודלו"ר. ולא יתכן לומר ותקצר נפש העם בדרך בהיותם בדרך, ולא פירש בו במה קצרה, שכל מקום שתמצא קצור נפש במקרא, מפורש שם במה קצרה, כגון ותקצר נפשי בהם (זכריה יא, ח), וכגון ותקצר נפשו בעמל ישראל (שופטים י, טז). וכל דבר הקשה על אדם נופל בו לשון קצור נפש, כאדם שהטורח בא עליו, ואין דעתו רחבה לקבל אותו הדבר, ואין לו מקום בתוך לבו לגור שם אותו הצער, ובדבר המטריח נופל לשון גודל, שגדול הוא וכבד על האדם, כגון וגם נפשם בחלה בי (זכריה יא, ח), גדלה עלי, ויגאה כשחל תצודני (איוב י, טז), כללו של פירושו, כל לשון קצור נפש בדבר, לשון שאין יכול לסובלו הוא, שאין הדעת סובלתו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ר"ל מה דכתיב ויסעו מהר ההר דרך ים סוף וגו' הא קודם שבאו להר ההר היו סובבין ארץ אדום כדכתיב לעיל וימאן אדום וגו' נמצא שכבר חזרו לאחוריהם ולמה אמר איך שעכשיו חזרו לאחוריהם ומפרש כיון שמת כו': (ח) ואם תאמר למה הספידוהו במוסרה ויש לומר בפרשת פנחס ובפרשת עקב מפרש רש"י למה הספידוהו במוסרה וזה תוכן דבריו לפי שכאשר חזרו למוסרה היו רודפין בני לוי אחריהם עד מוסרה והרגו כמה משפחות כדפירש"י בפרשת פנחס והספידו אז על אהרן משום דמחמת שמת אהרן נסתלקו ענני כבוד מעליהם לכן שמעו ובאו הכנענים עליהם למלחמה ומשום הכי חזרו לאחוריהם למוסרה ומחמת שחזרו נהרגו כמה משפחות לכך הספידוהו באותו פעם כיון שעל ידי מיתתו בא להם כל זה כדפי' ומה שפירש"י הכא שבע מסעות חזרו לאחוריהם ובפרשת פנחס פירש שמונה מסעות חזרו לאחוריהם מפורש במקום אחר דהיינו לבד מאותו מסע אחרונה הוא שבע מסעות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לסבוב את ארץ אדום. צלמונה ופונון כי כן כתוב: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ותקצר נפש העם. מלמד שראו כל הצרות שיבאו עליהם בגלות אדום ואיך ימשך הגלות: ותקצר. ד' במסרה ותקצר נפש העם ותקצר נפשו בעמל ישראל ותקצר נפשו למות ותקצר נפשי בהם כיון שבאו לגבול אדום ותקצר נפש העם וידברו בה' ובמשה וקצרה נפשו בעמל ישראל שחטאו ותקצר נפשו למות שמת אהרן בגבול אדום וכן תקצר נפשי בהם דרישא דקרא ואכחיד ג' הרועים בירח אחד שדרשו אותו על אהרן ומרים ומשה שמתו שלשתן בחדש אחד: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  ויסעו מהר ההר לסבוב את ארץ אדום וגו'. וכתיב ותקצר נפש העם כיון שראו שחזרו לאחוריהם אל הדרך המדבר היה קשה בעיניהם כמות כי היו סבורין ליכנס מיד לארץ ישראל ולאכול מתבואת הארץ ועכשיו חוזרין למקום שאין מים ומזון מצויין שם. וכי תימא מה קפידא יש כאן הרי היה להם מן לכך כתיב ונפשנו קצה בלחם הקלקל אינו דומה רואה וטועם לטועם בלא ראיה שלפי שאינו רואה ממשות הדבר שאינו (שהוא) טועם ואינו נחשב בעיניו לכלום אי נמי שלא היו טועמין הטעם הטוב ההוא עד שהיו טורחין בו וטחנו בריחים או דכו במדוכה וכן משמע קרא דפרשת בהעלותך דכתיב ביה והיה טעמו כטעם לשד השמן: (דעת זקנים)


{ה}  וַיְדַבֵּ֣ר הָעָ֗ם בֵּֽאלֹהִים֘ וּבְמֹשֶׁה֒ לָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֨נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לָמ֖וּת בַּמִּדְבָּ֑ר כִּ֣י אֵ֥ין לֶ֨חֶם֙ וְאֵ֣ין מַ֔יִם וְנַפְשֵׁ֣נוּ קָ֔צָה בַּלֶּ֖חֶם הַקְּלֹקֵֽל:

 אונקלוס  וְאִתְרַעַם עַמָא בְּמֵימְרָא דַיְיָ וְעִם משֶׁה נְצוֹ לְמָא אַסֵקְתּוּנָא מִמִצְרַיִם לִמְמָת בְּמַדְבְּרָא אֲרֵי לֵית לַחְמָא וְלֵית מַיָא וְנַפְשָׁנָא עָקַת בְּמַנָא הָדֵין דְמֵיכְלֵיהּ קָלֵיל: (אונקלוס)

 יונתן  וְהִרְהֲרוּ עַמָא בִּלְבָבֵיהוֹן וְאִשְׁתָּעִיאוּ עַל מֵימְרָא דַיְיָ וּבְמשֶׁה נָצוּ לְמָא אַסֵיקְתָּנָא מִמִצְרַיִם לִמְמַת בְּמַדְבְּרָא אֲרוּם לֵית לַחֲמָא וְלֵית מַיָא וְנַפְשָׁתָנָא קַנְטַת בְּמַנָא הָדֵין דִמְזוֹנֵיהּ קָלִיל: (תרגום יונתן)

 רש"י  באלהים ובמשה. השוו עבד לקונו (במ"ר יט, כא): למה העליתנו. שניהם שוים: ונפשנו קצה. אף זה לשון קצור נפש ומאוס: בלחם הקלוקל. לפי שהמן נבלע באיברים קראהו קלוקל, אמרו, עתיד המן הזה שיתפח (ט) במעינו, (י) כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא (ע"ז ה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) מה שפירש שיתפח מדכתיב הקלוקל בחול"ם משמע לשון קלקול ממש היינו שיתפח במעיו. ומה שפירש נבלע באיברים ר"ל מדכתיב קלקל חסר היינו לשון קל שלא היה צריך לעכלו (נחלת יעקב) זה לשון רש"י (בעבודה זרה דף ה) בלחם הקלוקל הוא המן ומפני שהיה נבלע בכל איבריהם ואינן יוצאין לחוץ קראוהו קלקל וכו' עד כאן לשונו שמע מינה שהוא מלשון קלות עד דרך ירקרק אדמדם ונעלמה מעיני הרא"ם: (י) ואם תאמר והלא כתיב ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וגו' שמע מינה שהיה להם יציאה ויש לומר ממה שקונים מן התגרים היו מוציאים. מצאתי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הקלקל. כמו קל הקל והמלה כפולה ורבים כמו הם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  קלקל. בגימ' זה רמ''ח, שנבלע ברמ''ח אברים: (בעל הטורים)

 אור החיים  וידבר העם באלהים ובמשה. הגם שיודעים שכל הנהגתם היא על פי ה' ואין משה עושה דבר מדעתו, אף על פי כן התרעמו עליו שהסכים על דעת קונו ולא הפיל תחינתו לפניו להביאם דרך נכון למועדי רגל, ונראה כי דבריהם כאן לא היו לעשות גזירה עליהם כדרך שאמרו במרגלים (יד ג') למה ה' וגו' נתנה ראש ונשובה מצרימה אלא כמי שמתרעם על חבירו אשר לא טוב עשה, וזה יקרא מדברי לשון הרע, ולזה שלח ה' בהם נחשים מדה כנגד מדה כאומרם ז"ל (תענית ח.) שאלו לנחש וכו':

ונפשנו קצה וגו'. אולי שהרגישו לצד הסיבוב של ארץ אדום וקצרה נפשם בדרך חשבו כי זה נסבב לצד היות מזונם מהמן ולא מהלחם, והטעם כי מטבע הולכי דרכים לאכול דבר שהוא קצת קשה להתעכל כי באמצעות ההליכה ממהר להתעכל וכל שנתעכל צריכין למזון פעם אחרת ולזה כשהם אוכלים לחם הם מתחזקים והולכים בכח מה שאין כן באכילת המן שהוא דבר רוחני ותכף מתעכל וזה יסובב שיהיה להם טורח הדרך כי הבטן ריקנית, ולזה הקדים הכתוב ואמר לסבוב את ארץ אדום וגו' וזה סיבה להרגשת העם שדברו ואמרו אין לחם וגו', ונפשנו קצה בלחם הקלוקל פירוש שמתקלקל תכף ומיד ואינו שוהה להתעכל, ורז"ל אמרו (במד"ר כאן) כי המדברים היו שיורי העם שנגזרה עליהם גזירה למות במדבר שלא היה להם נחת רוח במדבר והיו קצים בחייהם מה שאין כן הנכנסים שהיה להם נחת רוח במדבר: (אור החיים)

 כלי יקר  וידבר העם באלהים ובמשה וגו'. נראה שלא על המן לבדו קראו תגר כ"א גם על המים שהרי אמרו אין לחם ואין מים, כי הלחם והמים היו שניהם רוחניים וקלים וכל הדברים הקלים טובים לבעלי המנוחה ולא להולכי דרכים כי מאכל כבד טוב להתעכל לבעלי היגיעה לפיכך כאשר קצרה נפש העם בריבוי הדרך, אמרו לפי טורח הדרך אין לחם ואין מים כי שניהם נראין כאלו אינם והיו כלא היו ונפשנו קצה בלחם הקלוקל קל קל שניהם קלים כאמור. וכנגד שתפלו על המאכל שולחו בהם נחשים שנאמר בו (ישעיה סה.כה) ונחש עפר לחמו, וכנגד שתפלו על המים שולחו בהם השרפים כי אין מים לכבות האש.

ובתולדות יצחק כתב לפי שדברו באלהים ובמשה, אמר הקב"ה חלקי שרי ומחול אך עשה לך שרף כנגד מה שעשו לך, ומשה אמר בהיפך חלקי מחול אבל חלק גבוה מי יתיר לפיכך ויעש נחש נחושת ושורש דבר זה נמצא גם בילקוט פר' שמות. פירוש לפירושו כי לשון הרע שורף ומזיק לאדם כי חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים (תהלים קכ.ד) ע"כ בא השרף כנגד מה שדברו במשה, אבל כלפי מעלה מה יתן לך ומה יוסיף לשון רמיה (שם קכ.ג) ע"כ שולחו בהם הנחשים לפי שתפסו אומנות נחש הקדמוני שספר לה"ר בבוראו כי הלשון נופל על הלשון כי הנחש שחטא בלשון נופל על בעלי הלשון. והביט אל נחש הנחושת וחי, שיראה מה שקרה לנחש הקדמוני ואז לא ישוב לכסלה. (כלי יקר)


{ו}  וַיְשַׁלַּ֨ח יְהֹוָ֜ה בָּעָ֗ם אֵ֚ת הַנְּחָשִׁ֣ים הַשְּׂרָפִ֔ים וַֽיְנַשְּׁכ֖וּ אֶת-הָעָ֑ם וַיָּ֥מָת עַם-רָ֖ב מִיִּשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וְגָרֵי יְיָ בְּעַמָא יָת חִיוַן קָלָן וּנְכִיתוּ יָת עַמָא וּמִית עַם סַגִי מִיִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרַת קָלָא נַפְלַת מִן שְׁמֵי מְרוֹמָא וְכֵן אָמְרַת אִיתוּן חָמוּן כָּל בְּנֵי נְשָׁא כָּל טַבְיָין דַעֲבָדִית לְעַמָא אַסֵיקִית יַתְהוֹן פְּרִיקִין מִמִצְרַיִם אָחֵיתִית לְהוֹן מַנָא מִן שְׁמַיָא וּכְדוּן חָזְרוּ וְאִתְרַעֲמוּ עֲלוֹי וְהָא חִיוְיָא דְגָזְרִית עֲלוֹי מִן יוֹמֵי שֵׁירוּי עַלְמָא עָפָר יֶהֱוֵי מְזוֹנֵיהּ וְלָא אִתְרְעַם עִלַוַי וְעַמִי אִתְרַעֲמוּ עַל מְזוֹנֵיהוֹן וּכְדוּן יֵיתוּן חִיוָון דְלָא אִתְרַעֲמוּ עַל מְזוֹנֵיהוֹן וִינַכְתוּן יַת עַמָא דִי אִתְרַעֲמוּ עַל מְזוֹנֵיהוֹן בְּכֵן גָרֵי מֵימְרָא דַיְיָ בְּעַמָא יַת חִיוָון חוּרְמָנִין וּנְכִיתוּ יַת עַמָא וּמִיתוּ אוֹכְלוֹסִין סַגִיאִין מִיִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  את הנחשים השרפים. ששורפים (כ) את האדם בארס שיניהם: וינשכו את העם. יבא נחש שלקה על הוצאת דבה ויפרע ממוציאי דבה, יבוא נחש שכל המינין נטעמין לו טעם אחד, (טעם עפר), ויפרע מכפויי טובה שדבר אחד משתנה להם לכמה מטעמים (במ"ר יט, כב): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) פירוש שהשרפים הוא תואר לנחשים דכתיב בקרא כלומר הנחשים ששורפים ולא שהם מין נחש כמו שרף מעופף וכמו נחש שרף ועקרב דאם כן והשרפים מיבעי ליה והא דכתיב עשה לך שרף שמע מינה דמין נחש היה ששמו שרף יש לומר עשה לך נחש שרף קאמר וכמוהו ומאכלו בריאה פירוש שה בריאה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וישלח וגו' השרפים. שם תאר הנחשים ודרך דרש אם ישך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון והם שלחו לשונם לנשוך כן שולח בהם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  הנחשים. לפי שעשו מעשה נחש שהוציאו לה''ר על המן: את הנחשים. לרבות כלבים וחיות רעות: (בעל הטורים)

 אור החיים  את הנחשים השרפים. נראה כי לצד שישראל דברו במשה והוסיפו לחטוא לדבר באלהים שלח ה' בהם מה שנולדו מחטאם, כי כבר כתבנו במקומת אחרים כי מהעבירה יוצא מזיק, ובזה תעמוד על אמיתת מאמרם ז"ל (תענית שם) שאמרו שאלו לנחש ארי דורם ואוכל וכו' אתה מה הנאה יש לך והשיב אמרו לבעל הלשון עד כאן, פירוש תשובתו כי יש מין עבירה שממנה יצא מין נזק שבו, וכאן נולדו מחטאתם ב' דברים נחש ושרף נחש שיש בו שנים ממית אדם ושורף הנפש, וישלחם ה' בם כאומרו וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים, ואמר וישלח על דרך אומרו (איוב ח') וישלחם ביד פשעם, הנחשים הם כנגד מה שדברו במשה שכל המדבר לשון הרע בחברו ומכל שכן ברבו נחש מכישו, והשרפים הם כנגד מה שדברו באלהים. שוב ראיתי במדרש (רבה כאן) וזה לשונם השרפים שהם שורפים הנפש עד כאן, וזה מכוון לדברינו: (אור החיים)


{ז}  וַיָּבֹא֩ הָעָ֨ם אֶל-מֹשֶׁ֜ה וַיֹּֽאמְר֣וּ חָטָ֗אנוּ כִּֽי-דִבַּ֤רְנוּ בַֽיהֹוָה֙ וָבָ֔ךְ הִתְפַּלֵּל֙ אֶל-יְהֹוָ֔ה וְיָסֵ֥ר מֵֽעָלֵ֖ינוּ אֶת-הַנָּחָ֑שׁ וַיִּתְפַּלֵּ֥ל מֹשֶׁ֖ה בְּעַ֥ד הָעָֽם:

 אונקלוס  וַאֲתָא עַמָא לְמשֶׁה וַאֲמָרוּ חַבְנָא אֲרֵי אִתְרַעַמְנָא קֳדָם יְיָ וְעִמָךְ נְצֵינָא צַלִי קֲדָם יְיָ וְיַעֲדִי מִנָנָא יָת חִוְיָא וְצַלִי משֶׁה עַל עַמָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָתוּ עַמָא לְוַת משֶׁה וַאֲמָרוּ חַבְנָא אֲרוּם הַרְהִירְנָא וְאִשְׁתָּעִינָא בִיקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ וְעִמָךְ נָצֵינָא צַלִי קֳדָם יְיָ וְיַעֲדִי מִינָנָא יַת מְחַת חִוְיָא וְצַלִי משֶׁה עַל עַמָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויתפלל משה. מכאן למי שמבקשים ממנו מחילה שלא יהא אכזרי מלמחול: (רש"י)

 אור החיים  התפלל וגו' ויסר וגו'. פירוש התפלל למחול החטא, והנה ישתנה מחילת החטא קודם שיצא המחבל לאחר שיצא שאז הגם שנמחל החטא צריך זכות להסיר המזיק, וכמאמרם ז"ל (שבת לב.) וזה לשונם לעולם יבקש אדם רחמים קודם שיחלה שאם יחלה אומרים לו הבא זכות והפטר, לזה נתחכמו דור דעה ואמרו כנגד מה שצריך זכות להצלתם מהנחשים ויסר פירוש שיתפלל גם כן לה' בזכותו של משה להסיר וגו':

את הנחש. נתכוונו לומר שיסיר אפילו היזק הקטן שהיא עקיצה ההורגת, ואם היו אומרים את השרף או נחש השרף היה נשמע שעל פרט נחש שהוא שורף את הנפש הוא שמקפידים אבל אם ימות כדרך העולם אינם מבקשים ממנו תלמוד לומר את הנחש אפילו פרט הנחש שהוא העונש המכוון כנגד מה שדברו במשה, גם דקדקו לומר לשון יחיד שלא ישאר אפילו נחש אחד כי אחד יכול להמית כמה וכמה: (אור החיים)


{ח}  וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ שָׂרָ֔ף וְשִׂ֥ים אֹת֖וֹ עַל-נֵ֑ס וְהָיָה֙ כָּל-הַנָּשׁ֔וּךְ וְרָאָ֥ה אֹת֖וֹ וָחָֽי:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עֲבֵיד לָךְ קַלְיָא וְשַׁוִי יָתֵיהּ עַל אָת וִיהֵי כָּל דְיִתְנְכִית וְיֶחֱזֵי יָתֵהּ וְיִתְקַיָם: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עִיבַד לָךְ חִיוְיָא דִנְחָשָׁא וְשַׁוִי יָתֵיהּ עַל אֲתַר תְּלֵי וִיהֵי כָּל דִנְכִית יָתֵיהּ חִיוְיָא וִיהֵי מִסְתַּכֵּל בֵּיהּ וְחָאִי אִין מְכַוִין לִבֵּיהּ לְשׁוּם מֵימְרָא דַיְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  על נס. על כלונס שקורין פירק"א בלע"ז, וכן וכנס על הגבעה (ישעיה ל, יז), ארים נסי (שם מט, כב), שאו נס (שם יג, ב), ולפי שהוא גבוה לאות (ל) ולראיה קוראו נס: כל הנשוך. אפילו כלב או חמור נושכו (מ) היה נזוק ומתנוונה (נ) והולך (במ"ר יט, כג), אלא שנשיכת הנחש ממהרת להמית, לכך נאמר כאן וראה אותו, ראיה בעלמא, ובנשיכת הנחש נאמר והביט, והיה אם נשך הנחש את איש והביט וגו', שלא היה ממהר נשוך הנחש להתרפאות אלא אם כן מביט בו בכוונה. ואמרו רבותינו, וכי נחש ממית או מחיה, אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו היו נמוקים (נ"א ניזוקים): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) ר"ל לפי שדרך לרמוז במוט על אותו מקום שהאות שם לפי שהמוט גבוה משום הכי קרינן למוט נס: (מ) דאם לא כן כל למה לי לכתוב והיה הנשוך וכו': (נ) לשון חולי מתכחש גופו והולך שלא מת מיד (בבא קמא דף צ"ב): (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  עשה לך. כדמות נחש שרף מנחשת כי כן כתוב על נס שיהיה גבוה ויראו אותו הכל ורבים השתבשו ואמרו כי זאת הצורה לקבל כח עליונים וחליל' חלילה כי הדבר נעשה בצווי השם ואין לנו לחפש למה צורת נחש ואם לא כן יראנו היש עץ שימתיק המים המרים אפי' הדבש לא ימתיקם ומה טעם לשום דבלת תאנים על השחין ואין בתולדת הדבלה להסיר השחין והאמת כי נשגבה ממנו דעת עליון: (אבן עזרא)

 אור החיים  עשה לך שרף. אמר תיבת לך רז"ל אמרו (ילקוט ע"ז מד.) וזה לשונם הרי הוא אומר לך משלך ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו עד כאן. פירוש כיון שעשאו משה אינו נאסר כשיעבדוהו דורות הבאים, וענין זה אנו למדין אותו ממה שאנו רואים אחר האמת, אבל דוחק לומר שה' אמר לו כך לעשותו משלו כדי שלא יאסר בעבודת דורות הבאים וצריך לדעת למה צוה ה' כן, עוד יש להעיר למה ה' אמר לו שרף ובמעשה משה קורא אותו נחש, עוד יש לדעת טעם ענין זה שצוה ה' לעשות נחש ולהסתכל בו מה יועיל הסתכלות בנחש לרפאות הנשיכה, ורז"ל אמרו (ר"ה כט.) כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה וכו' עד כאן, ואם היתה הכוונה בזה להסתכל כלפי מעלה לבד יותר היה ראוי להסתכל בשמים ואז תהיה הכוונה ניכרת לעושיה ביותר מהסתכלות בנחש:

ונראה לפי מה שפירשתי שהענישם ה' בנחשים השרפים כנגד ב' עונות שעשו שדברו באלהים ובמשה לזה באה התשובה מה' ואמר לו עשה לך שרף כאן רמז שיעשה הנחש בסדר שיהיו רמוזים ב' פרטי החטא שהם שדברו בה' ודברו במשה, כנגד מה שדברו במשה אמר עשה לך פירוש כנגד דבר הנוגע לך, וכנגד פרט החטא שדברו בה' אמר שרף פירוש בדמות שרף, כי צורך היה בדבר שיהיה בו היכר לב' דברים שהם לשון הרע שדברו באלהים וגם מה שדברו במשה מטעם אשר אבאר, ונתחכם משה לעשות היכר למין חטא שדברו בו שהוא בחינת הנחש במה שעשאו מן הנחושת, כי זולת זה אין בדמיון השרף היכר לב' פרטי החטא, והוא מה שאמר ויעש משה נחש פירוש פרט זה של נחש שהוא היכר פרט החטא שדברו בו עשאו לשרף מנחושת ולא מדבר אחר, נמצא דוגמת הנחש הוא כנגד היכר השרף שהרי הוא דומה לו בדמותו, והמין שממנו נעשה שהוא הנחושת הוא כנגד היכר פרט הנחש שממנו הוא:

וטעם כל המעשה נראה בהעיר עוד למה לא הועילה תפלתו של משה להסיר הנחשים השרפים ולא יהיה נושך להצטרך לרפואתו, אלא ודאי זה יגיד כי בעל המשפט בחן שלא עשו תשובה המספקת להם, והגם שאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך העיקר חסר והוא העזיבה, ולא מצאנו שאמרו לא נשוב עוד לדבר הרע הזה, ולזה לא הוסר הנגע, לזה נתחכם הבורא ונתיעץ לתקנם על זה הדרך כי מי שתקן עצמו כראוי הנה הוא ניצול ולא ישכנו נחש, ומי שלא נתקן כמצטרך ישכנו נחש לעוררו בתשובה, וצוה עליו להביט אל נחש וגו' ובזה יתקן עצמו ושב ורפא לו:

והבטתם לנחש תרמוז לז' דברים:

הא' תשובת הגדר על זה הדרך הנה מי גורם לנחש לנשוך הוא חטא בני אדם דכתיב (קהלת י') אם ישוך הנחש בלא לחש וכשאין לחש יעשה הנחש דומם כנחש אשר אליו יביטו כשינשכם נחש, וזו היא הערת הבטתם בנחש הדומם לומר אל זה אביט לעשות כמעשהו לידום מלדבר עוד, ובזה עושים עזיבת החטא:

ב') להכיר חטאם על דרך אומרו בזוהר (תיקונים י"ג) על ההוא חויא דמקננא במגדלא שהוא ס"מ הנמשל לנחש שפיתה תחילה לאדם, והוא מה שמעיר נחש במקום גבוה, שיכירו שהם סיבה במה שדברו לשון הרע להכנים נחש במקום גבוה, גם שעשו מעשה נחש שהוא לשון הרע במקום עליון שדברו באלהים, גם יש הערה שדברו במשה בראותם מין מחצב שממנו נעשה הנחש:

ג') להעירם מה יקרו דברים גבוהים מדברים ארציים כי נחש שלמטה ממית ונחש עליון מחיה, ובזה ירגישו את אשר דברו רעה על המן שבא מן השמים שהוא לחם הקלוקל ובוחרים בלחם אשר תוציא הארץ, שעליהם נאמר (ישעי' ה') הוי אומרים על הטוב רע ועל הרע טוב:

ד') להעירם בתשובה מה שהתרעמו למה הביאם ה' דרך המדבר שאין שם סיפוק ולא הביאם דרך מקום אשר רגיל היות שם בר ולחם, כי ה' חפץ שעיניהם יהיו תלויות לאלהים יושב בשמים על מחיתם ועל כל צורכיהם באין מבטח זולתו מהטעם עצמו שלא הסיר הנחשים והניחם לנושכם ויהיו מתרפאים כשיסתכלו כלפי מעלה לאביהם שבשמים, והוא מאמרם ז"ל (ר"ה כ"ט.) אלא שלא פירשו ההערה שבדבר שהיא תשובה לדברי לשון הרע שדברו למה הביאם אל המדבר, שה' חפץ בזה כדי שיהיה לבם תמיד באין הפסק קרוב לה' כבן המצפה לשלחן אביו ערב ובקר ובכל עת וזמן, ואם היה מביאם דרך ישוב לא היתה להם הדביקות בתמידות כשיהיה מזומן לפניהם סיפוקם, ומה מאוד יסובב דבר זה הרחקת הלב מהכרת השגחת הבורא ויראת רוממותו:

ה') להשיבם על מה שנכלל בתרעומת שאמרו למה הביאם דרך מדבר שכוונתם היא שאין סומכין על הנס מטעם שאין הנס מתמיד, וצא ולמד ממה שאומרים הכופרים בפלאי ה' שמבקשים חכמות כוזבים להכחיש בנס ולעשות הדבר דרך טבע שיהיה המעשה ההוא באותו זמן וכל השתנות טבעיות לא יתמיד, ואפשר ששורש לענה זה היה בלב המדברים תועה, לזה צוה ה' לעשות נס קבוע כאומרם ז"ל (במד"ר פי"ט) שזרק משה הנחש השמימה ועמד באויר ושם קנה מקומו באין סומך והיה כל הנשוך יביט אליו ויכיר בהכחשת דעת טועה שהיתה לו מקודם ויאמין כי ה' אשר הביאם למדבר עשה יעשה נסים בהתמדה עד גדר שישמשו הנסים כטבע הרגיל והיה המדבר כישוב לכל הצורך:

ו') להראותם כח התשובה על דרך אומרם ז"ל (יומא פו:) שבעלי תשובה נעשים להם העבירות זכיות כי לא לבד מחילת החטא אלא אדרבה יעמוד לו זכות, והוא מה שהעיר בהבטה אל נחש הנחושת לומר שהנחש נשך והוא עצמו כשהוא בבחינת השתיקה פירוש שלא ידבר עוד הגם שכבר דיבר כי כל מין הנחש ידבר לשון הרע אף על פי כן הוא עצמו מחיה ונהפך מרעה לטובה:

ז') כי חפץ ה' שיכירו בניסי אל בדרך פרט שכל אחד מהנשוכים יביט למעלה ויכיר בניסו ובזה יצדיקו השגחה הפרטית:

והיה כל הנשוך. אמר והיה לשון שמחה על הנשיכה, לצד התועליות הנמשכות מהבטת אל נחש הנחושת בז' דברים אשר יכיר בהם בעל הנס כמו שכתבנו, ואמר כל הנשוך פירוש אפילו שכבר היה נשוך קודם מעשה נחש הנחושת, ואומרו וחי בתוספות וא"ו להעיר גם על חיות הנפש כשיכיר בנס ופרטים הרמוזים יצדיק עצמו ויחיה חיות הגוף וחיות הנפש: (אור החיים)

 ספורנו  עשה לך שרף. שיהיה הנחש מחומר מורה שרפה כדי שיכוונו על שרפתו בהבל פיו אשר כמוהו היה עונם ופורענותם ויחזרו בתשובה: (ספורנו)

 דעת זקנים  עשה לך שרף. לכך צוה הקב"ה לעשות נחש ולא דבר אחר כדי להגדיל נסיו ונפלאותיו שהוא מכה באזמל ומרפא באזמל בנחש הכה ובנחש מרפא: (דעת זקנים)


{ט}  וַיַּ֤עַשׂ מֹשֶׁה֙ נְחַ֣שׁ נְחֹ֔שֶׁת וַיְשִׂמֵ֖הוּ עַל-הַנֵּ֑ס וְהָיָ֗ה אִם-נָשַׁ֤ךְ הַנָּחָשׁ֙ אֶת-אִ֔ישׁ וְהִבִּ֛יט אֶל-נְחַ֥שׁ הַנְּחֹ֖שֶׁת וָחָֽי:

 אונקלוס  וַעֲבַד משֶׁה חִוְיָא דִנְחָשָׁא וְשַׁוְיֵהּ עַל אָת וַהֲוָה כַּד נְכֵית חִוְיָא יָת גַבְרָא וּמִסְתַּכֵּל לְחִוְיָא דִנְחָשָׁא וּמִתְקַיָם: (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲבַד משֶׁה חִיוְיָא דִנְחָשָׁא וְשַׁוִי יָתֵיהּ עַל אֲתַר תְּלֵי וַהֲוֵי כַּד נְכִית חִיוְיָא יַת גַבְרָא וַהֲוָה מִסְתַּכֵּל בְּחִיוְיָא דִנְחָשָׁא וּמְכַוֵין לִבֵּיהּ לְשׁוּם מֵימְרָא דַיְיָ וְחָאִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  נחש נחשת. לא נאמר לו לעשותו של נחשת, אלא אמר משה הקב"ה קוראו נחש, (ס) ואני אעשנו של נחושת, לשון נופל על לשון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) כתב הרמב"ן ולא הבינותי זה שהרי הקדוש ברוך הוא לא הזכיר אלא עשה לך שרף אבל כוונתם לומר שהלך משה אחר שם העצם עד כאן לשונו. ונראה לפרש כיון דשם העצם של נחש שקוראו הקדוש ברוך הוא הוא נחש אם כן למה קראו הכא שרף אלא אמר משה רמז לי הקדוש ברוך הוא דמשום הכי קראו בשם התואר ולא בשם העצם כדי לעשות הנחש נחשת כדי שעל ידו יבא שם העצם ודו"ק: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  וישמהו על הנס. כדרך המייסר את בנו שמשים השוט שמכהו בו במקום גבוה כדי שיראה אותו בכל פעם ויזכור: (בעל הטורים)

 ספורנו  נחש נחשת. אחר שהבין כונת קונו הסכים לעשותו של נחשת ולא של זהב כדי שיזכיר להם עונם מצד מראה החומר ושמו ותבניתו שעשו מעשה הנחש בהבל פיהם בדברם נגד ה' ונגד פעלו ונגד עבדו: (ספורנו)


{י}   שישי  וַיִּסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּאֹבֹֽת:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּשְׁרוֹ בְּאוֹבוֹת: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מִתַּמָן בְּנֵי יִשְרָאֵל וּשְׁרוֹ בְּאוֹבוֹת: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויסעו בני ישראל. מארץ אדום כי כן כתוב לסבוב ואחרית גבולה פונון ומפונון נסעו אל אובות כי כן כתוב ויחנו בנחל זרד במקום אחר יקרא דיבון גד כי ארנון גבול מואב היה בתחלה: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  ויחנו באובות. פי' בצלמון ובפונון שבין הר ההר ואובות כמו שכתוב באלה מסעי ושם היתה מכת נחשים ומשם באו אחר המכה לאובות: (דעת זקנים)


{יא}  וַיִּסְע֖וּ מֵֽאֹבֹ֑ת וַֽיַּחֲנ֞וּ בְּעִיֵּ֣י הָֽעֲבָרִ֗ים בַּמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁר֙ עַל-פְּנֵ֣י מוֹאָ֔ב מִמִּזְרַ֖ח הַשָּֽׁמֶשׁ:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מֵאוֹבוֹת וּשְׁרוֹ בִמְגִיזַת עֲבָרָאֵי בְּמַדְבְּרָא דִי עַל אַפֵּי מוֹאָב מִמַדְנַח שִׁמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מֵאוֹבוֹת וּשְׁרוֹ בְּמֵשְׁרֵי מְגִזְתָא בְּמַדְבְּרָא אָתַר דִמְכֻוָן עַל אַנְפֵּי מוֹאָב מִמַדְנַח שִׁמְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  בעיי העברים. לא ידעתי למה נקרא שמם עיים, (ע) ועי לשון חורבה הוא, דבר הטאוט במטאטא, (פ) והעי"ן בו יסוד לבדה, והוא מלשון יעים ויעה ברד (ישעיה כח, יז): העברים. דרך מעבר העוברים שם את הר נבו (צ) אל ארץ כנען, שהוא מפסיק בין ארץ מואב לארץ אמורי: על פני מואב ממזרח השמש. במזרחה של ארץ מואב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) ר"ל לא ידעתי למה נקרא מקום ההוא עיי העברים אבל פירוש של עיי ידע כדמסיק: (פ) פירוש מכבד במכבדת מפני שהוא לשון יעים שגורף בו את הדשן: (צ) ר"ל דלשון העברים משמע במקום ההוא עוברים למקום אחר ולאיזה מקום היו עוברים מאותו מקום ומפרש דרך העוברים שם אל הר נבו וכו' דבפרשת האזינו גם כן כתיב העברים הזה הר נבו: (שפתי חכמים)


{יב}  מִשָּׁ֖ם נָסָ֑עוּ וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּנַ֥חַל זָֽרֶד:

 אונקלוס  מִתַּמָן נְטָלוּ וּשְׁרוֹ בְּנַחֲלָא דְזָרֶד: (אונקלוס)

 יונתן  מִתַּמָן נְטָלוּ וּשְׁרוֹ בְּנַחְלָא דְמִירְבֵּי חִילְפֵי וְגַלִי וְסִיגְלֵי: (תרגום יונתן)

 אור החיים  משם נסעו וגו'. יש להעיר למה שינה במסע זה ושלאחריו לומר בדרך זה משם וגו', ולא אמר כדרך שאמר במקרא שלפניו ושלפני פניו ויסעו וגו' ויסעו וגו'. ואולי כי ב' מסעות אלו של נחל זרד ושל נחל ארנון נסעו מעצמן ולא על פי העננים כסדר הרגיל, ולזה שינה הכתוב ואמר משם נסעו פירוש מעצמן. וראיתי להוכיח כפירושינו זה ממה שאמר הכתוב בפרשת דברים (דברים ב) עתה קומו ועברו לכם את נחל זרד וכתיב (שם) קומו סעו ועברו את נחל ארנון, הדברים יגידו שלא נסעו על פי הענן שאם היה על פי הענן מה מקום לדברי משה הלא כשהענן נוסע יסעו ולא היה צורך לומר להם קומו ועברו. והגם שאמר הכתוב (לעיל ט כ') על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, זה היה בכל המסעות חוץ מאלו. והטעם אפשר שב' המסעות הללו היו אחר שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, והגם שאמרו ז"ל (תענית ט.) שחזרו בזכותו של משה, אולי שהענן שהיו נוסעים וחונים על פיו נשאר מסולק בזמן שנסעו ב' מסעות הנזכרים: (אור החיים)

 דעת זקנים  משם נסעו. פי' מעיי העברים ויחנו בנחל זרד ובמסעי כתיב שמעיי העברים באו לדיבון גד וי"ל דהתם מפרש שם המקומות והכא מפרש שם הנהרות לפי שרוצה לבא אל הבאר: (דעת זקנים)


{יג}  מִשָּׁם֘ נָסָ֒עוּ֒ וַֽיַּחֲנ֞וּ מֵעֵ֤בֶר אַרְנוֹן֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר הַיֹּצֵ֖א מִגְּבֻ֣ל הָֽאֱמֹרִ֑י כִּ֤י אַרְנוֹן֙ גְּב֣וּל מוֹאָ֔ב בֵּ֥ין מוֹאָ֖ב וּבֵ֥ין הָֽאֱמֹרִֽי:

 אונקלוס  מִתַּמָן נְטָלוּ וּשְׁרוֹ מֵעִבְרָא דְאַרְנוֹן דִי בְּמַדְבְּרָא דְנָפֵיק מִתְּחוּם אֱמוֹרָאָה אֲרֵי אַרְנוֹן תְּחוּם מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין אֱמוֹרָאָה: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִתַּמָן נְטָלוּ וּשְׁרוֹ מִן לְהָאֵל לְאַרְנוֹן בְּמַעְבְּרָא דִבְמַדְבְּרָא דְנָפִיק מִתְּחוּם אֱמוֹרָאָה אֲרוּם אַרְנוֹן תְּחוּם מוֹאָב מְמֻצָע בֵּין מוֹאָב וּבֵין אֱמוֹרָאָה וְיַתְבִין בֵּיהּ כּוּמְרָנַיָא פַּלְחֵי טַעֲוַותְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מגבול האמורי. תחום סוף מצר (ק) שלהם, וכן גבול מואב (דברים ב, יח), לשון קצה וסוף: מעבר ארנון. הקיפו ארץ מואב כל דרומה ומזרחה, עד שבאו מעבר השני לארנון, בתוך ארץ האמורי בצפונה של ארץ מואב: היוצא מגבול האמורי. רצועה יוצאה מגבול האמורי והיא של אמוריים, ונכנסת לגבול מואב עד ארנון שהוא גבול מואב, ושם חנו ישראל ולא באו לגבול מואב, (כי ארנון גבול מואב והם לא נתנו להם רשות לעבור בארצם, ואף על פי שלא פירשה משה, פירשה יפתח), כמו שאמר יפתח וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה (שופטים יא, יז), ומשה רמזה כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער (דברים ב, כט), מה אלו לא נתנום לעבור בתוך ארצם אלא הקיפום סביב, אף מואב כן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) הוצרך לפרש שהוא מצר ולא לשון רשות מפני שאם הוא גבול האמורי אינו גבול מואב ואם הוא גבול מואב אינו גבול האמורי אבל מצר הוא גבול לזה ולזה: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  משם נסעו. ולא אמר ויסעו מנחל זרד כדרך הכתוב בכל המסעות לפי שעל נחל זרד היו מקומות רבות דיבון גד ועלמון דבלתימה ונסעו הכל על הנחל ממקום למקום: (בעל הטורים)

 ספורנו  מעבר ארנון. היוצא. באותו חלק ארנון ומדבר היוצא: כי ארנון גבול מואב. כי לא היה גבול מואב אלא באותו החלק אשר בינו ובין האמורי ובחלק שנכנסו לא היה למואב נגדו שום גבול: (ספורנו)

 דעת זקנים  ויחנו מעבר ארנון. ארנון הוא שם הנהר וחנו בעבר הנהר לצד ארץ סיחון כי היו מקיפין את ארץ מואב שלא ניתנה להם רשות לעבור דרך עריו כי אם בגבוליו כדכתיב וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה ובאו ממזרח שמש לארץ מואב והניחו ארץ מואב למערב שעברו מעבר לארנון לצד ארץ סיחון: כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמורי. כלומר שהנהר מפסיק בין שני הגבולים כי מתחל' היתה כל הארץ למלך מואב משני צדי הנהר וסיחון לקח כל מה שהיה למלך מואב לצד ארנון ומאותה מלחמ' ואילך הי' הנהר מפסיק בין גבול מואב ובין גבול ארץ סיחון מלך האמורי ואותה ארץ שבעבר הירדן הנהר שכבש סיחון מיד מואב לקחו ישראל מיד סיחון כמו שאז"ל עמון ומואב טהרו בסיחון כלומר נטהרו ונכשרו לישראל על ידי סיחון ואותה נחלה היה שואל מלך עמון מישראל ואו' לא לקח ישראל מארץ מואב כי לא עברו ארנון: (דעת זקנים)


{יד}  עַל-כֵּן֙ יֵֽאָמַ֔ר בְּסֵ֖פֶר מִלְחֲמֹ֣ת יְהֹוָ֑ה אֶת-וָהֵ֣ב בְּסוּפָ֔ה וְאֶת-הַנְּחָלִ֖ים אַרְנֽוֹן:

 אונקלוס  עַל כֵּן יִתְאַמַר בְּסִפְרָא קְרָבִין דַעֲבַד יְיָ עַל יַמָא דְסוּף וּגְבוּרָן דְעַל נַחֲלֵי אַרְנוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  עַל כֵּן יִּתְאַמַר בְּסֵפֶר אוֹרַיְיתָא דְתַמָן כְּתִיבִין קְרָבַיָא דַיְיָ אֶת וָהֵב דַהֲווֹן בְּעִלְעוּלָא דִסְגִירוּתָא וּטְרִידוּן בְּסוֹף מַשְׁרִיתָא הִינוּן בִּשְרוּ יַת יִשְרָאֵל דֶאֱדוֹם וּמוֹאָב אִיטְמָרוּ בֵּינֵי טַוְרַיָא לְמִכְמַן וּלְשֵׁיצָאָה עַמָא בֵּית יִשְרָאֵל וּמָארֵי עַלְמָא רָמַז לְטַוְרַיָא וְקָרִיבוּ דֵין לְדֵין וּמִיתוּ וַאֲרַמְהוֹן הֲוָה נְגִיד בְּנַחֲלָא סְמִיךְ לְאַרְנוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  על כן יאמר. על חניה זו (ר) ונסים שנעשו בה, יאמר בספר מלחמות ה', כשמספרים נסים שנעשו לאבותינו יספרו את והב וגו': את והב. כמו את יהב, כמו שיאמר מן יעד ועד, כן יאמר מן יהב והב, והוי"ו יסוד הוא, כלומר את אשר יהב להם והרבה נסים בים סוף: ואת הנחלים ארנון. כשם שמספרים בנסי ים סוף, כך יש לספר בנסי נחלי ארנון, שאף כאן נעשו נסים גדולים. ומה הם הנסים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) פירוש על הנסים שנעשו בחנייה זו. ופירוש בספר סיפור דברים ופירוש והב יהב שפירושו נתן. ופירוש בסופה ים סוף ופירוש ואת הנחלים נסי נחלים. ופירוש ארנון של ארנון. ופירוש ואשד שפך. ופירוש ואשד הנחלים הוא ביאור על ואת הנחלים ארנון. ופירוש אשר נטה וגומר שההר של ער נעתק ממקומו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בספר מלחמת ה'. ספר היה בפני עצמו ושם כתוב מלחמות ה' בעבור יריאיו ויתכן שהיה מימות אברהם כי ספרים רבים אבדו ואינם נמצאים אצלנו כדברי נתן ועדו ודברי הימים למלכי ישראל ושירות שלמה ומשליו: את והב בסופה. מלחמות היו בימים הקדמונים במקומות הנזכרים ושם והב איננו לשון הקדש וכן ופסי ושתי ויזתא גם ושני או פירוש ושני הוי''ו לחבור וכל זה למה שלא נמצא וי''ו שרש בראש המלה רק מלת ווי העמודים רק תמצא תחת יו''ד כמו ולד ופירוש המתרגם ארמי ידוע: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  את והב בסופה. כמו יהב וכן הוה גביר כמו היה גביר פי' אשר ניתן לנו בסופה כלומר במהירות כמו כעבור סופה שבמהרה לקנו הון רב וזהו שכתוב במלחמות ה' דכתיב רק הבהמה ושלל הערים בזזנו לנו: בסופה. ב' ואת והב בסופה, ואידך בסופה ובשערה דרכו, זהו שתרגם אונקלוס בסופה כשיזכירו נסים של ים סוף דכתיב ה' בסופה וגו' וסופיה דקרא גוער בים סוף ויבשהו והכא נמי איירי ביבושת ים סוף: (בעל הטורים)

 אור החיים  על כן יאמר וגו'. רז"ל דרשו ב' דרשות בכתוב, א' (קידושין ל:) שהכתוב מדבר במלחמתה של תורה שהיא מלחמת ה', שהגם שנעשים שונאים זה לזה בהלכה נעשים אוהבים לבסוף, והוא מאמר את והב בסופה. ב' (ברכות נד.) כי ב' אנשים מצורעים היו בישראל אחד שמו את ואחד שמו והב והיו מהלכים בסוף המחנה לצד היותם מצורעים והיו מודיעים הנס שהיו עושים פגיעת ההרים וכו' עד כאן:

ונראה לפרש הכתוב בדרך פשט, כי כיון שהזכיר ארנון גבול מואב ואמר עליה כי ארנון גבול מואב פירוש ואין להם בו לישראל חלק לזה גמר אומר על כן יאמר בספר פירוש בספר אשר לפני ה' בענין המלחמות אשר ינחיל לעמים ומוציא מזה ונותן לזה ושם גם כן יאמר אשר ינחיל ה' את ישראל מהאומות כאשר הבטיח להאבות ואמר יאמר כי שם בספר יאמר על גבול זה שיתנו לישראל בסופה, ולא בזמן ההוא אלא בבא משיחנו אז ינחילנו ה' מואב וגבולו שהוא אחד מהג' הנשארים לנו לנחול אותם שהם הקיני והקניזי והקדמוני, ופירוש תיבת והב מתפרש בב' דרכים, הא' לשון אהבה על זה הדרך כי ה' אהב לתתה בסוף ולא עתה, או לשון נתינה על דרך (דניאל ב') יהב חכמתא לחכימין ומצינו שהכתוב ידבר לפעמים תיבה בלשון תרגום, כמו (בראשית כא) מי מלל לאברהם, ואתה מרבבות קודש (דברים לג), ואומרו ואת הנחלים וגו' פירוש בא לסדר הגבול של מואב שכתוב בספר מלחמות ה' שעתיד ה' לתת לנו ואמר ואת הנחלים של ארנון גם כן בכלל הניתן לישראל, גם אשד הנחלים אשר נטה וגו': (אור החיים)

 ספורנו  בספר מלחמות ה' את והב בסופה. יסופר לה' לדור עם שאר מלחמותיו את והב בסופה: ואת הנחלים ארנון. הנה אותו החלק מארנון אשר עברו בו ישראל כשלום ולא התקומם סיחון אז את והב נתן להם בסופה ואת הנחלים שהעמיד האל יתברך אז רוח סערה ומשפך נחלים רבים שמנעו את סיחון מלבוא להתקומם: (ספורנו)

 דעת זקנים  על כן. על שנצח סיחון את מואב יאמר בס' מלחמות ה' כמו בדברי הימים שכותבין בו מלחמות שבין אומה לאומה והנצוח שהקב"ה נותן לאומה כנגד חברתה וכתוב בו ענין מלך מואב: את והב בסופה. את והב תיבה אחת והיא כמו בהתודע יוסף שמתפרש כמו באתודע והכי נמי את והב כמו אתיהב למלך מואב בסופה ובסערה שהיא נצוח שנלקחה ארצו עד הנחל: (דעת זקנים)


{טו}  וְאֶ֨שֶׁד֙ הַנְּחָלִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָטָ֖ה לְשֶׁ֣בֶת עָ֑ר וְנִשְׁעַ֖ן לִגְב֥וּל מוֹאָֽב:

 אונקלוס  וְשָׁפוּךְ נַחֲלַיָא דְמִדַבְּרִין לְקָבֵל לְחָיַת וּמִסְתְּמִיךְ לִתְחוּם מוֹאָב: (אונקלוס)

 יונתן  וְשִׁפְכוּת נַחֲלַיָא דְאַדְמֵיהוֹן הֲוָה נְגִיד עַד מוֹתְבוֹת לְחָיַית בְּרַם אִיהִי אִשְׁתֵּזִיבַת מִן דֵין גְמִירָא עַל דְלָא הֲוַת בְּעֵיטַתְהוֹן וְהָא הִיא לִתְחוּם מוֹאָב: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואשד הנחלים. תרגום של שפך אשד, שפך הנחלים, שנשפך שם דם אמוריים שהיו נחבאים שם, לפי שהיו ההרים גבוהים והנחל עמוק וקצר, וההרים סמוכים זה לזה, אדם עומד על ההר מזה ומדבר עם חבירו בהר מזה, והדרך עובר בתוך הנחל, אמרו אמוריים, כשיכנסו ישראל [לארץ] לתוך הנחל לעבור, נצא מן המערות בהרים שלמעלה מהם, ונהרגם בחצים ואבני בליסטראות, והיו אותן הנקעים בהר של צד מואב, ובהר של צד אמוריים היו כנגד אותן נקעים כמין קרנות ושדים בולטין לחוץ, כיון שבאו ישראל לעבור, נזדעזע (ש) ההר של ארץ ישראל כשפחה היוצאת להקביל פני גבירתה, ונתקרב לצד הר של מואב, ונכנסו אותן השדים לתוך אותן נקעים והרגום. וזהו אשר נטה לשבת ער, שההר נטה ממקומו ונתקרב לצד גבול מואב ונדבק בו, וזהו ונשען לגבול מואב. (בס"א אינו. ועברו ישראל על ההרים ולא ידעו הנסים האלו אלא על ידי הבאר שנכנס לשם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) (גור אריה) ואם תאמר מיד היה לו להחזיר למקומו ויהיו ישראל רואים את ההרוגים בנחל ולמה לא חזר ההר למקומו רק עד שישראל עברו. ויש לומר דאין דרך מי שמקבל פני אדונו שיחזור עד שעבר אדונו לכך לא חזר לאחוריו עד שעברו ישראל. (וקצ"מ) מקשה ואין להקשות הרי הענן הולך לפניהם ומשפיל הגבוה ומרים הנמוך ואם כן היה לו לחזור מיד. ואין לתרץ שכבר נסתלק הענן במיתתו של אהרן והלא כבר אמרו בגמרא תענית דף ט' שחזרו בזכות משה. אך מכל מקום לא קשיא שהענן הולך לפניהם דרך שלשה ימים ואפשר שבעת עברו עדיין לא עשה ההר שליחותו להרוג כל אותן האוכלוסין לכך לא השוה הענן אותו ההר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואשד הנחלים. י''א שהוא בלשון ארמית וסוף דבר כל אלה שמות מקומות: אשר נטה. הטעם על ישראל כי על ער עברו: ונשען לגבול מואב. זהו והוא יושב ממלי ומשם נסעו ישראל אל המקום הנקרא באר כי ה''א בארה תחת אל כה''א מצרימה וזאת הבאר גם היא היתה פלא ואיננה הבאר הנקרא באר מרים לפי דעתי רק היה המקום שצוה משה וחפרוהו שרי ישראל במשענותם ומיד נבקעו מים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ואשד הנחלים. ס''ת דם שהדם היה יורד מן ההרוגים שנהרגו בנחל: לשבת. שנים במסורה לשבת ער, לשבת אברם, שבזכות אברהם זכו לזה. ד''א היינו דאמרינן בגמ' נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה שהוא יכול להוציאה וילפינן מדכתיב מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען שלקח הגר והיינו לשבת ער שישב ערירי יכול לישא אשה אחרת וכמה מקץ עשר שנים: ונשען. שנים במסורה ונשען לגבול מואב, ונשען על ה' קדוש ישראל באמת, כיון שבאו לגבול מואב וראו הנסים שנעשו להם ונשען על ה' קדוש ישראל באמת: (בעל הטורים)

 ספורנו  ואשד הנחלים. נאמר כמו כן באותו הספר ענין משפך אותם הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב. הגיע עד העיר הנקראת ער שהיו ישראל נגדה. מכל מקום לא התפשט אל המקום אשר עמדו שם ישראל אבל נשען ונדחק אל גבול מואב: (ספורנו)

 דעת זקנים  ואשד הנחלים. שפך הנחלים כמו אשדות הפסגה: אשר נטה לשבת ער. כלומר שהיה נוטה בתוך ארצם וישיבת' של מואב דער הוא מואב כדכתיב והמואבים היושבים בער והיו כבר יושבים מכאן ומכאן לנחלים ועתה נשען הנחל לגבול מואב שאין גבולם עובר הנחל: (דעת זקנים)


{טז}  וּמִשָּׁ֖ם בְּאֵ֑רָה הִ֣וא הַבְּאֵ֗ר אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ לְמֹשֶׁ֔ה אֱסֹף֙ אֶת-הָעָ֔ם וְאֶתְּנָ֥ה לָהֶ֖ם מָֽיִם: (ס)

 אונקלוס  וּמִתַּמָן אִתְיְהִיבַת לְהוֹן בֵּירָא הִיא בֵירָא דִי אֲמַר יְיָ לְמשֶׁה כְּנוֹשׁ יָת עַמָא וְאֶתֵּן לְהוֹן מַיָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּמִתַּמָן אִתְיְהִיבַת לְהוֹן בֵּירָא הִיא בֵּירָא דְאָמַר יְיָ לְמשֶׁה כְּנוֹשׁ יַת עַמָא וְאֶתֵּן לְהוֹן מוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ומשם בארה. משם בא האשד אל הבאר. כיצד, אמר הקב"ה מי מודיע לבני הנסים הללו המשל אומר נתת פת לתינוק הודיע לאמו, לאחר שעברו חזרו ההרים למקומם, והבאר ירדה לתוך הנחל והעלתה משם דם ההרוגים וזרועות ואיברים, ומוליכתן סביב המחנה, וישראל ראו ואמרו שירה: (רש"י)

 ספורנו  ומשם בארה. ומשם היה נוטה אותו המשפך של נחלים אל מקום הבאר אשר אמר ה' אל משה אסוף את העם ונמצא שמקום אותו הבאר שהיה שם לבאר עמוק בלתי עולה היה שפל הרבה יותר מן אותו המקום שהיו שם ישראל בעת השירה ובהיות שאותו הבאר עלה עמם אל עבר ארנון הגכוה אשר משם היו הנחלים נשפכים למטה ראו שהאל יתברך נתן כח באותם המים לעלות ובכן התחילו שירתם ואמרו עלי באר. אמנם מה שספרו ז''ל (ברכות פרק הרואה) ממלחמת האמוריים אז נראה שנרמז באמרו ספר מלחמות ה' ולא באר הכתוב פרטי הנסים מפני כבודם של משה ושל אהרן כי אמנם לא הוצרכו כי אם להראות לישראל מה שהיה ראוי שיודיעו משה ואהרן אם היתה פעולתם במצות האל יתברך בשלמות וזה שידעו שאותם המים שהוציא מן הסלע לא היו מים טבעיים נמשכים בפלא מאיזה מעין או נהר אבל היו בלתי טבעיים שנהפך הסלע לאגם מים ברצון בוראו באופן שלא היה בהם טבע שאר המים שתנועתם נוטה אל המרכז ולכן עלו עמם אל מקום גבוה ממקום מקורם וכל שכן בהעלותם איברי המתים בתנועתם כמו שספרו ז''ל ולזה לא התערב משה רבינו בזאת השירה שהיה ענינה לבאר מה שחסר בפעולתו מרצון בוראו אשר השלימו הוא יתברך כאמרו ויקדש בם שהראה ענין אותם המים שהיה בהם כח הפכי לטבע שאר המים כמו שהתבאר: (ספורנו)

 דעת זקנים  ומשם בארה. ומאותן נחלים ומנסיעתם היתה הבאר נובעת שיוצאה מן הסלע: (דעת זקנים)


{יז}  אָ֚ז יָשִׁ֣יר יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת-הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את עֲלִ֥י בְאֵ֖ר עֱנוּ-לָֽהּ:

 אונקלוס  בְּכֵן שַׁבַּח יִשְׂרָאֵל יָת תּוּשְׁבַּחְתָּא הָדָא סַקִי בֵירָא שַׁבָּחוּ לָהּ: (אונקלוס)

 יונתן  הָא בְּכֵן שַׁבַּח יִשְרָאֵל יַת שְׁבַח שִׁירָתָא הֲדָא בִּזְמַן דְאִתְכַּסְיַית וְהַדְרַת בֵּירָא דְאִתְיְהִיבַת לְהוֹן בִּזְכוּתָא דְמִרְיָם סוּקִי בֵירָא סוּקִי בֵירָא הֲווֹן מְזַמְרִין לָהּ וְהִיא סַלְקָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  עלי באר. מתוך הנחל, והעלי מה שאת מעלה, (ת) ומנין שהבאר הודיעה להם, שנאמר ומשם בארה, וכי משם היתה (א) והלא מתחלת ארבעים שנה היתה עמהם, אלא שירדה לפרסם את הנסים (במ"ר יט, כה), וכן אז ישיר ישראל, השירה הזאת נאמרה בסוף ארבעים, והבאר נתנה להם מתחלת ארבעים, מה ראה להכתב כאן, אלא הענין הזה נדרש למעלה הימנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) אמר מתוך הנחל מפני שהעלייה לעולם ממקום נמוך למקום גבוה ומפני שאין המכוון במלת עלי לעלות רק להעלות האיברים כדי שיראו ישראל הנסים שנעשו להם משום הכי הוסיף מלת והעלי וכו'. אך מפני שעל ידי שהיא עולה היא מעלה כתב עלי במקום העלי: (א) פירוש שנאמר וממדבר מתנה שנתנה להם מעת בואם למדבר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  עלי באר. תחלת השירה ולא נכתבה כלה: ענו לה. לשון צווי והנה פי' איך עלתה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  עלי באר ענו לה. כשחזרו מן המלחמה חנו על הבאר ואמרו שירה במקום טהרה דכתיב בין משאבים שם יתנו צדקות ה': ענו. שנים במסורה עלי באר ענו לה, ענו לה' בתודה, שעל הבאר ענו לה בתודה ואמרו שירה: (בעל הטורים)

 אור החיים  אז ישיר ישראל וגו'. צריך לרעת שירה זו מה טיבה, גם למה לא אמרו שירה על המן כמו שאמרו שירה על המים, גם כל הפרשה צריכה ביאור, ואפשר כי שירה זו על התורה אמרוה, ובזה גם כן לא נקרא תגר על הדור ההוא למה לא שוררו שירה חדשה כשנתנה להם תורה מורשה אשר לה נאוה תהלה, כי ודאי היא זאת שירת התורה שנקראת באר מים, נקראת באר על שם המקור שהיא שכינה עליונה שנקראת באר, גם (מים) לפי שהתורה נמשלה למים, ואומרו עלי באר לשון עליה כי לא על באר שלמטה הם אומרים אלא על באר עלי פירוש עליון, ענו לה על דרך אומרו (שמות טו) ותען להם מרים שהוא דרך השיר: (אור החיים)

 כלי יקר  אז ישיר ישראל את השירה הזאת. מאחר שלא נאמר אז ישיר משה ובני ישראל, ועוד שלא שרו השירה הזאת בתחילת מ' ש"מ שבני ישראל אמרו שירה זו על משה שחזרה הבאר בזכותו אחר שפסקה במיתת מרים, ומטעם זה לא נזכרה מרים בשירה זו ונזכר משה שנאמר באר חפרות שרים כרוה נדיבי עם במחקק, ואין מחקק אלא משה שנאמר (דברים לג.כא) כי שם חלקת מחקק ספון ובתענית (ט.) מסיק שחזרה בזכות משה כי מתחילה היה המן בזכות משה שקבל התורה כי לא נתנה התורה כ"א לאוכלי המן (תנחומא בשלח כ.) שנאמר (שמות טז.ד) למען אנסנו הילך בתורתי, והבאר שהיה מספיק להם כל צרכיהם בזכות מרים שאחזה במדת ג"ח, שכן נאמר (שמות א.יח) ותחיין את הילדים שהיו מספיקין להם מזון כו'. וענני כבוד אשר שם כבוד השכינה בזכות אהרן שגרם השראת השכינה ע"י הקרבנות, ובזכות התורה חזרו שלשתן לכך נאמר באר אשר חפרוה נדיבי עם שאחזו במדת ג"ח ובזכותם היתה הבאר מאז ומקדם, עכשיו חזרה במחקק בזכות משה ובזכות התורה הרמוזה בפסוק וממדבר מתנה וממתנה נחליאל כמו שדרז"ל (בעירובין נד.), דאל"כ קשה מה ראו על ככה לדרוש פסוקים אלו על התורה ומה ענין שבח התורה אל שירת הבאר אלא לפי שחזרה הבאר בזכות התורה שקבל משה. וזה פירוש נכון וברור. (כלי יקר)

 דעת זקנים  אז ישיר ישראל. אז כשנתן להם הבאר ישיר ישראל מתוך שמחה שהיו סבורים למות שם הם ומקניהם בצמא אבל משה לא שר כדפרש"י: עלי באר ענו לה. כך משוררים וצועקין ענו לה הרימו קול לה כמו וענו הלוים: (דעת זקנים)


{יח}  בְּאֵ֞ר חֲפָר֣וּהָ שָׂרִ֗ים כָּר֨וּהָ֙ נְדִיבֵ֣י הָעָ֔ם בִּמְחֹקֵ֖ק בְּמִשְׁעֲנֹתָ֑ם וּמִמִּדְבָּ֖ר מַתָּנָֽה:

 אונקלוס  בֵּירָא דְחָפְרוּהָ רַבְרְבַיָא כְּרוּהָ רֵישֵׁי עַמָא סַפְרַיָא בְּחוּטְרֵיהוֹן וּמִמַדְבְּרָא אִתְיְהִיבַת לְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  בֵּירָא דְחָפָרוּ יָתָהּ אַבְהַת עַלְמָא אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקב רַבְרְבָנַיָא דְמִלְקַדְמִין חָפְרוּ יָתָהּ רֵישֵׁי עַמָא משֶׁה וְאַהֲרן סַפְרֵיהוֹן דְיִשְרָאֵל מַשְׁכוּ יָתָהּ בְּחוּטְרֵיהוֹן וּמִמַדְבְּרָא אִתְיְהִיבַת לְהוֹן לְמַתָּנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  באר חפרוה. זאת היא הבאר אשר חפרוה שרים, משה ואהרן: במשענותם. במטה: וממדבר. נתנה להם: (רש"י)

 אבן עזרא  כרוה נדיבי העם. כפול כמשפט: במחוקק. ע''י מחוקקים כמו לבי לחוקקי ישראל וזו הבאר היתה במדבר רחוק מהיישוב ומזה המדבר נסעו אל מתנה ומשם אל נחליאל ודע כי אשד הנחלים והמדבר הנקרא באר ומתנה ונחליאל כולם מקומות ויש להם שם כלל והוא עלמון דבלתימה כי כן כתוב בפרשת אלה מסעי או אלה שמות מקומות עברו עליהם במסע אחר והרי העברים לפני נבו הוא הבמות והגיא אשר בשדה מואב והעד שאמר הכתוב כי מהגיא נסעו אל ערבות מואב בעבר לירדן ירחו וכתיב כי מהר העברים נסעו אל ערבות מואב על ירדן ירחו ועוד ונשב בגיא מול בית פעור עת שהתחננתי ובמקום אחר עלה אל הר העברים הר נבו גם ויקבוד אותו בגיא ושם כתוב ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו והנה הגיא הוא ראש הפסגה ושם מת משה ואין צורך להוליכו אחר מותו: (אבן עזרא)

 אור החיים  ואמרו חפרוה שרים וגו' יתבאר על פי דבריהם (ב"ר ס"ד) שאמרו כי באמצעות עסק התורה מתקנים מקור עליון שנקרא באר, והתיקון הוא כפי בחינת מעלת העוסקים בתורה, הצדיקים הראשונים שהיו במדרגה גדולה הם שחפרו את הבאר ועשאוה לשתות ממנה והם האבות בסוד (בראשית כט) והאבן גדולה על פי הבאר ויגל את האבן וישק את הצאן, ומאז היתה ראויה התורה לינתן לישראל ועודנה לא היתה בבחינת ההשגה לשתות ממנה עד שכרוה נדיבי העם הם משה אשר הורידה לנו, ועמדו אחריו מקבלים ממנו זקנים ונביאים ואנשי כנסת הגדולה ופירשוה וגילו מצפוניה, והוא אומרו כרוה נדיבי העם, כי תורה שבכתב בלא תורה שבעל פה אין אדם יכול לשתות ממימיה, ואומרו במחוקק במשענותם הוא מה שהוסיפו לחדש בתורה חכמי הדורות, ואין זה אלא כחוקק בה חקיקה, ואינו כמדת הראשונים שחפרו וכרו, וגם זה אינו אלא במשענותם של ראשונים שכל דקדוק ודקדוק שידקדק בתורה צריך לפרשו על פי דבריהם, וכל דבר שלא יהיה מיוסד על פי דברי הקדמונים אין לסמוך עליו:

ואומרו וממדבר מתנה פירוש מה שזכו נוחליה לא זכו אלא לצד שהיו מחשיבין עצמן כמדבר, וכמו שפירשנו בפסוק (שמות יט ב) ויחנו במדבר שהתורה אינה נקנית אלא באמצעות הענוה והשפלות, ואומרו וממתנה נחליאל שבאמצעות התורה שניתנה לנו נחל אותנו אל דכתיב (דברים לב) יעקב חבל נחלתו, גם ירצה שנחלנו אל להיות מיוחד לנו לאלוה דכתיב (תהלים קלה) כי יעקב בחר לו יה, גם שכן בתוכנו ועזב מדור עליון. ואומרו ומנחליאל במות פירוש ומאמצעות דבר זה שנחלנו אל במות נעשינו במדריגה עליונה על המלאכים שבחר בנו ה' יותר מהם. ואומרו ומבמות הגיא אשר וגו' יתבאר על פי מה שקדם לנו שעיקר תכלית שכר האדם במצותיו ואושריו אינם אלא בעולם העליון אבל בעולם הזה אינו מקום השגת אושר הרוחני:

ומעתה הכרח הוא להסתלק האדם מן העולם הזה להשתלם גמוליו כיד ה' הטובה, ומה שאנו רואים שהמיתה נסבבה על חטא האדם שזה יגיד שזולת זה היה האדם חי תמיד ותאמר אם כן יהיה האדם חסר גמולו הטוב, לזה אמרו בעלי הסוד כי זולת החטא היה האדם עולה לרקיע ודר בעליה ובחצר, וזה לך האות אליהו הנביא שעלה השמימה להשתלם גמולו ולא טעם טעם מיתה, והגוף הן אמת שאינו יכול לעמוד בעליה העליונה הגם שנזדכך הגוף ועמד בגדר רוחני אף על פי כן בערך רוחניות עליון יחשב לגשם, אלא שאמרו ז"ל (זוח"א רט.) במעשה אליהו ז"ל כי בהגיעו לגלגל חמה שם נפשט מגופו והניח אותו בגלגל חמה וכשהוא יורד למטה לובשו ויורד בו, ואמרו ז"ל עוד שכשנתן ה' תורה לישראל בהר סיני נעשו ישראל בני חורין מהמיתה וחזרו להיות כאדם קודם שחטא דכתיב חרות על הלוחות ואמרו ז"ל (שמו"ר פ' מ"א) אל תקרי חרות אלא חירות חירות ממלאך המות, וכיון שכן בעת הגיע תכלית שלימותם היו עולים גוף ונפש ופושטים גופם בגלגל חמה כאליהו, והוא מאמר הכתוב כאן ומבמות הגיא פירוש ממדריגה העליונה שהשגנו באמצעות התורה יש עוד השגה אחרת מצד דבר זה שהוא הגיא שהיא ירידת גשמנו בגיא שהיא הקבר, אשר בשדה מואב שהארץ תקרא שדה, ואומרו מואב שבראה אב העולם:

או ירמוז להאשה שנקראת גם כן שדה כאמור בדבריהם (זוח"א לו:) והכוונה היא על זה הדרך הגיא אשר בא מפאת האשה שהיא חוה שבאה מאב כל הנבראים שלקחה ה' מצלעותיו ואין אשה בעולם שבאה כדרך זה מצלעות האדם כי אם זאת, והיא היתה סיבת המות להפיל העצמות בגיא, מעתה מאמצעות השגת התורה יחזור הדבר לקדמותו קודם שחטאה חוה ויהיה הגוף כמו שהיה בגיא למעלה, ואין אני יודע גדר מקום זה שהוא אומר ראש הפסגה שאמרנו במקום גלגל חמה והוא אומרו ראש הפסגה שמא הוא למעלה במקום הנשמות, לזה אמר ונשקפה וגו' על פני העולם הזה שהוא נקרא ישימון לשון שממה שעתיד להיות שמם, או נקרא כן לפי ששולט בו יצר הרע השומם את הנבראים, ואי זה מקום שהוא נשקף על פנים של עולם הזה הוא גלגל חמה שם יונח מה שהיה ראוי להיות בגיא, ונמצא כי באמצעות תועליות התורה כמצטרך יושג להנחיל הנפש והגוף בחיים:

חסלת פרשת חקת (אור החיים)

 ספורנו  באר חפרוה שרים. שלא היתה הבאר מלאה כמשפט נובע ממקום גבוה: וממדבר מתנה. וכזה התבאר שנתן מציאותו מאותו הסלע במדבר: (ספורנו)

 דעת זקנים  באר חפרוה שרים. כלומר הבאר הזה אינו כשאר בארות שחופרים אותה עבדים כד"א ויכרו שם עבדי יצחק באר אלא באר זו מכובדת שחפרוה שרים וכרוה נדיבי עמים משה ואהרן וזקני ישראל: במחוקק במשענות'. כלו' לא חפרוה כשאר בארו' אלא שחקקוה בסלע במטה האלהים וזה מוכיח שלא הקפיד הקב"ה על שהכה דאם הקפיד לא היו משוררים מדבר שהקפיד. וי"א מחוקק זה משה כד"א כי שם חלקת מחוקק ספון ומתרגמינן משה ספרא רבא. וממדבר מתנה כלו' חשיבות גדולה היה באותו הבאר כי ממדבר שהוא מקום צמאון היה להם למוצא מים: (דעת זקנים)


{יט}  וּמִמַּתָּנָ֖ה נַֽחֲלִיאֵ֑ל וּמִנַּֽחֲלִיאֵ֖ל בָּמֽוֹת:

 אונקלוס  וּמִדְאִתְיְהִיבַת לְהוֹן נַחֲתָא עִמְהוֹן לְנַחֲלַיָא וּמִנַחֲלַיָא סָלְקָא עִמְהוֹן לְרָמָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִן דְאִתְיְהִיבַת לְהוֹן לְמַתָּנָא חָזְרַת לְמֵיסוֹק עִמְהוֹן לְטַוְרָא רָמַיָא וּמִטַוְרָא רָמַיָא נַחֲתָא עִמְהוֹן לִגְלִימָתָא מְחַזְרָא לְכָל מַשִׁרְיָיתָא דְיִשְרָאֵל וּמַשְׁקְיָא יַתְהוֹן כָּל חַד וְחַד בִּתְרַע מַשְׁכְּנֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וממתנה נחליאל. כתרגומו: (רש"י)

 ספורנו  וממתנה נחליאל. ועם זה לא הוסיף ולא חסר בעלותו וברדתו כמו שהיה ראוי כפי טבע המים אם היה נובע ממקום אחר: (ספורנו)

 דעת זקנים  וממתנה נחליאל. לא היתה כשאר בארו' שנובעות במקומן ואינן נמשכות אלא משנתנה נגברה והיה לנחל והיו רוב המים עולין על הבמות: (דעת זקנים)


{כ}  וּמִבָּמ֗וֹת הַגַּיְא֙ אֲשֶׁר֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב רֹ֖אשׁ הַפִּסְגָּ֑ה וְנִשְׁקָ֖פָה עַל-פְּנֵ֥י הַיְשִׁימֹֽן:

 אונקלוס  וּמֵרָמָתָא לְחֵילַיָא דִי בְּחַקְלֵי מוֹאָב רֵישׁ רָמָתָא וּמִסְתַּכְיָא עַל אַפֵּי בֵּית יְשִׁימוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִטַוְרַיָא רָמַיָא נַחְתָא עִמְהוֹן לִגְלִימָתָא עֲמִיקְתָא וְאִתְגְנִיזַת עִמְהוֹן בִּתְחוּמֵיהוֹן דְמוֹאֲבָאֵי רֵישׁ רָמָתָא דִמְדִיקָא כָּל קֳבֵיל בֵּית יְשִׁימוֹן מְטוֹל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ומבמות הגיא אשר בשדה מואב. כי שם מת משה (ב) ושם בטלה (ג) הבאר. דבר אחר, כרוה נדיבי העם, כל נשיא ונשיא כשהיו חונים, נוטל מקלו ומושך אצל דגלו ומחנהו, ומי הבאר נמשכין דרך אותו סימן ובאין לפני חניית כל שבט ושבט: במחקק. על פי משה שנקרא מחוקק, שנאמר כי שם חלקת מחוקק ספון (דברים לג, כא). ולמה לא נזכר משה בשירה זו, (ד) לפי שלקה על ידי הבאר, וכיון שלא נזכר שמו של משה לא נזכר שמו של הקב"ה, משל למלך שהיו מזמנין אותו לסעודה, אמר אם אוהבי שם אני שם ואם לאו איני הולך: ראש הפסגה. כתרגומו ריש רמתא: פסגה. לשון גובה, וכן פסגו ארמנותיה (תהלים מח, יד), הגביהו ארמנותיה: ונשקפה. אותה הפסגה, (ה) על פני המקום ששמו ישימון, והוא לשון מדבר שהוא שמם. דבר אחר ונשקפה הבאר (ו) על פני הישימון, שנגנזה בימה של טבריא, והעומד על הישימון מביט ורואה כמין כברה בים, והיא הבאר. כך דרש רבי תנחומא (תנחומא כא): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) פירוש שאגב שהוזכר כאן וממתנה נחליאל זכר גם כן שנתגלגל עוד הבאר הבמות ומבמות לגיא אף על פי שעדיין לא היו המסעות שאגב שנזכר הבאר פה ספר כל ענינים ומפני שנראה שלא באה עמהם יותר נתן טעם בזה ואמר שם מת משה ובטלה. הרא"ם: (ג) ואם תאמר והלא כשמתה מרים פסק הבאר כדלעיל. ויש לומר שחזר להם בזכות של משה ומשמת משה פסק: (ד) ואם תאמר לעיל הוה לי לאקשויי מיד כשמתחיל השירה אז ישיר ישראל למה לא מזכיר גם כן משה. ויש לומר דהוה אמינא לפי שחטא בבאר כדכתיב לעיל שהכה על הסלע משום הכי לא רצה להזכיר אותובשירה זו שקאי על הבאר כדפרש"י בסמוך אבל השתא דפירש במחוקק דהיינו משה למה לא הזכירו בשירה בהדיא: (ה) דאין לומר דקאי על הגיא דגיא לשון זכר ונשקפה לשון נקבה: (ו) שהבאר לשון נקבה והוצרך לטעם של דבר אחר דלטעם ראשון קשה דהא כל הפרשה כולה איירי בבאר ואיך מפרש ונשקפה על הפסגה לכן פירש דבר אחר ולפי דבר אחר קשה הל"ל ונשקפה מן הישימון מאי על פני לכן פירש טעם ראשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונשקפה. לשון נקבה על הגיא: הישימון. מקום שממה והעד ובתהו יליל ישימון וכן תעו במדבר בישימון דרך: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ומבמות הגיא. קרי בא מות בגי דכתיב ויקבור אותו בגיא: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  ומבמות הגיא. ומהבמות היה יורד אל ההר לעבר הגיא ונמשכה אצל ראש הפסגה הנשקפה על ראש פני הישימון הנראית על פני המדבר שהוא קרוי ישימון כדכתיב ובתהו יליל ישימון וזו היתה שמח' גדול שהיתה נראית על פני המדבר להולכים בתהו שהיו רואים מקום להשקות הם ומקניה' ולהתקרר ולהתעדן, ובעירובין פרק כיצד מערבין מסיק וממדבר מתנה אם משים אדם עצמו כמדבר הזה שהכל דשין בו תורתו מתקיימת ונתנת לו במתנה וכיון שנתנה לו במתנה נחלו אל כלומר כירושה היא לו וכיון שנחלו אל עולה לגדולה שנא' ומנחליאל במות ואם הגיס דעתו הקב"ה משפילו שנאמר ומבמות הגיא ואם חזר בו הקב"ה מגביהו שנאמר כל גיא ינשא: (דעת זקנים)


{כא}   שביעי - במחוברות רביעי  וַיִּשְׁלַ֤ח יִשְׂרָאֵל֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל-סִיחֹ֥ן מֶֽלֶךְ-הָאֱמֹרִ֖י לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אִזְגַדִין לְוָת סִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וְשָׁדַר יִשְרָאֵל עִזְגַדִין לְוַת סִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  וישלח ישראל מלאכים. ובמקום אחר תולה השליחות במשה, שנאמר ואשלח מלאכים ממדבר קדמות (דברים ב, כו), וכן וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום (במדבר כ, יד), וביפתח הוא אומר וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום וגו' (שופטים יא, יז), הכתובים הללו צריכים זה לזה, זה נועל וזה פותח, שמשה הוא ישראל וישראל הם משה, לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכל: (רש"י)


{כב}  אֶעְבְּרָ֣ה בְאַרְצֶ֗ךָ לֹ֤א נִטֶּה֙ בְּשָׂדֶ֣ה וּבְכֶ֔רֶם לֹ֥א נִשְׁתֶּ֖ה מֵ֣י בְאֵ֑ר בְּדֶ֤רֶךְ הַמֶּ֨לֶךְ֙ נֵלֵ֔ךְ עַ֥ד אֲשֶֽׁר-נַעֲבֹ֖ר גְּבֻלֶֽךָ:

 אונקלוס  אֵעִיבַּר בְּאַרְעָךְ לָא נִסְטֵי בַּחֲקַל וּבִכְרַם לָא נִשְׁתֵּי מֵי גוֹב בְּאֹרַח מַלְכָּא נֵיזֵיל עַד דִי נְעִבַּר תְּחוּמָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲעִיבַּר בְּאַרְעָךְ לָא נְאַנוֹס אֲרִיסַן וְלָא נְשַׁרְגָן בְּתוּלָן וְלָא נִבְעוֹל נְשֵׁי גוּבְרִין אוֹרַח מַלְכָּא דְבִשְׁמַיָא נֵזֵיל עַד דְנֵיעִיבַר תְּחוּמָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אעברה בארצך. אף על פי שלא נצטוו לפתוח (ז) להם בשלום, בקשו מהם שלום: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) כלומר אף על פי שלא נצטוו על זה אף על פי כן בקשו מהם זה מפני שאינו אלא דרך עראי בעלמא ואינו דומה לאותו שאסר הכתוב בערים הקרובות. הרא"ם: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  אעברה בארצך. ולא אמר נא כדרך שאמר באדום שלא רצה לפייסו כל כך ולא שלח לו אלא כדי לפתוח לו בשלום ועל כן לא השיב לו תשובה כמו שעשה מלך אדום אלא מיד יצא לקראתו למלחמה: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  עד אשר נעבור גבולך. לא היו שואלין לעבור דרך ארצו אלא לסבוב גבולו מבחוץ כמו שסבבו ארץ אדום וארץ מואב וכן כתוב בפ' אלה הדברים כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער שהניחום לסבוב ארצם וגבולם: (דעת זקנים)


{כג}  וְלֹֽא-נָתַ֨ן סִיחֹ֥ן אֶת-יִשְׂרָאֵל֘ עֲבֹ֣ר בִּגְבֻלוֹ֒ וַיֶּֽאֱסֹ֨ף סִיחֹ֜ן אֶת-כָּל-עַמּ֗וֹ וַיֵּצֵ֞א לִקְרַ֤את יִשְׂרָאֵל֙ הַמִּדְבָּ֔רָה וַיָּבֹ֖א יָ֑הְצָה וַיִּלָּ֖חֶם בְּיִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וְלָא שְׁבַק סִיחוֹן יָת יִשְׂרָאֵל לְמֶעְבַּר בִּתְחוּמֵיהּ וּכְנַשׁ סִיחוֹן יָת כָּל עַמֵיהּ וּנְפַק לָקֳדָמוּת יִשְׂרָאֵל לְמַדְבְּרָא וַאֲתָא לְיָהַץ וְאַגִיחַ קְרָבָא בְּיִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא שְׁבַק סִיחוֹן יַת יִשְרָאֵל לְמֶעֱבַר בִּתְחוּמֵיהּ וּכְנַשׁ סִיחוֹן יַת כָּל עַמֵיהּ וּנְפַק לִקְדָמוּת יִשְרָאֵל לְמַדְבְּרָא וְאָתָא לְיָהַץ וְאַגַח קְרָבָא בְּיִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא נתן סיחון וגו'. לפי שכל מלכי כנען היו מעלין לו מס, (ח) שהיה שומרם שלא יעברו עליהם גייסות, כיון שאמרו לו ישראל אעברה בארצך, אמר להם, כל עצמי איני יושב כאן אלא לשמרם מפניכם, ואתם אומרים כך: ויצא לקראת ישראל. אילו היתה חשבון מלאה יתושין אין כל בריה יכולה לכבשה, ואם היה סיחון בכפר חלש אין כל אדם יכול לכבשו, וכל שכן שהיה בחשבון. אמר הקב"ה מה אני מטריח על בני (ט) כל זאת לצור על כל עיר ועיר, נתן בלב כל אנשי המלחמה לצאת מן העיירות, ונתקבצו כולם למקום אחד ושם נפלו, ומשם הלכו ישראל אל הערים ואין עומד לנגדם, כי אין שם איש אלא נשים וטף: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דאם לא כן והא לא בקשו מהם אלא לעבור דרך ארצם ולא נתן סיחון את ישראל לעבור למה יצאו עוד להלחם כנגדם: (ט) דק"ל למה יצא לקראתם ונלחם בהם והלא אין לו לירא שהרי עיר חשבון אפילו מלא יתושין וכו' וכן אם היה סיחון לבדו בכפר וכו' ועוד כתיב ויאסוף את כל עמו דמשמע כל העם אשר בארצו ואין זה דרך ארץ אדרבה שמכניסין גם אנשי חיילות בערים לשמור העיר אם יבא האויב לכן פירש אמר הקדוש ברוך הוא וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יהצה. אל יהץ: (אבן עזרא)


{כד}  וַיַּכֵּ֥הוּ יִשְׂרָאֵ֖ל לְפִי-חָ֑רֶב וַיִּירַ֨שׁ אֶת-אַרְצ֜וֹ מֵֽאַרְנֹ֗ן עַד-יַבֹּק֙ עַד-בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן כִּ֣י עַ֔ז גְּב֖וּל בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן:

 אונקלוס  וּמְחָהִי יִשְׂרָאֵל לְפִתְגַם דְחָרֶב וִירֵת יָת אַרְעֵיהּ מֵאַרְנוֹנָא עַד יוּבְקָא עַד בְּנֵי עַמוֹן אֲרֵי תַקִיף תְּחוּמָא דִבְנֵי עַמוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּמְחוֹהִי יִשְרָאֵל בִּשְׁמָתָא דַיְיָ דְקַטְלָא כְּפִתְגַם דְחָרֶב וְיָרִית יַת אַרְעֵיהּ מֵאַרְנוֹנָא עַד יוּבְקָא עַד תְּחוּם בְּנֵי עַמוֹן אֲרוּם תַּקִיף הֲוָת רַבַּת תְּחוּם בְּנֵי עַמוֹן וְעַד כְּדוֹן אִית לְהוֹן אָרְכָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי עז. ומהו חזקו, התראתו של הקב"ה שאמר להם אל תצורם וגו' (דברים ב, יט): (רש"י)

 אבן עזרא  מארנון. שלקח ממואב: עד בני עמון. כי כתוב כי חצי ארץ בני עמון היתה לישראל כי לקחוהו מיד האמורי שלקחו בתחלה מיד בני עמון והכתוב אמר על מואב ועמון שלא יתן השם מארצם לישראל עד מדרך כף רגל והטעם הארץ שהיתה בידם בעת ההיא על כן הוצרך הכתוב לאמר דברי המושלים בעבור חשבון שישבו שם ישראל כי כן כתוב וישב ישראל בכל ערי האמורי בחשבון: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  עד יבוק עד בני עמון. יבוק שם הנחל שנא' ויעבור את מעבר יבק וכמו שלקח סיחון את ארץ מואב עד ארץ ארנון כך לקח ארץ בני עמון עד יבק והנהר היה מפסיק ביניהם אבל משם ואילך כי עז וחזק גבול בני עמון מן הנהר ואילך מפני שהנהר הי' מפסיק הגבול: (דעת זקנים)


{כה}  וַיִּקַּח֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֥ת כָּל-הֶֽעָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיֵּ֤שֶׁב יִשְׂרָאֵל֙ בְּכָל-עָרֵ֣י הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחֶשְׁבּ֖וֹן וּבְכָל-בְּנֹתֶֽיהָ:

 אונקלוס  וּכְבַשׁ יִשְׂרָאֵל יָת כָּל קִרְוַיָא הָאִלֵין וִיתֵיב יִשְׂרָאֵל בְּכָל קִרְוֵי אֱמוֹרָאָה בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל כַּפְרָנָהָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְסֵיב יִשְרָאֵל יַת כָּל קִרְוַיָא הָאִלֵין וִיתֵיב יִשְרָאֵל בְּכָל קִרְוֵי אֱמוֹרָאֵי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל כַּפְרָנָהָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  בנתיה. כפרים הסמוכים לה: (רש"י)

 אבן עזרא  ובכל בנתיה. חשבון כאם והכפרים כבנות: (אבן עזרא)

 ספורנו  בכל ערי האמורי בחשבון ובכל בנותיה. שכל הערים שכבש סיחון עם כל שאר ערי מלכותו היו בנות לחשבון שהיתה עיר מלכותו מקדם על דרך ונתתי אותם לך לבנות: (ספורנו)


{כו}  כִּ֣י חֶשְׁבּ֔וֹן עִ֗יר סִיחֹ֛ן מֶ֥לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֖י הִ֑וא וְה֣וּא נִלְחַ֗ם בְּמֶ֤לֶךְ מוֹאָב֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיִּקַּ֧ח אֶת-כָּל-אַרְצ֛וֹ מִיָּד֖וֹ עַד-אַרְנֹֽן:

 אונקלוס  אֲרֵי חֶשְׁבּוֹן קַרְתָּא דְסִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה הִיא וְהוּא אַגַח קְרָבָא בְּמַלְכָּא דְמוֹאָב קַדְמָאָה וּנְסֵיב יָת כָּל אַרְעֵיהּ מִידֵיהּ עַד אַרְנוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם חֶשְׁבּוֹן קַרְתָּא דְסִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה הִיא וְהוּא אַגַח קְרָבָא בְּמַלְכָּא דְמוֹאָב קַדְמָאָה וּנְסֵיב יַת כָּל אַרְעֵיהּ מִן יְדֵיהּ עַד אַרְנוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והוא נלחם. למה הוצרך להכתב, לפי שנאמר אל תצר את מואב (שם ט), וחשבון משל מואב היתה, כתב לנו שסיחון לקחה מהם, ועל ידו טהרה לישראל: מידו. מרשותו: (רש"י)

 אבן עזרא  כי חשבון עיר סיחן. שבה כי הוא נלחם במלך מואב הראשון והוא דבר ידוע: (אבן עזרא)

 ספורנו  כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי הוא. והטעם שאמרנו שכל ערי האמורי הן בנות לחשבון הוא מפני שחשבון היתה עיר מלכות לסיחון מלך האמורי קודם שכבש ערי מואב: (ספורנו)

 דעת זקנים  כי חשבון עיר סיחון. לפי שכתוב אחריו וישב ישראל בארץ האמורי. אמר כאן שלא תתמה על שאנו אומרים שחשבון היא מארץ האמורי ויודעין אנו שהיא מארץ מואב כי חשבון עתה היא עיר סיחון שהרי הוא נלחם במלך מואב הראשון וכבשה מידו ולא עם בלק מלך מואב אלא במלך ראשון שהיה קודם בלק: (דעת זקנים)


{כז}  עַל-כֵּ֛ן יֹֽאמְר֥וּ הַמֹּֽשְׁלִ֖ים בֹּ֣אוּ חֶשְׁבּ֑וֹן תִּבָּנֶ֥ה וְתִכּוֹנֵ֖ן עִ֥יר סִיחֽוֹן:

 אונקלוס  עַל כֵּן יֵימְרוּן מְתָלַיָא עוּלוּ לְחֶשְׁבּוֹן תִּתְבְּנֵי וְתִשְׁתַּכְלַל קַרְתָּא דְסִיחוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  עַל כֵּן יֵימְרוּן בְּחִידְתָא מְתוּלַיָיא אָמְרִין צַדִיקַיָא דְשָׁלְטִין בְּיִצְרֵיהוֹן אִיתוּ וְנַחְשׁוֹב זֵיינָא דְעוּבְדָא טָבָא כֻּלוֹ קֳבֵיל אַגְרָא וַאֲגַר עוֹבָדָא בִּישָׁא כֻּלוֹ קֳבֵיל זֵיינָא יִתְבְּנֵי וְיִשְׁתַּכְלַל דְמִיתְעַר וּמְשִ¦יחַ בְּאוֹרַיְיתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  על כן. על אותה מלחמה שנלחם סיחון במואב: יאמרו המושלים. בלעם, שנאמר בו וישא משלו (במדבר כג, ז): המושלים. בלעם ובעור, והם אמרו: באו חשבון. שלא היה סיחון יכול לכבשה, והלך ושכר את בלעם לקללו, וזהו שאמר לו בלק כי ידעתי את אשר תברך מבורך וגו' (שם כב, ו): תבנה ותכונן. חשבון בשם סיחון להיות (י) עירו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) תבנה ותכונן שב לחשבון הנזכר למעלה ולא לעיר סיחון שמאחר שכבש אותה וזכה בה מה צריך לומר תבנה ותכונן אלא הכי קאמרו המושלים בואו סיחון ועמו לעיר חשבון כי תוכלו לה לפי שמתחלה כשנבנית וכוננה עיר סיחון בשם סיחון נבנית כלומר שמאז נגזר עליה להיות עיר סיחון ויהיה תבנה ותכונן עתיד במקום עבר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  המושלים. הבודאים משלים מלבם: וטעם באו חשבון. לאמורים יאמרו: ותבנה. יותר ממה שהיא ותכונן להיותה עיר סיחון: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  על כן יאמרו המושלים. בגימ' אלה המה המושלים ביצרם: (בעל הטורים)

 ספורנו  על כן יאמרו המושלים. המספרים באור משלים שראו בחלום חזיון כמו שעשה בלעם כאמרו וישא משלו: בואו חשבון. אתם יושבי ערי מואב בואו חשכון והכנעו לסיחון כי הוא ינצח וימלוך עליכם: (ספורנו)

 דעת זקנים  על כן יאמרו המושלים. בני אדם הרגילים למשול משלים על ידי שלקחה סיחון באו לדור בתוך חשבון כי עתה תבנה ותכונן מאחר שהיא עכשיו עיר סיחון כי כל זמן שהיתה למלך מואב לא היה מלך חזק אבל משכבש סיחון אין לכלום לגור בה: (דעת זקנים)


{כח}  כִּי-אֵשׁ֙ יָֽצְאָ֣ה מֵֽחֶשְׁבּ֔וֹן לֶֽהָבָ֖ה מִקִּרְיַ֣ת סִיחֹ֑ן אָֽכְלָה֙ עָ֣ר מוֹאָ֔ב בַּֽעֲלֵ֖י בָּמ֥וֹת אַרְנֹֽן:

 אונקלוס  אֲרֵי קִידוּם תַּקִיף כְּאֶשָׁא נְפַק מֵחֶשְׁבּוֹן עָבְדֵי קְרָבָא כְּשַׁלְהוֹבִיתָא מִקַרְתָּא דְסִיחוֹן קַטִילוּ עַמָא דִשְׁרוֹ בִּלְחָיַת מוֹאָב כּוּמְרַיָא דְפַלְחִין בֵּית דַחֲלָא רָמָתָא דְאַרְנוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם מִילִין תַּקִיפִין הֵי כְאֵישָׁא נַפְקִין מִפּוּמֵי צַדִיקַיָא מָרֵי חוּשְׁבְּנָא דְנָא וְזַכְוַון חֲסִינַן הֵי כְשַׁלְהוֹבִיתָא מֵאִלֵין דְקַרְיָין וּמְשִ¦יחִין בְּאוֹרַיְיתָא אָכְלַת אֵישְׁתְּהוֹן לְסַנָאָה וְלִבְעֵיל דְבָבָא דְמִתְחַשְׁבִין קוּמֵיהוֹן הֵי כְפִלְחֵי בַּמְתֵי טַעֲוָותָא דְנַחֲלֵי אַרְנוֹנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי אש יצאה מחשבון. משכבשה (כ) סיחון: אכלה ער מואב. שם אותה המדינה (ל) קרוי ער בלשון עברי, ולחיית בלשון ארמי: ער מואב. ער (מ) של מואב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) לא קודם זה דאם כן כי אש באה בחשבון מיבעי ליה: (ל) אמר זה שלא תחשוב שפירוש ער כמו עיר והוא על משקל דם שהרבים ממני דמים וכן ער הרבים ממנו ערים ויהיה ער שם המין בעבור כל העיירות שלו לא יתכן זה שהרי עדיין נשארו למואב עיירות רבות שהיה מולך עליהם וגם לא בעבור עיר אחת שלו דאם כן היה לו להזכיר איזה עיר כמנהג הכתוב בכל מקום כי לא בא לסתום אלא לפרש והביא ראיה מהתרגום שתרגם ולחיית ולא תרגמו קרתא: (מ) כתב הרא"ם נראה לי שכיון בזה אף על פי ששם העיר הפרטי לא יסמוך וכיון שער שם פרטי של מדינה הוא איך הוא סמוך ומכח זה תרצה לדחוק ולפרש ער מלשון עיר לא תדחוק לפרש כן ער מלשון עיר כי יותר נכון לפרש ששם העיר הפרטי הוא סמוך אף שהוא שלא כמנהג מלפרשו מלשון עיר מפני הטענות הנופלות עליו עד כאן לשונו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי אש יצאה מחשבון. רמז לאנשים שקשרו בחשבון על מלכם: להבה. הטעם כפול כמשפט: מקרית סיחון. מקרית שהוא היום לסיחון: ער מואב. שם מקום סמוך כמו מבית לחם יהודה: במות. מקומו' גבוהים: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  כי אש יצאה. לאחר שנכבשה חשבון ונלחם גם בשאר עיירות שהוא ער וארנון וכבשם אז אמר אש יצאה מחשבון כלומר חיל וגבורים ולהבה מאותה עיר שנקראת קרית סיחון: אכלה ער מואב. כלומר ממקומו יצא אש ושרפם והוא כמו ותצא אש מאבימלך ותאכל את אנשי שכם ומבעלי שכם ותאכל את אבימלך כלומר מהם ובהם וזה המשל שמשלו על גבורת סיחון להודיעך כמה גדול כחו של משה שנצחו והרגו. וכן משלו משל על בני עמון הלא את אשר יורישך כמוש אלהיך: (דעת זקנים)


{כט}  אוֹי-לְךָ֣ מוֹאָ֔ב אָבַ֖דְתָּ עַם-כְּמ֑וֹשׁ נָתַ֨ן בָּנָי֤ו פְּלֵיטִם֙ וּבְנֹתָ֣יו בַּשְּׁבִ֔ית לְמֶ֥לֶךְ אֱמֹרִ֖י סִיחֽוֹן:

 אונקלוס  וַי לְכוֹן מוֹאֲבָאֵי אֲבַדְתּוּן עַמָא דְפָלְחִין לִכְמוֹשׁ מְסַר בְּנוֹהִי צִירִין וּבְנָתֵיהּ בְּשִׁבְיָא לְמַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה סִיחוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  יְיָא לְכוֹן סַנְאֵי צַדִיקַיָא אֲבַדְתּוּן עַמָא דִכְמִישׁ מִדְסֵינַת פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא לֵית לְהוֹן תַּקַנְתָּא עַד דְיֵיצְרְכוֹן לְמִגְלֵי לַאֲתַר דְיִלְפוּן אוֹרַיְיתָא וּבְנֵיהוֹן וּבְנַתְהוֹן מִתְרַחֲקָן בְּשִׁבְיַית חַרְבָּא כָּל קֳבֵל מִתְמָלְכִין בְּמוֹלְכָנָא דְאוֹרַיְיתָא אֱמוֹרָאִין וּמְשִיחִין בְּאוֹרַיְיתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אוי לך מואב. שקללו את מואב (נ) שימסרו בידו: כמוש. שם אלהי מואב: נתן. הנותן את בניו של מואב: פליטם. נסים ופליטים מחרב ואת בנותיו בשבית וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פירוש שמקרא זה דבוק עם תבנה ותכונן כלומר מאחר שנבנית העיר לסיחון אם כן היה בהכרח שסופה להמסר ביד סיחון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כמוש. שם צלם אלהי מואב: פליטם. פליטי חרב בורחים: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  נתן בניו פליטם. כלומר הבנים הקטנים שפלטו מן החרב והבנות שאין דרכם להלחם שבק והניחם להוליך בשביה לפי שלא היה יכול להצילם מידו. נתן כמו נרדי נתן ריחו: (דעת זקנים)


{ל}  וַנִּירָ֛ם אָבַ֥ד חֶשְׁבּ֖וֹן עַד-דִּיבֹ֑ן וַנַּשִּׁ֣ים עַד-נֹ֔פַח אֲשֶׁ֖ר֗ עַד-מֵֽידְבָֽא:

 אונקלוס  וּמַלְכוּ פְסָקַת מֵחֶשְׁבּוֹן עֲדָא שׁוּלְטַן מִדִיבוֹן וְצֲדִיאוּ עַד נֹפַח דִסְמִיךְ עַד מֵידְבָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֲמִירִין רַשִׁיעַיָא לֵית רְמָא וּמְנַטְלָא חָמֵי כָּל דָא עָבַד חוּשְׁבַּנְכוֹן עַד דִיסוּף כִּדְבוֹנָא נַפְשֵׁיכוֹן וּמָרֵי עַלְמָא יִצְדֵי יַתְהוֹן עַד דִיפַח נַפְשֵׁיהוֹן וְיִצְדוּן כְּמָא דְאַצְדֵי קִרְוֵי אֱמוֹרָאֵי וּפַלְטִירֵי רַבָּנֵיהוֹן מִן תַּרְעָא רַבָּא דְבֵית מַלְכוּתָא עַד שׁוּקָא דִנְפָחַיָא דִסְמִיךְ עַד מֵידְבָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונירם אבד. מלכות שלהם: אבד חשבון עד דיבון. מלכות ועול שהיה למואב בחשבון אבד משם, וכן עד דיבון, (ס) תרגום של סר עד, כלומר סר ניר מדיבון, ניר לשון מלכות ועול וממשלת איש, כמו למען היות ניר לדוד עבדי (מלכים-א יא, לו): ונשים. שי"ן דגושה, לשון שממה, כך יאמרו המושלים: ונשים. אותם: עד נפח. השימונום עד נפח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) רש"י מפרש עד לשון סר כלומר סר ניר מדיבון דליכא לפרש אבד חשבון עד דיבון הוא כמשמעו שאבד כל אותו ישוב שמחשבון עד דיבון דאם כן נשאר ונירם שפירושו מלכות שלהם בלתי נקשר לא לפניו ולא לאחריו אבל לפי מה שפירש רש"י זכרונו לברכה הוא כאלו כתיב ונירם שבחשבון אבד ונירם שבדיבון סר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונירם. דברי משה והמ''ם סימן מלך אמורי וגדודיו ולו שני פירושים. האחד מגזירת ניר ותהיה מלת ונירם מושכת עצמה ואחרת עמה כמו והנבואה עודד הנביא וכן הוא ונירם אבד ניר חשבון ותהיה מלת ונירם כמו בתוך האהלי הערכך וכן הוא והניר שלהם אבד שהוא ניר חשבון. והפירוש השני שתהיה מלת ונירם מגזרת ירה ויור אשר יריתי והטעם כאשר ירינו אותם אבד חשבון: ונשים. מפעלי הכפל והחיר''ק תחת קמ''ץ קטן כמו ויסב אלהים את העם ויאמר רבי משה הכהן כי הדגשות לחסרון האל''ף כאל''ף מלפנו מבהמות ארץ מגזרת תאשם שומרון וי''א כי חשבון היתה עיר סיחון לעולם וטעם בואו חשבון דברי המושלים למואבים הבאים בשבי אל חשבון כי אש יצאה מחשבון משל למחנות סיחון וכאשר ירינום דברי המושלים על לשון המואבים חשבנו כי תאבד חשבון ונעשה שממה כל הארץ עד נופח או הם דברי משה הדרשן: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אשר עד מידבא. רי''ש נקודה ונשאר אש כי שרפה באש וניטל ראש שלה: (בעל הטורים)

 ספורנו  ונירם אבד. וניר ומלכות סיחון ואשו ולהבתו שהם שרי צבאותיו יאבד כי אחר שספרו נצחונו של סיחון ספרו כמו כן אבדן מלכותו על ידי ישראל: (ספורנו)

 דעת זקנים  ונירם אבד חשבון. כלומר ניר ויורש שלהם אבד חשבון וכל הארץ עד דיבון שלא יירשוה עם ירושתו. ניר לשון יורש כמו ולמען היות ניר לדוד עבדי: (דעת זקנים)


{לא}  וַיֵּ֨שֶׁב֙ יִשְׂרָאֵ֔ל בְּאֶ֖רֶץ הָֽאֱמֹרִֽי:

 אונקלוס  וִיתֵב יִשְׂרָאֵל בַּאֲרַע אֱמוֹרָאָה: (אונקלוס)

 יונתן  וִיתִיבוּ יִשְרָאֵל בָּתַר דְקָטִילוּ יַת סִיחוֹן בְּאַרְעָא דֶאֱמוֹרָאֵי: (תרגום יונתן)

 ספורנו  וישב ישראל בארץ האמורי. ומכל זה שספר התבאר שישראל אז לא ישבו בארץ מואב אבל ישבו בארץ האמורי כמו שבאר יפתח באמרו לא לקח ישראל את ארץ מואב ואת ארץ בני עמון: (ספורנו)


{לב}  וַיִּשְׁלַ֤ח מֹשֶׁה֙ לְרַגֵּ֣ל אֶת-יַעְזֵ֔ר וַֽיִּלְכְּד֖וּ בְּנֹתֶ֑יהָ (ויירש) וַיּ֖וֹרֶשׁ אֶת-הָֽאֱמֹרִ֥י אֲשֶׁר-שָֽׁם:

 אונקלוס  וּשְׁלַח משֶׁה לְאַלָלָא יָת יַעְזֵר וּכְבָשׁוּ כַּפְרָנָהָא וְתָרִיךְ יָת אֱמוֹרָאָהּ דִי תַמָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְשָׁדַר משֶׁה יַת כָּלֵב וְיַת פִּנְחָס לְאַלָלָא יַת מַכְבַּר וּכְבָשׁוּ כּוּפְרָנָהָא וְשֵׁיצוּן יַת אֱמוֹרָאֵי דְתַמָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וישלח משה לרגל את יעזר. המרגלים לכדוה, (ע) אמרו לא נעשה כראשונים, בטוחים אנו בכח תפלתו של משה להלחם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) מדכתיב וילכדו בנותיה וילכדו לשון רבים ולא כתיב וילכוד לשון יחיד כדבסמוך דכתיב ויורש לשון יחיד אלא המרגלים לכדו את בנותיה: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ויורש. כתיב ויירש, שלא הוצרכו להורישם אלא ברחו מעצמם: (בעל הטורים)

 ספורנו  וילכדו בנותיה. המרגלים ששלח משה לכדו את בנות יעזר: ויורש. משה אחר כך הוריש את האמורי אשר ביעזר: (ספורנו)


{לג}  וַיִּפְנוּ֙ וַֽיַּעֲל֔וּ דֶּ֖רֶךְ הַבָּשָׁ֑ן וַיֵּצֵ֣א עוֹג֩ מֶֽלֶךְ-הַבָּשָׁ֨ן לִקְרָאתָ֜ם ה֧וּא וְכָל-עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה אֶדְרֶֽעִי:

 אונקלוס  וְאִתְפְּנִיאוּ וּסְלִיקוּ לְאֹרַח מַתְנָן וּנְפַק עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן לְקֳדָמוּתְהוֹן הוּא וְכָל עַמֵּיהּ לְאַגָחָא קְרָבָא לְאֶדְרֶעִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְפְּנִיאוּ וּסְלִיקוּ אוֹרַח מַתְנָן וּנְפַק עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן לִקְדָמוּתָנָא הוּא וְכָל עַמֵיהּ לְאַגָחָא קְרָבָא לְאֶדְרֶעִי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויפנו. פירשתיו: אדרעי. אל אדרעי דרך קצרה: (אבן עזרא)


{לד}   מפטיר  וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֤ה אֶל-מֹשֶׁה֙ אַל-תִּירָ֣א אֹת֔וֹ כִּ֣י בְיָֽדְךָ֞ נָתַ֧תִּי אֹת֛וֹ וְאֶת-כָּל-עַמּ֖וֹ וְאֶת-אַרְצ֑וֹ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּֽאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֗יתָ לְסִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּֽוֹן:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לָא תִדְחַל מִנֵיהּ אֲרֵי בִידָךְ מְסָרִית יָתֵיהּ וְיָת כָּל עַמֵיהּ וְיָת אַרְעֵיהּ וְתַעֲבֵד לֵיהּ כְּמָא דִי עֲבַדְתְּ לְסִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה דִי יָתֵב בְּחֶשְׁבּוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה כֵּיוָן דְחָמָא משֶׁה יַת עוֹג זָע וְאַרְתֵּית מִן קֳדָמוֹי עָנֵי וַאֲמַר דֵין הוּא עוֹג רַשִׁיעָא דַהֲוָה מַחְסִיד יַת אַבְרָהָם וְשָרָה אַבְהָתָן לְמֵימָר אַתּוּן מְדַמְיַן לְאִלָנִין שְׁתוּלִין עַל פִּרְקַטוּנִין דְמַיָין בְרַם פֵּירִין לֵית הִינוּן עַבְדִין בְּגִין כֵּן אַמְתִּין לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִמְחַוְיָא לְדָרַיָא וְיֶחְמֵי מִן בְּנֵיהוֹן אוּכְלוּסִין סַגִיאִין לְאִתְמַסְרָא בִּידֵיהוֹן בְּכֵן אָמַר יְיָ לְמשֶׁה לָא תִדְחַל מִנֵיהּ אֲרוּם בִּידָךְ מְסָרִית יָתֵיהּ וְיַת כָּל עַמֵיהּ וְיַת כָּל אַרְעֵיהּ וְתַעֲבֵיד לֵיהּ הֵיכְמָא דְעָבַדְתָּ לְסִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאֵי דַהֲוָה יָתֵיב בְּחֶשְׁבּוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל תירא אותו. שהיה משה ירא להלחם, שמא תעמוד לו (פ) זכותו של אברהם, שנאמר ויבא הפליט (בראשית יד, יג), הוא עוג שפלט מן הרפאים שהכו כדרלעומר וחביריו בעשתרות קרנים, שנאמר כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים (דברים ג, יא. נדה סא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דאם לא כן מה נשתנה עוג מסיחון דגבי סיחון לא אמר השם יתברך אל תירא אותו. ואם תאמר והלא לא נתכוין רק לרעה שיהרג אברהם וישא את שרה כמו שפירש"י בפרשת לך לך בפסוק ויבא הפליט וגו'. ויש לומר מכל מקום כיון שזכות הצלה באה על ידו שניצל לוט היה משה ירא שמא תעמוד לו אותו זכות אף על פי שנתכוין לרעה כדאמרינן בזכות הקרבנות שהקריב בלק זכה ויצאה ממנו רות אף על פי שנתכוין לרעה הואיל והקריבם לכבוד הקדוש ברוך הוא: חסלת פרשת חקת (שפתי חכמים)

 כלי יקר  ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו. פירש"י שהיה ירא שמא תעמוד לו זכותו של אברהם דאל"כ קשה וכי משה היה ירא מזרוע בשר ודם באשר ה' אתו, ועו"ק מאחר שנאמר כי בידך נתתי אותו ואת עמו וא"כ הל"ל אל תירא אותו ואת עמו, אלא ודאי שמעמו ודאי לא היה ירא כי ה' אתו אך מאותו היה ירא פן תעמוד לו זכות אברהם.

ומה שמקשים כאן איך היה ירא מזכות זה, אדרבא הרי באותו זמן היה חוטא ורב מרי כי כוונתו היה כדי שיהרג אברהם וישא הוא שרה כמו שפירש"י שם (בראשית יד.יג), אין זה קושיא כי רש"י פירש כן לפי האמת שהרי סוף כל דבר הכל נשמע שלא הועיל לו זכות זה וא"כ סופו מוכיח שכוונתו היתה לרעה ולא לטובה, אבל משה עדיין לא היה יודע סוף הדבר והיה סבור שלטובתו נתכוין להציל את לוט ע"כ היה ירא פן יעמוד לו זכות זה. והשיב לו הקב"ה אל תירא אותו כי בידך נתתי והל"ל כי בידך אתן להבא אע"פ שמתת ה' דומה כאילו היא כבר נתונה מ"מ במקום שיש לפרשו כפשוטו אין צורך בפירוש זה, וביאור הדבר שמאז ומקדם כבר נתתי אותו בידך, כי מעולם לא היה לו שום זכות, ובמעשה ההוא היה נרדף עד חובה והיתה כוונתו לרעה ונגזר עליו מאז שיהיה נתון לך ומסור בידך וזה פירוש יקר. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו. פרש"י לכך הוצרך לו' אל תירא אותו מה שלא הוצרך לו' מסיחון לפי שהיה ירא פן יעמוד לו זכות מה שהגיד לאברהם אבינו שנשבה לוט וא"ת והלא כוונתו לרעה היתה כדי שיהרג אברהם ויקח שרה י"ל כיון דהצלה באה על ידו היה לו לירא כמו שמצינו בפרק חלק בזכות מ"ב קרבנות שהקריב בלק זכה ויצאת ממנו רות ואע"פ שלא נתכוין אלא לרעה לקלל את ישראל ומיהו תימה למ"ד דעוג נקרא פליט על שנפלט מן המבול דבמס' נדה מסיק דעוג וסיחון אחי הוו וא"כ [היכן מצינו] שסיחון פלט מן המבול דבשלמא עוג מצינו סמך ורמז כדפרשתי בפ' נח בשם ר"י החסיד וישאר אך נח שעולה בגי' עוג אבל לסיחון לא מצינו רמז. ואו' הרב רב יחיאל בר יוסף שעוג נולד קודם המבול ואמו היתה מעוברת מסיחון בשנת המבול והלכה ונשאת לאחד מבני נח וכבר היתה מעוברת מאותן בני האלהים אשר לקחו מבנות האדם ונולד סיחון בתיבה: (דעת זקנים)


{לה}  וַיַּכּ֨וּ אֹת֤וֹ וְאֶת-בָּנָיו֙ וְאֶת-כָּל-עַמּ֔וֹ עַד-בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר-ל֖וֹ שָׂרִ֑יד וַיִּֽירְשׁ֖וּ אֶת-אַרְצֽוֹ:

 אונקלוס  וּמְחוֹ יָתֵיהּ וְיָת בְּנוֹהִי וְיָת כָל עַמֵּיהּ עַד דְלָא אִשְׁתָּאַר לֵיהּ מְשֵׁיזִיב וִירִיתוּ יָת אַרְעֵיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה כֵּיוַן דְחָמָא עוֹג רַשִׁיעָא יַת מַשִׁירְיָיתָא דְיִשְרָאֵל דַהֲוָה שִׁיתָּא פַּרְסֵי אָמַר לֵית אֲנָא מְסַדֵר סִדְרֵי קְרָבָא כֻּלוֹ קֳבֵיל עַמָא הָדֵין דִלְמָא יַעַבְדוּן לִי הֵיכְמָא דְעָבָדוּ לְסִיחוֹן וַאֲזַל וְעָקַר טַוְורָא בַּר שִׁיתָּא פַּרְסֵי וְאַחֲתֵיהּ עַל רֵישֵׁיהּ לְמִטְלַק עֲלֵיהוֹן מִן יַד זַמִין מֵימְרָא דַיְיָ זוֹחֲלָא וּפָכַר טַוְורָא וְנַקְרֵיהּ וְטָמַע רֵישֵׁיהּ בְּגַוֵיהּ בָּעָא לְמִשְׁלְפֵיהּ מִן רֵישֵׁיהּ וְלָא יָכִיל מִן בִּגְלַל דְמַשְׁכֵי כַּכֵיהּ וְשִׁינֵיהּ פּוּמֵיהּ הַלְכָא וְהַלְכָא אָזַל משֶׁה וְנָסַב נַרְגָא בְּרַת עִישַרְתֵּי אַמִין וְטָפַז עִישַרְתֵּי אַמִין וּמַחְיֵיהּ בְּקַרְסוּלֵיהּ וְנָפַל וּמִית מִן לְהָאֵל לְמַשְׁרִיתָא דְיִשְרָאֵל דְהָכִין כְּתִיב וּמְחוֹ יָתֵיהּ וְיַת בְּנוֹי וְיַת כָּל עַמֵיהּ עַד דִי לָא שְׁיָירוּ לֵיהּ מְשֵׁיזִיב וִירִיתוּ יַת אַרְעֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויכו אותו. משה הרגו, כדאיתא בברכות בהרואה (נד:), עקר טורא בר תלתא פרסי וכו':

חסלת פרשת חקת: (רש"י)

 אבן עזרא  השאיר לו. אחד מישראל:

חסלת פרשת חקת (אבן עזרא)

במדבר פרק-כב

{א}  וַיִּסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיַּחֲנוּ֙ בְּעַֽרְב֣וֹת מוֹאָ֔ב מֵעֵ֖בֶר לְיַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ: (פפפ)

 אונקלוס  וּנְטָלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּשְׁרוֹ בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב מֵעִבְרָא לְיַרְדְנָא דִירֵחוֹ: [פפפ] (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל וּשְׁרוֹן בְּמַשִׁרְיָא דְמוֹאָב מֵעִיבְרָא לְיַרְדְנָא דִירֵיחוֹ: (תרגום יונתן)

---

פרשת בלק

---

{ב}  וַיַּ֥רְא בָּלָ֖ק בֶּן-צִפּ֑וֹר אֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל לָֽאֱמֹרִֽי:

 אונקלוס  וַחֲזָא בָּלָק בַּר צִפּוֹר יָת כָּל דִי עֲבַד יִשְׂרָאֵל לֶאֱמוֹרָאֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וירא וַחֲמָא בָּלָק בַּר צִפּוֹר יַת כָּל מַה דְעָבַד יִשְרָאֵל לֶאֱמוֹרָאֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי. אמר, אלו (א) שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם, לא עמדו בפניהם, אנו על אחת כמה (ב) וכמה, לפיכך ויגר מואב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דק"ל וכי הוא ראה ואחרים לא ראו אלא הוא שם על לבו לפיכך תלה הראיה בו. א"נ דקשה ליה וישמע הל"ל דמסתמא לא היה במלחמה אלא וירא הוא לשון הבנה ומהו ההתבוננות אמר כו': (ב) דק"ל היאך מוסב ויגר מואב אוירא בלק וגומר דמשמע בשביל שראה לפיכך ויגר מואב ועל זה פירש אמר אלו שני מלכים כו' סיחון ועוג כלומר כיון ששמעו המון העם את דברי המלך שאמר כן משום הכי ויגר מואב וקל להבין. כתב הרא"ם ותימא אם מלת ויגר דבקה אדלעיל מיניה מאי כי רב הוא דכתיב בתריה דמשמע שמפני רבויים הוא שפחדו ולא מפני מה שעשו לשני מלכי האמורי וליכא למימר שחסר וי"ו מן כי רב הוא כאילו אמר וכי רב הוא שפירושו ועוד מפני שרב הוא דאם כן היה לו לפרש זה כמו שפירש גבי כי הוציא ה' את ישראל ממצרים וכו'. ונראה לפרש שגם המואבים ידעו שבני ישראל נצחו את ב' המלכים אבל חשבו שהניצוח היה בדרך טבע וכיון שנצוח מלחמתם לא היה כי אם מפני רבוי העם אפשר לנצח אותם ברבוי העם שישכרו עליהם כל מלכי כנען ועכשיו ששמעו מפי מלכם כי נצוח מלחמות ישראל הוא שלא כדרך הטבע כי ישראל הרגו האמורים והם לא עמדו כנגדם להרוג בהם אז ויגר מואב מפני העם כי רב הוא כלומר שעדיין נשארו ברבויים כבתחלה ולא נפקד מהם איש ולכך קצו בחייהם בעצמם. ולפי זה יהיה פירוש של רש"י הכי אלו ב' מלכים וכו' כלומר אלו ב' מלכים שהיינו בטוחים עליהם שיהרגו לכל הפחות מישראל כפי המספר שיהרגו ישראל מהם ואז נבוא אנחנו עם כל מלכי כנען ונהרוג הנשארים בהם בישראל אבל עכשיו שלא הרגו מהם כלום כי לא נשא איש את ידו עליהם מפני שנפל פחד ישראל עליהם אנו על אחת כמה וכמה שלא נוכל להם אפילו עם כל מלכי כנען: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לאמורי. בקמצות הלמ''ד והטעם לידוע שהוא סיחון ועוג ולא הי' במלכי כנען גדולים כאלה והעד אשר כגובה ארזים גבהו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וירא בלק. בא ללוק דמן של ישראל: בן צפור. שעף עליהם כצפור לקללם. וזהו כצפור נודדת מן קנה כן קללת חנם לא תבא. וירא. שראה שעמדה לו חמה למשה. וירא. שנתקדרה חמה מצינו ראייה לשון הבנה כמו וכל העם רואים וכן שמיעה לשון הבנה כמו כי שומע יוסף: (בעל הטורים)

 אור החיים  וירא בלק בן צפור וגו' ויגר מואב וגו'. צריך לדעת לאיזה ענין תלה הראיה בבלק ולא בבעלי המגור שהם מואב. ב'. למה לא פחדו אלא מואב ולא מדין, ומה גם שהמדינים להם יאות הפחד כי המה אבדו ולא מואב ומזלייהו יחזה את אשר יקרה להם. ונראה על פי דבריהם (במד"ר פ"כ) שאמרו שבלק מנסיכי מדין היה אלא שמחמת פחד ישראל עשאוהו מואב מלך עליהם, מעתה במאמר וירא בלק גילה הפסוק פחד ומורא מדין כי אז באותו מצב היה גדול נסיכם של מדין, והגם שלא הזכיר בפירוש המורא מובן הוא בזכרון מעשה ישראל לאמורי שהם תוקף כל יושבי הארץ, והזכיר אחר כך מגור מואב גם כן דכתיב ויגר מואב, ומאמצעות ב' מוראים עשו שלום ביניהם ויאמר מואב לזקני וגו', וכן אמרו ז"ל (שם) וזה לשונם והלא המואבים נלחמים עם המדינים דכתיב המכה את מדין בשדה מואב ושנאה היה ביניהם מעולם משל לב' כלבים וכו' עד כאן, הרי ששניהם פחדו, וטעם הכנעתם של מואב שקבלו מנסיכי מדין למלך עליהם ולא להפך מפני שמואב היו צריכין לעצתן לפי שנתגדל משה ביניהם כאומרם ז"ל (שם) ולזה נכנעו להם והמליכו נסיכם:

עוד נראה בהעיר עוד למה אמר לשון ראיה ולא לשון שמיעה, והגם שרז"ל אמרו (מכילתא) וזה לשונם יש ראיה שהיא שמיעה כגון וכל העם רואים את הקולות עד כאן, הלא במקום אחר (מכילתא) מצינו שדרשו שהיו רואים הקולות ממש. עוד למה הוצרך להזכיר שם אביו בן צפור, עוד למה דקדק לומר ב' רבויים את כל. עוד צריך לדעת למה כפל לומר ויגר מואב וגו', ויקץ וגו' עוד למה פעם קראם העם ופעם קראם בני ישראל. אכן יתבאר על דרך אומרם ז"ל (זוהר כאן) כי בלק מכשף גדול היה יותר מבלעם והיה עושה כשפיו בצפור אחד ששמו ידוע, והוא אומרו וירא בלק ובמה ראה בצפור, והוא אומרו בן צפור פירוש להיותו בן צפור ראה בכשפיו של צפור, ואמר תיבת בן לצד כי הצפור הוא לו לאב ולקצין וממנו ידע את כל אשר עשה ישראל לאמורי, ולא הוצרך למגידים להודיע דבר קטן וגדול:

ואפשר שכוונת הכתוב היא שמקודם היות המעשה ראה בצפור, ודקדק לומר את כל רמז בריבוי כל לגופה שראה בצפור כל מה שעשה ישראל לאמורי, וריבוי את רמז לראיה אחרת עמה [אומה] שעתידה להיות כיוצא בדבר האמורי שעתידין ישראל לכלותם, ומה אומה היא שעקרו ישראל אז היא מדין, וזה רמז בתיבת את, הא למדת שראה מה שעשו לאמורי ומה שיעשו למדין, ואפשר שראה גם כן כי מואב מובטחים מצרת ישראל כמו שכן היה, כי הכישוף יגיד העתיד אם רע אם טוב, ומעתה תלה הראיה בבלק כי הוא הרואה בצפור לבד וראיה זו לא ראה אותה אלא בלק בכשפיו, וכוונת הסיפור בדבר זה הוא להקדים הסיבות שסבבו מעשה קריאת בלעם והנמשך ממנו בעונות לישראל, שראיית בלק היתה סיבה אחת לנסבב כאשר אבאר, ואמר עוד ויגר מואב אינה הודעת הנמשך משמיעת בלק אלא הודעת סיבה אחרת למאורע הנמשך שנכנס בלב מואב מגור:

ודקדק לומר מפני העם פירוש לצד היותם רבים ותקיפים כאומרו כי רב הוא, והוסיף לומר ויקץ וגו' נתכוון לומר שהגם שנכנס בלבם המגור עם כל זה היו מוצאים תרופה לדבר בדרך טבע שישכרו עמים רבים וחזקים כנגדם אלא צרתם צרה לצד היותם בני ישראל שאין נצחונם כפי הטבע אלא בנס ופלא, והוא אומרו ויקוצו מפני בני ישראל פירוש היותם בני ישראל ובאמצעות כל זה השלימו מואב עם מדין ומלך בלק עליהם ושלחו אחר בלעם והיו תוצאותיו חצר מות, ובהעדר אחת מכל הסיבות הנזכרות לא היו שולחים אחר בלעם ולא היה דבר, שאם לא היה ראיית בלק בנסתרות לא היה משיג לדעת את אשר תקראנה אותו ואת עמו במדין ולא היה מתרצה להשלים עם מואב להתחבר עמהם לבא כנגד ישראל, והגם שהיה שולח אחר בלעם והוא במקומו במדין, לא היה נסבב דבר בהפקרת הנשים שהפקירו המואבים כי מדין לא היו מובטחים ביציאתם לישראל כי אם המואבים לפי שאמר להם בנבואתו כי לא ירעו ולא ישחיתו להם אלא באחרית הימים דכתיב (כד יד) את אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים, ומזה הובטחו לשלוח בנותיהם למחנה העברים ולהתגר עמהם (סנהדרין קו.) כי שלמים הם עמהם, מה שאין כן מדין שלא מצינו שהפקירו מהם אלא מדינית אחת שאמרו ז"ל (מ"ר כאן) שהיא בתו של בלק כי הוא זה הנקרא צור, גם אם לא היה מוראם של מואב מהעם גם שקצו מפני בני ישראל כמו שפירשנו טעם הכפל וכו' לא היו משלימין עם מדין ולהמליך עליהם נסיכם, לזה הקדים ה' הסיבה ואמר וירא בלק וגו' ויגר וגו' ויקץ וגו' וזה היה סיבת ויאמר מואב וגו' וישלח מלאכים וגו' והיה מה שהיה: (אור החיים)

 ספורנו  וירא בלק. אדם מפורסם למלומד מלחמה כאמרו הטוב טוב אתה מבלק בן צפור וכו' ראה שבקש ישראל לעבור בארץ סיחון וכשלא נתן לעבור החרימוהו וראו שנצחו לא בדרך תחבולת מלחמה: (ספורנו)

 כלי יקר  וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי. והלא ניסי מצרים היו גדולים מאלו ולמה לא התבונן באותן גדולות ונוראות אשר עשה ה', ועוד יש להתבונן כי זכר כאן את ישראל בד' שמות. ישראל, העם, בני ישראל, קהל, כי מתחילה נאמר את כל אשר עשה ישראל לאמורי, ואח"כ אמר ויגר מואב מפני העם, ואח"כ אמר ויקץ מואב מפני בני ישראל, ואח"כ נאמר עתה ילחכו הקהל. הלא דבר הוא.

וביאור הדבר כך הוא, שמדרך העולם שהמלכים יש להם ספר דברי הימים אשר עליו כתובים כל הקורות מימים רבים, אבל ההמון עם אינן יודעין כ"א ההווה מה שרואין בעיניהם או מה ששמעו מפי השמועה מן המאורעות שבימיהם. לפיכך בלק שהיה מלך הנה מימים רבים יפקד אצלו מה שעשה יעקב ישראל סבא אל האמורי כי הוא היה רק איש אחד ובני ביתו מתי מספר ואעפ"כ נצח אומה שלימה כמ"ש (בראשית מח.כב) אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, ולפי דעת רז"ל (ב"ב קכג.) שפירשו בחרבי ובקשתי היינו בתפלתו אתי שפיר שראה בלק כל אשר עשה ישראל סבא לאמורי בתפלתו לפי שכל כחו בפיו ע"כ השתדל הוא ג"כ אחר אחד שג"כ כחו בפיו, ולכך נאמר וירא בלק ולא נאמר וישמע בלק כי כל הקורות ההם הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי האדמה, וראה בעיניו הדבר כתוב על ספר ונכנס מורך בלבבו לאמר א"כ עשו בשנים קדמוניות בהיותם מתי מספר מה יעשו עתה בהיותם עם רב ועצום, ולכך לא נאמר בני ישראל או העם או קהל לפי שבישראל סבא הוא מדבר.

אבל מואב דהיינו כלל ההמון עם לא התבונן במה שעבר, כי לא ידעו מה הוא ולא פחדו כ"א מן ההווה מה שראו בעיניהם עם רב ועצום לכך נאמר ויגר מואב מפני העם כי רב הוא, והיה ההמון עם של מואב יראים מפני ב' כיתות ולא ראי זה כראי זה כי מפני הערב רב היו יראים מחמת רבויים כי איתא במדרש שהערב רב היה ב"פ ס' רבוא ועליהם אמר ויגר מואב מפני העם כי רב הוא, קרא הערב רב בשם העם כי לא מבני ישראל המה כי רב הוא כי רבים המה באמת אבל בני ישראל שלא היו כל כך רבים לא יראו מהם מצד רבויים אמנם מצד אחר היה מורא ישראל עליהם אשר עליו נאמר ויקץ מואב מפני ישראל, כמו שפרשנו פר' שמות (א.יב) על ויקוצו מפני בני ישראל, שאין הפירוש שישראל נעשו כקוצים בעיניהם דא"כ הל"ל ויקצו בני ישראל מהו מפני אלא איפכא מסתברא שהמצרים המשילו את עצמם לקוצים בערך בני ישראל שנמשלו לגפן שנאמר (תהלים פ.ט-י) גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעה, פנית לפניה ותשרש שרשיה ותמלא ארץ, כי בנוהג שבעולם כשבעל השדה רוצה ליטע כרם בשדה מלאה קוצים אז הוא עוקר הקוצים מן השורש ומשליכם זרה הלאה כדי ליטע במקומם הגפן, כך היו המצרים יראים שישראל יהיו נטועים בארץ כגפן והמה יעלו מן הארץ כקוץ מונד כולהם (שמואל ב' כג.ו) כמ"ש ועלה מן הארץ, (שמות א.י) ועלינו מבעי ליה כו' לכך נאמר ויקוצו מפני בני ישראל שהמה ינערו מן הארץ, מפני בני ישראל שנמשלו לגפן כך נאמר כאן ויקץ מואב מפני בני ישראל, שהיו יראים פן יהיה מואב כקוץ מושלך מן הארץ מפני בני ישראל מפני הגפן אשר הסיע ה' ממצרים לגרש מפניהם גוים וליטעם שמה, לכך אמר בני ישראל כי ישראל סבא איננו כי כבר הלך לעולמו ובניו יבואו שמה, אבל לא הערב רב שנקרא בשם העם כי מה גבר מגוברין (סנהדרין סה:) ומה יתרון לערב רב על שאר האומות שיגרש מפניהם גוים ויטע אותם במקומם אם לא אגב בני ישראל.

ואח"כ נאמר ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל וגו'. ומה ראו המדינים על ככה להתעבר על ריב לא להם אלא לפי שמצינו שפירש"י פר' מטות (לא.ו) אותם ואת פנחס שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו שנאמר (בראשית לז.לו) והמדנים מכרו אותו לפוטיפר ובני יוסף נקראו קהל שנאמר (שם לה.יא) גוי וקהל גוים, פירש"י קהל גוים נאמר על יוסף, וכן אמרו זקני מואב אל מדין שגם אתם יש לכם לירא מפני הקהל בני יוסף שירצו ליקח מכם נקמת יוסף בכור שור אביהם, ז"ש עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור. כי הקהל בני יוסף בכור שור המה על כן ילחכו אותנו כשור המלחך כדי ליקח נקמת השור וזה פירוש יקר. (כלי יקר)

 דעת זקנים  וירא בלק כו' לאמורי. לסיחון מלך האמורי ונשא ק"ו בעצמו ומה סיחון שנצח מלך מואב לא היה יכול לעמוד מפניהם אני על אחת כמה וכמה: (דעת זקנים)


{ג}  וַיָּ֨גָר מוֹאָ֜ב מִפְּנֵ֥י הָעָ֛ם מְאֹ֖ד כִּ֣י רַב-ה֑וּא וַיָּ֣קָץ מוֹאָ֔ב מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וּדְחִיל מוֹאֲבָאָה מִן קֳדָם עַמָא לַחֲדָא אֲרֵי סַגִי הוּא וַעֲקַת לְמוֹאֲבָאָה מִן קֳדָם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וּדְחִילוּ מוֹאֲבָאֵי מִן קֳדָם עַמָא לַחֲדָא אֲרוּם סַגִי הוּא וְאִתְיַעֲקוּ מוֹאֲבָאֵי בְּחַיֵיהוֹן מִן קֳדָם בְּנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויגר. לשון מורא כמו גורו לכם (איוב יט, כט): ויקץ מואב. קצו (ג) בחייהם (כמו קצתי בחיי, והוא מקרא קצר): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) ר"ל המואבים קצו בחייהם וכאלו אמר ויקץ מואב בחייו והסיבה הוא בשביל מורא שיראו מפני בני ישראל. והוכחתו מדכתיב מפני העם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויגר מואב. כמו ויירא וכן גורו לכם: ויקץ. כמו הפוך וכמוהו נעלה ביהודה ונקיצנה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויגר. ב' במסורה הכא ואידך וירא שאול אשר הוא משכיל מאד ויגר מפניו אף כאן בשביל שראה שישראל מצליחים ומשכילים בכל ירא מפניהם: ויגר מואב. והיינו דכתיב אילי מואב יאחזמו רעד: (בעל הטורים)

 ספורנו  ויגר מואב. אילי מואב שלא נתנו ישראל לעבור כמו שהעיד יפתח באמרו וגם אל ארץ מואב שלח ולא אבה: כי רב הוא. לא מפני תחבולת מלחמתם: ויקץ מואב. המון מואב קצו בחייהם מפני בני ישראל השוללים אותם: (ספורנו)


{ד}  וַיֹּ֨אמֶר מוֹאָ֜ב אֶל-זִקְנֵ֣י מִדְיָ֗ן עַתָּ֞ה יְלַֽחֲכ֤וּ הַקָּהָל֙ אֶת-כָּל-סְבִ֣יבֹתֵ֔ינוּ כִּלְחֹ֣ךְ הַשּׁ֔וֹר אֵ֖ת יֶ֣רֶק הַשָּׂדֶ֑ה וּבָלָ֧ק בֶּן-צִפּ֛וֹר מֶ֥לֶךְ לְמוֹאָ֖ב בָּעֵ֥ת הַהִֽוא:

 אונקלוס  וַאֲמַר מוֹאָב לְסָבֵי מִדְיָן כְּעַן יְשֵׁיצוּן קְהָלָא יָת כָּל סַחֲרָנָנָא כְּמָא דִמְלַחֵיךְ תּוֹרָא יָת יְרוֹקָא דְחַקְלָא וּבָלָק בַּר צִפּוֹר מַלְכָּא לְמוֹאָב בְּעִידָנָה הַהִיא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר מוֹאֲבָאֵי לְסָבֵי מִדְיָנָאֵי אֲרוּם עַמָא חַד וּמָלְכוּ חַד הֲווֹן עַד הַהוּא יוֹמָא כְּדוּן יְשֵׁיצוּן קְהָלָא יַת כָּל חָזְרָנוּתָא הֵיכְמָא דְמִבְעֵי תוֹרָא יַת עִיסְבָּא דְחַקְלָא וּבָלָק בַּר צִפּוֹר מִדְיָנָאָה מַלְכָּא לְמוֹאָב בְּעִידָנָא הַהִיא וְלָא בְּעִידָנָא חוֹרָנָא דְהָכִין הֲוָה תְנָאָה בֵּינַתְהוֹן לְמֶהֱוֵי מַלְכִין לְפִרְקִין מֵאִילַךְ וְאִילַךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל זקני מדין. והלא מעולם היו שונאים זה את זה, שנאמר המכה (ד) את מדין בשדה מואב (בראשית לו, לה), שבא מדין על מואב למלחמה, אלא מיראתן של ישראל עשו שלום ביניהם. ומה ראה מואב (ה) ליטול עצה ממדין, (ו) כיון שראו את ישראל נוצחים שלא כמנהג העולם, אמרו, מנהיגם של אלו במדין נתגדל, נשאל מהם מה מדתו, אמרו לו, אין כחו אלא בפיו, אמרו, אף אנו נבא עליהם באדם שכחו בפיו: כלחך השור. כל מה שהשור מלחך אין (ז) בו סימן ברכה (במ"ר כ, ד): בעת ההוא. לא היה ראוי למלכות מנסיכי (ח) מדין היה, וכיון שמת סיחון מנוהו עליהם לצורך שעה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דאם לא כן לכתוב הכה את מדין דמשמע פעם אחת אבל המכה את מדין משמע שתמיד מכה והולך: (ה) פירוש אף על גב דעשו שלום ביניהם מפני היראה מכל מקום השלום לא היה אלא שלא יהיו עוד שונאים אבל ליטול עצה מהם מה ראו ומשני כו': (ו) דמדתלה הכתוב בקשת העצה במואב ולא כתיב ויאמרו זקני מואב וזקני מדין שמע מינה דמואב לקחו עצה ממדין משום הכי קשה ומה ראה וכו' ועל הקרא לא קשה מידי דהוה אמינא מדין לא היה ירא מפני בני ישראל אלא מואב לבד היה ירא. אבל עכשיו שפירש"י מיראתם של ישראל עשו שלום ביניהם שמע מינה דשניהם יראו אם כן קשה מה ראה מואב ליטול עצה ממדין ולמה לא נטל מדין עצה ממואב להציל את עצמם. ומתרץ כיון שראו כו' רצה לומר דהמדינים מכירין מנהיגם של ישראל דהיינו משה לפי שבמדין נתגדל לכך נטל מואב עצה ממדין: (ז) לפי שעוקר את הכל מן השורש כך אלו כן שעוקרים את הכל כדכתיב עד בלתי השאיר לו שריד. דאם לא כן כלחוך הבהמה מיבעי ליה: (ח) פירוש שרים והרא"ם גורס מנסיכי סיחון היה ועיין שם אבל אין צריך למחוק הספרים בשביל זה כי בקרא עיין שם שניהם נזכרו דכתיב ואת נשיאי מדין את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע נסיכי סיחון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אל זקני מדין. יתכן שהיו החמשה מלכים זקנים: ילחכו כלחוך. שנים בנינים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ילחכו. ב' במסורה ילחכו הקהל ילחכו עפר כנחש בתרי עשר בפרשת רעה עמך בשבטך שמדבר מענין הגאולה והיינו דכתיב כאשר שמע למצרים יחילו כשמע צור לומר כאשר נפל פחדם על כל האומות כן יהיה לעתיד: (בעל הטורים)

 אור החיים  ילחכו וגו' את כל סביבותינו. אולי שלא רצו להראות כל כך מורך הלבב שהם יראים מהם אלא שהם חסים על הסביבות, ואמרו לשון רבים לכלול אותם עמהם, ואומרו ובלק בן צפור הם דברי הכתוב, או אפשר שהם דבריהם שאמרו כי דבר זה נוגע גם למדין להיות שבלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא ואם כן החרפה נוגעת למדין לצד נסיכם, ודקדק לומר בעת ההוא לומר לא לפניו ולא לאחריו, כי אחר שבא בלעם והודיע להם כי לא ירעו ולא ישחיתו למואב שלחו את בלק ולא היה עוד מלך עליהם, וזה לך האות שנמצא את נסיכי מדין ונהרג עמהם: (אור החיים)

 ספורנו  עתה. שכבשו ארץ סיחון ועוג: ילחכו הקהל את כל סביבותינו. להרחיב גבולם ולהבטיחו: ובלק בן צפור. היה נודע לגבור ואיש מלחמה: מלך למואב בעת ההיא. ומכל מקום לא מלאו לבו להלחם בישראל כאמרו הרוב רב עם ישראל אם נלחום נלחם בם. ומה שאמר יהושע ויקם בלק בן צפור מלך מואב וילחם בישראל אמר זה על ששכר את בלעם לקלל כמו שבאר באמרו וישלח ויקרא לבלעם: (ספורנו)

 כלי יקר  ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההוא. לפי מה שפירשנו למעלה שבלק התבונן במה שעשה ישראל סבא לאמורי בחרבו ובקשתו, לפ"ז קשה מה יום מיומים ולמה לא נתעורר לעשות תחבולות כנגדם מימים רבים, לכך תירץ ואמר כי בעת ההיא מנוהו למלך לצורך שעה כפירש"י. אבל לפי פשוטו קשה מה ת"ל בעת ההיא וי"א שבא לתרץ למה ויגר מואב ולא בלק לפי שמנוהו רק בעת ההיא לפי שעה ע"כ אמר בלבו מה לי לצרה זו ומ"מ בנגלה מפני מורא העם הוצרך לעשות מה שעשה.

וי"א שבא לתרץ למה זה היה מואב יראים, הלא כבר נאמר (דברים ב.ט) אל תצר את מואב. ע"כ אמר לפי שבלק מלך למואב בעת ההיא ובלק ארמי הוא ולא מואבי שנאמר ארץ בני עמו, פירש"י בלק משם היה וזה ארץ ארם כמ"ש מן ארם ינחני בלק, והיו יראים פן תקרא כל הארץ על שמו של בלק כמו שעמון ומואב טהרו בסיחון כמ"ש (במדבר כא.כו) והוא נלחם במלך מואב הראשון וגו', כך טהרה הארץ לישראל ע"י בלק שהיה מלכם בעת ההיא לכך עתה ילחכו ולא קודם. וי"א ילחכו את כל סביבותינו ולא יגעו בנו כלל רק יעשו כלה בכל סביבותינו וממילא אין לנו תקומה. ונ"ל שלכך נאמר כלחוך השור את ירק השדה, דווקא ירק שבשדה שסביבות העיר אבל לא יגעו בירק של הערים. (כלי יקר)

 דעת זקנים  עתה ילחכו הקהל וגו'. לא היו יראים אלא שלא יהו שוללים ובוזזים את כל סביבות' ולהכי נקט לשון לחיכה אבל שלא יהרגום לא היו יראים שכבר הזהיר הקב"ה אל תצר את מואב: כלחוך השור. מתוך שאין לו שינים למעלה ואינו יכול לחתוך העשבים כמו סוס וחמור וכחו גדול עוקר העשבים והשרשים: (דעת זקנים)


{ה}  וַיִּשְׁלַ֨ח מַלְאָכִ֜ים אֶל-בִּלְעָ֣ם בֶּן-בְּעֹ֗ר פְּ֠ת֠וֹרָה אֲשֶׁ֧ר עַל-הַנָּהָ֛ר אֶ֥רֶץ בְּנֵֽי-עַמּ֖וֹ לִקְרֹא-ל֑וֹ לֵאמֹ֗ר הִ֠נֵּ֠ה עַ֣ם יָצָ֤א מִמִּצְרַ֨יִם֙ הִנֵּ֤ה כִסָּה֙ אֶת-עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב מִמֻּלִֽי:

 אונקלוס  וּשְׁלַח אִזְגַדִין לְוָת בִּלְעָם בַּר בְּעוֹר לִפְּתוֹר אֲרָם דְעַל פְּרָת אֲרַע בְּנֵי עַמֵיהּ לְמִקְרֵי לֵיהּ לְמֵימָר הָא עַמָא נְפַק מִמִצְרַיִם הָא חֲפָא יַת עֵין שִׁמְשָׁא דְאַרְעָא וְהוּא שָׁרֵי מִלְקִבְלִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְשָׁדַר עִזְגְדִין לְוַת לָבָן אֲרַמִי הוּא בִּלְעָם דִבְעָא לְמִבְלוֹעַ יַת עַמָא בֵּית יִשְרָאֵל בַּר בְּעוֹר דְאִיטַפַּשׁ מִסוֹגְעֵי חָכְמָתֵיהּ וְלָא חַס עַל יִשְרָאֵל זַרְעָא דִבְנֵי בְנָתֵיהּ וּבֵית מוֹתְבֵיהּ בְּפַדַן הִיא פְּתוֹר עַל שְׁמֵיהּ פָּתִיר חֶלְמַיָא וְהִיא מִתְבַּנְיָא בַּאֲרָם דְעַל פְּרָת אַרַע דְפַלְחִין וְסַגְדִין לֵיהּ בְּנֵי עַמָא לְמִקְרֵי לֵיהּ לְמֵימַר הָא עַמָא נְפַק מִמִצְרַיִם וְהָא חָפָא יַת חֶזְוָא דְאַרְעָא וְהוּא שְׁרֵי מִן קִבְלִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  פתורה. כשולחני (ט) הזה שהכל מריצין לו מעות, כך כל המלכים מריצין לו אגרותיהם (במ"ר כ, ז), (י) ולפי פשוטו של מקרא, כך שם (כ) המקום: ארץ בני עמו. של בלק, משם היה, וזה היה מתנבא (ל) ואומר לו, עתיד אתה למלוך (במ"ר שם), ואם תאמר, מפני מה השרה הקב"ה שכינתו על גוי רשע, (מ) כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר, אילו היו לנו נביאים חזרנו למוטב, העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם, שבתחלה היו גדורים בעריות, וזה נתן להם עצה להפקיר עצמן לזנות (במ"ר כ, א): לקרא לו. הקריאה שלו היתה ולהנאתו, (נ) שהיה פוסק לו ממון הרבה: עם יצא ממצרים. ואם תאמר מה (ס) מזיקך: הנה כסה את עין הארץ. סיחון ועוג שהיו שומרים אותנו, עמדו עליהם והרגום: והוא יושב ממלי. חסר כתיב, (ע) קרובים הם להכריתני, כמו כי אמילם (תהלים קיח, י): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) ופתורה לשון שלחן: (י) ליטול עצה הימנו: (כ) ופתורה פירושו כמו לפתור דכל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה ה"א בסופה ולפי המדרש הה"א מן השם כי תרגום של שלחן פתורה: (ל) ר"ל בלעם היה מתנבא עליו ואף שהיה מנסיכי מדין ארץ מולדתו היה פתורה: (מ) והא דלא המתין רש"י להקשות הקושיא במקומה גבי ותהי עליו רוח אלהים יש לומר דלקמן לא קשה מידי דלמא משום כבודן של ישראל השרה שכינה עליו כדי שיברך אותן אבל הכא קשה: (נ) מדכתיב לקרא לו למה לי למכתב והא אחר כך כתיב לכה נא וגומר פירוש שילך עם שלוחיו אלא לדרוש וכו' ועוד יש לומר כיון שכוונתו היה שיקלל אותם למה קרא אותו שיבא אליו יקללם במקומו אלא ודאי הקריאה היתה להנאתו שיעשה עמו פיסוק הדמים. ובזה יתורץ קושיית הרא"ם שכתב אבל לא ידעתי מהיכן דרשו זה שהרי אין מלת לו מיותר כמו גבי פסל לך עשה לך שלח לך שהרי כאן הוא צריך למלת לו במקום אותו כמו קראן לו ויאכל לחם שמלת לו במקום אותו וקל להבין: (ס) דק"ל למה לי למכתב הנה הנה דכל הנה משמע דבר באנפי נפשיה. ובתוספת זו יתורץ הכפל שיהיה עתה התחלת דיבור וצריך בו מלת הנה: (ע) פירוש ממולי מלא פירושו לנגדי אבל כיון שכתיב חסר הוא לשון כריתה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  פתורה. כמו מצרימה אל פתור: ארץ בני עמו. והם ארמים וכן מפתור ארם נהרים ובדרש שבלעם הוא בלע כי זה ארמי ואם בעבור בעור אביו הנה בן אחשורוש קודם אחשורוש רק הם שנים: אשר על הנהר. פירוש ארם נהרים: עין הארץ. פירשתיו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אל בלעם בן בעור פתורה. בגימ' זהו פותר חלומות: הנה עם יצא. הנה עולה ס' לומר ס' רבואות יצאו: יושב ממלי. שיושב כנגדי ורואה אותי ואני איני יכול לראותו מפני העננים שמקיפים אותו: (בעל הטורים)

 אור החיים  וישלח וגו' אל בלעם וגו'. הוצרך להזכיר שם אביו בן בעור, גם להזכיר מקומו פתורה אשר וגו' ארץ בני עמו, להודיעך הזריזות שעשה בלק הרשע בשליחות זה כדי שיבא לידי גמר תכף ומיד, לזה פירש לשלוחים ואמר בן בעור לבל יתחלף בלעם בבלעם, וכדי שלא יתעכבו לחזר אחריו ציין להם מקומו ואמר פתורה, ולחשש מקום אחר ששמו פתורה אמר על הנהר, והודיעם עוד כי הארץ ההיא היא ארץ בני עמו וכלם ידעו אותו גם ידעו דרך הלך בו, כי לפעמים לא ימצא האיש בביתו והם יודיעום מקום אשר ימצאוהו שם:

לקרוא לו. נתחכם בתחילת מאמר השליחות לומר כי מה ששולח אחריו הוא להנאת עצמו של בלעם כי הוא רוצה לעשות עמו טובה, והכוונה בזה לרוץ אחר הנאתו בלא עיכוב:

הנה עם יצא וגו'. צריך לדעת אומרו הנה. גם אומרו יצא וכי לא ידוע הוא לכל העולם שיצאו ישראל ומה גם לבלעם שהוצרך להודיעו, גם אומר הנה כסה שהיה לו לומר ויכם וגו'. ויתבאר הענין על פי דבריהם ז"ל (שמו"ד פ"א) שאמרו ג' יועצים היו לפרעה כשאמר על ישראל הבה נתחכמה לו ואחד מהם הוא בלעם והוא אשר יעץ עליהם רעה ובכשפיו העמיד כישוף לבל יוכל עבד לברוח ממצרים והיה מובטח כי לעולם לא יצא עם ישראל ממצרים, ולזה שלח לומר לו הנה עם יצא ממצרים פירוש הפך הידוע ובטל כח הכשפים, ואפשר כי בלעם היה מבטיח את בלק שלא יצאו ישראל משם עולמית ולזה אמר לו הנה יצא, ואומרו הנה כסה את עין הארץ נתכוון גם כן נגד מה שיעץ עליהם במועצותיו הרעים למען ענותו למעטם, גם להרוג זכוריהם ולשחת הבנים הנה הוא הפך הדברים שלא בלבד שלא נתמעט אלא אדרבא נתרבה עד למאד, והוא אומרו הנה כסה את עין הארץ:

ואומרו והוא יושב ממולי. נתכוין בזה לומר שניכר מתוך מעשיו שמשים פניו למולי להורישני, ותמצא שאמרו רז"ל (מ"ר כאן) שישראל היו מראים עצמן מזויינים בכלי זיין נגד מואב מטעם חציפות הרשום בשם כידוע, ומזה הרגיש כי כונתם להרע להם. וטעמו של בלק ששלח דברים אלו בשליחות לבלעם, לצד שחש שיאמר בלעם למה לי ללכת שמה ויכול אני לעשות המעשים שיש בידי לעשות במקום שהיה בו, גם חשש בלק שירגיש בלעם בכשפיו לדעת כי לא ירעו ולא ישחיתו בגבול מואב ולא ירצה לבא ומשם ישלח לומר להם כי העם לא יצורו אותם ולא יתגרו בם, לזה הקדים בתחילת השליחות ואמר הנה עם וגו' הנה כסה וגו' לומר שאין לסמוך בענייני עם זה על אשר יגידו עליהם הכשפים שהרי אמרת לא יצא ויצא, ועצה עליהם גם כן לא תעמוד כמו שלא עמדה עצתך להמעיטם שהנה כסה וגו', ולומר לי שלא יתגרו מלחמה במואב והנני רואה שהוא נגד זה שהנה הוא יושב ממולי, לזה לא תסמוך על מה שתשכיל בידיעתך ובא תבא: (אור החיים)

 כלי יקר  הנה עם יצא ממצרים. יצא לשעבר משמע, ובלעם אמר הנה העם היוצא ממצרים משמע שעכשיו הם יוצאים והולכים, כי בלעם להזכיר עונם בא לומר שדומה כאלו עדיין לא יצאו מכל וכל ממצרים כי תמיד ברע הם ואומרים נתנה ראש ונשובה מצרימה, ובכל תלונה הם מזכירים את מצרים. וזה ראיה שתמיד מחשבתם משוטטת במצרים וקשה עליהם הפרידה ממצרים כאילו עכשיו הם יוצאים.

ומ"ש הנה כסה את עין הארץ. לשעבר משמע, וקשה והלא עוד היום הם מכסים את עין הארץ ויכול להיות ששלח לו לאמר שעם זה קסמים בידם ע"כ אני צריך לאיש אשר ג"כ קסמים בידו והביא מופת על זה כי במצרים הביאו מכת הארבה אשר כסה עין הארץ והחושך והוא יושב ממולי. אע"פ שהוא יושב כנגדי בחדר אחד מ"מ יכול הוא להחשיך לשונאיו ואליו יהיה אור במושבו ואין זה כ"א בכח הכשופים אשר למדו במצרים, ובלעם חשב שמא יאמר לו ה' שכבר שכחו כל מעשה ארץ מצרים ע"כ שינה ואמר הנה העם היוצא ממצרים שדומה כאלו עכשיו הם יוצאים. ומדקאמר בלעם בנבואה כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל ש"מ שעד הנה היו חשודים במנחשים וקוסמים.

ד"א כסה את עין הארץ. על סיחון ועוג אמר כן שהיו עין כל הארץ כי עיני כל הארץ עליהם ומאחר שנצחום מי יוכל לעמוד בפניהם וכן מסיק בילקוט. (כלי יקר)


{ו}  וְעַתָּה֩ לְכָה-נָּ֨א אָֽרָה-לִּ֜י אֶת-הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה כִּֽי-עָצ֥וּם הוּא֙ מִמֶּ֔נִּי אוּלַ֤י אוּכַל֙ נַכֶּה-בּ֔וֹ וַאֲגָֽרְשֶׁ֖נּוּ מִן-הָאָ֑רֶץ כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי אֵ֤ת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ֙ מְבֹרָ֔ךְ וַֽאֲשֶׁ֥ר תָּאֹ֖ר יוּאָֽר:

 אונקלוס  וּכְעַן אִיתָא כְּעַן לוֹט לִי יָת עַמָא הָדֵין אֲרֵי תַקִיף הוּא מִנִי מָאִים אֵכוּל לְאַגָחָא בֵּיהּ קְרָב וַאֲתָרֵכִינֵיהּ מִן אַרְעָא אֲרֵי יְדַעֲנָא יָת דִי תְבָרַךְ מְבָרָךְ וְדִי תְלוֹט לִיט: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְדוּן אִיתָא בְּבָעוּ לוֹט בְּגִינִי יַת עַמָא הָדֵין אֲרוּם תַּקִיף הוּא מִנִי לְוַואי אֵיכוֹל לְאַזְעוֹרֵיהּ וְאִתְרְכִינֵיהּ מִן אַרְעָא אֲרוּם יַדְעִית יַת דִי תְבוֹרָךְ מְבוֹרָךְ וְדִי תְלוֹט לִיט יֵילוּט: (תרגום יונתן)

 רש"י  נכה בו. אני ועמי (פ) נכה בהם. דבר אחר, לשון משנה הוא, מנכה לו מן הדמים לחסר (צ) מהם מעט (במ"ר כ, א): כי ידעתי וגו'. על ידי מלחמת סיחון שעזרתו להכות את מואב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דק"ל דאולי אוכל לשון יחיד ונכה הוא לשון רבים: (צ) ר"ל כך אמרו המואבים על ישראל שיחסרו מישראל מעט. והוצרך לטעם של דבר אחר וכו' כי לפי טעם ראשון קשה שצריך להגיה אני ועמי לכן פירש דבר אחר וכו' ולטעם של דבר אחר קשה דהל"ל נכה ממנו כלשון המשנה מנכה מן הדמים לכן צריך גם לטעם ראשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ארה לי. לשון צווי מפעלי הכפל בחסרון אות הכפל וכן קבה לי והנה קוב על משקל שמור וקבה לי בחסרון הה''א על דרך משקל שכב רכב צלח: נכה בו. שם הפועל ואין טענה בעבור היותו בה''א כי הנה כמוהו לכלה הפשע: יואר. הוי''ו הנח הנעלם תחת הדגש שהוא תחת אות הכפל כמו על כמון יושב ולא היה כמוהו מאותו בנין בעבור אות הגרון כמשפט: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לכה נא. בה''א כי ד' דגלים הם וערב רב יוצא אחריהם כזנב: ארה לי. פיו הכשילו שלבסוף קלל אותו: מבורך. ג' אשר תברך מבורך ואידך יהי שם ה' מבורך ואידך באיוב מלמד שהיה יודע לכוין השעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה והיה מקלל ומברך בה' וזהו יהי שם ה' מב ורך: תאור. ג' ואשר תאור. לא תאור את העם. ונשיא בעמך לא תאור. ודרשינן מיניה בסנהדרין הוא הדין לכל אדם ע''כ לא תאור שאסור לקלל כל אדם: ואשר תאר יואר. בגימטריא שקיללתה את מואב: (בעל הטורים)

 אור החיים  ועתה לכה נא וגו', אמר ועתה שלא יעכב אפילו שיעור שעה אחת כי כל שעה הם בסכנה מצדם, ואומרו נא לשון בקשה וסמך הבקשה לעיקר הפעולה שהיא ארה לי וגו' ודקדק לומר תיבת לי שתהיה הארירה בהם לי לצורכי, והכוונה בזה שלא תתעכב הארירה עד אחר שיעשו נקמה בהם ומה שהיה כבר היה אלא שתעשה הפעולה תכף ומיד שבזה תהיה הצלת מואב מהם, ורמז עוד במאמר לי לפי שקדם בלעם וברך את בלק כאומרם ז"ל (שם) לזה אמר ארה לי פירוש אפילו לי שכבר אני מבורך לא יועיל זה וצריך לארר אותם, ואם תאמר אינו צריך שכבר אתה מבורך, לזה אמר כי עצום הוא ממני כאן כלל ב' דברים, אחד ענין החוזק הטבעי, ואחד ענין הברכה כי עם זה ברכתו עצומה מברכתי, ואומרו אולי נכה בו פירוש ואחר כל זה עודני בגדר הספק אולי, וגם גדר ספק זה לא לאבדו אלא להכות בו לגרשו מעלי. גם נתכוון לומר כנגד הבינונים נכה בו, וכנגד הצדיקים ואגרשנו:

ובדרך רמז פיו הכשילו במאמר ארה לי לארר את בלק, וכן היה שגרם לו בעצתו מיתת כזבי בתו, גם היה סבה שישוב בלק למדין ושם נפל בחרב דכתיב (לא ח) ואת מלכי מדין הרגו וגו' ואת צור וגו', וזולת הליכת בלעם שגילה למואב כי מובטחים הם מישראל ולא יעשו להם דבר אלא באחרית הימים היה נשאר שם בלק ולא היה חוזר למדין ולא היה נהרג, הרי נתקיים שהלך לארותו לבלק לקיים מה שנאמר (תהלים לז) חרבם תבא בלבם:

כי ידעתי את וגו'. יתבאר על פי דבריהם (מ"ר כאן) שאמרו שבלעם ברך את בלק שיהיה מלך, לזה אמר כי ידעתי את אשר תברך מבורך שהרי נתקיימה בו ברכתו, ודבר זה הוא ידוע אצלו לבד לפי שהוא ניסה את הדבר ואינו ידוע לכל כי ברכת בלעם ברכה, ואשר יאור זה ידוע ממה שקלל מואב לסיחון, ויש להעיר בענין זה בשלמא מה שהיו צודקין קללותיו של בלעם יש ב' טעמים בדבר, א' להיותו רע עין, והב' שהיה יודע רגע באפו כמאמרם ז"ל (ברכות ז.) והיה מקלל ברגע הזעם, אבל הברכה אין מציאות שתתקיים מפיו:

ונראה כי לעולם ברכת בלעם כברכת חמור אלא שהרשע היה מערים כשהיה רואה באצטגנינות שפלוני יעלה לגדולה וכדומה היה עושה שמברכו וכשבא הדבר ומתברך חושב שברכתו של בלעם גרמה ולא כן הוא אלא מזלו גרם, וכמו כן עשה לבלק שראה בכוכבו שעתיד למלוך במואב וברכו בדבר עצמו לרמותו כי הוא הסובב: (אור החיים)

 ספורנו  אולי אוכל. אחר שתקללהו: נכה בו. אני במלחמה ואתה בקללה: אשר תברך מבורך. הנה כחו לא היה לברך אבל היה לקלל בהזכיר עון או בכוון שעה כדברי רבותינו ז''ל ולכן לא שאל ממנו שיברכהו לנצח או שיוכל להתיצב מנגד אבל אמר ידעתי את אשר תברך מבורך לכבודו של בלעם להורות שלא חשב אותו למזיק בלבד: (ספורנו)

 כלי יקר  ועתה לכה ארה לי וגו'. ובלעם אמר אל השי"ת, ששלח לו בלק לכה קבה לי ומה שפירש"י שקבה קשה מארה ובלעם הוסיף מדעתו משנאתו את ישראל וכן וגרשתיו קשה מן ואגרשנו מן הארץ. אין זה מספיק וכי לא ידע בלעם שאלהיהם אוהב לישראל וע"י הוספה זו יגרע כי שמא כולי האי לא יתנו לו רשות. ועל בלק קשה איך היה נבער מדעת כל כך כי מתחילה אמר לכה ארה לי ולא נעתר לו שנאמר כי מאן ה' לתתי להלוך עמכם, ואח"כ שאל ולכה קבה לי וכי מי שאין רוצים ליתן לו אפילו דבר קטן חוזר ושואל דבר גדול.

אלא ודאי שארה קשה מן קבה, ולשון נכה קשה מן לשון להלחם, ולשון ואגרשנו מן הארץ קשה מן וגרשתיו, כי לשון קבה אינו לשון קללה שהרי נאמר (בראשית ל.כח) נקבה עלי שכרך, אלא שהוא נוקב ומפרש, או שהוא עושה בהם חור קטן מלשון ויקוב חור בדלתו (מלכים ב' יב.י) אבל ארה קשה כי בו קללה בו נידוי. (שבועות לו.) וכן להלחם אינו כל כך רע בהחלט כי יש לוחם כדי להציל את עצמו לבד אבל נכה הוא מכה ממש, וכן וגרשתיו משמע לגרשו רק מעליו לבד אבל ואגרשנו מן הארץ משמע מכל העולם, ובזה יתורץ הכל כי בלק לא ידע שאלהיהם אוהב להם כל כך על כן פער פיו לבלי חק ושאל ארה לי את העם הזה, אולי אוכל נכה בו, ואגרשנו מן הארץ, דהיינו כלה כליל כולם אגרש מן העולם. ובלעם ידע שאלהיהם אוהב להם ופשיטא שמן השמים יעכבוהו ולא יעלה בידו לא זה ולא זה, ע"כ אמר לפני הקב"ה שבלק אינו שואל כי אם לדחותם מעליו כי אם יבאו להלחם בו אז יעברו בלא תצר את מואב ודין הוא שתחול קצת קללה לקוב חור בדלתו לחסר מהם מעט, לכך אמר כי בלק שלח אליו קבה לי אותו, אולי אוכל להלחם בו, וגרשתיו.

והשיב לו הקב"ה לא תאור את העם כי ברוך הוא, רצה לומר כל כך הם מבורכים ודבקה בהם הברכה עד שאין מקום לחול אפילו לארירה הגדולה וק"ו קבה הקטנה שאין בו כח לחול כנגד חוזק הברכות. וכאשר ראה בלק שלא נעתר לו אל השאלה הגדולה ומן השמים יעכבוהו מלילך עמו, חזר אל הקטנה ואמר לפחות לכה קבה לי כי לא ידע מה שאמר ה' לבלעם כי ברוך הוא, כי לא הגיד בלעם לשלוחיו רק כי מאן ה' לתתי להלוך עמכם, וחשב שמא בעבור זה יעכבוהו כי הקשיתי לשאול לכך שאל הקטנה, והשיב לו בלעם אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי לעשות קטנה או גדולה. לא קבה הקטנה ולא ארה הגדולה והיה לו להקדים גדולה לקטנה בדרך לא זו אף זו, אלא כדי לידוק מזה דווקא לפי שלא אוכל לעשות הא אם היה הדבר ביכלתי הייתי עושה לא זו קטנה אלא אפילו גדולה, ולזה הראה כי כל מזימות לבבו להרע.

