---

פרשת מטות

---

{ב}  וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל-רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  וּמַלִיל משֶׁה עִם רֵישֵׁי שִׁבְטַּיָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר דֵין פִּתְגָמָא דִי פַקֵיד יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וידבר וּמַלֵיל משֶׁה עִם אֲמַרְכְּלֵי שִׁבְטַיָא לִבְנֵי יִשְרָאֵל לְמֵימָר דֵין פִּתְגָמָא דְמַלֵיל יְיָ לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  ראשי המטות. חלק כבוד לנשיאים, ללמדם תחלה, ואחר כך לכל (א) בני ישראל, ומנין שאף שאר הדברות כן, תלמוד לומר וישיבו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה וידבר משה אליהם, ואחרי כן נגשו כל בני ישראל (שמות לד, לא-לב). ומה ראה לאומרה כאן, למד (ב) שהפרת (ג) נדרים ביחיד מומחה, ואם אין יחיד מומחה, מפר בשלשה הדיוטות. (ד) או יכול, שלא אמר משה פרשה זו אלא לנשיאים בלבד, (ה) נאמר כאן זה הדבר ונאמר בשחוטי חוץ זה הדבר, (ויקרא יז, ב), מה להלן נאמרה לאהרן ולבניו ולכל בני ישראל, שנאמר דבר אל אהרן וגו', אף זו נאמרה לכולן (בבא בתרא קכ:): זה הדבר. משה נתנבא בכה אמר ה' כחצות הלילה (שמות יא, ד), והנביאים נתנבאו בכה אמר ה', מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון זה (ו) הדבר (ספרי קנג). (ז) דבר אחר, זה הדבר, מיעוט (ח) הוא, לומר, שהחכם בלשון התרה, (ט) ובעל (ואב) בלשון הפרה, (י ) כלשון הכתוב כאן, ואם חלפו, אין מותר ואין מופר (ספרי קנג. נדרים עח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) ר"ל למה כתיב אל ראשי המטות ואין לומר דלא אמר פרשה זו אלא לראשי המטות בלבד ולא לכל ישראל דהא נאמר כאן זה הדבר לגזירה שוה כדפרש"י בסמוך דפרשה זו לכל ישראל נאמרה ואם כן למה ליה למכתב ראשי המטות ומתרץ חלק כבוד כו' ואם כן לפי זה יהי' הפירוש אל ראשי המטות לבני ישראל כמו ולבני ישראל רא"ם. ואין לומר דלמא פירושו של קרא הוא הכי אל ראשי המטות של בני ישראל אם כן בני ישראל דכתיב בקרא למה לי לא הל"ל רק אל ראשי המטות לאמר וגו'. אלא על כרחך סדר הלימוד הוא בא לאשמועינן כמו שפירש הרא"ם וכמו שמפרש בסמוך אי נמי דק"ל למה כתב קרא ראשי המטות לבני ישראל הל"ל אל ראשי מטות בני ישראל אלא ע"כ כיון דכתב קרא הכי צריך לומר דראשי המטות הוא דבוק כלומר מלת מטות דבוק למלת ראשי ואז יהיה מלת ישראל מוכרת ואינו דבוק למלת מטות והוי מלתא בפני עצמו ועל כרחך פירושו הכי מתחלה אמר משה לראשי המטות ואחר כך לבני ישראל וכאלו כתיב ולבני ישראל והיינו החילוק כבוד ללמדם תחלה ואחר כך לבני ישראל וקל להבין. ובזה ניחא נמי למה לא כתיב וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל איש כי ידור כו' אלא על כרחך סדר הלימוד הוא בא לאשמועינן לכן כתיב וידבר משה כלומר היאך היה הדבור של משה לישראל ודו"ק נ"ל כ"ה הצעת דברי רש"י על פי תורת כהנים אבל בגמרא נדרים יש ילפותא אחריתא: (ב) כלומר הואיל ובכל התורה כולה חלק כבוד לנשיאים כדכתיב וישובו אליו אהרן וגו' למה חזר ולמדה כאן: (ג) דכשהחכם בא להתיר הנדר אז עוקר הנדר מעיקרו כאלו לא היה נדר כאן מעולם ובאותה התרה מופר הנדר כאלו לא היה נדר כאן מעולם ולכן תפס רש"י לשון הפרה. מצאתי: (ד) דראשי מטות משמע ראש אחד יכול להפר הנדר דהיינו יחיד מומחה ואם תאמר הרי כתיב ראשי לשון רבים ויש לומר דהכי קאמר ראשי דעלמא ואכל ראשי המטות קאי. והואיל שצריך יחיד מומחה צריך ג' הדיוטות דסברא הוא שצריך יותר הדיוטות ממומחים ושנים אי אפשר שאין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן ג' ואין להקשות דלמא יותר מג' אם כן אין לדבר סוף: (ה) ופירוש לבני ישראל בעבור ישראל שלמד לנשיאים כדי שילמדו לישראל אבל משה עצמו לא למד לכולן משום שמשה לא הוצרך לזה מאחר שלהתרת נדרים צריכים ממונים על ישראל להורות איזה מהן אין יכולים להתיר ואיזה מהן יכולים להתיר ולזה היה די גם כן בנשיאים שיהיו המורים להם ומתרץ נאמר כאן כו': (ו) ואם תאמר הא איצטריך זה הדבר לגזירה שוה דלעיל כדפרש"י ויש לומר גזירה שוה דהכא אין להשיב עליה אינה צריכה להיות מופנה: (ז) וזה מעלה יתירה דזה הדבר משמע הדבר עצמו ברור ששמע מהקדוש ברוך הוא ונקרא אספקלריא המאירה מה שאם כן בשאר נביאים דלא היה מדבר להם אלא בחידות או על ידי חלומות ונקרא אספקלריא שאינה מאירה אבל למשה היה מדבר הדבר עצמו שיאמר לבני ישראל כענין שנאמר פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות ומה שנתנבא משה בכה אמר ה' כדכתיב בפרשת וארא ובפרשת בא יש לומר דקודם עמידתו בהר סיני היה מתנבא בכה אבל אחר מתן תורה היה מתנבא בזה הדבר אחר קירון עור פניו: (ח) דלפי פירוש הראשון קשה למה לא אמר בכל המצות כן לכן פירש דבר אחר כו' ואין לומר דלמא מפני טעם זה לבד נאמר אם כן למה אמר זה הדבר אשר צוה ה' וגו' היה לו לומר בהדיא מאי ממעט לכן צריך גם לטעם ראשון: (ט) לפי שהחכם אינו מתיר אלא בחרטה צריכה לשון התרה אבל הבעל מפר בלא חרטה ובלא נתינת טעם שייך ביה לשון הפרה: (י) דגם כאן כתיב איש כי ידור נדר וגו' לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו דמשמע הוא לא יחל דברו אבל אחר יחל לו וכתיב לאסור אסר דמשמע שאסר עליו דבר פלוני ואחר בא ומתיר לו הדבר שאסר עליו דעל אסור נופל לשון מתיר כי אסר הוא מלשון קשר וגבי קשר שייך לשון התרה שמתיר הקשר שמע מינה דבחכם כתיב לשון התרה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ראשי המטות. לפי דעתי שזאת הפרשה היתה אחר מלחמת מדין ע''כ היא אחריה כמו ותדבר מרים ואהרן במשה אחר ויהיו בחצרות כאשר פירשתי והכ' אמר שבאו בני גד אל משה ואל אלעזר ואל נשיאי העדה ודכרו דבריהם ואחרי כן כתוב ויצו להם משה את אלעזר הכהן ואת יהושע בן נון ואת ראשי אבות המטות הם נשיאי העדה הנזכרים ובעבור שאמר משה לבני גד ולבני דאובן והיוצא מפיכם תעשו ע''כ כתוב וידבר משה אל ראשי המטות ושם כתוב ככל היוצא מפיו יעשה: לבני ישראל. שיאמרו כן לבני ישראל: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וידבר משה אל ראשי המטות. לא הקדים הכתוב לאמר בכאן וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל ראשי המטות ואמרת אליהם זה הדבר אשר צוה ה' כמו שאמר בפרשת שחוטי חוץ (ויקרא יז ב) ובשאר פרשיות אבל הזכיר זה בסוף הפרשה שאמר (פסוק יז) אלה החקים אשר צוה ה' את משה ובפרשת ויהי ביום השמיני נאמר (ויקרא ט ו) ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו ולא הזכיר הצואה כלל וכן בפרשת המן (שמות טז לב) ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר ממנו וגו' וראשי המטות לבני ישראל הם נשיאי הדגלים שהעמידו אותם המטות על דגליהם אחר שמתו נחשון בן עמינדב וחבריו ואפשר שהיו הנזכרים בפרשת הנחלה אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ (להלן לד יז) או שהיו אחרים כי שם ידבר הכתוב על העתיד כי בעת חלוק הארץ יהיו הנזכרים חיים ויעמדו עליהם וטעם וידבר משה אל ראשי המטות כי אין צורך ללמד לכל בני ישראל שהאב והבעל יכולין להפר נדרי ענוי נפש ואולי צריך להעלים אלה החוקים מהם שלא ינהגו קלות ראש בנדרים אבל לחכמי ישראל ראשי שבטיהם לימד המשפט וירמוז עוד למדרש רבותינו (נדרים עח) כי לראשי המטות יד ושם בנדרים יותר משאר העם שיחיד מומחה מתיר הנדר והנה היתר הנדרים לא נתפרש בתורה אבל הוא הלכה למשה מסיני תלאו הכתוב בחוט השערה כמו שאמרו (חגיגה י) היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו אלא שרמז לו הכתוב (פסוק ג) לא יחל דברו כלומר שלא אמר לא יעבור על דברו אבל צוה שלא יחלל דברו שלא יעשה הנדר חלול כי בבואו לב"ד וימצאו לו פתח ונחם עליו והם ימחלו לו איננו מחלל אותו והטעם בזה כאשר אמרתי שעשה היתר הנדר והשבועה בסתרי התורה שלא יאמרו אלא לראויים להם ויכתבו ברמיזה ובאה הפרשה הזאת בכאן מפני שהזכיר נדרי גבוה לבד מנדריכם ונדבותיכם לעולותיכם ולמנחותיכם ולנסכיכם ולשלמיכם (לעיל כט לט) אמר עוד מלבד אלה הנדרים הנזכרים יש עוד נדרי הדיוט וככל היוצא מפיו של אדם חייב לקיים ולעשות כל אשר אסר על נפשו ובכולן לא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו (הרמב"ן)

 אור החיים   אל ראשי המטות וגו'. צריך לדעת מה נשתנית מצוה זו שפרט בה הכתוב ראשי המטות, ורז"ל בספרי אמרו לפי שבמאמר החצוצרות הקדים קריאת העדה לנשיאים חש לומר שהעדה קודמת לנשיאים תלמוד לומר אל ראשי וגו' שהם הקודמים, ובמקום אחר (נדרים עח: ב"ב קכ:) אמרו שבא לומר היתר נדרים ביחיד מומחה, וכל זה דרך דרש ואסמכתות עוד צריך לדעת למה הוצרך לומר המטות לבני שלא היה לו לומר אלא אל ראשי מטות בני ישראל, והיה נראה לומר שנתכוון לדבר בסדר זה שלא תאמר שלא באה המצוה אלא לראשי המטות ישראל לבד לזה אמר אל ראשי המטות לבני ישראל, וכאילו אמר לזה ולזה, והגם שלא אמר ולבני, הרבה מקראות מדברים בסדר זה כדרך אומרו (שמות א) ראובן שמעון וגו' וכאילו אמר ושמעון:

אלא שראיתי ברייתא (שם) וזה לשונם תניא יכול שלא אמר משה פרשה זו אלא לנשיאים בלבד נאמר כאן זה הדבר ונאמר בשחוטי חוץ (ויקרא יז) זה הדבר מה להלן וכו' אף זו נאמרה לכלן, אם כן אין משמעות אומרו לבני ישראל ולבני ישראל שהרי הוצרכו בברייתא להוכיח מגזירה שוה וכבר אמרו רז"ל (כריתות ה.) וזה לשונם לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך וכו', עוד צריך לדעת כוונת אומרו לאמר כי למי יאמרו בני ישראל, ואם הכוונה היא שראשי המטות יאמרו לבני ישראל, היה לו לומר לאמר לבני ישראל. עוד אומרו זה הדבר מה בא למעט בתיבת זה:

אכן יתבאר הכתוב בהקדים מאמרם ז"ל שאמרו (חגיגה י.) וזה לשונם היתר נדרים פורחים באויר עד כאן, ויש להעיר למה עשה ה' ממצוה זו סדר זה מה שלא עשה כן בכל התורה שכל דבר ודבר כתוב יושר וזו פורחת באויר:

אכן הטעם הוא כי לא רצה ה' שיהיה כתוב לעין כל אדם שהנדר והשבועה ישנה בהיתר שבזה יזלזלו בנדרים ובשבועות, ולזה נתחכם ה' והעלים הדבר ומסר ההתר לגדולי ישראל שהם ידעו ויבחינו חילוקי המשפטים שבהתר, אבל בפני כל ההמון יהיו נעולי דלת לקיים כל נדר וכל שבועה כאומרו לא יחל וגומר ככל היוצא מפיו וגו'. וזה הוא שיעור הכתוב וידבר משה אל ראשי המטות שהם גדולי ישראל המצוה בשלימות, אבל לבני ישראל לאמר זה הדבר פירוש כי לבני ישראל בכללות לא יאמר להם מהדיבור הנאמר לראשי המטות אלא זה הדבר ולא הפורח באויר שנאמר בעל פה לראשי המטות, ובזה נתיישבו כל הדקדוקים:

או ירצה על זה הדרך אל ראשי המטות באה המצוה, ולבני ישראל לאמר פירוש כי הנודר והנשבע מבני ישראל יבא ויאמר לראשי המטות והם יגידו למו את שישנו בבל יחל ואת שישנו בהתרה כפי ההלכות שבאו במשפט זה:

ואם תאמר לכל הדרכים הרי הוזכרו גם בני ישראל במצוה זו ולמה הוצרכו רז"ל ללמוד הדבר כנזכר, יש לומר שלא הוצרכו לדון בגזירה שוה, אלא לומר שמשה אמר הדברים מפיו לישראל, אבל להודעת המצוה לישראל לא הוצרכו לגזירה שוה, וזה הוא מה שדקדקו לומר יכול שלא אמר משה פרשה זו אלא לראשי המטות ולא אמרו יכול שלא נאמרה פרשה זו אלא לראשי המטות שאז תהיה הכוונה שלא נאמרה כל עיקר:

עוד יש לומר שזולת גזירה שוה שהודיעה שמצוה זו נוהגת בישראל הייתי יכול לפרש אומרו לבני ישראל כאלו אמר של בני ישראל ויהיה הדבר שקול, ואחר שבאה גזירה שוה שהצדיקה המצוה גם בישראל אנו מישבים הכתוב כדרך האמור, ואין להקשות לפי מה שפירשנו זה הדבר שבא למעט שלא יאמר לכל שהנדרים ניתרים בפה והרי צריכה זה הדבר לגזירה שוה, כי הגזירה שוה גמר לה מתיבת הדבר ופירושינו הוא מתיבת זה לבד הגם שהיה אומר זה אשר צוה ה':

ובדרך רמז יתבאר אומרו לבני ישראל לאמר זה הדבר על פי מה שאמרו רז"ל (מ"ר כאן) וזה לשונם לעולם יהיה אדם זהיר בנדרים אלף עיירות היו לו לינאי וכו', הרי שהגם שהיו מקיימין שבועתן נענשו, ואמר הכתוב כאן כי יש נדרים ושבועות שצוה ה' אותם, והוא אומרו לבני ישראל לאמר אין לאמר אלא גילוי עריות (סנהדרין נו:) פירוש לחשש העריות זה הדבר אשר צוה ה' איש כי ידור נדר וגו', ודקדק לומר איש לרמוז לתגבורת ניגוד התאוה כאומרם ז"ל (רות רבה פ"ו) בפסוק חי ה' שכבי וגו' שנשבע ליצרו, וכן אמרו (חגיגה י.) בפסוק נשבעתי ואקיימה לשמור וגו' כי מצוה לישבע ליצרו: (אור החיים)


{ג}  אִישׁ֩ כִּֽי-יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לַֽיהֹוָ֗ה אֽוֹ-הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ עַל-נַפְשׁ֔וֹ לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ כְּכָל-הַיֹּצֵ֥א מִפִּ֖יו יַֽעֲשֶֽׂה:

 אונקלוס  גְבַר אֲרֵי יִדַר נְדַר קֳדָם יְיָ אוֹ יְקַיֵים קְיַם לְמֵיסַר אִסַר עַל נַפְשֵׁיהּ לָא יְבַטֵל פִּתְגָמֵיהּ כְּכָל דִי יִפּוֹק מִפּוּמֵיה יַעֲבֵּד: (אונקלוס)

 יונתן  גְבַר בַּר תְּלֵיסַר שְׁנִין אֲרוּם יִדַר נִדְרָא קֳדָם יְיָ אוֹ יְקַיֵים קְיַים לְמֵיסַר אִיסַר מִמַדַעַם דְהֶתֵּירָא עַל נַפְשֵׁיהּ לָא יָפִיס פִּתְגָמֵיהּ בְּרַם בֵּית דִינָא שָׁרַן לֵיהּ וְאִין לָא שָׁרוּ לֵיהּ כְּכָל מַה דְיִפּוֹק מִפּוּמֵיהּ יַעֲבֵיד: (תרגום יונתן)

 רש"י  נדר. האומר הרי עלי קונם (כ) שלא אוכל (ל) או שלא אעשה דבר פלוני, יכול אפילו נשבע שיאכל נבלות אני קורא עליו ככל היוצא מפיו יעשה, תלמוד לומר לאסור אסר, לאסור את המותר, ולא להתיר את האסור: לא יחל דברו. כמו לא יחלל (מ) דברו, לא יעשה דבריו חולין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) ר"ל שאמר דבר זה יהא עלי קונם שלא אוכל כו': (ל) אף על פי שלא אוכל שייך גבי שבועה ולא גבי נדר וכמו שהקשה הרמב"ן זכרונו לברכה כבר תירץ הרא"ם עיין שם: (מ) והוא מבעלי הכפל ולולא החי"ת שאינה מקבלת דגש היתה נדגשת לתשלום אות הכפל ופירוש לא יזלזל דבריו כזלזול החולין שאינו חושש בשמירתן מטומאה רק כקדש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לה'. שהזכיר השם והנדר אם יהיה כן אתן לשם כך וכך או אתענה: השבע. שם הפועל ובא עם שם וכמוהו רבים: לא יחל דברו. כמו לא יחלל ואיננו לשון מחילה והנה אנחנו צריכין לקבלה כי הכ' אמר איש ואשה ולא פירש מתי יהיה איש או מתי תהיה אשה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  איש כי ידור נדר. האומר הרי עלי קונם שלא אוכל או שלא אעשה דבר פלוני יכול אפילו (נשבע) שיאכל נבלה קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה ת"ל לאסור אסר לאסור את המותר ולא להתיר את האסור לשון רש"י ולשון ספרי (מטות קנג) אינו כן אלא שנו על לאסור איסר יכול אפילו נשבע לאכול נבלות וטרפות שקצים ורמשים קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה ת"ל לאסור אסר על נפשו לאסור את המותר ולא להתיר את האסור הזכירו הדבר הזה בשבועות והרב החליפו לנדרים ולפי דעתי שלא נזהר שהרי אמרו (נדרים ב) בנדרים דהוה אסר חפצא עליה ולפיכך אינן חלין על דבר שאין בו ממש כגון נדר עלי שלא אדבר עמך או שלא אלך או שלא אישן וכיוצא בהם וכיון שהדבר כן נראין הדברים שאפילו בדבר הרשות אם אמר נדר עלי שאוכל היום או שאוכל ככר זה אינו נדר שאין הנדר על החפץ כלל אלא עליו שיעשהו ולא הוזכרו נדרים בגמרא בקום ועשה כלל ואע"פ שמצינו בנדרי גבוה הרי עלי עולה הרי עלי שלמים שאמירתו לגבוה נתחייבו בו נכסיו כמסירתו להדיוט או שהוא חומר נוהג בנדרי הקדש מפני שיש בהן חפץ נאסר להדיוט ונתפס לגבוה לכשיפריש ולפיכך משעה ראשונה חל חיוב הנדר על נכסיו אבל בנדרי בטוי אין לנו לפי שאין שם חפץ כלל לא בתחלה ולא בסוף וכן "לאסור את המותר ולא להתיר את האסור" אין ראוי להזכירו בנדרים לפי שהן חלין על דבר מצוה כדבר הרשות והאומר בנדר סוכה שאיני עושה תפילין שאיני מניח אסור (שם טז) ואע"פ שעובר על מצות עשה וכן המדיר את אשתו מתשמיש המטה אסור (שם יד) אע"פ שמבטל מצות לא תעשה וכן הן חלים בקיום לא תעשה כגון שנדר שלא לאכול נבלה ממה ששנינו (שם יז ע"ש) יש נדר בתוך נדר וכו' נמצא שהנדר חל לאסור את האסור ולהתיר לעצמו שלא יעשה מה שהוא אסור לעבור עליו אלא שאינם חלין לעבור בידים על לא תעשה אבל השבועות אינן כלל אלא לאסור את המותר אינן נוהגות בדבר מצוה כלל לא בבטול מצות לא תעשה ולא בקיומו ולא בביטול מצות עשה כגון שבועה שלא אעשה סוכה ושלא אניח תפילין ואפילו בקיום מצות עשה אינן חלות שאלו נשבע לקיים את המצוה ולא קיים אינו מתחייב בה משום שבועה ולא מלקות ולא קרבן אלא דשרי ליה לזרוזי נפשיה (שם ח) דכתיב (תהלים קיט קו) נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך ומפני כן בשבועות בלבד הוא נדרש לאסור אסר על נפשו והלכות גדולות הן הבקי ימצאם במקומותם וטעם ידור נדר לה' איננו כמו אשר נשבע לה' (תהלים קלב ב) כי הוא כמו וישבע לו (בראשית כד ט) שנשבע אליו לצרכו אבל בשבועה יאמר ובשמו תשבע (דברים ו יג) ואשביעך בה' (בראשית כד ג) כאשר נשבעתי לך בה' אלהי ישראל לאמר כי שלמה בנך ימלוך אחרי (מלכים ב א ל) השבעה לי באלהים הנה (בראשית כא כג) אבל בנדר לא יאמר "ידור בה'" אלא "לה'" וכבר רמזו החכמים טעם הדבר בספרי (מטות יד) אמרו מה הפרש בין נדרים לשבועות בנדרים כנודר בחיי המלך בשבועות כנשבע במלך עצמו אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר חי ה' וחי נפשך אם אעזבך (מלכים ב ד ל) והסוד כי השבועה מלשון שבעה כי בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה והנדר בתבונה ראשית דרכו קדם מפעליו מאז נמצא שהנדרים על גבי תורה עולים ולפיכך חלים על דבר מצוה כדבר הרשות והנה כל נדר לה' וכל הנשבע בו (הרמב"ן)

 אור החיים  איש כי ידור נדר לה' וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר ידור נדר או השבע שבועה ולא הספיק לומר כי ידור לה' או ישבע. עוד למה כפל לומר לא יחל וגו' ככל היוצא מפיו. אכן לפי שיש ב' מיני נדרים ושבועות, אחד בעניינים הנוגעים לנפש ויתחלק לב' עניינים אחד לעשות מעשה הטוב כגון ללמוד וללמד להקדיש לגמילות חסדים ואחד להרחיק התיעוב להגדיר עצמו לבל ידור בשכונת אשה חשודה לבל ילך בחברת פועלי און וכדומה, ב' בענינים הנוגעים לגוף במעשה שאין בו לא איסור ולא מצוה, וגם זה יתחלק לשני דברים, לאכול ולשתות לדור בדירה זו וכדומה, או שלא לאכול דבר פלוני ושלא ללבוש מלבוש זה וכדומה, ויצו ה' משפטיו כדת מה לעשות, ואמר כי ידור נדר סתם נדר יגיד על המעשה שנדר ללכת למקום פלוני או לעשות איזה דבר, ולפי שיש נדר שהוא לה' ודינו משונה מנדרי חול כאשר יבאר הכתוב לזה פרטו ואמר נדר לה', נמצאת אומר שהזכיר הכתוב ב' מיני נדרים נדרי חול ונדרי קודש:

ואומרו או השבע שבועה כנגד העדר המעשה כמו שגמר אומר לאסור איסר על נפשו, ויש גם כן בזה ב' נדרים, נדרי חול כגון לאסור דברים שאין מצוה באיסורם, או לאסור גם כן דברים שהם אסורין כגון בועז שנשבע ליצרו, ונתחכם ה' במה שאמר תיבת לה' בין נדר לשבועה להסמיך לה' נדר ושבועה לומר שהכפל שבא בנדר ובשבועה הוא פרט הנוגע לה' ולא כללו בכלל נדרי חול לפי שדינו משונה, והוא מה שגמר אומר לא יחל דברו ככל היוצא וגו' פירוש כנגד נדרים שהם דברי חול ושבועות שהם מניעת דברים שאין בהם צורכי מצוה כשבועתו של בועז וכדומה לה אמר לא יחל פירוש הוא לא יחל אבל אחרים מתירים לו וכמו שפירשו רז"ל (שם), וכנגד נדרים שהם נדרי הקדשות ונדרי שמים ושבועות שיש בהם צורכי מצוה אמר ככל היוצא מפיו יעשה בזה אין בהם תנאי שאחרים יכולין להתירו אלא הם דברים שאין להם התרה:

עוד נראה לפרש טעם אומרו לה' על פי מה שכתב רמב"ם בפרק י"א מהלכות נדרים וזה לשונו קטן בן י"ב שנה שנשבע או שנדר בודקים אותו אם יודע לשם מי נדר וכו' עד כאן, והוא מה שנתכוין ה' במאמר נדר לה', כי לפי שקדם ואמר איש בא לתת גדר שיקרא איש לדבר זה ואמר נדר לה' פירוש כשידע לשם מי נדר וכן בשבועה כאומרו או השבע שבועה שהדין כמו כן בשבועה: (אור החיים)


{ד}  וְאִשָּׁ֕ה כִּֽי-תִדֹּ֥ר נֶ֖דֶר לַֽיהֹוָ֑ה וְאָֽסְרָ֥ה אִסָּ֛ר בְּבֵ֥ית אָבִ֖יהָ בִּנְעֻרֶֽיהָ:

 אונקלוס  וְאִתְּתָא אֲרֵי תִדַר נְדַר קֳדָם יְיָ וְתֵיסַר אִסָר בְּבֵית אֲבוּהָא בְּרַבְיוּתָהָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְּתָא דְלָא עָבְרַת תְּרֵיסַר שְׁנִין אֲרוּם תִּידַר נְדַר קֳדָם יְיָ וְתֵיסַר אִיסַר בְּבֵית אִיבָהָא עַד תְּרֵיסַר שְׁנִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  בבית אביה. ברשות אביה (נ) ואפילו אינה בביתו (ספרי שם): בנעוריה. ולא קטנה ולא בוגרת, שהקטנה אין נדרה נדר, (ס) והבוגרת אינה ברשותו של אביה להפר נדריה. ואי זו היא קטנה, אמרו רבותינו, בת י"א שנה ויום אחד נדריה נבדקין, אם ידעה לשם מי נדרה ולשם מי הקדישה, נדרה נדר, בת י"ב שנה ויום אחד אינה צריכה להבדק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) מדכתיב בסוף פרשה זו בנעוריה בית אביה וקרא יתירא הוא דהא כתיב כאן בבית אביה בנעוריה אלא בא ללמדך כל שבח נעוריה לאביה ואפילו אינה בביתו דלאו דוקא כתיב בבית אביה. אף בבית אביה דלעיל מיניה פי' ברשותו ולא בביתו ממש. רא"ם: (ס) הכי פירושו אין נדרה נדר ודאי אלא יש שנדרה צריך בדיקה ויש שאינו נדר כלל כמו שמפרש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואסרה אסר. או אסרה איסר. ואסרה ממשקל אחר ואיננו כמו אסר: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואשה כי תדר נדר לה' ושמע אביה. רצה הכתוב להזכיר האיסור תחלה להגיד כי גם הנערה בלאו הנזכר שלא יחל דברו ועל כן אם קיים לה אביה קם הנדר אבל אם הניא אותה לא יקום ואמר וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה להגיד שלא נאמר " יסלח לה " רק כאשר תעשה אחרי הנאת האב לא מתחלה אם עברה על הנדר ואחרי כן הניא אותה כמו שאמרו (נזיר כב) דמיגז גייז ואינו עוקר נדר מעיקרו (הרמב"ן)


{ה}  וְשָׁמַ֨ע אָבִ֜יהָ אֶת-נִדְרָ֗הּ וֶֽאֱסָרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר אָֽסְרָ֣ה עַל-נַפְשָׁ֔הּ וְהֶֽחֱרִ֥ישׁ לָ֖הּ אָבִ֑יהָ וְקָ֨מוּ֙ כָּל-נְדָרֶ֔יהָ וְכָל-אִסָּ֛ר אֲשֶׁר-אָֽסְרָ֥ה עַל-נַפְשָׁ֖הּ יָקֽוּם:

 אונקלוס  וְיִשְׁמַע אֲבוּהָא יָת נִדְרָהּ וְאֵסָרָהּ דִי אֲסָרַת עַל נַפְשָׁהּ וְיִשְׁתּוֹק לָהּ אֲבוּהָא וִיקוּמוּן כָּל נִדְרָהָא וְכָל אֱסָרֵי דִי אֲסָרַת עַל נַפְשָׁהּ יְקוּמוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִשְׁמַע אִיבָהָא יַת נִדְרָהָא וְכָל אִיסְרָהָא דְאָסְרַת עַל נַפְשָׁהּ וְיִתְכַּוֵון וְיִשְׁתּוֹק לָהּ אִיבָהָא וְיִתְקַיְימוּן כָּל נִדְרָהָא וְכָל אִיסָרָא דְאַסָרַת עַל נַפְשָׁהּ יִתְקַיֵים: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ושמע אביה את נדרה וגו' וקמו כל נדריה וגו'. צריך לדעת למה התחיל לדבר לשון יחיד, כאומרו נדרה וגמר אומר לשון רבים כאומרו נדריה, גם מה מרבה בתיבות כל נדריה וכל איסר שלא היה לו לומר אלא וקמו נדריה ואסריה. עוד למה שינה בנדרים אמר וקמו נדריה ובאסרים יקום, גם לא היה צריך לומר יקום והיה סומך על מאמר וקמו שאמר בתחלה, ויתבאר הכתוב על פי מה שאמרו במסכת נדרים דף פ"ז וזה לשונם המשנה אמרה קונם תאנים וענבים קיים לתאנים כולו קיים הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר גם לענבים, אמרה קונם ענבים שאיני טועמת ותאנים שאיני טועמת הרי אלו ב' נדרים עד כאן:

ואמרו בש"ס וזה לשונם מתניתין ר' ישמעאל הוא דתניא אישה יקימנו אמרה קונם תאנים וענבים וכו' קיים לתאנים כלו קיים וכו' הפר לענבים אינו מופר עד שיפר גם לתאנים דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר הרי הוא אומר אישה יקימנו וגו' מה יקימנו ממנו אף יפירנו ממנו, ורבי ישמעאל, מי כתיב יפר ממנו, ורבי עקיבא, מקיש הפרה להקמה, אמר ר' יוחנן זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים מקיש הקמה להפרה מה הפרה מה שהפר הפר אף הקמה מה שקיים קיים עד כאן, זו היא גירסת הספרים שלפנינו, אבל התוס' ורמב"ן והר"ן גורסים אבל חכמים אומרים מה הפרה מה שהפר לא הופר אף וכו', ולפי גירסא זו חכמים ורבי ישמעאל הם בסברא אחת בענין ההפרה שלא הופר, וגירסה זו היא עיקר כמו שהוכיחו מהתוספתא:

נמצינו אומרים ג' סברות, א' היא סברת ר' ישמעאל שהביא רבי במשנה שאם הקים חלק מהנדר הקים הכל ואם הפר חלק מהנדר אינו מופר אפילו חלק שהפר. ב' סברת רבי עקיבא שכל שהקים מקצת או הפר מקצת כאלו הקים או הפר הכל. ג' סברת חכמים שסוברים שבין בהפרה בין בהקמה אין הקמתו והפרתו כלום אלא אם הקים או הפר הכל, ולכל אחד מג' הסברות יתיישב הכתוב על נכון, לסברת ר' ישמעאל שסתם רבי במשנה כמותו יתיישב על זה הדרך אומרו ושמע אביה את נדרה לשון יחיד לומר שבנודרת נדר אחד הכתוב מדבר וכגון שאמרה קונם תאנים וענבים שזה יקרא נדר אחד לאפוקי אם אמרה קונם תאנים שאיני טועמת קונם ענבים וכו' שזה יקרא ב' נדרים:

ואומרו והחריש וגו' וקמו כל נדריה פירוש אפילו לא החריש אלא מפרט אחד פירוש שמהתאנים והענבים שנדרה בהם לא החריש אלא לתאנים וקמו כל נדריה פירוש אפילו לענבים, ובזה העירך כי אומרו והחריש אין הכוונה מהכל שהרי הוצרך להודיעך בקיום ואמר וקמו כל הא למדת שעד עתה במאמר והחריש לא היינו עסוקים לכל נדריה, ואומרו וכל איסר וגו' יקום נתכוון בשינוי זה להזכירו בלשון יחיד לגלות שמאמר כל נדריה לא שהם נדרים רבים אלא נדר אחד הוא אלא שכללה בו דברים רבים תאנים וענבים, ובערך הנידרים הוא שאמר לשון רבים, והוא אומרו וכל איסר וגו' יקום, והגם שהמאמר בא באיסר, כבר הודיעך הכתוב שדין הנדר והשבועה שוים:

ואומרו יקום ולא סמך על מאמר וקמו שקדם, שאם כן הייתי מפרש כוונת הכתוב שבא לומר שאם נדרה ונשבעה על ב' דברים יחד והחריש לנדר קיים גם לשבועה, לזה אמר יקום לומר שצריך הקמה לכל אחד מהם, ואומרו ואם הניא וגו' כל נדריה פירוש צריך שיפר כל נדריה פירוש אם לא הפר אלא לתאנים אינו מופר עד שיפר גם לענבים, ואומרו לא יקום לשון יחיד להעירך שבנדר אחד הכתוב מדבר, לבל תטעה ממאמר נדריה וגו' שאין הכתוב מדבר אלא בנודרת נדרים רבים כדין האמור בסיפא של המשנה שכתבנו למעלה:

ולסברת רבי עקיבא שבהפרת חלק הופר הכל ובהקמת חלק כמו כן הוקם הכל יתבאר על זה הדרך ושמע אביה את נדרה וגו' והחריש וגו' פירוש אם שמע אפילו חלק מנדרה הגם שלא שמע כל נדרה והחריש לאותו חלק בזה וקמו כל נדריה אפילו חלק שלא שמע, ואומרו ואם הניא אביה אותה פירוש אפילו לא הניא הכל אלא חלק אחד כל שאנו קורין בו הניא אותה, ולזה לא הסמיך מאמר כל נדריה למאמר ואם הניא על זה הדרך ואם הניא אביה כל נדריה ביום שמעו, ואז לא היה צריך לומר תיבת אותה, וכפי זה מאמר כל נדריה וגו' נמשך למטה למאמר לא יקום, ואמר לא יקום לשון יחיד נתכוון בזה לומר חידוש הדין שאפילו מה שלא הפר הופר:

ולדרך זה יתישב על נכון מאמר וה' יסלח לה וגו', פירוש שאם לא הניא אביה אלא לענבים והיא אינה יודעת המשפט שגם לתאנים הועיל הביטול ואכלה תאנים מודיע הכתוב שה' יסלח לה כי צריכה סליחה כיון שלדעתה לא הניא על התאנים, ונתן טעם הסליחה כי הניא אביה אותה פירוש כי הביטול שעשה אביה הועיל גם לזה, והוצרך לומר כן להעירך שהדבר שעליו בא הסליחה הוא על העדר ידיעה זו שממנה יצאה השגגה והבן:

ולסברת חכמים שאמרו שלא תועיל הפרה למקצת ולא הקמה למקצת עד שיפר לכל או יקום לכל יתבאר על זה הדרך ושמע אביה את נדרה אמר לשון יחיד להעירך שהכתוב מדבר בעשתה נדר אחד ולא בעשתה ב' נדרים כמו שפירשתי לסברת רבי ישמעאל ואומרו והחריש וגו' וקמו כל נדריה מאמר כל נדריה נמשך לפניו ולפני פניו וזה פירושו והחריש לה אביה אימתי יועיל החרישה להקים אם יהיו כל נדריה אבל חלק ממנה לא תועיל לו הקמה:

ואומרו ואם הניא וגו' כל נדריה וגו' מאמר כל נדריה נמשך למעלה על זה הדרך ואם הניא וגו' אם בהפרתו הניא הכל אז לא יקום פרט מהם, ולהודיעך בא שאם הניא פרט אחד אין אנו קורים בו לא יקום, והגם שנאמר שמאמר כל נדריה נמשך למטה למאמר לא יקום יתבאר על זה הדרך כל נדריה וגו' לא יקום פירוש בזמן שיש כל נדריה בכלל אז ישנו לפרט הא למדת שאין ביטול לפרט לבדו, וכל זה דוקא שעשתה נדר אחד כמו שרשם במאמר ושמע אביה את נדרה, אבל אם עשתה אותם בגדר ב' נדרים אין נתלה זה בזה: (אור החיים)


{ו}  וְאִם-הֵנִ֨יא אָבִ֣יהָ אֹתָהּ֘ בְּי֣וֹם שָׁמְעוֹ֒ כָּל-נְדָרֶ֗יהָ וֶֽאֱסָרֶ֛יהָ אֲשֶׁר-אָֽסְרָ֥ה עַל-נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם וַֽיהֹוָה֙ יִֽסְלַח-לָ֔הּ כִּֽי-הֵנִ֥יא אָבִ֖יהָ אֹתָֽהּ:

 אונקלוס  וְאִם אַעְדֵי אָבוּהָא יָתַהּ בְּיוֹמָא דִשְׁמַע כָּל נִדְרָהָא וֶאֱסָרָהָא דִי אֲסָרַת עַל נַפְשָׁהּ לָא יְקוּמוּן וּמִן קֳדָם יְיָ יִשְׁתְּבֵק לָהּ אֲרֵי אַעְדִי אֲבוּהָא יָתַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין יִבְטַל אִיבָהָא יָתָהּ בְּיוֹמָא דְשָׁמַע אוֹ לָא אִתְכַּוֵון לְקַיְימָא וּבַטֵיל בָּתַר דְיִשְׁמַע כָּל נִדְרָהָא וְאֵיסָרָא דְאַסָרַת עַל נַפְשָׁהּ לָא יִתְקַיְימוּן וּמִן קֳדָם יְיָ יִשְׁתְּרֵי וְיִשְׁתְּבֵק לָהּ אֲרוּם בָּטֵיל אָבוּהָא יָתָהּ מִן רְשׁוּתָא דְנִדְרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם הניא אביה אותה. אם מנע אותה מן הנדר, כלומר שהפר לה. הנאה זו איני יודע מה היא, כשהוא אומר, (ע) ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר, הוי אומר הנאה זו הפרה. ופשוטו, לשון מניעה והסרה, וכן ולמה תניאון (במדבר לב, ז), וכן שמן ראש אל יני ראשי (תהלים קמא, ה), וכן וידעתם את תנואתי (במדבר יד, לד), את אשר סרתם מעלי: וה' יסלח לה. במה הכתוב מדבר, באשה שנדרה בנזיר, ושמע בעלה והפר לה, והיא לא ידעה, ועוברת על נדרה ושותה יין ומטמאה למתים, זו היא שצריכה סליחה, ואף על פי שהוא מופר, ואם המופרין צריכין סליחה, קל וחומר לשאינן מופרין (ספרי קנג): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) ואם תאמר והא בלאו קרא זה נמי ידע רש"י פירושו של הניא כמו שמביא אחר כך פסוק ולמה תניאון ואל יניא ראשי ועוד האריך [הרא"ם] בקושיות. ויש לומר דהכי פירושו בתחלה מפרש רש"י אם מנע אותה מן הנדר כמו שפירש אחר כך ופשוטו כו' והואיל ופירש אם מנע אותה הוה אמינא בדיבור בעלמא יכול לבטל הנדר כשאמר אי אפשי שיתקיים נדר זה לכך מפרש כלומר שהפר לה ר"ל במדרש מפורש כן שצריך להפר לה ולומר לה מופר לך אבל אי לא אמר כן אלא מניעה בעלמא אינו מופר ולפי המדרש אמר הנאה זו איני יודע מה היא ר"ל האי ואם הניא אביה אותה לפי המדרש שפירש שהוא לשון הפרה איני יודע היאך משמע מהניא הפרה אבל כיון שפירש במדרש כשהוא אומר בסיפא גבי בעל ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר שמע מינה דהנאה דגבי בעל הוא לשון הפרה הוי אומר הנאה זו דכתיב גבי אב הוי נמי הפרה דאי פירושו לשון מניעה בעלמא הוי קראי סתרי אהדדי דהניא אביה אותה משמע מניעה בעלמא ויניא דכתיב גבי בעל משמע הפרה שיאמר מופר לך מדכתיב ואם יניא אותה והפר ועל כרחך צריך לומר דהפר פירושו של יניא שמע מינה דהנאה דכתיב גבי אב נמי היינו הפרה וכתב הכתוב הנאה במקום הפרה אבל לפי פשוטו לשון מניעה והסרה כדפרש"י לעיל ומביא ראיה מהפסוקים ואחר כך ק"ל כיון דהניא אביה אותה משמע הפרה ממש למה כתיב וה' יסלח לה למה צריכה סליחה כיון שלא חטאה דהא הפר לה הנדר ומתרץ דהא כתיב נמי בסמוך גבי בעל וה' יסלח לה ובמה הכתוב מדבר באשה שנדרה כו' זו היא שצריכה סליחה ואף על פי שהוא מופר הכי נמי באב ובתו מיירי בבת שנדרה בנזיר ושמע אביה וכו' שצריכה סליחה כיון שהיא לא ידעה שהפר לה ועוברת על נדרה כדפרש"י והרא"ם האריך עוד עיין שם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הניא. כמו שבר והפר כמו את תנואתי: ביום שמעו. לא ביום אחר: (אבן עזרא)


{ז}  וְאִם-הָי֤וֹ תִֽהְיֶה֙ לְאִ֔ישׁ וּנְדָרֶ֖יהָ עָלֶ֑יהָ א֚וֹ מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר אָֽסְרָ֖ה עַל-נַפְשָֽׁהּ:

 אונקלוס  וְאִם מֶהֱוָה תֶהֱוֵי לִגְבַר וְנִדְרָהָא עֲלָהּ אוֹ פֵּירוּשׁ סִפְוָתָהָא דִי אֲסָרַת עַל נַפְשָׁהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין אִתְנַסְבָא אִתְנְסִיבַת לִגְבַר וְנִדְרָהָא עֲלָהּ אוֹ פֵּירוּשֵׁי סִיפְתָהָא דְאָסְרַת עַל נַפְשָׁהּ בְּבֵית אִיבָהָא וְלָא בְטִיל אִיבָהָא עַד לָא אִתְנְסִיבַת וּמִדְאִתְנְסִיבַת לִגְבַר יִתְקַיְימוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם היו תהיה לאיש. זו ארוסה, או אינו (פ) אלא נשואה, כשהוא אומר ואם בית אישה נדרה, הרי נשואה אמור, וכאן בארוסה, (צ) ובא לחלוק (ק) בה, שאביה ובעלה מפירין נדריה (נדרים סז.), הפר האב ולא הפר הבעל, או הפר הבעל ולא הפר האב, הרי זה אינו מופר, ואין צריך לומר אם קיים (ר) אחד מהם: ונדריה עליה. שנדרה בבית אביה ולא שמע בהן אביה, (ש) ולא הופרו ולא (ת) הוקמו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) פירוש אף על פי שסתם הויה לשון קידושין הוא מכל מקום כיון דאשכחן נמי הויה למשכב גבי הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש שר"ל למשכב דהיינו נשואה הוה אמינא אף הויה זו נמי למשכב דהיינו נשואה ויהיו האב והבעל מפירין נדרה כשהוא אומר כו': (צ) דכאן כתיב ואם היו תהיה לאיש שהוא לשון הויה וקידושין: (ק) כלומר הא דלא כללן הכתוב בכלל אחד משום דבא לחלק בה כלומר בארוסה אביה ובעלה מפירין נדרים מה שאין כן בנשואה לכך חלקן הכתוב ואחר כך מפרש והולך שאל תאמר אביה ובעלה אחד מהם יכול להפר זה אינו דאם הפר האב כו' כמו שמפרש והולך מן המקראות: (ר) דהא אמרת אם הפר אחד ואחד שותק אינו מופר כל שכן אם קיים אחד מהם שאידך אינו יכול להפר: (ש) דאי הפר האב שוב אין צריך הפרה יותר: (ת) דאי קיים האב שוב אין מועיל הפרת הבעל דהא אם לא הפר האב והפר הבעל אין מועיל כדפרש"י בסמוך יכול אפילו לא הפר וכו' מכל שכן אם קיים האב שאין מופר בהפרת בעל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונדריה עליה. בבית אביה ולא הניא אותה אביה בעלה יניא אותה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה. על דעת רבותינו (נדרים עא א) יאמר "אם היו תהיה לאיש" - באשה הזאת אשר אסרה איסר בבית אביה בנעוריה ונדריה עליה, שלא שמע בהן אביה ולא הופרו ולא הוקמו, ושמע גם אישהּ בהן והפר את נדרה, כי גם הוא ישתתף עם האב בהפרת הנדרים.

וטעם "היו תהיה לאיש", שתהיה אליו בבית אביה ולא באה אל ביתו, והיא הארוסה, שגם היא יקראנה הכתוב "אֵשֶׁת רֵעֵהוּ" (דברים כב כד).

ולא ראו רבותינו לפרש שיפר הבעל לבדו לאשתו הנשואה הנדרים שהביאה מבית אביה אל ביתו, כנגלה מן הכתוב, שאם כן מה צורך שיחזור ויאמר (בפסוק יא) "וְאִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה"? בקודמין הוא מפר, בנדרים שבביתו לא כל שכן? והקבלה תכריע. (הרמב"ן)


{ח}  וְשָׁמַ֥ע אִישָׁ֛הּ בְּי֥וֹם שָׁמְע֖וֹ וְהֶֽחֱרִ֣ישׁ לָ֑הּ וְקָ֣מוּ נְדָרֶ֗יהָ וֶֽאֱסָרֶ֛הָ אֲשֶׁר-אָֽסְרָ֥ה עַל-נַפְשָׁ֖הּ יָקֻֽמוּ:

 אונקלוס  וְיִשְׁמַע בַּעֲלַהּ בְּיוֹמָא דִשְׁמַע וְיִשְׁתּוֹק לַהּ וִיקוּמוּן נִדְרָהָא וֶאֱסָרָהָא דִי אֲסָרַת עַל נַפְשַׁהּ יְקוּמוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין בָּתַר דְאִתְנְסִיבַת נְדָרַת וְיִשְׁמַע בַּעֲלָהּ וּבְיוֹמָא דְשָׁמַע יִתְכַּוֵון לְקַיְימוּתְהוֹן וְיִשְׁתּוֹק לָהּ וְיִתְקַיְימוּן נִדְרָהָא וְאִיסְרָהָא דְאַסָרַת עַל נַפְשָׁהּ יִתְקַיְימוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושמע אישה וגו'. הרי לך, שאם קיים הבעל שהוא קיים: (רש"י)


{ט}  וְ֠אִ֠ם בְּי֨וֹם שְׁמֹ֣עַ אִישָׁהּ֘ יָנִ֣יא אוֹתָהּ֒ וְהֵפֵ֗ר אֶת-נִדְרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֔יהָ וְאֵת֙ מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר אָֽסְרָ֖ה עַל-נַפְשָׁ֑הּ וַֽיהֹוָ֖ה יִֽסְלַֽח-לָֽהּ:

 אונקלוס  וְאִם בְּיוֹמָא דִשְׁמַע בַּעֲלַהּ אַעְדִי יָתַהּ וִיבַטֵּל יָת נִדְרָהָא דִי עֲלַהּ וְיָת פֵּירוּשׁ סִפְוָתָהָא דִי אֲסָרַת עַל נַפְשַׁהּ וּמִן קֳדָם יְיָ יִשְׁתְּבֵק לַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין בְּיוֹמָא דְשָׁמַע בַּעֲלָהּ בָּטִיל לָהּ וְיִשְׁרֵי יַת נִדְרָהּ דַעֲלָהּ וְיַת פֵּירוּשׁ סִפְתָהָא דַאֲסָרַת עַל נַפְשָׁהּ וּמִן קֳדָם יְיָ יִשְׁתְּרֵי וְיִשְׁתְּבֵק לָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  והפר את נדרה אשר עליה. (א) יכול אפילו לא הפר האב (ב) תלמוד לומר בנעוריה בית אביה, כל שבנעוריה ברשות אביה היא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) (נחלת יעקב) אין ספק שהוא טעות סופר שהרי זה הפסוק קאי אואם בית אישה נדרה שהיא נשואה מאיש אבל גירסת הרא"ם היא נכונה שרשם והפר את נדרה: (ב) כלומר מדכתיב למעלה ואם היו תהיה לאיש הל"ל אם תהיה אלא וי"ו מוסיף על ענין ראשון ולמעלה כתיב והניא אביה וגומר דרשינן כל שבח נעוריה לאביה מקרא דבנעוריה בית אביה מהתם משמע דגם כאן צריך הפרת אביה ולא שנא ארוסה ולא שנא פנויה משום דוי"ו מוסיף על ענין ראשון שהיא ברשות אביה גם כן והיינו ארוסה שהיא ברשות שניהם והרא"ם פירש דאי בפנויה דוקא קמיירי אבל הארוסה פקעה רשות האב אם כן למה לי בנעוריה בית אביה פעם שנית הא כבר כתיב בבית אביה בנעוריה ושני פירושים אלו בגמרא הם וכמו שהביא הרא"ם גם כן ויהיה פירוש הפסוק ואם היו תהיה האשה אשר אסרה אסר בבית אביה בנעוריה ונדריה עליה כי לא שמע אביה בהן ושמע אישה אחר שנתארסה גם הוא ישתתף בהפרתה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ביום שמוע. הדבר מפיה: מבטא שפתיה. השבועה: (אבן עזרא)


{י}  וְנֵ֥דֶר אַלְמָנָ֖ה וּגְרוּשָׁ֑ה כֹּ֛ל אֲשֶׁר-אָֽסְרָ֥ה עַל-נַפְשָׁ֖הּ יָק֥וּם עָלֶֽיהָ:

 אונקלוס  וּנְדַר אַרְמְלָא וּמְתַרְכָא כֹּל דִי אֲסָרַת עַל נַפְשַׁהּ יְקוּם עֲלַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְנִדְרָא דְאַרְמְלָא וּמִתַרְכָא כָּל דְאַסָרַת עַל נַפְשָׁהּ יְקוּם עֲלָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה. לפי שאינה לא ברשות אב ולא ברשות בעל, (ג) ובאלמנה מן הנשואין הכתוב מדבר, אבל אלמנה מן האירוסין, מת הבעל, נתרוקנה וחזרה לרשות האב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דהכי פירושו אלמנה אינה ברשות האב וגרושה אינה ברשות הבעל להפר לה. ואם תאמר ואיך תעלה על דעתך שיפר. ויש לומר לפי שמצינו הבעל מפר אפילו נדר שלא נדרה ברשותו כגון שנדרה בבית אביה כל שכן שיכול להפר לה מה שנדרה ברשותו לכן פירש אינה ברשות הבעל. מצאתי: (שפתי חכמים)


{יא}  וְאִם-בֵּ֥ית אִישָׁ֖הּ נָדָ֑רָה אֽוֹ-אָסְרָ֥ה אִסָּ֛ר עַל-נַפְשָׁ֖הּ בִּשְׁבֻעָֽה:

 אונקלוס  וְאִם בֵּית בַּעֲלַהּ נְדָרַת אוֹ אֲסָרַת אִסַר עַל נַפְשַׁהּ בְּקִיוּם: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין עַד דְהִיא בְּבֵית בַּעֲלָהּ וְלָא בָּגְרַת נָדְרַת אוֹ אָסְרַת אִסַר עַל נַפְשָׁהּ בְּקִיוּמָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם בית אישה נדרה. בנשואה (ד) הכתוב מדבר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) (גור אריה) והא דלא הקדים הכתוב ואם בית אישה נדרה קודם קרא דונדר אלמנה שמדבר אחר הנשואין מפני דאלמנה וגרושה לאו דוקא אלא הוא הדין בוגרת והיא פנויה אין לאב רשות עליה ונדרה קיים כמו באלמנה ואם כן הכל כסדר דבתחלה דיבר בנערה שהיא ברשות אביה לגמרי ואחר כך ואם היו תהיה לאיש דהיא ברשות אביה וברשות בעלה ואחר כך באשה שאין רשות האב עליה אלמנה וגרושה והוא הדין בוגרת ואחר כך בנשואה שהיא ברשות בעלה לגמרי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואם בית אישה נדרה. האלמנה בימים הקדמונים והניא אותה לא תקיים נדרה בימי אלמנותה וזה על דבר העתיד שנדרה ומת הבעל קודם הגעת הזמן. מלת סליחה מפורשת: (אבן עזרא)


{יב}  וְשָׁמַ֤ע אִישָׁהּ֙ וְהֶֽחֱרִ֣שׁ לָ֔הּ לֹ֥א הֵנִ֖יא אֹתָ֑הּ וְקָ֨מוּ֙ כָּל-נְדָרֶ֔יהָ וְכָל-אִסָּ֛ר אֲשֶׁר-אָֽסְרָ֥ה עַל-נַפְשָׁ֖הּ יָקֽוּם:

 אונקלוס  וְיִשְׁמַע בַּעֲלַהּ וְיִשְׁתּוֹק לַהּ לָא אַעֲדֵי יָתַהּ וִיקוּמוּן כָּל נִדְרָהָא וְכָל אֱסָרֵי דִי אֲסָרַת עַל נַפְשַׁהּ יְקוּמוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִשְׁמַע בַּעֲלָהּ וְיִשְׁתּוֹק לָהּ וְלָא בָטִיל יָתָהּ וּמִית עַד דְלָא בָּגְרַת וְיִתְקַיְימוּן כָּל נִדְרָהָא וְכָל אִיסְרֵי דַאֲסָרַת עַל נַפְשָׁהּ יִתְקַיְימוּן וְלֵית אִיבָהָא זָכֵי בָהּ תּוּב לְבַטְלוּתְהוֹן: (תרגום יונתן)


{יג}  וְאִם-הָפֵר֩ יָפֵ֨ר אֹתָ֥ם | אִישָׁהּ֘ בְּי֣וֹם שָׁמְעוֹ֒ כָּל-מוֹצָ֨א שְׂפָתֶ֧יהָ לִנְדָרֶ֛יהָ וּלְאִסַּ֥ר נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם אִישָׁ֣הּ הֲפֵרָ֔ם וַֽיהֹוָ֖ה יִֽסְלַח-לָֽהּ:

 אונקלוס  וְאִם בַּטָלָא יְבַטֵל יָתְהוֹן בַּעֲלַהּ בְּיוֹמָא דִשְׁמַע כָּל אַפָּקוּת סִפְוָתָהָא לְנִדְרָהָא וּלְאִסַר נַפְשַׁהּ לָא יְקוּמוּן בַּעֲלַהּ בְּטֵלִינוּן וּמִן קֳדָם יְיָ יִשְׁתְּבֵק לַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין מִישְׁרָא יִשְׁרֵי יַתְהוֹן בַּעֲלָהּ בְּיוֹמָא דְשָׁמַע כָּל אַפְקוּת שִפְתָהָא לְנִדְרָהָא וּלְאִיסְרֵי נַפְשָׁהָא לָא יִתְקַיְימוּן וְאִין בַּעֲלָהּ בְּטֵילִינוּן וְלָא יַדְעַת וַעֲבָרַת מִן קֳדָם יְיָ יִשְׁתְּבֵק לָהּ: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ואם הפר יפר וגו'. טעם שכפל לומר הפר יפר, גם ריבוי כל מוצא, יתבאר על פי מה שאמרו בנדרים פרק י"א (פ"ב:) וזה לשונם אמר רב יהודה וכו' נדרה מב' ככרות בא' מתענה ובאחת אין מתענה מתוך שהוא מפר למתענה מפר גם לשאינה מתענה עד כאן, והוא מה שנתכוון הכתוב בכפל ואם הפר יפר פירוש אם הפר בחלק שיש לו הפרה. יפר לרבות גם חלק שאין לו בו דין הפרה, ואמר כל מוצא שפתיה וגו' פירוש טעם שהוא מפר גם חלק שאין בו דין הפרה לפי שהוא כלול עם דבר שיש בו הפרה וכשהוא מפר מפר כלם יחד, ולסברת רב אסי שחלק שם בנדרים וזה לשונו רכ אסי אמר מפר למתענה ואינו מפר לשאינו מתענה עד כאן, יתבאר על זה הדרך אם הפר פירוש דבר שיש בו דין הפרה, יפר פירוש תועיל הפרתו אבל לא חלק שאין בו דין הפרה, ואומרו כל וגו' לנדריה פירוש אפילו הם כלולים יחד ב' דברים אחד מתענה בו ואחד אין מתענה בו:

עוד יתבאר על פי מה שאמרו שם במשנה דף פ"ז וזה לשונם יודע אני שיש מפירין אבל איני יודע שזה נדר רבי מאיר אומר לא יפר וחכמים אומרים יפר עד כאן, והוא מה שנתכוון הכתוב במאמר הפר יפר פירוש אפילו אין לו שגגה אלא בהפרה תועיל לו להפר אחר זמן כשידע שיש מפירין זו כדברי חכמים, ולרבי מאיר יתבאר הכפל לומר שיש מציאות שהגם שלא הפר בזמנו יפר שלא בזמנו וכגון שלא ידע שיש מפירין, ואומרו לנדריה לסברת רבי מאיר יתיישב על זה הדרך אימתי אמרתי לך שיכול להפר אחר כך כשלא היתה לו השגגה בנדרים, והוא אומרו לנדריה פירוש כשיכיר נדריה, ולסברת חכמים יתבאר אומרו לנדריה הכרת היותה נדריה, הא למדת שבה שגג ואף על פי כן ריבה בו הפרה לומר שיכול להפר לכשידע שהם נדרים: (אור החיים)


{יד}  כָּל-נֵ֛דֶר וְכָל-שְׁבֻעַ֥ת אִסָּ֖ר לְעַנֹּ֣ת נָ֑פֶשׁ אִישָׁ֥הּ יְקִימֶ֖נּוּ וְאִישָׁ֥הּ יְפֵרֶֽנּוּ:

 אונקלוס  כָּל נְדַר וְכָל קִיוּמַת אִסַר לְסַגָפָא נְפָשׁ בַּעֲלַהּ יְקַיְמִינוּן וּבַעֲלַהּ יְבַטְלִינוּן: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל נִדְרָא וְכָל קִיוּם אִסְרָא לְסַגָפָא נְפַשׁ בַּעֲלָהּ יְקַיְימִינוּן וּבַעֲלָהּ יְבַטֵילִינוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל נדר וכל שבעת אסר וגו'. לפי שאמר שהבעל מפר, יכול כל נדרים במשמע, תלמוד לומר, לענות נפש, אינו מפר אלא נדרי ענוי נפש (ה) בלבד, והם מפורשים במסכת נדרים (עט.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) כגון שלא תטעום אחד מכל המינים או שלא תשתה מכל מיני משקים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לענות נפש. אפי' לענות נפש שהוא הצום כאשר פירשתי: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כל נדר וכל שבועת אסר לענת נפש. לפי שאמר שהבעל מפר יכול כל נדרים במשמע ת"ל לענות נפש אינו מפר אלא נדרי ענוי נפש בלבד והם המפורשים במסכת נדרים לשון רש"י ובלשון קצרה דבר הרב כי הבעל מפר נדרי ענוי נפש והם כגון פירות העולם אסורים עלי ואפילו נדרה שלא תטעום אחד מכל המינים (תוספתא נדרים פ"ז ה"ג) ומפר גם כן דברים שבינו לבינה אף על פי שאין בהם ענוי נפש כגון שלא אכחול ושלא אפקס ושלא אשמש מטתי והם שאמר בהם (פסוק יז) בין איש לאשתו כדמפורש בפרק אחרון של נדרים (עט) וכן הדין באב עצמו דתניא בספרי (מטות כז) אין לי אלא בעל שאין מפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהם ענוי נפש האב מנין הרי אתה דן וכו' עד שלא זכיתי לדון ת"ל אלה החוקים אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו בין אב לבתו על כרחך אתה מקיש את האב לבעל מה הבעל אינו מפר אלא דברים שבינו לבינה ודברים שיש בהם ענוי נפש אף האב אין מפר אלא דברים שבינו לבינה ודברים שיש בהם ענוי נפש וכך היא שנויה עוד בגמרא של נדרים ירושלמי (פי"א ה"א) (הרמב"ן)


{טו}  וְאִם-הַֽחֲרֵשׁ֩ יַֽחֲרִ֨ישׁ לָ֥הּ אִישָׁהּ֘ מִיּ֣וֹם אֶל-יוֹם֒ וְהֵקִים֙ אֶת-כָּל-נְדָרֶ֔יהָ א֥וֹ אֶת-כָּל-אֱסָרֶ֖יהָ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֑יהָ הֵקִ֣ים אֹתָ֔ם כִּֽי-הֶחֱרִ֥שׁ לָ֖הּ בְּי֥וֹם שָׁמְעֽוֹ:

 אונקלוס  וְאִם מִשְׁתַּק יִשְׁתּוֹק לַהּ בַּעֲלַהּ מִיוֹם לְיוֹם וִיקַיֵים יָת כָּל נִדְרָהָא אוֹ יָת כָּל אֱסָרָהָא דִי עֲלָהּ קַיֵים יָתְהוֹן אֲרֵי שָׁתֵק לַהּ בְּיוֹמָא דִשְׁמָע: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין מִשְׁתַּק יִשְׁתּוֹק וּמִתְכַּוֵון לָהּ בַּעֲלָהּ מִיוֹמָא דְשָׁמַע לְיוֹמָא חוֹרַן וְיִתְקַיְימוּן כָּל נִדְרָהָא אוֹ יַת כָּל אִיסְרָהָא דַעֲלָהּ וּבְמִשְׁתּוּקֵיהּ קְיַים יַתְהוֹן אֲרוּם שָׁתִיק לָהּ בְּיוֹמָא וְאִתְכַּוֵון וְלָא שְׁרִינוּן בְּיוֹמָא דְשָׁמַע: (תרגום יונתן)

 רש"י  מיום אל יום. שלא תאמר מעת לעת, (ו) לכך נאמר מיום אל יום, ללמדך שאין מפר אלא עד (ז) שתחשך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ר"ל למה ליה למכתב מיום אל יום אין לומר דבא ללמד דאם לא הפר ביום שמעו שוב אינו מפר הא זה כבר כתיב לעיל ושמע אישה ביום שמעו והחריש לה וקמו וגו' ומתרץ דאי לא כתיב מיום אל יום הוה אמינא מה שכתוב לעיל ביום שמעו היינו מעת לעת שהוא כ"ד שעות: (ז) ר"ל שאם שמע היום אף על פי שהוא סמוך לשקיעת החמה אם שתק עד שתחשך שוב אינו מפר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והקים. כבר הקים ואחר כן פירש איך הקים אותם בעבור שהחריש ביום שמעו: (אבן עזרא)


{טז}  וְאִם-הָפֵ֥ר יָפֵ֛ר אֹתָ֖ם אַֽחֲרֵ֣י שָׁמְע֑וֹ וְנָשָׂ֖א אֶת-עֲוֹנָֽהּ:

 אונקלוס  וְעִם בַּטָלָא יְבַטֵּל יָתְהוֹן בָּתַר דִשְׁמָע וִיקַבַּל יָת חוֹבַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין מֵישְׁרָא יִשְׁרֵי לָהּ יוֹמָא חַד בָּתַר דְשָׁמַע לָא סַגְיָא לָהּ בְּשֵׁירוּתָא וְאִין מַפְסָא פִתְגָמָא בַּעֲלָהּ אוֹ אִיבָהּ מְקַבֵּל יַת חוֹבָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אחרי שמעו. אחרי ששמע וקיים, שאמר אפשי בו, (ח) וחזר והפר לה אפילו בו ביום: ונשא את עונה. הוא נכנס תחתיה, למדנו מכאן, שהגורם תקלה לחבירו הוא נכנס תחתיו לכל עונשין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) ר"ל למה כתיב ואם הפר יפר אותם אחרי שמעו ונשא את עונה דמשמע מיד ששמע אם יפר ישא את עונה והרי שפיר עביד ואין לומר דאחרי שמעו הכי פירושו שאם לא הפר לה תיכף כששמע את נדרה אינו חוזר ומפר דהא כתיב כי החריש לה ביום שמעו דמשמע שכל יום שמעו אף על פי שהחריש לה יכול להפר אחר כך באותו יום. אלא על כרחך הכי פירושו שאם שמע נדרה ואמר אפשי בו שאז אינו יכול להפר אפילו בו ביום: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונשא את עונה. כי היא ברשותו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ונשא את עונה. הוא מוכנס תחתיה למדנו שהגורם תקלה לחבירו הוא נכנס תחתיו לכל עונשין לשון רש"י מספרי (מטות ל) ונראה שהאשה הזאת שוגגת או מוטעה כי הכתוב מדבר בבעל ששמע ואין האשה יודעת בו ואחר זמן הפר ואמר לה שהוא יום שמעו ולימדנו הכתוב שני דברים שהבעל נושא עון כאלו הוא נדר ויחל דברו ושהיא פטורה אין עליה מעונש השגגות כלל אבל אם האשה יודעת שלא הפר ביום שמעו ובקיאה בדין הזה הנה היא חייבת וגם הבעל אינו גורם התקלה אבל עונשו במי שיכול למחות ולא מיחה והזכיר הכתוב זה בבעל והוא הדין לאב אבל דבר הכתוב בהווה כי האב ישתמר מזה לאהבת בתו והבעל אולי ישנא אותה וחושב לתת עליה אשם ור' אברהם כתב ונשא את עונה כי היא ברשותו אם כן ענין הכתוב יהיה במכריח אותה לעשות מה שאסרה על נפשה ואינו נכון (הרמב"ן)

 אור החיים  ואם הפר יפר. פירוש אפילו בנדרים שיש בהם הפרה אם יפר ונשא וגו': (אור החיים)


{יז}  אֵ֣לֶּה הַֽחֻקִּ֗ים אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְהֹוָה֙ אֶת-מֹשֶׁ֔ה בֵּ֥ין אִ֖ישׁ לְאִשְׁתּ֑וֹ בֵּֽין-אָ֣ב לְבִתּ֔וֹ בִּנְעֻרֶ֖יהָ בֵּ֥ית אָבִֽיהָ: (פ)

 אונקלוס  אִלֵין קְיָמַיָא דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה בֵּין גְבַר לְאִתְּתֵיהּ בֵּין אַבָּא לִבְרַתֵּיהּ בְּרַבְיוּתָהָא בֵּית אָבוּהָא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין אַחֲוָויַת קְיָימַיָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה בֵּין גְבַר לְאִתְּתֵיהּ בֵּין אִיבָא לִבְרַתֵּיהּ בְּיוֹמֵי טַלְיוּתָא עַד דְהִיא בְּבֵית אִיבָהָא וְלָא בְּיוֹמֵי טַלְיוּתָא וְהִיא בְּבֵית בַּעֲלָהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בין איש לאשתו. והיא בוגרת: בין אב לבתו. אם איננה בוגרת על כן נאמר בנעוריה: (אבן עזרא)

