רש"י בהעלתך. למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו, כשלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות: בהעלתך.(א) על שם שהלהב עולה כתיב בהדלקתן לשון עלייה, שצריך להדליק עד שתהא השלהבת עולה מאליה. ועוד דרשו רבותינו מכאן, שמעלה היתה (ב) לפני המנורה שעליה (ג) הכהן עומד ומיטיב: אל מול פני המנורה. אל מול נר האמצעי, שאינו בקנים אלא בגוף של מנורה: יאירו שבעת הנרות. ששה שעל ששת הקנים, שלשת המזרחיים פונים למול האמצעי הפתילות שבהן, (ד) וכן שלשה המערביים ראשי הפתילות למול האמצעי, ולמה, כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך: (רש"י)
שפתי חכמים (א) דק"ל איך נופל הלשון בהעלותך על נרות שכתב הכתוב במקום בהדלקתך בהעלותך ומתרץ על שם שהלהב עולה כלומר משום הכי נופל בו לשון עליה. ותו קשה לרש"י מכל מקום היה לו לכתוב בהדלקתך ולמה כתב בהעלותך דודאי לשון בהעלותך נופל גם כן בנרות כמו שפירש על שם הלהב עולה אבל מכל מקום הלשון בהדלקתך יותר טוב. ומתרץ דמשום הכי כתיב בהעלותך כדי ללמוד שצריך להדליק וכו'. אבל בפרשת תצוה גבי להעלות נר תמיד לא פירש רק למה כתיב להעלות ולא להדליק ואמר שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. יש לומר דלעיל כתיב להעלות לשון ציווי ועל זה פירש למה כתב הציווי בלשון להעלות ולא בלשון להדליק שהוא לשון יותר מבורר על מה הוא הציווי ומפרש משום שצריך להדליק וכו' שהוא בכלל הציווי לכן כתיב להעלות. ובפרשת אמור שהוא הציווי האמתי כדפירש"י שם קשה למה לא פירש שם כלום. יש לומר שהוא סומך על מה שפירש בפרשת תצוה על לשון להעלות שהוא בלשון ציווי כדפרישית ודלא כפירש הרא"ם שפירש פעם יפרש כל הבחינות הנופלים על הלשון ופעם יפרש קצת מהם ופעם יסמוך על מה שפירש במקום אחר ומשום הכי לא פירש בפרשת אמור כלום אף על גב דכתיב התם להעלות נר תמיד עד כאן לשונו: (ב) ואף על גב דדרשו מזה שצריך להדליק עד שתהא השלהבת עולה מאליה. יש לומר דעיקר דרשא היא מקרא דפרשת תצוה מלהעלות נר תמיד והכא אגב גררא נקטיה ועוד יש לומר דאי לשלהבת עולה מאליה לחוד הוא דאתא היה לו לכתוב להעלות ולא בהעלתך ואי למעלה אחת לחוד הוא דאתא היה לו לכתוב במעלותך אלא להכי כתיב בהעלותך למדרש תרווייהו והרא"ם פירש דדרש זה וגם שתהא השלהבת עולה שקולים הם ויבאו שניהם: (ג) ואם תאמר והרי קומתו של אדם ד' אמות דהיינו כ"ד טפחים וקומתה של מנורה לא היה כי אם י"ח טפחים כדפירש"י בפרשת תרומה ואם כן למה צריך למעלה. ויש לומר לפי שהטפחים של בית המקדש היו שוחקות ואם כן י"ח טפחים של מנורה היו כמו כ"ד טפחים של חול דהיינו כנגד קומתו של אדם ואם בא להטיב צריך שיראה בנרות כדי שייטיב אותם לכך צריך מעלה: (ד) פירוש מדכתיב יאירו שבעת הנרות על כרחך אפתילות קאי שהם המאירים דאי קאי אנרות שהם הבזיכין הוה ליה למימר אל מול פני המנורה יהיו נוטים שבעת הנרות. ואם תאמר והא בקרא כתיב אל מול פני המנורה דהיינו נר שעל קנה האמצעי יאירו שבעת הנרות ורש"י פירש שאין מאירין לנר אמצעי אלא ששה. ויש לומר דהא ק"ל דאל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות משמע שהכל יהיו מאירין לפניו של אמצע הקנה דהיינו למעלה על גביו שהוא נקרא פני המנורה וזה אי אפשר בשלמא אותו נר שעומד על קנה האמצעי מאיר כנגד פניו אבל שאר ששה נרות אינן מאירין אלא לפניו של אותן קנים שעומדים מול פניהם כמנהג כל הנרות שמנהגם להאיר כלפי עצמן. ומתרץ דגם שאר ששה נרות שעל ששה קנים מאירין לפניו של קנה האמצעי דששה שעל ששת הקנים ג' מזרחיים פונים למול אמצעי ר"ל שהיו כופפין ראשי הפתילות לפני קנה אמצעי וכן מערביים. ויאירו שבעת הנרות פירוש שבזה האופן יהיו מאירין שבעת הנרות אל מול קנה האמצעי. והרא"ם האריך כאן הרבה. (ועיין בתשובת הריב"ש סי' ת'): (שפתי חכמים)
אבן עזרא דבר אל אהרן. כי הוא חייב במצות הדלקת הנר: אל מול פני המנורה. פירוש והאיר אל עבר פניה והנה מלת האיר יוצאה כמו תאיר נרי ואין כן יאירו והארץ האירה ונסמכה זאת הפרשה להורות כי הדבור יהיה גם בלילה כי שם יהיה הנר דלוק ולא יכבה: (אבן עזרא)
הרמב"ן (במדבר ח ב): "בהעלתך" - "למה נסמכה פרשת מנורה לחנכת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו; אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות בקר וערב", לשון רש"י ממדרש אגדה.
ולא נתברר לי, למה ניחמו בהדלקת הנרות, ולא ניחמו בקטורת בקר וערב, ששיבחו בו הכתוב (דברים לג י): "ישימו קטורה באפך", ובכל הקרבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו, ונכנס לפני ולפנים, ושהוא קדוש ה' עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלו משרתי אלהינו?
ועוד: מה טעם לחלישות הדעת הזו? והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המלואים!
ואם תאמר שהיו חובה ונצטוה בהם, וחלשה דעתו על שלא הקריב נדבה כמוהם לחנכת המזבח - גם הדלקת הנרות שנחמו בה חובה ונצטוה עליה!
אבל ענין ההגדה הזו, לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו.
ובלשון הזה מצאתיה במגלת סתרים לרבינו נסים, שהזכיר האגדה הזו ואמר: "ראיתי במדרש, כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו', אמר לו הקב"ה למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו, יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח", עד כאן לשונו.
וראיתי עוד ב"ילמדנו" (תנחומא בהעלותך ה), וכן בבמדבר רבה טו ו: "אמר לו הקב"ה למשה: לך אמור לאהרן 'אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו - וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם'". והנה, דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר החורבן בגלותנו. וכן ברכת כהנים הסמוכה לחנכת הנשיאים נוהגת לעולם, דרשו סמוכין לחנכת הנשיאים מלפניה ומלאחריה בכבודו של אהרן שלא נמנה עמהם.
ור' אברהם אמר, כי "נסמכה זאת הפרשה, להודיע כי הדבור יהיה גם בלילה, כי שם יהיה הנר דלוק ולא יכבה". וזה איננו ככה על דעת רבותינו, שאמרו (מכילתא בא א) "והלא לא נדבר עמו אלא ביום". ואלו ידע ר' אברהם מה בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים, לא חשב כן. והוא מה שאמר הכתוב (במדבר יב ו): "במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה", שאין נבואתו בחלום, כי החלום בלילה ממש.
אבל הסדור בפרשיות האלה הוא, כאשר פירשתי (בתחלת הספר), כי בא הכתוב בספר הזה להשלים תורת הקרבנות וכל המחוייב לעשות באהל מועד. והנה:
אמר מתחלה (שמות כז כ): "ואתה תצוה ויקחו אליך שמן זית זך להעלות נר תמיד", ולא הזכיר שם המנורה, והיה במשמע שידליקו במנורה בהימצאה כמו שאמר בעשייתה (שמות כה לז): "והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה", אבל אם אולי תאבד או תישבר, ידליקו בלתי מנורה, ואין המנורה מעכב ההדלקה, כי המצוה להעלות נר תמיד לעולם.
ואחר כן הוסיף וצוה מיד ולדורות (ויקרא כד ב): "צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך", ואמר "על המנורה הטהורה יערוך את הנרות", שלא יערוך אלא במנורה הטהורה.
ובכאן, כאשר השלים להזכיר הקמת המשכן, השלים עוד כל דיני הנרות, וצוה שיהיו שבעת הנרות כולן דולקות לדורות אל מול פני המנורה, כאשר הזכיר במעשה המנורה "והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה", לא בלתי מנורה, ולא בלתי שיאירו כולם אל עבר פניה.
ולא הזכיר בפרשה הזאת "באהל מועד", ללמד שיהיה גם כן במקדש. אולי יחשב, כי בעבור שאין חלונות באהל מועד יצטרך לאורה הזאת, אבל במקדש, שיהיו שם (מלכים א ו ד): "חלוני שקופים", לא יצטרך כן, לפיכך לא הזכיר בכאן "באהל מועד".
(הרמב"ן)
בעל הטורים בהעלותך. סמך נרות לחנוכה לפרסומי ניסא בנרות: בהעלתך את. בגי' עשה בה מעלות: אל מול פני המנורה יאירו. כי אני איני צריך לאורה: פני המנורה יאירו. בגי' וכי אני לאורך צריך: שבעת הנרות. כנגד ז' המזלות חנכ''ל שצ''ם. כתיב בהעלותך את הנרות וכתיב להעלות נר תמיד לבית הלל נר ואח''כ נרות שמוסיפין והולכין והיינו להעלות נר תמיד שמעלין בקודש ולבית שמאי תחילה נרות ואח''כ נר שמורידין והולכין: להעל. ות נר תמיד. ס''ת תרד: (בעל הטורים)
אור החיים דבר וגו' ואמרת. צריך לדעת למה כפל לומר דבר ואמרת, גם במלות שונות. ויתבאר על פי דבריהם ז"ל (תנחומא במד"ד פט"ו) וזה לשונם למה נסמכה פרשת מנורה לפרשת נשיאים, לפי שראה אהרן חנוכת נשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות ערב ובוקר וכו' עד כאן. הנה דבריהם ז"ל צריכין ביאור, מה נחמה זו עושה לחלישות דעתו של אהרן על חנוכת הנשיאים שלא היה בכלל הלא אין מעשה המנורה מקביל לחנוכה, גם למה לא הניח דעתו בכל הקרבנות שהוא מקריב, תמידין, ומוספין, והקטורת, גם בהקרבת החנוכה עצמה של כל הנשיאים הרי הוא המקריב, ולמה לא ריצהו אלא במנורה, ויתיישב הענין בתת לב למה שאמרו במנחות בפרק ב' מדות דף פ"ח וזה לשונם כיצד עושה מסלקן ומניחן באוהל ומקנחן בספוג ונותן בהם שמן וכו' עד כאן. ולסברת החולק על סברא זו וסובר דקביעי נרות סובר גם כן שהיו קנים שבהם נרות קבועים דקים והיה כופפם למטה עד שהיה מטיבם ומקנחם וחוזר וזוקפם כבראשונה כדמוכח שם מדברי רש"י ד"ה של פרקים וכו':
ואני אומר אילו הייתי שם הייתי מוכיח ודן לפניהם מהכתובים דלא קביעי נרות, הראשון ממה שמצינו כשהזכיר כל פרטי מעשה המנורה לא הזכיר פרט זה שעשה למול פני המנורה יאירו, שאם הנרות קבועים כשהזכיר המעשה חל זכרון הדבר, ועוד ראיה אחרת ממה שאמר הכתוב בפרשת במדבר (ד' ט') ולקחו בגד תכלת וכיסו את מנורת המאור ואת נרותיה ואת מלקחיה ואת מחתותיה ואת כל כלי שמנה, הרי זה מראה באצבע שאין הנרות קבועים, שאם לא כן הרי הנרות בכלל המנורה הם ולא היה צריך לפרטם, אלא ודאי שאינם קבועים ולזה הוצרך לפרטם כמלקחיה וכמחתותיה שהם בפני עצמם:
שוב ראיתי כזה בדברי הימים (ב' ד') ואת המנורות ונרותיהם, הרי זה מגיד כי בזכרון מנורות לא יכללו נרותיהם, וגם ראיתי לרש"י ז"ל שם שכתב וזה לשונו להוציא מלב המפרשים נרות היו עשויים מגופה של מנורה ואדוקים בה שהרי כתיב מנורות ונרותיהם וכו' עד כאן יעוין שם דבריו באורך, הא למדת שפשטיות הכתובים יגידו כי לא קביעי נרות:
וכפ"ז נשכיל כוונת תשובת ה' לאהרן, כי אהרן היה מתאנח על חנוכת המזבח והשיבו הקב"ה חייך שלך וכו' פירוש מעשה המנורה שמוריד הנרות ומניחן באוהל ומקנחם וחוזר ובונה אותם מחדש ומדליקה הרי כל יום כעושה מעשה חדש שמחנך הוא המנורה בכל הדלקה והדלקה, ואומרו מדליק ומטיב ערב ובוקר ולא מצינו הדלקה אלא בערב, הרי אמרו במסכת תמיד (פ"ג מ"ט) כי נר מערבי צריך להיות דולק יומם ולילה, ובתורת כהנים אמרו וזה לשונם להעלות נר נר מערבי דולק תדיר מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה עד כאן. הרי שישנה להדלקה והטבה לילה ויום, ונמצא שמחנך בכל יום המנורה והם לא חנכו אלא פעם אחת המזבח, והוא מה שכפל הכתוב במאמרו דבר ואמרת, דבר דיבור הצריך למצוה, ואמרת מענה רך המיישב הדעת מחולשתה שאמרנו שחלשה דעתו של אהרן והשיבו כי שלו גדול וכו', גם תתפרש תיבת ואמרת לשון מעלה על דרך אומרו (דברים כו) את ה' האמרת שהשיבו שלו מעולה מכולן:
וגם לסברת האומר קביעי נרות הנה הוא אומר שהיו הקנים שבו הנרות דקים שהיה יכול לכפוף ולהוריד הנרות למטה עד שיקנחם ולחזור להעלותם ובאמצעות הקינוח וכו' יחשב כמחדש והרי הוא מחנך בכל יום, ויתיישב ערך הכתוב עצמו כמו שכתבתי:
בהעלותך את הנרות. צריך לדעת למה לא אמר בהדליקך, ורז"ל דרשו (במד"ר פט"ו ספרי) בו דרשות רבות. גם צריך לדעת למה לא צוה ה' מצוה זו ביום ראשון כי היא מצוה הנוהגת מיום ראשון בעבודה, ועוד הלא היא כתובה המצוה עצמה שמצוה כאן בפרשת תרומה (שמות כה) והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה ולמה חזר לשנותה, עוד למה אמר יאירו ולא צוה לנוכח למצטווה תאיר כשיעור בהעלותך, וכמו שאמר גם כן בפרשת תרומה והאיר על עבר וגו'. אכן במה שהקדמתי במאמר חז"ל יתיישב הכל על נכון, כי אומרו בהעלותך לצד שהנרות לא היו קבועים יצו ה' שבכל עת אשר יורידם לקנחם ויעלה אותם לסדרם במקומם יסדרם כדרך שיאירו אל מול פני המנורה וגו', ולזה לא אמר גם כן תאיר כי אין המצוה בשעת הדלקה שיוצדק לומר תאיר אלא המצוה היא על סדר הנחתם שיניחם בסדר שיאירו אל מול וגו' והבן:
ובזה נתיישב למה הוצרך לחזור לצוות לזה, כי לצד שעד עתה היה משה עושה כסדר זה בז' ימי המילואים, וחש ה' שידין אהרן בדעתו שאין מעכב סדר הנחתן ואדרבא יותר הוא סדר נכון שיהיו הנרות ישרים פיפיותיהם ולא באלכסון, לזה צוה ה' שיאמר לאהרן שדבר זה מעכב, ובחר לסדר מצוה זו כאן ולא סדרה עם סדורי הקרבנות אשר צוה ה' ועבודה המעכבת, להודיענו הקפדת אהרן וריצויו מה שנזכר במאמרם ז"ל:
אל מול פני המנורה וגו'. טעם הדבר יתבאר על פי דבריהם ז"ל שאמרו במסכת שבת דף כ"ב וזה לשונם מחוץ לפרוכת העדות וגו' וכי לאורה הוא צריך והלא כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו אלא עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל מאי עדות אמר רב זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים עד כאן. על פי הדברים האלה יצו ה' להאיר אל מול פני המנורה שהוא נר המערבי להראות כל נר ונר שלא בא אלא בשביל עדות אשר יגיד נר הפונים אליו כלם להראות נסו הנזכר, ומה שראיתי שדקדקו התוספות התם בתמיהת וכי לאורה הוא צריך וכו' מטעם כל מ' שנה וכו' ולא אמרו והלא כל העולם כולו לאורו של מקום, לעניות דעתי אינו דקדוק כי תצדיק התמיהה מהמורגש להם יותר מדברי' הבאים באמונה כי ה' ברא שמש וירח המאירים לעולם, ולדרך זה יתיישב עם ההיא שהביאו משלהי כל הקרבנות וכו' יעיין שם דבריהם:
ויש לנו לחקור זאת מעתה שלא בא המנורה אלא להגיד נסה שבנר מערבי היה מספיק בנר מצדה האחד ונר מצדה השני, ויש לומר כפי הפשט שהוא לנוי שאחר שהוצרכה ביאתה לרמז הנזכר אין נכון להביא בית ה' אלא דבר מתוקן ונכון שבמנורות. ובדרך רמז ירמוז בז' נרות לאומות העולם שהם ע' אומות כל אחד ירמוז לכלל העשירי, ירמוז כי כולן מאירים לנוכח המערבי שהם ישראל שהם בחינת המערב כידוע ליודעי חן, ורמז גם כן שכולן כלים ונר ישראל לא יכבה, ותמצא שהארת הנרות אינו אלא בלילה והוא סוד הגלות שנקרא לילה, מה שאין כן בבא זמן הישועה המתיחס לה בקר כתיב (ישעי' כא) אתא בקר וגו' יכבה נר האומות וישאר מכללותם נר ישראל שהוא הולך ואור עד נכון היום, גם רמז במצות הדלקת הנרות שיכוין המדליק בהדלקתם שתהיה הארתם למול פני המנורה שהכל יהיו לצורכי ישראל המתייחם להם שם פנים כידוע למבינים:
(אור החיים)
ספורנו בהעלתך את הנרות. כשתדליק את שש הנרות: אל מול פני המנורה. שהוא הקנה האמצעי וזה כשתפנה שלהבת כל אחד מהששה נרות אל הקנה האמצעי אז: יאירו שבעת הנרות. כל השבעה יאירו וישפיעו אור עליון לישראל שיורו היות אור הימנים ואור השמאלים מכוון ופונה אל אור הקנה האמצעי שהוא עיקר המנורה ושכן ראוי שכונת המימינים העוסקים בחיי עולם והמשמאלים העוסקים בחיי שעה העוזרים למימינים, כאמרם אלמלי עלייא לא מתקיימי אתכליא (חולין צב, א) תהיה להפיק רצון האל יתברך באופן שיושג מכוונו בין כולם וירוממו את שמו יחדו כמו שקבלו עליהם כאשר העיד באמרו ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה כלומר בין כולנו נשלים כונתו: (ספורנו)
כלי יקר בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה וגו'. הוקשה אל המפרשים מאחר שפני המנורה היינו הנר האמצעי א"כ הל"ל יאירו ששת הנרות, לומר שהששה יפנו מול השביעי, ואומר אני שמאמר אל מול פני המנורה קאי אשלמעלה ולא קשה מידי. וזה שלא מצינו בפסוק זה שום ציווי שהרי לא אמר תדליקם או תעלם אל מול פני המנורה גם יאירו אינו ציווי כי אין ציווי לנרות, ועוד מהו שאמר ויעש כן אהרן מאי רבותיה ומי כמוהו מקים דבר ה', ומאי שבחו שלא שינה מהיכא תיתי שישנה. אלא שרצה הקב"ה להראות שלא לאורה הוא צריך ומטעם זה רצה ה' שיפנו כולם מול פני המנורה להוציא מלב הטועים, אבל מ"מ לא רצה לצוות על זה שידליקם מול פני המנורה כי לא יטעה בזה כי אם איש שוגה ופתי וכי מפני השוטים שקלקלו יצוה מצוה פרטי, אך אמר ה' דרך הודעה לומר הנני מודיעך מראשית דבר אחרית דבר והוא בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה כי בזה לא תתן מקום לטועים לטעות כו', אז אף אני אעשה זאת שיאירו שבעת הנרות לעולם לא יכבה אורם שיהיו לפני תמיד ומכלל הן משמע לאו שאם לא תעלה אותם מול פני המנורה ותתן מקום לטועים לומר לאורה אני צריך אז לא יאירו כלל שבעת הנרות, הן ע"י חורבן הבית, הן שגם בהיותו בבנינו לא יאירו ולא יצהיר זיו אורם גם לי גם לך לא יהיה.
וסיוע לפירוש זה, ממה שאמרו במדרש (תנחומא בהעלותך ג) שנסמכו הנרות לחנוכת המזבח לפי שנצטער אהרן על שלא היה בחנוכת המזבח. א"ל הקב"ה לגדולה מזו אתה מוכן, הקרבנות אינן כי אם בזמן שבהמ"ק קיים והנרות הם לעולם שנאמר אל מול פני המנורה יאירו ז' הנרות עיין בילקוט (תשיט.ח) נוסח מדרש זה. והבט ימין וראה מאי משמע שהנרות הם לעולם מפסוק זה, אלא ודאי שבעל מדרש זה כוונתו לפרש הפסוק על זה האופן, שאם תעלה אותם מול פני המנורה אז אעשה שיאירו שבעת הנרות לעולם אף בזמן החורבן. והרמב"ן כאן הקשה על מדרש זה הרי בזמן שהקרבנות בטלין גם הנרות בטלין, ע"כ פירש שעל נרות חשמונאי ובניו הוא מדבר. וקשה לי על דבריו הרי גם נרות חשמונאי מתחילה בטלו שניהם כאחד הקרבנות והנרות וכאשר נחה שקטה הארץ חזרו שניהם לקדמותן ומה יתרון לנרות על הקרבנות.
ונ"ל שלקח לו ראיה מן חשמונאי ובניו, שיש יותר קדושה בנרות מבקרבנות שהרי בחזרתן לא נעשה שום נס בקרבנות, ובנרות נעשה נס, ע"כ קבל אהרן תנחומין על הדלקת הנרות שהיא גדולה מן הקרבנות. ומ"ש הקרבנות אינן כ"א בזמן שב"ה קיים והנרות לעולם כך פירושו, הקרבנות אע"פ שהיה בהם אש מן השמים והוא נס נגלה ומתמיד מ"מ אחר שנחרב הבית הראשון שוב לא ירד אש כי בבית שני חסרו ה' דברים ומכללם אש מן השמים, (יומא כא:) אבל קדושת הנרות לא סרה לעולם אע"פ שנחרב הבית פעמים, א' בימי נבוכדנצר, וא' בימי אנטיוכוס, מ"מ נעשה נס בנרות וזה מורה על גודל קדושת הנרות ולמד זה מן הכרח הקושיות שהזכרנו.
ונראה לי כי כך ביאור הכתוב, בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה. ולא תתן מקום לטועים לומר לאורה הוא צריך הנה לגודל קדושת הנרות אני אעשה זאת שיאירו ז' הנרות לעולם ואף בזמן שלא יהיה בהם כ"א להדליק נר אחד הנה על צד הנס אני אעשה שיאירו כל ז' הנרות בימי חשמונאי וזכרונם לא יסוף מתוך בני ישראל לדורי דורות, אבל אם לא תעלה מול פני המנורה אז לא יאירו לעולם כי לא אעשה בהם ניסים מפורסמים כדי שלא ימצאו מקום לחזק טעותם ולומר בעבור שלאורה הוא צריך ע"כ הוא עושה בהם ניסים מפורסמים יותר מבקרבנות, ולפ"ז אין בפסוק זה שום ציווי אלא הודעת דברים וע"כ אמר לשבחו של אהרן ויעש כן אהרן וגו' כאשר צוה ה'. ר"ל כאילו צוה ה' את משה בפירוש כך היה נזהר בדבר כאלו נצטוה עליו, ואח"כ נתן טעם מאין בא להם טעות זה ואמר וזה מעשה המנורה וגו' כי כל כלי המשכן נעשו ע"י אדם חוץ מן המנורה שעשאה הקב"ה בעצמו חתיכה אחת כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה. ר"ל הקב"ה עשאה ומכאן יצא מקום לטועים לומר שלכך עשאה הקב"ה בעצמו לפי שלאורה הוא צריך, ע"כ היה אהרן מזורז להעלות נרותיה מול פני המנורה לבטל טעות זה.
וי"א מה ששבח את אהרן שלא שינה, לפי שהקב"ה אמר לו אל מול פני המנורה יאירו ז' הנרות. ולא הקפיד על ההעלאה שתהיה מול פני המנורה כ"א על ההארה לבד הקפיד שתהיה מול פני המנורה ולא הקפיד על ההעלאה, ואהרן הוסיף ועשה אפילו ההעלאה מול פני המנורה כמ"ש אל מול פני המנורה העלה נרותיה. ויתכן עוד לפרש שהשבח הוא אע"פ שנאמר יערוך אותו אהרן ובניו. מ"מ נזדרז הוא לבדו במצוה ויעש כן אהרן. לפי שראה בה קדושה יתירה מאחר שהקב"ה בעצמו עשאה כאמור וכן כתב הרמב"ן.
ועל צד הרמז י"ל אל מול פני המנורה. זה הקב"ה אורו של עולם, יאירו שבעת הנרות. כי כל הקנים היו מול הקנה האמצעי והוא פונה מול השכינה שבמערב וא"כ דומה כאילו כולם פונין מול פני המנורה הטהורה אשר ממנו ית' האור יוצא לכל הנמצאים. ומדקאמר בהעלותך לשון עליה שידליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה, ורז"ל אמרו (תנחומא בהעלותך ג) שהמנורה נעשית מאליה זה מופת גדול שיש בה רמז על נר אלהים נשמת אדם העולה היא למעלה מאליה אם אין לה מונע מצד העונות והיא מעשה ה' כי ג' שותפין באדם (נדה לא.) וכבר בארנו זה למעלה פר' תרומה (כה.לא) והוא ענין נכון וברור וזה סמיכות העלאת הנרות מעצמם למעשה המנורה כי גם היא היתה מעשה ה' כמ"ש כן עשה את המנורה הקב"ה עשאה.
(כלי יקר)
רש"י ויעש כן אהרן. להגיד שבחו של (ה) אהרן שלא שנה (ספרי ס): (רש"י)
שפתי חכמים (ה) דאם לא כן ויעש כן אהרן למה לי וכי תעלה על דעתך שלא עשה מה שצוה ה' על ידי משה. ואף על גב שבלאו הכי נמי ידעינן שעשה ציווי של הקדוש ברוך הוא. מכל מקום דבר גדול הוא זה שהפסוק מעיד על צדקתו וכן כל כיוצא בזה: (שפתי חכמים)
הרמב"ן וטעם ויעש כן אהרן. לומר שהוא היה המדליק אותן כל ימיו ואע"פ שהמצוה כשרה בבניו כמו שנאמר (שמות כז כא) יערוך אותו אהרן ובניו אבל היה הוא מזדרז במצוה הגדולה הזאת הרומזת לדבר עליון וסוד נשגב ואולי נרמז לו זה מפסוק (ויקרא כד ג) מחוץ לפרכת העדת יערוך אותו אהרן מערב עד בקר כי בו בחר השם בימיו ומפני זה אמר גם עתה "דבר אל אהרן בהעלותך" ולא אמר "דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותכם" (הרמב"ן)
אור החיים ויעש כן וגו' כאשר וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר אל מול פני וגו' ולא הספיק במאמר ויעש כן וגו'. עוד חזר לומר כאשר צוה וגו' והוא המאמר עצמו שאמר ויעש כן וגו', יכוין לומר על זה הדרך, אומרו ויעש כן כנגד פירוק הנרות וקינוחם כדי שתהיה כחדשה שבזה יוצדק החינוך כמו שאמרנו, ואומרו אל מול פני וגו' כנגד סדר הנחתן שיהיו פיפיותיהם אל מול פני וגו' ואומרו כאשר צוה לצד שהדיבור היה ביום ותבא לומר שאז בזמן שנצטוה עשה מעשה האמור, לזה אמר כאשר וגו' לו' שעשה בזמן שצוה ה' שהיא בערב, והגם שאמרנו כי ישנה להדלקה ביום בנר מערבי, דבר זה לא היה אלא בזמני ירידת עם ה' שהיה כבה נר מערבי (יומא לט:) לא בימי אהרן, ומה גם בתחלת הקמת המשכן. גם רמז באומרו כאשר צוה וגו' להודיע שבחו של אהרן, כי מה שעשה אהרן לא עשאו לצד המעלה והכבוד אשר האמיר אותו ה' אלא לצד עשות מצות ה', על דרך אומרו (תהלים מ) לעשות רצונך אלהי חפצתי: (אור החיים)
רש"י וזה מעשה המנורה. שהראהו הקב"ה (ו) באצבע לפי שנתקשה בה, לכך נאמר וזה (ספרי סא): מקשה. בטדי"ץ בלע"ז לשון דא לדא נקשן (דניאל ה, ו), (ז) עשת של ככר זהב היתה, ומקיש בקורנס וחותך (ח) בכשיל לפשט איבריה כתקונן, ולא נעשית איברים איברים על ידי חבור: עד ירכה עד פרחה. ירכה היא השידה שעל הרגלים, חלול כדרך מנורות כסף שלפני השרים: עד ירכה עד פרחה. כלומר גופה של מנורה (ט) כולה וכל התלוי בה: עד ירכה. שהוא אבר גדול: עד פרחה. שהוא מעשה דק (י) שבה, הכל מקשה, ודרך עד לשמש בלשון זה, כמו מגדיש ועד קמה ועד כרם זית (שופטים טו, ה): כמראה אשר הראה וגו'. כתבנית אשר (כ) הראהו בהר, כמו שנאמר וראה ועשה בתבניתם וגו' (שמות כה, מ): כן עשה את המנורה. מי שעשאה. (ל) ומדרש אגדה על ידי הקב"ה (מ) נעשית מאליה: (רש"י)
שפתי חכמים (ו) פירוש מפני שמלת זה מורה על הרמוז והמעשה לא היה כי אם בשעת עשיית בצלאל ומתחלה נתקשה בה משה עד שהראהו באצבע וחזר ונתקשה עד שאמר ליה טול ככר וכו' עיין לעיל בפרשת תרומה: (ז) עשת לשון חתיכה: (ח) בכשיל מספריים: (ט) דק"ל דהכא משמע שלא היתה מקשה אלא עד ירכה ועד פרחה ובפרשת תרומה כתיב שהיתה כולה מקשה: (י) כלומר מדבר גדול עד דבר קטן שבה הכל היה מקשה ועד משמע לשון בין וכיוצא בזה מפרש רש"י בפרשת בא על מבכור פרעה היושב על כסאו וגו': (כ) דק"ל דכמראה משמע לשון מראה שהוא צבע ובמנורה אין שייך לומר שהראהו הקדוש ברוך הוא צבע של מנורה. אי נמי כמראה הוא כמראה הנבואה כלומר מה שראה במראה הנבואה דהיינו של אש ועשו גם הם מנורה של אש וזה אינו דהם לא עשאו של אש ועל זה פירש כתבנית ר"ל כמראה פירוש כתבנית כמו שכתוב במקום אחר וראה ועשה בתבניתם דנקראת התבנית בשם מראה מפני שעל ידי הראיה נודע לו התבנית: (ל) ר"ל מי שעשה את כל הכלים והוא בצלאל: (מ) מפורש בפרשת תרומה וזה המדרש חולק על פירוש ראשון: (שפתי חכמים)
אבן עזרא וזה מעשה המנורה. הזכיר שלא נראה כמוהו: מקשה. פירשתיו: ירכה. הוא על הקנה שתעמוד עליו כי כן כתוב ירכה וקנה: פרחה. ידוע ולא היה כח בחרש חכם לעשותה כן לולי שהשם הראה אותה למשה במראה הנבואה: כן עשה. שב אל משה והטעם בצווי וכן ועשית מנורת זהב: וטעם הסמך פרשת הלוים להורות כי אהרן יתעסק בהדלקת הנר ובשאר העבודות יעזרוהו הלוים ויעמדו לפניו לעשות מה שיצוה: (אבן עזרא)
הרמב"ן וטעם וזה מעשה המנרה. לרמוז שצריך לדורות שתהיה מקשה כי הוא מעכב בה ולכך הזכיר תחילה בפירוש מעשה המקשה ולא הזכיר במעשה שלה שהיו בה קנים וכפתורים וגביעים משוקדים והזכיר "זהב" כי כן יהיה מצוה לדורות לעשותה ממנו לרומם את בית אלהינו והחזיר "מקשה היא" לומר שאין מעכב בה אלא מקשה לא הזהב וכל שכן שאר יפויים שבה וכך אמרו רבותינו בספרי (בהעלתך סא) ובמסכת מנחות (כח) וטעם כן עשה משה הנזכר כי הוא השתדל בלמודה ועשה אותה בצווי וכך אמרו בספרי (שם) להודיע שבחו של משה שכשם שאמר לו הקב"ה כן עשה ורש"י כתב כן עשה מי שעשאה ומדרש אגדה (תנחומא בהעלותך ג) ע"י הקב"ה נעשית מאליה (הרמב"ן)
בעל הטורים וזה מעשה המנורה. וזה עולה י''ח שגובהה של מנורה י''ח טפחים: כמראה. בגימטריא כגבריאל מלמד שגבריאל הראה לו דמות המנורה: כן עשה. כ''ן נרות עשה שלמה בי' המנורות. עשה. בגימ' שלמה. ד' פעמים הזכיר מנורה שהיא כשרה מד' מינין כדאיתא במנחות דף כ''ח ע''ש ורמז לארבע מנורות בשמחת בית השואבה: (בעל הטורים)
אור החיים וזה מעשה המנורה וגו'. טעם שהוצרך לומר פסוק זה פעם אחרת כאן ולא הספיק מה שאמר כבר בפרשת תרומה ובפרשת ויקהל, יתישב בין למאן דאמר לא קביעי נרות שבא להסיר מכשול הטעות הנמשך ממאמר בהעלותך שאמרנו שהיה מפרק וחוזר ומעלה אותם, ומזה תבא הסברא לומר כי גם שאר המנורה אין חיוב בקיומה מקשה, שהרי גם הנרות בכלל חלק מהמנורה הם ומצינו שהם מפורקים ונדון מהם כדין דבר שהיה בכלל ויצא וכו' ללמד על הכלל, שהגם שאמר הכתוב מקשה זה היה בתחלה אבל אחר כך יכול לעשות כאשר יחפוץ, לזה אמר וזה מעשה המנורה מקשה וגו' שכן היא עומדת, וממוצא דבר אתה למד כי הנרות יצאו מהכלל מקשה של המנורה ולא תלמוד מהם. ולמאן דאמר קביעי נרות גם כן בא להודיע שעמדה המנורה במעשה מקשה גם אחר שהשתמשו בה: (אור החיים)
ספורנו וזה מעשה המנורה מקשה. וזה התכלית בעצמו המכוון בהדלקת הנרות אל מול פני המנורה הוא בעצמו מכוון בענין חיוב היות המנורה מקשה להורות האחדות המכוון לתכלית אחד בעצמו: (ספורנו)
רש"י קח את הלוים. קחם בדברים, אשריכם (נ) שתזכו להיות שמשים למקום: (רש"י)
שפתי חכמים (נ) לא קיחה ממש שהוא מלשון קנין וכניסת דבר תחת רשותו כי הלוים לא נקנו ולא נכנסו תחת רשותו ועיין בפרשת לך לך על פסוק ותקח שרי אשת אברם: (שפתי חכמים)
אבן עזרא קח את הלוים מתוך בנ''י. כי מעורבים היו וכן כל השבטים קודם שיסעו אל הדרך מהר סיני: (אבן עזרא)
אור החיים קח את הלוים וגו'. פרש"י קחם בדברים, ונראה שנתכוין לומר שיבדילם מישראל ולעשות להם מחנה לויה לצד הצורך בטהרתם יותר מבני ישראל, והעד מה שגמר אומר וטהרת אותם, הרי שבצורכי טהרה הכתוב מדבר: (אור החיים)
כלי יקר קח את הלוים וגו'. לפעמים הזכיר לשון לקיחה ולפעמים לשון נתינה, ודבר זה צריך ביאור. ועוד מהו הכפל שאמר כי נתונים נתונים המה לי ואח"כ סתר דבריו ואמר לקחתי אותם לי. ונראה שמהכרח קושיות אלו מסיק בתנחומא (בהעלותך ח) קח את הלוים. קח אותם לשמי לשם שררה, ובזה הותרו כל הקושיות כי מצינו לשון קיחה אצל חילוף הבכורות כמ"ש תחת פטרת כל רחם וגו' לקחתי אותם לי.
וביאור הענין הוא שלג' דברים נבחרו הלוים. ב' לשעבוד, וא' לשררה, ב' לשעבוד היינו שעבוד טורח גופם לעבוד ולמשא ושעבוד מסירת גופם לכפרה על בני ישראל כמ"ש ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו וגו' לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד. היינו עבודת משא, ולכפר על בני ישראל. כי אשמת העם תלוי בראשיהם, ולכך אמר ולא יהיה בבני ישראל נגף וגו'. כי בחבורתם נרפא לבני ישראל כי כך המדה ע"ד בקרובי אקדש. (ויקרא י.ג) ולכך נאמר וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלוים. וסמיכה זו לאמר הרי אתם קרבן על העם וכפרה עליהם כדרך שבארנו למעלה פר' ויקרא (א.ד) בפסוק וסמך ידו על ראש העולה. וכן יתבאר לקמן בע"ה פר' פנחס (כז.יח) בסמיכת יד משה על יהושע. וב' דברים אלו לא הטיל ה' על הלוים בעבור שנפסלו הבכורים וכי כך המדה שטוביה חטא וזיגוד מינגד (פסחים קיג:) אלא לכך הוטלו ב' דברים אלו על הלוים לפי שיעקב ישראל סבא נתן מעשר מכל אשר לו ומבניו נתן מעשר את לוי כי היו לו י"ב בנים ואפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו. הרי י"ד צא מהם ארבע בכורים לד' אמהות נשארו י' ומהם נתן את לוי, ולפי שאמר כפל עשר אעשרנו וארז"ל (כתובות סז:) שהמבזבז יתן החומש דהיינו שני מעשרות ע"כ נתן גם הוא החומש והיינו שהקדיש את לוי לגבוה בב' דברים אלו לשעבד גופם לעבודת הקדש ונשמתם לכפרה הרי כאילו הפרישו ב' פעמים והיינו החומש, וזה"ש כי נתונים נתונים המה לי מתוך בני ישראל. היינו ב' נתינות שהזכרנו מתוך בני ישראל סבא כדי שיהיה החומש מופרש, וכן בפסוק ואתנה את הלוים נתונים וגו' הזכיר שני נתינות. ואתנה, נתונים, ופירש מיד ששני נתינות אלו היינו לעבוד את עבודת בני ישראל, ולכפר על בני ישראל וגו', והזכיר ה"פ ישראל בפסוק זה להורות שנתינת הלוים כפול הוא החומש מן בני ישראל וזה רמז נכון ויקר.
אבל כשהזכיר לשון לקיחה שהקב"ה לקחם מעצמו בלא נתינת יעקב, היינו לקיחה של שררה אשר היתה בבכורות ונפסלו ונתנה השררה ללוים. וע"ז אמר תחת פטרת כל רחם בכור כל מבני ישראל לקחתי אותם לי. ואקח את הלוים תחת כל בכור גו'. ומכאן למד בעל המדרש לפרש קח את הלוים לשררה, וילמוד עליון מתחתון מה קיחה שנאמרה למטה של שררה מדתלה אותה בחילוף הבכורות אף קיחה שלמעלה של שררה, והשררה היא שכל ישראל חייבים להעלות להם מס תרומות ומעשרות כי ע"כ קרא שמו לוי שליוהו במתנות. וזה פירוש יקר.