וזה ביאור הפסוק ועתה לכה וגו', במלת ועתה רצה לנסותו אם יש בידו לאור כל זמן שירצה, שאם ידחהו ויאמר שאני צריך להמתין עד העת שהקב"ה כועס בה אין בו ממש כי שמא לא יכעוס כל הימים הללו וכמ"ש מה אזעום לא זעם ה', ע"כ אמר ארה לי לרצוני לזמן שאבחר אני, או ארה אותם שיהיו לי מסורים בידי, או לי שלא ידע הדבר שום אדם כ"א אני, אולי אוכל שהעולם יחשבו שאני אוכל ובאמת נכה בו שנינו אני ואתה ואחר ההכאה אגרשנו אני לבדי, ואמר לשון אולי על עצמו כי אני ספק אם אוכל, אבל אתה ודאי כי בצירופך ודאי נכה לכך לא אמר אולי נוכל נכה בו. כי ידעתי את אשר תברך מבורך, לא אמר יבורך כדרך שאמר יואר לפי שאמר לו דווקא בקללות יש לך כח ולא בברכות כי את אשר תברך כבר הוא מבורך ואתה רואה זה באצטגנינות שלו ואתה מברכו כדי לתלות בך. דאל"כ כשעזרת את סיחון היית מקלל למואב ולמה לא ברכת לסיחון אלא ודאי שאין לך כח בברכות כ"א בקללות לבלע ולהשחית כהוראת שם בלעם, על כן אני מבקש ממך קללה ולא ברכה שתברכני. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ואגרשנו מן הארץ. מארץ שלי שלקחו מיד סיחון שכבש מיד מואב כדפירש"י לעיל: כי ידעתי את אשר תברך מבורך. לפי שנבא על מואב שיפול ביד סיחון כדכתיב לעיל על כן יאמרו המושלים דהיינו בלעם: (דעת זקנים)


{ז}  וַיֵּ֨לְכוּ֜ זִקְנֵ֤י מוֹאָב֙ וְזִקְנֵ֣י מִדְיָ֔ן וּקְסָמִ֖ים בְּיָדָ֑ם וַיָּבֹ֨אוּ֙ אֶל-בִּלְעָ֔ם וַיְדַבְּר֥וּ אֵלָ֖יו דִּבְרֵ֥י בָלָֽק:

 אונקלוס  וַאֲזָלוּ סָבֵי מוֹאָב וְסָבֵי מִדְיָן וְקִסְמַיָא בִּידֵיהוֹן וַאֲתוֹ לְוַת בִּלְעָם וּמַלִילוּ עִמֵיהּ פִּתְגָמֵי בָּלָק: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲזָלוּ סָבֵי מוֹאָב וְסָבֵי מִדְיָן וּמִיגְדִין דְקִיסְמִין חֲתִימִין בִּידֵיהוֹן וְאָתוּ לְוַת בִּלְעָם וּמַלִילוּ עִמֵיהּ פִּתְגָמֵי בָּלָק: (תרגום יונתן)

 רש"י  וקסמים בידם. כל מיני קסמים, שלא יאמר אין כלי תשמישי עמי. דבר אחר, קסם זה נטלו בידם (ק) זקני מדין, אמרו, אם יבא עמנו בפעם הזאת יש בו ממש, ואם ידחנו אין בו תועלת, לפיכך כשאמר להם לינו פה הלילה, אמרו אין בו תקוה, הניחוהו והלכו להם, שנאמר וישבו שרי מואב עם בלעם, אבל זקני מדין הלכו (ר) להם (במ"ר שם ח): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) כלומר סימן זה נטלו בידם. והוצרך לטעם של דבר אחר כו' דלפי טעם ראשון קשה מאי כלי אומנות צריך לזה ועוד והא בביתו היה ובודאי כלי אומנתו בידו לכן פירש דבר אחר. ולטעם של דבר אחר קשה דמאי לשון קסמים לשון רבים ועוד סימן זה הל"ל או דבר זה נטלו בידם ועוד לשון בידם אינו נופל על הסימן לכך צריך לטעם ראשון וקל להבין: (ר) שידעו שאין בו ממש לכך נקט רש"י לעיל קסם זה נטלו בידם זקני מדין שהרי זקני מואב ישבו עם בלעם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  זקני מואב. חכמים: וקסמים בידם. אמר רבי שמואל הנגיד הספרדי ז''ל שטעמו ודמי הקסמים וראיתי מבידם ולא אמר כלום רק הוא כמשמעו וספר הכתוב ששלח אל קוסם קוסמים כמוהו ועוד שלא יוכל להתעכב לאמר לא אמצא יום נבחר ושעה נבחרת ללכת ולקוב כי הם אנשי אומנותו והעד שפירושו כאשר הוא שאמר הכתוב בימינו היה הקס ס: (אבן עזרא)

 ספורנו  וקסמים בידם. כלי הקסם כי קוסם היה בלעם לכוין השעה כאמרו ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב על חלליהם: (ספורנו)

 דעת זקנים  וילכו זקני מואב. בפרק חלק תנא מואב ומדין לא היה שלום ביניהם לעולם משל לשני כלבים שהיו בעדר והיו שונאין זה את זה ובא זאב על אחד מהם אמר אם אין אני עוזרו למחר יבא עלי הלכו להם שניהם והרגו הזאב אמר רב משרשיא היינו דאמרי אינשי שונרא וכרכושתא פי' חולדה עבדו הלולא מתרבא דביש גדא: וקסמים בידם. שכר קסמים בידם וכן תרגום ירוש' ואגרתא דקסמיא בידיהון אי נמי אגרתא דקסמיא בידיהון שהביאו לו ספרי קוסמין: (דעת זקנים)


{ח}  וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֗ם לִ֤ינוּ פֹה֙ הַלַּ֔יְלָה וַהֲשִֽׁבֹתִ֤י אֶתְכֶם֙ דָּבָ֔ר כַּֽאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֵלָ֑י וַיֵּֽשְׁב֥וּ שָׂרֵֽי-מוֹאָ֖ב עִם-בִּלְעָֽם:

 אונקלוס  וַאֲמַר לְהוֹן בִּיתוּ הָכָא בְּלֵילְיָא וְאָתֵב יַתְכוֹן פִּתְגָמָא כְּמָא דִי יְמַלֵיל יְיָ עִמִי וְאוֹרִיכוּ רַבְרְבֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לְהוֹן בִּיתוּ הָכָא בְלֵילְיָא וְאָתִיב יַתְכוֹן פִּתְגָמָא הֵיכְמָא דִי יְמַלֵיל יְיָ עִמִי וְאַסְחָרוּ רַבְרְבֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם: (תרגום יונתן)

 רש"י  לינו פה הלילה. אין רוח הקדש שורה עליו אלא בלילה, וכן לכל נביאי אומות העולם, וכן לבן בחלום הלילה, שנאמר ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה (בראשית לא, כד), כאדם ההולך אצל פלגשו בהחבא: כאשר ידבר ה' אלי. אם ימליכני ללכת עם בני אדם כמותכם (ש) אלך עמכם, שמא אין כבודו לתתי להלוך אלא עם שרים גדולים מכם: וישבו. לשון עכבה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) ואם תאמר דלמא כפשוטו שלא רצה הקדוש ברוך הוא שילך עמהם וכן בסמוך כתיב להלוך עמכם ופירש"י אלא עם שרים גדולים קשה גם כן מנליה. ויש לומר מדכתיב ויוסף עוד בלק שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה משמע שהוא אמר שהראשונים אינן ראוין שילך עמהם דאם כאשר ידבר ה' אלי פירוש אם יצוה לילך ולקלל אם לא אם כן למה הלכו להם זקני מדין מאחר שהוא אומר שהוא עושה ברצון ה' אלא פירוש אם יתן לו רשות שילך עם בני אדם שפלים כמותם אם כן ראו בני מדין שודאי אין בו תקוה מאחר שהוא רוח גבוהה ולכך הלכו להם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והשבותי אתכם דבר. אחר שתלינו: (אבן עזרא)

 אור החיים  לינו פה. דקדק לומר תיבת פה, אולי שנתכוון לומר להם שילינו אתו במלונו, וגמר אומר הטעם והשיבותי וגו' כאשר ידבר וגו', דקדק לומר כאשר ולא אמר אשר ידבר וגו' נתכוון לומר טעם שאומר להם לינו פה עמו כדי שתכף ומיד כאשר ידבר ה' אליו ישיבם דבר מה שלא יהיה כן כשיהיו חוץ למלונו, ואמר הלילה אולי שאמר כן לצד צרות עינו שלא נתן להם אכסניא אלא ללילה אחת: (אור החיים)

 ספורנו  כאשר ידבר ה' אלי. כי אכין עצמי לנבואה: (ספורנו)

 דעת זקנים  וישבו שרי מואב עם בלעם. וזקני מדין להיכן הלכו כיון דאמר להו לינו פה הלילה וגו' הלכו להם אמרו כלום יש אב ששונא בנו: (דעת זקנים)


{ט}  וַיָּבֹ֥א אֱלֹהִ֖ים אֶל-בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר מִ֛י הָֽאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה עִמָּֽךְ:

 אונקלוס  וַאֲתָא מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ לְוַת בִּלְעָם וַאֲמַר מָן גוּבְרַיָא הָאִלֵין דְעִמָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָתָא מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ לְבִלְעָם וַאֲמַר מַאן גוּבְרַיָא הָאִלֵין כְּעַן דְבִיתוּ עִמָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  מי האנשים האלה עמך. להטעותו (ת) בא, (ר"ל ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, כוונת הש"י שאמר מי האנשים היתה לטובה, ליכנס עמו בדברים, כמ"ש רש"י בפרשת בראשית בתיבת איכה, אך בא לבלעם לטעות כי הוא טעה), אמר, פעמים שאין הכל גלוי לפניו, אין דעתו שוה עליו, אף אני אראה עת שאוכל לקלל ולא יבין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) עיין לעיל בפרשת בראשית ושם פירש כדי ליכנס עמו בדברים וכאן פירש כדי להטעותו. והרא"ם פירש להטעותו כו' כלומר ליכנס עמו בדברים שלא יהא נבהל ולמה כדי להטעותו וכאן פירש הטעם למה נכנס עמו בדברים ושם לא פירש הטעם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויבא אלהים. לכבוד ישראל כי השם ידע דבר בעל פעור ואילו היה בלעם מקלל אותם היו כל העולם אומרים כי בעבור קללת בלעם באה המגפה: מי האנשים האלה. פתחון ותחלת דבור כמו אי הבל אחיך והנה הוא כחש והשם אמר לו קול דמי אחיך: (אבן עזרא)

 אור החיים  מי האנשים וגו'. צריך לדעת למה שאל אותו ה' הממנו יבצר כל דבר, עוד צריך לדעת למה הוצרך לומר תיבת עמך ולא הספיק במאמר האלה, עוד צריך לדעת תשובת בלעם שאמר בלק בן צפור וגו' וכי שאלתו יתברך היתה מי שלחם שאלתו היתה מי הם, ורז"ל הרגישו בדקדוק זה ואמרו (ילקוט) וזה לשונם מי האנשים וגו' אמר אותו רשע איני יודע בהם אלא בלק בן צפור שלח אלי עד כאן, פירוש מתוך הדברים שאמר בלק וגו' שלח וגו' מובן שנתכוון לומר איני יודע וגו' אלא בלק שלח וגו'. עוד צריך לדעת למה הוצרך לומר לו מלך מואב ולא הספיק בזכרון שמו, ונראה שכוונת מאמר ה' היא על פי מה שפירשנו בפסוק לינו פה שילינו עמו בחדרו המיוחד לו, לזה בא מאמרו יתברך ואמר לו מי וגו' לשון השפלה על דרך אומרו (שמות ג) מי אנכי וגו', כמו כן אומרו מי האנשים האלה שהכנסת אותם למקום זה עמך בחדר המיוחד לך לדבר עמך מלאך האלהים, כי יקפיד ה' על כבוד בלעם בערך האומות כיון שהוא נביא עליהם, וכמו שמצינו (מד"ר פ"כ) שהרג את האתון משום כבודו של בלעם, ועיין בפסוק שאחר זה ויאמר אלהים, והבין בלעם דבריו ואמר טעם שעשה להם כבוד זה הוא לפי שהם שלוחי מלך, והוא אומרו בלק בן צפור פירוש הידוע לנסיך מדין ועוד לו שהוא מלך למואב שלח אלי פירוש האנשים האלה ובשביל כבוד המלכות עשיתי אותם עמי, ובזה נתיישבו כל הדקדוקים:

עוד ירצה באומרו מלך מואב כי אומה זו לא ניתנה לישראל, ונתחכם במאמר זה כדי שיתרצה ה' לשולחו ולא יעכב על ידו, ולזה לא יעכב על ידו בהליכתו עם שלוחיו: (אור החיים)

 ספורנו  מי האנשים האלה עמך. מי הם אצלך שהכינות עצמך לנבואה בעדם לדעת מה תעשה להם האמנם הם אצלך כשואלי עתידות ותרצה לדעת העתיד למען תגיד להם או הם אצלך כמבקשים להשיג איזה מכוון בקללתך ודעתך עתה לשאול רשות אם תעשה חפצם: (ספורנו)

 כלי יקר  מי האנשים האלה עמך. מצינו לשון מי שאינו לשון שאלה ונאמר לבזיון כמ"ש (שמואל א' כה.י) ויען נבל את עבדי דוד מי דוד ומי בן ישי, כלומר מי הוא שאינו נחשב לכלום. כך אמר הקב"ה לבלעם שרוחו גבוהה מי האנשים האלה הפחותים וכי ראויין המה להיות עמך שתלך עמהם, והשיב בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי. ועבד מלך כמלך ומ"מ אמר מאן ה' לתתי להלוך עמכם. אלא עם שרים גדולים מכם. (כלי יקר)


{י}  וַיֹּ֥אמֶר בִּלְעָ֖ם אֶל-הָֽאֱלֹהִ֑ים בָּלָ֧ק בֶּן-צִפֹּ֛ר מֶ֥לֶךְ מוֹאָ֖ב שָׁלַ֥ח אֵלָֽי:

 אונקלוס  וַאֲמַר בִּלְעָם קֳדָם יְיָ בָּלָק בַּר צִפּוֹר מַלְכָּא דְמוֹאָב שְׁלַח לְוָתִי: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר בִּלְעָם קֳדָם יְיָ בָּלָק בַּר צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁדַר פּוּלִין לְוָתִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  בלק בן צפור וגו'. אף על פי שאיני חשוב בעיניך, (א) חשוב אני בעיני המלכים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דאם לא כן מלך מואב למה לי: (שפתי חכמים)

 דעת זקנים  בלק בן צפור. הוא היה משלשה אנשים שהשיבו שלא כהוגן קין ובלעם וחזקיה. קין כשאמר [לו] הקב"ה אי הבל אחיך ענה השומר אחי אנכי היה לו להשיב רבון העולמים אתה יודע הכל והכל גלוי לפניך. בלעם כמו כן כשאמר [לו הקב"ה] מי האנשים האלה [היה לו להשיב אתה יודע מי הם]. חזקיה כששאל לו ישעיה מאין באו אליך האנשים ויאמר לו מארץ רחוקה באו אלי מבבל היה לו להשיב נביא אתה ואתה יודע. וקשיא לי אמאי לא חשיב אדם הראשון כשאמר לו הקב"ה איכה היה לו להשיב אתה יודע שהרי כבר נתנה בו חכמה דהא בשעה ששית קרא שמות ולא סרח עד שעה עשירית ואי אמרינן אפיק חזקיה ועייל אדם הראשון הוא ניחא וכן נראה שהרי שלשה אלו עם הקב"ה היו מדברים אבל חזקיה עם הנביא היה מדבר ואין הנביאים יודעין הכל: (דעת זקנים)


{יא}  הִנֵּ֤ה הָעָם֙ הַיֹּצֵ֣א מִמִּצְרַ֔יִם וַיְכַ֖ס אֶת-עֵ֣ין הָאָ֑רֶץ עַתָּ֗ה לְכָ֤ה קָֽבָה-לִּי֙ אֹת֔וֹ אוּלַ֥י אוּכַ֛ל לְהִלָּ֥חֶם בּ֖וֹ וְגֵֽרַשְׁתִּֽיו:

 אונקלוס  הָא עַמָא דִי נְפַק מִמִצְרַיִם וַחֲפָא יָת עֵין שִׁמְשָׁא דְאַרְעָא כְּעַן אִיתָא לוֹט לִי יָתֵיהּ מָאִים אֵיכוּל לְאַגָחָא בֵּיהּ קְרָב וְאֲתָרֵיכִינֵיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  הָא עַמָא נְפַק מִמִצְרַיִם וַחֲפָא יַת חֵיזְוָא דְאַרְעָא וּכְדוּן אִיתָא לוֹט בְּגִינִי יָתֵיהּ לְוַאי אֵיכוֹל לִמְסַדְרָא סִדְרֵי קְרָבָא בֵּיהּ וְאִתְרְכִינֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  קבה לי. זו קשה מארה לי, (ב) שהוא נוקב (ג) ומפרש (במ"ר כ, ט): וגרשתיו. מן העולם, (ד) ובלק לא אמר אלא ואגרשנו מן הארץ, איני מבקש אלא להסיעם מעלי, ובלעם היה שונאם יותר מבלק (שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) דאם לא כן למה שינה בלעם הלא בלק אמר ארה לי לכן פירש כל כך שנאה היה לו על ישראל שבראשונה שאל בלק ארה והוא בקש קבה במקום ארה. רא"ם: (ג) ר"ל דקבה לי לשון נוקב ומפרש הקללה יותר: (ד) לא מארצו לבד דאם כן מן הארץ מיבעי ליה כמאמר בלק. אף כאן פירש הרא"ם מרוב שנאתו אמר וגרשתיו מן העולם. ואני אומר שאמר כן שאולי יבא עמו השם בפשרה כמו שפירשתי לעיל: (שפתי חכמים)

 אור החיים  הנה העם וגו'. צריך לדעת למה שינה מדברי בלק כי בלק אמר הנה עם יצא והוא אמר הנה העם היוצא, ובלק אמר הנה כסה והוא אמר ויכס, בלק אמר ועתה והוא אמר עתה, בלק אמר ארה והוא אמר קבה, בלק אמר נכה בו והוא אמר להלחם בו, ויתבאר על פי דבריהם ז"ל (מ"ר כאן) שאמרו שבלעם טעה בדעתו כי יש דבר נעלם מה' ח"ו וטעה ממאמר מי האנשים וגו', והגם שפירשנו בו דרך אחר ע' פנים לתורה, וכיון שעינו הטעתו בזה חשב לשנות דברי בלק לפי שנשמע מהם שנאתו של בלעם וכמו שפירשתי במאמר הנה עם יצא, וחש בלעם להיות בעיני ה' שהוא שונא לישראל כי כבר נתפרסם לכל כי עם בני ישראל הם אהובי המקום ומעשה מצרים יוכיח, לזה שינה ואמר הנה העם היוצא ממצרים כידוע כי יציאת מצרים מפורסמת לכל העולם היתה, ולשון זה אין נשמע בו מה שפירש במאמר הנה עם יצא שזה יגיד אויבות בלעם, גם אמר ויכס וגו' ולא אמר הנה כסה מהטעם עצמו להסתיר הדברים הנשמע מהם היותו שונא כנזכר, לזה לא אמר הנה שיורה הודעת הפך מה שהיה ברצונם וידיעתם בישראל מעצתו כמו שפירשתי, ואומרו ויכס פירוש שמודיעו טעם הפחד שבא לו ממנו כי רב הוא:

ואומרו עתה לכה קבה פירוש נתכוון לבא בטענה שהדין עם בלק בדבר זה שהגם שהקב"ה נתן לישראל עמון ומואב עדיין לא הגיע זמן הנתינה והדין עמו להלחם בו ולגרשו, והוא אומרו עתה פירוש בזמן זה קבה לי להלחם בו לגרשו מעלי, וכפי זה יש טעם בשינוי תיבת עתה שאם היה אומר ועתה יהיה נשמע שהוא המשך מה שקדם לו והוא נתכוון לטענת הזמן שיכול הוא להלחם עמו בו, גם שינוי קבה כי אין כוונתו של בלק שיארר העם סתם שאז ימשך הרע לעם בין בערך מואב בין בערך האומות אלא יפרש בפירוש בלעם שאינו מאררו אלא בערך מלחמת מואב שיהיו ישראל מוכנעים וכו' לפני המואבים, לזה דקדק לומר קבה לי פירוש שיפרש הקללה שהיא לערך מואב, גם שינה במאמרו להלחם בו במקום נכה בו לומר שאין חפץ לעשות לו רעה אלא להתגרה עמו במלחמה למנעו מארצו, גם שינה ואמר וגרשתיו ובלק אמר מן הארץ, אולי בלק נתכוון לגרשו מן [הארץ] הידועה אשר נתן ה' להם כי כשיכניעו ייראו מעלות אל הארץ, ובלעם לחושבו להמתיק ולהטעים דברי בלק כי אינו מבקש אלא הנאת עצמו ובטענה הנשמעת ואינו מאויבי ישראל לזה השמיט תיבת מן הארץ ואמר וגרשתיו פירוש שיגרשנו מעליו: (אור החיים)


{יב}  וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל-בִּלְעָ֔ם לֹ֥א תֵלֵ֖ךְ עִמָּהֶ֑ם לֹ֤א תָאֹר֙ אֶת-הָעָ֔ם כִּ֥י בָר֖וּךְ הֽוּא:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְבִלְעָם לָא תֵיזִיל עִמְהוֹן לָא תְלוֹט יָת עַמָא אֲרֵי בְרִיךְ הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְבִלְעָם לָא תֵזִיל עִמְהוֹן וְלָא תְלוּט יַת עַמָא אֲרוּם בָּרִיכִין הִינוּן מִנִי מִיוֹמָא דְאַבְהַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תלך עמהם. אמר לו אם כן אקללם במקומי, (ה) אמר לו לא תאור את העם, אמר לו אם כן אברכם, אמר לו אינם צריכים לברכתך כי ברוך הוא, משל אומרים לצרעה (ס"א לדבורה) לא מדובשיך ולא מעוקציך (במ"ר כ, י): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דקשה לרש"י למה לי למכתב לא תרי זימני לא היה לו לכתוב אלא לא תלך עמהם לאור את העם ועוד מה אמר לו כי ברוך הוא היא הנותנת שילך לאור את העם כדי לבטל את הברכות ומתרץ דכל אחד דבור באנפי נפשיה שמפני שרצה ללכת אמר לא תלך ומפני שבקש לקללם במקומו אמר לא תאור ומפני שבקש לברכם אמר כי ברוך הוא ואין צריכין לברכתך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי ברוך הוא. הטעם כי לא תוכל לקלל אותו כי אני ברכתיו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לא תאור את העם. בלעם אמר קבה לי והקב''ה השיבו לא תאור אפילו חסרון כל דהו: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויאמר אלהים אל בלעם. צריך לדעת למה הוצרך לומר אל בלעם ולא הספיק באומרו ויאמר לו. עוד למה הוצרך לומר לא תלך לא תאור. עוד למה הוצרך לומר לו הטעם כי ברוך הוא ורז"ל אמרו (מ"ר כאן) וזה לשונם אמר לו אקללם במקומי אמר לו לא תאור אמר לו אם כן אברכם אמר לו כי ברוך הוא עד כאן, ונראה לפרש הכתוב לפי מה שפירשתי במאמר מי האנשים וגו' שנתכוון לומר לו למה החשיבם להכניסם עמו בחדרו והשיבו כי בלק וגו', על זה הדרך כי משיבו ה' על ראשון ראשון, למה שהשיב בלק בן צפור וגו' שלח אלי והם שלוחי מלך לזה בא מאמרו יתברך לא תלך עמהם פירוש אינם ראויים ללכת הוא עמהם לפי ערך מעלתו, והודיעו כי בלק זלזל בכבודו ולא שלח לו שרים רבים ונכבדים, והוא מה שנתכוון במאמר ראשון מי האנשים לשון פחיתות לא מצד המשלח אלא מצד המשתלח, והוא בלעם לא הבין הכוונה מתחילה, ותמצא שהבין בלעם הדברים ואמר לשרים מאן ה' לתתי להלוך עמכם ויוסף בלק שלוח שרים רבים ונכבדים:

וטעם שהחשיבו ה' ועשה לו כבוד זה, מלבד הטעם שכתבתי למעלה בפסוק מי האנשים וגו', נראה עוד לומר טעם בדבר כי ה' נתן לו שכרו שאמר בתחילת תשובתו לזקני מואב והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר ה' אלי, וידוע כי אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ואפילו של אומות העולם, וצא ולמד (סנהדרין צו.) מה שילם הקב"ה לנבוכדנצר על פסיעותיו וכו', וגם כאן שלם לו שכרו וכבדו ואמר לו לא תלך עמהם, ועל פי הדברים יתיישב על נכון מה שדקדקנו אומרו ויאמר ה' אל בלעם פירוש מאמר שנוגע לבלעם לכבודו לא תלך עמהם שאין זה כבודך הגם שהיו באים לקרוא לך על דבר שיש לך רשות לעשותו, ולזה דקדק לומר עמהם, וכנגד עיקר השליחות אמר לא תאור את העם, ואמר לא תאור ולא לקח לשון עצמו שאמר בלעם קבה לי, להודיעו כי ידע גם לשון השליחות ששלח בלק ולשון ארה אמר ועקצו לבלעם ברמז זה שידע ששינה בלשונו, ואמר כי ברוך הוא שלא יבין ששני המאמרים שאמר ה' אליו לא תלך ולא תאור טעם אחד להם והוא משום כבודו של בלעם כמו שדייקנו מאומרו אל בלעם ומאומרו תיבת עמהם וכפי זה כשיהיו שרים רבים ונכבדים יעשה רצון בלק וילך ויאור, לזה אמר כי ברוך פירוש זה הוא טעם מאמר לא תאר, ולענין ההליכה עמהם הוא שישנו לטעם הקפדת כבודו של בלעם:

עוד נראה לפרש הכתוב על זה הדרך לפי שידע ה' כי בלעם חפץ רשע הוא ולבסוף ילך כמו שכן היה שהסכים ה' ושלחו כאשר אבאר הטעם במקומו בעזרת ה', לזה אמר לו ה' לא תלך עמהם פירוש עמהם שהחליט לו ההליכה, ואם היה אומר לו לא תלך אין עוד מציאות לחזור ולומר לו קום לך, ודקדק לומר אל בלעם נתכוין לתת טעם הדבר, בשביל מחשבת בלעם שרצה לילך לזה הוא שלא החליט לו ההליכה ודקדק לומר עמהם, ואומרו לא תאור וגו' כי ברוך הוא נתכוין בזה להשיב על מה שדקדק בלעם בדבריו ואמר עתה לכה קבה וגו' כפי מה שפירשתי שנתכוון לומר שטענת מואב טענה שעדיין לא הגיע זמן זכייתם במואב עתה, לזה אמר לא תאור וגו', ואם תאמר והלא לא הגיע זמן זכייתם במואב, כי ברוך הוא אין ברוך אלא צדיק כי הצדקות הוא מקור הברכות, והכוונה בזה שאל יחשדם ברשע כי ודאי שלא יכנסו בגדר שעדיין לא הגיעם, ובחר לכנות הצדיק לברוך שנתכוון לכלול גם כן מה שפירשנו בדרך הראשון: (אור החיים)

 ספורנו  לא תלך עמהם. אף על פי שלא תקללם לא תלך כדי שלא תתן עיניך בהם לרע כענין אמרם (סנהדרין פרק חלק ובתרא פרק המוכר את הספינה) נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות: (ספורנו)


{יג}   שני - במחוברות חמישי  וַיָּ֤קָם בִּלְעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל-שָׂרֵ֣י בָלָ֔ק לְכ֖וּ אֶֽל-אַרְצְכֶ֑ם כִּ֚י מֵאֵ֣ן יְהֹוָ֔ה לְתִתִּ֖י לַֽהֲלֹ֥ךְ עִמָּכֶֽם:

 אונקלוס  וְקָם בִּלְעָם בְּצַפְרָא וַאֲמַר לְרַבְרְבֵי בָלָק אִיזִילוּ לְאַרְעֲכוֹן אֲרֵי לֵית רַעֲוָא קֳדָם יְיָ לְמִשְׁבְּקִי לְמֵיזַל עִמְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְקָם בִּלְעָם בְּצַפְרָא וַאֲמַר לְרַבְרְבֵי מוֹאָב אִזִילוּ לְאַרְעֲכוֹן אֲרוּם לֵית רַעֲוָא מִן קֳדָם יְיָ לְמִשְׁבְּקִי לְמֵיזַל עִמְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  להלך עמכם. אלא עם שרים גדולים מכם, למדנו שרוחו גבוהה, (ו) ולא רצה לגלות שהוא ברשותו של מקום, אלא בלשון גסות, לפיכך ויוסף עוד בלק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ואם תאמר דלמא עמכם דהכא כמו לא תלך עמהם דהקדוש ברוך הוא. ויש לומר דהוכחתו למה לי עמכם הל"ל מאן ה' לתתי להלוך ותו לא. בשלמא עמהם דהקדוש ברוך הוא פירוש לא תלך כאשר הם חושבים לקללם אבל עמכם דהכא למה לי. והרא"ם פירש דדייק מקרא דויוסף עוד בלק שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שרי בלק. ולא הזכיר זקני מדין כי בלק הוא העיקר והוא השולח אליו אמר ר' משה הכהן הספרדי ז''ל כי אף על פי שסימן הפועל ביו''ד לא יתכן להיותו כי אם בנו''ן כמו הלהרגני לא יאמר הלהרגי והנה שכח לתתי להלך עמכם לא אבה יבמי ור' יונה המדקדק אמר כי היו''ד נוסף ואיננו נכון: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מאן. ג' [דאיכא למידרש] מאן ה' לתתי מאן בלעם הלוך עמנו אשר מאן לתת לך בכסף מלמד שכוונתו להרבות לו שכרו וזהו מאן כדי לתתו בכסף פדיום להרבות שכרו: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויקם בלעם בבקר. אולי לפי שהיתה בשורה רעה להם לא רצה לגלות להם בלילה לפי מה שאמרנו שהיו במלונו עצמה והמתין עד הבקר, או ירצה שלא קם מתרדמתו עד הבקר, והוא אומרו ויקם בלעם בבקר ולא קודם, או אפשר שידבר הכתוב בגנות בלעם ששלחם מהר כדי שימהר לשלוח אחרים נכבדים. או להודיע צרות עינו שמהר לשלחם קודם הגעת זמן האוכל הפך מנדיבות אבי הנערה פלגש בגבעה (שופטים יט) שאמר לחתנו שעמד ללכת בבקר סעד לבך פת לחם ואחר תלכו, כי זה הרשע הוא מקור הצרות עין וקם בבקר לשלחם ואמר להם שילכו לארצם כי חש שיתעכבו בעיר וסעודתם עליו:

לכו וגו' כי מאן ה' וגו'. הכחיד חצי דבר ולא אמר להם אלא מאמר ראשון שאמר לו ה' לא תלך עמהם לצד פחיתותם ולא אמר להם מאמר לא תאור וגו' שבזה חזר בלק ושלח רבים ונכבדים, ואולי שדן הרשע מדברי ה' שנתן הטעם כי ברוך הוא שבא לדייק שבזמן שאינו ברוך יכול לאוררו, ולזה לא החליט להם הדבר עד שישלח הראוים ללכת עמהם אולי יהיה זמן אז שלא יהיה בו ברוך: (אור החיים)


{יד}  וַיָּק֨וּמוּ֙ שָׂרֵ֣י מוֹאָ֔ב וַיָּבֹ֖אוּ אֶל-בָּלָ֑ק וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֵ֥ן בִּלְעָ֖ם הֲלֹ֥ךְ עִמָּֽנוּ:

 אונקלוס  וְקָמוּ רַבְרְבֵי מוֹאָב וַאֲתוֹ לְוָת בָּלָק וַאֲמָרוּ סָרֵיב בִּלְעָם לְמֵיתֵי עִמָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְקָמוּ רַבְרְבֵי מוֹאָב וְאָתוּ לְוַת בָּלָק וַאֲמָרוּ מְסָרֵב בִּלְעָם לְמֵיתֵי עִמָנָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וטעם הלוך עמנו. ממקומו: (אבן עזרא)

 אור החיים  מאן בלעם הלוך עמנו. חשדוהו בשקרן ותלו הדבר בו שהוא לא נתמלאו עיניו בשיעור כבוד זה, ואולי כי לפי שאמר להם שישיבם דבר תכף שידבר ה' אליו בלילה ולא עשה כן עד הבקר אמרו אין זה כי אם דברי עצמו, או אפשר כי מוחזק היה אשר פיו דבר שוא וימינו ימין וגו': (אור החיים)


{טו}  וַיֹּ֥סֶף ע֖וֹד בָּלָ֑ק שְׁלֹ֣חַ שָׂרִ֔ים רַבִּ֥ים וְנִכְבָּדִ֖ים מֵאֵֽלֶּה:

 אונקלוס  וְאוֹסִיף עוֹד בָּלָק לְמִשְׁלַח רַבְרְבִין סַגִיאִין וְיַקִירִין מֵאִלֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וְאוֹסֵף תּוּב בָּלָק לִמְשַׁדְרָא רַבְרְבִין סַגִיאִין וְיַקִירִין מֵאִלֵין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  רבים. כמשמעו או גדולים כמו על כל רב ביתו קרית מלך רב והוא דוד כי כן תקרא קרית חנה דוד: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויוסף עוד. פירוש ששלח את הראשונים והוסיף עליהם אחרים, והוא מה שדקדק גם כן במאמר מאלה ולא אמר מהם לומר כי עודם מן המובא בשליחות עם הנוספים עליהם, ונתכוון בזה שלא יכחיש את דיבורו הראשון שתלה הדבר בפחיתות השלוחים שהם יוכיחוהו על פניו:

עוד נתכוון במאמר ויוסף שהוסיף על מנין ראשון שאם הראשונים היו ג' שלח במנין שני ד' ויותר, וזה אינו נשמע אם היה אומר וישלח עוד שרים רבים וגו', שהייתי אומר שאומר רבים לבל תחשוב ששלח מועטים ממנין ראשון, ואומרו מאלה חוזר לתיבת נכבדים לזה אמר ויוסף: (אור החיים)


{טז}  וַיָּבֹ֖אוּ אֶל-בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֣אמְרוּ ל֗וֹ כֹּ֤ה אָמַר֙ בָּלָ֣ק בֶּן-צִפּ֔וֹר אַל-נָ֥א תִמָּנַ֖ע מֵֽהֲלֹ֥ךְ אֵלָֽי:

 אונקלוס  וַאֲתוֹ לְוָת בִּלְעָם וַאֲמָרוּ לֵיהּ כִּדְנַן אֲמַר בָּלָק בַּר צִפּוֹר לָא כְעַן תִּתְמְנַע מִלְמֵיתֵי לְוָתִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָתוּ לְוַת בִּלְעָם וַאֲמָרוּ לֵיהּ כִּדְנַן אָמַר בָּלָק בַּר צִפּוֹר לָא כְּדוֹן תִּתְמְנַע מִלְמֵיתֵי לְוָתִי: (תרגום יונתן)

 אור החיים  אל נא תמנע וגו'. פירוש לפי מה שאמרו שלוחים הראשונים כי דעת עצמו הוא מניעת הליכתו עמהם לזה אמרו לו שיתרצה בשיעור כבוד זה ולא ימנע וגו', והוא לפי שחסר לו ידיעת החשד שחשדוהו שהם דברי עצמו ולא דברי ה' חשב שנתכוון לומר לו שלא יחוש לדברי ה' וילך בלא רצונו, לזה השיב אם יתן לי בלק וגו' לא אוכל פירוש הגם שאני אתרצה לעשות כי תכונת רשע היתה לו ועבד מורד באדונו אבל אינו בעל בחירה ורצון בדבר זה: (אור החיים)


{יז}  כִּֽי-כַבֵּ֤ד אֲכַבֶּדְךָ֙ מְאֹ֔ד וְכֹ֛ל אֲשֶׁר-תֹּאמַ֥ר אֵלַ֖י אֶֽעֱשֶׂ֑ה וּלְכָה-נָּא֙ קָֽבָה-לִּ֔י אֵ֖ת הָעָ֥ם הַזֶּֽה:

 אונקלוס  אֲרֵי יְקָרָא אֲיַקְרִינָךְ לַחֲדָא וְכֹל דִי תֵימַר לִי אַעְבֵּד וְאִיתָא כְעַן לוֹט לִי יַת עַמָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם מִיקְרָא אֲיַקְרִינָךְ לַחֲדָא וְכָל דְתֵימַר לִי אֶעֱבַד וְאִיתָא כְדוֹן לוּט לְוָתִי יַת עַמָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי כבד אכבדך מאד. (ז) יותר ממה שהיית נוטל לשעבר (ר"ל במלחמת סיחון) אני נותן לך (במ"ר שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דאם לא כן היאך הוא יודע לכבד אותו שמא כל מה שיכבד אותו עדיין לא הגיע לחצי כבודו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי כבד אכבדך. בממון: וכל אשר תאמר. שיש צורך כדי שתקללם והעד כי כבד אכבדך כן שאמר בלעם אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב: (אבן עזרא)


{יח}  וַיַּ֣עַן בִּלְעָ֗ם וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל-עַבְדֵ֣י בָלָ֔ק אִם-יִתֶּן-לִ֥י בָלָ֛ק מְלֹ֥א בֵית֖וֹ כֶּ֣סֶף וְזָהָ֑ב לֹ֣א אוּכַ֗ל לַֽעֲבֹר֙ אֶת-פִּי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֔י לַֽעֲשׂ֥וֹת קְטַנָּ֖ה א֥וֹ גְדוֹלָֽה:

 אונקלוס  וַאֲתֵיב בִּלְעָם וַאֲמַר לְעַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֵי בֵיתֵיהּ כְּסַף וּדְהַב לֵית לִי רְשׁוּ לְמֶעֱבַּר עַל גְזֵירַת מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָי לְמֶעְבַּד זְעֵרְתָּא אוֹ רַבְּתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָתֵיב בִּלְעָם וַאֲמַר לְעַבְדֵי בָלָק אִין יִתֵּן לִי בָּלָק מְלֵי בֵיתֵיהּ קוּרְטוּר דִילֵיהּ כְּסַף וּדְהַב לֵית לִי רְשׁוּ לְמֶעֱבַר עַל גְזֵירַת מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָי לְמֶעֱבַד מִילְתָא זְעֵירְתָּא אוֹ רַבְּתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מלא ביתו כסף וזהב. למדנו שנפשו רחבה (ח) ומחמד ממון אחרים, אמר, ראוי לו ליתן לי כל כסף וזהב שלו, שהרי צריך לשכור חיילות רבות ספק נוצח ספק אינו נוצח, ואני ודאי נוצח: לא אוכל לעבור. על כרחו גלה שהוא ברשות אחרים, ונתנבא כאן שאינו יכול לבטל הברכות (ט) שנתברכו האבות מפי השכינה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) מדלא אמר בלעם אם יחתוך בלק את ראשי או שום דבר אחר יעשה לי לא אוכל לעבור וגומר אלא אמר אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב למדנו שנפשו כו': (ט) כלומר ניבא ולא ידע מה ניבא שיצא מפיו לא אוכל לעבור את פי ה' ופי ה' כולל את שניהם. רא"ם. אי נמי דקשה לרש"י למה אמר לא אוכל הל"ל לא אעבור דהוי משמע דתולה בבחירתו אבל לא אוכל משמע שאינו רשאי כיון שהוא ברשותו של הקדוש ברוך הוא ומדהוה ליה למימר לא אוכל לקללם מאי פי ה' דקאמר אלא לא אוכל לשנות הברכה שנתברכו מפי ה' וקל להבין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מלא ביתו. ביתו מלא וכן מלא כל הארץ כבודו כי רבים טעו שחשבו כי כבוד השם הוא מלא העולם כטעם לה' הארץ ומלואה: קטנה או גדולה. תאר השם ויחסר מקום השם וכן ועשיר יענה עזות ומאכלו בריאה: (אבן עזרא)


{יט}  וְעַתָּ֗ה שְׁב֨וּ נָ֥א בָזֶ֛ה גַּם-אַתֶּ֖ם הַלָּ֑יְלָה וְאֵ֣דְעָ֔ה מַה-יֹּסֵ֥ף יְהֹוָ֖ה דַּבֵּ֥ר עִמִּֽי:

 אונקלוס  וּכְעַן אוֹרִיכוּ כְעַן הָכָא אַף אַתּוּן בְּלֵילְיָא וְאִדַע מָה יוֹסֵף יְיָ לְמַלָלָא עִמִי: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְדוּן אַסְחָרוּ בְּבָעוּ הָכָא אוּף אַתּוּן בְּלֵילְיָא וְאִינְדַע מַה יוֹסִיף מֵימְרָא דַיְיָ לְמַלָלָא עִמִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  גם אתם. פיו הכשילו, גם אתם סופכם לילך בפחי נפש (י) כראשונים: מה יסף. לא ישנה דבריו (כ) מברכה לקללה, הלואי שלא יוסיף לברך, כאן נתנבא שעתיד להוסיף להם ברכות על ידו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) בדאבון נפש: (כ) דק"ל היה לו לומר ידבר ה' עמי אלא הכי קאמר יודע אני שלא ישנה כו' הלואי שלא יוסיף לברך. והרא"ם פירש גם כאן על דרך ניבא ואינו יודע מה ניבא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בזה. במקום הזה אמר הגאון ז''ל אם יטעון טוען ויאמר אחר שאמר השם לא תלך עמהם איך אמר קום לך אתם יש להשיב כי השם לא רצה שילך עם האנשים הראשונים עד שיבואו שרים נכבדים מהם ולפי דעתי אין צורך רק טעמו כטעם שלח לך אנשים כי השם אמר לישראל עלה רש והם לא האמינו רק אמרו נשלחה אנשים לפנינו אז שאל משה את השם ואמר לו שלח לך אנשים ואחר שאמר השם לבלעם לא תאור את העם מה צורך היה לו לומר ואדעה מה יוסף ה' דבר רק חשב בלבו מחשבה רעה והשם אמר לו לך עם האנשים רק השמר לך שלא תדבר רק מה שאומר לך והעד על פירושי ויחר אף אלהים כי הולך הוא: (אבן עזרא)

 אור החיים  ועתה שבו נא וגו'. אמר לשון בקשה, שחש לבל יעשו כמעשה זקני מדין בפעם אחרת שאמרו ז"ל שחזרו למקומם ולא לנו עמו, (במד"ר פ"כ) ולפי שהאנשים הם רבים ונכבדים היה ירא שילכו להם כשישמעו שבו פה ולא יחליט הליכתו עמהם: (אור החיים)


{כ}  וַיָּבֹ֨א אֱלֹהִ֥ים | אֶל-בִּלְעָם֘ לַ֒יְלָה֒ וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אִם-לִקְרֹ֤א לְךָ֙ בָּ֣אוּ הָֽאֲנָשִׁ֔ים ק֖וּם לֵ֣ךְ אִתָּ֑ם וְאַ֗ךְ אֶת-הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֥וֹ תַֽעֲשֶֽׂה:

 אונקלוס  וַאֲתָּא מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ לְבִלְעָם בְּלֵילְיָא וַאֲמַר לֵיהּ אִם לְמִקְרֵי לָךְ אֲתוֹ גֻבְרַיָא קוּם אִיזֵיל עִמְהוֹן וּבְרַם יַת פִּתְגָמָא דִי אֲמַלֵיל עִמָךְ יָתֵיהּ תַּעְבֵיד: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָתָא מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ לְבִלְעָם בְּלֵילְיָא וַאֲמַר לֵיהּ אִין לְמִקְרֵי לָךְ אָתוּ גוּבְרַיָא קוּם טַיֵיל עִמְהוֹן וּלְחוֹד פִּתְגָמָא דַאֲמַלֵיל עִמָךְ יָתֵיהּ תַּעֲבֵיד: (תרגום יונתן)

 רש"י  אם לקרא לך. אם הקריאה שלך, וסבור אתה ליטול עליה שכר, קום לך אתם: ואך. על כרחך, את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה, ואף על פי כן וילך בלעם, אמר, שמא אפתנו ויתרצה: (רש"י)

 בעל הטורים  ואך את הדבר. יכול אם ירצה לקלל האומות יקלל ישראל עמהם או אם ירצה לברך ישראל יברך העכו''ם ג''כ ת''ל אך חלק: (בעל הטורים)

 אור החיים  אם לקרוא לך באו האנשים וגו'. צריך לדעת למה אמר דבריו בלשון ספק הממנו יפלא כל דבר. עוד למה הסכים ה' על יד הרשע ללכת לקלל שונאיהם של ישראל. עוד צריך לדעת למה חזר בו ה' מדעת ראשונה שעכב על ידו מתחלה מה סבר ולבסוף מה סבר. ונראה כי במה שלפנינו היו לפני ה' ב' דרכים ובכל אחד מהם יש בו מיחוש בלתי הגון, הא' אם יסכים ה' על הליכתו יחשבו העמים ההם שרשותו ביד עצמו ולא ידעו ששלשלת הכלב ביד בעליו ואינו יכול עשות ככל אשר יחפוץ, וה' רצה שיוודע לעיני העמים שאין בלעם ברשות עצמו להרע למי שאין ה' חפץ ברעתו, ואם לא יניחהו ללכת יכנס במיחוש אחר כי יאמר בלעם שהוא ירא ממנו ח"ו לשולחו ולזה מונעו מלכת, אשר על כן נתחכם ה' וסלק ב' המיחושים בדרך נכון, בתחלה אמר אליו לא תלך וגו' שבזה הראה לעמים כי אין הכלב רע ברשות עצמו, גם נתחכם ה' בזה לשלם לו שכרו שהקדים לומר לשלוחי בלק כי אינו ברשות עצמו, ומה שכר נתן לו שידע ה' את אשר תקראנה אותו בהליכה זו שמלבד שלא תהיה לו תועלת דכתיב (כד יא) אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד מלבד זה עוד לו שתסובבהו הליכה זו לנפול בחרב דכתיב (לא ח) ואת בלעם וגו' הרגו בחרב כשהלך לקבל שכרו על עצתו שנתן להם בהליכתו, לזה מנעו ה' מרדת שחת בשכר דבריו ואמר לו לא תלך עמהם כי אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, וזה נוסף על גדר הכבוד שעשה לו בהדרגת השרים כמו שכתבנו למעלה:

ובשליחות שניה ששלח בלק באנו לתיקון מיחוש הב' שיאמרו שאין ה' יכול ח"ו למונעו מהרע לישראל בהליכתו ותכנס טעות זה בלב בלעם ויחשוב מחשבות כי לא ישלוט ה' בו שם למונעו מעשות חפצו כי כבר נבחן כי הוא עביט של מי רגלים, לזה אמר אליו קום לך אתם ובכל המקום ידי מושלות עליך, ולא אמר לו בהחלט קום לך אלא בדרך זה אם לקרא לך וגו' פירוש אם קריאת האנשים יש לך בה הנאה כאן רמזו שאין לו הנאה בהליכה זו, ותלה לו הדבר אם הליכה זו לטובתו כדי שישתדל בקסמיו לדעת תכליתו ומזה ידע את אשר יקראהו ויחדל, ואין כוונת מאמר אם לקרא ספק לפניו אלא תנאי הדבר אם יש לו בו הנאה וכו', ובזה הוסר המיחוש שיאמר בלעם שה' ירא ח"ו ממנו לשולחו שהרי שלחו, גם רמזו אולי ישב ולא ימשך מה שנמשך מהרעה לישראל, גם בזה שלם לו תשלום שכרו כמו שכתבנו ומנעו מנפול בחרב אם נפשו לא תאוה רעה, והוא נפשו נפש רשע ולא שת לבו למה שהעירו ה', ואולי שלזה חרה אפו כשראהו ה' הולך ולא הרגיש במה שהעירו זה יגיד שיצטדק אצלו בודאי שיש לו הנאה וזה אינו יכול להיות אלא אם יחשוב שיעלה בידו הדבר אשר שלחו לו בשבילו, לזה חרה אפו של אלהי ישראל בו, ובזה נתיישבו כל הדקדוקים, ובסמוך יתיישב עוד טעם ויחר אף וגו': (אור החיים)

 ספורנו  אם לקרא לך באו האנשים. אם להועץ עמך בלבד כענין קריאי העדה וכענין ואקראה לך להודיעני מה אעשה: קום לך אתם. להזהירם שלא יחטאו: (ספורנו)

 כלי יקר  אם לקרא לך באו האנשים. יש שליחות בשני פנים לפעמים השליח מתנה עם זה האיש אשר הוא הולך אחריו שעל מנת כן אני מוליכך בדרך תלך, שתבטיח אותי שתעשה בקשתי ולפעמים אין השליח מתנה שום דבר אלא עושה שליחות הקריאה לבד אע"פ שלא יבטיחו למלאת אחרי דברו ושם ידובר נכבדות אם הענין ראוי להעשות או לא. וכך אמר ה' לבלעם אם האנשים הללו רוצין לעשות עמך מעמד וגמר להבטיחך כך וכך כסף וזהב כדי שגם אתה תבטיחם לקלל אז לא תלך עמהם כי אין הדבר ברשותך, אבל אם לא באו כ"א לקרא לך לבד והדבר יהיה ברשותך לעשותו או לא אז לך אתם וז"ש ואך את הדבר וגו'.

ויען כי ראיתי בפר' זו שינוי רב בענין השליחים, שקראם לפעמים שרי מואב, ולפעמים שרי בלק, ולפעמים אנשים, גם יש ספק גדול במה שנאמר ויחר אף ה' כי הולך הוא, אחר שנתן לו רשות קום לך אתם. אומר אני שהיו שם ב' מיני שליחים שרי בלק, הם השרים המיוחדים למלך ואותן קרא אנשים לשון חשיבות כי עבד מלך כמלך. ושרי מואב, הם שרי המדינה אשר להם הארץ ולבלק אך לו המלוכה ולא הארץ כי רק לפי שעה מנוהו מלך, וע"כ משני צדדים לא היו שרי בלק מהדרים כל כך אחר קללותיו של בלעם כמו שרי מואב, הצד האחד לפי ששרי מואב להם כל הארץ משא"כ בבלק ושריו שלא נמנה כי אם לפי שעה ע"כ ודאי יותר הקפידו שרי מואב על תיקונם ע"י קללה זו משרי בלק, ועוד מאחרי ששרי בלק היו אנשים חשובים לא יבקשו כל כך מן בלעם שיקלל כשהוא נגד רצון האל ית'.

ובהצעה זו יותרו כל הספיקות, כי בכל השליחות הלכו שרי בלק ושרי מואב וקרא לכולם זקני מואב ויבאו אל בלעם וידברו אליו דברי בלק, וכאשר השיב להם לינו פה הלילה ודחה אותם כתיב וישבו שרי מואב עם בלעם כי המה הבעלי דבר ישבו לצפות על תשובתו אבל שרי בלק לא הקפידו כל כך ולא ישבו עמו. ויבא אלהים אל בלעם ויאמר מי האנשים האלה עמך, כבר אמרנו שבכ"מ שמזכיר האנשים מדבר בשרי בלק וראיה ממ"ש אחר המעשה של האתון קום לך עם האנשים וכתיב וילך בלעם עם שרי בלק, וכמו כן אמר לו הקב"ה מי האנשים האלה עמך ומי משמש לשון וכי ור"ל וכי האנשים החשובים עמך ולמה לא ישבו עמך כ"א הפחותים, והשיב בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי לפיכך שרים אלו שהם ממואב אשר בהם נוגע הענין יושבים עמי ומצפים, אבל שרי בלק אין להם כל כך נפקותא בדבר. ויקם בלעם בבוקר ויאמר אל שרי בלק מאן ה' ולא אמר כן אל שרי מואב כדי שלא לצערם פנים בפנים, או אמר אפילו אל שרי בלק החשובים מאן ה' לתתי להלוך עמכם אלא עם שרים חשובים מכם ומכ"ש עם שרי מואב, ויקומו שרי מואב ויבאו אל בלק וגו' כי המה הבעלי דבר אבל שרי בלק לא הקפידו להשיב. ויאמר לו אם לקרא לך באו האנשים החשובים שרי בלק קום לך אתם דווקא כי אין לחוש שיפתוך בדרך לעשות נגד רצון האל, והתיר לו לילך דווקא עם האנשים החשובים שרי בלק ולא עם שרי מואב הפחותים כי יש לחוש שמא בכל הדרך יפתוך חטאים ויעבירוך על רצון קונך. וכתיב ויקם בלעם בבקר וגו' וילך עם שרי מואב הפך רצון האל ית' כי לא התיר לו לילך כ"א עם האנשים החשובים לפיכך ויחר אף ה' כי הולך הוא. ואחר מעשה האתון שאמר חטאתי וגו' אמר לו מלאך ה' לך עם האנשים דהיינו שרי בלק וכן עשה וז"ש וילך בלעם עם שרי בלק ובזה מיושב הכל. (כלי יקר)

 דעת זקנים  אם לקרוא לך. פי' אם אתה סבור להשתכר בהליכתך קום לך אתם ואל תאמר שהפסדתי שכרך ואך ידוע תדע כי את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר על כרחך: (דעת זקנים)


{כא}   שלישי  וַיָּ֤קָם בִּלְעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַֽיַּחֲבֹ֖שׁ אֶת-אֲתֹנ֑וֹ וַיֵּ֖לֶךְ עִם-שָׂרֵ֥י מוֹאָֽב:

 אונקלוס  וְקָם בִּלְעָם בְּצַפְרָא וְזָרֵיז יַת אֲתָנֵיהּ וַאֲזַל עִם רַבְרְבֵי מוֹאָב: (אונקלוס)

 יונתן  וְקָם בִּלְעָם בְּצַפְרָא וְזָרִיז יַת אַתְנֵיהּ וַאֲזַל עִם רַבְרְבֵי מוֹאָב: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויחבש את אתנו. מכאן, שהשנאה מקלקלת את השורה, (ל) שחבש הוא בעצמו, אמר הקב"ה, רשע, כבר קדמך אברהם אביהם, שנאמר וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו (בראשית כב, ג): עם שרי מואב. לבו כלבם שוה (במ"ר כ, יב): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) כיון שקם בבוקר קודם שקמו נעריו כדי למהר ולילך ושלא להתעכב עד שהנערים יחבשו את חמורו ותו קשה אם כן למה לא כתיב וישכם בלעם וגומר. ומתרץ כדי לרמוז תשובתו של מקום אמר הקדוש ברוך הוא וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויחבוש. בציווי: (אבן עזרא)


{כב}  וַיִּֽחַר-אַ֣ף אֱלֹהִים֘ כִּֽי-הוֹלֵ֣ךְ הוּא֒ וַיִּתְיַצֵּ֞ב מַלְאַ֧ךְ יְהֹוָ֛ה בַּדֶּ֖רֶךְ לְשָׂטָ֣ן ל֑וֹ וְהוּא֙ רֹכֵ֣ב עַל-אֲתֹנ֔וֹ וּשְׁנֵ֥י נְעָרָ֖יו עִמּֽוֹ:

 אונקלוס  וּתְקֵיף רָגְזָא דַיְיָ אֲרֵי אָזֵיל הוּא וְאִתְעַתַּד מַלְאָכָא דַיְיָ בְּאוֹרְחָא לְשָׂטָן לֵהּ וְהוּא רָכִיב עַל אַתָּנֵיהּ וּתְרֵין עוּלֵימוֹהִי עִמֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְקֵיף רוּגְזָא דַיְיָ אֲרוּם אָזִיל הוּא לִלְטוֹנִינוּן וְאִתְעַתַּד מַלְאָכָא דַיְיָ בְּאִסְרָטָא לְמִישְטַן לֵיהּ וְהוּא רְכִיב עַל אַתְנֵיהּ וּתְרֵין עוּלֵימוֹי יֵנִיס וְיֵמְרִיס עִמֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי הולך הוא. ראה שהדבר רע בעיני המקום (מ) ונתאוה לילך: לשטן לו. מלאך של רחמים (נ) היה (במ"ר שם יג), והיה רוצה למנעו מלחטוא, שלא יחטא ויאבד: ושני נעריו עמו. מכאן, לאדם חשוב היוצא לדרך יוליך עמו שני (ס) אנשים לשמשו, וחוזרים (ע) ומשמשים זה את זה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דק"ל למה כתיב ויחר אף ה' וגומר והלא אמר לו קום לך אתם אלא ראה שהדבר רע הוא בעיני המקום שלא התיר לו לילך אלא בשביל הנאתו ליטול עליה שכר והוא נתאוה לילך כדי לקללם לפיכך ויחר אף ה' וגומר והרא"ם פירש כיון שלא הסכים ה' שילך אלא מפני שכרו לא היה לו לילך משום הכי ויחר וגומר: (נ) דק"ל אם היה שטן לא היה מלאך ה' שהוא של רחמים. (נחלת יעקב) משמע דדייק מתיבת לו משמע הא לאחר לא היה שטן אלא מלאך של רחמים היה וממילא גם כאן נהג עמו ברחמים לטובתו: (ס) דאם לא כן שני למה לי דלא היה לו לכתוב אלא נעריו עמו: (ע) כלומר אם יצטרך אחד לנקביו יהיה השני משמש שמוש שלו ושל חבירו וכן פירש"י בהדיא בפרשת וירא על פסוק ויקח את שני נעריו אתו דאם לא כן יש להקשות על רש"י שלא פירש הכא כמו שפירש התם גבי אברהם. ואין להקשות והלא כבר למדנו זה מאברהם. ויש לומר דאי לאו האי קרא הוה אמינא דוקא תלמיד חכם אסור כדאמרינן אסור לתלמיד חכם לילך יחידי בלילה מפני החשד ואברהם תלמיד חכם היה אבל אינש אחרינא אע"פ שהוא אדם חשוב לא משום הכי כתב כאן. ואי לאו קרא דהתם הוה אמינא דרך ארץ בעלמא אבל איסורא ליכא להכי צריך למכתב קרא דאברהם ועוד יש לומר דלכך לא פירש"י הכא כמו גבי אברהם משום דגבי אברהם כתיב וישכם אברהם בבוקר דלשון וישכם משמע קודם אור הבוקר ר"ל קודם שיאיר היום ועדיין היה לילה ולכך פירש"י שאם אחד יצטרך לנקביו ישאר יחידי ואסור לצאת יחידי בלילה ולכך נקט רש"י שאין אדם חשוב רשאי לצאת בלתי שני נערים משום סכנה וסכנה חמירא מאיסורא אבל גבי בלעם לא כתיב וישכם אלא ויקם בבוקר משמע שהאיר היום ולכך לא היה סכנה אף אם ישאר יחידי ולכך מפרש משום דרך ארץ וקל להבין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לשטן לו. כבר פירשתיו בספר איוב כי השטן היה המלאך ודברי הגאון שהוא בן אדם לא מעלין ולא מורידין: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  בדרך לשטן. מכאן שכל הדרכים בחזקת סכנה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויחר אף וגו' כי הולך הוא. דקדק לומר הוא, לומר טעם שחרה אף ה' בו שלא אמר בבקר לשרי בלק שה' נתן לו רשות ללכת אלא השכים בבוקר ויחבוש וגו' וילך עם שרי וגו' שזה יגיד שהליכתו מרצונו ולא הוצרך לרשיון עליון, והוא אומרו כי הולך הוא פירוש הוא הולך ברצונו באין רשיון ה' לזה חרה אפו בו. עוד נראה על פי דבריהם ז"ל (זוח"א קסט:) שאמרו בפסוק וילך שפי שמדרך של המשרה עליו כוחות הטומאה להתבודד יחיד, וכאן כשראה ה' שהולך הוא פירוש הוא לבדו היה נפרד משרי בלק ועושה מעשהו זה יגיד שמכין צעדו לעשות כחפצו הארורה, והגם שהיו עמו ב' נעריו אין מעכבין עליו ההתבודדות לצד שהם רגילים עמו ויעשה מעשהו לפניהם, וידע ה' דרכו הרעה וחרה אפו בו. עוד ירצה באומרו הולך הוא שידע ה' שרשע זה גבר בו החפץ ללכת מעצמו הגם שלא היה בלק שולח אחריו הוא הולך לרצונו, ובזה גילה עוצם שנאתו לעם ה' ולזה חרה אפו יתברך בו:

ושני נעריו עמו. צריך לדעת לאיזה ענין הודיע שהיו עמו ב' נעריו, ורז"ל (תנחומא) אמרו להודיע דרך ארץ וכו', ועדיין קשה למה לא הודיע כן אלא אחר שהזכיר חרון אפו יתברך ויציאת מלאך לשטן לו, ויתבאר על פי דבריהם ז"ל (ברכות מג:) כי לג' אין המזיק נראה להם ואין צריך לומר שלא יזיק, וכאן לפי שיצא שטן לבלעם מלאך המזיקו מודיע הכתוב טעם שלא הזיק גם שלא נגלה אליו לפי שהיה הוא ושני נעריו עמו הרי ג': (אור החיים)

 ספורנו  כי הולך הוא. שלא היה ענינו בדרך כמי שיוליכוהו אחרים כענין ויקם וילך אחריה אבל היה הולך הוא כבעל הדבר וכמשתדל נגד רצון האל יתברך, כי לא באו לקרוא לו לעצה כלל: לשטן לו. ענין השטנה הוא התנגד לפעולת איזה פועל כמו ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה והנה המלאך יוצא להתנגד לבלעם שיהיה דרכו בלתי נכון לפניו אולי ינחש כמנהגו ולא ידחוק את השעה וזה למען לא יחטא ויאבד: והוא רוכב על אתונו ושני נעריו עמו. ולפיכך לא ראה את המלאך כאמרם ז''ל (ברכות פרק קמא) שלשה אינם רואים ואינם נזוקים: (ספורנו)

 דעת זקנים  ויחר אף אלהים כי הולך הוא. ואע"פ שנתן לו רשות מ"מ מחשבת בלעם הרשע נכרת מתוך מעשיו שאם לא היה דעתו לקלל לא היה לו לילך אלא ודאי כך היתה סברא שלו מאחר שאמר לו הקב"ה מתחלה לא תלך ואח"כ אמר לו לך א"כ חזר בו ובדעתו לקללם לפיכך חרה אפו של הקב"ה שהרי היה לו לעלות בדעתו שאין הקב"ה חוזר מדבריו וכשאמר לו קום לך אתם לא התירו לקללם אלא לפי שראה שהוא חומד ממון אמר לו לך אתם והוא הלך על דעת לקלל לכך שלח לו מלאך לשטן לו להודיע שהוא יודע מחשבותיו: (דעת זקנים)


{כג}  וַתֵּ֣רֶא הָֽאָתוֹן֩ אֶת-מַלְאַ֨ךְ יְהֹוָ֜ה נִצָּ֣ב בַּדֶּ֗רֶךְ וְחַרְבּ֤וֹ שְׁלוּפָה֙ בְּיָד֔וֹ וַתֵּ֤ט הָֽאָתוֹן֙ מִן-הַדֶּ֔רֶךְ וַתֵּ֖לֶךְ בַּשָּׂדֶ֑ה וַיַּ֤ךְ בִּלְעָם֙ אֶת-הָ֣אָת֔וֹן לְהַטֹּתָ֖הּ הַדָּֽרֶךְ:

 אונקלוס  וַחֲזַת אֲתָּנָא יַת מַלְאָכָא דַיְיָ מְעַתַּד בְּאָרְחָא וְחַרְבֵּיהּ שְׁלִיפָא בִּידֵיהּ וּסְטַת אֲתָּנָא מִן אוֹרְחָא וַאֲזָלַת בְּחַקְלָא וּמְחָא בִּלְעָם יַת אֲתָּנָא לְאַסְטָיוּתַהּ לְאָרְחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַחֲמַת אַתְנָא יַת מַלְאָכָא דַיְיָ מְעַתַּד בְּאִיסְרָטָא וְחַרְבֵּיהּ שְׁלִיפָא בִּידֵיהּ וּסְטַת אַתְנָא מִן אָרְחָא וַאֲזָלַת בְּחַקְלָא וּמְחָא בִלְעָם יַת אַתְנָא לִמְכַוְונָא יָתָהּ לְאִיסְרָטָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותרא האתון. והוא לא ראה, שנתן הקב"ה רשות לבהמה לראות יותר מן האדם, שמתוך שיש בו דעת תטרף דעתו כשיראה מזיקין: וחרבו שלופה בידו. אמר, רשע זה הניח (פ) כלי אומנותו, שכלי זיינן של אומות העולם בחרב, והוא בא עליהם בפיו שהוא אומנות שלהם, אף אני אתפוש את שלו ואבא עליו באומנותו, וכן היה סופו ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב (במדבר לא, ח): (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דק' לרש"י דבלא חרב יכול המלאך להמיתו. ועל זה פירש אמר המלאך רשע זה כו' ולכך כתיב שלופה כלומר שלו פה הפה לישראל שמתפללים להקדוש ברוך הוא ולא שלך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מן הדרך. הדרוך והלכה בשדה שאין שם דרך: להטותה הדרך. דרך קצרה והטעם אל הדרך: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ותט. שלשה במס' בהאי ענינא תרי וחד ותט אשורנו מני ארחך למה ותט האתון בשביל ותט אשורנו שבלעם נטה מני ארחך שהיה חפץ לקללם והקב''ה רצה לברכם: (בעל הטורים)

 ספורנו  ותלך בשדה. ואז עזב שני נעריו ושרי מואב ובכן לא הרגישו ענינו בעסקי האתון: (ספורנו)

 כלי יקר  ותט האתון מן הדרך וגו'. בתנחומא (בלק ח.) אמרו סימני אבות הראה לו כו'. כי ותלך בשדה מקום רחב לומר שאם ירצה לקבל זרע אברהם ימצא לקלל בני קטורה, וישמעאל. ואם ירצה לקלל זרע יצחק, ימצא צד אחד לקלל כי יכול להטות אל עשיו אך מצד יעקב, שהיתה מטתו שלימה עמד במקום צר כי מצדו אין דרך לנטות ימין ושמאל. ויש עוד דרכים אחרים אל המפרשים.

ומדכתב רש"י זה שלש רגלים, אתה רוצה לעקור אומה החוגגת שלש רגלים (במד"ר כ.יד) ש"מ שאותן ג' סימנים שהזכיר הם כנגד ג' רגלים ומתחיל מן סוכות אשר בחדש תשרי ראש השנה שנאמר בו (דברים טז.יג) באספך מעשיך מן השדה, ועליו נאמר ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה אתה רוצה לעקור אומה החוגגת חג האסיף התלוי בשדה ובו מקריבים ישראל ע' פרים כנגד ע' אומות וא"כ בטולם גורם בטול כל האומות.

ואח"כ אמר במשעל הכרמים, רמז לחג הפסח זמן י"מ שנאמר (תהלים פ.ט) גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעה, כי הדין נותן לעקור הקוצים וליטע הגפן ואיך אתה רוצה להחליף הקערה ולעקור הכרמים מפני הקוצים, ודרך הגפן שהוא נרפס ברגלים ולסוף היין מפיל את זה הרופסו כששותהו, כדמסיק בילקוט פר' וישב (קמו.) בשם מדרש שוחר טוב ושם מביא הרבה דמיונות על שישראל נמשלו לגפן וכולם שייכים לבטל דעת בלעם. ורמז לחג הפסח שבו שותים ד' כוסות של יין כנגד כוס ישועות לישראל שנמשלו לגפן, וכתיב ד' לשונות של גאולה, וכנגדם הקב"ה משקה לאומות ד' כוסות תרעלה כדמסיק בב"ר, (וישב פח.ה) ואיך אתה רוצה לעקור כל זה ולהחליף השיטה בין ישראל לעמים.

ואח"כ אמר ויעמוד במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, כנגד עצרת שבו קבלו את התורה שנאמר בה (משלי ג.טז) אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד, ואלמלא קבלו ישראל התורה היה העולם חוזר לתוהו ובוהו (שבת פח.) והיו כל האומות בטלין ואיך אתה רוצה לעקור אומה זו החוגגת חג זה שיש בו צורך לכל האומות ולכל הנמצאים שבמעלה ושבמטה ויכול להיות שגם במשעל הכרמים רמז לו אתה רוצה לעקור אומה החוגגת חג הפסח ושותין בו ד' כוסות, כנגד ד' מלכיות, ושל יין כמספר ע' כנגד ע' אומות, ובטול זה גורם ג"כ ביטול כל ע' אומות.

ויתכן עוד לפרש זה ג' רגלים, שרמז לו איך אתה רוצה לעקור אומה המחזקת בג' דברים אשר עליהם העולם עומד (אבות א.ב) דהיינו ג' רגלי העולם והם התורה, עבודה, גמילות חסדים, כי בטולם הרס כל העולם ורמז לו ג"ח במ"ש ותלך בשדה, כי עיקר הג"ח מן השדה ע"י תרומות ומעשרות ולקט שכחה פיאה. והעבודה שבבהמ"ק שנמשל לכרם רמז לו במשעל הכרמים וכן פירש"י הביאני אל בית היין (שיר ב.ד) זה אהל מועד ועליהם נאמר (שם ז.יב-יג) לכה דודי נצא השדה, נשכימה לכרמים וגו' ובמקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל רמז לתורה בדרך שנתבאר וזה רמז נכון.

ויפתח ה' את פי האתון. נראה שגם זה צורך שעה היה להראות לו כי הוא דומה לחמור זה שאין מטבעו לדבר, ולכבודן של ישראל לבד פתח ה' את פיו. כך בלעם רק לפי שעה פתח ה' את פיו בנבואה לכבודן של ישראל, ושלא יאמרו האומות אילו היה לנו נביאים חזרנו למוטב. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ותלך בשדה וגו'. פירש"י סימני אבות הראהו וצריך פי' לפי' וה"ק בתחלה עמד בשדה נגדו שיש דרך לנטות ימין ושמאל רמז לו שאם ירצה לקלל זרעו של אברהם יקלל מימין ומשמאל. בני ישמעאל מצד אחד ובני קטורה מצד אחד אבל לא תלך באמצע אל תקלל זרע יצחק ואחר עמד במשעול הכרמים שאין דרך שם כי אם דרך הלוך שני אנשי' בצמצום ורמז לו שאם בא לקלל זרעו של יצחק שיוכל לקלל' מצד אחד דהיינו מצדו של עשו אבל לא מצד השני מצד יעקב. ואחר עמד במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל כי כל בניו כשרים הם דהיינו זרע יעקב זהו סימני האבות הראהו: (דעת זקנים)


{כד}  וַֽיַּעֲמֹד֙ מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֔ה בְּמִשְׁע֖וֹל הַכְּרָמִ֑ים גָּדֵ֥ר מִזֶּ֖ה וְגָדֵ֥ר מִזֶּֽה:

 אונקלוס  וְקָם מַלְאָכָא דַיְיָ בִּשְׁבִיל כַּרְמַיָא אַתְרָא דְגָדֵירָא מִכָּא וְגָדֵירָא מִכָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְקָם מַלְאָכָא דַיְיָ בְּדוֹחֲקָא דְמִיצַע בֵּינֵי כְרָמַיָא אֲתַר דְאָקִים יַעֲקב וְלָבָן אוֹגַר וְקָמָא מִצִטְרָא מִיכָּא וְשָכוּתָא מִצִיטְרָא מִיכָּא וְקַיְימוּ דְלָא לְמֵעִיבַר דֵין תְּחוּם דֵין לְבִישָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  במשעול. כתרגומו בשביל, וכן אם ישפוק עפר שומרון לשעלים (מלכים-א כ, י), עפר הנדבק בכפות הרגלים בהלוכן, וכן מי מדד בשעלו מים (ישעיה מ, יב), ברגליו ובהלוכו: גדר מזה וגדר מזה. סתם גדר של (צ) אבנים הוא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) מדכתיב בסמוך ותלחץ אל הקיר בה"א הידיעה משמע הגדר שהוזכר לפניו כן פירש הרא"ם וכל קיר של אבנים הוא דבפרשת מצורע כתיב והנה הנגע בקירות הבית וכתיב אחריו וחלצו את האבנים משמע דקיר הוא של אבנים וקיר דהכא קאי אגדר דלעיל (בבא קמא כט): (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  במשעול הכרמים. פירושו כפי מקומו כדברי המתרגם ארמית כי אין ריע לו: (אבן עזרא)


{כה}  וַתֵּ֨רֶא הָֽאָת֜וֹן אֶת-מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֗ה וַתִּלָּחֵץ֙ אֶל-הַקִּ֔יר וַתִּלְחַ֛ץ אֶת-רֶ֥גֶל בִּלְעָ֖ם אֶל-הַקִּ֑יר וַיֹּ֖סֶף לְהַכֹּתָֽהּ:

 אונקלוס  וַחֲזַת אֲתָּנָא יַת מַלְאָכָא דַיְיָ וְאִדְחֵיקַת לְכָתְלָא וּדְחֵיקַת יַת רִגְלָא דְבִלְעָם לְכָתְלָא וְאוֹסִיף לְמִמְחַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וַחֲמַת אַתְנָא יַת מַלְאָכָא דַיְיָ וְאִדְחָקַת לִסְיָיגָא וּדְחֵקַת יַת רֵיגַל בִּלְעָם לִסְיָיגָא וְאוֹסִיף לְמִימְחָהּ וּמַלְאָכָא אִתְכַּסֵי מִינָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותלחץ היא עצמה: ותלחץ. את אחרים, את רגל בלעם: (רש"י)

 אבן עזרא  ותלחץ אל הקיר. היא לחצה עצמה: אל הקיר. הוא הגדר: ויוסף להכתה. כי כבר הכה אותה בנטותה אל השדה: (אבן עזרא)


{כו}  וַיּ֥וֹסֶף מַלְאַךְ-יְהֹוָ֖ה עֲב֑וֹר וַֽיַּעֲמֹד֙ בְּמָק֣וֹם צָ֔ר אֲשֶׁ֛ר אֵֽין-דֶּ֥רֶךְ לִנְט֖וֹת יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול:

 אונקלוס  וְאוֹסֵף מַלְאָכָא דַיְיָ לְמֶעְבָּר וְקָם בַּאֲתַר עָק דִי לֵית אֹרַח לְמִסְטֵי לְיַמִינָא וְלִשְׂמָאלָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאוֹסִיף מַלְאָכָא דַיְיָ לְמֵעִיבַּר וְקָם בַּאֲתַר דָחִיק דְלֵית אוֹרַח לְמִיסְטֵי לְיַמִינָא וְלִשְמָאלָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויוסף מלאך ה' עבור. לעבור עוד לפניו (ק) להלן, להיות לפניו במקום אחר, כמו והוא עבר לפניהם (בראשית לג, ג). ומדרש אגדה יש בתנחומא (תנחומא ח) מה ראה לעמוד בשלשה מקומות, סימני (ר) אבות הראהו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) דק"ל דלשון עבור אינו שייך אלא כשעוברין על הנהר או בין בתרים והכא לא מצינו שעבר ומפרש דהאי עבור פירוש לפניו כלומר שהלך במקום אחר לעמוד לפניו והא דנקט רש"י לעבור במקום עבור כי כן משפט המקור שהוא עבר שהוא בא בלמ"ד רא"ם: (ר) נראה לי פירושו הכי דבעמידה ראשונה היה לו ריוח מכאן ומכאן לכך כתיב ותט האתון מן הדרך משמע שלא היתה צריכה אלא הטייה מעט ובעמידה שניה לא יכלה לזוז אלא לצד אחד דכתיב ותלחץ אל הקיר משמע שדחקה את עצמה לאותו צד קיר כדי שילך המלאך ובעמידה שלישית אין דרך להטות ימין ושמאל כדכתיב בקרא ומה היו הסימנים שאם יבקש לקלל בניו של אברהם ימצא ריוח מכאן ומכאן שתחול הקללה שיצאו ממנו בני ישמעאל ובני קטורה. ואם יבקש לקלל בניו של יצחק ימצא ריוח מצד אחד שיצא עשו ממנו ואם יבקש לקלל בניו של יעקב לא ימצא בהם פסול ולא יוכל ליגע בהם וזהו שכתוב בעמידה שלישית במקום צר וזה יעקב שנאמר ויצר לו: (שפתי חכמים)


{כז}  וַתֵּ֤רֶא הָֽאָתוֹן֙ אֶת-מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֔ה וַתִּרְבַּ֖ץ תַּ֣חַת בִּלְעָ֑ם וַיִּֽחַר-אַ֣ף בִּלְעָ֔ם וַיַּ֥ךְ אֶת-הָֽאָת֖וֹן בַּמַּקֵּֽל:

 אונקלוס  וַחֲזַת אֲתָּנָא יַת מַלְאָכָא דַיְיָ וּרְבָעַת תְּחוֹת בִּלְעָם וּתְקֵיף רוּגְזָא דְבִלְעָם וּמְחָא יַת אֲתָּנָא בְּחֻטְרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַחֲמַת אַתְנָא יַת מַלְאָכָא דַיְיָ וּרְבַעַת לָהּ תְּחוֹת בִּלְעָם וּתְקֵיף רוּגְזָא דְבִלְעָם וּמְחָא יַת אַתְנָא בְּשׁוֹטָא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  ויך את האתון. ולא קלל אותה לפי שהיה דעתו לקלל את ישראל ואין שני קללות ביום אחד דכתיב לא אוסיף לקלל. אי נמי מפני שלא הגיע הרגע של הזעם: (בעל הטורים)

 אור החיים  ותרא האתון וגו'. צריך לדעת כוונת ה' בענין זה שנתגלה המלאך להאתון, גם בהעמדת המלאך ג' פעמים בג' מקומות, ובלחיצת רגלי בלעם, וברביצתה, גם בפתיחת פה האתון, וכל מעשה האמור בענין הוא ענין סתום. ונראה כי כל כוונת ה' בענין זה לא היתה אלא להשפיל גאותו של בזוי זה, לפי שקדם ונהג גבהות לפני ה' כמו שכתבנו למעלה שלא אמר לשרים כי הוא הולך ברשות ה' אלא כאדם העומד ברשות עצמו, לזה בקש לו ה' השפלה שאין למטה ממנה ושחק בו בקלון מכוער ומשונה, ודבר ידוע הוא כי הרכבה החיונית אשר הרכיב ה' בבעלי חיים בלתי מדברים היא משונה מהרכבה החיונית שפעל ה' ועשה בבעלי חיים המדברים, ולזה כשרצה ה' שתפתח האתון את פיה לדבר כבעלי חיים המדברים הוצרך להרכיב בה הרכבה החיונית של בעלי חיים המדברים, והוא מה שפעל ה' במעשה העמדת המלאך בג' מקומות ובראיית האתון המלאך ג' פעמים, כי כח המדבר צריך ג' הכנות קודמות לו והם כח הצומח שהוא בכל הנבראים, וכח המניע, ואחר כך כח המדבר, לזה עמד פעם ראשונה וראתה האתון אותו ופעל בה בכח ראות הרוחני כח אחד ממין הרכבת כח הצומח שבו יתקבל כח המדבר, ועמד פעם ב' וראתה אותו ופעל בה כח המניע המתקבל בו כח המדבר, ובפעם ג' פעל בה כח המדבר, ואז פתח ה' את פיה ודברה דברי הבנה בדרך שואל ומשיב והכלימה את בלעם בדרך ביזוי בפני נעריו וכו', וביזוי שיהיה בדרך זה יש לו קול להיותו דבר תמוה בב' אופנים, אופן א' שתדבד הבהמה, והב' שאדם גדול כבלעם היתה לו אתונו לאשה שוכבת חיקו:

ונשאר לדעת למה עמד המלאך בג' מקומות שונות ויכול היה להתראות לה ג' פעמים במקום אחד, ואולי כי עשה לו כנגד ג' דברים שעשה ברשעו, א' שה' אמר אליו פעם אחת לא תלך לא תאור והוא לא אמר לשרים מאמר לא תאור וגו' שזה היה סיבה לשלוח אחרים, וכנגד זה נצב פעם אחת בדרך ונטתה האתון מהדרך כשם שהוא נטה מהדרך אשר אמר ה' אליו כנזכר. ב' שה' אמר אליו אם לקרא לך וגו' שתנאי הוא הדבר עד שידע בודאי שיש לו הנאה בדבר ובזה רמזו שאין לו הנאה ולא הרגיש, וכנגד זה עמד המלאך במשעול הכרמים ותלחץ האתון רגליו לאמר שלחצו ה' בנועם דבריו להשכיל להטיב לבל ילך. הג' שה' אמר אליו בעת רשיון ההליכה אך את הדבר וגו' ודיבור זה הוא מדויק אין לנטות במשמעותו אנה ואנה והוא הרשע הלך בעצה אחרת כמו שדייקנו ממאמר הולך הוא גם מאומרו והוא רוכב וגו' וב' נעריו וגו', והוא מה שעמד המלאך במקום צר אשר אין דרך וגו' ורבצה האתון תחתיו שזה ירמוז לומר שאין ה' חפץ בדבר שהוא חפץ ללכת עליו: (אור החיים)


{כח}  וַיִּפְתַּ֥ח יְהֹוָ֖ה אֶת-פִּ֣י הָֽאָת֑וֹן וַתֹּ֤אמֶר לְבִלְעָם֙ מֶֽה-עָשִׂ֣יתִֽי לְךָ֔ כִּ֣י הִכִּיתָ֔נִי זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ רְגָלִֽים:

 אונקלוס  וּפְתַח יְיָ יַת פּוּמָא דַאֲתָּנָא וַאֲמָרַת לְבִּלְעָם מָה עֲבָדִית לָךְ אֲרֵי מְחִיתַנִי דְנַן תְּלַת זִמְנִין: (אונקלוס)

 יונתן  עֲשַרְתֵּי פִתְגָמִין אִתְבְּרִיאוּ בָּתַר שַׁכְלוּל עַלְמָא בְּמֵיעֲלֵי שַׁבְּתָא בֵּינֵי שִׁימְשָׁתָא מַנָא וּבֵירָא וְחוּטְרָא דְמשֶׁה וּשְׁמִירָא וְקַשְׁתָּא וַעֲנָנֵי יְקָרָא וּפוּם אַרְעָא וּכְתַב לוּחֵי קְיָימָא וּמַזִיקֵי וּפוּם מַמְלַל אַתְנָא בֵּי הַהִיא שַׁעְתָּא פְּתַח מֵימְרָא דַיְיָ יַת פּוּמָהּ וְאִזְדַמֵן לָהּ מַמְלַל וַאֲמָרַת לְבִלְעָם מַה עֲבָדִית לָךְ אֲרוּם מְחִיתַנִי דֵין תְּלַת זִמְנִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  זה שלש רגלים. רמז לו, אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש (ש) רגלים בשנה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) והא דרמז לו מצוה זו ולא אחת משאר מצות. יש לומר דגבי רגלים כתיב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך ודרשו רבותינו זכרונם לברכה יראה יראה כשם שבא לראות וכו' ואמר לו המלאך אתה בא לעקור האומה מן העולם שהקדוש ברוך הוא רוצה לראות אותם ג"פ ודבר זה היאך יקום אם אתה מאבדם מן העולם וקל להבין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויפתח ה'. אחז''ל שי' דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ולפי דעתי שהטעם שגזר השם לחדש באותות האלה שהם חוץ לתולדות ויאמר הגאון כי לא דברה האתון ורב שמואל בן חפני תפסו ורב שמואל הספרדי בעל השירים חשב להציל הנתפס ודע כי אנשי שקול הדעת הוצרכו להוציא הדברים ממשמעם כי אמדו שהשם לא יחדש אות בעולם לשנות המנהג שברא רק להצדיק נביאו ולא אמרו אמת כי הנה חנניה מישאל ועזריה נעשה להם אות ולא היו נביאים ויש מהם אומרים כי בלעם נביא היה והאמת כי נבואתו היתה בעבור כבוד ישראל כי קוסם היה וכן קראו הכתוב ויש אומרים כי היה יודע דעת עליונים לקבל כחם למטה בצורות וזה טעם ואשר תאור יואר והנכון בעיני כי היה יודע מזלות ובעת ראותו במזל של שום אדם שהגיע עת רעתו היה מקלל אותו ובבא הרעה אל המקולל יחשבו הרואים והשומעים הנמצאים כי בעבור קללתו באה הרעה והעד שדבר במרמה עם שרי בלק וזה טעם לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי כי אין יכולת בנוצר לשנות מעשה היוצד או גזרתו והסוד כי החלק לא ישנה החלק רק גזירות הכל תשנה גזירת החלק ולא אוכל לגלות זה הסוד כי עמוק הוא והישר כי האתון דברה ואם תבין סוד מלאכי אברהם גם יעקב אז תבין האמת: וטעם במקל. כי בתחלה ובשנית הכה אותה בעץ או בעור: רגלים. פירשתיו: (אבן עזרא)

 ספורנו  ויפתח ה' את פי האתון. נתן בה כח לדבר כענין ה' שפתי תפתח. וכל זה היה כדי שיתעורר בלעם לשוב בתשובה בזכרו כי מה' מענה לשון גם לבלתי מוכן כל שכן שיוכל להסירו מן המוכן כרצונו וכל זה כדי שלא יאבד איש כמוהו: (ספורנו)


{כט}  וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ לָֽאָת֔וֹן כִּ֥י הִתְעַלַּ֖לְתְּ בִּ֑י ל֤וּ יֶשׁ-חֶ֨רֶב֙ בְּיָדִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה הֲרַגְתִּֽיךְ:

 אונקלוס  וַאֲמַר בִּלְעָם לַאֲתָּנָא אֲרֵי חַיִיכְתְּ בִּי אִלוּפוֹן אִית חַרְבָּא בִּידִי אֲרֵי כְעָן קְטַלְתִּיךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר בִּלְעָם לְאַתְנָא אֲרוּם שְׁקַרְתְּ בִּי אִילוּ אִית סַיְיפָא בִידִי אֲרוּם כְּדוֹן קְטַלְתִּיךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  התעללת. כתרגומו, לשון גנאי ובזיון: לו יש חרב בידי. גנות גדולה היה לו דבר זה בעיני השרים, (ת) זה הולך להרוג אומה שלימה בפיו, ולאתון זו צריך לכלי זיין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) יש מקשים ומה היא הגנות דהא הוא עצמו אמר אין כחי אלא שאני יודע לכוין השעה שהקדוש ברוך הוא כועס כמו שפירש"י לקמן ומה אזעום לא זעם ה' ואם כן מהו הגנות שלא היה עכשיו העת של זעם. ויש לומר דזה לא היה יודע בלק והשרים מתחלה דהא אמר בלק כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר והא אין בידו לקלל אם לא בעת שזועם ה' ושמא לא יזעום ה' אלא על כרחך צריך לומר שבלעם לא גלה הסוד ובתר הכי על כרחך שלא בטובתו גילה הדבר וקל להבין נראה לי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  התעללת. פירשתיו: (אבן עזרא)


{ל}  וַתֹּ֨אמֶר הָֽאָת֜וֹן אֶל-בִּלְעָ֗ם הֲלוֹא֩ אָֽנֹכִ֨י אֲתֹֽנְךָ֜ אֲשֶׁר-רָכַ֣בְתָּ עָלַ֗י מֵעֽוֹדְךָ֙ עַד-הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הַֽהַסְכֵּ֣ן הִסְכַּ֔נְתִּי לַֽעֲשׂ֥וֹת לְךָ֖ כֹּ֑ה וַיֹּ֖אמֶר לֹֽא:

 אונקלוס  וַאֲמָרַת אֲתָּנָא לְבִלְעָם הֲלָא אֲנָא אֲתָּנָךְ דְרָכַבְתְּ עֲלַי מִדְאִיתָךְ עַד יוֹמָא הָדֵין הֲמֵילַף אַלִפְנָא לְמֶעֱבַּד לָךְ כְּדֵין וַאֲמַר לָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמָרַת אַתְנָא לְבִלְעָם וַי לָךְ בִּלְעָם חֲסִיר דַעְתָּא אַנְתְּ דַאֲנָא בְעִירָא מְסָאֲבָא מִיתָא בְּעַלְמָא הָדֵין וְלָא אַתְיָא לְעָלְמָא דְאָתִי לָא יְכִילַת לְמֵילוֹט יָתִי כָּל דְכֵן בְּנוֹי דְאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקב דְבִזְכוּתְהוֹן אִתְבְּרֵי עַלְמָא וְאַנְתְּ אָזִיל לְמֵילַט יַתְהוֹן וְדִי גָנַבְתְּ דַעְתְּהוֹן דְעַמָא הָאִלֵין וַאֲמָרַת לֵיהּ הֲדָא אַתְנָא דִידִי שְׁאִילָא הִיא בִּידִי וְסוּסְיָא דִידִי שַׁדִי בִּרְטִיבָא הֲלָא אֲנָא אַתְנָךְ דְרָכַבְתָּ עָלַי מִן טַלְיוּתָךְ עַד זְמַן יוֹמָא הָדֵין הָא מִתְהַנְיֵתִי מִינָךְ בְּמַשְׁכְּבָא וְלָא אִתְכַּוָונִית לְמֶעֱבַד לָךְ הֵיכְדֵין וַאֲמַר לָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ההסכן הסכנתי. כתרגומו, וכן הלאל יסכן גבר (איוב כב, ב). ורבותינו דרשו מקרא זה בגמרא, אמרו ליה מאי טעמא לא רכבת אסוסיא, אמר להון ברטיבא (א) שדאי ליה כו', כדאיתא במסכת עבודה זרה (ד:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירוש באפר רועין כלומר הסוסים רועין בשדה ואמרה לו הלא אנכי אתונך אמר לה הן למשא ולא לרכיבה אמרה לו אשר רכבת עלי אמר לה לפרקים דרך ארעי אמרה לו מעודך עד היום הזה ולא עוד אלא גם שכבת אצלי שנאמר ההסכן הסכנתי ובאבישג השונמית כתיב ותהי למלך סוכנת פירוש מחממת: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מעודך. הטעם מיום שרכבת: ההסכן הסכנתי. ההרגל הרגלתי והטעם הכך היה חקי הסכן נא עמו ושלם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ה. לוא אנכי אתנך. מלא וי''ו ששה רברים אמרה לו לטעינה בעלמא אקראי בעלמא כדאיתא בפ''ק דע''ז דף ד': רכבת עלי. בגימטריא רבעתני: (בעל הטורים)

 ספורנו  ההסכן הסכנתי. והיה ראוי לך לחשוב מאחר שאין זה מנהגי שלא קרה לך כל זה בזה הדרך אלא להורות שלא יצלח שאף על פי שאין נחש יש סימן: (ספורנו)


{לא}  וַיְגַ֣ל יְהֹוָה֘ אֶת-עֵינֵ֣י בִלְעָם֒ וַיַּ֞רְא אֶת-מַלְאַ֤ךְ יְהֹוָה֙ נִצָּ֣ב בַּדֶּ֔רֶךְ וְחַרְבּ֥וֹ שְׁלֻפָ֖ה בְּיָד֑וֹ וַיִּקֹּ֥ד וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לְאַפָּֽיו:

 אונקלוס  וּגְלָא יְיָ יַת עֵינֵי בִלְעָם וַחֲזָא יַת מַלְאָכָא דַיְיָ מְעַתַּד בְּאָרְחָא וְחַרְבֵּיהּ שְׁלִיפָא בִידֵיהּ וּכְרַע וּסְגִיד לְאַפּוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וּגְלָא יְיָ יַת עֵינוֹי דְבִלְעָם וַחֲמָא יַת מַלְאָכָא דַיְיָ מְעַתַּד בְּאִיסְרַטָא וְסַיְיפֵיהּ שְׁלִיפָא בִּידֵיהּ וְגָחַן וּסְגִיד עַל אַנְפּוֹי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויגל ה'. כנער אלישע שהוסיף במאור עיניו או הכהו תחלה בסנורים: וישתחו לאפיו. פירשתיו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מלאך ה' בדרך. בגי' גבריאל המלאך: (בעל הטורים)


{לב}  וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֔ה עַל-מָ֗ה הִכִּ֨יתָ֙ אֶת-אֲתֹ֣נְךָ֔ זֶ֖ה שָׁל֣וֹשׁ רְגָלִ֑ים הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ יָצָ֣אתִי לְשָׂטָ֔ן כִּֽי-יָרַ֥ט הַדֶּ֖רֶךְ לְנֶגְדִּֽי:

 אונקלוס  וַאֲמַר לֵיהּ מַלְאָכָא דַיְיָ עַל מָה מָחִיתָא יַת אֲתָּנָךְ דְנַן תְּלַת זִמְנִין הָא אֲנָא נְפָקִית לְמִשְׂטַן אֲרֵי גְלֵי קֳדָמַי דְאַתְּ רָעֵי לְמֵיזַל בְּאוֹרְחָא לְקִבְּלִי: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לֵיהּ מַלְאָכָא דַיְיָ מְטוֹל מַה מָחִית יַת אַתְנָא דְנַן תְּלַת זִמְנִין הָא אֲנָא נְפָקִית לְמִשְטַן לָךְ וְאַתְנָא דְחִילַת חָמַת סָטַת מִן אָרְחָא וּגְלֵי קֳדָמַי דְאַנְתְּ בָּעֵי לְמֵיזַל לְמֵילוֹט יַת עַמָא וּמִילָא לָא מְהוֹגְנָא לְקִבְלִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי ירט הדרך לנגדי. רבותינו חכמי המשנה דרשוהו (שבת קה.) נוטריקון, יראה, (ב) ראתה, נטתה, בשביל שהדרך לנגדי, כלומר (ג) לקנאתי ולהקניטני. ולפי משמעו, כי חרד הדרך לנגדי, לשון רטט, (ד) כי ראיתי בעל הדרך שחרד ומהר הדרך (ה) שהוא לכעסי ולהמרותי, ומקרא קצר הוא, כמו ותכל דוד (שמואל-ב יג, לט). (ו) לישנא אחרינא, ירט לשון (ז) רצון, וכן ועל ידי רשעים ירטני (איוב טז, יא), מפייס ומנחם אותי על ידי רשעים, שאינן אלא מקניטים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) כלומר בשביל שראתה אותי ולכך נטתה: (ג) כלומר דקשה לרש"י כיון דירט נוטריקון הוא על מה קאי הדרך לנגדי. ומתרץ דקאי אהנה אנכי יצאתי לשטן והכי קאמר הנה אנכי יצאתי לשטן כי הדרך שהלכת היה לנגדי לקנאתי ולהקניטני ובזה יתיישב קצת קושיית הרא"ם שכתב ולא ידעתי איך מתפרש מלת כי במקום הזה ודו"ק: (ד) כלומר מיהר: (ה) והכי קאמר קרא שירט בעל הדרך דהיינו בלעם לנגדי שהוא לכעסי ולהמרותי ומקרא קצר הוא דשתי תיבות חסרים הם בעל והדרך דכך ראוי ליכתב כי ירט בעל הדרך הדרך שהוא לנגדי ובזה ניחא נמי מאי שהביא רש"י הפשוטו לאחר שהביא המדרש לפי שעל פי המדרש אין צריך לומר מקרא קצר וקל להבין: (ו) דגם כן חסר הוא דותכל הוא לשון נקבה ואינו מוסב על דוד וצריך להיות ותכל נפש דוד: (ז) וגם חיבורו של מקרא כבתחלה כי רצה בעל הדרך לילך בדרך שהוא לנגדי אלא לפירוש ראשון ירט לשון מיהר ולפירוש זה ירט לשון רצון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי ירט. הטעם עוות וכן על ידי רשעים ירטני שהוא מן רטה שאילו היה מן ירט היה ראוי להיות כמו יעטני ואם הם שני שרשים וכמוהו מעיל צדקה יעטני שהוא על משקל אשר יעצני כמו עוטה אור: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  הנה אנכי יצאתי לשטן. יצאתי ממדתי ממדת רחמים שמלאך רחמים היה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויאמר אליו וגו' על מה וגו' הנה וגו'. צריך לדעת מה טענה היא זאת על מה וגו' על עסקיה רעים, עוד מה טענה במאמר הנה אנכי כיון שלא היה יודע, כמו שהעיד הכתוב ויגל ה' את עיני בלעם הא למדת שסתומים היו עד עתה, ואולי שנתכוון ה' להשפיל גאונו כדי שיודה בפיו ויאמר כי האתון ראתה המלאך ג' פעמים והוא לא ראה, ומזה יתגלה גם כן הפלגת מיעוט השגתו בנסתרות, לזה אמר לו על מה וגמר אומר הנה אנכי וגו' ותראני האתון כאן תחב חץ בלבו שנתחייב לומר בפיו כי עינים לו ולא יראה כמו שראתה האתון כאומרו לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי, וזה היה תכלית הכוונה בדבר המלאך:

עוד נתכוון בזה להעירו מה שגרמה לו הליכה זו על דרך אומרם ז"ל (סנהדרין קו.) בלעם מתחילה נזקק לרוח הקודש וכשנזדווג לבלק נסתלקה ממנו ונקרא קוסם, והוא מה שהעירו במה שלא ידע המלאך העומד לפניו מה שלא היה כן קודם לכן שהיה רואה ברוח הקודש, וטעם יציאת המלאך לנגדו, הודיעו במאמר כי ירט הדרך וגו', פירוש ירט הדרך כמו שפירוש רמב"ן, ופירוש הדרך דרכו של בלעם שהיה הולך עליו: (אור החיים)

 ספורנו  על מה הכית את אתונך. כי בראותך אלה האותות היה לך לשער שהליכתך בלתי רצויה והיא לא תצלח: זה שלש רגלים. ואיך הקשית ערפך שלש פעמים לדחוק את השעה: הנה אנכי יצאתי לשטן. הנה אני עשיתי האפשר להתנגד לדרכך בזה האופן לטובתך: כי ירט הדרך לנגדי. ירט מן ורטט החזיקה כמו ותרץ את גלגלתו (שופטים ט, נג) מן רצ''ץ. אמר הנה יצאתי לשטן וענין ההשטנה היה כי יחריד הדרך כל מה שכנגדי כענין לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם וכל זה לא הספיק להחריד אותך כי הכבדת לבך: (ספורנו)


{לג}  וַתִּרְאַ֨נִי֙ הָֽאָת֔וֹן וַתֵּ֣ט לְפָנַ֔י זֶ֖ה שָׁלֹ֣שׁ רְגָלִ֑ים אוּלַי֙ נָֽטְתָ֣ה מִפָּנַ֔י כִּ֥י עַתָּ֛ה גַּם-אֹֽתְכָ֥ה הָרַ֖גְתִּי וְאוֹתָ֥הּ הֶֽחֱיֵֽיתִי:

 אונקלוס  וַחֲזַתְנִי אֲתָּנָא וּסְטַת מִן קֳדָמַי דְנַן תְּלַת זִמְנִין אִילוּפוֹן לָא סְטַּת מִן קֳדָמַי אֲרֵי כְעַן אַף יָתָךְ קְטָלִית וְיָתַהּ קַיֵימִית: (אונקלוס)

 יונתן  וַחֲמַתְנִי אַתְנָא וּסְטַת מִן קֳדָמַי דְנַן תְּלַת זִמְנִין אִלוּלֵי פוֹן לָא סְטַת מִן קֳדָמַי אֲרוּם כְּעַן אוּף יָתָךְ קְטָלִית וְיָתָהּ קַיֵימִית: (תרגום יונתן)

 רש"י  אולי נטתה. כמו לולא, (ח) פעמים שאולי משמש בלשון לולא: גם אתכה הרגתי. הרי זה מקרא מסורס, (ט) והוא כמו גם הרגתי אותך, כלומר לא העכבה בלבד (י) קראתך על ידי, כי גם ההריגה: ואותה החייתי. ועתה מפני שדיברה והוכיחתך (כ) ולא יכולת לעמוד בתוכחתה, כמו שכתוב ויאמר לא, הרגתיה, שלא יאמרו זו היא שסלקה את בלעם בתוכחתה ולא יכול להשיב, שחס המקום על כבוד הבריות (במ"ר כ, יד), וכן ואת הבהמה תהרוגו (ויקרא כ, טו), וכן והרגת את האשה ואת הבהמה (שם טז): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דק"ל דאולי משמע שמא נטתה והא ודאי נטתה: (ט) דקשה ליה דגם אותך הרגתי משמע דבתחלה הרג שום אדם אחר וזה אינו דאין לומר שרי בלק שהם סרסורי העבירה דהא כתיב לך עם האנשים ואין לומר הנערים דמה פשעם ומה חטאתם ואין לומר דגם קאי על האתון כלומר כמו שהרגתי האתון הרגתי אותך דהא כתיב ואותה החייתי: (י) ר"ל לא שעכבתי אותך מלילך אלא גם הרגתיך. קראתך פירוש אירע לך: (כ) דקשה לרש"י מדכתיב אולי נטתה וגו' כלומר אי לא נטתה מפני כי עתה גם אותכה הרגתי ואותה החייתי משמע אבל עכשיו שנטתה לא החייתי ולמה אדרבה עכשיו היה לו להחיותה יותר הואיל ונטתה מפניו ולמה הרגה ומפרש דלכך הרגה מפני שדברה כו' ופירוש מלת הרגתי ר"ל הייתי הורגך ואם כן החייתי פירושו נמי הייתי מחיה ולמדנו מזה שהרגה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ותראני האתון. בקמץ גדול תחת קטן שהיה ראוי להיות ותראני ורבים כן אולי יתחלק לטעמים רבים ופה הוא כמו לולי ומלת גם לעד שמתה האתון אחר שדברה: ואותה החייתי. דרך קצרה וכן הטעם כאשר הרגתיה הרגתיך או הרגתיך לבדך ואותה החייתי: וטעם ואותה החייתי. כי בן אדם בראותו המלאך ימות והעד ותנצל נפשי ודבר מנוח לעד אף כי הבהמה שאין לה שום שותפות עם רוח המלאך כבן אדם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אותכה. כתיב בה''א בה' דברים חטאת: ואותה החייתי. מלא וי''ו שהשיבה אותו ו' דברים ונבראת ביום ו' בין ה שמשו ת: (לח ה) בפי. בגי' מלאך: בפי. בגי' הזמם שמלאך נתן זמם לתוך פיו כדי להחזירו אל בלק: (בעל הטורים)

 אור החיים  כי עתה גם אתכה וגו'. אומרו עתה, לדבריהם ז"ל (מ"ר כאן) שאמרו שנהרגה האתון ולזה דקדק לומר גם אתכה ולא אמר גם הרגתי אתכה ידויק על נכון תיבת עתה, כי לא יוצדק לומר גם אתכה אלא עתה שכבר נהרגה האתון מה שאין כן קודם כי קודם לא היתה מתה האתון כאומרו ואותה החייתי, ואומרו החייתי שמשמעותו הוא פועל חדש, להעירך שעתה נהרגת, עוד לומר שהיה עושה לה מעשה נסים שיפגע המלאך ברוכב ונרכב ויהרוג רוכב בשמירת נרכב, ובדרך זה יוצדק ליאמר לשון זה החייתי: (אור החיים)

 ספורנו  ותראני האתון ותט לפני. ועם זה הנה קרה לך שהאתון נטתה מפני שלש פעמים ואיך לא שתה לבך גם לזאת: אולי נטתה מפני. היה לך לחשוב שאולי נטתה מפני שכבר ידעת שיש לפני האל יתברך איזה מדבר טוב על ישראל: כי עתה גם אותכה הרגתי ואותה החייתיי והטעם שאמרתי על מה הכית כמאשים הוא כי אמנם עתה הראית לדעת שגם שהייתי הורג אותך ומחיה אותה באופן שהיית מכיר שלא היה זה מקרה כלל מכל מקום לא היית נמנע מלכת כמוסר עצמו למיתה לעבור על רצון קונו שאין לך מכעיס גדול מזה: (ספורנו)

 דעת זקנים  גם אותכה הרגתי. פירש"י הרי זה מקרא מסורס והוא כמו גם הרגתי אותך. וצריך פי' לפירושו וה"ק דאי דרשינן כמו שכ' הוה משמע גם אותך הרגתי עם האתון וא"כ היכי קאמר אחר כן ואותה החייתי אבל השתא דמהפכינן ליה מצינן למדרש הכי לא העכבה בלבד קראתיך ע"י כי גם ההריגה כלו' לא זו בלבד הייתי עושה לך שהייתי מעכבך פה אלא גם הרגתי אותך ואותה החייתי כי מאחר שיהי' נהרג אין לחוש על כבודו כל כך אבל עתה מפני שדברה והוכיחה אותך ולא יכולת לעמוד בתוכחתה [הרגתיה כו'] שחס המקום בכבוד הבריות. ואותה החייתי ונראה שגם הנערים הרג שאין נזכרין כלל הכא: (דעת זקנים)


{לד}  וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם אֶל-מַלְאַ֤ךְ יְהֹוָה֙ חָטָ֔אתִי כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֥י אַתָּ֛ה נִצָּ֥ב לִקְרָאתִ֖י בַּדָּ֑רֶךְ וְעַתָּ֛ה אִם-רַ֥ע בְּעֵינֶ֖יךָ אָשׁ֥וּבָה לִּֽי:

 אונקלוס  וַאֲמַר בִּלְעָם לְמַלְאָכָא דַיְיָ חָבִית אֲרֵי לָא יְדָעִית אֲרֵי אַתְּ מְעַתֵּד לָקֳדָמוּתִי בְּאָרְחָא וּכְעַן אִם בִּישׁ בְּעֵינָךְ אֵיתוּב לִי: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר בִּלְעָם לְמַלְאָכָא דַיְיָ חָבִית אֲרוּם לָא יְדָעִית אֲרוּם אַנְתְּ מְעַתַּד לִקְדָמוּתִי בְּאָרְחָא וּכְדוֹן אִין בִּישׁ קֳדָמָךְ אִיתוּב לִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי לא ידעתי. גם זה גנותו, ועל כרחו הודה, שהוא היה משתבח שיודע דעת עליון, ופיו העיד לא ידעתי: אם רע בעיניך אשובה לי. להתריס נגד המקום (ל) היא תשובה זו, אמר לו, הוא בעצמו צוני ללכת ואתה מלאך מבטל את דבריו, למוד הוא בכך שאומר דבר ומלאך מחזירו, אמר לאברהם קח נא את בנך וגו' (בראשית כב, ב) ועל ידי מלאך בטל את דברו, אף אני אם רע בעיניך צריך אני לשוב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דק"ל הא ודאי רע בעיניו דהא קצף עליו ועוד קשה מלת בעיניך למה לי דמשמע בעיניך ולא בעיני אחר ועוד קשה מלת לי למה לי ועל זה פירש להתריס נגד המקום וכו' ובזה יתורצו כל הקושיות וקל להבין: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ויאמר בלעם וגו' חטאתי כי לא וגו'. אומרו חטאתי כנגד מה שרמזו במאמר ירט הדרך וגו', וכנגד אומרו למה הכית וגו' אמר כי לא ידעתי וגו', ואומרו ועתה עשה תשובה למה שחשב עשות, וכנגד ההליכה אמר אם רע בעיניך אשובה, ואמר לי נתנוצצה בו נבואה שיש לו יתרון טוב בחזרתו: (אור החיים)

 ספורנו  חטאתי. להקשות עורף: כי לא ידעתי. והיה לי לחוש לזה: ועתה אם רע בעיניך. שאתה אולי מלאך מליץ על ישראל: אשובה לי. כדי שלא לעשות דבר נגד רצונך אף על פי שהאל יתברך נתן לי רשות: (ספורנו)


{לה}  וַיֹּ֩אמֶר֩ מַלְאַ֨ךְ יְהֹוָ֜ה אֶל-בִּלְעָ֗ם לֵ֚ךְ עִם-הָ֣אֲנָשִׁ֔ים וְאֶ֗פֶס אֶת-הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֣וֹ תְדַבֵּ֑ר וַיֵּ֥לֶךְ בִּלְעָ֖ם עִם-שָׂרֵ֥י בָלָֽק:

 אונקלוס  וַאֲמַר מַלְאָכָא דַיְיָ לְבִלְעָם אִיזֵיל עִם גוּבְרַיָא וּלְחוֹד יַת פִּתְגָמָא דִי אֲמַלֵיל עִמָךְ יָתֵיהּ תְּמַלֵיל וַאֲזַל בִּלְעָם עִם רַבְרְבֵי בָּלָק: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר מַלְאָכָא דַיְיָ לְבִלְעָם אִיזֵיל עִם גוּבְרַיָא וּבְרַם יַת פִּתְגָמָא דַאֲמַלֵיל עִמָךְ יָתֵיהּ תְמַלֵיל וְאָזַל בִּלְעָם יַת רַבְרְבֵי בָּלָק: (תרגום יונתן)

 רש"י  לך עם האנשים. בדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין (מ) אותו: ואפס. על כרחך את הדבר (נ) אשר אדבר וגו': לך עם האנשים. כי חלקך עמהם, (ס) וסופך ליאבד מן העולם (במ"ר כ, טו): עם שרי בלק. שמח לקללם כמותם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דאם לא כן כיון שאמר בלעם אשובה לי היה לו לומר שוב אלא משום בדרך שאדם רוצה כו' אמר לו לך: (נ) דאם לא כן מה הרויח המלאך ברדיפתו שרדף אחריו מפני שהשם חרה לו אפו אם בעבור שאמר לו ואפס את הדבר וגומר הרי כבר אמר לו השם ואך את הדבר וגומר עד כאן לשון הרא"ם ולי נראה שהוציא רש"י זה מלשון אפס כי ידוע כי לשון אפס נאמר על העדר הדבר או הענין כמו שפירש גם כן (מאיר נתיב) במלת אפס ויהיה דברי המלאך אל בלעם לך אבל הליכתך שבמחשבתך היא נעדרת כי את הדבר אשר וגומר אתה מוכרח לדבר: (ס) דק"ל עם האנשים למה לי אלא לרמז כי חלקך עמהם והא דמהפך רש"י ופירש שלא על דרך הקרא יש לומר דרש"י בא להורות דאפס וגומר קאי אמלת לך שדרשו בו בדרך שאדם רוצה וכו' כי על מדרש עם האנשים כי חלקך וכו' אין נופל עליו לשון אפס דאין לומר ואפס וגומר מלתא אחריתא והוא תחלת דיבור וי"ו העיטוף דמלת ואפס למה לי אלא על כרחך כדפירש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  עם האנשים. האלה: ואפס. כמו רק וכן אפס כי לא יהיה בך אביון אפס כי עז העם: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויאמר מלאך וגו' לך עם האנשים. צריך לדעת למה דקדק לומר עם האנשים, ורז"ל העירו בזה ואמרו (מ"ר כאן) חלקך עמהם וסופך ליאבד מן העולם, וזה דרך דרש אבל צריך לדעת משמעות הדברים כפי פשטן, עוד צריך לדעת למה לא אמר לו שוב והיה יותר נכון. אכן כוונת הדברים הוא שנתן לו טעם שהוא מסכים על ידו ללכת הוא בשביל האנשים שבאו אחריו ללכת עמהם, שאם לא יסכים על ידו ללכת יחשבו מחשבות כי יחוש ה' לבלעם לעשות דבר הפך מה שיחפוץ ה' עשות ויש חילול ה' בדבר ח"ו, ולפי מה שפירשתי בפסוק כי הולך הוא שהיה הולך יחידי אפשר שרמז לו המלאך שילך עם האנשים ולא שפי, והכוונה לבטל ממנו הכנת הרע אשר היה חושב לעשות בקסמיו, וכן עשה דכתיב וילך בלעם עם שרי בלק:

ואפס את הדבר וגו' אותו תדבר וגו'. כאן התנה עליו תנאי אחר מה שלא אמר לו ברשיון ראשון, והוא שברשיון ראשון אסר עליו המעשה דכתיב (לעיל כ') אך את הדבר וגו' אותו תעשה ומזה חשב הרשע מחשבות להרע כי כחו היה במעשה ובדבור, במעשה בכשפיו וקסמיו, גם בעינו הרעה וכמאמרם ז"ל (זוח"ג רב:) בפסוק וישא עיניו וירא את ישראל וגו' שרצה להביט בהם בעין הרע עד שבא הקב"ה וכיסה אותם בצלו דכתיב (כד ב) ותהי עליו רוח ה', ודרשו ז"ל (זוח"א ריא.) עליו על ישראל שלא תשלוט בהם עינו הרעה, ובדיבור לקללם, וכוונת עליון במאמר אותו תעשה נתכוון לאסור עליו גם הדיבור אשר יצא ממנו מעשה, ולא כן הבין הוא לצד תכונתו הרעה, לזה בא מאמר ה' פעם ב' וסתר לועו ואמר לו בפירוש הדיבור דכתיב אותו תדבר, ובזה כלל איסור עצה רעה כנגד ישראל אשר לא כן עשה הרשע בכל פרטי האזהרה, ועיין מאמר רז"ל (מ"ר כאן) בפסוק וישם ה' דבר בפי בלעם שדרשו שנתן בפיו טס של ברזל כשהיה רוצה לדבר רעה היה חונקו, גם מצינו לו שדבר עצה רעה שגרם בה שנפלו מישראל כ"ד אלף, גם בפרט המעשה שנטה עליו לבל יביט בהם בעינו הרעה מצינו שעבר על זה כנזכר לולי ה' שהיה לנו, ומעתה מצאתי טעם למעשה ישראל שהרגוהו כי כפי הדין נתחייב מיתה כי ה' הזהירו בין על המעשה בין על הדיבור בפירוש כנזכר ואזהרת בני נח זו היא מיתתן (סנהדרין נז.): (אור החיים)

 ספורנו  לך עם האנשים. לא תלך כבעל הדבר אבל כהולך עמם ולבקשתם שלא תאבד: ואפס את הדבר. ועם כל זה אני חושש שתעשה נגד רצוני כי אמנם לא תוכל לעשות אלא מה שאומר לך: (ספורנו)

 דעת זקנים  ואפס את הדבר. בעל כרחך ואם על דעת ראשונה דלקלל אתה הולך תהרג בחרב. וכדי ליראו ולבהלו בא המלאך: (דעת זקנים)


{לו}  וַיִּשְׁמַ֥ע בָּלָ֖ק כִּ֣י בָ֣א בִלְעָ֑ם וַיֵּצֵ֨א לִקְרָאת֜וֹ אֶל-עִ֣יר מוֹאָ֗ב אֲשֶׁר֙ עַל-גְּב֣וּל אַרְנֹ֔ן אֲשֶׁ֖ר בִּקְצֵ֥ה הַגְּבֽוּל:

 אונקלוס  וּשְׁמַע בָּלָק אֲרֵי אָתָא בִלְעָם וּנְפַק לָקֳדָמוּתֵה לְקַרְתָּא דְמוֹאָב דִי עַל תְּחוּם אַרְנוֹן דִי בִּסְטַר תְּחוּמָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּשְׁמַע בָּלָק אֲרוּם אָתָא בִלְעָם וּנְפַק לִקְדָמוּתֵיהּ לְקַרְתָּא דְמוֹאָב דְעַל תְּחוּם אַרְנוֹן דְבִסְטַר תְּחוּמָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וישמע בלק. שלח שלוחים לבשרו: אל עיר מואב. אל מטרפולין שלו (במ"ר שם טז), (ע) עיר החשובה שלו, לומר, ראה מה אלו מבקשים לעקור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דאם לא כן עיר מואב למה לי אם להודיע הכבוד שיצא לקראתו עד קצה גבולו היה לו לומר ויצא לקראתו אל עיר קצה גבולו מה צריך לומר אל עיר מואב אשר על גבול ארנון וכיוצא בזה דרשו גבי קרית חוצות כמו שפירש"י לקמן דאם לא כן ויבאו קרית חוצות למה לי: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ויצא לקראתו אל עיר מואב. צריך לדעת למה הוצרך לפרט המקום שיצא לקראתו. ונראה כי בא הכתוב לספר פחיתות בלעם בעיני בלק, שהגם ששמע בביאתו לא יצא להקביל פניו כדרך הקבלת פני הגדולים שיוצאים חוץ למחוז אלא דוקא בתוך העיר, והוא אומרו ויצא לקראתו אל עיר מואב אשר על גבול וגו', ואומרו בקצה הגבול אולי שנתכוון גם כן לומר שאפילו יציאה זו מועטת לא היתה לכבודו אלא לסיבה, כאומרם ז"ל (במד"ר פ"כ) וזה לשונם מה ראה בלק לקדמו לגבולין אמר לו גבולין הללו נקבעו מימי נח שלא תכנס אומה לגבול חברתה והיה מראה לו איך פרצו ועברו גבולות סיחון ועוג עד כאן, וזולת טעם זה לא היה יוצא ממקומו: (אור החיים)

 ספורנו  ויצא לקראתו. לכבדו שידע שהיה גס רוח, כמו שהעידו רבותינו ז''ל: (ספורנו)


{לז}  וַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל-בִּלְעָ֗ם הֲלֹא֩ שָׁלֹ֨חַ שָׁלַ֤חְתִּי אֵלֶ֨יךָ֙ לִקְרֹא-לָ֔ךְ לָ֥מָּה לֹֽא-הָלַ֖כְתָּ אֵלָ֑י הַֽאֻמְנָ֔ם לֹ֥א אוּכַ֖ל כַּבְּדֶֽךָ:

 אונקלוס  וַאֲמַר בָּלָק לְבִלְעָם הֲלָא מִשְׁלַח שַׁלְחִית לְוָתָךְ לְמִקְרֵי לָךְ לְמָא לָא אֲתֵיתָא לְוָתִי הַבְקוּשְׁטָא הֲוֵיתָא אָמַר לֵית אֲנָא יָכִיל לְיַקְרוּתָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר בָּלָק לְבִלְעָם הֲלָא שַׁדְרָא שְׁדָרִית לְוָתָךְ לְמִקְרֵי לָךְ לְמָא לָא אָתֵיתָא לְוָתִי הַבְּרַם מִן קוּשְׁטִין הֲוֵוית אָמַר לֵית אֲנָא יָכִיל לִמְיַיקְרָא יָתָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  האמנם לא אוכל כבדך. נתנבא שסופו (פ) לצאת מעמו בקלון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) (גור אריה) דאם לא כן הל"ל האמנם אמרת לא אוכל כבדך מאי האמנם לא אוכל כבדך אלא שכך הוא האמת שלא יכבד אותו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  למה לא הלכת. כמו באת בעבור מלת אלי וכן מלת ויסר כאשר פירשתיו: (אבן עזרא)


{לח}  וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם אֶל-בָּלָ֗ק הִֽנֵּה-בָ֨אתִי֙ אֵלֶ֔יךָ עַתָּ֕ה הֲיָכֹ֥ל אוּכַ֖ל דַּבֵּ֣ר מְא֑וּמָה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר יָשִׂ֧ים אֱלֹהִ֛ים בְּפִ֖י אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר:

 אונקלוס  וַאֲמַר בִּלְעָם לְבָלָק הָא אֲתֵיתִי לְוָתָךְ כְּעַן הֲמֵיכַל יְכִלְנָא לְמַלָלָא מִדַעַם פִּתְגָמָא דִי יְשַׁוֵי יְיָ בְּפוּמִי יָתֵיהּ אֲמַלֵיל: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר בִּלְעָם לְבָלָק הָא אָתֵיתִי לְוָתָךְ כְּדוֹן הֲמֵיכַל יְכִילְנָא לְמַלָלָא מִדַעַם פִּתְגָמָא דִיזַמֵן יְיָ בְּפוּמִי יָתֵיהּ אֲמַלֵיל: (תרגום יונתן)

 אור החיים  עתה היכול אוכל דבר מאומה. דקדק לומר עתה פירוש אחר דיבור ב' שבא אליו מהמלאך בדרך שנאסר וכפל לו אפילו דיבור כמו שפירשתי בפסוק ואפם את הדבר, וכפל לומר היכול אוכל כאן גילה רשעתו שמניעתו היא בב' דרכים, א' מכח האזהרה, והב' שאין הבחירה ביד עצמו בדבר זה, הא למדת שאם לא היתה לו אלא האזהרה והיה בעל בחירה ורצון היה עושה: (אור החיים)

 ספורנו  הנה באתי אליך. אף על פי שהייתי בא אליך אז כדברך מה הייתי מועיל לך וגם כן עתה: היכול אוכל דבר מאומה. כלום אני יכול לדבר כמנהג כל מדבר רצוניי: הדבר אשר ישים אלהים בפי אותו אדבר. כענין רוח אלהים דבר בי ובאופן זה לא אהיה אני המדבר: (ספורנו)


{לט}   רביעי - במחוברות ששי  וַיֵּ֥לֶךְ בִּלְעָ֖ם עִם-בָּלָ֑ק וַיָּבֹ֖אוּ קִרְיַ֥ת חֻצֽוֹת:

 אונקלוס  וַאֲזַל בִּלְעָם עִם בָּלָק וַאֲתוֹ לְקִרְיַת מְחוֹזוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲזַל בִּלְעָם עִם בָּלָק וְאָתוּן לְקַרְתָּא דְמַקְפַן שׁוּרִין לְפַּלְטִיוַון קַרְתָּא רַבְּתָא הִיא קַרְתָּא דְסִיחוֹן הִיא בִּירוֹשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  קרית חצות. עיר מלאה שווקים אנשים ונשים וטף בחוצותיה, לומר, ראה ורחם שלא יעקרו אלו: (רש"י)

 אבן עזרא  קרית חצות. שם מדינה: (אבן עזרא)

 אור החיים  וילך בלעם וגו'. נתכוין לומר שלא נהג בו כבוד אלא שקדם והלך בלק והוא הלך אחריו, ולזה לא אמר וילכו בלק ובלעם, ואפשר כי לפי ששמע בלק מאמר בלעם שאינו יכול לעשות דבר פנה אליו עורף והלך לו אלא שבלעם נטפל לו מאחוריו והלך עמו, והוא אומרו וילך בלעם עם בלק: (אור החיים)


{מ}  וַיִּזְבַּ֥ח בָּלָ֖ק בָּ֣קָר וָצֹ֑אן וַיְשַׁלַּ֣ח לְבִלְעָ֔ם וְלַשָּׂרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ:

 אונקלוס  וּנְכֵיס בָּלָק תּוֹרִין וְעָאן וּשְׁלַח לְבִלְעָם וּלְרַבְרְבַיָא דִי עִמֵיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְחַר בָּלָק תּוֹרִין וְעָאן וְשָׁדַר לְבִלְעָם וּלְרַבְרְבַיָא דְעִמֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  בקר וצאן. דבר מועט, (צ) בקר אחד וצאן אחד בלבד (במ"ר שם יז): (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) מדכתיב כי כבד אכבדך מאד ל"ל למכתב צאן ובקר ודאי כבדו כמו שהבטיחו. ועוד דדרך כל העולם כן הוא ששולחים לשרים הבאים אצלם מאכל ומשתה וכל שכן לבלעם ולשרים אשר אתו שבאו בשבילו בשליחותו אלא לכך כתיב בקר וצאן לומר לך דלא כבדו כמו שהבטיחו אלא בדבר מועט דלא שלח לו אלא בקר אחד וצאן אחד ולהודיע רשעתו של בלק שאמר הרבה ועשה מעט: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ויזבח בלק וגו'. נתכוין הכתוב בזה גם להודיע חרפת אדם זה, שלא החשיבו בלק לסעוד עמו אפילו סעודה ראשונה אלא שלח אליו ולשרים וגו', ואולי שדקדק לומר ולשרים אשר אתו שלא שלח אלא דבר המספיק לבלעם ולשרים הידועים שהיו אתו ושלל נעריו, וזה יגיד צרות עין בלק בכבוד בלעם. או לפי שחשב בלק כי בלעם יקח כל השלוח לו ויחזק בו כי הוא לו לבדו ולא יתן לשרים וכו' כי היה ידוע שהוא רע עין, לזה כששלח אמר בפירוש כי לא לו לבדו יהיה הטבח השלוח אלא לו ולשרים, ואמר אשר אתו אפשר שעשה לפי חשבון השרים שעמו פרט למזדמן שאם יזדמנו שרים אחרים עמו אין מנת בשר להם, ולזה תמצא שאמרו רז"ל (במד"ר פ"כ) שהקפיד בלעם על מיעוט הבשר ואמר למחר אני שולח מארה בנכסיו של זה ולמחר אמר לו בנה לי וגו' ז' פרים וז' אילים: (אור החיים)

 ספורנו  וישלח לבלעם. למנחת כבוד מלבד ארוחתו להשביע עין גאותו: (ספורנו)


{מא}  וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וַיִּקַּ֤ח בָּלָק֙ אֶת-בִּלְעָ֔ם וַֽיַּעֲלֵ֖הוּ בָּמ֣וֹת בָּ֑עַל וַיַּ֥רְא מִשָּׁ֖ם קְצֵ֥ה הָעָֽם:

 אונקלוס  וַהֲוָה בְּצַפְרָא וּדְבַר בָּלָק יַת בִּלְעָם וְאַסְקֵיהּ לְרָמַת דַחַלְתֵּיהּ וַחֲזָא מִתַּמָן קְצַת מִן עַמָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה עִידוֹנֵי צַפְרָא וּדְבַר בָּלָק יַת בִּלְעָם וְאַסְקֵיהּ לְרָמַת דַחַלְתָּא דִפְעוֹר וַחֲמָא מִתַּמָן מַשִׁירְיַית דָן דִמְהַלְכִין בִּקְצַת עַמָא דְאִתְפָּרְסִימוּ מִתְּחוֹת עֲנָנֵי יְקָרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  במות בעל. כתרגומו לרמת דחלתיה, שם עבודת אלילים: (רש"י)

 אבן עזרא  במת בעל. הוא בעלי במות ארנון: וירא משם קצה העם. כי הם חונים לארבע רוחות השמים: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויהי בבקר ויקח בלק וגו' וירא וגו'. אומרו ויהי לשון צער, אולי שעשה מריבה בלעם עם בלק וצערו בדברים על מיעוט הבשר ששלח כמו שכתבתי, ואומרו ויקח בלק לקחו בדברים פירוש שריצהו על הדבר, עוד ירצה לפי שהיה בלעם חיגר ברגלו וכפי טבעיות הרגיל בחושי הרכבת בני אדם אדם כזה לא יתכונן בו רגל הצולע ללכת בבקר ומה גם לעלות במות, ואולי כי לזה נתכוון הכתוב בתיבת ויהי אוי לו לבלעם וטעם הצער הוא בשביל היות הדבר בבקר, ולפי שלא היה יכול ללכת תכף ומיד היה בלק לוקח אותו בידו וסמכו להעלותו, והוא אומרו ויקח בלק את בלעם ויעלהו במות וגו':

עוד נתכוון באומרו בבקר להודיעך שנדדה שינת עינו של בלק כי מדרך המלכים להיות על מטותיהן עד ג' שעות כאומרם ז"ל (ברכות ט:) וזה בהיות הבקר עמד ולקח בלעם ויעלהו במות וגו'. עוד טעם בבקר על דרך מה שאמרו במסכת ע"ז דף ד' וזה לשונם אימת קא רתח אמר אביי בתלת שעתי קמייתא עד כאן, לזה אמר ויהי בבקר, ודקדק לומר ויהי לשון צער פירוש זמן שה' מתכעס על עולמו שהוא בבקר לקח בלעם שהיה בקי בכיוון הרגע. עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (במד"ר פ"כ) וזה לשונם במות בעל זה פעור עד כאן לשונם, וידוע הוא כי פעור עבודתו היא התרזת זבל בפניו, וזה לשון דבריהם ז"ל (סנהדרין סד.) במה עובדים עבודה זרה של פעור אוכלין תרדין ושותין שכר ומתריזין בפניה עד כאן, הרי שעבודת פעור היא בהתרזת המיאוס, ולטעם זה רצה בלק להעלות בלעם לפעור שהיא במות בעל בזמן העבודה שהיא זמן ההפנאה שאדם עושה צרכיו, והוא אומרו בבקר ויעלהו במות בעל, ואולי כי בלעם לא היה עובד עבודה זרה זו ולקחו בדברים לעובדה. עוד נראה טעם בבקר על פי דבריהם ז"ל (זוהר פ' זו) שאמרו שכשפיו של בלק היו בצפור, וכמו שרמזנו במאמר בן צפור, לזה בחר בלק לעמוד בבקר שאז יצפצף הצפור כידוע ויעלה בידם כשפיו וקסמיו כי זה הוא זמנו:

ובזה נראה לתת טעם למה שיש לתמוה בענין במה שאמר הכתוב וירא משם קצה העם והלא אמרו רז"ל (תענית ט.) שהעננים היו מכסים על ישראל ולא היו נראים לעין וכשמת אהרן ונסתלקו העננים נגלו לעין וידע הכנעני מושבם ונלחם עמם וחזרו אחר כך בזכותו של משה כאומרם ז"ל (שם), אם כן ישראל היו מכוסים בענן ואיך יאמר הכתוב וירא משם קצה העם שאדרבה היה צריך ה' להוסיף שמירה על שמירתן לבל תכנס בהם עין רעה של בלעם, אלא ודאי מה שראו קצה העם הוא על ידי כשפים שהיו עושים בצפור הידוע והוא היה מגלה אותם, ויש כח במכשפות לעשות כן כאומרם ז"ל (סנהדדין סז:) למה נקראו מכשפות וכו', והם גילו המכוסה בענן, והודיע הכתוב שלא גילו להם אלא קצה העם לא פינת הצדיקים וגדוליהם: (אור החיים)

 ספורנו  וירא משם קצה העם. כדי לתת עיניו בם כענין ויפן אחריו ויראם ויקללם וההפך ויראהו ה' את כל הארץ כדי שיברך לפני מותו: (ספורנו)

 כלי יקר  וירא משם קצה העם. לפי שהקצוות עלולים ביותר לקבל נזק כדרך שנאמר במתאוננים (במדבר יא.א) ותאכל בקצה העם. או בקצה ראשון קציני עם, או בקצה אחרון המוקצים שבעם, כי מצד המוקצים יהיו ראוין לקללה ממש ואם מצד הקצינים החשובים בנקל להכניס בהם עה"ר מצד מעלתם כי זהו הדרך אשר בחר לו בלעם שאם לא ימצא מקום לקללם יכניס בהם עין הרע.

ואתה המעיין שא נא עיניך וראה השינויים שמצינו בג' מקומות, כי מתחילה נאמר וירא משם קצה העם, ואח"כ נאמר אפס קצהו תראה וכולו לא תראה מכלל כי בקצה ראשון ראה כולו ע"י ראיית הקצה, ובג' נאמר וירא את ישראל שוכן לשבטיו משמע שראה כולם ממש. וביאור ענין זה הוא כי מתחילה הציץ בלעם בשרשם של ישראל דהיינו מקורם וצור חוצבם אם ימצא בו עון אשר על ידו תחול הקללה גם לענפים כי בביטול השורש יפלו גם הענפים, והוא ראיית הקצה הכולל את כולם כי האבות כוללים הבנים. ואחר שבקש ולא מצא חזר להציץ בענפים אם ימצא עון בתולדות וזהו הקצה שכולו לא יראה כי אין האבות בכלל הבנים, ואחר שלא הביט און לא באבות ולא בתולדות אמר מעתה כולם בתכלית השלימות, א"כ אכניס בהם עין הרע השולט ביותר בדבר השלם מכל צד שאין בו פסולת כלל וכדמסיק בתנחומא (בלק טו.) ומביאו הילקוט על פסוק מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם קללה תחשב (משלי כז.יד) על בלעם שבקש להכניס עה"ר בישראל ע"י ברכותיו. וע"ז הדרך ראיתי לבאר כל השלשה מקומות וזה סדרם.

ויעלהו במות בעל וירא משם קצה העם. זהו חיפוש ראשון אשר הציץ בשורש של אומה ויחפש וימצא כי מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו כמ"ש (יהושע כד.ב) בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים, דהיינו במות בעל כי אחר הבעלים הלכו כי בעלום אדונים זולתו ית', ומשם ראה קצה העם השורש הוא הקצה ראשון והוא ככולו דמי כי כל הבנים מסתעפים מן השורש וכשהשורש ראוי לקללה ודאי תחול גם על ראש הענפים כי בע"ז פוקד עון אבות על בנים.

ובאה הנבואה לבלעם כי בלק ובלעם נפלו שניהם בטעות גדול, כי ראש יחס אומה אינה מן ארם כי תרח היה חשוב כמת בחייו עד שהיה אברהם פטור מן כבוד אב ואם, ש"מ שאינו מכלל ראש יחס אומה זו, אלא התחלת אומה זו מראש צורים זה אברהם. וז"ש וישא משלו ויאמר מן ארם ינחני בלק שהוא רוצה לעשות ראש לאומה זו את תרח שהיה דר בארם נהרים, מראש הררי קדם דהיינו מן תרח שהיה קודם לאברהם וראהו עובד ע"ז שקים ליה בארור האיש אשר יעשה פסל וגו' (דברים כז.טו) לפיכך בקש לכה ארה לי יעקב כי ודאי תחול הקללה על הפחותים כהוראת שם יעקב, ולכה זועמה ישראל כי ע"י זה יהיה זעם וכעס אפילו אל הטובים שבהם שנרמזו בשם ישראל ע"י שיראו באבדן מולדתם.

מה אקב לא קבה אל, הוא אומר לי ארה שהוא גדולה מן קבה, אפילו בקבה אין לי כח ק"ו בארה. אבל לפי רש"י שקבה גדולה מארה לא יתיישב כלל מה שהתחיל בארה וסיים בקבה. ויתכן לפרש מה אקוב לא קבה ישראל את אל, כי האומות כשהצרה בא עליהם הוא מקלל במלכו ובאלהיו אבל ישראל אינן כן אלא אפילו אם הקב"ה בא עליהם בחוזק ותוקף כהוראת שם אל, מ"מ לא קבה ואינו מקלל אלא מברך גם על הרעה לפיכך גם הקב"ה לא יקב אותם אפילו בשעת קלקלתם. ומה אזעום לא זעם ה', כי האומות מהפכין ה' מדה"ר לדין וישראל מעולם לא זעם את ה' לא הכעיס את מדה"ר להפכה למה"ד.

כי מראש צורים אראנו, יחס שלו אינו מן תרח אלא מן אברהם שנקרא צור שנאמר (ישעיה נא.א-ב) הביטו אל צור חצבתם וגו', הביטו אל אברהם אביכם. ואותו צור תמים פעלו עם ה' היה וביער כל הגילולים מן הארץ, ומגבעות אלו האמהות אשורנו, משם ראש יחס שלו. הן עם לבדד ישכון וגו', מיום שנאמר לאברהם לך לך מארצך וגו' מאז והלאה נתבודד מן כל אומה ואין לו צירוף לא לבית אביו ולא לשום אומה כי לקח אותו אלהים לחלקו. ותדע שכך הוא כי לא נתן הקב"ה מספר לשום אומה כ"א לישראל והוא הדבר המורה על מעלתן כדרך שפרשנו למעלה פר' במדבר, וע"ז אמר מי מנה עפר יעקב וגו', כי זה מופת שאין לו צירוף עם כל אומה ולשון וז"ש ובגוים לא יתחשב, כי כל חשבון ענינו המספר ואמר שכל הגוים אין להם חשבון פרטי אלא כללי אבל ישראל יש להם מספר פרטי אפילו בהיות יהודה וישראל כחול הים. וז"ש מי מנה עפר יעקב אפילו בזמן שהם רבים כעפר הארץ נתן להם מנין פרטי ולא די במספר זה אלא אפילו שאחר המספר עשאם ד' דגלים ונתן שנית מספר מיוחד לכל דגל שהוא רביעית המחנה, ז"ש ומספר את רבע ישראל, וכ"כ למה אלא שבא להראות שהם עיקר העולם כאלו לא היה ד' רוחות בעולם זולתם וכל מה שחוץ מהם אינו נחשב מכלל ד' רוחות העולם וזה ראיה שתרח אבי אברהם אינו מכלל הישוב ואין אברהם מתיחס אחריו כלל.

ואמר תמות נפשי מות ישרים לשון רבים ותהי אחריתי כמוהו לשון יחיד, כי המיתה דווקא בגוף הבא מאב ואם קראם ישרים. ותהי אחריתי כמוהו כי האחרית וההשארות הוא בנשמות הבאים ממקור הש"י והנשמה דומה לבורא בה' דברים (ברכות י.) לכך נאמר כמוהו. והריב"ה פירש שס"ת של אברהם יצחק יעקב בגי' בלעם וזהו אחריתי כמוהו. (כלי יקר)

 דעת זקנים  וירא משם קצה העם. פי' כל העם מקצה שראה כלם עד סוף המחנה: (דעת זקנים)

במדבר פרק-כג

{א}  וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ אֶל-בָּלָ֔ק בְּנֵה-לִ֥י בָזֶ֖ה שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֑ת וְהָכֵ֥ן לִי֙ בָּזֶ֔ה שִׁבְעָ֥ה פָרִ֖ים וְשִׁבְעָ֥ה אֵילִֽים:

 אונקלוס  וַאֲמַר בִּלְעָם לְבָלָק בְּנֵה לִי הָכָא שַׁבְעָא מַדְבְּחִין וְאַתְקִין לִי הָכָא שַׁבְעָא תוֹרִין וְשַׁבְעָא דִכְרִין: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה כֵּיוַן דְחָמָא בִּלְעָם יַתְהוֹן דְפוּלְחָנָא נוּכְרָאָה בֵּינֵיהוֹן חֲדָא בְּלִבֵּיהּ וַאֲמַר לְבָלָק בְּנֵה לִי הָכָא שׁוּבְעָא אֱגוֹרִין וְעַתַּד לִי הָכָא שַׁבְעָא תוֹרִין וְשַׁבְעָא דִכְרִין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  שבעה מזבחות. יש סודות עמוקים לא יבינום כי אם מתי מספר ושביעי בימים ובחדשים ובשנים ושבעה כבשי העולה ושבעה הזאות גם אמר השם לאיוב קחו לכם שבעה פרים ושבעה אילים ובתת שלם לשלם אז תתחדש רוח בינה והמשכיל יבין: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  שבעה פרים ושבעה אילים. וכן עשה איוב כי כן מנהג בני נח להקריב ז' ז' כנגד ז' מצות שלהם: (בעל הטורים)

 אור החיים   בנה לי. פירוש למה שאני מכוין וחושב בטעם המעשה, שהרשע לא היה רוצה לגלות ידיעתו ותחבולותיו לבלק כי נכרתה האמונה מהם, ועשה בלק כמצותו של בלעם דכתיב ויעש בלק כאשר דבר בלעם פירוש שאמר לו לעשות מעשה למה שיכוין בלעם בדבר, גם נתכוון במאמר כאשר פירוש תכף שגמר הדבר ולא שהה: (אור החיים)

 ספורנו  בנה לי בזה. שהוא מקום שאראנו משם: (ספורנו)


{ב}  וַיַּ֣עַשׂ בָּלָ֔ק כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֣ר בִּלְעָ֑ם וַיַּ֨עַל בָּלָ֧ק וּבִלְעָ֛ם פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ:

 אונקלוס  וַעֲבַד בָּלָק כְּמָא דִי מַלֵיל בִּלְעָם וְאַסֵיק בָּלָק וּבִלְעָם תּוֹר וּדְכַר עַל כָּל מַדְבְּחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲבַד בָּלָק הֵיכְמָא דְמַלֵיל בִּלְעָם וְאַסֵיק בָּלָק וּבִלְעָם תּוֹר וּדְכַר עַל אָגוֹרָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  פר ואיל במזבח. בכל מזבח והיא דרך קצרה כאילו אמר במזבח האחד מכל המזבחות: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויעל וגו' פר וגו'. נראה שחוזר לבלעם שבסמוך כי הוא שהעלה הקרבנות ולא בלק, כי הוא לא אמר לו אלא והכן לי בזה שבעה פרים וגו', וצריך לדעת למה עשה בלעם דבר זה בלתי רשיון מה' כי הוא צוה לו אך את הדבר וגו' אותו תעשה, ויש מהמפרשים שרצו לומר כי כן צוה לו המלך, ונסתייעו ממאמר את שבעת המזבחות ערכתי וגו' שהמשמעות יגיד שמשיבו שעשה כאשר אמר לו ה' עד כאן. ודברים אלו אין שכלי הולמם, כי בודאי שלא יחפוץ ה' בזבח רשעים ומה גם שתכלית כוונת המקריבים היא להרע לעם קדושו, ומצאתי שאמרו רז"ל במדרש (רבה כאן) הפך זה, גם בגמרא במסכת סוטה (מז.) אמרו וזה לשונם אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה וכו' אפילו שלא לשמה וכו' שבשכר מ"ב קרבנות שהקריב וכו' עד כאן, ואם הקרבתם היתה במצות ה' מי יאמר שלא היתה הכוונה לקיים מצות המלך ולזה יצתה ממנו רות:

והנכון בעיני כי בלעם דן בדעתו שלא נצטווה מה' אלא על המעשה והדברים שיעשה בלעם בהשתדלותו בבחינות וכוחות הטומאה שחוץ ממנו יתברך אבל בהשתדלות אשר ישתדל עמו יתברך כביכול זה לא נאסר לו, ולזה הקריב קרבנותיו לה' שכל מה שיהיה לכבודו יתברך עשה יעשה. ואומרו את שבעת המזבחות, בא לראות אם רצה ה' במעשיו או אם הקפיד עליו גם על זה, ונתכוון גם כן להגדיל מעשיו שהראשונים היו בונים מזבח אחד והוא שבעה, ואמר כדרך זה את שבעת וגו' כמי שקדם לו הדיבור על זה ולא אמר שבעה מזבחות וגו', וכבר העירו רז"ל (מ"ר כאן) בזה שנתכוון לז' מזבחות שבנו האבות עד כאן, וזה שיעור הכתוב את ז' מזבחות הידועות שבנו האבות אני ערכתי כמותן, והכוונה בזה לא תגדל מעלת עם בני ישראל בשביל האבות הראשונים שבנו ז' מזבח ות: (אור החיים)


{ג}  וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם לְבָלָ֗ק הִתְיַצֵּב֘ עַל-עֹֽלָתֶ֒ךָ֒ וְאֵֽלְכָ֗ה אוּלַ֞י יִקָּרֶ֤ה יְהֹוָה֙ לִקְרָאתִ֔י וּדְבַ֥ר מַה-יַּרְאֵ֖נִי וְהִגַּ֣דְתִּי לָ֑ךְ וַיֵּ֖לֶךְ שֶֽׁפִי:

 אונקלוס  וַאֲמַר בִּלְעָם לְבָלָק אִתְעַתֵּד עַל עֲלָתָךְ וְאֵיהַךְ מָאִים יְעָרַע מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ לָקֳדָמוּתִי וּפִתְגָמָא דְיַחֲזִנַנִי וְאֵחַוֵי לָךְ וַאֲזַל יְחִידִי: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר בִּלְעָם לְבָלָק אִתְעַתַּד עַל עֲלָתָךְ וְאֵיהַךְ וְדִלְמָא יִזְדְמַן מֵימְרָא דַיְיָ לְקָדָמוּתִי וּפִתְגָם מָה דִיחַוֵי לִי וְאֵיתְנֵיהּ לָךְ וְאָזִיל גָחִין כְּחִיוְיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אולי יקרה ה' לקראתי. אינו רגיל לדבר (ק) עמי ביום: וילך שפי. כתרגומו יחידי, לשון שופי ושקט, שאין עמו (ר) אלא שתיקה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) כדכתיב לינו פה הלילה וכן אמר נופל וגלוי עינים שפירושו לפי פשוטו כתרגומו שאינו נראה אלא בלילה כשהוא שוכב על מטתו. (גור אריה) דאם לא כן למה אמר אולי לשון מסופק ולמעלה אמר ואדעה מה יוסף וגומר שמשמע שהיה בטוח שהקדוש ברוך הוא ידבר עמו: (ר) כיון שהולך יחיד אין לו חבר לדבר עמו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יקרה. מגזרת לקראתי: ודבר. סמוך אל מה: וילך שפי. דברי המתרגם ארמית ידועים שהוא לבדו והנה שפי לבדו גם הוא בלי אח ואחרים אמרו כי הוא כמו נכאה לכב מגזרת ושפו עצמותיו והנכון בעיני שהוא מגזרת קול על שפיים וימצא ביו''ד גם באל''ף כמלת פתאים והטעם שהלך אל שפי ותחסר מלת אל כמו ויבא ירושלים וכן נסעו העם חצרות ורבים כן והנה הוא מנחש בלכתו כי כן כתוב ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים והנה גם פה רמזתי לך סוד חתום: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  על עלתך. חסר וי''ו כי לא חפץ בם הקדוש ברוך הוא שא''ל טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב ר''ת ממזר פירוש משבעה פרים ושבעה אילים שהקריבו מואבים שבאו מממזרות: יראני. ב'. הכא ואידך אלהים יראני בשוררי מלמד שהיה בלעם שונא אותם וחפץ לקללם יותר מבלק והיה מתפלל עליהם אלהים יראני בשוררי: וילך שפי. בגימטריא חיגר ברגל. ד''א מלשון שף מדוכתיה משום שנאמר ותלחץ רגל בלעם אל הקיר: שפי. פ''א כפולה שפשפש וחפש באיזה שעה טוב לקלל את ישראל: (בעל הטורים)

 ספורנו  התיצב על עולתך. לכוין בהעלאת כל חלק ממנה כענין כי הדם הוא בנפש יכפר: אולי יקרה ה' לקראתי. אולי בהתבודדי אף על פי שלא אשיג לעלות לאור פני מלך כמו שהיה הענין במשה כאמר ובכל ביתי נאמן הוא (לעיל יב, ז) יקרה לי שיבא ה' לקראתי כמו שהיה הענין במשה בתחלת נבואתו קודם שעלה אל השלמות שהשיג אחר כך כאמרו וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים: (ספורנו)


{ד}  וַיִּקָּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל-בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אֶת-שִׁבְעַ֤ת הַֽמִּזְבְּחֹת֙ עָרַ֔כְתִּי וָאַ֛עַל פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ:

 אונקלוס  וְעָרַע מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ לְוַת בִּלְעָם וַאֲמַר לֵיהּ יַת שַׁבְעָא מַדְבְּחִין סְדָרִית וְאַסֵקִית תּוֹר וּדְכַר עַל כָּל מַדְבְּחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַרַע מֵימְרָא מִן קֳדָם יְיָ בְּבִלְעָם וַאֲמַר קֳדָמוֹהִי יַת שׁוּבְעָתֵי אוֹגָרַיָא סְדָרִית וְאַסֵיקִית תּוֹר וּדְכַר עַל כָּל אַגוֹרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויקר. לשון עראי, לשון גנאי, לשון טומאת קרי, כלומר בקושי ובבזיון, (ש) ולא היה נגלה אליו ביום, אלא בשביל להראות חבתן של ישראל: את שבעת המזבחות. שבעה מזבחות ערכתי אין כתיב כאן, אלא את שבעת המזבחות, אמר לפניו, אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות, ואני ערכתי כנגד כלן, אברהם בנה ארבעה, ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו (בראשית יב, ז), ויעתק משם ההרה וגו' (שם ח), ויאהל אברם וגו' (שם יג, יח), ואחד בהר המוריה, ויצחק בנה אחד ויבן שם מזבח וגו', ויכרו שם עבדי יצחק באר (שם כו, כה), ויעקב בנה שתים, אחד בשכם, ואחד בבית אל: ואעל פר ואיל במזבח. ואברהם (ת) לא העלה אלא איל אחד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) אמר בקושי מלשון מקרה ועראי ובבזיון מלשון קרי: (ת) דאם לא כן ואעל עולות מיבעי ליה מה תלמוד לומר פר ואיל אלא לא כאברהם כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואעל פר ואיל במזבח. בצווי: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ערכתי. ב', הכא ואידך הנה נא ערכתי משפט כלומר שערך המזבחות כדי לערוך משפט עם ישראל: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  ויקר אלהים אל בלעם. מקשים העולם מדוע בא הקב"ה לקראת בלעם ולא בא לקראת משה רע"ה אלא קורהו כדכתיב ויקרא אל משה. י"ל שזה משל למלך שיושב בפלטרין שלו בא מצורע אחד וקורא בשער שרוצה לדבר עם המלך באו והגידו למלך אמר המלך אל תניחוהו ליכנס פן יטנף הפלטרין שלי אך אלך לדבר עמו חוץ וכשאוהבו רוצה לדבר עמו אינו זז ממקומו ומניחו לבוא תוך חדריו ומדבר עמו: (דעת זקנים)


{ה}  וַיָּ֧שֶׂם יְהֹוָ֛ה דָּבָ֖ר בְּפִ֣י בִלְעָ֑ם וַיֹּ֛אמֶר שׁ֥וּב אֶל-בָּלָ֖ק וְכֹ֥ה תְדַבֵּֽר:

 אונקלוס  וְשַׁוִי יְיָ פִּתְגָמָא בְּפוּמָא דְבִלְעָם וַאֲמַר תּוּב לְוַת בָּלָק וּכְדֵין תְּמַלֵיל: (אונקלוס)

 יונתן  וְשַׁוִי יְיָ יַת פִּתְגָמָא בְּפוּם בִּלְעָם וַאֲמַר תּוּב לְוַת בָּלָק וְהֵיכְדֵין תְּמַלֵיל: (תרגום יונתן)

 אור החיים  וישם ה' דבר בפי וגו'. מקרא זה כבר קשטוהו ראשונים בפירושם ודרשותם, ומקום הניחו לנו בו. ונראה כי לפי שרצה ה' לגלות עתידות ודברים נפלאים מהטובות אשר יגיעו לישראל, ורצה שיתגלו על ידי בלעם נביא האומות לפרסם מעלת עם קדושו לפני כל האומות (ואמר) [ואשר] תבאנה לישראל מהטובות באחרית הימים וכליון האומות על ידי ישראל לבסוף, וידעו האומות מפי נביאם הדברים ככתבם להרבה תועליות הנמשכות לישראל נגלים ונסתרים, ולפי שאדם זה הוא אדם מובהק בכיעור ותיעוב ושיקוץ לא תנוח עליו הרוח הקדושה המגדת העתידות, גם הדברים מצד עצמן דברי קודש הם ולא יחנו בגוי טמא, לזה נתחכם ה' לעשות תיקון לדבר קדושה לבל תעבור במבוי מטונף ועשה מחיצה בין כח המדבר והדיבור עצמו ובין פי חזיר, והוא מאמר וישם ה' דבר אחד בפי בלעם הציע כח אחד שיכול להתמצע בין שניהם ובזה נעשה פי בלעם גבול בפני עצמו והדבר מפסיק לגבול כח המדבר והדיבור, ואז כה תדבר רוח הקודש היא תדבר, ורז"ל בזוהר (ח"ג רי:) אמרו כי תיבת כה תרמוז לבחינה קדושה והמשכיל יבין:

ואם תאמר איך תהיה ההבדלה בדבר כזה, צא ולמד אשר יבדיל ה' בין המימות הרבים והעצומים כשיעור מלא נימא (חגיגה טו.). וצא ולמד מבארה של מרים מים תוך מים (שבת לה.) והללו עומדים בפני עצמן והללו בפני עצמן:

שוב אל בלק. אמר שוב אל בלק חייבו שיאמר הדברים שהוא עתיד לומר לפני בלק להקהות שיניו: (אור החיים)

 דעת זקנים  וכה תדבר. אמור לו מה שאמרתי לאברהם כה יהיה זרעך וא"כ אין לכלותם כיון שגזרתי עליהם להרבותם: (דעת זקנים)


{ו}  וַיָּ֣שָׁב אֵלָ֔יו וְהִנֵּ֥ה נִצָּ֖ב עַל-עֹֽלָת֑וֹ ה֖וּא וְכָל-שָׂרֵ֥י מוֹאָֽב:

 אונקלוס  וְתַב לְוָתֵיהּ וְהָא מְעַתֵּד עַל עֲלָתֵיהּ הוּא וְכָל רַבְרְבֵי מוֹאָב: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַב לְוָתֵיהּ וְהָא מְעַתַּד עַל עֲלָתֵיהּ הוּא וְכָל רַבְרְבֵי מוֹאָב: (תרגום יונתן)


{ז}  וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר מִן-אֲ֠רָ֠ם יַנְחֵ֨נִי בָלָ֤ק מֶֽלֶךְ-מוֹאָב֙ מֵֽהַרְרֵי-קֶ֔דֶם לְכָה֙ אָֽרָה-לִּ֣י יַֽעֲקֹ֔ב וּלְכָ֖ה זֹֽעֲמָ֥ה יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וּנְטַל מַתְלֵיהּ וַאֲמַר מִן אֲרָם דַבְּרַנִי בָלָק מַלְכָּא דְמוֹאָב מִטוּרֵי מַדִנְחָא אִיתָא לוֹטּ לִי יַעֲקֹב וְאִיתָא תָּרֵיךְ לִי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטַל מְתַל נְבוּתֵיהּ וַאֲמַר מִן אֲרַם דְעַל פְּרָת דַבְּרַנִי בָּלָק מַלְכָּא דְמוֹאֲבָאֵי מִן טַוְורֵי מַדִינְחָא אִיתָא לוֹט בְּגִנִי דְבֵית יַעֲקב וְאִיתָא זְעֵיר לִי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל. בשני שמותיהם אמר לו לקללם, (א) שמא אחד מהם אינו מובהק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) אף על פי שלא נזכר בקרא רק ארה וגו' מסתמא כך היה כיון שהוא אמר כן וכן מצינו בקרא ותאמרו נשלחה אנשים אף על פי שלא נזכר בקרא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וישא משלו ויאמר. המשל הוא כי מראש צורים אראנו: מהררי קדם. מזרח: לכה ארה לי יעקב. תחסר מלת ואמר ובשיר השירים כמוהו רבים והיא דרך קצרה: זועמה ישראל. הטעם כפול כמשפט שהוא דרך לדבר טעם אחד במלות משונו' וישנוהו לחזוק והיתה ראויה מלת זועמה להיותה על משקל זכרה לי אלהי רק כאשר נפתח העי''ן בעבור היותו מן הגרון היה היה בינו ובין הזי''ן חול''ם תחת קמץ חטף: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וישא משלו. שהרים קולו שישמעוהו כל שבעים אומות כדי שיקנאו בישראל. וזהו מברך רעהו בקול גדול קללה תחשב לו: מן ארם. כלומר האיך אנו באים עליהם מארם לקללם ומארם יצא אברהם אביהם טעון בברכות שנאמר לך לך מארצך וכתיב ואברכך וגו' וכן יעקב הלך לארם טעון כל אותן הברכות שנאמר והנה אנכי עמך ושמרתיך וגו'. ד''א מן ארם שאלולי הם לא היינו בעולם שאנו מארם וכשנעקד יצחק נפקדה גם מלכה מנחור שנאמר הנה ילדה מלכה גם היא. ואתה גם כן כפוי טובה שאלולי אברהם לא באת לעולם שבזכותו ניצל לוט מסדום ואני ג''כ כפוי טובה שאלו לא בא יעקב אל לבן לא היה לו בנים. ואנו באים מארם לקללם: מן ארם. בגימטריא אשל פירוש באים בזכות אברהם שנטע אשל: ינחני. ב' במסרה ינחני בלק ינחני במעגלי צדק כשבא אותו רשע לקללני הנחני במעגלי צדק שלא כעס: ינחני. בגימטריא לגיהנם: מהררי קדם. מהר שהעמידו קדמונים זה גל וזה גל וכרתו עליו ברית כדכתיב אם אני לא אעבור וגו' הגל הזה וגו' והוא שלח אלי לעבור הברית לקללם. ד''א מהררי קדם אני רואה שלא לקללם כי ההרים נהגו בהם כבוד דכתיב ההרים רקדו כאילים לכבודם ואני אקללם: מהררי קדם. בגימטריא מאבות העולם: ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל. הזכירם בשני שמותיהם אמר באיזה שם אקללם הקדוש ברוך הוא ברכו כשהיה שמו יעקב ושוב ברכו בשם ישראל א''כ באיזה שם אקללם. והקדוש ברוך הוא לא רצה לייחד שמו על קללתם שבקללתם כתיב ובאו עליך כל הקללות ובברכות כתיב יצו ה' אתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידיך והיאך אקללם: (בעל הטורים)

 אור החיים  וישא משלו וגו'. פירוש כשראה שלא ציוהו ה' שלא לדבר גם לא אמר לו הדברים שיאמר חשב שנתנה לו רשות, ולזה נשא משלו פירוש לומר דבריו שהיה חפץ ונתעקם פיו ולשונו לדבר דברים אחרים, והוא אומרו ויאמר פירוש יצתה ממנו אמירה אחרת האמורה בענין. עוד ירצה על זה הדרך שנשא המשל שהיה מוכן אצלו לומר והסיעו ואמר המאמר האמור בענין. עוד ירצה על פי דבריהם ז"ל (מ"ר) שאמרו וזה לשונם מן ארם מן הרמים הייתי והורידני בלק לבאר שחת וכו' עד כאן, ולזה אמר וישא פירוש הרים קולו במשל שלו שנעשה למשל ולשנינה שהיה מן הרמים וירד כבודו:

עוד יתבאר על פי מה שאמרו ז"ל בענין פרטי הדרגות הנבואה, וכמו שכתבתי קצת מהם בפרשת בהעלתך, (יב ו') כי יש נביא שימעט כחו לקבל דברי נבואה ביושר עד שיהיו בדרך קל שיתלבשו בדברי משלים כפי אשר יוכל שאת, וזה אפילו לנביאי ישראל ומזה נשער לבלעם שצריך משל לנבואתו, לזה אמר וישא משלו, ודקדק לומר וישא שהנבואה היא כמשא לרוב ההרגש אשר תעשה ולזה תקרא משא:

לכה ארה לי יעקב וגו'. פירוש לפי שיש בישראל ב' הדרגות, גדר הצדיקים, וגדר הבינונים, וכבר כתבנו למעלה בפירוש שליחות בלק שאמר נכה בו ואגרשנו לאחד מהדרכים שנתכוון כנגד הבינונים נכה בו, וכנגד הצדיקים אמר ואגרשנו, כי ידוע היה להם הפלגת מעלת הצדיקים שלא תשלוט בהם כח הטומאה, והוא מה שאמר כאן ארה לי יעקב הם הבינונים לשון ארירה, זועמה ישראל הם הצדיקים המתכנים ישראל. והזעימה היא למטה מהארירה: (אור החיים)

 ספורנו  וישא משלו. אמר אותו המשל שראה בנבואתו: ויאמר מן ארם. אחר שספר המשל פתר את ענינו ואמר כי הוראת המשל היתה איך מן ארם נחהו בלק וכו': (ספורנו)


{ח}  מָ֣ה אֶקֹּ֔ב לֹ֥א קַבֹּ֖ה אֵ֑ל וּמָ֣ה אֶזְעֹ֔ם לֹ֥א זָעַ֖ם יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  מָה אֲלוֹטֵיהּ דְלָא לַטְיֵהּ אֵל וּמָה אֲתָרְכֵיהּ דְלָא תָרְכֵיהּ יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  מָה אֲנָא לָאִיט וּמֵימְרָא דַיְיָ מְבָרֵךְ יַתְהוֹן וּמִן אֲנָא מַזְעֵיר וּמֵימְרָא דַיְיָ מַסְגֵי יַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מה אקוב לא קבה אל. כשהיו ראוים להתקלל לא נתקללו, (ב) כשהזכיר אביהם את עונם כי באפם הרגו איש, לא קלל אלא אפם, שנאמר ארור אפם (בראשית מט, ז), כשנכנס אביהם במרמה אצל אביו היה ראוי להתקלל, מה נאמר שם, גם ברוך יהיה (שם כז, לג), במברכים נאמר אלה יעמדו לברך את העם (דברים כז, יב), במקללים לא נאמר ואלה יעמדו לקלל את העם, אלא על הקללה, לא רצה להזכיר עליהם שם קללה (במ"ר כ, יט): לא זעם ה'. אני אין כחי, אלא שאני יודע לכוין השעה שהקב"ה כועס בה, והוא לא כעס כל הימים הללו (ג) שבאתי אליך, וזהו שנאמר עמי זכר נא מה יעץ וגו' ומה ענה אותו בלעם וגו', למען דעת צדקות ה' (מיכה ו, ה. ברכות ז): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) ויהיה פירוש הפסוק מה אקוב כי יודע אני שלא יסכים אל על ידי לקלל וממה אני יודע משלא נתקללו כלל אף שהיו ראוים להתקלל שאין לומר שפירושו שאין השם רוצה לקללם אם כן מאי ומה אזעום לא זעם ה' שהרי כבר אמר שאין השם רוצה לקללם אם כן אפי' היה כועס בימים ההם לא היה יכול לקללם: (ג) ואם תאמר כיון שלא יכול לקלל אלא בזמן שכועס הקדוש ברוך הוא והקדוש ברוך הוא לא כעס כל הימים הללו למה אמר לו אלהים לא תאור את העם דהא הקללה לא היתה חלה ויש לומר דהקדוש ברוך הוא היה יודע שעתידין לכשול בבעל פעור ומגפה תבא עליהם ואם היה מקללם היה אומר בשביל הקללה באה המגפה. מצאתי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מה אקוב לא קבה אל. כטעם קללה והה''א תחת וי''ו כה''א אהלה וכן ה''א כי פרעה אהרן והמלה מפעלי הכפל והשלמה קבבו כמו סבבו ואם היא מלה זרה: ומה אזעם לא זעם ה'. מגזרת זעם והטעם כפול: (אבן עזרא)

 אור החיים  מה אקוב לא קבה וגו' כי מראש וגו'. קשה אם ה' קללו לזה מה מקום לקללו בלעם, גם אם זעם בו ה' מה צורך בזעימת בלעם הלא לא קרא לו בלק אלא לקלל למי שאינו מקולל וגו', עוד צריך לדעת מה נתינת טעם במאמר כי מראש צורים וגו' למאמר מה אקוב וגו'. ולעמוד על כוונת הדברים יש להעיר בעיקר הדבר של האיש המקולל, ממה נפשך אם הוא חייב כפי הדין רעה הבאה עליו באמצעות הקללה על כל פנים לא ינצל ממנה גם כי לא יקולל, ואם הוא כפי משפט אלהים לא עשה דבר שיתחייב עליו ביאת הרע קללתו תשוב על ראש המקלל, בשלמא הברכה לפי שמדה טובה מרובה, גם לעשות ה' רצון ידידיו לברך המתברכים מהם במדת החסד תקובל ברכתו גם למי שאינו ראוי לה כמו מעשיו, מה שאין כן מדה רעה כי לא יריע ה' לאדם חנם חס ושלום:

אכן עיקר הדבר הוא לפי שמדתו יתברך להאריך אפו לעוברי רצונו בין לצדיק כשיחטא בין לרשע הגם שירצה לחטוא, ומדה זו היא אחת מי"ג מדות רחמים שנאמרו למשה ונוהגת תמיד זולת בעת אשר יזעום ה' דכתיב כי רגע באפו (תהלים ל) אז מתגברים הדינים על הנתבע במשפט באותו זמן ולא תתנהג מדה זו של ארך אפים, וכמו כן כשיקלל אדם את חבירו תסובב הקללה שעונותיו אשר ה' מאריך לו אפו עליהם ימהר ליפרע ממנו, אבל אם אין לו עון לא תועיל קללת המקלל כלום:

עוד אשכילך כי כל עושה רשע יפעיל פגם במדה עליונה בענף ההוא שתלויה אותה מצוה שעבר עליה, ולא בכל המדה הוא פוגם אלא בשורש נשמתו, והפגם הוא שתהיה אחיזה לחלק המרוחק לעמוד שם וליהנות ממקור החיים, וחלק זה המרוחק נעוץ סופו בתוך החוטא וראשו יונק ממקום שורש הנפש החוטאת, וזה יהיה כל עוד שלא שב האדם בתשובה או לא נפרע על חטאו, וזה הוא סוד נושא עון שאמרו רז"ל שה' מפרנס הקטיגור הנברא מחטא האדם, וכי הוא זה הנפרע מהאדם עצמו (זוח"ג פ"ג:) כאומרו (ירמיה ב) תיסרך רעתך, וכתיב (ישעי' סד) ותמוגנו ביד וגו', והאיש המקלל יעורר הדין בכח הקללה בעת הזעם למהר להשליט השליט באדם לרע לו:

עוד יש לדעת כי חלק הארור יקרא בשם זה קללה וזעימה, וכן קראם הכתוב דכתיב (דברים כ"ח) ישלח ה' וגו' את המארה וגו' ואת המגערת, והם שמות כתות המחבלים, קללה הוא כנגד עבירות חמורות וזעם כנגד עבירות קלות, ולזה כשהיה בלעם רוצה לקלל אומה היה בוחר עת הזעם, ולצד היותם כולם זעומים בשביל מעשיהם הרעים היו דבריו מועילים להם, וחשב בלק כי עם בני ישראל לא יחדל מהם עון וכשפיו יגידו לו כי לא נמלטו מתחלואי הנפש שהוא ענף המרוחק כמו שאמרנו, לזה אמר בלעם מה אקוב וגו' פירוש כי בכל ענפי הקדושה שבה נאחזים עם בני ישראל אין בו בשורש העליון שום שליטה מחלק המרוחק שבאמצעותו יעורר הדין עליהם, והנה ב' מדות עליונות שישראל מתיחסים עליהם שם אל ושם הוי"ה ברוך הוא שם אל שכן נקרא יעקב ישראל פירוש ישר אל לשלול אל השורש מקום שהוא בחינת הרע והוא חלק המרוחק, ושם הוי"ה דכתיב (שם לב) כי חלק ה' עמו, והם ב' הדרגות הקדושה שהשיגו ישראל ולזה אמר מה אקוב לא קבה אל כי שורש נשמתם שבבחינה זו אין בו רושם מזה חלק הרע כמו שאמרנו למעלה, גם בערך מקום עליון שהם שורשי נשמות הצדיקים שבבחינת שם הוי"ה לא זעם ה' פירוש אפילו דקדוקים שה' מדקדק עם הצדיקים לא נמצא שם, ומעתה מה יועילו קללותיו וזעמיו, ותאמר שיחפש בשורש הקודם להם ובענפים הסובבים, לזה בטל טענה זו מטעם שבקש ולא מצא, והוא אומרו כי מראש צורים אראנו וגו' פירוש צורים הם האבות כידוע והוא הביט וראה ראש הצורים שהם תרח ואבותיו ולא ראה מקום שממנו יעורר הדינים עליהם:

ושיעור הכתוב הוא על זה הדרך כי טעם שאני אומר לא זעם ולא קבה לא שבקשתי בחלק מהם לבד לא כן הוא אלא אני רואה ראש צורים, גם חפש אחר שורש האמהות והוא אומרו ומגבעות אשורנו, ובכל זה לא מצא מקום שיכנס דרך שם, ולהיות שיש להקשות בדבר איך יתכן שלא מצא נגע בראשונים תרח ואבותיו גם בתואל ולבן, לזה אמר הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב פירוש לבדד שאין שורשו משורש תרח ואבותיו וממין ענף ההוא אלא לבדד מין מחצב נשמות ישראל אין לו שום קורבה מהמולידים, ואומרו ובגוים לא יתחשב פירוש שאפילו עם אותם שנקראים גוים שהם אחיהם ממש והם ישמעאל ועשו ששניהם נקראים גוים, ישמעאל דכתיב (בראשית יז) ונתתיו לגוי גדול, ועשו דכתיב (שם כה) שני גוים, לא יתחשב, וכן אמר ה' לאברהם (שם כא) כי ביצחק יקרא לך זרע למעט ישמעאל ועשו שאינם נחשבים זרעו, מעתה אין מקום לקלל לישראל לא לצדיקים ולא לבינונים, והגם שהיו ביד ישראל עונות עון העגל והמרגלים וכדומה, כבר אמר ה' עליהם לשון סליחה, ואולי כי לטעם זה לא היה ה' מתכעס כל אותם הימים שהיה בלעם רוצה לקלל ח"ו:

עוד יכוון באומרו הן עם וגו' מתמיה על בלק שרוצה לקלל ישראל ואמר הן עם זה הוא העומד אחר כלות כל האומות יעמוד בדד ישכון וכל האומות אין מבטח להם אפילו שנים רבות ואיך רוצה לעקור אומה המתקיימת עד סוף העולם, ואומרו ובגוים לא יתחשב פירוש לא בא לגדר חשבון מעלתם כשיהיו לבדד כי אין דומה להם בכל הגדולות שיגיעו האומות: (אור החיים)

 דעת זקנים  ומה אזעום לא זעם ה'. שלא כעס הקב"ה בכל אותן הימים והיינו דקאמר ליה נביא לישראל עמי זכר נא מה יעץ וגו'. כדאיתא במס' ברכות. ואמרינן התם וכמה הוי זעמו רגע וכמה רגע כמימריה ותימ' היאך יכול לקללם באותו זמן מועט וי"ל שהיה יכול לו' כלם. וזש"ה ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה שאמר ותרועת מלך בו. הוא הפך כלם. ומיהו קשיא מדאמרינן התם ההוא מינא דהוה בשיבבותיה דר' יהושע בן לוי דהוה קא מצער ליה טובא כו' כי מטא ההיא שעתא איתנמנם אמר ש"מ לאו אורח ארעא למעבד הכי דכתיב גם ענוש לצדיק לא טוב ואפילו למינאי והיאך היה יכול לקללו באותו רגע ואי זו קללה היה יכול לומר בשעה מועטת כזאת וצ"ל דאין הדבר תלוי כי אם להתחיל הקללה בשעת הזעם וכן נמי מוכח התם דמסיק אמר ר"י מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה הי' בלבו בקש לו' לא יהיה להם בתי כנסיות כמו שאפרש בסמוך וכל אלו הקללות לא היה יכול לומר באותו רגע אלא ש"מ דבהתחלה תליא מילתא: (דעת זקנים)


{ט}  כִּֽי-מֵרֹ֤אשׁ צֻרִים֙ אֶרְאֶ֔נּוּ וּמִגְּבָע֖וֹת אֲשׁוּרֶ֑נּוּ הֶן-עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב:

 אונקלוס  אֲרֵי מֵרֵישׁ טוּרַיָא חֲזִיתֵיהּ וּמֵרָמָתָא סְכִיתֵיהּ הָא עַמָא בִּלְחוֹדֵיהוֹן עֲתִידִין דְיַחְסְנוּן עַלְמָא וּבְעַמְמַיָא לָא יִתְדְנוּן גְמִירָא: (אונקלוס)

 יונתן  אָמַר בִּלְעָם רַשִׁיעָא מִסְתַּכֵּל אֲנָא בְּעַמָא הָדֵין דְהִינוּן מְדַבְּרִין בִּזְכוּת אַבְהַתְהוֹן צַדִיקַיָא דִמְתִילִין לְטַוְרַיָא וּבִזְכוּת אִימָהַתְהוֹן דִמְתִילַן לִגְלִימָתָא הָא עַמָא בִלְחוֹדֵיהוֹן עֲתִידִין לְמִיחְסַן עַלְמָא מְטוּל דִבְנִימוּסֵי אוּמַיָא לָא מְדַבְּרִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי מראש צרים אראנו. אני מסתכל בראשיתם ובתחלת שרשיהם, ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו, על ידי אבות (ד) ואמהות: הן עם לבדד ישכן. הוא אשר זכו לו אבותיו (ה) לשכון בדד, כתרגומו: ובגוים לא יתחשב. כתרגומו, לא יהיו נעשין כלה עם שאר האומות עובדי גילולים, שנאמר כי אעשה כלה בכל הגוים וגו' (ירמיה ל, יא), אינן נמנין עם השאר. דבר אחר, כשהן שמחין (ו) אין אומה שמחה עמהם, שנאמר ה' בדד ינחנו (דברים לב, יב), וכשהאומות עובדי גילולים בטובה, הם אוכלין עם כל אחד ואחד, ואין עולה להם מן החשבון, וזהו ובגוים לא יתחשב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) אבות קרוים צורים ואמהות קרויות גבעות: (ה) פירוש על כרחך האי הן נמשך לתחלת המקרא כי מראש צורים וגומר הן האבות כמו שפרש"י ובא להודיע מה הוא החוזק שזכו לו אבותיו ואמר הן עם וגומר והוא אשר זכו לו אבותיו כתרגומו בלחודיהון עתידין וכו' דאם לא כן מה הוא לשון הן היה לו לומר והוא עם וגו': (ו) דלטעם ראשון קשה מהיכא תיתי שיהיו נעשים כלה עם העובדי גלולים לכן פירש דבר אחר ולדבר אחר קשה מנא ליה לחלק בין שמחה לפורענות לכן פירש טעם א': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי מראש צורים אראנו. כי על השפי היה והוא גבוה והעד על השפי שהוא כפירושי ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים וישת אל המדבר פניו ולא אל שפי גם יתכן להיות מראש צורים משל לגזירות היורדות מהעליונים כי ראה בחכמתו שתעמוד זאת האומה לבד' ולא תתערב עם אחרות מתגברת עליה לעזוב תורתה כאשר עשו כל האומות: ובגוים לא יתחשב. אפרשנו בפסוק יצב גבולות עמים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כי מראש צרים אראנו. אני רואה שנבראו קודם שנברא העולם והצורים: כי מראש. בגימטריא על הר המוריה. מראש צרים. בגימטריא מזכות אבות: מגבעות. בגימטריא הן האמהות: לבדד. ג' במסורה הן עם לבדד ישכון. שכני לבדד בתרי עשר בפ' רעה עמך בשבטך בענין הגאולה שבלעם היה מתנבא על הגאולה. כי אתה ה' לבדד לבטח תושיבני. שלא כעס כל אותן הימים על כן לבטח תושיבני: לבדד ישכון. ז' תגין על שי''ן דישכון לומר לך שישכון בארץ ז' עממים: לבדד. עולה לחשבון מ' לומר לך שישכון בארץ ישראל שהוא מהלך מ' יום: לבדד ישכן. עולה לחשבון ת''כ שרמז לימי בית שני: ל. בדד ישכן. בגימטריא בימי משיח: (בעל הטורים)

 ספורנו  הן עם לבדד ישכון. הן לבדם ישכנו ארץ בסוף הענין כאמרו ה' כדד ינחנו ואיך אוכל להכריתם: (ספורנו)


{י}  מִ֤י מָנָה֙ עֲפַ֣ר יַֽעֲקֹ֔ב וּמִסְפָּ֖ר אֶת-רֹ֣בַע יִשְׂרָאֵ֑ל תָּמֹ֤ת נַפְשִׁי֙ מוֹת יְשָׁרִ֔ים וּתְהִ֥י אַֽחֲרִיתִ֖י כָּמֹֽהוּ:

 אונקלוס  מָן יֵיכוֹל לְמִמְנֵי דַעַדְקַיָא דְבֵית יַעֲקֹב דְאָמִיר עֲלֵיהוֹן יִסְגוּן כְּעַפְרָא דְאַרְעָא אוֹ חֲדָא מֵאַרְבַּע מַשִׁרְיָתָא דְיִשְׂרָאֵל תְּמוּת נַפְשִׁי מוֹתָא דְקַשִׁיטוֹהִי וּתְהֵי סוֹפִי כְּוַתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה כֵּיוַן דְחָמָא בִּלְעָם חַיָיבָא דְבֵית יִשְרָאֵל הֲווֹן גָזְרִין עוּרְלַתְהוֹן וְטַמְרִין בְּעַפְרָא דְמַדְבְּרָא אָמַר מַאן יֵיכוֹל לְמִמְנֵי זַכְוָותָא חַסִינְיָיא הָאִילֵין וּסְכוּם עוּבְדַיָא טַבְיָא דְעִם חֲדָא מִן אַרְבַּעְתֵּי מַשִׁירְיָתָא דְיִשְרָאֵל אָמַר בִּלְעָם רַשִׁיעָא אִין קַטְלִין יָתִי בֵּית יִשְרָאֵל בְּסַיְיפָא כְּבַר מְבַשְרָנָא דְלֵית לִי חוּלַק לְעַלְמָא דְאָתֵי בְּרַם אִין מַיִיתְנָא מוֹתָא דְקַשִׁיטִין לְוַאי דְתֵיהֵי סוֹפִי כִּזְעֵירָא דִבְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מי מנה עפר יעקב וגו'. כתרגומו דעדקיא דבית יעקב כו', דארבע משריתא (ז) ארבע דגלים. דבר אחר, עפר יעקב, אין חשבון במצות שהם (ח) מקיימין בעפר, לא תחרוש בשור ובחמור (דברים כב, י), לא תזרע כלאים (ויקרא יט, יט), אפר פרה, ועפר סוטה, וכיוצא בהם: ומספר את רבע ישראל. רביעותיהן, זרע היוצא מן התשמיש שלהם: תמת נפשי מות ישרים. (ט) שבהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) לפי שפירש מי מנה עפר כו' כתרגומו והתרגום מתרגם בו מארבע משריתא ולא ידענו מאי הוא. לכך פירש מד' דגלים וקל להבין: (ח) ויהיה המקרא הזה מסורס כאלו אמר מי מנה מה שעושה יעקב בעפר פירוש המצות שעושה בעפר ומספר את רובע ישראל זרע היוצא מן התשמיש כאלו אמר מי מנה מצות העפר שעושים ישראל ומספר זרע רובע ישראל כמה הם ולא ידעתי מה יעשו במלת את עד כאן לשונו הרא"ם והא דפירש דבר אחר וכו' משים דלטעם ראשון קשה וכי ולא ידעינן מספר ד' דגלים שהרי אפשר לספור אותן לכן הביא דבר אחר וכו' וכדפירש במתן שכרן קמיירי. ולדבר אחר קשה שצריך לסרס המקרא לכך פירש גם טעם ראשון: (ט) פירוש ולא ישרים סתם דאם כן הברכה הזאת אינה של ישראל ואיך אמר בלק לקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מי מנה. והתימה שלא יתחשב עם הגוים והם עם רב כחול שיתכן שלא יתחשב המעט: עפר יעקב. הטעם שהוא רב כעפר הארץ: ומספר את רבע ישראל. דגל ישראל. דגל אחד כטעם אפס קצהו תראה וכלו לא תראה. ויפה פירש המתרגם ארמית מלת ישרים וטעם לפי דעתי שהתאוה למות ותהיה אחריתו כאחרית ישראל שהם חלק השם ולא חלק כוכבים כי הוא היה קוסם ויש אומרים שמלת ותהי אחריתי כפולה בטעם והוא היה מתאוה שימות מות ישרים כמו הישרים של ישראל בעבור דעתו כי בחרב ימות והגאון אמר כי מי מנה הוא השם והטעם אתה שתוכל למנות עפר יעקב המת נפשי מות ישרים אם כן מה טעם ומספר את רובע ישראל ולפי דעת רבים שפירושו כמו ארחי ורבעי זרית שהוא כענין רבצי ויפרשו עפר יעקב על עת נסעו משפט הלשון להקדים שם הפועל בלשון עבר ועתיד ובצווי הדבר הפוך ויש מלות זרות כמו ברכת ברך ובא בא (ושטף ועבר): (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מי מנה עפר יעקב. כמו עופר האילים על שם כי נער ישראל ואהבהו וגו' וכן תרגם אונקלוס מן יכול לממני דעדקיא דבית יעקב: עפר. בגימטריא ערלה בחול רמז למה שנותנין העדלה בחול: תמות. ג' במסורה הכא ואידך תמות נפשי עם פלשתים ואידך תמות בנוער נפשם הוא בקש שתמות נפשו עם הישרים ולא היה כן אלא אדרבה מת מות פלשתים כלומר מות רשעים ובנוער כדאיתא אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם שבן ל''ד שנים היה כשהרגו פינחס: ישרים. בגימטריא אבות העולם: סופי תיבות של שמות האבות בגימטריא בלעם וזהו ותהי אחריתי כמוהו: (בעל הטורים)

 אור החיים  מי מנה עפר יעקב וגו'. הנה לפי שהרשע היה מתחכם בדעתו ומבקש איזה אופן להרע לישראל כמו שאמר שחפש בהם ובאבותיהם ליכנס דרך שם, בקש גם כן ענף אחר שהוא מיוחד לקליפה שתשלוט בו ותעשה רושם, והוא ענין המספר כאומרם ז"ל (ב"מ מב.) אין הברכה שורה לא בדבר המנוי וכו', ורצה הרשע להכניס עין הרע במספר ולא מצא, ואמר מי מנה עפר שנמשלו לו דכתיב (שם יג) כעפר הארץ, וברכה זו הגם שנאמרה לאברהם לא נתקיימה אלא ביעקב ולזה אמר עפר יעקב:

עוד נתכוון לומר שלא הגיע אדם למנותם, אפילו כשרוצים למנות עצמן צוה ה' שלא לפקוד אלא על ידי דבר אחר בשקלים או בטלאים, ואומרו ומספר את רובע ישראל למה שהקדמנו שידבר בב' הדרגות בהמון העם שיתכנו בשם יעקב, ובצדיקים אשר בשם ישראל יתכנו, לזה אמר כנגד ההמון מי מנה עפר יעקב, וכנגד הצדיקים אמר ומספר את רובע ישראל פירוש שיש בהם צדיקים לאין מספר, ותדע שהצדיקים הגם שיהיו מועטים יפליגו במספרם, והרשעים בהפך הגם שיהיו רבים מספרם מועט כאומרם ז"ל (סנהדרין כו.) שאמר ה' לחזקיהו כשאמר לפניו רבים אשר את שבנא וגו' אמר לו אין מנין לרשעים, ודקדק לומר רובע לפי שהצדיקים הם רבוצים באהליהם דכתיב ביששכר (בראשית מט) רובץ בין המשפתים, גם לפי שהשכינה רובעת עליהם, גם יש סוד בדבר שהם יסובבו יחוד וזיווג הע ולמ ו ת:

עוד רמז על מה שהיה ה' מפליא עמהם במצרים כשגזרו כל הבן הילוד וגו' שהיו מונים למעוברות מלילה ראשונה שהיתה האשה היהודית טובלת ולא היו מועילים שהיה ה' עושה נפלאות להם לאין מספר כמו שמפוזרים הדברים במאמרם ז"ל (שמו"ר פכ"ג, סוטה יא:) ולא היו יכולין לעמוד על רביעותיהם, והוא אומרו ומספר את רובע ישראל:

תמות נפשי מות ישרים. אלו דברי עצמו ולא דברי רוח הקודש, וכבר אמרו ז"ל (ילקוט) כי כשהיה רוצה לדבר דברים שאין היזק לישראל היה ה' מניחו לדבר אשר יחפוץ, ואמר מות ישרים ולא אמר כמותם שחוזר על ישראל, הפליג רשע לשאול ענין גדול, שאמרו ז"ל אנשי אמת (זוח"א קכב:) שיש ב' הדרגות בצדיקים בשעת מיתתם, הא' שיוצאת הנפש מן הגוף והולכת באין מסך מבדיל באין מעכב עד מקום האושר העליון, ויש צדיקים שביציאת הנפש לא ישיגו גדר זה ונמנעים מלכת תכף ומיד ומתעכבים עד זמן מה אם יהיה להם איזה חטאים וכדומה, ואפילו חטא כל שהוא יסובב הדבר, ולזה בחר בלעם לשאול גדר העליון שנפשו בשעת מיתה תהיה כמיתת אותם שהולכים ביושר את פניו יתברך באין מסך באין מעכב:

עוד אפשר שדבריו גם בזה ברוח הקודש נאמרו, והכוונה בהם היא תמות נפשו מות ביד ישרים שיהרגוהו ישראל כמו שכן היה. עוד ירצה שבהגיעו ליום המיתה יטיב דרכיו ממעשיו הרעים ותועבותיו, כי רשע שבאומות היה, ואתונו שהיתה לו סוכנת כמאמרם ז"ל (ע"ז ד:) תגיד עליו, אלא שנתאוה שבשעת מיתה ישוב ויהיה ישר כישרים שבאומות, ולפי שעמד על מזגו והנה הוא רע בתכלית הרע ונמנע ממנו עשות יושר, לזה שאל דבר שיכול להיות שבשעת דכדוכה של מות יהיה ישר, וכיוצא בזה ראיתי רשעים שאמרו לי בפירוש כי אם היו יודעים שיחזרו בתשובה ותכף ימותו היו עושים אלא שיודעים שאינם יכולים לעמוד בתשובה זמן ארוך כי דבר מלך עליהם מלך זקן וכסיל רחמנא ליצלן, ולא שאל הרשע שימות כמיתת הצדיקים שבישראל כי הוא מן הנמנע שיגיע להשגה זו:

ותהי אחריתי כמוהו. חוזר אל העם, אמר זה כנגד עולם הבא שהוא אחרית העולם, ותדע שה' מעמיד בדין גם לצדיקים מי שהוא ראוי לאושר ההוא הנעלם מהמושג לנפש אחר מיתה לזה התפלל על ב' ההדרגות:

עוד לפי מה שפירשנו בכוונת מאמר מות ישרים שיהרגוהו ישראל יתבאר מאמר ותהי אחריתי וגו' על פי מה שקדם לנו ממאמרי אנשי אמת שאין לך קליפה בעולם שאין בה ניצוץ מהקדושה סוד המחיה אותה, וכבר הארכתי בענין זה בכמה מקומות ובפרשת שלח לך בפסוק כי לחמנו הם וגו' (יד ט), ואותו ניצוץ כשבעליו נהרג על ידי ישראל מתברר הניצוץ ההוא הטוב, ולפעמים ידבק בו אם הוא נקי בלא פסולת, והוא מאמר תמות נפשי מות ישרים ובזה תהיה אחריתי כמוהו כי הניצוץ ידבק באיש ישראל והרי הוא כמוהו, ומצינו בדברי המקובלים (ס' הגלגולים להאריז"ל) כי נפשו של בלעם באה בחמורו של רבי פנחם בן יאיר, וזה יורה שנתקן באחריתו, והגם שמת על ידי ישראל היה הניצוץ משוקץ והוצרך להתלבן בגלגולים וליבונים ועמד עד שבא לאתונו של ר' פנחס בן יאיר ומשם עלה למקומו הראשון: (אור החיים)

 ספורנו  תמות נפשי מות ישרים. לו תמות נפשי עתה אך שתהיה מיתתה מיתת ישרים שתזכה אחריה לחיי עד: ותהי אחריתי כמוהו. ובלבד שתהיה אחריתי וצאצאי מעי כמו ישראל כי אמנם בניו של אדם ויוצאי חלציו נקראים אחריתו כמו תהי אחריתו להכרית וכן ולא לאחריתו: (ספורנו)

 דעת זקנים  ומספר את רובע ישראל. פי' ל' רביעה כלומר זרע העתיד לצאת מהם. ד"א לשון רביעית לפי שראה ישראל שוכנים בארבעה דגלים אמר אפילו חלק רביעית שבהם איני יכול לספור: תמות נפשי מות ישרים. מכאן תשובה למינים זכרם לאבדון שהרי ברוח הקדש היה אומר דבריו וקאמר שיהא סופו כישראל אלמא יש תקנה לישראל לאחרית: (דעת זקנים)


{יא}  וַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל-בִּלְעָ֔ם מֶ֥ה עָשִׂ֖יתָ לִ֑י לָקֹ֤ב אֹֽיְבַי֙ לְקַחְתִּ֔יךָ וְהִנֵּ֖ה בֵּרַ֥כְתָּ בָרֵֽךְ:

 אונקלוס  וַאֲמַר בָּלָק לְבִלְעָם מֶה עֲבַדְתָּא לִי לְמֵילַט סַנְאַי דְבַרְתִּיךְ וְהָא בְּרָכָא מְבָרְכַת לְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר בָּלָק לְבִלְעָם מָה עָבַדְתְּ לִי לְמֵילוֹט סַנְאַי דְבַרְתִּיךְ וְהָא בָרְכָא מְבָרְכַת לְהוֹן: (תרגום יונתן)

 אור החיים  לקוב אויבי לקחתיך וגו'. נתרעם בלק על הברכה, לפי שהגם שאמר לו בלעם היכול אוכל דבר וגו' הבין שהכונה היא לענין שאם לא יסכים ה' עליו לקלל לא יקלל אבל הברכה שב ואל תעשה היא ולא יברך, והגם שאמר לו גם כן הדבר אשר ישים אלהים בפי אותו אדבר, חשב שהוא בענין הקללה שאם ה' ישים בפיו לקלל עשה יעשה ככל אות נפשו, אבל אם ישים בפיו ברכה ימנע עצמו ולא יברך כי אינו מהמוסר שיעשה היזק למי ששלח אחריו לברך אויביו שאין זה אלא מקלל את בלק, והוא מה שדקדק בתיבת לי שאמר מה עשית לי שברכת ישראל קללה היא לו:

והנה ברכת ברך. טעם כפל הדבר, יתבאר בהעיר עוד על בלק שהיא מתמיה על בלעם גם עליו יש לתמוה שהמתין לבלעם עד שגמר ברכותיו ולא הספיק כפיו כמו שעשה באחרונה למונעו מלברך עוד, ומי יחוש על זה יותר ממנו. אכן יודע היה בלק כי בלעם ערום יערים להתחכם לקלל ישראל ולזה היה משבח ומברך בהפלגה לומר אחריה השפלות וגנות וקללות, ותמצא שאפילו במין הברכה עצמה היה מתחכם לומר מין ברכה שבו קללה כמו שאמרו במדרש ילמדנו (ילקוט תשע"א) וזה לשונם עם שהרשע מקלסן בקש לגנותן יעויין שם דבריהם, הרי שהיה מתחכם גם בברכה עצמה לקללם, ולכן היה בלק ממתין לבלעם מה יאמר בתכלית וכיון שעמד נתגלה כי מה שהיה מברך לישראל לא היה לתכלית רע אלא לתכלית טוב, והוא אומרו ברכת ברך:

עוד נראה שהקפדת בלק היתה על מה ששמע מפי בלעם שנתאוה תאוה להיות כמוהו זה יגיד כי מה שבירך היה מלבו ולברכה יכוין, והוא אומרו ברכת ועשית אותם ברכה שאמרת ותהי אחריתי כמוהו, ולזה דקדק לומר ברך מלא פום שמתברכים אחרים להיות כמותם: (אור החיים)


{יב}  וַיַּ֖עַן וַיֹּאמַ֑ר הֲלֹ֗א אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר יָשִׂ֤ים יְהֹוָה֙ בְּפִ֔י אֹת֥וֹ אֶשְׁמֹ֖ר לְדַבֵּֽר:

 אונקלוס  וַאֲתֵיב וַאֲמַר הֲלָא יָת דִי יְשַׁוֵי יְיָ בְּפוּמִי יָתֵיהּ אֶטַר לְמַלָלָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָתֵיב וַאֲמַר הֲלָא יַת מִן דִי שַׁוֵי יְיָ בְּפוּמִי יָתֵיהּ אַנְטַר לְמַלָלָא: (תרגום יונתן)

 אור החיים  הלא את אשר וגו' אשמור וגו'. פירוש לא כמו שאתה חושב שאין עלי חיוב כשיבא הדיבור מה' לברך ואסתום פי ולא אדבר, לא כן הוא אלא הרי הוא מותרה לבל ישתוק, ולזה דקדק לשון שמירה על דרך אומרם ז"ל (שבועות לו.) כל השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה שהוא מוזהר לבל ידום ואם יעבור חייב מיתה, וזולת מאמר אשמור לא היה נשמע, ומעתה אנוס הוא, ורבותינו ז"ל (במד"ר פ"כ) אמרו שאמר לו ולואי שהיה מת ולא מברך ישראל, הרי שכל מה שהיה מברך אנוס היה ולא מלבו:

עוד ירצה ע"ד אומרם ז"ל (ילקוט) טס של ברזל היה עומד בפיו אם היה רוצה לקלל היה מונעו לברך יכול, והוא אומרו אותו אשמור כדי שאוכל לדבר שזולת זה היה מתאלם, או אפשר שנתכוין לומר לו כי הוא מיחל ומצפה לשום ה' דברו בפיו לדבר, והוא אומרו אשר ישים ה' בפי אותו אשמור פירוש מיחל ומצפה לדבר, כי יטעום טעם גדול אשר אינו כדאי הוא וכל משפחות האומות כידוע כמה ערב לנפש טעם הכח הקדוש אשר מלתו על לשונו, והגם שעשה ה' בפיו דבר ופירשנו לבל יגעו הדברים בפה חזיר, אף על פי כן יטעום טעם בן נותן טעם ויערב לו: (אור החיים)

 ספורנו  הלא את אשר ישים ה' בפי. וכבר ידעת שהוא אלהי ישראל ולא ידבר כי אם טוב על ישראל: (ספורנו)


{יג}   חמישי  וַיֹּ֨אמֶר אֵ֜לָיו בָּלָ֗ק לְךָ-נָּ֨א אִתִּ֜י אֶל-מָק֤וֹם אַחֵר֙ אֲשֶׁ֣ר תִּרְאֶ֣נּוּ מִשָּׁ֔ם אֶ֚פֶס קָצֵ֣הוּ תִרְאֶ֔ה וְכֻלּ֖וֹ לֹ֣א תִרְאֶ֑ה וְקָבְנוֹ-לִ֖י מִשָּֽׁם:

 אונקלוס  וַאֲמַר לֵיהּ בָּלָק אִיתָא כְעַן עִמִי לַאֲתַר אוֹחֲרָן דְתֶחֱזִנֵיהּ מִתַּמָן לְחוֹד קְצָתֵיהּ תֶּחֱזֵי וְכוּלֵיהּ לָא תֶחֱזֵי וּתְלוּטֵיהּ לִי מִתַּמָן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לֵיהּ בָּלָק אִיתָא כְדוֹן עִמִי לַאֲתַר חוֹרַן דְתַחֲמִינֵיהּ מִתַּמָן לְחוֹד מַשִׁרְיָתָא דִמְהַלֵךְ בְּקַצְתֵּיהּ תֶחֱמֵי וְכֻלְהוֹן מַשִׁרְיָיתוֹי לֵית אֶפְשַׁר דְתֶחֱמֵי וּתְלוֹטֵיהּ לִי מִתַּמָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וקבנו לי. לשון צווי, קללהו לי: (רש"י)

 אבן עזרא  אפס קצהו. רק קצהו: וקבנו. מלה זרה ולפי הדקדוק כי הצווי כעתיד ואין ביניהם רק הסימן ירדפהו ירדפנו ירדפוהו אויב ירדפו ובאה זו המלה מורכבת עם נו''ן ובחול''ם ולפי דעת רבי יהודה המדקדק הראשון שהוא מן שורש קבן א''כ לא יתכן להיותה צווי כי ימצא כן מהבנין הקל אולי תהיה שם הפועל על משקל ומשמרו את השבועה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וכלו. ב'. הכא ואידך וכלו מחמדים והיינו דאמרו במס' נדה על דבר זה נסמית עינו של בלעם שאמר הקב''ה שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדבר זה והיינו וכלו לא תראה. בשביל שדיבר כנגד הקב''ה שכלו מחמדים נסמית עינו וכלו לא תראה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויאמר אליו בלק לך נא אתי וגו'. אמר תיבת נא, גם אמר וקבנו לי בלשון ודאית, יתבאר על פי דבריהם ז"ל (במד"ר פ"כ) שאמרו שראה שישראל נפרצים שם ששם מת משה עד כאן, והוא לפי שלא ידע טעם הפרצה חשב שהפרצה תהיה בהם, ולפי שידועים היו ישראל שעושים תשובה ומבטלים הגזירות מהר לומר לך נא פירוש מהר עתה שאני רואה שהם מחויבים פרצה זו קודם שיעשו תשובה, וקבנו לי החליט הויית הדבר שתשיגם קללות רשע: (אור החיים)

 ספורנו  אשר תראנו משם. ותוכל לתת עיניך בם לרע: אפס קצהו תראה וכלו לא תראה. אל תתן את עיניך בכולם שלא תשיג המכוון כלל כאמרו כי אעשה כלה בכל הגוים ואותך לא אעשה כלה: (ספורנו)


{יד}  וַיִּקָּחֵ֨הוּ֙ שְׂדֵ֣ה צֹפִ֔ים אֶל-רֹ֖אשׁ הַפִּסְגָּ֑ה וַיִּ֨בֶן֙ שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֔ת וַיַּ֛עַל פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ:

 אונקלוס  וְדַבְּרֵיהּ לַחֲקַל סְכוּתָא לְרֵישׁ רָמָתָא וּבְנָא שַׁבְעָא מַדְבְּחִין וְאַסֵיק תּוֹר וּדְכַר עַל כָּל מַדְבְּחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְדַבְּרֵיהּ לַחֲקַל סָכוּתָא לְרֵישׁ רָמָתָא וּבְנָא שׁוּבְעָא אֲגוֹרִין וְאַסֵיק תּוֹר וּדְכַר עַל כָּל אֲגוֹרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  שדה צופים. מקום גבוה היה, ששם הצופה עומד לשמור אם יבא חיל על העיר: ראש הפסגה. בלעם לא היה קוסם כבלק, ראה בלק שעתידה פרצה להפרץ בישראל משם, ששם מת משה, כסבור ששם תחול עליהם הקללה, וזו היא הפרצה שאני רואה: (רש"י)

 כלי יקר  ויקחהו שדה צופים. אחר שלא יכול למצוא שמץ פסול ע"ז בשרשים חזר להיות צופה ומביט בענפים דהיינו לבא על התולדות מצד חטא העגל שעשו, וע"ז נאמר אפס קצהו תראה וכולו לא תראה כי אין האבות בכלל הבנים ועוד שלא עשו את העגל כ"א המוקצים שבעם שהרי שבט לוי לא הסכימו. ואמר אשר תראנו משם, כי ע"י העגל נעשו מגולים כמ"ש (שמות לב.כה) וירא משה את העם כי פרוע הוא, פירש"י מגולה וראו כל העמים כי שם ה' סר מעליהם ע"י העגל וזהו שדה צופים שהוא לשון הבטה.