במדבר פרק-לא

{א}   שני  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 אור החיים   וידבר ה' וגו' לאמר נקום וגו'. קשה אם הדיבור בא לאמר לישראל כנשמע מתיבת לאמר היה לו לומר נקמו נקמתכם מאת וגו', ובמדרש תנחומא אמרו וזה לשונם אין וידבר אלא לשון עז וכו' התחיל משה לפייס הקדוש ברוך הוא על מיתתו ולא נתפייס וכו' אמר לו משה לי ראוי מיתה שראיתי נפלאות וכו' ופייסו ה' בב' דברים אם אתה רוצה לחיות שנים רבות לא יראו ישראל במפלת אויביהם ולא תכבש מדין לפניהם וכו' וכיון שנתפייס משה היה קשה לפני הקדוש ברוך הוא שקנס עליו מיתה וכו' עד כאן, הנה בעל המדרש הרגיש במה שדקדקנו ולדבריו יתיישב הכתוב על נכון, וידבר לשון קושי זה ירמוז לב' מיני קושי, א' למשה על מיתתו, וא' בעיני ה' על שקנס על ידידו המיתה, ותיבת לאמר נתכוון לרמוז אל הפיום שפייס ה' למשה להתפייס למות מטעם נקום וגו' כאמור במדרש, או ירצה בתיבת לאמר להודיע ריצוי שריצה משה לה' כדי שלא ימות, וענהו ה' נקום וגו' פירוש בשביל שינקום מאויבי ישראל:

ולפי פשט הכתוב יתבאר על זה הדרך וידבר ה' אמר לשון דבור לומר דיבר אליו דבר מלך שלטון כשאר כל הציווים שבתורה, ואומרו לאמר כפשטה לאמר לישראל ככל לאמר האמורה בתורה, וכאן צריכה ליאמר יותר מכל המקומות לפי שאמר נקום תבא לו הסברא שהוא לבד יעשה הנקמה כפשט המאמר ואין זה דבר זר כי גבור חיל היה וה' בעזרו, וצא ולמד מיהונתן בן שאול וגו' (ש"א י"ד) ומכל שכן משה גבור הגבורים לז"א אליו לאמר לישראל, ואומרו נקום וגו' פירוש לפי שתלה לו ה' מיתתו בנקמת מדין דכתיב אחר תאסף וגו' אמר אליו כי במה שיאמר הדברים הוא להם בזה מעלה עליו הכתוב שהוא הנוקם כי הוא מוסר נפשו ממש על הדבר שהגם שיודע שבאמצעות כן ימות אף על פי כן יאמר לישראל מה שאמר בסמוך אין לך קיום מצות בכל נפשך כזו, ובסמוך יתבאר באופן אחר: (אור החיים)


{ב}  נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּֽאָסֵ֥ף אֶל-עַמֶּֽיךָ:

 אונקלוס  אִתְפְּרַע פֻּרְעֲנוּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן מִדְיָנָאֵי בָּתַר כֵּן תִּתְכְּנֵישׁ לְעַמָּךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אִתְפְּרַע פּוּרְעָנוּת בְּנֵי יִשְרָאֵל מִן מִדְיָנָאֵי וּמִן בָּתַר כְּדֵין תִּתְכְּנֵשׁ לְעַמָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  מאת המדינים. ולא מאת המואבים, (ט) שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה, שהיו יראים מהם שיהיו שוללים אותם, שלא נאמר אלא אל תתגר בם מלחמה (דברים ב, ט), אבל מדינים נתעברו על ריב (י) לא להם. דבר אחר, מפני ב' פרידות (כ) טובות שיש לי להוציא מהם, רות המואביה ונעמה העמונית: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) ר"ל למה צוה לנקום מהמדינים והלא המואבים שכרו את בלעם כדכתיב בפ' בלק ואם תאמר ולמה נקט רש"י הכא תרי טעמים ובפרשת פנחס לא נקט אלא חד טעמא ויש לומר דק"ל למה שינה כאן הלשון וכתב נקום נקמת והתם כתיב צרור וגו' אלא על כרחך צריך לומר משום הדיוק מאת המדינים ולא מאת המואבים אם כן שמע מינה מדיוקא דנקום דוקא להורגם אסור אבל לאייב אותם מותר ולעיל משמע אפילו לאייבם אסור מדכתיב צרור את המדינים אם כן סתרי קראי אהדדי ועל זה נקט הכא ב' טעמים דהא שאסר להרגם משום שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה וכו' והא דמשמע הכא דמותר לאייבם היינו לאחר שנתגיירו הב' פרידות דעיקר הטעם הוא משום ב' פרידות וכו' וכיון שיצאו ב' פרידות מותר לאייבם אבל לאייבם קודם שנתגיירו אסור: (י) פירוש נתרגזו לריב עם ישראל ולא להם ר"ל ישראל לא נסעו דרך ארצם ולא היה להם לריב עם ישראל: (כ) פרידות פירוש גוזלות ואף על פי שלא באה ממואב אלא אחת יש לומר דרש"י נקט לשון הגמרא והוצרך לדבר אחר דלטעם ראשון קשה דהא לעיל משמע דאף מדין היו יראים מישראל כדפירוש לעיל שעשו שלום ביניהם וכו' עיין שם לכן פירש דבר אחר ולדבר אחר קשה היה לו להקדוש ברוך הוא לסבב סיבות שלא יהרגו ישראל שלשלת משפחתה של רות ולמה צוה על כל האומה שלא לצור את מואב לכן פירש גם טעם ראשון: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  נקם נקמת בני ישראל וגו' אחר תאסף אל עמיך. נגזר על משה רבינו שלא יעבור את הירדן אבל מעבר לירדן עשה כל מצות ישראל נצח שני מלכי האמורי הגדולים וחלק את ארצם בנחלה והוא ראוי שיעשה נקמה בשונאי ה' ואין על יהושע רק מצות הארץ ועוד שחלק לו הקב"ה כבוד זה שיראה וישמח צדיק כי חזה נקם וזה טעם אחר תאסף אל עמך ומשה חלק כבוד לפנחס שהתחיל במצוה ועליו לגומרה ועשאו משוח מלחמה זו ואין ראוי שילך אלעזר כי הוא הכהן הגדול (הרמב"ן)

 אור החיים  נקום נקמת וגו'. משמעות הכתוב יגיד שהטיל ה' על משה להנקם ממדין, וראינו שאפילו למלחמה לא יצא עמהם, והגם שפירשתי שהנקמה היא האמירה שיאמר להם, על כל זה פשט הכתוב משמע שהוא עצמו ינקום לא שישלח פינחם במקומו, עוד למה תלה אסיפת משה בנקמת מדין:

אכן כונת מאמר נקום סובלת ב' דרכים, א' הוא השתדלות סדר המעשה פירוש התחכמות סדר המלחמה לתועלת הניצחון בין בשיעור הצריך בין בסדר שבו ישיג לאבד קמיו והערכת הלוחמים וכדומה, ב' המלחמה עצמה שהיא פעולת הנקמה, והבין משה פירוש צודק כי כונת נקום וגו' שאמר ה' היא התחכמות סדר הדבר שבאמצעותו תהיה הנקמה, ופירוש זה הצדקתו היא ממה שלא אמר לו ה' בפירוש הלחם במדין שהוא לשון מוכרע, גם לפי שהשכיל במה שלפנינו שהוא צריך להתחכמות בסדר הדבר מטעם כי הנה העם אשר יצו ה' עליהם הנקמה הם עם אשר נכשלו בני ישראל בהם בעריות מהם במעשה מהם במחשבה, והגם שנגף ה' כמה וכמה סוף כל סוף ימנע מהם הנס בהם, ואדרבה יקטרג המקטרג להפילם במלחמותם לצד שמץ העון, וזה ידמה למעשה העגל שהגם שנגף ה' כל עובדיו עם כל זה יצו ה' לבל יכנס כהן גדול לפנים בבגדי זהב, גם צוה (פדר"א פ"ד) שוכני שמים לכסות בכנפיהם את רגליהם שדומים לרגל עגל לבל יתעורר המקטרג, ומכל שכן בעת המלחמה שיתעורר המקטרג על החטא שבא מהם, וצא ולמד (סוטה מד:) שיעור החטא שיחזרו עליו מעורכי המלחמה, וכמו כן יתפסו בכל שהוא מהרהור התיעוב, ואין צריך לומר שיהיו מנועי הנס, ולזה כשאמר ה' למשה נקום אמר ודאי כונת ה' הוא התחכמות בסדר הענין להרים המיחוש האמור, וזו היא עיקר הדבר שתעלה בידם הנקמה, וכמו כן עשה בחכמתו עבד ה' כאשר אבאר בסמוך:

ואומרו אחר תאסף אל עמך נראה כי נתכוין לומר לו שקודם לכן אינו שלם התיקון יאסף אל עמיו, פירוש שיהיה לו מונע בדין וימנענו מגשת נפשו למקום מושבה שיקרא עמיו כידוע עד שיעמידנו במשפט, כי על הכל יביא ה' במשפט וסביביו נשערה מאוד, והמונע הוא לפי שהשלם הזה נתרפה במעשה זמרי ולא עשה דבר כאומרם ז"ל (במד"ר פ"כ) שרפו ידיו והקפיד ה' עליו שלא נקם עד שעמד פנחס, ולזה כשהגיע זמן פטירתו אמר ה' אליו תיקון לדבר זה שנמנע מהתנקם מעושי רשע יקום ויתנקם ממדין שסבבוהו, ואחר שישלים התיקון ליאסף אל עמיו באין שטן ואין וכו', וזה מחסדי אל ואהבתו לידידיו ינחם במעגלי צדק:

מאת המדינים. אומרו מאת ולא הספיק לומר מהמדינים, אולי שרמז לזולתם הנמצא אתם והוא בלעם שנמצא שם אז והרגוהו דכתיב (ל"א ח') ואת בלעם וגו'. ואולי כי לזה מיהר ה' הדבר קודם שיחזור בלעם לארצו כי לא היה במדין אלא לקחת שכרו כאומרם ז"ל (סנהדרין קו.) ועומד לחזור, וה' פרש רשת לרגלו וצדו לחרב נוקמת: (אור החיים)


{ג}  וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל-הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר הֵחָֽלְצ֧וּ מֵֽאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִֽהְיוּ֙ עַל-מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת-יְהֹוָ֖ה בְּמִדְיָֽן:

 אונקלוס  וּמַלֵיל משֶׁה עִם עַמָא לְמֵימָר זְרִיזוּ מִנְכוֹן גֻבְרִין לְחֵילָא וִיהוֹן עַל מִדְיָן לְמִתַּן פּוּרְעֲנוּת דִין עַמָא דַיְיָ בְּמִדְיָן: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל משֶׁה עִם עַמָא לְמֵימָר אִזְדַרְזוּ לְוַותְכוֹן גוּבְרִין לְחֵילָא וִיהוֹן מְסַדְרִין סִדְרֵי קְרָבָא עַל מִדְיָן לְמִתַּן פּוּרְעָנוּת עַמָא דַיְיָ בְּמִדְיָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וידבר משה וגו'. אף על פי ששמע שמיתתו תלויה (ל) בדבר, עשה בשמחה ולא איחר (ספרי קנז): החלצו. כתרגומו, לשון חלוצי צבא, מזויינים: אנשים. צדיקים, (מ) וכן בחר לנו אנשים (שמות יז, ט), וכן אנשים חכמים וידועים (דברים א, טו): נקמת ה'. שהעומד כנגד ישראל, כאילו עומד (נ) כנגד הקב"ה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דכתיב נקום נקמת וגו' אחר תאסף אל עמיך. דאם לא כן וידבר משה למה לי דמסתמא כל מה שנצטווה אמר לישראל: (מ) דלא הל"ל אנשים דהא אין דרכן של נשים שיוצאות למלחמה פשיטא שהיו אנשים אלא אנשים בא ללמדך שהיו צדיקים לכך בפרשת שלח לך לא פרש"י על שלח לך אנשים צדיקים דאצטריך לגופיה ועל אנשים דכתיב אחר כך פירש צדיקים דההוא אנשים יתירא הוא לפי שכתוב לעיל אנשים והרא"ם פירש מדכתיב מאתכם וגומר והדבור הזה היה לאנשים מסתמא אותם שנחלצו מהם אנשים היו אם כן אנשים דכתיב למה לי: (נ) ר"ל למה לא כתיב נקמת ישראל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  החלצו. חגרו חלוציכם: נקמת ה'. היא נקמת בני ישראל בעבור עבודת כוכבים: (אבן עזרא)

 אור החיים  וידבר וגו' לאמר החלצו וגו'. צריך לדעת א' אומרו לאמר למי יאמרו. ב' אומרו החלצו וגו' למה לא צוה כסדר שאמר במלחמת עמלק ליהושע (שמות י"ז) בחר לנו אנשים כמו כן כאן היה לו לצוות לפינחס ששלח עמהם ולא לכללות העם, גם שאין דרך זה נכון כי מי מפים לדעת מי זה הוא שיזרז עצמו לצאת וכל אחד יאמר לא עלי המצוה לעשות. ג' אומרו ויהיו על מדין שהיה לו לומר וילחמו במדין כדרך אומרו (שם) הלחם בעמלק. ר' למה שינה מדברי ה' כי ה' אמר אליו נקום נקמת בני ישראל והוא אמר נקמת ה' והיה צריך לדייק מאמר ה'. ה' אומרו אלף למטה למה לא שלח כל העם לעשות נקמה בגוים הרשעים ועל מי סמך לשלוח אנשים מועטים י"ב אלף לעם רב, וצא ולמד ריבויים מטפם הנשארים שהיו שנים ושלשים אלף:

אכן לפי מה שהקדמנו כי יש בענין מלחמה זו מיחוש צודק ולזה בא האלהים בנועם דבריו למשה נקום וגו' להעירך סדר המלחמה בסדר שבו יקיים דבר הנקמה אשר צוה ה', לזה נתחכם ולא רצה לבחור אנשים על ידי הזולת כי מי יודע האנשים אשר לא חשבו מחשבות און ולא טעו במכשול אומה זו, ויעץ ואמר להם שיחלצו מהעדה פירוש הם מעצמן כל מי שיודע עצמו שהוא בר לבב ונקי כפים ימסר לחשבון האלף למטה, והוא מה שרמז בתיבת לאמר מאמר הנעלם שהוא ענין נקיותם מחטא מדין להבחין בעצמו כל אחד מהנמסרים אם הוא נקי ובר, ואולי כי רמז גם כן בתיבת לאמר ענין העריות כאומרם ז"ל (סנהדרין נו:) לאמר זו גילוי עריות שאמר להם שצריכין שיהיו החלוצים נקיים מהחטא, וכמו שגמר אומר אנשים לצבא ואמרו רז"ל (תנחומא) כל אנשים צדיקים והגם שפירשנו במקומות אחרים שאין זה אלא כשתהיה תיבת אנשים יתירה, במה שלפנינו יגיד עליו ריעו מה שדייקנו בענין, ולזה אין להם לחוש למכשול כיון שהיוצאים לצבא צדיקים, ועוד להם שיקראו חסידים כיון שבא לידם עון זה וניצולו ממנו כאומרם ז"ל (זוח"ג קצה:) שלזה יקרא חסיד, באמצעות כן תהיה הנקמה באין מיחוש, ולזה לא רצה שירצו כל ישראל לצבא כי בדרך זה יש מיחוש מניעת הנקמה ואדרבה להיפך כנזכר:

ואומרו ויהיו על מדין יתבאר על פי מה שאמרו אנשי אמת שבחינת הקדושה הוא יסוד העליה ובחינת הקליפה היא סוד הירידה וכשאדם חוטא ונדבק בו חלק הרע תפעיל בו טבעה ויסודה להשפילו, ופרט זה פירשנוהו בפרשת כי תשא את ראש בני ישראל שהחוטא יכוף כאגמון ראשו ועומד בגדר השפלות, והוא אומרו ויהיו על מדין פירוש שלא יהיה בהם מהטומאה הסובבת השואתם למדין אלא יהיו בגדר הטוב שעומדים למעלה:

ואומרו לתת נקמת ה' גם זה מההתחכמות להשגת הנקמה שצוה אותם שתהיה כוונת הנקמה לקנאת ה' אשר גרמו ביטול מצותיו ורצונו יתברך ולא להתנקם על המסובב מהחטא שמתו כמה מישראל, כי לכשתהיה הכוונה על זה אין במעשה מצוה להסתייע באמצעותם להנקם מאויב, והגם שה' אמר אליו נקמת בני ישראל, לא אמר אליו שיאמר לישראל לשון זה אלא שדבריו היו עם משה נקום נקמת בני ישראל, ומשה נתחכם לעשות הדבר בדרך זה לקיים הנקמה של ישראל שנצטווה עליה במאמר נקום:

עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך שאין צורך שילחמו הם אלא יהיו שם עליהם פירוש בשבילם, והטעם לתת נקמת ה' פירוש נקמה שיתנקם ה' במדין באמצעותם על דרך אומרו (שמות יד) ה' ילחם לכם, ואמר הכתוב וימסרו מאלפי ישראל פירוש כל מי שהיה יודע בעצמו שעומד בצדקו מסר עצמו לדבר עד שבאו לכלל האלף, והגם שהיו בישראל כהנה וכהנה מהצדיקים, נתחכם ה' כדי שלא לבייש הנשארים שלא יהיו ניכרים: (אור החיים)


{ד}  אֶ֚לֶף לַמַּטֶּ֔ה אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה לְכֹל֙ מַטּ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל תִּשְׁלְח֖וּ לַצָּבָֽא:

 אונקלוס  אַלְפָא לְשִׁבְטָא אַלְפָא לְשִׁבְטָּא לְכֹל שִׁבְטַיָא דְיִשְֹׁרָאֵל תְּשַׁלְחוּן לְחֵילָא: (אונקלוס)

 יונתן  אַלְפָא לְשִׁבְטָא אַלְפָא לְשִׁבְטָא לְכָל שִׁבְטַיָא דְיִשְרָאֵל תְּשַׁדְרוּן לְחֵילָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לכל מטות ישראל. לרבות (ס) שבט לוי (ספרי קנז): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דהוה אמינא הואיל ושבט לוי לא נטלו חלק בארץ גם לא יצאו לצבא לכך צריך לרבות ואם תאמר כיון דגם שבט לוי הולכין לצבא היו י"ג דהא חשיב אפרים ומנשה לכל הפקודים ובקרא כתיב וימסרו וגו' אלף למטה י"ב אלף. והרא"ם תירץ דאפרים ומנשה לא נקראו ב' שבטים רק בדבר נחלת הארץ ולכן במרגלים שהיו בעבור נחלת הארץ נחשבו לשני מטות ופה שלא היה רק לנקמת ה' בלבד אינם נקראים אלא שבט אחד עד כאן לשונו והאריכו בזה המפרשים עיין שם: (שפתי חכמים)


{ה}  וַיִּמָּֽסְרוּ֙ מֵֽאַלְפֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה שְׁנֵים-עָשָׂ֥ר אֶ֖לֶף חֲלוּצֵ֥י צָבָֽא:

 אונקלוס  וְאִתְבְּחָרוּ מֵאַלְפַיָא דְיִֹשְׂרָאֵל אַלְפָא לְשִׁבְטָא תְּרֵי עֲֹשַׂר אַלְפִין מְזָרְזֵי חֵילָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְבְּחָרוּ גוּבְרִין צַדִיקִין וּמְסָרוּן נַפְשְׁהוֹן מֵאַלְפַיָא דְיִשְרָאֵל אַלְפָא לְשִׁבְטָא תְּרֵיסַר אַלְפִין מְזַרְזֵי חֵילָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וימסרו. להודיעך שבחן של רועי ישראל כמה הם חביבים על ישראל, עד שלא שמעו במיתתו מה הוא אומר, עוד מעט וסקלוני (שמות יז, ד), ומששמעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין, לא רצו ללכת, עד שנמסרו (ע) על כרחן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דאם לא כן ויקח משה י"ב אלף מיבעי ליה וגו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וימסרו. כמו וינתנו וקרוב ממנו למסור מעל בה': (אבן עזרא)


{ו}  וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה אֶ֥לֶף לַמַּטֶּ֖ה לַצָּבָ֑א אֹ֠תָ֠ם וְאֶת-פִּ֨ינְחָ֜ס בֶּן-אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ לַצָּבָ֔א וּכְלֵ֥י הַקֹּ֛דֶשׁ וַחֲצֹֽצְר֥וֹת הַתְּרוּעָ֖ה בְּיָדֽוֹ:

 אונקלוס  וּשְׁלַח יָתְהוֹן משֶׁה אַלְפָא לְשִׁבְטָא לְחֵילָא יָתְהוֹן וְיָת פִּינְחָס בַּר אֶלְעָזָר כַּהֲנָא לְחֵילָא וּמָנֵי דְקוּדְשָׁא וַחֲצוֹצְרוֹת יַבֶּבְתָּא בִּידֵיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּשְׁדַר יַתְהוֹן משֶׁה אַלְפָא לְשִׁבְטָא לְחֵילָא יַתְהוֹן וְיַת פִּנְחָס בַּר אֶלְעָזָר כַּהֲנָא לְחֵילָא וְאוּרַיָא וְתֻמַיָא דְקוּדְשַׁיָא לִמְשַׁיְילָא בְּהוֹן וַחֲצוֹצְרוֹת יַבָּבָא בִּידֵיהּ לְמִכְנַשׁ וּלְמִשְׁרֵי וּלְמֵיטַל מַשְׁרִיתָא דְיִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  אותם ואת פינחס. מגיד שהיה פינחס (פ) שקול כנגד כולם. ומפני מה הלך פינחס ולא הלך אלעזר, (צ) אמר הקב"ה, מי שהתחיל במצוה, שהרג כזבי (ק) בת צור, יגמור. דבר אחר, שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו, שנאמר והמדנים מכרו אותו (בראשית לז, לו), ומנין שהיתה אמו של פינחס משל יוסף, שנאמר מבנות פוטיאל (שמות ו, כה), מזרע יתרו שפיטם עגלים לעבודת אלילים, ומזרע יוסף שפטפט ביצרו (סוטה מג.). דבר אחר, שהיה משוח מלחמה (שם): וכלי הקדש. זה הארון והציץ, (ר) שהיה בלעם עמהם ומפריח מלכי מדין בכשפים, והוא עצמו פורח עמהם, הראה להם את הציץ שהשם חקוק בו והם נופלים, לכך נאמר על חלליהם במלכי מדין, שנופלים על החללים מן האויר, וכן בבלעם כתיב אל חלליהם, בספר יהושע (יג, כב): בידו. ברשותו, (ש) וכן ויקח את כל ארצו מידו (במדבר כא, כ): (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) מדכתיב וישלח אותם משה למה חזר וכתב אותם ואת פנחס אלא מגיד וכו': (צ) בשלמא בלא זה הוה אמינא דהא דלא שלח את אלעזר משום חשיבותו של אלעזר שהיה שקול כנגד כלם אבל עכשיו שפירש שגם פנחס היה שקול כנגד כלם אם כן למה שלח את פנחס וכו': (ק) ולהאי טעמא לחוד קשה דהא עיקר מצוה היה מה שהרג את זמרי ולא מה שהרג את כזבי לכן אמר דבר אחר שהלך וכו' ולפי דבר אחר קשה הא לטובה היה לו ליוסף מה שמכרוהו למצרים שהרי נעשה מלך שם לכן אמר דבר אחר שהיה משוח מלחמה. ולהאי טעמא לחוד נמי קשה למה מפרש קרא שמו של פנחס שהיה משוח מלחמה במלחמה זו יותר מבמלחמה אחרת ולכך צריך רש"י לכל הטעמים נראה לי: (ר) משום דשניהם נקראו קדש דכתיב בפרשת במדבר סיני בסופו ולא יבאו לראות כבלע את הקדש וגבי ציץ כתיב בפרשת תרומה ועשית ציץ וגו' קדש לה': (ש) רצל"ת היאך יכול פנחס לישא כל זה בידו הארון והציץ והחצוצרות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וכלי הקדש. הארון: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וישלח אתם משה אלף למטה. לא שלח שם כל עם הצבא ואע"פ שהיו המדינים עם רב והערים בצורות גדולות מאד והטעם כי הנכשלים בבנות מואב היו רבים ואינם ראויים לנקמת ה' על כן בחרו אנשים צדיקים וידועים לשבטיהם והנה משה לא צוה אותם מה יעשו רק אמר להם לתת נקמת ה' במדין (פסוק ג) וחשב שלא ישאירו בהם שריד ופליט כנקמת עמלק או כנקמת שבעה עממים וכאשר ראה שהשאירו הנשים והטף והבהמה קצף על הנשים היודעות משכב זכר כי ראוי לפקודי החיל להורגן תחלת כל דבר גם לנקמה גם לדין התורה ואת הבהמה תהרוגו (ויקרא כ טו) וכיון שראה שהעם חפץ לשלול מחל על הטף בנשים ועל השלל ויתכן עוד שנאמר כי משה נצטוה צרור את המדינים (לעיל כה יז) ונקום נקמת בני ישראל (לפנינו פסוק ב) ושלח שם מועטים להכות בערי הפרזי וכל עץ טוב להפיל וכל מעין מים לסתום וכל חלקה טובה להכאיב באבנים כמנהג השוללים ולא צוה להם דבר רק להנקם כאשר תמצא ידם והש"י אשר לו המלחמות נתן מדין ומלכיהם ועריהם בידם ועל כן קצף על הנשים היודעות משכב זכר לא דבר אחר וצוה בטף הזכרים לנקמה והנה קצף על פקודי החיל וחלק כבוד לפנחס כי השם נתן לו את בריתו שלום ושנינו בספרי (מטות מג) אמר לו פנחס כשם שפקדתנו כן עשינו ולא ידעתי מהו שלא פקד אותם דבר בכתוב ואלו פקד אותם ועשו היאך יכעוס ואם פקד אותם חלילה שיעבור פנחס מצותו כי שאול אבד מלכותו על זה (שמואל א טו יא) אבל הענין כאשר אמרתי שפקדם לתת נקמת ה' במדין ואמר פנחס נקמה גדולה עשינו בהם ואפשר לפרש שאמר לו כשם שפקדתנו מהר סיני בדין התורה כי (תצור) תקרב אל עיר וגו' (דברים כ י-יח) כך עשינו בהם ומשה קצף על הנשים הגדולות בעבור הן הנה היו לבני ישראל (פסוק טז) והוסיף כל זכר בטף בעבור הנקמה (הרמב"ן)

 אור החיים  וישלח וגו' אותם ואת פנחס וגו'. אומרו וישלח, נתכוין לעשותן שלוחי מצוה לנקום נקמת ה' ושלוחי מצוה אינן ניזוקין, וכפל לומר אותם פעם ב' לרמוז ששקול פנחם כנגד כלן, וטעם שבחר בפנחם ולא יהושע וכדומה, גם זה מהתחכמות הנקמה כי זה הוא אשר קינא ועשה בהם שפטים מופלאים וסמוך הוא בכח מופלא להשמיד כל האומה הטמאה, גם אפשר שחש משה לקטרוג האנשים למה לא מיחו בזונים הגם שהם נקיים לזה נתחכם ושלח המקנא קנאת ה' במסירת נפשו, ואולי כי הוא מה שדקדק במאמר אותם ואת פנחס לומר ישלים זה מה שחסר לזה, ואולי כי דבר זה היה בלב תעלומות חכמה שנקמת מדין צריכה להיות על ידי פנחם, והן האדון חשב לטובה שלא יכלים משה לומר לו בפירוש שלח את פנחם שזה יגיד שנפסל ח"ו הוא מהמעשה, לזה נתחכם ותלה הדבר ביד משה ואמר לו נקום וגו' ומשה מעצמו ידע הנכון עשות וישלח פנחס, ובזה נעשית מחשבת ה' לטובה ולא נכלם משה ידיד ה': (אור החיים)


{ז}  וַֽיִּצְבְּא֨וּ עַל-מִדְיָ֔ן כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶׁ֑ה וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל-זָכָֽר:

 אונקלוס  וְאִתְחַיָילוּ עַל מִדְיָן כְּמָא דְפַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה וּקְטָלוּ כָּל דְכוּרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְחַיָילוּן עַל מִדְיָן אַקְפוּהָ מִתְּלַת טְרִיגוּנָהָא הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה וּקְטָלוּ כָּל דְכוּרָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויהרגו כל זכר. גדול בשנים: (אבן עזרא)


{ח}  וְאֶת-מַלְכֵ֨י מִדְיָ֜ן הָֽרְג֣וּ עַל-חַלְלֵיהֶ֗ם אֶת-אֱוִ֤י וְאֶת-רֶ֨קֶם֙ וְאֶת-צ֤וּר וְאֶת-חוּר֙ וְאֶת-רֶ֔בַע חֲמֵ֖שֶׁת מַלְכֵ֣י מִדְיָ֑ן וְאֵת֙ בִּלְעָ֣ם בֶּן-בְּע֔וֹר הָֽרְג֖וּ בֶּחָֽרֶב:

 אונקלוס  וְיָת מַלְכֵי מִדְיָן קְטָלוּ עַל קְטִילֵיהוֹן יָת אֱוִי וְיָת רֶקֶם וְיָת צוּר וְיָת חוּר וְיָת רֶבַע חַמְשָׁא מַלְכֵי מִדְיָן וְיָת בִּלְעָם בַּר בְּעוֹר קְטָלוּ בְּחַרְבָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת מַלְכֵי מִדְיָנָאֵי קְטָלוּ עַל קְטוּלֵי מַשִׁרְיַיתְהוֹן יַת אֱוִי וְיַת רֶקֶם וְיַת צוּר הוּא בָּלָק וְיַת חוּר וְיַת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְיַת בִּלְעָם בַּר בְּעוֹר קְטָלוּ בְּסַיְיפָא וַהֲוָה כֵּיוַן דְחָמָא בִּלְעָם חַיָיבָא יַת פִּינְחָס כַּהֲנָא רָדִיף מִן בַּתְרוֹי עָבַד מִלְתָא דְקוּסְמִין וּפָרַח בְּאַוִיר שְׁמַיָא מִן יַד אִידְכַּר פִּינְחָס שְׁמָא רַבָּא וְקַדִישָׁא וּפָרַח בַּתְרוֹי וְאַחְדֵיהּ בְּרֵישֵׁיהּ וְאַחְתֵיהּ שְׁלַף סַיְיפָא וּבְעָא לְמִקְטְלֵיהּ פָּתַח פּוּמֵיהּ בְּמִילֵי תַחֲנוּנִין וַאֲמַר לְפִינְחָס אִין תְּקַיֵים יַת נַפְשִׁי מִשְׁתַּבַּעְנָא לָךְ דְכָל יוֹמִין דַאֲנָא קְיַים לֵית אֲנָא מְלַטֵיט יַת עַמָךְ עָנֵי וַאֲמַר לֵיהּ הֲלָא אַנְתְּ הוּא לָבָן אֲרַמָאָה דְבָעִית לְמֵישֵׁיצַיָא יַת יַעֲקב אָבוּנָן וּנְחָתַת לְמִצְרַיִם בְּגִין לְמוֹבְדָא זַרְעָא וּמִן בָּתַר דִנְפָקוּ מִמִצְרַיִם גָרֵיתָא בְּהוֹן עֲמָלֵק רַשִׁיעָא וּכְדוֹן אִיתְגְרָתָא אִיתְגְרָא לְמֵילוֹט יַתְהוֹן וְכֵיוַן דְחָמִיתָא דְלָא אַהַנְיַן עוֹבָדָךְ וְלָא קַבֵּיל מֵימְרָא דַיְיָ מִינָךְ אִמְלִיכַת מַלְכָּא בִּישָׁא יַת בָּלָק לְמוּקְמָא יַת בְּנָתֵיהּ בְּפַרְשַׁת אוֹרְחָתָא לְמִטְעַיָא יַתְהוֹן וּנְפָלוּ בְּגִין כֵּן מִנְהוֹן עֶשְרִין וְאַרְבְּעָא אַלְפִין בְּגִין כֵּן לֵית אֶפְשַׁר תּוּב לִמְקַיְימָא יַת נַפְשָׁךְ וּמִן יַד שָׁלַף סַיְיפֵיהּ מִן תְּיָקָא וְקַטְלֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  חמשת מלכי מדין. וכי איני רואה שחמשה מנה הכתוב, למה הוזקק לומר חמשת, אלא ללמדך, ששוו כולם בעצה, והושוו כולם בפורענות (ספרי קנז), בלעם הלך שם ליטול (ת) שכר עשרים וארבעה אלף שהפיל מישראל בעצתו, ויצא ממדין לקראת ישראל ומשיאן עצה רעה, (א) אמר להם אם כשהייתם ששים רבוא לא יכולתם להם, ועכשיו בי"ב אלף אתם באים להלחם, נתנו לו שכרו משלם (ב) ולא קפחוהו: בחרב. הוא בא על ישראל והחליף אומנותו באומנותם, שאין נושעים אלא בפיהם על ידי תפלה ובקשה, ובא הוא ותפש אומנתם לקללם בפיו, אף הם באו עליו והחליפו אומנותם באומנות האומות שבאין בחרב, שנאמר ועל חרבך תחיה (בראשית כז, מ): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דקשה היאך אירע שבלעם היה אצל מדינים שהרי בלעם מארם נהרים היה אלא שהלך למדינים לבקש השכר ולא אצל בלק כי הם היו סרסורי העבירה אי נמי שמא היה שם באותו הזמן כי עבר דרך שם לילך אל בלק לבקש שכרו: (א) דאם לא כן איך הרגוהו והא אינו מדיני דאין לומר משום שבסיבתו חטאו שהרי הם לא ידעו זה עד שובם ממדין שנאמר להם הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם אלא מפני שמשיאן עצה רעה למרוד בצווי הקדוש ברוך הוא: (ב) יש לפרש משלם ממש ולא קפחוהו ר"ל לא היו מנכין לו אלא היו משלמין לו כל גמולו הרעה שעשה להם. ויש לפרש משלם בסגו"ל השי"ן וקמ"ץ הלמ"ד ר"ל משל האומות דהיינו חרב שנתנו לו לפי שהוא תפס אומנתן של ישראל כו' כדפרש"י בסמוך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואת צור. אבי כזבי: בלעם בן בעור. י''א אחר ששב אל מקומו בא אל מדין כאשר שמע המגפה שהיתה בישראל בעצתו שב לקחת ממון מזקני מדין: (אבן עזרא)