(כלי יקר)
רש"י הזה עליהם מי חטאת. של אפר הפרה, מפני טמאי (ס) מתים שבהם: והעבירו תער. מצאתי בדברי רבי משה הדרשן, לפי שנתנו כפרה על הבכורות שעבדו עבודת אלילים, (ע) והיא קרויה זבחי מתים, והמצורע קרוי מת, הזקיקם תגלחת כמצורעים: (רש"י)
שפתי חכמים (ס) לא מפני שאר טומאות שבשאר טומאות אין הזיה צריכה בהן: (ע) (מנחה בלולה) ואף על גב דבשאר עובדי עבודת אלילים לא הצריכם תגלחת אלו שאני שעובדי העגל נלקו בצרעת כמו שדרשו על פסוק כי פרוע הוא כי פרעה אהרן שלמדו גזירה שוה ממה שנאמר גבי מצורע ראשו יהיה פרוע: (שפתי חכמים)
אבן עזרא מי חטאת. כמו תחטאני או טעמו כחטאת הקרבן הזה עליהם. אמר רבי משה שפ''א הפעל נו''ן כמו הכה תכה ונכון הוא: והעבירו תער על כל בשרם. וכבר העבירו תער אמרו המעתיקים אפילו הזקן ולא הפאה: וכבסו בגדיהם. ואחר כן יהיו טהורים בטהרם במי חטאת: והטהרו. מבנין התפעל והתי''ו מובלע וכן המתקדשים והמטהרים: (אבן עזרא)
רש"י ולקחו פר בן בקר. והוא עולה, כמו שכתוב ועשה את האחד עולה, והוא קרבן צבור בעבודת אלילים: ופר שני. מה תלמוד לומר שני, (פ) לומר לך מה עולה לא נאכלת אף חטאת לא נאכלת (ע"כ דברי ר"מ), ובזו יש סמך לדבריו בתורת כהנים (פרק ג, ד), (צ) ואומר אני, שהוראת שעה היתה, (ק) ששעיר היה להם להביא לחטאת עבודת אלילים עם פר העולה: (רש"י)
שפתי חכמים (פ) אף על פי דכתיב ואת הכבש השני וגו' גבי קרבן תמיד היינו משום דכתיב נמי את הכבש אחד אבל הכא לא כתיב אחד אם כן אין נופל כאן לשון שני: (צ) ר"ל במה שפירש ר' משה הדרשן שהעולה הביאו לקרבן צבור בשביל עבודת אלילים משום שלא מצינו פר אחד לבדו בלא מין אחר עמו רק בע"א: (ק) ר"ל מה שפירש אף חטאת לא נאכלת אף על גב ששאר חטאות נאכלין זו הוראת שעה היתה ותדע לך שהוראת שעה היתה דשעיר היה להם להביא לחטאת ע"א עם פר העולה כדין כל צבור העובדים עבודת אלילים ולמה הביאו פר לחטאת אלא הוראת שעה היתה הכי נמי הוראת שעה היתה. הרא"ם האריך שלא לומר שהיתה הוראת שעה שפנימית היתה שהרי חטאת חיצונה נאכלת וזו שהיתה של מלואים נשרפת ולא תימא חטאת זו פנימית היא מאחר דנשרפה ותימא מה עולה נשרפת אף חטאת נשרפת שהיתה פנימית. הרא"ם: (שפתי חכמים)
אבן עזרא פר בן בקר. קטן: סלת. שלשה עשרונים כמשפט: תקח לחטאת. בציווי כי הם יקחו והטעם יתנו כמו ויקחו לי תרומה או יקחו עמם כמו ויקחו להם איש שה לבית אבות: (אבן עזרא)
רש"י והקהלת את כל עדת. לפי שהלוים נתונים קרבן כפרה תחתיהם, יבואו ויעמדו על קרבנם (ר) ויסמכו את ידיהם עליהם: (רש"י)
שפתי חכמים (ר) אף על פי שהלוים לא נתנו כפרה אלא על הבכורים כדלעיל. מכל מקום כיון שהבכורות היו של כל ישראל קרא בכורות קהל כל ישראל כאלו הם כל ישראל: (שפתי חכמים)
רש"י והניף אהרן את הלוים. כדרך שאשם מצורע טעון (ש) תנופה חי. שלש תנופות נאמרו בפרשה זו, (ת) הראשונה לבני קהת, לכך נאמר בם והיו לעבוד את עבודת ה', לפי שעבודת קדש הקדשים עליהם הארון והשלחן וגו'. השניה לבני גרשון, לכך נאמר בם תנופה לה', שאף עליהם היתה עבודת הקודש יריעות וקרשים (צ"ל וקרסים דאילו קרשים ביד משא בני מררי) הנראות בבית קדש הקדשים, והשלישית לבני מררי: (רש"י)
שפתי חכמים (ש) דמצורע קרוי מת כמו שנאמר בסוף הפרשה אל נא תהי כמת והלוים נתנו כפרות על הבכורים שעבדו עבודת אלילים שהיא קרויה זבחי מתים לכך צריכין הלוים תנופה חי כמו אשם מצורע וגם אי אפשר תנופה בלוים אלא מחיים: (ת) הא דלא מקשה רש"י על הקרא למה נאמר ג' תנופות משום דיש לומר דגזירת הכתוב שצריך להניף אותן ג' פעמים אבל עכשיו שפרש"י כדרך שאשם מצורע טעון תנופה וכו' ואשם מצורע אינו טעון תנופה כי אם פעם א' ואם כן ג' תנופות למה לי: (שפתי חכמים)
אבן עזרא לפני ה'. והטעם כאשר תקריבם לפני האהל יסמכו בני הלוים את ידם על ראש כל אחד מהפרים ורבים כן: (אבן עזרא)
רש"י נתנים נתנים. נתונים למשא נתונים לשיר: פטרת. פתיחת: (רש"י)
אבן עזרא כי נתונים נתונים. הם ובניהם ישראל נתנום לי ואני לקחתי אותם לי והטעם קבלתים ולא נתנום בעבור פדיון פטרת כל רחם. ופטרת ופטר שתי לשונות כמו צדקה וצדק או על משקל אחר: (אבן עזרא)
בעל הטורים נתנים נתנים המה. לי. בגימ' שאלה לא עשו עגל של זהב: (בעל הטורים)
ספורנו כי נתונים נתונים המה לי. נתונים מעצמם שנתנו את עצמם לעבודתי כמו שהעיד באמרו מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי. ונתונים גם כן מתוך בני ישראל שיתנו מחית הלוים במעשר ראשון חלף עבודתם למען תהיה עבודתי נעשית בין כולם: תחת פטרת כל רחם. שהיתה העבודה מוטלת עליהם: (ספורנו)
רש"י כי לי כל בכור. שלי היו הבכורות בקו הדין, (א) שהגנתי עליהם בין בכורי מצרים ולקחתי אותם לי עד שטעו בעגל, ועכשיו ואקח את הלוים: (רש"י)
שפתי חכמים (א) דק"ל איך אמר כי לי כל בכור דמשמע דעדיין הם שלו והא כתיב ואקח את הלוים משמע שכבר לקח ועל זה פירש שלי היו בקו הדין כלומר מן הדין. וכתב הרא"ם שתקן בזה שאין כי לי כל בכור ר"ל עתה שהרי נפסלו משטעו בעגל רק ר"ל היו שלו מתחלה והודיע גם כן הסיבה למה היו שלו בקו הדין משום שהגנתי וכו' ואמר ולקחתי אותם לי במקום הקדשתי כדי שיפול עליו ואקח את הלוים תחת כל בכור שפירושו לקחתי עתה את אלה במקום שלקחתי אז את אלה והוסיף וא"ו על ולקחתי שהוא במקום הקדשתי להורות שהם שני ענינים כי לי כל בכור ביום הכותי וגו' וגם הקדשתי אותם לעבודתי אז ומשחטאו נפסלו ולקחתי את הלוים תמורתן ואמר ועכשיו ואקח שלא תאמר ואקח בזמן שהקדשתי הבכורות לי שהרי תחת כל בכור כתיב דמשמע שיצאו אלו ונכנסו אלו במקומם: (שפתי חכמים)
אבן עזרא ביום הכותי. זמן כמו אתה עובר היום: (אבן עזרא)
ספורנו כי לי כל בכור. שהיתה מקדם העבודה בבכורות מפני היותם הנכבדים בביתם ולהם משפט העבודה: ביום הכותי כל בכור. הקדשתי. אבל מה שהצרכתי אותם לפדיון היה הטעם בשביל שביום הכותי הקדשתים לי שלא יתעסקו בעבודת הדיוט כלל כמו שאסרתי גיזה ועבודה בבכור בהמה וזה עשיתי כדי להצילם בתורת הקדש שלא היו ראויים להנצל מנגעי משלחת מלאכי רעים בהיות הם הנכבדים בעם וקולר כולם תלוי בהם ואמרתי שיפדו כדי שיצאו לחולין בזה שיהיו מותרים בעבודת הדיוט: (ספורנו)
אבן עזרא וטעם ואקח את הלוים. וכבר אמר לקחתי אותם לי כי כן דרך המקרא והוא דבק עם הפסוק הבא אחריו וכאשר לקחתי לי הלוים נתתים אני לאהרן ולבניו: (אבן עזרא)
ספורנו ואקח את הלוים תחת כל. בכור. באותו הדור בלבד כמבואר למעלה: (ספורנו)
רש"י ואתנה וגו'. חמשה פעמים נאמר בני ישראל במקרא זה, (ב) להודיע חבתן שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד כמנין חמשה חומשי תורה, וכך ראיתי בב"ר: ולא יהיה בבני ישראל נגף. שלא יצטרכו לגשת אל (ג) הקדש, שאם יגשו יהיה נגף: (רש"י)
שפתי חכמים (ב) והא דסמך רש"י זה לכאן משום דק"ל במאי שפירש במלת לקחתי אותם לי דקאי אבכורות והוא לשון עבר כלומר לקחתי אותם לי אז דמה צריך הכתוב לומר מה שכבר בחר בהם הקדוש ברוך הוא והלא לא בא אלא לפרש מה שרחק אותם משום שטעו בעגל ומתרץ משום חיבתם ואף שרחק אותם אין רוצה להזכיר חטאתם אלא מזכיר שבחם ומעלתם שקרבם השם יתברך לעבודתו תדע שהרי ה' פעמים הוזכרו בפסוק אחד והיא מפני חיבתם. ובקצת ספרי רש"י מצאתי הגירסא ואתנה את הלוים וגו' ה' פעמים וכו' והוא יותר נכון: (ג) פירוש הרי מקרא קצר שהיה לו לומר ואתנה את הלוים וגו' ולכפר על בני ישראל ולא יצטרכו בני ישראל לגשת אל הקדש ולא יהיה וגו' שטעם נתינת הלוים לכהנים הוא שיעבדו הם העבודה שלא יצטרכו ישראל לגשת והטעם כדי שלא יהא בישראל נגף בגשתם שאם יגשו יהיה בהם נגף שזהו כוונת הכתוב לומר שהוא ההן ולאו דולא יהיה בבני ישראל נגף שהוא הלאו וכאלו אמר למה נתנו הלוים לאהרן ולבניו כדי שלא יצטרכו בני ישראל להכניס בעבודה זו ויגעו אל הקדש ולמה לא יגעו אל הקדש כדי שלא יהיה בהם נגף הרא"ם. ועוד יש לומר דקשה לרש"י אטו עכשיו שלקח הלוים לא ינגפו בגשתם אל הקדש והא כתיב והזר הקרב יומת ולכך פירש ולא יהיה בהם נגף שלא יצטרכו לגשת אל הקדש דזולת זה יש לחוש שיהא בהם נגף בגשת אל הקדש: (שפתי חכמים)
אבן עזרא ולכפר. להיותם כפר נפשם כאשר פירשתי: (אבן עזרא)
בעל הטורים ואתנה את הלוים. ה' פעמים בני ישראל בפסוק כנגד כהנים לוים ישראלים גרים ועבדים משוחררים וזהו קדש ישראל לה' ראשית, תבואתה תבואת ה': ולכפר. ג' במסרה הכא ולכפר על בני ישראל. ואהרן ובנ. ו מקטירים וגו' ולכפר על בני ישראל בדברי הימים. ושבועים שבעים נחתך על עמך ולהתם חטאת ולכפר עון בענין הקץ של דניאל מלמד שגלות מכפרת כמו קרבן: (בעל הטורים)
אור החיים ואתנה את הלוים נתונים לאהרן וגו'. כפל לומר תיבת נתונים, יכוין לחייב המקבל לקבל המתנה, שלא לומר אי אפשי לקבל מתנה זו, והגם שבמשפטי איש לחבירו יכול למאן כל עוד שלא הגיעה לידו ולא זכה בה, כאן מחייבם לקבל מתנה זו הגם שיש להם צד למאן במתנה זו, כי באמצעות זה יאסר על הכהנים עבודת הלוים ויתחייבו מיתה עליה כאומרם ז"ל בספרי (לקמן יח ג') וז"ל גם הם גם אתם אתם בשלהם והם בשלכם במיתה. והגם שהרמב"ם בפרק ג' מהלכות כלי המקדש כתב וזה לשונו לוים שעבדו עבודת הכהנים וכו' חייבים מיתה בידי שמים אבל הכהן שעבד עבודת הלוי אינו במיתה אלא בלא תעשה עד כאן. על כל פנים ישנו לעונש ונגרע מעבודתם בעבודת הקודש. ולטעם זה יש מקום למאן, לזה כפל לומר נתונים בעל כרחך:
מתוך בני ישראל. אמר הכתוב ה' פעמים בני ישראל בפסוק זה ללא צורך, רז"ל דרשו (ויק"ר פ"ב) שהוא מראה החיבה כפל זכרון שמותם ה' פעמים בפסוק א' כנגד ה' חומשי תורה, והוא דרך דרש. ולפי פשט הכתוב נראה כי בדיוק נאמרו הזכרות בני ישראל. אומרו מתוך בני ישראל יכוין אל הכללות וכמאמר הקודם קח את הלוים מתוך בני ישראל, ואומרו לעבוד עבודת בני ישראל יכוין אל הבכורות שעבודה זו שלהם היתה והלוים עובדים עבודתם, ולזה הוצרך לומר בני ישראל ולא אמר עבודתם שאז היתה נאבדת הכוונה אשר כיוון לה הכתוב. ואומרו ולכפר על בני ישראל חוזר אל הכללות, וחש לומר לכפר עליהם שאז תהיה הכוונה שחוזר אל הקודם שהם הבכורות לבד, לזה נאמר בני ישראל לומר שעל הכללות הוא אומר, ואומרו ולא יהיה בבני ישראל וגו' ולא אמר ולא יהיה בכם נגף, נתחכם להודיע כי אומרו ולכפר וגו' ולא יהיה בכם נגף אין אחת גזרת חברתה על זה הדרך לכפר וגו' כדי שלא יהיה בהם נגף, אלא הם ב' הדרגות הטובה על זה הדרך לכפר על נפשותיכם מתחלואי הנפש המסובבים מהחטאים, ועוד לא יהיה בבני ישראל נגף בגשתם, וכוונה זו מובנת ממה שאמר בבני ישראל שזה יגיד הבדל המאמר שאינו קשור למעלה. ואומרו בגשת בני ישראל נתכוון לומר שהגם שלא יגשו אלא היחידים על כל בני ישראל יקצוף על הדבר, ומצינו כיוצא בזה שיקצוף ה' על הכללות בשביל הפרט, וצא ולמד מעדת קורח מאמר ה' שם (ט"ז כ"א) הבדלו מתוך העדה וגו' והוצרך משה להתפלל לה' על הדבר, וע"ש הטעם:
(אור החיים)
ספורנו ואתנה את הלוים. ומאחר שהם נתונים מעצמם לעבודתי נתתים לעבודתי לאהרן ולבניו: לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד. לעבוד אותה העבודה שהיתה ראויה לבכוריהם: ולכפר על בני ישראל. בקבלם את המעשרות מישראל כדי שיובלו לעבוד את האל יתברך יכפרו על ישראל שגרמו כולם בעגל שאמאס את בכוריהם: ולא יהיה בבני ישראל נגף. בלויים ובשאר ישראל: בגשת בני ישראל א. ל הקדש. שבזה יחטאו הזרים הנגשים והלוים שיניחו את הזרים לגשת ויתחייבו כולם כענין אמרו ולא ימותו גם הם גם אתם: (ספורנו)
רש"י ויעש משה ואהרן וכל עדת וגו'. משה העמידן, ואהרן הניפם, וישראל (ד) סמכו את ידיהם: (רש"י)
שפתי חכמים (ד) דלא תימא שכולן העמידו הלוים או כלם הניפו או כלם סמכו. אלא ויעש מתחלף לכל אחד מה שעשה משה העמידן וכו': (שפתי חכמים)
אבן עזרא ויעש משה ואהרן. משה בצווי ואהרן שהניפם וישראל שסמכו עליהם: (אבן עזרא)
אור החיים ויעש וגו' וכל עדת וגו' כן עשו להם בני ישראל. יש להעיר למה כפל לומר כן עשו, עוד שינה שהתחיל לומר כל עדת וגמר אומרו בני ישראל. ונראה שנתכוין בכפל כן עשו בני ישראל על הבכורות, ובא להחזיק טובה לבכורות יותר שהגם שנטלו מקומן בעבודת בית אלהינו עשו ככל אשר צוה ה', הגם כי כפי הטבע אנושי יכאיב לבם ולא ידקדקו עשות ככל פרטי המצוה, ולזה שינה במאמרו מלשון שהתחיל לדבר בו כל עדת בני ישראל ואמר בני ישראל, כי לא על כלן מדבר הכתוב כאן אלא על פרט א' כאמור: (אור החיים)
ספורנו ויעש משה ואהרן וכל עדת בני ישראל ללוים. עשו בשביל הלוים ולעזרתם ענין הגלוח וכבוס הבגדים והקרבן: ככל אשר צוה ה' את משה ללוים. כמו שצוה למשה שיצוה ללוים שיעשו: כן עשו להם בני ישראל. הזדרזו ישראל לעשות בשבילם כדי שיהיה רצון קונם נעשה: (ספורנו)
אבן עזרא וטעם ויתחטאו. כי גם הם עשו: ויכפר עליהם. וכבר כפר עליהם ויש אומרים כי בתחלה התחטאו ואחר כן סמכו ידיהם על הפרים ואיננו רחוק ואם כן יהיה פירוש והעמדת את הלוים וכבר העמדתם בתחלה: (אבן עזרא)
רש"י כאשר צוה ה' וגו' כן עשו. להגיד שבח העושין והנעשה בהם, (ה) שאחד מהם לא עכב: (רש"י)
שפתי חכמים (ה) דאם לא כן למה לי הא כבר נאמר ויעש משה וגו' כתב הרא"ם אך קשה דמהכא משמע דמשום דכתיב לעיל מיניה ויעש משה וגו' משום הכי דרשינן שבח העושה והנעשה בהן אם כן ויעש כן אהרן דלא כתיב לעיל מיניה שעשה אותה נימא לגופא הוא דאתא שקיים המצוה שנצטווה בה ולא להגיד שבחו וכן גבי ויעשו כן בפרשת בשלח דלא כתיב לעיל מיניה שעשו כן וכן בכמה מקומות שדרשו כן ונראה לי דודאי דבכל מקום דכתיב בתורה ויעש או ויעשו לא היה צריך לכתוב דמסתמא כל המצות שצוה משה קיימו וקבלו היהודים ולא כתיב ויעש אלא להגיד שבחן אבל הכא אי לאו קרא דכאשר צוה לא הוה דרשינן מקרא דויעש משה וגו' להגיד שבחן דהוה אמינא דלגופא אצטריך שקיימו המצוה דליכא למימר פשיטא דיש לומר דלאו מלתא דפשיטא הוא דהא הקדוש ברוך הוא בעצמו הוצרך השתדלות לזה דקאמר למשה קח את הלוים ופרש"י קחם בדברים אשריכם וכו' מפני שכמה אזהרות ומיתות תלוים במצוה זו וכן בכורי ישראל שיפסלו מלהיות משרתי השם משום הכי אצטריך לגופא לומר שקיימו מה שצוה אבל שבחן אין ללמוד מכאן לכך כתיב קרא דכאשר צוה לאשמועינן שבחן: (שפתי חכמים)
אבן עזרא כן עשו להם. תמיד בני אהרן לבניהם: (אבן עזרא)
ספורנו כאשר צוה ה' את משה על הלוים. למעלה שצוה שתהיינה משמרותם לעבוד ולמשא ולשיר על פי אהרן ובניו: כן עשו להם. אהרן ובניו לסדרם במשמרותם: (ספורנו)
רש"י זאת אשר ללוים. שנים פוסלין בהם, ואין המומין פוסלין בהם: מבן חמש ועשרים. ובמקום אחר אומר מבן שלשים שנה (במדבר ד, ג), הא כיצד, מבן כ"ה בא ללמוד הלכות עבודה, ולומד חמש שנים ובן שלשים עובד, מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו בחמש שנים (ו) ששוב אינו רואה (חולין כד.): (רש"י)
שפתי חכמים (ו) דמסתמא לא נתנה התורה אלו הה' שנים ללמוד אלא משום שהם הקצה האחרון שצריך לשהות בלמודו אם כן מי שלא ראה סימן יפה בכל אלה השנים במשנתו שוב אינו רואה: (שפתי חכמים)
אבן עזרא זאת אשר ללוים. והטעם זאת הקצבה ואין מבן שלשים שנה מכחיש זה הפסוק כי מבן שלשים שנה הוא לעבודת משא ומבן חמש ועשרים לעבודת האהל: וטעם לצבא. להמנות עם צבא העובדים: (אבן עזרא)
הרמב"ן מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבא לצבא צבא. וכתב רש"י כאן הוא אומר מבן חמש ועשרים ובמקום אחר (לעיל ד ג) הוא אומר מבן שלשים שנה הא כיצד מבן חמש ועשרים יבא ללמוד הלכות עבודה ולומד חמש שנים ובן ל' עובד מכאן לתלמיד היושב לפני רבו שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה וא"כ יהיה פירוש " יבא לצבוא צבא " שיבא להקהל בנקהלים בעבודת אהל מועד שיעמוד עמהם ויראה תמיד עבודתם ביום ובלילה כדי שילמוד הלכות עבודה בתלמוד ובמעשה ולכך לא אמר כאן "לעבוד עבודה" כמו שנאמר למעלה אלא אמר " לצבא צבא בעבודת אהל מועד " שיהיה בא עם הצובאים בעבודה אבל לא ידעתי אם זה דברי הכל לרבותינו כי בלשון יחיד אני שונה אותה בספרי (בהעלתך סג) ר' נתן אומר כתוב אחד אומר מבן חמש ועשרים וכו' וגם נראה שהם דברי אסמכתא שנהגו התלמידים ללמוד בהלכות עבודה חמש שנים ועל דרך הפשט הנמנים ביד משה ואהרן היו מבן ל' שנה ומעלה והם אשר הפקיד אותם איש איש על עבודתו ועל משאו אבל בכאן צוה כי כל אשר ידע בעצמו שבא לכלל עשרים וחמש שנה יהיה כשר לעבודה ויבא בכל אות נפשו לעבוד עמהם ולסייעם בעבודה אבל לא יהיה פקיד נגיד על עבודה ידועה והטעם בזה כי כל אדם נותן לבו בעשרותיו כי ישתנו בהן הטבעים וידע בהגיעו לעשרים או לשלשים כי ידעו בו שכניו וקרוביו ואביו ואמו וילדיו ויודיעוהו אבל בהגיעו לכ"ה לא ירגישו בו כל כך ולכן לא צוה למשה שיטרח למנות רק מבן שלשים שהאיש נודע בהן וכן אמר דוד (דברי הימים א כג ג) ויספרו הלוים מבן שלשים שנה ומעלה ור"א אמר בדרך הפשט כי מבן שלשים הוא לעבודת משא ומבן כ"ה לעבודת האוהל ואיננו נכון כי שם נאמר גם כן (לעיל ד כג) כל הבא לצבוא צבא לעבוד עבודה באהל מועד ונאמר (שם פסוק כד) לעבוד ולמשא ועוד כי כתיב במקדש (דה"י א כג כד כח) אלה בני לוי לבית אבותיהם ראשי האבות לפקודיהם במספר שמות לגלגלותם עושה המלאכה לעבודת בית ה' מבן עשרים שנה ומעלה כי אמר דוד הניח ה' אלהי ישראל לעמו וישכון בירושלם עד לעולם וגם ללוים אין לשאת את המשכן ואת כל כליו לעבודתו כי בדברי דוד האחרונים המה מספר בני לוי מבן עשרים שנה ולמעלה כי מעמדם ליד בני אהרן לעבודת בית ה' על החצרות ועל הלשכות יאמר כי בדברי דוד האחרונים משיבנה הבית ואין להם משא בכתף ואין עבודתם רק על החצרות ועל הלשכות מנה אותם מבן עשרים שנה ומעלה ומתחילה מבני שלשים ואם כדברי ר"א היה חייב שימנה אותם מבן חמש ועשרים (הרמב"ן)
רש"י ולא יעבוד עוד. עבודת משא בכתף, (ז) אבל חוזר הוא לנעילת שערים לשיר ולטעון עגלות, וזהו ושרת את אחיו עם אחוהי כתרגומו: (רש"י)
שפתי חכמים (ז) דקשה לרש"י הא כתיב אחר כך ושרת את אחיו אלא על כרחך לומר ולא יעבוד עוד עבודה בכתף וזהו שאמר אחר זה ושרת את אחיו שר"ל עם אחיו אבל לא נחשוב כמשמעו שהוא שירות עבד את אדוניו אלא ושרת עם אחיו בני מררי וגרשון בנעילת שערים וטעינת העגלות ולשיר: (שפתי חכמים)
הרמב"ן ולא יעבד עוד. עבודת משא בכתף אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות לשון רש"י אבל בספרי (בהעלתך סג) לא אמרו אלא מגיד שחוזר לנעילת שערים ולעבודת בני גרשון וכן נראה שאם כדברי הרב למה לא היו ממנין אותם בני עשרים לשיר ולנעילת שערים ולטעון העגלות עד שיזקינו ולמה היה מנינם מבן שלשים ועד חמשים אלא במשא בלבד ועוד בני גרשון ובני מררי שכל עבודתם כשרה בזקנים למה נמנו כן אלא כיון שהיו פקודתם במשא הארון מבן שלשים ועד בן חמשים לא היו ממנין אותם לשיר שהוא עיקר עבודה של לוים אלא בראויים למשא שכל הממונים לשיר ראויים בעבודת כולם ומתוך שנמנו בני קהת מבן שלשים ועד חמשים אפילו לשיר נמנו כולם כן שלא יהיו בני גרשון ובני מררי בשנים אלו כשרים לשיר ובני קהת פסולים בו אבל לנעילת שערים או לטעון עגלות כולם כשרים הם ועוד כתוב (לעיל ד מז) מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה כל הבא לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא באהל מועד ודרשו בשחיטת חולין (כד) יכול אף בשילה ובית עולמים כן ת"ל לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא לא אמרתי אלא בזמן שעבודה בכתף והרי "עבודת עבודה" היא השיר כמו שכתב למעלה רש"י בסדר נשא (ד מז) א"כ אף לשיר נפסלו בזמן שעבודה בכתף וכן בדברי דוד נאמר (דברי הימים א כג ג) ויספרו הלוים מבן שלשים שנה ומעלה וכתוב (שם פסוקים ד ה) מאלה לנצח על מלאכת בית ה' עשרים וארבעה אלף וגו' וארבעת אלפים מהללים לה' בכלים אשר עשיתי להלל כי עד שנבנה הבית שהיה להם משא בכתף לא היו ממנים בשיר אלא בראויים למשא אבל חזר דוד למנותם מבן עשרים לצורך הבית כשנבנה כמו שנתבאר (סוף הדבור הקודם) (הרמב"ן)
בעל הטורים ומבן. ב' ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ומבן אדם חציר ינתן שכיון שהגיע לכלל חמשים שנה אין בו כח לעבוד עבודה וכחציר ינתן: (בעל הטורים)
רש"י לשמור משמרת. לחנות סביב לאהל, ולהקים ולהוריד בשעת המסעות: (רש"י)
אבן עזרא במשמרותם. על הזקנים ונדבקה פרשת הפסח כי החנוכה היתה בחדש הראשון ואז נבדלו הלוים ובאה זאת הפרשה בעבור שהוא כתוב בפסח והיה כי תבאו אל הארץ והיה כי יביאך ה' צוה שהם חייבים גם במדבר: (אבן עזרא)
רש"י בחדש הראשון. פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר, (ח) למדת שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה, ולמה לא פתח בזו, מפני שהוא גנותן של ישראל (פסחים ו: ספרי סד), שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו (ט) אלא פסח זה בלבד: (רש"י)
שפתי חכמים (ח) שנאמר בה בחדש השני: (ט) מדכתיב בארבעה עשר יום וגו' במדבר סיני למה לי הא כתיב בתחלת הפרשה במדבר סיני אלא לומר לך שכל מ' שנה וכו'. ואם תאמר ולמה לא הכריחן משה שיעשו הפסח ויש לומר שהיו הרבה שלא היו נמולין שבמדבר לא היו מלין את בניהם. ואם תאמר אם כן מאי זה גנות וכו' והא לא היו יכולין לעשות. ויש לומר שהם גרמו מכח עונותיהם שאלולי היה החטא היו נכנסין לארץ ישראל בעוד ג' ימים כדפרש"י בפסוק נוסעים אנחנו וגו' (תוספות קידושין דף ל"א): (שפתי חכמים)
הרמב"ן בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון. מכאן אמרו חכמים (ספרי בהעלותך סד פסחים ו) אין מוקדם ומאוחר בתורה וטעם האיחור הזה היה כי כאשר בא הספר הזה הרביעי להזכיר המצות שנצטוו ישראל במדבר סיני לשעתם רצה להשלים ענין אהל מועד ותקונו כל ימי המדבר והזכיר תחלה הדגלים ומקום האהל ומעמד משרתיו ותקון המשמרות למשאו לכל עבודת האהל והזכיר קרבנות הנשיאים שהביאו העגלות אשר ישאו אותו בהן כל עת היותם במדבר והשלים קרבנותם בחנכת המזבח שהיו מאחד בניסן או (שקודם) שאחר לכן ואחר כך שב להזכיר אזהרה שהזהיר אותם שלא ישכחו מצות הפסח ועל דעת רבותינו לא נהגה במדבר אלא בשנה זו בלבד לפי שלא מלו במדבר והיתה מילת זכרים ועבדים מעכבת בהם ויתכן שהוצרך למצוה זו בעבור שלא נצטוו מתחילה בעשיית פסח דורות אלא בארץ דכתיב (שמות יב כה) והיה כי תבאו אל הארץ אשר יתן ה' לכם כאשר דבר ושמרתם את העבודה הזאת ועוד נאמר שם (שם יג ה) והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני וגו' ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה ועכשיו רצה הקדוש ברוך הוא וצוה שיעשו אותו כדי שתהיה זכר גאולתם והנסים שנעשו להם ולאבותיהם נעתק להם מן האבות הרואים לבניהם ובניהם לבניהם ובניהם לדור אחרון והנה אמר תחילה "והיה כי תבאו אל הארץ" לומר שאין מצוה זו נוהגת בחוצה לארץ לדורות ועכשיו צוה שינהגו בה במדבר ועל דעת רבותינו לא עשו אותה אלא בשנה זו בלבד שלא היו יכולין לעשותה לפי שנולדו להם בנים ועבדים ולא יכלו לימול אותם מן הטעם שהזכירו שהיה להם לסכנה כמו שמפורש ביבמות (עא) אבל בספרי (בהעלתך סז) אמרו ויעשו את הפסח בראשון וגו' בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא עשו אלא פסח זה בלבד וכן הוא אומר (עמוס ה כה) הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה דרשו כן מן הכתוב הזה שאמר (פסוק ה) ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחדש בין הערבים במדבר סיני כי המקרא מיותר ודי במה שיאמר "ויעשו את הפסח ככל אשר צוה ה' את משה" אבל הזכיר היום והמדבר לרמוז שלא עשו אותו במדבר רק ביום הזה והוא גנותן ויתכן שהגנות הזה הוא קלקלתם בענין המרגלים שממנה נתנדו ולא נשבה להם הרוח הצפונית ולא מלו ולפיכך נאסרו בכל הקדשים והיו נזופים או שתהיה הברייתא הזו כדברי האומר (מכילתא בא טו) אין מילת זכריו ועבדיו מעכבת בו והיו רשאין לעשותו ונתעצלו ולא עשו אותו והוא גנות גדול אבל הראשון הוא יותר נכון בעיני כי היה משה מכריחם לעשותו ולא היה מניחם בחיוב כרת אבל חג המצות שבעה והשבתת חמץ לא הוצרך לומר שנהגו בו שהן חובת הגוף הנוהגת בכל מקום וכבר נאמר בהם (שמות יב יז) לדורותיכם חוקת עולם (הרמב"ן)
בעל הטורים וידבר ה' אל משה. סמך פ' פסח לטהרת לוים רמז שהלוים מפשיטים: (בעל הטורים)
אור החיים בשנה השנית וגו'. צריך לדעת למה שינה הכתוב סדר הרגיל להקדים זכרון החודש ואחר כך זכרון השנה, שכן תמצא בתחלת הספר שאמר באחד לחדש השני בשנה השנית. גם כי בסדר זה שכתב נתחייב הכתוב להפסיק באמצע זכרון הזמן במאמר לצאתם מארץ מצרים מה שלא היה עושה כן אם היה מקדים זכרון החודש ואחר כך זכרון השנה שאז יאמר לצאתם מארץ מצרים אחרי כן, עוד יש להעיר למה נשתנית פרשה זו שלא נאמר בה דבר אל בני ישראל ככל התורה כולה. אכן יתבאר בהעיר עוד אומרו ויעשו בתוספת ו' בתחלת ענין, עוד קשה למה הוצרך ה' לצוות בני ישראל על הפסח והלא כבר צוה כאמור בפרשת בא אל פרעה, והיה נראה לומר לזה כי חש הכתוב לומר שאין מצות פסח אלא בארץ מצרים ובבואם אל ארץ נושבת ולא במדבר, לזה בא לומר במדבר ויעשו בני ישראל את הפסח, וזה דבר רחוק:
ונראה כי כוונת הכתוב היא לצד שאמרה תורה (שמות יב) כל בן נכר לא יאכל בו, ותניא במכילתא וזה לשונם כל בן נכר אחד ישראל מומר ואחד גוי במשמע עד כאן לשונם. ולצד שמצינו שישראל עשו העגל וכו' ואמרו ז"ל (חולין ה.) כל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה ויאמר עליו בן נכר, מעתה יש מקום לדון בישראל שאינם יכולין לעשות הפסח, והגם שנתרצה ה' למשה בתפלותיו ובמשפטיו אשר עשה בישראל, עם כל זה עודם לא נתבשרו שנתכפר עון העגל ויש ספק בדבר, לזה בא הקדוש ברוך הוא ונתן רשות ואמר להם ויעשו בני ישראל את הפסח, ודקדק לומר ויעשו לומר מלבד מה שהובטחו שניחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות עוד להם שהוכשרו להיות ראוים לעשות הפסח, ומעתה באנו להשכיל להטיב שינוי הקדמת זכרון השנה, כי כיון שכל עצמו לא בא המאמר כאן אלא להכשירם לעשות הפסח לזה פתח דבריו הזכיר שנה השנית להשכיל סובב המאמר שהוא לצד שהיה זה אחר מעשה העגל מה שאין הדבר מושכל בהזכרת זמן החודש שאינו מסתיים בזה הערת הדבר, ולזה לא אמר דבר אל בני ישראל שלא בא לצוות לזה אלא לרשיון ודי בהודעת המשפט למשה שכן הוא הדין, ואולי לפי מה שאמרו בפסחים (ו:) שמאמר זה היה בראש חודש נוכל לומר כי זה המאמר היה קודם ירידת שכינה למשכן ביום ר"ח ניסן והקדים ה' מאמר זה לבשרם שכשרים הם לעשות פסח ואחר ירדה שכינה, ולזה תמצא שאמר בסמוך אחרי זה וביום הקים את המשכן כסה הענן:
(אור החיים)
ספורנו בחדש הראשון. אחר שפקד אנשי הצכא וסידר הדגלים ונושאי המשכן להכניסם לארץ וטהר מחניהם מן הטמאים כאמרו והיה מחניך קדוש (דברים כג, טו) ומן הממזרים בענין הסוטה למען תהיה השכינה ביניהם במחנה צבאותם ספר הכתוב ארבעה מעשים טובים שעשו ישראל שבהם זכו ליכנס לארץ מיד בלתי מלחמה לולא המרגלים כמו שהעיד משה רבינו באמרו לחובב נוסעים אנחנו אל המקום. ראשונה סיפר חנוכת המזבח. שנית זריזותם בענין חינוך הלויים. שלישית זריזותם בקרבן הפסח. רביעית לכתם אחרי האל יתברך במדבר אף על פי שהיה העלות הענן בזמנים בלתי נודעים פעמים ארוכים ופעמים קצרים באופן שהיה ראוי שתקשה עליהם מאד החניה והמסע. ולהודיע כל אלה ספר אותם כפי מדרגת היותם לרצון לפניו לא לפי הזמן שהיו בו ולכן ספר בכאן ענין חנוכת המזבח והלויים והפסח שהיו בחדש הראשון והיתה תחלת הספר בחדש השני והיה ענין חניתם ונסיעתם על פי ה' מיום צאתם ממצרים ועל כמו זה אמרו אין מוקדם ומאוחר בתורה וזה כאשר תכוין תכלית מה זולתי הזמן בסדר המסופר: (ספורנו)
דעת זקנים בשנה השנית. ויעשו בני ישראל את הפסח וגו'. בפ"ק דפסחים בעי תלמודא אמאי קדמיה קרא אותו מעשה דשאו את ראש בני ישראל שבתחילת הספר להך פרשה דהכא שהרי האי מעשה תחלה הוא שהרי בכאן כתיב בחדש הראשון שהוא ניסן והתם כתיב באחד לחדש השני שהוא אייר ומשני אין מוקדם ומאוחר בתורה ומ"מ יש ליתן טעם בדבר שלפי שכל תורת כהנים היה באהל מועד ושם נמי כתיב באהל מועד וסמוך לאותה פרשה מדבר בדגלים ובחנייתם שהיה סביב למשכן הילכך קדמיה קרא. ורש"י פי' שלא התחיל הספר בהאי פרשה מפני שראה שמדבר בגנותן של ישראל שלא עשו אלא פסח זה כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר ואי קשיא מאי גנות הוא זה והלא בביאת הארץ תלאו הכתוב שנאמר והיה כי יביאך וגו' ועבדת את העבודה הזאת וגם פסח זה לא היו מקריבים כי אם על פי הדבור י"ל דהגנות הוא שאם זכו ולא חטאו היו נכנסין לארץ משנה שניה והיו עושין פסח בכל שנה ושנה: (דעת זקנים)
רש"י במועדו. אף בשבת, במועדו, אף (י) בטומאה (פסחים עז. ספרי סה): (רש"י)
שפתי חכמים (י) ר"ל מבמועדו שני דכתיב בקרא דריש ליה משום דכבר ילפינן מבמועדו הראשון דפסח דוחה את השבת דילפינן מועדו מועדו מקרבן תמיד שכתוב ביה במועדו וקרבן תמיד דוחה את השבת ואייתר לה במועדו שני למדרש שדוחה את הטומאה (בספרי) אי נמי יש לומר מחד קרא נפקא תרווייהו משום דהי מינייהו מפקא. והא דכתיב בסמוך איש איש כי יהיה טמא וגו' ועשה פסח לה' בחדש השני משמע דטמאים נדחים לפסח שני היינו דוקא באיש דאיש נדחה אבל אין צבור נדחין והכא מיירי בצבור או רוב צבור שטמאים וכשנטמאו מחצה הטהורים יאכלו אותו בטהרה והטמאים עושים לעצמן בטומאה (פסחים דף ע"ט) ודוקא טומאת מת הוא דדחי ולא שאר טומאות (פסחים ע"ז): (שפתי חכמים)
בעל הטורים במועדו. מלא וי''ו לאחר ו' שעות זמן שחיטה. במועדו בא''ת ב''ש שיפזק''ף בגימ' בשבת: (בעל הטורים)
ספורנו ויעשו בני ישראל את הפסח. מלבד מה שעשו בשמיני למילואים וחנוכת הנשיאים יעשו גם כן את הפסח שלא יפטרו ממנו בשביל שמחת המצוות שקיימו כמו שקרה בבנין בית ראשון שספרו רבותינו ז''ל שבטל שלמה את יום הכפורים בשמחת חנוכת הבית: (ספורנו)
רש"י ככל חקותיו. אלו מצות שבגופו, שה, תמים, זכר, בן שנה: וככל משפטיו. אלו מצות שעל גופו (כ) ממקום אחר, כגון שבעת ימים למצה, ולביעור חמץ, (ס"א, מצות שבגופו, שה תמים זכר בן שנה. שעל גופו, צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו. שחוץ לגופו, מצה וביעור חמץ): (רש"י)
שפתי חכמים (כ) הכי גרסינן ככל חקותיו אלו מצות שבגופו שה תמים זכר בן שנה. ככל משפטיו אלו מצות שעל גופו צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו ושחוץ לגופו כלומר ממקום אחר כגון שבעת ימים וגו' וכן כתבו הרמב"ן והרא"ם אבל מה שבספרים כתוב ככל משפטיו וכו' שבעת ימים למצה ולביעור חמץ טעות סופר הוא דאם לא כן בפסח שני גם כן כתיב וכמשפטו ואפילו הכי פסח שני מצה וחמץ עמו בבית כדפירש רש"י לקמן. ועיין (בקצ"מ ובנחלת יעקב) שמיישבים גירסת רש"י שלפנינו: (שפתי חכמים)
הרמב"ן ככל חקתיו. כתוב בפירוש רש"י אלו מצות שבגופו שה תמים זכר בן שנה וככל משפטיו אלו מצות שעל גופו לשבעת ימים למצה ולביעור חמץ וטעות סופר הוא אלא מצות שבגופו שה תמים זכר בן שנה שעל גופו צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו שחוץ לגופו מצה וביעור חמץ ולא דבר בהן הכתוב כאן וכן בפסח שני נאמר חקותיו ומשפטיו (בפסוק יד) ומצה וחמץ עמו בבית ואינו נוהג אלא יום אחד וקצר הכתוב לאמר בין הערבים תעשו אותו ככל חקותיו וככל משפטיו תעשו אותו לרבות דיני האכילה שאינן באותו היום הנזכר בכתוב כי בלילה שאחריו יאכל שכבר פירש שם (שמות יב ח) ואכלו את הבשר בלילה הזה וגו' וכן בחודש השני בארבעה עשר בין הערבים יעשו אותו על מצות ומרורים יאכלוהו (פסוק יא) טעמו יאכלוהו בעת האכילה הנזכרת שם בצואה של פסח ראשון (הרמב"ן)
רש"י וידבר משה וגו'. מה תלמוד לומר, והלא כבר נאמר וידבר משה (ל) את מועדי ה' (ויקרא כג, מד), אלא כששמע פרשת מועדים מסיני אמר להם, וחזר והזהירם בשעת מעשה (ספרי סו): (רש"י)
שפתי חכמים (ל) אבל לא הוקשה לרבותינו זכרונם לברכה מדוע שנה הקדוש ברוך הוא לצוות כאן על הפסח והלא כבר צוה בפרשת אמור מפני שלא תימא שבמדבר היו פטורים משום דבביאת הארץ תלה הכתוב לפיכך חזר ושנאה כאן אבל מאמר משה לישראל שאינו כתוב בו לעשות את הפסח בחדש הזה אלא לעשות פסח סתם שמורה שלא צוה להם רק דין הפסח בלבד הוקשה להם לרבותינו זכרונם לברכה מה תלמוד לומר וכו'. הרא"ם. ולי נראה דהוקשה להם זכרונם לברכה למה ליה למכתב כלל וידבר משה וגו' לא הל"ל אלא ויעשו בני ישראל את הפסח וגו' דמסתמא כיון שצוה לו הקדוש ברוך הוא שידבר ודאי הוא שאמר להם ציווי השם יתברך דהא בתחלת הסדר כתיב דבר אל אהרן ואמרת אליו וגו' וכתיב אחרי כן ויעש כן אהרן וגו' ולא מצינו בקרא שדבר משה אל אהרן ציווי השם יתברך שמו אלא מסתמא הוא שאמר לו ציווי השם מדכתיב אחר זה ויעש אהרן וגו' וכן מה שכתוב וידבר ה' אל משה קח את הלוים ולא מצינו שאמר להם משה לישראל ציווי השם אלא סמך הקרא על מה שכתוב אחר זה ויעש משה ואהרן וכל עדת בני ישראל וגו' וכן בפרשת ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו' שמע מינה שדבר לו השם דיני פסח שני ולא מצינו שאמר להם משה אלא מסתמא אמר להם אם כן למה נאמר וידבר משה וגו' היה לו לסמוך אחריו ויעשו את הפסח וגו' ואין לומר דקודם לכן לא אמר להם דיני פסח ועכשיו הוא אמר להם משום הכי כתיב וידבר משה והא כבר כתיב וידבר משה את מועדי ה' וגו' משום הכי דרשו מה שדרשו אלא כששמע וכו' כן נראה לי: (שפתי חכמים)
בעל הטורים לעשת הפסח. לעשת חסר וי''ו לומר לך שלא עשו במדבר אלא אותו פסח בלבד: (בעל הטורים)
רש"י לפני משה ולפני אהרן. כששניהם יושבין בבית המדרש באו ושאלום, ולא יתכן לומר זה אחר זה, שאם משה לא היה יודע, אהרן מנין לו (ספרי סח): (רש"י)
אבן עזרא ויהי אנשים. לא יתכן שיהיה מחנה ישראל גדול ושלא ימותו שם מתים בכל יום: (אבן עזרא)
בעל הטורים אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם. בגימ' אלו שהיו נושאין ארונו של יוסף: אשר היו טמאים. בגימ' זה למת מצוה: (בעל הטורים)
