---

פרשת במדבר

---

במדבר פרק-א

{א}  וַיְדַבֵּ֨ר יְהֹוָ֧ה אֶל-מֹשֶׁ֛ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּאֶחָד֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית לְצֵאתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה בְּמַדְבְּרָא דְסִינַי בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא בְּחַד לְיַרְחָא תִנְיָנָא בְּשַׁתָּא תִנְיֵתָא לְמִפַּקְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וידבר וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה בְּמַדְבְּרָא דְסִינַי בְּמַשְׁכַּן זִימְנָא בְּחַד לְיַרְחָא דְאִיָיר הוּא יַרְחָא תִּנְיָינָא דְמִן שַׁתָּא תִּנְיֵיתָא לִזְמַן מִפַּקְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  וידבר. במדבר סיני באחד לחדש. מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. (א) כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע (ב) מנין הנותרים, כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם, באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד (ג) באייר מנאם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) רצונו לתרץ למה ליה למכתב כל הסימנים הללו ומתרץ מתוך חיבתן כו' כלומר הרי בלאו הכי צריך לפרש למה ליה למכתב שאו את ראש כל עדת וגו' והרי כבר מנאן בפרשת כי תשא אלא על כרחך צריך לומר מתוך חיבתן וכו': (ב) דכתיב ויפול מן העם כשלשת אלפי איש ומתוך שמנה הנופלים ידע הנותרים והכי פירושו כשנפלו בעגל מנאן המתים לידע הנותרים בחיים וקל להבין: (ג) כתב הרא"ם פירוש ואל תקשה ממה שמנין זה היה כששרתה בם השכינה למה לא מנאן מיד בניסן כששרתה ומתרץ כי באחד בניסן שרתה שכינה ובאחד באייר מנאן והוי כאלו מנאן בניסן. ולי נראה דרצונו בזה שלא תקשה ליה מנא ליה לפרש שמנאן ג' פעמים דלמא לא מנאן אלא שני פעמים ותדע לך שהרי המנין האמור כאן והמנין האמור בפרשת כי תשא שוין הן לכך פירש רש"י באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאן ואם איתא דמנין זה הוא המנין האמור לעיל אם כן למה כתיב לעיל ויעשו אדנים למשכן מן הכסף שהביאו לכפרה על מנין נפשם והרי כאן כתיב באחד באייר מנאן וכבר הוקם המשכן באחד בניסן אלא ודאי זה היה מנין אחר וקל להבין ואם תאמר ולמה לא מנאן מיד אחר הקמת המשכן כי מיד שהוקם המשכן שרתה השכינה. ויש לומר כמו דאמרינן (בבא בתרא דף ח) לענין נדרים המודר הנאה מיושבי עיר מותר ליהנות מבני אדם שלח דרין שם ל' יום לפי שלא חשוב קבוע לכך לא מנאן עד שהוקבע השכינה ל' יום: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בשם אשר פקודי רום ותחת חבר. החל לפרש על הפשט ספר וידבר במדבר סיני. להודיע כי לא עלה משה אל הר סיני אחר היות הכבוד באהל מועד: באחד לחדש השני. לתקן את הדגלים ואיך יסעו ואיך יחנו בעבור המקדש כי בעשרים לחדש השני נסעו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אחר שביאר תורת הקרבנות בספר השלישי, התחיל עתה לסדר בספר הזה המצוות שנצטוו בענין אוהל מועד.

וכבר הזהיר על טומאת מקדש וקדשיו לדורות, ועתה יגביל את המשכן בהיותו במדבר, כאשר הגביל הר סיני בהיות הכבוד שם.

צוה: "והזר הקרב יומת" (במדבר א נא), כאשר אמר: "כי סקול יסקל" (שמות יט יג).

וצוה: "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו" (במדבר ד כ), כאשר הזהיר שם: "פן יהרסו אל ה' לראות" וגו' (שמות יט כא).

וצוה: "ושמרתם את משמרת הקדש, ואת משמרת המזבח" (במדבר יח ה), כאשר אמר שם: "וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו" וגו' (שמות יט כב), "והכהנים והעם" וגו' (שמות יט כד).

והנה צוה איך תהיה משמרת המשכן וכליו, ואיך יחנו סביב: "ויעמוד העם מרחוק". והכהנים הנגשים אל ה' – איך יתנהגו בו בחנותו, ובשאת אותו, ומה יעשו במשמרתו.

והכל מעלה למקדש וכבוד לו, כמו שאמרו: אינו דומה פלטרין של מלך שיש לו שומרין, לפלטרין שאין לו שומרין.

והספר הזה כולו במצוות שעה שנצטוו בהם בעמדם במדבר, ובניסים הנעשים להם, לספר כל מעשה ה' אשר עשה עמהם להפליא. וסיפר כי החל לתת אויביהם לפניהם לחרב, וצוה איך תחלק הארץ להם.

ואין בספר הזה מצוות נוהגות לדורות, זולתי קצת מצוות בעניני הקרבנות שהתחיל בהן בספר הכהנים, ולא נשלם שם, והשלימן בספר הזה.

במדבר סיני – בעבור שהפסיק במצות השמיטה והיובל, שהיו בהר סיני - חזר ואמר כאן שהיה הדבור הזה "באהל מועד", ככל המצוות אשר הזכיר מתחילת ספר ויקרא. וכן יהיו כלם מכאן ואילך: "באהל מועד". כי מעת שהוקם המשכן: "ויקרא אליו השם מאהל מועד" – לא מדבר לו אלא משם.

והזכיר כאן "במדבר סיני" להגיד שלא נסעו משם בעת שנמנו, כי המנין השני היה בערבות מואב, והדבור באהל מועד. (הרמב"ן)

 בעל הטורים  במדבר סיני. לעיל מיניה כתיב אלה המצות וסמיך ליה במדבר לומר אם אין אדם משים עצמו כמדבר אינו יכול לידע תורה ומצות. למעלה כתיב וכל מעשר בקר וצאן וסמיך ליה שאו את ראש ע''ש מה שנאמר עוד תעבורנה הצאן ע''י מונה: (בעל הטורים)

 אור החיים   במדבר סיני וגו'. רז"ל דרשו (במד"ר פ"א) הבנות יקרות בפסוק זה, ונשאר להעיר למה לא השוה ה' מדותיו יתברך בשיעור הדברים, כי כשהזכיר הודעת המקום הקדים מחברת הכללות שהוא מדבר סיני ואחר כך הזכיר פרט המקום ואמר באהל מועד, וכשהזכיר הודעת הזמן הקדים זכרון פרט הזמן ואמר באחד לחודש השני ואחר כך הזכיר מחברת כללות הזמן ואמר בשנה השנית:

ונראה כי הכתוב אדרבא השכיל לדבר בשיעור שוה, והוא על דרך אומרם (ב"ר פס"ח) הנה מקום אתי שמקומו של הקדוש ברוך הוא הוא טפל לו, ולערך זה יהיה טפל כל המקום לגבי המקום אשר חונה שם האלהים, ומעתה מחברת הכללות הוא אהל מועד והמדבר הוא פרט טפל לו, ולהעירך הכתוב בכוונה זו סדר סמוך לזה מאמר באחד לחודש וגו' בשנה השנית, אם כן מאמר באהל מועד הוא מחברת הכללות ולזה נסדר באחרונה כסדר שנה השנית שנסדר אחר מאמר באחד לחדש, ותדע כמה הוא מופלג מקום אשר ה' שם ממה שמצינו שבב' אמות שבין בדי הארון עמדו רווחים ס' ריבוא של ישראל (ב"ר פ"ה), הרי שהגם שהוא לעין מועט הוא מרובה לצד השוכן בו ברוך הוא: (אור החיים)

 כלי יקר  וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד לאמר. ובפרשת ויקרא כתיב מאהל מועד, לפי שבפעם ההוא לא יכל משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן. ע"כ היתה הקריאה אליו מאהל מועד אל חוץ לאהל מועד, אבל בא' באייר כבר היה משה יכול לבא אל תוך האהל בא אליו הדבור באהל מועד מעל הכפורת כדאיתא בסוף פר' נשא, ואין צורך במה שפירש"י שם בא כתוב הג' והכריע כו'. ומה שנקט באהל מועד להודיע טעם למספר זה והוא לפי שבא להשרות שכינתו בתוכם, לשון להשרות מורה על העמדת השכינה דירת קבע שמה ואין דירת קבע בפחות מל' יום, ע"כ בא' בניסן הוקם המשכן ובו ביום ירדה השכינה לתוך אהל מועד ואחר ל' יום שנראה שעשה לו ה' מדור בתחתונים דירת קבע, מנאם בא' באייר ולא מנאם תיכף בא' ניסן כי עדיין לא החזיק במדור זה.

ונ"ל ליתן טעם למנין זה בזמן השראת השכינה, לפי שארז"ל אין הקב"ה משרה שכינתו על ישראל בפחות מן כ"ב אלף שנאמר (במדבר י.לו) ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל. וטעמו של דבר להשוות מלכותו ית' בארעא כעין מלכותא דרקיעא כארז"ל (תנחומא וישלח ב) בשעה שנגלה הקב"ה על ישראל בהר סיני ירדו עמו כ"ב אלף מרכבות של מלאכי השרת, שנאמר (תהלים סח.יח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה' בם. ר"ל כשיש מספר זה אז ה' בם השכינה שרויה בם וכן מצינו במחנה לוים שנקראו מחנה שכינה שהיו כ"ב אלף (במדבר ג.לט). ע"כ הוצרך למנות גם את ישראל לידע אם יש בהם כחשבון הזה שראויין להשראת השכינה בכל שבט ושבט.

והוצרכו ישראל למנין ס' רבוא דווקא לא פחות, לפי שכתב רבינו בחיי פר' זו (ב.ב) שבכ"מ שהשכינה מצויה שם תמצא ד' מחנות שכינה ובספר הפרדס שער פרטי השמות פרק ב' דף קי"ח כתב שיש כ"ח מחנת שכינה. ומהיכן למד לומר כן אומר אני שלמד זה מן מספר זה שבא ע"י השראת השכינה בהיקף ז' עננים ותוכו רצוף אהבה במחנה לויה, ובכל ענן וענן היה כבוד ה' ובכל מקום שכבוד ה' מצוי בו אין שם פחות מן ד' מחנות שכינה שבכל מחנה ומחנה כ"ב אלף נמצא בז' עננים כ"ח מחנות בכל ענן ד' מחנות, צא וחשוב כ"ח פעמים כ"ב תמצא ת"ר אלף ועוד ט"ז אלף כך היו ישראל תר"ג אלף והלוים כ"ב אלף סך הכל תרכ"ה אלף, כי בכל מאה אלף יש ד"פ כ"ב אלף ונשארו י"ב אלף נמצא כ"ד מחנות בסך ת"ר אלפים עוד עשה מן ו' פעמים י"ב אלף ג' מחנות ישארו ט' אלפים והלוים כ"ב אלף סך הכל כ"ח מחנות, ואע"פ שיש כאן מותרות ט' אלפים מ"מ אין לצמצם בתחתונים כי המיתה מכלה בהם ושמא לא יתמלא המספר מן הפחותים מבן ך' כל כך מהרה.

והלוים נמנו מבן חודש כי למוד אותו שבט להיות נמנה מבטן, כמו שנאמר בירמיה הכהן ובטרם תצא מרחם הקדשתיך (א.ה) ועל כן הענין מוכרח שבכל המספרים לא היו ישראל פחות מן ת"ר אלף חוץ מן הלוים. אע"פ שבמספר ראשון היו ת"ר אלף עם הלוים ולא היו כ"ח מחנות בתחתונים להיקף ז' עננים, מ"מ עדיין לא בא הקב"ה להשרות שכינתו בתחתונים לעשות לו מדור של קבע בתחתונים ועכשיו בא' באייר שבתלתין יומין הוי חזקה כי תהיה דירתו קבע ובא אלהים וכל קדושים עמו לקבוע דירה בתחתונים כתפארת אדם לשבת בית (ישעיה מד.יג). מאז הוצרך למנותם להודיע שהם צריכין להיות כמספר זה כדי למלאות כ"ח מחנות של כ"ב אלף באותו זמן אשר הושיב ה' שכינתו ישיבה של קבע באהל מועד לכך נאמר כאן באהל מועד. וזה פירוש יקר ומתישב על אופנו במספר ת"ר אלף אשר בו יצאו רוב המפרשים ללקוט טעם מספיק ולא מצאו.

באחד לחודש השני בשנה השנית. צורך זמן זה שכתוב כאן אמרו במדרש תנחומא (ה.) משל למלך שנשא אשה ולא כתב לה כתובה כו' לימים מצא עניה בת טובים וכתב לה כתובה וכתב לה זמן כו' עיין נוסח המדרש בילקוט (תרפד). דעת בעל מדרש זה שיום מ"ת הוא יום אירוסין כי הקב"ה אירס את ישראל ע"י זאת התורה, כמ"ש (דברים לג.ד) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב ודרשו רז"ל (פסחים מט:) מורשה מאורשה, ותדע כי לקהלת יעקב לא נאמר אלא מאורשה קהלת יעקב, משמע שקהלת יעקב הוא מאורשה להקב"ה ע"י שנתן לה התורה במקום טבעת קידושין כמ"ש (ישעיה נד.ה) כי בועליך עושיך. והנה מצינו לרז"ל (תנחומא תשא טז) שהמשילו זיווג ישראל להקב"ה לזיווג כלה לחתן בב' זמנים האחד הוא בשעת מ"ת שנאמר (שמות לא.יח) ויתן אל משה ככלתו חסר כתיב שנמסרה התורה ככלה מקושטת בכ"ד ספרים. השני הוא ביום חנוכת המשכן שנאמר (במדבר ז.א) ויהי ביום כלות משה להקים. פירש"י שביום שהוקם המשכן נמסרו ישראל להקב"ה ככלה לחתן, ש"מ שמתן תורה הוא זמן האירוסין, ויום הוקם המשכן הוא זמן הנישואין, כתפארת אדם לשבת בית (ישעיה מד.יג) כמובן מן לשון נמסרו דהיינו לבית מדור אחד. וביני ביני כמו עשור חדשים כמו שנאמר (בראשית כד.נה) תשב הנערה אתנו ימים או עשור. והיינו עשרה חדשים שנותנין לבתולה זמן בין אירוסין לנישואין להתקשט בכ"ד מיני קישוטין שנזכרו בישעיה (ג.יח-כד).

וכדי להדמות זיווג של ישראל להקב"ה בכל צד אל סתם זיווג, הגביל הקב"ה ג"כ זמן ישראל עשרה חדשים מן ר"ח סיון שבו נתארסו בתורה אשר צוה לנו משה עד ר"ח ניסן שבו הוקם המשכן ונשלם הזיווג מכל וכל, כי בזמן זה יתקשטו ישראל בכ"ד ספרים ומתוך זה ראוין לדור באהל מועד מדור אחד לשניהם, ולפי שזמן נישואין ל' יום (עיין כתובות ח.) ע"כ נמשך הזמן עד אחד לחודש השני בשנה השנית. ואם תרצה למנות מן פסוק ויתן אל משה ככלתו שנאמר בחודש תמוז אחר מ' יום שהוריד הלוחות אז יהיה מכוון המספר י' חדשים עד החודש השני של שנה השנית, כי אז נשלמו הנשואין וכתב לה ה' כתובה לידע מאיזו זמן תטרף הלקוחות כי נשתעבדו להם בכתובה ארצות ז' אומות, שאם בחטאם יגלו מן הארץ יוכלו לחזור ולטרוף מידם ולומר זמן שטרינו קודם לכך נאמר כאן באהל מועד כי הוא זמן הנישואין לשבת בית. וכן הזכירו רז"ל במסכת (תענית כו:) ב' זמנים אלו ודרשו ביום חתונתו זו מתן תורה, וביום שמחת לבו זה בנין ב"ה. כי בב' זמנים אלו נשלם הזיווג והזכיר באחד לחודש מן הטעם שנתבאר, וכדי שיהיה הזיווג דומה בדומה נאמר שאו את ראש בני ישראל וכדעת המדרש (במ"ר א.ט) האומר שכדרך שנאמר בהקב"ה והמתנשא לכל לראש (ד"ה א' כט.יא). כך נתתי לכם תלוי ראש כו', ומה ענין זה לכאן אלא כדי שיהיה הזיווג דומה בדומה כביכול. (כלי יקר)


{ב}  שְׂא֗וּ אֶת-רֹאשׁ֨ כָּל-עֲדַ֣ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֔ל לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֔וֹת כָּל-זָכָ֖ר לְגֻלְגְּלֹתָֽם:

 אונקלוס  קַבִּילוּ יָת חֻשְׁבַּן כָּל כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן כָּל דְכוּרָא לְגֻלְגְלַתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  קַבִּילוּ יַת חוּשְׁבַּן כָּל כְּנִישְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל לִגְנִיסַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן כָּל דְכוּרָא לְגֻלְגְלַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  למשפחתם. דע מנין כל (ד) שבט ושבט: לבית אבתם. מי שאביו משבט אחד ואמו משבט אחר, יקום (ה) על שבט אביו: לגלגלתם. על ידי שקלים (ו) בקע לגלגלת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) ולא כל משפחה ומשפחה שהרי לא הוזכר מנין משפחה בקרא רק מנין השבטים. [דברי דוד] ואם תאמר למה כתיב למשפחותם יש לומר שעל ידי המשפחות היו יודעים מספר השבטים וכן כתיב ויתילדו על משפחותם ולא היו נקראים על שם השבט אחר כך ועל ידי המשפחה היו יודעים משה ואהרן מאיזה שבט היו: (ה) פירוש אביו ממשפחת שבט אחד ואמו ממשפחת שבט אחר יקום על משפחת שבט אביו אבל לא תפרש אביו ממשפחה אחת ואמו ממשפחה אחרת כלומר ואפי' משבט אחד כפי המובן מפשט הכתוב דמאי נפקותא אם יהיה האב ממשפחת החנוכי והאם ממשפחת הפלואי ויקראו על שם החנוכי כיון ששתיהם משבט ראובן אין הפרש בין יקום על משפחת האב או האם: (ו) רצ"ל למה מנאן והלא דבר בא כשמונין אותם על זה פירש על ידי שקלים כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שאו את ראש. כמו כי תשא ושם מפורש: לבית אבותם. כי משפחת האם אינה קרואה משפחה: לגלגלותם. פירשתיו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כל יוצא צבא בישראל. מגיד שאין יוצא לצבא פחות מבן עשרים שנה שאו את ראש כל עדת בני ישראל כמו שאומרים לקוסטינר ארים רישיה דדין לשון רש"י ואפשר שיהיה הטעם בזה בעבור שאינו חזק למלחמה בפחות מעשרים וכמו שאמרו (אבות ה כא) בן עשרים לרדוף אבל יתכן שיהיה פירוש "כל יוצא צבא" כל היוצאים להקהל בעדה כי הנערים לא יקהלו בתוך העם כי כל אסיפת עם תקרא "צבא" וכן לצבא צבא בעבודת אהל מועד (להלן ח כד) ישוב מצבא העבודה (שם פסוק כה) במראות הצובאות אשר צבאו (שמות לח ח) וכן צבא השמים (מלכים א כב יט) וכל צבאם צויתי (ישעיהו מה יב) ולכך יפרש באנשי המלחמה מצבא המלחמה (להלן לא יד) והתיחשם בצבא במלחמה (דהי"א ז מ) ואמר כאן " כל יוצא צבא " כדרך כל יוצאי שער עירו (בראשית לד כד) ואמר לצבאותם שהם צבאות רבות כי כל שבט ושבט צבא גדול והלשון שכתב רש"י כמו שאומרים לקוסטינר ארים רישיה דפלן לא נתברר לי למה דרשו אותו לגנאי אם מפני שמתו במדבר ובמטה לוי אמר (להלן ג טו) "פקוד" לפי שלא היו בכלל גזרה והלא במנין שני של באי הארץ נאמר כן (להלן כו ב) שאו את ראש כל עדת בני ישראל אבל בהגדה של ויקרא רבה דורש לשבח אין שאו אלא לשון גדולה כמו דכתיב (בראשית מ יג) ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך אמר הקב"ה לישראל נתתי לכם תלוי ראש ודמיתי אתכם לי כשם שיש לי תלוי ראש על כל באי עולם שנאמר (דברי הימים א כט יא) לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש אף לכם עשיתי תלוי ראש שנאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל לקיים מה שנאמר (תהלים קמח יד) וירם קרן לעמו וכן הוא אומר (דברים כח א) ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ ושוב מצאתי במדבר סיני רבה (א ט) שאמרו אמר רבי פנחס אמר רבי אידי מאי דכתיב בראש הספר שאו את ראש "רוממו את ראש" "גדלו את ראש" לא נאמר אלא שאו את ראש כאדם שאומר לקוסטינר סב רישיה דפלן כאן נתן רמז למשה " שאו את ראש " שאם יזכו יעלו לגדולה כמה דכתיב ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך ואם לא יזכו ימותו כלם כמה דכתיב (בראשית מ יט) ישא פרעה את ראשך מעליך ותלה אותך על עץ והנה הלשון כפי הכונה יתפרש בטובה לטובים וכיון שהוא לשון גדולה ונאמר כן במנין הראשון אמר כן במנין השני

"תפקדו אותם" - ענין "פקידה" זכרון והשגחה על דבר כלשון וה' פקד את שרה כאשר אמר (בראשית כא א) והוא פתרונו בכל מקום לא ימלט מהן איש על דעתי וגם "פקדון" מפני ששמירתו והשגחתו עליו וכאשר צוה למנות את ישראל יאמר " תפקדו אותם " לרמוז שלא יספרם רק שיתנו כופר נפשם מחצית השקל ובהם ישגיח וידע מספר העם ואמר בדוד מספר מפקד העם ( כד ט) כי ידע מספרם בפקידת הכופר כי רחוק הוא אצלי שלא יזהר דוד במה שאמר הכתוב (שמות ל יב) ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם ואם אולי טעה דוד למה לא עשה יואב שקלים והיה דבר המלך נתעב אצלו והוא אמר לו למה יבקש זאת אדני למה יהיה לאשמה לישראל (דהי"א כא ג) ולמה לא ימנם בשקלים שלא יחטא אבל כפי דעתי היה הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך כי לא היה יוצא למלחמה ולא עושה בהם דבר בעת ההיא רק לשמח לבו שמלך על עם רב והוא מאמר יואב ( כד ג) ויוסף ה' אלהיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים וגו' ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה וראיתי במדבר סיני רבה (ב יז) ר' אליעזר בשם ר' יוסי בן זמרא אמר כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו שלא לצורך חסרו איזה זמן נמנו לצורך בימי משה ובדגלים ובחלוק הארץ שלא לצורך בימי דוד ויתכן עוד שנפרש ונאמר כי דוד צוה למנות כל איש ישראל רצוני לומר מבן שלש עשרה שנה ומעלה שהוא איש כי לא נזכר במנינו "מבן עשרים שנה ומעלה" אבל אמר לכו ספרו את ישראל וגו' ואדעה את מספרם (דברי הימים א כא ב) וזה היה ענשו כי הכתוב לא הרשה למנות רק מבן עשרים שנה ומעלה בשקלים ומפני שזה איננו מפורש בכתוב טעה בו כי חשב במה שאמר "ולא יהיה בהם נגף" שהוא בשקלים שהם כופר להם אבל יואב נתן לבו וחשש לדבר והכתוב מעורר לבי בזה במה שאמר (שם כז כג כד) ולא נשא דוד מספרם למבן עשרים שנה ולמטה כי אמר ה' להרבות את ישראל ככוכבי השמים יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה ויהי בזאת קצף על ישראל היה נראה שמנין יואב היה למטה מבן עשרים והוא היה הקצף שאין ה' חפץ שיהו כל ישראל בגדר מנין שהוא ירבם ככוכבי השמים כאשר אמר (בראשית טו ה) אם תוכל לספור אותם והכתוב שאמר במנין ההוא (דברי הימים א כא ה) ויהיו כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף איש שולף חרב אין ענינו שהיו כולם יוצא צבא בישראל אבל פתרונו שהיו בריאים וחזקים למלחמה הגיד כי לא מנה החולים והחלשים והזקנים מפני שהיה דבר המלך נתעב אצלו וזה ענין הגון מאד ועל דעת מדרש אגדה (ברכות סב) שהיה שם מנין ממש טעו כלם ולכך אמר ( כד א) לך מנה את ישראל וכתיב (שם פסוק י) אחרי כן ספר את העם כי בתורה לא נזכרה בהם ספירה כלל כי טעם "במספר שמות" יגידו כל אחד שמותם בפקוד אותם בכופר (הרמב"ן)

 בעל הטורים  במספר שמות. כתיב כאן ובפנחס לא כתיב באותו מנין במספר שמות אלא כתבו כאן להודיע שלא שינו את שמותם במצרים ולכך כתיב לבית אבותם לומר לך שנקראו בשמות אבותם: (בעל הטורים)

 אור החיים  שאו את ראש וגו'. צריך לדעת מספר זה למה. ורש"י ז"ל הביא דברי המדרש שאמרו כי כשבא להשרות שכינתו בתוכם חזר למנותם ע"כ, וזה לא יספיק ליישוב הפשט, כי היה לו למנותם קודם חודש ניסן לא אחר כך, גם בהפלגת זמן חודש ימים, ונראה לי בהקדים לחקור זאת, כי במספר שאחר העגל שהוא מספר שבפרשת פקודי באו לכלל חשבון ו' מאות אלף וג' אלפים וה' מאות ונ' שיש במספר זה נוסף על מספר יוצאי מצרים שלשת אלפים וה' מאות וחמישים בהמשך זמן ששה חדשים הגם שכילה בהם העגל בג' מיני מיתות, מגפה, חרב בני לוי, השקאת אפר העגל, ובמספר שלפנינו שהוא אחר ו' חדשים אחרים ממספר הב' רואני שלא הוסיפו על מספר הקודם לו אפילו אחד. והדבר כמעט זר למאוד שלא הוסיפו, שאיך יתכן שבהמשך זמן זה לא יבואו מהם לכלל עשרים, ומה גם שלא אירע להם חסרון ונוסף שהיו עסוקים במלאכת המשכן:

ויגדל הקושיא לפי מה שאמרו בפסיקתא (זוטרתא) וזה לשונם ויהיו כל הפקודים וגו' ולהלן הוא אומר בקע וגו' לשש מאות אלף וגו' למדנו שכל זמן שהיו ישראל עסוקין במלאכת המשכן לא חסרה מהם נפש אחת ע"כ. דבריהם ז"ל לפי הנראה רחוקים, שהלא אדרבא בהשכיל על דבר אנו רואים שחסרו יותר ממה שחסרו במעשה העגל הגם שלא היו עסוקים במלאכת המשכן:

אכן לפי מה שעלה בידינו שכל שבט לוי שוקלים שקלים (שקלים פ"א מ"ג) אין קושיא, כי במספר שבפרשת פקודי היו הלוים בכלל המספר אבל במספר שלפנינו לא נכנסו הלוים, ומעתה הרי שהוסיפו כל מספר הלוים, ולזה אמר בסמוך למספר והלוים לא התפקדו בתוך בני ישראל, ולא היה צריך לומר שהנני רואה שלא התפקדו במספר הקודם, והן אמת אם אמר הכתוב כאשר צוה ה' כמו שאמר הכתוב אחר פרשת הדגלים הייתי אומר כי בא להשמיענו שקיימו מאמר ה' שצוה שלא יפקדו אותם, וממה שלא אמר אלא והלוים לא התפקדו בתוכם הרי זה מראה באצבע כי נתכוון לומר אל תתמה על המספר שהוא בשוה למספר הקודם בלא תוספת והלוים לא התפקדו והרי לפניך היתרון:

ופירוש דברי הפסיקתא יציץ וזרח, כי מה שמצינו חשבון עצום כזה ששוה במספר ב' לשלפנים זה יגיד כי הן הנה שהיו במספר הראשון ובששה חדשים שבין ב' המספרות לא נעדר מהם אחד והנוספין במספר מלאו חסרון מספר הלוים שהיו בכלל הראשון ולא בכלל מספר השני, ולזה נתחכם ה' לומר למשה לשאת את ראש בני ישראל ביום אחד לחודש הב' וגו' בכיוון שהיה זמן שהגיע המספר למספר הראשון לבד הלוים להעירך במה שאמר בפסיקתא שהמספר עצמו הא' היה כמספר הב' ולא מת א' ונכנס אחר במקומו, והטעם לצד שהיו עסוקים במלאכת המשכן על דרך (דברים ד') ואתם הדבקים בה' חיים כלכם, ונוכל לומר גם לדברי המדרש שהביא רש"י שכשבא להשרות שכינתו בתוכם וכו' שבחר בזמן זה לטעם הנזכר: (אור החיים)

 ספורנו  שאו את ראש. לסדרם שיכנסו לארץ מיד איש על דגלו בלתי מלחמה אלא שיפנו האומות מפניהם כמו שעשו קצתם כמו שהעיד באמרו כעזובת החורש והאמיר אשר עזבו מפני בני ישראל אולי היו משפחות מהגרגשי שעליו אמרו ז''ל שעמד ופנה מאליו ובקלקול המרגלים הוסיפו השבע אומות להרע מ' שנה והוצרך להחרימם. במספר שמות. כי היה אז כל אחד מאותו הדור נחשב בשמו המורה על צורתו האשיית למעלתם על דרך ואדעך בשם ולא כן קרה לדור באי הארץ ובכן לא נמנו במספר שמות ולא נזכרו זולתי ראשי המשפחות ומספר האישים. ועם זה הודיע שהיתה הכונה שאותם האישים בעצמם יחיו ויירשו הארץ ולא יפקד מהם איש: (ספורנו)

 כלי יקר  שאו את ראש וגו'. אעפ"י שרש"י פירש שהוא לשון קבלת חשבון (שמות ל.יב) מ"מ הזכירו בלשון שאו, כי תשא, נשא, כי מצד המספר ינטלם וינשאם ביתר שאת על כל העמים אשר אין להם מספר פרטי כמו הקש הזה שאין דרך בעל הגורן ליתן לו מנין, כך אין לאומות השגחה פרטית כ"א כללית לקיום המין כשאר בהמות וחיתו ארץ אבל כל איש מישראל מושגח בפרטות ואפילו אחד מהם חשוב כאומה שלימה כמ"ש (שם יט.כא) ונפל ממנו רב. ואפילו אחד מהם שיפול דומה כי רב הוא ע"כ נתן להם הקב"ה מספר כמו לכוכבים שנאמר בהם (ישעיה מ.כו) המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא. כך נאמר כאן במספר שמות וגו' להורות שמצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד (דניאל יב.ג) וכל אחד יש לו השגחה פרטית. ומה שמקשה (ביומא כב:) קראי אהדדי כתיב (הושע ב.א) והיה מספר בני ישראל. ש"מ שיש להם מספר ואח"כ כתיב כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. כפי הפשט אין זה קושיא כי אצל הקב"ה ודאי יש להם מספר ככוכבים שמוציאן ומכניסן במספר כך יש להם מספר להורות שהקב"ה משגיח על כל אחד בפרטות, ומ"ש אשר לא ימד ולא יספר היינו אצל בני האדם שבודאי לא יוכלו לספור אותם לגודל רבויים.

כל זכר לגלגלותם. פירש"י ע"י שקלים, והרבה מן המפרשים חלקו עליו ואמרו שמספר זה היה בלא שקלים ולשון המקרא מוכיח שאמר לגלגלותם, וחשבו לתרץ למה דווקא מספר ראשון היה ע"י שקלים לפי שהיו צריכין אז לעבודת המשכן ותירוץ זה דחוק. ול"נ שודאי טעם השקלים היו להציל מן עין הרע השולט בדבר מנוי ודווקא במנין שהוא דבר חידוש, דרך משל שבזמן שרואין ק' זהובים אצל איש עני שחזקתו שאין לו יותר העין הרע שולט בו ממה שרואין אצל העשיר אלף זהובים כי כבר הוחזק באיש אמיד, כך ישראל בצאתם ממצרים היו מוחזקים במתי מספר כי בע' נפש ירדו מצרימה ונתמעטו שמה מעוצר רעה ויגון והשלכת הבנים ליאור, ופתאום נמצאו במספר ראשון ת"ר אלף לבד מטף ונשים ודאי היה בפעם ההוא מקום לחוש לעין הרע, משא"כ בשאר מספרים כי כבר הוחזקו בעם רב ועצום, וע"כ מנאם דוד המלך בלא חצאי שקלים כי ודאי לא עבר על מצות התורה שהרי הכתוב אומר רק בדבר אוריה החתי. (מלכים א' טו.ה) אלא שמצות השקלים לא היתה כ"א למספר ראשון כי בו היה יותר בית מיחוש שלא יקבלו נזק מן עין הרע הן בדרך הטבע כאמור, הן מצד העונש כי היה המספר ההוא קרוב למעשה העגל והיה הדין נותן שיפלו רבים מהם מצד עונש המעשה ההוא וכשנודע ע"י המספר שנשארו ת"ר אלף יהיה הדבר חידוש ושלטא בהם עינא בישא כי החטא מסייע לזה, ע"כ היו צריכין אז לכפרה על נפשותם ולהצילם מעין הרע משא"כ בכל המספרים. (כלי יקר)

 דעת זקנים  שאו את ראש כל עדת בני ישראל. אמר הרב בכור שור כי על ידי בקע לגלגלת דכי תשא נודע כללם דכל ישראל ביחד דכתי' התם לשש מאות וכאן מצינו כל שבט ושבט דגל בפני עצמו שנאמר למשפחותם לבית אבותם ובערבות מואב מונה את הנולדים מאלו סמוך לכניסה לארץ כי בהם לא היה איש מפקודי משה ואהרן: (דעת זקנים)


{ג}  מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כָּל-יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵ֑ל תִּפְקְד֥וּ אֹתָ֛ם לְצִבְאֹתָ֖ם אַתָּ֥ה וְאַֽהֲרֹֽן:

 אונקלוס  מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כָּל נָפֵק חֵילָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּמְנוּן יָתְהוֹן לְחֵילֵיהוֹן אַתְּ וְאַהֲרֹן: (אונקלוס)

 יונתן  מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כָּל נָפִיק חֵילָא בְּיִשְרָאֵל תִּמְנוּן יַתְהוֹן לְחֵילֵיהוֹן אַנְתְּ וְאַהֲרן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל יצא צבא. מגיד, שאין יוצא בצבא פחות (ז) מבן עשרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלמא אף פחות מבן עשרים יוצא לצבא וכן אמר הכתוב מבן עשרים שנה ומעלה והוא יוצא לצבא תפקדו אותם אבל אם הוא בן עשרים ואינו יוצא לצבא כגון זקן וחולה או יוצא צבא ואינו בן עשרים לא תפקדו אותם. ויש לומר דאם כן הל"ל מבן עשרים שנה ומעלה היוצא צבא ולמה ליה כל יוצא צבא אלא ודאי אין זה אלא ביאור כפרש"י. וכן מה שכתב בכי תשא למדך כאן שאין פחות מבן עשרים וכו' מהכא נפקא. הרא"ם. ועיין לעיל בפרשת כי תשא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בישראל. להוציא ערב רב: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אתה ואהרן. ולמעלה בכי תשא לא סייע אהרן באותו מנין לפי שעל ידו נעשה העגל שבשבילו הוצרכו למנין לכך לא מנאן הוא. הנשיאים מתחיל באליצור ומסיים בעינן על שם יצרנהו כאישון עינו ועל ידי הענן: (בעל הטורים)

 אור החיים  תפקדו אותם. חזר לומר כן ולא הספיק במה שקדם לומר שאו את ראש וגו'. להעירך בכוונת אומרו שאו שיכוין על פי דבריהם ז"ל (ילקוט כאן) שאמרו שנתקנאו או"ה בישראל מה ראו להתקרב וכו' אמר להם הקדוש ברוך הוא הביאו לי ספר איקונין שלכם ונמצא כל אחד אינו יודע מאיזו משפחה הוא עד כאן. הרי כי יקפיד ה' על היחוס ויושפל כל החסר ספר איקונין, לזה כשבא ה' לצוות לפקוד בני ישראל קדם לומר שאו לשון נשיאות ורוממות למצוא לכל א' ספר איקונין מה שאין כן באו"ה, ואחר כך ביאר מה היא המעלה מבן עשרים שנה וגו' תפקדו אותם, ומעתה צריכה לגופה: (אור החיים)

 כלי יקר  מבן עשרים שנה ומעלה וגו'. אם מספר זה היה בעבור השראת השכינה למה אמר כל יוצא צבא. מה ענין יוצא צבא להשראת השכינה, ולפי מה שפירשתי למעלה שהיה צורך מספר זה לידע אם יש שם כ"ב אלף לכל מחנה שכינה מן כ"ח מחנות כדי שיהיו דוגמת צבאות של מעלה שפיר קאמר כל יוצא צבא והוא הראוי להיות כאחד מצבא המרום, כדאיתא במדרש (שמו"ר טו.ו) שישראל נקראו צבאות שנאמר (שמות יב.מא) יצאו כל צבאות ה' כדרך שהמלאכים נקראו צבאות שנאמר (ישיעה לז.טז) ה' צבאות אלהי ישראל יושב הכרובים.

