---

פרשת פינחס

---

{י}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וידבר יי וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 אור החיים   לאמר. צריך לדעת למי יאמר, אם לפנחם לא היה צריך לומר אחר כך לכן אמור שכבר אמר שיאמר לו הדברים, ועוד סדר הדברים יגיד שלא כן הוא:

ונראה שנתכוון בזה שיאמר לישראל דברים הנאמרים בענין, והכוונה כדי שיכירו מפעל טוב שעשה להם פנחס ולא ישנאוהו בשביל הריגת הנשיא ובמה שנמשך מסיבתו שחבט המלאך מהם מה שחבט כאומרם ז"ל (סנהדרין פב:) כאשר אבאר בסמוך: (אור החיים)


{יא}  פִּֽינְחָ֨ס בֶּן-אֶלְעָזָ֜ר בֶּן-אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת-חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת-קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹֽא-כִלִּ֥יתִי אֶת-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי:

 אונקלוס  פִּינְחָס בַּר אֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא אֲתֵיב יַת חֵמְתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְקַנֵי יַת קִנְאָתִי בֵּינֵיהוֹן וְלָא שֵׁיצֵיתִי יַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: (אונקלוס)

 יונתן  פִּנְחָס קַנָאָה בַּר אֶלְעָזָר בַּר אַהֲרן כַּהֲנָא אָתֵיב יַת רִתְחִי מֵעַל בְּנֵי יִשְרָאֵל בִּזְמַן דְקַנֵי יַת קִנְאָתָא וְקָטִיל חַיָיבָא דְבֵינֵיהוֹן וְאַמְטוּלֵיהּ לָא שֵׁיצְיַית יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּקִנְאָתִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. לפי שהיו השבטים מבזים אותו, (א) הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים, והרג נשיא שבט (ב) מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן (סנהדרין פב: סוטה מג.): בקנאו את קנאתי. בנקמו את נקמתי, בקצפו את הקצף (ג) שהיה לי לקצוף, כל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום (ד) נקמת דבר. אנפרימנ"ט בלע"ז: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דאם לא כן הא כתיב לעיל בסוף פרשת בלק פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ולמה כתיב כאן אלא על כרחך כדי ליחסו ואם כן קשה ולמה ליה ליחסו והלא כבר יחסו לעיל אחר אהרן הכהן גבי האי מעשה עצמו דכתיב וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקח וגו' ומתרץ לפי שהיו השבטים מבזין אותו הוצרך הכתוב ליחסו עוד שהוא בן בנו של אהרן אי נמי יש לומר דמשום הכי יחסו לעיל אחר אהרן כלומר כמו שאהרן היה עוצר המגפה מישראל בקחתו את המחתה כך פנחס עצר המגפה מישראל בהריגת איש מישראל ולכך יחסו אחר אהרן משום הכי מקשה רש"י הכא דלא שייך הכא לתרץ כן: (ב) ר"ל דשני דברים הן חדא שהוא בן פוטי ר"ל אשתו של אלעזר היתה ממשפחת יתרו ואביה פיטם עגלים לעבודת אלילים כדפירש רש"י לעיל בפרשת וארא ועוד שהרג נשיא שבט מישראל והא דנקט רש"י שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים לאו למימרא דפשיטא ליה לרש"י דאבי אמו היה מזרע יתרו אלא לאו דוקא הוא אלא חדא נקט כי ספק הוא אם אם אמו היתה מזרע יתרו או אבי אמו וקל להבין: (ג) דק"ל דקנאה אינו אלא שנושא עליו שנאה בלב ופנחס לא היה לו קנאה בלבו על זמרי. ומתרץ בנקמו את נקמתי כלומר דקנאה לשון נקמה ותו ק"ל היאך שייך למכתב אהקדוש ברוך הוא בנקמו את נקמתי. ומתרץ בקצפו כו' כלומר דנקמה הוא בא על ידי קצף משום הכי נקט לישנא דקנאה וכן כל לשון נקמה שכתוב בהקדוש ברוך הוא לשון קצף הוא. ותו ק"ל כיון דקנאה היינו נקמה למה לא כתיב בהדיא בנקמו את נקמתי ומתרץ כל לשון קנאה כו' כלומר קודם שעושה נקמה מתחרה בלבו ויש לו קנאה עליו לעשות בו נקמה אם כן התחלת הנקמה יש בו קנאה לכך כתיב לשון קנאה: (ד) המתחרה לשון חרה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בקנאו. קל הנו''ן להקל על הלשון והטעם כי הוא קנא כקונו וכתוב על השם כי הוא אל קנא בע''א ולולי הוא שקנא הייתי מכלה כל ישראל בדבר בקנאתי: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  פינחס בן אלעזר. הודיע הקב"ה למשה שישלם שכר טוב לפנחס על קנאתו אשר קנא לאלהיו ועל הצדקה שעשה עם ישראל לכפר עליהם ולא מתו כולם במגפה וצוהו שיודיע לישראל שהוא כהן לעולם וזה טעם לכן אמור שיגיד זה בישראל ולא אמר הכתוב "והיתה לו ולזרעו אחריו כהונת עולם" כמו שאמר (שמות כט ט) באהרן אבל אמר " ברית כהונת עולם " ואמר " את בריתי שלום " שיתן לו ברית עם השלום דבק בו ובאהרן נאמר לכבוד ולתפארת (שמות כח ב) ולכך אמר אשר קנא לאלהיו והמשכיל יבין והזכיר ושם איש ישראל המוכה ושם האשה המכה להודיע כי ראוי היה לשכר הגדול הזה שהרג נשיא בישראל ובת מלך גוים ולא ירא מהם בקנאתו לאלהיו ואחרי שנתן שכרו הטוב לצדיק צוהו להפרע מן הרשעים ואמר לו צרור את המדינים וצוהו שימנה העם תחלה וזה טעם ויהי אחרי המגפה (להלן כו א) כי המנין יהיה תחלה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  השיב את חמתי מעל. בגימטריא זהו את המלאך של אף ושל חמה: בקנאו את קנאתי. תגין על הקו''ף לומר שעטרו על שקנא לה'. ג''פ קנאה כנגד ג' עבירות שעשו לזנות וישתחוו ויצמד: (בעל הטורים)

 אור החיים  פינחס בן אלעזר וגו'. צריך לדעת למה הוצרך ליחסו, ואולי שנתכוון שיזכרו אבותיו לטובה, ועוד נראה שנתכוון להשלים ישראל עם אהרן שסבב נפילה גדולה מישראל באמצעות העגל דכתיב (שמות לב) ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן הרי עמד פנחס בן בנו ופדה נפש כל ישראל כאומרו בסמוך ולא כליתי את בני ישראל, ולזה יחסו עד אהרן, ותמצא שאמרו ז"ל במדרש (תדאר"ר פי"ג) שהיה אהרן עומד ומתקן והיה מלמד כל ישראל תורה ומעשים טובים וכו' עד כאן, הא למדת שהיה נחשב על אהרן הקלקול שגרם במיתת עם רב והיה מבקש לתקן מה שנפרץ, וכאן רמז ה' כי פנחס שלם במדה טובה מרובה:

השיב את חמתי. כוונת הודעת דבר זה אולי שבא לומר לו שלא יחשוב שה' השיב את חמתו בלא אמצעות זכות אשר כפה מדת הדין, ויצא מזה שיחשוב משה כי ה' מתנהג בסדר זה, לכן הודיע ה' כי פנחס הוא שהיה סיבה להשיב חמה, והוא אומרו השיב את חמתי ולא מעצמה שבה:

מעל בני ישראל. פירוש אחר שיצתה החמה והיתה עליהם השיבה מעליהם וזה שבח גדול. עוד נתכוון לומר מעשה הטוב בגדר הפעולה עצמה שהסיר כעס ה' כי הכעם הוא ענף היגון והדאבון ויהיה לה' נחת רוח הרבה מהשבת חמה:

בקנאו את קנאתי בתוכם. דקדק לומר קנאתי, גם אמר בתוכם, בא לתת כח המשיג בו השבת חמה, ואמר שהיתה באמצעות ג' דברים. הא' שקינא בכבודו ובעצמו וסכן בעצמו כאמור בדבריהם, והוא אומרו בקנאו בכינוי. ב' שהיתה הקנאה בשביל כבודי לבד לא לאמצעות שום דבר זולתו, וזו היא מצוה שלימה אשר יתרצה ה' בה יותר מכל אשר יעשה האדם, והוא אומרו את קנאתי בכינוי להמדבר ברוך הוא. ג' שלא היתה הפעולה שעשה נעלמת מעיני אדם אלא קדש ה' בתוך קהל ועדה, כאומרם ז"ל (סנהדרין פב.) שהיו כל שבט שמעון סביב לאהל אשר שם דקר שניהם והרג נשיאיהם בפניהם, והוא אומרו בתוכם:

ולא כליתי וגו'. צריך לדעת למה כתב הסיבה שהיא בקנאו את קנאתי בתוכם באמצע ב' פרטי המסובב שהם השיב את חמתי ולא כליתי וגו' שהיה לו לומר על זה הדרך בקנאו וגו' השיב וגו' ולא כליתי וגו', או על זה הדרך השיב וגו' ולא כליתי וגו' בקנאו וגו', אכן נתכוון להעיר כי השבת החמה אחר שהיתה על בני ישראל גדר זה לא הושג אלא באמצעות ג' הדרגות עליונות הרשומים בענין כמו שפירשתי בפסוק בקנאו וגו', אבל לגבי מניעת הכליון שאמר ולא כליתי אפשר שהיה גם כן ה' משאיר פליטה לעמו הגם שלא היה במעשה כל ג' מעלות האמורות בענין, ובאמצעות תפילת צדיק וכדומה מהזכות יאמר ה' למלאך המשחית רב וגו', גם לפי מה שפירשתי באומרו השיב את חמתי שהוא דבר טוב בגדר הפעולה מצד עצמה בהכרח לומר הכתוב בסדר זה, כי אם היה אומר השיב וגו' ולא כליתי ואחר כך יאמר בקנאו היה נשמע כי תכלית ענין זה של השבת חמה הוא הנמשך ממנו שלא כילה את בני ישראל ואין מובן שיש מפעל טוב בהשבת חמה מצד עצמה, אבל מאומרו השיב את חמתי ואמר סמוך לה סיבת הדבר שהוא בקנאו וגו' זה יגיד שכבר הודיע תכלית מפעל הטוב: (אור החיים)

 ספורנו  בקנאו את קנאתי בתוכם. שעשה נקמתי לעיני כולם כדי שבראותם זה ולא ימחו יכופר על אשר לא מיחו בפושעים ובזה השיב את חמתי מעליהם: (ספורנו)

 דעת זקנים  פינחס בן אלעזר. כלומר אין להם לשנאתו אם הרג זמרי שהרי על ידי כן השיב את חמתי מעליהם ולא כליתי אותם: (דעת זקנים)


{יב}  לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת-בְּרִיתִ֖י שָׁלֽם:

 אונקלוס  בְּכֵן אֵימַר הָא אֲנָא גְזַר לֵיהּ יַת קְיָמִי שְׁלָם: (אונקלוס)

 יונתן  בִּשְׁבוּעָא אֵימַר לֵיהּ מִן שְׁמִי הָאֲנָא גָזַר לֵיהּ יַת קְיָמִי שְׁלַם וְאַעְבְּדִינֵיהּ מַלְאָךְ קְיַים וְיֵיחֵי לְעַלְמָא לִמְבַשְרָא גְאוּלְתָּא בְּסוֹף יוֹמַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  את בריתי שלום. שתהא לו (ה) לברית שלום, כאדם המחזיק טובה וחנות, (ו) למי שעושה עמו טובה, אף כאן פירש לו הקב"ה שלומותיו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) ק"ל למה כתיב בריתי הל"ל את ברית שלום. ומתרץ בריתי שאני נותן לו תהא לו לברית שלום ומשום הכי לא נכתב בקרא ברית שלום שלא יהא מלת שלום דביקות אלא הוא כמו מקרא קצר וכמו שפרש"י זכרונו לברכה. והרא"ם פירש הוסיף מלת שתהא לו לברית שלום ולא הספיק במלת הנני נותן לו הכתוב לעיל מפני שכתוב אחריו והיתה לו ברית כהונת עולם שלא הספיק לו מלת נותן לו ומלת בריתי הכתובים לעיל יחוייב שיהא גם לגבי שלום כמותו שפירושו הנני נותן לו את בריתי שתהא לו לברית שלום ולברית כהונת עולם והוסיף למ"ד במלת שלום להורות על בעבור הצריך לו להורות שהברית הזאת בעבור שלום ובעבור כהונת עולם ואחר שגלה זה בשלום אין צריך לגלותו בכהונת עולם עד כאן לשונו: (ו) פירוש ששלח לו חן חן לך על הטובה שעשה לו. כתב הרא"ם ויש לתמוה בשלמא לפירוש החכם אבן עזרא שפירש שהשלום ששלח לו הוא שלא יירא מאחי זמרי שהוא הבטחה נופלת בו שבועה לקיים הבטחתו אלא לפירוש הרב שאמר פירש לו שלומותיו כאדם המחזיק טובה ואין בזה שום הבטחה מה שבועה נופלת בו עד שיאמר שתהא לו שבועתי זאת לשבועת שלום ויש לדחוק וליישב דעיקר ברית הוא על כהונת עולם שעיקר כהנים גדולים הם מזרע פנחס ואגב הברית מבשר אותו שמחזיק לו טובה וחנות על שעשה עמו טובה והוא השלום: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  את בריתי שלום. טעמו את בריתי ברית שלום כמו כסאך אלהים ורבים כן והטעם שלא יגור מאחי זמרי כי הוא נשיא בית אב ושכרו שתהיה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם ונצח כי הכהנים הגדולים היו מבני פינחס ויתכן שהיו בנים אחרים לאלעזר: ומלת אחריו. לאות שמת ואינו אליהו כלל וכבר פירשתיו כי נגיד היה עליהם וגם שהיה בימי פילגש בגבעה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לכן. ב' ר''פ הכא ואידך לכן אמור לבני ישראל וזהו שאמר הקב''ה במצרים גן נעול אחותי כלה ועתה אתם קרובים לארץ ואתם, פרוצים בעריות: לכן. בגימטריא מדה במדה: את בריתי שלום. שלים כתיב והוא וי''ו קטיעא בפ''ג דקידושין כשהוא שלם. ד''א מתנה שלמה אני נותן לו י' מתנות במקדש י' במדינה (כי יו''ד במילוי גי' כ'). ד''א ו' קטיעא כי פנחס הוא אליהו וכן אליה כתיב חסר וי''ו ויעקוב מלא ו' שנטל ו' מאליהו למשכון עד שיבא עם המשיח ויגאל את בניו וזהו יגל יעקב ישמח ישראל ישמח אותיות משיח שישמח לימות המשיח ויחזור הוי''ו ויהא אליהו שלם: שלום. בגימטריא זהו משיח: שלומיאל. בגימטריא זה זמרי בן סלוא: (בעל הטורים)

 אור החיים  לכן אמור. צריך לדעת למה הוצרך לומר לכן אחר שאומר בסמוך תחת אשר קנא שהוא גם כן משמעות מאמר לכן, ובהכרח לומר שהוא לשון שבועה כאומרם ז"ל (שמו"ר פ"ו) אין לכן אלא שבועה דכתיב (ש"א ג') לכן נשבעתי לבית עלי, ועדיין צריך לדעת למה הוצרך לשבועה, ולזה יש לומר כי הוצרך לשבועה לחזק ברית השלום הגם שלא יהיו בניו ראוים לדבר זה יקיים ה' את השב ועה:

עוד יתבאר הכתוב על פי דבריהם ז"ל (זבחים קא:) שאמרו כי קודם מעשה זמרי לא נתכהן פנחס לפי שהיה מצוי ולא נמשח ואחר שעשה קנאתו היתה לו הכהונה, והנה יש באופן זה ב' דרכים, א' הוא דרך מחילה, והב' דרך מתנה, דרך מחילה הוא שימחול לו ה' הקנס שקנסו שלא נמשח בזמן משיחת הכהנים, ודרך מתנה הוא שיתן לו הכהונה מחדש כדרך שנתנה לאהרן הגם שאביו ואחיו לא היו כהנים, וכפי הדין יש הפרש בין אם יהיה הדבר דרך מחילה לדרך נתינה, דרך מחילה אינה צריכה קנין ודרך מתנה צריכה קנין וכל עוד שלא קנו מידו לא זכה המקבל במתנה אלא במה שכבר הגיעו:

עוד יש בדרך מתנה ב' רעות מה שאין כן אם תהיה דרך מחילה, כי בדרך מחילה אם ימחול לו על הקנס ויחזור לכהונת אהרן אף הוא בטלו המעוררים על כהונתו כדרך שבטלו על כהונת אהרן שממנו בא, מה שאין כן בדרך מתנה שישנם למעוררים עליו כדרך שהיו על אהרן בתחילה, ומה גם שהיה להם שנאה עמו לסיבת הריגת הנשיא וכו', ב' שבדרך מתנה יש מקום לומר שהדבר חידוש ואין לך בו אלא חידושו, מה שאין כן אם יהיה בדרך מחילה וחוזר לכהונת אהרן שחוזר הדבר לשורשו וצאצאיו כמותו, נמצאת אומר כי בג' דרכים דרך המחילה הוא הנאות מדרך המתנה, א' שאין צריך קנין. ב' שאין לחוש למעוררים. ג' שתהיה נמשכת לו וליוצאי חלציו:

והנה האדון ה' נראה בעיניו ברוך הוא לרומם מעלת פנחס לעשות הדבר בדרך מתנה שיהיה כהן מצדו ולא מצד הענף שבא ממנו לתפארת לו, והוא אומרו הנני נותן לו בדרך מתנה, ותקן אלהי עולם כל הג' דברים שיש בהם פקפוק כשיהיה דרך מתנה כמו שאמרנו, כנגד מה שאמרנו מתנה צריכה קנין אמר לכן לשון שבועה, וכנגד חשש המעוררים אמר הנני נותן לו את בריתי שלום, וכנגד מיחוש שאין הדבר אלא לפנחס וחידוש הוא אמר והיתה לו ולזרעו אחריו וגו' שמתנה זו נתקיימה בידו בשבועה מפי הבורא שתהיה לו לשלום ולזרעו אחריו כהונת עולם, וכבר העירותיך בב' ובג' מקומות שהכהונה היא נפש הנקראת כן במקום הנשמות, והבטיח ה' את פנחס כי ישתלשל בזרעו ענף זה הקדוש הנקרא כהונה, והוא סוד אומרו כהונת עולם: (אור החיים)

 ספורנו  את בריתי שלום. ממלאך המות כענין עושה שלום במרומיו כי אמנם ההפסד לא יקרה אלא בסבת התנגדות ההפכים וזה אמנם נתקיים בפינחס שהאריך ימים הרבה מאד מכל שאר אנשי דורו עד שהיה הוא משמש במשכן שילה בזמן פלגש בגבעה שהיה בלי ספק אחרי מות יהושע ושאר הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע וכל שכן אם היה בזמן יפתח שכתב למלך בני עמון בשבת בני ישראל בחשבון ובבנותיה כו' שלש מאות שנה וכבר ספרו ז''ל שפינחס לא רצה ללכת אז אל יפתח להתיר נדרו וכל שכן לדברי האומר אליהו זה פינחס והוא עדיין חי וקיים: (ספורנו)

 דעת זקנים  לכן. שעשה דבר הגון לפני הנני נותן לו את בריתי שלום ואם ישנאוהו ישראל לא יחוש ואין לו לירא לא מקרובי זמרי ולא מקרובי כזבי שהיתה בת מלך ובקידושין פרק האומר מסיק וי"ו דשלום קטיעה היא למדרש כשהוא שלם ולא כשהוא חסר מכאן לכהן בעל מום שעבודתו פסולה: (דעת זקנים)


{יג}  וְהָ֤יְתָה לּוֹ֙ וּלְזַרְע֣וֹ אַֽחֲרָ֔יו בְּרִ֖ית כְּהֻנַּ֣ת עוֹלָ֑ם תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר קִנֵּא֙ לֵֽאלֹהָ֔יו וַיְכַפֵּ֖ר עַל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וּתְהֵי לֵיהּ וְלִבְנוֹהִי בַּתְרוֹהִי קְיַם כְּהֻנַת עֲלָם חֲלַף דִי קַנֵי קֳדָם אֱלָהֵהּ וְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְחוֹלַף דְחַסְדוֹהִי לְמֵימָר הֲלָא בַּר פּוּטִי מִדְיָנָאָה הוּא הָא אֲנָא מְיַחְסִינֵיהּ לִכְהוּנְתָּא רַבְּתָא וְחוֹלַף דְאָחַד רוּמְחָא בִּדְרָעֵיהּ וּמְחָא לְמִדְיָנֵיתָא לְבֵית בַּהֲתַת קֵיבְתָהּ וְצַלֵי בְּפוּמֵיהּ עַל עַמָא בֵּית יִשְרָאֵל יִזְכּוּן כַּהֲנַיָא לִתְלַת מַתְּנָן דְרוֹעָא וְלָעָא וְקֵיבְתָא וּתְהֵי לֵיהּ וְלִבְנוֹי בַּתְרוֹי קְיַים רְבוּת עֲלָם חוֹלַף דְקַנֵי לֶאֱלָהֵיהּ וְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיתה לו. בריתי (ז) זאת: ברית כהנת עולם. שאף על פי שכבר נתנה כהונה לזרעו של אהרן, לא נתנה אלא לאהרן ולבניו שנמשחו עמו, ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחתן, אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשח, לא בא לכלל כהונה עד כאן, וכן שנינו בזבחים (קא:), לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי: לאלהיו. בשביל אלהיו, כמו המקנא אתה לי (במדבר יא, כט), וקנאתי לציון (זכריה ח, ב), בשביל ציון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ר"ל והיתה שהוא לשון נקבה מוסב על ברית דכתיב לעיל מיניה וברית לשון נקבה הוא. והרא"ם פירש מלת והיתה אינה דבוקה עם מלת בריתי שלום כי בריתי שלום לא תהיה ברית כהונה רק היא דבוקה עם מלת בריתי שהברית תהיה לברית כהונת עולם כמו שהיתה לברית שלום: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אשר קנא לאלהיו. מאהבתו את השם גם עשה טובה לישראל ודרך דרש האב כפר ובניו יכפרו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויכפר. לכפר לא נאמר אלא ויכפר שעומד ומכפר על ישראל עד סוף כל הדורות: (בעל הטורים)

 אור החיים  תחת אשר וגו' ויכפר וגו'. נתן טעם למה שבחר לו יה לזכות הכהונה לפנחס בתורת מתנה מה' ולא מכח אביו, אמר תחת אשר קנא לאלהיו הוא עשה לאלהיו וחש על כבודו גם אלהיו ירוממהו באין צורך לו ליהנות ביקרו מיקר אביו, וכנגד מה שאמר שתהיה לו שלום וגם תהיה לזרעו וגו' אמר ויכפר על בני ישראל פירוש שעשה שלום בין ישראל ובין אביהם שבשמים והניח לישראל מחמת מלך מלאכי מות לזה יהיה לו ברית השלום מהם, וכשם שההטבה אשר הטיב בכפרת בני ישראל היא הטבה נמשכת שכל דור ודור הבא בא מכח הראשונים אשר כיפר עליהם ולזה כמו כן תהיה נמשכת הטבתו גם כן והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם:

ובדרך רמז יתבאר על פי דבריהם ז"ל (במד"ר פכ"א) שאמרו פינחס הוא אליהו אשר הוא עתיד לבשר עם בני ישראל בגלות האחרון, וכאן הודיע הכתוב במה זכה למעלה זו להשיב לב בנים על אבות, ואמרו ז"ל (עדיות פ"ח מ"ז) אין אליהו בא אלא להרבות שלום בעולם, והוא אומרו פינחס וגו' השיב וגו' בקנאו וגו' כפל לומר ב' קנאות לרמוז לקנאה שקנא בזמן זה ולקנאה שקנא פעם ב' בימי אחאב כאומרו (מ"א י"ט) קנא קנאתי לה', גם שם כפל לומר קנא קנאתי לרמוז לב' קנאות א' בימי משה וא' בימי אחאב, לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום שהוא הברית שכרת עם האבות לתת להם עשרה עממין, וזה יקרא ברית שלום כי אז יהיה שלום בכל העולם דכתיב (ישעי' יא) ופרה ודוב תרעינה וגו' לא ירעו ולא ישחיתו וגו', ברית זה יהיה לו כי הוא זה אשר יעשה את הדבר הזה והשיב לב בנים על אבות וגו' דכתיב (מלאכי ג) הנה אנכי שולח לכם את אליה וגו', ולזה דקדק לומר הנני נותן לו בפרטות ולא שתף עמו זרעו, ואחר כך אמר ברית הכהונה והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, וגמר אומר תחת פירוש ב' יעודים אלו הם כנגד ב' דברים שעשה, ברית שלום תחת אשר קנא לאלהיו כאן רמז במה שקנא בימי אחאב על שעזבו אלהים והיו עובדי עבודה זרה, והוא מה שדקדק לומר לאלהיו שנתקנא על עבודה זרה שעליה נאמר (דברים ו) כי אל קנא וגו' עד שאמרו כל העם (מ"א י"ח) ה' הוא האלהים וגו' לזה גם כן הוא יבשר ביום ההוא אשר יהיה ה' אחד ושמו אחד שהוא גם כן סוד ה' הוא האלהים, ואומרו ויכפר וגו' הוא כנגד יעוד והיתה לו וגו' ברית כהונת כי זה הוא לו חלק אשר כפר על בני ישראל כמו כן יהיה תמיד מכפר עליהם, על דרך אומרו (ויקרא ד) וכפר עליו הכהן: (אור החיים)

 ספורנו  תחת אשר קנא לאלהיו. ומאחר שהוא רב את ריבי אצילהו מריב כל התנגדות ויהיה לו השלום: ויכפר על בני ישראל. בעשותו הנקמה לעיני כולם כדי שיכופר להם על שלא מיחו בפושעים ולכן הוא ראוי לכהונת עולם אשר כה יכפר בעדם: (ספורנו)

 דעת זקנים  והיתה לו ולזרעו אחריו וגו'. שיהא משוח מלחמה מכאן ואילך וזש"ה במלחמת מדין אותם ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא וכו' מכאן אמרו רז"ל דלא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי. ובהכי ניחא מה שהעולם מקשים היאך הרג פנחס את זמרי ונטמא למת דאיכא למימר דעד עכשיו לא נתנה כהונה אלא לאהרן ולבניו אבל לבני בניו לא וגם במלואים תמצא כתיב לאהרן ולבניו תעשה כתנות ולא לבני בניו. ועוד י"ל דהניחו לזמרי גוסס ולא מת ממש וגוסס אינו מטמא ועל זה הקשה הר"ר שמואל שהרי משמיני למלואים היה פנחס משוח מלחמה שכן מונה שמחה זו בשבע שמחות שהיתה אלישבע אשת אהרן יתירה על האחרות שהיה בן בנה משוח מלחמה ושמא משם נתן לו להיות משוח מלחמה אבל לעבודה ולדורות לא וכאן ניתנה לו הכהונה לכל מילי ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם: ויכפר על בני ישראל. וראוי הוא לעשות כפרות אחרות: (דעת זקנים)


{יד}  וְשֵׁם֩ אִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֜ל הַמֻּכֶּ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֻכָּה֙ אֶת-הַמִּדְיָנִ֔ית זִמְרִ֖י בֶּן-סָל֑וּא נְשִׂ֥יא בֵֽית-אָ֖ב לַשִּׁמְעֹנִֽי:

 אונקלוס  וְשׁוּם גַבְרָא בַּר יִשְרָאֵל קְטִילָא דִי אִתְקְטֵל עִם מִדְיָנֵיתָא זִמְרִי בַּר סָלוּא רַב בֵּית אַבָּא לְבֵית שִׁמְעוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְשׁוּם גַבְרָא בַּר יִשְרָאֵל קְטִילָא דְאִתְקְטֵיל עִם מִדְיָינֵיתָא זִמְרִי בַּר סָלוּא רַב בֵּית אַבָּא לְשֵׁבֶט שִׁמְעוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושם איש ישראל וגו'. כשם שייחס את הצדיק לשבח ייחס את הרשע (ח) לגנאי: נשיא בית אב לשמעוני. לאחד מחמשת (ט) בתי אבות שהיו לשבט שמעון. דבר אחר, להודיע שבחו של פינחס, (י) שאף על פי שזה היה נשיא, לא מנע את עצמו מלקנא לחילול השם, לכך הודיעך הכתוב מי הוא המוכה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דק"ל דכתיב לעיל, והנה איש מבני ישראל בא וגו' שם היה לו להזכירו. ומתרץ כשם וכו' ייחס את הרשע לגנאי דכל מי שהוא יותר גדול חטאו נמי יותר גדול. הרא"ם: (ט) נראה לפרש דמה שפירש"י נשיא בית אב לאחד כו' קאי אדלעיל מה שפירש כך ייחס את הרשע לגנאי כלומר שלא תאמר הואיל ומצינו דזמרי היה נשיא לא תאמר שהיה נשיא על כל שבט שמעון אלא לא היה נשיא אלא לאחד מחמשת וכו' וזהו גנאי: (י) דלטעם ראשון קשה דלא ה"ל למכתב אלא והאיש שחטא עם המדינית זמרי וגומר המוכה דכתיב בקרא למה לי משום הכי פירש דבר אחר ולפי דבר אחר קשה לעיל היה לו להזכיר לכן אמר טעם ראשון וקל להבין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אשר הכה את המדינית. עם ורבים כן: נשיא בית אב. אחד מחמשת אבות בני שמעון. וראש לבית אבותיו גדול: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  הכה. ג' במסורה הכא ואידך הוכה כעשב ויבש לבי. הוכה אפרים. על ידי המדינית שהיתה בהם המגפה. וסיפיה דקרא כי שכחתי מאכול לחמי שעל ידי אכילת לחמי טעיתי ונצמדתי לבעל פעור כדאיתא במדרש שהושיכו להם פונדקאות שהיו מוכרין להם מיני מאכל ומשקה. וכן הוכה אפרים על ידי פעור כדאיתא בתחלת הפ' (שם) המה באו בעל פעור וינזרו לבושת וגו': (בעל הטורים)

 אור החיים  ושם איש ישראל. קשה ממה נפשך אם חפץ ה' לגלות המוכים היה לו להזכירם בשעת מעשה כשאמר (כ"ה ו') והנה איש מבני ישראל שם היה מקום להזכירו ולומר והנה איש וגו' זמרי וגו', וכשהזכיר גם כן המדינית היה לו להזכיר שמה, ואם תורה כסתה עליהם כדרך שכסתה על המקושש בשבת למה נמלך להזכיר שמם והוצרך גם כן להוסיף עוד תיבות יתירות בתורה שאם היה מזכיר שמם למעלה לא היה צריך לומר פ"ב ושם איש וגו' ושם האשה וגו':

אכן הנה האדון ברוך הוא אינו חפץ לזלזל אפילו ברשעים לפרסם מי בעלי דברים המתועבים, ומקושש יוכיח, גם במה שלפנינו תראה שלא גילה אותם בשעת מעשה אלא דוקא אחר שהזכיר שבח פנחס אשר פעל ועשה מהמפעל הטוב שקנא לה' וכפר על בני ישראל זכר גם כן כי לא קנא באדם פחות אלא באדם גדול נשיא בית אב עם האשה ראש הקליפות ואביה מלך כאומרו ראש אומות בית אב ונתעבה במיתה בזויה לעין כל, ובכל כיוצא בזה שמו יתברך מתקדש, לזה יחסה לומר בת מלך היא, והגם שיש זלזול לאיש ישראל לא יגרע מצדיק עינו כדרך אומרו (משלי י) זכר צדיק לברכה הגם ששם רשעים ירקב באמצעות כן, ואולי כי להודיעך בא הכתוב שלא השיג השבת החמה וכו' אלא באמצעות דבר זה שעשה הקנאה בנשיא ונתקדש שמו קידוש גדול ונכנעה כח הס"מ ומאם העון כל כך בעיני כל בזה השיב חמה ויכפר וגו' אבל זולת זה הגם שהיה מקנא לה' באדם הדיוט לא היה משיג כל הדרגות הרשומות, ודקדק לומר ושם האיש ולא הספיק במאמר ושם המוכה וגו' לפי דרכינו ירצה לשון חשיבות לומר כי היה חשוב ומעולה בישראל ועל כל זה לא נרתע צדיק זה מעשות בו מעשה הנפלא, עוד נראה כי טעם שלא הזכיר ה' שמו למעלה לפי שעדיין לא עשה מעשה אלא חשב לעשות, וכל עוד שלא עשה לא תבזהו התורה להזכיר שמו, ואחר שכבר עשה מעשה פרסם ה' שמו כי מצוה לפרסם הרשעים:

המוכה אשר הוכה וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר המוכה אשר הוכה ולא הספיק באחת מהנה, גם צריך לדעת למה שינה הכתוב מטבע המאמר שהתחיל לדבר בו כשהזכיר שם ישראל שהקדים לומר איש ישראל ואחר כך אמר המאורע המוכה וגו' וכשהזכיר המדינית הקדים המאורע ושם האשה המוכה ואחר כן אמר המדינית:

אכן יתבאר הענין על פי דבריהם ז"ל (ברכות יח:) שאמרו שהרשעים בחייהם קרויים מתים, והטעם הוא לפי שכח הרע שהוא בחינת המת דבוקה בהם, וכבר כתבתי בכמה מקומות כי השם שיקרא בו האדם הוא שם הנפש, וה' שם שמות בארץ כאומרם ז"ל (שם ז:) אל תקרי שמות אלא כו', וכשאדם חוטא נפגמה נפשו בדביקת הרע בחינת המרקיב, והוא אומרו (משלי י) ושם רשעים ירקב, ולזה היה רבי מאיר בודק בשם (יומא פג:) לראות אם בעל נפש ישרה הוא, והנה זה אשר בעל ארמית השחית נפשו בפגעו בה והנה הוא מוכה מכת מות קודם שהרגו פנחס, והוא מה שנתכוון הכתוב לומר ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה וגו', כנגד הכאת הנפש אמר ושם איש ישראל המוכה שמעת אשר געל נפשו ובא עליה הוכה מכת נפש הישראלית שהיא כינוי נפש קדושה הנקראת ישראל, וכנגד הריגתו שהרגו פנחס אמר אשר הוכה את וגו' כאומרו (כ"ה ח') וידקור את שניהם, או על זה הדרך המוכה פירוש שהכהו פנחס, אשר הוכה את המדינית הוא הכאת הנפש שרשם בתיבת איש, וידויק על נכון גם כן אומרו הוכה את המדינית, כי לפי ששכב אותה הוכה בנפשו, וכפי זה שיעור תיבת אשר הוכה פירוש שכבר הוכה את המדינית פירוש להיותו אתה:

עוד רמז באומרו את המדינית על דרך אומרו (בראשית לט) ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה ואמרו ז"ל (יומא לה) לשכב אצלה בעולם הזה להיות עמה לעולם הבא, והוא אומרו הוכה את המדינית שהכאתו היא שיהיה אתה עמה בעולם הבא כי מן הסתם מת שלא מתוך תשובה שהרי דקרו בשעת מעשה, ובזה נתיישב מה שדקדקנו למה כפל המוכה אשר הוכה, גם טעם שהקדים לומר איש ישראל קודם אומרו המוכה כדי שיהיה חוזר אומרו' המוכה על השם לומר שההכאה באה לו גם בשם איש ישראל שהיא ענף הקדושה, ולזה כשהזכיר המדינית לא הזכיר בה אלא הכאה אחת דכתיב ושם האשה המוכה גם לא הקדים זכרונה קודם זכרון ההכאה כי בחייה קרויה מתה ושמה מוכה ועומד כרשום בתיבת מדינית, וכבר כתבנו בכמה מקומות כי שם עובדי כוכבים ומזלות הוא שם הקליפות שכולן הם בחינות המיתה:

עוד יתבאר על זה הדרך על פי מה שקדם לנו מדברי המקובלים שלא ידח נדח מכל ניצוצי הקדושה וכלן לבסוף יזכו למקום שממנו באו והגם שיריע איש ישראל אף יצריח נפשו סוף כל סוף יחזור לשורשו, והוא אומרו ושם איש ישראל הרי שאפילו אחר מעשה בשם ישראל יכונה הא למדת שלא נעקר משורשו, המוכה פירוש שהכה פנחס מודיעך הכתוב שלא הוכה באבדון נפשו אלא אשר הוכה את המדינית פירוש אותו החלק הרע שנדבק בו מאת המדינית שיתכנה אליו שם הכאה הוא שהוכה ומת באמצעות הכאת פנחם, הא למדת שיצא הפסדו מה שהפסיד בעבירה נפרע ממנו העון בהכאתו של פנחס שהרגו ומיתתו כפרתו. או על זה הדרך שלא הוכה בנפשו אלא כשהיה עמה אבל אחר שנבדל ממנה לא נשאר בו רושם החטא כי הוא נבדל במיתה ומיתתו טהרה נפשו, ובזה נתן טעם למה קראו איש ישראל כי אחר הריגה בשם ישראל יכונה, זה כתבתי אם אפשר: (אור החיים)

 ספורנו  ושם איש ישראל המוכה. וזה כי אמנם בכפרו בזה האופן מסר עצמו לסכנה במה שהרג לעין כל נשיא ובת מלך: (ספורנו)


{טו}  וְשֵׁ֨ם הָֽאִשָּׁ֧ה הַמֻּכָּ֛ה הַמִּדְיָנִ֖ית כָּזְבִּ֣י בַת-צ֑וּר רֹ֣אשׁ אֻמּ֥וֹת בֵּֽית-אָ֛ב בְּמִדְיָ֖ן הֽוּא: (פ)

 אונקלוס  וְשׁוּם אִתְּתָא דְאִתְקְטִילַת מִדְיָנֵיתָא כָּזְבִּי בַּת צוּר רֵישׁ אוּמֵי בֵּית אַבָּא בְּמִדְיָן הוּא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְשׁוּם אִתְּתָא קְטִילְתָּא מִדְיָינֵיתָא כָּזְבִּי בְּרַת צוּר דְמִתְקַרְיָיא שְׁלוֹנָאֵי בְּרַת בָּלָק רֵישׁ אוּמָא דְמוֹאָב בְּמִדְיָן בֵּית מוֹתְבֵיהּ הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושם האשה המכה וגו'. להודיעך שנאתן (כ) של מדינים, שהפקירו בת מלך לזנות, (ל) כדי להחטיא את ישראל: ראש אומות. אחד מחמשת מלכי מדין, (מ) את אוי ואת רקם ואת צור וגו' (במדבר לא, ח), והוא היה חשוב מכולם, שנאמר ראש אמות, ולפי שנהג בזיון בעצמו להפקיר בתו, מנאו (נ) שלישי: בית אב. חמשת בתי אבות היו למדין, עיפה ועפר וחנוך ואבידע ואלדעה, וזה היה מלך לאחד מהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) מקשים העולם מנא ליה דמשום שנאתן דלמא דעתן היה להחטיא אותם כדי שתסור השכינה מישראל כי היו מתייראים מישראל. ויש לומר כיון דזקני מדין הלכו להם וסבירא להו דאין בבלעם שום ממשות אם כן איך עשו מעשה כזה על פי עצתו אלא משום שנאה עשו: (ל) ואם תאמר ולמה לא תירץ כמו שתירץ לעיל להודיע שבחו של פנחס כו' הל"ל נמי אף על פי שהיתה בת מלך לא מנע כו'. ויש לומר דמה שפירש"י לא מנע וכו' ר"ל לא היה ירא שיענש בשבילו אם יהרגנו הואיל והיה נשיא כדפירש"י: (מ) ר"ל מה דכתיב בקרא ראש אומות משמע דצור היה ראש עליהם ואחר כך כתיב בית אב משמע שלא היה ראש אלא על בית אב ומתרץ דודאי לא היה ראש אלא על אחד מחמשת בתי אבות של מדין אבל הוא היה החשוב שבכלן וזהו שכתוב ראש אומות: (נ) יש מקשים למה מנאו שלישי ולא שני דהוי כדי בזיון שלא מנאו ראשון אף שהיה ראש אומות ויש לומר דאי מנאו שני הוה אמינא לאו משום בזיון מנאו שני אלא משום שהיה צעיר בימים יותר מכלם אף על פי שהוא החשוב שבכולם אפילו הכי לא מנאו ראשונה אבל השתא דמנאו שלישי על כרחך משום בזיון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  צור. אחד ממלכי מדין והנה גם מלכי מדין חמשה אבות: (אבן עזרא)

 אור החיים  המדינית. אמר בה"א הידיעה, נראה לומר כי לא היתה אשה אחרת מדינית במופקרות זולתה, ולזה גם כן בפרשת בלק (כ"ה ו') כשהזכיר ויקרב אל אחיו אמר את המדינית בה"א הידיעה לומר אותה מדינית שהיתה במופקרות, וכפי זה לא הפקירו מדין בנותיהם, ואם היו המדיניות במופקרות היה ה' מצוה עליהם להורגם, וכן תמצא כשאמר הכתוב (שם א') ויחל העם לזנות אל בנות מואב, הא למדת כי המופקרות מואביות היו, וטעם שלא הפקירו מדין בנותיהם, לפי שלא היו בטוחים מהם כמואביות כמו שכתבתי למעלה (כ"ד י"ד) בפסוק אשר יעשה וגו' באחרית הימים, וזו שיצתה טעמה בצדה להיותה בת בלק השונא הגדול אשר שכר עלינו את בלעם בן בעור וקבל עצתו והפקיר בתו, מה שאין כן אנשי מדין קטן וגדול לא הפקירו:

ובזה מצאתי נחת במאמר חז"ל (במד"ר פכ"א) שאמרו כי צור שנהרג עם נסיכי מדין הוא בלק ובשביל שהפקיר בתו הורידוהו מגדולתו שהיה ראש לכלם דכתיב ראש אומות ועתה מנאו ג' למלכי מדין, וצריך לדעת מי גילה סוד זה כי צור הוא בלק, ולדברינו יש טעם נכון לומר כן, כיון שלא מצינו אלא מדינית אחת כאן הבן שואל מה נשתנית מדינית זו שיצתה מכל בנות מדין, אלא ודאי כי הוא זה בלק אשר שכר עלינו בלעם ויעצו וקיים עצתו בבתו והוא צור שזלזל בכבודו לקיים עצה רעה של בלעם, ואולי שלא רצו מואב להפקיר בנותיהם עד שקדם בלק שהיה אז מלך עליהם והפקיר בתו, והגם שכתבתי למעלה שלא עמד במלכותו אחר שהודיעם בלעם שלא יריעו ולא ישחיתו למואב, תיכף ומיד קיים העצה והלך לו לעירו ובזה הפקירו מואב בנותיהם, וזולת זה איך יתכן שישתנה צור מכולן:

אלא שבא לידי מדרש (ילקוט מטות) וזה לשונם הן הנה מלמד שהיו מכירין אותם ואומרים זה לזה זו היא שחטא עמה פלוני עד כאן, כפי מדרש זה לא אחת ולא שתים היו, ואפשר לומר שמדין לא הפקירו מבנות הגדולים אלא מהמוניהם ולזה הורידו בלק שהפקיר בתו והוא היה מלך, ולדרך זה אומרו המדינית פירוש המכובדת שבכולן שלא יצאה ממדין בת מלך אלא היא, ולדרך זה יתאמת לנו מה שפירשתי בסוף פרשת בלק שישראל לא היו מכירין אותם שהרי היו שם מדיניות הרבה, ולא אמר הכתוב (כ"ה א') אלא ויחל העם לזנות אל בנות מואב ולמה לא הזכיר גם בנות מדין, הא למדת שהיו כלן בעיניהם בנות מואב שזולת זה היו הורגים אותם מתחילה ויטלו ממונם או לבסוף אחר מעשה פנחס היה להם להרוג בנות מדין אלא שהיו כל הנשים בחזקת בנות מואב:

במדין הוא. מאמר זה קשה המשמעות, אם כוונתו לומר שהוא ראש אומות של מדין היה לו לומר ראש וגו' בית אב למדין, כי שיעור תיבת במדין הוא משמע שמודיענו מקומו ואין ידוע הכוונה בזה. ונראה שהכוונה היא לפי שאמר צור ראש אומות על בלק יאמר האומר והלא בלק מלך מואב היה שהמליכוהו עליהם, לזה הודיעך הכתוב ואמר לא כמו שאתה חושב שנשאר מלך למואב אלא כבר נגרש מהם וחזר למקומו, והוא אומרו במדיז הוא פירוש באותו מצב שהיתה מופקרת בתו היה במדין, ועיין מה שפירשתי בפסוק (כ"ד כ"ה) וגם בלק הלך וגו': (אור החיים)

 דעת זקנים  ושם האשה המוכה. לא נכתב אלא להודיע שגדולים היו ואעפ"כ לא נמנע פנחס מלהרגם ולכך הוצרך להבטחתו של הקב"ה וכן מצינו באברהם לאחר שהרג המלכים שאמר לו הקב"ה אל תירא אברם: (דעת זקנים)


{טז}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{יז}  צָר֖וֹר אֶת-הַמִּדְיָנִ֑ים וְהִכִּיתֶ֖ם אוֹתָֽם:

 אונקלוס  אָעֵק יַת מִדְיָנָאֵי וְתִקְטְלוּן יָתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אָעֵיק יַת מִדְיָנָאֵי וְתִקְטוֹל יַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  צרור. כמו זכור שמור, לשון הווה. עליכם לאייב אותם: (רש"י)

 אבן עזרא  צרור. שם הפועל כמו זכור את יום השבת: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  צרור את המדינים. לשון יחיד והכיתם לשון רבים צרור כי על ידך היה שאמר לה אביה אל תבעלי אלא לגדול שבהם וזהו משה והכיתם לשון רבים ולא משה כי נתגדל במדין: (בעל הטורים)

 אור החיים  צרור את המדינים וגו'. צריך לדעת למה כפל צרור והכיתם, ורז"ל הרגישו ואמרו (במד"ר פכ"א) כי נתכוון בזה לומר שהגם שצוה ה' (דברים כ') כי תקרב אל עיר וגו' לא תשחית את עצה וגו' זו אומה קלה ובזויה להשחית את עצה וגו' עד כאן, וצריך לדעת מה נקמה היא זו למדין ואדרבה היה להם לקיים, (שם) ואכלת את שלל אויביך שזה הוא להם יותר נקמה ודאבון נפש, וכיוצא בזה מצינו בקללות התורה (ויקרא כו) ואכלוהו אויביכם:

עוד צריך לדעת אומרו כי צוררים למה הוצרך לנתינת טעם, ולפי דברי רז"ל שאמרו שבא לומר ישחיתו עצה וכו' יש לנו מקום לומר שבא לתת טעם לביטול מצות לא תשחית וגו' במקום הזה כי צוררים, ובתנחומא אמרו וזה לשונם צרור וגו' למה כי צוררים וגו' מכאן אמרו הבא להורגך וכו', ולדברי תנחומא בא הכתוב להודיעך משפט הבא וכו' וזה דרך דרש:

ונראה לפרש בהעיר למה צוה ה' מצוה זו שלא בזמנה, כי מצינו שאחר כך הוצרך ה' לצוות לומר (ל"א ב') נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים הא למדת כי מאמר זה לא היה בזמן הנקמה:

אכן נתכוון ה' במאמר זה לתקנתם של ישראל, לפי שכל אשר יטעום טעם חטא הטבעי השולט באדם שלא לרצונו לו יהיה שלא טעמו אלא בבחינת החושב קשה הוא להפרידו, וכמו שהארכתי בפרט זה בפרשת אחרי מות (ויקרא יח) בפסוק כמעשה ארץ מצרים וגו', וכל עוד שלא נפרד, מהחוטא תאות הדבר ותשוקתו אליו הוא מושלל מהכפרה, וכמו שפירשתי בפרשת בראשית במה שאמר הכתוב (שם ד') ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו, ומה שלפנינו עם בני ישראל טעמו עריבת הזנות מהם במעשה מהם במחשבה, גם נדבקו בפעור דכתיב (כ"ה ג') ויצמד ישראל לבעל פעור ואמרו רז"ל (במד"ר פ"כ) שנעשו כצמיד וכו' עד כאן, וחפץ ה' לרפאותם בעצת ה' הנכונה כדי לסלק מעליהם המגפה, שהלא תמצא שהיתה המגפה בישראל עד אשר ספו תמו כל הנצמדים לבעל פעור דכתיב (דברים ד) כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך, ובהכרח אתה לומר כי לא על הכ"ד אלף שאמר הכתוב (סו"פ בלק) ויהיו המתים וגו' ארבעה וגו' הוא אומר שאלו היו משבט שמעון ומתו על שרצו לשלוח יד בפנחס כמאמרם ז"ל (במד"ר פ"כ) והכתוב אומר אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו וגו' הא למדת שהשמיד גם כל הזונים לבד הכ"ד אלף, גם ממה שאמר הכתוב כאן המוכה ביום המגפה על דבר פעור זה יגיד שמתו מישראל לבד אותם שמתו בשביל פנחס שרצו לשלוח בו יד:

והגם שנשכיל בעיקר הסיבה אשר סבבה מעשה פנחס, לא היה אלא זנות זמרי כי לא הרג פנחם לזמרי על עבודה זרה, אלא ודאי שהמגפה היתה שולטת בזונים, והגם שאמר הכתוב ויכפר על בני ישראל, פירוש שלא כילה כל העם מהם בשביל מחשבת עבודה זרה מהם בשביל הערבות ולעולם ה' לא ויתר על הזונים ויעץ ה' ואמר צרור את וגו', הכוונה בזה להקדים לשנוא המחטיאים גם להתעיב הערב והטוב הבא מהם לאבד כל עץ נחמד וכל מעיין מתוק וכל טוב הבא מהם על אשר גרמו להם עשות רע, והוא על דרך אומרו (תהלים קל"ט) הלא משנאיך ה' אשנא פירוש משנאיך כאלו אמר משניאיך שגורמים לשנאת בחור בטוב כדרך שדרשו ז"ל (שבת קיד:) בפסוק כל משנאי אהבו מות אל תקרא וכו', ובאמצעות מחשבה זו תהיה מתרחקת תאות העבירה מהם ותהיה להם לזרה כי על העבר שונאים הסובב ויולד בהם טבע אלהיי, ומדה זו מדה סגוליית היא לחפץ בחיים, ובזה יתכפר עון הקודם במחשבת עבודה זרה גם בארס תאות הניאוף ולא יהיה בהם נגף:

והוא מאמר הכתוב כאן צרור את המדינים פירוש יהיו לכם בגדר צר ואויב לשנאתם ולשנא כל הערב מהם להשחית עצם ולקלקל מעינותיהם זה תמורת מה שהתאוו להם, וזו היא אחד מתקוני התשובה, ואמר צרור לשון הווה פירוש יגבירו בהם השנאה עד גדר שיהיה נקבע בהם טבע הצרירות, ואמר והכיתם אותם פירוש תחכו ליום נקם שתכו אותם, ולזה לא אמר והכו אותם כי אין זמנו עתה, ואמר כי צוררים וגו' הכוונה בזה לומר תנאי הוא הדבר שהשנאה ואויבות שתהיה לכם לא על שסבבו נפילה מישראל שאם כן נאבדה הכוונה של תיקון החטא אלא כי צוררים הם וגו' על דבר פעור אשר החטיאו אתכם בעבודה זרה ועל דבר כזבי וגו' שגרמו לכם להכשל בזנות, וטעם שתלה פרט זה בכזבי לבד לפי שהיא בת מלך והזכיר הגדולה, גם לפי שזנותה היה בפרסום, ואפשר שעל פיה היו כל המופקרות:

עוד אפשר שלזה נתכוון הכתוב במאמר בת נשיא מדין שלא היה צריך שכבר אמר בסמוך כזבי בת צור וגו', אלא בא לומר שלהיותה בת מלך יתפסו בשבילה כל האומה, ודקדק ואמר אחותם לומר הגם שיציאתה היתה ממואב אחותם פירוש אחותם בעצה שבעצתם של מדין יצתה ויחשב הדבר על כלן, ואומרו המוכה לומר שמסרה נפשה עליהם כאח על אחיו, ואומרו ביום המגפה וגו' פירוש המגפה שהיתה על דבר פעור הא למדת שביום עצמו נגף ה' ההולכים אחר פעור לבד מהכ"ד אלף שאמר הכתוב שאותם היו כלן משמעון שמתו בשביל פנחס, והכונה בעיקר המאמר להעירם בשנאה טבעית שהיו סיבה לחרות אף ה' בעם, ואין לטעות שהכונה בזה היא שישנאום בשביל המגפה, שכבר אמר כי צוררים וגו' שלא יצררו אותם אלא על דבר פעור וגו': (אור החיים)


{יח}  כִּ֣י צֹֽרְרִ֥ים הֵם֙ לָכֶ֔ם בְּנִכְלֵיהֶ֛ם אֲשֶׁר-נִכְּל֥וּ לָכֶ֖ם עַל-דְּבַר-פְּע֑וֹר וְעַל-דְּבַ֞ר כָּזְבִּ֨י בַת-נְשִׂ֤יא מִדְיָן֙ אֲחֹתָ֔ם הַמֻּכָּ֥ה בְיוֹם-הַמַּגֵּפָ֖ה עַל-דְּבַר-פְּעֽוֹר:

 אונקלוס  אֲרֵי מְעִיקִין אִינוּן לְכוֹן בְּנִכְלֵיהוֹן דִי נְכִילוּ לְכוֹן עַל עֵיסַק פְּעוֹר וְעַל עֵיסַק כָּזְבִּי בַּת רַבָּא דְמִדְיָן אֲחַתְהוֹן דְאִתְקְטִילַת בְּיוֹמָא דְמוֹתָנָא עַל עֵיסַק פְּעוֹר: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם עַיְיקוּן הִינוּן לְכוֹן בְּעֵיטַת רַמְיוּתֵיהוֹן דְרַמְיַין לְכוֹן עַל עֵיסַק פְּעוֹר וְעַל עֵיסַק כָּזְבִּי בְּרַת רַבָּא דְמִדְיָן אֲחַתְהוֹן דְאִתְקְטִילַת בְּיוֹמָא דְמוֹתָנָא עַל עֵיסַק פְּעוֹר: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי צררים הם לכם וגו' על דבר פעור. שהפקירו בנותיהם (ס) לזנות כדי להטעותכם אחר פעור, ואת מואב לא צוה להשמיד, מפני רות (ע) שהיתה עתידה לצאת מהם, כדאמרינן בבבא קמא (לח:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) הוכרח לפרש כן מפני שאין אדם נעשה צורר לאחרים אלא מפני הרעה שבאה לו מאחרים ולא מצינו שעשו להם ישראל שום רעה. לכך פירש שהפקירו וכו' מפני שבסיבותיהם היו מוכרחים להפקיר בנותיהם לזנות כדי להטעותם בפעור. רא"ם: (ע) ואם תאמר ולמה לא כתב אלא טעם אחד ובפרשת מטות כתב שני טעמים לשבח ויש לומר דקשה לרש"י מדכתיב הכא צרור את המדינים והכיתם אותם למה לי מלת צרור כיון דכתיב והכיתם אלא על כרחך צריך לומר משום הכי כתיב צרור עליכם לאייב אותם תמיד משום הכי כתיב בלשון הווה ואם כן קשה למה לא יאייבו את המואבים לכל הפחות שלא יתחתנו בהם ולאסור אף הנקבות ועל זה פירש משום רות וכו' ובזה יתורץ למה דעת רש"י משונה מכל המדקדקים שכולם סוברים שהוא מקור במקום צווי וכמו שכתב הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי צוררים הם לכם. כי הצרו לכם: בנכליהם. במחשבתם הרעה מגזרת ויתנכלו אותו: ועל דבר כזבי. ועוד כי יחשבו לעשות לכם רע בעבור כזבי אחותם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם בנכליהם. כאשר פירשתי (לעיל כה א) כי זקני מדין חשבו המחשבה הרעה הזאת כמו שנאמר (לעיל כב ד) ויאמר מואב אל זקני מדין כי בהם נתיעצו מתחלה והם נתנו עצה זו למואב שתזנינה בנותם עמהם ויצמידו אותם לבעל פעור להדיחם מעל השם ואם לא נזכר שם ועוד ששלחו להם בת מלכם לזנות עמהם וזה טעם ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם כי לולי מדעת יועצי המלכות נעשה כבודה בת מלך במדין מה תבקש בשטים בערבות מואב לבא אל מחנה עם אחר כי ישראל בערבות מואב בשטים היו ומאין תבא שם המדינית הזאת אבל היתה יפת תאר מאד ושלחו אותה זקני מדין שם כי אמרו בתואר אשה יפה רבים הושחתו (יבמות סג) וקרוב הוא שהיה גם בלעם בעצה הזו כי בשובו מארץ מואב עבר במדין כי דרכו משם והיה ביועצי המלכות ואולי נתעכב שם לדעת מה יהיה בהם לפיכך מצאוהו ישראל במדין והרגוהו שם (להלן לא ח) ויהיה פירוש ויקם בלעם וילך וישב למקומו (לעיל כד כה) שהלך לו לשוב אל ארצו וכן נראה כי ישראל לא יהרגו המתנבא רק ברשות התורה אבל כאשר נאמר להם כי צוררים הם בנכליהם אשר נכלו לכם וגו' הנה כל המתנכלים מחוייבי מיתה ולכן המיתו גם בלעם כי ידעו שהוא בעל העצה הרעה הזאת והנה צוה הקב"ה להנקם מהם אבל על המואבים כבר הזהיר (דברים ב ט) אל תצר את מואב כי ישראל בתחלה באו אל גבול אדום והזהירם עליהם (שם פסוק ד) ונשמרתם מאד ואחרי כן באו לגבול מואב ואמר לו אל תצר את מואב ואחרי כן אמר (שם פסוקים יח יט) אתה עובר היום את גבול מואב את ער וקרבת מול בני עמון אל תצורם ואמר (שם פסוק כד) קומו סעו ועברו את נחל ארנון ראה נתתי בידך את סיחון ואחר כל זה ראה בלק כל אשר עשה ישראל לאמורי שהם שני מלכי האמורי סיחון ועוג ונעשה הענין הזה כולו אם כן אזהרת אל תצר את מואב מוקדמת למצות צרור את המדינים ואני תמה על לשון האגדה שאמרו בבבא קמא (לח) אל תצר את מואב וכי עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות אלא נשא משה ק"ו בעצמו אמר ומה מדינים שלא באו אלא לסייע למואב אמרה תורה צרור את המדינים והכיתם אותם מואבים עצמן לא כל שכן אמר לו הקב"ה לא כשעלה על דעתך שתי פרידות יש לי להוציא מהם רות המואביה ונעמה העמונית והנה קודם הק"ו הזהירו למשה מן המואבים ועוד אם מפני הק"ו למה הוצרך להזהיר מבני עמון אולי לא הקפידו בלשון האגדה בכך אבל הכוונה לומר שגלוי לפניו יתברך כי כשיצוה אותו צרור את המדינים יהיה למשה ק"ו לעשות מלחמה במואב שלא ברשות אחרת והקדים להזהירו מזה ומפני שהזהיר במואב הזהיר גם בבני עמון שלא יחשוב משה שתהיה אזהרתו מן מואב לבדו רשות בבני עמון כי גם הם גמלו להם רעה ולא קדמו אותם בלחם ובמים ומדרש אחר מפני שהמואבים עשו מפני היראה שהיו שוללים אותם אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם כמו שכתב רש"י בסדר אלה מסעי (להלן לא ב) ועל דרך הפשט עוד ארץ עמון ומואב השם נתנה לבני לוט ירושה בעבור לוט אביהם ששרת את הצדיק וגלה עמו לאותה הארץ ולכך לא הרשה לעשות להם רעה בארצם אבל מפני חטאם שהרחיקו את ישראל ולא קרבו אותם הענישם להרחיקם מעל עמו וצוה לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' (דברים כג ד) מדה כנגד מדה (הרמב"ן)

במדבר פרק-כו

{א}  וַיְהִ֖י אַֽחֲרֵ֣י הַמַּגֵּפָ֑ה (פ) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל מֹשֶׁ֔ה וְאֶ֧ל אֶלְעָזָ֛ר בֶּן אַֽהֲרֹ֥ן הַכֹּהֵ֖ן לֵאמֹֽר:

 אונקלוס   וַהֲוָה בָּתַר מוֹתָנָא וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה בָּתַר מוֹתָנָא אִתְגוֹלְלוּ רַחֲמֵי שְׁמַיָא לְמִתְפַּרְעָא פּוּרְעָנוּת דִין עַמֵיהּ וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאֶלְעָזָר בַּר אַהֲרן כַּהֲנָא לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויהי אחרי המגפה וגו'. משל לרועה (פ) שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן, והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות. דבר אחר, כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה נמסרו לו במנין, עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו, מחזירם במנין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דק"ל היאך תלוי המנין במגפה והביא המשל. אבל קשה לפי הדבר אחר שהביא רש"י היאך יתורץ קושיית רש"י ויש לומר דכתיב לעיל מיניה צרור את המדינים והכיתם אותם וגומר וכתיב בפרשת מטות נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך שמע מינה דבמלחמת מדין תולה מיתת משה לכך סמך מנין ישראל למלחמת מדין. והוצרך לטעם של דבר אחר משום דלטעם ראשון קשה דלא היה לו למנות אלא המתים במגפה וממילא היה יודע הנותרים לכן פירש דבר אחר וכו'. ולדבר אחר קשה סוף סוף עדיין לא הגיע זמן מיתת משה לכן פירש גם טעם ראשון וקל להבין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויהי אחרי המגפה. אמר השם אל משה ואל אלעזר על יד משה וכן ויצו משה וזקני ישראל אז ישיר משה ובני ישראל: וטעם אחרי המגפה. בעבור שאמר השם לאלה תחלק ה א רץ: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויהי אחרי המגפה. פרשה זו פתוחה שעשה הפסק בין המגפה למנין שלא תשלוט המגפה בפקוד אותם: (בעל הטורים)

 אור החיים   ויהי אחרי המגפה וגו'. צריך לדעת למה עשה תחילת פרשה באמצע הכתוב, ולפי מה שכתבתי למעלה יש טעם נכון, שנתכוון בזה לומר כי באמצעות מצות צרור וגו' כדרך שפירשנו תקנו מחשבת עבודה זרה והטו עצמם לטבע האלהיי ובזה ויהי אחרי המגפה פירוש נסתלקה המגפה שהיתה בישראל באמצעות תיקון זה אשר צוה ה' עשות, ולזה התחיל הפרשה באמצע הכתוב לומר כי מאמר אחרי המגפה מקושר עם מה שלמעלה ממנו, וטעם שלא עשאו פסוק בפני עצמו, נתכוון גם כן לקשרו למטה שאחר המגפה אמר ה' וגו' שאו וגו', נמצאת אומר כי מאמר ויהי אחרי המגפה משמש למעלה להגיד ענין אחד, ולמטה להגיד ענין אחר:

עוד נראה לתת טעם שהתחיל הפרשה מאמצע הכתוב על פי דבריהם ז"ל (ילקוט) שאמרו וזה לשונם ויהי אחרי המגפה שאו את ראש וגו' זה הוא שאמר הכתוב אם אמרתי מטה רגלי וגו' בשעה שקבלו ישראל התורה נתקנאו אומות העולם וכו' אמר להם הקדוש ברוך הוא הביאו לי ספר יוחסין שלכם וכו' כשבאו לשטים קלקלו וכו' אמרו האומות העטרה שהיתה בידם בטלה שוים הם לנו זקפן ה' שנגף כל מי שנתקלקל והעמידן על טהרתם עד כאן, לפי זה יש טעם בהפסקה באמצע הפסוק להעיר שהמאמר קשור גם עם מה שלמעלה בענין רעות אשר גרמו מדין על דבר פעור ועל דבר כזבי וגו' וגם ויהי אחרי המגפה פירוש לשון צער, והוא מה שרמז בפסוק מטה רגלי שהיו אומות העולם מזלזלים בהם שניטלה העטרה שהיתה בידם, וזלזול זה לא נחלט מישראל כשנסתלקה המגפה מהם עד שמנאם ונמצאו כל אחד מכיר אבותיו עד השבט אז נשאו ראש, והוא אומרו ויהי לשון צער גם אחרי המגפה, ולזה ויאמר ה' וגו' שאו, ולא החליט להפסיק לעשותו פסוק בפני עצמו וערבו עם מה שלמטה ממנו לומר כי בשביל מה שרמוז בתיבת ויהי שהוא זלזול האומות הוא שאמר ה' שאו וגו':

עוד יש לתת טעם שהתחיל הפרשה מאמצע הכתוב על פי דבריהם ז"ל (במד"ר פכ"ג) שאמרו וזה לשונם כשיצאו ישראל ממצרים ונמסרו למשה נמסרו במנין כשקרב למות החזירם במנין עד כאן, והוא מה שנתכוון בהתחלת הפרשה ויאמר ה' אל משה וגו' לומר כי בלא טעם אחרי המגפה יש טעם במנין זה כדי להחזירם במנין כאמור, אלא שהיתה גם כן סיבה אחרת שהיא אחרי המגפה, ונמצאו שתי סיבות המנין נרמזות באמצעות התחלת פרשה באמצע הכתוב: (אור החיים)

 דעת זקנים  ויהי אחרי המגפה. צוה הקב"ה למנות את ישראל לידע אותם שילחמו עם הכנעניים ושני פעמים נמנו וזה המנין מנה להזכיר שם המשפחות אבל במדבר סיני לא הזכיר המשפחות ולפי הפשט לא כל בני השבטים עלו למשפחות כי יש מהם שלא היה להם בנים ונקראו על שם אחיהם שהיתה משפחתם מרובה ונטמעו בהם ולא היה להם שם לעצמן כגון בני שמעון שאינו מונה משפחות אוהד ויכין וצחר וגם בני אשר לא מנה משפחת ישוה ונטמעה במשפחת ישוי ופעמים שאין משפחה נקראת אלא על שם בני בניהם כגון לזרח משפחת הזרחי ולא מצינו זרח מבני שמעון אלא מבני בניו היה ונתלית בו המשפחה וכן אצבון וכן ארד ונעמן שהם בני בלע מדקאמר משפחת הבלעי מכלל שהיו בנים אחרים לבלע ונקראו על שמו וכן גלעד עשה לו משפחה לעצמו ומכיר היה לו בנים אחרים ונקראו על שמו כדכתיב למכיר משפחת המכירי ויש מהם שנשתנו קצה שמותם כגון נמואל ימואל חושים שוחם אחי אחירם מופים שפופם: (דעת זקנים)


{ב}  שְׂא֞וּ אֶת-רֹ֣אשׁ | כָּל-עֲדַ֣ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֗ל מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֛ה וָמַ֖עְלָה לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם כָּל-יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  קַבִּילוּ יַת חוּשְׁבַּן כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן כָּל נָפֵיק חֵילָא בְּיִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  קַבִּילוּ יַת סְכוּם חוּשְׁבַּן כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא לְבֵית אַבְהַתְהוֹן כָּל נָפִיק חֵילָא בְּיִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  לבית אבתם. על שבט האב (צ) יתיחסו, ולא אחר האם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) משום דבמשפחה אין חילוק אם הולך אחר האב או אחר האם דהא הכל שבט אחד הוא אפילו אם יהיו משפחות הרבה בשבט אחד אבל בשבטים יש חילוק אם האם משבט אחר: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  לבית אבתם. ולא אמר למשפחותם כמו למעלה לפי שנאמר בכל אחת משפחת החנוכי משפחת הפלואי וכן בכולם: (בעל הטורים)

 ספורנו  לאמר מבן עשרים שנה ומעלה. משה ואלעזר אמרו לישראל שיאמרו ויגידו כל פרטיהם שהם בני עשרים: כאשר צוה ה' את משה ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים. שאמר אז למשפחותם לבית אבותם: (ספורנו)


{ג}  וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן אֹתָ֖ם בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל-יַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא וַאֲמָרוּ לְמִמְנֵי יָתְהוֹן בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יַרְדְנָא דִירִיחוֹ לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא עִם אֲמַרְכְּלַיָא וַאֲמַר לְמִמְנֵי יַתְהוֹן בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יַרְדְנָא דִירֵיחוֹ לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  וידבר משה ואלעזר הכהן אתם. דברו עמם על זאת (ק) שצוה המקום למנותם: לאמר. אמר להם, צריכים (ר) אתם להמנות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) רצונו בזה דמלת אותם קאי אדברים שדברו אל ישראל לאפוקי שלא תפרש כמו אתם שדברו עם ישראל: (ר) דלאמר לא קאי אוידבר משה ואלעזר אלא קאי אשלמטה דהיינו מבן עשרים שנה וגו'. והכי קאמר קרא וידבר משה ואלעזר הכהן אותם ר"ל הדברים בערבות מואב על ירדן ירחו ומה הן הדברים שדברו לאמר מבן עשרים וגו' דברו אתם על זאת: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וידבר משה ואלעזר הכהן. במקום אביו ויתכן שהוא היה פה למשה כמו אהרן: אתם. כמו דברו לשלום: (אבן עזרא)

 אור החיים  וידבר משה וגו' בערבות מואב וגו'. יש להעיר למה הוצרך לומר בערבות מואב, ואם יש צורך בהודעה זו היה לו להזכירו במצות ה' כשאמר ויאמר ה' וגו', ואולי שנתכוין למה שאמרו ז"ל (שם) משל לרועה וכו' כי בהיותם בערבות מואב על ירדן יריחו נגמרה שמירת רועה נאמן והחזירם בחשבון, ולזה גם כן הקדים הכתוב לומר בתחלת הפרשה ויהי אחרי המגפה להעיר שאפילו אחר שהיה בהם המגפה באו לכלל חשבון הראשון, ולטעם זה לא אמר הכתוב ענין זה במצות ה' כי דבר זה נוגע למשה להראות שלא הפסידו הצאן על ידו, ואם תאמר והלא רואני כי ה' אמר אליו שאו את ראש, אין כוונתו במאמר זה לקבלם במנין, כי לכשיהיו נמצאים חסרים הרבה אין לו טענה עליו שאינו דומה למציאות הרועה, אלא היתה כוונת ה' כדרך שאמרו ז"ל משל לרועה שנכנס זאב לעדרו והרג בהם וכו', ומצא משה דרך לעשות חפצו בזמן שהיה צריך למנותם, ואומרו תיבת לאמר במקום זה שאין להם למי יאמרו, פירוש שאמר להם המכוון הרמוז בערבות מואב שהוא רוצה להחזירם במנין כדי שידעו שלא חסרו ממניינם הראשון על ידו. או ירצה כי הוא מונה אותם על פי הנאמר לו מה' ולא מלבו לבד הוא מונה אותם: (אור החיים)


{ד}  מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה כַּֽאֲשֶׁר֩ צִוָּ֨ה יְהֹוָ֤ה אֶת-מֹשֶׁה֙ וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַיֹּֽצְאִ֖ים מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:

 אונקלוס  מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כְּמָא דְפַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל דִנְפָקוּ מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה וּבְנֵי יִשְרָאֵל דְנָפְקוּ מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם: (תרגום יונתן)

 רש"י  מבן עשרים שנה ומעלה כאשר צוה וגו'. שיהא מנינם מבן עשרים שנה ומעלה, שנאמר כל העובר על (ש ) הפקודים וגו' (שמות ל, יג): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) ואם תאמר למה מביא פסוק הנאמר בפרשת כי תשא ולא מביא פסוק דכתיב כאן שנאמר שאו את ראש וגו' מבן עשרים שנה וגו'. ויש לומר משום דק"ל דכאשר צוה משמע דכבר צוה להם וגם ישראל יודעין כבר וצווי דהכא עדיין לא ידעו אלא כשאמר להם משה. ועוד קשה לרש"י למה ליה למכתב ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים לא הל"ל אלא ובני ישראל ותו לא לכך הוצרך לפרש ולהביא אותו פסוק האמור בכי תשא דאותו ציווי לא נאמר אלא ליוצאי מצרים. ואם תאמר מכל מקום היה לו להביא מפסוק הנאמר בפרשת במדבר סיני ויש לומר דמנין הנאמר בפרשת במדבר סיני לא היה אלא לפי שעה ביום הקמת המשכן ולא לדורות אבל המנין שנאמר בכי תשא נאמר אף לדורות דמשמע כי תשא את ראש וגו' לעולם כשתמנה אותם לא תמנה אלא מבן עשרים שנה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מבן עשרים שנה. והטעם שנשאו את חשבונם כאשר צוה ה' את משה: וטעם ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים. כי היו בספורים רבים מיוצאי מצרים והקרוב להיותם חצים והחל מראובן בספורים הראשונים במדבר סיני: (אבן עזרא)

 אור החיים  מבן עשרים שנה. צריך לדעת למה לא הזכיר המספר שעליו חוזר מאמר מבן עשרים, ואם סמך שעל המספר הוא אומר כאמור בסמוך, אם כן גם מאמר מבן עשרים וגו' היה לו לסמוך שהוזכר בסמוך ולא יצטרך להזכירו, ולפי מה שפירשתי בפסוק שלפני זה שבא המספר בערבות מואב גם כן להראות שלא חסרו על ידו יתחייב הדבר למנות גם הקטנים שזולת זה אין שבח שלא חסרו כי לעולם חסרו אלא שגדלו הגדיים ונעשו תישים, ויש מקום לומר כי לכלן מנה, לזה אמר מבן כ' שנה, ונתן הכתוב טעם לדבר כאשר צוה ה' כי אם היה הדבר מצד משה לבד להחזיר הצאן במנין ולא היה דבר ה' אלא לצותו על הדבר דכתיב שאו את ראש וגו' לא היה משה מונה את ישראל לרצונו הגם שיהיה לו טעם בדבר, לזה לא מנה אלא מבן עשרים כאשר צוה וגו':

ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים. אין ידוע הכוונה במאמר זה, וראב"ע אמר כי ירצה לומר שהיו בספורים רבים מיוצאי מצרים, ואין טעם למה יודיע הכתוב ענין זה, ועוד ודאי שאני יודע שהיו בהם מיוצאי מצרים שלא נגזרה גזירה אלא על היוצאים מבן עשרים, ואולי שכוונת הכתוב היא להודיעך שנמנו ונמצאו בני ישראל כמספר היוצאים מארץ מצרים לא כמספר שבפרשת במדבר, ששם היו שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים ומספר זה עלה לשש מאות אלף ואלף ושבע מאות ושלשים שחסר למספר במדבר, ואין חיוב על משה אלא להחזיר במנין שהופקדו אצלו בתחלה והנה הוא מספרם שלם, ושיעור הכתוב הוא על זה הדרך ובני ישראל עלה מניינם למנין היוצאים וגו' ולא למטה מהם. או ירצה על זה הדרך כי מספרם היה כסדר מספר היוצאים מארץ מצרים שמנו למשפחות דכתיב (בראשית מו) בני ראובן חנוך ופלוא בני שמעון ימואל וימין וגו', כמו כן מספר זה היו מונים למשפחות כרשום בענין ולא כדרך שנמנו במדבר סיני שלא הוזכר שם פרטי המשפחות: (אור החיים)


{ה}   שני  רְאוּבֵ֖ן בְּכ֣וֹר יִשְׂרָאֵ֑ל בְּנֵ֣י רְאוּבֵ֗ן חֲנוֹךְ֙ מִשְׁפַּ֣חַת הַֽחֲנֹכִ֔י לְפַלּ֕וּא מִשְׁפַּ֖חַת הַפַּלֻּאִֽי:

 אונקלוס  רְאוּבֵן בּוּכְרָא דְיִשְׂרָאֵל בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ זַרְעִית חֲנוֹךְ לְפַלוּא זַרְעִית פַּלוּא: (אונקלוס)

 יונתן  רְאוּבֵן בּוּכְרָא דְיִשְרָאֵל בְּנוֹי דִרְאוּבֵן חֲנוֹךְ גְנִיסַת חֲנוֹךְ לְפַלוּא גְנִיסַת פַּלוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  משפחת החנכי. לפי שהיו האומות מבזין אותם, ואומרים, מה אלו מתייחסין על שבטיהם, סבורין הן שלא שלטו המצריים באמותיהם, אם בגופם היו מושלים קל וחומר בנשותיהם, לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם, ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה, (ת) לומר, מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם, וזה הוא שמפורש על ידי דוד, שבטי יה עדות לישראל (תהלים קכב, ד), השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם, לפיכך בכולם כתב החנכי הפלאי, אבל בימנה לא הוצרך לומר משפחת הימני, לפי שהשם קבוע בו, יו"ד בראש וה"א בסוף: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) ואם תאמר הא גבי עכו"ם גם כן כתיב הכי דכתיב וירד העמלקי והכנעני. ויש לומר אי הוה כתיב כאן בני ראובן משפחת החנוכי ולא כתיב חנוך לא היה קשה מידי כמו גבי העמלקי אבל עכשיו דכתיב בני ראובן חנוך משפחת החנוכי קשה למה הטיל ה"אמצד זה ויו"ד מצד זה: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  חנוך משפחת החנכי. אולי כאשר נתחלקה הארץ לשבטים על דעת רבותינו (ב"ב קכב) ונטל שבט שמעון המועט כשבט יהודה המרובה חלק כחלק כך נתחלקה לבתי אבות ליורדי מצרים ועשו מנחלת ראובן ד' חלקים והיה חלק משפחת החנוכי כחלק משפחת הפלואי וחצרון וכרמי אע"פ שאינן שוות במספר שמות לגולגלותם וזה טעם המנין הזה שימנו המשפחה ליורדי מצרים ולא יזכיר "לגלגלותם" ואף על פי שיזכיר מספרם בכלל ומה שאמר לרב תרבו נחלתו (להלן פסוק נד) בבני המשפחה שנטלו איש לפי פקודיו לגולגלותם ומפני זה יזכיר בספר יהושע בחלוקת הארץ "למשפחותם" ויהי הגורל למטה בני יהודה למשפחותם (יהושע טו א) וכן בכולם או יהיה טעם "למשפחותם" לכל משפחות השבט או שחלקו הארץ למשפחותם וכל משפחה ומשפחה היה חלקם במקום אחד ולא תתערב במשפחה אחרת והוא הנכון בעיני (הרמב"ן)

 אור החיים  משפחת החנוכי. רז"ל (ילקוט) אמרו וזה לשונם אמר רב אידי ה"א בריש דתבותא ויו"ד בסופה יה מעיד עליהם שהם בני אבותיהם ומה טעם שבטי יה עדות וגו' עד כאן:

וראיתי לתת טעם למה נקבע בהם השם שלא כסדרו ה"א בתחלה ויו"ד בסוף, בהקדים דבריהם ז"ל (תיקונים י') כי כללות נשמות ישראל הם מכסא כבודו יתברך אשר יקרא היכל קדשו ויתכנה בשם אדנ"י, וכפי מה שקדם לנו מאנשי אמת (טוש"ע או"ח סי' ה') כי יתחייב כל המוציא מפיו הזכרת השם לכוין לאותיות המוזכרות בפיו והנעלמות במחשבה, המוזכרות שם אדנ"י, והנעלמות שם הוי"ה, גם יכוין לשילוב האותיות שהוא סוד ה' בהיכל קדשו (תהלים יא), ומעתה בהשתלב ב' שמות יעמדו יחד ב' אותיות ה' י' ה"א קודם ליו"ד, והם האותיות הנרשמות במשפחות בית ישראל החנוכי הפלואי שקודמת ה"א ליו"ד שהם אותיות חותם ה' בהיכל קדשו ויבנה משניהם שם י"ה הרמוז במאמר שבטי יה: (אור החיים)


{ו}  לְחֶצְרֹ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶצְרוֹנִ֑י לְכַרְמִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַכַּרְמִֽי:

 אונקלוס  לְחֶצְרוֹן זַרְעִית חֶצְרוֹן לְכַרְמִי זַרְעִית כַּרְמִי: (אונקלוס)

 יונתן  לְחֶצְרוֹן גְנִיסַת חֶצְרוֹן לְכַרְמִי גְנִיסַת כַּרְמִי: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  לכרמי. שנים הכא ואידך מה לעשות עור לכרמי מי הוא כרמי זה שנאמר בו לכרמי משפחת הכרמי כדכתיב כי כרם ה' צבאות בית ישראל: (בעל הטורים)


{ז}  אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֣ת הָרֽאוּבֵנִ֑י וַיִּֽהְי֣וּ פְקֻֽדֵיהֶ֗ם שְׁלֹשָׁ֤ה וְאַרְבָּעִים֙ אֶ֔לֶף וּשְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת וּשְׁלֹשִֽׁים:

 אונקלוס  אִלֵין זַרְעֲיַת רְאוּבֵן וַהֲווֹ מִנְיָנֵיהוֹן אַרְבְּעִין וּתְלָתָא אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה וּתְּלָתִין: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין גְנִיסְתָּא דִרְאוּבֵן וַהֲווֹ סְכוּמֵיהוֹן אַרְבְּעִין וּתְלַת אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה וּתְלָתִין: (תרגום יונתן)


{ח}  וּבְנֵ֥י פַלּ֖וּא אֱלִיאָֽב:

 אונקלוס  וּבְנֵי פַלוּא אֱלִיאָב: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְנוֹי דְפַלוּא אֱלִיאָב: (תרגום יונתן)


{ט}  וּבְנֵ֣י אֱלִיאָ֔ב נְמוּאֵ֖ל וְדָתָ֣ן וַֽאֲבִירָ֑ם הֽוּא-דָתָ֨ן וַֽאֲבִירָ֜ם (קרואי) קְרִיאֵ֣י הָֽעֵדָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הִצּ֜וּ עַל-מֹשֶׁ֤ה וְעַֽל-אַהֲרֹן֙ בַּֽעֲדַת-קֹ֔רַח בְּהַצֹּתָ֖ם עַל-יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם מְעַרְעֵי כְּנִשְׁתָּא דְאִתְכְּנָשׁוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בִּכְנִשְׁתָּא דְקֹרַח בְּאִתְכַּנוֹשֵׁיהוֹן עַל יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְנוֹי דֶאֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם מְעַרְעֵי כְנִשְׁתָּא דְאִתְכַּנָשׁוּ וּפְלִיגוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרן בִּכְנִישְׁתָּא דְקרַח בִּזְמַן דְאִתְכַּנָשׁוּ וּפְלִיגוּ עַל יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר הצו. את ישראל על (א) משה: בהצתם. את העם על ה': הצו. השיאו את ישראל לריב על משה, לשון הפעילו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) מפני שמלות הצו בהצותם הם מבנין הפעיל היוצא לאחר שהוא פעול וצריך לפרש מי הוא הפעול הצו את ישראל כתב הרא"ם ולא ידעתי למה שינה הפעולים ואמר שהאחד מהם הוא ישראל והאחד מהם הוא העם ולמה לא יהיו שניהם ממין אחד. ושמא יש לומר כיון שהכפיל הפסוק בלשונו במ"ש הצו בהצותם לכן אמר הצו את ישראל ובהצותם הוא העם או להיפך עד כאן לשונו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אשר הצו. כטעם כי ינצו אנשים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ובני אליאב נמואל ודתן ואבירם הוא דתן ואבירם. הזכיר הכתוב זה להודיע שנשארה כל הירושה ממשפחת הפלואי לנמואל לבדו כי דתן ואבירם וכל אשר להם נבלעו או כדברי רבותינו (ב"ב קיח) לרמוז שאבדו חלקם מן הארץ אף על פי שהיו מיוצאי מצרים וראויים לנחלה (הרמב"ן)

 אור החיים  הוא דתן ואבירם וגו'. צריך לדעת מה בא ללמדנו במאמר זה, ואם להודיע כי הן הנה האמורים במעשה קרח דבר פשוט הוא שאין לטעות שהיו דתן ואבירם אחרים בני אליאב אחר. ועוד מעיקרא לא היה לו להזכירם והיו כלא היו כשאר המשפחות שספו תמו ולא נמנו. עוד למה האריך בדברים אלו אשר הצו וגו' בהצותם על ה'. ונראה כי לא בא הכתוב כאן אלא לומר שהן הנה היו סיבה לכל מעשה קרח, כי יחפוץ ה' לפרסם הרשעים שהם סיבה לרשע הנעשה, והוא אומרו הוא דתן וגו' אשר הצו וגו' פירוש את אחרים על ה' ומשה עבדו, וכן פרש"י, הא למדת שהם המחטיאים העדה הנועדת, ואפשר שגם את קרח הם החטיאוהו, והגם שאמר הכתוב ויקח קרח שנראה שמעצמו עשה, אפשר שהיה למה שקדם לו מהם ולעולם הם הצו אותו. ואומרו ותפתח וגו' אחר שהדברים כבר כתובין בפרשת קרח, נתכוין לומר שגם בליעת קרח ואכילת האש ר"ן איש הם היו סיבה למאורע מתחלה ועד סוף, הא למדת שהגם שנקהלו היהודים על משה ועל אהרן היו חוזרים בהם אם לא היו ב' הרשעים:

וזה לך האות כי האיש משה לא היה משתדל לרצות אלא להם דכתיב (ט"ז י"ב) וישלח משה לקרא לדתן וגו', וכתיב (שם כ"ה) וילך משה אל דתן וגו' שהרגיש שבהם הדבר תלוי, מעתה נפשות כל המתים תלויים בב' הרשעים ההם, ויש בזה לימוד זכות על קרח ועל הר"ן איש וכן תמצא שאמר הכתוב בפרשת עקב (דברים יא) ואשר עשה לדתן ולאבירם וגו' שאינו מונה המאורע אלא לדתן ואבירם, וכפי זה יכולין אנו להעמיד סברת האומר (סנהדרין קח.) עדת קרח אין להם חלק לעולם הבא בדתן ואבירם, ולהעמיד סברת האומר עליהם אמר הכתוב מוריד שאול ויעל בשאר העדה חוץ מהם: (אור החיים)


{י}  וַתִּפְתַּ֨ח הָאָ֜רֶץ אֶת-פִּ֗יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֛ם וְאֶת-קֹ֖רַח בְּמ֣וֹת הָֽעֵדָ֑ה בַּֽאֲכֹ֣ל הָאֵ֗שׁ אֵ֣ת חֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֨יִם֙ אִ֔ישׁ וַיִּֽהְי֖וּ לְנֵֽס:

 אונקלוס  וּפְתָחַת אַרְעָא יַת פּוּמָהּ וּבְלָעַת יָתְהוֹן וְיָת קֹרַח בְּמוֹתָא דִכְנִשְׁתָּא כַּד אֲכָלַת אֵשָׁתָא יַת מָאתָן וְחַמְשִׁין גַבְרָא וַהֲווֹ לְאָת: (אונקלוס)

 יונתן  וּפְתָחַת אַרְעָא יַת פּוּמָהּ וּבְלָעַת יַתְהוֹן וְיַת קרַח כַּד מִיתוּ כְנִישַׁת רַשִׁיעֵי כַּד אָכְלַת אֵישָׁתָא יַת מָאתָן וְחַמְשִׁין גוּבְרִין וַהֲווֹ לְנִיסָיוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויהיו לנס. לאות (ב) ולזכרון, למען אשר לא יקרב איש זר (במדבר יז, ה), לחלוק עוד על הכהונה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) כלומר מלשון נס המורה על האות כמו כנס על הגבעה כנשוא נס הרים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואת קרח. פירשתיו: ויהיו לנס. כמו ויהיו לאות לבני ישראל: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויהיו לנס. שמחתותם היו לנס ולזכרון: לנס. ג' במסרה. ויהיו לנס. שורש ישי אשר עומד לנס עמים. שש ברקמה וגו' היה מפרשך להיות לך לנס זהו שאמר מקום נתבצר להם כשנפתחה הארץ נשאר מקום באמצע כמו הנס שהוא בראש התורן. כך נשאר מקום תורן. ומכאן רמז למאן דאמר שהיא אבידה המתבקשת שיעמדו לתחיית המתים לימות המשיח והיינו שורש ישי אשר עומד לנס עמים: (בעל הטורים)


{יא}  וּבְנֵי-קֹ֖רַח לֹא-מֵֽתוּ: (ס)

 אונקלוס  וּבְנֵי קֹרַח לָא מִיתוּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּבְנוֹי דְקרַח לָא הֲווֹ בְּעֵיטָתָא דַאֲבוּהוֹן וַאֲזָלוּ בָּתַר אוּלְפָנָא דְמשֶׁה נְבִיָא לָא מִיתוּ בְּמוֹתָנָא וְלָא לָקוּ בִּיקֵידְתָּא וְלָא טָמְעוּ בִּבְלִיעַת אַרְעָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובני קרח לא מתו. הם היו בעצה תחלה. ובשעת המחלוקת הרהרו (ג) תשובה בלבם לפיכך נתבצר (ד) להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם (סנהדרין קי.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) רצונו לתרץ היאך יתכן שלא מתו הא כתיב את כל האדם אשר לקרח שמע מינה דגם הבנים נבלעים בארץ: (ד) מלשון ערי מבצר כלומר התקין להם הקדוש ברוך הוא מקום גבוה שלא העמיקו כל כך בגיהנם ולא מתו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ובני קרח לא מתו. והעד שמואל ובניו ובני בניו שהם המשוררים והם הנקראים הקרחים לבני קרח מזמור גם בתורה כתיב משפחת הקרחי והזכיר הכתוב ובני קרח עם בני ראובן בעבור כי בני דתן ואבירם גדולים וקטנים מתו והנה רעת דתן ואבירם קשה מרעת קרח: (אבן עזרא)

 אור החיים  ובני קרח לא מתו. הודיע הכתוב ענין זה כאן ולא במקום עיקר המעשה, גם לא כתבו במקום מספר הלוים כי שם מקום הודעת המתים מהם, לפי מה שכתבנו כי כאן בא אלהים לקבוע העון בדתן ואבירם ולהקל מעל קרח, לזה גמר אומר ובני קרח לא מתו, הכוונה שזה יגיד זכות אביהם שלא שטפם חובו כדרך ששטף חובם של דתן ואבירם כל בתיהם להיותם עיקר המ ח לוקת: (אור החיים)


{יב}  בְּנֵ֣י שִׁמְעוֹן֘ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לִנְמוּאֵ֗ל מִשְׁפַּ֨חַת֙ הַנְּמ֣וּאֵלִ֔י לְיָמִ֕ין מִשְׁפַּ֖חַת הַיָּֽמִינִ֑י לְיָכִ֕ין מִשְׁפַּ֖חַת הַיָּֽכִינִֽי:

 אונקלוס  בְּנֵי שִׁמְעוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לִנְמוּאֵל זַרְעִית נְמוּאֵל לְיָמִין זַרְעִית יָמִין לְיָכִין זַרְעִית יָכִין: (אונקלוס)

 יונתן  בְּנוֹי דְשִׁמְעוֹן לִגְנִיסַתְהוֹן לִנְמוּאֵל גְנִיסַת נְמוּאֵל לְיָמִין גְנִיסַת יָמִין לְיָכִין גְנִיסַת יָכִין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  הימיני. אל תבקש דקדוק בשמות וכן מן פוני ומן לשפופם השופמי לימנה משפחת הימנה ואיננו הימיני כמו מן בריעה בריעי וחגי ושוני חסר יו''ד היחס או זה יו''ד היחס ושל השם חסר והוא הנכון ואחר ראובן שמעון וגד החונים עליו רק מנשה קודם אפרים ובמדבר סיני הפוך והנכון שזה בעבור מספרם כי בני אפרים יוסיפו על בני מנשה במדבר סיני שמונת אלפים ושלשת מאות ובערבות מואב יוסיפו בני מנשה על בני אפרים עשרים אלף ומאתים וכן זכר למשפחות חמשה בנים לבנימין והם בכר וגרא ונעמן וראש וארד: (אבן עזרא)


{יג}  לְזֶ֕רַח מִשְׁפַּ֖חַת הַזַּרְחִ֑י לְשָׁא֕וּל מִשְׁפַּ֖חַת הַשָּֽׁאוּלִֽי:

 אונקלוס  לְזֶרַח זַרְעִית זֶרַח לְשָׁאוּל זַרְעִית שָׁאוּל: (אונקלוס)

 יונתן  לְזֶרַח גְנִיסַת זֶרַח לְשָׁאוּל גְנִיסַת שָׁאוּל: (תרגום יונתן)

 רש"י  לזרח. הוא צוחר, לשון צוהר, אבל משפחת אהד בטלה, (ה) וכן חמש משבט בנימין, שהרי בעשרה בנים ירד למצרים וכאן לא מנה אלא חמשה, וכן אצבון (ו) לגד הרי שבע משפחות. ומצאתי בגמרא ירושלמית, שכשמת אהרן נסתלקו ענני כבוד, ובאו הכנענים להלחם בישראל, ונתנו לב לחזור למצרים, וחזרו לאחוריהם שמונה (ז) מסעות מהר ההר למוסרה, שנאמר ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן (דברים י, ו), והלא בהר ההר מת, וממוסרה עד הר ההר שמנה מסעות יש למפרע, אלא שחזרו לאחוריהם, ורדפו בני לוי אחריהם להחזירם, והרגו מהם שבע משפחות, ומבני לוי נפלו ארבע משפחות, משפחת שמעי ועזיאלי, ומבני יצהר לא נמנו כאן אלא משפחת (ח) הקרחי, והרביעית לא ידעתי (ט) מה היא. ורבי תנחומא דרש (תנחומא ויחי י), שמתו במגפה בדבר בלעם, (י) אבל לפי החסרון שחסר משבט שמעון במנין זה ממנין הראשון שבמדבר סיני, (כ) נראה שכל כ"ד אלף נפלו משבטו (ל) של שמעון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) רצ"ל הא לא חשיב כאן אלא באי מצרים שנמנו בפרשת ויגש והתם כתיב ובני שמעון ימואל וימין ואהד ויכין וצחר ושאול בן הכנענית והכא מנה זרח והתם לא נמנה וגם אהד לא מנה כאן ומפרש דזרח דמנה כאן יש לומר היינו צוחר וצוחר לשון צוהר דה"א מתחלף בחי"ת וזרח גם כן הוא לשון אור אבל משפחת אהד על כרחך בטלה: (ו) ואין להקשות והא רש"י עצמו מפרש לקמן לאזני אומר אני זו משפחת אצבון. יש לומר דהא דפירש הכא הוא על פי המדרש דז' משפחות בטלו אבל ליה לא סבירא ליה וזהו נמי שפרש"י לקמן דלא נקראת משפחה אלא אלו שירדו למצרים ואזני לא היה מיורדי מצרים ולמה חשב אותו דאין לומר דאזני הוא אצבון אין דמיון לאזני עם אצבון אלא על כרחך צריך לומר דמה שפירש רש"י וכן אצבון לגד הוא על פי מדרש ירושלמי דז' משפחות חסרים ולית ליה נמי למדרש ירושלמי דאין נקראת משפחה אלא מיורדי מצרים. ובזה יתורץ הצריך עיון של הרא"ם שכתב אך קשה והלא רש"י עצמו כתב אחר זה שכל המשפחות נקראו על שם יורדי מצרים והנולדים משם והלאה לא נקראו על שמם ואם כן איך מונה האזני והא אינו מבאי מצרים וצריך עיון עד כאן לשונו, ויש מפרשים וכן אצבון לגד כלומר אל תתמה על שינוי השם של זרח שהרי אצבון לגד משבט גד גם הוא נשתנה שמו. והא דכתב רש"י הרי ז' משפחות והא לא היו לפי זה אלא ששה משפחות יש לומר הרי שבע וכו' דנקט רש"י ר"ל על משפחת ישוה שהוא מבני אשר ומבני אשר לא נמנה כאן אלא ישוי ובפרשת ויגש כתיב ישוה וישוי וזהו שפרש"י שבע משפחות: (ז) ואם תאמר והא לעיל בפרשת חקת פירש שבע מסעות ויש לומר דלעיל חשיב מהר ההר ואילך ולא הר ההר בכלל: (ח) כלומר דליצהר היו ג' בנים קרח ונפג וזכרי ולא מנה כאן כי אם משפחת הקרחי ונפג וזכרי בטלו והואיל ובטל הרוב כאלו בטלו כלן נמצא מבני לוי נפלו ג' משפחות שמעי ועזיאלי ויצהרי: (ט) יש מקשים דלמא ד' משפחות שחסרו הם שמעי ועזיאלי ונפג וזכרי שהם בני יצהר יש לומר דמשפחות הלוי אינן אלא אותן ח' האמורות בפרשת במדבר ולא נמנו שם נפג וזכרי. וקרחי דחשיב כאן הוא במקום היצהרי. רא"ם: (י) פירוש הז' משפחות דוקא ולא תאמר שהלוים נמי היו בדבר בלעם שלא מצינו שהלוים חטאו בדבר בלעם: (כ) דבמדבר סיני היו פקודיהם חמשים ותשעה אלף וג' מאות וכאן לא נמנו כי אם כ"ב אלף ומאתים נמצאו חסרים ל"ז אלף ומאה: (ל) כלומר הכ"ד אלף שמתו בדבר בלעם כלם נפלו משבטו של שמעון הואיל ומצאנו דשבטו של שמעון חטאו יותר משאר שבטים שהרי הנשיא של שמעון חטא: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  לזרח. הוא צוחר (בראשית מו י) לשון צהר אבל משפחת אהד בטלה וכן חמש משפחות משבט בנימין שהרי בעשרה בנים ירד למצרים (שם פסוק כא) וכאן לא מנה אלא חמשה לשון רש"י ועוד כתב (בפסוק כד) כל המשפחות נקראו על שם יורדי מצרים והנולדים משם ואילך לא נקראו משפחות חוץ ממשפחות אפרים ומנשה שנולדו כלם במצרים וארד ונעמן בני בלע בן בנימן ומצאתי ביסודו של ר' משה הדרשן שירדה אמן למצרים כשהיא מעוברת מהן ואם אגדה היא הרי טוב ואם לאו אני אומר שהיו לבלע בנים הרבה ומשנים הללו ארד ונעמן יצתה מכל אחד ואחד משפחה רבה ונקראו תולדות שאר הבנים על שם בלע ותולדות השנים הללו נקראו על שמם כל זה לשון הרב ז"ל ואני תמה עליו שאין הקושיא בעבור שימנה הכתוב משפחת הבלעי לעצמה ומשפחת הארדי ומשפחת הנעמי בניו לעצמן כי זה היה מפני היותן למשפחות כדברי הרב וכן יעשה בבני יהודה ובבני מנשה ואפרים וכן בבני אשר אבל אם נאמר שנולדו ארד ונעמן לבלע בן בנימן אחרי רדתו למצרים לא היו ראויים להמנות כאן למשפחות ואם נחשוב שנולדו לו קודם לכן יהיו יותר משבעים נפש כי אז היו בני בנימן עשרה ואלה בני בלע שנים על כן דרש רבי משה הדרשן שהיתה אמם מעוברת מהן ולא ימנה אותם שם וכאן יחשבם לנולדים ואם אגדה היא נסבול הדוחק לקבלה ונצטרך עוד לומר כי יוכבד נולדה בין החומות ביום הכנסם שם ולכך יזכיר אותה בשבעים נפש ואלה נולדו אחרי החדשים ואם אינה קבלת רבותינו נדחה סברתו זאת בשתי ידים אבל נוכל לומר כי ארד ונעמן בני בנימן מתו בלא בנים ובלע רצה להקים לאחיו שם בישראל וקרא שם בניו על שם אחיו המתים ואולי היה יבם בנשותיהם כי הוא הבכור והיו ארד ונעמן בני בלע לראשי משפחות להקים שם לארד ונעמן בני בנימן יורדי מצרים והנכון בעיני כי נעמן וארד אשר ימנה בבני בנימין שם בפרשת ואלה שמות (בראשית מו כא) הם בני בנו הבכור בלע כמו שמפורש כאן וכן ימנה אותם בדברי הימים (א ח א-ה) ומנהג הכתוב לעשות בני הבנים כבנים כמו שאמר (בראשית כט ה) את לבן בן נחור וכתיב בדברי הימים (א א יז) בני שם עילם ואשור וארפכשד ולוד וארם ועוץ וחול וגתר ומשך והנה אלה ארבעה האחרונים בני בניו ואע"פ שלא עשה כן בבני פרץ ובבני בריעה אולי נולדו על ברכי בנימין ויחשבם לו כדרך ואלה תולדות אהרן ומשה (לעיל ג א) או בעבור שהיו בני בנימין רבים שהיו שמנה טפל המיעוט לרוב ועל דרך הסברא יתכן עוד שנאמר שלא מנה הכתוב המשפחות ליורדי מצרים לבדם כי גם הנולדים במצרים מאותו יום ואילך מנה למשפחות כמו שעשה באפרים ומנשה ואין טעם לעשות כן בעבור היותם במצרים כי לעת הירידה ראוי שימנו כולם למספר אחד ויעשה משפחות משבעים נפש וכן ימנם הכתוב בכל מקום ביורדי מצרים בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה (דברים י כב) וכן בני בלע אחרי כן נולדו אבל הענין כי היה המנהג בישראל לעשות להם ראשי בתי אבות יתיחסו כל יוצאי ירכו לעולם אל האיש ההוא ויקראו על שמו לכבודו כאשר יעשו גם היום כל הישמעאלים וכל ישראל הדרים בארצותם להקרא כולם למשפחות אבן עזרא אבן שושאן וזה שנאמר (שמות ו יד) אלה ראשי בית אבותם כי מעת אשר פרו ורבו במצרים העמידו להם ראשי משפחות להתיחס עליהן ואולי התחילו הענין הזה במצרים שלא יתערבו בגוים ויהיו נכרים וידועים לשבטיהם ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל ותהי לחק בישראל והנה היו אלה הנזכרים כאן במצרים איש איש לראש לבית אבותיו תתיחס המשפחה אליו ולכך ימנה בבית מכיר משפחת המכירי ומשפחת הגלעדי בנו ומשפחת האיעזרי והחלקי בניו ואחיהם ובן בבני יהודה ואפרים כי הבנים האלה הנזכרים גדולים ונכבדים ויהיו לראש לא היה זה בעבור הולידם משפחה רבה כדברי הרב כי כולם הולידו משפחות רבות כי פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד אבל היה זה לכבוד ששמו עליהם ראש ורוב המשפחות בהיותם במצרים היו מתיחסות אל היורדים למצרים שהם להם האבות הנכבדים והשאר עשו להם מן הנולדים שם בקרוב ראשי האבות ולכן יהיו להם רוב הנזכרים כאן יורדי מצרים והנה יהיה יחוס המשפחות האלה ליורדי מצרים כי שם תקנו אותם (הרמב"ן)

