---

פרשת האזינו

---

דברים פרק-לב

{א}  הַֽאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַֽאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי-פִֽי:

 אונקלוס  אַצִיתוּ שְׁמַיָא וֶאֱמַלֵל וְתִשְׁמַע אַרְעָא מֵימְרֵי פֻמִי: (אונקלוס)

 יונתן  האזינו וַהֲוָה דִי מָטָא קִיצֵיהּ דְמשֶׁה נְבִיָא לְמִתְכַּנְשָׁא מִגוֹ עַלְמָא אָמַר בְּלִבֵּיהּ לֵיתָנָא מַסְהִיד בְּעַמָא הָדֵין סַהֲדִין דְטַעֲמִין מִיתוּתָא בְּעַלְמָא הָדֵין הָאֲנָא מַסְהִיד בְּהוֹן סַהֲדִין דְלָא טַעֲמִין מִיתוּתָא בְּעַלְמָא הָדֵין בְּרַם סוֹפֵיהוֹן לְאִתְחַדְתָּא לְעַלְמָא דְאָתֵי יְשַׁעְיָה נְבִיָא כַּד הֲוָה מִתְנַבֵּי בִּכְנִישַׁתְהוֹן דְיִשְרָאֵל יְהַב שְׁמִיעָא לִשְׁמַיָא וְצַיְיתָא לְאַרְעָא מִן בִּגְלַל דַהֲוָה קָרִיב לְאַרְעָא וְרָחִיק מִן שְׁמַיָא בְּרַם משֶׁה נְבִיָא כַּד הֲוָה מִתְנַבֵּי בִּכְנִישַׁתְהוֹן דְיִשְרָאֵל יְהַב שְׁמִיעָא לְאַרְעָא וְצַיְיתָא לִשְׁמַיָא מִן בִּגְלַל דַהֲוָה קָרִיב לִשְׁמַיָא וְרָחִיק מִן אַרְעָא דְהָכִין כְּתִיב אַצִיתוּ שְׁמַיָא וַאֲמַלֵיל וְתִשְׁמַע אַרְעָא מַמְלַל פֻּמִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  האזינו השמים. שאני מתרה בהם בישראל, (א) ותהיו אתם עדים בדבר שכך אמרתי להם (ב) שאתם תהיו עדים, וכן ותשמע הארץ. ולמה העיד בהם שמים וארץ, (ג) אמר משה, אני בשר ודם למחר אני מת, (ד) אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם, לפיכך העיד בהם שמים וארץ, עדים שהם קיימים לעולם, ועוד שאם יזכו יבואו העדים ויתנו שכרם, הגפן תתן פריה והארץ תתן יבולה והשמים יתנו טלם, ואם יתחייבו, תהיה בהם יד העדים תחלה, ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה (דברים יא, ז.), ואח"כ ואבדתם מהרה (שם) על ידי האומות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) משום דק"ל מה לו למשה לצוות לשמים וכי הוא מושל על השמים וע"ק למה לקח עדות על ישראל הרי עדיין לא חטאו ל"פ שאני מתרה בהם בישראל כדכתיב לעיל העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ וזהו ל' התראה הוא וכמו העד העיד בנו האיש וגו' כי עדיין לא דבר עם השמים והארץ כלום ועכשיו דבר עמהם: (ב) דק"ל דלמא ישראל לא יקבלו שמים וארץ להיות עדים ל"פ שאמרתי להם ר"ל כבר אמרתי להם: (ג) פי' אל תאמר מדלא כתי' האזינו השמים והארץ ואדברה ודאי שני ענינים הם אלא ר"ל וכן ותשמע הארץ שאני מתרה בהם בישראל ותהיה עד בדבר והא דכתיב גבי שמים האזינו וגבי הארץ ותשמע משום דמרע"ה היה קרוב שהיה קרוב למיתה והיתה עתה נשמתו דבקה למעלה וכשאדם קרוב לחבירו שעומדקרוב אצלו אומר לו האין לכך אמר האזינו אבל היה רחוק מן הארץ לכך שייך בה ל' שמיעה ומ"ה לא כלל אותם כאחד לומר האזינו השמים והארץ ואדברה וגו' והרא"ם פירש דמ"ה לא כלל אותן בדיבור אחד מפי שהשמים הם יותר נכבדים מן הארץ ולפי פירושו קשה למה שינה הקרא בלשונו דגבי שמים כתיב ל' האנה וגבי הארץ כתיב ל' שמיעה: (ד) וא"ת והא בפרשת נצבים פי' שם ט"א בפ' העידותי בכם את השמים וגומר וי"ל דלעיל גבי התראה שצריכים העדים להתרות באדם הרוצה לעבוד עביר' שלא יעבור ואם כן ק"ל איך יעשו השמים והארץ התראה הא אין יכולין לדבר דאין לפרש דמשה התר' בהם בישראל בפני השמים והארץ שלא יעברו דהא באותו זמן לא רצו לעבור והוי התראת ספר ולא שמיה התראה ועל זה פרש"י הסתכלו וכו' והסתכלות בזה הוא כאלו דברו ההתראה בפה והכא בשירה זו מדבר בעונשן של ישראל שאם יעברו על מצות השם ויעבדו ע"א וגבי העונש כתיב יד העדים תהיה בו בראשונה ל"פ כאן טעם אחר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  האזינו. כבר פירשתי בספרי כי מלת האזינו מגזרת אזן כאילו אמר הטו אזן וכבר הודעתיך שהגאון אמר כי טעם השמים. המלאכים: וטעם הארץ. אנשי הארץ. או עדות הגשם היורד מן השמים והארץ תתן יבולה והנכון בעיני כי העיקר בעבור היותם עומדים לעולם וכן שמעו הרים גם אבן יהושע ושם כתוב כי היא שמעה וכבר רמזתי לך על נשמת האדם שהיא אמצעות בין הגבוהי' לשפלי' והיא תדמה הכל על צורת היכלה. ואף כי להבין גם היושבת בהיכל. על כן תגביה השפלי' ותשפיל הגבוהים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  האזינו השמים. על דרך הפשט צדקו דברי ר"א כי הכתובים יתנו עדיהם בכל הדברים שהם קיימים ועומדים וכן שמעו הרים את ריב ה' (מיכה ו ב) וגם אבן יהושע כי שם כתיב (יהושע כד כז) כי היא שמעה ועל דרך האמת הם השמים והארץ הראשונים הנזכרים בבראשית כי הם יבואו בברית עם ישראל על כן אמר שיאזינו השמים וישמעו התנאים ואיך יעשה בהם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  האזינו. לעיל מיניה כתיב את השירה הזאת עד תמם, וסמיך ליה האזינו. כמו שהאזנתם ושמעתם לד''ת כן האזינו לדברי השירה הזאת. כפי הפשט האזינו השמים, פי' יושבי ערים הגדולות ובצורות בשמים: ותשמע הארץ. יושבי הארץ. פי' יושבי כפרים וערים הקטנים: השמים ואדברה. עולה תרי''ג. כלומר האזינו לתרי''ג מצות. הפסוק מתחיל בה''א ומסיים ביו''ד, שכלל השם בראש השירה. ויש בו ז' תיבות, והיינו חצבה עמודיה שבעה, כנגד ז' רקיעים. וז' ארצות. וז' ימי המעשה: ותשמע. ב' במס'. דין. ואידך ותשמע ותושיע. שאם תשמעו אמרי פי תהיו נושעים, וזהו ותשמע ותושיע: (בעל הטורים)

 אור החיים   האזינו השמים וגו'. יש להעיר ראשונה למה אמר ואדברה, ולא אמר על זה הדרך האזינו השמים דברי:

ב' למה לא כלל אותם יחד ויאמר האזינו השמים והארץ, או שמעו שמים וארץ:

ג' למה לשמים אמר לשון האזנה ולארץ אמר לשון שמיעה:

ד' למה לשמים אמר לשון ציווי האזינו לנוכח, ולארץ אמר ותשמע שהיה לו לומר ושמעי הארץ:

ה' למה לשמים אמר ואדברה דיבור קשה ולארץ אמר אמרי פי אמירה רכה:

ו' למה דקדק לומר אמרי פי ולא אמר אמרי:

וראיתי לרבותינו ז''ל (בספרי) שאמרו משה שהיה קרוב לשמים אמר האזינו השמים וגו', ישעיה שהיה רחוק מן השמים אמר שמעו שמים (ישעיה א ב), עד כאן. ולדבריהם נתיישבו קצת מהדקדוקים לא כולם, וחוץ מדרכם נראה לומר, וקודם נשכיל על דבר משמעות תיבת האזינו, והנה היא סובלת שני דרכים, אחד, הטה אזן, והשני, תאזין אזנך:

לדרך הראשון יגיד שהשומע רחוק וצריך להטות אזנו, כדי שיוכל לשמוע, שבלא הטיית אזנו אינו יכול לשמוע, ולדרך השני יגיד שכל כך אוזן השומע קרובה למשמיע שלזה אמר האזן. ודרך זה בו בחרו חז''ל, וכיון שהמלה סובלת גם כן דרך הראשון, ואין הכרע, אנו נלך בו, ובזה יתיישבו כל הדקדוקים על נכון:

והגם שקדמונינו בחרו דרך אחר, כבר אמרנו ששבעים פנים לתורה (במדב''ר יג טז), ובענין האגדה יכולים לפרש הגם שיהיה הפירוש מנגד לדבריהם כל שאין הניגוד בדבר הלכה, ומה גם שיש לנו להסביל שני הדרכים בפסוק כאשר אבאר בסמוך:

הנה הדרך שאנו מיישבים בו כל הדקדוקים הוא על זה הדרך, לפי שהשמים הם עליונים כפשט הענין, לזה קרא להם משה שיטו אזנם, ואמר להם האזינו, פירוש הטו אזנכם לשמוע דברי, ולארץ אמר ותשמע, פירוש מעצמה בלא הטיית אוזן, כי לפניו היא עומדת, ויכולה לשמוע חיתוך המאמר היוצא מפיו, והוא אומרו אמרי פי, להיותה כל כך קרובה אצלו:

ולדרך זה הרווחנו יישוב כל הדקדוקים, כי לפי שאחד רחוק ואחד קרוב לזה חלק ההערה לכל אחד כפי הראוי לו, לרחוק קרא שיטה אזנו, והתנה על עצמו לקרא בקול גדול, והוא אומרו ואדברה, ולקרוב כפי הראוי לו העירו שגם אליו ידבר, אלא שאינו צריך לקריאה, כי מעצמו ישמע הגם שלא יקרא בקול גדול, אלא בחיתוך אותיות מפיו תשמע בו:

ולדרך זה יתיישבו דברי ישעיה שאמר (ישעיה א ב) שמעו שמים והאזיני ארץ, שנתן שמיעה לשמים, הגם שהם רחוקים ממנו, והאזנה לארץ הגם שהיא קרובה. הטעם הוא, כמו שגמר אומר ישעיה עצמו ואמר כי ה' דיבר, פירוש טעם שאמר בסדר זה להם כי ה' דיבר, ובערך המדבר שהוא הקדוש ברוך הוא יותר הם קרובים השמים, דכתיב (תהלים קטו טז) השמים שמים לה', וכתיב (ישעיה סו א) השמים כסאי והארץ הדום רגלי, ולזה אמר שמעו שמים מה שדיבר ה', כי אינם צריכים הטיית אזן, והאזיני ארץ להיותה רחוקה, צריכה להטיית אזנה לשמוע:

ואולי שתיבת האזינו יוצדקו בה שני הדרכים, על זה הדרך, בערך בחינת פה משה המחתך האותיות תהיה הכוונה כדברינו, ובערך נשמתו שהיא הרוחניות תהיה הכוונה כדברי רבותינו ז''ל, והדברים מוכיחים כן, שעל נשמתו של משה הוא שאמרו חז''ל (בספרי) לפי שהיה קרוב לשמים, כי עצמותו בארץ ידבר, ואין להכחיש המ ו ח ש:

עוד נתכוון שדיבר עם שני הרכבות שמהם בנוי האדם, אחד חלק הרוחני שיתיחס בשם השמים, ואחד חלק הגופני שיתיחס בשם הארץ, וכדרך שרמזו רבותינו ז''ל (סנהדרין צא:) בפסוק יקרא אל השמים מעל וגו' (תהלים נ ד):

וכשדיבר לרוחניות שבאדם קרא אליו ואמר האזינו השמים, פירוש חלקי השמים שלהיותם טמונים בנסתר, לזה קראם להאזין, ואמר כנגדו דיבור קשה, כי הנפש תסבול מרות בעניני הבורא, כי תכיר חיובה:

וכנגד הגוף שהוא בנגלה, אמר ותשמע הארץ, פירוש חלקי הארץ, אמרי פי כי הגוף להיות טבעו רחוק מהמושכלות צריך אמירה רכה לשמוע:

עוד נתכוון לדבר עם הדרגות הנמצאים בישראל, אחד הם גדוליהם וראשיהם, ב' המה המון העם שאין להם שם בעם, וכינה לגדולים בשם שמים שהם במדריגה גדולה, והקדימם ודיבר להם בצווי האזינו השמים, ואחר כך אמר ותשמע הארץ, פירוש מעצמם ישמעו ההמון הנמשלים לארץ, כשיראו גדוליהם הולכים בדרך נכון, וכאומרם ז''ל (עיין זוה''ק ח''ג קיד.) וז''ל אי רישא דעמא אתתקן כולא א תתקן:

עוד ירמוז אם יאזינו דברי תורה אז יהיו נקראים שמים, והוא אומרו האזינו בזה אתם נחשבים שמים, על דרך אומרו (תהלים פב ו) אני אמרתי אלהים אתם, וכמו שהארכנו בפרשת בראשית שעל ידי מעשה הצדיקים גם החומר מהפכים אותו ועושים אותו צורה, ועל ידי מעשה הרשעים מהפכים הצורה לחומר:

וכבר אמרנו כי הצורה תתיחם בשם שמים, והחומר יתיחס בשם ארץ, ואומרו ואדברה, פירוש לא בשעת הטובה לבד תאזינו, אלא אפילו בשעה שידבר קשות בתוכחות על עון צריכין להאזין:

ואומרו ותשמע הארץ וגו'. פירוש שאפילו אחר פרידת הנפש מהגוף ותשאר בחינת הארץ לבדה, אף על פי כן תשמע הארץ אמרי פי, פירוש על דרך אומרם בספר הזוהר (זוהד חדש בראשית בפסוק ויאמד אלהים יהי מאורות) וז''ל צאינה וראינה וגו', עתידה בת קול לאתערא בכל ציונא וציונא דבתי קברים ואומרת צאינה וראינה פוקו מתחות בליאותא דעפרא ואיתערו משנתכון בנות ציון כמה דאת אמר מה הציון הלז, עד כאן:

הוא המאמר שמבטיח ה' לצדיקים שישמע גופם אחר שיהיה בארץ, והוא אומרו ותשמע הארץ אמרי פי, וממוצא דבר אתה למד שמי שלא יאזין דבר ה' לא ישמע גופו השוכן בארץ את קול הכרוז ההוא ולא יהיה עפרו ננער: (אור החיים)

 כלי יקר  (א-ב) האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. פירש"י למה העיד בהם שמים וארץ שאם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם ע"כ העיד בהם שמים וארץ עדים שהם קיימים לעולם ועד שאם יזכו וכו'. לספרים דגרסינן שהם קיימים לעולם ועד שאם יזכו וכו' אם כן הכל חד טעמא, אבל לספרים דגרסינן ועוד שאם יזכו אם כן הוא שני טעמים. וקשה לטעם ראשון וכי השמים והארץ יש להם פה להעיד, ואין לומר שוודאי אין שם אומר ודברים זולת מתוך שיתנו השמים טל ומטר והאדמה תתן יבולה כשעושין רצונו של מקום, ולא יתנו כשאין עושין רצונו זה מופת שקבלו ישראל הברית, א"כ מהו שאמר ועוד שאם יזכו כו' היינו הך של טעם הראשון.