ופשוטו הוא שיוצא צבא היינו למלחמה. כי אילו לא חטאו במרגלים היו נכנסין לארץ מיד, ואע"פ שלפעמים יש בן חיל בפחות מך' שנה מ"מ לא בגבורת איש יחפוץ ה', כי אם בזכותא תליא מילתא, וכל בן ך' מצד היותו בר עונשין בב"ד של מעלה אז ביותר הוא מדקדק במעשיו ומסתמא יש לו אז יותר זכיות שיגינו בעדו במלחמה, שהרי הכהן מכריז מי האיש הירא מעבירות שבידו ילך וישוב לביתו וכל פחות מבן ך' מסתמא אינו מדקדק כל כך במעשיו ואין לו כל כך זכיות שיכריעו על חובותיו. (כלי יקר)


{ד}  וְאִתְּכֶ֣ם יִֽהְי֔וּ אִ֥ישׁ אִ֖ישׁ לַמַּטֶּ֑ה אִ֛ישׁ רֹ֥אשׁ לְבֵית-אֲבֹתָ֖יו הֽוּא:

 אונקלוס  וְעִמְכוֹן יְהוֹן גַבְרָא גַבְרָא לְשִׁבְטָא גְבַר רֵישׁ לְבֵית אֲבָהָתוֹהִי הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְעִמְכוֹן יְהוֹן גְבַר גְבַר לְשִׁבְטָא גְבַר רֵישׁ לְבֵית אַבְהָתוֹי הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואתכם יהיו. כשתפקדו אותם, יהיו עמכם (ח) נשיא כל שבט ושבט: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלמא יהיו עמכם בצרכים אחרים כמובן מן הקרא ולא כשתפקדו אותם ועוד מנא ליה שהיו נשיאים דלמא אנשים אחרים ויש לומר מדכתיב בסוף אלה קרואי העדה נשיאי מטות שמע מינה שהיו נשיאים וגם כתיב ויקח משה ואהרן את האנשים וגו' ואת כל העדה הקהילו וגו' שמע מינה שהיו מונין עם משה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  איש ראש. דרך קצרה והראוי להיות איש איש: (אבן עזרא)

 ספורנו  איש ראש לבית אבותיו. והטעם שיהיו אתכם הוא שכל אחד מהם ראש לבית אבותיו ולא יכחד ממנו יחס כל אחד ואחד: (ספורנו)

 כלי יקר  ואתכם יהיו איש איש למטה איש ראש לבית אבותיו הוא. מדקאמר איש איש למטה מה חזר ואמר איש ראש לבית אבותיו הוא, וקרוב לומר שהוא דומה למה שכתבו המפרשים בפסוק דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל (בראשית מט.טז). שלא היה מחניף לשבטו שנקראו עמו אלא היה דן אותם כאחד שבטי ישראל, כאחד מן שאר שבטים, כך נשיאים אלו היו כשרים והיה כל אחד איש למטה. לכל השבט היה כאיש גבורתו לנהוג עליהם נשיאתו ברמה, ולא זו לכל השבט הרחוקים קצת ממנו אלא אפילו היה ראש לבית אבותיו. הקרובים אליו ביותר גם להם היה לראש לנהוג נשיאות עליהם.

ומה שלא נזכרו הנשיאים במספר ראשון, לפי שעכשיו היה מחלקם לד' דגלים וכל נשיא היה צריך לידע מי ומי ההולכים וחונים על דגלו, ואהרן לא נזכר במספר ראשון לפי שהיה לידע הנותרים מנפילת מעשה העגל אשר אהרן היה סבתו ע"כ לא היה שמה כ"א כאן בהשראת השכינה אשר אהרן סבה לה ע"י הקרבנות. (כלי יקר)


{ה}  וְאֵ֨לֶּה֙ שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר יַֽעַמְד֖וּ אִתְּכֶ֑ם לִרְאוּבֵ֕ן אֱלִיצ֖וּר בֶּן-שְׁדֵיאֽוּר:

 אונקלוס  וְאִלֵין שְׁמָהַת גֻבְרַיָא דִי יְקוּמוּן עִמְכוֹן לִרְאוּבֵן אֶלִיצוּר בַּר שְׁדֵיאוּר: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִלֵין שְׁמָהָיַית גוּבְרַיָא דִיקוּמוּן עִמְכוֹן לִרְאוּבֵן אַמַרְכּוֹל אֱלִיצוּר בַּר שְׁדֵיאוּר: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לראובן. החל מהבכור כטעם ולא להתיחס לבכורה: (אבן עזרא)


{ו}  לְשִׁמְע֕וֹן שְׁלֻֽמִיאֵ֖ל בֶּן-צוּרִֽישַׁדָּֽי:

 אונקלוס  לְשִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בַּר צוּרִישַׁדָי: (אונקלוס)

 יונתן  לְשִׁמְעוֹן אַמַרְכּוֹל שְׁלֻמִיאֵל בַּר צוּרִי שַׁדָי: (תרגום יונתן)


{ז}  לִֽיהוּדָ֕ה נַחְשׁ֖וֹן בֶּן-עַמִּֽינָדָֽב:

 אונקלוס  לִיהוּדָה נַחְשׁוֹן בַּר עַמִינָדָב: (אונקלוס)

 יונתן  לִיהוּדָה אַמַרְכּוֹל נַחְשׁוֹן בַּר עַמִינָדָב: (תרגום יונתן)


{ח}  לְיִ֨שָּׂשכָ֔ר נְתַנְאֵ֖ל בֶּן-צוּעָֽר:

 אונקלוס  לְיִשָׂשׂכָר נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר: (אונקלוס)

 יונתן  לִישָשׁכָר אַמַרְכּוֹל נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר: (תרגום יונתן)


{ט}  לִזְבוּלֻ֕ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן-חֵלֹֽן:

 אונקלוס  לִזְבוּלֻן אֱלִיאָב בַּר חֵלֹן: (אונקלוס)

 יונתן  לִזְבוּלֻן אַמַרְכּוֹל אֱלִיאָב בַּר חֵילוֹן: (תרגום יונתן)


{י}  לִבְנֵ֣י יוֹסֵ֔ף לְאֶפְרַ֕יִם אֱלִֽישָׁמָ֖ע בֶּן-עַמִּיה֑וּד לִמְנַשֶּׁ֕ה גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן-פְּדָהצֽוּר:

 אונקלוס  לִבְנֵי יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בַּר עַמִיהוּד לִמְנַשֶׁה גַמְלִיאֵל בַּר פְּדָהצוּר: (אונקלוס)

 יונתן  לִבְנֵי יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם אַמַרְכּוֹל אֱלִישָׁמָע בַּר עַמִיהוּד לִמְנַשֶׁה אַמַרְכּוֹל גַמְלִיאֵל בַּר פְּדָהצוּר: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לבני יוסף. אחר בני לאה בעבור כבוד רחל על השפחות והחל מאפרים על דרך יעקב אבינו והקדים אפרים ומנשה על בנימין כי הם מקום יוסף ואחר כן החל מדן שהוא בכור השפחות ואחריו אשר כי השם ידע שהוא יהיה ראש החונים על דגל דן ואחר כן גד כי הוא בכור שפחת לאה: (אבן עזרא)


{יא}  לְבִ֨נְיָמִ֔ן אֲבִידָ֖ן בֶּן-גִּדְעֹנִֽי:

 אונקלוס  לְבִנְיָמִן אֲבִידָן בַּר גִדְעֹנִי: (אונקלוס)

 יונתן  לְבִנְיָמִין אַמַרְכּוֹל אֲבִידָן בַּר גִדְעוֹנִי: (תרגום יונתן)


{יב}  לְדָ֕ן אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן-עַמִּֽישַׁדָּֽי:

 אונקלוס  לְדָן אֲחִיעֶזֶר בַּר עַמִישַׁדָי: (אונקלוס)

 יונתן  לְדָן אַמַרְכּוֹל אֲחִיעֶזֶר בַּר עַמִישַׁדָי: (תרגום יונתן)


{יג}  לְאָשֵׁ֕ר פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן-עָכְרָֽן:

 אונקלוס  לְאָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בַּר עָכְרָן: (אונקלוס)

 יונתן  לְאָשֵׁר אַמַרְכּוֹל פַּגְעִיאֵל בַּר עָכְרָן: (תרגום יונתן)


{יד}  לְגָ֕ד אֶלְיָסָ֖ף בֶּן-דְּעוּאֵֽל:

 אונקלוס  לְגָד אֶלְיָסָף בַּר דְעוּאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  לְגָד אַמַרְכּוֹל אֶלְיָסָף בַּר דְעוּאֵל: (תרגום יונתן)


{טו}  לְנַ֨פְתָּלִ֔י אֲחִירַ֖ע בֶּן-עֵינָֽן:

 אונקלוס  לְנַפְתָּלִי אֲחִירַע בַּר עֵינָן: (אונקלוס)

 יונתן  לְנַפְתָּלִי אַמַרְכּוֹל אֲחִירַע בַּר עֵינָן: (תרגום יונתן)


{טז}  אֵ֚לֶּה (קריאי) קְרוּאֵ֣י הָֽעֵדָ֔ה נְשִׂיאֵ֖י מַטּ֣וֹת אֲבוֹתָ֑ם רָאשֵׁ֛י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽם:

 אונקלוס  אִלֵין מְעַרְעֵי כְנִשְׁתָּא רַבְרְבֵי שִׁבְטֵי אֲבָהַתְהוֹן רֵישֵׁי אַלְפַיָא דְיִשְׂרָאֵל אִנוּן: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין מְזַמְנֵי עַם כְּנִישְׁתָּא רַבְרְבֵי שִׁבְטַיָא דְאַבְהַתְהוֹן רֵישֵׁי אַלְפַיָא דְיִשְרָאֵל הִינוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אלה קרואי העדה. הנקראים לכל דבר (ט) חשיבות שבעדה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) רצונו לתרץ וכי זה היה חשיבותן שהיו קוראין כל העדה לכן פירש הנקראים כו' כלומר לתת עצה ולתקן כל צרכי העדה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  קרואי העדה. הטעם שהעדה לא יעשו דבר עד שיקראום: מטות אבותם. הטעם על השבטים והנה כל אחד נשיא שבט: ראשי אלפי ישראל. כל אחד ראש על כל אלפי השבט כי יש שר לאלף: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  קריאי העדה. וי''ו קטיעא וקרי קרואי בשביל שלומיאל בן צורישדי שהוא זמרי בן סלוא וכן בעדת קרח קראי כתיב חסר ושם חסר הוי''ו לגמרי לפי שהיו כולם רשעים אבל בכאן היו האחרים צדיקים: (בעל הטורים)


{יז}  וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֖ה וְאַֽהֲרֹ֑ן אֵ֚ת הָֽאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר נִקְּב֖וּ בְּשֵׁמֽוֹת:

 אונקלוס  וּדְבַר משֶׁה וְאַהֲרֹן יָת גֻבְרַיָא הָאִלֵין דִי אִתְפָּרָשׁוּ בִּשְׁמָהָן: (אונקלוס)

 יונתן  וּדְבַר משֶׁה וְאַהֲרן יַת גוּבְרַיָא הָאִלֵין דְאִתְפְּרָשׁוּ בִּשְׁמָהָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  האנשים האלה. את שנים עשר נשיאים (י) הללו: אשר נקבו. לו כאן, בשמות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) רצ"ל הל"ל ויקח משה ואהרן אותם שהרי לעיל מיניה כתיב נשיאי העדה וממילא ידעינן שהם הנזכרים למעלה אלא ודאי הואיל וכתיב האנשים האלה יכול אני לומר שהיו אחרים ולא נשיאים לכן פירש רש"י י"ב נשיאים הללו ואם תאמר אחרים היו לכך פירש רש"י אשר נקבו לו כאן בשמות ומי הם אשר נקבו כאן בשמות הוי אומר אלו הנשיאים והוסיף למלת לו כי בזולתו לא נדע למי נקבו. ואם תאמר מנא ליה לרש"י לפרש כן דלמא אחרים הן ויש לומר דכתב האנשים האלה בה"א דהול"ל אנשים אלה. ואם תאמר למה לא אמר סתם ויקח אותם כמו שהקשה מ"י ונראה דמתחלה אמר ראש לבית אבות ובסוף אמר נשיאי מטות והוה אמינא ראשי אבות לאו נשיאים על כל השבטים רק על משפחה אבל כאן כתיב קרואי העדה נשיאי מטות כאן מיירי בנשיאים ממש ולעולם אחרים הם ולכך אמר קרואי העדה כדי לידע מי הם שנקראים לכל דבר חשיבות לכן אמר האנשים האלה דהם הם הנשיאים וקל להבין נלי"ט [קצ"מ] מהרש"ל כתב דק"ל למה כתב אשר נקבו בשמות שהיה די אם כתב את האנשים האלה לכן פירש אשר נקבו לו כאן בשם חשיבות שראוין לאותה גדולה ונשיאות היפך המרגלים שנקראו לשם גנאי על שם סופן כדאיתא במדרש רבה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויקח משה ואהרן. עמם: האנשים אשר נקבו. שהם מפורשים כמו אשר פי ה' יקבנו: (אבן עזרא)


{יח}  וְאֵ֨ת כָּל-הָֽעֵדָ֜ה הִקְהִ֗ילוּ בְּאֶחָד֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י וַיִּתְיַֽלְד֥וּ עַל-מִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֗וֹת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֛ה וָמַ֖עְלָה לְגֻלְגְּלֹתָֽם:

 אונקלוס  וְיָת כָּל כְּנִשְׁתָּא אַכְנָשׁוּ בְּחַד לְיַרְחָא תִנְיָנָא וְאִתְיַחֲסוּ עַל זַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא לְגֻלְגְלַתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת כָּל כְּנִישְׁתָּא כְּנָשׁוּ בְּחַד יוֹמָא לְיַרְחָא דְאִיָיר הוּא יַרְחָא תִּנְיָינָא וְאִתְיַיחְסוּ עַל זַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אַבְהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא לְגוּלְגְלַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויתילדו על משפחתם. הביאו ספרי יחוסיהם (כ) ועידי חזקת (ל) לידתם, כל אחד ואחד, להתייחס על השבט: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) הוצרך לפרש כן לפי שמלת ויתילדו הוא מבנין התפעל שעומד בעצמו ואם היה כמשמעו מלשון לידה היה משמע שהולידו את עצמם לכן פירש שהביאו שהם עצמם הביאו את ספריהם וכו': (ל) חזקת לשון כבוד כמו שפירש"י בפרשת בהר אל אחוזת אבותיו ישוב פירוש אל חזקת אבותיו והוא לשון כבוד: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויתילדו. בקשו מתי נולדו בעבור חשבון כ' שנה אז נכתבו תולדתם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואת כל העדה הקהילו באחד לחדש השני. יזכיר זריזות משה רבינו במצות השם כי ביום הדבור לקח את הנשיאים והקהיל כל העדה והתחיל לפקוד אותם אבל לא נשלם המנין ביום אחד ולכך חזר ואמר (בפסוק יט) ויפקדם במדבר סיני להודיע שהיה במקום ההוא המנין לא ביום ההוא

"ויתילדו על משפחתם לבית אבתם" - הביאו ספרי יחוסיהם ועדי חזקת לידת כל אחד ואחד להתיחס על השבט לשון רש"י ואיננו נראה שיהיו צריכין להביא שטר ועדים על יחוסיהם לשבטיהם אבל "ויתילדו" שנמנו תולדותם למשפחותם לבית אבותם הטעם לומר כי כאשר צוה אותם משה כן מפי הקב"ה נקהלו כל העדה כלם אל פתח אהל מועד חוץ מערב רב אשר לא מבני ישראל המה כי ניכרים היו בהם מיום שיצאו ממצרים והנה הביאו כל העדה איש שקלו ואמרו לפני משה והנשיאים אני פלוני נולדתי לפלוני ממשפחת פלוני שהוא לשבט ראובן וזולתו ומשה נותן שקלי כל שבט ושבט במקום מיוחד וידע מספר הפרט והכלל והראיה בזה כי במנין השני שהזכיר המשפחות לא אמר שם "ויתילדו" ולא הזכיר "במספר שמות לגלגלותם" כי מעת שחנו לדגליהם נבדלו השבטים זה מזה ונודעו המשפחות לאיזה שבט המה ולא הוצרכו שם רק לדעת כמה משפחות בשבט והמשפחה תמנה אנשיה לגלגלותם לא במספר שמותם ולכן לא הוצרך להיות נשיאים במנין ההוא ורבי אברהם אמר "ויתילדו" בקשו מתי נולדו בעבור חשבון עשרים שנה (הרמב"ן)

 אור החיים  ואת כל העדה וגו' באחד לחודש. יודיע הכתוב כי ביום עצמו נקהלו היהודים על הדבר, והדבר יגיד שכל אחד היה לו יחוסו אצלו בלא טורח הראיה והעדיות, גם שבו ביום הוכרו היחוסין של כולן, והוא אומרו ויתילדו סמוך למאמר באחד לחודש וגו':

ויתילדו וגו'. כתב רש"י ז"ל הביאו ספר יחוסיהן ועידי חזקת לידתן כל אחד ואחד להתיחם על השבט. והשיג רמב"ן כי לא היו צריכין לכל זה עד כאן. ואולי כי הוצרכו לחזקת לידה למיחוש ממזר שמכיר אביו, והכרת ממזרתו תהיה מהלידה, וצריך להביא חזקת לידה פירוש שנולד בכשרות, וזולת זה יוכל הממזר לומר ספר יוחסין עד יעקב אשר הודיעתו אמו: (אור החיים)

 ספורנו  ויתילדו על משפחותם. מפני שהיה מנינם זה כדי שיצאו בו לצבא המלחמה היתה הכונה לשמור יחסם שזכות אבותם מסייעתם וכבר אמרו (בפרק י' יוחסין) אין בודקין אחר מי שנכתב באסטרטיא של מלך (פי' בחיילות בית דוד) וזה כאמרם (שם) שאין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות בישראל: (ספורנו)


{יט}  כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶׁ֑ה וַֽיִּפְקְדֵ֖ם בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי: (ס)

 אונקלוס  כְּמָא דִי פַקֵד יְיָ יָת משֶׁה וּמְנָנוּן בְּמַדְבְּרָא דְסִינָי: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה וּמְנָנוּן בְּמַדְבְּרָא דְסִינָי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויפקדם. משה שהוא העיקר והחל מראובן כי הוא הבכור ואחריו שמעון הנולד אחריו ואחריו גד בכור שפחת לאה והנה דגל ראובן ואחר כך דגל יהודה ואחר כך דגל אפרים ואחר כך דגל דן והחונים על כל דגל ודגל כאשר הם בחנוכת המזבח ודע כי אחר שהיו כל השבטים שנים עשר שיצא לוי והיו ליוסף בנים שנים ורוחות העולם ארבע הנה לכל רוח שלשה והנה יש ללאה חמשה בנים יחסר האחד ויהיו לה שני דגלים השלימו הדגל עם בכור שפחתה ושמוהו עם דגל ראובן שהוא גם בכור והדגל השני ליהודה והחונים עליו אחיו הקטנים ממנו ולרחל דגל בפני עצמה ואפרים מקום יוסף הוא קודם מנשה כדברי יעקב והדגל הרביעי לשפחת רחל שהוא הבכור שלה ואחריו אשר ואם הוא קטן בשנים מנפתלי בעבור היות הדגל לבן שפחת רחל שם זאת המעלה לבן שפחת לאה ואם תסתכל היטב אז תדע כי הראש הוא הדרום והזנב הוא הצפון ולא אוכל לפרש על כן ראובן בדרום כי הוא הראש ודן בצפון ודע כי לא היו גבורים בשבטים כשבט יהודה הנמשל לגור אריה וכשבט דן הנמשל כן בדברי משה על כן היו הם בראשונה ובאחרונה. והזכיר לגלגלותם בראובן גם בשמעון להורות על האחרים כי הכתוב אחז דרך קצרה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  במדבר סיני. שנים דסמיכי בסוף פסוק ויפקדם במדבר סיני ואידך ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם במדבר סיני לפי שכשהיו נמנין היו מקריבים עליהם קרבנות כדי שלא ישלוט בהם דבר כדכתיב כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו: (בעל הטורים)


{כ}   שני  וַיִּֽהְי֤וּ בְנֵֽי-רְאוּבֵן֙ בְּכֹ֣ר יִשְׂרָאֵ֔ל תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֤ר שֵׁמוֹת֙ לְגֻלְגְּלֹתָ֔ם כָּל-זָכָ֗ר מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא:

 אונקלוס  וַהֲווֹ בְנֵי רְאוּבֵן בּוּכְרָא דְיִשְׂרָאֵל תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן לְגֻלְגְלַתְהוֹן כָּלּ דְכוּרָא מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כֹּל נָפֵק חֵילָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲווֹ בְנֵי רְאוּבֵן בּוּכְרָא דְיִשְרָאֵל יִחוּסֵיהוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן לְבֵית אַבְהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן לְגוּלְגְלַתְהוֹן כָּל דְכוּרָא מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כָּל נָפִיק חֵילָא: (תרגום יונתן)

 אור החיים  כל יוצא צבא. אמר הכתוב כן בכל פרטי המספר, לומר שלא היה אחד מכל הבאים לכלל המספר שלא היה ראוי לצאת בצבא אלא כולן גבורי כח, והוא אומרו כל פירוש כל אחד מהם יוצא צבא. וזה נס שאינו באומות שאי אפשר שלא ימצא בכל המספרים שלהם אחד שאינו ראוי לצאת בצבא: (אור החיים)

 ספורנו  בכור ישראל. שלא נפל ממעלתו בדיני שמים מפני תשובתו כענין ויהיו בני יעקב שנים עשר בני לאה בכור יעקב ראובן. אף על פי שנפל ממנה בדיני אדם: (ספורנו)

 דעת זקנים  ויהיו בני ראובן בכור ישראל. לפי שבנסיעה היה יהודה ראשון נותן כאן טעם למה נמנה ראובן ראשון לפי שהיה בכור ישראל: במספר שמות לגלגלותם. למה נאמר לגלגלותם בראובן ושמעון יותר מכל שאר השבטים לפי שקנטרן יעקב כאשר בירך בניו והוצרכו לכפרה וגבי שקלים הבאים לכפרה כתיב בקע לגלגלת: (דעת זקנים)


{כא}  פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה רְאוּבֵ֑ן שִׁשָּׁ֧ה וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת: (פ)

 אונקלוס  מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דִרְאוּבֵן אַרְבְּעִין וְשִׁתָּא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  סְכוּמְהוֹן לְשִׁבְטָא דִרְאוּבֵן אַרְבְּעִין וְשִׁית אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (תרגום יונתן)


{כב}  לִבְנֵ֣י שִׁמְע֔וֹן תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם פְּקֻדָ֗יו בְּמִסְפַּ֤ר שֵׁמוֹת֙ לְגֻלְגְּלֹתָ֔ם כָּל-זָכָ֗ר מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא:

 אונקלוס  לִבְנֵי שִׁמְעוֹן תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן מִנְיָנוֹהִי בְּמִנְיַן שְׁמָהָן לְגֻלְגְלַתְהוֹן כָּל דְכוּרָא מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כֹּל נָפֵק חֵילָא: (אונקלוס)

 יונתן  לִבְנוֹי דְשִׁמְעוֹן יִחוּסֵיהוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן לְבֵית אַבְהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן לְגֻלְגְלַתְהוֹן כָּל דְכוּרָא מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כָּל נָפִיק חֵילָא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  לבני שמעון לגלגלתם. הל' עקומה למטה לפי [שהנשיא] שלו זמרי בן סלוא חטא ונפלו משבטו והלמ''ד היא גבוהה מכל האותיות לכך חסר משבטו שלא העמיד לא מלך ולא שופט. הלמ''ד השנית דגלגלותם דשמעון עשויה כמגירה וזקופה ואין לה כובע בראשה לפי שהורה נשיא בית אב לשמעוני זנות בישראל בגלוי הראש ובקומה זקופה: (בעל הטורים)


{כג}  פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה שִׁמְע֑וֹן תִּשְׁעָ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁלֹ֥שׁ מֵאֽוֹת: (פ)

 אונקלוס  מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דְשִׁמְעוֹן חַמְשִׁין וּתְשַׁע אַלְפִין וּתְלַת מְאָה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  סְכוּמְהוֹן לְשִׁבְטָא דְשִׁמְעוֹן חַמְשִׁין וְתִשְׁעָה אַלְפִין וּתְלַת מְאָה: (תרגום יונתן)


{כד}  לִבְנֵ֣י גָ֔ד תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֗וֹת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא:

 אונקלוס  לִבְנֵי גָד תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כֹּל נָפֵק חֵילָא: (אונקלוס)

 יונתן  לִבְנוֹי דְגָד יִחוּסֵיהוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן לְבֵית אַבְהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן לְגוּלְגְלַתְהוֹן כָּל דְכוּרָא מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כָּל נָפִיק חֵילָא: (תרגום יונתן)


{כה}  פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה גָ֑ד חֲמִשָּׁ֤ה וְאַרְבָּעִים֙ אֶ֔לֶף וְשֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת וַֽחֲמִשִּֽׁים: (פ)

 אונקלוס  מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דְּגָד אַרְבְּעִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה וְחַמְשִׁין: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  סְכוּמְהוֹן לְשִׁבְטָא דְגָד אַרְבְּעִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה וְחַמְשִׁין: (תרגום יונתן)


{כו}  לִבְנֵ֣י יְהוּדָ֔ה תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא:

 אונקלוס  לִבְנֵי יְהוּדָה תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כֹּל נָפֵק חֵילָא: (אונקלוס)

 יונתן  לִבְנוֹי דִיהוּדָה יִחוּסֵיהוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן לְבֵית אַבְהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן לְגוּלְגְלַתְהוֹן כָּל דְכוּרָא מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כָּל נָפִיק חֵילָא: (תרגום יונתן)


{כז}  פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֑ה אַרְבָּעָ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים אֶ֖לֶף וְשֵׁ֥שׁ מֵאֽוֹת: (פ)

 אונקלוס  מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה שַׁבְעִין וְאַרְבְּעָא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  סְכוּמְהוֹן לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה אַרְבְּעִין וְשִׁבְעָה אַלְפִין וְשִׁית מְאָה: (תרגום יונתן)


{כח}  לִבְנֵ֣י יִשָּׂשכָ֔ר תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא:

 אונקלוס  לִבְנֵי יִשָׂשכָר תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כֹּל נָפֵק חֵילָא: (אונקלוס)

 יונתן  לִבְנוֹי דְיִשָשׁכָר יִחוּסֵיהוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן לְבֵית אַבְהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן לְגוּלְגְלַתְהוֹן כָּל דְכוּרָא מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כָּל נָפִיק חֵילָא: (תרגום יונתן)


{כט}  פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה יִשָּׂשכָ֑ר אַרְבָּעָ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת: (פ)

 אונקלוס  מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דְיִשָׂשכָר חַמְשִׁין וְאַרְבְּעָא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  סְכוּמְהוֹן לְשִׁבְטָא דְיִשָשׁכָר אַרְבְּעָה וְחַמְשִׁין אַלְפִין וְשִׁית מְאָה: (תרגום יונתן)


{ל}  לִבְנֵ֣י זְבוּלֻ֔ן תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא:

 אונקלוס  לִבְנֵי זְבוּלֻן תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָּא כֹּל נָפֵק חֵילָא: (אונקלוס)

 יונתן  לִבְנוֹי דִזְבוּלֻן יִחוּסֵיהוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן לְבֵית אַבְהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן לְגוּלְגְלַתְהוֹן כָּל דְכוּרָא מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כָּל נָפִיק חֵילָא: (תרגום יונתן)


{לא}  פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה זְבוּלֻ֑ן שִׁבְעָ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת: (פ)

 אונקלוס  מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דִזְבוּלֻן חַמְשִׁין וּשְׁבַע אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  סְכוּמְהוֹן לְשִׁבְטָא דִזְבוּלֻן חַמְשִׁין וְשִׁבְעָה אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: (תרגום יונתן)


{לב}  לִבְנֵ֤י יוֹסֵף֙ לִבְנֵ֣י אֶפְרַ֔יִם תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא:

 אונקלוס  לִבְנֵי יוֹסֵף לִבְנֵי אֶפְרַיִם תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כֹּל נָפֵק חֵילָא: (אונקלוס)

 יונתן  לִבְנוֹי דְיוֹסֵף לִבְנוֹי דְאֶפְרַיִם יִחוּסֵיהוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן לְבֵית אַבְהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן לְגוּלְגְלַתְהוֹן כָּל דְכוּרָא מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כָּל נָפִיק חֵילָא: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  לבני יוסף לבני אפרים. הקדים אפרים למנשה וייחס יוסף עליו וכן למטה בדגלים (להלן ב יח כ) כי היה בעל דגל והוא הבכור ואחיו משנהו כברכת יעקב (בראשית מח כ) ועוד כי היו בני אפרים רבים מבני מנשה אבל במנין השני בערבות מואב הקדים מנשה כי היו בעת ההיא בני מנשה הרבים ולקחו נחלתם תחלה וכן בנשיאי הארץ הקדימו וייחס יוסף עליו (להלן לד כג) אבל במרגלים הקדים אפרים אבל ייחס יוסף על מנשה למטה יוסף למטה מנשה (להלן יג יא) והנראה אלי על דרך אגדה כי בעבור הדבה שהביא יוסף על אחיו (בראשית לז ב) יחס עליו מוציא הדבה או שחלק כבוד לשניהם והיה די לאפרים בכבוד נשיאו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  לבני יוסף לבני אפרים. ולא אמר לבני יוסף לאפרים לפי שיוסף לא נשא במטת אביו משום כבוד מלכות לא רצה למנותו בדגלים ונקרא הדגל על שם בניו לכך אמר לבני אפרים כדרך שאומר בכולן: (בעל הטורים)


{לג}  פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה אֶפְרָ֑יִם אַרְבָּעִ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת: (פ)

 אונקלוס  מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דְאֶפְרָיִם אַרְבְּעִין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  סְכוּמְהוֹן לְשִׁבְטָא דְאֶפְרַיִם אַרְבְּעִין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (תרגום יונתן)


{לד}  לִבְנֵ֣י מְנַשֶּׁ֔ה תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֗וֹת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא:

 אונקלוס  לִבְנֵי מְנַשֶׁה תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כֹּל נָפֵק חֵילָא: (אונקלוס)

 יונתן  לִבְנוֹי דִמְנַשֶׁה יִחוּסֵיהוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן לְבֵית אַבְהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן לְגוּלְגְלַתְהוֹן כָּל דְכוּרָא מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כָּל נָפִיק חֵילָא: (תרגום יונתן)


{לה}  פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה שְׁנַ֧יִם וּשְׁלֹשִׁ֛ים אֶ֖לֶף וּמָאתָֽיִם: (פ)

 אונקלוס  מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה תְּלָתִין וּתְרֵין אַלְפִין וּמָאתָן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  סְכוּמְהוֹן לְשִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה תְּלָתִין וּתְרֵין אַלְפִין וּמָאתָן: (תרגום יונתן)


{לו}  לִבְנֵ֣י בִנְיָמִ֔ן תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא:

 אונקלוס  לִבְנֵי בִנְיָמִן תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כֹּל נָפֵק חֵילָא: (אונקלוס)

 יונתן  לִבְנוֹי דְבִנְיָמִין יִחוּסֵיהוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן לְבֵית אַבְהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כָּל נָפִיק חֵילָא: (תרגום יונתן)


{לז}  פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֑ן חֲמִשָּׁ֧ה וּשְׁלֹשִׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת: (פ)

 אונקלוס  מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דְבִנְיָמִן תְּלָתִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  סְכוּמְהוֹן לְשִׁבְטָא דְבִנְיָמִין תְּלָתִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: (תרגום יונתן)


{לח}  לִבְנֵ֣י דָ֔ן תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא:

 אונקלוס  לִבְנֵי דָן תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כֹּל נָפֵק חֵילָא: (אונקלוס)

 יונתן  לִבְנוֹי דְדָן יִחוּסֵיהוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן לְבֵית אַבְהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כָּל נָפִיק חֵילָא: (תרגום יונתן)