אור החיים ויהי אנשים וגו'. צריך לדעת למה אמר לשון יחיד על הרבים, ועוד למה הוצרך לומר ולא יכלו לעשות הפסח אחר שהודיע שהיו טמאים, ואולי כי לצד שצוה ה' מראש חדש על הפסח כמו שפירשו בפסחים דף ו' שמאמר ויעשו בני ישראל את הפסח הי' בראש חודש ניסן, ומן הראוי היה להם להשתמר מטומאה, ותבא הסברא להטיל בהם דופי אשר לא שמרו את מצות ה' ונטמאו ולא חששו למצות פסח, תלמוד לומר ויהי לשון יחיד לומר כי לא היה אלא ענין טומאה אחת אשר נטמאו האנשים בה, וענין טומאה זה עצמו לא היה בידם להשתמר ממנו ובעל כורחם היו נטמאים כמאמרם ז"ל (סוכה כה:) בין לר' יוסי הגלילי שאמר נושאי ארונו של יוסף היו, בין לרבי עקיבא, בין לר' יצחק שאמר טמאי מת מצוה היו צריכין ליטמא הגם שידעו שטומאתם נמשכת עד ארבעה עשר, והוא מה שרמז מאמר ולא יכלו לעשות הפסח לומר שלא יכלו לשמור עצמן מהטומאה לעשות הפסח, ואומרו ביום ההוא, כבר דקדקו רז"ל (פסחים צ:) למר כדעתו ולמר כדעתו, עוד ירצה באומרו לשון יחיד לומר כי לצד שהיו יחידים הוא שלא יכלו לעשות הפסח, אבל אם היו צבור היו יכולין לעשות הפסח כי בא בטומאה, שוב ראיתי בספרי מרז"ל שדייקו כן:
לנפש אדם. אומרו לנפש אדם לומר אבל לטמא שרץ יכולין הם, על פי דבריהם ז"ל (שם) שאמרו שוחטין וזורקין על טמא שרץ וטובל ואוכל פסחו לערב, אבל טמא מת הגם שחל שביעי שלו ביום י"ד אין שוחטין עליו, והוא אומרו ביום ההוא ואמר ר' יצחק וזה לשונו שחל שביעי שלהם בערב הפסח כתיב ביום ההוא הוא שאינם יכולין אבל ביום שלאחריו היו יכולין, וגם לסברת האומר ביום ההוא נטמאו ישנו לפירושינו במאמר לנפש אדם לומר שאם היה שרץ שוחטין עליו:
ויקרבו לפני משה וגו'. טעם קרבתם לפני משה ואהרן, לפי פשט הכתוב כדי שתבא ההוראה ממשה תיכף ומיד לכהן להקריב את קרבניהם אם כן יורה, ורז"ל במסכת בבא בתרא פרק יש נוחלין דף קי"ט אמרו וזה לשונם אפשר עמדו לפני משה ולא אמר וכו', אלא סרם המקרא ודרשהו דברי ר' יאשיה אבא חנן משום רבי אליעזר אומר בבית המדרש היו יושבים ובאו וכו' ע"כ, ואמרו בגמרא וזה לשונם במאי קא מפלגי מר סבר חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב ומר סבר אין חולקין, והלכתא חולקין, והלכתא אין חולקין ולא קשיא הא דפליג ליה רביה יקרא, הא דלא פליג ליה רביה יקרא עד כאן לשונם. הנה ממה שאמרו הלכתא חולקין והלכתא אין חולקין והעמידו אומרם הלכתא חולקין בדפליג ליה רביה יקרא והלכתא אין חולקין בדלא פליג ליה רביה יקרא הדברים מוכיחים שחולקין רבי יאשיה ואבא חנן בקצוות מר סבר חולקין אפילו אין רבו חולק לו כבוד ומר סבר אין חולקין אפילו חולק לו רבו כבוד שבזה יוצדק לומר הלכתא וכו' והלכתא וכו' מכלל דפליגי:
ויש לנו לחקור זאת מנין לו לש"ס להעמיד מחלוקת זו שחולקין בקצוות, ומה גם היות הפך הכלל שאנו אומרים שאין להעמיד מחלוקת רז"ל בקצוות, ואם לצד שלא נודע מחלוקתם אם בשחולק וכו' אם בשאין חולק וכו' אין הכרע לומר שאין חולקין אלא בשאין חולק לו רבו וכו' אבל כשחולק לו רבו וכו' מודים שחולקין או נלך לצד זה שאין חולקין התנאים אלא כשחולק לו רבו וכו' אבל כשאין רבו חולק מודים שאין חולקים לו כבוד ואשר על כן העמיד הש"ס מחלוקת בקצוות, זה דוחק, שהיה לו להש"ם לעמוד על משמעות דברי התנאים קודם כמנהג הש"ם ויגלה מחלוקתם ואחר כך יאמר הלכתא וכו':
והיה נראה לומר כי הש"ס דייק שחולקין בקצוות מתוך מחלקותם ממה שחולקין, כי בשלמא אי אמרינן שחולקין בקצוות שפיר אלא אם אינם חולקין אלא בחלוקה אחת ושוים בחברתה למה פליג תנא על דברי חבירו כיון שיכול להעמיד דבריו בחלוקה שיודה בה הוא, גם זה אינו מספיק, כי זה הטעם צודק בדברי אבא חנן שחולק בקצוות אפילו דלא פליג לו רביה יקרא, אבל רבי יאשיה מי יאמר שסובר אין חולקין אפילו פליג ליה רביה יקרא, ועוד גם על החולק אני דן מי גילה לו שת"ק בכל הקצוות הוא אומר:
אכן הטעם הוא כי ממה שהוצרך רבי יאשיה לסרס המקרא ולדורשו והוא היפך פשט הכתוב הרי זה מגיד כי לא מצא לו דרך להעמידו בלא סירום, ואם היה סובר רבי יאשיה שחולקין כבוד לתלמיד במקום הרב היה לו להניח הכתוב כפשוטו ולהעמידו כשחולק לו רבו כבוד, ויוצדקו הדברים בהאיש משה רבינו עליו השלום שהיה עניו מאד שהיה חולק כבוד לאהרן אחיו ומה גם שהיה גדול ממנו, עוד מצאנוהו שהיה חולק לו כבוד כאמרם ז"ל (מכילתא פרשת בא יב) שאמרו כשהיו עומדים לפני פרעה משה חולק כבוד לאהרן שיקדים בדיבור ואהרן למשה והיה הדיבור יוצא מבין שניהם, הנה הוא חולק לו כבוד:
וממה שסרס המקרא גילה דעתו שסובר שאין חולקין וכו' אפילו חולק לו רבו כבוד, וממה שמצינו שנחלקו גם כן בענין בנות צלפחד דכתיב ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר וגו', וזה לשונם אפשר עמדו לפני משה וכו' ולפני אלעזר ולא אמר וכו' ויעמדו לפני הנשיאים בעדה והעדה וכו' אלא סרס המקרא ודרשהו דברי רבי יאשיה אבא חנן אומר משום רבי אליעזר בבית המדרש היו יושבים וכו', ומביא הש"ס הענין עצמו שהבאנו למעלה, והנה ממה שראינו שחלק אבא חנן בעמידת בנות צלפחד לפני הנשיאים והעדה מן הסתם לא היו הנשיאים חולקין כבוד לכל העדה ואין צריך לומר משה מלך ישראל ואף על פי כן אמר אבא חנן שחלקו להם כבוד הא למדת שסובר שחולקין כבוד אפילו אין רבו חולק לו כבוד, ומעתה הרווחנו טעם נכון למה נחלקו ב' פעמים ר' יאשיה ואבא חנן:
(אור החיים)
רש"י למה נגרע. אמר להם אין קדשים קרבים בטומאה, אמרו לו יזרק הדם (מ) עלינו בכהנים טהורים ויאכל הבשר לטמאים (ס"א לטהורים כ"ג רא"ם), אמר להם עמדו ואשמעה, כתלמיד המובטח לשמוע מפי רבו, אשרי ילוד אשה שכך מובטח, שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עם השכינה. וראויה היתה פרשה זו (נ) להאמר על ידי משה כשאר כל התורה כולה, אלא שזכו אלו שתאמר על ידיהן, שמגלגלין זכות על ידי זכאי (שם): (רש"י)
שפתי חכמים (מ) דק"ל למה אמרו למה נגרע הרי טמאים היו וטמא אסור להקריב קרבן בימי טומאתו ולמה היה ספק למשה שאמר להם עמדו ואשמעה וגו' ואיך שכח משה פרשת שילוח טמאים שנאמר לו בראש חודש ניסן. ומתרץ אין וכו' ועיקר שאלתו היה רק על זריקת הדם עליהם בטומאה כדם חטאת שהיא קדשי קדשים ובשרה נאכל לטהורים כל שכן פסח הקל: (נ) מקשין העולם איך תולה זה במה שפירש לעיל מיניה. ויש לומר דאי לא פירש אשרי ילוד אשה וכו' הייתי אומר דמה שלא נאמרה פרשה זו בשם משה הוא לענשו של משה שאמר כל הדבר הקשה וגו' אבל עכשיו שפירש אשרי ילוד אשה וגו' שהקרא מדבר בכבודו של משה אם כן למה לא נאמרה פרשה זו בשם משה לכן פירש וראוי וכו': (שפתי חכמים)
אבן עזרא למה נגרע. מבנין נפעל: (אבן עזרא)
אור החיים למה נגרע וגו'. צריך לדעת טענת האנשים במאמר למה נגרע, הלא טעמם בפיהם יענו אנחנו טמאים, ומה מבקשים ליתן להם תורה חדשה. ואולי כי לצד שנטמאו ברשותו יתברך בין למאן דאמר טמאי מת מצוה בין למאן דאמר נושאי ארונו של יוסף חשבו כי ידין ה' אותם כטהורים, וכשם שמצינו (פסחים עז.) שיתרצה ה' עשות הפסח בטומאה בציבור, לזה טענו למה נגרע, וכי בשביל שעשו מצוה יהיו נגרעים מקרבן פסח, או ירצה לומר שיעשו לפסח תשלומין כחגיגה שיש לה תשלומין כל ז' שאמרו (חגיגה ט.) חוגג והולך כל הרגל, כמו כן יצו ה' להם שיעשו פסח למחר, והוא מאמר במועדו שהוא מועד הפסח:
ואולי כי לזה דקדק הכתוב לומר ביום ההוא פירוש לדברי האומר יום ז' של טומאתם היה לזה באו ביום ההוא כדי שיאמר להם לעשותו תשלומין למחר:
ולדרך זה אנו מרויחים טעם שה' אמר מצוה זו של פסח שני אחר ששאלו האנשים ההמה, לומר שהגם שיהיו טהורים בתוך ימי הפסח כנדון שלפנינו אף על פי כן אין לו תשלומין לעשותו בז' ימי הפסח כחגיגה אלא בחודש הב'. עוד ירצה אומרו למה נגרע פירוש כיון שהיה יום ז' לטומאתם טוענים שיכולין לשחוט עליהם פסחיהם כדרך ששוחטין וזורקין על טמא שרץ כיון שהם נטהרים לערב ואין להם טומאה אלא ביום ההוא, והוא מאמר ביום ההוא, ורז"ל אמרו עניינים אחרים, ואלו ואלו דברי אלהים חיים:
(אור החיים)
ספורנו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע. מאחר שהיתה טומאתנו לדבר מצוה למה תהיה גוררת עבירה: במועדו. שזו מצוה עוברת: (ספורנו)
כלי יקר למה נגרע לבלתי הקריב וגו'. יש מקשים וכי נעלם מהם שטמא אסור באכילת קדשים, וזה קשה לפי גרסת התלמוד (פסחים סו:) שלמד מן איש איש שיחיד נדחה לפסח שני ולא ציבור אבל למאי דמסיק בילקוט (ט.ב) בשם הספרי, (ועיין פסחים עז. וירושלמי פסחים פ"ז ה"ד) שמן יתור של במועדו אנו למידין שפסח ציבור קרב בטומאה לא קשה מידי, כי אחר ששמעו לשון במועדו אמרו למה נגרע מן הציבור ובאה התשובה איש איש כו' דווקא איש נדחה ולא ציבור. והבינו האנשים מדקאמר משה אל בני ישראל לעשות הפסח במועדו אפילו בטומאה ולא להם בפרטות ש"מ שהוציא אותם מן הכלל דאל"כ למאי נפקא מינה אמר לבני ישראל לעשות הפסח והלא כבר הם מצווין ועומדים אלא שבא למעט הטמאים היחידים על כן אמרו למה נגרע. (כלי יקר)
רש"י או בדרך רחקה. נקוד עליו, לומר, לא שרחוקה ודאי אלא שהיה חוץ לאסקופת העזרה (ס) כל זמן שחיטה. פסח שני, מצה וחמץ עמו בבית, (ע) ואין שם יום טוב, ואין איסור חמץ אלא עמו באכילתו: (רש"י)
שפתי חכמים (ס) ואם תאמר למה נאמר רחוקה וכו' ויש לומר שאם נאמר בדרך ולא רחוקה הייתי אומר דוקא אם הוא רחוק אז יעשה פסח שני אבל אם הוא חוץ לאסקופת העזרה לא לכך כתוב רחוקה ונקדו למדרש אתא לא רחוקה ממש כמו שפירשתי לעיל גבי לרעות את צאן וקל להבין: (ע) ואם תאמר והיאך סמך זה אדלעיל מיניה. ויש לומר דק"ל למה לי הנקודה ללמד שאפילו אינו אלא חוץ לאסקופת העזרה נקרא רחוק ויעשה פסח שני בלאו נקודה נמי יש ללמוד זה מדסמיך דין רחוקה אל דין מי שהיה טמא נלמד מהיקשא מהדדי מה טמא אפילו היה בעיר כיון שהוא חוץ לעזרה עושה פסח שני אף מה דכתיב או שהוא בדרך רחוקה אפי' הוא חוץ לעזרה שהוא עושה פסח שני ואם כן קשה למה לי הנקודה ואפילו מלת רחוקה נמי אין צריך לפי מה שפירשתי לעיל. ומתרץ דאתא לאשמעינן הנקודה דאף פסח שני אם היה חוץ לאסקופת העזרה כל זמן שחיטת הפסח לא יעשה פסח שני. ואין להקשות פשיטא מהיכא תיתי לחלק ומתרץ כיון שמצינו דבלאו הכי נמי חלוקים הם דהא פסח שני מצה וחמץ עמו בבית וכו' אם כן הוה אמינא בהא נמי יש לחלק משום הכי באה הנקודה: (שפתי חכמים)
אבן עזרא או בדרך רחוקה. אין לחפש כי כבר העתיקי חז''ל כמה היא הרחוקה: לכם. לטמא נפש: או לדורותיכם. בטמא נפש ודרך רחוקה: (אבן עזרא)
הרמב"ן וטעם בדרך רחקה. כתב רש"י שהיה חוץ לאסקופת העזרה כל זמן השחיטה והוא נרמז בנקוד כפי הדעת הזאת ואני תמה עליו למה תפס לו שיטת רבי אליעזר והנכון לתפוס בשיטתו של רבי עקיבא מן המודיעים ולחוץ וכן דעת האמוראים בגמרא (פסחים צג) דאמר עולא כל שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה והוא פשוטו של מקרא כי העומד בתחילת בין הערבים במקום שלא יגיע לעזרה בעת השחיטה דרך רחוקה היא לו ופטור ויתכן שטעם הנקודה שהיא דרך רחוקה לו בעשיית הפסח לא רחוקה ממש ולכך חזר ואמר (בפסוק יג) ובדרך לא היה ולא הזכיר "רחוקה" וצוה הכתוב לטמא ולמי שהיה בדרך רחוקה לעשות השני והוא הדין והטעם לכל מי שלא עשה הראשון ואפילו במזיד שחייב לעשות השני כדברי רבותינו (פסחים שם) ולא הזכיר הכתוב אלא לומר שיעשו השני ברשות ולמנוע הטמא מלעשות הראשון אבל מי שהיה בדרך פטור מן הראשון ועושה השני ואם רצה לצאת בראשון וצוה ושחטו עליו הורצה דקיימא לן (שם צב) מיחס הוא דחס רחמנא עילויה ואי עביד תבא עליו ברכה ויתכן שלכך הזכיר הכתוב "רחוקה" כי בדרך הקרובה בידו לעשות השני או הראשון שישחטו ויזרקו עליו ויבא ויאכל לערב (הרמב"ן)
בעל הטורים טמא לנפש. יש פסיק בין טמא לנפש לומר לך שיש חילוק בין הטמאים איש נדחה ואין צבור נדחין: (או בדרך) רחקה. בגימ' זהו מאסקופה שעל ה''א נקוד כאילו לא נכתב: ועשה פסח לה' בחודש השני. לפי שכשמעברים השנה אז אייר במקום ניסן ולפי שבחמשה עשר בו ירד המן לכך עושים בו פסח יום א': (בעל הטורים)
אבן עזרא ובדרך לא היה. או בדרך וכן ומכה אביו ואמו: חטאו ישא. הוא בעצמו: (אבן עזרא)
בעל הטורים ובדרך. ד' במסרה הכא ואידך וילך בדרך אביו ובדרך אמו ובדרך ירבעם בן נבט ואידך ובדרך חטאים לא עמד וזה הוא ובדרך לא הי' וחדל לעשות הפסח שעושה כדרך שעשה ירבעם שהלך בדרך חטאים שבטל הקרבנות והחטיא את ישראל גם זה שאינו בדרך ומבטל מלעשות הפסח: וחדל. ב' במסרה הכא ואידך וחדל לעולם דפסח בכרת וזה הוא וחדל לעולם לעולמו של יובל דהיינו חמשים שנה כדין חייבי כריתות דלא מפקי חמשים: ונכרתה הנפש ההוא. ס''ת אשה לומר לך אחד האיש ואחד האשה בכלל עונשין: (בעל הטורים)
אור החיים והאיש אשר הוא טהור וגו'. צריך לדעת למה לא כתב עונש המבטל פסח בזמנו עד עתה ולא כשכתב מצות הפסח, ולפי מה שנחלקו בענין זה (פסחים צג.) וזה לשונם תנו רבנן חייב על הראשון וחייב על הב' דברי רבי, רבי נתן אומר חייב על הראשון ופטור על הב', רבי חנינא בן עקיבא אומר אף על הראשון אינו חייב אלא אם כן לא עשה הב', ואמרו שם בפסחים ושלשתם מקרא א' דרשו יעיין שם, מעתה לכל אחת מהסברות הניח הכתוב לומר עד כאן לכל א' מהסברות כדרכו, מה שלא היינו שומעין כן אם היה מצוה במקומו: (אור החיים)
רש"י וכי יגור אתכם גר ועשה פסח. יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד, תלמוד לומר חקה אחת וגו' (ספרי עא), אלא כך משמעו וכי יגור אתכם גר ובא עת לעשות פסח עם חביריו, כחקה וכמשפט יעשה: (רש"י)
אבן עזרא וכי יגור אתכם גר. גם הוא יעשה פסח שני כמשפט ויש אומרים כי הטעם על פסח ראשון: (אבן עזרא)
הרמב"ן וטעם וכי יגור אתכם גר. לצוות הגרים בפסח זה של מדבר כאשר יצוה בו לישראל ויתכן כי מה שאמר בסדר בא אל פרעה (שמות יב מח) וכי יגור אתך גר ועשה פסח הוא על פסח מצרים כי הפרשה ההיא על פסח מצרים נאמרה כאשר פירשתי שם (בפסוק מג) והיה במשמע כי הגרים היוצאים ממצרים ערב רב יעשו פסח שאף הם היו באותו הנס אבל המתגיירים אחרי כן במדבר או בא"י לא יתחייבו בפסח שלא היו הם או אבותיהם בכלל ואותנו הוציא משם (דברים ו כג) לפיכך הוצרך בכאן לחייבם בפסח דורות במדבר ובארץ (הרמב"ן)
אור החיים וכי יגור. אמר בתוספת ו', נתכוון בזה להטיל על ישראל משפט הגרים לבל יזלזלו במצות, ולזה אמר וכי יגור מוסיף על ענין ראשון, ומה ענין ראשון לבני ישראל גם זה לישראל:
ועשה וגו'. צריך לדעת למה כתב ועשה בתוספת ו' בתחלת ענין. עוד למה הוצרך לחזור לומר כן יעשה, והיה נראה לומר שבא לשלול גר תושב ולזה אמר וכי יגור אתכם גר ויהיה מאותם שעושים פסח דהיינו גר שמקיים התורה על זה אני מצוך כחקת הפסח וגו' כן יעשה, ואין פירוש זה מספיק כי מובן הוא הדבר שאינו מדבר אלא בגר גמור, ויתבאר על פי דבריהם ז"ל בספרי (כאן) וזה לשונם רשב"א אומר הרי שנתגייר בין ב' פסחים שומע אני יעשה ב' תלמוד לומר ולאזרח, מה אזרח שלא עשה וכו' ע"כ, והוא מאמר הכתוב ועשה בתוספת ו' לומר אם היה בן מעשה הראשון אז יתחייב לעשות ב' כשלא הוכשר, וכפי זה אומרו ועשה תנאי הוא אז הוא כחקת הפסח וגו' יעשה, פירוש חקת הפסח הוא שישנו גם כן בתשלומין, אבל אם אינו בפסח אחד אינו בפסח ב':
עוד נראה לפרש בהעיר עוד למה פרט הכתוב הגר במצוה זו מכל המצות, והגם שאמרו ז"ל (ספרי) וזה לשונם אין לי אלא פסח שהשוה הגר לאזרח כל המצות שבתורה מנין תלמוד לומר חקה אחת וגו' עד כאן. עם כל זה למה לא בחר לפרט אלא במצות פסח. אכן לצד שיש מקום לומר שאין הגר חייב בפסח לפי שלא היה לא הוא ולא אבותיו במצרים ואין מקום למעשה פסח אצלם כי לא פסח ה' על בתיהם במצרים, וזה דומה למאמרם ז"ל שאמרו (ביכורים פ"א) גר מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר וכו' כמו כן הדבר הזה, לזה חידש הכתוב דין זה כאן ואמר וכי יגור אתכם גר ועשה פסח הוסיף בו תוספת פירוש שהגם שאינו מהיוצאים ממצרים אף על פי כן מלבד שצריך לעשות כל המצות ואף גם זאת ועשה פסח וגו':
ודקדק לומר אתכם לומר שהגם שאתם רואים זה חדש מקרוב בא עם כל זה אתכם הוא כאחד ממנו, ויציאתנו ממצרים היתה גאולת עולם גם לנפש הגר, הגם שלא היה בנגלה היה בנסתר, כי שורש הקדושה אחד הוא וכשהיו אבותינו במצרים היתה כללות הקדושה טבועה בטומאת מצרים ואם חס ושלום הי' כללות הקדושה נטבע אין תרופה לענפים כי הכל הולך אחר העיקר והצלת העיקר נוגעת גם לענפים, ואמר כחקת הפסח, חש הכתוב שיאמר האומר הן האמת כי עשה יעשה כל משפטי פסח אבל דברים שהם ממש דברי שקר כמו שתאמר להגיד עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו וגו' וכדומה עדיין דן אנכי כי לא ישעו בדברי שקר, תלמוד לומר כחקת הפסח כי יכול יוכל דבר כדברים האלה כי היה היה גם הוא במצרים בבחינת השרשים, ועיין מה שפירשתי בפסוק (שמות כג) ואתם ידעתם את נפש הגר, ואומרו כן יעשה בא לחובה שלא תאמר שלא בא הכתוב אלא לרשות שיכול לומר כן תלמוד לומר כן יעשה חובה, ומאמר חקה אחת בא להשוות כל התורה כולה:
(אור החיים)
ספורנו חקה אחת יהיה לכם. פה במדבר: ולגר ולאזרח הארץ. בארץ ישראל. (ספורנו)
רש"י המשכן לאהל העדות. המשכן העשוי להיות אהל ללוחות (פ) העדות: יהיה על המשכן. כמו הוה על המשכן, וכן (צ) לשון כל הפרשה: (רש"י)
שפתי חכמים (פ) דקשה לרש"י דהא משכן הוא היריעות התחתונות כמו שפרש"י בפרשת במדבר ואהל הם יריעות עזים אשר עליהם ואיך נאמר המשכן לאהל שמשמעותו שהמשכן הוא צורך אהל לכן פירש העשויה לאהל וכו' וקל להבין. והרא"ם פירש הוסיף מלת העשוי קודם מלת לאהל מפני שלמ"ד לאהל מורה על סיבה התכליתית כאלו אמר להיות אהל ובזולת תוספת מלת העשוי היה נראה שהסיבה התכליתית דבקה עם מלת כסה לומר כסה הענן את המשכן כדי להיות אהל אבל עם מלת העשוי תהיה הסיבה התכליתית דבקה עם המשכן שהמשכן עשוי כדי להיות אהל ומלת להיות הוא פירוש למ"ד לאהל ומה שהוסיף מלת ללוחות העדות מפני שהלוחות הם עדות לישראל ולא האהל מה שאין כן גבי משכן העדות שפירש"י שהוא עדות לישראל וכו' מפני שמלת משכן מורה על השכינה ששוכן בתוכנו מה שאין כן מלת לאהל. (נחלת יעקב) כבר בארתי היטיב ריש פרשת תרומה דלפעמים קורא ללוחות העדות ולפעמים קורא להתורה העדות ולפעמים קורא למשכן העדות ועיין גם ריש פרשת פקודי ובשאר מקומות: (צ) (גור אריה) מפני שכל הפרשה מורה על ההוה בכל יום תמיד ככתוב כן יהיה תמיד דאין מדרך הלשון לומר כסה הענן את המשכן לשון עבר ואחר כך ובערב יהיה על המשכן לשון עתיד שאין זה נמשך מזה ומה שכתוב יהיה לשון עתיד עיין לעיל פרשת בשלח בפסוק אז ישיר: (שפתי חכמים)
אבן עזרא וביום הקים את המשכן. החל לספור מסעי ישראל הוצרך להזכיר הענן שחנה על המשכן כי בחנותו יחנו ובנסעם יסעו: לאהל העדות. על אהל ורבים כן: (אבן עזרא)
הרמב"ן וביום הקים את המשכן. עתה יחזור לספר בעניני הנסיעה והמצות שנצטוו בה כגון החצוצרות שנצטוה בהן עכשיו להיותן למקרא העדה ולמסע את המחנות וטעם כסה הענן את המשכן לאהל העדות להגיד שלא היה הענן מכסה אלא אהל העדות לא חצר המשכן (הרמב"ן)
בעל הטורים וביום הקים את המשכן. ז' פעמים כתיב בפרשה כנגד ז' משכנות: ובערב. ד' במסרה הכא ואידך ובערב תאמר מי יתן בקר ומקטרים לה' וגו' בבקר ובערב. ובערב חתרתי לי בקיר ביחזקאל שהיה מתנבא על הגלות וזהו ובערב חתרתי לי בקיר כשיצאו בגולה תאמר מי יתן ערב כההיא ערב שנאמר בו מקטירים לה' בבקר ובערב וכמראה אש עד בקר: (בעל הטורים)
רש"י העלות הענן. כתרגומו אסתלקות, (ק) כמו ונעלה הענן, ולא יתכן לכתוב ולפי עלות הענן ועלה הענן, שאין זה לשון סלוק אלא צמוח ועלייה, כמו והנה עב קטנה ככף איש עולה מים (מלכים-א יח, מד): (רש"י)
שפתי חכמים (ק) ולא מלשון עלייה דאם כן ולפי עלות הענן מבעי ליה שהוא מבנין הקל ולא העלות שהוא מבנין נפעל: (שפתי חכמים)
בעל הטורים העלות. ב'. העלות הענן עד העלות הגולה זהו שאמרו ראוין היו שיעשה להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי משה אלא שגרם החטא: ובמקום. ב' במסרה הכא ואידך ובמקום גדולים אל תעמוד שלא היו נפנין לא לפניהם ולא לצדדיהם אלא לאחוריהם זהו ובמקום אשר ישכון שם הענן דהיינו לפניהם או לצדדיהם אל תעמוד לעשות שם גדולים: (בעל הטורים)
אור החיים ולפי העלות. אמר ו' בתחלת ענין, לומר כי ענין הענן אשר על המשכן היה משמש ב' דברים, אחד הוא למכסה על האהל לכבוד ולתפארת, והוא מאמר כסה הענן את המשכן לאהל על העדות, והוסיף עוד ואמר ולפי וגו' פירוש ועוד היה הענן לצורך זה שלפי העלותו יסעו בני ישראל כדי שידעו זמן הנסיעה וזמן החניה:
ואחרי כן יסעו וגו'. צריך לדעת מה הוא אומרו ואחרי כן וגו' שהיה צריך לעשות גזירה במאמר על זה הדרך ולפי העלות וגו' יסעו כשיעור מאמר הסמוך ובמקום אשר ישכון וגו' שם יחנו. ונראה שאם היה אומר אחרי כן יסעו היה נשמע שזה הוא גזרת הכתוב, ולא כן הוא הכוונה, אלא שהגזירה הוא במאמר הבא אחר כך על פי ה' וגו', וזה הוא שיעור הכתוב ולפי העלות וגו' ואחרי כן הוא שיהיו נוסעים וגו' וכיון שכן על פי ה' וגו' הרי הם נוסעים על פי ה'. עוד נתכוון לומר בדרך זה שזולת כן אם היה אומר אחרי כן יסעו היתה הגזירה בתיבת אחרי כן והיה המשמעות שלא היו נוסעים קודם אלא אחרי כן ואין בנשמע שהיו על כל פנים נוסעים כשהיה נוסע הענן, לזה אמר ואחרי כן כדי שתהיה נרדפת למעלה ותבא הגזירה במאמר יסעו בני ישראל, כאלו אמר ולפי העלות וגו' יסעו, ואם היה אומר בסדר זה ולפי העלות וגו' יסעו, אז הי' נשמע שבעלותו הוא שמתחייבים ליסע, ואין במובן שאם ירצו ליסע שתמנעם מניעת עליית הענן, לזה אמר ולפי העלות וגו' ואחרי כן לומר ולא קודם:
(אור החיים)
ספורנו ואחרי כן יסעו. אחרי העלותו היו נוסעים אל אותו הצד שהיה הענן פונה: ובמקום אשר ישכן שם הענן שם יחנו. ספר זכותן של ישראל על לכתם אחריו במדבר ראשונה שהיו חונים במקום אשר ישכן שם הענן אף על פי שהיה מקום תהו ילל ישימון (יט) ושמרו בני ישראל את משמרת ה'. ספר שנית שהיו ממתינים את המתנתו זמן ארוך אף על פי שהיה המקום רע מאד: ולא יסעו. לתור להם מקום לחנותם טוב ממנו: (ספורנו)
רש"י על פי ה' יסעו. שנינו במלאכת המשכן, כיון שהיו ישראל נוסעים, היה עמוד הענן מתקפל ונמשך על גבי בני יהודה כמין קורה, תקעו והריעו ותקעו, ולא היה מהלך עד שמשה אומר קומה ה', ונסע דגל מחנה יהודה. זו (ר) בספרי (פד): ועל פי ה' יחנו. כיון שהיו ישראל חונים, עמוד הענן מתמר ועולה ונמשך על גבי בני יהודה כמין סוכה, ולא היה נפרש עד שמשה אומר שובה ה' רבבות אלפי ישראל, הוי אומר על פי ה' וביד משה: (רש"י)
שפתי חכמים (ר) והא דאמר לעיל שנינו במלאכת המשכן זה הכל במשנה במלאכת המשכן עד תקעו והריעו ותקעו אבל מה שאמר ולא היה מהלך עד שאמר משה קומה ה' אינו במלאכת המשכן ועל זה אמר זו בספרי ומ"ש אחר כך ונסע דגל מחנה יהודה וגם מה שפירש על פי ה' יחנו כיון שהיו וכו' כל זה שנינו הכל במלאכת המשכן: (שפתי חכמים)
אבן עזרא על פי ה' יסעו. הטעם ידוע כי הענן השם יניחנו ויסענו: (אבן עזרא)
אור החיים על פי ה' יסעו בני ישראל וגו'. והענן יגיד אשר פי ה' יקבנו:
כל ימי וגו' ובהאריך וגו'. בא הכתוב לסדר כל בחינות הנהגות הענן, וללמד שבחן של ישראל שהיו חפצים באשר יחפוץ ה', והתחיל בענין אריכות זמן החניה ואמר כל ימי אשר ישכון הענן יחנו פירוש יחנו יחפצו לחנות, ולזה לא אמר חנו בני ישראל שיהיה נשמע שעשו לצד ההכרח מהמנהיג, והוסיף לומר ובהאריך וגו' לומר שאפילו יאריך כל כך ימים רבים אף על פי כן יחנו, ואומרו ושמרו וגו' לומר כי מלבד שהיו חונים כל זמן וכו' עוד מודיע כי לא היו עושים הדבר לצד שהיו חפצים בשבת ולא בהילוך אלא לצד שמירת דבר ה', והוא אומרו ושמרו וגו' הגם שהם ימים רבים, ואומרו ולא יסעו ולא אמר ולא נסעו, לשלול בחינת החושב כאלו אמר ולא יחפצו ליסע:
(אור החיים)
אבן עזרא ובהאריך. ואם היה מאריך והנה דרך כלל ואחר כן אמר ימים מספר יסעו או יחנו על פי ה': (אבן עזרא)
הרמב"ן וטעם ובהאריך הענן. לומר כי אם יאריך הענן על המשכן ימים רבים והמקום ההוא איננו טוב בעיניהם והיו חפצים ומתאוים מאד לנסוע מן המקום אעפ"כ לא יעברו על רצון השם וזה טעם ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יסעו כי מיראת השם ומשמרם משמרת מצותו לא יסעו וכן אם יהיה הענן ימים מספר כשנים או שלשה ימים והיו העם יגעים מאד וענה בדרך כחם יעשו רצון השם ללכת אחרי הענן וסיפר עוד (פסוק כא) כי יש שלא יעמדו רק לילה אחד ויסעו בבקר אע"פ שהוא טורח גדול להם ולפעמים יעמוד הענן יומם ולילה כי הלכו כל הלילה ובאו במקום ההוא בבקר וינוח הענן שם כל היום ההוא וכל הלילה ונעלה בבקר השני ונסעו והוא טורח גדול מן הראשון כי היו העם סבורים שיעמדו שם ופרקו העגלות והניחו משאם כמנהג הבאים מן הדרך ובהעלות הענן יחזרו לטעון ולא יוכלו לעשות להם תקון לדרך או יומים (פסוק כב) ויסעו בלילה ויתכן שאירע להם במסעות שעשו כמסופר בכאן ולא בענין אחר כי עמד הענן מערב ועד בקר ויומם ולילה ויומים וחדש ושנה ולכך הזכיר הכתוב אלו השעורין בפרטן ועמד שנים רבות כאשר הזכיר תחילה כגון בקדש שאמר (דברים א מו) ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם (הרמב"ן)
רש"י ויש. כלומר ופעמים: ימים מספר. ימים מועטים: (רש"י)
אור החיים ויש אשר וגו' ימים מספר. גם זה מספר בשבח ישראל שהגם שלא יחנו לפוש אלא ימים מועטים יסעו בהעלות הענן, ואמר על פי ה' יחנו, ואין שייכות לזכרון שניהם אלא למסע, נתכוון להשוות הנסיעה לחניה לומר כשם שעל פי ה' יחנו ברצון והשלמת דעת לנוח מהדרך כמו כן ברצון השלם היו נוסעים הגם שהיו נוחים זמן מועט. וראיתי שתרגם יונתן בן עוזיאל ימים מספר שבעת יומין, ולפי דבריו ז"ל אין מקום לדברינו לומר שבא לשבח ישראל כי יש במשך ז' ימים לנוח מן הדרך, ולדבריו ז"ל יתבאר הכתוב על זה הדרך שבא לומר שבין בפרק החניה ובין בפרק הנסיעה הגם שהיה להם הרצון לא היו עושים הדבר אלא לצד היות הדבר מאמרו יתברך, והוא אומרו על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו: (אור החיים)
ספורנו ויש אשר יהיה הענן ימים מספר. ספר שלישית שלפעמים היתה חניתם במקום נאות להם ולמקניהם ושם היה שוכן הענן ימים מספר מכל מקום: על פי ה' יחנו. לא מאהבת אותו המקום: ועל פי ה' יסעו. אף על פי שהיו נוסעים מאותו המקום הטוב: (ספורנו)
אבן עזרא או יומם ולילה. הנה פעמים יסעו בלילה ויש אומרים כי פירושו יומם ולילה כמשמעו והוא הנכון בעיני והעד או יומם: (אבן עזרא)
אור החיים ויש אשר וגו' מערב עד בקר וגו'. מכאן ואילך בא הכתוב להודיע ההדרגות שהיו בשינוי חנייתם, והתחיל מזמן חניית לילה, והוא אומרו מערב עד בקר, ואמר סמוך לה זמן חניית יום ולילה כאומרו יומם ולילה, ואמר סמוך לה זמן ב' ימים כאומרו יומים, וסמוך לה חודש, וסמוך לה ימים שהוא שנה, והודעה בזה אינו כהודעה בפסוקים הקודמין פסוק ובהאריך ופסוק ויש אשר וגו' ימים מספר, שאם כן לא היה לו להקדים זכרון ימים מספר לזכרון ערב עד בוקר, ואין לומר כי שני פסוקים ובהאריך ויש וגו' ימים מספר הם זכרון דרך כלל מה שפרט אחר כך, שהרי אין בכלל מה שבפרט שהוא מערב עד בוקר ויומם ולילה. אלא ודאי כי ב' כתובים הראשונים יגידו ענין אחד כמו שכתבנו, וג' כתובים האחרונים יגידו הדרגות שינויי העכבה שהיו משתנים מגדר לילה אחת לגדר שנה אחת, והטעם בזה לפי מאמר אנשי אמת שטעם העברתם במדבר הוא לברר ניצוצי הקדושה השבויות ביד שוכן מדבר ציה, אשר על כן היודע נסתרות היה משער שיעור אשר יספיק לבירור במקום ההוא אם מעט ואם הרבה והיו מתעכבים כפי הצורך, גם לא היו חונים אלא במקום שיש לברר ולא במקום שיספיק בו הבירור במשך זמן הילוכם בו: (אור החיים)
ספורנו ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר. ספר רביעית שהיתה חנית הענן לפעמים זמן בלתי משוער באופן שהיה לילה בלבד שהוא זמן בלתי מוכן ומספיק לצרכי חניה ולצרכי המסע אמנם עם זה ספר שלא היתה תחלת שום מסע בלילה: (ספורנו)
רש"י או ימים. שנה, כמו ימים (ש) תהיה גאולתו (ויקרא כה, כט): (רש"י)
שפתי חכמים (ש) דסדר מעלות חשיב קרא (נחלת יעקב) ועיין לעיל במה שכתבתי בפרשת חיי שרה בפסוק תשב הנערה אתנו ימים: (שפתי חכמים)
אבן עזרא או ימים. שנה תמימה: (אבן עזרא)
אור החיים בהאריך הענן וגו'. פירוש יספר כאן בשבח ישראל שאפילו כל כך נתעכב הענן שנה אחת יחנו ברצונם, ובהעלותו אפילו לא יתעכב אלא מערב עד בקר ונעלה הענן נוסעים, והשוה הכתוב שניהם רצון הנסיעה שהיתה להם בשלא היה מתעכב אלא לילה אחת לרצון שהיה להם לנסוע אחר שנה אחת כי ודאי יחפצו ליסע, והשוה הכתוב רצון שהיה להם בנסיעה אחר שנה אחת לנסיעה אחר לילה אחת לחניתם שלא היו קצים בעכבת החנייה לצד הזמן שלא היה כל כך ארוך כמו כן בחנייתם שנה אחת, וגמר אומר הטעם, על פי ה' שלא היו חפצים אלא לעשות מאמר ה', ואומרו שמרו את משמרת ה' פירוש היו ממתינים כשיעור אשר ימתין ה' ליסע אם מעט ואם הרבה:
ואם תאמר אם כן למה הוצרך להקדים ב' פסוקים ראשונים פסוק ובהאריך ופסוק ויש אשר יהיה וגו', אם להגיד שבחן של ישראל הנה הוא ביתר שבח בגמרן של דברים כמו שפירשנו. הנה אם לא קדם מאמר ובהאריך הענן על המשכן וגו' ויש וגו' לא היינו מפרשים במאמר ובהאריך על המשכן וגו' על פי ה' וגו' כדרך שפירשתי, אלא היינו אומרים שהיו ממתינים בזמן הארוך והיו נוסעים בזמן המועט ולא אחרו ולא קדמו, אבל ידיעת הרצון השלם כדרך שפירשתי לא היינו יודעים, אלא אחר שהקדים שלא קדמו ולא אחרו בפסוקים הראשונים כדרך שפירשנו שאפילו כחושב לא חשבו להקדים ולאחר, בא הכתוב והעירנו בגומרן של דברים להבין מה שפירשנו בהם, ומה שאמר עוד על פי ה' ביד משה, רז"ל כבר דרשו (ספרי ח"א פ"ד) שהיה הענן מתעגל ולא היה מזדקף עד שהיה משה אומר קומה ה' וגו':
(אור החיים)
ספורנו או יומים או חדש או ימים. חמישית ספר שבקצת אלה הזמנים לא היה להם פנאי לסדר ענינם ועניני מקניהם ובקצתם כבר הכינו וסידרו וכמו רגע היו מסתלקין תכף והורסים כל הכנותיהם: (ספורנו)
רש"י (עשה לך. שיהיו תוקעין לפניך כמלך, ויהי בישורון מלך): עשה לך. משלך: (עשה לך. אתה עושה ומשתמש בהם, ולא אחר): למקרא העדה. כשתרצה לדבר עם הסנהדרין ושאר העם, ותקראם לאסוף אליך, תקראם על ידי חצוצרות: ולמסע את המחנות. בשעת סלוק מסעות תתקעו בהם לסימן, (ת) נמצאת אתה אומר על פי שלשה היו נוסעים, על פי הקב"ה ועל פי משה ועל פי חצוצרות: מקשה. מהעשת תעשה בהקשת הקורנס: (רש"י)
שפתי חכמים (ת) בשעת סילוק המחנות. וברוב ספרים גרסינן סילוק המסעות פירוש בשעת סילוק המסעות של כל הג' מחנות של כל דגל ודגל ואיך שיהיה הגירסא תיקן בזה שלא תאמר כשהיו רוצים ליסע היו תוקעים בחצוצרות דזה אינו שהרי מתחלה היה הענן מקפל ואחר כך היה משה אומר קומה ה' ואחר כך היו תוקעים לכן פירש בשעת סילוק המחנות שהיו מכינים את עצמן ליסע לא היו נוסעים עד שתקעו בחצוצרות: (שפתי חכמים)
אבן עזרא חצוצרת. שם הפועל בחסרון הצד''י בקריאה ואם הוא כתוב: למקרא. שם הפועל וכן ולמסע או הוא שם והטעם לעת מקרא ולעת מסע והראשון נכון בעיני: (אבן עזרא)
בעל הטורים לך שתי. אותיות שלך שמשלו עשאם: שתי חצוצרות. כנגד אברהם ויעקב שעשו מלחמה באומות ונצחום: כסף. ולא זהב שלא להזכיר קול העם ברעה: (בעל הטורים)
אור החיים עשה לך וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לחצוצרות למסע המחנות הלא עיני כל ישראל על הענן וכשיראוהו נוסע נוסעים, ואולי כי לצד שלא היו נוסעים יחד אלא יקדים דגל יהודה ואחריו בני גרשון נושאי המשכן ואחריו דגל ראובן וכו', לזה היה צריך לחצוצרות כדי שכל אחד ידע הזמן בדיוק שיסע בו בזה אחר זה. עוד נראה בדקדוק עוד אומרו תיבת לך שלא היה צריך לומר, ויתבאר ע"פ דבריהם ז"ל שכתבנו בסמוך שלא היה מזדקף הענן עד שהיה משה אומר לו קומה וגו' והיה הדבר תלוי ביד משה. ומעתה נוכל לומר גם כן שיצו ה' שכמו כן תהיה נסיעת ישראל על פי משה לכבודו של משה, כדרך שחלק לו כבוד למסע הענן שלא יסע עד שיאמר לו קומה, והוא מה שרמז במאמר לך פירוש לרשותך ולמאמרך, ורז"ל דרשו (ספרי כאן) עשה לך משלך, גם דרשו (במד"ר פט"ו) לך אתה משמש ולא אחר יכול להשתמש בהם, וע' פנים לתורה: (אור החיים)
ספורנו עשה לך שתי חצוצרות כסף. בהיות הכונה עתה לנסוע להכניסם לארץ מיד צוה בחצוצרות לתרועת מלך גם בנסוע המשכן ובנסוע המקדש ובצאתם להלחם כאמרו וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות: והיו לך למקרא העדה. מפני שהיה מקרא העדה והנשיאים אל פתח אהל מועד לפני ה' רצה שתהיה קריאתה בחצוצרות לכבוד המלך: (ספורנו)
רש"י ואם באחת יתקעו. הוא סימן למקרא הנשיאים, שנאמר ונועדו אליך הנשיאים, ואף הן יעידתן (א) אל פתח אהל מועד, ומגזרה שוה (ב) הוא בא בספרי (עג): (רש"י)
שפתי חכמים (א) דאם לא כן נחלקו עדה ונשיאים בב' דברים. והא דצריך לפרש זה משום דק"ל דבקרא כתיב ונועדו אליך וגו' ולא פירש לאיזה מקום שיהיו יתועדו יחד. לכן פירש ואף וכו' דמלתא דפשיטא הוא דנועדו נועדו לגזירה שוה: (ב) כתיב הכא ונועדו וגבי עדה כתיב ונועדו מה להלן פתח אהל מועד אף כאן פתח אהל מועד: (שפתי חכמים)
אבן עזרא ואם באחת יתקעו. פירוש בחצוצרה אחת יבואו הנשיאים לבדם ואם היתה תרועה יסע דגל מחנה יהודה אף על פי שהענן על המשכן ולפי דעת רבים שענן אחר הוא הנוסע לפניהם: (אבן עזרא)
רש"י ותקעתם תרועה. סימן מסע המחנות תקיעה תרועה ותקיעה, (ג) כך הוא נדרש בספרי (עג) מן המקראות היתרים (ר"ה לד.): (רש"י)
שפתי חכמים (ג) דכתיב ותקעתם תרועה משמע תקיעה ואחר כך תרועה וכתיב תרועה יתקעו משמע תרועה ואחר כך תקיעה הא כיצד אלא תקיעה ותרועה ותקיעה ואין להקשות דלמה לי שתי תרועות באמצע דלא מצינו שתי תרועות זה אחר זה. דהא דכתיב שני פעמים תרועה אחד צריך לגזירה שוה מיום הכפורים וכל גזירה שוה צריך להיות מופנה: (שפתי חכמים)
אבן עזרא ונסעו המחנות. כי הם שלש: (אבן עזרא)
ספורנו ותקעתם תרועה ונסעו המחנות החונים קדמה. כי עמהם היו נוסעים נושאי המשכן: (ספורנו)
אבן עזרא תרועה שנית. שיסע דגל ראובן ולא יתקעו עוד כי הקהתים ועמם הכהנים התוקעים נוסעים קודם דגל אפרים: תרועה יתקעו. הכהנים למסעיהם כי אחר דגל ראובן נוסעים: (אבן עזרא)
הרמב"ן ונסעו המחנות החנים תימנה. פירש הכתוב שתי תרועות הראשונה למסע מחנות המזרח (פסוק ה) והשנית למסע מחנות הדרום ואמר "תרועה יתקעו למסעיהם" שיתקעו כן לכל מסעיהם לומר שיתקעו תרועה שלישית למסע המחנות החונים ימה, ורביעית למסע החונים צפונה, כי לכל דגל מסע בפני עצמו כאשר יפרש "ונסע דגל מחנה בני אפרים" (פסוק כב) "ונסע דגל מחנה בני דן" (פסוק כה) וכך היא שנויה בבריתא של מלאכת המשכן (פרק יג).
אבל בספרי (בהעלתך עג) שנו: אי כשם שתוקע למזרח ולדרום כך תוקע למערב ולצפון? ת"ל "תרועה יתקעו למסעיהם" - תקיעה אחת לשתיהן, ויש אומרים שלש לכל רוח ורוח. עד כאן.
וכן הוא פשוטו של מקרא באמת שיתקעו לכל רוח כמו שפירשתי.