ונראה ליישב גירסא זו, לפי שאמרו רז"ל (שבת פח.) יום הששי ה"א יתירה לומר שכולם תלוין ועומדים עד יום ששי בסיון אם יקבלו ישראל התורה מוטב ואם לא יחזור העולם לתוהו ובוהו, וא"כ מאחר שאנו רואין כהיום ששמים וארץ קיימים ולא הוחזרו לתוהו ובוהו זה מופת חותך שקבלו ישראל התורה וזה"ש על כן העיד בהם שמים וארץ ומהו העדות שיעידו, שהם קיימים לעולם כי קיומם נותן עדות ה' נאמנה שכבר קבלו ישראל התורה דאל"כ לא היו קיימים ועומדים אלא היו חוזרים כבר לתוהו ובוהו.

וטעמו של דבר שקיום שמים וארץ תלוי בתורה, לפי שהעליונים ותחתונים הם שני הפכים וצריכים לאמצעי המצרפם והוא האדם המורכב מן חומר וצורה והרכבה זו היא ע"י התורה, כי זולת התורה היה האדם נמשל לבהמה ולא היה בו חלק מן העליונים לפיכך העוסק בתורה משים שלום בין פמליא של מעלה ושל מטה שלא יהיו מתנגדים זה לזה כי האמצעי מצרפם. זה"ש יערוף כמטר לקחי כי כל נצוק חיבור וכמו המטר היורד מן השמים עד לארץ דומה כאילו הוא מחבר שמים לארץ כי כל נצוק דומה לחיבור, כך לקחי דהיינו התורה הלקוחה מן השמים לארץ היא מקום דנשקי ארעא ורקיע.

האזינו השמים ואדברה. כבר כתבנו למעלה פר' וילך (לא.ז) שמשה אמר ליהושע כי אתה תבא את העם. זקנים שבדור עמך הכל לפי דעתם ועצתם אבל הקב"ה אמר ליהושע כי אתה תביא, בעל כרחם כו', ולא סתרי אהדדי כי משה מדבר כנגד הפחותים שקרא בשם העם הבועטים בכל דברים הקשים ואינן מקבלים מרות ומרדות ע"כ צריך לדבר עמהם בנחת ורכות לפי דעתם ועצתם, אבל הקב"ה מדבר כנגד הטובים שבהם כי כן משמע הלשון כי אתה תביא את בני ישראל ולא קראם בשם עם לפי שבגדולי ישראל הוא מדבר המקבלים מרות ומרדות לכך אמר כי אתה תביא, בעל כרחם ועמהם מדברים כל דבור הקשה ושם הוכחנו כל זה בראיות ברורות ע"ש.

לכך נאמר האזינו השמים, הם הגבוהים במעלה כגבוה שמים מעל הארץ ואדברה כי כל דבור קשה כמ"ש (בראשית מב.ל) דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות. כי הגבוהים במעלה מקבלים מרדות דבור קשה אבל הפחותים שנמשלו לארץ אמר ותשמע הארץ אמרי פי, כי עמהם צריך אני לדבר אמירה רכה.

יערוף כמטר לקחי. הם הדברים שלקחתי מפי הגבורה כי הקב"ה אמר ליהושע כי אתה תביא את בני ישראל, בעל כרחם טול מקל כו', והם הם דברים קשים וממנו ית' לקחתי ולמדתי לדבר קשות אבל לא עם כל אדם. כי הדברים הקשים דומים מכל צד למטר היורד בגבורה אבל אין הכל שמחים בו, כך דברים קשים אשר לקחתי ולמדתי מפי הגבורה לדבר בהם אין הכל שמחים בהם כי אנשי המעלה לבד שמחים בהם אבל לא רוב ההמון עם, ע"כ צריך המוכיח למעט בהם מפני כבודן של ישראל זעיר שם זעיר שם כמטר היורד טיף טיף לכך נאמר יערוף שהוא לשון טיפה, אמנם תזל כטל אמרתי מה שאמרתי משלי ליהושע כי אתה תבוא את העם, הכל לפי דעתם ועצתם כי זהו הדבר שהכל שמחים בו כטל זה שהכל שמחים בו לפיכך אין אני צריך למעט באותן הדברים ע"כ אמר תזל המורה על ריבוי נזילה.

ובזה מיושב מה שהזכיר אצל המטר יערוף, ואצל הטל תזל, ודרך העולם הוא בהפך שהמטר נוזל והטל מטפטף אלא להורות על הענין שהזכרנו שכל זה משל ודרך הנהגתו עם השומעים דבריו, ומ"ש לקחי, היינו דיבור קשה שהזכיר הדומה כאילו לקחו בזרוע בחזקת היד ומכריחו לקבל דבריו ומ"ש אמרתי, היינו אמירה רכה כאמור.

כשעירים עלי דשא. פירש רבינו בחיי שעירים כמו צעירים והוא המטר הדק דומה לטל והוא יפה עלי דשא שהוא כלל לבישת הארץ בדשאים שנקרא דשא והוא רמז לכל כלל ההמון עם אשר עמהם הוא צריך לדבר בדברים רכים בלתי מורגשים כמטר דק זה שאינו פועל בחזקה, וכרביבים, היינו המטר הרב והגס היורה כרביב וכחץ הוא יפה עלי עשב כי כל עשב לעצמו נקרא עשב רמז ליחידי סגולי הדור שאינן נכנסים בערבוביא עם כל ההמון עם והם חברים מקשיבים בקול דברים קשים היורים כרביב וכחץ.

וקרוב לפירוש זה כתב מהרי"א במרכבת המשנה, שהשמים כינוי לזכרים והארץ כינוי לנקיבות כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים וגו' והולידה והצמיחה (ישעיה נה.י). וכתיב במתן תורה (שמות יט.ג) כה תאמר לבית יעקב, אלו הנשים תאמר להם אמירה רכה, ותגיד לבני ישראל, אלו הזכרים תגיד להם דברים קשים כגידין, לכך נאמר האזינו השמים ואדברה דבור קשה עם הזכרים ותשמע הארץ אמרי פי אמירה רכה לנקיבות.

ונראה לפרש בהפך זה, כי השמים היינו גסי הרוח אשר דעתם גסה עליהם ועמהם דבר קשות אמנם הצדיקים מכניעים עצמם עד לארץ ועמהם דבר רכות, ע"ד שנאמר (משלי יז.י) תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה.

ויש אומרים שאמר האזינו השמים שיעמדו וישתקו מתנועתם, ואם תאמרו כל הזמן ההוא במה יתקיים העולם על זה אמר יערוף כמטר לקחי שיתקיים העולם בזכות התורה העומדת במקום מטר וטל כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם (דברים ח.ג). ואולי שע"ז אמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. כי כשאקרא בשם ה' לגזור איזו דבר כנגד מנהגו של עולם כמו שמש בגבעון דום וגו' (יהושע י.יב) וכמו יהיה טל על הגיזה וחורב על הארץ (שופטים ו.לז) וכיוצא בהם אז הבו גודל לאלהינו, ותשמעו לדברי הגוזר עליכם בשם ה' כדרך שעשיתם עכשיו בגזירת האזינו השמים דהיינו השתיקה מתנועתם.

ומ"ש האזינו השמים לשון ציווי, ותשמע הארץ אינו לשון ציווי אלא משמע שתשמע מעצמה, נראה שכך פירושו כי מאחר שלכך העיד בהם שמים וארץ שאם לא ישמעו ישראל אזי השמים לא יתנו מטר והאדמה לא תתן יבולה, על כן אמר דרך ציווי לשמים לומר שאני מצוה לכם שאם לא ישמרו ישראל התורה אז לא תתנו להם מטר, אבל על הארץ אין אני צריך לצוות כי אם לא יתנו השמים מטר איך תתן האדמה יבולה בלא מטר, על כן אמר ותשמע הארץ אמרי פי שודאי תשמע מעצמה בלא גזירה שלא תתן יבולה כי זה נמשך מזה. (כלי יקר)

 דעת זקנים  האזינו השמים. משה אמר האזנה לשמים והשמיעה לארץ וישעיה בהפך שאמר שמעו שמים והאזיני ארץ לפי שאומנתו של משה בשמים ודרך הוא לומר למי שאצלו האזן הסכת ולארץ לפי שהיא רחוקה ממנו אמר שמיעה. וישעיה לארץ שהיתה קרובה לו אמר לשון האזינו שמי שהוא אצלו אינו צריך אלא שיטה אזנו לשמוע ולפי שהוא רחוק צריך השמעה בקול ורש"י פי' שלכך שינה הדברים לפי ששמים וארץ עדים דכתיב העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ ועדים כשעדותן מכוונת עדותן קיימת ואלו לא בא ישעיה ונתן שמיעה לשמים והאזנה לארץ היו שמים מעידים ואומרים כשנקרינו בעדות בימי משה בהאזנה שמענו והארץ מעידה אני נקראתי בלשון שמיעה ואין עדותן מכוונת בא ישעיהו והחליף הדברים נמצאו שניהם בלשון האזנה ושניהם בלשון שמיעה ואמר רב הונא בשם רב אחא מדברי שניהם נלמוד שעליונים מרובים מן התחתונים שהרי משה אמר לשמים האזינו בלשון רבים ולארץ ותשמע בלשון יחיד וכן ישעיה אמר לשמים שמעו ולארץ והאזיני לשון יחיד. ושמא לכך נקראו העליונים שמים בלשון רבים והתחתונים ארץ בלשון יחיד: (דעת זקנים)


{ב}  יַֽעֲרֹ֤ף כַּמָּטָר֙ לִקְחִ֔י תִּזַּ֥ל כַּטַּ֖ל אִמְרָתִ֑י כִּשְׂעִירִ֣ם עֲלֵי-דֶ֔שֶׁא וְכִרְבִיבִ֖ים עֲלֵי-עֵֽשֶׂב:

 אונקלוס  יְבַסַם כְּמִטְרָא אוּלְפָּנִי יִתְקַבַּל כְּטַלָא מֵימְרִי כְּרוּחֵי מִטְרָא דְנָשְׁבִין עַל דִתְאָה וְכִרְסִיסֵי מַלְקוֹשָׁא דִי עַל עִשְׂבָּא: (אונקלוס)

 יונתן  יִנְקוֹף עַל מְרוֹדַיָא הֵיךְ מִטְרָא סַפְּחָא אוּלְפָנִי וְתִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא עַל מְקַבְּלֵי אוּלְפָנָא הֵיךְ טַלָא מְמַלְלֵי דִילִי כִּרְבִיעִית רוּחֵי מִיטְרָא דְמִינַתְבִין עַל דִתְאִין בְּיֶרַח מַרְחֶשְׁוָון וְכַרְסִיסִין לְקוֹשִׁין דִמְרַוִוין צִמְחוֹנֵי אַרְעָא בְּיַרְחָא דְנִיסָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  יערוף כמטר לקחי. זו היא העדות, שתעידו (ה) שאני אומר בפניכם תורה שנתתי לישראל שהיא חיים לעולם, כמטר הזה שהוא חיים לעולם (ספרי שו.) כאשר יערפו (ו) השמים טל ומטר: יערוף. לשון יטיף, וכן ירעפון דשן (תהלים סה, יב.), יערפו טל (לקמן לג, כח.): תזל כטל. שהכל שמחים (ז) בו, לפי שהמטר יש בו עצבים לבריות (ס"א יש עצבים בו), כגון הולכי דרכים ומי שהיה בורו מלא יין (ספרי שו.): כשעירם. לשון רוח סערה, (ח) כתרגומו כרוחי מטרא, מה הרוחות הללו מחזיקין את העשבים ומגדלין אותם, אף דברי תורה מגדלין את לומדיהן: וכרביבים. טיפי מטר, ונראה לי על שם שיורה כחץ נקרא רביב, כמה דאת אמר רובה קשת (בראשית כא, כ.): דשא. ארברי"ץ (גראזיכט) עטיפת הארץ (ט) מכוסה בירק: עשב. קלח אחד קרוי עשב, וכל מין ומין לעצמו קרוי עשב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דק"ל היאך תלוי זה הדבר בכאן ומפרש דשפיר תלוי בכאן דזו היא העדות וכו': (ו) י"ל שרוצה לפר' היאך משמע זה מפסוק שאמר להם לישראל כן שהתורה היא כמטר ומפרש שה"ק קרא כאשר וכו'. ומנליה לרש"י לפרש דלקחי הוא התורה משום דכתיב כי לקח טוב נתתי לכם וגו' טעמא מאי משום דלקחה מיד אל יד שנאמר מימינו אש דת למו ר"ל משרע"ה לקחה מימינו של הקב"ה ולמה נקרא תורה חיים משום שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה: (ז) משא"כ במטר ואח"כ מדמה אותה לרוח דהוא נמי טוב יותר מן הטל והוא מוסיף והולך: (ח) דסמ"ך ושי"ן מתחלפין: (ט) פי' דשא כולל מיני עשבים רבים שהוא לבישת הארץ וכיסוי' ונקרא שדא והעשב הוא כל מין ומין בפי עצמו קרוי עשב וע' בפרשת בראשית: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יערף. מגזרת יערף מזבחותם כטעם ירד: לקחי. מה שיקח אחד ממנו כטעם למוד וכן כי לקח טוב: כשעירם. הנכון בעיני שהם דקים: וכרביבים. מגזרת רב ושניהם שמות התאר והעד כי עשב חזק מדשא. וי''א כי שעירים מגזרת שער ואחרים אמרו מגזרת סערת ה' ואם הוא בשי''ן וכן וישתער עליו כמו ויסתער עליו גם יתכן שאין לו אח במקרא והנה הטעם כפול כדרך כל הנבואות לחזוק ועיקר הטעם שהתפלל משה שיהיו דבריו כטל וכמטר שלא ישובו ריקם כי אם הרוו את הארץ כי כן כתוב והטע' שיכנסו דבריו בלבו' השומעי' כמעשה הגשם על הארץ להולידה ולהצמיחה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואמר יערף כמטר לקחי. כי מה שלקח מן השמים ואמרתו על הארץ יערף על ישראל ותזל עליהם כטל כי שם ה' אקרא בשמים הבו גדל לאלהינו בארץ ועם כל ישראל ידבר וכן אבן יהושע רמז על הארץ הזאת כי משם רועה אבן ישראל וכבר פירשתיו (בראשית מט כד) וכן אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה מאת ה' היתה זאת וגו' (תהלים קיח כב כג) ועל כן אמר יהושע (יהושע כד כז) האבן הזאת תהיה בנו לעדה וכן כי הנה האבן אשר נתתי לפני יהושע על אבן אחת שבעה עינים וגו' (זכריה ג ט) והמשכיל יבין (הרמב"ן)