{לט}  פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה דָ֑ן שְׁנַ֧יִם וְשִׁשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֥ע מֵאֽוֹת: (פ)

 אונקלוס  מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דְדָן שִׁתִּין וּתְרֵין אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  סְכוּמְהוֹן לְשִׁבְטָא דְדָן שִׁתִּין וּתְרֵין אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה: (תרגום יונתן)


{מ}  לִבְנֵ֣י אָשֵׁ֔ר תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא:

 אונקלוס  לִבְנֵי אָשֵׁר תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כֹּל נָפֵק חֵילָא: (אונקלוס)

 יונתן  לִבְנוֹי דְאָשֵׁר יִחוּסֵיהוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן לְבֵית אַבְהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כָּל נָפִיק חֵילָא: (תרגום יונתן)


{מא}  פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה אָשֵׁ֑ר אֶחָ֧ד וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת: (פ)

 אונקלוס  מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דְאָשֵׁר אַרְבְּעִין וְחַד אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  סְכוּמְהוֹן לְשִׁבְטָא דְאָשֵׁר אַרְבְּעִין וְחַד אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (תרגום יונתן)


{מב}  בְּנֵ֣י נַפְתָּלִ֔י תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא:

 אונקלוס  בְּנֵי נַפְתָּלִי תּוּלְדַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כֹּל נָפֵק חֵילָא: (אונקלוס)

 יונתן  בְּנוֹי דְנַפְתָּלִי יִחוּסֵיהוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן לְבֵית אַבְהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כָּל נָפִיק חֵילָא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  בני נפתלי. בכולן אומר לבני לבד מנפתלי שאומר בני לפי שבשבט נפתלי היו בנות יותר מבנים ולכך רמז בברכת נפתלי אשה אילה שלוחה הנותן ר''ת אשה ולפיכך בפנחס כתוב בכולן בני לפי שמתו האנשים ונתרבו הנשים ולכך לא אמר לבני: (בעל הטורים)


{מג}  פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה נַפְתָּלִ֑י שְׁלֹשָׁ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת: (פ)

 אונקלוס  מִנְיָנֵיהוֹן לְשִׁבְטָא דְנַפְתָּלִי חַמְשִׁין וּתְלָתָא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  סְכוּמְהוֹן לְשִׁבְטָא דְנַפְתָּלִי חַמְשִׁין וּתְלָתָא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: (תרגום יונתן)


{מד}  אֵ֣לֶּה הַפְּקֻדִ֡ים אֲשֶׁר֩ פָּקַ֨ד מֹשֶׁ֤ה וְאַֽהֲרֹן֙ וּנְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר אִ֑ישׁ אִישׁ-אֶחָ֥ד לְבֵית-אֲבֹתָ֖יו הָיֽוּ:

 אונקלוס  אִלֵין מִנְיָנַיָא דִי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרֹן וְרַבְרְבֵי יִשְׂרָאֵל תְּרֵי עֲשַׂר גֻבְרִין גַבְרָא חַד לְבֵית אֲבָהָתוֹהִי הֲווֹ: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין סְכוּמֵי מִנְיָינַיָא דִמְנָא משֶׁה וְאַהֲרן וְרַבְרְבֵי יִשְרָאֵל תְּרֵיסַר גוּבְרִין גַבְרָא חָד לְבֵית אַבְהָתוֹי הֲוָון: (תרגום יונתן)

 ספורנו  אלה הפקודים. כל אחד מאלו נמנה על ידי משה ואהרן וכו': (ספורנו)


{מה}  וַיִּֽהְי֛וּ כָּל-פְּקוּדֵ֥י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כָּל-יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וַהֲווֹ כָּל מִנְיָנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כָּל נָפֵק חֵילָא בְּיִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲווֹ כָּל סְכוּמֵי מִנְיָינֵי בְנֵי יִשְרָאֵל לְבֵית אַבְהַתְהוֹן מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כָּל נָפִיק חֵילָא בְּיִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ופירוש ויהיו כל פקודי בני ישראל. שלא נפקדו רק מי שהוא מבן עשרים שנה ואחר כך ויהיו כל הפקודים בכללם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבתם וגו' כל יצא צבא בישראל. הוצרך הכתוב להגיד מספר הכלל לאחר שהגיד הפרטים כי נצטוה משה ואהרן שידעו מספר מפקד העם וידעו מספר כל שבט כי כן דרך המלכים במנותם את העם ולא הבינותי טעם המצוה הזאת למה צוה בה הקב"ה כי היה צורך שיתיחסו לשבטיהם בעבור הדגלים אבל ידיעת המספר לא ידעתי למה צוה שידעו אותו אולי להודיעם חסדו עליהם כי בשבעים נפש ירדו אבותיהם מצרימה ועתה הם כחול הים כך וכך בני עשרים ואחרי כל דבר ומגפה ימנם להודיע כי הוא משגיא לגוים ימחץ וידיו תרפינה וזהו שאמרו רבותינו מרוב חבתם מונה אותם כל שעה ועוד כי הבא לפני אב הנביאים ואחיו קדוש ה' והוא נודע אליהם בשמו יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים כי בא בסוד העם ובכתב בני ישראל וזכות הרבים במספרם וכן לכולם זכות במספר שימנו לפני משה ואהרן כי ישימו עליהם עינם לטובה יבקשו עליהם רחמים ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ולא ימעיט מספרכם והשקלים כופר על נפשותיכם ובמדבר סיני רבה ראיתי כך במספר שמות לגולגלותם אמר לו הקב"ה למנותם בכבוד ובגדולה לכל אחד ואחד לא תהיה אומר לראש המשפחה "כמה במשפחתך" "כמה בנים יש לך" אלא כולהון יהון עוברים לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם הדא הוא דכתיב (פסוק יח) במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגולגלותם ויתכן שנאמר עוד כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם כמו שאמר (להלן י כט) נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' והיו משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף וזה טעם " כל יוצא צבא בישראל " כי המנין מפני צבא המלחמה ועוד שיחלק להם הארץ למספרם וידע כמה חבלים יפלו להם מן הארץ הנכבשת להם כי לולי דבר המרגלים היו נכנסים שם מיד (הרמב"ן)

 ספורנו  ויהיו כל פקודי. כל יוצא צבא בישראל. ולא יתר על בן ששים שלא היה יוצא בצבא כמו שהזכירו ז''ל על יאיר בן מנשה וזולתו ובלעדיהם עלה הסכום אל מה שכתב אחר כך: (ספורנו)


{מו}  וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל-הַפְּקֻדִ֔ים שֵׁשׁ-מֵא֥וֹת אֶ֖לֶף וּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֑ים וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וַֽחֲמִשִּֽׁים:

 אונקלוס  וַהֲווֹ כָּל מִנְיָנַיָא שִׁית מְאָה וּתְלָתָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה וְחַמְשִׁין: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲווֹ כָּל סְכוּמֵי שִׁית מְאָה וּתְלַת אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה וְחַמְשִׁין: (תרגום יונתן)


{מז}  וְהַלְוִיִּ֖ם לְמַטֵּ֣ה אֲבֹתָ֑ם לֹ֥א הָתְפָּֽקְד֖וּ בְּתוֹכָֽם: (פ)

 אונקלוס  וְלֵוָאֵי לְשִׁבְטָא דַאֲבָהַתְהוֹן לָא אִתְמְנִיאוּ בֵּינֵיהוֹן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְלֵיוָאֵי לְשִׁבְטָא דַאֲבָהַתְהוֹן לָא אִתְמְנִיאוּ בֵּינֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  התפקדו. משני בנינים. כי הוא בנין התפעל ועם בנין שלא נקרא שם פועלו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והלוים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם. הנה מתחלה ראה משה מדעתו שלא למנות הלוים מפני שנאמר לו (פסוק ד) ואתכם יהיו איש איש למטה וגו' כי לכל המטות הנמנים יהיו נשיאיהם ובעבור שלא מינה מבני לוי נשיא לא מנה אותם והנה משה מסופק בענין הלוים ולא ידע מה יעשה להם וכאשר השלים כל הפקודים בעם ונשארו הלוים לבדם פירש לו הקב"ה שלא ימנה אותם בתוך בני ישראל וימנה אותם לבדם כי יפקידם על משכן העדות ואמר (להלן ג יד) פקוד את בני לוי שיפקדם הוא לבדו בלא הנשיאים והוא קרא אהרן שיהיה עמו כי הוא נשיא השבט ההוא וכאשר היו נשיאי ישראל בשבטיהם כן יהיה נשיא הלוים בם ואולי זה טעם הנקוד על ואהרן (שם פסוק לט) כי לא היה הוא על פי ה' בפירוש ואחרי כן בפקודת הלוים על עבודתם ועל משאם קרא משה לנשיאי העדה שיהיו עמו כמו שנאמר (להלן ד מו) אשר פקד משה ואהרן ונשיאי ישראל את הלוים כי נכון הוא שיסכימו כלם ויראו בתקון המשמרות וגם שם חזר ואמר במקום אחר (להלן ד לז מה) אשר פקד משה ואהרן על פי ה' ביד משה שכבר רמז בנקוד כי אהרן היה עמו חובה שראה משה לעשות כן ונשיאי העדה רשות שקראם משה לנהוג בהם כבוד ובמסכת בכורות (ד) אמרו כי הנקודה על אהרן לרמוז שלא נמנה הוא במנין הלוים כלל (הרמב"ן)

 אור החיים  והלוים לא התפקדו וגו'. פירשתי למעלה (ב') כוונתו במאמר זה: (אור החיים)

 ספורנו  לא התפקדו. לא הופקדו על ידי הפוקדים ולא התפקדו מעצמם שלא הכינו עצמם כשאר העם להקהל ולהתיחס וזה היה קודם שיאמר האל יתברך למשה אך את מטה לוי לא תפקוד כי אמנם המתינו לראות מה יצוה ה' להם מאחר שלא הזכיר שבט לוי עם שאר השבטים באמרו ואתכם יהיו איש איש למטה: (ספורנו)

 דעת זקנים  והלוים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם. לפי שלא היה מנינם שוה שישראל נמנים מבן עשרים שנה והלוים מבן חדש ומבן שלשים שנה כדלקמן: (דעת זקנים)


{מח}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{מט}  אַ֣ךְ אֶת-מַטֵּ֤ה לֵוִי֙ לֹ֣א תִפְקֹ֔ד וְאֶת-רֹאשָׁ֖ם לֹ֣א תִשָּׂ֑א בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  בְּרַם יָת שִׁבְטָא דְלֵוִי לָא תִמְנֵי וְיָת חֻשְׁבַּנְהוֹן לָא תְקַבֵּל בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרַם יַת שִׁבְטָא דְלֵוִי לָא תִמְנֵי וְיַת חוּשְׁבַּנְהוֹן לָא תְקַבֵּל בְּגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  אך את מטה לוי לא תפקד. כדאי הוא לגיון של מלך להיות (מ) נמנה לבדו, (במ"ר א, יב) דבר אחר, צפה הקב"ה שעתידה לעמוד גזירה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר, אמר, אל יהיו אלו בכלל, לפי שהם שלי (נ) שלא טעו בעגל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) כלומר שלא יהא מנינם מבן עשרים אלא מבן חודש ומעלה כיון שהם לגיון המלך חשובים הם הקטנים שיצאו מכלל נפל כמו יוצא צבא בישראל: (נ) כי לפי טעם ראשון למה כתוב אך דהא כל אכין מיעוטין הן משום הכי פירש דבר אחר והמיעוט הוא מגזירת בן עשרים שימותו במדבר. ואם תאמר היה לו למנקט שלא טעו במרגלים שהרי מה שבמדבר מתו בשביל גזירת מרגלים היה. ויש לומר דגם הלוים טעו במרגלים רק בעגל לא טעו לכך לא נענשו שהרי אפילו ישראל לא נענשו אלא בשביל השני עבירות כמו שמוכיח רש"י בפרשת שלח לך הואיל וכתיב תשאו את עונותיכם ולא נאמר תשאו עוניכם אלא ודאי שתי עבירות של עגל ושל מרגלים והא דפרש"י לקמן בפרשת אלה הדברים שלא היו הלוים עמהם בשלוח מרגלים ואפי' בעצה לא היו עמהם כמו שאפרש לקמן בעזרת השם ויש לומר מתחלה לענין השילוח לא היו עמהם אפילו בעצה אבל בחזרתם כשבאו המרגלים והוציאו דבת הארץ וישאו כל העדה את קולם ויבכו וגו' באותה בכייה היו גם שבט לוי שאמרו ולמה ה' מביא וגו' לנפול בחרב נשינו וטפינו יהיו לבז וגו' ובזה יתורץ גם כן מה שמקשין העולם ואף אם היו נמנים מבן עשרים שנה כיון שלא חטאו לא יהיו בכלל הגזירה כי אין הערוד ממית אלא החטא ממית אלא ודאי שחטאו במרגלים משום הכי לא נמנו וקל להבין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אך את מטה לוי. פירוש לא התפקדו כי השם צוה כן: ואת ראשם לא תשא. כללם כאשר פירשתי: (אבן עזרא)

 אור החיים  לא תפקוד וגו' לא תשא. פירוש בין על ידי כופר נפש בין שלא על ידי כופר נפש. ועיין מה שפירשתי בפרשת כי תשא:

עוד יכוין לומר שהגם שיבא לידך מספר של נשיאות ומעלה שהוא מספר הדגלים אף על פי כן לא תשא: (אור החיים)

 ספורנו  אך את מטה לוי. אף על פי שאמרתי שאו את ראש כל עדת בני ישראל והלוים מכללם להיות נמנים גם הם מכל מקום הם נבדלים משאר עם ישראל ראשונה בענין המנין שלא יהיה מספר אישיהם ולא סכום כולם עם השאר: לא תפקוד. לא יהיה מספר אישיהם מבן כ' ולמעלה כמו שהיה מספר שאר העם: ואת ראשם לא תשא. כשתעשה סכום כל פקודי השבטים לא יכנס בו סכום שבט לוי: (ספורנו)

 כלי יקר  אך את מטה לוי לא תפקוד וגו'. אם לא יפקוד אותם פשיטא שלא יקבל סכום מנינם מה ת"ל ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל. ומה היה המקרא חסר באמרו אך את מטה לוי לא תפקוד בתוך בני ישראל. ולפי מה שפירש"י בסמוך שהיה המנין על פי ה' כי השכינה מקדמת לפניו ובת קול יוצא מן האהל ואומרת כך וכך תינוקות יש באהל, נוכל לומר שבתוך בני ישראל האמור אינו מוסב כ"א על ואת ראשם לא תשא. כאילו אמר אך את מטה לוי לא תפקוד כלל אפילו שלא בתוך בני ישראל וכל אך למעט בא, כך בא למעט ולומר דווקא אתה לא תפקוד אותם לבדך אבל בצירוף השכינה והבת קול תפקדם לכך נאמר פקוד את בני לוי. היינו ע"י השכינה אבל אתה לבד לא תפקדם, ומדסמך לזה ציווי ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות נראין הדברים שבכ"מ שהזכיר שאו, נשא, כי תשא, הכל הוא לשון מעלה ונשיאות ראש הנראה בנספרים ביתר שאת על זולתם כי כל דבר חשוב וספון יש לו מספר.

ובזה ראיתי לתרץ הרבה שינויים, כי בישראל נאמרו ב' הלשונות שאו את ראש. ואח"כ אמר תפקדו אותם לצבאותם, ובלוים לא הזכיר כ"א לשון פקידה פקוד את בני לוי. ובבכורות חזר והזכיר שניהם פקוד כל בכור וג' ושא את מספר שמותם. ואצל בני קהת וגרשון הזכיר לשון נשא ולא אצל מררי, וזה לפי שהפקידה היינו המספר ושאו היינו לשון נשיאות המעלה אשר ישראל היו צריכין לזה להראות חיבתן נגד כל האומות שנמשלו לקש שאין לו מספר, אבל הלוים אין צורך להם להראות התנשאותם ע"י המספר כי בלאו הכי יש להם נשיאת ראש במה שעשאם הקב"ה פקידים על ביתו הקדוש לכך אמר אחר ואת ראשם לא תשא וגו'. ואתה הפקד את הלוים לומר לך שמצד שנעשו פקידים יש להם נשיאות זולת המספר שבתוך בני ישראל כי לגיון מלך המה וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה', אבל הבכורים שנפסלו מן העבודה ע"י מעשה העגל הוצרכו לנשיאת ראש ע"י המספר לכך פרט אצלם שניהם. ומ"ש לשון נשא אצל בני קהת ובני גרשון היינו ליתן להם נשיאות ראש כנגד בני מררי כי עבודת שניהם יותר מקודשים ממשא בני מררי ע"כ לא הזכיר נשא אצל בני מררי. (כלי יקר)

 דעת זקנים  אך את מטה לוי לא תפקוד וגו'. להוציאם מן הגזרה לפי שצפה הקב"ה שעתידין ישראל להכעיס לפניו ולגזור עליהם במדבר הזה יפלו פגריכם לפיכך לא רצה הקב"ה למנותם עם ישראל: (דעת זקנים)


{נ}  וְאַתָּ֡ה הַפְקֵ֣ד אֶת-הַלְוִיִּם֩ עַל-מִשְׁכַּ֨ן הָֽעֵדֻ֜ת וְעַ֣ל כָּל-כֵּלָיו֘ וְעַ֣ל כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ֒ הֵ֜מָּה יִשְׂא֤וּ אֶת-הַמִּשְׁכָּן֙ וְאֶת-כָּל-כֵּלָ֔יו וְהֵ֖ם יְשָֽׁרְתֻ֑הוּ וְסָבִ֥יב לַמִּשְׁכָּ֖ן יַֽחֲנֽוּ:

 אונקלוס  וְאַתְּ מַנִי יָת לֵוָאֵי עַל מַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא וְעַל כָּל מָנוֹהִי וְעַל כָּל דִּי לֵהּ אִנּוּן יִטְלוּן יָת מַשְׁכְּנָא וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְאִנוּן יְשַׁמְשֻׁנֵהּ וּסְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁכְּנָא יִשְׁרוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַנְתְּ מַנֵי יַת לֵוָאֵי עַל מַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא וְעַל כָּל מָנוֹי וְעַל כָּל דִילֵיהּ הִינוּן יִטְלוּן יַת מַשְׁכְּנָא וְיַת כָּל מָנוֹי וְהִינוּן יְשַׁמְשׁוּנֵיהּ וַחֲזוֹר חֲזוֹר לְמַשְׁכְּנָא יִשְׁרוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואתה הפקד את הלוים. כתרגומו מני, לשון מנוי שררה (ס) על דבר שהוא ממונה עליו, כמו ויפקד המלך פקידים (אסתר ב, ג): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) ואם תאמר למה פירש כתרגומו שלא תאמר הפקד לשון מנין מאי מתורץ בזה שהרי אף על לשון מנין מפרש התרגום מני. ויש לומר שכל מקום שמתרגמינן מני על לשון מינוי שררה הנו"ן של מני דגושה וכאן נמי הנו"ן דגושה שמע מינה שהוא לשון מינוי שררה אבל כשהנו"ן של מני אינה דגושה הוא לשון מנין. ועוד יש לומר לכך פרש"י כתרגומו לפי שמלת פקוד הוא גם לשון זכרון כמו וה' פקד את שרה ופעמים שהוא לשון חסרון כמו ולא נפקד ממנו איש לכך פרש"י כתרגומו מני לאפוקי אותן ב' פירושים של זכרון או של חסרון. ואין לומר דלמא הוא לשון מנין לכך פרש"י כמו ויפקד פקידים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואתה הפקד את הלוים. באר למה לא התפקדו כי פקודת המשכן עליהם על כן לא יצאו בצבא: משכן העדת. הוא אהל מועד והמשכן לארון ששם העדות: ועל כל כליו. כמנורה והשלחן והמזבחות: ועל כל אשר לו. הם כלי הכלים: המה ישאו. הם הם הנושאים בנסוע המחנה והם המשרתים בחנותם וסביב המשכן יחנו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  הפקד. ב' במסורה הכא ואידך הפקד עליו רשע וזהו שאמרו אין אדם נעשה שוטר מלמטה אלא אם כן נעשה רשע מלמעלה וזה הוא הפקד את הלוים שנעשו שוטרים הפקד עליו רשע: (בעל הטורים)

 ספורנו  ואתה הפקד. שנית. יהיו נבדלים משאר העם בענין הפקידות כי להם בלבד תהיה פקודת הקודש: (ספורנו)


{נא}  וּבִנְסֹ֣עַ הַמִּשְׁכָּ֗ן יוֹרִ֤ידוּ אֹתוֹ֙ הַלְוִיִּ֔ם וּבַֽחֲנֹת֙ הַמִּשְׁכָּ֔ן יָקִ֥ימוּ אֹת֖וֹ הַלְוִיִּ֑ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת:

 אונקלוס  וּבְמֵטַל מַשְׁכְּנָא יְפַרְקוּן יָתֵהּ לֵוָאֵי וּבְמִשְׁרֵי מַשְׁכְּנָא יְקִימוּן יָתֵהּ לֵוָאֵי וְחִלוֹנַי דְיִקְרַב יִתְקְטֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְמֵיטַל מַשְׁכְּנָא יִפְרְקוּן יָתֵיהּ לֵיוָאֵי וּבְמֵישְׁרֵי מַשְׁכְּנָא יְקִימוּן יָתֵיהּ לֵיוָאֵי וְחִילוֹנַי דְיִקְרַב יִתְקְטֵיל בְּאֵישָׁא מְצַלְהֲבָא מִן קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  יורידו אותו. כתרגומו יפרקון, (ע) כשבאין ליסע במדבר ממסע למסע, היו מפרקין אותו מהקמתו (פ) , ונושאין אותו עד מקום אשר ישכון שם הענן ויחנו שם, ומקימין אותו: והזר הקרב. לעבודתם (צ) זו: יומת. בידי (ק) שמים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) פירש שמפרקין אברי המשכן ומפרידין אותן ממקום חבורן ומעמידין כל אחד לבדו. לא יורידו ממקום גבוה למקום נמוך כמובן מלשון ירידה: (פ) ק"ל על מה דכתיב בנסוע המשכן וכי המשכן נוסע והלא מסיעין אותו האנשים ועוד קשה והא קודם הנסיעה היו מפרקין ובקרא משמע דבשעת נסיעה היו מפרקין ועל זה פירש כשבאו ליסע דהנסיעה קאי על האנשים וכו' ואמר ונושאין אותו וכו' שלא תאמר ההורדה לבדה חובת הלוים ולא המשא ואף על פי שלא נזכר כאן בקרא משאם סמך על סוף הפרשה וכמו שפירש בפרשת נשא: (צ) והוא פריקה והקמה רצונו לתרץ והרי כבר הזהיר הכתוב כמה פעמים שכל הקרב לעבודת מזבח או הנכנס להיכל יומת לכך פירש לעבודה זו שהיא פריקה והקמה לא לקריבת המזבח: (ק) ואם תאמר מנא ליה לרש"י הכי דהא כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק ויש לומר דרש"י בעצמו מפרש זה בסמוך במה דכתיב ולא יהיה קצף וגו' שזו היא מיתה בידי שמים כמו שמצינו בקרא כי יצא הקצף ושם היתה מיתה בידי שמים ועיין לעיל בפרשת אמור: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ובנסוע המשכן יורידו אותו. להסיר הבריחים והעמודים ובחנותו הם יקימוהו: והזר. מבני לוי ואם הוא ישראל יומת ובית דין ימיתוהו: (אבן עזרא)


{נב}  וְחָנ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֧ישׁ עַֽל-מַחֲנֵה֛וּ וְאִ֥ישׁ עַל-דִּגְל֖וֹ לְצִבְאֹתָֽם:

 אונקלוס  וְיִשְׁרוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גְבַר עַל מַשְׁרוֹהִי וּגְבַר עַל טִּקְסֵהּ לְחֵילֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִשְׁרוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל גְבַר עַל בֵּית מֵשְׁרוֹי וּגְבַר עַל טִקְסֵיהּ לְחֵילֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואיש על דגלו. כמו שהדגלים סדורים בספר זה, שלשה שבטים לכל דגל: (רש"י)

 אבן עזרא  וטעם וחנו בני ישראל. כשיחנו בני ישראל: איש על מחנהו. הטעם כל שבט: וטעם איש על דגלו. שלא יתערב שבט דגל עם שבט דגל: (אבן עזרא)


{נג}  וְהַלְוִיִּ֗ם יַֽחֲנ֤וּ סָבִיב֙ לְמִשְׁכַּ֣ן הָֽעֵדֻ֔ת וְלֹֽא-יִהְיֶ֣ה קֶ֔צֶף עַל-עֲדַ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְשָֽׁמְרוּ֙ הַלְוִיִּ֔ם אֶת-מִשְׁמֶ֖רֶת מִשְׁכַּ֥ן הָֽעֵדֽוּת:

 אונקלוס  וְלֵוָאֵי יִשְׁרוּן סְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁכְּנָא דְסַהַדוּתָא וְלָא יְהֵי רוּגְזָא עַל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִטְרוּן לֵוָאֵי יָת מַטְרַת מַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְלֵיוָאֵי יִשְׁרוּן חֲזוֹר חֲזוֹר לְמַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא וְלָא יְהֵי רוּגְזָא עַל כְּנִישְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל וְיִטְרוּן לֵיוָאֵי יַת מַטְרַת מַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא יהיה קצף. אם תעשו כמצותי לא יהיה קצף, ואם לאו, שיכנסו זרים בעבודתם זו, יהיה קצף. (ר) כמו שמצינו במעשה (ש) קרח כי יצא הקצף וגו' (במדבר יז, יא): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) יש מקשים דהא כל התורה נאמרה כללות ומכלל הן אתה שומע לאו. ויש לומר דרש"י בא לפרש שלא נטעה לומר דהא דכתיב ולא יהיה קצף דקאי אדסמיך ליה וחנו בני ישראל וגו' והלוים יחנו וגו' לכן פירש אם תעשו ואם לא תעשו וכו' קאי אעבודת משכן פריקה וטעינה והקמתו כמו שמצינו גבי קרח מצאתי: (ש) רש"י פירש זה משום פירוש דלעיל שפירש יומת בידי שמים שאל תקשה מנא ליה לכן הביא מעשה קרח: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והלוים יחנו סביב. פי' הכתוב למעלה למה יחנו סביב שלא יקרב אל המשכן אחד מעדת בני ישראל וימות וזה טעם ולא יהיה קצף כעוזא שנגע בארון ושם כתוב ויחר אף ה' בעוזא: וטעם על עדת בני ישראל. אחד מעדתם וכן ויקבר בערי גלעד עיר בן אתונות ורבים כמוהם: ושמרו הלוים. מצוה עליהם לשמור המשכן: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והלוים יחנו סביב למשכן העדות ולא יהיה קצף. אע"פ שנאמר זה במשכן בהיותו בין הדגלים במדבר הוא מצוה לדורות גם במקדש כי מכאן תקנו המשמרות וטעם ושמרו הלוים את משמרת משכן העדות שישמרו אותו בלילה וילכו סביב המשכן כמו שאמרו (ספרי קרח קטז) הכהנים שומרים מבפנים והלוים מבחוץ והם כלם כשומרים לראש המלך כך שנינו בברייתא של שלשים ושתים מדות מדבר שאינו מתפרש במקומו ומתפרש במקום אחר כיצד וכו' כיוצא בו משפחות בני קהת יחנו וגו' (להלן ג כט) משפחות בני הגרשוני יחנו על ירך המשכן ימה (שם פסוק כג) ונשיא בית אב למשפחות מררי וגו' על ירך המשכן יחנו צפונה (שם פסוק לה) אבל לא שמענו שצוהו הקב"ה שיעשה את בניו כ"ד משמרות והיכן שמענו אלה פקודתם לעבודתם לבא לבית ה' כמשפטם ביד אהרן אביהם כאשר צוהו ה' אלהי ישראל (דהי"א כד יט) למדנו שהיתה מצוה זו ביד משה ואהרן ושנינו עוד במסכת תמיד (פ"א מ"א) בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש ואמרו בגמרא שלה (כו) מנא הני מילי אמר אביי דאמר קרא (להלן ג לח) והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה והדר אהרן ובניו שומרים משמרת המקדש אהרן בחד מקום ובניו בשני מקומות וכו' כדאיתא התם למדנו שהן מצות לדורות ואינם במשכן בלבד והפסוקים בדברי הימים (א כג-כו) מפורשים בענין המשמרות וכל התקון (הרמב"ן)

 ספורנו  והלוים יחנו סביב. שלישית. יהיו נבדלים משאר העם כחנייתם שהם בלבד יחנו סביב למשכן והשאר יחנו איש על דגלו: (ספורנו)


{נד}  וַֽיַּעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛ה אֶת-מֹשֶׁ֖ה כֵּ֥ן עָשֽׂוּ: (פ)

 אונקלוס  וַעֲבָדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל דִּי פַּקֵיד יְיָ יָת משֶׁה כֵּן עֲבָדוּ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲבָדוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל כְּכָל דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה הֵיכְדֵין עָבָדוּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויעשו בני ישראל. שלא נגעו במשכן לעולם: (אבן עזרא)

במדבר פרק-ב

{א}   שלישי  וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרן לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וטעם אל משה ואל אהרן. בעבור כי אהרן ובניו ישימו משא הקהתים בכתף: (אבן עזרא)


{ב}  אִ֣ישׁ עַל-דִּגְל֤וֹ בְאֹתֹת֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם יַֽחֲנ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מִנֶּ֕גֶד סָבִ֥יב לְאֹֽהֶל-מוֹעֵ֖ד יַֽחֲנֽוּ:

 אונקלוס  גְבַר עַל טִּקְסֵהּ בְּאַתְוָן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן יִשְׁרוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִלָקֳבֵל סְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁכַּן זִמְנָא יִשְׁרוּן: (אונקלוס)

 יונתן  גְבַר עַל טִיקְסֵיהּ בְּאַתְוָן דְמִסְתַּמְנִין עַל טִיקְסֵיהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן יִשְׁרוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל מִלְקָבֵיל סְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁכַּן זִמְנָא יִשְׁרוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  באתת. כל דגל יהיה לו אות, מפה צבועה תלויה בו, (ת) צבעו של זה לא כצבעו של זה, צבע כל אחד כגוון אבנו הקבועה בחשן, ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו. דבר אחר, באותות לבית אבותם, באות שמסר להם יעקב אביהם (א) כשנשאוהו ממצרים, שנאמר ויעשו בניו לו כן כאשר צום (בראשית נ, יב), יהודה ויששכר וזבולון ישאוהו מן המזרח, וראובן ושמעון וגד מן הדרום וכו' כדאיתא בתנחומא (במדבר יב) בפרשה זו: מנגד. מרחוק מיל, (ב) כמו שנאמר ביהושע אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה (יהושע ג, ד), שיוכלו לבא בשבת. משה ואהרן ובניו והלוים, חונים בסמוך לו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) ופירוש לבית אבותם הם שמות אבותם המפותחים בחושן ולפי שפירש זה דחוק שפירש על לבית אבותם לכן אמר דבר אחר וכו' ולפירוש דבר אחר קשה מלת דגלו באותות לבית אבותם לכך צריך גם לטעם ראשון: (א) פירוש ולפי זה צריך לומר דגל לשון קביצה כמו ודגלו עלי אהבה כלומר וכל דגל היה גבי קביצתו. מצאתי: (ב) ואם תאמר לעיל בפרשת יתרו פירש"י נגד ההר למזרחו כל מקום שאתה מוצא נגד פנים למזרח ומשמע אפילו סמוך. ויש לומר דכאן כתיב סביב לאהל מועד יחנו אם כן אי אפשר שיהיו כולם נגד מזרח לכן פרש"י לשון רחוק. ועוד מצאתי מגזירה שוה למד נאמר כאן מנגד ונאמר להלן ותשב מנגד הרחק מה להלן רחוק אף כאן רחוק מיל הם אלפים אמה שיוכלו לבא בשבת: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  באתת. סימנים היו בכל דגל ודגל וקדמונינו אמרו שהיה בדגל ראובן צורת אדם מכח דרש דודאים ובדגל יהודה צורת אריה כי בו המשילו יעקב ובדגל אפרים צורת שור מטעם בכור שור ובדגל דן צורת נשר עד שידמו לכרובים שראה יחזקאל הנביא: מנגד. רחוק: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  איש על דגלו באתת. כל דגל יהיה לו מפה צבועה תלויה בו צבעו של זה לא כצבעו של זה צבע כל אחד כעין אבנו הקבועה בחשן ומתוך כך כל אחד מכיר את דגלו לשון רש"י וכתב ר"א סימנים היו בכל דגל וקדמונינו אמרו שהיה בדגל ראובן צורת אדם ומצוירים עליו דודאים ובדגל יהודה צורת אריה כי בו המשילו יעקב (בראשית מט ט) ובדגל אפרים צורת שור מטעם בכור שורו (דברים לג יז) ובדגל דן צורת נשר עד שידמו לכרובים שראה יחזקאל הנביא והיה אהל מועד בתוך האמצע ומחנה הלוים סביביו בתוך המחנות כענין שהוזכר בספר יצירה והיכל קודש מכוון באמצע והנה הפאות תחלתן מן המזרח כמהלך השמש ואחריו הדרום ואחריו המערב ואחריו הצפון ושמו דגל יהודה במזרח כי הוא נוסע בראשונה שהוא הנגיד כמו שצוה ה' (שופטים א ב ושם כ יח) יהודה יעלה בתחלה וראובן בדרום לכבוד הבכורה והנה שני הדגלים הסמוכים היו ללאה עם בכור שפחתה הנולד על ברכיה ודגל אחד לבני רחל במערב ודגל בני השפחות בצפון אחרונים ועוד ראיתי במדרש (במדב"ר ב ט) וכשם שברא הקב"ה ארבע רוחות בעולם כך סבב לכסאו ארבע חיות ולמעלה מכלן כסא הכבוד וכנגדן סדר הקב"ה הדגלים למשה אמר לו מזרח שממנו יוצא אור לעולם יהא כנגדו יהודה שהוא בעל מלוכה ועליו שבט יששכר שהוא בעל תורה ועליו מטה זבולן שהוא בעל עשירות כמה דכתיב (בראשית מט יג) זבולון לחוף ימים ישכן כמו שנאמר (דברים לג יט) כי שפע ימים ינקו יסעו בראשונה כמו שנאמר (מיכה ב יג) ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם דרום טללי ברכה וגשמי ברכה יוצאין ממנו לעולם יהא כנגדו ראובן שהוא בעל תשובה והתשובה מדה טובה ורחמיו של הקב"ה באין לעולם בשעה שעושין תשובה ועליו גד שהוא בעל גבורה ראובן בתשובה וגד בגבורה ושמעון באמצע לכפר עליו ושניים יסעו שהתשובה היא שניה לתורה מערב אוצרות שלג ואוצרות ברד וקור וחום וכנגדן אפרים ומנשה ובנימן ושכינה לעולם במערב בגבול בנימן שנאמר (דברים לג יב) לבנימן אמר ידיד ה' ישכון לבטח עליו ושלישים יסעו נאה לתורה ולתשובה גבורה כדי שיתגבר אדם בתורה ויתגבר על יצרו צפון משם החשך יוצא לעולם וכנגדו שבט דן למה שהוא החשיך העולם בע"ז שעשה ירבעם שנאמר (מלכים א יב כט) ואת האחד נתן בדן ועליו שבט אשר להאיר את החשך שנאמר (דברים לג כד) וטובל בשמן רגלו ועליו שבט נפתלי שהוא בעל ברכה לאחרונה יסעו שכל מי שעובד ע"ז הולך לאחור ולא לפנים ועוד דורשים שם כנגד ארבע מחנות המלאכים וכו' שם במדרש היה הכל בחכמה וכבוד וגדולה לישראל ולכך יזכיר הכתוב הכל בפרט (הרמב"ן)

 בעל הטורים  איש על דגלו באתת. שיעקב רמז להם מי יהיה ראש דגל שכל מי שדבר עמו לנוכח היה ראש דגל כמו ראובן בכורי אתה. יהודה אתה יודוך. יוסף מאל אביך ויעזרך. דן לישועתך קויתי ה': מנגד סביב לאהל. בגימטריא לאלפים אמה: סביב לאהל מועד יחנו והחנים. לומר כשם שחנייתן למעלה ד' דגלים סביב לכסא הכבוד כך היה למטה ד' דגלים סביב למשכן וזהו איומה כנדגלות וזהו ודגלו עלי אהבה שישראל ראו בשעת מתן תורה הדגלים של מעלה ונתאוו לאותן הדגלים וזה הוא ובשם אלהינו נדגול: (בעל הטורים)

 כלי יקר  איש על דגלו באותות לבית אבותם. מצינו בכמה מדרשים (במ"ר ב.ב-ו) המגדילים מאד ענין הדגלים ודרשו עליהם פסוק ובשם אלהינו נדגול (תהלים כ.ו) שבשעת מ"ת ראו ישראל את המלאכים דגלים דגלים ונתאוו להיות דגלים כמותם ובפסוק (שיר ו.י) מי זאת הנשקפה כמו שחר. דרשו (במ"ר ב.ד) שהיו האומות מסתכלין במעלתן של ישראל והיו תמהים כו' ואומרים שובי שובי השולמית. הדבק בנו ובא אצלנו ונעשה ממך דוכסים והגמונים וישראל משיבין מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים (שם ז.א). ר"ל מה גדולה אתם נותנים לנו שמא גדולה אתם יכולין לתת לנו כמו שנתן אלהינו דגל מחנה יהודה מזרחה כו'. וכל משכיל יפלא בעיניו מה קול המולה זו, ומדוע קול הקריה הומה (מלכים א' א.מא) ע"ז, ומה יקר וגדולה נעשה בישראל עד אשר התאוו להם כל כך.