 אור החיים  ואת מלכי וגו' חמשת וגו'. טעם שהוצרך הכתוב להזכיר מניינם, לומר שנהרגו יחד זה עם זה וראו זה את זה במפלתן. ואומרו מלכי מדין פעם ב' אולי שנתכוין בכפל הדברים לומר שהרגום בידיעה שהם מלכי מדין ולא בהסח הדעת:

הרגו בחרב. הוצרך לומר הרגו הגם שמובן הוא שהרגוהו מסמיכות זכרונו עם הנהרגים, יתבאר על פי דבריהם ז"ל (ספרי) שאמרו כי בלעם הלך ממדין לקראת ישראל ליעצם לבל ילחמו במדין ואמר להם ומה כשהייתם כו' עד כאן, הדברים יגידו כי בלעם נהרג קודם הריגת ה' מלכי מדין, והוא מה שנתחכם ה' ויחד לו הריגה בפני עצמו להעירך שלא נהרג עמהם שלא היה מובן כן אם לא היה אומר הרגו, ואומרו בחרב לומר שבטלו כשפיו בערך ישראל והרגוהו בגשמי: (אור החיים)


{ט}  וַיִּשְׁבּ֧וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת-נְשֵׁ֥י מִדְיָ֖ן וְאֶת-טַפָּ֑ם וְאֵ֨ת כָּל-בְּהֶמְתָּ֧ם וְאֶת-כָּל-מִקְנֵהֶ֛ם וְאֶת-כָּל-חֵילָ֖ם בָּזָֽזוּ:

 אונקלוס  וּשְׁבוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת נְשֵׁי מִדְיָן וְיָת טַּפְלְהוֹן וְיָת כָּל בְּעִירְהוֹן וְיָת כָּל גֵיתֵיהוֹן וְיָת כָּל נִכְסֵיהוֹן בְּזוֹ: (אונקלוס)

 יונתן  וּשְׁבוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל יַת נְשֵׁיהוֹן דְמִדְיָנָאֵי וְיַת טַפְלֵיהוֹן וְיַת כָּל בְּעִירֵיהוֹן וְיַת כָּל גֵיתֵיהוֹן וְיַת כָּל נִיכְסֵיהוֹן בָּזוּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  חילם. שם כלל והוא זהב וכסף ונחשת וברזל ובגדים: (אבן עזרא)


{י}  וְאֵ֤ת כָּל-עָֽרֵיהֶם֙ בְּמ֣וֹשְׁבֹתָ֔ם וְאֵ֖ת כָּל-טִֽירֹתָ֑ם שָֽׂרְפ֖וּ בָּאֵֽשׁ:

 אונקלוס  וְיָת כָּל קִרְוֵיהוֹן בְּמוֹתְבָנֵיהוֹן וְיָת כָּל בֵּית סִגְדַתְהוֹן אוֹקִידוּ בְּנוּרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת כָּל קוּרְיֵיהוֹן וּבָתֵּי טִירוֹנֵיהוֹן וְיַת בַּמְסֵי בֵּית סַגְדֵיהוֹן אוֹקִידוּ בְּנוּרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  טירתם. מקום פלטרין שלהם, שהוא לשון מושב כומרים יודעי חוקיהם. דבר אחר, לשון מושב שריהם, כמו שמתורגם סרני (ג) פלשתים, טורני פלשתאי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) וסרני היינו שרים ותרגומו טורני שמע מינה דטורני פירוש שרים וטורני היינו טירותם כלומר מקום מושב שרים ולטעם אחרון לחוד קשה היה לו לכתוב טורנות ולטעם ראשון קשה היה לו לכתוב נוטרותן לכן פירש ב' טעמים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואת כל עריהם במושבותם. כלל ופרט: טירותם. ארמוני המלכים: (אבן עזרא)


{יא}  וַיִּקְחוּ֙ אֶת-כָּל-הַשָּׁלָ֔ל וְאֵ֖ת כָּל-הַמַּלְק֑וֹחַ בָּֽאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה:

 אונקלוס  וּנְסִיבוּ יָת כָּל עֲדָאָה וְיָת כָּל דְבַרְתָּא בֶּאֱנָשָׁא וּבִבְעִירָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּשְׁבוּ יַת כָּל עָדִיתָא וְיַת כָּל דְבַרְתָּא בְּאֵינָשָׁא וּבִבְעִירָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויקחו את כל השלל וגו'. מגיד שהיו כשרים וצדיקים ולא נחשדו על הגזל לשלוח יד בבזה שלא ברשות, שנאמר את כל השלל וגו', ועליהם מפורש בקבלה, שניך כעדר הרחלים וגו', אף אנשי המלחמה שביך כולם צדיקים: שלל. הן מטלטלין של מלבוש ותכשיטין: בז. הוא ביזת מטלטלין (ד) שאינם תכשיטין: מלקוח. אדם ובהמה, ובמקום שכתוב שבי אצל מלקוח, שבי באדם, ומלקוח בבהמה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דלקמן פרש"י על יתר הבז אשר בזזו שהיה עודף על בז המטלטלין אשר בזזו עם הצבא איש לו שמשמע שנשארו בידם והמטלטלין של תכשיט לא נשארו בידם כי הביאום לה' כדכתיב ונקרב את קרבן ה' וגו' ועל כרחך צריך לומר דבז היינו מטלטלים שאינן של תכשיט. וכתב הרא"ם אבל לא ידעתי מנין לו זה כי יותר נכון הל"ל שהוא כולל כל המטלטלין בכלל מאחר שכלל כל הבזה לשנים את כל השלל ואת כל המלקוח. ונראה דרש"י גם כן סבירא ליה הא דכתיב את כל השלל שהוא כולל הכל בין של תכשיט ובין שאינו של תכשיט אך רש"י רצה לתרץ הקרא דפעם קורא אותו שלל ופעם קורא אותו בז ולמה לא כתיב ויהי המלקוח יתר השלל אשר שללו וגומר אלא על כרחך צריך לומר הכא דשלל הוא מלטלטלין של תכשיט ובזה הוא מטלטלין שאינו של תכשיט: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויקחו את כל השלל ואת כל המלקוח. שם כלל לאדם ולבהמה: (אבן עזרא)


{יב}  וַיָּבִ֡אוּ אֶל-מֹשֶׁה֩ וְאֶל-אֶלְעָזָ֨ר הַכֹּהֵ֜ן וְאֶל-עֲדַ֣ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת-הַשְּׁבִ֧י וְאֶת-הַמַּלְק֛וֹחַ וְאֶת-הַשָּׁלָ֖ל אֶל-הַֽמַּחֲנֶ֑ה אֶל-עַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל-יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ: (ס)

 אונקלוס  וְאַיתִיוּ לְוָת משֶׁה וּלְוָת אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וּלְוָת כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת שִׁבְיָא וְיָת דְבַרְתָּא וְיָת עֲדָאָה לְמַשְׁרִיתָא לְמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב דִי עַל יַרְדְנָא דִירֵחוֹ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְאַיְתִיאוּ לְוַת משֶׁה וּלְוַת אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וּלְוַת כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל יַת שִׁבְיָיתָא וְיַת דְבַרְתָּא וְיַת עָדִיתָא לְמַשְׁרִיתָא לְמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יַרְדְנָא דִירֵיחוֹ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  השבי. פרט לאדם: השלל. הם הבגדים: (אבן עזרא)


{יג}   שלישי - במחוברות שני  וַיֵּ֨צְא֜וּ מֹשֶׁ֨ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן וְכָל-נְשִׂיאֵ֥י הָֽעֵדָ֖ה לִקְרָאתָ֑ם אֶל-מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה:

 אונקלוס  וּנְפָקוּ משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְכָל רַבְרְבֵי כְנִשְׁתָּא לְקֳדָמוּתְהוֹן לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְפָקוּ משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְכָל אֲמַרְכְּלֵי כְּנִשְׁתָּא לִקְדָמוּתְהוֹן לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויצאו משה ואלעזר הכהן. לפי שראו את נערי ישראל יוצאים לחטוף מן הבזה: (רש"י)


{יד}  וַיִּקְצֹ֣ף מֹשֶׁ֔ה עַ֖ל פְּקוּדֵ֣י הֶחָ֑יִל שָׂרֵ֤י הָֽאֲלָפִים֙ וְשָׂרֵ֣י הַמֵּא֔וֹת הַבָּאִ֖ים מִצְּבָ֥א הַמִּלְחָמָֽה:

 אונקלוס  וּרְגֵיז משֶׁה עַל דִמְמַנָן עַל חֵילָא רַבָּנֵי אַלְפִין וְרַבָּנֵי מַאֲוָותָא דְאָתוּ מֵחֵיל קְרָבָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְנַס משֶׁה עַל אִסְטְרְטִיגִין דִמְמַנָן עַל חֵילָא רַבָּנֵי אַלְפִין וְרַבָּנֵי מַאֲוָותָא דְאָתוּ מֵחֵיל סִדְרֵי קְרָבָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויקצוף משה על פקודי החיל. ממונים על החיל, ללמדך שכל סרחון הדור תלוי בגדולים, שיש כח בידם למחות: (רש"י)

 אבן עזרא  על פקודי החיל. מגזרת יפקוד ה' כמו פקידי החיל וכן מלת קרואי כמו קריאי: שרי האלפים ושרי המאות. הם מאה ושלשים ושנים: (אבן עזרא)


{טו}  וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵיהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה הַֽחִיִּיתֶ֖ם כָּל-נְקֵבָֽה:

 אונקלוס  וַאֲמַר לְהוֹן משֶׁה הֲקַיֵמְתּוּן כָּל נוּקְבָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לְהוֹן משֶׁה הַקְיֵימְתּוּן כָּל נוּקְבָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  החייתם כל נקבה. הטעם אפי' אחת וכן אין כל ויתכן להיות כמשמעו כי כל נקבה החיו ורבים כן: (אבן עזרא)


{טז}  הֵ֣ן הֵ֜נָּה הָי֨וּ לִבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ בִּדְבַ֣ר בִּלְעָ֔ם לִמְסָר-מַ֥עַל בַּֽיהֹוָ֖ה עַל-דְּבַר-פְּע֑וֹר וַתְּהִ֥י הַמַּגֵּפָ֖ה בַּֽעֲדַ֥ת יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  הָא אִינוּן הֲוָאָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲצַת בִּלְעָם לְשַׁקָרָא שְׁקָר קֳדָם יְיָ עַל עֵסַק פְּעוֹר וַהֲוַת מוֹתָנָא בִּכְנִשְׁתָּא דַיְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  הִינוּן הִינוּן דְהַוָאָה תּוּקְלָא לִבְנֵי יִשְרָאֵל בְּעֵיצָתָא דְבִלְעָם לִמְשַׁקְרָא שְׁקַר קֳדָם יְיָ עַל עֵיסַק פְּעוֹר וַהֲוָה מוֹתָנָא בִּכְנִשְׁתָּא דַיְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  הן הנה. מגיד שהיו מכירים אותן, זו היא שנכשל פלוני בה: בדבר בלעם. אמר להם, אפילו אתם מכניסים כל המונות (ס"א האומות) שבעולם אין אתם יכולין להם, שמא מרובים אתם מן המצרים שהיו שש מאות רכב בחור, בואו ואשיאכם עצה, אלהיהם של אלו שונא זמה הוא וכו', כדאיתא בחלק (סנהדרין קו.) ובספרי (קנז): (רש"י)

 אור החיים  הן הנה וגו' בדבר בלעם. צריך לדעת כונת אומרו הן הנה, עוד למה האריך לומר בדבר בלעם וגו' על דבר פעור, ויתבאר הדבר בהעיר למה שגגו פינחם וצדיקי עליון שהלכו עמו בדבר זה:

אכן פינחס ואנשי הצבא דנו ופטרום מטעם שהנשים כפופות הן לבעליהם ולאבותיהם ואנוסים המה, והן האדון משה רבינו עליו השלום הרגיש שמטעם זה החיו אותם ובא בטענה הנשמעת ואמר בשלמא אם לא היו עושים אלא מעשה הזנות שבא להם עליו מצות גדוליהם יש לדון אותם לזכות, אלא שהם עשו מעצמן מעשה אחר מה שלא ציוו אותם גדוליהם שהוא מעשה פעור שאמרו רז"ל (במד"ר פ"כ) שהיו מוציאים להם צורת פעור ואומרים להם השתחוה לזה ותהיה נשמעת לו נמצא שמכשול עבודה זרה היה מהם, והוא אומרו הן הנה פירוש מדנפשם היו סיבה לבני ישראל, בדבר בלעם וגו' פי' באמצעות סיבת עצת בלעם שיעצם להפקיר בנותיהם לזנות, ותמצא שלא אמרו ז"ל שאמר בלעם אלא ענין הזנות כאומרם (שם) אלהיהן של אלו שונא זימה וכו' והם היו סיבה למסר מעל בה' על דבר פעור שלא היו רוצים להשמע להם אלא אם ישתחוו לפעור, ותהי המגפה בעדת ה' פירוש בסיבת עבודה זרה ולא בסיבת הזנות, ומי גרם עבודה זרה הן הנה, ואומר ועתה וגו' פירוש יתודו על השגגה ויהרגו וגו': (אור החיים)


{יז}  וְעַתָּ֕ה הִרְג֥וּ כָל-זָכָ֖ר בַּטָּ֑ף וְכָל-אִשָּׁ֗ה יֹדַ֥עַת אִ֛ישׁ לְמִשְׁכַּ֥ב זָכָ֖ר הֲרֹֽגוּ:

 אונקלוס  וּכְעַן קְטוּלוּ כָּל דְכוּרָא בְּטַפְלָא וְכָל אִתְּתָא דִידַעַת גְבַר לְמִשְׁכַּב דְכוּרָא קְטּוּלוּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְדוּן קְטוּלוּ כָּל דְכוּרָא בְּטַפְלַיָא וְכָל אִתְּתָא דְיָדְעַת גְבַר לְמִשְׁכְּבֵי דְכוּרָא קְטוּלוּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכל אשה יודעת איש. ראויה להבעל (ה) אף על פי שלא נבעלה, (ו) ולפני הציץ העבירום, והראויה להבעל פניה מוריקות (יבמות ס:): הרגו. למה חזר ואמר, להפסיק הענין, דברי רבי ישמעאל, שאם אני קורא הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש וכל הטף בנשים וגו', איני יודע אם להרוג (וכל אשה יודעת) עם הזכרים, או להחיות (ז) עם הטף, לכך נאמר (ח) הרוגו (ספרי קנז): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) כגון בת ג' שנים ויום אחד אבל פחותה מכאן אינה ראויה ליבעל: (ו) דאם לא כן הוי קראי סתרי אהדדי דכתיב וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו משמע דוקא גדולה שנבעלה הא גדולה שלא נבעלה תחיו וקטנה בין נבעלה ובין לא נבעלה תחיו והדר כתיב וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם משמע דוקא קטנה שלא נבעלה הא קטנה שנבעלה וגדולה בין נבעלה ובין לא נבעלה תהרוגו ואם כן קשיא רישא לסיפא לכך הוכרח לפרש ראויה וכו': (ז) ואם תאמר אם כן אמאי אצטריך למיכתב וכל הטף בנשים אשר לא ידעו איש החיו לכם השתא אפילו אשה יודעת איש החיו שאינה יודעת מיבעיא אלא לאו שמע מינה מדאצטריך למכתב וכל הטף בנשים אשר לא ידעו החיו לכם מכלל דאשה יודעת איש הרוגו ויש לומר דעל כרחך צריך לכתוב וכל הטף בנשים וגומר דאם לא כן לא הייתי יודע דוכל אשה יודעת איש מיירי בראויה ליבעל ואף על פי שלא נבעלה או דלמא בנבעלה ממש דהאי דמוקמינן בראויה ליבעל היינו משום דקשיא קראי אהדדי כדפרישית. והרא"ם תירץ בענין אחר. ומהרא"י תירץ דאי לא הוי כתיב הרוגו ממשמעות הכתוב הוי מוכח למדרש וכל אשה למטה קאי וכיון דלמטה קאי היינו מהפכים הסברא ונימא דאי הוה כתיב וכל אשה יודעת איש לחודיה ולא הוה כתיב הטף לא הוה ילפינן מקל וחומר להחיות והוה אמינא כיון שהיא ראויה ליבעל ולא נבעלה משום הכי החיו לפי שהיתה ראויה להחטיא את ישראל ולא הכשילה את ישראל אבל טף דאין ראוין ליבעל אין להם זכות להחיות משום הכי כתיב הרוגו להפסיק: (ח) ואם תאמר מכל מקום ועתה הרגו כל זכר שכתוב ברישא דקרא למה לי ויש לומר דאי לא כתיב הרוגו בזכרים ברישא דקרא הוה אמינא דגם בזכרים יש חילוק אם ראוי לבעול דהיינו גדול ואינו ראוי לבעול דהיינו קטן לכך נאמר ועתה הרגו מכל מקום: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  טף. שם כלל לקטן זכר או נקבה: (אבן עזרא)

 אור החיים  הרוגו. הוצרך לומר פעם ב' הרוגו, אמר ר' ישמעאל (ספרי) להפסיק וכו', שאם לא כן יהיה מאמר וכל אשה וגו' שקול אם נמשך למעלה או למטה, וקשה שהיה לו להקדים תיבת החיו לכם בפסוק וכל הטף על זה הדרך החיו לכם, ובזה אין צורך לכפול מאמר הרוגו, ואולי שחש לומר כן שאז תהיה הכוונה שהוא מצווה אותם להחיותם, ולא כן מחשבת ה' אלא רשות הוא אומר שאין מצוה להמיתם, ולזה הקדים מאמר וכל הטף וגו' לומר שלא בא אלא להודיע מה יהיה דינם לא לצוות בהם:

ועוד נשאר לנו ליישב מה שקשה עוד למה אמר הרגו בתחילת הכתוב ולא הספיק בהרוגו שאמר לבסוף, ואולי שנתכוון להסמיך מאמר הרגו למאמר ועתה לומר שהתשובה הרמוזה בועתה היא במעשה הריגה, וכל עוד שלא הרגו לא קיימו תשובת החטא, או אפשר שנתכוון להסמיך הרגו לטף והרוגו לאשה וכו' לומר שיש מצוה על אלו בפני עצמן ועל אלו בפני עצמן. או נתכוין להסמיך זכרון ההריגה לתיבת ועתה לומר שיהרגום תיכף ומיד: (אור החיים)


{יח}  וְכֹל֙ הַטַּ֣ף בַּנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-יָדְע֖וּ מִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר הַֽחֲי֖וּ לָכֶֽם:

 אונקלוס  וְכָל טַפְלָא בִנְשַׁיָא דִי לָא יְדָעוּ מִשְׁכַּב דְכוּרָא קַיְימוּ לְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל טַפְלָא בִּנְשַׁיָא אוֹקִימוּ כֻּלוֹ קֳבֵיל צִיצָא כְּלִילָא דְקוּדְשָׁא וְיִסְתַּכְּלוּן בֵּיהּ וּמַאן דְהִיא מִבְעֲלָא לִגְבַר יִתְעַבְדוּן אַפָּהָא מוֹרִיקָן וּמַאן דְלָא יְדַע מִשְׁכְּבֵי דְכוּרָא יְהוֹן סַמְקִין אַפָּהָא הֵיךְ נוּרָא וּתְקַיְימוּנוּן לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אור החיים  החיו לכם. פירוש יגיירו אותם שבזה יקראו חיים כדי שיהיו ראויות להם להנשא לחפץ בהם: (אור החיים)


{יט}  וְאַתֶּ֗ם חֲנ֛וּ מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כֹּל֩ הֹרֵ֨ג נֶ֜פֶשׁ וְכֹ֣ל | נֹגֵ֣עַ בֶּֽחָלָ֗ל תִּֽתְחַטְּא֞וּ בַּיּ֤וֹם הַשְּׁלִישִׁי֙ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י אַתֶּ֖ם וּשְׁבִיכֶֽם:

 אונקלוס  וְאַתּוּן שְׁרוֹ מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא שַׁבְעָא יוֹמִין כָּל דִי קְטַל נַפְשָׁא וְכֹל דִי קְרַב בְּקָטִילָא תַּדוּן עֲלוֹהִי בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה אַתּוּן וּשְׁבִיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַתּוּן שְׁרוּ לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא שׁוּבְעָא יוֹמִין כָּל דְקָטִיל בַּר נַשׁ וְכָל דְיִקְרַב בִּקְטִילָא תַּדוּן עֲלוֹי בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה אַתּוּן וּשְׁבִיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מחוץ למחנה. שלא יכנסו (ט) לעזרה: כל הרג נפש. רבי מאיר אומר בהורג בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר, ולמדך הכתוב שהכלי מטמא אדם בחבורי המת, כאילו נוגע במת עצמו. (י) או יכול אפילו זרק בו חץ והרגו, תלמוד לומר וכל הנוגע בחלל, מקיש הורג לנוגע, מה נוגע על ידי חבורו אף הורג על ידי חבורו (ספרי חקת קכז): תתחטאו. במי נדה, כדין שאר טמאי מתים, שאף לדברי האומרים קברי עובדי גילולים אינן מטמאין באהל, שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם (יחזקאל לד, לא), אתם קרוים אדם ואין עובדי גילולים קרוין אדם, מודה הוא שהעובדי גילולים מטמאין במגע ובמשא, שלא נאמר אדם אלא אצל טומאת (כ) אהלים, שנאמר אדם כי ימות באהל (במדבר יט, יד): אתם ושביכם. לא שהנכרים מקבלין טומאה וצריכין הזאה, אלא מה אתם בני ברית. אף שביכם כשיבואו לברית ויטמאו, (ל) צריכין הזאה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) ר"ל הא טמא מת מותר ליכנס אפי' במחנה לויה ולמה אמר חנו מחוץ למחנה ומתרץ דמחנה מיירי בעזרה: (י) ר"ל דכל הורג נפש משמע אף על פי שלא נגע בו ואם זרק בו חץ והרגו או בפשוטי כלי עץ שאינו מקבל טומאה למה יהא טמא אותו איש: (כ) ואם תאמר והא גבי מגע גם כן כתיב אדם בפרשת חקת דכתיב כל הנוגע במת בנפש האדם ועיין בבבא קמא (דף לח) בתוספות תמצא ישוב על כל הפסוקים שהגוים גם כן נקראו אדם: (ל) ומקרא זה אף לדורות נאמר וכן כל הפרשה של גיעול כלים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אתם ושביכם. בעבור הכבוד השוכן בתוכם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כל הרג נפש וכל נגע בחלל. ר' מאיר אומר בהורגו בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר ולימדך הכתוב שהכלי מטמא אדם בחבורי המת כאלו נגע במת עצמו יכול אפילו זרק בו חץ והרגו ת"ל וכל נוגע בחלל הקיש הורג לנוגע מה נוגע ע"י חבורו אף הורג על ידי חבורו לשון רש"י ולא נתכונו דבריו אצלי שאם הרג בדבר המקבל טומאה של כלי שטף אין האדם מטמא טומאת שבעה ולא צריך הזאה לפי שהכלי אב לטומאה והאדם שנטמא ממנו ראשון ואם בכלי ברזל כבר למדנו (פסחים יד) לחרב שהוא כחלל להטמא טומאת שבעה ואם סבר הרב שכיון שנגע בכלי בעוד שהוא מחובר במת יטמא אותו כמת עצמו טומאת שבעה טומאה בחבורין מדרבנן היא בחבורי כלים במת כמו שמפורש במסכת נזירות בפרק שלשה מינין (מב) ולשונם בספרי כך הוא רבי מאיר אומר בהורגו בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר שמטמא בהיסט או יכול אפילו זרק בו חץ והרגו ת"ל וכו' ופירושה שבא רבי מאיר ללמד מכאן שהמת מטמא במשא ואם הרגו במקל יד או ברומח אפילו אין בו ברזל ונשאו בהם בשעה שמת מטמא אותו במשא טומאת שבעה ולא נתכוין ב"דבר המקבל טומאה" לכלי קבול אלא בדבר שהאדם מקבל בו טומאה מן המת עצמו כגון המשא ורישא דברייתא התם מנין שמטמא בהיסט אמרת קל וחומר מה נבלה קלה הרי היא מטמאה בהיסט מת חמור לא דין הוא שמטמא בהיסט אי מה להלן טומאת ערב אף כאן טומאת ערב אמרת היסטו כמגעו מקום שמגעו טומאת שבעה היסטו טומאת שבעה מקום שמגעו טומאת ערב היסטו טומאת ערב רבי מאיר אומר וכו' ומכאן יתברר פירושה שהיא לענין שאמרנו הביא תנא קמא משא המת מן הקל וחומר ואפילו לטומאת שבעה דלית ליה דיו והביאו רבי מאיר מן הכתוב הזה דאית ליה דיו ולא אתי בק"ו כדאיתא בבבא קמא בפרק כיצד הרגל (כד)

"אתם ושביכם" - שיחטאו השבי בגדיהם הנוגעים בחלל וכל בגד וכל כלי עור אשר בידם כדין ישראל שלא יטמאו את העם בבגדיהם ובכליהם (הרמב"ן)


{כ}  וְכָל-בֶּ֧גֶד וְכָל-כְּלִי-ע֛וֹר וְכָל-מַֽעֲשֵׂ֥ה עִזִּ֖ים וְכָל-כְּלִי-עֵ֑ץ תִּתְחַטָּֽאוּ: (ס)

 אונקלוס  וְכָל לְבוּשׁ וְכָל מַאן דִמְשַׁךְ וְכָל עוֹבַד מֵעַזֵי וְכָל מַאן דְעָא תַּדוּן עֲלוֹהִי: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל לְבוּשׁ וְכָל מָנָא דִצְלָא וְכָל עוֹבַד מֵעַזֵי קַרְנָא וְגַרְמָא וְכָל מַאן דְקִיסָא תַּדוּן עֲלוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכל מעשה עזים. להביא (מ) כלי הקרנים והטלפים והעצמות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ר"ל לל"ל וכל מעשה עזים הא כתיב וכל כלי עור: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וכל מעשה עזים. כאשר פירשתי. והנה הבגד בעבור שנגע בחלל הוא טמא הטעם ועמכם כל בגד עד שתתחטאו או תהיה מלת תתחטאו יוצאה וכן והתאויתם לכם כי הגבול הוא הפעול: (אבן עזרא)


{כא}  וַיֹּ֨אמֶר אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶל-אַנְשֵׁ֣י הַצָּבָ֔א הַבָּאִ֖ים לַמִּלְחָמָ֑ה זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה:

 אונקלוס  וַאֲמַר אֶלְעָזָר כַּהֲנָא לְגַבְרֵי חֵילָא דַאֲתוֹ לִקְרָבָא דָא גְזֵירַת אוֹרַיְיתָא דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר אֶלְעָזָר כַּהֲנָא לְגוּבְרֵי חֵילָא דְאָתוּ מִן סִדְרֵי קְרָבָא דָא אַחֲוָויַת גְזֵירַת אוֹרַיְיתָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויאמר אלעזר הכהן וגו'. לפי שבא משה לכלל כעס, בא לכלל טעות, שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי נכרים, וכן אתה מוצא בשמיני למלואים, שנאמר ויקצוף (משה) על אלעזר ועל איתמר (ויקרא י, יז), בא לכלל כעס, בא לכלל טעות. וכן בשמעו נא המורים ויך את הסלע (במדבר כ, יא), על ידי הכעס טעה: אשר צוה ה' וגו'. תלה ההוראה (נ) ברבו (ספרי קנז): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פירוש שלא הל"ל ששמע מרבו אלא הל"ל סתם שהרי כל התורה ניתנה על ידי משה אלא לומר דבר בשם אומרו כמו ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויאמר אלעזר הכהן. כי חקת תורת הפרה לא. לעזר נתנה ומשה אמר להם תתחטאו דרך כלל ואלעזר פירש להם: (אבן עזרא)


{כב}  אַ֥ךְ אֶת-הַזָּהָ֖ב וְאֶת-הַכָּ֑סֶף אֶֽת-הַנְּחֹ֨שֶׁת֙ אֶת-הַבַּרְזֶ֔ל אֶֽת-הַבְּדִ֖יל וְאֶת-הָֽעֹפָֽרֶת:

 אונקלוס  בְּרַם יָת דַהֲבָא וְיָת כַסְפָּא יָת נְחָשָׁא יָת פַּרְזְלָא יָת אֲבָצָא וְיָת אֲבָרָא: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרַם לְחוֹדְהוֹן בְּלָא חַלְדוּתְהוֹן יַת דַהֲבָא וְיַת כַּסְפָּא וְיַת נְחָשָׁא וְיַת פַּרְזְלָא וְיַת קַסְטִירָא וְיַת כַּרְכִּימִישָׁא מָנֵיהוֹן לָא גוּלְמַיָא וְלָא פְּשׁוּטַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אך את הזהב וגו'. אף על פי שלא הזהיר לכם משה אלא על הלכות טומאה, עוד יש להזהיר לכם על הלכות גיעול, ואך לשון מיעוט, כלומר ממועטין אתם מלהשתמש בכלים, אפילו לאחר טהרתן מטומאת המת, עד שיטהרו מבליעת איסור נבילות. ורבותינו אמרו, אך את הזהב, לומר שצריך להעביר חלודה שלו קודם שיגעילנו, וזהו לשון אך, שלא יהא שם חלודה, אך המתכת יהיה כמות שהוא: (רש"י)

 אבן עזרא  הבדיל. ידוע: (אבן עזרא)


{כג}  כָּל-דָּבָ֞ר אֲשֶׁר-יָבֹ֣א בָאֵ֗שׁ תַּֽעֲבִ֤ירוּ בָאֵשׁ֙ וְטָהֵ֔ר אַ֕ךְ בְּמֵ֥י נִדָּ֖ה יִתְחַטָּ֑א וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֧ר לֹֽא-יָבֹ֛א בָּאֵ֖שׁ תַּֽעֲבִ֥ירוּ בַמָּֽיִם:

 אונקלוס  כָּל מִדַעַם דְמִתָּעַל בְּנוּרָא תַּעֲבְרוּנֵיהּ בְּנוּרָא וְיִדְכֵּי בְּרַם בְּמֵי אַדָיוּתָא יִתָּדֵי וְכָל דִי לָא מִתָּעַל בְּנוּרָא תַּעַבְרוּנֵיהּ בְּמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל מִדַעַם דְאוֹרְחֵיהּ לְמִתַּעֲלָא בְּנוּרָא לְבִיסַיָא קְדֵירָתָא שִׁפּוּדַיָא וְאַסְכְּלָתָא תַּעַבְרוּן בְּנוּרָא וְיִדְכֵּי בָּתַר כֵּן בְּמַיָא דְכַשְׁרִין לְאַדְכָּאָה בְּהוֹן דְוָותָא יִתְדֵי וְכָל דְלָא מִיתָעַל בְּנוּרָא כְּהַנְכָתָא כַּסַיָא קַתּוּנְיָא קוּמְקוּמוּסַיָא תַּעַבְרוּן בְּאַרְבְּעִין סָוִוין דְמוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל דבר אשר יבא באש. לבשל בו (ס) כלום: תעבירו באש. כדרך תשמישו הגעלתו, מה שתשמישו על ידי חמין יגעילנו בחמין, ומה שתשמישו על ידי צלי, כגון השפוד והאסכלה, ילבננו באור: אך במי נדה יתחטא. לפי פשוטו, חטוי זה לטהרו מטומאת מת, (ע) אמר להם, צריכין הכלים גיעול לטהרם מן האיסור, וחטוי לטהרן מן הטומאה. ורבותינו דרשו מכאן, שאף להכשירן מן האיסור הטעין טבילה לכלי מתכות, ומי נדה הכתובין כאן דרשו, מים הראויים לטבול בהם נדה, וכמה הם ארבעים סאה: וכל אשר לא יבא באש. כל דבר שאין תשמישו על ידי האור, כגון כוסות וצלוחיות, שתשמישן בצונן ולא בלעו איסור: תעבירו במים. מטבילו ודיו, ודוקא כלי מתכות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) ר"ל וכי בשביל שהאומן עושה הכלי באור הצריכו הכתוב להעביר אותו עוד באש לכן פירש לבשל בו והוא מקרא קצר דהל"ל וכל אשר יבא באש לבשל בו: (ע) ומלת נדה מגזרת וידו אבן בי אבל לפי מדרשו הוא מלשון נדת דותה מים הראויין לטבילת נדה ומפני שמלת יתחטא אינו נופל אלא על החטוי קרא הפירוש הראשון לפי פשוטו ומפני שהמים הראויין לטבילת נדה דהיינו מ' סאין אותן מים ראויין לכל הטמאים והיה לו לומר במי טמא יתחטא אמר ורבותינו דרשו מכאן וכו' תעבירו במים טובלן ודיו. והא דנקט טבילה בלשון העברה ולא אמר לשון הבאה כמו במים יובא וטמא עד הערב יש לומר מפני שאמר לעיל תעבירו באש שאין פירושו מלשון העברה אלא לשון הבאה באש הוא הדין תעבירו דהכא פירוש נמי לשון הבאה והוא טבילה וכיון שצריך טבילה צריך להסיר ממנו כל דבר הנדבק בו בכלי כדי שלא יהא בו דבר החוצץ בטבילה כדכתיב אך את הזהב וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אך במי נדה יתחטא. היה נראה לנו כי הוא מי אפר הפרה כמו מי נדה לא זורק עליו וחז''ל אמרו כי טעמו בשיעור המים שתרחץ בהם האשה הנדה ודעתם רחבה מדעתינו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  תעבירו באש וטהר. אין הכלי שנגע במת או בנבלה נטהר באש שאין טבילת התורה אלא במים ולפיכך הוצרכו רבותינו (ע"ז עה) לפרש שזו הטהרה להגעילם מאיסורי המאכלות שבלעו ביד הגוים וזה אמת בלי ספק