 בעל הטורים  יערף. ב' במס'. דין. ואידך יערוף מזבחותם ישודד מצבותם. זכה ולמד תורה כמו משה, נעשית לו סם חיים. והיינו יערוף כמטר. ותרגום אונקלוס יערוף, יבסם. לא זכה שלמד שלא לשמה נעשית לו סם המות. והיינו יערוף, מזבחותם. שהוא ל' עריפה. כמו וערפו שם את העגלה: לקחי. ג' במס'. דין. ואידך לקחי נא לי פת לחם. זך לקחי. הכא משתעי בתורה, שאין לקח אלא תורה, שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם. וזהו שאמרו אם אין קמח אין תורה: יערף כמטר לקחי. מתי זך לקחי. לקחי לי פת לחם, וזהו קמח, אם יש קמח יש תורה: לקחי. בגימ' קמח: כטל. ב' במס'. תזל כטל. אהיה כטל לישראל. לומר שהתורה היא כטל, לישראל דוקא. אבל לעו''ג בהפך, כדכתיב ראה ויתר גוים, שמסיני התיר וכו': כמטר. כטל. כשעירים. כרביבים. ד' מדות כנגד ד' מדות בלומדים. וכן ביד כל אחד ואחד מישראל ד' פעמים. כדאי' בעירובין גבי כיצד סדר המשנה: וכרביבים עלי עשב: (בעל הטורים)

 אור החיים  יערוף כמטר לקחי. פירוש על דרך אומרם ז''ל (אבות פ''ג מי''ז) אם אין קמח אין תורה וכו', יכוין הכתוב במאמר זה כי כמו שה' נותן מטר לזון ולפרנס כמו כן צריכין הם ללמוד תורה, וזה שיעור הכתוב יטיף כמו שאני מטיף המטר לקחי, וכאלו אמר יערוף לקחי כמטר, שאין הקדוש ברוך הוא שואל מהאדם ללמוד תורה עד שמכין לו כדי פרנסתו, וממוצא דבר אתה למד שאם לא יטיפו מפיהם טיפי תורה אין חפץ ה' לתת מטר, והוא מה שפירשנו במאמר התנא (שם) אם אין קמח אין תורה פירוש אם ראית שאין קמח דע שאין תורה, וטעם שכינה ללימוד תורה לשון זה יערוף, לדמות למעשה המטר שהוא מטיף:

עוד ירמוז כי כדרך שהמטר מניעתו תסובב מיתה להאדם כמו כן מניעת התורה תערפנו, על דרך אומרו (ישעי' א' יט כ) אם תאבו וגו' ואם תמאנו וגו' חרב וגו', וכפל לומר במלות שונות לקחי אמרתי, כנגד שני תורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כנגד תורה שבכתב אמר לקחי שה' נתנה מידו ליד משה כתובה באצבע אלהים, והגם שלא נתן אלא עשרת הדברות, בהם כלולים כל מה שכתוב בספר התורה כמאמרם ז''ל (זוה''ק ח''ב צג:):

וכנגד תורה שבעל פה אמר אמרתי שהם דברים שנמסרו במאמר פה אל פה, וכינה לתורה שבכתב מטר ולתורה שבעל פה טל, לפי שהתורה שבכתב היא העיקר ויסוד כל דבר, ותורה שבעל פה הם תיקונים ודקדוקים שאינם מפורשים בה אלא נרמזים, והוא ענין שלקח הכתוב בדמיונה שדימה תורה שבכתב למטר שהוא יסוד ועיקר הכל, ותורה שבעל פה לטל שהוא תיקון והעמדה מה שעשה המטר כמו שהיא תורה שבעל פה לתורה שבכתב:

עוד ירצה על דרך אומרם אנשי אמת (באר היטב או''ח סי' רל''ח בשם האריז''ל) כי מצות עסק תורה שבכתב אינה אלא ביום ולא בלילה, וכן אמרו בברייתא (מדרש שוח''ט יט ז) שמשה באותן מ' יום שהיה אצל ה' היה מכיר בין היום ללילה מהלימוד שהיה ה' מלמדו כשהיה מלמדו משנה היה יודע שהוא לילה, ויש טעם בדבר שאין לימוד מקרא בלילה:

ולזה כינה תורה שבכתב למטר שאינו תמיד אלא בימות הגשמים אבל לא בימות החמה, וצא ולמד מה שאירע לרבא (תענית כ''ד:) על שהטריח להוריד גשמים שלא בעתם, כמו כן המקרא הוא דוקא בזמנו המוגבל לו יום ולא לילה, ודימה תורה שבעל פה לטל כמו שהטל לא מפסיק קיץ וחורף יומם ולילה כמו כן תורה שבעל פה אין לך זמן שאינו זמנה, ואל תקשה שהטל יפריחנו השמש כי אין המניעה מצד הטל:

כשעירם וגו'. יתבאר על דרך אומרם בברייתא (מדרש משלי י') אמר רבי ישמעאל כשמעמידין את האדם בדין אם יש בידו מקרא שואלין ממנו למה לא שנה ואם יש בידו משנה שואלין ממנו תלמוד וכן על זה הדרך, הנה מעומק דברי הברייתא מוכיחים הדברים שמי שיש בידו מקרא אין שואלין ממנו מעשה מרכבה אלא מדרגה אחת כפי יכולתו יותר ממה שטרח שעליו היה לטרוח גדר למעלה מזו, והוא אומר כשעירים וגו' וכרביבים וגו' פירוש כשיעור שימטיר ה' טיפין קטנים על הדשא שהוא קטן וכרביבים שהם טיפין גדולים ועבים עלי עשב שהוא גדול שיכול לסבול כדמיון זה מצות התורה כל אחד כפי כח שיכול להשיג, ויש בזה להקל ולהחמיר להקל על מי שאינו יכול להשיג יותר, ולהחמיר על מי שיכול הרבה ששואלין ממנו הכל ואפילו מעשה מרכבה: (אור החיים)

 ספורנו  יערוף כמטר לקחי. הנה תורתי היא תערוף ותבא בשטף כמטר למבינים המוכנים לקבל מבוע מקור חכמה: תזל כטל אמרתי. ונותנת ג''כ כפי הנגלה ממנה איזו ידיעה להדיוטות שעם היותה מועטת היא טובה מאד כטל באופן שהיא כשעירים עלי דשא שהמשכילים יביטו נפלאות ממנה. וכרביבים עלי עשב. שגם ההדיוטות יקנו בה איזה מדע להכיר בו בוראם באופן מה. א''כ אתם ישראל שקבלתם אותה: (ספורנו)

 כלי יקר  יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי. נ"ל על דרך ששמעתי פירוש על פסוק אדם ובהמה תושיע ה' (תהלים לו.ז) על פי הירושלמי (מכות ב.ו) שאלו לנבואה חוטא מה יעשה ויתכפר השיבה הנפש החוטאת תמות, שאלו לתורה חוטא מה יעשה ויתכפר השיבה יביא קרבן ויתכפר, שאלו להקב"ה חוטא מה יעשה ויתכפר השיב יעשה תשובה ויתכפר שנאמר (תהלים כה.ח) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך. וא"כ מתוך דברי הנבואה אין תשועה לאדם החוטא, ומתוך תשובת התורה אין תשועה לבהמה, שעל כל פנים תלך למיתה לכפרת עון האדם, אבל מתוך תשובת הקב"ה שאמר יעשה תשובה ויתכפר הנה בזה מצא תשועה לשניהם לאדם ולבהמה לכך נאמר אדם ובהמה תושיע ה'.

ועל זה האופן יתבארו פסוקים הללו, על פי המדרש שמסיק בילקוט (האזינו לב.תתקמב) הסתכלו בשמים שמא שינו מדתם כו' ותשמע הארץ הסתכלו בארץ שמא שנתה מדתה כו' וענין שינוי המדה באדם הוא המשנה רצון בוראו ויוצא מגדר התורה והמצוה, ע"כ אמר אח"כ שאם תשנו מדתכם הנה כפי דעת הנבואה והתורה א"א להפטר מן ההריגה או לאדם, או לבהמה, אבל אמרת ה' צרופה לפטור אדם ובהמה מן ההריגה והחוטא ישוב אל ה' ורפא לו זה"ש יערוף כמטר לקחי. ואמרו רז"ל (תענית ז.) אין עריפה אלא הריגה שנאמר (דברים כא.ד) וערפו שם את העגלה. ולקחי כינוי לתורה ולנבואה כי התורה נקראת לקח טוב וכן הנבואה לקוחה מאתו ית' ואמר משה שלקחי היינו מה שלקחתי אני מאת ה' התורה והנבואה שניהם יעריפו כי מתוך שניהם תצא הריגה לאחד מהם או לאדם או לבהמה והרי המה כמטר הזה שאין הכל שמחים בו כך לעולם אין כאן שמחה או לאדם או לבהמה, אמנם תזל כטל אמרתי כי אמרת אלוה צרופה משמחת אדם ובהמה כטל זה שהכל שמחים בו כך אדם ובהמה תושיע ה' והכל שמחים בתשועת ה', כמ"ש (הושע יד.ב–ה–ו) שובה ישראל, ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו, אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה וגו'. ורז"ל (יומא פו:) למדו מכאן שאפילו יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם שנאמר ארפא משובתם לשון רבים וכתיב כי שב אפי ממנו.

ולדברינו יאמר ארפא משובתם, על האדם והבהמה, כמו שאמר למעלה (הושע יד.ג) ונשלמה פרים שפתינו. כי ע"י וידוי שפתינו נשלם חובותינו כי בזה יפטרו גם הפרים מן ההקרבה, כי טעם הקרבן הוא לפי שכח הבהמי שבאדם בו הוא משותף לשאר בהמות וחיתו ארץ על כן באה הבהמה תמורת האדם ובחמלת ה' על כל ברואיו בין אדם בין בהמה הורה דרך התשובה לבת השובבה, ואע"פ שלשון משובה אינו שייך כ"א על האדם החוטא ולא על הבהמה מ"מ כשאדם מביא קרבן וסומך ידו עליו ומתודה עליו דומה כאילו כל עונותיו נשואים באותה בהמה כמ"ש (ויקרא טז.כב) ונשא השעיר עליו את כל עונותם. לכך שייך לכלול גם הבהמה בתיבת משובתם, ואמר אוהבם נדבה, כי לא על צד החיוב אהבתים כי אם בנדבה כי כן בראתים לכתחילה בנדבה כך גם עתה אוהב אני כל מעשה ידי בנדבה, כי שב אפי ממנו, מן האדם ע"כ נפטרו שניהם האדם והבהמה, כי אהיה כטל לישראל, כטל זה שהכל שמחים בו, יפרח כשושנה, כי כל בעל תשובה דומה כאילו נולד באותו יום כמ"ש (תהלים קג.ג–ה) הסולח לכל עוניכי וסמיך ליה תתחדש כנשר נעוריכי. (כלי יקר)


{ג}  כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהֹוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵֽאלֹהֵֽינוּ:

 אונקלוס  אֲרֵי בִּשְׁמָא דַיְיָ אֲנָא מְצַלֵי הָבוּ רְבוּתָא קֳדָם אֱלָהָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַוי לְהוֹן לְרַשִׁיעַיָא דִמְדַכְרִין שְׁמָא קַדִישָׁא בְּגִידוּפִין אֲרוּם משֶׁה דַהֲוָה רַבְּהוֹן דְיִשְרָאֵל לָא הֲוָה אֶפְשַׁר לֵיהּ לְמִדְכַּר יַת שְׁמָא קַדִישָׁא עַד דַהֲוָה מְחַנִיךְ פּוּמֵיהּ בְּרֵישׁ שִׁירָתָא בִּתְמַנְיָין וְחַמְשָׁא אָתִין דְהִינוּן עַשְרִין וְחַד מִלִין וּמִן בָּתַר כְּדֵין אָמַר אֲרוּם בִּשְׁמָא דַיְיָ אֲנָא מְצַלֵי וְאַתּוּן עַמָא בֵּית יִשְרָאֵל הָבוּ אִיקַר וּרְבוּתָא קֳדָם אֱלָהָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי שם ה' אקרא. הרי כי משמש בלשון כאשר, (י) כמו כי תבואו אל הארץ (ויקרא כג, י.), כשאקרא ואזכיר שם ה', אתם הבו גודל לאלהינו וברכו שמו, מכאן אמרו, שעונין ברוך שם כבוד מלכותו (כ) אחר ברכה שבמקדש (תענית טז:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) דא"א לפרש שהוא נתינת טעם אש למעל': (כ) וא"ת דלמא עניית אמן. ותו מנליה לפרש במקדש דלמא במדינה נמי. וי"ל הואיל דכתיב הבו גודל ואמן לאו גדולה היא אלא האמנת דברי המברך וכתיב נמי כי שם ה' אקרא משמע שם של ד' באותיותיו ואסור להזכיר השם של ד' בגבולין כי אם במקדש היו מזכירים השם באותיותיו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הבו גודל. שב אל השמים והארץ כמו שאמר השמים מספרים כבוד אל כאשר פירשתיו וכן יהללוהו שמים וארץ: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כי שם ה' אקרא. מכאן שמתפללין על עצירת גשמים. דבר אחר עלי עשב כי שם ה' אקרא. מכאן שמברכין על כל מין ומין כדאיתא בברכות: (בעל הטורים)

 אור החיים  כי שם ה' אקרא. הכוונה כי הדבר אשר אליו יכוין במאמריו הוא שם ה' על דרך אומרם ז''ל (זוהר ח''ג צ''ח:) כל התורה כולה שמותיו של הקב''ה, ועליה הוא אומר יערוף כמטר לקחי שהיא התורה שהיא שמו יתברך ופירש אקרא מלשון יקר:

עוד רמז שהגם שתלה להם עסק התורה בטל ומטר לא תהיה הכוונה בלימוד על זה, אלא לקרות בספר תורת ה', והוא אומרו כי פירוש יהיה טעם שם ה' אקרא פירוש לקרות בתורתו שהיא שמו יתברך כדי שיתן גודל לאלהינו, וזו תקרא תורה לשמה לגדל ולפאר שם כבודו, ואומרו אקרא הוא מה שיעשה כל אחד מהם, או על דרך אומרם ז''ל (תיקוני זוהר תיקון סט דף קיב.) שנפשות כל עוסקי תורה הם ניצוצי משה ולא דור המדבר לבד אלא עד סוף כל הדורות כל העוסק בתורה כרוך הוא במשה, ולזה כינה עסק התורה של ישראל אליו ואמר אקרא והבן:

עוד ירצה אומרו כי שם ה' וגו' נתינת טעם להנאמר אחר כך שהוא הבו גודל לאלהינו, והוא על דרך מה שאמרו ז''ל (שוח''ט כט יב) בפסוק (תהלים כב ד) יושב תהלות ישראל שלא ישב ה' על כסא התהלות עד שאמרו צבא השמים ברוך ה' אלהי ישראל ולא היה לו נחת רוח כשאמרו לו אלהי שמים וארץ ואלהי המלאכים, ולזה בא דברו הטוב כאן ואמר הבו גודל ומעלה לדבר זה שאינו חפץ ליקרא אלא אלהינו, והוא אומרו לאלהינו כי באמצעות שקוראים בתורה שהוא שם ה', והוא אומרו כי שם ה' אקרא בזה כשמשבחין העליונים ואומרים ברוך ה' אלהי ישראל שבח זה יש בו גדולה ושבח, מה שאין כן כשאין ישראל עוסקים בתורה ואומרים המלאכים ברוך ה' אלהי ישראל שבח זה גרוע מאד מטה מטה וישתקע הדבר שהרי הם מכחישים חס ושלום כשאין עוסקין בתורתו שבאמצעותה יחס אלהותו עלינו, ורבותינו ז''ל דרשו הרבה דרשות (ספרי) וכפטיש וגו': (אור החיים)

 ספורנו  כי שם ה' אקרא. הנה קורא שם ה' הוא המתפלל כאמרו קראתי שמך ה' מבור תחתיות וכן ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם. אמר א''כ כאשר אתפלל על קבוץ גליות באמרי כנשר יעיר קנו ועל ביאת המשיח באמרי ה' בדד ינחנו ובסוף השירה באמרי הרנינו גוים עמו אתם שידעתם גדלו במופתים שכליים מבוארים בתורתו. הבו גודל לאלהינו. אל תיחסו אליו השתנות על מה שיסופר בשירה מהעתידות לישראל ושיהפך לכם לאויב כי ידעתם במופתי תורתו שהוא הצור בלתי משתנה לא קצרה ידו מהושיע ולא ככדה אזנו משמוע וגם כן לא תיחסו אליו עול אחרי שידעתם במופתים כי תמים פעלו במציאות. עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. ובזה נודע: (ספורנו)


{ד}  הַצּוּר֙ תָּמִ֣ים פָּֽעֳל֔וֹ כִּ֥י כָל-דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא:

 אונקלוס  תַּקִיפָא דְשָׁלְמִין עוֹבָדוֹהִי אֲרֵי כָּל אֹרְחָתֵהּ דִינָא אֱלָהָא מְהֵימְנָא דְמִן קֳדָמוֹהִי עַוְלָה לָא נָפֵק מִן קֳדָם דְזַכַּי וְקַשִׁיט הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  אָמַר משֶׁה נְבִיָא כַּד סְלֵיקַת לְטַוְורָא דְסִינַי חָמִית רִבּוֹן כָּל עָלְמַיָא יְיָ מְרַבַּע יוֹמָא לְאַרְבָּעָא חוּלְקִין תְּלַת שָׁעִין עָסִיק בְּאוֹרַיְיתָא וּתְלַת עָסִיק בְּדִינָא וּתְלַת מְכַרְזֵג בֵּין גְבַר לְאִיתָא וּגְזַר לִמְרוֹמָם וּמָאִיךְ וּתְלַת מְפַרְנֵס כָּל בִּרְיָיתָא דְהָכִין כְּתִיב תַּקִיף דְשַׁלְמִין עוֹבָדוֹי אֲרוּם כָּל אָרְחָתוֹי דִינָא אֱלָהָא מְהֵימְנָא דְמִן קֳדָמוֹי עַוְלָא לָא נָפִיק דְזַכַּאי וְקָשִׁיט הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  הצור תמים פעלו. אע"פ שהוא חזק, (ל) כשמביא פורענות על עוברי רצונו, לא בשטף הוא מביא, כי אם בדין, כי תמים פעלו: אל אמונה. לשלם לצדיקים צדקתם לעולם הבא, (מ) ואע"פ שמאחר את תגמולם, סופו לאמן את דבריו: ואין עול. אף לרשעים משלם שכר צדקתם (נ) בעולם הזה: צדיק וישר הוא. הכל מצדיקים עליהם את דינו, (ס) וכך ראוי וישר להם, צדיק מפי הבריות, וישר הוא (ע) וראוי להצדיקו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דק"ל למה קרא מרע"ה להקב"ה צור ותו מאי תמים דהזכיר הכא וכי ס"ד שפעולתו של הקב"ה אינה תמימה ל"פ אע"פ כו': (מ) דק"ל למה אמר הל' של אמונה ומפרש דקאי אמתן שכרן של צדיקים שהוא לזמן ארוך בעה"ב לכן שייך ביה ל' אמונה: (נ) ר"ל דפסוק זה כפל ל' הוא מדכתיב אל אמונה ודאי אין עושה עול אלא אף לרשעים דה"א דלא משלם להם שכרן אלא מנכה להן מצוה נגד עבירה אלא משלם להם שכר המצות בעה"ז כדכתיב ומשלם לשונאיו אל פניו וגו' כדי שיהא עונש של עבירות בעוה"ב מרובה: (ס) ר"ל שרוצה לפרש מלת צדיק וכו' דל' צדיק נאמר על מי שקונה בעצמו שלימות הרבה וזה אין שייך בהקב"ה חלילה ומתרץ הכל מצדיקין כו' והרא"ם פי' הוצרך לפרש הכל מצדיקין כו' מפני שא"א לומר שהכ' מעיד על צדקתו יתברך כי לא יעלה על דעת היפך זה וכ"ש אחר שנאמר עליו שהוא אל אמונה ואין עול ומפני שיש לטעות ולומר שמלת צדיק וישר הם תוארים להקב"ה מ"ה פי' דשניהם והא תואר השם מפי הבריות וכו' ר"ל שהכל מצדיקין עליהם את דינו: (ע) ר"ל שישר לבריות לעשות כן וקאי וישר על הבריות אבל א"ל שקאי וישר על הקב"ה כיון דצדיק קאי אבריות ולא אהקב"ה ה"ה נמי מלת וישר קאי נמי אבריות ולא אהקב"ה וק"ל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והחל הצור תמים פעלו. להודיע כי כל מה שאירע לישראל בעבור מעשיהם הרעים היה: וטעם הצור. שהוא עומד תמיד כצוד. ואל תתמה. כי כן יאמר הכתוב כארי' ישאג כי לא יוכל המדבר לדמות מעשי השם ית' כי אם אל מעשיו. כי הכל מעשיו. וכן צור לבבי כמו משען ותוקף ועמידה. וי''א מלשון צורה וכן וצורם לבלות שאול. ועיקר שאין לו עצם מקבל רק הוא צור קדמון והראשון נכון בעיני: תמים פעלו. כי כל מפעל פועל חסר בעבור הצטרכו לאשר הוא למעלה ממנו לבד מפעל השם הנכבד והכל (שנים) (בם' מ''ח גרס שונים) חוץ מיוצר הכל: כי כל דרכיו משפט. שלא ישתנו רק הם על משפט אחד וזו היא התהלה (התחלה) וכל הנבראים ישתנו מעשיהם כפי צרכיהם ומעשי השם (לכבודו) (בם' הנ''ל גרס לבדו) בגבורה כפי החכמה. ואין לטעון מעמידת השמש כי סודו ברור במלת וירח בעמק אילון כאשר פירשתי במקומו: אל אמונה ואין עול. הוא לבדו יש לו גבורת אמת כי כל גבורה בגבורים הוא מקרה מיד אחר. והטעם אחר שהוא אל אמונה לא יתכן שיעשה עול ויתכן להיות ואין עול בדרכיו. או מלת אל מושכת עצמה ואחרת עמה: צדיק וישר הוא. בעבור שאמר שחת לו אמר כי צדקתו שחתו עם נפתל והנה הוא לבדו ישר ויושר הישר לתקן המעות על כן טעם לו בעבור שהיו לו בתחלה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  הצור תמים פעלו. רמז למדת הדין ואמר "תמים פעלו" כי הפועל הבא ממנו תמים ושלם לא ימוט ולא ישתנה לעולם כי כל דרכיו משפט הרחמים הם ולא תבוא בפועל חסרון אך במשפט כי המשפט לאל אמונה ואין עול בצור והמשפט צדיק והצור ישר (הרמב"ן)

 בעל הטורים  כי שם ה' אקרא הצור תמים. לומר שמברכין ברוך דיין האמת: צדיק וישר הוא שחת. לו. שחייב לו לומר יפה דנתני: הוא עשך ויכוננך. וסמיך ליה: (בעל הטורים)

 אור החיים  הצור תמים פעלו. פירוש לפי שקדם ואמר שעסק התורה יסובב טל ומטר, לזה העיר שאם האדם עסק בתורה ומזונותיו קשים ולחם אין, או שרואה אדם שאין עליו עול תורה ומואס בלומדיה ומודדין לו במדה גסה אכול ושבוע והותר כיעודים שנאמרו ללומדי תורה ונהפוך הוא, לא מפני זה יבעט ותולד בו ח''ו מינות אלא יצדיק הדין עליו ויאמר ה' אמת ודינו דין אמת, והוא אומרו הצור פירוש לשון תוקף וחוזק וזה יגיד אל יד ה' הרודה באדם אף על פי כן תצדיק ותאמר תמים פעלו, זה כנגד מה שרואה את שדרכו למדוד בגסה של טובה ומדדו בדקה, וגמר אומר כי כל דרכיו משפט כלל בזה גם את שדרכו למדוד טובה בדקה ומדדו לו בגסה, כי כל דרכיו משפט כי לא הביא יסורין על הצדיק עד שנתחייב בהם ולא הביא טובה על הרשעים אלא אם זכו לה כפי מעשיהם:

וגמר אומר אל אמונה וגו' ואמרו רבותינו ז''ל (ספרי) אל אמונה לשלם לצדיקים צדקתם לעולם הבא ואין עול לשלם לרשעים צדקתם בעולם הזה, והכונה במאמר זה על פי דבריהם שאמרו (שוח''ט ד) בפסוק נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו (תהלים ד ח) שאמר דוד כי מעת שראה שלות הרשעים נשא קל וחומר בעצמו ומה לאלו שהם עוברי רצונו כך וכו', והוא אומרו אל אמונה פירוש יצדיק הצדיק אמונת שכרו בה' כשיראה מדת ואין עול שהוא שכר הרשעים שבעולם הזה על מיעוט זכותם:

צדיק וישר הוא. פירוש כי האדון ה' צבאות ברא העולם במשפט דכתיב (משלי כ''ט ד) במשפט יעמיד ארץ, ואמרו ז''ל (תנחומא שופטים) שנשבע ה' שיעמוד העולם על המשפט, אבל מצינו לו י''ג מדות שכולם רחמים, ואם נשבע על המשפט מה מקום לרחמים, אכן הסדר הוא על זה הדרך כי מתחילה כשיושב על המשפט הוא מעמיד המשפט על תלו וכשבא להשתלם מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים, והוא על דרך אומרו (תהלים קמ''ה) צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו פירוש כשהוא בא להדריך דבר הוא מדריכו על קו הדין, אבל במעשיו פירוש בשעת מעשה כשבא אדם ומתחנן אל רחום וחנון ירחמהו, והוא אומרו צדיק וישר הוא פירוש צדיק על קו הדין, וכפירוש רש''י במה שאמרו בגמרא (ע''ז ו'.) ודילמא נח טריפה הוה ומתרץ תמים כתיב ביה ומקשו ודלמא צדיק בדרכיו תמים במעשיו ופירש (רש''י) צדיק בדרכיו על פי הדין וכו', וזה בתחלה אבל אחר כך וישר פירוש ישר לפנים משורת הדין כאומרם ז''ל (ב''מ ק''ח:) בפירוש פסוק ועשית הישר והטוב (לעיל ו' י''ח וברש''י שם): (אור החיים)

 ספורנו  כי כל דרכיו משפט. דרכי טובו ומדת דינו כולם משפט בלי ספק: אל אמונה. נאמן במה שנשבע לאבות להיטיב לבנים בזכותם של אבות: ואין עול. בהביאו פורענות: צדיק. צדקות אהב ובצדקתו לא יטוש את עמו: וישר הוא. שלא לקפח שכר כל בריה: (ספורנו)

 כלי יקר  הצור תמים פעלו. מבואר כדרך שאמר שלמה (קהלת ז.כט) אשר האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. והוא כדי להסיר מלב האדם מחשבות און לדבר על ה' תועה שהאומן אשר בראו נתן בו החומר שיש לו נטיה אל התאות המוחשות ומידו היתה לו השחתה זו שכן אנו אומרים דרך התנצלות זכור כי עפר אנחנו (תהלים קג.יד) וכן אמר איוב (י.ט) זכר נא כי כחומר עשיתני וגו' ואולי יבא החוטא לתלות אשמתו ביוצרו, ע"ז אמר שאין הדבר כן אלא הצור אשר יצר את האדם בחכמה, תמים פעלו. כי אין צייר כאלהינו (ברכות י.) וכל פעולתו תמים בלא חסרון, והמופת על זה כי כל דרכיו משפט, ואילו היה האדם חסר מצד יצירתו א"כ לא היה בעל בחירה כי היה כמוכרח במעשיו ולא היה מן הראוי לבא במשפט על מעשיו, והרי אתה מודה שכל דרכי ה' משפט וחלילה לשדי מעול, כי אל אמונה, לשלם לצדיקים, ואין עול, לשלם אפילו לרשעים וכשם שאתה מודה שבדין הוא נותן שכר טוב לעושי רצונו כך בדין הוא מעניש לרשעים לפי שצדיק וישר הוא, ועשה את האדם ישר מכל צד, והמה בקשו חשבונות רבים, כי מצדם באה ההשחתה ולא מצדו ית' זה"ש שחת לו, כתרגומו חבילו להון ולא ליה, כי החבלה תלויה בהון מצד רוע בחירתם ולא ליה כי אין לתלות החבלה בו ית' כלל, לא בניו מומם, לומר שאין הדבר כמו שחשבו לתלות מומם במה שהם בניו לאמר לך אל האומן אשר עשני בעל חומר כי מידו היתה זאת לי, אלא עיקר מומם מצד עצמם מה שהם דור עקש ופתלתל. ואין להם שום מום וחסרון מצד שהם בניו ית' כי הצור פעלם בתמימות בלא חסרון, והמה בחרו להם דרכים מקולקלים אשר לא צוה ה'. גם לפירש"י אתי שפיר שפירש לו כלפי הקב"ה ור"ל שהשחתה זו ליחסה לו ית', לא, ר"ל זה אינו כן אלא בניו היו וההשחתה מומם מום שלהם.