 אור החיים  לשאול משפחת וגו'. רז"ל (במד"ר פכ"א) אמרו וזה לשונם אמר ר' יוחנן ה' שמות נקראו לו זמרי וגו' שאול בן הכנענית וגו', וקשה לדברי המדרש ששאול האמור כאן הוא זמרי למה מיחס ה' שמו על משפחתו המתכנית עליו והלא אמרו ז"ל (יומא ל"ח) בפסוק ושם רשעים ירקב דלא מסקינן בשמייהו עד כאן, ואין צריך לומר להחתימו בשמו יתברך, ולפי אחד מהדרכים שפירשנו בפסוק (כ"ה י"ד) אשר הוכה את המדינית שלא הוכה אלא בהיותה עמה ולא אחר כך, הוא מה שהצדיק ה' במאמרו כאן שהחתים שמו עליו, וכן משמע גם כן מדבריהם ז"ל (במד"ר פכ"א) שאמרו וזה לשונם שאול שהשאיל עצמו לעבירה, וידוע הוא דין השאלה שחוזרת בעינה: (אור החיים)


{יד}  אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֣ת הַשִּׁמְעֹנִ֑י שְׁנַ֧יִם וְעֶשְׂרִ֛ים אֶ֖לֶף וּמָאתָֽיִם: (ס)

 אונקלוס  אִלֵין זַרְעֲיַת שִׁמְעוֹן עַשְׂרִין וּתְרֵין אַלְפִין וּמָאתָן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין גְנִיסְתָּא דְשִׁמְעוֹן עַשְרִין וּתְרֵין אַלְפִין וּמָאתָן: (תרגום יונתן)


{טו}  בְּנֵ֣י גָד֘ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לִצְפ֗וֹן מִשְׁפַּ֨חַת֙ הַצְּפוֹנִ֔י לְחַגִּ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחַגִּ֑י לְשׁוּנִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַשּׁוּנִֽי:

 אונקלוס  בְּנֵי גָד לְזַרְעֲיַתְהוֹן לִצְפוֹן זַרְעִית צְפוֹן לְחַגִי זַרְעִית חַגִי לְשׁוּנִי זַרְעִית שׁוּנִי: (אונקלוס)

 יונתן  בְּנוֹי דְגָד לִגְנִיסַתְהוֹן לִצְפוֹן גְנִיסַת צְפוֹן לְחַגִי גְנִיסַת חַגִי לְשׁוּנִי גְנִיסַת שׁוּנִי: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  הצפוני. ב' במסרה הכא ואידך ואת הצפוני ארחיק מעליכם זהו שאליהו בא מבני גד שבד''ה [מ''א] י''ז מייחס אותו עם בני גד אז והצפוני ארחיק מעליכם שיתבטל יצר הרע: לצפון. הוא צפיון וכתיב צפון על שם שמשה שקבל עשרת הדברות צפון בחלקו: (בעל הטורים)


{טז}  לְאָזְנִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הָֽאָזְנִ֑י לְעֵרִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הָֽעֵרִֽי:

 אונקלוס  לְאָזְנִי זַרְעִית אָזְנִי לְעֵרִי זַרְעִית עֵרִי: (אונקלוס)

 יונתן  לְאָזְנִי גְנִיסַת אָזְנִי לְעֵרִי גְנִיסַת עֵרִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  לאזני. אומר אני, שזו משפחת אצבון, (מ) ואיני יודע למה לא נקראת משפחתו על שמו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) כלומר אזני שמנה כאן לא נמנה בבאי מצרים לכך צריך לומר שהוא אצבון אבל איני יודע כו'. ואם תאמר והא לעיל פרש"י וכן אצבון לגד. פירשתי זה לעיל: (שפתי חכמים)

 אור החיים  לאזני. פירש רש"י אומר אני שזו משפחת אצבון ואין אני יודע וכו' עד כאן. ואין נראה להמציא דבר שאין לו טעם ואינו מדבריהם ז"ל. ועוד קשה שבמדרש ר' תנחומא אמרו וזה לשונם וכשאתה מונה משפחת גד אין שם אצבון כי חסר על הזנות בעצת בלעם עד כאן, אשר על כן היה נראה כי אזני היא משפחה אחרת שיצתה מגד, כי מן הסתם היו בכל שבט ענפים אחרים לבד מאותם שנבנית מהם המשפחה והיו נקראים על אחיהם ולפעמים יגדל הענף ההוא ותקרא המשפחה על שמו, אלא שמצאתי בפסיקתא וזה לשונם אזני זה אצבון שנאמר בפרשת ויגש מלשון אצית והאזין עד כאן, כפי זה הוא השם עצמו ואין הכתוב מקפיד על שינוי השם כשיהיה במשמעו שם הראשון, ורש"י ז"ל רוח הקודש הופיע בו וכוון אל דברי חז"ל: (אור החיים)


{יז}  לַֽאֲר֕וֹד מִשְׁפַּ֖חַת הָֽאֲרוֹדִ֑י לְאַ֨רְאֵלִ֔י מִשְׁפַּ֖חַת הָֽאַרְאֵלִֽי:

 אונקלוס  לַאֲרוֹד זַרְעִית אֲרוֹדִי לְאַרְאֵלִי זַרְעִית אַרְאֵלִי: (אונקלוס)

 יונתן  לַאֲרוֹד גְנִיסַת אֲרוֹד לְאַרְאֵלִי גְנִיסַת אַרְאֵלִי: (תרגום יונתן)


{יח}  אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת בְּנֵֽי-גָ֖ד לִפְקֻֽדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעִ֥ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת: (ס)

 אונקלוס  אִלֵין זַרְעֲיַת בְּנֵי גָד לְמִנְיָנֵהוֹן אַרְבְּעִין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין גְנִיסַת בְּנֵי גָד לִסְכוּמְהוֹן אַרְבְּעִין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (תרגום יונתן)


{יט}  בְּנֵ֥י יְהוּדָ֖ה עֵ֣ר וְאוֹנָ֑ן וַיָּ֥מָת עֵ֛ר וְאוֹנָ֖ן בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן:

 אונקלוס  בְּנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וּמִית עֵר וְאוֹנָן בְּאַרְעָא דִכְנָעַן: (אונקלוס)

 יונתן  בְּנוֹי דִיהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וּמִיתוּ עֵר וְאוֹנָן עַל חוֹבֵיהוֹן בְּאַרְעָא דִכְנָעַן: (תרגום יונתן)

 אור החיים  בני יהודה. פרשה זו תרמוז מאורעות עם בני ישראל, ובחר לרמוז ביהודה מהטעם עצמו שאמרו ז"ל (ב"ר פ' צ"ח) למה נקראו ישראל על שם יהודה, אומרו בני יהודה הם התולדות יתכנו בשם בנים כידוע, ואומרו ער ואונן ירמוז לבית ראשון ובית שני, ער כנגד בית ראשון על דרך אומרו (שיר ה) אני ישנה ולבי ער שהיה הקב"ה בו ער בהשגחה גדולה עמנו בבית המקודש, אונן הוא בית שני וקראו אונן לשון אונאה לפי שהיה חסר דברים העיקרים של בית המקודש ואומרו וימת ער ואונן הוא חורבן הבתים, כי סילוק שכינה מהם יקרא מיתה שפרחה הנפש שהיא השכינה ונשאר הבית מת בעונות ומלא טומאת הקליפה הנתונה בו כידוע, גם תמצא שעון שבו מת ער הוא העון עצמו שגרם החורבן שאמרו ז"ל (שבת סב:) שהיו מסריחין על מטותיהם והוא מעשה ער דכתיב (בראשית לח) ושחת ארצה, ועון אונן הוא עון שגרם חורבן בית שני שהיה להם שנאת חנם (יומא ט:) וכמו כן אונן דכתיב בו (שם) לבלתי נתן זרע לאחיו, גם לשון אונאה שהיו מאנים זה את זה, ואומרו בארץ כנען רשם מקום המקודש כי הוא בארץ כנען ושם מיתתו שחזר ליכנס ברשות ס"מ הנקרא כנען:

גם ירמוז סיבה אחת כללית והיא שישראל לא הורישו הכנעני ונשארו יושבים בה וזה סבב להטותם מדרך המוסר כידוע, והוא מה שרמז במאמר בארץ כנען, ואומרו ויהיו בני יהודה ירמוז לצער הבא להם אחר חורבן הבית ווי היו בני יהודה בגלות ביד אויביהם אשרי מי שלא טעם שליטת שונא, ותמצא שבכל השבטים לא הזכיר הכתוב לשון זה של ויהיו אלא כאן, ובבנימין כידוע הטעם שם ואומרו למשפחותם כי כל משפחות בית ישראל בכל מקום שהם כל הנקרא בשם יהודה ווי היו:

ואומרו לשלה נתכוון למושיע ורב הבא לגאול מגלות האחרון הנקרא שלה, והגם שיעקב קראו שילה לא ישתנה השם בזה, וצא ולמד ממשפחות הרשומות כמה השתנות בשמות, ואולי שרמז בסמיכות מאמר לשלה עם מאמר ויהיו בני יהודה שצריכין ישראל להצטער בשבילו ולקוות לישועתו, וכמו שאמרו רז"ל במעשה רבי יהושע בן לוי ששאלו המשיח אם ישראל מכירים בצערו וחולים עליו וכו' עד כאן, וכדברי הזוהר (בשלח נה:) בפירוש פסוק קול צופיך נשאו קול וגו', והוא מאמר ויהיו פירוש יהיו בווי שהוא הצער למשפחותם בשביל שלה והוא אומרו לשלה וגו', ובזה יהיו משפחת השלני פירוש דור שבן דוד בא, ויקראו על שמו דורו של משיח:

עוד ירמוז במה שנדקדק אומרו השלני ואין אות הנו"ן בבנין השם ואין כן מנהגו להוסיף בשם המשפחה אות חדשה זולת ה"א ויו"ד כאמור בכל הקודמות חנוך משפחת החנוכי וגו', אכן ירמוז למה שאמרו ז"ל (שבת לב:) בפסוק והחזיקו זה בכנף איש יהודי וגו' יעויין שם דבריהם, והוא זה שרמז במאמר השלני פירוש שהאומות כלן יאמרו לכל אחד מישראל שלו אני, ואומרו לפרץ משפחת הפרצי ירמוז על דרך אומרם (סנהדרין כ:) שהמלך פורץ גדר לעשות לו דרך, והכוונה כי בבא הבא מפרץ יהיו כל ישראל משפחת הפרצי מלכים, ועל אותו זמן הוא שאמרו ז"ל (ב"מ קיג:) כל ישראל בני מלכים, וכן אמר הנביא (ישעיה מט) מלכים יראו וקמו וגו', גם ירמוז על הפרצה הגדולה אשר יפרוץ באומות לאין תכלית, ואומרו לזרח משפחת הזרחי ירמוז מה שאמר הכתוב (שם ס') הנה החושך וגו' ועליך יזרח ה' וכתיב והיה לך ה' לאור עולם, והוא אומרו משפחת הזרחי אשר עלינו יזרח ה':

או תרמוז הפרשה לג' ענינים שיהיו בעת הפקידה. א' ביאת משיח בן אפרים כמאמרם ז"ל (סוכה נב.) ב' גילוי משיח בן דוד. ג' כשימלוך ה' עלינו. כנגד ביאת משיח בן אפרים אמר שלה ורמז שתפגע בו מדת הדין וימות בעונות ישראל, והוא הרמוז בתיבת שלה כדרך אומרו (ש"ב ו) ויכהו שם על השל. וכנגד משיח בן דוד אמר לפרץ וגו' כי זה יעשה פרצה באומות וינקום דם צדיק. וכנגד מלכות עולם אמר לזרח וגו' רמז לכבוד ה' עלינו יזרח. ואומרו ויהיו בני פרץ אמר לשון צער לרמוז על הצרות אשר יהיו בבא הגואל כאומרם בגמרא ייתי ולא אחמיניה מרוב הצער של חבלי משיח, ואומרו בני פרץ וגו' פירוש תולדות היוצאות מביאת הגואל הרמוז בפרץ הם ב' דברים, א' שיבנה ה' חצר בית המלך והוא בית המקדש אשר פעל ה' וכוננו ידיו ויהיו ישראל מבני פלטין שלו, והוא אומרו לחצרון משפחת החצרוני והבן. הב' לחמול משפחת החמולי שיחמול עלינו בכל ענפי החמלה:

ואומרו אלה משפחות יהודה. פירוש מה שיהיה להם מהמאורעות גם הרעות גם הטובות, ואומרו לפקודיהם פירוש כשיהיו נפקדים יש פקידה לרעה ויש פקידה לטובה כאמור בדבריהם ז"ל (זוח"א קם.), ושני מיני פקידות נאמרו בכתוב, ואומרו ששה ושבעים אלף וחמש מאות, אולי שרמז ה' בזה מתי יהיה תכלית הפקידה טובה הרשומה בסמוך שיזרח עלינו כבוד ה', ואמר עד עבור כל גליות, גלות מצרים, וגלות בבל, וגלות אדום, כנגד גלות מצרים אמר ששה לרמוז לגלות מצרים שהיה לששה דורות דכתיב (בראשית טו) ודור רביעי ישובו הנה, ועיין מה שכתבתי שם שג' דורות סבלו גלות לבד מיצחק ויעקב ויהודה הרי ששה כי התחלת הגלות היה משנולד יצחק, וכנגד גלות בבל אמר ושבעים דכתיב (ירמי' כט) עד למלאות לבבל ע' שנה, וכגנד גלות אדום שאנו עדיין בו אמר אלף וחמש מאות, ואם היו זוכים ישראל היו נמנים קע"ב שנה שנשארו מאלף הד' וכיון שלא זכו יתחיל החשבון מאלף הה' וחמש מאות מאלף הששי, ומקוים אנו כי הוא זה קץ גליותינו ויתקיימו כל היעודים הרשומים ויתחילו ניצוצי גילוי הגאולה בהתחלת חמש מאות הבאים לשלום: (אור החיים)


{כ}  וַיִּֽהְי֣וּ בְנֵֽי-יְהוּדָה֘ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְשֵׁלָ֗ה מִשְׁפַּ֨חַת֙ הַשֵּׁ֣לָנִ֔י לְפֶ֕רֶץ מִשְׁפַּ֖חַת הַפַּרְצִ֑י לְזֶ֕רַח מִשְׁפַּ֖חַת הַזַּרְחִֽי:

 אונקלוס  וַהֲווֹ בְנֵי יְהוּדָה לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְשֵׁלָה זַרְעִית שֵׁלָה לְפֶרֶץ זַרְעִית פֶּרֶץ לְזֶרַח זַרְעִית זָרַח: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲווֹ בְּנֵי יְהוּדָה לִגְנִיסַתְהוֹן לְשֵׁלָה גְנִיסַת שֵׁלָה לְפֶרֶץ גְנִיסַת פֶּרֶץ לְזֶרַח גְנִיסַת זָרַח: (תרגום יונתן)


{כא}  וַיִּֽהְי֣וּ בְנֵי-פֶ֔רֶץ לְחֶצְרֹ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶצְרֹנִ֑י לְחָמ֕וּל מִשְׁפַּ֖חַת הֶחָֽמוּלִֽי:

 אונקלוס  וַהֲווֹ בְנֵי פֶרֶץ לְחֶצְרוֹן זַרְעִית חֶצְרוֹן לְחָמוּל זַרְעִית חָמוּל: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲווֹ בְּנֵי פֶרֶץ לְחֶצְרוֹן גְנִיסַת חֶצְרוֹן לְחָמוּל גְנִיסַת חָמוּל: (תרגום יונתן)


{כב}  אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת יְהוּדָ֖ה לִפְקֻֽדֵיהֶ֑ם שִׁשָּׁ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת: (ס)

 אונקלוס  אִלֵין זַרְעֲיַת יְהוּדָה לְמִנְיָנֵיהוֹן שִׁבְעִין וְשִׁתָּא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין גְנִיסְתָּא דִיהוּדָה לִסְכוּמְהוֹן שׁוּבְעִין וְשִׁיתָּא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (תרגום יונתן)


{כג}  בְּנֵ֤י יִשָּׂשכָר֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם תּוֹלָ֕ע מִשְׁפַּ֖חַת הַתּֽוֹלָעִ֑י לְפֻוָ֕ה מִשְׁפַּ֖חַת הַפּוּנִֽי:

 אונקלוס  בְּנֵי יִשָשׂכָר לְזַרְעֲיַתְהוֹן תּוֹלָע זַרְעִית תּוֹלָע לְפֻוָה זַרְעִית פּוּנִי: (אונקלוס)

 יונתן  בְּנוֹי דִישָשׁכָר לִגְנִיסַתְהוֹן תּוֹלָע גְנִיסַת תּוֹלָע לְפֻוָה גְנִיסַת פֻּוָה: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  לפוה משפחת הפוני. היה לו לומר הפוי וכתיב פוני לומר שכל ישראל פונים אליו ללמוד מתורתו: (בעל הטורים)

 אור החיים  בני יששכר וגו'. למה שקדם לנו כי יששכר הוא בן תורה רמזה התורה בשם זה של יששכר כי דוקא זה ישנו לשכר, וכל חוץ ממנו מה יתרון לאדם בכל עמלו, והוא מה שאמרו בברכות בפרק תפלת השחר (כח:) שצריך לברך ביציאתו מבית המדרש מודה אני לפניך וכו' אני עמל והם עמלים אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר וכו' עד כאן, והטעם כי לא יעמוד קנין המדומה, והגם שיעמוד הבל הוא. עוד ירמוז כי כל מה שיש בעולם הוא שכר לו כי כל מה שברא ה' לא בראו אלא בשבילו כמו שדרשו ז"ל (ב"ר פ"א) בפרשת בראשית וגו' בשביל תורה וכו' ברא שמים וארץ:

עוד ירמוז למה שאמרו ז"ל (עוקצין פ"ג) עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק שלש מאות ועשר עולמות, והוא אומרו יש שכר, ואומרו לתולע וגו' רמז הכתוב תנאי השגת התורה בשמות משפחות יששכר, והם מ"ח כאומרם (אבות פ"ו) במשנה שהתורה נקנית בארבעים ושמנה דברים, הנה משמעות תולע יגיד שני פרטים, א' ישים עצמו כעדין זה כאומרם ז"ל (מו"ק טז:) על דוד שנקרא עדינו העצני, ב' שיתעסק בפיו כתולע זה שכחה בפיה כי לעמל פה נברא האדם, וב' דברים אלו כוללים כל ענפי הענוה וכל ענפי הלימור המנויים במ"ח מעלות הנזכרים, ואומרו לפוה משפחת הפוני, יש להעיר למה הוסיף אות שאינה נמנית מאותיות השם שהיה לו לומר משפחת הפוי, אלא רמז לשאר מעלות המנויים שם במ"ח שהם מיעוט שיחה מיעוט שחוק ושאר הענפים הדומים לאלו, והוא אומרו לפוה משפחת הפוני פירוש פוה הוא לשון פה והוסיף לו אות ו' שהוא סוד עץ חיים שהוא עוסק בה יתר על שאר הפיות, גם רמז בסמיכות אות הוא"ו לאות ה"א לומר סוד חיבור המדות באמצעות עסק התורה. ואומרו משפחת הפוני פירוש שצריך לפנותו ממותרות המורגשות גם מהשחוק ומדברים בטלים כי הם מונעים קיום התורה באדם, ומצאתי לחסידי ישראל שכתבו (אלשיך תצוה כ"ח ל"א) כי פה של לומדי תורה דינו ככלי שרת אשר ישרתו בם בקודש כי אין קדושה כקדושת התורה ולזה אסור לדבר בו אפילו דברי חול הגם שאין בהם דברים האסורים, והוא מה שרמז במאמר לפוה שהוא פה העמל בתורה שבו שוכן חצי שמו יתברך, משפחת הפוני פירוש צריך לפנות מפיו כל חוץ מהגות בתורה ובזה נכללים חלק אחד מהמ"ח מעלות שהם במיעוט שיחה במיעוט שחוק במיעוט תענוג וכדומה להם שבענף המותרות:

ואומרו לישוב ירמוז שצריך להרבות בישיבה ולא דרך עראי, גם צריך להתישב בכל פרט ופרט מהתורה עד שיעמוד על עקרו כמצטרך בעומק הלכה כי הוא זה עיקר התורה, ובזה נכללים חלק אחד מהמ"ח מעלות שהם בישוב, ומתישב לבו בתלמודו, שואל ומשיב, המכוין את שמועתו וכו', גם מה שמנו שם שמיעת האוזן, עריכת שפתים, בינת הלב וכו', וכדומה לזה שבענף הבנת השכליות:

ואומרו לשמרון משפחת השמרוני ירמוז לתוספת השמירה המתחייב עשות בן תורה יתר על ההמון כאומרם ז"ל (יומא פו.) היכי דמי חילול השם אמר רב כגון אנא דשקילנא בשרא ולא יהיבנא דמי לאלתר עד כאן. מזה יקיש כמה צריך להשתמר בן תורה בכל פרטי המצות, ואמרו ז"ל (חובת הלבבות שער התשובה פ"ה) כי חסידים הראשונים היו שומרים חמשים שערי היתר לבל יכשלו בשער האיסור, והוא אומרו לשמרון משפחת השמרוני, ואומרו אלה משפחות יששכר לפקודיהם פירוש פקודיהם פקידה לטוב, ומה היא הפקידה פירוש הכתוב ואמר ארבעה וששים אלף ושלש מאות כאן רמז השגה בב' דברים, הא' שבעולם הזה נעשים מרכבה לשכינה והוא מה שרמז במאמר ארבעה וששים והוא בחינת נקודה אחת הרי ס"ה שהוא מספר אדנ"י, ואמר בסדר זה לומר כי באמצעות הלמדן תתמתק בחינת הדין שחשבונו ס"ד ותהיה נתקנת השכינה במספרה ס"ה כאומרם ז"ל בספר הזוהר (ח"ב ט') בפסוק והאם רובצת על האפרוחים וגו', והשגה שניה היא לעולם הבא כרמוז בשמו שלש מאות ועשר עולמות, והוא מה שרמז במאמר אלף ושלש מאות, וקודם שנעמוד על הכוונה אעיר במאמר רבי יהושע בן לוי (עוקצין פ"ג) שאמר עתיד הקב"ה להנחיל וכו' שלש מאות ועשר עולמות ומוכיח מאומרו (משלי ח) להנחיל אוהבי יש, קשה לדבריו ז"ל אם למספר יכוין הכתוב למה הקדים הכתוב מספר העשר למספר המאות שהיה לו לומר להנחיל אוהבי ש"י, ושמעתי מפי הראשונים טעם ערב, כי מספר זה ירמוז לארבע עולמות כידוע אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, וכל אחד כלול מעשר, ומאמר רבי יהושע בן לוי בא ללמד כי הצדיקים יתענגו על רוב שלום בעולם העליון בארבע עולמות אבל אין השגתם בכולם שוה אלא בג' ישיגו כל ההדרגות שישנם בהם והם במספר שלש מאות אבל בעולם העליון שהוא עולם האצילות לא יוכלו להשיג כל צדיק כי אם חלק מעשרה שבה שהיא גם כן עשרה בפרטם כנזכר שכל אחד כלולה מעשר, ויש לך לדעת כי העשר המושג מעולם העליון גדול ומהולל מאוד למעלה מכל השלש מאות, ולזה הקדים הכתוב העשר למאות ואמר להנחיל וגו' י"ש, ועל פי הדברים ירמוז באומרו אלף יכוין לחלק הקטן הרמוז ביו"ד ויחד לו מספר זה של אלף כאומרם ז"ל שכל עשר כלולה מעשר ועשר מעשר הרי שנקודה אחת תתכנה לאלף, ואומרו ושלש מאות כפשטה, והוא מה שרמוז בשמו של יששכר יש שכר: (אור החיים)


{כד}  לְיָשׁ֕וּב מִשְׁפַּ֖חַת הַיָּֽשֻׁבִ֑י לְשִׁמְרֹ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁמְרֹנִֽי:

 אונקלוס  לְיָשׁוּב זַרְעִית יָשׁוּב לְשִׁמְרוֹן זַרְעִית שִׁמְרוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  לְיָשׁוּב גְנִיסַת יָשׁוּב לְשִׁמְרוֹן גְנִיסַת שִׁמְרוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לישוב. הוא יוב האמור ביורדי מצרים, (נ) כי כל המשפחות נקראו על שם יורדי מצרים, והנולדין משם והלאה לא נקראו המשפחות על שמם, חוץ ממשפחות אפרים ומנשה שנולדו כולם במצרים, וארד ונעמן (ס) בני בלע בן בנימין, ומצאתי ביסודו של רבי משה הדרשן, שירדה אמן למצרים (ע) כשהיתה מעוברת מהם, לכך נחלקו למשפחות, (פ) כחצרון וחמול שהיו בני בנים ליהודה, וחבר ומלכיאל שהיו בני בנים של אשר. ואם אגדה היא (צ) הרי טוב, ואם לאו, אומר אני, שהיו לבלע בני בנים הרבה, ומשנים הללו ארד ונעמן יצאה מכל אחד משפחה רבה, (ק) ונקראו תולדות שאר הבנים על שם בלע, ותולדות השנים הללו נקראו על שמם. וכן אני אומר בבני מכיר, שנחלקו לשתי משפחות, אחת נקראת על שמו, ואחת נקראת על שם גלעד בנו. חמשה משפחות חסרו (ר) מבניו של בנימין, כאן נתקיימה מקצת נבואת אמו שקראתו בן אוני בן אנינותי, ובפלגש בגבעה נתקיימה כולה. זו מצאתי ביסודו של רבי משה הדרשן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) בפרשת ויגש. ופירש"י בדברי הימים סימן ז' כי יוב הוא שמו ולפי שנתישבו ללמוד תורה דכתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לכך זכה ונקרא ישוב: (ס) כלומר גם אלו נולדו במצרים: (ע) ר"ל שהוא מפרש טעם למה נמנו משפחות ארץ ונעמן בני בנים של בנימין כיון שלא מיורדי מצרים היו: (פ) והכי פירושו אל תקשה היאך שייך דבני בנים יקראו משפחות על שמם. ומפרש כחצרון וחמול וכו': (צ) כלומר אם ר' משה הדרשן מצא טעם זה בספר אגדה הרי טוב ואיני רשאי לחלוק עליו ואם לאו אומר אני כו' כלומר ואם טעמא דנפשיה קאמר אומר אני גם כן טעם אחר מעצמי: (ק) פירוש ארד ונעמן שנמנו למשפחות אינו אלא מפני רבויים שנולדו מכל אחד מהם בנים הרבה וראוי לכל אחד מהם להקרא בשם משפחה אף על פי שלא היו מיורדי מצרים ומפני שיש לשאול מאחר שארד ונעמן מפני רבוי בניהם נקראו משפחה לא היה לבלע אביהם להקרא משפחה בפני עצמה כמו שלא נקרא יוסף שבט בפני עצמו מפני שכבר נחלק לשבטים אפרים ומנשה בשלמא לרבי משה הדרשן שחשיב עובר כילוד נמנו אב ובן לשנים כפרץ ובניו מפני שהיו שניהם מיורדי מצרים אבל לפרש"י קשה. משום הכי הוצרך לומר שהיו לבלע בנים הרבה חוץ מארד ונעמן ונקראו הם על שמו מה שאין כן ביוסף. הרא"ם: (ר) פירוש זה גם כן מיסודו של רבי משה הדרשן ולכן פירש זה קודם ואלה בני שותלח: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ישוב. הוא יוב וקורא אותו ישוב בשביל שבעלי ישיבה היו: (בעל הטורים)


{כה}  אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת יִשָּׂשכָ֖ר לִפְקֻֽדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעָ֧ה וְשִׁשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁלֹ֥שׁ מֵאֽוֹת: (ס)

 אונקלוס  אִלֵין זַרְעֲיַת יִשָׂשׂכָר לְמִנְיָנֵיהוֹן שִׁתִּין וְאַרְבְּעָה אַלפִין וּתְלַת מְאָה: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין גְנִיסַת יִשָשׁכָר לִסְכוּמְהוֹן שִׁיתִּין וְאַרְבַּע אַלְפִין וּתְלַת מְאָה: (תרגום יונתן)


{כו}  בְּנֵ֣י זְבוּלֻן֘ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְסֶ֗רֶד מִשְׁפַּ֨חַת֙ הַסַּרְדִּ֔י לְאֵל֕וֹן מִשְׁפַּ֖חַת הָאֵֽלֹנִ֑י לְיַ֨חְלְאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הַיַּחְלְאֵלִֽי:

 אונקלוס  בְּנֵי זְבוּלוּן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְסֶרֶד זַרְעִית סֶרֶד לְאֵלוֹן זַרְעִית אֵלוֹן לְיַחְלְאֵל זַרְעִית יַחְלְאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  בְּנוֹי דִזְבוּלוּן לִגְנִיסַתְהוֹן לְסֶרֶד גְנִיסַת סֶרֶד לְאֵלוֹן גְנִיסַת אֵלוֹן לְיַחְלְאֵל גְנִיסַת יַחְלְאֵל: (תרגום יונתן)

 אור החיים  בני זבולון וגו'. רמז הכתוב מעשיהם והמושג ממנו, סרד כמו סדר, וכן דרך הכתוב לקרות לכבש כשב, והכוונה בזה שהיה מסדר לפני יששכר כל הצריך לו למזונותיו, ואלון לשון חוזק ורמז על דרך אומרו (משלי ג) עץ חיים היא למחזיקים בה, ואמרו רז"ל (ויק"ר פכ"ה) ללומדיה לא נאמר וכו', ולזה לפי שזבולון היה מחזיק ביד לומדי תורה יחס לו מדה זו, והוא אומרו לאלון: (אור החיים)


{כז}  אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת הַזְּבֽוּלֹנִ֖י לִפְקֻֽדֵיהֶ֑ם שִׁשִּׁ֥ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת: (ס)

 אונקלוס  אִלֵין זַרְעֲיַת זְבוּלוּן לְמִנְיָנֵיהוֹן שִׁתִּין אַלְפִין וְחֲמֵשׁ מְאָה: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין גְנִיסַת זְבוּלֻן לִסְכוּמְהוֹן שִׁיתִּין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (תרגום יונתן)


{כח}  בְּנֵ֥י יוֹסֵ֖ף לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶפְרָֽיִם:

 אונקלוס  בְּנֵי יוֹסֵף לְזַרְעֲיַתְהוֹן מְנַשֶׁה וְאֶפְרָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  בְּנוֹי דְיוֹסֵף לִגְנִיסַתְהוֹן מְנַשֶׁה וְאֶפְרָיִם: (תרגום יונתן)


{כט}  בְּנֵ֣י מְנַשֶּׁ֗ה לְמָכִיר֙ מִשְׁפַּ֣חַת הַמָּֽכִירִ֔י וּמָכִ֖יר הוֹלִ֣יד אֶת-גִּלְעָ֑ד לְגִלְעָ֕ד מִשְׁפַּ֖חַת הַגִּלְעָדִֽי:

 אונקלוס  בְּנֵי מְנַשֶׁה לְמָכִיר זַרְעִית מָכִיר וּמָכִיר אוֹלִיד יַת גִלְעָד לְגִלְעָד זַרְעִית גִלְעָד: (אונקלוס)

 יונתן  בְּנוֹי דִמְנַשֶׁה לְמָכִיר גְנִיסַת מָכִיר וּמָכִיר אוֹלִיד יַת גִלְעָד לְגִלְעָד גְנִיסַת גִלְעָד: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  מנשה. נתרבה בזה המנין עשרים אלף וחמש מאות וזהו שאמרו בני יוסף עד כ''ה ברכני ה': (בעל הטורים)


{ל}  אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י גִלְעָ֔ד אִיעֶ֕זֶר מִשְׁפַּ֖חַת הָאִֽיעֶזְרִ֑י לְחֵ֕לֶק מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶלְקִֽי:

 אונקלוס  אִלֵין בְּנֵי גִלְעָד אִיעֶזֶר זַרְעִית אִיעֶזֶר לְחֵלֶק זַרְעִית חֵלֶק: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין בְּנוֹי דְגִלְעָד אִיעֶזֶר גְנִיסַת אִיעֶזֶר לְחֵלֶק גְנִיסַת חֵלֶק: (תרגום יונתן)


{לא}  וְאַ֨שְׂרִיאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הָֽאַשְׂרִֽאֵלִ֑י וְשֶׁ֕כֶם מִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁכְמִֽי:

 אונקלוס  וְאַשְׂרִיאֵל זַרְעִית אַשְׂרִיאֵלִי וְשֶׁכֶם זַרְעִית שֶׁכֶם: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַשְרִיאֵל גְנִיסַת אַשְרִיאֵל וְשֶׁכֶם גְנִיסַת שֶׁכֶם: (תרגום יונתן)


{לב}  וּשְׁמִידָ֕ע מִשְׁפַּ֖חַת הַשְּׁמִֽידָעִ֑י וְחֵ֕פֶר מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶפְרִֽי:

 אונקלוס  וּשְׁמִידָע זַרְעִית שְׁמִידָע וְחֵפֶר זַרְעִית חֵפֶר: (אונקלוס)

 יונתן  וּשְׁמִידָע גְנִיסַת שְׁמִידָע וְחֵפֶר גְנִיסַת חֵפֶר: (תרגום יונתן)


{לג}  וּצְלָפְחָ֣ד בֶּן-חֵ֗פֶר לֹא-הָ֥יוּ ל֛וֹ בָּנִ֖ים כִּ֣י אִם-בָּנ֑וֹת וְשֵׁם֙ בְּנ֣וֹת צְלָפְחָ֔ד מַחְלָ֣ה וְנֹעָ֔ה חָגְלָ֥ה מִלְכָּ֖ה וְתִרְצָֽה:

 אונקלוס  וּצְלָפְחָד בַּר חֵפֶר לָא הֲווֹ לֵיהּ בְּנִין אֱלָהֵין בְּנָן וְשׁוּם בְּנַת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנוֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה: (אונקלוס)

 יונתן  וּצְלָפְחָד בַּר חֵפֶר לָא הֲווֹ לֵיהּ בְּנִין אֱלָהֵן בְּנָן וְשׁוּם בְּנַת צְלָפְחָד מַחְלָה נוֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה: (תרגום יונתן)


{לד}  אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֣ת מְנַשֶּׁ֑ה וּפְקֻ֣דֵיהֶ֔ם שְׁנַ֧יִם וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֥ע מֵאֽוֹת: (ס)

 אונקלוס  אִלֵין זַרְעֲיַת מְנַשֶׁה וּמִנְיָנֵיהוֹן חַמְשִׁין וּתְרֵין אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין גְנִיסַת מְנַשֶׁה וּסְכוּמְהוֹן חַמְשִׁין וּתְרֵין אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה: (תרגום יונתן)


{לה}  אֵ֣לֶּה בְנֵֽי-אֶפְרַ֘יִם֘ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְשׁוּתֶ֗לַח מִשְׁפַּ֨חַת֙ הַשֻּׁ֣תַלְחִ֔י לְבֶ֕כֶר מִשְׁפַּ֖חַת הַבַּכְרִ֑י לְתַ֕חַן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽתַּחֲנִֽי:

 אונקלוס  אִלֵין בְּנֵי אֶפְרַיִם לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְשׁוּתֶלַח זַרְעִית שׁוּתֶלַח לְבֶכֶר זַרְעִית בֶּכֶר לְתַחַן זַרעִית תַּחַן: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין בְּנֵי אֶפְרַיִם לִסְכוּמְהוֹן לְשׁוּתֶלַח גְנִיסַת שׁוּתֶלַח לְבֶכֶר גְנִיסַת בֶּכֶר לְתַחַן גְנִיסַת תַּחַן: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  אלה בני אפרים. בבני אפרים כתיב אלה על שם אלה אלהיך ישראל שיצא ממנו ירבעם שעשה שני עגלים ולכן כתיב ג''כ כן אלה בבני דן ע''ש ויתן את האחד בדן: (בעל הטורים)


{לו}  וְאֵ֖לֶּה בְּנֵ֣י שׁוּתָ֑לַח לְעֵרָ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הָעֵֽרָנִֽי:

 אונקלוס  וְאִלֵין בְּנֵי שׁוּתָלַח לְעֵרָן זַרְעִית עֵרָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִלֵין בְּנֵי שׁוּתֶלַח לְעֵרָן גְנִיסַת עֵרָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואלה בני שותלח וגו'. שאר בני שותלח, (ש) נקראו תולדותיהם על שם שותלח ומערן יצאה משפחה רבה ונקראת על שמו, ונחשבו בני שותלח לשתי משפחות, צא וחשוב ותמצא בפרשה זו חמשים ושבע משפחות, ומבני לוי שמונה, הרי ששים וחמש, וזהו שנאמר כי אתם המעט וגו' (דברים ז, ז), ה"א מעט, חמשה אתם חסרים ממשפחות כל העמים שהן שבעים, אף זה הבנתי מיסודו של רבי משה הדרשן, אך הוצרכתי לפחות ולהוסיף בדבריו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) זה לשון רש"י ורוצה לפרש למה נקראת משפחה על שם בני בנים כמו שפירש לעיל: (שפתי חכמים)


{לז}  אֵ֣לֶּה מִשְׁפְּחֹ֤ת בְּנֵֽי-אֶפְרַ֨יִם֙ לִפְקֻ֣דֵיהֶ֔ם שְׁנַ֧יִם וּשְׁלֹשִׁ֛ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֣שׁ מֵא֑וֹת אֵ֥לֶּה בְנֵֽי-יוֹסֵ֖ף לְמִשְׁפְּחֹתָֽם: (ס)

 אונקלוס  אִלֵין זַרְעֲיַת בְּנֵי אֶפְרַיִם לְמִנְיָנֵיהּוֹן תְּלָתִין וּתְרֵין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה אִלֵין בְּנֵי יוֹסֵף לְזַרְעֲיַתְהּוֹן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין גְנִיסַת בְּנוֹי דְאֶפְרַיִם לִסְכוּמְהוֹן תְּלָתִין וּתְרֵין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה אִלֵין בְּנוֹי דְיוֹסֵף לִגְנִיסַתְהוֹן: (תרגום יונתן)


{לח}  בְּנֵ֣י בִנְיָמִן֘ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְבֶ֗לַע מִשְׁפַּ֨חַת֙ הַבַּלְעִ֔י לְאַשְׁבֵּ֕ל מִשְׁפַּ֖חַת הָֽאַשְׁבֵּלִ֑י לַֽאֲחִירָ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הָאֲחִֽירָמִֽי:

 אונקלוס  בְּנֵי בִנְיָמִין לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֶלַע זַרְעִית בֶּלַע לְאַשְׁבֵּל זַרְעִית אַשְׁבֵּל לַאֲחִירָם זַרְעִית אֲחִירָם: (אונקלוס)

 יונתן  בְּנוֹי דְבִנְיָמִין לִגְנִיסַתְהוֹן לְבֶלַע גְנִיסַת בֶּלַע לְאַשְׁבֵּל גְנִיסַת אַשְׁבֵּל לַאֲחִירָם גְנִיסַת אֲחִירָם: (תרגום יונתן)

 רש"י  לאחירם. הוא אחי שירד למצרים, ולפי שנקרא על שם יוסף שהיה אחיו ורם ממנו, נקרא אחירם: (רש"י)

 אבן עזרא  לאחירם. הוא אחי שפופם הוא מופים חופם הוא חופים ואלה ארד ונעמן הם בני בלע וי''א כי נעמן וארד מיורדי מצרים הם והם בני בלע בן בנימין: (אבן עזרא)


{לט}  לִשְׁפוּפָ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הַשּֽׁוּפָמִ֑י לְחוּפָ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הַחֽוּפָמִֽי:

 אונקלוס  לִשְׁפוּפָם זַרְעִית שְׁפוּפָם לְחוּפָם זַרְעִית חוּפָם: (אונקלוס)

 יונתן  לִשְׁפוּפָם גְנִיסַת שְׁפוּפָם לְחוּפָם גְנִיסַת חוּפָם: (תרגום יונתן)

 רש"י  שפופם. הוא מופים, על שם שהיה יוסף שפוף (ת) בין האומות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) שפוף לשון מרחף: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  לשפופם משפחת השופמי. היל''ל השפופמי רמז שמת בנימין בעטיו של נחש שנאמר בו הוא ישופך ראש. ויש בפסוק זה פ''א בכל תיבה ותיבה לומר שהיה לו פה ולא גלה על אחיו במכירת יוסף: (בעל הטורים)


{מ}  וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵי-בֶ֖לַע אַ֣רְדְּ וְנַֽעֲמָ֑ן מִשְׁפַּ֨חַת֙ הָֽאַרְדִּ֔י לְנַֽעֲמָ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽנַּעֲמִֽי:

 אונקלוס  וַהֲווֹ בְנֵי בֶלַע אַרְדְ וְנַעֲמָן זַרְעִית הָאַרְדִי לְנַעֲמָן זַרְעִית נַעֲמִי: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲווֹ בְּנוֹי דְבֶלַע אַרְדְ וְנַעֲמָן גְנִיסַת אַרְדְ לְנַעֲמָן גְנִיסַת נַעֲמָן: (תרגום יונתן)


{מא}  אֵ֥לֶּה בְנֵֽי-בִנְיָמִ֖ן לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם וּפְקֻ֣דֵיהֶ֔ם חֲמִשָּׁ֧ה וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וְשֵׁ֥שׁ מֵאֽוֹת: (ס)

 אונקלוס  אִלֵין בְּנֵי בִנְיָמִן לְזַרְעֲיַתְהוֹן וּמִנְיָנֵיהוֹן אַרְבְּעִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין בְּנוֹי דְבִנְיָמִן לִגְנִיסַתְהוֹן וּסְכוּמְהוֹן אַרְבְּעִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְשִׁית מְאָה: (תרגום יונתן)


{מב}  אֵ֤לֶּה בְנֵי-דָן֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם לְשׁוּחָ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הַשּֽׁוּחָמִ֑י אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת דָּ֖ן לְמִשְׁפְּחֹתָֽם:

 אונקלוס  אִלֵין בְּנֵי דָן לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְשׁוּחָם זַרְעִית שׁוּחָם אִלֵין זַרְעֲיַת דָן לְזַרְעֲיַתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין בְּנֵי דְדָן לִגְנִיסַתְהוֹן לְשׁוּחָם גְנִיסַת שׁוּחָם אִלֵין גְנִיסַת דָן לִגְנִיסַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לשוחם. הוא חושים: (רש"י)

 אבן עזרא  לשוחם. הוא חושים: אלה משפחות דן למשפחותם. כי חושים נחלק למשפחות רבות: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם אלה משפחת דן למשפחתם. כי היו לשוחם בנים עשו משפחות נקראות בשם אבי המשפחה אבל היו כולם מתיחסות אל שוחם הראש והיו נקראות אליו בשמו כאמרם לדניאל משפחת דניאל השוחמי ליחזקאל משפחת יחזקאל השוחמי והנה הם משפחות רבות ומשפחה אחת אצל השוחמי ולכן ייחס את כולן אליו ועל דעת האומרים כי ליורדי מצרים יתיחסו היו משפחות רבות נקראות בשם אבותם שנולדו במצרים ובכאן לא היה מיחס אותם אלא לשוחמי כי הוא ירד למצרים לבדו (הרמב"ן)


{מג}  כָּל-מִשְׁפְּחֹ֥ת הַשּֽׁוּחָמִ֖י לִפְקֻֽדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעָ֧ה וְשִׁשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת: (ס)

 אונקלוס  כָל זַרְעֲיַת שׁוּחָם לְמִנְיָנֵיהוֹן שִׁתִּין וְאַרְבַּע אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  כָּל גְנִיסַת שׁוּחָם לִסְכוּמְהוֹן שִׁיתִּין וְאַרְבְּעָא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: (תרגום יונתן)


{מד}  בְּנֵ֣י אָשֵׁר֘ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְיִמְנָ֗ה מִשְׁפַּ֨חַת֙ הַיִּמְנָ֔ה לְיִשְׁוִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַיִּשְׁוִ֑י לִבְרִיעָ֕ה מִשְׁפַּ֖חַת הַבְּרִיעִֽי:

 אונקלוס  בְּנֵי אָשֵׁר לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְיִמְנָה זַרְעִית יִמְנָה לְיִשְׁוִי זַרְעִית יִשְׁוִי לִבְרִיעָה זַרְעִית בְּרִיעָה: (אונקלוס)

 יונתן  בְּנוֹי דְאָשֵׁר לִגְנִיסַתְהוֹן לְיִמְנָה גְנִיסַת יִמְנָה לְיִשְׁוָה גְנִיסַת יִשְׁוָה לִבְרִיעָה גְנִיסַת בְּרִיעָא: (תרגום יונתן)


{מה}  לִבְנֵ֣י בְרִיעָ֔ה לְחֵ֕בֶר מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶבְרִ֑י לְמַ֨לְכִּיאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הַמַּלְכִּֽיאֵלִֽי:

 אונקלוס  לִבְנֵי בְרִיעָה לְחֵבֶר זַרְעִית חֵבֶר לְמַלְכִּיאֵל זַרעִית מַלְכִּיאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  לִבְנוֹי דִבְרִיעָה לְחֵבֶר גְנִיסַת חֵבֶר לְמַלְכִּיאֵל גְנִיסַת מַלְכִּיאֵל: (תרגום יונתן)


{מו}  וְשֵׁ֥ם בַּת-אָשֵׁ֖ר שָֽׂרַח:

 אונקלוס  וְשׁוּם בַּת אָשֵׁר סָרַח: (אונקלוס)

 יונתן  וְשׁוּם בְּרַת אָשֵׁר סָרַח דְאַדְבְּרַת בְּשִׁיתִּין רִיבְוָן מַלְאָכִין וְאִיתְעָלַת לְגִנְתָא דְעֵדֶן בְּחַיָיהָא מִן בִּגְלַל דְבַשְרַת יַת יַעֲקב דְעַד כְּדוּן יוֹסֵף קְיַים: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושם בת אשר שרח. לפי שהיתה קיימת בחיים, מנאה כאן: (רש"י)

 הרמב"ן  ושם בת אשר שרח. לפי שהיתה בחיים מנאה כאן לשון רש"י ואונקלוס תרגם ושום בת אתת אשר סרח נתכוין בזה לומר כי היתה בת יורשת נחלה ולכך הזכירה הכתוב בכאן כאשר הזכיר בנות צלפחד ותכנס בכלל לאלה תחלק הארץ (פסוק נג) ואלו היתה בת אשר עצמו לא היתה יורשת כי בנים זכרים היו לו אבל היתה בת אשתו מאיש אחר לא היה לו בן והיתה נחלתו לבתו ויהיה טעם ושרח אחותם (בראשית מו יז) כי היתה אחות בניו לא בתו ולכך אמר "ושם בת אשר שרח" ולא אמר "ובת אשר" לומר כי היה שמה בת אשר ונקראת שרח ואם היתה בחיים כדברי רש"י הנה היא כבנות צלפחד לנחלה ואם מתה משפחתה נטלו בעבורה ועל דרך הפשט היה לה משפחה גדולה תקרא על שמה ותכנס בכלל אלה משפחות בני אשר לפקודיהם (פסוק מז) אבל לא רצה הכתוב ליחסם אל האשה שיאמר "לשרח משפחת שרח" וקצר הענין (הרמב"ן)

 דעת זקנים  ושם בת אשר שרח. לפי שנזכרה עם יוצאי מצרי' [זכרה] כאן ויש לתמוה מהו ושם וגם על התרגום יש לתמוה ושום בת אתת אשר סרח משמע שלא היתה בת אשר אלא בת אשתו וגדלה אשר ולכך נקראת על שמו וזהו ושם שלא היה לו לאשר עליה אלא השם בלבד אבל בתו לא היתה. ומיהו תימ' אם הולידה אחד מן השבטים למה לא הזכירו ואם אחר דמעלמא למה מתיחסת על יעקב ושמא בת אשר היתה ולפי שהיה שמה ידוע ביותר בחסידות ובמעשים טובים כתוב עליה ושם ואמנם לשון התרגום דחוק: (דעת זקנים)


{מז}  אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת בְּנֵֽי-אָשֵׁ֖ר לִפְקֻֽדֵיהֶ֑ם שְׁלֹשָׁ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת: (ס)

 אונקלוס  אִלֵין זַרְעֲיַת בְּנֵי אָשֵׁר לְמִנְיָנֵיהוֹן חַמְשִׁין וּתְלָתָא אַלְפִין ואַרְבַּע מְאָה: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין גְנִיסַת בְּנוֹי דְאָשֵׁר לִסְכוּמְהוֹן חַמְשִׁין וּתְלַת אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: (תרגום יונתן)