ובאה התשובה אליו שגם בזה טעו, כי לא הביט און זה ביעקב כ"א הערב רב לבדו היה מקור אל המעשה ההוא. וישא משלו ויאמר וגו' לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, הביא לו מופת על טעותו שהרי נאמר במעשה העגל (שם לב.יד) וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו וכי יש נחמה לפניו ית' והלא לא אדם הוא להתנחם, אלא ודאי אפילו לכתחילה מעולם לא עלתה על דעתו ית' לכלותם כי לא פשעו בו אך הערב רב היה העיקר במעשה ההוא שעשו ע"י נחש וקסם, וחשב ה' פן יטעו גם ישראל אחריו והיה מגזם להם בכליון כי עביד אינש דגזים ולא עביד לכך נאמר אשר דבר לעשות ולא נאמר אשר בקש לעשות אלא מעולם לא בקש אלא דבר לעשות דרך גיזום לבד ולא כדי לעשות ממש, וזה דווקא לעמו דהיינו בני ישראל אבל על הערב רב לא ניחם כלל ועוזבי ה' יכלו ע"י העונשים המבוארים פר' כי תשא כמו שפירש"י בג' מיתות נדונו שם כו' ואצלנו נראה כאלו נחם ה' על זאת, ואל ה' הוא היודע (יהושע כב.כב) שגם מתחילה כך היתה דעתו ית'. אבל אם היו ישראל מזידין בדבר א"כ ודאי ייעד להם עונש ממש והיתה כאן נחמה ממש וזה אינו כי לא בן אדם הוא ויתנחם, אלא ההוא אמר ולא יעשה שלא היתה שם כי אם אמירה ודבור לבד דרך גיזום ולא כדי לעשות ולהקים ז"ש ולא יעשה, ולא יקימנה.

והכפל שבפסוק זה טעמו, לפי שאמר הקב"ה למשה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם וגו' (שמות לב.י) הרי שהיה שם אמירה רכה והבטחה טובה למשה שאמר לו ואעשך אותך לגוי גדול, והיה שם דבור קשה לישראל, ושניהם לא נתקיימו. וכנגד הטובה אשר אמר לעשות למשה נאמר כאן לא איש אל ויכזב כי לשון כיזוב מורה על המבטיח להטיב ואינו מקיים וכנגדו נאמר ההוא אמר אמירה רכה ולא יעשה, וכנגד הרעה אמר ובן אדם ויתנחם כי לשון נחמה הוא על הרעה וכנגד זה אמר ודבר ולא יקימנה ובדרך שנתבאר.

ואמר הנה ברך לקחתי, היינו לי כי כבר אמרתי ותהא אחריתי כמוהו ואם אקללם אקלל גם עצמי לכך לא אשיבנה. לא הביט און ביעקב אתה לקחתני שדה צופים להיות צופה ומביט באון ועמל שלהם מה אוכל להביט אם ה' לא הביט בהם עמל ואון, ואפילו החוטאים ההם לא כפרו באלהים לגמרי אלא שתפו ש"ש לדבר אחר כי לכך נאמר אשר העלוך בוי"ו וארז"ל (סנהדרין סג.) אלמלא וי"ו שבהעלוך נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה, כי בוי"ו יש הוראה שלא נתנו תפלה באלהים אלא הודו כי ה' הוא האלהים והעגל הזה נתמנה למלך על כל הארץ מפי הגבורה לכך אמרו אשר העלוך. וז"ש כאן ה' אלהיו עמו שטענו כי ה' אלהיו הוא עמו עם העגל ומסר לו ההנהגה להיות ביניהם כמלך ולא אלהים ממש ז"ש ותרועת מלך בו.

או יאמר שאף בשעת החטא ה' אלהיו עמו, לא כפרו בו לגמרי ותרועת מלך עולם נשאר בו, ותדע שכך הוא שהרי אמר הקב"ה למשה רד כי שחת עמך אשר העלית, (שמות לב.ז) היינו העם שהעלה משה וזה ודאי לא אמר כלפי ישראל שהרי אל מוציאם ממצרים ולא משה הוציאם אלא ודאי שכלפי הערב רב אמר שמשה העלם מדעתו. והראיה שלכך אמר משה למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת וגו' (שם לב.יא) דהיינו ישראל אשר אל מוציאם ממצרים כי לשון הוצאת שייך בישראל שנכנסו למצרים ויצאו, אבל גבי הערב רב אמר כי שחת עמך אשר העלית כי לשון יציאה אין שייך בהם כי מי הכניסם שיצאו. וכפי הפשט יתכן לפרש שהקב"ה אמר רד כי שחת עמך אשר העלית במעלה ע"י ביזת מצרים, כי משם נתעשרו וע"י רוב זהב עשו העגל לכך אמר אשר העלית מארץ מצרים כי נתעלו בעושר של ארץ מצרים, אבל בתפלת משה לא היה מקום להזכיר זה לכך אמר אשר הוצאת.

כי לא נחש ביעקב וגו', וכבר ידעת כי העגל נעשה ע"י כישוף ומאחר שלא נחש וקסם בישראל ודאי לא עשאו העגל כ"א הערב רב, וא"ת אם אין בהם נחש וקסם א"כ במה יוודע להם הדבר אשר דבר ה' ע"ז אמר כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, כי כל הקורות התלויין בעת וזמן ההווים ונפסדים יאמר ליעקב אפילו לקטניהם וע"ד שנאמר (דברי הימים א' יב.לב) ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים, ולישראל דהיינו לחשוביהם יאמר מה פעל אל כי הדברים הרוחניים הקב"ה כוננם בידים כמ"ש (שמות טו.יז) מקדש ה' כוננו ידיך וכתיב (תהלים לא.כ) מה רב טובך וגו' פעלת לחוסים בך.

הן עם כלביא יקום, ידוע שכל עיקר מעשה כישוף בלילה כי בו תרמוש כל חיתו יער. אלו המזיקים, וכל העוסקים עמהם הם מוכים ומעונים וירא בבקר והנה פניהם זועפים, לא תואר ולא הדר להם והם חלושי כח כי רובם מרעיבים את עצמם כדי שתשרה עליהם רוח הטומאה, והן עם זה כלביא יקום משנתו חזק ובריא אולם וזה מופת שאין לו עסק בנחש וקסם, ואדרבא לא ישכב עד יאכל טרף וכפירש"י שאומר ק"ש על מטתו ומבריח המזיקין מעליו וא"כ ודאי אין לו עסק עמהם כלל וזה פירוש נכון. (כלי יקר)


{טו}  וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל-בָּלָ֔ק הִתְיַצֵּ֥ב כֹּ֖ה עַל-עֹֽלָתֶ֑ךָ וְאָֽנֹכִ֖י אִקָּ֥רֶה כֹּֽה:

 אונקלוס  וַאֲמַר לְבָלָק אִתְעַתֵּד הָכָא עַל עֲלָתָךְ וַאֲנָא אִתְמְטֵי עַד כָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לְבָלָק אִתְעַתַּד הָכָא עַל עֲלָתָךְ וַאֲנָא אֶתְעָרַא עַד הָכָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אקרה כה. מאת הקב"ה: אקרה. לשון אתפעל: (רש"י)

 כלי יקר  ואנכי אקרה כה. פירש רבינו בחיי לבטל מהם ברכת כה יהיה זרעך (בראשית טו.ה) וכה תברכו את בני ישראל (במדבר ו.כג). בזה ראיתי לתרץ מה שמסיק (במ"ר כ.ז) כי אמר אולי נכה בו לא בקש כ"א לנכות מהם חלק כ"ד מן ס' רבוא והיינו כ"ה אלף, ויש להקשות מה תועלת היה לו בזה אם יחסרו כ"ה אלף מן ס' רבוא, גם יש לדקדק למה נפלו בעצתו כ"ד אלף ולא יותר ולא פחות, אלא ודאי שעיקר כוונתו היתה לבטל מהם ברכת כה כי עי"ז יחולו הקללות לכך לא בקש כ"א לנכות חלק כ"ד כדרך שמנכין מן הסאה חלק כ"ד (ב"ב צג:) כך בקש לנכות חלק כ"ד דהיינו כ"ה אלף כמספר כה, ולא עלתה בידו כי לא הפיל כ"א כ"ד אלף עד כה ולא עד בכלל כי בבואו למספר כ"ה עמדו להם הברכות של כה תברכו, וכה יהיה זרעך. (כלי יקר)


{טז}  וַיִּקָּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל-בִּלְעָ֔ם וַיָּ֥שֶׂם דָּבָ֖ר בְּפִ֑יו וַיֹּ֛אמֶר שׁ֥וּב אֶל-בָּלָ֖ק וְכֹ֥ה תְדַבֵּֽר:

 אונקלוס  וְעָרַע מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ לְבִלְעָם וְשַׁוִי פִתְגָמָא בְּפוּמֵיהּ וַאֲמַר תּוּב לְוָת בָּלָק וּכְדֵין תְּמַלֵיל: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַרַע מֵימְרָא מִן קֳדָם יְיָ בְּבִלְעָם וְשַׁוֵי פִתְגָמָא בְּפוּמֵיהּ וַאֲמַר תּוּב לְוַת בָּלָק וְהֵיכְדֵין תְּמַלֵיל: (תרגום יונתן)

 רש"י  וישם דבר בפיו. ומה היא השימה הזאת, (י) ומה חסר המקרא באמרו שוב אל בלק וכה תדבר, אלא כשהיה שומע שאינו נרשה לקלל, אמר מה אני חוזר אצל בלק לצערו, ונתן לו הקב"ה רסן וחכה בפיו, כאדם הפוקס בהמה בחכה להוליכה אל אשר ירצה, אמר לו, על כרחך (כ) תשוב אל בלק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) שתי קושיות מקשה רש"י חדא מה היא השימה הזאת דלא מפרש הפסוק מה היא השימה. ועוד מה חסר המקרא באמרו כו' ר"ל היה לו לכתוב ויקר ה' אל בלעם ויאמר שוב אל בלק וגומר דהא לא חסר המקרא כלום אי לא אמר וישם דבר בפיו. והרא"ם פירש מה היא השימה הזאת דאי אפשר לומר שמאמר שוב אל בלק הוא פירוש וישם דבר בפיו דאם כן ויאמר למה לי היה לו לומר וישם דבר בפיו שוב אל בלק וכה תדבר: (כ) ואם תאמר למה לא פירש"י זה לעיל דשם גם כן כתיב וישם ה' דבר בפי בלעם ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר. יש לומר דלעיל יש לומר דוישם ה' בפיו וגו' הוא תשובה על את שבעת המזבחות ערכתי וגו' אבל הכא קשה הלא לא דבר בלעם כלום: (שפתי חכמים)


{יז}  וַיָּבֹ֣א אֵלָ֗יו וְהִנּ֤וֹ נִצָּב֙ עַל-עֹ֣לָת֔וֹ וְשָׂרֵ֥י מוֹאָ֖ב אִתּ֑וֹ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ בָּלָ֔ק מַה-דִּבֶּ֖ר יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  וַאֲתָא לְוָתֵיהּ וְהוּא מְעַתַּד עַל עֲלָתֵיהּ וְרַבְרְבֵי מוֹאָב עִמֵיהּ וַאֲמַר לֵיהּ בָּלָק מָה מַלִיל יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָתָא לְוָתֵיהּ וְהָא מְעַתֵּיד עַל עֲלָתֵיהּ וְרַבְרְבֵי מוֹאָב עִמֵיהּ וַאֲמַר לֵיהּ בָּלָק מַה מַלֵיל יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושרי מואב אתו. ולמעלה הוא אומר וכל שרי מואב, כיון שראו שאין בו תקוה הלכו להם מקצתם, ולא נשארו אלא מקצתם: מה דבר ה'. לשון צחוק הוא זה, (ל) כלומר אינך ברשותך (במ"ר כ, כ): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דאם לא כן מה בפיך מיבעי ליה דפשיטא ששאל מה דבר ה'. (גור אריה) דאם לא כן מה היה צריך לשאול דודאי מעצמו יאמר לו מה דבר השם יתברך כבראשונה אלא כיון לצחק: (שפתי חכמים)


{יח}  וַיִשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר ק֤וּם בָּלָק֙ וּֽשֲׁמָ֔ע הַֽאֲזִ֥ינָה עָדַ֖י בְּנ֥וֹ צִפֹּֽר:

 אונקלוס  וּנְטַל מַתְלֵיהּ וַאֲמַר קוּם בָּלָק וּשְׁמַע אָצִית לְמֵימְרִי בַּר צִפֹּר: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטַל מְתַל נְבוּתֵיהּ וַאֲמַר קוּם בָּלָק וּשְׁמַע אָצִית מִילַי בְּרֵיהּ דְצִפּוֹר: (תרגום יונתן)

 רש"י  קום בלק. כיון שראהו מצחק בו נתכוין לצערו, עמוד על רגליך, אינך רשאי לישב, ואני שלוח אליך בשליחותו של מקום: בנו צפור. לשון מקרא הוא זה, כמו חיתו יער (תהלים קד, כ) וחיתו ארץ (בראשית א, כד), למעינו מים (תהלים קיד, ח): (רש"י)

 אבן עזרא  וישא משלו. הוא כתועפת ראם כלביא יקום: האזינה עדי. מגזרת עד וכן לא שבתם עדי והטעם כפול. וי''ו בנו בעור נוסף כמו למעינו מים: וטעם לא איש אל. בעבור שאמר וקבנו לי משם וכבר אמר לא קבה אל: (אבן עזרא)

 אור החיים  קום בלק וגו'. קימה זו למה, ורז"ל (שם) אמרו לפי שהיה בלק מצחק בבלעם שאינו ברשות עצמו לזה נתכוין להקניטו ואמר לו קום ושמע, ולדבריהם צריך לדעת למה אמר ושמע בתוספת וא"ו, ואולי שנתכוין לומר לו שיתחיל לשמוע משעת קימה, והוא אומרו קום ושמע. או ירצה לפי שאמר ה' לבלעם שוב אל בלק וגו' שהזקיקו לומר הדברים לפני בלק, לזה אם היה אומר קום בלק שמע יהיה נשמע שרצונו לומר שיקום לשמוע כדי שישמע מעומד אבל אין חיוב בשמיעה אם לא ירצה לשמוע יפנה וילך לו, לזה אמר ושמע חיוב בקימה וחיוב בשמיעה:

עוד יכוין לומר לו שקימה היא לו שזכה לשמוע דברים הבאים ממקום גבוה, והעירו עוד להטות אזנו עדיו להאזין כל דקדוקי הדברים, ובזה אתה יותר במדרגה מאותו שאתה מחשיבו לאב שהוא צפור הכשפים דכתיב בן צפור, מעתה הוא בנך, והוא אומרו בנו צפור. עוד יתבאר הכתוב לפי מה שהקדמנו כי רשע זה היו בו ב' דברים רעים, הא' שהיה רוצה לקלל ישראל והיה צריך שיבא מלאך לעקם פיו כאמור, והב' שהברכה עצמה שהיתה יוצאה מפיו היה מכוון בה לגנאי והיה צורך לרוח הקודש לפרשה לשבח כמו שכתבנו למעלה, ולפי שחשד בלק לבלעם שהוא חפץ לברך את ישראל, בתחילת דבריו אמר לבלק שיקום על עומדו להתבונן בב' פרטים כדי שלא יחשדנו, וזה ראשונה כנגד מה שהיה אומר בברכתו דברים שאינם כל כך מפורשים לטובה והיתה רוח הקודש מפרשתם לברכה שלימה והוא אומרו ושמע בתוספת וא"ו לרמוז שמיעה אחרת, וכנגד מה שהיה רוצה לקלל והמלאך עוקם פיו אמר האזינה עדי פירוש שיתקרב ביותר עדיו וישכיל בעקימת שפתיו, שמתעקמין ממבטא אשר יבטא בשפתיו, ובזה העירו כי אנוס היה ולא יחשדו כמברך אויביו: (אור החיים)


{יט}  לֹ֣א אִ֥ישׁ אֵל֙ וִֽיכַזֵּ֔ב וּבֶן-אָדָ֖ם וְיִתְנֶחָ֑ם הַה֤וּא אָמַר֙ וְלֹ֣א יַֽעֲשֶׂ֔ה וְדִבֶּ֖ר וְלֹ֥א יְקִימֶֽנָּה:

 אונקלוס  לָא כְמִלֵי בְּנֵי אֱנָשָׁא מֵימַר אֱלָהָא בְּנֵי אֱנָשָׁא אָמְרִין וּמְכַדְבִין וְאַף לָא כְעוֹבָדֵי בְּנֵי בִּשְׂרָא דְאִינוּן גָזְרִין לְמֶעְבַּד וְתַיְבִין וּמִתְמַלְכִין דְהוּא אָמַר וְעָבֵיד וְכָל מֵימְרֵהּ מִתְקַיָם: (אונקלוס)

 יונתן  לָא כְמִילֵי בַּר נַשׁ מֵימַר אֱלָהָא חַי וְקַיָם רִבּוֹן כָּל עָלְמַיָא יְיָ דְבַר נַשׁ אָמַר וּמְסָרֵב וְאוּף לָא דַמְיַין עוֹבָדוֹי לְעוֹבָדֵי בְּנֵי בִישְרָא דְמִתְמַלְכִין וְתַיְיבִין מִמַה דְגָזְרִין בְּרַם רִבּוֹן כָּל עָלְמַיָא יְיָ אָמַר לְאַסְגָאָה יַת עַמָא הָדֵין הֵי כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָא וּלְאַחֲסָנוֹתְהוֹן יַת אֲרַע כְּנַעֲנָאֵי הַאֶפְשַׁר דְאָמַר וְלָא יֶעֱבַד וּמַה דְמַלֵיל הַאֶפְשַׁר דְלָא יְקַיְימִינֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא איש וגו'. כבר נשבע להם להביאם ולהורישם ארץ שבעה אומות, ואתה סבור להמיתם במדבר: ההוא אמר וגו'. בלשון תימה, (מ) ותרגומו ותיבין ומתמלכין, חוזרים (נ) ונמלכין לחזור בהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) כלומר וכי הקדוש ברוך הוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה: (נ) כלומר תרגומו של ויתנחם תייבין ומתמלכין ופירוש חוזרין ונמלכין לחזור בהם והוא מדברי רש"י זכרונו לברכה ולפי התרגום אינו לשון תמיה כלומר בני אדם דרכם בכך אבל לא הקדוש ברוך הוא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אמר ולא יעשה. אמרו: ודבר. דברה: (אבן עזרא)

 אור החיים  לא איש וגו' ובן אדם וגו'. אמר ב' הדרגות כנגד ב' בחינות, הא' אשר יבטיח האדם לזולת על דבר, והב' אשר יחכים אדם עשות דבר בהנהגותיו ועניניו שאין נוגעים לזולת, כנגד מאמר שהוא הבטחת הזולת אמר לא איש אל ויכזב, וכנגד מאמר שאינו נוגע לזולת אמר ובן אדם ויתנחם שאינו מכזב בזולת אלא ינחם על אשר דבר עשות, ובמה שלפנינו יש ב' דברים אשר דבר ה', א' להקים מלכות ישראל ולהטיב להם, והב' שחשב ה' לעשות רצונו לתת תורתו לעם קדושו והם דברים שנוגעים לו יתברך, וכנגד שניהם אמר לא איש אל ויכזב בהבטחות הטובות אשר הבטיח לאבות ובן אדם ויתנחם ממה שחשב בהנהגות עולמו לתת תורתו לישראל ולהדריכם לקיים מצותיו, ואם כן איך יחשוב לקלל ישראל ונמצא מכזב ח"ו בהבטחותיו לאבות וניחם על מה שחשב עשות:

ואו' ויכזב ויתנחם בתוספת וא"ו, כלל בזה ב' הדרגות, א' שאינו איש ולא אדם ועוד לחשוד בו ח"ו דבר שאפילו בנבראים הוא גרעון והוא הכזב והחרטה, ונתכוון בזה שמן הנמנע שיסכים על קללת ישראל עד שיהיו בו ב' דברים איש ויכזב ובן אדם ויתנחם שהגם שהיה ח"ו איש ויכזב עם כל זה לא יתחרט למה שנוגע למה שחשב עשות רצונו באמצעות ישראל, וטעם שפעם אחת אמר איש ופעם אחת אמר בן אדם, לפי שהמבטיח להטיב לזולת ישנו בגדר מעלה לזה אמר לשון חשיבות, ובפרט המתחרט על מה שחשב על עצמו אמר ובן אדם:

ההוא אמר וגו'. פשט הכתוב חוזר להאדם, ואפשר לפרשו על הקב"ה על זה הדרך כשרוצה לעשות מעשה אינו צריך למעשה אלא במאמר הוא נעשה, והוא אומרו ההוא פירוש האל שהזכיר בסמוך אמר פירוש פעולותיו שעשה הוא אמר ותהי, ולא יעשה פירוש לא יצטרך למעשה כאומרו (בראשית א) ויאמר וגו' ויהי כן, וכן אמרו במשנה (אבות פ"ה) בעשרה מאמרות נברא העולם, ואומרו ודבר וגו' פירוש וכשהמעשה שנעשה במאמרו אינו כל כך קיים, על דרך אומרם שהיה העולם רופף ורועד דכתיב (איוב כו) עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו ואמרו חכמינו ז"ל (חגיגה יב.) שגער ה' בהם ונתקיימו, והוא אומרו ודבר לשון קושי ולא יקימנה פירוש ולא יצטרך לקיימנה אלא בדיבורו הקשה היא מתקיימת ומתחזקת: (אור החיים)


{כ}  הִנֵּ֥ה בָרֵ֖ךְ לָקָ֑חְתִּי וּבֵרֵ֖ךְ וְלֹ֥א אֲשִׁיבֶֽנָּה:

 אונקלוס  הָא בִּרְכָן קַבֵּילִית וַאֲבָרֵכִינֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל וְלָא אָתֵב בִּרְכְּתִי מִינֵיה: (אונקלוס)

 יונתן  הָא בִּרְכָתָא קַבֵּלִית מִן פּוּם מֵימַר קוּדְשָׁא לָא אֶמְנַע סֵדֶר בִּרְכַתְהוֹן מִנְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  הנה ברך לקחתי. אתה שואלני מה דבר ה', קבלתי ממנו (ס) לברך אותם, (ס"א ברך כמו לברך): וברך ולא אשיבנה. הוא ברך אותם, ואני לא אשיב (ע) את ברכתו: וברך. כמו וברך, וכן הוא גזרת רי"ש, כמו אויב חרף (תהלים עד, יח) כמו חרף, וכן ובוצע ברך (שם י, ג), המהלל ומברך את הגוזל ואומר אל תירא כי לא תענש שלום יהיה לך, מרגיז הוא להקב"ה. ואין לומר ברך שם דבר, שאם כן היה נקוד בפתח קטן (ר"ל סגול תחת הרי"ש) וטעמו למעלה, אבל לפי שהוא לשון פעל, הוא נקוד קמץ קטן (צירי) וטעמו למטה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) הודיענו בזה כי ברך אינו דבוק עם ודבר ולא יקימנה הסמוך לו אלא עם מאמר מה דבר ה' ואמר קבלתי במקום לקחתי שהרי לא לקח ממנו כפירוש לקיחה בכל מקום ולהיות שמלת ברך מקור הוסיף למ"ד כי המקור בכל מקום יצטרך לשימוש אותיות בכל"ם ולהורות ממי קבל הברכות הוסיף מלת ממנו ולהורות למי יברך הוסיף מלת אותם: (ע) הודיענו בזה שמלת ברך הוא פועל כלומר שברך אותם ולא שם כלומר שהוא מוכן לברך אותם. ומפני שמלת ולא אשיבנה אינו נופל אלא על השם כלומר שעדיין לא ברך אותם ולא אשיבנו ממחשבתו שרוצה לברך אותם אבל על הפועל אינו נופל לא אשיבנו כיון שכבר ברך אותם הוצרך לומר ולא אשיבנה את ברכתו כאלו אמר וברך ברכה ולא אשיבנה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הנה ברך לקחתי. שם הפועל כמו שם: וברך. פועל עבר והטעם והשם ברך ברכה ולא אשיבנה: (אבן עזרא)

 אור החיים  הנה ברך לקחתי וברך וגו'. לפי מה שפירשנו בפסוק (כ"ג ה') וישם ה' דבר בפי בלעם שעשה בפיו דבר רוחני שיפסיק בין פיו לרוח הקודש המדברת, והוא מה שכוונו רז"ל במאמרם (ילקוט) דבר מלאך. אלא שהם נתנו טעם הדבר כדי למונעו מלקלל ושני הטעמים צודקים, וכפי זה נתכוון במאמר הנה ברך לקחתי שהרגיש במה שניתוסף בפיו ובלשונו שיקרא ברך. ועוד וברך כי לא שם הדבר בפיו ונשאר הדבר לרצונו של בלעם אלא וברך פירוש מכריחו לברך והגם שהוא אינו חפץ ולהשיבה אינו יכול, והוא אומרו ולא אשיבנה פירוש אינו יכול להחזירה: (אור החיים)

 ספורנו  וברך. והוא כבר ברך: (ספורנו)

 דעת זקנים  הנה ברך לקחתי. קבלתי ברכה מאת הקב"ה לברך את ישראל וברך ולא אשיבנה כלו' ואברך אותם ולא אשיב הברכה מהם ודין הוא שיברכם שהרי לא הביט און ביעקב ולפיכך ותרועת מלך בו לשון חיבה ורעות וזהו דבר גדול כי חזק הוא המוציאם ממצרים. אל לשון חוזק [כמו] ואת אילי הארץ לקח: (דעת זקנים)


{כא}  לֹֽא-הִבִּ֥יט אָ֨וֶן֙ בְּיַֽעֲקֹ֔ב וְלֹֽא-רָאָ֥ה עָמָ֖ל בְּיִשְׂרָאֵ֑ל יְהֹוָ֤ה אֱלֹהָיו֙ עִמּ֔וֹ וּתְרוּעַ֥ת מֶ֖לֶךְ בּֽוֹ:

 אונקלוס  אִסְתַּכָּלִית לֵית פָּלְחֵי גִלוּלִין בִּדְבֵית יַעֲקֹב וְאַף לָא עָבְדֵי לֵיאוּת שְׁקַר בְּיִשְׂרָאֵל מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָהוֹן בְּסַעְדְהוֹן וּשְׁכִינַת מַלְכְּהוֹן בֵּינֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אָמַר בִּלְעָם רַשִׁיעָא לֵית אֲנָא מִסְתַּכֵּל פַּלְחֵי טַעֲוָותָא בִּדְבֵית יַעֲקב וְלָא מִתְקַיְימִין עַבְדֵי לֵיעוּת שְׁקַר בִּדְבֵית יִשְרָאֵל מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָהוֹן בְּסַעַדְהוֹן וְיַבְּבוּת מַלְכָּא מְשִׁיחָא מְיַיבָּבָא בֵּינֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא הביט און ביעקב וגו'. כתרגומו. דבר אחר, אחרי פשוטו הוא נדרש מדרש נאה: לא הביט. הקב"ה און שביעקב, שכשהן עוברין על דבריו אינו מדקדק אחריהם, להתבונן באוניות (פ) שלהם ובעמלן שהן עוברים על דתו: עמל. לשון עבירה כמו הרה עמל (שם ז, טו), כי אתה עמל וכעס תביט (שם י, יד), לפי שהעבירה היא עמל לפני המקום: ה' אלהיו עמו. אפילו מכעיסין וממרים לפניו אינו זז מתוכן: ותרועת מלך בו. לשון חבה ורעות כמו רעה דוד (שמואל-ב טו, לז), אוהב דוד, ויתנה למרעהו (שופטים טו, ו). וכן תרגם אונקלוס ושכינת מלכהון ביניהון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) באוניות שלהם לשון און: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא הביט און. לפי דעתי כי מזאת המלה למד בלק לשלוח נשי מואב במחנה ישראל והטעם כי אין השם כבן אדם שיתנחם כי לא ראה און בישראל והנה אם יהיה בהם און לא יקום דבר השם כי כל דבריו הם על תנאי רק במקום שבועה וכן הנביא אומר רגע אדבר וזה טעם בדבר בלעם: ולא ראה עמל. הטעם כפול והוא אחי האון והטעם מה יביא האדם לעמל בסוף און. והנה כל עת שלא הביט און ביעקב השם עמו: ותרועת מלך בו. במחנה ישראל וזה ותקעתם תרועה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לא הביט און ביעקב. שאין אותיות חט בשמותיהן של שבטים: (בעל הטורים)

 אור החיים  לא הביט און ביעקב. יתבאר על פי דבריהם ז"ל (רע"מ ח"ג רעה) שאמרו כי על ידי חטא האדם נרשם רושם כח הרע באבר שבו עשאו והיא בחינת הפגם המוזכרת בדבריהם ז"ל, ופירוש און הוא כח הרע הנמשך מהעבירה, על דרך אומרו (משלי ל) לא פעלתי און, וכתיב (תהלים קכה) יוליכם ה' את פועלי האון, ולזה אמר לא הביט און שהוא רושם המפעל הרע אינו אפילו ביעקב שהן המון העם שיתכנו בשם יעקב שכלם נשמרים מעשות רע, והגם שיטעו מדרך השכל אינו נקבע בנפשם האון שהוא חלק הרע, על דרך אומרו (שיר ד') כלך יפה ומום אין בך פירוש שאין החטא עושה בו מום קבוע אלא לכלוך העובר על ידי רחיצה והדחה, וכמו שרמזו ז"ל (שהש"ר) במה שאמר הכתוב שחורה אני ונאוה יעיין שם, ואומרו ולא ראה עמל בישראל פירוש אפילו פגם שצריך עמל להעבירו אינו באותם שנקראים ישראל שהם הצדיקים:

או ירצה אומרו לא הביט און הוא חטא המחשבה שגם הוא יקרא און על דרך אומרו (תהלים ס"ו) און אם ראיתי בלבי, שאין ה' מביט אל המחשבה הרעה, ביעקב פירוש שאין עושה ביעקב המחשבה הרעה רושם האון שהיא ענף הרע, ולזה דקדק לומר לשון הבטה שהיא יותר מהראיה פירוש כי הגם כי בראיה ראשונה הוא רואה מחשבה הרעה כשהוא מביט בפנימיות מפעלה אין און, ודקדק לומר און ביעקב פירוש שאינו עושה בו החטא ההוא רושם, וזה אפילו בהמון העם אשר בשם יעקב יכונה, וכנגד הצדיקים שבהם אמר ולא ראה פירוש אפילו מחשבה בלתי הגונה הנקרא עמל שעמל עמו יצר הרע בכח המחשבה להטותה מדרך השכל והצדיקים לבם חלל בקרבם, והוא אומרו ולא ראה עמל בישראל. גם נתכוון לומר שהצדיקים הגם שעושים מצות וכל עסקם בתורה אינם מרגישים שיש להם עמל על דרך אומרו (תהלים עג) עמל הוא בעיני אלא אדרבא כאדם המרויח וכאדם המשתעשע בשעשועים לרוב חשקם בתורה. גם נתכוון על דרך אומרו (משלי ח) אני בינה לי גבורה, כי כשהצדיקים עוסקים בתורה ומתמידין בה אין להם עמל בעסק התורה שאדרבא היא נותנת לו גבורה:

עוד ירצה לומר כי באמצעות ב' הדרגות שיש בישראל אין הקב"ה מקפיד על רשע שבעולם מהאומות ובזה אינו מאבדם גם אינו יגע בבריאת עולמו ובנשיאת עול לכל הדברים הצריכין לעולם, והוא אומרו לא הביט און שיש בעולם בשביל יעקב, גם אינו רואה עמל שעמל כביכול בסבילת העולם ובמזונותיו ובסיפוק צרכיו הכל אינו חש לו בשביל ישראל, והוא אומרו בישראל בשביל ישראל, וכן תמצא שאם ישראל הולכים בדרך התורה והמצות ה' נותן טובו לעולם וניזונים ונהנים גם האומות יחד, ומעתה המבקשים לעקור אומה זו מבקשים לאבד העולם ויושביו. עוד נתכוון באומרו ולא ראה עמל בישראל כי הצדיקים כל צפצופם עושים בו נחת רוח לה' ואינם מיגעים אותו כביכול על דרך אומרו (מלאכי ב) הוגעתם ה' בדבריכם, ולזה אמר ולא ראה עמל בישראל:

ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו. פירוש כנגד ב' בחינות שהזכיר, הנקראים בשם יעקב שהם ההמון עם, והמתכנים בשם ישראל שהם הצדיקים, ה' אלהיו עמו הם הצדיקים שעושים מאהבה, לזה אמר ה' שהוא שם החסד לומר שאין עבודת הצדיק לצד הדין אלא אוהב הטוב במה שהוא טוב, ודקדק לומר אלהיו שלא תחשוב שאם ה' מייסרהו ישוב אחור, לזה אמר אלהיו שהגם שייסרהו על משמרת אהבתו יעמוד, וכנגד כת ההמון הנקראים בשם יעקב אמר ותרועת מלך בו שהוא ירא לצד המשפט:

עוד ירצה לומר שבח השגתם שלא בחר ה' לשכן שמו אלא עמם, ועוד שעשה בהם כח עליון שיכולין לאבד כל מה שנותנין בו עיניהם כמלך עולם, והוא אומרו ותרועת מלך בו פירוש אין צריכין שה' יאבד קמיהם אלא בהם עצמן יש הדרגה זו. וכן תמצא שהצדיקים כל מקום שנותנים בו עיניהם להשחית בכל הנבראים הם בעלי היכולת:

עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ברכות סא:) על רבי עקיבא שהיו סורקים בשרו במסרקות של ברזל והיה מאריך באחד וכו', והוא אומרו ה' אלהיו עמו פירוש מדבק נפשו בה' אלהיו בתכלית החיבה הגם שתרועת מלך בו בשבט ברזל שסורקין בשרו, ואפילו בזמן עצמו שהשבט בו שהיו סורקים וכו' אף על פי כן ה' אלהיו עמו: (אור החיים)

 ספורנו  ותרועת מלך בו. בנסוע המחנות הם תוקעים תרועה בנסוע המשכן לשמחה שיגילו במלכם: (ספורנו)


{כב}  אֵ֖ל מֽוֹצִיאָ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם כְּתֽוֹעֲפֹ֥ת רְאֵ֖ם לֽוֹ:

 אונקלוס  אֱלָהָא דְאַפֵּקִנוּן מִמִצְרָיִם תּוּקְפָא וְרוּמָא דִילֵיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  אֱלָהָא דִי פְרַק וְאַפֵּיק יַתְהוֹן פְּרִיקִין מִן אַרְעָא דְמִצְרַיִם תּוּקְפָא וְרוֹמְמוּתָא תּוּשְׁבְּחָא וּגְבוּרְתָּא דִידֵיהּ הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל מוציאם ממצרים. אתה אמרת הנה עם יצא ממצרים, לא יצא מעצמו, אלא האלהים הוציאם: כתועפות ראם לו. כתוקף רום (צ) וגובה שלו, וכן וכסף תועפות (איוב כב, כה), לשון מעוז המה, ואומר אני שהוא לשון ועוף יעופף (בראשית א, כ), המעופף ברום וגובה (ק) ותוקף רב הוא זה: תועפות ראם. עפיפת גובה. דבר אחר, תועפות ראם. תוקף ראמים, ואמרו רבותינו (גיטין סח:) אלו (ר) השדים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) רצונו בזה דמלת ראם כמו רום לא ראם שהוא בהמה שאין ראוי ליחס כח האל לבהמה והכי קאמר כמו הבנאי שבנה בנין גבוה וחזק אתה מכירו ויודע שהוא חזק כך הקדוש ברוך הוא בנה עולמו ויסדו על חזקו והוציאם בחזקה כתוקף רום וגובה שלו ר"ל כחזקת עולמו. ור"ל כתועפות דהכא וכסף תועפות שניהם לשון מעוז: (ק) ר"ל דהוא רוצה לתת טעם למה נקרא התוקף בלשון תועפות ואמר שהוא לשון עוף יעופף דמה שיעוף העוף תוקף רב הוא זה לפי שסדר כל דבר שהוא מורכב מד' יסודות כשזורקין אותו באויר נופל לארץ והעוף מעופף באויר שהוא הפך טבעו בודאי כח רב יש לו: (ר) ר"ל כתוקף השדים שפורחין במהירות מסוף העולם ועד סופו ולטעם ראשון קשה למה כתיב ראם לכן הביא דבר אחר דשדים נקראים ראמים ולדבר אחר קשה היה לו לומר בקרא ראמים לכן פירש גם טעם ראשון וקל להבין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אל מוציאם ממצרים. וזה השם שהיה עמו הוא תקיף והראה אותות במצרים: כתועפת. כמו קרני ראם ופירוש תועפות תוקף וכן ותועפות הרים לו גם יתכן היות פירושו וקרני הרים וכסף תועפות לך פירושו וכסף תועפות הרים ואמר לו כמו ותרועת מלך בו והטעם שזה האל שם תוקף לישראל וכל זה בעבור שהוא דבוק בשם ולא יבקש כי אם מאתו כי אין להם צורך למנחש וקוסם: (אבן עזרא)

 אור החיים  אל מוציאם ממצרים. אמר מוציאם ולא הוציאם, הגם שרז"ל אמרו (ברכות לח.) דאפיק משמע והוכיחו מכאן אף על פי כן יותר משמע לשון עבר אם היה אומר הוציאם:

ונראה על דרך אומרם ז"ל (פסחים קטז:) בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, על כן אמרו יודעי פנימיות התורה כי כל ליל פסח מתבררים כוחות הקדושה מהקליפה ונוספים בעם בני ישראל והיא הבחינה עצמה של יציאת מצרים, והוא אומרו אל מוציאם כי לא יציאה ראשונה לבד אלא בכל שנה ושנה מוציאם כנזכר, ונתן טעם כתועפות ראם לו פירוש כי ה' מוסיף ומחזק אותם לרוממם ואין קץ לרוממות אשר חשב ה' עליהם עד גדר שלא ישאר שום תערובת הרע בקדושה, והוא אומרו כי לא נחש ביעקב רמז לבחינת הניחוש גם לבחינת הנקראת נחש שהוא ראש הקליפה ס"מ הרשע הנקרא נחש תעקר ולא ישאר ממנו ביעקב, על דרך אומרו (זכריה י"ג) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ולא קסם הוא בחינת טומאה למטה ממנה, ואז יהיו ישראל בגדר שלמות המעלה ותהיה מעלתם יותר מן המלאכים, והוא מה שגמר אומר כעת יאמר ליעקב וגו' ואמרו רז"ל (מד"ד כאן) שהמלאכים ישאלו לישראל מה פעל אל: (אור החיים)

 ספורנו  כתועפות ראם לו. לעם ישראל שאינו טורף ואוכל כארי אבל דוחה בקרניו כמו הראם כי היתה הכונה לגרש האומות ולהכניס את ישראל לארץ בלתי הריגת האומות כאמרו תגרש גוים ותטעה כי לא חפץ במות המת. וכן אמרו ז''ל שלשה אגרות שלח יהושע הרוצה לפנות יפנה הרוצה להשלים ישלים הרוצה לעשות מלחמה יעשה אבל הם הקשו ערפם להלחם והוצרכו להחרימם ובכן לא השתמשו בהם כלל כמו שמשתמש האריה בטרפו אבל עשו בהם כמו שעושה הראם במה שהוא דוחה או כובש שלא יאכלנו כלל: (ספורנו)

 דעת זקנים  כתועפות ראם לו. כלומר כפלי כפלים כחו כפול משל ראם. תועפות לשון כפלות כדמתרגמי' וכפלת ותעיף וכן תעופה בבקר תהיה שתהא אור שלך כפול מאור הבקר ומדמה הקב"ה לראם כדי להאזין לבני אדם וכן הוא נמשל לארי ה' כאריה ישאג אריה שאג מי לא יירא: (דעת זקנים)


{כג}  כִּ֤י לֹא-נַ֨חַשׁ֙ בְּיַֽעֲקֹ֔ב וְלֹא-קֶ֖סֶם בְּיִשְׂרָאֵ֑ל כָּעֵ֗ת יֵֽאָמֵ֤ר לְיַֽעֲקֹב֙ וּלְיִשְׂרָאֵ֔ל מַה-פָּ֖עַל אֵֽל:

 אונקלוס  אֲרֵי לָא נַחֲשַׁיָא צָבָן דְיִיטַב לִדְבֵית יַעֲקֹב וְאַף לָא קְסָמַיָא רְעַן בִּרְבוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל כְּעִדַן יִתְאַמַר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מָה עֲבַד אֱלָהָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם לָא קָאִים נַטוּרֵי נַחְשִׁין בִּדְבֵית יַעֲקב וְלָא קִסוּמֵי קִיסְמִין בִּרְבוּתָא דְיִשְרָאֵל בְּעִידָנָא הָדֵין יִתְאַמַר לְבֵית יַעֲקב וּלְבֵית יִשְרָאֵל מַה מְשַׁבְּחִין הִינוּן נִיסַיָא וּפְרִישָׁתָא דְעָבַד לְהוֹן אֱלָהָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי לא נחש ביעקב. כי ראויים הם לברכה, שאין בהם מנחשים וקוסמים: כעת יאמר ליעקב וגו'. עוד עתיד להיות עת כעת הזאת, (ש) אשר תגלה חבתן לעין (ת) כל, שהן יושבין לפניו ולומדים תורה מפיו ומחיצתן לפנים ממלאכי השרת, והם ישאלו להם מה פעל אל, וזהו שנאמר והיו עיניך רואות את מוריך (ישעיה ל, כ). דבר אחר, יאמר ליעקב, אינו לשון עתיד אלא לשון הוה, אינן צריכים למנחש וקוסם, כי בכל עת שצריך להאמר ליעקב ולישראל מה פעל הקב"ה ומה גזרותיו במרום, אינן מנחשים וקוסמים, (א) אלא נמסר להם על פי נביאיהם מה היא גזרת המקום, או אורים ותומים מגידים להם, ואונקלוס לא תרגם כן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) מפני שכ"ף הדמיון מורה שהוא מדמה עת אחרת לעת הזאת: (ת) מפני דלעיל מיניה כתיב ותרועת מלך בו שהוא חבה וריעות אמר עוד עתיד שתהא עת אחרת כזאת שישבו לפניו דרך חבה: (א) פירוש ויהיה דבוק עם כי לא נחש ביעקב. ולפי הדבר אחר יהיה פירוש כ"ף הדמיון הכי כעת כלומר אם יבאו עתים שיצטרכו לדבר בענין נחש או קסם יאמר להם על ידי נבואה ולא יצטרכו נחש או קסם כנ"ל ובזה נמי ניחא למה ליה לרש"י לשני טעמים וקל להבין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כעת יאמר ליעקב. כעת הזאת והטעם בכל עת יאמר להם בלי דעת נחוש: מה פעל אל. מה יפעל אל ומלת עבר בעבור היות כל דבר נגזר ואם הוא לעתיד כבר נגזר בתחלה וזה יאמר לישראל בדרך נבואה שהוא האמת: ליעקב ולישראל. דבר כפול בנבואה וכן מראש שניר וחרמון: (אבן עזרא)

 ספורנו  כי לא נחש ביעקב. והטעם שהוציאם ממצרים ומגרש גוים בשביל ישראל ונותן לישראל תועפות ראם הוא כי הם דוד דורשיו ולא ידרשו הנחש כאמרו כי הגוים האלה אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן: כעת. שהם רוצים לדעת עתידות: יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. יאמר להם בנבואה או על ידי איזה נביא מה גזר האל יתברך לא יאמר להם מה יורו אותות השמים ומה יפעלו מערכותיהם מפני שאינם תחת אותן המערכות: (ספורנו)

 דעת זקנים  כי לא נחש ביעקב. לשון נסיון כמו נחשתי כלו' אין לנסות אם יקללם כי בודאי לא יקללם וכי תימא אין הקב"ה חפץ לקללם אבל ע"י כשפים וקסמים יכול אדם לקללם ת"ל ולא קסם בישראל שאין שום כשפים מועלין בהם שהקב"ה שומרם: כעת יאמר ליעקב. כעת הבא כמו כעת חיה יאמר על יעקב ועל ישראל מה פעל אל כלומר כל כך יעשה הקב"ה נסים וגבורות לישראל עד שיאמרו הכל כמה פעולות פעל הקב"ה עם אלו. והוא כמו מה רבו מעשיך ה': (דעת זקנים)


{כד}  הֶן-עָם֙ כְּלָבִ֣יא יָק֔וּם וְכַֽאֲרִ֖י יִתְנַשָּׂ֑א לֹ֤א יִשְׁכַּב֙ עַד-יֹ֣אכַל טֶ֔רֶף וְדַם-חֲלָלִ֖ים יִשְׁתֶּֽה:

 אונקלוס  הָא עַמָא כְּלֵיתָא שָׁרֵי וּכְאַרְיָא יִתְנַטֵל לָא יִשְׁרֵי בְאַרְעֵיהּ עַד דְיִקְטוֹל קְטוֹל וְנִכְסֵי עֲמְמַיָא יֵירָת: (אונקלוס)

 יונתן  יְחִידָאָה הוּא עַמָא הָדֵין נְיַיח וְשָׁרֵי כְּאַרְיָא בִּגְבוּרְתָּא וּכְלֵיתָא מִתְנַטְלִין לָא דַמְכִין הִינוּן עַד דִיקַטְלוּן קְטוֹל רַב בְּבַעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן וּבִיזַת קְטוֹלַיָא יִרְתוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  הן עם כלביא יקום וגו'. כשהן עומדין משינתם שחרית, הן מתגברים כלביא וכארי, לחטוף את המצות, ללבוש טלית לקרוא את שמע ולהניח תפילין: לא ישכב. בלילה על מטתו עד שהוא אוכל (ב) ומחבל כל מזיק הבא לטרפו, כיצד קורא את שמע על מטתו, ומפקיד רוחו ביד המקום, בא מחנה וגייס להזיקם, הקב"ה שומרם ונלחם מלחמותם ומפילם (ג) חללים. דבר אחר, הן עם כלביא יקום וגו', כתרגומו: ודם חללים ישתה. נתנבא שאין משה מת עד שיפיל מלכי מדין (ד) חללים ויהרג הוא עמהם (במ"ר כ, כ), שנאמר ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב אל חלליהם (יהושע יג, כב): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) אוכל גם כן לשון חבלה הוא: (ג) היינו דם חללים ישתה: (ד) דלפירוש ראשון המקרא הזה כולו אינו כמשמעו ולפירוש דבר אחר קשה דפירש לא ישכב על משה ופשוטו משמע דקאי על העם לכן פירש גם טעם ראשון וקל להבין. ואף על פי שאין כאן רמז על הריגתו של בלעם עמהם מכל מקום מסתמא הראו לו מן השמים הריגתו כאשר הראו לו הריגת מדין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הן עם כלביא יקום. רמז כי ינצח מלכי כנען והקרוב אל הדעת הדבר הקרוב כמו מלחמת מדין שלא נשמע מלחמה כמוה שלא נפקד מזרע ישראל אחד ומתו חמשה מלכים ונפש אדם אשר לא ידעו משכב זכר היו שלשים ושתים אלף: ודם חללים. המלקוח ואת כל חילם ועל דרך הדרש לא ישכב משה עד יאכל טרף כן כתוב אחר תאסף אל עמך: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  הן עם. הפסוק מתחיל בה''א ומסיים בה''א לומר שלא ימות משה עד שיהרוג לחמשת מלכי מדין: (בעל הטורים)

 אור החיים  הן עם וגו'. אומרו הן, על דרך אומרם ז"ל (שבת קיט:) מלאך רע עונה אמן בעל כורחו, שבלעם עצמו אמר הן כן יהיה עם זה כלביא יקום וכארי וגו', ואומרו כלביא פירוש קימתו ראשונה אינו כשאר העולם שבתחילה להיותו חסר התלמדות המלחמה לא יעשה גבורות אלא כלביא יקום ויעשה נפלאות, כמו שכן היה שהגם שמעודו הוא שבוי בבית הבור מעונה בסבל אנוש אף על פי כן כצאתו את העיר הפליא עשות בסיחון ועוג, אמר עוד וכארי יתנשא פירוש על דרך אומרם ז"ל (שם עז:) ג' כל זמן שמזקינין מוסיפין כח ארי וכו', והוא אומרו יתנשא שהוא מתנשא ורם בכחו שהגם שיעברו עליו כמה מלחמות לא מפני זה יהיו נחלשים אלא הולכים ומתגברים:

עוד ירצה שמלבד כח אשר עשה ה' בהם עוד יהיה בעיני כל האומות במדרגה גדולה לפחד מהם כאומרו (יהושע ב') וגם נמוגו וגו', והוא אומרו כלביא יקום זה בערך גבורתו, ובערך מה שיהיה נחשב בעיני העולם וכארי יתנשא פירוש יותר ממה שהוא יהיו מנושאים בעיני העולם:

לא ישכב עד וגו'. פי' שאין הלילה מפלט לנוס מפניו כי לילה לפניו כיום יאיר, וצא ולמד מיהושע (שם י') שאמר לשמש שתעמוד ולא אץ לבא וכדומה, והוא אומרו לא ישכב עד יאכל טרף הא למדת שבזמן שכיבה מתעסק הוא באכילת טרף, ואומרו ודם חללים ישתה, לפי שבטבע אנושי כשירבה להפיל חללים תיקר בעיניו נפש הנשארים, לזה אמר אוי להם לאומות כי עם אלה הדם בעיניו כמשקה אשר ישתה ואינו נחשב בעיניהם הדם בגדר הריגה אלא בגדר שתיה, ודקדק לומר ישתה, לפי מה שהקדמנו כי על ידי הריגת עכו"ם נדבקים חלקי הקדושה בעם ה' בסוד כי לחמנו הם (י"ד ט') כמו כן אמר כאן ישתה והבן ורז"ל (חולין לה:) למדו מכאן לדם שחשוב משקה: (אור החיים)

 ספורנו  כלביא יקום. להלחם עם מי שלא נלחם בם כלל: עד יאכל טרף. יאכלו ויבערו אותם האומות שהם טרף מעכשיו לשיניהם כאמרו כי לחמנו הם: (ספורנו)

 דעת זקנים  הן עם כלביא יקום. לא כמו שחשבת להשפילם אלא יקומו ויתגברו כארי וכלביא: (דעת זקנים)


{כה}  וַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל-בִּלְעָ֔ם גַּם-קֹ֖ב לֹ֣א תִקֳּבֶ֑נּוּ גַּם-בָּרֵ֖ךְ לֹ֥א תְבָֽרְכֶֽנּוּ:

 אונקלוס  וַאֲמַר בָּלָק לְבִלְעָם אַף מֵילַט לָא תְלוּטִּינוּן אַף בְּרָכָא לָא תְבָרֵכִינוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר בָּלָק לְבִלְעָם אוּף לִטָא לָא תְלוֹטִינוּן אוּף בִּרְכָא לָא תְבָרְכִינוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  גם קב לא תקבנו. גם ראשון מוסב על גם השני, וגם שני (ה) על גם ראשון, וכן גם לי גם לך לא יהיה (מלכים-א ג, כו), וכן גם בחור גם בתולה (דברים לב, כה): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) כאלו אמר לא תברכנו גם לא תקבנו ולא תקבנו גם לא תברכנו. ואם תאמר מאי טעמא אמר לו בלק כן ויש לומר דסלקא אדעתא דבלק שמא יהיה בלעם סובר לפי שאמר גם קוב לא תקבנו וגו' אבל אם רוצה יברך תחלה ואחר כך יקלל אותם לכך אמר גם קוב וגו' פירוש גם ראשון מוסב על גם שני וגם שני על גם ראשון וקל להבין: (שפתי חכמים)

 אור החיים  גם קב לא תקבנו. אמר גם, וכפל לומר קב תקבנו פירוש לפי שאמר לו בלעם קום בלק וגו' האזינה וגו' ושם רמז לו שהוא חפץ לקלל ומלאך עוקם פיו כמאמרם ז"ל (מד"ר כאן) ג"כ לזה אמר גם קב פירוש מלבד שלא תקללנו בכיוון אלא אפילו להוציא הקללה מפיך בלא זכירת שמם לא תקבנו, מכאן שמתחכם היה בלעם הרשע להוציא מפיו קללה בדרך שלא יענישהו הבורא על זה הדרך שיאמר ארור או מקולל ולא יוציא מפיו שם המקולל והמאורר אלא שבלבו יכוין למה שרוצה, ולטעם זה היה ה' מונעו מלהוציא מפיו קללה ונחתמה בלבו, ואומרו גם ברך לפי שאמר לו בלעם שאינו מברכם מרצונו אלא אנוס הוא לברכם לזה אמר לו אם אתה לא תקלל לא תתחייב לברך, וחשב שלא יעקם ה' פיו לברך אלא אם ירצה לקלל, וכפל לומר גם ברך לא תברכנו פירוש אפילו ברכה שאינה כפי האמת ברכה כפי דעת בלעם וכוונתו אף גם זאת לא תברכנו: (אור החיים)


{כו}  וַיַּ֣עַן בִּלְעָ֔ם וַיֹּ֖אמֶר אֶל-בָּלָ֑ק הֲלֹ֗א דִּבַּ֤רְתִּי אֵלֶ֨יךָ֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֛ל אֲשֶׁר-יְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֹת֥וֹ אֶֽעֱשֶֽׂה:

 אונקלוס  וַאֲתֵיב בִּלְעָם וַאֲמַר לְבָלָק הֲלָא מַלֵילִית עִמָךְ לְמֵימַר כֹּל דִי יְמַלֵל יְיָ יָתֵיהּ אַעֲבֵיד: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָתֵיב בִּלְעָם וַאֲמַר לְבָלָק הֲלָא מִן שֵׁרוּיָא מַלֵלִית עִמָךְ לְמֵימָר כָּל דִימַלֵיל יְיָ יָתֵיהּ אֶעֱבַד: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ויען בלעם וגו' לאמר. צריך לדעת אומרו לאמר כי למי יאמר בלק, אכן נתכוון לומר כי מה שדבר אליו קודם כוונתו לומר לו שכל אשר ידבר ה' בין קללה בין ברכה אותו אעשה, אם כן הגם שלא אקבנו וידבר ה' לברכם אברכם לקיים דבר ה': (אור החיים)


{כז}   שישי - במחוברות שביעי  וַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל-בִּלְעָ֔ם לְכָה-נָּא֙ אֶקָּ֣חֲךָ֔ אֶל-מָק֖וֹם אַחֵ֑ר אוּלַ֤י יִישַׁר֙ בְּעֵינֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֔ים וְקַבֹּ֥תוֹ לִ֖י מִשָּֽׁם:

 אונקלוס  וַאֲמַר בָּלָק לְבִלְעָם אִיתָא כְּעַן אֲדַבְּרִינָךְ לַאֲתַר אָחֳרָן מָאִים יְהֵי רַעֲוָא מִן קֳדָם יְיָ וּתְלוּטֵיהּ לִי מִתַּמָן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר בָּלָק לְבִלְעָם אִיתָא כְדוּן אִידַבְּרִינָךְ לַאֲתַר חוֹרָן דִלְמָא תְהֵי רַעֲוָא מִן קֳדָם יְיָ וּתְלַטְטֵיהּ בְּגִינִי מִתַּמָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וקבתו לי. אין זה לשון צווי (ו) כמו וקבנו, אלא לשון עתיד, אולי יישר בעיניו ותקבנו לי משם. מלדיר"ש בלע"ז: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) כי איך יצונו שיקוב אותו מיד שמא לא יישר בעיני אלהים לכן אמר וקבותו לי משם לשון עתיד כלומר אחר שיישר בעיני אלהים לקוב אותם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וקבתו לי. מפעלי הכפל כמו וסבותי אני: (אבן עזרא)

 אור החיים  לכה נא אקחך. אמר נא פירוש עתה שכבר היה מה שהיה ומה שיש לו לברך כבר ברכם, וטעם שעדיין היה מצפה לדבר שראה ב' פעמים שה' חפץ בברכה לישראל, נראה כי חשב שאפשר שהפינה שעמד בלעם פעם אחד וב' היו אנשים צדיקים מה שאין כן עתה שמשים פניו כנגד כל העם מן הסתם יהיו בהם כת אחת בלתי הגונה וחשב אולי ימצא מקום לקוב משם, והוא אומרו אולי יישר וגו', ואמר וקבותו לי ולא אמר לקבותו, נתכוין בזה שאין צורך שיישר בעיני ה' לקבותו אלא שיישר בעיני ה' שלא למונעך ואז תקבנו משם: (אור החיים)

 ספורנו  אולי יישר בעיני האלהים וקבותו לי משם. כי אולי יהיה אותו החלק מהם יותר ראוי לקללה: (ספורנו)


{כח}  וַיִּקַּ֥ח בָּלָ֖ק אֶת-בִּלְעָ֑ם רֹ֣אשׁ הַפְּע֔וֹר הַנִּשְׁקָ֖ף עַל-פְּנֵ֥י הַיְשִׁימֹֽן:

 אונקלוס  וּדְבַר בָּלָק יַת בִּלְעָם רֵישׁ רָמָתָא דְמִסְתַּכְּיָא עַל אַפֵּי בֵּית יְשִׁימוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּדְבַר בָּלָק יַת בִּלְעָם לְרֵישׁ רָמָתָא דְמַדִיקָא עַל אַנְפֵּי בֵּית יְשִׁימוֹת: (תרגום יונתן)

 רש"י  ראש הפעור. קוסם היה בלק, וראה שהן עתידין ללקות על ידי פעור, ולא היה יודע במה, אמר, שמא הקללה תחול עליהם משם, וכן כל החוזים בכוכבים (ז) רואים ואין יודעים מה רואים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) (נחלת יעקב) הרב כפל בכאן קרוב למ"ש לעיל גבי ראש הפסגה ולא עוד אלא שהוסיף וכן כל החוזים וכו'. ונראה דבשלמא לעיל ראה שתהיה הפרצה בראש הפסגה וכן נעשה שהרי נאמר בסוף פרשת וזאת הברכה ויעל משה וגו' ראש הפסגה וגו' וימת שם משה וגומר אבל בראש הפעור לא היתה שום פרצה ולמה הוליכו בלק לשם ועל זה תירץ דמכל מקום היתה הפרצה על ידי הפעור והוקשה להרב דאם כן לא היה בלק קוסם דהא טעה ולכך תירץ וכן כל החוזים וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ראש הפעור. ולא הלך לקראת נחשים על כן היתה עליו רוח אלהים וזה עשה בעבור שראה כי לא נחש ביעקב: (אבן עזרא)

 כלי יקר  ויקח בלק את בלעם ראש הפעור. מעתה חזרו לדרך הג' כי ראו שאין להם מקום ליתן שמץ ודופי לא בשרשים ולא בענפים א"כ המה בתכלית השלימות וכל דבר השלם מכל צד, ביותר יש מקום לעה"ר לשלוט בו ע"י שיברך רעהו בקול גדול ויספר בשבחו בקול רם וישמעו כל האומות ויתקנאו בהם ויכניסו בהם עין הרע ועי"ז קללה תחשב לו, וע"כ לקחו ראש הפעור כדי שיפער פיו לבלי חק ויספר במעלתן בקול רם.

וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל. כי טובים המה בעיני ה' ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים, היינו לחקור אחר פשעיהם לכל חטאתם הנעשים בעטיו של נחש הקדמוני, וישת אל המדבר פניו כדמסיק (בשמ"ר ב.ד) מי זאת עולה מן המדבר כל מעלתן של ישראל מן המדבר כו', כוונת המדרש שבזכות הענוה המצויה בישראל שעושין את עצמן כמדבר זה שהכל דשין עליו זכו ישראל לכל המעלות כמו שדרשו רז"ל (בעירובין נד.) על פסוק וממדבר מתנה. ומיד כאשר נתן עיניו לספר מכל המעלות אשר זכו להם מן המדבר כדי להכניס בהם עין הרע מיד נסמית עינו לפיכך קרא את עצמו שתם העין דווקא בפעם זה, אבל לרש"י שפירש שנסמת על אמרו ומספר את רבע ישראל קשה למה לא קרא עצמו כן בנבואה שניה.

נאם שומע אמרי אל ומחזה שדי יחזה, כי כל סומא נקרא בלשון רז"ל סגי נהור לפי שהראיה הלבבית וסתם ראית עינים מכחישין זה את זה ובהתחזק אחד מהם יחלש השני, ע"כ הראיה השכלית הפנימית גדולה אצל הסומים כי לא יטרידם הראות הגשמי וכן יש נוהגין להעצים עיניהם בעת קראם שמע ישראל וגו', כדי לחזק הכוונה הלבבית ויהיו עיניו למטה במדריגה ולבו למעלה במדריגה, ע"כ קרא את עצמו אחר שנסמית עינו אשר מחזה שדי יחזה. ואמר נופל לפי שהוא סומא משתום עיניו שגורם לו ליפול הוא גלוי עינים השכליים, וקרא עצמו שומע אמרי אל כי חוש הראות מכחיש גם חוש השמע כי אין האדם יכול להשתמש בב' חושים אלו כאחד וכמו שפרשנו פסוק הנה אנכי בא עליך בעב הענן (שמות יט.ט) ר"ל שלא תוכלו לראות בשכינה ונתן טעם בעבור ישמע העם כי ע"י זה יתחזק חוש השמע כמבואר בחבורי עוללות אפרים מאמר רט"ו ע"ש.

ואמר מה טובו אהליך יעקב ראה שאין פתחיהן מכוונין זה כנגד זה, שלא יסתכל שום אחד באהל חבירו ולא יזיקו בעה"ר, אמר איך אפשר שיקבלו נזק מן עה"ר כי הוא דבר שהם עצמם נזהרים מזה. ואדרבא כנחלים נטיו, יאמר שאהלי יעקב ומשכנותיו נמשלו לנחלים המכסים את הדגים לבל תשלוט בהם עה"ר, כך האהלים אשר בהם יושבים ועוסקים בתורה מצילין מן העין כי לא שלטא עינא בישא ביושבי אוהלים שאינן נראין בראש כל חוצות, ומ"מ תורתן מכרזת עליהם ברחובות תתן קולה ויפוצו מעיינותיו חוצה ברחובות פלגי מים לכך נאמר כנחלים נטיו כאהלים נטע ה' כי האהלים והנחלים משפט אחד להם.

כארזים עלי מים. בסנהדרין (קה:) אמרו טובה קללת אחיה השילוני מברכות של בלעם, אחיה קללם בקנה שנאמר (מלכים א' יד.טו) והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים. מה הקנה אינו עומד כי אם במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובים כו', אבל בלעם ברכם בארז שאינו עומד במקום מים כו' ופירש"י מ"ש כאן כארזים עלי מים שכינה דקאמרא הכי ופירושו דחוק, ונראה שכך פירושו כי מברכותיו של בלעם אנו למידין מה היה בלבו לקללם, ובודאי היה בדעתו להמשילם לסתם ארז שאינו עומד במקום מים כדי להשליט בהם עה"ר כסתם ארז שע"י שהוא גבוה הכל מסתכלין בו כך ישראל ע"י שירום ונשא וגבה מאד יתנו האומות בהם עיניהם. ויהפוך ה' את הקללה ונתן חכה לתוך פיו לאמר, אמור כארזים עלי מים שטר ושוברו עמו כי המים מגינין עליו כי רוב תחתיתו מכוסה במים ואינו נראה כ"כ גבוה והמים מצילין אותו מן העה"ר כמו הדגים, אבל מ"מ דמיון הקנה טוב ממנו כי הוא מורה על ההכנעה כי הוא נכנע מפני הרוח וזהו תקנתו וע"כ ארז"ל (תענית כ.) שזכה הקנה ליטול ממנו קולמוס לכתוב בו ס"ת, ולהורות נתן בלבם שאין התורה מתקיימת כ"א בנמוכי רוח כקנה ולא במי שהוא קשה כארז, ומ"מ הארז העומד עלי מים דומה קצת לקנה מצד היותו מכוסה קצת כי גם זה מורה קצת על ההכנעה לכך אמר מיד יזל מים מדליו, מן הדלים הנכנעים בטבע יזל מים של התורה.

וכאשר ראה בלעם שלא יכול להם בשום צד, הודה ואמר שלא יוכל לעשות טובה או רעה וגו' כי הרעה היינו לקלל, והטובה לברך אותם בקול גדול כדי שקללה תחשב להם, וטובה זו גרועה היא מסתם רעה יען כי אין פיו ולבו שוים ע"כ הקדים הטובה לרעה בדרך לא זו אף זו. ואחר כל הנביאות אמר הנני הולך לעמי אין הפירוש סילוק נבואה שהרי עדיין הוא מתנבא והולך אלא שאמר הנני הולך להתנבאות מה שיעשו העם הזה לעמי לפיכך לכה איעצך וגו' כי זאת העצה איך תנצל מהם.

וקרוב לשמוע שאמר לו איעצך שתהיה שב ואל תעשה, מאחר ששלום יהיה בימיך מה לך לדאג על העתיד, כי את אשר יעשה העם הזה לעמך יהיה באחרית הימים ואך שלום יהיה בימיך לכך השמר והשקט ועיקר העצה רומזה בתיבת לכה ר"ל עתה לכה וכלך מדרך זו והרמוז בלכה זה איעצך, שלעת עתה תלך לך ותניח הדבר כי עוד חזון למועד. (כלי יקר)


{כט}  וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ אֶל-בָּלָ֔ק בְּנֵה-לִ֥י בָזֶ֖ה שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֑ת וְהָכֵ֥ן לִי֙ בָּזֶ֔ה שִׁבְעָ֥ה פָרִ֖ים וְשִׁבְעָ֥ה אֵילִֽם:

 אונקלוס  וַאֲמַר בִּלְעָם לְבָלָק בְּנֵה לִי הָכָא שַׁבְעָא מַדְבְּחִין וְאַתְקִין לִי הָכָא שַׁבְעָא תוֹרִין וְשַׁבְעָא דִכְרִין: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר בִּלְעָם לְבָלָק בְּנֵה לִי הָכָא שׁוּבְעָא אֱגוֹרִין וְעַתַּד לִי הָכָא שׁוּבְעָא תוֹרִין וְשׁוּבְעָא דִכְרִין: (תרגום יונתן)


{ל}  וַיַּ֣עַשׂ בָּלָ֔ק כַּֽאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר בִּלְעָ֑ם וַיַּ֛עַל פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ:

 אונקלוס  וַעֲבַד בָּלָק כְּמָא דִי אֲמַר בִּלְעָם וְאַסֵיק תּוֹר וּדְכַר עַל כָּל מַדְבְּחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲבַד בָּלָק הֵיכְמָא דְאָמַר בִּלְעָם וְאַסֵיק תּוֹר וּדְכַר עַל כָּל אֲגוֹרָא: (תרגום יונתן)

במדבר פרק-כד

{א}  וַיַּ֣רְא בִּלְעָ֗ם כִּ֣י ט֞וֹב בְּעֵינֵ֤י יְהֹוָה֙ לְבָרֵ֣ךְ אֶת-יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹֽא-הָלַ֥ךְ כְּפַֽעַם-בְּפַ֖עַם לִקְרַ֣את נְחָשִׁ֑ים וַיָּ֥שֶׁת אֶל-הַמִּדְבָּ֖ר פָּנָֽיו:

 אונקלוס  וַחֲזָא בִלְעָם אֲרֵי תַקִין קֳדָם יְיָ לְבָרָכָא יַת יִשְׂרָאֵל וְלָא הַלַךְ כִּזְמַן בִּזְמַן אֱלָהֵין לָקֳדָמוּת נְחָשַׁיָא וְשַׁוִי לָקָבֵיל עֶגְלָא דַעֲבָדוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא אַפּוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וַחֲמָא בִּלְעָם אֲרוּם שְׁפַר הֲוָה קֳדָם יְיָ לְבָרְכָא יַת יִשְרָאֵל וְלָא הֲלִיךְ זְמַן בָּתַר זְמַן לִקְדָמוּת קוּסְמַיָא וְשַׁוִי לְמַדְבְּרָא אַנְפּוֹי לְמַדְכַּר עֲלֵיהוֹן עוּבְדָא דְעֵיגְלָא דַעֲבָדוּ תַּמָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וירא בלעם כי טוב וגו'. אמר איני צריך לבדוק בהקב"ה, כי לא יחפוץ לקללם: ולא הלך כפעם בפעם. כאשר עשה ב' פעמים: לקראת נחשים. לנחש אולי יקרה ה' לקראתו כרצונו, אמר, רוצה ולא רוצה לקללם, אזכיר עונותיהם, (ח) והקללה על הזכרת עונותיהם תחול: וישת אל המדבר פניו. (ט) כתרגומו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) הכי גרסינן רוצה ולא רוצה לקללם אזכיר כו' כלומר בין רוצה בין אינו רוצה לקללם אזכיר עונותיהם: (ט) שהזכיר להם עון של עגל שעשו במדבר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וישת אל המדבר פניו. ששם ישראל בערבות מואב: (אבן עזרא)

 אור החיים  וירא בלעם כי טוב וגו'. ולדבריהם ז"ל (מד"ר) שאמרו בפירוש פסוק כי ברוך הוא שאמר ה' לבלעם לא תברכם, נתכוון לומר על זה הדרך טוב בעיני ה' לברך פירוש ה' שהזכיר בסמוך ואינו חוזר על בלעם כי כבר אמר לו ה' כי ברוך הוא ואינו צריך לברכם, והגם שמצינו שהיה מברכם, זה היה להפך קללתו לברכה, ולפי מה שפירשתי בפסוק (כ"ג ה') וישם ה' דבר בפי בלעם לא בלעם היה מברך אלא מלאך היה מברכם בפיו בהפסק דבר לפיו, ואומרו ולא הלך כפעם וגו' פירוש החליט שאין תקוה מה' להסכים להרע לישראל גם לא הלך כפעם וגו' משום שאין תוחלת מהנחשים, לזה נתחכם בעצה רעה והוא וישת אל המדבר פניו פירוש לראות מה שהכעיסו במדבר אולי דרך שם יוכל לקלל:

או יתבאר לשון דיבור כדרך שפירש בזוהר (ח"ג רה:) בפסוק אבינו מת במדבר לשון דיבור, והכוונה לפי שכל העשר נסיונות שניסו ישראל את המקום היו בדיבור, על ים סוף, בעגל, במתאוננים, במרגלים, בעדת קרח, מי מריבה וכו' כולם היו חוטאים בדיבור, וחשב כי בכללות ישראל שהיו לנגד פניו ימצאון רבים מכתות המדברים ודרך שם יקלל:

עוד ירצה על פי דבריהם ז"ל (זוח"ב קנז.) שאמרו כי המדבר הוא מקום חנות ס"מ הרשע, ונתכוון לעורר כוחותיו, והוא אומרו וישת אל המדבר פניו ששם הוא ראש הקליפה ס"מ וחיילותיו שונאי עם בני ישראל. ודקדק לומר פניו, אולי שתתעורר הקליפה באמצעות הכעם כדרך שתתעורר הקדושה בשמחה ובלב טוב, כי כל אחד יתעורר למינו, והוא אומרו פניו לשון כעס על דרך אומרו (שמות לג) פני ילכו שהוא לשון כעס:

או אפשר לפרש הכתוב על זה הדרך וירא בלעם כי מי שהוא טוב הוא בעיני ה' ראוי לברך ישראל על דרך אומרו (משלי כב) טוב עין הוא יבורך ואמרו ז"ל (סוטה לח:) לא תקרי יבורך אלא יברך, והכוונה בזה כי הוא להיותו רע עין כידוע לא נתנו ה' לברך כרמוז במאמר כי ברוך הוא, ומזה הרגיש כי נפסל להיותו רע עין והמברך הוא המלאך שמדבר בפיו, לזה חשב שלא ילך כפעם בפעם לקראת נחשים שהוא חלק הרע וישת אל המדבר פירוש אשר הוא חונה שם האלהים מקום מחנה שכינה ומרד בשרש נשמתו וחשב שבזה יוכשר להיות טוב ויברך את ישראל, והודיע הכתוב כי לא עשה זה מרצונו ומלבו אלא לפנים הוא שעשה את הדבר הזה שחשב לרמות בוחן לבות, ואולי שדעתו היתה עד שיאמין בו המלאך להסיר חכה מפיו לדבר כחפצו ואז יחשוב מחשבות להתחכם בסדר הברכה עצמה להרע, כמו שכן עשה כאומרם ז"ל (סנהדרין קה:) בפירוש אומרו כנחלים וגו' כאהלים וגו' והיתה רוח הקודש מבטלת מחשבתו ואומרת לא כמו שאתה חושב וגו': (אור החיים)

 ספורנו  לקראת נחשים. חדל לכוין שעה מוכנת לזה שתחול עליהם קללה מפני שראה כי טוב בעיני ה' לברכם ואין לקוות שיוכל הוא לקללם: וישת אל המדבר פניו. לברכם ברכות מוגבלות עם היזק בתוכן כאמרם ז''ל (פרק קמא דתענית) יפה קללה שקלל אחיה השלוני את ישראל מברכה שברכם בלעם: (ספורנו)

 דעת זקנים  ולא הלך וגו'. לקראת נסיונות לפי שיודע הוא שלא יועילו כדפי' לעיל אלא נתכוון לברכם והסכים הקב"ה על ידו שנאמר ותהי עליו רוח אלהים אי נמי רצה לקללם ושרתה שכינה עליו והכריחו בעל כרחו לברכם: (דעת זקנים)


{ב}  וַיִּשָּׂ֨א בִלְעָ֜ם אֶת-עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת-יִשְׂרָאֵ֔ל שֹׁכֵ֖ן לִשְׁבָטָ֑יו וַתְּהִ֥י עָלָ֖יו ר֥וּחַ אֱלֹהִֽים:

 אונקלוס  וּזְקֵף בִּלְעָם יָת עֵינוֹהִי וַחֲזָא יָת יִשְׂרָאֵל שָׁרָן לְשִׁבְטוֹהִי וּשְׁרַת עֲלוֹהִי רוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וּזְקַף בִּלְעָם יַת עֵינוֹי וַחֲמָא יַת יִשְרָאֵל שַׁרְיַין לְשִׁבְטֵיהוֹן בְּבָתֵּי מֶדְרָשֵׁיהוֹן וְלָא הֲווֹן תַּרְעֵיהוֹן מְכַוְונִין כֻּלוֹ קֳבֵיל תַּרְעֵי חַבְרֵיהוֹן וּשְׁרַת עֲלוֹי רוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וישא בלעם את עיניו. בקש להכניס בהם עין רעה. (י) והרי יש לך ג' מדותיו, עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה, האמורים למעלה (אבות פ"ה מי"ט): שכן לשבטיו. ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין, ראה שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אהל חבירו: ותהי עליו רוח אלהים. עלה בלבו (כ) שלא יקללם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) דאם לא כן למה נשא את עיניו בפעם הזאת יותר מבשאר פעמים: (כ) רצ"ל במה שכתוב ותהי עליו רוח אלהים משמע שהיה עליו נבואה ולא מפרש אחריו מאי נבואה אלא מספר בשבחן של ישראל ומפרש עלה בלבו וכו' וכאלו אמר ותהי עליו רוח אחרת והוא רוח אלהים שלא לקללם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שכן לשבטיו. ראה כל הדגולים י''א כי בלעם היה רע עין הנקרא מרע וברעת עינו היה עושה רעות וכבר הודעתיך דעתי: (אבן עזרא)

 אור החיים  וישא בלעם וגו'. הוצרך לומר וישא, גם הוצרך להזכיר שמו ולא סמך על זכרונו בסמוך, לפי מה שקדם לנו שישראל היו מסובבים בעננים ולא היתה עין שולטת בהם, לזה אמר שנשא בלעם וגו' פירוש נשא נביאותו כי הוא היה נביא אומות העולם ומחזה נבואה יחזה, ולזה דקדק לומר בלעם לרמוז נשיאות עין שאינה בזולתו אלא בו ובזה העיר שבמחזה הנבואה הכתוב מדבר, ובזה השיג לראות ישראל שהיו נסתרים בענני הכבוד:

וירא וגו' לשבטיו ותהי עליו וגו'. פירוש שראה בהם ב' ענינים גדולים א' שוכן כל שבט ושבט בפני עצמו, ב' ותהי עליו וגו' שהיתה שורה שכינה על כל שבט בפני עצמו מלכו בראשו, והטעם שכל שבט יש לו הדרגה בפני עצמו, או לצד הזכות שיש לאחד יותר מחבירו, או לפי המנין, גם רמז בקשר ב' דברים על פי דבריהם ז"ל (ב"ב ס.) שאמרו שבאמצעות שנסדרו ישראל בדרך זה כל שבט בפני עצמו שכנה עליהם שכינה ונעשו מרכבה לה, והוא מה שדקדק לומר ותהי עליו רוח אלהים: (אור החיים)


{ג}  וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן:

 אונקלוס  וּנְטַל מַתְלֵיהּ וַאֲמַר אֵימַר בִּלְעָם בְּרֵיהּ בְעוֹר וְאֵימַר גַבְרָא דְשַׁפִּיר חָזֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטַל מְתַל נְבוּתֵיהּ וַאֲמַר אֵימַר בִּלְעָם בַּר בְּעוֹר וְאֵימַר גַבְרָא דְיַקִיר מִן אָבוּי דְרַזְיָא סְתִימַיָא מַה דְאִתְכַּסֵי מִן נְבִיָיא הֲוָה מִתְגְלֵי לֵיהּ וְעַל דְלָא הֲוָה גָזִיר נָפִיל עַל אַנְפּוֹי עַד זְמַן דְשָׁרֵי מַלְאָכָא לְקִיבְּלֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  בנו בער. כמו למעינו מים (תהלים קיד, ח). ומדרש אגדה שניהם (ל) היו גדולים מאבותיהם, בלק בנו צפור, אביו בנו הוא במלכות, ובלעם גדול מאביו בנביאות, מנה בן (מ) פרס היה: שתם העין. עינו נקורה ומוצאת לחוץ, וחור שלה נראה פתוח, ולשון משנה הוא, כדי שישתום (נ) ויסתום ויגוב (ע"ז סט.). ורבותינו אמרו (נדה לא.), לפי שאמר ומספר את רובע ישראל, שהקב"ה יושב ומונה רביעותיהן של ישראל, מתי תבא טפה שנולד הצדיק ממנה, אמר בלבו, מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדברים הללו, ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם. ויש מפרשים, שתום העין, פתוח העין, (ס) כמו שתרגם אונקלוס. ועל שאמר שתום העין (ע) ולא אמר שתום העינים, למדנו שסומא באחת מעיניו היה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) בלעם ובלק דלעיל גם כן כתיב בבלק בנו צפור. ופירושו בנו הוא בעור אביו וכן בלק. והא דלא פירש זה לעיל גבי בנו צפור יש לומר דלעיל הוה אמינא שוי"ו נוספת היא כמו למעינו מים אבל הכא דרשו משום דכתיב פעם שנית בנו בעור על כרחך לדרשא אתי ומכאן ילפינן נמי אמה דכתיב בנו צפור: (מ) כלומר ליטרא בן חצי ליטרא היה: (נ) לענין יין נסך קאמר שאם היה חבית של יין בבית עכו"ם לבדו ושהה שם עד שיכול לנקב העכו"ם החבית ולהוציא יין ויסתום ויגוב פירוש וייבש הסתימה כתרגומו חרבו המים נגובו אז הוי יין נסך שמע מינה דלשון שתום נקובה הוא: (ס) כלומר שהיה לו ראייה טובה יותר משאר האדם: (ע) רצ"ל הא מסורת בידינו דבלעם היה סומא ולמה מפרש רש"י פתוח העין דמשמע שהיה רואה בראייה טובה. ועל זה פירש ולא אמר שתום העינים וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וישא משלו. הטעם שנשא קול במשלו והמשל כנחלים נטיו: נאם. דבר כמו וינאמו נאם י''א כי טעם שומע גם יחזה דבר הנחוש והקרוב אל הדעת שהוא דרך הנבואה בחלום כדברי אליפז תמונה לנגד עיני דממה וקול אשמע: שתם העין. אין לו אח רק פירושו כפי מקומו הפך סתום וי''א כי עין אחד היתה לבלעם וזה דרך דרש: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ונאם הגבר. כד''א קרא גבר שדומה בלעם לתרנגול כמו שהתרנגול הוא נואף מכל כן בלעם רבע אתונו וכמו שהתרנגול יודע העתים כן בלעם ידע לכוון השעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה וכמו שהתרנגול דרכו לעמוד על רגל אחד כן בלעם חגר באחת מרגליו: (בעל הטורים)

 אור החיים  וישא משלו וגו' נאום בלעם וגו' ונאום וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר וישא משלו. עוד מה צורך לומר נאום בלעם פשיטא כי פיו המדבר, עוד למה הוצרך להודיע שם אביו כאן, עור למה הוצרך לסמן עצמו בסימנים שבגופו, גם במאמר שומע וגו' מה נתכוון בזה, ואם לשבח עצמו למה לא שבח בפעם ראשונה. אכן לפי שעד עתה היה מדבר מה שישים ה' בפיו הפך רצונו שהדיבור היה יוצא מפיו בעל כורחו ועתה רצה שיסכים הוא על הדברים היוצאים מפיו כאלו הוא אומר אותם מרצונו הפשוט, וכוונתו בזה גם כן שאם יקלל יבא כח המברך ויברך אבל אם יברך לא יברך כח המברך, ומה גם לפי מה שפירשתי בפסוק וישת אל המדבר פניו וגו' בפירוש ב' שנתכוון להכשיר עצמו לברך ישראל, יתיישב הכתוב על זה הדרך וישא משלו פירוש המשל שהוא ממנו ומדעתו, ובזה יתיישבו דברי רז"ל (סנהדרין קה:) שאמרו שהוא אמר כנחלים וגו' בקש לכנותן כנחל שפוסק בימות החמה וכו' ורוח הקודש משיבתו לא כמו שאתה חושב אלא נטיו פירוש כנהר שאינו פוסק והולך, כאהלים פירוש שהם מטולטלים ונעקרים ממקומם ורוח הקודש משיבתו נטע ה' וגו' וכן כל דבריו הם ברכה שפנימיותה קללה, ואם הם דברי רוח הקודש למה תאמר דבר שיש בו דופי, אלא ודאי שהם דברי עצמו:

ולזה אמר וישא משלו ויאמר נאם בלעם פירוש דברים אלו הם משלי ואינם כשאר הדברים שקדמו שלא היו ממני, ופירש מי הוא המדבר דברים אלו כדי שיוחקו לעולם מי בעל דברים, ואמר ג' סימנים כדרך אומרו במשנה (פאה פ"ז מ"א) כל זית שיש לו שם וכו' בשמו ובמעשיו ובמקומו, כנגד בשמו אמר בנו בעור, ואמר בנו ולא אמר בן לומר שהיה אביו למטה ממנו וראוי להיות במדרגת בנו לגבי בחינת ההשגה, או אפשר לומר שלא היה לבעור אלא בלעם לזה אמר בנו פירוש יחידו של בעור, ולכשתמצא לומר שהיו לו אחרים אמר שכולם נחשבים כאין לפניו כאלו אין לו כי אם בלעם, כנגד מעשיו אמר הגבר שתום העין שהיה ניכר במעשה עיניו שכל מקום שהיה מסתכל בעיניו היה לוקה, ולכן היה סותם עינו הרעה לבל יזיק, ואפשר שהיתה לו עין השמאלית מיוחדת לזה, ואם נפרש שתום העין הוא לשון פתיחה ירצה שהיה מסומן בפתיחת עינו להרע, כנגד מקומו אמר שומע אמרי אל שהיה עומד לנס עמים ואין אדם אחר עומד במקום זה של נבואה:

עוד ירצה בהעיר למה אמר ג' פעמים נאום ולא הספיק באחת. אכן לפי שיש בבלעם ג' הדרגות מכוחות הנעלם. א' כח שבא בבריאתו אשר פעל בו המוליד. ב' אשר קנה בכח מעשיו כי האדם ימשוך לנפשו כחות כפי המפעל ממנו. ג' אשר הקנהו ה' לסיבה ידועה להיות נביא לגוים כדי שלא יתרעמו האומות כאמור בדבריהם ז"ל (מד"ר ריש פ' זו), ונתכוון בלעם לומר דבריו בהסכמת כוחותיו יחד, כנגד כח הבא מכח המוליד אמר נאם בלעם בנו בעור, ודקדק לומר בנו ולא אמר בן כי אז היה נשמע שמציין מי ילדו והוא נתכוון לומר על החלק שבו ממה שהוא בנו ולא על מה שיש בכחו הן היום. וכנגד חלק אשר קנה בכחו אמר נאם הגבר פירוש הגבר מה שקנה בהיותו גבר מעצמו, גם רמז לתעצומותו מלשון גבורה, שתום העין שפקח עיניו כאומרם ז"ל (זוח"ג רח.) שהיה הולך אצל עזא ועזאל ושם קנה כחות הטומאה ונתפתחו עיניו בנסתרות ובמופלאות אחר כמה יגיעות כאמור בדבריהם כמה יגיעות צריך לדבר, וכנגד כח שבו אשר הקנהו ה' לסיבה הידועה אמר נאם שומע אמרי אל, וכפל לומר אמרי אל ומחזה וגו' כנגד ב' פרטי השגה. א' כשהיה בא לו הדיבור לאזניו. והב' כשהיה נגלה אליו, וכנגד שניהם אמר נופל וגלוי עינים פירוש כשהיה חוזה מחזה שדי היה נופל וכשהיה בא לו הדיבור ושומע באזניו לא היה נופל אלא היה גלוי עינים: (אור החיים)


{ד}  נְאֻ֕ם שֹׁמֵ֖עַ אִמְרֵי-אֵ֑ל אֲשֶׁ֨ר מַֽחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם:

 אונקלוס  אֵימַר דִשְׁמַע מֵימַר מִן קֳדָם אֵל וְחֵזוּ מִן קֳדָם שַׁדַי חָזֵי שְׁכִיב וּמִתְגְלֵי לֵיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  אֵימַר דִשְׁמַע מֵימַר מִן קֳדָם אֱלָהָא חַיָיא דְחֵיזִיוּ מִן קֳדָם אֵל שַׁדַי הֲוָה חָמֵי וְכַד בָּעֵי דְמִתְגְלֵי לֵיהּ הֲוָה מִשְׁתַּטַח עַל אַנְפּוֹי וְרַזְיָא סְתִימַיָא מָה דְאִתְכַּסֵי מִן נְבִיָא מִתְגְלֵי לֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  נפל וגלוי עינים. פשוטו כתרגומו, שאין נראה עליו אלא בלילה כשהוא שוכב. ומדרשו, כשהיה נגלה (פ) עליו לא היה בו כח לעמוד על רגליו, ונופל על פניו, לפי שהיה ערל ומאוס להיות נגלה עליו בקומה זקופה לפניו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) לפי פשוטו קשה למה אמר נופל היה לו לומר שוכב וגלוי עינים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  נפל. כמו תרדמה נפלה על אברם: וגלוי עינים. אף על פי שהוא ישן הוא רואה בעיניו כטעם ולבי ער: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  יחזה נופל. וגלוי עינים. ס''ת מילה. נופל בשביל הערלה שהיא מאוסה לפני הקב''ה: (בעל הטורים)


{ה}  מַה-טֹּ֥בוּ אֹֽהָלֶ֖יךָ יַֽעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  מָה טָבָא מַשְׁכְּנָךְ יַעֲקֹב בֵּית מֵישְׁרָךְ יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  כַּמָה יָאוָון הִינוּן בָּתֵּי מֶדְרָשֵׁיכוֹן בְּמַשְׁכְּנָא דִי שַׁמֵשׁ בְּהוֹן יַעֲקב אֲבוּכוֹן וְכַמָה יָאֵי הוּא מַשְׁכַּן זִמְנָא דִמְיַיצַע בֵּינֵיכוֹן וּמַשְׁכְּנֵיכוֹן דַחֲזוֹר חֲזוֹר לֵיהּ בֵּית יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  מה טבו אהליך. על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה: משכנתיך. חניותיך, כתרגומו. דבר אחר, מה טובו אהליך, מה טובו אהל שילה ובית עולמים בישובן, שמקריבין בהן קרבנות לכפר עליכם: משכנתיך. אף כשהן חרבין, לפי שהן משכון עליהן וחרבנן כפרה על הנפשות, שנאמר כלה ה' את חמתו, ובמה כלה, ויצת אש בציון (איכה ד, יא): (רש"י)

 אבן עזרא  מה טבו. פעל עבר כמו כי אורו עיני: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מה טבו אה. ליך. לפי שיעקב הוא באהל של מטה ובאהל של מעלה בכסא הכבוד. ששה תיבות בפסוק כנגד ששה אהלים. נוב וגבעון גלגל שילה ובית עולמים שנים: (בעל הטורים)

 אור החיים  מה טובו אהליך וגו'. פירוש לפי שיש בישראל כת שקובעים עתים לתורה, וכת שעוסקים בה יתד התקועה, כנגד בעלי עתים אמר מה טובו אהליך יעקב כאהל זה שאינו קבוע, וכנגד כת התקועה אמר משכנותיך ישראל:

עוד נתכוין כנגד ב' זמנים א' שהיו במדבר שהיה ה' ביניהם באהל דכתיב (שמות כו) ועשית וגו' לאהל על המשכן וכנגדו אמר מה טובו אהליך, ב' שהיו בו בישוב דכתיב (מ"א ח') ה' אמר לשכון בערפל וכנגדו אמר משכנותיך ישראל, ואמר לשון רבים לפי שיש הדרגות באהל אהל מועד משכן לפנים מן הפרוכת: (אור החיים)

 ספורנו  מה טובו אהליך יעקב. בתי מדרשות. כענין יושב אהלים וכענין וישכון באהלי שם וכן והיה כל מכקש ה' יצא אל אהל מועד: משכנותיך. בתי כנסיות ומקדשי אל המיוחדים לשכן שמו שם ולקבל תפלת המתפללים. ואמר מה טובו כי לא בלבד הם מטיבים לעוסקים בם אבל מטיבים לכל האומה כמו שיורה שם יעקב שישאר בעקב ובאחרית הכל ולא יסוף וכמו שיורה שם ישראל לשרר עם אלהים ועם אנשים: (ספורנו)

 דעת זקנים  מה טובו אהליך יעקב. איתמר בחלק אמר ר' אלעזר מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו בקש לומר לא יהיה להם בתי כנסיות ובתי מדרשות אמר מה טובו אהליך יעקב. לא תשרה עליהם שכינה אמר משכנותיך ישראל. לא תהיה מלכותם נמשכת אמר כנחלים נטיו. לא יהיה להם זיתים וכרמים אמר כגנות עלי נהר. לא יהיה ריחם נודף אמר כאהלים נטע ה'. לא יהיה להם מלכים בעלי קומה. אמר כארזים עלי מים. (אמר) לא יהיה להם מלך בן מלך אמר יזל מים מדליו. לא תהא מלכותם שולטת באומות אמר וזרעו במים רבים. לא תהיה מלכותם עזה אמר וירום מאגג מלכו. לא תהא קימה למלכותן אמר ותנשא מלכותו. א"ר אבא בר כהנא וכלן חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות שנא' ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה קללה ולא קללות. ד"א כנחלים נטיו (לשון נטיו) לשון נטיה שייך בנחלים שנא' הנני נוטה אליה כנהר שלום כמו שהנחלים נוטים ומתפשטים לכאן ולכאן כשגדלים כך ישראל יפרו וירבו ויהיו צריכים לפשט אהלים ולהרחיבם כדאמר הרחיבי מקום אהלך וכו'. כאהלים נטע ה' כאותן זריעות חשובות שנטע ה' בגן עדן שנא' ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם שגדלין ומתברכין: (דעת זקנים)


{ו}  כִּנְחָלִ֣ים נִטָּ֔יוּ כְּגַנֹּ֖ת עֲלֵ֣י נָהָ֑ר כַּֽאֲהָלִים֙ נָטַ֣ע יְהֹוָ֔ה כַּֽאֲרָזִ֖ים עֲלֵי-מָֽיִם:

 אונקלוס  כְּנַחֲלִין דִמְדַבְּרִין כְּגִינַת שַׁקְיָא דְעַל פְּרָת כְּבוּסְמַיָא דִנְצִיב יְיָ כְּאַרְזִין דִנְצִבִין עַל מַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  כְּנַחְלִין דְמַיָין דְמִתְגַבְּרִין כֵּן הִינוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל יַתְבִין עִדְרִין עִדְרִין מִתְגַבְּרִין בְּאוּלְפַן אוֹרַיְיתָא וְהֵי כְּגַנִין שְׁתִילִין עַל פְּרַקְטוֹנֵי נַהֲרִין כֵּן הִינוּן תַּלְמִידֵיהוֹן חֲבוּרַן חֲבוּרַן בְּבֵית מֶדְרָשֵׁיהוֹן זִיו אַפֵּיהוֹן יַנְהַר כְּזִיו רְקִיעִין דִי בְרָא יְיָ בְּיוֹם תִּנְיַין לִבְּרִיאַת עַלְמָא וּמַתְחִינוּן לִיקַר שְׁכִינְתָּא רַמְיַין וּמְנַטְלִין עַל כָּל אוּמַיָא כַּאֲרָזַיָא דְלִיבְנוֹם דִשְׁתִילִין עַל מַבּוּעֵי מַיָין: (תרגום יונתן)

 רש"י  כנחלים נטיו. שנארכו ונמשכו לנטות למרחוק. אמרו רבותינו, מברכותיו של אותו רשע אנו למדים מה היה בלבו לקללם, כשאמר להשית אל המדבר פניו, וכשהפך המקום את פיו, ברכם מעין אותם קללות שבקש לומר כו', כדאיתא בחלק (סנהדרין קה.): כאהלים. כתרגומו, לשון מר ואהלות (תהלים מה, כ): נטע ה'. בגן עדן. לשון אחר, כאהלים נטע ה' כשמים המתוחין כאהל, שנאמר וימתחם כאהל לשבת (ישעיה מ, כב) (ולשון זה אינו, דאם כן היה לו לנקוד כאוהלים הא' בחול"ם): נטע ה'. לשון נטיעה מצינו באוהלים, שנאמר ויטע אהלי אפדנו: (רש"י)

 אבן עזרא  נטיו. דגשות הטי''ת להתבלע נו''ן נטה כי יש נחלים שינטו כה וכה ועליהם אילנים: כאהלים. כמו מר ואהלות והנה דמה האהלים כנחלים נטיו: כארזים. כפול בטעם והזכיר הארזים כארז בלבנון ישגה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כאהלים נטע ה'. עי''ן של נטע עקומה כי בזה העולם אין לישראל נטיעה קיימת רק לעתיד לבא: (בעל הטורים)

 אור החיים  כנחלים נטיו וגו'. רז"ל (סנהדרין קה:) דרשו בזה הרבה דרשות ואפשר לפרש הכתוב על זה הדרך שהכתוב מדבר כנגד ד' כתות הצדיקים שבעם ה'. א' הוא כשמואל הנביא שהיה מסבב כל ארץ ישראל ללמד ישראל תורה ומצות בכל שנה ושנה כאומרם ז"ל. (שבת נו.) ב' כת הצדיקים הקבועים לתלמוד תורה ללמוד וללמד ולהורות משפט והיא כת העומדת בלשכת הגזית העוסקת בתורה ובהוראה כידוע, והיא בגדר הראשון עצמו אלא שהמבקש ה' יבא אליהם מוסיף עליהם שמואל שהוא היה מסבב להורותם. ג' כת הלומדת תורה לשמה לעצמה להשכיל ולהבין אמרי נועם, יתירה עליה כת הראשונה שלומדת ומלמדת. ד' היא כת המחזקת ידי הלומדים ויוצאים למלאכתם למצוא טרף אדם, וכנגד ד' כתות אמר ד' דמיונים, כנגד כתו של שמואל אמר כנחלים נטיו שהם עושים כנחל הזה שנוטל מימיו ממקום למקום לשתות ממנו כמו כן כת זו שטורחין בעצמן להשקות צמא למים חיים, וכנגד כת ב' אמר כגנות עלי נהר כגן הזה שהוא נטוע וכל הרוצה ליהנות יבא ויהנה, גם מוליכים פירות ממנו וזנים הרחוקים כמו כן הם כת נטועה בלשכת הגזית וכל הרוצה ליהנות יבא ויהנה, גם פירותיהם הולכים למרחוק שהבאים לשם מתחכמין מהם ויוצאים להשקות צמאי תורה, וכן כתיב (ישעי' ב) כי מציון תצא תורה וגו', וכנגד כת הג' הלומדין לעצמן ואין בהם כח להשפיע לזולת אמר כאהלים נטע ה' כיעקב איש תם יושב אוהלים ללמוד לעצמו, ואמר לשון נטיעה כנטיעה הזאת שכל שהיא מתישנת מוסיף שרשים ואחיזה ביניקתה כמו כן לומדי תורה כל זמן שמאריך בעסק התורה תוסיף להשתרש נפשו בה, וכנגד כת הד' אמר כארזים עלי מים ארזים רמז לעשירי עם בעלי קומה בעלי כח וגבורה בעולם הזה אבל אין עושים פירות בתורה לפי שאינם לומדים בתורה:

וכבר כתבתי בכמה מקומות כי פרי התורה הוא לבדו יקרא פרי. ועיין מה שפירש בזוהר (ח"ג רב.) בפסוק לא תשחית את עצה וגו' ממנו תאכל וגו' שהכתוב רומז לבעל תורה שהוא עושה פרי וכו' יעויין שם, ואמר עלי מים שחוזקם גם כן הוא עלי מים שהיא התורה לפי שמחזיקים ידי האנשים הלומדים בתורה שנמשלה למים ויהנו מהמים עצמם, כי המחזיק ידי לומדי תורה חולק עמהם שכר כידוע, והכוונה בכל המאמר לומר שכל ישראל עומדים בשורש הקדושה זאת התורה ואפילו העוסקים בענין עולם הזה: (אור החיים)

 ספורנו  כנחלים נטיו. כי אמנם בתי כנסיות ובתי מדרשות להמון ישראל הם כמו הנחלים שנטיו אל השדות להשקותם וכן יושבי אהלים ותופשי התורה דולים ומשקים מתורתם להמון וכמו כן המתפללים הם כגנות עלי נהר אשר לא ימישו מעשות פרי כאמרם ז''ל (פרק קמא דר''ה) ברית כרותה לי''ג מדות שאינן חוזרות ריקם: (ספורנו)


{ז}  יִֽזַּל-מַ֨יִם֙ מִדָּ֣לְיָ֔ו וְזַרְע֖וֹ בְּמַ֣יִם רַבִּ֑ים וְיָרֹ֤ם מֵֽאֲגַג֙ מַלְכּ֔וֹ וְתִנַּשֵּׂ֖א מַלְכֻתֽוֹ:

 אונקלוס  יִסְגֵי מַלְכָּא דְיִתְרַבָּא מִבְּנוֹהִי וְיִשְׁלוֹט בְּעַמְמִין סַגִיאִין וְיִתְקוֹף מֵאֲגַג מַלְכֵּיהּ וְתִתְנַטֵל מַלְכוּתֵיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  יְקוּם מִנְהוֹן מַלְכֵיהוֹן וּפְרוֹקְהוֹן מִנְהוֹן וּבְהוֹן יֶהֱוֵי וְזַרְעֲיַיתְהוֹן בְּנוֹי דְיַעֲקב יִשְׁלְטוּן בְּעַמְמִין סַגִיאִין קַמָאָה דְיִמְלוֹךְ עֲלֵיהוֹן יַגִיחַ קְרָבָא בִּדְבֵית עֲמָלֵק וְיִתְרוֹמָם עַל אֲגַג מַלְכֵיהוֹן וּבְגִין דְיֵיחוֹס עֲלוֹי יִתְנְטֵיל מִנֵיהּ מַלְכוּתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  מדליו. מבארותיו. ופירושו כתרגומו: וזרעו במים רבים. לשון הצלחה הוא, זרעו כזרע הזרוע על פני המים: וירם מאגג מלכו. מלך ראשון שלהם (צ) יכבוש את אגג מלך עמלק: ותנשא מלכתו. של יעקב יותר ויותר, שיבא אחריו דוד ושלמה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) שאול המלך והכי קאמר קרא וירם ר"ל שאול המלך יטול מלכותו מאגג על ידי שיכבוש אותו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יזל מים. הנה מים לשון יחיד כמו מי נדה לא זורק עליו: מדליו. כמו מדליותיו: וזרעו במים רבים. כזרע שרוה במים והטעם שכל יום יצמח ויגדל: וירום מאגג מלכו. נבואה על שאול שהוא המלך הראשון כי קודם שאול היו שופטים ולא מלכים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  יזל מים. בגימטריא יגדל מלך שאין מושחין המלכים אל על הנהר: (בעל הטורים)

 אור החיים  יזל מים וגו'. הכוונה על פי דבריהם (שמו"ר פכ"ח) כי כל איש ישראל קבל מסיני חלק בתורה, ולזה רמז מורשה ודרשו (פסחים מט:) אל תקרי מורשה אלא מאורשה, ואמר כאן כי כל מה שמחדשים בתורה הוא מדליו ממה שדלה דלה משה שהכל רמוז בתורה שבכתב:

ואמר לשון דלי לומר כי בערך פינה (בינה) הגדולה אשר עתיד ה' לגלות לישראל בסוף הדורות בימי מלך המשיח שהוא שער החמישים של בינה כל המ"ט הם בגדר דלי בערכו, ואמר כי הגם שעתה הוא דלי זרע ישראל יזכה לקחת מים רבים שהוא שער הנ', והוא אומרו וזרעו במים רבים:

ואמר וירום מאגג מלכו. כאן גילה מלכות ישראל הקיימת שהתחילה מאגג שהיא מלכות עמלק, ראשונה שעשה שאול ומשם נפסקה מלכות שאול ונתנה לרעהו הטוב שהוא דוד, וטעם שכינה התחלת מלכותו מאגג להעיר סיבת הדבר שהיה מצד אגג פירוש שהניחו שאול חי ולא הרגו, כאמרם ז"ל (מגילה יג.) שבאותה הלילה השריץ אגג זרע עמלק, וזה סיבה לעקירת מלכות שאול ולרומם מלכות בית דוד, ותנשא מלכותו היא מלכות המשיח שהוא דוד, דכתיב (יחזקאל לז) ועבדי דוד מלך עליהם ירום ונשא מאוד כאמור בישעיה (נב):

עוד ירצה באומרו וירום מאגג שתחילת פעולת מלך המשיח היא מלחמת עמלק שכל עמלק בא מאגג כידוע, ואמרו ז"ל (תנחומא ס"פ תצא) שאמר הקדוש ברוך הוא אין הכסא שלם עד שימחה זכר עמלק ותנשא מלכותו על כל העולם: (אור החיים)

 דעת זקנים  יזל מים מדליו. כמו הרים נזלו כלומר יתנטפו מים ממקום שהם דולים כלו' ירבה חיל מזרעו כי חיילות נמשלו למים כמו המים העצומים את מלך אשור כלומר יצא חיל מזרעו וזרעו יהיה כמים רבים שיגדלו מאד: וירום מאגג מלכו. ירום מלכו של ישראל יותר מאגג כמו שמצינו שמלך ראשון של ישראל דהיינו שאול הרג עמלק וכל מלכי עמלק קרוין אגג וכל מלכי מצרים קרוין פרעה וכל מלכי פלשתים קרוין אבימלך: ותנשא מלכותו. של ישראל: (דעת זקנים)


{ח}  אֵ֚ל מֽוֹצִיא֣וֹ מִמִּצְרַ֔יִם כְּתֽוֹעֲפֹ֥ת רְאֵ֖ם ל֑וֹ יֹאכַ֞ל גּוֹיִ֣ם צָרָ֗יו וְעַצְמֹֽתֵיהֶ֛ם יְגָרֵ֖ם וְחִצָּ֥יו יִמְחָֽץ:

 אונקלוס  אֱלָהָא דְאַפֵּקִינוּן מִמִצְרַיִם תּוּקְפָא וְרוּמָא דִילֵיהּ יֵיכְלוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נִכְסֵי עַמְמַיָא סַנְאֵיהוֹן וּבְבִזַת מַלְכֵּיהוֹן יִתְפַּנְקוּן וְאַרְעֲתְהוֹן יַחְסְנוּן: (אונקלוס)

 יונתן  אֱלָהָא דְאַפֵּיקִינוּן פְּרִיקִין מִמִצְרַיִם תּוּקְפָא וְרוֹמָא תּוּשְׁבַּחְתָּא גְבוּרְתָּא דִילֵיהּ יְשֵׁיצֵי יַת אוּמַיָא בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן וְתוּקְפְהוֹן יִתְבַּר וְגִירֵי מְחַוַות פּוּרְעָנוּתֵיהּ יְגָרֵי בְהוֹן וִישֵׁיצוּנוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל מוציאו ממצרים. מי גורם להם הגדולה הזאת, אל המוציאם ממצרים, בתוקף ורום שלו. (ק) יאכל את הגוים, שהם צריו: ועצמותיהם. של צרים: יגרם. מנחם פתר בו לשון שבירה, וכן לא גרמו לבקר (צפניה ג, ג), וכן ואת חרשיה תגרמי (יחזקאל כג, לד), ואני אומר, לשון עצם הוא, שמגרר הבשר בשניו מסביב והמוח שבפנים, ומעמיד העצם על (ר) ערמימותו: וחציו ימחץ. אונקלוס תרגם חציו של צרים, חלוקה שלהם, כמו בעלי חצים, מרי פלוגתא, (ש) (ס"א ל' חלוקה וחציה), וכן ימחץ. לשון ומחצה וחלפה רקתו (שופטים ה, כו), שיחצו את ארצם, ויש לפתור לשון חצים ממש, חציו של הקב"ה ימחץ בדמם של צרים, יטבול ויצטבע בדמם. כמו למען תמחץ רגלך בדם (תהלים סח, כד), ואינו זז מלשון מכה, כמו מחצתי, שהצבוע בדם נראה כאילו מחוץ ונגוע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) ואין כוונת המקרא הזה לומר שהאל שהוציאו ממצרים תקפו כתוקף רום וגובה שלו שלא בא הכתוב כאן להודיע כחו של הקדוש ברוך הוא שהרי כבר אמר למעלה. ועוד שישאר מאמר יאכל גוים צריו בלתי נקשר לא לפניו ולא לאחריו. ולפיכך אמר בתוקף ורום שלו יאכל וכו' ואם כן יהיה פירושו של קרא הכי האל שהוציאו ממצרים תקפו כתוקף רום וגובה שלו ועם אותו התוקף ורום שלו יאכל ישראל כו' והוסיף מלת את וה"א הידיעה על מלת ע"א ואמר את הע"א כי עם זה יובן שיהיו הע"א נאכלים ולא אוכלים והוסיף מלת שהם כי עם זה תהיה מלת צריו ביאור ועוד הוסיף מלת של צרים להורות אותם שהם צריו יגרם ולא כל הע"א בכלל לכן אמר צריו ולא צרים: (ר) ערמימותו לשון ערום: (ש) תרגום של בעלי חצים והכי קאמר קרא וחלוקה של צרים יחלקו ישראל ר"ל ארץ ישראל שהיה להם בחלוקה יחלקו ישראל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אל מוציאו. והטעם כי האל המוציאו ממצרים שם כח לו כתועפות ראם ואל יטעון טוען בעבור מ''ם אל מוציאם ויחשוב כי מלת לו סימן לשם כי כן משפט הלשון כמו תכו לרגליך ישא מדברותיך עד אנה ינאצוני העם הזה ורבים כן: יאכל גוים צריו. מלכי כנען: ועצמותיהם יגרם. ישבר הגרם שהוא העצם וכן מלת עצמו וככה מסעף פארה לא תפאר: וחציו ימחץ. כל חץ מחציו ימחץ וכן וצדיקים ככפיר יבטח בנות צעדה וכן מברכיך ברוך כל אחד ממברכיך יהיה ברוך וכן אורריך: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אל מוציאו ממצרים. אמר זה ב''פ לומר כשם שהוציאם ממצרים כן יוצאים לע''ל: ועצמותיהם. עי''ן תלויה לומר לך כי יעקור ז' עממים ולע''ל ס''ג אומות וזה הוא כולו ס''ג יחדו נאלחו: (בעל הטורים)

 אור החיים  אל מוציאו ממצרים וגו'. פירוש על דרך אומרם ז"ל כי בצאת ישראל ממצרים בררו כל נצוצי הקדושה שהיו בקליפת מצרים, וכבר הקדמנו שתוקף הקדושה היא כשמבררת ענפיה, והוא אומרו מוציאו וגו' כתועפות ראם לו פירוש לעם, ולזה גם כן רמז במאמר יאכל גוים צריו שהאכילה היא להוציא ניצוץ הקדושה שבו ותהיה נכללת בנפש ישראל בסוד (משלי יג) צדיק אוכל לשובע נפשו, ואומר ועצמותיהם פירוש ואפילו בחינה המתעצמת בהם יגרם אותה, ואומרו וחציו ימחץ יתבאר על דרך אומרם ז"ל (תנחומא פ' בשלח) בפסוק (ישעי' כד) יפקוד ה' על צבא וגו' שאין הקב"ה מאבד אומה למטה עד שפוקד על שר שלה למעלה, והנה כשהאומה נחלשת לבד לא יאבד השר למעלה אלא ישפילנו ה' וכשהאומה יארע לה כסדום ועמורה אז יאבד שרה למעלה, והוא אומרו וחציו פירוש כח מערכתם שהם חצים הלוחמים בעדם והם השרים, ימחץ על דרך אומרו (תהלים קי) מחץ ראש על ארץ רבה שיאבדו כח שריהם מלמעלה, ואם נפרש ימחץ לשון טבילה ורחיצה יכוין לומר שאין זורקין חץ שאינו נתקע בהם ונטבל בדמם: (אור החיים)

 ספורנו  יאכל גוים צריו. לעתיד לבא כאמרו ונקם ישיב לצריו: וחציו ימחץ. כאמר ואשכיר חצי מדם: (ספורנו)

 דעת זקנים  יאכל גוים צריו. כלו' ישראל יכלה הגוים שהם צריו: ועצמותיהם יגרם. כאדם שאוכל בשר ואח"כ אוכל העצמות ואינו משייר כלום: (דעת זקנים)


{ט}  כָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּֽאֲרִ֛י וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ מְבָֽרְכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ וְאֹֽרְרֶ֖יךָ אָרֽוּר:

 אונקלוס  יְנוּחַ יִשְׁרֵי בִתְקוֹף כְּאַרְיָא וּכְלֵתָא לֵית מַלְכוּ דְתִזַעֲזְעִינֵיהּ בְּרִיכָךְ יְהוֹן בְּרִיכִין וְלִיטָךְ יְהוֹן לִיטִין: (אונקלוס)

 יונתן  נַיְיחִין וְשַׁרְיַין כְּאַרְיָא וּכְלֵיתָא דְכַד דָמִיךְ מַאן יְקִימִינֵיהּ מְבָרְכְהוֹן יְהוֹן בְּרִיכִין כְּמשֶׁה נְבִייָא סַפְרֵיהוֹן דְיִשְרָאֵל וּמְלַטְטִינוּן יְהוֹן לִיטִין כְּבִלְעָם בַּר בְּעוֹר: (תרגום יונתן)

 רש"י  כרע שכב כארי. כתרגומו, יתישבו בארצם בכח ובגבורה: (רש"י)

 אבן עזרא  כרע שכב. הטעם שיירש ישראל ארץ כנען ואחר כך תשקוט הארץ: יקימנו. פירשתיו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו. ולמעלה אמר הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא למעלה הקדים לביא כי כן הדרך מתחלה יתגבר מעט כלביא ואחר כך יתנשא והולך כמו הארי שהוא מתגבר והולך וכאן הקדים ארי ללביא שרמז ג''כ שכב כארי בימי משה וכלביא בימי יהושע שפני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה: מברכיך ברוך ואורריך ארור. בלעם שהיה בלבו לקללם לכך סיים בקללה ויצחק בברכותיו של ויתן לך בברוך אורריך ארור ומברכיך ברוך. ע''כ לא אמר לו בלק לקללם יותר אלא אמר לו ברח לך: (בעל הטורים)

 אור החיים  כרע שכב וגו'. פירוש אפילו בזמן שכרע פירוש שאינו חוגר כלי זיין ולא עומד למלחמה אלא כורע ויושב לו, ולא זה בלבד אלא אפילו שכב שאינו מרגיש בבאים עליו אף על פי כן אינו חושש כי מי הוא זה שיתקרב אליו להקימו, ואומר וכלביא כפל ההדרגות כנגד ב' כתות שבישראל זו למעלה מזו כמו שכתבנו למעלה שהם הצדיקים והב י נוני ס:

מברכיך ברוך וגו'. אמר מברכיך לשון רבים וברוך לשון יחיד, לא רצה לברך אלא אחד, ונתכוון על עצמו ורעה עינו בשאר המברכים, ואמר אורריך ארור נתכוון לומר שאין כל אורריו ארורים, ובא למעט עצמו מהארירה, ואולי כי לרעה נתכוון על זה הדרך מברכיך יתקיימו דבריו ותהיה ברוך, ואורריך יתקיימו דבריו ותהיה וגו', והערים הרשע בזה לקיים אם יקללם אחר כך, ולזה הקדים מאמר ברוך לארור להעמידם בארור חס ושלום, וה' השיב גמולו בראשו ונתקיימה בו הקללה ונתארר בעולם הזה ובעולם הבא כאומרם ז"ל (סנהדרין צ.) בלעם אין לו חלק לעולם הבא: (אור החיים)

 ספורנו  מברכיך ברוך. כמו שהיה הענין באברהם כי אמנם שרידי ישראל יהיו במדרגת אברהם אבינו כאמרו כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך: (ספורנו)


{י}  וַיִּֽחַר-אַ֤ף בָּלָק֙ אֶל-בִּלְעָ֔ם וַיִּסְפֹּ֖ק אֶת-כַּפָּ֑יו וַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל-בִּלְעָ֗ם לָקֹ֤ב אֹֽיְבַי֙ קְרָאתִ֔יךָ וְהִנֵּה֙ בֵּרַ֣כְתָּ בָרֵ֔ךְ זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִֽים:

 אונקלוס  וּתְקֵיף רוּגְזָא דְבָלָק בְּבִלְעָם וּשְׁקָפִינוּן לִידוֹהִי וַאֲמַר בָּלָק לְבִלְעָם לְמֵילַט סַנְאַי קְרִיתָךְ וְהָא בָּרָכָא מְבָרְכַת לְהוֹן דְנַן תְּלַת זִמְנִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְקֵיף רוּגְזָא דְבָלָק בְּבִלְעָם וְטָפַח יַת יְדוֹי וַאֲמַר בָּלָק לְבִלְעָם לְמֵילַט סַנְאַי דְבַרְתִּיךְ וְהָא בְּרָכָא מְבָרְכַת לְהוֹן דְנַן תְּלַת זִמְנִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויספוק. הכה זו על זו: (רש"י)

 אבן עזרא  ויספק את כפיו. כמו ספקו עליך כפים: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויחר אף וגו' ויספוק וגו'. פירוש חרה אפו ושכך רוגזו בספיקת כפיו:

ברכת ברך. פירוש ברכת ברכה שאין בה קללה והראיה שאמרת מברכיך ברוך ואורריך ארור, ולפי מה שכתבתי שכוונתו להרע, לא הרגיש בלק בכוונה זו: (אור החיים)

 ספורנו  ויספוק את כפיו. שנתיאש מהשיג עוד חפצו מאחר שקלל את המקללים: (ספורנו)


{יא}  וְעַתָּ֖ה בְּרַח-לְךָ֣ אֶל-מְקוֹמֶ֑ךָ אָמַ֨רְתִּי֙ כַּבֵּ֣ד אֲכַבֶּדְךָ֔ וְהִנֵּ֛ה מְנָֽעֲךָ֥ יְהֹוָ֖ה מִכָּבֽוֹד:

 אונקלוס  וּכְעַן אִזֵיל לָךְ לְאַתְרָךְ אֲמָרִית יְקָרָא אֲיַקְרִינָךְ וְהָא מְנָעָךְ יְיָ מִן יְקָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְדוֹן עֲרוֹק לָךְ לְאַתְרָךְ אֲמָרִית מְיַקְרָא אֲיַקְרִינָךְ וְהָא מְנַע יְיָ לְבִלְעָם מִן יְקָרָא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  מנעך. ב' במס' הכא ואידך אשר מנעך היום מבוא בדמים בשביל שמנעך מבוא בדמים שלא לקללם על כן מנעך מכבוד: (בעל הטורים)

 אור החיים  ועתה ברח וגו'. גזר עליו ד' דברים, אחד שלא יתעכב אלא ילך באותה שעה והוא אומרו ועתה. ב' שילך במרוצה כבורח והוא אומרו ברח. ג' שלא ילך אחר עמו ללותו אלא הוא לבדו והוא אומרו לך. ד' שלא ילך מעיר זו לעיר אחרת מערי מואב או מדין אלא למקומו פתורה והוא אומרו אל מקומך, ולפי שכל זה הוא זלזול לבלעם והוא הפך מה ששלח לו (כ"ב י"ז) כי כבד אכבדך מאוד, לזה אמר לו אמרתי כבד וגו', ואומרו והנה מנעך ה' מכבוד פירוש כל מה שעשה ה' שלא הניחך לקללם אינו אלא לתכלית דבר זה שהוא למנעך מהכבוד, וסתר בלעם טענתו כי שקר בפיו הלא גם למלאכיך דברתי וגו' פירוש ואף על פי כן סברת וקבלת ושלחת לי כי כבד אכבדך, וכפל לומר מלאכיך אשר שלחת ולא הספיק באומרו מלאכיך ומובן הדבר שהוא שלחם, נתכוון במאמר מלאכיך על המלאכים הראשונים, ואומרו אשר שלחת נתכוון אל מלאכים ששלח פעם ב', ואומרו לאמר פירוש לא דברתי הדברים לבד אלא צויתים לאמר לך: (אור החיים)

 ספורנו  ברח לך. ענין הבריחה בכל מקום אינה הניסה מן הרודף אבל היא סור מן המקום מיראת נזק עתיד: (ספורנו)


{יב}  וַיֹּ֥אמֶר בִּלְעָ֖ם אֶל-בָּלָ֑ק הֲלֹ֗א גַּ֧ם אֶל-מַלְאָכֶ֛יךָ אֲשֶׁר-שָׁלַ֥חְתָּ אֵלַ֖י דִּבַּ֥רְתִּי לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וַאֲמַר בִּלְעָם לְבָלָּק הֲלָא אַף לְאִזְגַדָךְ דִי שַׁלְחַת לְוָתִי מַלֵילִית לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר בִּלְעָם לְבָלָק הֲלָא עִם אִזְגַדִין דְשָׁדַרְתְּ לְוָתִי מַלֵלִית לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 ספורנו  הלא גם אל מלאכיך. אין ראוי שתתמה על שלא עשיתי רצונך בתקות הכבוד שתכבדני שגם למלאכיך שאמרו מצדך כי כבד אכבדך מאד אמרתי שאין זה בידי: (ספורנו)


{יג}  אִם-יִתֶּן-לִ֨י בָלָ֜ק מְלֹ֣א בֵיתוֹ֘ כֶּ֣סֶף וְזָהָב֒ לֹ֣א אוּכַ֗ל לַֽעֲבֹר֙ אֶת-פִּ֣י יְהֹוָ֔ה לַֽעֲשׂ֥וֹת טוֹבָ֛ה א֥וֹ רָעָ֖ה מִלִּבִּ֑י אֲשֶׁר-יְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר:

 אונקלוס  אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֵי בֵיתֵיהּ כְּסַף וּדְהַב לֵית לִי רְשׁוּ לְמֶעֱבַּר עַל גְזֵירַת מֵימְרָא דַיְיָ לְמֶעֱבַּד טַבְתָּא אוֹ בִּישְׁתָּא מֵרְעוּתִי דִי יְמַלֵל יְיָ יָתֵיהּ אֲמַלֵיל: (אונקלוס)

 יונתן  אִם יִתֵּן לִי בָלָק מִן יְקָרָא:

מְלא קוּרְטוֹר דִילֵיהּ כְּסַף וּדְהַב לֵית לִי רְשׁוּ לְמֶעֱבַר עַל גְזֵירֵת מֵימַר דַיְיָ לְמֶעֱבַד טַבְתָא אוֹ בִישְׁתָא מִן רְעוּתִי מַה דִי מַלֵיל יְיָ יָתֵיהּ אֲמַלֵיל: (תרגום יונתן)

 רש"י  לעבר את פי ה'. כאן לא נאמר אלהי, כמו שנאמר בראשונה, לפי שידע שנבאש בהקב"ה ונטרד: (רש"י)


{יד}   שביעי  וְעַתָּ֕ה הִנְנִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לְעַמִּ֑י לְכָה֙ אִיעָ֣צְךָ֔ אֲשֶׁ֨ר יַֽעֲשֶׂ֜ה הָעָ֥ם הַזֶּ֛ה לְעַמְּךָ֖ בְּאַֽחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים:

 אונקלוס  וּכְעַן הָא אֲנָא אָזֵיל לְעַמִי אִיתָא אֲמַלְכִינָךְ מָה דְתַּעְבֵיד וַאֲחַוֵי לָךְ מָא דְיַעֲבֵד עַמָא הָדֵין לְעַמָךְ בְּסוֹף יוֹמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְדוֹן הָאֲנָא מִתְפְנֵי וְאָזִיל לְעַמִי אִיתָא אֵימְלְכִינָךְ אִיזַל זַמִין פּוּנְדְקִין וּמַנֵי בְּהוֹן נְשַׁיָיא מַטְעֲיָיתָא זַבִּין מֵיכְלָא וּמִשְׁתַּיָיא בְּבָצִיר מִן טִימְהוֹן וְיֵיתוּן עַמָא הָדֵין וְיֵיכְלוּן וְיִשְׁתּוּן וִירַווּן וִישַׁמְשׁוּן עִמְהוֹן וִיכַפְרוּן בֶּאֱלָהָהוֹן וְיִתְמַסְרוּן בִּידָךְ בְּשָׁעָה קְּלִילָא וְיִפְּלוּן מִנְהוֹן סַגִיאִין בְּרַם בָּתַר כְּדֵין עֲתִידִין הִינוּן דְיִשְׁלְטוּן בְּעַמָךְ בְּסוֹף עֲקַב יוֹמַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  הולך לעמי. מעתה הריני כשאר עמי, (ת) שנסתלק הקב"ה מעלי: לכה איעצך. מה לך לעשות, (א) ומה היא העצה, אלהיהם של אלו שונא זמה הוא כו' כדאיתא בחלק (סנהדרין קו.), תדע שבלעם השיא עצה זו להכשילם בזמה, שהרי נאמר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם (במדבר לא, טז): אשר יעשה העם הזה לעמך. מקרא קצר הוא זה, איעצך להכשילם, ואומר לך מה שהן עתידין להרע למואב באחרית הימים ומחץ פאתי מואב. התרגום מפרש קוצר העברי ויקטול וכו' (אלו תיבות ויקטול וכו' הוא מיותר ומן מקרא קצר וכו' עד כאן הכל דבור אחד ור"ל שבאחרית הימים ימחץ פאתי מואב. ומ"ש התרגום מפרש כו' ר"ל שמתרגם אמלכינך מה דתעביד ואחוי לך מה דיעביד עמא הדין לעמך כו'. דב"ט): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דאם לא כן אני הולך למקומי מיבעי ליה כמו שאמר בסמוך וישב למקומו: (א) ר"ל דלשון איעצך אין שייך לומר על אשר יעשה העם וגומר אלא יאמר לו השמועה אבל לא בלשון עצה. והיה ראוי לכתוב אשר תעשה וגומר. ועל זה פירש מה לך לעשות ומקרא קצר הוא כמו שפירש בסמוך והכי פירושו איעצך מה לך לעשות וגם אודיעך את אשר יעשה וכו' ומה היא העצה שהכתוב לא גילה אותה אלהיהן וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לכה איעצך. י''א הטעם על בנות מואב וזה דבר רחוק בעבור שאמר באחרית הימים והנכון בעיני שהוא כמשמעו אתן לך עצה שתדע מה תעשה כי זה העם כן יעשה לעמך: (אבן עזרא)

 אור החיים  ועתה הנני וגו'. פירוש הנה הוא מוכן לקיים גזירת מלך ללכת בעת ההיא, ואמר לשון יחיד כנגד מה שרמז לו בתיבת לך כמו שפירשתי, ואמר לעמי כנגד מה שאמר לו אל מקומך, אבל כנגד פרט הבריחה לא הודה לו כי לא חש לירא ממנו כי כשפן גדול היה, וצא ולמד (מד"ר) כמה נתעצמו עמו עם בני ישראל בהריגתו ומכל שכן זולתם שלא יוכלו עשות עמו רעה:

אשר יעשה וגו' באחרית וגו'. פירוש לפי שרצה לגלות לו שישראל יאבדו ויקעקעו ביצתם של מואב, וגם בלק אפשר שהיה רואה דבר זה בצפור כי עם בני ישראל ימחץ פאתי מואב, לזה אמר לו כי מה שיעשה העם הזה לעמך יהיה באחרית הימים, וטעם שהוצרך להודיעו דבר זה, לפי שבא ליעצו עצת הפקרת בנותיהם כאומרם ז"ל (סנהדדין קו.) בפירוש אומרו לכה איעצך, לזה חש שיאמר איך יתכן שיצאו נשיהם לעם בני ישראל הבאים לאבדם הלא כל היוצא ידקר, לזה הודיעו כי לא ירעו ולא ישחיתו עם הזה לעמך ויכולין נשיהם לצאת למחנה ישראל לעצתו, ודקדק לומר לעמך לומר דוקא לעמך שהם מואב שהיה מלך עליהם הוא שלא יעשו להם דבר אלא באחרית הימים, ולמעט בלק כי פתע ישבר, וכמו שכן היה דכתיב (פ' ל"א) ואת מלכי מדין וגו' והוא אחד מהם כאומרם ז"ל (במד"ר פ"כ): (אור החיים)

 ספורנו  לכה איעצך. עצת שליחות הנשים כמו שהתבאר באמרו הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם: אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים. כי אמנם הרע אשר יעשה העם הזה לעמך לא יהיה בימיך ואין לך לירא אבל יהיה באחרית הימים בלבד כאמרו ומחץ פאתי מואב וכאמרו אדום ומואב משלוח ידם: (ספורנו)

 דעת זקנים  לכה איעצך. א"ר יוחנן שלשה היו באותה עצה בלעם איוב ויתרו בלעם שיעץ נהרג איוב ששתק נדון ביסורין יתרו שברח זכו בניו וישבו בלשכת הגזית שנא' ומשפחות סופרים ישבו יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים המה הקינים הבאים מחמת וגומר וכתיב ובני קני חותן משה עלו מעיר התמרים וגו' ד"א איעצך כלומר על אותו דבר שאתה ירא וחרד מפני זה הקהל היושב ממולך דע שאם לא תתגרה בהם אל תירא מהם: אשר יעשה העם הזה. כדמפרש ואזיל: (דעת זקנים)


{טו}  וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן:

 אונקלוס  וּנְטַל מַתְלֵיהּ וַאֲמַר אֵימַר בִּלְעָם בְּרֵיהּ בְעוֹר וְאֵימַר גַבְרָא דְשַׁפִּיר חָזֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטַל מְתַל נְבוּתֵיהּ וַאֲמַר אֵימַר בִּלְעָם בַּר בְּעוֹר וְאֵימַר גַבְרָא דְיַקִיר מִן אָבוֹי דְרַזְיָא סְתִימַיָא מַה דְאִתְכַּסֵי מִן נְבִיָיא הֲוָה מִתְגְלֵי לֵיהּ: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  בנו בער. בער כתיב חסר וי''ו כי נבער מדעת שמאז לא דברה עמו שכינה: (בעל הטורים)

 אור החיים  וישא משלו וגו'. פירשתי למעלה (שכל דבריו אינם אלא דרך משל, וגם לפי מה שפירשתי שם יכול להתפרש גם כן כאן): (אור החיים)


{טז}  נְאֻ֗ם שֹׁמֵ֨עַ֙ אִמְרֵי-אֵ֔ל וְיֹדֵ֖עַ דַּ֣עַת עֶלְי֑וֹן מַֽחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם:

 אונקלוס  אֵימַר דִשְׁמַע מֵימַר מִן קֳדָם אֵל וִידַע מַדַע מִן קֳדָם עִילָאָה חֵיזוּ מִן קֳדָם שַׁדַי חָזֵי שְׁכִיב וּמִתְגְלֵי לֵיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  אֵימַר דְשָׁמַע מֵימַר מִן קֳדָם אֱלָהָא וִידַע שַׁעְתָּא דְרָתַח בֵּיהּ אֱלָהָא עִלָאָה דְחֵיזוּ מִן קֳדָם שַׁדַי חָמֵי וְכַד הֲוָה בָּעֵי דְיִתְגְלֵי לֵיהּ הֲוָה מִשְׁתַּטַח וּנְפַל עַל אַפּוֹי וְרַזְיָא סְתִימַיָא מַה דְאִתְכַּסֵי מִן נְבִיָא הֲוָה מִתְגְלֵי לֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וידע דעת עליון. לכוין (ב) השעה שכועס בה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) דקרינן דע עת עליון כלומר שיודע עת שכועס בה עליון. (דבק טוב) דק"ל השתא דעת בהמתו לא ידע והיאך ידע דעת עליון לכן פירש לכוין וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וידע דעת עליון. בדרך נבואה לא בקסם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויודע דעת עליון. אמר כאן ויודע דעת עליון לפי שרצה לגלות ימות המשיח: (בעל הטורים)

 אור החיים  אראנו ולא עתה וגו'. כפל הדברים במלות שונות, גם כפל לומר דרך כוכב וגו' וקם שבט וגו' גם כפל לומר ומחץ וגו' וקרקר וגו', כל הנבואה במלך המשיח נאמרה, ויתבאר על פי דבריהם ז"ל (סנהדדין צח.) שאמרו בפסוק בעתה אחישנה זכו אחישנה לא זכו בעתה, והוא רחוק מופלג, וזה לך האות הן אנו בתחלת מאה הששית לאלף הששי, וכנגד ב' קצים אלו דבר הכתוב, כנגד אם זכו אמר אראנו פירוש לדבר שאני עתיד לומר אבל אינו עתה בזמן זה אלא בזמן אחר ויכול להיות שאינו רחוק כל כך, שאמרו ז"ל (דב"ר פ"ב) אם היו ישראל חוזרים בתשובה כמצטרך היו נגאלים מיד אפילו לא יעבור עליהם אלא יום אחד בגלות דכתיב יענך ה' ביום צרה, וכנגד קץ בעתה אמר אשורנו כמו שצופה מרחוק, והוא אומרו ולא קרוב כי הקץ של בעתה ארוך עד למאד בעונות, ואומרו דרך וגו' פירוש זאת היא הנבואה שאמר עליה אראנו וגו':

וכפל הענין ושינוי הלשון, יתבאר ע"פ דבריהם ז"ל (סנהדרין שם) שאמרו שאם תהיה הגאולה באמצעות זכות ישראל יהיה הדבר מופלא במעלה ויתגלה הגואל ישראל מן השמים במופת ואות כאמור בספר הזוהר (ח"א קיט. וח"ג ריב:), מה שאין כן כשתהיה הגאולה מצד הקץ ואין ישראל ראויים לה תהיה באופן אחר ועליה נאמר (זכרי' ט') שהגואל יבא עני ורוכב על חמור, והוא מה שאמר כאן כנגד גאולת אחישנה שהיא באמצעות זכות ישראל שרמז במאמר אראנו ולא עתה אמר דרך כוכב שיזרח הגואל מן השמים, גם רמז לכוכב היוצא באמצע השמים לנס מופלא כאמור בספר הזוהר (שם), וכנגד גאולת בעתה שרמז במאמר אשורנו ולא קרוב אמר וקם שבט מישראל פירוש שיקום שבט אחד מישראל כדרך הקמים בעולם דרך טבע, על דרך אומרו (דניאל ג) ושפל אנשים יקים עלה, שיבא עני ורוכב על חמור ויקום וימלוך ויעשה מה שנאמר בסמוך:

וטעם שיעד גאולת אחישנה שהיא ככוכב ליעקב וגאולת בעתה שהיא עני וכו' לישראל שהם כתות הצדיקים, נתכוון לומר שהמושג לגדר זה של ביאת הגואל ככוכב הוא כשתהיה הגאולה מפאת גדר הבינוני שבישראל שיטיבו מעשיהם ויבא בזכותם, והוא אומרו דרך כוכב מיעקב, אבל ביאתו בדרך וקם שבט זה יהיה כשלא יטיבו מעשיהם כת הבינונים ולא יבא אלא מפאת כת הצדיקים שבהם, והוא אומרו וקם שבט מישראל:

עוד רמז במאמר דרך כוכב מיעקב על משיח בן דוד הרמוז בכוכב כנזכר, ואומרו וקם שבט מישראל ירמוז על משיח בן אפרים, והכוונה בזה כי אם ישראל יהיו בגדר שיהיו נקראים יעקב לא יאיר להם אלא משיח בן דוד אבל משיח בן אפרים ימות במלחמה ראשונה שיהרגנו רומילוס כאומרם ז"ל (סוכה נב.), אבל אם ישראל יהיו כולן צדיקים שבשם ישראל יתכנו אז אפילו אותו שבט שהוא משיח הבא מאפרים וקם פירוש תהיה לו תקומה לפני אויביו ולא יהרגנו רומילום. ותמצא שציוו גדולי ישראל (ע"ח שער העמידה) לכוין בתפלתנו כשאנו אומרים לישועתך קוינו וגו' לבקש רחמים על משיח בן אפרים שלא יהיה נהרג במלחמה:

ואומרו ומחץ וגו'. יתבאר על פי דבריהם (ב"ר פמ"ד) שאמרו כי ג' עמים אשר אמר ה' לאברהם לבד מהז' שכבר הגיעו לפרק השג יד ישראל הם עמון ומואב ואדום, והם הרמוזים במאמר קיני קניזי קדמוני, והוא אומרו ומחץ פאתי מואב פירוש המשיח האמור יאבד מואב ולא ישאיר לו פאה בכל זויותיו, ולזה דקדק לומר פאתי:

או ירמוז שיקדים דוד וימחצם וימדדם ומלך המשיח יאבד פאותיו הנשארים מהם, וכנגד עמון אמר וקרקר כל בני שת, ויחסם לשת לפי שהם חשופי שת, ולפי ששמם יש בו מדת בושת אמר וקרקר ולא אמר ומחץ:

או יכוון הכתוב לכללות כל האומות שכולן באו משת ומכללם הם עמון, וטעם שפרט מואב לפי שהם שלחו אחריו ועמהם הוא מדבר לזה ביאר הדברים הנוגעים להם בפרטות. ואם תאמר והלא אין לישראל אלא עשרה אומות ולמה אמר כל בני שת, הוא מה שגמר אומר והיה אדום ירשה וגו' ומעתה כל בני שת שבאו לזכותם יטהרו לנו באדום, ולזה וקרקר כל בני שת ולא אמר ומחץ כי לא יתאבדו כל האומות לעתיד לבא, ועליהם נאמר בנבואה (ישעי' סה) הנער בן מאה שנה וגו': (אור החיים)


{יז}  אֶרְאֶ֨נּוּ֨ וְלֹ֣א עַתָּ֔ה אֲשׁוּרֶ֖נּוּ וְלֹ֣א קָר֑וֹב דָּרַ֨ךְ כּוֹכָ֜ב מִֽיַּעֲקֹ֗ב וְקָ֥ם שֵׁ֨בֶט֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל וּמָחַץ֙ פַּֽאֲתֵ֣י מוֹאָ֔ב וְקַרְקַ֖ר כָּל-בְּנֵי-שֵֽׁת:

 אונקלוס  חֲזִיתֵיהּ וְלָא כְעַן סְכִיתֵיהּ וְלָא אִיתוֹהִי קָרִיב כַּד יְקוּם מַלְכָּא מִיַעֲקֹב וְיִתְרַבָּא מְשִׁיחָא מִיִשְׂרָאֵל וְיִקְטּוֹל רַבְרְבֵי מוֹאָב וְיִשְׁלוֹט בְּכָל בְּנֵי אֱנָשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  חָמֵי אֲנָא לֵיהּ וְלֵיתֵיהּ כְדוֹן מִסְתַּכֵּל אֲנָא בֵּיהּ וְלֵיתֵי מַקְרִיב כַּד יִמְלוֹךְ מְלִיךְ תַּקִיף מִדְבֵית יַעֲקב וְיִתְרַבֵּי מְשִׁיחָא וְשֵׁיבַט תַּקִיף מִיִשְרָאֵל וְיִקְטוֹל רַבְרְבָנֵי מוֹאֲבָאֵי וִירוֹקֵן כָּל בְּנוֹי דְשֵׁת מַשִׁירְיָיתֵיהּ דְגוֹג דַעֲתִידִין לִמְסַדְרָא סִדְרֵי קְרָבָא בְּיִשְרָאֵל וְיִפְּלוּן פִּגְרֵיהוֹן כֻּלְהוֹן קֳדָמוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  אראנו. רואה אני שבחו של יעקב וגדולתו, (ג) אך לא עתה הוא אלא לאחר זמן: דרך כוכב. כתרגומו, לשון דרך קשתו (איכה ב, ד), שהכוכב עובר כחץ, ובלע"ז דישטינ"ט כלומר, יקום מזל: וקם שבט. מלך רודה ומושל: ומחץ פאתי מואב. זה דוד, שנאמר בו השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית וגו' (שמואל-ב ח, ב): וקרקר. לשון קורה, (ד) כמו אני קרתי (מלכים-ב יט, כד), מקבת בור נקרתם (ישעי נא, א), יקרוה עורבי נחל (משלי ל, יז), פורו"יר בלע"ז: כל בני שת. כל האומות, שכלם יצאו מן שת (ה) בנו של אדם הראשון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) (גור אריה) דאין לפרש אראנו לעם דאם כן איך אמר ולא עתה אלא אמר רואה וכו': (ד) והוא לשון נוקב: (ה) ואף על פי שהיה לאדם גם קין והבל הא הבל הרגו קין קודם שהיו לו בנים וקין אף על פי שהיו לו בנים הא מתו כולם במבול אבל משת בן אדם בא נח שהיה אחר המבול וממנו יצאו כל האומות שהוא בא משת: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אראנו ולא עתה. הקרוב אלי כי זאת הנבוא' על דוד אמר ולא עתה כי אחרי ארבע מאות שנה היתה: אשורנו ולא קרוב. הטעם כפול והמשל הוא כוכב ושבט: דרך כוכב. יש דמות כוכבים דורכים ברקיע שלא היו בתולדת ולא נודעו: וקם שבט. מלכות והנכון בעיני כי מלת דרך שיראה בדרכו כטעם הכוכבים ממסילותם ורבים פירשוהו על המשיח והקדמונים אמרו סנחריב בלבל הגוים והנה מואב ועמלק ואשור ועוד למה השלים וענו עבר רק היה ראוי להיות דרך כוכב בסוף משלו וחסירי דעת יחשבו כי המפרש דרך כוכב על דוד הוא מכחש ביאת המשיח חלילה חלילה כי המשיח מבואר היטב בנבואת דניאל כאשר פירשתי שהזכיר עמידת מלכי יון וקום החשמונים ועמידת בית שני ושני המצור והגליות והישועה זה אחר זה ואין צורך לנביא בעולם עם דברי משה שהוא העיקר אם יהיה נדחך בקצה השמים ושב ה' אלהיך את שבותך: ומחץ פאתי מואב. כן עשה דוד: וקרקר. כמו מקרקר קיר והטעם הורס הקיר כמו מסעף: בני שת. כמו בני אדם כי הוא העיקר כי נח מבני בניו היה ויאמר היצחקי כי פירשו על בני עמון גם מואב והטעם כפול גם אמר שהוא מגזרת וחשפי שת רמז לבנות לוט והוא רחוק בעיני כי השת הוא האחור שהוא כמו היסוד כמו כי השתות יהרסון ורבים פירשו כל בני שת מגזרת כי השתות והטעם כי יהרום המדינות ואיננו רחוק: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת. קרקר בא''ת ב''ש דג דג כגי' דוד: (בעל הטורים)

 ספורנו  אראנו. אשר יעשה העם הזה לעמך: דרך כוכב. גשמי ונצחי. כאמרו ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד: ומחץ פאתי מואב. אף על פי שכל האומות מנשמת אלוק יאבדו כאמרו כי אעשה כלה בכל הגוים הנה באדום ומואב תהיה נקמתו ביד ישראל בהיות שתי אלה האומות אויביו מעולם ושבבי בישי (סנהדרין פרק חלק): (ספורנו)

 דעת זקנים  אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב. אני שר ומעיין הדבר ולא יהיה בקרוב ודבר רחוק הוא אך משה לא אמר כן אלא כי קרוב יום אידם של אומות העולם וחש עתידות למו. משל למלך המהלך בדרך ועמו אוהבו ושונאו צמא המלך למים האויב אמר לו רחוקים אנו למים כדי לצערו האוהב אמר אדוני המלך רכב כי קרוב לנו המים כדי להשיב נפשו עליו. כך בלעם האויב אומר כי הישועה רחוקה אבל האוהב אומר שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות: דרך כוכב מיעקב. נתחזק המושל של יעקב. דרך לשון חוזק כמו תדרכי נפשי עוז. וקם שבט מישראל חזק שימחץ פאתי מואב של מואב. פאתי לשון היתה לראש פנה. ועל דוד נבא שנא' ויך את מואב וימדדם בחבל וגו': וקרקר כל בני שת. האומות כדפרש"י ואין ישראל בכלל שהרי ברישיה דקרא תלה הממשל' בישראל: (דעת זקנים)


{יח}  וְהָיָ֨ה אֱד֜וֹם יְרֵשָׁ֗ה וְהָיָ֧ה יְרֵשָׁ֛ה שֵׂעִ֖יר אֹֽיְבָ֑יו וְיִשְׂרָאֵ֖ל עֹ֥שֶׂה חָֽיִל:

 אונקלוס  וִיהֵי אֱדוֹם יְרוּתָּא וִיהֵי יְרוּתָּא שֵׂעִיר לְבַעֲלֵי דְבָבוֹהִי וְיִשְׂרָאֵל יַצְלַח בְּנִכְסִין: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהַווֹן אֱדוֹמָאֵי תְּרִיכִין וִיהוֹן תְּרִיכִין בְּנֵי דְגַבְלָא מִן קֳדָם יִשְרָאֵל סַנְאֵיהוֹן וְיִשְרָאֵל יִתְקְפוּן בְּנִכְסִין וְיִרְתוּנוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיה ירשה שעיר איביו. לאויביו (ו) ישראל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ר"ל אויביו שכתוב בקרא הם ישראל שהם אויביו של עובדי אלילים והוסיף למ"ד למלת אויביו מפני שבזולת זה לא הודיע הכתוב לאיזה אומה יהיה שעיר ירושה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והיה אדום ירשה. מגזרת ואם לא תורישו והוא שם במשקל קח לך לבנה והוא תחת תאר השם כמו והיתה הארץ שממה ויודע כי גברה יד דוד על אדום והר שעיר: (אבן עזרא)

 אור החיים  אויביו. פירוש אדום ושעיר, ואומרו ירשה פירוש שלא תבנה עוד ולא תהיה להם תקומה כשאר האומות שיחיו מהם כאמור, ונתן טעם לפי שהם אויבי ישראל דכתיב (תהלים קלז) זכור ה' לבני אדום וגו' לזה מכתם יתירה על כל בני שת:

וישראל עושה חיל. פירוש באמצעות איבוד אדום ושאר בני שת יעשו ישראל חיל. פירוש אשר בלע ס"מ ושאר העמים יוציאו בולעו מפיו, ולפי שניצוצי הקדושה הם מלוכלכים כשהם תוך הקליפה וכשהם מתבררים ויוצאים ממנה הם נתקנים לזה אמר עושה חיל לשון תיקון לחיל אשר היה בלוע בהם: (אור החיים)

 ספורנו  והיה אדום ירשה. לחיות ולעופות המדבר כאמרו וירשוה קאת וקפוד: והיה ירשה שעיר. לישראל שהוא מכלל קיני קניזי וקדמוני: אויביו. והטעם שתהיה הנקמה במואב ובאדום יותר ממה שתהיה בשאר אומות הוא כי הם היו מעולם אויביו של ישראל: וישראל עושה חיל. ואז יוכל ישראל לעשות חיל. כאמרו ולאום מלאום יאמץ: (ספורנו)

 דעת זקנים  והיה אדום ירשה. שהיו עבדים לדוד נושאי מנחה: והיה ירשה שעיר אויביו. שעיר יהיה ירושה לאויביו: (דעת זקנים)


{יט}  וְיֵ֖רְדְּ מִֽיַּעֲקֹ֑ב וְהֶֽאֱבִ֥יד שָׂרִ֖יד מֵעִֽיר:

 אונקלוס  וְיֵיחוּת חָד מִדְבֵית יַעֲקֹב וְיוֹבִיד מְשֵׁיזִיב מִקִרְיַת עַמְמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיקוּם שַׁלִיט מִדְבֵית יַעֲקב וְיוֹבִיד וִישֵׁיצֵי שֵׁיזְבוּתָא דְמִשְׁתַּיֵיר מִן קוּסְטַנְטִינֵי קַרְתָּא חַיַיבְתָּא וְיִצְדֵי וְיֶחֱרוֹב כְּרַכָּא מְרוֹדָא דְקִסְרִין תַּקִיף קִרְוֵי עַמְמַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וירד מיעקב. ועוד יהיה מושל אחר (ז) מיעקב: והאביד שריד מעיר. מעיר החשובה של אדום והיא רומי, ועל מלך המשיח אומר כן, שנאמר בו וירד מים עד ים (תהלים עב, ח) ולא יהיה שריד לבית עשו (עובדיה א, יח): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) כלומר זולת דור הנזכר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וירד מיעקב. יקום רודה מיעקב: והאביד שריד מעיר. מכל עיר והטעם מאדום וזה היה יואב כי כן כתוב עד הכרת כל זכר באדום: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וירד מיעקב. ב' כמס' הכא ואידך וירד מים עד ים דהיינו מלך המשיח שהתנבא על מלך המשיח: (בעל הטורים)

 אור החיים  וירד מיעקב. ראב"ע אמר שעל יואב הוא אומר, ורש"י ז"ל פירש על מלך המשיח, ודבריו עיקר כי לדברי ראב"ע היה לו להקדים מאמר זה למאמר והיה אדום ירשה שהוא ענין המשיח, ולדברי רש"י ז"ל הגם שכבר אמר וקרקר כל בני שת וכלל כל שיצאו משת בן אדם הראשון, בא לומר שהגם שישארו מהאומות אחר וקרקר וגו' כמובן גם כן ממשמעות וקרקר שלא יאבד כולם כמאמרם ז"ל (פסחים סח.) אף על פי כן לא תהיה ממשלה מהם אלא מיעקב, והוא אומרו וירד פירוש לשון מלכות מיעקב פירוש מיעקב לבד תהיה, ואומרו והאביד שריד מעיר פירוש לא מלך לבד הוא שיהיה מיעקב ולא מהם אלא אפילו שריד שהוא ממשלה למטה מהמלכות יאבד מהם ולא ירים מהם עוד ראש: (אור החיים)

 ספורנו  וירד מיעקב. כל אחד מזרעו ישלוט באומות כאמרו והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדוד וכאמרו והיה שארית יעקב בגוים בקרב עמים רבים כאריה בבהמות יער ככפיר בעדרי צאן: והאביד שריד מעיר. כאמרו ורמס וטרף ואין מציל תרום ידך על צריך וכל אויביך יכרתו: (ספורנו)


{כ}  וַיַּרְא֙ אֶת-עֲמָלֵ֔ק וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר רֵאשִׁ֤ית גּוֹיִם֙ עֲמָלֵ֔ק וְאַֽחֲרִית֖וֹ עֲדֵ֥י אֹבֵֽד:

 אונקלוס  וַחֲזָא יַת עֲמַלְקָאָה וּנְטַל מַתְלֵיהּ וַאַמַר רֵישׁ קְרָבַיָא דְיִשְׂרָאֵל הֲוָה עֲמַלְקָאָה וְסוֹפֵיהּ לְעָלְמָא יֵיבָד: (אונקלוס)

 יונתן  וַחֲמָא יַת דְבֵית עֲמָלֵק וּנְטַל מְתַל נְבוּתֵיהּ וַאֲמַר שֵׁירוֹי אוּמַיָא דְאַגִיחוּ קְרָבָא בִּדְבֵית יִשְרָאֵל הִינוּן דְבֵית עֲמָלֵק וְסוֹפֵיהוֹן בְּיוֹמֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא לִמְסַדְרָא סִדְרֵי קְרָבָא עִם כָּל בְנֵי מַדִינְחָא עִם דְבֵית יִשְרָאֵל בְּרַם סוֹפֵיהוֹן דְאִלְיֵין וּדְאִילְיֵין עַד עַלְמָא יְהוֹן לְאוֹבְדָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וירא את עמלק. נסתכל (ח) בפורענותו של עמלק: ראשית גוים עמלק. הוא קדם את כולם (ט) להלחם בישראל, וכך תרגם אונקלוס, ואחריתו להאבד בידם, (י) שנאמר תמחה את זכר עמלק (דברים כה, יט): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) פירוש לא ראיה חושיית שהרי כתיב אחריו ואחריתו עדי אובד ותהיה מלת וירא על כרחך הראיה השכלית ומה שלא פירש לעיל גבי אראנו שהוא לשון הסתכלות שהיא ראיה שכלית מפני ששם מדבר בענין שבחו וגדולתו של יעקב שהיא ראיה שכלית בהכרח אבל פה אמר ראשית גוים עמלק היה עולה על הדעת שהיא ראיה חושיית לפיכך פירש שהוא מורה על ראיה שכלית (רא"ם): (ט) רצ"ל הא הרבה עובדי אלילים היו לפני עמלק ואין לפרש נמי ראשית לשון חשיבות ומעלה שהרי מפלגש אליפז בן עשו היה: (י) כלומר ולא כמו שאר מלכי עובדי אלילים שיאבדו מכח מלחמות שאר האומות וידענו זה דכתיב תמחה את זכר עמלק ידענו שעל כל פנים יהיה זה מידינו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וירא את עמלק. בדרך נבואה והמשל ראשית גוים ופירושו כי הוא הגוי הנלחם עם ישראל בראשונה ואחריתו עד שיהיה אובד וכן היה בימי שאול שהמית מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק וזקן ורבים פירשו ראשית גוים כי הם יחשבו בראש הגוים ולא היה כן: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וירא את עמלק וישא משלו ויאמר ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד. ראשית גוים בגימטריא שנלחם בישראל: (בעל הטורים)

 אור החיים  ראשית וגו' ואחריתו וגו'. פירוש ראשית גוים שנצטוו ישראל לאבד לא נצטוו תחלה אלא על עמלק שכן כתיב (שמות י"ז) כתוב זאת זכרון וגו' מחה אמחה את זכר עמלק, וזה היה סמוך ליציאתם ממצרים, והיו לוחמים והולכים בו, שאול עשה בו מה שעשה, בימי מרדכי עשו בו ישראל מה שעשו, ואמר ואחריתו וגו' פירוש לא יעמוד על פרק סוף הכליון אלא עדי אובד פירוש עד שהמלך המשיח יאבד האומות אז תהיה אחריתו של עמלק להכרית. או ירצה על זה הדרך ראשית גוים פירוש ראשית לשון מעלה וחשיבות הוא עמלק לכל הגוים ויהיה עומד במעלה זו עד שיגיע לפרק כליונו, והוא אומרו ואחריתו פירוש גם כי יהיה ראשית גוים עדי אובד, ויש שבח לישראל שיגיע בידם בפרק גדולתו, וכן אמר וצים מיד כתים וגו' וגם הוא עדי אובד יהיה לישראל למנה: (אור החיים)

 ספורנו  עדי אובד. אף על פי שמלכות כל האומות תכלה לעתיד כאמרו ושאר חיותא העדיו שלטנהון מכל מקום לא תכלינה האומות לגמרי חוץ מאלה שתי האומות והם עמלק שהתחיל להלחם בישראל וכתים שהשלימו חרבנם של ישראל כאמרו וגם הוא עדי אובד: (ספורנו)

 דעת זקנים  וירא את עמלק. וכתיב וירא את הקיני וגו'. שתי אומות הללו נקט ביחד לפי שעמלק הי' ראשית לשנאה וקיני ראשית לאהבה שעל ידו הועמדו שרי אלפים ושרי מאות ולשניהם מפרש תגמולם עמלק עדי אובד וקני איתן מושבך ושים בסלע קנך ושים שם דבר כלומר ושימת מושבך וקן שלך יהיה בסלע: (דעת זקנים)


{כא}  וַיַּרְא֙ אֶת-הַקֵּינִ֔י וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר אֵיתָן֙ מֽוֹשָׁבֶ֔ךָ וְשִׂ֥ים בַּסֶּ֖לַע קִנֶּֽךָ:

 אונקלוס  וַחֲזָא יַת שַׁלְמָאָה וּנְטַל מַתְלֵיהּ וַאֲמַר תַּקִיף בֵּית מוֹתְבָךְ וְשַׁוֵי בִכְרַךְ תַּקִּיף מְדוֹרָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וַחֲמָא יַת יִתְרוֹ דְמִתְגַיֵיר וּנְטַל מְתַל נְבוּתֵיהּ וַאֲמַר מַה תַּקִיף הוּא מַשִׁרְוְיָךְ דִי שַׁוֵיתָא בְּנִקְרַיָא דְטִינְרַיָא מְדוֹרָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וירא את הקיני. לפי שהיה קיני תקוע אצל עמלק, כענין שנאמר ויאמר שאול אל הקיני וגו' (שמואל-א טו, י), הזכירו אחר עמלק, נסתכל בגדולתם של בני יתרו, שנאמר בהם תרעתים שמעתים (כ) שוכתים (דברי הימים-א ב, נה): איתן מושבך. תמה אני מהיכן זכית (ל) לכך, הלא אתה עמי היית בעצת הבה נתחכמה לו (שמות א, י), ועתה נתישבת באיתן ומעוז של ישראל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) ר"ל שהיו סנהדרין וכל הלשונות הללו שייכים גבי סנהדרין תרעתים לשון שער ר"ל שער של סנהדרין. שמעתים על שם שיודעים בשמעתא. שוכתים ר"ל שסוכים ברוה"ק: (ל) הוצרך לפרש שהוא לשון תימה מפני שבלעם לא בא אלא להודיע גדולתן של ישראל ומה לו להודיע גדולתן של בני יתרו. ואין לומר משום שהוא תקוע אצל עמלק משום הכי הזכירו אחר עמלק וכמו שפירש רש"י לעיל ועדיין קשה מנא ליה שהוא לשון תימה. יש לומר דאם כן למה הזכיר גדולתו עד שהוצרך לפרש גם הרעה שלו דהיינו שיגלה ואין בזה היזק מאחר שיש לו תקוה שישוב אלא על כרחך שלא הזכיר אלא על דרך תימה. רא"ם. ועוד יש לומר כיון שהזכירו בלשון נכח ואמר איתן מושבך ולא אמר מושבו שמע מינה לשון תימה הוא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וירא את הקיני. משפחת יתרו וכתוב המה הקינים וחבר הקיני והמשל ושים בסלע קנך. והטעם כפול כי אילו היה מושבך גבוה כקן העוף לא יצילך: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מושבך. ג' במסורה הכא ואידך משמני הארץ יהיה מושכך ונפקדת כי יפקד מושבך אע''פ שאיתן ומשמני ארץ מושבך יפקד מושבך כי יבא אשור וישבך: (בעל הטורים)

 אור החיים  וירא את הקיני וגו'. זה יתרו, וכוונת המאמר היא על דרך אומרם ז"ל (ב"ב טו.) איתן זה אברהם, ואברהם היה גר צדק ראשון ועל שמו נקראים כל הגרים אברהם, ואמרו ז"ל (שמו"ר פכ"ז) שיתרו נתגייר, לזה אמר איתן מושבך פירוש מושבך הוא כנגד אברהם שנקרא איתן, ואומרו ושים בסלע וגו' פירוש ועוד לך ששמת קנך בסלע פירוש קנך הוא בתו שנתן למשה, ויחס משה לסלע לפי שהיה תקיף בתורה ועז מלך, גם סלע ירמוז לתורה כאמור בספר הזוהר (תיקונים כא) ונקרא משה על שמה: (אור החיים)

 ספורנו  איתן מושבך. אתה התישבת עם ישראל בארץ איתן במדבר בארץ לא זרועה: ושים בסלע קנך. ובשביל זה בעת שיהיו גבוהים וחזקים יהיה קנך עמהם כאמרם ז''ל מי גר אתך בעניותך עליך יפול בעשירותך: (ספורנו)


{כב}  כִּ֥י אִם-יִֽהְיֶ֖ה לְבָ֣עֵֽר קָ֑יִן עַד-מָ֖ה אַשּׁ֥וּר תִּשְׁבֶּֽךָּ:

 אונקלוס  אֲרֵי אִם יְהֵי לְשֵׁיצָאָה שַׁלְמָאָה עַד מָה אֲתוּרָאָה יִשְׁבִּינָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם אִין יִתְגְזַר לְמֶהֱוֵי לְבִיזְתָא בְּנוֹי דְשַׁלְמַיָא עַד כְּדֵי יֵיתֵי סַנְחֵרִיב מַלְכָּא דְאָתּוּר וְיִשְׁבֵּי יָתָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי אם יהיה לבער קין וגו'. אשריך שנתקעת לתוקף זה, שאינך נטרד עוד מן העולם, כי אף אם אתה עתיד לגלות עם עשרת השבטים ותהיה לבער ממקום שנתישבת שם, מה בכך: עד מה אשור תשבך. עד היכן הוא מגלה אותך, שמא לחלח וחבור, (מ) אין זה טרוד מן העולם, אלא טלטול ממקום למקום, ותשוב עם שאר הגליות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) כלומר אינו מגלך אלא לחלח וחבור ואין זה טירוד כו' לחלח וחבור שמות מקומות הם והכי קאמר כי אף אם יהיה אתה עתיד לבער עם ישראל אתה קין מה בכך עד מה אשור תשבך ר"ל אינו מגלך אלא לחלח וחבור ואין זה טירוד מן העולם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לבער קין. כמו ושבה והיתה לבער וכן כאשר יבער הגלל ובערת הרע וקין הוא הקיני: וטעם עד מה אשור תשבך. כאומר עד מתי תשבך אשור לא יעזבך כי אם היתה לבער ואשור לשון נקבה והטעם מחנה וכן ותפול שבא ותקחם ותערוך ישראל: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  עד מה. ד' במסרה הכא ואידך עד מה ה' תאנף לנצח. עד מה ה' תסתר לנצח. ולא אתנו יודע עד מה. על גלות אשור. עד מה ה' תאנף לנצח ותסתר לנצח כי אין אתנו יודע עד מה. שיאמר לי מתי ישובו מגלות אשור כי אף כשחזרו גלות יהודה ובנימין לא חזרו עשרת השבטים: (בעל הטורים)

 אור החיים  כי אם יהיה לבער וגו'. פירוש נסתכל בקורות אשר יכולין להגיעו לקיני ואמר עד מה פירוש עד מה יהיה שיעור אשר תבואנה עליו מהצרות, אשור תשבך פירוש שישלוט עליו אשור שהוא סנחריב ויוליכנו בשביה: (אור החיים)

 דעת זקנים  כי אם יהיה לבער קין. כלומר כשיהיה לבער קין כשילכו בגלות עד מה אשור כלו' עד מתי יהי' דבר זה [שלא יהי'] לזמן ארוך ולא תהי' כ"א בשביה שהרי אשור תשבך ולא תהי' נבער ונאבד מן העולם כמו עמלק לפיכ' המריב בהם שוטה והמשלים עמהם חכם: (דעת זקנים)


{כג}  וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר א֕וֹי מִ֥י יִֽחְיֶ֖ה מִשֻּׂמ֥וֹ אֵֽל:

 אונקלוס  וּנְטַל מַתְלֵיהּ וַאֲמַר וַי לְחַיָיבַיָא דְיֵחוֹן כַּד יַעֲבֵּד אֱלָהָא יָת אִלֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטַל מְתַל נְבוּתֵיהּ וַאֲמַר וַוי מַאן יִתְקְיַים בִּזְמַן דְיִתְגְלֵי מֵימְרָא דַיְיָ לְמִתַּן אֲגַר טַב לְצַדִיקַיָא וּלְמִתְפַּרְעָא מִן רַשִׁיעַיָא וּמְכַתֵּת אוּמַיָא וּמַלְכַיָא וּמְגָרֵי אִלְיֵין בְאִלְיֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  וישא משלו וגו'. כיון שהזכיר את שביית אשור אמר: אוי מי יחיה משמו אל. מי יכול להחיות את עצמו משומו את אלה, (נ) שלא ישים עליו הגוזר את אלה, שיעמוד סנחריב ויבלבל את כל האומות, ועוד יבואו צים מיד כתים, ויעברו כתיים שהן ארמיים בבירניות גדולות על אשור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) ר"ל מי האדם שיכול לעשות שלא ישים עליו הגוזר את אלה והם הבלבולים שיהיו בעולם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וישא משלו ויאמר. הוא וצים מיד כאשר הזכיר שאשור ישבה הקיני אמר גם יבא עת שיעונה אשור ועבר עמו והטעם העברים שישבה אשור כי הקינים היו דרים עם ישראל ופירוש המתרגם ארמית ידוע רק אין מנהג הכתוב להזכיר עבר בלא נהר. יש מפרשים וצים לשון רבים מגזרת וצי אדיר וי''א שפירושו כמו ופגשו ציים את איים כי דמם לציים שישום אדם מראותם: וטעם אוי מי יחיה משמו אל. הטעם על מלך אשור ששם נפשו כמו אל וכן כתיב בספר ישעיה או טעמו מי יחיה מהגזרות ששם אל בעולם על ידי אשור כי מלך אשור נצח את כל הגוים כי כן כתוב: (אבן עזרא)

 אור החיים  מי יחיה משומו אל. רז"ל (סנהדרין קו.) דרשו בזה ב' דרשות יעויין שם דבריהם, ונראה לי הכתוב על פי הקדמה מדברי הזוהר כי סיבת גליות ישראל הוא לברר ניצוצות הקדושה אשר שם נתונים ביושב הארץ ההיא, והוא מה שרמזו בפסוק (קהלת ח) עת אשר ישלוט האדם באדם לרע לו פירוש לרע לו לשולט כי יתברר ממנו חלק הטוב ויגמר בו חלק הרע שיש בשכנגדו בנשלט, וכבר הקדמנו פעמים רבות כי בהעדר חלק הטוב מהאדם זה הוא כליונו כי הוא דבר המעמיד והמחיה כי בחינת הרע מת תקרא, ומעתה יכוין הכתוב על זה הדרך לפי שקדם והזכיר שבית אשור הודיעה רוח הקודש מעשה שבית עם קדושו שהם גולים בארצות, ואמר אוי לאומות משומו אל פירוש האויב יסובב להם שימת אלה בתוכם כי כל מקום ישים ה' ישראל שמה הם מוציאים מהם כל ניצוצי הקדושה המעמידם והמחיה אותם, והוא מאמר עצמו עת אשר ישלוט וגו' לרע לו של השולט: (אור החיים)

 ספורנו  אוי מי יחיה. כענין ליתי משיחא ולא אחמיניה (סנהדרין פרק חלק): (ספורנו)

 דעת זקנים  ויאמר אוי מי יחיה משומו אל. בפרק חלק אמר ריש לקיש אוי למי שמחיה עצמו בשום אל אי נמי בשום אלה ור' יוחנן אומר אוי לה לאומה שתמצא בשעה שהקב"ה עושה פדיון לבניו מי מטיל כסותו בין לביא ללביאה בשעה שנזקקין זה לזה ד"א שהיה מקונן ואומר מי יוכל לחיות מאותה שימה שישים הקב"ה בעולם ועל מלך המשיח נבא: (דעת זקנים)


{כד}  וְצִים֙ מִיַּ֣ד כִּתִּ֔ים וְעִנּ֥וּ אַשּׁ֖וּר וְעִנּוּ-עֵ֑בֶר וְגַם-ה֖וּא עֲדֵ֥י אֹבֵֽד:

 אונקלוס  וְסִיעַן יִצְטַרְחַן מֵרוֹמָאֵי וִיעֲנוּן לְאָתוּר וְיִשְׁתַּעְבְּדוּן לְעֵבַר פְּרָת וְאַף אִינוּן לְעָלְמָא יֵיבְדוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וְצִיצִין יִצְטַרְחַן בְּמָנֵי זַיְינָא וְיִפְקוּן בְּאָכְלוּסִין סַגִיאִין מִן לַמְבַּרְנְיָא וּמֵאַרַע אִטַלְיָא וְיִצְטַרְפוּן בְּלִגְיוֹנִין דְיִפְקוּן מִן קוּסְטַנְטִינֵי וִיצַעֲרוּן לַאֲתוּרָאֵי וִישַׁעַבְּדוּן כָּל בְּנוֹי דְעֵבֶר בְּרַם סוֹפֵהוֹן דְאִלְיֵין וְאִלְיֵין לְמֵיפַּל בְּיַד מַלְכָּא מְשִׁיחָא וִיהַווֹן עַד עַלְמָא לְאוּבְדָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וענו אשור וענו עבר. וענו אותם שבעבר הנהר: וגם הואס עדי אבד. וכן פירש דניאל (ז, יא), עד דקטילת חיותא והובד גשמה: וצים. ספינות גדולות, כדכתיב וצי אדיר (ישעיה לג, כא), ובורני רבתא: (רש"י)

 אבן עזרא  וכתים. מבני יון כי כן כתוב ויתכן להיות רמז למלכות יון וכבר ביארתי בספר דניאל כי מלכות יון וכתים אחת היא והיא החיה השלישית בראיות: מיד כתים. ממקום כמו על יד הירדן ויד תהיה לך: וגם הוא. כתים שהוא שם יחיד ואם הוא על משפט לשון רבים והעד ובני יון אלישה ותרשיש כתים: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  וצים מיד כתים. וספינות גדולות מיד ארמיים יוצאים כמו וצי אדיר לא יעברנו. וענו אשור ואע"פ שאשור יגדל כמו שאמר לעיל עד מה אשור תשבך: וענו עבר. בני ישראל: וגם הוא עדי אובד. וגם הוא לאחר שימשול ארם בכל העולם לעד יהי נאבד בימי מלך המשיח. ועל שראה כל האומות כלות לימות המשיח היה מקונן ואומר אוי מי יחיה משומו אל: (דעת זקנים)


{כה}  וַיָּ֣קָם בִּלְעָ֔ם וַיֵּ֖לֶךְ וַיָּ֣שָׁב לִמְקֹמ֑וֹ וְגַם-בָּלָ֖ק הָלַ֥ךְ לְדַרְכּֽוֹ: (פ)

 אונקלוס  וְקָם בִּלְעָם וַאֲזַל וְתָב לְאַתְרֵיהּ וְאַף בָּלָק אֲזַל לְאוֹרְחֵיהּ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְקָם בִּלְעָם וְאָזַל וְתַב לְאַתְרֵיהּ וּלְחוֹד בָּלָק אָזַל לְאוֹרְחֵיהּ וְאָקִים יַת בְּנַתְהוֹן דְמִדְיָינָאֵי בְּקוֹלִין מִבֵּית יְשִׁימוֹת עַד טַוָור תַּלְגָא וְהַוָואן זַבְּנָן זִינֵי כוּסְנִין בְּבָצִיר מִן טִימְהוֹן בְּמֵילְכַת בִּלְעָם רַשִׁיעָא בִּפְרָשַׁת אוּרְחָתָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויקם בלעם. כי שוכב היה ותרדמה נפלה עליו וכן אמר נופל וגלוי עינים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וישב למקומו. ולא אמר הלך לדרכו שנטרד מדרכו וירד לגיהנם: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויקם בלעם וילך. פירוש לא פנה לבית אכסנייתו אלא הלך תכף ומיד, והוצרך לומר וילך וישב למקומו ולא הספיק לומר וילך למקומו להעירך שהלך בקומו ולא נתעכב, שאם היה אומר ויקם וילך למקומו היתה הכוונה שמודיעך ב' דברים, א' ויקם, ב' וילך למקומו, ואין ידוע אם בקומו הלך לזה אמר ויקם וילך להעירך שהלך בקומו, ומודיעך עוד שחזר למקומו כאשר אמר לו בלק, ואומרו וגם בלק הלך וגו' פירוש שלא עמד עמו ללוותו בקומו מלפניו:

עוד אפשר שבלק גם הוא לא עמד עוד במלכותו שם לפי שידעו מואב מדברי בלעם כי עם בני ישראל לא יריעו ולא ישחיתו להם אם כן בהבטל הסיבה יבטל המסובב והעמידוהו ממלוך עליהם והלך לדרכו שבא בו למדין, והראיה ששם נמצא במלחמת מדין ונהרג: (אור החיים)

במדבר פרק-כה

{א}  וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בַּשִּׁטִּ֑ים וַיָּ֣חֶל הָעָ֔ם לִזְנ֖וֹת אֶל-בְּנ֥וֹת מוֹאָֽב:

 אונקלוס  וִיתֵיב יִשְׂרָאֵל בְּשִׁיטִין וּשְׁרֵי עַמָא לְמִטְּעֵי בָּתַר בְּנַת מוֹאָב: (אונקלוס)

 יונתן  וִיתֵיב יִשְרָאֵל בְּאַתְרָא דַהֲוָה מִתְקְרֵי שִׁיטִין עַל שְׁטוּתָא וְקִלְקוּלָא דַהֲוָה בְּהוֹן וּשְׁרִיאוּ עַמָא לְאוֹפְסָא קְדוּשַׁתְהוֹן וּלְמִפְעַר גַרְמֵיהוֹן לְטוֹפְסָא דִפְּעוֹר וּלְמַטְעִית בָּתַר בְּנַת מוֹאֲבָאֵי דְמַפְקַן יַת טוֹפְסֵיהּ דִפְּעוֹר מִתּוֹתֵי פִּסְקִיֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  בשטים. כך (ע) שמה: לזנות אל בנות מואב. ע"י עצת בלעם כדאיתא (פ) בחלק (סנהדרין קו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) כלומר אף על פי שיש מדרשים למה נקרא שטים על שם שעשו שם מעשה שטות אין זה ממדרשים הקרובים לפשוטו של מקרא לכך פירש כך שמה: (פ) ר"ל דשם מפורש מה העצה שנתן בלעם איך שיתפתו אף על פי שהיו פירושים מן העריות כדאיתא התם שהיתה הילדה יושבת מבפנים והזקנה מבחוץ וכו' אבל לא ר"ל כדאיתא בחלק שבלעם נתן העצה שזה מוכח בהדיא בקרא כדפרש"י לעיל דכתיב הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בשטים. כי כן כתוב ויחנו על הירדן מבית הישימות עד השטים והכל בערבות מואב כי לא זזו משם גם יהושע משם שלח מרגלים ולפי דעתי כי ויחל מהבנין הכבד הנוסף: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  בשטים. ל' כי תשטה אשתו: ויחל העם. מלמד שנתחללו מקדושתם. רבים חללים. [ומשתעי באשה זרה והוא ג''כ כינוי לע''ז] בגימטריא זה שטים: (בעל הטורים)

 אור החיים   וישב ישראל בשטים וגו'. צריך לדעת מה צורך בהודעת מאמר זה, ורז"ל (מד"ר ותנחומא) העירו בזה ואמרו כי להודיעך בא כי זה סיבה לזנות וכו' לפי שהמקום מטבעו לעורר טבע התאוה הבהמית, ונראה לפרש שהכתוב יעיד סיבת הזנות שהיתה לפי שיצאו העם לטייל חוץ למחנה ישראל ושם נמצאו בנות מואב, והוא אומרו וישב ישראל בשטים פירוש במקום שהיו מטיילים בו חוץ למחניהם, ושטים הוא לשון טיולים כדרך אומרו (יא ח) שטו העם ופירש"י שם וזה לשונו אין שייט אלא לשון טיול, וזה סיבת ויחל העם לזנות:

ויחל העם לזנות אל בנות מואב. אומרו ויחל לשון חילול שנתחלל לזנות פירוש לפי שזנו אחרי אלהי נכר, ואמר אל בנות וגו' פירוש על דרך אומרם ז"ל (מד"ר ותנחומא שם) שהיו תובעים אותם לעבירה והיו אומרים להם השתחוה לזה וגו' והיו משתחוים אל אשר היו אומרים להם בנות מואב, והוא אומרו אל בנות וגו', ודקדק הכתוב לומר העם, לשלול הצדיקים אשר בשם ישראל יתכנו: (אור החיים)

 ספורנו  ויחל העם לזנות. תחלת ענינם לא היה לעבוד ע''ז כלל אבל היה לזנות בלבד. אמנם קרה להם כמו שהעידה התורה כשאסרה להתחתן באומות כאמרו וקרא לך ואכלת מזבחו ולקחת מבנותיו וזנו בנותיו והזנו את בניך אחרי אלהיהן: ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן. שכך דרכו של יצר הרע לצאת מרעה אל רעה כמו שהעידו רבותינו ז''ל (בשבת דף קה): (ספורנו)

 דעת זקנים  וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות. [כ"מ שנאמר וישב כתיב אחריו פורענות] וישב יעקב ויבא יוסף את דבתם רעה ונמכר. וישב יוסף במצרים ויאמר יוסף אל אחיו הנה אנכי מת. וישב ישראל בארץ מצרים וסמיך ליה ויקרבו ימי ישראל למות. וישב ישראל ויהודה בטח וסמיך ליה ויקם ה' שטן לשלמה וגו': בשטים. אמר רבי אלעזר שטים שמה ור' יהושע אומר שעסקו במעשה שטות: ויחל העם לזנות. נעשו חולין ע"י הזנות בעצת בלעם ולכך הוא נדון בשכבת זרע רותחת כדאיתא במס' גיטין פרק הניזקין מדה כנגד מדה: (דעת זקנים)


{ב}  וַתִּקְרֶ֣אןָ לָעָ֔ם לְזִבְחֵ֖י אֱלֹֽהֵיהֶ֑ן וַיֹּ֣אכַל הָעָ֔ם וַיִּֽשְׁתַּחֲו֖וּ לֵֽאלֹהֵיהֶֽן:

 אונקלוס  וּקְרָאָן לְעַמָא לְדִבְחֵי טַעֲוַתְהוֹן וַאֲכַל עַמָא וּסְגִידוּ לְטַעֲוַתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּקְרָאָה לְעַמָא לְדִבְחֵי טַעֲוַותְהוֹן וְאָכְלִין עַמָא בְּמַרְזְחֵיהוֹן וְסָגְדִין לְטַעֲוַותְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וישתחוו לאלהיהן. כשתקף יצרו עליו (צ) ואומר לה השמעי לי, והיא מוציאה לו דמות פעור מחיקה, ואומרת לו השתחוה לזה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) הוצרך לומר זה מפני שהזנות יצר הרע שולט בו משום הכי אין לתמוה היאך נכשלו בה ישראל אלא שיש לתמוה בעבודת אלילים היאך נכשלו בה וזה בא להודיע וכו'. (גור אריה) דאם לא כן הל"ל וישתחוו לאלהי מואב למה אמר לאלהיהן שתלה האלהות בזנות. אלא שעל ידי הזנות עבדו עבודה זרה : (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וישתחוו. ישראל ובנות מואב: (אבן עזרא)

 אור החיים  ותקראן לעם. הוצרך להזכיר העם ולא הספיק לומר ותקראן להם, נתכוון לומר שקראו לאותם שלא יצאו לשוט מאהליהם הלכו הם אצלם וקראו להם, או ירצה כי מלבד מה שהיו הולכים אחד אחד הוסיפו לקרוא להם שילכו בכנופיא לזבחי אלהיהן וכו':

לזבחי אלהיהן. והגם שאמר (שם) שפעור אין בעבודתו זביחה אלא בהתרזת הלכלוך למול פניו ומן הסתם לא זבחו לו, אולי שהיו עושים שמחה בבשר לכבודו, או אולי שהיו עושים כן כדי להרבות במאכלים להתריז כנגדו בריבוי יציאת הטינוף:

וישתחוו וגו' ויצמד. פירוש זו סיבת השתחווייתו שנצמד וגו'. על דרך אומרם ז"ל (שם) שבעל פעור מאניס ע ובדיו: (אור החיים)