ד"א שחת לו, לייחס ההשחתה לו ית', לא, זה אינו אלא בניו מומם, שעיקר מומם הוא מה שקראם הקב"ה בניו וגדלם ורוממם על כן פשוט בעיניהם שירחם ה' עליהם כרחם אב על בנים, ולא יביט באוניות שלהם. ועוד שמתוך זה גבה לבם עד להשחית ומתוך רום לבבם באו לידי חטא ובסמוך יתבאר פסוק זה עוד, ועיין בפר' בן סורר ומורה ביטול דעה זו. (כלי יקר)

 דעת זקנים  הצור תמים פעלו. דין הוא שתתנו לו גודל כי הוא צור ותקיף ועושה פעולתו בתמימות ואינו מראה כעס למכעיסים לפניו: צדיק וישר הוא. לעושי רצונו ואינו מקפח שכרם. ולפי שהיה רוצה לספר היאך נוקם נקמה מישראל כשמכעיסין לפניו ואחר כך מן האומות המשעבדים בהן לפי' הצדיק דין תחלה: (דעת זקנים)


{ה}  שִׁחֵ֥ת ל֛וֹ לֹ֖א בָּנָ֣יו מוּמָ֑ם דּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ וּפְתַלְתֹּֽל:

 אונקלוס  חַבִּילוּ לְהוֹן לָא לֵהּ בְּנַיָא דִי פְלָחוּ לְטַעֲוָתָא דָרָא דְאַשְׁנִיוּ עוֹבָדוֹהִי וְאִשְׁתַּנִיוּ: (אונקלוס)

 יונתן  חַבִּילוּ עוֹבָדֵיהוֹן טַבְיָא בְּנַיָא חֲבִיבַיָא אִשְׁתַּכַּח מוּמָא בְּהוֹן דָרָא עוּקְמָנָא דְאַשְׁנִייוּ עוֹבָדֵיהוֹן וְאוּף סֵדֶר דִינֵיהּ דְעַלְמָא אִשְׁתַּנֵי עֲלֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  שחת לו וגו'. כתרגומו חבילו להון (פ) ולא ליה: בניו מומם. בניו היו, (צ) והשחתה שהשחיתו היא מומם: בניו מומם. מומם של בניו היה, (ק) ולא מומו: דור עקש. עקום ומעוקל, כמו ואת כל הישרה יעקשו (מיכה ג, ט.), ובלשון משנה, חולדה ששיניה עקומות ועקושות: ופתלתל. אנטורטי"לייש (פערדרעהט) כפתיל הזה שגודלין אותו ומקיפין אותו סביבות (ר) הגדיל. פתלתל, מן התיבות הכפולות, כמו ירקרק, אדמדם, סחרחר, סגלגל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ר"ל ולא ליה להקב"ה והכי משמע הקרא השחיתו ולמי השחיתו וקאמר לא ליה כלומר לא להקב"ה ויהיה לפי ה מלת לו דבקה עם מלת לא הבא אחריו לא עם מלת שחת ולפי ל' הכ' ה"ל לתרגם וליה לא אלא שתרגם אותו אחר לשון הנהוג והוצרך להוסיף מלת להון אחר מלת שחת כי בזולת זה אין לו הבנה לקרא דלמי שחת ולא יפול עליו מלת לו לא כיון שאין אנו יודעים למי שחת. רא"ם: (צ) דק"ל למה קרוא אותן בניו כיון שחטאו. (ק) דק"ל למה כתיב מומם ולא כתיב מום סתם ויהיה מלת בניו דבקה עם שחת כאלו אמר שחתו בניו וזהו שתרגם חבילו להון והוא עצמו מה שאמר למעלה שחת לו לא אלא שכפל הענין במלות שונות כמנהג השירות והנבואות. רא"ם: (ר) כמו שעושין פתילה לנר של שמן שמקיפין סביב הקש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא בניו. אלה שאמרו שאינם בניו וכן בנים לא אמון בם. והטעם שלא יודו שהוא בראם ואם יודו בפה לא יודו בלב והעד שלא יראו מהשם. ולמ''ד לו משרת עצמו ואחר עמו והוא למומם והטעם בעבור מומם שהוא דור עקש ופתלתל. ופתלתל. מתחזק ומתנצח בעקשותו וכן נפתולי אלהים. י''א כי טעם שחת לו כמו שחתו להם והטעם לנפש' ואל תתמה בעבור שהמלה לשון יחיד כי כן משפט הל' הלא תראה זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור והנכון בעיני שהוא כן שחת לשם והטעם השחתת דרכי השם הנטועים והחקים שצוה כאילו אמר שחת לו דור עקש שהם לא בניו וזהו מומם והעד כי כן פירושו הבא אחריו והוא הלה' תגמלו זאת וכבר פירשתי טעם הה''א בספר מאזנים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  שחת לו לא בניו מומם. המום יקרא השחתה כמו שנאמר (ויקרא כב כה) כי משחתם בהם מום בם וכן וזובח משחת לה' (מלאכי א יד) יאמר כי מומם של ישראל שחת לצור עמו ונחלתו וקראם "לא בניו" כאשר יקראם בניו בעת רצון ואמר כי הם דור עקש ופתלתל כי העקשות הפך הישר כענין שנאמר (מיכה ג ט) ואת כל הישרה יעקשו והפתלתל הפך הצדיק ואחרי שהוא צדיק וישר והעם בהפך מזה אינם בניו אבל הם משחיתים לו ושיעור הכתוב שחת לו מומם את לא בניו דור עקש ופתלתל והנה הטעם שלא בא חסרון מעלתם מפועל הצור כי הוא תמים ולא יבוא בו חסרון לעולם אבל מומם הוא המשחית אותם לפני אביהם וטעם "לא בניו" כמו ואמרתי ללא עמי עמי אתה (הושע ב כה) וכן הם קנאוני בלא אל (פסוק כא) במי שאיננו אל וישבעו בלא אלהים (ירמיהו ה ז) או יאמר שחת לו מומם שאינם בניו כי הם דור עקש ופתלתל הפך ממנו (הרמב"ן)

 אור החיים  שחת לו לא בניו. פירוש כשמשחיתים דרכם גורמים רעה לעצמם, ומה רעה גורמים לא בניו פירוש שאינם נקראים בני אל חי כאומרם ז''ל (ב''ב י'.) כשישראל הולכים בדרכו של מקום נקראים בנים וכשאין הולכים וכו' נקראים עבדים, והוא אומרו שחת לו שלא יקראו בניו של הקדוש ברוך הוא, ואומרו מומם לפי שיש מקום לומר סוף סוף יגיע הדבר לאב מום הבנים ח''ו, לזה אמר מומם פירוש המום מהם בא לא מאבינו כי הוא ברא את האדם ישר, וכמאמר הנביא (ישעי' ה' א ב) כרם היה וגו' ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שורק וגו' ויקו לעשות ענבים וגו', והוא אומרו מומם פירוש המום מהם בא, ופירוש מום על דרך אומרם ז''ל (סוטה ג'.) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, שהוא רוח רעה והיא תקרא מום בסוד אומרו (לעיל ט''ו כא) מום רע, והמשכת חלק זה הרע אינו אלא מצד מעשה האדם:

דור עקש ופתלתול וגו'. שאם יהיה עקש לבד, דברי התורה תשים המעקשים למישור, ומי גרם לזה שנשחת היותו עקש ופתלתול פירוש מתחזק בעקשותו, כאשר עינינו רואות בדורות הללו מיני אפיקורסות דרך עקש וכשאדם מישר עקשותיהם הם מתחזקים בארחות עקשים קשים, וזה אובדן מולדת בית: (אור החיים)

 ספורנו  שחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתול. אבל דור עקש ופתלתול לא בניו בתמימות הנה מומם בעגל שחת לאל יתעלה את המכוון כאמרו כי שחת עמך. כי הוא אמנם כיון לקדש את ישראל ולקדש שמו בעולמו על ידם שיהיו למאורות במין האנושי להבין ולהורות כאמרו כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. והם השחיתו כל זה בעגל: (ספורנו)

 כלי יקר  שחת לו לא בניו מומם. בילקוט פר' האזינו (לב.תתקמב) מסיק הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שינו מדתם כו' ומה אלו שנבראו לא לשכר ולא להפסד ואינן חסים על בניהם ועל בנותיהם לא שינו מדתם, אתם שיש לכם שכר והפסד ואתם חסים על בניכם ועל בנותיכם עאכ"ו שלא תשנו את מדתכם. ומי הגיד לבעל מדרש זה שהזכיר בנות או בנים בק"ו זה, ולמעלה פר' נצבים (ל.יט) פרשתי שלמד זה ממ"ש שם העידותי בכם את השמים ואת הארץ, וכתיב בתריה למען תחיה אתה וזרעך, ולמה הזכיר ביעוד זה זרעו יותר מבשאר כל היעודים אלא כך אמר לו אם אין אתה עושה למען חייך עשה נא למען חיי זרעך שהרי אתה חס בטבע על בן ובת. וכן בפר' זו אחר שאמר האזינו השמים וגו', אמר שחת לו לא בניו מומם. מתחילה אמר שחת לו שהחוטא ורב מרי משחית לו לעצמו, ולא זו לו אלא אפילו על חיי בניו אינו חס כאילו לא בניו המה וזהו מומם הגדול כי לפעמים חמדת שעה תלחצהו שאינו מתבונן בסוף העונש כי יבא, אבל בניו מה חטאו לו כי אין להם חלק בהנאה זו אבל יש להם חלק בעונש.

וזה"ש בסמוך וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו. כי בשלמא מה שלא היה חס על עצמו אינה הכעסה גדולה כל כך לפי שישמן ישורון ויבעט שמנת עבית וגו'. ר"ל הנאת שעה תלחצהו אבל בניו ובנותיו שאין להם אפילו הנאת שעה איך לא יחוס עליהם להביאם במצודת העונש ההוא זהו הדבר המכעיס להקב"ה ביותר, זה"ש מיד אחר שמנת עבית וגו', וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו, שינאץ ה' עליו ממה שהוא מכעיס בניו ובנותיו לכך נזכרו כאן שני השחתות אלו והגדיל ביותר ההשחתה שגורם לבניו ממה שהוא משחית נפשו, כי לכך נאמר וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו, וכאן שחת לו לא בניו מומם, אע"פ ששיחת לו לעצמו מ"מ אין מום זה שבו גדול כל כך כמו המום שהוא פוגם בבניו כי דומה לו כאילו לא בניו המה זהו עיקר מומם.

ד"א בניו מומם. זה עיקר מומם שהם בניו של השי"ת ולא הביטו אל צור אשר חוצבו ממנו כי הצור תמים פעלו. והיה להם ללכת בדרכי אביהם שבשמים כמ"ש (דברים יג.ה) אחרי ה' אלהיכם תלכו, הלך אחרי דרכיו כמו שנאמר הלא הוא אביך קנך, והיה לך לילך בדרכיו.

ד"א שבניו רמז למעשיו שנקראו תולדותיו של אדם, הן תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים, הן מעשה הרשעים כמו שנאמר (תהלים ז.טו) והרה עמל וילד שקר. והרשע אינו מודה על האמת לעולם ובכל תולדותיו הרעים שהוא מוליד יאמר כי לא בניו המה, וזהו עיקר המום שבהם שלא ישים אשם בנפשו בכל תולדותיו הרעים וכחש לאמר כי לא בניו המה לא אני ילדתים, וסבה לזה לפי שהם דור עקש ופתלתל. כי מצד היותו דור עקש אינו מודה על האמת לעולם ואומר לכל מוכיח לא פעלתי און. סבה שנייה מצד היותו עובר עבירה ושנה בו ומורגל לעשותה פעמים רבות עד שנעשה הדבר אצלו כהיתר (יומא פו:), וזה"ש ופתלתל, כפתילה זו המשולשה כך העובר ושנה ושלש נעשה לו כהיתר ואינו שב מן דרכו לעולם. (כלי יקר)

 דעת זקנים  שחת לו לא בניו. כלו' אם שחת האדם מעשיו ועושה רשע לא לו ההשחתה שהרי הוא אינו נפסד בכך אלא לבניו מומיו המום כדכתי' לא אותי הכעיסו כי אם אותם למען בשת פניהם. וכן תרגום אונקלוס חבילו להון לא ליה וגו' וקשיא לרב ר' משה מפונטריס"א דלפי זה הי' לו לכתוב שחת לא לו הראשון בא' והשני בוי"ו לכן פי' שחת לו לא בניו מומם מום שלהם הוי שהקב"ה אומר עליהם כי לא בניו הם כשחוטאין וכן אמר הושע כי היא לא אשתי והם לא בני כי בני זנונים המה: (דעת זקנים)


{ו}  הַלְיהֹוָה֙ תִּגְמְלוּ-זֹ֔את עַ֥ם נָבָ֖ל וְלֹ֣א חָכָ֑ם הֲלוֹא-הוּא֙ אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ ה֥וּא עָֽשְׂךָ֖ וַֽיְכֹֽנְנֶֽךָ:

 אונקלוס  הָא קֳדָם יְיָ אַתּוּן גָמְלִין דָא עַמָא דְקַבִּילוּ אוֹרַיְתָא וְלָא חַכִּימוּ הֲלָא הוּא אֲבוּךְ וְאַתְּ דִי לֵהּ הוּא עָבְדָךְ וְאַתְקְנָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  הַאֶפְשַׁר דִלְשׁוּם מֵימְרָא דַיְיָ אַתּוּן גָמְלִין דָא עַמָא דְהַווֹן טִפְּשִׁין וְקַבִּילוּ אוֹרַיְיתָא וְלָא חַכִּימוּ הֲלָא הוּא אֲבוּכוֹן דִי קְנָא יַתְכוֹן הוּא בְּרָא יַתְכוֹן וְשַׁכְלֵיל יַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  הלה' תגמלו זאת. לשון תימה, וכי לפניו אתם (ש) מעציבין, שיש בידו להפרע מכם ושהיטיב לכם בכל הטובות: עם נבל. ששכחו את העשוי להם: ולא חכם. להבין את הנולדות שיש בידו להיטיב ולהרע: הלא הוא אביך קנך. שקנאך, (ת) שקננך (א) בקן הסלעים ובארץ חזקה, שתקנך בכל מיני תקנה: הוא עשך. אומה (ב) באומות: ויכננך. אחרי כן בכל מיני בסיס (ג) וכן. מכם כהנים, מכם נביאים, ומכם מלכים, (ד) כרך שהכל תלוי בו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) ר"ל אתם עושים מעשי' מעציבי' ולמה אין ראויח לעשות שיש בידו להפרע מכם ועוד שהיטיב לכם כל טובות וא"ל מנ"ל לרש"י שאלו שני הטעמים אמר להם י"ל כדמפרש ואזיל דכתיב עם נבל ששכחו את העשוי להם דהיינו שהטיב להם ולא חכם להבין את הנולדו' דהיינו שיש בידו להפרע מהם כמו שעשה לדור המבול ולדור הפלגה ולאנשי סדום ש"מ דמלת הלה' וגומר כולל נמי שני טעמים: (ת) ל' קנין: (א) ל' קן. פי' דק"ל מדכתיב קנך שהוא ל' קנין איך שייך לומר אביך דהא לגבי אביו אין נופל ל' קנין ל"פ שהוא לשון קננך ותו ק"ל דאם הוא לשון קן הי"ל לנקוד בחיר"ק תחת הקו"ף וגם ה"ל להדגיש הנו"ן מל' כנשר יעיר קנו ל"פ שוהא מל' תיקון וא"ל מנ"ל שהוא ל' תיקון דלמא הוא מל' קנין ומל' קן אם כן הוה ליה לנקוד קונך בחולם מל' קונה שמים וארץ ואין לפרש מל' תקון ול' קננך לחוד ולא ל' קנין א"כ חסר תי"ו של מלת תיקון אע"כ צ"ל כל ג' לשונות: (ב) דק"ל מה שבח זה שעשה אותם הא כל העולם עשה. ל"פ אומה באומות ר"ל בחר בך מכל אוה"ע: (ג) בפת"ח וכן הוא נמי ל' בסיס אלא בסיס מל' ארמית וכן מל' עברית: (ד) משא"כ בשאר אומות דלוקחין מלך ממדינה אחרת: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  נבל. במעשיו: ולא חכם. בלב והנה כלו חסר במחשבה ובמעשה: אביך. בעבור שאמר שאינם בניו: קנך. כטעם ה' קנני: הוא עשך. תקנך: ויכוננך. לקבל התיקון: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  עם נבל ולא חכם. ששכחו הטוב שעשה להם ולא חכם להבין את הנולד שיש בידו להטיב ולהרע לשון רש"י ואונקלוס תרגם עמא דקבילו אורייתא עשאו מן נבל תבל (שמות יח יח) שפירש בו מלאה תלאה יאמר עם שנלאו בעשיית התורה ולא יתחכמו שהיא לטוב להם כל הימים וכן אמר בגוי נבל (פסוק כא) בעמא טפשא שנלאו להיות חכמים או בעלי דת ור"א אמר נבל במעשה ולא חכם בלב ולפי דעתי העושה טובת חנם יקרא נדיב ומשלם רעה למי שהטיב עמו יקרא נבל והוא שאמר (ישעיהו לב ה) לא יקרא עוד לנבל נדיב כי הוא הפכו ולכך אמרו על נבל הכרמלי (שמואל א כה כה) כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו כי דוד עשה עמו טובה גדולה ושמר את כל אשר לו והוא לא רצה לשלם לו גמול ויעט במלאכיו ויבזהו וזהו טעם הכתוב בחבריו של איוב (איוב מב ח) לבלתי עשות עמכם נבלה כי היו הם מלמדים זכות על מעשה השם הנכבד והנורא שהוא במשפט ואם ירע להם תראה נבלה ויתכן שיקרא כן בעבור שהוא נופל מבני אדם כאשר יאמר כאלה נובלת עליה (ישעיהו א ל) כמו נופלת עליה ויקראו המתה "נבלה" שנפלה לארץ ומתה כמו שאמר (שופטים יד ח) לראות את מפלת האריה אם כן יאמר הכתוב הזאת תגמלו את השם על הטובות שעשה עמכם עם נבל שהוא משלם רעה תחת טובה ולא חכם לדעת כי לנפשם גמלו הרעה הזאת לא לאל כענין שנאמר (איוב לה ו ז) אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח הלא האל הוא אביך כי הולידך וגדלך והוא קנך ששמך קנין כי הוציאך מאין והיית יש וכל יש יש לו קנין כענין שנאמר ה' קנני ראשית דרכו (משלי ח כב) וכן קונה שמים וארץ (בראשית יד יט) כאשר פירשתיו והוא צור עשך ויכוננך כלשון ויכוננו ברחם אחד (איוב לא טו) (הרמב"ן)

 אור החיים  הלה' תגמלו זאת. אמר לשון גמול להעיר שבמקום שיגמלוהו טובות כעל כל אשר גמלם הנה הם משלמים רעה תחת טובה, ואומרו עם נבל ולא חכם ואין חכם הפכיות הנבל, לומר שהגם שיהיו עם נבל מטבעם אם היו חכמים לא היו נבלים עם ה', כי הנבל יכיר שחושך מיושר אך למחסור ולא יהיה נבל:

והוא מה שגמר אומר הלא הוא אביך וגו', סדר ד' חלוקות, א' שהוא ברא את האדם וכנגד זה אמר הוא אביך, שנית שקנה אותנו לעבדים במה שהוציאנו מיד פרעה והחיה אותנו במדבר והביא אותנו לארץ מלאה כל טוב וכנגד זה אמר קנך, ג' שתקן אותנו תיקון מעולה ורם בתת שכינתו בתוכנו וניבא אותנו, וזה תיקון גדול שעשה אותנו כלי ראוי לקבל הנבואה, וכנגד זה אמר עשך פירוש מעשה חדש מלבד הבריאה הרמוזה במאמר אביך, ד' שתכן אותנו התכוננות הנצחי לזכות בו חיי עולם הבא שהוא העיקר, והכוונה בכל זה הוא שאין הנבל עושה נבלה עם גדר זה אם לא לצד היותו סכל והוא אומרו נבל ולא חכם: (אור החיים)

 ספורנו  הלה' תגמלו זאת. אחר שכיון לתתכם ממלכת כהנים. האמנם ראוי שתגמלו לו זאת שתקלקלו מכוונתו לחלל את שם קדשו ולמנוע שלא ישיג את התכלית שכיון באמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו: עם נבל. בזוי בהיותך כפוי טובה ומשלם גמול רע למיטיב על היפך הנדיב הנכבד בהיטיבו למי שלא היטיב עמו מעולם: ולא חכם. כמדיניות להבין אחרית דבר מה יהיה המושג: הלא הוא אביך קנך. לא אב טבעי הנותן מציאות מה במקרה אבל הוא אב רצוניי שנתן לך מציאות למען תהיה קנינו מוכן להשיג בך חפצו וסגולתו וזה כי הוא עשך. לגוי כי לא היית גוי נחשב כלל: ויכוננך. נתן לך הכנות שתהיה מוכן בהם להיות לו לעם סגולה: (ספורנו)

 כלי יקר  הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם וגו'. קישור פסוקים אלו עם הפסוקים הקודמים נ"ל על דרך שנאמר (איוב לה.ו–ז) אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו, אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח. כאותו סדר שנזכרו שם נזכרו גם כאן כי קודם שנכנס עמהם בדברי תוכחה הניח להם הקדמה זו שלא יחשבו על ה' תועה לאמר שיש אל השי"ת נפקותא בדבר אם תעשה רע או טוב, ותחשוב לומר שהשי"ת תועלת עצמו דורש לדחות מעליו הנזק המגיע לו מן פשעיך, ולקרב אליו התועלת הנמשך לו מן קיום המצות, עז"א שאתה טועה בשניהם כי בענין ההשחתה אמר תחילה שחת לו לא כתרגומו חבילו להון ולא ליה, כ"א רבו פשעיך מה תעשה לו. ועיקר ההשחתה להם היא ומומם היא ולא של הש"י, ואח"כ אמר על קיום המצות כי לשון גמול נופל על איזו גמול טוב ואמר הלה' תגמלו זאת, ה"א של הלה' רבתי לרמוז על ה' חומשי תורה וכי אתה חושב לגמול להקב"ה איזו טובה בקיומך ה' חומשי תורה שנקראו זאת, שנאמר (דברים ד.מד) וזאת התורה.

עם נבל ולא חכם. אע"פ שאין ולא חכם הפכו של עם נבל, מ"מ נ"ל שכך פירושו כי במלת נבל באו פירושים שונים בדברי המפרשים. ואני אומר שכל מי שאינו נדיב לב נקרא נבל וראיה ממה שנאמר (ישעיה לב.ה) לא יקרא עוד לנבל נדיב ולכילי לא יאמר שוע. מכלל שהנבל הפך הנדיב ונבל הכרמלי יוכיח כי הוא אמר (שמואל א' כה.יא) ולקחתי את לחמי וגו' ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה. ועליו נאמר (שם כה.כה) כי כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו. ואולי נגזר שם זה מן לשון יובל ויבולה שפירושו אף מה שאתה מוביל לה כך זה שאינו נדיב לב, כל היום הוא מוביל מאחרים אליו אבל הוא לא יתן כלום לאחרים והנה זה הטועה חושב שיש להקב"ה איזו צורך במצותיו מי הביאו הלום לחשוב מחשבה נפסדה זו, אין זה כי אם מצד שהוא עצמו נבל ולא נדיב ורחוק בעיניו שאחד יעשה איזו טובה לזולתו בחנם אם לא שיודע שהמקבל טובתו יחזור וישלם לו כגמול ידו כי אם אינו מצפה לתשלום גמול למה יעשה טובה לזולתו בחנם, כך הוא חושב גם על הקב"ה בראותו גודל הטובות אשר עשה ה' אתו יחשוב למה זה עושה הטובות ההם עמדי בחנם אין זה כ"א לכדי שיקבל גם הוא תועלת ממני יותר מהמה, ע"כ קרא לחושב מחשבה זה נבל ולא נדיב כי רחוק בעיניו שיעשה ה' אליו הטובות על צד הנדיבות והחסד לכך נאמר בסמוך וינבל צור ישועתו, רצה לומר דבר עליו כדבר על אחד הנבלים ועל כן מדה כנגד מדה בגוי נבל אכעיסם. עוד קראו לא חכם כי מלבד מה שהוא נבל ולא נדיב הנה הוא בן לא חכם כי לא מחכמה שאל על זאת.

ואח"כ ביאר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, כי מ"ש עם נבל על זה אמר הלא הוא אביך קנך, כי לו הונח הן יהי כדבריך, שאין שום אדם עושה טובה לזולתו בחנם, הני מילי לאיש נכרי אבל האב לבנו אפילו מי שהוא צר עין בזולתו, מ"מ וכי אין דרך העולם שהאב עושה לבנו כמה טובות מיום הולדו על צד הנדיבות בחנם ואינו מצפה לתשלום גמול, כך הקב"ה הלא הוא אביך קנך, והוא מרחם עליך כרחם אב על בנים אף על פי שאין לו שום תועלת ממך, ועל מה שקראו בן לא חכם רצה להוכיח זה באמרו הוא עשך ויכוננך, מאחר שהוא עשך אם כן כל מה שאתה עושה יכול הוא ית' גם כן לעשותו בק"ו כי אם עשה אותך אם כן כל אשר תמצא בכחך לעשות פשיטא שיש גם בכחו ית' לעשותו, כמ"ש (תהלים צד.ט) הנוטה אוזן הלא ישמע היוצר עין הלא יביט. וכמ"ש (שם נ.יב) אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה. ע"כ אמר הוא עשך והרי עשה אותך ואת כל אשר תמצא בכחך לעשותו ביחד, ואם כן היה הוא ית' יכול לעשות כל מה אשר אתה עושה אם היה לו איזו צורך בו ומאחר שלא הבנת דבר זה משכלך ודאי אתה בן לא חכם.

ואח"כ אמר זכור ימות עולם. אתה הנבל ולא נדיב שרחוק בעיניך שעשה הקב"ה דבר על צד הנדיבות מבלי שיצפה לתשלום גמול, זכור ימות עולם. הימים אשר בהם ברא הקב"ה העולם כי בזה תצטרך להודות על כל פנים שעולם חסד יבנה, שהרי קודם שנברא העולם היה הוא ית' לבדו ומציאתו היה מספיק בעצמו ולא היה צריך אז לשום נמצא כי לא היה עדיין שום דבר במציאות, ואם כן בימות עולם כשברא עולמו ודאי לא בראו כ"א מנדבת לבו ורצונו כמ"ש (שם פט.ג) עולם חסד יבנה. בינו שנות דור ודור, פירש"י דור המבול ודור הפלגה כי בשני דורות אלו היה מעשה כל באי עולם מקולקלים ובזה רצה להחזיק מה שאמר הוא עשך ויכוננך כי אילו היה לו צורך במעשיך איך עשה הקב"ה בשני דורות מקולקלים אלו אשר השחיתו התעיבו דרכם על הארץ, וירא הקב"ה כי אין איש וגו' ותושע לו זרעו וצדקתו היא סמכתהו (ישעיה נט.טז). ולא היה מקבל תועלת משום נמצא ובדורות הללו חזר העולם לתוהו ובוהו ואעפ"כ הוא ית' עשאו ויכוננהו על מכונו כבראשונה לא חסר דבר, וע"כ אמר בינו כלפי מה שקראו בן לא חכם ורצה להוכיח שטותו מן הוא עשך ויכוננך, ועכשיו חזר להוכיח שהוא נעדר מן החכמה והבינה ממ"ש בינו שנות דור ודור, כי לא עם בינות הוא אשר לא נתבונן בשנות דור ודור.

ואח"כ חזר לפרש על ראשון ראשון, על מ"ש הלא הוא אביך קנך ורצה להוכיח מזה שמצד היות הקב"ה אביך ע"כ הוא מטיב עמך על צד הנדבה כרחם אב על בנים האם גם בזה תהיה מסופק שמא גם האב לא יעשה דבר לבנו בחנם, על זה אמר שאל אביך ויגדך, כי יגיד לך כל מה שהוא מטיב עמך על צד הנדבה וממנו תקיש גם אל אביך שבשמים. ועל שקראו בן לא חכם ורצה להוכיח מן הוא עשך ויכוננך, וממה שאמר בינו שנות דור ודור. ע"ז אמר אם עכ"פ לא יהיה בך חכמה ובינה להבין במה שהיה לשעבר אז שאל זקינך ויאמרו לך, פירש"י זקינך הם החכמים והמה יאמרו לך דברי חכמה ממה שהיה לשעבר ובדרך זה מחובר הלא הוא אביך קנך, אל מה שקראו עם נבל. ואחריו נמשך פסוק זכור ימות עולם, ופסוק שאל אביך ויגדך, כי הכל נמשך אל מה שקראו עם נבל. וכן לאידך גיסא מה שקראו בן לא חכם נמשכו אחריו פסוקים הוא עשך ויכוננך, בינו שנות דור ודור, זקינך ויאמרו לך.