{מח}  בְּנֵ֤י נַפְתָּלִי֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם לְיַ֨חְצְאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הַיַּחְצְאֵלִ֑י לְגוּנִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַגּוּנִֽי:

 אונקלוס  בְּנֵי נַפְתָּלִי לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְיַחְצְאֵל זַרְעִית יַחְצְאֵל לְגוּנִי זַרְעִית גוּנִי: (אונקלוס)

 יונתן  בְּנוֹי דְנַפְתָּלִי לִגְנִיסַתְהוֹן לְיַחְצְאֵל גְנִיסַת יַחְצְאֵל לְגוּנִי גְנִיסַת גוּנִי: (תרגום יונתן)


{מט}  לְיֵ֕צֶר מִשְׁפַּ֖חַת הַיִּצְרִ֑י לְשִׁלֵּ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁלֵּמִֽי:

 אונקלוס  לְיֵצֶר זַרְעִית יֵצֶר לְשִׁלֵם זַרְעִית שִׁלֵם: (אונקלוס)

 יונתן  לְיֵצֶר גְנִיסַת יֵצֶר לְשִׁלֵם גְנִיסַת שִׁלֵם: (תרגום יונתן)


{נ}  אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת נַפְתָּלִ֖י לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם וּפְקֻ֣דֵיהֶ֔ם חֲמִשָּׁ֧ה וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת:

 אונקלוס  אִלֵין זַרְעֲיַת נַפְתָּלִי לְזַרְעֲיַתְהוֹן וּמִנְיָנֵיהוֹן אַרְבְּעִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְאַרְבַּע מֵאָה: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין גְנִיסַת נַפְתָּלִי לִגְנִיסַתְהוֹן וּסְכוּמְהוֹן אַרְבְּעִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה: (תרגום יונתן)


{נא}  אֵ֗לֶּה פְּקוּדֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שֵׁשׁ-מֵא֥וֹת אֶ֖לֶף וָאָ֑לֶף שְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת וּשְׁלֹשִֽׁים: (ס)

 אונקלוס  אִלֵין מִנְיָנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁית מְאָה וְחַד אַלְפִין שְׁבַע מְאָה וּתְלָתִין: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין סְכוּמֵי בְּנֵי יִשְרָאֵל שִׁית מְאָה וְחַד אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה וּתְלָתִין: (תרגום יונתן)


{נב}   שלישי  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 אור החיים  וידבר וגו' לאמר. פירוש לאמר ליהושע והזקנים כי הוא המנחיל את הארץ, ואין לפרש לאמר לישראל כי תיבת לאלה שאמר בסמוך תכחיש זה: (אור החיים)


{נג}  לָאֵ֗לֶּה תֵּֽחָלֵ֥ק הָאָ֛רֶץ בְּנַֽחֲלָ֖ה בְּמִסְפַּ֥ר שֵׁמֽוֹת:

 אונקלוס  לְאִלֵין תִּתְפְּלֵיג אַרְעָא בְּאַחֲסָנָא בְּמִנְיַן שְׁמָהָן: (אונקלוס)

 יונתן  לְאִלֵין שִׁבְטַיָא תִּתְפַּלֵג אַרְעָא בְּאַחֲסָנָא בְּמִנְיַן שְׁמָהָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לאלה תחלק הארץ. ולא לפחותים מבן עשרים, (א) אף על פי שבאו לכלל עשרים בטרם חלוק הארץ, שהרי שבע שנים כבשו ושבע חלקו, לא נטלו חלק בארץ אלא אלו שש מאות אלף ואלף, ואם היו לאחד מהם ששה בנים, לא נטלו אלא חלק אביהם לבדו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירוש לאלה הנזכרים לעיל דהיינו ת"ר אלף ואלף ותש"ל שהם באי הארץ תחלק הארץ כרבי יונתן ומפני שלא היה הכתוב צריך לזה דמתחלק הארץ בנחלה במספר שמות הבא אחריו ידענו שלאלה הנזכרים לעיל תחלק ומה תלמוד לומר לאלה דמשמע מיעוטא לאלה ולא לזולתם לא בא למעט אלא לאלה דוקא שהם מבני עשרים ומעלה ולא לאחרים. הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אור החיים  לאלה תחלק הארץ וגו'. אומרו לאלה, נחלקו רז"ל בפרק יש נוחלין דף קי"ז וזה לשונם ר' יאשיה אמר ליוצאי מצרים נתחלקה שנאמר לשמות מטות אבותם ינחלו אלא מה אני מקיים לאלה וגו' לאלה להוציא את הטפלים פירוש שלא יחלק אלא ליוצאי מצרים מבן עשרים, ור' יונתן אומר לבאי הארץ נתחלקה שנאמר לאלה תחלק הארץ ומה אני מקיים לשמות מטות משונה נחלה זו וכו' וכאן מתים יורשים וכו' עד כאן, לדברי ר' יונתן אומרו לאלה להוציא דברי ר' יאשיה במשמעות פסוק לשמות מטות וגו', וראיתי ברייתא אחת (ספרי) וזה לשונם לאלה בני כשרים וקדושים להוציא רשעים שבהם שלא היה להם חלק ונחלה, והוכיחו הדברים מבני המרגלים ומתלוננים, וסברא זו הולכת לדרכו של ר' יאשיה שאמר ליוצאי מצרים נתחלקה ולזה כשאמר לאלה כאלה שהיו צדיקים כלם למעט הרשעים שהיו ביוצאי מצרים שהם המרגלים שלא נטלו בניהם חלקם:

ונראה שאין דרשה זו דלמעט רשעים דוחקת דרשתנו דלמעט יוצאי מצרים פחות מבן עשרים ולא להפך, כי כולן נשמעים יחד ממאמר כאלה כל שאינו כאלה בין במספר בין בצדקות אינו בכלל החלוקה, וראיתי לרש"י ז"ל שפירש לאלה על באי הארץ כסברת ר' יונתן ואמר וזה לשונו לאלה וגו' ולא לפחותים מבן עשרים אף על פי שבאו לכלל עשרים בטרם חלוק הארץ וכו' עד כאן, וקשה הלא לר' יונתן צריך לאלה להשמיענו שהארץ נחלקה לבאי הארץ וכמו שדקדק ר' יונתן באומרו לבאי הארץ נתחלקה הארץ שנאמר לאלה וגו' ומה אני מקיים לשמות וגו' עד כאן, הא למדת שלא הוכרח לומר לבאי הארץ אלא מאומרו לאלה ומכח זה הוצרך לחפש במה יקיים מאמר לשמות וגו' הא למדת שצריך לומר לאלה להודיענו שתחלק הארץ לבאיה:

והן אמת כי בעקרן של דברים שאומר רש"י שלא תחלק אלא לבן עשרים אין אני מכריע לחלוק הגם שלא נאמר בדברי רבי יונתן, עם כל זה יכול להיות נכלל בתיבת לאלה ויסבול ב' הדרשות, אלא שאין הכרח לדבר זה דלמא לא בא אלא לשלול ליוצאי מצרים והדבר שקול, אלא דצריך עיון למה לא פירש רש"י כאמיתתן של דברים אליבא דרבי יונתן:

וראיתי לרא"ם שפירש דברי רש"י שדייק תיבת לאלה ולא יצא ידי חובת עיונו הזך אפילו בענין הקושיא שיש על רש"י מהברייתא, ואני אומר כי רש"י ז"ל לא נעלם ממנו כוונת דברי ר' יונתן, אלא שנראה לדעתו הזכה מוכרע מתיבת לאלה שלא נתחלקה הארץ אלא לאותם שהיו אז ודווקא אותם שהיו מבן עשרים באותו מספר, ודבר חידוש זה הוא שבא להשמיענו והדבר מובן הוא מעצמו שנתחלקה לבאי הארץ:

במספר שמות. פירוש שתהיה החלוקה למספר השמות האמורות שהם חמשים ושבע משפחות, הכוונה שיחלקו הארץ לנ"ז משפחות וכל משפחה כפי מה שהיא, ודרך זה אינו אלא לרבי יונתן, דלרבי יאשיה שסובר ליוצאי מצרים אין לחלק לנ"ז משפחות שהרי צריך לחלק גם לששה משפחות שנחסרו מיוצאי מצרים כאמור בדבריהם ז"ל (במד"ר כ"א) ויטלו חלקם השבט שממנו נחסרו במשפט הנחלה, ואפשר שגם ר' יאשיה יצדיק לומר במספר שמות על המשפחות של יוצאי מצרים: (אור החיים)


{נד}  לָרַ֗ב תַּרְבֶּה֙ נַֽחֲלָת֔וֹ וְלַמְעַ֕ט תַּמְעִ֖יט נַֽחֲלָת֑וֹ אִ֚ישׁ לְפִ֣י פְקֻדָ֔יו יֻתַּ֖ן נַֽחֲלָתֽוֹ:

 אונקלוס  לְסַגִיאֵי תִּסְגוּן אַחֲסַנְתְּהוֹן וְלִזְעֵירֵי תַּזְעֲרוּן אַחֲסַנְתְּהוֹן גְבַר לְפוּם מִנְיָנוֹהִי תִּתְיְהֵב אַחֲסַנְתֵּיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  לְשִׁבְטָא דְעַמֵיהּ סַגִי תִּסְגוּן אַחְסַנְתְּהוֹן וּלְשִׁבְטָא דְעַמֵיהּ זְעֵיר תַּזְעֵיר אַחְסַנְתְּהוֹן גְבַר לְפוּם סְכוּמְהוֹן יִתְיְהַב אַחְסַנְתֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לרב תרבה נחלתו. לשבט שהיה מרובה באוכלוסין נתנו חלק רב, (ב) ואף על פי שלא היו החלקים שוים, שהרי הכל לפי רבוי השבט חלקו החלקים, לא עשו אלא על ידי גורל, והגורל היה על פי רוח הקודש, כמו שמפורש בבבא בתרא (קכב.), אלעזר הכהן היה מלובש באורים ותומים ואומר ברוח הקודש, אם שבט פלוני עולה, תחום פלוני עולה עמו, והשבטים היו כתובים בי"ב פתקין, ושנים עשר גבולים בשנים עשר פתקין, ובללום בקלפי, והנשיא מכניס ידו לתוכה ונוטל שני פתקין, עולה בידו פתק של שם שבטו, ופתק של גבול המפורש לו, והגורל עצמו היה צווח ואומר, אני הגורל עליתי לגבול פלוני לשבט פלוני, שנאמר על פי הגורל, ולא נתחלקה הארץ במדה, לפי שיש גבול משובח מחבירו, אלא בשומא, בית כור רע כנגד בית סאה טוב, הכל לפי הדמים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) ואף על פי שנתחלקה לחלקים שוים מכל מקום לא נתחלקה הארץ אלא לי"ב תחומין אינם שוין ומעשה נסים היתה החלוקה שגורלות כל אנשי השבט יתחברו יחדיו במכוון לכך כמו שהיה גם כן נס שלא עלה גורל חלק גדול בארץ לשבט מועט באוכלוסין (ועיין במזרחי הארוך ובגמרא): (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  לרב תרבה נחלתו. לשבט מרובה באוכלוסין נתנו חלק רב ואע"פ שלא היו החלקים שוים שהרי לפי רבוי השבט חלקו החולקים לא עשו אלא על ידי גורל והגורל על פי רוח הקדש לשון רש"י ומדרש רבותינו בכתוב הזה אינו כן אלא אמר בספרי (פנחס כו ג) לרב תרבה נחלתו הרי שיצאו עמו עשרה בנים ממצרים ובכניסתן לארץ נמצאו חמשה וכו' וכן בגמרא מפורש שאין משמעותו אצל חכמים לחלק בין שבט לשבט כלל כמו שאמרו (ב"ב קיז) בשלמא למ"ד ליוצאי מצרים היינו דכתיב לרב תרבה נחלתו וגו' ועוד שכבר כתבתי בסדר ויחי יעקב (בראשית מח ו) כי בגמרא בפרק יש נוחלין (שם קכב) העלו בפירוש שלא נתחלקה לקרקפתא דגברי אלא לשבטים נתחלקה שנים עשר חלקים שוים עשו ממנה ונטל כל השבט החלק שיצא לו הגורל עליו וזהו מה שצוחו בני יוסף שאמרו (יהושע יז יד) מדוע נתת לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב ולא הוסיף להם יהושע כלום אבל אמר לו (שם טו) עלה לך היערה ובראת לך שם בארץ הפרזי והרפאים כי אץ לך הר אפרים לומר שיכבשו להם מן הארץ שלא נכבשה להם וירחיבו בה את גבולם וזהו שאמר (פסוקים נה נו) לשמות מטות אבותם ינחלו בין רב למעט שיקחו כל המטות בשוה בין שהוא מרובה באוכלוסין או ממועט בהם ויהיה פירוש " לרב תרבו נחלתו " לאנשי השבט עצמו או כפי מדרשו שנתחלקה ליוצאי מצרים הרי שיצאו עמו עשרה ממצרים ובכניסתן לארץ נמצאו חמשה קורא אני עליו לרב תרבו כלומר שאם מתו אותן עשרה שהיו בני עשרים שנה ביציאתן ממצרים ונולדו להם חמשה בנים במדבר או שהיו טפלים ונעשו בני עשרים קורא אני עליו לרב תרבה כלומר לרב ביציאת מצרים תרבו אע"פ שהוא עכשיו מועט הרי שיצאו עמו חמשה ובכניסתן לארץ נמצאו עשרה קורא אני עליו למעט תמעיט כדאיתא בספרי אבל ראיתי בספרי שם דקתני לפי פקודיו מגיד שלא נתחלקה הארץ אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא כן הוא אומר וידברו בני יוסף את יהושע לאמר מדוע נתת לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב אשר עד כה ברכני ה' מהו אומר ויאמר אליהם יהושע אם עם רב אתה עלה לך היערה ובראת לך שם בארץ הפרזי והרפאים כי אץ לך הר אפרים זהו לשון הברייתא הזאת ונראה ממנה שנתחלקה הארץ לגולגלותם כדברי הרב אבל לפי הגמרא משבשתא היא ועוד שאם כן מה יצעקו בני יוסף והלא נתן להם לפי מנינם המרובה כשאר כל השבטים ולפי דעתי יש בברייתא הזו קצור והוא ממה שאמרו בגמרא (ב"ב קיח) דמשום טפלים דנפישו להו צוחו בני יוסף וביאור הענין כי בני יוסף כשני שבטים נטלו בני אפרים חלק אחד ובני מנשה חלק אחד כי כן כתוב (יהושע יד ד) ואין אחד מהם שמרובה באוכלוסים יותר משאר השבטים אבל בשאר השבטים מרובים מהם כי שבט יהודה ויששכר וזבולון ודן מרובים מהם ולמה יצוחו הם והמרובים ישתקו וכל שכן אם נתחלקה הארץ ליוצאי מצרים כפי מדרשו שהיו במנין הראשון בני יהודה מרובין משני השבטים האלה יחדיו אבל היו צועקים מפני הטפלים שהיו בני מנשה במנין יציאת מצרים שלשים ושנים אלף ונתרבו במנין השני במדבר לשנים וחמשים אלף ואין בכל השבטים שנתרבה כל כך והיו כמו כן מרבים בנים עד שנתחלקה הארץ וגם בני אפרים כן ולא היו הטפלים ההם נוטלים כלום ולכך צעקו ושומע אין להם כי כן המשפט שלא יטלו אלא בני עשרים ולכך אמרה הברייתא לפי פקודיו שהיו מבן עשרים שנה מלמד שלא נתחלקה הארץ אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא בשעת המנין שלא יתנו כלום לטפלים ואפילו גדלו והגיעו לעשרים בשעה שחלקו והכתוב שאמר מדוע נתתה לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב לדברי הכל אי אפשר שישאר בנגלה מפשוטו כי אם חלק להם הארץ לגלגלותם כדברי רש"י הנה לקחו דים וכמו שהם עם רב לקחו חלק רב ואם לשבטים אי אפשר שלא נתן להם יהושע חלק בכורתם שלא היה עובר על צואת יעקב וגם הקב"ה צוה בתורה לשבטי אפרים ומנשה ועוד כתוב מפורש כי שני גורלות נתן להם דכתיב (יהושע טז ה ח) ויהי גבול בני אפרים למשפחותם זאת נחלת מטה בני אפרים למשפחותם ובני מנשה (שם יז א ז) ויהי הגורל למטה מנשה ויהי גבול מנשה ככל הנאמר בשאר השבטים אבל אמרם "גורל אחד וחבל אחד" לומר כל מה שנתת לשנינו ראוי לאחד בגורלו והזכירו זה הלשון לפי שיהושע הפיל תחלה גורל אחד לשניהם שנאמר (שם טז א ג) ויצא הגורל לבני יוסף מירדן ירחו וגו' עד והיו תוצאותיו ימה ושם נאמר (בפסוק ד) וינחלו בני יוסף מנשה ואפרים כלומר שנחלו שניהם בגורל הזה ואח"כ חלק אותו הגורל בין שניהם בגורל כמו שאמר שם ויהי גבול בני אפרים וגו' וכתיב ויהי הגורל למטה מנשה וגו' על כן אמרו הנה הגורל האחד הראשון ראוי לכל אחד משנינו כי עם רב אנחנו ומדוע חלקת אותו אחרי כן לשני חלקים והיתה הטענה מפני הטפלים שנתרבו בהן על דרך הגמרא ולפי דרך הפשט נראה לי כי הצווחה הזאת היתה של בני מנשה אלא שבאו לפניו שני השבטים יחד וכן ויגשו בני יהודה אל יהושע בגלגל ויאמר אליו כלב בן יפונה (שם יד ו) הדין לאחד וכל השבט יתרעם עמו והיתה הטענה לבני מנשה מפני שאין בכל השבטים מי שהשאיר ערים רבות וגדולות לכנעני כאשר השאיר מנשה שלשת הנפת (שם יז יא) תלתא פלכין וראיה לדבר כי לאחר שכתוב (שם פסוק יב) ולא יכלו בני מנשה להוריש את הערים האלה שם כתיב (בפסוק יד) וידברו בני יוסף כי מתחלה לא נתרעמו עד שעשו עמם מלחמה ולא יכלו להם ויתכן שזה טעם גורל אחד וחבל אחד אמרו מפני שהפלת לשנינו תחלה גורל אחד נפל חבלנו יחד ואירע חלק שנינו במקום הזה הקשה ואלו עשית לנו שני גורלות כנהוג בכל שני שבטים היה יוצא במקום אחר שהוא נוח לכבוש ואמר להם יהושע שאם יעלו ביער הפרזי והרפאים יבררו להם שם כל מה שירצו וירחיבו גבולם וחזרו הם ובארו דבריהם ואמרו גם ההר לא יספיק לנו כי רכב ברזל בכל הכנעני שנתת לנו בארץ העמק ואז אמר להם יהושע כי לא יתן להם בהר גורל אחד אבל יהיה להם ההר כולו והיער הגדול ששם ויבררו להם ממנו כל צרכם ויהיה להם כל תוצאות גבולי ההר ויורישו משם הכנעני כי רכב ברזל לו והוא חזק ואין שאר השבטים חפצים בו אבל הם שני האחים שהם עם רב וכח גדול להם הם יעזרו זה את זה והם יורישוהו וסוף דבר שלא שמע אליהם ולא הוסיף להם כלום כי כן הדין והנה הצורך הרחיב דברינו בענין הזה ועוד כתבנוהו בראיות בפרשת ויחי יעקב והכלל כי הדין שהעלו בגמרא הוא אמת ובו ראוי לפרש המקראות והנה פירוש הפרשה לאלה הנזכרים למשפחות תחלק הארץ במספר שמות שיתנו לכל זכר לגולגלותם חלקו לרב תרבו נחלתו שיחלקו ארץ ראובן לארבעת חלקים למשפחת החנוכי המרובה על דרך משל נרבה נחלתו ולמשפחת הפלואי המועטת נמעיט כי איש לפי פקודי המשפחה יותן נחלתו ותטול כל המשפחה במקום אחד ומן הטעם הזה מנאם כאן למשפחות ולפיכך הזכירו חכמים (ת"כ בהר פרשה א ב) חלקו למשפחות ולא חלקו לבתי אבות ואין כל אחד ואחד מכיר את שלו וכו' (הרמב"ן)

 אור החיים  לרב תרבה וגו'. אמרו במסכת בבא בתרא (קיז:) וזה לשונם אמר ליה רב פפא לאביי בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים היינו דכתיב לרב תרבה וגו' אלא למאן דאמר לבאי הארץ מאי לרב וגו' קשיא עד כאן, פירוש אם החלוקה היא לאותם המנויים בערבות מואב מה מקום לומר לרב וגו', הנה קושיא זו אינה מאיזה דיוק רק שנוכל לומר לא נתן דעתו עליו שהרי מקרא מלא דבר הכתוב, ועוד אין אלו דברי אמורא לדחותן אלא דברי ר' יונתן שהוא תנא, ולפי מה שקדם לנו מכללי התלמוד שכל שיאמר הגמרא קשיא היא עומדת לתירוץ אלא שלא נזדמן להם תירוץ:

ונראה לפי מה שפירשתי במה שאמר במספר שמות שחוזר על החמשים ושבעה משפחות ידוייק על נכון אומרו לרב וגו' פירוש שיחלקו נ"ז חלקים ולא חלק כחלק יהיה אלא לרב תרבה נחלתו, המשל משפחה שיש בה כ' אלף תיטול בכפלים מהמשפחה שיש בה עשדה:

עוד נראה לפי דרכו של רש"י ז"ל כי רבי יונתן סובר שלא יטלו חלוקה אלא אותם שהיו במספר ערבות מואב, כפי זה בא הכתוב לאם היו לאחד י' בנים בני עשרים ולאחד שמנה בנים ד' מבן עשרים וד' למטה מעשרים ובכניסתן לארץ מי שהיו לו י' בני עשרים מתו לו ד' ומי שהיו לו ד' בשמנה למטה מעשרים הגיעו לכלל עשרים בשעת החלוקה, לזה אמר הכתוב לרב פירוש בזמן המספר תרבה נחלתו פירוש מי שהיו לו י' בני עשרים במספר זה תרבה לו כשיעור עשרה הגם שאין לו אלא ששה, ולמעט בזמן המספר שלא היו לו אלא ד' בני עשרים תמעיט לתת לו כשיעור ד' הגם שיש לו ח' בני עשרים, ואולי שרש"י ז"ל לתרץ קושיא זו נתחכם במאמרו:

איש לפי פקודיו וגו'. בספרי אמרו וזה לשונם לפי פקודיו מלמד שלא נתחלקה הארץ אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא עד כאן, אין בזה סתירה למה שפירשתי בפסוק במספר שמות שנתחלקה לנ"ז משפחות, אפשר שנתחלקה לשבטים ולמשפחות על זה הדרך חלקו הארץ לי"ב חלקים והחלקים לנ"ז חלקים, שבט שיש לו ב' משפחות יטול ב' חלקים, ומי שיש לו ד' יטול ד' חלקים, והחלק יהיה כפי המספר למר מספר יוצאי מצרים ולמר מספר ערבות מואב, ואם תאמר כיון שמחלקים למשפחות למה הוצרכו לחלק לשבטים, הטעם כדי שיהיה כל שבט גורלו בפני עצמו מה שלא יהיה כן אם יחלקו למשפחות שיכול לעשות גורל לשני משפחות שמעון עם משפחות זבולן ולהפך ולא יהיו כל שבט ושבט יחד:

ובמסכת בבא בתרא דף קכ"ב אמרו וזה לשונם איבעיא להו ארץ ישראל לשבטים איפליג או לקרקף גברי איפלוג תא שמע בין רב למעט ועוד תניא עתידה ארץ ישראל שתחלק לי"ג שבטים שבתחילה לא נחלקה אלא לי"ב שבטים עד כאן, ונעלם מהש"ם ברייתא בספרי שדרשוה מאיש לפי פקודיו, ומסתברא כי תנא די"ג שבטים גם כן דרשתו מאיש לפי פקודיו כתנא דספרי, ועיין בפסוק בין רב וגו':

עוד יתבאר לדרכו של רכי יונתן שסובר לאלה תחלק הארץ שהם באי הארץ, ועדיין אין אני יודע אם דוקא להבאים לכלל עשרים או לכלל באי הארץ ואפילו לאותם שלא הגיעו לכלל עשרים תלמוד לומר לפי פקודיו הא למדת כי דוקא לבני עשרים, ובזה אנו מצדיקים דברי רש"י שפירש בפסוק לאלה ולא מטעמו: (אור החיים)

 ספורנו  לרב תרבה נחלתו. בכמות הקרקע כי אמנם נתחלקה הארץ לשנים עשר חלקים שוים בערך הדמים בלתי שוים בכמות אלא כור רע כנגד בית סאה טוב ונטל השבט המרובה באכלוסין החלק רב הכמות והשבט שהיה מועט נטל החלק הקטן בכמות שוה בערך הדמים אל החלק רב הכמות כאמרו לרב תרבה נחלתו ובזה האופן נטלו מנשה ואפרים שני חלקים בשביל בכורת יוסף כאמרו נתתי לך שכם אחד על אחיך וכן באר באמרו ובחללו יצועי אכיו נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל ולשמעון שהתמעט באכלוסין יותר מכל שאר השבטים בעת כניסתן לארץ נתן חלק מועט בכמות יקר הרבה בדמים ובהיות שלא נמצא חלק קרקע יחדו שוה כל כך מספיק לשמעון ביררו אותו החלק בכמה מקומות בתוך ארץ יהודה כאמרו ומחבל בני יהודה נחלת בני שמעון ובזה נתקיים בשבטו של שמעון אחלקם ביעקב: (ספורנו)


{נה}  אַךְ-בְּגוֹרָ֕ל יֵֽחָלֵ֖ק אֶת-הָאָ֑רֶץ לִשְׁמ֥וֹת מַטּוֹת-אֲבֹתָ֖ם יִנְחָֽלוּ:

 אונקלוס  בְּרַם בְּעַדְבָא תִּתְפְּלֵיג יַת אַרְעָא לִשְׁמָהָן שִׁבְטֵי אֲבָהָתְהוֹן יַחְסְנוּן: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרַם בְּעַדְבִין תִּתְפְּלֵג אַרְעָא לִשְׁמָהָן שִׁבְטַיָא דְאַבְהַתְהוֹן יַחְסִינוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לשמות מטות אבותם. אלו יוצאי מצרים, שינה הכתוב (ג) נחלה זו מכל הנחלות שבתורה, (ד) שכל הנחלות החיים יורשים את המתים, וכאן מתים יורשים את החיים. כיצד, שני אחים מיוצאי מצרים שהיו להם בנים (ה) בבאי הארץ, לזה אחד ולזה שלשה, האחד נטל חלק אחד והשלשה נטלו שלשה, שנאמר לאלה תחלק הארץ, חזרה נחלתן אצל אבי אביהן (ו) וחלקו הכל בשוה, וזהו שנאמר לשמות מטות אבותם ינחלו, שאחר שנטלו הבנים, חלקוה לפי האבות שיצאו ממצרים, ואילו מתחלה חלקוה למנין יוצאי מצרים, לא היו נוטלין אלו הד' אלא שני חלקים, עכשיו נטלו ד' חלקים: אך בגורל. יצאו יהושע וכלב, (ז) וכן הוא אומר ויתנו לכלב את חברון כאשר דבר משה (שופטים א, כ), ואומר על פי ה' נתנו לו את העיר אשר שאל (יהושע יט, נ): מטות אבותם. יצאו גרים ועבדים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) רצ"ל הא לעיל כתיב לאלה תחלק הארץ משמע לאותן שנכנסים לארץ ישראל וכאן משמע ליוצאי מצרים: (ד) נראה הטעם משום דכל דבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא לטובה אינו חוזר והכא הבטיח הקדוש ברוך הוא ליתן ליוצאי מצרים את ארץ ישראל ומתו כלם במדבר לכן צוה השם יתברך שתחזור הנחלה ליוצאי מצרים והם ינחילו את בניהם. ובזה יתורץ נמי מה שנאמר לעיל בפרשת וארא ונתתי אותה לכם מורשה וגומר ולא כתיב ונתתי אותה לכם ירושה אלא רמז שלא יכנסו לארץ ולא יירשום רק שהם יורישו את בניהם אחריהם: (ה) ר"ל שהם בני כ' וראויים לירש: (ו) ר"ל אצל אביהן של שני אחים שכבר מתו שמע מינה שהמתים יורשים את החיים ואחר כך חלקו אותן ב' אחים הכל בשוה לפי שהוא ירושת אביהן ואחר כך יורש בן אחד כמו אלו ג' בנים. והא דקאמר אצל אבי אביהן ולא אמר אצל אביהן משום דאלו לא חזרה נחלתן אלא אצל אביהן שהיו מבני עשרים ומעלה כשיצאו ממצרים למה יחלקו בשוה כשמחזיר כל אחד מבאי הארץ לאביו הלא כל אחד חוזר ומוריש לבניו ולא לבני אחיו (ועיין בגמרא ובמזרחי הארוך): (ז) פירוש דאך מיעוט הוא כלומר שלא נחלק בגורל והא כתיב על פי הגורל אלא יצאו יהושע וכלב וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יחלק את הארץ. הטעם כי בגורל יחלק הארץ למטות: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אך בגורל יחלק את הארץ. לשבטי ישראל ו לשמות מטות אבתם שהם שנים עשר מטות ינחלו אותם וחזר ואמר על פי הגורל תחלק נחלתו של מטה בין רב למעט כי גם בין המשפחות יטילו גורל ויהיה חלק החנוכי ברוח ובמקום אשר יעלה לו הגורל וחלק הפלואי באותו מקום אשר יעלה לו הגורל אך נרבה לרב ונמעיט למועט במשפחות וזהו שנאמר בסדר אלה מסעי (להלן לג נד) והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחתיכם לרב תרבו את נחלתו ולמעט תמעיט את נחלתו אל אשר יצא לו שמה הגורל לו יהיה למטות אבתיכם תתנחלו הנה באר שתהיה הנחלה למשפחות בגורל אל הרוח אשר יפול לו הגורל שם נרבה לרב ונמעיט למעט במשפחות ואמר שתהיה למטות אבותם כלומר שתים עשרה מטות ומה שכתב רש"י לשמות מטות אבותם אלו יוצאי מצרים אינו נכון שאין "מטות" רק שבטי ישראל שנים עשר כענין שכתוב (להלן לו ט) ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל וכן אלף למטה לכל מטות ישראל (להלן לא ד) וכן במרגלים (לעיל יג ב-טו) וכן בכל מקום ושם שבט ומטה אחד הוא אבל מה שאמרו בגמרא (ב"ב קיז) רבי יאשיה אומר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ שנאמר לשמות מטות אבותם ינחלו מדרש מרבוי הכתוב שהיה די שיאמר אך בגורל יחלק הארץ לשמות המטות וכיון שהזכיר " אבותם ינחלו " דרשו שהאבות והם הנזכרים במצרים אלה ראשי בית אבותם (שמות ו יד) הם נוחלים את הארץ ומהם תבא לאלה אשר תחלק להם (הרמב"ן)

 אור החיים  לשמות מטות אבותם וגו'. לדברי רבי יאשיה בא הכתוב לשלול פשטיות הנשמע מאומרו לאלה שאין הכוונה היא על הנמנים בערבות מואב אלא פירוש כאלה שהם בני עשרים. ור' יונתן מפרש שבא הכתוב לומר שהגם שחלקו להנמנים בערבות מואב חזרו הם והורישו יוצאי מצרים וחזרו וירשום כאומרם בברייתא (ספרי) וזה לשונם כיוצא בזה אתה אומר בבאי הארץ זה נטל סאה ואלו נטלו ג' סאין והורישו אביהם וירשו המתים את החיים וחזרו וחלקו בשוה, ולדרך זה ידוייק על נכון אומרו ינחלו שכינה הדבר לנוחלים מה שאין כן מטבע הדיבור עד עתה כאומרו תחלק הארץ ולא אמר יחלקו, וכן אומרו תרבה נחלתו וכו' וכן אומרו יותן נחלתו, ולא אמר יקח נחלתו, יחלק את הארץ ולא אמר יחלקו הארץ, הא למדת שעד עתה היה הכתוב מדבר אשר יעשה בהנחיל אותם ומאמר לשמות וגו' ינחלו הוא מה שיעשו הנוחלים אחר שהגיעתם הנחלה ינחלוה בדרך זה כאילו נחלו אותה אבותיהם מהם וחוזרים ונוחלים אותה מהם, והוא אומרו ינחלו כי לא הזכיר נושא המנחיל להלביש הדבר בו: (אור החיים)

 ספורנו  אך בגורל. אף על פי שעשו חלקים גדולים וקטנים כפי צורך השבטים וכמותם לא נתנו לכל שבט חלקו אלא על פי ה': (ספורנו)


{נו}  עַל-פִּי֙ הַגּוֹרָ֔ל תֵּֽחָלֵ֖ק נַֽחֲלָת֑וֹ בֵּ֥ין רַ֖ב לִמְעָֽט: (ס)

 אונקלוס  עַל פּוּם עַדְבָא תִּתְפְּלֵיג אַחֲסַנְתְּהוֹן בֵּין סַגִיאֵי לִזְעֵירֵי: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  עַל פּוּם עַדְבִין תִּתְפְּלֵג אַחְסַנְתְּהוֹן בֵּין סַגִיאֵי לִזְעִירֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  על פי הגורל. הגורל היה מדבר כמו שפירשתי, מגיד שנתחלקה ברוח הקודש (ח) לכך נאמר על פי ה': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דאם לא כן על פי הגורל למה לי הא כתיב אך בגורל תחלק וגומר אלא לומר שעל פי רוח הקודש כלומר בשעה שיצאו הקלפים היה הקול עולה עם הקלפים ואומר אני גורל של תחום עכו עליתי לשבט פלוני. והוצרך לזה דאם לא כן מאחר שלפי רבוי השבט ולפי מיעוט השבט היו חולקים ואם כן למה חלקו בגורל שמא יפול לשבט מרובה באוכלוסין חלק מועט לכן פירש שהגורל היה על פי רוח הקודש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט. לפקודים: (אבן עזרא)

 אור החיים  בין רב למעט. במסכת בבא בתרא דף קכ"ב אמרו וזה לשונם אבעיא להו ארץ ישראל לשבטים אפלוג או לקרקף גברי אפלוג תא שמע בין רב למעט ועוד תניא עתידה ארץ ישראל שתחלק לי"ג שבטים שבתחילה לא נחלקה אלא לי"ב וכו' ולא נתחלקה אלא בכסף שנאמר בין רב למעט אמר רבי יהודה סאה ביהודה שוה חמש סאה בגליל עד כאן, וכתב רשב"ם שם וזה לשונו תא שמע בין רב וגו' שיקח כל שבט מה שיתן לו הגורל בין שהיה מגיע לו חלק מרובה כגון שבט שהיה לו אנשים מעט בין שהיה לו חלק מועט כגון שהיו לו אנשים מרובים וכו' דכל השבטים חולקין בשוה וכו' עד כאן, וקשה בדברי הגמרא למה מפשט מהכתוב כיון שאין לו הכרח ממנו שהרי בברייתא שמביא מפרשו לקרוב לירושלים ורחוק ממנה קרוב קוריהו רב רחוק מעט לפי ששוה יותר:

ועוד נראים דברי הש"ם סותרים סופם לתחילתם כי מאומרו תא שמע בין רב וגו' מגלה דעתו שסובר שנתחלקה בשוה לשבטים ומאומרו ועוד תניא לא משמע כן שהרי מפרש אומרו בין רב וגו' לריחוק מקום וקירוב מקום, ומכח זה מוכרחים אנו לומר דסובר התלמוד כי תנא דעתידה ארץ ישראל סובר שנתחלקה ארץ ישראל לשבטים בהשואה ולזה העיר הש"ם במאמר תא שמע בין רב למעט לומר דסובר כדברי הברייתא שנתחלקה לשבטים בשוה, ואין דברים אלו צודקים שהרי אם נפרש בין רב למעט בין שבט שנוטל רב לנוטל מעט לשיעור אנשיו מנין לנו לומר ריחוק מקום וקירוב מקום, וכן להפך אם נפרש לריחוק מקום וכו' מנין לומר שנחלקה וכו':

ועוד אם נאמר שנחלקה בשוה לשבטים אם כן נעמיד מחלוקת רבי יונתן ורבי יאשיה בחלוקת כל שבט ושבט בפני עצמו למר ליוצאי מצרים ולמר לבאי הארץ, כפי זה מה מקשה הגמרא שם דף קי"ח וזה לשונם בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים היינו דקא צווחן בני יוסף דכתיב (יהושע י"ז) וידברו בני יוסף אלא למ"ד לבאי הארץ מאי קא צווחי כולהו שקול לטפלים עד כאן, אין אני רואה קושיא כיון שלכל הסברות נטלו בני יוסף בשוה עם השבטים וטענת בני יוסף הוא שהם רבים מכל השבטים ובין להאומר ליוצאי מצרים ובין להאומר לבאי הארץ מחלוקתם היא בחילוק השבט עצמו, אלא ודאי דבין לרבי יונתן בין לרבי יאשיה לא נתחלקה הארץ בהשואה לשבטים, ואין להעמיד תנא דברייתא הפך שניהם, ועוד אם נאמר שנתחלקה לשבטים בשוה יותר היה לו לצעוק שבט יהודה שהרי כפי מספר באי הארץ יש במספר יהודה ע"ו אלף וחמש מאות ומספר מנשה ואפרים יחד פ"ה אלף ומאתים נמצא שאין יתרים שניהם מיהודה אלא שמנה אלפים ושבע מאות ונטלו בכפלים שהרי הם נטלו שני חלקים ויהודה חלק אחד כמו שמבואר שם שלא נתחלקה אלא לי"ב שבטים לבד מלוי שלא נטל חלק בארץ:

אלא הנכון בעיני כי לא עלה על דעת הגמרא לומר שנתחלקה לשבטים בשוה כדברי רשב"ם, ופירוש דבריו שאמר תא שמע בין רב למעט ממשמעות הכתוב מוכיח שהחילוק היה לשבטים ממה שהזכיר בגורל בין רב למעט הרי שהחלוקה שהיתה על פי הגורל היה בו חלק רב וחלק מועט, ואם תאמר לקרקף דגברי לא יוצדק ליאמר בין רב למעט, ופירוש רב ומעט הוא בין שבט שיש לו כפי אנשיו הרבה ובין שבט שיש לו כפי אנשיו מועט הכל יהיה על פי הגורל לענין המקום שיטלו בו חלקיהם, ואומרו ועוד תניא עתידה ארץ ישראל וכו' ירצה להביא הדבר ביותר ביאור, לפי שיש לבעל הדין לחלוק ולומר שאין להוכיח מפסוק בין דב למעט אלא לומר שלא נתחלקה לקרקף דגברי אבל עדיין יש להסתפק אם למשפחות או לשבטים לזה אמר ועוד תניא עתידה ארץ ישראל וכו' נתחלקה לי"ב שבטים נמצינו אומרים כי פירוש בין רב למעט לכל הסברות אין נשמע ממנו שיחלקו השבטים בשוה ולא חלקו אלא כפי שיעור הפקודים, וכדברי תנא של ספרי שהבאתי בפסוק איש לפי פקודיו: (אור החיים)

 ספורנו  על פי הגורל תחלק נחלתו. וכן כשיהיה השבט מחלק את חלקו לגולגלותיו יתן לכל אחד חלקו על פי הגורל: (ספורנו)


{נז}  וְאֵ֨לֶּה פְקוּדֵ֣י הַלֵּוִי֘ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְגֵֽרְשׁ֗וֹן מִשְׁפַּ֨חַת֙ הַגֵּ֣רְשֻׁנִּ֔י לִקְהָ֕ת מִשְׁפַּ֖חַת הַקְּהָתִ֑י לִמְרָרִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַמְּרָרִֽי:

 אונקלוס  וְאִלֵין מִנְיָנֵי לֵוָאֵי לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְגֵרְשׁוֹן זַרְעִית גֵרְשׁוֹן לִּקְהָת זַרְעִית קְהָת לִמְרָרִי זַרְעִית מְרָרִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִלֵין סְכוּמֵי לֵיוָאֵי לִגְנִיסַתְהוֹן לְגֵרְשׁוֹן גְנִיסַת גֵרְשׁוֹן לִקְהָת גְנִיסַת קְהָת לִמְרָרִי גְנִיסַת מְרָרִי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לגרשון. החל מהבכור והזכיר בנו שהוא לבני ולא הזכיר שמעי ויתכן שלא היו לו בנים או היו לו ומתו בלא בנים. ואחר כן הזכיר החברוני שהוא בן קהת ולא הזכיר עוזיאל ואחר כן בני מררי ושב להזכיר בני יצהר ואחר כן בני עמרם ואיחר אותם בעבור שיבאר מה שאירע לבני בן עמרם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואלה פקודי הלוי. לא ידעתי למה ימנה בני לוי ומה תועלת עתה במנינם אולי לאלה נתנו הערים לשבת ומגרשיהן לבהמתם לא לנולדים אחרי כן או שנעשה להם לכבוד לפני השם שלא יהיה לגיון של מלך פחות שלא ישגיחו עליו למנותו כשאר העם והזכיר עמרם ואשתו כי בני לוי ימנו לשנים לכהנים ולוים וראוי לפקוד אהרן ובניו לעצמן (הרמב"ן)


{נח}  אֵ֣לֶּה | מִשְׁפְּחֹ֣ת לֵוִ֗י מִשְׁפַּ֨חַת הַלִּבְנִ֜י מִשְׁפַּ֤חַת הַֽחֶבְרֹנִי֙ מִשְׁפַּ֤חַת הַמַּחְלִי֙ מִשְׁפַּ֣חַת הַמּוּשִׁ֔י מִשְׁפַּ֖חַת הַקָּרְחִ֑י וּקְהָ֖ת הוֹלִ֥ד אֶת-עַמְרָֽם:

 אונקלוס  אִלֵין זַרְעֲיַת לֵוִי זַרְעִית לִבְנִי זַרְעִית חֶבְרוֹן זַרְעִית מַחְלִי זַרְעִית מוּשִׁי זַרְעִית קֹרַח וּקְהָת אוֹלִיד יָת עַמְרָם: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין גְנִיסַת לֵיוָאֵי גְנִיסַת לִבְנִי גְנִיסַת חֶבְרוֹן גְנִיסַת מַחְלִי גְנִיסַת מוּשִׁי גְנִיסַת קרַח וּקְהָת אוֹלִיד יַת עַמְרָם: (תרגום יונתן)

 רש"י  אלה משפחות לוי. חסר כאן משפחות השמעי והעזיאלי, וקצת מן היצהרי: (רש"י)

 אבן עזרא  הקרחי. הם בני קרח. והזכיר שם יוכבד בעבור כבוד בניה ולא הזכי' שם יולדת' דרך קצר' וכן אשריאל אשר ילדה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אלה משפחת לוי. חסר כאן משפחת השמעי והעזיאלי וקצת יצהר נפג וזכרי ואני תמה למה ימנה הכתוב בלוי משפחות לשלשת האבות ויחזור וימנה משפחות לבנים שהרי לא היו למררי בנים אחרים אלא מחלי ומושי ומהו " משפחת המררי " ואין זולתם אבל היה זה לכבוד כי בני לוי שלשתם היו גדולים בישראל וזכרם היה לברכה והיו כל תולדות גרשון נקראין "משפחת הגרשוני" לכבודו וכן כל בני מררי "משפחת המררי" לכבודו ואחרי כן שמו להם בתי אבות ונחלקים למשפחות כשאר השבטים ונקראים בפרט משפחת המחלי ומשפחת המושי וכן בקהת יקראו כל זרעו בכלל "משפחת הקהתי" וחוזרים ונחלקים עוד למשפחות בבנים משפחת החברוני ומשפחת הקרחי ולא הזכיר עתה "משפחת העמרמי" בעבור שנחלקה לכהנים ולוים והזכיר שמותם לכבוד ולא הזכיר הכהונה לאהרן לכבוד משה וכן תראה במנין הראשון בפקודים שאמר (לעיל ג יז) ויהיו אלה בני לוי בשמותם גרשון וקהת ומררי והיה זה למעלתם כי בשאר השבטים לא הזכיר כן וטעם " משפחת הקרחי " כי מתחלה היתה נקראת " משפחת היצהרי " (שם פסוק כז) כי היו בעת המנין ההוא בנים גם לנפג וזכרי ועכשיו לא היו רק לקרח ונקראו על שמו ולפי דעתי לא היה מן הראוי שיעקר שם היצהרי מזרעו אע"פ שמתו קצת בניו אבל עשו זה אחרי מעשה קרח בעבור כבוד בניו להודיע בישראל לדורות שמם וזכרם כי כן הכתוב משתדל לומר ובני קרח לא מתו (לעיל פסוק יא) וכיון שכלו נפג וזכרי ונשארו כל זרע יצהר לקרח קראום "משפחת הקרחי" להודיע כי היו בניו צדיקים וטובים ממנו ומדרשו של רבי משה הדרשן (ברש"י בפסוק לו) באתם המעט מכל העמים ה' מעט איננו אמת בעבור שמנה לבני לוי שמונה ואינן אלא חמש כי השלש לאבותם כאשר אמרנו (הרמב"ן)


{נט}  וְשֵׁ֣ם | אֵ֣שֶׁת עַמְרָ֗ם יוֹכֶ֨בֶד֙ בַּת-לֵוִ֔י אֲשֶׁ֨ר יָֽלְדָ֥ה אֹתָ֛הּ לְלֵוִ֖י בְּמִצְרָ֑יִם וַתֵּ֣לֶד לְעַמְרָ֗ם אֶֽת-אַהֲרֹן֙ וְאֶת-מֹשֶׁ֔ה וְאֵ֖ת מִרְיָ֥ם אֲחֹתָֽם:

 אונקלוס  וְשׁוּם אִתַּת עַמְרָם יוֹכֶבֶד בַּת לֵוֵי דִילֵדַת יָתַהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם וִילֵידַת לְעַמְרָם יָת אַהֲרֹן וְיָת משֶׁה וְיָת מִרְיָם אֲחַתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְשׁוּם אִתַּת עַמְרָם יוֹכֶבֶד בְּרַת לֵוִי דִילֵידַת לְלֵוִי בְּמֵיעַלְהוֹן בְּמִצְרַיִם בֵּינֵי שׁוּרַיָא וִילֵידַת לְעַמְרָם יַת אַהֲרן וְיַת משֶׁה וְיַת מִרְיָם אֲחַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר ילדה אותה ללוי. אשתו ילדתה (ט) במצרים, [לידתה במצרים], ואין הורתה במצרים, כשנכנסו לתוך החומה ילדתה, והיא השלימה מנין שבעים, שהרי בפרטן אי אתה מוצא אלא ששים ותשע (סוטה יב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) פירוש משום שהכתוב קצר ולא פירש מי ילדה הוצרך לומר אשתו ילדה ואחר כך ק"ל במצרים למה לי הוכרח לדרוש שלידתה היתה במצרים ולא הורתה ואי אפשר זה אלא כשנולדה בין החומות: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  וטעם אשר ילדה אתה ללוי במצרים. על דרך הפשט לפי שכל בני יעקב עם כל בניהם ובנותיהם ירדו למצרים ואין בהם מי שהוליד שם אחרי כן זולתי לוי שהוליד אם הבנים שמחה כי איחר השם לידתה כי לא הגיע הקץ כאשר פירשתי כבר (בראשית מו טו) (הרמב"ן)

 דעת זקנים  אשר ילדה אותה ללוי. כי אשתו של לוי אותה שמה: (דעת זקנים)


{ס}  וַיִּוָּלֵ֣ד לְאַֽהֲרֹ֔ן אֶת-נָדָ֖ב וְאֶת-אֲבִיה֑וּא אֶת-אֶלְעָזָ֖ר וְאֶת-אִֽיתָמָֽר:

 אונקלוס  וְאִתְיְלִיד לְאַהֲרֹן יַת נָדָב וְיַת אֲבִיהוּא יַת אֶלְעָזָר וְיַת אִיתָמָר: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְיְלִיד לְאַהֲרן יַת נָדָב וְיַת אֲבִיהוּא יַת אֶלְעָזָר וְיַת אִיתָמָר: (תרגום יונתן)


{סא}  וַיָּ֥מָת נָדָ֖ב וַֽאֲבִיה֑וּא בְּהַקְרִיבָ֥ם אֵשׁ-זָרָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  וּמִית נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּקָרוֹבֵיהוֹן אֶשָׁתָא נוּכְרֵיתָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִיתוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא בִּקְרוֹבֵיהוֹן אֵישָׁתָא נוּכְרֵיתָא מִן תַּפְיַין קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)


{סב}  וַיִּֽהְי֣וּ פְקֻֽדֵיהֶ֗ם שְׁלֹשָׁ֤ה וְעֶשְׂרִים֙ אֶ֔לֶף כָּל-זָכָ֖ר מִבֶּן-חֹ֣דֶשׁ וָמָ֑עְלָה כִּ֣י | לֹ֣א הָתְפָּֽקְד֗וּ בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֠י לֹֽא-נִתַּ֤ן לָהֶם֙ נַֽחֲלָ֔ה בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וַהֲווֹ מִנְיָנֵיהוֹן עַשְׂרִין וּתְלָתָא אַלְפִין כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵילָא אֲרֵי לָא אִתְמְנִיאוּ בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲרֵי לָא אִתְיְהִיבַת לְהוֹן אַחֲסָנָא בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲווֹ סְכוּמְהוֹן עַשְרִין וּתְלָתָא אַלְפִין כָּל דְכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵילָא אֲרוּם לָא אִתְמְנִיאוּ בְּגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל אֲרוּם לָא אִתְיְהִיבַת לְהוֹן אַחְסָנָא בְּגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי לא התפקדו בתוך בני ישראל. להיות נמנין בני עשרים שנה, (י) ומה טעם, כי לא נתן להם נחלה. (כ) והנמנין מבן עשרים שנה היו בני נחלה, שנאמר איש לפי פקדיו יותן נחלתו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) רצ"ל מה שכתב כי לא התפקדו בתוך בני ישראל הא מנה אותם. ומתרץ שלא נמנו מבן כ' כישראל אלא מבן חודש: (כ) כתב הרא"ם צריך עיון והא לעיל בפרשת במדבר כתיב אך את מטה לוי וגומר וכתב רש"י שני טעמים אחד כדאי לגיון המלך כו' ואחד צפה הקדוש ברוך הוא שעתידה לעמוד גזירה וכו' ומנא ליה לב' טעמים אלו הא הכא כתבה התורה טעם למה לא התפקדו בתוך בני ישראל ושמא יש לומר שהטעם שכתבה התורה הוא על היותם נמנים מבן חדש ומעלה ולא מבן עשרים ומעלה כדכתיב מבן חדש ומעלה כי לא התפקדו בתוך בני ישראל מבן עשרים ומעלה אבל הטעם שאמרו רבותינו זכרונם לברכה אינו אלא על שלא נמנו בתוך בני ישראל אלא אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן והכתוב הוצרך לצוות שלא ימנה שבט לוי עם שבטי ישראל אבל איני יודע איך היה אפשר שימנה אלו עם אלו מאחר שאלו מבן חדש ומעלה ואלו מבן עשרים ומעלה וצריך עיון עד כאן לשונו: ולי נראה דהוקשה להם כי מנין בני ישראל היה שלא על פי לידתן אלא לפי הדגלים ואם כן היה לו למנות שבט לוי אחר מסע שני דגלים כפי נסיעתם ולמה נמנו בפני עצמן ועל זה נתנו שני טעמים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויהיו פקודיהם. פקודי הלוים במספר הזה נוספו שבע מאות והתימה כי לא נוסף בהם רק שבע מאות והנה ישראל שמתו מי שהיה מבן עשרים שנה ומעלה היה מספרם בפעם האחרונה קרוב מהמספר הראשון כי הלוים לא נכנסו עם פקודי ישראל והעד אלעזר הכהן: (אבן עזרא)