והקרוב אלי לומר בזה, שעיקר חשקם של ישראל היה להראות לכל העמים כי שם ה' נקרא עליהם ויראו מהם, ועל ידי זה ישאו דגל הרוממות והנצחון בכל ד' רוחות העולם כי על ידי שהם מסובבים בכל ד' רוחות והשכינה והארון באמצע תל שהכל פונין אליו, יראו כל העמים כי ילכו בשם ה' וזה האות אשר אליו יישירו עיני כל השוכנים בעיגול סביב, כאמרו רז"ל (תענית לא. עיי"ש) לעתיד יעשה הקב"ה לצדיקים מחול בג"ע וכבודו ית' באמצע שנאמר (ויקרא כו.יב) והתהלכתי בתוככם. כי כל הפניות שהצדיקים פונין הכל הוא מול פני השכינה וכן בעה"ז. וזה אות הדגל כי הוא סימן הנצחון במלחמה ודגל זה הוא בשם ה' כי לא בחרבם ירשו ארץ כי בשם ה', וכן המלאכים ע"י שהם סובבים כסא כבודו ית' מוראם על כל הנמצאים כמ"ש איומה כנדגלות. (שיר ו.י) כי ע"י סיבוב זה תהיה מוראם על כל האומות כמו המלאכים שהכל יראים מהם, ועל דגלים אלו הובטח יעקב שנאמר בו (בראשית כח.יד) ופרצת ימה גו'. לכך נאמר איש על דגלו באותות. היינו באותות שמסר להם אביהם יעקב כו' כי במראה נראה אליו ענין הדגלים בפסוק ופרצת ימה וגו'. לכך מתחיל המזמור (בתהלים כ.ב-ו) ישגבך שם אלהי יעקב וגו'. וע"ז אמר ובשם אלהינו נדגול. לישא דגל הרוממות והנצחון בכל ד' רוחות בשם אלהינו, לכך אמרו מה תחזו בשולמית וגו'. כי נצחון שלכם הוא נצחון אנושי וכל זה אינו שוה למחולת המחנים. המורה על נצחון אלהי, כי המה כרעו ונפלו. כי הדבר בספק אם מנצחים ואנחנו קמנו ונתעודד. כי בודאי נוצחים כל הלוחמים בשם ה', ועוד שהעיקר חסר אצליכם דהיינו מראה כבוד ה' הוא האות אשר אליו יישירו כל השוכנים סביב המרכז לכך נאמר באותות. כדי להיות להם השכינה אות אשר נגדו יישירו עפעפיהם. (כלי יקר)


{ג}  וְהַֽחֹנִים֙ קֵ֣דְמָה מִזְרָ֔חָה דֶּ֛גֶל מַֽחֲנֵ֥ה יְהוּדָ֖ה לְצִבְאֹתָ֑ם וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י יְהוּדָ֔ה נַחְשׁ֖וֹן בֶּן-עַמִּֽינָדָֽב:

 אונקלוס  וְדִי שְׁרַן קִדוּמָא מַדִינְחָא טֵקַס מַשְׁרִית יְהוּדָה לְחֵילֵיהוֹן וְרַבָּא לִבְנֵי יְהוּדָה נַחְשׁוֹן בַּר עַמִינָדָב: (אונקלוס)

 יונתן  מַשְׁרִיתָא דְיִשְרָאֵל הֲוָה אוּרְכָּא תְּרֵיסַר מִילִין וּפוּתְיָהּ תְּרֵיסַר מִילִין וְדִישְׁרַן קִידוּמָא מַדִינְחָא טֵיקַס מַשְׁרִיתָא יְהוּדָה לְחֵילֵיהוֹן בְּאַרְבַּעְתֵּי מִילִין מְרַבְּעִין וְטִיקְסֵיהּ הֲוָה מִמֵילַת תְּלַת גְוָונִין כָּל קְבֵיל תְּלַת מַרְגַלְיָתָא דִבְחוּשְׁנָא סְמוּקָא וְיָרוּקָא וּבְרוֹקָא וּבֵיהּ חָקִיק וּמְפָרֵשׁ שְׁמָהַת תְּלַת שִׁבְטַיָא יְהוּדָה יִשָשׁכָר וּזְבוּלוּן וּבִמְצִיעוּתֵיהּ כְּתִיב יְקוּם יְיָ וְיִתְבַּדְרוּן סַנְאָךְ וְיִעַרְקוּן בַּעֲלֵי דְבָבָךְ מִן קֳדָמָךְ וּבֵיהּ הֲוָה חָקִיק צוּרַת בַּר אַרְיְוָן מְטוֹל דְרַבָּא לִבְנֵי יְהוּדָה נַחְשׁוֹן בַּר עַמִינָדָב: (תרגום יונתן)

 רש"י  קדמה. לפנים הקרויה קדם, ואיזו, זו רוח (ג) מזרחית, והמערב קרוי אחור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) ואם תאמר מנא ליה לרש"י ומפרש דמערב קרוי אחור אם כן שמע מינה דקדם הוא מזרח. (קצ"מ) פירוש אחר שהה"א בסוף התיבה במקום למ"ד בתחלתה ופירוש קדם פנים יחוייב שיהיה פירוש קדמה לפנים ותיבת מזרחה גם כן הוא למזרח: (גור אריה) ואם תאמר דלמה ליה למכתב בקרא כפל לשון קדמה מזרחה ונראה שהכתוב מגיד לך מפני שיהודה היה מלך ויש לו לתת לו אותו צד שהוא חשוב יותר לכך קרוי מזרח לשון תחלה וקדימה ואי הוה כתוב מזרחה או קדמה לחוד לא הוה ילפינן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  קדמה מזרחה. תחלת מזרח: (אבן עזרא)

 אור החיים   והחונים וגו'. אמד והחונים בתוספת וא"ו, לצד שקדם מצות חנייה סביב למשכן הוסיף להתנות סדרן: (אור החיים)

 כלי יקר  והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה. טעם לסדר הדגלים על זה האופן כבר דברו בו הראשונים איש לפי שכלו, והקרוב אלי לומר בזה שהם על סדר ד' מדריגות הכוללים כל שלימות אנושי והם קנין החכמה, ואחריה קנין המדות, ואחריהם קנין הגבורה, ואחר כולם קנין העושר, כי כך סדרם הרמב"ם ורז"ל אמרו (נדרים לח.) אין השכינה שורה כ"א על חכם, עשיר, גבור, ועניו, כי הענוה ראש לכל המדות ע"כ הדגלים אלו שבאו להשראת השכינה אשר בתוכם סדרם ע"ז האופן איש איש על מעלתו לומר לך ראויין אלו שתשרה עליהם השכינה כי כל ד' מעלות אלו נמצאו בהם.

יהודה יששכר זבולון ראשונה יסעו, כי מהם תצא תורה ע"כ נאמר כפל קדמה מזרחה להורות כי מהם תצא אור התורה כי ביהודה נאמר (בראשית מט.י) לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. אלו ראשי גליות ונשיאי א"י (סנהדרין ה. עיי"ש) ואין מחוקק אלא תורה שנאמר במשה (דברים לג.כא) כי שם חלקת מחוקק ספון. וכתיב (משלי לא.ה) פן ישתה וישכח מחוקק. והחונים עליו מטה יששכר שנאמר בו (ד"ה א' יב.לב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. מטה זבולון. שנאמר בו (שופטים ה.יד) ומזבולון מושכים בשבט סופר. ועוד שיהיה מחזיק ידי יששכר וע"כ לא אמר ועליו מטה זבולון, כי לא רצה לעשותו טפל למטה יששכר להורות שהלומדה והמחזיק בלומדיה שקולים המה, ונאמר בהם ראשונה יסעו. כי להם משפט הראשית במלחמה כי מלחמתן של ישראל אינן בחרב וחנית כי אם צריכין להיות חמושים מזוינים בה' חומשי תורה שנחלקו לז' ספרים דהיינו מזויינים, והיא כלולה במספר כ"ז אותיות כמספר ר"ת של יהודה יששכר זבולון לומר לך שזכות התורה מסייעתן במלחמה והם ראש דגל המורה על הנצחון.

דגל מחנה ראובן שמעון גד תימנה, שנקרא דרום על שם דר רום שהשמש דר ברומו כך כל הנכנע בטבע לסוף הקב"ה מגביהו וההכנעה ראש לכל המדות הטובות, ומדה זו היתה אצל ראובן כי הוא הודה ולא בוש במעשה בלהה כארז"ל (עיין סוטה ז:) מי גרם לראובן שיודה כו' כמו שמביא רש"י פר' וזאת הברכה (לג.ז) וזה נמשך מן מדת הענוה כי כל גבה רוח הוא בוש מלהודות על האמת. ומן שמעון היו מלמדים וסופרים ועניים אשר בהם ההכנעה מצויה יותר מבזולתם, וכן גד היה בעל צדקה שנאמר בו (דברים לג.כא) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, ר"ל כי משפטיו דהיינו עפ"י שורת המשפט לא היה צריך לילך כ"א עם ישראל ולא בראש החלוץ ועל צד הצדקה הלך לפניהם כצדקת ה' ההולך לפני מחנה ישראל וכדי שלא תאמר שמא מחמת גובה לבם הלכו בראש ת"ל (בראשית מט.יט) גד גדוד יגודנו והוא יגד עקב. הגדוד הלך בענוה כעקב זה המורה על גדר הענוה שנאמר (משלי כב.ד) עקב ענוה יראת ה'.

דגל מחנה אפרים מנשה ובנימין ימה ושלשים יסעו. כי מעלת הגבורה שלישית וכתיב בהם (תהלים פ.ג) לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך וגו'. כי יוסף בכור שור. אשר לו הכח והגבורה, ובנימין זאב יטרף. וקנין זה הולך ופוחת כי מיום ליום תש כחו של אדם מצד התכת הליחה השרשית כי יום המות מתחיל מיום הולדו ע"כ חנייתם לרוח מערבי כי באותו רוח השמש הולך וחסר.

דגל מחנה דן אשר נפתלי צפונה. אשר משם זהב יאתה ושלשתן היו בעלי עושר שנאמר (בראשית מט.כ) מאשר שמנה לחמו וכתיב (דברים לג.כג) נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה' היא תעשיר. ושבט דן עשה עגלי זהב בעבור רוב זהב שהושפע להם, וע"כ היה מאסף לכל המחנות. וקנין זה הפחות שבכולם לכך נאמר בו לאחרונה יסעו ופניית כולם אל השכינה שבאמצע כי כולם כאחד טובים כשמשמשין בהם לש"ש. ויהודה ראש דגל כי הוא מלך ונקרא גור אריה. ע"כ דינו לילך בראש במלחמה וכן דן גור אריה. הלך באחרונה כי עיקר המלחמה פנים ואחור, וראובן בכור ראש דגל, וכן אפרים ראש דגל כי יוסף הבכור. (כלי יקר)


{ד}  וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעָ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים אֶ֖לֶף וְשֵׁ֥שׁ מֵאֽוֹת:

 אונקלוס  וְחֵילֵיהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן שַׁבְעִין וְאַרְבְּעָא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה: (אונקלוס)

 יונתן  וְחֵילֵיהּ וּסְכוּמְהוֹן דְשִׁבְטַיָא שׁוּבְעִין וְאַרְבָּעָה אַלְפִין וְשִׁית מְאָה: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ופקודיהם. או ופקודיו. אין הפרש ביניהם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם וצבאו ופקודיהם. ו כל הפקודים למחנה יהודה וכן כלם הם דברי ה' אל משה נמשך אל וידבר ה' אל משה ואל אהרן (פסוק א) כי לא מנאו עתה פעם אחרת וכן טעם "אלה פקודי בני ישראל" (פסוק לב) בעבור שאמר (שם) כל פקודי המחנות לצבאותם והזכיר כל זה להודיע שמימי המנין ועד שנתקנו המחנות וחנו כן לדגליהם וכן נסעו לא נפקד מהם איש וזה מעשה נס שיהיו עשרים יום שלא ימות אחד מכל העם הגדול הזה (הרמב"ן)


{ה}  וְהַֽחֹנִ֥ים עָלָ֖יו מַטֵּ֣ה יִשָּׂשכָ֑ר וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י יִשָּׂשכָ֔ר נְתַנְאֵ֖ל בֶּן-צוּעָֽר:

 אונקלוס  וְדִי שְׁרַן סְמִיכִין עֲלוֹהִי שִׁבְטָא דְיִשָׂשכָר וְרַבָּא לִבְנֵי יִשָׂשכָר נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר: (אונקלוס)

 יונתן  וְדִישְׁרַן סְמוּכִין לֵיהּ שִׁבְטָא דִישָשכָר וְרַבָּא דַהֲוָה מְמַנֵי עַל חֵילְוַת שִׁבְטָא דִבְנֵי יִשָשכָר נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  והחונים עליו. כמו עמו והם אחריו וקודם השלישי: (אבן עזרא)


{ו}  וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻדָ֑יו אַרְבָּעָ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת:

 אונקלוס  וְחֵילֵהּ וּמִנְיָנוֹהִי חַמְשִׁין וְאַרְבְּעָא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: (אונקלוס)

 יונתן  וְחֵילֵיהּ וּסְכוּמְהוֹן דְשִׁבְטַיָא חַמְשִׁין וְאַרְבָּעָה אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: (תרגום יונתן)


{ז}  מַטֵּ֖ה זְבוּלֻ֑ן וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י זְבוּלֻ֔ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן-חֵלֹֽן:

 אונקלוס  שִׁבְטָא דִזְבוּלֻן וְרַבָּא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בַּר חֵלוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  שִׁבְטָא דִזְבוּלוּן וְרַבָּא דַהֲוָה מְמַנֵי עַל חֵילְוַת שִׁבְטָא דִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בַּר חֵילוֹן: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  מטה זבולן. ולא אמר ומטה כדרך שאומר באחרים לפי שזבולן היה מפרנס ליששכר וראיתי בתנחומא הטעם שלא אמר ומטה בזבולון כמו שאמר בכולן ללמדך שהיה זבולן עוסק בפרקמטיא ונותן לתוך פיו של יששכר לפיכך לא רצה הכתוב לעשותו טפילה לו לומר ששכרו גדול כמותו וכן הוא אומר עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר וכתיב כי בצל החכמה בצל הכסף לכן חשוב הכל כמטה אחד וכאילו אמר יששכר מטה זבולן: (בעל הטורים)


{ח}  וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻדָ֑יו שִׁבְעָ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת:

 אונקלוס  וְחֵילֵהּ וּמִנְיָנוֹהִי חַמְשִׁין וְשַׁבְעָא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: (אונקלוס)

 יונתן  וְחֵילֵיהּ וּסְכוּמֵיהוֹן דְשִׁבְטֵיהּ חַמְשִׁין וְשׁוּבְעָא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: (תרגום יונתן)


{ט}  כָּֽל-הַפְּקֻדִ֞ים לְמַֽחֲנֵ֣ה יְהוּדָ֗ה מְאַ֨ת אֶ֜לֶף וּשְׁמֹנִ֥ים אֶ֛לֶף וְשֵֽׁשֶׁת-אֲלָפִ֥ים וְאַרְבַּע-מֵא֖וֹת לְצִבְאֹתָ֑ם רִֽאשֹׁנָ֖ה יִסָּֽעוּ: (ס)

 אונקלוס  כָּל מִנְיָנַיָא לְמַשְׁרִית יְהוּדָה מְאָה וּתְמָנָן וְשִׁתָּא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה לְחֵילֵיהוֹן בְּקַדְמֵיתָא נַטְלִין: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  כָּל מִנְיָינַיָא לְמַשִׁרְיַת יְהוּדָה מְאָה וְחַמְשִׁין וְתַמְנַן אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה לְחֵילְוַותְהוֹן בְּקַדְמֵיתָא נַטְלִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ראשונה יסעו. כשרואין הענן מסתלק, (ד) תוקעין הכהנים בחצוצרות, ונוסע מחנה יהודה תחלה. וכשהולכין הולכין כדרך חנייתן, (ה) הלוים והעגלות באמצע, דגל יהודה במזרח, ושל ראובן בדרום, ושל אפרים במערב, ושל דן בצפון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דק"ל והיאך היו יודעין שיסעו שיהיו הם ראשונים בנסיעה ואין לומר שברצונם יסעו דהא כתיב על פי ה' יסעו. ועל זה פירש כשרואים וכו' כתב הרא"ם ויש לתמוה למה השמיט רש"י זכרונו לברכה מאמר משה קומה ה' וגו' ולא הזכיר רק סילוק הענן ותקיעת חצוצרות. ונראה לי דרש"י לא בא לפרש אלא היאך היו יודעין שיכינו את עצמן ליסע ומפרש בזה היו יודעין כשרואין וכו' אבל הנסיעה האמתית דהיינו ההליכה לא היה עד שאמר משה קומה ה' והא דכתיב בקרא ראשונה יסעו פירושו ראשונה היו מכינים את עצמם לנסוע ואכתוב עוד מזה בפרשת בהעלותך אם ירצה ה' (נחלת יעקב) ואני אומר דאשתמיטתיה דהא הרב הביא גם הברייתא בפרשת בהעלותך בפסוק על פי ה' יסעו וגם הא דעל פי שלשה היו נוסעים וכו' עיין שם: (ה) כמאן דאמר כתיבה הלכו ופירש מאסף לכל המחנות דכתיב גבי דן פירוש שכל מי שהיה מאבד דבר מאותם המחנות שכבר נסעו היה מחזיר להן. אבל אינו ר"ל שהיה דגל מחנה דן האחרון מכל הדגלים כמאן דאמר כקורה היו הולכין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ראשונה יסעו. הם יסעו בתחלה: (אבן עזרא)


{י}  דֶּ֣גֶל מַֽחֲנֵ֧ה רְאוּבֵ֛ן תֵּימָ֖נָה לְצִבְאֹתָ֑ם וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֔ן אֱלִיצ֖וּר בֶּן-שְׁדֵיאֽוּר:

 אונקלוס  טֵקַס מַשְׁרִית רְאוּבֵן דָרוֹמָא לְחֵילֵיהוֹן וְרַבָּא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בַּר שְׁדֵיאוּר: (אונקלוס)

 יונתן  טֵיקַס מַשִׁרְיַת רְאוּבֵן דָרוֹמָא יִשְׁרוּן לְחֵילֵיהוֹן בְּאַרְבַּעְתֵּי מִילִין מְרַבְּעָן וְטִיקְסֵיהּ הֲוָה מִמֵילַת תְּלַת גַוְונִין כָּל קְבֵל תְּלַת מַרְגַלְיָיתָא דִבְחוּשְׁנָא אַזְמוֹרַד וְשַׁבְזִיז וְסַבְהֲלוֹם וּבֵיהּ חָקִיק וּמְפָרֵשׁ שְׁמָהַת תְּלַת שִׁבְטַיָא רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן גָד וּבִמְצִיעוּתֵיהּ כְּתִיב שְׁמַע יִשְרָאֵל יְיָ אֱלָהָנָא יְיָ אֶחָד וּבֵיהּ הֲוָה חָקִיק צוּרַת בַּר אַיָלָא וַהֲוָה חָמֵי לְמֶהֱוֵי בֵּיהּ צוּרַת בַּר תּוֹרֵי בְּרַם משֶׁה נְבִיאָה חַלְפֵיהּ מְטוֹל דְלָא יִדְכַּר לְהוֹן חוֹבַת עֵיגְלָא וְרַבָּא דַהֲוָה מְמַנֵי עַל חֵילְוַת שִׁבְטָא דִרְאוּבֵן אֱלִיצוּר בַּרשְׁדֵיאוּר: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  תימנה. מגזרת ימין: (אבן עזרא)


{יא}  וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻדָ֑יו שִׁשָּׁ֧ה וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת:

 אונקלוס  וְחֵילֵהּ וּמִנְיָנוֹהִי אַרְבְּעִין וְשִׁתָּא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (אונקלוס)

 יונתן  וְחֵילֵיהּ וּסְכוּמְהוֹן דְשִׁבְטֵיהּ אַרְבְּעִין וְשִׁתָּא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (תרגום יונתן)


{יב}  וְהַֽחוֹנִ֥ם עָלָ֖יו מַטֵּ֣ה שִׁמְע֑וֹן וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י שִׁמְע֔וֹן שְׁלֻֽמִיאֵ֖ל בֶּן-צוּרִ֥ישַׁדָּֽי:

 אונקלוס  וְדִי שְׁרַן סְמִיכִין עֲלוֹהִי שִׁבְטָא דְשִׁמְעוֹן וְרַבָּא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בַּר צוּרִישַׁדָי: (אונקלוס)

 יונתן  וְדִישְׁרַן סְמִיכִין עֲלוֹהִי שִׁבְטָא דְשִׁמְעוֹן וְרַבָּא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בַּר צוּרִי שַׁדָי: (תרגום יונתן)


{יג}  וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם תִּשְׁעָ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁלֹ֥שׁ מֵאֽוֹת:

 אונקלוס  וְחֵילֵהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן חַמְשִׁין וּתְשַׁע אַלְפִין וּתְלַת מְאָה: (אונקלוס)

 יונתן  וְחֵילֵיהּ וּסְכוּמְהוֹן דְשִׁבְטֵיהּ חַמְשִׁין וּתְשַׁע אַלְפִין וּתְלַת מְאָה: (תרגום יונתן)


{יד}  וּמַטֵּ֖ה גָּ֑ד וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י גָ֔ד אֶלְיָסָ֖ף בֶּן-רְעוּאֵֽל:

 אונקלוס  וְשִׁבְטָא דְגָד וְרַבָּא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בַּר רְעוּאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְשִׁבְטָא דְגָד וְרַבָּא דַהֲוָה מְמַנֵי עַל חֵילְוַת שִׁבְטָא בְּנֵי גָד אֶלְיָסָף בַּר רְעוּאֵל: (תרגום יונתן)


{טו}  וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם חֲמִשָּׁ֤ה וְאַרְבָּעִים֙ אֶ֔לֶף וְשֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת וַֽחֲמִשִּֽׁים:

 אונקלוס  וְחֵילֵהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן אַרְבְּעִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה וְחַמְשִׁין: (אונקלוס)

 יונתן  וְחֵילֵיהּ וּסְכוּמְהוֹן דְשִׁבְטָא אַרְבְּעִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה: (תרגום יונתן)


{טז}  כָּֽל-הַפְּקֻדִ֞ים לְמַֽחֲנֵ֣ה רְאוּבֵ֗ן מְאַ֨ת אֶ֜לֶף וְאֶחָ֨ד וַֽחֲמִשִּׁ֥ים אֶ֛לֶף וְאַרְבַּע-מֵא֥וֹת וַֽחֲמִשִּׁ֖ים לְצִבְאֹתָ֑ם וּשְׁנִיִּ֖ם יִסָּֽעוּ: (ס)

 אונקלוס  כָּל מִנְיָנַיָא לְמַשְׁרִית רְאוּבֵן מְאָה וְחַמְשִׁין וְחַד אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה וְחַמְשִׁין לְחֵילֵיהוֹן בְּתִנְיֵתָא נַטְלִין: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  כָּל סְכוּם מִנְיָינָא לְמַשִׁרְיַת רְאוּבֵן מְאָה וְחַמְשִׁין וְחַד אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה וְחַמְשִׁין לְחֵילֵיהוֹן בְּתִנְיֵיתָא נַטְלִין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ושנים. תאר השם: (אבן עזרא)


{יז}  וְנָסַ֧ע אֹֽהֶל-מוֹעֵ֛ד מַֽחֲנֵ֥ה הַלְוִיִּ֖ם בְּת֣וֹךְ הַֽמַּחֲנֹ֑ת כַּֽאֲשֶׁ֤ר יַֽחֲנוּ֙ כֵּ֣ן יִסָּ֔עוּ אִ֥ישׁ עַל-יָד֖וֹ לְדִגְלֵיהֶֽם: (ס)

 אונקלוס  וְנַטֵל מַשְׁכַּן זִמְנָא מַשְׁרִית לֵוָאֵי בְּגוֹ מַשִּׁרְיָתָא כְּמָא דְשָׁרַן כֵּן נָטְלִין גְבַר עַל אַתְרֵהּ לְטִקְסֵיהוֹן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְיִטוֹל מַשְׁכַּן זִמְנָא מַשִׁרְיַת לֵיוָאֵי בְּגוֹ מַשִׁרְיָיתָא וּבֵית מַשִׁירְוֵיהוֹן בְּאַרְבַּעְתֵּי מִילִין מְרַבְּעַן בִּמְצִיעוּתָא הֲוָון נַטְלִין הֵיכְמָא דְשָׁרַן הֵיכְדֵין נַטְלִין גְבַר עַל תְּחוּמֵיהּ לְטִיקְסֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונסע אהל מועד. לאחר שני (ו) דגלים הללו: כאשר יחנו כן יסעו. כמו שפירשתי, הליכתן כחנייתן, כל דגל מהלך לרוח הקבועה לו: על ידו. על מקומו, ואין לשון יד זז ממשמעו, רוח של צדו קרוי על ידו, הסמוכה לו לכל הושטת ידו, אינשו"ן איש"א בלע"ז: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ופירוש בתוך המחנות היינו מחנות ישראל שהן ד' מחנות שתים לפניו ושתים לאחריו ולא בתוך המחנות הנזכרות לעיל דהיינו בין מחנה יהודה ומחנה ראובן הואיל וכתיב ונסע אהל מועד אחר שני דגלים של יהודה ושל ראובן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונסע אהל מועד בתוך המחנות. הנזכרות כי הגרשונים והמררים נוסעים בין דגל יהודה ובין דגל ראובן והקהתים נוסעים ועמהם אהרן ובניו בין דגל יהודה ובין דגל אפרים: כאשר יחנו כן יסעו. שב אל המחנות שהם ישראל לא אל מחנה הלוים כי יחנה דגל יהודה למזרח כי הגרשוני שהוא למערב המקדש ומררי בצפון יחדו יסעו: על ידו. פאה ומקום וכן יד הירדן ויד תהיה לך: (אבן עזרא)

 ספורנו  ונסע אהל מועד בתוו [המחנות. בין שני הדגלים הנזכרים: כאשר יחנו. שכשיגיע מחצית כל הדגלים יהיה המשכן מוקם לגמרי באמצע כולם כי תכף אחר דגל ראובן נסעו הקהתים נושאי המקדש שהוא עיקר המועד כאמרו ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת: כאשר יחנו. ובכן היה אז כולו באמצע כל המחנות גם בעת המסע: (ספורנו)


{יח}  דֶּ֣גֶל מַֽחֲנֵ֥ה אֶפְרַיִ֛ם לְצִבְאֹתָ֖ם יָ֑מָּה וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י אֶפְרַ֔יִם אֱלִֽישָׁמָ֖ע בֶּן-עַמִּיהֽוּד:

 אונקלוס  טֵּקַס מַשְׁרִית אֶפְרַיִם לְחֵילֵיהוֹן מַעַרְבָא וְרַבָּא לִבְנֵי אֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בַּר עַמִיהוּד: (אונקלוס)

 יונתן  טֵיקַס מַשִׁרְיַית אֶפְרַיִם לְחֵילֵיהוֹן מַעַרְבָא יִשְׁרוּן וּמַשִׁירְיַתְהוֹן בְאַרְבַּעְתֵּי מִילִין מְרַבְּעַן וְטִיקְסֵיהּ הֲוָה מִמֵילַת תְּלַת גְוָונִין כָּל קְבֵיל תְּלַת מַרְגַלְיָיתָא דִבְחוּשְׁנָא קַנְכִּירִין טַרְקִין וְעֵינְעֵיגַל וּבֵיהּ חָקִיק וּמְפָרָשׁ שְׁמָהַת תְּלַת שִׁבְטַיָא אֶפְרַיִם וּמְנַשֶׁה וּבִנְיָמִין וּבִמְצִיעוּתֵיהּ כְּתִיב וַעֲנָנָא דַיְיָ עֲלֵיהוֹן בִּימָמָא בְּמַטְלֵיהוֹן מִן מַשְׁרִיתָא וּבֵיהּ הֲוָה חָקִיק צוּרַת רִיבָא וְרַבָּא דַהֲוָה מְמַנֵי עַל חֵילְוַת שִׁבְטָא דִבְנֵי אֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בַּר עַמִיהוּד: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  דגל מחנה אפרים. הפסוק מתחיל בדל''ת ומסיים בדל''ת לפי שיעקב הקדים בארבע מקומות אפרים לפני מנשה וכנגדו קדם בארבע מקומות אפרים למנשה בדגלים ובנשיאים ובקרבנות ובשבטים: (בעל הטורים)


{יט}  וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעִ֥ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת:

 אונקלוס  וְחֵילֵהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן אַרְבְּעִין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (אונקלוס)

 יונתן  וְחֵילֵיהּ וּסְכוּמְהוֹן דְשִׁבְטֵיהּ אַרְבְּעִין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (תרגום יונתן)


{כ}  וְעָלָ֖יו מַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י מְנַשֶּׁ֔ה גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן-פְּדָהצֽוּר:

 אונקלוס  וְדִסְמִיכִין עֲלוֹהִי שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה וְרַבָּא לִבְנֵי מְנַשֶׁה גַמְלִיאֵל בַּר פְדָהצוּר: (אונקלוס)

 יונתן  וְדִסְמִיכִין לֵיהּ שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה וְרַבָּא דַהֲוָה מְמַנֵי עַל חֵילְוַת שִׁבְטָא דִבְנֵי מְנַשֶׁה גַמְלִיאֵל בַּר פְּדָהצוּר: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועליו. כתרגומו, (ז) ודסמיכין עלוהי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ולעיל לא צריך רש"י לפרש מידי שהרי גבי ועליו כתיב והחונים אם כן ודאי פירושו כתרגומו אבל כאן אין כתיב כלום רק ועליו מטה מנשה אם כן אין אני יודע פירושו לכן פרש"י כתרגומו: (שפתי חכמים)


{כא}  וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם שְׁנַ֧יִם וּשְׁלֹשִׁ֛ים אֶ֖לֶף וּמָאתָֽיִם:

 אונקלוס  וְחֵילֵהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן תְּלָתִין וּתְרֵין אַלְפִין וּמָאתָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְחֵילֵיהּ וּסְכוּמְהוֹן דְשִׁבְטֵיהּ תְּלָתִין וּתְרֵין אַלְפִין וּמָאתָן: (תרגום יונתן)


{כב}  וּמַטֵּ֖ה בִּנְיָמִ֑ן וְנָשִׂיא֨ לִבְנֵ֣י בִנְיָמִ֔ן אֲבִידָ֖ן בֶּן-גִּדְעֹנִֽי:

 אונקלוס  וְשִׁבְטָא דְבִנְיָמִן וְרַבָּא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בַּר גִדְעוֹנִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְשִׁבְטָא דְבִנְיָמִין וְרַבָּא דַהֲוָה מְמַנֵי עַל חֵילְוַת שִׁבְטָא דִבְנֵי בִּנְיָמִין אֲבִידָן בַּר גִדְעוֹנִי: (תרגום יונתן)


{כג}  וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם חֲמִשָּׁ֧ה וּשְׁלֹשִׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת:

 אונקלוס  וְחֵילֵהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן תְּלָתִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: (אונקלוס)

 יונתן  וְחֵילֵיהּ וּסְכוּמְהוֹן דְשִׁבְטֵיהּ תְּלָתִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: (תרגום יונתן)


{כד}  כָּֽל-הַפְּקֻדִ֞ים לְמַֽחֲנֵ֣ה אֶפְרַ֗יִם מְאַ֥ת אֶ֛לֶף וּשְׁמֹֽנַת-אֲלָפִ֥ים וּמֵאָ֖ה לְצִבְאֹתָ֑ם וּשְׁלִשִׁ֖ים יִסָּֽעוּ: (ס)