ונראה לפרשם עוד בדרך אחר, כי כבר אמרנו שעשה הוכחה מן עשך ויכוננך, שבן לא חכם אתה ואח"כ עשה הוכחה על הוכחת הוא עשך ויכוננך. כי אולי תכחיש גם את זה לאמר מאן יאמר כי ה' אלהים הוא עשנו שמא כל הנולדים נולדו בטבע איש מן איש, כדעת האפקורסים האומרים שהעולם קדמון ואישי הנולדים נמשך בטבע מעולם מאיש לאיש תמיד דור הולך ודור בא (קהלת א.ד), והעולם קדמון כמו הקב"ה שהוא גם כן קדמון עם העולם, ואולי תחזור לסורך לומר שיש לו איזו צורך במעשיך. ע"ז אמר בינו שנות דור ודור כי מן אדם עד נח היו שני חיי האדם מגיע כמעט לאלף שנים, ואח"כ לכמה מאות, ומשם והלאה היו שנות כל דור ודור הלוך וחסור עד דורות הללו שהועמדו על ע' שנה, וזה מופת שהעולם מחודש ואינו קדמון ע"כ חיו האנשים ההמה שהיו קרובים אל זמן בריאות העולם זמן רב יותר מן הדורות שנתרחקו מן זמן הבריאה מן הטעמים שהניחו המפרשים, כי י"א כי בהיות העולם מחודש היה האויר עדיין טוב בתכלית כי לא נתקלקל עדיין בהמשך הזמן, וי"א כדי שיולידו הרבה בנים ובנות בימים הרבים ההם, וי"א כדי שיוכלו ללמוד באותן השנים כל עניני חכמה ומלאכה שהיה העולם צריך להם, כי בכמה מאות שנים לא היו יכולין ללמוד כל כך דברים מחודשים כמו שיכול ללמוד בדורות הללו בשנה אחת וכן האריך מזה בעקידה. סוף סוף שנות דור ודור מופת גדול על חידוש העולם וממנו תלמוד כי הוא עשך ויכוננך.

ואם תכחיש גם את זה, לאמר מאן יימר שחיו אותן הדורות זמן רב יותר מן הדורות הללו ע"ז אמר שאל זקינך ויאמרו לך. כי הזקנים החכמים החוקרים לדעת הדברים הקודמים שהיו מימות עולם קבלו דבר זה איש מפי איש עד הדורות ההם, ונקט זקינך כי הזקנים שקפצה עליהם זקנה בדורות הללו המה יאמרו ההבדל שבין שנותם לשנות אבות כי אף אם לא יחקרו אחר חידוש העולם כי אין להם נפקותא כל כך בדבר, מ"מ הזקנים אשר קפצה עליהם זקנה בשנים מועטות המה יחקרו אם היה כן לעולמים וע"י החקירה יודע להם באמת כי שנות כל דור ודור היה הולך וחסור מחמת קלקול האויר שנתהוה בהאריך הימים ובזה יודע לך באמת כי הוא ית' עשך ויכוננך, וזה מופת חותך שאין לו ית' צורך בך ולא במעשיך.

ומ"ש בהנחל עליון גוים וגו'. נתן מופת על הטעות שהזכיר ואמר ראה איך אתה טועה באמרך שיש להקב"ה צורך ותועלת במה שאתה עושה מצותיו, כי בלי ספק אילו היה מקבל ממך איזו תועלת א"כ למה לא נתן התורה לכל העמים ומסרה לך מתי מספר עד שכנגד כל איש מישראל היה אומה שלימה כי הציב גבולות עמים למספר בני ישראל. כי ע' אומות היו כנגד ע' מישראל וכי לא היה לו יותר טוב אילו היה מקבל אותו תועלת מן עמים רבים, ודוק לאידך גיסא בשלמא אי אמרת שלא נתן התורה כ"א לצרף בה הבריות לא קשה למה לא חש לצרף עמים רבים לפי שחלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, וכל האומות הם כקליפות ע"כ לא היה חש לגדור כ"א שדהו כי מצאו שדה בור כמדבר הזה חסר מכל שלימות זה"ש ימצאהו בארץ מדבר ובתוהו יליל ישימון, ר"ל היו חסרים מכל, פרץ גדירו והיה למרמס (ישעיה ה.ה) על כן יסובבנהו יבוננהו כי במה שלמדו תורה נעשה מסובב ומשומר כאישון בת עין ובסמוך יתבארו כל הפסוקים בדרך אחר.

ד"א זכור ימות עולם, הוא על דרך שאמרו רז"ל (אבות ה.א) בעשרה מאמרות נברא העולם ומה ת"ל והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, ר"ל שאומרים לרשע רע ראה כי דבר גדול אתה מאבד שהרי נברא בעשרה מאמרות וכן בששה ימים מזה הטעם שהיה יכול להבראות ברגע אחד אלא שאומרים לרשע שבחטאו הוא מאבד דבר גדול שנברא בששה ימים, ובעשרה מאמרות, ועשה לו הקב"ה כונניות בתורה שבכתב הכלולה בעשרת הדברות, ובתורה שבע"פ הכלולה בששה סדרים, להורות שקיום העולם תלוי בהם. ע"כ אמר זכור ימות עולם, שנברא העולם בששה ימים והשמר לך שלא תאבד דבר גדול זה וכן בינו שנות דור ודור, הם עשרה דורות מן אדם עד נח, ומן נח עד אברהם, על דרך שנאמר (קהלת ח.יב) אשר חוטא עושה רע מאת ומאריך לו וגו'. ותחשוב לומר מאחר שהקב"ה מאריך אף ואינו גובה דידיה לאלתר לית דין ודיין וע"כ יהיה מלא לבך לעשות רע, הנה בשקר אתה בוטח ותבין בינה מן אותן דורות שהיו מכעיסים לפניו ית' עד שהביא עליהם מי המבול, ועד שבא אברהם וקבל שכר כולם. וכמו שמסיק בפרקי אבות אחר בעשרה מאמרות כו' הזכיר מיד ענין עשרה דורות אלו להודיע כמה ארך אפים לפניו ית', כך אין לך לסמוך על תנחומי הבל אלו וכשם שנסמכו בפסוק זה כך סמכם התנא בפרקי אבות כי שניהם מוסר אל החוטאים כאמור. (כלי יקר)

 דעת זקנים  עם נבל. ששכחו הטובה העשוי להם: ולא חכם.שהוא רשע ואינו רוצה להתחכם ולראות את הנולד מה יהיה בסופו: (דעת זקנים)


{ז}   שני  זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דֹּר-וָדֹ֑ר שְׁאַ֤ל אָבִ֨יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ:

 אונקלוס  אִדְכַּר יוֹמִין דְמִן עָלְמָא אִסְתַּכַּל בִּשְׁנֵי דַר וְדַר שְׁאַל אֲבוּךְ וִיחַוִּי לָךְ סָבָיךְ וְיֵימְרוּן לָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אִידְכָּרוּ מִן יוֹמַת עַלְמָא אִתְבּוֹנְנוּ בִּשְׁנַתְהוֹן דְכָל דָר וְדָר קְרוֹן בְּסִפְרֵי אוֹרַיְיתָא וְיִתְנוּן לְכוֹן וּבְסִפְרֵי נְבִיָא וְיֵימְרוּן לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  זכור ימות עולם. מה עשה בראשונים שהכעיסו לפניו: בינו שנות דור ודור. דור אנוש שהציף עליהם מי אוקינוס, ודור המבול ששטפם. דבר אחר, לא נתתם לבבכם על (ה) שעבר, בינו שנות דור ודור, להכיר להבא, שיש בידו להיטיב לכם ולהנחיל לכם ימות המשיח והעולם הבא: שאל אביך. אלו הנביאים שנקראים אבות, כמו שנאמר באליהו אבי אבי רכב ישראל (מלכים-ב ב, יב.): זקניך. אלו (ו) החכמים (קידושין לב:): ויאמרו לך. הראשונות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) ר"ל היה ראוי לכם לזכור ימות עולם וכיון דלא עשיתם לכל הפחות בינו שנות דור ודור להבא כו' והוצרך לפרש ד"א וכו' משום דלפי' ראשון קשה כפל ל' דהא כבר נאמר זכור ימות עולם וגם דור אנוש ודור המבול בכללם ל"פ ד"א ולפי ד"א לחוד נמי קשה כי אין שייך לו' לשון הבנה אדבר שאינו בעולם הזה אלא בעוה"ב אשר עין לא ראתה בלתי אלהים לבדו ל"פ גם טעם ראשון: (ו) פי' כי מלת זקן נוטריקון זה שקנה חכמה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ימות. עם ימי שתי לשונות וכן שנות עם שני: עולם.זמן שעבר: שאל אביך. בעבור שאמר זכור אם שכחת מה שספרו לך אבותיך שאל אותם: ויגדך. כמו ויגד לך. וכן כי ארץ הנגב נתתני. בני יצאוני: זקניך. הטעם כפל כי כן דרך צחות: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  שאל אביך. רמז למבינים וכן זקניך והטעם כמו שאמר (לעיל ד יט) אשר חלק ה' אלהיך אותם וגו' כי לכל חלק במטה חלק למעלה וטעם למספר בני ישראל כי צורת יעקב חקוקה בכסא הכבוד והוא סוד גדול והעד כי חלק ה' עמו וזאת מעלה גדולה שלא עשה כן לכל גוי על כן אמר הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם שנפל ממעלתו באולתו וזה טעם אביך קנך כי קנהו לכבודו וילמדהו כאשר יפרש במעשה האב עם הבן לשון ר"א ודברי פי חכם חן ואם כן יהיה פירוש זכר ימות עולם שיתנו לב לזכור ששת ימי בראשית הטובה שעשה להם בעת היצירה כמו שיאמר בהנחל עליון גוים וגו' בינו שנות דר ודר שיבינו לדעת מה שנעשה להם בדורות מעת ששרתה שכינה ביניהם כאשר יספר ימצאהו בארץ מדבר וגו' ורש"י כתב ימצאהו בארץ מדבר אותם מצא לו נאמנים בארץ המדבר שקבלו עליהם תורתו ומלכותו ועולו מה שלא עשו ישמעאל ועשו ובתהו ילל ישמון ארץ ציה ושממה מקום יללת תנינים ובנות יענה אף שם נמשכו אחר האמונה ולא אמרו למשה היאך נצא למדבר וזה איננו מטעם הפרשה כי הכתוב מוכיח את ישראל ומזכיר הטובות אשר עשה השם עמהם והם גמלו להם רעה תחת טובה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  זכור. כלומר זכור היאך עשה אותך, ויכוננך, בבטן מטיפה סרוחה: שאל אביך ויגדך זקניך. הרי ג' דורות. וסמיך ליה: (בעל הטורים)

 אור החיים  זכור ימות עולם. אמר ד' חלוקות כנגד ד' דברים שאמר בפסוק שלפני זה, כנגד אומרו הלא הוא אביך שרמז בו שהוא הבורא אמר זכור ימות עולם שהם ששת ימי בראשית שם ימצא כי הוא היוצר הוא הבורא, וכנגד אומרו קנך שרמז ליציאת מצרים ושאר הטובות שבהם קנה אותנו אמר בינו שנות דור ודור שיתבונן במה שפעל ה' בשנים של ב' דורות שהם דור היוצא ממצרים ודור רביעי הנכנס לארץ ובהם יכיר מעשיו יתברך לעם ישראל שבהם קנך, וכנגד אומרו עשך שהוא תיקון עליון שפירושנו בו שנתן שכינתו בתוכנו וניבא אותנו אמר שאל אביך ויגדך אביך הם הנביאים, וכן פירשוה רבותינו ז''ל (ספרי), וכנגד ויכוננך שפירשנוה על הכנות עולם הבא אמר זקניך ויאמרו לך פירוש הם חכמי ישראל המכירים בהכנת הדבר והמושג לעולם הבא הם יאמרו לך: (אור החיים)

 ספורנו  זכור ימות עולם. אחר שהשלים הקדמת השירה אשר בה הודיע שהמכוון ממנו הוא להגיד צדקת האל יתעלה שהוא אל אמונה להיטיב לעושי רצונו וברך ולא ישיבנה ואין עול במדת דינו נגדם. הואיל משה באר זה בהגדת העבר והעתיד להודיע ראשונה כמה היתה כוונת האל ית' להשיג זה התכלית בכל המין האנושי בימות עולם ובשנות דור ודור ואיך כשלא עלה זה הגדיל ה' לעשות להעלות את ישראל אל גרם המעלות כאשר יעשה באחרית הימים עם השרידים אשר יקרא. שנית שנתן להם מקום נכון לעבדו בשמחה ובטוב לבב מרב כל והמה מרדו ושלמו רעה תחת טובה ומי שהחטיא כוונתו עם כל אלה אין ספק שהוא ראוי לעונש נמרץ. שלישית שבגודל עונם נפלו במכמורי רשעים והיו ראוים לכליון חרוץ לולי חלול ה' שמנע מזה. רביעית הודיע סבה אשר בגללה תהיה להם כאלה באחרית הימים. חמישית הודיע אופן הגאולה ורחמי האל ית' על שארית עמו והם חלקי פרשת האזינו שזכרו ז''ל ונתנו בהם סימנין. הזי''ו ל''ך. אמר אם כן זכור ימות עולם ותבין דרכי טובו וכמה כיוון להיטיב למין האנושי בכלל כשתזכור ראשונה מה שהיטיב לאדם הראשון בתחלת ימי עולם ויניחהו בגן עדן והוא קלקל ענינו: בינו שנות דור ודור. ותבין שנית כמה היטיב לדורות והם השחיתו עד המבול. וכן שלישית מן המבול עד הפלגה והם קלקלו: (ספורנו)

 דעת זקנים  זכור ימות עולם. עתה מזכיר והולך החסדים שעשה הקב"ה עם ישראל:

בינו שנות דור ודור. כי קודם שהיו בעולם הייתי מתקן להם מקום בכל דור ודור כדמפרש ואזיל: (דעת זקנים)