{סג}  אֵ֚לֶּה פְּקוּדֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וְאֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן אֲשֶׁ֨ר פָּֽקְד֜וּ אֶת-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב עַ֖ל יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ:

 אונקלוס  אִלֵין מִנְיָנֵי משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא דִי מְנוֹ יַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יַרְדְנָא דִירֵיחוֹ: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין סְכוּמֵי משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא דִי סְכָמוּן יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יַרְדְנָא דִירֵיחוֹ: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  וטעם אלה פקודי משה ואלעזר. על פקודי בני ישראל אין פקודי הלוי בכלל כי בהם לא יאמר ובאלה לא היה איש שלא נגזרה הגזרה ההיא על שבט הלוי כדברי רבותינו (ב"ב קכא) והעד אלעזר גם פנחס (הרמב"ן)


{סד}  וּבְאֵ֨לֶּה֙ לֹא-הָ֣יָה אִ֔ישׁ מִפְּקוּדֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וְאַֽהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן אֲשֶׁ֥ר פָּֽקְד֛וּ אֶת-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי:

 אונקלוס  וּבְאִלֵין לָא הֲוָה גְבַר מִמִנְיָנֵי משֶׁה וְאַהֲרֹן כַּהֲנָא דִי מְנוֹ יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא דְסִינָי: (אונקלוס)

 יונתן  וּבָאִלֵין לָא הֲוָה גְבַר מִן סְכוּמֵי משֶׁה וְאַהֲרן כַּהֲנָא דִי סְכָמוּן יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּמַדְבְּרָא דְסִינָי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובאלה לא היה איש וגו'. אבל על הנשים (ל) לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ, האנשים אומרים נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד, ד), והנשים אומרות תנה לנו אחוזה. לכך נסמכה פרשת (מ) בנות צלפחד לכאן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) רצונו לתרץ למה כתיב איש ולא נותר אחד מיבעי ליה: (מ) פירוש שגם הן היו מחבבות את הארץ אמרו תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ובאלה לא היה איש. זה הפסוק שב אל פקודי ישראל: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן. כי יהושע וכלב לא היו עתה בפקודים האלו לפי שהיו מששים שנה ומעלה ואין המנין אלא מבן עשרים עד בן ששים שנה כי הם עיקר ימי האיש כענין האמור בערכין (ויקרא כז ג) ואז הוא יוצא צבא בישראל לא מששים ומעלה כדברי רבותינו (ב"ב קכא) אבל אמר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון שהיו מן הפקודים הראשונים ולא מתו (הרמב"ן)


{סה}  כִּֽי-אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ לָהֶ֔ם מ֥וֹת יָמֻ֖תוּ בַּמִּדְבָּ֑ר וְלֹֽא-נוֹתַ֤ר מֵהֶם֙ אִ֔ישׁ כִּ֚י אִם-כָּלֵ֣ב בֶּן-יְפֻנֶּ֔ה וִֽיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן-נֽוּן: (ס)

 אונקלוס  אֲרֵי אֲמַר יְיָ לְהוֹן מֵימַת יְמוּתוּן בְּמַדְבְּרָא וְלָא אִשְׁתְּאַר מִנְהוֹן אֱנַשׁ אֶלָהֵן כָּלֵב בַּר יְפֻנֶה וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם אָמַר יְיָ לְהוֹן מְמַת יְמוּתוּן בְּמַדְבְּרָא וְלָא אִשְׁתַּיֵיר לְהוֹן אֱנַשׁ אֱלָהֵן כָּלֵב בַּר יְפוּנֶה וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  כי אם כלב בן יפנה. קודם יהושע כאשר אמר השם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מות ימתו. כתיב חסר קרי ביה מתו מיתות הרבה מתלוננים ועדת קרח: (בעל הטורים)

במדבר פרק-כז

{א}  וַתִּקְרַ֜בְנָה בְּנ֣וֹת צְלָפְחָ֗ד בֶּן-חֵ֤פֶר בֶּן-גִּלְעָד֙ בֶּן-מָכִ֣יר בֶּן-מְנַשֶּׁ֔ה לְמִשְׁפְּחֹ֖ת מְנַשֶּׁ֣ה בֶן-יוֹסֵ֑ף וְאֵ֨לֶּה֙ שְׁמ֣וֹת בְּנֹתָ֔יו מַחְלָ֣ה נֹעָ֔ה וְחָגְלָ֥ה וּמִלְכָּ֖ה וְתִרְצָֽה:

 אונקלוס  וְקָרֵיבָא בְּנַת צְלָפְחָד בַּר חֵפֶר בַּר גִלְעָד בַּר מָכִיר בַּר מְנַשֶׁה לְזַרְעֲיַת מְנַשֶׁה בַּר יוֹסֵף וְאִלֵין שְׁמָהַת בְּנָתֵיהּ מַחְלָה נוֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה: (אונקלוס)

 יונתן  וּקְרִיבַן לְבֵי דִינָא בְּנַת צְלָפְחָד בַּר חֵפֶר בַּר גִלְעָד בַּר מָכִיר בַּר מְנַשֶׁה לִגְנִיסַת מְנַשֶׁה בַּר יוֹסֵף כַּד שָׁמְעַן דְאַרְעָא מִתְפַּלְגָא לְדִכְרִין וּרְחִיצוּ בְּרַחֲמֵי מָארֵי עַלְמָא וְאִלֵין שְׁמָהַת בְּנָתָא מַחְלָה נוֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה: (תרגום יונתן)

 רש"י  למשפחת מנשה בן יוסף. למה נאמר, והלא כבר נאמר בן מנשה, אלא לומר לך, יוסף חבב את הארץ, שנאמר והעליתם את עצמותי וגו' (בראשית נ, כה), ובנותיו חבבו את הארץ, שנאמר תנה לנו אחוזה, וללמדך שהיו כולם (נ) צדיקים, שכל מי שמעשיו ומעשה אבותיו סתומים, ופרט לך הכתוב באחד מהם ליחסו לשבח, הרי זה צדיק בן צדיק, ואם יחסו לגנאי, כגון בא ישמעאל בן נתניה בן אלישמע (מלכים-ב כה, כה), בידוע שכל הנזכרים עמו רשעים היו: מחלה נעה וגו'. ולהלן הוא אומר ותהיינה מחלה ותרצה (במדבר לו, יא), מגיד שכולן שקולות זו כזו, לפיכך שנה את סדרן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) כלומר ועוד טעם למה נאמר מנשה בן יוסף: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ותקרבנה בנות וגו'. אומרו ותקרבנה ולא הספיק במאמר ותעמודנה וגו' שאמר בסמוך, לומר שלא עמדו לפני משה עד שהתוועדו יחד בעצה הגונה וראו כי יש בפיהם נכונה בטענה הנשמעת כאשר אבאר בעזרת השם ואחר כך עמדו לפני משה וכו'. או ירצה על זה הדרך ותקרבנה וגו' למשפחות מנשה בן יוסף פירוש שנתועדו לקחת עצה מגדולי השבט ולהמלך עמהם משום דרך ארץ. ואולי שרמז הכתוב באומרו בנות לומר שהערתם היתה מה שאמר בסמוך איש לפי פקודיו ואמרו בספרי וזה לשונם יצאו נשים וכו'. או ירצה באומרו ותקרבנה וגו' להגיד שביישניות היו וקודם שעמדו לפני משה, נתקרבו לפני גדולי השבטים, והוא אומרו למשפחות מנשה ואחר שנתקרבו לבני משפחתם הסירו מסוה הבושה לעמוד לפני משה, ולדברי האומר סרס המקרא ודרשהו לא יכלו לעמוד לפני משה, עד שקדמו לעמוד לפני שלמטה ממנו, ודבר זה ממדת הבושת:

בנות צלפחד בן חפר וגו'. צריך לדעת לאיזה ענין יחסם הכתוב ולא סמך על מה שהזכיר בסמוך במספר בני מנשה ושם נאמר צלפחד ושם בנותיו, ורז"ל (ספרי) דרשו דרשות. ואפשר לומר שרשם ה' בזה הטענה שעליה נתקרבו יחד להתוועד, והיא על פי דבריהם ז"ל בבבא בתרא דף קי"ח וזה לשונם בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים היינו דקא צווחן בנות צלפחד אלא למאן דאמר לבאי הארץ אמאי צווחן הא ליתיה דלישקול ומתרץ לחזרה עד כאן, פירוש שאפילו למאן דאמר לבאי הארץ הוכרח לומר מכח פסוק לשמות מטות אבותם וגו' שבאי הארץ יחזירו הנחלה ליוצאי מצרים וחוזרים ונוחלים ואם כן כשיחזירו בני חפר נחלתם לחפר ויחזרו לנחול מהם יזכו הבנות עמהם בירושת חפר, והיא הטענה הבאה במאמר בנות צלפחד בן חפר, אם החלוקה תהיה למאן דאמר שנחלקה ליוצאי מצרים באים בטענה ליתן להם חלק צלפחד אביהם וחלוקה הנוגעת להם בחפר מוריש מורישם, ולמאן דאמר לבאי הארץ יתבאר על זה הדרך בנות צלפחד והגם שנחלקה הארץ לבאיה אף על פי כן נתועדו לצד טענת היות צלפחד בן חפר וכשתחזור נחלת בני חפר לחפר ויחזור להנחיל יהיה נוגע לבנות חלק יחד עם דודיהן:

ואומרו בן גלעד בן מכיר בן מנשה, כבר העירו רז"ל ואמרו בספרי וזה לשונם מגיד הכתוב כשם שצלפחד היה בכור כך היו כולן בכורות עד כאן, וכפי זה יכוין הכתוב להודיע שנתעוררו גם בפרט זה ליטול חלק הבכורה הנוגעת להאבות. עוד אמרו שם וזה לשונם להודיעך שכולן צדיקים שכל מי שיחסו וכו' עד כאן, וכן משמע מדברי רש"י בחומש, ואומרו ואלה בתוספת וא"ו לומר מה הראשונים צלפחד חפר מכיר גלעד כלם צדיקים כאומרם ז"ל כמו שכתבתי בסמוך ואלה גם כן צדיקים כמותם:

ואלה שמות בנותיו. קשה אומרו בנותיו שנראה שלא הזכיר אלא צלפחד ולא הבנות שבזה יוצדק לומר ואלה שמות בנותיו, ולא כן הוא שאדרבא לא הזכיר אלא הבנות בכינוי אביהם ואם כן היה לו לומר ואלה שמותם. ולהבין הכונה אעיר גם כן בסדר שמות הבנות שרואני שאין הכתוב מסדרן בסדר שוה שמזכירם במקום אחר שכן תמצא בפרשת מסעי (ל"ו י"א) שסדרם שלא כסדר זה, ובמסכת בבא בתרא דף ק"כ אמרו וזה לשונם להלן מנאן דרך גדולתן וכאן דרך חכמתן, ופירש רשב"ם להלן הוא בפרשת מסעי בשעת נישואין דרך גדולתן, וכאן פירוש כשבאו לפני משה מנאן דרך חכמתן, ואין הדברים נראים מכמה טעמים, א' במה מסוים הדבר כי מנאן דרך גדולתן בענין הנשואין כי מי יאמר שהכתוב דרך נשואיהן מני להו. ב' למה כשמנאם הכתוב למעלה (כ"ו ל"ג) במספר בני מנשה למה לא מנאן דרך גדולתן ושם אין דבר חכמה ולא תבונה. ג' מדברי התלמוד קשה למה הקדים לומר להלן ואחר כן אמר וכאן וכו' כיון שכונת אומרו להלן הוא האמור לבסוף בפרשת מסעי, גם תיבת להלן פשטה הוא מקודם:

אכן הנכון בעיני הוא כי סדר גדולתן הוא סדר האמור במספר בני מנשה והאמור בפסוק ותקרבנה, וסדר חכמתן הוא סדר האמור בפסוק ותהיינה וגו', ולזה אמר הש"ס להלן וכו', פירוש לפי שהש"ס אמר בסמוך צדקניות הם שלא נשאו אלא להגון להם ואמר להלן פירוש בזכרון הקודם לזכרון זה של נישואין, והוא זכרון האמור במספר בני מנשה גם בפסוק ותקרבנה מנאן כסדר גדולתן כי כן ראוי לחוש לומר דרך גדולתן בזכרון ראשון להודעת הוייתן, וכאן פירוש בפסוק ותהיינה שאנו עוסקין בו כאמור מנאן דרך חכמתן, והודיע בהם הכתוב ענין זה של דרך חכמתן בפעם אחרונה שהזכירם, אבל בכל המקומות לא הזכירם אלא כסדר גדולתן, וכפי זה ידוייק דברי הש"ס על נכון:

ובזה נבא ליישב מה שהקשינו בכתוב, והוא שנתחכם הכתוב להעיר כי דרך גדולתן מונה אותם ולזה אם היה אומר ואלה שמותם היה צריך לסדרן כסדר חכמתן וסדר חכמתן אינה כן ולזה אמר ואלה שמות בנותיו להעירך שסדר הוית בנות מאביהם הוא שמסדר הכתוב, וכן תמצא למעלה במספר בני מנשה שנאמרו גם כן בסדר זה דקדק הכתוב לומר ושם בנות צלפחד להעיר כמו כן, והגם שגם בפסוק ותהיינה אמר הכתוב גם כן בנות צלפחד, שם הקדים זכרונם ואחר כך שם אביהם ואין במשמעותו שסדרן כדרך לידתן אלא כשיקדים זכרון האב ויסמוך לזכרונו זכרונם זה יגיד כי מונה סדר יציאתן ממנו, ועיין מה שכתבתי בפרשת נח בפסוק (א' י') ויולד נח שלשה בנים: (אור החיים)


{ב}  וַֽתַּעֲמֹ֜דְנָה לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֗ה וְלִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֥י הַנְּשִׂיאִ֖ם וְכָל-הָֽעֵדָ֑ה פֶּ֥תַח אֹֽהֶל-מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וְקָמָן קֳדָם משֶׁה וְקֳדָם אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְקֳדָם רַבְרְבַיָא וְכָל כְּנִשְׁתָּא בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וְקָמָא קֳדָם משֶׁה בָּתַר דְקָמוּ קֳדָם אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וּקְדָם רַבְרְבַיָא וְכָל כְּנִישְׁתָּא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  לפני משה ולפני אלעזר. מגיד שלא עמדו לפניהם אלא בשנת הארבעים, אחר שמת אהרן: לפני משה. ואחר כך לפני אלעזר, אפשר אם משה לא ידע אלעזר יודע, אלא סרס המקרא ודרשהו, (ס) דברי רבי יאשיה, אבא חנן משום רבי אלעזר אומר, בבית המדרש היו יושבים, ועמדו לפני כולם (ספרי קלג. בבא בתרא קיט:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) וכאלו אמר ותעמודנה לפני אלעזר הכהן וגו' ואחר כך לפני משה: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ותעמדנה לפני משה וגו'. בפרשת בהעלותך (ט' ו') פירשתי מחלוקת אבא חנן ור' יאשיה, גם למה נחלקו גם במקום זה, ולפי מה שפירשתי שם יתישב אומרו גם כן כל הנשיאים והעדה לב' הסברות, להאומר חולקין כבוד וכו' מכאן אתה למד שאפילו אין רבו חולק לו כבוד מן הסתם אין הנשיאים חולקים כבוד לעם הארץ, ולמאן דאמר אין חולקין וכו' מכאן תתחייב לומר סרס המקרא ודרשהו והבן, וטעם שדברו בזמן שהיו יחד שבטי ישראל, לומר דבריהם בפני כולן כדי שידעו תשובתו להם שלא יערערו אחר כניסתם לארץ:

ובספר הזוהר הקדוש פרשת בלק דף ר"ה אמרו וזה לשונם דחב במדברא במלולא לגבי משה חשיבו דמשה אנטיר דבבו ובגין כך קריבו לקמיה דמשה ואלעזר וכל הנשיאים וכל ראשי אבהן וכו' עד כאן, הדברים יגידו שמפרש טעם מאמר הנשיאים וכל העדה הוא שהבנות כנסו אותם לחשש שינטור משה להם איבת אביהם, ומה שאמרו בזוהר וכל ראשי אבהן הוא פירוש אומרו וכל העדה, והוכרח לפרש כן לפי מה שמפרש שהם כנסו אותם לא יתכנסו העדה כולם זולת במאמר משה ובתקיעה בחצוצרות כידוע לזה פירש שהם ראשי האבות, ויש להעיר לדברי הזוהר איך יעלה על דעת הצדקניות לחשוד בכשר כמשה, ואולי שאינו אלא ללמדנו דרך החיים, וכמו שפירש שם בזוהר וזה לשונם מכאן מאן דחייש מן דיינא יקרב אחריני ויסגי בגוברי עד כאן, וכבר אמרו ז"ל (ב"ר קיט:) שהבנות חכמניות היו וצדקניות היו, ולעולם יודעים היו כי משה לא יעוול משפט, או אפשר שחששו כי משה ישפוט בהם כמשפט המתלוננים והמרגלים שלא נטלו בניהם חלק בארץ לפי שדברו בה' ובמשה לזה כנסו כל האמורים לצדד עמו במשפט כדי שלא יטה בדעתו לחובתם, או אפשר שנתחכמו בזה כדי שירגיש משה ויעשה מה שעשה כאמור שם בזוהר שנסתלק מן המשפט והקריבו לפני ה', ונראה שהגם שהיה יודע משה שנוטלות נחלה עם כל זה עשה כן ללמד לדיינים שרואים שנחשדים בדין שיסתלקו וכו' כדרך שעשה הוא, או אפשר שחש להם שיהיו כמתלוננים וסלק עצמו מלצדד במשפטם והקריבו לפני ה': (אור החיים)


{ג}  אָבִ֘ינוּ֘ מֵ֣ת בַּמִּדְבָּר֒ וְה֨וּא לֹֽא-הָיָ֜ה בְּת֣וֹךְ הָֽעֵ֗דָה הַנּֽוֹעָדִ֛ים עַל-יְהֹוָ֖ה בַּֽעֲדַת-קֹ֑רַח כִּֽי-בְחֶטְא֣וֹ מֵ֔ת וּבָנִ֖ים לֹא-הָ֥יוּ לֽוֹ:

 אונקלוס  אָבוּנָא מִית בְּמַדְבְּרָא וְהוּא לָא הֲוָה בְּגוֹ כְנִשְׁתָּא דְאִזְדַמָנוּ עַל יְיָ בְּכְנִשְׁתָּא דְקֹרַח אֲרֵי בְחוֹבֵיהּ מִית וּבְנִין לָא הֲווֹ לֵיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  אָבוּנָא מִית בְּמַדְבְּרָא וְהוּא לָא הֲוָה בְּגוֹ כְנִישְׁתָּא דְמִתְרַעֲמוּ וּדְאִזְדַמְנוּ לְמָרָדָא עַל יְיָ בִּכְנִישְׁתָּא דְקרַח אֲרוּם בְּחוֹבֵיהּ מִית וְלָא אַחְטֵי לְחוֹרָנִין וּבְנִין דִכְרִין לָא הֲווֹ לֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  והוא לא היה וגו'. לפי שהיו באות לומר בחטאו מת, נזקקו לומר לא בחטא מתלוננים, ולא בעדת קרח שהצו על הקב"ה, אלא בחטאו לבדו מת, ולא החטיא את אחרים (ע) עמו (שם קיח: ספרי שם), רבי עקיבא אומר, מקושש עצים (פ) היה, ורבי שמעון אומר, מן המעפילים (צ) היה (שבת צו:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דאם לא כן מאי נפקא מינה אם מת בחטאו: (פ) נאמר כאן אבינו מת במדבר ולהלן הוא אומר ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו וגו' מה להלן מקושש אף כאן מקושש: (צ) דכתיב בפרשת שלח לך ויעפילו לעלות וגו' דויעפילו בגימטריא צלפחד ומפני שהתורה כסתו ולא גלתה אותו לכן אמר מן המעפילים היה שלא הרשיע כל כך בחילול שבת: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והוא לא היה. חשבו הבנות כי לא יירשו בני הנועדים על ה': כי בחטאו מת. אמר ר' יהודה הלוי הספרדי כי פי' כי בחטאו מת דבק עם ובנים לא היו לו כאשר יאמר היום בעונותיו אירע לפלוני כך וכך ואיננו רחוק: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והוא לא היה. לפי שבאו לומר "בחטאו מת" נזקקו לומר לא בחטא מתאוננים ולא בעדת קרח שהצו על הקב"ה היה אלא בחטאו לבדו ולא החטיא אחרים עמו לשון רש"י ולא פירש למה היו באות לומר "בחטאו מת" אלא שתאמרנה אבינו מת במדבר ובנים לא היו לו כי כן הראוי להאמר אבל על דעת רבותינו (ב"ב קיח) הוצרכו לומר שלא היה בעדת קרח לפי שעדת קרח לא היה להם חלק בארץ וכן למתלוננים שבעדת קרח כי נשמע זה בעם מבית דינו של משה וכך פירש ר"א ואמר חשבו הבנות כי לא יירשו הנועדים על ה' ודעתי בדרך הפשט שאמרו ככה בעבור שחשבו שמשה רבינו היה שונא עדת קרח יותר מכל החוטאים שמתו במדבר שהם היו הקמים כנגדו והכופרים בכל מעשיו וחשבו אולי בשנאתו אותם יאמר אל יהי לו מושך חסד ואל יהי חונן ליתומיו יזכר עון אבותם אל ה' (תהלים קט יב יד) על כן הודיעוהו כי לא היה מהם ורמזו עוד שאינו במתי המגפות אבל במדבר מת על מטתו וטעם כי בחטאו מת אמרו מת במדבר בעונו שלא זכה ליכנס בארץ או כדברי רבי יהודה הלוי המשורר ז"ל שפירש שהוא דבק עם ובנים לא היו לו כאשר יאמר היום בעונות אירע כך וכך (הרמב"ן)

 אור החיים  אבינו מת במדבר. טעם אומרו מת במדבר, לשלול שלא מת במצרים, והכונה בזה בין למאן דאמר נתחלקה לבאי הארץ בין למאן דאמר נתחלקה ליוצאי מצרים זו היא עיקר טענתם, למאן דאמר ליוצאי מצרים אמרו מת במדבר הרי שהיה מיוצאי מצרים, ודקדקו גם כן בתיבת במדבר לומר שהיה מכלל אותם שנגזרה עליהם גזירת במדבר יפלו פגריכם (י"ד כ"ט) הא למדת שהיה בן עשרים כשיצא ממצרים, ולמאן דאמר נתחלקה הארץ לבאיה הרי גם הוא מודה שתחזור ליוצאי מצרים וינחילו בניהם ונוגעת הירושה להם בחזרה:

עוד יתבאר על פי דברי הזוהר (ח"ב קנז.) שאמר כי המדבר הוא מקום שליטת ס"מ הרשע, וזו סיבת פרעון עונם תכף ומיד כי לפי שהיו דורסים עליו וכופין אותו לא היו משיגים גדר זה לשלוט עליו עד שהיו מתרפאין מנגע עונם, והוא אומרו מת במדבר פירוש בשביל היותו במדבר שזולת זה היה ה' מאריך אפו עד שהיה מתקן מעשיו ולא היה מת:

עוד יתבאר על דרך מה שאמרו בזוהר (ח"ג רה:) כי במדבר לשון דיבור כי באו להסיר מלב משה לבל יחשוד אותם שיש בלבם עליו ח"ו שיעוול משפטם, ואמרו אבינו מת במדבר פירוש איך יעלה על הדעת שיחשבו דבר זה הלא המה ראו את אשר המית ה' אביהם בשביל שדיבר במשה וזה אות להם להרחיק מחשבות און באיש אלהים, ואמרו ראיה לדבר שמיתת אביהם היתה בשביל שדיבר במשה שהרי לא היה בתוך העדה וגו' ודרשו ז"ל (ספרי) שכללו בדבריהם עדת מרגלים ועדת קרח ומתלוננים והוא לא היה ביניהם הא למדת שלא היה לו אלא חטא הדיבור שהרי כמה כתות של רשע היו ולא נמנה עמהם, והוא מה שגמרו אומר כי בחטאו לשון יחיד פירוש חטא אחד היה לו ולא יותר, ואולי כי לזה נתכוונו לדבר דבריהם בפני כל הנשיאים והעדה להשמיעם דברים אלו להגדיל אימת משה בלבם, ואפשר כי לזה נתכוון באומרו לאמר אבינו מת במדבר פירוש טעם ותקרבנה לפני וגו' ולפני וגו' לאמר דבר זה אבינו מת בשביל שדיבר במשה הגם שהיה צדיק גמור ולא היה בידו אלא חטא אחד:

ובזה נתישבה תמיהת התוס' שהקשו שם בפרק יש נוחלין (ב"ב קיח:) בדיבור המתחיל ולמאן דאמר לבאי הארץ וכו' שמדברי הגמרא מוכח כי למאן דאמר נתחלקה לבאי הארץ לא נטלו הבנות חלק צלפחד הנוגע לו לעצמו בנחלה אלא הנוגע לו בנחלת חפר כשחזרו לו בניו אם כן למה הוצרכו הבנות לומר והוא לא היה בתוך העדה וגו' והלא אפילו בני העדה של המרגלים נטלו בזכות אבי אביהם, ולדרכנו הוצרכו לומר והוא לא היה וגו' לומר כי בחטאו וגו' כמו שפירשתי וחוץ מדרכינו יש ליישב קושית התוספת שהבנות לא ידעו שלא נקנסו המרגלים ליטול בחזרה בנכסי אביהם וחשבו שפקע מהמרגלים נחלה בארץ כל עיקר לזה הוצרכו לומר והוא לא היה וגו':

ובנים לא היו לו. ולא אמרו אין לו, יתבאר על דרך אומרם בני בנים הרי הם כבנים, והעלו בגמרא (יבמות סב:) שהוא הדין בני הבנות, לזה אמרו לא היו לו כבר אבל יש תקוה שיהיה לו והם אשר ילדו בנותיו שהם נקראים גם כן בניו: (אור החיים)

 ספורנו  והוא לא היה. בעדת קרח. שהיה דינם שיאבד ממונם בחרם שהחרימם משה רבינו באמרו סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה ואל תגעו בכל אשר להם פן תספו וכן נדונו בדיני שמים כאמרו ואת כל הרכוש: כי בחמאו מת. לא היה עונש חטאו אלא שימות לא שיאבד ממונו מן היורשים: (ספורנו)


{ד}  לָ֣מָּה יִגָּרַ֤ע שֵׁם-אָבִ֨ינוּ֙ מִתּ֣וֹךְ מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין ל֖וֹ בֵּ֑ן תְּנָה-לָּ֣נוּ אֲחֻזָּ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֥י אָבִֽינוּ:

 אונקלוס  לְמָא יִתְמְנַע שְׁמָא דַאֲבוּנָא מִגוֹ זַרְעִיתֵיהּ אֲרֵי לֵית לֵיהּ בָּר הַב לָנָא אַחֲסָנָא בְּגוֹ אֲחֵי אָבוּנָא: (אונקלוס)

 יונתן  לְמָא יִתְמְנַע שׁוּם אָבוּנָא מִגוֹ גְנִיסְתֵּיהּ אֲרוּם לֵית לֵיהּ בִּיר דְכַר אִין לֵית אֲנַן חֲשִׁיבִין כְּבִיר וְאִימָן כְּנַטְרָא יָיבָם תִּסַב אִימָן חוֹלַק אָבוּנָן וְחוּלַק אָחָא דַאֲבוּנָן וְאִין אֲנַן חֲשִׁיבִין כְּבִיר הַב לָן אַחְסָנָא בְגוֹ אֲחֵי אָבוּנָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  למה יגרע שם אבינו. אנו במקום בן עומדות, ואם אין הנקבות חשובות זרע, תתיבם אמנו ליבם (בבא בתרא קיט:): כי אין לו בן. הא אם היה לו בן, לא היו (ק) תובעות כלום, מגיד שחכמניות (ר) היו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) רצונו לתרץ דכל כי נתינת טעם הוא אשלמעלה והכא מה טעם הוא אלמעלה אדרבה בשביל שאין לו בן לכך יגרע לכן פירש דהכי קאמר למה יגרע ותן לנו נחלה כי אין לו בן אבל אם היה כו': (ר) הקשה מהר"ן דבפרק יש נוחלין אמרו על מה שאמרו כי אין לו בן מגיד שדרשניות היו ועל מ"ש אנו במקום בן אמרו מגיד שחכמניות היו וצריך עיון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי אין לו בן. בעבור שאין לו בן: (אבן עזרא)

 אור החיים  למה יגרע. פירוש על פי מה שאמרו במשנה בפרק יש נוחלין (ב"ב קטז) וזה לשונם בנות צלפחד נטלו ג' חלקים בנחלה חלק אביהם וחלקו עם אחיו בנכסי חפר ושהיה בכור וכו' עד כאן, והוא אומרו למה יגרע וגו' כנגד חלק צלפחד, תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו פירוש חלק צלפחד שנוגע לו תוך אחיו בנכסי חפר שהיה מיוצאי מצרים וחלק הבכורה כלול הוא במאמר בתוך אחי וגו', ודרך זה אינו אלא למאן דאמר שהארץ נתחלקה ליוצאי מצרים אבל למאן דאמר לבאיה נתחלקה לא נטלו חלקו של צלפחד עצמו, ויתבאר הכתוב בדרך אחר, על דרך מה שאמרו שם דף קי"ח וזה לשונם אמר ליה רב פפא לאביי בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה וכו' היינו דכתיב חבלי מנשה עשרה שיתא דשיתא בתי אבות וד' דידהו פירוש אחד חלק צלפחד, ב' חלקו בחפר, ג' בכורתו פי שנים, ד' חלקו בירושת אחיו, אלא למאן אמר לבאי הארץ וכו' ומתרץ תרי אחי אבא הוו ליה עד כאן, מעתה אפילו לסברת מאן דאמר לבאיה נתחלקה נטלו הבנות ב' ירושות ירושת צלפחד דאביו פי שנים וירושת ב' אחיו שמתו, לזה אמרו למה יגרע וגו' כנגד ירושת חפר שנוגעת לצלפחד בחזרה, תנה לנו וגו' כנגד ירושת האחים שמתו שנוגעת לצלפחד גם כן מצד החזרה:

עוד יתבאר הכתוב לב' הסברות בהעיר אומרו למה יגרע שם אבינו שהיה לו לומר למה תגרע נחלת אבינו. עוד למה חזרו לומר כי אין לו אחר שכבר אמרו ובנים לא היו לו, ויתבאר הכתוב על פי דבריהם ז"ל במסכת בבא בתרא דף קי"ט וזה לשונם תנא בנות צלפחד וכו' חכמניות הן שלפי שעה דברו דאמר ר' שמואל מלמד שהיה משה יושב ודורש בפרשת יבמין שנאמר כי ישבו אחים וגו' אמרו לו אם כבן אנו תן לנו נחלה ואם לא תתיבם אמנו עד כאן, והוא מה שאמר הכתוב כאן למה יגרע שם אבינו פירוש זו היא טענת יבום להקים שם המת, ולזה דקדקו בלשונם למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו והגרעון הוא כי אין לו בן וה' צוה כי ישבו אחים וגו' ובן אין לו וגו' יבמה יבא עליה וגו', מה תאמר שהבת כבן תחשב ופוטרת אם כן תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו, והגם דר' שמואל הקדים במאמר הבנות טענת הנחלה לטענת היבום, לא נתכוין אלא לומר ב' הטענות שאמרו ולא דקדק לומר אותם כסדרן, ודרך זה ישנו בין לסברת ר' יאשיה שאמר הארץ נתחלקה ליוצאי מצרים בין לסברת ר' יונתן שאמר לבאיה נתחלקה, לסברת האומר ליוצאי מצרים שואלים גם חלקו של צלפחד עצמו ושאר חלקים הנוגעים לו מובנים מעצמן ולסברת האומר לבאיה נתחלקה שואלים חלקים הנוגעים לצלפחד בחזרה: (אור החיים)


{ה}  וַיַּקְרֵ֥ב מֹשֶׁ֛ה אֶת-מִשְׁפָּטָ֖ן לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה: (פ)

 אונקלוס  וְקָרֵב משֶׁה יָת דִינְהוֹן קֳדָם יְיָ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  דֵין חַד מִן אַרְבָּעָה דִינִין דִי עָלוּ קֳדָם משֶׁה נְבִיָא וּסְכַם יַתְהוֹן עַל דַעְתָּא דִלְעֵיל מִנְהוֹן דִינֵי מָמוֹנָא וּמִנְהוֹן דִינֵי נַפְשָׁתָא בְּדִינֵי מָמוֹנָא הֲוָה משֶׁה זָרִיז וּבְדִינֵי נַפְשָׁתָא הֲוָה משֶׁה מָתוּן וּבְאִלֵין וּבְאִלֵין אָמַר משֶׁה לָא שְׁמָעִית מִן בִּגְלַל לְמַלְפָא רֵישֵׁי סַנְהֶדְרֵי דְיִשְרָאֵל דַעֲתִידִין לְמֵיקוּם מִן בַּתְרֵיהּ דִי הֲווֹן זְרִיזִין לְדִינֵי מָמוֹנָא וּמְתוּנִין לְדִינֵי נַפְשָׁתָא וְלָא יְבַהֲתוּן לִמְשַׁיְילָא דִינָא דְמִתְקַשֵׁי לְהוֹן אֲרוּם משֶׁה דַהֲוָה רַבְּהוֹן דְיִשְרָאֵל צָרִיךְ דְיֵימַר לָא שְׁמָעִית בְּגִין כֵּן קְרַב משֶׁה יַת דִינְהֵין קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויקרב משה את משפטן. נתעלמה הלכה ממנו, (ש) וכאן נפרע על שנטל עטרה לומר והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי (דברים א, יז. סנהדרין ח.). דבר אחר, ראויה היתה (ת) פרשה זו להכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן (סנהדרין שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) דאם לא כן לקמן בפרשת מסעי לא כתיב רק ויצו משה על פי ה' כן מטה בני יוסף וגו' וכאן הוצרך להביא משפטן לפני ה' אלא שנתעלמה כו': (ת) דלטעם ראשון קשה מנליה דנתעלמה ממנו הלכה דלמא משה לא רצה לפסוק הלכה בלי ידיעת הקדוש ברוך הוא כמו דכתיב לעיל גבי ויהי אנשים וגו' בפרשת בהעלותך דלא פירש שם שכאן נפרע ממנו הוא הדין ה"נ לכן פירש דבר אחר. ולפי דבר אחר קשה למה לא כתיב הכא כמו התם עמדו ואשמעה וגו' לכן פירש גם טעם ראשון: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ויקרב משה וגו'. אפשר שנתכוין לפי דברי תנא דחכמניות וכו' שהבאתי בפסוק למה יגרע ששפטו אם אנו כבן נירש ואם לאו תתיבם אמנו, כמו כן דבר משה לפני ה', וטעמו שאמר כן לשאם יאמר לו ה' אין להם נחלה יתן לו טעם למה לא תתיבם אמם. עוד יתבאר על פי מה שאמרו בבבא בתרא (קיט:) וזה לשונם אמר רבי חידקא שמעון השקמוני היה לי חבר מתלמידי רבי עקיבא וכך היה אומר יודע היה משה שבנות צלפחד יורשות אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה וראויה היתה פרשת נחלות ליכתב על פי משה אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן וראויה היתה פרשת מקושש וכו' אלא שנתחייב מקושש ונכתבה על ידו עד כאן, וכתבו התוספות שם בדיבור המתחיל יודע היה משה וכו' אף על פי שלא נאמרה פרשת נחלות יודע היה מטעם אם כבן אנו נירש אם כבת תתיבם אמנו כדלקמן עד כאן:

וקשה לדברי ברייתא זו מברייתא (זבחים קטו:) שנחלקו רבי עקיבא ורבי ישמעאל בסדר נתינת התורה שכלם מודים שנאמרו כללות התורה ופרטיה בסיני, ולפי ברייתא זו לא נאמר למשה אם יטלו חלק בכורה אם לא עד שנת הארבעים שהיה בערבות מואב אחר מיתת אהרן שכן אמר הכתוב ולפני אלעזר הא למדת שמת אהרן, בשלמא פרשת מקושש לפי שהיתה בשנה ראשונה כאומרם ז"ל (ספרי ח"א קיג:) נוכל לומר שהיה ה' אומרה למשה בסיני אלא שנתחייב מקושש וכו' מה שאין כן מה שלפנינו, ועוד כפי זה מת אהרן חסר ידיעת התורה בפרט דין זה:

ונראה כי לעולם כל משפטי התורה נאמרו למשה בסיני כללות ופרטות וכמו כן פרשת נחלות והיה יודע משה ואהרן שהבנות יטלו גם חלק הבכורה, ומה שאמרו בברייתא לא היה יודע שיטלו חלק הבכורה פירוש בארץ ישראל, הכונה אם תחשב ראוי או מוחזק לפי שאין הבכור נוטל פי שנים אלא במוחזק ולא בראוי, ודבר זה לא בא מחמת חסרון ידיעת ההלכה אלא חסרון ידיעת מציאות זה אם קרוי מוחזק או ראוי, וחסרון ידיעת דבר זה אינו חסרון דיני התורה, וכן מוכיחים הדברים ממה שאמרו שם בגמרא שמקשה מברייתא זו של ר' שמעון השקמוני לרבא שאמר ארץ ישראל מוחזקת היא ואמר ואי סלקא דעתך מוחזקת היא מאי קא מספקא ליה ומתרץ היא גופא מספקא ליה במשמעות דקרא (שמות ו') ונתתי אותה לכם מורשה וגו', פירוש אם פירוש מורשה הוא ירושה וכפי זה הבכור יטול בה פי שנים או דלמא פירוש מורשה הוא שיהיו מורישין אותה, ופשטו ליה ירושה לכם ומורישין לבניהם והיינו דכתיב (שם ט"ו) תביאמו ותטעמו וגו' מלמד שמתנבאים ואינם יודעים מה וכו' עד כאן, הדברים מגידים שהספק היה בארץ לא במשפט הבכורה שכבר נאמרה פרשת נחלות, שאם לא כן מה מקשה התלמוד במה נסתפק משה כיון שעדיין לא נאמרה פרשת נחלות עד אותה שעה:

ונתבאר גם כן מהגמרא שגם משפט ארץ ישראל אם היא מוחזקת או ראויה נאמרה בתורה אלא שנסתפק משה בפירוש מורשה, וגם אותו ספק יש לו בירור בתורה מפסוק תביאמו ותטעמו ולא הרגיש בו כאומרו מתנבאים ואינם יודעים וכו', ומעתה אומרו ויקרב משה את משפטן הוא טענת הבכורה בארץ, ואמר ליה רחמנא והעברת את נחלת וגו' ופירש שם שדורש רמז הבכורה מתיבת והעברת כדכתיב (שם י"ג) והעברת כל פטר רחם, והגם שתמצא שכל ענין הנחלות כתוב כאן, בזמנו נאמר בסיני אלא שנקבע כאן, כדרך שאמרו ז"ל (סנהדדין נט:) בענין מילה וגיד הנשה (חולין ק:) שבסיני נאמרו אלא שנקבעו שם, אלא שנשאר לנו לידע היכן רמזו הבנות בדבריהם טענת הבכורה שאומר שעליה הקריב משה משפטן, ואולי כי אין צורך שישאלו אם הדיין יודע שיש להם זכות מה שלא הוזכר בדבריהם ונסתפק בו ישאל עליו לאלהי המשפט. או אפשר שרמזוה במאמר למה יגרע שם אבינו שרצו שיהיה הדבר להם כאלו אביהם הוא הנכנס לארץ והדבר מובן שרצונם לומר שיטלו חלק הבכורה בארץ, ולפי זה אומרו משפטן פירוש המשפט שתבעו בחלק הבכורה: (אור החיים)


{ו}   רביעי  וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ויאמר ה' וגו' לאמר. אומרו לאמר, פירוש שלא יחשוב משה כי מאמר כן בנות וגו' הם הדברים הנאמרים למשה שהקריב המשפט ואין צורך לאומרם לזולת לזה אמר לאמר שיאמר כמו כן להם, ואפשר שלא להם לבד אלא לישראל, ולזה לא אמר לאמר להם. או אפשר ממה שאמר אחר כך ואל בני ישראל וגו' גילה כי מה שקדם אין צורך לאומרו כי אם לבנות צלפחד, וכפי זה אומרו לאמר הוא לאמר לבנות: (אור החיים)


{ז}  כֵּ֗ן בְּנ֣וֹת צְלָפְחָד֘ דֹּֽבְרֹת֒ נָתֹ֨ן תִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ אֲחֻזַּ֣ת נַֽחֲלָ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֣י אֲבִיהֶ֑ם וְהַֽעֲבַרְתָּ֛ אֶת-נַֽחֲלַ֥ת אֲבִיהֶ֖ן לָהֶֽן:

 אונקלוס  יָאוּת בְּנַת צְלָפְחָד מְמַלְלָן מִתַּן תִּתֵּן לְהוֹן אֲחוּדַת אַחֲסָנָא בְּגוֹ אֲחֵי אֲבוּהֶן וְתַעֲבַר יַת אַחֲסָנַת אֲבוּהֶן לָהֶן: (אונקלוס)

 יונתן  יָאוּת בְּנַת צְלָפְחָד מְמַלְלָן כְּתִיבָא הֲוַות דָא קֳדָמַי אֱלָהֵין זַכָּאִין לְאִיתְאַמְרָא עַל יְדֵיהֶן מִתֵּן תִּתֵּן לְהוֹן יֵרְתוּ וְאַחְסָנָא בְּגוֹ אֲחֵי אֲבוּהֶן וְתַעֲבֵר יַת אַחְסָנַת אֲבוּהֶן לְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כן בנות צלפחד דברת. כתרגומו יאות, (א) כך כתובה פרשה זו לפני במרום, מגיד שראתה עינם מה שלא ראתה עינו של משה: כן בנות צלפחד דברת. יפה תבעו, אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו: נתן תתן. שני חלקים, (ב) חלק אביהן שהיה מיוצאי מצרים, וחלקו עם אחיו בנכסי חפר (בבא בתרא קיח:): והעברת. לשון העברה (ס"א (ג) עברה) הוא, במי שאינו מניח בן ליורשו. דבר אחר, על שם שהבת מעברת נחלה משבט לשבט, שבנה ובעלה יורשין אותה, שלא תסוב נחלה לא נצטוה אלא לאותו (ד) הדור בלבד, וכן והעברתם את נחלתו לבתו, בכולן הוא אומר ונתתם ובבת הוא אומר והעברתם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירוש שרש"י רוצה לפרש דברי המתרגם שתרגם יאות שרצונו לומר יפה תבעו בנות צלפחד שכך דרשו רבותינו זכרונם לברכה כן בנות צלפחד דוברות שכך כתובה פרשה זו לפני במרום. רא"ם: (ב) הרא"ם האריך כאן וסוף דבריו שרש"י לישנא דברייתא נקט בלישניה אף על גב דההיא ברייתא אתיא כמאן דאמר ליוצאי מצרים נחלקה הארץ לאו משום דסבירא ליה כוותיה אלא משום דמיניה מצי למילף למאן דאמר לבאי הארץ נתן תתן ב' חלקים בנכסי חפר בתורת חזרה שאותם חלקים שנטלו בני חפר שהיו מבאי הארץ החזירו כולן לחפר שהיה מיוצאי מצרים כדכתיב לשמות מטות אבותם ינחלו ונמצא כאלו זכה חפר בכל החלקים וירשו ממנו כל בניו וצלפחד ירש שני חלקים לפי שהיה בכור וכל אחיו כל אחד חלק אחד הרי לבנות צלפחד שני חלקים של אביהם בנכסי חפר ועל אותן שני חלקים כתב קרא נתן תתן. ורש"י נקט בלישניה חלק אביהן וחלקו עם אחיו בנכסי חפר כלשון הברייתא ואין כוונתו לומר רק שני חלקי אביהן עם אחיו בנכסי חפר אבל משל חפר עצמו לא נטלו כלום שהרי לבאי הארץ נתחלקה הארץ ולא ליוצאי מצרים וחזרה לא שייך ביה שהרי לא היו לו בנים הנכנסים לארץ עד שיחזרו לו חלקיהם שנטלו בארץ וצריך עיון עד כאן לשונו הרא"ם: (ג) ר"ל שיש לו להקדוש ברוך הוא עברה וזעם עליו לכך אינו מניח בן ליורשו: (ד) ור"ל שלא תקשה והא כתיב בפרשת ואלה מסעי ולא תסוב נחלה וגומר דאין אשה משבט זה רשאי להנשא לאיש משבט אחר ומפרש דלא נצטווה אלא לאותו הדור ולא לדורות הבאים. ולטעם ראשון קשה היה לו לינקד והעברת בסגול כיון שהוא לשון עברה לכן פירש דבר אחר דבר ולפירוש דבר אחר קשה למה כתיב בבנות צלפחד והעברתם דהא לא היו רשאות להנשא כי אם לבני דודיהן לכן פירש גם טעם ראשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כן. אמת או הדבר כן: והעברת. מה שהיה ראוי שיקח הוא תקחנה הן: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  דברת. ב' במסרה הכא ואידך ואני אשימם דוברות בים שהיו מלאות רוח אלהים וחכמות כים שהוא מלא כמו שדרשו חכמניות היו דרשניות היו: (בעל הטורים)

 אור החיים  כן בנות צלפחד וגו'. הוצרך לאמר כן ולא הספיק במה שפרט המשפטים, לומר שדרך המשפט ששפטו בשכלם לכל הפירושים שפירשנו בין לפי מה שאמר התנא דחכמניות היו ששפטו דין ירושה מדין יבום הצדיק ה' מה שדנו בשכלם בין מה שאמרו מדעת עצמן שנוגע להם חלקי הבכורה וחלק אחיהם, עוד נתחכם ה' לומר כן וגו' להעיר כי כל פרטי הדינים אשר יצו ה' בענין כמו שדרשו ז"ל בברייתא במסכת בבא בתרא (קיח:) וזה לשונם נתן תתן זו נחלת אביהן, בתוך אחי וגו' זו נחלת אבי אביהן, והעברת זו בכורה וכו', ואמר ר"א אף חלק אחי אביהן וכו' דכתיכ נתן תתן וגו' לכל אלו הפרטים נתכוונו בנות צלפחד בדבריהם, והוא אומרו כז בנות וגו' וחזר לפרש דברים שכלל במאמר כן, הא למדת שהיתה כוונתם לשאול כל האמור, וכבר רמזנום למעלה בדבריהם, ונתכוון ה' גם כן לרומם הצדקניות החכמניות, ואולי כי לזה נתכוון בתיבת לאמר לשון מעלה כדרך אומרו (דברים כו) האמירך היום לרוממם במאמר כן בנות צלפחד דוברות, עוד נתכוין ה' ליחד להם תשובה למשפטן בפני עצמן ולא כללן יחד במצוה אחת עם ישראל כשצוה בסמוך דכתיב ואל בני ישראל תדבר לאמר, להראות את אשר יכבד מכבדיו ועושי רצ ונו: (אור החיים)


{ח}  וְאֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ כִּֽי-יָמ֗וּת וּבֵן֙ אֵ֣ין ל֔וֹ וְהַֽעֲבַרְתֶּ֥ם אֶת-נַֽחֲלָת֖וֹ לְבִתּֽוֹ:

 אונקלוס  וְעִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּמַלֵיל לְמֵימָר גְבַר אֲרֵי יְמוּת וּבַר לֵית לֵיהּ וְתַעַבְרוּן יָת אַחֲסַנְתֵּיהּ לִּבְרַתֵּיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְעִם בְּנֵי יִשְרָאֵל תְּמַלֵיל לְמֵימָר גְבַר אֲרוּם יְמוּת וּבִיר דְכַר לֵית לֵיהּ וְתַעֲבְרוּן יַת אַחְסַנְתֵּיהּ לִבְרַתֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ובן אין לו. הנה אות כי הבן יירש את אביו: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  והעברתם את נחלתו לבתו. בכלהו כתיב ונתתם וגבי בת והעברתם לפי שכשהנחלה נתונה לבת היא נעברת משמה הראשון ממטה למטה ונקראת על שם בעלה: (דעת זקנים)


{ט}  וְאִם-אֵ֥ין ל֖וֹ בַּ֑ת וּנְתַתֶּ֥ם אֶת-נַֽחֲלָת֖וֹ לְאֶחָֽיו:

 אונקלוס  וְאִם לֵית לֵיהּ בְּרַתָּא וְתִתְּנוּן יָת אַחֲסַנְתֵּיה לַאֲחוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין לֵית לֵיהּ בְּרַתָּא וְתִתְּנוּן יַת אַחְסַנְתֵּיהּ לַאֲחוֹהִי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לאחיו. מאב או מאם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו. קבלו רבותינו (ב"ב קטו) כי האב יורש את בנו כאשר מת בלא זרע ולא הזכיר הכתוב זה והטעם כי במשפטי הירושה כל מנחיל נוחל כי הקורבה שוה וכיון שאמר הכתוב שהבן יורש את אביו גם האב יורש את הבן ועוד כי הירושה היא בשלשלת הזרע ביוצאי חלציו לא בצדדין אם כן "ונתתם את נחלתו לאחיו" משמע נחלה שהאב יורש בקבר וממנו תבא לאחים אבל לא רצה לומר ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאביו כי דרך ברכה ידבר ולא בנכרתים ואולי לא היה זה בבאי הארץ שינחול האב את הבן שבהם ידבר (הרמב"ן)


{י}  וְאִם-אֵ֥ין ל֖וֹ אַחִ֑ים וּנְתַתֶּ֥ם אֶת-נַֽחֲלָת֖וֹ לַֽאֲחֵ֥י אָבִֽיו:

 אונקלוס  וְאִם לֵית לֵיהּ אַחִין וְתִתְּנוּן יָת אַחֲסַנְתֵּיהּ לְאֲחֵי אֲבוּהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין לֵית לֵיהּ אָחִין וְתִתְּנוּן יַת אַחְסַנְתֵּיהּ לְאָחוֹי מִן אָבוֹי: (תרגום יונתן)


{יא}  וְאִם-אֵ֣ין אַחִים֘ לְאָבִיו֒ וּנְתַתֶּ֣ם אֶת-נַֽחֲלָת֗וֹ לִשְׁאֵר֞וֹ הַקָּרֹ֥ב אֵלָ֛יו מִמִּשְׁפַּחְתּ֖וֹ וְיָרַ֣שׁ אֹתָ֑הּ וְֽהָ֨יְתָ֜ה לִבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לְחֻקַּ֣ת מִשְׁפָּ֔ט כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: (פ)

 אונקלוס  וְאִם לֵית אַחִין לַאֲבוּהִי וְתִתְּנוּן יָת אַחֲסַנְתֵּיהּ לְקָרִיבֵיהּ דְקָרֵיבּ לֵיהּ מִזַרְעִיתֵיהּ וְיֵרַת יָתַהּ וּתְהֵי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִגְזֵירַת דִין כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין לֵית לֵיהּ אָחִין לְאָבוֹי וְתִתְּנוּן יַת אַחְסַנְתֵּיהּ לְקָרִיבֵיהּ דְקָרִיב לֵיהּ מִגְנִיסַת אָבוֹי וְיֵרוּת יָתָהּ וּתְהֵי לִבְנֵי יִשְרָאֵל לְאַחְוָיַית גְזֵירַת דִין הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)

 רש"י  לשארו הקרב אליו ממשפחתו. ואין משפחה קרויה אלא משפחת האב (ספרי קלד. בבא בתרא קט:): (רש"י)

 אבן עזרא  לשארו הקרוב אליו. מכל המשפחה: וירש אותה. הנחלה וכבר פירשתי דרך חז''ל בפסוק לעם נכרי. ולדעת הנחלו' אם יירש האב או האם את הבן ומה שתירש אשתו צריכים אנחנו לקבלה. אמרו חז''ל כי נסמכה פרשת עלה אל הר העברים לדעת הנחלות כי בקש משה לדעת מי ינחל מעלתו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם והיתה לבני ישראל לחקת משפט. שיהיה המשפט הזה לדורות לא בנחלת הארץ עתה בלבד וטעם כאשר צוה ה' את משה כמו כאשר צויתיך אבל בא כדרך זאת חקת התורה אשר צוה ה' (לעיל יט ב) וכן רבים (הרמב"ן)

 בעל הטורים  נחלתו לשארו. אותיות נחלת שארו לו ואין שארו אלא אשתו. והיינו מה שאמרו חז''ל גורעין ומוסיפין ודורשין פי' גורעין הוי''ו מנחלתו ומוסיפין אותה על הלמ''ד של לשארו ונשאר לו הרי נחלת שארו לו ודורשין נחלת שארו שהיא אשתו לו והיינו מה שאחז''ל שהבעל יורש את אשתו: (בעל הטורים)


{יב}  וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה עֲלֵ֛ה אֶל-הַ֥ר הָֽעֲבָרִ֖ים הַזֶּ֑ה וּרְאֵה֙ אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה סַק לְטוּרָא דַעֲבָרָאֵי הָדֵין וַחֲזֵי יָת אַרְעָא דִי יְהָבִית לִבְנֵי יִשִׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה סוֹק לְטַוְורָא דְעַבְרָאֵי הָדֵין וְחָמֵי יַת אַרְעָא דִיהָבִית לִבְנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  עלה אל הר העברים. למה נסמכה לכאן, (ה) כיון שאמר הקב"ה נתן תתן להם, אמר, אותי צוה המקום להנחיל, שמא הותרה הגזרה ואכנס לארץ, אמר לו הקב"ה, גזרתי במקומה עומדת (במ"ר כא, יג). דבר אחר, כיון שנכנס משה (ו) לנחלת בני גד ובני ראובן, שמח ואמר, כמדומה שהותר לי נדרי, משל למלך שגזר על בנו שלא יכנס לפתח פלטין שלו, נכנס לשער והוא אחריו, לחצר והוא אחריו, לטרקלין והוא אחריו, כיון שבא ליכנס (ז) לקיטון, אמר לו, בני, מכאן ואילך אתה אסור ליכנס (ספרי קלד): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) פירוש הא הר העברים הוא הר נבו וכיון שעלה משם להר נבו שוב לא ירד ומת שם מיד כדכתיב בפרשת וזאת הברכה ולמה נסמכה וכו': (ו) דלטעם ראשון קשה למה שמח דלמא הא דכתיב נתן תתן כלומר על ידי צוואתך וכמו שכתוב לקמן בפרשת מסעי לכן פירש דבר אחר. ולפירוש דבר אחר קשה איך נסמך זה לכאן לכן פירש גם טעם ראשון וקל להבין: (ז) לקיטון היינו לחדר. ויבא החדרה תרגום יונתן ועייל לקיטונא: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  עלה אל הר העברים הזה. שם ההר הזה "הר נבו" כאשר פירש בסדר האזינו (דברים לב מט) ובזאת הברכה (שם לד א) אבל יקראו אותו "הר העברים" מפני שהוא על מעברות הירדן ומשם יעברו אל ארץ כנען כאשר אמר כאן (בהאזינו ובזאת הברכה) "אשר על פני ירחו" ושם עברו את הירדן כמו שנאמר (יהושע ד יט) והעם עלו מן הירדן ויחנו בגלגל בקצה מזרח יריחו ואיננה מצוה שיצונו הקב"ה לעשות כן עתה שאם כן יהיה מתחייב לעלות שם מיד אבל טעמו תעלה אל הר העברים וראית את הארץ כי בעבור שצוהו לאלה תחלק הארץ (לעיל כו נג) הודיעו כי לא על ידך תחלק כי אתה תעלה לראש הר העברים טרם שיסעו ישראל מארץ מואב ותמות בו ולא יגיעך מן הארץ לבד הראיה וכן קח לך את יהושע (פסוק יח) בבוא יומך תקח את יהושע והשלים הכתוב (פסוק כב) לספר כי עשה כן משה בלב שלם והוא העשייה אשר יזכיר (דברים לא ז) בעת פטירת משה כאשר אמרו השירה הוא והושע בן נון (הרמב"ן)


{יג}  וְרָאִ֣יתָה אֹתָ֔הּ וְנֶֽאֱסַפְתָּ֥ אֶל-עַמֶּ֖יךָ גַּם-אָ֑תָּה כַּֽאֲשֶׁ֥ר נֶֽאֱסַ֖ף אַֽהֲרֹ֥ן אָחִֽיךָ:

 אונקלוס  וְתֶחֱזֵי יָתָהּ וְתִתְכְנֵּשׁ לְעַמָיךְ אַף אָתְּ כְּמָא דִי אִתְכְּנִישׁ אַהֲרֹן אָחוּךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתֶחֱמֵי יָתָהּ וְתִתְכְּנֵישׁ לְעַמָךְ לְחוֹד אַנְתְּ הֵיכְמָא דְאִתְכְּנֵישׁ אַהֲרן אָחוּךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כאשר נאסף אהרן אחיך. מכאן שנתאוה (ח) משה למיתתו של אהרן. דבר אחר, אין אתה טוב (ט) ממנו, על אשר לא קדשתם (דברים לב, נא), הא אם קדשתם (י) אותי עדיין לא הגיע זמנכם להפטר מן העולם. בכל מקום שכתב מיתתם כתב סרחונם, לפי שנגזרה גזרה על דור המדבר למות במדבר בעון שלא האמינו, לכך בקש משה שיכתב סרחונו, שלא יאמרו אף הוא מן הממרים היה, משל לשתי נשים שלוקות בבית דין, אחת קלקלה (כ) ואחת אכלה פגי (ל) שביעית וכו', אף כאן, בכל מקום שהזכיר מיתתן הזכיר סרחונם, להודיע שלא היתה בהם אלא זו בלבד (יומא פו:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) מדלא כתיב כאשר נאסף אברהם או שאר צדיקים: (ט) כלומר וכשם שהוא מת בשביל עון זה כך אתה תמות: (י) ואם תאמר והא בפרשה זו לא כתיב על אשר לא קדשתם. ויש לומר דלפירוש דבר אחר שפירש אין אתה טוב ממנו משמע כשם שאהרן מת ועדיין לא הגיע זמנו כך משה ימות אף על פי שלא יגיע זמנו והיכן מצינו שמתו קודם זמנם ומתרץ דהא כתיב גבי מיתת משה על אשר לא קדשתם וכו' והוצרך לטעם של דבר אחר דלטעם ראשון קשה והא לא היתה מיתת משה כמיתת אהרן דהא אהרן ראה בחייו שנתנה גדולתו לבנו מה שאין כן גבי משה לכן פירש דבר אחר ולפירוש של דבר אחר קשה דמשמע מכאשר מת אהרן וגו' דאהרן מת קודם שהגיעו זמנו למות וזה אינו מפורש אצל אהרן לכן צריך גם לטעם ראשון וקל להבין: (כ) שזינתה תחת בעלה בלא התראה: (ל) ר"ל פירות שביעית שעדיין לא בשלו כל צרכן וכתיב לאכלה ולא להפסד ואותה שאכלה הפירות שביעית מבקשת מבית דין שיכריזו עליה משום מה לקתה כדי שלא יאמרו אף היא קלקלה כו' אף כאן כו': (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  וראיתה. כתיב בה''א מלמד שהראהו כל הארץ המערות והמתילות ואוצרות כסף וזהב שבה: נאסף אהרן אחיך. בגימטריא זהו בנשיקה: (בעל הטורים)

 אור החיים  וראיתה אותה. ולא הספיק מה שכבר אמר וראה את הארץ, על דרך אומרם ז"ל (ספרי ח"א קל"ו) שהראהו ה' ראיה נסיית מה שאין כח בשיעור עין טבעיית לראות באור השמש זולת באור הגנוז כידוע, ולזה הבטיחו ואמר לו וראיתה אותה כי יאיר לפניו אור החיים, וכמו כן תמצא שאמר הכתוב (שם ל"ד) ויראהו ה' וגו' להעיר על האמור:

גם אתה כאשר וגו'. יתבאר על פי דבריהם ז"ל (ילקוט ריש פ' מסעי) שאמרו שאמר אהרן למשה אילו היה יודע כן היה רוצה בדבר מקודם לכן, והוא אומרו גם אתה סמוך למאמר ונאספת לומר שלא יהיה נרתע מהאסיפה שמבטיחו שגם הוא יחפוץ וירצה ליאסף כשיראה עריבות המושג בשעת מיתה, וזה לך האות כאשר נאסף אהרן אחיך שהוא אמר לך שאם היה יודע וכו' הרי שגם החפץ והרצון יסכימו ליאסף. עוד ירצה להעירו במצוה המוטלת על הצדיקים לעשות בשעת מיתה, והוא שיצדיק עליו את הדין ויחפוץ בגזירת מלך שתתקיים, והוא אומרו ונאספת וגו' גם אתה פירוש אפילו אתה תסכים ליאסף כדרך אומרו (תהלים לא) בידך אפקיד, ואומרו כאשר נאסף אהרן וגו' פירוש על דרך אומרם ז"ל (ילקוט שם) שאמר לו משה לאהרן אהרן אחי מקובל עליך למות אמר לו הן אמר לו נעלה להר מיד עלו וכו' עד כאן, והוא מה שרמז במאמר כאשר נאסף אהרן פירוש שהסכים גם הוא על האסיפה, וטעם הדבר שעושה ה' כסדר זה לפי שאינו חפץ ליטול נפש הצדיק אלא ברצונו לרוב חיבת ידידיו, גם שבזה ישלמו האושר השלם כאמור (דברים ו) ובכל נפשך: (אור החיים)


{יד}  כַּֽאֲשֶׁר֩ מְרִיתֶ֨ם פִּ֜י בְּמִדְבַּר-צִ֗ן בִּמְרִיבַת֙ הָֽעֵדָ֔ה לְהַקְדִּישֵׁ֥נִי בַמַּ֖יִם לְעֵֽינֵיהֶ֑ם הֵ֛ם מֵֽי-מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר-צִֽן: (ס)

 אונקלוס  כְּמָא דִסָרֵיבְתּוּן עַל מֵימְרִי בְּמַדְבְּרָא דְצִן בְּמַצוּת כְּנִשְׁתָּא לְקַדָשׁוּתִי בְמַיָא לְעֵינֵיהוֹן אִנוּן מֵי מַצוּת רְקָם מַדְבְּרָא דְצִן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  מְטוֹל דְסָרֵבְתּוּן עַל מֵימְרִי בְּמַדְבְּרָא דְצִין בְּמוֹי מַצוּת כְּנִישְׁתָּא לְקַדָשׁוּתִי בְּמַיָא לְמֶחֱמֵיהוֹן הִינוּן מֵי מַצוּת רְקַם בְּמַדְבְּרָא דְצִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  הם מי מריבת קדש. הם לבדם, אין בהם עון (מ) אחר. דבר אחר, הם שהמרו במרה, (נ) הם היו שהמרו בים סוף, הם עצמם שהמרו במדבר צין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ר"ל עון של מי מריבה לבד היה בהן ולא עון אחר ולפי זה קאי על משה ועל אהרן: (נ) ר"ל הם מי מריבה שהמרו במרה הם היו שהמרו כו'. ולפי זה קאי על ישראל. והוצרך לדבר אחר דלפירוש ראשון קשה הא כבר נאמר שלא היה בהם עון אחר. לכן פירש דבר אחר וקאי על ישראל ולפירוש של דבר אחר קשה מאי בעי הכא בעון ישראל לכך צריך לטעם ראשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  להקדישני. דבק עם מריתם והטעם כי מריתם להקדישני וזה הוא על אשר לא קדשתם כאשר פירש: (אבן עזרא)


{טו}  וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶל-יְהֹוָ֖ה לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל משֶׁה קֳדָם יְיָ לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל משֶׁה קֳדָם יְיָ לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  וידבר משה אל ה' וגו'. להודיע שבחן של צדיקים, (ס) שכשנפטרין מן העולם מניחין צרכן ועוסקין בצרכי צבור: לאמר. אמר לו, השיבני (ע) אם אתה ממנה להם פרנס אם לאו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) ר"ל למה אמר משה ענין זה ולא התפלל שיכנס: (ע) דאם לא כן לאמר למה לי דבשלמא וידבר ה' לאמר כבר פרשו בו צא ואמור להם דברי כבושים או צא ואמור להם דברי והשיבני אם יקבלום כמ"ש וישב משה את דברי העם אל ה' אבל כאן שני הטעמים בלתי נכונים. לכן פירש השיבני וכו' ועיין בפרשת ואתחנן: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  וידבר משה אל ה' לאמר. אין פסוק אחר כזה בתורה א''ל לא תזכור כמה וידכר שדברת אלי: (בעל הטורים)

 אור החיים  וידבר משה וגו' לאמר. הנה למה שקדם לנו מדבריהם שלשון דיבור יגיד על מענה קשה כפי זה למה אמר הכתוב וידבר משה לפני ה' שאין זה מהמוסר, עוד צריך לדעת אומרו לאמר שאין לה משמעות במה שלפנינו, ואפשר כי משה בא בטענת משפט לבל ימות, ולא למה שממנו אלא בשביל ישראל כאשר אבאר מאמריו לזה אמר לשון דיבור, ולפי שבמאמר משה האמורים בענין אינם אלא דברי חיבה ורחמנות על ישראל אין תכלית הדברים עומד בנאמר אלא במתחייב מהמאמר שהוא מניעת המיתה ממנו כאשר אבאר והוא אומרו לאמר: (אור החיים)


{טז}  יִפְקֹ֣ד יְהֹוָ֔ה אֱלֹהֵ֥י הָֽרוּחֹ֖ת לְכָל-בָּשָׂ֑ר אִ֖ישׁ עַל-הָֽעֵדָֽה:

 אונקלוס  יְמַנֵי יְיָ אֱלָהָא רוּחַיָא לְכָל בִּשְׂרָא גְבַר עַל כְּנִשְׁתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  יְמַנֵי מֵימְרָא דַיְיָ דְשַׁלִיט בְּנִשְׁמַת בַּר נַשׁ וּמִנֵיהּ מִתְיְיהַב רוּחַ נִשְׁמָתָא לְכָל בִּישְרָא גְבַר מְהֵימָן עַל כְּנִשְׁתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  יפקד ה'. כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו, אמר, הגיעה שעה (פ) שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי, אמר לו הקב"ה, לא כך עלתה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע ליטול שכר שמושו שלא מש (צ) מתוך האהל (במ"ר כא, יד), וזהו שאמר שלמה, נוצר תאנה יאכל פריה (משלי כז, יח): אלהי הרוחות. למה נאמר (ק) אמר לפניו, רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) נראה לי דקשה לרש"י לרבותינו זכרונם לברכה שאמרו שאמר לו השיבני וכו' וכי יהיה הדור בלא פרנס אלא שאלתו היה אם צריך למנות פרנס או שיירשו בניו אחריו גדולתו כמו שאמר תן נחלת צלפחד לבנותיו לכך דרשו ולפיכך נמשך גם רש"י זכרונו לברכה אחרי דברי רבותינו זכרונם לברכה: (צ) ר"ל ישב באהל ועסק בתורה: (ק) ר"ל ולא נאמר אלהי השמים או אלהי הארץ: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ה' אלהי הרוחות. שהוא יודע הרוחות איזה רוח ראוי: וטעם יפקד. מגזרת פקיד: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  יפקד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה. (בעל הטורים)

 אור החיים  יפקוד ה' אלהי הרוחות וגו'. צריך לדעת א' למה בחר כינוי זה מכל כינויי המעלה והשבח הידועים לה'. ב' למה האריך לשון אשר יצא וגו' ואשר יבא ואשר יוציאם ואשר יביאם. ג' אומרו ולא תהיה עדת וגו' מנין יעלה על הדעת שה' יעלים עינו מבניו שיהיו כצאן אשר וגו'. אכן יתבאר הענין על זה הדרך דע כי תכונת השכל ובחירתו ושלילתו רחוקה בגדר הנשתוון בריבוי הנושאים, וכשם שישתנו הנבראים בצורתם ובקומתם ואין ההשתוות בהם כמו כן ויותר מהמה בענין השתנות הנבחר והנשלל בבחינת ההשכל והרצון, נוסף על שינוי פרטי הטבע בתכונת ההרכבה שביסודות וכוחות היולים אשר מהם יולד הבחירה בדומים, וימצא לפעמים ההשתוות בתכונה והוא נעלם, והוא מה שכיוונו רז"ל (נדרים לט:) לומר בן גילו בענין ביקור חולים, ומזה תשער שיושלל בגדר הנמצא שישתוו רבים כהמה ס' ריבוא שהיו בדורו של משה לאחד, והמלך אשר ישים ה' עליהם לא ישתוו ברצונם אליו זולת האיש משה שאמרו ז"ל (תיקונים סט) שהיה שורש כל הנשמות של דור המדבר בסוד אומרו (ישעי' סג) משה עמו, ועיין מה שכתבתי בפסוק (לעיל י"א י"ב) האנכי הריתי וגו', וזו היתה סיבה שהפקיד והנפקדים נמזגו לגדר ההשתוות וכל אחד היה לו כלבבו:

וזה הוא גם כן טעם שצוה ה' עשות שופטים לשבטיך וכו' לפי שהשבט יתקרב בתכונה לענפיו, וזה ידע ובחן משה עליו השלום ואמר תשובה למאמר המיתה יפקד ה' פירוש ימנה, אל אלהי הרוחות פירוש שיודע רוח של כל בשר וגדר תכונתם תמנה אחד שיהיה טבעו שוה בתכונה לכל העדה שיסכים הוא למה שיאמרו הם ויסכימו הם למה שיאמר הוא להם, והוא אומרו אשר יצא לפניהם פירוש שיהיה לו הרצון בהם, ואשר יוציאם וגו' שיהיה להם הרצון כמוהו לצאת ולבא עמו, ותלה הדבר בו כי הוא המלך, ובחירה כזאת היא מוחלטת השגה מזולתו יתברך כי הוא לבדו יודע תוכן הרוחות וידע רוח שתתמזג עם כלן, ואיש כזה אינו בנמצא זולת אם יהיה אדם כמשה שכל ישראל הם ענפיו והוא שורש לכולם, וזולת זה תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה, ותכלית כוונת דברי משה לה' הוא על זה הדרך אני אעשה כאשר אדוני דובר אבל יתקן דבר זה קודם אם יוכל להכנס בגדר התיקון ואם לא תהיה עדת ה' כצאן וגו', והיוצא מזה הוא ולא ימות כרמוז בתיבת לאמר שאמרנו, ומתוך הדברים אתה למד שאם ימצא איש כזה הנה הוא מסכים גם הוא ליאסף אל עמיו כמאמרו יתברך: (אור החיים)


{יז}  אֲשֶׁר-יֵצֵ֣א לִפְנֵיהֶ֗ם וַֽאֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ לִפְנֵיהֶ֔ם וַֽאֲשֶׁ֥ר יֽוֹצִיאֵ֖ם וַֽאֲשֶׁ֣ר יְבִיאֵ֑ם וְלֹ֤א תִֽהְיֶה֙ עֲדַ֣ת יְהֹוָ֔ה כַּצֹּ֕אן אֲשֶׁ֥ר אֵין-לָהֶ֖ם רֹעֶֽה:

 אונקלוס  דִי יִפּוֹק קֳדָמֵיהוֹן וְדִי יֵעוֹל קֳדָמֵיהוֹן וְדִי יַפֵּקִנוּן וְדִי יָעֵלִינוּן וְלָא תְהֵי כְּנִשְׁתָּא דַיְיָ כְּעָנָא דִי לֵית לְהֵן רָעֵי: (אונקלוס)

 יונתן  דִי הֲוֵי נְפַק קֳדָמֵיהוֹן לְסִדְרֵי קְרָבָא וְדִי הֲוָה עָלֵיל קֳדָמֵיהוֹן מִן סִדְרֵי קְרָבָא וּדְיִפּוֹק יַתְהוֹן מִן יַד בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן וּדְיֵעוּל יַתְהוֹן לְאַרְעָא דְיִשְרָאֵל וְלָא תְהֵי כְנִישְׁתָּא דַיְיָ בְּלָא חַכִּימִין מִן בִּגְלַל דְלָא יִטְעוֹן בֵּינֵי עַמְמַיָא כַּעֲנָא דְטָעַן וְלֵית לְהוֹן רוֹעֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר יצא לפניהם. לא כדרך מלכי האומות, שיושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה, אלא כמו שעשיתי אני, שנלחמתי בסיחון ועוג, שנאמר אל תירא אותו (במדבר כא, לד), וכדרך שעשה יהושע, שנאמר וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה וגו' (יהושע ה, יג), וכן בדוד הוא אומר כי הוא יוצא ובא לפניהם (שמואל-א יח, טז), יוצא בראש ונכנס בראש: ואשר יוציאם. בזכיותיו: ואשר יביאם. בזכיותיו. דבר אחר, ואשר יביאם שלא תעשה לו (ר ) כדרך שאתה עושה לי, שאיני מכניסן לארץ: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) דלטעם ראשון קשה למה ליה למימר ואשר יוציאם מה זכות צריך לגבי הוצאה בשלמא גבי הבאה צריך זכות שלא יפקד מהם לכן פירש דבר אחר וכו' ולפי דבר אחר קשה דואשר יוציאם וכו' לא יהיה דומה לאשר יצא לפניהם דעיקר תפלתו הוא בשביל העם ואשר יוציאם פירושו הוא בשביל טובת המנהיג היה תפלתו ולפי וי"ו העיטוף דואשר יוציאם משמע דכל תפלתו ודבריו היו לטובת ישראל לכן פירש גם טעם ראשון ודו"ק: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אשר יצא לפניהם. במלחמה: ואשר יוציאם. ע''י אחר: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה. באלו השני פסוקים יש עשרים ושמונה תיבות ולכן פרנס יהושע את ישראל כ''ח שנים וזה הוא שנאמר וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כ''ח לעשות חיל: ואשר יבא. ב' במסורה הכא ואידך ואשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים. לומר לך בין בישוב בין ביער בכל פעם צריך לבא לפניהם: (בעל הטורים)

 ספורנו  אשר יצא לפניהם. בענין המלחמה: ואשר יוציאם. בעניני הנהגת המדינה: (ספורנו)


{יח}  וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה קַח-לְךָ֙ אֶת-יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן-נ֔וּן אִ֖ישׁ אֲשֶׁר-ר֣וּחַ בּ֑וֹ וְסָֽמַכְתָּ֥ אֶת-יָֽדְךָ֖ עָלָֽיו:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה דְבַר לָךְ יָת יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן גְבַר דִי רוּחַ נְבוּאָה בֵּיהּ וְתִסְמוֹךְ יָת יְדָךְ עֲלוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה דַבַּר לָךְ יַת יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן גְבַר דְרוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ שַׁרְיָא עֲלוֹי וְתִסְמוֹךְ יַת יְדָךְ עֲלוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  קח לך. קחנו בדברים, (ש) אשריך שזכית להנהיג בניו של מקום: לך. את שבדוק לך, (ת) את זה אתה מכיר: אשר רוח בו. כאשר שאלת, שיוכל להלוך כנגד (א) רוחו של כל אחד ואחד: וסמכת את ידך עליו. תן לו מתורגמן, (ב) שידרוש בחייך, (ג) שלא יאמרו עליו לא היה לו להרים ראש בימי משה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) כבר נתבאר זה כמה פעמים שאין קיחה נופלת בבני אדם לכן פירש וכו': (ת) אף על פי שמנהג הכתוב שיאמר מלת לך שלא לצורך כמו עלה לך היערה והדומה להם מכל מקום כל היכא דאיכא למדרש דרשינן הרא"ם. ולי נראה דקשה לרש"י כיון שבקשת משה היה שיירשו בניו גדולתו כמו שפירש"י לעיל לא הל"ל לך המורה כאלו תחלת בקשתו במחשבתו היה על יהושע וזה ליתא ומתרץ הבדוק לך וכו': (א) ר"ל שאלת ואמרת גלוי לפניך דעת כל אחד ואחד כו' כך אעשה ואברור את יהושע שזה אתה מכיר אשר רוח בו כאשר שאלת: (ב) מדכתיב אחריו למען ישמעו כל עדת בני ישראל ומה ישמעו אלא שתתן לו מתורגמן. מצאתי: (ג) דעל כרחך הסמיכות של הרב לתלמיד הוא ענין רשות להורות ולדון לאסור ולהתיר ואם כן הכא גבי יהושע אי הסמיכות הוא לאחר מות משה למה נתן לו רשות דלאחר מותו אין צריך רשות אלא בחייו של משה. ואין לומר דלמא האי וסמכת וגו' הוא נתינת ההוד דאם כן היה לו להסמיך מאמר ונתת מהודך עליו למלת וסמכת וגומר אלא על כרחך וסמכת מילתא אחריתא היא והיא נתינת רשות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אשר רוח בו. וכל איש חי יש בו רוח רק הטעם כמו וחזקת והיית לאיש: וסמכת את ידך. להראות את ישראל שהוא במקומו ועליו סמך: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויאמר ה' וגו' קח לך וגו' אשר רוח בו. צריך לדעת אומרו קח לך, עוד אומרו אשר רוח בו וכי יש אדם שאין בו רוח, עוד צריך לדעת מה זו סמיכה. אכן לפי מה שפירשתי בדברי משה באה התשובה שפירש אומרו קח לך פירוש כחששתך ולדבריך קח את יהושע, ודע שהוא איש אשר רוח בו פירוש אתה ישנך שורש כל הנשמות והוא ישנו בבחינת הרוח, והוא אומרו אשר רוח בו פירוש שורש כל רוחות הדור ההוא, וצוה ה' לסמוך ידו להעיר לרוח מהות הנשמה שבמשה, והוא אומרו לבסוף למען ישמעו כל עדת בני ישראל סמוכה למאמר ונתת מהודך עליו, לומר שבזה יהיה גם כן כלול משורש הנשמות ובזה ישמעו פירוש יקבלו מאמריו, כל עדת בני ישראל פירוש תהיה גם כן תכונת האנשים השלמים בעלי הנשמה מרוצית ממנו: (אור החיים)

 ספורנו  איש אשר רוח בו. מוכן לקבל אור פני מלך חיים כענין, ובלב כל חכם לב נתתי חכמה: (ספורנו)


{יט}  וְהַֽעֲמַדְתָּ֣ אֹת֗וֹ לִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֖י כָּל-הָֽעֵדָ֑ה וְצִוִּיתָ֥ה אֹת֖וֹ לְעֵֽינֵיהֶֽם:

 אונקלוס  וּתְקֵים יָתֵיהּ לָקֳדָם אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְלָקֳדָם כָּל כְּנִשְׁתָּא וּתְפַקֵד יָתֵיהּ לְעֵינֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתָקִים יָתֵיהּ קֳדָם אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְקָדָם כָּל כְּנִישְׁתָּא וְתַפְקֵיד יָתֵיהּ לְמֵיחְמֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וצויתה אתו. על ישראל, דע שטרחנין הם, סרבנים הם, על מנת שתקבל עליך: (רש"י)

 הרמב"ן  וצויתה אתו. על ישראל דע שטרחנין הן סרבנין הן על מנת שתקבל עליך לשון רש"י ואינו נכון בעיני בעבור שאמר "לעיניהם" כי יותר ראוי הענין הזה להאמר בינו לבינו כי בפניהם יגרום בהם התפקרות ומדרך המוסר שיזהיר להם בפני עצמן מהיותם עוד טרחנין וסרבנין אבל "וצויתה אותו לעיניהם" שיצונו במצות הנגיד והשופט כי בעבור היותו לראש יפקידם בידו ויזהירנו להשתדל מאד בענינם ולהיות נלחם מלחמות ה' ויהיה הוא המוציא והמביא אותם ולהזהר בדבר המשפט וזה ראוי להיות לעיניהם כדי שיבטחו בו וישמעו אליו כי ידעו כי ילך בענינם בדרכי האמת כי כן צוה אותו רבו וכן עשה משה שנאמר שם (דברים לא ז ח) ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ וגו' עד לא תירא ולא תחת ובספרי צו את יהושע על דבר תלמוד וחזקהו ואמצהו מגיד שאין שני פרנסים לדור ואלו מצות הנגיד שיהיה תקיף ולא יירא את העם ולפי דעתי בפשט הכתוב טעם " וצויתה אותו לעיניהם " הוא המנוי שימנה אותו במעמדם להיות נגיד עליהם כלשון מיום אשר צוה אותי להיות וגו' (נחמיה ה יד) וכן ויצוהו ה' לנגיד על עמו (שמואל א יג יד) וכן למן היום אשר צויתי שופטים על עמי ישראל ( ז יא) מניתי (הרמב"ן)

 בעל הטורים  וצויתה. כתיב בה''א לומר לך שלמדו ה' חומשי תורה: (בעל הטורים)

 ספורנו  וצויתה אותו לעיניהם. תמנה אותו לנגיד עליהם לעיניהם כדי שיקבלוהו וישמעו בקולו כי יאמר צווי על המינוי כמו וצוך לנגיד ולמן היום אשר צויתי שופטים: (ספורנו)


{כ}  וְנָֽתַתָּ֥ה מֵהֽוֹדְךָ֖ עָלָ֑יו לְמַ֣עַן יִשְׁמְע֔וּ כָּל-עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וְתִתֵּן מִזִיוָךְ עֲלוֹהִי בְּדִיל דִי יְקַבְּלוּן מִנֵיהּ כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִתֵּן מִזִיו יְקָרָךְ עֲלוֹי מִן בִּגְלַל דִי יְקַבְּלוּן מִינֵיהּ כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונתתה מהודך עליו. זה קירון עור פנים: מהודך. ולא כל הודך, נמצינו למדין פני משה כחמה, (ד) פני יהושע כלבנה: למען ישמעו כל עדת בני ישראל. שיהיו נוהגין בו כבוד (ה) ויראה, כדרך שנוהגין בך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) כלומר פנים של משה מאירים יותר משל יהושע ויש מפרשים כמו חמה שנטלה אורה מהקדוש ברוך הוא ולבנה נטלה אורה מחמה כך משה נטל קירון עור פניו מהקדוש ברוך הוא ויהושע נטל ממשה: (ה) פירוש למען ישמעו ההוד שנתת לו ויחוייב מזה שינהגו בו כבוד וכו' אבל לא נוכל לפרש דישמעו יקבלו דאם כן יחסר מלת אליו מפני שפירושו היה למען יקבלו דבריו וגזירותיו כל ישראל. הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונתתה מהודך. לחלוק לו כבוד לפני ישראל למען ישמעו כי הם כבר האמינו בך וכאשר יראו שאתה כבדתו כן יכבדוהו כי ילכו אחרי מעשיך: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מהודך. בגי' הסוד לומר לך שמסר לו סוד המרכבה ומעשה בראשית: (בעל הטורים)

 ספורנו  ונתתה מהודך עליו. הוד מלכות תן לו איזה שררה בחייך שיתחילו לנהוג בו כבוד: למען ישמעו. וטעם המנוי לעיניהם ונתינת ההוד בחייך הוא למען ישמעו בקולו כל העדה שהם הסנהדרין וזקני העם: (ספורנו)


{כא}  וְלִפְנֵ֨י אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ יַֽעֲמֹ֔ד וְשָׁ֥אַל ל֛וֹ בְּמִשְׁפַּ֥ט הָֽאוּרִ֖ים לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה עַל-פִּ֨יו יֵֽצְא֜וּ וְעַל-פִּ֣יו יָבֹ֗אוּ ה֛וּא וְכָל-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֥ל אִתּ֖וֹ וְכָל-הָֽעֵדָֽה:

 אונקלוס  וְלִקֳדָם אֶלְעָזָר כַּהֲנָא יְקוּם וְיִשְׁאַל לֵיהּ בְּדִין אוּרַיָא קֳדָם יְיָ עַל מֵימְרֵיהּ יְהוֹן נַפְקִין וְעַל מֵימְרֵא יְהוֹן עָאלִין הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עִמֵיהּ וְכָל כְּנִשְׁתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וּקְדָם אֶלְעָזָר כַּהֲנָא יְשַׁמֵישׁ וִיהֵי כַּד יִתְכַּסֵי מִנֵיהּ פִּתְגַם וְיַשְׁאִיל לֵיהּ בְּדִין אוּרַיָא קֳדָם יְיָ עַל מֵימְרָא דְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא יְהוֹן נַפְקִין לְסִדְרֵי קְרָבָא וְעַל מֵימְרֵיהּ יְהוֹן עָלִין לְמֵידוֹן דִינָא הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְרָאֵל עִמֵיהּ וְכָל כְּנִשְׁתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולפני אלעזר הכהן יעמוד. הרי שאלתך (ו) ששאלת שאין הכבוד הזה זז (ס"א נוטל) מבית אביך, שאף יהושע יהא צריך לאלעזר: ושאל לו. כשיצטרך לצאת למלחמה: על פיו. של אלעזר: וכל העדה. (ז) סנהדרין (יומא עג:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ר"ל היאך בא ענין זה לכאן מה ענין אלעזר אצל יהושע. (גור אריה) דאם לא כן למה צוה זה למשה היה לו לצוות ליהושע בעצמו: (ז) מדכתיב לפניו וכל ישראל אתו אם כן וכל העדה למה לי אלא זו סנהדרין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  על פיו יצאו. על פי אלעזר במשפט האורים וי''א על פי משפט האורים והראשון ישר בעיני: הוא וכל בני ישראל. בדבר שהיה כלל לכל: וכל העדה. בדבר שהיה פדט לעדה הם הנועדים באהל מועד: וטעם הדבק פרשת הקרבנות שהשם צוה אז למשה שיצוה את בני ישראל הקרבנות שהם חייבים לעשות כי הוא לא יכנס לארץ עמהם והחל להזכיר עולת תמיד ואם הזכירה בתחלה יתכן שהנזכרת היא על הר סיני או שתהיה מערכת הקרבנות סדורה: (אבן עזרא)

 אור החיים  על פיו יצאו וגו'. פירוש חוזר על ה' האמור בסמוך הוא המוציא והמביא בהודעת האורים והתומים: (אור החיים)


{כב}  וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֹת֑וֹ וַיִּ֣קַּח אֶת-יְהוֹשֻׁ֗עַ וַיַּֽעֲמִדֵ֨הוּ֙ לִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֖י כָּל-הָֽעֵדָֽה:

 אונקלוס  וַעֲבַד משֶׁה כְּמָא דִי פַקֵיד יְיָ יָתֵיהּ וּדְבַר יָת יְהוֹשֻׁע וַאֲקִימֵיהּ קֳדָם אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וּקְדָם כָּל כְּנִשְׁתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲבַד משֶׁה הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יָתֵיהּ וּדְבַר יַת יְהוֹשֻׁעַ וְאַקִימֵיהּ קֳדָם אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְקָדָם כָּל כְּנִישְׁתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויקח את יהושע. לקחו בדברים (ח) והודיעו מתן שכר פרנסי ישראל לעולם הבא (ספרי קמא): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) ר"ל הא כתיב ויעש משה כאשר צוה ה' אותו וא"כ ויקח את יהושע למה לי. ומתרץ לקחו וכו' ר"ל שאמר לו יותר ממה שאמר לו הקדוש ברוך הוא דהקדוש ברוך הוא לאמר לו אלא אשריך שזכית לכך וכו' והוא הודיעו מתן שכר וכו' והטעם כדי שלא יאמר מה לי ולצרה זו שהרי משה ואהרן נענשו עליהם ולכך הראהו מתן שכרן: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ויעש משה כאשר וגו'. פירוש סמוך למצות המלך, והגם שה' לא צוה לו כן אלא תשובה למאמרו ואין הכרח שיעשה הדבר תיכף אף על פי כן מיהר עשות מאמר ה': (אור החיים)


{כג}  וַיִּסְמֹ֧ךְ אֶת-יָדָ֛יו עָלָ֖יו וַיְצַוֵּ֑הוּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖ה בְּיַד-מֹשֶֽׁה: (פ)

 אונקלוס  וּסְמַךְ יָת יְדוֹהִי עֲלוֹהִי וּפַקְדֵיהּ כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ בִּידָא דְמשֶׁה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּסְמַךְ יַת יְדוֹי עֲלוֹי וּפַקְדֵיהּ הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויסמך את ידיו. בעין יפה יותר (ט) ויותר ממה שנצטוה, שהקב"ה אמר לו וסמכת את ידך, והוא עשה בשתי ידיו, ועשאו ככלי מלא וגדוש, ומלאו חכמתו בעין יפה: כאשר דבר ה'. אף לענין ההוד נתן מהודו עליו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) כאן גם כן קשה למה ליה למכתב כדפרישית לעיל: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ויצוהו כאשר דבר ה' ביד משה. צוהו שלא לבטל תורה ותמיד מפני המלחמה. ולכך סמך כאן פרשת תמידין: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויסמוך וגו' ויצוהו. פירוש לשון צוותא שהאיר בו הוד הנשמה כמו שפירשתי למעלה במה שכתוב וסמכת, וידויק כפי זה אומרו כאשר דבר ה' ביד משה שאין משמעות למאמר זה וכי הדיבור הזה ענין הנתפם ביד, אלא פירוש כי ה' דבר שהשפעת ההוד יהיה ביד משה ליהושע. עוד ירמוז אל המלכות על דרך אומרם ז"ל אין צו אלא מלכות (ש"א י"ג) דכתיב ויצוני ה' לנגיד, וידויק גם כן אומרו כאשר דבר ה' ביד משה פירוש כי המלכות דבר ה' שתהיה ביד משה במקום שמן המשחה: (אור החיים)

במדבר פרק-כח

{א}   חמישי  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  משה לאמר צו את. ס''ת תורה לומר שהעוסק בתורה כאילו הקריב קרבן: (בעל הטורים)


{ב}  צַ֚ו אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אֶת-קָרְבָּנִ֨י לַחְמִ֜י לְאִשַּׁ֗י רֵ֚יחַ נִֽיחֹחִ֔י תִּשְׁמְר֕וּ לְהַקְרִ֥יב לִ֖י בְּמֽוֹעֲדֽוֹ:

 אונקלוס  פַקֵיד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן יָת קוּרְבָּנִי לְחֵם סִדוּר לְקוּרְבָּנַי לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא תִּטְרוּן לְקָרָבָא קֳדָמַי בְּזִמְנֵיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  פַּקֵיד יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן יַת קוּרְבָּנִי לְחֵים סִדוּר פָּתוֹרֵי יֵיכְלוּן כַּהֲנַיָא וּמַה דְאַתּוּן מְקַרְבִין עַל גַב מַדְבְּחָא לֵית רְשׁוּ לִגְבַר דְיֵיכוּל מִנֵיהּ הֲלָא אֵישָׁתָא הִיא דְאַכְלָא יָתֵיהּ וְהוּא מִתְקַבֵּל קֳדָמֵי לְרֵיחַ רַעֲוָא. עַמִי בְּנֵי יִשְרָאֵל הֲווֹ זְהִירִין לִמְקַרְבָא יָתֵיהּ מֵאַפְרָשׁוּת לִשְׁכְּתָא קָרְבַּן קֳדָמַי בְּזִמְנֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  צו את בני ישראל. מה אמור למעלה, (י) יפקוד ה', אמר לו הקב"ה, עד שאתה מצוני על בני, (כ) צוה את בני עלי. משל לבת מלך שהיתה נפטרת מן העולם והיתה מפקדת לבעלה על בניה וכו', כדאיתא בספרי (קמב): קרבני. זה (ל) הדם (ספרי שם): לחמי. אלו אימורין, וכן הוא אומר (מ) והקטירם הכהן המזבחה לחם אשה (ויקרא ג, טז): לאשי. הנתנין לאשי מזבחי: תשמרו. שיהיו כהנים ולוים וישראל עומדין על גביו (ספרי שם), מכאן למדו (תענית כז.) (נ) ותקנו מעמדות: במועדו. בכל יום (ס) הוא מועד התמידים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) רצ"ל מה ענין פרשת התמיד לפרשה שלמעלה שנאמר יפקוד ה' אלהי הרוחות: (כ) כדכתיב יפקוד ה' וגו' צוה את בני עלי שישמעו אלי: (ל) כמו שנאמר ויקריבו בני אהרן את הדם אליו: (מ) ר"ל והקטירם היינו אימורים שמקטירין אותן וכתיב ביה לחם שמע מינה דאימורין מקרי לחם: (נ) ר"ל דכתיב תשמרו משמע דכל זמן הקרבתו בשחר ובין הערבים יעמדו כל ישראל על גביו וזה אי אפשר דכל אחד צריך לעסוק בעסקו כדי להחיות את עצמו עמדו ותקנו וחלקו כל ישראל לכ"ד חלקים וכן לוים וכהנים כל אחד לכ"ד חלקים וחלק אחד מאותן כ"ד משמרות כהנים וכן חלק מלוים וישראלים תקנו שמעמד אחד יעמדו על קרבן תמיד שבוע אחד ובשבוע שניה מעמד אחר והם יהיו שלוחי כל ישראל ושלוחו של אדם כמותו וכן חוזר חלילה לעולם נמצא שלא הגיע מעמד אחד כי אם שני פעמים בשנה: (ס) שהרי פעמים בכל יום הוא נקרב ולמה ליה למימר במועדו אלא שלא יהא מונע אף בטומאה והא דלא פירש הכא במועדו אף בטומאה כמו שפירש גבי קרבן פסח יש לומר דהתם אינו בא אלא פעם אחת בשנה נופל בו מלת במועדו כשיגיע מועדו יעשהו אף בשבת אף בטומאה אבל הכא דהתמיד נקרב פעמים בכל יום אינו נופל בו במועדו אלא על דרך שפירש רש"י זכרונו לברכה. רא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לחמי. פירשתיו: לאשי. פירשתיו. והטעם לחם לאשי לריח ניחוחי: במועדו. שלא יקדמו קודם הבקר ושלא יאחר אחר הערב: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי. כי אחרי שאמר לאלה תחלק הארץ צוה להשלים תורת הקרבנות שיעשו כן בארץ כי במדבר לא הקריבו המוספים כמו שהזכרתי בסדר אמור אל הכהנים (ויקרא כג ב) וכן לא נתחייבו בנסכים במדבר כמו שפירשתי בסדר שלח לך (לעיל טו ב) ועכשיו חייב באי הארץ לעשות שם הכל התמידין והמוספין ומנחתם ונסכיהם ואע"פ שלא פירש כאן "כי תבאו אל הארץ" כבר הזכירו בפרשת הנסכים (שם) ורמז אליו בפרשה הראשונה במועדות (ויקרא כג י) והחל כאן מן התמיד ואע"פ שנזכר בפרשת ואתה תצוה (שמות כט לח) החזירו להיות הכל סדור בפרשה אחת ורש"י כתב היא היתה אזהרה לימי המלואים וכאן צוה לדורות ואינו נכון כי שם אמר "עולת תמיד לדורותיכם" ועל פי המדרש שנתחדש כאן דברים רבים את קרבני זה הדם לחמי אלו אמורין לאשי אלו קמצין ולבונה ריח ניחוחי אלו בזיכי לחם הפנים תשמרו שלא יביא אלא מן השמור תשמרו שלא יביא אלא מתרומת הלשכה תשמרו שיהו כהנים ולוים וישראל עומדין על גביו תשמרו נאמר כאן שמירה ונאמר להלן שמירה מה להלן מבקרו ארבעה ימים קודם שחיטתו אף כאן וכו' וכל המדרש כדאיתא בספרי ועל דרך האמת ירמוז להם עוד ויאמר את קרבני לחמי לאשי של אשי תשמרו ותזהרו שתקריבוהו לי לשמי במועדו ואמרת להם עוד זה האשה אשר תקריבו לה' שיהיה הקרבן מתקרב אין במוספי השבת חטאת כשאר כל המוספין מפני שכנסת ישראל בת זוגו והכל שלום והמשכיל יבין וכן הזכיר (בפסוק טז) ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש פסח לה' שיעשו קרבן הפסח להזהיר עליו עם שאר קרבנות חג המצות וקצר בו להזכיר שמו בלבד שכבר ביאר את דינו ככל חקותיו וככל משפטיו (הרמב"ן)

 אור החיים   צו את בני ישראל וגו'. צריך לדעת למה סידר פרשת הקרבנות במקום זה אחר מינוי יהושע ולא במקום שצוה על הקרבנות בפרשת אמור, שהרי מצוה זו מוכרח אתה לומר שנהגה משהוקם המשכן ויהושע נסמך בשנת הארבעים, ואולי שבא לומר שאם ירצה יהושע להקריב תמידין ומוספין משלו שאינו רשאי הגם שדין ציבור יש לו כדמוכח מכמה מקומות, לזה סדר מצוה זו אחר מינוי יהושע וצוה בה שתהיה משל ציבור כאומרו צו את בני ישראל וגו' לומר שאין התמידים באים אלא משל ציבור, ולזה כפל לומר ואמרת אליהם לעיכוב, ודקדק גם כן באומרו אליהם ולא אמר להם, לפי מה שפירשתי בפרשת וירא אליו כי ירצה מיעוט זולתו כמו כן במה שלפנינו העיר אותנו שכוונתו למעט, שוב ראיתי לרז"ל (ילקוט) שאמרו וזה לשונם לפי שהיו ישראל אומרים לשעבר היו המסעות נוהגים והתמידין נוהגים פסקו המסעות פסקו התמידין אמר הקדוש ברוך הוא למשה אמור להם שיהיו נוהגין תמידין עד כאן לשונם, וע' פנים לתורה:

את קרבני לחמי וגו'. פירוש לפי שיש בתמידין שלשה מיני קרבן, אחד הקרבת התמיד, ב' עשירית האיפה של מנחת התמיד, שלישי הנסכים, כנגד הקרבת התמיד אמר קרבני, וכנגד המנחה אמר לחמי שנקראת לחם ושניהם כליל לאישים לזה אמר לאשי, וכנגד הנסכים אמר ריח ניחוחי שאין בו אלא ריח שהוא אינו לאישים אלא יוצק על היסוד ויורד לשיתין, ובשלשה דברים דקדק לומר בכינוי, קרבני, לחמי, ניחוחי, לומר שכולן של הקדוש ברוך הוא בורא הכל ועדיין ברשותו כאומרו (תהלים כד) לה' הארץ ומלואה ופרשנוהו במקומו, ודקדק גם כן לומר לאשי בכינוי, לומר שגם האש היא של הקדוש ברוך הוא, ומעתה מה שישראל מקריבין הוא מנכסיו של הבורא:

לזה נתחכם ה' ונתן אזהרה ואמר תשמרו לומר שאם לא יעשו הנה הם גוזלים נכסיו ועוברים בלאו, ואומרו להקריב לי וגו' פירוש כי מה שיעשו הוא הקרבת חלק מנכסיו לפניו אבל עקרן של נכסים הם של המקום:

עוד נתכוון בזה להודיע סוד הקרבן שהוא לקרב ענפי הקדושה שהם חלק ה', והוא מה שנתכוין באומרו קרבני בכינוי אליו והבן, ואומרו לחמי לאשי פירוש לחם זה שאני מצוה להביא לאישים סודו הוא קרבני שכשעולה לה' ריח ניחוח מתקרבים כל ניצוצי הקדושה שנתרחקו: (אור החיים)