"תרועה יתקעו למסעיהם" - כבר פירשתי בסדר אמור אל הכהנים (ויקרא כג כד) כי התרועה רמז למדת הדין כי כן כתוב במסעות (לעיל ט כג) על פי ה' ביד משה והיא המנצחת במלחמה וכתוב (להלן פסוק ט) וכי תבאו מלחמה בארצכם וגו' והרעותם ועל כן אמר משה (להלן פסוק לה) וינוסו משנאיך מפניך וכבר פירשתי סוד הפנים בעשרת הדברות (שמות כ ג) וכן תראו כי חומת יריחו נפלה בתרועה דכתיב (יהושע ו י) עד יום אמרי לכם הריעו והרעותם וכתיב (שם פסוק כ) ויריעו העם תרועה גדולה ותפול החומה ולכך היתה חרם ובהקהיל את הקהל ראויים לתקיעה כי הפשוטה רמז למדת רחמים כי ימינו פשוטה לקבל שבים על כן יאמר
(הרמב"ן)
אור החיים ותקעתם תרועה שנית. ולא היה מספיק בתקיעה אחת לכלן כדרך שתוקע למערב וצפון תקיעה אחת לשניהם כאומרם בספרי, (ח"ב ע"ג) הטעם לצד שהיו מורידים המשכן ונוסעים בני גרשון קודם שיסעו דגל בני ראובן תימנה, לזה צריך תקיעה בפני עצמה אחר נסיעת המשכן: (אור החיים)
ספורנו ותקעתם תרועה שנית ונסעו המחנות החונים תימנה. כי עמהם היו נוסעים נושאי המקדש: תרועה יתקעו למסעיהם. שיש במסעם תקיעה ותרועה וזה כי התרועה בשביל נסיעת המקדש והתקיעה עמה בשביל מסעיהם שיקבצו יחד כמו שהיה מקרא העדה והנשיאים בתקיעה בלתי תרועה: (ספורנו)
רש"י ובהקהיל את הקהל וגו'. לפי שהוא אומר (ד) והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות, מה מקרא העדה תוקע בשני כהנים ובשתיהן, שנאמר ותקעו בהן וגו', אף מסע המחנות בשתיהם, (ה) יכול מה מסע המחנות תוקע ומריע ותוקע אף מקרא העדה תוקע ומריע ותוקע, ומעתה אין חילוק בין מקרא העדה למסע את המחנות, תלמוד לומר ובהקהיל את הקהל וגו', לומר שאין תרועה למקרא העדה והוא הדין לנשיאים. הרי סימן לשלשתם, מקרא העדה בשתים, ושל נשיאים באחת, זו וזו אין בהם תרועה, ומסע המחנות בשתים על ידי תרועה ותקיעה: (רש"י)
שפתי חכמים (ד) דקשה לרש"י חדא הא כתיב לעיל ותקעו ונועדו וגו' ועוד מהיכא תיתי תקיעה תרועה ותקיעה דצריך למכתב תתקעו ולא תריעו. ומתרץ לפי שהוא אומר והיו לך וגו': (ה) הואיל והוקשו להדדי הוה אמינא מה מסע המחנות וכו' לכך איצטריך למיעוטא: (שפתי חכמים)
רש"י ובני אהרן יתקעו. במקראות ובמסעות הללו: (רש"י)
אבן עזרא והיו לכם לחקת עולם. כי המחנות נוסעים להלחם הלא תראה דברי משה בנסוע הארון והנה פירוש זאת החוקה שתעשו כן שיריעו הכהנים בחצוצרות בלכתם למלחמה להלחם אל ארץ אויביהם וכן כי יבא אויב בארצכם ותבואו למלחמה עמו: (אבן עזרא)
אבן עזרא ונזכרתם. כי עשיתם מה שצוה לכם השם הנכבד גם התרועה זכר לנפשו' לצעוק לשם: (אבן עזרא)
בעל הטורים וכי תבאו מלחמה. רמז למלחמת גוג העתידה שתבא לימות המשיח: תבאו מלחמה. בגימ' במלחמת גוג: תבאו. אותיות אבות שזכות האבות עומד במלחמה: והרעותם בחצוצרות. על שם רוע התרועעה הארץ תרועם בשבט ברזל: (בעל הטורים)
רש"י על עולותיכם. בקרבן צבור (ו) הכתוב מדבר (ספרי עז. ערכין יא:): אני ה' אלהיכם. מכאן למדנו מלכיות עם זכרונות ושופרות, שנאמר ותקעתם, הרי שופרות, לזכרון הרי זכרונות, (ז) אני ה' אלהיכם, זו מלכיות וכו': (רש"י)
שפתי חכמים (ו) מדכתיב על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והוקש שלמים לעולה דכל עולה קדשי קדשים היא ושלמים מקצתן קדשי קדשים ומקצתן קדשים קלים כגון שלמי צבור הם קדשי קדשים ושלמי יחיד קדשים קלים הם לכך הוקש שלמים לעולה מה עולה אינו אלא קדשי קדשים אף שלמים אינו אלא קדשי קדשים דהיינו שלמי צבור והדר ילפינן עולה משלמים מה שלמים שהיא קדשי קדשים הוא קרבן צבור דאי אתה מוצא קדשי קדשים בשלמים אלא בקרבן ציבור אף עולה מדבר בקרבן צבור: (ז) דהיינו שופרות וזכרונות: (שפתי חכמים)
אבן עזרא וביום שמחתכם ובמועדיכם. ששבתם מארץ אויב או נצחתם האויב הבא עליכם. וקבעתם יום שמחה כימי פורים ושבעת ימי חזקי''ה (ס''א חנוכה) שמחה. רק המעתיקים פירשו וביום שמחתכם שבת והתקיעה שישמעו ישראל וידעו כי העולות יקריבו ויכונו לבם לשם: (אבן עזרא)
בעל הטורים שמחתכם. בגימ' גם ביום השבת: ובמועדיכם. מלא וי''ו כנגד פסח עצרת ראש השנה יה''כ סוכות שמיני עצרת: (בעל הטורים)
כלי יקר וביום שמחתכם ובמועדיכם וגו'. מן פסוקים אלו למדו רז"ל שאומרים בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות כדאיתא בילקוט בפרשה זו (י.תשכה) ויש להבין מה ראו על ככה לפרש פסוקים אלו על ר"ה. ונראה שלמדו זה ממה שנאמר וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר וגו', וזאת לפנים בישראל שבכל עת צרה היו גוזרין תענית והיו תוקעין ומריעין ואומרים מלכיות זכרונות ושופרות כדאיתא בטור א"ח סימן תקע"ט ואולי ראייתם מפסוקים אלו שנאמר וכי תבואו מלחמה וגו'. ודון מינה ומינה שבכל יום ויום שיש תקיעה עושין כסדר הזה וגם ר"ה בכלל, ומדקאמר מלחמה בארצכם בבי"ת שמע מינה שמדבר בצורר שהוא תוך הארץ וזה יאות לראש השנה שתוקעין בו בשופר לערבב השטן הצורר הפנימי אשר בתוך הארץ לאפוקי סתם צורר הוא חוצה לארץ ועוד מה לי צורר חיצוני מה לי פנימי, ולפי זה יפה נרמז בפסוקים אלו סדר של ראש השנה. (כלי יקר)
רש"י בחדש השני. נמצאת אתה אומר שנים עשר חדש חסר י' ימים עשו בחורב, שהרי בראש חדש סיון חנו שם (ח) ולא נסעו עד עשרים באייר לשנה הבאה: (רש"י)
שפתי חכמים (ח) כמ"ש בפ' יתרו: (שפתי חכמים)
אבן עזרא בעשרים בחדש. זה היום היה תחלת נסוע הדגלים והנה עמדו בסיני קרוב משנה: (אבן עזרא)
אור החיים בשנה השנית בחודש וגו'. הקדים זכרון השנה לזכרון החודש, כדי להסמיך מאמר נעלה הענן למאמר בעשרים לחודש, כי כן הוא יופי שיעור הדיבור: (אור החיים)
ספורנו בחדש השני בעשרים בחדש. אחר שעשו הטמאים פסח שני בי''ד בחדש נעשו חצוצרות ובהם נועדו העדה והנשיאים למשה והודיענו סדר מסעם על ידי חצוצרות וסדר חצוצרות במקדש ובמלחמה ובכן נעלה הענן ללכת אל קדש ברנע שהיא העיר הראשונה בארץ ישראל שהיו פוגעים באותו הדרך שהיה דרך המדבר הגדול והנורא כאמרו ונסע מחורב ונלך את כל המדבר הגדול והנורא ונבא עד קדש ברנע: (ספורנו)
רש"י למסעיהם. כמשפט המפורש למסע דגליהם, מי ראשון ומי אחרון: במדבר פארן. קברות התאוה במדבר פארן (ט) היה, ושם חנו ממסע (י) זה: (רש"י)
שפתי חכמים (ט) שהרי ממדבר פארן שקראו לו קברות התאוה נסעו לחצרות ואחר כך כתיב ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן הא כבר היו במדבר פארן דהיינו קברות התאוה כמו שכתוב הכא. ועל זה פירש קברות התאוה במדבר פארן היה ר"ל מדבר פארן היה גבול גדול ויש בו מקום שנקרא קברות התאוה וחצרות והכל היה במדבר פארן ולבסוף באו לסוף גבול מדבר פארן וזהו שנאמר בסוף הפרשה ויחנו במדבר פארן: (י) שלא תטעה לומר ממסע שני כמו מקברות התאוה לפי שמצינו שקראו למקום תבערה. לכן פירש ממסע זה: (שפתי חכמים)
אבן עזרא למסעיהם. כראוי שיסעו: וישכון הענן במדבר פארן. עוד אפרשנו וכן ויסעו בראשונה: (אבן עזרא)
רש"י והורד המשכן. כיון שנוסע דגל יהודה, נכנסו אהרן ובניו ופרקו את הפרכת וכסו בה את הארון, שנאמר ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה (במדבר ד, ה), ובני גרשון ובני מררי פורקין המשכן וטוענין אותו בעגלות, והארון וכלי הקדש של משא בני קהת עומדים מכוסין ונתונין על המוטות עד שנסע דגל מחנה ראובן, ואחר כך ונסעו הקהתים: (רש"י)
רש"י נשאי המקדש. נושאי דברים המקודשים: והקימו את המשכן. בני גרשון ובני מררי (כ) שהיו קודמים להם מסע שני דגלים, (ל) היו מקימין את המשכן כשהיה הענן שוכן, וסימן החנייה נראה בדגל מחנה יהודה והם חונים, ועדיין בני קהת באים מאחריהם עם שני דגלים האחרונים, היו בני גרשון ובני מררי מקימין את המקדש, וכשבאים בני קהת מוצאים אותו על מכונו ומכניסין בו הארון והשלחן והמנורה והמזבחות. וזהו משמעות המקרא, והקימו מקימי המשכן אותו עד טרם בואם של בני קהת: (רש"י)
שפתי חכמים (כ) פירוש מקרא קצר הוא כלומר והקימו המקימים או והקימו דבק עם בני גרשון ובני מררי הנזכרים למעלה שלא יתכן לומר והקימו הקהתים עד בואם של בני גרשון ומררי והוסיף לומר כשהיה הענן שוכן וסימן החנייה וכו' שבזולת זה היה נראה שבני גרשון ומררי שנסעו קודם נסיעת המחנות חנו במקום הנראה להם ואי אפשר זה שהרי כתיב על פי ה' יחנו ופירוש עד בואם טרם בואם כי הכוונה במאמר זה אינו אלא לומר שבעת בואם היה המשכן על מכונו והיו מכניסין בו תיכף הארון וכל כלי הקודש: (ל) פירוש כי בני גרשון ובני מררי היו נוסעים קודם נסיעת המחנות. והא דכתיב ויסע דגל מחנה יהודה ואחר כך כתיב והורד המשכן כבר פירש הרא"ם ויסע דגל מחנה יהודה שהוכן לנסוע ולא שנסע ממש כמו שמפורש שם באורך ואם כן היו בני מררי ובני גרשון קודמין לבני קהת שני דגלים כי קודם שנסע דגל מחנה יהודה ומיד שראו שהענן מסתלק נכנסו אהרן ובניו ופרקו את הפרכת וכסו בה את הארון ובני גרשון ובני מררי פורקין המשכן וטוענים בעגלות ונסעו והארון וכלי קדש של משא בני קהת עומדים מכוסים ונתונים על המוטות עד שנסע דגל מחנה ראובן ודו"ק ותמצא הכל מבואר כנ"ל: (שפתי חכמים)
אבן עזרא נושאי המקדש. הוא הארון: והקימו. הגרשונים והמררים את המשכן עד בא הקהתים ויכניסו הכהנים מיד הארון אל מקומו: (אבן עזרא)
רש"י מאסף לכל המחנות. תלמוד ירושלמי. לפי שהיה שבטו של דן מרובה באוכלוסין היה נוסע באחרונה, וכל מי שהיה מאבד דבר היה מחזירו לו. אתיא כמאן דאמר כתיבה היו מהלכין, ומפיק לה מן כאשר יחנו כן יסעו (במדבר ב, יז). (מ) ואית דאמרי כקורה היו מהלכין, (נ) ומפיק לה מן מאסף לכל המחנות: (רש"י)
שפתי חכמים (מ) כמו שפרש"י בפרשת במדבר דגל יהודה במזרח ושל ראובן בדרום ושל אפרים במערב ושל דן בצפון לכך צריך להתפשט ברוחב שני דגלים וצריך להיות אוכלוסין מרובים אבל למאן דאמר כקורה היו מהלכין ר"ל זה אחר זה ומפיק לה ממאסף לכל המחנות לפירוש זה אפילו לא היה אוכלוסין מרובין יכול לאסוף מה שמאבדין. ואם תאמר הא שבט של יהודה היה מרובה ביותר משבט דן דשבט של יהודה היה קפ"ו אלפים וד' מאות ושבט של דן לא היו כי אם קנ"ז אלפים ושש מאות כדכתיב בפרשת במדבר (גור אריה) כיון שיהודה היה נוסע תחלה מפני שהוא המלך לפיכך נסיעה האחרונה לבני דן שהיה מרובה באוכלוסין אחר יהודה: (נ) ובחנייתן היו חונים כתיבה כדכתיב בפרשת במדבר ואם תאמר למאן דאמר כקורה היו מהלכין היאך מפרש כאשר יחנו כן יסעו ויש לומר כאשר יחנו איש על דגלו ועל מחנהו כן יסעו וכתיב יחנו בני ישראל איש על דגלו ואיש על מחנהו. מצאתי: (שפתי חכמים)
אבן עזרא מאסף. לפי הדגלים כי נפתלי הוא באחרונה: (אבן עזרא)
בעל הטורים מאסף. ג' במסורה הכא ואידך ואין איש מאסף אותם הביתה בפילגש בגבעה ואידך וכעמיר מאחרי הקוצר ואין מאסף שבט דן על שהיה עמהם פסל על כן אין איש מאסף שהענן היה פולט אותם ועמלק הרג בהם ונפלו כעמיר מאחרי הקוצר ואין מאסף: (בעל הטורים)
דעת זקנים מאסף לכל המחנות. לפי שהיה אחרון וכל מי שהיה מתאחר בשביל שום דבר היה מתעכב עמהן לכך נקרא מאסף: (דעת זקנים)
רש"י אלה מסעי. זה (ס) סדר מסעיהם: ויסעו. ביום ההוא (ע) נסעו: (רש"י)
שפתי חכמים (ס) דקשה ליה דאלה מסעי משמע שרוצה לפרש המקומות שחנו בם ונסעו מהם והכא לא מפרש זה אלא לקמן באלה מסעי מפרש. ועל זה פירש זה סדר מסעיהם ר"ל דאלה מסעי פירוש זה סדר מסעיהם היאך היו נוסעים מי ראשון ומי אחרון: (ע) כלומר ביום הסתלקות הענן דלא תימא כיון שהענן הולך לפניהם שלשה ימים לתור להם מנוחה בודאי נסעו ביום שאח"ז משום הכי מפרש מיד והרא"ם פירש ביום ההוא נסעו פירוש בחדש השני בעשרים בו אבל ויסעו בני ישראל למסעיהם דלעיל פירש ויסעו כמשפט המפורש למסע דגליהם: (שפתי חכמים)
אבן עזרא אלה מסעי בני ישראל. הטעם כך נסעו תמיד כל ימי המדבר מצאנו שצפורה היא בת רעואל כי כן כתוב ויתן את צפרה בתו ועוד להשקות צאן אביהן אל רעואל אביהן והנה חובב הוא בן רעואל והנה הוא אחי צפורה ולפי שקול הדעת הוא יתרו בעבור חנותנו במדבר ואמר על דבר יתרו כאשר בא אל המדבר אשר הוא חנה שם ואם יטעון טוען כי הכתוב אמר על יתרו חותן משה יש להשיב כי דרך המקרא לקרוא אבי הנערה ואחיה חותן והעד לחובב בן רעואל המדיני חותן משה וכבר נתברר שחובב אחי צפורה וקראו חותן משה ואם אמר אין חותן משה דבק עם חובב רק עם רעואל התשובה מבני חובב חותן משה ורבים אמרו שחובב הוא יתרו והוא אבי צפורה ורעואל היה זקנה ואמר הכתוב אל רעואל אביהן כאשר אמר יעקב אלהי אבי אברהם ואמר הכתוב בתו כאשר אמר על בלשצר שהוא בן נבוכדנצר והוא בן בנו וחכמינו אמרו שבעה שמות היו לו ליתרו ושבעים פנים לתורה: (אבן עזרא)
בעל הטורים ויסעו. ב' במסורה הכא ואידך ויסעו ויהי חתת אלהים. לומר מה שם היה חתת אלהים על כל סביבותיהם אף כאן ד''א ויסעו דהתם ריש פסוק ויסעו דהכא סוף פסוק דהתם לפי שיעקב ביער ע''א מתוכם לפיכך נסעו ביד רמה ושכינה לפניהם אבל בני דן שהיה ביניהם ע''ז נסעו לאחור ולא לפנים שהיה הענן פולט אותם ועמלק היה הורג בהם: (בעל הטורים)
רש"י חובב. הוא (פ) יתרו שנאמר מבני חובב חותן משה (שופטים ד, יא), ומה תלמוד לומר ותבאנה אל רעואל אביהן (שמות ב, יח), מלמד שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא (ספרי עח), ושמות הרבה היו לו, יתרו על שם שיתר פרשה אחת בתורה, חובב על שחיבב את התורה וכו': נסעים אנחנו אל המקום. מיד, עד ג' ימים (צ) אנו נכנסין לארץ, שבמסע זה הראשון נסעו על מנת להכנס לארץ ישראל, אלא שחטאו במתאוננים, ומפני מה שתף משה עצמו עמהם, שעדיין לא נגזרה גזרה עליו וכסבור שהוא (ק) נכנס (ספרי שם): (רש"י)
שפתי חכמים (פ) דק"ל שחותן משה שכתוב בקרא אין מפורש בקרא אהייא קאי אי קאי ארעואל או אחובב בנו ומתרץ דקאי אחובב שהוא יתרו כמו שנאמר מבני וגו' רא"ם. ויש מקשים והא כבר פירש זה בפרשת וישמע יתרו ועוד קשה למה לו להזכיר והרבה שמות היו לו וכו' ויש לומר משום דק"ל דכתיב חובב בן רעואל וגו' ממה נפשך אי חובב הוא יתרו ורעואל הוא אביו אם כן יתרו לאו רעואל שמו ואי חובב הוא בנו של יתרו שהוא רעואל אם כן לאו חובב שמו ואם כן היאך מצינו שז' שמות נקראו לו. לכך מתרץ רש"י חובב הוא יתרו והוא נקרא גם כן רעואל ואל תתמה שיתרו היה שמו רעואל ואביו נמי נקרא שמו רעואל דגבי אביו היה שם העצם שלו רעואל לאפוקי יתרו על שם מעשיו נקרא רעואל שנעשה ריע לאל: (צ) מדלא כתיב הולכים אנחנו ומדכתיב נוסעים משמע במסע ראשונה רק שחטאו במתאוננים והא דפירש רש"י עד שלשה ימים וכו' הוכחתו מדכתיב בפרשה זו ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים: (ק) ואם תאמר והא פרש"י בפרשת שמות ביד אחר שתרצה לשלוח אני אין סופי להכניסם לארץ ולהיות גואלם לעתיד שמע מינה שמשה היה יודע שנגזרה גזרה. ויש לומר דודאי ידע משה שהוא לא יכניסם לארץ ויהיה ראש ונשיא עליהם אבל מכל מקום יכנס כאחד מהם. אבל קשה דבסוף פרשת שמות פרש"י העשוי לפרעה תראה ולא העשוי לשבעה מלכי אומות כשאביאם אל הארץ משמע שלא יכנס שם. לכך נקט רש"י הכא כסבור שהוא נכנס ולא נקט שהוא יכניסם דהא ידע שהוא לא יכניסם וגם בפרשת חוקת פירש"י שאלמלא חטאו בזה היו נכנסים לארץ ולא נקט היו מכניסין את ישראל ואם תאמר והא פרש"י בפרשת בשלח תביאמו נתנבא משה שלא יכנס לארץ ישראל משמע שאפילו לא יכנס כאחד מישראל בארץ והכא פרש"י כסבור שהוא נכנס. ויש לומר דניבא ולא ידע מה ניבא: (שפתי חכמים)
אור החיים נוסעים אנחנו וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר זה הלא ידוע היה הדבר להם, ורז"ל הרגישו מזה ואמרו (ספרי כאן) שנתכוין במאמר זה לומר שלא נשאר להם אלא נסיעה אחת ויגיעו למחוז חפצם, ויתבאר עוד הכתוב בהעיר במאמר אותו אתן לכם שלא היה לו לומר תיבת אותו. אכן לצד שלא הבטיח ה' בהבטחותיו לאבותינו לתת לנו אלא ארץ כנען ולא ארץ סיחון ועוג, וכמאמרם ז"ל (ספרי ח"ב רצ"ט) וכתבנוהו למעלה (ז' מ"ב), ולצד שהיו אז נוסעים לארץ סיחון ועוג אמר לחובב נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן גם כן לכם הגם שלא נתנו לאבותינו יתן אותו לנו, כי ידע בנבואה מה שעתיד להיות, והגם שאמרו בספרי (שם) וזה לשונם פרט לארץ סיחון ועוג שנטלתם מעצמיכם ע"כ, אף על פי כן הסכים ה' ונתנה להם. עוד נתכוון במאמר אותו אתן לכם רמז כי ארץ סיחון ועוג יתנם ה' להם בכינוי לרמוז גם אל משה כי הוא לכדה והורישה לב' המטות וחצי המטה, ודקדק לומר אותו למעט ארץ כנען כי לא למשה יתננה אלא ליהושע:
לכה אתנו והטבנו לך וגו'. כוונת הדברים הוא לצד שאמרו ז"ל (ספרי ח"א קל"ב) ארץ ישראל נתחלקה לשבטים ולא לגרים, ומעתה אין מקום לתת חלק ונחלה לבני חובב תוך ישראל זולת בדרך מתנה מחלקם, ולזה כשבא משה להבטיחו דקדק לומר לו והטבנו לך פירוש מחלק ישראל יתנו לו בתורת הטבה, ולצד שחש משה שלא יחפצו במאמר משה מה' סיבות אשר יסובבו מהדבר, ג' יסובבו מבחינת המתנה, וב' מבחינת ההבטחה ג' מבחינת המתנה, א' לצד שיתבייש הנשפע מהמשפיע על דרך אומרם (ירושלמי ערלה פ"א ה"ג) מאן דאכיל דלאו דיליה וכו', ב' לצד שיתמעט כבוד המקבל מתנה בעיני הנותן ולא יהיה עומד בעיניו בכבוד הראשון, ג' לצד המעטת המתנה בערך אדם גדול תהיה לו לחרפה וימאס מציאותה מהעדרה. ב' מבחינת ההבטחה, א' מצד שיש לחוש שינחם מדברו הטוב אשר דיבר לעשות, או מצד צרות עין כי תרע עינו מתת מטובו, או כי יתמעט אהבת המובטח ממנו בלבו, והב' לצד שלא תשיג ידו עשות, וכמאמר רז"ל (ויק"ר פכ"ו) בפסוק אמרות ה' אמרות טהורות, ולזה נתחכם משה בנועם דבריו והסיר כל הה' חששות הנזכרים:
ופתח דבריו האירו במאמר לכה אתנו והטבנו וגו' פירוש בעד הליכתך עמנו הטבנו לך, ומעתה ההטבה אינה בחנם ויכול לתבוע ולהוציא בדיינים, ובדרך זה הוסר מיחוש הבושה דמאן דאכיל דלאו דיליה, גם מיחוש המעטת בכבודו לצד שנהנה ממנו, גם מיחוש ביטול ההבטחה כי יתנחם שהרי אינו הולך עמם ועוזב ארצו ונחלתו אלא בתנאי זה, ואומרו והטבנו לך כאן פירוש שיעור ההטבה שיהיה חלק בני חובב מובחר וטוב מכל חלק עם בני ישראל שיתנו לו חלק המובחר, וכן אמרו רז"ל (ספרי כאן) שנתנו לו דושנה של יריחו. ואומרו כי ה' דבר טוב בזה סתר ב' המיחושים שנשארו מהמיחושים שרשמנו והם המעטת ההטבה ומניעת השג יד לקיים הבטחון, כי ה' דבר טוב וטובת ה' מופלאת היא, ולשיעור זה תהיה ההטבה גדולת הערך וראויה להתכבד, גם חזקה ובריאה ואין בה חזרה כי ה' לא איש הוא וגו' ויתנחם ובפרט מדברו הטוב, כי דוקא על הרעה הוא שניחם דכתיב (שמות לב) וינחם ה' על הרעה, ודקדק לומר על ישראל לתוספת חיזוק הטוב לצד שהוא לישראל ולא לאומות העולם ולא ינחם על הטובה להם:
(אור החיים)
כלי יקר לכה אתנו והטבנו לך. כאן שואלים המפרשים מאחר שלא נתרצה יתרו לילך עמהם בהבטחה ראשונה, מה הוסיף לו משה כשאמר לו שנית והיה הטוב אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך. ועוד למה קראו חובב עכשיו, ועוד שאמר נוסעים אנחנו ולכה אתנו הל"ל הולכים אנחנו או תסע אתנו, ועוד ויאמר לא אלך כי אם אל ארצי אלך. תרתי אלך למה לי, ומ"ש דבר טוב על ישראל לישראל הל"ל.
ונראה שלשון הליכה נופל על תנועת הרגלים לבד, המעתיקין את האדם ממקום למקום אבל יכול להיות שאף בהיותו הולך למקום אחר מ"מ עדיין דעתו קשורה במקום אשר הלך משם, אבל לשון נסיעה העתקה כוללת לגופו ולמחשבתו מכל וכל כי מטעם זה אמר הקב"ה לאברהם לך לך מארצך. (בראשית יב.א) כי בהתחלה ודאי מסתמא עדיין נפשו קשורה בבית אביו ולסוף נאמר (שם יב.ט) הלוך ונסוע הנגבה תחילה היה הולך ואח"כ נוסע הנגבה כי נשנו אלהים את כל בית אביו. וזה"ש ויאמר משה לחובב העלים ממנו שם יתרו כי אולי יחשוב שקשים גרים לישראל כספחת (יבמות מז:) כי כל יתר כנטול דמי ועל שם זה הוא נקרא יתרו וא"כ מסתמא לא יקרבוהו כראוי על כן שינה שמו מן יתרו לחובב לרמוז לו על מה שנאמר (דברים י.יט) ואהבתם את הגר. שיהיה חביב עליהם ע"כ שאל ממנו שילך, ואמר נוסעים אנחנו. כי לגבי אצלינו נקרא נסיעה מן המקום אשר יצאנו משם כי אין לנו שם נחלה וכרם ומשפחה אמנם לגבי דידך נקרא הליכה מארצך וממולדתך ואעפ"כ אני מבקש לכה אתנו והטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל. ר"ל צוה לנו להטיב עם מי שמדבק בנו, ושייך בזה לומר על ישראל כדרך שנאמר (ישעיה יד.א) ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב. כי לשון על משמש על התוספות שעל העיקר, ויאמר אליו לא אלך. היה חרה לו שהזכיר לו לשון הליכה לחשדו שמחשבתו עדיין משוטטת בארצו ובמקום מולדתו, כי באמת היתה התורה כל כך חביבה עליו עד שיהיה מסלק אפילו מחשבתו מכל וכל מן ארצו ומולדתו והיה לו חשק מכל וכל לדבק בשכינה.
וע"ז אמר כ"א אל ארצי ואל מולדתי אלך. זה יקרא הליכה כשאלך אל ארצי לגייר את בני משפחתי כי אז ודאי תמיד תהיה מחשבתי משוטטת במקום קדוש זה אשר נפשי קשורה בו, ויאמר אל נא תעזוב אותנו. מעולם לא חשדתיך שבשובך לביתך תשכח המעמד הקדוש הזה אלא דאגתי מאחר שאתה רואה את העם הזה כי ברע הוא וכל החניות הם בתרעומת ומחלוקת ותלונה אולי בעבור זה לא יעלה ברצונך לשוב אצלנו, וז"ש אל נא תעזוב אותנו. כי במלת אותנו חתם כל הענין ובא לומר ירא אני פן תהיה העזיבה מאתנו כי ע"כ ידעת חנותינו במדבר. וע"כ כמו שפירש"י ור"ל על אשר ידעת חנותינו שכל החניות היו בתרעומת על השכינה שסרו מאחרי ה' ע"כ אני דואג פן לא תשוב אלינו ואף בלכתך עמנו תהיה מחשבתך על ארץ מולדתך לאמר מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה בשלום שמה, לא כחניות הללו שהם בתרעומת כאמור לכן אני מבקש שאפילו אותנו אל תעזוב כי בזה תהיה מזכה הרבים ועיני כל ישראל יהיו עליך ללמוד ק"ו ממך שאם אתה עזבת ארץ מולדתך ושררתך ובאת לדבק בשכינה ק"ו ישראל, וזה"ש והיית לנו לעינים וזכות הרבים יהיה תלוי בך, והיה כי תלך עמנו, כי עיקר צורך דבר זה הוא בהיותך הולך עמנו ומחשבתך משוטטת בארץ מולדתך בראותך קלקול הסדר שבינינו וע"כ אנו צריכין ביותר אותך כדי לזכות הרבים, והיה הטוב אשר ייטיב ה' עמנו. על יושר מעשינו, והטבנו לך. ומשלך יתנו לך כי מאחר שאתה תהיה סבה אל תיקון ענינינו וזכות הרבים תלוי בך א"כ מי יאכל ומי יחוש חוץ ממך ואז שתק יתרו ונעתר לו כי זכות הרבים גדול.
ובדרך פשוטו, מתחילה הבטיחו בטובה גופנית, באמרו והטבנו לך ולא הזכיר השם ולא רצה לקבל כי אמר אלך אל ארצי ושם יהיה לי טובה הרבה, ואח"כ הבטיחו בטובה רוחנית שיהיה מכלל הסנהדרין שנקראו עיני העדה כמ"ש והיית לנו לעינים. ואמר והיה הטוב אשר ייטיב ה' עמנו. הזכיר השם בטובה רוחנית זו כי יתן ה' את רוחו עליו ונעתר לו, וכן היה לדעת רז"ל (סנהדרין קו.) שמבני יתרו זכו וישבו בלשכת הגזית כו' ובודאי היה זה מהבטחת והיית לנו לעינים.
(כלי יקר)
רש"י אל ארצי ואל מולדתי. אם בשביל נכסי אם (ר) בשביל משפחתי (ספרי עט): (רש"י)
שפתי חכמים (ר) מדכתיב אל אל ב' פעמים. ר"ל אם בשביל נכסי שיש לי שם נחלה אלך ואמכור אם בשביל משפחתי כדי לגיירם כדמצינו וילך אל ארצו דפרש"י לגייר את בני משפחתו אבל דעתו היה לחזור להם ולא לדור שם. מצאתי בשם מורינו הרב רבי אברהם מפראג: (שפתי חכמים)
אבן עזרא אל ארצי. שאדור שם היום ושם נולדתי: (אבן עזרא)
אור החיים כי אם אל ארצי וגו' אלך. צריך לדעת למה הוצרך לומר תיבת אלך והלא מובן הוא מאומרו לא אלך כי אם וגו'. יתבאר על דרך אומרם ז"ל (מכילתא יתרו) וזה לשונם וישלח משה את חותנו ר' יהושע אומר שלחו מכבודו של עולם, ר"א המודעי אומר אמר לו כלום הנר מהנה אלא במקום החושך מה אני מהנה בין חמה ולבנה אלא אני הולך לארצי ומגייר כל בני מדינה ואביאם ללמוד וכו' יכול הלך ולא עשה כן הרי אומר (שופטים א) ובני קני וגו', מתוך דבריהם משמע שרבי יהושע סובר שיתרו לא נתגייר ושלחו משה מכבודו של עולם, ולר"א נתגייר, ולדברי שניהם יתיישב יתור אלך על נכון, לר' יהושע נתכוון לומר על זה הדרך לא אלך כי אם אל ארצי ולא לטעם חביבות ארצי לבד אבל זולת זה הייתי יושב, לא כן הוא אלא אלך על כל פנים, ולסברת ר"א על זה הדרך לא אלך פירוש לחלוטין בהליכה זו כי אם אל ארצי ואל מולדתי פירוש אל אשר יאות לבני ארצי ומולדתי אלך לגיירם ולשוב, וכפל לומר ארצי ומולדתי לומר אם אמצא מקום אגייר כל בני מדינתי ולפחות בני מולדתי: (אור החיים)
ספורנו כי אם אל ארצי ואל. מו. לדתי א. לך. שלא תסבול זקנתי אויר ארץ אחרת ומזונותיה: (ספורנו)
רש"י אל נא תעזוב. אין נא אלא לשון בקשה, שלא יאמרו לא נתגייר יתרו מחבה, (ש) סבור היה שיש לגרים חלק בארץ, עכשיו שראה שאין להם חלק הניחם והלך לו: כי על כן ידעת חנותנו במדבר. כי נאה לך לעשות זאת, על אשר ידעת חנותנו במדבר וראית נסים וגבורות שנעשו לנו: כי על כן ידעת. כמו על אשר ידעת, כמו כי על כן לא נתתיה לשלה בני (בראשית לח, כו), כי על כן עברתם (שם יח, ה), כי על כן באו (שם יט, ח), כי על כן ראיתי פניך (שם לג, י): והיית לנו לעינים. לשון עבר (ת) כתרגומו. דבר אחר לשון עתיד, (א) כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו תהיה מאיר עינינו. דבר אחר שתהא חביב עלינו כגלגל עינינו, שנאמר ואהבתם את הגר (דברים י, יט): (רש"י)
שפתי חכמים (ש) דקשה ליה למה ביקש ממנו שילך עמו והלא ההליכה הוא לטובתו ומאחר שאינו רוצה בטובה יניחוהו. ועל זה פירש כדי שלא יאמרו וכו': (ת) ר"ל על שראה נסים וגבורות מה שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל והכי קאמר והיית לנו לעינים כלומר שראית הכל בעיניך: (א) דלטעם ראשון קשה מלת לנו לכן פירש דבר אחר כו' ולפי דבר אחר קשה כיון שהשכינה ביניהם שמאיר עיניהם על ידי משה ומה להם ליתרו. ולכן פירש דבר אחר וכו'. ולטעם אחרון לחוד קשה דהל"ל והיית לנו כעינים. לכן צריך לכל הטעמים: (שפתי חכמים)
אבן עזרא אל נא. כמו עתה וכן כל נא שבמקרא והוא הפוך בלשון ישמעאל: כי על כן ידעת. כמו כי על כן לא נתתיה לשלה והטעם הואיל וידעת חנותינו שידעת המקום שחנינו שם לכה אתנו: והיית לנו לעינים. להראות הדרך ורבים אומרים כי והיית לשון עבר רמז על העצה שנתן למשה שהראה לו מה שלא ידע וזה טעם לעינים: וטעם ויאמר אל נא. וכבר אמר לו כך ולא הועיל לפי דעתי שהמסע הראשון לבדו לא היה כשאר המסעות והפסוק שאמר ונסעו הקהתים אחר נסוע שני הדגלים בכל המסעים חוץ מזה כי הארון היה נוסע לפניהם וזה היה שלשת ימים בלבד וזה טעם דרך שלשת ימים וכמוהו וילכו שלשת ימים במדבר איתם אין פירושו שהלכו ביום אחד מהלך שלשה ימים ויש אומרים שהלכו מהלך שלשה ימים ביום אחד ויש אומרים שהלכו מהלך שלשה ימים כנגד המסעים שנסעו בצאתם ממצרים והארון היה רחוק מהם דרך שלשה ימים וזה טעם וישכן הענן במדבר פארן ויפרשו ויסעו בראשונה כי על פי משה נסעו כי הענן נסע מיד וזה לא יתכן כי משה לא יסור מהארון והעד ויהי בנסוע הארון ויאמר משה ובנחה יאמר והנכון בעיני אשר אמרתי. וטעם וישכן הענן במדבר פארן שם כלל לתבערה שהוא קברות התאוה ולחצרות ורתמה ומסעים רבים והעד שלא הזכיר הכתוב בפרשת אלה מסעי במדבר פארן ועוד אפרשנו: וטעם על פי ה'. בהריע בחצוצרות: (אבן עזרא)
אור החיים אל נא תעזוב אותנו וגו'. לדברי ר"א יתבאר על זה הדרך שמבקש ממנו שלא ילך אפילו לפי שעה הגם שדעתו לחזור, והוא מה שרמז בתיבת נא, וכנגד טענת שרגא בטיהרא שלא קבלה ממנו אמר הטעם כי על כן ידעת חנותנו במדבר ועל ידך האירו דרכינו בעצתך דכתיב (שמות יח) ואתה תחזה מכל העם וגו' והסכים ה' על עצתך וכתיב ויבחר משה וגו' אם כן יכול אתה להאיר אפילו לפני חמה ולבנה, ולדברי ר' יהושע יתבאר על זה הדרך אל נא פירוש אין נכון עתה לעזוב אותנו, והטעם כי על כן ידעת וגו', פירוש בשלמא אם לא באת אצלינו כל עיקר אין אני חושש לך אבל עתה שבאת וידעת חנותנו במדבר פירוש לצד שישראל מכוסים בעננים ואין אדם יודע מקומם כמאמרם ז"ל (במד"ד פי"ט ר"ה ג.) בפסוק כי גוע אהרן וגו' וישמע הכנעני כי בא ישראל וגו', ואמרו רז"ל כי לצד שנסתלקו ענני כבוד הוכר מקומן של ישראל, אמור מעתה קודם לכן לא נודע תחנותם וחובב הודיעו ה' חנותם של ישראל, ועוד לו שהסכים ה' למה שהאיר עיניהם בעצתו, והוא אומרו והיית לנו וגו', ואין נכון לעזוב אותם אחר כל זה, כי יש בזה חילול ה', כי יאמרו שעמד על אמונתם והחשיבוהו כל כך ועזב אותם אין זה אלא שלא הוצדקו אצלו מופתי האמונה ואין נכון עשות כן, וכשלא קבל גרשו משה מכבודו של עולם: (אור החיים)
ספורנו אל נא תעזוב אותנו. ילכו בניך לפחות עמנו: כי על כן ידעת חנותנו במדבר. ואם יעזבונו גם בניך תחללו את ה' בעיני האומות שיאמרו אילו ראה יתרו בהם ענין אלהי באמת לא היה עוזב אותם הוא ובניו. ובזה הסכים משה ויתרו ובניו כי אמנם יתרו חזר אל ארצו כאמרו וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו ובניו הלכו עם ישראל בלי ספק כמו שהעיד בספר שופטים באמרו ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה: (ספורנו)
דעת זקנים כי על כן ידעת חנותנו במדבר. פי' ע"כ אני מחלה פניך שתלך עמנו לפי שידעת חנותנו והניסים והגבורות שעשה עמנו הקב"ה והיית לנו לעינים שהרואים אותך עמנו יאמרו לא עזב ארצו ואת נחלתו אם לא מפני שראה וידע גדולות של הקב"ה והטובות שעשה לעמו: (דעת זקנים)
רש"י והיה הטוב ההוא וגו'. מה טובה היטיבו לו, אמרו, כשהיו ישראל מחלקין את הארץ, היה דושנה (ב) של יריחו ת"ק אמה על ת"ק אמה, והניחוהו מלחלוק, אמרו מי שיבנה בית המקדש בחלקו הוא יטלנו, ובין כך ובין כך נתנוהו לבני יתרו ליונדב בן רכב, שנאמר ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים וגו' (שופטים א, טז): (רש"י)
שפתי חכמים (ב) דושנה קרקע שמנה: (שפתי חכמים)
בעל הטורים והיה הטוב ההוא. ה' פעמים טובה כתיב כאן כנגד חמש מאות אמה דושנה של יריחו שנתנו לבניו. והטבנו. טוב. הטוב. ייטיב. והטבנו. בגימ' יריחו: (בעל הטורים)
אור החיים והיה כי תלך וגו' והיה וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר והיה פעם ב' עוד כל הכתוב מיותר שהן הן הדבדים הנאמרים במאמר ראשון, ויתבאר לב' הסברות, לסברת ר"א תיבת והיה וגו' נמשכת עם מה שלמעלה על זה הדרך והיית לנו לעינים והיה כמו כן כי תלך עמנו תחשב במדרגה זו ולא תהיה בגדר נר לפני חמה ולבנה כמאמרך לדברי ר"א, ולדברי ר' יהושע ירצה שתעמוד במצב זה גדול בעינינו, ואומרו והיה הטוב ההוא וגו' פירוש לדברי ר"א שרצה ללכת ולחזור אמר אליו אין נכון ללכת ולחזור כי אני רוצה שתהא מצוי בעת אשר ה' יתן הטוב לעמו כדי שנטיב לך בחלק היפה ממנו, אשר לא כן אם לא תהיה מצוי בעת חילוק הארץ, ונתרצה על הדבר אלא שאחר זמן כשראה שנגזרה גזירה על ישראל להתעכב במדבר מ' שנה הלך לעשות דברו הטוב לגייר בני עירו וחזר ונמצא בעת הטבת ה' לישראל כמאמר משה. ולדברי ר' יהושע גם כן נתכוון לומר לו שלא יראה בעיני עצמו היותו גר שיהיה במדרגה שפלה מהעם כמאמר כי אם אל ארצי ואל מולדתי שיורה שחפץ ללכת במקום שיש לו מכירין, לזה אמר לא כן הוא אלא והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' יהיה עמנו פירוש עם כולנו יחד שלא יחשבוהו במדריגה שפלה מהם. ועוד שיהיה לך חלק הטוב והמובחר שבחלקים, והוא מאמר והטבנו לך: (אור החיים)
רש"י דרך שלשת ימים. מהלך שלשת ימים הלכו ביום אחד, (ג) שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד: וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים. זה הארון היוצא עמהם (ד) למלחמה ובו שברי לוחות מונחים, ומקדים לפניהם דרך שלשת ימים לתקן להם מקום חנייה (ספרי פג): (רש"י)
שפתי חכמים (ג) דאם לא כן דרך שלשת ימים למה לי : (ד) פירוש זה הארון הנוסע לפניהם הוא היוצא עמהם למלחמה שעשאו משה רבינו עליו השלום קודם שהוריד הלוחות שניות ואינו הארון שעשה בצלאל אחר יום כיפורים ואחר שהוציאו הלוחות שניות מאותו ארון והושמו בארון שעשה בצלאל הושמו בו שברי הלוחות אז נשארו בו והוא היה יוצא עמהם למלחמה והוא הנוסע לפניהם אבל הארון שהיו בו הלוחות שניות הוא בתוך המחנות היה נוסע כדכתיב בזאת הפרשה: (שפתי חכמים)
ספורנו דרך שלשת ימים. עד ארץ ישראל כי אמנם בשלש מסעות באו עד נכח קדש ברנע במדבר פארן שמשם שלחו המרגלים, כמו שביאר משה רבינו באמרו ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים והוא מקום חנייתם במדבר פארן שהזכיר כאן כאמרו ואחר נסעו העם מחצרות וגומ' ששם באו המרגלים בשובם, כאמרו וישובו ויבאו אל מדבר פארן קדשה והוא המקום שקראו רתמה כאמרו ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה ושם הזכיר ג' מסעות ממדבר סיני עד שם והם קברות התאוה וחצרות ורתמה כי ענין תבערה היה בדרך לא בעת חנייתם: וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים. באותם הג' ימים שהלכו באותן ג' מסעות דרך המדבר הגדול והנורא היה הארון נוסע לפניהם להבטיח הדרך מן הנחשים והעקרבים וזולתם אבל בשאר המסעות היה הארון נוסע בתוך המחנות כשאר משא כני קהת: לתור להם מנוחה. חניה בטוחה במדבר הנורא: (ספורנו)
כלי יקר ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים. דרשו רז"ל (שבת קטז. תוס' ד"ה פורענות), אותו היום סרו מאחרי ה' וברחו מהר ה' כתינוק הבורח מבית הספר לכך ברחו להם מיראה פן יוסיף להם מצות, ואמר הכתוב ראה כמה הם כפויי טובה כי אף בזמן המרד הזה, ארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך ג' ימים לתור להם מנוחה. המה מרדו במספר ג' ימים וארון ברית ה' מיטיב עמהם במספר ג' ימים. ד"א לפי שכתוב במגלת סתרים אם תעזבני יום יומים אעזבך (ספרי עקב יא.כב) משל לשנים שהולכין זה מזה זה הולך מיל למזרח וזה למערב נמצא שהם רחוקים זה מזה ב' מילין, כך אמר הכתוב כי המה נסעו מאחרי ה' ונזורו אחור דרך ג' ימים מן השכינה ולעומת זה גם ארון ברית ה' נוסע לפניהם להתרחק מהם דרך ג' ימים נמצא ריחוק דרך ו' ימים ביניהם כדי לתור להם מנוחה מן המצות אשר מאסו בהם.
וקרוב לשמוע שזהו סוד נו"ן הפוכה. שבין תיבת המחנה. ובין ויהי בנסוע הארון. כי נו"ן הפוכה אחרונה מרמזת על תלונתם זכרנו את הדגה כי נו"ן היינו דג אבל נו"ן ראשונה רמז שישראל נמשלו לדגים שעיקר חיותם במים ע"כ כל דג פונה פניו לשוט לתוך המים למקום חיותיה אבל אינו הופך פניו אל שפת הים כי זה נקרא פורש ממקום חיותיה. כך ישראל נאמר בהם (בראשית מח.טז.) וידגו לרוב. שיהיו כדגים הללו כי עיקר חיותם בתורה שנמשל למים וכמשל שהביא ר"ע לפפוס בן יהודה כו' במס' (ברכות סא:) ובזמן שישראל בורחין מהר ה' כתינוק הבורח מבית הספר הרי הם כנו"ן דג הפוך הפורש ממקום חיותו ופונה פניו אל השפה ולחוץ כך ישראל פנו פניהם מן ארון ברית ה' ממקום חיותם, וע"כ הנו"ן הפוכה כי הפכה פניה מן פסוק ויהי בנסוע הארון ופניה אל תיבת המחנה רמז אל הזמן שישראל נסוגו אחור מן ארון ברית ה' ופניהם אל המחנה היינו אל העם, כי לאהבת עניני העה"ז אשר בני המחנה מסגלים בהם, וכדי למצוא חן בעיני המחנה הוא פונה עורף אל השכינה ופונה כל מגמת מעשיו כדי שיהיה אדם חשוב במחנה או שר ונגיד עליהם.
וזהו עיקר החטא בינינו המסבב אריכות הגלות, כי ברובם כן פנו פניהם מן ארון ברית ה' אל המחנה עד שאפילו כל כשרון המעשה מתורה ומצות אינן עושין לשמה כ"א כדי להתהדר בהם בפני הבריות למצוא חן בעיניהם ונטורי קרתא כאלו הם הם חרובי קרתא והכל יודעין שכן הוא ואין אומר השב עד אשר ישקיף ה' וירא ויסיר רוח זנונים מקרבינו ואין להאריך בזה.