{ג}  וַיִּצָּ֥מֶד יִשְׂרָאֵ֖ל לְבַ֣עַל פְּע֑וֹר וַיִּֽחַר-אַ֥ף יְהֹוָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וְאִתְחַבַּר יִשְׂרָאֵל לְבַעֲלָא פְעוֹר וּתְקֵף רוּגְזָא דַיְיָ בְּיִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְחַבָּרוּ עַמָא בֵּית יִשְרָאֵל בְּבַעֲלָא פְּעוֹר כְּמַסְמְרָא בְּקִיסָא דְלָא מִתְפְּרֵשׁ בְּלָא קִיסְמָא וּתְקֵיף רוּגְזָא דַיְיָ בְּיִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  פעור. על שם שפוערין (ק) לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי, וזו היא עבודתו: ויחר אף ה' בישראל. שלח בהם (ר) מגפה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) פירוש פעור מלשון פתיחה וגלוי הוא שהיו מגלים פי הטבעת ומוציאין רעי: (ר) מדכתיב בסמוך ותעצר המגפה מכלל ששלח בם מגפה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויצמד ישראל. מגזרת צמד בקר והטעם הנשים והנה נצמדו עמם לדת פעור: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לבעל פעור. בעל בגימט' צואה ובגימטריא ההבל ויהבלו: (בעל הטורים)


{ד}  וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה קַ֚ח אֶת-כָּל-רָאשֵׁ֣י הָעָ֔ם וְהוֹקַ֥ע אוֹתָ֛ם לַֽיהֹוָ֖ה נֶ֣גֶד הַשָּׁ֑מֶשׁ וְיָשֹׁ֛ב חֲר֥וֹן אַף-יְהֹוָ֖ה מִיִּשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה דְבַר יַת כָּל רֵישֵׁי עַמָא וְדוּן וּקְטוֹל דְחַיָב קְטוֹל קֳדָם יְיָ לָקֳבֵל שִׁמְשָׁא וִיתוּב תְּקוֹף רוּגְזָא דַיְיָ מִיִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה סַב יַת כָּל רֵישֵׁי עַמָא וּמַנֵי יַתְהוֹן דַיָינִין וִידוֹנוּן דִינִין דִקְטוֹלִין יַת עַמָא דְטָעוּ בָּתַר פְּעוֹר וְתִצְלוֹב יַתְהוֹן קֳדָם מֵימְרָא דַיְיָ עַל קִיסָא קֳבֵיל שִׁמְשָׁא בִּקְרִיצְתָּא וְעִם מִטְמוֹעַ שִׁמְשָׁא תָּחוֹת יַתְהוֹן וְתִקְבְּרִינוּן וִיתוּב תְּקוֹף רוּגְזָא דַיְיָ מִיִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  קח את כל ראשי העם. לשפוט (ש) את העובדים לפעור (סנהדרין לה.): והוקע אותם. את העובדים, והוקע היא תלייה כמו שמצינו בבני שאול והוקענום לה' (שמואל-ב כא, ו), ושם תלייה מפורשת. עובד עבודת אלילים בסקילה, (ת) וכל הנסקלים נתלין: נגד השמש. לעין כל. (א) ומדרש אגדה, השמש מודיע את החוטאים, הענן (ב) נקפל מכנגדו (ג) והחמה זורחת עליו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) רצ"ל אם העם חטאו ראשי העם מה חטאו ומתרץ דוהוקע לא קאי אראשי העם אלא הם דנו את העם וכל מי שידונו למיתה והוקע אותם: (ת) רצ"ל הא עובדי עבודת אלילים בסקילה ולמה נתלו אלו: (א) מפני שהשמש הוא לעין כל נקרא כל דבר שהוא לעין כל נגד השמש ולא שהוא נגד השמש ממש: (ב) יש מקשים והא כשמת אהרן נסתלקו העננים כדפירש"י לעיל בפרשת חקת ולא מצינו שחזרו כמו הבאר שנסתלק שחזר להם וכן הקשה החזקוני. ולי נראה אף שנסתלקו העננים הענן שהיה מיסך עליהם מפני השרב והשמש שלא יכה על ראשם ובפרט במדבר שהיה החום גדול ושלא נשבו הרוחות שהרי משום הכי לא מלו את עצמם מפני שלא נשבה רוח צפונית אותו ענן לא נסתלק מהם. ועוד יש לומר שאף שנסתלקו העננים ענן זה היה לפי שעה כדי להודיע מי הם החוטאים: (ג) דהענן היה נמשך עליהם כסוכה ואותו שחטא נקפל מכנגדו כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והוקע אותם. הטעם על הנצמדי' והעד שהוא כתוב ויאמר משה אל שופטי ישראל: והוקע אותם. כמו ויוקיעם בהר כדברי המתרגם ארמית והעד נגד השמש והטעם בפרהסיא כמו לעיני השמש הזאת: (אבן עזרא)

 אור החיים  וישוב חרון וגו'. הוצרך להשיב חרון גם אחר עשות משפט, לפי שהבית דין של מטה אין מענישים אלא לעושים בעדים והתראה ואם יעשה ה' משפט יגוף גם עושים בלא עדים ובלא התראה וכשיצא המשחית ישחית גם לחושבי מחשבות רע, לזה אמר להם לעשות משפט ובזה ישוב חרון אפו לבל ישחית עובדיה בלא עדים ובלא וכו' וישובו ויחיו: (אור החיים)

 ספורנו  נגד השמש. שיראו העם את הריגת עובדי ע''ז ולא ימחו ובזה יכופר להם על שלא מיחו בפושעים: (ספורנו)


{ה}  וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אֶל-שֹֽׁפְטֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל הִרְגוּ֙ אִ֣ישׁ אֲנָשָׁ֔יו הַנִּצְמָדִ֖ים לְבַ֥עַל פְּעֽוֹר:

 אונקלוס  וַאֲמַר משֶׁה לְדַיָנֵי יִשְׂרָאֵל קְטִילוּ גְבַר גַבְרוֹהִי דְאִתְחַבָּרוּ לְבַעֲלָא פְעוֹר: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר משֶׁה לְדַיְינֵי יִשְרָאֵל קְטוּלוּ אֵינַשׁ גְבַר שִׁבְטֵיהּ דְאַדְבָּקוּ בְּטַעֲוַת פְּעוֹר: (תרגום יונתן)

 רש"י  הרגו איש אנשיו. כל אחד ואחד מדייני ישראל היה הורג שנים, ודייני ישראל שמונה רבוא ושמונת אלפים, כדאיתא בסנהדרין (יח.): (רש"י)

 אבן עזרא  הרגו איש את אנשיו. הטעם מאיזה שבט יהיו וידוע כי הרגו ואם לא הזכיר הכתוב: (אבן עזרא)


{ו}  וְהִנֵּ֡ה אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל בָּ֗א וַיַּקְרֵ֤ב אֶל-אֶחָיו֙ אֶת-הַמִּדְיָנִ֔ית לְעֵינֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וּלְעֵינֵ֖י כָּל-עֲדַ֣ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֑ל וְהֵ֣מָּה בֹכִ֔ים פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  וְהָא גַבְרָא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲתָא וְקָרֵב לְוָת אֲחוֹהִי יָת מִדְיָנֵיתָא לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאִינוּן בָּכָן בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְהָא גְבַר מִבְּנֵי יִשְרָאֵל אָתָא וְאָחַד בְּבֵלוּרִיתָא דְמִדְיָנֵיתָא וְקָרֵיב יָתָהּ לְוַת אָחוֹהִי לְמֶחֱמֵי משֶׁה וּלְמֶחֱמֵי כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל עָנֵי וְכֵן אָמַר לְמשֶׁה מַה דָא לְמִקְרַב לְגַבָּהּ וְאִין אָמַר אַנְתְּ דַאֲסִירָא הִיא הֲלָא אַנְתָּ נְסֵיבַת יַת מִדְיָינֵיתָא בְּרַת יִתְרוֹ וְכַדִי שָׁמַע משֶׁה רָתַח וְאִשְׁתְּלֵי וְאִינוּן בַּכְיַין וְקַרְיַין שְׁמַע וְקַיְמִין בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והנה איש וגו'. נתקבצו שבטו של שמעון (ד) אצל זמרי, שהיה נשיא שלהם, ואמרו לו אנו נדונין במיתה ואתה יושב וכו', כדאיתא באלו הן הנשרפין (סנהדרין פב.): את המדינית. כזבי בת צור. לעיני משה. אמרו לו, משה, זו אסורה או מותרת, אם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך (ה) וכו' כדאיתא התם: והמה בכים. נתעלמה ממנו (ו) הלכה (כל הבועל ארמית קנאין פוגעין בו), געו כולם בבכיה (סנהדרין שם). בעגל עמד משה כנגד ששים רבוא, שנאמר ויטחן עד אשר דק וגו' (שמות לב, כ), וכאן רפו ידיו, אלא כדי שיבא פינחס ויטול את הראוי לו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) ר"ל הא ראו כל ישראל שמשה צוה להרוג כל הנצמד לבעל פעור והשוכב עמהם ולמה לא ירא מלקרב אליה והרא"ם פירש דאם מעצמו עשה זה מדוע המתין עד שאמר משה הרגו איש אנשיו הנצמדים: (ה) אבל טעו דמשה היה נושאה קודם מתן תורה אי נמי שהיתה גיורת: (ו) דאם לא כן למה היו בוכין כאן יותר מבעון העגל או שאר העבירות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויקרב אל אחיו. נתנה למשפחתו: והמה בוכים. מתפללים לשם: (אבן עזרא)


{ז}   מפטיר  וַיַּ֗רְא פִּֽינְחָס֙ בֶּן-אֶלְעָזָ֔ר בֶּֽן-אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן וַיָּ֨קָם֙ מִתּ֣וֹךְ הָֽעֵדָ֔ה וַיִּקַּ֥ח רֹ֖מַח בְּיָדֽוֹ:

 אונקלוס  וַחֲזָא פִּינְחָס בַּר אֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא וְקָם מִגוֹ כְנִשְׁתָּא וּנְסֵיב רוֹמְחָא בִידֵיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וַחֲמָא פִּינְחָס בַּר אֶלְעָזָר בַּר אַהֲרן כַּהֲנָא וְאִידְכַּר הִילְכְתָא עָנֵי וַאֲמַר מַאן דְיִקְטוֹל וְקָטִיל הָאן אִינוּן אַרְיְוָתָא דְשֵׁיבַט יְהוּדָה כֵּיוַן דְחַמְנוּן שַׁתְקִין קָם מִגוֹ סַנְהֶדְרֵי דִילֵיהּ וּנְסֵיב רוּמְחָא בִּידֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וירא פינחס. ראה מעשה ונזכר הלכה, (ז) אמר לו למשה מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין (ח) פוגעין בו, אמר ליה קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא (סנהדרין פב.), מיד ויקח רומח בידו וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דאם לא כן למה ליה וירא הל"ל ויקם פנחס מתוך העדה וגו': (ח) רצ"ל הרוצים לקנא להשם יתברך יהרגוהו ופירוש קנאין פוגעין בו כלומר מעצמן ודוקא בשעת מעשה אבל אם פירש הבועל אין הורגין אותו ואם בא הקנאי ליטול רשות מבית דין אין מורין לו אף על פי שהוא בשעת מעשה משום הכי הוצרך פנחס לקום מאליו ולעשות המעשה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וירא פינחס. כאשר ראה פינחס כן קם מתוך העדה שהיתה בחצר אהל מועד ויש בכאן שאלה ויתכן להשיב שכבר נצמד זמרי בעדים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויקח רמח. אותיות חרם שעשאן חרם: (בעל הטורים)


{ח}  וַיָּבֹא֩ אַחַ֨ר אִֽישׁ-יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל-הַקֻּבָּ֗ה וַיִּדְקֹר֙ אֶת-שְׁנֵיהֶ֔ם אֵ֚ת אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת-הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל-קֳבָתָ֑הּ וַתֵּֽעָצַר֙ הַמַּגֵּפָ֔ה מֵעַ֖ל בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וְעַל בָּתַר גַבְרָא בַּר יִשְׂרָאֵל לְקוּבָּתָא וּבְזַע יַת תַּרְוֵיהוֹן יַת גַבְרָא בַּר יִשְׂרָאֵל וְיַת אִתְּתָא לִמְעָהָא וְאִתְכְּלִי מוֹתָנָא מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  תְּרֵיסְרֵי נִיסִין אִתְעֲבִידוּ לְפִּינְחָס בִּזְמַן דְעַל בָּתַר גַבְרָא בַּר יִשְרָאֵל לְוַת מִדְיָנֵיתָא. נֵס קַדְמָאֵי דַהֲוָה לֵיהּ לְמִפְרַשׁ יַתְהוֹן וְלָא פֵּירַשׁ. נֵס תִּנְיָן דְאִסְתַּתָּם פּוּמְהוֹן וְלָא צַוְוחִין דְאִילוּ הֲווֹן צַוְוחִין הֲווֹן מִשְׁתֵּזְבִין. נֵס תְּלִיתָאֵי דְכַוִון בְּרוּמְחָא וּבַרְזִינוּן כַּחֲדָא יַת גַבְרָא בַּר יִשְרָאֵל בְּבֵית גוּבְרֵיהּ וְיַת מִדְיָנֵיתָא בְּבֵית בַּהֲתַת תּוּרְפָהּ. נֵס רְבִיעָאֵי דְקָם רוּמְחָא בַּאֲתַר בִּרְוָוזָא וְלָא אִשְׁתַּמֵיט. נֵס חֲמִישָׁאֵי כַּד סוֹבַר יַתְהוֹן אִזְדְקַף שִׁיקְפָא נְטַל מִינֵיהּ עַד דְנָפֵק. נֵס שְׁתִיתָאֵי סוֹבַר יַתְהוֹן בְּכָל מַשִׁרְיָיתָא דְיִשְרָאֵל דַהֲוָה שִׁיתָּא פַרְסֵי וְלָא אִשְׁתַּלְהִי. נֵס שְׁבִיעָאֵי זַקִיפִנוּן בִּדְרַע יְמִינֵיהּ לְמֶחֱמֵי כּוּלְהוֹן קְרֵבוֹי וְלָא יָכִילוּ לְהַנְזָקוּתֵיהּ. נֵס תְּמִינָאֵי דְאִתְעֲשַׁן אָע רוּמְחָא וְלָא אִתְבַּר מִן מְטוּלָא. נֵס תְּשִׁיעָאֵי דְאִתְנְגִיד פַּרְזְלָא כְּשִׁיעוּר תַּרְוֵיהוֹן וְלָא אִשְׁתַּלִיפוּ מִנֵיהּ. נֵס עֲשִירָאֵי אָתָא מַלְאָכָא וְהָפַךְ אִתְּתָא מִלְרַע וְגַבְרָא מִלְעֵיל דְיֶחֱמוּן כָּל בֵּית יִשְרָאֵל יַת חִיסוּדֵיהוֹן. נֵס חַדְסְרָאֵי דְאִתְנַטְרוּ כַּד חַיָין עַד זְמַן דַהֲלִיךְ יַתְהוֹן בְּכָל מַשִׁרְיָיתָא מִן בִּגְלַל דְלָא יִסְתָּאָב כַּהֲנָא בְּאָהֳלֵי דְמִיתָא. נֵס תְּרֵיסְרָאֵי דְאִתְקַרִישׁ אַדְמֵיהוֹן וְלָא נָפִיל עִילַוֵיהּ כֵּיוַן דְאוֹבִיל יַתְהוֹן בְּמַשְׁרִיתָא חַבַט שַׁדַנְהִי וּמִיתוּ עָנֵי וַאֲמַר קֳדָם רִבּוֹן עַלְמָא אֶפְשַׁר דִמְטוֹל אִלְיֵין יְמוּתוּן עַשְרִין וְאַרְבַּע אַלְפִין מִיִשְרָאֵל וּמִן יַד אִתְגוֹלְלוּ רַחֲמֵי שְׁמַיָא וְאִתְכַּלְיַית מוֹתָנָא מֵעִלַוֵי בְּנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל הקבה. אל האהל: אל קבתה. כמו הלחיים (ס"א אל הקיבה) והקיבה, כוון בתוך זכרות של זמרי ונקבות שלה, וראו כולם שלא לחנם הרגם, והרבה נסים נעשו (ט) לו וכו' כדאיתא התם (סנהדרין שם):

חסלת פרשת בלק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) שהיה לו לזמרי לפרוש ופנחס לא היה רשאי אז להורגו ולא פירש וכן היה לו לזמרי לקרא לאנשי שבטו שיסייעוהו ושכוון בזכרות של איש ונקבות האשה שיהיו הכל יודעין למה הרגם. ושלא נשמטו מן הרומח. ובא המלאך והגביה המשקיף כדי שיוכל להוציאם. ובא המלאך והשחית בעם שיהא שבטו של שמעון טרודים. ונארך חנית הרומח עד שנכנס בתוכם ויצא למעלה. ונתחזק זרוע פנחס. ולא נשבר הרומח. ולא נפל מדמם על פנחס. ולא מתו לטמא את פנחס. ודרך העליון להיות תחתון ותחתון עליון. וכאן עליון עליון ותחתון תחתון: חסלת פרשת בלק (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אל הקבה. כמו אל האהל וכן קרוב בלשון קדר ואם יש מעט הפרש בין צורת האהל והקבה: וידקור. כמו ודקרני בה: אל קבתה. בקובה שהיתה שם עם אחי זמרי. וי''א כי קבתה מגזרת הזרוע והלחיים והקבה וגם יש דרך דרש שנעשו י' נסים לפינחס רק הכתוב לא הזכירם:

חסלת פרשת בלק (אבן עזרא)

 אור החיים  וידקר את שניהם וגו'. קשה בשלמא דקירת איש ישראל כמשפט ההלכה שקנאים פוגעים בו אבל האשה אינה חייבת מיתה ואינה מצווה, ואם על חששת היותה אשת איש לא היתה נהרגת על הספק, ואפשר שדן בה משפט הבהמה דכתיב (ויקרא כ) ואת הבהמה תהרוגו, וכתיב (יחזקאל כג) אשר בשר חמורים בשרם. ואם תאמר למה לא הרגו ישראל המדינית מקודם כיון שהיו מעם שלא נצטוו עליהם, ואפשר לפי שעדיין לא שלחו להם ישראל קריאת שלום, והגם שלבסוף גם כן לא שלחו להם, זה היה אחר מעשה כי צוה ה' צרור וגו', או אולי שלא היו מכירים אותה וחשבו כי היא מואבית ולא מדינית שהרי לא היו רגילים אצלם להכירם, או היה מלבושם כמלבוש מואב, ואומרו המדינית, הוא דברי הכתוב:

חסלת פרשת בלק (אור החיים)

 ספורנו  ותעצר המגפה. שכבר גזר האל יתעלה כאמרו וכל מנאצי לא יראוה: (ספורנו)


{ט}  וַיִּֽהְי֕וּ הַמֵּתִ֖ים בַּמַּגֵּפָ֑ה אַרְבָּעָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף: (פפפ)

 אונקלוס  וַהֲווֹ דְמִיתוּ בְּמוֹתָנָא עַשְׂרִין וְאַרְבְּעָה אַלְפִין: [פפפ] (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲווֹ סְכוּם דְמִיתוּ בְּמוֹתָנָא עַשְרִין וְאַרְבַּע אַלְפִין: (תרגום יונתן)

---

פרשת פינחס

---

{י}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וידבר יי וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 אור החיים   לאמר. צריך לדעת למי יאמר, אם לפנחם לא היה צריך לומר אחר כך לכן אמור שכבר אמר שיאמר לו הדברים, ועוד סדר הדברים יגיד שלא כן הוא:

ונראה שנתכוון בזה שיאמר לישראל דברים הנאמרים בענין, והכוונה כדי שיכירו מפעל טוב שעשה להם פנחס ולא ישנאוהו בשביל הריגת הנשיא ובמה שנמשך מסיבתו שחבט המלאך מהם מה שחבט כאומרם ז"ל (סנהדרין פב:) כאשר אבאר בסמוך: (אור החיים)


{יא}  פִּֽינְחָ֨ס בֶּן-אֶלְעָזָ֜ר בֶּן-אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת-חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת-קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹֽא-כִלִּ֥יתִי אֶת-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי:

 אונקלוס  פִּינְחָס בַּר אֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא אֲתֵיב יַת חֵמְתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְקַנֵי יַת קִנְאָתִי בֵּינֵיהוֹן וְלָא שֵׁיצֵיתִי יַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: (אונקלוס)

 יונתן  פִּנְחָס קַנָאָה בַּר אֶלְעָזָר בַּר אַהֲרן כַּהֲנָא אָתֵיב יַת רִתְחִי מֵעַל בְּנֵי יִשְרָאֵל בִּזְמַן דְקַנֵי יַת קִנְאָתָא וְקָטִיל חַיָיבָא דְבֵינֵיהוֹן וְאַמְטוּלֵיהּ לָא שֵׁיצְיַית יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּקִנְאָתִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. לפי שהיו השבטים מבזים אותו, (א) הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים, והרג נשיא שבט (ב) מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן (סנהדרין פב: סוטה מג.): בקנאו את קנאתי. בנקמו את נקמתי, בקצפו את הקצף (ג) שהיה לי לקצוף, כל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום (ד) נקמת דבר. אנפרימנ"ט בלע"ז: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דאם לא כן הא כתיב לעיל בסוף פרשת בלק פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ולמה כתיב כאן אלא על כרחך כדי ליחסו ואם כן קשה ולמה ליה ליחסו והלא כבר יחסו לעיל אחר אהרן הכהן גבי האי מעשה עצמו דכתיב וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקח וגו' ומתרץ לפי שהיו השבטים מבזין אותו הוצרך הכתוב ליחסו עוד שהוא בן בנו של אהרן אי נמי יש לומר דמשום הכי יחסו לעיל אחר אהרן כלומר כמו שאהרן היה עוצר המגפה מישראל בקחתו את המחתה כך פנחס עצר המגפה מישראל בהריגת איש מישראל ולכך יחסו אחר אהרן משום הכי מקשה רש"י הכא דלא שייך הכא לתרץ כן: (ב) ר"ל דשני דברים הן חדא שהוא בן פוטי ר"ל אשתו של אלעזר היתה ממשפחת יתרו ואביה פיטם עגלים לעבודת אלילים כדפירש רש"י לעיל בפרשת וארא ועוד שהרג נשיא שבט מישראל והא דנקט רש"י שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים לאו למימרא דפשיטא ליה לרש"י דאבי אמו היה מזרע יתרו אלא לאו דוקא הוא אלא חדא נקט כי ספק הוא אם אם אמו היתה מזרע יתרו או אבי אמו וקל להבין: (ג) דק"ל דקנאה אינו אלא שנושא עליו שנאה בלב ופנחס לא היה לו קנאה בלבו על זמרי. ומתרץ בנקמו את נקמתי כלומר דקנאה לשון נקמה ותו ק"ל היאך שייך למכתב אהקדוש ברוך הוא בנקמו את נקמתי. ומתרץ בקצפו כו' כלומר דנקמה הוא בא על ידי קצף משום הכי נקט לישנא דקנאה וכן כל לשון נקמה שכתוב בהקדוש ברוך הוא לשון קצף הוא. ותו ק"ל כיון דקנאה היינו נקמה למה לא כתיב בהדיא בנקמו את נקמתי ומתרץ כל לשון קנאה כו' כלומר קודם שעושה נקמה מתחרה בלבו ויש לו קנאה עליו לעשות בו נקמה אם כן התחלת הנקמה יש בו קנאה לכך כתיב לשון קנאה: (ד) המתחרה לשון חרה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בקנאו. קל הנו''ן להקל על הלשון והטעם כי הוא קנא כקונו וכתוב על השם כי הוא אל קנא בע''א ולולי הוא שקנא הייתי מכלה כל ישראל בדבר בקנאתי: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  השיב את חמתי מעל. בגימטריא זהו את המלאך של אף ושל חמה: בקנאו את קנאתי. תגין על הקו''ף לומר שעטרו על שקנא לה'. ג''פ קנאה כנגד ג' עבירות שעשו לזנות וישתחוו ויצמד: (בעל הטורים)

 אור החיים  פינחס בן אלעזר וגו'. צריך לדעת למה הוצרך ליחסו, ואולי שנתכוון שיזכרו אבותיו לטובה, ועוד נראה שנתכוון להשלים ישראל עם אהרן שסבב נפילה גדולה מישראל באמצעות העגל דכתיב (שמות לב) ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן הרי עמד פנחס בן בנו ופדה נפש כל ישראל כאומרו בסמוך ולא כליתי את בני ישראל, ולזה יחסו עד אהרן, ותמצא שאמרו ז"ל במדרש (תדאר"ר פי"ג) שהיה אהרן עומד ומתקן והיה מלמד כל ישראל תורה ומעשים טובים וכו' עד כאן, הא למדת שהיה נחשב על אהרן הקלקול שגרם במיתת עם רב והיה מבקש לתקן מה שנפרץ, וכאן רמז ה' כי פנחס שלם במדה טובה מרובה:

השיב את חמתי. כוונת הודעת דבר זה אולי שבא לומר לו שלא יחשוב שה' השיב את חמתו בלא אמצעות זכות אשר כפה מדת הדין, ויצא מזה שיחשוב משה כי ה' מתנהג בסדר זה, לכן הודיע ה' כי פנחס הוא שהיה סיבה להשיב חמה, והוא אומרו השיב את חמתי ולא מעצמה שבה:

מעל בני ישראל. פירוש אחר שיצתה החמה והיתה עליהם השיבה מעליהם וזה שבח גדול. עוד נתכוון לומר מעשה הטוב בגדר הפעולה עצמה שהסיר כעס ה' כי הכעם הוא ענף היגון והדאבון ויהיה לה' נחת רוח הרבה מהשבת חמה:

בקנאו את קנאתי בתוכם. דקדק לומר קנאתי, גם אמר בתוכם, בא לתת כח המשיג בו השבת חמה, ואמר שהיתה באמצעות ג' דברים. הא' שקינא בכבודו ובעצמו וסכן בעצמו כאמור בדבריהם, והוא אומרו בקנאו בכינוי. ב' שהיתה הקנאה בשביל כבודי לבד לא לאמצעות שום דבר זולתו, וזו היא מצוה שלימה אשר יתרצה ה' בה יותר מכל אשר יעשה האדם, והוא אומרו את קנאתי בכינוי להמדבר ברוך הוא. ג' שלא היתה הפעולה שעשה נעלמת מעיני אדם אלא קדש ה' בתוך קהל ועדה, כאומרם ז"ל (סנהדרין פב.) שהיו כל שבט שמעון סביב לאהל אשר שם דקר שניהם והרג נשיאיהם בפניהם, והוא אומרו בתוכם:

ולא כליתי וגו'. צריך לדעת למה כתב הסיבה שהיא בקנאו את קנאתי בתוכם באמצע ב' פרטי המסובב שהם השיב את חמתי ולא כליתי וגו' שהיה לו לומר על זה הדרך בקנאו וגו' השיב וגו' ולא כליתי וגו', או על זה הדרך השיב וגו' ולא כליתי וגו' בקנאו וגו', אכן נתכוון להעיר כי השבת החמה אחר שהיתה על בני ישראל גדר זה לא הושג אלא באמצעות ג' הדרגות עליונות הרשומים בענין כמו שפירשתי בפסוק בקנאו וגו', אבל לגבי מניעת הכליון שאמר ולא כליתי אפשר שהיה גם כן ה' משאיר פליטה לעמו הגם שלא היה במעשה כל ג' מעלות האמורות בענין, ובאמצעות תפילת צדיק וכדומה מהזכות יאמר ה' למלאך המשחית רב וגו', גם לפי מה שפירשתי באומרו השיב את חמתי שהוא דבר טוב בגדר הפעולה מצד עצמה בהכרח לומר הכתוב בסדר זה, כי אם היה אומר השיב וגו' ולא כליתי ואחר כך יאמר בקנאו היה נשמע כי תכלית ענין זה של השבת חמה הוא הנמשך ממנו שלא כילה את בני ישראל ואין מובן שיש מפעל טוב בהשבת חמה מצד עצמה, אבל מאומרו השיב את חמתי ואמר סמוך לה סיבת הדבר שהוא בקנאו וגו' זה יגיד שכבר הודיע תכלית מפעל הטוב: (אור החיים)

 ספורנו  בקנאו את קנאתי בתוכם. שעשה נקמתי לעיני כולם כדי שבראותם זה ולא ימחו יכופר על אשר לא מיחו בפושעים ובזה השיב את חמתי מעליהם: (ספורנו)

 כלי יקר  פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וגו'. הכל לרבותא נקט כי אע"פ שהיה בן אלעזר אשר לקח לו מבנות פוטיאל מזרע יתרו שפיטם עגלים לע"ז והיה לו למנוע את עצמו ממעשה זה, פן יאמרו לו ליצני הדור בת יתרו מי התיר לאביך ואיך אתה מקנא על המדינית, וכן אבי אביך פיטם עגלים לע"ז ואיך אתה מקנא על הע"ז, והיה בן אהרן הכהן ויאמרו לו אבי אביך זה פיטם עגלים לע"ז, וה עשה העגל ואע"פ כן לא היה מקפיד על כבודו. ורש"י פירש שהיו השבטים מבזין אותו כו' יכול להיות שזה כוונתו כי ע"י שהיו השבטים מבזין אותו, בא הכתוב ויחסו לומר ראה כי איש חסיד הוא. אע"פ שע"י שהוא בן אלעזר בן אהרן היה להם מקום לבזותו מכל מקום נכנס בעובי הקורה ולא היה חושש לכבודו. ועוד הגיד לנו הכתוב שהיה משיב חמה בן משיב חמה (סנהדרין פב:) ע"כ אחז מעשה אבותיו בידו.

בקנאו את קנאתי בתוכם. קנאתי בהם לא נאמר אלא בתוכם לימד על כל קידוש השם שצריך להיות בתוך בני ישראל דווקא וכמ"ש (ויקרא כב.לב) ונקדשתי בתוך בני ישראל ולכך נאמר (כה.ז) ויקם פנחס מתוך העדה. והודיע לנו שבחו של פנחס שהיה מוסר נפשו על קידוש השם ואע"פ שהיה בתוך העדה מקום מסוכן מפני קרובי זמרי, מ"מ שם נפשו בכפו.

ועל צד הרמז לקח רמח בידו, כי במעשה זה שם כל רמ"ח אבריו בכפו, והיה מקנא ב' קנאות אחת על ע"ז ואחת על הזנות לכך נאמר בקנאו, את קנאתי. או אחת לכבוד השי"ת ואחת לכבוד משה כי כל המחלל השם אינו חולק כבוד לרבו בק"ו שאם אין השכינה חשובה כנגדו רבו לא כל שכן וכן העיז פניו כנגדו ואמר לו בת יתרו מי התיר לך. וע"ז סמך פנחס שהורה הלכה למעשה בפני משה רבו כי אמר שרבו נוגע בדבר פן יאמרו לו בת יתרו מי התיר לך. ולכך נאמר לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום והיל"ל לכן אמור לו, אלא ביאורו שהקב"ה אמר למשה לכן אמור לכל ישראל על עצמך הנני נותן לו את בריתי שלום כדי שלא יאמרו ישראל שאין אתה בשלום עם פנחס על שהורה הלכה בפניך לכן תודיע לרבים ותאמר מצדך הנני נותן לו וגו' והנני קאי על משה. (עיין סנהדרין פב: א"ל הקב"ה למשה הקדם לו שלום) וכנגד מה שקנא לאלהיו אמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלהיו, וטעם זה אינו קאי על מ"ש הנני נותן לו וגו', לפי שזה שכרו על שקנא למשה כאמור. ואמר ויכפר על בני ישראל כי הביא את הרשע הזה לכפרה על כל ישראל ונחשב לו כהקרבת פרים וכבשים ע"כ נשבע ה' אתה כהן לעולם, כאשר התחלת בשימוש כהונה. (כלי יקר)

 דעת זקנים  פינחס בן אלעזר. כלומר אין להם לשנאתו אם הרג זמרי שהרי על ידי כן השיב את חמתי מעליהם ולא כליתי אותם: (דעת זקנים)


{יב}  לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת-בְּרִיתִ֖י שָׁלֽם:

 אונקלוס  בְּכֵן אֵימַר הָא אֲנָא גְזַר לֵיהּ יַת קְיָמִי שְׁלָם: (אונקלוס)

 יונתן  בִּשְׁבוּעָא אֵימַר לֵיהּ מִן שְׁמִי הָאֲנָא גָזַר לֵיהּ יַת קְיָמִי שְׁלַם וְאַעְבְּדִינֵיהּ מַלְאָךְ קְיַים וְיֵיחֵי לְעַלְמָא לִמְבַשְרָא גְאוּלְתָּא בְּסוֹף יוֹמַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  את בריתי שלום. שתהא לו (ה) לברית שלום, כאדם המחזיק טובה וחנות, (ו) למי שעושה עמו טובה, אף כאן פירש לו הקב"ה שלומותיו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) ק"ל למה כתיב בריתי הל"ל את ברית שלום. ומתרץ בריתי שאני נותן לו תהא לו לברית שלום ומשום הכי לא נכתב בקרא ברית שלום שלא יהא מלת שלום דביקות אלא הוא כמו מקרא קצר וכמו שפרש"י זכרונו לברכה. והרא"ם פירש הוסיף מלת שתהא לו לברית שלום ולא הספיק במלת הנני נותן לו הכתוב לעיל מפני שכתוב אחריו והיתה לו ברית כהונת עולם שלא הספיק לו מלת נותן לו ומלת בריתי הכתובים לעיל יחוייב שיהא גם לגבי שלום כמותו שפירושו הנני נותן לו את בריתי שתהא לו לברית שלום ולברית כהונת עולם והוסיף למ"ד במלת שלום להורות על בעבור הצריך לו להורות שהברית הזאת בעבור שלום ובעבור כהונת עולם ואחר שגלה זה בשלום אין צריך לגלותו בכהונת עולם עד כאן לשונו: (ו) פירוש ששלח לו חן חן לך על הטובה שעשה לו. כתב הרא"ם ויש לתמוה בשלמא לפירוש החכם אבן עזרא שפירש שהשלום ששלח לו הוא שלא יירא מאחי זמרי שהוא הבטחה נופלת בו שבועה לקיים הבטחתו אלא לפירוש הרב שאמר פירש לו שלומותיו כאדם המחזיק טובה ואין בזה שום הבטחה מה שבועה נופלת בו עד שיאמר שתהא לו שבועתי זאת לשבועת שלום ויש לדחוק וליישב דעיקר ברית הוא על כהונת עולם שעיקר כהנים גדולים הם מזרע פנחס ואגב הברית מבשר אותו שמחזיק לו טובה וחנות על שעשה עמו טובה והוא השלום: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  את בריתי שלום. טעמו את בריתי ברית שלום כמו כסאך אלהים ורבים כן והטעם שלא יגור מאחי זמרי כי הוא נשיא בית אב ושכרו שתהיה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם ונצח כי הכהנים הגדולים היו מבני פינחס ויתכן שהיו בנים אחרים לאלעזר: ומלת אחריו. לאות שמת ואינו אליהו כלל וכבר פירשתיו כי נגיד היה עליהם וגם שהיה בימי פילגש בגבעה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לכן. ב' ר''פ הכא ואידך לכן אמור לבני ישראל וזהו שאמר הקב''ה במצרים גן נעול אחותי כלה ועתה אתם קרובים לארץ ואתם, פרוצים בעריות: לכן. בגימטריא מדה במדה: את בריתי שלום. שלים כתיב והוא וי''ו קטיעא בפ''ג דקידושין כשהוא שלם. ד''א מתנה שלמה אני נותן לו י' מתנות במקדש י' במדינה (כי יו''ד במילוי גי' כ'). ד''א ו' קטיעא כי פנחס הוא אליהו וכן אליה כתיב חסר וי''ו ויעקוב מלא ו' שנטל ו' מאליהו למשכון עד שיבא עם המשיח ויגאל את בניו וזהו יגל יעקב ישמח ישראל ישמח אותיות משיח שישמח לימות המשיח ויחזור הוי''ו ויהא אליהו שלם: שלום. בגימטריא זהו משיח: שלומיאל. בגימטריא זה זמרי בן סלוא: (בעל הטורים)

 אור החיים  לכן אמור. צריך לדעת למה הוצרך לומר לכן אחר שאומר בסמוך תחת אשר קנא שהוא גם כן משמעות מאמר לכן, ובהכרח לומר שהוא לשון שבועה כאומרם ז"ל (שמו"ר פ"ו) אין לכן אלא שבועה דכתיב (ש"א ג') לכן נשבעתי לבית עלי, ועדיין צריך לדעת למה הוצרך לשבועה, ולזה יש לומר כי הוצרך לשבועה לחזק ברית השלום הגם שלא יהיו בניו ראוים לדבר זה יקיים ה' את השב ועה:

עוד יתבאר הכתוב על פי דבריהם ז"ל (זבחים קא:) שאמרו כי קודם מעשה זמרי לא נתכהן פנחס לפי שהיה מצוי ולא נמשח ואחר שעשה קנאתו היתה לו הכהונה, והנה יש באופן זה ב' דרכים, א' הוא דרך מחילה, והב' דרך מתנה, דרך מחילה הוא שימחול לו ה' הקנס שקנסו שלא נמשח בזמן משיחת הכהנים, ודרך מתנה הוא שיתן לו הכהונה מחדש כדרך שנתנה לאהרן הגם שאביו ואחיו לא היו כהנים, וכפי הדין יש הפרש בין אם יהיה הדבר דרך מחילה לדרך נתינה, דרך מחילה אינה צריכה קנין ודרך מתנה צריכה קנין וכל עוד שלא קנו מידו לא זכה המקבל במתנה אלא במה שכבר הגיעו:

עוד יש בדרך מתנה ב' רעות מה שאין כן אם תהיה דרך מחילה, כי בדרך מחילה אם ימחול לו על הקנס ויחזור לכהונת אהרן אף הוא בטלו המעוררים על כהונתו כדרך שבטלו על כהונת אהרן שממנו בא, מה שאין כן בדרך מתנה שישנם למעוררים עליו כדרך שהיו על אהרן בתחילה, ומה גם שהיה להם שנאה עמו לסיבת הריגת הנשיא וכו', ב' שבדרך מתנה יש מקום לומר שהדבר חידוש ואין לך בו אלא חידושו, מה שאין כן אם יהיה בדרך מחילה וחוזר לכהונת אהרן שחוזר הדבר לשורשו וצאצאיו כמותו, נמצאת אומר כי בג' דרכים דרך המחילה הוא הנאות מדרך המתנה, א' שאין צריך קנין. ב' שאין לחוש למעוררים. ג' שתהיה נמשכת לו וליוצאי חלציו:

והנה האדון ה' נראה בעיניו ברוך הוא לרומם מעלת פנחס לעשות הדבר בדרך מתנה שיהיה כהן מצדו ולא מצד הענף שבא ממנו לתפארת לו, והוא אומרו הנני נותן לו בדרך מתנה, ותקן אלהי עולם כל הג' דברים שיש בהם פקפוק כשיהיה דרך מתנה כמו שאמרנו, כנגד מה שאמרנו מתנה צריכה קנין אמר לכן לשון שבועה, וכנגד חשש המעוררים אמר הנני נותן לו את בריתי שלום, וכנגד מיחוש שאין הדבר אלא לפנחס וחידוש הוא אמר והיתה לו ולזרעו אחריו וגו' שמתנה זו נתקיימה בידו בשבועה מפי הבורא שתהיה לו לשלום ולזרעו אחריו כהונת עולם, וכבר העירותיך בב' ובג' מקומות שהכהונה היא נפש הנקראת כן במקום הנשמות, והבטיח ה' את פנחס כי ישתלשל בזרעו ענף זה הקדוש הנקרא כהונה, והוא סוד אומרו כהונת עולם: (אור החיים)

 ספורנו  את בריתי שלום. ממלאך המות כענין עושה שלום במרומיו כי אמנם ההפסד לא יקרה אלא בסבת התנגדות ההפכים וזה אמנם נתקיים בפינחס שהאריך ימים הרבה מאד מכל שאר אנשי דורו עד שהיה הוא משמש במשכן שילה בזמן פלגש בגבעה שהיה בלי ספק אחרי מות יהושע ושאר הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע וכל שכן אם היה בזמן יפתח שכתב למלך בני עמון בשבת בני ישראל בחשבון ובבנותיה כו' שלש מאות שנה וכבר ספרו ז''ל שפינחס לא רצה ללכת אז אל יפתח להתיר נדרו וכל שכן לדברי האומר אליהו זה פינחס והוא עדיין חי וקיים: (ספורנו)

 דעת זקנים  לכן. שעשה דבר הגון לפני הנני נותן לו את בריתי שלום ואם ישנאוהו ישראל לא יחוש ואין לו לירא לא מקרובי זמרי ולא מקרובי כזבי שהיתה בת מלך ובקידושין פרק האומר מסיק וי"ו דשלום קטיעה היא למדרש כשהוא שלם ולא כשהוא חסר מכאן לכהן בעל מום שעבודתו פסולה: (דעת זקנים)


{יג}  וְהָ֤יְתָה לּוֹ֙ וּלְזַרְע֣וֹ אַֽחֲרָ֔יו בְּרִ֖ית כְּהֻנַּ֣ת עוֹלָ֑ם תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר קִנֵּא֙ לֵֽאלֹהָ֔יו וַיְכַפֵּ֖ר עַל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וּתְהֵי לֵיהּ וְלִבְנוֹהִי בַּתְרוֹהִי קְיַם כְּהֻנַת עֲלָם חֲלַף דִי קַנֵי קֳדָם אֱלָהֵהּ וְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְחוֹלַף דְחַסְדוֹהִי לְמֵימָר הֲלָא בַּר פּוּטִי מִדְיָנָאָה הוּא הָא אֲנָא מְיַחְסִינֵיהּ לִכְהוּנְתָּא רַבְּתָא וְחוֹלַף דְאָחַד רוּמְחָא בִּדְרָעֵיהּ וּמְחָא לְמִדְיָנֵיתָא לְבֵית בַּהֲתַת קֵיבְתָהּ וְצַלֵי בְּפוּמֵיהּ עַל עַמָא בֵּית יִשְרָאֵל יִזְכּוּן כַּהֲנַיָא לִתְלַת מַתְּנָן דְרוֹעָא וְלָעָא וְקֵיבְתָא וּתְהֵי לֵיהּ וְלִבְנוֹי בַּתְרוֹי קְיַים רְבוּת עֲלָם חוֹלַף דְקַנֵי לֶאֱלָהֵיהּ וְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיתה לו. בריתי (ז) זאת: ברית כהנת עולם. שאף על פי שכבר נתנה כהונה לזרעו של אהרן, לא נתנה אלא לאהרן ולבניו שנמשחו עמו, ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחתן, אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשח, לא בא לכלל כהונה עד כאן, וכן שנינו בזבחים (קא:), לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי: לאלהיו. בשביל אלהיו, כמו המקנא אתה לי (במדבר יא, כט), וקנאתי לציון (זכריה ח, ב), בשביל ציון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ר"ל והיתה שהוא לשון נקבה מוסב על ברית דכתיב לעיל מיניה וברית לשון נקבה הוא. והרא"ם פירש מלת והיתה אינה דבוקה עם מלת בריתי שלום כי בריתי שלום לא תהיה ברית כהונה רק היא דבוקה עם מלת בריתי שהברית תהיה לברית כהונת עולם כמו שהיתה לברית שלום: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אשר קנא לאלהיו. מאהבתו את השם גם עשה טובה לישראל ודרך דרש האב כפר ובניו יכפרו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויכפר. לכפר לא נאמר אלא ויכפר שעומד ומכפר על ישראל עד סוף כל הדורות: (בעל הטורים)

 אור החיים  תחת אשר וגו' ויכפר וגו'. נתן טעם למה שבחר לו יה לזכות הכהונה לפנחס בתורת מתנה מה' ולא מכח אביו, אמר תחת אשר קנא לאלהיו הוא עשה לאלהיו וחש על כבודו גם אלהיו ירוממהו באין צורך לו ליהנות ביקרו מיקר אביו, וכנגד מה שאמר שתהיה לו שלום וגם תהיה לזרעו וגו' אמר ויכפר על בני ישראל פירוש שעשה שלום בין ישראל ובין אביהם שבשמים והניח לישראל מחמת מלך מלאכי מות לזה יהיה לו ברית השלום מהם, וכשם שההטבה אשר הטיב בכפרת בני ישראל היא הטבה נמשכת שכל דור ודור הבא בא מכח הראשונים אשר כיפר עליהם ולזה כמו כן תהיה נמשכת הטבתו גם כן והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם:

ובדרך רמז יתבאר על פי דבריהם ז"ל (במד"ר פכ"א) שאמרו פינחס הוא אליהו אשר הוא עתיד לבשר עם בני ישראל בגלות האחרון, וכאן הודיע הכתוב במה זכה למעלה זו להשיב לב בנים על אבות, ואמרו ז"ל (עדיות פ"ח מ"ז) אין אליהו בא אלא להרבות שלום בעולם, והוא אומרו פינחס וגו' השיב וגו' בקנאו וגו' כפל לומר ב' קנאות לרמוז לקנאה שקנא בזמן זה ולקנאה שקנא פעם ב' בימי אחאב כאומרו (מ"א י"ט) קנא קנאתי לה', גם שם כפל לומר קנא קנאתי לרמוז לב' קנאות א' בימי משה וא' בימי אחאב, לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום שהוא הברית שכרת עם האבות לתת להם עשרה עממין, וזה יקרא ברית שלום כי אז יהיה שלום בכל העולם דכתיב (ישעי' יא) ופרה ודוב תרעינה וגו' לא ירעו ולא ישחיתו וגו', ברית זה יהיה לו כי הוא זה אשר יעשה את הדבר הזה והשיב לב בנים על אבות וגו' דכתיב (מלאכי ג) הנה אנכי שולח לכם את אליה וגו', ולזה דקדק לומר הנני נותן לו בפרטות ולא שתף עמו זרעו, ואחר כך אמר ברית הכהונה והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, וגמר אומר תחת פירוש ב' יעודים אלו הם כנגד ב' דברים שעשה, ברית שלום תחת אשר קנא לאלהיו כאן רמז במה שקנא בימי אחאב על שעזבו אלהים והיו עובדי עבודה זרה, והוא מה שדקדק לומר לאלהיו שנתקנא על עבודה זרה שעליה נאמר (דברים ו) כי אל קנא וגו' עד שאמרו כל העם (מ"א י"ח) ה' הוא האלהים וגו' לזה גם כן הוא יבשר ביום ההוא אשר יהיה ה' אחד ושמו אחד שהוא גם כן סוד ה' הוא האלהים, ואומרו ויכפר וגו' הוא כנגד יעוד והיתה לו וגו' ברית כהונת כי זה הוא לו חלק אשר כפר על בני ישראל כמו כן יהיה תמיד מכפר עליהם, על דרך אומרו (ויקרא ד) וכפר עליו הכהן: (אור החיים)

 ספורנו  תחת אשר קנא לאלהיו. ומאחר שהוא רב את ריבי אצילהו מריב כל התנגדות ויהיה לו השלום: ויכפר על בני ישראל. בעשותו הנקמה לעיני כולם כדי שיכופר להם על שלא מיחו בפושעים ולכן הוא ראוי לכהונת עולם אשר כה יכפר בעדם: (ספורנו)

 דעת זקנים  והיתה לו ולזרעו אחריו וגו'. שיהא משוח מלחמה מכאן ואילך וזש"ה במלחמת מדין אותם ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא וכו' מכאן אמרו רז"ל דלא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי. ובהכי ניחא מה שהעולם מקשים היאך הרג פנחס את זמרי ונטמא למת דאיכא למימר דעד עכשיו לא נתנה כהונה אלא לאהרן ולבניו אבל לבני בניו לא וגם במלואים תמצא כתיב לאהרן ולבניו תעשה כתנות ולא לבני בניו. ועוד י"ל דהניחו לזמרי גוסס ולא מת ממש וגוסס אינו מטמא ועל זה הקשה הר"ר שמואל שהרי משמיני למלואים היה פנחס משוח מלחמה שכן מונה שמחה זו בשבע שמחות שהיתה אלישבע אשת אהרן יתירה על האחרות שהיה בן בנה משוח מלחמה ושמא משם נתן לו להיות משוח מלחמה אבל לעבודה ולדורות לא וכאן ניתנה לו הכהונה לכל מילי ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם: ויכפר על בני ישראל. וראוי הוא לעשות כפרות אחרות: (דעת זקנים)


{יד}  וְשֵׁם֩ אִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֜ל הַמֻּכֶּ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֻכָּה֙ אֶת-הַמִּדְיָנִ֔ית זִמְרִ֖י בֶּן-סָל֑וּא נְשִׂ֥יא בֵֽית-אָ֖ב לַשִּׁמְעֹנִֽי:

 אונקלוס  וְשׁוּם גַבְרָא בַּר יִשְרָאֵל קְטִילָא דִי אִתְקְטֵל עִם מִדְיָנֵיתָא זִמְרִי בַּר סָלוּא רַב בֵּית אַבָּא לְבֵית שִׁמְעוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְשׁוּם גַבְרָא בַּר יִשְרָאֵל קְטִילָא דְאִתְקְטֵיל עִם מִדְיָינֵיתָא זִמְרִי בַּר סָלוּא רַב בֵּית אַבָּא לְשֵׁבֶט שִׁמְעוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושם איש ישראל וגו'. כשם שייחס את הצדיק לשבח ייחס את הרשע (ח) לגנאי: נשיא בית אב לשמעוני. לאחד מחמשת (ט) בתי אבות שהיו לשבט שמעון. דבר אחר, להודיע שבחו של פינחס, (י) שאף על פי שזה היה נשיא, לא מנע את עצמו מלקנא לחילול השם, לכך הודיעך הכתוב מי הוא המוכה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דק"ל דכתיב לעיל, והנה איש מבני ישראל בא וגו' שם היה לו להזכירו. ומתרץ כשם וכו' ייחס את הרשע לגנאי דכל מי שהוא יותר גדול חטאו נמי יותר גדול. הרא"ם: (ט) נראה לפרש דמה שפירש"י נשיא בית אב לאחד כו' קאי אדלעיל מה שפירש כך ייחס את הרשע לגנאי כלומר שלא תאמר הואיל ומצינו דזמרי היה נשיא לא תאמר שהיה נשיא על כל שבט שמעון אלא לא היה נשיא אלא לאחד מחמשת וכו' וזהו גנאי: (י) דלטעם ראשון קשה דלא ה"ל למכתב אלא והאיש שחטא עם המדינית זמרי וגומר המוכה דכתיב בקרא למה לי משום הכי פירש דבר אחר ולפי דבר אחר קשה לעיל היה לו להזכיר לכן אמר טעם ראשון וקל להבין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אשר הכה את המדינית. עם ורבים כן: נשיא בית אב. אחד מחמשת אבות בני שמעון. וראש לבית אבותיו גדול: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  הכה. ג' במסורה הכא ואידך הוכה כעשב ויבש לבי. הוכה אפרים. על ידי המדינית שהיתה בהם המגפה. וסיפיה דקרא כי שכחתי מאכול לחמי שעל ידי אכילת לחמי טעיתי ונצמדתי לבעל פעור כדאיתא במדרש שהושיכו להם פונדקאות שהיו מוכרין להם מיני מאכל ומשקה. וכן הוכה אפרים על ידי פעור כדאיתא בתחלת הפ' (שם) המה באו בעל פעור וינזרו לבושת וגו': (בעל הטורים)

 אור החיים  ושם איש ישראל. קשה ממה נפשך אם חפץ ה' לגלות המוכים היה לו להזכירם בשעת מעשה כשאמר (כ"ה ו') והנה איש מבני ישראל שם היה מקום להזכירו ולומר והנה איש וגו' זמרי וגו', וכשהזכיר גם כן המדינית היה לו להזכיר שמה, ואם תורה כסתה עליהם כדרך שכסתה על המקושש בשבת למה נמלך להזכיר שמם והוצרך גם כן להוסיף עוד תיבות יתירות בתורה שאם היה מזכיר שמם למעלה לא היה צריך לומר פ"ב ושם איש וגו' ושם האשה וגו':

אכן הנה האדון ברוך הוא אינו חפץ לזלזל אפילו ברשעים לפרסם מי בעלי דברים המתועבים, ומקושש יוכיח, גם במה שלפנינו תראה שלא גילה אותם בשעת מעשה אלא דוקא אחר שהזכיר שבח פנחס אשר פעל ועשה מהמפעל הטוב שקנא לה' וכפר על בני ישראל זכר גם כן כי לא קנא באדם פחות אלא באדם גדול נשיא בית אב עם האשה ראש הקליפות ואביה מלך כאומרו ראש אומות בית אב ונתעבה במיתה בזויה לעין כל, ובכל כיוצא בזה שמו יתברך מתקדש, לזה יחסה לומר בת מלך היא, והגם שיש זלזול לאיש ישראל לא יגרע מצדיק עינו כדרך אומרו (משלי י) זכר צדיק לברכה הגם ששם רשעים ירקב באמצעות כן, ואולי כי להודיעך בא הכתוב שלא השיג השבת החמה וכו' אלא באמצעות דבר זה שעשה הקנאה בנשיא ונתקדש שמו קידוש גדול ונכנעה כח הס"מ ומאם העון כל כך בעיני כל בזה השיב חמה ויכפר וגו' אבל זולת זה הגם שהיה מקנא לה' באדם הדיוט לא היה משיג כל הדרגות הרשומות, ודקדק לומר ושם האיש ולא הספיק במאמר ושם המוכה וגו' לפי דרכינו ירצה לשון חשיבות לומר כי היה חשוב ומעולה בישראל ועל כל זה לא נרתע צדיק זה מעשות בו מעשה הנפלא, עוד נראה כי טעם שלא הזכיר ה' שמו למעלה לפי שעדיין לא עשה מעשה אלא חשב לעשות, וכל עוד שלא עשה לא תבזהו התורה להזכיר שמו, ואחר שכבר עשה מעשה פרסם ה' שמו כי מצוה לפרסם הרשעים:

המוכה אשר הוכה וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר המוכה אשר הוכה ולא הספיק באחת מהנה, גם צריך לדעת למה שינה הכתוב מטבע המאמר שהתחיל לדבר בו כשהזכיר שם ישראל שהקדים לומר איש ישראל ואחר כך אמר המאורע המוכה וגו' וכשהזכיר המדינית הקדים המאורע ושם האשה המוכה ואחר כן אמר המדינית:

אכן יתבאר הענין על פי דבריהם ז"ל (ברכות יח:) שאמרו שהרשעים בחייהם קרויים מתים, והטעם הוא לפי שכח הרע שהוא בחינת המת דבוקה בהם, וכבר כתבתי בכמה מקומות כי השם שיקרא בו האדם הוא שם הנפש, וה' שם שמות בארץ כאומרם ז"ל (שם ז:) אל תקרי שמות אלא כו', וכשאדם חוטא נפגמה נפשו בדביקת הרע בחינת המרקיב, והוא אומרו (משלי י) ושם רשעים ירקב, ולזה היה רבי מאיר בודק בשם (יומא פג:) לראות אם בעל נפש ישרה הוא, והנה זה אשר בעל ארמית השחית נפשו בפגעו בה והנה הוא מוכה מכת מות קודם שהרגו פנחס, והוא מה שנתכוון הכתוב לומר ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה וגו', כנגד הכאת הנפש אמר ושם איש ישראל המוכה שמעת אשר געל נפשו ובא עליה הוכה מכת נפש הישראלית שהיא כינוי נפש קדושה הנקראת ישראל, וכנגד הריגתו שהרגו פנחס אמר אשר הוכה את וגו' כאומרו (כ"ה ח') וידקור את שניהם, או על זה הדרך המוכה פירוש שהכהו פנחס, אשר הוכה את המדינית הוא הכאת הנפש שרשם בתיבת איש, וידויק על נכון גם כן אומרו הוכה את המדינית, כי לפי ששכב אותה הוכה בנפשו, וכפי זה שיעור תיבת אשר הוכה פירוש שכבר הוכה את המדינית פירוש להיותו אתה:

עוד רמז באומרו את המדינית על דרך אומרו (בראשית לט) ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה ואמרו ז"ל (יומא לה) לשכב אצלה בעולם הזה להיות עמה לעולם הבא, והוא אומרו הוכה את המדינית שהכאתו היא שיהיה אתה עמה בעולם הבא כי מן הסתם מת שלא מתוך תשובה שהרי דקרו בשעת מעשה, ובזה נתיישב מה שדקדקנו למה כפל המוכה אשר הוכה, גם טעם שהקדים לומר איש ישראל קודם אומרו המוכה כדי שיהיה חוזר אומרו' המוכה על השם לומר שההכאה באה לו גם בשם איש ישראל שהיא ענף הקדושה, ולזה כשהזכיר המדינית לא הזכיר בה אלא הכאה אחת דכתיב ושם האשה המוכה גם לא הקדים זכרונה קודם זכרון ההכאה כי בחייה קרויה מתה ושמה מוכה ועומד כרשום בתיבת מדינית, וכבר כתבנו בכמה מקומות כי שם עובדי כוכבים ומזלות הוא שם הקליפות שכולן הם בחינות המיתה:

עוד יתבאר על זה הדרך על פי מה שקדם לנו מדברי המקובלים שלא ידח נדח מכל ניצוצי הקדושה וכלן לבסוף יזכו למקום שממנו באו והגם שיריע איש ישראל אף יצריח נפשו סוף כל סוף יחזור לשורשו, והוא אומרו ושם איש ישראל הרי שאפילו אחר מעשה בשם ישראל יכונה הא למדת שלא נעקר משורשו, המוכה פירוש שהכה פנחס מודיעך הכתוב שלא הוכה באבדון נפשו אלא אשר הוכה את המדינית פירוש אותו החלק הרע שנדבק בו מאת המדינית שיתכנה אליו שם הכאה הוא שהוכה ומת באמצעות הכאת פנחם, הא למדת שיצא הפסדו מה שהפסיד בעבירה נפרע ממנו העון בהכאתו של פנחס שהרגו ומיתתו כפרתו. או על זה הדרך שלא הוכה בנפשו אלא כשהיה עמה אבל אחר שנבדל ממנה לא נשאר בו רושם החטא כי הוא נבדל במיתה ומיתתו טהרה נפשו, ובזה נתן טעם למה קראו איש ישראל כי אחר הריגה בשם ישראל יכונה, זה כתבתי אם אפשר: (אור החיים)

 ספורנו  ושם איש ישראל המוכה. וזה כי אמנם בכפרו בזה האופן מסר עצמו לסכנה במה שהרג לעין כל נשיא ובת מלך: (ספורנו)

 כלי יקר  ושם איש ישראל המכה אשר הכה. פירש"י במקום שייחס את הצדיק לשבח יחס את הרשע לגנאי. ומה גנאי הוא זה שאמר זמרי בן סלוא, בשלמא לשבח שפיר קאמר כי אלעזר ואהרן נודעו בשערים לשם ולתהלה אבל סלוא זה מה הוא ומה שמו כי תדע שהוא לגנאי מה שמץ דופי נשמע עליו, ועוד מ"ש המכה אשר הכה למה הפליא את מכותיו פעמים הל"ל ושם האיש המכה את המדינית וגו', ועוד שהל"ל ואיש ישראל המכה שמו זמרי, ומדקאמר ושם איש ישראל המכה אשר הכה ש"מ שאשר הכה חוזר על עצם האיש אבל המכה חוזר אל השם לומר שהשם שלו היה מוכה.

ונראה שמהכרח קושיות אלו דרש רבי יוחנן, במס' סנהדרין (פב:) ה' שמות היו לו זמרי על שם שנעשה כביצה המוזרת, סלוא על שם שהסליא עון משפחתו. כי ודאי יש להפליא מה ראה ר"י על ככה לדרוש השמות לגנאי אלא ודאי שגם הוא דרש ושם האיש המכה שתיבת המכה חוזר אל השם, כי אע"פ שלא נקראו מתחילה על שם המעשה אלא שעונותיו גרמו לו שבדקו בשמו ובשם אבותיו ופירשו על שם המאורע לומר לך שם רשעים ירקב, וראיה שלו מן התורה שנאמר ושם איש ישראל המכה, השם מוכה, ואשר הוכה את המדינית קאי על עצם האיש, וכן ושם האשה המכה כזבי כדמסיק בגמרא כזבי שכזבה באביה כי גם שמה הוכה לדרשו לגנאי. ואם נפשך לומר שהמוכה קאי על האיש, ואשר הכה את המדינית קאי על השם, י"ל שלכך אמר את המדינית לפי שהיה את המדינית ובעל בעילות הרבה עד שנעשה כביצה המוזרת, על כן נעשה מוזר לאחיו כביצה המוזרת ודרשו שם זמרי על שם המאורע.

וי"א שלכך אמר את המדינית, בהיותו עמה ממש דאילו פירש זמרי לא היה רשאי להורגו, וי"א שאף ע"פ שהוכה בעה"ז מ"מ לא נפטר מלהיות את המדינית עמה ממש בעה"ב כדרך שנאמר (בראשית לט.י) לשכב אצלה בעה"ז להיות עמה לעה"ב (יומא לה:).

ומלבד מה שדרשו רז"ל (סנהדרין פב:) בשמות הללו לגנאי, הלא לאלהים פתרונים אענה גם אני חלקי לפתרם בדרך אחר כי מצינו לרז"ל (סוטה כב:) על החנפים שעושין מעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס וכי זמרי היה מן החניפים והלא היה רשע מפורסם, אלא ודאי מדקאמר למשה זו אסורה או מותרת, ש"מ שהיה עושה כמעשה הצבועים להכשיר מעשיו לומר שבדין הוא עושה ואחר שרז"ל החזיקוהו בחנף, ע"כ יש לדרוש כל שמותיו ע"ז האופן כי כל חנף וצבוע תמיד תהלתו בפיו לשבח את עצמו וזמרי הוא לשון שבח כי עזי וזמרת יה (שמות טו.ב) תרגומו תוקפי ותושבחתי. ושם סלוא ג"כ לשון שבח מלשון סלו לרוכב בערבות (תהלים סח.ה) וכן כזבי כי כל חנף כוזב כי אין פיו ולבו שוים, ובת צור כי המה מגביהים לשבת בצור גבוה. והזכיר בשניהם ראש, ונשיא, כי זה הדבר אשר בקשה נפש החניפים. ע"כ נאמר אשר הכה את המדינית כי שמות שניהם הוכה שוה בשוה נדרשים על ענין אחד. (כלי יקר)


{טו}  וְשֵׁ֨ם הָֽאִשָּׁ֧ה הַמֻּכָּ֛ה הַמִּדְיָנִ֖ית כָּזְבִּ֣י בַת-צ֑וּר רֹ֣אשׁ אֻמּ֥וֹת בֵּֽית-אָ֛ב בְּמִדְיָ֖ן הֽוּא: (פ)

 אונקלוס  וְשׁוּם אִתְּתָא דְאִתְקְטִילַת מִדְיָנֵיתָא כָּזְבִּי בַּת צוּר רֵישׁ אוּמֵי בֵּית אַבָּא בְּמִדְיָן הוּא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְשׁוּם אִתְּתָא קְטִילְתָּא מִדְיָינֵיתָא כָּזְבִּי בְּרַת צוּר דְמִתְקַרְיָיא שְׁלוֹנָאֵי בְּרַת בָּלָק רֵישׁ אוּמָא דְמוֹאָב בְּמִדְיָן בֵּית מוֹתְבֵיהּ הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושם האשה המכה וגו'. להודיעך שנאתן (כ) של מדינים, שהפקירו בת מלך לזנות, (ל) כדי להחטיא את ישראל: ראש אומות. אחד מחמשת מלכי מדין, (מ) את אוי ואת רקם ואת צור וגו' (במדבר לא, ח), והוא היה חשוב מכולם, שנאמר ראש אמות, ולפי שנהג בזיון בעצמו להפקיר בתו, מנאו (נ) שלישי: בית אב. חמשת בתי אבות היו למדין, עיפה ועפר וחנוך ואבידע ואלדעה, וזה היה מלך לאחד מהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) מקשים העולם מנא ליה דמשום שנאתן דלמא דעתן היה להחטיא אותם כדי שתסור השכינה מישראל כי היו מתייראים מישראל. ויש לומר כיון דזקני מדין הלכו להם וסבירא להו דאין בבלעם שום ממשות אם כן איך עשו מעשה כזה על פי עצתו אלא משום שנאה עשו: (ל) ואם תאמר ולמה לא תירץ כמו שתירץ לעיל להודיע שבחו של פנחס כו' הל"ל נמי אף על פי שהיתה בת מלך לא מנע כו'. ויש לומר דמה שפירש"י לא מנע וכו' ר"ל לא היה ירא שיענש בשבילו אם יהרגנו הואיל והיה נשיא כדפירש"י: (מ) ר"ל מה דכתיב בקרא ראש אומות משמע דצור היה ראש עליהם ואחר כך כתיב בית אב משמע שלא היה ראש אלא על בית אב ומתרץ דודאי לא היה ראש אלא על אחד מחמשת בתי אבות של מדין אבל הוא היה החשוב שבכלן וזהו שכתוב ראש אומות: (נ) יש מקשים למה מנאו שלישי ולא שני דהוי כדי בזיון שלא מנאו ראשון אף שהיה ראש אומות ויש לומר דאי מנאו שני הוה אמינא לאו משום בזיון מנאו שני אלא משום שהיה צעיר בימים יותר מכלם אף על פי שהוא החשוב שבכולם אפילו הכי לא מנאו ראשונה אבל השתא דמנאו שלישי על כרחך משום בזיון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  צור. אחד ממלכי מדין והנה גם מלכי מדין חמשה אבות: (אבן עזרא)

 אור החיים  המדינית. אמר בה"א הידיעה, נראה לומר כי לא היתה אשה אחרת מדינית במופקרות זולתה, ולזה גם כן בפרשת בלק (כ"ה ו') כשהזכיר ויקרב אל אחיו אמר את המדינית בה"א הידיעה לומר אותה מדינית שהיתה במופקרות, וכפי זה לא הפקירו מדין בנותיהם, ואם היו המדיניות במופקרות היה ה' מצוה עליהם להורגם, וכן תמצא כשאמר הכתוב (שם א') ויחל העם לזנות אל בנות מואב, הא למדת כי המופקרות מואביות היו, וטעם שלא הפקירו מדין בנותיהם, לפי שלא היו בטוחים מהם כמואביות כמו שכתבתי למעלה (כ"ד י"ד) בפסוק אשר יעשה וגו' באחרית הימים, וזו שיצתה טעמה בצדה להיותה בת בלק השונא הגדול אשר שכר עלינו את בלעם בן בעור וקבל עצתו והפקיר בתו, מה שאין כן אנשי מדין קטן וגדול לא הפקירו:

ובזה מצאתי נחת במאמר חז"ל (במד"ר פכ"א) שאמרו כי צור שנהרג עם נסיכי מדין הוא בלק ובשביל שהפקיר בתו הורידוהו מגדולתו שהיה ראש לכלם דכתיב ראש אומות ועתה מנאו ג' למלכי מדין, וצריך לדעת מי גילה סוד זה כי צור הוא בלק, ולדברינו יש טעם נכון לומר כן, כיון שלא מצינו אלא מדינית אחת כאן הבן שואל מה נשתנית מדינית זו שיצתה מכל בנות מדין, אלא ודאי כי הוא זה בלק אשר שכר עלינו בלעם ויעצו וקיים עצתו בבתו והוא צור שזלזל בכבודו לקיים עצה רעה של בלעם, ואולי שלא רצו מואב להפקיר בנותיהם עד שקדם בלק שהיה אז מלך עליהם והפקיר בתו, והגם שכתבתי למעלה שלא עמד במלכותו אחר שהודיעם בלעם שלא יריעו ולא ישחיתו למואב, תיכף ומיד קיים העצה והלך לו לעירו ובזה הפקירו מואב בנותיהם, וזולת זה איך יתכן שישתנה צור מכולן:

אלא שבא לידי מדרש (ילקוט מטות) וזה לשונם הן הנה מלמד שהיו מכירין אותם ואומרים זה לזה זו היא שחטא עמה פלוני עד כאן, כפי מדרש זה לא אחת ולא שתים היו, ואפשר לומר שמדין לא הפקירו מבנות הגדולים אלא מהמוניהם ולזה הורידו בלק שהפקיר בתו והוא היה מלך, ולדרך זה אומרו המדינית פירוש המכובדת שבכולן שלא יצאה ממדין בת מלך אלא היא, ולדרך זה יתאמת לנו מה שפירשתי בסוף פרשת בלק שישראל לא היו מכירין אותם שהרי היו שם מדיניות הרבה, ולא אמר הכתוב (כ"ה א') אלא ויחל העם לזנות אל בנות מואב ולמה לא הזכיר גם בנות מדין, הא למדת שהיו כלן בעיניהם בנות מואב שזולת זה היו הורגים אותם מתחילה ויטלו ממונם או לבסוף אחר מעשה פנחס היה להם להרוג בנות מדין אלא שהיו כל הנשים בחזקת בנות מואב:

במדין הוא. מאמר זה קשה המשמעות, אם כוונתו לומר שהוא ראש אומות של מדין היה לו לומר ראש וגו' בית אב למדין, כי שיעור תיבת במדין הוא משמע שמודיענו מקומו ואין ידוע הכוונה בזה. ונראה שהכוונה היא לפי שאמר צור ראש אומות על בלק יאמר האומר והלא בלק מלך מואב היה שהמליכוהו עליהם, לזה הודיעך הכתוב ואמר לא כמו שאתה חושב שנשאר מלך למואב אלא כבר נגרש מהם וחזר למקומו, והוא אומרו במדיז הוא פירוש באותו מצב שהיתה מופקרת בתו היה במדין, ועיין מה שפירשתי בפסוק (כ"ד כ"ה) וגם בלק הלך וגו': (אור החיים)

 דעת זקנים  ושם האשה המוכה. לא נכתב אלא להודיע שגדולים היו ואעפ"כ לא נמנע פנחס מלהרגם ולכך הוצרך להבטחתו של הקב"ה וכן מצינו באברהם לאחר שהרג המלכים שאמר לו הקב"ה אל תירא אברם: (דעת זקנים)


{טז}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{יז}  צָר֖וֹר אֶת-הַמִּדְיָנִ֑ים וְהִכִּיתֶ֖ם אוֹתָֽם:

 אונקלוס  אָעֵק יַת מִדְיָנָאֵי וְתִקְטְלוּן יָתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אָעֵיק יַת מִדְיָנָאֵי וְתִקְטוֹל יַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  צרור. כמו זכור שמור, לשון הווה. עליכם לאייב אותם: (רש"י)

 אבן עזרא  צרור. שם הפועל כמו זכור את יום השבת: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  צרור את המדינים. לשון יחיד והכיתם לשון רבים צרור כי על ידך היה שאמר לה אביה אל תבעלי אלא לגדול שבהם וזהו משה והכיתם לשון רבים ולא משה כי נתגדל במדין: (בעל הטורים)

 אור החיים  צרור את המדינים וגו'. צריך לדעת למה כפל צרור והכיתם, ורז"ל הרגישו ואמרו (במד"ר פכ"א) כי נתכוון בזה לומר שהגם שצוה ה' (דברים כ') כי תקרב אל עיר וגו' לא תשחית את עצה וגו' זו אומה קלה ובזויה להשחית את עצה וגו' עד כאן, וצריך לדעת מה נקמה היא זו למדין ואדרבה היה להם לקיים, (שם) ואכלת את שלל אויביך שזה הוא להם יותר נקמה ודאבון נפש, וכיוצא בזה מצינו בקללות התורה (ויקרא כו) ואכלוהו אויביכם:

עוד צריך לדעת אומרו כי צוררים למה הוצרך לנתינת טעם, ולפי דברי רז"ל שאמרו שבא לומר ישחיתו עצה וכו' יש לנו מקום לומר שבא לתת טעם לביטול מצות לא תשחית וגו' במקום הזה כי צוררים, ובתנחומא אמרו וזה לשונם צרור וגו' למה כי צוררים וגו' מכאן אמרו הבא להורגך וכו', ולדברי תנחומא בא הכתוב להודיעך משפט הבא וכו' וזה דרך דרש:

ונראה לפרש בהעיר למה צוה ה' מצוה זו שלא בזמנה, כי מצינו שאחר כך הוצרך ה' לצוות לומר (ל"א ב') נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים הא למדת כי מאמר זה לא היה בזמן הנקמה:

אכן נתכוון ה' במאמר זה לתקנתם של ישראל, לפי שכל אשר יטעום טעם חטא הטבעי השולט באדם שלא לרצונו לו יהיה שלא טעמו אלא בבחינת החושב קשה הוא להפרידו, וכמו שהארכתי בפרט זה בפרשת אחרי מות (ויקרא יח) בפסוק כמעשה ארץ מצרים וגו', וכל עוד שלא נפרד, מהחוטא תאות הדבר ותשוקתו אליו הוא מושלל מהכפרה, וכמו שפירשתי בפרשת בראשית במה שאמר הכתוב (שם ד') ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו, ומה שלפנינו עם בני ישראל טעמו עריבת הזנות מהם במעשה מהם במחשבה, גם נדבקו בפעור דכתיב (כ"ה ג') ויצמד ישראל לבעל פעור ואמרו רז"ל (במד"ר פ"כ) שנעשו כצמיד וכו' עד כאן, וחפץ ה' לרפאותם בעצת ה' הנכונה כדי לסלק מעליהם המגפה, שהלא תמצא שהיתה המגפה בישראל עד אשר ספו תמו כל הנצמדים לבעל פעור דכתיב (דברים ד) כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך, ובהכרח אתה לומר כי לא על הכ"ד אלף שאמר הכתוב (סו"פ בלק) ויהיו המתים וגו' ארבעה וגו' הוא אומר שאלו היו משבט שמעון ומתו על שרצו לשלוח יד בפנחס כמאמרם ז"ל (במד"ר פ"כ) והכתוב אומר אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו וגו' הא למדת שהשמיד גם כל הזונים לבד הכ"ד אלף, גם ממה שאמר הכתוב כאן המוכה ביום המגפה על דבר פעור זה יגיד שמתו מישראל לבד אותם שמתו בשביל פנחס שרצו לשלוח בו יד:

והגם שנשכיל בעיקר הסיבה אשר סבבה מעשה פנחס, לא היה אלא זנות זמרי כי לא הרג פנחם לזמרי על עבודה זרה, אלא ודאי שהמגפה היתה שולטת בזונים, והגם שאמר הכתוב ויכפר על בני ישראל, פירוש שלא כילה כל העם מהם בשביל מחשבת עבודה זרה מהם בשביל הערבות ולעולם ה' לא ויתר על הזונים ויעץ ה' ואמר צרור את וגו', הכוונה בזה להקדים לשנוא המחטיאים גם להתעיב הערב והטוב הבא מהם לאבד כל עץ נחמד וכל מעיין מתוק וכל טוב הבא מהם על אשר גרמו להם עשות רע, והוא על דרך אומרו (תהלים קל"ט) הלא משנאיך ה' אשנא פירוש משנאיך כאלו אמר משניאיך שגורמים לשנאת בחור בטוב כדרך שדרשו ז"ל (שבת קיד:) בפסוק כל משנאי אהבו מות אל תקרא וכו', ובאמצעות מחשבה זו תהיה מתרחקת תאות העבירה מהם ותהיה להם לזרה כי על העבר שונאים הסובב ויולד בהם טבע אלהיי, ומדה זו מדה סגוליית היא לחפץ בחיים, ובזה יתכפר עון הקודם במחשבת עבודה זרה גם בארס תאות הניאוף ולא יהיה בהם נגף:

והוא מאמר הכתוב כאן צרור את המדינים פירוש יהיו לכם בגדר צר ואויב לשנאתם ולשנא כל הערב מהם להשחית עצם ולקלקל מעינותיהם זה תמורת מה שהתאוו להם, וזו היא אחד מתקוני התשובה, ואמר צרור לשון הווה פירוש יגבירו בהם השנאה עד גדר שיהיה נקבע בהם טבע הצרירות, ואמר והכיתם אותם פירוש תחכו ליום נקם שתכו אותם, ולזה לא אמר והכו אותם כי אין זמנו עתה, ואמר כי צוררים וגו' הכוונה בזה לומר תנאי הוא הדבר שהשנאה ואויבות שתהיה לכם לא על שסבבו נפילה מישראל שאם כן נאבדה הכוונה של תיקון החטא אלא כי צוררים הם וגו' על דבר פעור אשר החטיאו אתכם בעבודה זרה ועל דבר כזבי וגו' שגרמו לכם להכשל בזנות, וטעם שתלה פרט זה בכזבי לבד לפי שהיא בת מלך והזכיר הגדולה, גם לפי שזנותה היה בפרסום, ואפשר שעל פיה היו כל המופקרות:

עוד אפשר שלזה נתכוון הכתוב במאמר בת נשיא מדין שלא היה צריך שכבר אמר בסמוך כזבי בת צור וגו', אלא בא לומר שלהיותה בת מלך יתפסו בשבילה כל האומה, ודקדק ואמר אחותם לומר הגם שיציאתה היתה ממואב אחותם פירוש אחותם בעצה שבעצתם של מדין יצתה ויחשב הדבר על כלן, ואומרו המוכה לומר שמסרה נפשה עליהם כאח על אחיו, ואומרו ביום המגפה וגו' פירוש המגפה שהיתה על דבר פעור הא למדת שביום עצמו נגף ה' ההולכים אחר פעור לבד מהכ"ד אלף שאמר הכתוב שאותם היו כלן משמעון שמתו בשביל פנחס, והכונה בעיקר המאמר להעירם בשנאה טבעית שהיו סיבה לחרות אף ה' בעם, ואין לטעות שהכונה בזה היא שישנאום בשביל המגפה, שכבר אמר כי צוררים וגו' שלא יצררו אותם אלא על דבר פעור וגו': (אור החיים)

 כלי יקר  צרור את המדינים וגו'. ולא צוה לצרור המואבים לפי שנאמר (במדבר כה.א) ויחל העם לזנות אל בנות מואב. מהו ויחל אלא כך פירושו שישראל היו המתחילין ותובעים את בנות מואב והלכו להם לאהליהם ותובעים את הנשים ומפתים אותם לכך נאמר ויחל העם כי העם היו המתחילין ולא בנות מואב, לכך נאמר אל בנות מואב ולא נאמר עם בנות מואב אלא שבא להורות שישראל הלכו אליהם אבל מואב לא שלחו נשותיהם ובנותיהם אל ישראל, על כן לא נתחייבו מואב כי המתחיל בקלקלה הוא העיקר ובו תלוי החטא.

אבל במדינים היה הדבר בהפך, שאדרבה המדינים הפקירו את בנותיהם שתבעו את ישראל לזנות, והסברא נותנת כי איך מלאו לבו של זמרי לתבוע את בת מלך אלא ודאי שהיא תבעתו, ואם לא אמרו כן בפה מ"מ עשו ההשתדלות עם צרצור של יין להשקותם כוס התרעלה כדי להבעיר בהם אש התשוקה כדמסיק (בסנהדרין קו.) לכך נאמר צרור את המדינים, ולמה כי צוררים הם לכם ר"ל המה באו לכם להביאכם לידי הרגל עבירה זו לצרור לגלות על ערותכם ולא כבנות מואב שישראל באו להם, ור"ל הצוררים ההם הידועים הם לכם, הם התחילו בקלקלה עמכם, ובזה מיושב לשון צוררים לשון הוה ולפי דרכינו צוררים תואר השם שלהם, והם לכם היינו שהם באו לכם בנכלי ערמומיות ע"י שהשקום צרצור יין המרגיל לערוה וז"ש בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור, כי הזונות נתכונו לצערם כדי שבעל כרחם ישובו לדתם.

ד"א ויחל העם לשון חולין הפך הקדושה, כי בכ"מ שתמצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה (ויק"ר כד.ו) וכאן היו מתעסקים בעריות וחללו קדושתם ונעשו חולין לכך נאמר ויחל, ולמידין מן ויחל נח איש האדמה ויטע כרם (בראשית ט.כ) שגם ויחל הנאמר כאן היה ע"י צרצור יין שהיה מרגילם לערוה. וי"א שלכך נאמר ויחל כי ההתחלה היתה בבנות מואב והגמר בבנות עמון, ולא פרסמם הכתוב כדרך שחיסך על הצעירה אשר אחרה בזנות וקראה שם בנה בן עמי כך לא פרסם כאן. וזה כדעת המדרש (ספרי כי תצא קיז.) האומר שעמון ומואב ע"י שהחטיאו את ישראל נתרחקו ריחוק עולמית ופשוטו של הפסוק עומד כנגד מדרש זה להכחישו שהרי נאמר (דברים כג.ה) על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, ורוב המפרשים יצאו ללקוט ולא מצאו יישוב מספיק על זה.

ואומר אני שהדבר כפשוטו והא בהא תליא, כי אין הסברא נותנת להרחיק שני אומות על דבר שלא קדמום בלחם ובמים, אלא על דבר כוונתם, כי ידע ה' שלכך לא קדמום כדי שיהיו רעבים גם צמאים מן טורח הדרך ויהיו מוכרחים לאכול מזבחי אלהיהן ולשתות יין נסיכם המרגילים לערוה, כי כך הדרך בכל הבא מן הדרך עיף ויגע מטורח הדרך והוא רעב וצמא שהוא שואף לאכול ולשתות מן הבא בידו, לא יבקר בין אסור למותר, וכל כוונתם היתה להכשילם בזנות ולהביאם על ידו למעשה פעור ע"כ לא קדמום בלחם, כדי להרעיבם ולהאכילם מזבחי אלהיהן ולא קדמום במים, כדי להשקותם כוס התרעלה ויין נסיכם וכל זה נכלי דתות וערמומית. ופירוש זה יקר לא ידעתי מאיזו טעם לא מצאוהו בשכלם מפרשי תורתינו אשר קטנם עבה ממתני. (כלי יקר)


{יח}  כִּ֣י צֹֽרְרִ֥ים הֵם֙ לָכֶ֔ם בְּנִכְלֵיהֶ֛ם אֲשֶׁר-נִכְּל֥וּ לָכֶ֖ם עַל-דְּבַר-פְּע֑וֹר וְעַל-דְּבַ֞ר כָּזְבִּ֨י בַת-נְשִׂ֤יא מִדְיָן֙ אֲחֹתָ֔ם הַמֻּכָּ֥ה בְיוֹם-הַמַּגֵּפָ֖ה עַל-דְּבַר-פְּעֽוֹר:

 אונקלוס  אֲרֵי מְעִיקִין אִינוּן לְכוֹן בְּנִכְלֵיהוֹן דִי נְכִילוּ לְכוֹן עַל עֵיסַק פְּעוֹר וְעַל עֵיסַק כָּזְבִּי בַּת רַבָּא דְמִדְיָן אֲחַתְהוֹן דְאִתְקְטִילַת בְּיוֹמָא דְמוֹתָנָא עַל עֵיסַק פְּעוֹר: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם עַיְיקוּן הִינוּן לְכוֹן בְּעֵיטַת רַמְיוּתֵיהוֹן דְרַמְיַין לְכוֹן עַל עֵיסַק פְּעוֹר וְעַל עֵיסַק כָּזְבִּי בְּרַת רַבָּא דְמִדְיָן אֲחַתְהוֹן דְאִתְקְטִילַת בְּיוֹמָא דְמוֹתָנָא עַל עֵיסַק פְּעוֹר: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי צררים הם לכם וגו' על דבר פעור. שהפקירו בנותיהם (ס) לזנות כדי להטעותכם אחר פעור, ואת מואב לא צוה להשמיד, מפני רות (ע) שהיתה עתידה לצאת מהם, כדאמרינן בבבא קמא (לח:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) הוכרח לפרש כן מפני שאין אדם נעשה צורר לאחרים אלא מפני הרעה שבאה לו מאחרים ולא מצינו שעשו להם ישראל שום רעה. לכך פירש שהפקירו וכו' מפני שבסיבותיהם היו מוכרחים להפקיר בנותיהם לזנות כדי להטעותם בפעור. רא"ם: (ע) ואם תאמר ולמה לא כתב אלא טעם אחד ובפרשת מטות כתב שני טעמים לשבח ויש לומר דקשה לרש"י מדכתיב הכא צרור את המדינים והכיתם אותם למה לי מלת צרור כיון דכתיב והכיתם אלא על כרחך צריך לומר משום הכי כתיב צרור עליכם לאייב אותם תמיד משום הכי כתיב בלשון הווה ואם כן קשה למה לא יאייבו את המואבים לכל הפחות שלא יתחתנו בהם ולאסור אף הנקבות ועל זה פירש משום רות וכו' ובזה יתורץ למה דעת רש"י משונה מכל המדקדקים שכולם סוברים שהוא מקור במקום צווי וכמו שכתב הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי צוררים הם לכם. כי הצרו לכם: בנכליהם. במחשבתם הרעה מגזרת ויתנכלו אותו: ועל דבר כזבי. ועוד כי יחשבו לעשות לכם רע בעבור כזבי אחותם: (אבן עזרא)

 כלי יקר  כי צוררים הם לכם וגו'. בפסוק הקודם נראה כפל לשון צרור את המדינים והכיתם אותם. מה בין צרור, לוהכיתם, ורז"ל אמרו (תנחומא פנחס ג.) מכאן הבא להרגך השכם להרגו. הערב להרגו מבעי ליה, שהרי המדינים התחילו בקלקלה, ולשון צוררים צריך ביאור כי משמעתו שעדיין הם צוררים לכם, ואולי ידע הש"י מה שבלבבם של המדינים שעדיין לא נח רוגזם ועדיין הם צוררים חושבים מחשבות להתעולל עלילות ברשע ואולי יותר מבראשונה לפי שנורא דאחותם דלוק בלבם להתנקם לפיכך השכם לצרור אותם. ופשוטו שצוררים הוא שם דבר לומר שמעולם הם צוררים שלכם כי מתחילה והמדנים מכרו אותו לפוטיפר (בראשית לז.לו) אח"כ עשו מדין שלום עם מואב על ישראל, אח"כ הפקירו בנותיהם להכשיל את ישראל, נמצא שהמדינים מעולם רצועת מרדות לישראל ע"כ אמר כי הם צוררים שלכם.

וכדי ליישב הכפל אומר אני שצוה ה' על שני דברים. אחת, צרור את המדינים לצערם תחילה ימים רבים, ואח"כ והכיתם אותם. וכל כך למה לפי שצוררים הם לכם והוא נתינת טעם על צרור, כי גם המה צערו אתכם ע"י שהזונות השקום יין וכשאמר השמיעי לי אומרת לו פלח לע"ז תחילה, וזה"ש כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו על דבר פעור כי כל עיקר צער זה שצערו אתכם היתה הכוונה להכריח אתכם לפעור, ועל מ"ש והכיתם אותם נתן טעם ואמר על דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם המכה ביום המגפה על דבר פעור, לפי שאחותם היא המכה יחשבו גם המה להנקם ולהכות אתכם ע"כ השכימו להכות אותם כי הבא להרגך השכם להרגו. ואולי שלכך נאמר ויהי אחרי המגפה סוף פסוק ובאתנחתא לדרשו אשלאחריו ואשלפניו, לאחריו כפשוטו, ולפניו לומר שגם אחרי המגפה הם רוצים להכות אתכם על דבר אחותם המכה, על כן תשכימו להכותם. (כלי יקר)

במדבר פרק-כו

{א}  וַיְהִ֖י אַֽחֲרֵ֣י הַמַּגֵּפָ֑ה (פ) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל מֹשֶׁ֔ה וְאֶ֧ל אֶלְעָזָ֛ר בֶּן אַֽהֲרֹ֥ן הַכֹּהֵ֖ן לֵאמֹֽר:

 אונקלוס   וַהֲוָה בָּתַר מוֹתָנָא וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה בָּתַר מוֹתָנָא אִתְגוֹלְלוּ רַחֲמֵי שְׁמַיָא לְמִתְפַּרְעָא פּוּרְעָנוּת דִין עַמֵיהּ וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאֶלְעָזָר בַּר אַהֲרן כַּהֲנָא לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויהי אחרי המגפה וגו'. משל לרועה (פ) שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן, והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות. דבר אחר, כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה נמסרו לו במנין, עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו, מחזירם במנין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דק"ל היאך תלוי המנין במגפה והביא המשל. אבל קשה לפי הדבר אחר שהביא רש"י היאך יתורץ קושיית רש"י ויש לומר דכתיב לעיל מיניה צרור את המדינים והכיתם אותם וגומר וכתיב בפרשת מטות נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך שמע מינה דבמלחמת מדין תולה מיתת משה לכך סמך מנין ישראל למלחמת מדין. והוצרך לטעם של דבר אחר משום דלטעם ראשון קשה דלא היה לו למנות אלא המתים במגפה וממילא היה יודע הנותרים לכן פירש דבר אחר וכו'. ולדבר אחר קשה סוף סוף עדיין לא הגיע זמן מיתת משה לכן פירש גם טעם ראשון וקל להבין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויהי אחרי המגפה. אמר השם אל משה ואל אלעזר על יד משה וכן ויצו משה וזקני ישראל אז ישיר משה ובני ישראל: וטעם אחרי המגפה. בעבור שאמר השם לאלה תחלק ה א רץ: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויהי אחרי המגפה. פרשה זו פתוחה שעשה הפסק בין המגפה למנין שלא תשלוט המגפה בפקוד אותם: (בעל הטורים)

 אור החיים   ויהי אחרי המגפה וגו'. צריך לדעת למה עשה תחילת פרשה באמצע הכתוב, ולפי מה שכתבתי למעלה יש טעם נכון, שנתכוון בזה לומר כי באמצעות מצות צרור וגו' כדרך שפירשנו תקנו מחשבת עבודה זרה והטו עצמם לטבע האלהיי ובזה ויהי אחרי המגפה פירוש נסתלקה המגפה שהיתה בישראל באמצעות תיקון זה אשר צוה ה' עשות, ולזה התחיל הפרשה באמצע הכתוב לומר כי מאמר אחרי המגפה מקושר עם מה שלמעלה ממנו, וטעם שלא עשאו פסוק בפני עצמו, נתכוון גם כן לקשרו למטה שאחר המגפה אמר ה' וגו' שאו וגו', נמצאת אומר כי מאמר ויהי אחרי המגפה משמש למעלה להגיד ענין אחד, ולמטה להגיד ענין אחר:

עוד נראה לתת טעם שהתחיל הפרשה מאמצע הכתוב על פי דבריהם ז"ל (ילקוט) שאמרו וזה לשונם ויהי אחרי המגפה שאו את ראש וגו' זה הוא שאמר הכתוב אם אמרתי מטה רגלי וגו' בשעה שקבלו ישראל התורה נתקנאו אומות העולם וכו' אמר להם הקדוש ברוך הוא הביאו לי ספר יוחסין שלכם וכו' כשבאו לשטים קלקלו וכו' אמרו האומות העטרה שהיתה בידם בטלה שוים הם לנו זקפן ה' שנגף כל מי שנתקלקל והעמידן על טהרתם עד כאן, לפי זה יש טעם בהפסקה באמצע הפסוק להעיר שהמאמר קשור גם עם מה שלמעלה בענין רעות אשר גרמו מדין על דבר פעור ועל דבר כזבי וגו' וגם ויהי אחרי המגפה פירוש לשון צער, והוא מה שרמז בפסוק מטה רגלי שהיו אומות העולם מזלזלים בהם שניטלה העטרה שהיתה בידם, וזלזול זה לא נחלט מישראל כשנסתלקה המגפה מהם עד שמנאם ונמצאו כל אחד מכיר אבותיו עד השבט אז נשאו ראש, והוא אומרו ויהי לשון צער גם אחרי המגפה, ולזה ויאמר ה' וגו' שאו, ולא החליט להפסיק לעשותו פסוק בפני עצמו וערבו עם מה שלמטה ממנו לומר כי בשביל מה שרמוז בתיבת ויהי שהוא זלזול האומות הוא שאמר ה' שאו וגו':

עוד יש לתת טעם שהתחיל הפרשה מאמצע הכתוב על פי דבריהם ז"ל (במד"ר פכ"ג) שאמרו וזה לשונם כשיצאו ישראל ממצרים ונמסרו למשה נמסרו במנין כשקרב למות החזירם במנין עד כאן, והוא מה שנתכוון בהתחלת הפרשה ויאמר ה' אל משה וגו' לומר כי בלא טעם אחרי המגפה יש טעם במנין זה כדי להחזירם במנין כאמור, אלא שהיתה גם כן סיבה אחרת שהיא אחרי המגפה, ונמצאו שתי סיבות המנין נרמזות באמצעות התחלת פרשה באמצע הכתוב: (אור החיים)

 דעת זקנים  ויהי אחרי המגפה. צוה הקב"ה למנות את ישראל לידע אותם שילחמו עם הכנעניים ושני פעמים נמנו וזה המנין מנה להזכיר שם המשפחות אבל במדבר סיני לא הזכיר המשפחות ולפי הפשט לא כל בני השבטים עלו למשפחות כי יש מהם שלא היה להם בנים ונקראו על שם אחיהם שהיתה משפחתם מרובה ונטמעו בהם ולא היה להם שם לעצמן כגון בני שמעון שאינו מונה משפחות אוהד ויכין וצחר וגם בני אשר לא מנה משפחת ישוה ונטמעה במשפחת ישוי ופעמים שאין משפחה נקראת אלא על שם בני בניהם כגון לזרח משפחת הזרחי ולא מצינו זרח מבני שמעון אלא מבני בניו היה ונתלית בו המשפחה וכן אצבון וכן ארד ונעמן שהם בני בלע מדקאמר משפחת הבלעי מכלל שהיו בנים אחרים לבלע ונקראו על שמו וכן גלעד עשה לו משפחה לעצמו ומכיר היה לו בנים אחרים ונקראו על שמו כדכתיב למכיר משפחת המכירי ויש מהם שנשתנו קצה שמותם כגון נמואל ימואל חושים שוחם אחי אחירם מופים שפופם: (דעת זקנים)


{ב}  שְׂא֞וּ אֶת-רֹ֣אשׁ | כָּל-עֲדַ֣ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֗ל מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֛ה וָמַ֖עְלָה לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם כָּל-יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  קַבִּילוּ יַת חוּשְׁבַּן כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן כָּל נָפֵיק חֵילָא בְּיִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  קַבִּילוּ יַת סְכוּם חוּשְׁבַּן כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא לְבֵית אַבְהַתְהוֹן כָּל נָפִיק חֵילָא בְּיִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  לבית אבתם. על שבט האב (צ) יתיחסו, ולא אחר האם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) משום דבמשפחה אין חילוק אם הולך אחר האב או אחר האם דהא הכל שבט אחד הוא אפילו אם יהיו משפחות הרבה בשבט אחד אבל בשבטים יש חילוק אם האם משבט אחר: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  לבית אבתם. ולא אמר למשפחותם כמו למעלה לפי שנאמר בכל אחת משפחת החנוכי משפחת הפלואי וכן בכולם: (בעל הטורים)

 ספורנו  לאמר מבן עשרים שנה ומעלה. משה ואלעזר אמרו לישראל שיאמרו ויגידו כל פרטיהם שהם בני עשרים: כאשר צוה ה' את משה ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים. שאמר אז למשפחותם לבית אבותם: (ספורנו)

 כלי יקר  שאו את ראש וגו'. צורך מספר זה עכשיו היה כדי להודיע שאע"פ שנפלו כ"ד אלף מ"מ נשארו ס' רבוא, כי אין אוכלוסא שלימה כ"א כשיש ס' רבוא כי אין לומר ברכת ברוך חכם הרזים כ"א הרואה ס' רבוא (ברכות נח.) ע"כ בא להודיע שבכניסתם לארץ היו אוכלוסא שלימה.

ומה שחתם על כל השבטים שם של יה דווקא במספר זה, לפי שעדיין לא היו חשודים בזנות עד שנכשלו בשיטים בזנות והיה מקום לאומות לומר סופו מוכיח על תחילתו, כשם שהזכרים זנו אחרי בנות אל נכר כך במצרים הנשים הזנו ויפרצו לפי ששלטו המצרים גם באמותם. ע"כ נאמר החנוכי הפלואי וחתם עליהם שם יה כי שם זה הוא מתווך בין איש לאשה להורות שכולם נולדו מן איש ואשה אשר שם יה ביניהם. וקדימת ה"א ליו"ד בא להודיע כשרות הנשים כי הה"א נתונה לאשה והיו"ד לאיש, ובאמת היו הנשים יותר גדורין מעריות מן האנשים מדפרסמה הכתוב את שלומית בת דברי ש"מ שזו לבדה היתה פרוצה וכולם צנועות, (ויק"ר לב.ה) אבל האנשים היו בוכים למשפחותיהם על עסקי עריות שנאסרו להם ונכשלו הרבה מהם בשטים ע"כ הקדים ה"א של יה ליו"ד כי עיקר הדבר שבא להודיע כשרות הנשים שלא שלטו המצרים באמותם. ועוד שבכל חותם האותיות הפוכים כדי שיבואו כסדרן בדבר הנחתם וישראל הם החותם כמ"ש (שיר ח.ו) שמני כחותם על לבך וגו' כשאני החותם אז יחקק על ידי שם יה.

ומה שהוסיף עוד שם של יה בג' שבטים. והם הראובני, השמעוני, הזבולוני. אלה משפחות הראובני וכן בשמעון וזבולון לפי שאלו היו צריכין לשני עדים יותר מזולתם. כי ראובן נכשל במעשה בלהה, ושמעון יצא ממנו זמרי, ונראין הדברים שכ"ד אלף שנפלו רובם משמעון והחסרון שבמספר שבט זה יוכיח. וזבולן לחוף ימים ישכון, (בראשית מט.יג) וארז"ל (כתובות סא.) עונת הספנים אחת לששה חדשים. ויש לחוש מאחר שיורדי הים באניות פרושים מנשותיהן שמא ע"י זה יבואו לידי זנות, ע"כ חתם שם יה שנית על שלשתן לומר שכולם זרע ברך ה' וגדורים מעריות לשעבר ולהבא, יותר מכל אומה ולשון. (כלי יקר)


{ג}  וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן אֹתָ֖ם בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל-יַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא וַאֲמָרוּ לְמִמְנֵי יָתְהוֹן בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יַרְדְנָא דִירִיחוֹ לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא עִם אֲמַרְכְּלַיָא וַאֲמַר לְמִמְנֵי יַתְהוֹן בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יַרְדְנָא דִירֵיחוֹ לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  וידבר משה ואלעזר הכהן אתם. דברו עמם על זאת (ק) שצוה המקום למנותם: לאמר. אמר להם, צריכים (ר) אתם להמנות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) רצונו בזה דמלת אותם קאי אדברים שדברו אל ישראל לאפוקי שלא תפרש כמו אתם שדברו עם ישראל: (ר) דלאמר לא קאי אוידבר משה ואלעזר אלא קאי אשלמטה דהיינו מבן עשרים שנה וגו'. והכי קאמר קרא וידבר משה ואלעזר הכהן אותם ר"ל הדברים בערבות מואב על ירדן ירחו ומה הן הדברים שדברו לאמר מבן עשרים וגו' דברו אתם על זאת: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וידבר משה ואלעזר הכהן. במקום אביו ויתכן שהוא היה פה למשה כמו אהרן: אתם. כמו דברו לשלום: (אבן עזרא)

 אור החיים  וידבר משה וגו' בערבות מואב וגו'. יש להעיר למה הוצרך לומר בערבות מואב, ואם יש צורך בהודעה זו היה לו להזכירו במצות ה' כשאמר ויאמר ה' וגו', ואולי שנתכוין למה שאמרו ז"ל (שם) משל לרועה וכו' כי בהיותם בערבות מואב על ירדן יריחו נגמרה שמירת רועה נאמן והחזירם בחשבון, ולזה גם כן הקדים הכתוב לומר בתחלת הפרשה ויהי אחרי המגפה להעיר שאפילו אחר שהיה בהם המגפה באו לכלל חשבון הראשון, ולטעם זה לא אמר הכתוב ענין זה במצות ה' כי דבר זה נוגע למשה להראות שלא הפסידו הצאן על ידו, ואם תאמר והלא רואני כי ה' אמר אליו שאו את ראש, אין כוונתו במאמר זה לקבלם במנין, כי לכשיהיו נמצאים חסרים הרבה אין לו טענה עליו שאינו דומה למציאות הרועה, אלא היתה כוונת ה' כדרך שאמרו ז"ל משל לרועה שנכנס זאב לעדרו והרג בהם וכו', ומצא משה דרך לעשות חפצו בזמן שהיה צריך למנותם, ואומרו תיבת לאמר במקום זה שאין להם למי יאמרו, פירוש שאמר להם המכוון הרמוז בערבות מואב שהוא רוצה להחזירם במנין כדי שידעו שלא חסרו ממניינם הראשון על ידו. או ירצה כי הוא מונה אותם על פי הנאמר לו מה' ולא מלבו לבד הוא מונה אותם: (אור החיים)


{ד}  מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה כַּֽאֲשֶׁר֩ צִוָּ֨ה יְהֹוָ֤ה אֶת-מֹשֶׁה֙ וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַיֹּֽצְאִ֖ים מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:

 אונקלוס  מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כְּמָא דְפַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל דִנְפָקוּ מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה וּבְנֵי יִשְרָאֵל דְנָפְקוּ מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם: (תרגום יונתן)

 רש"י  מבן עשרים שנה ומעלה כאשר צוה וגו'. שיהא מנינם מבן עשרים שנה ומעלה, שנאמר כל העובר על (ש ) הפקודים וגו' (שמות ל, יג): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) ואם תאמר למה מביא פסוק הנאמר בפרשת כי תשא ולא מביא פסוק דכתיב כאן שנאמר שאו את ראש וגו' מבן עשרים שנה וגו'. ויש לומר משום דק"ל דכאשר צוה משמע דכבר צוה להם וגם ישראל יודעין כבר וצווי דהכא עדיין לא ידעו אלא כשאמר להם משה. ועוד קשה לרש"י למה ליה למכתב ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים לא הל"ל אלא ובני ישראל ותו לא לכך הוצרך לפרש ולהביא אותו פסוק האמור בכי תשא דאותו ציווי לא נאמר אלא ליוצאי מצרים. ואם תאמר מכל מקום היה לו להביא מפסוק הנאמר בפרשת במדבר סיני ויש לומר דמנין הנאמר בפרשת במדבר סיני לא היה אלא לפי שעה ביום הקמת המשכן ולא לדורות אבל המנין שנאמר בכי תשא נאמר אף לדורות דמשמע כי תשא את ראש וגו' לעולם כשתמנה אותם לא תמנה אלא מבן עשרים שנה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מבן עשרים שנה. והטעם שנשאו את חשבונם כאשר צוה ה' את משה: וטעם ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים. כי היו בספורים רבים מיוצאי מצרים והקרוב להיותם חצים והחל מראובן בספורים הראשונים במדבר סיני: (אבן עזרא)

 אור החיים  מבן עשרים שנה. צריך לדעת למה לא הזכיר המספר שעליו חוזר מאמר מבן עשרים, ואם סמך שעל המספר הוא אומר כאמור בסמוך, אם כן גם מאמר מבן עשרים וגו' היה לו לסמוך שהוזכר בסמוך ולא יצטרך להזכירו, ולפי מה שפירשתי בפסוק שלפני זה שבא המספר בערבות מואב גם כן להראות שלא חסרו על ידו יתחייב הדבר למנות גם הקטנים שזולת זה אין שבח שלא חסרו כי לעולם חסרו אלא שגדלו הגדיים ונעשו תישים, ויש מקום לומר כי לכלן מנה, לזה אמר מבן כ' שנה, ונתן הכתוב טעם לדבר כאשר צוה ה' כי אם היה הדבר מצד משה לבד להחזיר הצאן במנין ולא היה דבר ה' אלא לצותו על הדבר דכתיב שאו את ראש וגו' לא היה משה מונה את ישראל לרצונו הגם שיהיה לו טעם בדבר, לזה לא מנה אלא מבן עשרים כאשר צוה וגו':

ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים. אין ידוע הכוונה במאמר זה, וראב"ע אמר כי ירצה לומר שהיו בספורים רבים מיוצאי מצרים, ואין טעם למה יודיע הכתוב ענין זה, ועוד ודאי שאני יודע שהיו בהם מיוצאי מצרים שלא נגזרה גזירה אלא על היוצאים מבן עשרים, ואולי שכוונת הכתוב היא להודיעך שנמנו ונמצאו בני ישראל כמספר היוצאים מארץ מצרים לא כמספר שבפרשת במדבר, ששם היו שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים ומספר זה עלה לשש מאות אלף ואלף ושבע מאות ושלשים שחסר למספר במדבר, ואין חיוב על משה אלא להחזיר במנין שהופקדו אצלו בתחלה והנה הוא מספרם שלם, ושיעור הכתוב הוא על זה הדרך ובני ישראל עלה מניינם למנין היוצאים וגו' ולא למטה מהם. או ירצה על זה הדרך כי מספרם היה כסדר מספר היוצאים מארץ מצרים שמנו למשפחות דכתיב (בראשית מו) בני ראובן חנוך ופלוא בני שמעון ימואל וימין וגו', כמו כן מספר זה היו מונים למשפחות כרשום בענין ולא כדרך שנמנו במדבר סיני שלא הוזכר שם פרטי המשפחות: (אור החיים)


{ה}   שני  רְאוּבֵ֖ן בְּכ֣וֹר יִשְׂרָאֵ֑ל בְּנֵ֣י רְאוּבֵ֗ן חֲנוֹךְ֙ מִשְׁפַּ֣חַת הַֽחֲנֹכִ֔י לְפַלּ֕וּא מִשְׁפַּ֖חַת הַפַּלֻּאִֽי:

 אונקלוס  רְאוּבֵן בּוּכְרָא דְיִשְׂרָאֵל בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ זַרְעִית חֲנוֹךְ לְפַלוּא זַרְעִית פַּלוּא: (אונקלוס)

 יונתן  רְאוּבֵן בּוּכְרָא דְיִשְרָאֵל בְּנוֹי דִרְאוּבֵן חֲנוֹךְ גְנִיסַת חֲנוֹךְ לְפַלוּא גְנִיסַת פַּלוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  משפחת החנכי. לפי שהיו האומות מבזין אותם, ואומרים, מה אלו מתייחסין על שבטיהם, סבורין הן שלא שלטו המצריים באמותיהם, אם בגופם היו מושלים קל וחומר בנשותיהם, לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם, ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה, (ת) לומר, מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם, וזה הוא שמפורש על ידי דוד, שבטי יה עדות לישראל (תהלים קכב, ד), השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם, לפיכך בכולם כתב החנכי הפלאי, אבל בימנה לא הוצרך לומר משפחת הימני, לפי שהשם קבוע בו, יו"ד בראש וה"א בסוף: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) ואם תאמר הא גבי עכו"ם גם כן כתיב הכי דכתיב וירד העמלקי והכנעני. ויש לומר אי הוה כתיב כאן בני ראובן משפחת החנוכי ולא כתיב חנוך לא היה קשה מידי כמו גבי העמלקי אבל עכשיו דכתיב בני ראובן חנוך משפחת החנוכי קשה למה הטיל ה"אמצד זה ויו"ד מצד זה: (שפתי חכמים)

 אור החיים  משפחת החנוכי. רז"ל (ילקוט) אמרו וזה לשונם אמר רב אידי ה"א בריש דתבותא ויו"ד בסופה יה מעיד עליהם שהם בני אבותיהם ומה טעם שבטי יה עדות וגו' עד כאן:

וראיתי לתת טעם למה נקבע בהם השם שלא כסדרו ה"א בתחלה ויו"ד בסוף, בהקדים דבריהם ז"ל (תיקונים י') כי כללות נשמות ישראל הם מכסא כבודו יתברך אשר יקרא היכל קדשו ויתכנה בשם אדנ"י, וכפי מה שקדם לנו מאנשי אמת (טוש"ע או"ח סי' ה') כי יתחייב כל המוציא מפיו הזכרת השם לכוין לאותיות המוזכרות בפיו והנעלמות במחשבה, המוזכרות שם אדנ"י, והנעלמות שם הוי"ה, גם יכוין לשילוב האותיות שהוא סוד ה' בהיכל קדשו (תהלים יא), ומעתה בהשתלב ב' שמות יעמדו יחד ב' אותיות ה' י' ה"א קודם ליו"ד, והם האותיות הנרשמות במשפחות בית ישראל החנוכי הפלואי שקודמת ה"א ליו"ד שהם אותיות חותם ה' בהיכל קדשו ויבנה משניהם שם י"ה הרמוז במאמר שבטי יה: (אור החיים)


{ו}  לְחֶצְרֹ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶצְרוֹנִ֑י לְכַרְמִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַכַּרְמִֽי:

 אונקלוס  לְחֶצְרוֹן זַרְעִית חֶצְרוֹן לְכַרְמִי זַרְעִית כַּרְמִי: (אונקלוס)

 יונתן  לְחֶצְרוֹן גְנִיסַת חֶצְרוֹן לְכַרְמִי גְנִיסַת כַּרְמִי: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  לכרמי. שנים הכא ואידך מה לעשות עור לכרמי מי הוא כרמי זה שנאמר בו לכרמי משפחת הכרמי כדכתיב כי כרם ה' צבאות בית ישראל: (בעל הטורים)


{ז}  אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֣ת הָרֽאוּבֵנִ֑י וַיִּֽהְי֣וּ פְקֻֽדֵיהֶ֗ם שְׁלֹשָׁ֤ה וְאַרְבָּעִים֙ אֶ֔לֶף וּשְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת וּשְׁלֹשִֽׁים:

 אונקלוס  אִלֵין זַרְעֲיַת רְאוּבֵן וַהֲווֹ מִנְיָנֵיהוֹן אַרְבְּעִין וּתְלָתָא אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה וּתְּלָתִין: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין גְנִיסְתָּא דִרְאוּבֵן וַהֲווֹ סְכוּמֵיהוֹן אַרְבְּעִין וּתְלַת אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה וּתְלָתִין: (תרגום יונתן)


{ח}  וּבְנֵ֥י פַלּ֖וּא אֱלִיאָֽב:

 אונקלוס  וּבְנֵי פַלוּא אֱלִיאָב: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְנוֹי דְפַלוּא אֱלִיאָב: (תרגום יונתן)


{ט}  וּבְנֵ֣י אֱלִיאָ֔ב נְמוּאֵ֖ל וְדָתָ֣ן וַֽאֲבִירָ֑ם הֽוּא-דָתָ֨ן וַֽאֲבִירָ֜ם (קרואי) קְרִיאֵ֣י הָֽעֵדָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הִצּ֜וּ עַל-מֹשֶׁ֤ה וְעַֽל-אַהֲרֹן֙ בַּֽעֲדַת-קֹ֔רַח בְּהַצֹּתָ֖ם עַל-יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם מְעַרְעֵי כְּנִשְׁתָּא דְאִתְכְּנָשׁוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בִּכְנִשְׁתָּא דְקֹרַח בְּאִתְכַּנוֹשֵׁיהוֹן עַל יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְנוֹי דֶאֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם מְעַרְעֵי כְנִשְׁתָּא דְאִתְכַּנָשׁוּ וּפְלִיגוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרן בִּכְנִישְׁתָּא דְקרַח בִּזְמַן דְאִתְכַּנָשׁוּ וּפְלִיגוּ עַל יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר הצו. את ישראל על (א) משה: בהצתם. את העם על ה': הצו. השיאו את ישראל לריב על משה, לשון הפעילו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) מפני שמלות הצו בהצותם הם מבנין הפעיל היוצא לאחר שהוא פעול וצריך לפרש מי הוא הפעול הצו את ישראל כתב הרא"ם ולא ידעתי למה שינה הפעולים ואמר שהאחד מהם הוא ישראל והאחד מהם הוא העם ולמה לא יהיו שניהם ממין אחד. ושמא יש לומר כיון שהכפיל הפסוק בלשונו במ"ש הצו בהצותם לכן אמר הצו את ישראל ובהצותם הוא העם או להיפך עד כאן לשונו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אשר הצו. כטעם כי ינצו אנשים: (אבן עזרא)

 אור החיים  הוא דתן ואבירם וגו'. צריך לדעת מה בא ללמדנו במאמר זה, ואם להודיע כי הן הנה האמורים במעשה קרח דבר פשוט הוא שאין לטעות שהיו דתן ואבירם אחרים בני אליאב אחר. ועוד מעיקרא לא היה לו להזכירם והיו כלא היו כשאר המשפחות שספו תמו ולא נמנו. עוד למה האריך בדברים אלו אשר הצו וגו' בהצותם על ה'. ונראה כי לא בא הכתוב כאן אלא לומר שהן הנה היו סיבה לכל מעשה קרח, כי יחפוץ ה' לפרסם הרשעים שהם סיבה לרשע הנעשה, והוא אומרו הוא דתן וגו' אשר הצו וגו' פירוש את אחרים על ה' ומשה עבדו, וכן פרש"י, הא למדת שהם המחטיאים העדה הנועדת, ואפשר שגם את קרח הם החטיאוהו, והגם שאמר הכתוב ויקח קרח שנראה שמעצמו עשה, אפשר שהיה למה שקדם לו מהם ולעולם הם הצו אותו. ואומרו ותפתח וגו' אחר שהדברים כבר כתובין בפרשת קרח, נתכוין לומר שגם בליעת קרח ואכילת האש ר"ן איש הם היו סיבה למאורע מתחלה ועד סוף, הא למדת שהגם שנקהלו היהודים על משה ועל אהרן היו חוזרים בהם אם לא היו ב' הרשעים:

וזה לך האות כי האיש משה לא היה משתדל לרצות אלא להם דכתיב (ט"ז י"ב) וישלח משה לקרא לדתן וגו', וכתיב (שם כ"ה) וילך משה אל דתן וגו' שהרגיש שבהם הדבר תלוי, מעתה נפשות כל המתים תלויים בב' הרשעים ההם, ויש בזה לימוד זכות על קרח ועל הר"ן איש וכן תמצא שאמר הכתוב בפרשת עקב (דברים יא) ואשר עשה לדתן ולאבירם וגו' שאינו מונה המאורע אלא לדתן ואבירם, וכפי זה יכולין אנו להעמיד סברת האומר (סנהדרין קח.) עדת קרח אין להם חלק לעולם הבא בדתן ואבירם, ולהעמיד סברת האומר עליהם אמר הכתוב מוריד שאול ויעל בשאר העדה חוץ מהם: (אור החיים)


{י}  וַתִּפְתַּ֨ח הָאָ֜רֶץ אֶת-פִּ֗יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֛ם וְאֶת-קֹ֖רַח בְּמ֣וֹת הָֽעֵדָ֑ה בַּֽאֲכֹ֣ל הָאֵ֗שׁ אֵ֣ת חֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֨יִם֙ אִ֔ישׁ וַיִּֽהְי֖וּ לְנֵֽס:

 אונקלוס  וּפְתָחַת אַרְעָא יַת פּוּמָהּ וּבְלָעַת יָתְהוֹן וְיָת קֹרַח בְּמוֹתָא דִכְנִשְׁתָּא כַּד אֲכָלַת אֵשָׁתָא יַת מָאתָן וְחַמְשִׁין גַבְרָא וַהֲווֹ לְאָת: (אונקלוס)

 יונתן  וּפְתָחַת אַרְעָא יַת פּוּמָהּ וּבְלָעַת יַתְהוֹן וְיַת קרַח כַּד מִיתוּ כְנִישַׁת רַשִׁיעֵי כַּד אָכְלַת אֵישָׁתָא יַת מָאתָן וְחַמְשִׁין גוּבְרִין וַהֲווֹ לְנִיסָיוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויהיו לנס. לאות (ב) ולזכרון, למען אשר לא יקרב איש זר (במדבר יז, ה), לחלוק עוד על הכהונה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) כלומר מלשון נס המורה על האות כמו כנס על הגבעה כנשוא נס הרים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואת קרח. פירשתיו: ויהיו לנס. כמו ויהיו לאות לבני ישראל: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויהיו לנס. שמחתותם היו לנס ולזכרון: לנס. ג' במסרה. ויהיו לנס. שורש ישי אשר עומד לנס עמים. שש ברקמה וגו' היה מפרשך להיות לך לנס זהו שאמר מקום נתבצר להם כשנפתחה הארץ נשאר מקום באמצע כמו הנס שהוא בראש התורן. כך נשאר מקום תורן. ומכאן רמז למאן דאמר שהיא אבידה המתבקשת שיעמדו לתחיית המתים לימות המשיח והיינו שורש ישי אשר עומד לנס עמים: (בעל הטורים)


{יא}  וּבְנֵי-קֹ֖רַח לֹא-מֵֽתוּ: (ס)

 אונקלוס  וּבְנֵי קֹרַח לָא מִיתוּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּבְנוֹי דְקרַח לָא הֲווֹ בְּעֵיטָתָא דַאֲבוּהוֹן וַאֲזָלוּ בָּתַר אוּלְפָנָא דְמשֶׁה נְבִיָא לָא מִיתוּ בְּמוֹתָנָא וְלָא לָקוּ בִּיקֵידְתָּא וְלָא טָמְעוּ בִּבְלִיעַת אַרְעָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובני קרח לא מתו. הם היו בעצה תחלה. ובשעת המחלוקת הרהרו (ג) תשובה בלבם לפיכך נתבצר (ד) להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם (סנהדרין קי.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) רצונו לתרץ היאך יתכן שלא מתו הא כתיב את כל האדם אשר לקרח שמע מינה דגם הבנים נבלעים בארץ: (ד) מלשון ערי מבצר כלומר התקין להם הקדוש ברוך הוא מקום גבוה שלא העמיקו כל כך בגיהנם ולא מתו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ובני קרח לא מתו. והעד שמואל ובניו ובני בניו שהם המשוררים והם הנקראים הקרחים לבני קרח מזמור גם בתורה כתיב משפחת הקרחי והזכיר הכתוב ובני קרח עם בני ראובן בעבור כי בני דתן ואבירם גדולים וקטנים מתו והנה רעת דתן ואבירם קשה מרעת קרח: (אבן עזרא)

 אור החיים  ובני קרח לא מתו. הודיע הכתוב ענין זה כאן ולא במקום עיקר המעשה, גם לא כתבו במקום מספר הלוים כי שם מקום הודעת המתים מהם, לפי מה שכתבנו כי כאן בא אלהים לקבוע העון בדתן ואבירם ולהקל מעל קרח, לזה גמר אומר ובני קרח לא מתו, הכוונה שזה יגיד זכות אביהם שלא שטפם חובו כדרך ששטף חובם של דתן ואבירם כל בתיהם להיותם עיקר המ ח לוקת: (אור החיים)


{יב}  בְּנֵ֣י שִׁמְעוֹן֘ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לִנְמוּאֵ֗ל מִשְׁפַּ֨חַת֙ הַנְּמ֣וּאֵלִ֔י לְיָמִ֕ין מִשְׁפַּ֖חַת הַיָּֽמִינִ֑י לְיָכִ֕ין מִשְׁפַּ֖חַת הַיָּֽכִינִֽי:

 אונקלוס  בְּנֵי שִׁמְעוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לִנְמוּאֵל זַרְעִית נְמוּאֵל לְיָמִין זַרְעִית יָמִין לְיָכִין זַרְעִית יָכִין: (אונקלוס)

 יונתן  בְּנוֹי דְשִׁמְעוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן לִנְמוּאֵל גְנִיסַת נְמוּאֵל לְיָמִין גְנִיסַת יָמִין לְיָכִין גְנִיסַת יָכִין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  הימיני. אל תבקש דקדוק בשמות וכן מן פוני ומן לשפופם השופמי לימנה משפחת הימנה ואיננו הימיני כמו מן בריעה בריעי וחגי ושוני חסר יו''ד היחס או זה יו''ד היחס ושל השם חסר והוא הנכון ואחר ראובן שמעון וגד החונים עליו רק מנשה קודם אפרים ובמדבר סיני הפוך והנכון שזה בעבור מספרם כי בני אפרים יוסיפו על בני מנשה במדבר סיני שמונת אלפים ושלשת מאות ובערבות מואב יוסיפו בני מנשה על בני אפרים עשרים אלף ומאתים וכן זכר למשפחות חמשה בנים לבנימין והם בכר וגרא ונעמן וראש וארד: (אבן עזרא)


{יג}  לְזֶ֕רַח מִשְׁפַּ֖חַת הַזַּרְחִ֑י לְשָׁא֕וּל מִשְׁפַּ֖חַת הַשָּֽׁאוּלִֽי:

 אונקלוס  לְזֶרַח זַרְעִית זֶרַח לְשָׁאוּל זַרְעִית שָׁאוּל: (אונקלוס)

 יונתן  לְזֶרַח גְנִיסַת זֶרַח לְשָׁאוּל גְנִיסַת שָׁאוּל: (תרגום יונתן)

 רש"י  לזרח. הוא צוחר, לשון צוהר, אבל משפחת אהד בטלה, (ה) וכן חמש משבט בנימין, שהרי בעשרה בנים ירד למצרים וכאן לא מנה אלא חמשה, וכן אצבון (ו) לגד הרי שבע משפחות. ומצאתי בגמרא ירושלמית, שכשמת אהרן נסתלקו ענני כבוד, ובאו הכנענים להלחם בישראל, ונתנו לב לחזור למצרים, וחזרו לאחוריהם שמונה (ז) מסעות מהר ההר למוסרה, שנאמר ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן (דברים י, ו), והלא בהר ההר מת, וממוסרה עד הר ההר שמנה מסעות יש למפרע, אלא שחזרו לאחוריהם, ורדפו בני לוי אחריהם להחזירם, והרגו מהם שבע משפחות, ומבני לוי נפלו ארבע משפחות, משפחת שמעי ועזיאלי, ומבני יצהר לא נמנו כאן אלא משפחת (ח) הקרחי, והרביעית לא ידעתי (ט) מה היא. ורבי תנחומא דרש (תנחומא ויחי י), שמתו במגפה בדבר בלעם, (י) אבל לפי החסרון שחסר משבט שמעון במנין זה ממנין הראשון שבמדבר סיני, (כ) נראה שכל כ"ד אלף נפלו משבטו (ל) של שמעון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) רצ"ל הא לא חשיב כאן אלא באי מצרים שנמנו בפרשת ויגש והתם כתיב ובני שמעון ימואל וימין ואהד ויכין וצחר ושאול בן הכנענית והכא מנה זרח והתם לא נמנה וגם אהד לא מנה כאן ומפרש דזרח דמנה כאן יש לומר היינו צוחר וצוחר לשון צוהר דה"א מתחלף בחי"ת וזרח גם כן הוא לשון אור אבל משפחת אהד על כרחך בטלה: (ו) ואין להקשות והא רש"י עצמו מפרש לקמן לאזני אומר אני זו משפחת אצבון. יש לומר דהא דפירש הכא הוא על פי המדרש דז' משפחות בטלו אבל ליה לא סבירא ליה וזהו נמי שפרש"י לקמן דלא נקראת משפחה אלא אלו שירדו למצרים ואזני לא היה מיורדי מצרים ולמה חשב אותו דאין לומר דאזני הוא אצבון אין דמיון לאזני עם אצבון אלא על כרחך צריך לומר דמה שפירש רש"י וכן אצבון לגד הוא על פי מדרש ירושלמי דז' משפחות חסרים ולית ליה נמי למדרש ירושלמי דאין נקראת משפחה אלא מיורדי מצרים. ובזה יתורץ הצריך עיון של הרא"ם שכתב אך קשה והלא רש"י עצמו כתב אחר זה שכל המשפחות נקראו על שם יורדי מצרים והנולדים משם והלאה לא נקראו על שמם ואם כן איך מונה האזני והא אינו מבאי מצרים וצריך עיון עד כאן לשונו, ויש מפרשים וכן אצבון לגד כלומר אל תתמה על שינוי השם של זרח שהרי אצבון לגד משבט גד גם הוא נשתנה שמו. והא דכתב רש"י הרי ז' משפחות והא לא היו לפי זה אלא ששה משפחות יש לומר הרי שבע וכו' דנקט רש"י ר"ל על משפחת ישוה שהוא מבני אשר ומבני אשר לא נמנה כאן אלא ישוי ובפרשת ויגש כתיב ישוה וישוי וזהו שפרש"י שבע משפחות: (ז) ואם תאמר והא לעיל בפרשת חקת פירש שבע מסעות ויש לומר דלעיל חשיב מהר ההר ואילך ולא הר ההר בכלל: (ח) כלומר דליצהר היו ג' בנים קרח ונפג וזכרי ולא מנה כאן כי אם משפחת הקרחי ונפג וזכרי בטלו והואיל ובטל הרוב כאלו בטלו כלן נמצא מבני לוי נפלו ג' משפחות שמעי ועזיאלי ויצהרי: (ט) יש מקשים דלמא ד' משפחות שחסרו הם שמעי ועזיאלי ונפג וזכרי שהם בני יצהר יש לומר דמשפחות הלוי אינן אלא אותן ח' האמורות בפרשת במדבר ולא נמנו שם נפג וזכרי. וקרחי דחשיב כאן הוא במקום היצהרי. רא"ם: (י) פירוש הז' משפחות דוקא ולא תאמר שהלוים נמי היו בדבר בלעם שלא מצינו שהלוים חטאו בדבר בלעם: (כ) דבמדבר סיני היו פקודיהם חמשים ותשעה אלף וג' מאות וכאן לא נמנו כי אם כ"ב אלף ומאתים נמצאו חסרים ל"ז אלף ומאה: (ל) כלומר הכ"ד אלף שמתו בדבר בלעם כלם נפלו משבטו של שמעון הואיל ומצאנו דשבטו של שמעון חטאו יותר משאר שבטים שהרי הנשיא של שמעון חטא: (שפתי חכמים)

 אור החיים  לשאול משפחת וגו'. רז"ל (במד"ר פכ"א) אמרו וזה לשונם אמר ר' יוחנן ה' שמות נקראו לו זמרי וגו' שאול בן הכנענית וגו', וקשה לדברי המדרש ששאול האמור כאן הוא זמרי למה מיחס ה' שמו על משפחתו המתכנית עליו והלא אמרו ז"ל (יומא ל"ח) בפסוק ושם רשעים ירקב דלא מסקינן בשמייהו עד כאן, ואין צריך לומר להחתימו בשמו יתברך, ולפי אחד מהדרכים שפירשנו בפסוק (כ"ה י"ד) אשר הוכה את המדינית שלא הוכה אלא בהיותה עמה ולא אחר כך, הוא מה שהצדיק ה' במאמרו כאן שהחתים שמו עליו, וכן משמע גם כן מדבריהם ז"ל (במד"ר פכ"א) שאמרו וזה לשונם שאול שהשאיל עצמו לעבירה, וידוע הוא דין השאלה שחוזרת בעינה: (אור החיים)


{יד}  אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֣ת הַשִּׁמְעֹנִ֑י שְׁנַ֧יִם וְעֶשְׂרִ֛ים אֶ֖לֶף וּמָאתָֽיִם: (ס)

 אונקלוס  אִלֵין זַרְעֲיַת שִׁמְעוֹן עַשְׂרִין וּתְרֵין אַלְפִין וּמָאתָן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין גְנִיסְתָּא דְשִׁמְעוֹן עַשְרִין וּתְרֵין אַלְפִין וּמָאתָן: (תרגום יונתן)


{טו}  בְּנֵ֣י גָד֘ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לִצְפ֗וֹן מִשְׁפַּ֨חַת֙ הַצְּפוֹנִ֔י לְחַגִּ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחַגִּ֑י לְשׁוּנִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַשּׁוּנִֽי:

 אונקלוס  בְּנֵי גָד לְזַרְעֲיַתְהוֹן לִצְפוֹן זַרְעִית צְפוֹן לְחַגִי זַרְעִית חַגִי לְשׁוּנִי זַרְעִית שׁוּנִי: (אונקלוס)

 יונתן  בְּנוֹי דְגָד לִגְנִיסַתְהוֹן לִצְפוֹן גְנִיסַת צְפוֹן לְחַגִי גְנִיסַת חַגִי לְשׁוּנִי גְנִיסַת שׁוּנִי: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  הצפוני. ב' במסרה הכא ואידך ואת הצפוני ארחיק מעליכם זהו שאליהו בא מבני גד שבד''ה [מ''א] י''ז מייחס אותו עם בני גד אז והצפוני ארחיק מעליכם שיתבטל יצר הרע: לצפון. הוא צפיון וכתיב צפון על שם שמשה שקבל עשרת הדברות צפון בחלקו: (בעל הטורים)


{טז}  לְאָזְנִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הָֽאָזְנִ֑י לְעֵרִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הָֽעֵרִֽי:

 אונקלוס  לְאָזְנִי זַרְעִית אָזְנִי לְעֵרִי זַרְעִית עֵרִי: (אונקלוס)

 יונתן  לְאָזְנִי גְנִיסַת אָזְנִי לְעֵרִי גְנִיסַת עֵרִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  לאזני. אומר אני, שזו משפחת אצבון, (מ) ואיני יודע למה לא נקראת משפחתו על שמו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) כלומר אזני שמנה כאן לא נמנה בבאי מצרים לכך צריך לומר שהוא אצבון אבל איני יודע כו'. ואם תאמר והא לעיל פרש"י וכן אצבון לגד. פירשתי זה לעיל: (שפתי חכמים)

 אור החיים  לאזני. פירש רש"י אומר אני שזו משפחת אצבון ואין אני יודע וכו' עד כאן. ואין נראה להמציא דבר שאין לו טעם ואינו מדבריהם ז"ל. ועוד קשה שבמדרש ר' תנחומא אמרו וזה לשונם וכשאתה מונה משפחת גד אין שם אצבון כי חסר על הזנות בעצת בלעם עד כאן, אשר על כן היה נראה כי אזני היא משפחה אחרת שיצתה מגד, כי מן הסתם היו בכל שבט ענפים אחרים לבד מאותם שנבנית מהם המשפחה והיו נקראים על אחיהם ולפעמים יגדל הענף ההוא ותקרא המשפחה על שמו, אלא שמצאתי בפסיקתא וזה לשונם אזני זה אצבון שנאמר בפרשת ויגש מלשון אצית והאזין עד כאן, כפי זה הוא השם עצמו ואין הכתוב מקפיד על שינוי השם כשיהיה במשמעו שם הראשון, ורש"י ז"ל רוח הקודש הופיע בו וכוון אל דברי חז"ל: (אור החיים)


{יז}  לַֽאֲר֕וֹד מִשְׁפַּ֖חַת הָֽאֲרוֹדִ֑י לְאַ֨רְאֵלִ֔י מִשְׁפַּ֖חַת הָֽאַרְאֵלִֽי:

 אונקלוס  לַאֲרוֹד זַרְעִית אֲרוֹדִי לְאַרְאֵלִי זַרְעִית אַרְאֵלִי: (אונקלוס)

 יונתן  לַאֲרוֹד גְנִיסַת אֲרוֹד לְאַרְאֵלִי גְנִיסַת אַרְאֵלִי: (תרגום יונתן)


{יח}  אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת בְּנֵֽי-גָ֖ד לִפְקֻֽדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעִ֥ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת: (ס)

 אונקלוס  אִלֵין זַרְעֲיַת בְּנֵי גָד לְמִנְיָנֵהוֹן אַרְבְּעִין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין גְנִיסַת בְּנֵי גָד לִסְכוּמְהוֹן אַרְבְּעִין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (תרגום יונתן)


{יט}  בְּנֵ֥י יְהוּדָ֖ה עֵ֣ר וְאוֹנָ֑ן וַיָּ֥מָת עֵ֛ר וְאוֹנָ֖ן בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן:

 אונקלוס  בְּנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וּמִית עֵר וְאוֹנָן בְּאַרְעָא דִכְנָעַן: (אונקלוס)

 יונתן  בְּנוֹי דִיהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וּמִיתוּ עֵר וְאוֹנָן עַל חוֹבֵיהוֹן בְּאַרְעָא דִכְנָעַן: (תרגום יונתן)

 אור החיים  בני יהודה. פרשה זו תרמוז מאורעות עם בני ישראל, ובחר לרמוז ביהודה מהטעם עצמו שאמרו ז"ל (ב"ר פ' צ"ח) למה נקראו ישראל על שם יהודה, אומרו בני יהודה הם התולדות יתכנו בשם בנים כידוע, ואומרו ער ואונן ירמוז לבית ראשון ובית שני, ער כנגד בית ראשון על דרך אומרו (שיר ה) אני ישנה ולבי ער שהיה הקב"ה בו ער בהשגחה גדולה עמנו בבית המקודש, אונן הוא בית שני וקראו אונן לשון אונאה לפי שהיה חסר דברים העיקרים של בית המקודש ואומרו וימת ער ואונן הוא חורבן הבתים, כי סילוק שכינה מהם יקרא מיתה שפרחה הנפש שהיא השכינה ונשאר הבית מת בעונות ומלא טומאת הקליפה הנתונה בו כידוע, גם תמצא שעון שבו מת ער הוא העון עצמו שגרם החורבן שאמרו ז"ל (שבת סב:) שהיו מסריחין על מטותיהם והוא מעשה ער דכתיב (בראשית לח) ושחת ארצה, ועון אונן הוא עון שגרם חורבן בית שני שהיה להם שנאת חנם (יומא ט:) וכמו כן אונן דכתיב בו (שם) לבלתי נתן זרע לאחיו, גם לשון אונאה שהיו מאנים זה את זה, ואומרו בארץ כנען רשם מקום המקודש כי הוא בארץ כנען ושם מיתתו שחזר ליכנס ברשות ס"מ הנקרא כנען:

גם ירמוז סיבה אחת כללית והיא שישראל לא הורישו הכנעני ונשארו יושבים בה וזה סבב להטותם מדרך המוסר כידוע, והוא מה שרמז במאמר בארץ כנען, ואומרו ויהיו בני יהודה ירמוז לצער הבא להם אחר חורבן הבית ווי היו בני יהודה בגלות ביד אויביהם אשרי מי שלא טעם שליטת שונא, ותמצא שבכל השבטים לא הזכיר הכתוב לשון זה של ויהיו אלא כאן, ובבנימין כידוע הטעם שם ואומרו למשפחותם כי כל משפחות בית ישראל בכל מקום שהם כל הנקרא בשם יהודה ווי היו:

ואומרו לשלה נתכוון למושיע ורב הבא לגאול מגלות האחרון הנקרא שלה, והגם שיעקב קראו שילה לא ישתנה השם בזה, וצא ולמד ממשפחות הרשומות כמה השתנות בשמות, ואולי שרמז בסמיכות מאמר לשלה עם מאמר ויהיו בני יהודה שצריכין ישראל להצטער בשבילו ולקוות לישועתו, וכמו שאמרו רז"ל במעשה רבי יהושע בן לוי ששאלו המשיח אם ישראל מכירים בצערו וחולים עליו וכו' עד כאן, וכדברי הזוהר (בשלח נה:) בפירוש פסוק קול צופיך נשאו קול וגו', והוא מאמר ויהיו פירוש יהיו בווי שהוא הצער למשפחותם בשביל שלה והוא אומרו לשלה וגו', ובזה יהיו משפחת השלני פירוש דור שבן דוד בא, ויקראו על שמו דורו של משיח:

עוד ירמוז במה שנדקדק אומרו השלני ואין אות הנו"ן בבנין השם ואין כן מנהגו להוסיף בשם המשפחה אות חדשה זולת ה"א ויו"ד כאמור בכל הקודמות חנוך משפחת החנוכי וגו', אכן ירמוז למה שאמרו ז"ל (שבת לב:) בפסוק והחזיקו זה בכנף איש יהודי וגו' יעויין שם דבריהם, והוא זה שרמז במאמר השלני פירוש שהאומות כלן יאמרו לכל אחד מישראל שלו אני, ואומרו לפרץ משפחת הפרצי ירמוז על דרך אומרם (סנהדרין כ:) שהמלך פורץ גדר לעשות לו דרך, והכוונה כי בבא הבא מפרץ יהיו כל ישראל משפחת הפרצי מלכים, ועל אותו זמן הוא שאמרו ז"ל (ב"מ קיג:) כל ישראל בני מלכים, וכן אמר הנביא (ישעיה מט) מלכים יראו וקמו וגו', גם ירמוז על הפרצה הגדולה אשר יפרוץ באומות לאין תכלית, ואומרו לזרח משפחת הזרחי ירמוז מה שאמר הכתוב (שם ס') הנה החושך וגו' ועליך יזרח ה' וכתיב והיה לך ה' לאור עולם, והוא אומרו משפחת הזרחי אשר עלינו יזרח ה':

או תרמוז הפרשה לג' ענינים שיהיו בעת הפקידה. א' ביאת משיח בן אפרים כמאמרם ז"ל (סוכה נב.) ב' גילוי משיח בן דוד. ג' כשימלוך ה' עלינו. כנגד ביאת משיח בן אפרים אמר שלה ורמז שתפגע בו מדת הדין וימות בעונות ישראל, והוא הרמוז בתיבת שלה כדרך אומרו (ש"ב ו) ויכהו שם על השל. וכנגד משיח בן דוד אמר לפרץ וגו' כי זה יעשה פרצה באומות וינקום דם צדיק. וכנגד מלכות עולם אמר לזרח וגו' רמז לכבוד ה' עלינו יזרח. ואומרו ויהיו בני פרץ אמר לשון צער לרמוז על הצרות אשר יהיו בבא הגואל כאומרם בגמרא ייתי ולא אחמיניה מרוב הצער של חבלי משיח, ואומרו בני פרץ וגו' פירוש תולדות היוצאות מביאת הגואל הרמוז בפרץ הם ב' דברים, א' שיבנה ה' חצר בית המלך והוא בית המקדש אשר פעל ה' וכוננו ידיו ויהיו ישראל מבני פלטין שלו, והוא אומרו לחצרון משפחת החצרוני והבן. הב' לחמול משפחת החמולי שיחמול עלינו בכל ענפי החמלה:

ואומרו אלה משפחות יהודה. פירוש מה שיהיה להם מהמאורעות גם הרעות גם הטובות, ואומרו לפקודיהם פירוש כשיהיו נפקדים יש פקידה לרעה ויש פקידה לטובה כאמור בדבריהם ז"ל (זוח"א קם.), ושני מיני פקידות נאמרו בכתוב, ואומרו ששה ושבעים אלף וחמש מאות, אולי שרמז ה' בזה מתי יהיה תכלית הפקידה טובה הרשומה בסמוך שיזרח עלינו כבוד ה', ואמר עד עבור כל גליות, גלות מצרים, וגלות בבל, וגלות אדום, כנגד גלות מצרים אמר ששה לרמוז לגלות מצרים שהיה לששה דורות דכתיב (בראשית טו) ודור רביעי ישובו הנה, ועיין מה שכתבתי שם שג' דורות סבלו גלות לבד מיצחק ויעקב ויהודה הרי ששה כי התחלת הגלות היה משנולד יצחק, וכנגד גלות בבל אמר ושבעים דכתיב (ירמי' כט) עד למלאות לבבל ע' שנה, וכגנד גלות אדום שאנו עדיין בו אמר אלף וחמש מאות, ואם היו זוכים ישראל היו נמנים קע"ב שנה שנשארו מאלף הד' וכיון שלא זכו יתחיל החשבון מאלף הה' וחמש מאות מאלף הששי, ומקוים אנו כי הוא זה קץ גליותינו ויתקיימו כל היעודים הרשומים ויתחילו ניצוצי גילוי הגאולה בהתחלת חמש מאות הבאים לשלום: (אור החיים)


{כ}  וַיִּֽהְי֣וּ בְנֵֽי-יְהוּדָה֘ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְשֵׁלָ֗ה מִשְׁפַּ֨חַת֙ הַשֵּׁ֣לָנִ֔י לְפֶ֕רֶץ מִשְׁפַּ֖חַת הַפַּרְצִ֑י לְזֶ֕רַח מִשְׁפַּ֖חַת הַזַּרְחִֽי:

 אונקלוס  וַהֲווֹ בְנֵי יְהוּדָה לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְשֵׁלָה זַרְעִית שֵׁלָה לְפֶרֶץ זַרְעִית פֶּרֶץ לְזֶרַח זַרְעִית זָרַח: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲווֹ בְּנֵי יְהוּדָה לִגְנִיסַתְהוֹן לְשֵׁלָה גְנִיסַת שֵׁלָה לְפֶרֶץ גְנִיסַת פֶּרֶץ לְזֶרַח גְנִיסַת זָרַח: (תרגום יונתן)


{כא}  וַיִּֽהְי֣וּ בְנֵי-פֶ֔רֶץ לְחֶצְרֹ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶצְרֹנִ֑י לְחָמ֕וּל מִשְׁפַּ֖חַת הֶחָֽמוּלִֽי:

 אונקלוס  וַהֲווֹ בְנֵי פֶרֶץ לְחֶצְרוֹן זַרְעִית חֶצְרוֹן לְחָמוּל זַרְעִית חָמוּל: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲווֹ בְּנֵי פֶרֶץ לְחֶצְרוֹן גְנִיסַת חֶצְרוֹן לְחָמוּל גְנִיסַת חָמוּל: (תרגום יונתן)


{כב}  אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת יְהוּדָ֖ה לִפְקֻֽדֵיהֶ֑ם שִׁשָּׁ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת: (ס)

 אונקלוס  אִלֵין זַרְעֲיַת יְהוּדָה לְמִנְיָנֵיהוֹן שִׁבְעִין וְשִׁתָּא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין גְנִיסְתָּא דִיהוּדָה לִסְכוּמְהוֹן שׁוּבְעִין וְשִׁיתָּא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (תרגום יונתן)


{כג}  בְּנֵ֤י יִשָּׂשכָר֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם תּוֹלָ֕ע מִשְׁפַּ֖חַת הַתּֽוֹלָעִ֑י לְפֻוָ֕ה מִשְׁפַּ֖חַת הַפּוּנִֽי:

 אונקלוס  בְּנֵי יִשָשׂכָר לְזַרְעֲיַתְהוֹן תּוֹלָע זַרְעִית תּוֹלָע לְפֻוָה זַרְעִית פּוּנִי: (אונקלוס)

 יונתן  בְּנוֹי דִישָשׁכָר לִגְנִיסַתְהוֹן תּוֹלָע גְנִיסַת תּוֹלָע לְפֻוָה גְנִיסַת פֻּוָה: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  לפוה משפחת הפוני. היה לו לומר הפוי וכתיב פוני לומר שכל ישראל פונים אליו ללמוד מתורתו: (בעל הטורים)

 אור החיים  בני יששכר וגו'. למה שקדם לנו כי יששכר הוא בן תורה רמזה התורה בשם זה של יששכר כי דוקא זה ישנו לשכר, וכל חוץ ממנו מה יתרון לאדם בכל עמלו, והוא מה שאמרו בברכות בפרק תפלת השחר (כח:) שצריך לברך ביציאתו מבית המדרש מודה אני לפניך וכו' אני עמל והם עמלים אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר וכו' עד כאן, והטעם כי לא יעמוד קנין המדומה, והגם שיעמוד הבל הוא. עוד ירמוז כי כל מה שיש בעולם הוא שכר לו כי כל מה שברא ה' לא בראו אלא בשבילו כמו שדרשו ז"ל (ב"ר פ"א) בפרשת בראשית וגו' בשביל תורה וכו' ברא שמים וארץ:

עוד ירמוז למה שאמרו ז"ל (עוקצין פ"ג) עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק שלש מאות ועשר עולמות, והוא אומרו יש שכר, ואומרו לתולע וגו' רמז הכתוב תנאי השגת התורה בשמות משפחות יששכר, והם מ"ח כאומרם (אבות פ"ו) במשנה שהתורה נקנית בארבעים ושמנה דברים, הנה משמעות תולע יגיד שני פרטים, א' ישים עצמו כעדין זה כאומרם ז"ל (מו"ק טז:) על דוד שנקרא עדינו העצני, ב' שיתעסק בפיו כתולע זה שכחה בפיה כי לעמל פה נברא האדם, וב' דברים אלו כוללים כל ענפי הענוה וכל ענפי הלימור המנויים במ"ח מעלות הנזכרים, ואומרו לפוה משפחת הפוני, יש להעיר למה הוסיף אות שאינה נמנית מאותיות השם שהיה לו לומר משפחת הפוי, אלא רמז לשאר מעלות המנויים שם במ"ח שהם מיעוט שיחה מיעוט שחוק ושאר הענפים הדומים לאלו, והוא אומרו לפוה משפחת הפוני פירוש פוה הוא לשון פה והוסיף לו אות ו' שהוא סוד עץ חיים שהוא עוסק בה יתר על שאר הפיות, גם רמז בסמיכות אות הוא"ו לאות ה"א לומר סוד חיבור המדות באמצעות עסק התורה. ואומרו משפחת הפוני פירוש שצריך לפנותו ממותרות המורגשות גם מהשחוק ומדברים בטלים כי הם מונעים קיום התורה באדם, ומצאתי לחסידי ישראל שכתבו (אלשיך תצוה כ"ח ל"א) כי פה של לומדי תורה דינו ככלי שרת אשר ישרתו בם בקודש כי אין קדושה כקדושת התורה ולזה אסור לדבר בו אפילו דברי חול הגם שאין בהם דברים האסורים, והוא מה שרמז במאמר לפוה שהוא פה העמל בתורה שבו שוכן חצי שמו יתברך, משפחת הפוני פירוש צריך לפנות מפיו כל חוץ מהגות בתורה ובזה נכללים חלק אחד מהמ"ח מעלות שהם במיעוט שיחה במיעוט שחוק במיעוט תענוג וכדומה להם שבענף המותרות:

ואומרו לישוב ירמוז שצריך להרבות בישיבה ולא דרך עראי, גם צריך להתישב בכל פרט ופרט מהתורה עד שיעמוד על עקרו כמצטרך בעומק הלכה כי הוא זה עיקר התורה, ובזה נכללים חלק אחד מהמ"ח מעלות שהם בישוב, ומתישב לבו בתלמודו, שואל ומשיב, המכוין את שמועתו וכו', גם מה שמנו שם שמיעת האוזן, עריכת שפתים, בינת הלב וכו', וכדומה לזה שבענף הבנת השכליות:

ואומרו לשמרון משפחת השמרוני ירמוז לתוספת השמירה המתחייב עשות בן תורה יתר על ההמון כאומרם ז"ל (יומא פו.) היכי דמי חילול השם אמר רב כגון אנא דשקילנא בשרא ולא יהיבנא דמי לאלתר עד כאן. מזה יקיש כמה צריך להשתמר בן תורה בכל פרטי המצות, ואמרו ז"ל (חובת הלבבות שער התשובה פ"ה) כי חסידים הראשונים היו שומרים חמשים שערי היתר לבל יכשלו בשער האיסור, והוא אומרו לשמרון משפחת השמרוני, ואומרו אלה משפחות יששכר לפקודיהם פירוש פקודיהם פקידה לטוב, ומה היא הפקידה פירוש הכתוב ואמר ארבעה וששים אלף ושלש מאות כאן רמז השגה בב' דברים, הא' שבעולם הזה נעשים מרכבה לשכינה והוא מה שרמז במאמר ארבעה וששים והוא בחינת נקודה אחת הרי ס"ה שהוא מספר אדנ"י, ואמר בסדר זה לומר כי באמצעות הלמדן תתמתק בחינת הדין שחשבונו ס"ד ותהיה נתקנת השכינה במספרה ס"ה כאומרם ז"ל בספר הזוהר (ח"ב ט') בפסוק והאם רובצת על האפרוחים וגו', והשגה שניה היא לעולם הבא כרמוז בשמו שלש מאות ועשר עולמות, והוא מה שרמז במאמר אלף ושלש מאות, וקודם שנעמוד על הכוונה אעיר במאמר רבי יהושע בן לוי (עוקצין פ"ג) שאמר עתיד הקב"ה להנחיל וכו' שלש מאות ועשר עולמות ומוכיח מאומרו (משלי ח) להנחיל אוהבי יש, קשה לדבריו ז"ל אם למספר יכוין הכתוב למה הקדים הכתוב מספר העשר למספר המאות שהיה לו לומר להנחיל אוהבי ש"י, ושמעתי מפי הראשונים טעם ערב, כי מספר זה ירמוז לארבע עולמות כידוע אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, וכל אחד כלול מעשר, ומאמר רבי יהושע בן לוי בא ללמד כי הצדיקים יתענגו על רוב שלום בעולם העליון בארבע עולמות אבל אין השגתם בכולם שוה אלא בג' ישיגו כל ההדרגות שישנם בהם והם במספר שלש מאות אבל בעולם העליון שהוא עולם האצילות לא יוכלו להשיג כל צדיק כי אם חלק מעשרה שבה שהיא גם כן עשרה בפרטם כנזכר שכל אחד כלולה מעשר, ויש לך לדעת כי העשר המושג מעולם העליון גדול ומהולל מאוד למעלה מכל השלש מאות, ולזה הקדים הכתוב העשר למאות ואמר להנחיל וגו' י"ש, ועל פי הדברים ירמוז באומרו אלף יכוין לחלק הקטן הרמוז ביו"ד ויחד לו מספר זה של אלף כאומרם ז"ל שכל עשר כלולה מעשר ועשר מעשר הרי שנקודה אחת תתכנה לאלף, ואומרו ושלש מאות כפשטה, והוא מה שרמוז בשמו של יששכר יש שכר: (אור החיים)


{כד}  לְיָשׁ֕וּב מִשְׁפַּ֖חַת הַיָּֽשֻׁבִ֑י לְשִׁמְרֹ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁמְרֹנִֽי:

 אונקלוס  לְיָשׁוּב זַרְעִית יָשׁוּב לְשִׁמְרוֹן זַרְעִית שִׁמְרוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  לְיָשׁוּב גְנִיסַת יָשׁוּב לְשִׁמְרוֹן גְנִיסַת שִׁמְרוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לישוב. הוא יוב האמור ביורדי מצרים, (נ) כי כל המשפחות נקראו על שם יורדי מצרים, והנולדין משם והלאה לא נקראו המשפחות על שמם, חוץ ממשפחות אפרים ומנשה שנולדו כולם במצרים, וארד ונעמן (ס) בני בלע בן בנימין, ומצאתי ביסודו של רבי משה הדרשן, שירדה אמן למצרים (ע) כשהיתה מעוברת מהם, לכך נחלקו למשפחות, (פ) כחצרון וחמול שהיו בני בנים ליהודה, וחבר ומלכיאל שהיו בני בנים של אשר. ואם אגדה היא (צ) הרי טוב, ואם לאו, אומר אני, שהיו לבלע בני בנים הרבה, ומשנים הללו ארד ונעמן יצאה מכל אחד משפחה רבה, (ק) ונקראו תולדות שאר הבנים על שם בלע, ותולדות השנים הללו נקראו על שמם. וכן אני אומר בבני מכיר, שנחלקו לשתי משפחות, אחת נקראת על שמו, ואחת נקראת על שם גלעד בנו. חמשה משפחות חסרו (ר) מבניו של בנימין, כאן נתקיימה מקצת נבואת אמו שקראתו בן אוני בן אנינותי, ובפלגש בגבעה נתקיימה כולה. זו מצאתי ביסודו של רבי משה הדרשן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) בפרשת ויגש. ופירש"י בדברי הימים סימן ז' כי יוב הוא שמו ולפי שנתישבו ללמוד תורה דכתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לכך זכה ונקרא ישוב: (ס) כלומר גם אלו נולדו במצרים: (ע) ר"ל שהוא מפרש טעם למה נמנו משפחות ארץ ונעמן בני בנים של בנימין כיון שלא מיורדי מצרים היו: (פ) והכי פירושו אל תקשה היאך שייך דבני בנים יקראו משפחות על שמם. ומפרש כחצרון וחמול וכו': (צ) כלומר אם ר' משה הדרשן מצא טעם זה בספר אגדה הרי טוב ואיני רשאי לחלוק עליו ואם לאו אומר אני כו' כלומר ואם טעמא דנפשיה קאמר אומר אני גם כן טעם אחר מעצמי: (ק) פירוש ארד ונעמן שנמנו למשפחות אינו אלא מפני רבויים שנולדו מכל אחד מהם בנים הרבה וראוי לכל אחד מהם להקרא בשם משפחה אף על פי שלא היו מיורדי מצרים ומפני שיש לשאול מאחר שארד ונעמן מפני רבוי בניהם נקראו משפחה לא היה לבלע אביהם להקרא משפחה בפני עצמה כמו שלא נקרא יוסף שבט בפני עצמו מפני שכבר נחלק לשבטים אפרים ומנשה בשלמא לרבי משה הדרשן שחשיב עובר כילוד נמנו אב ובן לשנים כפרץ ובניו מפני שהיו שניהם מיורדי מצרים אבל לפרש"י קשה. משום הכי הוצרך לומר שהיו לבלע בנים הרבה חוץ מארד ונעמן ונקראו הם על שמו מה שאין כן ביוסף. הרא"ם: (ר) פירוש זה גם כן מיסודו של רבי משה הדרשן ולכן פירש זה קודם ואלה בני שותלח: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ישוב. הוא יוב וקורא אותו ישוב בשביל שבעלי ישיבה היו: (בעל הטורים)


{כה}  אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת יִשָּׂשכָ֖ר לִפְקֻֽדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעָ֧ה וְשִׁשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁלֹ֥שׁ מֵאֽוֹת: (ס)

 אונקלוס  אִלֵין זַרְעֲיַת יִשָׂשׂכָר לְמִנְיָנֵיהוֹן שִׁתִּין וְאַרְבְּעָה אַלפִין וּתְלַת מְאָה: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין גְנִיסַת יִשָשׁכָר לִסְכוּמְהוֹן שִׁיתִּין וְאַרְבַּע אַלְפִין וּתְלַת מְאָה: (תרגום יונתן)


{כו}  בְּנֵ֣י זְבוּלֻן֘ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְסֶ֗רֶד מִשְׁפַּ֨חַת֙ הַסַּרְדִּ֔י לְאֵל֕וֹן מִשְׁפַּ֖חַת הָאֵֽלֹנִ֑י לְיַ֨חְלְאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הַיַּחְלְאֵלִֽי:

 אונקלוס  בְּנֵי זְבוּלוּן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְסֶרֶד זַרְעִית סֶרֶד לְאֵלוֹן זַרְעִית אֵלוֹן לְיַחְלְאֵל זַרְעִית יַחְלְאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  בְּנוֹי דִזְבוּלוּן לִגְנִיסַתְהוֹן לְסֶרֶד גְנִיסַת סֶרֶד לְאֵלוֹן גְנִיסַת אֵלוֹן לְיַחְלְאֵל גְנִיסַת יַחְלְאֵל: (תרגום יונתן)

 אור החיים  בני זבולון וגו'. רמז הכתוב מעשיהם והמושג ממנו, סרד כמו סדר, וכן דרך הכתוב לקרות לכבש כשב, והכוונה בזה שהיה מסדר לפני יששכר כל הצריך לו למזונותיו, ואלון לשון חוזק ורמז על דרך אומרו (משלי ג) עץ חיים היא למחזיקים בה, ואמרו רז"ל (ויק"ר פכ"ה) ללומדיה לא נאמר וכו', ולזה לפי שזבולון היה מחזיק ביד לומדי תורה יחס לו מדה זו, והוא אומרו לאלון: (אור החיים)


{כז}  אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת הַזְּבֽוּלֹנִ֖י לִפְקֻֽדֵיהֶ֑ם שִׁשִּׁ֥ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת: (ס)

 אונקלוס  אִלֵין זַרְעֲיַת זְבוּלוּן לְמִנְיָנֵיהוֹן שִׁתִּין אַלְפִין וְחֲמֵשׁ מְאָה: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין גְנִיסַת זְבוּלֻן לִסְכוּמְהוֹן שִׁיתִּין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (תרגום יונתן)


{כח}  בְּנֵ֥י יוֹסֵ֖ף לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶפְרָֽיִם:

 אונקלוס  בְּנֵי יוֹסֵף לְזַרְעֲיַתְהוֹן מְנַשֶׁה וְאֶפְרָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  בְּנוֹי דְיוֹסֵף לִגְנִיסַתְהוֹן מְנַשֶׁה וְאֶפְרָיִם: (תרגום יונתן)


{כט}  בְּנֵ֣י מְנַשֶּׁ֗ה לְמָכִיר֙ מִשְׁפַּ֣חַת הַמָּֽכִירִ֔י וּמָכִ֖יר הוֹלִ֣יד אֶת-גִּלְעָ֑ד לְגִלְעָ֕ד מִשְׁפַּ֖חַת הַגִּלְעָדִֽי:

 אונקלוס  בְּנֵי מְנַשֶׁה לְמָכִיר זַרְעִית מָכִיר וּמָכִיר אוֹלִיד יַת גִלְעָד לְגִלְעָד זַרְעִית גִלְעָד: (אונקלוס)

 יונתן  בְּנוֹי דִמְנַשֶׁה לְמָכִיר גְנִיסַת מָכִיר וּמָכִיר אוֹלִיד יַת גִלְעָד לְגִלְעָד גְנִיסַת גִלְעָד: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  מנשה. נתרבה בזה המנין עשרים אלף וחמש מאות וזהו שאמרו בני יוסף עד כ''ה ברכני ה': (בעל הטורים)


{ל}  אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י גִלְעָ֔ד אִיעֶ֕זֶר מִשְׁפַּ֖חַת הָאִֽיעֶזְרִ֑י לְחֵ֕לֶק מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶלְקִֽי:

 אונקלוס  אִלֵין בְּנֵי גִלְעָד אִיעֶזֶר זַרְעִית אִיעֶזֶר לְחֵלֶק זַרְעִית חֵלֶק: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין בְּנוֹי דְגִלְעָד אִיעֶזֶר גְנִיסַת אִיעֶזֶר לְחֵלֶק גְנִיסַת חֵלֶק: (תרגום יונתן)


{לא}  וְאַ֨שְׂרִיאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הָֽאַשְׂרִֽאֵלִ֑י וְשֶׁ֕כֶם מִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁכְמִֽי:

 אונקלוס  וְאַשְׂרִיאֵל זַרְעִית אַשְׂרִיאֵלִי וְשֶׁכֶם זַרְעִית שֶׁכֶם: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַשְרִיאֵל גְנִיסַת אַשְרִיאֵל וְשֶׁכֶם גְנִיסַת שֶׁכֶם: (תרגום יונתן)


{לב}  וּשְׁמִידָ֕ע מִשְׁפַּ֖חַת הַשְּׁמִֽידָעִ֑י וְחֵ֕פֶר מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶפְרִֽי:

 אונקלוס  וּשְׁמִידָע זַרְעִית שְׁמִידָע וְחֵפֶר זַרְעִית חֵפֶר: (אונקלוס)

 יונתן  וּשְׁמִידָע גְנִיסַת שְׁמִידָע וְחֵפֶר גְנִיסַת חֵפֶר: (תרגום יונתן)


{לג}  וּצְלָפְחָ֣ד בֶּן-חֵ֗פֶר לֹא-הָ֥יוּ ל֛וֹ בָּנִ֖ים כִּ֣י אִם-בָּנ֑וֹת וְשֵׁם֙ בְּנ֣וֹת צְלָפְחָ֔ד מַחְלָ֣ה וְנֹעָ֔ה חָגְלָ֥ה מִלְכָּ֖ה וְתִרְצָֽה:

 אונקלוס  וּצְלָפְחָד בַּר חֵפֶר לָא הֲווֹ לֵיהּ בְּנִין אֱלָהֵין בְּנָן וְשׁוּם בְּנַת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנוֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה: (אונקלוס)

 יונתן  וּצְלָפְחָד בַּר חֵפֶר לָא הֲווֹ לֵיהּ בְּנִין אֱלָהֵן בְּנָן וְשׁוּם בְּנַת צְלָפְחָד מַחְלָה נוֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה: (תרגום יונתן)


{לד}  אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֣ת מְנַשֶּׁ֑ה וּפְקֻ֣דֵיהֶ֔ם שְׁנַ֧יִם וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֥ע מֵאֽוֹת: (ס)

 אונקלוס  אִלֵין זַרְעֲיַת מְנַשֶׁה וּמִנְיָנֵיהוֹן חַמְשִׁין וּתְרֵין אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין גְנִיסַת מְנַשֶׁה וּסְכוּמְהוֹן חַמְשִׁין וּתְרֵין אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה: (תרגום יונתן)


{לה}  אֵ֣לֶּה בְנֵֽי-אֶפְרַ֘יִם֘ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְשׁוּתֶ֗לַח מִשְׁפַּ֨חַת֙ הַשֻּׁ֣תַלְחִ֔י לְבֶ֕כֶר מִשְׁפַּ֖חַת הַבַּכְרִ֑י לְתַ֕חַן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽתַּחֲנִֽי:

 אונקלוס  אִלֵין בְּנֵי אֶפְרַיִם לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְשׁוּתֶלַח זַרְעִית שׁוּתֶלַח לְבֶכֶר זַרְעִית בֶּכֶר לְתַחַן זַרעִית תַּחַן: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין בְּנֵי אֶפְרַיִם לִסְכוּמְהוֹן לְשׁוּתֶלַח גְנִיסַת שׁוּתֶלַח לְבֶכֶר גְנִיסַת בֶּכֶר לְתַחַן גְנִיסַת תַּחַן: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  אלה בני אפרים. בבני אפרים כתיב אלה על שם אלה אלהיך ישראל שיצא ממנו ירבעם שעשה שני עגלים ולכן כתיב ג''כ כן אלה בבני דן ע''ש ויתן את האחד בדן: (בעל הטורים)


{לו}  וְאֵ֖לֶּה בְּנֵ֣י שׁוּתָ֑לַח לְעֵרָ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הָעֵֽרָנִֽי:

 אונקלוס  וְאִלֵין בְּנֵי שׁוּתָלַח לְעֵרָן זַרְעִית עֵרָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִלֵין בְּנֵי שׁוּתֶלַח לְעֵרָן גְנִיסַת עֵרָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואלה בני שותלח וגו'. שאר בני שותלח, (ש) נקראו תולדותיהם על שם שותלח ומערן יצאה משפחה רבה ונקראת על שמו, ונחשבו בני שותלח לשתי משפחות, צא וחשוב ותמצא בפרשה זו חמשים ושבע משפחות, ומבני לוי שמונה, הרי ששים וחמש, וזהו שנאמר כי אתם המעט וגו' (דברים ז, ז), ה"א מעט, חמשה אתם חסרים ממשפחות כל העמים שהן שבעים, אף זה הבנתי מיסודו של רבי משה הדרשן, אך הוצרכתי לפחות ולהוסיף בדבריו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) זה לשון רש"י ורוצה לפרש למה נקראת משפחה על שם בני בנים כמו שפירש לעיל: (שפתי חכמים)


{לז}  אֵ֣לֶּה מִשְׁפְּחֹ֤ת בְּנֵֽי-אֶפְרַ֨יִם֙ לִפְקֻ֣דֵיהֶ֔ם שְׁנַ֧יִם וּשְׁלֹשִׁ֛ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֣שׁ מֵא֑וֹת אֵ֥לֶּה בְנֵֽי-יוֹסֵ֖ף לְמִשְׁפְּחֹתָֽם: (ס)

 אונקלוס  אִלֵין זַרְעֲיַת בְּנֵי אֶפְרַיִם לְמִנְיָנֵיהּוֹן תְּלָתִין וּתְרֵין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה אִלֵין בְּנֵי יוֹסֵף לְזַרְעֲיַתְהּוֹן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין גְנִיסַת בְּנוֹי דְאֶפְרַיִם לִסְכוּמְהוֹן תְּלָתִין וּתְרֵין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה אִלֵין בְּנוֹי דְיוֹסֵף לִגְנִיסַתְהוֹן: (תרגום יונתן)


{לח}  בְּנֵ֣י בִנְיָמִן֘ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְבֶ֗לַע מִשְׁפַּ֨חַת֙ הַבַּלְעִ֔י לְאַשְׁבֵּ֕ל מִשְׁפַּ֖חַת הָֽאַשְׁבֵּלִ֑י לַֽאֲחִירָ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הָאֲחִֽירָמִֽי:

 אונקלוס  בְּנֵי בִנְיָמִין לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֶלַע זַרְעִית בֶּלַע לְאַשְׁבֵּל זַרְעִית אַשְׁבֵּל לַאֲחִירָם זַרְעִית אֲחִירָם: (אונקלוס)

 יונתן  בְּנוֹי דְבִנְיָמִין לִגְנִיסַתְהוֹן לְבֶלַע גְנִיסַת בֶּלַע לְאַשְׁבֵּל גְנִיסַת אַשְׁבֵּל לַאֲחִירָם גְנִיסַת אֲחִירָם: (תרגום יונתן)

 רש"י  לאחירם. הוא אחי שירד למצרים, ולפי שנקרא על שם יוסף שהיה אחיו ורם ממנו, נקרא אחירם: (רש"י)

 אבן עזרא  לאחירם. הוא אחי שפופם הוא מופים חופם הוא חופים ואלה ארד ונעמן הם בני בלע וי''א כי נעמן וארד מיורדי מצרים הם והם בני בלע בן בנימין: (אבן עזרא)


{לט}  לִשְׁפוּפָ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הַשּֽׁוּפָמִ֑י לְחוּפָ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הַחֽוּפָמִֽי:

 אונקלוס  לִשְׁפוּפָם זַרְעִית שְׁפוּפָם לְחוּפָם זַרְעִית חוּפָם: (אונקלוס)

 יונתן  לִשְׁפוּפָם גְנִיסַת שְׁפוּפָם לְחוּפָם גְנִיסַת חוּפָם: (תרגום יונתן)

 רש"י  שפופם. הוא מופים, על שם שהיה יוסף שפוף (ת) בין האומות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) שפוף לשון מרחף: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  לשפופם משפחת השופמי. היל''ל השפופמי רמז שמת בנימין בעטיו של נחש שנאמר בו הוא ישופך ראש. ויש בפסוק זה פ''א בכל תיבה ותיבה לומר שהיה לו פה ולא גלה על אחיו במכירת יוסף: (בעל הטורים)


{מ}  וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵי-בֶ֖לַע אַ֣רְדְּ וְנַֽעֲמָ֑ן מִשְׁפַּ֨חַת֙ הָֽאַרְדִּ֔י לְנַֽעֲמָ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽנַּעֲמִֽי:

 אונקלוס  וַהֲווֹ בְנֵי בֶלַע אַרְדְ וְנַעֲמָן זַרְעִית הָאַרְדִי לְנַעֲמָן זַרְעִית נַעֲמִי: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲווֹ בְּנוֹי דְבֶלַע אַרְדְ וְנַעֲמָן גְנִיסַת אַרְדְ לְנַעֲמָן גְנִיסַת נַעֲמָן: (תרגום יונתן)


{מא}  אֵ֥לֶּה בְנֵֽי-בִנְיָמִ֖ן לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם וּפְקֻ֣דֵיהֶ֔ם חֲמִשָּׁ֧ה וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וְשֵׁ֥שׁ מֵאֽוֹת: (ס)

 אונקלוס  אִלֵין בְּנֵי בִנְיָמִן לְזַרְעֲיַתְהוֹן וּמִנְיָנֵיהוֹן אַרְבְּעִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין בְּנוֹי דְבִנְיָמִן לִגְנִיסַתְהוֹן וּסְכוּמְהוֹן אַרְבְּעִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה: (תרגום יונתן)


{מב}  אֵ֤לֶּה בְנֵי-דָן֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם לְשׁוּחָ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הַשּֽׁוּחָמִ֑י אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת דָּ֖ן לְמִשְׁפְּחֹתָֽם:

 אונקלוס  אִלֵין בְּנֵי דָן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְשׁוּחָם זַרְעִית שׁוּחָם אִלֵין זַרְעֲיַת דָן לְזַרְעֲיַתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין בְּנֵי דְדָן לִגְנִיסַתְהוֹן לְשׁוּחָם גְנִיסַת שׁוּחָם אִלֵין גְנִיסַת דָן לִגְנִיסַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לשוחם. הוא חושים: (רש"י)

 אבן עזרא  לשוחם. הוא חושים: אלה משפחות דן למשפחותם. כי חושים נחלק למשפחות רבות: (אבן עזרא)


{מג}  כָּל-מִשְׁפְּחֹ֥ת הַשּֽׁוּחָמִ֖י לִפְקֻֽדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעָ֧ה וְשִׁשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת: (ס)

 אונקלוס  כָל זַרְעֲיַת שׁוּחָם לְמִנְיָנֵיהוֹן שִׁתִּין וְאַרְבַּע אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  כָּל גְנִיסַת שׁוּחָם לִסְכוּמְהוֹן שִׁיתִּין וְאַרְבְּעָא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: (תרגום יונתן)


{מד}  בְּנֵ֣י אָשֵׁר֘ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְיִמְנָ֗ה מִשְׁפַּ֨חַת֙ הַיִּמְנָ֔ה לְיִשְׁוִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַיִּשְׁוִ֑י לִבְרִיעָ֕ה מִשְׁפַּ֖חַת הַבְּרִיעִֽי:

 אונקלוס  בְּנֵי אָשֵׁר לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְיִמְנָה זַרְעִית יִמְנָה לְיִשְׁוִי זַרְעִית יִשְׁוִי לִבְרִיעָה זַרְעִית בְּרִיעָה: (אונקלוס)

 יונתן  בְּנוֹי דְאָשֵׁר לִגְנִיסַתְהוֹן לְיִמְנָה גְנִיסַת יִמְנָה לְיִשְׁוָה גְנִיסַת יִשְׁוָה לִבְרִיעָה גְנִיסַת בְּרִיעָא: (תרגום יונתן)


{מה}  לִבְנֵ֣י בְרִיעָ֔ה לְחֵ֕בֶר מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶבְרִ֑י לְמַ֨לְכִּיאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הַמַּלְכִּֽיאֵלִֽי:

 אונקלוס  לִבְנֵי בְרִיעָה לְחֵבֶר זַרְעִית חֵבֶר לְמַלְכִּיאֵל זַרעִית מַלְכִּיאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  לִבְנוֹי דִבְרִיעָה לְחֵבֶר גְנִיסַת חֵבֶר לְמַלְכִּיאֵל גְנִיסַת מַלְכִּיאֵל: (תרגום יונתן)


{מו}  וְשֵׁ֥ם בַּת-אָשֵׁ֖ר שָֽׂרַח:

 אונקלוס  וְשׁוּם בַּת אָשֵׁר סָרַח: (אונקלוס)

 יונתן  וְשׁוּם בְּרַת אָשֵׁר סָרַח דְאַדְבְּרַת בְּשִׁיתִּין רִיבְוָן מַלְאָכִין וְאִיתְעָלַת לְגִנְתָא דְעֵדֶן בְּחַיָיהָא מִן בִּגְלַל דְבַשְרַת יַת יַעֲקב דְעַד כְּדוּן יוֹסֵף קְיַים: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושם בת אשר שרח. לפי שהיתה קיימת בחיים, מנאה כאן: (רש"י)

 דעת זקנים  ושם בת אשר שרח. לפי שנזכרה עם יוצאי מצרי' [זכרה] כאן ויש לתמוה מהו ושם וגם על התרגום יש לתמוה ושום בת אתת אשר סרח משמע שלא היתה בת אשר אלא בת אשתו וגדלה אשר ולכך נקראת על שמו וזהו ושם שלא היה לו לאשר עליה אלא השם בלבד אבל בתו לא היתה. ומיהו תימ' אם הולידה אחד מן השבטים למה לא הזכירו ואם אחר דמעלמא למה מתיחסת על יעקב ושמא בת אשר היתה ולפי שהיה שמה ידוע ביותר בחסידות ובמעשים טובים כתוב עליה ושם ואמנם לשון התרגום דחוק: (דעת זקנים)


{מז}  אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת בְּנֵֽי-אָשֵׁ֖ר לִפְקֻֽדֵיהֶ֑ם שְׁלֹשָׁ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת: (ס)

 אונקלוס  אִלֵין זַרְעֲיַת בְּנֵי אָשֵׁר לְמִנְיָנֵיהוֹן חַמְשִׁין וּתְלָתָא אַלְפִין ואַרְבַּע מְאָה: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין גְנִיסַת בְּנוֹי דְאָשֵׁר לִסְכוּמְהוֹן חַמְשִׁין וּתְלַת אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: (תרגום יונתן)


{מח}  בְּנֵ֤י נַפְתָּלִי֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם לְיַ֨חְצְאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הַיַּחְצְאֵלִ֑י לְגוּנִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַגּוּנִֽי:

 אונקלוס  בְּנֵי נַפְתָּלִי לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְיַחְצְאֵל זַרְעִית יַחְצְאֵל לְגוּנִי זַרְעִית גוּנִי: (אונקלוס)

 יונתן  בְּנוֹי דְנַפְתָּלִי לִגְנִיסַתְהוֹן לְיַחְצְאֵל גְנִיסַת יַחְצְאֵל לְגוּנִי גְנִיסַת גוּנִי: (תרגום יונתן)


{מט}  לְיֵ֕צֶר מִשְׁפַּ֖חַת הַיִּצְרִ֑י לְשִׁלֵּ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁלֵּמִֽי:

 אונקלוס  לְיֵצֶר זַרְעִית יֵצֶר לְשִׁלֵם זַרְעִית שִׁלֵם: (אונקלוס)

 יונתן  לְיֵצֶר גְנִיסַת יֵצֶר לְשִׁלֵם גְנִיסַת שִׁלֵם: (תרגום יונתן)


{נ}  אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת נַפְתָּלִ֖י לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם וּפְקֻ֣דֵיהֶ֔ם חֲמִשָּׁ֧ה וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת:

 אונקלוס  אִלֵין זַרְעֲיַת נַפְתָּלִי לְזַרְעֲיַתְהוֹן וּמִנְיָנֵיהוֹן אַרְבְּעִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְאַרְבַּע מֵאָה: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין גְנִיסַת נַפְתָּלִי לִגְנִיסַתְהוֹן וּסְכוּמְהוֹן אַרְבְּעִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: (תרגום יונתן)


{נא}  אֵ֗לֶּה פְּקוּדֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שֵׁשׁ-מֵא֥וֹת אֶ֖לֶף וָאָ֑לֶף שְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת וּשְׁלֹשִֽׁים: (ס)

 אונקלוס  אִלֵין מִנְיָנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁית מְאָה וְחַד אַלְפִין שְׁבַע מְאָה וּתְלָתִין: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין סְכוּמֵי בְּנֵי יִשְרָאֵל שִׁית מְאָה וְחַד אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה וּתְלָתִין: (תרגום יונתן)


{נב}   שלישי  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 אור החיים  וידבר וגו' לאמר. פירוש לאמר ליהושע והזקנים כי הוא המנחיל את הארץ, ואין לפרש לאמר לישראל כי תיבת לאלה שאמר בסמוך תכחיש זה: (אור החיים)


{נג}  לָאֵ֗לֶּה תֵּֽחָלֵ֥ק הָאָ֛רֶץ בְּנַֽחֲלָ֖ה בְּמִסְפַּ֥ר שֵׁמֽוֹת:

 אונקלוס  לְאִלֵין תִּתְפְּלֵיג אַרְעָא בְּאַחֲסָנָא בְּמִנְיַן שְׁמָהָן: (אונקלוס)

 יונתן  לְאִלֵין שִׁבְטַיָא תִּתְפַּלֵג אַרְעָא בְּאַחֲסָנָא בְּמִנְיַן שְׁמָהָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לאלה תחלק הארץ. ולא לפחותים מבן עשרים, (א) אף על פי שבאו לכלל עשרים בטרם חלוק הארץ, שהרי שבע שנים כבשו ושבע חלקו, לא נטלו חלק בארץ אלא אלו שש מאות אלף ואלף, ואם היו לאחד מהם ששה בנים, לא נטלו אלא חלק אביהם לבדו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירוש לאלה הנזכרים לעיל דהיינו ת"ר אלף ואלף ותש"ל שהם באי הארץ תחלק הארץ כרבי יונתן ומפני שלא היה הכתוב צריך לזה דמתחלק הארץ בנחלה במספר שמות הבא אחריו ידענו שלאלה הנזכרים לעיל תחלק ומה תלמוד לומר לאלה דמשמע מיעוטא לאלה ולא לזולתם לא בא למעט אלא לאלה דוקא שהם מבני עשרים ומעלה ולא לאחרים. הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אור החיים  לאלה תחלק הארץ וגו'. אומרו לאלה, נחלקו רז"ל בפרק יש נוחלין דף קי"ז וזה לשונם ר' יאשיה אמר ליוצאי מצרים נתחלקה שנאמר לשמות מטות אבותם ינחלו אלא מה אני מקיים לאלה וגו' לאלה להוציא את הטפלים פירוש שלא יחלק אלא ליוצאי מצרים מבן עשרים, ור' יונתן אומר לבאי הארץ נתחלקה שנאמר לאלה תחלק הארץ ומה אני מקיים לשמות מטות משונה נחלה זו וכו' וכאן מתים יורשים וכו' עד כאן, לדברי ר' יונתן אומרו לאלה להוציא דברי ר' יאשיה במשמעות פסוק לשמות מטות וגו', וראיתי ברייתא אחת (ספרי) וזה לשונם לאלה בני כשרים וקדושים להוציא רשעים שבהם שלא היה להם חלק ונחלה, והוכיחו הדברים מבני המרגלים ומתלוננים, וסברא זו הולכת לדרכו של ר' יאשיה שאמר ליוצאי מצרים נתחלקה ולזה כשאמר לאלה כאלה שהיו צדיקים כלם למעט הרשעים שהיו ביוצאי מצרים שהם המרגלים שלא נטלו בניהם חלקם:

ונראה שאין דרשה זו דלמעט רשעים דוחקת דרשתנו דלמעט יוצאי מצרים פחות מבן עשרים ולא להפך, כי כולן נשמעים יחד ממאמר כאלה כל שאינו כאלה בין במספר בין בצדקות אינו בכלל החלוקה, וראיתי לרש"י ז"ל שפירש לאלה על באי הארץ כסברת ר' יונתן ואמר וזה לשונו לאלה וגו' ולא לפחותים מבן עשרים אף על פי שבאו לכלל עשרים בטרם חלוק הארץ וכו' עד כאן, וקשה הלא לר' יונתן צריך לאלה להשמיענו שהארץ נחלקה לבאי הארץ וכמו שדקדק ר' יונתן באומרו לבאי הארץ נתחלקה הארץ שנאמר לאלה וגו' ומה אני מקיים לשמות וגו' עד כאן, הא למדת שלא הוכרח לומר לבאי הארץ אלא מאומרו לאלה ומכח זה הוצרך לחפש במה יקיים מאמר לשמות וגו' הא למדת שצריך לומר לאלה להודיענו שתחלק הארץ לבאיה:

והן אמת כי בעקרן של דברים שאומר רש"י שלא תחלק אלא לבן עשרים אין אני מכריע לחלוק הגם שלא נאמר בדברי רבי יונתן, עם כל זה יכול להיות נכלל בתיבת לאלה ויסבול ב' הדרשות, אלא שאין הכרח לדבר זה דלמא לא בא אלא לשלול ליוצאי מצרים והדבר שקול, אלא דצריך עיון למה לא פירש רש"י כאמיתתן של דברים אליבא דרבי יונתן:

וראיתי לרא"ם שפירש דברי רש"י שדייק תיבת לאלה ולא יצא ידי חובת עיונו הזך אפילו בענין הקושיא שיש על רש"י מהברייתא, ואני אומר כי רש"י ז"ל לא נעלם ממנו כוונת דברי ר' יונתן, אלא שנראה לדעתו הזכה מוכרע מתיבת לאלה שלא נתחלקה הארץ אלא לאותם שהיו אז ודווקא אותם שהיו מבן עשרים באותו מספר, ודבר חידוש זה הוא שבא להשמיענו והדבר מובן הוא מעצמו שנתחלקה לבאי הארץ:

במספר שמות. פירוש שתהיה החלוקה למספר השמות האמורות שהם חמשים ושבע משפחות, הכוונה שיחלקו הארץ לנ"ז משפחות וכל משפחה כפי מה שהיא, ודרך זה אינו אלא לרבי יונתן, דלרבי יאשיה שסובר ליוצאי מצרים אין לחלק לנ"ז משפחות שהרי צריך לחלק גם לששה משפחות שנחסרו מיוצאי מצרים כאמור בדבריהם ז"ל (במד"ר כ"א) ויטלו חלקם השבט שממנו נחסרו במשפט הנחלה, ואפשר שגם ר' יאשיה יצדיק לומר במספר שמות על המשפחות של יוצאי מצרים: (אור החיים)


{נד}  לָרַ֗ב תַּרְבֶּה֙ נַֽחֲלָת֔וֹ וְלַמְעַ֕ט תַּמְעִ֖יט נַֽחֲלָת֑וֹ אִ֚ישׁ לְפִ֣י פְקֻדָ֔יו יֻתַּ֖ן נַֽחֲלָתֽוֹ:

 אונקלוס  לְסַגִיאֵי תִּסְגוּן אַחֲסַנְתְּהוֹן וְלִזְעֵירֵי תַּזְעֲרוּן אַחֲסַנְתְּהוֹן גְבַר לְפוּם מִנְיָנוֹהִי תִּתְיְהֵב אַחֲסַנְתֵּיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  לְשִׁבְטָא דְעַמֵיהּ סַגִי תִּסְגוּן אַחְסַנְתְּהוֹן וּלְשִׁבְטָא דְעַמֵיהּ זְעֵיר תַּזְעֵיר אַחְסַנְתְּהוֹן גְבַר לְפוּם סְכוּמְהוֹן יִתְיְהַב אַחְסַנְתֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לרב תרבה נחלתו. לשבט שהיה מרובה באוכלוסין נתנו חלק רב, (ב) ואף על פי שלא היו החלקים שוים, שהרי הכל לפי רבוי השבט חלקו החלקים, לא עשו אלא על ידי גורל, והגורל היה על פי רוח הקודש, כמו שמפורש בבבא בתרא (קכב.), אלעזר הכהן היה מלובש באורים ותומים ואומר ברוח הקודש, אם שבט פלוני עולה, תחום פלוני עולה עמו, והשבטים היו כתובים בי"ב פתקין, ושנים עשר גבולים בשנים עשר פתקין, ובללום בקלפי, והנשיא מכניס ידו לתוכה ונוטל שני פתקין, עולה בידו פתק של שם שבטו, ופתק של גבול המפורש לו, והגורל עצמו היה צווח ואומר, אני הגורל עליתי לגבול פלוני לשבט פלוני, שנאמר על פי הגורל, ולא נתחלקה הארץ במדה, לפי שיש גבול משובח מחבירו, אלא בשומא, בית כור רע כנגד בית סאה טוב, הכל לפי הדמים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) ואף על פי שנתחלקה לחלקים שוים מכל מקום לא נתחלקה הארץ אלא לי"ב תחומין אינם שוין ומעשה נסים היתה החלוקה שגורלות כל אנשי השבט יתחברו יחדיו במכוון לכך כמו שהיה גם כן נס שלא עלה גורל חלק גדול בארץ לשבט מועט באוכלוסין (ועיין במזרחי הארוך ובגמרא): (שפתי חכמים)

 אור החיים  לרב תרבה וגו'. אמרו במסכת בבא בתרא (קיז:) וזה לשונם אמר ליה רב פפא לאביי בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים היינו דכתיב לרב תרבה וגו' אלא למאן דאמר לבאי הארץ מאי לרב וגו' קשיא עד כאן, פירוש אם החלוקה היא לאותם המנויים בערבות מואב מה מקום לומר לרב וגו', הנה קושיא זו אינה מאיזה דיוק רק שנוכל לומר לא נתן דעתו עליו שהרי מקרא מלא דבר הכתוב, ועוד אין אלו דברי אמורא לדחותן אלא דברי ר' יונתן שהוא תנא, ולפי מה שקדם לנו מכללי התלמוד שכל שיאמר הגמרא קשיא היא עומדת לתירוץ אלא שלא נזדמן להם תירוץ:

ונראה לפי מה שפירשתי במה שאמר במספר שמות שחוזר על החמשים ושבעה משפחות ידוייק על נכון אומרו לרב וגו' פירוש שיחלקו נ"ז חלקים ולא חלק כחלק יהיה אלא לרב תרבה נחלתו, המשל משפחה שיש בה כ' אלף תיטול בכפלים מהמשפחה שיש בה עשדה:

עוד נראה לפי דרכו של רש"י ז"ל כי רבי יונתן סובר שלא יטלו חלוקה אלא אותם שהיו במספר ערבות מואב, כפי זה בא הכתוב לאם היו לאחד י' בנים בני עשרים ולאחד שמנה בנים ד' מבן עשרים וד' למטה מעשרים ובכניסתן לארץ מי שהיו לו י' בני עשרים מתו לו ד' ומי שהיו לו ד' בשמנה למטה מעשרים הגיעו לכלל עשרים בשעת החלוקה, לזה אמר הכתוב לרב פירוש בזמן המספר תרבה נחלתו פירוש מי שהיו לו י' בני עשרים במספר זה תרבה לו כשיעור עשרה הגם שאין לו אלא ששה, ולמעט בזמן המספר שלא היו לו אלא ד' בני עשרים תמעיט לתת לו כשיעור ד' הגם שיש לו ח' בני עשרים, ואולי שרש"י ז"ל לתרץ קושיא זו נתחכם במאמרו:

איש לפי פקודיו וגו'. בספרי אמרו וזה לשונם לפי פקודיו מלמד שלא נתחלקה הארץ אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא עד כאן, אין בזה סתירה למה שפירשתי בפסוק במספר שמות שנתחלקה לנ"ז משפחות, אפשר שנתחלקה לשבטים ולמשפחות על זה הדרך חלקו הארץ לי"ב חלקים והחלקים לנ"ז חלקים, שבט שיש לו ב' משפחות יטול ב' חלקים, ומי שיש לו ד' יטול ד' חלקים, והחלק יהיה כפי המספר למר מספר יוצאי מצרים ולמר מספר ערבות מואב, ואם תאמר כיון שמחלקים למשפחות למה הוצרכו לחלק לשבטים, הטעם כדי שיהיה כל שבט גורלו בפני עצמו מה שלא יהיה כן אם יחלקו למשפחות שיכול לעשות גורל לשני משפחות שמעון עם משפחות זבולן ולהפך ולא יהיו כל שבט ושבט יחד:

ובמסכת בבא בתרא דף קכ"ב אמרו וזה לשונם איבעיא להו ארץ ישראל לשבטים איפליג או לקרקף גברי איפלוג תא שמע בין רב למעט ועוד תניא עתידה ארץ ישראל שתחלק לי"ג שבטים שבתחילה לא נחלקה אלא לי"ב שבטים עד כאן, ונעלם מהש"ם ברייתא בספרי שדרשוה מאיש לפי פקודיו, ומסתברא כי תנא די"ג שבטים גם כן דרשתו מאיש לפי פקודיו כתנא דספרי, ועיין בפסוק בין רב וגו':

עוד יתבאר לדרכו של רכי יונתן שסובר לאלה תחלק הארץ שהם באי הארץ, ועדיין אין אני יודע אם דוקא להבאים לכלל עשרים או לכלל באי הארץ ואפילו לאותם שלא הגיעו לכלל עשרים תלמוד לומר לפי פקודיו הא למדת כי דוקא לבני עשרים, ובזה אנו מצדיקים דברי רש"י שפירש בפסוק לאלה ולא מטעמו: (אור החיים)

 ספורנו  לרב תרבה נחלתו. בכמות הקרקע כי אמנם נתחלקה הארץ לשנים עשר חלקים שוים בערך הדמים בלתי שוים בכמות אלא כור רע כנגד בית סאה טוב ונטל השבט המרובה באכלוסין החלק רב הכמות והשבט שהיה מועט נטל החלק הקטן בכמות שוה בערך הדמים אל החלק רב הכמות כאמרו לרב תרבה נחלתו ובזה האופן נטלו מנשה ואפרים שני חלקים בשביל בכורת יוסף כאמרו נתתי לך שכם אחד על אחיך וכן באר באמרו ובחללו יצועי אכיו נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל ולשמעון שהתמעט באכלוסין יותר מכל שאר השבטים בעת כניסתן לארץ נתן חלק מועט בכמות יקר הרבה בדמים ובהיות שלא נמצא חלק קרקע יחדו שוה כל כך מספיק לשמעון ביררו אותו החלק בכמה מקומות בתוך ארץ יהודה כאמרו ומחבל בני יהודה נחלת בני שמעון ובזה נתקיים בשבטו של שמעון אחלקם ביעקב: (ספורנו)


{נה}  אַךְ-בְּגוֹרָ֕ל יֵֽחָלֵ֖ק אֶת-הָאָ֑רֶץ לִשְׁמ֥וֹת מַטּוֹת-אֲבֹתָ֖ם יִנְחָֽלוּ:

 אונקלוס  בְּרַם בְּעַדְבָא תִּתְפְּלֵיג יַת אַרְעָא לִשְׁמָהָן שִׁבְטֵי אֲבָהָתְהוֹן יַחְסְנוּן: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרַם בְּעַדְבִין תִּתְפְּלֵג אַרְעָא לִשְׁמָהָן שִׁבְטַיָא דְאַבְהַתְהוֹן יַחְסִינוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לשמות מטות אבותם. אלו יוצאי מצרים, שינה הכתוב (ג) נחלה זו מכל הנחלות שבתורה, (ד) שכל הנחלות החיים יורשים את המתים, וכאן מתים יורשים את החיים. כיצד, שני אחים מיוצאי מצרים שהיו להם בנים (ה) בבאי הארץ, לזה אחד ולזה שלשה, האחד נטל חלק אחד והשלשה נטלו שלשה, שנאמר לאלה תחלק הארץ, חזרה נחלתן אצל אבי אביהן (ו) וחלקו הכל בשוה, וזהו שנאמר לשמות מטות אבותם ינחלו, שאחר שנטלו הבנים, חלקוה לפי האבות שיצאו ממצרים, ואילו מתחלה חלקוה למנין יוצאי מצרים, לא היו נוטלין אלו הד' אלא שני חלקים, עכשיו נטלו ד' חלקים: אך בגורל. יצאו יהושע וכלב, (ז) וכן הוא אומר ויתנו לכלב את חברון כאשר דבר משה (שופטים א, כ), ואומר על פי ה' נתנו לו את העיר אשר שאל (יהושע יט, נ): מטות אבותם. יצאו גרים ועבדים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) רצ"ל הא לעיל כתיב לאלה תחלק הארץ משמע לאותן שנכנסים לארץ ישראל וכאן משמע ליוצאי מצרים: (ד) נראה הטעם משום דכל דבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא לטובה אינו חוזר והכא הבטיח הקדוש ברוך הוא ליתן ליוצאי מצרים את ארץ ישראל ומתו כלם במדבר לכן צוה השם יתברך שתחזור הנחלה ליוצאי מצרים והם ינחילו את בניהם. ובזה יתורץ נמי מה שנאמר לעיל בפרשת וארא ונתתי אותה לכם מורשה וגומר ולא כתיב ונתתי אותה לכם ירושה אלא רמז שלא יכנסו לארץ ולא יירשום רק שהם יורישו את בניהם אחריהם: (ה) ר"ל שהם בני כ' וראויים לירש: (ו) ר"ל אצל אביהן של שני אחים שכבר מתו שמע מינה שהמתים יורשים את החיים ואחר כך חלקו אותן ב' אחים הכל בשוה לפי שהוא ירושת אביהן ואחר כך יורש בן אחד כמו אלו ג' בנים. והא דקאמר אצל אבי אביהן ולא אמר אצל אביהן משום דאלו לא חזרה נחלתן אלא אצל אביהן שהיו מבני עשרים ומעלה כשיצאו ממצרים למה יחלקו בשוה כשמחזיר כל אחד מבאי הארץ לאביו הלא כל אחד חוזר ומוריש לבניו ולא לבני אחיו (ועיין בגמרא ובמזרחי הארוך): (ז) פירוש דאך מיעוט הוא כלומר שלא נחלק בגורל והא כתיב על פי הגורל אלא יצאו יהושע וכלב וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יחלק את הארץ. הטעם כי בגורל יחלק הארץ למטות: (אבן עזרא)

 אור החיים  לשמות מטות אבותם וגו'. לדברי רבי יאשיה בא הכתוב לשלול פשטיות הנשמע מאומרו לאלה שאין הכוונה היא על הנמנים בערבות מואב אלא פירוש כאלה שהם בני עשרים. ור' יונתן מפרש שבא הכתוב לומר שהגם שחלקו להנמנים בערבות מואב חזרו הם והורישו יוצאי מצרים וחזרו וירשום כאומרם בברייתא (ספרי) וזה לשונם כיוצא בזה אתה אומר בבאי הארץ זה נטל סאה ואלו נטלו ג' סאין והורישו אביהם וירשו המתים את החיים וחזרו וחלקו בשוה, ולדרך זה ידוייק על נכון אומרו ינחלו שכינה הדבר לנוחלים מה שאין כן מטבע הדיבור עד עתה כאומרו תחלק הארץ ולא אמר יחלקו, וכן אומרו תרבה נחלתו וכו' וכן אומרו יותן נחלתו, ולא אמר יקח נחלתו, יחלק את הארץ ולא אמר יחלקו הארץ, הא למדת שעד עתה היה הכתוב מדבר אשר יעשה בהנחיל אותם ומאמר לשמות וגו' ינחלו הוא מה שיעשו הנוחלים אחר שהגיעתם הנחלה ינחלוה בדרך זה כאילו נחלו אותה אבותיהם מהם וחוזרים ונוחלים אותה מהם, והוא אומרו ינחלו כי לא הזכיר נושא המנחיל להלביש הדבר בו: (אור החיים)

 ספורנו  אך בגורל. אף על פי שעשו חלקים גדולים וקטנים כפי צורך השבטים וכמותם לא נתנו לכל שבט חלקו אלא על פי ה': (ספורנו)


{נו}  עַל-פִּי֙ הַגּוֹרָ֔ל תֵּֽחָלֵ֖ק נַֽחֲלָת֑וֹ בֵּ֥ין רַ֖ב לִמְעָֽט: (ס)

 אונקלוס  עַל פּוּם עַדְבָא תִּתְפְּלֵיג אַחֲסַנְתְּהוֹן בֵּין סַגִיאֵי לִזְעֵירֵי: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  עַל פּוּם עַדְבִין תִּתְפְּלֵג אַחְסַנְתְּהוֹן בֵּין סַגִיאֵי לִזְעִירֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  על פי הגורל. הגורל היה מדבר כמו שפירשתי, מגיד שנתחלקה ברוח הקודש (ח) לכך נאמר על פי ה': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דאם לא כן על פי הגורל למה לי הא כתיב אך בגורל תחלק וגומר אלא לומר שעל פי רוח הקודש כלומר בשעה שיצאו הקלפים היה הקול עולה עם הקלפים ואומר אני גורל של תחום עכו עליתי לשבט פלוני. והוצרך לזה דאם לא כן מאחר שלפי רבוי השבט ולפי מיעוט השבט היו חולקים ואם כן למה חלקו בגורל שמא יפול לשבט מרובה באוכלוסין חלק מועט לכן פירש שהגורל היה על פי רוח הקודש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט. לפקודים: (אבן עזרא)

 אור החיים  בין רב למעט. במסכת בבא בתרא דף קכ"ב אמרו וזה לשונם אבעיא להו ארץ ישראל לשבטים אפלוג או לקרקף גברי אפלוג תא שמע בין רב למעט ועוד תניא עתידה ארץ ישראל שתחלק לי"ג שבטים שבתחילה לא נחלקה אלא לי"ב וכו' ולא נתחלקה אלא בכסף שנאמר בין רב למעט אמר רבי יהודה סאה ביהודה שוה חמש סאה בגליל עד כאן, וכתב רשב"ם שם וזה לשונו תא שמע בין רב וגו' שיקח כל שבט מה שיתן לו הגורל בין שהיה מגיע לו חלק מרובה כגון שבט שהיה לו אנשים מעט בין שהיה לו חלק מועט כגון שהיו לו אנשים מרובים וכו' דכל השבטים חולקין בשוה וכו' עד כאן, וקשה בדברי הגמרא למה מפשט מהכתוב כיון שאין לו הכרח ממנו שהרי בברייתא שמביא מפרשו לקרוב לירושלים ורחוק ממנה קרוב קוריהו רב רחוק מעט לפי ששוה יותר:

ועוד נראים דברי הש"ם סותרים סופם לתחילתם כי מאומרו תא שמע בין רב וגו' מגלה דעתו שסובר שנתחלקה בשוה לשבטים ומאומרו ועוד תניא לא משמע כן שהרי מפרש אומרו בין רב וגו' לריחוק מקום וקירוב מקום, ומכח זה מוכרחים אנו לומר דסובר התלמוד כי תנא דעתידה ארץ ישראל סובר שנתחלקה ארץ ישראל לשבטים בהשואה ולזה העיר הש"ם במאמר תא שמע בין רב למעט לומר דסובר כדברי הברייתא שנתחלקה לשבטים בשוה, ואין דברים אלו צודקים שהרי אם נפרש בין רב למעט בין שבט שנוטל רב לנוטל מעט לשיעור אנשיו מנין לנו לומר ריחוק מקום וקירוב מקום, וכן להפך אם נפרש לריחוק מקום וכו' מנין לומר שנחלקה וכו':

ועוד אם נאמר שנחלקה בשוה לשבטים אם כן נעמיד מחלוקת רבי יונתן ורבי יאשיה בחלוקת כל שבט ושבט בפני עצמו למר ליוצאי מצרים ולמר לבאי הארץ, כפי זה מה מקשה הגמרא שם דף קי"ח וזה לשונם בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים היינו דקא צווחן בני יוסף דכתיב (יהושע י"ז) וידברו בני יוסף אלא למ"ד לבאי הארץ מאי קא צווחי כולהו שקול לטפלים עד כאן, אין אני רואה קושיא כיון שלכל הסברות נטלו בני יוסף בשוה עם השבטים וטענת בני יוסף הוא שהם רבים מכל השבטים ובין להאומר ליוצאי מצרים ובין להאומר לבאי הארץ מחלוקתם היא בחילוק השבט עצמו, אלא ודאי דבין לרבי יונתן בין לרבי יאשיה לא נתחלקה הארץ בהשואה לשבטים, ואין להעמיד תנא דברייתא הפך שניהם, ועוד אם נאמר שנתחלקה לשבטים בשוה יותר היה לו לצעוק שבט יהודה שהרי כפי מספר באי הארץ יש במספר יהודה ע"ו אלף וחמש מאות ומספר מנשה ואפרים יחד פ"ה אלף ומאתים נמצא שאין יתרים שניהם מיהודה אלא שמנה אלפים ושבע מאות ונטלו בכפלים שהרי הם נטלו שני חלקים ויהודה חלק אחד כמו שמבואר שם שלא נתחלקה אלא לי"ב שבטים לבד מלוי שלא נטל חלק בארץ:

אלא הנכון בעיני כי לא עלה על דעת הגמרא לומר שנתחלקה לשבטים בשוה כדברי רשב"ם, ופירוש דבריו שאמר תא שמע בין רב למעט ממשמעות הכתוב מוכיח שהחילוק היה לשבטים ממה שהזכיר בגורל בין רב למעט הרי שהחלוקה שהיתה על פי הגורל היה בו חלק רב וחלק מועט, ואם תאמר לקרקף דגברי לא יוצדק ליאמר בין רב למעט, ופירוש רב ומעט הוא בין שבט שיש לו כפי אנשיו הרבה ובין שבט שיש לו כפי אנשיו מועט הכל יהיה על פי הגורל לענין המקום שיטלו בו חלקיהם, ואומרו ועוד תניא עתידה ארץ ישראל וכו' ירצה להביא הדבר ביותר ביאור, לפי שיש לבעל הדין לחלוק ולומר שאין להוכיח מפסוק בין דב למעט אלא לומר שלא נתחלקה לקרקף דגברי אבל עדיין יש להסתפק אם למשפחות או לשבטים לזה אמר ועוד תניא עתידה ארץ ישראל וכו' נתחלקה לי"ב שבטים נמצינו אומרים כי פירוש בין רב למעט לכל הסברות אין נשמע ממנו שיחלקו השבטים בשוה ולא חלקו אלא כפי שיעור הפקודים, וכדברי תנא של ספרי שהבאתי בפסוק איש לפי פקודיו: (אור החיים)

 ספורנו  על פי הגורל תחלק נחלתו. וכן כשיהיה השבט מחלק את חלקו לגולגלותיו יתן לכל אחד חלקו על פי הגורל: (ספורנו)


{נז}  וְאֵ֨לֶּה פְקוּדֵ֣י הַלֵּוִי֘ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְגֵֽרְשׁ֗וֹן מִשְׁפַּ֨חַת֙ הַגֵּ֣רְשֻׁנִּ֔י לִקְהָ֕ת מִשְׁפַּ֖חַת הַקְּהָתִ֑י לִמְרָרִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַמְּרָרִֽי:

 אונקלוס  וְאִלֵין מִנְיָנֵי לֵוָאֵי לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְגֵרְשׁוֹן זַרְעִית גֵרְשׁוֹן לִּקְהָת זַרְעִית קְהָת לִמְרָרִי זַרְעִית מְרָרִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִלֵין סְכוּמֵי לֵיוָאֵי לִגְנִיסַתְהוֹן לְגֵרְשׁוֹן גְנִיסַת גֵרְשׁוֹן לִקְהָת גְנִיסַת קְהָת לִמְרָרִי גְנִיסַת מְרָרִי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לגרשון. החל מהבכור והזכיר בנו שהוא לבני ולא הזכיר שמעי ויתכן שלא היו לו בנים או היו לו ומתו בלא בנים. ואחר כן הזכיר החברוני שהוא בן קהת ולא הזכיר עוזיאל ואחר כן בני מררי ושב להזכיר בני יצהר ואחר כן בני עמרם ואיחר אותם בעבור שיבאר מה שאירע לבני בן עמרם: (אבן עזרא)


{נח}  אֵ֣לֶּה | מִשְׁפְּחֹ֣ת לֵוִ֗י מִשְׁפַּ֨חַת הַלִּבְנִ֜י מִשְׁפַּ֤חַת הַֽחֶבְרֹנִי֙ מִשְׁפַּ֤חַת הַמַּחְלִי֙ מִשְׁפַּ֣חַת הַמּוּשִׁ֔י מִשְׁפַּ֖חַת הַקָּרְחִ֑י וּקְהָ֖ת הוֹלִ֥ד אֶת-עַמְרָֽם:

 אונקלוס  אִלֵין זַרְעֲיַת לֵוִי זַרְעִית לִבְנִי זַרְעִית חֶבְרוֹן זַרְעִית מַחְלִי זַרְעִית מוּשִׁי זַרְעִית קֹרַח וּקְהָת אוֹלִיד יָת עַמְרָם: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין גְנִיסַת לֵיוָאֵי גְנִיסַת לִבְנִי גְנִיסַת חֶבְרוֹן גְנִיסַת מַחְלִי גְנִיסַת מוּשִׁי גְנִיסַת קרַח וּקְהָת אוֹלִיד יַת עַמְרָם: (תרגום יונתן)

 רש"י  אלה משפחות לוי. חסר כאן משפחות השמעי והעזיאלי, וקצת מן היצהרי: (רש"י)

 אבן עזרא  הקרחי. הם בני קרח. והזכיר שם יוכבד בעבור כבוד בניה ולא הזכי' שם יולדת' דרך קצר' וכן אשריאל אשר ילדה: (אבן עזרא)


{נט}  וְשֵׁ֣ם | אֵ֣שֶׁת עַמְרָ֗ם יוֹכֶ֨בֶד֙ בַּת-לֵוִ֔י אֲשֶׁ֨ר יָֽלְדָ֥ה אֹתָ֛הּ לְלֵוִ֖י בְּמִצְרָ֑יִם וַתֵּ֣לֶד לְעַמְרָ֗ם אֶֽת-אַהֲרֹן֙ וְאֶת-מֹשֶׁ֔ה וְאֵ֖ת מִרְיָ֥ם אֲחֹתָֽם:

 אונקלוס  וְשׁוּם אִתַּת עַמְרָם יוֹכֶבֶד בַּת לֵוֵי דִילֵדַת יָתַהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם וִילֵידַת לְעַמְרָם יָת אַהֲרֹן וְיָת משֶׁה וְיָת מִרְיָם אֲחַתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְשׁוּם אִתַּת עַמְרָם יוֹכֶבֶד בְּרַת לֵוִי דִילֵידַת לְלֵוִי בְּמֵיעַלְהוֹן בְּמִצְרַיִם בֵּינֵי שׁוּרַיָא וִילֵידַת לְעַמְרָם יַת אַהֲרן וְיַת משֶׁה וְיַת מִרְיָם אֲחַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר ילדה אותה ללוי. אשתו ילדתה (ט) במצרים, [לידתה במצרים], ואין הורתה במצרים, כשנכנסו לתוך החומה ילדתה, והיא השלימה מנין שבעים, שהרי בפרטן אי אתה מוצא אלא ששים ותשע (סוטה יב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) פירוש משום שהכתוב קצר ולא פירש מי ילדה הוצרך לומר אשתו ילדה ואחר כך ק"ל במצרים למה לי הוכרח לדרוש שלידתה היתה במצרים ולא הורתה ואי אפשר זה אלא כשנולדה בין החומות: (שפתי חכמים)

 דעת זקנים  אשר ילדה אותה ללוי. כי אשתו של לוי אותה שמה: (דעת זקנים)


{ס}  וַיִּוָּלֵ֣ד לְאַֽהֲרֹ֔ן אֶת-נָדָ֖ב וְאֶת-אֲבִיה֑וּא אֶת-אֶלְעָזָ֖ר וְאֶת-אִֽיתָמָֽר:

 אונקלוס  וְאִתְיְלִיד לְאַהֲרֹן יַת נָדָב וְיַת אֲבִיהוּא יַת אֶלְעָזָר וְיַת אִיתָמָר: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְיְלִיד לְאַהֲרן יַת נָדָב וְיַת אֲבִיהוּא יַת אֶלְעָזָר וְיַת אִיתָמָר: (תרגום יונתן)


{סא}  וַיָּ֥מָת נָדָ֖ב וַֽאֲבִיה֑וּא בְּהַקְרִיבָ֥ם אֵשׁ-זָרָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  וּמִית נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּקָרוֹבֵיהוֹן אֶשָׁתָא נוּכְרֵיתָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִיתוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא בִּקְרוֹבֵיהוֹן אֵישָׁתָא נוּכְרֵיתָא מִן תַּפְיַין קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)


{סב}  וַיִּֽהְי֣וּ פְקֻֽדֵיהֶ֗ם שְׁלֹשָׁ֤ה וְעֶשְׂרִים֙ אֶ֔לֶף כָּל-זָכָ֖ר מִבֶּן-חֹ֣דֶשׁ וָמָ֑עְלָה כִּ֣י | לֹ֣א הָתְפָּֽקְד֗וּ בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֠י לֹֽא-נִתַּ֤ן לָהֶם֙ נַֽחֲלָ֔ה בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וַהֲווֹ מִנְיָנֵיהוֹן עַשְׂרִין וּתְלָתָא אַלְפִין כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵילָא אֲרֵי לָא אִתְמְנִיאוּ בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲרֵי לָא אִתְיְהִיבַת לְהוֹן אַחֲסָנָא בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲווֹ סְכוּמְהוֹן עַשְרִין וּתְלָתָא אַלְפִין כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵילָא אֲרוּם לָא אִתְמְנִיאוּ בְּגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל אֲרוּם לָא אִתְיְהִיבַת לְהוֹן אַחְסָנָא בְּגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי לא התפקדו בתוך בני ישראל. להיות נמנין בני עשרים שנה, (י) ומה טעם, כי לא נתן להם נחלה. (כ) והנמנין מבן עשרים שנה היו בני נחלה, שנאמר איש לפי פקדיו יותן נחלתו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) רצ"ל מה שכתב כי לא התפקדו בתוך בני ישראל הא מנה אותם. ומתרץ שלא נמנו מבן כ' כישראל אלא מבן חודש: (כ) כתב הרא"ם צריך עיון והא לעיל בפרשת במדבר כתיב אך את מטה לוי וגומר וכתב רש"י שני טעמים אחד כדאי לגיון המלך כו' ואחד צפה הקדוש ברוך הוא שעתידה לעמוד גזירה וכו' ומנא ליה לב' טעמים אלו הא הכא כתבה התורה טעם למה לא התפקדו בתוך בני ישראל ושמא יש לומר שהטעם שכתבה התורה הוא על היותם נמנים מבן חדש ומעלה ולא מבן עשרים ומעלה כדכתיב מבן חדש ומעלה כי לא התפקדו בתוך בני ישראל מבן עשרים ומעלה אבל הטעם שאמרו רבותינו זכרונם לברכה אינו אלא על שלא נמנו בתוך בני ישראל אלא אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן והכתוב הוצרך לצוות שלא ימנה שבט לוי עם שבטי ישראל אבל איני יודע איך היה אפשר שימנה אלו עם אלו מאחר שאלו מבן חדש ומעלה ואלו מבן עשרים ומעלה וצריך עיון עד כאן לשונו: ולי נראה דהוקשה להם כי מנין בני ישראל היה שלא על פי לידתן אלא לפי הדגלים ואם כן היה לו למנות שבט לוי אחר מסע שני דגלים כפי נסיעתם ולמה נמנו בפני עצמן ועל זה נתנו שני טעמים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויהיו פקודיהם. פקודי הלוים במספר הזה נוספו שבע מאות והתימה כי לא נוסף בהם רק שבע מאות והנה ישראל שמתו מי שהיה מבן עשרים שנה ומעלה היה מספרם בפעם האחרונה קרוב מהמספר הראשון כי הלוים לא נכנסו עם פקודי ישראל והעד אלעזר הכהן: (אבן עזרא)


{סג}  אֵ֚לֶּה פְּקוּדֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וְאֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן אֲשֶׁ֨ר פָּֽקְד֜וּ אֶת-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב עַ֖ל יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ:

 אונקלוס  אִלֵין מִנְיָנֵי משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא דִי מְנוֹ יַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יַרְדְנָא דִירֵיחוֹ: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין סְכוּמֵי משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא דִי סְכָמוּן יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יַרְדְנָא דִירֵיחוֹ: (תרגום יונתן)


{סד}  וּבְאֵ֨לֶּה֙ לֹא-הָ֣יָה אִ֔ישׁ מִפְּקוּדֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וְאַֽהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן אֲשֶׁ֥ר פָּֽקְד֛וּ אֶת-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי:

 אונקלוס  וּבְאִלֵין לָא הֲוָה גְבַר מִמִנְיָנֵי משֶׁה וְאַהֲרֹן כַּהֲנָא דִי מְנוֹ יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא דְסִינָי: (אונקלוס)

 יונתן  וּבָאִלֵין לָא הֲוָה גְבַר מִן סְכוּמֵי משֶׁה וְאַהֲרן כַּהֲנָא דִי סְכָמוּן יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּמַדְבְּרָא דְסִינָי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובאלה לא היה איש וגו'. אבל על הנשים (ל) לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ, האנשים אומרים נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד, ד), והנשים אומרות תנה לנו אחוזה. לכך נסמכה פרשת (מ) בנות צלפחד לכאן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) רצונו לתרץ למה כתיב איש ולא נותר אחד מיבעי ליה: (מ) פירוש שגם הן היו מחבבות את הארץ אמרו תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ובאלה לא היה איש. זה הפסוק שב אל פקודי ישראל: (אבן עזרא)

 כלי יקר  ובאלה לא היה איש. אבל נשים היו כי לא נגזרה גזירת מרגלים כ"א על האנשים לפי שהאנשים היו שונאים את הארץ והיו אומרים נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד.ד) אבל הנשים היו מחבבות את הארץ שכן בנות צלפחד אמרו תנה לנו אחזה. והנני נותן שני טעמים בדבר לפי שיש לך ארץ מגדלת צנועים, ויש לך ארץ מגדלת נואפים, וארז"ל (במד"ר כ.כב) ששטים היה מגדל נואפים ולפיכך זנו בשטים כי ישיבת המקום ההוא גרם להם לזנות, וא"י מסוגל בזה שאין הארץ סובלת זמה כמ"ש בפרשת עריות (ויקרא יח.כה-כז) כי את כל התועבות עשו אנשי הארץ, ותקיא הארץ את יושביה, וכבר כתבנו למעלה שהאנשים היו פרוצין בעריות וע"כ שנאו את הארץ, אבל הנשים היו כשרות וצנועות ושלומית בת דברי תוכיח שפרסמה הכתוב ע"כ היו מחבבות הארץ המגדלת צנועים, ותדע שכן הוא שאפילו שיטים המגדל נואפים תמשך לו רפואה מן הארץ הקדושה שנאמר (יואל ד.יח) ומעין יצא מבית ה' והשקה את נחל השטים. ומטעם זה נכתב ובאלה לא היה איש אצל המספר דוקא לומר לך אבל נשים היו לפי שבמספר זה נרמז צניעות הנשים יותר מבאנשים מדהקדים ה"א ליו"ד כמבואר למעלה.

טעם שני הוא, כי מהידוע שיש הבדל בין א"י לשאר ארצות כי בא"י הגשמים יותר מצוין מבארץ מצרים או שאר ארצות. והנה בארץ מצרים מאחר שאין הגשמים מצוים שם על כן צריכין עובדי האדמה להשקות השדות של תבואה ברגליהם כמו שמשקין את גן הירק, ומאחר שיש להם כל כך טורח גדול בשדות פטרם התורה מן תרומות ומעשרות כי אין שורת הדין נותן שיתן חלק למי שלא עמל בו. אבל א"י שהגשמים יורדין שם בעתם ואין לבעל השדה כל כך טורח גדול בהשקאת השדות, ואע"פ שיש לו טורח הזריעה והחרישה ושאר מלאכות שבשדה מ"מ יש גם להקב"ה חלק בשדה מצד שהוא ית' נותן מטר בעתו, ע"כ דין הוא שיתנו מחלק גבוה לכהנים וללוים משרתי אלהינו כי משלחן גבוה הם זוכים.

ומפורש דבר זה באר היטב, בפר' עקב (יא.י-יב) שנאמר כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק, והארץ אשר אתה בא שמה לרשתה למטר השמים תשתה מים, ארץ אשר עיני ה' אלהיך דורש אותה וגו'. ומסיק בילקוט פר' עקב (תתס.) דווקא אותה ניתן לדרישה להפריש ממנה חלה תרומה ומעשרות ולא שאר ארצות כו'. וכל אשר לו עינים לראות ולב להבין ישתומם על המראה מה ענין חלה ותרומה לכאן, ומאי משמע דאותה למעט שאר ארצות מתרומה ומעשר, ולמה נכתב מיעוט זה כאן. אלא ודאי שרצה ליתן טעם למה א"י חייבת בחלה תרומה ומעשרות יותר משאר ארצות, ואמר לפי שבשאר ארצות כל הטורח שלך שאפילו שדה של תבואה צריך אתה להשקות ברגלך כגן הירק ע"כ פטרה אותך התורה מתרומה ומעשרות. אבל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה למטר השמים תשתה מים, וא"כ חצי העמל שלך וחצי של גבוה ע"כ דין שתתן חלק גבוה למשרתי אלהינו.

ומזה הטעם היו האנשים שונאים את הארץ, לפי שהיו אבירי לבב הרחוקים מצדקה, לא היה להם חפץ ורצון לילך ממקום הפטור למקום החיוב ובפה מלא אמרו כן זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם (במדבר יא.ה) ודרשו בספרי חנם מן המצות, וביאור הדבר שהיו אוכלים בלא תרומות ומעשרות כי מטעם זה מנו שם את הקשואים ואת האבטיחים וגו', לפי שכל אלו פטורין מן המעשר בח"ל אפילו מדרבנן ובא"י חייבים מדרבנן לפי שכל אלו הם גן הירק וצריכין השקאה ברגלים אפילו בא"י לפי שהם צריכין לריבוי מים ולשון הכתוב מוכיח כן שאמר והשקית ברגלך כגן הירק, ש"מ שגן הירק פשוט בכ"מ שצריך השקאה ע"כ גם בא"י הם פטורין מן התורה ורבנן חייבום מאחר שיש שם ריבוי מים אבל לא בח"ל שאין שם ריבוי מים, ומדקאמרו חנם מן המצות ש"מ שהיתה עינם צרה בכהני ה' ע"כ שנאו את הארץ מקום החיוב.

אבל הנשים של אותו דור צדקניות היו והיו אוהבים הצדקה, הן מצות חלה המיוחדת לנשים ותלויה בארץ, הן שאר תרומות ומעשרות ע"כ היו אוהבים את הארץ לילך למקום החיוב כי סתם אשה אינה רשאית ושלטאה בנכסי בעלה ע"כ היה להם חפץ לילך למקום שהחוב מוטל על בעליהן ליתן. וזה"ש רז"ל (סוטה יא:) בזכות נשים צדקניות שהיו באותו דור נגאלו אבותינו ממצרים רצה לומר בזכותם יצאו ממקום הפטור למקום החיוב אשר אליו נכספה וגם כלתה נפשם, וכן ארז"ל (ב"ב קיט:) על בנות צלפחד שהיו צדקניות והיינו לפי שהיו אוהבים הצדקה על כן אמרו תנה לנו אחוזה. וראיה בריאה וטובה לדברינו מה שפירש רש"י למשפחות מנשה בן יוסף, למה הזכיר יוסף לפי שהיה מחבב הארץ כו' גם בנותיו כן. וכבר ידעת שב' מדות טובות אלו היו ביוסף האחת שהיה גדור מעריות ותשב באיתן קשתו (בראשית מט.כד) באשת פוטיפר, הן לטעם שני שאהבו את הארץ בעבור הצדקה ויוסף אוהב צדקות היה כי היה זן ומכלכל את כל בית אביו, ובנותיו ירשו שני מדותיו אלו ובעבורם אמרו תנה לנו אחוזה. וזה"ש שהיו צדקניות שלא נישאו אלא להגון להם כך מסיק בגמרא. וביאור הדבר שנשאו לשבט יוסף דווקא שגם המה מעשה אבותיהם בידיהם להיות אוהב צדקות והיו חכמניות מצד שהיו גדורין מעריות הפך ממה שנאמר (במדבר ה.יב) כי תשטה אשתו לשון שטות. וזה טעם יקר. (כלי יקר)


{סה}  כִּֽי-אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ לָהֶ֔ם מ֥וֹת יָמֻ֖תוּ בַּמִּדְבָּ֑ר וְלֹֽא-נוֹתַ֤ר מֵהֶם֙ אִ֔ישׁ כִּ֚י אִם-כָּלֵ֣ב בֶּן-יְפֻנֶּ֔ה וִֽיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן-נֽוּן: (ס)

 אונקלוס  אֲרֵי אֲמַר יְיָ לְהוֹן מֵימַת יְמוּתוּן בְּמַדְבְּרָא וְלָא אִשְׁתְּאַר מִנְהוֹן אֱנַשׁ אֶלָהֵן כָּלֵב בַּר יְפֻנֶה וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם אָמַר יְיָ לְהוֹן מְמַת יְמוּתוּן בְּמַדְבְּרָא וְלָא אִשְׁתַּיֵיר לְהוֹן אֱנַשׁ אֱלָהֵן כָּלֵב בַּר יְפוּנֶה וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  כי אם כלב בן יפנה. קודם יהושע כאשר אמר השם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מות ימתו. כתיב חסר קרי ביה מתו מיתות הרבה מתלוננים ועדת קרח: (בעל הטורים)

במדבר פרק-כז

{א}  וַתִּקְרַ֜בְנָה בְּנ֣וֹת צְלָפְחָ֗ד בֶּן-חֵ֤פֶר בֶּן-גִּלְעָד֙ בֶּן-מָכִ֣יר בֶּן-מְנַשֶּׁ֔ה לְמִשְׁפְּחֹ֖ת מְנַשֶּׁ֣ה בֶן-יוֹסֵ֑ף וְאֵ֨לֶּה֙ שְׁמ֣וֹת בְּנֹתָ֔יו מַחְלָ֣ה נֹעָ֔ה וְחָגְלָ֥ה וּמִלְכָּ֖ה וְתִרְצָֽה:

 אונקלוס  וְקָרֵיבָא בְּנַת צְלָפְחָד בַּר חֵפֶר בַּר גִלְעָד בַּר מָכִיר בַּר מְנַשֶׁה לְזַרְעֲיַת מְנַשֶׁה בַּר יוֹסֵף וְאִלֵין שְׁמָהַת בְּנָתֵיהּ מַחְלָה נוֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה: (אונקלוס)

 יונתן  וּקְרִיבַן לְבֵי דִינָא בְּנַת צְלָפְחָד בַּר חֵפֶר בַּר גִלְעָד בַּר מָכִיר בַּר מְנַשֶׁה לִגְנִיסַת מְנַשֶׁה בַּר יוֹסֵף כַּד שָׁמְעַן דְאַרְעָא מִתְפַּלְגָא לְדִכְרִין וּרְחִיצוּ בְּרַחֲמֵי מָארֵי עַלְמָא וְאִלֵין שְׁמָהַת בְּנָתָא מַחְלָה נוֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה: (תרגום יונתן)

 רש"י  למשפחת מנשה בן יוסף. למה נאמר, והלא כבר נאמר בן מנשה, אלא לומר לך, יוסף חבב את הארץ, שנאמר והעליתם את עצמותי וגו' (בראשית נ, כה), ובנותיו חבבו את הארץ, שנאמר תנה לנו אחוזה, וללמדך שהיו כולם (נ) צדיקים, שכל מי שמעשיו ומעשה אבותיו סתומים, ופרט לך הכתוב באחד מהם ליחסו לשבח, הרי זה צדיק בן צדיק, ואם יחסו לגנאי, כגון בא ישמעאל בן נתניה בן אלישמע (מלכים-ב כה, כה), בידוע שכל הנזכרים עמו רשעים היו: מחלה נעה וגו'. ולהלן הוא אומר ותהיינה מחלה ותרצה (במדבר לו, יא), מגיד שכולן שקולות זו כזו, לפיכך שנה את סדרן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) כלומר ועוד טעם למה נאמר מנשה בן יוסף: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ותקרבנה בנות וגו'. אומרו ותקרבנה ולא הספיק במאמר ותעמודנה וגו' שאמר בסמוך, לומר שלא עמדו לפני משה עד שהתוועדו יחד בעצה הגונה וראו כי יש בפיהם נכונה בטענה הנשמעת כאשר אבאר בעזרת השם ואחר כך עמדו לפני משה וכו'. או ירצה על זה הדרך ותקרבנה וגו' למשפחות מנשה בן יוסף פירוש שנתועדו לקחת עצה מגדולי השבט ולהמלך עמהם משום דרך ארץ. ואולי שרמז הכתוב באומרו בנות לומר שהערתם היתה מה שאמר בסמוך איש לפי פקודיו ואמרו בספרי וזה לשונם יצאו נשים וכו'. או ירצה באומרו ותקרבנה וגו' להגיד שביישניות היו וקודם שעמדו לפני משה, נתקרבו לפני גדולי השבטים, והוא אומרו למשפחות מנשה ואחר שנתקרבו לבני משפחתם הסירו מסוה הבושה לעמוד לפני משה, ולדברי האומר סרס המקרא ודרשהו לא יכלו לעמוד לפני משה, עד שקדמו לעמוד לפני שלמטה ממנו, ודבר זה ממדת הבושת:

בנות צלפחד בן חפר וגו'. צריך לדעת לאיזה ענין יחסם הכתוב ולא סמך על מה שהזכיר בסמוך במספר בני מנשה ושם נאמר צלפחד ושם בנותיו, ורז"ל (ספרי) דרשו דרשות. ואפשר לומר שרשם ה' בזה הטענה שעליה נתקרבו יחד להתוועד, והיא על פי דבריהם ז"ל בבבא בתרא דף קי"ח וזה לשונם בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים היינו דקא צווחן בנות צלפחד אלא למאן דאמר לבאי הארץ אמאי צווחן הא ליתיה דלישקול ומתרץ לחזרה עד כאן, פירוש שאפילו למאן דאמר לבאי הארץ הוכרח לומר מכח פסוק לשמות מטות אבותם וגו' שבאי הארץ יחזירו הנחלה ליוצאי מצרים וחוזרים ונוחלים ואם כן כשיחזירו בני חפר נחלתם לחפר ויחזרו לנחול מהם יזכו הבנות עמהם בירושת חפר, והיא הטענה הבאה במאמר בנות צלפחד בן חפר, אם החלוקה תהיה למאן דאמר שנחלקה ליוצאי מצרים באים בטענה ליתן להם חלק צלפחד אביהם וחלוקה הנוגעת להם בחפר מוריש מורישם, ולמאן דאמר לבאי הארץ יתבאר על זה הדרך בנות צלפחד והגם שנחלקה הארץ לבאיה אף על פי כן נתועדו לצד טענת היות צלפחד בן חפר וכשתחזור נחלת בני חפר לחפר ויחזור להנחיל יהיה נוגע לבנות חלק יחד עם דודיהן:

ואומרו בן גלעד בן מכיר בן מנשה, כבר העירו רז"ל ואמרו בספרי וזה לשונם מגיד הכתוב כשם שצלפחד היה בכור כך היו כולן בכורות עד כאן, וכפי זה יכוין הכתוב להודיע שנתעוררו גם בפרט זה ליטול חלק הבכורה הנוגעת להאבות. עוד אמרו שם וזה לשונם להודיעך שכולן צדיקים שכל מי שיחסו וכו' עד כאן, וכן משמע מדברי רש"י בחומש, ואומרו ואלה בתוספת וא"ו לומר מה הראשונים צלפחד חפר מכיר גלעד כלם צדיקים כאומרם ז"ל כמו שכתבתי בסמוך ואלה גם כן צדיקים כמותם:

ואלה שמות בנותיו. קשה אומרו בנותיו שנראה שלא הזכיר אלא צלפחד ולא הבנות שבזה יוצדק לומר ואלה שמות בנותיו, ולא כן הוא שאדרבא לא הזכיר אלא הבנות בכינוי אביהם ואם כן היה לו לומר ואלה שמותם. ולהבין הכונה אעיר גם כן בסדר שמות הבנות שרואני שאין הכתוב מסדרן בסדר שוה שמזכירם במקום אחר שכן תמצא בפרשת מסעי (ל"ו י"א) שסדרם שלא כסדר זה, ובמסכת בבא בתרא דף ק"כ אמרו וזה לשונם להלן מנאן דרך גדולתן וכאן דרך חכמתן, ופירש רשב"ם להלן הוא בפרשת מסעי בשעת נישואין דרך גדולתן, וכאן פירוש כשבאו לפני משה מנאן דרך חכמתן, ואין הדברים נראים מכמה טעמים, א' במה מסוים הדבר כי מנאן דרך גדולתן בענין הנשואין כי מי יאמר שהכתוב דרך נשואיהן מני להו. ב' למה כשמנאם הכתוב למעלה (כ"ו ל"ג) במספר בני מנשה למה לא מנאן דרך גדולתן ושם אין דבר חכמה ולא תבונה. ג' מדברי התלמוד קשה למה הקדים לומר להלן ואחר כן אמר וכאן וכו' כיון שכונת אומרו להלן הוא האמור לבסוף בפרשת מסעי, גם תיבת להלן פשטה הוא מקודם:

אכן הנכון בעיני הוא כי סדר גדולתן הוא סדר האמור במספר בני מנשה והאמור בפסוק ותקרבנה, וסדר חכמתן הוא סדר האמור בפסוק ותהיינה וגו', ולזה אמר הש"ס להלן וכו', פירוש לפי שהש"ס אמר בסמוך צדקניות הם שלא נשאו אלא להגון להם ואמר להלן פירוש בזכרון הקודם לזכרון זה של נישואין, והוא זכרון האמור במספר בני מנשה גם בפסוק ותקרבנה מנאן כסדר גדולתן כי כן ראוי לחוש לומר דרך גדולתן בזכרון ראשון להודעת הוייתן, וכאן פירוש בפסוק ותהיינה שאנו עוסקין בו כאמור מנאן דרך חכמתן, והודיע בהם הכתוב ענין זה של דרך חכמתן בפעם אחרונה שהזכירם, אבל בכל המקומות לא הזכירם אלא כסדר גדולתן, וכפי זה ידוייק דברי הש"ס על נכון:

ובזה נבא ליישב מה שהקשינו בכתוב, והוא שנתחכם הכתוב להעיר כי דרך גדולתן מונה אותם ולזה אם היה אומר ואלה שמותם היה צריך לסדרן כסדר חכמתן וסדר חכמתן אינה כן ולזה אמר ואלה שמות בנותיו להעירך שסדר הוית בנות מאביהם הוא שמסדר הכתוב, וכן תמצא למעלה במספר בני מנשה שנאמרו גם כן בסדר זה דקדק הכתוב לומר ושם בנות צלפחד להעיר כמו כן, והגם שגם בפסוק ותהיינה אמר הכתוב גם כן בנות צלפחד, שם הקדים זכרונם ואחר כך שם אביהם ואין במשמעותו שסדרן כדרך לידתן אלא כשיקדים זכרון האב ויסמוך לזכרונו זכרונם זה יגיד כי מונה סדר יציאתן ממנו, ועיין מה שכתבתי בפרשת נח בפסוק (א' י') ויולד נח שלשה בנים: (אור החיים)


{ב}  וַֽתַּעֲמֹ֜דְנָה לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֗ה וְלִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֥י הַנְּשִׂיאִ֖ם וְכָל-הָֽעֵדָ֑ה פֶּ֥תַח אֹֽהֶל-מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וְקָמָן קֳדָם משֶׁה וְקֳדָם אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְקֳדָם רַבְרְבַיָא וְכָל כְּנִשְׁתָּא בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וְקָמָא קֳדָם משֶׁה בָּתַר דְקָמוּ קֳדָם אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וּקְדָם רַבְרְבַיָא וְכָל כְּנִישְׁתָּא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  לפני משה ולפני אלעזר. מגיד שלא עמדו לפניהם אלא בשנת הארבעים, אחר שמת אהרן: לפני משה. ואחר כך לפני אלעזר, אפשר אם משה לא ידע אלעזר יודע, אלא סרס המקרא ודרשהו, (ס) דברי רבי יאשיה, אבא חנן משום רבי אלעזר אומר, בבית המדרש היו יושבים, ועמדו לפני כולם (ספרי קלג. בבא בתרא קיט:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) וכאלו אמר ותעמודנה לפני אלעזר הכהן וגו' ואחר כך לפני משה: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ותעמדנה לפני משה וגו'. בפרשת בהעלותך (ט' ו') פירשתי מחלוקת אבא חנן ור' יאשיה, גם למה נחלקו גם במקום זה, ולפי מה שפירשתי שם יתישב אומרו גם כן כל הנשיאים והעדה לב' הסברות, להאומר חולקין כבוד וכו' מכאן אתה למד שאפילו אין רבו חולק לו כבוד מן הסתם אין הנשיאים חולקים כבוד לעם הארץ, ולמאן דאמר אין חולקין וכו' מכאן תתחייב לומר סרס המקרא ודרשהו והבן, וטעם שדברו בזמן שהיו יחד שבטי ישראל, לומר דבריהם בפני כולן כדי שידעו תשובתו להם שלא יערערו אחר כניסתם לארץ:

ובספר הזוהר הקדוש פרשת בלק דף ר"ה אמרו וזה לשונם דחב במדברא במלולא לגבי משה חשיבו דמשה אנטיר דבבו ובגין כך קריבו לקמיה דמשה ואלעזר וכל הנשיאים וכל ראשי אבהן וכו' עד כאן, הדברים יגידו שמפרש טעם מאמר הנשיאים וכל העדה הוא שהבנות כנסו אותם לחשש שינטור משה להם איבת אביהם, ומה שאמרו בזוהר וכל ראשי אבהן הוא פירוש אומרו וכל העדה, והוכרח לפרש כן לפי מה שמפרש שהם כנסו אותם לא יתכנסו העדה כולם זולת במאמר משה ובתקיעה בחצוצרות כידוע לזה פירש שהם ראשי האבות, ויש להעיר לדברי הזוהר איך יעלה על דעת הצדקניות לחשוד בכשר כמשה, ואולי שאינו אלא ללמדנו דרך החיים, וכמו שפירש שם בזוהר וזה לשונם מכאן מאן דחייש מן דיינא יקרב אחריני ויסגי בגוברי עד כאן, וכבר אמרו ז"ל (ב"ר קיט:) שהבנות חכמניות היו וצדקניות היו, ולעולם יודעים היו כי משה לא יעוול משפט, או אפשר שחששו כי משה ישפוט בהם כמשפט המתלוננים והמרגלים שלא נטלו בניהם חלק בארץ לפי שדברו בה' ובמשה לזה כנסו כל האמורים לצדד עמו במשפט כדי שלא יטה בדעתו לחובתם, או אפשר שנתחכמו בזה כדי שירגיש משה ויעשה מה שעשה כאמור שם בזוהר שנסתלק מן המשפט והקריבו לפני ה', ונראה שהגם שהיה יודע משה שנוטלות נחלה עם כל זה עשה כן ללמד לדיינים שרואים שנחשדים בדין שיסתלקו וכו' כדרך שעשה הוא, או אפשר שחש להם שיהיו כמתלוננים וסלק עצמו מלצדד במשפטם והקריבו לפני ה': (אור החיים)


{ג}  אָבִ֘ינוּ֘ מֵ֣ת בַּמִּדְבָּר֒ וְה֨וּא לֹֽא-הָיָ֜ה בְּת֣וֹךְ הָֽעֵ֗דָה הַנּֽוֹעָדִ֛ים עַל-יְהֹוָ֖ה בַּֽעֲדַת-קֹ֑רַח כִּֽי-בְחֶטְא֣וֹ מֵ֔ת וּבָנִ֖ים לֹא-הָ֥יוּ לֽוֹ:

 אונקלוס  אָבוּנָא מִית בְּמַדְבְּרָא וְהוּא לָא הֲוָה בְּגוֹ כְנִשְׁתָּא דְאִזְדַמָנוּ עַל יְיָ בְּכְנִשְׁתָּא דְקֹרַח אֲרֵי בְחוֹבֵיהּ מִית וּבְנִין לָא הֲווֹ לֵיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  אָבוּנָא מִית בְּמַדְבְּרָא וְהוּא לָא הֲוָה בְּגוֹ כְנִישְׁתָּא דְמִתְרַעֲמוּ וּדְאִזְדַמְנוּ לְמָרָדָא עַל יְיָ בִּכְנִישְׁתָּא דְקרַח אֲרוּם בְּחוֹבֵיהּ מִית וְלָא אַחְטֵי לְחוֹרָנִין וּבְנִין דִכְרִין לָא הֲווֹ לֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  והוא לא היה וגו'. לפי שהיו באות לומר בחטאו מת, נזקקו לומר לא בחטא מתלוננים, ולא בעדת קרח שהצו על הקב"ה, אלא בחטאו לבדו מת, ולא החטיא את אחרים (ע) עמו (שם קיח: ספרי שם), רבי עקיבא אומר, מקושש עצים (פ) היה, ורבי שמעון אומר, מן המעפילים (צ) היה (שבת צו:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דאם לא כן מאי נפקא מינה אם מת בחטאו: (פ) נאמר כאן אבינו מת במדבר ולהלן הוא אומר ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו וגו' מה להלן מקושש אף כאן מקושש: (צ) דכתיב בפרשת שלח לך ויעפילו לעלות וגו' דויעפילו בגימטריא צלפחד ומפני שהתורה כסתו ולא גלתה אותו לכן אמר מן המעפילים היה שלא הרשיע כל כך בחילול שבת: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והוא לא היה. חשבו הבנות כי לא יירשו בני הנועדים על ה': כי בחטאו מת. אמר ר' יהודה הלוי הספרדי כי פי' כי בחטאו מת דבק עם ובנים לא היו לו כאשר יאמר היום בעונותיו אירע לפלוני כך וכך ואיננו רחוק: (אבן עזרא)

 אור החיים  אבינו מת במדבר. טעם אומרו מת במדבר, לשלול שלא מת במצרים, והכונה בזה בין למאן דאמר נתחלקה לבאי הארץ בין למאן דאמר נתחלקה ליוצאי מצרים זו היא עיקר טענתם, למאן דאמר ליוצאי מצרים אמרו מת במדבר הרי שהיה מיוצאי מצרים, ודקדקו גם כן בתיבת במדבר לומר שהיה מכלל אותם שנגזרה עליהם גזירת במדבר יפלו פגריכם (י"ד כ"ט) הא למדת שהיה בן עשרים כשיצא ממצרים, ולמאן דאמר נתחלקה הארץ לבאיה הרי גם הוא מודה שתחזור ליוצאי מצרים וינחילו בניהם ונוגעת הירושה להם בחזרה:

עוד יתבאר על פי דברי הזוהר (ח"ב קנז.) שאמר כי המדבר הוא מקום שליטת ס"מ הרשע, וזו סיבת פרעון עונם תכף ומיד כי לפי שהיו דורסים עליו וכופין אותו לא היו משיגים גדר זה לשלוט עליו עד שהיו מתרפאין מנגע עונם, והוא אומרו מת במדבר פירוש בשביל היותו במדבר שזולת זה היה ה' מאריך אפו עד שהיה מתקן מעשיו ולא היה מת:

עוד יתבאר על דרך מה שאמרו בזוהר (ח"ג רה:) כי במדבר לשון דיבור כי באו להסיר מלב משה לבל יחשוד אותם שיש בלבם עליו ח"ו שיעוול משפטם, ואמרו אבינו מת במדבר פירוש איך יעלה על הדעת שיחשבו דבר זה הלא המה ראו את אשר המית ה' אביהם בשביל שדיבר במשה וזה אות להם להרחיק מחשבות און באיש אלהים, ואמרו ראיה לדבר שמיתת אביהם היתה בשביל שדיבר במשה שהרי לא היה בתוך העדה וגו' ודרשו ז"ל (ספרי) שכללו בדבריהם עדת מרגלים ועדת קרח ומתלוננים והוא לא היה ביניהם הא למדת שלא היה לו אלא חטא הדיבור שהרי כמה כתות של רשע היו ולא נמנה עמהם, והוא מה שגמרו אומר כי בחטאו לשון יחיד פירוש חטא אחד היה לו ולא יותר, ואולי כי לזה נתכוונו לדבר דבריהם בפני כל הנשיאים והעדה להשמיעם דברים אלו להגדיל אימת משה בלבם, ואפשר כי לזה נתכוון באומרו לאמר אבינו מת במדבר פירוש טעם ותקרבנה לפני וגו' ולפני וגו' לאמר דבר זה אבינו מת בשביל שדיבר במשה הגם שהיה צדיק גמור ולא היה בידו אלא חטא אחד:

ובזה נתישבה תמיהת התוס' שהקשו שם בפרק יש נוחלין (ב"ב קיח:) בדיבור המתחיל ולמאן דאמר לבאי הארץ וכו' שמדברי הגמרא מוכח כי למאן דאמר נתחלקה לבאי הארץ לא נטלו הבנות חלק צלפחד הנוגע לו לעצמו בנחלה אלא הנוגע לו בנחלת חפר כשחזרו לו בניו אם כן למה הוצרכו הבנות לומר והוא לא היה בתוך העדה וגו' והלא אפילו בני העדה של המרגלים נטלו בזכות אבי אביהם, ולדרכנו הוצרכו לומר והוא לא היה וגו' לומר כי בחטאו וגו' כמו שפירשתי וחוץ מדרכינו יש ליישב קושית התוספת שהבנות לא ידעו שלא נקנסו המרגלים ליטול בחזרה בנכסי אביהם וחשבו שפקע מהמרגלים נחלה בארץ כל עיקר לזה הוצרכו לומר והוא לא היה וגו':

ובנים לא היו לו. ולא אמרו אין לו, יתבאר על דרך אומרם בני בנים הרי הם כבנים, והעלו בגמרא (יבמות סב:) שהוא הדין בני הבנות, לזה אמרו לא היו לו כבר אבל יש תקוה שיהיה לו והם אשר ילדו בנותיו שהם נקראים גם כן בניו: (אור החיים)

 ספורנו  והוא לא היה. בעדת קרח. שהיה דינם שיאבד ממונם בחרם שהחרימם משה רבינו באמרו סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה ואל תגעו בכל אשר להם פן תספו וכן נדונו בדיני שמים כאמרו ואת כל הרכוש: כי בחמאו מת. לא היה עונש חטאו אלא שימות לא שיאבד ממונו מן היורשים: (ספורנו)


{ד}  לָ֣מָּה יִגָּרַ֤ע שֵׁם-אָבִ֨ינוּ֙ מִתּ֣וֹךְ מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין ל֖וֹ בֵּ֑ן תְּנָה-לָּ֣נוּ אֲחֻזָּ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֥י אָבִֽינוּ:

 אונקלוס  לְמָא יִתְמְנַע שְׁמָא דַאֲבוּנָא מִגוֹ זַרְעִיתֵיהּ אֲרֵי לֵית לֵיהּ בָּר הַב לָנָא אַחֲסָנָא בְּגוֹ אֲחֵי אָבוּנָא: (אונקלוס)

 יונתן  לְמָא יִתְמְנַע שׁוּם אָבוּנָא מִגוֹ גְנִיסְתֵּיהּ אֲרוּם לֵית לֵיהּ בִּיר דְכַר אִין לֵית אֲנַן חֲשִׁיבִין כְּבִיר וְאִימָן כְּנַטְרָא יָיבָם תִּסַב אִימָן חוֹלַק אָבוּנָן וְחוּלַק אָחָא דַאֲבוּנָן וְאִין אֲנַן חֲשִׁיבִין כְּבִיר הַב לָן אַחְסָנָא בְגוֹ אֲחֵי אָבוּנָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  למה יגרע שם אבינו. אנו במקום בן עומדות, ואם אין הנקבות חשובות זרע, תתיבם אמנו ליבם (בבא בתרא קיט:): כי אין לו בן. הא אם היה לו בן, לא היו (ק) תובעות כלום, מגיד שחכמניות (ר) היו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) רצונו לתרץ דכל כי נתינת טעם הוא אשלמעלה והכא מה טעם הוא אלמעלה אדרבה בשביל שאין לו בן לכך יגרע לכן פירש דהכי קאמר למה יגרע ותן לנו נחלה כי אין לו בן אבל אם היה כו': (ר) הקשה מהר"ן דבפרק יש נוחלין אמרו על מה שאמרו כי אין לו בן מגיד שדרשניות היו ועל מ"ש אנו במקום בן אמרו מגיד שחכמניות היו וצריך עיון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי אין לו בן. בעבור שאין לו בן: (אבן עזרא)

 אור החיים  למה יגרע. פירוש על פי מה שאמרו במשנה בפרק יש נוחלין (ב"ב קטז) וזה לשונם בנות צלפחד נטלו ג' חלקים בנחלה חלק אביהם וחלקו עם אחיו בנכסי חפר ושהיה בכור וכו' עד כאן, והוא אומרו למה יגרע וגו' כנגד חלק צלפחד, תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו פירוש חלק צלפחד שנוגע לו תוך אחיו בנכסי חפר שהיה מיוצאי מצרים וחלק הבכורה כלול הוא במאמר בתוך אחי וגו', ודרך זה אינו אלא למאן דאמר שהארץ נתחלקה ליוצאי מצרים אבל למאן דאמר לבאיה נתחלקה לא נטלו חלקו של צלפחד עצמו, ויתבאר הכתוב בדרך אחר, על דרך מה שאמרו שם דף קי"ח וזה לשונם אמר ליה רב פפא לאביי בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה וכו' היינו דכתיב חבלי מנשה עשרה שיתא דשיתא בתי אבות וד' דידהו פירוש אחד חלק צלפחד, ב' חלקו בחפר, ג' בכורתו פי שנים, ד' חלקו בירושת אחיו, אלא למאן אמר לבאי הארץ וכו' ומתרץ תרי אחי אבא הוו ליה עד כאן, מעתה אפילו לסברת מאן דאמר לבאיה נתחלקה נטלו הבנות ב' ירושות ירושת צלפחד דאביו פי שנים וירושת ב' אחיו שמתו, לזה אמרו למה יגרע וגו' כנגד ירושת חפר שנוגעת לצלפחד בחזרה, תנה לנו וגו' כנגד ירושת האחים שמתו שנוגעת לצלפחד גם כן מצד החזרה:

עוד יתבאר הכתוב לב' הסברות בהעיר אומרו למה יגרע שם אבינו שהיה לו לומר למה תגרע נחלת אבינו. עוד למה חזרו לומר כי אין לו אחר שכבר אמרו ובנים לא היו לו, ויתבאר הכתוב על פי דבריהם ז"ל במסכת בבא בתרא דף קי"ט וזה לשונם תנא בנות צלפחד וכו' חכמניות הן שלפי שעה דברו דאמר ר' שמואל מלמד שהיה משה יושב ודורש בפרשת יבמין שנאמר כי ישבו אחים וגו' אמרו לו אם כבן אנו תן לנו נחלה ואם לא תתיבם אמנו עד כאן, והוא מה שאמר הכתוב כאן למה יגרע שם אבינו פירוש זו היא טענת יבום להקים שם המת, ולזה דקדקו בלשונם למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו והגרעון הוא כי אין לו בן וה' צוה כי ישבו אחים וגו' ובן אין לו וגו' יבמה יבא עליה וגו', מה תאמר שהבת כבן תחשב ופוטרת אם כן תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו, והגם דר' שמואל הקדים במאמר הבנות טענת הנחלה לטענת היבום, לא נתכוין אלא לומר ב' הטענות שאמרו ולא דקדק לומר אותם כסדרן, ודרך זה ישנו בין לסברת ר' יאשיה שאמר הארץ נתחלקה ליוצאי מצרים בין לסברת ר' יונתן שאמר לבאיה נתחלקה, לסברת האומר ליוצאי מצרים שואלים גם חלקו של צלפחד עצמו ושאר חלקים הנוגעים לו מובנים מעצמן ולסברת האומר לבאיה נתחלקה שואלים חלקים הנוגעים לצלפחד בחזרה: (אור החיים)


{ה}  וַיַּקְרֵ֥ב מֹשֶׁ֛ה אֶת-מִשְׁפָּטָ֖ן לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה: (פ)

 אונקלוס  וְקָרֵב משֶׁה יָת דִינְהוֹן קֳדָם יְיָ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  דֵין חַד מִן אַרְבָּעָה דִינִין דִי עָלוּ קֳדָם משֶׁה נְבִיָא וּסְכַם יַתְהוֹן עַל דַעְתָּא דִלְעֵיל מִנְהוֹן דִינֵי מָמוֹנָא וּמִנְהוֹן דִינֵי נַפְשָׁתָא בְּדִינֵי מָמוֹנָא הֲוָה משֶׁה זָרִיז וּבְדִינֵי נַפְשָׁתָא הֲוָה משֶׁה מָתוּן וּבְאִלֵין וּבְאִלֵין אָמַר משֶׁה לָא שְׁמָעִית מִן בִּגְלַל לְמַלְפָא רֵישֵׁי סַנְהֶדְרֵי דְיִשְרָאֵל דַעֲתִידִין לְמֵיקוּם מִן בַּתְרֵיהּ דִי הֲווֹן זְרִיזִין לְדִינֵי מָמוֹנָא וּמְתוּנִין לְדִינֵי נַפְשָׁתָא וְלָא יְבַהֲתוּן לִמְשַׁיְילָא דִינָא דְמִתְקַשֵׁי לְהוֹן אֲרוּם משֶׁה דַהֲוָה רַבְּהוֹן דְיִשְרָאֵל צָרִיךְ דְיֵימַר לָא שְׁמָעִית בְּגִין כֵּן קְרַב משֶׁה יַת דִינְהֵין קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויקרב משה את משפטן. נתעלמה הלכה ממנו, (ש) וכאן נפרע על שנטל עטרה לומר והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי (דברים א, יז. סנהדרין ח.). דבר אחר, ראויה היתה (ת) פרשה זו להכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן (סנהדרין שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) דאם לא כן לקמן בפרשת מסעי לא כתיב רק ויצו משה על פי ה' כן מטה בני יוסף וגו' וכאן הוצרך להביא משפטן לפני ה' אלא שנתעלמה כו': (ת) דלטעם ראשון קשה מנליה דנתעלמה ממנו הלכה דלמא משה לא רצה לפסוק הלכה בלי ידיעת הקדוש ברוך הוא כמו דכתיב לעיל גבי ויהי אנשים וגו' בפרשת בהעלותך דלא פירש שם שכאן נפרע ממנו הוא הדין ה"נ לכן פירש דבר אחר. ולפי דבר אחר קשה למה לא כתיב הכא כמו התם עמדו ואשמעה וגו' לכן פירש גם טעם ראשון: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ויקרב משה וגו'. אפשר שנתכוין לפי דברי תנא דחכמניות וכו' שהבאתי בפסוק למה יגרע ששפטו אם אנו כבן נירש ואם לאו תתיבם אמנו, כמו כן דבר משה לפני ה', וטעמו שאמר כן לשאם יאמר לו ה' אין להם נחלה יתן לו טעם למה לא תתיבם אמם. עוד יתבאר על פי מה שאמרו בבבא בתרא (קיט:) וזה לשונם אמר רבי חידקא שמעון השקמוני היה לי חבר מתלמידי רבי עקיבא וכך היה אומר יודע היה משה שבנות צלפחד יורשות אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה וראויה היתה פרשת נחלות ליכתב על פי משה אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן וראויה היתה פרשת מקושש וכו' אלא שנתחייב מקושש ונכתבה על ידו עד כאן, וכתבו התוספות שם בדיבור המתחיל יודע היה משה וכו' אף על פי שלא נאמרה פרשת נחלות יודע היה מטעם אם כבן אנו נירש אם כבת תתיבם אמנו כדלקמן עד כאן:

וקשה לדברי ברייתא זו מברייתא (זבחים קטו:) שנחלקו רבי עקיבא ורבי ישמעאל בסדר נתינת התורה שכלם מודים שנאמרו כללות התורה ופרטיה בסיני, ולפי ברייתא זו לא נאמר למשה אם יטלו חלק בכורה אם לא עד שנת הארבעים שהיה בערבות מואב אחר מיתת אהרן שכן אמר הכתוב ולפני אלעזר הא למדת שמת אהרן, בשלמא פרשת מקושש לפי שהיתה בשנה ראשונה כאומרם ז"ל (ספרי ח"א קיג:) נוכל לומר שהיה ה' אומרה למשה בסיני אלא שנתחייב מקושש וכו' מה שאין כן מה שלפנינו, ועוד כפי זה מת אהרן חסר ידיעת התורה בפרט דין זה:

ונראה כי לעולם כל משפטי התורה נאמרו למשה בסיני כללות ופרטות וכמו כן פרשת נחלות והיה יודע משה ואהרן שהבנות יטלו גם חלק הבכורה, ומה שאמרו בברייתא לא היה יודע שיטלו חלק הבכורה פירוש בארץ ישראל, הכונה אם תחשב ראוי או מוחזק לפי שאין הבכור נוטל פי שנים אלא במוחזק ולא בראוי, ודבר זה לא בא מחמת חסרון ידיעת ההלכה אלא חסרון ידיעת מציאות זה אם קרוי מוחזק או ראוי, וחסרון ידיעת דבר זה אינו חסרון דיני התורה, וכן מוכיחים הדברים ממה שאמרו שם בגמרא שמקשה מברייתא זו של ר' שמעון השקמוני לרבא שאמר ארץ ישראל מוחזקת היא ואמר ואי סלקא דעתך מוחזקת היא מאי קא מספקא ליה ומתרץ היא גופא מספקא ליה במשמעות דקרא (שמות ו') ונתתי אותה לכם מורשה וגו', פירוש אם פירוש מורשה הוא ירושה וכפי זה הבכור יטול בה פי שנים או דלמא פירוש מורשה הוא שיהיו מורישין אותה, ופשטו ליה ירושה לכם ומורישין לבניהם והיינו דכתיב (שם ט"ו) תביאמו ותטעמו וגו' מלמד שמתנבאים ואינם יודעים מה וכו' עד כאן, הדברים מגידים שהספק היה בארץ לא במשפט הבכורה שכבר נאמרה פרשת נחלות, שאם לא כן מה מקשה התלמוד במה נסתפק משה כיון שעדיין לא נאמרה פרשת נחלות עד אותה שעה:

ונתבאר גם כן מהגמרא שגם משפט ארץ ישראל אם היא מוחזקת או ראויה נאמרה בתורה אלא שנסתפק משה בפירוש מורשה, וגם אותו ספק יש לו בירור בתורה מפסוק תביאמו ותטעמו ולא הרגיש בו כאומרו מתנבאים ואינם יודעים וכו', ומעתה אומרו ויקרב משה את משפטן הוא טענת הבכורה בארץ, ואמר ליה רחמנא והעברת את נחלת וגו' ופירש שם שדורש רמז הבכורה מתיבת והעברת כדכתיב (שם י"ג) והעברת כל פטר רחם, והגם שתמצא שכל ענין הנחלות כתוב כאן, בזמנו נאמר בסיני אלא שנקבע כאן, כדרך שאמרו ז"ל (סנהדדין נט:) בענין מילה וגיד הנשה (חולין ק:) שבסיני נאמרו אלא שנקבעו שם, אלא שנשאר לנו לידע היכן רמזו הבנות בדבריהם טענת הבכורה שאומר שעליה הקריב משה משפטן, ואולי כי אין צורך שישאלו אם הדיין יודע שיש להם זכות מה שלא הוזכר בדבריהם ונסתפק בו ישאל עליו לאלהי המשפט. או אפשר שרמזוה במאמר למה יגרע שם אבינו שרצו שיהיה הדבר להם כאלו אביהם הוא הנכנס לארץ והדבר מובן שרצונם לומר שיטלו חלק הבכורה בארץ, ולפי זה אומרו משפטן פירוש המשפט שתבעו בחלק הבכורה: (אור החיים)


{ו}   רביעי  וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ויאמר ה' וגו' לאמר. אומרו לאמר, פירוש שלא יחשוב משה כי מאמר כן בנות וגו' הם הדברים הנאמרים למשה שהקריב המשפט ואין צורך לאומרם לזולת לזה אמר לאמר שיאמר כמו כן להם, ואפשר שלא להם לבד אלא לישראל, ולזה לא אמר לאמר להם. או אפשר ממה שאמר אחר כך ואל בני ישראל וגו' גילה כי מה שקדם אין צורך לאומרו כי אם לבנות צלפחד, וכפי זה אומרו לאמר הוא לאמר לבנות: (אור החיים)


{ז}  כֵּ֗ן בְּנ֣וֹת צְלָפְחָד֘ דֹּֽבְרֹת֒ נָתֹ֨ן תִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ אֲחֻזַּ֣ת נַֽחֲלָ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֣י אֲבִיהֶ֑ם וְהַֽעֲבַרְתָּ֛ אֶת-נַֽחֲלַ֥ת אֲבִיהֶ֖ן לָהֶֽן:

 אונקלוס  יָאוּת בְּנַת צְלָפְחָד מְמַלְלָן מִתַּן תִּתֵּן לְהוֹן אֲחוּדַת אַחֲסָנָא בְּגוֹ אֲחֵי אֲבוּהֶן וְתַעֲבַר יַת אַחֲסָנַת אֲבוּהֶן לָהֶן: (אונקלוס)

 יונתן  יָאוּת בְּנַת צְלָפְחָד מְמַלְלָן כְּתִיבָא הֲוַות דָא קֳדָמַי אֱלָהֵין זַכָּאִין לְאִיתְאַמְרָא עַל יְדֵיהֶן מִתֵּן תִּתֵּן לְהוֹן יֵרְתוּ וְאַחְסָנָא בְּגוֹ אֲחֵי אֲבוּהֶן וְתַעֲבֵר יַת אַחְסָנַת אֲבוּהֶן לְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כן בנות צלפחד דברת. כתרגומו יאות, (א) כך כתובה פרשה זו לפני במרום, מגיד שראתה עינם מה שלא ראתה עינו של משה: כן בנות צלפחד דברת. יפה תבעו, אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו: נתן תתן. שני חלקים, (ב) חלק אביהן שהיה מיוצאי מצרים, וחלקו עם אחיו בנכסי חפר (בבא בתרא קיח:): והעברת. לשון העברה (ס"א (ג) עברה) הוא, במי שאינו מניח בן ליורשו. דבר אחר, על שם שהבת מעברת נחלה משבט לשבט, שבנה ובעלה יורשין אותה, שלא תסוב נחלה לא נצטוה אלא לאותו (ד) הדור בלבד, וכן והעברתם את נחלתו לבתו, בכולן הוא אומר ונתתם ובבת הוא אומר והעברתם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירוש שרש"י רוצה לפרש דברי המתרגם שתרגם יאות שרצונו לומר יפה תבעו בנות צלפחד שכך דרשו רבותינו זכרונם לברכה כן בנות צלפחד דוברות שכך כתובה פרשה זו לפני במרום. רא"ם: (ב) הרא"ם האריך כאן וסוף דבריו שרש"י לישנא דברייתא נקט בלישניה אף על גב דההיא ברייתא אתיא כמאן דאמר ליוצאי מצרים נחלקה הארץ לאו משום דסבירא ליה כוותיה אלא משום דמיניה מצי למילף למאן דאמר לבאי הארץ נתן תתן ב' חלקים בנכסי חפר בתורת חזרה שאותם חלקים שנטלו בני חפר שהיו מבאי הארץ החזירו כולן לחפר שהיה מיוצאי מצרים כדכתיב לשמות מטות אבותם ינחלו ונמצא כאלו זכה חפר בכל החלקים וירשו ממנו כל בניו וצלפחד ירש שני חלקים לפי שהיה בכור וכל אחיו כל אחד חלק אחד הרי לבנות צלפחד שני חלקים של אביהם בנכסי חפר ועל אותן שני חלקים כתב קרא נתן תתן. ורש"י נקט בלישניה חלק אביהן וחלקו עם אחיו בנכסי חפר כלשון הברייתא ואין כוונתו לומר רק שני חלקי אביהן עם אחיו בנכסי חפר אבל משל חפר עצמו לא נטלו כלום שהרי לבאי הארץ נתחלקה הארץ ולא ליוצאי מצרים וחזרה לא שייך ביה שהרי לא היו לו בנים הנכנסים לארץ עד שיחזרו לו חלקיהם שנטלו בארץ וצריך עיון עד כאן לשונו הרא"ם: (ג) ר"ל שיש לו להקדוש ברוך הוא עברה וזעם עליו לכך אינו מניח בן ליורשו: (ד) ור"ל שלא תקשה והא כתיב בפרשת ואלה מסעי ולא תסוב נחלה וגומר דאין אשה משבט זה רשאי להנשא לאיש משבט אחר ומפרש דלא נצטווה אלא לאותו הדור ולא לדורות הבאים. ולטעם ראשון קשה היה לו לינקד והעברת בסגול כיון שהוא לשון עברה לכן פירש דבר אחר דבר ולפירוש דבר אחר קשה למה כתיב בבנות צלפחד והעברתם דהא לא היו רשאות להנשא כי אם לבני דודיהן לכן פירש גם טעם ראשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כן. אמת או הדבר כן: והעברת. מה שהיה ראוי שיקח הוא תקחנה הן: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  דברת. ב' במסרה הכא ואידך ואני אשימם דוברות בים שהיו מלאות רוח אלהים וחכמות כים שהוא מלא כמו שדרשו חכמניות היו דרשניות היו: (בעל הטורים)

 אור החיים  כן בנות צלפחד וגו'. הוצרך לאמר כן ולא הספיק במה שפרט המשפטים, לומר שדרך המשפט ששפטו בשכלם לכל הפירושים שפירשנו בין לפי מה שאמר התנא דחכמניות היו ששפטו דין ירושה מדין יבום הצדיק ה' מה שדנו בשכלם בין מה שאמרו מדעת עצמן שנוגע להם חלקי הבכורה וחלק אחיהם, עוד נתחכם ה' לומר כן וגו' להעיר כי כל פרטי הדינים אשר יצו ה' בענין כמו שדרשו ז"ל בברייתא במסכת בבא בתרא (קיח:) וזה לשונם נתן תתן זו נחלת אביהן, בתוך אחי וגו' זו נחלת אבי אביהן, והעברת זו בכורה וכו', ואמר ר"א אף חלק אחי אביהן וכו' דכתיכ נתן תתן וגו' לכל אלו הפרטים נתכוונו בנות צלפחד בדבריהם, והוא אומרו כז בנות וגו' וחזר לפרש דברים שכלל במאמר כן, הא למדת שהיתה כוונתם לשאול כל האמור, וכבר רמזנום למעלה בדבריהם, ונתכוון ה' גם כן לרומם הצדקניות החכמניות, ואולי כי לזה נתכוון בתיבת לאמר לשון מעלה כדרך אומרו (דברים כו) האמירך היום לרוממם במאמר כן בנות צלפחד דוברות, עוד נתכוין ה' ליחד להם תשובה למשפטן בפני עצמן ולא כללן יחד במצוה אחת עם ישראל כשצוה בסמוך דכתיב ואל בני ישראל תדבר לאמר, להראות את אשר יכבד מכבדיו ועושי רצ ונו: (אור החיים)

 כלי יקר  נתון תתן להם וגו'. להן מבעי ליה למימר, וכן בתוך אחי אביהם אביהן מבעי ליה למימר, כמו שאמר בסמוך והעברת את נחלת אביהן להן. וזה לפי שבענין הירושה אם אין לו בן הרי הם עומדים במקום זכרים לכל דבר על כן אמר נתן תתן להם כמדבר לזכרים להורות שהם כזכרים לכל דבר ירושה. אבל אחר כך שאמר והעברת המורה על לשון עברה, או לשון העברת נחלה משבט לשבט מצד שהן נקיבות, ע"כ אמר כמדבר לנקיבות והעברת נחלת אביהן להן.

ומה שפירש"י שאמרו אנו במקום בן עומדות ואם לאו תתיבם אמנו, נראה שדקדק זה ממה שאמרו כי בחטאו מת ובנים לא היו לו, משמע הא אם היו לו בנים אע"פ שעכשיו אין לו בנים מכל מקום מאחר שהיו לו שעה אחת לאחר מותו לא היו תובעים כלום. ולמה, אלא לפי שהממה נפשך היה בטל כי לא היו יכולים לומר תתיבם אמנו ומטעם זה דקדק רש"י בלשונו לפרש כי אין לו בן הא אם היה לו בן, ולא פירש הא אם יש לו בן.

ופשוטו כך הוא, כי מדקאמרו למה יגרע שם אבינו וכי ירושת הבנים תלוי בהשארות שם אביהם, ועוד למה אמרו מתחלה ובנים לא היו לו משמע הא אם היו לו אף על פי שאינן עכשיו בעולם מכל מקום לא היו אומרים דבר זה, ואחר כך אמרו תנה לנו אחוזה כי בן אין לו משמע שאין הדבר תלוי כי אם במציאות שעה זו. אלא כך אמרו ממה נפשך אם אין אנו חשובים זרע הרי בנים לא היו לו מעולם אם כן למה יגרע שם אבינו ותתיבם אמנו להקים שם המת על נחלתו, ואם אנו חשובים זרע אם כן תנה לנו אחוזה שהרי אין לו בן עכשיו לירשו ואנחנו במקום בן ומה שאמר כי אין לו בן קאי אשלמטה שאמרו תנה לנו אחזה. ופירוש זה ברור ונכון. (כלי יקר)


{ח}  וְאֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ כִּֽי-יָמ֗וּת וּבֵן֙ אֵ֣ין ל֔וֹ וְהַֽעֲבַרְתֶּ֥ם אֶת-נַֽחֲלָת֖וֹ לְבִתּֽוֹ:

 אונקלוס  וְעִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּמַלֵיל לְמֵימָר גְבַר אֲרֵי יְמוּת וּבַר לֵית לֵיהּ וְתַעַבְרוּן יָת אַחֲסַנְתֵּיהּ לִּבְרַתֵּיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְעִם בְּנֵי יִשְרָאֵל תְּמַלֵיל לְמֵימָר גְבַר אֲרוּם יְמוּת וּבִיר דְכַר לֵית לֵיהּ וְתַעֲבְרוּן יַת אַחְסַנְתֵּיהּ לִבְרַתֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ובן אין לו. הנה אות כי הבן יירש את אביו: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  והעברתם את נחלתו לבתו. בכלהו כתיב ונתתם וגבי בת והעברתם לפי שכשהנחלה נתונה לבת היא נעברת משמה הראשון ממטה למטה ונקראת על שם בעלה: (דעת זקנים)


{ט}  וְאִם-אֵ֥ין ל֖וֹ בַּ֑ת וּנְתַתֶּ֥ם אֶת-נַֽחֲלָת֖וֹ לְאֶחָֽיו:

 אונקלוס  וְאִם לֵית לֵיהּ בְּרַתָּא וְתִתְּנוּן יָת אַחֲסַנְתֵּיה לַאֲחוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין לֵית לֵיהּ בְּרַתָּא וְתִתְּנוּן יַת אַחְסַנְתֵּיהּ לַאֲחוֹהִי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לאחיו. מאב או מאם: (אבן עזרא)


{י}  וְאִם-אֵ֥ין ל֖וֹ אַחִ֑ים וּנְתַתֶּ֥ם אֶת-נַֽחֲלָת֖וֹ לַֽאֲחֵ֥י אָבִֽיו:

 אונקלוס  וְאִם לֵית לֵיהּ אַחִין וְתִתְּנוּן יָת אַחֲסַנְתֵּיהּ לְאֲחֵי אֲבוּהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין לֵית לֵיהּ אָחִין וְתִתְּנוּן יַת אַחְסַנְתֵּיהּ לְאָחוֹי מִן אָבוֹי: (תרגום יונתן)


{יא}  וְאִם-אֵ֣ין אַחִים֘ לְאָבִיו֒ וּנְתַתֶּ֣ם אֶת-נַֽחֲלָת֗וֹ לִשְׁאֵר֞וֹ הַקָּרֹ֥ב אֵלָ֛יו מִמִּשְׁפַּחְתּ֖וֹ וְיָרַ֣שׁ אֹתָ֑הּ וְֽהָ֨יְתָ֜ה לִבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לְחֻקַּ֣ת מִשְׁפָּ֔ט כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: (פ)

 אונקלוס  וְאִם לֵית אַחִין לַאֲבוּהִי וְתִתְּנוּן יָת אַחֲסַנְתֵּיהּ לְקָרִיבֵיהּ דְקָרֵיבּ לֵיהּ מִזַרְעִיתֵיהּ וְיֵרַת יָתַהּ וּתְהֵי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִגְזֵירַת דִין כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין לֵית לֵיהּ אָחִין לְאָבוֹי וְתִתְּנוּן יַת אַחְסַנְתֵּיהּ לְקָרִיבֵיהּ דְקָרִיב לֵיהּ מִגְנִיסַת אָבוֹי וְיֵרוּת יָתָהּ וּתְהֵי לִבְנֵי יִשְרָאֵל לְאַחְוָיַית גְזֵירַת דִין הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)

 רש"י  לשארו הקרב אליו ממשפחתו. ואין משפחה קרויה אלא משפחת האב (ספרי קלד. בבא בתרא קט:): (רש"י)

 אבן עזרא  לשארו הקרוב אליו. מכל המשפחה: וירש אותה. הנחלה וכבר פירשתי דרך חז''ל בפסוק לעם נכרי. ולדעת הנחלו' אם יירש האב או האם את הבן ומה שתירש אשתו צריכים אנחנו לקבלה. אמרו חז''ל כי נסמכה פרשת עלה אל הר העברים לדעת הנחלות כי בקש משה לדעת מי ינחל מעלתו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  נחלתו לשארו. אותיות נחלת שארו לו ואין שארו אלא אשתו. והיינו מה שאמרו חז''ל גורעין ומוסיפין ודורשין פי' גורעין הוי''ו מנחלתו ומוסיפין אותה על הלמ''ד של לשארו ונשאר לו הרי נחלת שארו לו ודורשין נחלת שארו שהיא אשתו לו והיינו מה שאחז''ל שהבעל יורש את אשתו: (בעל הטורים)


{יב}  וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה עֲלֵ֛ה אֶל-הַ֥ר הָֽעֲבָרִ֖ים הַזֶּ֑ה וּרְאֵה֙ אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה סַק לְטוּרָא דַעֲבָרָאֵי הָדֵין וַחֲזֵי יָת אַרְעָא דִי יְהָבִית לִבְנֵי יִשִׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה סוֹק לְטַוְורָא דְעַבְרָאֵי הָדֵין וְחָמֵי יַת אַרְעָא דִיהָבִית לִבְנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  עלה אל הר העברים. למה נסמכה לכאן, (ה) כיון שאמר הקב"ה נתן תתן להם, אמר, אותי צוה המקום להנחיל, שמא הותרה הגזרה ואכנס לארץ, אמר לו הקב"ה, גזרתי במקומה עומדת (במ"ר כא, יג). דבר אחר, כיון שנכנס משה (ו) לנחלת בני גד ובני ראובן, שמח ואמר, כמדומה שהותר לי נדרי, משל למלך שגזר על בנו שלא יכנס לפתח פלטין שלו, נכנס לשער והוא אחריו, לחצר והוא אחריו, לטרקלין והוא אחריו, כיון שבא ליכנס (ז) לקיטון, אמר לו, בני, מכאן ואילך אתה אסור ליכנס (ספרי קלד): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) פירוש הא הר העברים הוא הר נבו וכיון שעלה משם להר נבו שוב לא ירד ומת שם מיד כדכתיב בפרשת וזאת הברכה ולמה נסמכה וכו': (ו) דלטעם ראשון קשה למה שמח דלמא הא דכתיב נתן תתן כלומר על ידי צוואתך וכמו שכתוב לקמן בפרשת מסעי לכן פירש דבר אחר. ולפירוש דבר אחר קשה איך נסמך זה לכאן לכן פירש גם טעם ראשון וקל להבין: (ז) לקיטון היינו לחדר. ויבא החדרה תרגום יונתן ועייל לקיטונא: (שפתי חכמים)

 כלי יקר  עלה אל הר העברים הזה וגו'. צריך עיון למה נסמכה פרשה זו לכאן, ולמה קרא להר נבו הר העברים, וכשאמר משה יפקוד אלהי הרוחות איש על העדה למה לא בקש שינחיל שררתו לבניו.

והקרוב אלי לומר בזה, לפי שנאמר למעלה והעברתם את נחלתו לבתו, פירש"י שלכך נאמר והעברתם ללמדך שכל מי שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה, ויש לדקדק ליורשו למה לי הל"ל כל מי שאינו מניח בן, אלא שר"ל אע"פ שמניח בן אבל אינו ראוי ליורשו דהיינו שאינו ראוי לירש מעלת אביו בתורה וחכמה ושררה, אז הקב"ה מלא עברה עליו על שלא הדריך את בנו שיהיה ראוי למלא את מקומו ומנ"ל לרש"י זה, כי מצלפחד ליכא למילף שהרי לא היו לו בנים כלל אלא שסמך על סמיכת פרשת עלה אל הר העברים הזה, שלכך קרא הקב"ה שמו הר העברים כי עליו נתמלא ה' עברה על משה על שלא הדריך את בניו שיהיו ראויין ליורשו, שררתו ונבואתו התלויה בהכנת כח המקבל, ומלשון זה הבין משה שלא ירד אחריו כבודו לבניו. וכן פירש משה הדבר שאמר (דברים ג.כו-כח) ויתעבר ה' בי למענכם וגו' וסמיך ליה וצו את יהושע וגו' הורה באצבע שזהו העברה שנתעבר ה' בו שינחיל שררתו ליהושע ולא לבניו, ומאחר שהרגיש שהדבר נמנע אמר מיד יפקוד אלהי הרוחות וגו' ועיין למעלה פר' לך לך (טו.ד) בפסוק לא יירשך זה. ואע"פ שליורשו לא יתישב על זה האופן אצל צלפחד מ"מ נקט לשון זה בעבור משה כאמור. ואצל צלפחד יכול להיות שאין לשון והעברתם יוצא מידי פשוטו וכך פירושו אילו נאמר ונתתם הייתי אומר שעוד שם המת יקרא על נחלתו כי מה לי אם הנחלה נתונה לבנו או לבתו, ומדקאמר והעברתם ש"מ שאף על פי שהיא נתונה לבתו מכל מקום דומה כאלו העביר נחלתו מיוצאי חלציו אל שבט אחר וכאילו לא זכה שזרעו יירש ארץ מזה אנו למידין שהקב"ה מלא עליו עברה כי לא זכה להקים שמו על נחלתו.

ויש עוד בדבר זה סוד הנמשך מסוד היצירה, כארז"ל (ברכות ס.) איש מזריע תחילה יולדת נקיבה, ואמרו המפרשים שהזרע הראשון נפסד והבא אחרונה נשאר קיים ולעולם מזרע אשה נולדת הנקיבה וא"כ דומה כאלו אין הבת מזרעו. (כלי יקר)


{יג}  וְרָאִ֣יתָה אֹתָ֔הּ וְנֶֽאֱסַפְתָּ֥ אֶל-עַמֶּ֖יךָ גַּם-אָ֑תָּה כַּֽאֲשֶׁ֥ר נֶֽאֱסַ֖ף אַֽהֲרֹ֥ן אָחִֽיךָ:

 אונקלוס  וְתֶחֱזֵי יָתָהּ וְתִתְכְנֵּשׁ לְעַמָיךְ אַף אָתְּ כְּמָא דִי אִתְכְּנִישׁ אַהֲרֹן אָחוּךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתֶחֱמֵי יָתָהּ וְתִתְכְּנֵישׁ לְעַמָךְ לְחוֹד אַנְתְּ הֵיכְמָא דְאִתְכְּנֵישׁ אַהֲרן אָחוּךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כאשר נאסף אהרן אחיך. מכאן שנתאוה (ח) משה למיתתו של אהרן. דבר אחר, אין אתה טוב (ט) ממנו, על אשר לא קדשתם (דברים לב, נא), הא אם קדשתם (י) אותי עדיין לא הגיע זמנכם להפטר מן העולם. בכל מקום שכתב מיתתם כתב סרחונם, לפי שנגזרה גזרה על דור המדבר למות במדבר בעון שלא האמינו, לכך בקש משה שיכתב סרחונו, שלא יאמרו אף הוא מן הממרים היה, משל לשתי נשים שלוקות בבית דין, אחת קלקלה (כ) ואחת אכלה פגי (ל) שביעית וכו', אף כאן, בכל מקום שהזכיר מיתתן הזכיר סרחונם, להודיע שלא היתה בהם אלא זו בלבד (יומא פו:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) מדלא כתיב כאשר נאסף אברהם או שאר צדיקים: (ט) כלומר וכשם שהוא מת בשביל עון זה כך אתה תמות: (י) ואם תאמר והא בפרשה זו לא כתיב על אשר לא קדשתם. ויש לומר דלפירוש דבר אחר שפירש אין אתה טוב ממנו משמע כשם שאהרן מת ועדיין לא הגיע זמנו כך משה ימות אף על פי שלא יגיע זמנו והיכן מצינו שמתו קודם זמנם ומתרץ דהא כתיב גבי מיתת משה על אשר לא קדשתם וכו' והוצרך לטעם של דבר אחר דלטעם ראשון קשה והא לא היתה מיתת משה כמיתת אהרן דהא אהרן ראה בחייו שנתנה גדולתו לבנו מה שאין כן גבי משה לכן פירש דבר אחר ולפירוש של דבר אחר קשה דמשמע מכאשר מת אהרן וגו' דאהרן מת קודם שהגיעו זמנו למות וזה אינו מפורש אצל אהרן לכן צריך גם לטעם ראשון וקל להבין: (כ) שזינתה תחת בעלה בלא התראה: (ל) ר"ל פירות שביעית שעדיין לא בשלו כל צרכן וכתיב לאכלה ולא להפסד ואותה שאכלה הפירות שביעית מבקשת מבית דין שיכריזו עליה משום מה לקתה כדי שלא יאמרו אף היא קלקלה כו' אף כאן כו': (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  וראיתה. כתיב בה''א מלמד שהראהו כל הארץ המערות והמתילות ואוצרות כסף וזהב שבה: נאסף אהרן אחיך. בגימטריא זהו בנשיקה: (בעל הטורים)

 אור החיים  וראיתה אותה. ולא הספיק מה שכבר אמר וראה את הארץ, על דרך אומרם ז"ל (ספרי ח"א קל"ו) שהראהו ה' ראיה נסיית מה שאין כח בשיעור עין טבעיית לראות באור השמש זולת באור הגנוז כידוע, ולזה הבטיחו ואמר לו וראיתה אותה כי יאיר לפניו אור החיים, וכמו כן תמצא שאמר הכתוב (שם ל"ד) ויראהו ה' וגו' להעיר על האמור:

גם אתה כאשר וגו'. יתבאר על פי דבריהם ז"ל (ילקוט ריש פ' מסעי) שאמרו שאמר אהרן למשה אילו היה יודע כן היה רוצה בדבר מקודם לכן, והוא אומרו גם אתה סמוך למאמר ונאספת לומר שלא יהיה נרתע מהאסיפה שמבטיחו שגם הוא יחפוץ וירצה ליאסף כשיראה עריבות המושג בשעת מיתה, וזה לך האות כאשר נאסף אהרן אחיך שהוא אמר לך שאם היה יודע וכו' הרי שגם החפץ והרצון יסכימו ליאסף. עוד ירצה להעירו במצוה המוטלת על הצדיקים לעשות בשעת מיתה, והוא שיצדיק עליו את הדין ויחפוץ בגזירת מלך שתתקיים, והוא אומרו ונאספת וגו' גם אתה פירוש אפילו אתה תסכים ליאסף כדרך אומרו (תהלים לא) בידך אפקיד, ואומרו כאשר נאסף אהרן וגו' פירוש על דרך אומרם ז"ל (ילקוט שם) שאמר לו משה לאהרן אהרן אחי מקובל עליך למות אמר לו הן אמר לו נעלה להר מיד עלו וכו' עד כאן, והוא מה שרמז במאמר כאשר נאסף אהרן פירוש שהסכים גם הוא על האסיפה, וטעם הדבר שעושה ה' כסדר זה לפי שאינו חפץ ליטול נפש הצדיק אלא ברצונו לרוב חיבת ידידיו, גם שבזה ישלמו האושר השלם כאמור (דברים ו) ובכל נפשך: (אור החיים)


{יד}  כַּֽאֲשֶׁר֩ מְרִיתֶ֨ם פִּ֜י בְּמִדְבַּר-צִ֗ן בִּמְרִיבַת֙ הָֽעֵדָ֔ה לְהַקְדִּישֵׁ֥נִי בַמַּ֖יִם לְעֵֽינֵיהֶ֑ם הֵ֛ם מֵֽי-מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר-צִֽן: (ס)

 אונקלוס  כְּמָא דִסָרֵיבְתּוּן עַל מֵימְרִי בְּמַדְבְּרָא דְצִן בְּמַצוּת כְּנִשְׁתָּא לְקַדָשׁוּתִי בְמַיָא לְעֵינֵיהוֹן אִנוּן מֵי מַצוּת רְקָם מַדְבְּרָא דְצִן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  מְטוֹל דְסָרֵבְתּוּן עַל מֵימְרִי בְּמַדְבְּרָא דְצִין בְּמוֹי מַצוּת כְּנִישְׁתָּא לְקַדָשׁוּתִי בְּמַיָא לְמֶחֱמֵיהוֹן הִינוּן מֵי מַצוּת רְקַם בְּמַדְבְּרָא דְצִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  הם מי מריבת קדש. הם לבדם, אין בהם עון (מ) אחר. דבר אחר, הם שהמרו במרה, (נ) הם היו שהמרו בים סוף, הם עצמם שהמרו במדבר צין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ר"ל עון של מי מריבה לבד היה בהן ולא עון אחר ולפי זה קאי על משה ועל אהרן: (נ) ר"ל הם מי מריבה שהמרו במרה הם היו שהמרו כו'. ולפי זה קאי על ישראל. והוצרך לדבר אחר דלפירוש ראשון קשה הא כבר נאמר שלא היה בהם עון אחר. לכן פירש דבר אחר וקאי על ישראל ולפירוש של דבר אחר קשה מאי בעי הכא בעון ישראל לכך צריך לטעם ראשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  להקדישני. דבק עם מריתם והטעם כי מריתם להקדישני וזה הוא על אשר לא קדשתם כאשר פירש: (אבן עזרא)


{טו}  וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶל-יְהֹוָ֖ה לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל משֶׁה קֳדָם יְיָ לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל משֶׁה קֳדָם יְיָ לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  וידבר משה אל ה' וגו'. להודיע שבחן של צדיקים, (ס) שכשנפטרין מן העולם מניחין צרכן ועוסקין בצרכי צבור: לאמר. אמר לו, השיבני (ע) אם אתה ממנה להם פרנס אם לאו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) ר"ל למה אמר משה ענין זה ולא התפלל שיכנס: (ע) דאם לא כן לאמר למה לי דבשלמא וידבר ה' לאמר כבר פרשו בו צא ואמור להם דברי כבושים או צא ואמור להם דברי והשיבני אם יקבלום כמ"ש וישב משה את דברי העם אל ה' אבל כאן שני הטעמים בלתי נכונים. לכן פירש השיבני וכו' ועיין בפרשת ואתחנן: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  וידבר משה אל ה' לאמר. אין פסוק אחר כזה בתורה א''ל לא תזכור כמה וידכר שדברת אלי: (בעל הטורים)

 אור החיים  וידבר משה וגו' לאמר. הנה למה שקדם לנו מדבריהם שלשון דיבור יגיד על מענה קשה כפי זה למה אמר הכתוב וידבר משה לפני ה' שאין זה מהמוסר, עוד צריך לדעת אומרו לאמר שאין לה משמעות במה שלפנינו, ואפשר כי משה בא בטענת משפט לבל ימות, ולא למה שממנו אלא בשביל ישראל כאשר אבאר מאמריו לזה אמר לשון דיבור, ולפי שבמאמר משה האמורים בענין אינם אלא דברי חיבה ורחמנות על ישראל אין תכלית הדברים עומד בנאמר אלא במתחייב מהמאמר שהוא מניעת המיתה ממנו כאשר אבאר והוא אומרו לאמר: (אור החיים)


{טז}  יִפְקֹ֣ד יְהֹוָ֔ה אֱלֹהֵ֥י הָֽרוּחֹ֖ת לְכָל-בָּשָׂ֑ר אִ֖ישׁ עַל-הָֽעֵדָֽה:

 אונקלוס  יְמַנֵי יְיָ אֱלָהָא רוּחַיָא לְכָל בִּשְׂרָא גְבַר עַל כְּנִשְׁתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  יְמַנֵי מֵימְרָא דַיְיָ דְשַׁלִיט בְּנִשְׁמַת בַּר נַשׁ וּמִנֵיהּ מִתְיְיהַב רוּחַ נִשְׁמָתָא לְכָל בִּישְרָא גְבַר מְהֵימָן עַל כְּנִשְׁתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  יפקד ה'. כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו, אמר, הגיעה שעה (פ) שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי, אמר לו הקב"ה, לא כך עלתה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע ליטול שכר שמושו שלא מש (צ) מתוך האהל (במ"ר כא, יד), וזהו שאמר שלמה, נוצר תאנה יאכל פריה (משלי כז, יח): אלהי הרוחות. למה נאמר (ק) אמר לפניו, רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) נראה לי דקשה לרש"י לרבותינו זכרונם לברכה שאמרו שאמר לו השיבני וכו' וכי יהיה הדור בלא פרנס אלא שאלתו היה אם צריך למנות פרנס או שיירשו בניו אחריו גדולתו כמו שאמר תן נחלת צלפחד לבנותיו לכך דרשו ולפיכך נמשך גם רש"י זכרונו לברכה אחרי דברי רבותינו זכרונם לברכה: (צ) ר"ל ישב באהל ועסק בתורה: (ק) ר"ל ולא נאמר אלהי השמים או אלהי הארץ: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ה' אלהי הרוחות. שהוא יודע הרוחות איזה רוח ראוי: וטעם יפקד. מגזרת פקיד: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  יפקד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה. (בעל הטורים)

 אור החיים  יפקוד ה' אלהי הרוחות וגו'. צריך לדעת א' למה בחר כינוי זה מכל כינויי המעלה והשבח הידועים לה'. ב' למה האריך לשון אשר יצא וגו' ואשר יבא ואשר יוציאם ואשר יביאם. ג' אומרו ולא תהיה עדת וגו' מנין יעלה על הדעת שה' יעלים עינו מבניו שיהיו כצאן אשר וגו'. אכן יתבאר הענין על זה הדרך דע כי תכונת השכל ובחירתו ושלילתו רחוקה בגדר הנשתוון בריבוי הנושאים, וכשם שישתנו הנבראים בצורתם ובקומתם ואין ההשתוות בהם כמו כן ויותר מהמה בענין השתנות הנבחר והנשלל בבחינת ההשכל והרצון, נוסף על שינוי פרטי הטבע בתכונת ההרכבה שביסודות וכוחות היולים אשר מהם יולד הבחירה בדומים, וימצא לפעמים ההשתוות בתכונה והוא נעלם, והוא מה שכיוונו רז"ל (נדרים לט:) לומר בן גילו בענין ביקור חולים, ומזה תשער שיושלל בגדר הנמצא שישתוו רבים כהמה ס' ריבוא שהיו בדורו של משה לאחד, והמלך אשר ישים ה' עליהם לא ישתוו ברצונם אליו זולת האיש משה שאמרו ז"ל (תיקונים סט) שהיה שורש כל הנשמות של דור המדבר בסוד אומרו (ישעי' סג) משה עמו, ועיין מה שכתבתי בפסוק (לעיל י"א י"ב) האנכי הריתי וגו', וזו היתה סיבה שהפקיד והנפקדים נמזגו לגדר ההשתוות וכל אחד היה לו כלבבו:

וזה הוא גם כן טעם שצוה ה' עשות שופטים לשבטיך וכו' לפי שהשבט יתקרב בתכונה לענפיו, וזה ידע ובחן משה עליו השלום ואמר תשובה למאמר המיתה יפקד ה' פירוש ימנה, אל אלהי הרוחות פירוש שיודע רוח של כל בשר וגדר תכונתם תמנה אחד שיהיה טבעו שוה בתכונה לכל העדה שיסכים הוא למה שיאמרו הם ויסכימו הם למה שיאמר הוא להם, והוא אומרו אשר יצא לפניהם פירוש שיהיה לו הרצון בהם, ואשר יוציאם וגו' שיהיה להם הרצון כמוהו לצאת ולבא עמו, ותלה הדבר בו כי הוא המלך, ובחירה כזאת היא מוחלטת השגה מזולתו יתברך כי הוא לבדו יודע תוכן הרוחות וידע רוח שתתמזג עם כלן, ואיש כזה אינו בנמצא זולת אם יהיה אדם כמשה שכל ישראל הם ענפיו והוא שורש לכולם, וזולת זה תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה, ותכלית כוונת דברי משה לה' הוא על זה הדרך אני אעשה כאשר אדוני דובר אבל יתקן דבר זה קודם אם יוכל להכנס בגדר התיקון ואם לא תהיה עדת ה' כצאן וגו', והיוצא מזה הוא ולא ימות כרמוז בתיבת לאמר שאמרנו, ומתוך הדברים אתה למד שאם ימצא איש כזה הנה הוא מסכים גם הוא ליאסף אל עמיו כמאמרו יתברך: (אור החיים)


{יז}  אֲשֶׁר-יֵצֵ֣א לִפְנֵיהֶ֗ם וַֽאֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ לִפְנֵיהֶ֔ם וַֽאֲשֶׁ֥ר יֽוֹצִיאֵ֖ם וַֽאֲשֶׁ֣ר יְבִיאֵ֑ם וְלֹ֤א תִֽהְיֶה֙ עֲדַ֣ת יְהֹוָ֔ה כַּצֹּ֕אן אֲשֶׁ֥ר אֵין-לָהֶ֖ם רֹעֶֽה:

 אונקלוס  דִי יִפּוֹק קֳדָמֵיהוֹן וְדִי יֵעוֹל קֳדָמֵיהוֹן וְדִי יַפֵּקִנוּן וְדִי יָעֵלִינוּן וְלָא תְהֵי כְּנִשְׁתָּא דַיְיָ כְּעָנָא דִי לֵית לְהֵן רָעֵי: (אונקלוס)

 יונתן  דִי הֲוֵי נְפַק קֳדָמֵיהוֹן לְסִדְרֵי קְרָבָא וְדִי הֲוָה עָלֵיל קֳדָמֵיהוֹן מִן סִדְרֵי קְרָבָא וּדְיִפּוֹק יַתְהוֹן מִן יַד בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן וּדְיֵעוּל יַתְהוֹן לְאַרְעָא דְיִשְרָאֵל וְלָא תְהֵי כְנִישְׁתָּא דַיְיָ בְּלָא חַכִּימִין מִן בִּגְלַל דְלָא יִטְעוֹן בֵּינֵי עַמְמַיָא כַּעֲנָא דְטָעַן וְלֵית לְהוֹן רוֹעֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר יצא לפניהם. לא כדרך מלכי האומות, שיושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה, אלא כמו שעשיתי אני, שנלחמתי בסיחון ועוג, שנאמר אל תירא אותו (במדבר כא, לד), וכדרך שעשה יהושע, שנאמר וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה וגו' (יהושע ה, יג), וכן בדוד הוא אומר כי הוא יוצא ובא לפניהם (שמואל-א יח, טז), יוצא בראש ונכנס בראש: ואשר יוציאם. בזכיותיו: ואשר יביאם. בזכיותיו. דבר אחר, ואשר יביאם שלא תעשה לו (ר ) כדרך שאתה עושה לי, שאיני מכניסן לארץ: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) דלטעם ראשון קשה למה ליה למימר ואשר יוציאם מה זכות צריך לגבי הוצאה בשלמא גבי הבאה צריך זכות שלא יפקד מהם לכן פירש דבר אחר וכו' ולפי דבר אחר קשה דואשר יוציאם וכו' לא יהיה דומה לאשר יצא לפניהם דעיקר תפלתו הוא בשביל העם ואשר יוציאם פירושו הוא בשביל טובת המנהיג היה תפלתו ולפי וי"ו העיטוף דואשר יוציאם משמע דכל תפלתו ודבריו היו לטובת ישראל לכן פירש גם טעם ראשון ודו"ק: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אשר יצא לפניהם. במלחמה: ואשר יוציאם. ע''י אחר: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה. באלו השני פסוקים יש עשרים ושמונה תיבות ולכן פרנס יהושע את ישראל כ''ח שנים וזה הוא שנאמר וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כ''ח לעשות חיל: ואשר יבא. ב' במסורה הכא ואידך ואשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים. לומר לך בין בישוב בין ביער בכל פעם צריך לבא לפניהם: (בעל הטורים)

 ספורנו  אשר יצא לפניהם. בענין המלחמה: ואשר יוציאם. בעניני הנהגת המדינה: (ספורנו)


{יח}  וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה קַח-לְךָ֙ אֶת-יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן-נ֔וּן אִ֖ישׁ אֲשֶׁר-ר֣וּחַ בּ֑וֹ וְסָֽמַכְתָּ֥ אֶת-יָֽדְךָ֖ עָלָֽיו:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה דְבַר לָךְ יָת יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן גְבַר דִי רוּחַ נְבוּאָה בֵּיהּ וְתִסְמוֹךְ יָת יְדָךְ עֲלוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה דַבַּר לָךְ יַת יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן גְבַר דְרוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ שַׁרְיָא עֲלוֹי וְתִסְמוֹךְ יַת יְדָךְ עֲלוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  קח לך. קחנו בדברים, (ש) אשריך שזכית להנהיג בניו של מקום: לך. את שבדוק לך, (ת) את זה אתה מכיר: אשר רוח בו. כאשר שאלת, שיוכל להלוך כנגד (א) רוחו של כל אחד ואחד: וסמכת את ידך עליו. תן לו מתורגמן, (ב) שידרוש בחייך, (ג) שלא יאמרו עליו לא היה לו להרים ראש בימי משה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) כבר נתבאר זה כמה פעמים שאין קיחה נופלת בבני אדם לכן פירש וכו': (ת) אף על פי שמנהג הכתוב שיאמר מלת לך שלא לצורך כמו עלה לך היערה והדומה להם מכל מקום כל היכא דאיכא למדרש דרשינן הרא"ם. ולי נראה דקשה לרש"י כיון שבקשת משה היה שיירשו בניו גדולתו כמו שפירש"י לעיל לא הל"ל לך המורה כאלו תחלת בקשתו במחשבתו היה על יהושע וזה ליתא ומתרץ הבדוק לך וכו': (א) ר"ל שאלת ואמרת גלוי לפניך דעת כל אחד ואחד כו' כך אעשה ואברור את יהושע שזה אתה מכיר אשר רוח בו כאשר שאלת: (ב) מדכתיב אחריו למען ישמעו כל עדת בני ישראל ומה ישמעו אלא שתתן לו מתורגמן. מצאתי: (ג) דעל כרחך הסמיכות של הרב לתלמיד הוא ענין רשות להורות ולדון לאסור ולהתיר ואם כן הכא גבי יהושע אי הסמיכות הוא לאחר מות משה למה נתן לו רשות דלאחר מותו אין צריך רשות אלא בחייו של משה. ואין לומר דלמא האי וסמכת וגו' הוא נתינת ההוד דאם כן היה לו להסמיך מאמר ונתת מהודך עליו למלת וסמכת וגומר אלא על כרחך וסמכת מילתא אחריתא היא והיא נתינת רשות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אשר רוח בו. וכל איש חי יש בו רוח רק הטעם כמו וחזקת והיית לאיש: וסמכת את ידך. להראות את ישראל שהוא במקומו ועליו סמך: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויאמר ה' וגו' קח לך וגו' אשר רוח בו. צריך לדעת אומרו קח לך, עוד אומרו אשר רוח בו וכי יש אדם שאין בו רוח, עוד צריך לדעת מה זו סמיכה. אכן לפי מה שפירשתי בדברי משה באה התשובה שפירש אומרו קח לך פירוש כחששתך ולדבריך קח את יהושע, ודע שהוא איש אשר רוח בו פירוש אתה ישנך שורש כל הנשמות והוא ישנו בבחינת הרוח, והוא אומרו אשר רוח בו פירוש שורש כל רוחות הדור ההוא, וצוה ה' לסמוך ידו להעיר לרוח מהות הנשמה שבמשה, והוא אומרו לבסוף למען ישמעו כל עדת בני ישראל סמוכה למאמר ונתת מהודך עליו, לומר שבזה יהיה גם כן כלול משורש הנשמות ובזה ישמעו פירוש יקבלו מאמריו, כל עדת בני ישראל פירוש תהיה גם כן תכונת האנשים השלמים בעלי הנשמה מרוצית ממנו: (אור החיים)

 ספורנו  איש אשר רוח בו. מוכן לקבל אור פני מלך חיים כענין, ובלב כל חכם לב נתתי חכמה: (ספורנו)

 כלי יקר  וסמכת את ידך עליו. ידך אחת במשמע, ובמעשה כתיב ויסמוך את ידיו עליו פירש רש"י יותר ממה שנצטוה כו', ולפי דבריו קשה איך עבר משה בבל תוסיף, ומצינו עוד סמיכה כזו שנאמר (ויקרא א.ד) וסמך ידו על ראש העולה. ידו אחת במשמע ובמעשה כתיב (שם טז.כא) וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר ולמעלה פר' ויקרא פרשנו שהכל ענין אחד כי מנהיגי העם צריכין לקבל עליהם על מנת שיהיו כפרה ואשם על כל העם כמ"ש (דברים א.יג) ואשימם בראשיכם. ולמדו רז"ל מכאן (דב"ר א.ט) שאשמת העם תלויה במנהיגיהם, וכמו שסמיכת יד על הקרבן היינו ליתן שמץ ודופי של הסומך על הנסמך והוא הקרבן, כך סמיכות יד זו ליתן שמץ ודופי של כל ישראל על מנהיגיהם לאמר שאשמת העם תלוי בהם, והנה בסתם קרבן של החוטא יש ב' מיני סמיכה כי החוטא במעשה חטאו כפול כי אין מעשה בלא מחשבה הקודמת למעשה, ע"כ נאמר אצל שעיר המשתלח וסמך אהרן את שתי ידיו כי הוא בא לכפר על חטא המעשה וההרהור, אבל העולה באה על חטא ההרהור לבד ע"כ נאמר וסמך ידו על ראש העולה ידו אחת במשמע.

כמו כן מנהיגי ישראל המה ישאו עון העדה, הן שיחטאו במעשה הן שיחטאו בהרהור לפי שיש בידם למחות ואינן מוחין. האמנם לא כל רועה ומנהיג נתפס על עון זולתו כשהוא חוטא בהרהור לבד כי הנסתרות לה' אלהינו ומי יודע מטמונותיו של חבירו כמו שפירש רש"י בפר' נצבים (כט.כח) אך אם הרועה איש אשר רוח בו, שיודע להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד כיהושע והוא יודע לכוין כל הרוחות של איש ואיש, אז דין הוא שיתפס גם על חטא ההרהור מאחר שעיניו תחזנה ברוה"ק שעליו את כל העולה על רוחו של חבירו אם טוב ואם רע והיה לו למחות בו. וע"ז נאמר כאן קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו, שיוכל להלוך נגד רוחו של כל אחד וסמכת ידך עליו ונקט ידך לרבותא לפי שכאן אינו מדבר כ"א בעון הדור העולה על רוחם שאותו שמץ יהיה תלוי בו וק"ו לחטא המעשה שיתלה בו, ולא היה צריך לומר שיסמוך עליו גם יד השני ליתן עליו שמץ חטא המעשה כי ק"ו הוא ולא היה צריך לצות על יד השניה, כי ודאי משה יעשה הדבר מעצמו וילמוד ק"ו מן היד הסומכת עליו את כל העולה על רוחם מדקאמר וסמכת את ידך מיד אחר איש אשר רוח בו. ולפיכך בשעת מעשה עשה משה כן ולמד יד השניה בק"ו מן האחת ויסמוך את שתי ידיו עליו.

פירוש אחר. מדקאמר בסוף הענין כאשר דבר ה' ביד משה, שמשה לא היה משנה דבר והיה סומך עליו יד אחת ולא ב' ומ"ש ויסמוך את ידיו עליו כך פירושו שמשה מסר ליהושע שני מיני הנהגות. האחת היא, ההנהגה בתורה ומצות. השניה היא, ההנהגה המדינית. ועליהם אמר אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם, ומכאן נראה ששני הנהגות מסר לו. על ההנהגה שע"פ התורה והמצוה אמר אשר יוציאם ואשר יביאם ויוציאם בעל כרחם משמע, כי מצינו לשון יציאה וביאה בדבר הלכה כמ"ש לא אוכל עוד לצאת ולבא (דברים לא.ב) פירש"י בדבר הלכה. ואמר לו ההנהגה לכופם בחזקת היד על התורה ועל העבודה כמו שהיה למשה היכולת עליהם בשתי ידיו כך סמך שתי ידיו על יהושע לומר שבכל כחו ימשול בם לכופם על שמירת התורה, ויוציאם ויביאם בדבר הלכה בכל תוקף ועוז כי אין שייך בזה לומר שמאל דוחה וימין מקרבת כי חלק גבוה מי יתיר וזהו הדבר המסור לשתי ידיו לומר שבכל כחו ידריכם בדרך ה'.

אבל על ההנהגה המדינית לתיקון המצב אמר, אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם, לומר שבנחת ינהלם ולא ילך עמהם בכפיה וזה הדבר אשר לא סמך עליו כי אם ידו אחת לומר שבהנהגה זו לפי שעם קשה עורף הם ודרכם לבעט במנהיגיהם על כן תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת, והוא יצא ויבוא לפניהם והם אחריו ילכו מעצמם ולא כמי שאוחז בידו ומוליכו בחזקת היד. ויכול להיות שלכך אמר משה ליהושע כי אתה תבוא את העם הזה (דברים לא.ז) והקב"ה אמר ליהושע כי אתה תביא את בני ישראל (שם לא.כג) בעל כרחם משמע, ולא קשיא כי משה היה מדבר מענין ההנהגה המדינית ועליה אמר כי אתה תבוא את העם הזה הכל לפי דעתם ועצתם כמו שפירש"י במקומו, אבל הקב"ה היה מזרזו על הנהגת התורה ועליה אמר כי אתה תביא כמו שיתבאר בע"ה פר' וילך (לא.ז).

ומדקאמר בפר' וארא (ו.יג) ויצום אל בני ישראל, פירש"י צוה להנהיגם בנחת. שמע מינה שבכ"מ שנאמר כאן לשון ציווי מדבר בהנהגה המדינית שצריכה להיות בנחת, כי אין צו אלא זירוז ואנו למידין זה ממ"ש וצו את יהושע וגו' (דברים ג.כח) כי ביותר צריך המנהיג זירוז בהנהגה המדינית אשר דרכם לבעט במנהיגיהם, לפיכך כשאמר לו קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו, שיוכל להלוך נגד רוחו של כל אחד דהיינו בענין ההנהגה המדינית להכניע את כל מי שרוחו גבוה עליו אמר וסמכת את ידך עליו, היינו יד אחת לומר לו שידו אחת דוחה הפושעים ואחת מקרבם. ועליה אמר והעמדת אותו לפני אלעזר וצויתה אותו לעיניהם, וילפינן וצוית מן ויצום מה ויצום הנאמר להלן בנחת ומדבר בהנהגה המדינית אף וצוית הנאמר כאן בנחת דהיינו ביד אחת.

ואח"כ אמר ונתת מהודך עליו בענין הנבואה, להנהיגם על ידה ע"פ התורה והמצוה ולא הזכיר בזה יד אחת כי כל הנותן בעין יפה הוא נותן הנבואה וכן בענין התורה והמצוה ודאי יכופם על שמירתם בכל תוקף ועוז ועליה אמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה' כל דבר סתום ונעלם בתורה על פיו יצאו ויבאו בדבר הלכה. ויעש משה וגו' ויסמוך שתי ידיו עליו היינו בענין הנהגת התורה כאמור. ויצוהו כאשר צוה ה' ביד משה כי ויצוהו מורה על ההנהגה המדינית כאמור עשה כאשר צוה ה' ביד משה, היינו ביד אחת כאמור, אע"פ שיש אתנחתא במלת ויצוהו מ"מ דברי תורה כפטיש יפוצץ סלע נדרשים לכל חפציהם. ונוכל לומר כפשוטו שנתינת ההוד לא נאמר בו יד אחת כי אין כילות לפני השי"ת אלא רצה ה' שיעשהו כלי מלא וגדוש ברכת ה' וכן עשה ובדרך שנתבאר. (כלי יקר)


{יט}  וְהַֽעֲמַדְתָּ֣ אֹת֗וֹ לִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֖י כָּל-הָֽעֵדָ֑ה וְצִוִּיתָ֥ה אֹת֖וֹ לְעֵֽינֵיהֶֽם:

 אונקלוס  וּתְקֵים יָתֵיהּ לָקֳדָם אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְלָקֳדָם כָּל כְּנִשְׁתָּא וּתְפַקֵד יָתֵיהּ לְעֵינֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתָקִים יָתֵיהּ קֳדָם אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְקָדָם כָּל כְּנִישְׁתָּא וְתַפְקֵיד יָתֵיהּ לְמֵיחְמֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וצויתה אתו. על ישראל, דע שטרחנין הם, סרבנים הם, על מנת שתקבל עליך: (רש"י)

 בעל הטורים  וצויתה. כתיב בה''א לומר לך שלמדו ה' חומשי תורה: (בעל הטורים)

 ספורנו  וצויתה אותו לעיניהם. תמנה אותו לנגיד עליהם לעיניהם כדי שיקבלוהו וישמעו בקולו כי יאמר צווי על המינוי כמו וצוך לנגיד ולמן היום אשר צויתי שופטים: (ספורנו)


{כ}  וְנָֽתַתָּ֥ה מֵהֽוֹדְךָ֖ עָלָ֑יו לְמַ֣עַן יִשְׁמְע֔וּ כָּל-עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וְתִתֵּן מִזִיוָךְ עֲלוֹהִי בְּדִיל דִי יְקַבְּלוּן מִנֵיהּ כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִתֵּן מִזִיו יְקָרָךְ עֲלוֹי מִן בִּגְלַל דִי יְקַבְּלוּן מִינֵיהּ כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונתתה מהודך עליו. זה קירון עור פנים: מהודך. ולא כל הודך, נמצינו למדין פני משה כחמה, (ד) פני יהושע כלבנה: למען ישמעו כל עדת בני ישראל. שיהיו נוהגין בו כבוד (ה) ויראה, כדרך שנוהגין בך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) כלומר פנים של משה מאירים יותר משל יהושע ויש מפרשים כמו חמה שנטלה אורה מהקדוש ברוך הוא ולבנה נטלה אורה מחמה כך משה נטל קירון עור פניו מהקדוש ברוך הוא ויהושע נטל ממשה: (ה) פירוש למען ישמעו ההוד שנתת לו ויחוייב מזה שינהגו בו כבוד וכו' אבל לא נוכל לפרש דישמעו יקבלו דאם כן יחסר מלת אליו מפני שפירושו היה למען יקבלו דבריו וגזירותיו כל ישראל. הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונתתה מהודך. לחלוק לו כבוד לפני ישראל למען ישמעו כי הם כבר האמינו בך וכאשר יראו שאתה כבדתו כן יכבדוהו כי ילכו אחרי מעשיך: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מהודך. בגי' הסוד לומר לך שמסר לו סוד המרכבה ומעשה בראשית: (בעל הטורים)

 ספורנו  ונתתה מהודך עליו. הוד מלכות תן לו איזה שררה בחייך שיתחילו לנהוג בו כבוד: למען ישמעו. וטעם המנוי לעיניהם ונתינת ההוד בחייך הוא למען ישמעו בקולו כל העדה שהם הסנהדרין וזקני העם: (ספורנו)


{כא}  וְלִפְנֵ֨י אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ יַֽעֲמֹ֔ד וְשָׁ֥אַל ל֛וֹ בְּמִשְׁפַּ֥ט הָֽאוּרִ֖ים לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה עַל-פִּ֨יו יֵֽצְא֜וּ וְעַל-פִּ֣יו יָבֹ֗אוּ ה֛וּא וְכָל-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֥ל אִתּ֖וֹ וְכָל-הָֽעֵדָֽה:

 אונקלוס  וְלִקֳדָם אֶלְעָזָר כַּהֲנָא יְקוּם וְיִשְׁאַל לֵיהּ בְּדִין אוּרַיָא קֳדָם יְיָ עַל מֵימְרֵיהּ יְהוֹן נַפְקִין וְעַל מֵימְרֵא יְהוֹן עָאלִין הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עִמֵיהּ וְכָל כְּנִשְׁתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וּקְדָם אֶלְעָזָר כַּהֲנָא יְשַׁמֵישׁ וִיהֵי כַּד יִתְכַּסֵי מִנֵיהּ פִּתְגַם וְיַשְׁאִיל לֵיהּ בְּדִין אוּרַיָא קֳדָם יְיָ עַל מֵימְרָא דְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא יְהוֹן נַפְקִין לְסִדְרֵי קְרָבָא וְעַל מֵימְרֵיהּ יְהוֹן עָלִין לְמֵידוֹן דִינָא הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְרָאֵל עִמֵיהּ וְכָל כְּנִשְׁתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולפני אלעזר הכהן יעמוד. הרי שאלתך (ו) ששאלת שאין הכבוד הזה זז (ס"א נוטל) מבית אביך, שאף יהושע יהא צריך לאלעזר: ושאל לו. כשיצטרך לצאת למלחמה: על פיו. של אלעזר: וכל העדה. (ז) סנהדרין (יומא עג:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ר"ל היאך בא ענין זה לכאן מה ענין אלעזר אצל יהושע. (גור אריה) דאם לא כן למה צוה זה למשה היה לו לצוות ליהושע בעצמו: (ז) מדכתיב לפניו וכל ישראל אתו אם כן וכל העדה למה לי אלא זו סנהדרין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  על פיו יצאו. על פי אלעזר במשפט האורים וי''א על פי משפט האורים והראשון ישר בעיני: הוא וכל בני ישראל. בדבר שהיה כלל לכל: וכל העדה. בדבר שהיה פדט לעדה הם הנועדים באהל מועד: וטעם הדבק פרשת הקרבנות שהשם צוה אז למשה שיצוה את בני ישראל הקרבנות שהם חייבים לעשות כי הוא לא יכנס לארץ עמהם והחל להזכיר עולת תמיד ואם הזכירה בתחלה יתכן שהנזכרת היא על הר סיני או שתהיה מערכת הקרבנות סדורה: (אבן עזרא)

 אור החיים  על פיו יצאו וגו'. פירוש חוזר על ה' האמור בסמוך הוא המוציא והמביא בהודעת האורים והתומים: (אור החיים)


{כב}  וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֹת֑וֹ וַיִּ֣קַּח אֶת-יְהוֹשֻׁ֗עַ וַיַּֽעֲמִדֵ֨הוּ֙ לִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֖י כָּל-הָֽעֵדָֽה:

 אונקלוס  וַעֲבַד משֶׁה כְּמָא דִי פַקֵיד יְיָ יָתֵיהּ וּדְבַר יָת יְהוֹשֻׁע וַאֲקִימֵיהּ קֳדָם אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וּקְדָם כָּל כְּנִשְׁתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲבַד משֶׁה הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יָתֵיהּ וּדְבַר יַת יְהוֹשֻׁעַ וְאַקִימֵיהּ קֳדָם אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְקָדָם כָּל כְּנִישְׁתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויקח את יהושע. לקחו בדברים (ח) והודיעו מתן שכר פרנסי ישראל לעולם הבא (ספרי קמא): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) ר"ל הא כתיב ויעש משה כאשר צוה ה' אותו וא"כ ויקח את יהושע למה לי. ומתרץ לקחו וכו' ר"ל שאמר לו יותר ממה שאמר לו הקדוש ברוך הוא דהקדוש ברוך הוא לאמר לו אלא אשריך שזכית לכך וכו' והוא הודיעו מתן שכר וכו' והטעם כדי שלא יאמר מה לי ולצרה זו שהרי משה ואהרן נענשו עליהם ולכך הראהו מתן שכרן: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ויעש משה כאשר וגו'. פירוש סמוך למצות המלך, והגם שה' לא צוה לו כן אלא תשובה למאמרו ואין הכרח שיעשה הדבר תיכף אף על פי כן מיהר עשות מאמר ה': (אור החיים)


{כג}  וַיִּסְמֹ֧ךְ אֶת-יָדָ֛יו עָלָ֖יו וַיְצַוֵּ֑הוּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖ה בְּיַד-מֹשֶֽׁה: (פ)

 אונקלוס  וּסְמַךְ יָת יְדוֹהִי עֲלוֹהִי וּפַקְדֵיהּ כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ בִּידָא דְמשֶׁה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּסְמַךְ יַת יְדוֹי עֲלוֹי וּפַקְדֵיהּ הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויסמך את ידיו. בעין יפה יותר (ט) ויותר ממה שנצטוה, שהקב"ה אמר לו וסמכת את ידך, והוא עשה בשתי ידיו, ועשאו ככלי מלא וגדוש, ומלאו חכמתו בעין יפה: כאשר דבר ה'. אף לענין ההוד נתן מהודו עליו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) כאן גם כן קשה למה ליה למכתב כדפרישית לעיל: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ויצוהו כאשר דבר ה' ביד משה. צוהו שלא לבטל תורה ותמיד מפני המלחמה. ולכך סמך כאן פרשת תמידין: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויסמוך וגו' ויצוהו. פירוש לשון צוותא שהאיר בו הוד הנשמה כמו שפירשתי למעלה במה שכתוב וסמכת, וידויק כפי זה אומרו כאשר דבר ה' ביד משה שאין משמעות למאמר זה וכי הדיבור הזה ענין הנתפם ביד, אלא פירוש כי ה' דבר שהשפעת ההוד יהיה ביד משה ליהושע. עוד ירמוז אל המלכות על דרך אומרם ז"ל אין צו אלא מלכות (ש"א י"ג) דכתיב ויצוני ה' לנגיד, וידויק גם כן אומרו כאשר דבר ה' ביד משה פירוש כי המלכות דבר ה' שתהיה ביד משה במקום שמן המשחה: (אור החיים)

במדבר פרק-כח

{א}   חמישי  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  משה לאמר צו את. ס''ת תורה לומר שהעוסק בתורה כאילו הקריב קרבן: (בעל הטורים)


{ב}  צַ֚ו אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אֶת-קָרְבָּנִ֨י לַחְמִ֜י לְאִשַּׁ֗י רֵ֚יחַ נִֽיחֹחִ֔י תִּשְׁמְר֕וּ לְהַקְרִ֥יב לִ֖י בְּמֽוֹעֲדֽוֹ:

 אונקלוס  פַקֵיד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן יָת קוּרְבָּנִי לְחֵם סִדוּר לְקוּרְבָּנַי לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא תִּטְרוּן לְקָרָבָא קֳדָמַי בְּזִמְנֵיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  פַּקֵיד יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן יַת קוּרְבָּנִי לְחֵים סִדוּר פָּתוֹרֵי יֵיכְלוּן כַּהֲנַיָא וּמַה דְאַתּוּן מְקַרְבִין עַל גַב מַדְבְּחָא לֵית רְשׁוּ לִגְבַר דְיֵיכוּל מִנֵיהּ הֲלָא אֵישָׁתָא הִיא דְאַכְלָא יָתֵיהּ וְהוּא מִתְקַבֵּל קֳדָמֵי לְרֵיחַ רַעֲוָא. עַמִי בְּנֵי יִשְרָאֵל הֲווֹ זְהִירִין לִמְקַרְבָא יָתֵיהּ מֵאַפְרָשׁוּת לִשְׁכְּתָא קָרְבַּן קֳדָמַי בְּזִמְנֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  צו את בני ישראל. מה אמור למעלה, (י) יפקוד ה', אמר לו הקב"ה, עד שאתה מצוני על בני, (כ) צוה את בני עלי. משל לבת מלך שהיתה נפטרת מן העולם והיתה מפקדת לבעלה על בניה וכו', כדאיתא בספרי (קמב): קרבני. זה (ל) הדם (ספרי שם): לחמי. אלו אימורין, וכן הוא אומר (מ) והקטירם הכהן המזבחה לחם אשה (ויקרא ג, טז): לאשי. הנתנין לאשי מזבחי: תשמרו. שיהיו כהנים ולוים וישראל עומדין על גביו (ספרי שם), מכאן למדו (תענית כז.) (נ) ותקנו מעמדות: במועדו. בכל יום (ס) הוא מועד התמידים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) רצ"ל מה ענין פרשת התמיד לפרשה שלמעלה שנאמר יפקוד ה' אלהי הרוחות: (כ) כדכתיב יפקוד ה' וגו' צוה את בני עלי שישמעו אלי: (ל) כמו שנאמר ויקריבו בני אהרן את הדם אליו: (מ) ר"ל והקטירם היינו אימורים שמקטירין אותן וכתיב ביה לחם שמע מינה דאימורין מקרי לחם: (נ) ר"ל דכתיב תשמרו משמע דכל זמן הקרבתו בשחר ובין הערבים יעמדו כל ישראל על גביו וזה אי אפשר דכל אחד צריך לעסוק בעסקו כדי להחיות את עצמו עמדו ותקנו וחלקו כל ישראל לכ"ד חלקים וכן לוים וכהנים כל אחד לכ"ד חלקים וחלק אחד מאותן כ"ד משמרות כהנים וכן חלק מלוים וישראלים תקנו שמעמד אחד יעמדו על קרבן תמיד שבוע אחד ובשבוע שניה מעמד אחר והם יהיו שלוחי כל ישראל ושלוחו של אדם כמותו וכן חוזר חלילה לעולם נמצא שלא הגיע מעמד אחד כי אם שני פעמים בשנה: (ס) שהרי פעמים בכל יום הוא נקרב ולמה ליה למימר במועדו אלא שלא יהא מונע אף בטומאה והא דלא פירש הכא במועדו אף בטומאה כמו שפירש גבי קרבן פסח יש לומר דהתם אינו בא אלא פעם אחת בשנה נופל בו מלת במועדו כשיגיע מועדו יעשהו אף בשבת אף בטומאה אבל הכא דהתמיד נקרב פעמים בכל יום אינו נופל בו במועדו אלא על דרך שפירש רש"י זכרונו לברכה. רא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לחמי. פירשתיו: לאשי. פירשתיו. והטעם לחם לאשי לריח ניחוחי: במועדו. שלא יקדמו קודם הבקר ושלא יאחר אחר הערב: (אבן עזרא)

 אור החיים   צו את בני ישראל וגו'. צריך לדעת למה סידר פרשת הקרבנות במקום זה אחר מינוי יהושע ולא במקום שצוה על הקרבנות בפרשת אמור, שהרי מצוה זו מוכרח אתה לומר שנהגה משהוקם המשכן ויהושע נסמך בשנת הארבעים, ואולי שבא לומר שאם ירצה יהושע להקריב תמידין ומוספין משלו שאינו רשאי הגם שדין ציבור יש לו כדמוכח מכמה מקומות, לזה סדר מצוה זו אחר מינוי יהושע וצוה בה שתהיה משל ציבור כאומרו צו את בני ישראל וגו' לומר שאין התמידים באים אלא משל ציבור, ולזה כפל לומר ואמרת אליהם לעיכוב, ודקדק גם כן באומרו אליהם ולא אמר להם, לפי מה שפירשתי בפרשת וירא אליו כי ירצה מיעוט זולתו כמו כן במה שלפנינו העיר אותנו שכוונתו למעט, שוב ראיתי לרז"ל (ילקוט) שאמרו וזה לשונם לפי שהיו ישראל אומרים לשעבר היו המסעות נוהגים והתמידין נוהגים פסקו המסעות פסקו התמידין אמר הקדוש ברוך הוא למשה אמור להם שיהיו נוהגין תמידין עד כאן לשונם, וע' פנים לתורה:

את קרבני לחמי וגו'. פירוש לפי שיש בתמידין שלשה מיני קרבן, אחד הקרבת התמיד, ב' עשירית האיפה של מנחת התמיד, שלישי הנסכים, כנגד הקרבת התמיד אמר קרבני, וכנגד המנחה אמר לחמי שנקראת לחם ושניהם כליל לאישים לזה אמר לאשי, וכנגד הנסכים אמר ריח ניחוחי שאין בו אלא ריח שהוא אינו לאישים אלא יוצק על היסוד ויורד לשיתין, ובשלשה דברים דקדק לומר בכינוי, קרבני, לחמי, ניחוחי, לומר שכולן של הקדוש ברוך הוא בורא הכל ועדיין ברשותו כאומרו (תהלים כד) לה' הארץ ומלואה ופרשנוהו במקומו, ודקדק גם כן לומר לאשי בכינוי, לומר שגם האש היא של הקדוש ברוך הוא, ומעתה מה שישראל מקריבין הוא מנכסיו של הבורא:

לזה נתחכם ה' ונתן אזהרה ואמר תשמרו לומר שאם לא יעשו הנה הם גוזלים נכסיו ועוברים בלאו, ואומרו להקריב לי וגו' פירוש כי מה שיעשו הוא הקרבת חלק מנכסיו לפניו אבל עקרן של נכסים הם של המקום:

עוד נתכוון בזה להודיע סוד הקרבן שהוא לקרב ענפי הקדושה שהם חלק ה', והוא מה שנתכוין באומרו קרבני בכינוי אליו והבן, ואומרו לחמי לאשי פירוש לחם זה שאני מצוה להביא לאישים סודו הוא קרבני שכשעולה לה' ריח ניחוח מתקרבים כל ניצוצי הקדושה שנתרחקו: (אור החיים)


{ג}  וְאָֽמַרְתָּ֣ לָהֶ֔ם זֶ֚ה הָֽאִשֶּׁ֔ה אֲשֶׁ֥ר תַּקְרִ֖יבוּ לַֽיהֹוָ֑ה כְּבָשִׂ֨ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֧ה תְמִימִ֛ם שְׁנַ֥יִם לַיּ֖וֹם עֹלָ֥ה תָמִֽיד:

 אונקלוס  וְתֵימַר לְהוֹן דֵין קוּרְבָּנָא דִי תְקַרְבוּן קֳדָם יְיָ אִימְּרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁלְמִין תְּרֵין לְּיוֹמָא עֲלָתָא תְּדִירָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתֵימַר לְהוֹן דֵין סֵדֶר קָרְבָּנַיָא דִי תְקַרְבוּן קֳדָם יְיָ אִמְרִין בְּנֵי שָׁנָה שַׁלְמִין תְּרֵין לְיוֹמָא עֲלָתָא תְּדִירָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואמרת להם. אזהרה (ע) לבית דין: שנים ליום. כפשוטו, (פ) ועיקרו בא ללמד שיהיו נשחטין כנגד היום, (צ) תמיד של שחר במערב, ושל בין הערבים במזרחן של (ק) טבעות (יומא סב:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) פירוש אזהרה לבית דין שיזהירו לישראל על התמידין דאם לא כן ואמרת שניה למה לי: (פ) פירוש שנים בכל יום אחד בבקר ואחד בערב: (צ) דאם לא כן שנים ליום למה לי הרי כבר נאמר את הכבש האחד תעשה בבוקר מה תלמוד לומר שנים ליום אלא כנגד היום שפירושו כנגד השמש: (ק) כלומר אצל הטבעות שהיו במזרח כדי שיהיה כנגד השמש כדי שלא יאמרו לשמש הם עובדין. והטבעות שהזכיר כאן הם הטבעות שקבע יוחנן כהן גדול במקום השחיטה בעזרה והיו קבועים בקרקע שאוסרין בהם רגלי הבהמה וידיה בעת השחיטה וכו': (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  זה האשה. ג' תגין על ה''א אחרונה של האשה לומר לך ה' מיני קרבנות נתתי לכם (חטאת. עולה. אשם. שלמים. תודה). והעולה חביבה מכלם ועסקו בחמשה חומשי תורה ומעלה אני עליכם כאילו הקרבתם ה' מיני קרבנות: תמימים שנים ליום. ר''ת תש''ל לומר לך שחשבון תש''ל תמידין קרבין לשנה: ליום עלה תמיד. קרי ביה עולה (בסגול) לומר לך ששוחטין אותו במקום שהיום עולה. כל עולת הכתוב במועדות כלם חסרים חוץ מעולת העצרת שהוא מלא רמז שבששה בסיון ניתנה תורה. בכל המועדות נאמר חג חוץ משבועות כי פעמים נדחה אם הוא בשבת (לבית שמאי) יום טבוח למחר אבל בפסח וסוכות יביא בחולו של מועד אבל שבועות תשלומין שלו אינו בחג. בכלם נאמר לחטאת חוץ מעצרת בשביל שניתנה בו תורה שמכפרת על לומדיה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואמרת להם זה האשה וגו'. יחד אמירה אחרת, גם אמר זה האשה, לבל יחשבו כי מה שיצו ה' כבש אחד וגו' לתמידין הוא לצד ההסתפקות ולא לשיעור הנגבל בשלילת היותר ממנו והפחות ממנו, לזה יחד אמירה להגביל הדבר ואמר זה האשה זה ולא יותר ממנו את הכבש אחד וגו' ואת הכבש וגו', נמצאת אומר שבפסוק ראשון צו את וגו' נצטוו על התמדת הקרבת התמידין, ובפסוק זה נצטוו על שיעור הקרבת התמידין: (אור החיים)


{ד}  אֶת-הַכֶּ֥בֶשׂ אֶחָ֖ד תַּֽעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑קֶר וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּֽעֲשֶׂ֖ה בֵּ֥ין הָֽעַרְבָּֽיִם:

 אונקלוס  יָת אִמְרָא חָד תַּעֲבֵד בְּצַפְרָא וְיָת אִמְרָא תִנְיָנָא תַּעֲבֵד בֵּין שִׁמְשַׁיָא: (אונקלוס)

 יונתן  יַת אִימַר חָד תַּעֲבֵיד בְּצַפְרָא לִמְכַפְּרָא עַל חוֹבֵי לֵילְיָא וְיַת אִימַר תִּנְיַין תַּעֲבֵיד בֵּינֵי שִׁמְשָׁתָא לִמְכַפְּרָא עַל חוֹבֵי יְמָמָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  את הכבש אחד. אף על פי שכבר נאמר בפרשת ואתה תצוה וזה אשר תעשה וגו' (שמות כט, לח), היא היתה אזהרה לימי המלואים וכאן צוה לדורות: (רש"י)

 אבן עזרא  את הכבש אחד. אמר רבי משה הכהן הספרדי כי הוא דרך קצרה והטעם את הכבש כבש א' ועל דעתי שאות ה''א מושך עצמו ואחר עמו וכבש הראיתיך רבים כן: (אבן עזרא)

 כלי יקר  את הכבש אחד תעשה בבקר. מדקאמר ואת הכבש השני היה לו לומר את הכבש הראשון, ולמה הזכיר עולת הבקר רק פעם אחת ושל בין הערבים הזכיר שני פעמים, וכן תמצא גם בפר' ואתה תצוה (כט. לט-מא).

ונראה ליישב זה ע"ד שארז"ל (תנחומא פנחס יג.) צדק ילין בה. אין אדם לן בירושלים ועבירה בידו, תמיד של שחרית מכפר על עבירות של כל הלילה ותמיד של בין הערבים מכפר על עבירות של כל היום. והכתוב אומר (מיכה ב.א) החושבים רע על משכבותם באור הבקר יעשוה. מכאן שהלילה אינה זמן הפעולה ואינה כי אם זמן להרהור ומחשבת פועלי עון, וחטא ההרהור הוא אחד ואין שני לו כי יכול להיות ההרהור בלא מעשה ע"כ נאמר את הכבש האחד תעשה בבקר, כי הוא מכפר על החושבים רע על משכבותם ויכול להיות שינחם על רעתו ולא יוציא מחשבתו הרעה אל הפועל, לכך נאמר בו לשון אחד כי יש אחד ואין שני לו וע"כ לא הזכיר עולת הבקר כי אם פעם אחד. אבל חטא של היום כפול בלי ספק אע"פ שחישב עליה בלילה לעשותה מ"מ גם ביום בשעת מעשה חזר וחושב עליה, כי בלי ספק לא עשה המעשה בלא מחשבה וכוונה דאם כן אינו לא מזיד ולא שוגג כי אם אנוס, על כן צריך התמיד של בין הערבים לכפר על שני עבירות על ההרהור ועל המעשה ע"כ הוא נזכר שני פעמים בפרשה. ומ"ש אין אדם לן בירושלים ובידו עון ולמה לא אמרו שאין אדם קם ממטתו ובידו עון לפי שלשון ובידו משמע שמדבר בחטא המעשה הנעשה בידים ממש וא"כ בלילה לעולם אין בידו עון כי ההרהור אינו בידו, ורבותא אתא לאשמועינן כי התמיד מכפר אפילו על עבירות היום אע"פ שיש בהם הרהור ומעשה, וכ"ש לתמיד של שחרית שיכפר על ההרהור לבדו.

ונאמר שנים ליום עולה תמיד. עולות תמיד מבעי ליה למימר, ונראה שמהכרח קושיא זו אמרו שכל אחד מכפר על ענין בפני עצמו שהרי שניהם עולה אחת ולמה חלקם הכתוב לשני זמנים אלא לפי ששל שחרית מכפר על עבירות של הלילה ושל ערבית מכפר על של היום. אמנם לפי דרכינו נראה לפרש לפי שנאמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד ולמעלה פר' בראשית (א.ה) כתבנו שלכך נאמר יום אחד להוציא מלב המינים האומרים מי שברא בקר לא ברא ערב כי מן התחלה אחת לא יצאו שני הפכים, ע"כ אמר יום אחד שהערב והבקר הכל יומו של אחד ב"ה כי אל אחד ברא לשניהם כך נאמר בעולות אלו עולה תמיד כי שניהם עולה אחת לאל אחד.

ומה שתמיד של שחרית נשחט במערב, להורות שהוא מכפר על עבירות של לילה, ותמיד של בין הערבים נשחט במזרח להורות שהוא מכפר על עבירות של כל היום, ויש אומרים שהפך מקום שחיטתן להרס מחשבת עובדי שמש וירח והכל לאל אחד ברוך הוא ומבורך שמו ית'. (כלי יקר)


{ה}  וַֽעֲשִׂירִ֧ית הָֽאֵיפָ֛ה סֹ֖לֶת לְמִנְחָ֑ה בְּלוּלָ֛ה בְּשֶׁ֥מֶן כָּתִ֖ית רְבִיעִ֥ת הַהִֽין:

 אונקלוס  וְחָד מִן עַשְׂרָא בִּתְלַת סָאִין סוּלְתָּא לְמִנְחָתָא דְפִילָא בִּמְשַׁח כְּתִישָׁא רַבְעוּת הִינָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְחַד מִן עַשְרָא בִּתְלַת סָוִוין סְמִידָא דְחִינְטַיָא לְמִנְחָתָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא כְּתִישָׁא רַבְעוּת הִינָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  סלת למנחה. מנחת (ר) נסכים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) כלומר הוא הסולת שהיא עשירית האיפה הבאה עם הקרבן לאפוקי מחמשת המנחות האמורות בויקרא שהן באות בפני עצמן: (שפתי חכמים)


{ו}  עֹלַ֖ת תָּמִ֑יד הָֽעֲשֻׂיָה֙ בְּהַ֣ר סִינַ֔י לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהֹוָֽה:

 אונקלוס  עֲלָתָא תְּדִירָא דְאִתְעֲבִידָא בְּטוּרָא דְסִינַי לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  עֲלַת תְּדִירָא הֵיכְמָא דַהֲוַת מִקְרְבָא עַל טַוְורָא דְסִינַי מְטוֹל לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  העשיה בהר סיני. כאותן (ש) שנעשו בימי המלואים. דבר אחר, העשויה בהר סיני, הקיש עולת תמיד לעולת הר סיני, אותה שנתקרבה לפני מתן תורה שכתוב בה וישם באגנות (שם כד, ו), מלמד שטעונה כלי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) ר"ל כיון שכתוב העשויה בהר סיני משמע שכבר נעשו בהר סיני וכיון שכבר נעשו למה צריכין לעשות כאן. ומתרץ כאותן וכו' כלומר דמגיה הפסוק והוי כאלו כתיב כהעשויה ככ"ף הדמיון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  העשויה בהר סיני. הטעם כאשר עשיתם בהר סיני גם זה אות שלא העלו עולות במדבר אחר נסעם מסיני כאשר פירשתי בראיות גמורות: (אבן עזרא)

 ספורנו  עולת תמיד העשויה בהר סיני. קודם העגל שלא היתה צריכה נסכים: (ספורנו)


{ז}  וְנִסְכּוֹ֙ רְבִיעִ֣ת הַהִ֔ין לַכֶּ֖בֶשׂ הָֽאֶחָ֑ד בַּקֹּ֗דֶשׁ הַסֵּ֛ךְ נֶ֥סֶךְ שֵׁכָ֖ר לַֽיהֹוָֽה:

 אונקלוס  וְנִסְכֵּיהּ רַבְעוּת הִינָא לְאִמְרָא חָד בְּקוּדְשָׁא יִתְנַסַךְ נִסוּךְ דַחֲמַר עַתִּיק קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְנִסוּכֵיהּ רַבְעוּת הִינָא לְאִימַר חַד בְּמָאנֵי בֵּית קוּדְשָׁא יִתְנְסַךְ נִיסוּךְ חֲמַר עַתִּיק וְאִין לָא מַשְׁכַּח חֲמַר עַתִּיק מַיְיתֵי חֲמַר בַּר אַרְבְּעִין יוֹמִין לִמְנַסְכָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונסכו. (ת) יין: בקדש הסך. על המזבח (א) יתנסכו: נסך שכר. יין המשכר, פרט ליין מגתו (בבא בתרא צז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) פירוש ולא שאר משקין שכן כתיב בפרשת נסכים יין לנסך רביעית ההין: (א) אף על גב דכתיב סתם בקודש ולא פירש באיזה ר"ל על המזבח שהוא קודש כדאיתא בסוכה דף נ"ז: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הסך נסך שכר. נו''ן השורש מובלע בסמ''ך ומן הפירוש נסמוך על דברי הקדמונים ז''ל: (אבן עזרא)


{ח}  וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּֽעֲשֶׂ֖ה בֵּ֣ין הָֽעַרְבָּ֑יִם כְּמִנְחַ֨ת הַבֹּ֤קֶר וּכְנִסְכּוֹ֙ תַּֽעֲשֶׂ֔ה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהֹוָֽה: (פ)

 אונקלוס  וְיָת אִמְרָא תִנְיָנָא תַּעֲבֵיד בֵּין שִׁמְשַׁיָא כְּמִנְחַת צַפְרָא וּכְנִסְכֵּיהּ תַּעְבֵיד קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת אִימַר תִּנְיַין תַּעֲבֵיד בֵּינֵי שִׁמְשְׁתָא הֵי כְדוֹרוֹנָא דְצַפְרָא וְהֵי כִנְסוּכֵיהּ תַּעֲבֵיד קָרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ריח ניחוח. נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני: (רש"י)

 ספורנו  כמנחת הבקר וכנסכו תעשה אשה ריח ניחוח. אף על פי שכבר עשית בו ביום עולת הבקר כמו זאת השנית לגמרי מכל מקום תהיה גם השנית ריח ניחוח: (ספורנו)


{ט}  וּבְיוֹם֙ הַשַּׁבָּ֔ת שְׁנֵֽי-כְבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה תְּמִימִ֑ם וּשְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֧לֶת מִנְחָ֛ה בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן וְנִסְכּֽוֹ:

 אונקלוס  וּבְיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא תְּרֵין אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁלְמִין וּתְרֵין עִשְׂרוֹנִין סוּלְתָּא דְמִנְחָתָא דְפִילָא בִּמְשַׁח וְנִסְכֵּיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא תְּרֵין אִמְרִין בְּנֵי שָׁנָה שַׁלְמִין וּתְרֵין עֶשְרוֹנִין סְמִידָא לְמִנְחָתָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא וְנִיסוּכָהּ: (תרגום יונתן)

 אור החיים  וביום השבת שני כבשים וגו'. טעם שמוסף שבת הוא מועט מכל מוספי ראש חודש ומוספי יום טוב והמועדים, הוא סוד לחם משנה, ולזה מוספיו שני כבשים על שני כבשי תמיד, וסוד השביעיות רמוז ביום עצמו כי הוא שביעי מה שאין השביעיות מסוים לא בראש חודש ולא בשאר ימים טובים, והגם שיש שביעי של פסח, אין השביעיות קבוע בו כיום השבת והבן: (אור החיים)

 דעת זקנים  וביום השבת. איתא בשוחר טוב לכל המוספים לא תמצא מוסף מועט כשבת ועל דבר זה קראה שבת תגר לפני הקדוש ברוך הוא אמר לה הקב"ה הנה שזהו קרבן מוסף הראוי לך לפי שכל מעשיך כפולים שיר כפול שנא' מזמור שיר ליום השבת עונג כפול שנאמר וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד עונשו כפול שנא' מחלליה מות יומת לחם כפול לחם משנה לפיכ' ראוי קרבן שלך להיות כפול וזהו שאנו אומרים במוסף של שבת להקריב בה קרבן מוסף שבת כראוי מה שלא נאמר בכל המוספין משל למלך שאמר לעבדיו הכינו סעודה לבני הכינו להם שני מיני מאכלים לאחר שסעדו צוה המלך להכין לו סעודתו אמרו לו עבדיו מה נכין לך אמר להם ולבני מה הכינותם אמרו לו כך וכך אמר להם ולי כמו כן אל תכינו יותר מבני כך הקב"ה נתן לבני ישראל לחם משנה ביום השבת לפיכ' צוה להקריב ג"כ לחם משנה וזהו וביום השבת שני כבשים. ואגב גררא אפרש פירוש של תכנת שבת והוא לשון ותכן לבנים כלומר שספרת יום ראשון יום שני וכו' ושבת ביום שביעי שהקב"ה אוהב שביעית לפיכ' לקח חנוך שהיה דור שביעי וכן שבת וכן שבעה רקיעים וכן שמטה וכן יובל וכן ארץ שבעה עממין. רצית קרבנותיה הקרבנות שראו פני שבת שאמרת ומיום השמיני והלאה ירצה ואי אפשר לשמונה ימים בלא שבת. צוית פירושיה עם סדורי נסכיה צוית פי' ענש שבת עם צווי דנסכים כדפרש"י גבי זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. וכן לא יקח איש את אשת אחיו יבמה יבא עליה בדבור אחד נאמרו וכלם נרא' סותר זה לזה אבל זכור ושמור אין נראה סותר זה את זה וי"ל דאיהו נמי דומה סתירה שהרי זכור ושמור דרשי' מיניה זכרהו על היין בכניסתו הוי מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות ושמור משמע לא תעשה דכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ונשים חייבות הרי דומה שבא לסתור הבנין דזכור. מיהו אמת הוא דנשים חייבות בקדוש היום דכל דאיתנהו בשמיר' איתנהו בזכירה. ויש להקשות למה אין אנו קורין בכל שבת פרשה זו דביום השבת כמו שאנו קורין בר"ח ובמועדות מוספין שלהם וליכא למימר משום דאין בפ' זו כי אם שני פסוקים ואמרי' במס' מגלה דאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים שהי' לנו לקרותה ולהתחיל בפ' דצו את אהרן את קרבני לחמי כמו שאנו מתחילין אף בר"ח שחל להיות בשבת וי"ל לפי שכל קריאת הפרשיות הוו משום כפרה כדאמרינן במס' תענית בשעה שאמר אברהם אבינו במה אדע כי אירשנה כלומר באיזה זכות אירשנה ואמר לו הקב"ה קחה לי עגלה משולשת כלו' בזכות הקרבנות והשיב לו אברהם תינח בזמן שבית המקדש קיים כשאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם אמר לו הקב"ה שיהו קורין לפני הקרבנות ומעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ומכפר להם ובכל פרשיות של מועדות ור"ח כתיב בהו כפרה שנא' ושעיר עזים אחד לכפר עליכם אבל פרשת שבת לא כתיב בה כפרה לפיכ' אין אנו קורין אותה. ד"א משום דגבי מועדות כתיב אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם ואין מקרא יוצא מידי פשוטו דמשמע קריאה בתורה ממש אבל בשבת לא כתיב כן וגם לא איקרי מועד ור"ח איקרי מועד כדכתיב קרא עלי מועד וגומר. בר"ח כתיב לחטאת לה' מה שלא נאמר בכל המוספין ובמסכת שבועות דריש ליה אמר הקב"ה הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח. ויש לפרש כן תביאו לדורות בשבילי ולשמי קרבן להיות קרבן כפרה לי ובזה תתנחם הלבנה על שמעטתי אותה. והכפרה היא מועלת לתינוקות שלא תפול עליהם אסכרה לפי שחדוש ראשון היה ברביעי כדאמרינן ברביעי נתלו המאורות ואמר מר ברביעי היו מתענין על האסכרה שלא תפול בתינוקות וגם רש"י פי' בפרשת בראשית שלפיכ' כתיב יהי מארת חסר לשון מארה וכ"ש ביום חדוש הלבנה שיש לדאג על התינוקות וקרבן זה של ר"ח מכפר עליהם וזהו שאנו אומרי' במוסף של ר"ח. זמן כפרה לכל תולדותם ותולדותיו של אדם אלו התינוקות: (דעת זקנים)


{י}  עֹלַ֥ת שַׁבַּ֖ת בְּשַׁבַּתּ֑וֹ עַל-עֹלַ֥ת הַתָּמִ֖יד וְנִסְכָּֽהּ: (פ)

 אונקלוס  עֲלַת שַׁבְּתָא דְתִּתְעֲבֵיד בְּשַׁבַּתָּא עַל עֲלָתָא תְּדִירָא וְנִסְכַּהּ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  עוֹלַת שַׁבְּתָא תִּתְעֲבֵד בְּשַׁבַּתָּא וּמִיתּוֹסְפָא עַל עוֹלַת תְּדִירָא וְנִיסוּכָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  עולת שבת בשבתו. ולא עולת שבת בשבת אחרת, (ב) הרי שלא הקריב בשבת זו, שומע אני יקריב שתים לשבת הבאה, תלמוד לומר בשבתו, מגיד שאם עבר יומו בטל קרבנו: על עולת התמיד, אלו מוספין, לבד אותן שני כבשים של עולת התמיד. ומגיד שאין קרבין אלא בין שני (ג) התמידין (ספרי קמד), וכן בכל המוספין נאמר על עולת התמיד לתלמוד זה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) ואם תאמר גבי יום טוב למה לא כתב גם כן שאין מביאין עולת יום טוב ביום טוב אחר. ויש לומר דזה לא צריך ללמוד דפשיטא דאסור כיון דיום טוב זה שם בפני עצמו וזה שם בפני עצמו אבל משבת לשבת הכל ענין אחד הוא הוה אמינא דשרי קא משמע לן דאסור: (ג) מדכתיב על עולת התמיד משמע אחר עולת התמיד. ומדלא כתיב על עולות התמידים משמע בין שני תמידים. ובזה יתורץ מה שכתב הרא"ם. אבל ממה שאמר לבד אותן שני כבשים של עולת התמיד שפירש מלת על כמו חוץ לא ידעתי איך יחויב מזה מגיד שאין קרבין אלא בין שני התמידין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בשבתו. שב אל יום השבת אע''פ שנמצא כל שומר שבת מחללו והטעם כל שבת ושבת כמו יום ביומו: על עולת התמיד. הטעם אחרי התמיד שישים עליה עולת שבת: (אבן עזרא)


{יא}  וּבְרָאשֵׁי֙ חָדְשֵׁיכֶ֔ם תַּקְרִ֥יבוּ עֹלָ֖ה לַֽיהֹוָ֑ה פָּרִ֨ים בְּנֵֽי-בָקָ֤ר שְׁנַ֨יִם֙ וְאַ֣יִל אֶחָ֔ד כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֛ה שִׁבְעָ֖ה תְּמִימִֽם:

 אונקלוס  וּבְרֵישֵׁי יַרְחֵיכוֹן תְּקַרְבוּן עֲלָתָא קֳדָם יְיָ תּוֹרִין בְּנֵי תּוֹרֵי תְּרֵין וּדְכַר חָד אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁבְעָא שַׁלְמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְרֵישֵׁי יַרְחֵיכוֹן תִּקְרְבוּן עֲלָתָא קֳדָם יְיָ תּוֹרִין בְּנֵי תוֹרֵי דְלָא עֵירוּבִין תְּרֵין וּדְכַר חָד אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁבְעָא שַׁלְמִין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ובראשי חדשיכם. אמר רבי משה הכהן הספרדי נ''ע שפירושו חדש ניסן כי כן כתוב ראשון הוא לכם ואחר כן אמר זאת עולת חדש בחדשו שיעשו כן בכל חדש על כן הוסיף לחדשי השנה ופירושו נכון הוא ואע''פ שיש לטעון על יו''ד ובראשי חדשיכם רק בעבור שמצאנו הנה חדש מחר ישר דבורו: (אבן עזרא)

 אור החיים  ובראשי חדשיכם. אמר בכינוי חדשיכם לפי שקידוש החודש תלוי בבית דין של של מטה: (אור החיים)

 ספורנו  ובראשי חדשיכם. הנה יום ראש חדש היה מנהג לישראל שיהיה יום קודש בצד מה כמו שהעיד באמרו אשר נסתרת שם ביום המעשה וזה יורה שלא היה יום ראש חדש אצלם יום מעשה ולכן ייחס אותו לישראל באמרו ראשי חדשיכם ולא כן כתב במועדים שלא כתב בשבת שבתכם ולא ביום בכוריכם ולא ביום סוכותיכם וטעם מנהגם זה היה כי אמנם הצלחת ישראל בעולם הזה היא בצד מה דומה לענין הירח אשר אין לה בעצמה אור כלל זולתי מה שתקבל מזולתה וזה שאף על פי שקודם לעגל היה חרות על הלוחות חירות משעבוד מלכיות לעולם הנה משחטאו התנצלו ולא השתמשו בכתר מלכות תמיד כמו שאר האומות אבל היה זה להם לעתים כפי שפע האור העליון עליהם ובלעדיו הלכו חשכים ואין נוגה למו כמו שיקרה ללבנה כשלא תקכל אור השמש כי אין מזל לישראל ולא אור כלל מעצמם זולתי אור האל יתברך בהיותם לרצון. ובכן נקרא האל יתברך אצל הנביאים אור ישראל כאמרו והיה אור ישראל לאש וכן העיד באמרו ה' אורי וישעי וכאשר היו החטאים מבדילים כאמרו כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם וחטאתיכם הסתירו פנים מכם משמוע הלכו חשכים מבוהלים ודחופים בין האומות. ובהיות מזה נמשך חלול ה' בלי ספק באמור להם עם ה' אלה היה באופן מה בכל צרתם לו צר כאמרם ז''ל כביכול עלי ועליך בא שוד שודד ובהיות חטאת ר''ח כפרה על ישראל הגורמים מניעת האור או מעוטו כמו שהתקינו ז''ל באמרם שעירי חטאת לכפר בעדם זכרון לכולם יהיו תשועת נפשם מיד שונא ובכפרה זו תהיה תשועה מה לחלול השם לפיכך אמרו שלכך נאמר בשעיר ר''ח חטאת לה' מפני שכפרתו מועילה לקדוש שמו יתברך וזה רצו באמרם (חולין פרק אלו טרפות) אמר הקב''ה הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח רצונו לומר הביאו כפרה בשבילי להשיג קדוש שמי המחולל בגוים בסבת מה שמעטתי את הירח כשהגליתי את ישראל והסתרתי פני מהם: (ספורנו)


{יב}  וּשְׁלֹשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן לַפָּ֖ר הָֽאֶחָ֑ד וּשְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן לָאַ֖יִל הָֽאֶחָֽד:

 אונקלוס  וּתְלָתָא עִשְׂרוֹנִין סוּלְתָּא מִנְחָתָא דְפִילָא בִמְשַׁח לְתוֹרָא חָד וּתְרֵין עִשְׂרוֹנִין סֻלְתָּא מִנְחָתָא דְפִילָא בִמְשַׁח לְדִכְרָא חָד: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְלָתָא עֶשְרוֹנִין סְמִידָא לְמִנְחָתָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא לְתוֹרָא חָד וּתְרֵין עֶשְרוֹנִין סְמִידָא דְמִנְחָתָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא לְדִכְרָא חָד: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושלשה עשרנים. כמשפט נסכי פר, שכן הן קצובין בפרשת (ד) נסכים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) ר"ל בפרשת שלח לך: (שפתי חכמים)


{יג}  וְעִשָּׂרֹ֣ן עִשָּׂר֗וֹן סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן לַכֶּ֖בֶשׂ הָֽאֶחָ֑ד עֹלָה֙ רֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהֹוָֽה:

 אונקלוס  וְעִשְׂרוֹנָא עִשְׂרוֹנָא סֻלְתָּא מִנְחָתָא דְפִילָא בִמְשַׁח לְאִמְרָא חָד עֲלָתָא לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְעֶשְרוֹנָא עֶשְרוֹנָא סְמִידָא לְמִנְחָתָא פְתִיכָא בִמְשַׁח זֵיתָא לְאִמְרָא חָד עֲלָתָא לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)


{יד}  וְנִסְכֵּיהֶ֗ם חֲצִ֣י הַהִין֩ יִֽהְיֶ֨ה לַפָּ֜ר וּשְׁלִישִׁ֧ת הַהִ֣ין לָאַ֗יִל וּרְבִיעִ֥ת הַהִ֛ין לַכֶּ֖בֶשׂ יָ֑יִן זֹ֣את עֹלַ֥ת חֹ֨דֶשׁ֙ בְּחָדְשׁ֔וֹ לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה:

 אונקלוס  וְנִסְכֵּיהוֹן פַּלְגוּת הִינָא יְהֵי לְתוֹרָא וְתַלְתּוּת הִינָא לְדִכְרָא וְרַבְעוּת הִינָא לְאִמְרָא חַמְרָא דָא עֲלַת רֵישׁ יַרְחָא בְּאִתְחַדָתוּתֵיהּ כֵּן לְכָל רֵישֵׁי יַרְחֵי שַׁתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְנִיסוּכֵיהוֹן דְמִתְקְרַב עִמְהוֹן פַּלְגוּת הִינָא יְהֵי לְתוֹרָא וְתַלְתּוּת הִינָא לְדִכְרָא וְרַבְעוּת הִינָא לְאִמְרָא חֲמַר עִינְבֵי דָא עֲלָתָא תֶהֱוֵי מִתְקַרְבָא בְּכָל רֵישׁ יֶרַח וְיֶרַח בִּזְמַן אִתְחַדְתוּת כָּל רֵישֵׁי יַרְחֵי שַׁתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  זאת עלת חדש בחדשו. שאם עבר יומו בטל קרבנו, ושוב אין לו תשלומין: (רש"י)

 אבן עזרא  בחדשו. כמו שבת בשבתו ולא יתכן בו על דרך הפשט פי' אחר כי אין בפסוק זכר לירח ועוד כי לא מצאנו זאת המלה כי אם מהבנין הכבד הדגוש והנה הדל''ת רפה: (אבן עזרא)


{טו}  וּשְׂעִ֨יר עִזִּ֥ים אֶחָ֛ד לְחַטָּ֖את לַֽיהֹוָ֑ה עַל-עֹלַ֧ת הַתָּמִ֛יד יֵֽעָשֶׂ֖ה וְנִסְכּֽוֹ: (ס)

 אונקלוס  וּצְפִיר בַּר עִזִין חָד לְחַטָאתָא קֳדָם יְיָ עַל עֲלָתָא תְּדִירָא יִתְעֲבֵד וְנִסְכֵּיהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּצְפִיר בַּר עִזֵי חָד לְחַטָאתָא קֳדָם יְיָ עַל חוּסְרַן סִיהֲרָא עַל עוֹלַת תְּדִירָא תֶּעֱבַד וְנִיסוּכֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושעיר עזים וגו'. כל שעירי המוספין באין (ה) לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, (ו) הכל כמו שמפורש במסכת שבועות (ט.), ונשתנה שעיר ראש חודש שנאמר בו לה', ללמדך שמכפר על שאין בו ידיעה (ז) לא בתחילה ולא בסוף, שאין מכיר בחטא אלא הקב"ה בלבד, ושאר השעירין (ח) למדין ממנו, ומדרשו באגדה, (ט) אמר הקב"ה, הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח: על עלת התמיד יעשה. כל הקרבן (י) הזה: ונסכו. אין ונסכו מוסב על השעיר, (כ) שאין נסכים לחטאת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) ר"ל למה מביאין בראש חדש שעיר עזים לחטאת על איזה חטא הוא: (ו) ר"ל אם נכנס אחד בטומאה למקדש וקדשיו ר"ל אם הקריב קרבנות בטומאה: (ז) כגון גר שנתגייר ותינוק שנשבה לבין העובדי אלילים : (ח) פירוש כל שעירי המוספין דרגלים ילפינן משעיר דראש חדש מדכתיב ושעיר בוי"ו מוסיף על מוסף דראש חדש מה שעיר דראש חדש מכפר על טומאת מקדש וקדשיו אף שאר שעירים כן ובאותן שאין בהם וי"ו ילפינן כיון דגלי קרא בחד ילפינן אינך מהם דילפינן סתום מן המפורש: (ט) אף על פי שהראשון נמי מדרש אלא פירושו הכי ומדרשו לפי אגדה כלומר שהם דברים אגדיים והראשון מדרשו על פי הברייתות של תורת כהנים שהם הלכות ודינים: (י) (גור אריה) פירוש דלא קאי על השעיר בלבד דלמה יכתוב זה בשעיר ולא אצר הפרים ואילים וכבשים ועוד שהרי ונסכו לא קאי על השעיר כלל שאין נסכים לחטאת אלא על הקרבן: (כ) פירוש רק מוסב על עולת התמיד הסמוך לו כאלו אמר על עולת התמיד ונסכו יעשה כל הקרבן הזה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ושעיר עזים אחד לחטאת לה'. כמו אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת. ודע כי חטאת עם למ''ד בלשון הקדש אין החטאת דבק כי אם בחוטא הלא תראה וחטאתי לאבי והנה זה הפך הדרש רק יש לו סוד: (אבן עזרא)


{טז}   שישי  וּבַחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֗וֹן בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ פֶּ֖סַח לַֽיהֹוָֽה:

 אונקלוס  וּבְיַרְחָא קַדְמָאָה בְּאַרְבַּעַת עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא פִּסְחָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְיַרְחָא דְנִיסָן בְּאַרְבֵּיסְרֵי יוֹמִין לְיַרְחָא נִכְסַת פִּסְחָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בארבעה עשר יום לחדש. ולא הזכיר בין הערבים גם זה חזוק למעתיקים אע''פ שאין להם צורך: (אבן עזרא)


{יז}  וּבַֽחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר י֛וֹם לַחֹ֥דֶשׁ הַזֶּ֖ה חָ֑ג שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים מַצּ֖וֹת יֵֽאָכֵֽל:

 אונקלוס  וּבְחַמְשַׁת עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא הָדֵין חַגָא שַׁבְעָא יוֹמִין פַּטִיר יִתְאָכֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וּבַחֲמֵישַׁת עֲשַר יוֹמִין לְיַרְחָא הָדֵין חַגָא שׁוּבְעָא יוֹמִין פַּטִירֵי יִתְאָכֵל: (תרגום יונתן)

 אור החיים  לחדש הזה. תיבת הזה מיותרת ודרשוה רז"ל (תו"כ כ"ג ו') למעט סוכות ממצה, וכבר פירשתיה בפרשת תזריע: (אור החיים)


{יח}  בַּיּ֥וֹם הָֽרִאשׁ֖וֹן מִקְרָא-קֹ֑דֶשׁ כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ:

 אונקלוס  בְּיוֹמָא קַדְמָאָה מְעָרַע קַדִישׁ כָּל עֲבִידַת פּוּלְחַן לָא תַעְבְדוּן: (אונקלוס)

 יונתן  בְּיוֹמָא קַמָאָה דְחַגָא מְאָרַע קַדִישׁ כָּל עִיבִידַת פּוּלְחָנָא לָא תַעַבְדוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל מלאכת עבודה. אפילו מלאכה הצריכה לכם, כגון דבר האבד המותרת בחולו של מועד. אסורה ביו"ט: (רש"י)


{יט}  וְהִקְרַבְתֶּ֨ם אִשֶּׁ֤ה עֹלָה֙ לַֽיהֹוָ֔ה פָּרִ֧ים בְּנֵֽי-בָקָ֛ר שְׁנַ֖יִם וְאַ֣יִל אֶחָ֑ד וְשִׁבְעָ֤ה כְבָשִׂים֙ בְּנֵ֣י שָׁנָ֔ה תְּמִימִ֖ם יִֽהְי֥וּ לָכֶֽם:

 אונקלוס  וּתְקַרְבוּן קוּרְבָּנָא עֲלָתָא קֳדָם יְיָ תּוֹרִין בְּנֵי תוֹרֵי תְּרֵין וּדְכַר חָד וְשַׁבְעָא אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁלְמִין יְהוֹן לְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְקַרְבוּן קָרְבָּנָא עֲלָתָא קֳדָם יְיָ תּוֹרִין בְּנֵי תוֹרֵי תְּרֵין וּדְכַר חָד וְשׁוּבְעָא אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁלְמִין יְהוֹן לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  פרים. כנגד אברהם, שנאמר ואל הבקר רץ אברהם (בראשית יח, ו): איל. כנגד אילו של יצחק: כבשים. כנגד יעקב, והכשבים הפריד יעקב (שם ל, מ). ביסודו של רבי משה הדרשן ראיתי זאת: (רש"י)


{כ}  וּמִ֨נְחָתָ֔ם סֹ֖לֶת בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן שְׁלֹשָׁ֨ה עֶשְׂרֹנִ֜ים לַפָּ֗ר וּשְׁנֵ֧י עֶשְׂרֹנִ֑ים לָאַ֖יִל תַּֽעֲשֽׂוּ:

 אונקלוס  וּמִנְחַתְהוֹן סוּלְתָּא דְפִילָא בִּמְשַׁח תְּלָתָא עִשְׂרוֹנִין לְתוֹרָא וּתְרֵין עִשְׂרוֹנִין לְדִכְרָא תַּעְבְּדוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִנְחַתְהוֹן סְמִידָא דְחִינְטַיָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא תְּלָתָא עֶשְרוֹנִין לְתוֹרָא וּתְרֵין עֶשְרוֹנִין לְדִכְרָא תַעַבְדוּן: (תרגום יונתן)


{כא}  עִשָּׂר֤וֹן עִשָּׂרוֹן֙ תַּֽעֲשֶׂ֔ה לַכֶּ֖בֶשׂ הָֽאֶחָ֑ד לְשִׁבְעַ֖ת הַכְּבָשִֽׂים:

 אונקלוס  עִשְׂרוֹנָא עִשְׂרוֹנָא תַּעֲבֵיד לְאִמְרָא חָד כֵּן לְשַׁבְעָא אִימְרִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְעִשְרוֹנָא עִשְרוֹנָא תַּעֲבֵיד לְאִימַר חָד הֵיכְדֵין לְשׁוּבְעָא אִמְרִין: (תרגום יונתן)