"וכל אשר לא יבא באש" - כל דבר שאין תשמישו ע"י האור כגון כוסות וצלוחיות וקיתונות שתשמישן בצונן ולא בלעו איסור תעבירו במים מטבילן ודיו לשון רש"י ואינו נכון בעיני שאין לשון "תעבירו" טבילה כי היה אומר "תביאו במים" שהוא לשון הטבילה כמו במים יובא וטמא עד הערב וטהר (ויקרא יא לב) ועוד שאף הכלים שתשמישן בצונן צריכין הכשר מן האיסור שבהן מלבד הטבילה הזו ואיך לא יזכיר הכשרן כאשר עשה בבאים באש וכשלמדו חכמים טבילה זו לא הזכירו בה המקרא הזה אלא דרשו (ע"ז שם) אך במי נדה יתחטא מים שהנדה טובלת בהם אבל פירוש "תעבירו במים" לכבסם ולשפשף אותם במים יפה עד שתסור חלודה שנדבקה מהם מן האיסור שנשתמש בהם שזהו הכשרן מן האיסור יאמר הכתוב דבר שתשמישו באש תביאו באש כדרך שהיה התשמיש בו באיסורו אם תשמישו באור ממש כגון הברזל והנחשת וגם הכסף והזהב מלבנו באור ואם ע"י חמין כגון הבדיל והעופרת מגעילו בחמין ודבר שלא נשתמשו בו באש אלא בצונן תדיחו אותו במים עד שיתמרק ויטהר וכך אמרו חכמים (שם) מדיחן ומטבילן והן טהורים ולשון ספרי (מטות נ) תעבירו באש כגון הסכינין מפני כוית הגוים וכל אשר לא יבא באש כגון הכוסות תעבירו במים מפני גיעול הגוים ולא הוצרך הכתוב לחזור ולהזכיר הטבילה שכבר הזכיר אותה אך במי נדה יתחטא ואחרי פליטת האיסור כולם שוים בדין הטבילה ולבי מהרהר עוד לומר שהטבילה הזו מדבריהם והמקרא אסמכתא עשו אותו וכן אונקלוס מתרגם אותו בחטוי הזאה של אפר פרה והצריכו אותה חכמים בכלי המתכות בלבד מפני שיש בהם כלים שתשמישן באור ובכלי ראשון ובכלי שני ובצונן וזה צריך תלמוד והזהיר אותם עתה בהגעלת כלי מדין מאיסורי הגוים ולא אמר להם זה מתחלה בכלי סיחון ועוג שלקחו גם שללם כמו שאמר (דברים ב לה) רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו והטעם כי סיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם מנחלת ישראל היא והותר להם כל שללם אפילו האיסורים דכתיב (שם ו יא) ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת ואמרו רבותינו (חולין יז) קדלי דחזירי אשתרי להו אבל מדין לא היה משלהם ולא לקחו את ארצם רק לנקום נקמתם הרגו אותם ולקחו שללם ולכך נהג האיסור בכליהם וכן בדין הטומאה שהזהירם עתה (בפסוק יט) ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים וגו' כי מלחמת סיחון ועוג בה היו כל ישראל וטומאה הותרה בצבור ועל דרך הפשט הזהירם ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים ותתחטאו כדי שלא יטמאו את העם אבל שם כולם היו שוים בדבר (הרמב"ן)


{כד}  וְכִבַּסְתֶּ֧ם בִּגְדֵיכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י וּטְהַרְתֶּ֑ם וְאַחַ֖ר תָּבֹ֥אוּ אֶל-הַֽמַּחֲנֶֽה: (ס)

 אונקלוס  וּתְחַוְרוּן לְבוּשֵׁיכוֹן בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְתִדְכּוּן וּבָתַר כֵּן תַּעֲלוּן לְמַשְׁרִיתָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּתְחַוְורוּן לְבוּשֵׁיכוֹן בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְתִדְכּוּן וּמִן בָּתַר כֵּן תֵּיעָלוּן לְמַשְׁרִיתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל המחנה. למחנה שכינה. שאין טמא מת טעון שילוח ממחנה לויה וממחנה ישראל: (רש"י)


{כה}   רביעי  וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{כו}  שָׂ֗א אֵ֣ת רֹ֤אשׁ מַלְק֨וֹחַ֙ הַשְּׁבִ֔י בָּֽאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה אַתָּה֙ וְאֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְרָאשֵׁ֖י אֲב֥וֹת הָֽעֵדָֽה:

 אונקלוס  קַבֵּל יָת חוּשְׁבַּן דַבְרַת שִׁבְיָא בֶּאֱנָשָׁא וּבִבְעִירָא אַתְּ וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְרֵישֵׁי אֲבָהַת כְּנִשְׁתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  סַב יַת שֵׁירוּי בִּיזַת שִׁבְיָיתָא בְּאֵינָשָׁא וּבִבְעִירָא וּתְקַבֵּיל חוּשְׁבָּנָא אַנְתְּ וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְרֵישֵׁי אַבְהַת כְּנִישְׁתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  שא את ראש. קח את (פ) החשבון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) פירוש קבל כמו לא תשא שמע שוא ולא לשון הרמה כמו ישא פרעה את ראשך ופירש ראש סך חשבון כמו כי תשא את ראש ונקרא הסך ראש מפני שמנהג בעלי החשבון לכתוב הסך בראש איגרת הפרטים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שא את ראש. פירשתיו: מלקוח. הבהמה: השבי. האדם ותחסר מלת ו' כמו שמש ירח: וראשי אבות העדה. הם הנשיאים: (אבן עזרא)


{כז}  וְחָצִ֨יתָ֙ אֶת-הַמַּלְק֔וֹחַ בֵּ֚ין תֹּֽפְשֵׂ֣י הַמִּלְחָמָ֔ה הַיֹּֽצְאִ֖ים לַצָּבָ֑א וּבֵ֖ין כָּל-הָֽעֵדָֽה:

 אונקלוס  וּתְפַלֵג יָת דְבַרְתָּא בֵּין גַבְרֵי מַגִיחֵי קְרָבָא דְנְפָקוּ לְחֵילָא וּבֵין כָּל כְּנִשְׁתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְפַלֵיג יַת דְבַרְתָּא בֵּין גוּבְרַיָא בְּלוּשַׁיָא דְאַחֲדוּ יַת עָדִיתָא בְּאַגְחוּת קְרָבָא דִנְפָקוּ לְחֵילָא וּבֵין כָּל כְּנִשְׁתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וחצית את המלקוח בין תפשי המלחמה וגו'. חציו לאלו וחציו (צ) לאלו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) ר"ל לפי מה שכתוב בקרא משמע תופשי המלחמה יעמדו בצד זה ושאר כל העדה יעמדו בצד שני ובין אלו שתי המחנות תחלקוהו ואם כן מה טעם יש בדבר וגם לא מפרש הקרא למי יתן החלקים ומתרץ הכי קאמר קרא יתן חציו לאלו וחציו לאלו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וחצית את המלקוח. שם כלל: (אבן עזרא)


{כח}  וַהֲרֵֽמֹתָ֨ מֶ֜כֶס לַֽיהֹוָ֗ה מֵאֵ֞ת אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה֙ הַיֹּֽצְאִ֣ים לַצָּבָ֔א אֶחָ֣ד נֶ֔פֶשׁ מֵֽחֲמֵ֖שׁ הַמֵּא֑וֹת מִן-הָֽאָדָם֙ וּמִן-הַבָּקָ֔ר וּמִן-הַֽחֲמֹרִ֖ים וּמִן-הַצֹּֽאן:

 אונקלוס  וְתַפְרֵשׁ נְסִיבָא קֳדָם יְיָ מִן גַבְרֵי מְגִיחֵי קְרָבָא דִנְפָקוּ לְחֵילָא חָד נַפְשָׁא מֵחֲמֵשׁ מְאָה מִן אֱנָשָׁא וּמִן תּוֹרֵי וּמִן חֲמָרֵי וּמִן עָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַפְרֵישׁ נְסִיבָא לִשְׁמָא דַיְיָ מִן גוּבְרֵי מְגִיחֵי קְרָבָא דִנְפָקוּ לְחֵילָא חֲדָא בַּת נְשָׁא מֵחֲמֵשׁ מְאָה הֵיכְדֵין מֵאֱנָשָׁא מִן תּוֹרֵי וּמִן חַמְרֵי וּמִן עָנָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  אחד נפש. כמו נפש אחד: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והרמת מכס לה'. גם המכס הזה מפני שהיה השלל הזה מנקמת ה' בארץ לא להם אבל בארץ סיחון ועוג לא נתנו לכהנים וללוים מהם כלום אבל הוזהרו מהם שנאמר (לעיל יח כ) וחלק לא יהיה לך בתוכם אפילו בבזה (הרמב"ן)


{כט}  מִמַּֽחֲצִיתָ֖ם תִּקָּ֑חוּ וְנָֽתַתָּ֛ה לְאֶלְעָזָ֥ר הַכֹּהֵ֖ן תְּרוּמַ֥ת יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  מִפַּלְגוּתְהוֹן תִּסְבוּן וְתִתֵּן לְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  מִן פְּלוּגְתְּהוֹן דְהוּא חוֹלַק גַבְרֵי מַגִיחֵי קְרָבָא תִּסְבוּן וְתִתְּנוּן לְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא אַפְרָשׁוּתָא לִשְׁמָא דַיְיָ: (תרגום יונתן)


{ל}  וּמִמַּֽחֲצִ֨ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֜ל תִּקַּ֣ח | אֶחָ֣ד | אָחֻ֣ז מִן-הַֽחֲמִשִּׁ֗ים מִן-הָֽאָדָ֧ם מִן-הַבָּקָ֛ר מִן-הַֽחֲמֹרִ֥ים וּמִן-הַצֹּ֖אן מִכָּל-הַבְּהֵמָ֑ה וְנָֽתַתָּ֤ה אֹתָם֙ לַלְוִיִּ֔ם שֹֽׁמְרֵ֕י מִשְׁמֶ֖רֶת מִשְׁכַּ֥ן יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  וּמִפַּלְגוּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תִּסַב חָד דְאִתַּחָד מִן חַמְשִׁין מִן אֱנָשָׁא מִן תּוֹרֵי מִן חֲמָרֵי וּמִן עָנָא מִכָּל בְּעִירָא וְתִתֵּן יָתְהוֹן לְלֵוָאֵי נַטְרֵי מַטְרַת מַשְׁכְּנָא דַיְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִפַּלְגוּת דִבְנֵי יִשְרָאֵל תִּיסַב חַד דִמִיתַחַד מִן חַמְשִׁין מִן בַּת נְשָׁא וּמִן תּוֹרֵי וּמִן חַמְרֵי וּמִן כָּל בְּעִירָא וְתִתֵּן יַתְהוֹן לְלֵיוָאֵי נַטְרֵי מַטְרַת מַשְׁכְּנָא דַיְיָ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  אחד אחוז. כמו והאחוז אחוז ושניהם דבקים כאשר פירשתי: מכל הבהמה. כמו גמלים והנה לא לקח אלעזר מהם חלק אולי היו מעטים ועל כן לא נזכר המספר שהביאו ולא המספר שלקחו הלוים: (אבן עזרא)


{לא}  וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה וְאֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה:

 אונקלוס  וַעֲבַד משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא כְּמָא דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה: (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲבַד משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  וטעם ויעש משה ואלעזר הכהן. ולא הזכיר הנשיאים כי בידוע שעשו מצות משה שהוא השליט עליהם אבל בענין הפקודים אמר (לעיל א מד) אלה הפקודים אשר פקד משה ואהרן ונשיאי ישראל ואולי הטעם בכאן כי השם צוה שיהיו שם אבות העדה בעבור שהוא דבר שבממון ולא יחשדו את אלעזר שיקח יותר מן המצווה לו והמצוה רשות בהם והם אמרו חלילה לנו כי מלאך ה' הוא ואין צורך להיותנו שם (הרמב"ן)


{לב}  וַיְהִי֙ הַמַּלְק֔וֹחַ יֶ֣תֶר הַבָּ֔ז אֲשֶׁ֥ר בָּֽזְז֖וּ עַ֣ם הַצָּבָ֑א צֹ֗אן שֵׁשׁ-מֵא֥וֹת אֶ֛לֶף וְשִׁבְעִ֥ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שֶׁת-אֲלָפִֽים:

 אונקלוס  וַהֲוָה דְבַרְתָּא שְׁאָר בִּיזָא דִי בְזוֹ עַמָא דִי נְפָקוּ לְחֵילָא עָנָא שִׁית מְאָה וְשַׁבְעִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה סְכוּם דְבַרְתָּא שִׁיוּר בִּזְתָא דְבָזוּ עַמָא דִנְפָקוּ לְחֵילָא מִנְיַין עָנָא שִׁית מְאָה וְשׁוּבְעִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויהי המלקוח יתר הבז. לפי שלא נצטוו להרים מכס מן המטלטלין אלא מן המלקוח, כתב את הלשון הזה, ויהי המלקוח שבא לכלל חלוקה ולכלל מכס, שהיה עודף על בז המטלטלין אשר בזזו עם הצבא איש לו ולא בא לכלל חלוקה, מספר הצאן וגו': (רש"י)

 אבן עזרא  יתר הבז. חוץ מאשר אכלו על כן אמר יתר והזכיר מספרם כי היה מספר רב ולא שמענו שלל כמוהו גם כן הזכיר המכס כי גם הוא רב ומלת מכם מפועלי הכפל על משקל וממר ליולדתו והוא מגזרת תכסו על השה והטעם חלק: (אבן עזרא)

 אור החיים  (לב~מג) ויהי המלקוח וגו' ותהי המחצה וגו' ויהי המכס וגו' ותהי מחצת וגו'. צריך לדעת למה האריך כל כך בפרטי החשבון בדבר שיכול כל הבא למנות לידע כי כך יעלה למחצה וכן יעלה למכס וגו', גם בענין מחצת העדה לא האריך לומר כל פרטי הסכומים אלא חשבון העולה במחצית המלקוח וגם עליו דן אנכי שלא היה צריך לאומרו, והרמב"ן עליו השלום כתב טעם הדבר שבא להודיע שלא נחסר אחד מזמן המספר לזמן שחצוהו עד כאן, ואין נראה בעיני דבר זה שמה שלא נחסר מהמקנה בזמן מועט שיש בו נס, ומה גם שיצטרך הכתוב לכתוב כל הדברים בשבילו:

והנכון בעיני הוא שהודעת פרטי החשבון במחצית חלק היוצאים בצבא הוא לגלות שהמכס היה מלגיו לא שהיה מונה חמש מאות ונותן אחד לה' מפאת המכס אלא מונה תצ"ט ונותן אחד, ולזה העלה כל פרטי חשבון המכס וממנו תדע שהיו נותנים א' לתצ"ט, והודעת חשבון מחצת העדה בא הכתוב להסיר טעות אחר והוא שיאמר האומר לעולם מכס שנתנו אנשי הצבא היה אחד מת"ק מלבר ואין ראיה מסכום המכס שעלה המכס לומר שאם כן לא היה עולה מכס של של"ז אלף וחמש מאות צאן למספר האמור יש לומר שהיו נותנים אותו המכס ממחצית העדה שבזה יעלה מספר האמור במכס חלק הצבא הגם שיהיה ניתן מלבר, אשר על כן בא הכתוב ומנה מספר חלק העדה ומנאו שלם להסיר מיחוש זה, ולזה לא פרט הכתוב במספר חלק העדה אלא מספר המחצית לצורך מה שכתבתי שהמכס ניתן מלגיו וכל אחד שילם חלקו ממחציתו, והוא גם כן מה שציוהו ה' במאמר ממחציתם תקחו לומר שלא יפרעו המכס אלא ממחציתם וגם אמר אחד מחמש מאות הא למדת שצריך שיהיה המכס מלגיו: (אור החיים)


{לג}  וּבָקָ֕ר שְׁנַ֥יִם וְשִׁבְעִ֖ים אָֽלֶף:

 אונקלוס  וְתוֹרֵי שַׁבְעִין וּתְרֵין אַלְפִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְתוֹרֵי שׁוּבְעִין וּתְרֵין אַלְפִין: (תרגום יונתן)


{לד}  וַֽחֲמֹרִ֕ים אֶחָ֥ד וְשִׁשִּׁ֖ים אָֽלֶף:

 אונקלוס  וַחֲמָרֵי שִׁיתִּין וְחָד אַלְפִין: (אונקלוס)

 יונתן  וַחֲמָרֵי שִׁיתִין וְחַד אַלְפִין: (תרגום יונתן)


{לה}  וְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם מִן-הַ֨נָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-יָדְע֖וּ מִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר כָּל-נֶ֕פֶשׁ שְׁנַ֥יִם וּשְׁלֹשִׁ֖ים אָֽלֶף:

 אונקלוס  וְנַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא מִן נְשַׁיָא דִי לָא יְדָעָא מִשְׁכְּבֵי דְכוּרָא כָּל נַפְשָׁתָא תְּלָתִין וּתְרֵין אַלְפִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְנַפְשַׁת אֵינָשָׁא מִן נְשַׁיָא דְלָא יָדְעוּ תַּשְׁמִישׁ דְכוּרָא כָּל נַפְשָׁתָא תְּלָתִין וּתְרֵין אַלְפִין: (תרגום יונתן)


{לו}  וַתְּהִי֙ הַֽמֶּחֱצָ֔ה חֵ֕לֶק הַיֹּֽצְאִ֖ים בַּצָּבָ֑א מִסְפַּ֣ר הַצֹּ֗אן שְׁלֹשׁ-מֵא֥וֹת אֶ֨לֶף֙ וּשְׁלֹשִׁ֣ים אֶ֔לֶף וְשִׁבְעַ֥ת אֲלָפִ֖ים וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת:

 אונקלוס  וַהֲוַת פַלְגוּתָא חוּלַק גוּבְרַיָא דִנְפָקוּ לְחֵילָא מִנְיַן עָנָא תְּלַת מְאָה וּתְלָתִין וּשְׁבַע אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוַת פַּלְגוּתָא חוּלַק גוּבְרַיָא דִי נְפָקוּ לְחֵילָא סְכוּם עָנָא תְּלַת מְאָה וּתְלָתִין וְשׁוּבְעָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ותהי המחצה חלק היצאים בצבא. הוצרך הכתוב לפרט הזה שיזכיר כמה המחצה וכמה המכס להודיע כי מן היום שלקחו המלקוח הזה עד שמנו אותו וחצו אותו והפרישו ממנו המכס ונתנוהו לאלעזר הכהן מכל המקנה הגדול הזה לא מת אחד וזה נס וכן במחצת העדה ללוים (הרמב"ן)


{לז}  וַיְהִ֛י הַמֶּ֥כֶס לַֽיהֹוָ֖ה מִן-הַצֹּ֑אן שֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת חָמֵ֥שׁ וְשִׁבְעִֽים:

 אונקלוס  וַהֲוָה נְסִיבָא קֳדָם יְיָ מִן עָנָא שִׁית מְאָה שַׁבְעִין וַחֲמֵשׁ: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוַת סְכוּם נְסִיבָא לִשְׁמָא דַיְיָ מִן עָנָא שִׁית מְאָה שׁוּבְעִין וַחֲמֵשׁ: (תרגום יונתן)


{לח}  וְהַ֨בָּקָ֔ר שִׁשָּׁ֥ה וּשְׁלֹשִׁ֖ים אָ֑לֶף וּמִכְסָ֥ם לַיהֹוָ֖ה שְׁנַ֥יִם וְשִׁבְעִֽים:

 אונקלוס  וְתוֹרֵי תְּלָתִין וְשִׁתָּא אַלְפִין וּנְסֵיבְהוֹן קֳדָם יְיָ שַׁבְעִין וּתְרֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וּסְכוּם תּוֹרֵי תְּלָתִין וְשִׁתָּא אַלְפִין וּסְכוּם נְסִיבַתְהוֹן לִשְׁמָא דַיְיָ שׁוּבְעִין וּתְרֵין: (תרגום יונתן)


{לט}  וַֽחֲמֹרִ֕ים שְׁלֹשִׁ֥ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֣שׁ מֵא֑וֹת וּמִכְסָ֥ם לַֽיהֹוָ֖ה אֶחָ֥ד וְשִׁשִּֽׁים:

 אונקלוס  וַחֲמָרֵי תְּלָתִין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה וּנְסֵיבְהוֹן קֳדָם יְיָ שִׁתִּין וְחָד: (אונקלוס)

 יונתן  וְחַמְרֵי תְּלָתִין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה וּסְכוּם נְסִיבַתְהוֹן לִשְׁמָא דַיְיָ שִׁתִּין וְחָד: (תרגום יונתן)


{מ}  וְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם שִׁשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר אָ֑לֶף וּמִכְסָם֙ לַֽיהֹוָ֔ה שְׁנַ֥יִם וּשְׁלֹשִׁ֖ים נָֽפֶשׁ:

 אונקלוס  וְנַפְשָׁא אֱנָשָׁא שִׁתָּא עֲשַׂר אַלְפִין וּנְסֵבְהוֹן קֳדָם יְיָ תְּלָתִין וּתְרֵין נַפְשִׁין: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְנַת נְשָׁא שִׁיתְּסַר אַלְפִין וּסְכוּם נְסִיבַתְהוֹן לִשְׁמָא דַיְיָ תְּלָתִין וּתְרֵין נַפְשָׁן: (תרגום יונתן)


{מא}  וַיִּתֵּ֣ן מֹשֶׁ֗ה אֶת-מֶ֨כֶס֙ תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֔ה לְאֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה:

 אונקלוס  וִיהַב משֶׁה יָת נְסִיב אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ לְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא כְּמָא דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהַב משֶׁה יַת סְכוּם נְסִיבַת אַפְרָשׁוּתָא דַיְיָ לְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)


{מב}   חמישי  וּמִֽמַּחֲצִ֖ית בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר֙ חָצָ֣ה מֹשֶׁ֔ה מִן-הָֽאֲנָשִׁ֖ים הַצֹּֽבְאִֽים:

 אונקלוס  וּמִפַּלְגוּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דִי פְּלַג משֶׁה מִן גוּבְרַיָא דִנְפָקוּ לְחֵילָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִפַּלְגוּת בְּנֵי יִשְרָאֵל דִי פַלֵיג משֶׁה מִן גוּבְרַיָא דִנְפָקוּ לְחֵילָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וממחצית בני ישראל אשר חצה משה. לעדה, והוציאה להם מן (ק) האנשים הצובאים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) ר"ל מה שכתוב בקרא אשר חצה משה מן האנשים הצובאים משמע שחלק גוף האנשים וכי אפשר זה ועוד קשה למה לא מפרש הקרא למי נתן משה החלוקה ועל זה פירש לעדה ר"ל שנתן לעדה והוציאה להם מן האנשים הצובאים ולא מגופן והרי מקרא קצר: (שפתי חכמים)


{מג}  וַתְּהִ֛י מֶֽחֱצַ֥ת הָֽעֵדָ֖ה מִן-הַצֹּ֑אן שְׁלֹשׁ-מֵא֥וֹת אֶ֨לֶף֙ וּשְׁלֹשִׁ֣ים אֶ֔לֶף שִׁבְעַ֥ת אֲלָפִ֖ים וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת:

 אונקלוס  וַהֲוַת פַּלְגוּת כְּנִשְׁתָּא מִן עָנָא תְּלַת מְאָה וּתְלָתִין וְשַׁבְעָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה סְכוּם פַּלְגוּת כְּנִשְׁתָּא מִן עָנָא תְּלַת מְאָה וּתְלָתִין וְשׁוּבְעָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותהי מחצת העדה. כך (ר) וכך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) לא שבא להודיענו מספר המחצה כמה הוא שזה נלמד ממחצית תופשי המלחמה אלא הכתוב נמשך עד ויקח משה וגו' שממחציתם לקח אחד מן החמשים ונתן ללוים ועוד דאם לא כן ומחצית מיבעי ליה דממחצית מורה שר"ל שממחציתן לקח מה שלקח: (שפתי חכמים)


{מד}  וּבָקָ֕ר שִׁשָּׁ֥ה וּשְׁלֹשִׁ֖ים אָֽלֶף:

 אונקלוס  וְתוֹרֵי תְּלָתִין וְשִׁתָּא אַלְפִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּסְכוּם תּוֹרֵי תְּלָתִין וְשִׁית אַלְפִין: (תרגום יונתן)


{מה}  וַֽחֲמֹרִ֕ים שְׁלֹשִׁ֥ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת:

 אונקלוס  וַחֲמָרֵי תְּלָתִין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (אונקלוס)

 יונתן  וּסְכוּם חַמְרֵי תְּלָתִין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה: (תרגום יונתן)


{מו}  וְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם שִׁשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר אָֽלֶף:

 אונקלוס  וְנַפְשָׁא דְאֱנָשָׁא שִׁתָּא עֲשַׂר אַלְפִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְנַת נְשָׁא שִׁיתְּסַר אַלְפִין: (תרגום יונתן)


{מז}  וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה מִמַּֽחֲצִ֣ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת-הָֽאָחֻז֙ אֶחָ֣ד מִן-הַֽחֲמִשִּׁ֔ים מִן-הָֽאָדָ֖ם וּמִן-הַבְּהֵמָ֑ה וַיִּתֵּ֨ן אֹתָ֜ם לַלְוִיִּ֗ם שֹֽׁמְרֵי֙ מִשְׁמֶ֨רֶת֙ מִשְׁכַּ֣ן יְהֹוָ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה:

 אונקלוס  וּנְסֵב משֶׁה מִפַּלְגוּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת דְאִתַּחָד חָד מִן חַמְשִׁין מִן אֱנָשָׁא וּמִן בְּעִירָא וִיהַב יָתְהוֹן לְלֵוָאֵי נַטְּרֵי מַטְרַת מַשְׁכְּנָא דַיְיָ כְּמָא דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְסֵיב משֶׁה מִפַּלְגוּת בְּנֵי יִשְרָאֵל יַת דְמִיתָחַד חַד מִן חַמְשִׁין מִן בְּנַת נְשָׁא וּמִן בְּעִירָא וִיהַב יַתְהוֹן לְלֵיוָאֵי נַטְרֵי מַטְרַת מַשְׁכְּנָא דַיְיָ הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויקח משה וגו'. (רש"י)

 אבן עזרא  ואמר מן האדם ומן הבהמה. שם כלל: (אבן עזרא)


{מח}  וַֽיִּקְרְבוּ֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה הַפְּקֻדִ֕ים אֲשֶׁ֖ר לְאַלְפֵ֣י הַצָּבָ֑א שָׂרֵ֥י הָֽאֲלָפִ֖ים וְשָׂרֵ֥י הַמֵּאֽוֹת:

 אונקלוס  וּקְרִיבוּ לְוָת משֶׁה דִמְמַנָן עַל אַלְפֵי חֵילָא רַבָּנֵי אַלְפִין וְרַבָּנֵי מַאֲוָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְקָרִיבוּ לְוַת משֶׁה אִסְטַרְטִיגִין דִמְמַנָן עַל אַלְפֵי חֵילָא רַבָּנֵי אַלְפִין וְרַבָּנֵי מַאֲוָתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  הפקדים. הממונים: (רש"י)

 אבן עזרא  הפקדים. פירשתיו: (אבן עזרא)


{מט}  וַֽיֹּאמְרוּ֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה עֲבָדֶ֣יךָ נָֽשְׂא֗וּ אֶת-רֹ֛אשׁ אַנְשֵׁ֥י הַמִּלְחָמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֵ֑נוּ וְלֹֽא-נִפְקַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ אִֽישׁ:

 אונקלוס  וַאֲמָרוּ לְמשֶׁה עַבְדָיךְ קַבִּילוּ יָת חוּשְׁבַּן גַבְרֵי מְגִיחֵי קְרָבָא דִי עִמָנָא וְלָא שְׁגָא מִנָנָא אֱנָשׁ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמָרוּ לְמשֶׁה עַבְדָךְ קַבִּילוּ יַת סְכוּם גוּבְרֵי מַגִיחֵי קְרָבָא דִי עִמָנָא וְלָא שָׁגָא מִינָנָא אֵינַשׁ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא נפקד. ולא נחסר, ותרגומו ולא שגא, אף הוא בלשון ארמי חסרון, כמו אנכי אחטנה (בראשית לא, לט), תרגומו דהות שגיא ממנינא, וכן כי יפקד מושבך (שמואל-א כ, יח), יחסר מקום מושבך, איש הרגיל לישב שם, וכן ויפקד מקום דוד (שם כז), נחסר מקומו ואין איש יושב שם: (רש"י)

 אבן עזרא  אשר בידינו. בעבור היותם ברשותם וכן ולקחת בידך עשרה אנשים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו. לאמר הנה השם עשה תשועה גדולה על ידינו שלא מת במלחמה אחד מכל אנשי הצבא אשר בידינו ולא הוכה בחרב שיפקד מן הצבא ולפיכך אנחנו חפצים להקריב קרבן ה' המציל אותנו לתת לפניו כופר נפשותינו אשר פדה ממות ובמלחמה מידי חרב ורבותינו דרשו (שבת סד) ולא נפקד ממנו איש לדבר עבירה לומר שהיו בכל עת בידינו ולא נפקד איש מאחינו אשר בצבא אל מקום אחר לעבור עבירה ואמר להם משה א"כ קרבן זה למה אמרו לו לכפר על נפשותינו מהרהור הלב (הרמב"ן)

 אור החיים  (מט~נ) ויאמרו אל משה וגו' ונקרב וגו'. פירוש מאמר ויאמרו וגו' ולא נפקד וגו' הוא להסיר מהם חשש מכשול עון כמובן ממין הקרבן אשר הקריבו תכשיטי נשים, ומאמר ונקרב וגו' הוא טעם הקרבן שהוא לכפר על הרהור עון, כמאמרם ז"ל בשבת (סד.) ופירשתיהו בחיבורי (חפץ ה'): (אור החיים)


{נ}  וַנַּקְרֵ֞ב אֶת-קָרְבַּ֣ן יְהֹוָ֗ה אִישׁ֩ אֲשֶׁ֨ר מָצָ֤א כְלִֽי-זָהָב֙ אֶצְעָדָ֣ה וְצָמִ֔יד טַבַּ֖עַת עָגִ֣יל וְכוּמָ֑ז לְכַפֵּ֥ר עַל-נַפְשֹׁתֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  וְקָרֶבְנָא יָת קוּרְבָּנָא דַיְיָ גְבַר דְאַשְׁכַּח מַאן דִדְהַב שִׁירִין וְשִׁבְּכִין עִזְקָן קַדָשִׁין וּמָחוֹךְ לְכַפָּרָא עַל נַפְשָׁתָנָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְקָרִיבְנָא דוֹרוֹנָא לִשְׁמָא דַיְיָ כֵּיוַן דְמָסַר יְיָ יַת מִדְיָנָאֵי בִידֵינָן וּכְבַשְׁנָן יַת אַרְעֲהוֹן וְיַת מְדִינַתְהוֹן וַהֲוֵינָן עַיְילִין לִטְרַקְלִינֵיהוֹן וְחַמְיַין בְּנָתֵיהוֹן יָאֲתָא חַטְיָיתָא מְפַרְנְקָתָא וְכָל גְבַר דַהֲוָה מַשְׁכַּח עֲלֵיהוֹן מָאנִין דִדְהַב הֲוָה שָׁרֵי כְּלִילַיָא מִן רֵישֵׁיהוֹן קַדִישַׁיָא מִן אוּדְנֵיהוֹן קַטְלַיָא מִן צַוְורֵיהוֹן שִׁירַיָא מִן אֶדְרָעֵיהוֹן עִזְקָתָא מִן אֶצְבְּעָתֵיהוֹן מְחוּכְיָא מִבֵּית חַדְיֵיהוֹן וּבְכָל דָא חַס לָן לְמִיתְלֵי עֵינָן בָּן וְלָא אִסְתַּכְּלוּן בַּחֲדָא מִנְהוֹן דְלָא לִמְחַיְיבָא בַּחֲדָא מִנְהוֹן וְלָא נְמוּת בְּמִתוּתָא דְמַיְיתוּן בָּהּ רַשִׁיעַיָא לְעַלְמָא דְאָתֵי וְדָא יַידְכַּר לָן לְיוֹם דִינָא רַבָּא לִמְכַפְּרָא עַל נַפְשָׁתָן קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אצעדה. אלו צמידים של רגל: וצמיד. של יד: עגיל. נזמי אוזן: וכומז. דפוס של בית הרחם, לכפר על הרהור הלב של (ש) בנות מדין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) ואם תאמר והלא הותר להם יפת תואר ויש לומר דלא הותר להם אלא לאחר ז' שנים שכבשו וז' שנים שחלקו וכן משמע בירושלמי דסוף מסכת עבודה זרה. מצאתי. ולי נראה הא דהותר להם יפת תואר דוקא במלחמת הרשות אבל מלחמה זו היתה דומה למלחמת חובה של לא תחיה כל נשמה וישראל לא ידעו זה מתחלה אלא אחר שכעס משה עליהם שהחיו כל נקבה ואם כן באיסור היה להם הרהור הלב של בנות מדין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונקרב. במחשבה או בפה: אצעדה. היא על הזרוע כי כן כתוב: וצמיד. ליד: טבעת. באצבע: עגיל. באזנים כי כן כתוב אולי נקרא כן בעבור היותו עגול: וכומז. כחביריו: (אבן עזרא)


{נא}  וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן אֶת-הַזָּהָ֖ב מֵֽאִתָּ֑ם כֹּ֖ל כְּלִ֥י מַֽעֲשֶֽׂה:

 אונקלוס  וּנְסֵיב משֶׁה וְאֶלְעָזר כַּהֲנָא יָת דַהֲבָא מִנְהוֹן כָּל מַאן דְעוֹבָדָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְסֵיב משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא יַת דַהֲבָא מִנְהוֹן כָּל מָאן דְעוּבְדָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  כל כלי מעשה. הגיד הכ' שלא היה בהם כלי שבור: (אבן עזרא)