 אונקלוס  כָּל מִנְיָנַיָא לְמַשְׁרִית אֶפְרַיִם מְאָה וְתַמְנֵי אַלְפִין וּמְאָה לְחֵילֵיהוֹן בִּתְלִיתֵתָא נָטְלִין: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  כָּל סְכוּם מִנְיָינַיָא לְמַשִׁרְיַת אֶפְרַיִם מְאָה וְתַמְנֵי אַלְפִין וּמְאָה לְחֵילֵיהוֹן בִּתְלִיתֵיתָא נָטְלִין: (תרגום יונתן)


{כה}  דֶּ֣גֶל מַֽחֲנֵ֥ה דָ֛ן צָפֹ֖נָה לְצִבְאֹתָ֑ם וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י דָ֔ן אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן-עַמִּֽישַׁדָּֽי:

 אונקלוס  טֵקַס מַשְׁרִית דָן צִפּוּנָא לְחֵילֵיהוֹן וְרַבָּא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בַּר עַמִישַׁדָי: (אונקלוס)

 יונתן  טֵיקַס מַשִׁרְיַת דָן לְצִפּוּנָא לְחֵילֵיהוֹן וּבֵית מַשִׁירְיַתְהוֹן בְּאַרְבַּעְתֵּי מִילִין מְרַבְּעַן וְטִקְסֵיהּ הֲוָה מִמֵילַת תְּלַת גְוָונִין כָּל קְבֵיל תְּלַת מַרְגַלְיָיתָא דִבְחוּשְׁנָא כְּרוּם יַמָא וּבִירְלְוַות חַלָא וְאַפַּנְטוֹר וּבֵיהּ חָקִיק וּמְפָרַשׁ שְׁמָהַת תְּלַת שִׁבְטַיָא דָן וְנַפְתָּלִי וְאָשֵׁר וּבִמְצִיעוּתֵיהּ חָקִיק וּמְפָרַשׁ וּבְמֵישְׁרוֹי יֵימַר תּוּב יְיָ שְׁרֵי בִיקָרָךְ בְּגוֹ רִיבְוַות אַלְפַיָא דְיִשְרָאֵל וּבֵיהּ הֲוָה חָקִיק צוּרַת חֵיוֵי חָרְמַן וְרַבָּא דַהֲוָה מְמַנֵי עַל חֵילְוַת שִׁבְטָא דִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בַּר עַמִישַׁדָי: (תרגום יונתן)


{כו}  וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם שְׁנַ֧יִם וְשִׁשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֥ע מֵאֽוֹת:

 אונקלוס  וְחֵילֵהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן שִׁתִּין וּתְרֵין אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה: (אונקלוס)

 יונתן  וְחֵילֵיהּ וּסְכוּמְהוֹן דְשִׁבְטֵיהּ שִׁתִּין וּתְרֵין אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה: (תרגום יונתן)


{כז}  וְהַֽחֹנִ֥ים עָלָ֖יו מַטֵּ֣ה אָשֵׁ֑ר וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י אָשֵׁ֔ר פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן-עָכְרָֽן:

 אונקלוס  וְדִי שְׁרַן סְמִכִין עֲלוֹהִי שִׁבְטָא דְאָשֵׁר וְרַבָּא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בַּר עָכְרָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְדִישְׁרַן סְמִיכִין לֵיהּ שִׁבְטָא דְאָשֵׁר וְרַבָּא דַהֲוָה מְמַנֵי עַל חֵילְוַת שִׁבְטָא דִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בַּר עָכְרָן: (תרגום יונתן)


{כח}  וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם אֶחָ֧ד וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת:

 אונקלוס  וְחֵילֵהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן אַרְבְּעִין וְחַד אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (אונקלוס)

 יונתן  וְחֵילֵיהּ וּסְכוּמְהוֹן דְשִׁבְטֵיהּ אַרְבְּעִין וְחַד אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (תרגום יונתן)


{כט}  וּמַטֵּ֖ה נַפְתָּלִ֑י וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י נַפְתָּלִ֔י אֲחִירַ֖ע בֶּן-עֵינָֽן:

 אונקלוס  וְשִׁבְטָא דְנַפְתָּלִי וְרַבָּא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בַּר עֵינָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְשִׁבְטָא דְנַפְתָּלִי וְרַבָּא דַהֲוָה מְמַנֵי עַל חֵילְוַת שִׁבְטָא דִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בַּר עֵינָן: (תרגום יונתן)


{ל}  וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם שְׁלֹשָׁ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת:

 אונקלוס  וְחֵילֵהּ וּמִנְיָנֵיהוֹן חַמְשִׁין וּתְלָתָא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: (אונקלוס)

 יונתן  וְחֵילֵיהּ וּסְכוּמְהוֹן דְשִׁבְטֵיהּ חַמְשִׁין וּתְלַת אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: (תרגום יונתן)


{לא}  כָּל-הַפְּקֻדִים֙ לְמַ֣חֲנֵה דָ֔ן מְאַ֣ת אֶ֗לֶף וְשִׁבְעָ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְשֵׁ֣שׁ מֵא֑וֹת לָאַֽחֲרֹנָ֥ה יִסְע֖וּ לְדִגְלֵיהֶֽם: (פ)

 אונקלוס  כָּל מִנְיָנַיָא לְמַשְׁרִית דָן מְאָה וְחַמְשִׁין וְשַׁבְעָא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה בְּבַתְרֵתָא נָטְלִין לְטִקְסֵיהוֹן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  כָּל סְכוּם מִנְיָינַיָא לְמַשִׁרְיַית דָן מְאָה וְחַמְשִׁין וְשׁוּבְעָא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה בְּבַתְרֵיתָא נַטְלִין לְטִיקְסֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  'לאחרונה. ב' במסורה לאחרונה יסעו. ולא יהיה להם זכרון עם שיהיו לאחרונה. שעמלק היה מסרס שבט דן בעון פסל מיכה שעמהם. יהיה להם זכרון. סופי תיבות המן שגם הוא בקש לאבד זכרם: (לג). לא התפקדו בתוך בני ישראל. יש תגין על הה''א לומר שבחמש מקומות שנמנו ישראל לא התפקדו בתוכם: (בעל הטורים)


{לב}  אֵ֛לֶּה פְּקוּדֵ֥י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם כָּל-פְּקוּדֵ֤י הַֽמַּחֲנֹת֙ לְצִבְאֹתָ֔ם שֵׁשׁ-מֵא֥וֹת אֶ֨לֶף֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֔ים וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וַֽחֲמִשִּֽׁים:

 אונקלוס  אִלֵין מִנְיָנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן כָּל מִנְיָנֵי מַשִׁרְיָתָא לְחֵילֵיהוֹן שִׁית מְאָה וּתְלָתָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה וְחַמְשִׁין: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין סְכוּם מִנְיָנֵי בְּנֵי יִשְרָאֵל לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן כָּל מִנְיָינֵי מַשִׁרְיָיתָא לְחֵילֵיהוֹן שִׁית מְאָה וּתְלָתָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה וְחַמְשִׁין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  אלה פקודי בני ישראל. וכן נסעו. כאשר היו ביום שהתפקדו והנה בעשרים יום לא מת אחד מהם וזה דבר פלא: (אבן עזרא)


{לג}  וְהַ֨לְוִיִּ֔ם לֹ֣א הָתְפָּֽקְד֔וּ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה:

 אונקלוס  וְלֵוָאֵי לָא אִתְמְנִיאוּ בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמָא דְפַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה: (אונקלוס)

 יונתן  וְלֵיוָאֵי לָא אִתְמְנִיאוּ בְּגוֹ בְנֵי יִשְרָאֵל הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  והלוים לא התפקדו. לבאר שלא נחשוב אחד מהם עם הפקודים בנסעם: (אבן עזרא)

 אור החיים  והלוים לא התפקדו וגו' כאשר וגו'. פירוש הגם שמספר זה מספר הכבוד והמעלה שעשו כסדר המלאכים שירדו עם השכינה בהר סיני כמאמרם ז"ל (במד"ר פנ:) אף על פי כן לא וגו' לצד כי מצות ה' היא לא תפקוד ולא תשא: (אור החיים)

 ספורנו  והלוים לא התפקדו. גם בסכום כל שאר השבטים: כאשר צוה ה' את משה. באמרו ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל: (ספורנו)


{לד}  וַֽיַּעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁר-צִוָּ֨ה יְהֹוָ֜ה אֶת-מֹשֶׁ֗ה כֵּֽן-חָנ֤וּ לְדִגְלֵיהֶם֙ וְכֵ֣ן נָסָ֔עוּ אִ֥ישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָ֖יו עַל-בֵּ֥ית אֲבֹתָֽיו: (פ)

 אונקלוס  וַעֲבָדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה כֵּן שָׁרַן לְטִקְסֵיהוֹן וְכֵן נָטְלִין גְבַר לְזַרְעִיתֵיהּ עַל בֵּית אֲבָהָתוֹהִי: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲבָדוּ בְנֵי יִשְרָאֵל כְּכָל מַה דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה הֵיכְדֵין שָׁרָן לְטִיקְסֵיהוֹן וְהֵיכְדֵין נַטְלִין גְבַר לְזַרְעִיתֵיהּ לְבֵית אֲבָהָתוֹי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויעשו בני ישראל. כל ימי המדבר: (אבן עזרא)

במדבר פרק-ג

{א}   רביעי  וְאֵ֛לֶּה תּֽוֹלְדֹ֥ת אַֽהֲרֹ֖ן וּמֹשֶׁ֑ה בְּי֗וֹם דִּבֶּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֶת-מֹשֶׁ֖ה בְּהַ֥ר סִינָֽי:

 אונקלוס  וְאִלֵין תּוּלְדַת אַהֲרֹן וּמשֶׁה בְּיוֹמָא דְמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה בְּטוּרָא דְסִינָי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִלֵין יִחוּסֵי אַהֲרן וּמשֶׁה דְאִתְיְחָסוּ בְּיוֹמָא דְמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה בְּטוּרָא דְסִינָי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואלה תולדת אהרן ומשה. ואינו מזכיר אלא בני אהרן, ונקראו תולדות משה לפי שלמדן תורה, מלמד שכל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו: ביום דבר ה' את משה. נעשו אלו התולדות שלו, (ח) שלמדן מה שלמד מפי הגבורה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דאל"כ מה ענין זה לכאן ופירוש ביום דבר מיום דבר והבי"ת כבי"ת והנותר בבשר ובלחם לא שבאותו יום עצמו שדבר השם יתברך עם משה בהר סיני למדו אלא שמאותו יום והלאה היה מלמדן ונעשו תולדותיו. ואם תאמר והא לכל ישראל למד משה תורה ולמה לא נקראו תולדותיו. ויש לומר דמה שלמד לכל ישראל תורה היה במצות השם יתברך כמו דכתיב ויאמר ה' אל משה עלה אלי וגו' אשר כתבתי להורותם משמע דעיקר מה שלמד השם יתברך תורה עם משה היה הכל בשביל כלל ישראל לכן אין שייך לומר כל המלמד אבל גבי בני אהרן שלא היה משה מחוייב ללמוד עמהם דהא האב חייב ללמד את בנו תורה משום הכי נקראו הם תולדותיו של משה וכן נראה דדייק לישנא דכל המלמד את בן חבירו תורה וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואלה תולדות אהרן ומשה. הטעם שלא הולידו בניהם ולא הוסיפו בקרוב מעשרה חדשים כאשר דבר ה' עם משה בהר סיני בעלותו להתכפר על מעשה העגל אז נבחר שבט לוי ואמר השם למשה הקרב את מטה לוי גם פרשת ואני הנה לקחתי וכאשר הוקם המשכן אמר השם פקוד את בני לוי והשכינה במשכן על כן כתב במדבר סיני והנה היו תולדות אהרן ומשה במדבר סיני כאשר היו בהר סיני רק חסרו שני בני אהרן על כן אמרתי כי הלוים לא נתנו כפר נפשם כי כן כתוב לכל העובר על הפקודים ויש אומרים כי לא פקדם משה טרם עשות המשכן רק ידע פקודיהם בדרך נבואה והכתוב יכחישם והוא כי תשא: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואלה תולדות אהרן ומשה וגו'. ואינו מונה אלא בני אהרן ונקראו תולדות משה לפי שלמדן תורה מלמד שכל המלמד חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו ביום דבר ה' את משה נעשו אלו תולדות שלו שלמדו מה שלמד מפי הגבורה לשון רש"י ואין ביום דבר ה' אל משה בהר סיני אלא לומר שהיו אלה תולדותם ביום שדבר השם אל משה בהר סיני ואמר כי מתו נדב ואביהוא ואין להם היום תולדות רק אלעזר ואיתמר והזכיר זה לומר כי ביום דבר ה' אל משה בהר סיני נבחרו אלה למשחה אותם ולהיות להם משחתם לכהונת עולם ושאר השבט לא נצטוה בבחירתו עד עתה וטעם הזכיר תולדות אהרן ומשה במקום הזה כי כאשר השלים מספר כל ישראל לתולדותם לבית אבותם ורצה להזכיר תולדות שבט לוי התחיל בראשי השבט ההוא ועל דרך הפשט כי טעם " תולדות אהרן ומשה " לומר שהיו בני אהרן כהנים משוחים נבדלים מן השבט להיותם קדש קדשים ותולדות משה משפחת העמרמי אשר יזכיר למטה (פסוק כז) כי אין בעמרמי זולתי בני משה נמנים בלוים וזה כענין שכתוב (דברי הימים א כג יג יד) בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי והדרש סמכוהו מפני שלא פירש "ואלה שמות בני משה" כאשר עשה בבני אהרן לרמוז כי בני אהרן גם הם תולדות למשה מפני שלמדם תורה כי התורה תפרש ותרמוז (הרמב"ן)

 אור החיים   תולדות אהרן ומשה וגו'. ולא מנה אלא תולדות אהרן, לומר כי בני אהרן יחשבו על משה לצד שהוא התפלל בעדם וחיו דכתיב (דברים ט) ובאהרן התאנף ה' להשמידו וגו', ואמרו ז"ל (ויק"ר פ"ז) שהועילה תפלתו להציל אלעזר ואיתמר, ואומרו ביום דבר וגו' לומר זמן שהתפלל עליהם, וכלל עוד בזה סיבת קבלת תפלתו שהוא לצד שדבר ה' אליו בהר סיני ונעשה ציר נאמן לה' בקבלת התורה: (אור החיים)

 ספורנו  ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה. בעת שהבדיל את שבט הלוי קצתם לשאת וקצתם לשרתו ולברך בשמו. בכללם היו אז נדב ואביהוא: (ספורנו)

 כלי יקר  ואלה תולדות אהרן ומשה וגו'. פירש"י לפי שמשה למדם תורה דומה כאילו ילדם ונעשו תולדותיו ביום שדבר ה' אתו בהר סיני. וקשה דא"כ כל ישראל תולדותיו כי לכולם למד תורה, ועוד למה חזר ואמר אלה שמות בני אהרן ולא הזכיר את משה, ונ"ל לפי שנאמר (דברים ט.כ) ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו. ואין השמדה אלא כילוי בנים כו' כמו שפירש"י פר' עקב (ט.כ) והועילה תפלת משה לחצאין, נמצא שאותן ב' בנים שהציל משה בתפלתו דומה כאילו ילדם ונעשו תולדותיו ביום דבר ה' את משה בהר סיני. לך רד וגו' (שמות לב.ז) ואח"כ התפלל עליהם בהר ונעתר לו ה' שם על ההר, וכשאמר אלה תולדות אהרן ומשה. הזכיר משה בעבור אלעזר ואיתמר שהציל מן המיתה, ומ"ש אח"כ אלה שמות בני אהרן ולא הזכיר משה אמר כלפי נדב ואביהוא כי אותם לא הציל מן המיתה. ובזה מיושב מה שהזכיר כאן מיתת נדב ואביהוא והשארות אלעזר ואיתמר.

ומ"ש ובנים לא היו להם, ואיתא למ"ד שמתו בעון שלא היו להם בנים (יבמות סד.) כבר פרשנו פר' שמיני (י.יא) שבע"ז כך המדה שהקב"ה פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים. ור"ל לפעמים הקב"ה ממתין עד דור ב' ולפעמים עד דור ג' או רביעי ואילו היה להם בנים אז לכבודו של אהרן היה הקב"ה ממתין עוד דור א' או ב' אך מאחר שבנים לא היו להם היה הענין מוכרח לפקוד העון עליהם. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ואלה תולדות אהרן ומשה. כלומר הכהנים והלוים ומונה בני אהרן תחלה לבדם כדכתיב ויבדל אהרן להקדישו ובני משה לא נבדלו מן הלוים ולכך תולדותם הם בכלל הלוים שיצאו מעמרם: ביום דבר ה' את משה. כלומר באותו יום היו ארבעה תולדות לאהרן אבל אחר כך מתו נדב ואביהוא לפני ה' כדמפרש ואזיל. אמר ר' יוחנן לפני ה' מתו נדב ואביהוא אלא מלמד שקשה לפני הקדוש ברוך הוא מיתת בניהן של צדיקים כשמתים בחייהם: (דעת זקנים)


{ב}  וְאֵ֛לֶּה שְׁמ֥וֹת בְּֽנֵי-אַהֲרֹ֖ן הַבְּכֹ֣ר | נָדָ֑ב וַֽאֲבִיה֕וּא אֶלְעָזָ֖ר וְאִֽיתָמָֽר:

 אונקלוס  וְאִלֵין שְׁמָהַת בְּנֵי אַהֲרֹן בּוּכְרָא נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִלֵין שְׁמָהַת בְּנֵי אַהֲרן בּוּכְרָא נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  אהרן הבכר נדב. יש פסיק בין הבכור לנדב לומר שאינו חוזר על נדב כי נדב מת בלא בנים ואין נפקותא בבכורה שלו אלא חוזר על אהרן שהוא הבכור למשה: (בעל הטורים)

 ספורנו  ואלה שמות בני אהרן. כל אחד מהם היה נחשב בשמו לא מצד מה שהוא בן אהרן בלבד: (ספורנו)


{ג}  אֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֔ן הַכֹּֽהֲנִ֖ים הַמְּשֻׁחִ֑ים אֲשֶׁר-מִלֵּ֥א יָדָ֖ם לְכַהֵֽן:

 אונקלוס  אִלֵין שְׁמָהַת בְּנֵי אַהֲרֹן כַּהֲנַיָא דְאִתְרַבִּיאוּ דִי אִתְקָרֵב קֻרְבַּנְהוֹן לְשַׁמָשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִלֵין שְׁמָהַת בְּנֵי אַהֲרן כַּהֲנַיָא תַּלְמִידַיָא דְמשֶׁה רַבְּהוֹן דְיִשְרָאֵל וְאִתְקַרְיָן עַל שְׁמֵיהּ בְּיוֹמָא דְאִיתְרַבִּיאוּ מְטוּל דְאִיתְקָרֵיב קָרְבָּנֵיהוֹן לְשַׁמָשָׁא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  המשחים. בשמן המשחה. שהיו כהנים גדולים ולא הניחו בנים גדולים או קטנים על כן חסר ממספר הלוים כי הגדולים יתכן שיולידו: (אבן עזרא)

 אור החיים  אלה שמות וגו' המשוחים וגו'. חזר לומר אלה שמות פעם ב' ולא הספיק במה שאמר בפעם א' אלה שמות וגו' ולגמור אומר המשוחים וגו', נתכוין למעט שלא נמשחו אלא אלו, ולזה דקדק לומר אלה למעט זולתם, ומפסוק ראשון לא נשמע זה לצד שאמר ואלה שלא תשמע שפסל עם בני ישראל שקדמו להם והבן: (אור החיים)

 ספורנו  הכהנים המשוחים. ולא קרה כן לדורות כי אמנם לא נמשח אחריהם שום כהן הדיוט בחיי הכהן הגדול והטעם היה אשר מלא את ידם לכהן שהוצרכה אז המשיחה כי זולתה לא היו כהנים כלל בהיות שנולדו קודם שנבחר אהרן לכהן כמו שקרה לפינחס קודם שהרג את זמרי: (ספורנו)


{ד}  וַיָּ֣מָת נָדָ֣ב וַֽאֲבִיה֣וּא לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֡ה בְּֽהַקְרִבָם֩ אֵ֨שׁ זָרָ֜ה לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙ בְּמִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וּבָנִ֖ים לֹֽא-הָי֣וּ לָהֶ֑ם וַיְכַהֵ֤ן אֶלְעָזָר֙ וְאִ֣יתָמָ֔ר עַל-פְּנֵ֖י אַֽהֲרֹ֥ן אֲבִיהֶֽם: (פ)

 אונקלוס  וּמִית נָדָב וַאֲבִיהוּא קֳדָם יְיָ בְּקָרוֹבֵיהוֹן אֶשָׁתָא נוּכְרֵיתָא קֳדָם יְיָ בְּמַדְבְּרָא דְסִינַי וּבְנִין לָא הֲווֹ לְהוֹן וְשַׁמֵּשׁ אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל אַפֵּי אַהֲרֹן אֲבוּהוֹן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּמִית נָדָב וַאֲבִיהוּא קֳדָם יְיָ בְאֵישָׁתָא מְצַלְהֲבָא בִּזְמַן קְרוֹבֵיהוֹן אֵישָׁתָא נוּכְרֵיתָא מִן חַפְיָן וּבְנִין לָא הֲווֹ לְהוֹן וְשַׁמֵשׁ אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל אַפֵּי אַהֲרן אֲבוּהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  על פני אהרן. (ט) בחייו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) יש ספרים שגורסין על פני אהרן אביהם בחייו. ואם תאמר למה ליה לרש"י לפרש בחייו. ויש לומר אי לא פירש בחייו הייתי אומר שהוא לאחר מיתתו לפי שאינן ראוים לעבודה בפניו לכן פירש על פני אהרן אביהם בחייו נעשו כהנים גדולים ופירוש אם אירע טומאה באהרן שימש אלעזר, באלעזר שימש איתמר. תנחומא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  על פני. פירשתיו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  על פני אהרן אביהם. בחייו לשון רש"י ואין הענין להגיד שכהנו בחיי אביהם כי כל איש מבני אהרן הכהנים יכהן בחיי אביו רק בעבור שאמר "הכהנים המשוחים" שהיו גם הם ככהנים גדולים נמשחים כמוהו בחייו ולא יעשה כן לדורות והנכון כי "על פני" יחזור על הרחוק וימת נדב ואביהוא לפני ה' על פני אהרן אביהם בהקריבם אש זרה וכך נאמר בדברי הימים (א כד ב) וימת נדב ואביהוא לפני אביהם ובנים לא היו להם ויכהנו אלעזר ואיתמר וטעם "לפני ה'" שמתו בנס שבא מאתו וכן נאמר במרגלים (להלן יד לז) במגפה לפני ה' (הרמב"ן)

 ספורנו  בהקריבם אש זרה. שזו לבדה היתה בהם: ובנים לא היו להם. שאם היו להם בנים ממלאים מקומם היו יורשים המעלה הראויה לאכיהם: ויכהן אלעזר ואיתמר. נתן להם מינוי ושררה במשכן במצות האל יתברך: על פני אהרן אביהם. בחיי אהרן היתה משיחת הבנים ומיתת קצתם ושררת קצתם שלא על פיו אף על פי שהיה כהן גדול וכל זה לא יתמיד לדורות כי לא תהיה משיחה לכהן הדיוט ולא יהיה לו מינוי אלא על פי כהן גדול בחייו: (ספורנו)


{ה}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{ו}  הַקְרֵב֙ אֶת-מַטֵּ֣ה לֵוִ֔י וְהַֽעֲמַדְתָּ֣ אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֑ן וְשֵֽׁרְת֖וּ אֹתֽוֹ:

 אונקלוס  קָרֵב יָת שִׁבְטָא דְלֵוִי וּתְקֵים יָתֵהּ קֳדָם אַהֲרֹן כַּהֲנָא וִישַׁמְשׁוּן יָתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  קְרַב יַת שִׁבְטָא דְלֵוִי וּתְקֵים יָתֵיהּ קֳדָם אַהֲרן כַּהֲנָא וִישַׁמְשׁוּן יָתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושרתו אותו. ומהו השירות, ושמרו את משמרתו, (י) לפי ששמירת המקדש עליו שלא יקרב זר, כמו שנאמר אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש, (במדבר יח, א) והלוים הללו מסייעין אותם, זו היא השירות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ולא שהם שני ענינים שישרתו וגם ישמרו משמרתי כי אין להם שירות אחר כי אם שמירת המקדש כי הוא שירותו של אהרן ובניו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לפני אהרן הכהן. שהוא נגיד השבט. ופירוש והעמדת הוא ושרתו וכן חי ה' אשר עמדתי לפניו: (אבן עזרא)

 ספורנו  ושרתו אותו. כי עליו מוטלת משמרת הכל כאמרו אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש ואתה ובניך אתך תשאו את עון כהנתכם ובכן היתה עבודת הלויים שרות לכהן גדול בחלק המוטל עליו משמירת המשכן וכליו ובשמירת הכהונה שלא יקרב זר המוטלת על אהרן ובניו בלבד: (ספורנו)


{ז}  וְשָֽׁמְר֣וּ אֶת-מִשְׁמַרְתּ֗וֹ וְאֶת-מִשְׁמֶ֨רֶת֙ כָּל-הָ֣עֵדָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לַֽעֲבֹ֖ד אֶת-עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּֽן:

 אונקלוס  וְיִטְרוּן יָת מַטַרְתֵּהּ וְיָת מַטְרַת כָּל כְּנִשְׁתָּא קֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא לְמִפְלַח יָת פָּלְחַן מַשְׁכְּנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִתְפַּלְגוּן לְעֶשְרִין וְאַרְבַּע חוּלְקִין וְיִטְרוּן יַת מַטַרְתֵּיהּ וְיַת מַטְרַת כָּל כְּנִישְׁתָּא לִקֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא לְמִפְלַח יַת פּוּלְחַן מַשְׁכְּנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושמרו את משמרתו. כל מנוי שהאדם ממונה עליו ומוטל עליו לעשותו, קרוי משמרת, בכל המקרא ובלשון משנה, כמו שאמרו בבגתן ותרש, והלא אין משמרתי ומשמרתך שוה, (מגילה יג:) וכן משמרות כהונה ולויה: (רש"י)

 אבן עזרא  ואת משמרת כל העדה. בקרבנות: (אבן עזרא)

 ספורנו  משמרת כל העדה לפני אהל מועד. לעבוד את עבודת המשכן. לשרת בצרכי העבודה שזה היה ראוי לעדת הסנהדרין לולא עון העגל: (ספורנו)


{ח}  וְשָֽׁמְר֗וּ אֶֽת-כָּל-כְּלֵי֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְאֶת-מִשְׁמֶ֖רֶת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לַֽעֲבֹ֖ד אֶת-עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּֽן:

 אונקלוס  וְיִטְרוּן יָת כָּל מָאנֵי מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיָת מַטְּרַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִפְלַח יָת פָּלְחַן מַשְׁכְּנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִטְרוּן יַת כָּל מָאנֵי מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיַת מַטְרַת בְּנֵי יִשְרָאֵל לְמִפְלַח יַת פּוּלְחַן מַשְׁכְּנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת משמרת בני ישראל. שכולן היו זקוקין לצרכי המקדש, אלא שהלוים באים תחתיהם בשליחותם, לפיכך לוקחים מהם המעשרות בשכרן, שנאמר כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם (במדבר יח, לא): (רש"י)

 אבן עזרא  ואת משמרת בני ישראל שישמרו שלא יגע ישראלי אל המשכן: (אבן עזרא)

 ספורנו  משמרת בני ישראל. לעבוד את עבודת המשכן. לשאת ולשורר שזה היה ראוי לכל ישראל: (ספורנו)


{ט}  וְנָֽתַתָּה֙ אֶת-הַלְוִיִּ֔ם לְאַֽהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו נְתוּנִ֨ם נְתוּנִ֥ם הֵ֨מָּה֙ ל֔וֹ מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וְתִתֵּן יָת לֵוָאֵי לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי מְסִירִין יְהִיבִין אִנוּן לֵהּ מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִתֵּן יַת לֵיוָאֵי לְאַהֲרן וְלִבְנוֹי מַתָּנָה הִינוּן יְהִיבִין וּמְסִירִין לֵיהּ מִלְוַת בְּנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  נתונים המה לו. (כ) לעזרה: מאת בני ישראל. כמו מתוך בני ישראל, כלומר (ל) משאר כל העדה נבדלו לכך בגזרת המקום, והוא נתנם לו, שנאמר ואתנה את הלוים נתונים וגו' (שם ח, יט): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) ר"ל דוקא עבודת הקודש אבל לא עבודת חול והוכחתו מדכתיב בפ' קרח ואני נתתי לכם מתנה לעבוד את עבודת אהל מועד שמע מינה דוקא עבודת הקודש אבל לא חול: (ל) ר"ל לפי שמאת בני ישראל משמע שהם היו ברשות בני ישראל וישראל היו נותנים לכהנים וזה אינו ועוד שהרי כתיב ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל וגו' משמע שהקדוש ברוך הוא הוא הנותן לא בני ישראל ועל זה פירש כמו מתוך כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  נתונים. לעולם או הם ובניהם העובדים תחתם: לאהרן ולבניו. הנמצאים ועומדים תחתיהם: מאת בני ישראל. להיותם מובדלים: (אבן עזרא)

 ספורנו  נתונים נתונים המה לו. שתהיה כל עבודתם על פי אהרן ובניו לא זולתם: מאת בני ישראל. שיתחייבו לתת להם מעשר ראשון חלף עבודתם: (ספורנו)


{י}  וְאֶת-אַֽהֲרֹ֤ן וְאֶת-בָּנָיו֙ תִּפְקֹ֔ד וְשָֽׁמְר֖וּ אֶת-כְּהֻנָּתָ֑ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת: (פ)

 אונקלוס  וְיָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי תְּמַנֵי וְיִטְרוּן יָת כְּהֻנַתְהוֹן וְחִלוֹנַי דְיִקְרַב יִתְקְטֵל: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת אַהֲרן וְיַת בְּנוֹי תְמַנֵי וְיִטְרוּן יַת כְּהוּנַתְהוֹן וְחִילוֹנֵי דְיִקְרַב יִתְקְטֵל בְּאֵישָׁא מְצַלְהֲבָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת אהרן ואת בניו תפקוד. לשון פקידות, ואינו לשון מנין: ושמרו את כהנתם. קבלת דמים וזריקה והקטרה ועבודות המסורות לכהנים: (רש"י)

 אבן עזרא  ואת אהרן ואת בניו. ובכלל בניו בני בניו תפקדם לתת פקודה לכל אחד והם ישמרו את כהנתם שלא יבואו לידי פסולות: והזר הקרב. לכהן להיות עם כהנתם ישראלי או לוי יומת ופרשת ואני הנה לקחתי גם היא דבקה כי יש בתורה פרשיות דבקות בטעם ואם הם מפורשות כמו ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה כן ויהי ביום דבר ה' אל משה: (אבן עזרא)

 ספורנו  ושמרו את כהנתם. לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת שלא יקרבו הלויים: והזר הקרב. לעבודת לויה או כהונה: (ספורנו)


{יא}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{יב}  וַֽאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה לָקַ֣חְתִּי אֶת-הַלְוִיִּ֗ם מִתּוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל תַּ֧חַת כָּל-בְּכ֛וֹר פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָ֥יוּ לִ֖י הַלְוִיִּֽם:

 אונקלוס  וַאֲנָא הָא קְרֵבִית יָת לֵוָאֵי מִגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲלַף כָּל בּוּכְרָא פְּתַח וַלְדָא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוֹן מְשַׁמְשִׁין קֳדָמַי לֵוָאֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲנָא הָא קָרֵיבִית יַת לֵיוָאֵי מִגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל חֲלַף כָּל בּוּכְרַיָא פְּתַח וַלְדָא מִבְּנֵי יִשְרָאֵל וִיהוֹן מְשַׁמְשִׁין קֳדָמַי לֵיוָאֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואני הנה לקחתי. ואני מהיכן זכיתי בהן: מתוך בני ישראל. שיהיו ישראל שוכרין אותם לשירות שלי, על ידי הבכורות זכיתי בהם ולקחתים תמורתם, לפי שהיתה העבודה בבכורות וכשחטאו בעגל נפסלו, והלוים שלא עבדו עבודת אלילים נבחרו תחתיהם: (רש"י)

 אבן עזרא  לקחתי. מעלה גדולה ללוים: בכור. דבק אל פטר: והיו לי הלוים. מקודשים לי: (אבן עזרא)

 ספורנו  תחת כל בכור. לפדיון: (ספורנו)


{יג}  כִּ֣י לִי֘ כָּל-בְּכוֹר֒ בְּיוֹם֩ הַכֹּתִ֨י כָל-בְּכ֜וֹר בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם הִקְדַּ֨שְׁתִּי לִ֤י כָל-בְּכוֹר֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל מֵֽאָדָ֖ם עַד-בְּהֵמָ֑ה לִ֥י יִֽהְי֖וּ אֲנִ֥י יְהֹוָֽה: (פ)

 אונקלוס  אֲרֵי דִילִי כָּל בּוּכְרָא בְּיוֹמָא דִקְטָלִית כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם אַקְדֵשִׁית קֳדָמַי כָּל בּוּכְרָא בְּיִשְׂרָאֵל מֵאֱנָשָׁא עַד בְּעִירָא דִילִי יְהוֹן אֲנָא יְיָ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם דִילִי כָּל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְרָאֵל בְּיוֹמָא דִקְטָלִית כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם אַקְדֵישִׁית קֳדָמַי כָּל בּוּכְרָא בְּיִשְרָאֵל מֵאֵינָשָׁא עַד בְּעִירָא דִילִי יְהוֹן אֲנָא יְיָ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  כי לי כל בכור. והטעם כי גם הבכורים לי הם ביום הכותי טעמו זמן וכן רבים: לי יהיו. טעמו לי הם ולי יהיו כי כל בכור מאדם יפדה וכן כל בכור הבהמה הטמאה: (אבן עזרא)

 ספורנו  כי לי כל בכור. מקדם היתה העבודה בבכורות: ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל. אמנם במכת בכורות שהיו הבכורות ראויים ליענש בעון הדור מפני היותם היותר נכבדים ובהיותם בלתי ראוים להנצל ממכת מדינה כענין פן תספה בעון העיר. ואני הצלתים במה שהקדשתים לי בענין שיהיו אסורים להתעסק בעבודת הדיוט כמשפט כל הקדש שהוא אסור בגיזה ועבודה ולמען יהיו מותרים בזה הצרכתים פדיון, כמשפט כל הקדש היוצא לחולין כאמרו (ו) כל בכור בניך תפדה ולא בשביל זה הפדיון היו פטורים מן העבודה ועכשיו שחטאו מאסתים ולקחתי הלוים תחתיהם לפדיון: והיו לי הלויים. לעבודה: מאדם עד בהמה לי יהיו. מכאן ולהבא האדם לפדיון והבהמה לזבח: אני ה'. לא שניתי כשמאסתי הבכורות כי זה ההשתנות קרה לא מצדי אבל מצדם שחטאו וכן כשרציתי שיפדו הלויים את הבכורות בדור הזה ולא כן להבא כי אמנם בדור הזה הם ראויים לכך ולא כן להבא: (ספורנו)

 כלי יקר  כי לי כל בכור וגו'. שואל אני שאלה אחת וזה תוארה. אם נתן ה' ללוים במינוי זה מעלה ושררה כי הבדיל אותם מעדת ישראל לעמוד לשרת לפניו א"כ מהו שאמר כי לי כל בכור ביום הכותי וגו'. וכי בזמן ההוא נתן ה' לבכורים שררה זו הלא גם מימים קדמונים היתה העבודה בבכורות, ועוד שביום הכותו כל בכור לא נתן לבכורים שום שררה ואדרבה הטיל עליהם עול הפדיון וחייבם ליתן ה' סלעים בעבור שהצילם ממכת בכורות, וא"כ מה ענין קידוש הבכורות לקידוש הלוים כי ללוים נתן מעלה ושררה, ועל הבכורות הטיל עול הפדיון, ואם נאמר שהטיל על הלוים עבדות במה שיעמדו לפני אהרן ושרתו אותו. וכתיב נתונים נתונים המה לו. ולפ"ז שפיר קאמר כי לי כל בכור וגו'. לומר שבאותו זמן היה הדין נותן להטיל עבדות זה עליהם, מ"מ קשה למה יטיל ה' עבדות זה על הלוים וכי בשביל שלא נפסלו בעגל יטיל עליהם עבדות זה.