{כב}  וּשְׂעִ֥יר חַטָּ֖את אֶחָ֑ד לְכַפֵּ֖ר עֲלֵיכֶֽם:

 אונקלוס  וּצְפִירָא דְחַטָאתָא חָד לְכַפָּרָא עֲלֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּצְפִירָא דְחַטָאתָא חָד לְכַפָּרָא עֲלֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ושעיר חטאת. כמו שעיר עזים והוא דרך קצרה והנה לא הזכיר עולות בשבעת ימי הפסח כאשר לא הזכיר עולת התנופה ואנו צריכין לקבלה כי פסוק שבת בשבתו אמר על עולת התמיד: (אבן עזרא)


{כג}  מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַבֹּ֔קֶר אֲשֶׁ֖ר לְעֹלַ֣ת הַתָּמִ֑יד תַּֽעֲשׂ֖וּ אֶת-אֵֽלֶּה:

 אונקלוס  בַּר מֵעֲלַת צַפְרָא דְהִּיא עֲלַת תְּדִירָא תַּעְבְּדוּן יָת אִלֵין: (אונקלוס)

 יונתן  בַּר מֵעֲלַת צַפְרָא דִי לְעָלָתָא תְּדִירָא תַּעַבְדוּן יַת אִלֵין קוּרְבָּנַיָא: (תרגום יונתן)


{כד}  כָּאֵ֜לֶּה תַּֽעֲשׂ֤וּ לַיּוֹם֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים לֶ֛חֶם אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ-נִיחֹ֖חַ לַֽיהֹוָ֑ה עַל-עוֹלַ֧ת הַתָּמִ֛יד יֵֽעָשֶׂ֖ה וְנִסְכּֽוֹ:

 אונקלוס  כְּאִלֵין תַּעַבְדוּן לְיוֹמָא שַׁבְעָא יוֹמִין לְחֵם קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ עַל עֲלָתָא תְדִירָא יִתְעֲבֵיד וִנִסִכֵּיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  כְּאִלְיֵן קוּרְבָּנֵי יוֹמָא קַמָאָה תַעַבְדוּן כָּל יוֹמָא שׁוּבְעָא יוֹמִין דְחַגָא לְחֵים קָרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ עַל עֲלָתָא תְּדִירָא יִתְעֲבֵיד וְנִיסוּכֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כאלה תעשו ליום. שלא יהיו פוחתין והולכין כפרי החג: (רש"י)


{כה}  וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י מִקְרָא-קֹ֖דֶשׁ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ: (ס)

 אונקלוס  וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִיבִידַת פּוּלְחַן לָא תַעַבְדוּן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מְאָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִיבִידַת פּוּלְחָנָא לָא תַעַבְדוּן: (תרגום יונתן)

 דעת זקנים  וביום השביעי. מצאתי שבז' של פסח שאומר בקרבנות של מוסף פסוק זה ביום השביעי וגו' כתיב גבי שבועות שעיר עזים לכפר עליכם ולא כתיב לחטאת מפני כבוד התורה שנתנה בו ביום וזהו אשר יסד הפייט דיום הבכורים חטאת לא נזכר למען יהי דבר המלך למנוחה. ד"א לפי שהיו אז ישראל נקיים מכל חטאת כדאיתא במדרש משקבלתם עליכם עול תורה והמצות מעלה אני עליכם כאלו לא חטאתם מעולם וזהו שייסד הפייט בזולת של שבועות קבלו מלכותי ולא תאשמו ועוד כתיב גביה מלבד עולת התמיד מאי טעמא לא כתיב בהדיה ומלבד שתי הלחם ופר ושני אילים ושני כבשים הקריבים באותו יום כמו שכתוב בר"ה מלבד עולת החדש ומלבד עולת התמיד וכן ביום הכפורים מלבד חטאת הכפורים ועולת התמיד וי"ל שהם נזכרים בכלל מה שכתוב וביום הבכורים בהקריבכם מנחה בשבועותיכם בגלל המנחה כל אלו באין ולא במוסף. גם כן גבי ר"ה כתיב ועשיתם עולה מאי שנא מכולהו דכתיב בהו והקרבתם. וי"ל לפי שהוא יום הדין ומשנכנסו לדין הם נעשים בריאה חדשה וזהו שייסד הפייט הבוראים בריאה חדשה וצריך לאמרו אחר האוחז דמיירי בדין ולפי המדרש נראה שאין לאומרו כי אם ביום הכפורים דכתיב בספר תהלים ועם נברא יהלל יה ומסיק על מי נאמר פסוק זה רב ור' יוחנן חד אמר על דור מרדכי ואסתר וחד אמר על כל דור ודור נאמר שהם מתים בכל שנה במעשיהם הרעים והקב"ה מחיה אותם ביום הכפורים שמוחל להם עונותיה' ובוראי' בריא' חדש' וזהו ועם נברא יהלל יה ועוד גבי מלבד עולת החדש אמאי לא כתי' גבי' מלבד חטאת החדש שהוא שעיר אחד לחטאת דכמו שמזכי' העול' הי' לו להזכיר החטאת כי גם ביום הכפורים מצינו כתוב מלבד חטאת הכפורים. וי"ל דלא הזכיר העולה אלא לפי שכפרתה שוה קצת לעולה דר"ה דעולת ר"ח מכפרת על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף ושל ר"ה על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף ומיהו אמת הדבר שיש בראש השנה שני שעירי מוספין אחד של ר"ה ואחד של ר"ח ולפי שלא פירש הכתוב שעיר ר"ח בפי' קורא התלמוד ר"ה חג שהחדש מתכסה בו כי השעיר הזה בא לכפרה ותנחומין ללבנה שנתמעטה ולפי שאמת הוא דשני שעירים קריבין למוסף של ר"ח תיקנו לומר במוסף של ר"ה ושני שעירים לכפר ושני תמידים כהלכתן. וגם נכון לומר מלבד עולת החדש ומנחתה שהרי גם היא קריבה במוסף. ובשם הרב נתנאל מצאתי שאין צריך לומר ושני שעירים כי מאחר שהכתוב מכסהו אין לפרסמו. ויש מקשים למה אין אומרין בתפלת מוסף של שבועות כמו כן ושני שעירים שהרי בזבחים מסיק שני שעירי עצרת למה הן באין על טומאה שאירע בין זה לזה. וכן מוכיחין הפסוקי' בפ' אמור דכתיב ועשיתם שעיר עזים לחטאת ופרש"י יכול שעיר האמור כאן הוא שעיר האמור בחומש הפקודים כשאתה מגיע אצל הפרים ואילים אינו כן. ועוד נוכל לומר שיש להוכיח שאינו הוא מדכתיב שם לחטאת והכא לא כתיב לחטאת וא"כ מאחר שקריבין שני שעירים בעצרת וכפרת' שוה לכפר על טומאת מקדש וקדשיו כשאר שעירי המוספין דין הוא להזכירם בתפלה. וי"ל דלא דמי שהרי תפלת מוסף תחת קרבן מוסף היא באה ואחד מן השעירים הללו לא היה קרב במוסף כי אם בשחר וכן נמי פרש"י בפרשת אמור מעתה אלו לעצמן ואלו לעצמן הללו קריבין בגלל הלחם והללו למוספין. בסוכות כתיב פרים בני בקר שלשה עשר אלים שנים כבשים ארבעה עשר ולפי שיש בסוכות תוספת שמחה כדפרש"י לעיל שבו תוספת קרבן והפרים מתמעטין והולכין כדי שיבאו לחשבון שבעים כנגד שבעים אומות והכבשים עומדין במקומן בכל יום י"ד כדי שיעלו לחשבון צ"ח כדי לבטל צ"ח תוכחות שבמשנה תורה. ואומר הרב בכור שור שצריך פי' למה הן עומדין בכל יום אילם שנים ולפי שבכל ימי החג קרבן מוסף משתנה מה שאין כן במוסף פסח לפיכ' אנו גומרין את ההלל בכל ימי החג. ובימי הפסח אין אנו גומרין אותו אלא שני ימים ראשונים בלבד ובפרק שני דערכין פריך שבת דחלוקה בקרבנותיה לימא ומשני שבת לא איקרי מועד וביום ר"ה ויום הכפורים שהם יום הדין אין אומרין אותו ובחנוכה גומרין משום ניסא ובפורים דליכא למימר הללויה הללו עבדי וכו' ואכתי עבדי אחשורוש. בשמיני חג עצרת פר אחד איל אחד להראות שאין הקב"ה צריך לצורך עצמו כי אם להראות כבודן של ישראל. ומן הראוי היה להיות חג העצרת חמשי' יום אחר סוכות כמו ששבועות חמשים יום אחר הפסח אלא שאחר הפסח באין ימי הקיץ ואין טורח לעלות לרגל אבל אחר סוכות באין ימי הגשמים והיה טורח לעלות לפיכך קבעו ית' מיד אחר סוכות משל למלך שנושא שתי נשים אחת ממקום קרוב ואחת ממקום רחוק לאותה שהיא ממקום קרוב אומר לה עכשיו נעשה השידוכין ולאחר שלשה חדשים אחזור הנה ונעשה הנשואין כי קרוב אלי המקום ולאותה שהיא ממקום רחוק אומר לה נעשה עכשיו השידוכין והנשואים ביחד כי רחוק המקום ולא אוכל לטרוח לשוב פה פעם אחרת וזהו שייסד הפייט בשמיני חג העצרת חקר לאספו עד שבעה מפני טורח יולדת השבעה וישראל נקראו כן שנאמר אומללה יולדת השבעה על שם שילדה שבעה מלכים לגיהנם: (דעת זקנים)


{כו}  וּבְי֣וֹם הַבִּכּוּרִ֗ים בְּהַקְרִ֨יבְכֶ֜ם מִנְחָ֤ה חֲדָשָׁה֙ לַֽיהֹוָ֔ה בְּשָֽׁבֻעֹ֖תֵיכֶ֑ם מִֽקְרָא-קֹ֨דֶשׁ֙ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ:

 אונקלוס  וּבְיוֹמָא דְבִכּוּרַיָא בְּקָרוֹבֵיכוֹן מִנְחֲתָא חֲדַתָּא קֳדָם יְיָ בְּעַצְרָתֵיכוֹן מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִבִידַת פּוּלְחַן לָא תַעַבְדוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְיוֹמָא דְבִכּוּרַיָא בִּקְרוּבְכוֹן דוֹרָנָא מִן עֲלַלְתָּא חַדְתָּא קֳדָם יְיָ בַּעֲצַרְתְּכוֹן כַּד יִתְמְלוּן שִׁבְעָתֵי שְׁבוּעַיָא מְאָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִיבִידַת פּוּלְחָנָא לָא תַעַבְדוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וביום הבכורים. חג השבועות קרוי בכורי קציר חטים, על שם שתי הלחם שהם ראשונים (ל) למנחת חטים הבאה מן החדש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) אף על פי שהעומר מתיר כל מיני חדש של חיטין ושל שעורין ושאר מיני דגן הני מילי לאכילה אבל למנחה לאישים אין רשאי להביא מן החדש אלא אחר מנחת שתי הלחם שהיא באה מן החטין של שנה זו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בהקריבכם מנחה חדשה. לחם התנופה הוא העיקר ועמו שבעה כבשים ופר בן בקר ואילים שני' ושני כבשי שלמים והעולה הנזכרת בפרשה הזאת היא חובת היום והעד על דבריהם כי לא באר בשבת ובמועד דבר כלל רק הזכיר בחג המצות וסכות ויום העשור והקרבתם אשה לה' ולא אמר כמה המספר וכן ביום תרועה ולא הזכיר עולת חדש ועולת התמיד ומנחתה היא העולה הראשונה: (אבן עזרא)

 אור החיים  בהקריבכם וגו' בשבועותיכם. נתכוון לומר כי אין החג על סימן מנחה חדשה לבד אלא גם לתשלום ספירת השבועות, כי הוא תיקון גדול לנשמות עם בני ישראל כאמור בספרי אנשי אמת, ודקדק לומר בשבועותיכם בכינוי, להעיר כי השבעה שבועות הם בחינת שבעה הצדיקים יסודי עם בני ישראל כאמור בספר הזוהר (תיקונים כא):

עוד נתכוין באומרו בשבועותיכם לשלול דעת שוטים (מנחות סה:) שסוברים במה שאמר הכתוב ממחרת השבת הוא שבת בראשית לזה אמר בשבועותיכם פירוש השבועות שלכם, ואם פירוש מאמר ממחרת השבת שבת כראשית אין שביעיות אלו שלהם אלא שביעיות עולם, כיוצא בדבר מצינו שאמרו בברייתא (שם ע"ב) וזה לשונם ר' יהודה אומר תספור לך יצתה שבת בראשית שספירתה בכל אדם: (אור החיים)

 ספורנו  בשבועותיכם. בשביל שבועות חקות קציר ששמרתי לכם. וטעם הבי''ת בתיבת בשבועותיכם כטעם בנפש יכפר. בדם עשהאל. בלחם נשכרו: (ספורנו)


{כז}  וְהִקְרַבְתֶּ֨ם עוֹלָ֜ה לְרֵ֤יחַ נִיחֹ֨חַ֙ לַֽיהֹוָ֔ה פָּרִ֧ים בְּנֵֽי-בָקָ֛ר שְׁנַ֖יִם אַ֣יִל אֶחָ֑ד שִׁבְעָ֥ה כְבָשִׂ֖ים בְּנֵ֥י שָׁנָֽה:

 אונקלוס  וּתְקַרְבוּן עֲלָתָא לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קֳדָם יְיָ תּוֹרִין בְּנֵי תוֹרֵי תְּרֵין וּדְכַר חָד שַׁבְעָא אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְקַרְבוּן עֲלָתָא לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ תּוֹרִין בְּנֵי תּוֹרֵי תְּרֵין וּדְכַר חָד שׁוּבְעָא אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא: (תרגום יונתן)


{כח}  וּמִ֨נְחָתָ֔ם סֹ֖לֶת בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן שְׁלֹשָׁ֤ה עֶשְׂרֹנִים֙ לַפָּ֣ר הָֽאֶחָ֔ד שְׁנֵי֙ עֶשְׂרֹנִ֔ים לָאַ֖יִל הָֽאֶחָֽד:

 אונקלוס  וּמִנְחַתְהוֹן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשָׁח תְּלָתָא עִשְׂרוֹנִין לְתוֹרָא חָד תְּרֵין עִשְׂרוֹנִין לְדִכְרָא חָד: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִנְחַתְהוֹן סְמִידָא דְחִינְטַיָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא תְּלָתָא עֶשְרוֹנִין לְתוֹרָא חָד תְּרֵין עֶשְרוֹנִין לְדִיכְרָא חָד: (תרגום יונתן)


{כט}  עִשָּׂרוֹן֙ עִשָּׂר֔וֹן לַכֶּ֖בֶשׂ הָֽאֶחָ֑ד לְשִׁבְעַ֖ת הַכְּבָשִֽׂים:

 אונקלוס  עִשְׂרוֹנָא עִשְׂרוֹנָא לְאִמְרָא חָד לְשַׁבְעָא אִימְרִין: (אונקלוס)

 יונתן  עִשְרוֹנָא עִשְרוֹנָא לְאִימַר חָד כְּדֵין לְשׁוּבְעָא אִימְרִין: (תרגום יונתן)


{ל}  שְׂעִ֥יר עִזִּ֖ים אֶחָ֑ד לְכַפֵּ֖ר עֲלֵיכֶֽם:

 אונקלוס  צְפִיר בַּר עִזִין חָד לְכַפָּרָא עֲלֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  צְפִיר בַּר עִזֵי חָד לְכַפָּרָא עֲלֵיכוֹן: (תרגום יונתן)


{לא}  מִלְּבַ֞ד עֹלַ֧ת הַתָּמִ֛יד וּמִנְחָת֖וֹ תַּֽעֲשׂ֑וּ תְּמִימִ֥ם יִֽהְיוּ-לָכֶ֖ם וְנִסְכֵּיהֶֽם: (פ)

 אונקלוס  בַּר מֵעֲלַת תְּדִירָא וּמִנְחָתֵהּ תַּעְבְּדוּן שַׁלְמִין יְהוֹן לְכוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  בַּר מִן עָלַת תְּדִירָא וּמִנְחָתֵיהּ תַּעַבְדוּן שַׁלְמִין יֶהֱווֹן לְכוֹן וַחֲמַר נִיסוּכֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  תמימים יהיו לכם ונסכיהם. אף הנסכים יהיו (מ) תמימים, למדו רבותינו מכאן, שהיין שהעלה קמחין פסול לנסכים (מנחות פז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פירוש דהל"ל למעלה ושעיר עזים אחד לכפר עליכם תמימים יהיו לכם וסמיך ליה אל ונסכיהם למה לי שגם נסכיהם יהיו תמימים: (שפתי חכמים)

במדבר פרק-כט

{א}  וּבַחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ מִֽקְרָא-קֹ֨דֶשׁ֙ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַֽעֲשׂ֑וּ י֥וֹם תְּרוּעָ֖ה יִֽהְיֶ֥ה לָכֶֽם:

 אונקלוס  וּבְיַרְחָא שְׁבִיעָאָה בְּחָד לְיַרְחָא מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִבִידַת פּוּלְחַן לָא תַעַבְדוּן יוֹם יַבָּבָא יְהֵי לְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְיַרְחָא שְׁבִיעָאָה הוּא יַרְחָא דְתִשְׁרֵי בְּחַד לְיַרְחָא מְאָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִיבִידַת פּוּלְחָנָא לָא תַעַבְדוּן יוֹם יַבָּבָא יְהֵי לְכוֹן לִמְעַרְבְבָא סַטָנָא דְאָתִי לִמְקַטְרְגָא לְכוֹן בְּקַל יַבְּבוּתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  יום תרועה. מצוה להריע כי אילו היה זה הדיבור על עולת היום למה לא הזכיר בשאר המועדים ועוד כי כל העולות צוה לתקוע ולא להריע: (אבן עזרא)


{ב}  וַֽעֲשִׂיתֶ֨ם עֹלָ֜ה לְרֵ֤יחַ נִיחֹ֨חַ֙ לַֽיהֹוָ֔ה פַּ֧ר בֶּן-בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד אַ֣יִל אֶחָ֑ד כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֛ה שִׁבְעָ֖ה תְּמִימִֽם:

 אונקלוס  וְתַעַבְדוּן עֲלָתָא לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ תּוֹר בַּר תּוֹרֵי חָד דְכַר חָד אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁבְעָא שַׁלְמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעַבְדוּן עֲלָתָא לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ תּוֹר בַּר תּוֹרֵי חָד דְכַר חָד אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא שִׁבְעָא שַׁלְמִין: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  בראש השנה כתיב ועשיתם עולה לריח ניחח לה' כו'. לומר עשו תשובה ואני מעלה עליכם כאילו הקרבתם כל הקרבנות. ובפסיקתא דורש כאילו נעשה בריה חדשה: (בעל הטורים)


{ג}  וּמִ֨נְחָתָ֔ם סֹ֖לֶת בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן שְׁלֹשָׁ֤ה עֶשְׂרֹנִים֙ לַפָּ֔ר שְׁנֵ֥י עֶשְׂרֹנִ֖ים לָאָֽיִל:

 אונקלוס  וּמִנְחַתְהוֹן סוּלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח תְּלָתָא עִשְׂרוֹנִין לְתוֹרָא תְּרֵין עִשְׂרוֹנִין לְדִכְרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִנְחַתְהוֹן סְמִידָא דְחִינְטַיָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא תְּלָתָא עֶשְרוֹנִין לְתוֹרָא וּתְרֵין עֶשְרוֹנִין לְדִיכְרָא: (תרגום יונתן)


{ד}  וְעִשָּׂר֣וֹן אֶחָ֔ד לַכֶּ֖בֶשׂ הָֽאֶחָ֑ד לְשִׁבְעַ֖ת הַכְּבָשִֽׂים:

 אונקלוס  וְעִשְׂרוֹנָא חָד לְאִימְרָא חָד לְשַׁבְעָא אִימְרִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְעִשְרוֹנָא חָד לְאִימְרָא חָד הֵיכְדֵין לְשׁוּבְעַת אִמְרִין: (תרגום יונתן)


{ה}  וּשְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד חַטָּ֑את לְכַפֵּ֖ר עֲלֵיכֶֽם:

 אונקלוס  וּצְפִיר בַּר עִזִין חָד לְחַטָאתָא לְכַפָּרָא עֲלֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּצְפִיר בַּר עִזֵי חָד לְחַטָאתָא לִמְכַפְּרָא עֲלֵיכוֹן: (תרגום יונתן)


{ו}  מִלְּבַד֩ עֹלַ֨ת הַחֹ֜דֶשׁ וּמִנְחָתָ֗הּ וְעֹלַ֤ת הַתָּמִיד֙ וּמִנְחָתָ֔הּ וְנִסְכֵּיהֶ֖ם כְּמִשְׁפָּטָ֑ם לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖ה לַיֽהֹוָֽה: (ס)

 אונקלוס  בַּר מֵעֲלַת יַרְחָא וּמִנְחָתַהּ וַעֲלַת תְּדִירָא וּמִנְחָתַהּ וְנִסְכֵּיהוֹן כִּדְחָזֵי לְהוֹן לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  בַּר מִן עָלַת רֵישׁ יַרְחָא וּמִנְחָתָהּ וְעוֹלַת תְּדִירָא וּמִנְחָתָהּ וְנִיסוּכֵיהוֹן כְּסֵדֶר דִינְהוֹן לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  מלבד עולת החדש. מוספי ראש חדש שהוא ביום ראש השנה: (רש"י)


{ז}  וּבֶֽעָשׂוֹר֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י הַזֶּ֗ה מִֽקְרָא-קֹ֨דֶשׁ֙ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת-נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֑ם כָּל-מְלָאכָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ:

 אונקלוס  וּבְעַשְׂרָא לְיַרְחָא שְׁבִיעָאָה הָדֵין מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן וּתְעַנוּן יָת נַפְשָׁתֵיכוֹן כָּל עִבִידְתָּא לָא תַעַבְדוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְעַשְרָא יוֹמִין לְיַרְחָא שְׁבִיעָאָה הוּא יַרְחָא דְתִשְׁרֵי מְאָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן וּתְסַגְפוּן יַת נַפְשָׁתֵיכוֹן מִן מֵיכְלָא וּמִשְׁתַּיָא מִבֵּי בַּנֵי וְתַמְרוֹקָא מִסַנְדְלָא וְתַשְׁמִישׁ דְעָרִיס כָּל עִיבִידַת פּוּלְחָנָא לָא תַעַבְדוּן: (תרגום יונתן)


{ח}  וְהִקְרַבְתֶּ֨ם עֹלָ֤ה לַֽיהֹוָה֙ רֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ פַּ֧ר בֶּן-בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד אַ֣יִל אֶחָ֑ד כְּבָשִׂ֤ים בְּנֵֽי-שָׁנָה֙ שִׁבְעָ֔ה תְּמִימִ֖ם יִֽהְי֥וּ לָכֶֽם:

 אונקלוס  וּתְקָרְבוּן עֲלָתָא קֳדָם יְיָ לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא תּוֹר בַּר תּוֹרֵי חָד דְכַר חָד אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁבְעָא שַׁלְמִין יְהוֹן לְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְקַרְבוּן עֲלָתָא קֳדָם יְיָ לְאִתְקַרְבָא בְּרַעֲוָא תּוֹר חָד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חָד אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא שׁוּבְעָא שַׁלְמִין יְהוֹן לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  פר בן בקר אחד. של צבור וכן איל אחד ואינם פר כהן גדול והאיל שלו ולפי דעתי כי האיל הנזכר בפרשת אחרי מות שלקח מן העם איננו זה כי על אילו ואיל העם נאמר ועשה את עולתו ואת עולת העם והעד שיש תוספת שבעת כבשים גם זה שעיר עזים אחד לחטאת איננו משעיר הגורלות על כן כתוב מלבד חטאת הכפורים הנכתבת בפרשת אחרי מות: (אבן עזרא)


{ט}  וּמִ֨נְחָתָ֔ם סֹ֖לֶת בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן שְׁלֹשָׁ֤ה עֶשְׂרֹנִים֙ לַפָּ֔ר שְׁנֵי֙ עֶשְׂרֹנִ֔ים לָאַ֖יִל הָֽאֶחָֽד:

 אונקלוס  וּמִנְחַתְהוֹן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשָׁח תְּלָתָא עִשְׂרוֹנִין לְתוֹרָא תְּרֵין עִשְׂרוֹנִין לְדִכְרָא חָד: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִנְחַתְהוֹן סְמִידָא דְחִנְטַיָא פְּתִיכָא בִמְשַׁח זֵיתָא תְּלָתָא עֶשְרוֹנִין לְתוֹרָא תְּרֵין עֶשְרוֹנִין לְדִכְרָא חָד: (תרגום יונתן)


{י}  עִשָּׁרוֹן֙ עִשָּׂר֔וֹן לַכֶּ֖בֶשׂ הָֽאֶחָ֑ד לְשִׁבְעַ֖ת הַכְּבָשִֽׂים:

 אונקלוס  עִשְׂרוֹנָא עִשְׂרוֹנָא לְאִימְרָא חָד לְשַׁבְעָא אִימְרִין: (אונקלוס)

 יונתן  עִשְרוֹנָא עִשְרוֹנָא לְאִימְרָא חָד הֵיכְדֵין לְשׁוּבְעָא אִמְרִין: (תרגום יונתן)


{יא}  שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד חַטָּ֑את מִלְּבַ֞ד חַטַּ֤את הַכִּפֻּרִים֙ וְעֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד וּמִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכֵּיהֶֽם: (ס)

 אונקלוס  צְפִיר בַּר עִזִין חָד חַטָּאתָא בַּר מֵחַטָאתָא דְכִפוּרַיָא וַעֲלַת תְּדִירָא וּמִנְחָתַהּ וְנִסְכֵּיהוֹן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  צְפִיר בַּר עִזֵי חַד חַטָאתָא בַּר מִקָרְבַּן חַטָאת כִּפּוּרַיָא וְעָלַת תְּדִירָא וּמִנְחַתְהוֹן וַחֲמַר נִיסוּכֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מלבד חטאת הכפרים. שעיר הנעשה בפנים, האמור באחרי מות, שגם הוא חטאת: ועלת התמיד. ומלבד עולת התמיד תעשו (נ) עולות הללו: ונסכיהם. מוסב על המוספין הכתובין, ועל תעשו, (ס) והוא לשון ציווי, (ע) מלבד עולת התמיד ומנחתה, תעשו את אלה ונסכיהם. וכן כל ונסכיהם האמורים בכל המועדות, חוץ משל קרבנות החג, שכל ונסכה, ונסכיהם, ונסכיה, שבהם מוסבים על התמיד ואינן לשון ציווי, שהרי נסכיהם של מוספין כתובין לעצמן בכל יום ויום: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) ר"ל דעולת התמיד לא קאי אשעיר עזים לחטאת אלא אוהקרבתם עולה דלמעלה והכי קאמר קרא שעיר עזים אחד לחטאת מלבד חטאת הכפורים ועולה של יום כפורים מלבד עולת התמיד ומנחתה והוה כאלו כתיב ב' פעמים מלבד דוי"ו של ועולת קאי אמלבד חטאת הכפורים: (ס) דאין לומר דקאי על ועולת התמיד דאם כן הל"ל ונסכה לשון יחיד כדכתיב ומנחתה וגם אין לומר דקאי אשעיר עזים אחד לחטאת שאין נסכים לחטאת על כרחך לומר דקאי אעולות המוספין וזהו שנקט מוסב על המוספים הכתובים ועל תעשו ואף על פי שאין כתיב תעשו בקרא מכל מקום כיון שפרש"י לפני זה ועולת התמיד שפירושו ומלבד עולת התמיד תעשו עולות הללו ור"ל דהוי כאלו כתיב בהדיא בקרא תעשו והאי ונסכיהם קאי עליו: (ע) ר"ל עכשיו מצוה על הנסכים של עולות המוספין דהא לפני זה לא כתיב שום נסכים בעולות הללו: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ביוה''כ כתיב שעיר עזים א' חטאת ולא כתיב לכפר לפי שיוה''כ מכפר: (בעל הטורים)


{יב}   שביעי  וּבַֽחֲמִשָּׁה֩ עָשָׂ֨ר י֜וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֗י מִֽקְרָא-קֹ֨דֶשׁ֙ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַֽעֲשׂ֑וּ וְחַגֹּתֶ֥ם חַ֛ג לַֽיהֹוָ֖ה שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים:

 אונקלוס  וּבְחַמְשַׁת עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא שְׁבִיעָאָה מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִבִידַת פּוּלְחַן לָא תַעַבְדוּן וּתְחַגוּן חַגָא קֳדָם יְיָ שַׁבְעָא יוֹמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּבַחֲמֵיסַר יוֹמָא לְיַרְחָא שְׁבִיעָאָה מְאָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִיבִידַת פּוּלְחָנָא לָא תַעַבְדוּן וּתְחַגוּן חַגָא דִמְטָלַיָא קֳדָם יְיָ שׁוּבְעָא יוֹמִין: (תרגום יונתן)


{יג}  וְהִקְרַבְתֶּ֨ם עֹלָ֜ה אִשֵּׁ֨ה רֵ֤יחַ נִיחֹ֨חַ֙ לַֽיהֹוָ֔ה פָּרִ֧ים בְּנֵֽי-בָקָ֛ר שְׁלֹשָׁ֥ה עָשָׂ֖ר אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִ֥ם יִֽהְיֽוּ:

 אונקלוס  וּתְקַרְבוּן עֲלָתָא קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ תּוֹרִין בְּנֵי תוֹרֵי תְּלַת עֲשַׂר דִכְרִין תְּרֵין אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא אַרְבְּעָא עֲשַׂר שַׁלְמִין יְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְקַרְבוּן עֲלָתָא קֻרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ תּוֹרִין בְּנֵי תּוֹרֵי תַּלְתֵיסַר אָזְלִין כָּל יוֹמָא וְחַסְרִין סְכוּמְהוֹן שׁוּבְעִין עַל שׁוּבְעִין עַמְמִין וּמְקַרְבִין יַתְהוֹן תְּלֵיסַר מַטַרְתָּא דִכְרִין תְּרֵין דִמְקַרְבִין תְּרֵין מַטַרְתָּא אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא אַרְבֵּיסַר שַׁלְמִין דִמְקַרְבִין תַּמְנֵי מַטַרְתָּא שִׁיתָּא מִנְהוֹן מְקַרְבִין תְּרֵי תְּרֵי וּתְרֵין מִנְהוֹן חַד חַד שַׁלְמִין יְהוֹן: (תרגום יונתן)

 אור החיים  והקרבתם עולה וגו' לה' פרים וגו'. נראה כי טעם המעטת הפרים יום יום, לפי שיש ב' סודי שביעיות, האומות הם הרבים שבעים אומות ונמשלו לפרים, וישראל גם כן הם בבחינת השבע בסוד בת שבע (זוח"ג) וכל מעשיהם שביעיות, הקרבנות בכל המוספין שבעה שבעה, ימים טובים שבעה שבעה, השבת סוד שבעה ענפי אילן שבו שורש נשמתן שבעה, צדיקים שבעה, ורמז ה' כנגד האומות הרמוזים בפרים שיהיו מתמעטים והולכים:

ורמז בחשבון זה קבוע ארבעה עשר כבשים לרמוז ב' הדרגות שבישראל שבאים ברמז הכבשים אחד נסתר ואחד נגלה, הנסתר הם הברורים שצריך לברר מהאומות, והנגלה הם המבררים, ולזה כשכלים הפרים זה לך האות שכלה מהם הנסתר ולא ישארו כי אם ישראל למופת ואות, והוא מה שרמז ה' בקרבן יום עצרת שבעה כבשים שהם לבני ישראל צאן קדשים, פר הוא הנשאר מהאומות מענף ישמעאל, איל הוא הנשאר מבני עשו הבא מיצחק והבן סוד הדבר: (אור החיים)


{יד}  וּמִ֨נְחָתָ֔ם סֹ֖לֶת בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן שְׁלֹשָׁ֨ה עֶשְׂרֹנִ֜ים לַפָּ֣ר הָֽאֶחָ֗ד לִשְׁלֹשָׁ֤ה עָשָׂר֙ פָּרִ֔ים שְׁנֵ֤י עֶשְׂרֹנִים֙ לָאַ֣יִל הָֽאֶחָ֔ד לִשְׁנֵ֖י הָֽאֵילִֽם:

 אונקלוס  וּמִנְחַתְהוֹן סוּלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח תְּלָתָא עִשְׂרוֹנִין לְתוֹרָא חָד לִתְלַת עֲשַׂר תּוֹרִין תְּרֵין עִשְׂרוֹנִין לְדִכְרָא חָד לִתְרֵין דִכְרִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִנְחַתְהוֹן סְמִידָא דְחִינְטַיָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא תְּלָתָא עֶשְרוֹנִין לְתוֹרָא חַד לִתְּלֵיסַר תּוֹרִין תְּרֵין עֶשְרוֹנִין לְדִיכְרָא חָד לִתְרֵין דִיכְרִין: (תרגום יונתן)


{טו}  וְעִשָּׂרוֹן֙ עִשָּׂר֔וֹן לַכֶּ֖בֶשׂ הָֽאֶחָ֑ד לְאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר כְּבָשִֽׂים:

 אונקלוס  וְעִשְׂרוֹנָא עִשְׂרוֹנָא לְאִימְרָא חָד לְאַרְבְּעָא עֲשַׂר אִימְרִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְעִשְרוֹנָא עִשְרוֹנָא לְאִימַר חַד לְאַרְבֵּיסַר אִימְרִין: (תרגום יונתן)


{טז}  וּשְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד חַטָּ֑את מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד מִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכָּֽהּ: (ס)

 אונקלוס  וּצְפִיר בַּר עִזִין חָד חַטָאתָא בַּר מֵעֲלַת תְּדִירָא מִנְחָתַהּ וְנִסְכַּהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּצְפִיר בַּר עִזֵי חַד חַטָאתָא דִמְקָרֵב מַטַרְתָּא חַד בַּר מֵעָלַת תְּדִירָא וּסְמִידָא דְחִינְטַיָא לְמִנְחָתָא וַחֲמַר נִיסוּכָא: (תרגום יונתן)


{יז}  וּבַיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֗י פָּרִ֧ים בְּנֵֽי-בָקָ֛ר שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם:

 אונקלוס  וּבְיוֹמָא תִנְיָנָא תּוֹרִין בְּנֵי תוֹרֵי תְּרֵי עֲשַׂר דִכְרִין תְּרֵין אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא אַרְבְּעָא עֲשַׂר שַׁלְמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְיוֹמָא תִּנְיָינָא דְחַגָא דִמְטָלַיָיא תִּקְרְבוּן תּוֹרִין בְּנֵי תּוֹרֵי תְּרֵיסַר לִתְרֵיסַר מַטַרְתָּא דִכְרִין תְּרֵין לִתְרֵי מַטַרְתָּא אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא אַרְבֵּיסַר שַׁלְמִין לְתִשְׁעַת מַטַרְתָּא חַמְשָׁא מִנְהוֹן מְקַרְבִין תְּרֵי תְּרֵי וְאַרְבַּע מִנְהוֹן חָד חָד: (תרגום יונתן)


{יח}  וּמִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּיהֶ֡ם לַ֠פָּרִ֠ים לָֽאֵילִ֧ם וְלַכְּבָשִׂ֛ים בְּמִסְפָּרָ֖ם כַּמִּשְׁפָּֽט:

 אונקלוס  וּמִנְחַתְהוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן לְתוֹרִין לְדִכְרִין וּלְאִימְרִין בְּמִנְיָנֵיהוֹן כִּדְחָזֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִנְחַתְהוֹן סְמִידָא דְחִינְטַיָא וַחֲמַר נִיסוּכֵיהוֹן מַה דִי תֶהֱווֹן מְקַרְבִין עִם תּוֹרַיָא עִם דִיכְרַיָא וְאִמְרַיָא בְּמִנְיָנֵיהוֹן כְּסֵדֶר דִינָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ומנחתם ונסכיהם לפרים. פרי החג שבעים הם, כנגד ע' אומות עובדי גילולים שמתמעטים והולכים סימן כליה להם, ובימי המקדש היו מגינין עליהם מן היסורין (סוכה נה:): ולכבשים. כנגד ישראל שנקראו שה פזורה (ירמיה נ, יז), והם קבועים, ומניינם תשעים ושמונה, לכלות מהם תשעים ושמונה קללות שבמשנה תורה. בשני נאמר ונסכיהם על שני תמידי היום, ולא שינה הלשון אלא לדרוש, כמו שאמרו רז"ל, בשני ונסכיהם, בששי ונסכיה, בשביעי כמשפטם, מ"ם, יו"ד, מ"ם הרי כאן מים, רמז לנסוך המים מן התורה בחג: (רש"י)


{יט}  וּשְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד חַטָּ֑את מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד וּמִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכֵּיהֶֽם: (ס)

 אונקלוס  וּצְפִיר בַּר עִזִין חָד חַטָאתָא בַּר מֵעֲלַת תְּדִירָא וּמִנְחָתַהּ וְנִסְכֵּיהוֹן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּצְפִיר בַּר עִזֵי חָד לִמְטַרְתָּא חָד חַטָאתָא בַּר מֵעָלַת תְּדִירָא וּסְמִידָא דְחִינְטַיָא לְמִנְחַתְהוֹן וַחֲמַר נִיסוּכֵיהוֹן: (תרגום יונתן)


{כ}  וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י פָּרִ֥ים עַשְׁתֵּֽי-עָשָׂ֖ר אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם:

 אונקלוס  וּבְיוֹמָא תְּלִיתָאָה תּוֹרִין חָד עֲשַׂר דִכְרִין תְּרֵין אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא אַרְבְּעָא עֲשַׂר שַׁלְמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְיוֹמָא תְלִיתָאָה דְחַגָא דִמְטָלַיָא תִּקְרְבוּן תּוֹרִין חַדְסַר לְחַדְסַר מַטַרְתָּא דִכְרִין תְּרֵין לִתְרֵין מַטַרְתָּא אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא אַרְבֵּיסַר שַׁלְמִין לַעֲשַר מַטַרְתָּא אַרְבְּעָא מִנְהוֹן מְקַרְבִין תְּרֵי תְּרֵי וְשִׁית מִנְהוֹן חָד חָד: (תרגום יונתן)


{כא}  וּמִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּיהֶ֡ם לַ֠פָּרִ֠ים לָֽאֵילִ֧ם וְלַכְּבָשִׂ֛ים בְּמִסְפָּרָ֖ם כַּמִּשְׁפָּֽט:

 אונקלוס  וּמִנְחַתְהוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן לְתוֹרִין לְדִכְרִין וּלְאִמְרִין בְּמִנְיָנֵיהוֹן כִּדְחָזֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִנְחַתְהוֹן סְמִידָא דְחִינְטַיָא וַחֲמַר נִיסוּכֵיהוֹן מַה דִי תְקַרְבוּן עִם תּוֹרֵי וְדִכְרֵי וְאִמְרֵי בְּמִנְיָנֵיהוֹן כְּסֵדֶר דִינָא: (תרגום יונתן)


{כב}  וּשְׂעִ֥יר חַטָּ֖את אֶחָ֑ד מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד וּמִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכָּֽהּ: (ס)

 אונקלוס  וּצְפִירָא דְחַטָאתָא חָד בַּר מֵעֲלַת תְּדִירָא וּמִנְחָתַהּ וְנִסְכַּהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּצְפִירָא דְחַטָאתָא חַד לִמְטַרְתָּא חַד בַּר מִן עוֹלַת תְּדִירָא וּסְמִידָא דְחִינְטַיָא לְמִנְחָתָא וַחֲמַר נִיסוּכָהּ: (תרגום יונתן)


{כג}  וּבַיּ֧וֹם הָֽרְבִיעִ֛י פָּרִ֥ים עֲשָׂרָ֖ה אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם:

 אונקלוס  וּבְיוֹמָא רְבִיעָאָה תּוֹרִין עַשְׂרָא דִכְרִין תְּרֵין אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא אַרְבְּעָא עֲשַׂר שַׁלְמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְיוֹמָא רְבִיעָאָה דְחַגָא דִמְטָלַיָא תּוֹרֵי עַשְרָא לַעֲשַר מַטַרְתָּא דִכְרִין תְּרֵין לִתְרֵי מַטַרְתָּא אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא אַרְבֵּיסַר שַׁלְמִין לְחַדְסַר מַטַרְתָּא תְּלַת מִנְהוֹן מְקַרְבִין תְּרֵי תְּרֵי וְתַמְנֵי מִנְהוֹן מְקַרְבִין חָד חָד: (תרגום יונתן)


{כד}  מִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּיהֶ֡ם לַ֠פָּרִ֠ים לָֽאֵילִ֧ם וְלַכְּבָשִׂ֛ים בְּמִסְפָּרָ֖ם כַּמִּשְׁפָּֽט:

 אונקלוס  מִנְחַתְהוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן לְתוֹרִין לְדִכְרִין וּלְאִימְרִין בְּמִנְיָנֵיהוֹן כִּדְחָזֵי: (אונקלוס)

 יונתן  מִנְחַתְהוֹן סְמִידָא דְחִינְטַיָא וַחֲמַר נִיסוּכֵיהוֹן מַה דִי תְקַרְבוּן עִם תּוֹרֵי וְדִכְרֵי וְאִמְרֵי בְּמִנְיָנֵיהוֹן כְּסֵדֶר דִינָא: (תרגום יונתן)


{כה}  וּשְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד חַטָּ֑את מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד מִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכָּֽהּ: (ס)

 אונקלוס  וּצְפִיר בַּר עִזִין חָד חַטָאתָא בַּר מֵעֲלַת תְּדִירָא מִנְחָתַהּ וְנִסְכַּהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּצְפִיר בַּר עִזֵי חַד לִמְטַרְתָּא חַד חַטָאתָא בַּר מִן עֲלַת תְּדִירָא וּסְמִידָא דְחִינְטַיָא לְמִנְחָתָא וַחֲמַר נִיסוּכָהּ: (תרגום יונתן)


{כו}  וּבַיּ֧וֹם הַֽחֲמִישִׁ֛י פָּרִ֥ים תִּשְׁעָ֖ה אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם:

 אונקלוס  וּבְיוֹמָא חֲמִישָׁאָה תּוֹרִין תְּשַׁע דִכְרִין תְּרֵין אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא אַרְבְּעָא עֲשַׂר שַׁלְמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְיוֹמָא חֲמִישָׁאָה דְחַגָא דִמְטָלַיָא תּוֹרִין תִּשְׁעָה לְתִשְׁעַת מַטַרְתָּא דִכְרִין תְּרֵין לִתְרֵי מַטַרְתָּא אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא אַרְבֵּיסַר שַׁלְמִין לִתְרֵיסַר מַטַרְתָּא תְּרֵי מִנְהוֹן מְקַרְבִין תְּרֵי תְּרֵי וְעַשְרָא מִנְהוֹן חָד חָד: (תרגום יונתן)


{כז}  וּמִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּיהֶ֡ם לַ֠פָּרִ֠ים לָֽאֵילִ֧ם וְלַכְּבָשִׂ֛ים בְּמִסְפָּרָ֖ם כַּמִּשְׁפָּֽט:

 אונקלוס  וּמִנְחַתְהוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן לְתוֹרִין לְדִכְרִין וּלְאִימְרִין בְּמִנְיָנֵיהוֹן כִּדְחָזֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וּסְמִידָא דְחִינְטַיָא לְמִנְחַתְהוֹן וַחֲמַר נִיסוּכֵיהוֹן מַה דִתְקַרְבוּן עִם תּוֹרֵי וְדִכְרֵי וְאִמְרֵי בְּמִנְיָנֵיהוֹן כְּסֵדֶר דִינָא: (תרגום יונתן)


{כח}  וּשְׂעִ֥יר חַטָּ֖את אֶחָ֑ד מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד וּמִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכָּֽהּ: (ס)

 אונקלוס  וּצְפִירָא דְחַטָאתָא חָד בַּר מֵעֲלַת תְּדִירָא וּמִנְחָתַהּ וְנִסְכַּהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּצְפִירָא דְחַטָאתָא חַד לִמְטַרְתָּא חֲדָא בַּר מִן עֲלַת תְּדִירָא וּסְמִידָא דְחִינְטָתָא לְמִנְחָתָא וַחֲמַר נִיסוּכָהּ: (תרגום יונתן)


{כט}  וּבַיּ֧וֹם הַשִּׁשִּׁ֛י פָּרִ֥ים שְׁמֹנָ֖ה אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם:

 אונקלוס  וּבְיוֹמָא שְׁתִיתָאָה תּוֹרִין תְּמַנְיָא דִכְרִין תְּרֵין אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא אַרְבְּעָא עֲשַׂר שַׁלְמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְיוֹמָא שְׁתִיתָאֵי דְחַגָא דִמְטָלַיָא תּוֹרִין תְּמַנְיָא לְתַמְנֵי מַטַרְתָּא דִכְרִין תְּרֵין לִתְרֵי מַטַרְתָּא אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא אַרְבֵּיסַר שַׁלְמִין לִתְלֵיסַר מַטַרְתָּא חֲדָא מִנְהוֹן מְקַרְבָא תְּרֵי וּתְרֵיסַר מִנְהוֹן חָד חָד: (תרגום יונתן)


{ל}  וּמִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּיהֶ֡ם לַ֠פָּרִ֠ים לָֽאֵילִ֧ם וְלַכְּבָשִׂ֛ים בְּמִסְפָּרָ֖ם כַּמִּשְׁפָּֽט:

 אונקלוס  וּמִנְחַתְהוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן לְתוֹרִין לְדִכְרִין וּלְאִימְרִין בְּמִנְיָנֵיהוֹן כִּדְחָזֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִנְחַתְהוֹן סְמִידָא דְחִינְטַיָא וַחֲמַר נִיסוּכֵיהוֹן מַה דִתְקַרְבוּן עִם תּוֹרֵי וְדִכְרֵי וְאִמְרֵי בְּמִנְיָנֵיהוֹן כְּסֵדֶר דִינָא: (תרגום יונתן)


{לא}  וּשְׂעִ֥יר חַטָּ֖את אֶחָ֑ד מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד מִנְחָתָ֖הּ וּנְסָכֶֽיהָ: (ס)

 אונקלוס  וּצְפִירָא דְחַטָאתָא חָד בַּר מֵעֲלַת תְּדִירָא מִנְחָתַהּ וְנִסְכָּהָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּצְפִירָא דְחַטָאתָא חַד לִמְטַרְתָּא חֲדָא בַּר מִן עֲלַת תְּדִירָא וּסְמִידָא דְחִינְטָתָא לְמִנְחָתָא וַחֲמַר נִיסוּכָהּ וּצְלוּחִיתָא דְמַיָא הֲווֹן מְנַסְכִין בְּיוֹמָא דְחַגָא דִמְטָלַיָא דוּכְרָן טַב לִרְבִיעָא דְמִטְרָא: (תרגום יונתן)


{לב}  וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁבִיעִ֛י פָּרִ֥ים שִׁבְעָ֖ה אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם:

 אונקלוס  וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה תּוֹרִין שַׁבְעָא דִכְרִין תְּרֵין אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא אַרְבְּעָא עֲשַׂר שַׁלְמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה דְחַגָא דִמְטָלַיָא תְּקַרְבוּן תּוֹרִין שׁוּבְעָא לִשְׁבַע מַטַרְתָּא דִכְרִין תְּרֵין לִתְרֵי מַטַרְתָּא אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא אַרְבֵּיסַר שַׁלְמִין לְאַרְבֵּיסַר מַטַרְתָּא סְכוּמְהוֹן דְכָל אִימְרַיָא תַּמְנֵי וְתִשְׁעִין לִמְכַפְּרָא עַל תַּמְנֵי וְתִשְׁעִין לְוָוטַיָא: (תרגום יונתן)


{לג}  וּמִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּהֶ֡ם לַ֠פָּרִ֠ים לָֽאֵילִ֧ם וְלַכְּבָשִׂ֛ים בְּמִסְפָּרָ֖ם כְּמִשְׁפָּטָֽם:

 אונקלוס  וּמִנְחַתְהוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן לְתוֹרִין לְדִכְרִין וּלְאִימְרִין בְּמִנְיָנֵיהוֹן כִּדְחָזֵי לְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִנְחַתְהוֹן סְמִידָא דְחִינְטָתָא וַחֲמַר נִיסוּכֵיהוֹן מַה דִתְקַרְבוּן עִם תּוֹרֵי וְדִכְרֵי וְאִמְרֵי בְּמִנְיָנֵיהוֹן כְּסֵדֶר דִינְהוֹן: (תרגום יונתן)


{לד}  וּשְׂעִ֥יר חַטָּ֖את אֶחָ֑ד מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד מִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכָּֽהּ: (ס)

 אונקלוס  וּצְפִירָא דְחַטָאתָא חָד בַּר מֵעֲלַת תְּדִירָא מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּצְפִירָא דְחַטָאתָא חַד לִמְטַרְתָּא חֲדָא בַּר מִן עֲלַת תְּדִירָא וּסְמִידָא דְחִינְטַיָא לְמִנְחָתָא וַחֲמַר נִיסוּכָהּ: (תרגום יונתן)


{לה}   מפטיר  בַּיּוֹם֙ הַשְּׁמִינִ֔י עֲצֶ֖רֶת תִּֽהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ:

 אונקלוס  בְּיוֹמָא תְּמִינָאָה כְּנִישִׁין תְּהֵא לְכוֹן כָּל עִבִידַת פּוּלְחַן לָא תַעְבְדוּן: (אונקלוס)

 יונתן  בְּיוֹמָא תְמִינָאָה כְּנִישִׁין תֶּהֱווֹן בְּחֶדְוָא מִן מַטִילְכוֹן לְבָתֵּיכוֹן כְּנִישַׁת חֶדְוָא וְיוֹמָא טָבָא וְאִירוּעַ קַדִישׁ תֶּהֱוֵי לְכוֹן כָּל עִיבִידַת פּוּלְחָנָא לָא תַעַבְדוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  עצרת תהיה לכם. עצורים בעשיית (פ) מלאכה. דבר אחר, עצרת עצרו (צ) מלצאת, מלמד שטעון לינה (ספרי קנא). ומדרשו באגדה, לפי שכל ימות הרגל (ק) הקריבו כנגד ע' אומות, וכשבאין ללכת, אמר להם המקום, בבקשה מכם עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) והא דכתיב בתריה כל מלאכת עבודה לא תעשו הוא תוספת ביאור שהכתוב עצמו מפרש לענין מה תהיו עצורים: (צ) דלטעם ראשון דחוק הוא שהכתוב עצמו יפרש מהו העצרת שהוא עשיית מלאכה לכן פירש דבר אחר ולפי דבר אחר קשה כיון דקאי על ישראל מהו דכתיב עצרת תהיה לכם לא היה לו לומר אלא עצורים תהיו. לכן פירש טעם ראשון: (ק) אף על פי שגם הראשון הוא מדרש. מפני שהראשון מדרשו על פי הברייתות שבתורת כהנים שהם כלם הלכות ודינים אבל זה הם דברי אגדיים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  עצרת. פרשתיו: (אבן עזרא)

 ספורנו  עצרת תהיה לכם. כמו שהתבאר בפרשת אמור: (ספורנו)


{לו}  וְהִקְרַבְתֶּ֨ם עֹלָ֜ה אִשֵּׁ֨ה רֵ֤יחַ נִיחֹ֨חַ֙ לַֽיהֹוָ֔ה פַּ֥ר אֶחָ֖ד אַ֣יִל אֶחָ֑ד כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֛ה שִׁבְעָ֖ה תְּמִימִֽם:

 אונקלוס  וּתְקַרְבוּן עֲלָתָא קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ תּוֹר חָד דְכַר חָד אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁבְעָא שַׁלְמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְקַרְבוּן עֲלָתָא קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ קוּרְבָּנִין קָלִילָן תּוֹר חַד קֳדָם אֱלָהָא חַד דְכַר חַד לְעַמָא יְחִידָאֵי אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁבְעָא שַׁלְמִין לְחֶדְוַת שׁוּבְעָא יוֹמִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  פר אחד איל אחד. אלו כנגד ישראל, (ר) התעכבו לי מעט עוד, ולשון חבה הוא זה, כבנים הנפטרים מאביהם והוא אומר להם קשה עלי פרידתכם, עכבו עוד יום אחד. משל למלך שעשה סעודה וכו' כדאיתא במסכת סוכה (נה:). ובמדרש רבי תנחומא (יז), למדה תורה דרך ארץ, (ש) שמי שיש לו אכסנאי, יום ראשון מאכילו פטומות, למחר מאכילו דגים, למחר מאכילו בשר בהמה, למחר מאכילו קטניות, למחר מאכילו ירק, פוחת והולך כפרי החג: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) שהם עם אחד בארץ: (ש) ר"ל קאי אדלעיל אפרי חג מה שמתמעטין והולכים בזה למדה תורה דרך ארץ כו': (שפתי חכמים)


{לז}  מִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּיהֶ֗ם לַפָּ֨ר לָאַ֧יִל וְלַכְּבָשִׂ֛ים בְּמִסְפָּרָ֖ם כַּמִּשְׁפָּֽט:

 אונקלוס  מִנְחַתְהוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן לְתוֹרָא לְדִכְרָא וּלְאִימְרִין בְּמִנְיָנֵיהוֹן כִּדְחָזֵי: (אונקלוס)

 יונתן  מִנְחַתְהוֹן סְמִידָא דְחִינְטָתָא וַחֲמַר נִיסוּכֵיהוֹן מַה דִתְקַרְבוּן עִם תּוֹרֵי וְדִכְרֵי וְאִמְרֵי בְּמִנְיָנֵיהוֹן כְּסֵדֶר דִינָא: (תרגום יונתן)


{לח}  וּשְׂעִ֥יר חַטָּ֖את אֶחָ֑ד מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד וּמִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכָּֽהּ:

 אונקלוס  וּצְפִירָא דְחַטָאתָא חָד בַּר מֵעֲלַת תְּדִירָא וּמִנְחָתַהּ וְנִסְכַּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּצְפִירָא דְחַטָאתָא חַד בַּר מִן עֲלַת תְּדִירָא וּסְמִידָא לְמִנְחָתָא וַחֲמַר נִיסוּכָהּ: (תרגום יונתן)


{לט}  אֵ֛לֶּה תַּֽעֲשׂ֥וּ לַֽיהֹוָ֖ה בְּמֽוֹעֲדֵיכֶ֑ם לְבַ֨ד מִנִּדְרֵיכֶ֜ם וְנִדְבֹֽתֵיכֶ֗ם לְעֹלֹֽתֵיכֶם֙ וּלְמִנְחֹ֣תֵיכֶ֔ם וּלְנִסְכֵּיכֶ֖ם וּלְשַׁלְמֵיכֶֽם:

 אונקלוס  אִלֵין תַּעְבְדוּן קֳדָם יְיָ בְּמוֹעֲדֵיכוֹן בַּר מִנִדְרֵיכוֹן וְנִדְבוֹתֵיכוֹן לְעֲלְוַתְכוֹן וּלְמִנְחַתְכוֹן וּלְנִסְכֵּיכוֹן וּלְנִכְסַת קוּדְשֵׁיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין תְּקַרְבוּן קֳדָם יְיָ בִּזְמַן מוֹעֲדֵיכוֹן בַּר מִנִדְרֵיכוֹן דִנְדַרְתּוּן בְּחַגָא דְתַיְיתוּן בְּחַגָא וּנְסִיכַתְכוֹן לַעֲלָוַותְכוֹן וּלְמִנְחָתֵיכוֹן וּלְנִיסוּכֵיכוֹן וּלְנִכְסַת קוּדְשֵׁיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אלה תעשו לה' במועדיכם. דבר הקצוב (ת) לחובה: לבד מנדריכם. אם באתם לידור קרבנות ברגל, מצוה היא בידכם, או נדרים או נדבות שנדרתם כל השנה תקריבום ברגל, שמא יקשה לו לחזור ולעלות לירושלים ולהקריב נדריו, ונמצא עובר בבל תאחר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) ר"ל כתיב אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם וגו' הואיל וגם הנדרים ונדבות צריך לעשות למה לא כללן בכלל אחד. ומתרץ דאלו הכתובים למעלה דבר קצוב לחובה לבד מנדריכם שהם רשות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ולמנחותיכם ולנסכיכם. לכל עולה ועולה כמשפטה:

חסלת פרשת פינחס (אבן עזרא)

במדבר פרק-ל

{א}  וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: (פפפ)

 אונקלוס  וַאֲמַר משֶׁה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה: [פפפ] (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר משֶׁה לִבְנֵי יִשְרָאֵל כְּכָל מַה דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויאמר משה אל בני ישראל. להפסיק הענין דברי רבי ישמעאל, לפי שעד כאן דבריו (א) של מקום, ופרשת נדרים מתחלת בדבורו של משה, הוצרך להפסיק תחלה ולומר שחזר משה ואמר פרשה זו לישראל, שאם לא כן יש במשמע שלא אמר להם זו, אלא בפרשת נדרים התחיל דבריו:

חסלת פרשת פינחס: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דק"ל פשיטא הוא דאמר מה שצוה לו הקדוש ברוך הוא ועוד בכל התורה נאמר הציווי לבד ולמה נאמר כאן הציווי וגם דברי משה לישראל ומתרץ לפי וכו': חסלת פרשת פינחס (שפתי חכמים)

 אור החיים   ככל אשר וגו' את משה. ולא הספיק לומר אותו ומובן שעל משה הוא אומר, להעירך שהוא מאמר בפני עצמו שהם דברי התורה שמעידה ואומרת שהמאמר ממנו אליהם היה ככל אשר צוה ה' את משה, מה שלא היה נשמע אם היה אומר אותו שאז היה נשמע שהוא גמר מאמר ויאמר משה וגו' ככל אשר צוה ה' אותו, ועדיין אני אומר שהוא חשב כן ומי יאמר שלא טעה בדבריו ולא שינה בהסח הדעת:

חסלת פרשת פינחס (אור החיים)

---

פרשת מטות

---

{ב}  וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל-רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  וּמַלִיל משֶׁה עִם רֵישֵׁי שִׁבְטַּיָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר דֵין פִּתְגָמָא דִי פַקֵיד יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וידבר וּמַלֵיל משֶׁה עִם אֲמַרְכְּלֵי שִׁבְטַיָא לִבְנֵי יִשְרָאֵל לְמֵימָר דֵין פִּתְגָמָא דְמַלֵיל יְיָ לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  ראשי המטות. חלק כבוד לנשיאים, ללמדם תחלה, ואחר כך לכל (א) בני ישראל, ומנין שאף שאר הדברות כן, תלמוד לומר וישיבו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה וידבר משה אליהם, ואחרי כן נגשו כל בני ישראל (שמות לד, לא-לב). ומה ראה לאומרה כאן, למד (ב) שהפרת (ג) נדרים ביחיד מומחה, ואם אין יחיד מומחה, מפר בשלשה הדיוטות. (ד) או יכול, שלא אמר משה פרשה זו אלא לנשיאים בלבד, (ה) נאמר כאן זה הדבר ונאמר בשחוטי חוץ זה הדבר, (ויקרא יז, ב), מה להלן נאמרה לאהרן ולבניו ולכל בני ישראל, שנאמר דבר אל אהרן וגו', אף זו נאמרה לכולן (בבא בתרא קכ:): זה הדבר. משה נתנבא בכה אמר ה' כחצות הלילה (שמות יא, ד), והנביאים נתנבאו בכה אמר ה', מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון זה (ו) הדבר (ספרי קנג). (ז) דבר אחר, זה הדבר, מיעוט (ח) הוא, לומר, שהחכם בלשון התרה, (ט) ובעל (ואב) בלשון הפרה, (י ) כלשון הכתוב כאן, ואם חלפו, אין מותר ואין מופר (ספרי קנג. נדרים עח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) ר"ל למה כתיב אל ראשי המטות ואין לומר דלא אמר פרשה זו אלא לראשי המטות בלבד ולא לכל ישראל דהא נאמר כאן זה הדבר לגזירה שוה כדפרש"י בסמוך דפרשה זו לכל ישראל נאמרה ואם כן למה ליה למכתב ראשי המטות ומתרץ חלק כבוד כו' ואם כן לפי זה יהי' הפירוש אל ראשי המטות לבני ישראל כמו ולבני ישראל רא"ם. ואין לומר דלמא פירושו של קרא הוא הכי אל ראשי המטות של בני ישראל אם כן בני ישראל דכתיב בקרא למה לי לא הל"ל רק אל ראשי המטות לאמר וגו'. אלא על כרחך סדר הלימוד הוא בא לאשמועינן כמו שפירש הרא"ם וכמו שמפרש בסמוך אי נמי דק"ל למה כתב קרא ראשי המטות לבני ישראל הל"ל אל ראשי מטות בני ישראל אלא ע"כ כיון דכתב קרא הכי צריך לומר דראשי המטות הוא דבוק כלומר מלת מטות דבוק למלת ראשי ואז יהיה מלת ישראל מוכרת ואינו דבוק למלת מטות והוי מלתא בפני עצמו ועל כרחך פירושו הכי מתחלה אמר משה לראשי המטות ואחר כך לבני ישראל וכאלו כתיב ולבני ישראל והיינו החילוק כבוד ללמדם תחלה ואחר כך לבני ישראל וקל להבין. ובזה ניחא נמי למה לא כתיב וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל איש כי ידור כו' אלא על כרחך סדר הלימוד הוא בא לאשמועינן לכן כתיב וידבר משה כלומר היאך היה הדבור של משה לישראל ודו"ק נ"ל כ"ה הצעת דברי רש"י על פי תורת כהנים אבל בגמרא נדרים יש ילפותא אחריתא: (ב) כלומר הואיל ובכל התורה כולה חלק כבוד לנשיאים כדכתיב וישובו אליו אהרן וגו' למה חזר ולמדה כאן: (ג) דכשהחכם בא להתיר הנדר אז עוקר הנדר מעיקרו כאלו לא היה נדר כאן מעולם ובאותה התרה מופר הנדר כאלו לא היה נדר כאן מעולם ולכן תפס רש"י לשון הפרה. מצאתי: (ד) דראשי מטות משמע ראש אחד יכול להפר הנדר דהיינו יחיד מומחה ואם תאמר הרי כתיב ראשי לשון רבים ויש לומר דהכי קאמר ראשי דעלמא ואכל ראשי המטות קאי. והואיל שצריך יחיד מומחה צריך ג' הדיוטות דסברא הוא שצריך יותר הדיוטות ממומחים ושנים אי אפשר שאין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן ג' ואין להקשות דלמא יותר מג' אם כן אין לדבר סוף: (ה) ופירוש לבני ישראל בעבור ישראל שלמד לנשיאים כדי שילמדו לישראל אבל משה עצמו לא למד לכולן משום שמשה לא הוצרך לזה מאחר שלהתרת נדרים צריכים ממונים על ישראל להורות איזה מהן אין יכולים להתיר ואיזה מהן יכולים להתיר ולזה היה די גם כן בנשיאים שיהיו המורים להם ומתרץ נאמר כאן כו': (ו) ואם תאמר הא איצטריך זה הדבר לגזירה שוה דלעיל כדפרש"י ויש לומר גזירה שוה דהכא אין להשיב עליה אינה צריכה להיות מופנה: (ז) וזה מעלה יתירה דזה הדבר משמע הדבר עצמו ברור ששמע מהקדוש ברוך הוא ונקרא אספקלריא המאירה מה שאם כן בשאר נביאים דלא היה מדבר להם אלא בחידות או על ידי חלומות ונקרא אספקלריא שאינה מאירה אבל למשה היה מדבר הדבר עצמו שיאמר לבני ישראל כענין שנאמר פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות ומה שנתנבא משה בכה אמר ה' כדכתיב בפרשת וארא ובפרשת בא יש לומר דקודם עמידתו בהר סיני היה מתנבא בכה אבל אחר מתן תורה היה מתנבא בזה הדבר אחר קירון עור פניו: (ח) דלפי פירוש הראשון קשה למה לא אמר בכל המצות כן לכן פירש דבר אחר כו' ואין לומר דלמא מפני טעם זה לבד נאמר אם כן למה אמר זה הדבר אשר צוה ה' וגו' היה לו לומר בהדיא מאי ממעט לכן צריך גם לטעם ראשון: (ט) לפי שהחכם אינו מתיר אלא בחרטה צריכה לשון התרה אבל הבעל מפר בלא חרטה ובלא נתינת טעם שייך ביה לשון הפרה: (י) דגם כאן כתיב איש כי ידור נדר וגו' לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו דמשמע הוא לא יחל דברו אבל אחר יחל לו וכתיב לאסור אסר דמשמע שאסר עליו דבר פלוני ואחר בא ומתיר לו הדבר שאסר עליו דעל אסור נופל לשון מתיר כי אסר הוא מלשון קשר וגבי קשר שייך לשון התרה שמתיר הקשר שמע מינה דבחכם כתיב לשון התרה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ראשי המטות. לפי דעתי שזאת הפרשה היתה אחר מלחמת מדין ע''כ היא אחריה כמו ותדבר מרים ואהרן במשה אחר ויהיו בחצרות כאשר פירשתי והכ' אמר שבאו בני גד אל משה ואל אלעזר ואל נשיאי העדה ודכרו דבריהם ואחרי כן כתוב ויצו להם משה את אלעזר הכהן ואת יהושע בן נון ואת ראשי אבות המטות הם נשיאי העדה הנזכרים ובעבור שאמר משה לבני גד ולבני דאובן והיוצא מפיכם תעשו ע''כ כתוב וידבר משה אל ראשי המטות ושם כתוב ככל היוצא מפיו יעשה: לבני ישראל. שיאמרו כן לבני ישראל: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ראשי המטות. סמך ראשי המטות לנדרים ונדבות דכתיב לעיל לבד מנדריכם ונדבותיכם לומר לך שראשי המטות כופין להביא הנדרים והנדבות כדאמרינן אזהרה לב''ד שיעשוך. וכן רגלים על פי ראשי המטות נקבעים ועוד כשישראל בצרה ראשיהם נודרין כמו ביפתח. וכן שרי האלפים ונקרב את קרבן ה': (בעל הטורים)

 אור החיים   אל ראשי המטות וגו'. צריך לדעת מה נשתנית מצוה זו שפרט בה הכתוב ראשי המטות, ורז"ל בספרי אמרו לפי שבמאמר החצוצרות הקדים קריאת העדה לנשיאים חש לומר שהעדה קודמת לנשיאים תלמוד לומר אל ראשי וגו' שהם הקודמים, ובמקום אחר (נדרים עח: ב"ב קכ:) אמרו שבא לומר היתר נדרים ביחיד מומחה, וכל זה דרך דרש ואסמכתות עוד צריך לדעת למה הוצרך לומר המטות לבני שלא היה לו לומר אלא אל ראשי מטות בני ישראל, והיה נראה לומר שנתכוון לדבר בסדר זה שלא תאמר שלא באה המצוה אלא לראשי המטות ישראל לבד לזה אמר אל ראשי המטות לבני ישראל, וכאילו אמר לזה ולזה, והגם שלא אמר ולבני, הרבה מקראות מדברים בסדר זה כדרך אומרו (שמות א) ראובן שמעון וגו' וכאילו אמר ושמעון:

אלא שראיתי ברייתא (שם) וזה לשונם תניא יכול שלא אמר משה פרשה זו אלא לנשיאים בלבד נאמר כאן זה הדבר ונאמר בשחוטי חוץ (ויקרא יז) זה הדבר מה להלן וכו' אף זו נאמרה לכלן, אם כן אין משמעות אומרו לבני ישראל ולבני ישראל שהרי הוצרכו בברייתא להוכיח מגזירה שוה וכבר אמרו רז"ל (כריתות ה.) וזה לשונם לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך וכו', עוד צריך לדעת כוונת אומרו לאמר כי למי יאמרו בני ישראל, ואם הכוונה היא שראשי המטות יאמרו לבני ישראל, היה לו לומר לאמר לבני ישראל. עוד אומרו זה הדבר מה בא למעט בתיבת זה:

אכן יתבאר הכתוב בהקדים מאמרם ז"ל שאמרו (חגיגה י.) וזה לשונם היתר נדרים פורחים באויר עד כאן, ויש להעיר למה עשה ה' ממצוה זו סדר זה מה שלא עשה כן בכל התורה שכל דבר ודבר כתוב יושר וזו פורחת באויר:

אכן הטעם הוא כי לא רצה ה' שיהיה כתוב לעין כל אדם שהנדר והשבועה ישנה בהיתר שבזה יזלזלו בנדרים ובשבועות, ולזה נתחכם ה' והעלים הדבר ומסר ההתר לגדולי ישראל שהם ידעו ויבחינו חילוקי המשפטים שבהתר, אבל בפני כל ההמון יהיו נעולי דלת לקיים כל נדר וכל שבועה כאומרו לא יחל וגומר ככל היוצא מפיו וגו'. וזה הוא שיעור הכתוב וידבר משה אל ראשי המטות שהם גדולי ישראל המצוה בשלימות, אבל לבני ישראל לאמר זה הדבר פירוש כי לבני ישראל בכללות לא יאמר להם מהדיבור הנאמר לראשי המטות אלא זה הדבר ולא הפורח באויר שנאמר בעל פה לראשי המטות, ובזה נתיישבו כל הדקדוקים:

או ירצה על זה הדרך אל ראשי המטות באה המצוה, ולבני ישראל לאמר פירוש כי הנודר והנשבע מבני ישראל יבא ויאמר לראשי המטות והם יגידו למו את שישנו בבל יחל ואת שישנו בהתרה כפי ההלכות שבאו במשפט זה:

ואם תאמר לכל הדרכים הרי הוזכרו גם בני ישראל במצוה זו ולמה הוצרכו רז"ל ללמוד הדבר כנזכר, יש לומר שלא הוצרכו לדון בגזירה שוה, אלא לומר שמשה אמר הדברים מפיו לישראל, אבל להודעת המצוה לישראל לא הוצרכו לגזירה שוה, וזה הוא מה שדקדקו לומר יכול שלא אמר משה פרשה זו אלא לראשי המטות ולא אמרו יכול שלא נאמרה פרשה זו אלא לראשי המטות שאז תהיה הכוונה שלא נאמרה כל עיקר:

עוד יש לומר שזולת גזירה שוה שהודיעה שמצוה זו נוהגת בישראל הייתי יכול לפרש אומרו לבני ישראל כאלו אמר של בני ישראל ויהיה הדבר שקול, ואחר שבאה גזירה שוה שהצדיקה המצוה גם בישראל אנו מישבים הכתוב כדרך האמור, ואין להקשות לפי מה שפירשנו זה הדבר שבא למעט שלא יאמר לכל שהנדרים ניתרים בפה והרי צריכה זה הדבר לגזירה שוה, כי הגזירה שוה גמר לה מתיבת הדבר ופירושינו הוא מתיבת זה לבד הגם שהיה אומר זה אשר צוה ה':

ובדרך רמז יתבאר אומרו לבני ישראל לאמר זה הדבר על פי מה שאמרו רז"ל (מ"ר כאן) וזה לשונם לעולם יהיה אדם זהיר בנדרים אלף עיירות היו לו לינאי וכו', הרי שהגם שהיו מקיימין שבועתן נענשו, ואמר הכתוב כאן כי יש נדרים ושבועות שצוה ה' אותם, והוא אומרו לבני ישראל לאמר אין לאמר אלא גילוי עריות (סנהדרין נו:) פירוש לחשש העריות זה הדבר אשר צוה ה' איש כי ידור נדר וגו', ודקדק לומר איש לרמוז לתגבורת ניגוד התאוה כאומרם ז"ל (רות רבה פ"ו) בפסוק חי ה' שכבי וגו' שנשבע ליצרו, וכן אמרו (חגיגה י.) בפסוק נשבעתי ואקיימה לשמור וגו' כי מצוה לישבע ליצרו: (אור החיים)

 ספורנו  זה הדבר אשר צוה ה'. כשאמר בהר סיני ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת היתה הכונה האיש הנודר או נשבע לא יחל דברו כי בחללו דברו הוא מחלל את ה' אבל האשה שאינה ברשות עצמה לא תהיה מחללת אם יפר המיפר: (ספורנו)

 כלי יקר  וידבר משה אל ראשי המטות. מה דבר אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר, דבר אל ראשי המטות שיאמרו איזו דבר לבני ישראל ולא פירש עדיין מה יאמרו ראשי המטות אל בני ישראל, עד שהגיד להם פרשת נדרים שחייב ראש המטה לאמר אל הנודר מותר לך, וזו היא האמירה שצוה לראשי המטות שיאמרו לבני ישראל. ועליה אמר לא יחל דברו הוא עצמו לא יחל אבל אחרים מחלין את דברו ועל זה אמר ככל היוצא מפיו של החכם המתיר לו, כן יעשה, אם לקיים, או להתיר. (כלי יקר)

 דעת זקנים  וידבר משה אל ראשי המטות וגו' זה הדבר אשר צוה ה'. נשאל הרשב"ם היכן מצינו שנצטווה משה על פרשת נדרים והשיב דכתיב לעיל מיניה אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם כלומר מנדרים ונדבות שאדם נודר ונודב מדעתו ויש נדרים אחרים שיש להן דין אחר ואותו פסוק קאי אמאי דכתיב בריש קרבנות וידבר ה' אל משה לאמר: (דעת זקנים)


{ג}  אִישׁ֩ כִּֽי-יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לַֽיהֹוָ֗ה אֽוֹ-הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ עַל-נַפְשׁ֔וֹ לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ כְּכָל-הַיֹּצֵ֥א מִפִּ֖יו יַֽעֲשֶֽׂה:

 אונקלוס  גְבַר אֲרֵי יִדַר נְדַר קֳדָם יְיָ אוֹ יְקַיֵים קְיַם לְמֵיסַר אִסַר עַל נַפְשֵׁיהּ לָא יְבַטֵל פִּתְגָמֵיהּ כְּכָל דִי יִפּוֹק מִפּוּמֵיה יַעֲבֵּד: (אונקלוס)

 יונתן  גְבַר בַּר תְּלֵיסַר שְׁנִין אֲרוּם יִדַר נִדְרָא קֳדָם יְיָ אוֹ יְקַיֵים קְיַים לְמֵיסַר אִיסַר מִמַדַעַם דְהֶתֵּירָא עַל נַפְשֵׁיהּ לָא יָפִיס פִּתְגָמֵיהּ בְּרַם בֵּית דִינָא שָׁרַן לֵיהּ וְאִין לָא שָׁרוּ לֵיהּ כְּכָל מַה דְיִפּוֹק מִפּוּמֵיהּ יַעֲבֵיד: (תרגום יונתן)

 רש"י  נדר. האומר הרי עלי קונם (כ) שלא אוכל (ל) או שלא אעשה דבר פלוני, יכול אפילו נשבע שיאכל נבלות אני קורא עליו ככל היוצא מפיו יעשה, תלמוד לומר לאסור אסר, לאסור את המותר, ולא להתיר את האסור: לא יחל דברו. כמו לא יחלל (מ) דברו, לא יעשה דבריו חולין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) ר"ל שאמר דבר זה יהא עלי קונם שלא אוכל כו': (ל) אף על פי שלא אוכל שייך גבי שבועה ולא גבי נדר וכמו שהקשה הרמב"ן זכרונו לברכה כבר תירץ הרא"ם עיין שם: (מ) והוא מבעלי הכפל ולולא החי"ת שאינה מקבלת דגש היתה נדגשת לתשלום אות הכפל ופירוש לא יזלזל דבריו כזלזול החולין שאינו חושש בשמירתן מטומאה רק כקדש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לה'. שהזכיר השם והנדר אם יהיה כן אתן לשם כך וכך או אתענה: השבע. שם הפועל ובא עם שם וכמוהו רבים: לא יחל דברו. כמו לא יחלל ואיננו לשון מחילה והנה אנחנו צריכין לקבלה כי הכ' אמר איש ואשה ולא פירש מתי יהיה איש או מתי תהיה אשה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  נדרים. בגימ' רוצח שהנודר חשוב כרוצח אם אינו משלם דבעון נדרים הבנים מתים: (בעל הטורים)

 אור החיים  איש כי ידור נדר לה' וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר ידור נדר או השבע שבועה ולא הספיק לומר כי ידור לה' או ישבע. עוד למה כפל לומר לא יחל וגו' ככל היוצא מפיו. אכן לפי שיש ב' מיני נדרים ושבועות, אחד בעניינים הנוגעים לנפש ויתחלק לב' עניינים אחד לעשות מעשה הטוב כגון ללמוד וללמד להקדיש לגמילות חסדים ואחד להרחיק התיעוב להגדיר עצמו לבל ידור בשכונת אשה חשודה לבל ילך בחברת פועלי און וכדומה, ב' בענינים הנוגעים לגוף במעשה שאין בו לא איסור ולא מצוה, וגם זה יתחלק לשני דברים, לאכול ולשתות לדור בדירה זו וכדומה, או שלא לאכול דבר פלוני ושלא ללבוש מלבוש זה וכדומה, ויצו ה' משפטיו כדת מה לעשות, ואמר כי ידור נדר סתם נדר יגיד על המעשה שנדר ללכת למקום פלוני או לעשות איזה דבר, ולפי שיש נדר שהוא לה' ודינו משונה מנדרי חול כאשר יבאר הכתוב לזה פרטו ואמר נדר לה', נמצאת אומר שהזכיר הכתוב ב' מיני נדרים נדרי חול ונדרי קודש:

ואומרו או השבע שבועה כנגד העדר המעשה כמו שגמר אומר לאסור איסר על נפשו, ויש גם כן בזה ב' נדרים, נדרי חול כגון לאסור דברים שאין מצוה באיסורם, או לאסור גם כן דברים שהם אסורין כגון בועז שנשבע ליצרו, ונתחכם ה' במה שאמר תיבת לה' בין נדר לשבועה להסמיך לה' נדר ושבועה לומר שהכפל שבא בנדר ובשבועה הוא פרט הנוגע לה' ולא כללו בכלל נדרי חול לפי שדינו משונה, והוא מה שגמר אומר לא יחל דברו ככל היוצא וגו' פירוש כנגד נדרים שהם דברי חול ושבועות שהם מניעת דברים שאין בהם צורכי מצוה כשבועתו של בועז וכדומה לה אמר לא יחל פירוש הוא לא יחל אבל אחרים מתירים לו וכמו שפירשו רז"ל (שם), וכנגד נדרים שהם נדרי הקדשות ונדרי שמים ושבועות שיש בהם צורכי מצוה אמר ככל היוצא מפיו יעשה בזה אין בהם תנאי שאחרים יכולין להתירו אלא הם דברים שאין להם התרה:

עוד נראה לפרש טעם אומרו לה' על פי מה שכתב רמב"ם בפרק י"א מהלכות נדרים וזה לשונו קטן בן י"ב שנה שנשבע או שנדר בודקים אותו אם יודע לשם מי נדר וכו' עד כאן, והוא מה שנתכוין ה' במאמר נדר לה', כי לפי שקדם ואמר איש בא לתת גדר שיקרא איש לדבר זה ואמר נדר לה' פירוש כשידע לשם מי נדר וכן בשבועה כאומרו או השבע שבועה שהדין כמו כן בשבועה: (אור החיים)

 כלי יקר  איש כי ידור נדר לה'. שני מיני נדרים הם. כי הנודר בכעסו לאסור על עצמו איזו דבר נדר זה אינו לה', ודווקא איש כי ידור כשהוא איש מיושב בדעתו קרינן ביה האדם בשבועה (שבועות כו.) והוא הנודר לה', אבל הנודר בכעסו מאחר שכעס בחיק כסילים ינוח (קהלת ז.ט) אם כן אינו איש ונמשל כבהמה. ורז"ל (נדרים כב.) ספרו בגנות הנודר ואמרו שהנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליה. וכדמות ראיה לדבריהם כי רש"י פירש נאמר כאן זה הדבר ונאמר בשחוטי חוץ זה הדבר כו', ואומר אני דון מינה ומינה מה להלן במה אף כאן במה כי שחוטי חוץ היינו המקריב בבמה, אף זה הדבר הנאמר כאן בנודר מדבר במקריב בבמה כי הנודר דומה כאילו בנה במה. וטעמו של דבר הוא שירדה התורה לסוף דעת הנודר כי הוא אוסר על עצמו מה שכל העולם נוהגין בו היתר מסתמא רום לבבו השיאו שמכל העדה יבדל והוציא את עצמו מן הכלל.

ובדרך זה מצינו בלשון רז"ל (חגיגה כב.) שלא יהא כל אחד הולך ובונה במה לעצמו, כי כל זה דרך גאה וגאון כמו שארז"ל (סוטה ד:) כל מי שיש בו גסות הרוח כאילו בנה במה שנאמר (ישעיה ב.כב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא אל תקרי במה אלא במה. מה ענין הגס רוח אל הבונה במה אלא ודאי שמצד גסות רוחו הוא בונה במה לעצמו כאמור, וכן במה לשון גבוה, ואותו דרך גאה וגאון המצוי בבונה במה מצוי גם בנודר כי מסתמא כוונתו כדי שיהיה מוחזק בחסיד ופרוש, אך יש מקום לומר נודר בכעסו יוכיח כי מסתמא בכעסו לא נתכוין לשם יוהרא וצריך אתה לחלק בין נודר מתוך ישוב הדעת ובין הנודר בכעסו, ובמה תדע איפה אם זה הנודר דומה לבונה במה או לא כי אם נדר בכעסו ודאי אינו דומה לבונה במה, ע"ז אמרו והמקיימו כאלו הקריב עליה, נתן סימן מובהק על זה כי כל מה שהאדם עושה מתוך כעס מסתמא כשך חמתו הוא בא לידי חרטה ואינו מקיימו אלא הולך אל החכם שיתיר לו ע"כ אמר אם הוא נודר ואינו מקיימו אלא נשאל על נדרו ודאי בכעסו נדר ומתחרט ואז אינו דומה כאילו בנה במה, וכארז"ל (חגיגה י.) אשר נשבעתי באפי וגו' באפי נשבעתי וחזרתי כשך האף והחימה.

אבל המקיימו ואינו בא לידי חרטה ואינו נשאל עליו, סופו מוכיח שמתוך ישוב הדעת נדר וחשדה אותו התורה שרום לבבו הביאו לידי מדה זו שלקח את עצמו לצד אחר על כן הוא דומה כאלו הקריב עליה כי הקיום הוא גמר דעתו כמו שהקרבה תכלית בנין הבמה, וזהו שמסיק שם (נדרים כב.) אמר שמואל כל הנודר נקרא רשע מאי קרא שנאמר (דברים כג.כג) כי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא, וילפינן חדלה חדלה כתיב וכי תחדל וכתיב התם (איוב ג.טז) שם רשעים חדלו רוגז. ונראה לומר דון מינה ומינה מה להלן בחדלת הרוגז משתעי אף כאן בחדלת הרוגז, כי אינו נקרא רשע כי אם באופן זה שכבר חדל רגזו ואף ע"פ כן הוא עומד בנדרו ואינו נשאל עליו אגלאי מילתא למפרע שלא מתוך כעס נדר כי כבר נשתהא כשיעור זמן חדלת הרוגז ועל זה אמר שם רשעים ר"ל הוא נקרא רשע כשחדל הרוגז ואינו נשאל עליו ואם כן ודאי מתוך ישוב הדעת נדר כדי לבנות במה לעצמו על כן המקיימו נקרא רשע כי דרך גאה וגאון לו, ואני מוסיף עוד ג"ש לילף חדלה זו מן חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב מה להלן במה אף כאן במה וז"ש כאן איש כי ידור נדר לה' כשהוא איש בנדרו ושפוי בדעתו ומתוך ישוב הדעת נדר, עליו אמר דרך הודעה ככל היוצא מפיו יעשה כי אין סופו לבא לידי חרטה. אבל הנודר מתוך כעס ההוא אמר ולא יעשה כי סופו להיות נשאל עליו כשך חמתו, ואומר נדר לה' למעט שלא ידור לשום יוהרא לבנות במה לעצמו אלא לשם ה' ידור.

לא יחל דברו. אבל אחרים מחלין דברו. טעם להיתר נדרים ביחיד מומחה או בג' הדיוטות שנקראו בית דין, אנו למדין מן הפרת האב והבעל כי כשם שהאב והבעל לכך יש בידם להפר מטעם שכל אשה ברשות בעלה או ברשות אביה ואין כח בידה לעשות גדולה או קטנה בלתי הסכמתם, ודומה כאלו התנו בשעת הנדר על מנת שיסכימו הבעל או האב וכשאינן מסכימים אז למפרע בטל הנדר מעיקרו כי מסתמא על דעתם נדרה או כאלו נדרה על דעתם, כך כל איש מישראל הוא ברשות ב"ד ומחוייב לעשות ככל אשר יורו לו הב"ד וכל נודר דומה כאלו התנה בשעת הנדר ע"מ שיסכימו הב"ד עמו וכשאינן מסכימין נעקר הנדר מעיקרו. וכל יחיד מומחה נקרא ב"ד וכל שלשה הדיוטות, ע"כ בידם להתיר נדרו למנעו מן החטא כי כל נודר נקרא חוטא ממה שנאמר (דברים כג.כג) וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא. ומה שהבעל והאב בלשון הפרה, וחכם בלשון התרה, לפי שהאשה יותר רשות בעלה ואביה עליה ממה שכל ישראל ברשות ב"ד ע"כ המה בלשון המורה על ביטול הנדר מעיקרו כאלו לא היה שם נדר כלל, אבל לשון התרה מורה על דבר שהיה נאסר בו מתחילה זמן מה ואותו איסור הותר כי אינו מופר מכל וכל שהרי הדבר תלוי בחרטה (עיין רמב"ם הל' נדרים פי"ג.טו וברדב"ז שם). (כלי יקר)


{ד}  וְאִשָּׁ֕ה כִּֽי-תִדֹּ֥ר נֶ֖דֶר לַֽיהֹוָ֑ה וְאָֽסְרָ֥ה אִסָּ֛ר בְּבֵ֥ית אָבִ֖יהָ בִּנְעֻרֶֽיהָ:

 אונקלוס  וְאִתְּתָא אֲרֵי תִדַר נְדַר קֳדָם יְיָ וְתֵיסַר אִסָר בְּבֵית אֲבוּהָא בְּרַבְיוּתָהָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְּתָא דְלָא עָבְרַת תְּרֵיסַר שְׁנִין אֲרוּם תִּידַר נְדַר קֳדָם יְיָ וְתֵיסַר אִיסַר בְּבֵית אִיבָהָא עַד תְּרֵיסַר שְׁנִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  בבית אביה. ברשות אביה (נ) ואפילו אינה בביתו (ספרי שם): בנעוריה. ולא קטנה ולא בוגרת, שהקטנה אין נדרה נדר, (ס) והבוגרת אינה ברשותו של אביה להפר נדריה. ואי זו היא קטנה, אמרו רבותינו, בת י"א שנה ויום אחד נדריה נבדקין, אם ידעה לשם מי נדרה ולשם מי הקדישה, נדרה נדר, בת י"ב שנה ויום אחד אינה צריכה להבדק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) מדכתיב בסוף פרשה זו בנעוריה בית אביה וקרא יתירא הוא דהא כתיב כאן בבית אביה בנעוריה אלא בא ללמדך כל שבח נעוריה לאביה ואפילו אינה בביתו דלאו דוקא כתיב בבית אביה. אף בבית אביה דלעיל מיניה פי' ברשותו ולא בביתו ממש. רא"ם: (ס) הכי פירושו אין נדרה נדר ודאי אלא יש שנדרה צריך בדיקה ויש שאינו נדר כלל כמו שמפרש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואסרה אסר. או אסרה איסר. ואסרה ממשקל אחר ואיננו כמו אסר: (אבן עזרא)


{ה}  וְשָׁמַ֨ע אָבִ֜יהָ אֶת-נִדְרָ֗הּ וֶֽאֱסָרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר אָֽסְרָ֣ה עַל-נַפְשָׁ֔הּ וְהֶֽחֱרִ֥ישׁ לָ֖הּ אָבִ֑יהָ וְקָ֨מוּ֙ כָּל-נְדָרֶ֔יהָ וְכָל-אִסָּ֛ר אֲשֶׁר-אָֽסְרָ֥ה עַל-נַפְשָׁ֖הּ יָקֽוּם:

 אונקלוס  וְיִשְׁמַע אֲבוּהָא יָת נִדְרָהּ וְאֵסָרָהּ דִי אֲסָרַת עַל נַפְשָׁהּ וְיִשְׁתּוֹק לָהּ אֲבוּהָא וִיקוּמוּן כָּל נִדְרָהָא וְכָל אֱסָרֵי דִי אֲסָרַת עַל נַפְשָׁהּ יְקוּמוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִשְׁמַע אִיבָהָא יַת נִדְרָהָא וְכָל אִיסְרָהָא דְאָסְרַת עַל נַפְשָׁהּ וְיִתְכַּוֵון וְיִשְׁתּוֹק לָהּ אִיבָהָא וְיִתְקַיְימוּן כָּל נִדְרָהָא וְכָל אִיסָרָא דְאַסָרַת עַל נַפְשָׁהּ יִתְקַיֵים: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  והחריש לה. ב' במסורה דין ואידך בפרשה עצמה ושמע אישה ביום שמעו והחריש לה וקמו נדריה היינו דאיתא בנדרים ושמע אישה פרט אם הוא חרש שהוא מדבר ואינו שומע שאינו מפר וילפינן אב מבעל: (בעל הטורים)

 אור החיים  ושמע אביה את נדרה וגו' וקמו כל נדריה וגו'. צריך לדעת למה התחיל לדבר לשון יחיד, כאומרו נדרה וגמר אומר לשון רבים כאומרו נדריה, גם מה מרבה בתיבות כל נדריה וכל איסר שלא היה לו לומר אלא וקמו נדריה ואסריה. עוד למה שינה בנדרים אמר וקמו נדריה ובאסרים יקום, גם לא היה צריך לומר יקום והיה סומך על מאמר וקמו שאמר בתחלה, ויתבאר הכתוב על פי מה שאמרו במסכת נדרים דף פ"ז וזה לשונם המשנה אמרה קונם תאנים וענבים קיים לתאנים כולו קיים הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר גם לענבים, אמרה קונם ענבים שאיני טועמת ותאנים שאיני טועמת הרי אלו ב' נדרים עד כאן:

ואמרו בש"ס וזה לשונם מתניתין ר' ישמעאל הוא דתניא אישה יקימנו אמרה קונם תאנים וענבים וכו' קיים לתאנים כלו קיים וכו' הפר לענבים אינו מופר עד שיפר גם לתאנים דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר הרי הוא אומר אישה יקימנו וגו' מה יקימנו ממנו אף יפירנו ממנו, ורבי ישמעאל, מי כתיב יפר ממנו, ורבי עקיבא, מקיש הפרה להקמה, אמר ר' יוחנן זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים מקיש הקמה להפרה מה הפרה מה שהפר הפר אף הקמה מה שקיים קיים עד כאן, זו היא גירסת הספרים שלפנינו, אבל התוס' ורמב"ן והר"ן גורסים אבל חכמים אומרים מה הפרה מה שהפר לא הופר אף וכו', ולפי גירסא זו חכמים ורבי ישמעאל הם בסברא אחת בענין ההפרה שלא הופר, וגירסה זו היא עיקר כמו שהוכיחו מהתוספתא:

נמצינו אומרים ג' סברות, א' היא סברת ר' ישמעאל שהביא רבי במשנה שאם הקים חלק מהנדר הקים הכל ואם הפר חלק מהנדר אינו מופר אפילו חלק שהפר. ב' סברת רבי עקיבא שכל שהקים מקצת או הפר מקצת כאלו הקים או הפר הכל. ג' סברת חכמים שסוברים שבין בהפרה בין בהקמה אין הקמתו והפרתו כלום אלא אם הקים או הפר הכל, ולכל אחד מג' הסברות יתיישב הכתוב על נכון, לסברת ר' ישמעאל שסתם רבי במשנה כמותו יתיישב על זה הדרך אומרו ושמע אביה את נדרה לשון יחיד לומר שבנודרת נדר אחד הכתוב מדבר וכגון שאמרה קונם תאנים וענבים שזה יקרא נדר אחד לאפוקי אם אמרה קונם תאנים שאיני טועמת קונם ענבים וכו' שזה יקרא ב' נדרים:

ואומרו והחריש וגו' וקמו כל נדריה פירוש אפילו לא החריש אלא מפרט אחד פירוש שמהתאנים והענבים שנדרה בהם לא החריש אלא לתאנים וקמו כל נדריה פירוש אפילו לענבים, ובזה העירך כי אומרו והחריש אין הכוונה מהכל שהרי הוצרך להודיעך בקיום ואמר וקמו כל הא למדת שעד עתה במאמר והחריש לא היינו עסוקים לכל נדריה, ואומרו וכל איסר וגו' יקום נתכוון בשינוי זה להזכירו בלשון יחיד לגלות שמאמר כל נדריה לא שהם נדרים רבים אלא נדר אחד הוא אלא שכללה בו דברים רבים תאנים וענבים, ובערך הנידרים הוא שאמר לשון רבים, והוא אומרו וכל איסר וגו' יקום, והגם שהמאמר בא באיסר, כבר הודיעך הכתוב שדין הנדר והשבועה שוים:

ואומרו יקום ולא סמך על מאמר וקמו שקדם, שאם כן הייתי מפרש כוונת הכתוב שבא לומר שאם נדרה ונשבעה על ב' דברים יחד והחריש לנדר קיים גם לשבועה, לזה אמר יקום לומר שצריך הקמה לכל אחד מהם, ואומרו ואם הניא וגו' כל נדריה פירוש צריך שיפר כל נדריה פירוש אם לא הפר אלא לתאנים אינו מופר עד שיפר גם לענבים, ואומרו לא יקום לשון יחיד להעירך שבנדר אחד הכתוב מדבר, לבל תטעה ממאמר נדריה וגו' שאין הכתוב מדבר אלא בנודרת נדרים רבים כדין האמור בסיפא של המשנה שכתבנו למעלה:

ולסברת רבי עקיבא שבהפרת חלק הופר הכל ובהקמת חלק כמו כן הוקם הכל יתבאר על זה הדרך ושמע אביה את נדרה וגו' והחריש וגו' פירוש אם שמע אפילו חלק מנדרה הגם שלא שמע כל נדרה והחריש לאותו חלק בזה וקמו כל נדריה אפילו חלק שלא שמע, ואומרו ואם הניא אביה אותה פירוש אפילו לא הניא הכל אלא חלק אחד כל שאנו קורין בו הניא אותה, ולזה לא הסמיך מאמר כל נדריה למאמר ואם הניא על זה הדרך ואם הניא אביה כל נדריה ביום שמעו, ואז לא היה צריך לומר תיבת אותה, וכפי זה מאמר כל נדריה וגו' נמשך למטה למאמר לא יקום, ואמר לא יקום לשון יחיד נתכוון בזה לומר חידוש הדין שאפילו מה שלא הפר הופר:

ולדרך זה יתישב על נכון מאמר וה' יסלח לה וגו', פירוש שאם לא הניא אביה אלא לענבים והיא אינה יודעת המשפט שגם לתאנים הועיל הביטול ואכלה תאנים מודיע הכתוב שה' יסלח לה כי צריכה סליחה כיון שלדעתה לא הניא על התאנים, ונתן טעם הסליחה כי הניא אביה אותה פירוש כי הביטול שעשה אביה הועיל גם לזה, והוצרך לומר כן להעירך שהדבר שעליו בא הסליחה הוא על העדר ידיעה זו שממנה יצאה השגגה והבן:

ולסברת חכמים שאמרו שלא תועיל הפרה למקצת ולא הקמה למקצת עד שיפר לכל או יקום לכל יתבאר על זה הדרך ושמע אביה את נדרה אמר לשון יחיד להעירך שהכתוב מדבר בעשתה נדר אחד ולא בעשתה ב' נדרים כמו שפירשתי לסברת רבי ישמעאל ואומרו והחריש וגו' וקמו כל נדריה מאמר כל נדריה נמשך לפניו ולפני פניו וזה פירושו והחריש לה אביה אימתי יועיל החרישה להקים אם יהיו כל נדריה אבל חלק ממנה לא תועיל לו הקמה:

ואומרו ואם הניא וגו' כל נדריה וגו' מאמר כל נדריה נמשך למעלה על זה הדרך ואם הניא וגו' אם בהפרתו הניא הכל אז לא יקום פרט מהם, ולהודיעך בא שאם הניא פרט אחד אין אנו קורים בו לא יקום, והגם שנאמר שמאמר כל נדריה נמשך למטה למאמר לא יקום יתבאר על זה הדרך כל נדריה וגו' לא יקום פירוש בזמן שיש כל נדריה בכלל אז ישנו לפרט הא למדת שאין ביטול לפרט לבדו, וכל זה דוקא שעשתה נדר אחד כמו שרשם במאמר ושמע אביה את נדרה, אבל אם עשתה אותם בגדר ב' נדרים אין נתלה זה בזה: (אור החיים)


{ו}  וְאִם-הֵנִ֨יא אָבִ֣יהָ אֹתָהּ֘ בְּי֣וֹם שָׁמְעוֹ֒ כָּל-נְדָרֶ֗יהָ וֶֽאֱסָרֶ֛יהָ אֲשֶׁר-אָֽסְרָ֥ה עַל-נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם וַֽיהֹוָה֙ יִֽסְלַח-לָ֔הּ כִּֽי-הֵנִ֥יא אָבִ֖יהָ אֹתָֽהּ:

 אונקלוס  וְאִם אַעְדֵי אָבוּהָא יָתַהּ בְּיוֹמָא דִשְׁמַע כָּל נִדְרָהָא וֶאֱסָרָהָא דִי אֲסָרַת עַל נַפְשָׁהּ לָא יְקוּמוּן וּמִן קֳדָם יְיָ יִשְׁתְּבֵק לָהּ אֲרֵי אַעְדִי אֲבוּהָא יָתַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין יִבְטַל אִיבָהָא יָתָהּ בְּיוֹמָא דְשָׁמַע אוֹ לָא אִתְכַּוֵון לְקַיְימָא וּבַטֵיל בָּתַר דְיִשְׁמַע כָּל נִדְרָהָא וְאֵיסָרָא דְאַסָרַת עַל נַפְשָׁהּ לָא יִתְקַיְימוּן וּמִן קֳדָם יְיָ יִשְׁתְּרֵי וְיִשְׁתְּבֵק לָהּ אֲרוּם בָּטֵיל אָבוּהָא יָתָהּ מִן רְשׁוּתָא דְנִדְרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם הניא אביה אותה. אם מנע אותה מן הנדר, כלומר שהפר לה. הנאה זו איני יודע מה היא, כשהוא אומר, (ע) ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר, הוי אומר הנאה זו הפרה. ופשוטו, לשון מניעה והסרה, וכן ולמה תניאון (במדבר לב, ז), וכן שמן ראש אל יני ראשי (תהלים קמא, ה), וכן וידעתם את תנואתי (במדבר יד, לד), את אשר סרתם מעלי: וה' יסלח לה. במה הכתוב מדבר, באשה שנדרה בנזיר, ושמע בעלה והפר לה, והיא לא ידעה, ועוברת על נדרה ושותה יין ומטמאה למתים, זו היא שצריכה סליחה, ואף על פי שהוא מופר, ואם המופרין צריכין סליחה, קל וחומר לשאינן מופרין (ספרי קנג): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) ואם תאמר והא בלאו קרא זה נמי ידע רש"י פירושו של הניא כמו שמביא אחר כך פסוק ולמה תניאון ואל יניא ראשי ועוד האריך [הרא"ם] בקושיות. ויש לומר דהכי פירושו בתחלה מפרש רש"י אם מנע אותה מן הנדר כמו שפירש אחר כך ופשוטו כו' והואיל ופירש אם מנע אותה הוה אמינא בדיבור בעלמא יכול לבטל הנדר כשאמר אי אפשי שיתקיים נדר זה לכך מפרש כלומר שהפר לה ר"ל במדרש מפורש כן שצריך להפר לה ולומר לה מופר לך אבל אי לא אמר כן אלא מניעה בעלמא אינו מופר ולפי המדרש אמר הנאה זו איני יודע מה היא ר"ל האי ואם הניא אביה אותה לפי המדרש שפירש שהוא לשון הפרה איני יודע היאך משמע מהניא הפרה אבל כיון שפירש במדרש כשהוא אומר בסיפא גבי בעל ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר שמע מינה דהנאה דגבי בעל הוא לשון הפרה הוי אומר הנאה זו דכתיב גבי אב הוי נמי הפרה דאי פירושו לשון מניעה בעלמא הוי קראי סתרי אהדדי דהניא אביה אותה משמע מניעה בעלמא ויניא דכתיב גבי בעל משמע הפרה שיאמר מופר לך מדכתיב ואם יניא אותה והפר ועל כרחך צריך לומר דהפר פירושו של יניא שמע מינה דהנאה דכתיב גבי אב נמי היינו הפרה וכתב הכתוב הנאה במקום הפרה אבל לפי פשוטו לשון מניעה והסרה כדפרש"י לעיל ומביא ראיה מהפסוקים ואחר כך ק"ל כיון דהניא אביה אותה משמע הפרה ממש למה כתיב וה' יסלח לה למה צריכה סליחה כיון שלא חטאה דהא הפר לה הנדר ומתרץ דהא כתיב נמי בסמוך גבי בעל וה' יסלח לה ובמה הכתוב מדבר באשה שנדרה כו' זו היא שצריכה סליחה ואף על פי שהוא מופר הכי נמי באב ובתו מיירי בבת שנדרה בנזיר ושמע אביה וכו' שצריכה סליחה כיון שהיא לא ידעה שהפר לה ועוברת על נדרה כדפרש"י והרא"ם האריך עוד עיין שם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הניא. כמו שבר והפר כמו את תנואתי: ביום שמעו. לא ביום אחר: (אבן עזרא)

 ספורנו  וה' יסלח לה. על שנדרה מה שאין בידה לקיים: כי הניא אביה אותה. והיא לא ידעה את דעת אביה כשנדרה והיה נדרה על דעת לקיים: (ספורנו)


{ז}  וְאִם-הָי֤וֹ תִֽהְיֶה֙ לְאִ֔ישׁ וּנְדָרֶ֖יהָ עָלֶ֑יהָ א֚וֹ מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר אָֽסְרָ֖ה עַל-נַפְשָֽׁהּ:

 אונקלוס  וְאִם מֶהֱוָה תֶהֱוֵי לִגְבַר וְנִדְרָהָא עֲלָהּ אוֹ פֵּירוּשׁ סִפְוָתָהָא דִי אֲסָרַת עַל נַפְשָׁהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין אִתְנַסְבָא אִתְנְסִיבַת לִגְבַר וְנִדְרָהָא עֲלָהּ אוֹ פֵּירוּשֵׁי סִיפְתָהָא דְאָסְרַת עַל נַפְשָׁהּ בְּבֵית אִיבָהָא וְלָא בְטִיל אִיבָהָא עַד לָא אִתְנְסִיבַת וּמִדְאִתְנְסִיבַת לִגְבַר יִתְקַיְימוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם היו תהיה לאיש. זו ארוסה, או אינו (פ) אלא נשואה, כשהוא אומר ואם בית אישה נדרה, הרי נשואה אמור, וכאן בארוסה, (צ) ובא לחלוק (ק) בה, שאביה ובעלה מפירין נדריה (נדרים סז.), הפר האב ולא הפר הבעל, או הפר הבעל ולא הפר האב, הרי זה אינו מופר, ואין צריך לומר אם קיים (ר) אחד מהם: ונדריה עליה. שנדרה בבית אביה ולא שמע בהן אביה, (ש) ולא הופרו ולא (ת) הוקמו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) פירוש אף על פי שסתם הויה לשון קידושין הוא מכל מקום כיון דאשכחן נמי הויה למשכב גבי הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש שר"ל למשכב דהיינו נשואה הוה אמינא אף הויה זו נמי למשכב דהיינו נשואה ויהיו האב והבעל מפירין נדרה כשהוא אומר כו': (צ) דכאן כתיב ואם היו תהיה לאיש שהוא לשון הויה וקידושין: (ק) כלומר הא דלא כללן הכתוב בכלל אחד משום דבא לחלק בה כלומר בארוסה אביה ובעלה מפירין נדרים מה שאין כן בנשואה לכך חלקן הכתוב ואחר כך מפרש והולך שאל תאמר אביה ובעלה אחד מהם יכול להפר זה אינו דאם הפר האב כו' כמו שמפרש והולך מן המקראות: (ר) דהא אמרת אם הפר אחד ואחד שותק אינו מופר כל שכן אם קיים אחד מהם שאידך אינו יכול להפר: (ש) דאי הפר האב שוב אין צריך הפרה יותר: (ת) דאי קיים האב שוב אין מועיל הפרת הבעל דהא אם לא הפר האב והפר הבעל אין מועיל כדפרש"י בסמוך יכול אפילו לא הפר וכו' מכל שכן אם קיים האב שאין מופר בהפרת בעל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונדריה עליה. בבית אביה ולא הניא אותה אביה בעלה יניא אותה: (אבן עזרא)


{ח}  וְשָׁמַ֥ע אִישָׁ֛הּ בְּי֥וֹם שָׁמְע֖וֹ וְהֶֽחֱרִ֣ישׁ לָ֑הּ וְקָ֣מוּ נְדָרֶ֗יהָ וֶֽאֱסָרֶ֛הָ אֲשֶׁר-אָֽסְרָ֥ה עַל-נַפְשָׁ֖הּ יָקֻֽמוּ:

 אונקלוס  וְיִשְׁמַע בַּעֲלַהּ בְּיוֹמָא דִשְׁמַע וְיִשְׁתּוֹק לַהּ וִיקוּמוּן נִדְרָהָא וֶאֱסָרָהָא דִי אֲסָרַת עַל נַפְשַׁהּ יְקוּמוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין בָּתַר דְאִתְנְסִיבַת נְדָרַת וְיִשְׁמַע בַּעֲלָהּ וּבְיוֹמָא דְשָׁמַע יִתְכַּוֵון לְקַיְימוּתְהוֹן וְיִשְׁתּוֹק לָהּ וְיִתְקַיְימוּן נִדְרָהָא וְאִיסְרָהָא דְאַסָרַת עַל נַפְשָׁהּ יִתְקַיְימוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושמע אישה וגו'. הרי לך, שאם קיים הבעל שהוא קיים: (רש"י)


{ט}  וְ֠אִ֠ם בְּי֨וֹם שְׁמֹ֣עַ אִישָׁהּ֘ יָנִ֣יא אוֹתָהּ֒ וְהֵפֵ֗ר אֶת-נִדְרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֔יהָ וְאֵת֙ מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר אָֽסְרָ֖ה עַל-נַפְשָׁ֑הּ וַֽיהֹוָ֖ה יִֽסְלַֽח-לָֽהּ:

 אונקלוס  וְאִם בְּיוֹמָא דִשְׁמַע בַּעֲלַהּ אַעְדִי יָתַהּ וִיבַטֵּל יָת נִדְרָהָא דִי עֲלַהּ וְיָת פֵּירוּשׁ סִפְוָתָהָא דִי אֲסָרַת עַל נַפְשַׁהּ וּמִן קֳדָם יְיָ יִשְׁתְּבֵק לַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין בְּיוֹמָא דְשָׁמַע בַּעֲלָהּ בָּטִיל לָהּ וְיִשְׁרֵי יַת נִדְרָהּ דַעֲלָהּ וְיַת פֵּירוּשׁ סִפְתָהָא דַאֲסָרַת עַל נַפְשָׁהּ וּמִן קֳדָם יְיָ יִשְׁתְּרֵי וְיִשְׁתְּבֵק לָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  והפר את נדרה אשר עליה. (א) יכול אפילו לא הפר האב (ב) תלמוד לומר בנעוריה בית אביה, כל שבנעוריה ברשות אביה היא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) (נחלת יעקב) אין ספק שהוא טעות סופר שהרי זה הפסוק קאי אואם בית אישה נדרה שהיא נשואה מאיש אבל גירסת הרא"ם היא נכונה שרשם והפר את נדרה: (ב) כלומר מדכתיב למעלה ואם היו תהיה לאיש הל"ל אם תהיה אלא וי"ו מוסיף על ענין ראשון ולמעלה כתיב והניא אביה וגומר דרשינן כל שבח נעוריה לאביה מקרא דבנעוריה בית אביה מהתם משמע דגם כאן צריך הפרת אביה ולא שנא ארוסה ולא שנא פנויה משום דוי"ו מוסיף על ענין ראשון שהיא ברשות אביה גם כן והיינו ארוסה שהיא ברשות שניהם והרא"ם פירש דאי בפנויה דוקא קמיירי אבל הארוסה פקעה רשות האב אם כן למה לי בנעוריה בית אביה פעם שנית הא כבר כתיב בבית אביה בנעוריה ושני פירושים אלו בגמרא הם וכמו שהביא הרא"ם גם כן ויהיה פירוש הפסוק ואם היו תהיה האשה אשר אסרה אסר בבית אביה בנעוריה ונדריה עליה כי לא שמע אביה בהן ושמע אישה אחר שנתארסה גם הוא ישתתף בהפרתה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ביום שמוע. הדבר מפיה: מבטא שפתיה. השבועה: (אבן עזרא)


{י}  וְנֵ֥דֶר אַלְמָנָ֖ה וּגְרוּשָׁ֑ה כֹּ֛ל אֲשֶׁר-אָֽסְרָ֥ה עַל-נַפְשָׁ֖הּ יָק֥וּם עָלֶֽיהָ:

 אונקלוס  וּנְדַר אַרְמְלָא וּמְתַרְכָא כֹּל דִי אֲסָרַת עַל נַפְשַׁהּ יְקוּם עֲלַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְנִדְרָא דְאַרְמְלָא וּמִתַרְכָא כָּל דְאַסָרַת עַל נַפְשָׁהּ יְקוּם עֲלָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה. לפי שאינה לא ברשות אב ולא ברשות בעל, (ג) ובאלמנה מן הנשואין הכתוב מדבר, אבל אלמנה מן האירוסין, מת הבעל, נתרוקנה וחזרה לרשות האב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דהכי פירושו אלמנה אינה ברשות האב וגרושה אינה ברשות הבעל להפר לה. ואם תאמר ואיך תעלה על דעתך שיפר. ויש לומר לפי שמצינו הבעל מפר אפילו נדר שלא נדרה ברשותו כגון שנדרה בבית אביה כל שכן שיכול להפר לה מה שנדרה ברשותו לכן פירש אינה ברשות הבעל. מצאתי: (שפתי חכמים)


{יא}  וְאִם-בֵּ֥ית אִישָׁ֖הּ נָדָ֑רָה אֽוֹ-אָסְרָ֥ה אִסָּ֛ר עַל-נַפְשָׁ֖הּ בִּשְׁבֻעָֽה:

 אונקלוס  וְאִם בֵּית בַּעֲלַהּ נְדָרַת אוֹ אֲסָרַת אִסַר עַל נַפְשַׁהּ בְּקִיוּם: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין עַד דְהִיא בְּבֵית בַּעֲלָהּ וְלָא בָּגְרַת נָדְרַת אוֹ אָסְרַת אִסַר עַל נַפְשָׁהּ בְּקִיוּמָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם בית אישה נדרה. בנשואה (ד) הכתוב מדבר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) (גור אריה) והא דלא הקדים הכתוב ואם בית אישה נדרה קודם קרא דונדר אלמנה שמדבר אחר הנשואין מפני דאלמנה וגרושה לאו דוקא אלא הוא הדין בוגרת והיא פנויה אין לאב רשות עליה ונדרה קיים כמו באלמנה ואם כן הכל כסדר דבתחלה דיבר בנערה שהיא ברשות אביה לגמרי ואחר כך ואם היו תהיה לאיש דהיא ברשות אביה וברשות בעלה ואחר כך באשה שאין רשות האב עליה אלמנה וגרושה והוא הדין בוגרת ואחר כך בנשואה שהיא ברשות בעלה לגמרי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואם בית אישה נדרה. האלמנה בימים הקדמונים והניא אותה לא תקיים נדרה בימי אלמנותה וזה על דבר העתיד שנדרה ומת הבעל קודם הגעת הזמן. מלת סליחה מפורשת: (אבן עזרא)


{יב}  וְשָׁמַ֤ע אִישָׁהּ֙ וְהֶֽחֱרִ֣שׁ לָ֔הּ לֹ֥א הֵנִ֖יא אֹתָ֑הּ וְקָ֨מוּ֙ כָּל-נְדָרֶ֔יהָ וְכָל-אִסָּ֛ר אֲשֶׁר-אָֽסְרָ֥ה עַל-נַפְשָׁ֖הּ יָקֽוּם:

 אונקלוס  וְיִשְׁמַע בַּעֲלַהּ וְיִשְׁתּוֹק לַהּ לָא אַעֲדֵי יָתַהּ וִיקוּמוּן כָּל נִדְרָהָא וְכָל אֱסָרֵי דִי אֲסָרַת עַל נַפְשַׁהּ יְקוּמוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִשְׁמַע בַּעֲלָהּ וְיִשְׁתּוֹק לָהּ וְלָא בָטִיל יָתָהּ וּמִית עַד דְלָא בָּגְרַת וְיִתְקַיְימוּן כָּל נִדְרָהָא וְכָל אִיסְרֵי דַאֲסָרַת עַל נַפְשָׁהּ יִתְקַיְימוּן וְלֵית אִיבָהָא זָכֵי בָהּ תּוּב לְבַטְלוּתְהוֹן: (תרגום יונתן)


{יג}  וְאִם-הָפֵר֩ יָפֵ֨ר אֹתָ֥ם | אִישָׁהּ֘ בְּי֣וֹם שָׁמְעוֹ֒ כָּל-מוֹצָ֨א שְׂפָתֶ֧יהָ לִנְדָרֶ֛יהָ וּלְאִסַּ֥ר נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם אִישָׁ֣הּ הֲפֵרָ֔ם וַֽיהֹוָ֖ה יִֽסְלַח-לָֽהּ:

 אונקלוס  וְאִם בַּטָלָא יְבַטֵל יָתְהוֹן בַּעֲלַהּ בְּיוֹמָא דִשְׁמַע כָּל אַפָּקוּת סִפְוָתָהָא לְנִדְרָהָא וּלְאִסַר נַפְשַׁהּ לָא יְקוּמוּן בַּעֲלַהּ בְּטֵלִינוּן וּמִן קֳדָם יְיָ יִשְׁתְּבֵק לַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין מִישְׁרָא יִשְׁרֵי יַתְהוֹן בַּעֲלָהּ בְּיוֹמָא דְשָׁמַע כָּל אַפְקוּת שִפְתָהָא לְנִדְרָהָא וּלְאִיסְרֵי נַפְשָׁהָא לָא יִתְקַיְימוּן וְאִין בַּעֲלָהּ בְּטֵילִינוּן וְלָא יַדְעַת וַעֲבָרַת מִן קֳדָם יְיָ יִשְׁתְּבֵק לָהּ: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ואם הפר יפר וגו'. טעם שכפל לומר הפר יפר, גם ריבוי כל מוצא, יתבאר על פי מה שאמרו בנדרים פרק י"א (פ"ב:) וזה לשונם אמר רב יהודה וכו' נדרה מב' ככרות בא' מתענה ובאחת אין מתענה מתוך שהוא מפר למתענה מפר גם לשאינה מתענה עד כאן, והוא מה שנתכוון הכתוב בכפל ואם הפר יפר פירוש אם הפר בחלק שיש לו הפרה. יפר לרבות גם חלק שאין לו בו דין הפרה, ואמר כל מוצא שפתיה וגו' פירוש טעם שהוא מפר גם חלק שאין בו דין הפרה לפי שהוא כלול עם דבר שיש בו הפרה וכשהוא מפר מפר כלם יחד, ולסברת רב אסי שחלק שם בנדרים וזה לשונו רכ אסי אמר מפר למתענה ואינו מפר לשאינו מתענה עד כאן, יתבאר על זה הדרך אם הפר פירוש דבר שיש בו דין הפרה, יפר פירוש תועיל הפרתו אבל לא חלק שאין בו דין הפרה, ואומרו כל וגו' לנדריה פירוש אפילו הם כלולים יחד ב' דברים אחד מתענה בו ואחד אין מתענה בו:

עוד יתבאר על פי מה שאמרו שם במשנה דף פ"ז וזה לשונם יודע אני שיש מפירין אבל איני יודע שזה נדר רבי מאיר אומר לא יפר וחכמים אומרים יפר עד כאן, והוא מה שנתכוון הכתוב במאמר הפר יפר פירוש אפילו אין לו שגגה אלא בהפרה תועיל לו להפר אחר זמן כשידע שיש מפירין זו כדברי חכמים, ולרבי מאיר יתבאר הכפל לומר שיש מציאות שהגם שלא הפר בזמנו יפר שלא בזמנו וכגון שלא ידע שיש מפירין, ואומרו לנדריה לסברת רבי מאיר יתיישב על זה הדרך אימתי אמרתי לך שיכול להפר אחר כך כשלא היתה לו השגגה בנדרים, והוא אומרו לנדריה פירוש כשיכיר נדריה, ולסברת חכמים יתבאר אומרו לנדריה הכרת היותה נדריה, הא למדת שבה שגג ואף על פי כן ריבה בו הפרה לומר שיכול להפר לכשידע שהם נדרים: (אור החיים)


{יד}  כָּל-נֵ֛דֶר וְכָל-שְׁבֻעַ֥ת אִסָּ֖ר לְעַנֹּ֣ת נָ֑פֶשׁ אִישָׁ֥הּ יְקִימֶ֖נּוּ וְאִישָׁ֥הּ יְפֵרֶֽנּוּ:

 אונקלוס  כָּל נְדַר וְכָל קִיוּמַת אִסַר לְסַגָפָא נְפָשׁ בַּעֲלַהּ יְקַיְמִינוּן וּבַעֲלַהּ יְבַטְלִינוּן: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל נִדְרָא וְכָל קִיוּם אִסְרָא לְסַגָפָא נְפַשׁ בַּעֲלָהּ יְקַיְימִינוּן וּבַעֲלָהּ יְבַטֵילִינוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל נדר וכל שבעת אסר וגו'. לפי שאמר שהבעל מפר, יכול כל נדרים במשמע, תלמוד לומר, לענות נפש, אינו מפר אלא נדרי ענוי נפש (ה) בלבד, והם מפורשים במסכת נדרים (עט.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) כגון שלא תטעום אחד מכל המינים או שלא תשתה מכל מיני משקים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לענות נפש. אפי' לענות נפש שהוא הצום כאשר פירשתי: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לענת. ב' במסורה לענות נפש על מחלת לענות והוא ענין כלי שיר לומר שאם נדרה שלא לשמוע כלי שיר שבעלה מפר לה שחשוב כנדרי ענוי נפש כדאיתא במועד קטן (דף ט') שאף הזקנות נהנות מכלי שיר בת שתין כבת שית לקל טבלא ריהטא (כך הוא הל' שם): (בעל הטורים)


{טו}  וְאִם-הַֽחֲרֵשׁ֩ יַֽחֲרִ֨ישׁ לָ֥הּ אִישָׁהּ֘ מִיּ֣וֹם אֶל-יוֹם֒ וְהֵקִים֙ אֶת-כָּל-נְדָרֶ֔יהָ א֥וֹ אֶת-כָּל-אֱסָרֶ֖יהָ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֑יהָ הֵקִ֣ים אֹתָ֔ם כִּֽי-הֶחֱרִ֥שׁ לָ֖הּ בְּי֥וֹם שָׁמְעֽוֹ:

 אונקלוס  וְאִם מִשְׁתַּק יִשְׁתּוֹק לַהּ בַּעֲלַהּ מִיוֹם לְיוֹם וִיקַיֵים יָת כָּל נִדְרָהָא אוֹ יָת כָּל אֱסָרָהָא דִי עֲלָהּ קַיֵים יָתְהוֹן אֲרֵי שָׁתֵק לַהּ בְּיוֹמָא דִשְׁמָע: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין מִשְׁתַּק יִשְׁתּוֹק וּמִתְכַּוֵון לָהּ בַּעֲלָהּ מִיוֹמָא דְשָׁמַע לְיוֹמָא חוֹרַן וְיִתְקַיְימוּן כָּל נִדְרָהָא אוֹ יַת כָּל אִיסְרָהָא דַעֲלָהּ וּבְמִשְׁתּוּקֵיהּ קְיַים יַתְהוֹן אֲרוּם שָׁתִיק לָהּ בְּיוֹמָא וְאִתְכַּוֵון וְלָא שְׁרִינוּן בְּיוֹמָא דְשָׁמַע: (תרגום יונתן)

 רש"י  מיום אל יום. שלא תאמר מעת לעת, (ו) לכך נאמר מיום אל יום, ללמדך שאין מפר אלא עד (ז) שתחשך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ר"ל למה ליה למכתב מיום אל יום אין לומר דבא ללמד דאם לא הפר ביום שמעו שוב אינו מפר הא זה כבר כתיב לעיל ושמע אישה ביום שמעו והחריש לה וקמו וגו' ומתרץ דאי לא כתיב מיום אל יום הוה אמינא מה שכתוב לעיל ביום שמעו היינו מעת לעת שהוא כ"ד שעות: (ז) ר"ל שאם שמע היום אף על פי שהוא סמוך לשקיעת החמה אם שתק עד שתחשך שוב אינו מפר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והקים. כבר הקים ואחר כן פירש איך הקים אותם בעבור שהחריש ביום שמעו: (אבן עזרא)

 ספורנו  ואם החרש יחריש. שהשתיקה במי שיש בידו למחות היא כמו הודאה שהשותק הוא כמסכים במה שנעשה: (ספורנו)


{טז}  וְאִם-הָפֵ֥ר יָפֵ֛ר אֹתָ֖ם אַֽחֲרֵ֣י שָׁמְע֑וֹ וְנָשָׂ֖א אֶת-עֲוֹנָֽהּ:

 אונקלוס  וְעִם בַּטָלָא יְבַטֵּל יָתְהוֹן בָּתַר דִשְׁמָע וִיקַבַּל יָת חוֹבַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין מֵישְׁרָא יִשְׁרֵי לָהּ יוֹמָא חַד בָּתַר דְשָׁמַע לָא סַגְיָא לָהּ בְּשֵׁירוּתָא וְאִין מַפְסָא פִתְגָמָא בַּעֲלָהּ אוֹ אִיבָהּ מְקַבֵּל יַת חוֹבָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אחרי שמעו. אחרי ששמע וקיים, שאמר אפשי בו, (ח) וחזר והפר לה אפילו בו ביום: ונשא את עונה. הוא נכנס תחתיה, למדנו מכאן, שהגורם תקלה לחבירו הוא נכנס תחתיו לכל עונשין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) ר"ל למה כתיב ואם הפר יפר אותם אחרי שמעו ונשא את עונה דמשמע מיד ששמע אם יפר ישא את עונה והרי שפיר עביד ואין לומר דאחרי שמעו הכי פירושו שאם לא הפר לה תיכף כששמע את נדרה אינו חוזר ומפר דהא כתיב כי החריש לה ביום שמעו דמשמע שכל יום שמעו אף על פי שהחריש לה יכול להפר אחר כך באותו יום. אלא על כרחך הכי פירושו שאם שמע נדרה ואמר אפשי בו שאז אינו יכול להפר אפילו בו ביום: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונשא את עונה. כי היא ברשותו: (אבן עזרא)

 אור החיים  ואם הפר יפר. פירוש אפילו בנדרים שיש בהם הפרה אם יפר ונשא וגו': (אור החיים)

 ספורנו  ואם הפר יפר אותם אחרי שמעו. אחרי יום שמעו שאינו יכול אז להתחרט ולהפר: ונשא את עונה. כמשפט כל מכריח את חבירו לעבור עבירה או מורה שקר ומתעה: (ספורנו)


{יז}  אֵ֣לֶּה הַֽחֻקִּ֗ים אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְהֹוָה֙ אֶת-מֹשֶׁ֔ה בֵּ֥ין אִ֖ישׁ לְאִשְׁתּ֑וֹ בֵּֽין-אָ֣ב לְבִתּ֔וֹ בִּנְעֻרֶ֖יהָ בֵּ֥ית אָבִֽיהָ: (פ)

 אונקלוס  אִלֵין קְיָמַיָא דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה בֵּין גְבַר לְאִתְּתֵיהּ בֵּין אַבָּא לִבְרַתֵּיהּ בְּרַבְיוּתָהָא בֵּית אָבוּהָא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין אַחֲוָויַת קְיָימַיָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה בֵּין גְבַר לְאִתְּתֵיהּ בֵּין אִיבָא לִבְרַתֵּיהּ בְּיוֹמֵי טַלְיוּתָא עַד דְהִיא בְּבֵית אִיבָהָא וְלָא בְּיוֹמֵי טַלְיוּתָא וְהִיא בְּבֵית בַּעֲלָהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בין איש לאשתו. והיא בוגרת: בין אב לבתו. אם איננה בוגרת על כן נאמר בנעוריה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  בנעריה. אותיות נערה י''ב לומר לך בת י''א שנים ויום אחד נדריה נבדקין: (בעל הטורים)

במדבר פרק-לא

{א}   שני  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 אור החיים   וידבר ה' וגו' לאמר נקום וגו'. קשה אם הדיבור בא לאמר לישראל כנשמע מתיבת לאמר היה לו לומר נקמו נקמתכם מאת וגו', ובמדרש תנחומא אמרו וזה לשונם אין וידבר אלא לשון עז וכו' התחיל משה לפייס הקדוש ברוך הוא על מיתתו ולא נתפייס וכו' אמר לו משה לי ראוי מיתה שראיתי נפלאות וכו' ופייסו ה' בב' דברים אם אתה רוצה לחיות שנים רבות לא יראו ישראל במפלת אויביהם ולא תכבש מדין לפניהם וכו' וכיון שנתפייס משה היה קשה לפני הקדוש ברוך הוא שקנס עליו מיתה וכו' עד כאן, הנה בעל המדרש הרגיש במה שדקדקנו ולדבריו יתיישב הכתוב על נכון, וידבר לשון קושי זה ירמוז לב' מיני קושי, א' למשה על מיתתו, וא' בעיני ה' על שקנס על ידידו המיתה, ותיבת לאמר נתכוון לרמוז אל הפיום שפייס ה' למשה להתפייס למות מטעם נקום וגו' כאמור במדרש, או ירצה בתיבת לאמר להודיע ריצוי שריצה משה לה' כדי שלא ימות, וענהו ה' נקום וגו' פירוש בשביל שינקום מאויבי ישראל:

ולפי פשט הכתוב יתבאר על זה הדרך וידבר ה' אמר לשון דבור לומר דיבר אליו דבר מלך שלטון כשאר כל הציווים שבתורה, ואומרו לאמר כפשטה לאמר לישראל ככל לאמר האמורה בתורה, וכאן צריכה ליאמר יותר מכל המקומות לפי שאמר נקום תבא לו הסברא שהוא לבד יעשה הנקמה כפשט המאמר ואין זה דבר זר כי גבור חיל היה וה' בעזרו, וצא ולמד מיהונתן בן שאול וגו' (ש"א י"ד) ומכל שכן משה גבור הגבורים לז"א אליו לאמר לישראל, ואומרו נקום וגו' פירוש לפי שתלה לו ה' מיתתו בנקמת מדין דכתיב אחר תאסף וגו' אמר אליו כי במה שיאמר הדברים הוא להם בזה מעלה עליו הכתוב שהוא הנוקם כי הוא מוסר נפשו ממש על הדבר שהגם שיודע שבאמצעות כן ימות אף על פי כן יאמר לישראל מה שאמר בסמוך אין לך קיום מצות בכל נפשך כזו, ובסמוך יתבאר באופן אחר: (אור החיים)


{ב}  נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּֽאָסֵ֥ף אֶל-עַמֶּֽיךָ:

 אונקלוס  אִתְפְּרַע פֻּרְעֲנוּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן מִדְיָנָאֵי בָּתַר כֵּן תִּתְכְּנֵישׁ לְעַמָּךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אִתְפְּרַע פּוּרְעָנוּת בְּנֵי יִשְרָאֵל מִן מִדְיָנָאֵי וּמִן בָּתַר כְּדֵין תִּתְכְּנֵשׁ לְעַמָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  מאת המדינים. ולא מאת המואבים, (ט) שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה, שהיו יראים מהם שיהיו שוללים אותם, שלא נאמר אלא אל תתגר בם מלחמה (דברים ב, ט), אבל מדינים נתעברו על ריב (י) לא להם. דבר אחר, מפני ב' פרידות (כ) טובות שיש לי להוציא מהם, רות המואביה ונעמה העמונית: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) ר"ל למה צוה לנקום מהמדינים והלא המואבים שכרו את בלעם כדכתיב בפ' בלק ואם תאמר ולמה נקט רש"י הכא תרי טעמים ובפרשת פנחס לא נקט אלא חד טעמא ויש לומר דק"ל למה שינה כאן הלשון וכתב נקום נקמת והתם כתיב צרור וגו' אלא על כרחך צריך לומר משום הדיוק מאת המדינים ולא מאת המואבים אם כן שמע מינה מדיוקא דנקום דוקא להורגם אסור אבל לאייב אותם מותר ולעיל משמע אפילו לאייבם אסור מדכתיב צרור את המדינים אם כן סתרי קראי אהדדי ועל זה נקט הכא ב' טעמים דהא שאסר להרגם משום שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה וכו' והא דמשמע הכא דמותר לאייבם היינו לאחר שנתגיירו הב' פרידות דעיקר הטעם הוא משום ב' פרידות וכו' וכיון שיצאו ב' פרידות מותר לאייבם אבל לאייבם קודם שנתגיירו אסור: (י) פירוש נתרגזו לריב עם ישראל ולא להם ר"ל ישראל לא נסעו דרך ארצם ולא היה להם לריב עם ישראל: (כ) פרידות פירוש גוזלות ואף על פי שלא באה ממואב אלא אחת יש לומר דרש"י נקט לשון הגמרא והוצרך לדבר אחר דלטעם ראשון קשה דהא לעיל משמע דאף מדין היו יראים מישראל כדפירוש לעיל שעשו שלום ביניהם וכו' עיין שם לכן פירש דבר אחר ולדבר אחר קשה היה לו להקדוש ברוך הוא לסבב סיבות שלא יהרגו ישראל שלשלת משפחתה של רות ולמה צוה על כל האומה שלא לצור את מואב לכן פירש גם טעם ראשון: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  נקם נקמת בני ישראל. סמך זה לפרשת נדרים לומר לך שנודרים בעת צרה ומלחמה. ועוד אמרו המחריש לבתו ולאשתו ולא הפר להן הוא נכנס תחתיהן מדינים שהחטיאו את ישראל לא כל שכן שיענשו: אחר תאסף. לפי שראה מעשה מדינית ולא קנא לשם לכך נתלו חייו בנקמת מדינים: אל עמיך. מלא יו''ד לומר לך שביו''ד מקומות הוזכרה מיתתו בתורה: (בעל הטורים)

 אור החיים  נקום נקמת וגו'. משמעות הכתוב יגיד שהטיל ה' על משה להנקם ממדין, וראינו שאפילו למלחמה לא יצא עמהם, והגם שפירשתי שהנקמה היא האמירה שיאמר להם, על כל זה פשט הכתוב משמע שהוא עצמו ינקום לא שישלח פינחם במקומו, עוד למה תלה אסיפת משה בנקמת מדין:

אכן כונת מאמר נקום סובלת ב' דרכים, א' הוא השתדלות סדר המעשה פירוש התחכמות סדר המלחמה לתועלת הניצחון בין בשיעור הצריך בין בסדר שבו ישיג לאבד קמיו והערכת הלוחמים וכדומה, ב' המלחמה עצמה שהיא פעולת הנקמה, והבין משה פירוש צודק כי כונת נקום וגו' שאמר ה' היא התחכמות סדר הדבר שבאמצעותו תהיה הנקמה, ופירוש זה הצדקתו היא ממה שלא אמר לו ה' בפירוש הלחם במדין שהוא לשון מוכרע, גם לפי שהשכיל במה שלפנינו שהוא צריך להתחכמות בסדר הדבר מטעם כי הנה העם אשר יצו ה' עליהם הנקמה הם עם אשר נכשלו בני ישראל בהם בעריות מהם במעשה מהם במחשבה, והגם שנגף ה' כמה וכמה סוף כל סוף ימנע מהם הנס בהם, ואדרבה יקטרג המקטרג להפילם במלחמותם לצד שמץ העון, וזה ידמה למעשה העגל שהגם שנגף ה' כל עובדיו עם כל זה יצו ה' לבל יכנס כהן גדול לפנים בבגדי זהב, גם צוה (פדר"א פ"ד) שוכני שמים לכסות בכנפיהם את רגליהם שדומים לרגל עגל לבל יתעורר המקטרג, ומכל שכן בעת המלחמה שיתעורר המקטרג על החטא שבא מהם, וצא ולמד (סוטה מד:) שיעור החטא שיחזרו עליו מעורכי המלחמה, וכמו כן יתפסו בכל שהוא מהרהור התיעוב, ואין צריך לומר שיהיו מנועי הנס, ולזה כשאמר ה' למשה נקום אמר ודאי כונת ה' הוא התחכמות בסדר הענין להרים המיחוש האמור, וזו היא עיקר הדבר שתעלה בידם הנקמה, וכמו כן עשה בחכמתו עבד ה' כאשר אבאר בסמוך:

ואומרו אחר תאסף אל עמך נראה כי נתכוין לומר לו שקודם לכן אינו שלם התיקון יאסף אל עמיו, פירוש שיהיה לו מונע בדין וימנענו מגשת נפשו למקום מושבה שיקרא עמיו כידוע עד שיעמידנו במשפט, כי על הכל יביא ה' במשפט וסביביו נשערה מאוד, והמונע הוא לפי שהשלם הזה נתרפה במעשה זמרי ולא עשה דבר כאומרם ז"ל (במד"ר פ"כ) שרפו ידיו והקפיד ה' עליו שלא נקם עד שעמד פנחס, ולזה כשהגיע זמן פטירתו אמר ה' אליו תיקון לדבר זה שנמנע מהתנקם מעושי רשע יקום ויתנקם ממדין שסבבוהו, ואחר שישלים התיקון ליאסף אל עמיו באין שטן ואין וכו', וזה מחסדי אל ואהבתו לידידיו ינחם במעגלי צדק:

מאת המדינים. אומרו מאת ולא הספיק לומר מהמדינים, אולי שרמז לזולתם הנמצא אתם והוא בלעם שנמצא שם אז והרגוהו דכתיב (ל"א ח') ואת בלעם וגו'. ואולי כי לזה מיהר ה' הדבר קודם שיחזור בלעם לארצו כי לא היה במדין אלא לקחת שכרו כאומרם ז"ל (סנהדרין קו.) ועומד לחזור, וה' פרש רשת לרגלו וצדו לחרב נוקמת: (אור החיים)

 כלי יקר  נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים. ומשה שינה ואמר לתת נקמת ה' במדין. ועו"ק שפירש רש"י אף על פי ששמע משה שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא אחר, מנא ליה לרש"י לומר כן שמא היה נעצב על מיתתו וכי בעבור זה לא היה לו להקים דבר ה' ומי כמוהו מקים דבר ה' בלא איחור, ומ"ש וימסרו להודיע שבחן של רועי ישראל כו' עד שנמסרו בעל כרחם, לא פורש במקרא מהו ההכרח אשר הביאם לזה.

וביאור הדבר שהמדינים שתים רעות עשו. אחת לשמים, כי החטיאו את ישראל בע"ז ובזנות. ואחת לישראל, כי הפילו בעצתם כ"ד אלף מישראל. ואמר הקב"ה למשה נקום נקמת בני ישראל כי מה שעשו לי שרי ומחול כי אם רבו פשעי האדם מה יעשה לו ית' ועיקר הנקמה על מה שעשו לישראל כי רבה רעתם. וכאשר שמע משה שאמר לו ה' אחר תאסף אל עמך, וכבר ידע משה רוב חיבת ישראל אל מנהיגיהם אמר בלבו אם אומר אל ישראל דברים כהווייתם כאשר נאמרו לי מפי הגבורה, מאחר שידעו ישראל שמיתתי תלויה בנקמה זו א"כ יאמר נא ישראל כשם שמחל הקב"ה על חלקו כך אנחנו נמחל להם על מה שעשו לנו ולא נבקש נקמה כל כך מהרה כי בידינו לאחר זמן הנקמה עד שתחפץ מאתנו. ומשה לפי שהיה שמח לעשות דבר ה' בלא איחור שינה ואמר לתת נקמת ה' במדין ויחשבו ישראל מאחר שהקב"ה מבקש הנקמה בעבור כבודו, אם כן חלק גבוה מי יתיר לאחרו ובזה יהיו מוכרחים לעשותה לאלתר, ועל הכרח זה נאמר וימסרו כי מאחר שאמר להם משה לתת נקמת ה' במדין ע"כ היו מוכרחים לעשות בלא איחור ומכאן ראיה ברורה שעשה בשמחה ולא אחר שהרי היה בידו להמשיך זמן הנקמה אילו היה אומר להם דברי הש"י כהווייתן.

ומ"ש תחילה מדינים לשון רבים, ואחר כן נאמר לתת נקמת ה' במדין לפי שבערך ישראל הם רבים כאלו רבים עשו לישראל מה שעשו, אבל בערך מה שעשו להקב"ה אינם נחשבים כי אם לאיש אחד כי כלם כאפס ותוהו נחשבו לנגדו ית'.

וי"א במדין, בשר של מדין למעלה, כדרך שנאמר (שמות יד.י) והנה מצרים נוסע שדרשו (דב"ר א.כב) על שרו של מצרים ולכך נאמר לתת נקמת ה' כי לה' המלחמה שלמעלה ולא לאדם. (כלי יקר)


{ג}  וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל-הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר הֵחָֽלְצ֧וּ מֵֽאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִֽהְיוּ֙ עַל-מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת-יְהֹוָ֖ה בְּמִדְיָֽן:

 אונקלוס  וּמַלֵיל משֶׁה עִם עַמָא לְמֵימָר זְרִיזוּ מִנְכוֹן גֻבְרִין לְחֵילָא וִיהוֹן עַל מִדְיָן לְמִתַּן פּוּרְעֲנוּת דִין עַמָא דַיְיָ בְּמִדְיָן: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל משֶׁה עִם עַמָא לְמֵימָר אִזְדַרְזוּ לְוַותְכוֹן גוּבְרִין לְחֵילָא וִיהוֹן מְסַדְרִין סִדְרֵי קְרָבָא עַל מִדְיָן לְמִתַּן פּוּרְעָנוּת עַמָא דַיְיָ בְּמִדְיָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וידבר משה וגו'. אף על פי ששמע שמיתתו תלויה (ל) בדבר, עשה בשמחה ולא איחר (ספרי קנז): החלצו. כתרגומו, לשון חלוצי צבא, מזויינים: אנשים. צדיקים, (מ) וכן בחר לנו אנשים (שמות יז, ט), וכן אנשים חכמים וידועים (דברים א, טו): נקמת ה'. שהעומד כנגד ישראל, כאילו עומד (נ) כנגד הקב"ה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דכתיב נקום נקמת וגו' אחר תאסף אל עמיך. דאם לא כן וידבר משה למה לי דמסתמא כל מה שנצטווה אמר לישראל: (מ) דלא הל"ל אנשים דהא אין דרכן של נשים שיוצאות למלחמה פשיטא שהיו אנשים אלא אנשים בא ללמדך שהיו צדיקים לכך בפרשת שלח לך לא פרש"י על שלח לך אנשים צדיקים דאצטריך לגופיה ועל אנשים דכתיב אחר כך פירש צדיקים דההוא אנשים יתירא הוא לפי שכתוב לעיל אנשים והרא"ם פירש מדכתיב מאתכם וגומר והדבור הזה היה לאנשים מסתמא אותם שנחלצו מהם אנשים היו אם כן אנשים דכתיב למה לי: (נ) ר"ל למה לא כתיב נקמת ישראל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  החלצו. חגרו חלוציכם: נקמת ה'. היא נקמת בני ישראל בעבור עבודת כוכבים: (אבן עזרא)

 אור החיים  וידבר וגו' לאמר החלצו וגו'. צריך לדעת א' אומרו לאמר למי יאמרו. ב' אומרו החלצו וגו' למה לא צוה כסדר שאמר במלחמת עמלק ליהושע (שמות י"ז) בחר לנו אנשים כמו כן כאן היה לו לצוות לפינחס ששלח עמהם ולא לכללות העם, גם שאין דרך זה נכון כי מי מפים לדעת מי זה הוא שיזרז עצמו לצאת וכל אחד יאמר לא עלי המצוה לעשות. ג' אומרו ויהיו על מדין שהיה לו לומר וילחמו במדין כדרך אומרו (שם) הלחם בעמלק. ר' למה שינה מדברי ה' כי ה' אמר אליו נקום נקמת בני ישראל והוא אמר נקמת ה' והיה צריך לדייק מאמר ה'. ה' אומרו אלף למטה למה לא שלח כל העם לעשות נקמה בגוים הרשעים ועל מי סמך לשלוח אנשים מועטים י"ב אלף לעם רב, וצא ולמד ריבויים מטפם הנשארים שהיו שנים ושלשים אלף:

אכן לפי מה שהקדמנו כי יש בענין מלחמה זו מיחוש צודק ולזה בא האלהים בנועם דבריו למשה נקום וגו' להעירך סדר המלחמה בסדר שבו יקיים דבר הנקמה אשר צוה ה', לזה נתחכם ולא רצה לבחור אנשים על ידי הזולת כי מי יודע האנשים אשר לא חשבו מחשבות און ולא טעו במכשול אומה זו, ויעץ ואמר להם שיחלצו מהעדה פירוש הם מעצמן כל מי שיודע עצמו שהוא בר לבב ונקי כפים ימסר לחשבון האלף למטה, והוא מה שרמז בתיבת לאמר מאמר הנעלם שהוא ענין נקיותם מחטא מדין להבחין בעצמו כל אחד מהנמסרים אם הוא נקי ובר, ואולי כי רמז גם כן בתיבת לאמר ענין העריות כאומרם ז"ל (סנהדרין נו:) לאמר זו גילוי עריות שאמר להם שצריכין שיהיו החלוצים נקיים מהחטא, וכמו שגמר אומר אנשים לצבא ואמרו רז"ל (תנחומא) כל אנשים צדיקים והגם שפירשנו במקומות אחרים שאין זה אלא כשתהיה תיבת אנשים יתירה, במה שלפנינו יגיד עליו ריעו מה שדייקנו בענין, ולזה אין להם לחוש למכשול כיון שהיוצאים לצבא צדיקים, ועוד להם שיקראו חסידים כיון שבא לידם עון זה וניצולו ממנו כאומרם ז"ל (זוח"ג קצה:) שלזה יקרא חסיד, באמצעות כן תהיה הנקמה באין מיחוש, ולזה לא רצה שירצו כל ישראל לצבא כי בדרך זה יש מיחוש מניעת הנקמה ואדרבה להיפך כנזכר:

ואומרו ויהיו על מדין יתבאר על פי מה שאמרו אנשי אמת שבחינת הקדושה הוא יסוד העליה ובחינת הקליפה היא סוד הירידה וכשאדם חוטא ונדבק בו חלק הרע תפעיל בו טבעה ויסודה להשפילו, ופרט זה פירשנוהו בפרשת כי תשא את ראש בני ישראל שהחוטא יכוף כאגמון ראשו ועומד בגדר השפלות, והוא אומרו ויהיו על מדין פירוש שלא יהיה בהם מהטומאה הסובבת השואתם למדין אלא יהיו בגדר הטוב שעומדים למעלה:

ואומרו לתת נקמת ה' גם זה מההתחכמות להשגת הנקמה שצוה אותם שתהיה כוונת הנקמה לקנאת ה' אשר גרמו ביטול מצותיו ורצונו יתברך ולא להתנקם על המסובב מהחטא שמתו כמה מישראל, כי לכשתהיה הכוונה על זה אין במעשה מצוה להסתייע באמצעותם להנקם מאויב, והגם שה' אמר אליו נקמת בני ישראל, לא אמר אליו שיאמר לישראל לשון זה אלא שדבריו היו עם משה נקום נקמת בני ישראל, ומשה נתחכם לעשות הדבר בדרך זה לקיים הנקמה של ישראל שנצטווה עליה במאמר נקום:

עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך שאין צורך שילחמו הם אלא יהיו שם עליהם פירוש בשבילם, והטעם לתת נקמת ה' פירוש נקמה שיתנקם ה' במדין באמצעותם על דרך אומרו (שמות יד) ה' ילחם לכם, ואמר הכתוב וימסרו מאלפי ישראל פירוש כל מי שהיה יודע בעצמו שעומד בצדקו מסר עצמו לדבר עד שבאו לכלל האלף, והגם שהיו בישראל כהנה וכהנה מהצדיקים, נתחכם ה' כדי שלא לבייש הנשארים שלא יהיו ניכרים: (אור החיים)


{ד}  אֶ֚לֶף לַמַּטֶּ֔ה אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה לְכֹל֙ מַטּ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל תִּשְׁלְח֖וּ לַצָּבָֽא:

 אונקלוס  אַלְפָא לְשִׁבְטָא אַלְפָא לְשִׁבְטָּא לְכֹל שִׁבְטַיָא דְיִשְֹׁרָאֵל תְּשַׁלְחוּן לְחֵילָא: (אונקלוס)

 יונתן  אַלְפָא לְשִׁבְטָא אַלְפָא לְשִׁבְטָא לְכָל שִׁבְטַיָא דְיִשְרָאֵל תְּשַׁדְרוּן לְחֵילָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לכל מטות ישראל. לרבות (ס) שבט לוי (ספרי קנז): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דהוה אמינא הואיל ושבט לוי לא נטלו חלק בארץ גם לא יצאו לצבא לכך צריך לרבות ואם תאמר כיון דגם שבט לוי הולכין לצבא היו י"ג דהא חשיב אפרים ומנשה לכל הפקודים ובקרא כתיב וימסרו וגו' אלף למטה י"ב אלף. והרא"ם תירץ דאפרים ומנשה לא נקראו ב' שבטים רק בדבר נחלת הארץ ולכן במרגלים שהיו בעבור נחלת הארץ נחשבו לשני מטות ופה שלא היה רק לנקמת ה' בלבד אינם נקראים אלא שבט אחד עד כאן לשונו והאריכו בזה המפרשים עיין שם: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  אלף למטה אלף למטה. לכל מטה שני אלפים הרי כ''ד אלפים הלכו עליהם למלחמה כנגד כ''ד אלפים שהפילו מישדאל. הפסוק מתחיל באל''ף ומסיים באל''ף לומר לך שכלם היה להם לב א' לאביהם שבשמים: (בעל הטורים)


{ה}  וַיִּמָּֽסְרוּ֙ מֵֽאַלְפֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה שְׁנֵים-עָשָׂ֥ר אֶ֖לֶף חֲלוּצֵ֥י צָבָֽא:

 אונקלוס  וְאִתְבְּחָרוּ מֵאַלְפַיָא דְיִֹשְׂרָאֵל אַלְפָא לְשִׁבְטָא תְּרֵי עֲֹשַׂר אַלְפִין מְזָרְזֵי חֵילָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְבְּחָרוּ גוּבְרִין צַדִיקִין וּמְסָרוּן נַפְשְׁהוֹן מֵאַלְפַיָא דְיִשְרָאֵל אַלְפָא לְשִׁבְטָא תְּרֵיסַר אַלְפִין מְזַרְזֵי חֵילָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וימסרו. להודיעך שבחן של רועי ישראל כמה הם חביבים על ישראל, עד שלא שמעו במיתתו מה הוא אומר, עוד מעט וסקלוני (שמות יז, ד), ומששמעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין, לא רצו ללכת, עד שנמסרו (ע) על כרחן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דאם לא כן ויקח משה י"ב אלף מיבעי ליה וגו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וימסרו. כמו וינתנו וקרוב ממנו למסור מעל בה': (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וימסרו מאלפי ישראל: שמסרו עצמן על קדושת השם להצלת ישראל: (בעל הטורים)

 ספורנו  וימסרו. למשה מאת כל שבט ושבט: (ספורנו)


{ו}  וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה אֶ֥לֶף לַמַּטֶּ֖ה לַצָּבָ֑א אֹ֠תָ֠ם וְאֶת-פִּ֨ינְחָ֜ס בֶּן-אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ לַצָּבָ֔א וּכְלֵ֥י הַקֹּ֛דֶשׁ וַחֲצֹֽצְר֥וֹת הַתְּרוּעָ֖ה בְּיָדֽוֹ:

 אונקלוס  וּשְׁלַח יָתְהוֹן משֶׁה אַלְפָא לְשִׁבְטָא לְחֵילָא יָתְהוֹן וְיָת פִּינְחָס בַּר אֶלְעָזָר כַּהֲנָא לְחֵילָא וּמָנֵי דְקוּדְשָׁא וַחֲצוֹצְרוֹת יַבֶּבְתָּא בִּידֵיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּשְׁדַר יַתְהוֹן משֶׁה אַלְפָא לְשִׁבְטָא לְחֵילָא יַתְהוֹן וְיַת פִּנְחָס בַּר אֶלְעָזָר כַּהֲנָא לְחֵילָא וְאוּרַיָא וְתֻמַיָא דְקוּדְשַׁיָא לִמְשַׁיְילָא בְּהוֹן וַחֲצוֹצְרוֹת יַבָּבָא בִּידֵיהּ לְמִכְנַשׁ וּלְמִשְׁרֵי וּלְמֵיטַל מַשְׁרִיתָא דְיִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  אותם ואת פינחס. מגיד שהיה פינחס (פ) שקול כנגד כולם. ומפני מה הלך פינחס ולא הלך אלעזר, (צ) אמר הקב"ה, מי שהתחיל במצוה, שהרג כזבי (ק) בת צור, יגמור. דבר אחר, שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו, שנאמר והמדנים מכרו אותו (בראשית לז, לו), ומנין שהיתה אמו של פינחס משל יוסף, שנאמר מבנות פוטיאל (שמות ו, כה), מזרע יתרו שפיטם עגלים לעבודת אלילים, ומזרע יוסף שפטפט ביצרו (סוטה מג.). דבר אחר, שהיה משוח מלחמה (שם): וכלי הקדש. זה הארון והציץ, (ר) שהיה בלעם עמהם ומפריח מלכי מדין בכשפים, והוא עצמו פורח עמהם, הראה להם את הציץ שהשם חקוק בו והם נופלים, לכך נאמר על חלליהם במלכי מדין, שנופלים על החללים מן האויר, וכן בבלעם כתיב אל חלליהם, בספר יהושע (יג, כב): בידו. ברשותו, (ש) וכן ויקח את כל ארצו מידו (במדבר כא, כ): (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) מדכתיב וישלח אותם משה למה חזר וכתב אותם ואת פנחס אלא מגיד וכו': (צ) בשלמא בלא זה הוה אמינא דהא דלא שלח את אלעזר משום חשיבותו של אלעזר שהיה שקול כנגד כלם אבל עכשיו שפירש שגם פנחס היה שקול כנגד כלם אם כן למה שלח את פנחס וכו': (ק) ולהאי טעמא לחוד קשה דהא עיקר מצוה היה מה שהרג את זמרי ולא מה שהרג את כזבי לכן אמר דבר אחר שהלך וכו' ולפי דבר אחר קשה הא לטובה היה לו ליוסף מה שמכרוהו למצרים שהרי נעשה מלך שם לכן אמר דבר אחר שהיה משוח מלחמה. ולהאי טעמא לחוד נמי קשה למה מפרש קרא שמו של פנחס שהיה משוח מלחמה במלחמה זו יותר מבמלחמה אחרת ולכך צריך רש"י לכל הטעמים נראה לי: (ר) משום דשניהם נקראו קדש דכתיב בפרשת במדבר סיני בסופו ולא יבאו לראות כבלע את הקדש וגבי ציץ כתיב בפרשת תרומה ועשית ציץ וגו' קדש לה': (ש) רצל"ת היאך יכול פנחס לישא כל זה בידו הארון והציץ והחצוצרות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וכלי הקדש. הארון: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וישלח. אותם משה אלף למטה לצבא אתם ואת פינחס. והנשיאים לא שלח עמהם כדי שלא יתבייש שבט שמעון שנהרג נשיא משבט ו: (בעל הטורים)

 אור החיים  וישלח וגו' אותם ואת פנחס וגו'. אומרו וישלח, נתכוין לעשותן שלוחי מצוה לנקום נקמת ה' ושלוחי מצוה אינן ניזוקין, וכפל לומר אותם פעם ב' לרמוז ששקול פנחם כנגד כלן, וטעם שבחר בפנחם ולא יהושע וכדומה, גם זה מהתחכמות הנקמה כי זה הוא אשר קינא ועשה בהם שפטים מופלאים וסמוך הוא בכח מופלא להשמיד כל האומה הטמאה, גם אפשר שחש משה לקטרוג האנשים למה לא מיחו בזונים הגם שהם נקיים לזה נתחכם ושלח המקנא קנאת ה' במסירת נפשו, ואולי כי הוא מה שדקדק במאמר אותם ואת פנחס לומר ישלים זה מה שחסר לזה, ואולי כי דבר זה היה בלב תעלומות חכמה שנקמת מדין צריכה להיות על ידי פנחם, והן האדון חשב לטובה שלא יכלים משה לומר לו בפירוש שלח את פנחם שזה יגיד שנפסל ח"ו הוא מהמעשה, לזה נתחכם ותלה הדבר ביד משה ואמר לו נקום וגו' ומשה מעצמו ידע הנכון עשות וישלח פנחס, ובזה נעשית מחשבת ה' לטובה ולא נכלם משה ידיד ה': (אור החיים)

 ספורנו  וישלח אותם משה אלף למטה לצבא. שלח אלף לכל מטה שיתקבצו יחדו לצבא: אותם ואת פינחס. ואחר שנתקבצו שלח אותם כולם יחד ועמהם שלח את פינחס: לצבא וכלי הקדש וחצוצרות התרועה בידו. שלח אותו לצבא לראש ומשוח מלחמה ושיהיו כלי הקדש וחצוצרות התרועה ברשותו: (ספורנו)

 כלי יקר  אותם ואת פנחס. פירש רש"י שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו כו' (סוטה מג.) פירוש שבו היה משה בטוח שלא יהיה חס עליהם ולא ישאיר להם שורש וענף, כי בלאו הכי היה פנחס שונא להם מצד המכירה שמכרו את יוסף מצרימה (בראשית לז.לו) מקום מיוחד לזנות, ועתה אחזו המדינים מעשה אבותיהם בידיהם להכשיל את ישראל בזנות. ומה שפירש לפי שהתחיל במצוה הוא יגמור היינו שסימן מסר לו כאשר החלות להפיל אותה כי הפיל את כזבי בת מלך כך נפל יפלו כולם לפניך, ובלי ספק שהיה לו לב אמיץ כנגדם יותר מן אלעזר אחר שכבר נפלו לפניו ונמסרו בידו ובשביל שהתחיל המצוה היה לו להביא הענין לידי גמר המצוה כי אם מצוה גוררת מצוה ק"ו שחלק ממנה יגרור כולה. ומשה לא רצה לילך לפי שנתגדל במדין והיה ירא שאם אנשי המלחמה יתרשלו באיזו דבר יתלו החסרון במשה ויאמרו שהיה חס על המקום אשר נתגדל שמה.

ומ"ש אלף למטה. אמרו המפרשים, כי י"ב אלף הוא חלק חמשים מן ס' רבוא לכך הביאו השלל אחד אחז מן החמשים כשיעור סתם תרומה בינונית. ומדקאמר שני פעמים אלף למטה מסיק בתנחומא (מטות ג.) שלקח שני אלפים מכל שבט, ומה שלא נאמר אלפים למטה לפי שרק אלף למטה הלכו למלחמה ואלף ישבו על הכלים, ובין הכל כ"ד אלף לנקום מהם מה שהפילו כ"ד אלף מישראל.

ומ"ש אלף למטה ולא נאמר אלף ממטה, לפי שגם זכות המטה הלך עמהם למלחמה והאלף היה צירוף למטה עצמו כי זכותם מסייעתם, ולכך נתנו מן השלל גם לכל העדה. (כלי יקר)

 דעת זקנים  וישלח אותם משה. הקב"ה אמר למשה נקום נקמת אתה בעצמך והוא משלח אחרים אלא על ידי שנתגדל במדין אמר אינו בדין שאבגוד בהם שהם עשו לי טובת הנאה כדאמרי אינשי בירא דשתית מינה מיא לא תשדי ביה עפרא. וי"א שאין זה מדין שנתגדל בו משה שזו בצד מואב ועד עכשיו היא חרבה ולמה שלח פינחס דמי שהתחיל במצוה אומרים לו גמור והוא הכה המדינית לפיכך יגמור מצותו: (דעת זקנים)


{ז}  וַֽיִּצְבְּא֨וּ עַל-מִדְיָ֔ן כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶׁ֑ה וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל-זָכָֽר:

 אונקלוס  וְאִתְחַיָילוּ עַל מִדְיָן כְּמָא דְפַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה וּקְטָלוּ כָּל דְכוּרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְחַיָילוּן עַל מִדְיָן אַקְפוּהָ מִתְּלַת טְרִיגוּנָהָא הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה וּקְטָלוּ כָּל דְכוּרָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויהרגו כל זכר. גדול בשנים: (אבן עזרא)


{ח}  וְאֶת-מַלְכֵ֨י מִדְיָ֜ן הָֽרְג֣וּ עַל-חַלְלֵיהֶ֗ם אֶת-אֱוִ֤י וְאֶת-רֶ֨קֶם֙ וְאֶת-צ֤וּר וְאֶת-חוּר֙ וְאֶת-רֶ֔בַע חֲמֵ֖שֶׁת מַלְכֵ֣י מִדְיָ֑ן וְאֵת֙ בִּלְעָ֣ם בֶּן-בְּע֔וֹר הָֽרְג֖וּ בֶּחָֽרֶב:

 אונקלוס  וְיָת מַלְכֵי מִדְיָן קְטָלוּ עַל קְטִילֵיהוֹן יָת אֱוִי וְיָת רֶקֶם וְיָת צוּר וְיָת חוּר וְיָת רֶבַע חַמְשָׁא מַלְכֵי מִדְיָן וְיָת בִּלְעָם בַּר בְּעוֹר קְטָלוּ בְּחַרְבָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת מַלְכֵי מִדְיָנָאֵי קְטָלוּ עַל קְטוּלֵי מַשִׁרְיַיתְהוֹן יַת אֱוִי וְיַת רֶקֶם וְיַת צוּר הוּא בָּלָק וְיַת חוּר וְיַת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְיַת בִּלְעָם בַּר בְּעוֹר קְטָלוּ בְּסַיְיפָא וַהֲוָה כֵּיוַן דְחָמָא בִּלְעָם חַיָיבָא יַת פִּינְחָס כַּהֲנָא רָדִיף מִן בַּתְרוֹי עָבַד מִלְתָא דְקוּסְמִין וּפָרַח בְּאַוִיר שְׁמַיָא מִן יַד אִידְכַּר פִּינְחָס שְׁמָא רַבָּא וְקַדִישָׁא וּפָרַח בַּתְרוֹי וְאַחְדֵיהּ בְּרֵישֵׁיהּ וְאַחְתֵיהּ שְׁלַף סַיְיפָא וּבְעָא לְמִקְטְלֵיהּ פָּתַח פּוּמֵיהּ בְּמִילֵי תַחֲנוּנִין וַאֲמַר לְפִינְחָס אִין תְּקַיֵים יַת נַפְשִׁי מִשְׁתַּבַּעְנָא לָךְ דְכָל יוֹמִין דַאֲנָא קְיַים לֵית אֲנָא מְלַטֵיט יַת עַמָךְ עָנֵי וַאֲמַר לֵיהּ הֲלָא אַנְתְּ הוּא לָבָן אֲרַמָאָה דְבָעִית לְמֵישֵׁיצַיָא יַת יַעֲקב אָבוּנָן וּנְחָתַת לְמִצְרַיִם בְּגִין לְמוֹבְדָא זַרְעָא וּמִן בָּתַר דִנְפָקוּ מִמִצְרַיִם גָרֵיתָא בְּהוֹן עֲמָלֵק רַשִׁיעָא וּכְדוֹן אִיתְגְרָתָא אִיתְגְרָא לְמֵילוֹט יַתְהוֹן וְכֵיוַן דְחָמִיתָא דְלָא אַהַנְיַן עוֹבָדָךְ וְלָא קַבֵּיל מֵימְרָא דַיְיָ מִינָךְ אִמְלִיכַת מַלְכָּא בִּישָׁא יַת בָּלָק לְמוּקְמָא יַת בְּנָתֵיהּ בְּפַרְשַׁת אוֹרְחָתָא לְמִטְעַיָא יַתְהוֹן וּנְפָלוּ בְּגִין כֵּן מִנְהוֹן עֶשְרִין וְאַרְבְּעָא אַלְפִין בְּגִין כֵּן לֵית אֶפְשַׁר תּוּב לִמְקַיְימָא יַת נַפְשָׁךְ וּמִן יַד שָׁלַף סַיְיפֵיהּ מִן תְּיָקָא וְקַטְלֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  חמשת מלכי מדין. וכי איני רואה שחמשה מנה הכתוב, למה הוזקק לומר חמשת, אלא ללמדך, ששוו כולם בעצה, והושוו כולם בפורענות (ספרי קנז), בלעם הלך שם ליטול (ת) שכר עשרים וארבעה אלף שהפיל מישראל בעצתו, ויצא ממדין לקראת ישראל ומשיאן עצה רעה, (א) אמר להם אם כשהייתם ששים רבוא לא יכולתם להם, ועכשיו בי"ב אלף אתם באים להלחם, נתנו לו שכרו משלם (ב) ולא קפחוהו: בחרב. הוא בא על ישראל והחליף אומנותו באומנותם, שאין נושעים אלא בפיהם על ידי תפלה ובקשה, ובא הוא ותפש אומנתם לקללם בפיו, אף הם באו עליו והחליפו אומנותם באומנות האומות שבאין בחרב, שנאמר ועל חרבך תחיה (בראשית כז, מ): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דקשה היאך אירע שבלעם היה אצל מדינים שהרי בלעם מארם נהרים היה אלא שהלך למדינים לבקש השכר ולא אצל בלק כי הם היו סרסורי העבירה אי נמי שמא היה שם באותו הזמן כי עבר דרך שם לילך אל בלק לבקש שכרו: (א) דאם לא כן איך הרגוהו והא אינו מדיני דאין לומר משום שבסיבתו חטאו שהרי הם לא ידעו זה עד שובם ממדין שנאמר להם הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם אלא מפני שמשיאן עצה רעה למרוד בצווי הקדוש ברוך הוא: (ב) יש לפרש משלם ממש ולא קפחוהו ר"ל לא היו מנכין לו אלא היו משלמין לו כל גמולו הרעה שעשה להם. ויש לפרש משלם בסגו"ל השי"ן וקמ"ץ הלמ"ד ר"ל משל האומות דהיינו חרב שנתנו לו לפי שהוא תפס אומנתן של ישראל כו' כדפרש"י בסמוך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואת צור. אבי כזבי: בלעם בן בעור. י''א אחר ששב אל מקומו בא אל מדין כאשר שמע המגפה שהיתה בישראל בעצתו שב לקחת ממון מזקני מדין: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב. ביהושע (בעל הטורים)

 אור החיים  ואת מלכי וגו' חמשת וגו'. טעם שהוצרך הכתוב להזכיר מניינם, לומר שנהרגו יחד זה עם זה וראו זה את זה במפלתן. ואומרו מלכי מדין פעם ב' אולי שנתכוין בכפל הדברים לומר שהרגום בידיעה שהם מלכי מדין ולא בהסח הדעת:

הרגו בחרב. הוצרך לומר הרגו הגם שמובן הוא שהרגוהו מסמיכות זכרונו עם הנהרגים, יתבאר על פי דבריהם ז"ל (ספרי) שאמרו כי בלעם הלך ממדין לקראת ישראל ליעצם לבל ילחמו במדין ואמר להם ומה כשהייתם כו' עד כאן, הדברים יגידו כי בלעם נהרג קודם הריגת ה' מלכי מדין, והוא מה שנתחכם ה' ויחד לו הריגה בפני עצמו להעירך שלא נהרג עמהם שלא היה מובן כן אם לא היה אומר הרגו, ואומרו בחרב לומר שבטלו כשפיו בערך ישראל והרגוהו בגשמי: (אור החיים)


{ט}  וַיִּשְׁבּ֧וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת-נְשֵׁ֥י מִדְיָ֖ן וְאֶת-טַפָּ֑ם וְאֵ֨ת כָּל-בְּהֶמְתָּ֧ם וְאֶת-כָּל-מִקְנֵהֶ֛ם וְאֶת-כָּל-חֵילָ֖ם בָּזָֽזוּ:

 אונקלוס  וּשְׁבוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת נְשֵׁי מִדְיָן וְיָת טַּפְלְהוֹן וְיָת כָּל בְּעִירְהוֹן וְיָת כָּל גֵיתֵיהוֹן וְיָת כָּל נִכְסֵיהוֹן בְּזוֹ: (אונקלוס)

 יונתן  וּשְׁבוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל יַת נְשֵׁיהוֹן דְמִדְיָנָאֵי וְיַת טַפְלֵיהוֹן וְיַת כָּל בְּעִירֵיהוֹן וְיַת כָּל גֵיתֵיהוֹן וְיַת כָּל נִיכְסֵיהוֹן בָּזוּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  חילם. שם כלל והוא זהב וכסף ונחשת וברזל ובגדים: (אבן עזרא)


{י}  וְאֵ֤ת כָּל-עָֽרֵיהֶם֙ בְּמ֣וֹשְׁבֹתָ֔ם וְאֵ֖ת כָּל-טִֽירֹתָ֑ם שָֽׂרְפ֖וּ בָּאֵֽשׁ:

 אונקלוס  וְיָת כָּל קִרְוֵיהוֹן בְּמוֹתְבָנֵיהוֹן וְיָת כָּל בֵּית סִגְדַתְהוֹן אוֹקִידוּ בְּנוּרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת כָּל קוּרְיֵיהוֹן וּבָתֵּי טִירוֹנֵיהוֹן וְיַת בַּמְסֵי בֵּית סַגְדֵיהוֹן אוֹקִידוּ בְּנוּרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  טירתם. מקום פלטרין שלהם, שהוא לשון מושב כומרים יודעי חוקיהם. דבר אחר, לשון מושב שריהם, כמו שמתורגם סרני (ג) פלשתים, טורני פלשתאי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) וסרני היינו שרים ותרגומו טורני שמע מינה דטורני פירוש שרים וטורני היינו טירותם כלומר מקום מושב שרים ולטעם אחרון לחוד קשה היה לו לכתוב טורנות ולטעם ראשון קשה היה לו לכתוב נוטרותן לכן פירש ב' טעמים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואת כל עריהם במושבותם. כלל ופרט: טירותם. ארמוני המלכים: (אבן עזרא)


{יא}  וַיִּקְחוּ֙ אֶת-כָּל-הַשָּׁלָ֔ל וְאֵ֖ת כָּל-הַמַּלְק֑וֹחַ בָּֽאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה:

 אונקלוס  וּנְסִיבוּ יָת כָּל עֲדָאָה וְיָת כָּל דְבַרְתָּא בֶּאֱנָשָׁא וּבִבְעִירָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּשְׁבוּ יַת כָּל עָדִיתָא וְיַת כָּל דְבַרְתָּא בְּאֵינָשָׁא וּבִבְעִירָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויקחו את כל השלל וגו'. מגיד שהיו כשרים וצדיקים ולא נחשדו על הגזל לשלוח יד בבזה שלא ברשות, שנאמר את כל השלל וגו', ועליהם מפורש בקבלה, שניך כעדר הרחלים וגו', אף אנשי המלחמה שביך כולם צדיקים: שלל. הן מטלטלין של מלבוש ותכשיטין: בז. הוא ביזת מטלטלין (ד) שאינם תכשיטין: מלקוח. אדם ובהמה, ובמקום שכתוב שבי אצל מלקוח, שבי באדם, ומלקוח בבהמה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דלקמן פרש"י על יתר הבז אשר בזזו שהיה עודף על בז המטלטלין אשר בזזו עם הצבא איש לו שמשמע שנשארו בידם והמטלטלין של תכשיט לא נשארו בידם כי הביאום לה' כדכתיב ונקרב את קרבן ה' וגו' ועל כרחך צריך לומר דבז היינו מטלטלים שאינן של תכשיט. וכתב הרא"ם אבל לא ידעתי מנין לו זה כי יותר נכון הל"ל שהוא כולל כל המטלטלין בכלל מאחר שכלל כל הבזה לשנים את כל השלל ואת כל המלקוח. ונראה דרש"י גם כן סבירא ליה הא דכתיב את כל השלל שהוא כולל הכל בין של תכשיט ובין שאינו של תכשיט אך רש"י רצה לתרץ הקרא דפעם קורא אותו שלל ופעם קורא אותו בז ולמה לא כתיב ויהי המלקוח יתר השלל אשר שללו וגומר אלא על כרחך צריך לומר הכא דשלל הוא מלטלטלין של תכשיט ובזה הוא מטלטלין שאינו של תכשיט: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויקחו את כל השלל ואת כל המלקוח. שם כלל לאדם ולבהמה: (אבן עזרא)


{יב}  וַיָּבִ֡אוּ אֶל-מֹשֶׁה֩ וְאֶל-אֶלְעָזָ֨ר הַכֹּהֵ֜ן וְאֶל-עֲדַ֣ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת-הַשְּׁבִ֧י וְאֶת-הַמַּלְק֛וֹחַ וְאֶת-הַשָּׁלָ֖ל אֶל-הַֽמַּחֲנֶ֑ה אֶל-עַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל-יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ: (ס)

 אונקלוס  וְאַיתִיוּ לְוָת משֶׁה וּלְוָת אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וּלְוָת כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת שִׁבְיָא וְיָת דְבַרְתָּא וְיָת עֲדָאָה לְמַשְׁרִיתָא לְמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב דִי עַל יַרְדְנָא דִירֵחוֹ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְאַיְתִיאוּ לְוַת משֶׁה וּלְוַת אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וּלְוַת כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל יַת שִׁבְיָיתָא וְיַת דְבַרְתָּא וְיַת עָדִיתָא לְמַשְׁרִיתָא לְמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יַרְדְנָא דִירֵיחוֹ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  השבי. פרט לאדם: השלל. הם הבגדים: (אבן עזרא)


{יג}   שלישי - במחוברות שני  וַיֵּ֨צְא֜וּ מֹשֶׁ֨ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן וְכָל-נְשִׂיאֵ֥י הָֽעֵדָ֖ה לִקְרָאתָ֑ם אֶל-מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה:

 אונקלוס  וּנְפָקוּ משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְכָל רַבְרְבֵי כְנִשְׁתָּא לְקֳדָמוּתְהוֹן לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְפָקוּ משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְכָל אֲמַרְכְּלֵי כְּנִשְׁתָּא לִקְדָמוּתְהוֹן לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויצאו משה ואלעזר הכהן. לפי שראו את נערי ישראל יוצאים לחטוף מן הבזה: (רש"י)

 בעל הטורים  או' ואת בלעם בן בעור הקוסם מלמד שהביאוהו לפי משה ודנוהו כדין מכשפה לא תחיה. יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות יש דרך ישר ר''ת עולה כ''ד וס''ת שכר. שכר כ''ד אלף שהפיל מישראל בעצתו: (בעל הטורים)


{יד}  וַיִּקְצֹ֣ף מֹשֶׁ֔ה עַ֖ל פְּקוּדֵ֣י הֶחָ֑יִל שָׂרֵ֤י הָֽאֲלָפִים֙ וְשָׂרֵ֣י הַמֵּא֔וֹת הַבָּאִ֖ים מִצְּבָ֥א הַמִּלְחָמָֽה:

 אונקלוס  וּרְגֵיז משֶׁה עַל דִמְמַנָן עַל חֵילָא רַבָּנֵי אַלְפִין וְרַבָּנֵי מַאֲוָותָא דְאָתוּ מֵחֵיל קְרָבָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְנַס משֶׁה עַל אִסְטְרְטִיגִין דִמְמַנָן עַל חֵילָא רַבָּנֵי אַלְפִין וְרַבָּנֵי מַאֲוָותָא דְאָתוּ מֵחֵיל סִדְרֵי קְרָבָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויקצוף משה על פקודי החיל. ממונים על החיל, ללמדך שכל סרחון הדור תלוי בגדולים, שיש כח בידם למחות: (רש"י)

 אבן עזרא  על פקודי החיל. מגזרת יפקוד ה' כמו פקידי החיל וכן מלת קרואי כמו קריאי: שרי האלפים ושרי המאות. הם מאה ושלשים ושנים: (אבן עזרא)


{טו}  וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵיהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה הַֽחִיִּיתֶ֖ם כָּל-נְקֵבָֽה:

 אונקלוס  וַאֲמַר לְהוֹן משֶׁה הֲקַיֵמְתּוּן כָּל נוּקְבָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לְהוֹן משֶׁה הַקְיֵימְתּוּן כָּל נוּקְבָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  החייתם כל נקבה. הטעם אפי' אחת וכן אין כל ויתכן להיות כמשמעו כי כל נקבה החיו ורבים כן: (אבן עזרא)

 ספורנו  החייתם כל נקבה. אף על פי שבמלחמת כל אומה חוץ מז' אומות כתוב רק הנשים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר כל שללה תבוז לך לא היה לכם להחיות לפחות אותם הנשים שהכרתם שהיו לכם לתקלה בדבר בלעם: (ספורנו)

 כלי יקר  החייתם כל נקבה וגו'. נראה שטעות זה בא להם לפי שכבר ידעו ציווי לא יבא עמוני ומואבי וגו' עמוני ולא עמונית, (יבמות סט.) לפי שאין דרך הנשים לקדם בלחם ובמים. וידוע שעיקר טעם ריחוקם הוא בעבור שהחטיאו את ישראל בזנות, ותלה הדבר במה שלא קדמום בלחם ומים כי הא בהא תליא שלכך לא קדמום בלחם ובמים כדי שיהיו רעבים גם צמאים מן טורח הדרך, ויהיו מוכרחין לאכול מזבחי אלהיהם ולשתות מן צרצור יין כדי להרגילם לערוה כדמסיק בסנהדרין (קו.) ואע"פ שבענין הזנות היו הנשים עיקר, מ"מ לא נתרחקו הנשים לפי שכל עיקר פעולה זו עשו האנשים שהם הפקירו את בנותיהם והכריחום על הזנות כי מה שעשו עשו בצווי בעליהם או אביהם. ומכאן יצא להם טעות זה לומר שכשם שלא נתרחקו הנשים של עמון ומואב מלבא בקהל ה' אף על פי שהם היו פועלי הזנות כך במלחמות מדין לא נצטוו להרוג הנשים כי היו מוכרחים בכל מה שעשו. ואמר להם משה הן הנה היו וגו'. בשלמא מצות עמון ומואב לדורות דין הוא שלא לקנוס הנשים מן הטעם שנתבאר, אבל במדין שנצטויתם להרגם ק"ו שהנשים בכלל, כדרך שנאמר (ויקרא כ.טו) ואת הבהמה תהרוגו. וטעמו לפי שבאה לאדם תקלה על ידה כך הנשים כי הן הנה בעצמם היו לבני ישראל לאבן נגף ומכשול והיה לכם ללמוד מן דין הבהמה אל דין הנשים הללו.