 אור החיים  כל כלי מעשה. הודיע בזה ריבוי השלל של מדין לבד היה ששה עשר אלף ותש"נ, ואמר עוד אנשי הצבא בזזו איש לו אחר שכבר הודיע הכתוב למעלה ביזת אנשי הצבא שבזזו לעצמן, גם אין זה מקום הודעה זו, אלא בא להודיע כי לא כל כלי זהב של מדין היו אלו אלא מה שהביאו הממונים של הצבא מלבד מה שבזזו אנשי הצבא כל אחד לעצמו, והכוונה בזה שמצאו להם עושר גדול: (אור החיים)


{נב}  וַיְהִ֣י | כָּל-זְהַ֣ב הַתְּרוּמָ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֵרִ֨ימוּ֙ לַֽיהֹוָ֔ה שִׁשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר אֶ֛לֶף שְׁבַע-מֵא֥וֹת וַֽחֲמִשִּׁ֖ים שָׁ֑קֶל מֵאֵת֙ שָׂרֵ֣י הָֽאֲלָפִ֔ים וּמֵאֵ֖ת שָׂרֵ֥י הַמֵּאֽוֹת:

 אונקלוס  וַהֲוָה כָּל דְהַב אַפְרָשׁוּתָא דְאַפְרָשׁוּ קֳדָם יְיָ שִׁתָּא עַשֲׂר אַלְפִין שְׁבַע מְאָה וְחַמְשִׁין סִלְעִין מִן רַבָּנֵי אַלְפִין וּמִן רַבָּנֵי מַאֲוָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה סְכוּם כָּל דְהַב אַפְרָשׁוּתָא דְאַפְרָשׁוּ לִשְׁמָא דַיְיָ שִׁיתְּסַר אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה וְחַמְשִׁין סַלְעִין מִן רַבָּנֵי אַלְפִין וּמִן רַבָּנֵי מַאֲוָותָא: (תרגום יונתן)


{נג}  אַנְשֵׁי֙ הַצָּבָ֔א בָּֽזְז֖וּ אִ֥ישׁ לֽוֹ:

 אונקלוס  גַבְרֵי דְחֵילָא בָּזוּ גְבַר לְנַפְשֵׁיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  גוּבְרִין דְחֵילָא בְּזָזוּ גְבַר לְנַפְשֵׁיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  אנשי הצבא בזזו איש לו. הזכיר הכתוב זה להודיע כי זהב רב וכלי מעשה בזזו כל אחד: (אבן עזרא)


{נד}  וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה וְאֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶת-הַזָּהָ֔ב מֵאֵ֛ת שָׂרֵ֥י הָֽאֲלָפִ֖ים וְהַמֵּא֑וֹת וַיָּבִ֤אוּ אֹתוֹ֙ אֶל-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד זִכָּר֥וֹן לִבְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה: (פ)

 אונקלוס  וּנְסֵיב משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא יָת דַהֲבָא מִן רַבָּנֵי אַלְפִין וּמַאֲוָתָא וְאַיְתִיאוּ יָתֵיהּ לְמַשְׁכַּן זִמְנָא דָכְרָנָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם יְיָ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּנְסֵיב משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא יַת דַהֲבָא מִן רַבָּנֵי אַלְפִין וּמַאֲוָותָא וְאַיְתִיאוּ יָתֵיהּ לְמַשְׁכַּן זִמְנָא דוּכְרָנָא טָבָא לִבְנֵי יִשְרָאֵל קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ויבאו אותו אל אהל מועד זכרון לבני ישראל. יראה מזה שעשו מהם כלי שרת ומסרום לצבור לזכרון לכל בני ישראל שיעשו בהם עבודת ה' לדורות שאם באו הכלים האלה לאוצר בית השם היה ראוי שיאמר "זכרון להם לפני ה'" כי בני ישראל יכלול כל העם והזכרון בדבר קיים הוא (הרמב"ן)

 אור החיים  אל אהל מועד זכרון וגו' לפני ה'. צריך לדעת למה כתב בסדר זה שהפסיק בין זכרון המקום ובין מאמר לפני ה' שהיה לו לומר אל אוהל מועד לפני ה' זכרון לבני ישראל, ויתבאר הכתוב על פי מה שאמרו במסכת כלה וזה לשונם אמר רב אחאי בר יאשיה כל המפנה עצמו מן העבירה אפילו הוא ישראל ראוי הוא להעלות עולה ככהן גדול על גבי המזבח וכו' עד כאן, ומה שלפנינו כל כלי מעשה שהרימו הפקודים היו מהאנשים שפינו עצמן מהעבירה והכלים באו מגוף הדבר, שאמרו ז"ל (שה"ש פסוק שיניד) שכך היה מנהגם באותה מלחמה כשהיו מפשיטים תכשיטיהם היו טחין פניהם בטיט ורפש והיו פורקין נזמיהם מהם שלא יסתכלו בהם, והוא מה שנתכוון במה שסמך מאמר לפני ה' למאמר לבני ישראל כי בני ישראל אלו ראוים להיות לפני ה' כמאמר רב אחאי בר יאשיה והיה הדבר לזכרון: (אור החיים)

במדבר פרק-לב

{א}   שישי - במחוברות שלישי  וּמִקְנֶ֣ה | רַ֗ב הָיָ֞ה לִבְנֵ֧י רְאוּבֵ֛ן וְלִבְנֵי-גָ֖ד עָצ֣וּם מְאֹ֑ד וַיִּרְא֞וּ אֶת-אֶ֤רֶץ יַעְזֵר֙ וְאֶת-אֶ֣רֶץ גִּלְעָ֔ד וְהִנֵּ֥ה הַמָּק֖וֹם מְק֥וֹם מִקְנֶֽה:

 אונקלוס  וּבְעִיר סַגִי הֲוָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד תַּקֵּיף לַחֲדָא וַחֲזוֹ יָת אֲרַע יַעְזֵר וְיָת אֲרַע גִּלְעָד וְהָא אַתְרָא אֲתַר כְּשַׁר לְבֵית בְּעִיר: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְעִירֵי סַגְיָא הֲווֹן לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד תַּקִיף לַחֲדָא וְחָמוּן יַת אַרְעָא דְמִכְוַור וְיַת אֲרַע גִלְעָד וְהָא אַתְרָא אֲתַר כָּשַׁר לְבֵית בְּעִיר: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לבני ראובן. כי הוא בן הגבירה: מקום מקנה. כי שם מרעה טוב: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויבאו בני גד ובני ראובן. הקדים הכתוב בני ראובן בפסוק הראשון ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד כמשפט כי הוא הבכור ובן הגבירה וכן כשיספר הכתוב המעשה הזה יאמר (דברים ג טז) ולראובני ולגדי נתתי אבל בכל הפרשה הזו יקדים בני גד כי הם נתנו העצה הזאת והם היו המדברים תחלה למשה בנחלה הזאת והם היו גבורים יותר מבני ראובן כמו שנאמר (שם לג כ) וטרף זרוע אף קדקד ולפיכך לא היו יראים לשבת לבדם בארץ הזאת מפני יושבי הארץ והנה משה חשד אותם כי יאמרו כן מפחד אנשי ארץ כנען שאמרו בהם המרגלים (לעיל יג לא) לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו ולכן אמר להם שאינם בוטחים בה' כאבותם ויסף עוד להענישם כהם להניחם במדבר ולכך ענו אותו חלילה שנירא מהם אבל נעבור חלוצים למלחמה ונהיה מהירים וראשונים לפני העם להלחם באויבי ה' כי לחמנו הם (הרמב"ן)

 אור החיים   ומקנה רב וגו'. טעם הודעה זו, להצדיק הכתוב טעם הנמצא בפיהם לשאלת ארץ סיחון ועוג כי אמת הוא, וטעם שהיה להם יותר מכל השבטים להיות שהיו גבורי כח בזזו אנשי הצבא חלק מרובה מכל השבטים: (אור החיים)


{ב}  וַיָּבֹ֥אוּ בְנֵֽי-גָ֖ד וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן וַיֹּֽאמְר֤וּ אֶל-מֹשֶׁה֙ וְאֶל-אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֶל-נְשִׂיאֵ֥י הָֽעֵדָ֖ה לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וַאֲתוֹ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַאֲמָרוּ לְמשֶׁה וּלְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא וּלְרַבְרְבֵי כְּנִשְׁתָּא לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲתוֹ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַאֲמָרוּ לְמשֶׁה וּלְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא וּלְרַבְרְבֵי כְּנִישְׁתָּא לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויבאו בני גד. הם היו בעלי העצה בתחלה על כן הקדימם הכתוב: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויאמרו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל נשיאי העדה. צריך לדעת למה לא הספיק להם לדבר למשה לבדו, ואם אין צורך בדבר למה הוצרך הכתוב להזכירם, ואולי שהכוונה היא לומר שהיה הדבר כדרך שצוה ה' עשות בנחלת הארץ, דכתיב בפרשת אלה מסעי (ל"ד י"ז) אלה אשר ינחלו לכם את הארץ אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיא אחד נשיא אחד וגו' שצריך מלך וכהן גדול והנשיאים והם האמורים כאן, וטעם שהצריך ה' שלשתם לפי שכל אחד יש לו כח אחר, המלך תמצא שכתב רמב"ם בפרק ד' מהלכות מלכים וזה לשונו כל הארץ שכובש הוא שלו ונותן לעבדיו ולאנשי המלחמה כפי מה שיראה עד כאן, הרי שהמלך בידו הכל, אלעזר והנשיאים כשאין רצון המלך לתת אלא לכל אחד הראוי לו כפי החלוקה צריכין כל בעלי החלוקה להזדמן לחלוק, והכהן לדעת אשר יסכים אל עליון באיזה מקום יטול פלוני חלקו, הא למדת שכל הג' צריכין להיות בהסכמת נתינת חלק בארץ כל אחד יש לו כח אחר, ומה גם שיש בזה לצדד שאין דין מלך שנותן למי שירצה אלא אחר חלוקת הארץ וישיבת ישראל בעריהם אבל לא בתחילת הירושה שאין למלך משפט זה, ולכן הוצרכו בני גד ובני ראובן לעמוד גם כן לפני אלעזר והנשיאים, ואומרו לאמר, אולי ירצה שיאמרו לישראל כולן דבר שיסכימו עליו, או ירצה אמירה רכה לשון ריצוי: (אור החיים)


{ג}  עֲטָר֤וֹת וְדִיבֹן֙ וְיַעְזֵ֣ר וְנִמְרָ֔ה וְחֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶלְעָלֵ֑ה וּשְׂבָ֥ם וּנְב֖וֹ וּבְעֹֽן:

 אונקלוס  מַכְלֶלְתָּא וּמַלְבֶּשְׁתָּא וְכוּמְרִין וּבֵית נִמְרִין וּבֵית חוּשְׁבָּנָא וּבַעֲלֵי דְבָבָא וְסִימָא וּבֵית קְבוּרְתָּא דְמשֶׁה וּבְעוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  מַכְלֶלְתָּא וּמַדְבֶּשְׁתָּא מַכְוַור וּבֵית נִמְרֵי וּבֵית חוּשְׁבָּנֵי מַעֲלַת מְרָא שִׁירַן וּבֵית קְבוּרְתֵּיהּ דְמשֶׁה וּבְעוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  עטרות ודיבן וגו'. מארץ סיחון (ת) ועוג היו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) מדכתיב אחר כך הארץ אשר הכה ה' וגו' דהיינו סיחון ועוג שישראל נצחו אותן וירשו את ארצם כמו שמפורש בפרשת חקת. אי נמי מדכתיב בסמוך ויתן להם משה לבני גד וגומר את ממלכת סיחון מלך האמורי ואת ממלכת עוג מלך הבשן וכתיב בתריה ויבנו בני גד את דיבון ואת עטרות וגומר וחשיב כל הערים הכתובים הכא שמע מיניה דמארץ סיחון ועוג היו ולא מערי מדין הנכתב קודם לזה: (שפתי חכמים)

 אור החיים  (ג~ד) עטרות וגו' הארץ וגו'. צריך לדעת א' למה הוצרכו לפרט כל העיירות ולא הספיק במאמר הכללי שאמרו הארץ אשר הכה ה' וגו' ששם כלולים כל הארצות ההם, או היה להם לומר כדרך שהזכירם הכתוב בסמוך בב' כללים דכתיב את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד, ב' אומרו הארץ אשר וגו' וכי היו לפניהם ארצות אחרים ששמם כמו כן שהוצרכו לסמן אלו, ואם לומר שה' הכה אותם מי לא ידע בזה:

אכן הכוונה היא על זה הדרך כי האנשים האלה השכילו לדבר בסדר שלא יהיה מקום להקשות לשאלתם מה שיש להקשות בענין. א' כיון שהארץ הלזו היא של כללות ישראל מה כוחם לשאול דבר של אחרים. ב' איך יעלה על דעתם שישבו בטח בארץ אשר כבר נכבשה ושאר השבטים יכנסו בסכנת המלחמות העצומות המוכנות להם, וכל אחד מישראל יאמר כדבריכם אדבר גם אני ולא אכנים עצמי בסכנת העמים, וכל זה למה שנוגע לשלילת הרצון ממשה וישראל, לבד מה שיש להתרעם עליהם שבוחרים לשבת חוץ לארץ הקדושה והנבחרת לה':

אשר על כן נתחכמו בני גד ובני ראובן במאמר ראשון ונתנו תשובה לג' דברים הנזכרים המריעים שאלתם במה שאמרו עטרות וגו' הארץ אשר הכה ה' וגו', כנגד טענה א' שהארץ היא של כללות ישראל יש במאמר זה תשובה לזה שלא לקחו הארץ בדרך טבע לומר הלא לנו היא אלא ה' הוא שהכה יושביה לפניהם ואין זה אלא נכסי שמים ומנכסי גבוה אנו באים לשאול, גם טענה ב' שאחיהם יכנסו בסכנת מלחמות וכו' סתרוה במאמר זה אשר הכה ה' פירוש בשלמא אם ירושת הארץ היתה בדרך טבע היתה טענה זו טענה אבל כיון שה' הוא המכה את יושבי הארץ לפניהם מה מקום לחשש סכנת מלחמות, וזה לך האות הארץ אשר הכה ה' לפניהם, וזה סימן לכל הארץ דכתיב בפרשת דברים (ג' כ"א) ואת יהושע צויתי בעת ההיא לאמר עיניך הרואות את כל אשר עשה ה' אלהיכם לשני מלכי האמורי כן יעשה ה' לכל הממלכות אשר אתה עובר שמה, מעתה אין מקום לטענת פחד המלחמה, ונתכוונו גם כן בזה להסיר מיחוש הנופל בשאלתם שיאמרו שלא עשו כן אלא לפחד מלחמת הארץ:

גם טענת מאיסת ארץ הקדושה נתנו תשובה במאמר אשר הכה ה' פירוש על דרך מה שכתב רמב"ם בפרק א' מהלכות תרומות וזה לשונו ארץ ישראל האמורה בכל מקום הוא ארץ שכבשה מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל אבל יחיד מישראל או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שנתנה לאברהם אינה נקראת ארץ ישראל עד כאן, וכתב עוד שם בדין ארצות שכבש דוד וזה לשונו ומפני מה ירדו ממעלת ארץ ישראל מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל ארץ ישראל שנשאר בה מז' עממין עד כאן, ועיקר דין זה הובא בספרי (סוף פ' עקב) שלמדו דין שאר ארצות מארץ ישראל מפסוק (דברים י"א) כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה ללמד על מקומות שכיבשו חוץ מארץ ישראל שהוא מן המדבר והלבנון וגו' עד הים האחרון וגו', ולמדו שצריך להקדים ארץ ישראל מרכתיב קודם מאמר כל מקום וירשתם גוים גדולים וגו' שלא תהיה ארץ ישראל מטמאה בגילולים ואתם מכבשים חוצה לארץ וכו' עד כאן, הדברים יגידו שזולת טעם הקדימה כל שכבשוה רוב ישראל דין ארץ ישראל יש לה לכל דבר, והוא מאמר בני גד ובני ראובן הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל פירוש ארץ זו קדושת הארץ יש לה לטעם שכבשוה לפני עדת ישראל וכיבוש רבים דינה כארץ ישראל לכל דבריה:

ולטענת מה שדייקו בספרי לומר שכיבוש חוץ לארץ קודם כיבוש הארץ אין לו דין ארץ ישראל ואם כן ארץ סיחון ועוג קודם כבישת הארץ היתה, לזה שללו טענה זו במאמר אשר הכה ה' פירוש משונה כיבוש זה לפי שהיה במאמר ה' כי הוא אמר אל משה על ארץ סיחון ואת ארצו החל רש כאמור בפרשת דברים (ב'), וגם על ארץ עוג (שם ג') אמר ה' שם בידך נתתי אותו ואת ארצו ואת כל עמו ועשית לו וגו', מעתה ה' הסכים על הקדימה, ויש גם כן טעם בדבר שלא היו לפניהם ב' כבישות אחד של הארץ ואחד של חוץ לארץ והקדימו של חוץ לארץ כדרך שעשה דוד שלקח ארם צובה קודם שהוריש היבוסי כאמור שם לומר למה הנחתם מלכבוש ארץ ישראל קודם, ואדרבה כבישת ארץ סיחון ועוג היתה צורך כיבוש הארץ כדי שיעברו דרך שם לכובשה, וכבר שלחו לו דברי שלום לתת להם מעבר דרך ארצו ולא אבה, מעתה אין תרעומת נגד שאלתם מה' ומישראל:

ובזה יש טעם נכון למה הוצרכו להזכיר פרטי שמות הארץ, כי למה שנתכוונו במאמר אשר הכה ה' לומר שלא באו לשאול אלא מנכסי גבוה אמרו כי כל פרטי המדינות כלם לא כבשום דרך טבע אלא ה' הכה אותם לפניהם, בין למה שבאו להחזיקם בחזקת קדושת הארץ דקדקו להזכיר כל השמות לומר שכל אחת מהם ישנה בקדושת הארץ ומדינה אחרת זולת אלו אינה בכלל, והיוצא מזה כל עיר שבעבר הירדן זולת אלו אין להם דין ארץ ישראל לפי שאינה כיבוש רבים:

ואומרו ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה, נתכוונו להסיר טענה אחרת והיא, אחר שנסכים לכל הטענות שאמרו עדיין כל שבט ושבט מישראל יבא ויאמר הטענות עצמן ליטול את הארץ כי הטענות עצמן צודקות לכל שבט מישראל, לזה אמרו אין שבט אחר צריך לה כמו שצריכין הם לה לפי שהיא ארץ מקנה ולהם יש מקנה רב: (אור החיים)


{ד}  הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה יְהֹוָה֙ לִפְנֵי֙ עֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֥רֶץ מִקְנֶ֖ה הִ֑וא וְלַֽעֲבָדֶ֖יךָ מִקְנֶֽה: (ס)

 אונקלוס  אַרְעָא דִי מְחָא יְיָ יַת יָתְבָהָא קֳדָם כְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל אֲרַע כָּשְׁרָא לְבֵית בְּעִיר הִיא וּלְעַבְדָיךְ אִית בְּעִיר: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אַרְעָא דְכָבַשׁ יְיָ וּמְחָא יַתְבָהָא קֳדָם כְּנִישְׁתָּא דְיִשְרָאֵל אֲרַע כָּשַׁר לְבֵית בְּעִיר הִיא וּלְעַבְדָךְ אִית בְּעִיר: (תרגום יונתן)


{ה}  וַיֹּֽאמְר֗וּ אִם-מָצָ֤אנוּ חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ יֻתַּ֞ן אֶת-הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לַֽעֲבָדֶ֖יךָ לַֽאֲחֻזָּ֑ה אַל-תַּֽעֲבִרֵ֖נוּ אֶת-הַיַּרְדֵּֽן:

 אונקלוס  וַאֲמָרוּ אִם אַשְׁכַּחְנָא רַחֲמִין בְּעֵינָיךְ תִּתְיְהִיב יָת אַרְעָא הָדָא לְעַבְדָךְ לְאַחֲסָנָא לָא תְעַבְרִינָנָא יָת יַרְדְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמָרוּ אִין אַשְׁכַּחְנָא רַחֲמִין קֳדָמָךְ תִּתְיְהַב אַרְעָא הֲדָא לְעַבְדָךְ לְאַחְסָנָא לָא תַעַבְרִינָנָא יַת יוֹרְדָנָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויאמרו יותן. אמר ויאמרו פעם אחרת בעבור שארכו הדברים י''א כי את הוא פעול יותן ולא אדע למה זה כי הנה כתוב נעתם ארץ. יחלק הארץ ולא נשא אותם הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויאמרו וגו' יותן את הארץ וגו'. הוצרך לומר תיבת ויאמרו הגם שהם עודם מדברים ולא היה הפסק לדבריהם, להעירך כי עד עתה היו מסדרים ההצעה שבאמצעותם תתקבל השאלה כדרך שפירשתי למעלה ומכאן הוא מתחיל מאמר השאלה, ואומרו יותן ולא אמרו תתן, לפי מה שפירשתי כי כח נחלת הארץ היא במלך וכהן וישראל לזה אמרו יותן פירוש תהיה הנתינה באופן המועיל, או אם ירצה לתת משה לבדו כמשפט המלך שיכול לתת כמו שכתבתי, או בהסכמת אלעזר והנשיאים כדין חלוקת הארץ:

אל תעבירנו את הירדן. הכוונה בזה על דרך אומרם ז"ל (ב"ב קט:) בפסוק והעברתם את נחלתו לבתו שהבת מעברת הנחלה ממקומה, כמו כן נתכוונו לומר שאם לא יתן להם ארץ המקנה הראויה להם הנה הוא מעביר נחלתם ממקומ ה:

עוד נתכוונו להרים מכשול החשד בהם שבוחרים בארץ זו לצד המנוחה לבל יכנסו לארץ אויביהם, ואמרו שטעם דבריהם אינו אלא לפי שאינם רוצים לנחול בעבר הירדן אלא כאן לצד ההכנה שיש להם ולא כדי שלא יטריחו במלחמות יושבי הארץ כי אין להם בזה אלא העברה:

עוד נתכוונו במאמר אל תעבירנו לומר כי יש בזה דבר נאות לישראל שיקילו מעליהם עולם ולא יצטרכו לנחל אותם בארץ:

עוד אפשר שנתכוונו לשלול העברתם עם ישראל כדרך שהתנה עליהם משה לבסוף, וסמכו על הטעם שנתנו בתחילת דבריהם שאמרו אשר הכה ה' ואין צורך לעבור כל חלוץ: (אור החיים)


{ו}  וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לִבְנֵי-גָ֖ד וְלִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֨אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה:

 אונקלוס  וַאֲמַר משֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאֲחֵיכוֹן יֵיתוּן לִקְרָבָא וְאַתּוּן תֵּתְבוּן הָכָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר משֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאֲחֵיכוֹן יֵיתוּן לִקְרָבָא וְאַתּוּן תֵּיתְבוּן הָכָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  האחיכם. לשון תמיהה הוא: (רש"י)

 אור החיים  ויאמר משה וגו' האחיכם יבואו וגו' ולמה תניאון וגו'. הן האדון משה רבינו השכיל בדברי בני גד ובני ראובן כל מה שרצו לומר כמו שפירשנו, וטען כנגד מה שאמרו שמנכסי גבוה הם שואלים כי העדה לא עשו דבר, גם מה שנתכוונו לטעון כנגד העתיד שאין טורח בדבר כי ה' הוא עושה נפלאות גדולות לבדו, אמר להם האחיכם יבואו למלחמה פירוש אמת כי ה' הוא הנלחם להם אבל על כל פנים צריכין להזדמן במלחמה, והוא מה שדייק יבואו למלחמה ולא אמר האחיכם ילחמו לומר שעל הביאה בלבד הוא תמה, ויש בזה סתירה על טענת מלחמה שעברה וגם טענת מלחמה הבאה בארץ שעל כל פנים כל איש ישראל יש להם יגיעה בדבר, ולמה יבקשו הם יגיע כפם של ישראל, וגמר אומר ואתם תשבו פה, נתחכם לומר שהגם שהבטחת ה' היא מושגת שאמירת הגבוה כמסירת הדיוט ואין כאן יגיעה, הלא תשכיל ביאת ישראל למלחמה בערך ישיבתכם פה ותראו כי יש הרגש ליגיעת ביאת המלחמה, ואם כן למה תרצו ליטול דבר שהיא יגיעה של ישראל כיון שאין אתם יגיעים עמהם בביאתכם למלחמת הארץ:

גם נתכוון במאמר תשבו פה בטענה הנשמעת כי ארץ סיחון ועוג שהם שואלים נתנה ה' כשהיו מקובצים יחד שבטי ישראל שזכות כלן עמד להנחילם הארץ הלזו וכשהם נוטלים חלקם בארץ נגרע מערך זכות הרבים לפי שהם יושבים פה, ובזה סתר טענתם שנתכוונו במאמר אשר הכה ה' שזה יגיד על מלחמות הארץ שאין טורח לישראל כמו שפירשתי למעלה כי לא כן הוא שאין הדבר דומה: (אור החיים)


{ז}  וְלָ֣מָּה (תנואון) תְנִיא֔וּן אֶת-לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֵֽעֲבֹר֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  וּלְמָא תוֹנוּן יָת לִבָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִלְמֶעֱבַר לְאַרְעָא דִיהַב לְהוֹן יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְמָא תְבַטְלוּן רַעֲוַת בְּנֵי יִשְרָאֵל מִלְמֵעִיבַּר לְאַרְעָא דִיהַב לְהוֹן יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולמה תניאון. תסירו ותמנעו לבם מעבור, שיהיו סבורים שאתם יראים לעבור מפני המלחמה וחוזק הערים והעם: (רש"י)

 אבן עזרא  תניאון. כמו תשברון: (אבן עזרא)

 אור החיים  ולמה תניאון וגו'. פירוש מלבד הטענות עוד קובל אני עליכם למה תניאון את לב וגו', פירוש לו יהיה שאין כוונתכם אלא לטעמים האמורים בדבריכם, עם כל זה יש מקום לרוצה לחשוב שטענותיכם הוא ליראת עם הארץ, והגם שאתם שוללים הדברים שאדרבה אתם חושבים הארץ כאלו כבושה לפני ישראל, אפשר שזה עצה ותחבולה לכסות טעם הניכר שהוא ליראת יושבי הארץ, והן הנה דברי המרגלים שאמרו (י"ג ל"א) שחזק הוא ממנו, והוא אומרו כה עשו אבותיכם וגו', עוד נתכוון לומר להם שהיה להם לחוש לחשד זה אחר שכבר קדם מעשה האבות והיה מה שהיה שפחדו עם בני ישראל מעלות אל הארץ ולזה יש מקום לחשוב הדבר עצמו כשיראו שחלק מהשבטים מבקשים לשבת חוץ לארץ:

אשר נתז להם ה'. נתכוון גם בזה כנגד מה שנתכוונו במאמר אשר הכה ה' וגו' לומר שדין הארץ יש לה, אמר להם שעל כל פנים יש הפרש בין הארץ אשר הם באים שמה מארץ אשר הם רוצים, כי הארץ נתן להם ה' מה שאין כן ארץ סיחון ועוג אינה בכלל ארץ שנתן ה' לאברהם, וכדתניא (ספרי ח"ב רצט) וזה לשונם לתת לך פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך, והגם שסברא זו סברת ר' שמעון אבל תנא קמא דורש דרשה אחרת, מדרבי שמעון נשמע לתנא קמא כי מן הסתם אינם חולקים בעיקר הדבר אם ארץ סיחון ועוג היא בכלל מה שנתן ה' לאברהם אם לאו:

גם מצינו שאמרו רז"ל (במד"ר פ"ז) בעשר קדושות שאין עבר הירדן ראוי לבית המקדש ולשכון השכינה, וכן אמר הכתוב (יהושע כ"ב) אם טמאה ארץ אחוזתכם, הא למדת שיש הפרש בין ארץ סיחון ועוג לארץ ישראל, ואפשר כי מטעם זה לא היה בדעת משה לחלקה לשבטים והיה חפץ שיהיו כל ישראל בארץ אשר נתן ה' להם להיותה יותר קדושה, ועיין בפרשת דברים (ג' י"ג) בפסוק ההוא יקרא ארץ רפאים: (אור החיים)


{ח}  כֹּ֥ה עָשׂ֖וּ אֲבֹֽתֵיכֶ֑ם בְּשָׁלְחִ֥י אֹתָ֛ם מִקָּדֵ֥שׁ בַּרְנֵ֖עַ לִרְא֥וֹת אֶת-הָאָֽרֶץ:

 אונקלוס  כְּדֵין עֲבָדוּ אֲבָהַתְכוֹן כַּד שְׁלָחִית יָתְהוֹן מֵרְקַם גֵיאָה לְמֶחֱזֵי יָת אַרְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  הֵיכְדֵין עָבָדוּ אַבְהַתְכוֹן כַּד שְׁלָחִית יַתְהוֹן מֵרְקָם גֵיאָה לְמֶיחֱמֵי יַת אַרְעָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מקדש ברנע. כך שמה, (א) ושני קדש היו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) כלומר הא דכתיב קדש ברנע לא תאמר דקדש שמה ושם בעלה ברנע כמו אלוני ממרא דבעל המישור נקרא ממרא לכן פירש כך שמה קדש ברנע הכל שם המקום והא דקרי ליה במקום אחר קדש לחוד על זה פירש דב' קדש היו: (שפתי חכמים)


{ט}  וַֽיַּעֲל֞וּ עַד-נַ֣חַל אֶשְׁכּ֗וֹל וַיִּרְאוּ֙ אֶת-הָאָ֔רֶץ וַיָּנִ֕יאוּ אֶת-לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לְבִלְתִּי-בֹא֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  וּסְלִיקוּ עַד נַחֲלָא דְאַתְכָּלָא וַחֲזוֹ יָת אַרְעָא וְאוֹנִיאוּ יָת לִבָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּדִיל דְלָא לְמֵיעַל לְאַרְעָא דִיהַּב לְהוֹן יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וּסְלִיקוּ עַד נַחֲלָא דְאִתְכְּלָא וַחֲמוּן יַת אַרְעָא וּבְטִילוּ רְעוּת לִבָּא דְיִשְרָאֵל בְּגִין דְלָא לְמֵיעַל לְאַרְעָא דִיהַב לְהוֹן יְיָ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויע. לו עד נחל אשכו. ל. כי העולים מצפון הלכו לנגב: (אבן עזרא)


{י}  וַיִּֽחַר-אַ֥ף יְהֹוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיִּשָּׁבַ֖ע לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וּתְקֵיף רוּגְזָא דַיְיָ בְּיוֹמָא הַהוּא וְקַיֵים לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְקֵיף רוּגְזָא דַיְיָ בְּיוֹמָא הַהוּא וְקַיֵים לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{יא}  אִם-יִרְאוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֜ים הָֽעֹלִ֣ים מִמִּצְרַ֗יִם מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה אֵ֚ת הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֛עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב כִּ֥י לֹֽא-מִלְא֖וּ אַֽחֲרָֽי:

 אונקלוס  אִם יֶחֱזוּן גֻבְרַיָא דִסְלִיקוּ מִמִצְרַיִם מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא יָת אַרְעָא דִי קַיֵימִית לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב אֲרֵי לָא אַשְׁלִימוּ בָּתַר דַחַלְתִּי: (אונקלוס)

 יונתן  אִין יֶחֱמוּן גוּבְרַיָא דִסְלִיקוּ מִמִצְרַיִם מִבַּר עֶשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא יַת אַרְעָא דְקַיֵימִית לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב אֲרוּם לָא שְׁלִימוּ בָּתַר דַחַלְתִּי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לא מלאו. קל הלמ''ד והוא מהבנין הכבד מלא קרנך שמן לא השלימו מה שהתחילו: (אבן עזרא)


{יב}  בִּלְתִּ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן-יְפֻנֶּה֙ הַקְּנִזִּ֔י וִֽיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן-נ֑וּן כִּ֥י מִלְא֖וּ אַֽחֲרֵ֥י יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  אֱלָהֵן כָּלֵב בַּר יְפֻנֶה קְנִזָאָה וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן אֲרֵי אַשְׁלִימוּ בָּתַר דַחַלְתָּא דַיְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  אֱלָהֵן כָּלֵב בַּר יְפוּנֶה קְנִיזָאָה וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן אֲרוּם שְׁלִימוּ בָּתַר דַחַלְתָּא דַיְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  הקנזי. חורגו של קנז היה, וילדה לו אמו (ב) של כלב את עתניאל (סוטה יא:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) רצ"ל מה שכתוב כאן כלב בן יפנה הקניזי ואם הוא בן יפנה לאו בן קנז הוא ואם בן קנז הוא לאו בן יפנה הוא וגם במקום אחר לא כתיב אלא כלב בן יפנה ומתרץ דמה שכתוב כאן בן יפנה הקניזי הכי פירושו אחר שמת יפנה אביו של כלב נשאת אמו של כלב לקנז וילדה לו את עתניאל וכלב נקרא בן יפנה אביו וקניזי בשל בעל אמו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כלב בן יפנה. בתחלה כאשר דבר השם ומלת מלאו כמו בקשו נפשי שלחו באש מקדשך: (אבן עזרא)


{יג}  וַיִּֽחַר-אַ֤ף יְהֹוָה֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיְנִעֵם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה עַד-תֹּם֙ כָּל-הַדּ֔וֹר הָֽעֹשֶׂ֥ה הָרָ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  וּתְקֵיף רוּגְזָא דַיְיָ בְּיִשְׂרָאֵל וּטְרָדִנוּן בְּמַדְבְּרָא אַרְבְּעִין שְׁנִין עַד דְסַף כָּל דָרָא דְעָבִיד דְבִישׁ קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְקֵיף רוּגְזָא דַיְיָ בְּיִשְרָאֵל וְטַלְטְלִינוּן בְּמַדְבְּרָא אַרְבְּעִין שְׁנִין עַד דְסַף כָּל דָרָא דְעָבַד דְבִישׁ קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וינעם. ויטלטלם, מן נע ונד. (ס"א, וטלטלם בנע ונד): (רש"י)