{ג}  וְאָֽמַרְתָּ֣ לָהֶ֔ם זֶ֚ה הָֽאִשֶּׁ֔ה אֲשֶׁ֥ר תַּקְרִ֖יבוּ לַֽיהֹוָ֑ה כְּבָשִׂ֨ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֧ה תְמִימִ֛ם שְׁנַ֥יִם לַיּ֖וֹם עֹלָ֥ה תָמִֽיד:

 אונקלוס  וְתֵימַר לְהוֹן דֵין קוּרְבָּנָא דִי תְקַרְבוּן קֳדָם יְיָ אִימְּרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁלְמִין תְּרֵין לְּיוֹמָא עֲלָתָא תְּדִירָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתֵימַר לְהוֹן דֵין סֵדֶר קָרְבָּנַיָא דִי תְקַרְבוּן קֳדָם יְיָ אִמְרִין בְּנֵי שָׁנָה שַׁלְמִין תְּרֵין לְיוֹמָא עֲלָתָא תְּדִירָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואמרת להם. אזהרה (ע) לבית דין: שנים ליום. כפשוטו, (פ) ועיקרו בא ללמד שיהיו נשחטין כנגד היום, (צ) תמיד של שחר במערב, ושל בין הערבים במזרחן של (ק) טבעות (יומא סב:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) פירוש אזהרה לבית דין שיזהירו לישראל על התמידין דאם לא כן ואמרת שניה למה לי: (פ) פירוש שנים בכל יום אחד בבקר ואחד בערב: (צ) דאם לא כן שנים ליום למה לי הרי כבר נאמר את הכבש האחד תעשה בבוקר מה תלמוד לומר שנים ליום אלא כנגד היום שפירושו כנגד השמש: (ק) כלומר אצל הטבעות שהיו במזרח כדי שיהיה כנגד השמש כדי שלא יאמרו לשמש הם עובדין. והטבעות שהזכיר כאן הם הטבעות שקבע יוחנן כהן גדול במקום השחיטה בעזרה והיו קבועים בקרקע שאוסרין בהם רגלי הבהמה וידיה בעת השחיטה וכו': (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  זה האשה. ג' תגין על ה''א אחרונה של האשה לומר לך ה' מיני קרבנות נתתי לכם (חטאת. עולה. אשם. שלמים. תודה). והעולה חביבה מכלם ועסקו בחמשה חומשי תורה ומעלה אני עליכם כאילו הקרבתם ה' מיני קרבנות: תמימים שנים ליום. ר''ת תש''ל לומר לך שחשבון תש''ל תמידין קרבין לשנה: ליום עלה תמיד. קרי ביה עולה (בסגול) לומר לך ששוחטין אותו במקום שהיום עולה. כל עולת הכתוב במועדות כלם חסרים חוץ מעולת העצרת שהוא מלא רמז שבששה בסיון ניתנה תורה. בכל המועדות נאמר חג חוץ משבועות כי פעמים נדחה אם הוא בשבת (לבית שמאי) יום טבוח למחר אבל בפסח וסוכות יביא בחולו של מועד אבל שבועות תשלומין שלו אינו בחג. בכלם נאמר לחטאת חוץ מעצרת בשביל שניתנה בו תורה שמכפרת על לומדיה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואמרת להם זה האשה וגו'. יחד אמירה אחרת, גם אמר זה האשה, לבל יחשבו כי מה שיצו ה' כבש אחד וגו' לתמידין הוא לצד ההסתפקות ולא לשיעור הנגבל בשלילת היותר ממנו והפחות ממנו, לזה יחד אמירה להגביל הדבר ואמר זה האשה זה ולא יותר ממנו את הכבש אחד וגו' ואת הכבש וגו', נמצאת אומר שבפסוק ראשון צו את וגו' נצטוו על התמדת הקרבת התמידין, ובפסוק זה נצטוו על שיעור הקרבת התמידין: (אור החיים)


{ד}  אֶת-הַכֶּ֥בֶשׂ אֶחָ֖ד תַּֽעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑קֶר וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּֽעֲשֶׂ֖ה בֵּ֥ין הָֽעַרְבָּֽיִם:

 אונקלוס  יָת אִמְרָא חָד תַּעֲבֵד בְּצַפְרָא וְיָת אִמְרָא תִנְיָנָא תַּעֲבֵד בֵּין שִׁמְשַׁיָא: (אונקלוס)

 יונתן  יַת אִימַר חָד תַּעֲבֵיד בְּצַפְרָא לִמְכַפְּרָא עַל חוֹבֵי לֵילְיָא וְיַת אִימַר תִּנְיַין תַּעֲבֵיד בֵּינֵי שִׁמְשָׁתָא לִמְכַפְּרָא עַל חוֹבֵי יְמָמָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  את הכבש אחד. אף על פי שכבר נאמר בפרשת ואתה תצוה וזה אשר תעשה וגו' (שמות כט, לח), היא היתה אזהרה לימי המלואים וכאן צוה לדורות: (רש"י)

 אבן עזרא  את הכבש אחד. אמר רבי משה הכהן הספרדי כי הוא דרך קצרה והטעם את הכבש כבש א' ועל דעתי שאות ה''א מושך עצמו ואחר עמו וכבש הראיתיך רבים כן: (אבן עזרא)


{ה}  וַֽעֲשִׂירִ֧ית הָֽאֵיפָ֛ה סֹ֖לֶת לְמִנְחָ֑ה בְּלוּלָ֛ה בְּשֶׁ֥מֶן כָּתִ֖ית רְבִיעִ֥ת הַהִֽין:

 אונקלוס  וְחָד מִן עַשְׂרָא בִּתְלַת סָאִין סוּלְתָּא לְמִנְחָתָא דְפִילָא בִּמְשַׁח כְּתִישָׁא רַבְעוּת הִינָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְחַד מִן עַשְרָא בִּתְלַת סָוִוין סְמִידָא דְחִינְטַיָא לְמִנְחָתָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא כְּתִישָׁא רַבְעוּת הִינָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  סלת למנחה. מנחת (ר) נסכים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) כלומר הוא הסולת שהיא עשירית האיפה הבאה עם הקרבן לאפוקי מחמשת המנחות האמורות בויקרא שהן באות בפני עצמן: (שפתי חכמים)


{ו}  עֹלַ֖ת תָּמִ֑יד הָֽעֲשֻׂיָה֙ בְּהַ֣ר סִינַ֔י לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהֹוָֽה:

 אונקלוס  עֲלָתָא תְּדִירָא דְאִתְעֲבִידָא בְּטוּרָא דְסִינַי לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  עֲלַת תְּדִירָא הֵיכְמָא דַהֲוַת מִקְרְבָא עַל טַוְורָא דְסִינַי מְטוֹל לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  העשיה בהר סיני. כאותן (ש) שנעשו בימי המלואים. דבר אחר, העשויה בהר סיני, הקיש עולת תמיד לעולת הר סיני, אותה שנתקרבה לפני מתן תורה שכתוב בה וישם באגנות (שם כד, ו), מלמד שטעונה כלי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) ר"ל כיון שכתוב העשויה בהר סיני משמע שכבר נעשו בהר סיני וכיון שכבר נעשו למה צריכין לעשות כאן. ומתרץ כאותן וכו' כלומר דמגיה הפסוק והוי כאלו כתיב כהעשויה ככ"ף הדמיון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  העשויה בהר סיני. הטעם כאשר עשיתם בהר סיני גם זה אות שלא העלו עולות במדבר אחר נסעם מסיני כאשר פירשתי בראיות גמורות: (אבן עזרא)

 ספורנו  עולת תמיד העשויה בהר סיני. קודם העגל שלא היתה צריכה נסכים: (ספורנו)


{ז}  וְנִסְכּוֹ֙ רְבִיעִ֣ת הַהִ֔ין לַכֶּ֖בֶשׂ הָֽאֶחָ֑ד בַּקֹּ֗דֶשׁ הַסֵּ֛ךְ נֶ֥סֶךְ שֵׁכָ֖ר לַֽיהֹוָֽה:

 אונקלוס  וְנִסְכֵּיהּ רַבְעוּת הִינָא לְאִמְרָא חָד בְּקוּדְשָׁא יִתְנַסַךְ נִסוּךְ דַחֲמַר עַתִּיק קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְנִסוּכֵיהּ רַבְעוּת הִינָא לְאִימַר חַד בְּמָאנֵי בֵּית קוּדְשָׁא יִתְנְסַךְ נִיסוּךְ חֲמַר עַתִּיק וְאִין לָא מַשְׁכַּח חֲמַר עַתִּיק מַיְיתֵי חֲמַר בַּר אַרְבְּעִין יוֹמִין לִמְנַסְכָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונסכו. (ת) יין: בקדש הסך. על המזבח (א) יתנסכו: נסך שכר. יין המשכר, פרט ליין מגתו (בבא בתרא צז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) פירוש ולא שאר משקין שכן כתיב בפרשת נסכים יין לנסך רביעית ההין: (א) אף על גב דכתיב סתם בקודש ולא פירש באיזה ר"ל על המזבח שהוא קודש כדאיתא בסוכה דף נ"ז: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הסך נסך שכר. נו''ן השורש מובלע בסמ''ך ומן הפירוש נסמוך על דברי הקדמונים ז''ל: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ונסכו. יין בקדש הסך על המזבח יתנסכו נסך שכר יין המשכר פרט ליין מגתו לשון רש"י ואינו נכון שכבר אמרו (ב"ב צז) יין מגתו לא יביא ואם הביא כשר והנה אינו מתמעט מן הכתוב אלא מעלה מדרבנן לכתחילה אבל "שכר" להוציא את המזוג שהוא פסול אפילו בדיעבד וכך הוא נדרש בספרי (פנחס כג לג) ושם אמרו בקדש הסך שיתנסכו בקדש ובקדש יבלעו (הרמב"ן)


{ח}  וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּֽעֲשֶׂ֖ה בֵּ֣ין הָֽעַרְבָּ֑יִם כְּמִנְחַ֨ת הַבֹּ֤קֶר וּכְנִסְכּוֹ֙ תַּֽעֲשֶׂ֔ה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהֹוָֽה: (פ)

 אונקלוס  וְיָת אִמְרָא תִנְיָנָא תַּעֲבֵיד בֵּין שִׁמְשַׁיָא כְּמִנְחַת צַפְרָא וּכְנִסְכֵּיהּ תַּעְבֵיד קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת אִימַר תִּנְיַין תַּעֲבֵיד בֵּינֵי שִׁמְשְׁתָא הֵי כְדוֹרוֹנָא דְצַפְרָא וְהֵי כִנְסוּכֵיהּ תַּעֲבֵיד קָרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ריח ניחוח. נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני: (רש"י)

 ספורנו  כמנחת הבקר וכנסכו תעשה אשה ריח ניחוח. אף על פי שכבר עשית בו ביום עולת הבקר כמו זאת השנית לגמרי מכל מקום תהיה גם השנית ריח ניחוח: (ספורנו)


{ט}  וּבְיוֹם֙ הַשַּׁבָּ֔ת שְׁנֵֽי-כְבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֖ה תְּמִימִ֑ם וּשְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֧לֶת מִנְחָ֛ה בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן וְנִסְכּֽוֹ:

 אונקלוס  וּבְיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא תְּרֵין אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁלְמִין וּתְרֵין עִשְׂרוֹנִין סוּלְתָּא דְמִנְחָתָא דְפִילָא בִּמְשַׁח וְנִסְכֵּיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא תְּרֵין אִמְרִין בְּנֵי שָׁנָה שַׁלְמִין וּתְרֵין עֶשְרוֹנִין סְמִידָא לְמִנְחָתָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא וְנִיסוּכָהּ: (תרגום יונתן)

 אור החיים  וביום השבת שני כבשים וגו'. טעם שמוסף שבת הוא מועט מכל מוספי ראש חודש ומוספי יום טוב והמועדים, הוא סוד לחם משנה, ולזה מוספיו שני כבשים על שני כבשי תמיד, וסוד השביעיות רמוז ביום עצמו כי הוא שביעי מה שאין השביעיות מסוים לא בראש חודש ולא בשאר ימים טובים, והגם שיש שביעי של פסח, אין השביעיות קבוע בו כיום השבת והבן: (אור החיים)

 דעת זקנים  וביום השבת. איתא בשוחר טוב לכל המוספים לא תמצא מוסף מועט כשבת ועל דבר זה קראה שבת תגר לפני הקדוש ברוך הוא אמר לה הקב"ה הנה שזהו קרבן מוסף הראוי לך לפי שכל מעשיך כפולים שיר כפול שנא' מזמור שיר ליום השבת עונג כפול שנאמר וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד עונשו כפול שנא' מחלליה מות יומת לחם כפול לחם משנה לפיכ' ראוי קרבן שלך להיות כפול וזהו שאנו אומרים במוסף של שבת להקריב בה קרבן מוסף שבת כראוי מה שלא נאמר בכל המוספין משל למלך שאמר לעבדיו הכינו סעודה לבני הכינו להם שני מיני מאכלים לאחר שסעדו צוה המלך להכין לו סעודתו אמרו לו עבדיו מה נכין לך אמר להם ולבני מה הכינותם אמרו לו כך וכך אמר להם ולי כמו כן אל תכינו יותר מבני כך הקב"ה נתן לבני ישראל לחם משנה ביום השבת לפיכ' צוה להקריב ג"כ לחם משנה וזהו וביום השבת שני כבשים. ואגב גררא אפרש פירוש של תכנת שבת והוא לשון ותכן לבנים כלומר שספרת יום ראשון יום שני וכו' ושבת ביום שביעי שהקב"ה אוהב שביעית לפיכ' לקח חנוך שהיה דור שביעי וכן שבת וכן שבעה רקיעים וכן שמטה וכן יובל וכן ארץ שבעה עממין. רצית קרבנותיה הקרבנות שראו פני שבת שאמרת ומיום השמיני והלאה ירצה ואי אפשר לשמונה ימים בלא שבת. צוית פירושיה עם סדורי נסכיה צוית פי' ענש שבת עם צווי דנסכים כדפרש"י גבי זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. וכן לא יקח איש את אשת אחיו יבמה יבא עליה בדבור אחד נאמרו וכלם נרא' סותר זה לזה אבל זכור ושמור אין נראה סותר זה את זה וי"ל דאיהו נמי דומה סתירה שהרי זכור ושמור דרשי' מיניה זכרהו על היין בכניסתו הוי מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות ושמור משמע לא תעשה דכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ונשים חייבות הרי דומה שבא לסתור הבנין דזכור. מיהו אמת הוא דנשים חייבות בקדוש היום דכל דאיתנהו בשמיר' איתנהו בזכירה. ויש להקשות למה אין אנו קורין בכל שבת פרשה זו דביום השבת כמו שאנו קורין בר"ח ובמועדות מוספין שלהם וליכא למימר משום דאין בפ' זו כי אם שני פסוקים ואמרי' במס' מגלה דאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים שהי' לנו לקרותה ולהתחיל בפ' דצו את אהרן את קרבני לחמי כמו שאנו מתחילין אף בר"ח שחל להיות בשבת וי"ל לפי שכל קריאת הפרשיות הוו משום כפרה כדאמרינן במס' תענית בשעה שאמר אברהם אבינו במה אדע כי אירשנה כלומר באיזה זכות אירשנה ואמר לו הקב"ה קחה לי עגלה משולשת כלו' בזכות הקרבנות והשיב לו אברהם תינח בזמן שבית המקדש קיים כשאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם אמר לו הקב"ה שיהו קורין לפני הקרבנות ומעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ומכפר להם ובכל פרשיות של מועדות ור"ח כתיב בהו כפרה שנא' ושעיר עזים אחד לכפר עליכם אבל פרשת שבת לא כתיב בה כפרה לפיכ' אין אנו קורין אותה. ד"א משום דגבי מועדות כתיב אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם ואין מקרא יוצא מידי פשוטו דמשמע קריאה בתורה ממש אבל בשבת לא כתיב כן וגם לא איקרי מועד ור"ח איקרי מועד כדכתיב קרא עלי מועד וגומר. בר"ח כתיב לחטאת לה' מה שלא נאמר בכל המוספין ובמסכת שבועות דריש ליה אמר הקב"ה הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח. ויש לפרש כן תביאו לדורות בשבילי ולשמי קרבן להיות קרבן כפרה לי ובזה תתנחם הלבנה על שמעטתי אותה. והכפרה היא מועלת לתינוקות שלא תפול עליהם אסכרה לפי שחדוש ראשון היה ברביעי כדאמרינן ברביעי נתלו המאורות ואמר מר ברביעי היו מתענין על האסכרה שלא תפול בתינוקות וגם רש"י פי' בפרשת בראשית שלפיכ' כתיב יהי מארת חסר לשון מארה וכ"ש ביום חדוש הלבנה שיש לדאג על התינוקות וקרבן זה של ר"ח מכפר עליהם וזהו שאנו אומרי' במוסף של ר"ח. זמן כפרה לכל תולדותם ותולדותיו של אדם אלו התינוקות: (דעת זקנים)


{י}  עֹלַ֥ת שַׁבַּ֖ת בְּשַׁבַּתּ֑וֹ עַל-עֹלַ֥ת הַתָּמִ֖יד וְנִסְכָּֽהּ: (פ)

 אונקלוס  עֲלַת שַׁבְּתָא דְתִּתְעֲבֵיד בְּשַׁבַּתָּא עַל עֲלָתָא תְּדִירָא וְנִסְכַּהּ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  עוֹלַת שַׁבְּתָא תִּתְעֲבֵד בְּשַׁבַּתָּא וּמִיתּוֹסְפָא עַל עוֹלַת תְּדִירָא וְנִיסוּכָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  עולת שבת בשבתו. ולא עולת שבת בשבת אחרת, (ב) הרי שלא הקריב בשבת זו, שומע אני יקריב שתים לשבת הבאה, תלמוד לומר בשבתו, מגיד שאם עבר יומו בטל קרבנו: על עולת התמיד, אלו מוספין, לבד אותן שני כבשים של עולת התמיד. ומגיד שאין קרבין אלא בין שני (ג) התמידין (ספרי קמד), וכן בכל המוספין נאמר על עולת התמיד לתלמוד זה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) ואם תאמר גבי יום טוב למה לא כתב גם כן שאין מביאין עולת יום טוב ביום טוב אחר. ויש לומר דזה לא צריך ללמוד דפשיטא דאסור כיון דיום טוב זה שם בפני עצמו וזה שם בפני עצמו אבל משבת לשבת הכל ענין אחד הוא הוה אמינא דשרי קא משמע לן דאסור: (ג) מדכתיב על עולת התמיד משמע אחר עולת התמיד. ומדלא כתיב על עולות התמידים משמע בין שני תמידים. ובזה יתורץ מה שכתב הרא"ם. אבל ממה שאמר לבד אותן שני כבשים של עולת התמיד שפירש מלת על כמו חוץ לא ידעתי איך יחויב מזה מגיד שאין קרבין אלא בין שני התמידין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בשבתו. שב אל יום השבת אע''פ שנמצא כל שומר שבת מחללו והטעם כל שבת ושבת כמו יום ביומו: על עולת התמיד. הטעם אחרי התמיד שישים עליה עולת שבת: (אבן עזרא)


{יא}  וּבְרָאשֵׁי֙ חָדְשֵׁיכֶ֔ם תַּקְרִ֥יבוּ עֹלָ֖ה לַֽיהֹוָ֑ה פָּרִ֨ים בְּנֵֽי-בָקָ֤ר שְׁנַ֨יִם֙ וְאַ֣יִל אֶחָ֔ד כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֛ה שִׁבְעָ֖ה תְּמִימִֽם:

 אונקלוס  וּבְרֵישֵׁי יַרְחֵיכוֹן תְּקַרְבוּן עֲלָתָא קֳדָם יְיָ תּוֹרִין בְּנֵי תּוֹרֵי תְּרֵין וּדְכַר חָד אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁבְעָא שַׁלְמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְרֵישֵׁי יַרְחֵיכוֹן תִּקְרְבוּן עֲלָתָא קֳדָם יְיָ תּוֹרִין בְּנֵי תוֹרֵי דְלָא עֵירוּבִין תְּרֵין וּדְכַר חָד אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁבְעָא שַׁלְמִין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ובראשי חדשיכם. אמר רבי משה הכהן הספרדי נ''ע שפירושו חדש ניסן כי כן כתוב ראשון הוא לכם ואחר כן אמר זאת עולת חדש בחדשו שיעשו כן בכל חדש על כן הוסיף לחדשי השנה ופירושו נכון הוא ואע''פ שיש לטעון על יו''ד ובראשי חדשיכם רק בעבור שמצאנו הנה חדש מחר ישר דבורו: (אבן עזרא)

 אור החיים  ובראשי חדשיכם. אמר בכינוי חדשיכם לפי שקידוש החודש תלוי בבית דין של של מטה: (אור החיים)

 ספורנו  ובראשי חדשיכם. הנה יום ראש חדש היה מנהג לישראל שיהיה יום קודש בצד מה כמו שהעיד באמרו אשר נסתרת שם ביום המעשה וזה יורה שלא היה יום ראש חדש אצלם יום מעשה ולכן ייחס אותו לישראל באמרו ראשי חדשיכם ולא כן כתב במועדים שלא כתב בשבת שבתכם ולא ביום בכוריכם ולא ביום סוכותיכם וטעם מנהגם זה היה כי אמנם הצלחת ישראל בעולם הזה היא בצד מה דומה לענין הירח אשר אין לה בעצמה אור כלל זולתי מה שתקבל מזולתה וזה שאף על פי שקודם לעגל היה חרות על הלוחות חירות משעבוד מלכיות לעולם הנה משחטאו התנצלו ולא השתמשו בכתר מלכות תמיד כמו שאר האומות אבל היה זה להם לעתים כפי שפע האור העליון עליהם ובלעדיו הלכו חשכים ואין נוגה למו כמו שיקרה ללבנה כשלא תקכל אור השמש כי אין מזל לישראל ולא אור כלל מעצמם זולתי אור האל יתברך בהיותם לרצון. ובכן נקרא האל יתברך אצל הנביאים אור ישראל כאמרו והיה אור ישראל לאש וכן העיד באמרו ה' אורי וישעי וכאשר היו החטאים מבדילים כאמרו כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם וחטאתיכם הסתירו פנים מכם משמוע הלכו חשכים מבוהלים ודחופים בין האומות. ובהיות מזה נמשך חלול ה' בלי ספק באמור להם עם ה' אלה היה באופן מה בכל צרתם לו צר כאמרם ז''ל כביכול עלי ועליך בא שוד שודד ובהיות חטאת ר''ח כפרה על ישראל הגורמים מניעת האור או מעוטו כמו שהתקינו ז''ל באמרם שעירי חטאת לכפר בעדם זכרון לכולם יהיו תשועת נפשם מיד שונא ובכפרה זו תהיה תשועה מה לחלול השם לפיכך אמרו שלכך נאמר בשעיר ר''ח חטאת לה' מפני שכפרתו מועילה לקדוש שמו יתברך וזה רצו באמרם (חולין פרק אלו טרפות) אמר הקב''ה הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח רצונו לומר הביאו כפרה בשבילי להשיג קדוש שמי המחולל בגוים בסבת מה שמעטתי את הירח כשהגליתי את ישראל והסתרתי פני מהם: (ספורנו)


{יב}  וּשְׁלֹשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן לַפָּ֖ר הָֽאֶחָ֑ד וּשְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן לָאַ֖יִל הָֽאֶחָֽד:

 אונקלוס  וּתְלָתָא עִשְׂרוֹנִין סוּלְתָּא מִנְחָתָא דְפִילָא בִמְשַׁח לְתוֹרָא חָד וּתְרֵין עִשְׂרוֹנִין סֻלְתָּא מִנְחָתָא דְפִילָא בִמְשַׁח לְדִכְרָא חָד: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְלָתָא עֶשְרוֹנִין סְמִידָא לְמִנְחָתָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא לְתוֹרָא חָד וּתְרֵין עֶשְרוֹנִין סְמִידָא דְמִנְחָתָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא לְדִכְרָא חָד: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושלשה עשרנים. כמשפט נסכי פר, שכן הן קצובין בפרשת (ד) נסכים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) ר"ל בפרשת שלח לך: (שפתי חכמים)


{יג}  וְעִשָּׂרֹ֣ן עִשָּׂר֗וֹן סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן לַכֶּ֖בֶשׂ הָֽאֶחָ֑ד עֹלָה֙ רֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהֹוָֽה:

 אונקלוס  וְעִשְׂרוֹנָא עִשְׂרוֹנָא סֻלְתָּא מִנְחָתָא דְפִילָא בִמְשַׁח לְאִמְרָא חָד עֲלָתָא לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְעֶשְרוֹנָא עֶשְרוֹנָא סְמִידָא לְמִנְחָתָא פְתִיכָא בִמְשַׁח זֵיתָא לְאִמְרָא חָד עֲלָתָא לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)


{יד}  וְנִסְכֵּיהֶ֗ם חֲצִ֣י הַהִין֩ יִֽהְיֶ֨ה לַפָּ֜ר וּשְׁלִישִׁ֧ת הַהִ֣ין לָאַ֗יִל וּרְבִיעִ֥ת הַהִ֛ין לַכֶּ֖בֶשׂ יָ֑יִן זֹ֣את עֹלַ֥ת חֹ֨דֶשׁ֙ בְּחָדְשׁ֔וֹ לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה:

 אונקלוס  וְנִסְכֵּיהוֹן פַּלְגוּת הִינָא יְהֵי לְתוֹרָא וְתַלְתּוּת הִינָא לְדִכְרָא וְרַבְעוּת הִינָא לְאִמְרָא חַמְרָא דָא עֲלַת רֵישׁ יַרְחָא בְּאִתְחַדָתוּתֵיהּ כֵּן לְכָל רֵישֵׁי יַרְחֵי שַׁתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְנִיסוּכֵיהוֹן דְמִתְקְרַב עִמְהוֹן פַּלְגוּת הִינָא יְהֵי לְתוֹרָא וְתַלְתּוּת הִינָא לְדִכְרָא וְרַבְעוּת הִינָא לְאִמְרָא חֲמַר עִינְבֵי דָא עֲלָתָא תֶהֱוֵי מִתְקַרְבָא בְּכָל רֵישׁ יֶרַח וְיֶרַח בִּזְמַן אִתְחַדְתוּת כָּל רֵישֵׁי יַרְחֵי שַׁתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  זאת עלת חדש בחדשו. שאם עבר יומו בטל קרבנו, ושוב אין לו תשלומין: (רש"י)

 אבן עזרא  בחדשו. כמו שבת בשבתו ולא יתכן בו על דרך הפשט פי' אחר כי אין בפסוק זכר לירח ועוד כי לא מצאנו זאת המלה כי אם מהבנין הכבד הדגוש והנה הדל''ת רפה: (אבן עזרא)


{טו}  וּשְׂעִ֨יר עִזִּ֥ים אֶחָ֛ד לְחַטָּ֖את לַֽיהֹוָ֑ה עַל-עֹלַ֧ת הַתָּמִ֛יד יֵֽעָשֶׂ֖ה וְנִסְכּֽוֹ: (ס)

 אונקלוס  וּצְפִיר בַּר עִזִין חָד לְחַטָאתָא קֳדָם יְיָ עַל עֲלָתָא תְּדִירָא יִתְעֲבֵד וְנִסְכֵּיהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּצְפִיר בַּר עִזֵי חָד לְחַטָאתָא קֳדָם יְיָ עַל חוּסְרַן סִיהֲרָא עַל עוֹלַת תְּדִירָא תֶּעֱבַד וְנִיסוּכֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושעיר עזים וגו'. כל שעירי המוספין באין (ה) לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, (ו) הכל כמו שמפורש במסכת שבועות (ט.), ונשתנה שעיר ראש חודש שנאמר בו לה', ללמדך שמכפר על שאין בו ידיעה (ז) לא בתחילה ולא בסוף, שאין מכיר בחטא אלא הקב"ה בלבד, ושאר השעירין (ח) למדין ממנו, ומדרשו באגדה, (ט) אמר הקב"ה, הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח: על עלת התמיד יעשה. כל הקרבן (י) הזה: ונסכו. אין ונסכו מוסב על השעיר, (כ) שאין נסכים לחטאת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) ר"ל למה מביאין בראש חדש שעיר עזים לחטאת על איזה חטא הוא: (ו) ר"ל אם נכנס אחד בטומאה למקדש וקדשיו ר"ל אם הקריב קרבנות בטומאה: (ז) כגון גר שנתגייר ותינוק שנשבה לבין העובדי אלילים : (ח) פירוש כל שעירי המוספין דרגלים ילפינן משעיר דראש חדש מדכתיב ושעיר בוי"ו מוסיף על מוסף דראש חדש מה שעיר דראש חדש מכפר על טומאת מקדש וקדשיו אף שאר שעירים כן ובאותן שאין בהם וי"ו ילפינן כיון דגלי קרא בחד ילפינן אינך מהם דילפינן סתום מן המפורש: (ט) אף על פי שהראשון נמי מדרש אלא פירושו הכי ומדרשו לפי אגדה כלומר שהם דברים אגדיים והראשון מדרשו על פי הברייתות של תורת כהנים שהם הלכות ודינים: (י) (גור אריה) פירוש דלא קאי על השעיר בלבד דלמה יכתוב זה בשעיר ולא אצר הפרים ואילים וכבשים ועוד שהרי ונסכו לא קאי על השעיר כלל שאין נסכים לחטאת אלא על הקרבן: (כ) פירוש רק מוסב על עולת התמיד הסמוך לו כאלו אמר על עולת התמיד ונסכו יעשה כל הקרבן הזה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ושעיר עזים אחד לחטאת לה'. כמו אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת. ודע כי חטאת עם למ''ד בלשון הקדש אין החטאת דבק כי אם בחוטא הלא תראה וחטאתי לאבי והנה זה הפך הדרש רק יש לו סוד: (אבן עזרא)


{טז}   שישי  וּבַחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֗וֹן בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ פֶּ֖סַח לַֽיהֹוָֽה:

 אונקלוס  וּבְיַרְחָא קַדְמָאָה בְּאַרְבַּעַת עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא פִּסְחָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְיַרְחָא דְנִיסָן בְּאַרְבֵּיסְרֵי יוֹמִין לְיַרְחָא נִכְסַת פִּסְחָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בארבעה עשר יום לחדש. ולא הזכיר בין הערבים גם זה חזוק למעתיקים אע''פ שאין להם צורך: (אבן עזרא)


{יז}  וּבַֽחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר י֛וֹם לַחֹ֥דֶשׁ הַזֶּ֖ה חָ֑ג שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים מַצּ֖וֹת יֵֽאָכֵֽל:

 אונקלוס  וּבְחַמְשַׁת עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא הָדֵין חַגָא שַׁבְעָא יוֹמִין פַּטִיר יִתְאָכֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וּבַחֲמֵישַׁת עֲשַר יוֹמִין לְיַרְחָא הָדֵין חַגָא שׁוּבְעָא יוֹמִין פַּטִירֵי יִתְאָכֵל: (תרגום יונתן)

 אור החיים  לחדש הזה. תיבת הזה מיותרת ודרשוה רז"ל (תו"כ כ"ג ו') למעט סוכות ממצה, וכבר פירשתיה בפרשת תזריע: (אור החיים)


{יח}  בַּיּ֥וֹם הָֽרִאשׁ֖וֹן מִקְרָא-קֹ֑דֶשׁ כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ:

 אונקלוס  בְּיוֹמָא קַדְמָאָה מְעָרַע קַדִישׁ כָּל עֲבִידַת פּוּלְחַן לָא תַעְבְדוּן: (אונקלוס)

 יונתן  בְּיוֹמָא קַמָאָה דְחַגָא מְאָרַע קַדִישׁ כָּל עִיבִידַת פּוּלְחָנָא לָא תַעַבְדוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל מלאכת עבודה. אפילו מלאכה הצריכה לכם, כגון דבר האבד המותרת בחולו של מועד. אסורה ביו"ט: (רש"י)


{יט}  וְהִקְרַבְתֶּ֨ם אִשֶּׁ֤ה עֹלָה֙ לַֽיהֹוָ֔ה פָּרִ֧ים בְּנֵֽי-בָקָ֛ר שְׁנַ֖יִם וְאַ֣יִל אֶחָ֑ד וְשִׁבְעָ֤ה כְבָשִׂים֙ בְּנֵ֣י שָׁנָ֔ה תְּמִימִ֖ם יִֽהְי֥וּ לָכֶֽם:

 אונקלוס  וּתְקַרְבוּן קוּרְבָּנָא עֲלָתָא קֳדָם יְיָ תּוֹרִין בְּנֵי תוֹרֵי תְּרֵין וּדְכַר חָד וְשַׁבְעָא אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁלְמִין יְהוֹן לְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְקַרְבוּן קָרְבָּנָא עֲלָתָא קֳדָם יְיָ תּוֹרִין בְּנֵי תוֹרֵי תְּרֵין וּדְכַר חָד וְשׁוּבְעָא אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁלְמִין יְהוֹן לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  פרים. כנגד אברהם, שנאמר ואל הבקר רץ אברהם (בראשית יח, ו): איל. כנגד אילו של יצחק: כבשים. כנגד יעקב, והכשבים הפריד יעקב (שם ל, מ). ביסודו של רבי משה הדרשן ראיתי זאת: (רש"י)


{כ}  וּמִ֨נְחָתָ֔ם סֹ֖לֶת בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן שְׁלֹשָׁ֨ה עֶשְׂרֹנִ֜ים לַפָּ֗ר וּשְׁנֵ֧י עֶשְׂרֹנִ֑ים לָאַ֖יִל תַּֽעֲשֽׂוּ:

 אונקלוס  וּמִנְחַתְהוֹן סוּלְתָּא דְפִילָא בִּמְשַׁח תְּלָתָא עִשְׂרוֹנִין לְתוֹרָא וּתְרֵין עִשְׂרוֹנִין לְדִכְרָא תַּעְבְּדוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִנְחַתְהוֹן סְמִידָא דְחִינְטַיָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא תְּלָתָא עֶשְרוֹנִין לְתוֹרָא וּתְרֵין עֶשְרוֹנִין לְדִכְרָא תַעַבְדוּן: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  וטעם שלשה עשרונים לפר. לכל פר מהם וכן שלשה עשרונים לפר האחד (פסוק כח) לכל האחד מהם ו"לכבש האחד" (פסוק כא) ילמד עליו באמרו "עשרון עשרון" ועוד יפרש "לשבעת הכבשים" וכן זה "לפר" האחד לשני הפרים אבל פעם יקצר הכתוב בדבר המובן כי בידוע שלא יהיו שלשה עשרונים לפר האחד ולא יהיה לשני כלום ויפרש בכבשים שהן מרובין וכל שכן בפרים ובסוכות שהפרים מרובין יפרש בהן "לשלשה עשר פרים" (להלן כט יד) (הרמב"ן)


{כא}  עִשָּׂר֤וֹן עִשָּׂרוֹן֙ תַּֽעֲשֶׂ֔ה לַכֶּ֖בֶשׂ הָֽאֶחָ֑ד לְשִׁבְעַ֖ת הַכְּבָשִֽׂים:

 אונקלוס  עִשְׂרוֹנָא עִשְׂרוֹנָא תַּעֲבֵיד לְאִמְרָא חָד כֵּן לְשַׁבְעָא אִימְרִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְעִשְרוֹנָא עִשְרוֹנָא תַּעֲבֵיד לְאִימַר חָד הֵיכְדֵין לְשׁוּבְעָא אִמְרִין: (תרגום יונתן)


{כב}  וּשְׂעִ֥יר חַטָּ֖את אֶחָ֑ד לְכַפֵּ֖ר עֲלֵיכֶֽם:

 אונקלוס  וּצְפִירָא דְחַטָאתָא חָד לְכַפָּרָא עֲלֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּצְפִירָא דְחַטָאתָא חָד לְכַפָּרָא עֲלֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ושעיר חטאת. כמו שעיר עזים והוא דרך קצרה והנה לא הזכיר עולות בשבעת ימי הפסח כאשר לא הזכיר עולת התנופה ואנו צריכין לקבלה כי פסוק שבת בשבתו אמר על עולת התמיד: (אבן עזרא)


{כג}  מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַבֹּ֔קֶר אֲשֶׁ֖ר לְעֹלַ֣ת הַתָּמִ֑יד תַּֽעֲשׂ֖וּ אֶת-אֵֽלֶּה:

 אונקלוס  בַּר מֵעֲלַת צַפְרָא דְהִּיא עֲלַת תְּדִירָא תַּעְבְּדוּן יָת אִלֵין: (אונקלוס)

 יונתן  בַּר מֵעֲלַת צַפְרָא דִי לְעָלָתָא תְּדִירָא תַּעַבְדוּן יַת אִלֵין קוּרְבָּנַיָא: (תרגום יונתן)


{כד}  כָּאֵ֜לֶּה תַּֽעֲשׂ֤וּ לַיּוֹם֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים לֶ֛חֶם אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ-נִיחֹ֖חַ לַֽיהֹוָ֑ה עַל-עוֹלַ֧ת הַתָּמִ֛יד יֵֽעָשֶׂ֖ה וְנִסְכּֽוֹ:

 אונקלוס  כְּאִלֵין תַּעַבְדוּן לְיוֹמָא שַׁבְעָא יוֹמִין לְחֵם קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ עַל עֲלָתָא תְדִירָא יִתְעֲבֵיד וִנִסִכֵּיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  כְּאִלְיֵן קוּרְבָּנֵי יוֹמָא קַמָאָה תַעַבְדוּן כָּל יוֹמָא שׁוּבְעָא יוֹמִין דְחַגָא לְחֵים קָרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ עַל עֲלָתָא תְּדִירָא יִתְעֲבֵיד וְנִיסוּכֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כאלה תעשו ליום. שלא יהיו פוחתין והולכין כפרי החג: (רש"י)


{כה}  וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י מִקְרָא-קֹ֖דֶשׁ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ: (ס)

 אונקלוס  וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִיבִידַת פּוּלְחַן לָא תַעַבְדוּן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מְאָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִיבִידַת פּוּלְחָנָא לָא תַעַבְדוּן: (תרגום יונתן)

 דעת זקנים  וביום השביעי. מצאתי שבז' של פסח שאומר בקרבנות של מוסף פסוק זה ביום השביעי וגו' כתיב גבי שבועות שעיר עזים לכפר עליכם ולא כתיב לחטאת מפני כבוד התורה שנתנה בו ביום וזהו אשר יסד הפייט דיום הבכורים חטאת לא נזכר למען יהי דבר המלך למנוחה. ד"א לפי שהיו אז ישראל נקיים מכל חטאת כדאיתא במדרש משקבלתם עליכם עול תורה והמצות מעלה אני עליכם כאלו לא חטאתם מעולם וזהו שייסד הפייט בזולת של שבועות קבלו מלכותי ולא תאשמו ועוד כתיב גביה מלבד עולת התמיד מאי טעמא לא כתיב בהדיה ומלבד שתי הלחם ופר ושני אילים ושני כבשים הקריבים באותו יום כמו שכתוב בר"ה מלבד עולת החדש ומלבד עולת התמיד וכן ביום הכפורים מלבד חטאת הכפורים ועולת התמיד וי"ל שהם נזכרים בכלל מה שכתוב וביום הבכורים בהקריבכם מנחה בשבועותיכם בגלל המנחה כל אלו באין ולא במוסף. גם כן גבי ר"ה כתיב ועשיתם עולה מאי שנא מכולהו דכתיב בהו והקרבתם. וי"ל לפי שהוא יום הדין ומשנכנסו לדין הם נעשים בריאה חדשה וזהו שייסד הפייט הבוראים בריאה חדשה וצריך לאמרו אחר האוחז דמיירי בדין ולפי המדרש נראה שאין לאומרו כי אם ביום הכפורים דכתיב בספר תהלים ועם נברא יהלל יה ומסיק על מי נאמר פסוק זה רב ור' יוחנן חד אמר על דור מרדכי ואסתר וחד אמר על כל דור ודור נאמר שהם מתים בכל שנה במעשיהם הרעים והקב"ה מחיה אותם ביום הכפורים שמוחל להם עונותיה' ובוראי' בריא' חדש' וזהו ועם נברא יהלל יה ועוד גבי מלבד עולת החדש אמאי לא כתי' גבי' מלבד חטאת החדש שהוא שעיר אחד לחטאת דכמו שמזכי' העול' הי' לו להזכיר החטאת כי גם ביום הכפורים מצינו כתוב מלבד חטאת הכפורים. וי"ל דלא הזכיר העולה אלא לפי שכפרתה שוה קצת לעולה דר"ה דעולת ר"ח מכפרת על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף ושל ר"ה על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף ומיהו אמת הדבר שיש בראש השנה שני שעירי מוספין אחד של ר"ה ואחד של ר"ח ולפי שלא פירש הכתוב שעיר ר"ח בפי' קורא התלמוד ר"ה חג שהחדש מתכסה בו כי השעיר הזה בא לכפרה ותנחומין ללבנה שנתמעטה ולפי שאמת הוא דשני שעירים קריבין למוסף של ר"ח תיקנו לומר במוסף של ר"ה ושני שעירים לכפר ושני תמידים כהלכתן. וגם נכון לומר מלבד עולת החדש ומנחתה שהרי גם היא קריבה במוסף. ובשם הרב נתנאל מצאתי שאין צריך לומר ושני שעירים כי מאחר שהכתוב מכסהו אין לפרסמו. ויש מקשים למה אין אומרין בתפלת מוסף של שבועות כמו כן ושני שעירים שהרי בזבחים מסיק שני שעירי עצרת למה הן באין על טומאה שאירע בין זה לזה. וכן מוכיחין הפסוקי' בפ' אמור דכתיב ועשיתם שעיר עזים לחטאת ופרש"י יכול שעיר האמור כאן הוא שעיר האמור בחומש הפקודים כשאתה מגיע אצל הפרים ואילים אינו כן. ועוד נוכל לומר שיש להוכיח שאינו הוא מדכתיב שם לחטאת והכא לא כתיב לחטאת וא"כ מאחר שקריבין שני שעירים בעצרת וכפרת' שוה לכפר על טומאת מקדש וקדשיו כשאר שעירי המוספין דין הוא להזכירם בתפלה. וי"ל דלא דמי שהרי תפלת מוסף תחת קרבן מוסף היא באה ואחד מן השעירים הללו לא היה קרב במוסף כי אם בשחר וכן נמי פרש"י בפרשת אמור מעתה אלו לעצמן ואלו לעצמן הללו קריבין בגלל הלחם והללו למוספין. בסוכות כתיב פרים בני בקר שלשה עשר אלים שנים כבשים ארבעה עשר ולפי שיש בסוכות תוספת שמחה כדפרש"י לעיל שבו תוספת קרבן והפרים מתמעטין והולכין כדי שיבאו לחשבון שבעים כנגד שבעים אומות והכבשים עומדין במקומן בכל יום י"ד כדי שיעלו לחשבון צ"ח כדי לבטל צ"ח תוכחות שבמשנה תורה. ואומר הרב בכור שור שצריך פי' למה הן עומדין בכל יום אילם שנים ולפי שבכל ימי החג קרבן מוסף משתנה מה שאין כן במוסף פסח לפיכ' אנו גומרין את ההלל בכל ימי החג. ובימי הפסח אין אנו גומרין אותו אלא שני ימים ראשונים בלבד ובפרק שני דערכין פריך שבת דחלוקה בקרבנותיה לימא ומשני שבת לא איקרי מועד וביום ר"ה ויום הכפורים שהם יום הדין אין אומרין אותו ובחנוכה גומרין משום ניסא ובפורים דליכא למימר הללויה הללו עבדי וכו' ואכתי עבדי אחשורוש. בשמיני חג עצרת פר אחד איל אחד להראות שאין הקב"ה צריך לצורך עצמו כי אם להראות כבודן של ישראל. ומן הראוי היה להיות חג העצרת חמשי' יום אחר סוכות כמו ששבועות חמשים יום אחר הפסח אלא שאחר הפסח באין ימי הקיץ ואין טורח לעלות לרגל אבל אחר סוכות באין ימי הגשמים והיה טורח לעלות לפיכך קבעו ית' מיד אחר סוכות משל למלך שנושא שתי נשים אחת ממקום קרוב ואחת ממקום רחוק לאותה שהיא ממקום קרוב אומר לה עכשיו נעשה השידוכין ולאחר שלשה חדשים אחזור הנה ונעשה הנשואין כי קרוב אלי המקום ולאותה שהיא ממקום רחוק אומר לה נעשה עכשיו השידוכין והנשואים ביחד כי רחוק המקום ולא אוכל לטרוח לשוב פה פעם אחרת וזהו שייסד הפייט בשמיני חג העצרת חקר לאספו עד שבעה מפני טורח יולדת השבעה וישראל נקראו כן שנאמר אומללה יולדת השבעה על שם שילדה שבעה מלכים לגיהנם: (דעת זקנים)


{כו}  וּבְי֣וֹם הַבִּכּוּרִ֗ים בְּהַקְרִ֨יבְכֶ֜ם מִנְחָ֤ה חֲדָשָׁה֙ לַֽיהֹוָ֔ה בְּשָֽׁבֻעֹ֖תֵיכֶ֑ם מִֽקְרָא-קֹ֨דֶשׁ֙ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ:

 אונקלוס  וּבְיוֹמָא דְבִכּוּרַיָא בְּקָרוֹבֵיכוֹן מִנְחֲתָא חֲדַתָּא קֳדָם יְיָ בְּעַצְרָתֵיכוֹן מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִבִידַת פּוּלְחַן לָא תַעַבְדוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְיוֹמָא דְבִכּוּרַיָא בִּקְרוּבְכוֹן דוֹרָנָא מִן עֲלַלְתָּא חַדְתָּא קֳדָם יְיָ בַּעֲצַרְתְּכוֹן כַּד יִתְמְלוּן שִׁבְעָתֵי שְׁבוּעַיָא מְאָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִיבִידַת פּוּלְחָנָא לָא תַעַבְדוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וביום הבכורים. חג השבועות קרוי בכורי קציר חטים, על שם שתי הלחם שהם ראשונים (ל) למנחת חטים הבאה מן החדש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) אף על פי שהעומר מתיר כל מיני חדש של חיטין ושל שעורין ושאר מיני דגן הני מילי לאכילה אבל למנחה לאישים אין רשאי להביא מן החדש אלא אחר מנחת שתי הלחם שהיא באה מן החטין של שנה זו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בהקריבכם מנחה חדשה. לחם התנופה הוא העיקר ועמו שבעה כבשים ופר בן בקר ואילים שני' ושני כבשי שלמים והעולה הנזכרת בפרשה הזאת היא חובת היום והעד על דבריהם כי לא באר בשבת ובמועד דבר כלל רק הזכיר בחג המצות וסכות ויום העשור והקרבתם אשה לה' ולא אמר כמה המספר וכן ביום תרועה ולא הזכיר עולת חדש ועולת התמיד ומנחתה היא העולה הראשונה: (אבן עזרא)

 אור החיים  בהקריבכם וגו' בשבועותיכם. נתכוון לומר כי אין החג על סימן מנחה חדשה לבד אלא גם לתשלום ספירת השבועות, כי הוא תיקון גדול לנשמות עם בני ישראל כאמור בספרי אנשי אמת, ודקדק לומר בשבועותיכם בכינוי, להעיר כי השבעה שבועות הם בחינת שבעה הצדיקים יסודי עם בני ישראל כאמור בספר הזוהר (תיקונים כא):

עוד נתכוין באומרו בשבועותיכם לשלול דעת שוטים (מנחות סה:) שסוברים במה שאמר הכתוב ממחרת השבת הוא שבת בראשית לזה אמר בשבועותיכם פירוש השבועות שלכם, ואם פירוש מאמר ממחרת השבת שבת כראשית אין שביעיות אלו שלהם אלא שביעיות עולם, כיוצא בדבר מצינו שאמרו בברייתא (שם ע"ב) וזה לשונם ר' יהודה אומר תספור לך יצתה שבת בראשית שספירתה בכל אדם: (אור החיים)

 ספורנו  בשבועותיכם. בשביל שבועות חקות קציר ששמרתי לכם. וטעם הבי''ת בתיבת בשבועותיכם כטעם בנפש יכפר. בדם עשהאל. בלחם נשכרו: (ספורנו)


{כז}  וְהִקְרַבְתֶּ֨ם עוֹלָ֜ה לְרֵ֤יחַ נִיחֹ֨חַ֙ לַֽיהֹוָ֔ה פָּרִ֧ים בְּנֵֽי-בָקָ֛ר שְׁנַ֖יִם אַ֣יִל אֶחָ֑ד שִׁבְעָ֥ה כְבָשִׂ֖ים בְּנֵ֥י שָׁנָֽה:

 אונקלוס  וּתְקַרְבוּן עֲלָתָא לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קֳדָם יְיָ תּוֹרִין בְּנֵי תוֹרֵי תְּרֵין וּדְכַר חָד שַׁבְעָא אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְקַרְבוּן עֲלָתָא לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ תּוֹרִין בְּנֵי תּוֹרֵי תְּרֵין וּדְכַר חָד שׁוּבְעָא אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא: (תרגום יונתן)


{כח}  וּמִ֨נְחָתָ֔ם סֹ֖לֶת בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן שְׁלֹשָׁ֤ה עֶשְׂרֹנִים֙ לַפָּ֣ר הָֽאֶחָ֔ד שְׁנֵי֙ עֶשְׂרֹנִ֔ים לָאַ֖יִל הָֽאֶחָֽד:

 אונקלוס  וּמִנְחַתְהוֹן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשָׁח תְּלָתָא עִשְׂרוֹנִין לְתוֹרָא חָד תְּרֵין עִשְׂרוֹנִין לְדִכְרָא חָד: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִנְחַתְהוֹן סְמִידָא דְחִינְטַיָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא תְּלָתָא עֶשְרוֹנִין לְתוֹרָא חָד תְּרֵין עֶשְרוֹנִין לְדִיכְרָא חָד: (תרגום יונתן)


{כט}  עִשָּׂרוֹן֙ עִשָּׂר֔וֹן לַכֶּ֖בֶשׂ הָֽאֶחָ֑ד לְשִׁבְעַ֖ת הַכְּבָשִֽׂים:

 אונקלוס  עִשְׂרוֹנָא עִשְׂרוֹנָא לְאִמְרָא חָד לְשַׁבְעָא אִימְרִין: (אונקלוס)