ולמעלה פר' פנחס (כה.יז) פרשנו שלכך לא צוה להשמיד את מואב, לפי שבני ישראל התחילו בקלקלה והלכו אל בנות מואב לפתותם כמ"ש (ויקרא כה.א) ויחל העם לזנות אל בנות מואב, אבל בנות מדין צוררים הם לכם כי המה באו לכם כאשר הוכחנו כל זה בראיות. ויכול להיות שעל זה אמר משה לבטל טעותם הן הנה היו לבני ישראל, כי המה הלכו לב"י לפתותם ואינן דומים לבנות מואב כי על כן לא נתרחקו הנשים מלבא בקהל ה' לפי שלא היו המה המתחילין אבל בנות מדין הן הנה היו לבני ישראל המתחילין בקלקלה כאמור. (כלי יקר)


{טז}  הֵ֣ן הֵ֜נָּה הָי֨וּ לִבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ בִּדְבַ֣ר בִּלְעָ֔ם לִמְסָר-מַ֥עַל בַּֽיהֹוָ֖ה עַל-דְּבַר-פְּע֑וֹר וַתְּהִ֥י הַמַּגֵּפָ֖ה בַּֽעֲדַ֥ת יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  הָא אִינוּן הֲוָאָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲצַת בִּלְעָם לְשַׁקָרָא שְׁקָר קֳדָם יְיָ עַל עֵסַק פְּעוֹר וַהֲוַת מוֹתָנָא בִּכְנִשְׁתָּא דַיְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  הִינוּן הִינוּן דְהַוָאָה תּוּקְלָא לִבְנֵי יִשְרָאֵל בְּעֵיצָתָא דְבִלְעָם לִמְשַׁקְרָא שְׁקַר קֳדָם יְיָ עַל עֵיסַק פְּעוֹר וַהֲוָה מוֹתָנָא בִּכְנִשְׁתָּא דַיְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  הן הנה. מגיד שהיו מכירים אותן, זו היא שנכשל פלוני בה: בדבר בלעם. אמר להם, אפילו אתם מכניסים כל המונות (ס"א האומות) שבעולם אין אתם יכולין להם, שמא מרובים אתם מן המצרים שהיו שש מאות רכב בחור, בואו ואשיאכם עצה, אלהיהם של אלו שונא זמה הוא וכו', כדאיתא בחלק (סנהדרין קו.) ובספרי (קנז): (רש"י)

 אור החיים  הן הנה וגו' בדבר בלעם. צריך לדעת כונת אומרו הן הנה, עוד למה האריך לומר בדבר בלעם וגו' על דבר פעור, ויתבאר הדבר בהעיר למה שגגו פינחם וצדיקי עליון שהלכו עמו בדבר זה:

אכן פינחס ואנשי הצבא דנו ופטרום מטעם שהנשים כפופות הן לבעליהם ולאבותיהם ואנוסים המה, והן האדון משה רבינו עליו השלום הרגיש שמטעם זה החיו אותם ובא בטענה הנשמעת ואמר בשלמא אם לא היו עושים אלא מעשה הזנות שבא להם עליו מצות גדוליהם יש לדון אותם לזכות, אלא שהם עשו מעצמן מעשה אחר מה שלא ציוו אותם גדוליהם שהוא מעשה פעור שאמרו רז"ל (במד"ר פ"כ) שהיו מוציאים להם צורת פעור ואומרים להם השתחוה לזה ותהיה נשמעת לו נמצא שמכשול עבודה זרה היה מהם, והוא אומרו הן הנה פירוש מדנפשם היו סיבה לבני ישראל, בדבר בלעם וגו' פי' באמצעות סיבת עצת בלעם שיעצם להפקיר בנותיהם לזנות, ותמצא שלא אמרו ז"ל שאמר בלעם אלא ענין הזנות כאומרם (שם) אלהיהן של אלו שונא זימה וכו' והם היו סיבה למסר מעל בה' על דבר פעור שלא היו רוצים להשמע להם אלא אם ישתחוו לפעור, ותהי המגפה בעדת ה' פירוש בסיבת עבודה זרה ולא בסיבת הזנות, ומי גרם עבודה זרה הן הנה, ואומר ועתה וגו' פירוש יתודו על השגגה ויהרגו וגו': (אור החיים)


{יז}  וְעַתָּ֕ה הִרְג֥וּ כָל-זָכָ֖ר בַּטָּ֑ף וְכָל-אִשָּׁ֗ה יֹדַ֥עַת אִ֛ישׁ לְמִשְׁכַּ֥ב זָכָ֖ר הֲרֹֽגוּ:

 אונקלוס  וּכְעַן קְטוּלוּ כָּל דְכוּרָא בְּטַפְלָא וְכָל אִתְּתָא דִידַעַת גְבַר לְמִשְׁכַּב דְכוּרָא קְטּוּלוּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְדוּן קְטוּלוּ כָּל דְכוּרָא בְּטַפְלַיָא וְכָל אִתְּתָא דְיָדְעַת גְבַר לְמִשְׁכְּבֵי דְכוּרָא קְטוּלוּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכל אשה יודעת איש. ראויה להבעל (ה) אף על פי שלא נבעלה, (ו) ולפני הציץ העבירום, והראויה להבעל פניה מוריקות (יבמות ס:): הרגו. למה חזר ואמר, להפסיק הענין, דברי רבי ישמעאל, שאם אני קורא הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש וכל הטף בנשים וגו', איני יודע אם להרוג (וכל אשה יודעת) עם הזכרים, או להחיות (ז) עם הטף, לכך נאמר (ח) הרוגו (ספרי קנז): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) כגון בת ג' שנים ויום אחד אבל פחותה מכאן אינה ראויה ליבעל: (ו) דאם לא כן הוי קראי סתרי אהדדי דכתיב וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו משמע דוקא גדולה שנבעלה הא גדולה שלא נבעלה תחיו וקטנה בין נבעלה ובין לא נבעלה תחיו והדר כתיב וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם משמע דוקא קטנה שלא נבעלה הא קטנה שנבעלה וגדולה בין נבעלה ובין לא נבעלה תהרוגו ואם כן קשיא רישא לסיפא לכך הוכרח לפרש ראויה וכו': (ז) ואם תאמר אם כן אמאי אצטריך למיכתב וכל הטף בנשים אשר לא ידעו איש החיו לכם השתא אפילו אשה יודעת איש החיו שאינה יודעת מיבעיא אלא לאו שמע מינה מדאצטריך למכתב וכל הטף בנשים אשר לא ידעו החיו לכם מכלל דאשה יודעת איש הרוגו ויש לומר דעל כרחך צריך לכתוב וכל הטף בנשים וגומר דאם לא כן לא הייתי יודע דוכל אשה יודעת איש מיירי בראויה ליבעל ואף על פי שלא נבעלה או דלמא בנבעלה ממש דהאי דמוקמינן בראויה ליבעל היינו משום דקשיא קראי אהדדי כדפרישית. והרא"ם תירץ בענין אחר. ומהרא"י תירץ דאי לא הוי כתיב הרוגו ממשמעות הכתוב הוי מוכח למדרש וכל אשה למטה קאי וכיון דלמטה קאי היינו מהפכים הסברא ונימא דאי הוה כתיב וכל אשה יודעת איש לחודיה ולא הוה כתיב הטף לא הוה ילפינן מקל וחומר להחיות והוה אמינא כיון שהיא ראויה ליבעל ולא נבעלה משום הכי החיו לפי שהיתה ראויה להחטיא את ישראל ולא הכשילה את ישראל אבל טף דאין ראוין ליבעל אין להם זכות להחיות משום הכי כתיב הרוגו להפסיק: (ח) ואם תאמר מכל מקום ועתה הרגו כל זכר שכתוב ברישא דקרא למה לי ויש לומר דאי לא כתיב הרוגו בזכרים ברישא דקרא הוה אמינא דגם בזכרים יש חילוק אם ראוי לבעול דהיינו גדול ואינו ראוי לבעול דהיינו קטן לכך נאמר ועתה הרגו מכל מקום: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  טף. שם כלל לקטן זכר או נקבה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ידעת איש. בגי' אין בתוליה חוזרין: יודעת. ג' במסרה הכא ואידך דיבש גלעד ואידך נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד והיינו דאיתא ביבמות שהעבירום לפני הציץ כל שפניה מוריקות בידוע שנבעלה והיינו נפלאים מעשיך שעל ידי נפלאות מעשיך נודע אם היא יודעת איש: וכל אשה יודעת איש למשכב. בגימ' אם היא בת שלש שנים ויום אחד: ולא נפקד ממנו איש. בגימטריא לעבירות: (בעל הטורים)

 אור החיים  הרוגו. הוצרך לומר פעם ב' הרוגו, אמר ר' ישמעאל (ספרי) להפסיק וכו', שאם לא כן יהיה מאמר וכל אשה וגו' שקול אם נמשך למעלה או למטה, וקשה שהיה לו להקדים תיבת החיו לכם בפסוק וכל הטף על זה הדרך החיו לכם, ובזה אין צורך לכפול מאמר הרוגו, ואולי שחש לומר כן שאז תהיה הכוונה שהוא מצווה אותם להחיותם, ולא כן מחשבת ה' אלא רשות הוא אומר שאין מצוה להמיתם, ולזה הקדים מאמר וכל הטף וגו' לומר שלא בא אלא להודיע מה יהיה דינם לא לצוות בהם:

ועוד נשאר לנו ליישב מה שקשה עוד למה אמר הרגו בתחילת הכתוב ולא הספיק בהרוגו שאמר לבסוף, ואולי שנתכוון להסמיך מאמר הרגו למאמר ועתה לומר שהתשובה הרמוזה בועתה היא במעשה הריגה, וכל עוד שלא הרגו לא קיימו תשובת החטא, או אפשר שנתכוון להסמיך הרגו לטף והרוגו לאשה וכו' לומר שיש מצוה על אלו בפני עצמן ועל אלו בפני עצמן. או נתכוין להסמיך זכרון ההריגה לתיבת ועתה לומר שיהרגום תיכף ומיד: (אור החיים)

 ספורנו  הרגו כל זכר בטף. אף על פי שאין ראויים למשכב וזה לנקמה שלא ישאר למדין נין ונכד: (ספורנו)

 כלי יקר  ועתה הרגו כל זכר בטף. מה ענין הטף לכאן שהרי לא יצא הקצף מלפני משה כי אם על הנשים, ועוד הרגו והרוגו למה לי. ונראה שמשה אמר להם החייתם כל נקבה. בין ראויה לבעל בין אינה ראויה ולמה לא ידעתם מסברא שיחשדו אתכם שחסתם על הנשים או בעבור שכבר זניתם עמהם או לפי שדעתכם עוד לזנות עמהם, ועתה אף אם אומר לכם שתהרגו הנקיבות מ"מ לא תצאו מידי חשד זה כי יאמרו אלמלא שצויתי לכם שנית לא הרגתם אותם. על כן אני אומר לכם שתהרגו כל זכר בטף תחילה ואח"כ הנקיבות ואז יאמרו שבאתם לימלך בשניהם כדת מה לעשות בטף, ונשים, לפי שבטף אין מקום לחשוד אתכם ובודאי יאמרו שלכך לא הרגתם הטף לפי שהייתם מסופקים בהם ובאתם לימלך במשה כך יאמרו גם על הנשים ובזה תצאו מידי חשד זה, ולכך אמר הרגו והרוגו כי לא ראי זה כראי זה כי לטף ונשים לכל אחד טעם בפני עצמו כי הנשים נהרגים בדין כי הן הנה היו וגו', והטף כדי להוציא אתכם מן החשד, ולכך אמרו בסוף ולא נפקד ממנו איש לעבירה כי אמרו נקיים אנחנו מן חשד זה.

וי"א שאמר ועתה מיד ותיכף הרגו כל זכר בטף. כי לית דין צריך בשש (ברכות מ.) ועיכוב אבל כל אשה יודעת איש הרוגו אבל לא תיכף כי אם אחר שיודעו לכם על ידי הציץ איזו ראויה לבעל. ומכאן ראיה למה שכתבנו למעלה בפרשת תצוה (כח.לו) שהציץ היה מכפר על הזנות שנאמר (ירמיה ג.ג) ומצח אשה זונה היה לך והיה כתוב עליו קודש לה' כי בכל מקום שיש גדר ערוה שם תמצא קדושה, ומטעם זה העבירום לפני הציץ מקום הקדושה שגרמה שהוריקה פני כל הראויה למשכב, וזה טעם יקר. (כלי יקר)


{יח}  וְכֹל֙ הַטַּ֣ף בַּנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-יָדְע֖וּ מִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר הַֽחֲי֖וּ לָכֶֽם:

 אונקלוס  וְכָל טַפְלָא בִנְשַׁיָא דִי לָא יְדָעוּ מִשְׁכַּב דְכוּרָא קַיְימוּ לְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל טַפְלָא בִּנְשַׁיָא אוֹקִימוּ כֻּלוֹ קֳבֵיל צִיצָא כְּלִילָא דְקוּדְשָׁא וְיִסְתַּכְּלוּן בֵּיהּ וּמַאן דְהִיא מִבְעֲלָא לִגְבַר יִתְעַבְדוּן אַפָּהָא מוֹרִיקָן וּמַאן דְלָא יְדַע מִשְׁכְּבֵי דְכוּרָא יְהוֹן סַמְקִין אַפָּהָא הֵיךְ נוּרָא וּתְקַיְימוּנוּן לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אור החיים  החיו לכם. פירוש יגיירו אותם שבזה יקראו חיים כדי שיהיו ראויות להם להנשא לחפץ בהם: (אור החיים)


{יט}  וְאַתֶּ֗ם חֲנ֛וּ מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כֹּל֩ הֹרֵ֨ג נֶ֜פֶשׁ וְכֹ֣ל | נֹגֵ֣עַ בֶּֽחָלָ֗ל תִּֽתְחַטְּא֞וּ בַּיּ֤וֹם הַשְּׁלִישִׁי֙ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י אַתֶּ֖ם וּשְׁבִיכֶֽם:

 אונקלוס  וְאַתּוּן שְׁרוֹ מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא שַׁבְעָא יוֹמִין כָּל דִי קְטַל נַפְשָׁא וְכֹל דִי קְרַב בְּקָטִילָא תַּדוּן עֲלוֹהִי בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה אַתּוּן וּשְׁבִיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַתּוּן שְׁרוּ לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא שׁוּבְעָא יוֹמִין כָּל דְקָטִיל בַּר נַשׁ וְכָל דְיִקְרַב בִּקְטִילָא תַּדוּן עֲלוֹי בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה אַתּוּן וּשְׁבִיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מחוץ למחנה. שלא יכנסו (ט) לעזרה: כל הרג נפש. רבי מאיר אומר בהורג בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר, ולמדך הכתוב שהכלי מטמא אדם בחבורי המת, כאילו נוגע במת עצמו. (י) או יכול אפילו זרק בו חץ והרגו, תלמוד לומר וכל הנוגע בחלל, מקיש הורג לנוגע, מה נוגע על ידי חבורו אף הורג על ידי חבורו (ספרי חקת קכז): תתחטאו. במי נדה, כדין שאר טמאי מתים, שאף לדברי האומרים קברי עובדי גילולים אינן מטמאין באהל, שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם (יחזקאל לד, לא), אתם קרוים אדם ואין עובדי גילולים קרוין אדם, מודה הוא שהעובדי גילולים מטמאין במגע ובמשא, שלא נאמר אדם אלא אצל טומאת (כ) אהלים, שנאמר אדם כי ימות באהל (במדבר יט, יד): אתם ושביכם. לא שהנכרים מקבלין טומאה וצריכין הזאה, אלא מה אתם בני ברית. אף שביכם כשיבואו לברית ויטמאו, (ל) צריכין הזאה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) ר"ל הא טמא מת מותר ליכנס אפי' במחנה לויה ולמה אמר חנו מחוץ למחנה ומתרץ דמחנה מיירי בעזרה: (י) ר"ל דכל הורג נפש משמע אף על פי שלא נגע בו ואם זרק בו חץ והרגו או בפשוטי כלי עץ שאינו מקבל טומאה למה יהא טמא אותו איש: (כ) ואם תאמר והא גבי מגע גם כן כתיב אדם בפרשת חקת דכתיב כל הנוגע במת בנפש האדם ועיין בבבא קמא (דף לח) בתוספות תמצא ישוב על כל הפסוקים שהגוים גם כן נקראו אדם: (ל) ומקרא זה אף לדורות נאמר וכן כל הפרשה של גיעול כלים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אתם ושביכם. בעבור הכבוד השוכן בתוכם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  חנו. ב' במסרה חנו מחוץ למחנה חנו עליה סביב. פי' אף על פי שאמר חנו מחוץ למחנה חנו עליה סביב דהיינו במחנה לויה כדכתיב והלוים יחנו סביב למשכן העדות דטמא מת מותר ליכנס במחנה לויה: (בעל הטורים)


{כ}  וְכָל-בֶּ֧גֶד וְכָל-כְּלִי-ע֛וֹר וְכָל-מַֽעֲשֵׂ֥ה עִזִּ֖ים וְכָל-כְּלִי-עֵ֑ץ תִּתְחַטָּֽאוּ: (ס)

 אונקלוס  וְכָל לְבוּשׁ וְכָל מַאן דִמְשַׁךְ וְכָל עוֹבַד מֵעַזֵי וְכָל מַאן דְעָא תַּדוּן עֲלוֹהִי: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל לְבוּשׁ וְכָל מָנָא דִצְלָא וְכָל עוֹבַד מֵעַזֵי קַרְנָא וְגַרְמָא וְכָל מַאן דְקִיסָא תַּדוּן עֲלוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכל מעשה עזים. להביא (מ) כלי הקרנים והטלפים והעצמות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ר"ל לל"ל וכל מעשה עזים הא כתיב וכל כלי עור: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וכל מעשה עזים. כאשר פירשתי. והנה הבגד בעבור שנגע בחלל הוא טמא הטעם ועמכם כל בגד עד שתתחטאו או תהיה מלת תתחטאו יוצאה וכן והתאויתם לכם כי הגבול הוא הפעול: (אבן עזרא)


{כא}  וַיֹּ֨אמֶר אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶל-אַנְשֵׁ֣י הַצָּבָ֔א הַבָּאִ֖ים לַמִּלְחָמָ֑ה זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה:

 אונקלוס  וַאֲמַר אֶלְעָזָר כַּהֲנָא לְגַבְרֵי חֵילָא דַאֲתוֹ לִקְרָבָא דָא גְזֵירַת אוֹרַיְיתָא דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר אֶלְעָזָר כַּהֲנָא לְגוּבְרֵי חֵילָא דְאָתוּ מִן סִדְרֵי קְרָבָא דָא אַחֲוָויַת גְזֵירַת אוֹרַיְיתָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויאמר אלעזר הכהן וגו'. לפי שבא משה לכלל כעס, בא לכלל טעות, שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי נכרים, וכן אתה מוצא בשמיני למלואים, שנאמר ויקצוף (משה) על אלעזר ועל איתמר (ויקרא י, יז), בא לכלל כעס, בא לכלל טעות. וכן בשמעו נא המורים ויך את הסלע (במדבר כ, יא), על ידי הכעס טעה: אשר צוה ה' וגו'. תלה ההוראה (נ) ברבו (ספרי קנז): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פירוש שלא הל"ל ששמע מרבו אלא הל"ל סתם שהרי כל התורה ניתנה על ידי משה אלא לומר דבר בשם אומרו כמו ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויאמר אלעזר הכהן. כי חקת תורת הפרה לא. לעזר נתנה ומשה אמר להם תתחטאו דרך כלל ואלעזר פירש להם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויאמר אלעזר הכהן. משה דבר לראשי האלפים פ' טהרה והם לא היו בידם כלי מתכות אלא בגדים חשובים. אבל אלעזר הכהן דבר לאנשי הצבא וראה בידם כלים של תשמיש הנמצאים בבתים לכך הורה להם דיני גיעול. אי נמי לפי שהיתה ההזאה על ידו לכך הורה להם גם כן דיני גיעול: (בעל הטורים)

 ספורנו  זאת חקת התורה. מה שאמר לכם משה שתתחטאו שלישי ושביעי הוא דין חקת התורה של פרה אדומה לטהר מטומאת מת: (ספורנו)


{כב}  אַ֥ךְ אֶת-הַזָּהָ֖ב וְאֶת-הַכָּ֑סֶף אֶֽת-הַנְּחֹ֨שֶׁת֙ אֶת-הַבַּרְזֶ֔ל אֶֽת-הַבְּדִ֖יל וְאֶת-הָֽעֹפָֽרֶת:

 אונקלוס  בְּרַם יָת דַהֲבָא וְיָת כַסְפָּא יָת נְחָשָׁא יָת פַּרְזְלָא יָת אֲבָצָא וְיָת אֲבָרָא: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרַם לְחוֹדְהוֹן בְּלָא חַלְדוּתְהוֹן יַת דַהֲבָא וְיַת כַּסְפָּא וְיַת נְחָשָׁא וְיַת פַּרְזְלָא וְיַת קַסְטִירָא וְיַת כַּרְכִּימִישָׁא מָנֵיהוֹן לָא גוּלְמַיָא וְלָא פְּשׁוּטַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אך את הזהב וגו'. אף על פי שלא הזהיר לכם משה אלא על הלכות טומאה, עוד יש להזהיר לכם על הלכות גיעול, ואך לשון מיעוט, כלומר ממועטין אתם מלהשתמש בכלים, אפילו לאחר טהרתן מטומאת המת, עד שיטהרו מבליעת איסור נבילות. ורבותינו אמרו, אך את הזהב, לומר שצריך להעביר חלודה שלו קודם שיגעילנו, וזהו לשון אך, שלא יהא שם חלודה, אך המתכת יהיה כמות שהוא: (רש"י)

 אבן עזרא  הבדיל. ידוע: (אבן עזרא)

 ספורנו  אך את הזהב. אבל כלי מתכות מלבד אותה טהרה צריך שתגעילו אותם: (ספורנו)


{כג}  כָּל-דָּבָ֞ר אֲשֶׁר-יָבֹ֣א בָאֵ֗שׁ תַּֽעֲבִ֤ירוּ בָאֵשׁ֙ וְטָהֵ֔ר אַ֕ךְ בְּמֵ֥י נִדָּ֖ה יִתְחַטָּ֑א וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֧ר לֹֽא-יָבֹ֛א בָּאֵ֖שׁ תַּֽעֲבִ֥ירוּ בַמָּֽיִם:

 אונקלוס  כָּל מִדַעַם דְמִתָּעַל בְּנוּרָא תַּעֲבְרוּנֵיהּ בְּנוּרָא וְיִדְכֵּי בְּרַם בְּמֵי אַדָיוּתָא יִתָּדֵי וְכָל דִי לָא מִתָּעַל בְּנוּרָא תַּעַבְרוּנֵיהּ בְּמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל מִדַעַם דְאוֹרְחֵיהּ לְמִתַּעֲלָא בְּנוּרָא לְבִיסַיָא קְדֵירָתָא שִׁפּוּדַיָא וְאַסְכְּלָתָא תַּעַבְרוּן בְּנוּרָא וְיִדְכֵּי בָּתַר כֵּן בְּמַיָא דְכַשְׁרִין לְאַדְכָּאָה בְּהוֹן דְוָותָא יִתְדֵי וְכָל דְלָא מִיתָעַל בְּנוּרָא כְּהַנְכָתָא כַּסַיָא קַתּוּנְיָא קוּמְקוּמוּסַיָא תַּעַבְרוּן בְּאַרְבְּעִין סָוִוין דְמוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל דבר אשר יבא באש. לבשל בו (ס) כלום: תעבירו באש. כדרך תשמישו הגעלתו, מה שתשמישו על ידי חמין יגעילנו בחמין, ומה שתשמישו על ידי צלי, כגון השפוד והאסכלה, ילבננו באור: אך במי נדה יתחטא. לפי פשוטו, חטוי זה לטהרו מטומאת מת, (ע) אמר להם, צריכין הכלים גיעול לטהרם מן האיסור, וחטוי לטהרן מן הטומאה. ורבותינו דרשו מכאן, שאף להכשירן מן האיסור הטעין טבילה לכלי מתכות, ומי נדה הכתובין כאן דרשו, מים הראויים לטבול בהם נדה, וכמה הם ארבעים סאה: וכל אשר לא יבא באש. כל דבר שאין תשמישו על ידי האור, כגון כוסות וצלוחיות, שתשמישן בצונן ולא בלעו איסור: תעבירו במים. מטבילו ודיו, ודוקא כלי מתכות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) ר"ל וכי בשביל שהאומן עושה הכלי באור הצריכו הכתוב להעביר אותו עוד באש לכן פירש לבשל בו והוא מקרא קצר דהל"ל וכל אשר יבא באש לבשל בו: (ע) ומלת נדה מגזרת וידו אבן בי אבל לפי מדרשו הוא מלשון נדת דותה מים הראויין לטבילת נדה ומפני שמלת יתחטא אינו נופל אלא על החטוי קרא הפירוש הראשון לפי פשוטו ומפני שהמים הראויין לטבילת נדה דהיינו מ' סאין אותן מים ראויין לכל הטמאים והיה לו לומר במי טמא יתחטא אמר ורבותינו דרשו מכאן וכו' תעבירו במים טובלן ודיו. והא דנקט טבילה בלשון העברה ולא אמר לשון הבאה כמו במים יובא וטמא עד הערב יש לומר מפני שאמר לעיל תעבירו באש שאין פירושו מלשון העברה אלא לשון הבאה באש הוא הדין תעבירו דהכא פירוש נמי לשון הבאה והוא טבילה וכיון שצריך טבילה צריך להסיר ממנו כל דבר הנדבק בו בכלי כדי שלא יהא בו דבר החוצץ בטבילה כדכתיב אך את הזהב וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אך במי נדה יתחטא. היה נראה לנו כי הוא מי אפר הפרה כמו מי נדה לא זורק עליו וחז''ל אמרו כי טעמו בשיעור המים שתרחץ בהם האשה הנדה ודעתם רחבה מדעתינו: (אבן עזרא)

 ספורנו  וטהר. מגיעולי גוים: אך במי נדה יתחטא. שלא יצא מטומאת מת בלבון אף על פי שנראה כמו חדש: (ספורנו)

 דעת זקנים  כל דבר אשר יבא באש. תימה מפני מה לא נצטוו ישראל על גיעולי עכו"ם במלחמת סיחון ועוג כמו במלחמת מדין. וי"ל לפי ששאר מלחמות היו בשדה ולא היו שם כלי תשמישי בית אבל כאן שהמלחמה היתה במדין ושללו הבתים הוצרכו להזהר על גיעולי עכו"ם: (דעת זקנים)


{כד}  וְכִבַּסְתֶּ֧ם בִּגְדֵיכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י וּטְהַרְתֶּ֑ם וְאַחַ֖ר תָּבֹ֥אוּ אֶל-הַֽמַּחֲנֶֽה: (ס)

 אונקלוס  וּתְחַוְרוּן לְבוּשֵׁיכוֹן בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְתִדְכּוּן וּבָתַר כֵּן תַּעֲלוּן לְמַשְׁרִיתָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּתְחַוְורוּן לְבוּשֵׁיכוֹן בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְתִדְכּוּן וּמִן בָּתַר כֵּן תֵּיעָלוּן לְמַשְׁרִיתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל המחנה. למחנה שכינה. שאין טמא מת טעון שילוח ממחנה לויה וממחנה ישראל: (רש"י)

 בעל הטורים  וטהרתם. ב' הכא ואידך וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. שעם הלכות גיעול הורה להם גם כן טהרת הכלים שהיא בהזאה: (בעל הטורים)


{כה}   רביעי  וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{כו}  שָׂ֗א אֵ֣ת רֹ֤אשׁ מַלְק֨וֹחַ֙ הַשְּׁבִ֔י בָּֽאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה אַתָּה֙ וְאֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְרָאשֵׁ֖י אֲב֥וֹת הָֽעֵדָֽה:

 אונקלוס  קַבֵּל יָת חוּשְׁבַּן דַבְרַת שִׁבְיָא בֶּאֱנָשָׁא וּבִבְעִירָא אַתְּ וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְרֵישֵׁי אֲבָהַת כְּנִשְׁתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  סַב יַת שֵׁירוּי בִּיזַת שִׁבְיָיתָא בְּאֵינָשָׁא וּבִבְעִירָא וּתְקַבֵּיל חוּשְׁבָּנָא אַנְתְּ וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְרֵישֵׁי אַבְהַת כְּנִישְׁתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  שא את ראש. קח את (פ) החשבון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) פירוש קבל כמו לא תשא שמע שוא ולא לשון הרמה כמו ישא פרעה את ראשך ופירש ראש סך חשבון כמו כי תשא את ראש ונקרא הסך ראש מפני שמנהג בעלי החשבון לכתוב הסך בראש איגרת הפרטים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שא את ראש. פירשתיו: מלקוח. הבהמה: השבי. האדם ותחסר מלת ו' כמו שמש ירח: וראשי אבות העדה. הם הנשיאים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מלקוח. ב'. שא את ראש מלקוח היוקח מגבור מלקוח פי' היוקח מגבור מלקוח ואתם לקחתם מגבור מלקוח לכן שא את ראש מלקוח ותתן ממנו מכס לה': (בעל הטורים)


{כז}  וְחָצִ֨יתָ֙ אֶת-הַמַּלְק֔וֹחַ בֵּ֚ין תֹּֽפְשֵׂ֣י הַמִּלְחָמָ֔ה הַיֹּֽצְאִ֖ים לַצָּבָ֑א וּבֵ֖ין כָּל-הָֽעֵדָֽה:

 אונקלוס  וּתְפַלֵג יָת דְבַרְתָּא בֵּין גַבְרֵי מַגִיחֵי קְרָבָא דְנְפָקוּ לְחֵילָא וּבֵין כָּל כְּנִשְׁתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְפַלֵיג יַת דְבַרְתָּא בֵּין גוּבְרַיָא בְּלוּשַׁיָא דְאַחֲדוּ יַת עָדִיתָא בְּאַגְחוּת קְרָבָא דִנְפָקוּ לְחֵילָא וּבֵין כָּל כְּנִשְׁתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וחצית את המלקוח בין תפשי המלחמה וגו'. חציו לאלו וחציו (צ) לאלו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) ר"ל לפי מה שכתוב בקרא משמע תופשי המלחמה יעמדו בצד זה ושאר כל העדה יעמדו בצד שני ובין אלו שתי המחנות תחלקוהו ואם כן מה טעם יש בדבר וגם לא מפרש הקרא למי יתן החלקים ומתרץ הכי קאמר קרא יתן חציו לאלו וחציו לאלו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וחצית את המלקוח. שם כלל: (אבן עזרא)

 ספורנו  וחצית את המלקוח. מפני שהיתה המלחמה מלחמת נקמה על מה שנעשה נגד כולם רצה שיתקיים ככולם ואכלת את שלל אויביך כענין דוד בשלל עמלק כאמרו הנה לכם ברכה משלל אויבי ה': (ספורנו)


{כח}  וַהֲרֵֽמֹתָ֨ מֶ֜כֶס לַֽיהֹוָ֗ה מֵאֵ֞ת אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה֙ הַיֹּֽצְאִ֣ים לַצָּבָ֔א אֶחָ֣ד נֶ֔פֶשׁ מֵֽחֲמֵ֖שׁ הַמֵּא֑וֹת מִן-הָֽאָדָם֙ וּמִן-הַבָּקָ֔ר וּמִן-הַֽחֲמֹרִ֖ים וּמִן-הַצֹּֽאן:

 אונקלוס  וְתַפְרֵשׁ נְסִיבָא קֳדָם יְיָ מִן גַבְרֵי מְגִיחֵי קְרָבָא דִנְפָקוּ לְחֵילָא חָד נַפְשָׁא מֵחֲמֵשׁ מְאָה מִן אֱנָשָׁא וּמִן תּוֹרֵי וּמִן חֲמָרֵי וּמִן עָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַפְרֵישׁ נְסִיבָא לִשְׁמָא דַיְיָ מִן גוּבְרֵי מְגִיחֵי קְרָבָא דִנְפָקוּ לְחֵילָא חֲדָא בַּת נְשָׁא מֵחֲמֵשׁ מְאָה הֵיכְדֵין מֵאֱנָשָׁא מִן תּוֹרֵי וּמִן חַמְרֵי וּמִן עָנָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  אחד נפש. כמו נפש אחד: (אבן עזרא)


{כט}  מִמַּֽחֲצִיתָ֖ם תִּקָּ֑חוּ וְנָֽתַתָּ֛ה לְאֶלְעָזָ֥ר הַכֹּהֵ֖ן תְּרוּמַ֥ת יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  מִפַּלְגוּתְהוֹן תִּסְבוּן וְתִתֵּן לְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  מִן פְּלוּגְתְּהוֹן דְהוּא חוֹלַק גַבְרֵי מַגִיחֵי קְרָבָא תִּסְבוּן וְתִתְּנוּן לְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא אַפְרָשׁוּתָא לִשְׁמָא דַיְיָ: (תרגום יונתן)


{ל}  וּמִמַּֽחֲצִ֨ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֜ל תִּקַּ֣ח | אֶחָ֣ד | אָחֻ֣ז מִן-הַֽחֲמִשִּׁ֗ים מִן-הָֽאָדָ֧ם מִן-הַבָּקָ֛ר מִן-הַֽחֲמֹרִ֥ים וּמִן-הַצֹּ֖אן מִכָּל-הַבְּהֵמָ֑ה וְנָֽתַתָּ֤ה אֹתָם֙ לַלְוִיִּ֔ם שֹֽׁמְרֵ֕י מִשְׁמֶ֖רֶת מִשְׁכַּ֥ן יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  וּמִפַּלְגוּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תִּסַב חָד דְאִתַּחָד מִן חַמְשִׁין מִן אֱנָשָׁא מִן תּוֹרֵי מִן חֲמָרֵי וּמִן עָנָא מִכָּל בְּעִירָא וְתִתֵּן יָתְהוֹן לְלֵוָאֵי נַטְרֵי מַטְרַת מַשְׁכְּנָא דַיְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִפַּלְגוּת דִבְנֵי יִשְרָאֵל תִּיסַב חַד דִמִיתַחַד מִן חַמְשִׁין מִן בַּת נְשָׁא וּמִן תּוֹרֵי וּמִן חַמְרֵי וּמִן כָּל בְּעִירָא וְתִתֵּן יַתְהוֹן לְלֵיוָאֵי נַטְרֵי מַטְרַת מַשְׁכְּנָא דַיְיָ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  אחד אחוז. כמו והאחוז אחוז ושניהם דבקים כאשר פירשתי: מכל הבהמה. כמו גמלים והנה לא לקח אלעזר מהם חלק אולי היו מעטים ועל כן לא נזכר המספר שהביאו ולא המספר שלקחו הלוים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אחז. ד'. הכא ואידך אחז לאלעזר וגו' אחז לאיתמר (בדברי הימים א') בענין המשמרות חור כרפס ותכלת אחוז בשביל שנעשו משמרות לעמוד על השיר נטלו א' אחוז מן החמשים. כרפס ותכלת אחוז מלמד אף על פי שלא נצטוו ליתן מכס אלא מן האדם והבהמה מעצמן נתנו מבזת המטלטלין דילפינן אחוז דהכא מאחוז דהתם: (בעל הטורים)


{לא}  וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה וְאֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה:

 אונקלוס  וַעֲבַד משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא כְּמָא דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה: (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲבַד משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)


{לב}  וַיְהִי֙ הַמַּלְק֔וֹחַ יֶ֣תֶר הַבָּ֔ז אֲשֶׁ֥ר בָּֽזְז֖וּ עַ֣ם הַצָּבָ֑א צֹ֗אן שֵׁשׁ-מֵא֥וֹת אֶ֛לֶף וְשִׁבְעִ֥ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שֶׁת-אֲלָפִֽים:

 אונקלוס  וַהֲוָה דְבַרְתָּא שְׁאָר בִּיזָא דִי בְזוֹ עַמָא דִי נְפָקוּ לְחֵילָא עָנָא שִׁית מְאָה וְשַׁבְעִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה סְכוּם דְבַרְתָּא שִׁיוּר בִּזְתָא דְבָזוּ עַמָא דִנְפָקוּ לְחֵילָא מִנְיַין עָנָא שִׁית מְאָה וְשׁוּבְעִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויהי המלקוח יתר הבז. לפי שלא נצטוו להרים מכס מן המטלטלין אלא מן המלקוח, כתב את הלשון הזה, ויהי המלקוח שבא לכלל חלוקה ולכלל מכס, שהיה עודף על בז המטלטלין אשר בזזו עם הצבא איש לו ולא בא לכלל חלוקה, מספר הצאן וגו': (רש"י)

 אבן עזרא  יתר הבז. חוץ מאשר אכלו על כן אמר יתר והזכיר מספרם כי היה מספר רב ולא שמענו שלל כמוהו גם כן הזכיר המכס כי גם הוא רב ומלת מכם מפועלי הכפל על משקל וממר ליולדתו והוא מגזרת תכסו על השה והטעם חלק: (אבן עזרא)

 אור החיים  (לב~מג) ויהי המלקוח וגו' ותהי המחצה וגו' ויהי המכס וגו' ותהי מחצת וגו'. צריך לדעת למה האריך כל כך בפרטי החשבון בדבר שיכול כל הבא למנות לידע כי כך יעלה למחצה וכן יעלה למכס וגו', גם בענין מחצת העדה לא האריך לומר כל פרטי הסכומים אלא חשבון העולה במחצית המלקוח וגם עליו דן אנכי שלא היה צריך לאומרו, והרמב"ן עליו השלום כתב טעם הדבר שבא להודיע שלא נחסר אחד מזמן המספר לזמן שחצוהו עד כאן, ואין נראה בעיני דבר זה שמה שלא נחסר מהמקנה בזמן מועט שיש בו נס, ומה גם שיצטרך הכתוב לכתוב כל הדברים בשבילו:

והנכון בעיני הוא שהודעת פרטי החשבון במחצית חלק היוצאים בצבא הוא לגלות שהמכס היה מלגיו לא שהיה מונה חמש מאות ונותן אחד לה' מפאת המכס אלא מונה תצ"ט ונותן אחד, ולזה העלה כל פרטי חשבון המכס וממנו תדע שהיו נותנים א' לתצ"ט, והודעת חשבון מחצת העדה בא הכתוב להסיר טעות אחר והוא שיאמר האומר לעולם מכס שנתנו אנשי הצבא היה אחד מת"ק מלבר ואין ראיה מסכום המכס שעלה המכס לומר שאם כן לא היה עולה מכס של של"ז אלף וחמש מאות צאן למספר האמור יש לומר שהיו נותנים אותו המכס ממחצית העדה שבזה יעלה מספר האמור במכס חלק הצבא הגם שיהיה ניתן מלבר, אשר על כן בא הכתוב ומנה מספר חלק העדה ומנאו שלם להסיר מיחוש זה, ולזה לא פרט הכתוב במספר חלק העדה אלא מספר המחצית לצורך מה שכתבתי שהמכס ניתן מלגיו וכל אחד שילם חלקו ממחציתו, והוא גם כן מה שציוהו ה' במאמר ממחציתם תקחו לומר שלא יפרעו המכס אלא ממחציתם וגם אמר אחד מחמש מאות הא למדת שצריך שיהיה המכס מלגיו: (אור החיים)

 ספורנו  יתר הבז אשר בזזו. כי נכסי הבתים בזזו אנשי הצבא להם: (ספורנו)


{לג}  וּבָקָ֕ר שְׁנַ֥יִם וְשִׁבְעִ֖ים אָֽלֶף:

 אונקלוס  וְתוֹרֵי שַׁבְעִין וּתְרֵין אַלְפִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְתוֹרֵי שׁוּבְעִין וּתְרֵין אַלְפִין: (תרגום יונתן)

 דעת זקנים  ובקר שנים ושבעים אלף. צ"ע איך לא נזכרו בשלל מדין גמלים ובימי גדעון כתיב ולגמליהם אין מספר אם לא נאמר שלאחר מכאן באו שם: (דעת זקנים)


{לד}  וַֽחֲמֹרִ֕ים אֶחָ֥ד וְשִׁשִּׁ֖ים אָֽלֶף:

 אונקלוס  וַחֲמָרֵי שִׁיתִּין וְחָד אַלְפִין: (אונקלוס)

 יונתן  וַחֲמָרֵי שִׁיתִין וְחַד אַלְפִין: (תרגום יונתן)


{לה}  וְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם מִן-הַ֨נָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-יָדְע֖וּ מִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר כָּל-נֶ֕פֶשׁ שְׁנַ֥יִם וּשְׁלֹשִׁ֖ים אָֽלֶף:

 אונקלוס  וְנַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא מִן נְשַׁיָא דִי לָא יְדָעָא מִשְׁכְּבֵי דְכוּרָא כָּל נַפְשָׁתָא תְּלָתִין וּתְרֵין אַלְפִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְנַפְשַׁת אֵינָשָׁא מִן נְשַׁיָא דְלָא יָדְעוּ תַּשְׁמִישׁ דְכוּרָא כָּל נַפְשָׁתָא תְּלָתִין וּתְרֵין אַלְפִין: (תרגום יונתן)


{לו}  וַתְּהִי֙ הַֽמֶּחֱצָ֔ה חֵ֕לֶק הַיֹּֽצְאִ֖ים בַּצָּבָ֑א מִסְפַּ֣ר הַצֹּ֗אן שְׁלֹשׁ-מֵא֥וֹת אֶ֨לֶף֙ וּשְׁלֹשִׁ֣ים אֶ֔לֶף וְשִׁבְעַ֥ת אֲלָפִ֖ים וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת:

 אונקלוס  וַהֲוַת פַלְגוּתָא חוּלַק גוּבְרַיָא דִנְפָקוּ לְחֵילָא מִנְיַן עָנָא תְּלַת מְאָה וּתְלָתִין וּשְׁבַע אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוַת פַּלְגוּתָא חוּלַק גוּבְרַיָא דִי נְפָקוּ לְחֵילָא סְכוּם עָנָא תְּלַת מְאָה וּתְלָתִין וְשׁוּבְעָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (תרגום יונתן)


{לז}  וַיְהִ֛י הַמֶּ֥כֶס לַֽיהֹוָ֖ה מִן-הַצֹּ֑אן שֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת חָמֵ֥שׁ וְשִׁבְעִֽים:

 אונקלוס  וַהֲוָה נְסִיבָא קֳדָם יְיָ מִן עָנָא שִׁית מְאָה שַׁבְעִין וַחֲמֵשׁ: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוַת סְכוּם נְסִיבָא לִשְׁמָא דַיְיָ מִן עָנָא שִׁית מְאָה שׁוּבְעִין וַחֲמֵשׁ: (תרגום יונתן)


{לח}  וְהַ֨בָּקָ֔ר שִׁשָּׁ֥ה וּשְׁלֹשִׁ֖ים אָ֑לֶף וּמִכְסָ֥ם לַיהֹוָ֖ה שְׁנַ֥יִם וְשִׁבְעִֽים:

 אונקלוס  וְתוֹרֵי תְּלָתִין וְשִׁתָּא אַלְפִין וּנְסֵיבְהוֹן קֳדָם יְיָ שַׁבְעִין וּתְרֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וּסְכוּם תּוֹרֵי תְּלָתִין וְשִׁתָּא אַלְפִין וּסְכוּם נְסִיבַתְהוֹן לִשְׁמָא דַיְיָ שׁוּבְעִין וּתְרֵין: (תרגום יונתן)


{לט}  וַֽחֲמֹרִ֕ים שְׁלֹשִׁ֥ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֣שׁ מֵא֑וֹת וּמִכְסָ֥ם לַֽיהֹוָ֖ה אֶחָ֥ד וְשִׁשִּֽׁים:

 אונקלוס  וַחֲמָרֵי תְּלָתִין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה וּנְסֵיבְהוֹן קֳדָם יְיָ שִׁתִּין וְחָד: (אונקלוס)

 יונתן  וְחַמְרֵי תְּלָתִין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה וּסְכוּם נְסִיבַתְהוֹן לִשְׁמָא דַיְיָ שִׁתִּין וְחָד: (תרגום יונתן)


{מ}  וְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם שִׁשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר אָ֑לֶף וּמִכְסָם֙ לַֽיהֹוָ֔ה שְׁנַ֥יִם וּשְׁלֹשִׁ֖ים נָֽפֶשׁ:

 אונקלוס  וְנַפְשָׁא אֱנָשָׁא שִׁתָּא עֲשַׂר אַלְפִין וּנְסֵבְהוֹן קֳדָם יְיָ תְּלָתִין וּתְרֵין נַפְשִׁין: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְנַת נְשָׁא שִׁיתְּסַר אַלְפִין וּסְכוּם נְסִיבַתְהוֹן לִשְׁמָא דַיְיָ תְּלָתִין וּתְרֵין נַפְשָׁן: (תרגום יונתן)


{מא}  וַיִּתֵּ֣ן מֹשֶׁ֗ה אֶת-מֶ֨כֶס֙ תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֔ה לְאֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה:

 אונקלוס  וִיהַב משֶׁה יָת נְסִיב אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ לְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא כְּמָא דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהַב משֶׁה יַת סְכוּם נְסִיבַת אַפְרָשׁוּתָא דַיְיָ לְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)


{מב}   חמישי  וּמִֽמַּחֲצִ֖ית בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר֙ חָצָ֣ה מֹשֶׁ֔ה מִן-הָֽאֲנָשִׁ֖ים הַצֹּֽבְאִֽים:

 אונקלוס  וּמִפַּלְגוּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דִי פְּלַג משֶׁה מִן גוּבְרַיָא דִנְפָקוּ לְחֵילָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִפַּלְגוּת בְּנֵי יִשְרָאֵל דִי פַלֵיג משֶׁה מִן גוּבְרַיָא דִנְפָקוּ לְחֵילָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וממחצית בני ישראל אשר חצה משה. לעדה, והוציאה להם מן (ק) האנשים הצובאים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) ר"ל מה שכתוב בקרא אשר חצה משה מן האנשים הצובאים משמע שחלק גוף האנשים וכי אפשר זה ועוד קשה למה לא מפרש הקרא למי נתן משה החלוקה ועל זה פירש לעדה ר"ל שנתן לעדה והוציאה להם מן האנשים הצובאים ולא מגופן והרי מקרא קצר: (שפתי חכמים)


{מג}  וַתְּהִ֛י מֶֽחֱצַ֥ת הָֽעֵדָ֖ה מִן-הַצֹּ֑אן שְׁלֹשׁ-מֵא֥וֹת אֶ֨לֶף֙ וּשְׁלֹשִׁ֣ים אֶ֔לֶף שִׁבְעַ֥ת אֲלָפִ֖ים וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת:

 אונקלוס  וַהֲוַת פַּלְגוּת כְּנִשְׁתָּא מִן עָנָא תְּלַת מְאָה וּתְלָתִין וְשַׁבְעָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה סְכוּם פַּלְגוּת כְּנִשְׁתָּא מִן עָנָא תְּלַת מְאָה וּתְלָתִין וְשׁוּבְעָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותהי מחצת העדה. כך (ר) וכך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) לא שבא להודיענו מספר המחצה כמה הוא שזה נלמד ממחצית תופשי המלחמה אלא הכתוב נמשך עד ויקח משה וגו' שממחציתם לקח אחד מן החמשים ונתן ללוים ועוד דאם לא כן ומחצית מיבעי ליה דממחצית מורה שר"ל שממחציתן לקח מה שלקח: (שפתי חכמים)


{מד}  וּבָקָ֕ר שִׁשָּׁ֥ה וּשְׁלֹשִׁ֖ים אָֽלֶף:

 אונקלוס  וְתוֹרֵי תְּלָתִין וְשִׁתָּא אַלְפִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּסְכוּם תּוֹרֵי תְּלָתִין וְשִׁית אַלְפִין: (תרגום יונתן)


{מה}  וַֽחֲמֹרִ֕ים שְׁלֹשִׁ֥ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת:

 אונקלוס  וַחֲמָרֵי תְּלָתִין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (אונקלוס)

 יונתן  וּסְכוּם חַמְרֵי תְּלָתִין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (תרגום יונתן)


{מו}  וְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם שִׁשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר אָֽלֶף:

 אונקלוס  וְנַפְשָׁא דְאֱנָשָׁא שִׁתָּא עֲשַׂר אַלְפִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְנַת נְשָׁא שִׁיתְּסַר אַלְפִין: (תרגום יונתן)


{מז}  וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה מִמַּֽחֲצִ֣ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת-הָֽאָחֻז֙ אֶחָ֣ד מִן-הַֽחֲמִשִּׁ֔ים מִן-הָֽאָדָ֖ם וּמִן-הַבְּהֵמָ֑ה וַיִּתֵּ֨ן אֹתָ֜ם לַלְוִיִּ֗ם שֹֽׁמְרֵי֙ מִשְׁמֶ֨רֶת֙ מִשְׁכַּ֣ן יְהֹוָ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה:

 אונקלוס  וּנְסֵב משֶׁה מִפַּלְגוּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת דְאִתַּחָד חָד מִן חַמְשִׁין מִן אֱנָשָׁא וּמִן בְּעִירָא וִיהַב יָתְהוֹן לְלֵוָאֵי נַטְּרֵי מַטְרַת מַשְׁכְּנָא דַיְיָ כְּמָא דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְסֵיב משֶׁה מִפַּלְגוּת בְּנֵי יִשְרָאֵל יַת דְמִיתָחַד חַד מִן חַמְשִׁין מִן בְּנַת נְשָׁא וּמִן בְּעִירָא וִיהַב יַתְהוֹן לְלֵיוָאֵי נַטְרֵי מַטְרַת מַשְׁכְּנָא דַיְיָ הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויקח משה וגו'. (רש"י)

 אבן עזרא  ואמר מן האדם ומן הבהמה. שם כלל: (אבן עזרא)


{מח}  וַֽיִּקְרְבוּ֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה הַפְּקֻדִ֕ים אֲשֶׁ֖ר לְאַלְפֵ֣י הַצָּבָ֑א שָׂרֵ֥י הָֽאֲלָפִ֖ים וְשָׂרֵ֥י הַמֵּאֽוֹת:

 אונקלוס  וּקְרִיבוּ לְוָת משֶׁה דִמְמַנָן עַל אַלְפֵי חֵילָא רַבָּנֵי אַלְפִין וְרַבָּנֵי מַאֲוָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְקָרִיבוּ לְוַת משֶׁה אִסְטַרְטִיגִין דִמְמַנָן עַל אַלְפֵי חֵילָא רַבָּנֵי אַלְפִין וְרַבָּנֵי מַאֲוָתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  הפקדים. הממונים: (רש"י)

 אבן עזרא  הפקדים. פירשתיו: (אבן עזרא)


{מט}  וַֽיֹּאמְרוּ֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה עֲבָדֶ֣יךָ נָֽשְׂא֗וּ אֶת-רֹ֛אשׁ אַנְשֵׁ֥י הַמִּלְחָמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֵ֑נוּ וְלֹֽא-נִפְקַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ אִֽישׁ:

 אונקלוס  וַאֲמָרוּ לְמשֶׁה עַבְדָיךְ קַבִּילוּ יָת חוּשְׁבַּן גַבְרֵי מְגִיחֵי קְרָבָא דִי עִמָנָא וְלָא שְׁגָא מִנָנָא אֱנָשׁ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמָרוּ לְמשֶׁה עַבְדָךְ קַבִּילוּ יַת סְכוּם גוּבְרֵי מַגִיחֵי קְרָבָא דִי עִמָנָא וְלָא שָׁגָא מִינָנָא אֵינַשׁ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא נפקד. ולא נחסר, ותרגומו ולא שגא, אף הוא בלשון ארמי חסרון, כמו אנכי אחטנה (בראשית לא, לט), תרגומו דהות שגיא ממנינא, וכן כי יפקד מושבך (שמואל-א כ, יח), יחסר מקום מושבך, איש הרגיל לישב שם, וכן ויפקד מקום דוד (שם כז), נחסר מקומו ואין איש יושב שם: (רש"י)

 אבן עזרא  אשר בידינו. בעבור היותם ברשותם וכן ולקחת בידך עשרה אנשים: (אבן עזרא)

 אור החיים  (מט~נ) ויאמרו אל משה וגו' ונקרב וגו'. פירוש מאמר ויאמרו וגו' ולא נפקד וגו' הוא להסיר מהם חשש מכשול עון כמובן ממין הקרבן אשר הקריבו תכשיטי נשים, ומאמר ונקרב וגו' הוא טעם הקרבן שהוא לכפר על הרהור עון, כמאמרם ז"ל בשבת (סד.) ופירשתיהו בחיבורי (חפץ ה'): (אור החיים)


{נ}  וַנַּקְרֵ֞ב אֶת-קָרְבַּ֣ן יְהֹוָ֗ה אִישׁ֩ אֲשֶׁ֨ר מָצָ֤א כְלִֽי-זָהָב֙ אֶצְעָדָ֣ה וְצָמִ֔יד טַבַּ֖עַת עָגִ֣יל וְכוּמָ֑ז לְכַפֵּ֥ר עַל-נַפְשֹׁתֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  וְקָרֶבְנָא יָת קוּרְבָּנָא דַיְיָ גְבַר דְאַשְׁכַּח מַאן דִדְהַב שִׁירִין וְשִׁבְּכִין עִזְקָן קַדָשִׁין וּמָחוֹךְ לְכַפָּרָא עַל נַפְשָׁתָנָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְקָרִיבְנָא דוֹרוֹנָא לִשְׁמָא דַיְיָ כֵּיוַן דְמָסַר יְיָ יַת מִדְיָנָאֵי בִידֵינָן וּכְבַשְׁנָן יַת אַרְעֲהוֹן וְיַת מְדִינַתְהוֹן וַהֲוֵינָן עַיְילִין לִטְרַקְלִינֵיהוֹן וְחַמְיַין בְּנָתֵיהוֹן יָאֲתָא חַטְיָיתָא מְפַרְנְקָתָא וְכָל גְבַר דַהֲוָה מַשְׁכַּח עֲלֵיהוֹן מָאנִין דִדְהַב הֲוָה שָׁרֵי כְּלִילַיָא מִן רֵישֵׁיהוֹן קַדִישַׁיָא מִן אוּדְנֵיהוֹן קַטְלַיָא מִן צַוְורֵיהוֹן שִׁירַיָא מִן אֶדְרָעֵיהוֹן עִזְקָתָא מִן אֶצְבְּעָתֵיהוֹן מְחוּכְיָא מִבֵּית חַדְיֵיהוֹן וּבְכָל דָא חַס לָן לְמִיתְלֵי עֵינָן בָּן וְלָא אִסְתַּכְּלוּן בַּחֲדָא מִנְהוֹן דְלָא לִמְחַיְיבָא בַּחֲדָא מִנְהוֹן וְלָא נְמוּת בְּמִתוּתָא דְמַיְיתוּן בָּהּ רַשִׁיעַיָא לְעַלְמָא דְאָתֵי וְדָא יַידְכַּר לָן לְיוֹם דִינָא רַבָּא לִמְכַפְּרָא עַל נַפְשָׁתָן קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אצעדה. אלו צמידים של רגל: וצמיד. של יד: עגיל. נזמי אוזן: וכומז. דפוס של בית הרחם, לכפר על הרהור הלב של (ש) בנות מדין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) ואם תאמר והלא הותר להם יפת תואר ויש לומר דלא הותר להם אלא לאחר ז' שנים שכבשו וז' שנים שחלקו וכן משמע בירושלמי דסוף מסכת עבודה זרה. מצאתי. ולי נראה הא דהותר להם יפת תואר דוקא במלחמת הרשות אבל מלחמה זו היתה דומה למלחמת חובה של לא תחיה כל נשמה וישראל לא ידעו זה מתחלה אלא אחר שכעס משה עליהם שהחיו כל נקבה ואם כן באיסור היה להם הרהור הלב של בנות מדין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונקרב. במחשבה או בפה: אצעדה. היא על הזרוע כי כן כתוב: וצמיד. ליד: טבעת. באצבע: עגיל. באזנים כי כן כתוב אולי נקרא כן בעבור היותו עגול: וכומז. כחביריו: (אבן עזרא)

 ספורנו  לכפר על נפשותנו. על דבר פעור שלא מחינו בחוטאים: (ספורנו)

 דעת זקנים  ונקרב את קרבן. פירש"י במסכת שבת מייתי אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו. ואע"ג דיפת תואר מותרת אף בביאה. י"ל דהיינו דוקא בביאה ראשונה ואשה אחת בלבד אבל שתים ואפילו אחת מביאה ראשונה ואילך אסורה ואפי' בהרהור: (דעת זקנים)


{נא}  וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן אֶת-הַזָּהָ֖ב מֵֽאִתָּ֑ם כֹּ֖ל כְּלִ֥י מַֽעֲשֶֽׂה:

 אונקלוס  וּנְסֵיב משֶׁה וְאֶלְעָזר כַּהֲנָא יָת דַהֲבָא מִנְהוֹן כָּל מַאן דְעוֹבָדָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְסֵיב משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא יַת דַהֲבָא מִנְהוֹן כָּל מָאן דְעוּבְדָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  כל כלי מעשה. הגיד הכ' שלא היה בהם כלי שבור: (אבן עזרא)

 אור החיים  כל כלי מעשה. הודיע בזה ריבוי השלל של מדין לבד היה ששה עשר אלף ותש"נ, ואמר עוד אנשי הצבא בזזו איש לו אחר שכבר הודיע הכתוב למעלה ביזת אנשי הצבא שבזזו לעצמן, גם אין זה מקום הודעה זו, אלא בא להודיע כי לא כל כלי זהב של מדין היו אלו אלא מה שהביאו הממונים של הצבא מלבד מה שבזזו אנשי הצבא כל אחד לעצמו, והכוונה בזה שמצאו להם עושר גדול: (אור החיים)

 ספורנו  ויקח משה. קבל מהם ושקל: כל כלי מעשה. כל מין כלי שהיה תכשיט של נשים במעשה פעור: (ספורנו)


{נב}  וַיְהִ֣י | כָּל-זְהַ֣ב הַתְּרוּמָ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֵרִ֨ימוּ֙ לַֽיהֹוָ֔ה שִׁשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר אֶ֛לֶף שְׁבַע-מֵא֥וֹת וַֽחֲמִשִּׁ֖ים שָׁ֑קֶל מֵאֵת֙ שָׂרֵ֣י הָֽאֲלָפִ֔ים וּמֵאֵ֖ת שָׂרֵ֥י הַמֵּאֽוֹת:

 אונקלוס  וַהֲוָה כָּל דְהַב אַפְרָשׁוּתָא דְאַפְרָשׁוּ קֳדָם יְיָ שִׁתָּא עַשֲׂר אַלְפִין שְׁבַע מְאָה וְחַמְשִׁין סִלְעִין מִן רַבָּנֵי אַלְפִין וּמִן רַבָּנֵי מַאֲוָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה סְכוּם כָּל דְהַב אַפְרָשׁוּתָא דְאַפְרָשׁוּ לִשְׁמָא דַיְיָ שִׁיתְּסַר אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה וְחַמְשִׁין סַלְעִין מִן רַבָּנֵי אַלְפִין וּמִן רַבָּנֵי מַאֲוָותָא: (תרגום יונתן)


{נג}  אַנְשֵׁי֙ הַצָּבָ֔א בָּֽזְז֖וּ אִ֥ישׁ לֽוֹ:

 אונקלוס  גַבְרֵי דְחֵילָא בָּזוּ גְבַר לְנַפְשֵׁיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  גוּבְרִין דְחֵילָא בְּזָזוּ גְבַר לְנַפְשֵׁיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  אנשי הצבא בזזו איש לו. הזכיר הכתוב זה להודיע כי זהב רב וכלי מעשה בזזו כל אחד: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  אנשי הצבא בזזו איש לו. הבזה כגון הכלים והמטלטלין והבגדים את אלו לא חלקו מהם לעדה אלא כל מה שבזזו כל איש ואיש היו לו: (דעת זקנים)


{נד}  וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה וְאֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶת-הַזָּהָ֔ב מֵאֵ֛ת שָׂרֵ֥י הָֽאֲלָפִ֖ים וְהַמֵּא֑וֹת וַיָּבִ֤אוּ אֹתוֹ֙ אֶל-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד זִכָּר֥וֹן לִבְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה: (פ)

 אונקלוס  וּנְסֵיב משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא יָת דַהֲבָא מִן רַבָּנֵי אַלְפִין וּמַאֲוָתָא וְאַיְתִיאוּ יָתֵיהּ לְמַשְׁכַּן זִמְנָא דָכְרָנָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם יְיָ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּנְסֵיב משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא יַת דַהֲבָא מִן רַבָּנֵי אַלְפִין וּמַאֲוָותָא וְאַיְתִיאוּ יָתֵיהּ לְמַשְׁכַּן זִמְנָא דוּכְרָנָא טָבָא לִבְנֵי יִשְרָאֵל קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 אור החיים  אל אהל מועד זכרון וגו' לפני ה'. צריך לדעת למה כתב בסדר זה שהפסיק בין זכרון המקום ובין מאמר לפני ה' שהיה לו לומר אל אוהל מועד לפני ה' זכרון לבני ישראל, ויתבאר הכתוב על פי מה שאמרו במסכת כלה וזה לשונם אמר רב אחאי בר יאשיה כל המפנה עצמו מן העבירה אפילו הוא ישראל ראוי הוא להעלות עולה ככהן גדול על גבי המזבח וכו' עד כאן, ומה שלפנינו כל כלי מעשה שהרימו הפקודים היו מהאנשים שפינו עצמן מהעבירה והכלים באו מגוף הדבר, שאמרו ז"ל (שה"ש פסוק שיניד) שכך היה מנהגם באותה מלחמה כשהיו מפשיטים תכשיטיהם היו טחין פניהם בטיט ורפש והיו פורקין נזמיהם מהם שלא יסתכלו בהם, והוא מה שנתכוון במה שסמך מאמר לפני ה' למאמר לבני ישראל כי בני ישראל אלו ראוים להיות לפני ה' כמאמר רב אחאי בר יאשיה והיה הדבר לזכרון: (אור החיים)

 ספורנו  ויקח משה. אחר ששקל הביא אותו אל אהל מועד: זכרון לבני ישראל. לכפרת עון פעור. (ספורנו)

במדבר פרק-לב

{א}   שישי - במחוברות שלישי  וּמִקְנֶ֣ה | רַ֗ב הָיָ֞ה לִבְנֵ֧י רְאוּבֵ֛ן וְלִבְנֵי-גָ֖ד עָצ֣וּם מְאֹ֑ד וַיִּרְא֞וּ אֶת-אֶ֤רֶץ יַעְזֵר֙ וְאֶת-אֶ֣רֶץ גִּלְעָ֔ד וְהִנֵּ֥ה הַמָּק֖וֹם מְק֥וֹם מִקְנֶֽה:

 אונקלוס  וּבְעִיר סַגִי הֲוָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד תַּקֵּיף לַחֲדָא וַחֲזוֹ יָת אֲרַע יַעְזֵר וְיָת אֲרַע גִּלְעָד וְהָא אַתְרָא אֲתַר כְּשַׁר לְבֵית בְּעִיר: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְעִירֵי סַגְיָא הֲווֹן לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד תַּקִיף לַחֲדָא וְחָמוּן יַת אַרְעָא דְמִכְוַור וְיַת אֲרַע גִלְעָד וְהָא אַתְרָא אֲתַר כָּשַׁר לְבֵית בְּעִיר: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לבני ראובן. כי הוא בן הגבירה: מקום מקנה. כי שם מרעה טוב: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ומקנה רב היה. לבני ראובן ולבני גד. כאן הקדים ראובן. ויאמר בני גד ובני ראובן הקדים גד. אלא תחלה הקדים ראובן שהיה הגדול ואחר כך הקדים גד שהיו גבורים והרוגיהם ניכרים דכתיב וטרף זרוע אף קדקד. ח''פ הוזכרו בני גד ובני ראובן בפ' זו וזהו נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך מבוחלת כתיב בחי''ת בשביל ח''פ שהוזכרו על נחלתן ליקח בראשונה אחריתה לא תבורך שגלו ח' שנים קודם לשאר השבטים: (בעל הטורים)

 אור החיים   ומקנה רב וגו'. טעם הודעה זו, להצדיק הכתוב טעם הנמצא בפיהם לשאלת ארץ סיחון ועוג כי אמת הוא, וטעם שהיה להם יותר מכל השבטים להיות שהיו גבורי כח בזזו אנשי הצבא חלק מרובה מכל השבטים: (אור החיים)

 כלי יקר  ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד. מדלא ערבינהו לומר ומקנה רב ועצום היה וגו' ש"מ שכל אחד מילתא באפי נפשיה כי לבני ראובן היה מקנה רב במספר, ולבני גד היה מקנה עצום בכח, כדרך שנאמר (איוב א.י) ומקנהו פרץ בארץ. שעזים שלו היו הורגין זאבים וכדמסיק בתענית (כה.) לייתי עיזי דובא בקרנייהו. כך היה לגבי גד מקנה עצום מאד בחיל וכח וע"כ בחרו לישב על הספר ולא היה פחד האויבים לנגד עיניהם ופן יקחו הזאבים מקניהם כי בטחו על כחם, ובזה יש ללמוד קצת זכות עליהם מה שהקדימו המקנה לטף באמרם גדרות צאן נבנה למקנינו וערים לטפינו, כי אמרו שסמוך לגבול הספר נבנה תחילה גדרות צאן למקנינו ואח"כ תוך הארץ נבנה ערים לטפינו ונרויח בזה שהטף ישבו בטוחים שאם יבואו האויבים יבואו תחילה אל גדרות צאן וביני ביני ימלטו הטף, והמקנה שעל הספר אינן מתיראים מן הזאבים. ומ"מ הוכיחם משה ואמר אם כן אין אתם בוטחים בתשועת ה' אלא כך תעשו בנו לכם ערים לטפכם תחילה סמוך לספר וגדרות לצאנכם תוך הארץ ואחיכם כל בית ישראל יראו כי אתם בוטחים בתשועת ה' ובזה תתנו אומץ בלב אחיכם שיבטחו כולם בתשועת ה'.

והיוצא מפיכם תעשו, כי מתחילה אמרו וערים לטפינו משמע ערים כל דהו ואח"כ חזרו מדבריהם ואמרו וישב טפינו בערי המבצר משמע שחשבו להשגב בחוזק הערים ויביאו מורך בלב האנשים על כן הוכיחם משה ואמר בנו לכם ערים לטפכם וגו' והיוצא מפיכם תעשו כי כבר אמרתם וערים לטפינו.

ורז"ל (תנחומא מטות ז.) דרשו עליהם פסוק, נחלה מבהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך (משלי כ.כא) לפי שלקחו נחלתם בראשונה על כן אחריתם לא תבורך כי הלכו בראש כל גולים שנאמר (דבה"י א' ה.כו) ויגלם לראובני ולגדי. וכדי ליישב וי"ו של ואחריתה נראה שכך פירושו כי לדעת רז"ל הקדימו המקנה לטף ועל זה אמר נחלה מבהלת בראשונה כי הקדימו נחלתם דהיינו המקנה להזכירם ראשונה, על כן גם אחריתם דהיינו הטף שאיחרו לא תבורך, כי גם הגופות גם נחלתם הכל כלו כעשן כלו העיקר עם הטפל כולם הלכו שבי לפני רודף. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ומקנה רב היה. לפי שהיו עשירים ביותר חבבו ממונם ובשביל חבוב ממונם פירשו מאחיהם וישבו להם חוץ לארץ ישראל ולפיכך גלו תחלה לכל השבטים שנאמר ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי וזש"ה כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים כלומר כל מה שאדם עמל ויוצא בסחורה והולך ממזרח למערב ודוחק את השעה להתעשר אינו נעשה עשיר בשביל זה ואפי' ילך במדבריות ואל ההרים מהו ולא ממדבר הרים אמר ר' אבא כל הרים שבמקרא הרים ממש חוץ מזה שהוא לשון הרמה כלומר שאין האדם מתרומם בזה כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים נוטל נכסים מזה ונותנם לזה ולמה נקרא שמם נכסים שהם נכסין מזה ונגלין לזה. ולמה נקרא שמם זוזים שהם זזין מזה והולכין לזה ולמה נקרא שמם ממון כלומר למה אתה מונה אותם ולמה נקרא שמם מעות שמעותין את המשפט. ועוד אמר ר' אבא אמרה חנה ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם כלומר מאף שהוא מביא על זה מתרומם זה וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן מה כתיב למעלה אנשי הצבא בזזו איש לו מאף שהביא הקב"ה על מדין נתעשרו בני גד ובני ראובן וכן מאף שהביא הקב"ה על מצרים נתעשרו ישראל וכן אמז"ל שלש מתנות ברא הקב"ה בעולמו חכמה וגבורה ועושר זכה לאחד מהם זכה לכלם ואימתי בזמן שהם באים מכח חכמת התורה ויראת השם אבל בענין אחר אין גבורה ועושר האדם מועיל לו כלום. וכך אמר ירמיה אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו כי אם בזאת יתהלל המתהלל וכו'. וגם אני שמעתי על זה מה שאמחז"ל במס' נדה פרק כל היד שמלאך אחד ממונה על ההריון ולילה שמו ומביא הטפה לפני הקב"ה ואומר טפה זו מה תהא עליה חכם או טפש גבור או חלש עני או עשיר אבל רשע וצדיק לא קאמר כי הדבר תלוי ברצונו של אדם כדאמרינן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וזהו שאמר הכתוב אל יתהלל חכם בחכמתו שהרי נגזר עליו מיום שנוצר כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי שזה לא נגזר עליו שזה בידו הוא. והשלשה הללו בזמן שאינן מאת הקב"ה סופן ליפסק ממנו וכן שנו רז"ל שני חכמים היו והיו עשירים עמדו בעולם. אחד מישראל ואחד מאומות העולם קרח והמן ושניהם נאבדו מן העולם. וכן אז"ל עושר שמור לבעליו לרעתו זה עשרו של קרח ושל המן וכל כך למה לפי שלא היתה מתנתן מאת הקב"ה אלא חטפו אותן להם: (דעת זקנים)


{ב}  וַיָּבֹ֥אוּ בְנֵֽי-גָ֖ד וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן וַיֹּֽאמְר֤וּ אֶל-מֹשֶׁה֙ וְאֶל-אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֶל-נְשִׂיאֵ֥י הָֽעֵדָ֖ה לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וַאֲתוֹ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַאֲמָרוּ לְמשֶׁה וּלְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא וּלְרַבְרְבֵי כְּנִשְׁתָּא לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲתוֹ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַאֲמָרוּ לְמשֶׁה וּלְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא וּלְרַבְרְבֵי כְּנִישְׁתָּא לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויבאו בני גד. הם היו בעלי העצה בתחלה על כן הקדימם הכתוב: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויאמרו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל נשיאי העדה. צריך לדעת למה לא הספיק להם לדבר למשה לבדו, ואם אין צורך בדבר למה הוצרך הכתוב להזכירם, ואולי שהכוונה היא לומר שהיה הדבר כדרך שצוה ה' עשות בנחלת הארץ, דכתיב בפרשת אלה מסעי (ל"ד י"ז) אלה אשר ינחלו לכם את הארץ אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיא אחד נשיא אחד וגו' שצריך מלך וכהן גדול והנשיאים והם האמורים כאן, וטעם שהצריך ה' שלשתם לפי שכל אחד יש לו כח אחר, המלך תמצא שכתב רמב"ם בפרק ד' מהלכות מלכים וזה לשונו כל הארץ שכובש הוא שלו ונותן לעבדיו ולאנשי המלחמה כפי מה שיראה עד כאן, הרי שהמלך בידו הכל, אלעזר והנשיאים כשאין רצון המלך לתת אלא לכל אחד הראוי לו כפי החלוקה צריכין כל בעלי החלוקה להזדמן לחלוק, והכהן לדעת אשר יסכים אל עליון באיזה מקום יטול פלוני חלקו, הא למדת שכל הג' צריכין להיות בהסכמת נתינת חלק בארץ כל אחד יש לו כח אחר, ומה גם שיש בזה לצדד שאין דין מלך שנותן למי שירצה אלא אחר חלוקת הארץ וישיבת ישראל בעריהם אבל לא בתחילת הירושה שאין למלך משפט זה, ולכן הוצרכו בני גד ובני ראובן לעמוד גם כן לפני אלעזר והנשיאים, ואומרו לאמר, אולי ירצה שיאמרו לישראל כולן דבר שיסכימו עליו, או ירצה אמירה רכה לשון ריצוי: (אור החיים)

 כלי יקר  ויבואו בני גד ובני ראובן. היה לו להקדים בני ראובן הבכור, ותדע כי המפרשים אמרו שמקנה בני גד היה מרובה על של ראובן והיינו דכתיב ולבני גד עצום מאוד ר"ל יותר משל ראובן ועל כן אמרו בני גד דבריהם קודם לבני ראובן הבכור לפי שהיה צערן גדול על של ראובן. ואני אומר שאם כן הוא, ודאי לא מפני צערן קפצו בראש כי אם מתוך רום לבבם קפצו לדבר בראש לפני בני ראובן הבכור, כי כך טבע העושר שנותן רום לב לבעליו ועשיר הדיוט קופץ בראש ויענה עזות לא ישוב מפני כל איש אינו חולק כבוד לבכור ולא לשום בעלי המעלה האמיתית בחשבם כי ע"י העושר הוא מתרומם.

וראיה לדברינו, מה שדרש עליהם ברבתי (כב.ח) פסוק כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים (תהלים עה.ז) לא ממה שהאדם יוצא ממזרח למערב ועמל בסחורה נעשה עשיר, ולא ממדבר הרים. כל הרים שבמקרא הוא הרים ממש חוץ מזה שהוא לשון רוממות שאין האדם מתרומם מן הדברים האלו, מה עושה הקב"ה נוטל נכסים מזה ונותן לזה שנאמר (שם עה.ח) כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים כו'. מדסמך מדרש פסוק זה לבני גד וראובן ש"מ שמצא בהם שמץ דרך גאה וגאון, ע"כ דרש עליהם פסוק זה לומר שלא באלה מתרומם, והיכן רמוז בפסוק שלקחו להם רוממות יותר מן הראוי, אלא ודאי לפי שמצא כתוב כי בני גד מאחר שהיה להם מקנה עצום מאוד יותר על בני ראובן ע"כ גבה לבם עד להשחית וקפצו לדבר בפני בני ראובן הבכור. על כן אמר הפסוק שלא באלה הוא מתרומם והביא מופת על זה שאין הקב"ה רוצה בזה שיתרומם האדם בעבור ממונו כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים, באף שמביא על זה הוא מרומם את זה נוטל מזה ונותן לזה הקצור קצרה יד ה' ליתן לזה משלו ולא יצטרך ליקח מזה, אלא ודאי שהאלהים עשה כדי שייראו מלפניו ולא ירום לבבם מתוך רב עשרם ע"י שיסתכל במקום מוצאו שלוקח מזה ע"י שהיה מתרומם בעשרו, כי מסתמא שאין הקב"ה משפיל כי אם הגאים כמ"ש (ישעיה מ.ד) וכל הר וגבעה ישפלו. ועל כן נתן לזה ממונו ורוממות של זה, כדי שיקח מוסר ולא ירום לבבו פן יקרה לו כאשר קרה לחבירו אשר ממנו לוקח ממון זה.

ומה שדרשו הרים זה, לשון רוממות. ראייתם ממה שנאמר קודם פסוק זה (תהלים עה ה-ז) אל תרימו קרן, אל תרימו למרום קרנכם תדברו בצואר עתק, ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים, נראין הדברים שהרים זה קאי על מה שאמר אל וכן ראיה ממה שנאמר אחר פסוק זה (שם שם ח) כי אלהים שופט זה וזה ירים, שמע מינה שכל עיקר פסוקים להזהיר בעלי העושר לבלתי רום לבבם כי צריך זירוז במקום שיש כיס מלא.

ומה שדרשו כי לא ממוצא, מזרח. נראה לפרש שסמך דרש זה על מה שאמרו ובני ראובן כי באה נחלתינו אלינו מעבר הירדן מזרחה, איך באה הנחלה אליהם מה באו אל המנוחה ואל הנחלה ומהו שאמרו שהנחלה באה אליהם, פשוטו של פסוק ראו נחלה לקנין ממונם ומקנה שלהם, לומר מאחר שעשינו רוב חיל ומקנה במקום חמת מדין נוסף על המקנה שכבר היה בידם, על כן דין הוא שישאר המקנה במקום הוא בא משום כאן נמצאו וכאן יהיו, ועל המקנה אשר בא לידם במקום זה אמרו נחלתינו אלינו מעבר הירדן מזרחה.

ועל פי דרכינו הזכירו רוח מזרחי, כי אמרו שעושר זה בא להם ממוצא דהיינו ממזרח ממה שהאדם יוצא ממזרח למערב בסחורה, על כן הביא פסוק זה להכחיש דעתם וכמו שנאמר כי לא ממוצא וגו', והזכירו עבר הירדן לרמוז שדעתם היה שהעושר בא ממה שהאדם פורש בספינות בים, וממה שהוא הולך ביבשה ממזרח למערב, על כן הזכירו עבר הירדן כנגד העובר ארחות ימים בספינה, והזכירו מזרחה כנגד היוצא ממזרח למערב והכתוב מכחיש שני הסברות ואמר כי לא ממוצא וממערב, לפי שקשה על נוסח המדרש שכתב על פסוק זה לא ממה שהאדם יוצא בסחורה ממזרח למערב נעשה עשיר ואפילו פורש בספינה כו', עיין הנוסח בילקוט בפרשה זו. וקשה שספינה מאן דכר שמיה והיכן רמוז ספינה בפסוק, ועוד קשה למה נקט ממזרח למערב ולא נקט גם ממערב למזרח כי כשם שנאמר ממוצא כך נאמר וממערב כי לא נאמר למערב.

אלא ודאי שדרש ממוצא היינו ממזרח למערב, ומה שנאמר וממערב היינו מישפורש בספינה בים שהוא למערב כי המערב נקרא ימה כי באותו רוח הים הגדול, ולפי שבני גד וראובן אמרו כי באה אלינו נחלתינו מעבר הירדן היינו מספינות, ומזרחה היינו ממוצא על כן הביא עליהם פסוק כי לא ממוצא וממערב להכחיש שני הסברות כאחד.

ומה שהזכירו דווקא רוח מזרחי ליוצא בסחורה משם, אולי סברתם שרוח מזרחית מועיל להצליח בסחורה יותר מכל הרוחות כי משם זריחת השמש המאיר לארץ, כי לעולם יצא אדם בכי טוב אם זרחה השמש עליו דמים לו, כי הכל בא ממגד תבואת שמש, ואין יתרון הממון כי אם תחת השמש, על כן אמרו בני גד וראובן שסימנא מילתא היא ליתן להם נחלה במזרח כדי שאם ילכו בסחורה ילכו ממזרח בכי טוב למערב, וזה ודאי סימן נכון וברור כשם שהשמש יוצא משם ועשה והצליח דרכיו ואל מקומו שואף יחזור וישוב, כך היוצא לדרך מביתו מן רוח מזרחי יצליח וישוב לביתו, ולכן הזכיר המזרח בלשון מוצא לומר לך שהמזרח סימן טוב אל היוצא משם. ועוד שהמקום מעבר לירדן וסמוך לו והמקום מוכן לילך בספינה. וזהו רמז נכון ויקר.

ובפרשת משפטים (שמות כא א) פרשנו פסוק כי לא ממוצא וממערב, שקאי על מה שאמר אל תרימו קרן, כי כל גס רוח יסתכל מאין בא, ולאן הוא הולך, ואיך יתגאה אדם להבל דמה הלא יבין בשכלו מאין יבא לו הרוממות, כי לא ממוצא מקום אשר יצא משם כי בא מטיפה סרוחה כי על כן הזכיר המזרח בלשון ממוצא, ולא ממערב היינו זמן הערב שמשו כמו שנאמר (קהלת יב ב) עד אשר לא תחשך השמש, כי הולך הוא אז למקום עפר רמה, ולא ממדבר מן קנין הממון הדומה למדבר שמם מאין יושב, כך קנין הממון שוכן חררים במדבר ואינו קנין דבוק באדם אלא הוא חוץ ממנו, מכל שלש אלו אין הרים, רצה לומר רוממות כי מלת הרים תחזור על שלשתן. והוא גם כן פירוש יקר מאד כפי כוונת הפסוקים המזהירים על גסות הרוח כמו שנאמר אל תרימו וגו' סיים דבריו בזה ישפיל וזה ירים. והסמכנו כל דרוש פסוק זה אל בני גד וראובן שנמצא בהם הרדיפה אחר העושר עד שמאסו בארץ חמדה בעבור העושר, ודי בהערה קטנה זו ליודעי דעת והמשכיל ישמע ויוסיף לקח. (כלי יקר)


{ג}  עֲטָר֤וֹת וְדִיבֹן֙ וְיַעְזֵ֣ר וְנִמְרָ֔ה וְחֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶלְעָלֵ֑ה וּשְׂבָ֥ם וּנְב֖וֹ וּבְעֹֽן:

 אונקלוס  מַכְלֶלְתָּא וּמַלְבֶּשְׁתָּא וְכוּמְרִין וּבֵית נִמְרִין וּבֵית חוּשְׁבָּנָא וּבַעֲלֵי דְבָבָא וְסִימָא וּבֵית קְבוּרְתָּא דְמשֶׁה וּבְעוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  מַכְלֶלְתָּא וּמַדְבֶּשְׁתָּא מַכְוַור וּבֵית נִמְרֵי וּבֵית חוּשְׁבָּנֵי מַעֲלַת מְרָא שִׁירַן וּבֵית קְבוּרְתֵּיהּ דְמשֶׁה וּבְעוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  עטרות ודיבן וגו'. מארץ סיחון (ת) ועוג היו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) מדכתיב אחר כך הארץ אשר הכה ה' וגו' דהיינו סיחון ועוג שישראל נצחו אותן וירשו את ארצם כמו שמפורש בפרשת חקת. אי נמי מדכתיב בסמוך ויתן להם משה לבני גד וגומר את ממלכת סיחון מלך האמורי ואת ממלכת עוג מלך הבשן וכתיב בתריה ויבנו בני גד את דיבון ואת עטרות וגומר וחשיב כל הערים הכתובים הכא שמע מיניה דמארץ סיחון ועוג היו ולא מערי מדין הנכתב קודם לזה: (שפתי חכמים)

 אור החיים  (ג~ד) עטרות וגו' הארץ וגו'. צריך לדעת א' למה הוצרכו לפרט כל העיירות ולא הספיק במאמר הכללי שאמרו הארץ אשר הכה ה' וגו' ששם כלולים כל הארצות ההם, או היה להם לומר כדרך שהזכירם הכתוב בסמוך בב' כללים דכתיב את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד, ב' אומרו הארץ אשר וגו' וכי היו לפניהם ארצות אחרים ששמם כמו כן שהוצרכו לסמן אלו, ואם לומר שה' הכה אותם מי לא ידע בזה:

אכן הכוונה היא על זה הדרך כי האנשים האלה השכילו לדבר בסדר שלא יהיה מקום להקשות לשאלתם מה שיש להקשות בענין. א' כיון שהארץ הלזו היא של כללות ישראל מה כוחם לשאול דבר של אחרים. ב' איך יעלה על דעתם שישבו בטח בארץ אשר כבר נכבשה ושאר השבטים יכנסו בסכנת המלחמות העצומות המוכנות להם, וכל אחד מישראל יאמר כדבריכם אדבר גם אני ולא אכנים עצמי בסכנת העמים, וכל זה למה שנוגע לשלילת הרצון ממשה וישראל, לבד מה שיש להתרעם עליהם שבוחרים לשבת חוץ לארץ הקדושה והנבחרת לה':

אשר על כן נתחכמו בני גד ובני ראובן במאמר ראשון ונתנו תשובה לג' דברים הנזכרים המריעים שאלתם במה שאמרו עטרות וגו' הארץ אשר הכה ה' וגו', כנגד טענה א' שהארץ היא של כללות ישראל יש במאמר זה תשובה לזה שלא לקחו הארץ בדרך טבע לומר הלא לנו היא אלא ה' הוא שהכה יושביה לפניהם ואין זה אלא נכסי שמים ומנכסי גבוה אנו באים לשאול, גם טענה ב' שאחיהם יכנסו בסכנת מלחמות וכו' סתרוה במאמר זה אשר הכה ה' פירוש בשלמא אם ירושת הארץ היתה בדרך טבע היתה טענה זו טענה אבל כיון שה' הוא המכה את יושבי הארץ לפניהם מה מקום לחשש סכנת מלחמות, וזה לך האות הארץ אשר הכה ה' לפניהם, וזה סימן לכל הארץ דכתיב בפרשת דברים (ג' כ"א) ואת יהושע צויתי בעת ההיא לאמר עיניך הרואות את כל אשר עשה ה' אלהיכם לשני מלכי האמורי כן יעשה ה' לכל הממלכות אשר אתה עובר שמה, מעתה אין מקום לטענת פחד המלחמה, ונתכוונו גם כן בזה להסיר מיחוש הנופל בשאלתם שיאמרו שלא עשו כן אלא לפחד מלחמת הארץ:

גם טענת מאיסת ארץ הקדושה נתנו תשובה במאמר אשר הכה ה' פירוש על דרך מה שכתב רמב"ם בפרק א' מהלכות תרומות וזה לשונו ארץ ישראל האמורה בכל מקום הוא ארץ שכבשה מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל אבל יחיד מישראל או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שנתנה לאברהם אינה נקראת ארץ ישראל עד כאן, וכתב עוד שם בדין ארצות שכבש דוד וזה לשונו ומפני מה ירדו ממעלת ארץ ישראל מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל ארץ ישראל שנשאר בה מז' עממין עד כאן, ועיקר דין זה הובא בספרי (סוף פ' עקב) שלמדו דין שאר ארצות מארץ ישראל מפסוק (דברים י"א) כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה ללמד על מקומות שכיבשו חוץ מארץ ישראל שהוא מן המדבר והלבנון וגו' עד הים האחרון וגו', ולמדו שצריך להקדים ארץ ישראל מרכתיב קודם מאמר כל מקום וירשתם גוים גדולים וגו' שלא תהיה ארץ ישראל מטמאה בגילולים ואתם מכבשים חוצה לארץ וכו' עד כאן, הדברים יגידו שזולת טעם הקדימה כל שכבשוה רוב ישראל דין ארץ ישראל יש לה לכל דבר, והוא מאמר בני גד ובני ראובן הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל פירוש ארץ זו קדושת הארץ יש לה לטעם שכבשוה לפני עדת ישראל וכיבוש רבים דינה כארץ ישראל לכל דבריה:

ולטענת מה שדייקו בספרי לומר שכיבוש חוץ לארץ קודם כיבוש הארץ אין לו דין ארץ ישראל ואם כן ארץ סיחון ועוג קודם כבישת הארץ היתה, לזה שללו טענה זו במאמר אשר הכה ה' פירוש משונה כיבוש זה לפי שהיה במאמר ה' כי הוא אמר אל משה על ארץ סיחון ואת ארצו החל רש כאמור בפרשת דברים (ב'), וגם על ארץ עוג (שם ג') אמר ה' שם בידך נתתי אותו ואת ארצו ואת כל עמו ועשית לו וגו', מעתה ה' הסכים על הקדימה, ויש גם כן טעם בדבר שלא היו לפניהם ב' כבישות אחד של הארץ ואחד של חוץ לארץ והקדימו של חוץ לארץ כדרך שעשה דוד שלקח ארם צובה קודם שהוריש היבוסי כאמור שם לומר למה הנחתם מלכבוש ארץ ישראל קודם, ואדרבה כבישת ארץ סיחון ועוג היתה צורך כיבוש הארץ כדי שיעברו דרך שם לכובשה, וכבר שלחו לו דברי שלום לתת להם מעבר דרך ארצו ולא אבה, מעתה אין תרעומת נגד שאלתם מה' ומישראל:

ובזה יש טעם נכון למה הוצרכו להזכיר פרטי שמות הארץ, כי למה שנתכוונו במאמר אשר הכה ה' לומר שלא באו לשאול אלא מנכסי גבוה אמרו כי כל פרטי המדינות כלם לא כבשום דרך טבע אלא ה' הכה אותם לפניהם, בין למה שבאו להחזיקם בחזקת קדושת הארץ דקדקו להזכיר כל השמות לומר שכל אחת מהם ישנה בקדושת הארץ ומדינה אחרת זולת אלו אינה בכלל, והיוצא מזה כל עיר שבעבר הירדן זולת אלו אין להם דין ארץ ישראל לפי שאינה כיבוש רבים:

ואומרו ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה, נתכוונו להסיר טענה אחרת והיא, אחר שנסכים לכל הטענות שאמרו עדיין כל שבט ושבט מישראל יבא ויאמר הטענות עצמן ליטול את הארץ כי הטענות עצמן צודקות לכל שבט מישראל, לזה אמרו אין שבט אחר צריך לה כמו שצריכין הם לה לפי שהיא ארץ מקנה ולהם יש מקנה רב: (אור החיים)

 ספורנו  עטרות ודיבון. כל אחת מהן לבדה היא ארץ מקנה: (ספורנו)


{ד}  הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה יְהֹוָה֙ לִפְנֵי֙ עֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֥רֶץ מִקְנֶ֖ה הִ֑וא וְלַֽעֲבָדֶ֖יךָ מִקְנֶֽה: (ס)

 אונקלוס  אַרְעָא דִי מְחָא יְיָ יַת יָתְבָהָא קֳדָם כְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל אֲרַע כָּשְׁרָא לְבֵית בְּעִיר הִיא וּלְעַבְדָיךְ אִית בְּעִיר: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אַרְעָא דְכָבַשׁ יְיָ וּמְחָא יַתְבָהָא קֳדָם כְּנִישְׁתָּא דְיִשְרָאֵל אֲרַע כָּשַׁר לְבֵית בְּעִיר הִיא וּלְעַבְדָךְ אִית בְּעִיר: (תרגום יונתן)


{ה}  וַיֹּֽאמְר֗וּ אִם-מָצָ֤אנוּ חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ יֻתַּ֞ן אֶת-הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לַֽעֲבָדֶ֖יךָ לַֽאֲחֻזָּ֑ה אַל-תַּֽעֲבִרֵ֖נוּ אֶת-הַיַּרְדֵּֽן:

 אונקלוס  וַאֲמָרוּ אִם אַשְׁכַּחְנָא רַחֲמִין בְּעֵינָיךְ תִּתְיְהִיב יָת אַרְעָא הָדָא לְעַבְדָךְ לְאַחֲסָנָא לָא תְעַבְרִינָנָא יָת יַרְדְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמָרוּ אִין אַשְׁכַּחְנָא רַחֲמִין קֳדָמָךְ תִּתְיְהַב אַרְעָא הֲדָא לְעַבְדָךְ לְאַחְסָנָא לָא תַעַבְרִינָנָא יַת יוֹרְדָנָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויאמרו יותן. אמר ויאמרו פעם אחרת בעבור שארכו הדברים י''א כי את הוא פעול יותן ולא אדע למה זה כי הנה כתוב נעתם ארץ. יחלק הארץ ולא נשא אותם הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויאמרו וגו' יותן את הארץ וגו'. הוצרך לומר תיבת ויאמרו הגם שהם עודם מדברים ולא היה הפסק לדבריהם, להעירך כי עד עתה היו מסדרים ההצעה שבאמצעותם תתקבל השאלה כדרך שפירשתי למעלה ומכאן הוא מתחיל מאמר השאלה, ואומרו יותן ולא אמרו תתן, לפי מה שפירשתי כי כח נחלת הארץ היא במלך וכהן וישראל לזה אמרו יותן פירוש תהיה הנתינה באופן המועיל, או אם ירצה לתת משה לבדו כמשפט המלך שיכול לתת כמו שכתבתי, או בהסכמת אלעזר והנשיאים כדין חלוקת הארץ:

אל תעבירנו את הירדן. הכוונה בזה על דרך אומרם ז"ל (ב"ב קט:) בפסוק והעברתם את נחלתו לבתו שהבת מעברת הנחלה ממקומה, כמו כן נתכוונו לומר שאם לא יתן להם ארץ המקנה הראויה להם הנה הוא מעביר נחלתם ממקומ ה:

עוד נתכוונו להרים מכשול החשד בהם שבוחרים בארץ זו לצד המנוחה לבל יכנסו לארץ אויביהם, ואמרו שטעם דבריהם אינו אלא לפי שאינם רוצים לנחול בעבר הירדן אלא כאן לצד ההכנה שיש להם ולא כדי שלא יטריחו במלחמות יושבי הארץ כי אין להם בזה אלא העברה:

עוד נתכוונו במאמר אל תעבירנו לומר כי יש בזה דבר נאות לישראל שיקילו מעליהם עולם ולא יצטרכו לנחל אותם בארץ:

עוד אפשר שנתכוונו לשלול העברתם עם ישראל כדרך שהתנה עליהם משה לבסוף, וסמכו על הטעם שנתנו בתחילת דבריהם שאמרו אשר הכה ה' ואין צורך לעבור כל חלוץ: (אור החיים)


{ו}  וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לִבְנֵי-גָ֖ד וְלִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֨אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה:

 אונקלוס  וַאֲמַר משֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאֲחֵיכוֹן יֵיתוּן לִקְרָבָא וְאַתּוּן תֵּתְבוּן הָכָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר משֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאֲחֵיכוֹן יֵיתוּן לִקְרָבָא וְאַתּוּן תֵּיתְבוּן הָכָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  האחיכם. לשון תמיהה הוא: (רש"י)

 אור החיים  ויאמר משה וגו' האחיכם יבואו וגו' ולמה תניאון וגו'. הן האדון משה רבינו השכיל בדברי בני גד ובני ראובן כל מה שרצו לומר כמו שפירשנו, וטען כנגד מה שאמרו שמנכסי גבוה הם שואלים כי העדה לא עשו דבר, גם מה שנתכוונו לטעון כנגד העתיד שאין טורח בדבר כי ה' הוא עושה נפלאות גדולות לבדו, אמר להם האחיכם יבואו למלחמה פירוש אמת כי ה' הוא הנלחם להם אבל על כל פנים צריכין להזדמן במלחמה, והוא מה שדייק יבואו למלחמה ולא אמר האחיכם ילחמו לומר שעל הביאה בלבד הוא תמה, ויש בזה סתירה על טענת מלחמה שעברה וגם טענת מלחמה הבאה בארץ שעל כל פנים כל איש ישראל יש להם יגיעה בדבר, ולמה יבקשו הם יגיע כפם של ישראל, וגמר אומר ואתם תשבו פה, נתחכם לומר שהגם שהבטחת ה' היא מושגת שאמירת הגבוה כמסירת הדיוט ואין כאן יגיעה, הלא תשכיל ביאת ישראל למלחמה בערך ישיבתכם פה ותראו כי יש הרגש ליגיעת ביאת המלחמה, ואם כן למה תרצו ליטול דבר שהיא יגיעה של ישראל כיון שאין אתם יגיעים עמהם בביאתכם למלחמת הארץ:

גם נתכוון במאמר תשבו פה בטענה הנשמעת כי ארץ סיחון ועוג שהם שואלים נתנה ה' כשהיו מקובצים יחד שבטי ישראל שזכות כלן עמד להנחילם הארץ הלזו וכשהם נוטלים חלקם בארץ נגרע מערך זכות הרבים לפי שהם יושבים פה, ובזה סתר טענתם שנתכוונו במאמר אשר הכה ה' שזה יגיד על מלחמות הארץ שאין טורח לישראל כמו שפירשתי למעלה כי לא כן הוא שאין הדבר דומה: (אור החיים)

 ספורנו  האחיכם יבאו למלחמה. האמנם תחשבו שאחיכם ירצו לבוא להלחם כדי לכבוש: ואתם תשבו פה. במה שכבר נכבש אין ספק שאינכם חושבין שיעלה זה בידכם ואין זה אלא להניא את לב אחיכם: (ספורנו)


{ז}  וְלָ֣מָּה (תנואון) תְנִיא֔וּן אֶת-לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֵֽעֲבֹר֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  וּלְמָא תוֹנוּן יָת לִבָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִלְמֶעֱבַר לְאַרְעָא דִיהַב לְהוֹן יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְמָא תְבַטְלוּן רַעֲוַת בְּנֵי יִשְרָאֵל מִלְמֵעִיבַּר לְאַרְעָא דִיהַב לְהוֹן יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולמה תניאון. תסירו ותמנעו לבם מעבור, שיהיו סבורים שאתם יראים לעבור מפני המלחמה וחוזק הערים והעם: (רש"י)

 אבן עזרא  תניאון. כמו תשברון: (אבן עזרא)

 אור החיים  ולמה תניאון וגו'. פירוש מלבד הטענות עוד קובל אני עליכם למה תניאון את לב וגו', פירוש לו יהיה שאין כוונתכם אלא לטעמים האמורים בדבריכם, עם כל זה יש מקום לרוצה לחשוב שטענותיכם הוא ליראת עם הארץ, והגם שאתם שוללים הדברים שאדרבה אתם חושבים הארץ כאלו כבושה לפני ישראל, אפשר שזה עצה ותחבולה לכסות טעם הניכר שהוא ליראת יושבי הארץ, והן הנה דברי המרגלים שאמרו (י"ג ל"א) שחזק הוא ממנו, והוא אומרו כה עשו אבותיכם וגו', עוד נתכוון לומר להם שהיה להם לחוש לחשד זה אחר שכבר קדם מעשה האבות והיה מה שהיה שפחדו עם בני ישראל מעלות אל הארץ ולזה יש מקום לחשוב הדבר עצמו כשיראו שחלק מהשבטים מבקשים לשבת חוץ לארץ:

אשר נתז להם ה'. נתכוון גם בזה כנגד מה שנתכוונו במאמר אשר הכה ה' וגו' לומר שדין הארץ יש לה, אמר להם שעל כל פנים יש הפרש בין הארץ אשר הם באים שמה מארץ אשר הם רוצים, כי הארץ נתן להם ה' מה שאין כן ארץ סיחון ועוג אינה בכלל ארץ שנתן ה' לאברהם, וכדתניא (ספרי ח"ב רצט) וזה לשונם לתת לך פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך, והגם שסברא זו סברת ר' שמעון אבל תנא קמא דורש דרשה אחרת, מדרבי שמעון נשמע לתנא קמא כי מן הסתם אינם חולקים בעיקר הדבר אם ארץ סיחון ועוג היא בכלל מה שנתן ה' לאברהם אם לאו:

גם מצינו שאמרו רז"ל (במד"ר פ"ז) בעשר קדושות שאין עבר הירדן ראוי לבית המקדש ולשכון השכינה, וכן אמר הכתוב (יהושע כ"ב) אם טמאה ארץ אחוזתכם, הא למדת שיש הפרש בין ארץ סיחון ועוג לארץ ישראל, ואפשר כי מטעם זה לא היה בדעת משה לחלקה לשבטים והיה חפץ שיהיו כל ישראל בארץ אשר נתן ה' להם להיותה יותר קדושה, ועיין בפרשת דברים (ג' י"ג) בפסוק ההוא יקרא ארץ רפאים: (אור החיים)

 ספורנו  ולמה תניאון. הלא ידעתם כמה לקו המניאים בדור שקדם: (ספורנו)


{ח}  כֹּ֥ה עָשׂ֖וּ אֲבֹֽתֵיכֶ֑ם בְּשָׁלְחִ֥י אֹתָ֛ם מִקָּדֵ֥שׁ בַּרְנֵ֖עַ לִרְא֥וֹת אֶת-הָאָֽרֶץ:

 אונקלוס  כְּדֵין עֲבָדוּ אֲבָהַתְכוֹן כַּד שְׁלָחִית יָתְהוֹן מֵרְקַם גֵיאָה לְמֶחֱזֵי יָת אַרְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  הֵיכְדֵין עָבָדוּ אַבְהַתְכוֹן כַּד שְׁלָחִית יַתְהוֹן מֵרְקָם גֵיאָה לְמֶיחֱמֵי יַת אַרְעָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מקדש ברנע. כך שמה, (א) ושני קדש היו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) כלומר הא דכתיב קדש ברנע לא תאמר דקדש שמה ושם בעלה ברנע כמו אלוני ממרא דבעל המישור נקרא ממרא לכן פירש כך שמה קדש ברנע הכל שם המקום והא דקרי ליה במקום אחר קדש לחוד על זה פירש דב' קדש היו: (שפתי חכמים)


{ט}  וַֽיַּעֲל֞וּ עַד-נַ֣חַל אֶשְׁכּ֗וֹל וַיִּרְאוּ֙ אֶת-הָאָ֔רֶץ וַיָּנִ֕יאוּ אֶת-לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לְבִלְתִּי-בֹא֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  וּסְלִיקוּ עַד נַחֲלָא דְאַתְכָּלָא וַחֲזוֹ יָת אַרְעָא וְאוֹנִיאוּ יָת לִבָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּדִיל דְלָא לְמֵיעַל לְאַרְעָא דִיהַּב לְהוֹן יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וּסְלִיקוּ עַד נַחֲלָא דְאִתְכְּלָא וַחֲמוּן יַת אַרְעָא וּבְטִילוּ רְעוּת לִבָּא דְיִשְרָאֵל בְּגִין דְלָא לְמֵיעַל לְאַרְעָא דִיהַב לְהוֹן יְיָ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויע. לו עד נחל אשכו. ל. כי העולים מצפון הלכו לנגב: (אבן עזרא)


{י}  וַיִּֽחַר-אַ֥ף יְהֹוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיִּשָּׁבַ֖ע לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וּתְקֵיף רוּגְזָא דַיְיָ בְּיוֹמָא הַהוּא וְקַיֵים לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְקֵיף רוּגְזָא דַיְיָ בְּיוֹמָא הַהוּא וְקַיֵים לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{יא}  אִם-יִרְאוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֜ים הָֽעֹלִ֣ים מִמִּצְרַ֗יִם מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה אֵ֚ת הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֛עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב כִּ֥י לֹֽא-מִלְא֖וּ אַֽחֲרָֽי:

 אונקלוס  אִם יֶחֱזוּן גֻבְרַיָא דִסְלִיקוּ מִמִצְרַיִם מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא יָת אַרְעָא דִי קַיֵימִית לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב אֲרֵי לָא אַשְׁלִימוּ בָּתַר דַחַלְתִּי: (אונקלוס)

 יונתן  אִין יֶחֱמוּן גוּבְרַיָא דִסְלִיקוּ מִמִצְרַיִם מִבַּר עֶשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא יַת אַרְעָא דְקַיֵימִית לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב אֲרוּם לָא שְׁלִימוּ בָּתַר דַחַלְתִּי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לא מלאו. קל הלמ''ד והוא מהבנין הכבד מלא קרנך שמן לא השלימו מה שהתחילו: (אבן עזרא)


{יב}  בִּלְתִּ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן-יְפֻנֶּה֙ הַקְּנִזִּ֔י וִֽיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן-נ֑וּן כִּ֥י מִלְא֖וּ אַֽחֲרֵ֥י יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  אֱלָהֵן כָּלֵב בַּר יְפֻנֶה קְנִזָאָה וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן אֲרֵי אַשְׁלִימוּ בָּתַר דַחַלְתָּא דַיְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  אֱלָהֵן כָּלֵב בַּר יְפוּנֶה קְנִיזָאָה וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן אֲרוּם שְׁלִימוּ בָּתַר דַחַלְתָּא דַיְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  הקנזי. חורגו של קנז היה, וילדה לו אמו (ב) של כלב את עתניאל (סוטה יא:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) רצ"ל מה שכתוב כאן כלב בן יפנה הקניזי ואם הוא בן יפנה לאו בן קנז הוא ואם בן קנז הוא לאו בן יפנה הוא וגם במקום אחר לא כתיב אלא כלב בן יפנה ומתרץ דמה שכתוב כאן בן יפנה הקניזי הכי פירושו אחר שמת יפנה אביו של כלב נשאת אמו של כלב לקנז וילדה לו את עתניאל וכלב נקרא בן יפנה אביו וקניזי בשל בעל אמו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כלב בן יפנה. בתחלה כאשר דבר השם ומלת מלאו כמו בקשו נפשי שלחו באש מקדשך: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  בלתי כלב בן יפונה וגו'. תימה והלא יאיר בן מנשה נכנס לארץ כדדרשינן בסנהדרין ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש זה יאיר בן מנשה שהיה שקול כרובה של סנהדרין וזה היה לאחר מעשה דעכן. וי"ל הא אמרו ז"ל דלא נגזרה גזרת מרגלים על פחות מבן עשרים וכן מוכח קרא דכתיב אם יראו האנשים העולים ממצרים מבן עשרים שנה ומעלה בלתי אם כלב בן יפונה: (דעת זקנים)


{יג}  וַיִּֽחַר-אַ֤ף יְהֹוָה֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיְנִעֵם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה עַד-תֹּם֙ כָּל-הַדּ֔וֹר הָֽעֹשֶׂ֥ה הָרָ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  וּתְקֵיף רוּגְזָא דַיְיָ בְּיִשְׂרָאֵל וּטְרָדִנוּן בְּמַדְבְּרָא אַרְבְּעִין שְׁנִין עַד דְסַף כָּל דָרָא דְעָבִיד דְבִישׁ קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְקֵיף רוּגְזָא דַיְיָ בְּיִשְרָאֵל וְטַלְטְלִינוּן בְּמַדְבְּרָא אַרְבְּעִין שְׁנִין עַד דְסַף כָּל דָרָא דְעָבַד דְבִישׁ קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וינעם. ויטלטלם, מן נע ונד. (ס"א, וטלטלם בנע ונד): (רש"י)

 אבן עזרא  וינעם. מגזרת נע ונד בעבור שלא נחו: (אבן עזרא)


{יד}  וְהִנֵּ֣ה קַמְתֶּ֗ם תַּ֚חַת אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים לִסְפּ֣וֹת ע֗וֹד עַ֛ל חֲר֥וֹן אַף-יְהֹוָ֖ה אֶל-יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וְהָא קַמְתּוּן חֲלַף אֲבָהַתְכוֹן תַּלְמִידֵי גֻבְרַיָא חַיָבַיָא לְאוֹסָפָא עוֹד עַל תְּקוֹף רוּגְזָא דַיְיָ לְיִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְהָא קַמְתּוּן בָּתַר אַבְהַתְכוֹן תַּלְמִידֵי גוּבְרַיָא חַיָיבַיָא לְמוֹסְפָא תּוּב עַל תְּקוֹף רוּגְזָא דַיְיָ עַל יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  לספות. כמו ספו שנה על שנה (ישעיה כט, א), עולותיכם ספו וגו' (ירמיה ז, כא), לשון תוספת: (רש"י)

 אבן עזרא  תרבות. מגזרת אשר טפחתי ורביתי והוא קרוב מגזרת על כל רב ביתו והטעם גדול השנים: לספות. כמו להוסיף רק הוא משרש אחר וכמוהו ספו על זבחיכם כי לא מצאנו בבעלי היו''ד מזה השרש בבנין הקל חסר יו''ד: (אבן עזרא)


{טו}  כִּ֤י תְשׁוּבֻן֙ מֵֽאַחֲרָ֔יו וְיָסַ֣ף ע֔וֹד לְהַנִּיח֖וֹ בַּמִּדְבָּ֑ר וְשִֽׁחַתֶּ֖ם לְכָל-הָעָ֥ם הַזֶּֽה: (ס)

 אונקלוס  אֲרֵי תְתוּבוּן מִבָּתַר דַחַלְתֵּיהּ וְיוֹסִיף עוֹד לְאַחֲרוּתְהוֹן בְּמַדְבְּרָא וּתְחַבְּלוּן לְכָל עַמָא הָדֵין: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם תְּתוּבוּן מִבָּתַר דַחַלְתֵּיהּ וְיוֹסֵף תּוּב לְאוֹחֲרוֹתֵיהוֹן בְּמַדְבְּרָא וּתְחַבְּלוּן לְכָל עַמָא הָדֵין: (תרגום יונתן)


{טז}  וַיִּגְּשׁ֤וּ אֵלָיו֙ וַ֣יֹּאמְר֔וּ גִּדְרֹ֥ת צֹ֛אן נִבְנֶ֥ה לְמִקְנֵ֖נוּ פֹּ֑ה וְעָרִ֖ים לְטַפֵּֽנוּ:

 אונקלוס  וּקְרִיבוּ לְוָתֵיהּ וַאֲמָרוּ חַטְרִין דְעָאן נִבְנֵי לִבְעִירָנָא הָכָא וְקִרְוִין לְטַפְלָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּקְרִיבוּ לְוָותֵיהּ וְאָמָרוּ דִירִין דְעָאן נִבְנֵי לִבְעִירָנָא הָכָא וְקִירְוִין לְטַפְלָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  נבנה למקננו פה. חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם, אמר להם משה, לא כן, (ג) עשו העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחלה ערים לטפכם, ואחר כך גדרות לצאנכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) ר"ל למה שינה משה ואמר בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם ומתרץ לפי שהם היו חסים כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וערים. בתחלה לטפנו: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויגשו וגו'. טעם אומרו ויגשו הגם ששם היו עומדים לפניו לדבר אליו, אפשר שנהגו בעצמן הרחקה כשכעס עליהם משה ואמר להם קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים, לזה כשרצו לדבר אמר הכתוב ויגשו:

או לפי שמדברי משה שתלה להם המניעה בדברים שבידם לתקנם לזה היה להם אבירות לב וחזקו ידים רפות לגשת אליו ביותר ממקום שהיו בו כשדברו אליו דברים הראשונים:

גדרות צאן וגו'. קשה למה הוצרכו למאמר זה של גדרות צאן וגו' שלא היה להם לומר אלא תשובה הסותרת השגותיו של משה האמורה בדבריהם בסמוך שהוא אנחנו נחלץ חושים וגו' לא נשוב וגו' עד התנחל, ויתבאר על פי מה שכתב רמב"ם בפרק י"א מהלכות מכירה וזה לשונו המוכר בית לחבירו או נתנו לו במתנה על מנת שילך עמו לירושלים ביום פלוני והחזיק זה בבית קנה כשילך עמו לירושלים באותו יום, אבל אם התנה ואמר לו אם תלך עמי לירושלים ביום פלוני אתן לך בית זה וכו' והלך עמו באותו היום אף על פי שהחזיק בבית אחר שקיים התנאי לא קנה שזה אסמכתא עד כאן, ובפרק א' מהלכות מכירה כתב וזה לשונו כיצד החזקה מכר לו בית מכר לו שדה או שנתן וכו' כיון שנעל או פרץ או גדר כל שהוא והוא שיועיל מעשיו הרי זה קנה עד כאן לשונו:

ועל פי הדינים נתחכמו בני גד ובני ראובן לדבר דבריהם כיון שמה שלפניהם הוא הדבר בתנאי במציאות עצמו שכתב רמב"ם בפרק י"א מהלכות מכירה שהם מקבלים הארץ בתנאי שיעלו עמהם לארץ ישראל, ולזה הקדימו זכיתם בארץ קודם התנאי שהוא מציאות שכתב בו רמב"ם, ואמרו גדרות צאן נבנה וגו' פירוש נחזיק בארץ לזכותינו מעכשיו ותנאי הוא הדבר על מנת שנעלה לארץ עם אחינו ביום שיעלו, ואמרו אופן החזקה גדרות צאן וגו' נתכוונו לעשות החזקה בכל המקומות במה שיעשו בו גדרות לצאן וערים לטף פירוש יבנו בדרך שיועילו מעשיהם בארצות כמשפט החזקה:

ואם תאמר למה הוצרכו לומר הדברים והיו יכולין להחזיק מעצמן באין צורך הודעה, הנה כתב רמב"ם בפרק א' מהלכות מכירה וזה לשונו במה דברים אמורים שהחזיק בפני המוכר או הנותן אבל שלא בפני המוכר וכו' צריך שיאמר לו לך חזק וקני ואחר כך אם החזיק קנה אף על פי שהוא שלא בפני הבעלים עד כאן, ולזה נתכוונו כאן לומר ענין החזקה לפניהם כדי שיסכימו שזולת זה אין חזקתם חזקה, ולזה כשהסכים משה על הדבר אמר להם בנו לכם ערים וגו', והוא מה שכתב רמב"ם שאמר לו לך חזק וקני:

ולסברת רמב"ן וסיעתו שחולקים עם הרמב"ם בדין זה וסוברים שכל שהתנאי קיומו תלוי ביד הלוקח או המקבל מתנה אין בו דין אסמכתא משום שהמקנה גמר והקנה, כפי זה צריך ליישב טעם מאמר בנין הגדרות וערים כי הוא לבל יתחייבו לעבור הירדן עד שיכינו הגדרות ויבנו הערים ואז יחלצו ללכת עמהם, והוא אומרו גדרות צאן נבנה למקננו וערים לטפנו ואחר כך אנחנו נחלץ חושים וגו': (אור החיים)


{יז}  וַֽאֲנַ֜חְנוּ נֵֽחָלֵ֣ץ חֻשִׁ֗ים לִפְנֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר אִם-הֲבִֽיאֹנֻ֖ם אֶל-מְקוֹמָ֑ם וְיָשַׁ֤ב טַפֵּ֨נוּ֙ בְּעָרֵ֣י הַמִּבְצָ֔ר מִפְּנֵ֖י יֹֽשְׁבֵ֥י הָאָֽרֶץ:

 אונקלוס  וַאֲנַחְנָא נִזְדָרֵיז מַבְעִין קֳדָם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד דִי נְעֵלִינוּן לְאַתְרֵהוֹן וְיֵתְבוּן טַפְלָנָא בְּקִרְוִין כְּרִיכִין מִן קֳדָם יַתְבֵי אַרְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲנַחְנָא נִזְדְרַז מַבְעִין בְּגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל עַד דִנְעִילוּנוּן לְאַתְרֵיהוֹן וְיֵתְבוּן טַפְלָנָא בְּקִרְוֵי חַקְלָא מִן קֳדָם יַתְבֵי אַרְעָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואנחנו נחלץ חשים. נזדיין מהירים, כמו מהר שלל חש בז (ישעיה ח, א), ימהר יחישה (שם ה, יט): לפני בני ישראל. בראשי גייסות, מתוך שגבורים היו, שכן נאמר בגד, וטרף זרוע אף קדקד (דברים לג, כ). ואף משה חזר ופירש להם באלה הדברים, ואצו אתכם בעת ההיא וגו' חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל כל בני חיל (שם ג, יח), וביריחו כתיב והחלוץ הולך לפניהם (יהושע ו, יג), זה ראובן וגד שקיימו תנאם: וישב טפנו. בעודנו (ד) אצל אחינו: בערי המבצר. שנבנה (ה) עכשיו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דאם לא כן מה טעם אמרו זה למשה מה שיהיה: (ה) כי הבנוים כבר נהרסו במלחמה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  חשים. על משקל מולים היו כמו מהירים מגזרת מהרה חושה אל תעמוד: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  חושים. ב' במסורה מתרי לישני הכא ואידך ובני דן חושים והיינו דאיתא בפרק מי שמת ודלמא כחושים של קנה פי' הרבה קנים יוצאים משורש אחד ולמעלה נפרדים זה מזה וכך פי' נחלץ כמו חושים של קנה שנאחזים זה בזה כך נחלץ למלחמה כי כן דרך הנלחמים להתקרב זה אל זה כדי שלא יפרידום האויבים: (בעל הטורים)

 אור החיים  וישב טפנו וגו'. הוצרך לומר זה, גם לא אמרו כן למעלה כשהזכירו וערים לטפנו, נתכוונו לומר שאם ישבו טפם בערים בצורות אז יכולין להוסיף עוד תנאי אחר שלא ישובו לבניהם עד התנחל איש נחלתו פירוש אחר שיעברו שבע שנים של כיבוש ושבע שנים של חילוק, ואם לא יהיו בערי המבצר פירוש ערים בצורות אלא לשמירה כמצטרך לא יהיו בטוחים בהם להתעכב כל כך ארבע עשרה שנה אלא שבע שנים עד שיכבשו את הארץ, ולזה כתב מאמר וישב טפנו בערי המבצר באמצע שני המאמרים שכולם ענין אחד שהם מאמר ואנחנו נחלץ חושים וגו' עד הביאונום אל מקומם ומאמר לא נשוב אל בתינו עד התנחל וגו' ומן הראוי היה לו להסמיך שני המאמרים שהשני גזרה של הראשון ולא להפסיק בשלא כענין, ולדרכנו יתישב על נכון:

גם יתישב למה אמרו ב' גבולים נגדיים, א' עד אשר אם הביאונום וגו, ' וב' עד התנחל, והגם שהא' אמרו לענין נחלץ חושים והב' לענין השבתם לארצם, עם כל זה מפסוק ראשון משמע שלא חייבו עצמן אלא עד הביאם למקומן ולא עד התנחל, ולדברינו עלה על נכון, ואמר להם משה בנו לכם ערים לטפכם, דקדק לומר לכם, פירוש למה שברצונכם שהוא לבנות ערי מבצר, וכן היה דכתיב ויבנו את דיבון ואת עטרות וגו' שאלו הם ערי המבצר שהם העיירות הגדולות שהזכירו בשאלתם, ותמצא שלא חזרו לבתיהם עד אחר י"ד שנה של כיבוש וחילוק: (אור החיים)

 ספורנו  עד אשר אם הביאונום. בעוד שלא הביאונום. כמו עד לא עשה ארץ וחוצות. עד אם כלו: (ספורנו)


{יח}  לֹ֥א נָשׁ֖וּב אֶל-בָּתֵּ֑ינוּ עַ֗ד הִתְנַחֵל֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַֽחֲלָתֽוֹ:

 אונקלוס  לָא נְתוּב לְבֵיתָנָא עַד דְיַחְסְנוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גְבַר אַחֲסַנְתֵּיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  לָא נְתוּב לְבָתָּנָא עַד דְיַחְסְנוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל גְבַר אַחֲסַנְתֵּיהּ: (תרגום יונתן)


{יט}  כִּ֣י לֹ֤א נִנְחַל֙ אִתָּ֔ם מֵעֵ֥בֶר לַיַּרְדֵּ֖ן וָהָ֑לְאָה כִּ֣י בָ֤אָה נַֽחֲלָתֵ֨נוּ֙ אֵלֵ֔ינוּ מֵעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן מִזְרָֽחָה: (פ)

 אונקלוס  אֲרֵי לָא נַחֲסִין עִמְהוֹן מֵעִבְרָא לְיַרְדְנָא וּלְהָלָא אֲרֵי קַבֵּילְנָא אַחֲסַנְתָּנָא לָנָא מֵעִבְרָא לְיַרְדְנָא מַדִינְחָא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם לָא נַחְסִין עִמְהוֹן מֵעִיבְרָא לְיוֹרְדְנָא וּלְהָלָא אֲרוּם מָטַת אַחְסַנְתָּנָא לָנָא מֵעִיבְרָא דְיוֹרְדְנָא מַדִינְחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מעבר הירדן וגו'. בעבר (ו) המערבי: כי באה נחלתנו. כבר קבלנוה בעבר המזרחי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ר"ל הא נחלתן היתה גם כן בעבר הירדן ולמה אמרו כי לא ננחל וגו' לכן פירש בעבר הירדן של מערבי ר"ל לא נטלו בעבר לצד מערב אלא בעבר של צד מזרח כדכתיב בתריה כי באה נחלתנו אלינו וגו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והלאה. נמצא על מקום ועל זמן והטעם ולמעלה: (אבן עזרא)

 אור החיים  כי לא ננחל וגו' כי באה וגו'. אומרו כי לא ננחל, הוא נתינת טעם למה שאמרו בסמוך עד התנחל בני ישראל וגו' שהוציאו עצמן מהנחלה לזה אמרו טעם שאנו מיחסים הנחלה לישראל ולא לנו מטעם כי לא ננחל אתם כי באה וגו' פירוש מטעם שבאה נחלתנו וגו'. או נתכוונו לומר שאחר שקבלו עליהם כל האמור יודע עתה שטעם שאלתם לא מטעם יראתם ממלחמת העמים הוא כמו שבא החשד בדברי משה אלא מטעם שאין להם נחלה בארץ כי ה' נתן להם נחלתם כבר מעבר הירדן מזרחה: (אור החיים)


{כ}   שביעי - במחוברות רביעי  וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אִֽם-תַּעֲשׂ֖וּן אֶת-הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה אִם-תֵּחָ֥לְצ֛וּ לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה לַמִּלְחָמָֽה:

 אונקלוס  וַאֲמַר לְהוֹן משֶׁה אִם תַּעְבְדוּן יָת פִּתְגָמָא הָדֵין אִם תִּזְדָרְזוּן קֳדָם עַמָא דַיְיָ לִקְרָבָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לְהוֹן משֶׁה אִין תַּעַבְדוּן יַת פִּתְגָמָא הָדֵין אִין תִּזְדַרְזוּן קֳדָם עַמָא דַיְיָ לְאַגָחָא קְרָבָא: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ויאמר אליהם משה אם תעשון וגו' אם תחלצו וגו'. קשה למה כפל לומר אם תעשון וגו' אם תחלצו וגו' ולא הספיק באחת מהנה, ולכשנדייק לא היה צריך להשיבם אלא יסכים לדבריהם במה שיקרא ליהושע ולאלעזר ויצו אותם כאמור בסמוך, עוד למה דקדק לומר הזה, עוד מה כוונתו באומרו בסמוך לפני ה':

אכן כוונת מאמר משה היא לפי שראה שדעת בני גד ובני ראובן שרוצים לעבור עם ישראל אינו אלא כדי שיתרצו ויחליטו להם נתינת הארצות ולא לתכלית אחר, ודבר זה אין נכון לעשות כן לענין הצלחת המלחמה כי צריכין בני המלחמה שתהיה מלחמתם להנקם מאויבי ה' להכרית להם כל נשמה ותקרא מלחמת חובת מצות ה', וזה לך לשון רמב"ם בפרק ז' מהלכות מלכים כל הנלחם בכל לבו וכו' ותהיה כוונתו לקדש ה' בלבד מובטח לו שלא ימצא לו שום נזק ולא תגיעהו רעה וכו' ויזכה לחיי עולם הבא עד כאן:

על כן האנשים ההמה כיון שאין הולכים אלא להתקיים בידם הארץ יש מיחוש בחליצתם שלא תועיל, ואפשר שיהיו ניזוקים מהם, אשר על כן נתחכם משה ואמר להם אם תעשון וגו' אם תחלצו וגו', פירוש כנגד מה שאמרו הם ואנחנו נחלץ חושים וגו' אמר אם תעשון את הדבר הזה, ותיבת זה חוזרת למאמר הנאמר בסמוך, וכנגד מה שכוונתן בהליכה לקיום התנאי אמר אם תחלצו לפני ה' למלחמה, דקדק לומר לפני ה' כמאמר רמב"ם שכתב שתהיה כוונתו לקדש ה', וכמו שגמר אומר עד הורישו את אויביו פירוש אויביו של הקדוש ברוך הוא, ואין לפרש אויביו של ישראל שהרי לא הוזכר בדברי משה מתחילת דבריו עד עתה זכרון ישראל לומר שעליו חוזר מאמר אויביו, אלא ודאי כי לה' חוזרים הדברים שתהיה כוונתם להנקם מאויבי ה' לקדש שמו יתברך, וכפירוש זה הרווחנו גזרת דברי משה שלא נודע מקומה שכל המאמרים הטיל להם וא"ו בתחילתה, ולדברינו הגזרה היא לפני ה':

עוד נתכוון באומרו אם תחלצו לפני ה' להשיבם להמובן בדבריהם שאמרו נחלץ וגו' לפני בני ישראל שזה יגיד שישראל צריכין עזר טבעי, לזה אמר אם תחלצו לפני ה' תחלצו פירוש להרבות זכותכם לפני ה' שאין דומה זכות מאה לזכות מאה ואחד: (אור החיים)


{כא}  וְעָבַ֨ר לָכֶ֧ם כָּל-חָל֛וּץ אֶת-הַיַּרְדֵּ֖ן לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה עַ֧ד הֽוֹרִישׁ֛וֹ אֶת-אֹֽיְבָ֖יו מִפָּנָֽיו:

 אונקלוס  וְיַעְבֵר לְכוֹן כָּל דִמְזָרֵז יָת יַרְדְנָא קֳדָם עַמָא דַיְיָ עַד דִיתָרַךְ יָת בַּעֲלֵי דְבָבוֹהִי מִן קֳדָמוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וִיעִיבַר לְכוֹן כָּל דִמְזַרֵז יַת יוֹרְדְנָא קֳדָם עַמָא דַיְיָ לְאַגָחָא קְרָבָא עַד דְיִתָרֵךְ יַת בַּעֲלֵי דְבָבוֹי מִן קֳדָמוֹי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  עד הורישו. השם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  חלוץ. ב' במסרה הכא ואידך חלוץ הנעל והיינו דאמרינן כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו שלא תזקק ליבם ולא תצטרך לחלוץ מן היבם ושמעינן מכאן שגם משה עשה כן וממנו למד דוד וזהו ועבר לכם כל חלוץ חלוץ הנעל: (בעל הטורים)

 אור החיים  ועבר לכם כל חלוץ. ולא הספיק מה שאמר אם תחלצו, בא להתנות דבר שלא הוזכרו בדבריהם והוא שיעברו כולם פירוש כל הראוי לחלוץ צבא, אלא שעדיין קשה שהיה לו לומר בפסוק ראשון אם תחלצו כולכם או אם תעברו כולכם חלוצים:

אכן כוונת משה בזה הוא הבטחה והודעת דיוק הנשמע על זה הדרך שאם תעשו וגו' ותחלצו וגו' מבטיח כי לא יפול מהם אחד ויהיו שלמים וכן רבים, והוא אומרו ועבר לכם כל חלוץ פירוש כולם ולא יפקד מהם איש, ומכלל זה אתה שומע שאם לא יעשו האמור הם מוכנים להשחתה, וכפירוש זה מאמר ועבר וגו' הוא גזירה לפסוק שקדם לא תנאי במעשה שהתנאי כבר אמר אם תעשון הדבר הזה שפירושו הוא התנאי שהתנו הם כמו שכתבתי למעלה, ואומרו לפני ה' לומר שבזה לא יהיה מסך מבדיל בינם ובין ה' כאומרו (ישעי' נט) עונותיכם היו מבדילין ביניכם לבין אלהיכם, שס"מ הרשע וחילותיו הם המבדילים והם המכלים:

עוד נתכוון לומר לפני ה' פירוש שהוא המוריש אויביו כמו שגמר אומר עד הורישו פירוש ה' לאויביו מפניו, וכפירוש זה שיעור הכתוב הוא על זה הדרך אם תחלצו ותהיה כוונתכם לפני ה' וגו' אז אינכם צריכין למלחמה אלא העברה לבד לפני ה' והוא יוריש אויביו, והוא אומרו ועבר לכם וגו' לפני ה' היוצא להנקם עד הורישו אויביו הא למדת כי הוא המוריש לפני בני ישראל, ודקדק לומר מפניו, לפי שה' שוכן בעיר אשר בחר לו ירושלים החביבה ואינו חפץ לראות אויביו לפניו: (אור החיים)


{כב}  וְנִכְבְּשָׁ֨ה הָאָ֜רֶץ לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙ וְאַחַ֣ר תָּשֻׁ֔בוּ וִֽהְיִיתֶ֧ם נְקִיִּ֛ם מֵֽיְהֹוָ֖ה וּמִיִּשְׂרָאֵ֑ל וְ֠הָֽיְתָ֠ה הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֥את לָכֶ֛ם לַֽאֲחֻזָּ֖ה לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  וְתִתְכְּבֵשׁ אַרְעָא קֳדָם עַמָא דַיְיָ וּבָתַר כֵּן תְּתוּבוּן וּתְהוֹן זַכָּאִין מִן קֳדָם יְיָ וּמִיִשְׂרָאֵל וּתְהֵי אַרְעָא הָדָא לְכוֹן לְאַחֲסָנָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִתְכְּבַשׁ אַרְעָא קֳדָם עַמָא דַיְיָ וּמִן בָּתַר כְּדֵין תְּתוּבוּן וּתְהוֹן זַכָּאִין מִן קֳדָם יְיָ וּמִיִשְרָאֵל וּתְהֵי אַרְעָא הָדָא לְכוֹן לְאַחְסָנָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לפני ה'. כי שם הארון. לפני ה' כאשר פירשתי כי לעולם הוא לשבח: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לפני ה'. בפרשה ז''פ כנגד ז' שנים של כבוש: (בעל הטורים)

 אור החיים  ונכבשה הארץ. צריך לדעת למה לא הספיק במאמר עד הורישו שאמר בסמוך, עוד צריך לדעת למה הוצרך לומר ואחר תשובו שמובן הוא מאומרו עד הורישו וגו' הרי גבול ההליכה ומובן מעצמו שישובו אחר כך. אכן כוונת משה בזה הוא הבטחת הטובה הנמשכת מקיום הדברים, כי באמצעות מעשה הקודם יובטחו בכמה הבטחות, א' ונכבשה הארץ פירוש ודאי שתכבש הארץ לפני ה', ב' ואחר תשובו פירוש הבטיח כל המדבר אליהם שלא יפקדו בכל זמן שיהיו בארץ במלחמות הגדולות וישובו שלימים לביתם, והגם שמצינו (ב"ב קכא:) שיאיר בן מנשה נהרג במלחמת העי, חצי המנשה לא היה מאותם שדבר משה עמהם אז כמובן מהכתובים:

עוד הודיעם שבזה יהיו נקיים מה' ומישראל, פירוש מה' כשיעברו למלחמה על דרך שכתבתי שתהיה כוונתם לקדש שם שמים ולא להנאתם בשביל קיום תנאי הארץ, ומישראל לבל יחשדו שטינא היתה בלבם מהמרגלים כמו שאמר להם משה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים שכוונתם לשוב מאחרי ה', ואומרו והיתה הארץ וגו' הבטיחם שבזה תתקיים בידם הארץ לאחוזה ולא תהיה נגזלת מהם, וממוצא דבר אתה למד שאם לא יעשו כדבר משה יושללו מכל הבטחות הטובות:

ואומרו לפני ה' אפשר שנתכוון להחזיקם בקדושת הארץ מהטעמים עצמן שאמרו הם בתחילת דבריהם, וזה הוא שיעור דבריו והיתה הארץ הזאת וגו' הגם שהוא חוצה לארץ תהיה נחשבת לכם לאחוזה לפני ה' פירוש תהיה נחשבת אחוזה זו שהיא לפני ה' וזו היא קדושתה שלטעם זה היא שנחשבת הארץ קדושה לפי שהיא לפני ה' באין רצועת חול מפסקת בינה ובין ה' שוכן הבירה: (אור החיים)


{כג}  וְאִם-לֹ֤א תַֽעֲשׂוּן֙ כֵּ֔ן הִנֵּ֥ה חֲטָאתֶ֖ם לַֽיהֹוָ֑ה וּדְעוּ֙ חַטַּאתְכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּמְצָ֖א אֶתְכֶֽם:

 אונקלוס  וְאִם לָא תַעְבְדוּן כֵּן הָא חַבְתּוּן קֳדָם יְיָ וְתֵדְעוּן חוֹבַתְכוֹן דְתַשְׁכַּח יָתְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין לָא תַעַבְדוּן יַת פִּתְגָמָא הָדֵין הָא חַבְתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן וּדְעוּ חוֹבַתְכוֹן דְתֶאֱרַע יַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ואם לא תעשון כן הנה חטאתם. קשה לא היה לו לומר אלא ואם לא תעשון כן לא תהיה הארץ הזאת לכם. אכן כוונת המאמר הוא שאם לא יעשו כדברי משה שצוה אותם שילכו לקיים מצות מלחמת חובה לעשות נקמה באויבי ה' הגם שיעברו חלוצים הנה חטאתם פירוש מה שלפנינו כבר יש בידכם חטא, והוא מה שדקדק לומר חטאתם לה' כבר:

ודעו את חטאתכם וגו'. פירוש מודיעם שמי שיש חטא בידו ימצאהו בשעת הסכנה ויפרע ממנו, והוא אומרו אשר תמצא אתכם בפשיטות, וצא ולמד ממאמרם ז"ל (טוש"ע או"ח סי' נד) שחוזרים מעורכי המלחמה על חטא קל אם שח בין ישתבח ליוצר, וכמו כן ימצאם עון זה ויחסרו כל ההצלחות הרשומים בדבריו, גם אז לא יהיו נקיים מה' ומישראל כי מהמקרה הרע אדרבה יצדיקו כי לא נקיים היו, ועיין מה שפרשתי בתשובת בני גד ובני ראובן שאמרו עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה: (אור החיים)

 ספורנו  הנה חטאתם לה'. בזה תודיעו אז שחטאתם עתה שתודיעו שהיתה כונתכם להרע: (ספורנו)


{כד}  בְּנֽוּ-לָכֶ֤ם עָרִים֙ לְטַפְּכֶ֔ם וּגְדֵרֹ֖ת לְצֹנַֽאֲכֶ֑ם וְהַיֹּצֵ֥א מִפִּיכֶ֖ם תַּֽעֲשֽׂוּ:

 אונקלוס  בְּנוּ לְכוֹן קִרְוִין לְטַפְלְכוֹן וְחַטְרִין לְעַנְכוֹן וּדְיִפּוֹק מִפּוּמְכוֹן תַּעְבְּדוּן: (אונקלוס)

 יונתן  בְּנוּ לְכוֹן קוּרְיַין לְטַפְלְכוֹן וְדִירִין לְעַנְכוֹן וּדְנָפִיק מִפּוּמְכוֹן תַּעַבְדוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לצנאכם. תיבה זו (ז) מגזרת צנה ואלפים כלם (תהלים ח, ח), שאין בו אל"ף מפסיק בין נו"ן לצד"י, ואל"ף שבא כאן אחר הנו"ן במקום ה"א של צנה הוא. מיסודו של רבי משה הדרשן למדתי כן: והיוצא מפיכם תעשו. לגבוה, (ח) שקבלתם עליכם לעבור למלחמה עד כבוש וחלוק, שמשה לא בקש מהם אלא ונכבשה ואחר תשובו, והם קבלו עליהם עד התנחל, הרי הוסיפו להתעכב שבע שחלקו, וכן (ט) עשו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דק"ל למה הקדים הנו"ן להאל"ף וגם נקוד הנו"ן בפת"ח ולא בשו"א: (ח) ר"ל בזה למה כתיב כאן והיוצא מפיכם תעשו שהוא לשון הכתוב בנדר דכתיב ככל היוצא מפיו יעשה וגו': (ט) כלומר אל תקשה מנליה שקבלו עליהם כן שהרי בספר יהושע כתיב שכן עשו שעכבו עד התנחל הארץ שמע מינה שכך קבלו עליהם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אל''ף לצאנכם. נוסף כמו והאזניחו נהרות: (אבן עזרא)

 אור החיים  והיוצא מפיכם תעשו. הכוונה במאמר זה שלא יבינו שהחליט להם מאמר בנין הערים וגו' על כל פנים אלא תנאי הוא הדבר. או נתכוון להשיב למה שאמרו שאם יבנו ערי מבצר וישבו שם טפם שיתעכבו עד שינחלו ישראל נחלתם בארץ, לזה אמר והיוצא וגו' פירוש פרט זה אם לא הייתם אומרים אותו אין צורך בו למיחוש שיש בענין והיה די בעכבתכם שם עד תשלום שבע שני כיבוש ואין צורך להתעכב שם ארבע עשרה שנה, ולפי שאתם אמרתם כן היוצא מפיכם תעשו, ותמצא שלא התנה עליהם משה אלא עד שנכבשה ולא עד שנחלקה כאמור במאמר התנאים לומר שאין תנאי זה מעכב אלא לקיים היוצא מפיהם: (אור החיים)


{כה}  וַיֹּ֤אמֶר בְּנֵי-גָד֙ וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֔ן אֶל-מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹ֑ר עֲבָדֶ֣יךָ יַֽעֲשׂ֔וּ כַּֽאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י מְצַוֶּֽה:

 אונקלוס  וַאֲמָרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לְמשֶׁה לְמֵימָר עַבְדָיךְ יַעְבְדוּן כְּמָא דִי רִבּוֹנִי מְפַקֵד: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמָרוּ בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּאַסְכָּמוּתָא חֲדָא לְמשֶׁה לְמֵימָר עַבְדָךְ יַעַבְדוּן כָּל דְרִבּוֹנִי מְפַקֵיד: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויאמר בני גד. כלם כאיש (י) אחד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ר"ל למה כתיב ויאמר לשון יחיד ובני לשון רבים הוא: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ויאמר בני גד. היל''ל ויאמרו אלא הגדול שבהם דבר בשביל כלם: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויאמר בני גד וגו' לאמר עבדיך יעשו וגו'. קשה א' אומרו לאמר למי יאמר משה, ב' מה חידוש בדבריהם עבדיך יעשו הלא כבר הם קדמו ואמרו מה שצוה אותם משה, ג' אחר שאמרו בדרך כלל עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה למה הוצרכו לומר עוד טפנו וגו' יהיו שם וגו' ועבדיך יעברו, עוד למה כפלו לומר כאשר אדוני דובר והלא כבר אמרו עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה, ד' למה שינה בפסוק ראשון אמר מצוה ובפסוק ב' אמר דובר:

אכן לפי מה שפירשתי בדברי משה שנתכוון לחדש להם שתהיה כוונת עברתם למלחמה כמשפט אוהבי שמו כמו שכתב רמב"ם בפרק ז' מהלכות מלכים, גם בענין פרט הקדמת ערים לטף לבנין גדרות צאן כאומרם ז"ל (מד"ר כאן) שהם חבבו הממון מטף ומשה הפך להם, לזה השיבו יחד כאיש אחד ויאמר בני גד והסכימו למאמר משה בב' הפרטים שחדש להם משה, והתחילו מהסמוך שהוא ענין חיבוב טפם מממונם ואמרו טפנו וגו' וכל בהמתנו הרי שהקדימו טפם לבהמתם כדברי משה, ואחר כך אמרו גם כן הודאתם עשות בפרט הראשון שתהיה כוונתם במלחמה לפני ה', והוא אומרם ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' כאשר אדוני דובר ולא כמו שאמרו בתחילה נחלץ חושים לפני בני ישראל עד הביאונום וגו':

והנה לצד כי ב' דברים אלו יש עליהם חיוב לקיימם בשביל שכך התנה עליהם משה וכל תנאי שבממון קיים הגם שיהיה המתנה איש הדיוט, לזה נתחכמו בתחילת דבריהם ואמרו כי גם בלא חיוב התנאי עליהם לקיים כל דברי משה נביא ה' דכתיב (דברים יח) אליו תשמעון, והוא מה שנתכוונו במאמר ראשון שאמרו עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה אותנו לעשות גם בלא טעם שהוא תנאי נתינת הארץ, ולזה אמר תיבת לאמר פירוש במאמרך לבד חובה עלינו לעשות מצותך:

גם ירצה לשון עילוי ורוממות כי דבר זה אמרוהו בני גד ובני ראובן לצד מעלת מלך ונביא, ואחר כך פירשו הדברים ואמרו עבדיך יעשו כאשר אדוני דובר פירוש גם מלבד חיוב הבא מחמת המצוה יש חובה עלינו לעשות הגם שלא היה הדבר מצוה אלא דיבור כדברים העוברים בין אדם לחבירו בעניני תנאי מקח וממכר זוכה ומזכה בעניני העולם, והכוונה בזה שמקבלים גם כן עליהם הדבר כדברים שמתחייב אדם לחבירו בתנאי הממון שקיימין כראי מ וצק: (אור החיים)

 ספורנו  עבדיך יעשו. בזה החלק אשר אמרת שנעבור חלוצים: (ספורנו)


{כו}  טַפֵּ֣נוּ נָשֵׁ֔ינוּ מִקְנֵ֖נוּ וְכָל-בְּהֶמְתֵּ֑נוּ יִֽהְיוּ-שָׁ֖ם בְּעָרֵ֥י הַגִּלְעָֽד:

 אונקלוס  טַפְלָנָא נְשָׁנָא גֵיתָנָא וְכָל בְּעִירָנָא יְהוֹן תַּמָן בְּקִרְוֵי גִלְעָד: (אונקלוס)

 יונתן  טַפְלָנָא נְשָׁנָא גֵיתָנָא וְכָל בְּעִירָנָא יְהוֹן תַּמָן בְּקוּרְוֵי גִלְעָד: (תרגום יונתן)


{כז}  וַֽעֲבָדֶ֨יךָ יַֽעַבְר֜וּ כָּל-חֲל֥וּץ צָבָ֛א לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה לַמִּלְחָמָ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י דֹּבֵֽר:

 אונקלוס  וְעַבְדָיךְ יַעְבְּרוּן כָּל מְזָרַז חֵילָא קֳדָם עַמָא דַיְיָ לִקְרָבָא כְּמָא דִי רִבּוֹנִי מְמַלֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְעַבְדָךְ יְעִיבְרוּן כָּל דִמְזָרֵז חֵילָא קֳדָם עַמָא דַיְיָ לִקְרָבָא הֵיכְמָא דְרִבּוֹנִי מְמַלֵיל: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  כל חלוץ צבא. כמו הארון הברית והטעם כל חלוץ חלוץ צבא: (אבן עזרא)


{כח}  וַיְצַ֤ו לָהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אֵ֚ת אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֵ֖ת יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן-נ֑וּן וְאֶת-רָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַמַּטּ֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וּפַקֵד לְהוֹן משֶׁה יָת אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְיָת יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן וְיָת רֵישֵׁי אֲבָהַת שִׁבְטַיָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וּפַקֵיד עֲלֵיהוֹן משֶׁה יַת אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְיַת יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן וְיַת רֵישֵׁי אַבְהַת שִׁבְטַיָא לִבְנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויצו להם. כמו עליהם, ועל תנאם (כ) מינה אלעזר ויהושע, כמו ה' ילחם לכם (שמות יד, יד): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) מפני שצווי זה הוא לשון מנוי כמ"ש אחר זה ואינו נופל בזה מלת להם אלא עליהם אמר כמו עליהם ומפני שלא נתמנו רק על התנאים אמר ועל תנאם. ואמר שמצינו מלת להם כמו עליהם והוא מלת ה' ילחם לכם שפירושו עליכם כלומר בשבילכם: (שפתי חכמים)

 ספורנו  ויצו משה. צוה שלא יתנו לאלה את ארץ סיחון ועוג אלא אחר שישובו מכיבוש הארץ כאמרו ונכבשה הארץ ואחר תשובו והיתה הארץ הזאת לכם ולא קודם לכן. והם לא קבלו זה ואמרו נחנו נעבור חלוצים ואתנו אחזת נחלתנו שתהיה ברשותנו בעת שנעבור את הירדן: (ספורנו)


{כט}  וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֲלֵהֶ֗ם אִם-יַֽעַבְר֣וּ בְנֵי-גָ֣ד וּבְנֵֽי-רְאוּבֵ֣ן | אִ֠תְּכֶ֠ם אֶֽת-הַיַּרְדֵּ֞ן כָּל-חָל֤וּץ לַמִּלְחָמָה֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וְנִכְבְּשָׁ֥ה הָאָ֖רֶץ לִפְנֵיכֶ֑ם וּנְתַתֶּ֥ם לָהֶ֛ם אֶת-אֶ֥רֶץ הַגִּלְעָ֖ד לַֽאֲחֻזָּֽה:

 אונקלוס  וַאֲמַר משֶׁה לְהוֹן אִם יַעְבְּרוּן בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן עִמְכוֹן יָת יַרְדְנָא כָּל דִמְזָרַז לִקְרָבָא קֳדָם עַמָא דַיְיָ וְתִתְכְּבֵשׁ אַרְעָא קֳדָמֵיכוֹן וְתִתְּנוּן לְהוֹן יָת אַרְעָא דְגִלְעָד לְאַחֲסָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לְהוֹן משֶׁה אִין יְעִיבְרוּן בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן עִמְכוֹן יַת יוֹרְדְנָא כָּל דִמְזָרֵז לִקְרָבָא קֳדָם עַמָא דַיְיָ וְתִתְכְּבֵשׁ אַרְעָא קֳדָמֵיכוֹן וְתִתְּנוּן לְהוֹן יַת אַרַע גִלְעָד לְאַחְסָנָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ונתתם. תתנו להם והוי''ו כפ''א רפה בל' ישמעאל כי כן משפט הלשון: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויאמר משה וגו' ונתתם להם. אמר ונתתם להם שנראה כי הם הנותנים ובסמוך אמר הכתוב ויתן להם משה וגו' את ממלכת וגו', לפי שאין החלט הנתינה אלא אחר קיום התנאי לזה אמר ונתתם, ונשאר לדעת למה אמר ונתתם שהיה לו לומר תתנו להם, ואולי שרמז להם הדברים עצמן שאמר לבני גד ובני ראובן שאם ילכו יצליחו כל ישראל בין הנוחלים בארץ בין הנוחלים בעבר הירדן, והוא אומרו אם יעברו וגו' ונכבשה וגו' הצלחת נוחלי הארץ, ונתתם וגו' הצלחת נוחלי עבר הירדן, ורמז זה לא היה נשמע אם היה אומר תתנו להם: (אור החיים)


{ל}  וְאִם-לֹ֧א יַֽעַבְר֛וּ חֲלוּצִ֖ים אִתְּכֶ֑ם וְנֹֽאחֲז֥וּ בְתֹֽכְכֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן:

 אונקלוס  וְאִם לָא יַעְבְרוּן מְזָרְזִין עִמְכוֹן וְיַחְסְנוּן בֵּינֵיכוֹן בְּאַרְעָא דִכְנָעַן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין לָא יְעִיבְרוּן מְזַרְזִין עִמְכוֹן וְיַחְסְנוּן בֵּינֵיכוֹן בְּאַרְעָא דִכְנָעַן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ונאחזו בתככם. חלק להם כבוד כי הטעם אם לא יעברו חלוצים תוליכום עמהם בעל כרחם ונאחזו או אם יתנחמו ונאחזו בתוככם ובאת זו המלה כמשפט בעלי היו''ד כי אותיות אהו''י מתחלפים: (אבן עזרא)

 אור החיים  ואם לא יעברו חלוצים אתכם. פירוש הגם שיעברו אחר כך יאחזו בתוככם, וטעם אומרו ונאחזו בתוספת וא"ו ולא אמר יאחזו, נתכוון לרמוז דיוק הצלחתם הנשמע מפסוק אם יעברו על זה הדרך ואם לא יעברו אין הצלחתם בארץ הלזו ומעצמן יאחזו בתוככם לצד המצר להם בארץ, ונמצאו בטלו המצוה ושלהם לא הגיעם: (אור החיים)


{לא}  וַיַּֽעֲ֧נוּ בְנֵי-גָ֛ד וּבְנֵ֥י רְאוּבֵ֖ן לֵאמֹ֑ר אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֶל-עֲבָדֶ֖יךָ כֵּ֥ן נַֽעֲשֶֽׂה:

 אונקלוס  וְאָתִיבוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לְמֵימָר יָת דִי מַלִיל יְיָ לְעַבְדָךְ כֵּן נַעְבֵּד: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָתִיבוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַאֲמָרוּ יַת כָּל דְמַלֵיל יְיָ לְעַבְדָךְ הֵיכְדֵין נַעֲבֵיד: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויענו בני גד. שנית חזוק: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויענו בני גד וגו'. הוצרכו להחזיר הדברים, גם אמר הכתוב ויענו ולא אמר ויאמרו, לפי שאמר משה ונתתם להם חשו שאז תתחיל הנתינה לזה ענו ואמרו כי עברתם חלוצים הוא דבר שחייבן לעשותו בדבר מלך שלטון ומלחמת חובה היא להם, והוא אומרו את אשר דבר ה' לעבדיך כן נעשה נחנו נחלץ חושים לפני ה' להלחם באויביו, אבל הנתינה היא מעכשיו, והוא אומרו ואתנו אחוזת נחלתינו, והם לא הבינו כוונת דברי משה כמו שפירשנוהו, ולזה תכף נתן להם ובזה גילה דעתו כי כוונתו במאמר ונתתם להם היא בידם כמו שפירשתי:

או אפשר שגם משה דעתו היה שלא יתחיל זכותם בה אלא אחר התנאי וכשראה חוזק רצונם במעשה הטוב הסכים ונתנה להם תכף ומיד:

חסלת פרשת מטות (אור החיים)


{לב}  נַ֣חְנוּ נַֽעֲבֹ֧ר חֲלוּצִ֛ים לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְאִתָּ֨נוּ֙ אֲחֻזַּ֣ת נַֽחֲלָתֵ֔נוּ מֵעֵ֖בֶר לַיַּרְדֵּֽן:

 אונקלוס  נַחְנָא נַעֲבֵר מְזָרְזִין קֳדָם עַמָא דַיְיָ לְאַרְעָא דִכְנָעַן וְעִמָנָא אֲחוּדַת אַחֲסַנְתָּנָא מֵעִבְרָא לְיַרְדְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  נַחְנָא נְעִיבַר מְזַרְזִין קֳדָם עַמָא לְאַרְעָא דִכְנָעַן וְעִמָנָא אֲחִידַת אַחֲסַנְתָּנָא מֵעִיבְרָא לְיוֹרְדְנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואתנו אחוזת נחלתנו. כלומר, בידינו וברשותנו (ל) תהי אחוזת נחלתנו מעבר הזה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) ר"ל מה שכתוב ואתנו אחוזת נחלתנו מעבר לירדן מזרחה משמע שנטלו הקרקע אתם והיאך אפשר זה ועוד קשה למה כתיב מעבר לירדן והלא בצד זה נטלו נחלתן לזה כתב רש"י מעבר הזה והוסיף מלת תהי מפני שמאמר בידינו וברשותנו אחוזת נחלתנו יסבול שהיתה ברשותנו אחוזת נחלתנו לפיכך הוסיף מלת תהי שהרי עדיין לא זכו בנחלתן זו אלא אחרי קיום התנאים ופירוש כי באה נחלתנו אלינו אחרי קיום התנאים כאילו אמר אחרי קיום התנאים לא נבקש עוד לנחול מעבר לירדן והלאה כי כבר קבלנו נחלתנו בעבר הירדן מזרחה למפרע קודם שעברנו את הירדן מכיון שכבר קיימנו תנאינו באחרונה אחר שהחזקנו בנחלתנו ובנינו גדרות צאן למקננו וערים לטפנו וישבנו בתוכם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  נחנו. הוא העיקר ואל''ף אנחנו נוסף ולא הזכיר עד עתה חצי שבט מנשה בעבור היותו חצי השבט: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  נחנו נעבור חלוצים. הפסוק מתחיל ומסיים בנו''ן כלומר נעבור הירדן שהוא רחב נ' אמה. ויש בו י''ב תיבות לו' שכל י''ב שבטים יעברו: נחנו. ג'. נחנו נעבור בני איש אחד נחנו נחנו פשענו ומרינו. נחנו נעבור למה כי כולנו בני איש אחד נחנו ואם לא נחנו פשענו כדכתיב ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם: (בעל הטורים)


{לג}  וַיִּתֵּ֣ן לָהֶ֣ם | מֹשֶׁ֡ה לִבְנֵי-גָד֩ וְלִבְנֵ֨י רְאוּבֵ֜ן וְלַֽחֲצִ֣י | שֵׁ֣בֶט | מְנַשֶּׁ֣ה בֶן-יוֹסֵ֗ף אֶת-מַמְלֶ֨כֶת֙ סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י וְאֶ֨ת-מַמְלֶ֔כֶת ע֖וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֑ן הָאָ֗רֶץ לְעָרֶ֨יהָ֙ בִּגְבֻלֹ֔ת עָרֵ֥י הָאָ֖רֶץ סָבִֽיב:

 אונקלוס  וִיהַב לְהוֹן משֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וּלְפַלְגוּת שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה בַּר יוֹסֵף יָת מַלְכְּוַת סִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה וְיָת מַלְכְּוַת עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן אַרְעָא לְקִרְוָהָא בִּתְחוּמִין קִרְוֵי אַרְעָא סְחוֹר סְחוֹר: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהַב לְהוֹן משֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וּלְפַלְגוּת שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה בַר יוֹסֵף יַת מַלְכוּת סִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאֵי וְיַת מַלְכוּת עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן אַרְעָא לְקוּרְיָיהָא בִּתְחוּמֵי קוּרְיֵי אַרְעָא חֲזוֹר חֲזוֹר: (תרגום יונתן)

 ספורנו  ויתן להם משה. כדי שלא להכנס במחלוקת הסכים משה לדבריהם: (ספורנו)


{לד}  וַיִּבְנ֣וּ בְנֵי-גָ֔ד אֶת-דִּיבֹ֖ן וְאֶת-עֲטָרֹ֑ת וְאֵ֖ת עֲרֹעֵֽר:

 אונקלוס  וּבְנוֹ בְנֵי גָד יָת דִיבוֹן וְיָת עֲטָּרוֹת וְיָת עֲרֹעֵר: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְנוֹ בְנֵי גָד יַת מַדְבֶּשְׁתָּא וְיַת מַכְלֶלְתָּא וְיַת לְחָיַית: (תרגום יונתן)


{לה}  וְאֶת-עַטְרֹ֥ת שׁוֹפָ֛ן וְאֶת-יַעְזֵ֖ר וְיָגְבְּהָֽה:

 אונקלוס  וְיָת עַטְרוֹת שׁוֹפָן וְיָת יַעְזֵר וְרָמָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת מַכְלְלַת שׁוֹפָנָא וְיַת מַכְוַור גְרָמָתָא: (תרגום יונתן)


{לו}  וְאֶת-בֵּ֥ית נִמְרָ֖ה וְאֶת-בֵּ֣ית הָרָ֑ן עָרֵ֥י מִבְצָ֖ר וְגִדְרֹ֥ת צֹֽאן:

 אונקלוס  וְיָת בֵּית נִמְרָה וְיָת בֵּית הָרָן קִרְוִין כְּרִיכָן וְחַטְרִין דְעָאן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת כְּרַכָּא תַּקִיפָא בְּבֵית נִמְרִין וְיַת בֵּית הָרַן קוֹרְיֵי חַקְרָא וּגְדִירִין דְעָאן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ערי מבצר (מ) וגדרת צאן. זה סוף הפסוק מוסב על תחלת הענין, ויבנו בני גד את הערים הללו להיות ערי מבצר וגדרות צאן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) לא כפי מצבו שמורה שכל אלה הערים הנזכרים היו ערי מבצר וגדרות צאן דאם כן מאי ויבנו דקאמר הא כבר בנויים ועומדין: (שפתי חכמים)


{לז}  וּבְנֵ֤י רְאוּבֵן֙ בָּנ֔וּ אֶת-חֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶת-אֶלְעָלֵ֑א וְאֵ֖ת קִרְיָתָֽיִם:

 אונקלוס  וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּנוֹ יָת חֶשְׁבּוֹן וְיָת אֶלְעָלֵא וְיָת קִרְיָתָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְנֵי רְאוּבֵן בָּנוּ יַת בֵּית חוּשְׁבְּנֵי וְיַת מַעֲלַת מָרָא וְיַת קַרְתָּא דִתְרֵין שׁוֹקְהָא מְכַבְּשָׁן בְּמַרְמֵירָא הִיא בַיְרֵישָׁא: (תרגום יונתן)


{לח}  וְאֶת-נְב֞וֹ וְאֶת-בַּ֧עַל מְע֛וֹן מֽוּסַבֹּ֥ת שֵׁ֖ם וְאֶת-שִׂבְמָ֑ה וַיִּקְרְא֣וּ בְשֵׁמֹ֔ת אֶת-שְׁמ֥וֹת הֶֽעָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר בָּנֽוּ:

 אונקלוס  וְיָת נְבוֹ וְיָת בַּעַל מְעוֹן מַקְפָן שְׁמָהָן וְיָת שִׂבְמָה וּקְרוֹ בִשְׁמָהָן יָת שְׁמָהַת קִרְוַיָא דִי בְנוֹ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת בֵּית קְבוּרְתֵּיהּ דְמשֶׁה וְיַת קַרְתָּא דְבָלָק דְפָגְרוּ מִתַּמָן טָעוּת פְּעוֹר בְּמָדוֹר בֵּית בַּמְסַיָא וְיַת קַרְתָּא דְמַקְפָן שׁוּרָהָא גְלִיף שְׁמָהַת גוּבְרַיָא וְיַת שִׁירַן וּבָתַר דְבָנִינוּן קְרוֹ לְהוֹן שְׁמָהָן כְּשׁוּם גוּבְרַיָא דִבְנוּנוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת נבו ואת בעל מעון מוסבות שם. נבו ובעל מעון שמות עבודת אלילים הם, והיו האמוריים קורים עריהם (נ) על שם עבודת אלילים שלהם, ובני ראובן הסבו את שמם לשמות אחרים, וזהו מוסבות שם, נבו ובעל מעון מוסבות לשם אחר: ואת שבמה. בנו שבמה, (ס) והיא שבם האמורה למעלה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) כלומר שהסבו שמם קודם בנינם מחדש כדי שלא יזכר שם עבודת אלילים בפיהם כי נבו ובעל מעון היו שמות עבודת אלילים והיו נקראין הערים על שמם ובני ראובן הסבו את שמם כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בית גליא בית כריא אבל שאר העיירות הסבו שמם אחר בנינם החדש כמנהג כל בוני עיר: (ס) ר"ל למה לא כללן הכתוב בכלל אחד ואת נבו ואת בעל מעון ואת שבמה מוסבות שם. ומתרץ דדוקא נבו ובעל מעון מוסבות לשם אחר פירוש קודם בנינם החדש הסבו שמם כדי שלא יזכר שם עבודת אלילים בפיהם אבל שאר העיירות הסבו שמם אחר בנינם החדש ויהיה שבמה דבוק למלת בנו דלעיל ולא עם מוסבות שם ואמר אל תחשוב שדבוק עם מוסבות שם שהרי שבם ושבמה שם אחד הוא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואת נבו. יתכן שהוא הר נבו ששם נקבר משה כאשר אפרש: מוסבות. אלה הערים הוסבו שמותם וכן שבמה: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  מוסבות שם. שבתחלה נקראו על שם עמון ומואב ואחר כן על שם סיחון ולבסוף על שם ישראל: (דעת זקנים)


{לט}   מפטיר  וַיֵּ֨לְכ֜וּ בְּנֵ֨י מָכִ֧יר בֶּן-מְנַשֶּׁ֛ה גִּלְעָ֖דָה וַֽיִּלְכְּדֻ֑הָ וַיּ֖וֹרֶשׁ אֶת-הָֽאֱמֹרִ֥י אֲשֶׁר-בָּֽהּ:

 אונקלוס  וַאֲזָלוּ בְּנֵי מָכִיר בַּר מְנַשֶׁה לְגִלְעָד וְכִבְשׁוּהָ וְתָרִיךְ יָת אֱמוֹרָאָה דִי בָּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲזָלוּ בְּנֵי מָכִיר בַּר מְנַשֶׁה לְגִלְעָד וְכַבְּשׁוּהָ וּתְרִיכוּ יַת אֱמוֹרָאֵי דְבָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויורש. כתרגומו ותריך, שתיבת רי"ש משמשת שתי חלוקות לשון ירושה ולשון הורשה, שהוא טירוד ותירוך: (רש"י)

 אבן עזרא  ויורש. יש אומרים כי מכיר חי היה ולפי דעתי שמלת ויורש שבה אל הגבור שהיה במשפחה: (אבן עזרא)


{מ}  וַיִּתֵּ֤ן מֹשֶׁה֙ אֶת-הַגִּלְעָ֔ד לְמָכִ֖יר בֶּן-מְנַשֶּׁ֑ה וַיֵּ֖שֶׁב בָּֽהּ:

 אונקלוס  וִיהַב משֶׁה יָת גִלְעָד לְמָכִיר בַּר מְנַשֶׁה וִיתֵב בַּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהַב משֶׁה יַת גִלְעָד לְמָכִיר בַּר מְנַשֶׁה וִיתֵב בָּהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וטעם למכיר בן מנשה. לבני מכיר כמו ויאמר יהודה לשמעון אחיו: (אבן עזרא)


{מא}  וְיָאִ֤יר בֶּן-מְנַשֶּׁה֙ הָלַ֔ךְ וַיִּלְכֹּ֖ד אֶת-חַוֹּֽתֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א אֶתְהֶ֖ן חַוֹּ֥ת יָאִֽיר:

 אונקלוס  וְיָאִיר בַּר מְנַשֶׁה אֲזַל וּכְבַשׁ יָת כַּפְרָנֵיהוֹן וּקְרָא יַתְהֶן כַּפְרָנֵי יָאִיר: (אונקלוס)

 יונתן  וְיָאִיר בַּר מְנַשֶׁה אָזַל וּכְבַשׁ יַת כַּפְרָנֵיהוֹן וּקְרָא יַתְהוֹן כּוּפְרָנֵי יָאִיר: (תרגום יונתן)

 רש"י  חוותיהם. כפרניהון: ויקרא אתהן חות יאיר. לפי שלא היו לו בנים קראם בשמו לזכרון: (רש"י)

 אבן עזרא  ויאיר בן מנשה. הוא ממשפחת יהודה כי כן כתוב כי חצרון לקח בת מכיר בן מנשה והוליד ממנה שגוב ושגוב הוליד את יאיר שהיו לו הערים בערי הגלעד ונקרא על שם משפחת אמו גם יש כהנים שנקראו על שם בני ברזילי הגלעדי כי כן כתוב ואין פה מקום לשאול איך לקח יאיר נחלה עם שבט אחר כי ארץ כנען היא הנחלקת ולא ארץ האמורי שהיא מעבר לירדן מזרחה כי יש אמורי בארץ כנען והוא היה התקיף מכל שבעה גוים: חותיהם. פירושו לפי מקומו כמו קריות:

חסלת פרשת מטות (אבן עזרא)


{מב}  וְנֹ֣בַח הָלַ֔ךְ וַיִּלְכֹּ֥ד אֶת-קְנָ֖ת וְאֶת-בְּנֹתֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֧א לָ֥֥ה נֹ֖בַח בִּשְׁמֽוֹ: (פפפ)

 אונקלוס  וְנֹבַח אֲזַל וּכְבַשׁ יָת קְנַת וְיָת כַּפְרָנָהָא וּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמֵהּ: [פפפ] (אונקלוס)

 יונתן  וְנוֹבַח אָזַל וּכְבַשׁ יַת קְנָת וְיַת כּוּפְרָנָהָא וּקְרָא לָהּ נוֹבַח עַל שְׁמֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויקרא לה נבח. לה אינו מפיק ה"א. וראיתי ביסודו של רבי משה הדרשן, לפי שלא נתקיים לה שם זה לפיכך הוא רפה, שמשמע מדרשו כמו לא. ותמהני מה ידרוש בשתי תיבות הדומות לה, ויאמר לה בועז (רות ב, יד), (ע) לבנות לה בית (זכריה ה, יא):

חסלת פרשת מטות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) והקשה הרמב"ן וכן שאר מפרשים איך לא ראה במדרש רות ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך אמר לה ח"ו אין אתה מן השפחות אלא מן האמהות ודכוותה ונבח הלך וגומר ודכוונת ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער מלמד שאין לשקר תשועה כו' עיין שם ולי נראה דגם רש"י ידע המדרש אך מה שכתב ותמהני כו' הוא לפי מה שדרש רבי משה הדרשן שלא עמד השם של עיר בכך לכן כתיב לה רפה כאלו כתיב לא נבח שלא נתקיים זה השם אלא שם אחר וכן צריך לדרוש נמי בהאי דיוקא ויאמר לה בועז לא בועז אלא שליח וזה אינו וכן לבנות לה בית לא בית אלא אהל וזה אינו ולכן דקדק רש"י בדבריו ואמר מה ידרוש כלומר לפי הדרש שדרש פה יש לדרוש גם כן התם וזה אינו ובאמת לא נשתנה שם העיר שקרא בשם נובח והא דכתיב לה רפה יש לומר דנובח ואחרים קראו את העיר בשם נובח אבל בניו לא קראו אותה נובח כמו שכתוב הרמב"ם והביאו טור יורה דעה סימן ר"ס היה שם אביו כשם אחרים ישנה את שמם כלומר שמם של אחרים. כן נראה לי ליישב דברי רש"י: חסלת פרשת מטות (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ויקרא לה נבח. לה ג' לא מפיק ה''א ויקרא לה נובח בשמו שלא נתקיים לה זה השם. ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער שבקש לבנות ולא בנה. ויאמר לה בועז שלא דבר עמה הוא בעצמו אלא ע''י שליח לה כמו לא: (בעל הטורים)

---

פרשת מסעי

---

במדבר פרק-לג

{א}  אֵ֜לֶּה מַסְעֵ֣י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֥ר יָֽצְא֛וּ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְצִבְאֹתָ֑ם בְּיַד-מֹשֶׁ֖ה וְאַֽהֲרֹֽן:

 אונקלוס  אִלֵין מַטְלָנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל דִי נְפָקוּ מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְחֵילֵיהוֹן בִּידָא דְמשֶׁה וְאַהֲרֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אלה אִלֵין מַטְלָנֵי בְנֵי יִשְרָאֵל דִי נְפָקוּ מֵאַרַע דְמִצְרַיִם לְחֵילְוַתְהוֹן כַּד אִתְעֲבִידוּ לְהוֹן נִיסִין עַל יַד משֶׁה וְאַהֲרן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אלה מסעי. למה נכתבו המסעות הללו, להודיע חסדיו של מקום. שאף על פי שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות, צא מהם י"ד, שכולם היו בשנה ראשונה קודם גזרה, משנסעו מרעמסס עד שבאו לרתמה שמשם נשתלחו המרגלים, שנאמר ואחר נסעו העם מחצרות וגו' (במדבר יב, טז), שלח לך אנשים וגו' (שם יג, ב), וכאן הוא אומר ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה, למדת שהיא במדבר פארן. (א) ועוד הוצא משם שמונה מסעות שהיו לאחר מיתת אהרן, מהר ההר עד ערבות מואב בשנת הארבעים, נמצא שכל שמנה ושלשים (ב) שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות, זה מיסודו של ר' משה הדרשן. ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת, (ג) משל למלך שהיה בנו חולה, והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיון שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות, אמר לו, כאן ישננו, (ד) כאן הוקרנו, (ה) כאן חששת את ראשך וכו' (במ"ר כג, ג): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) ר"ל דפארן היה מישור גדול ומקום היה בו שנקרא רתמה שמע מינה דגזירת מרגלים היה ברתמה: (ב) שלא היתה הגזירה כי אם ל"ח שנה כמו שפירש"י בפרשת ואלה הדברים ואם תאמר והלא מרתמה עד הר ההר לא היו אלא י"ט מסעות ואם כן לא יהיו אלא מ"א מסעות ולעיל פירש"י מ"ב מסעות עיין לעיל בפרשת חקת בפירש"י שבע מסעות ממוסרה עד הר ההר: (ג) ר"ל דלכך נכתבו המסעות: (ד) ר"ל כאן היית ישן כו' כך הקדוש ברוך הוא מונה כל המסעות כלומר דבר זה עשיתם במסע פלוני וזה אירע לכם במסע פלוני: (ה) לשון מיקר שכן דרך החולים שנוח להם כשמקררין אותן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אלה מסעי. כאשר חנו בני ישראל בערבות מואב וישבו שם חדשים עד שבנו הערים הנזכרים ולא זזו משם כי אם אחרי מות אהרן כתב משה כל המסעים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אלה מסעי. מוצאיהם למסעיהם. ובתר הכי הפך וכתב ואלה מסעיהם למוצאיהם לומר שהכל היה ע''פ ה' בין מסע בין מוצא: (בעל הטורים)

 אור החיים   אלה מסעי וגו'. רז"ל (ב"ר פ"ו) אמרו כל מקום שנאמר אלה פסל הקודמים, ובמה שלפנינו לא ראינו שקדמו במאמר מסעות זולתם לומר שנתכוון הכתוב לפוסלם. והיה נראה כי נתכוון לפסול כל מסעות זולתם שישנם בעולם הגם שלא הוזכרו, אלא שרואני שלא היו המסעות לשבח ולואי שלא היו בעולם כי רובם היו ליסורין של עון המרגלים, גם הקודמים היו דרך רחוקה לבל יתנו ראש וישובו דכתיב (שמות יג) ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים, הא למדת שלא היה לרצון ולסדר הנכון למועדי רגל, גם אמרו רז"ל (ילקוט יתרו רעג) וזה לשונם וכל נתיבותיה שלום בקש הקדוש ברוך הוא ליתן התורה לישראל כשיצאו ממצרים והיו חולקין אלו עם אלו וכו' מה כתיב ויסעו מסוכות ויחנו באיתם היו נוסעים במריבה וחונים במריבה וכו' עד כאן, וכפירוש זה אין במסעות אלו דבר יקר הערך לפסול כל זולתם:

ואפשר כי לפי שיש במסעות אלה האמורים בפרשה ב' הדרגות, א' הם המסעות שהיו בשנה ראשונה קודם גזרת מרגלים, ב' המסעות שעשו בשביל גזרת המרגלים שלא היה בדעת ה' עשות זולת מה שעשו בב' שנים, ומסעות אלו גרועים הם מערך שלאחריהם, וכנגדן נתכוון ה' במאמר אלה לפוסלם, וזה שיעור הכתוב אלה מסעי וגו' פירוש האמורים בסמוך הם המסעות הראוים והצריכין וכל זולתם פסולין הם שלא היו אלא יסורין להניעם במדבר בתוכחות של עון המרגלים:

עוד נראה בהעיר למה בחר הכתוב למנות המסעות ולא החניות ומה גם לדבריהם ז"ל (מד"ר כאן) שאמרו משל למלך וכו' כאן ישננו כאן וכו' עד כאן, שזה יותר בזכרון החניות לא במסעות, גם לפי מדרש אחר (תנחומא) שאמרו שהזכיר המסעות לקבוע להם שכר לעתיד לבא דכתיב (ישעי' לה) ישושום מדבר וגו' לפי זה היה ראוי למנות החניות:

אכן יתבאר על פי דברי אנשי אמת (זוח"ב קנז.) שאמרו שהליכת ישראל במדבר היתה לברר ניצוצי הקדושה שאנס איש הבליעל החונה במדבר השמם ששם קנה מקומו מקום נחש שרף ועקרב ודרכו שם עדת ה' להוציא בולעו מפיו, והוא הטעם שהיו ישראל חונים במקום אחד שנה ובמקום אחר י"ב שעות שהוא כפי מה שצריך לבירור הניצוצות שישנם במקום ההוא, ובירור זה אין כח בעולם שיכול עשותו זולת קדושה השלמה ובסוד שלימות מחברת הכללות ומחברת הפרטות, קדושה השלמה היא השכינה וישראל והתורה, ומחברת הפרטות הם ס' ריבוא נשמות קדושות, מחברת הכללות הוא משה רבינו בסוד משה עמו, כי הוא אילן שממנו נוצצו נשמות ס' ריבוא שהיו שם, ונסתייעו בעזר אלהי בשכונת שוכן הבירה ושברו מלתעות עול וביררו בירור עצום:

וכפי זה תכלית המעשה הוא כשנוסעים היו נוסעים עמהם כל הדומה למין הקודש לא בזמן החניה שעדיין לא נעשה עמו דבר, והוא מה שרמז במאמר אלה מסעי אלה פסל כל המסעות שבעולם שאין מסע כזה שהיו נוסעים עמהם הון קדוש ויקר שאין ערוך אליו, והגם שקדמו האבות ודרכו מקומות ועשו חלקם בבירורי ניצוצות, לא הגיעו לגדר זה, ואמר הכתוב עצמו טעם עילוי מסעות אלה לפי שהם של בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים ונצרפו בכור הברזל שהיא ארץ מצרים כאמור ובזה היו נשמותם ראוים לברר ניצוצי הקדושה בכל המקום אשר יבואו שמה, ועוד לצבאותם שהיא שלימות הצבא אשר תשרה עליו השכינה שהוא מספר ס' ריבוא ופחות ממספר זה אינו בגדר השלימות:

ותמצא שאמרו ז"ל (ב"ר פע"א מכילתא יתרו) כי לסיבה זו לא נתן ה' התורה לראשונים שלא היה בהם שלימות הצבא שתשרה עליהם שכינה הנקראת צבאות, גם רמז בתיבת לצבאותם השראת שכינה עמהם, הרי לפניך זכרון עם קדוש וזכרון מספר השלם והשראת השכינה, וכנגד מחברת כללות מספר השלם אמר ביד משה ואהרן, משה הוא מחברת מספר השלם, ואהרן הוא שושבין השכינה המקריב ומיחד אליה כל הענפים כידוע בסוד הקרבן:

אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם. לפי מה שפירשנו כי תיבת אלה הגידה על המסעות המובחרים ופסלה מסעות הגרועים סמך הכתוב למאמר אלה מאמר אשר יצאו וגו' לצבאותם להעירך כי המובחרים הם אותם שקדמו למרגלים שהם בני ישראל שיצאו מארץ מצרים לצבאותם פירוש הצבאות עצמן שיצאו לשלול מסעות שהיו מזמן המרגלים שלא היו לצבאותם שנגזרה גזירה למות במדבר ומאותה שנה עצמה מתו חלק מהם ולא היה בנמצא הצבאות שיצאו ממצרים, ואומרו ביד משה ואהרן פירוש המסעות היו בידם דכתיב בפרשת בהעלותך (ט' כ') ועל פי ה' יסעו וגו' על פי ה' ביד משה וסמך עמו אהרן שאהרן הוא התוקע בחצוצרות למסעם לזה שתפו עם משה: (אור החיים)

 ספורנו  אלה מסעי. רצה האל יתברך שיכתבו מסעי ישראל להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר כארץ לא זרועה באופן שהיו ראוים להכנס לארץ: (ספורנו)

 כלי יקר  אלה מסעי בני ישראל. לפי שמשה אמר למעלה אל בני גד ובני ראובן ויניעם במדבר ארבעים שנה, סלקא דעתך אמינא שהיו נדים ונעים כשוכב בראש חבל לא שקטו ולא נחו כל ארבעים שנה, על כן אמר אלה מסעי לומר לך שבארבעים שנה לא הניעם כי אם מ"ב תנועות. ובזה מיושב מה שנאמר אלה מסעי ולא אמר אלה החניות אשר חנו כדרך שנאמר ויסעו ויחנו, אלא שבא לפרש מאמר ויניעם במדבר כי התנועה היינו המסעות, וטעם לסיפור כל המסעות כתב רש"י להודיע חסדי המקום כו'. והרב המורה נתן טעם אחר. וכן במהרי"א נתן כמה טעמים ואין להאריך בהם. (כלי יקר)


{ב}  וַיִּכְתֹּ֨ב מֹשֶׁ֜ה אֶת-מוֹצָֽאֵיהֶ֛ם לְמַסְעֵיהֶ֖ם עַל-פִּ֣י יְהֹוָ֑ה וְאֵ֥לֶּה מַסְעֵיהֶ֖ם לְמוֹצָֽאֵיהֶֽם:

 אונקלוס  וּכְתַב משֶׁה יָת מַפְּקָנֵיהוֹן לְמַטְלָנֵיהוֹן עַל מֵימְרָא דַיְיָ וְאִלֵין מַטְלָנֵיהוֹן לְמַפְּקָנֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְתַב משֶׁה יַת מַפְקָנֵיהוֹן לְמַטְלָנֵיהוֹן עַל מֵימַר דַיְיָ וְאִלְיֵין מַטְלָנֵיהוֹן לְמַפְקָנֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  את מוצאיהם. איך יצאו ממקום למקום על כן אחריו למסעיהם: על פי ה'. דבק עם למסעיהם: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויכתוב משה את מוצאיהם וגו'. צריך לדעת מה מודיענו הכתוב במאמר זה, אם לומר שמשה כתבם הלא כל התורה משה כתבה והמסעות הכתובים בתורה מכלל התורה, עוד היה לו לומר ויכתוב משה את מסעיהם, עוד למה חזר לומר ואלה מסעיהם וגו' והלא כבר אמר אלה מסעי וגו', עוד למה שינה בתחלה הקדים לומר למוצאיהם ואחר כך אמר למסעיהם ואחר כך הקדים תיבת למסעיהם לתיבת למוצאיהם:

ונראה שהכתוב נתכוון להודיענו סדר כתיבת המסעות שלא נכתבו ביום אחד אלא על זה הסדר שהתחיל משה לכתוב בפנקסו במצות המלך מיום שיצאו ממצרים על זה הדרך יום שיצאו ממצרים כתב פסוק ויסעו בני ישראל מרעמסס וגו' ב' כתובים הבאים כאחד הכתובים לפנינו עד תיבת שפטים, וכשחנו בסוכות כתב פסוק ויסעו וגו' ויחנו בסוכות, וכשנסעו מסוכות כתב ויסעו מסוכות, וכשחנו באיתם כתב ויחנו באיתם, וכן על זה הדרך היה כותב כל מסע בזמנו עד שהגיעו לערבות מואב, ואחר כך אמר ה' אליו שיסדרם בתורה כדרך שהיו כתובים אצלו, והוא מה שאמר הכתוב ויכתוב משה את מוצאיהם פירוש יום שיצאו ממצרים והם ב' הכתובים מויסעו מרעמסס עד תיבת שפטים, ואומרו למסעיהם פירוש לסדר כל מסעיהם שנסעו מיום צאתם ממצרים עד סוף המסעות, ואומרו על פי ה' לומר שמכתב הראשון עצמו היה על פי ה' הוא אמר אליו שיהיה כותב והולך, ואומרו ואלה מסעיהם וגו' פירוש אלה הם המסעות האמורים שכתב משה למוצאיהם כל אחד בזמנו ובמקומו וזה העתקה: (אור החיים)

 ספורנו  ויכתוב משה. כתב מקום שיצאו אליו והמקום אשר נסעו ממנו כי לפעמים היה המקום שיצאו אליו בתכלית הרוע והמקום שנסעו ממנו טוב: ואלה מסעיהם למוצאיהם. ולפעמים קרה הפך זה. וכתב גם כן ענין המסע שהיה לצאת ממקום אל מקום בלי הקדמת ידיעה שהיה זה קשה מאד ובכל זה לא נמנעו ובכן נכתב בכל אחד מהם ויסעו ממקום פלוני ויחנו במקום פלוני כי המסע והחניה היה כל אחד מהם קשה: (ספורנו)

 כלי יקר  ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'. ואחר כך הפך הסדר אלה מסעיהם למוצאיהם ולא נאמר בו על פי ה'. והנני מפרש זה בשלש פנים. האחד הוא, שבמקצת מסעות הלכו לפנים ובמקצתם נזורו אחור כי מתחילה וישובו ויחנו לפני פי החירות (שמות יד ב), פירש רש"י שהלכו לאחוריהם לצד מצרים, וכן דברים (ב א) כתיב ונפן ונסע המדברה, פירש רש"י לפי שקלקלו הפכו לצד המדבר, וכן בפרשת עקב (דברים י ו) מבארות בני יעקן מוסרה, שחזרו שמונה מסעות לאחוריהם, נמצא שרוב המסעות אשר הלכו בהם לפנים ולא לאחור והיו על פי ה' נקראו מוצאיהם למסעיהם, כי הפכו פניהם מן המקום אשר יצאו משם שנקרא מוצאיהם ופניהם אל מסעיהם אשר היו לפניהם, אבל מה שנזורו אחור בעבור שקלקלו בחטא לא היה על פי ה', ונקרא מסעיהם למוצאיהם שחזרו ונסעו למקום שיצאו משם שנקרא מוצאיהם כי הפכו פניהם לצד מצרים.

הפירוש השני הוא. כשנדקדק מהו שנאמר ויסעו מרעמסס ולא הזכיר בני ישראל ואחר כך חזר ואמר שנית ויסעו בני ישראל מרעמסס, ועוד כתיב הכא ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ובמקום אחר אומר (שם טז א) הוציאך ה' ממצרים לילה, אלא ודאי שהערב רב הלכו בלילה דרך בריחה ועליהם נאמר (שמות יד ה) ויוגד למלך מצרים כי ברח העם, בורח לא נאמר אלא ברח שכבר ברח מיד בצאתם וזה לא יצדק על ישראל שהרי הלכו ביד רמה, אלא ודאי שעל הערב רב הוגד לו שנקרא בשם עם, אבל ישראל הלכו ביום ביד רמה וכשאמר ויסעו מרעמסס בחודש הראשון, בערב רב הוא מדבר ואחר כך אמר ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה, ואחר כך אמר ויסעו בני ישראל, מרעמסס כי הערב רב הלכו תחילה כמנהג הבורחים ובני ישראל הלכו אחריהם.

וזה שנאמר ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה', זו נסיעת בני ישראל אשר יסודם מארץ הקדושה על כן הפכו תמיד פניהם מן מוצאיהם המקום אשר יצאו משם ממצרים ומגמת פניהם למסעיהם לבא אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם, אבל הערב רב שהיו מקורם ממצרים ולא יצאו על פי ה' כי משה מדעתו הוציאם נאמר בהם ואלה מסעיהם למוצאיהם, כי תמיד היה להם חפץ ורצון לשוב למצרים למקורם, וזרוק חוטרא לאוירא אעיקרה קאי (ב"ר נג טו) כך היה תמיד פניהם למקום אשר יצאו משם.