(כלי יקר)
דעת זקנים וארון ברית ה' נוסע לפניהם וגו'. ובכל הלילה הזה הענן שוכן על הארון שהרי לא היו יכולין לילך שלשה ימים רצופים לילה ויום דהא אמרינן האומר שבועה שלא אישן שלשה ימים מלקין אותו וישן לאלתר ובבקר היה נוסע מעל הארון והלוים היו מתקנין נסיעותיהם קודם שיסעו המחנות וזהו נוסע לפניהם לפי פשוטו שהיתה נסיעה דארון באותן שלשה ימים עד שבאו למדבר פארן אבל כשבאו למדבר שלחו המרגלים כדכתיב וישלח אותם משה ממדבר פארן ואז נסעו בלא ארון כדכתיב ויעפילו לעלות וכו' וארון ברית ה' ומשה לא משו מתוך המחנה והיא היתה נסיעה ראשונה שעשו אחר אותן שלשה ימים. ומה שכתוב דרך שלשת ימים ר"ל בדרך ג' ימים כמו כי ששת ימים עשה ה' שפירושו בששת ימים: (דעת זקנים)
רש"י וענן ה' עליהם יומם. שבעה עננים כתובים במסעיהם, ארבע מארבע רוחות ואחד למעלה ואחד למטה, ואחד לפניהם (ה) מנמיך את הגבוה ומגביה את הנמוך והורג נחשים ועקרבים: מן המחנה. ממקום חנייתן: (רש"י)
שפתי חכמים (ה) והז' עננים מונה בספרי וענן ה' עליהם, ועננך עומד, ובעמוד ענן אתה הולך, ובהאריך הענן, ובהעלות הענן, ואם לא יעלה הענן, כי ענן ה' על המשכן, וכלם שייכים במסע ובחניית בני ישראל (ועיין בגור אריה ובנחלת יעקב): (שפתי חכמים)
בעל הטורים בנסעם. ב' במס' בנסעם מן המחנה בנסעם מקדם מה להלן מדדו אף כאן נמי מרדו: עשה נוני''ן הפוכין שרצה להעביר שבטים שאותיותיהם נ' את הירדן שהוא רחב חמשים אלא שחטאם גרם. טעם אחר לנוני''ן הפוכין כדאיתא בשבת פרק כל כתבי שאין זה מקומה וכתבה כאן להפסיק בין פודענות ראשונה לפורענות שניה, ועשה נוני''ן הפוכין לו' שמקומה לפני ג' פרשיות לפניה, ואלו לא היו נוני''ן הפוכין לא הייתי יודע אם לאחר נ' פרשיות אם לפני נ' פרשיות לכך עשאם הפוכין לומר לפני נ' לפניה, והוא אחר ונסע אהל מועד מחנה הלוים בפ' במדבר שמשם עד הכא נ' פרשיות: (בעל הטורים)
ספורנו וענן ה' עליהם יומם. לא היה הולך לפניהם כמו בשאר המסעות כי היה אז הארון מספיק לנחותם הדרך בהיותו נוסע לפניהם אבל היה עומד עליהם ביום בעת נסעם: (ספורנו)
רש"י ויהי בנסוע הארון. עשה לו סימניות מלפניו ומלאחריו לומר שאין זה מקומו, (ו) ולמה נכתב כאן כדי להפסיק בין פורענות (ז) לפורענות וכו', כדאיתא בכל כתבי הקדש (שבת קטז): קומה ה'. לפי שהיה מקדים לפניהם מהלך שלשת ימים, היה משה אומר עמוד והמתן לנו ואל תתרחק יותר (תנחומא בויקהל ז): ויפצו אויביך. המכונסין: וינסו משנאיך. אלו הרודפים: משנאיך. אלו שונאי ישראל, שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם, שנאמר ומשנאיך נשאו ראש (תהלים פג, ג), ומי הם, על עמך יערימו סוד (שם ד): (רש"י)
שפתי חכמים (ו) והיכן מקומו לעיל בפרשת במדבר סיני בדגלים ובמסעות דכתיב ונסע אהל מועד מחנה הלוים וגו' ואחר פסוק זה היה ראוי להכתב ולכך עשה הקדוש ברוך הוא הנוני"ן לסימניות ר"ל מכאן עד הפרשה נ' למפרע היתה ראויה להכתב ולכך הפך הנוני"ן לומר שמקומו בפ' נ' ולמעלה ולא בפ' נו"ן ולמטה: (ז) ואם תאמר בשלמא פורענות אחרונה ויהי העם כמתאוננים אלא פורענות ראשונה מה היא ויש לומר דכתיב לעיל מיניה ויסעו מהר ה' הל"ל ויסעו מהר אלהים אלא כתינוק הבורח מבית הספר והוא גם כן פורענות שסרו מה': (שפתי חכמים)
אבן עזרא קומה ה'. כדרך בני אדם לעמוד להלחם: וטעם ויפוצו. כאשר יראו שקמת לעשות מלחמה מיד יפוצו אויביך: מלת משנאיך. מהבנין הכבד הנוסף והנו''ן קל להקל על הלשון: ויפוצו וינוסו. כדרך כל הנבואות לכפול במלות משונות כאשר אפרש בפרשת בלעם: (אבן עזרא)
בעל הטורים ויהי בנסוע. ווי היה לאומות בנסוע, ויהי עולה ל''א שנלחם עם ל''א מלכים: בנסע. מלמד שהיה מתנענע ולא היה נוסע ממקומו עד שמשה היה אומר קומה ה'. בנסוע הארון. כשנוסע הארון מסיע עמו המרכבה וחיות הקדש: בנסע. באטב''ח חשמ''ל. בנסע בא''ת ב''ש שטח''ז שהוא בגי' ככבוד המרכבה: בנסע. בגימ' יעקב, שדמות יעקב אשר הוא חקוק בכסא הכבוד נוסע עמהם: (בעל הטורים)
אור החיים ויהי בנסוע הארון וגו' קומה ה' וגו'. צריך לדעת כוונת המאמר, ויתבאר הכתוב על פי דבריהם (ע"ח של"ב פ"א) שרשמנו בכמה מקומות שטעם הליכת ישראל במדבר היתה לברר ניצוצי הקדושה השבויות ברשות שוכן מדבר ציה, וצריך אתה לדעת כי החיצונים ישנם בב' הדרגות א' הוא בחינת המסית והמפתה לנדבק בו להרע ולהשחית, ב' בחינת המזיק והמחבל ואין בטבעו לפתות, ובא המאמר כאן ויהי בנסוע הארון כי כשנוסע ומתדבקים בו כל ניצוצי הקדושה וכשמתבררים ניצוצי הקדושה מתפוצצים ומשתברים הקליפות, והוא מאמר קומה ה ', ויפוצו אויביך שהם הקליפות הנאחזות בניצוצי הקדושה יתפוצצו, ואליהם רמז בתיבת ויהי לשון צער, וכנגד בחינת הרע המפתה את האדם אמר וינוסו משנאיך מפניך פירוש אותם בחינות המשניאים דרך ה' בלבות בני אדם ינוסו, ואומר לשון רבים לצד היותם רבים המפתים כמאמרם ז"ל ביומא (סט:) שיש יצר הרע של עבודה זרה ושל זנות וכו', וכל זה בנסוע פירוש בדרך נסיעה, וכשהיה חונה היה אומר באופן אחר, כי ה' כשחונה במקום אחד יגיד בזה כי המקומות שלא חנה שם לא היה שם בירור ניצוצי הקדושה שיצטרך לחנות שמה ויספיק מעבר דרך שם, ובמקום אשר יחנה שם יגיד כי שם יש ניצוצי הקדושה שצריך להתעכב בשבילם שם, ועל זה היה מכוין משה ואומר בנחה שובה ה' רבבות אלפי ישראל, פירוש שישיב ניצוצי הקדושה לקבץ כל הרבבות ואלפים הנקראים ישראל כי כל ניצוצי הקדושה יקראו ישראל ואולי שרמז בתיבת אלפי לשון מעלה ורבנות, ותמצא כי ניצוצי הקדושה אשר שבה ס"מ הרשע היו רבים ונכבדים, וצא ולמד רות מנין יצתה, ויכוין משה בזה להתפלל להתעצם כח קדושת ישראל בעזר ה' לנצח ולברר כל אשר ימצא במקום ההוא: (אור החיים)
ספורנו ויהי בנסוע הארון. ללכת ולהכנס לארץ ישראל: קומה ה' ויפוצו איביך. כי אמנם לולא שלחו מרגלים היו נכנסים בזולת מלחמה שהיו האומות בורחים כעזובת החורש והאמיר אשר עזבו מפני בני ישראל: וינוסו משנאיך מפניך. פן יבאו ישראל להחרימם: (ספורנו)
כלי יקר ויהי בנסוע הארון. יש מרז"ל שאמרו (שבת קטז.) שב' פסוקים אלו הם ספר בפני עצמו וע"כ מנה ז' ספרים בתורה. וכי יפלא ממך דבר לאמר הרי עיקר התורה למצותיה נתנה ובספר זה אין רמז לשום מצוה, אענה אני חלקי ואומר שלמצות פריה ורביה עשה ספר בפני עצמו, כי במצוה זו תלוי קיום העולם וגורם השראת השכינה כמ"ש רז"ל (יבמות סד.) כל מי שאינו עוסק בפו"ר גורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל. מלמד שאין השכינה שורה בפחות מב' אלפים וב' רבבות מישראל הרי שהיו ישראל כ"ב אלף פחות אחד וזה שלא עסק בפו"ר נמצא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל. וזו מצוה ראשונה שנצטוה אדה"ר עליה כי מיד אחר שנאמר (בראשית א.כז) ויברא אלהים את האדם וגו'. כתיב (שם א.כח) ויאמר להם פרו ורבו. כך עשה ספר מיוחד ממצוה זו לומר שהשראת השכינה בישראל צריך כ"ב אלף וממילא ידע כל איש מישראל להיות זהיר במצות פו"ר למלאות המספר. וראיה גדולה לדברינו מן פר' מתאוננים שסמוכה לה כמו שיתבאר בסמוך. (כלי יקר)
דעת זקנים קומה ה' וגו'. פי' אם יתאספו לבא על ישראל יפוצו ולא ימצא בהם שנים ביחד ואם יבאו ינוסו ולא תהיה להם תקומה זו היא תפלת הדרך שלהם: (דעת זקנים)
רש"י שובה ה'. מנחם תרגמו לשון מרגוע, וכן בשובה ונחת תושעון (ישעיה ל, טו): רבבות אלפי ישראל. מגיד שאין השכינה שורה בישראל פחותים משתי אלפים (ח) ושתי רבבות: (רש"י)
שפתי חכמים (ח) שרבבות ואלפים ר"ל שני רבבות ושני אלפים דאם לא כן לא היה צריך לומר אלא שובה ה' רבבות ישראל כי סתם רבבה בכל מקום הוא עשרת אלפים ולא תמצא בשום מקום שיזכיר הכתוב אחר הרבבה שם האלפים: (שפתי חכמים)
אבן עזרא ובנחה. בנוח הארון ונכתב בה''א כמו ה''א אהלה כי אותיות אהו''י מתחלפים: שובה ה'. אמר רבי יהודה המדקדק הראשון כי כל שב שטעמו מגזרת תשובה הוא פועל עומד ולא יוצא בבנין הקל רק אם היה טעמו בשלוה והשקט כמו בשובה ונחת תושעון כן שובה ה' רבבות אלפי ישראל שיניח' ולא ירגזו' מאויב. ודע כי רבבה מגזרת רב והטעם כמו רבבה כצמח השדה נתתיך ויתכן שנקרא עשרת אלפים כן בעבור היותו מספר רב על כן נסמכה מלת רבבות לאלפי ומשה התפלל שיניח וישקיט השם כל ישראל ואם הם רבים: (אבן עזרא)
בעל הטורים ובנחה. כתיב בה''א כנגד ארבעה דגלים ומחנה לוים. בפסוק ויהי בנסוע י''ב תיבות כמו שיש בפסוק ולכל היד החזקה שהוא סוף התורה. ובפסוק ובנחה יש בו שבעה תיבות כמו שיש בפסוק בראשית שהוא תחילת התורה לומר שהוא חשיב ספר תורה בפ''ע ומתחיל בוי''ו ומסיים בלמ''ד ע''ש הליכות עולם ל''ו. כל פרשה שיש בה כדי ללקט פ''ה אותיות כמו ויהי בנסוע מצילין אותה מפני הדליקה לכך סמוך לו ותבער בם אש ה' לומר לך שמצילין הפרשה שיש בה פ''ה אותיות מן האש וע''כ המילה שעולה פ''ה מצלת מדינה של גיהנם: (בעל הטורים)
ספורנו שובה. תהי מנוחתך פה עמנו, כענין זאת מנוחתי עדי עד ואף על פי שתגלה שכינתך לפני ישראל לגרש את אויביהם תהי מנוחת שכינתך בתוכנו: ה' רבבות אלפי ישראל. כמו ה' צכאות אלפי ישראל כאמרם ז''ל (קדושין פרק י' יוחסין) לא נקרא צבאות אלא על שם צבאות ישראל. ואומר רבבות אלפי בענין רבותים אלפי שנאן כי אולי היו ישראל אז מגיעים לאותו מנין בין אנשים ונשים וטף: (ספורנו)
דעת זקנים ובנחה יאמר וגו'. כשהיה הענן שוכן על המשכן היה אומר יהי רצון שישובו כל האלפים והרבבות של ישראל במקומם במספרם ולא יחסר מהן איש ושובה כמו השיבה ודומה לו ושב ה' את שבותך: (דעת זקנים)
רש"י ויהי העם כמתאננים. אין העם אלא רשעים, (ט) וכן הוא אומר מה אעשה לעם הזה (שמות יז, ד), ואומר העם הרע הזה (ירמיה יג, י), וכשהם כשרים קרואים עמי שנאמר (י) שלח עמי (שמות ה, א), עמי מה עשיתי לך (מיכה ו, ג. ספרי פה): כמתאוננים. אין מתאוננים אלא לשון עלילה, מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום, וכן הוא אומר בשמשון כי תואנה הוא מבקש (שופטים יד, ד): רע באזני ה'. תואנה שהיא רעה באזני ה', שמתכוונים שתבא באזניו ויקניט, אמרו אוי לנו כמה לבטנו (כ) בדרך הזה שלשה ימים שלא נחנו מענוי הדרך: ויחר אפו. אני הייתי מתכוין לטובתכם, שתכנסו לארץ מיד: בקצה המחנה. במוקצין שבהם לשפלות, אלו ערב רב, רבי שמעון בן מנסיא אומר בקצינים שבהם (ל) ובגדולים: (רש"י)
שפתי חכמים (ט) ואם תאמר והלא מצינו העם שהם צדיקים שנאמר ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה. ויש לומר כשהם רשעים לא נקרא להם שם אחר אלא העם: (י) ואם תאמר והלא מצינו עמי כשהן רשעים שנאמר ועמי לא התבונן ויש לומר דהכי פירושו שהיו קודם לכן עמי ועתה לא התבונן מצאתי: (כ) לבטנו טרחנו: (ל) ואם תאמר והא פירש"י לעיל אין העם אלא רשעים והכא פירש"י בקצינים ובגדולים ואין לומר דהכי פירושו דמה שנאמר הכא בקצינים ובגדולים ר"ל העשירים שברשעים נקראו גדולים. דהא לקמן פירש"י והזקנים הראשונים היכן היו כו' ומתרץ אלא באש תבערה מתו משמע דהם היו הזקנים שבמצרים ואותן זקנים הם צדיקים וגדולים הדור ויש לומר דודאי מה שכתוב ויהי העם וגו' ותבער בם אש ה' קאי ארשעים על העם שכתוב לעיל. וכשבערה בהם אש בערה גם כן בבלתי מתאוננים ומה שכתוב ותאכל בקצה המחנה מיירי בקצינים ובגדולים שבהן ועל אותן צדיקים פירש"י לקמן באש תבערה מתו: (שפתי חכמים)
אבן עזרא ויהי העם. נסמכה זו הפרשה כי אחר שנסע הארון מהר סיני חנו בקברות התאוה והנה ספר מה שאירע שם: כמתאוננים. מגזרת און וכן מחשבות אונך וטעם וישמע ה'. שדברו דברי און: ותאכל. מלעיל כמו ויאמר ובמוכרח מלרע הפך הלשון רק כן מצאנו: (אבן עזרא)
בעל הטורים בקצה המחנה. בגימטריא הקצינים: (בעל הטורים)
ספורנו כמתאוננים. על טורח הדרך לא מתאוננים בלבם באמת כי לא היתה אצלם שום סבה ראויה לזה שיתאוננו אבל היו מתאוננים בדבריהם לנסות: (ספורנו)
כלי יקר ויהי העם כמתאוננים וגו'. לא מצינו מפורש במקרא מהו אנינות זה ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש אך מאחר שמצינו ב' תלונות מפורשים במקרא, האחת זכרנו את הדגה כו'. השניה בוכה למשפחותיו על עסקי עריות כו', א"כ ודאי כל הפר' מדברת מענין אחד והכל היתה תלונה אחת ומקורה מן פר' ויהי בנסוע והוא סוד נו"ן הפוכה שבסוף הפרשה ובמלת כמתאוננים. כי יפלא בעיני רבים גם בעיני יפלא מה שדרשו רז"ל (שבת קל.) וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו. על עסקי עריות שנאסר להם מה ענין תלונה זו לכאן ולמה לא בכו בשעה שנאסרו להם העריות ואם באותו זמן שתקו וכל אחד מהם סבר וקבל עתה מה היה להם כי באו להזכיר ראשונות ולהיות תוהה על הראשונות שכבר קימו וקבלו. ועוד הלא בפיהם אמרו זכרנו את הדגה. ואמרו מי יאכילנו בשר. ובלי ספק שכל פסוקים אלו מן וישובו ויבכו גם בני ישראל. עד וישמע משה את העם בוכה. הכל מדבר בבכיה אחת, ומטעם זה השתדלו רז"ל לפרש התלונה בדרך רחוקה כי במסכת יומא (עה.) פליגי בה רב ושמואל חד אמר דגים ממש, וחד אמר עריות ולישנא מעליא נקט כד"א (משלי ל.כ) אכלה ומחתה פיה. ולדעתו פשוט לומר שגם מי יאכילנו בשר לישנא מעליא נקט והנה גם לדבריו צריכין אנו ליתן טוב טעם ודעת מה ענין תלונה זו לכאן ולמה שתקו כשנאסרו להם העריות.
האמנם לפי מה שפירשנו למעלה שכל פר' ויהי בנסוע. לא נכתבה כ"א לזרז את ישראל על מצות פו"ר שידגו לרוב כדגים הללו יבא כל ענין הפר' על נכון, ויגיד עליו ריעו נו"ן הפוכה שבסוף הפר' ונו"ן הפוכה שבמלת כמתאוננים כי נו"ן היינו דג והדגים פרוצים ביותר בפו"ר, והנה מתחילה כשנאסרו להם העריות לא הקפידו על זה כי חשבו שיש מעצור לרוחם עד ששמעו פר' ויהי בנסוע שמבאר להם שכל מי שאינו עוסק בפ"ו גורם לשכינה שתסתלק מישראל אז נכנסה טינא בלבם ואמרו בשלמא אם נוכל לפרות ולרבות כדגים הללו עם כל הנשים היינו בטוחים שלא נבא לידי סילוק שכינה לעולם. אמנם מאחר שנאסרו לנו העריות הרי אנו הפך הדג והיינו נו"ן הפוכה.
וזה ביאור הפר', אחר ששמעו שובה ה' רבבות אלפי ישראל. שזרזם על מצות פ"ו להיות כדגים הללו מיד הרהרו בלבם על איסור העריות כי זהו נו"ן הפוך לפיכך ויהי העם הרשעים כמתאוננים, מתאוננים לא נאמר אלא כמתאוננים בכ"ף הדמיון לומר הרי אנו כאונן זה שאסור בתשמיש המטה כך לא הורשה לנו תשמיש המטה עם כל הנשים. ולפי שאין אנינות כ"א בלב שהרי עדיין לא הוציאו תלונתם מהשפה ולחוץ ע"כ לא הרגיש משה עדיין בתלונתם אכן שמע ה' והקשיב בקול תלונתם ע"כ נאמר רע באזני ה' ותבער בהם אש ה'. כי ברותחין קלקלו ובערה בהם אש התאוה וחימום העריות ע"כ מדה כנגד מדה ותבער בהם אש ה' ותאכל בקצה המחנה או בקצינים, או במוקצים, ודבר זה יתבאר בסמוך.
(כלי יקר)
דעת זקנים ויהי העם כמתאוננים. כאוננים על המת ומתאבלים על מה שהיה הקב"ה רוצה להכניסן לארץ כי היו קטני אמנה ודואגין מן המלחמה: (דעת זקנים)
רש"י ויצעק העם אל משה. משל למלך בשר ודם (מ) שכעס על בנו, והלך הבן אצל אוהבו של אביו ואמר לו צא ובקש עלי מאבא (ספרי פו): ותשקע האש. שקעה במקומה בארץ, שאילו חזרה לאחת הרוחות, היתה מקפלת והולכת כל אותו הרוח (ספרי שם): (רש"י)
שפתי חכמים (מ) דאם לא כן ויצעקו אל ה' מיבעיא ליה: (שפתי חכמים)
אבן עזרא ויצעק העם אל משה. בפיוס: ותשקע האש. כטעם ותכבה ואין לו אחר: (אבן עזרא)
ספורנו ותשקע האש. נגד טבע האש למען יכירו שהיה פלא בלתי טבעי ולא היה אש טבעי שקרה אז באיזו סיבה טבעית: (ספורנו)
כלי יקר ויצעק העם אל משה. ולא אל ה', כי חשבו מאחר שמשה לא הרגיש עדיין בחטאם יחשוב שמקרה הוא להם ויתפלל בעדם, וכך עשה משה בחשבו שהמקום גרם להם כי יש מקומות בארץ אשר שם רוח גדול נסתר המסבב רעישת הארץ, ויש מקומות שבהם אש נסתר, על כן קרא משה שם המקום תבערה כי חשב שהמקום גרם להם ולא חטאם. (כלי יקר)
רש"י והאספסף. אלו ערב רב, שנאספו עליהם בצאתם ממצרים (ספרי שם): וישבו. גם בני ישראל (נ) ויבכו עמהם: מי יאכלנו בשר. וכי לא היה להם בשר, והלא כבר נאמר וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר וגו' (שמות יב, לח), ואם תאמר אכלום, והלא בכניסתם לארץ נאמר ומקנה רב היה לבני ראובן וגו' (במדבר לב, א), אלא שמבקשים עלילה: (רש"י)
שפתי חכמים (נ) דקשה ליה ויבכו גם בני ישראל משמע שגם האספסוף בכו והרי לא כתיב לפניו שבכו לכך מפרש רש"י הפסוק וישובו גם בני ישראל ויבכו עמהם ר"ל דגם קאי על התאוו תאוה שערב רב שבו מאחרי ה' והתאוו לבשר וישובו גם בני ישראל והתאוו לבשר ואחר כך ויבכו עמהם ר"ל ששניהם בוכים ביחד: (שפתי חכמים)
אבן עזרא והאספסף. שנאספו אל ישראל ואינם מהם והם ערב רב והמלה כפולה כמו סחרחר חמרמרו: וישובו ויבכו. אחר התאוה: גם בני ישראל. עמם: (אבן עזרא)
בעל הטורים מי יאכילנו בשר. אף על פי שהיה להם בשר הרבה הם היו סבורין לעבור הירדן מהרה ואמרו אנו צריכין להלחם בכנענים ולא נוכל להעביר מקננו עמנו ולכך אמרו מי יאכילנו בשר: (בעל הטורים)
ספורנו וישובו ויבכו. חזרו להיות כמתאוננים לנסות ובכו עתה על שיצאו מצרים כמואסים מעלת היות השכינה ביניהם כאשר העיד באמרו יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים: מי יאכילנו בשר. לנסות אם יכין שאר לעמו כאשר העיד המשורר באמרו וינסו אל בלבבם לשאול אוכל לנפשם: (ספורנו)
כלי יקר והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה. כל מלות אלו מחוברין וכך פירושם כי בני ישראל ידעו האמת שבערה בהם אש ה' על צד העונש לא במקרה ע"כ פסקו מתלונתם, אבל הערב רב אשר מקורם מן המצרים שטופי זמה לא לקחו מוסר ועוד הוסיפו סרה והוציאו מן השפה ולחוץ כל מה שהרהרו תחילה בקרב לבם וזה"ש והאספסוף אשר מתחילה בקרבו בקרב לבו התאוו תאוה, וישובו, היינו ששבו לסורם והוציאו תלונותם לחוץ ובכו, ויבכו גם בני ישראל. מדקאמר גם ש"מ שהערב רב היו בוכים תחילה ומבכים גם את בני ישראל עמהם וכפל לשון התאוו תאוה כי כך המדה בעריות שתאוה גוררת תאוה וכארז"ל (סוכה נב:) משביעו רעב. ויאמרו בפה מלא מי יאכילנו בשר היינו בשר ערוה ולישנא מעליא נקט, כדאמרינן בגמרא זכרנו את הדגה לישנא מעליא נקט, וק"ו שלשון בשר יש לפרש כך.
ומה שהתחילו בבשר וסיימו בדגה, לפי שלשון דגה מורה יותר על הפריצות בעריות מן לשון בשר לפי שהדגים פרוצים יותר מבשר כל חי, ע"כ אמרו דרך פשרה מי יאכילנו בשר. שנהיה מותרים בעריות כשאר בשר כל חי אע"פ שלא נהיה כדגים כי כולי האי לא בקשו, אבל מ"מ אמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם. כי בהיותינו בין המצרים שטופי זמה הותרה לנו הכל אפילו להיות כדגים ועכשיו הלואי ונהיה כשאר בשר כל חי וזה"ש מי יאכילנו בשר. וקרוב לשמוע כי הכל כפשוטו ממש אך כוונתם היתה לבקש הבשר המחמם ביותר ומרבה תאות המשגל וזהו כפול התאוו תאוה. שנתאוו לדבר המרבה תאות המשגל. והדגים אע"פ שמקררין מ"מ הוא מוסיף הליחות והזרע ג"כ בכלל ועוד שהאוכלו מקבל טבעו להיות פרוץ בעריות ויש בדגים תרתי לריעותא ע"כ אמרו דרך פשרה מי יאכילנו בשר המחזיק התאוה, וזכרנו את הדגה כו' המחזיק הפריצות ביותר מ"מ הלואי ויהיה לנו בשר דרך פשרה, ולפירוש זה יבא כפשוטו מ"ש משה מאין לי בשר וגו' אם את כל דגי הים וגו' כי טענו על ב' אלו שמסייעין לפ"ו ונתן להם ה' את השליו המחמם ביותר וממלא שאלתם, וכן אמרו במדרש (תנחומא טז) כתיב (תהלים עח.כז) וימטר עליהם כעפר שאר וכתיב להלן (ויקרא יח.ו) איש אל כל שאר בשרו. היינו עריות כי זה הדבר אשר בקשה נפשם.
ואת"ל עכ"פ שהדגים מקררין וממעטין התאוה, אזי כך תפרש הפסוקים כי המה שאלו בשר המחמם ומרבה התאוה ואמרו זכרנו את הדגה כו' והקשואים והאבטחים. כי כל הדברים הללו מקררין ומ"מ לא היו מזיקין אל התולדה לפי שהיה לנו גם החציר והבצלים והשומים המחממין ביותר ומבטלין הקרירות אבל עתה נפשינו יבשה כו'.
או אמרו שבמצרים לא היו מזיקין לנו אותן הדברים המקררין. גם החציר והשומים והבצלים, אע"פ שהם קשים לעוברות ומניקות מ"מ היינו פרים ורבים ולא הזיקו לנו כלום כל הדברים המתנגדים אל התולדה בין לאנשים ובין לנשים ועתה נפשינו יבשה. כי אין לנו ליחות כל כך המרבים הזרע כי בלתי אל המן לבד עינינו, והוא נבלע באברים ואינו מתבשל באצטומכא ובכבד ע"כ אינו סבה אל התולדה, והפסוק מעיד על ההפך ואמר והמן כזרע. שלכך היה תוארו כזרע לומר לך שהוא מרבה הזרע והיה גד, שארז"ל (יומא עה.) שהיה מגיד אם בן ט' לראשון או בן ז' לשני כמספר גד שהיה מגיד אם הוא בן ז' וכל זה מדברים המסייעים אל התולדה, המה אמרו שהמן גורם יבישות לפי שאין בו לחלוחית והכתוב אומר וטעמו כטעם לשד השמן. דהיינו לחלוחית וזה הפך היבישות.
ומה שאמרו אין כל. י"א שכך אמרו אע"פ שיש לו טעם כל מיני אוכל מכ"מ אין כל, אין בו טעם כל האוכלין שהרי אין לו טעם חציר ובצלים כו', ובעקידה פירש בלתי אל המן עינינו. אע"פ שיש בו כל הטעמים מ"מ אין עינינו רואות כ"א המן והסומא אוכל ואינו שבע.
(כלי יקר)
רש"י אשר נאכל במצרים חנם. אם תאמר שמצריים נותנים להם דגים חנם, והלא כבר נאמר ותבן לא ינתן לכם (שמות ה, יח), אם תבן לא היו נותנין להם חנם, דגים היו נותנים להם (ס) חנם, ומהו אומר חנם, חנם (ע) מן המצות (ספרי פז): את הקשאים. אמר רבי שמעון, מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו, מפני שהן קשים למניקות, אומרים לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק, משל למלך כו' כדאיתא בספרי (שם): הקשאים. הם קוקומברו"ש בלע"ז: אבטחים. בורק"ש: החציר. כרישין פוריל"ש ותרגומו ית בוציניא וכו': (רש"י)
שפתי חכמים (ס) מקשים העולם מאי קל וחומר הוא זה דלמא הא דלא נתנו להם תבן משום דאמרו נרפים הם וגו' אבל דגים לאכילה היו נותנים להם. ונראה לי דהוכחתם הוא מה הועיל פרעה בתקנתו שלא יתנו להם כדי שתכבד עליהם העבודה דלמא יקנו להם תבן מן המצריים במעות אלא ודאי יודע היה פרעה שהמצריים שונאים את ישראל שאפילו במעות לא ימכרו להן וכל שכן שלא יתנו להם בחנם, ואין להקשות הא אמרינן במסכת סוטה כשהיו הולכין נשי ישראל לשאוב מים מן הנהר היה הקדוש ברוך הוא מזמין להם דגים בכדיהם וכו'. יש לומר שהם התרעמו בודאי על דגים גדולים ועל זה פירש אם תאמר שמצריים נותנים להם וכו' והיינו לדגים גדולים: (ע) פירוש שלא היה אז מזונותינו על ידי קיום המצות כמו שהן עכשיו שהמזונות הם שכר לפעולתינו שאם נקיים המצות הארץ תתן יבולה ואם לאו לא תתן הארץ יבולה אבל במצרים היו מזונותינו באים בלא שום קיום מצות: (שפתי חכמים)
אבן עזרא הדגה. שם המין: חנם. בזול כאילו היא חנם: הקשואים. באל''ף תחת ה''ת מקשה כמו ועמי תלואים ורבים כן: אבטיחים. ידוע מלשון קדר ואין לו ריע במקרא: חציר. הירקות שהם עשב השדה וכן המצמיח הרים חציר והנה הוא שם כלל והמתרגם ארמי אמר שהוא שם פרט גם הוא נכון: הבצלים והשומים. ידועים והם קרובים בלשון קדר: (אבן עזרא)
דעת זקנים זכרנו את הדגה. לשון וידגו לרוב בקרב הארץ קרישינס"ה בלע"ז ואח"כ מפרש את הקשואים ואת האבטחים: (דעת זקנים)
רש"י והמן כזרע גד. מי שאמר זו לא אמר זו, ישראל אומרים בלתי אל המן עינינו, והקב"ה הכתיב בתורה והמן כזרע גד וגו', כלומר ראו באי עולם על מה מתלוננים בני, והמן כך וכך הוא חשוב: כזרע גד. עגול כגידא (פ) זרע קוליינד"ר: בדולח. שם אבן טובה קריסט"ל: (רש"י)
שפתי חכמים (פ) דק"ל הא המן לבן הוא והגד שחור הוא ולמה אמר זרע אלא וכו': (שפתי חכמים)
אבן עזרא והמן. ספר הכתוב חסרון דעת המתאוין כי המן היה כזרע גד והוא קל ללקוט והיה נראה כי הוא לבן ועוד כי יוכלו לאכלו כאשר היה גם לטחנו ברחים ולעשות עוגות או לדכותו ולבשלו בפרור ויש לו טעם נכבד כמו לשד השמן ועוד היה יורד על מקום נקי אחר שירחץ הטל את המקום: כזרע גד. סמוך כמו נטע שעשועים. גד י''א כסברתא וי''א חרדל מגזרת גדין ואנכי לא ידעתי: (אבן עזרא)
רש"י שטו. אין שייט אלא לשון טיול אישבני"ר, בלא עמל. וטחנו ברחים וגו'. לא ירד ברחים ולא בקדירה ולא במדוכה, (צ) אלא משתנה היה טעמו לנטחנין ולנדוכין ולמבושלין: בפרור. קדרה: לשד השמן. לחלוח של שמן, כך פירשו דונש, ודומה לו נהפך לשדי בחרבוני קיץ (תהלים לב, ד), והלמ"ד יסוד, (ק) נהפך לחלוחי בחרבוני קיץ, ורבותינו פרשוהו לשון שדים, אך אין ענין שדים אצל שמן, ואי אפשר לומר לשד השמן לשון וישמן ישורון (דברים לב, טו), שאם כן היה המ"ם נקוד קמץ קטן (ציר"ה) וטעמו למטה תחת המ"ם, עכשיו שהמ"ם נקוד פתח קטן (סגול) והטעם תחת השי"ן, לשון שמן הוא, והשי"ן הנקודה בקמץ גדול ואינה נקודה בפת"ח קטן, מפני שהוא סוף פסוק. דבר אחר לשד, לשון נוטריקון, ליש שמן דבש, (ר) כעיסה הנלושה בשמן וקטופה בדבש, ותרגום של אונקלוס דמתרגם דליש במשחא, נוטה לפתרונו של דונש, (ש) שהעיסה הנלושה בשמן, לחלוחית שמן יש בה: (רש"י)
שפתי חכמים (צ) מדכתיב והמן עינו כעין הבדולח מה רבותא שהיה כעין הבדולח והא נדוך במדוכה ובשלו בפרור ואז היה נשתנה לכן פירש ולא ירד בריחים וכו': (ק) פירוש של נהפך לשדי וגו': (ר) פירוש לישת שמן ודבש וזה שכתב אחר זה כעיסה הנילושה בשמן וקטופה בדבש: (ש) ואם תאמר והלא יותר נוטה לפתרונו של נוטריקון. ויש לומר דבנוטריקון הוזכר דבש והתרגום לא מזכיר דבש. והרא"ם כתב וזה לשונו פירוש ולא כפתרון של רבותינו זכרונם לברכה שפירשו מלשון שדים אבל לא לאפוקי לשון נוטריקון שגם הוא נוטה לפתרונו של דונ"ש: (שפתי חכמים)
אבן עזרא שטו העם. מגזרת משוט בארץ וזה יורה כי לא היה נופל זה עם זה רק מפוזר ומפורד: ברחים. של היד ולא יתכן להפריד זה השם כי משנים יהיו הרחים: במדוכה. עץ או אבן שידוכו בה גם יתכן שיעשו עוגות מאשר ידוכו: עוגות. כמו ועשי עוגות: לשד. י''א כי הלמ''ד נוסף כלמ''ד שלאנן ושלו והיה ראוי להיות השמן מלרע בעבור שהוא תאר השם והנכון בעיני שהלמ''ד לשד שורש כמו נהפך לשדי והוא הפך בחרבוני קיץ והיא הלחה הנכבדת העולה למעלה מכל שמן ויהיה השמן מלעיל כמשמעו: (אבן עזרא)
בעל הטורים טעמו. ד', והיה טעמו כטעם לשד השמן. שאנן מואב מנעוריו ושקט הוא על שמריו על כן עמד טעמו בו, וישנו את טעמו, בשנותו את טעמו גבי דוד, מואב שהיה שקט עמד טעמו אבל דוד שגלה ממקום למקום בשנותו את טעמו. ודור המדבר אף ע''פ שגלו ממקום למקום לא שינו את טעמן בשביל המן שנאמר בו וטעמו שלא נתנה תורה אלא לאוכלי המן: (בעל הטורים)
רש"י בכה למשפחותיו. משפחות משפחות נאספים ובוכים לפרסם תרעומתן בגלוי, ורבותינו אמרו למשפחותיו על עסקי משפחות, על עריות (ת) הנאסרות להם (ספרי צ): (רש"י)
שפתי חכמים (ת) ואם תאמר הא כבר נאסרו להם עריות ולמה לא בכו כבר. ויש לומר דקודם שנחלקו המחנות היו הכל מעורבין ביחד והיו שכיחות אצלן העריות אבל משנחלקו למחנות היו כל שבט ושבט לבד ולא היו נשים של שבט זה אצל שבט זה אלא הכל של שבט אחד. אי נמי עד שלא היו נחלקין למחנות היו כל השבטים מעורבים זה בזה והיו שכיחין אצל שאר נשים שאינן עריות לא היו חוששין על העריות אבל משנחלקו ונשארו כל שבט ושבט בפני עצמו ולא נשארו בהדדי אלא העריות דהיינו של אותו שבט לכך בכו. ודלא כפירוש הרא"ם שפירש אף על פי שהיתה כל התורה מסורה בידו של משה מכל מקום אפשר שלא נאמרה פרשת עריות לישראל עד סמוך לנסיעתן מהר סיני. (קצ"מ בשם בעל מנחה בלולה שצרפו תלונת העריות לתלונת המן לפי שאמרו במדרש שהעומר היה מגלה על הממזרים בן של מי הוא שבאיזה אהל שנמצא עומר שלו הוא היה אביו לכך נתרעמו על המן. ועיקר תלונתם על איסור העריות עד כאן): (שפתי חכמים)
אבן עזרא בוכה למשפחותיו. שהתחברו המשפחות לבכות כאשר יעשו בבכותם על מת: איש לפתח אהלו. בפרהסיא: ובעיני משה רע. פעל עבר או תחסר מלת היה: (אבן עזרא)
אור החיים ויחר אף ה' מאד. טעם מאד, לצד שכל עושה רשעה לצד תגבורת הפיתוי ועריבות האיסור יש לדון בו צד האונס, אבל אלו שמבקשים לשוב הרי הם כמגרים בהם יצר הרע ואין גדר רע גדול בזה:
ובעיני משה רע. כי יקפיד האיש על מעשה ידיו, וצא ולמד ממה שנאמר בשמואל (תענית ה:) שחסרו מימיו שלא יראה ברעה אשר תמצא את שאול, וכמו כן רע על משה מעשה בלתי הגון של ישראל. עוד ירצה על זה הדרך שרע בעיני משה מה שחרה ה' אפו מאד כל כך, וכמאמרם ז"ל (ספרי ח"א צ"ה) שהראה ה' למשה פורענות שעתיד להביא ואמר לפניו רבונו של עולם וכי הגון הוא שתתן להם בשר ותהרגם וכו' עד כאן:
(אור החיים)
כלי יקר וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש לפתח אהלו. כי אין לומר שנתקבצו משפחות משפחות ובכו שהרי נאמר איש לפתח אהלו. אלא ודאי על עסקי משפחותיו, ויחר אף ה' ובעיני משה רע. דוקא עכשיו אבל קודם לכן היה רע באזני ה' לבד כי משה לא הבין כוונתם. ומ"ש זכרנו לשעבר משמע ואשר נאכל משמע להבא כך אמרו שבכל זמן שאמרנו לשעבר נתנה ראש ונשובה מצרימה. באותו זמן זכרנו את הדגה אשר נאכל להבא כשנבא שם. ומ"ש חנם מן המצות יתבאר בע"ה לקמן פר' פנחס (כו.סד) שעל תרומות ומעשרות אמרו כן.
ותאכל בקצה המחנה. בקצה ממש ע"כ ברחו כל העם מקצה בראותם כי סביבות המחנה נשערה מאד וברחו לתוך המחנה כי היו יראים להיות בקצוות, לכך נאמר והאספסוף אשר בקרבו. לא מצינו בכל התורה שנקרא הערב רב אספסוף כ"א כאן לפי שספסף ב"פ סוף, ורצונם לומר כל העם הנמצא בכל סוף וסוף מן המחנה בראותם שסביבם בערה אש ה' ע"כ ברחו בקרב המחנה ז"ש אשר בקרבו באמצע כאמור.
ורז"ל (ספרי יא.א) דרשו בקצינים שבמחנה או במוקצים שבמחנה, ואין הלשון מחוור אצלי כי כל קצה אינו לשון קצין, ולא לשון מוקצה. ונ"ל שהכל מודים שאין קצה יוצא מידי פשוטו שמדבר בקץ המחנה כי כל הקץ לשון סוף הוא אך שלכל קצה יש ב' קצוות ראש וסוף. ובנוהג שבעולם שקציני עם הולכים בראש המחנה דהיינו קצה ראשון, והמוקצים הולכים בסוף המחנה דהיינו קצה אחרון, ולכל הדעות אין קצה המחנה יוצא מידי פשוטו אך שלא פורש במקרא באיזו קצה אם בקציני עם ההולכים ראשונה בקצה ראשון, או במוקצים שבמחנה ההולכים בקצה אחרון, ע"כ נחלקו רז"ל בדבר י"א בקצינים, וי"א במוקצים. ומחלוקתם תלוי במה שארז"ל (ב"ק ס.) אין פורענות בא לעולם אלא בעבור הרשעים ואינו מתחיל כ"א בצדיקים שנאמר (שמות כב.ה) כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש. שכבר נאכל גדיש, ולפי זה מ"ד בקצינים שבמחנה סובר שפסוק זה מדבר באותם שהפורענות מתחיל בהם, ומ"ד במוקצים סובר שפסוק זה מדבר באותם המסבבים הפורענות, אבל מדקאמר והאספסוף ב"פ סוף, ש"מ שמדבר בשניהם בקצינים ובמוקצים כי שניהם בסוף זה בסוף ראשון וזה בסוף אחרון, וכן משמע לשון הכתוב ומצאה קוצים היינו ב' קצות כי קוצים לשון קץ ונאכל גדיש הכל בכלל אפילו הבינונים שבתוך לכך נאמר והאספסוף. היינו ב' סופות אשר בקרבו. כמו ואשר בקרבו דהיינו הבינונים כמו (חבקוק ג.יא) שמש ירח עמד זבולה. חסר וי"ו כאילו אמר שמש וירח כך כאן כאילו אמר והאספסף ואשר בקרבו כולם סג יחדיו נאלחו מכף רגל ועד ראש כולם התאוו תאוה.
וע"ד המדרש י"ל שכך מדתו של הקב"ה, בזמן שהבריות רעים וחטאים אז הקב"ה שולח יד בב' הקצוות בטובים וברעים כדי שכל הבינונים יקחו מוסר בק"ו, כי אילו היה נוגע בפחותים לבד אז יתלו הטובים שבהם במעשיהם הטובים לאמר לא תגיש בעדינו הרעה כי אין אנחנו חטאים כמותם, ע"כ הוא נוגע גם בשלמים שבהם ואז יקחו הפחותים מערכם ק"ו לאמר אם אש אחזה בלחים מה יעשו קוצים יבשים כסוחים, ואם היה נוגע רק בטובים שבהם יאמרו הפחותים בשלמא אלו דין הוא שיענשו כי קרובים המה אל ה' וסביביו נשערה מאד. כי כל הקרב הקרב ביותר אל ה' אז ביותר הוא צריך לדקדק במעשיו כי אינו דומה מורד במלך תוך פלטין שלו למורד במלך חוץ לפלטין שלו, ע"כ הקב"ה אוחז בב' הקצוות ואז בטלו כל הטענות האלו וכל מה שבתוך הקצוות יפחדו אל ה' ואל ישובו לכסלה. ודבר זה מפורש ע"י יחזקאל (טו.ב-ד) בן אדם מה יהיה עץ הגפן וגו', את שני קצותיו אכלה האש ותוכו נחר היצלח למלאכה. כי המשיל את ישראל לגפן שהאש אוכל בשני קצותיו ותוכו נחר ונרעש כך הקדוש ברוך הוא אוחז באספסף בקצינים ובמוקצים כדי שאשר בקרבו נחר ויפחד, וכאשר סרו כולם מן הדרך אז אכלה האש בכולם בין באספסף בין באשר בקרבו דהיינו תוכו. ואולי בקצינים אינן הטובים כי אם החניפים המראין את עצמם כשרים כדי שישימו אותן לראש ולקצין ובקרבם ישימו ארבם והקדוש ברוך הוא פרסם על החניפים וגרם שהוציאו רעתן לחוץ כי מכסה שנאה במשאון, תגלה רעתו בקהל (משלי כו.כו).