אמנם לבבי לא כן ידמה, כי בודאי שררה נתן ה' ללוים ולא עבדות כמ"ש (במדבר טז.ט) המעט מכם כי הבדיל ה' וגו'. ולפנים היתה עבודה זו בבכורות ונפסלו בעגל ונתנה ללוים אך שהיה גלוי לפניו ית' שאע"פ שכל בכור יתן לוי תחתיו, מ"מ סוף שישארו רע"ג בכורים שלא יוכלו להעמיד במקומם לוים ויצטרכו לפדיון ה' שקלים לגלגולת, ויש כאן מקום ללון אל הבכור ולומר וכי בשביל שאין כאן במקומי לוי אצטרך ליתן ה' שקלים וכי לא די בזו שקנס אותי לפסלני מן העבודה ולמה זה אתן עוד תמורתי ה' שקלים, ע"ז אמר כי לי כל בכור ביום הכותי וגו' ע"כ דין יש לי עליהם מאז וגם עתה להטיל עליהם פי שנים מן הקנסות א' בעבור חוב ישן שיש לי עליהם שהצלתים מן המות, ואחד בעבור שחטאו בעגל. ופירוש זה נכון מצד הענין. (כלי יקר)


{יד}   חמישי  וַיְדַבֵּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה בְּמַדְבְּרָא דְסִינַי לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה בְּמַדְבְּרָא דְסִינַי לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  וטעם וידבר ה' אל משה במדבר סיני. בעבור שהזכיר (פסוק א) ביום דבר ה' את משה בהר סיני חזר ואמר כי לא היתה צואת הפקידה של הלוים בהר סיני כי בחירת תולדות בני אהרן לבדם היתה בהר סיני ביום צותו על מעשה המשכן אבל הלוים לא נצטוה בבחירתם בהר סיני רק במדבר סיני באהל מועד כמו המצוה הנזכרת בבני ישראל והנה לא היו שבט הלוים כשאר השבטים כי מבן חדש ומעלה לא היו רק עשרים ושנים אלף (להלן פסוק לט) ומבן שלשים שנה כלם שמנת אלפים (להלן ד מח) והנה לא יגיעו מבן עשרים שנה ומעלה לחצי שבט מישראל הפחות שבכלם ועדין לא נשאו הארון שתהיה הקדושה מכלה בהם וזה תמיה איך לא יהיו עבדיו וחסידיו ברוכי ה' כשאר כל העם ואני חושב שזה חזוק למה שאמרו רבותינו (תנחומא וארא ו) כי שבטו של לוי לא היו בשעבוד מלאכת מצרים ובעבודת פרך והנה ישראל אשר מררו המצריים את חייהם בעבודה קשה כדי למעטם היה הקב"ה מרבה אותם כנגד גזרת מצרים כמו שאמר (שמות א יב) וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ וכאשר נאמר עוד בגזרת אם בן הוא והמיתן אותו וירב העם ויעצמו מאד (שם פסוק כ) כי היה הקב"ה אומר נראה דבר מי יקום ממני או מהם אבל שבט לוי היו פרים ורבים כדרך כל הארץ ולא עלו למעלה כשאר השבטים ואולי היה זה מכעס הזקן עליהם כי שמעון שהוא עכשיו מרובה באוכלוסין נתמעט בכניסתו לארץ לעשרים ושנים אלף ולוי שהוא שבט חסידיו לא נתמעט במגפה לא החל הכתוב במשמרות הלוים מן המזרח כאשר עשה בדגלים מפני שאין שם משמרת ללוים רק לאהרן ובניו הכהנים ולמשה שהוא כהן הכהנים והחל מן המערב שהוא מעמד כנגד המזרח אבל שם בדרום שהוא נכבד ממנו בני קהת שהם הנכבדים בלוים ונתן להם הארון והקדש ובמערב שם בני גרשון שהוא הבכור ונתן להם המשכן והאהל ושם בצפון שהוא הרוח האחרון בני מררי ונתן להם תשמישי המקדש (הרמב"ן)


{טו}  פְּקֹד֙ אֶת-בְּנֵ֣י לֵוִ֔י לְבֵ֥ית אֲבֹתָ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם כָּל-זָכָ֛ר מִבֶּן-חֹ֥דֶשׁ וָמַ֖עְלָה תִּפְקְדֵֽם:

 אונקלוס  מְנֵי יָת בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָא תִּמְנִנוּן: (אונקלוס)

 יונתן  מַנֵי יַת בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אַבְהַתְהוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵילָא תִמְנִינוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מבן חדש ומעלה. משיצא מכלל נפלים, הוא נמנה לקרות שומר משמרת הקדש. אמר רבי יהודה בר' שלום, למוד הוא אותו השבט להיות נמנה מן הבטן, שנאמר אשר ילדה אותה ללוי במצרים, (שם כו, נט) עם כניסתה בפתח מצרים ילדה אותה ונמנית בשבעים נפשות, (מ) שכשאתה מונה חשבונם לא תמצאם אלא שבעים חסר אחת, והיא השלימה את המנין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ואם תאמר והרי לעיל כתיב מבן חדש ומעלה משיצא מכלל נפלים הוא נמנה. ויש לומר שכאן מדבר בודאי שלא היתה נפל וכלו לה חדשים לכך נמנתה משנולדה קודם שלשים יום: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מבן חדש ומעלה. עד שוב המחבר' או על קרוב מהמקום הראשון זה אל זה והמשכיל יבין: (אבן עזרא)

 אור החיים  כל זכר מבן חודש וגו'. טעם מבן חודש, כפי זמן אשר באו המה תחתיהם שהם הבכורות, ולמה יתן הבכור פדיונו כיון שיש לו בן לוי במקומו, ואם תאמר למה אין הלוים פודים כמו כן מאז והלאה את הבכורות, ולא יצטרכו ישראל פדיון לבכוריהם, יש לומר כי אותם הלוים כבר נכנסו תחת הבכורות שהיו אז ואת בניהם הקים ה' תחת אבותיהם שהרי נתקדשו הם ובניהם עד עולם. ואולי כי לזה כפל ה' במאמרו במה שכתב בפסוק ואני הנה לקחתי את הלוים וגו' והיו לי הלוים פירוש הוחלטו הם ובני בניהם, מעתה אין לוי שיפדה בכור ישראל הבא אחר כן פטר רחם: (אור החיים)


{טז}  וַיִּפְקֹ֥ד אֹתָ֛ם מֹשֶׁ֖ה עַל-פִּ֣י יְהֹוָ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֖ר צֻוָּֽה:

 אונקלוס  וּמְנָא יָתְהוֹן משֶׁה עַל מֵימְרָא דַיְיָ כְּמָא דְאִתְפַּקָד: (אונקלוס)

 יונתן  וּמְנָא יַתְהוֹן משֶׁה עַל פּוּם מֵימְרָא דַיְיָ הֵיכְמָא דְאִתְפָּקֵד: (תרגום יונתן)

 רש"י  על פי ה'. אמר משה לפני הקב"ה, היאך אני נכנס לתוך אהליהם לדעת מנין יונקיהם, אמר לו הקב"ה עשה אתה שלך ואני אעשה שלי, הלך משה ועמד על פתח האהל, והשכינה מקדמת לפניו, ובת קול יוצאה מן האוהל ואומרת, כך וכך תינוקות יש באוהל זה, לכך נאמר על פי ה': (רש"י)


{יז}  וַיִּֽהְיוּ-אֵ֥לֶּה בְנֵֽי-לֵוִ֖י בִּשְׁמֹתָ֑ם גֵּֽרְשׁ֕וֹן וּקְהָ֖ת וּמְרָרִֽי:

 אונקלוס  וַהֲווֹ אִלֵין בְּנֵי לֵוִי בִּשְׁמָהַתְהוֹן גֵרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲווֹ אִילֵין בְּנֵי לֵוִי בִּשְׁמָהַתְהוֹן גֵרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  גרשון. כי הוא הבכור ובדברי הימים נמצא עם מ''ם תחת נו''ן: (אבן עזרא)


{יח}  וְאֵ֛לֶּה שְׁמ֥וֹת בְּֽנֵי-גֵרְשׁ֖וֹן לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם לִבְנִ֖י וְשִׁמְעִֽי:

 אונקלוס  וְאִלֵין שְׁמָהַת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לִבְנִי וְשִׁמְעִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִילֵין שְׁמָהַת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן לִבְנִי וְשִׁמְעִי: (תרגום יונתן)


{יט}  וּבְנֵ֥י קְהָ֖ת לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם עַמְרָ֣ם וְיִצְהָ֔ר חֶבְר֖וֹן וְעֻזִּיאֵֽל:

 אונקלוס  וּבְנֵי קְהָת לְזַרְעֲיַתְהוֹן עַמְרָם וְיִצְהָר חֶבְרוֹן וְעֻזִיאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְנוֹי דִקְהָת לִגְנִיסַתְהוֹן עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִיאֵל: (תרגום יונתן)


{כ}  וּבְנֵ֧י מְרָרִ֛י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם מַחְלִ֣י וּמוּשִׁ֑י אֵ֥לֶּה הֵ֛ם מִשְׁפְּחֹ֥ת הַלֵּוִ֖י לְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם:

 אונקלוס  וּבְנֵי מְרָרִי לְזַרְעֲיַתְהוֹן מַחְלִי וּמוּשִׁי אִלֵין אִנוּן זַרְעֲיַת לֵוָאֵי לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְנוֹי דִמְרָרִי לִגְנִיסַתְהוֹן מַחְלִי וּמוּשִׁי אִלֵין אִינוּן גְנִיסַת לֵיוָאֵי לְבֵית אַבְהַתְהוֹן: (תרגום יונתן)


{כא}  לְגֵ֣רְשׁ֔וֹן מִשְׁפַּ֨חַת֙ הַלִּבְנִ֔י וּמִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁמְעִ֑י אֵ֣לֶּה הֵ֔ם מִשְׁפְּחֹ֖ת הַגֵּֽרְשֻׁנִּֽי:

 אונקלוס  לְגֵרְשׁוֹן זַרְעִית לִבְנִי וְזַרְעִית שִׁמְעִי אִלֵין אִנוּן זַרְעֲיַת גֵרְשׁוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  לְגֵרְשׁוֹן גְנִיסַת לִבְנִי וּגְנִיסַת שִׁמְעִי אִילֵין הִינוּן גְנִיסַת גֵרְשׁוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לגרשון משפחת הלבני. כלומר לגרשון היו הפקודים, משפחת הלבני (נ) ומשפחת השמעי, פקודיהם (ס) כך וכך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) ויש נוסחאות שגורסין הראשון לפרש מי היו בניו. רצונו לתרץ למה כתיב ב' פעמים הרי כתיב לעיל מיניה ואלה שמות בני גרשון וגו' ומתרץ הראשון לפרש מי היו בניו והשני כלומר לגרשון משפחת הלבני והשמעי פקודיהם כך וכך ולפי גירסא שלפנינו נמי פירוש הכי שלא בא להשמיענו מי היו משפחותיו דהא כבר ידענו זה אלא האי קרא בא לאשמעינן שמשפחת לבני ושמעי פקודיהם היו כך וכך כאלו אמר לגרשון משפחת הלבני ומשפחת השמעי שאלה הם משפחות הגרשוני היו הפקודים כך וכך: (ס) דק"ל לפי שהלשון לגרשון משפחת הלבני משמע שגרשון היה ממשפחת הלבני וזה אינו דהא משפחת הלבני היה ממשפחת גרשון לכן פירש כלומר לגרשון היו וכו' מצאתי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לגרשון משפחת הלבני. פירושו אלה שתי המשפחות מספרם כך: (אבן עזרא)


{כב}  פְּקֻֽדֵיהֶם֙ בְּמִסְפַּ֣ר כָּל-זָכָ֔ר מִבֶּן-חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה פְּקֻ֣דֵיהֶ֔ם שִׁבְעַ֥ת אֲלָפִ֖ים וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת:

 אונקלוס  מִנְיָנֵיהוֹן בְּמִנְיַן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָא מִנְיָנֵיהוֹן שַׁבְעָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (אונקלוס)

 יונתן  סְכוּמְהוֹן בְּמִנְיַן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵילָא סְכוּמְהוֹן שִׁבְעָתֵי אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (תרגום יונתן)


{כג}  מִשְׁפְּחֹ֖ת הַגֵּֽרְשֻׁנִּ֑י אַֽחֲרֵ֧י הַמִּשְׁכָּ֛ן יַֽחֲנ֖וּ יָֽמָּה:

 אונקלוס  זַרְעֲיַת גֵרְשׁוֹן אֲחוֹרֵי מַשְׁכְּנָא יִשְּׁרוּן מַעַרְבָא: (אונקלוס)

 יונתן  תַּרְתֵּין גְנִיסְתָּא דִי נְפָקוּ מִגֵרְשׁוֹן בָּתַר מַשְׁכְּנָא יִשְׁרוּן מַעַרְבָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  אחרי המשכן. כמו אחורי וכן אחור וקדם: ימה. בעבור שהוא הים הגדול הספרדי בארץ ישראל לפאת מ ע רב: (אבן עזרא)


{כד}  וּנְשִׂ֥יא בֵֽית-אָ֖ב לַגֵּֽרְשֻׁנִּ֑י אֶלְיָסָ֖ף בֶּן-לָאֵֽל:

 אונקלוס  וְרַב בֵּית אַבָּא לְבֵית גֵרְשׁוֹן אֶלְיָסָף בַּר לָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְרַב בֵּית אַבָּא דַהֲוָה מִתְמַנֵי עַל תַּרְתֵּין גְנִיסְתָּא דְגֵרְשׁוֹן אֶלְיָסָף בַּר לָאֵל: (תרגום יונתן)


{כה}  וּמִשְׁמֶ֤רֶת בְּנֵֽי-גֵרְשׁוֹן֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד הַמִּשְׁכָּ֖ן וְהָאֹ֑הֶל מִכְסֵ֕הוּ וּמָסַ֕ךְ פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  וּמַטְרַת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא מַשְׁכְּנָא וּפְרָסָא חוֹפָאֵהּ וּפְרָסָא דִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַטְרַת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן בְּמַשְׁכַּן זִימְנָא מַשְׁכְּנָא וּפְרָסָא חוֹפָאָה וּפְרָסָא דְבִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  המשכן. (ע) יריעות התחתונות: והאהל. (פ) יריעות עזים העשויות לגג: מכסהו. עורות (צ) אלים ותחשים: ומסך פתח. הוא (ק) הוילון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) ולמה נקראין משכן לפי שהם נראין בפנים כשאתה עומד במשכן ועוד דכתיב ואת המשכן תעשה עשר יריעות וגו' והם יריעות התחתונות מכל ד' מכסים לא המשכן בכללו כמו והקמות את המשכן רא"ם: (פ) ולמה נקראין אהל לפי שהם אהל על היריעות התחתונות: (צ) ואם תאמר למה כתיב מכסהו שהוא משמע דעורות אילים ותחשים הכל כיסוי אחד היה ובמקום אחר הי' משמע שהם כל אחד ואחד בפני עצמן. ויש לומר דודאי כל אחד היה מין בפני עצמו אבל היו מחוברים יחד באמצע ולכך נקראין מכסה. ואם תאמר היה לו לכתוב אהלו שהרי גם הם היו אהל על יריעות העזים יש לומר בשלמא יריעות עזים ניחא שנקראין אהל לפי שהם היו על גבו ועל הצדדין לכך נקראו אהל שהיו מגינים עליו מכל צד אבל עורות אילים מאדמים ותחשים לא היו אלא מסך על גבו לכך נקראין מכסה: (ק) שהיא מחיצה מבדלת לא הפרוס למעלה כהוראת ל' מסך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  המשכן. הם עשר יריעות: והאהל. עשתי עשרה יריעות: מכסהו. ומכסה מכסהו בכלל: (אבן עזרא)


{כו}  וְקַלְעֵ֣י הֶֽחָצֵ֗ר וְאֶת-מָסַךְ֙ פֶּ֣תַח הֶֽחָצֵ֔ר אֲשֶׁ֧ר עַל-הַמִּשְׁכָּ֛ן וְעַל-הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִ֑יב וְאֵת֙ מֵֽיתָרָ֔יו לְכֹ֖ל עֲבֹֽדָתֽוֹ: (ס)

 אונקלוס  וּסְרָדֵי דְדַרְתָּא וְיָת פְּרָסָא דִתְרַע דַרְתָּא דִי עַל מַשְׁכְּנָא וְעַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר וְיָת אַטוּנוֹהִי לְכֹל פּוּלְחָנֵהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וִילַוַות דָרְתָּא וְיַת פְּרָסָא דְבִתְרַע דָרְתָּא דְעַל מַשְׁכְּנָא וְעַל מַדְבְּחָא חֲזוֹר חֲזוֹר וְיַת אֲטוֹנוֹי לְכָל פּוּלְחָנֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת מיתריו. של משכן והאוהל, (ר) ולא של חצר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) כי בני מררי היו נושאין מיתרים של חצר עיין רש"י בפרשת נשא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אשר על המשכן. שהוא בפנים החצר: ועל המזבח. שהוא חוץ למשכן. וטעם סביב. שאין שם מקום חסר כפרץ שאין שם מסך: לכל עבודתו. עוד אפרשנו: (אבן עזרא)


{כז}  וְלִקְהָ֗ת מִשְׁפַּ֤חַת הָֽעַמְרָמִי֙ וּמִשְׁפַּ֣חַת הַיִּצְהָרִ֔י וּמִשְׁפַּ֨חַת֙ הַֽחֶבְרֹנִ֔י וּמִשְׁפַּ֖חַת הָֽעָזִּיאֵלִ֑י אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מִשְׁפְּחֹ֥ת הַקְּהָתִֽי:

 אונקלוס  וְלִקְהָת זַרְעִית עַמְרָם וְזַרְעִית יִצְהָר וְזַרְעִית חֶבְרוֹן וְזַרְעִית עֻזִיאֵל אִלֵין אִנוּן זַרְעֲיַת קְהָת: (אונקלוס)

 יונתן  וְלִקְהָת גְנִיסְתָּא דְעַמְרָם וּגְנִיסְתָּא דְיִצְהָר וּגְנִיסְתָּא דְחֶבְרוֹן וּגְנִיסְתָּא דְעֻזִיאֵל אִלֵין הִינוּן גְנִיסַת קְהָת: (תרגום יונתן)


{כח}  בְּמִסְפַּר֙ כָּל-זָכָ֔ר מִבֶּן-חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה שְׁמֹנַ֤ת אֲלָפִים֙ וְשֵׁ֣שׁ מֵא֔וֹת שֹֽׁמְרֵ֖י מִשְׁמֶ֥רֶת הַקֹּֽדֶשׁ:

 אונקלוס  בְּמִנְיַן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָא תְּמַנְיָא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה נַטְּרֵי מַטַרְתָּא דְקוּדְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  בְּמִנְיַן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵילָא תְּמַנְיָא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה נַטְרֵי מַטַרְתָּא דְקוּדְשָׁא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  משמרת הקדש. הוא הארון ונקרא קדש כנגד המשכן כאשר פירשתי: (אבן עזרא)


{כט}  מִשְׁפְּחֹ֥ת בְּנֵֽי-קְהָ֖ת יַֽחֲנ֑וּ עַ֛ל יֶ֥רֶךְ הַמִּשְׁכָּ֖ן תֵּימָֽנָה:

 אונקלוס  זַרְעֲיַת בְּנֵי קְהָת יִשְׁרוּן עַל צִדָא דְמַשְׁכְּנָא דָרוֹמָא: (אונקלוס)

 יונתן  אַרְבַּעַת גְנִיסְתָּא דִי נְפָקוּ מִקְהָת יִשְׁרוּן עַל צִידָא דְמַשְׁכְּנָא דְרוֹמָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  משפחת בני קהת יחנו וגו' תימנה. וסמוכין להם דגל ראובן החונים תימנה, (ש) אוי לרשע ואוי לשכנו, לכך לקו מהם דתן ואבירם ומאתים וחמשים איש (ת) עם קרח ועדתו, שנמשכו עמהם במחלוקתם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) מקשים העולם למה ליה לרש"י לכל פירש זה כאן. ויש למר דק"ל למה לא כתיב משפחת בני הקהתי כמש"כ בתר הכי למשפחת הקהתי ולעיל נמי כתיב אלה הם משפחות הקהתי ומפרש וסמוכים להם דגל ראובן כו' שחטאו והחטיאו את הרבים ואינם ראוים לכתוב הם בשמם דהיינו ה"א בראש התיבה והיו"ד בסוף הביתה: (ת) כי אלו רובן משבט ראובן היו כדלקמן בסדר קרח וכתב (בגור אריה) שרש"י בא לתרץ דבבני גרשון כתיב אחרי המשכן יחנו ימה ובבני מררי על ירך המשכן יחנו צפונה וכאן כתיב יחנו על ירך המשכן תימנה אלא כאן לא סמך יחנו לתימנה לומר שלא בא הכתוב כאן לצוות שיחנו תימנה אלא שהיו כבר תימנה וכאלו כתיב יחנו על ירך המשכן במקום שהם חונים עכשיו שהוא תימנה ומאי נפקא מינה אלא לומר לך שלכך נמשכו וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  תימנה. ובעבור שבני קהת נכבדים מכל בני לוי הושם קהת בימין כי הוא נכבד מהשמאל ומהאחור ואין אחר מזרח נכבד ממנו ובעבור שהיה גרשון בכור לוי יש לו מעלה גדולה על מררי כי הוא נושא את הקדש כנגד משא מררי על כן חנה גרשון במערב כמו דגל אפרים ומררי בצפון כדגל דן שהוא בכור השפחה והנה הקהתים מצד דגל ראובן על כן התחבר קרח עם דתן ואבירם ועוד אפרשנו: (אבן עזרא)


{ל}  וּנְשִׂ֥יא בֵֽית-אָ֖ב לְמִשְׁפְּחֹ֣ת הַקְּהָתִ֑י אֱלִֽיצָפָ֖ן בֶּן-עֻזִּיאֵֽל:

 אונקלוס  וְרַב בֵּית אַבָּא לְזַרְעֲיַת קְהָת אֱלִיצָפָן בַּר עֻזִיאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְרַב בֵּית אַבָּא דַהֲוָה מִתְמַנֵי עַל גְנִיסַת קְהָת אֱלִיצָפָן בַּר עֻזִיאֵל: (תרגום יונתן)


{לא}  וּמִשְׁמַרְתָּ֗ם הָֽאָרֹ֤ן וְהַשֻּׁלְחָן֙ וְהַמְּנֹרָ֣ה וְהַֽמִּזְבְּחֹ֔ת וּכְלֵ֣י הַקֹּ֔דֶשׁ אֲשֶׁ֥ר יְשָֽׁרְת֖וּ בָּהֶ֑ם וְהַ֨מָּסָ֔ךְ וְכֹ֖ל עֲבֹֽדָתֽוֹ:

 אונקלוס  וּמַטַרְתְּהוֹן אֲרוֹנָא וּפְתוֹרָא וּמְנַרְתָּא וּמַדְבְּחַיָא וּמָנֵי קוּדְשָׁא דִי יְשַׁמְשׁוּן בְּהוֹן וּפְרָסָא וְכֹל פוּלְחָנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּמְטַרְתְּהוֹן אֲרוֹנָא וּפְתוֹרָא וּמְנַרְתָּא וּמַדְבְּחַיָא וּמָאנֵי קוּדְשָׁא דִישַׁמְשׁוּן בְּהוֹן וּפְרָסָא וְכָל פּוּלְחָנֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  והמסך. היא הפרוכת, שאף היא קרויה (פרכת) המסך: (רש"י)

 אבן עזרא  והמזבחות. שניהם: וכלי הקדש אשר ישרתו בהם. הם כלי המנורה והשלחן והמזבחות ורבים השתבשו בפירוש והמסך וכל עבודתו והאמת ברורה שהוא מסך פתח אהל מועד וכל עבודתו מיתריו: (אבן עזרא)


{לב}  וּנְשִׂיא֙ נְשִׂיאֵ֣י הַלֵּוִ֔י אֶלְעָזָ֖ר בֶּן-אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֑ן פְּקֻדַּ֕ת שֹֽׁמְרֵ֖י מִשְׁמֶ֥רֶת הַקֹּֽדֶשׁ:

 אונקלוס  וַאֲמַרְכְּלָא דִמְמַנָא עַל רַבְרְבֵי לֵוָאֵי אֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא דְמִתְּחוֹת יְדוֹהִי מְמַנָן נָטְרֵי מַטְרַת קוּדְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַרְכּוֹל דִמְמַנֵי עַל רַבְרְבֵי לֵיוָאֵי אֶלְעָזָר בַּר אַהֲרן כַּהֲנָא הוּא הֲוָה שָׁאִיל בְּאוּרַיָיא וְתוּמַיָא מִתְּחוֹת יְדוֹי מְמַנָן נַטְרֵי מַטְרַת קוּדְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונשיא נשיאי הלוי. ממונה (א) על כולם, ועל מה היא נשיאותו, פקודת שומרי משמרת הקדש, על ידו היה פקודת כולם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) לפי שהלשון משמע שהוא כאחד משאר הנשיאים ולא יותר משום דנקוד ונשיא הוא"ו במלאפו"ם הוא דבוק דאם לא כן היה נקוד ונשיא בשו"א תחת הוי"ו וקמ"ץ תחת הנו"ן משום הכי צריך לפרש ממונה כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונשיא נשיאי הלוי. שהם שלשה גם מלת נשיאי הלוי מושכת עצמה ואחרת עמה כמו לא רבים יחכמו וכן הוא נשיאי פקודת שומרי משמרת הקודש והטעם כי אלו שלשה פקידים על השומרים שהם הלוים: (אבן עזרא)


{לג}  לִמְרָרִ֕י מִשְׁפַּ֨חַת֙ הַמַּחְלִ֔י וּמִשְׁפַּ֖חַת הַמּוּשִׁ֑י אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מִשְׁפְּחֹ֥ת מְרָרִֽי:

 אונקלוס  לִמְרָרִי זַרְעִית מַחְלִי וְזַרְעִית מוּשִׁי אִלֵין אִנוּן זַרְעֲיַת מְרָרִי: (אונקלוס)

 יונתן  לִמְרָרִי גְנִיסְתָּא דְמַחְלִי וּגְנִיסְתָּא דְמוּשִׁי אִלֵין הִינוּן גְנִיסַת מְרָרִי: (תרגום יונתן)


{לד}  וּפְקֻֽדֵיהֶם֙ בְּמִסְפַּ֣ר כָּל-זָכָ֔ר מִבֶּן-חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה שֵׁ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים וּמָאתָֽיִם:

 אונקלוס  וּמִנְיָנֵיהוֹן בְּמִנְיַן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָא שִׁתָּא אַלְפִין וּמָאתָן: (אונקלוס)

 יונתן  סְכוּמְהוֹן בְּמִנְיַן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵילָא שִׁיתָּא אַלְפִין וּמָאתָן: (תרגום יונתן)


{לה}  וּנְשִׂ֤יא בֵֽית-אָב֙ לְמִשְׁפְּחֹ֣ת מְרָרִ֔י צֽוּרִיאֵ֖ל בֶּן-אֲבִיחָ֑יִל עַ֣ל יֶ֧רֶךְ הַמִּשְׁכָּ֛ן יַֽחֲנ֖וּ צָפֹֽנָה:

 אונקלוס  וְרַב בֵּית אַבָּא לְזַרְעֲיַת מְרָרִי צוּרִיאֵל בַּר אֲבִיחָיִל עַל צִדָא דְמַשְׁכְּנָא יִשְׁרוּן צִפּוּנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְרַב בֵּית אַבָּא דַהֲוָה מִתְמַנֵי עַל גְנִיסַת מְרָרִי צוּרִיאֵל בַּר אֲבִיחָיִל עַל צִידָא דְמַשְׁכְּנָא יִשְׁרוּן צָפוֹנָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויתכן היות צפונה. מגזרת צפנת ליראיך וצפון לצדיק כי אין בנגב שום דבר: (אבן עזרא)


{לו}  וּפְקֻדַּ֣ת מִשְׁמֶ֘רֶת֘ בְּנֵ֣י מְרָרִי֒ קַרְשֵׁי֙ הַמִּשְׁכָּ֔ן וּבְרִיחָ֖יו וְעַמֻּדָ֣יו וַֽאֲדָנָ֑יו וְכָ֨ל-כֵּלָ֔יו וְכֹ֖ל עֲבֹֽדָתֽוֹ:

 אונקלוס  וְדִי מְסִיר לְמַטְרַת בְּנֵי מְרָרִי דַפֵּי מַשְׁכְּנָא וְעַבְרוֹהִי וְעַמוּדוֹהִי וְסַמְכוֹהִי וְכָל מָנוֹהִי וְכֹל פּוּלְחָנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְדִמְסִיר לְמִנְטַר בְּנֵי מְרָרִי לוּחֵי מַשְׁכְּנָא וְנַגְרוֹי וַעֲמוּדוֹי וְחוֹמְרוֹי וְכָל פּוּלְחָנֵיהּ: (תרגום יונתן)


{לז}  וְעַמֻּדֵ֧י הֶֽחָצֵ֛ר סָבִ֖יב וְאַדְנֵיהֶ֑ם וִיתֵֽדֹתָ֖ם וּמֵֽיתְרֵיהֶֽם:

 אונקלוס  וְעַמוּדֵי דְדַרְתָּא סְחוֹר סְחוֹר וְסַמְכֵיהוֹן וְסִכֵּיהוֹן וְאַטוּנֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְעַמוּדֵי דְדַרְתָּא חֲזוֹר חֲזוֹר וְחוּמְרֵיהוֹן וְסִיכֵיהוֹן וּמַתְחֵיהוֹן: (תרגום יונתן)


{לח}  וְהַֽחֹנִ֣ים לִפְנֵ֣י הַמִּשְׁכָּ֡ן קֵ֣דְמָה לִפְנֵי֩ אֹֽהֶל-מוֹעֵ֨ד | מִזְרָ֜חָה מֹשֶׁ֣ה | וְאַֽהֲרֹ֣ן וּבָנָ֗יו שֹֽׁמְרִים֙ מִשְׁמֶ֣רֶת הַמִּקְדָּ֔שׁ לְמִשְׁמֶ֖רֶת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת:

 אונקלוס  וְדִי שְׁרַן קֳדָם מַשְׁכְּנָא קִדוּמָא קֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא מַדִינְחָא משֶׁה וְאַהֲרֹן וּבְנוֹהִי נָטְרִין מַטְרַת מַקְדְשָׁא לְמַטְרַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְחִילוֹנַי דְיִקְרַב יִתְקְטֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְדִישְׁרַן קֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא מַדִינְחָא משֶׁה וְאַהֲרן וּבְנוֹי נַטְרִין מַטְרַת מַקְדְשָׁא לְמַטְרַת בְּנֵי יִשְרָאֵל וְחִילוֹנֵי דְיִקְרַב יִתְקְטֵיל בְּאֵשָׁא מְצַלְהֲבָא מִן קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  משה ואהרן ובניו. וסמוכין להם (ב) דגל מחנה יהודה והחונים עליו יששכר וזבולן, טוב לצדיק טוב לשכנו, לפי שהיו שכניו של משה שהיה עוסק בתורה נעשו גדולים בתורה, שנאמר יהודה מחוקקי (תהלים ס, ט), ומבני יששכר יודעי בינה וגו' (דברי הימים-א יב, לב) מאתים ראשי סנהדראות, ומזבולן מושכים בשבט סופר (שופטים ה, יד): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) (גור אריה) גם כאן בא לתרץ דהל"ל משה ואהרן ובניו יחנו לפני אהל מועד אלא שלא בא לצוות רק להגיד לך שהחונים לפני אהל מועד הם החשובים האלו לפיכך היו כמותם החונים סמוכים להם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  קדמה מזרחה. הוא מזרחה שמש במקום התחברות העגלות והנה במזרח אהל משה ואהל אהרן ואהל בניו ובני בניו וכל ביתם: והזר הקרב. אל מקום הקדש והנה כל הלוים סביבות המשכן לשמור אותו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  והחונים וגו' לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן. יש פסיק בין משה לאהרן לומר משה במקום א' לבד ואהרן ובניו במקום אחד לבד: (בעל הטורים)


{לט}  כָּל-פְּקוּדֵ֨י הַלְוִיִּ֜ם אֲשֶׁר֩ פָּקַ֨ד מֹשֶׁ֧ה וְ֗אַֽ֗הֲ֗רֹ֛֗ן֗ עַל-פִּ֥י יְהֹוָ֖ה לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם כָּל-זָכָר֙ מִבֶּן-חֹ֣דֶשׁ וָמַ֔עְלָה שְׁנַ֥יִם וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף: (ס)