 יונתן  עִשְרוֹנָא עִשְרוֹנָא לְאִימַר חָד כְּדֵין לְשׁוּבְעָא אִימְרִין: (תרגום יונתן)


{ל}  שְׂעִ֥יר עִזִּ֖ים אֶחָ֑ד לְכַפֵּ֖ר עֲלֵיכֶֽם:

 אונקלוס  צְפִיר בַּר עִזִין חָד לְכַפָּרָא עֲלֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  צְפִיר בַּר עִזֵי חָד לְכַפָּרָא עֲלֵיכוֹן: (תרגום יונתן)


{לא}  מִלְּבַ֞ד עֹלַ֧ת הַתָּמִ֛יד וּמִנְחָת֖וֹ תַּֽעֲשׂ֑וּ תְּמִימִ֥ם יִֽהְיוּ-לָכֶ֖ם וְנִסְכֵּיהֶֽם: (פ)

 אונקלוס  בַּר מֵעֲלַת תְּדִירָא וּמִנְחָתֵהּ תַּעְבְּדוּן שַׁלְמִין יְהוֹן לְכוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  בַּר מִן עָלַת תְּדִירָא וּמִנְחָתֵיהּ תַּעַבְדוּן שַׁלְמִין יֶהֱווֹן לְכוֹן וַחֲמַר נִיסוּכֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  תמימים יהיו לכם ונסכיהם. אף הנסכים יהיו (מ) תמימים, למדו רבותינו מכאן, שהיין שהעלה קמחין פסול לנסכים (מנחות פז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פירוש דהל"ל למעלה ושעיר עזים אחד לכפר עליכם תמימים יהיו לכם וסמיך ליה אל ונסכיהם למה לי שגם נסכיהם יהיו תמימים: (שפתי חכמים)

במדבר פרק-כט

{א}  וּבַחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ מִֽקְרָא-קֹ֨דֶשׁ֙ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַֽעֲשׂ֑וּ י֥וֹם תְּרוּעָ֖ה יִֽהְיֶ֥ה לָכֶֽם:

 אונקלוס  וּבְיַרְחָא שְׁבִיעָאָה בְּחָד לְיַרְחָא מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִבִידַת פּוּלְחַן לָא תַעַבְדוּן יוֹם יַבָּבָא יְהֵי לְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְיַרְחָא שְׁבִיעָאָה הוּא יַרְחָא דְתִשְׁרֵי בְּחַד לְיַרְחָא מְאָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִיבִידַת פּוּלְחָנָא לָא תַעַבְדוּן יוֹם יַבָּבָא יְהֵי לְכוֹן לִמְעַרְבְבָא סַטָנָא דְאָתִי לִמְקַטְרְגָא לְכוֹן בְּקַל יַבְּבוּתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  יום תרועה. מצוה להריע כי אילו היה זה הדיבור על עולת היום למה לא הזכיר בשאר המועדים ועוד כי כל העולות צוה לתקוע ולא להריע: (אבן עזרא)


{ב}  וַֽעֲשִׂיתֶ֨ם עֹלָ֜ה לְרֵ֤יחַ נִיחֹ֨חַ֙ לַֽיהֹוָ֔ה פַּ֧ר בֶּן-בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד אַ֣יִל אֶחָ֑ד כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֛ה שִׁבְעָ֖ה תְּמִימִֽם:

 אונקלוס  וְתַעַבְדוּן עֲלָתָא לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ תּוֹר בַּר תּוֹרֵי חָד דְכַר חָד אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁבְעָא שַׁלְמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעַבְדוּן עֲלָתָא לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ תּוֹר בַּר תּוֹרֵי חָד דְכַר חָד אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא שִׁבְעָא שַׁלְמִין: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  בראש השנה כתיב ועשיתם עולה לריח ניחח לה' כו'. לומר עשו תשובה ואני מעלה עליכם כאילו הקרבתם כל הקרבנות. ובפסיקתא דורש כאילו נעשה בריה חדשה: (בעל הטורים)


{ג}  וּמִ֨נְחָתָ֔ם סֹ֖לֶת בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן שְׁלֹשָׁ֤ה עֶשְׂרֹנִים֙ לַפָּ֔ר שְׁנֵ֥י עֶשְׂרֹנִ֖ים לָאָֽיִל:

 אונקלוס  וּמִנְחַתְהוֹן סוּלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח תְּלָתָא עִשְׂרוֹנִין לְתוֹרָא תְּרֵין עִשְׂרוֹנִין לְדִכְרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִנְחַתְהוֹן סְמִידָא דְחִינְטַיָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא תְּלָתָא עֶשְרוֹנִין לְתוֹרָא וּתְרֵין עֶשְרוֹנִין לְדִיכְרָא: (תרגום יונתן)


{ד}  וְעִשָּׂר֣וֹן אֶחָ֔ד לַכֶּ֖בֶשׂ הָֽאֶחָ֑ד לְשִׁבְעַ֖ת הַכְּבָשִֽׂים:

 אונקלוס  וְעִשְׂרוֹנָא חָד לְאִימְרָא חָד לְשַׁבְעָא אִימְרִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְעִשְרוֹנָא חָד לְאִימְרָא חָד הֵיכְדֵין לְשׁוּבְעַת אִמְרִין: (תרגום יונתן)


{ה}  וּשְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד חַטָּ֑את לְכַפֵּ֖ר עֲלֵיכֶֽם:

 אונקלוס  וּצְפִיר בַּר עִזִין חָד לְחַטָאתָא לְכַפָּרָא עֲלֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּצְפִיר בַּר עִזֵי חָד לְחַטָאתָא לִמְכַפְּרָא עֲלֵיכוֹן: (תרגום יונתן)


{ו}  מִלְּבַד֩ עֹלַ֨ת הַחֹ֜דֶשׁ וּמִנְחָתָ֗הּ וְעֹלַ֤ת הַתָּמִיד֙ וּמִנְחָתָ֔הּ וְנִסְכֵּיהֶ֖ם כְּמִשְׁפָּטָ֑ם לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖ה לַיֽהֹוָֽה: (ס)

 אונקלוס  בַּר מֵעֲלַת יַרְחָא וּמִנְחָתַהּ וַעֲלַת תְּדִירָא וּמִנְחָתַהּ וְנִסְכֵּיהוֹן כִּדְחָזֵי לְהוֹן לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  בַּר מִן עָלַת רֵישׁ יַרְחָא וּמִנְחָתָהּ וְעוֹלַת תְּדִירָא וּמִנְחָתָהּ וְנִיסוּכֵיהוֹן כְּסֵדֶר דִינְהוֹן לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  מלבד עולת החדש. מוספי ראש חדש שהוא ביום ראש השנה: (רש"י)

 הרמב"ן  מלבד עלת החדש ומנחתה. ולא הזכיר חטאת החדש וביום הכפורים הזכיר מלבד חטאת הכפורים ולא הזכיר עולת הכפורים והטעם כי ביום הכפורים בידוע שהעולה שצוה בכאן מלבד העולה שצוה שם כי ביום אחד נצטוו ואינם שוים כי שם (ויקרא טז ה) לא נצטוו ישראל אלא איל אחד לעולה ובכאן צוה לעולה פר ואיל ושבעה כבשים אם כן דבר ברור הוא שאלו מוספין על הנזכרים שם אבל החטאת שהוא שוה כאן וכאן היה אפשר לטעות בו ולחשוב שהוא החטאת שהוזכר שם כי אין ביום אחד שני חטאות ולכך הזכיר אותו ופירש בו " מלבד חטאת הכפורים " שאותו חטאת הוא חטאת הכפורים כלומר החטאת פנימי שנשרף מכפר על המקדש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם וזה חטאת חיצונה כשאר חטאות הבאים עם המוספין וכן ביום הבכורים לא הוצרך לומר כי מה שצוה בכאן מלבד מה שנאמר בו בפרשת המועדות כיון שביום אחד נאמרו בו שתי הפרשיות ואינן שוות ולא הוצרך להזכיר גם החטאת מפני שפירש שם (ויקרא כג יח) והקרבתם על הלחם שדבר ברור הוא שכל הנזכרים שם באין בגלל הלחם וחובה לו ואלו מוספים עליהם אבל בראש חודש השביעי היה במשמע שמה שנאמר (לעיל כח יא) ובראשי חדשיכם תקריבו וגו' יהיה בשאר החדשים כולם אבל בחדש השביעי יהיה כל קרבנו הקרבן הזה שחדש בו ועל כן הוצרך לומר מלבד עולת החדש ומנחתה וכיון שהזכיר כן כבר למדנו שכל מה שבא בפרשת ובראשי חדשיכם היא מצוה בכל החדשים וגם החטאת ולא הוצרך לומר מלבד עולת החדש ומנחתה וחטאתה (הרמב"ן)


{ז}  וּבֶֽעָשׂוֹר֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י הַזֶּ֗ה מִֽקְרָא-קֹ֨דֶשׁ֙ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת-נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֑ם כָּל-מְלָאכָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ:

 אונקלוס  וּבְעַשְׂרָא לְיַרְחָא שְׁבִיעָאָה הָדֵין מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן וּתְעַנוּן יָת נַפְשָׁתֵיכוֹן כָּל עִבִידְתָּא לָא תַעַבְדוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְעַשְרָא יוֹמִין לְיַרְחָא שְׁבִיעָאָה הוּא יַרְחָא דְתִשְׁרֵי מְאָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן וּתְסַגְפוּן יַת נַפְשָׁתֵיכוֹן מִן מֵיכְלָא וּמִשְׁתַּיָא מִבֵּי בַּנֵי וְתַמְרוֹקָא מִסַנְדְלָא וְתַשְׁמִישׁ דְעָרִיס כָּל עִיבִידַת פּוּלְחָנָא לָא תַעַבְדוּן: (תרגום יונתן)


{ח}  וְהִקְרַבְתֶּ֨ם עֹלָ֤ה לַֽיהֹוָה֙ רֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ פַּ֧ר בֶּן-בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד אַ֣יִל אֶחָ֑ד כְּבָשִׂ֤ים בְּנֵֽי-שָׁנָה֙ שִׁבְעָ֔ה תְּמִימִ֖ם יִֽהְי֥וּ לָכֶֽם:

 אונקלוס  וּתְקָרְבוּן עֲלָתָא קֳדָם יְיָ לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא תּוֹר בַּר תּוֹרֵי חָד דְכַר חָד אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁבְעָא שַׁלְמִין יְהוֹן לְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְקַרְבוּן עֲלָתָא קֳדָם יְיָ לְאִתְקַרְבָא בְּרַעֲוָא תּוֹר חָד בַּר תּוֹרֵי דְכַר חָד אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא שׁוּבְעָא שַׁלְמִין יְהוֹן לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  פר בן בקר אחד. של צבור וכן איל אחד ואינם פר כהן גדול והאיל שלו ולפי דעתי כי האיל הנזכר בפרשת אחרי מות שלקח מן העם איננו זה כי על אילו ואיל העם נאמר ועשה את עולתו ואת עולת העם והעד שיש תוספת שבעת כבשים גם זה שעיר עזים אחד לחטאת איננו משעיר הגורלות על כן כתוב מלבד חטאת הכפורים הנכתבת בפרשת אחרי מות: (אבן עזרא)


{ט}  וּמִ֨נְחָתָ֔ם סֹ֖לֶת בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן שְׁלֹשָׁ֤ה עֶשְׂרֹנִים֙ לַפָּ֔ר שְׁנֵי֙ עֶשְׂרֹנִ֔ים לָאַ֖יִל הָֽאֶחָֽד:

 אונקלוס  וּמִנְחַתְהוֹן סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשָׁח תְּלָתָא עִשְׂרוֹנִין לְתוֹרָא תְּרֵין עִשְׂרוֹנִין לְדִכְרָא חָד: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִנְחַתְהוֹן סְמִידָא דְחִנְטַיָא פְּתִיכָא בִמְשַׁח זֵיתָא תְּלָתָא עֶשְרוֹנִין לְתוֹרָא תְּרֵין עֶשְרוֹנִין לְדִכְרָא חָד: (תרגום יונתן)


{י}  עִשָּׁרוֹן֙ עִשָּׂר֔וֹן לַכֶּ֖בֶשׂ הָֽאֶחָ֑ד לְשִׁבְעַ֖ת הַכְּבָשִֽׂים:

 אונקלוס  עִשְׂרוֹנָא עִשְׂרוֹנָא לְאִימְרָא חָד לְשַׁבְעָא אִימְרִין: (אונקלוס)

 יונתן  עִשְרוֹנָא עִשְרוֹנָא לְאִימְרָא חָד הֵיכְדֵין לְשׁוּבְעָא אִמְרִין: (תרגום יונתן)


{יא}  שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד חַטָּ֑את מִלְּבַ֞ד חַטַּ֤את הַכִּפֻּרִים֙ וְעֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד וּמִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכֵּיהֶֽם: (ס)

 אונקלוס  צְפִיר בַּר עִזִין חָד חַטָּאתָא בַּר מֵחַטָאתָא דְכִפוּרַיָא וַעֲלַת תְּדִירָא וּמִנְחָתַהּ וְנִסְכֵּיהוֹן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  צְפִיר בַּר עִזֵי חַד חַטָאתָא בַּר מִקָרְבַּן חַטָאת כִּפּוּרַיָא וְעָלַת תְּדִירָא וּמִנְחַתְהוֹן וַחֲמַר נִיסוּכֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מלבד חטאת הכפרים. שעיר הנעשה בפנים, האמור באחרי מות, שגם הוא חטאת: ועלת התמיד. ומלבד עולת התמיד תעשו (נ) עולות הללו: ונסכיהם. מוסב על המוספין הכתובין, ועל תעשו, (ס) והוא לשון ציווי, (ע) מלבד עולת התמיד ומנחתה, תעשו את אלה ונסכיהם. וכן כל ונסכיהם האמורים בכל המועדות, חוץ משל קרבנות החג, שכל ונסכה, ונסכיהם, ונסכיה, שבהם מוסבים על התמיד ואינן לשון ציווי, שהרי נסכיהם של מוספין כתובין לעצמן בכל יום ויום: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) ר"ל דעולת התמיד לא קאי אשעיר עזים לחטאת אלא אוהקרבתם עולה דלמעלה והכי קאמר קרא שעיר עזים אחד לחטאת מלבד חטאת הכפורים ועולה של יום כפורים מלבד עולת התמיד ומנחתה והוה כאלו כתיב ב' פעמים מלבד דוי"ו של ועולת קאי אמלבד חטאת הכפורים: (ס) דאין לומר דקאי על ועולת התמיד דאם כן הל"ל ונסכה לשון יחיד כדכתיב ומנחתה וגם אין לומר דקאי אשעיר עזים אחד לחטאת שאין נסכים לחטאת על כרחך לומר דקאי אעולות המוספין וזהו שנקט מוסב על המוספים הכתובים ועל תעשו ואף על פי שאין כתיב תעשו בקרא מכל מקום כיון שפרש"י לפני זה ועולת התמיד שפירושו ומלבד עולת התמיד תעשו עולות הללו ור"ל דהוי כאלו כתיב בהדיא בקרא תעשו והאי ונסכיהם קאי עליו: (ע) ר"ל עכשיו מצוה על הנסכים של עולות המוספין דהא לפני זה לא כתיב שום נסכים בעולות הללו: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ביוה''כ כתיב שעיר עזים א' חטאת ולא כתיב לכפר לפי שיוה''כ מכפר: (בעל הטורים)


{יב}   שביעי  וּבַֽחֲמִשָּׁה֩ עָשָׂ֨ר י֜וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֗י מִֽקְרָא-קֹ֨דֶשׁ֙ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַֽעֲשׂ֑וּ וְחַגֹּתֶ֥ם חַ֛ג לַֽיהֹוָ֖ה שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים:

 אונקלוס  וּבְחַמְשַׁת עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא שְׁבִיעָאָה מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִבִידַת פּוּלְחַן לָא תַעַבְדוּן וּתְחַגוּן חַגָא קֳדָם יְיָ שַׁבְעָא יוֹמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּבַחֲמֵיסַר יוֹמָא לְיַרְחָא שְׁבִיעָאָה מְאָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִיבִידַת פּוּלְחָנָא לָא תַעַבְדוּן וּתְחַגוּן חַגָא דִמְטָלַיָא קֳדָם יְיָ שׁוּבְעָא יוֹמִין: (תרגום יונתן)


{יג}  וְהִקְרַבְתֶּ֨ם עֹלָ֜ה אִשֵּׁ֨ה רֵ֤יחַ נִיחֹ֨חַ֙ לַֽיהֹוָ֔ה פָּרִ֧ים בְּנֵֽי-בָקָ֛ר שְׁלֹשָׁ֥ה עָשָׂ֖ר אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִ֥ם יִֽהְיֽוּ:

 אונקלוס  וּתְקַרְבוּן עֲלָתָא קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ תּוֹרִין בְּנֵי תוֹרֵי תְּלַת עֲשַׂר דִכְרִין תְּרֵין אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא אַרְבְּעָא עֲשַׂר שַׁלְמִין יְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְקַרְבוּן עֲלָתָא קֻרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ תּוֹרִין בְּנֵי תּוֹרֵי תַּלְתֵיסַר אָזְלִין כָּל יוֹמָא וְחַסְרִין סְכוּמְהוֹן שׁוּבְעִין עַל שׁוּבְעִין עַמְמִין וּמְקַרְבִין יַתְהוֹן תְּלֵיסַר מַטַרְתָּא דִכְרִין תְּרֵין דִמְקַרְבִין תְּרֵין מַטַרְתָּא אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא אַרְבֵּיסַר שַׁלְמִין דִמְקַרְבִין תַּמְנֵי מַטַרְתָּא שִׁיתָּא מִנְהוֹן מְקַרְבִין תְּרֵי תְּרֵי וּתְרֵין מִנְהוֹן חַד חַד שַׁלְמִין יְהוֹן: (תרגום יונתן)

 אור החיים  והקרבתם עולה וגו' לה' פרים וגו'. נראה כי טעם המעטת הפרים יום יום, לפי שיש ב' סודי שביעיות, האומות הם הרבים שבעים אומות ונמשלו לפרים, וישראל גם כן הם בבחינת השבע בסוד בת שבע (זוח"ג) וכל מעשיהם שביעיות, הקרבנות בכל המוספין שבעה שבעה, ימים טובים שבעה שבעה, השבת סוד שבעה ענפי אילן שבו שורש נשמתן שבעה, צדיקים שבעה, ורמז ה' כנגד האומות הרמוזים בפרים שיהיו מתמעטים והולכים:

ורמז בחשבון זה קבוע ארבעה עשר כבשים לרמוז ב' הדרגות שבישראל שבאים ברמז הכבשים אחד נסתר ואחד נגלה, הנסתר הם הברורים שצריך לברר מהאומות, והנגלה הם המבררים, ולזה כשכלים הפרים זה לך האות שכלה מהם הנסתר ולא ישארו כי אם ישראל למופת ואות, והוא מה שרמז ה' בקרבן יום עצרת שבעה כבשים שהם לבני ישראל צאן קדשים, פר הוא הנשאר מהאומות מענף ישמעאל, איל הוא הנשאר מבני עשו הבא מיצחק והבן סוד הדבר: (אור החיים)


{יד}  וּמִ֨נְחָתָ֔ם סֹ֖לֶת בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן שְׁלֹשָׁ֨ה עֶשְׂרֹנִ֜ים לַפָּ֣ר הָֽאֶחָ֗ד לִשְׁלֹשָׁ֤ה עָשָׂר֙ פָּרִ֔ים שְׁנֵ֤י עֶשְׂרֹנִים֙ לָאַ֣יִל הָֽאֶחָ֔ד לִשְׁנֵ֖י הָֽאֵילִֽם:

 אונקלוס  וּמִנְחַתְהוֹן סוּלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח תְּלָתָא עִשְׂרוֹנִין לְתוֹרָא חָד לִתְלַת עֲשַׂר תּוֹרִין תְּרֵין עִשְׂרוֹנִין לְדִכְרָא חָד לִתְרֵין דִכְרִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִנְחַתְהוֹן סְמִידָא דְחִינְטַיָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא תְּלָתָא עֶשְרוֹנִין לְתוֹרָא חַד לִתְּלֵיסַר תּוֹרִין תְּרֵין עֶשְרוֹנִין לְדִיכְרָא חָד לִתְרֵין דִיכְרִין: (תרגום יונתן)


{טו}  וְעִשָּׂרוֹן֙ עִשָּׂר֔וֹן לַכֶּ֖בֶשׂ הָֽאֶחָ֑ד לְאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר כְּבָשִֽׂים:

 אונקלוס  וְעִשְׂרוֹנָא עִשְׂרוֹנָא לְאִימְרָא חָד לְאַרְבְּעָא עֲשַׂר אִימְרִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְעִשְרוֹנָא עִשְרוֹנָא לְאִימַר חַד לְאַרְבֵּיסַר אִימְרִין: (תרגום יונתן)


{טז}  וּשְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד חַטָּ֑את מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד מִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכָּֽהּ: (ס)

 אונקלוס  וּצְפִיר בַּר עִזִין חָד חַטָאתָא בַּר מֵעֲלַת תְּדִירָא מִנְחָתַהּ וְנִסְכַּהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּצְפִיר בַּר עִזֵי חַד חַטָאתָא דִמְקָרֵב מַטַרְתָּא חַד בַּר מֵעָלַת תְּדִירָא וּסְמִידָא דְחִינְטַיָא לְמִנְחָתָא וַחֲמַר נִיסוּכָא: (תרגום יונתן)


{יז}  וּבַיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֗י פָּרִ֧ים בְּנֵֽי-בָקָ֛ר שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם:

 אונקלוס  וּבְיוֹמָא תִנְיָנָא תּוֹרִין בְּנֵי תוֹרֵי תְּרֵי עֲשַׂר דִכְרִין תְּרֵין אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא אַרְבְּעָא עֲשַׂר שַׁלְמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְיוֹמָא תִּנְיָינָא דְחַגָא דִמְטָלַיָיא תִּקְרְבוּן תּוֹרִין בְּנֵי תּוֹרֵי תְּרֵיסַר לִתְרֵיסַר מַטַרְתָּא דִכְרִין תְּרֵין לִתְרֵי מַטַרְתָּא אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא אַרְבֵּיסַר שַׁלְמִין לְתִשְׁעַת מַטַרְתָּא חַמְשָׁא מִנְהוֹן מְקַרְבִין תְּרֵי תְּרֵי וְאַרְבַּע מִנְהוֹן חָד חָד: (תרגום יונתן)


{יח}  וּמִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּיהֶ֡ם לַ֠פָּרִ֠ים לָֽאֵילִ֧ם וְלַכְּבָשִׂ֛ים בְּמִסְפָּרָ֖ם כַּמִּשְׁפָּֽט:

 אונקלוס  וּמִנְחַתְהוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן לְתוֹרִין לְדִכְרִין וּלְאִימְרִין בְּמִנְיָנֵיהוֹן כִּדְחָזֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִנְחַתְהוֹן סְמִידָא דְחִינְטַיָא וַחֲמַר נִיסוּכֵיהוֹן מַה דִי תֶהֱווֹן מְקַרְבִין עִם תּוֹרַיָא עִם דִיכְרַיָא וְאִמְרַיָא בְּמִנְיָנֵיהוֹן כְּסֵדֶר דִינָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ומנחתם ונסכיהם לפרים. פרי החג שבעים הם, כנגד ע' אומות עובדי גילולים שמתמעטים והולכים סימן כליה להם, ובימי המקדש היו מגינין עליהם מן היסורין (סוכה נה:): ולכבשים. כנגד ישראל שנקראו שה פזורה (ירמיה נ, יז), והם קבועים, ומניינם תשעים ושמונה, לכלות מהם תשעים ושמונה קללות שבמשנה תורה. בשני נאמר ונסכיהם על שני תמידי היום, ולא שינה הלשון אלא לדרוש, כמו שאמרו רז"ל, בשני ונסכיהם, בששי ונסכיה, בשביעי כמשפטם, מ"ם, יו"ד, מ"ם הרי כאן מים, רמז לנסוך המים מן התורה בחג: (רש"י)


{יט}  וּשְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד חַטָּ֑את מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד וּמִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכֵּיהֶֽם: (ס)

 אונקלוס  וּצְפִיר בַּר עִזִין חָד חַטָאתָא בַּר מֵעֲלַת תְּדִירָא וּמִנְחָתַהּ וְנִסְכֵּיהוֹן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּצְפִיר בַּר עִזֵי חָד לִמְטַרְתָּא חָד חַטָאתָא בַּר מֵעָלַת תְּדִירָא וּסְמִידָא דְחִינְטַיָא לְמִנְחַתְהוֹן וַחֲמַר נִיסוּכֵיהוֹן: (תרגום יונתן)


{כ}  וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י פָּרִ֥ים עַשְׁתֵּֽי-עָשָׂ֖ר אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם:

 אונקלוס  וּבְיוֹמָא תְּלִיתָאָה תּוֹרִין חָד עֲשַׂר דִכְרִין תְּרֵין אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא אַרְבְּעָא עֲשַׂר שַׁלְמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְיוֹמָא תְלִיתָאָה דְחַגָא דִמְטָלַיָא תִּקְרְבוּן תּוֹרִין חַדְסַר לְחַדְסַר מַטַרְתָּא דִכְרִין תְּרֵין לִתְרֵין מַטַרְתָּא אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא אַרְבֵּיסַר שַׁלְמִין לַעֲשַר מַטַרְתָּא אַרְבְּעָא מִנְהוֹן מְקַרְבִין תְּרֵי תְּרֵי וְשִׁית מִנְהוֹן חָד חָד: (תרגום יונתן)


{כא}  וּמִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּיהֶ֡ם לַ֠פָּרִ֠ים לָֽאֵילִ֧ם וְלַכְּבָשִׂ֛ים בְּמִסְפָּרָ֖ם כַּמִּשְׁפָּֽט:

 אונקלוס  וּמִנְחַתְהוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן לְתוֹרִין לְדִכְרִין וּלְאִמְרִין בְּמִנְיָנֵיהוֹן כִּדְחָזֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִנְחַתְהוֹן סְמִידָא דְחִינְטַיָא וַחֲמַר נִיסוּכֵיהוֹן מַה דִי תְקַרְבוּן עִם תּוֹרֵי וְדִכְרֵי וְאִמְרֵי בְּמִנְיָנֵיהוֹן כְּסֵדֶר דִינָא: (תרגום יונתן)


{כב}  וּשְׂעִ֥יר חַטָּ֖את אֶחָ֑ד מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד וּמִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכָּֽהּ: (ס)

 אונקלוס  וּצְפִירָא דְחַטָאתָא חָד בַּר מֵעֲלַת תְּדִירָא וּמִנְחָתַהּ וְנִסְכַּהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּצְפִירָא דְחַטָאתָא חַד לִמְטַרְתָּא חַד בַּר מִן עוֹלַת תְּדִירָא וּסְמִידָא דְחִינְטַיָא לְמִנְחָתָא וַחֲמַר נִיסוּכָהּ: (תרגום יונתן)


{כג}  וּבַיּ֧וֹם הָֽרְבִיעִ֛י פָּרִ֥ים עֲשָׂרָ֖ה אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם:

 אונקלוס  וּבְיוֹמָא רְבִיעָאָה תּוֹרִין עַשְׂרָא דִכְרִין תְּרֵין אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא אַרְבְּעָא עֲשַׂר שַׁלְמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְיוֹמָא רְבִיעָאָה דְחַגָא דִמְטָלַיָא תּוֹרֵי עַשְרָא לַעֲשַר מַטַרְתָּא דִכְרִין תְּרֵין לִתְרֵי מַטַרְתָּא אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא אַרְבֵּיסַר שַׁלְמִין לְחַדְסַר מַטַרְתָּא תְּלַת מִנְהוֹן מְקַרְבִין תְּרֵי תְּרֵי וְתַמְנֵי מִנְהוֹן מְקַרְבִין חָד חָד: (תרגום יונתן)


{כד}  מִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּיהֶ֡ם לַ֠פָּרִ֠ים לָֽאֵילִ֧ם וְלַכְּבָשִׂ֛ים בְּמִסְפָּרָ֖ם כַּמִּשְׁפָּֽט:

 אונקלוס  מִנְחַתְהוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן לְתוֹרִין לְדִכְרִין וּלְאִימְרִין בְּמִנְיָנֵיהוֹן כִּדְחָזֵי: (אונקלוס)

 יונתן  מִנְחַתְהוֹן סְמִידָא דְחִינְטַיָא וַחֲמַר נִיסוּכֵיהוֹן מַה דִי תְקַרְבוּן עִם תּוֹרֵי וְדִכְרֵי וְאִמְרֵי בְּמִנְיָנֵיהוֹן כְּסֵדֶר דִינָא: (תרגום יונתן)


{כה}  וּשְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד חַטָּ֑את מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד מִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכָּֽהּ: (ס)

 אונקלוס  וּצְפִיר בַּר עִזִין חָד חַטָאתָא בַּר מֵעֲלַת תְּדִירָא מִנְחָתַהּ וְנִסְכַּהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּצְפִיר בַּר עִזֵי חַד לִמְטַרְתָּא חַד חַטָאתָא בַּר מִן עֲלַת תְּדִירָא וּסְמִידָא דְחִינְטַיָא לְמִנְחָתָא וַחֲמַר נִיסוּכָהּ: (תרגום יונתן)


{כו}  וּבַיּ֧וֹם הַֽחֲמִישִׁ֛י פָּרִ֥ים תִּשְׁעָ֖ה אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם:

 אונקלוס  וּבְיוֹמָא חֲמִישָׁאָה תּוֹרִין תְּשַׁע דִכְרִין תְּרֵין אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא אַרְבְּעָא עֲשַׂר שַׁלְמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְיוֹמָא חֲמִישָׁאָה דְחַגָא דִמְטָלַיָא תּוֹרִין תִּשְׁעָה לְתִשְׁעַת מַטַרְתָּא דִכְרִין תְּרֵין לִתְרֵי מַטַרְתָּא אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא אַרְבֵּיסַר שַׁלְמִין לִתְרֵיסַר מַטַרְתָּא תְּרֵי מִנְהוֹן מְקַרְבִין תְּרֵי תְּרֵי וְעַשְרָא מִנְהוֹן חָד חָד: (תרגום יונתן)


{כז}  וּמִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּיהֶ֡ם לַ֠פָּרִ֠ים לָֽאֵילִ֧ם וְלַכְּבָשִׂ֛ים בְּמִסְפָּרָ֖ם כַּמִּשְׁפָּֽט:

 אונקלוס  וּמִנְחַתְהוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן לְתוֹרִין לְדִכְרִין וּלְאִימְרִין בְּמִנְיָנֵיהוֹן כִּדְחָזֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וּסְמִידָא דְחִינְטַיָא לְמִנְחַתְהוֹן וַחֲמַר נִיסוּכֵיהוֹן מַה דִתְקַרְבוּן עִם תּוֹרֵי וְדִכְרֵי וְאִמְרֵי בְּמִנְיָנֵיהוֹן כְּסֵדֶר דִינָא: (תרגום יונתן)


{כח}  וּשְׂעִ֥יר חַטָּ֖את אֶחָ֑ד מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד וּמִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכָּֽהּ: (ס)

 אונקלוס  וּצְפִירָא דְחַטָאתָא חָד בַּר מֵעֲלַת תְּדִירָא וּמִנְחָתַהּ וְנִסְכַּהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּצְפִירָא דְחַטָאתָא חַד לִמְטַרְתָּא חֲדָא בַּר מִן עֲלַת תְּדִירָא וּסְמִידָא דְחִינְטָתָא לְמִנְחָתָא וַחֲמַר נִיסוּכָהּ: (תרגום יונתן)


{כט}  וּבַיּ֧וֹם הַשִּׁשִּׁ֛י פָּרִ֥ים שְׁמֹנָ֖ה אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם:

 אונקלוס  וּבְיוֹמָא שְׁתִיתָאָה תּוֹרִין תְּמַנְיָא דִכְרִין תְּרֵין אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא אַרְבְּעָא עֲשַׂר שַׁלְמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְיוֹמָא שְׁתִיתָאֵי דְחַגָא דִמְטָלַיָא תּוֹרִין תְּמַנְיָא לְתַמְנֵי מַטַרְתָּא דִכְרִין תְּרֵין לִתְרֵי מַטַרְתָּא אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא אַרְבֵּיסַר שַׁלְמִין לִתְלֵיסַר מַטַרְתָּא חֲדָא מִנְהוֹן מְקַרְבָא תְּרֵי וּתְרֵיסַר מִנְהוֹן חָד חָד: (תרגום יונתן)


{ל}  וּמִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּיהֶ֡ם לַ֠פָּרִ֠ים לָֽאֵילִ֧ם וְלַכְּבָשִׂ֛ים בְּמִסְפָּרָ֖ם כַּמִּשְׁפָּֽט:

 אונקלוס  וּמִנְחַתְהוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן לְתוֹרִין לְדִכְרִין וּלְאִימְרִין בְּמִנְיָנֵיהוֹן כִּדְחָזֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִנְחַתְהוֹן סְמִידָא דְחִינְטַיָא וַחֲמַר נִיסוּכֵיהוֹן מַה דִתְקַרְבוּן עִם תּוֹרֵי וְדִכְרֵי וְאִמְרֵי בְּמִנְיָנֵיהוֹן כְּסֵדֶר דִינָא: (תרגום יונתן)


{לא}  וּשְׂעִ֥יר חַטָּ֖את אֶחָ֑ד מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד מִנְחָתָ֖הּ וּנְסָכֶֽיהָ: (ס)

 אונקלוס  וּצְפִירָא דְחַטָאתָא חָד בַּר מֵעֲלַת תְּדִירָא מִנְחָתַהּ וְנִסְכָּהָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּצְפִירָא דְחַטָאתָא חַד לִמְטַרְתָּא חֲדָא בַּר מִן עֲלַת תְּדִירָא וּסְמִידָא דְחִינְטָתָא לְמִנְחָתָא וַחֲמַר נִיסוּכָהּ וּצְלוּחִיתָא דְמַיָא הֲווֹן מְנַסְכִין בְּיוֹמָא דְחַגָא דִמְטָלַיָא דוּכְרָן טַב לִרְבִיעָא דְמִטְרָא: (תרגום יונתן)


{לב}  וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁבִיעִ֛י פָּרִ֥ים שִׁבְעָ֖ה אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם:

 אונקלוס  וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה תּוֹרִין שַׁבְעָא דִכְרִין תְּרֵין אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא אַרְבְּעָא עֲשַׂר שַׁלְמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה דְחַגָא דִמְטָלַיָא תְּקַרְבוּן תּוֹרִין שׁוּבְעָא לִשְׁבַע מַטַרְתָּא דִכְרִין תְּרֵין לִתְרֵי מַטַרְתָּא אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא אַרְבֵּיסַר שַׁלְמִין לְאַרְבֵּיסַר מַטַרְתָּא סְכוּמְהוֹן דְכָל אִימְרַיָא תַּמְנֵי וְתִשְׁעִין לִמְכַפְּרָא עַל תַּמְנֵי וְתִשְׁעִין לְוָוטַיָא: (תרגום יונתן)


{לג}  וּמִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּהֶ֡ם לַ֠פָּרִ֠ים לָֽאֵילִ֧ם וְלַכְּבָשִׂ֛ים בְּמִסְפָּרָ֖ם כְּמִשְׁפָּטָֽם:

 אונקלוס  וּמִנְחַתְהוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן לְתוֹרִין לְדִכְרִין וּלְאִימְרִין בְּמִנְיָנֵיהוֹן כִּדְחָזֵי לְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִנְחַתְהוֹן סְמִידָא דְחִינְטָתָא וַחֲמַר נִיסוּכֵיהוֹן מַה דִתְקַרְבוּן עִם תּוֹרֵי וְדִכְרֵי וְאִמְרֵי בְּמִנְיָנֵיהוֹן כְּסֵדֶר דִינְהוֹן: (תרגום יונתן)


{לד}  וּשְׂעִ֥יר חַטָּ֖את אֶחָ֑ד מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד מִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכָּֽהּ: (ס)

 אונקלוס  וּצְפִירָא דְחַטָאתָא חָד בַּר מֵעֲלַת תְּדִירָא מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּצְפִירָא דְחַטָאתָא חַד לִמְטַרְתָּא חֲדָא בַּר מִן עֲלַת תְּדִירָא וּסְמִידָא דְחִינְטַיָא לְמִנְחָתָא וַחֲמַר נִיסוּכָהּ: (תרגום יונתן)


{לה}   מפטיר  בַּיּוֹם֙ הַשְּׁמִינִ֔י עֲצֶ֖רֶת תִּֽהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ:

 אונקלוס  בְּיוֹמָא תְּמִינָאָה כְּנִישִׁין תְּהֵא לְכוֹן כָּל עִבִידַת פּוּלְחַן לָא תַעְבְדוּן: (אונקלוס)

 יונתן  בְּיוֹמָא תְמִינָאָה כְּנִישִׁין תֶּהֱווֹן בְּחֶדְוָא מִן מַטִילְכוֹן לְבָתֵּיכוֹן כְּנִישַׁת חֶדְוָא וְיוֹמָא טָבָא וְאִירוּעַ קַדִישׁ תֶּהֱוֵי לְכוֹן כָּל עִיבִידַת פּוּלְחָנָא לָא תַעַבְדוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  עצרת תהיה לכם. עצורים בעשיית (פ) מלאכה. דבר אחר, עצרת עצרו (צ) מלצאת, מלמד שטעון לינה (ספרי קנא). ומדרשו באגדה, לפי שכל ימות הרגל (ק) הקריבו כנגד ע' אומות, וכשבאין ללכת, אמר להם המקום, בבקשה מכם עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) והא דכתיב בתריה כל מלאכת עבודה לא תעשו הוא תוספת ביאור שהכתוב עצמו מפרש לענין מה תהיו עצורים: (צ) דלטעם ראשון דחוק הוא שהכתוב עצמו יפרש מהו העצרת שהוא עשיית מלאכה לכן פירש דבר אחר ולפי דבר אחר קשה כיון דקאי על ישראל מהו דכתיב עצרת תהיה לכם לא היה לו לומר אלא עצורים תהיו. לכן פירש טעם ראשון: (ק) אף על פי שגם הראשון הוא מדרש. מפני שהראשון מדרשו על פי הברייתות שבתורת כהנים שהם כלם הלכות ודינים אבל זה הם דברי אגדיים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  עצרת. פרשתיו: (אבן עזרא)

 ספורנו  עצרת תהיה לכם. כמו שהתבאר בפרשת אמור: (ספורנו)


{לו}  וְהִקְרַבְתֶּ֨ם עֹלָ֜ה אִשֵּׁ֨ה רֵ֤יחַ נִיחֹ֨חַ֙ לַֽיהֹוָ֔ה פַּ֥ר אֶחָ֖ד אַ֣יִל אֶחָ֑ד כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֛ה שִׁבְעָ֖ה תְּמִימִֽם:

 אונקלוס  וּתְקַרְבוּן עֲלָתָא קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ תּוֹר חָד דְכַר חָד אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁבְעָא שַׁלְמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְקַרְבוּן עֲלָתָא קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ קוּרְבָּנִין קָלִילָן תּוֹר חַד קֳדָם אֱלָהָא חַד דְכַר חַד לְעַמָא יְחִידָאֵי אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁבְעָא שַׁלְמִין לְחֶדְוַת שׁוּבְעָא יוֹמִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  פר אחד איל אחד. אלו כנגד ישראל, (ר) התעכבו לי מעט עוד, ולשון חבה הוא זה, כבנים הנפטרים מאביהם והוא אומר להם קשה עלי פרידתכם, עכבו עוד יום אחד. משל למלך שעשה סעודה וכו' כדאיתא במסכת סוכה (נה:). ובמדרש רבי תנחומא (יז), למדה תורה דרך ארץ, (ש) שמי שיש לו אכסנאי, יום ראשון מאכילו פטומות, למחר מאכילו דגים, למחר מאכילו בשר בהמה, למחר מאכילו קטניות, למחר מאכילו ירק, פוחת והולך כפרי החג: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) שהם עם אחד בארץ: (ש) ר"ל קאי אדלעיל אפרי חג מה שמתמעטין והולכים בזה למדה תורה דרך ארץ כו': (שפתי חכמים)


{לז}  מִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּיהֶ֗ם לַפָּ֨ר לָאַ֧יִל וְלַכְּבָשִׂ֛ים בְּמִסְפָּרָ֖ם כַּמִּשְׁפָּֽט:

 אונקלוס  מִנְחַתְהוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן לְתוֹרָא לְדִכְרָא וּלְאִימְרִין בְּמִנְיָנֵיהוֹן כִּדְחָזֵי: (אונקלוס)

 יונתן  מִנְחַתְהוֹן סְמִידָא דְחִינְטָתָא וַחֲמַר נִיסוּכֵיהוֹן מַה דִתְקַרְבוּן עִם תּוֹרֵי וְדִכְרֵי וְאִמְרֵי בְּמִנְיָנֵיהוֹן כְּסֵדֶר דִינָא: (תרגום יונתן)


{לח}  וּשְׂעִ֥יר חַטָּ֖את אֶחָ֑ד מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד וּמִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכָּֽהּ:

 אונקלוס  וּצְפִירָא דְחַטָאתָא חָד בַּר מֵעֲלַת תְּדִירָא וּמִנְחָתַהּ וְנִסְכַּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּצְפִירָא דְחַטָאתָא חַד בַּר מִן עֲלַת תְּדִירָא וּסְמִידָא לְמִנְחָתָא וַחֲמַר נִיסוּכָהּ: (תרגום יונתן)


{לט}  אֵ֛לֶּה תַּֽעֲשׂ֥וּ לַֽיהֹוָ֖ה בְּמֽוֹעֲדֵיכֶ֑ם לְבַ֨ד מִנִּדְרֵיכֶ֜ם וְנִדְבֹֽתֵיכֶ֗ם לְעֹלֹֽתֵיכֶם֙ וּלְמִנְחֹ֣תֵיכֶ֔ם וּלְנִסְכֵּיכֶ֖ם וּלְשַׁלְמֵיכֶֽם:

 אונקלוס  אִלֵין תַּעְבְדוּן קֳדָם יְיָ בְּמוֹעֲדֵיכוֹן בַּר מִנִדְרֵיכוֹן וְנִדְבוֹתֵיכוֹן לְעֲלְוַתְכוֹן וּלְמִנְחַתְכוֹן וּלְנִסְכֵּיכוֹן וּלְנִכְסַת קוּדְשֵׁיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין תְּקַרְבוּן קֳדָם יְיָ בִּזְמַן מוֹעֲדֵיכוֹן בַּר מִנִדְרֵיכוֹן דִנְדַרְתּוּן בְּחַגָא דְתַיְיתוּן בְּחַגָא וּנְסִיכַתְכוֹן לַעֲלָוַותְכוֹן וּלְמִנְחָתֵיכוֹן וּלְנִיסוּכֵיכוֹן וּלְנִכְסַת קוּדְשֵׁיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אלה תעשו לה' במועדיכם. דבר הקצוב (ת) לחובה: לבד מנדריכם. אם באתם לידור קרבנות ברגל, מצוה היא בידכם, או נדרים או נדבות שנדרתם כל השנה תקריבום ברגל, שמא יקשה לו לחזור ולעלות לירושלים ולהקריב נדריו, ונמצא עובר בבל תאחר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) ר"ל כתיב אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם וגו' הואיל וגם הנדרים ונדבות צריך לעשות למה לא כללן בכלל אחד. ומתרץ דאלו הכתובים למעלה דבר קצוב לחובה לבד מנדריכם שהם רשות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ולמנחותיכם ולנסכיכם. לכל עולה ועולה כמשפטה:

חסלת פרשת פינחס (אבן עזרא)

במדבר פרק-ל

{א}  וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: (פפפ)

 אונקלוס  וַאֲמַר משֶׁה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה: [פפפ] (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר משֶׁה לִבְנֵי יִשְרָאֵל כְּכָל מַה דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויאמר משה אל בני ישראל. להפסיק הענין דברי רבי ישמעאל, לפי שעד כאן דבריו (א) של מקום, ופרשת נדרים מתחלת בדבורו של משה, הוצרך להפסיק תחלה ולומר שחזר משה ואמר פרשה זו לישראל, שאם לא כן יש במשמע שלא אמר להם זו, אלא בפרשת נדרים התחיל דבריו:

חסלת פרשת פינחס: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דק"ל פשיטא הוא דאמר מה שצוה לו הקדוש ברוך הוא ועוד בכל התורה נאמר הציווי לבד ולמה נאמר כאן הציווי וגם דברי משה לישראל ומתרץ לפי וכו': חסלת פרשת פינחס (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ויאמר משה אל בני ישראל. להפסיק הענין דברי רבי ישמעאל לפי שעד כאן דבריו של מקום ופרשת נדרים מתחלת בדבורו של משה הוצרך להפסיק הענין לומר שחזר בה משה ואמר הפרשה זו לישראל שאם לא כן יש במשמע שלא אמר להם זו אלא בפרשת נדרים התחיל דבריו לשון רש"י ולא הבינותי זה שכך נאמר וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל (ויקרא כא כד) בסוף פרשת המומין ואמר בסוף פרשת המועדות (שם כג מד) וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל אבל כפי פשוטו בא הכתוב לומר כי אע"פ שהפרשה הזו בתורת הקרבנות לא ייחד בה אהרן ובניו כאשר הוא בפרשיות שבתורת כהנים אבל אמר אל כל בני ישראל יחדיו ככל אשר צוה ה' את משה בין בדין שביתת המלאכה בין בתמידין ומוספין ובנדרים ונדבות כי כן נאמר לו (לעיל כח ב) צו את בני ישראל והטעם מפני שהמצוה לאחר ביאתם לארץ והיא אזהרה לישראל כלם שישמרו במועדם התמידין והמוספין ויקריבו הנדרים והנדבות ועוד כי עיקר המצוה להיות הימים נזכרים ונעשים לשבות בהם מכל מלאכת העבודה והפרשה הזו שוה עם פרשת המועדות שבתורת כהנים (ויקרא כג) שם נאמר בתחלה דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ובסוף וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל ובכאן ככה בתחלה צו את בני ישראל ואמרת אלהם ובסוף ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' ולא הזכיר "מועדי ה'" בעבור שהוזכרו בכאן בפרשה דברים אחרים שאינן במועדי ה' כגון תמידי החול ומוספי השבת וראשי חדשים והמדרש שדרש בו רבי ישמעאל מפני שאין הכתוב צריך לומר במשה שאמר לבני ישראל כל אשר צוה אותו ה' ואין הדרך בתורה שיאמר כן בכל פרשה ופרשה ולכך ידרשו בוידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל הזהיר אהרן על ידי הבנים ואת הבנים על ידי ישראל ואת ישראל זה על ידי זה (תו"כ אמור פרק ג יב) ובפרשת המועדים עשו מדרשים רבים מלמד שהיה משה אומר להם לישראל הלכות הפסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות החג בחג בלשון שהוא שומע בו הוא אומר להם לישראל כל הפרשיות נאמרו בענין אחד ר' יוסי הגלילי אומר מועדי ה' נאמרו ולא נאמרה שבת בראשית עמהם בן עזאי אומר מועדי ה' נאמרו ולא נאמרה פרשת נדרים עמהם רבי אומר מה ת"ל וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל לפי שלא למדנו אלא על הפסח ועל התמיד שידחו את השבת שנאמר בהם במועדו ושאר קרבנות צבור לא למדנו ת"ל אלה תעשו לה' במועדיכם לעומר ולקרב עמו לשתי הלחם ולקרב עמהם לא שמענו וכשהוא אומר וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל קבע מועד לכולם ע"כ בת"כ (אמור פרק יז יב יג) ואפשר לומר כי מדרשו של ר' ישמעאל שאמר להפסיק הענין הוא מדרשו של בן עזאי שאמר מועדי ה' נאמרו ולא נאמרה פרשת נדרים עמהם לומר שאין דין המועדות כדין פרשת הנדרים שנאמרה אל ראשי המטות לומר שיחיד מומחה מתיר את הנדר וכן שלשה הדיוטות אבל המועדות צריכין קדוש ב"ד מג' מומחין כמו שמפורש בבבא בתרא (קכא) דרש בן עזאי החלוק הזה שביניהם ממיעוט מועדי ה' ודרשו רבי ישמעאל מן הכתוב היתר הזה שלא בא אלא להפסיק ענין המועדות מענין הנדרים שניהם אמרו דבר אחד ומשמעות דורשין איכא בינייהו והנכון בעיני כי אין כונתו אלא לומר שאם השלים פרשת המועדות באלה תעשו לה' במועדיכם ויתחיל וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה' היה באפשר שיחזיר הכתוב למעלה לומר שדבר משה אל ראשי המטות זה הדבר אשר צוה ה' בתמידין ובמוספין הנזכרים ולא יהיה "אל ראשי המטות" נדרש לפניו על פרשת הנדרים ולפיכך הפסיק וסיים בפרשה של מועדות ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה והתחיל בפרשת הנדרים שדבר משה אל ראשי המטות זה הדבר אשר צוה ה' וזהו האמת שכך פירוש להפסיק הענין במקומות רבים בספרא ובספרי וכבר הזכיר רש"י (להלן לא יז) מה שאמרו שם בספרי (מטות לא מה) הרוגו למה נאמר להפסיק הענין דברי רבי ישמעאל שאם קורא אני הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש למשכב זכר וכל הטף בנשים איני יודע באיזה ענין הכתוב מדבר לכך נאמר הרוגו להפסיק הענין דברי רבי ישמעאל וכן במקומות אחרים בתורת כהנים (הרמב"ן)

 אור החיים   ככל אשר וגו' את משה. ולא הספיק לומר אותו ומובן שעל משה הוא אומר, להעירך שהוא מאמר בפני עצמו שהם דברי התורה שמעידה ואומרת שהמאמר ממנו אליהם היה ככל אשר צוה ה' את משה, מה שלא היה נשמע אם היה אומר אותו שאז היה נשמע שהוא גמר מאמר ויאמר משה וגו' ככל אשר צוה ה' אותו, ועדיין אני אומר שהוא חשב כן ומי יאמר שלא טעה בדבריו ולא שינה בהסח הדעת:

חסלת פרשת פינחס (אור החיים)