 אבן עזרא  וינעם. מגזרת נע ונד בעבור שלא נחו: (אבן עזרא)


{יד}  וְהִנֵּ֣ה קַמְתֶּ֗ם תַּ֚חַת אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים לִסְפּ֣וֹת ע֗וֹד עַ֛ל חֲר֥וֹן אַף-יְהֹוָ֖ה אֶל-יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וְהָא קַמְתּוּן חֲלַף אֲבָהַתְכוֹן תַּלְמִידֵי גֻבְרַיָא חַיָבַיָא לְאוֹסָפָא עוֹד עַל תְּקוֹף רוּגְזָא דַיְיָ לְיִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְהָא קַמְתּוּן בָּתַר אַבְהַתְכוֹן תַּלְמִידֵי גוּבְרַיָא חַיָיבַיָא לְמוֹסְפָא תּוּב עַל תְּקוֹף רוּגְזָא דַיְיָ עַל יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  לספות. כמו ספו שנה על שנה (ישעיה כט, א), עולותיכם ספו וגו' (ירמיה ז, כא), לשון תוספת: (רש"י)

 אבן עזרא  תרבות. מגזרת אשר טפחתי ורביתי והוא קרוב מגזרת על כל רב ביתו והטעם גדול השנים: לספות. כמו להוסיף רק הוא משרש אחר וכמוהו ספו על זבחיכם כי לא מצאנו בבעלי היו''ד מזה השרש בבנין הקל חסר יו''ד: (אבן עזרא)


{טו}  כִּ֤י תְשׁוּבֻן֙ מֵֽאַחֲרָ֔יו וְיָסַ֣ף ע֔וֹד לְהַנִּיח֖וֹ בַּמִּדְבָּ֑ר וְשִֽׁחַתֶּ֖ם לְכָל-הָעָ֥ם הַזֶּֽה: (ס)

 אונקלוס  אֲרֵי תְתוּבוּן מִבָּתַר דַחַלְתֵּיהּ וְיוֹסִיף עוֹד לְאַחֲרוּתְהוֹן בְּמַדְבְּרָא וּתְחַבְּלוּן לְכָל עַמָא הָדֵין: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם תְּתוּבוּן מִבָּתַר דַחַלְתֵּיהּ וְיוֹסֵף תּוּב לְאוֹחֲרוֹתֵיהוֹן בְּמַדְבְּרָא וּתְחַבְּלוּן לְכָל עַמָא הָדֵין: (תרגום יונתן)


{טז}  וַיִּגְּשׁ֤וּ אֵלָיו֙ וַ֣יֹּאמְר֔וּ גִּדְרֹ֥ת צֹ֛אן נִבְנֶ֥ה לְמִקְנֵ֖נוּ פֹּ֑ה וְעָרִ֖ים לְטַפֵּֽנוּ:

 אונקלוס  וּקְרִיבוּ לְוָתֵיהּ וַאֲמָרוּ חַטְרִין דְעָאן נִבְנֵי לִבְעִירָנָא הָכָא וְקִרְוִין לְטַפְלָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּקְרִיבוּ לְוָותֵיהּ וְאָמָרוּ דִירִין דְעָאן נִבְנֵי לִבְעִירָנָא הָכָא וְקִירְוִין לְטַפְלָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  נבנה למקננו פה. חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם, אמר להם משה, לא כן, (ג) עשו העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחלה ערים לטפכם, ואחר כך גדרות לצאנכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) ר"ל למה שינה משה ואמר בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם ומתרץ לפי שהם היו חסים כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וערים. בתחלה לטפנו: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויגשו וגו'. טעם אומרו ויגשו הגם ששם היו עומדים לפניו לדבר אליו, אפשר שנהגו בעצמן הרחקה כשכעס עליהם משה ואמר להם קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים, לזה כשרצו לדבר אמר הכתוב ויגשו:

או לפי שמדברי משה שתלה להם המניעה בדברים שבידם לתקנם לזה היה להם אבירות לב וחזקו ידים רפות לגשת אליו ביותר ממקום שהיו בו כשדברו אליו דברים הראשונים:

גדרות צאן וגו'. קשה למה הוצרכו למאמר זה של גדרות צאן וגו' שלא היה להם לומר אלא תשובה הסותרת השגותיו של משה האמורה בדבריהם בסמוך שהוא אנחנו נחלץ חושים וגו' לא נשוב וגו' עד התנחל, ויתבאר על פי מה שכתב רמב"ם בפרק י"א מהלכות מכירה וזה לשונו המוכר בית לחבירו או נתנו לו במתנה על מנת שילך עמו לירושלים ביום פלוני והחזיק זה בבית קנה כשילך עמו לירושלים באותו יום, אבל אם התנה ואמר לו אם תלך עמי לירושלים ביום פלוני אתן לך בית זה וכו' והלך עמו באותו היום אף על פי שהחזיק בבית אחר שקיים התנאי לא קנה שזה אסמכתא עד כאן, ובפרק א' מהלכות מכירה כתב וזה לשונו כיצד החזקה מכר לו בית מכר לו שדה או שנתן וכו' כיון שנעל או פרץ או גדר כל שהוא והוא שיועיל מעשיו הרי זה קנה עד כאן לשונו:

ועל פי הדינים נתחכמו בני גד ובני ראובן לדבר דבריהם כיון שמה שלפניהם הוא הדבר בתנאי במציאות עצמו שכתב רמב"ם בפרק י"א מהלכות מכירה שהם מקבלים הארץ בתנאי שיעלו עמהם לארץ ישראל, ולזה הקדימו זכיתם בארץ קודם התנאי שהוא מציאות שכתב בו רמב"ם, ואמרו גדרות צאן נבנה וגו' פירוש נחזיק בארץ לזכותינו מעכשיו ותנאי הוא הדבר על מנת שנעלה לארץ עם אחינו ביום שיעלו, ואמרו אופן החזקה גדרות צאן וגו' נתכוונו לעשות החזקה בכל המקומות במה שיעשו בו גדרות לצאן וערים לטף פירוש יבנו בדרך שיועילו מעשיהם בארצות כמשפט החזקה:

ואם תאמר למה הוצרכו לומר הדברים והיו יכולין להחזיק מעצמן באין צורך הודעה, הנה כתב רמב"ם בפרק א' מהלכות מכירה וזה לשונו במה דברים אמורים שהחזיק בפני המוכר או הנותן אבל שלא בפני המוכר וכו' צריך שיאמר לו לך חזק וקני ואחר כך אם החזיק קנה אף על פי שהוא שלא בפני הבעלים עד כאן, ולזה נתכוונו כאן לומר ענין החזקה לפניהם כדי שיסכימו שזולת זה אין חזקתם חזקה, ולזה כשהסכים משה על הדבר אמר להם בנו לכם ערים וגו', והוא מה שכתב רמב"ם שאמר לו לך חזק וקני:

ולסברת רמב"ן וסיעתו שחולקים עם הרמב"ם בדין זה וסוברים שכל שהתנאי קיומו תלוי ביד הלוקח או המקבל מתנה אין בו דין אסמכתא משום שהמקנה גמר והקנה, כפי זה צריך ליישב טעם מאמר בנין הגדרות וערים כי הוא לבל יתחייבו לעבור הירדן עד שיכינו הגדרות ויבנו הערים ואז יחלצו ללכת עמהם, והוא אומרו גדרות צאן נבנה למקננו וערים לטפנו ואחר כך אנחנו נחלץ חושים וגו': (אור החיים)


{יז}  וַֽאֲנַ֜חְנוּ נֵֽחָלֵ֣ץ חֻשִׁ֗ים לִפְנֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר אִם-הֲבִֽיאֹנֻ֖ם אֶל-מְקוֹמָ֑ם וְיָשַׁ֤ב טַפֵּ֨נוּ֙ בְּעָרֵ֣י הַמִּבְצָ֔ר מִפְּנֵ֖י יֹֽשְׁבֵ֥י הָאָֽרֶץ:

 אונקלוס  וַאֲנַחְנָא נִזְדָרֵיז מַבְעִין קֳדָם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד דִי נְעֵלִינוּן לְאַתְרֵהוֹן וְיֵתְבוּן טַפְלָנָא בְּקִרְוִין כְּרִיכִין מִן קֳדָם יַתְבֵי אַרְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲנַחְנָא נִזְדְרַז מַבְעִין בְּגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל עַד דִנְעִילוּנוּן לְאַתְרֵיהוֹן וְיֵתְבוּן טַפְלָנָא בְּקִרְוֵי חַקְלָא מִן קֳדָם יַתְבֵי אַרְעָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואנחנו נחלץ חשים. נזדיין מהירים, כמו מהר שלל חש בז (ישעיה ח, א), ימהר יחישה (שם ה, יט): לפני בני ישראל. בראשי גייסות, מתוך שגבורים היו, שכן נאמר בגד, וטרף זרוע אף קדקד (דברים לג, כ). ואף משה חזר ופירש להם באלה הדברים, ואצו אתכם בעת ההיא וגו' חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל כל בני חיל (שם ג, יח), וביריחו כתיב והחלוץ הולך לפניהם (יהושע ו, יג), זה ראובן וגד שקיימו תנאם: וישב טפנו. בעודנו (ד) אצל אחינו: בערי המבצר. שנבנה (ה) עכשיו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דאם לא כן מה טעם אמרו זה למשה מה שיהיה: (ה) כי הבנוים כבר נהרסו במלחמה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  חשים. על משקל מולים היו כמו מהירים מגזרת מהרה חושה אל תעמוד: (אבן עזרא)

 אור החיים  וישב טפנו וגו'. הוצרך לומר זה, גם לא אמרו כן למעלה כשהזכירו וערים לטפנו, נתכוונו לומר שאם ישבו טפם בערים בצורות אז יכולין להוסיף עוד תנאי אחר שלא ישובו לבניהם עד התנחל איש נחלתו פירוש אחר שיעברו שבע שנים של כיבוש ושבע שנים של חילוק, ואם לא יהיו בערי המבצר פירוש ערים בצורות אלא לשמירה כמצטרך לא יהיו בטוחים בהם להתעכב כל כך ארבע עשרה שנה אלא שבע שנים עד שיכבשו את הארץ, ולזה כתב מאמר וישב טפנו בערי המבצר באמצע שני המאמרים שכולם ענין אחד שהם מאמר ואנחנו נחלץ חושים וגו' עד הביאונום אל מקומם ומאמר לא נשוב אל בתינו עד התנחל וגו' ומן הראוי היה לו להסמיך שני המאמרים שהשני גזרה של הראשון ולא להפסיק בשלא כענין, ולדרכנו יתישב על נכון:

גם יתישב למה אמרו ב' גבולים נגדיים, א' עד אשר אם הביאונום וגו, ' וב' עד התנחל, והגם שהא' אמרו לענין נחלץ חושים והב' לענין השבתם לארצם, עם כל זה מפסוק ראשון משמע שלא חייבו עצמן אלא עד הביאם למקומן ולא עד התנחל, ולדברינו עלה על נכון, ואמר להם משה בנו לכם ערים לטפכם, דקדק לומר לכם, פירוש למה שברצונכם שהוא לבנות ערי מבצר, וכן היה דכתיב ויבנו את דיבון ואת עטרות וגו' שאלו הם ערי המבצר שהם העיירות הגדולות שהזכירו בשאלתם, ותמצא שלא חזרו לבתיהם עד אחר י"ד שנה של כיבוש וחילוק: (אור החיים)


{יח}  לֹ֥א נָשׁ֖וּב אֶל-בָּתֵּ֑ינוּ עַ֗ד הִתְנַחֵל֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַֽחֲלָתֽוֹ:

 אונקלוס  לָא נְתוּב לְבֵיתָנָא עַד דְיַחְסְנוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גְבַר אַחֲסַנְתֵּיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  לָא נְתוּב לְבָתָּנָא עַד דְיַחְסְנוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל גְבַר אַחֲסַנְתֵּיהּ: (תרגום יונתן)


{יט}  כִּ֣י לֹ֤א נִנְחַל֙ אִתָּ֔ם מֵעֵ֥בֶר לַיַּרְדֵּ֖ן וָהָ֑לְאָה כִּ֣י בָ֤אָה נַֽחֲלָתֵ֨נוּ֙ אֵלֵ֔ינוּ מֵעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן מִזְרָֽחָה: (פ)

 אונקלוס  אֲרֵי לָא נַחֲסִין עִמְהוֹן מֵעִבְרָא לְיַרְדְנָא וּלְהָלָא אֲרֵי קַבֵּילְנָא אַחֲסַנְתָּנָא לָנָא מֵעִבְרָא לְיַרְדְנָא מַדִינְחָא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם לָא נַחְסִין עִמְהוֹן מֵעִיבְרָא לְיוֹרְדְנָא וּלְהָלָא אֲרוּם מָטַת אַחְסַנְתָּנָא לָנָא מֵעִיבְרָא דְיוֹרְדְנָא מַדִינְחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מעבר הירדן וגו'. בעבר (ו) המערבי: כי באה נחלתנו. כבר קבלנוה בעבר המזרחי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ר"ל הא נחלתן היתה גם כן בעבר הירדן ולמה אמרו כי לא ננחל וגו' לכן פירש בעבר הירדן של מערבי ר"ל לא נטלו בעבר לצד מערב אלא בעבר של צד מזרח כדכתיב בתריה כי באה נחלתנו אלינו וגו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והלאה. נמצא על מקום ועל זמן והטעם ולמעלה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כי באה נחלתנו אלינו. כבר קבלנוה בעבר המזרחי לשון רש"י ואינו הגון שידברו כן לפני משה לאמר כבר קבלנוה כי איננו בידם אבל ברצונו הדבר תלוי ולא קבלוה עד שיתננה הוא להם אבל כך אמרו כי לא תנחילנו אתם למעט נחלתם בארץ הטובה שלהם כי באה אלינו הנחלה הראויה לנו שהיא ארץ מקנה ולנו המקנה יותר משאר השבטים והיא דרך בקשה לא דרך מריבה או שיאמרו כי לא ננחל אתם כי אפילו אם לא תחפוץ לתת לנו עתה את הארץ נעבור עמהם אנו וכל אשר לנו אבל לא ננחל אתם כי נשוב אל הארץ הזאת שהיא נחלתנו הראויה לנו ושאנחנו רוצים בה ואין שאר השבטים חפצים בה כלל (הרמב"ן)

 אור החיים  כי לא ננחל וגו' כי באה וגו'. אומרו כי לא ננחל, הוא נתינת טעם למה שאמרו בסמוך עד התנחל בני ישראל וגו' שהוציאו עצמן מהנחלה לזה אמרו טעם שאנו מיחסים הנחלה לישראל ולא לנו מטעם כי לא ננחל אתם כי באה וגו' פירוש מטעם שבאה נחלתנו וגו'. או נתכוונו לומר שאחר שקבלו עליהם כל האמור יודע עתה שטעם שאלתם לא מטעם יראתם ממלחמת העמים הוא כמו שבא החשד בדברי משה אלא מטעם שאין להם נחלה בארץ כי ה' נתן להם נחלתם כבר מעבר הירדן מזרחה: (אור החיים)


{כ}   שביעי - במחוברות רביעי  וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אִֽם-תַּעֲשׂ֖וּן אֶת-הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה אִם-תֵּחָ֥לְצ֛וּ לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה לַמִּלְחָמָֽה:

 אונקלוס  וַאֲמַר לְהוֹן משֶׁה אִם תַּעְבְדוּן יָת פִּתְגָמָא הָדֵין אִם תִּזְדָרְזוּן קֳדָם עַמָא דַיְיָ לִקְרָבָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לְהוֹן משֶׁה אִין תַּעַבְדוּן יַת פִּתְגָמָא הָדֵין אִין תִּזְדַרְזוּן קֳדָם עַמָא דַיְיָ לְאַגָחָא קְרָבָא: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ויאמר אליהם משה אם תעשון וגו' אם תחלצו וגו'. קשה למה כפל לומר אם תעשון וגו' אם תחלצו וגו' ולא הספיק באחת מהנה, ולכשנדייק לא היה צריך להשיבם אלא יסכים לדבריהם במה שיקרא ליהושע ולאלעזר ויצו אותם כאמור בסמוך, עוד למה דקדק לומר הזה, עוד מה כוונתו באומרו בסמוך לפני ה':

אכן כוונת מאמר משה היא לפי שראה שדעת בני גד ובני ראובן שרוצים לעבור עם ישראל אינו אלא כדי שיתרצו ויחליטו להם נתינת הארצות ולא לתכלית אחר, ודבר זה אין נכון לעשות כן לענין הצלחת המלחמה כי צריכין בני המלחמה שתהיה מלחמתם להנקם מאויבי ה' להכרית להם כל נשמה ותקרא מלחמת חובת מצות ה', וזה לך לשון רמב"ם בפרק ז' מהלכות מלכים כל הנלחם בכל לבו וכו' ותהיה כוונתו לקדש ה' בלבד מובטח לו שלא ימצא לו שום נזק ולא תגיעהו רעה וכו' ויזכה לחיי עולם הבא עד כאן:

על כן האנשים ההמה כיון שאין הולכים אלא להתקיים בידם הארץ יש מיחוש בחליצתם שלא תועיל, ואפשר שיהיו ניזוקים מהם, אשר על כן נתחכם משה ואמר להם אם תעשון וגו' אם תחלצו וגו', פירוש כנגד מה שאמרו הם ואנחנו נחלץ חושים וגו' אמר אם תעשון את הדבר הזה, ותיבת זה חוזרת למאמר הנאמר בסמוך, וכנגד מה שכוונתן בהליכה לקיום התנאי אמר אם תחלצו לפני ה' למלחמה, דקדק לומר לפני ה' כמאמר רמב"ם שכתב שתהיה כוונתו לקדש ה', וכמו שגמר אומר עד הורישו את אויביו פירוש אויביו של הקדוש ברוך הוא, ואין לפרש אויביו של ישראל שהרי לא הוזכר בדברי משה מתחילת דבריו עד עתה זכרון ישראל לומר שעליו חוזר מאמר אויביו, אלא ודאי כי לה' חוזרים הדברים שתהיה כוונתם להנקם מאויבי ה' לקדש שמו יתברך, וכפירוש זה הרווחנו גזרת דברי משה שלא נודע מקומה שכל המאמרים הטיל להם וא"ו בתחילתה, ולדברינו הגזרה היא לפני ה':

עוד נתכוון באומרו אם תחלצו לפני ה' להשיבם להמובן בדבריהם שאמרו נחלץ וגו' לפני בני ישראל שזה יגיד שישראל צריכין עזר טבעי, לזה אמר אם תחלצו לפני ה' תחלצו פירוש להרבות זכותכם לפני ה' שאין דומה זכות מאה לזכות מאה ואחד: (אור החיים)


{כא}  וְעָבַ֨ר לָכֶ֧ם כָּל-חָל֛וּץ אֶת-הַיַּרְדֵּ֖ן לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה עַ֧ד הֽוֹרִישׁ֛וֹ אֶת-אֹֽיְבָ֖יו מִפָּנָֽיו:

 אונקלוס  וְיַעְבֵר לְכוֹן כָּל דִמְזָרֵז יָת יַרְדְנָא קֳדָם עַמָא דַיְיָ עַד דִיתָרַךְ יָת בַּעֲלֵי דְבָבוֹהִי מִן קֳדָמוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וִיעִיבַר לְכוֹן כָּל דִמְזַרֵז יַת יוֹרְדְנָא קֳדָם עַמָא דַיְיָ לְאַגָחָא קְרָבָא עַד דְיִתָרֵךְ יַת בַּעֲלֵי דְבָבוֹי מִן קֳדָמוֹי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  עד הורישו. השם: (אבן עזרא)

 אור החיים  ועבר לכם כל חלוץ. ולא הספיק מה שאמר אם תחלצו, בא להתנות דבר שלא הוזכרו בדבריהם והוא שיעברו כולם פירוש כל הראוי לחלוץ צבא, אלא שעדיין קשה שהיה לו לומר בפסוק ראשון אם תחלצו כולכם או אם תעברו כולכם חלוצים:

אכן כוונת משה בזה הוא הבטחה והודעת דיוק הנשמע על זה הדרך שאם תעשו וגו' ותחלצו וגו' מבטיח כי לא יפול מהם אחד ויהיו שלמים וכן רבים, והוא אומרו ועבר לכם כל חלוץ פירוש כולם ולא יפקד מהם איש, ומכלל זה אתה שומע שאם לא יעשו האמור הם מוכנים להשחתה, וכפירוש זה מאמר ועבר וגו' הוא גזירה לפסוק שקדם לא תנאי במעשה שהתנאי כבר אמר אם תעשון הדבר הזה שפירושו הוא התנאי שהתנו הם כמו שכתבתי למעלה, ואומרו לפני ה' לומר שבזה לא יהיה מסך מבדיל בינם ובין ה' כאומרו (ישעי' נט) עונותיכם היו מבדילין ביניכם לבין אלהיכם, שס"מ הרשע וחילותיו הם המבדילים והם המכלים:

עוד נתכוון לומר לפני ה' פירוש שהוא המוריש אויביו כמו שגמר אומר עד הורישו פירוש ה' לאויביו מפניו, וכפירוש זה שיעור הכתוב הוא על זה הדרך אם תחלצו ותהיה כוונתכם לפני ה' וגו' אז אינכם צריכין למלחמה אלא העברה לבד לפני ה' והוא יוריש אויביו, והוא אומרו ועבר לכם וגו' לפני ה' היוצא להנקם עד הורישו אויביו הא למדת כי הוא המוריש לפני בני ישראל, ודקדק לומר מפניו, לפי שה' שוכן בעיר אשר בחר לו ירושלים החביבה ואינו חפץ לראות אויביו לפניו: (אור החיים)


{כב}  וְנִכְבְּשָׁ֨ה הָאָ֜רֶץ לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙ וְאַחַ֣ר תָּשֻׁ֔בוּ וִֽהְיִיתֶ֧ם נְקִיִּ֛ם מֵֽיְהֹוָ֖ה וּמִיִּשְׂרָאֵ֑ל וְ֠הָֽיְתָ֠ה הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֥את לָכֶ֛ם לַֽאֲחֻזָּ֖ה לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  וְתִתְכְּבֵשׁ אַרְעָא קֳדָם עַמָא דַיְיָ וּבָתַר כֵּן תְּתוּבוּן וּתְהוֹן זַכָּאִין מִן קֳדָם יְיָ וּמִיִשְׂרָאֵל וּתְהֵי אַרְעָא הָדָא לְכוֹן לְאַחֲסָנָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִתְכְּבַשׁ אַרְעָא קֳדָם עַמָא דַיְיָ וּמִן בָּתַר כְּדֵין תְּתוּבוּן וּתְהוֹן זַכָּאִין מִן קֳדָם יְיָ וּמִיִשְרָאֵל וּתְהֵי אַרְעָא הָדָא לְכוֹן לְאַחְסָנָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לפני ה'. כי שם הארון. לפני ה' כאשר פירשתי כי לעולם הוא לשבח: (אבן עזרא)

 אור החיים  ונכבשה הארץ. צריך לדעת למה לא הספיק במאמר עד הורישו שאמר בסמוך, עוד צריך לדעת למה הוצרך לומר ואחר תשובו שמובן הוא מאומרו עד הורישו וגו' הרי גבול ההליכה ומובן מעצמו שישובו אחר כך. אכן כוונת משה בזה הוא הבטחת הטובה הנמשכת מקיום הדברים, כי באמצעות מעשה הקודם יובטחו בכמה הבטחות, א' ונכבשה הארץ פירוש ודאי שתכבש הארץ לפני ה', ב' ואחר תשובו פירוש הבטיח כל המדבר אליהם שלא יפקדו בכל זמן שיהיו בארץ במלחמות הגדולות וישובו שלימים לביתם, והגם שמצינו (ב"ב קכא:) שיאיר בן מנשה נהרג במלחמת העי, חצי המנשה לא היה מאותם שדבר משה עמהם אז כמובן מהכתובים:

עוד הודיעם שבזה יהיו נקיים מה' ומישראל, פירוש מה' כשיעברו למלחמה על דרך שכתבתי שתהיה כוונתם לקדש שם שמים ולא להנאתם בשביל קיום תנאי הארץ, ומישראל לבל יחשדו שטינא היתה בלבם מהמרגלים כמו שאמר להם משה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים שכוונתם לשוב מאחרי ה', ואומרו והיתה הארץ וגו' הבטיחם שבזה תתקיים בידם הארץ לאחוזה ולא תהיה נגזלת מהם, וממוצא דבר אתה למד שאם לא יעשו כדבר משה יושללו מכל הבטחות הטובות:

ואומרו לפני ה' אפשר שנתכוון להחזיקם בקדושת הארץ מהטעמים עצמן שאמרו הם בתחילת דבריהם, וזה הוא שיעור דבריו והיתה הארץ הזאת וגו' הגם שהוא חוצה לארץ תהיה נחשבת לכם לאחוזה לפני ה' פירוש תהיה נחשבת אחוזה זו שהיא לפני ה' וזו היא קדושתה שלטעם זה היא שנחשבת הארץ קדושה לפי שהיא לפני ה' באין רצועת חול מפסקת בינה ובין ה' שוכן הבירה: (אור החיים)


{כג}  וְאִם-לֹ֤א תַֽעֲשׂוּן֙ כֵּ֔ן הִנֵּ֥ה חֲטָאתֶ֖ם לַֽיהֹוָ֑ה וּדְעוּ֙ חַטַּאתְכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּמְצָ֖א אֶתְכֶֽם:

 אונקלוס  וְאִם לָא תַעְבְדוּן כֵּן הָא חַבְתּוּן קֳדָם יְיָ וְתֵדְעוּן חוֹבַתְכוֹן דְתַשְׁכַּח יָתְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין לָא תַעַבְדוּן יַת פִּתְגָמָא הָדֵין הָא חַבְתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן וּדְעוּ חוֹבַתְכוֹן דְתֶאֱרַע יַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ואם לא תעשון כן הנה חטאתם. קשה לא היה לו לומר אלא ואם לא תעשון כן לא תהיה הארץ הזאת לכם. אכן כוונת המאמר הוא שאם לא יעשו כדברי משה שצוה אותם שילכו לקיים מצות מלחמת חובה לעשות נקמה באויבי ה' הגם שיעברו חלוצים הנה חטאתם פירוש מה שלפנינו כבר יש בידכם חטא, והוא מה שדקדק לומר חטאתם לה' כבר:

ודעו את חטאתכם וגו'. פירוש מודיעם שמי שיש חטא בידו ימצאהו בשעת הסכנה ויפרע ממנו, והוא אומרו אשר תמצא אתכם בפשיטות, וצא ולמד ממאמרם ז"ל (טוש"ע או"ח סי' נד) שחוזרים מעורכי המלחמה על חטא קל אם שח בין ישתבח ליוצר, וכמו כן ימצאם עון זה ויחסרו כל ההצלחות הרשומים בדבריו, גם אז לא יהיו נקיים מה' ומישראל כי מהמקרה הרע אדרבה יצדיקו כי לא נקיים היו, ועיין מה שפרשתי בתשובת בני גד ובני ראובן שאמרו עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה: (אור החיים)


{כד}  בְּנֽוּ-לָכֶ֤ם עָרִים֙ לְטַפְּכֶ֔ם וּגְדֵרֹ֖ת לְצֹנַֽאֲכֶ֑ם וְהַיֹּצֵ֥א מִפִּיכֶ֖ם תַּֽעֲשֽׂוּ:

 אונקלוס  בְּנוּ לְכוֹן קִרְוִין לְטַפְלְכוֹן וְחַטְרִין לְעַנְכוֹן וּדְיִפּוֹק מִפּוּמְכוֹן תַּעְבְּדוּן: (אונקלוס)

 יונתן  בְּנוּ לְכוֹן קוּרְיַין לְטַפְלְכוֹן וְדִירִין לְעַנְכוֹן וּדְנָפִיק מִפּוּמְכוֹן תַּעַבְדוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לצנאכם. תיבה זו (ז) מגזרת צנה ואלפים כלם (תהלים ח, ח), שאין בו אל"ף מפסיק בין נו"ן לצד"י, ואל"ף שבא כאן אחר הנו"ן במקום ה"א של צנה הוא. מיסודו של רבי משה הדרשן למדתי כן: והיוצא מפיכם תעשו. לגבוה, (ח) שקבלתם עליכם לעבור למלחמה עד כבוש וחלוק, שמשה לא בקש מהם אלא ונכבשה ואחר תשובו, והם קבלו עליהם עד התנחל, הרי הוסיפו להתעכב שבע שחלקו, וכן (ט) עשו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דק"ל למה הקדים הנו"ן להאל"ף וגם נקוד הנו"ן בפת"ח ולא בשו"א: (ח) ר"ל בזה למה כתיב כאן והיוצא מפיכם תעשו שהוא לשון הכתוב בנדר דכתיב ככל היוצא מפיו יעשה וגו': (ט) כלומר אל תקשה מנליה שקבלו עליהם כן שהרי בספר יהושע כתיב שכן עשו שעכבו עד התנחל הארץ שמע מינה שכך קבלו עליהם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אל''ף לצאנכם. נוסף כמו והאזניחו נהרות: (אבן עזרא)

 אור החיים  והיוצא מפיכם תעשו. הכוונה במאמר זה שלא יבינו שהחליט להם מאמר בנין הערים וגו' על כל פנים אלא תנאי הוא הדבר. או נתכוון להשיב למה שאמרו שאם יבנו ערי מבצר וישבו שם טפם שיתעכבו עד שינחלו ישראל נחלתם בארץ, לזה אמר והיוצא וגו' פירוש פרט זה אם לא הייתם אומרים אותו אין צורך בו למיחוש שיש בענין והיה די בעכבתכם שם עד תשלום שבע שני כיבוש ואין צורך להתעכב שם ארבע עשרה שנה, ולפי שאתם אמרתם כן היוצא מפיכם תעשו, ותמצא שלא התנה עליהם משה אלא עד שנכבשה ולא עד שנחלקה כאמור במאמר התנאים לומר שאין תנאי זה מעכב אלא לקיים היוצא מפיהם: (אור החיים)


{כה}  וַיֹּ֤אמֶר בְּנֵי-גָד֙ וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֔ן אֶל-מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹ֑ר עֲבָדֶ֣יךָ יַֽעֲשׂ֔וּ כַּֽאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י מְצַוֶּֽה:

 אונקלוס  וַאֲמָרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לְמשֶׁה לְמֵימָר עַבְדָיךְ יַעְבְדוּן כְּמָא דִי רִבּוֹנִי מְפַקֵד: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמָרוּ בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּאַסְכָּמוּתָא חֲדָא לְמשֶׁה לְמֵימָר עַבְדָךְ יַעַבְדוּן כָּל דְרִבּוֹנִי מְפַקֵיד: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויאמר בני גד. כלם כאיש (י) אחד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ר"ל למה כתיב ויאמר לשון יחיד ובני לשון רבים הוא: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ויאמר בני גד וגו' לאמר עבדיך יעשו וגו'. קשה א' אומרו לאמר למי יאמר משה, ב' מה חידוש בדבריהם עבדיך יעשו הלא כבר הם קדמו ואמרו מה שצוה אותם משה, ג' אחר שאמרו בדרך כלל עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה למה הוצרכו לומר עוד טפנו וגו' יהיו שם וגו' ועבדיך יעברו, עוד למה כפלו לומר כאשר אדוני דובר והלא כבר אמרו עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה, ד' למה שינה בפסוק ראשון אמר מצוה ובפסוק ב' אמר דובר:

אכן לפי מה שפירשתי בדברי משה שנתכוון לחדש להם שתהיה כוונת עברתם למלחמה כמשפט אוהבי שמו כמו שכתב רמב"ם בפרק ז' מהלכות מלכים, גם בענין פרט הקדמת ערים לטף לבנין גדרות צאן כאומרם ז"ל (מד"ר כאן) שהם חבבו הממון מטף ומשה הפך להם, לזה השיבו יחד כאיש אחד ויאמר בני גד והסכימו למאמר משה בב' הפרטים שחדש להם משה, והתחילו מהסמוך שהוא ענין חיבוב טפם מממונם ואמרו טפנו וגו' וכל בהמתנו הרי שהקדימו טפם לבהמתם כדברי משה, ואחר כך אמרו גם כן הודאתם עשות בפרט הראשון שתהיה כוונתם במלחמה לפני ה', והוא אומרם ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' כאשר אדוני דובר ולא כמו שאמרו בתחילה נחלץ חושים לפני בני ישראל עד הביאונום וגו':

והנה לצד כי ב' דברים אלו יש עליהם חיוב לקיימם בשביל שכך התנה עליהם משה וכל תנאי שבממון קיים הגם שיהיה המתנה איש הדיוט, לזה נתחכמו בתחילת דבריהם ואמרו כי גם בלא חיוב התנאי עליהם לקיים כל דברי משה נביא ה' דכתיב (דברים יח) אליו תשמעון, והוא מה שנתכוונו במאמר ראשון שאמרו עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה אותנו לעשות גם בלא טעם שהוא תנאי נתינת הארץ, ולזה אמר תיבת לאמר פירוש במאמרך לבד חובה עלינו לעשות מצותך:

גם ירצה לשון עילוי ורוממות כי דבר זה אמרוהו בני גד ובני ראובן לצד מעלת מלך ונביא, ואחר כך פירשו הדברים ואמרו עבדיך יעשו כאשר אדוני דובר פירוש גם מלבד חיוב הבא מחמת המצוה יש חובה עלינו לעשות הגם שלא היה הדבר מצוה אלא דיבור כדברים העוברים בין אדם לחבירו בעניני תנאי מקח וממכר זוכה ומזכה בעניני העולם, והכוונה בזה שמקבלים גם כן עליהם הדבר כדברים שמתחייב אדם לחבירו בתנאי הממון שקיימין כראי מ וצק: (אור החיים)