פירוש שלישי הוא. שאלמלא לא חטאו ישראל היו נוסעים בנסיעה אחת לארץ, אמר ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, כי מן יציאה ראשונה לא היה להם עוד יציאה ממקום חנייה כי רצה ה' לישא אותם על כנפי נשרים לארץ מיד, ועל ידי שקלקלו הוצרך לכתוב ואלה מסעיהם למוצאיהם, שנסעו אל מקומות שסופם לחזור ולצאת משם ולהיות מטולטל ממסע למסע וזה הדבר לא היה על פי ה' כי לא חפץ ה' באלה. (כלי יקר)


{ג}  וַיִּסְע֤וּ מֵֽרַעְמְסֵס֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן בַּֽחֲמִשָּׁ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֑וֹן מִֽמָּחֳרַ֣ת הַפֶּ֗סַח יָֽצְא֤וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ בְּיָ֣ד רָמָ֔ה לְעֵינֵ֖י כָּל-מִצְרָֽיִם:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מֵרַעְמְסֵס בְּיַרְחָא קַדְמָאָה בְּחַמְשָׁא עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא קַדְמָאָה מִבָּתַר יוֹמָא דְפִסְחָא נְפָקוּ בְנֵי יִשְרָאֵל בְּרֵישׁ גְלֵי לְעֵינֵי כָּל מִצְרָאֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מִן פִּילוּסִין בְּיַרְחָא דְנִיסָן בַּחֲמֵשַׁת עַסְרָא יוֹמָא לְיַרְחָא קַדְמָאָה מִבָּתַר דְאָכְלוּ נִכְסַת פִּסְחָא נְפָקוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּרֵישׁ גְלֵי לְמֵחְמֵיהוֹן דְכָל מִצְרָאֵי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ממחרת הפסח. פירשתיו וכן ביד רמה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויסעו מרעמסס. ובתר הכי כתיב ויסעו בנ''י מרעמסס מתחלה נסעו בערבוביא ערב רב ביניהם ואח''כ כשמספר המסעות כולם הזכיר בני ישראל כי הפרידו ערב רב מביניהם: יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל. מצרים. לומר שגם ערב רב שהם מצרים יצאו ביד רמה לעיני שאר מצרים: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויסעו מרעמסס וגומר. הוצרך לומר זכרון בחדש הראשון ב' פעמים הגם שהיה יכול לומר בחמשה עשר יום ומובן הדבר שבחודש הראשון מדבר הכתוב, או על זה הדרך ויסעו בט"ו לחודש הראשון, אולי שרמז מה שאמרו רבותינו ז"ל (שמו"ר פט"ו) כי חודש ניסן הוא זמן שמזלם של ישראל עומד, גם זמן שלימות ההצלחה בו הוא ט"ו בחודש, והוא אומרו ויסעו וגו' בחודש הראשון שהוא זמן העמדת מזלם, ועוד לתוספת גודל המערכה בט"ו שהוא זמן מילוי הלבנה, ואומרו לחודש הראשון לפי שאין גדר זה מורה על רום ההצלחה אלא כשהוא בחודש המוצלח: (אור החיים)


{ד}  וּמִצְרַ֣יִם מְקַבְּרִ֗ים אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֧ה יְהֹוָ֛ה בָּהֶ֖ם כָּל-בְּכ֑וֹר וּבֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם עָשָׂ֥ה יְהֹוָ֖ה שְׁפָטִֽים:

 אונקלוס  וּמִצְרָאֵי מְקַבְּרִין יָת דִי קְטַל יְיָ בְּהוֹן כָּל בּוּכְרָא וּבְטַעֲוַתְהוֹן עָבַד יְיָ דִינִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִצְרָאֵי מְקַבְּרִין יַת דְקָטַל יְיָ בְּהוֹן כָּל בּוּכְרָא וּבְטַעֲוַותְהוֹן עָבַד מֵימַר דַיְיָ דִינִין טַעֲוַות מַתְּכָא הֲווֹ מִתְרַכְּכִין טַעֲוַות אַבְנָא מִתְגַדְעִין טַעֲוַות פַּחְרָא מִתְעַבְּדִין בְּקִיקִין טַעֲוִוין דְעָא מִתְעַבְּדִין קְטוֹם וְדִבְעִירֵי מַיְיתוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ומצרים מקברים. טרודים (ו) באבלם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) כלומר שנותן טעם אלמעלה מה שכתוב יצאו בני ישראל ביד רמה ולמה הניחו להם המצריים ומפרש ומצרים מקברים וגו' והיו טרודים באבלם ר"ל שהיו עסוקים לקבור מתיהם ולא היה להם פנאי לעכב את ישראל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ובאלהיהם עשה ה' שפטים. כמו ראש דגון כי כן אמר השם למשה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ומצרים. ב' ר''פ ומצרים מקברים ?? ומצרים ילד את לודים לומר שאפי' אותם שכבר מתו רובם נחטטו: מקברים. ב' ומצרים מקכרים מקברים את העוברים בפ' גוג והיינו דכתיב כאשר שמע למצרים יחילו כשמע צוד: (בעל הטורים)

 כלי יקר  ומצרים מקברים וגו'. לומר לך שיצאו לעיני כל מצרים בשעה שהיו שהיו קוברים את אשר הכה ה' בהם והיו שיניהם קהות, ולא עוד אלא שגם באלהיהם עשה ה' שפטים באותה שעה ואף על פי כן לא יחרץ אחד מהם לשונו לישראל. ומה שנאמר אשר הכה ה' בהם כל בכור, יש אומרים שהוא כדעת המדרש (פס"ר פסקא ויהי בחצי הלילה ה) על הפסוק למכה מצרים בבכוריהם (תהלים קלו י) שהיו הבכורים הורגים, באבותם כי כך משמע בבכוריהם כלומר עם הבכורים הכה את מצרים כי הבכורים היו שבט אפו ומטה זעמו, לכך נאמר הכה בהם כל בכור. והוא דקדוק נכון.

ובאמרו על פני בעל צפון. הורה כי רק עבודה זרה זו נשארה כדי להטעותן היתה ממונה על הזהב אשר מצפון יאתה ויאמרו שלכך נשארה בשביל ממונם שלקחו שלא כדין כמבואר פרשת בשלח (שמות יד ב).

ומה שנאמר ויסעו ממרה ויבואו אילמה ולא אמר ויחנו באילמה, לפי שהיה מסע קצר ממרה לאילם ולא היה בדעתם לעשות שם חנייה אך לפי שמצאו שם שתים עשרה מעיינות מים המתיחסים אל שתים עשרה שבטים אשר ממקור ישראל ישקו לכל העדה, ושבעים תמרים המתיחסים לשבעים זקנים כי הצדיק כתמר יפרח, על כן אמרו סימנא מילתא היא שיעשו שם חנייה כי גם שם המקום מורה על מספר זה, אילם עולה למספר פ"ב עם המלה דהיינו י"ב ושבעים, וכן אילם מורה על מספר אנשים חזקים כי הוא מלשון ואת אילי הארץ לקח (יחזקאל יז טו), וכל זה לקחו לסימן לעשות שם חנייה. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ובאלהיהם עשה ה' שפטים. כלו' ובשופטיהם עשה ה' שפטים לשון נופל על הלשון ולכך נאמר ובאלהיהם והוא ל' דינים כדאמר ונקרב בעל הבית אל האלהים: (דעת זקנים)


{ה}  וַיִּסְע֥וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל מֵֽרַעְמְסֵ֑ס וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּסֻכֹּֽת:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וּשְׁרוֹ בְּסֻכֹּת: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל מִן פִּילוּסִין וּשְׁרוֹ בְּסֻכּוֹת אַתְרָא דְאִתְחַפִּיאוּ שִׁבְעַת עֲנָנֵי יְקָרָא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  בסכות. ששם נסתככו בענני כבוד: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויסעו וגו' ויחנו בסוכות. קשה הלא כבר אמר ויסעו בני ישראל מרעמסם וגו' ולא היה צריך לומר אלא ויחנו בסוכות. ונראה שנתכוין לומר שלא היה מסע אחר בין רעמסם לסוכות, והוא מה שסמך לויסעו ויחנו, וזולת זה אם היה מתחיל ויחנו בסוכות אין הערה לזה, וכמו כן דקדק בכל המסעות להסמיך החניה למסע, חוץ מז' עממין הנמצאין שם, ולזה דקדק לומר את כל יושבי הארץ לומר אפילו שאינם מז' עממין. או אפשר שחוזר על אומה שאין כח בהם להורגם שישתדלו להורישם ולא יניחו מהם בארץ: (אור החיים)


{ו}  וַיִּסְע֖וּ מִסֻּכֹּ֑ת וַיַּֽחֲנ֣וּ בְאֵתָ֔ם אֲשֶׁ֖ר בִּקְצֵ֥ה הַמִּדְבָּֽר:

 אונקלוס  וּנְטָּלוּ מִסֻכֹּת וּשְרוֹ בְאֵתָם דִי בִּסְטַר מַדְבְּרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מִסֻכּוֹת וּשְׁרוֹ בְּאֵיתָם דְבִסְטַר מַדְבְּרָא: (תרגום יונתן)


{ז}  וַיִּסְעוּ֙ מֵֽאֵתָ֔ם וַיָּ֨שָׁב֙ עַל-פִּ֣י הַֽחִירֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר עַל-פְּנֵ֖י בַּ֣עַל צְפ֑וֹן וַֽיַּחֲנ֖וּ לִפְנֵ֥י מִגְדֹּֽל:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מֵאֵתָם וְתָב עַל פּוּם חִירָתָא דִי קֳדָם בְּעֵיל צְפוֹן וּשְׁרוֹ קֳדָם מִגְדֹל: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מֵאֵיתָם וְתָבוּ עַל פּוּמֵי חִירָתָא מְרַבְעָתָא דִקְדָם טַעֲוַות צְפוֹן וּשְׁרוֹ קֳדָם מִגְדוֹל: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וישב. רמז לענן או לישראל: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וישב על פי החירות. ואינו אומר וישובו מלמד שכולם היה להם לב אחד לעשות כן ע''פ ציווי של משה: על פי החירות. ובפרשת ויהי בשלח אומר לפני פי החירות מלמד שאמר להם משה ע''פ ה' אני אומר לכם שתהיו בני חורין: (בעל הטורים)


{ח}  וַיִּסְעוּ֙ מִפְּנֵ֣י הַֽחִירֹ֔ת וַיַּֽעַבְר֥וּ בְתוֹךְ-הַיָּ֖ם הַמִּדְבָּ֑רָה וַיֵּ֨לְכ֜וּ דֶּ֣רֶךְ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ בְּמִדְבַּ֣ר אֵתָ֔ם וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמָרָֽה:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מִן פּוּם חִירָתָא וַעֲבָרוּ בְּגוֹ יַמָא לְמַדְבְּרָא וַאֲזָלוּ מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין בְּמַדְבְּרָא דְאֵתָם וּשְׁרוֹ בְּמָרָה: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מִפּוֹרוֹקֵי חֵירָתָא וַעֲבָרוּ בְּגוֹ יַמָא וּנְפָקוּ מִן יַמָא וַאֲזָלוּ עַל כֵּיף יַמָא כְּנִישִׁין אוּנְכִין וּמַרְגַלְיַין וַאֲזָלוּ מִבָּתַר כְּדֵין מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין בְּמַדְבְּרָא דְאֵיתָם וּשְׁרוֹ בְּמָרָה: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  מפני החירות. ופי החירות מקום אחד הוא והפה בפנים: דרך שלשת ימים. פירשתיו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויסעו מפני החירות. היל''ל מפי החירות אלא ויסעו ביד רמה מפני שהבטיחן שיהיו בני חורין: (בעל הטורים)


{ט}  וַיִּסְעוּ֙ מִמָּרָ֔ה וַיָּבֹ֖אוּ אֵילִ֑מָה וּבְ֠אֵילִ֠ם שְׁתֵּ֨ים עֶשְׂרֵ֜ה עֵינֹ֥ת מַ֛יִם וְשִׁבְעִ֥ים תְּמָרִ֖ים וַיַּֽחֲנוּ-שָֽׁם:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מִמָרָה וַאֲתוֹ לְאֵילִם וּבְאֵילִם תְּרֵי עֲשַׂר מַבּוּעִין דְמַיִן וְשַׁבְעִין דִקְלִין וּשְׁרוֹ תַמָן: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מִמָרָה וַאֲתוֹ לְאֵילִם וּבְאֵילִם תַּרְתֵּיסְרֵי עִינְוָון דְמַיָין לִתְרֵיסַר שִׁבְטִין וְשׁוּבְעִין דִיקְלִין כֻּלוֹ קֳבֵיל שׁוּבְעִין חַכִּימַיָא וּשְׁרוֹ תַמָן עַל מַיָא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  ויבאו אילמה. ולא אמר ויחנו באילם מלמד שלא היה דעתם לחנות שם עד שנעשה להם נס שמצאו י''ב עינות מים ואז חנו שם: (בעל הטורים)


{י}  וַיִּסְע֖וּ מֵֽאֵילִ֑ם וַֽיַּחֲנ֖וּ עַל-יַם-סֽוּף:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מֵאֵילִם וּשְׁרוֹ עַל יַמָא דְסוּף: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מֵאֵילִם וּשְׁרוֹ עַל גֵיף יַמָא דְסוּף: (תרגום יונתן)


{יא}   שני  וַיִּסְע֖וּ מִיַּם-ס֑וּף וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמִדְבַּר-סִֽין:

 אונקלוס  וּנְטָּלוּ מִיַמָא דְסוּף וּשְׁרוֹ בְּמַדְבְּרָא דְסִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מִגֵיף יַמָא דְסוּף וּשְׁרוֹ בְּמַדְבְּרָא דְסִין: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  מדבר סין. מתחלה נקרא מדבר סין ולבסוף נקרא סיני שנתוסף לו יו''ד כנגד יו''ד דברות. סי''ן ימים הי' משה בהר: (בעל הטורים)


{יב}  וַיִּסְע֖וּ מִמִּדְבַּר-סִ֑ין וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּדָפְקָֽה:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מִמַדְבְּרָא דְסִין וּשְׁרוֹ בְּדָפְקָה: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מִמַדְבְּרָא דְסִין וּשְׁרוֹ בְּדָפְקָה: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  בדפקה. שם דפק לבם שלא היה להם לחם: (בעל הטורים)


{יג}  וַיִּסְע֖וּ מִדָּפְקָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּאָלֽוּשׁ:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מִדָפְקָה וּשְׁרוֹ בְּאָלוּשׁ: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מִדָפְקָה וּשְׁרוֹ בִכְרַךְ תַּקִיף: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  באלוש. נתן להם המן בזכות לושי ועשי עגות: (בעל הטורים)


{יד}  וַיִּסְע֖וּ מֵֽאָל֑וּשׁ וַֽיַּחֲנוּ֙ בִּרְפִידִ֔ם וְלֹא-הָ֨יָה שָׁ֥ם מַ֛יִם לָעָ֖ם לִשְׁתּֽוֹת:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מֵאָלוּשׁ וּשְׁרוֹ בִּרְפִידִם וְלָא הֲוָה תַמָן מַיָא לְעַמָא לְמִשְׁתֵּי: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מֵאֲתַר תַּקִיף וּשְׁרוֹ בִּרְפִידִים וּמְטוֹל דְרָפִין יְדֵיהוֹן מִפִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא לָא הֲוָה תַמָן מוֹי לְמִשְׁתֵּי לְעַמָא: (תרגום יונתן)


{טו}  וַיִּסְע֖וּ מֵֽרְפִידִ֑ם וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מֵרְפִידִם וּשְׁרוֹ בְּמַדְבְּרָא דְסִינָי: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מֵרְפִידִים וּשְׁרוֹ בְּמַדְבְּרָא דְסִינָי: (תרגום יונתן)


{טז}  וַיִּסְע֖וּ מִמִּדְבַּ֣ר סִינָ֑י וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּקִבְרֹ֥ת הַֽתַּאֲוָֽה:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מִמַדְבְּרָא דְסִינָי וּשְׁרוֹ בְּקִבְרֵי דִמְשַׁאֲלֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מִמַדְבְּרָא דְסִינָי וּשְׁרוֹ בְּקִבְרֵי דִמְשַׁאֲלֵי בִּישְרָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  קברות התאוה. הוא בקדש ברנע כאשר פירשתי: (אבן עזרא)


{יז}  וַיִּסְע֖וּ מִקִּבְרֹ֣ת הַֽתַּאֲוָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בַּֽחֲצֵרֹֽת:

 אונקלוס  וּנְטָּלוּ מִקִבְרֵי דִמְשַׁאֲלֵי וּשְׁרוֹ בַּחֲצֵרוֹת: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מִקִבְרֵי דִמְשַׁיְילֵי בִּישְרָא וּשְׁרוֹ בַּחֲצֵרוֹת אַתְרָא דְאִסְתַּגְרַת מִרְיָם נְבִיאֲתָא: (תרגום יונתן)


{יח}  וַיִּסְע֖וּ מֵֽחֲצֵרֹ֑ת וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּרִתְמָֽה:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מֵחֲצֵרֹת וּשְׁרוֹ בְּרִתְמָה: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מֵחֲצֵרוֹת וּשְׁרוֹ בְּרִיתְמָא אֲתַר דִמְרַבֵּי אִילָנֵי רְתָמֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויחנו ברתמה. על שם לשון הרע (ז) של מרגלים, שנאמר מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים (תהלים קכ, ד): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) רצונו לתרץ למה קראו כאן רתמה ובמקום אחר קראו פארן וקל להבין (דבק טוב). מה שהוצרך לפרש מסע זו יותר משאר כל המסעות מפני שפה כתיב ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה ובפרשת בהעלותך כתיב ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן לכן פירש על שם לשון הרע וכו' כלומר שהכל מקום אחד: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ברתמה. ע''ש המרגלים שנאמר חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים: (בעל הטורים)


{יט}  וַיִּסְע֖וּ מֵֽרִתְמָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּרִמֹּ֥ן פָּֽרֶץ:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מֵרִתְמָה וּשְׁרוֹ בְּרִמוֹן פָּרֶץ: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מֵאֲתַר דִמְרַבֵּי אִילָנֵי רְתָמֵי וּשְׁרוֹ בְּרוּמָנָא דְמַתְקֵיף פֵּירוֹי: (תרגום יונתן)


{כ}  וַיִּסְע֖וּ מֵֽרִמֹּ֣ן פָּ֑רֶץ וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּלִבְנָֽה:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מֵרִמוֹן פָּרֶץ וּשְׁרוֹ בְּלִבְנָה: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מֵרוֹמָנָא דְמַתְקֵיף פֵּירוֹי וּשְׁרוֹ בְּלִבְנָא אֲתַר דִתְחוּמִין לָהּ מַלְבֵּינְתָּא בִּנְיַין: (תרגום יונתן)


{כא}  וַיִּסְע֖וּ מִלִּבְנָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּרִסָּֽה:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מִלִבְנָה וּשְׁרוֹ בְּרִסָה: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מִלִבְנָא וּשְׁרוֹ בְּבֵית רִיסָא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  ויחנו ברסה. שנתרוססו שם: (בעל הטורים)


{כב}  וַיִּסְע֖וּ מֵֽרִסָּ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בִּקְהֵלָֽתָה:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מֵרִסָה וּשׁרוֹ בִּקְהֵלָתָה: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מֵרִיסָא וּשְׁרוֹ בְּמַקְהֵלָת אֲתַר דְאִתְכַּנָשׁוּ קרַח וְסִיַעֲתֵּיהּ עַל משֶׁה וְאַהֲרן: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  בקהלתה. ע''ש ויקהל עליהם קרח את וגו': (בעל הטורים)


{כג}  וַיִּסְע֖וּ מִקְּהֵלָ֑תָה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּהַר-שָֽׁפֶר:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מִקְהֵלָתָה וּשְׁרוֹ בְּטוּרָא דְשָׁפֶר: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מִקְהֵלָת וּשְׁרוֹ בְּטַוְורָא דְשַׁפִּירַן פֵּירוֹי: (תרגום יונתן)


{כד}  וַיִּסְע֖וּ מֵֽהַר-שָׁ֑פֶר וַֽיַּחֲנ֖וּ בַּֽחֲרָדָֽה:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מִטוּרָא דְשָׁפֶר וּשְׁרוֹ בַּחֲרָדָה: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מִטַוְורָא דְשַׁפִּירַן פֵּירוֹי וּשְׁרוֹ בַּחֲרָדָה אֲתַר דְתָוְוהוּ עַל בִּישָׁתָא דְמוֹתָנָא: (תרגום יונתן)


{כה}  וַיִּסְע֖וּ מֵֽחֲרָדָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמַקְהֵלֹֽת:

 אונקלוס  וּנְטָּלוּ מֵחֲרָדָה וּשְׁרוֹ בְּמַקְהֵלוֹת: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מֵחֲרָדָה וּשְׁרוֹ בְּמַקְהֵלוֹת אֲתַר כְּנוּפְיָא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  במקהלות. ע''ש ויקהלו על משה ועל אהרן: במקהלות. ב'. הכא ואידך במקהלות ברכו אלהים דרשינן מיניה שאפי' עוברים שבמעי אמן אמרו שירה על הים וזהו ויסעו מחרדה פי' מחרדת מצרים שהיה נוסע אחריהם ויחנו במקהלות מלמד שנעשו קהלות קהלות לו' שירה: (בעל הטורים)


{כו}  וַיִּסְע֖וּ מִמַּקְהֵלֹ֑ת וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּתָֽחַת:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מִמַקְהֵלוֹת וּשְׁרוֹ בְּתָחַת: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מִמַקְהֵלוֹת וּשְׁרוֹ בְּאַרְעִית מַקְהֵלוֹת: (תרגום יונתן)


{כז}  וַיִּסְע֖וּ מִתָּ֑חַת וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּתָֽרַח:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מִתָּחַת וּשְׁרוֹ בְּתָרַח: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מֵאַרְעִית מַקְהֵלוֹת וּשְׁרוֹ בְּתָרַח: (תרגום יונתן)


{כח}  וַיִּסְע֖וּ מִתָּ֑רַח וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמִתְקָֽה:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מִתָּרַח וּשׁרוֹ בְּמִתְקָה: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מִתָּרַח וּשְׁרוֹ בְּמִתְקָה אֲתַר דְבַסִימִין מוֹהִי: (תרגום יונתן)


{כט}  וַיִּסְע֖וּ מִמִּתְקָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּחַשְׁמֹנָֽה:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מִמִתְקָה וּשְׁרוֹ בְּחַשְׁמוֹנָה: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מֵאֲתַר דְבַסִימִין מוֹהִי וּשְׁרוֹ בְּחַשְׁמוֹנָה: (תרגום יונתן)


{ל}  וַיִּסְע֖וּ מֵֽחַשְׁמֹנָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמֹֽסֵרֽוֹת:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מֵחַשְׁמוֹנָה וּשְׁרוֹ בְּמוֹסֵרוֹת: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מֵחַשְׁמוֹנָה וּשְׁרוֹ בַּאֲתַר מַרְדוּתָא: (תרגום יונתן)


{לא}  וַיִּסְע֖וּ מִמֹּֽסֵר֑וֹת וַֽיַּחֲנ֖וּ בִּבְנֵ֥י יַֽעֲקָֽן:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מִמוֹסֵרוֹת וּשְׁרוֹ בִּבְנֵי יַעֲקָן: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מֵאֲתַר מַרְדוּתָא וּשְׁרוֹ בְּבֵירֵי עַקְתָא: (תרגום יונתן)


{לב}  וַיִּסְע֖וּ מִבְּנֵ֣י יַֽעֲקָ֑ן וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּחֹ֥ר הַגִּדְגָּֽד:

 אונקלוס  וּנְטָּלוּ מִבְּנֵי יַעֲקָן וּשְׁרוֹ בְּחוֹר הַגִדְגָד: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מִבֵּירֵי עַקְתָא וּשְׁרוֹ בְשַׁקִיפִין וְאַתְרָא מִתְקְרֵי גֻדְגוֹד: (תרגום יונתן)


{לג}  וַיִּסְע֖וּ מֵחֹ֣ר הַגִּדְגָּ֑ד וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּיָטְבָֽתָה:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מֵחוֹר הַגִדְגָד וּשְׁרוֹ בְּיָטְבָתָה: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מִשַׁקִיפִין דְגֻדְגוֹד וּשְׁרוֹ בְּיָטְבַת אֲתַר טַב וּנְיַיח: (תרגום יונתן)


{לד}  וַיִּסְע֖וּ מִיָּטְבָ֑תָה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּעַבְרֹנָֽה:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מִיָטְבָתָה וּשְׁרוֹ בְּעַבְרֹנָה: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מֵאֲתַר טַב וּנְיַיח וּשְׁרוֹ בִּמְגִזָתָא: (תרגום יונתן)


{לה}  וַיִּסְע֖וּ מֵֽעַבְרֹנָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּעֶצְיֹ֥ן גָּֽבֶר:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מֵעַבְרוֹנָה וּשְׁרוֹ בְּעֶצְיוֹן גָבֶר: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מִמְגִזָתָא וּשְׁרוֹ בִּכְרַךְ תַּרְנְגוֹלָא: (תרגום יונתן)


{לו}  וַיִּסְע֖וּ מֵֽעֶצְיֹ֣ן גָּ֑בֶר וַיַּֽחֲנ֥וּ בְמִדְבַּר-צִ֖ן הִ֥וא קָדֵֽשׁ:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מֵעֶצְיוֹן גָבֶר וּשְׁרוֹ בְּמַדְבְּרָא דְצִן הִיא רְקָם: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מִכְרַךְ תַּרְנְגוֹלָא וּשְׁרוֹ בְּמַדְבְּרָא צִינֵי טַוָור פַּרְזְלָא הִיא רְקָם: (תרגום יונתן)


{לז}  וַיִּסְע֖וּ מִקָּדֵ֑שׁ וַֽיַּחֲנוּ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר בִּקְצֵ֖ה אֶ֥רֶץ אֱדֽוֹם:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מֵרְקָם וּשְׁרוֹ בְּהוֹר טוּרָא בִּסְיָפֵי אַרְעָא דֶאֱדוֹם: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מֵרְקָם וּשְׁרוֹ בְּטַוְורוֹס אוּמָנוֹס בִּסְיָיפֵי אַרְעָא דֶאֱדוֹם: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויסעו מקדש. שם עיר: (אבן עזרא)


{לח}  וַיַּ֩עַל֩ אַֽהֲרֹ֨ן הַכֹּהֵ֜ן אֶל-הֹ֥ר הָהָ֛ר עַל-פִּ֥י יְהֹוָ֖ה וַיָּ֣מָת שָׁ֑ם בִּשְׁנַ֣ת הָֽאַרְבָּעִ֗ים לְצֵ֤את בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בַּחֹ֥דֶשׁ הַֽחֲמִישִׁ֖י בְּאֶחָ֥ד לַחֹֽדֶשׁ:

 אונקלוס  וּסְלֵק אַהֲרֹן כַּהֲנָא לְהוֹר טּוּרָא עַל מֵימְרָא דַיְיָ וּמִית תַּמָן בִּשְׁנַת אַרְבְּעִין לְמֵפַּק בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּיַרְחָא חֲמִשָׁאָה בּחַד לְיַרְחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּסְלֵיק אַהֲרן כַּהֲנָא לְטַוְורוֹס אוּמָנוֹס עַל מֵימְרָא דַיְיָ וּמִית תַּמָן בִּשְׁנַת אַרְבְּעִין לְמֵיפַּק בְּנֵי יִשְרָאֵל מִמִצְרַיִם בְּיַרְחָא חֲמִישָׁאָה בְּחַד לְיַרְחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  על פי ה'. מלמד שמת (ח) בנשיקה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) כלומר על פי ה' נדרש לפניו ולאחריו ויעל אהרן על פי ה' וקרי ביה נמי על פי ה' וימת שם: (שפתי חכמים)


{לט}  וְאַֽהֲרֹ֔ן בֶּן-שָׁלֹ֧שׁ וְעֶשְׂרִ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָ֑ה בְּמֹת֖וֹ בְּהֹ֥ר הָהָֽר: (ס)

 אונקלוס  וְאַהֲרֹן בַּר מְאָה וְעַשְׂרִין וּתְלַת שְׁנִין כַּד מִית בְּהוֹר טוּרָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְאַהֲרן בַּר מְאָה וְעַשְרִין וּתְלַת שְׁנִין כַּד מִית בְּטַוְורוֹס אוּמָנוֹס: (תרגום יונתן)


{מ}  וַיִּשְׁמַ֗ע הַֽכְּנַעֲנִי֙ מֶ֣לֶךְ עֲרָ֔ד וְהֽוּא-יֹשֵׁ֥ב בַּנֶּ֖גֶב בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן בְּבֹ֖א בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וּשְׁמַע כְּנַעֲנָאָה מַלְכָּא דַעֲרָד וְהוּא יָתֵב בִּדְרוֹמָא בְּאַרְעָא דִכְנָעַן בְּמֵיתֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וּשְׁמַע עֲמָלֵק חַיָיבָא וְאִתְחַבֵּר בִּכְנַעֲנָאֵי וּמְלַךְ בַּעֲרָד וּבֵית מוֹתְבֵיהּ בְּאַרַע דָרוֹמָא כַּד אָתוּ בְנֵי יִשְרָאֵל וְאַגִיחַ בְּהוֹן וּגְמָרוּ יַתְהוֹן וְיַת קִירְוֵויהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וישמע הכנעני. כאן למדך שמיתת אהרן היא השמועה (ט) שנסתלקו ענני כבוד, וכסבור שנתנה רשות להלחם בישראל, לפיכך חזר וכתבה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) רוצה לומר לעיל בפרשת חקת גם כן כתיב אחר מיתת אהרן וישמע הכנעני וגו' אבל לא מוכח שם ששמע מיתת אהרן דאיכא למימר ששמע מה שאמר הקרא אחריו כי בא ישראל דרך האתרים אבל כאן לא מפרש אחריו מידי לכך מוכיח כאן שמיתת אהרן וכו'. או ר"ל ללמדך שמיתת אהרן היא השמועה דכתיב ואהרן בן קכ"ג שנה במותו וישמע הכנעני אבל בפרשת חקת לא ידענו מה שמועה שמע אם מיתתו של אהרן אם בכייתם ששניהם כתובים שם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם וישמע הכנעני. כי נלחם עם ישראל בהיותם בהר ההר: (אבן עזרא)

 ספורנו  וישמע הכנעני. גם זה זכות להם כי לא אמרו כאבותם נתנה ראש גם כראותם מלחמה אבל נדרו נדר לה' ושלמו: (ספורנו)


{מא}  וַיִּסְע֖וּ מֵהֹ֣ר הָהָ֑ר וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּצַלְמֹנָֽה:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מֵהוֹר טוּרָא וּשְׁרוֹ בְּצַלְמוֹנָה: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מִטַוְורוֹס אוּמָנוֹס וּשְׁרוֹ בְּצַלְמוֹנָה אֲתַר חוֹבָאֵי וְכוּר בְּאַרַע אֱדוֹמָאֵי וְתַמָן עָקַת נַפְשָׁא דְעַמָא בְּאוֹרְחָא: (תרגום יונתן)


{מב}  וַיִּסְע֖וּ מִצַּלְמֹנָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּפוּנֹֽן:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מִצַלְמוֹנָה וּשְׁרוֹ בְּפוּנוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מִצַלְמוֹנָה וּשְׁרוֹ בְּפוּנוֹן אֲתַר דְגָרֵי יְיָ בְּהוֹן יַת חֵיוַן קָלָן וְסִילְקַת קְבֵילְתְּהוֹן עַד צֵית שְׁמַיָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  צלמונה ופונון. פירשתים: (אבן עזרא)


{מג}  וַיִּסְע֖וּ מִפּוּנֹ֑ן וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּאֹבֹֽת:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מִפּוּנוֹן וּשְׁרוֹ בְּאֹבוֹת: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מֵאֲתַר דְגָרֵי יְיָ בְהוֹן יַת חֵיוַן קָלָן וּשְׁרוֹ בְּאוֹבוֹת: (תרגום יונתן)


{מד}  וַיִּסְע֖וּ מֵֽאֹבֹ֑ת וַֽיַּחֲנ֛וּ בְּעִיֵּ֥י הָֽעֲבָרִ֖ים בִּגְב֥וּל מוֹאָֽב:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מֵאֹבוֹת וּשְׁרוֹ בִּמְגִזַת עֲבָרָאֵי בִּתְחוּם מוֹאָב: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מֵאוֹבוֹת וּשְׁרוֹ בִּמְגִיזַת עִבְרָאֵי בִּתְחוּם מוֹאֲבָאֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  בעיי העברים. לשון חרבות וגלים, כמו לעי השדה (מיכה א, ו), שמו את ירושלים לעיים (תהלים עט, א): (רש"י)


{מה}  וַיִּסְע֖וּ מֵֽעִיִּ֑ים וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּדִיבֹ֥ן גָּֽד:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מִמְגִזָתָא וּשְׁרוֹ בּדִיבוֹן גָד: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מִמְגִיזְתָּא וּשְׁרוֹ בְּדִיבוֹן בֵּית מַזְלָא: (תרגום יונתן)


{מו}  וַיִּסְע֖וּ מִדִּיבֹ֣ן גָּ֑ד וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּעַלְמֹ֥ן דִּבְלָתָֽיְמָה:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מִדִיבוֹן גָד וּשְׁרוֹ בְּעַלְמוֹן דִבְלָתָיְמָה: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מִדִיבוֹן בֵּית מַזְלָא וּשְׁרוֹ בְּעַלְמוֹן דִבְלָתָיְמָה אוּף תַּמָן אִתְכַּסְיַית מִנְהוֹן בֵּירָא עַל דִשְׁבָקוּ פִתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא דְבַסִימִין כְּדִבְלָתָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בעלמון דבלתימה. שם כלל למסעים רבים כאשר פירשתי בפרשת זאת חקת התורה: (אבן עזרא)


{מז}  וַיִּסְע֖וּ מֵֽעַלְמֹ֣ן דִּבְלָתָ֑יְמָה וַֽיַּחֲנ֛וּ בְּהָרֵ֥י הָֽעֲבָרִ֖ים לִפְנֵ֥י נְבֽוֹ:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מֵעַלְמוֹן דִבְלָתָיְמָה וּשְׁרוֹ בְּטוּרֵי דַעֲבָרָאֵי דִקֳדָם נְבוֹ: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מֵעַלְמוֹן דִבְלָתָיְמָה וּשְׁרוֹ בְּטַוְורָא עִבְרָאֵי קֳדָם בֵּית קְבוּרְתֵּיהּ דְמשֶׁה: (תרגום יונתן)


{מח}  וַיִּסְע֖וּ מֵֽהָרֵ֣י הָֽעֲבָרִ֑ים וַֽיַּחֲנוּ֙ בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב עַ֖ל יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מִטוּרֵי דַעֲבָרָאֵי וּשְׁרוֹ בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יַרְדְנָא דִירֵחוֹ: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מִטַוְורֵי עִבְרָאֵי וּשְׁרוֹ בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יוֹרְדְנָא דִירֵיחוֹ: (תרגום יונתן)


{מט}  וַיַּֽחֲנ֤וּ עַל-הַיַּרְדֵּן֙ מִבֵּ֣ית הַיְשִׁמֹ֔ת עַ֖ד אָבֵ֣ל הַשִּׁטִּ֑ים בְּעַֽרְבֹ֖ת מוֹאָֽב: (ס)

 אונקלוס  וּשְׁרוֹ עַל יַרְדְנָא מִבֵּית יְשִׁימוֹת עַד מֵישַׁר שִׁטִין בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּשְׁרוֹ עַל יוֹרְדְנָא מִבֵּית יְשִׁימוֹת עַד מֵישַׁר שִׁיטִין בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב: (תרגום יונתן)

 רש"י  מבית הישמת עד אבל השטים. כאן למדך שיעור מחנה ישראל י"ב (י) מיל, דאמר רבה בר בר חנה, לדידי חזי לי ההוא אתרא וכו': אבל השטים. מישור של שטים, אבל (כ) שמו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) היינו ג' פרסאות דמבית הישימות עד אבל השטים י"ב מיל הם: (כ) אבל אין פירושו של אבל מישור ובפרשת לך לך האריך רש"י בו והתרגום שתרגם אבל מישור פתר הענין ולא הלשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מבית הישימת. הוא הגיא הנשקף על פני הישימון אז צוה השם להזהיר ישראל כי הם קרובים לעבור: (אבן עזרא)

 כלי יקר  ויחנו על הירדן מבית הישמת עד אבל השטים. על צד הרמז יש לפרש שלכך הזכיר שני קצוות אלו לפי שפרשה זו מדברת ממיתת אהרן, ואמרו רז"ל (ר"ה יח:) ששקולה מיתת הצדיקים כשריפת בית אלהינו. ודבר זה יש בו רמז בתחילת הפרשה וימת שם בשנת הארבעים וגו' בחודש החמישי באחד לחודש, הוא חודש אב שבו נשריפה בית אלהינו והוקבע לבכיה לדורות מזמן המרגלים כדי להורות ששנים אלו שקולים על כן נזדמנו בחודש אחד, וזהו הרמוז מבית הישימות כי הוא לשון שממה וחרבן הבית, ואבל השיטים הוא לשון ארז ורמז אל הזמן שנתאבלו בו על הצדיק שנמשל ארז, ונזדמנו שניהם לפונדק אחד, וחבור שני קצוות אלו מורה ששקולים המה כאלו הקצה האחד היה מרגיש אבל השיטים דהיינו האבילות על נפש הצדיק, והקצה השני היה מרגיש בצער בית הישימות.

ותדע כי בילקוט בישעיה (כט) מסיק בפסוק הנני יוסיף להפליא הזה (ישעיה כט יד), גדול סילוקם של צדיקים לפני מי שאמר והיה יותר מן תשעים ושמונה קללות שבמשנה תורה ומחורבן בית המקדש, קשיין אהדדי כי רז"ל אמרו במסכת ראש השנה ששקולים המה וכאן אמר גדול סלוקן, והבט ימין וראה רש הזכיר לשון סלוקן, ובגמרא אמרו מיתת צדיקים, ובמדרש הזכיר לשון חורבן קדש, ובגמרא אמרו כשריפת בית אלהינו.

והביאור לכל זה, כי לשון חורבן בית המקדש מורה על הזמן שחומר הבית מעצים ואבנים נשאר קיים אך שנחרב כי יצא ממנו כל הדרו והודו דהיינו סילוק מן מן הבית כל הדברים רוחניים שהיו בו, אבל לשון שריפת בית אלהינו קשה מזו כי נוסף על סילוק הרוחניות משם גם החומר נשרף, כמו כן בצדיקים כשמזכיר לשון מיתה הוא מדבר כנגד החומר כי הגוף מת אבל הנשמה אינה מתה כי חיה היא, אבל לשון סילוק שייך על הנשמה ולא על הגוף כי היא לבדה העולה כמו שנאמר (קהלת ג כא) רוח בני האדם עולה היא למעלה, והנה מיתת צדיקים דהיינו הדבר הנוגע בחומר גוף הצדיק וודאי דבר זה שקול כשריפת בית אלהינו החומר של בית המקדש, אבל סלוקן של צדיקים דהיינו רוח בני האדם המסתלק ועולה למעלה דבר זה מתיחס לחורבן בית אלהינו דהיינו הרוחניות משם.

ומה שאמר שזה גדול מזה, לא שזה גדול במהות אלא שהנזק המגיע לעולם בסילוק נשמת הצדיק הוא גדול מן הנזק המגיע לעולם בסילוק הרוחניות מן הבית המקדש כי יש לדקדק מהו שאמר לפני מי שאמר והיה העולם למה לא אמר סתם לפני הקב"ה אלא ודאי שבא ליתן טעם למה זה גדול מזה ואמר לפי שהקב"ה אמר והיה העולם וחפץ בהוויתו וקיומו, ונפש הצדיק נותן יותר הוייה וקיום לעולם יותר מכל הרוחניות שהיו בבית המקדש, לפי שצדיק אחד יסוד עולם ונשמתו חצובה מתחת כסא כבוד יש בה קדושה גדולה ונותנת הויה וקיום לכל העולם. ותדע שכן הוא שהרי מביא ע"ז פסוק הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו, ומאי משמע מדבר בסילוקן של צדיקים, אלא ודאי בסילוק הנפש המשכלת היא שקראה חכמת חכמיו כי נפש המשכלת היא נותנת קיום והויה לכל העולם וסלוקה גורם שעמודי העולם ירופפו . וזה דבר אמיתי ונכון ראוי לצרפו לפסוק זה על צד הרמז. (כלי יקר)


{נ}   שלישי - במחוברות חמישי  וַיְדַבֵּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֶל-מֹשֶׁ֖ה בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל-יַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יַרְדְנָא דִירֵחוֹ לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יוֹרְדְנָא דִירֵיחוֹ לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{נא}  דַּבֵּר֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֥י אַתֶּ֛ם עֹֽבְרִ֥ים אֶת-הַיַּרְדֵּ֖ן אֶל-אֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן:

 אונקלוס  מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי אַתּוּן עָבְרִין יָת יַרְדְנָא לְאַרְעָא דִכְנָעַן: (אונקלוס)

 יונתן  מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרוּם אַתּוּן עָבְרִין יַת יוֹרְדְנָא לְאַרְעָא דִכְנָעַן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי אתם עברים את הירדן וגו' והורשתם וגו'. והלא כמה פעמים הוזהרו על כך, אלא כך אמר להם משה, כשאתם עוברים בירדן ביבשה, על מנת כן תעברו, ואם לאו, מים באין ושוטפין אתכם, וכן מצינו שאמר להם יהושע בעודם בירדן: (רש"י)


{נב}  וְה֨וֹרַשְׁתֶּ֜ם אֶת-כָּל-יֹֽשְׁבֵ֤י הָאָ֨רֶץ֙ מִפְּנֵיכֶ֔ם וְאִ֨בַּדְתֶּ֔ם אֵ֖ת כָּל-מַשְׂכִּיֹּתָ֑ם וְאֵ֨ת כָּל-צַלְמֵ֤י מַסֵּֽכֹתָם֙ תְּאַבֵּ֔דוּ וְאֵ֥ת כָּל-בָּֽמוֹתָ֖ם תַּשְׁמִֽידוּ:

 אונקלוס  וּתְתָרְכוּן יָת כָּל יָתְבֵי אַרְעָא מִן קֳדָמֵיכוֹן וְתֵבְדוּן יָת כָּל בֵּית סִגְדַתְהוֹן וְיָת כָּל צַלְמֵי מַתְּכַתְהוֹן תֵּבְדוּן וְיָת כָּל בָּמַתְהוֹן תְּשֵׁצוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְתַרְכוּן יַת כָּל יַתְבֵי אַרְעָא מִן קֳדָמֵיכוֹן וְתִסְפוּן יַת כָּל בֵּית סִגְדֵיהוֹן וְיַת כָּל צַלְמֵי מַתְּכַוַותְהוֹן תְּסַיְיפוּן וְיַת כָּל בַּמְסֵיהוֹן תְּשֵׁיצוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והורשתם. (ל) וגרשתם: משכיתם. כתרגומו בית סגדתהון, על שם שהיו מסככין את הקרקע ברצפת אבנים של שיש, להשתחוות עליהם בפישוט ידים ורגלים, כדכתיב ואבן משכית לא תתנו בארצכם (מ) להשתחוות עליה (ויקרא כו, א): מסכתם. כתרגומו מתכתהון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דאי פירושו לשון ירושה הל"ל וירשתם אי נמי דאי פירושו ירושה לא הל"ל מפניכם דאין מלת מפניכם נופל אירושה: (מ) פירוש שרוצה להוכיח דמשכית לשון רצפה כדכתיב בקרא ואבן משכית וגם רוצה להוכיח מה שפירש להשתחוות עליה בפישוט ידים ורגלים מדכתיב להשתחוות עליה וכתיב גבי יוסף להשתחוות לך ארצה דהיינו פישוט ידים ורגלים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  משכיתם. כמו אבן משכית: במותם. מקומות גבוהים כמו במותי ארץ: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ואבדתם. ב' הכא ואידך ואבדתם את שמם. משכיותם. היינו בית עכו''ם שלהם והמאבד ע''ז צריך לשרש אחריה דכתיב ואבדתם את שמם: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  ואבדתם את כל צלמי משכיתם. איתא במדרש זש"ה מלפנו וכו' מלפנו מבהמות ארץ הקב"ה מלמד לנו מפרו של אליהו וכו'. מיד בנה אליהו מזבח וכתיב ויעש תעלה כבית סאתים שמעתי דומיא דחצר המשכן וזהו שאז"ל בכל מקום סאתים כחצר המשכן וכתיב מלאו ארבעה כדים מים ושנו ושלשו והתעלה מלא מים והיאך נתמלאת באלו הכדים אלא שבא אלישע תלמידו ויצק אותו מים על ידו של אליהו ונעשו שתי ידיו כשתי מעיינות ומהם נתמלאת התעלה וזהו שאמר הכתוב הנה פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו. ומעוף השמים תחכמנו מהעורבים המכלכלים את אליהו והיו מביאים אצלו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב ומביתו של יהושפט היו מביאים לו ולא היו רוצי' ליכנס לביתו של אחאב להביא משם מפני ע"ז שהיתה בביתו ונ"ל דהא לא הוי כשטה דתלמוד בפר"ק דחולין דמסיק והעורבים מביאים לו וגו' וא"ר יהודה א"ר מבי טבחי דאחאב: (דעת זקנים)


{נג}  וְהֽוֹרַשְׁתֶּ֥ם אֶת-הָאָ֖רֶץ וִֽישַׁבְתֶּם-בָּ֑הּ כִּ֥י לָכֶ֛ם נָתַ֥תִּי אֶת-הָאָ֖רֶץ לָרֶ֥שֶׁת אֹתָֽהּ:

 אונקלוס  וּתְתָרְכוּן יָת יָתְבֵי אַרְעָא וְתֵיתְבוּן בָּהּ אֲרֵי לְכוֹן יְהָבִית יָת אַרְעָא לְמֵירַת יָתָהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְתַרְכוּן יַת יַתְבֵי אַרְעָא וְתֵיתְבוּן בָּהּ אֲרוּם לְכוֹן יְהָבִית יַת אַרְעָא לְמֵירוּת יָתָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  והורשתם את הארץ. והורשתם אותה מיושביה, ואז וישבתם בה, (נ) תוכלו להתקיים בה, (ס) ואם לאו, לא תוכלו להתקיים בה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) מפני שהורשתם לשון גירוש הוא ומה שכתוב את הארץ רצה לומר יושבי הארץ: (ס) דאם לא כן הא כבר כתיב והורשתם והיה לו להתחיל והתנחלתם וגו' אלא שאמר זה לתנאי שאם תורישו אותם תוכלו להתקיים: (שפתי חכמים)

 אור החיים  והורשתם את וגו' וישבתם וגו'. רש"י ז"ל פירש שהמצוה היא והורשתם אבל וישבתם הוא הבטחה, ורמב"ן ז"ל פירש שהמצוה היא וישבתם ומכאן סמכו לומר (כתובות קי.) הכל מעלין לארץ ישראל:

ונראה פשט הכתוב כדברי רש"י ממה שגמר אומר כי לכם וגו' לרשת אותה, ואם הישיבה היא המצוה היה לו לתלות בעיקר המצוה ולומר כי לכם וגו' לשבת בה: (אור החיים)

 ספורנו  והורשתם את הארץ. כאשר תבערו יושבי הארץ אז תזכו להוריש את הארץ לבניכם שאם לא תבערו אותם אף על פי שאתם תכבשו את הארץ לא תזכו להורישה לבניכם: (ספורנו)


{נד}  וְהִתְנַֽחַלְתֶּם֩ אֶת-הָאָ֨רֶץ בְּגוֹרָ֜ל לְמִשְׁפְּחֹֽתֵיכֶ֗ם לָרַ֞ב תַּרְבּ֚וּ אֶת-נַֽחֲלָתוֹ֙ וְלַמְעַט֙ תַּמְעִ֣יט אֶת-נַֽחֲלָת֔וֹ אֶל֩ אֲשֶׁר-יֵ֨צֵא ל֥וֹ שָׁ֛מָּה הַגּוֹרָ֖ל לוֹ יִֽהְיֶ֑ה לְמַטּ֥וֹת אֲבֹֽתֵיכֶ֖ם תִּתְנֶחָֽלוּ:

 אונקלוס  וְתַחְסְנוּן יָת אַרְעָא בְעַדְבָא לְזַרְעֲיַתְכוֹן לְסַגִיאֵי תַּסְגוּן יָת אַחֲסַנְתְּהוֹן וְלִזְעִירֵי תַּזְעִירוּן יָת אַחֲסַנְתְּהוֹן לִדְיִפּוֹק לֵהּ תַּמָן עַדְבָא דִי לֵהּ יְהֵי לְשִׁבְטֵי אֲבָהַתְכוֹן תַּחְסְנוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַחְסְנוּן יַת אַרְעָא בְּעַדְבִין לִגְנִיסַתְכוֹן לְשֵׁיבַט דְעַמֵיהּ סַגִין תַּסְגֵי וּלְשֵׁיבַט דְעַמֵיהּ זְעִירִין תַּזְעֵיר לִדְיִפּוֹק לֵיהּ תַּמָן עַדְבָא דִילֵיהּ יְהֵי לְשִׁבְטָא אֲבָהַתְכוֹן תִּתְחַסְנוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל אשר יצא לו שמה. מקרא קצר הוא זה, אל מקום אשר יצא לו שמה הגורל, לו יהיה: למטות אבותיכם. לפי חשבון (ע) יוצאי מצרים (בבא בתרא קיז.). דבר אחר, בשנים עשר גבולין (פ) כמנין השבטים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) כאן לא פירש כפירושו שפירש בפרשת פנחס דשם משמע שפירושו שחלקו לפי באי הארץ שבאו לכלל כ' שנה משום דאיכא פלוגתא בבבא בתרא (דף קיז) איכא למאן דאמר לאלה תחלק וגו' על באי הארץ נאמר ושם פירש אליבא אותו מאן דאמר וכאן פירש אליבא דמאן דאמר לאלה תחלק הארץ על יוצאי מצרים נאמר ואפשר לדחוק וליישב דהיינו נמי לפי שפירש לעיל משונה נחלה זו כו': (פ) ר"ל דכל גבול נקרא על שבטו זה גבול ראובן וזה גבול שמעון והשתא אתי שפיר מה שפירש"י בפרשת ויחי מכל מקום לא נקראו שבטים אלא אלו ר"ל אף נחלת אפרים ומנשה לא נקראו אלא על שמם גבול אפרים וגבול מנשה. כתב הרא"ם תימה דהא לא כמאן דלרבי יאשיה דאמר ליוצאי מצרים נחלקה הארץ שנאמר לשמות מטות אבותם ינחלו ולרבי יונתן דאמר לבאי הארץ נחלקה ארץ ישראל שנאמר לאלה תחלק הארץ ומה אני מקיים לשמות מטות אבותם משונה נחלה זו כו' והניח בצריך עיון. ויש לומר דק"ל לכל הפירושים קשה מהו למטות אבותם לא הל"ל אלא לשמות אבותם ינחלו למטות למה לי אלא על כרחך למדרש נמי לי"ב גבולין וכו' וזה שהכריח את רש"י לפרש דבר אחר ולפי דבר אחר נמי קשה למה ליה למימר אבותם דלא הל"ל אלא לשמות מטות לכן צריך גם לטעם ראשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והתנחלתם. כמו והתאויתם והפעול הארץ: וטעם להזכיר לרב תרבו. לדבק אחריו ואם לא תורישו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  והתנחלתם. ב'. הכא ואידך גבי עבד דעבד איתקש לקרקעות: והתנחלתם. ד''פ נחלה בפסוק שכל א' הי''ל בד' מקומות בהר ובמישור ובשפלה ובחוף הים והפסוק מתחיל ומסיים בנחלה לומר שבמקום שיצא הגורל אפי' רחוק זה מזה אין לשנות: (בעל הטורים)

 כלי יקר  והתנחלתם את הארץ בגורל. בפסוק זה נתקשו המפרשים מאד באמרם כי תחילת הפרשה מדברת מאיבוד האומות וצלמי מסכותם, וכן סוף הפרשה ואם לא תורישו את יושבי הארץ וגו', ואיך הכניס בין הדבקים פסוק והתנחלתם את הארץ, ואומר אני שלא קשה מידי כי באיבוד הצלמים והבמות וגירוש כל האומות הטיל ה' עבודה רבה על ישראל ויש לחוש לשני דברים, הן שיהיה הדבר כקדירה דבי שותפי ותתבטל מצוה זו כי כל אחד יאמר אפשר למצות ביעור שתתקיים על ידי אחרים, הן שיגרום מחלוקת בין השבטים כי כל אחד יבחר לו הרע במיעוטו במקום שאין שם הרבה צלמים ומסכות, על כן הכניס תוך ענין זה פסוק והתנחלתם את הארץ בגורל כי בזה בטלו כל החששות. (כלי יקר)


{נה}  וְאִם-לֹ֨א תוֹרִ֜ישׁוּ אֶת-יֹֽשְׁבֵ֣י הָאָ֘רֶץ֘ מִפְּנֵיכֶם֒ וְהָיָה֙ אֲשֶׁ֣ר תּוֹתִ֣ירוּ מֵהֶ֔ם לְשִׂכִּים֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם וְלִצְנִינִ֖ם בְּצִדֵּיכֶ֑ם וְצָֽרְר֣וּ אֶתְכֶ֔ם עַל-הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֖ם יֹֽשְׁבִ֥ים בָּֽהּ:

 אונקלוס  וְאִם לָא תְתָרְכוּן יָת יָתְבֵי אַרְעָא מִן קֳדָמֵיכוֹן וִיהֵי דִי תַשְׁאֲרוּן מִנְהוֹן לְסִיעַן נַטְלַן זְיַן לְקִבְלֵיכוֹן וּלְמַשִׁרְיַן מַקְפַּנְכוֹן וִיעִיקוּן לְכוֹן עַל אַרְעָא דִי אַתּוּן יָתְבִין בָּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין לָא תְּתַרְכוּן יַת כָּל יַתְבֵי אַרְעָא מִן קֳדָמֵיכוֹן וִיהֵי מַה דִתְשַׁיְירוּן מִנְהוֹן לְסָכְיַין בְּעֵינָא בִּישָׁא בְּכוֹן וּמַקִיפִין לְכוֹן כִּתְרֵיסִין בְּסִיטְרֵיכוֹן וְיַתְעִיקִין יַתְכוֹן עַל אַרְעָא דְאַתּוּן יַתְבִין בָּהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיה אשר תותירו מהם. יהיו לכם (צ) לרעה: לשכים בעיניכם. ליתדות המנקרות עיניכם, תרגום של יתדות, שיכיא: ולצנינם. פותרים בו הפותרים לשון מסוכת (ק) קוצים, הסוככת אתכם לסגור ולכלוא אתכם, מאין יוצא ובא: וצררו אתכם. כתרגומו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) ר"ל לפי שבמקרא משמע שהם יותירו על מנת כן ברצון שיהיו לשכים ועוד היאך שייך לומר על בני אדם שיהיו שכים דהיינו יתדות כדפירש"י ומתרץ יהיו לכם לרעה ר"ל אם תותירו אותם יהיו לכם לרעה כלומר לא יהיו לכם לשכים ממש אלא לרעה להרע לכם: (ק) כמו מסך פתח כלומר גדר הסוככת: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לשכים. קוצים חדים מגזרת הסר מסוכתו. הנני סך את דרכך בסירים: ולצנינם. פירושו לפי מקומו כמו ולשוטט בצדיכם שהם מכות בשוט או קוצים חדים כמו צנים פחים והנה עוד פי' להם גבול נחלתם שהם חייבים להוריש משם יושב הארץ: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ולצנינים. לשון צנה שיבאו עליהם במגן וצנה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואם לא תורישו וגו' והיה וגו'. לדבריהם ז"ל (מגילה י:) שאמרו כל מקום שנאמר והיה הוא לשון שמחה כאן נתכוין לומר שהגם שהם יותירו אותם לצד הרצון והשמחה בהם לצורכיהם הוא מבשרם שיהיו לשיכים וגו':

וצררו אתכם על הארץ וגו'. פירוש לא מלבד שיחזיקו בחלק מהארץ שלא זכיתם בו אלא גם חלק שזכיתם בו אתם וישבתם בו וצררו אתכם על חלק שאתם יושבים בו לומר קומו צאו ממנו, ופירוש תיבת על כדרך אומרו (כ' כ"ד) על אשר מריתם פי על אשר לא קדשתם (דכרים לב נא): (אור החיים)


{נו}  וְהָיָ֗ה כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּמִּ֛יתִי לַֽעֲשׂ֥וֹת לָהֶ֖ם אֶֽעֱשֶׂ֥ה לָכֶֽם: (פ)

 אונקלוס  וִיהֵי כְּמָא דִי חֲשָׁבִית לְמֶעְבַּד לְהוֹן אַעֲבֵד לְכוֹן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְהֵיכְמָא דַחֲשֵׁילִית לְמֶעֱבַד לְהוֹן אַעֲבֵיד לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אור החיים  כאשר דמיתי וגו'. פירוש חשבתי במצותי זו לכם ואתם לא עשיתם ותשאר מחשבתי עומדת בלא קיום וקימה בהם: (אור החיים)

 ספורנו  והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם. כי תזנו אחרי אלהיהם בלי ספק: (ספורנו)

במדבר פרק-לד

{א}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{ב}  צַ֞ו אֶת-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי-אַתֶּ֥ם בָּאִ֖ים אֶל-הָאָ֣רֶץ כְּנָ֑עַן זֹ֣את הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר תִּפֹּ֤ל לָכֶם֙ בְּנַֽחֲלָ֔ה אֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן לִגְבֻֽלֹתֶֽיהָ:

 אונקלוס  פַּקֵד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי אַתּוּן עָאלִין לְאַרְעָא דִכְנָעַן דָא אַרְעָא דִי תִתְפְּלֵג לְכוֹן בְּאַחֲסָנָא אַרְעָא דִכְנַעַן לִתִחוּמָאָה: (אונקלוס)

 יונתן  פַּקֵיד יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרוּם אַתּוּן עָלִין לְאַרְעָא דִכְנָעַן דָא אַרְעָא דְתִתְפְּלֵיג לְכוֹן בְּאַחְסָנָא אַרְעָא דִכְנַעַן בִּתְחוּמָהָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  זאת הארץ אשר תפל לכם וגו'. לפי שהרבה מצות נוהגות בארץ ואין נוהגות בחוצה לארץ, הוצרך לכתוב מצרני (ר) גבולי רוחותיה סביב, לומר לך, מן הגבולין הללו ולפנים המצות נוהגות: תפול לכם. על שם שנתחלקה בגורל, נקראת חלוקה לשון (ש) נפילה. ומדרש אגדה אומר, על ידי שהפיל הקב"ה שריהם של שבעים אומות מן השמים וכפתן לפני משה, אמר לו, ראה אין בהם עוד כח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) כלל זה נקוט בידך כל מקום שהזכיר רש"י לשון מיצר ר"ל הוא גבול פירוש הרצועה המקפת ארץ ישראל: (ש) כמו הפיל פור הוא הגורל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אל הארץ כנען. כמו והנבואה עודד הנביא הנבואה נבואת עודד הנביא והטעם אל הארץ. ארץ כנען: (אבן עזרא)

 ספורנו  זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה. תפול לכם בגורל קודם שתכבשו כולה כי בגורל יאות לשון נפילה כמו ועל לבושי יפילו גורל וכן הפיל פור הוא הגורל ואמר זאת כי מה שכבשו חוץ לארץ לא הוצרך לחלק בגורל ובכן חלק משה את ארץ סיחון ועוג בלתי גורל כפי הנראה בספר יהושע וזה כי ארץ סיחון ועוג אין בה קדושת ארץ ישראל כאמרו ואף אם טמאה ארץ אחזתכם ולא היתה ראויה לגורל אשר ענינו ברוח הקדש: (ספורנו)


{ג}  וְהָיָ֨ה לָכֶ֧ם פְּאַת-נֶ֛גֶב מִמִּדְבַּר-צִ֖ן עַל-יְדֵ֣י אֱד֑וֹם וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ גְּב֣וּל נֶ֔גֶב מִקְצֵ֥ה יָם-הַמֶּ֖לַח קֵֽדְמָה:

 אונקלוס  וִיהֵי לְכוֹן רוּחַ דָרוֹמָא מִמַדְבְּרָא דְצִן עַל תְּחוּמֵי אֱדוֹם וִיהֵי לְכוֹן תְּחוּם דָרוֹמָא מִסְיָפֵי יַמָא דְמִלְחָא קִדוּמָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֶהֱוֵי לְכוֹן תְּחוּם דָרוֹמָא מִן מַדְבְּרָא דְצִינֵי טַוָר פַּרְזְלָא עַל תְּחוּמֵי אֱדוֹם וְיֶהֱוֵי תְּחוּם דָרוֹמָא מִן סְיָפֵי יַמָא דְמִלְחָא מַדִינְחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיה לכם פאת נגב. רוח דרומית אשר מן (ת) המזרח למערב: ממדבר צין. אשר אצל אדום, מתחילת מקצוע דרומית מזרחית (א) של ארץ תשעת המטות. כיצד, שלש ארצות (ב) יושבות בדרומה של ארץ ישראל זו אצל זו, קצת ארץ מצרים, וארץ אדום כולה, וארץ מואב כולה. ארץ מצרים במקצוע דרומית מערבית, שנאמר בפרשה זו מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאותיו הימה, ונחל מצרים היה מהלך על פני כל ארץ מצרים, שנאמר מן השיחור (ג) אשר על פני מצרים (יהושע יג, ג), ומפסיק בין ארץ מצרים לארץ ישראל. וארץ אדום אצלה לצד המזרח, וארץ מואב אצל ארץ אדום, בסוף הדרום למזרח. וכשיצאו ישראל ממצרים, אם רצה המקום לקרב את כניסתם לארץ, היה מעבירם את הנילוס לצד צפון ובאין לארץ ישראל, ולא עשה כן, וזהו שנאמר ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים (שמות יג, יז), שהם יושבים על הים במערבה של ארץ כנען, כענין שנאמר בפלשתים יושבי חבל הים גוי כרתים (צפניה ב, ה), ולא נחם אותו הדרך, אלא הסיבן והוציאם דרך דרומה אל המדבר, והוא שקראו יחזקאל מדבר העמים (יחזקאל כ, לה), לפי שהיו כמה אומות יושבים בצדה והולכין אצל דרומה מן המערב כלפי מזרח תמיד, עד שבאו לדרומה של ארץ אדום, ובקשו ממלך אדום שיניחם לעבור דרך ארצו ולהכנס לארץ דרך רחבה, ולא רצה, והוצרכו לסבוב את כל דרומה של אדום עד בואם לדרומה של ארץ מואב, שנאמר וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה (שופטים יא, יז), והלכו כל דרומה של מואב עד סופה, ומשם הפכו פניהם לצפון, עד שסבבו כל מצר מזרחי שלה לרחבה, וכשכלו את מזרחה, מצאו את ארץ סיחון ועוג, שהיו יושבין במזרחה של ארץ כנען, והירדן מפסיק ביניהם, וזהו שנאמר ביפתח, וילך במדבר ויסב את ארץ אדום ואת ארץ מואב (ד) ויבא ממזרח שמש לארץ מואב (שם יח), וכבשו את ארץ סיחון ועוג שהיתה בצפונה של ארץ מואב, וקרבו עד הירדן, והוא כנגד מקצוע צפונית מערבית של ארץ מואב. נמצא שארץ כנען שבעבר הירדן למערב, היה מקצוע דרומית מזרחית שלה (ה) אצל אדום: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) כלומר לאו דוקא הפאה של נגב אלא כל הרוח נקרא פאה מקרן מזרחית דרומית עד קרן מערבית דרומית: (א) ועל ידי אדום ר"ל אשר אצלו להודיע מקום מצב מדבר צין בארץ כנען שהוא ארץ תשע מטות והוא הקרן מזרחית דרומית שלה: (ב) כל דבריו מבוארים לכל מעיין בצורה המציירת גבולי ארץ ישראל: (ג) השיחור היינו נילוס: (ד) וכתיב אחריו וישלח ישראל מלאכים אל סיחון וגו' משמע מתחלה הסיבם מן המערב למזרח בצד דרומו של אדום ומואב וכשהגיעו למקצוע דרומית מזרחית פנו אל צפון העולם לסבוב את מצר המזרחי של מואב וכשהסיבו את מצר המזרחי כתיב אחריו וישלח וגו' שמצאו את ארץ סיחון ועוג: (ה) זה מוסב אדלעיל ר"ל לכך כתיב ממדבר צין על ידי אדום: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  על ידי אדום. מקום כמו על יד הירדן: (אבן עזרא)


{ד}  וְנָסַ֣ב לָכֶם֩ הַגְּב֨וּל מִנֶּ֜גֶב לְמַֽעֲלֵ֤ה עַקְרַבִּים֙ וְעָ֣בַר צִ֔נָה (והיה) וְהָיוּ֙ תּֽוֹצְאֹתָ֔יו מִנֶּ֖גֶב לְקָדֵ֣שׁ בַּרְנֵ֑עַ וְיָצָ֥א חֲצַר-אַדָּ֖ר וְעָבַ֥ר עַצְמֹֽנָה:

 אונקלוס  וְיַסְחַר לְכוֹן תְּחוּמָא מִדְרוֹמָא לְמַסְקָנָא דְעַקְרַבִּים וִיעִבַר לְצִן וִיהוֹן מַפְקָנוֹהִי מִדְרוֹמָא לִרְקָם גֵיאָה וְיִפּוֹק לַחֲצַר אַדָר וִיעִבַר לְעַצְמוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַקִיף לְכוֹן תְּחוּמָא מִן דָרוֹמָא לְמִסֵיקְתָּא דְעַקְרַבִּים וִיעִיבַר לְצִינֵי טַוָר פַּרְזְלָא וִיהוֹן מַפְקָנוֹי מִן דָרוֹמָא לִרְקַם גֵיאָה וְיִפּוֹק לְטִירִית אַדְרַיָא וִיעִיבַר לְקֵיסַם: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים. כל מקום שנאמר ונסב או ויצא, מלמד שלא היה המצר שוה, אלא הולך ויוצא לחוץ, יוצא המצר ועוקם לצד (ו) צפונו של עולם באלכסון למערב, ועובר המצר בדרומה של מעלה עקרבים, נמצא מעלה עקרבים לפנים (ז) מן המצר: ועבר צנה. אל צין (ח) כמו מצרימה: והיו תוצאותיו. קצותיו, בדרומה של קדש ברנע: ויצא חצר אדר. מתפשט המצר ומרחיב לצד צפון של עולם, (ט) ונמשך עוד באלכסון למערב ובא לו לחצר אדר, ומשם לעצמון ומשם לנחל מצרים. ולשון ונסב האמור כאן, (י) לפי שכתב ויצא חצר אדר, שהתחיל להרחיב משעבר את קדש ברנע, ורוחב אותה רצועה שבלטה לצד צפון היתה מקדש ברנע עד עצמון, (כ) ומשם והלאה נתקצר המצר, ונסב לצד הדרום ובא לו לנחל מצרים, ומשם לצד המערב אל הים הגדול, שהוא מצר מערבה של כל ארץ ישראל, נמצא שנחל מצרים במקצוע מערבית דרומית: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ר"ל שעיקם לצד ארץ ישראל ומתרחב המיצר נמצא שארץ ישראל מתקצר דכל כמה שמרחיב המיצר לתוך ארץ ישראל מתקצר ארץ ישראל: (ז) מדכתיב מנגב למעלה עקרבים משמע שהגבול דהיינו המיצר בדרומה של מעלה עקרבים אבל היכא שכתוב ועבר משמע שעבר המיצר תוך העיר: (ח) דה"א בסופה במקום למ"ד בתחלתה: (ט) פירוש שהגבול של ארץ ישראל מתפשט בצד דרום של עולם ואם כן מתרחב הגבול של ארץ ישראל לצד צפון של עולם ודו"ק היטב: (י) כלומר מה שכתב ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים אין פירושו כונסב דלעיל. דלעיל פירוש שהמיצר היה מתעקם לארץ ישראל ונמצא שארץ ישראל מתקצר והמיצר מרחיב אבל ונסב דכתיב כאן היה מתעקם לנחל מצרים שהוא דרומו של עולם ונמצא שמתקצר המיצר וארץ ישראל מרחיב: (כ) כלומר שלא היה מרחיב יותר משבא לחצר אדר אלא עומד ברוחב הראשון אבל מעצמון התחיל לקצר ובא לו לנחל מצרים: (שפתי חכמים)

 דעת זקנים  מנגב לקדש ברנע. תימה להרב בכור שור דהכא משמע דקדש ברנע היתה מארץ כנען והלא משה רבינו לא עבר הירדן ומקדש ברנע שלח מרגלים דכתיב בשלוח אותם מקדש ברנע. ונ"ל דתרי קדש ברנע הוו כדאי' בפ' ג' דמכות א"ר יוסי תרתי קדש היו וכן ביהושע מונה אותו בעיירות שמעבר לירדן וכן פרש"י דתרי הר ההר הוו לפי שמצינו בהר ההר מת אהרן שלא עבר את הירדן והכא משמע שהוא מארץ כנען דכתיב תתאו לכם הר ההר: (דעת זקנים)


{ה}  וְנָסַ֧ב הַגְּב֛וּל מֵֽעַצְמ֖וֹן נַ֣חְלָה מִצְרָ֑יִם וְהָי֥וּ תֽוֹצְאֹתָ֖יו הַיָּֽמָּה:

 אונקלוס  וְיַסְחַר תְּחוּמָא מֵעַצְמוֹן לְנַחֲלָא דְמִצְרָיִם וִיהוֹן מַפְקָנוֹהִי לְיַמָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַקִיף תְּחוּמָא מִקֵיסָם לְנִילוֹס דְמִצְרָאֵי וִיהוֹן מַפְקָנוֹי לְמַעֲרָבָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיו תוצאותיו הימה. אל מצר המערב, שאין עוד גבול נגב מאריך לצד המערב משם והלאה: (רש"י)

 אבן עזרא  נחלה מצרים. אל נחל מצרים ואיננו היאוד: (אבן עזרא)


{ו}  וּגְב֣וּל יָ֔ם וְהָיָ֥ה לָכֶ֛ם הַיָּ֥ם הַגָּד֖וֹל וּגְב֑וּל זֶֽה-יִהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם גְּב֥וּל יָֽם:

 אונקלוס  וּתְחוּם מַעַרְבָא וִיהֵי לְכוֹן יַמָא רַבָּא וּתְחוּמֵהּ דֵין יְהֵא לְכוֹן תְּחוּם מַעֲרְבָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְחוּם מַעֲרָבָא וְיֶהֱוֵי לְכוֹן יַמָא רַבָּא אוֹקְיָינוּס וּתְחוּמֵיהּ הִינוּן מֵי בְּרֵאשִׁית עִם מַיָא קַדְמָאִין דְהַווֹן בְּגַוֵיהּ אַבִּירוֹי וּפַרְכִּידוֹי כִּרְכוֹי וּמַדִנְתֵּיהּ נִיסוֹי וּמְחוּזוֹי סְפִינְתֵּיהּ וְאַלְגַוְתֵּיהּ דֵין יֶהֱוֵי לְכוֹן תְּחוּם מַעַרְבַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וגבול ים. ומצר מערבי מהו: והיה לכם הים הגדול. למצר: וגבול. הנסין (ל) שבתוך הים אף הם מן הגבול, והם איים שקורין אינזול"ס: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) מגבול יתירה מרבה ליה אף נסין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הים הגדול. הספרדי והטעם גבול מערב נחלתכם והיה הים הגדול והוא הגבול בעצמו: (אבן עזרא)


{ז}  וְזֶֽה-יִהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם גְּב֣וּל צָפ֑וֹן מִן-הַיָּם֙ הַגָּדֹ֔ל תְּתָא֥וּ לָכֶ֖ם הֹ֥ר הָהָֽר:

 אונקלוס  וְדֵין יְהֵי לְכוֹן תְּחוּם צִפּוּנָא מִן יַמָא רַבָּא תְּכַוְנוּן לְכוֹן לְהוֹר טוּרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְדֵין יֶהֱוֵי לְכוֹן תְּחוּם צִפּוּנָא מִן יַמָא רַבָּא תְּכַוְונוּן לְכוֹן לְטַוְורוֹס אוּמָנוֹס: (תרגום יונתן)

 רש"י  גבול צפון. מצר צפון: מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר. שהוא במקצוע צפונית מערבית, וראשו משפיע ונכנס לתוך הים, ויש מרוחב הים לפנים הימנו (מ) וחוצה הימנו: תתאו. תשפעו לכם, לנטות ממערב לצפון אל הר ההר: תתאו. לשון סיבה, כמו אל תא הרצים (דברי הימים-ב יב, יא) ותאי השער (יחזקאל מ, י), היציע, שקורין אפנדי"ץ, שהוא מוסב ומשופע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ר"ל ברוחב היה מסבב את ההר בצד פנים דהיינו ארץ ישראל ובצד חוצה דהיינו חוץ לארץ: (שפתי חכמים)


{ח}  מֵהֹ֣ר הָהָ֔ר תְּתָא֖וּ לְבֹ֣א חֲמָ֑ת וְהָי֛וּ תּֽוֹצְאֹ֥ת הַגְּבֻ֖ל צְדָֽדָה:

 אונקלוס  מֵהוֹר טוּרָא תְּכַוְנוּן לִמְטֵי חֲמָת וִיהוֹן מַפְּקָנוֹהִי דִתְחוּמָא לִצְדָד: (אונקלוס)

 יונתן  מִטַוְורוֹס אוּמָנוֹס תְּכַוְונוּן לְכוֹן מַעֲלָךְ לִטְבַרְיָא וִיהוֹן מַפְקָנוֹי דִתְחוּמָא מִן תְּרֵי צִיטְרוֹי מְכַוְונִין לְכַרְכּוֹר דְבַר זַעֲמָה וּלְכַרְכּוֹר דְבַר סְנִיגוֹרָא וְדִוָוקִינוֹס וְתַרְנְגוֹלָא עַד קִסְרִין מַעֲלָךְ לְאָבְלַס דְקִילְקָאֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  מהר ההר. תסבו ותלכו אל מצר הצפון לצד המזרח, ותפגעו בלבוא חמת, זו אנטוכיא: תוצאות הגבול. סופי הגבול, כל מקום שנאמר תוצאות הגבול, או המצר כלה שם לגמרי ואינו עובר להלן כלל, או משם מתפשט ומרחיב ויוצא לאחוריו להמשך להלן, באלכסון יותר מן הרוחב הראשון, ולענין רוחב המדה הראשון קראו תוצאות, ששם כלתה (נ ) אותה מדה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) ר"ל מצדדה עד חצר עינן ימשוך המיצר לדרומו של עולם ממערב למזרח נמצא שארץ ישראל מתקצר והמיצר מרחיב: (שפתי חכמים)


{ט}  וְיָצָ֤א הַגְּבֻל֙ זִפְרֹ֔נָה וְהָי֥וּ תֽוֹצְאֹתָ֖יו חֲצַ֣ר עֵינָ֑ן זֶֽה-יִהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם גְּב֥וּל צָפֽוֹן:

 אונקלוס  וְיִפּוֹק תְּחוּמָא לְזִפְרוֹן וִיהוֹן מַפְּקָנוֹהִי לַחֲצַר עֵינָן דֵין יְהֵי לְכוֹן תְּחוּם צִפּוּנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִפּוֹק תְּחוּמָא לְקֶרֶן זְכוּתָא וּלְגַבְתָּא דְחַטְמוֹנָא וִיהוֹן מַפְקָנוֹי לְכִירַיָא דְבֵית סָכָל וְלִמְצִיעוּת דָרָתָא רַבְּתָא דִמְמִצְעָא בֵּין טִירַת עִינְוְותָא לְבֵית דַרְמָשֶק דֵין יֶהֱוֵי לְכוֹן תְּחוּם צִיפּוּנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיו תוצאותיו חצר עינן. הוא היה סוף המצר הצפוני, ונמצאת חצר עינן במקצוע צפונית מזרחית, ומשם והתאויתם לכם אל מצר המזרחי: (רש"י)


{י}  וְהִתְאַוִּיתֶ֥ם לָכֶ֖ם לִגְב֣וּל קֵ֑דְמָה מֵֽחֲצַ֥ר עֵינָ֖ן שְׁפָֽמָה:

 אונקלוס  וּתְכַוְנוּן לְכוֹן לִתְחוּם קִדוּמָא מֵחֲצַר עֵינָן לִשְׁפָם: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְכַוְונוּן לְכוֹן לִתְחוּם מַדִינְחָא מִטֵירַת עִינְוְותָא לְאַפְמִיאָה: (תרגום יונתן)

 רש"י  והתאויתם. לשון הסבה ונטיה, כמו תתאו: שפמה. במצר המזרחי ומשם הרבלה: (רש"י)

 אבן עזרא  ואל''ף והתאויתם. תחת וי''ו והתוית תיו ואם הם ב' בנינים. והתאויתם. כמו עד תאות גבעות עולם: (אבן עזרא)


{יא}  וְיָרַ֨ד הַגְּבֻ֧ל מִשְּׁפָ֛ם הָֽרִבְלָ֖ה מִקֶּ֣דֶם לָעָ֑יִן וְיָרַ֣ד הַגְּבֻ֗ל וּמָחָ֛ה עַל-כֶּ֥תֶף יָם-כִּנֶּ֖רֶת קֵֽדְמָה:

 אונקלוס  וְיֵחוֹת תְּחוּמָא מִשְׁפָם לְרִבְלָה מִמַדְנַח לָעָיִן וְיֵחוֹת תְּחוּמָא וְיִמְטֵי עַל כֵּיף יַם גִנוֹסַר קִדוּמָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֵיחוֹת תְּחוּמָא מִן אַפְמִיאָה לִדְפַנֵי מִן מַדְנַח לְעֵינְוָותָא וְיֵיחוֹת תְּחוּמָא לִמְעָרַת סַנִיאָס וּמִמְעָרַת סַנִיאָס יֵיחוֹת תְּחוּמָא לְטַוָר תַּלְגָא וּמִטַוָר תַּלְגָא יֵיחוֹת תְּחוּמָא לְעֵינָן וּמֵעֵינָן יֵיחוֹת תְּחוּמָא וְיִסַב מֵישְׁרַיָא מֵישַׁר נַחֲלֵי אַרְנוֹנָא וְיֵיתֵי לְמַדְבְּרָא וְצִינֵי טַוָר פַּרְזְלָא מֵי מַצוּתָא אַבְּלוּ וּדְמוּכָא סְמִיךְ לִגְנִיסַת כְּרַךְ מַלְכוּתְהוֹן דֶאֱדוֹמָאֵי אַחֲסָנוּת שֵׁיבַט רְאוּבֵן וְגָד וּפַלְגוּת שֵׁיבַט מְנַשֶׁה וְיֵיחוֹת תְּחוּמָא וְיַקִיף לִתְחוּם יַמָא דִגְנֵיסַר מִמַדִינְחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מקדם לעין. שם מקום, והמצר הולך במזרחו, נמצא העין לפנים מן המצר, ומארץ ישראל הוא: וירד הגבול. כל שהגבול הולך מצפון לדרום הוא יורד והולך: ומחה על כתף. עבר: ים כנרת קדמה. שיהא ים כנרת תוך לגבול במערב, והגבול במזרח ים כנרת, ומשם ירד אל הירדן, והירדן מושך ובא מן הצפון לדרום באלכסון, נוטה לצד מזרח ומתקרב לצד ארץ כנען כנגד ים כנרת, ומושך לצד מזרחה של ארץ ישראל כנגד ים כנרת, עד שנופל בים המלח, ומשם כלה הגבול בתוצאותיו אל ים המלח, שממנו התחלת מצר מקצוע דרומית מזרחית, הרי סובבת אותה לארבע רוחותיה: (רש"י)

 אבן עזרא  ומחה. כאשר אמרו קדמונינו תבירתא מגזרת ימחאו כף: (אבן עזרא)


{יב}  וְיָרַ֤ד הַגְּבוּל֙ הַיַּרְדֵּ֔נָה וְהָי֥וּ תֽוֹצְאֹתָ֖יו יָ֣ם הַמֶּ֑לַח זֹאת֩ תִּֽהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם הָאָ֛רֶץ לִגְבֻֽלֹתֶ֖יהָ סָבִֽיב:

 אונקלוס  וְיֵחוֹת תְּחוּמָא לְיַרְדְנָא וִיהוֹן מַפְקָנוֹהִי לְיַמָא דְמִלְחָא דָא תְהֵי לְכוֹן אַרְעָא לִתְחוּמָאָה סְחוֹר סְחוֹר: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֵיחוֹת תְּחוּמָא לְיוֹרְדְנָא וְיֶהֱווֹן מִפְקָנוֹי לְיַמָא דְמִלְחָא רֵיקָם גֵיעָה מִן דָרוֹמָא טַוְורוֹס אוּמָנוֹס מִן צִפּוּנָא יַמָא רַבָּא מִן מַעַרְבָא יַמָא דְמִלְחָא מִן מַדִינְחָא דָא תֶּהֱוֵי לְכוֹן אַרְעָא דְיִשְרָאֵל לְמִצְרָנֵי תְחוּמָהָא חֲזוֹר חֲזוֹר: (תרגום יונתן)

 דעת זקנים  [בשופטים כתיב] תכין לך הדרך. כלומר שיכתוב מקלט על פרשת דרכים כדי שיכיר הרוצח ויפנה לשם וזש"ה טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך והלא דברים ק"ו ומה לרוצחים עשה שביל שיברחו וינצלו לצדיקים עאכ"ו וזהו שכתיב בתריה ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו: (דעת זקנים)


{יג}  וַיְצַ֣ו מֹשֶׁ֔ה אֶת-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֹ֣את הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר תִּתְנַֽחֲל֤וּ אֹתָהּ֙ בְּגוֹרָ֔ל אֲשֶׁר֙ צִוָּ֣ה יְהֹוָ֔ה לָתֵ֛ת לְתִשְׁעַ֥ת הַמַּטּ֖וֹת וַֽחֲצִ֥י הַמַּטֶּֽה:

 אונקלוס  וּפַקִיד משֶׁה יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר דָא אַרְעָא דְתִתְחַסְנוּן יָתַהּ בְּעַדְבָא דִי פַקֵיד יְיָ לְמִתַּן לְתִשְׁעַת שִׁבְטִין וּפַלְגוּת שִׁבְטָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּפַקֵיד משֶׁה יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל לְמֵימָר דָא אַרְעָא דְתַחְסְנוּן יָתָהּ בְּעַדְבָא דְפַקֵיד יְיָ לְמִתַּן לְתִשְׁעַת שִׁבְטִין וּפַלְגוּת שִׁבְטָא: (תרגום יונתן)


{יד}  כִּ֣י לָֽקְח֞וּ מַטֵּ֨ה בְנֵ֤י הָרֽאוּבֵנִי֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם וּמַטֵּ֥ה בְנֵֽי-הַגָּדִ֖י לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם וַֽחֲצִי֙ מַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֔ה לָֽקְח֖וּ נַֽחֲלָתָֽם:

 אונקלוס  אֲרֵי קַבִּילוּ שִׁבְטָא דִבְנֵי רְאוּבֵן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן וְשִׁבְטָא דִבְנֵי גָד לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן וּפַלְגוּת שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה קַבִּילוּ אַחֲסַנְתְּהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם קַבִּילוּ שִׁבְטָא דִבְנֵי רְאוּבֵן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן וְשִׁבְטָא דִבְנֵי גָד לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן וּפַלְגוּת שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה קַבִּילוּ יַת אַחְסַנְתְּהוֹן: (תרגום יונתן)

 אור החיים  כי לקחו מטה וגו'. פירוש נתינת טעם להקודם למה הגביל ה' גבולות הארץ בסדר זה כי לקחו מטה וגו' אבל זולת זה אפשר שהיה ה' מרחיב להם הגבול יותר מהגבולות האמורים בענין:

לקחו נחלתם. הוצרך לכפול מאמר זה פעם ב', לפי שחצי שבט מנשה לא בא עם בני גד ובני ראובן יחד לזה יחד לו לקיחה כפני עצמו, וכפי זה מאמר לקחו נחלתם חוזר לחצי שבט מנשה, ולזה הפסיק הכתוב במאמר לבית אבותם בין ב' המטות לחצי שבט מנשה, עוד ירצה בכפל הדברים לומר כי מה שלקחו הוא כפי נחלתם באמת כי בא להם נחלתם שם כדבריהם שאמרו באה נחלתינו אלינו: (אור החיים)

 דעת זקנים  את שלש הערים מעבר לירדן ואת שלש הערים בארץ כנען. ובפר' שני דמכות מקשה בעבר הירדן תלת ובארץ ישראל תלת ומשני בגלעד שהוא מעבר לירדן שכיחי רוצחים דכתיב גלעד קרית פועלי און עקובה מדם א"ר אלעזר שהיו עוקבים להרוג נפשות וקשיא מאי קא משני והא לא מהני ערי מקלט אלא להורגים בשוגג ובגלעד דשכיחי רוצחים דקאמר היינו במזיד. וי"ל דכיון דשכיחי רוצחים במזיד הקב"ה מביא שם רוצחים בשוגג בלא עדים כדי שיהרגו הרוצחים במזיד ויהיו שם עדים ויגלו כדאמרינן התם בסמוך מרשעים יצא רשע במה הכתוב מדבר בשני בני אדם שהרגו את הנפש אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד לזה אין עדים ולזה אין עדים הקב"ה מזמנן לפונדק אחד זה שהרג מזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל עליו והורגו ויש שם עדים זה נהרג וזה גולה: (דעת זקנים)


{טו}  שְׁנֵ֥י הַמַּטּ֖וֹת וַֽחֲצִ֣י הַמַּטֶּ֑ה לָֽקְח֣וּ נַֽחֲלָתָ֗ם מֵעֵ֛בֶר לְיַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ קֵ֥דְמָה מִזְרָֽחָה: (פ)

 אונקלוס  תְּרֵין שִׁבְטִין וּפַלְגוּת שִׁבְטָא קַבִּילוּ אַחֲסַנְתְּהוֹן מֵ עִבְרָא לְיַרְדְנָא דִירֵחוֹ קִדוּמָא מַדִינְחָא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  תְּרֵין שִׁבְטִין וּפַלְגוּת שִׁבְטָא קַבִּילוּ אַחְסַנְתְּהוֹן מֵעִבְרָא לְיוֹרְדְנָא מַדִינְחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  קדמה מזרחה. אל פני העולם, שהם במזרח, (ס) שרוח מזרחית קרויה פנים ומערבית קרויה אחור, לפיכך דרום לימין וצפון לשמאל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) כלומר דקדמה הוא לשון פנים והה"א בסופה במקום למ"ד בתחלתה וזהו שפירש אל פני ר"ל לפני ומפרש ואזיל על מה קאי אל פני לכך פירש העולם ר"ל אל פני העולם דהיינו במזרח שרוח כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שני המטות. פעם שנית לבאר מקום נחלתם: (אבן עזרא)

 אור החיים  שני המטות וגו' לקחו וגו'. נתכוין במאמר זה לומר שנחלתם היתה יחד ממשה מעבר הירדן וגו' ולא חלק משה חלק לכל אחד בפני עצמו: (אור החיים)


{טז}   רביעי - במחוברות ששי  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{יז}  אֵ֚לֶּה שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר-יִנְחֲל֥וּ לָכֶ֖ם אֶת-הָאָ֑רֶץ אֶלְעָזָר֙ הַכֹּהֵ֔ן וִֽיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן-נֽוּן:

 אונקלוס  אִלֵין שְׁמָהַת גֻבְרַיָא דִי יַחְסְנוּן לְכוֹן יָת אַרְעָא אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וִיהוֹשֻׁע בַּר נוּן: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין שְׁמָהַת גוּבְרַיָא דְיַחְסְנוּן לְכוֹן יַת אַרְעָא אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר ינחלו לכם. בשבילכם, (ע) כל נשיא ונשיא אפוטרופוס לשבטו, (פ) ומחלק נחלת השבט למשפחות ולגברים, (צ) ובורר לכל אחד ואחד חלק הגון, ומה שהם עושין יהיה עשוי, כאילו עשאום שלוחים. ולא יתכן לפרש לכם זה, ככל לכם שבמקרא, שאם כן היה לו לכתוב ינחילו לכם, ינחלו משמע שהם נוחלים לכם, (ק) בשבילכם ובמקומכם כמו ה' ילחם לכם (שמות יד, יד): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) ר"ל דינחלו משמע שהם ינחלו לעצמן ולכם משמע שהם ינחילו לכם לכן פירש אשר ינחלו בשבילכם: (פ) דאם לא כן הרי כאן היו קטנים דלאו בני שליחות נינהו וגם איכא דניחא להו בהר ואיכא דניחא להו בבקעה אלא מה שעשה האפוטרופוס עשוי והיינו בחלוקת נחלת השבט למשפחות והמשפחות לגברים וחלוקת הארץ עצמה לשבטים היה על פי הגורל ואינו תלוי ביד האפוטרופוס: (צ) הא דלא נקט רש"י גם כן דהנשיאים היו מחלקים תחלה לשבטים ואחר כך למשפחות ולגברים משום דהנשיאים לא חלקו לשבטים אלא על פי הגורל נחלק לשבטים: (ק) ר"ל אם כן למה כתיב לכם אלא בשבילכם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ינחלו. פעל יוצא לשנים פעולים וכן ונחלתנו על דעת המדקדקים: אלעזר. ראשונה כי על פיו יצא יהושע גם הוא בן אהרן. ולא הזכיר נשיא לבני ראובן וגד כי כבר לקחו חלקם והמפרשים אמרו כי החל מיהודה כאשר יצא הגורל בתחלה רק יש טענה גדולה עליהם אף על פי שהפירוש נכון יהיה נראה לפי דעתינו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אלה שמות האנשים. ולמטה פעם אחרת ואלה שמות האנשים. לומר שנאים בשמותם ונאים במעשיהם: (בעל הטורים)


{יח}  וְנָשִׂ֥יא אֶחָ֛ד נָשִׂ֥יא אֶחָ֖ד מִמַּטֶּ֑ה תִּקְח֖וּ לִנְחֹ֥ל אֶת-הָאָֽרֶץ:

 אונקלוס  וְרַבָּא חָד רַבָּא חָד מִשִׁבְטָא תִּסְבוּן לְאַחֲסָנָא יָת אַרְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַמַרְכּוֹל חַד אַמַרְכּוֹל חַד מִן שִׁבְטָא תִתְבְּרוּן לְאַחְסָנָא יַת אַרְעָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לנחול את הארץ. שיהא נוחל וחולק אותה במקומכם: (רש"י)


{יט}  וְאֵ֖לֶּה שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֑ים לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֔ה כָּלֵ֖ב בֶּן-יְפֻנֶּֽה:

 אונקלוס  וְאִלֵין שְׁמָהַת גֻבְרַיָא לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה כָּלֵב בַּר יְפֻנֶה: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִלֵין שְׁמָהַת גוּבְרַיָא לְשִׁבְטָא דְבֵית יְהוּדָה כָּלֵב בַּר יְפֻנֶה: (תרגום יונתן)

 אור החיים  למטה יהודה וגו'. צריך לדעת למה נשתנו מטה יהודה ומטה שמעון ומטה בנימין שלא הזכיר נשיא בהם, ואולי כי להיותם סמוכים לזכרון נשיא אחד נשיא אחד מובן כי הם נשיאים ומשלשה ואילך הופלג זכרון הנשיאות והוצרך הכתוב לזוכרו בכל אחד:

וראיתי בשם רבינו ניסים גאון כי ביהודה לא הוצרך כי ידוע כלב לנשיא, שמעון לא היה ראוי לנשיא משום מעשה זמרי, בנימין אלידד זה אלדד וכבר זכה לנבואה והורדה היא לו לקרות נשיא עד כאן:

ואפשר עוד לומר כי לא יחס נשיאות לכלב על יהודה משום כבוד מלכות שעומדת ממנו, וכמו כן לבנימין משום שממנו מתחלת המלכות בישראל שהוא שאול איש ימיני, ושמעון טעמו נכון כדברי גאון: (אור החיים)


{כ}  וּלְמַטֵּה֙ בְּנֵ֣י שִׁמְע֔וֹן שְׁמוּאֵ֖ל בֶּן-עַמִּיהֽוּד:

 אונקלוס  וּלְשִׁבְטָא דִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁמוּאֵל בַּר עַמִיהוּד: (אונקלוס)

 יונתן  לְשִׁבְטָא דְשִׁמְעוֹן שְׁמוּאֵל בַּר עַמִיהוּד: (תרגום יונתן)


{כא}  לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֔ן אֱלִידָ֖ד בֶּן-כִּסְלֽוֹן:

 אונקלוס  לְשִׁבְטָא דְבִנְיָמִן אֱלִידָד בַּר כִּסְלוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  לְשִׁבְטָא דְבִנְיָמִין אֱלִידָד בַּר כִּסְלוֹן: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  אלידד בן כסלון. הוא אלדד והוסיף לו יו''ד ע''ש הנבואה שנקראת כי' לשונות. [חזון. הטפה. דיבור. אמירה. צווי. משא. משל. מליצה. חידה. נבואה]: (בעל הטורים)


{כב}  וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵי-דָ֖ן נָשִׂ֑יא בֻּקִּ֖י בֶּן-יָגְלִֽי:

 אונקלוס  וּלְשִׁבְטָא דִבְנֵי דָן רַבָּא בֻּקִי בַּר יָגְלִי: (אונקלוס)

 יונתן  לְשִׁבְטָא דְדָן אַמַרְכּוֹל בֻּקִי בַּר יָגְלִי: (תרגום יונתן)


{כג}  לִבְנֵ֣י יוֹסֵ֔ף לְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי-מְנַשֶּׁ֖ה נָשִׂ֑יא חַנִּיאֵ֖ל בֶּן-אֵפֹֽד:

 אונקלוס  לִבְנֵי יוֹסֵף לְשִׁבְטָא דִבְנֵי מְנַשֶׁה רַבָּא חַנִיאֵל בַּר אֵפוֹד: (אונקלוס)

 יונתן  לְשִׁבְטָא דִבְנֵי יוֹסֵף לְשִׁבְטָא דִבְנֵי מְנַשֶׁה אַמַרְכּוֹל חַנִיאֵל בַּר אֵפוֹד: (תרגום יונתן)


{כד}  וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי-אֶפְרַ֖יִם נָשִׂ֑יא קְמוּאֵ֖ל בֶּן-שִׁפְטָֽן:

 אונקלוס  וּלְשִׁבְטָא דִבְנֵי אֶפְרָיִם רַבָּא קְמוּאֵל בַּר שִׁפְטָן: (אונקלוס)

 יונתן  לְשִׁבְטָא דְבֵית אֶפְרַיִם אַמַרְכּוֹל קְמוּאֵל בַּר שִׁפְטָן: (תרגום יונתן)


{כה}  וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי-זְבוּלֻ֖ן נָשִׂ֑יא אֱלִֽיצָפָ֖ן בֶּן-פַּרְנָֽךְ:

 אונקלוס  וּלְשִׁבְטָא דִבְנֵי זְבוּלֻן רַבָּא אֱלִיצָפָן בַּר פַּרְנָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  לְשִׁבְטָא דִזְבוּלֻן אַמַרְכּוֹל אֱלִיצָפָן בַּר פַּרְנָךְ: (תרגום יונתן)


{כו}  וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי-יִשָּׂשכָ֖ר נָשִׂ֑יא פַּלְטִיאֵ֖ל בֶּן-עַזָּֽן:

 אונקלוס  וּלְשִׁבְטָא דִבְנֵי יִשָׂשכָר רַבָּא פַלְטִיאֵל בַּר עַזָן: (אונקלוס)

 יונתן  לְשִׁבְטָא דְבֵית יִשָשכָר אַמַרְכּוֹל פַּלְטִיאֵל בַּר עַזָן: (תרגום יונתן)


{כז}  וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי-אָשֵׁ֖ר נָשִׂ֑יא אֲחִיה֖וּד בֶּן-שְׁלֹמִֽי:

 אונקלוס  וּלְשִׁבְטָּא דִבְנֵי אָשֵׁר רַבָּא אֲחִיהּוּד בַּר שְׁלֹמִי: (אונקלוס)

 יונתן  לְשִׁבְטָא דְאָשֵׁר אַמַרְכּוֹל אֲחִיהוּד בַּר שְׁלוֹמִי: (תרגום יונתן)


{כח}  וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי-נַפְתָּלִ֖י נָשִׂ֑יא פְּדַהְאֵ֖ל בֶּן-עַמִּיהֽוּד:

 אונקלוס  וּלְשִׁבְטָא דִבְנֵי נַפְתָּלִי רַבָּא פְּדַהְאֵל בַּר עַמִיהוּד: (אונקלוס)

 יונתן  לְשִׁבְטָא דִבְנֵי נַפְתָּלִי אַמַרְכּוֹל פְּדַהְאֵל בַּר עַמִיהוּד: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  פדהאל. אם נעלם הה''א הם שתי מלות שוות בטעם כי הה''א איננה מהאותיות המשך: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול. פשט כדי שלא יהיו העולם מרננין על הכהן הגדול כשיראו הרוצח יוצא חוץ לעיר מקלטו ואומרים ראו זה שהרג הנפש ואין כהן גדול עושה בו נקמה ועליו הדבר חל כדכתיב ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם אבל כשמת הכהן הגדול אין לחוש על הכהן הבא אחריו כי מה ירננו עליו אחרי שלא נעשה בימיו: (דעת זקנים)


{כט}  אֵ֕לֶּה אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה יְהֹוָ֑ה לְנַחֵ֥ל אֶת-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן: (פ)

 אונקלוס  אִלֵין דִי פַּקִיד יְיָ לְאַחֲסָנָא יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא דִכְנָעַן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין דְפַקֵיד יְיָ לְאַחְסָנָא יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּאַרְעָא דִכְנָעַן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לנחל את בני ישראל. שהם ינחילו אותה להם למחלקותיה: (רש"י)

במדבר פרק-לה

{א}   חמישי  וַיְדַבֵּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֶל-מֹשֶׁ֖ה בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל-יַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יַרְדְנָא דִירֵיחוֹ לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יוֹרְדְנָא דִירֵיחוֹ לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{ב}  צַו֘ אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְנָֽתְנ֣וּ לַלְוִיִּ֗ם מִֽנַּחֲלַ֛ת אֲחֻזָּתָ֖ם עָרִ֣ים לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרָ֗שׁ לֶֽעָרִים֙ סְבִיבֹ֣תֵיהֶ֔ם תִּתְּנ֖וּ לַלְוִיִּֽם:

 אונקלוס  פַּקֵד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִתְּנוּן לְלֵוָאֵי מֵאַחֲסָנַת אֲחוּדַתְהּוֹן קִרְוִין לְמִתָּב וְרֶוַח לְּקִרְוַיָא סַחֲרָנֵיהוֹן תִּתְּנוּן לְלֵוָאֵי: (אונקלוס)

 יונתן  פַּקֵיד יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל וְיֶחְסוּן לְלֵיוָאֵי מֵאַחְסָנַת אֲחוּדַתְהוֹן קִירְוִין לְמִיתַב וּפַרְוִילִין לְקִירְוַיָא חֲזוּרְנוּתְהוֹן תִּתְּנוּן לְלֵיוָאֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ומגרש. ריוח מקום חלק חוץ לעיר סביב, להיות לנוי לעיר, ואין רשאין לבנות שם בית, ולא לנטוע כרם, ולא לזרוע זריעה: (רש"י)

 אבן עזרא  ומגרש. ידוע: (אבן עזרא)

 אור החיים   ונתנו ללוים וגו'. פירוש הגם שצוה ה' שלא יהיה ללוים חלק ונחלה בארץ אבל בתורת חסד יתנו להם מתנת חנם ממה שהגיעם, כדין שמפרנסים מי שהשיגה (אולי צריך לומר שלא השיגה) ידו, והוא מה שדקדק לומר ערים לשבת פירוש לצד ההכרח לשבת בהם וגו', ולזה כפל לומר אחר כך והיו הערים להם לשבת להעירך כי מאמר לשבת ראשון היא טעם הנתינה ומאמר והיו הערים להם לשבת הוא לומר לך שצריך שיהיו ראוים לישיבה, ורז"ל אמרו (מכות י"ב. ערכין לג) שבא לומר שהערים יהיו לישיבה שאין עושין עיר מגרש: (אור החיים)


{ג}  וְהָי֧וּ הֶֽעָרִ֛ים לָהֶ֖ם לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶ֗ם יִֽהְי֤וּ לִבְהֶמְתָּם֙ וְלִרְכֻשָׁ֔ם וּלְכֹ֖ל חַיָּתָֽם:

 אונקלוס  וִיהוֹן קִרְוַיָא לְהוֹן לְמִתָּב וְרַוְחֵיהוֹן יְהוֹן לִבְעִירְהוֹן וּלְקִנְיָנֵיהוֹן וּלְכָל חֵוַתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהוֹן קִרְוַיָא לְהוֹן לְמֵיתַב וּבְדוֹרְלְהוֹן יְהוֹן לִבְעִירֵיהוֹן וּלְקִנְיָינֵיהוֹן וּלְכָל צוֹרְכֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולכל חיתם. לכל צרכיהם: (רש"י)

 אור החיים  ולכל חיתם. פשט הכתוב הוא לכל צרכיהם, אלא שלא היה צריך לומר וכלול הוא בכלל רכושם שאמר הכתוב, ורז"ל במסכת מכות (יב.) פירשו שבא לומר שלא ניתנו אלא לחיים ולא לקבורה שאין קוברין בהם אלא הרוצח שבא בו מאמר ה' כי שם תהיה קבורתו. ולדבריהם ז"ל קשה תיבת ולכל כיון שלא בא מאמר ולכל חיתם אלא למעט קבורת מתים לחיתם היה לו לומר כי ולכל משמע שמרבה בתשמישי המגרש, ומה גם בתוספת וא"ו ולכל חיתם רבוי, ורצה לומר ולכל ריבוי והשכילו שהמיעוט הוא הנשמע מתיבת חיתם עצמה, או לפי שנתכוין למעט הקבורה הוצרך לרבות כל חוץ ממנה, וזה שיעור הכתוב ולכל מין תשמיש שהוא לחיים הא למדת שלא מיעט אלא לקבורה, ואם היה אומר לחיתם היה נשמע שמיעט כל שאינו לצורך חיתם לגמרי ויכנסו בגדר האיסור דברים אחרים לבד הקבורה: (אור החיים)

 ספורנו  לבהמתם. למרכב ולמשא: ולרכושם. בקר וצאן: ולכל חיתם. כמו דבורים של כוורת ויוני שובך וזולתם: (ספורנו)


{ד}  וּמִגְרְשֵׁי֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תִּתְּנ֖וּ לַלְוִיִּ֑ם מִקִּ֤יר הָעִיר֙ וָח֔וּצָה אֶ֥לֶף אַמָּ֖ה סָבִֽיב:

 אונקלוס  וּרְוָחֵי קִרְוַיָא דִי תִתְּנוּן לְלֵוָאֵי מִכּוֹתֵל קַרְתָּא וּלְבָרָא אֲלַף אַמִין סְחוֹר סְחוֹר: (אונקלוס)

 יונתן  וּפְדוֹרְוִילֵי קִרְוַיָא דְתִתְּנוּן לְלֵיוָאֵי חֲזוֹר קַרְתָּא וּלְבַר אַלְפָא גַרְמִידֵי חֲזוֹר חֲזוֹר: (תרגום יונתן)

 רש"י  אלף אמה סביב. ואחריו הוא אומר אלפים באמה, הא כיצד, אלפים הוא נותן להם סביב, ומהם אלף הפנימים למגרש, והחיצונים לשדות ולכרמים: (רש"י)


{ה}  וּמַדֹּתֶ֞ם מִח֣וּץ לָעִ֗יר אֶת-פְּאַת-קֵ֣דְמָה אַלְפַּ֪יִם בָּֽאַמָּ֠֩ה וְאֶת-פְּאַת-נֶ֩גֶב֩ אַלְפַּ֨יִם בָּֽאַמָּ֜ה וְאֶת-פְּאַת-יָ֣ם | אַלְפַּ֣יִם בָּֽאַמָּ֗ה וְאֵ֨ת פְּאַ֥ת צָפ֛וֹן אַלְפַּ֥יִם בָּֽאַמָּ֖ה וְהָעִ֣יר בַּתָּ֑וֶךְ זֶ֚ה יִֽהְיֶ֣ה לָהֶ֔ם מִגְרְשֵׁ֖י הֶֽעָרִֽים:

 אונקלוס  וְתִמְשְׁחוּן מִבָּרָא לְקַרְתָּא יָת רוּחַ קִדוּמָא תְּרֵין אַלְפִין בְּאַמִין וְיָת רוּחַ דְרוֹמָא תְּרֵין אַלְפִין בְּאַמִין וְיָת רוּחַ מַעֲרְבָא תְּרֵין אַלְפִין בְּאַמִין וְיָת רוּחַ צִפּוּנָא תְּרֵין אַלְפִין בְּאַמִין וְקַרְתָּא בִמְצִיעָא דֵין יְהֵי לְהוֹן רְוָחֵי קִרְוַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִמְשְׁחוּן מִבָּרָא לְקַרְתָּא יַת צִיטְרָא דְמַדִינְחָא תְּרֵין אַלְפִין גַרְמִידֵי וְיַת רוּחַ דָרוֹמָא תְּרֵין אַלְפִין גַרְמִידֵי וְיַת רוּחַ מַעַרְבָא תְּרֵין אַלְפִין גַרְמִידֵי וְיַת רוּחַ צִיפוּנָא תְּרֵין אַלְפִין גַרְמִידֵי וְקַרְתָּא בְּמִיצְעָא דֵין יְהֵי לְכוֹן פְּדוֹרְלֵי קִרְוַיָא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  ומדותם מחוץ לעיר וגו' אלפים באמה. שאלפים אמה יהיו חוץ משבעים אמה ושיריים. וזהו ומדותם מחוץ לעיר: (בעל הטורים)


{ו}  וְאֵ֣ת הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ לַלְוִיִּ֔ם אֵ֚ת שֵׁשׁ-עָרֵ֣י הַמִּקְלָ֔ט אֲשֶׁ֣ר תִּתְּנ֔וּ לָנֻ֥ס שָׁ֖מָּה הָֽרֹצֵ֑חַ וַֽעֲלֵיהֶ֣ם תִּתְּנ֔וּ אַרְבָּעִ֥ים וּשְׁתַּ֖יִם עִֽיר:

 אונקלוס  וְיָת קִרְוַיָא דִי תִתְּנוּן לְלֵוָאֵי יָת שִׁית קִרְוֵי שֵׁזָבוּתָא דִי תִתְּנוּן לְמֵעֲרַק תַּמָן קָטוֹלָא וַעֲלֵיהוֹן תִּתְּנוּן אַרְבְּעִין וְתַרְתֵּין קִרְוִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת קִרְוַיָא דְתִתְּנוּן לְלֵיוָאֵי יַת שִׁית קוֹרְיַין דִקְלָטִין קָטוֹלָא לְמֵיעֲרוֹק לְתַמָן קָטוֹלָא וַעֲלֵיהוֹן תִּתְּנוּן אַרְבְּעִין וְתַרְתֵּין קוֹרְיָין: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ואת הערים וגו' את שש ערי המקלט. מכאן משמע כי השש ערי מקלט הם לגולין ולא ללוים, ומאומרו בפסוק שאחר זה שאמר כל הערים אשר תתנו ללוים מ"ח משמע שלזכות הלוים הם גם הששה. ונראה כי נתכוון הכתוב בזה לתת זכות שוה לישראל הגולין וללוים שיד כולן שוה, לכן בפסוק ראשון אמר זכות לגולין שיהיו שש ערי מקלט להם לדור בהם, ובפסוק ב' נתן זכות ללוים, הא למדת שהם של לוים והם של הגולין ואין הגולין מעלין שכר, וכן העלו בסוף הגולין (יג.) לכל הסברות, וסובר אני שבן לוי נדחה מפני ישראל הגולה אם רבו הרצחנים והוצרכו לשש עיירות ידחו הלוים מהם שהרי הקדים הכתוב זכות לגולין: (אור החיים)

 כלי יקר  ארבעים ושתים עיר. כנגד מ"ב חניות שישראל חנו בהם והיו בכלם כגרים כך נתנו ללוים שלא היה להם חלק בארץ מ"ב עיר. וערי המקלט יהיו מן ערי הלווים לפי שהנס אל עיר מקלטו הרי הוא שמה גר, ויש לחוש פן יאמרו לו יושבי הארץ גר אתה בארץ, על כן צוה שיהיו ערי מקלט מן ערי הלוים כי גם הלוים כגרים יאמרו לו מום שבך אל תאמר לחברך, על דרך שנאמר (שמות כג ט) ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם, וכדרך שנאמר (בראשית טו יג) כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, היינו בארץ שהוא לא להם של יושבי הארץ כי יוסף העבירם לערים שיהיו כגרים שמה כדי שלא יוכלו לומר לישראל גרים אתם. (כלי יקר)


{ז}  כָּל-הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ לַלְוִיִּ֔ם אַרְבָּעִ֥ים וּשְׁמֹנֶ֖ה עִ֑יר אֶתְהֶ֖ן וְאֶת-מִגְרְשֵׁיהֶֽן:

 אונקלוס  כָּל קִרְוַיָא דִי תִתְּנוּן לְלֵוָאֵי אַרְבְּעִין וְתַמְנֵי קִרְוִין יָתְהֶן וְיָת רְוָחֵיהֶן: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל קִירְוַיָא דְתִתְּנוּן לְלֵיוָאֵי אַרְבְּעִין וְתַמְנֵי קוּרְיַין יַתְהוֹן וְיַת פְּדוֹרְוַולְהוֹן: (תרגום יונתן)


{ח}  וְהֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ מֵֽאֲחֻזַּ֣ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֤ת הָרַב֙ תַּרְבּ֔וּ וּמֵאֵ֥ת הַמְעַ֖ט תַּמְעִ֑יטוּ אִ֗ישׁ כְּפִ֤י נַֽחֲלָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר יִנְחָ֔לוּ יִתֵּ֥ן מֵֽעָרָ֖יו לַלְוִיִּֽם: (פ)

 אונקלוס  וְקִרְוַיָא דִי תִתְּנוּן מֵאֲחוּדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן סַגִיאֵי תַּסְגוּן וּמִן זְעִירֵי תַּזְעִירוּן גְבַר כְּפוּם אַחֲסַנְתֵּהּ דִי יַחְסְנוּן יִתֵּן מִקִרְווֹהִי לְלֵוָאֵי: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְקוּרְיַין דְתִתְּנוּן מִן אַחֲסָנַת בְּנֵי יִשְרָאֵל מִן שִׁבְטָא דְעַמֵיהּ סַגִי תַּסְגוּן וּמִן שִׁבְטָא דְעַמֵיהּ זְעֵיר תִּזְעֵרוּן גְבַר אֲגַב אַחֲסַנְתֵּיהּ דְיַחְסְנוּן יִתֵּן מִקִירְוֵיהּ לְלֵוָאֵי: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  ינחלו. ג' במסורה הכא. ואידך לשמות מטות אבותם ינחלו. כבוד חכמים ינחלו. אשר ינחלו לשמות מטות אבותם ינחלו דליוצאי מצרים נתחלקה הארץ וכן לשמות מטות אבותם ינחלו חכמים דבחמשה דברים האב זוכה לבנו וקתני בחכמה: (בעל הטורים)

 ספורנו  מאת הרב תרבו. מפני שהעלו אותה בדמים והיה המעט של אותו שבט שהיה לו חלק מועט שוה בדמים אל החלק הרב שהיה נותן ללויים אותו השבט אשר חלקו רב הכמות: (ספורנו)


{ט}   שישי - במחוברות שביעי  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{י}  דַּבֵּר֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֥י אַתֶּ֛ם עֹֽבְרִ֥ים אֶת-הַיַּרְדֵּ֖ן אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן:

 אונקלוס  מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי אַתּוּן עָבְרִין יָת יַרְדְנָא לְאַרְעָא דִכְנָעַן: (אונקלוס)

 יונתן  מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרוּם אַתּוּן עָבְרִין יַת יוֹרְדְנָא לְאַרְעָא דִכְנָעַן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ארצה כנען. ידוע גם זאת הפרשה דבקה: (אבן עזרא)


{יא}  וְהִקְרִיתֶ֤ם לָכֶם֙ עָרִ֔ים עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּֽהְיֶ֣ינָה לָכֶ֑ם וְנָ֥ס שָׁ֨מָּה֙ רֹצֵ֔חַ מַכֵּה-נֶ֖פֶשׁ בִּשְׁגָגָֽה:

 אונקלוס  וּתְזַמְנוּן לְכוֹן קִרְוִין קִרְוֵי שֵׁזָבוּתָא יֶהֶוְיָן לְכוֹן וְיַעֲרוֹק לְתַמָן קָטוֹלָא דְיִקְטוֹל נַפְשָׁא בְּשָׁלוּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְזַמְנוּן לְכוֹן קוּרְיַין בְּשׁוּקִין וּבָתֵּי חִיזְוָתָא קִרְוִין קַלְטַן יֶהֱוְיַן לְכוֹן וְיֶעְרוֹק לְתַמָן קָטוֹלָא דְיִקְטוֹל בַּר נַשׁ בְּשָׁלוּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  והקריתם. אין הקרייה אלא לשון הזמנה, וכן הוא אומר, כי הקרה ה' אלהיך לפני (בראשית כז, כ): (רש"י)

 אבן עזרא  והקריתם. מגזרת קריה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  בפ' מקלט כתיב ה' פעמים מקלט. שיקלט ולא יהרג הנפש שיש לה חמשה שמות: (בעל הטורים)


{יב}  וְהָי֨וּ לָכֶ֧ם הֶֽעָרִ֛ים לְמִקְלָ֖ט מִגֹּאֵ֑ל וְלֹ֤א יָמוּת֙ הָֽרֹצֵ֔חַ עַד-עָמְד֛וֹ לִפְנֵ֥י הָֽעֵדָ֖ה לַמִּשְׁפָּֽט:

 אונקלוס  וִיהוֹן לְכוֹן קִרְוַיָא לְשֵׁזָבָא מִגָאֵל דְמָא וְלָא יְמוּת קָטוֹלָא עַד דְיֵקוּם קֳדָם כְּנִשְׁתָּא לְדִינָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהוֹן לְכוֹן קִרְוַיָא לְמִקְלַט קָטוֹלָא מִן תְּבַע אַדְמָא וְלָא יְמוּת קָטוֹלָא עַד דְיֵיקוּם קֳדָם כְּנִשְׁתָּא לְדִינָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מגאל. מפני גואל הדם, (ר) שהוא קרוב לנרצח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) כלומר מגואל פירוש מפני גואל הדם ומפרש ואזיל הי מקרי גואל הדם להיות ששם גואל נופל על גואל הרוצח כעל גואל הנרצח פירשו הרב ואמר שהוא קרוב לנרצח: (שפתי חכמים)


{יג}  וְהֶֽעָרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תִּתֵּ֑נוּ שֵׁשׁ-עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּֽהְיֶי֥נָה לָכֶֽם:

 אונקלוס  וְקִרְוַיָא דִי תִתְּנוּן שִׁית קִרְוֵי שֵׁזָבוּתָא יֶהֶוְיַן לְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְקִרְוַיָא דְתִתְּנוּן שִׁית קִרְוִין קַלְטַן קָטוֹלָא יֶהֱוְיַן לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  שש ערי מקלט. מגיד, שאף על פי שהבדיל משה בחייו שלש ערים בעבר הירדן, לא היו קולטות עד שנבחרו (ש) שלש שנתן יהושע בארץ כנען (מכות ט: ספרי קנט): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) רצ"ל למה ליה למכתב המנין הא מדכתיב אחריו את שלש הערים תתנו וגומר שמע מינה דשש הם אלא לומר לך שלא היו קולטות אלא עד שיהיו כל השש ביחד: (שפתי חכמים)


{יד}  אֵ֣ת | שְׁלֹ֣שׁ הֶֽעָרִ֗ים תִּתְּנוּ֙ מֵעֵ֣בֶר לַיַּרְדֵּ֔ן וְאֵת֙ שְׁלֹ֣שׁ הֶֽעָרִ֔ים תִּתְּנ֖וּ בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּֽהְיֶֽינָה:

 אונקלוס  יָת תְּלַת קִרְוַיָא תִתְּנוּן מֵעִבְרָא לְיַרְדְנָא וְיָת תְּלַת קִרְוַיָא תִתְּנוּן בְּאַרְעָא דִכְנָעַן קִרְוֵי שֵׁזָבוּתָא יֶהֶוְיָן: (אונקלוס)

 יונתן  יַת תְּלַת קִרְוַיָא תִתְּנוּן מֵעִבְרָא לְיוֹרְדְנָא וְיַת תְּלַת קִרְוַיָא תִתְּנוּן בְּאַרְעָא דִכְנָעַן קִרְוִין קַלְטַן תֶּהֱוְיַן: (תרגום יונתן)

 רש"י  את שלש הערים וגו'. אף על פי שבארץ כנען תשעה שבטים וכאן אינן אלא שנים וחצי, השוה מנין ערי מקלט שלהם, משום דבגלעד נפישי (ת) רוצחים (מכות שם), דכתיב גלעד קרית פועלי און עקובה (א) מדם (הושע ו, ח): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) ואם תאמר והרי ערי מקלט לא היו קולטות אלא שוגגין ולא מזידין ואם כן למה צריך בגלעד לג' ערי מקלט דאין לומר דנפישי רוצחים ר"ל שוגגים דאין טעם בדבר היאך בא דנפישי שוגגים היו ויש לומר דודאי מזידים היו אבל לא היו שם עדים ואמרו שוגגין אנו לכך היו צריכין שלש ערי מקלט. רא"ם. ועוד יש לומר דאיירי כענין שפירש בפרשת משפטים על והאלהים אנה לידו שהקדוש ברוך הוא מזמנם לפונדק אחד וכו' הכי נמי איירי בענין זה לפי שהיו הרבה רוצחין בגלעד שהיו מזידין בלא עדים ובארץ ישראל היו הרבה שוגגין בלא עדים מה עשה הקדוש ברוך הוא מזמנן לפונדק אחד ר"ל לגלעד ואותן שוגגין שמארץ ישראל הורגין אותן המזידין בשוגג כגון שיושבין תחת הסולם כענין שפרש"י שם ואם כן המזידין נהרגו והשוגגין היו גולין שם בגלעד לערי מקלט לכך צריכין שלש ערי מקלט בגלעד כמו בכל ארץ ישראל: (א) עקובה לשון ארב: (שפתי חכמים)


{טו}  לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְלַגֵּ֤ר וְלַתּוֹשָׁב֙ בְּתוֹכָ֔ם תִּֽהְיֶ֛ינָה שֵׁשׁ-הֶֽעָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לְמִקְלָ֑ט לָנ֣וּס שָׁ֔מָּה כָּל-מַכֵּה-נֶ֖פֶשׁ בִּשְׁגָגָֽה:

 אונקלוס  לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְגִיוֹרַיָא וּלְתוֹתָבַיָא דְבֵינֵיכוֹן יֶהֶוְיַן שִׁית קִרְוַיָא הָאִלֵין לְשֵׁזָבָא לְמֵעֲרַק לְתַמָן כָּל דְיִקְטוֹל נַפְשָׁא בְּשָׁלוּ: (אונקלוס)

 יונתן  לִבְנֵי יִשְרָאֵל וּלְגִיוֹרָא וּלְתוֹתְבַיָא דְבֵינֵיהוֹן יֶהֱוְיָן שִׁית קִרְוַיָא הָאִילֵן לְשֵׁזָבָא לְמֵעֲרוֹק לְתַמָן כָּל דְיִקְטוֹל בַּר נַשׁ בְּשָׁלוּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לבני ישראל. איננו דבק עם הפסוק הראשון כי בפסוק הראשון אמר כי אלה הערים תהיינה ערי מקלט ולא אמר מקלט למי אחר כן באר כי לבני ישראל ולגר הגר בתוכם תהיינה שש הערים האלה מקלט: (אבן עזרא)


{טז}  וְאִם-בִּכְלִ֨י בַרְזֶ֧ל | הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָֽרֹצֵֽחַ:

 אונקלוס  וְאִם בְּמָאן דְפַרְזְלָא מְחָהִי וְקַטְלֵהּ קָטוֹלָא הוּא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל קָטוֹלָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין בְּמָנָא דְפַרְזְלָא בְּמַשְׁהוּ מְחָהִי וְקַטְלֵיהּ קָטוֹלָא הוּא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל קָטוֹלָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם בכלי ברזל הכהו. אין זה מדבר בהורג בשוגג הסמוך לו, אלא בהורג במזיד, ובא ללמד, שההורג בכל דבר, צריך שיהא בו שיעור כדי להמית, שנאמר בכולם אשר ימות בו, דמתרגמינן דהיא כמסת (ב) דימות בה, חוץ מן הברזל, שגלוי וידוע לפני הקב"ה, שהברזל ממית בכל שהוא, אפילו מחט, לפיכך לא נתנה בו תורה שיעור, לכתוב בו אשר ימות בו. ואם תאמר, בהורג בשוגג הכתוב מדבר, (ג) הרי הוא אומר למטה או בכל אבן (ד) אשר ימות בה בלא ראות וגו', למד על האמורים למעלה שבהורג במזיד הכתוב מדבר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) כמיסת כדי ר"ל כשיעור: (ג) כלומר מה שכתוב ואם בכלי ברזל וגו' ואם באבן יד וגומר או בכלי עץ וגו' עד ואם בשנאה וגו' דלמא מיירי בשוגג פירוש הוצרך לזה שלא תאמר בשלמא אם הוא על השוגג הוצרך לומר ואם בכלי ברזל וכל הנמשכים להודיע שבר קטלא הוא אם הורג אפילו בשוגג אבל אם הוא על המזיד מה לי ברזל מה לי דבר אחר מזיד הוא אבל מה שכתוב אחריו או באיבה וגומר עד ואם בפתע וגו' זה ודאי מיירי במזיד: (ד) והכי פירושו דקשה לרש"י למה ליה למכתב אבן הא לעיל כתיב גם כן אבן ומיירי נמי בשוגג אלא למד על האמורות למעלה כו': (שפתי חכמים)


{יז}  וְאִ֡ם בְּאֶ֣בֶן יָד֩ אֲשֶׁר-יָמ֨וּת בָּ֥הּ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָֽרֹצֵֽחַ:

 אונקלוס  וְאִם בְּאַבְנָא דְמִתְנָסְבָא בִידָא דְהִיא כְמִסַת דִי יְמוּת בַּהּ מְחָהִי וְקָטְלֵהּ קָטוֹלָא הוּא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל קָטוֹלָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין בְּאַבְנָא מְלוֹי יְדָא דִי כְמֵסַת דִי יְמוּת בָּהּ מְחוֹהִי וְקַטְלֵיהּ קָטוֹלָא הוּא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל קָטוֹלָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  באבן יד. שיש בה מלא יד (ספרי קס): אשר ימות בה. שיש בה שיעור להמית (ה) כתרגומו, לפי שנאמר והכה איש את רעהו באבן (שמות כא, יח), ולא נתן בה שיעור, יכול כל שהוא, לכך נאמר אשר ימות בה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) ואם תאמר והא כתיב באבן יד ופרש"י שיש בו מלא יד כלומר שיש בו כדי להמית ויש לומר דחד ללמד שיהא בו כדי להמית במכה וחד שיהא בו כדי להמית בזריקה דפעמים יש בו כדי להמית במכה ואין בו כדי להמית בזריקה ואם זרקו והמית בו הוה אמינא דחייב קא משמע לן דאינו חייב עד שיהא בו כדי להמית בזריקה ובזה יתורץ מה שכתב הרא"ם ולא ידעתי וכו': (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  באבן. ג'. הכא ואידך והכה איש את רעהו באבן. באבן המלך. והכה איש את רעהו באבן אם הוא באבן יד צריך אומד שיהא בו כדי להמית שנאמר אשר ימות בה אבל אם הוא גדול כאבן המלך אין צריך אומד ממילא יש בו כדי להמית: (בעל הטורים)


{יח}  א֡וֹ בִּכְלִ֣י עֵֽץ-יָד֩ אֲשֶׁר-יָמ֨וּת בּ֥וֹ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָֽרֹצֵֽחַ:

 אונקלוס  אוֹ בְּמָאן דְעָא דְמִתְנָסֵב בִּידָא דְהִיא כְמִסַת דִי יְמוּת בֵּה מְחָהִי וְקַטְּלֵהּ קָטוֹלָא הוּא אִתְקְטָלָא יִתְקְטַל קָטוֹלָא: (אונקלוס)

 יונתן  אוֹ בְמָנָא דְקֵיסָא מְלוֹי יְדָא דִי כְמֵיסַת דִימוּת בָּהּ מְחוֹהִי וְקַטְלֵיהּ קָטוֹלָא הוּא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל קָטוֹלָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  או בכלי עץ יד. לפי שנאמר, וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט (שם כ), יכול כל שהוא, לכך נאמר בעץ אשר ימות בו שיהא בו כדי להמית: (רש"י)


{יט}  גֹּאֵ֣ל הַדָּ֔ם ה֥וּא יָמִ֖ית אֶת-הָֽרֹצֵ֑חַ בְּפִגְעוֹ-ב֖וֹ ה֥וּא יְמִתֶֽנּוּ:

 אונקלוס  גָאֵל דְמָא הוּא יִקְטוֹל יָת קָטוֹלָא כַּד אִתְחַיַב לֵהּ מִן דִינָא הוּא יְקַטְלִנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  תְּבַע אַדְמָא הוּא יִקְטוֹל יַת קָטוֹלָא כַּד יְעַרְעִינֵיהּ מִבָּרָא לְקִרְוַיָא הָאִלֵין בְּדִינָא הוּא יְקַטְלִינֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  בפגעו בו. אפילו בתוך (ו) ערי מקלט: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) לפי שמדבר כאן במזיד כמו שפירש רש"י לעיל ואם לא המיתוהו בית דין וגלה לערי מקלט שלא ברשות בית דין ימית אותו אפילו תוך ערי מקלט דאם לא כן למה לי בפגעו בו הא כבר כתיב גואל הדם ימית את הרוצח: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בפגעו בו. בשבר הפ''ה כמו בשברי לכם כי שמות הפועלים ישתנו: (אבן עזרא)


{כ}  וְאִם-בְּשִׂנְאָ֖ה יֶהְדֳּפֶ֑נּוּ אֽוֹ-הִשְׁלִ֥יךְ עָלָ֛יו בִּצְדִיָּ֖ה וַיָּמֹֽת:

 אונקלוס  וְאִם בְּסַנְאָה דְחָהִי אוֹ רְמָא עֲלוֹהִי בְּכַמְנָא וְקַטְלֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין בִּסְנָא הֲדוֹף וְאִיתְכַוִין וְדַחְיֵיהּ אוֹ טְלַק עֲלוֹי כְּלוֹנְסַן וְשַׁרְוָותָא וְגַלְגִיל עֲלוֹי כֵּיפִין בְּכַוָונוּת לִבָּא וְקַטְלֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  בצדיה. כתרגומו בכמנא, במארב: (רש"י)

 אבן עזרא  יהדפנו. ממקום גבוה: או השליך על. יו. כמו קיר נטוי או כלי שימות בו: בצדיה. פירשתיו: (אבן עזרא)


{כא}  אוֹ בְאֵיבָ֞ה הִכָּ֤הוּ בְיָדוֹ֙ וַיָּמֹ֔ת מֽוֹת-יוּמַ֥ת הַמַּכֶּ֖ה רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא גֹּאֵ֣ל הַדָּ֗ם יָמִ֛ית אֶת-הָֽרֹצֵ֖חַ בְּפִגְעוֹ-בֽוֹ:

 אונקלוס  אוֹ בִדְבָבוּ מְחָהִי בִידֵהּ וְקָטְלֵהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל מַחְיָא קָטוֹלָא הוּא גָאֵל דְמָא יִקְטוֹל יָת קָטוֹלָא כַּד אִתְחַיֵב לֵיהּ מִן דִינָא: (אונקלוס)

 יונתן  אוֹ נְטַר לֵיהּ בָּבוּי וּמְחוֹהִי בִּידֵיהּ וְקַטְלֵיהּ קָטוֹלָא הוּא אִיתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל קָטוֹלָא הוּא תְּבַע אַדְמָא יִקְטוֹל יַת קָטוֹלָא כַּד אִתְחְיַיב לֵיהּ: (תרגום יונתן)


{כב}  וְאִם-בְּפֶ֥תַע בְּלֹֽא-אֵיבָ֖ה הֲדָפ֑וֹ אֽוֹ-הִשְׁלִ֥יךְ עָלָ֛יו כָּל-כְּלִ֖י בְּלֹ֥א צְדִיָּֽה:

 אונקלוס  וְאִם בִּתְכֵיף בְּלָא דְבָבוּ דְחָהִי אוֹ רְמָא עֲלוֹהִי כָּל מָאן בְּלָא כְמָן לֵיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין בְּשָׁלוּ בְּלָא נְטַר לֵיהּ בָּבוּ הֲדָפֵיהּ אוֹ טְלַק עֲלוֹי כָּל מָאן וְלָא אִתְכַוִין לְמִקְטְלֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  בפתע. באונס, ותרגומו בתכיף, שהיה סמוך לו, ולא היה לו שהות להזהר עליו: (רש"י)

 אבן עזרא  בפתע. כמו פתאום: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  הדפו. ב' במסרה בלא איבה הדפו כי ה' הרפו. והיינו דאמרינן והאלהים אנה לידו משל לשני בני אדם אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד הקדוש ברוך הוא מזמנן לפונדק א' זה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל על זה שהרג מזיד ונמצא הורגו בשוגג ונתחייב גלות וזהו בלא איבה הדפו ורוצה להתחזק ולעמוד ולא יוכל כי ה' הדפו: (בעל הטורים)


{כג}  אוֹ בְכָל-אֶ֜בֶן אֲשֶׁר-יָמ֥וּת בָּהּ֙ בְּלֹ֣א רְא֔וֹת וַיַּפֵּ֥ל עָלָ֖יו וַיָּמֹ֑ת וְהוּא֙ לֹֽא-אוֹיֵ֣ב ל֔וֹ וְלֹ֥א מְבַקֵּ֖שׁ רָֽעָתֽוֹ:

 אונקלוס  אוֹ בְּכָל אַבְנָא דְהִיא כְמִסַת דִי יְמוּת בָּהּ בְּלָא חָזֵי וּרְמָא עֲלוֹהִי וְקָטְלֵהּ וְהוּא לָא סָנֵי לֵיהּ וְלָא תָבַע בִּישְׁתֵיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  אוֹ בְּכָל אַבְנָא דְהִיא כְּמִיסַת דִימוּת בְּלָא מִתְכַוִין וְטָלַק עֲלוֹי מִדַעַם וְקַטְלֵיהּ וְהוּא לָא סָנֵי לֵיהּ וְלָא תָּבַע בִּשְׁתֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  או בכל אבן אשר ימות בה. הכהו: (ז) בלא ראות. שלא ראהו: ויפל עליו. מכאן אמרו, ההורג דרך ירידה (ח) גולה, דרך עלייה (ט) אינו גולה (מכות ז:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) לפי שבזולת תוספת מלת הכהו יובן שבלא ראות דבק עם אשר ימות כלומר שלא ראה מיתתו ואין הדבר כן רק ר"ל שלא ראה בהכאתו ועוד שבזולת זה התוספת יהיה המאמר או בכל אבן חסר בהכרח כי היה צריך לומר או הכהו בכל אבן דאי אהשליך דלעיל מיניה קאי אם כן או כל אבן מיבעי ליה: (ח) כגון היה מעגל במעגלה ונפלה עליו והרגתו או שהיה משלשל בחבילתו ונפלה עליו או שהיה יורד בסולם ונפל עליו והרגו הרי זה גולה: (ט) היה מושך למעלה במעגלה ונפלה עליו והרגתו היה דולה בחבית ונפסק החבל ונפלה עליו והרגתו היה עולה בסולם ונפל עליו והרגו הרי זה אינו גולה פירוש משום דכל אלו דרך עלייה הם ולא היה לו ליזהר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בלא ראות. שם הפועל: ולא אויב לו. ולא מתכוין לבקש רעתו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויפל. ג'. ויפל עליו וימות ויפל בקרב מחנהו ויפל ה' אלהים תרדמה כדאיתא במררש יותר ממה שהרג בהם שליו ע''י אכילה הרג בהם על ידי ירידה שירד ונפל על ראשם וזהו ויפל עליו וימות ויפל ה' אלהים תרדמה כדאיתא במדרש צדיקים אוכלים ומתים מיד רשעים יורדים למטתן ומתנונים והולכים עד שלשים יום וזהו ויפל ה' אלהים תרדמה שתרדמה נפלה עליהם וישנו שינת עולם: (בעל הטורים)


{כד}  וְשָֽׁפְטוּ֙ הָֽעֵדָ֔ה בֵּ֚ין הַמַּכֶּ֔ה וּבֵ֖ין גֹּאֵ֣ל הַדָּ֑ם עַ֥ל הַמִּשְׁפָּטִ֖ים הָאֵֽלֶּה:

 אונקלוס  וִידוּנוּן כְּנִשְׁתָּא בֵּין מַחְיָא וּבֵין גָאֵל דְמָא עַל דִינַיָא הָאִלֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וִידוּנוּן כְּנִשְׁתָּא בֵּין מַחְיָא וּבֵין תָּבַע אַדְמָא עַל סְדַר דִינַיָא הָאִילֵין: (תרגום יונתן)


{כה}  וְהִצִּ֨ילוּ הָֽעֵדָ֜ה אֶת-הָֽרֹצֵ֗חַ מִיַּד֘ גֹּאֵ֣ל הַדָּם֒ וְהֵשִׁ֤יבוּ אֹתוֹ֙ הָֽעֵדָ֔ה אֶל-עִ֥יר מִקְלָט֖וֹ אֲשֶׁר-נָ֣ס שָׁ֑מָּה וְיָ֣שַׁב בָּ֗הּ עַד-מוֹת֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֔ל אֲשֶׁר-מָשַׁ֥ח אֹת֖וֹ בְּשֶׁ֥מֶן הַקֹּֽדֶשׁ:

 אונקלוס  וִישֵׁזְבוּן כְּנִשְׁתָּא יָת קָטוֹלָא מִיַד גָאֵל דְמָא וִיתִיבוּן יָתֵיהּ כְּנִשְׁתָּא לְקִרְיַת שֵׁזָבוּתֵהּ דִי עֲרַק לְתַמָן וִיתֵב בָּהּ עַד דִימוּת כַּהֲנָא רַבָּא דִי רַבֵּי יָתֵהּ בִּמְשַׁח קוּדְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וִישֵׁזְבוּן כְּנִשְׁתָּא יַת קָטוֹלַיָא מִן יַד תָּבַע אַדְמָא וִיתוּבוּן יָתֵיהּ כְּנִשְׁתָּא לְקִרְוַיָא דְקַלְטֵיהּ דְאַפָּךְ לְתַמָן וִיתֵיב בָּהּ עַד זְמַן דִימוּת כַּהֲנָא רַבָּא דְרַבֵּי יָתֵיהּ סַגְיָא בִּמְשַׁח רְבוּתָא וּמְטוֹל דְלָא צַלִי בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי בְקוֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָא עַל תְּלַת עֲבֵירָן קַשְׁיָן דְלָא יְתַקְלוּן עַמָא בֵּית יִשְרָאֵל בְּפוּלְחָנָא נוּכְרָאָה וּבְגִילוּי עֶרְיוּתָא וּבִשְׁדִיוּת אֲדַם זַכְיָא וַהֲוָה בִידֵיהּ לְבַטְלוּתְהוֹן בִּצְלוֹתֵיהּ וְלָא צַלִי מְטוֹל כֵּן אִתְקְנַס לִמְמַת בְּשַׁתָּא הַהוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  עד מות הכהן הגדול. שהוא בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם, והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים, אינו כדאי שיהא לפני כהן גדול. דבר אחר, לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל, (י) שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו: אשר משח אתו בשמן הקדש. לפי פשוטו מן המקראות הקצרים הוא, שלא פירש מי משחו, (כ) אלא כמו אשר משחו המושח אותו בשמן הקדש. ורבותינו דרשוהו במסכת מכות (יא:) לראיית דבר, ללמד שאם עד שלא נגמר דינו מת כהן גדול, ומנו אחר תחתיו, ולאחר מכאן נגמר דינו, חוזר במיתתו של שני, שנאמר אשר משח אותו, וכי הוא משחו לכהן או הכהן משח אותו, אלא להביא את הנמשח בימיו שמחזירו במיתתו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ר"ל דלטעם ראשון קשה מדכתיב עד מות הכהן הגדול מגיד לך הכתוב שרוצח יאריך ימים אחר שמת כהן הגדול לפי שכהן גדול ימות מהרה ולמה ומפרש לפי שהיה כו' ולפי דבר אחר קשה אם הכהן גדול נענש שמת על שלא התפלל למה ישוב הרוצח לביתו אחרי מות הכהן גדול לכן פירש גם טעם ראשון: (כ) דקרא משמע דרוצח משח לכהן גדול בשמן המשחה לכך צריך לומר דמן המקראות כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  עד מות. יש אומר עד מות עד חפוש וכמוהו תמות חכמה ולא אמרו כלום כי עמכם תמות חכמה הוא כמשמעו וגם כן עד מות הכהן הגדול כי הוא יכפר בעד ישראל וזה המאורע אירע בימיו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  עד מות הכהן הגדול. ג''פ כ''ג בפ' לומר אחד כהן גדול שנמשח ואחד מרובה בגדים ואחד כהן גדול שעבר כולם משיבין הרוצח במיתתן: (בעל הטורים)

 ספורנו  עד מות הכהן הגדול. כבר באר שהגלות היא על השוגג ובהיות מיני השגגות בלתי שוות כי מהם קרוכות לאונס ומהן קרובות אל המזיד נתן לגלות זמן בלתי שוה בכל השוגגים כי מהם שתהיה שגגתו מעט קודם מיתת הכהן ומהן שימות הרוצח בגלות קודם שימות הכהן וזה במשפט האל יתברך היודע ועד שיענוש את השוגג כפי מדרגת שגגתו כאמרו והאלהים אנה לידו: (ספורנו)

 כלי יקר  עד מות הכהן הגדול. ומה שאמרה תורה ברוצחים שישב שם עד מות הכהן הגדול, לפי שאהרן מדתו השלום על כן היה לו להתפלל על בני דורו שאך שלום ואמת יהיה בימיו ולא תקראנה כאלה מקרה בלתי טהור זה, על כן ישב שם עד מות הכהן הגדול ואז יתפלל הוא וכל ביתו על מיתת הכהן הגדול כדי שיחזור מהרה לביתו, ומטעם זה אמר עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו בשמן המשחה וכי עדיין לא ידענו שהכהן הגדול נמשח בשמן המשחה, אלא לפי שהכהן זה שנעשה רציחה בימיו, זה הרוצח כיבה נר אלהים נשמת אדם, וכיבה נר מצוה ותורה אור, ודאי לא זכר כהן זה בשמן משחת קודש שעליו שהיה מחציתו חמשים ומאתים דהיינו שני פעמים נר, כי כל כהן צריך לעמוד על שמירת שתי נרות אלו בימיו ולהתפלל על זה, ומאחר שמעשה זה קרה בימיו על כן ישב שם עד מות הכהן הגדול. (כלי יקר)


{כו}  וְאִם-יָצֹ֥א יֵצֵ֖א הָֽרֹצֵ֑חַ אֶת-גְּבוּל֙ עִ֣יר מִקְלָט֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יָנ֖וּס שָֽׁמָּה:

 אונקלוס  וְאִם מִפַּק יִפּוֹק קָטוֹלָא יָת תְּחוּם קִרְיַת שֵׁזָבוּתֵהּ דִי עֲרַק לְתַמָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין מֵיפּוֹק יִפּוֹק קָטוֹלָא כָּל אֵימַת דְכַהֲנָא רַבָּא קְיַים מִן תְּחוּם קַרְתָּא דְקַלְטֵיהּ דַעֲרָק לְתַמָן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  את גבול. מן גבול כמו כצאתי את העיר: (אבן עזרא)


{כז}  וּמָצָ֤א אֹתוֹ֙ גֹּאֵ֣ל הַדָּ֔ם מִח֕וּץ לִגְב֖וּל עִ֣יר מִקְלָט֑וֹ וְרָצַ֞ח גֹּאֵ֤ל הַדָּם֙ אֶת-הָ֣רֹצֵ֔חַ אֵ֥ין ל֖וֹ דָּֽם:

 אונקלוס  וְיַשְׁכַּח יָתֵהּ גָאֵל דְמָא מִבָּרָא לִתְחוּם קִרְיַת שֵׁזָבוּתֵהּ וְיִקְטוֹל גָאֵל דְמָא יָת קָטוֹלָא לֵית לֵהּ דְמָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַשְׁכַּח יָתֵיהּ תְּבַע אַדְמָא מִבָּרָא לִתְחוּם קַרְתָּא דְקַלְטֵיהּ וְיִקְטוֹל תְּבַע אַדְמָא יַת קָטוֹלָא לֵית לֵיהּ סִדְרִין דִקְטוֹל: (תרגום יונתן)

 רש"י  אין לו דם. הרי הוא כהורג את המת, שאין לו דם: (רש"י)

 אבן עזרא  דם. פירשתיו: (אבן עזרא)


{כח}  כִּ֣י בְעִ֤יר מִקְלָטוֹ֙ יֵשֵׁ֔ב עַד-מ֖וֹת הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֑ל וְאַֽחֲרֵ֥י מוֹת֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֔ל יָשׁוּב֙ הָֽרֹצֵ֔חַ אֶל-אֶ֖רֶץ אֲחֻזָּתֽוֹ:

 אונקלוס  אֲרֵי בְקִרְיַת שֵׁזָבוּתֵהּ יִתֵּב עַד דִימוּת כַּהֲנָא רַבָּא וּבָתַר דִימוּת כַּהֲנָא רַבָּא יְתוּב קָטּוֹלָא לְאֲרַע אַחֲסַנְתֵּה: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם בְּקוּרְיְיתָא דְקַלְטֵיהּ יְתֵיב עַד דִימוּת כַּהֲנָא רַבָּא וּמִן בָּתַר דִימוּת כַּהֲנָא רַבָּא יְתוּב קָטוֹלָא לְאַרַע אַחֲסַנְתֵּיהּ: (תרגום יונתן)


{כט}  וְהָי֨וּ אֵ֧לֶּה לָכֶ֛ם לְחֻקַּ֥ת מִשְׁפָּ֖ט לְדֹרֹֽתֵיכֶ֑ם בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם:

 אונקלוס  וִיהוֹן אִלֵין לְכוֹן לִגְזֵרַת דִין לְדָרֵיכוֹן בְּכֹל מוֹתְבָנֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֶהֱווֹן אִלֵין אַחְוָיָתָא לְכוֹן לִגְזֵירַת דִינִין לְדָרֵיכוֹן בְּכָל מוֹתְבָנֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  בכל מושבותיכם. למד, שתהא סנהדרין [קטנה] נוהגת בחוצה לארץ, כל זמן שנוהגת (ל) בארץ ישראל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דכתיב בפרשת שופטים ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם כלומר בזמן שסנהדרי גדולה שבירושלים יושבין בלשכת הגזית בית דין שבחוץ לארץ ובכל המקומות נוהגין: (שפתי חכמים)


{ל}  כָּ֨ל-מַכֵּה-נֶ֔פֶשׁ לְפִ֣י עֵדִ֔ים יִרְצַ֖ח אֶת-הָֽרֹצֵ֑חַ וְעֵ֣ד אֶחָ֔ד לֹֽא-יַעֲנֶ֥ה בְנֶ֖פֶשׁ לָמֽוּת:

 אונקלוס  כָּל דְיִקְטוֹל נַפְשָׁא לְפוּם סַהֲדִין יִקְטוֹל יָת קָטוֹלָא וְסָהִיד חַד לָא יַסְהִד בֶּאֱנַשׁ לְמִקְטָל: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל דְיִקְטוֹל בַּר נְשָׁא עַל מֵימַר סַהֲדִין דְחַמְיַין לְמִסְהַד עֲלוֹי יִקְטוֹל תְּבַע אַדְמָא אוֹ בֵי דִינָא יַת קָטוֹלָא וְסָהִיד חַד לָא יִסְהַד בְּבַר נַשׁ לִמְמָת: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל מכה נפש וגו'. הבא להרגו (מ) על שהכה את הנפש: לפי עדים ירצח. שיעידו שבמזיד (נ) ובהתראה הרגו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ר"ל הרוצח על שהכה את הנפש: (נ) פירוש והרי זה מקרא קצר כאלו אמר כל מכה נפש כלומר שהרג נפש אינו רשאי להורגו אלא אחר שיעידו שבמזיד ובהתראה הרגו: (שפתי חכמים)


{לא}  וְלֹֽא-תִקְח֥וּ כֹ֨פֶר֙ לְנֶ֣פֶשׁ רֹצֵ֔חַ אֲשֶׁר-ה֥וּא רָשָׁ֖ע לָמ֑וּת כִּי-מ֖וֹת יוּמָֽת:

 אונקלוס  וְלָא תְקַבְּלוּן מָמוֹן עַל אֱנַשׁ קָטוֹל דִי הוּא חַיָב לְמִקְטָל אֲרֵי אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא תְקַבְּלוּן פּוּרְקַן לְשֵׁיזְבָא בַּר נַשׁ קָטוֹלָא דְהוּא חַיָיב לִמְמָת אֲרוּם אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא תקחו כפר. לא יפטר (ס) בממון (כתובות לז:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) פירוש ומקרא קצר הוא כאלו אמר לא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות לפוטרו מן המיתה כי מות יומת ולפי שכתוב בפרשת משפטים ואם שור נגח וגומר והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת בידי שמים משמע כשם שחייב שורו מיתה כך הוא במיתה ואפילו הכי כתיב אחריו אם כופר יושת עליו ונתן פדיון משמע אם חייב מיתה בשביל שורו יכול ליפטר בממון הוה אמינא הוא הדין אם חייב מיתה בשביל עצמו יכול ליפטר עצמו בממון: (שפתי חכמים)


{לב}  וְלֹֽא-תִקְח֣וּ כֹ֔פֶר לָנ֖וּס אֶל-עִ֣יר מִקְלָט֑וֹ לָשׁוּב֙ לָשֶׁ֣בֶת בָּאָ֔רֶץ עַד-מ֖וֹת הַכֹּהֵֽן:

 אונקלוס  וְלָא תְקַבְּלוּן מָמוֹן לְמֵעֲרוֹק לְקִרְיַת שֵׁזָבוּתֵהּ לְמֵתוּב לְמִתַּב בְּאַרְעָא עַד דִימוּת כַּהֲנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא תְקַבְּלוּן פּוּרְקַן לִדְעָרַק לְקִרְיְיתָא דְקַלְטֵיהּ לְמֵיתוּב לְמֵיתַב בְּאַרְעָא עַד זְמַן דִימוּת כַּהֲנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו. למי שנס אל עיר מקלטו, שהרג בשוגג, אינו נפטר מגלות בממון, ליתן כופר לשוב לשבת בארץ בטרם ימות הכהן: לנוס. כמו (ע) לנס (בשו"א ובקמ"ץ), כמו שובי מלחמה (מיכה ב, ח), ששבו מן המלחמה, וכן נוגי ממועד (צפניה ג, יח), וכן כי מולים היו (יהושע ה, ה), כאשר תאמר שוב על מי ששב כבר, ומול על מי שמל כבר, כן תאמר לנוס על מי שנס כבר, וקורהו נוס, כלומר מוברח, ואם תאמר לנוס לברוח, ותפרשהו לא תקחו כופר למי שיש לו לברוח לפטרו מן הגלות, לא ידעתי היאך יאמר לשוב לשבת בארץ, הרי עדיין לא נס ומהיכן ישוב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) בשו"א תחת הלמ"ד ובקמ"ץ תחת הנו"ן פירוש כשם שאין פדיון למיתה כך אין פדיון לגלות: (שפתי חכמים)


{לג}  וְלֹא-תַחֲנִ֣יפוּ אֶת-הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ בָּ֔הּ כִּ֣י הַדָּ֔ם ה֥וּא יַֽחֲנִ֖יף אֶת-הָאָ֑רֶץ וְלָאָ֣רֶץ לֹֽא-יְכֻפַּ֗ר לַדָּם֙ אֲשֶׁ֣ר שֻׁפַּךְ-בָּ֔הּ כִּי-אִ֖ם בְּדַ֥ם שֹֽׁפְכֽוֹ:

 אונקלוס  וְלָא תְּחַיְבוּן יָת אַרְעָא דִי אַתּוּן בָּהּ אֲרֵי דְמָא הוּא מְחַיַב יָת אַרְעָא וּלְאַרְעָא לָא מִתְכַפֵּר עַל דַם זַכַּאי דִי אִתְאַשֵׁד בַּהּ אֶלָהֵן בְּדַם אַשְׁדֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא תְטַנְפוּן יַת אַרְעָא דְאַתּוּן בָּהּ אֲרוּם דַם זַכְּאַי דְלָא מִתְפְּרַע הוּא יִטוֹף יַת אַרְעָא וּלְאַרְעָא לָא מִתְכַּפֵּר עַל דַם זַכְּאַי דְאִשְׁתְּדֵי בָּהּ אֱלָהֵן בִּשְׁדִיוּת אֲדַם דְמַאן דְשַׁדְיֵהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא תחניפו. ולא תרשיעו, כתרגומו ולא (פ) תחייבון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) מפני שלא יפול חנופה בדם בשלמא גבי ארץ שייך חנופה שפירוש ארץ הוא אנשי ארץ ובהם שייך חנופה אבל גבי דם לא שייך לפרש הכי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יחניף. עשות רע בסתר: שופכו. פועל כמו ובא גואלו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  יכופר. ד'. הכא ואידך אם יכופר העון לכן בזאת יכופר עון יעקב בחסד ואמת יכופר עון שתשובה ויום הכיפורים תולין ומיתה ממרקת שנאמר אם יכופר העון עד תמותון לכן בזאת יכופר עון יעקב במה בחסד שנא' בחסד ואמת יכופר עון כדאמרינן רבה דעסיק בגמילות חסדים חיה שתין שנין: (בעל הטורים)

 כלי יקר  ולא תחניפו את הארץ. ביאור הענין כך הוא כי הארץ דומה כאילו פערה פיה לבלי חוק לבלוע את כל מה שעליה, כמו שנאמר (ישעיה ה יד) לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק וגו', וכתיב (משלי ל טז) ארץ לא שבעה מים, כי באמת הארץ אינה שבעה לעולם והרשעים הרוצחים מחניפים את הארץ ליתן דבר לבלוע וזה החנופה, כי כל הנותן דבר אל הבלתי ראוי לו כדי שיחזור גם הוא ויתן לו דבר מה זהו נקרא חנופה, וכן הדבר שהארץ מחנפת לרשעים ליתן להם את יבולה לכל צרכיהם אשר מן הארץ מוצאם, וכן מקום לדור ולהתקומם עליה אף על פי שהרשעים אינם ראויין לכל זה כמו שנאמר (ישעיה כד ה) והארץ חנפה תחת יושביה.

וזה שאמר כי הדם יחניף את הארץ, כי הרשע נותן לה הדם לבלוע כדי תתן לו לעומת זה מסלתה ומשמנה, על כן לא יכופר לארץ כי אם בדם שופכו, וכפרה זו על מה שהחזיקה הרוצח אפילו רגע אחת כי חנופה תחשב לה הדבר ויאמרו ששניהם מחניפים זה לזה. ומה שלא נהרג קין, מפני ישוב העולם כי הוא היה לבדו בעולם ומכל מקום הוציאה הארץ את עצמה מן חשד זה שהצמיחה לו קוץ ודרדר, ונע ונד היה בארץ, ואם כן לא נתנה לו עוד שני מיני תועלת שהיו לו מן הארץ, ואף זה על צד החסד עם קין דווקא כאמור, אבל לדורות לא יכופר לה כי אם בדם שופכו להוציאה מידי חנופה זו. (כלי יקר)


{לד}  וְלֹ֧א תְטַמֵּ֣א אֶת-הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ יֹֽשְׁבִ֣ים בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֣ן בְּתוֹכָ֑הּ כִּ֚י אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה שֹׁכֵ֕ן בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (פ)

 אונקלוס  וְלָא תְסַאֲבוּן יָת אַרְעָא דִי אַתּוּן יָתְבִין בָּהּ דִי שְׁכִנְתִּי שַׁרְיָא בְּגַוָהּ אֲרֵי אֲנָא יְיָ דִשְׁכִנְתִּי שַׁרְיָא בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא תְסַאֲבוּן יַת אַרְעָא דְאַתּוּן בָּהּ אֲרוּם דִשְׁכִינְתִּי שַׁרְיָא בְּגַוָהּ אֲרוּם אֲנָא הוּא יְיָ דִשְׁכִינְתִּי שַׁרְיָא בְּגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר אני שכן בתוכה. שלא תשכינו אותי בטומאתה: כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל. אף בזמן שהם טמאים, שכינה (שרויה) ביניהם: (רש"י)

 אבן עזרא  ולא תטמא. החנופה את הארץ או הוא ציווי בעבור כי אני שוכן בתוכם ולא לכבוד הארץ רק לכבוד בני ישראל על כן אמר שוכן בתוך בני ישראל: (אבן עזרא)

במדבר פרק-לו

{א}   שביעי  וַֽיִּקְרְב֞וּ רָאשֵׁ֣י הָֽאָב֗וֹת לְמִשְׁפַּ֤חַת בְּנֵֽי-גִלְעָד֙ בֶּן-מָכִ֣יר בֶּן-מְנַשֶּׁ֔ה מִֽמִּשְׁפְּחֹ֖ת בְּנֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַֽיְדַבְּר֞וּ לִפְנֵ֤י מֹשֶׁה֙ וְלִפְנֵ֣י הַנְּשִׂאִ֔ים רָאשֵׁ֥י אָב֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וְקָרִיבוּ רֵישֵׁי אֲבָהָתָא לְּזַרְעִית בְּנֵי גִלְעָד בַּר מָכִיר בַּר מְנַשֶׁה מִזַרְעֲיַת בְּנֵי יוֹסֵף וּמַלִילוּ קֳדָם משֶׁה וְקָדָם רַבְרְבַיָא רֵישֵׁי אֲבָהָתָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וּקְרִיבוּ לְבֵי דִינָא רֵישֵׁי אַבְהָתָא לִגְנִיסַת בְּנֵי גִלְעָד בַּר מָכִיר בַּר מְנַשֶׁה וְלִגְנִיסַת בְּנֵי גִלְעָד בַּר יוֹסֵף וּמַלִילוּ קֳדָם משֶׁה וְקָדָם רַבְרְבַיָא רֵישֵׁי אַבְהָתָא לִבְנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויקרבו. גם זאת הפרשה דבקה עם כאשר צוה משה לתת מנחלת ישראל ערים ללוים: ראשי אבות. הם הנשיאים: (אבן עזרא)


{ב}  וַֽיֹּאמְר֗וּ אֶת-אֲדֹנִי֙ צִוָּ֣ה יְהֹוָ֔ה לָתֵ֨ת אֶת-הָאָ֧רֶץ בְּנַֽחֲלָ֛ה בְּגוֹרָ֖ל לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽאדֹנִי֙ צֻוָּ֣ה בַֽיהֹוָ֔ה לָתֵ֗ת אֶֽת-נַחֲלַ֛ת צְלָפְחָ֥ד אָחִ֖ינוּ לִבְנֹתָֽיו:

 אונקלוס  וַאֲמָרוּ יָת רִבּוֹנִי פַּקִיד יְיָ לְמִתַּן יָת אַרְעָא בְאַחֲסָנָא בְּעַדְבָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְרִבּוֹנִי אִתְפַּקֵד בְּמֵימְרָא דַיְיָ לְמִתַּן יָת אַחֲסָנַת צְלָפְחָד אָחוּנָא לִבְנָתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמָרוּ יַת רִבּוֹנִי פַּקֵיד יְיָ לְמִתַּן יַת אַרְעָא בְּאַחְסַנְתָּא בְּעַדְבָא לִבְנֵי יִשְרָאֵל וְרִבּוֹנִי אִתְפַּקֵיד מִן קֳדָם יְיָ לְמִתַּן יַת אַחְסָנַת צְלָפְחָד אָחוּנָא לִבְנָתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 ספורנו  בנחלה בגורל. ובהיות לאיזה שבט חלק בתחום חברו לא יתאמת הגורל לשבט החסר כשיפול על כל גבול השבט וכן לנוסף לא יתאמת אם לא יוסיף על גבולו אותו החלק אשר לו בתחום חברו: (ספורנו)


{ג}  וְ֠הָי֠וּ לְאֶחָ֞ד מִבְּנֵ֨י שִׁבְטֵ֥י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֘ לְנָשִׁים֒ וְנִגְרְעָ֤ה נַֽחֲלָתָן֙ מִנַּֽחֲלַ֣ת אֲבֹתֵ֔ינוּ וְנוֹסַ֕ף עַ֚ל נַֽחֲלַ֣ת הַמַּטֶּ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּֽהְיֶ֖ינָה לָהֶ֑ם וּמִגֹּרַ֥ל נַֽחֲלָתֵ֖נוּ יִגָּרֵֽעַ:

 אונקלוס  וִיהֶוְיַן לְחַד מִבְּנֵי שִׁבְטַיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִנְשִׁין וְתִתְמְנַע אַחֲסַנְתְּהוֹן מֵאַחֲסָנַת אֲבְהָתָנָא וְתִתּוֹסַף עַל אַחֲסָנַת שִׁבְטַיָא דִיֶהֶוְיָן לְהוֹן וּמֵעֲדַב אַחֲסַנְתָּנָא יִתְמְנָע: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָאָה לְחַד מִבְּנֵי שִׁבְטַיָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל לִנְשִׁין וְתִתְמְנַע אַחְסַנְתְּהוֹן מֵאַחְסָנַת אַבְהָתָנָא וְתִיתוֹסַף עַל אַחְסָנַת שִׁבְטַיָא דְיֶהֱוְיָן לְהוֹן וּמִן עֲדַב אַחְסַנְתָּנָא יִתְמְנַע: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונוסף על נחלת המטה. שהרי בנה יורשה, והבן מתיחס על שבט אביו: (רש"י)


{ד}  וְאִם-יִֽהְיֶ֣ה הַיֹּבֵל֘ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְנֽוֹסְפָה֙ נַֽחֲלָתָ֔ן עַ֚ל נַֽחֲלַ֣ת הַמַּטֶּ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּֽהְיֶ֖ינָה לָהֶ֑ם וּמִֽנַּחֲלַת֙ מַטֵּ֣ה אֲבֹתֵ֔ינוּ יִגָּרַ֖ע נַֽחֲלָתָֽן:

 אונקלוס  וְאִם יְהֵי יוֹבֵלָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְתִתּוֹסַף אַחֲסַנְתְּהוֹן עַל אַחֲסָנַת שִׁבְטָא דִי תְהֶוְיָן לְהוֹן וּמֵאַחֲסָנַת שִׁבְטָא דְאֲבְהָתָנָא יִתְמְנַע אַחֲסַנְתְּהֶן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין יֶהֱוֵי יוּבְלָא לִבְנֵי יִשְרָאֵל וְתִיתוֹסַף אַחְסַנְתְּהוֹן עַל אַחְסָנַת שִׁבְטַיָא דְיֶהֱוְיָן לְהוֹן וּמֵאַחְסָנַת שִׁבְטָא דְאַבְהָתָנָא יִתְמְנַע אַחְסַנְתְּהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם יהיה היובל. מכאן היה רבי יהודה אומר, עתיד (צ) היובל (ק) שיפסוק: ואם יהיה היובל. כלומר, אין זו מכירה שחוזרת ביובל, שהירושה אינה חוזרת, ואפילו יהיה היובל לא תחזור הנחלה לשבטו, ונמצא שנוספה על נחלת המטה אשר תהיינה להם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) רצל"ת למה כתיב ואם הל"ל וכי יהיה דואם משמע שספק הוא אם יהיה היובל ומה שכתב אחר זה ואפי' יהיה יובל אינו ר"ל שפירוש ואם אפילו שאם כן הוא סותר מה שפירש לעיל דמלת ואם הוא ספק אלא ואפילו זה מלשון רש"י הוא לא מפירוש מלת אם: (ק) ר"ל שיחרב הבית ויתבטלו השמטות והיובלות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואם יהיה היובל. ואפילו שיהיה היובל לא נקוה לשוב הנחלה אלינו רק תהיה תמיד נוספת על נחלת המטה: (אבן עזרא)

 ספורנו  ואם יהיה היובל וגו' יגרע נחלתן. וגם בהיות שלא נבכוש עתה כל הארץ כאמרו מעט מעט אגרשנו מפניך ויצטרך כל שבט ושבט לכבוש חלקו הנה אף על פי שיזדמן שאיזה יחיד ימכור חלקו לחברו משבט אחר לא ימנע המוכר בשביל זה מהשתדל עם שבטו לכבוש כי ביובל ישוב אליו. אמנם חלק הבנות שלא תחזור ביובל לא ישתדלו אנשי השבט לכבשה או יניחו שם מיושבי הארץ בהיותו של שבט אחר ובכן יגרע כבוש נחלתן מגורל מטה אבותינו: (ספורנו)

 כלי יקר  ואם יהיה היבל וגו'. רז"ל פירשו (ירושלמי כתובות פט ה"א) אם כמו אפילו, ורצה לומר אף אם יהיה היובל מכל מקום לא תצא שדה זו ביובל ודוחק לפרש אם לשון אף על פי, ואם תמצא לומר שכן הוא מכל מקום קשה מהיכא תיתי יהיה היובל תיקון לשדה זו ואם כן מאי סלקא דעתיה ומאי קא משמע לן. ועוד יש לדקדק בפסוקים שנאמר ונגרעה נחלתן מנחלת אבותינו ונוסף על נחלת המטה אשר תהיינה להם ומגורל נחלתינו יגרע, תרתי יגרע למה לי, ולמה קראוה תחילה נחלת אבותינו ואח"כ קראוה נחלתינו, ואח"כ חזר ואמר ואם יהיה היובל וגו' ומנחלת מטהו יגרע, ושינוי זה הלא דבר הוא. ועוד קשה למה יגרע נחלתן הלא כתיב (לעיל לג נד) לרב תרבו ולמעט תמעיטו.

והקרוב אלי לומר שחששו על שני דברים. האחד הוא, שאם יצא הגורל ברוח הקודש שתחום זה יהיה לשבט פלוני ראוי שיקרא שם המת שהוא ראש השבט על נחלתו שהרי כאן המתים ירשו את החיים, אם כן ראוי שלא יכרת שם המת מנחלתו ועל חששה זו אמרו ומנחלת מטה אבותינו יגרע. החשש השני הוא, משום חשד שיאמרו שמכרו נחלתן, כי יאמרו הדורות מה לשבט אחר עסק בשדות של שבט זה כי לאו כולי עלמא דיני דבנות צלפחד גמירי, ועוד אולי ימותו הנשים ובעליהן יירשום ויאמרו ודאי מחמת דוחקם מכרו שדותם ויחזיקום לחוטאים, כמו שדרשו רז"ל בפרשת בהר מן סמיכות הפרשיות שדהו עונותיו הטו אלה (קידושין כ.) ועל חששה זו אמרו ומגורל נחלתינו יגרע לא גרעון ממש אלא בעבור החשד.

ודוקא קודם היובל יש מקום לשני חששות אלו, אבל אם יהיה היובל אז אין מקום לחששה שניה כי לא יאמרו שנמכרו שדותם שאילו היתה שדה מכורה היתה חוזרת ביובל ומאחר ששדה זו לא תחזור ביובל בזה ידעו הכל שאין זה שדה מכורה אלא הבנות הסבו נחלה זו לשבט אחר ובטלה חששה אחת, אבל מכל מקום החששה השניה במקומה עומדת שמנחלת מטה אבותינו יגרע, שלא תקרא שם המת על נחלתו ובדרך זה יהיה אם זה ככל אם תורה.

חסלת ספר במדבר, בעזרת בורא כל בדיבור (כלי יקר)


{ה}  וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַל-פִּ֥י יְהֹוָ֖ה לֵאמֹ֑ר כֵּ֛ן מַטֵּ֥ה בְנֵֽי-יוֹסֵ֖ף דֹּֽבְרִֽים:

 אונקלוס  וּפַקִיד משֶׁה יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֵימְרָא דַיְיָ לְמֵימָר יָאוּת שִׁבְטָא דִבְנֵי יוֹסֵף מְמַלְלִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּפַקֵיד משֶׁה יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל עַל מֵימְרָא דַיְיָ לְמֵימָר יָאוּת שִׁבְטָא דִבְנֵי יוֹסֵף מְמַלְלִין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  כן מטה בני יוסף. כי ראשי האבות דברו בעבור כל המטה: (אבן עזרא)

 אור החיים   ויצו משה את בני ישראל וגו'. פירוש שצוה אותם על פי ה' שצוהו לאמר לישראל ומה צוה, כן מטה בני יוסף וגו' פירוש שבאה המצוה מה' שטענתם ודבריהם אמת, והכוונה בזה לכבוד ולתפארת בני יוסף: (אור החיים)


{ו}  זֶ֣ה הַדָּבָ֞ר אֲשֶׁר-צִוָּ֣ה יְהֹוָ֗ה לִבְנ֤וֹת צְלָפְחָד֙ לֵאמֹ֔ר לַטּ֥וֹב בְּעֵֽינֵיהֶ֖ם תִּֽהְיֶ֣ינָה לְנָשִׁ֑ים אַ֗ךְ לְמִשְׁפַּ֛חַת מַטֵּ֥ה אֲבִיהֶ֖ם תִּֽהְיֶ֥ינָה לְנָשִֽׁים:

 אונקלוס  דֵין פִּתְגָמָא דִי פַקִיד יְיָ לִבְנַת צְלָפְחָד לְמֵימַר לִדְתַקִין בְּעֵינֵיהוֹן תְּהֶוְיַן לִנְשִׁין בְּרַם לְזַרְעִית שִׁבְטָא דַאֲבוּהֶן תְּהֶוְיַן לִנְשִׁין: (אונקלוס)

 יונתן  דֵין פִּתְגָמָא דְפַקֵיד יְיָ לָא לְדָרַיָא דַעֲתִידִין לְמֵיקוּם בָּתַר פִּילוּג אַרְעָא אֱלָהֵן לִבְנַת צְלָפְחָד לְמֵימָר לִדְתַקִין בְּעֵינֵיהוֹן תֶּהֱוְיָן לִנְשִׁין לְחוֹד לִגְנִיסַת שֵׁבֶט אֲבוּהֶן תֶּהֱוְיַן לִנְשִׁין: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  זה הדבר. בגימ' בדור זה שלא נהג אלא באותו הדור: (בעל הטורים)

 אור החיים  זה הדבר. אומרו זה הדבר, יתבאר על פי מה שאמרו במסכת בבא בתרא (קכ.) וזה לשונם בנות צלפחד הותרו לינשא לכל מי שירצו שנאמר לטוב בעיניהם אלא מה אני מקיים אך למשפחת אביהן וגו' עצה טובה וכו' עד כאן, והוא אומרו זה הדבר פירוש לפי שקדם ואמר כן מטה בני יוסף דוברים שהדין עמם וחזר ופירש שדין זה של בנות צלפחד לא נכלל בגדר גזירת משפט זה, והוא אומרו זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד שהרשות בידם לטוב בעיניהם וגו', ודקדק לומר זה לומר ולא אחר שלא עשה ה' מעלה זו ברשיון זה אלא להם, והוא מה שרמז באומרו בנות צלפחד לאמר שאין לתיבת לאמר משמעות, ולדרכנו יכוין לומר כי בא האלהים במאמר זה לרומם כבודם: (אור החיים)


{ז}  וְלֹֽא-תִסֹּ֤ב נַֽחֲלָה֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִמַּטֶּ֖ה אֶל-מַטֶּ֑ה כִּ֣י אִ֗ישׁ בְּנַֽחֲלַת֙ מַטֵּ֣ה אֲבֹתָ֔יו יִדְבְּק֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וְלָא תַסְחַר אַחֲסָנָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִשִׁבְטָא לְשִׁבְטָא אֲרֵי גְבַר בְּאַחֲסָנַת שִׁבְטָא דַאֲבָהָתוֹהִי יִדְבְּקוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  מְטוּל דְלָא תִיתְקֵף אַחְסָנָא לִבְנֵי יִשְרָאֵל מִשִׁבְטָא לְשִׁבְטָא חוֹרָנָא אֲרוּם גְבַר בְּאַחְסָנַת שִׁבְטָא דְאַבְהָתוֹי יִדְבְּקוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וטעם תסב. שפעם תסוב מפה ומפה (ס''א תסוב מכה וכה) בין הם בין אחרים: וטעם לא תסוב נחלה. מהיום קודם נחלת הארץ: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  תסב נחלה. בגימטריא זו היא בהסבת הבן לומר שהבן יורש את אביו: (בעל הטורים)


{ח}  וְכָל-בַּ֞ת יֹרֶ֣שֶׁת נַֽחֲלָ֗ה מִמַּטּוֹת֘ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ לְאֶחָ֗ד מִמִּשְׁפַּ֛חַת מַטֵּ֥ה אָבִ֖יהָ תִּֽהְיֶ֣ה לְאִשָּׁ֑ה לְמַ֗עַן יִֽירְשׁוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַֽחֲלַ֥ת אֲבֹתָֽיו:

 אונקלוס  וְכָל בְּרַתָּא יַרְתַת אַחֲסָנָא מִשִׁבְטַּיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחַד מִזַרְעִית שִׁבְטָא דַאֲבוּהָא תְּהֵי לְאִנְתּוּ בְּדִיל דְיֵרְתוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גְבַר אַחֲסָנַת אֲבָהָתוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל בְּרַתָּא יַרְתַת אַחְסָנָא מִשִׁבְטָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל לְחַד מִזַרְעִית שִׁבְטָא דַאֲבוּהָא תְּהֵי לְאִנְתּוּ בְּדִיל דְיֵרְתוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל גְבַר אַחְסָנַת אַבְהָתוֹהִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכל בת יורשת נחלה. שלא היה בן לאביה: (רש"י)

 אבן עזרא  וכל בת יורשת נחלה. אחר ניחול הארץ על כן אמר הכתוב ולא תסוב נחלה פעם שנית: (אבן עזרא)


{ט}  וְלֹֽא-תִסֹּ֧ב נַֽחֲלָ֛ה מִמַּטֶּ֖ה לְמַטֵּ֣ה אַחֵ֑ר כִּי-אִישׁ֙ בְּנַ֣חֲלָת֔וֹ יִדְבְּק֕וּ מַטּ֖וֹת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וְלָא תַסְחַר אַחֲסָנָא מִשִׁבְטָא לְשִׁבְטָא אוֹחֲרָנָא אֲרֵי גְבַר בְּאַחֲסַנְתֵּהּ יִדְבְּקוּן שִׁבְטַיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא תַסְחַר אַחְסָנָא מִשִׁבְטָא לְשִׁבְטָא אוֹחֲרָנָא אֲרֵי גְבַר בְּאַחְסַנְתֵּיהּ יִדְבְּקוּן שִׁבְטַיָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  ולא תסוב נחלה. בגימטריא זו היא הסבת בעל: (בעל הטורים)

 אור החיים  ולא תסוב נחלה ממטה וגו'. טעם שכפל המאמר עצמו שאמר בסמוך ולא תסוב וגו', לפי מה שכתבתי בסמוך שאין זה אלא עצה טובה, בא מאמר ב' לחיוב לכל בני ישראל שאליהם באה מצות וכל בת יורשת וגו' האמורה קודם לזה: (אור החיים)


{י}  כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶׁ֑ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנ֥וֹת צְלָפְחָֽד:

 אונקלוס  כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה כֵּן עֲבָדוּ בְּנַת צְלָפְחָד: (אונקלוס)

 יונתן  הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה הֵיכְדֵין עֲבָדוּ בְּנַת צְלָפְחָד: (תרגום יונתן)

 אור החיים  כאשר צוה ה' את משה כן עשו. צריך לדעת למה שינה הכתוב מאמר זה מסדר הרגיל שמקדים המעשה ואחר כך יאמר כאשר צוה וכאן הקדים מאמר כאשר וגו' ואחר כך אמר כן עשו:

ונראה כי לפי שה' עשה להם יתרון לבנות צלפחד ומעלה והתיר להם לינשא לכל אדם והוציאם מכלל מצוה הכללית, בא הכתוב להודיענו שהגם שה' עשה הבחירה בידם אף על פי כן לא עשו אלא כמצות המלך לעם בני ישראל, והוא אומרו כאשר צוה וגו' פירוש כמצוה הכללית כן עשו ולא כרשיון שנתן להם, ולזה אם היה אומר ויעשו בנות צלפחד וגו' כאשר צוה יהיה נשמע שההודעה באה לומר המעשה שעשו ומודיע במאמר כאשר צוה ה' כסדר הרגיל לומר, אבל מאומרו בתחילה כאשר צוה ה' ואחר כך הודעת המעשה זה יגיד כי לא בא להודיע המעשה אלא לשלול רשיון הפך מצוה הכללית והבן:

חסלת פרשת מסעי, סליק ספר במדבר (אור החיים)

 ספורנו  כן עשו בנות צלפחד. כיונו לעשות רצון קונן כאשר צוה את משה לא מפני שהתאוו לאלה אשר נשאו להם: (ספורנו)


{יא}   מפטיר  וַתִּֽהְיֶ֜ינָה מַחְלָ֣ה תִרְצָ֗ה וְחָגְלָ֧ה וּמִלְכָּ֛ה וְנֹעָ֖ה בְּנ֥וֹת צְלָפְחָ֑ד לִבְנֵ֥י דֹֽדֵיהֶ֖ן לְנָשִֽׁים:

 אונקלוס  וַהֲוָאָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנַת צְלָפְחָד לִבְנֵי אֲחֵי אֲבוּהֶן לִנְשִׁין: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָאָה מַחֲלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנוֹעָה בְּנַת צְלָפְחָד לִבְנֵי חֲבִיבֵיהוֹן לִנְשִׁין: (תרגום יונתן)

 רש"י  מחלה תרצה וגו'. כאן מנאן לפי גדולתן זו מזו בשנים, (ר) ונשאו כסדר תולדותן, ובכל המקרא מנאן לפי חכמתן, (ש) ומגיד ששקולות זו כזו (בבא בתרא קכ.).

חסלת פרשת מסעי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) דקשה ליה בפרשת פנחס חשיב תרצה לבסוף וכאן מנה אותה שניה ומתרץ כאן מנאן לפי גדולתן זו מזו בשנים וכו' פירוש משום שכאן כתיב ותהיינה לבני דודיהן לנשים שדרך נשואי האחיות להנשא כסדר תולדותיהן תחלה הבכירה ואחריה הצעירה על הסדר כדכתיב לא יעשה כן במקומנו וגו': (ש) בפרשת פינחס פירשתיו: חסלת פרשת מסעי (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מחלה תרצה. הזכירם הכתוב בתחלה כאשר נולדו ועתה הזכיר' כאשר נשאו לאנשים בתחלה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לבני דודיהן. בגימטריא להגון להם: (בעל הטורים)


{יב}  מִֽמִּשְׁפְּחֹ֛ת בְּנֵֽי-מְנַשֶּׁ֥ה בֶן-יוֹסֵ֖ף הָי֣וּ לְנָשִׁ֑ים וַתְּהִי֙ נַֽחֲלָתָ֔ן עַל-מַטֵּ֖ה מִשְׁפַּ֥חַת אֲבִיהֶֽן:

 אונקלוס  מִזַרְעֲיַת בְּנֵי מְנַשֶׁה בַר יוֹסֵף הֲוָאָה לִנְשִׁין וַהֲוַת אַחֲסַנְתְּהֶן עַל שִׁבְטָא זַרְעִית אֲבוּהֶן: (אונקלוס)

 יונתן  מִגְנִיסַת בְּנֵי מְנַשֶׁה בַּר יוֹסֵף הֲוָאָה לִנְשִׁין וַהֲוַת אַחְסַנְתְּהוֹן עַל שֵׁיבַט גְנִיסַת אֲבוּהֶן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ממשפחות. לאות כי בני דודיהן לא היו כולם אחים: (אבן עזרא)

 ספורנו  ממשפחות בני מנשה. מאחר שראו היות כונת האל יתעלה שלא תסוב הנחלה אף על פי שנתן להן רשות לבחור כרצונן מכל השבט הן בחרו את בני דודיהן מכל המשפחות מפני שהיו יותר קרובים: ותהי נחלתן על מטה משפחת אביהן. ובכן לא היתה שום הסבת נחלה אפילו ממשפחה למשפחה: (ספורנו)


{יג}  אֵ֣לֶּה הַמִּצְוֹ֞ת וְהַמִּשְׁפָּטִ֗ים אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛ה בְּיַד-מֹשֶׁ֖ה אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב עַ֖ל יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ: (חזק)

 אונקלוס  אִלֵין פִּקוּדַיָא וְדִינַיָא דִי פַקִיד יְיָ בִּידָא דְמשֶׁה לְוַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יַרְדְנָא דִירֵיחוֹ: [חזק] (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין פִּקוּדַיָא וְסִדְרֵי דִינַיָא דְפַקֵיד יְיָ בִּידָא דְמשֶׁה לְוַת בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יַרְדְנָא דִירֵיחוֹ:

חזק (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  אלה המצות. של הנחלה והנדר וכל בת יורשת נחלה ומשפטי הדם על ירדן ירחו מזרחה:

חסלת פרשת מסעי (אבן עזרא)