(כלי יקר)
אבן עזרא למה הרעות לעבדך. הכתוב דבר על הבא במהרה: ולמה לא מצאתי חן בעיניך. כאשר אמרתי שלח נא ביד תשלח: ומלת מצתי חסרת אל''ף ורבים כמוה כי אין תימה לחסרון המלך יהו''א: (אבן עזרא)
בעל הטורים ולמה לא מצתי חן. חסר אל''ף ואידך גבי איוב ערום יצתי חסר אל''ף לומר אם לא מצאתי חן בעיניך למה יצאתי מבטן אמי: (בעל הטורים)
אור החיים למה הרעות וגו' ולמה וגו'. קשה למה התחיל בתרעומת הנזק ואחר כך בתרעומת מניעת התועלת שהיה צריך לומר למה לא מצאתי חן וגו'. ולמה הרעות וגו'. אכן הכוונה היא על פי דבריהם ז"ל (שם צ"א) בפסוק לך נחה את העם שאמר הקדוש ברוך הוא למשה בני סרבנים הם טרחנים הם וכו' מקללים אתכם סוקלים אתכם באבנים וכו' עד כאן לשונם, ועל זה בא מאמר משה כאן למה הרעות פירוש הטלת עלי הרעה הזאת לסבול רעות בניך, ואחר שקבלתי היה מן הראוי למצוא חן בעיניך לתת לי עוזר לישא עמי בעול הגדול ולא כן עשית שנתת עלי כל המשא, ואמר לא מצתי חסר א', לומר אפילו מיצוי פירוש דבר מועט מהחן לא השגתי:
או ירצה על זה הדרך למה הרעות כמו שפירשתי ואומרו ולמה לא מצאתי פירוש כיון שנתת עלי עול הדבר הזה יש לי לטעון למה לא מצאתי חן לצד ששמת עלי משא כל העם, ופירוש למ"ד של לשום היא למ"ד הסיבה, ואמר זה משה, לצד שראה כי ביקש שלא יתן להם בשר ולא יהרגם כדברי המדרש שכתבנו בסמוך ולא מצא חן בעיני ה' לקבל תפלתו, גם ראה המסובב מהם שהם גרמו לו מיתה במדבר וכמה ענפי היגון אשר סובב לו מהם אשר לא כן היה מן הראוי להשתלם על יגיעו וסבלותו:
(אור החיים)
ספורנו למה הרעות לעבדך. לשלחני בעל כרחי להוציא העם הזה ממצרים: ולמה לא מצאתי חן בעיניך. כשאמדתי שלח נא ביד תשלח: לשום את משא כל העם הזה עלי. וזה עשית כדי לשים את משא כולם עלי כאילו לא היה לך מנהיג זולתי לפחות לשתפו עמי שיהיה טוב להם: (ספורנו)
רש"י כי תאמר אלי. שאתה אומר אלי (א) שאהו בחיקך, והיכן אמר לו כן, לך נחה את העם (שמות לב, לד), ואומר ויצום אל בני ישראל (שמות ו, יג), על מנת שיהיו סוקלים אתכם (ב) ומחרפים אתכם: על האדמה אשר נשבעת לאבותיו. אתה אומר לי לשאתם (ג) בחיקי: (רש"י)
שפתי חכמים (א) ובא עתיד במקום בינוני אבל לא עתיד כמשמעו דאם כמשמעו מאין ידע זה ומלת כי משמש הכא לשון דהא שהוא לשון אשר: (ב) ר"ל שתהיו סובלין מהם: (ג) דקשה לרש"י דקרא הכי משמע כאשר ישא האומן את היונק על האדמה וכי אומן נושא את היונק על האדמה אשר נשבע ומתרץ דעל האדמה וגו' קאי אשאהו בחיקך: (שפתי חכמים)
אבן עזרא הריתי. האני אמם: ילדתיהו. או אני אביהם כמו ילד את שלח: שאהו. עד בואו אל האדמה: (אבן עזרא)
בעל הטורים האומן. תגין על הה''א שבחמשה דברים אב זוכה לבניו ואלו הן בנוי, בכח, בעושר, בחכמה, בשנים. בנוי שנאמר יראה על עבדיך פעלך והדרך על בניהם. בכח שנאמר גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך. בעושר שנאמר נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם כל היום חונן ומלוה וזרעו לברכה. בחכמה שנאמר תחת אבותיך יהיו בניך תשיתמו לשרים בכל הארץ וכתיב לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך. בשנים דכתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה. וכשם שהוא זוכה להם כך מחייב אותם בחמשה דברים חילופם דכתיב יחולו על ראש יואב ואל כל בית אביו ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע ומחזיק בפלך ונופל בחרב וחסר להם. זב תחת הכח שהזיבות מתשת הכח. ומצורע תחת הנוי כי הצרעת מגונה על הבריות. ומחזיק בפלך בור שאין בו חכמה. ונופל בחרב קצר ימים. וחסר לחם זה עוני תחת העושר נמצא שהצדיק מזכה לבניו בחמשה דברים והחייב מחייב לבניו בה' דברים חילופם: (בעל הטורים)
אור החיים האנכי הריתי וגו'. דבר בסדר זה, יתבאר על פי דבריהם ז"ל (סנהדרין יט:) שכל המלמד בן חבירו תורה כאלו ילדו, גם אמרו ז"ל (תיקונים ע') שכל נשמות עם בני ישראל דור המדבר היו ענפי נשמתו של משה רבינו והוא היה להם לאב, לזה לא אמר האב אני לעם הזה או אם בני הם, כי כן הוא כפי האמת שהוא היה אב לנשמותם ונקראים בניו גם כן לצד שלמדם תורה, אלא האנכי הריתי פירוש כנגד צד היותם ענפיו אמר מה בכך כיון שלא הורה גבר מהם לא יתחייב בטיפולם, וכנגד שנקראים בניו לצד שלמדם תורה אמר אם אנכי ילדתיהו כי דוקא בן הבא דרך לידה לא הבא מאמצעות לימוד תורה:
עוד נתכוון בכפל הריתי וילדתיהו לומר שהמשא שעליו של העם הוא כמשא של אכ ושל אם יחד שדומה לבן שילדתו אמו ומתה שהאב יעשה מעשה האב והאם, ואולי גם כן שרמז לב' זמנים שחייב האב לישא עול הבן, הא' הוא דבר תורה שהוא עד בן שש עד בן שבע (כתובות סה:), והב' מדברי סופרים עד בן י"ג שנה (שם מט:) והגם שעדיין לא תקנו חז"ל תוספת זמן זה, הוא ענין מושכל לדעת אנוש ומכל שכן משה שהיה נביא, ותמצא שאמרו רז"ל (יומא כח:) קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין הגם שעדיין לא תקנום כמו כן ידע נביא ה' מתקנת חז"ל, ואמר על ב' הזמנים האנכי הריתי כנגד חיוב התורה, אם אנכי ילדתיהו כנגד חיוב דבריהם, ופירוש תיבת ה"א של האנכי היא ה"א ההנחה פירוש שמתרצה משה להתחייב במה שחייב האב לבן ואפילו חיוב של דבריהם ואף על פי כן הנה אלה אנשים גדולים המה למעלה מזמן הקצוב ולמה אתה אומר אלי שאהו בחיקך לאדם גדול בשנים לו יהיה שהם בני הריני פטור מהם, ועוד חוזר וטוען לו יהיה שידון בהם דין קטן לצד שהם מושללים בהשגת המזון ודינם כקטן אף על פי כן לא מתחייב לעשות מה ששואלים ממני לתת להם בשר, והוא אומרו מאין לי בשר פידוש בשלמא אם היו שואלין מזון הצריך יתחייב מדין אב אבל הם שואלין מותרות, ועוד הגם שהם מותרות אם היה לו על האב לשעשע בנו כפי יכלתו אבל מאין לי וגו':
(אור החיים)
ספורנו האנכי הריתי. הנה האב יוכל להנהיג את בניו אף על פי שהם חלוקי הדעות וזה כי כולם חושבים אותו לאוהב שישתדל בכל כחו להטיב להם אבל אלה אינם בוטחים בי כלל וחושדים ומנסים לראות מה אעשה בעדם: (ספורנו)
דעת זקנים כי תאמר אלי שאהו בחיקך. כי לולי זה הייתי בורח והולך: (דעת זקנים)
אבן עזרא מאין. במ''ם שם מקום ובלא מ''ם כמו לא ונמצא מלת הן אתם מאין: (אבן עזרא)
ספורנו מאין לי בשר. הנה אין ספק אצלם שאין לי בשר לתת להם ואם כן כשהם בוכים עלי ואומרים תנה לנו בשר כאילו יש לאל ידי ושעל ידי בכיתם אעשה רצונם אין זה אלא לנסות אם הנהגתי במצותך ומה אשיג מאתך בעדם: (ספורנו)
דעת זקנים תנה לנו בשר. שלא כהוגן שאלו שהרי המן היה מתהפך להם לאותו טעם שהיו שואלים שנא' ויתן להם שאלתם בשר שור ובהמה כבר היה להם שנא' וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר וא"ת אכלום במדבר הרי נאמר ומקנה רב וכו' מכאן אמר ר' שמואל לא נתאוו אלא לעריות שנא' וימטר עליהם כעפר שאר ואין שאר אלא עריות שנא' איש אל כל שאר בשרו. הרי שבקשו להתיר עריות וכן הוא אומר בוכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו ולכך אמר ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע באותה שעה אמר משה להקב"ה לשעבר היה אתי מי שישא ויתן במשאם שהיו שבעים זקנים שנתמנו מהר סיני שנא' ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ועכשיו אני לבדי שנא' לא אוכל לבדי לשאת והיכן היו אותן שבעים זקנים אלא שמתו במתאוננים שנא' והאספסף אשר בקרבו פליגי בה ר' שמן בן אבא ור' שמעון בן מנסיא חד אמ' אספסוף זה ערב רב וחד אמר אלו שבעים זקנים שנאמר בהם אספה לי שבעים איש מזקני ישראל וכתיב שם ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה ודרשי' בקצינים שבמחנה אלו הסנהדרין וראויין היו לשריפה עם נדב ואביהוא משעת מתן תורה שנא' ויחזו את האלהים ונא' ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו וכו' וכמו שתרגם ואל רברבי בני ישראל לא הוה נזקא מכלל שהיו ראוין לנזק להשלחת יד אלא שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה והמתין לנדב ואביהוא עד שמיני למלואים כדפירש"י לעיל ולזקנים עד כאן וכן כתיב בתהלים ותבער אש בעדתם ואין עדה אלא סנהדרין שנא' ואם מעיני העדה: (דעת זקנים)
אבן עזרא כי כבד. פעל עבר כמו כי זקן יצחק או יחסר הוא: את. לשון זכר ונקבה כמו לך גם בך ועמך ואתך ואתה לשון זכר לבדו: (אבן עזרא)
אור החיים לא אוכל אנכי לבדי וגו'. כאן החליט הרצון, כי לא תרעומת לבד הוא מתרעם אבל יסכים לשאת, אלא גילה דעתו ורצונו שאינו רוצה לישא לבדו, ונתן הטעם לא ח"ו שממאן עשות מאמר ה' אלא ששיער שהוא משא כבד ממנו ולא יוכל שאתו: (אור החיים)
ספורנו לא אוכל אנכי לבדי. וצריך שתשתף עמי אחרים שיבטח העם הזה בהם: (ספורנו)
רש"י ואם ככה את עשה לי. תשש כחו של משה כנקבה, (ד) כשהראהו הקב"ה הפורענות שהוא עתיד להביא עליהם, על זאת. אמר לפניו, אם כן הרגני תחלה: ואל אראה ברעתי. ברעתם היה לו לכתוב, אלא שכינה הכתוב, וזה אחד מתקוני סופרים (ה) בתורה לכינוי ולתקון לשון: (רש"י)
שפתי חכמים (ד) דהכי פירושו של קרא ואם ככה ר"ל שעתיד אתה לעשות כן לישראל את עושה לי ר"ל כנקבה עשית לי כלומר דאת אומרים לנוכח לנקבה כמו שאומרים אתה לזכר והטעם מוכיח שיש פסיק בין ככה לאת דאין לומר דקאי על לא אוכל וגו' כי אין הצער של התלונה גורם כל כך רעה שיאמר הרגני נא הרוג אלא בשביל הפורענות שהוא עתיד להביא על ישראל אמר זה: (ה) ר"ל כדרך סופרים כשכותבין ספרים מגיהין אותן דרך כתיבתן כך צוהו הקדוש ברוך הוא למשה כשכתב התורה לתקן הלשון: (שפתי חכמים)
אבן עזרא הרגני. כמו המיתני זה עשה לי בצדקתך ובעבור פיוסי וזה טעם ואם מצאתי חן בעיניך: ואל אראה. עוד ברעה שאני בה ואין צורך לתקון הסופרים: (אבן עזרא)
אור החיים ואם ככה את עושה לי וגו'. פירוש חש כי יאמר ה' אליו לשאת בעל כרחו הגם שלא יוכל על מנת כן יעבוד ה' עד יציאת נשמה דכתיב (דברים ו) בכל נפשך, לזה אמר ואם וגו' הרגני נא פירוש עתה מסר נפשו ולא ישא עוד המשא לבדו, ונתן הטעם ואל אראה ברעתי פירוש דבר הגורם רע לנפש שעליו יקפידו הצדיקים, והרעה אשר עליה צעק לבו היא שאם יהרגוהו ישראל יתחייבו כליה ונמצא שגרמו לו להענישם, גם לזה יחשב תחלואי הנפש על דרך מאמר (משלי יז) גם ענוש לצדיק וגו', וכפל לומר הרגני נא הרוג לומר שהרוג הוא אם לא יהרגהו ה' כי ודאי שיהרגוהו ישראל, ואם כן כשה' הורג אותו אינו הורג אלא אדם הרוג גברא קטילא קטיל, ותיבת הרוג נדרשת בניקוד שור"ק ורז"ל אמרו (ילקוט כאן תשל"ה מדרש תהלים כג) וז"ל אם לא אתן הם הורגים אותי ואם אדבר כנגדך אתה הורגני, והכתוב יכוין לכל הדרכים: (אור החיים)
ספורנו ואם ככה את עושה לי. ואם אתה השלם נמנע משלמות ההנהגה הראויה ממך ותנהיגם ככה באופן חסר כהנהגת הנקבה בשבילי ולכבודי ולא תשתף אחרים עמי כדי שלא לפגום כבודי: הרגני נא הרוג אם מצאתי חן בעיניך. כדי שתוכל למנות אחרים שעל ידם תהיה הנהגת העם שלמה, כמו שאמרו ז''ל (שבת פ' במה בהמה) על שמואל שמת קודם ימיו כדי שתעמוד מלכות בית דוד: ואל אראה ברעתי. ברעת חסרון ההנהגה המסובבת בגללי כי זה יהיה קשה עלי מן המות: (ספורנו)
כלי יקר ואם ככה את עושה לי. פירש"י שתשש כחו של משה כנקיבה, ורבים כאשר ראו כן תמהו על פירוש זה וכי מפני שתשש כחו של משה כנקיבה אמר לשון את כלפי מעלה. ואני אומר שלא קשה מידי לפי שארז"ל (יל"ש האזינו תתקמה) שהצדיקים מוסיפין כח בגבורה של מעלה שנאמר (במדבר יד.יז) ועתה יגדל נא כח ה', והרשעים מתישין כחו שנאמר (דברים לב.יח) צור ילדך תשי. וביאור הענין הוא שמצד הפסקת השפע ע"י מעשה הרשעים נראה כאילו יש תשות כח כביכול. וכאן ע"י שנתרשלו ידי האוהב ותש כחו כנקיבה לא היה בו כח להוסיף כח בגבורה של מעלה ע"כ אמר לשון את כלפי מעלה להורות שהא בהא תליא וזה פירוש יקר.
וקרוב לשמוע שקאי על מ"ש כאשר ישא האומן, ולא אמר אומנת פירש מהרי"א שאתה עושה לי כאומן זכר הנושא את היונק שאין לו דדים להניק הילד כשבוכה כך אין בידי למלאות שאלתם, וע"ז נאמר ואם ככה את עושה לי כי דמיון זה של נקיבה מצוי בך כביכול כי בידך לרוות צמאם ואתה הורה גבר ואיך תטיל עלי דמיון הנקיבה ואני זכר שאין לו דדים להניק ודמיון את כלפי מעלה אינו תשות כח חלילה אלא מורה על היכולת כנקיבה שיש לה דדים להניק.
(כלי יקר)
דעת זקנים ואל אראה ברעתי. כי טוב לי למות מיד ולא להיותי מתנונה והולך בידם: (דעת זקנים)
רש"י אספה לי. הרי תשובה לתלונתך (ו) שאמרת לא אוכל אנכי לבדי, והזקנים הראשונים היכן היו, והלא אף במצרים ישבו עמהם, שנאמר לך ואספת את זקני ישראל (שמות ג, טז), אלא באש תבערה מתו, וראוים היו מסיני לכך, דכתיב ויחזו את האלהים (שמות כד, יא), שנהגו קלות ראש, כנושך פתו ומדבר בפני (ז) המלך, וזהו ויאכלו וישתו, ולא רצה הקב"ה ליתן אבלות במתן תורה ופרע להם כאן: אשר ידעת כי הם וגו'. אותן שאתה מכיר שנתמנו עליהם שוטרים במצרים (ח) בעבודת פרך, והיו מרחמים עליהם ומוכים על ידם, שנאמר ויכו שוטרי בני ישראל, עתה יתמנו בגדולתן, כדרך שנצטערו בצרתן: ולקחת אתם. קחם בדברים, אשריכם שנתמניתם פרנסים על בניו של מקום: והתיצבו שם עמך. כדי שיראו ישראל וינהגו בהם גדולה וכבוד, ויאמרו חביבין אלו שנכנסו עם משה לשמוע דבור מפי הקב"ה (ספרי צב): (רש"י)
שפתי חכמים (ו) דאם לא כן מה ענין פרשה זו אצל פרשת התלונות הסמוכה לה: (ז) כך הם אוכלים ושותים ומסתכלים בשכינה: (ח) דאל"כ כיון דכבר היו שוטרי העם למה צריך עכשיו למנותם: (שפתי חכמים)
אבן עזרא אספה לי. מלה זרה ויתכן שהיתה כן בעבור אות הגרון וכן ערכה לפני התיצבה: ושוטריו. כי יש זקנים שבאו בימים ואינם ראוים להיות שוטרים גם יש שוטרים ואינם זקנים: (אבן עזרא)
בעל הטורים אספה לי שבעים איש. כנגד שבעים נפש שירדו למצרים וכנגד ע' אומות וכנגד ע' שמות שיש להקב''ה ואלו הן אל, אלהים, ה' [אדני], אחד, אדון, אדיר, אהיה, אמיץ, אמת, ארך אפים, אחרון שאין מוסר מלכותו לאחר, אמונה, אשכול הכופר, ברוך, בורא, גדול, גאה, גואל, גבור, דגול, היודע, ועד, זוכר, חי, חסיד, חנון, חוקר, חסין, חכם, טוב, טהור עינים, ישר, יושב סתר, כבוד, מסתתר, נורא, נשגב, נצחי, נוצר חסד, נושא עון, נושא פשע, נושא חטא, נוקם, נוטר, נקה, יושב קדם, סלה, סולח, עליון, עופר, עזוז, פודה, פוקד, צור, צבי, צבאות, קרוש, קנא, קרוב, רחום, רם, ראשון, שלא קיבל מלכותו מאחר, רב חסד, שומר, שופט, שלטון, שר, שוכן עד, תמים, תקיף, וע' שמות של ישראל ואלו הן אשת נעורים, אילי הצדק, אלופים, אחים, אהובים, אום, אם, אישים, אפרים, אדירים, אצילים, אגוז, איומה, אגודה, בנים, בני אל חי, בני אברהם, בני יצחק, בכור, בחורים, בתי, ברה, בעולה, גוי, גדול, גן נעול, גל נעול, גפן העמוסים, ונשואים, זרע קדש, חכמים, טוביס, יחידים, יקירים, ישראל, ישורון, יעקב, יוסף, יהודים, ילדים, ידידים, כלה, כנה, כרם, כהנים, משרתים, מלכים, מעין חתום, נחלה, נדיבים, נאוה, נער, נטע, סגולה, עליונים, ענוים, עדה, עברים, עבדים, עמים, פדוים, פזורים, צאן, קדושים, קנוים, רבים, רכים, שבטי יה, תמימים, ע''כ ושבעים שמות לירושלים. תגין על ה''א דאספה לומר לך שיהיו בקיאין וזהירין בה' חמשה חומשי תורה: עמך. בגימ' יהו דומין: (בעל הטורים)
אור החיים אספה לי וגו' מזקני ישראל. ולא אמר אספה לי וגו' ע' זקני ישראל, ירמוז למה שאמרו ז"ל (במד"ר פט"ו) שהע' זקנים שאסף במצרים נהרגו כולן עם חור, לזה אמר אליו שיאסוף ע' אחרים מזקני ישראל, ואמר תיבת לי שיתכוין בדבר לשמו יתברך כדי שלא יטעהו השטן בזקן שאינו נכון, וכשיהיה לשמו ית' שומר מצוה לא ידע דבר רע:
עוד נתכוון שאסיפתם תהיה לה' שיקבלו המינוי והשררה מה' על ישראל ולא ממשה. עוד ירצה שיאמר להם הגם שזקנים הראשונים נהרגו לא ימנעו עצמם הם מגשת אל המינוי הגם שיהיו נאספים פירוש נהרגים לי לשמי, כדרך אומרו (תהלים מד) כי עליך הורגנו:
זקני העם ושוטריו. פירוש שהם בעיני העם נחשבים ויכולין לרדות בהם ויחרדו למאמרם, והוא מאמר ושוטריו:
(אור החיים)
דעת זקנים אספה לי שבעים איש. מהו לי ומהו איש ולא אמר אנשים אלא מיוחדים כביכול שיהו דומין לי שנא' בו ה' איש מלחמה ושיהו דומין לך שנא' והאיש משה ענו מאד וכן דרשינן בסנהדרין אתך בדומין לך ד"א לי שיהיו מקיימין השמים והארץ שלי וזש"ה הבונה בשמים עליותיו ואגודתו על ארץ יסדה בשביל אגודה שלי של סנהד' מיוסדת הארץ ואם אין ארץ אין שמים משל לפלטרין גדולים בנויים על ספינות כל זמן שהספינות מחוברות פלטרין שעל גבן עומדי' נסתלקו הספינות נפלו הפלטרין: אשר ידעת. כי הם שהוכו בשבילם במצרים כדאמר ויכו שוטרי בני ישראל שכל מי שמוסר עצמו על ישראל זוכה לגדולה ולכבוד ולרוח הקדש: (דעת זקנים)
רש"י וירדתי. זו אחת (ט) מעשר ירידות הכתובות בתורה: ודברתי עמך. ולא עמהם: ואצלתי. כתרגומו (י) וארבי, כמו ואל אצילי בני ישראל (שמות כד, יא): ושמתי עליהם. למה משה דומה באותה שעה, לנר שמונח על גבי מנורה והכל מדליקין הימנו ואין אורו חסר כלום: ונשאו אתך. התנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם טורח בני שהם טרחנים וסרבנים (ספרי צב): ולא תשא אתה לבדך. הרי תשובה למה שאמרת לא אוכל אנכי לבדי: (רש"י)
שפתי חכמים (ט) ואם תאמר ולמה מפרש רש"י זה יותר מכולן. ויש לומר לפי שלא כתיב כאן עמידה כמו באחרים: (י) וארבי לשון גדולה: (שפתי חכמים)
אבן עזרא וירדתי. הכבוד ירד באש בתוך הענן: ודברתי אתך שם. וכאשר תשמע את הקול ישמעו גם הם: ואצלתי. כטעם אקח מאשר אצלך ודע כי הרוח כמו החכמה ואם תנתן מחכמת ראובן לשמעון לא תחסר חכמת ראובן רק נשארה כאשר היא והמשל בנר: (אבן עזרא)
בעל הטורים ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם. כי אני לא אבחרם ולא אתן מרוחי עליהם כי אני אמרתי כי אתה לבדך תשא אותם ואתה אמרת לא אוכל לשאת משא כל העם הזה בחר לך מי שישא עמך ותתן מרוחך עליהם לכן כתיב ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש אבל אלדד ומידד שלא היו מכלל השבעים נאמר בהם ותנח עליהם הרוח פי' הרוח מאת ה' ולא משל משה וכשאמר לו יהושע כלאם אמר מי יתן כל עם ה' נביאים כאלו השנים בתת ה' את רוחו עליהם ולא כשבעים הזקנים שאצל מרוחי ונתן עליהם: (בעל הטורים)
אור החיים ואצלתי מן הרוח וגו'. טעם סדר זה, להראותו כי ה' נתן בו כח שיכול שאת משא כל העם וכשמאן חזר ונטל ממנו מה שצריך לבאים לשאת עמו במשא העם:
ולא תשא אתה לבדך. כאן החליט ממנו החזרה פירוש שהגם שיחזור משה לומר אשא לבדי אמר ה' אליו לא תשא אתה לבדך. עוד רמז לו שבאמצעות הדבר לא תשאר הנשיאות והמעלה למשה לבדו, והוא מאמר ולא תשא לשון נשיאות ראש לא תהיה לבדך כבתחלה. שוב בא לידי מאמר חז"ל (במד"ר פט"ו) וזה לשונם אמר הקדוש ברוך הוא למשה אני נתתי לך בינה ודעת לפרנס את בני ותתיחד אתה באותה גדולה עכשיו משלך הם נוטלים עד כאן. עוד יתבאר לסברת האומרים (סנהדרין יז.) ולא יספו לא פסקו, ובזה ולא תשא לשון נבואה כאומר (מלאכי א) משא דבר ה' פירוש לא תהיה אתה נביא לבדך אלא יהיו כל הזקנים נביאים ג"כ:
(אור החיים)
ספורנו ונשאו אתך. אחר שיהיו מוחזקים גם הם לנביאים יבטחו העם בהנהגתך בראותם הזקנים עמך ומסכימים במעשיך: (ספורנו)
דעת זקנים וירדתי. מלמד שיום זה היה חביב לפני הקב"ה כיום מתן תורה שנא' כי ביום השלישי ירד ה' על הר סיני: ואצלתי מן הרוח אשר עליך. משל למלך שהיה לו פרדס נאה ושכר שומר לשמרו לימים א"ל השומר איני יכול לשמרו כלו לבדי אלא הבא עוד אחרים שישמרו עמי אמר לו המלך לך נתתי הפרדס לשמרו וכל שכר שמירתו נתתי לך ועכשיו אתה אומר להביא אחרים חייך שאיני נותן להם שכר שמירה משלי אלא מתוך שכר שנדרתי לך כך אמר לו הקב"ה למשה לך נתתי רוח ודעת לפרנס בני ולא הייתי מבקש אחרי' ואתה אמרת לא אוכל לבדי חייך לא יטלו משלי אלא ואצלתי מן הרוח אשר עליך ואעפ"כ משה לא חסר כלום תדע לך שהרי לאחר ארבעים שנה אמר לו הקב"ה למשה קח את יהושע ונתת מהודך עליו שלא חסר ממנו כלום משל לנר שהיה דולק והדליקו ממנו כמה נרות ואור דליקתו לא חסר: (דעת זקנים)
רש"י התקדשו. הזמינו עצמכם (י) לפורענות, וכן הוא אומר והקדישם ליום הריגה: (רש"י)
שפתי חכמים (י) דאם לא כן התקדשו למה לי היה לו לומר ואל העם תאמר למחר תאכלו בשר. ועוד מה הזמנה צריכה לאכילה אלא לפורענות הכתובה בסוף הבאה עליהם על ידי אכילת הבשר: (שפתי חכמים)
אבן עזרא התקדשו. נמצא לשבח ולגנאי לשון התקדש וכן היקדש שהוא לשון טומאה: (אבן עזרא)
אור החיים התקדשו למחר וגו'. טעם שלא נתן עד מחר לפי דבריהם ז"ל (ספרי כאן) שדרשו בתיבת התקדשו וזה לשונם הזמינו עצמכם לפורענות עד כאן. לזה לא רצה ה' לתת להם תכף ומיד עד שהודיעם כי פורענות הוא נותן להם בנתינת הבשר והתרה בהם והאריך להם זמן ואמר עד למחר ובזה יהיה להם הלילה לחשבון הנפש אולי ישובו בתשובה וינחם ה' על הרעה כי לא יחפוץ ה' להשחית עמו:
ואכלתם בשר. אמר ואכלתם בתוספת וא"ו לדבריהם ז"ל (ספרי) שאמר להם הכינו עצמיכם וכו', כפי זה יוצדק לומר ואכלתם כי הוא הודעת ענין נוסף על הראשון התקדשו לפורענות ועוד ואכלתם בשר:
כי בכיתם וגו'. משמע כי יקפיד ה' על הבכי וצריך לדעת מה כיעור יש בבכי מצד עצמו, ונראה כי טעם ההקפדה הוא לצד שהבכי יורה על חסרון המוחלט בשלילת ההשגה שאם לא כן היה להם לשאול מה' כבן השואל מאביו את אשר תאוה נפשו, וממה שבכו יורה כי הדבר מוחלט אצלם כי ה' אין לו כח ח"ו לתת שאלתם, והוא מה שדקדק לומר מי יאכילנו לומר אין מי שיוכל עשות דבר זה, וכן תמצא בו שאמרו רז"ל (ספרי) שאמרו ישראל אין כח וכו', וזו כפירה ביכולת היכול על כל ברוך הוא ועיין בפסוק שאחרי זה:
באזני ה'. פירוש שלא חשו לדבר כדברים האלה הגם שה' שוכן בתוכם והמדברים מרגישים ויודעים כי שומע שוכן בתוכם, ויש בזה חציפות גדולה עד מאד לומר דברי כפירה באזני ה' ועיין בפסוק שאחר זה:
כי טוב לנו וגו'. צריך לדעת כוונת אומרו תיבת כי כי, גם אין לה שיעור נכון בקוטב לשון הנשמע, ואולי שיודיע הכתוב כי כל כך עצמה תאות הבשר עד שבחרו במצרים לאכול בה בשר. עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך כי בכיתם באזני ה' לאמר פירוש טעם הבכי שהשמעתם לאזני ה' הוא מי יאכילנו בשר זה היה בגדר המאמר, אבל רוח הקודש בוחן לבותם יודע כי חפצם בתכלית הדברים הוא כי יותר טוב להם מצרים, כי בוחרים ארץ מצרים משבת בשכונת השכינה, ולזה חרה אף ה' בהם ואמר הזמינו עצמיכם לפורענות, ובזה תמצא נחת רוח במאמר ה' שאמר לבסוף יען מאסתם את ה' אשר בקרבכם וגו' ולא מצינו שהוזכר זה בדבריהם, ולפי מה שפירשנו יתיישב על נכון, גם ידוייק אומרו מאסתם את ה' ביתרון תיבת את, כי נתכוון לומר שמאסו להיות עם ה' השוכן אתם וחושקים בארץ מצרים:
ונתן ה' לכם בשר ואכלתם. צריך לדעת למה חזר לומר הדברים שאמר בסמוך, עוד שלא הספיק במאמר ונתן וגו' ואמר ואכלתם והלא מובן הוא הדבר שיאכלו הניתן להם, ונראה שיכוין הכתוב לומר להם שהגם שאמר התקדשו למחר וגו' ופירשנוהו שבא לומר שיחזרו בתשובה ולא יהיה פורענות ולזה נתן להם זמן עד מחר, כל זה יהיה קודם נתינת הבשר להם אבל אחר שיתן להם הבשר לא תועיל החרטה והתשובה להם שלא יאכלוהו, והוא מאמר ונתן ה' לכם בשר אז ואכלתם צריכין אתם לאכול בחיוב, ובדרך רמז כפל לומר כן לרמוז להם שאם יחזרו בתשובה גם כן על כל פנים יאכלו בשר כי יצא דבר מלך שלטון, והם לא הבינו הדברים, או הבינו ולא הצדיקו:
(אור החיים)
אבן עזרא ולא יומים. כפל: חמשה ימים. כנגד אצבעות היד האוכלים: עשרה. כפל בשתי ידיו גם עשרים כמשל האומרים יאכל כל מה שיאכל באצבעות ידיו ורגליו: (אבן עזרא)
אור החיים לא יום אחד וגו'. טעם אורכן של דברים, והכוונה בהם, לפי מה שפירשנו במאמר ואכלתם בשר כי מצות מלך הוא לחייבם לאכול, ולצד שיש לך אדם שתשלים תאותו באכילת בשר ביום אחד, ויש בב', ויש בה', ויש בי', ויש בעשרים, ויאמר האדם הנה השלמתי תאותי ולא יאכל עוד, לזה בא דבר מלך להמשלים תאותו ביום אחד כתב אזהרה לא יום אחד, ולהמשלים תאותו בב' באה עליו האזהרה ולא יומים, וכן כולם, והגביל להם ל' יום בחיוב האכילה כדי שימאסוהו והיה לזרא בטבע אנושי תמורת התאוה בו, ומעתה כל המבטל מאכילתו יום א' הרי זה עבר על לאו ובטל מצות עשה: (אור החיים)
דעת זקנים לא יום אחד וגו'. למה נאמר כל הפרטות הללו שכל אלו עולין כל הימים שנצטוו ישראל [לשבות]. יום ויומים הרי ג' וחמשה הרי שמונה ועשרה הרי י"ח ועשרים יום הרי ל"ח וחדש ימים מכ"ט יום הרי ס"ז יום וכמנין זה יש שבתות וימים טובים בשנה הרי חמשים שבתות יש בשנת הלבנה שעולה שנ"ד ימים וד' מפסח וב' ימים משבועות וב' ימים מר"ה וא' של יום הכפורים הרי נ"ט וד' מסוכות הרי ס"ג וד' שבתות מחדש העבור הרי ס"ז, ה"ט דקאמר כלהו רחמנא כל אותן הימים (שיאכל הימים) שיאכלו הבשר לא יהיה להם שום מום ולי נראה לפרש לא יום לא יהיה לכם אכילה ביום הכפורים ולא בשני ימים של שבועות שהוא יום שמחה לפני אי נמי בשני ימים של ר"ה שהם ימי זכרון לפני ולא בחמשה ימים שבין יום הכפורים לסוכות ויום סוכות בכלל שהם ימי שמחה לישראל על שנתכפרו עונותיהם ולא בעשרת ימי תשובה ולא בעשרים יום הרי כ"א יום שלא יהיה להם בכ"א יום שישראל גומרין בהן את ההלל בגולה שהם ימי שמחה לישראל ולכך כתיב יום ולא כתיב ימים כמו באחריתי: עד חדש ימים. כלו' אותה אכילה תהיה כמו חדש שנחרב בו הבית בראשונ' ובשניי' ואם נדונו בשריפה י"ל שרמז להם שידונו בשריפה כמו הבית שנאמר ויצת אש בציון וע"כ צ"ל כן דליכא למימר שיאכלו מן הבשר חדש שלם דהא כתיב הבשר עודנו בין שניהם וגו': (דעת זקנים)
רש"י עד חדש ימים. זו בכשרים, (כ) שמתמצין על מטותיהן ואחר כך נשמתן יוצאה, ברשעים הוא אומר, הבשר עודנו בין שניהם, כך היא שנויה בספרי (צד). אבל במכילתא (ויסע פ"ג) שנויה חילוף, הרשעים אוכלין ומצטערין שלשים יום, והכשרים הבשר עודנו בין שניהם: עד אשר יצא מאפכם. כתרגומו די תקוצון (ל) ביה, ויהא דומה לכם כאילו אכלתם ממנו יותר מדאי, עד שיוצא ונגעל לחוץ דרך האף: והיה לכם לזרא. שתהיו מרחקין אותו (מ) יותר ממה שקרבתם (ספרי צד), ובדברי רבי משה הדרשן ראיתי, שיש לשון שקורין לחרב זרא: את ה' אשר בקרבכם. אם לא שנטעתי שכינתי ביניכם, (נ) לא גבה לבבכם ליכנס לכל הדברים הללו: (רש"י)
שפתי חכמים (כ) שמתמצין פירוש שחולין: (ל) שתמאסו בו שיהא דומה לכם כו': (מ) וזרא הוא לשון מפזר ומבדר כמו הנה הוא זורה דאל"ף מתחלף בה"א כלומר שיזורו אותו מפיהם ואפס כלומר שלא ירצו אפי' להביט בו שירחקוהו לגמרי יותר ממה שהיו מקרבים אותו תחלה: (נ) דאם לא כן בקרבכם למה לי: (שפתי חכמים)
אבן עזרא חדש ימים. פירשתיו שישוב ערך הלבנה באורה כאשר היתה וכן שנתים ימים: וטעם מאפכם. כי הריח באף ויצא הריח ממנ' ולא ימצא: לזרא. באל''ף תחת ה''א כמו קראן לי מרא כי אותיות אהו''י מתחלפין וטעם לזרא. הוא דבר זר נתעב לתולדת שלא הרגיל אדם בו: (אבן עזרא)
בעל הטורים לזרא. באל''ף שמצאו בו כל מיני טעמים חוץ מאחד והוא טעמו של לויתן (כי עי [ן לא ראתה וגול). לזרא בגי' לחלי מעים: (בעל הטורים)
ספורנו והיה לכם לזרא. שתאכלו ממנו עד שיוליד בכם מותר מחליא כמו שהעיד באמרו ובחורי ישראל הכריע: למה זה יצאנו ממצרים. שהיו לנו שם מיני מאכל רבים לא מן בלבד: (ספורנו)
רש"י שש מאות אלף רגלי. לא חש למנות את הפרט, שלשת אלפים היתרים. ורבי משה הדרשן פירש שלא בכו אלא (ס) אותן שיצאו ממצרים: (רש"י)
שפתי חכמים (ס) (נחלת יעקב) אבל הילודים במדבר לא בכו שלא היו יכולים לומר זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים ואף על גב דכתיב ויבכו גם בני ישראל אפילו הכי סבירא ליה דלא בכו הילודים במדבר: (שפתי חכמים)
אבן עזרא שש מאות אלף רגלי. ואין צורך להזכיר הפחותים. ורבים פירשו זאת הפרשה לטעמים רבים יש אומרים כי משה אמר מה שיאמרו לו ישראל בעת שישאלו מה הוא הבשר והתשובה שיאמר להם אין לכם צורך לשאול: (אבן עזרא)
אור החיים (כא~כב) ויאמר משה וגו' הצאן ובקר וגו'. נפלאו ממני הדברים ממי שאמרם שאין נכון ליאמר כזה אפילו מאדם שלא הכיר גדולת אלהי ישראל ומכל שכן לאיש האלהים, ורז"ל (ספרי) מהם חשבו לו לחטא, ומהם אמרו כי על מפלתן של ישראל יתפלא למה יומתו שש מאות אלף וגו' בשביל הבשר, והדרשה תדרש, אבל על כל פנים צריך ליישב פשטן של דברים, עוד צריך לדעת למה חזר לומר הדברים הנאמרים ואתה אמרת בשר אתן. עוד צריך לדעת מה תמיהא היא זאת הצאן ובקר וגו' גם בלא נס יש להם מקנה ליזון ממנו חודש ימים, ומקרא מלא דבר הכתוב (שמות יב) וגם ערב רב וגו' וצאן ובקר וגו'. עוד צריך לדעת למה הגזים כל כך בכל דגי הים שצריך כל דגי הים להסתפק מהם חודש ימים והלא כל העולם אוכלים דגים שהם כפלים כל כך פעמים על שש מאות אלף שהיו ישראל:
אכן יתיישבו הכתובים בב' דרכים. האחד כשאמר ה' אליו שיתן להם בשר סתם הבין משה משמעות הדברים כי מין אחד של בשר יתן להם, לזה אמר לפניו שש מאות אלף וגו' פירוש ומנין רב כזה ימצא בהם דעות שונות, זה יחפוץ בשר צאן, וזה יחפוץ בקר, וזה איל וצבי, וזה עופות, וזה דגים, ואתה אמרת בשר אתן להם משמע מין בשר א', מה היא הבשר שתתן, הצאן ובקר וגו' ומצא להם פירוש מבוקשם, אם את כל דגי פירוש מיני דגים וגו' ומצא להם פירוש מבוקשם, הלא כשתתן להם בשר צאן ובקר יאמרו חפצים באיל וצבי, וכשתתן להם איל וצבי יאמרו חפצים בבשר עופות, וכשתתן להם עופות יאמרו דגים, ורשם ב' קצוות הבשר צאן ובקר וקצה האחרון בשר דגים והדרגות אמצעיים שבין בשר צאן ובקר לבשר דגים מובנים, ואמר כל דגי הים פירוש שלא יועיל במינים מהדגים אלא אם יביא כל מיני דגים שבים שזולת זה המין החסר יבכו עליו, ומעתה אין סתימת פיהם זולת כל מיני בשר בהמה וחיה וכל מיני עופות וכל מיני דגים המספיקים להם חודש ימים, נמצאת אומר שעיקר הפלאתו היתה לצד שהבין מדברי ה' כי מין אחד של בשר, ואין הכי נמי אם היה אומר שיתן להם כל מינים שבעולם של בשר לא היה מתמיה, ובזה נתיישבו כל הדקדוקים ודברי משה חן, ועיקר כוונת משה בזה אולי ימנע מתת הבשר ולא ימותו בני ישראל כי ה' תלה זה בזה:
ודרך ב' על פי דבריהם ז"ל (ברכות נח.) שאמרו אין הקדוש ברוך הוא עושה נס לשקר, ולצד שאמר ה' אליו שהבשר הוא חרבם כמאמרם ז"ל (בפ' כ') בפירוש רש"י והיה לכם לזרא שכן קורין וכו' לחרב זרא אם כן לא על הנס מדבר הכתוב אלא שיאכלו מבשר הנמצא ועל זה תמה שאין נמצא להם לאכול שלשים יום, ומאמר בשר אתן להם שנראה שיתנו מחדש פירוש הוא שיתן להם רשות לאוכלו, לצד שעד עתה לא היה להם רשות לאכול ממקניהם והיו לעבודת ה' ואמר ה' כי יתן להם רשות לאכול בשר, ומאמר אם את כל דגי הים פירוש לצד שהיו להם דגים מהבאר שהיתה הולכת עמהם אבל לא היה להם הסתפקות אפילו ליום אחד בחודש, כששיער משה דבר הצריך לס' ריבוא ל' יום שיער שכל דגים שיכולין להיות שם בנמצא לא יספיקו, ובדרך נס כבר אמרנו שסבר שלא יעשה ה' נס לתכלית דבר רע כמו שכתבתי, ולדרך זה תמיהת משה תמיהא ואין עליו אשמת דבר כי אינו עושה חסרון ביכולת ה' חס ושלום:
(אור החיים)
ספורנו שש מאות אלף רגלי. ויצטרך רב בשר להשביעם: ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים. ואם כן יהיה הבשר שתתן להם רב מאד כאמרו וימטר עליהם כעפר שאר וכחול ימים עוף כנף מכל מקום: (ספורנו)
דעת זקנים ויאמר משה שש מאות. ומקשים העולם היאך עולה על דעתו של משה לומר דבר זה וכי לא היה יודע שהיה בידו של הקב"ה להספיק שאלתם. ופי' הגאון רבינו נסים דה"ק ויאמר משה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו כלו' עם רב הם ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים כלו' אמרת באף ובחמה כדכתיב עד אשר יצא מאפכם בשר אתן להם ביום אחד כדי לאכול חדש ימים. הצאן ובקר ישחט להם כלו' על מה שאמרת להספיק ידעתי כי כל תוכל אבל מה שעל האדם לעשות מה יהיה וכי יוכלו בני אדם לאסוף ביום אחד לצורך שש מאות אלף רגלי עד חדש ימים ואם כל דגי הים יאסף כלו' אם יהיו כל דגי הים נצודים במצודה ולא יהיו צריכים כי אם לאסוף כלו' היכולין לאסוף ביום אחד לצורך חדש ימים: (דעת זקנים)
רש"י הצאן ובקר ישחט. זה אחד מארבעה דברים שהיה רבי עקיבא דורש ואין רבי שמעון דורש כמותו. רבי עקיבא אומר שש מאות אלף רגלי, ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים הצאן ובקר וגו', הכל כמשמעו, מי יספיק להם, כענין שנאמר ומצא כדי גאולתו (ויקרא כה, כו), ואיזו קשה, זו או שמעו נא המורים (במדבר כ, י), (ע) אלא לפי שלא אמר ברבים חיסך לו הכתוב ולא נפרע ממנו, וזו של מריבה היתה בגלוי לפיכך לא חיסך לו הכתוב. רבי שמעון אומר, חס ושלום לא עלתה על דעתו של אותו צדיק כך, מי שכתוב בו בכל ביתי נאמן הוא (שם יב, ז), יאמר אין המקום מספיק לנו, אלא כך אמר, שש מאות אלף רגלי וגו', ואתה אמרת בשר אתן לחדש ימים ואחר כך תהרוג אומה גדולה כזו, הצאן ובקר ישחט להם כדי שיהרגו, ותהא אכילה זו מספקתן עד עולם, וכי שבחך הוא זה, אומרים לו לחמור טול כור שעורים ונחתוך ראשך, השיבו הקב"ה ואם לא אתן יאמרו שקצרה ידי, הטוב בעיניך שיד ה' תקצר בעיניהם, יאבדו הם ומאה כיוצא בהם, ואל תהי ידי קצרה לפניהם אפילו שעה אחת (ספרי צה): (רש"י)
שפתי חכמים (ע) הוי אומר צאן ובקר קשה משמעו נא המורים כלו' ואם על אותו דיבור נענש כל שכן בזה ולמה לא נפרע מזה לפי וכו': (שפתי חכמים)
אבן עזרא ומצא להם. כדברי המתרגם ארמית ומה נכבד דרש קדמונינו במלת ישחט על הבהמה ויאסף על הדג: (אבן עזרא)
בעל הטורים אם את כל דגי הים יאסף להם. פי' ימית להם ל' ויגוע וזה הוא באסיפה בעלמא סגי להו: (בעל הטורים)
ספורנו הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם. איך יספיק זה להסיר תלונותם מאחר שאינם שואלים בשר אלא כדי לנסות כאמרו וינסו אל בלבבם הלא אין ספק שכמו שנסו בזה ינסו במאכלים זולת זה לאין תכלית ואתה לא תסיר את בחירתם כאמרם ז''ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים: (ספורנו)
כלי יקר הצאן ובקר ישחט להם. המובן מן פירוש רש"י כאילו היה משה מסופק ביכולת האל חלילה ולפי שהיה בסתר חיסך הקב"ה עליו. וכל המפרשים חלקו עליו ורצו ליישב דברי משה איש לפי שכלו, והנכון שבכולם המובן מן לשון ומצא להם כי כך משמעותו שישחט להם ויאסף להם אפשרי מצד עצמו אך ומצא להם אינו אפשרי, כי מאחר שאינן מבקשין כי אם תואנה אף אם תתן להם כל צאן ובקר וכל דגי הים שבעולם לא ימצא להם לא יספיק להם כי עוד יוסיפו סרה לבקש עלילות דברים, וכך נראין הדברים מדקאמר אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם. תרתי להם למה לערבינהו וליתנינהו אם את כל דגי הים יאסף ומצא להם, אלא שלכך עשה ב' חלוקות לפי שאחד מהם אפשרי והשני בלתי אפשרי מאחר שעלילה הם מבקשים. ויכול להיות שגם רש"י סבר שמשה לא היה מסופק כלל ביכולת האל ית' והבין מדבריו הפירוש הנזכר או שאר פירוש של המפרשים, אך תפס עליו רש"י על שאמר דבריו בלשון שיש לטועים מקום לטעות ולומר שהיה מסופק ביכולת האל ית' חלילה ויבא מזה חילול השם, אך לפי שהיה בסתר ולא היה חושש פן ישמעו העורים שבמחנה העברים על כן לא היה מקפיד בלשונו בהיות שעם ה' הוא מדבר המבין כוונתו ולא עם הטועים, אבל שמעו נא המורים. היה ברבים ושמעו כל ישראל כנודע לפיכך נענש.
ד"א שעל דרך הטבע אמר משה, כי בדרך הטבע ודאי לא ימצאו במדבר די ספוקם מבשר ודגים אם לא בדרך נס וכפי גודל הנס יהיו ראויין לעונש גדול שהטריחו בתלונתם לבוראם, וע"כ אמר שש מאות אלף רגלי וכו'. ולעם רב זה יהיה הסיפוק נס גדול ועל חודש ימים זמן רב הוא ותרצה להגדיל הנס כדי להגדיל פורענותם זה לא יתכן. השיב לו ה' אם כן יאמרו שקצרה יד ה' מוטב שיאבדו הם ממה שיאמרו שקצרה יד ה'.