{כו}  טַפֵּ֣נוּ נָשֵׁ֔ינוּ מִקְנֵ֖נוּ וְכָל-בְּהֶמְתֵּ֑נוּ יִֽהְיוּ-שָׁ֖ם בְּעָרֵ֥י הַגִּלְעָֽד:

 אונקלוס  טַפְלָנָא נְשָׁנָא גֵיתָנָא וְכָל בְּעִירָנָא יְהוֹן תַּמָן בְּקִרְוֵי גִלְעָד: (אונקלוס)

 יונתן  טַפְלָנָא נְשָׁנָא גֵיתָנָא וְכָל בְּעִירָנָא יְהוֹן תַּמָן בְּקוּרְוֵי גִלְעָד: (תרגום יונתן)


{כז}  וַֽעֲבָדֶ֨יךָ יַֽעַבְר֜וּ כָּל-חֲל֥וּץ צָבָ֛א לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה לַמִּלְחָמָ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י דֹּבֵֽר:

 אונקלוס  וְעַבְדָיךְ יַעְבְּרוּן כָּל מְזָרַז חֵילָא קֳדָם עַמָא דַיְיָ לִקְרָבָא כְּמָא דִי רִבּוֹנִי מְמַלֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְעַבְדָךְ יְעִיבְרוּן כָּל דִמְזָרֵז חֵילָא קֳדָם עַמָא דַיְיָ לִקְרָבָא הֵיכְמָא דְרִבּוֹנִי מְמַלֵיל: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  כל חלוץ צבא. כמו הארון הברית והטעם כל חלוץ חלוץ צבא: (אבן עזרא)


{כח}  וַיְצַ֤ו לָהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אֵ֚ת אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֵ֖ת יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן-נ֑וּן וְאֶת-רָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַמַּטּ֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וּפַקֵד לְהוֹן משֶׁה יָת אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְיָת יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן וְיָת רֵישֵׁי אֲבָהַת שִׁבְטַיָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וּפַקֵיד עֲלֵיהוֹן משֶׁה יַת אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְיַת יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן וְיַת רֵישֵׁי אַבְהַת שִׁבְטַיָא לִבְנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויצו להם. כמו עליהם, ועל תנאם (כ) מינה אלעזר ויהושע, כמו ה' ילחם לכם (שמות יד, יד): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) מפני שצווי זה הוא לשון מנוי כמ"ש אחר זה ואינו נופל בזה מלת להם אלא עליהם אמר כמו עליהם ומפני שלא נתמנו רק על התנאים אמר ועל תנאם. ואמר שמצינו מלת להם כמו עליהם והוא מלת ה' ילחם לכם שפירושו עליכם כלומר בשבילכם: (שפתי חכמים)


{כט}  וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֲלֵהֶ֗ם אִם-יַֽעַבְר֣וּ בְנֵי-גָ֣ד וּבְנֵֽי-רְאוּבֵ֣ן | אִ֠תְּכֶ֠ם אֶֽת-הַיַּרְדֵּ֞ן כָּל-חָל֤וּץ לַמִּלְחָמָה֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וְנִכְבְּשָׁ֥ה הָאָ֖רֶץ לִפְנֵיכֶ֑ם וּנְתַתֶּ֥ם לָהֶ֛ם אֶת-אֶ֥רֶץ הַגִּלְעָ֖ד לַֽאֲחֻזָּֽה:

 אונקלוס  וַאֲמַר משֶׁה לְהוֹן אִם יַעְבְּרוּן בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן עִמְכוֹן יָת יַרְדְנָא כָּל דִמְזָרַז לִקְרָבָא קֳדָם עַמָא דַיְיָ וְתִתְכְּבֵשׁ אַרְעָא קֳדָמֵיכוֹן וְתִתְּנוּן לְהוֹן יָת אַרְעָא דְגִלְעָד לְאַחֲסָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לְהוֹן משֶׁה אִין יְעִיבְרוּן בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן עִמְכוֹן יַת יוֹרְדְנָא כָּל דִמְזָרֵז לִקְרָבָא קֳדָם עַמָא דַיְיָ וְתִתְכְּבֵשׁ אַרְעָא קֳדָמֵיכוֹן וְתִתְּנוּן לְהוֹן יַת אַרַע גִלְעָד לְאַחְסָנָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ונתתם. תתנו להם והוי''ו כפ''א רפה בל' ישמעאל כי כן משפט הלשון: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם אם יעברו בני גד ובני ראובן וגו' ונתתם להם את ארץ הגלעד. כי עתה לא מסר להם משה כל ארץ סיחון ועוג רק קצת ערים בארץ גלעד שהוא מקום המקנה והם עטרות ודיבון והנזכרים כאן (פסוקים לד-לח) שבנו בהם מבצרים לשבת בהם טפם ומקניהם ושאר הארץ הניחוה חרבה ולכך צוה ליהושע והנשיאים אם יעברו אתכם תנו להם כל הארץ לאחוזת עולם ואם לא ירצו לעבור אתכם תקחו מהם כל הארץ הזאת ותגרשו משם נשיהם וטפם ותתנו להם אחוזה הראויה להם בארץ כנען שיכבשו אותה להם כאשר יעברו שם ור"א אמר ואם לא יעברו ברצונם תוליכום עמכם בעל כרחם ויאחזו שם בתוככם (הרמב"ן)

 אור החיים  ויאמר משה וגו' ונתתם להם. אמר ונתתם להם שנראה כי הם הנותנים ובסמוך אמר הכתוב ויתן להם משה וגו' את ממלכת וגו', לפי שאין החלט הנתינה אלא אחר קיום התנאי לזה אמר ונתתם, ונשאר לדעת למה אמר ונתתם שהיה לו לומר תתנו להם, ואולי שרמז להם הדברים עצמן שאמר לבני גד ובני ראובן שאם ילכו יצליחו כל ישראל בין הנוחלים בארץ בין הנוחלים בעבר הירדן, והוא אומרו אם יעברו וגו' ונכבשה וגו' הצלחת נוחלי הארץ, ונתתם וגו' הצלחת נוחלי עבר הירדן, ורמז זה לא היה נשמע אם היה אומר תתנו להם: (אור החיים)


{ל}  וְאִם-לֹ֧א יַֽעַבְר֛וּ חֲלוּצִ֖ים אִתְּכֶ֑ם וְנֹֽאחֲז֥וּ בְתֹֽכְכֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן:

 אונקלוס  וְאִם לָא יַעְבְרוּן מְזָרְזִין עִמְכוֹן וְיַחְסְנוּן בֵּינֵיכוֹן בְּאַרְעָא דִכְנָעַן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין לָא יְעִיבְרוּן מְזַרְזִין עִמְכוֹן וְיַחְסְנוּן בֵּינֵיכוֹן בְּאַרְעָא דִכְנָעַן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ונאחזו בתככם. חלק להם כבוד כי הטעם אם לא יעברו חלוצים תוליכום עמהם בעל כרחם ונאחזו או אם יתנחמו ונאחזו בתוככם ובאת זו המלה כמשפט בעלי היו''ד כי אותיות אהו''י מתחלפים: (אבן עזרא)

 אור החיים  ואם לא יעברו חלוצים אתכם. פירוש הגם שיעברו אחר כך יאחזו בתוככם, וטעם אומרו ונאחזו בתוספת וא"ו ולא אמר יאחזו, נתכוון לרמוז דיוק הצלחתם הנשמע מפסוק אם יעברו על זה הדרך ואם לא יעברו אין הצלחתם בארץ הלזו ומעצמן יאחזו בתוככם לצד המצר להם בארץ, ונמצאו בטלו המצוה ושלהם לא הגיעם: (אור החיים)


{לא}  וַיַּֽעֲ֧נוּ בְנֵי-גָ֛ד וּבְנֵ֥י רְאוּבֵ֖ן לֵאמֹ֑ר אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֶל-עֲבָדֶ֖יךָ כֵּ֥ן נַֽעֲשֶֽׂה:

 אונקלוס  וְאָתִיבוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לְמֵימָר יָת דִי מַלִיל יְיָ לְעַבְדָךְ כֵּן נַעְבֵּד: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָתִיבוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַאֲמָרוּ יַת כָּל דְמַלֵיל יְיָ לְעַבְדָךְ הֵיכְדֵין נַעֲבֵיד: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויענו בני גד. שנית חזוק: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויענו בני גד ובני ראובן לאמר וגו' נחנו נעבר. אמרו לו אין אדוננו צריך לצוות עלינו בתנאי כפול חלילה לעבדיך מעבור על מה שאדוני מצוה כי הם דברי ה' ולא נעבור על מצותו וזה טעם " את אשר דבר ה' " כי מתחלה אמרו (פסוק כה) כאשר אדוני מצוה (הרמב"ן)

 אור החיים  ויענו בני גד וגו'. הוצרכו להחזיר הדברים, גם אמר הכתוב ויענו ולא אמר ויאמרו, לפי שאמר משה ונתתם להם חשו שאז תתחיל הנתינה לזה ענו ואמרו כי עברתם חלוצים הוא דבר שחייבן לעשותו בדבר מלך שלטון ומלחמת חובה היא להם, והוא אומרו את אשר דבר ה' לעבדיך כן נעשה נחנו נחלץ חושים לפני ה' להלחם באויביו, אבל הנתינה היא מעכשיו, והוא אומרו ואתנו אחוזת נחלתינו, והם לא הבינו כוונת דברי משה כמו שפירשנוהו, ולזה תכף נתן להם ובזה גילה דעתו כי כוונתו במאמר ונתתם להם היא בידם כמו שפירשתי:

או אפשר שגם משה דעתו היה שלא יתחיל זכותם בה אלא אחר התנאי וכשראה חוזק רצונם במעשה הטוב הסכים ונתנה להם תכף ומיד:

חסלת פרשת מטות (אור החיים)


{לב}  נַ֣חְנוּ נַֽעֲבֹ֧ר חֲלוּצִ֛ים לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְאִתָּ֨נוּ֙ אֲחֻזַּ֣ת נַֽחֲלָתֵ֔נוּ מֵעֵ֖בֶר לַיַּרְדֵּֽן:

 אונקלוס  נַחְנָא נַעֲבֵר מְזָרְזִין קֳדָם עַמָא דַיְיָ לְאַרְעָא דִכְנָעַן וְעִמָנָא אֲחוּדַת אַחֲסַנְתָּנָא מֵעִבְרָא לְיַרְדְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  נַחְנָא נְעִיבַר מְזַרְזִין קֳדָם עַמָא לְאַרְעָא דִכְנָעַן וְעִמָנָא אֲחִידַת אַחֲסַנְתָּנָא מֵעִיבְרָא לְיוֹרְדְנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואתנו אחוזת נחלתנו. כלומר, בידינו וברשותנו (ל) תהי אחוזת נחלתנו מעבר הזה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) ר"ל מה שכתוב ואתנו אחוזת נחלתנו מעבר לירדן מזרחה משמע שנטלו הקרקע אתם והיאך אפשר זה ועוד קשה למה כתיב מעבר לירדן והלא בצד זה נטלו נחלתן לזה כתב רש"י מעבר הזה והוסיף מלת תהי מפני שמאמר בידינו וברשותנו אחוזת נחלתנו יסבול שהיתה ברשותנו אחוזת נחלתנו לפיכך הוסיף מלת תהי שהרי עדיין לא זכו בנחלתן זו אלא אחרי קיום התנאים ופירוש כי באה נחלתנו אלינו אחרי קיום התנאים כאילו אמר אחרי קיום התנאים לא נבקש עוד לנחול מעבר לירדן והלאה כי כבר קבלנו נחלתנו בעבר הירדן מזרחה למפרע קודם שעברנו את הירדן מכיון שכבר קיימנו תנאינו באחרונה אחר שהחזקנו בנחלתנו ובנינו גדרות צאן למקננו וערים לטפנו וישבנו בתוכם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  נחנו. הוא העיקר ואל''ף אנחנו נוסף ולא הזכיר עד עתה חצי שבט מנשה בעבור היותו חצי השבט: (אבן עזרא)


{לג}  וַיִּתֵּ֣ן לָהֶ֣ם | מֹשֶׁ֡ה לִבְנֵי-גָד֩ וְלִבְנֵ֨י רְאוּבֵ֜ן וְלַֽחֲצִ֣י | שֵׁ֣בֶט | מְנַשֶּׁ֣ה בֶן-יוֹסֵ֗ף אֶת-מַמְלֶ֨כֶת֙ סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י וְאֶ֨ת-מַמְלֶ֔כֶת ע֖וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֑ן הָאָ֗רֶץ לְעָרֶ֨יהָ֙ בִּגְבֻלֹ֔ת עָרֵ֥י הָאָ֖רֶץ סָבִֽיב:

 אונקלוס  וִיהַב לְהוֹן משֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וּלְפַלְגוּת שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה בַּר יוֹסֵף יָת מַלְכְּוַת סִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה וְיָת מַלְכְּוַת עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן אַרְעָא לְקִרְוָהָא בִּתְחוּמִין קִרְוֵי אַרְעָא סְחוֹר סְחוֹר: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהַב לְהוֹן משֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וּלְפַלְגוּת שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה בַר יוֹסֵף יַת מַלְכוּת סִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאֵי וְיַת מַלְכוּת עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן אַרְעָא לְקוּרְיָיהָא בִּתְחוּמֵי קוּרְיֵי אַרְעָא חֲזוֹר חֲזוֹר: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ולחצי שבט מנשה בן יוסף. מתחלה לא באו לפניו שבט מנשה אבל כאשר חלק הארץ לשני השבטים ראה שהיא ארץ גדולה יותר מן הראוי להם ובקש מי שירצה להתנחל עמהם והיו אנשים משבט מנשה שירצו בה אולי אנשי מקנה היו ונתן להם חלקם וטעם "ולחצי" חלק אחד מהם וכן אז יחלק העם ישראל לחצי חצי העם היה אחרי תבני בן גינת להמליכו והחצי אחרי עמרי (מלכים א טז כא) והענין כי בני מנשה היו שמונה בתי אבות ככתוב בפרשת הפקודים (לעיל כו כט-לב) ומשפחת המכירי ומשפחת הגלעדי ירשו בארץ הזאת כי היו אנשי חיל ולכדו אותה לעצמם ונתן להם חלק רב מהם ושש המשפחות עברו את הירדן דכתיב ביהושע (יז ב) ויהי לבני מנשה הנותרים למשפחותם לבני אביעזר ולבני חלק ולבני אשריאל ולבני שכם ולבני חפר ולבני שמידע וזהו מה שכתוב שם (פסוק ה) ויפלו חבלי מנשה עשרה לבד מארץ הגלעד והבשן אשר מעבר לירדן והטעם כי עשו מן הארץ תשעה חלקים שוים לתשעת המטות ולא יכלו לתת למטה מנשה הנותרים חלק שלם ולא חצי חלק כי רובם נשארו והנה עשו מן השבט כולו חלקים ומצאו כי עשירית השבט בלבד נחלו בארץ הבשן ועשר הידות נשארו ונתנו לו מחלק שבט שלם עשרה חבלים והאחד נשאר ואולי בעבור היות שתי המשפחות האלה המכירי והגלעדי המועטות בשבט רצו להפרד משבטם כדי שתהיה להם נחלה רבה מהם כי ילכדוה בחרבם וכמו שנאמר (יהושע יז א) כי הוא היה איש מלחמה ויהי לו הגלעד והבשן על כן הזכיר בשבט הזה חבלים ולא הזכיר כן בשאר השבטים כך נראה לי פירוש הכתוב הזה על דרך הפשט והנה לא הזכיר משה בתורה שיחלק ביניהם הארץ הזאת ויתן לכל אחד משני השבטים האלה חלקו בפני עצמו אבל אמר שנתן להם ולחצי שבט המנשי ממלכות שני המלכים האלה ובמשנה תורה (דברים ג יג) פירש שנתן לחצי שבט מנשה חלק בפני עצמו כל חבל הארגוב וכל הבשן והנה קצר בתורה שלא רצה להזכיר בה חלוקת השנים באשר לא תזכר בה חלוקת שאר השבטים אבל בספר יהושע אמר בביאור כי משה חלק להם דכתיב (יהושע יג טו) ויתן משה למטה בני ראובן למשפחותם ויהי להם הגבול וגו' וכתיב (שם פסוק כד) ויתן משה למטה בני גד למשפחותם ויהי להם הגבול וגו' וכתיב (שם פסוק כט) ויתן משה לחצי שבט מנשה ויהי לחצי מטה בני מנשה למשפחותם ויהי גבולם וגו' (הרמב"ן)


{לד}  וַיִּבְנ֣וּ בְנֵי-גָ֔ד אֶת-דִּיבֹ֖ן וְאֶת-עֲטָרֹ֑ת וְאֵ֖ת עֲרֹעֵֽר:

 אונקלוס  וּבְנוֹ בְנֵי גָד יָת דִיבוֹן וְיָת עֲטָּרוֹת וְיָת עֲרֹעֵר: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְנוֹ בְנֵי גָד יַת מַדְבֶּשְׁתָּא וְיַת מַכְלֶלְתָּא וְיַת לְחָיַית: (תרגום יונתן)


{לה}  וְאֶת-עַטְרֹ֥ת שׁוֹפָ֛ן וְאֶת-יַעְזֵ֖ר וְיָגְבְּהָֽה:

 אונקלוס  וְיָת עַטְרוֹת שׁוֹפָן וְיָת יַעְזֵר וְרָמָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת מַכְלְלַת שׁוֹפָנָא וְיַת מַכְוַור גְרָמָתָא: (תרגום יונתן)


{לו}  וְאֶת-בֵּ֥ית נִמְרָ֖ה וְאֶת-בֵּ֣ית הָרָ֑ן עָרֵ֥י מִבְצָ֖ר וְגִדְרֹ֥ת צֹֽאן:

 אונקלוס  וְיָת בֵּית נִמְרָה וְיָת בֵּית הָרָן קִרְוִין כְּרִיכָן וְחַטְרִין דְעָאן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת כְּרַכָּא תַּקִיפָא בְּבֵית נִמְרִין וְיַת בֵּית הָרַן קוֹרְיֵי חַקְרָא וּגְדִירִין דְעָאן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ערי מבצר (מ) וגדרת צאן. זה סוף הפסוק מוסב על תחלת הענין, ויבנו בני גד את הערים הללו להיות ערי מבצר וגדרות צאן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) לא כפי מצבו שמורה שכל אלה הערים הנזכרים היו ערי מבצר וגדרות צאן דאם כן מאי ויבנו דקאמר הא כבר בנויים ועומדין: (שפתי חכמים)


{לז}  וּבְנֵ֤י רְאוּבֵן֙ בָּנ֔וּ אֶת-חֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶת-אֶלְעָלֵ֑א וְאֵ֖ת קִרְיָתָֽיִם:

 אונקלוס  וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּנוֹ יָת חֶשְׁבּוֹן וְיָת אֶלְעָלֵא וְיָת קִרְיָתָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְנֵי רְאוּבֵן בָּנוּ יַת בֵּית חוּשְׁבְּנֵי וְיַת מַעֲלַת מָרָא וְיַת קַרְתָּא דִתְרֵין שׁוֹקְהָא מְכַבְּשָׁן בְּמַרְמֵירָא הִיא בַיְרֵישָׁא: (תרגום יונתן)


{לח}  וְאֶת-נְב֞וֹ וְאֶת-בַּ֧עַל מְע֛וֹן מֽוּסַבֹּ֥ת שֵׁ֖ם וְאֶת-שִׂבְמָ֑ה וַיִּקְרְא֣וּ בְשֵׁמֹ֔ת אֶת-שְׁמ֥וֹת הֶֽעָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר בָּנֽוּ:

 אונקלוס  וְיָת נְבוֹ וְיָת בַּעַל מְעוֹן מַקְפָן שְׁמָהָן וְיָת שִׂבְמָה וּקְרוֹ בִשְׁמָהָן יָת שְׁמָהַת קִרְוַיָא דִי בְנוֹ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת בֵּית קְבוּרְתֵּיהּ דְמשֶׁה וְיַת קַרְתָּא דְבָלָק דְפָגְרוּ מִתַּמָן טָעוּת פְּעוֹר בְּמָדוֹר בֵּית בַּמְסַיָא וְיַת קַרְתָּא דְמַקְפָן שׁוּרָהָא גְלִיף שְׁמָהַת גוּבְרַיָא וְיַת שִׁירַן וּבָתַר דְבָנִינוּן קְרוֹ לְהוֹן שְׁמָהָן כְּשׁוּם גוּבְרַיָא דִבְנוּנוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת נבו ואת בעל מעון מוסבות שם. נבו ובעל מעון שמות עבודת אלילים הם, והיו האמוריים קורים עריהם (נ) על שם עבודת אלילים שלהם, ובני ראובן הסבו את שמם לשמות אחרים, וזהו מוסבות שם, נבו ובעל מעון מוסבות לשם אחר: ואת שבמה. בנו שבמה, (ס) והיא שבם האמורה למעלה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) כלומר שהסבו שמם קודם בנינם מחדש כדי שלא יזכר שם עבודת אלילים בפיהם כי נבו ובעל מעון היו שמות עבודת אלילים והיו נקראין הערים על שמם ובני ראובן הסבו את שמם כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בית גליא בית כריא אבל שאר העיירות הסבו שמם אחר בנינם החדש כמנהג כל בוני עיר: (ס) ר"ל למה לא כללן הכתוב בכלל אחד ואת נבו ואת בעל מעון ואת שבמה מוסבות שם. ומתרץ דדוקא נבו ובעל מעון מוסבות לשם אחר פירוש קודם בנינם החדש הסבו שמם כדי שלא יזכר שם עבודת אלילים בפיהם אבל שאר העיירות הסבו שמם אחר בנינם החדש ויהיה שבמה דבוק למלת בנו דלעיל ולא עם מוסבות שם ואמר אל תחשוב שדבוק עם מוסבות שם שהרי שבם ושבמה שם אחד הוא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואת נבו. יתכן שהוא הר נבו ששם נקבר משה כאשר אפרש: מוסבות. אלה הערים הוסבו שמותם וכן שבמה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואת נבו ואת בעל מעון מוסבת שם. נבו ובעל מעון שמות ע"ז הם שהאמוריים קורין עריהם על שם ע"ז שלהם ובני ראובן הסבו שמותם לשמות אחרים זהו מוסבות שם נבו ובעל מעון מוסבות לשם אחר לשון רש"י והכתוב שאמר ויקראו בשמות את שמות הערים אשר בנו על כולם ירמוז לא על נבו ועל בעל מעון בלבד ועוד מה טעם שיזכיר אותם הכתוב בשם הע"ז ויאמר כי בני ראובן בנו אותן והסבו שמם ולא יזכיר השם הטוב המוסב להם ומנהג הכתוב לעולם בערים הנלכדות להזכיר השם החדש ויקראו ללשם דן כשם דן אביהם (יהושע יט מז) ויקרא אתהן חות יאיר (להלן פסוק מא) ויקרא לה נבח (פסוק מב) גם בכל המוסבות שם יזכירם ושם חברון לפנים קרית ארבע (יהושע יד טו) ושם דביר לפנים קרית ספר (שם טו טו) והקרוב אלי כי אלו השמות היו שמות הערים ביד מואב וסיחון כבש כל הערים האלה ממלך מואב הראשון כי כן כתוב בחשבון ודיבון ומידבא כמו שאמר (לעיל כא ל) ונירם אבד חשבון וגו' וכן יראה לי מדברי יפתח שאמר (שופטים יא כו) בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה ובערעור ובבנותיה ובכל הערים אשר על ידי ארנון והיא ערוער אשר לקחו מיד סיחון והנה כאשר הגלה תגלת פלאסר מלך אשור לראובני ולגדי חזרו מואב וישבו בארצם ובעריהם כי מצאנו בספר ירמיהו (מח) כאשר החרים נבוכדנצר את מואב שלכד מהם כל הערים האלה והזכיר בשמות חשבון ואלעלא וקריתים ודיבון ונבו ויעזר וערוער ובעל מעון שקראו בית מעון ובית נמרה שקראו נמרים ויהצה והרי הם כולם למואב וכן בישעיהו (פרקים טו טז) כששטף סנחריב את מואב הוזכרו שם רובן של ערים הללו כי לראובני ולגדי הגלה תחלה ואחר כך שטף עמון ומואב ולכן נראה כי פירוש "מוסבות שם" שאלו הערים כולן הם מוסבות שם שהסבו האמורי את שמם הראשון כאשר לכד אותם וזה היה שמם הראשון כשהיו ביד מואב ובני ראובן וגד עוד קראו אותם בשמות כאשר בנו אותם ולא אמר הכתוב "ויקראו שמות לערים אשר בנו" אבל אמר ויקראו בשמות את שמות הערים כי קראו להם בשמות את השמות הראשונים אשר היו להם מתחלה כי רצו להזכירם בשם הידוע להם מאז או להוביש את מואב או כאשר הזכירו רבותינו שהיו האמורים קורין עריהם על שם ע"ז שלהם אבל לא ראינו ביהושע שהסב שמות הערים שכבש וטעם ואת שבמה שבנו את שבמה ואינה מוסבת שם (הרמב"ן)


{לט}   מפטיר  וַיֵּ֨לְכ֜וּ בְּנֵ֨י מָכִ֧יר בֶּן-מְנַשֶּׁ֛ה גִּלְעָ֖דָה וַֽיִּלְכְּדֻ֑הָ וַיּ֖וֹרֶשׁ אֶת-הָֽאֱמֹרִ֥י אֲשֶׁר-בָּֽהּ:

 אונקלוס  וַאֲזָלוּ בְּנֵי מָכִיר בַּר מְנַשֶׁה לְגִלְעָד וְכִבְשׁוּהָ וְתָרִיךְ יָת אֱמוֹרָאָה דִי בָּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲזָלוּ בְּנֵי מָכִיר בַּר מְנַשֶׁה לְגִלְעָד וְכַבְּשׁוּהָ וּתְרִיכוּ יַת אֱמוֹרָאֵי דְבָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויורש. כתרגומו ותריך, שתיבת רי"ש משמשת שתי חלוקות לשון ירושה ולשון הורשה, שהוא טירוד ותירוך: (רש"י)

 אבן עזרא  ויורש. יש אומרים כי מכיר חי היה ולפי דעתי שמלת ויורש שבה אל הגבור שהיה במשפחה: (אבן עזרא)


{מ}  וַיִּתֵּ֤ן מֹשֶׁה֙ אֶת-הַגִּלְעָ֔ד לְמָכִ֖יר בֶּן-מְנַשֶּׁ֑ה וַיֵּ֖שֶׁב בָּֽהּ:

 אונקלוס  וִיהַב משֶׁה יָת גִלְעָד לְמָכִיר בַּר מְנַשֶׁה וִיתֵב בַּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהַב משֶׁה יַת גִלְעָד לְמָכִיר בַּר מְנַשֶׁה וִיתֵב בָּהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וטעם למכיר בן מנשה. לבני מכיר כמו ויאמר יהודה לשמעון אחיו: (אבן עזרא)


{מא}  וְיָאִ֤יר בֶּן-מְנַשֶּׁה֙ הָלַ֔ךְ וַיִּלְכֹּ֖ד אֶת-חַוֹּֽתֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א אֶתְהֶ֖ן חַוֹּ֥ת יָאִֽיר:

 אונקלוס  וְיָאִיר בַּר מְנַשֶׁה אֲזַל וּכְבַשׁ יָת כַּפְרָנֵיהוֹן וּקְרָא יַתְהֶן כַּפְרָנֵי יָאִיר: (אונקלוס)

 יונתן  וְיָאִיר בַּר מְנַשֶׁה אָזַל וּכְבַשׁ יַת כַּפְרָנֵיהוֹן וּקְרָא יַתְהוֹן כּוּפְרָנֵי יָאִיר: (תרגום יונתן)

 רש"י  חוותיהם. כפרניהון: ויקרא אתהן חות יאיר. לפי שלא היו לו בנים קראם בשמו לזכרון: (רש"י)

 אבן עזרא  ויאיר בן מנשה. הוא ממשפחת יהודה כי כן כתוב כי חצרון לקח בת מכיר בן מנשה והוליד ממנה שגוב ושגוב הוליד את יאיר שהיו לו הערים בערי הגלעד ונקרא על שם משפחת אמו גם יש כהנים שנקראו על שם בני ברזילי הגלעדי כי כן כתוב ואין פה מקום לשאול איך לקח יאיר נחלה עם שבט אחר כי ארץ כנען היא הנחלקת ולא ארץ האמורי שהיא מעבר לירדן מזרחה כי יש אמורי בארץ כנען והוא היה התקיף מכל שבעה גוים: חותיהם. פירושו לפי מקומו כמו קריות:

חסלת פרשת מטות (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויאיר בן מנשה. האיש הזה יתיחס אל משפחת אמו בעבור שלקח אחוזתו עמהם כי בדברי הימים (א ב כא כב) מפורש שהוא בן חצרון בן פרץ בן יהודה ואמו בת מכיר בן מנשה דכתיב ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד והוא לקחה והוא בן ששים שנה ותלד לו את שגוב ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים בארץ הגלעד וכתיב (שם פסוק כג) ויקח גשור וארם את חות יאיר מאתם את קנת ואת בנותיה ששים עיר כל אלה בני מכיר אבי גלעד ומזה נראה שהיה נבח הלוכד קנת ובנותיה בן יאיר ולכן יקראו גם הן חות יאיר וטעם ויתן משה את הגלעד למכיר בן מנשה (פסוק מ) למשפחתו כי בניו לכדוה וכן ולמכיר נתתי את הגלעד (דברים ג טו) "ולמכירי" כי בעבור היותו נכבד וראש לכל זרעו יקראו בניו בשמו כי כן יאמרו הכתובים בראשי השבטים בנחלתם נגבה לאפרים וצפונה למנשה (יהושע יז י) וכן למנשה היתה ארץ תפוח וגו' (שם פסוק ח) ומה שאמר הכתוב בספר יהושע (יז א) ויהי הגורל למטה מנשה כי הוא בכור יוסף למכיר בכור מנשה אבי הגלעד כי הוא היה איש מלחמה ויהי לו הגלעד והבשן גם כן על בניו שהיו אנשי מלחמה כי הם הלכו גלעדה וילכדוה ולכך נתן להם משה חלק גדול מהם ואולי היה עדין מכיר קיים ולא נגזרה עליו גזירת המדבר לפי שלא היה מפקודי משה ואהרן שהיה לו יותר מששים שנה והאריך שנים כדורות הראשונים (הרמב"ן)


{מב}  וְנֹ֣בַח הָלַ֔ךְ וַיִּלְכֹּ֥ד אֶת-קְנָ֖ת וְאֶת-בְּנֹתֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֧א לָ֥֥ה נֹ֖בַח בִּשְׁמֽוֹ: (פפפ)

 אונקלוס  וְנֹבַח אֲזַל וּכְבַשׁ יָת קְנַת וְיָת כַּפְרָנָהָא וּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמֵהּ: [פפפ] (אונקלוס)

 יונתן  וְנוֹבַח אָזַל וּכְבַשׁ יַת קְנָת וְיַת כּוּפְרָנָהָא וּקְרָא לָהּ נוֹבַח עַל שְׁמֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויקרא לה נבח. לה אינו מפיק ה"א. וראיתי ביסודו של רבי משה הדרשן, לפי שלא נתקיים לה שם זה לפיכך הוא רפה, שמשמע מדרשו כמו לא. ותמהני מה ידרוש בשתי תיבות הדומות לה, ויאמר לה בועז (רות ב, יד), (ע) לבנות לה בית (זכריה ה, יא):

חסלת פרשת מטות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) והקשה הרמב"ן וכן שאר מפרשים איך לא ראה במדרש רות ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך אמר לה ח"ו אין אתה מן השפחות אלא מן האמהות ודכוותה ונבח הלך וגומר ודכוונת ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער מלמד שאין לשקר תשועה כו' עיין שם ולי נראה דגם רש"י ידע המדרש אך מה שכתב ותמהני כו' הוא לפי מה שדרש רבי משה הדרשן שלא עמד השם של עיר בכך לכן כתיב לה רפה כאלו כתיב לא נבח שלא נתקיים זה השם אלא שם אחר וכן צריך לדרוש נמי בהאי דיוקא ויאמר לה בועז לא בועז אלא שליח וזה אינו וכן לבנות לה בית לא בית אלא אהל וזה אינו ולכן דקדק רש"י בדבריו ואמר מה ידרוש כלומר לפי הדרש שדרש פה יש לדרוש גם כן התם וזה אינו ובאמת לא נשתנה שם העיר שקרא בשם נובח והא דכתיב לה רפה יש לומר דנובח ואחרים קראו את העיר בשם נובח אבל בניו לא קראו אותה נובח כמו שכתוב הרמב"ם והביאו טור יורה דעה סימן ר"ס היה שם אביו כשם אחרים ישנה את שמם כלומר שמם של אחרים. כן נראה לי ליישב דברי רש"י: חסלת פרשת מטות (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ויקרא לה נבח. לא מפיק ה"א וראיתי ביסודו של ר' משה הדרשן לפי שלא נתקיים לה שם זה לפיכך הוא רפה שמשמע מדרשו כמו לא ותמה אני מה ידרוש שתי תיבות הדומות לזו ויאמר לה בועז (רות ב יד) לבנות לה בית (זכריה ה יא) לשון רש"י והרי הרב אוצר בלום לתורה להלכות ולהגדות ואשתמיטתיה זו שאמרו במדרש רות (רבה ה ה) ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך (רות ב יג) אמר לה חס ושלום אין את מן האמהות אלא מן האימהות ודכוותיה ונבח הלך וילכד את קנת ויקרא לה נבח בשמו מלמד שלא עמד לה אותו השם ודכוותיה ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער מלמד שאין לשקר תשועה עד כאן באגדה וכן בגמרא של מסכת סנהדרין (כד) אמרו זו חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל אין לבבל נחות ואשתרבובי אשתרבוב לעילם דיקא נמי דכתיב לבנות לה בית שמע מינה והוא מדרש מן חסרון המפיק הזה שלא עמד לה הבית בארץ שנער (הרמב"ן)