 אונקלוס  כָּל מִנְיָנֵי לֵוָאֵי דִי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל מֵימְרָא דַיְיָ לְזַרְעֲיַתְהוֹן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָא עַשְׂרִין וּתְרֵין אַלְפִין: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  כָּל סְכוּמֵי מִנְיָנֵי לֵיוָאֵי דִי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרן עַל פּוּם מֵימְרָא דַיְיָ לִגְנִיסַתְהוֹן כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵילָא עַשְרִין וּתְרֵין אַלְפִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר פקד משה ואהרן. נקוד על ואהרן, לומר שלא היה (ג) במנין הלוים (בכורות ד.): שנים ועשרים אלף. ובפרטן אתה מוצא שלש מאות יתרים, בני גרשון שבעת אלפים וחמש מאות, בני קהת שמונת אלפים ושש מאות, בני מררי ששת אלפים ומאתים. ולמה לא כללן עם השאר, ויפדו את הבכורות ולא יהיו זקוקים השלשה ושבעים ומאתים בכורות העודפים על המנין לפדיון, אמרו רבותינו במסכת בכורות (ה.) אותן שלש מאות לויים, בכורים היו, ודים שיפקיעו (ד) עצמם מן הפדיון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) פירוש שלא היה מתעסק במנין הלוים אלא משה לבדו ומפני ששניהם היו מתעסקין במנין ישראל דרך המקרא לכתוב כן אף שלא היה במנין הלוים מכל מקום הזכירו הכתוב במנין הלוים ויש מפרשים שלא היה במנין הלוים שלא היה הוא מן הנמנין וכן משמע במסכת בכורות דף ד'. אבל קשה והא קרא במונין כתיב אשר פקד משה ואהרן ולא בנמנין. הרא"ם. ולי נראה דהכי פירושו מדנקוד על ואהרן משמע שלא היה במונין ולא הוי נמי בנמנין דאם לא כן למה ליה להזכיר אהרן ולנקוד עליו אלא שלא לומר במונין לא היה אבל בנמנין היה משום הכי הזכירו ונקד עליו למדרש שהיה חסר מכל וכל אף מן הנמנין. דומה קצת פירוש זה למה שפירשתי במלת את צאן נקוד על את וכו' אף שדחוק קצת יש ליישבו כדי שלא תקשה מרש"י דפירוש החומש על פרש"י דמסכת בכורות שפירש שם בהדיא שאהרן לא היה בין הנמנין וכן יש ליישב לישנא במדבר רבה כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן נקוד עליו שלא היה אהרן מן המנין דמשמע לישנא שלא היה גם מן הנמנין: (ד) פירוש שלא יצטרכו ליתן חמשת שקלים לפדיון גלגלותם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שנים ועשרים אלף. מכלל וכשאתה מחבר הפרטים תמצא שיותירו שלש מאות ויש אומרים כי הכתוב אחז דרך קצרה להזכיר האלפים ועזב המאות וזה לא יתכן בעבור מספר העודפים שהם פחותים משלש מאות והאמת דברי הקבלה אין בכור מפקיע בכור ויהיה פירוש הפסוק כל פקודי הלוים חוץ מהבכורים. ויהודה הפרסי דקדק להביא ראיה מהמספר כי בכורי הלוים הם חלק משלשה ושבעים מלוים וכשאתה לוקח במספר הזה מפקודי ישראל ואחר כן תקח כמספר פקודי הלוים הבאים לצבא כנגד פקודי הלוים מבן חדש יהיו קרובים ולא אמר כלום כי ישראל נפקדו מבן עשרים שנה ואין קצב אחרת והלוים נפקדו מבן שלשים ועד בן חמישים ויש ביניהם הפרש גדול רק נסמוך על דברי הקבלה: (אבן עזרא)

 אור החיים  כל פקודי הלוים וגו'. רמב"ן ז"ל תמה בדבר שיש לתמוה בו, כי הלוים הן הנה ידידי ה' וקרוביו ואשר לא חטאו בעגל ולא נגפו ולא הורגו ולא הושקו ואיך נתמעטו כל כך מכל השבטים שאינם מגיעים במספרם מבן חודש לחצי שבט הקטן שבישראל, ולכשתעמוד על מספרם מבן כ' לא יגיע לשליש ולרביע, וראיתי שיישב בשני דרכים, האחד הוא לצד שהריבוי בא מצד העינוי דכתיב (שמות א) וכאשר יענו אותו כן ירבה וגו', ודרך ב' מטעם כעסו של יעקב אבינו עליו השלום. ובעיני טעם הב' רחוק, כי לא נמצא רושם המעטת הזרע בכעס אביהם עליו השלום, ועוד תמצא במספר הבא בדברי הימים (א' כ"ג) היו הלוים שמנה ושלשים אלף מבן שלשים שנה עד בן חמשים שנה, ובמספרם בפרשת נשא באו לכלל חשבון שמונת אלפים וה' מאות ושמנים נמצאו שהוסיפו ד' חלקים בקירוב על מספר זה, ובמספר בני ישראל הבא שם לא באו לכפל מספר האמור כאן, ובאומד מספר זה לכשיהיו נמנים מבן כ' עד בן מאה ומעלה כדרך שנמנים ישראל יכול להיות מספרם כגדול שבטי ישראל ומעלה ואיה כעס אביהם:

וטעם הא' של העינוי הוא טעם נכון אבל לא יוצדק לפי מאמר חז"ל (ב"ר פ ע"ט) שאמרו לא מת יעקב עד שהגיעו ישראל לכלל מספר ס' ריבוא, ובהכרח ליישב הכתובים לפי דבריהם ז"ל כי אומרו כן ירבה פירוש כמו כן בשיעור הראשון ירבה ולא היה מתמעט הגם שהיו הורגים מהם ומענים אותם היה כח בישראל לפרות ולרבות כמשפט הראשון למלאות החסר, ומה שאמר הכתוב (שמות שם) ובני ישראל פרו וגו' ויקוצו מפני וגו', לצד כי בימי יעקב היו קטני קטנים ולא היו עושים רושם בעיר וכשגדלו עשו פירסום, ומעתה הריבוי היה קודם העינוי ולמה לא יהיה כן לשבט לוי, ואין לומר שהיו כמו כן רבים כשאר השבטים בעת פטירת אביהם ונתמעטו אחר כך ולצד שלא היה בהם העינוי לא חזרו להתרבות, כי גם על זה דן אנכי למה יתמעטו מברכה ראשונה, ורז"ל אמרו (במד"ר פ"ה) שהיה הארון מכלה בהם, זה היה אחר מינוי עבודת הלוים:

והנכון בעיני הוא כי שבט לוי מעשה אחד להם כמעשה עמרם אשר שלח את אשתו בשביל גזירת הבן הילוד, והטעם לצד שהיו מעונגים ולא נשתעבדו לא נמס לבבם כל כך לראות נטעיהם מושלכים ביאור כמעשה איש ישראל אשר מצד השעבוד ועול העבודה הוזל והוקל בעיניהם ובלבם לראות ילדיהם מושלכים ביאור, גם שהיו מזלזלים בעצמן לילד ולעזוב בשדות ובמחילות הארץ אשר אין אדם נכבד שנפשו מכובדת עליו כשבט לוי עושה כן, וזה לך האות כי עמרם שלח את אשתו, ולא הוצרך הכתוב להודיע את הדבר שגם בעמרם לא הגיד הכתוב הענין אלא מהשכלת הענין נודע, וללמד על כל שבטו יצא, וזו היא סיבת מיעוטם כי אם אין גדיים אין תיישים, והגם שמצינו שעמרם החזיר גרושתו, אין ללמוד ממנו שכולם החזירו כי הוא זה אשר בא אליו הדבר בנבואה כמאמר חז"ל באגדה (שמו"ר פ"א סוטה יב) ובדברי הזוהר הקדוש (ח"ב יא:) בפסוק וילך איש וגו', וכמו שאמרו ג"כ (שמו"ר פ"א) בפסוק ותתצב אחותו וגו' שהלכה לראות מה יהיה בנבואתה. ואם תאמר למה שבט בן תורה יעשה מיעוט פריה ורביה, אולי שדנו בה למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה, וכיוצא בזה מצינו שאמרו (תענית יא.) שאסור לשמש מטתו בשנת רעבון הגם שיש מניעת פריה ורביה, ודנו כמו כן לצד כלוי הבנים הזכרים נמנעו כל עיקר, ומעתה אדרבא עשה ה' עמהם נס שנשארו מהם מספר זה, ולזה אחר זמן שהיו עסוקים גם הם בפריה ורביה פרו וישרצו וגו' יותר משאר השבטים: (אור החיים)

 כלי יקר  שנים ועשרים אלף. כבר אמרנו לפי שהם מחנה שכינה ואין השכינה שורה בפחות מן כ"ב אלף ע"כ מיעטם הקב"ה והעמידם על מספר זה להורות שאין מחנה שכינה פחותה מכ"ב אלף. והרמב"ן כתב לפי שלא היו בכלל עינוי מצרים ע"כ לא היו בכלל הריבוי כי כל מי שהיה בכלל פן ירבה היה בברכת כן ירבה, אע"פ שזה דרך דרש מ"מ נראה להוסיף בו ביאור כי לא הרבה אותם ה' נגד הטבע רק כדי להפר עצת גוים אשר בקשו להמעיטם ע"י העינוי ורצה ה' שיבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. ואדרבה הרבה אותם חוץ מן הטבע כי הולידו ששה בכרס אחד אבל שבט לוי שלא היו בכלל העינוי וע"כ לא היה צורך להרבותם כנגד הטבע ופרו ורבו כדרך כל העולם, וזה באמת טעם נכון ויכול להיות שזהו דעת הרמב"ן. וי"א שלכך לא נתרבו כדי שיהיה נקל לישראל לפרנסם, וזה טעם רחוק כי אין מעצור לה' להושיע ולפרנס משרתיו עושי רצונו, וי"א שהיה הארון מכלה בהם והיינו ארונו של יעקב והוא דעת הרמב"ן שהזכרנו וכמבואר למעלה פר' ויצא (כט.לד) בפסוק על כן קרא שמו לוי, וי"א שצפה הקב"ה שלא יהיו כולם צדיקים ע"כ העביר רבים מהם מן העולם ונשארו קב ונקי כדי שיהיו כל העוסקין עם הארון צדיקים וז"ש שהיה הארון מכלה בהם.

ולי נראה לפי שמצינו בגזירת פרעה, שגירש עמרם את אשתו ועמד זמן רב בלא פריה ורביה, שהרי בת ק"ל שנה היתה יוכבד כשעשה בא ליקוחין שניים ומ"ש רז"ל (סוטה יב.) עמדו כולם וגרשו נשותיהם מסתמא לא כל ישראל עשו כן כי איך היו יכולין לעמוד זמן רב בלא אשה, שהרי ארז"ל (שם יא:) בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו כו', ומסיק שם כל הטובות שעשו לבעליהן כשהיו בעבודת פרך, ש"מ שהבעלים לא היו יכולין לעמוד זולת הנשים, ועוד מסיק שם שהיו פרים ורבים בשדה ש"מ שאפילו בשעת הגזירה לא גרשו נשותיהם, אלא ודאי מה שמסיק עמדו כולם וגרשו נשותיהם, היינו כל בני שבט לוי שלא היו בכלל השעבוד ומ"מ היו יראים מן גזירת כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. שהרי על יום אחד צוה אפילו על בני המצרים על כן יראו גם המה פן יעבור עליהם כוס זה ועמדו רוב שבט לוי זמן רב בלא נשים כמו שעמד עמרם זמן רב בלא אשה, וע"כ היה שבט לוי מתי מספר וזה טעם נכון ומתישב על הלב יותר מכולם, ובחר ה' בהם מצד היותם מועטים כי כן מצינו בהרבה מקומות שהקב"ה בוחר במועט כמ"ש (דברים ז.ז) לא מרבכם וגו' כי אתם המעט. וכן בג' משפחות אלו גרשון קהת ומררי היה מררי מרובה באוכלסין על כן נתרחק מן משא של הקדש וניתן למועטים, ודבר זה מבואר מעצמו. (כלי יקר)

 דעת זקנים  שנים ועשרים אלף. וכנגדן בא הקב"ה במלאכים בשעת מתן תורה שנאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ולא נדרש שאינן אלא שנאן מלאכים ורבותים ואלפי הם שנים ועשרים אלף. ולפי שגלוי וידוע לפני הקב"ה שכל ישראל יעבדו לעגל חוץ משבט לוי לפיכך לא הביא מלאכים אלא כנגד שבט לוי: (דעת זקנים)


{מ}   שישי  וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה פְּקֹ֨ד כָּל-בְּכֹ֤ר זָכָר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִבֶּן-חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה וְשָׂ֕א אֵ֖ת מִסְפַּ֥ר שְׁמֹתָֽם:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה מְנֵי כָּל בּוּכְרַיָא דִכְרַיָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָא וְקַבֵּל יָת מִנְיַן שְׁמָהַתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה מְנֵי כָּל בּוּכְרַיָא דוּכְרַיָא מִבְּנֵי יִשְרָאֵל מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵילָא וְקַבֵּיל יַת סְכוּם מִנְיַין שְׁמָהַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  פקד כל בכור זכר וגו' מבן חדש ומעלה. משיצא מכלל ספק נפלים: (רש"י)

 אבן עזרא  פקוד כל בכור זכר. הנה זכר שם התאר: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ושא. ג'. ושא את מספר שמותם. ושא עיניך ימה וצפונה. ואידך ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאתי. שהיה דוד מתפלל על שנשא מספר בני ישראל וזהו ושא את מספר שמותם והמתפלל צריך שיתן עיניו למטה וזהו ושא עיניך ימה שיתן עיניו למטה ולא ירים עיניו למעלה: (בעל הטורים)


{מא}  וְלָֽקַחְתָּ֨ אֶת-הַלְוִיִּ֥ם לִי֙ אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה תַּ֥חַת כָּל-בְּכֹ֖ר בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְאֵת֙ בֶּֽהֱמַ֣ת הַלְוִיִּ֔ם תַּ֣חַת כָּל-בְּכ֔וֹר בְּבֶֽהֱמַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וּתְקָרֵב יָת לֵוָאֵי קֳדָמַי אֲנָא יְיָ חֲלַף כָּל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָת בְּעִירָא דְלֵוָאֵי חֲלַף כָּל בּוּכְרָא בִּבְעִירָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְקַרֵב יַת לֵיוָאֵי קֳדָמַי אֲנָא יְיָ חֲלַף כָּל בּוּכְרַיָא בִּבְנֵי יִשְרָאֵל וְיַת כָּל בְּעִירָא דְלֵיוָאֵי חֲלַף כָּל בּוּכְרָא בִּבְעִירָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ואת בהמת הלוים. שלא יפסידו הלוים ובכור כל בהמה גם הוא לשם: (אבן עזרא)

 אור החיים  ואת בהמת הלוים וגו'. פירוש הבהמות שהם חייבים בפדיון שהם פטרי חמורים שאמר הכתוב (שמות יג) ופטר חמור תפדה בשה, ודוקא פטר חמור אבל בכורות הטהורות לא, כי התמימין אינם בני פדיון, ובעלי מומין משנעשו בני מומין רגע אחד ברשות [הבעלים], (הבכור) זכה בו והרי הוא אצלו כחולין ומה מקום לפדיון: (אור החיים)


{מב}  וַיִּפְקֹ֣ד מֹשֶׁ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֹת֑וֹ אֶֽת-כָּל-בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וּמְנָא משֶׁה כְּמָא דִי פַקֵיד יְיָ יָתֵהּ יָת כָּל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וּמְנָא משֶׁה הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יָתֵיהּ יַת כָּל בּוּכְרַיָא בִּבְנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)


{מג}  וַיְהִי֩ כָל-בְּכ֨וֹר זָכָ֜ר בְּמִסְפַּ֥ר שֵׁמֹ֛ת מִבֶּן-חֹ֥דֶשׁ וָמַ֖עְלָה לִפְקֻֽדֵיהֶ֑ם שְׁנַ֤יִם וְעֶשְׂרִים֙ אֶ֔לֶף שְׁלֹשָׁ֥ה וְשִׁבְעִ֖ים וּמָאתָֽיִם: (פ)

 אונקלוס  וַהֲווֹ כָל בּוּכְרַיָא דִכְרַיָא בְּמִנְיַן שְׁמָהָן מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵלָא לְמִנְיָנֵיהוֹן עַשְׂרִין וּתְרֵין אַלְפִין מָאתָן וְשַׁבְעִין וּתְלָתָא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲווֹן כָּל בּוּכְרַיָא דוּכְרַיָא בִּסְכוּם מִנְיַין שְׁמָהָן מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵילָא לִסְכוּם מִנְיָינֵיהוֹן עַשְרִין וּתְרֵין אַלְפִין וּמָאתָן וְשַׁבְעִין וּתְלָתָא: (תרגום יונתן)


{מד}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְּמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{מה}  קַ֣ח אֶת-הַלְוִיִּ֗ם תַּ֤חַת כָּל-בְּכוֹר֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת-בֶּֽהֱמַ֥ת הַלְוִיִּ֖ם תַּ֣חַת בְּהֶמְתָּ֑ם וְהָֽיוּ-לִ֥י הַלְוִיִּ֖ם אֲנִ֥י יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  קָרֵב יָת לֵוָאֵי חֲלַף כָּל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָת בְּעִירָא דְלֵוָאֵי חֲלַף בְּעִירְהוֹן וִיהוֹן מְשַׁמְּשִׁין קֳדָמַי לֵוָאֵי אֲנָא יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  קָרֵיב יַת לֵיוָאֵי חֲלַף כָּל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְרָאֵל וְיַת בְּעִירָא לֵיוָאֵי חֲלַף בְּעִירֵיהוֹן וִיהוֹן מְשַׁמְשִׁין קֳדָמָי לֵיוָאֵי אֲנָא יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת בהמת הלוים וגו'. לא פדו בהמות הלוים את בכורי בהמה טהורה של ישראל אלא את פטרי חמוריהם, ושה (ה) אחד של בן לוי פטר כמה פטרי חמורים של ישראל, תדע שהרי מנה העודפים באדם ולא מנה (ו) העודפים בבהמה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) יש מפרשים דקשה לרש"י דאי אבהמה טהורה קאי אין שייך פדיון דלא פקע קדושת בכור דהא הכהנים עצמן חייבים בקדושת בכור ויש לומר עוד דהוכחתו מדכתיב בפרשת בא כל בכור אדם תפדה וכל פטר חמור תפדה בשה וכאן שכתב בכור אדם ובכור בהמה תפדה מיירי נמי דוקא פטרי חמורים. הרא"ם תימה והלא רש"י בעצמו פירש בפרק קמא דבכורות דף ד' גבי הא דפריך רבא לאביי אם איתא דדרשת קל וחומר מבהמה לפטור לוים מבכור בהמה טהורה דהא בהמה טהורה דידהו הפקיעו בהמת ישראל הטהורה וצריך עיון ויש לומר דהא פרכא דפריך רבא לאביי אינה אלא לפי סברתו אבל אביי פליג עליה בהא וסבירא ליה דלא פדו בהמות הלוים את בכורי בהמה טהורה של ישראל וכו' עיין (במ"י): (ו) הרא"ם תמה איך הביא הראיה הזאת שהתלמוד כבר בטל אותה ואמר ודלמא הוו נפישין בהמתן והוו קיימין לבהדי בכורי ישראל והביא ראיה אחרת אמר קרא ואת בהמת הלוים תחת בהמתם בהמה אחת תחת בהמות רבות דאי סלקא דעתך דהאי ואת בהמת הלוים בבהמות רבות מיירי לכתוב קרא או בהמת בהמת או בהמתם בהמתם שמע מינה חד פוטר טובא. ותירץ הוא משום הכי הניח ראיה אחרונה מפני שהוא רחוק מן הפשט משום הכי הביא ראיה ראשונה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  קח את הלוים. פעם אחרת כאילו אמר כאשר תקח את הלוים יהיו העודפים פדיום ונסמכה מלת פדויי אל המספר וכמוהו רבים יש מכחישים אמרו מזה נלמוד כי פדיון כל בכור חמשה שקלים ואינו ראיה כי זאת מצוה בפני עצמה והאמת דברי קבלה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  תחת כל בכור בבני ישראל. הנה הבכורים נתקדשו להיות לשם מעת שצוה (שמות יג ב) קדש לי כל בכור בבני ישראל באדם וגו' והיו בכורים רבים בישראל ולא נפדו עד הנה שעדין לא נאמר למי יהיה הפדיון כי עתה הוא שנתקדשו הכהנים ועדין לא נצטוו במתנות הכהונה והנה הם עומדים בקדושתן סתם ויתכן שהיתה בהן עבודת הקרבנות כדברי רבותינו (זבחים קיב) והנראה אלי כי הבכורים האלה כלם לא נולדו במדבר בשנה אחת כי לא נתרבו העם שם כל כך רק כל הבכורים אשר היו בישראל נמנו כי כלם נתקדשו כאשר פרשתי שם (שמות יג יא) ועתה החליפם בלוים והם פדיונם וצוה שיפדו הנותרים ונתן הפדיון לאהרן ולבניו כאשר היא מצוה לדורות (הרמב"ן)

 אור החיים  והיו לי הלוים אני ה'. הכונה במאמר אני ה', לומר שהגם שאמרו רבותינו ז"ל (ילקוט שס"ד) עתידה עבודה שתחזור לבכורות, לא ירדו הלוים מהיות לה', והוא אומרו והיו לי אני ה' כשם ששמי לעולם ועד כמו כן יהיו לי הלוים: (אור החיים)


{מו}  וְאֵת֙ פְּדוּיֵ֣י הַשְּׁלֹשָׁ֔ה וְהַשִּׁבְעִ֖ים וְהַמָּאתָ֑יִם הָעֹֽדְפִים֙ עַל-הַלְוִיִּ֔ם מִבְּכ֖וֹר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וְיָת פּוּרְקַן מָאתָן וְשַׁבְעִין וּתְלָתָא דְיַתִּירִין עַל לֵוָאֵי מִבּוּכְרַיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת פִּרְקוֹנֵי מָאתָן וְשׁוּבְעִין וּתְלָתָא מַה דְאִשְׁתְּיָירוּ עַל לֵיוָאֵי מִבּוּכְרַיָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת פדויי השלשה וגו'. ואת הבכורות הצריכין להפדות בהם, אלו השלשה ושבעים ומאתים העודפים בהם ויתרים על הלוים, מהם תקח (ז) חמשת שקלים לגלגלת, כך היתה מכירתו של יוסף עשרים כסף שהיה בכורה של רחל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) כדי שלא תטעה לומר דהאי ואת פדויי השלשה והשבעים וגו' פירוש כמו העודפים על פדויי הלוים דבסמוך דפירוש אותן שפדו הלוים בגופן כדפרש"י שם ומהם תקח חמשת שקלים גם כן לכך פירש דהאי ואת פדויי השלשה וגו' פירוש ואת הבכורות הצריכים לפדות כו' כי עדיין לא היו פדויין אלא הם צריכין לפדות ומהם תקח חמשת שקלים לגלגלת: (שפתי חכמים)


{מז}  וְלָֽקַחְתָּ֗ חֲמֵ֧שֶׁת חֲמֵ֛שֶׁת שְׁקָלִ֖ים לַגֻּלְגֹּ֑לֶת בְּשֶׁ֤קֶל הַקֹּ֨דֶשׁ֙ תִּקָּ֔ח עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה הַשָּֽׁקֶל:

 אונקלוס  וְתִסַב חָמֵשׁ חָמֵשׁ סִלְעִין לְגֻלְגַלְתָּא בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תִּסַב עַשְׂרִין מָעִין סִלְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִסַב חַמְשָׁא חַמְשָׁא סַלְעִין לְגוּלְגַלְתָּא בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תִּסַב עַשְרִין מָעִין סִלְעָא: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ולקחת חמשת וגו'. צריך לדעת למה אמר ולקחת בוא"ו כיון שמאמר זה הוא גזרת מאמר ואת פדויי השלשה וגו', ואולי כי בזה העיר כוונת כתוב הקודם לזה ואת פדויי השלשה וגו' שגזרתו הוא מבכור בני ישראל פירוש שיקח פדיון בכורות העודפים על הלוים מאת הבכורות ולא מהלוים, שתעלה על דעתך לומר שכדרך שפדו בבהמת הלוים בהמתם כמו כן יפדו הנותרים מהם וקל וחומר הוא, תלמוד לומר מבכור בני ישראל פירוש יהיה הפדיון, וכן אמר במעשה ויקח משה וגו': מאת בכור בני ישראל לקח את הכסף, והוסיף לומר מצוה שניה שיהיה הפדיון ה' שקלים, והוא אומרו ולקחת בתוספת וא"ו, וחזר לומר תקח, שיקח השקל בשקל הקודש שהוא כפול, ושדבר זה מעכב בפדיון: (אור החיים)

 דעת זקנים  ולקחת חמשת שקלים. וכן לדורות. וא"ת מפני מה הלוים אינן פודין בכורותיהם הנולדים מכאן ולהבא כמו שהבכורות ישראל פודין בכורותיהם וי"ל דכל הלוים הנולדים הם מאלו אבל הבכורות של ישראל אינן נולדים מן הבכורות אלא מכל ישראל שלא נפדו ואותם הנולדים מן הבכורות אינן ידועין לפיכך צוה הקב"ה לפדות כל הבכורות שנולדו מכאן ולהבא: (דעת זקנים)


{מח}  וְנָֽתַתָּ֣ה הַכֶּ֔סֶף לְאַֽהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו פְּדוּיֵ֕י הָעֹֽדְפִ֖ים בָּהֶֽם:

 אונקלוס  וְתִתֵּן כַּסְפָּא לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי פֻּרְקַן דְיַתִּירִין בְּהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִתֵּן כַּסְפָּא לְאַהֲרן וְלִבְנוֹי פִּרְקוֹנֵי מַה דְמִשְׁתַּיְירָן בְּהוֹן: (תרגום יונתן)


{מט}  וַיִּקַּ֣ח מֹשֶׁ֔ה אֵ֖ת כֶּ֣סֶף הַפִּדְי֑וֹם מֵאֵת֙ הָעֹ֣דְפִ֔ים עַ֖ל פְּדוּיֵ֥י הַלְוִיִּֽם:

 אונקלוס  וּנְסֵיב משֶׁה יָת כְּסַף פּוּרְקָנָא מִן דְיַתִּירִין עַל פְּרִיקֵי לֵוָאֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְסֵב משֶׁה יַת פּוּרְקַנְהוֹן מִן מַה דִמְיַיתְרִין עַל פִּרְקוֹנֵי לֵיוָאֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  העודפים על פדויי הלוים. על אותן שפדו הלוים בגופן: (רש"י)

 אבן עזרא  הפדיום. במ''ם תחת נו''ן כמו גרשון: (אבן עזרא)


{נ}  מֵאֵ֗ת בְּכ֛וֹר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לָקַ֣ח אֶת-הַכָּ֑סֶף חֲמִשָּׁ֨ה וְשִׁשִּׁ֜ים וּשְׁלֹ֥שׁ מֵא֛וֹת וָאֶ֖לֶף בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ:

 אונקלוס  מִן בּוּכְרַיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְסִיב יָת כַּסְפָּא אֲלַף וּתְלַת מְאָה וְשִׁתִּין וְחָמֵשׁ סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  מִלְוַת בּוּכְרַיָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל נְסִיב יַת כַּסְפָּא אֶלֶף וּתְלַת מְאָה וְשִׁתִּין וְחָמֵשׁ סַלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  חמשה וששים ושלש מאות ואלף. כך סכום החשבון חמשת שקלים לגלגלת, למאתים בכורות אלף שקל, לשבעים בכורות שלש מאות וחמשים שקל, לשלש בכורות חמשה עשר שקל, אמר כיצד אעשה, בכור שאומר לו תן חמשת שקלים יאמר לי אני מפדויי הלוים, מה עשה, הביא שנים ועשרים אלף פתקין (ח) וכתב עליהם בן לוי, ומאתים ושבעים ושלשה פתקין כתב עליהן ה' שקלים, בללן ונתנן בקלפי, אמר להם בואו וטלו פתקיכם לפי הגורל (סנהדרין יז. במד"ר ד, י): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) פי חתיכות איגרות וכן ובספר יוחקו מתרגמינן בפתקא יתרשמון: (שפתי חכמים)


{נא}  וַיִּתֵּ֨ן מֹשֶׁ֜ה אֶת-כֶּ֧סֶף הַפְּדֻיִּ֛ם לְאַֽהֲרֹ֥ן וּלְבָנָ֖יו עַל-פִּ֣י יְהֹוָ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: (פ)

 אונקלוס  וִיהַב משֶׁה יָת כְּסַף פְּרִיקַיָא לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי עַל מֵימְרָא דַיְיָ כְּמָא דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וִיהַב משֶׁה יַת כְּסַף פִּרְקוֹנָא לְאַהֲרן וְלִבְנוֹי עַל פּוּם מֵימְרָא דַיְיָ הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ויתן משה וגו' כאשר צוה ה' וגו'. קשה אחר שאמר הכתוב על פי ה' מה מקום לומר כאשר צוה ה' וגו'. ונראה כי לצד שיש במעשה זה הטבה לאהרן אחיו ובניו, ויש מקום לומר כי היה למשה נחת רוח להטיב לאחיו, לזה בא הכתוב ושלל בחינת מחשבה זו ממשה שלא חשב במעשה זה רצון הנתינה לאחיו אלא לקיים מאמר ה' היה לו החפץ במעשהו: (אור החיים)

במדבר פרק-ד

{א}   שביעי  וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{ב}  נָשֹׂ֗א אֶת-רֹאשׁ֨ בְּנֵ֣י קְהָ֔ת מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י לֵוִ֑י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם:

 אונקלוס  קַבִּילוּ יָת חֻשְׁבַּן בְּנֵי קְהָת מִגוֹ בְּנֵי לֵוִי לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  קַבִּילוּ יַת חוּשְׁבַּן בְּנֵי קְהָת מִגוֹ בְנֵי לֵוִי לִגְנִיסַתְהוֹן לְבֵית אַבְהַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  נשא את ראש וגו'. מנה מהם את הראויין לעבודת משא (ט) , והם מבן שלשים ועד בן חמשים שנה, והפחות משלשים לא נתמלא כחו, מכאן אמרו בן שלשים לכח, והיותר על בן חמשים כחו מכחיש מעתה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) כוונתו לפרש טעם המנין שכל המנינים נמנים מבן חודש ומבן כ' ובני י"ג אבל זה המספר אינו דומה לשום אחד מהמספרים לכך פירש מנה מהם הראויין וכו' רא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  נשא את ראש בני קהת. בתחלה בעבור משה ואהרן: (אבן עזרא)

 אור החיים   נשא את ראש בני קהת. לפי מה שהעלינו בפרשת כי תשא כי על ידי נתינת הכופר הוא נשיאת ראש להם ולזה אמר הכתוב במספרם כי תשא מה שאין כן הלוים שלא נתנו כופר במספרם אמר פקוד את בני לוי, אם כן למה שינה הכתוב את לשונו בלוים עצמן וחזר לומר נשא ולא פקוד. ונראה כי לצד שנתן ה' להם עבודה פנימית לשאת ארון ושלחן לזה יחס להם לשון נשיאות ראש בערך גרשון ומררי שיהיו הם מעולים מהם, והגם שגרשון הוא בכור לוי, קהת בחר לו יה כי ממנו יצא אור לעולם משה ואהרן, ושורת הדין שענף זה ישא ארון התורה אשר שם משה שיצא מקהת, ודקדק לומר מתוך בני לוי, מטעם שאמרנו לצד שהוא אמצעי בין גרשון ובין מררי ויתיחס אליו תוך: (אור החיים)


{ג}  מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן-חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל-בָּא֙ לַצָּבָ֔א לַֽעֲשׂ֥וֹת מְלָאכָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵלָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין כָּל דְאָתֵי לְחֵילָא לְמֶעְבַּד עִבִדְתָּא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵילָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין כָּל דְאָתֵי לְחֵילָא לְמֶעֱבַד עִבִידְתָּא בְּמַשְׁכַּן זִימְנָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  מבן שלשים שנה. קרוב מארבע' שבועות בן חמשים שבעה שבועות כי אז יחסר כח הגוף: מלאכה באהל מועד. מלאכת המשא: (אבן עזרא)

 אור החיים  לעשות מלאכה. שינה מהאמור בעבודת בני גרשון ובני מררי לעבוד עבודה ואמר לעשות מלאכה, העיר בזה שאין בכללות מעשה בני קהת עבודה, לצד שהארון הוא אדרבה נושא את נושאיו (במד"ר פ"ד) ואין עושין בו אלא מלאכה. עוד נראה כי לצד שיש להם לעשות סדר נכון במשאם כשנושאים בכתף וכיוון ההליכה לצד כבוד ארון אלהים כנושא אדונו על כתפו, לזה קרא עבודתם מלאכה, מה שאין כן עבודת בני גרשון ובני מררי: (אור החיים)


{ד}  זֹ֛את עֲבֹדַ֥ת בְּנֵֽי-קְהָ֖ת בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד קֹ֖דֶשׁ הַקֳּדָשִֽׁים:

 אונקלוס  דֵין פּוּלְחַן בְּנֵי קְהָת בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא קוֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָא: (אונקלוס)

 יונתן  דָא פּוּלְחָנַת בְּנֵי קְהָת בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא קוֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  קדש הקדשים. המקודש שבכולן, הארון והשלחן והמנורה והמזבחות והפרוכת וכלי שרת: (רש"י)

 אבן עזרא  קדש הקדשים. הוא הארון: (אבן עזרא)


{ה}  וּבָ֨א אַֽהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ בִּנְסֹ֣עַ הַֽמַּחֲנֶ֔ה וְהוֹרִ֕דוּ אֵ֖ת פָּרֹ֣כֶת הַמָּסָ֑ךְ וְכִ֨סּוּ-בָ֔הּ אֵ֖ת אֲרֹ֥ן הָֽעֵדֻֽת:

 אונקלוס  וְיֵיעוֹל אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי בְּמֵטַל מַשְׁרִיתָא וִיפָרְקוּן יָת פָּרֻכְתָּא דִפְרָסָא וִיכַסוּן בַּהּ יָת אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְעָלֵיל אַהֲרן וּבְנוֹי בִּזְמַן מֵיטַל מַשְׁרִיתָא וְיִפְרְקוּן יַת פַּרְגוֹדָא דִפְרָסָא וִיכַסוּן יַת אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובא אהרן ובניו וגו'. יכניסו כל כלי וכלי לנרתקו המפורש לו בפרשה זו, ולא יצטרכו הלוים בני קהת אלא לשאת: בנסוע המחנה. כשהענן מסתלק (י) הם יודעין שיסעו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) פירוש אל יקשה בעיניך לומר היאך היו יודעים השעה שיסעו עד שיתחילו לפרק שאין כבוד לארון הקודש לכסותו אחר נסיעת דגל מחנה יהודה כי היה נראה שנסיעת דגל יהודה הכריח לפרק המשכן ולכסות הארון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  פרכת המסך. שתסוך על הארון: (אבן עזרא)

 ספורנו  בנסע המחנה. אחר שנסתלק הענן כי קודם לכן היה אסור להם ליכנס: (ספורנו)

 דעת זקנים  וכסו בה את ארון העדות. וכתיב ושמו בדיו פי' נתקנו בדיו אבל אין לפרש לשון שימה ממש דהא כתיב לא יסורו ממנו לעולם: (דעת זקנים)


{ו}  וְנָֽתְנ֣וּ עָלָ֗יו כְּסוּי֙ עוֹר תַּ֔חַשׁ וּפָֽרְשׂ֧וּ בֶֽגֶד-כְּלִ֛יל תְּכֵ֖לֶת מִלְמָ֑עְלָה וְשָׂמ֖וּ בַּדָּֽיו:

 אונקלוס  וְיִתְּנוּן עֲלוֹהִי חוֹפָאָה דִמְשַׁךְ סַסְגוֹנָא וְיִפְרְסוּן לְבוּשׁ גְמִיר תִּכְלָא מִלְעֵלָא וִישַׁוּוּן אֲרִיחוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִתְּנוּן עֲלוֹי חוֹפָאָה דִמְשַׁךְ סַסְגוֹנָא וְיִפְרְשׁוּן לְבוּשׁ שְׁזִיר עֲלוֹי מִלְעֵילָא וְיִשְׁווּן אֲרִיחוֹי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ונתנו עליו. על המסך ויש אומרים כי ישוב עליו אל מלת את שהוא את פרכת וכמוהו ותצפנו: ופרשו בגד כלי. ל תכ. לת. כלו תכלת: מלמעלה. י''א על כסוי עור תחש והנכון בעיני שפירושו וכבר פרשו בגד כליל תכלת מלמעלה לפרכת המסך ואם לדרך כבוד יתכן גם הראשון ועור תחש מפני הגשם והאבק: ושמו בדיו. הנה יסירום עד שיכסו הארון ויש אומרים שמו בדיו על כתפות הנושאים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ונתנו עליו כסוי עור תחש ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה. בעבור מעלת הארון לא היה נראה עליו כסוי עור תחש אבל היו מכסים אותו בפרוכת שהוא המסך לו ומכסים את שניהם במכסה עור תחש בעבור הגשמים ופורשים על הכל בגד כליל תכלת מלמעלה שיהיה נראה עליו הבגד הנכבד שהוא כעצם השמים לטוהר (במד"ר ד יג) אבל שאר כל הכלים השולחן והמנורה והמזבחות היה נראה עליהם מלמעלה מכסה עור תחש ויש אומרים כי טעם הכתוב ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה לפרכת המסך ונתנו עליו על הארון והפרוכת כסוי עור תחש וטעם ושמו בדיו על כתפות הכהנים והנכון כי "ושמו" שיתקנו אותם להיות יוצאים לשאת אותו בהם כי היו הטבעות רחבים ויאריכו הבדים בהם כרצונם ובלבד שלא יסורו ממנו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  בארון ובמזבח הנחשת כתיב בדיו ובשלחן ובמזבח הזהב כתיב לבתים לבדים וכת. ב את בדיו לרבות הבתים: (בעל הטורים)


{ז}  וְעַ֣ל | שֻׁלְחַ֣ן הַפָּנִ֗ים יִפְרְשׂוּ֘ בֶּ֣גֶד תְּכֵ֒לֶת֒ וְנָֽתְנ֣וּ עָ֠לָ֠יו אֶת-הַקְּעָרֹ֤ת וְאֶת-הַכַּפֹּת֙ וְאֶת-הַמְּנַקִּיֹּ֔ת וְאֵ֖ת קְשׂ֣וֹת הַנָּ֑סֶךְ וְלֶ֥חֶם הַתָּמִ֖יד עָלָ֥יו יִֽהְיֶֽה:

 אונקלוס  וְעַל פָּתוֹרָא דִלְחֵם אַפַּיָא יִפְרְסוּן לְבוּשׁ תִּכְלָא וְיִתְּנוּן עֲלוֹהִי יָת מָגִּיסַיָא וְיָת בָּזִיכַיָא וְיָת מְכִילָתָא וְיָת קַסְווֹת נִסוּכָא וְלַחְמָא תְּדִירָא עֲלוֹהִי יְהֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וְעַל פְּתוֹר לְחֵם אַפַּיָא יִפְרְסוּן לְבוּשׁ דְתִכְלָא וְיִתְּנוּן עֲלוֹי יַת פִילַוָותָא וְיַת בָּזִיכַיָא וְיַת מְנַקִיָתָא וְיַת קַסְווֹת נִיסוּכָא וּלְחֵם תְּדִירָא עֲלוֹי יְהֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  קערת וכפת קשות ומנקיות. כבר פירשתי במלאכת המשכן: הנסך. הכסוי לשון מסך, אשר יוסך בהם: (רש"י)

 אבן עזרא  ועל שולחן הפנים. להורות כי יש שם שולחנות אחרות לצורך הבשר ולחם הפנים שיש בו לא יוסר: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ולחם התמיד עליו יהיה. על השולחן עצמו יהיה הלחם ועליהם בגד התכלת וישימו על הבגד הזה בשלחן כל הכלים ואחרי כן יפרשו על הכלים והשולחן בגד תולעת שני כי לכבוד הלחם שהוא מסודר כהלכתו יפרשו בגד תכלת להפריש בין השלחן ולחמו ובין הכלים והיה המכסה העליון בבגד תולעת שני שהוא מראה אדום בעבור שהשולחן סימן לכתר מלכות שהוא במדת הדין אבל הארון ומזבח הזהב בבגד תכלת למדה הכלולה מן הכל ומזבח העולה בבגד ארגמן שהוא אדום יותר מן הראשון כי שם יזרק הדם כופר נפשם (הרמב"ן)


{ח}  וּפָרְשׂ֣וּ עֲלֵיהֶ֗ם בֶּ֚גֶד תּוֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י וְכִסּ֣וּ אֹת֔וֹ בְּמִכְסֵ֖ה עוֹר תָּ֑חַשׁ וְשָׂמ֖וּ אֶת-בַּדָּֽיו:

 אונקלוס  וְיִפְרְסוּן עֲלֵיהוֹן לְבוּשׁ צְבַע זְהוֹרִי וִיכַסוּן יָתֵהּ בְּחוֹפָאָה דִמְשַׁךְ סַסְגוֹנָא וִישַׁוּוּן יָת אֲרִיחוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִפְרְשׁוּן עֲלוֹי לְבוּשׁ צְבַע זְהוֹרִי וִיכַסוּן יָתֵיהּ בְּחוֹפָאָה דִמְשַׁךְ סַסְגוֹנָא וִישַׁווּן יַת אֲרִיחוֹהִי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בגד תולעת שני. והנה על השולחן שני בגדים והמכסה וכן על הארון מסך ובגד תכלת ומכסה ועל המנורה בגד ומכסה: (אבן עזרא)


{ט}  וְלָֽקְח֣וּ | בֶּ֣גֶד תְּכֵ֗לֶת וְכִסּ֞וּ אֶת-מְנֹרַ֤ת הַמָּאוֹר֙ וְאֶת-נֵרֹ֣תֶ֔יהָ וְאֶת-מַלְקָחֶ֖יהָ וְאֶת-מַחְתֹּתֶ֑יהָ וְאֵת֙ כָּל-כְּלֵ֣י שַׁמְנָ֔הּ אֲשֶׁ֥ר יְשָֽׁרְתוּ-לָ֖הּ בָּהֶֽם:

 אונקלוס  וְיִסְבוּן לְבוּשׁ תִּכְלָא וִיכַסוּן יָת מְנַרְתָּא דְאַנְהוֹרֵי וְיָת בּוֹצִינָהָא וְיָת צִבְתָהָא וְיָת מַחְתְּיָתָהָא וְיָת כָּל מָנֵי מִשְׁחָא דִי יְשַׁמְשׁוּן לָהּ בְּהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסְבוּן לְבוּשׁ דְתִכְלָא וִיכַסוּן יַת מְנַרְתָּא דְאַנְהוֹרֵי וְיַת בּוֹצִינָהָא וְיַת מַלְקְטַיָא וְיַת מַחְתְּיָתָא וְיַת כָּל מָאנֵי שִׁמוּשָׁא דִישַׁמְשׁוּן לָהּ בְּהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מלקחיה. כמין צבת, שמושך בה את הפתילה לכל צד שירצה: מחתתיה. כמין כף קטנה, ושוליה פשוטין ולא סגלגלים, ואין לה מחיצה לפנים אלא מצדיה וחותה בה את דשן הנרות כשמטיבן: נרתיה. לוצי"ש בלע"ז שנותנים בהן (כ) השמן והפתילות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) פירוש לא הפתילה הדולקת כמו נר אלהים וגומר לכן פירש פה שהוא מורה על הכלי כי מלת נר מורה גם על הכלי: (שפתי חכמים)


{י}  וְנָֽתְנ֤וּ אֹתָהּ֙ וְאֶת-כָּל-כֵּלֶ֔יהָ אֶל-מִכְסֵ֖ה עוֹר תָּ֑חַשׁ וְנָֽתְנ֖וּ עַל-הַמּֽוֹט:

 אונקלוס  וְיִתְּנוּן יָתָהּ וְיָת כָּל מָנָהָא לְחוֹפָאָה דִמְשַׁךְ סַסְגוֹנָא וְיִתְּנוּן עַל אֲרִיחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִתְּנוּן יָתָהּ וְיַת כָּל מְנָהָא לְחוֹפָאָה דִמְשַׁךְ סַסְגוֹנָא וְיִתְּנוּן עַל אַסְלָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל מכסה עור תחש. (ל) כמין מרצוף (כלים פ"כ מ"א): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) פירוש שק גדול ששמים בו סחורות מדכתיב אל מכסה משמע דבר שיש לו תוך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונתנו על המוט. כי אין לה בדים והוא כמו וישאוהו במ וט: (אבן עזרא)

 ספורנו  ונתנו על המוט. ואז יזכו הלויים לשאת: (ספורנו)


{יא}  וְעַ֣ל | מִזְבַּ֣ח הַזָּהָ֗ב יִפְרְשׂוּ֙ בֶּ֣גֶד תְּכֵ֔לֶת וְכִסּ֣וּ אֹת֔ו בְּמִכְסֵ֖ה עוֹר תָּ֑חַשׁ וְשָׂמ֖וּ אֶת-בַּדָּֽיו:

 אונקלוס  וְעַל מַדְבְּחָא דְדַהֲבָא יִפְרְסוּן לְבוּשׁ תִּכְלָא וִיכַסוּן יָתֵהּ בְּחוֹפָאָה דִמְשַׁךְ סַסְגוֹנָא וִישַׁוּוּן יָת אֲרִיחוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְעַל מַדְבְּחָא דְדַהֲבָא יִפְרְסוּן לְבוּשׁ תִּכְלָא וִיכַסוּן יָתֵיהּ בְּחוֹפָאָה דִמְשַׁךְ סַסְגוֹנָא וִישַׁווּן יַת אֲרִיחוֹי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ועל מזבח הזהב. בגד (צ''ל אחד) אחר ומכסה לכסות את הקודש שהוא הארון והשולחן והמנורה והמזבחות וכל כלי השרת כמו סכינים וכפות וקערות: (אבן עזרא)


{יב}  וְלָֽקְחוּ֩ אֶת-כָּל-כְּלֵ֨י הַשָּׁרֵ֜ת אֲשֶׁ֧ר יְשָֽׁרְתוּ-בָ֣ם בַּקֹּ֗דֶשׁ וְנָֽתְנוּ֙ אֶל-בֶּ֣גֶד תְּכֵ֔לֶת וְכִסּ֣וּ אוֹתָ֔ם בְּמִכְסֵ֖ה עוֹר תָּ֑חַשׁ וְנָֽתְנ֖וּ עַל-הַמּֽוֹט:

 אונקלוס  וְיִסְבוּן יָת כָּל מָנֵי שִׁמוּשָׁא דִי יְשַׁמְשׁוּן בְּהוֹן בְּקוּדְשָׁא וְיִתְּנוּן לִלְבוּשׁ תִּכְלָא וִיכַסוּן יָתְהוֹן בְּחוֹפָאָה דִמְשַׁךְ סַסְגוֹנָא וְיִתְּנוּן עַל אֲרִיחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסְבוּן יַת כָּל מָאנֵי שִׁמוּשָׁא דִי יְשַׁמְשׁוּן בְּהוֹן בְּקוּדְשָׁא וְיִתְּנוּן לִלְבוּשׁ דְתִכְלָא וִיכַסוּן יַתְהוֹן בְּחוֹפָאָה דִמְשַׁךְ סַסְגוֹנָא וְיִתְּנוּן עַל קוֹפָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  את כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש. בתוך המשכן שהוא קדש, (מ) והן כלי הקטרת שמשרתין בהם במזבח הפנימי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דק"ל דלא הל"ל אלא אשר ישרתו בם בקדש למה לי. ומתרץ משום הכי כתיב בקדש לומר שלא היו משרתים על המזבח באותן כלים כי אם במשכן כי אין צריך כלים למזבח הפנימי שלא היו מקטירין עליו אלא קטורת הסמים. (גור אריה) לא שיהיה פירושו שישרתו בם בקדושה דאם כן ה"ל לנקוד הבי"ת בשו"א אבל עכשיו שהיא נקודה בפת"ח משמע קודש הידוע והוא המשכן שהוא ידוע ביותר: (שפתי חכמים)


{יג}  וְדִשְּׁנ֖וּ אֶת-הַמִּזְבֵּ֑חַ וּפָרְשׂ֣וּ עָלָ֔יו בֶּ֖גֶד אַרְגָּמָֽן:

 אונקלוס  וְיִסְפוּן יָת קִטְמָא דְמַדְבְּחָא וְיִפְרְסוּן עֲלוֹהִי לְבוּשׁ אַרְגְוָן: (אונקלוס)

 יונתן  וִידַרְדוּן יַת מַדְבְּחָא וְיִפְרְסוּן עֲלוֹי לְבוּשׁ אַרְגְוָון: (תרגום יונתן)

 רש"י  ודשנו את המזבח. מזבח הנחשת: ודשנו. יטלו את (נ) הדשן מעליו: ופרשו עליו בגד ארגמן. ואש שירדה מן השמים, רבוצה תחת הבגד כארי (יומא כא:) (ס) בשעת המסעות ואינה שורפתו, שהיו כופין עליה (ע) פסכתר של נחשת (עירובין קד:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) לא שישימו בו הדשן: (ס) דוקא בשעת המסעות נראית הגחלת כארי אבל בשעת חנייתן לא היתה נראית מפני אש של המערכה שהיתה מונחת עליו ובנסעם הסירו כל האש ונראית הגחלת: (ע) בשלהי פרק המוצא תפילין פרש"י פסכתר סיר של נחושת סירות מתרגמינן פסכתרות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ודשנו. הסרת הדשן מעל המזבח: (אבן עזרא)


{יד}  וְנָֽתְנ֣וּ עָ֠לָ֠יו אֶֽת-כָּל-כֵּלָ֞יו אֲשֶׁ֣ר יְֽשָׁרְת֧וּ עָלָ֣יו בָּהֶ֗ם אֶת-הַמַּחְתֹּ֤ת אֶת-הַמִּזְלָגֹת֙ וְאֶת-הַיָּעִ֣ים וְאֶת-הַמִּזְרָקֹ֔ת כֹּ֖ל כְּלֵ֣י הַמִּזְבֵּ֑חַ וּפָֽרְשׂ֣וּ עָלָ֗יו כְּס֛וּי ע֥וֹר תַּ֖חַשׁ וְשָׂמ֥וּ בַדָּֽיו:

 אונקלוס  וְיִתְּנוּן עֲלוֹהִי יָת כָּל מָנוֹהִי דִי יְשַׁמְשׁוּן עֲלוֹהִי בְהוֹן יָת מַחְתְּיָתָא וְיָת צִנוֹרְיָתָא וְיָת מַגְרוֹפְיָתָא וְיָת מִזְרְקַיָא כֹּל מָנֵי מַדְבְּחָא וְיִפְרְסוּן עֲלוֹהִי חוֹפָאָה דִמְשַׁךְ סַסְגוֹנָא וִישַׁווּן אֲרִיחוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִתְּנוּן עֲלוֹי יַת כָּל מָנוֹי דִישַׁמְשׁוּן עֲלוֹי בְּהוֹן יַת מַחְתְּיָיתָא וְיַת מַשִׁלְיָיתָא וְיַת מַגְרוֹפְיָיתָא וְיַת מִזְרְקַיָא כָּל מָאנֵי מַדְבְּחָא וְיִפְרְסוּן עֲלוֹי חוֹפָאָה דִמְשַׁךְ סַסְגוֹנָא וִישַׁווּן אֲרִיחוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  מחתת. שבהן חותים גחלים לתרומת הדשן, שעשויה כמין מחבת, שאין לה אלא שלש מחיצות, ומלפניה שואבת את הגחלים: המזלגות. צינוריות של נחשת, שבהן מכין באברים שעל המזבח להפכן, כדי שיתעכלו יפה ומהר: יעים. הם מגרפות ובלע"ז ווידי"ל והן של נחשת, ובהן מכבדין את הדשן מעל המזבח: (רש"י)


{טו}  וְכִלָּ֣ה אַֽהֲרֹן-וּ֠בָנָ֠יו לְכַסֹּ֨ת אֶת-הַקֹּ֜דֶשׁ וְאֶת-כָּל-כְּלֵ֣י הַקֹּ֘דֶשׁ֘ בִּנְסֹ֣עַ הַֽמַּחֲנֶה֒ וְאַֽחֲרֵי-כֵ֗ן יָבֹ֤אוּ בְנֵֽי-קְהָת֙ לָשֵׂ֔את וְלֹֽא-יִגְּע֥וּ אֶל-הַקֹּ֖דֶשׁ וָמֵ֑תוּ אֵ֛לֶּה מַשָּׂ֥א בְנֵֽי-קְהָ֖ת בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  וִישֵׁיצֵי אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי לְכַסָאָה יָת קוּדְשָׁא וְיָת כָּל מָנֵי קוּדְשָׁא בְּמֵטַל מַשְׁרִיתָא וּבָתַר כֵּן יַעֲלוּן בְּנֵי קְהָת לְמִטַּל וְלָא יִקְרְבוּן לְקוּדְשָׁא וְלָא יְמוּתוּן אִלֵין מַטוּל בְּנֵי קְהָת בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִפְסוֹק אַהֲרן וּבְנוֹי לְכַסָאָה יַת קוּדְשָׁא וְיַת כָּל מָאנֵי קוּדְשָׁא בִּזְמַן מֵיטַל מַשְׁרִיתָא וּמִן בָּתַר כְּדֵין יֵיעָלוּן בְּנֵי קְהָת לִמְסוֹבָרָא וְלָא יִקְרְבוּן לְקוּדְשָׁא דְלָא יְמוּתוּן בְּאֵשָׁא מְצַלְהֲבָא דֵין מַטוֹל בְּנֵי קְהָת בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לכסות את הקודש. הארון והמזבח: ואת כל כלי הקודש. המנורה וכלי שרת: ומתו. שאם יגעו חייבין (פ) מיתה בידי שמים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) לא שאם לא יגעו ימותו כדמשמע פשוטו של קרא אלא מלת ימותו אינו דבוק עם ולא יגעו רק שהוא דבוק עם מלת יגעו לבד הבא מדיוקא ולא יגעו הא אם יגעו ועליה קאי ימותו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  משא בני קהת באהל מועד. כי האהל והמשכן הם לא ישאוהו: (אבן עזרא)


{טז}  וּפְקֻדַּ֞ת אֶלְעָזָ֣ר | בֶּן-אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן שֶׁ֤מֶן הַמָּאוֹר֙ וּקְטֹ֣רֶת הַסַּמִּ֔ים וּמִנְחַ֥ת הַתָּמִ֖יד וְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֑ה פְּקֻדַּ֗ת כָּל-הַמִּשְׁכָּן֙ וְכָל-אֲשֶׁר-בּ֔וֹ בְּקֹ֖דֶשׁ וּבְכֵלָֽיו: (פ)

 אונקלוס  וְדִי מְסִיר לְאֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא מִשְׁחָא דְאַנְהָרוּתָא וּקְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא וּמִנְחָתָא תְדִירָא וּמִשְׁחָא דִרְבוּתָא מַטְרַת כָּל מַשְׁכְּנָא וְכָל דִי בֵהּ בְּקוּדְשָׁא וּבְמָנוֹהִי: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְדִמְסִיר לְאֶלְעָזָר בַּר אַהֲרן כַּהֲנָא מִשְׁחָא דְאַנְהָרוּתָא וּקְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא וּמִנְחָה דִתְדִירָא וּמִשְׁחָא דִרְבוּתָא מַטְרַת כָּל מַשְׁכְּנָא וְכָל דְבֵיהּ בְּקוּדְשָׁא וּבְמָנוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ופקדת אלעזר. שהוא ממונה עליהם לשאת אותם: שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה. עליו מוטל לצוות ולזרז (צ) ולהקריב בעת חנייתן: פקדת כל המשכן. ועוד היה ממונה על משא בני קהת, לצוות איש איש (ק) על עבודתו ועל משאו, והוא המשכן וכל אשר בו כל האמורים למעלה בפרשה זו, אבל משא בני גרשון ומררי שאינן מקדש הקדשים, על פי איתמר היה, כמו שכתוב בפרשת נשא (לקמן פסוק כח): (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) ואם תאמר והרי תחלה פירש לשאת אותם. ויש לומר דכך פירושו לשאת אותם שמן וקטרת ושמן המשחה אבל מנחת התמיד עליו מוטל כו' אף על גב דמשמע של לשאת אכולהו קאי אף על המנחה מכל מקום אי אפשר לומר כן לפי שהמנחה זה קמח ומקריבין עם הקרבן שמפרישין אותו עשרון לכבש ואינה קרויה מנחה אלא בזמן שמפרישין אותו לקרבן והוא בעת החנייה שאז היו מקריבין ולא בעת הנסיעה. וכן שכן שאין לומר שמיירי שהפרישו אותה או נתקדשה בכלי דאם כן היתה נפסלת ביוצא גם למה יפרשו אותה מקודם וחביבה מצוה בשעתה ואם כן אי אפשר לומר שנשא אותה בעת הנסיעה. לכן פירש שעליו מוטל לצוות כו' ובזה נדחה קושיית הרמב"ן מדברי רש"י זכרונו לברכה: (ק) פירוש לא שישאם הוא בעצמו כמו שמן המאור והשאר כי כבר כתיב למעלה ואחרי כן יבואו בני קהת לשאת והוסיף לומר על משא בני קהת מפני שלא תטעה לומר שגם משא בני גרשון ומררי נמי היה על פי אלעזר מדכתיב פקודת כל המשכן וזה אינו דמשא בני גרשון ומררי על פי איתמר היה. לכן פירש על משא בני קהת היה ממונה אלעזר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ופקדת. מגזרת פקיד: שמן המאור. יש אומרים כי הוא היה נושא שמן המאור לילה אחד וכן את מנחת התמיד והנכון בעיני שהוא פקיד עליה לתת שמן המאור וטעם הכלי וכן כלי שמן המשחה וכלי הקטורת לבני הקהתים. וטעם פקדת כל המשכן. כי יש לו גם פקידות במשכן ובכל כליו עם אחיו איתמר רק לגודל מעלת אלעזר היה הוא פקיד על השמן הקטרת והמנחה לבדו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור. יאמר שהוא פקיד על כל אלו ושיעורו "פקודת כל המשכן ופקודת כל אשר בו" ואמר רבי אברהם כי פירושו שיש לו פקידות גם במשכן ובכל כליו עם איתמר אחיו רק לגודל מעלת אלעזר היה הוא פקיד על השמן ועל הקטורת לבדו ואינו נכון כי הכתוב אומר (פסוקים כח לג) "ביד איתמר" ופירש בכאן "בקדש ובכליו" וכן אמר למעלה (ג לב) ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן פקדת שומרי משמרת הקדש כלומר נשיא פקודת משמרת הקדש שהם הנתונים ביד בני קהת אבל פירוש "פקדת כל המשכן" כי פקדת שמן המאור והקטורת והמנחה ושמן המשחה ופקדת כל המשכן בקדש וכל אשר בו בכלי הקדש הכל ביד אלעזר והם הנזכרים בכאן (פסוק טו) שאמר וכלה אהרן ובניו לכסות את הקדש ואת כל כלי הקדש והנה אלעזר אמרכל על שלשת הנשיאים וגזבר למשמרת בני קהת ואיתמר גזבר לגרשון ומררי ומפני שלא הזכיר באלעזר "ונשא" כאמור בלוים יראה שאינו נושא אותם אבל הוא פקיד עליהם ונותן אותם מידו ליד בני קהת אשר יבחר בהם בזריזות וחסידות והם ישאו אותם ויחזירום לידו בהקים המשכן וכן פקדת שומרי משמרת הקדש (לעיל ג לב) וכן ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם (להלן פסוק לב) ועל דעת הירושלמי (שבת פ"י ה"ג) הכתוב בפירושי רש"י (שבת צב ד"ה שכן) שהוא נושא אותם יהיה משא גדול כי הקטורת שס"ה מנה (כריתות ו) ומשה רבינו לא פטמה לחצאין ושמן המאור לשנה שלימה רב מאד קפ"ג לוגין ומנחת התמיד לא ידענו לכמה ימים ישא ממנה אבל היה אלעזר חזק ואמיץ כיעקב אבינו וכן משה רבינו ואהרן אחיו וקוי ה' יחליפו כח (הרמב"ן)

 ספורנו  ופקדת אלעזר. לצוות מי ומי ישא ומה ישא כל אחד ואחד: פקדת כל המשכן. ובעת נסיעתם וחנייתם היתה פקודתו לצוות הקמתם והורדתם והנחתם במקום הראוי להם: (ספורנו)


{יז}   מפטיר  וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרן לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וטעם אל משה וא. ל אהרן. כי מצוה על אהרן ובניו להשמר שלא יבאו הקהתים לידי כרת: (אבן עזרא)


{יח}  אַל-תַּכְרִ֕יתוּ אֶת-שֵׁ֖בֶט מִשְׁפְּחֹ֣ת הַקְּהָתִ֑י מִתּ֖וֹךְ הַלְוִיִּֽם:

 אונקלוס  לָא תְשֵׁיצוּן יָת שִׁבְטָא זַרְעֲיַת קְהָת מִגוֹ לֵוָאֵי: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תִסְתַּקְפוּן לְשֵׁיצָאָה יַת שִׁבְטָא דִגְנִיסַת קְהָת מִגוֹ לֵיוָאֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל תכריתו. אל תגרמו להם (ר) שימותו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) הודיענו בזה שמלת תכריתו הוא מבנין הפעיל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ומלת אל תכריתו. למשה אהרן ובניו: (אבן עזרא)

 ספורנו  אל תכריתו. אל תניחו את המשאות באופן שיזכה בהם כל הקודם כי בזה האופן יקרה שידחפו זה את זה ויחללו את הקודש וזה יהיה סבה להכריתם כמו שספרו ז''ל (פרק ב' דיומא) שקרה בתרומת הדשן: (ספורנו)


{יט}  וְזֹ֣את | עֲשׂ֣וּ לָהֶ֗ם וְחָיוּ֙ וְלֹ֣א יָמֻ֔תוּ בְּגִשְׁתָּ֖ם אֶת-קֹ֣דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֑ים אַֽהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ יָבֹ֔אוּ וְשָׂמ֣וּ אוֹתָ֗ם אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ עַל-עֲבֹֽדָת֖וֹ וְאֶל-מַשָּׂאֽוֹ:

 אונקלוס  וְדָא עִבִידוּ לְהוֹן וְיֵחוּן וְלָא יְמוּתוּן בְּמִקְרַבְהוֹן לְקֹדֶשׁ קוּדְשַּׁיָא אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יַעֲלוּן וִימַנוּן יָתְהוֹן גְבַר גְבַר עַל פֻּלְחָנֵהּ וּלְמַטוּלֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְדָא תַּקַנְתָּא עֲבִידוּ לְהוֹן וְיֵיחוֹן בְּחַיֵי דְצַדִיקֵי וְלָא יְמוּתוּן בְּאֵשָׁא מְצַלְהֲבָא וִיזוּחוֹן עֵינֵיהוֹן מִן בֵּית קוֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָא בִּזְמַן מִקְרַבְהוֹן לְתַמָן אַהֲרן וּבְנוֹי יֵיעָלוּן וִימַנוּן יַתְהוֹן גְבַר גְבַר עַל פּוּלְחָנֵיהּ וְלִמְטוּלֵיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וחיו. יוסיפו חיים: ולא ימותו. בכרת והטעם כי אם ישמרו יקבלו שכר ואם לא יענשו כי יתכן שלא יענשו על כן ולא ימותו: ושמו אותם. הארון והשולחן והמנורה והמזבחות: על עבודתו. בכלי הקדש. ואל משאו. לשאת בכתף: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וחיו. ב' וחיו ולא ימותו וחיו את בניהם ושבו בתרי עשר בענין הגאולה מלמד שמלאך המות בטל לעתיד לבא וזהו וחיו את בניהם ושבו וחיו ולא ימותו: (בעל הטורים)

 אור החיים  וזאת עשו וגו'. פירוש המעשה הוא שלא יהיו בני קהת ברשות עצמן לשאת כחפצם, שאז לצד חיבת עבודת הקודש הכל רצים לעבוד ונמצאו שוגגים בדבר, אלא ישימו אותם אהרן ובניו איש איש וגו' ובזה כל אחד מכיר מקומו, והוא אומרו ושמו אותם איש וגו', והוא אומרו ולא יבואו לראות פירוש כדי שלא יבואו לידי ראיה כבלע את הקודש, ופירוש ושמו הוא שלא יועיל בהכרת כל אחד מקומו לבד אלא לא יכנס לשים ידו לשאת עד שיאמר לו אהרן ובניו פלוני שים ידך במקום פלוני לישא וכן על זה הדרך, והוא אומרו ושמו אותם, ולזה תמצא במצות בני גרשון הגם שאמר הכתוב על פי אהרן ובניו תהיה כל עבודת וגו' לא אמר ושמו וגו':

וחיו ולא ימותו. פירוש כי בהתעסקם בארון שבו התורה שהוא מקור החיים יאריכו ימים, ולחשש ההיזק שיכול להיות מהנגיעה והראות בו אמר ולא ימותו:

חסלת פרשת במדבר (אור החיים)

 ספורנו  ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו. ולא שיהיה כל הקודם זוכה אבל ימתין כל אחד להיות מצווה ועושה: (ספורנו)


{כ}  וְלֹֽא-יָבֹ֧אוּ לִרְא֛וֹת כְּבַלַּ֥ע אֶת-הַקֹּ֖דֶשׁ וָמֵֽתוּ: (פפפ)

 אונקלוס  וְלָא יֵעֲלוּן לְמֶחֱזֵי כַּד מְכַסָן יָת מָנֵי קוּדְשָׁא וְלָא יְמוּתוּן: [פפפ] (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא יֵיעָלוּן לְמַתְחַמְיָיא כַּד יֵיעָלוּן כַּהֲנַיָא לְשִׁיקוּעַ מָאנֵי קוּדְשָׁא דְלָא יְמוּתוּן בְּאֵשָׁא מְצַלְהֲבָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא יבאו לראות כבלע את הקדש. לתוך נרתק שלו, כמו שפירשתי למעלה בפרשה זו ופרשו עליו בגד פלוני וכסו אותו במכסה פלונית, ובלוע שלו (ש) הוא כסויו:

חסלת פרשת במדבר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) וכן תרגם אונקלוס כד מכסן ית מני קודשא: חסלת פרשת במדבר (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ולא יבואו. הקהתים אל אהל מועד לראות כבלע את הקדש והטעם כאשר יוסר בנינו יוסר מסך הפרכת ונגלה הארון ויש אומרים כי כבלע כמו ככסות והטעם כאשר יכסו הארון לשאת אותו וזה טעם קרוב מהראשון והנה שתים אזהרות שלא יגעו בקדש כי אם בבדים ישאוהו ולא יראו הקדש:

חסלת פרשת במדבר (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ולא יבאו לראות כבלע את הקדש. כשמכניסין את הכלי לתוך נרתיקו כמו שפירש למעלה בפרשה זו ופרשו עליו בגד פלוני וכסו אותו במכסה פלוני ובלוע שלו זהו כסויו לשון רש"י והוא דעתו של אונקלוס ורבותינו אמרו במסכת סנהדרין (פא) שזו אזהרה על הגונב כלי שרת שחייב מיתה והקנאין פוגעין בו שהגנבה והגזל יקראו בליעה מלשון חיל בלע ויקיאנו (איוב כ טו) והוצאתי את בלעו מפיו (ירמיהו נא מד) ור"א אמר כפשוטו שלא יבאו לראות כאשר יוסר פרכת המסך ויגלה הארון רק אחרי כן כאשר יכוסה יבאו לשאת אותו ויהיה "כבלע את הקדש" כאשר יוסר הבנין מעל הארון שהוא הקדש מלשון בלע ה' ולא חמל (איכה ב ב) יחד סביב ותבלעני (איוב י ח) והנה הלוים מוזהרים שלא יגעו אל ארון הקדש ומתו רק בבדים ישאוהו ועוד יזהירם שלא יבאו לראות כלל הסרת הבנין בעוד שיוריד אהרן את הפרכת כענין כי ראו בארון ה' (שמואל א ו יט) ויפה אמר אבל ע"ד האמת טעם הכתוב כי בעבור היות כבוד יושב הכרובים שם הוזהרו הלוים שלא יהרסו לראות את ה' עד שיורידו הכהנים את הפרכת כי אז תראה הכבוד בחביון עזו וישוב אל מקומו הראשון לקדש הקדשים ויהיה כבלע את הקדש כפשוטו והמשכיל יבין (הרמב"ן)

 ספורנו  ולא יבאו לראות. באופן זה לא יבאו לראות כשהכהן מכסה את כלי הקדש כדי להקדים איש את חברו ולא ינהגו קלות ראש באופן שיתחייבו מיתה: (ספורנו)