ועל צד הרמז מקרא זה אומר דורשני, כי יש להקשות ישחט ויאסף למה לי, וכי עכשיו אתי לאשמועינן דין שחיטה בבהמות, ואסיפה בדגים, ועוד שבתלונתם זכרו בשר ודגים והקב"ה נתן להם מין שלישי כי הצפור לא בשר מקרי. ובדרך רחוקה נאמר שרמז כאן למה שאמרו הקדמונים שהרשעים, נמשלו לבהמות ששחיטתן שני סימנים כך הרשעים נטרדין מן העה"ז, והעה"ב, והבינונים, נמשלו לעופות שנתרים בסימן אחד כך המה אחר שקבלו עונשם בעה"ז יש להם חלק לעה"ב, והצדיקים, נמשלו לדגים שבאסיפה לבד סגי וכך נאמר בצדיקים ויאסף אל עמיו (בראשית כה.ח) כי מיתתם בנשיקה, וכאן כבר בערה אש ה' בקצינים ובמוקצים ולא שבו עוד לכסלה, והמתאוים היו הבינונים כמובן מלשון אשר בקרבו דהיינו התוך והאמצע ושאלו בשר ודגים שאינן ממינם כי בשר בהמה יאות לרשעים ודגים לצדיקים, לכך נקט ישחט ויאסף, והוסיף מלת להם לומר שהבהמות מצד שטעונין שחיטה והדגים מצד שבאסיפה בעלמא סגי לא ימצא להם אינן מקבילין להם כי אינן ממינם כלל, והשיב לו ה' עתה תראה היקרך דברי כי בידי להקביל להם מה שהוא ממינם כמובן מלשון יקרך כי הקרה ה' להם השליו ומצא מין את מינו. וכל זה דרך דרש ורחוק מפשוטו.
(כלי יקר)
רש"י עתה תראה היקרך דברי. רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר, אי אפשר לעמוד על הטפל (פ) מאחר שאינן מבקשים אלא עלילה, לא תספיק להם, סופן לדון אחריך, אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה יאמרו דקה בקשנו, ואם אתה נותן להם דקה יאמרו גסה בקשנו, חיה ועוף בקשנו דגים וחגבים בקשנו, אמר לו אם כן יאמרו שקצרה ידי, אמר לפניו הריני הולך ומפייסן, אמר לו עתה תראה היקרך דברי שלא ישמעו לך, הלך משה לפייסן (זה קאי גם לרש"י לעיל), אמר להם היד ה' תקצר הן הכה צור ויזובו מים וגו' הגם לחם יוכל תת (תהלים עח, כ), אמרו פשרה היא זו (צ) אין בו כח למלאות שאלתנו, וזהו שנאמר ויצא משה וידבר אל העם, כיון שלא שמעו לו ויאסף שבעים איש וגו': (רש"י)
שפתי חכמים (פ) הטפל ר"ל ריב: (צ) ר"ל לעשות פשרה באת אפשר שלכך שלחך שאין בו כו': (שפתי חכמים)
אבן עזרא היד ה' תקצר. ולא אדע למה הצרה הזאת רק הדבר כמשמעו כי משה לא ידע כי השם יחדש אות או מופת כי אם להצדיק נביאו כאשר אפרש: {כג} היקרך. כמו ויקר מקרה: (אבן עזרא)
אור החיים היד ה' תקצר וגו' היקרך דברי וגו'. יתבאר על פי ב' הדרכים שכתבנו, לדרך הא' שפירשנו שתמיהת משה היתה כי לא יסתפקו כלם במין בשר הניתן להם ותרעומתם עומדת לעד, הודיעו ה' כי יש יכולת בידו לתת מין בשר שימלא כל תאותם בו, והוא מאמר היד ה' תקצר פירוש לתת במין בשר אחד די סיפוקם כל אשר יתאוו כל המתאוים, ואומרו עתה תראה היקרך דברי פירוש דבר אחד שאני עושה או דיבור אחד שאמרתי לעשות יהיה יקר כל כך שיש בו הסתפקות לכל חלקי התאוות שיכולין להיות, שיתן להם מין בשר שיש בו כל מיני בשר שיכולין להיות בעולם, ושיעור תיבת יקרך הוא יהיה יקר אצלך כשתראה יקר הפעולה, או יתפרש יקרך יהיה לך ממנו יקר כשיתן ה' על ידי משה מין הבשר שאין כמוהו יהיה למשה יקר וגדולה בעיני ישראל להאמין בו ובנבואתו ויתיקר בעיניהם:
ולדרך ב' שכתבנו שתמיהת משה היתה לחושבו שהבשר שממנו ישבעו בני ישראל הוא מהנמצא אבל מהנס לא יעשה נס לדבר כזה, אמר ה' אליו היד ה' תקצר פירוש האם נכון שיד ה' ח"ו תקצר, ואם כן אם לא נעשה הנס יאמרו כי לא תגיע יד עליונה עשות מבוקשם, ולזה יחפוץ ה' עשות נס שלא כסדרו בשביל חילול ה', ולזה גמר אומר עתה תראה במה שאני עושה תראה היקרך דברי וגו' פירוש יהיה יקר בעיניך מכאן והלאה דברי פירוש דבר הנוגע לי לכבודי כשתראה שאני מקלקל השורה ועושה נס לשקר בשבילי שלא יחללו שמי מזה תדע שיעור הקפדתי על הדבר אם גדול או קטן הוא, ותמצא רז"ל (קידושין מ.) שהפליאו לומר בענין חילול ה' שהקפדתו גדולה:
(אור החיים)
ספורנו היד ה' תקצר. מלמצוא דרך שימאסו כל מאכל תאוה כאמרו עד אשר יצא מאפכם: עתה תראה היקרך דבריי תראה שיקרה זה שיאכלו מן הבשר בהמשכם בבחירתם אחר התענוג עד שיצא מאפם וימאסו בו מבלי שאסיר בחירתם כלל כי אמנם יוכלו לשוב בתשובה מאהבה ומיראה אם ירצו כאמרו ידעתי כי כל תוכל ולא יבצר ממך מזמה: (ספורנו)
דעת זקנים ויאמר ה' אל משה היד ה' תקצר. כלו' כמו שבידי להספיק כן בידי לאחוז בידם עד שיתקיימו דברי וזש"ה ויטוש על המחנה וגו' וכאמתים על פני הארץ מגובה שלא היו צריכין אפי' להושטת יד. ד"א הצאן ובקר וגו' בודאי משה היה יודע שיש כח ביד הקב"ה להספיק אלא ה"ק אתה אסרת להם בשר תאוה כי אם על ידי הקרבת קרבן אל פתח אהל מועד ואין כאן אלא שלש כהנים אהרן ובניו וא"כ המורם מהם יבא לידי נותר שלא יספיקו לאכול הכל. אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם בניחותא כלו' אם היו שואלים דגים ואתה היית מספיק להם ניחא שאין בהן קרבן אבל בשר שאמרת ליתן להם דמשמע מצאן ובקר קשיא לפי שצריכין לעשות מהן קרבן. ויאמר ה' אל משה היד ה' תקצר עתה תראה שאתן להם בשר ולא יצטרכו לקרבן וזהו השלו שאין מביאין ממנו קרבן: (דעת זקנים)
אבן עזרא ויצא משה. מאהל מועד: ויאצל. על דעתי מהבנין הכבד הנוסף. וי''ו ויתנבאו כפ''א רפה בלשון ישמעאל: ולא יספו. פעם שנית וכן קול גדול ולא יסף ולא יסף עוד לדעתה ואין מדקדוק הלשון להיותו מגזרת פן תספו בכל חטאתם אמרו חכמים ז''ל שלקח משה מכל שבט ששה והנה שנים ושבעים ובעבור שאמר לו השם שבעים איש הניח השנים וזה נכון: (אבן עזרא)
אור החיים ויצא משה וידבר וגו'. הקדים הדברים אל העם ואחר כך אסף הזקנים אשר לא כן מצינו בסדר דברי ה' אליו שהקדים אסיפת זקנים ואחר כך ואל העם תאמר, לצד שדן בדעתו כי דעת עליון היא להקדים מאמרו לישראל, שאם היתה כונתו להקדים האסיפה לא היה לו לצוות לו מאמר העם, אלא הרי זה מגיד שיקדים מאמר לעם ואחר כך יאסוף הזקנים לאהל ויעשה כל האמור בענין:
וטעם אשר הקדים ה' מאמר האסיפה, לצד שבזה היתה תשובה לדברי משה שאמר לא אוכל לבדי לשאת את כל העם, לזה הקדים להשיבו על דבריו תחילה ואחר כך ציוהו לדבר אל בני ישראל, וידע ה' כי משה חכם לידע הצריך להקדים כמו שכן השכיל עשות. עוד אפשר לומר כי מאמר וידבר אל העם את דברי ה' הם דברי אסיפת הזקנים לבד, וחשב עד אשר יגמור מה שצוה ה' באסיפת הזקנים ויצא לדבר אל העם מאמר ב' ואל העם תאמר, וגם מדברי מדרש תנחומא משמע כן:
(אור החיים)
רש"י ולא יספו. לא נתנבאו אלא אותו היום לבדו, כך מפורש בספרי (צה). ואונקלוס תרגם ולא פסקין, שלא פסקה נבואה מהם: (רש"י)
בעל הטורים כנוח. ב' במס' ויהי כנוח עליהם הרוח ואידך כנוח כפות רגלי הכהנים לומר לך שנחה עליהם השכינה כמו על הארון: (בעל הטורים)
אור החיים וירד ה' וגו' וידבר אליו. צריך לדעת מה דבר ה' אליו, עוד צריך לדעת למה הוצרך לכל זה ולא ניבא אותם מבלי כל סדר המוכן ויתבאר הענין על פי מאמרם ז"ל בספר הזוהר (פנחס רכ.) בפסוק לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, כי יצו ה' על משה שיאמר הנני נותן וגו', והטעם מפני שזכה כבר משה בברית השלום ושלו יחשב וכשרצה ליתנו לפנחם נמצא שכבר נתנו למשה וזכה בו ואין הקדוש ברוך הוא חוזר ונוטל מתנותיו, כמו כן הנבואה נתן למשה למנה וכל הבא להתנבאות משה הוא הנותן מהטעם הנזכר, ולזה יקרא אדון הנביאים, והוא מאמר ה' כאן שצוה לאסוף הזקנים והוא עמהם וירד ה' בענן, ואומרו וידבר אליו פירוש לשון שררה וממשלה כדרך אומרו (תהלים מז) ידבר עמים תחתינו שעשה ה' השררה בדבר זה אליו פירוש למשה וברשותו וברצונו האציל וגו':
ויאצל מן הרוח. אומרו ויאצל, אולי שרומז למקור רוח הנבואה שבבחינה זו, ובדרך זה יוצדק לאמר ויאצל, ואומרו מן הרוח אשר עליו, פירוש מאותה הבחינה שעליו, אבל הנאצל בא מהמאציל ברוך הוא ולא שיוציא ממשה וליתן על אחרים. או יאמר מן הרוח אשר על משה ואמר ויאצל לצד שאין הבדל לרוח שעודנו עליו לרוח הניתן ממנו לזקנים, ולדרך זה יכוין במאמר אשר עליו על החלק הנאצל בעצמו שעודנו עליו אחר ויאצל, ולדברי המדרש (במד"ר פט"ו) כשמנה המעלות שהיו לב' יותר מהע' מנה גם כן שהשבעים נבואתם משל משה והב' משל הקדוש ברוך הוא:
ויהי כנוח. אמר ויהי לשון צער, לדבריהם ז"ל (שם) שהזקנים התנבאו מאמר התקדשו למחר, אין לך צער גדול מזה שאמרו לישראל בתחילת נבואתם יכינו עצמן לפורענות, ואומרו ויתנבאו בתוספת וא"ו, לומר שמלבד שהיו כלי מוכשר לנוח עליהם הרוח עוד להם שהתנבאו, והודיע הכתוב שנבואתם היתה תכף ומיד כאומרו כנוח עליהם וגו' ויתנבאו. עוד יתבאר על פי סברת האומרים ולא יספו שלא נתנבאו אלא אותו יום על זה הדרך ויהי כנוח וגו' לשון צער כנזכר ועוד צער אחר להם שהתנבאו ולא יספו:
(אור החיים)
רש"י וישארו שני אנשים. מאותן שנבחרו, אמרו אין אנו כדאין לגדולה זו (ספרי שם): והמה בכתובים. במבוררים שבהם לסנהדרין, ונכתבו כולם נקובים בשמות ועל ידי גורל, לפי שהחשבון עולה לי"ב שבטים ששה ששה לכל שבט ושבט, חוץ משני שבטים שאין מגיע אליהם אלא חמשה חמשה, אמר משה אין שבט שומע לי לפחות משבטו זקן אחד, מה עשה, נטל ע"ב פתקין וכתב על שבעים זקן ועל שנים (ק) חלק, וברר מכל שבט ושבט ששה והיו ע"ב, אמר להם טלו פתקיכם מתוך קלפי, מי שעלה בידו זקן נתקדש, ומי שעלה בידו חלק אמר לו, המקום לא חפץ בך: (רש"י)
שפתי חכמים (ק) הכי גרסינן וכתב על ע' זקן וב' מהן הניח חלק ר"ל ואחר כך נתן בקלפי ובללן יחד ואם תאמר לא היה לו ליטול רק י"ב ולכתוב על י' ו' זקנים ועל ב' ה' זקנים ומי שיעלה בידו פתק של ו' יברור מאותו שבט ששה וכו'. (גור אריה) ושמא יש לומר אם כן אותו שבט שיעלה בידו פתק של חמשה יהיה בזיון לכל השבט כאלו לא בחר השם בכל השבט אבל עכשיו לא נתבזה רק אותו הזקן (ועיין בקצ"מ) מה שהקשה שם עוד: (שפתי חכמים)
אבן עזרא והמה בכתובים. בתחלה: ולא יצאו. ממחנה ישראל אל אהל מועד: (אבן עזרא)
בעל הטורים ותנח. במסרה (עמ''ש בפ' נח): (בעל הטורים)
אור החיים וישארו שני אנשים וגו'. צריך לדעת א' כוונת מאמר וישארו מנין נשארו. ב' למה הוצרך להזכיר שמם. ג' אומרו ותנח עליהם וגו' ממה נפשך אם הם מהע' הרי כבר הזכירם הכתוב בכלל הע' דכתיב ויאצל וגו' ויתן על ע', כי מאומרו ותנח משמע דבר חדש שלא הוזכר עד עתה, ואם אינם מהע' הלא לא אמר ה' אל משה אלא ע'. ד' אומרו והמה בכתובים אין ידוע הכוונה בזה. ה' אומרו ולא יצאו הלא מאומרו וישארו במחנה מובן הדבר שלא יצאו. ו' אומרו ויתנבאו לבסוף שהיה לו להסמיך הנמשך להם בפני עצמו והנעשה מהם בפני עצמו על זה הדרך וישארו ב' אנשים וגו' והמה בכתובים ולא יצאו האהלה ותנח עליהם הרוח ויתנבאו, ולמה כתב הדברים שלא כסדר הנכון:
ורז"ל נחלקו (ספרי) מנין נשארו, יש אומרים נשארו מהע"ב שברר משה מישראל ו' מכל שבט בשוה והגריל להוציא הב' היתרים על הע' שאמר לו ה' והם הב' שנשארו, ורבי שמעון אמר כי מהע' נשארו שלא רצו ליכנס לאהל מועד לצד ענוה ושפלות ונשארו במחנה ע"כ. לסברת האומר מהע' נשארו יתבאר הכתוב עז"ה וישארו ב' אנשים במחנה לצד חושבם עצמן כשיריים, שם הא' וגו' פירוש ידועים היו במדות ישרות ומוחזקים בעיני ישראל שלסיבה זו נשארו במחנה, שזולת זה יש לעם לרנן אחריהם שמאסו ח"ו בנחת הרוח עליהם ונמצאו מחללים ה' וימאסם עליון לסיבה זו, אלא לצד ששם האחד המיוחד אלדד ושם השני לו מידד לזה לא דנו בהם המעשה להרע, ובזה לא נמאסו ותנח עליהם הרוח עצמה שנחה על הע' לא מנעתם ההרחקה שהיתה בין אהל מועד ובין המחנה ונחה גם עליהם, ודקדק לומר ותנח, לומר ששם קנתה מקומה הרוח כאומרם ששאר הע' פסקו ואלו לא פסקו נבואה מהם, וקודם שהזכיר הנבואה הזכיר דברים שבהם יצדיקו העם כי דברי נבואה בפיהם אמת, ואמר והמה בכתובים פירוש מאותם הע' שנכתבו, וכדי שלא תחשוב שהכתובים הם שנכתבו בפתקי הגורלות, לזה אמר ולא יצאו האוהלה הא למדת שהיו יכולין לצאת, ובזה נאמנו דבריהם שהיו נבואה והוא אומרו ויתנבאו, וזולת התנאי הנזכר מי יחזיק דבריהם לדברי נביאות, ובזה נתישבו כל הדקדוקים:
ולדברי האומר מהע"ב נשארו יתבאר הכתוב על זה הדרך וישארו פירוש הגם שנשארו ב' האנשים שהיו יתרים על הע' במחנה, שם האחד וגו' אף על פי כן ותנח עליהם הרוח גם כן מלבד שנחה על הע' כמו שאמר למעלה ויאצל מן הרוח וגו' ויתן על ע' איש וידוייק על נכון למה הוצרך לומר ותנח עליהם הרוח לצד שלא הזכיר בפסוק ראשון שנתן הרוח אלא על הע' הודיעך ה' שגם נחה על הב', ואמר והמה בכתובים וגו' בא לתת טעם להצדקת נבואתם כמו שפירשתי למעלה ואמר והמה בכתובים פירוש בפתקים שכתב משה ע"ב זקן, ומעתה הרי ראוים הם לנבואה כיוצא בע' ויכול להיות שיתנבאו, וכדי שלא תבין שהמה בכתובים שבאו האהלה לזה בירר הכתוב ואמר ולא יצאו בפתקין לבא האהלה:
ודרך דרש אולי שיודיע הכתוב שהב' שלא יצאו בפתקין נכלמו ונכנסו במחנה מה שלא עשו כן כל ישראל שיצאו כולם לאהל מועד והב' נחבאו במחנה, וירא ה' בושתם וכלימתם ויתנבאו, והוא אומרו והמה בכתובים שהן הפתקין ומטעם זה ולא יצאו מהמחנה, וחננם ה' ומילא תאותם ויתנבאו:
(אור החיים)
רש"י וירץ הנער.(ר) יש אומרים גרשום בן משה היה: (רש"י)
שפתי חכמים (ר) מדכתיב הנער משמע הידוע ואין ידוע יותר מגרשום שהוא בנו בכורו של משה: (שפתי חכמים)
אבן עזרא וירץ הנער. בה''א הוא הנודע לשרת משה חוץ מיהושע כי שרות יהושע איננו כשרות כל נער: (אבן עזרא)
בעל הטורים מתנבאים. קרי ביה מת נביאם שהיו אומרים משה מת ויהושע מכניס ישראל לארץ: מתנבאים. נוטריקין מש''ה תנו''ח נפש''ו בג''ן אלהי''ם יהוש''ע מכני''ס: (בעל הטורים)
אור החיים וירץ הנער וגו'. צריך לדעת למה נתרעש המגיד להגיד שנתנבאו, ועוד לו שרעש עליהם לתתם בבית כלא וכי כל המתנבא נענש על שניכא וזה מן התימה, ויש לתת טעם לסברת האומר שהיו ב' שנשארו בפתקין, כי לצד שאמר משה לישראל על פי ה' שיתן רוח נבואה על ע' ועכשיו נבאו גם הב' יש לחוש לא' מב' דברים, או לא יאמן משה ח"ו במאמרו שאמר לו ה' ע', או המתנבאים נבאו שקר, ולסברת האומר כי היו מהע' הגידו למשה המעשה הבלתי הגון שהוא אמר שילכו לאהל מועד והם עמדו במחנה ונבאו שם, ויש בזה שתים רעות, א' שלא קיימו דבר משה, והב' שבזה גילו דעתם שלא רצו שתאצל עליהם הרוח מרוחו של משה אלא ממקור הרוח ומתנבאים במ ח נה: (אור החיים)
דעת זקנים וירץ הנער. זה גרשם: ויגד למשה. אלדד ומידד אחי משה היו כי כשנתנה תורה ונאסרו על העריות פרשו כלם שנא' וישמע משה את העם בכה למשפחותיו ודרשינן על עסקי משפחותיו וגם עמרם אבי משה פירש מיוכבד שהית' אשתו ונשא אשה אחרת והוליד ממנה אלדד ומידד אלדד אל דוד מידד מי דוד כלו' חלוף דוד. ומצאתי קונטריס מר' עמרם מר' הלל שהיה מארץ ישראל אני הלל ראיתי קבר אלדד ומידד והיה כתוב עליהם אלדד ומידד אחי אהרן מן האב ולא מן האם. וי"א אלדד הוא אלידד בן כסלון מידד הוא קמואל בן שפטן. ואיתמר במדרש ר' תנחומא שלפי שמיעטו עצמן זכו להיות יתרים על הזקנים ה' דברים הזקנים לא נתנבאו עד למחר שנא' ואל העם תאמר התקדשו למחר אבל אלו מתנבאים מה שעתיד להיות לסוף ארבעים שנה שנתנבאו משה מת ויהושע מכניס ישראל לארץ וי"א שנתנבאו על מפלת גוג ומגוג הזקנים לא נכנסו לארץ והם אלידד בן כסלון וקמואל בן שפטן נכנסו לארץ. הזקנים לא נתפרשו שמותן ואלו נתפרשו שמותן. הזקנים נפסקה מהם נבואתן שהיתה משל משה שנא' ואצלתי מן הרוח אשר עליך והללו היתה נבואתם משל הקב"ה שנא' ותנח עליהם הרוח ולא היו אצל משה א"כ נבואתם משל הקב"ה היתה ולא פסקה שנא' אלדד ומידד מתנבאים במחנה דמשמע מתנבאים והולכין כך מסיק בפ"ק דסנהדרין. ותימא לי היאך אפשר לומר שהיו אחי משה והם אלידד בן כסלון שהיה ממטה בנימין ומידד הוא קמואל בן שפטן שהוא ממטה אפרים וצ"ל דמאן דאית ליה הא לית ליה הא: (דעת זקנים)
רש"י כלאם. הטל עליהם צרכי צבור והם (ש) כלים מאליהם (סנהדרין יז). דבר אחר תנם אל בית הכלא (ספרי צו), לפי (ת) שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ: (רש"י)
שפתי חכמים (ש) ר"ל הנבואה כלה מאליהם לפי שאין שכינה שורה על האדם מתוך אבילות וטורח וכן מצינו גבי יעקב ותחי רוח יעקב אביהם ופרש"י שרתה עליו שכינה: (ת) והא דפרש"י לעיל בפרשת בשלח גבי בחר לנו אנשים כו' כלאם כלם מן העולם חייבים הם כלייה וצריך לומר היינו לפרישו דבר אחר דהכא שפירש תנם אל בית הכלא וכו' דהיינו כלייה שמכניסין אותו לכיפה: (שפתי חכמים)
אבן עזרא מבחוריו. יש אומרים שפירושו מבחרותו והטעם שלא אמר כדברי זקן ויש מדביקים מבחוריו עם משרת משה והטעם ששרת אותו מיום שהיה בחור וזה איננו נכון כי זה המעשה היה בשנה השנית והנכון בעיני שהוא מבחוריו הוא מהמובחרים לשרת משה כי אחרים יש עמו ודע כי מלת בחור בלשון רבים פעם תשתנה ופעם לא תשתנה וכן מלת סריס אולי הם שני משקלים: כלאם. נפתח הלמ''ד בעבור אות הגרון הבא אחריו: (אבן עזרא)
אור החיים ויעז יהושע וגו' כלאם. צריך לדעת על מי סמך יהושע להורות לפני רבו, ומה גם להורותו כה וכה תעשה, וזה מהזרות, ורז"ל אמרו (עירובין סג.) כל דמותיב מלה קדם רביה אזיל בלא ולד שנאמר ויען יהושע וגו', ואפשר לתת טעם למעשה יהושע על פי דבריהם ז"ל (ספרי) שאמרו וזה לשונם מה נבואה אמרו משה מת יהושע מכניס עד כאן. לזה כששמע יהושע הדברים בחר לדבר לפני רבו כדי שיגלה דעתו כי מאוסים הדברים אצלו ואומריהם וכי שקר בפיהם, ובזה שלל החשד כי יחפוץ הוא בדברים הנאמרים למעלתו וגילה ההפכיות ברצונו:
ואמר אדוני משה כלאם פירוש תן אותם במשמר עד אשר יבא דבר מלך משפט עשות, או כלם מן העולם, וטעם הדבר בין לסברת האומר חוץ מהע' בין לסברת האומר מהע' מהטעמים שכתבנו, ואולי שרמז באומרו אדוני משה, שאינו חפץ היות הוא אדון אלא היות לו אדונו משה לשלול הרצון בנאמר כי ימות משה והוא יכניס, וידויק גם כן מאמר ויען שעשה תשובה לדברים הנאמרים עליו בנבואה ההיא כי לא דברו נכונה וצריכין לינתן בבית כלא, ואף על פי כן ענשו הכתוב, כי סוף סוף השיב דבר בפני רבו:
(אור החיים)
ספורנו אדוני משה כלאם. שחשב שלא יצאו האהלה להראות שיתנבאו בלתי אצילות ממשה רבינו: (ספורנו)
דעת זקנים ויאמר אדני משה כלאם. פשט. לפי שאמר הקב"ה ע' איש בלבד יהיו נביאים והיה הנער סבור שהיו ע' בלא אלדד ומידד וא"כ נביאי שקר הם ולכך אמר כלאם: (דעת זקנים)
רש"י המקנא אתה לי. הקנאי אתה לי, הקנאתי אתה מקנא: לי. כמו בשבילי, כל לשון קנאה, אדם הנותן לב על הדבר, או לנקום או לעזור, אנפרמנ"ט בלע"ז, (א) אוחז בעובי המשא: (רש"י)
שפתי חכמים (א) אוחז בעובי המשא ומראה את עצמו כאילו הוא לבדו ישא את המשא כך נותן זה לב על הדבר לנקמה: (שפתי חכמים)
אבן עזרא ונפתחה ה''א המקנא. והיה ראוי להיותו בשו''א ובפת''ח ובעבור היותו תחת המ''ם שוא נע ושני שואים נעים לא יתחברו לעולם: ומלת מי יתן. כשואל חפץ בדבר כאומר מי יתן לי זאת השאלה והחפץ: (אבן עזרא)
אור החיים המקנא אתה לי וגו'. לסברת האומר שהיו מהע' ירצה על זה הדרך המקנא אתה בשביל כבודי שלא רצו האנשים לבא לקבל הנבואה ממני, מי יתן כל עם ה' נביאים ולא יהיו מקבלים הנבואה ממני אלא מה', כאלו, והוא מאמר כי יתן ה' את רוחו עליהם בלא אמצעות משה, כי שם מקור הענוה והחלט העדר ההקפדה, ולסברת האומר מהפתקין ירצה על זה הדרך המקנא אתה לי פירוש למאמרי שאמרתי ע' ונבאו ע"ב, מי יתן את וגו', והטעם כי יתן ה' את וגו' פירוש שהע' שאמר ה' שיושפעו מרוחו של משה הוא בתחילה קודם שהתחיל ה' לנבאות את אחרים זולת משה. אבל אחר שהאציל ה' רוחו של משה ונתן לע' הותרה נבואה לכל כי יתן ה' את רוחו עליהם, ואין כאן הכחשה בנבואת משה: (אור החיים)
ספורנו כי יתן ה' את רוחו עליהם. בלתי אצילות מאתי: (ספורנו)
כלי יקר המקנא אתה לי וגו'. יהושע לפי שהיה בחור בימים אחז במדת הקנאה כמ"ש ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו. מצד היותו מבחוריו אמר כן ואילו היה זקן בא בימים לא היה מקפיד על השתרר שני ריעים כאחד, וע"כ אמרו (ב"ב עה.) פני משה כפני חמה ויהושע כלבנה, כי כמו שקטרגה הלבנה ואמרה א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, כך יהושע היה מקטרג ואמר אלדד ומידד מתנבאים. אבל משה היה כחמה שלא קטרגה כלום כך משה אמר מי יתן והיה כל עם ה' נביאים.
ואמר כי יתן ה' את רוחו עליהם. פירש בעקידה פשיטא אם יהיו מואצלים מן הרוח אשר עלי שלא אתקנא בהם כי בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו (סנהדרין קה:) אלא אפילו כי יתן ה' את רוחו עליהם ולא יהיו תלמידי מ"מ לא אתקנא בהם. וי"א שדווקא קאמר, כי דווקא בזמן שיתן ה' את רוחו עליהם יכול להיות שיהיה כל עם ה' נביאים אבל אם יאצל עליהם מן הרוח אשר עלי א"א שיהיו כולם נביאים כי המואצל צריך להיות דומה מכל צד אל המאציל ורז"ל אמרו (נדרים לח.) אין השכינה שורה כי אם על גבור חכם עשיר ועניו וכלן במשה, רצו בזה מאחר שהיו כלם במשה ע"כ צריך להיות כי המואצל ממנו דומה אליו מכל צד וזה בלתי אפשרי שיהיו כל ישראל שוים בכל ד' תוארים אלו דא"כ מה גבר מגוברין, אבל אם יתן ה' את רוחו עליהם. בלא אמצעי אז אין צורך בארבע תוארים אלו שיהיו כולם שוים בהם ואין לומר שיתדמו אליו כביכול כי מה דמות תערכו לו על כן נאמר כי יתן ה' את רוחו עליהם.
(כלי יקר)
דעת זקנים ויאמר משה מי יתן את כל עם ה' נביאים וכו'. כלו' שמא נביאי אמת הן כי הע' שאמר הקב"ה היו מן הרוח אשר עלי כדכתיב ואצלתי מן הרוח אשר עליך אבל מרוחו של הקב"ה שמא אלה מתנבאים ובפ"ק דסנהדרין מסיק בשלמא למאן דאמר משה מת היינו דכתיב אדני משה כלאם אלא למאן דאמר על עסק שליו היו מתנבאים שהיו אומרים עלי שליו עלי שליו ולמ"ד נמי על עסקי גוג ומגוג היו מתנבאים אמאי כלאם ומשני לאו אורח ארעא דהוו כתלמיד המורה הלכה בפני רבו כמו שהיו רוצין ליטול אומנתו של משה ממנו. ועוד מסיק בשלמא למ"ד הני תרתי היינו דכתיב מי יתן את כל עם ה' נביאים אלא למ"ד משה מת מינח הוה ניחא ליה ומשני לא סיימוה קמיה מאי כלאם הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליהן: (דעת זקנים)
רש"י ויאסף משה. מפתח (ב) אהל מועד: אל המחנה. נכנסו (ג) איש לאהלו: ויאסף. לשון כניסה אל הבית, כמו ואספתו אל תוך ביתך (דברים כב, ב), ואב לכולם יצבור ולא ידע מי אוספם (תהלים לט, ז), מלמד שלא הביא עליהם פורענות עד שנכנסו הצדיקים איש לאהלו (ספרי צו): (רש"י)
שפתי חכמים (ב) מפני שמשמעות ויאסף וגו' מורה שהיה חוץ למחנה הוצרך לפרש מפתח אהל מועד שהוא מחנה שכינה והוא חוץ מן המחנה שלו שהוא מחנה לויה: (ג) דק"ל דבקרא משמע ויאסף משה אל המחנה הוא וזקני ישראל שהכל הולכים עמו למחנהו דהיינו מחנה לויה וכי ע' סנהדרין היו הכל לוים אלא נכנסו כו': (שפתי חכמים)
אבן עזרא ויאסף משה. הלך בלווי עם הזקנים לחלוק להם כבוד: (אבן עזרא)
רש"י ויגז. ויפריח, וכן כי גז חיש (תהלים צ, י), וכן נגוזו ועבר (נחום א, יב): ויטש. ויפשוט, כמו והנם נטושים על פני כל הארץ (שמואל-א ל, טז), ונטשתיך המדברה (יחזקאל כט, ה): וכאמתים. פורחות בגובה עד שהן כנגד לבו (ד) של אדם, כדי שלא יהא טורח באסיפתן, לא להגביה ולא (ה) לשחות (ספרי צז): (רש"י)
שפתי חכמים (ד) דקשה לרש"י אם שוכבים זה על זה כמשמעו אם כן מתים התחתונים: (ה) פירוש לא למעלה יותר מדאי כדי שלא יצטערו בלקיטתן: (שפתי חכמים)
אבן עזרא ורוח נסע. יום שני: ויגז. כרת כמו גזי נזרך ומגזרת וגז צאנך: וטעם ויגז. שהיו בשפת הים רבים כחול והנה גזז מהם ומלת ויגז מפעלי הכפל כמו ויחם בשר הילד: ויטש. כמו ויפרוש והטעם כדבר נטוש אין כח בו לסור וכן והנם נטושים על פני כל הארץ: סביבות המחנה. בלבד גם הטעם שהיה כאמתים בכל מקום גבוה או שפל: (אבן עזרא)
בעל הטורים ויגז. ב' במס' ויגז שלוים ואידך ויגז ראשו באיוב וזהו הוא שיא במדרש יותר ממשה שהרג בהם השליו ע''י אכילה הרג בהם ע''י ירידה ונפילה שנפל על ראשם כשם שנאמר באיוב ויגז ראשו והיה מתאבל על בניו שנפל עליהם הבית כך בכאן היו מתאבלים על אותם שמתו מנפילת השליו: כתיב שלוים, וקרי סלוים שלוים לצדיקים וסלוים לרשעים שהיה להם כקוצים: (בעל הטורים)
ספורנו מן הים. מים סוף שהיה דרומי להם וזה כי עברו השלוים את הים מקצות הדרום: (ספורנו)
רש"י טרם יכרת. כתרגומו עד לא (ו) פסק, דבר אחר אינו מספיק לפוסקו בשניו עד שנשמתו יוצאה: (רש"י)
שפתי חכמים (ו) פירוש עד לא נתעכל: (שפתי חכמים)
אבן עזרא מכה רבה. דבר היה: (אבן עזרא)
ספורנו הבשר עודנו בין שניהם. שלא הגיע עדיין לגבול שימאסו בו: טרם יכרת. שלא הגיע עדיין זמן חדש ימים שהוגבל לו: ויך ה' בעם. במתאוים מהם ששאלו הבשר לנסות ולקו בנסיונם כי לא אמר ואכלו חדש ימים אלא על הבוכים בלתי מתאוים שאמרו למה זה יצאנו ממצרים והם בכו בחלייהם כאמרו והיה לכם לזרא: (ספורנו)
דעת זקנים הבשר. פשט. כלומר אחר שהספיק הבשר לבלוע כדי שלא יאמרו לא נגעם אלא לפי שלא היה בידו יכולת למשאלותם. ואיתמר במדרש תהלים גבי ויהרוג במשמניהם כלו' השמנים והבריאים שאותן שאלו שלא כהוגן מתוך כרס מלאה אבל כחושין היו יכולין לומר ששואלין כדי להבריא עצמן ואיתמר בפ"ב דכתובות כתיב הבשר עודנו בין שניהם וכתיב עד חדש ימים הא כיצד בינונים נדונין לאלתר רשעים מצטערין והולכים עד שלשים ימים: (דעת זקנים)
אבן עזרא נסעו העם חצרות. אל חצרות דרך קצרה: וטעם ויהיו בחצרות. דבק עם ותדבר מרים כי בעבורה ישבו שם כי כן כתוב: (אבן עזרא)
ספורנו ויהיו בחצרות. שהו שם איזה זמן, כמו ויהיו שם כעשר שנים ויהיו שם כאשר צוני ה' אמר כי באותו הזמן שהתעכבו שם קרה שדברה מרים במשה ובהיות אז אהל מועד מוקם הזמין האל יתברך אותם לצאת מאהליהם אל אהל מועד: (ספורנו)
רש"י ותדבר. אין דבור בכל מקום אלא לשון קשה, וכן הוא אומר דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות (בראשית מב, ל), ואין אמירה בכל מקום אלא לשון תחנונים, וכן הוא אומר ויאמר אל נא אחי תרעו (שם יט, ז), ויאמר שמעו נא דברי (במדבר יב, ו. ספרי צט), כל נא לשון בקשה: ותדבר מרים ואהרן. היא פתחה בדבור תחלה, לפיכך הקדימה הכתוב תחלה, ומנין היתה יודעת (ז) מרים שפירש משה מן האשה, רבי נתן אומר מרים היתה בצד צפורה בשעה שנאמר למשה אלדד ומידד מתנבאים במחנה, כיון ששמעה צפורה, אמרה אוי לנשותיהן של אלו אם הם נזקקים לנבואה, שיהיו פורשין מנשותיהן כדרך שפירש בעלי ממני, ומשם ידעה מרים והגידה לאהרן. ומה מרים שלא נתכוונה לגנותו כך נענשה, קל וחומר למספר בגנותו של חבירו (ספרי שם): האשה הכשית. מגיד שהכל מודים ביפיה (ספרי שם) (ח) כשם שהכל מודים בשחרותו של כושי: כושית. בגימטריא יפת מראה: על אדות האשה. על אודות (ט) גירושיה: כי אשה כשית לקח. מה תלמוד לומר, (י) אלא יש לך אשה נאה ביפיה ואינה נאה במעשיה, במעשיה ולא ביפיה, אבל זאת נאה בכל: האשה הכשית. על שם נויה נקראת כושית, (כ) כאדם הקורא את בנו נאה, כושי, כדי שלא תשלוט בו עין רעה: כי אשה כשית לקח. ועתה (ל) גרשה: (רש"י)
שפתי חכמים (ז) כלומר הא אין דרכן של נשים צנועות להתרעם על בעליהן בפני שכנותיהן על דבר התשמיש: (ח) דאם לא כן מה כושית דקאמר וכי כושית היתה והלא מדינית היתה אלא מה כושי משונה בעורו אף זו משונה בעורה וביפיה. (גור אריה) ומפני שהוא קצת רחוק שידבר הכתוב על דרך חידה לכך אמר כושית בגימטריא יפת מראה: (ט) פירוש על אודות הפרשתה שפירש בעלה ממנה ומקרא קצר הוא: (י) פירוש הרי כבר נאמר ועוד למה נאמר כי אשה וגו' משום דכל כי נתינת טעם הוא על הדבר ומתרץ יש לך וכו': (כ) זהו לפי פשוטו והראשון הוא על פי המדרש רז"ל ולכן לא כתב על זה דבר אחר כי זה הפירוש לא הוזכר בשום מקום: (ל) ואם תאמר והא רש"י פירש זה כבר לעיל על אודות האשה על אודות גירושיה ויש לומר דשני פירושים הם הפירוש הראשון הוא רבי נתן שהוא מפרש על אודות האשה על אודות גרושיה אם כן מה תלמוד לומר כי אשה כושית לקח אלא יש לך כו'. אבל רש"י פירש דפשוטו של קרא כי אשה כושית לקח הוא כמו שפירש על אודות האשה וכו' כי אשה כושית לקח ועתה גרשה: (שפתי חכמים)
אבן עזרא ותדבר מרים. היא דברה גם אהרן הסכים או החריש על כן נענש: וטעם ותדבר. עם בי''ת דרך גנאי כמו וידבר העם באלהים גם ימצא לשבח גם בדרך נבואה. יש אומרים כי משה מלך על כוש ולקח כושית והמתרגם אמר שפירתא וטעמו לשון כבוד כאשר יקראו הישמעאלים לזפת הלבן גם אנחנו נקרא העור סגי נהור. והנה לא יתכן שנקרא שם שהוא לשבח להפכו לגנאי ויש אומרים כי כוש בן ימיני הוא שאול וכן הלא כבני כושיים וכבר פירשתיו והישר בעיני שזו הכושית היא צפורה כי היא מדינית ומדינים הם ישמעאלים והם דרים באהלים וכן כתוב ירגזון יריעות ארץ מדין ובעבור חום השמש אין להם לבן כלל וצפורה היתה שחורה ודומה לכושית: וטעם כי אשה כשית לקח. זה הדבור שדברה מרים ומה נכבד דברי קדמונינו שאמרו על הזקנים אשריהם ואוי לנשיהם והנה חשדו משה כי לא נמנע לשכב עם צפורה רק בעבור שאיננה יפה: (אבן עזרא)
בעל הטורים הכושית. בגימ' יפת מראה: (בעל הטורים)
אור החיים ותדבר וגו' במשה. אולי שדברו בפניו של משה, והדעת מסכמת בזה גם כן, כי מה יועילו דבר לא טוב ביניהם לבין עצמן, אלא אמרו דבריהם דרך תוכחה והוא שומע מלתם, שוב ראיתי בדברי רז"ל (ספרי) שאמרו כן ורמזוהו במאמר וישמע ה' והאיש משה וגו' פירוש גם הוא שמע: (אור החיים)
דעת זקנים ותדבר מרים ואהרן במשה. לפי שהנשים דברניות הן והחזיקה בדבר יותר מאהרן לפיכך הקדימה הכתוב ולקתה יותר: כי אשה כושית לקח. בדברי הימים דמשה משמע כושית ממש שהיתה מלכה ומשה משל על כוש ארבעים שנה ולכך אמרו אך במשה דבר ה' כלומר וכי בשביל שדבר עמו הקב"ה נתגאה שלא רצה ליקח אשה מבנות ישראל הלא גם בנו דבר ולא נתגאינו בכך ונראה שעל אותה מלכה שלקח היו אומרים כן כי מצפורה בורח היה מפני פרעה ואנוס היה: (דעת זקנים)
רש"י הרק אך. עמו לבדו (מ) דבר ה': הלא גם בנו דבר. ולא פירשנו מדרך ארץ: (רש"י)
שפתי חכמים (מ) (נחלת יעקב) הוקשה לרש"י שני מיעוטים רק אך דהוה ליה למימר הרק במשה דבר הלא גם בנו. ועל זה תירץ עמו לבדו ולא עם אחרים כלל הן עם צדיקים כיוצא בו והן עם צדיקים שפחותים ממדרגתו הלא גם בנו דבר ואף על פי שאנו ממועטים ממדרגת נבואת משה ולכך צריך ב' מיעוטים למעט הדבור וכיוצא בזה מתרץ בספרי: (שפתי חכמים)
אבן עזרא ויאמרו הרק אך במשה. הביאה ראיה כי לא עשה זה לקדושת השם כי הם היו נביאים ואין המשכב אסור להם: הרק אך. והאחד יספיק רק הוא דרך צחות כמו המבלי אין קברים: וישמע ה'. ואם דברו בסתר: (אבן עזרא)
בעל הטורים וישמע ה'. וסמיך ליה והאיש משה שדברו עליו בינו לבינם ולא שמע אותם אדם אחר: (בעל הטורים)
אור החיים הרק אך במשה. רז"ל אמרו (ב"ר פ"א) אכין ורקין מיעוטין, וכאן נתכוונו לומר בזה שמעשה משה ירשום הפגם בהם גם באבות העולם אשר דבר עמהם ה', וכן הוא במדרש (ספרי) וזה לשונם והלא גם עם האבות דבר עד כאן. ועוד אפשר שנתכוונו לרמוז ב' מיעוטים שהיו בנבואת משה, א' שלא נתנבא עד שהיה בן פ' שנה דכתיב (שמות ז) ומשה בן שמונים שנה בדברם אל פרעה ובאותו זמן הוא שדבר אליו ה' ואהרן ומרים נתנבאו בני ג' וה' קודם שנולד משה, ומיעוט ב' שביום שנתנבא נצטרע דכתיב (שם ד') והנה ידו מצורעת וגו' מה שלא היה כן להם, וכנגד זה אמר הרק אך:
וישמע ה'. הוצרך לומר וישמע ה', לומר שלא שמע אלא ה' הכוונה בזה שלא דברו בפני בריה, עוד נתכוין לומר שמהם שמע ולא ממשה, שלא קבל לפני ה' כדרך הנעלבין מזולתם:
(אור החיים)
ספורנו הרק אך במשה דבר ה'. האמנם משה לבדו זכה לזה שיהיה דבר ה' מיוחד אליו לבדו מלבד מה שזכה עם כל המון ישראל במתן תורה: וישמע ה'. כאמרם ז''ל שאני צורבא דרבנן דקודשא בריך הוא תבע ביקריה: (ספורנו)
אבן עזרא ענו מאד. במשקל שלו והטעם שלא בקש גדולה על אחיו: (אבן עזרא)
בעל הטורים עניו. ענו כתיב שהיה בחשבון ענ''ו. מים בהר ויכסהו הענין ששת ימים ימים ואח''כ ג''פ ארבעים: ענו. בגימ' בעדן שנוחל גן עדן: (בעל הטורים)
אור החיים והאיש משה ענו. הודיע הכתוב זו כאן, לפי מה שכתבנו שדברו בפניו נתן הכתוב טעם שהוצרך ה' לעשות כל האמור בענין, מטעם כי האיש משה עניו מאוד ולצד ענוותו נמנע מהשיב להם התשובה המתחייבת לבא בענין כדי שידעו ההפרש שבין נבואת משה לשאר נביאים, ודקדק לומר מכל האדם אשר על פני האדמה, להחליט מניעת התשובה ממנו בענין כי אדם שבדעתו הוא למטה ח"ו מכל אשר על פני האדמה איך ישוער ח"ו שיאמר תשובה שיצא ממנה שהוא גדול מכל הנביאים, ולזה בא מאמר מה' והשיבם פתאום. לצד שאינו (לשון אונאה) משה בדברים וכתיב (עמוס ז) הנה ה' נצב על חומת אנך, ורז"ל אמרו (ילקוט) פתאום סמוך לזיקה וכו':
אל משה וגו'. טעם קריאת משה, לדבריהם ז"ל (שם) שאמרו שהיו טמאים, קרא למשה כדי להכיר תולדות הפרישה שפירש משה שנמצא מוכן לדבר ה' אליו באין מונע אשר לא כן הם שקראם ה' ולא יכלו לצאת, ולפי הפשט כדי שיהיה מוכן משה להתפלל על מרים. עוד טעם קריאת משה לצד שנתכוין ה' לגלות להם תיכף ומיד בסדר הקריאה כי גדול משה מהם ממה שהקדימו להם בקריאה והשמיעם הדבר ובזה ירגישו סתירה למחשבתם שאמרו הרק במשה הלא גם בנו וגו':
(אור החיים)
דעת זקנים והאיש משה ענו מאד. מגיד לך הכתוב שלא מחמת גאוה לקחה אלא היתה סיבה ומזל וגם בזה היה עניו שלא היה תובע עלבונו עד שבא הקב"ה ותבעו. ענו כתיב חסר יו"ד לומר שהוא עניו בכל אבריו כי כשתכתוב אותיות של ענו בקריאתן עי"ן נו"ן וא"ו תמצא שהוא עולה רמ"ח אברים: (דעת זקנים)
רש"י פתאום. נגלה עליהם פתאום והם טמאים בדרך ארץ, (נ) והיו צועקים מים (ס) מים, להודיעם שיפה עשה משה מה שפירש מן האשה, מאחר שנגלית עליו שכינה תדיר, ואין עת קבוע לדבור: צאו שלשתכם. מגיד ששלשתן נקראו בדבור אחד מה שאי אפשר לפה לומר ולאזן לשמוע: (רש"י)
שפתי חכמים (נ) דאם לא כן מאי נפקא מיניה דכתיב פתאום. רא"ם: (ס) מדכתיב הכא פתאום ובנזיר גם כן כתיב פתע פתאום מה נזיר צריך הבאה במים אף טבול יום כן וקל להבין: (שפתי חכמים)
אבן עזרא פתאום. המ''ם נוסף כמ''ם שלשום והוא מגזרת פתי דבר שלא עלה על לב: צאו שלשתכם ויצאו שלשתם. כל אחד מאהלו והנה דרך כלל ואחר כן פרט וירד ה' בעמוד ענן ויקרא אהרן ומרים ומשה שומע: (אבן עזרא)
ספורנו צאו שלשתכם. רצה שידע משה טוב האל יתברך המקפיד על כבודו: (ספורנו)
דעת זקנים פתאום. שלא יוכלו לומר משה צעק עלינו והתפלל לפני הקב"ה: (דעת זקנים)
רש"י בעמוד ענן. יצא יחידי (ע) שלא כמדת בשר ודם, מלך בשר ודם כשיוצא למלחמה יוצא באוכלוסין וכשיוצא לשלום יוצא במועטים, ומדת הקב"ה יוצא למלחמה יחידי שנאמר ה' איש מלחמה (שמות טו, ג), ויוצא לשלום באוכלוסין שנאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן (תהלים סח, יח. ספרי קב): ויקרא אהרן ומרים. שיהיו נמשכין ויוצאין מן החצר לקראת הדבור: ויצאו שניהם. ומפני מה משכן והפרידן ממשה, לפי שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו, וכן מצינו בנח, שלא בפניו נאמר איש צדיק תמים (בראשית ו, ט), ובפניו נאמר כי אותך ראיתי צדיק לפני (שם ז, א). דבר אחר, שלא ישמע בנזיפתו של אהרן: (רש"י)
שפתי חכמים (ע) דאם לא כן למי לי למכתב וירד ה' בענן הא כבר נאמר ויאמר ה' צאו שלשתכם ולא הוה ליה למימר אחר זה אלא ויעמוד פתח האהל וגו' אבל בפרשת כי תשא דכתיב וירד ה' בענן שהוא תחלת הגלות השכינה אליו בבקר יש לומר שבא להודיע הגלות השכינה אליו ולא ללמד שירד יחידי עם עמוד עננו כמו שדרשו הכא: (שפתי חכמים)
אור החיים וירד ה' בעמוד בענן. צריך לדעת למה לא ירד ה' קודם קריאה ראשונה, שנראה מסדר הכתובים שלא ירד אלא אחר קריאה, גם ממה שאמר בקריאה צאו שלשתכם אל אהל מועד זה יעיד שעדיין לא ירד, שאם לא כן לא היה צריך לרשום להם המקום כי הם רואים מקום אשר ישכון שם הענן, ולדבריהם שכתבנו שהיו טמאים בשעת הקריאה יש טעם נכון בדבר, כי לא רצה ה' לרדת קודם הקריאה ויהיה יושב וממתין להם כביכול לצאתם, ואינו מהכבוד, גם ימשך להם ח"ו עונש לנקראים ואין הקדוש ברוך הוא חפץ להעניש אלא להטיב, והטעם שירד ה' ולא דבר ממקומו כסדר הקריאה, כדי לפרסם הדבר כשיראו שירד הענן ועמד פתח האהל והוא פרסום והערה גדולה ויודע לכל ישראל כי הקפיד ה' על אשר נגעו בנאמן ביתו והענישם על הדבר: (אור החיים)
רש"י שמעו נא דברי. אין נא (פ) אלא לשון בקשה: אם יהיה נביאכם. אם יהיו (צ) לכם נביאים: ה' במראה אליו אתודע. שכינת שמי אין נגלית עליו (ק) באספקלריא המאירה, אלא בחלום וחזיון: (רש"י)
שפתי חכמים (פ) כלומר אף על פי שחרה בם אף ה' וילך מכל מקום אין נא אלא לשון בקשה ודבר עמהם בנחת שאלו היו דבריו בכעס לא היו דבריו נשמעים וללמוד קל וחומר לבשר ודם שיהיו דבריו בנחת: (צ) דבקרא משמע דנביאיהם יהיה ה'. לכך פירש אם יהיה לכם נביאים ומלת ה' דבקה עם במראה אליו אתודע: (ק) באומרו שכינת שמי מורה שפירוש ה' הוא כאלו אמר אני ה' דאם לא כן יתוודע מיבעי ליה: (שפתי חכמים)
אבן עזרא שמעו נא. כמו עתה: נביאכם. מי שיהיה מכם נביא ה': במראה. פירושו אם היה נביאכם שהוא נביא ה' כמו והנבואה עודד הנביא האהלה שרה אמו כסאך אלהים עולם: במראה. במראות הלילה: בחלום אדבר בו. כפול כדרך הנבואות: (אבן עזרא)
בעל הטורים במראה. ב', במראה אליו אתוודע, במראה נהפכו צירי עלי, לומר שאפילו במראה שאני נראה לנביאים נתהפך ציריהם עליהם אבל משה יושב כתלמיד לפני רבו: (בעל הטורים)
אור החיים שמעו נא דברי. צריך לדעת למה הוצרך לומר כן ודאי כי ישמעו את אשר ידבר, עוד צריך לדעת אומרו תיבת נא כי לא יוצדק לומר האדון לעבדו לשון בקשה. אכן יתכוין ה' בנועם אמריו להרגישם במניעת השמיעה שקודם לכן, כי עתה הם ראוים לשמוע ולא קודם לצד טומאתם לדבריהם ז"ל, וממוצא דבר אתה יודע כי אין נכון לעבד שיהיה מושלל ההכנה בעת אשר אדונו יצוה עליו, ואוזן מילין תבחן כי מוכרח משה במעשיו לפרוש מאשתו, ולדרך זה הרווחנו תירוץ לקושיא א', למה לא נתן ה' טעם הפרישות בדבריו להם כי הוא העיקר הצריך להשמיעם, ולפי זה ה' נתן אומר המבשר צבא רב:
עוד ירצה על זה הדרך שמעו נא פירוש עתה אתם שומעים לצד ההכרח ליסרכם ולהוכיחכם, ואין לדבר לכם דברים אלו ע"י משה מב' טעמים א' כי הוא נוגע בדבר ועליו באו הדברים, ועוד מהטעם עצמו האמור בענין שקרא ה' לאהרן ומרים לדבר עמהם שלא בפני משה, אבל קודם ואחר כך אין אני מדבר עמכם, וזו סתירה למאמרם שגם בהם דבר, ותמצא שאמרו ז"ל (במד"ר ס"פ נשא) שבכל המקומות שאמר הכתוב וידבר ה' אל משה ואל אהרן אין הכונה בדבר גם עם אהרן אלא למשה שיאמר לאהרן, והם הדברים שרמז ה' בתיבת נא:
ודקדק לומר דברי ולא הספיק לומר שמעו נא ומובן שמה שישמעו הם דבריו, נתכוין כן הגם שהיו מתנבאים קודם לא היה כסדר זה שישמעו הדברים מפי אל עליון וכמו שפירש ה' דבריו בסמוך אם יהיה נביאכם ה' וגו':
עוד אפשר שרמז להם שלא ידבר עמהם עוד אלא עתה, לבל יחשבו בדעתם כי הוכשרו לנבואה עליונה כזאת והיה כזה יום מחר, לזה אמר עתה. עוד ירצה במאמר נא לצד שהיו טמאי קרי ובדיני טהרת טומאה אמרה תורה (ויקרא כב) שאין הטבילה גומרת הטהרה לאכול בתרומה עד הערב שמש, וענין הנבואה כיון שמצינו כי צריך האצלת הרוח הקדושה כדי שיוכשר לדבר ה' עמו לא יספיק טהרת מים עד בא השמש וטהר, שלא יהיה זה גרוע מטהרה הצריכה לאכילת תרומה וכאן מצינו שביום עצמו שהיו טמאים טומאת קרי סמוך לטבילתם דבר ה' עמהם, לזה אמר ה' שמעו נא דברי פירוש עתה דוקא הוראת שעה היא שאשמיעכם דברי הגם שעדיין צריכין הערב שמש, לקיים מה שנאמר (ב"ר נה) אהבה מקלקלת השורה אהבת ה' עם משה ידידו לא יכול להתאפק עד למחר:
אם יהיה נביאכם וגו'. ולא דבר לנוכח אליהם אם תהיו נביאים, לצד שהם הזכירו בטענתם נביאים אחרים חוץ מהם וכמאמר המדרש (ספרי) שאמרו הלא דבר גם עם אברהם ולא פירש וכו', לזה בא דברו יתברך לעשות הפרש גם מהנרמז בדבריהם למשה, ואולי כי לזה אמר לשון יחיד אם יהיה:
ה' במראה אליו וגו'. בא להודיענו הפרש הדרגת הנביאים מהדרגת משה, ולצד שיש ג' דברים בענין הנבואה, א' השגת המראה, ב' זמן השגתה פירוש אם יתנבא בכל עת שירצה או אין הדבר תלוי ברצונו אלא בזמן שיחפוץ ה', ג' השגת בחינת הדיבור כאשר אבאר, והתחיל ה' לומר בבחינת הדרגת השגת הראיה, ואמר ה' במראה אליו אתודע פירוש לפי שיש ג' הדרגות כלליות בהכרת ה', הא' לא השיגה אדם בנבואה והוא מה ששאל משה (תשא לג יח) הראני נא את כבודך פירוש נא עתה מה שאתה עתיד להראותני לאחר מיתה, כי יודע היה משה המושג לצדיקים בעולם העליון, והשיבו ה' לא תוכל וגו' כי לא יראני האדם וחי אלא לאחר מיתה, והדרגה זו היא בעצמות אורו יתברך, והגם שלא יתייחס אליו מאמר עצמות אלא לשכך אוזן וכו', הדרגה ב' היא אור המאיר ממנו ית' שיתייחס אליו תמונה, ואין תמונה זו דומה לשום תמונה מההוים בנמצא, כי אין לו תמונה אלא תמונה לנעלם מעיני כל חי שאין לה מכיר זולת משה אשר הכיר' לו ה' דכתיב ותמונת ה' יביט, מה שלא השיג זולתו בכל הנביאים, הדרגה ג' היא הבהקת אורו ית' ברחוק, הא למה זה דומה לנר דלוק אשר ילך אורו למרחוק ויראה אדם האור ההוא, וזה יקרא מראה, וזה הוא השגת הנביאים זולת משה, והוא מאמר ה' במראה והבן, וכנגדה אמר במשה ותמונת ה' יביט:
וכנגד זמן השגת הנבואה אמר אליו אתודע, פירוש אפילו מדרגה קטנה כזו אינה אצלו בתמידות בעת אשר יחפוץ ישיגנה, אלא כשאני רוצה אתודע לו בה, וכשיחפוץ הוא להשיגה אינו מובטח שישיגנה בכל עת, כמו שהוא מובטח משה בכל עת אשר יחפוץ דכתיב (ט' ח') עמדו ואשמעה מה יצוה ה' בלא שום ספק בדבר, נמצאת אומר כל הנביאים אין נבואה בטוחה אצלם הגם שהיא מדרגה קטנה ממדרגת משה, ומשה נבואתו הגם שהיא גדולה מהם בטוחה אצלו בכל עת שירצה, והוא מאמר בכל ביתי נאמן הוא פירוש כנאמן הזה שהכל בידו וברשותו לעשות כל אשר יחפוץ כמו כן משה, ודקדק לומר בכל ביתי לכלול אפילו בהשגת נבואה הגדולה הדבר ברשותו להתנבא, מה שלא היה נשמע אם היה אומר בביתי נאמן הוא שהייתי אומר שאין הדבר מסור לחפצו אלא מדרגה הקטנה של כל הנביאים, וההפרש הוא שהם אין הדבר ברשותם מה שאין כן הוא תלמוד לומר בכל וגו':
וכנגד השגת בחינת הדיבור אמר בחלום אדבר בו, פירוש דע כי ב' מדות בהודעת החלומות, הא' כשישמע הדברים תהיה דעתו מעורבבת ולא תבחן אזנו מילין להשכיל הנדבר כי דעתו מבולבלת, ב' כל הנדבר בחלום אין הדברים כפשטן אלא משל ודמיון, וצא ולמד מחלומות הכתובים בתורה ופתרוניהם, והוא מה שאמר ה' כי הנביאים בעת בא דברו הטוב להם יתבלבל דעתם ויהיו כאדם השוכב בלב ים ויתהוללו, גם לא יבא להם הדיבור בצורתו אלא מלובש תוך דמיון ומשל כדי שיוכלו שאת הדיבור ואף על פי כן מתהוללים, ופירוש תיבת בחלום הוא בגדר חלום באיכות ומהות, ולעולם בהקיץ היה ה' נגלה אל עבדיו הנביאים, אלא כשהיה בא להם הדיבור היו מקבלים אותו כתכונת החלום כנזכר והיו נופלים לארץ ומתטרפת דעתם מעליהם, מה שאין כן משה שהיה מושלל מזה שלא היתה דעתו משתנית בבא דבר ה' והיה שומע בדעת שלימה, גם לא היו באים אליו הדברים בדרך משל ומליצה אלא דברים מבוארים וברורים ואינן צריכין פתרון, והוא מאמר ה' פה אל פה אדבר בו פירוש הנה עיני כל ישראל רואות הג"ן פרשיות אשר דבר ה' אל משה שכלן הם דברים שיבין פשטן של דברים כל מבין לשון הקודש, גם אוצרות חכמה אשר אצר ה' בהם כולם נכוחים למבין הבא לעיין ולהעמיק ירגיש במשמעות הכתובים עצמן את אשר חשב ה' לומר בהם, ואין דרך זה בדברים אשר דבר ה' ביד עבדיו הנביאים ירמיה וישעיה שכלן משל ומליצה, כמאמר (יחזקאל יז) הנשר הגדול בעל הכנפים וגו', וביותר מהמה נבואת זכריה המסגר שערי הנבואה אשר סגר גם נבואתו ואין אתנו יודע כוונת נבואתו:
ויש לחקור זאת כיון שהמנבא הוא ה' אלהינו אחד למה לזה ידבר נכוחות ולזה דברו מעקשים, ואמרו אנשי אמת במה שקדם לנו הידיעה בדבר המלאך לדניאל ההרגש שהיה פועל בו מזה תשכיל לראות כי הרכבת מין האנושי תפסידנה הרגשת הרוחני ואינה יכולה לסבול זולת המורכב אשר כונן ה' בחכמתו הנפלאה שיוכלו שתוף יחד הנפש והגוף, והלא תראה אפילו במקורות הנרגשות ונתפסות אש ומים זה מכלה את זה זולת השמים אשר כוננו ידי יוצר, ומזה תשער איך יוכל עמוד בדבר אלהים מקור הרוחניות ויחצוב קולו להבת אש איך יוכל עמוד, ולזה אין אדם משיג לעמוד בכוחו לשמוע קול אלהים חיים זולת האיש אשר הפך חומרו ועשאו צורה כמו שרשמנו במקומות אחרים שזה אין לו גוף ויכול שאת דבר מלך, ולכן בהנבא ה' לאדם שאין גופו דומה לצורתו יתחכם ה' עשות על זה האופן, כי יצא דבר מלך מפי עליון והדיבור יתעטף באוירים דקים ואחר כך יגיע לאוזן נביא ובזה יסבלנו הנביא, ואף גם זה יפעיל הרגש בנביאים להשתגע, ודבר זה יסובב בא הדברים דרך משל ומליצה בבחינת החלום:
ולזה כל הנביאים לבד ממשה ידברו משלים ומליצות ויותר מהמה זכריה שהיה אחרון בנביאות היה הדיבור בא ונגלד ונגלם ביותר משאר נבואות כדי שיוכל לסבול, ולזה נתרבו בו המליצות ועומק הדמיון עד שאין דורות אחרונים יודעים דבריו, והוא מה שהודיע ה' כאן בבחינת המושג למשה ואמר פה אל פה פירוש לא היה הדיבור נפסק מפי אל עליון לפי משה לעבור באויר העולם שישתנה הדיבור בהלבשת האוירים ויסובב לדבר דברי משלים וחידות, גם שלל ההתרגשות אשר תקרה לנביאים כמאמר ומראה פירוש לא ירדם ולא יתבהל אלא ומראה פירוש בעת ובשעה עצמה שאני מדבר בו פה אל פה אינו כסדר החלום אלא ומראה שאני מראה לו אור המנבא ומביט, וזה יגיד ההערה והתכוננת השכל:
ואומרו ולא בחידות, הוא להעיר בתולדת הדבר כי לצד שהיה מדבר פה אל פה בזה היה גם כן הדיבור יוצא בלא חידות, ודקדק לומר אל פה ולא לאוזן, המשכיל על דבר נביא שאמר (מ"א ג') לב שומע ידע סוד הדבר, וזו היא הדרגת נבואה שאין למעלה ממנה שיקשור ה' נפש נביא במקור המנבא וישלשל הנבואה פה אל פה, ובזה גם כן תבין אומרו אדבר בו ולא אמר אתו או עמו אלא בו והבן. עוד נתכוון להשכילך שלא היה הדיבור אלא מפי ה' לפי משה ולא היה רואה פני עולם, והוא מאמר בו:
(אור החיים)
ספורנו אם יהיה נביאכם. אם היה משה נביא באותה המדרגה שחשבתם באמרכם הלא גם בנו דבר: ה' במראה אליו אתודע. לא הייתי נודע לו ונגלה עליו בזה השם אלא במראה לשון נקבה לא בהקיץ כמו שהיה הענין בישעיהו באמרו ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא. וכן במיכה וראיתי את ה' יושב על כסאו וכל זה במראה הנבואה בלי ספק לא בהקיץ. וגם בלעם אף על פי שהיה הדבור אליו בהקיץ לא היה לו בשם המיוחד כאשר חשב הוא באמרו אולי יקרה ה' לקראתי כי זה אמנם לא עלה לידו אבל נאמר בו ויקר אלהים אל בלעם: (ספורנו)
דעת זקנים אם יהיה נביאכם ה'. תשובה זו הויא על מה שאמרו גם בנו דבר. כלו' אינו דומה דבור שאני מדבר עמכם ועם שאר הנביאים לדבור שאני מדבר עם משה שעם נביא אחר בחלום אדבר בו כאדם שרואה חלום וצריך פתרון. במראה אליו אתודע כאדם שרואה במראה בבואה שלו ואינו רואה ממשות כלומר דרך משל אני מדבר עמהם כדכתיב שכב על צדך השמאלית וכן בדניאל כתיב אני ראיתי ולא אבין וכן הרבה אחרים: (דעת זקנים)
אבן עזרא בכל ביתי נאמן הוא. טעמו כבן בית שיכנס בלא רשות ואם יצטרך ידבר צרכיו ואתם כאשר אתודע לכם בחלום תדעו ואם לא אין לכם רשות לשאול: (אבן עזרא)
ספורנו לא כן עבדי משה. שהדיבור עמו בשם המיוחד הוא בהקיץ וזה באר באמרו: (ספורנו)
דעת זקנים לא כן עבדי משה וגו'. תרגום יונתן בכל עמי כלו' כולם מחזיקים אותו לנאמן כי פה אל פה אדבר בו ופרש"י פה אל פה אמרתי לו לפרוש מן האשה שנא' ואתה פה עמוד עמדי ותימא א"כ למה נתרעמו ממה שפירש. וי"ל נתרעמו ממה שפירש קודם לכן שלא היה מצוה לו הקב"ה לפרוש אם לא שפירש מדעתו דקי"ל דבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. ומתוך מעשה דאלדד ומידד ידעו מפי צפורה שפירש קודם לכן כדפרש"י ואז דברו בו: (דעת זקנים)
רש"י פה אל פה. אמרתי לו (הוכרח לפרש כך, דאילו כפשוטו שפה אל פה הוזכר לשבח, דא"כ היה אז פה אל פה ממש כפשוטו, וזה א"א דהא כתיב בסוף נשא מדבר אליו וע"ש ברש"י, אלא פה אל פה פירושו אמרתי לו לפרוש כו', ופא"פ לאו דוקא, אלא ר"ל בהדיא ודו"ק) לפרוש מן (ר) האשה, והיכן אמרתי לו, בסיני, לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה, כז. ספרי קג): ומראה ולא בחידות. ומראה, זה מראה דבור, שאני מפרש לו דבורי במראית פנים שבו, ואיני סותמו לו בחידות, כענין שנאמר ליחזקאל חוד חידה וגו' (יחזקאל יז, ב), יכול מראה שכינה, תלמוד לומר לא תוכל לראות את פני (שמות לג, כ): ותמנת ה' יביט. זה מראה אחורים, כענין שנאמר וראית את אחורי (שם כג): בעבדי במשה. אינו אומר בעבדי משה, אלא בעבדי במשה, בעבדי, אף על פי שאינו משה, במשה, אפילו אינו עבדי, כדאי הייתם לירא מפניו, וכל שכן שהוא עבדי, ועבד מלך מלך, היה לכם לומר אין המלך אוהבו חנם, ואם תאמרו איני מכיר במעשיו, (ש) זו קשה מן הראשונה (ספרי קג. תנחומא צו יג): (רש"י)
שפתי חכמים (ר) ואם תאמר והא אמרינן (שבת דף פז) ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו ואחד מהן שפירש מן האשה משמע שלא צוה לו הקדוש ברוך הוא עיין בתוספות (שם ויבמות דף פ"ג): (ש) ואם תאמר איך עלתה על דעתו של הקדוש ברוך הוא שיאמרו אהרן ומרים הכי ויש לומר לפי שהם אמרו הרק אך במשה דבר אלהים הלא גם בנו דבר ה' ולא פירשנו מדרך ארץ ולמה פירש מדרך ארץ אלא משום גיאות שהוא גס רוח וכך היו אומרים והלא שכינה שורה עליו וכתיב אשכון את דכא ושפל רוח ומשה היה רוח גבוהה ולמה שורה שכינה עליו אלא כביכול הקדוש ברוך הוא אינו יודע שהוא רוח גבוהה לכן אמר זו קשה משל ראשונה ולכך נכתב גם כן כאן והאיש משה עניו מאד שאהרן ומרים אמרו שהוא גס רוח ולא כמו שפירש הרא"ם שדרשו כן מיתור הבי"ת של בעבדי שהוא בי"ת השימוש והקשה אם כן למה לא דרשו גם כן למ"ד השימוש יתירה גבי לעבדך ליעקב וגם לאדוני לעשו והביא שם גירסא אחרת כדי לתרץ קושיא זו ולפי דרכנו אין צריך לשבש הספרים שלנו וקל להבין: (שפתי חכמים)
אבן עזרא פה אל פה אדבר בו. הטעם בלא אמצעי: במראה ולא בחידות. הטעם שאראה לו הדבור כאשר הוא כצורת המשכן: ולא בחידת. כמו הנשר הגדול: ותמונת ה' יביט.כטעם הראני נא את כבודך או שהוא בהקיץ: (אבן עזרא)
בעל הטורים ומראה. תגין על הה''א לומר שמציץ בה' נוגה שנאמר ביחזקאל ובה' אור שנאמר בבראשית: (בעל הטורים)
אור החיים ומדוע יראתם וגו'. פירוש חוזר ה' וטוען שהיה להם לשער בדעתם כי הוא עומד ומשמש לפני ה', ואם היה עושה עול לא היה ה' מסכים על ידו, אמור מעתה בה' דברתם שהסכים על ידו, והוא אומרו מדוע וגו' בעבדי, ואומרו במשה פירוש אדם שהוא מובחן לגדול בעיני ה' תחשדוהו בדבר מגונה, ואפשר שרמז עוד להם באומרו במשה על שדברו בפניו והכלימוהו בדבריהם כמאמר רז"ל שכתבתי למעלה (בפסוק א'): (אור החיים)
ספורנו פה אל פה אדבר בו. שהנבואה אליו היא בלתי תרדמת חושיו: ומראה. לשון זכר הנקרא אספקלריא המאירה אצל רז''ל (סנהדרין פרק חלק): ולא בחידות. דבור מבואר בלי חידה לא כענין בזכריה וזולתו שראה חידות ומשלים ואמר לו המלאך הלא ידעת מה המה אלה ואומר לא אדוני והמלאך פירש לו את המשל ומהם היו שראו את המשלים והבינו אותם כענין היטבת לראות וכענין בלעם באמרו וישא משלו כי בתחלה הגיד המשל שראה ואחר כך באר אותו: ותמונת ה' יביט. וכל זה הוא משיג עם ההגלות אליו בשם המיוחד לא כבלעם שעם זה שלא השיג אלא דרך משל היתה השגתו בשם אלהים בלבד לא בשם המיוחד: ומדוע לא יראתם. לא ימלט שאין זה כי אם רוע לב שאם חשבתם שאני מכיר במעשיו אם כן חשבתם עלי תועה שאני חפץ ברשעים הפך מה שהיה לכם לחשוב שלא הייתי מזכה אותו לזאת המעלה אלא מפני שהוא ראוי לכך ובכן היה לכם לירא מלדבר באיש כזה ואם אולי חשבתם שאיני מכיר במעשיו ושאתם מכירים בו יותר ממני שחשבתי שהוא ראוי לכך ואינו כן הנכם יותר חושבים אל ה' תועה כאמרם ז''ל זו קשה מן הראשונה: (ספורנו)
רש"י ויחר אף ה' בם וילך. מאחר שהודיעם סרחונם, גזר עליהם נדוי, קל וחומר לבשר ודם שלא יכעוס על חבירו עד שיודיענו סרחונו: (רש"י)
אבן עזרא וילך. הכבוד והעד והענן סר: (אבן עזרא)
אור החיים ויחר אף ה'. פירוש גירה בהם הנחרים בהם שהם כת האף, וילך כדי שיעשה האף מה שהורשה, והגם שבסנה אמר הכתוב (שמות ד') ויחר אף ה' במשה, שם רשם שיעור אשר יפעול בו האף והוא שיסור ממנו כח הנשמה שהיא בחינת הכהונה ותנתן לאהרן כמאמר רז"ל (זבחים קב. שמו"ר פ"ג) שהרושם הוא הסרת הכהונה, וכאן עשה האף משפט גדול שהצרעת היא כמיתה כאמור בענין, ובשניהם היה העונש כאומרו בם, וכן אמרו רז"ל (ספרי) ויפן וגו' פנה מצרעתו, אלא שמרים לא נתרפאה כאהרן תכף ומיד, ולא ידע אדם מצרעתו: (אור החיים)
ספורנו ויחר אף ה' בם. שלא נכנעו תיכף כמו שעשה דוד באמרו אל נתן חטאתי (שמואל ב יב, יג): (ספורנו)
רש"י והענן סר. ואחר כך והנה מרים מצרעת כשלג, משל למלך שאמר לפדגוג רדה את בני, אבל לא תרדנו עד שאלך מאצלך, שרחמי עליו: (רש"י)
אבן עזרא מעל האהל. מעל פתח האהל: והנה מצורעת. תחסר מלת היא כמו כאשר קאה: (אבן עזרא)
בעל הטורים והענן סר. שלא יראה במפלתן זה שאחז''ל אל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו: (בעל הטורים)
אור החיים והנה מצורעת. לא היה צריך לומר הדבר אחר שכבר אמר והנה מרים מצורעת וגו' ולפי דבריהם ז"ל (ספרי) שאמרו שגם אהרן נצטרע ירצה לומר הנה היא עדיין מצורעת ולא פרחה ממנה כאהרן ואמרו עוד חז"ל (שם) שדוקא כשהיה פונה היתה מצורעת וכשהיה מחזיר פניו היתה פורחת ממנה, ולדבריהם צריך לומר כי משה לא היה מביט במרים לדעת מה היא, שאם לא כן ממה נפשך קשה והבן: (אור החיים)
ספורנו והענן סר. כמרחיק המצורעת כדי שישלחוה אל מחוץ למחנה לביישה: (ספורנו)
אבן עזרא בי אדני. פירשתיו: אל נא. אל עתה: נואלנו. מבנין נפעל ואין לו ריע כי אם נואלו שרי צאן ויש אומרים שהוא הפוך מאולת קשורה וטעמו ידוע: (אבן עזרא)
אור החיים בי אדוני אל נא תשת וגו'. הנה מדברי אהרן משמע כי משה הקפיד על דבריהם אשר על כן מחלה פניו שימחול להם חטאתם, ונראה כי טעמו של אהרן הוא שדן במשה דין חכם, שכפי הדין (קידושין לב:) חכם שמחל על כבודו כבודו מחול, ולזה אמר בדעתו שאם ימחול סר הנגע, ואמר אל נא תשת וגו' פירוש הגם שהקפדת על הדברים עד שבא העונש עתה שבא העונש יכופר העון ולא תשת עוד עלינו חטאת, ואחר האמת לא כן הוא כי משה לא הקפיד על הדבר, ולזה נתחכם הכתוב וסמוך לדברם בו אמר והאיש משה עניו מאוד נתכוון לשלול דברי אהרן כאן, וטעם העונש הוא לב' סיבות, הא' שיש לנו לדון במשה משפט מלך, שכן כתיב (דברים לג) ויהי בישורון מלך, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (שם), ואולי כי לזה גם כן נתכוון ה' במאמרו להם מדוע לא יראתם לדבר בעבדי כי לה' המלוכה ועבד מלך מלך (שבועות מז:):
וסיבה ב' לפי מה שפירשתי שהקפיד ה' על שחשדו שעשה משה עול ח"ו והסכים ה' על ידו ולא הוכיחו, אם כן מילין לצד עילאה הם, ולזה הענישם הגם שאין כאן הקפדת משה, והצדיק משה כי לא הוא הסובב בהקפדתו שהוצרך להתפלל לה', ואף על פי כן לא הועיל לרפאות עד עבור שבעת ימים, ואם היה הדבר בו לא היה צריך לתפלה אלא ימחול וסר הנגע, הא למדת שהעונש בא לא' מב' הטעמים, או לשניהם יחד, ואפשר שאם היה משה מקפיד בדברם היה העונש באופן אחר כפול ומכופל להם ח"ו:
אשר נואלנו ואשר וגו'. הכוונה בב' עניינים, הוא על פי מה שפירשתי בתרעומת ה' עליהם שהקפיד על שהשוו נבואתם לנבואת משה, והקפיד על שנגעו בכבוד משה לומר לא טוב עשה, לזה אמר כנגד השואת נבואתם לנבואתו אמר אשר נואלנו כי דברו דברי שטות בזה, וכנגד מה שאמרו עליו לא טוב עשה אמר ואשר חטאנו:
(אור החיים)
רש"י אל נא תהי. אחותנו זו: כמת. שהמצורע חשוב כמת, מה מת מטמא בביאה (ת) אף מצורע מטמא בביאה: אשר בצאתו מרחם אמו. אמנו היה לו לומר, אלא שכינה הכתוב, וכן חצי בשרו, חצי בשרנו היה לו לומר, אלא שכינה הכתוב, מאחר שיצאה מרחם אמנו, היא לנו כאילו נאכל חצי בשרנו, כענין שנאמר כי אחינו בשרנו הוא (בראשית לז, כז). ולפי משמעו אף הוא נראה כן, (א) אין ראוי לאח להניח את אחותו להיות כמת: אשר בצאתו. מאחר שיצא זה מרחם אמו של זה, שיש כח בידו לעזור, ואינו עוזרו, הרי נאכל חצי בשרו, שאחיו בשרו הוא. דבר אחר, אל נא תהי כמת, אם אינך רופאה בתפלה מי מסגירה (ב) ומי מטהרה, אני אי אפשר לראותה שאני קרוב, ואין קרוב רואה את הנגעים, וכהן אחר אין בעולם, וזהו אשר בצאתו מרחם אמו (ספרי קה): (רש"י)
שפתי חכמים (ת) דכתיב כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא. ובמצורע כתיב והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו יטמא: (א) פירוש אפילו משמעות הקרא נוכל לפרש אותו מבלתי שנצטרך לומר שכינה הכתוב וכתב אמו במקום אמנו ובשרו במקום בשרנו כשנאמר שדבריהם אינם בשביל אחותם אלא שכל אח סתם אין ראוי להניח אחותו להיות כמת וכו': (ב) ופירוש אל תהי כמת שאין לו תקוה שמאחר שבשרה שהוא אחד עם בשרנו נאכל ואין תרופה למכתה: (שפתי חכמים)
אבן עזרא אל נא תהי כמת. אל עתה תהיה אחותינו כנפל המת כאשר יצא מבטן אמו נאכל חצי בשרו וכן בשר המצורע ואין צורך לתיקון סופרים: (אבן עזרא)
ספורנו אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו. הנה העובר שהוא מת באופן זה שבצאתו מרחם אמו נאכל ונתקלקל חצי בשרו אף על פי שנראה שהוא מוסיף שלמות בלידה על מה שהיה לו בבטן אמו בצאתו משם אל מקום החיים השלמות הוא אמנם מוסיף גרעון בהיות נאכל חצי בשרו באותה הלידה. כן אתה היוצא מן המדבר ונכנס לארץ הנבחרת ובזה תיטיב מכון לשבתך אל נא תהי כאותו המת שתניח חצי בשרך במדבר: (ספורנו)
דעת זקנים אל נא תהי כמת. כמצורע שנצטרע עם יציאתו מרחם אמו שאין לו טהרה עולמית אבל זאת שלא בא אלא על ידי חטא תפלות מועיל בה כמו שמצינו בפרעה שנצטרע ע"י שרה ונתרפא כשהשיבה: (דעת זקנים)
רש"י אל נא רפא נא לה. בא הכתוב ללמדך דרך ארץ, שהשואל דבר מחברו צריך לומר שנים או שלשה דברי תחנונים, ואחר כך יבקש שאלותיו: לאמר. מה תלמוד לומר, אמר (ג) לו השיבני אם אתה מרפא אותה אם לאו, עד שהשיבו ואביה ירק ירק וגו'. רבי אלעזר בן עזריה אומר, בארבעה מקומות (ספרי קה) בקש משה מלפני הקב"ה להשיבו אם יעשה שאלותיו אם לאו, כיוצא בו וידבר משה לפני ה' לאמר וגו' (שמות ו, יב), מה תלמוד לומר לאמר, השיבני אם גואלם אתה אם לאו, עד שהשיבו עתה תראה וגו'. כיוצא בו ויאמר משה לפני ה' לאמר יפקד ה' אלהי הרוחות לכל בשר (במדבר כז, טו). כיוצא בו ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר (דברים ג, כג), השיבו רב לך (שם כו): רפא נא לה. מפני מה לא האריך משה בתפלה, שלא יהיו ישראל אומרים אחותו עומדת בצרה והוא עומד ומרבה בתפלה. (ד"א שלא יאמרו ישראל בשביל אחותו הוא מאריך בתפלה, אבל בשבילנו אינו מאריך בתפלה): (רש"י)
שפתי חכמים (ג) דמלת לאמר קרא יתירה הוא דהל"ל ויצעק משה אל ה' אל נא רפא נא וגו' אלא שאמר לו השיבני דומיא דוידבר משה וגו': (שפתי חכמים)
אבן עזרא ויצעק משה. זה יורה שהיה בצער על אחותו: אל. אתה שיש הגבורה בידך עתה רפא עתה לה על כן השיב השם ואביה ואילו אביה כעם עליה וירק בפניה הלא תכלם לראות פניו שבעת ימים: (אבן עזרא)
בעל הטורים רפא. ב' במס', רפא נא לה, רפא שבריה כי מטה משה התפלל לאל שירפא שבריה כי מטה שאל''כ אין מי שיטהרנה: רפא. תגין על הרי''ש אמר הסרת עטרת ראש רפה שבריה כי מטה: (בעל הטורים)
אור החיים ויצעק וגו'לאמר. טעם אומרו לאמר, בא בטענה כדי שלא יאמרו שהקפיד ויחזיקוהו כנוטר איבה, ודברי אהרן יגידו למו, לזה אמר בצעקו לה' בשביל שלא יאמרו דברים הנאמרים בסמוך מפי אהרן:
עוד ירצה כי אמר לפני ה' קודם התפללו שהוא מוחל על כבודו ואחר כך התפלל אל נא וגו':
אל נא נתכוון לשאול ממדת החסד כאומרו (תהלים נב) חסד אל, נא לשון בקשה ופיוס לעורר הרחמים, רפא נא פירוש עתה ולא יתעכב:
(אור החיים)
ספורנו אל נא רפא נא לה. בבקשה אני שואל שתרפא עתה לה ולא נצטרך לביישה להוציאה חוץ למחנה: (ספורנו)
דעת זקנים אל נא רפא נא לה. נא קמא לשון בקשה ובתרא לשון עתה: (דעת זקנים)
רש"י ואביה ירק ירק בפניה. ואם אביה הראה לה פנים (ד) זועפות הלא תכלם שבעת ימים, קל וחומר לשכינה י"ד (ה) יום, אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, לפיכך אף בנזיפתי תסגר שבעת ימים (בבא קמא כה.): ואחר תאסף. אומר אני כל האסיפות האמורות במצורעים, על שם שהוא משולח מחוץ למחנה וכשהוא נרפא נאסף אל המחנה, כתוב בו אסיפה לשון הכנסה: (רש"י)
שפתי חכמים (ד) הוסיף מלת ואם כאלו אמר ואם אביה וכו' מפני שלא מצינו שירק אביה בפניה מעולם ולא הנזיפה בשום זמן אלא ר"ל אלו אביה ירק כו' ואמר הראה לה פנים זועפות להורות שאין ירק ירק כמשמעו רק נזיפה המתחייבת מן היריקה: (ה) ואם תאמר והא קל וחומר הוא אפילו כמה וכמה ימים ולמה נקט דוקא י"ד יום. ויש לומר לפי שאמרו זכרונם לברכה (נדה לא) ג' שותפין באדם הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו דאב ואם כל אחד נותן ה' דברים לולד והקדוש ברוך הוא לבדו נותן י' דברים שמע מינה שיש לו חציו של ולד. ועוד יש לומר לפי שהמצורע כשמוסגר ז' ימים אם לא פשה ועמד בעיניו מסגירו עוד ז' ימים ואם פשה טמא מוחלט הוא לכך נקט י"ד ימים שהוא טמא מוחלט כלומר הרי היא ראויה שתהיה מצורע עולמית: (שפתי חכמים)
אבן עזרא תסגר. כמו המצורעים שלא יזיקו אחרים: ואחר תאסף. תחשב מהיישוב וכן ואספתו מצרעתו ואחר שבאה אל המחנה נסעו העם מחצרות: (אבן עזרא)
אור החיים ואביה ירוק ירק וגו'. הלביש שיעור הדברים בה ולא אמר האב אם ירוק בפני בתו וכו', לומר שהיא במדרגת בת שהיא מדרגת הצדיקים, וכפל לומר ירוק ירק, לומר שאם היה צועק לו קודם לא היה רוקק בפניה, וזה הוא שיעור הדברים ואביה ירוק פירוש כשגרמה שירק בפניה ולא היה מי שירצהו שלא לרוק עד שירק והוא אומרו ירק פעם ב' וגו', הא למדת שאם היה אופן שהיה מתפלל משה קודם לא היתה נענשת:
תסגר שבעת ימים. נראה שפרחה ממנה צרעת בתפלת משה, וכמאמרו רפא נא פירוש עתה, אלא שגזר ה' שתשב כמנודה, שאם לא כן לא היה צריך הכתוב לומר תסגר פשיטא שתסגר עד שתתרפא מצרעתה, אלא ודאי שכבר נתרפאה, ולזה גם כן לא הזכיר טהרת צרעתה ביום אסיפתה, ולדברי רז"ל (זבחים קב, ספרי) שאהרן לא ראה צרעת מרים מטעם קורבה, יתבאר על נכון, כי לצד שאין כאן צרעת כי אין כהן שיאמר טמא אם כן כאן אלא סגירה לבד כמנודה, או אפשר שנסגרה על פי ה' אלהינו שהוא כהן, והוא אומרו תסגר וגו' הרי הסגירה, ונטהרה על פי ה' דכתיב ואחר תאסף:
(אור החיים)
ספורנו הלא תכלם. ראויה היא לזאת הבושה: (ספורנו)
דעת זקנים תכלם שבעת ימים. פרש"י ק"ו לשכינה י"ד יום ומקשים העולם היכן נמצא שיעור זה די"ד יום וי"ל דמן הדין הוא במסכת נדה פרק המפלת ת"ר שלשה שותפין יש באדם הקב"ה אביו ואמו אביו מזריע לובן שממנו גידים ועצמו' וצפרנים ומוח שבראש ולובן שבעינים הרי ה' מן האב ואמו מזרעת אודם שממנו דם ובשר וכו' הקב"ה מטיל בו רוח ונשמה וקלסתר פנים ודעת ובינה והשכל וראית העינים ושמיעת האזנים ודבור שפתים והלוך רגלים. הרי עשרה דברים מאת הקב"ה כפלים מאביו ולכך נקט בנזיפה דהכא י"ד שהוא כפלים משבעה מאביה אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ולא תכלם כי אם שבעה וקשיא להר' בכור שור אי אמרינן בכל חמור שלמד מן הקל שנוסף כפי מה שהוא חמור ממנו וא"ת ק"ו לשכינה י"ד היינו לעולם שהרי בסוף הסגר שהוא בי"ד אם לא נתרפא המצורע הוא מחליט לעולם. ואו' ה"ר ברוך בר יצחק דבשני הסגרים אין בהם יותר מי"ג יום דיום שביעי עולה לכאן ולכאן. ומיהו תימא דמנא לן דמנזיפה דאביה תכלם שבעת ימים דלפום ריהטא דקרא משמע דפשוט הוא ממקום אחר דמאביה תכלם שבעת ימים. וי"ל דמנזיפה דאביה היא במנודה ומנודה כאבל שנוהג שבעה. ועדיין קשה דז' דאבל לא מצינו בקרא דאינו אלא מדרבנן ועוד מאי קאמר דאביה ירוק ירק בפניה והלא לא היה חי באותה שעה אמנם נ"ל דמזה לא קשיא כלל דהכי בעי למימר אלו חי וירוק ירק בפניה. ומ"מ יש מתרצים שאביה נזף בה במצרים בלידת משה שטפחה אביה על ראשה כשהושלך ביאור ואמר לה בתי היאך נבואתך הלא תכלם שבעת ימים דהתם כתיב ותתצב אחותו מרחוק מה גבי מצורע ז' אף כאן שבעה. אמנם לא ידעתי היכן כתיב רחוק במצורע אם לא משום דכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ולשון הרחקה הוא ומהאי קרא דתכלם שבעת ימים מוכח במועד קטן בפרק ואלו מגלחין דנזיפה דרבנן הוי שבעת ימים: (דעת זקנים)
רש"י והעם לא נסע. זה הכבוד חלק לה המקום בשביל שעה אחת (ו) שנתעכבה למשה כשהושלך ליאור, שנאמר ותתצב אחותו מרחוק וגו' (שמות ב, ד. סוטה ט:):
חסלת פרשת בהעלתך:
(רש"י)
שפתי חכמים (ו) ויש לפרש משום דמדה טובה מרובה ממדת פורעניות אחת לחמש מאות הכי נמי היא המתינה למשה שליש של שעה ונשתלם לה חמש מאות שלישיות שעות דהיינו ז' ימים דיום ולילה עמו כ"ד שעות ולז' ימים ולילות קס"ח שעות תחלקם לשלישיים יהיו יתירים על ה' מאות דהיינו על הז' ימים מכל מקום כיון דלאו יום שלם הוא אלא שעה אחת ושליש של שעה אין בכך כלום ואפשר עוד בשכר שהלכה לקרוא לאמו של משה הוסיפו לה ד' שלישיים והא דנקט רש"י שעה אחת לאו דוקא שעה שלימה שהוא אחד מכ"ד שעות שביום אלא כלומר עת אחת דהיינו שליש שעה וקל להבין: חסלת פרשת בהעלותך (שפתי חכמים)
בעל הטורים והעם לא נסע. בפסוק ותתצב אחותו יש ז' תיבות לכך המתינה לה שכינה שבעת ימים: (בעל הטורים)
אור החיים והעם לא נסע. תלה הדבר בעם ולא אמר ולא נסע העם, להודיע כי העם הסכימו לבל יסעו עד האסף מרים, והגם שהדבר היה תלוי בנסיעת הענן, התורה מעידה כי גם בזכותה הם היו חפצים בעכבה לכבדה, ומה גם אם היה ידוע להם כי בזכותה היה המים להם (תענית ט.) בודאי שישב שם העם על המים:
חסלת פרשת בהעלותך
(אור החיים)
ספורנו והעם לא נסע. אף על פי שהענן סר מעל האהל וכתיב ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם מכל מקום לא נסעו שהכירו שלא נעלה אז אלא להרחיק המצורעת: (ספורנו)
דעת זקנים והעם לא נסע. שלא נעלה הענן משום כבוד משה: (דעת זקנים)
אבן עזרא ויחנו במדבר פארן. על דעת רבים שהענן היה שם בעבור שמצאו וישכן הענן במדבר פארן ויפרשו הענן סר מעל האהל כמשמעו ולפי דעתי אין זה הפירוש נכון:
חסלת פרשת בהעלותך
(אבן עזרא)
ספורנו ויחנו במדבר פארן. במקום מן המדבר שלא היה לו שם כלל אבל היה מול קדש ברנע וקרוב לה כדי לסדר עניניהם ולהכנס שם שהיא העיר הראשונה מארץ ישראל שפגעו באותו הדרך כמו שהעיד באמרו ונבא עד קדש ברנע ואומר אליכם באתם עד הר האמורי אשר ה' אלהינו נותן לנו עלה רש וכו' וקרא אותו המקום רתמה כמבואר באלה מסעי: (ספורנו)