{ח}  בְּהַנְחֵ֤ל עֶלְיוֹן֙ גּוֹיִ֔ם בְּהַפְרִיד֖וֹ בְּנֵ֣י אָדָ֑ם יַצֵּב֙ גְּבֻלֹ֣ת עַמִּ֔ים לְמִסְפַּ֖ר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  בְּאַחֲסָנָא עִלָאָה עַמְמַיָא בְּפָרָשׁוּתֵהּ בְּנֵי אֲנָשָׁא קַיִים תְּחוּמֵי עַמְמַיָא לְמִנְיַן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  בְּאַחְסָנוּת עִלָאָה עַלְמָא לְעַמְמַיָא דִי נְפָקוּ מִבְּנוֹי דְנחַ בְּאַפְרָשׁוּתֵיהּ מִכְתָּבִין וְלִישְׁנִין לִבְנֵי נְשָׁא בְּדָרָא דְפַלְגוּתָא בֵּי הוּא זִמְנָא רָמָא פִיצְתָא עִם שׁוּבְעִין מַלְאָכַיָא רַבְרְבֵי עַמְמִין דְאִתְגְלֵי עִמְהוֹן לְמֶחֱמֵי קַרְתָּא וּבֵי הוּא זִמְנָא אָקִים תְּחוּמֵי אוּמַיָא כִּסְכוּם מִנְיַין שׁוּבְעִין נַפְשָׁתָא דְיִשְרָאֵל דִנְחָתוּ לְמִצְרַיִם: (תרגום יונתן)

 רש"י  בהנחל עליון גוים. כשהנחיל הקב"ה למכעיסיו את חלק נחלתם, (ז) הציפם ושטפם: בהפרידו בני אדם. כשהפיץ דור הפלגה היה בידו להעבירם מן העולם, ולא עשה כן, אלא יצב גבולות עמים, קיימם ולא אבדם: למספר בני ישראל. בשביל מספר בני ישראל שעתידין לצאת מבני שם, (ח) ולמספר שבעים נפש של בני ישראל שירדו למצרים, (ט) הציב גבולות עמים. שבעים לשון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ר"ל מה היה חלק נחלתן הציפ' ושטפם: (ח) דאל"כ למספר ל"ל והכי משמע הקרא בהפרידו בני אדם דהיינו כשהפיץ דור הפלגה יצב גבולות עמים ר"ל שלא העבירם מן העולם ולמה עשה כן למספר בני ישראל ר"ל בשביל ישראל שיצא מן שם: (ט) ר"ל שרוצה לפרש עוד ענין אחד וה"ק הפסוק יצב גבולות עמים ר"ל עשה אומות הרבה וכמה עשה ומפרש למספר בני ישראל ר"ל במספר של ע' נפש שירדו למצרים עשה דהיינו ע' אומות ויהיה מאמר יצב גבולות עמים נדרש לפניו ולאחריו כדפי' והוצרך רש"י לשני טעמים דלטעם ראשון קשה למה לי למלת גבולות לא היה לו לכתוב רק יצב עמים למספר בני ישראל גבולות למה לי ולטע0 אחרון קשה כיון שהכעיסו לפניו למה לא איבדם מן העולם לכן צריך גם לטעם ראשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בהנחל עליון גוים. אמרו המפרשים על דור הפלגה שנפצה כל הארץ כי אז גזר השם להיות ארץ שבעה גוים לישראל והוא שתספיק למספרם על כן למספר בני ישראל: יצב. י''א שהוא שם הפועל כמו הנה לא ידעתי דבר. וי''א שהוא פועל עתיד תחת פועל עבר כמו יעשו עגל בחורב. והנכון בעיני כי שאל אביך רמז למביני' וכן זקניך והטעם כמו אשר חלק ה' אלהיך כי לכל חלק למטה חלק למעלה: וטעם למספר בני ישראל. כאשר אחז''ל כי צורת יעקב אבינו חקוקה בכסא הכבוד והוא סוד גדול והעד כי חלק ה' עמו וזו היא המעלה הגדולה שלא עשה כן לכל גוי על כן אמר הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם שנפל ממעלתו באולתו וזה טעם אביך קנך כי קנהו לכבודו וילמדהו כאשר יפרש כמעשה האב עם הבן: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  בהנחל. לומר כל שהוא, ובנו, ובן בנו, ת''ח. הרי היא לו כנחלה שאין לו הפסק: גבלת. חסר ווי''ן, לומר י''ב מזלות יצב למספר בני ישראל: (בעל הטורים)

 אור החיים  בהנחל עליון גוים. פירוש כשהנחיל ה' ב''ה את הגוים לשרי מעלה זה יגיד אשר הם פחותים אצלו אשר לא רצה שיתכנו לשמו ונתנם לשרי מעלה:

בהפרידו בני אדם. פירוש שלא מסר ה' כל האומות ביד שר אחד אלא הפרידם ונתן חלק לכל שר ושר, ואופן החלוקה שעשה בהם כשיצב גבולם היתה למספר בני ישראל, פירוש יש לך לדעת כי כל מעשה ה' עשה זה לעומת זה וטוב ורע וכל נפשות שבנבראים נטעם ה' מב' אילנות אילן א' טוב וא' רע, אילן הטוב הוא אדם הראשון, אילן הרע הוא ס''מ אדם בליעל, וכשחטא אדם הראשון ונתערב רע בטוב חזרו להיות יוצאים מהולדת אדם הראשון גם נפשות רעות עד שיצאה נפש אחת טהורה שבה כלולות כל הנשמות הקדושות ונתברר האילן הטוב מחדש וזה הוא יעקב אבינו עליו השלום, ולזה אמרו (ב''מ פ''ד. זוה''ק ח''ג רמד,) שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם קדמאה והבן הדברים:

ואילן זה יש בו ע' ענפים והם ע' נפש שירדו למצרים, ואשר על כן כאשר הפריד ה' האומות הציב גבולם למספר בני ישראל עשה מהם ע' כנגד ע' ענפי הקדושה:

והכוונה בזה כדי שתהיה כל בחינה ובחינה של כל ענף מענפי הקדושה מושלת על שכנגדה בחלק הרע, וזה סוד (משלי ה' ה) רגליה יורדות מות, שרגלים של הקדושה דורכים על ראשי הקליפה, ונמצאים ענפי יעקב שולטים ומולכים על האומות, ואמר כי חלק ה' עמו פירוש טעם לזה, להיות שהאומה אשר בחר לו ה' שיהיה הוא המושל עליה הם ישראל לזה נתכוון ה' והמליך ונישא את בני ישראל על כל האומות ובזה כאשר הוא מולך על ישראל הנה הוא מולך על כל העולם כולו, ואומרו חלק ה' עמו יכוין אל ישראל אחר שקבלו התורה שאז יקראו בשם עם ה', ואומרו יעקב חבל פירוש החבל שהוא ראש הנחלה, והוא מה שהעירותיך אליו ברמז אומרם ז''ל שופריה דיעקב כו':

עוד יכוין לומר להיות שיש ב' בחינות בנשמות, יש שבאה מעולם עליון ולזה יאמר חלק ה' פירוש חלק מה' ב''ה כביכול, ויש נפשות שבאות ממקום הנקרא נחלת שדי ולזה יקרא יעקב חבל נחלתו, ודקדק לומר חבל לרמוז ענין גדול אשר גילו יודעי חן כי כל נפש החיוני שבאדם יש לה חוט א' דבוק עם שורשה והוא יוצא מהנחירים ודבוק בשורשו למעלה ומשם יונקת הנפש לחיות, ועל נפש הרשע אמר הכתוב (במדבר ט''ו לא) הכרת תכרת וגו' פירוש שאותו השורש הדבוק מהנפש למקום שממנו חוצבה יכריתנו ה' ושוב אין לה יניקה וזו היא מיתה רח''ל, ובצדיקים נאמר (דברים ד' ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים וגו', והוא אומרו חבל נחלתו והבן: (אור החיים)

 ספורנו  יצב גבולות עמים. והציב גבולות עמים בהפלגה ולא אבדם לגמרי כמו שהיו חייבים: למספר בני ישראל. בשביל בני ישראל שהיו מתי מספר והיו עתידים אז לצאת מאותם העמים. (ספורנו)

 כלי יקר  בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם. מעתה התחיל לספר החסדים שעשה הקב"ה עם ישראל ביתר שאת על כל העמים והראה כי ישראל שקולים כנגד כולם. ע"ז אמר בהנחל עליון גוים, כשחלק העולם לנחלה לכל הגוים באותו פעם הפריד והבדיל מהם את אברהם ואמר לו לך לך מארצך (בראשית יב.א). זה"ש בהפרידו בני אדם, כי אתם קרוין אדם ולא האומות, והפרידם הקב"ה מן האומות ולקחם לצד אחד ויצב גבולות עמים למספר בני ישראל, ע' אומות כנגד ע' נפש של יעקב כי בזה הורה שכל איש פרטי מהם שקול כאומה שלימה כמו שפירש בעקידה פר' בהעלותך על פסוק (תהלים פז.ד–ה) אזכיר רהב ובבל וגו', ולציון יאמר איש ואיש יולד בה.

כי חלק ה' עמו וגו'. הורה שבג' מיני מספר הראה הקב"ה חבת ישראל כי המה שקולים כנגד כל המציאות. מספר א', בשבעים נפש ירדו אבותינו מצרימה כנגד ע' אומות וע' שרים של מעלה על זה אמר יצב גבולות עמים למספר בני ישראל. מספר ב', הוא שנים עשר שבטי ישראל כנגד י"ב מזלות אשר חלק ה' לכל העמים כמ"ש פר' ואתחנן (ד.יט) ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש וגו' אשר חלק ה' לכל העמים. כנגד זה אמר כאן כי חלק ה' עמו ר"ל שאותן שנים עשר מזלות מסר לחלק כל העמים. אמנם חלק ה' עמו, כי הם גם כן במספר י"ב שבטי ישראל חלק כחלק יהיו שוה בשוה. מספר ג', הוא ג' עולמות הכוללים כל המציאות ע"ז אמר יעקב חבל נחלתו. כחבל זה המשולש כך העמיד ג' אבות יסוד לכל המציאות. (כלי יקר)

 דעת זקנים  בהנחל עליון גוים. שהנחיל לכל אומה ואומה נחלתם: בהפרידו בני אדם. בדור הפלגה שהפרידם והפליגם והלכו איש ואיש למקומו כד"א ויפץ א' אותם משם וגו': יצב גבולות עמים למספר בני ישראל. בירר נחלה לשנים עשר שבטים אע"פ שעדיין לא נולדו כיצד שמסר ארץ ישראל לבני כנען שהם עבדים לבני שם כדי שלא יוכלו לערער עליהם כשיבואו ליטלה מידם. ובני כנען שנים עשר היו דכתיב וכנען ילד את צידון בכורו ואת חת ואת היבוסי ואת האמורי ואת הגרגשי ואת החוי ואת הערקי ואת הסיני ואת הארודי ואת הצמרי ואת החמתי הרי י"א וכתיב ואחר נפוצו משפחות הכנעני דמשמע דאחד מן המשפחות נחלקה לשנים זהו הפריזי שאינו מנוי כאן הרי י"ב וזהו למספר בני ישראל: (דעת זקנים)


{ט}  כִּ֛י חֵ֥לֶק יְהֹוָ֖ה עַמּ֑וֹ יַֽעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַֽחֲלָתֽוֹ:

 אונקלוס  אֲרֵי חֳלָקָא דַיְיָ עַמֵהּ יַעֲקֹב עֲדַב אַחֲסַנְתֵּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְכֵיוַן דְנָפַל עַמָא קַדִישָׁא בְּפִיצְתָא דְמָארֵי עַלְמָא פָּתַח מִיכָאֵל פּוּמֵיהּ וַאֲמַר אֲרוּם חוּלַק טָב דְשׁוּם מֵימְרָא דַיְיָ עַמֵיהּ פָּתַח גַבְרִיאֵל פּוּמֵיהּ בְּתוּשְׁבְּחָא וַאֲמַר דְבֵית יַעֲקב עֲדַב אַחְסַנְתֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי חלק ה' עמו. למה כל זאת, לפי שהיה חלקו (י) כבוש ביניהם, ועתיד לצאת, ומי הוא חלקו, עמו, ומי הוא עמו. יעקב חבל נחלתו. והוא השלישי באבות, (כ) המשולש בשלש זכיות, זכות אבי אביו וזכות אביו וזכותו, הרי ג', כחבל הזה שהוא עשוי בג' גדילים, והוא ובניו היו לו לנחלה, (ל) ולא ישמעאל בן אברהם ולא עשו בנו של יצחק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) משום דכל כי הוא נתינת טעם אלעיל מיני' ה"נ משמע שרוצה ליתן טעם אלעיל: (כ) ר"ל לכך קרא ליעקב חבל נחלתו: (ל) דק"ל למה לא כתיב אברהם או יצחק ומתרץ הוא ובניו היו לו לנחלה אבל לאברהם היה ישמעאל דלאו נחלתו הוא וליצחק הי' עשו ואע"פ שכבר נא' למעלה מה שלא אבדם הוא בעבור מספר בני ישראל שהם מבני שם מ"מ עדיין לא פירש שם מה ענינם של מספר בני ישראל עד שינצלו אנשי דור הפלגה בעבורם ופירש כאן הטעם מפני כייעקב וגומר היה כבוש ביניהם אע"פ שמאמר כי חלק וגו' לא יובן שהי' כבוש ביניהם אך כיון שהוא נתינת טעם למה שכתוב למעל' יצב גבולות עמים בעבור מספר ב"י שעתידים לצאת מהם דהיינו שהיה כבוש ביניהם. רא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  חבל. כמו גורל כמו חבלים. כי בחבל ימודו הארץ: (אבן עזרא)

 ספורנו  יעקב חבל נחלתו. שהוא ובניו עבדים לאל יתעלה: (ספורנו)


{י}  יִמְצָאֵ֨הוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִדְבָּ֔ר וּבְתֹ֖הוּ יְלֵ֣ל יְשִׁמֹ֑ן יְסֹֽבְבֶ֨נְהוּ֙ יְב֣וֹנְנֵ֔הוּ יִצְּרֶ֖נְהוּ כְּאִישׁ֥וֹן עֵינֽוֹ:

 אונקלוס  סַפִּיק צָרְכֵּיהוֹן בְּאַרְעָא מַדְבְּרָא וּבֵית צַחֲוָנָא אֲתַר דִי לֵית מַיָא אַשְׁרִנוּן סְחוֹר סְחוֹר לִשְׁכִנְתֵּהּ אַלֵפִנוּן פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא נְטָרִנוּן כְּבָבַת עֵינֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרַע יַתְהוֹן שַׁרְיָין בְּמַדְבְּרָא בִּצְדִיוּת אֲתַר דִמְיַלְלִין שֵׁידִין וִידוּרִין וּבֵית צָחוֹתָא אָגִין עֲלֵיהוֹן שִׁבְעָתֵי עֲנָנֵי אִיקְרֵיהּ אַלֵיפִינוּן יַת אוֹרַיְיתֵיהּ נַטְרִינוּן הֵיכְמָא דִשְׁכִינָא נַטְרָא בְבֵי רְעִיוֹנֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ימצאהו בארץ מדבר. אותם מצא לו (מ) נאמנים בארץ המדבר, שקבלו עליהם תורתו ומלכותו ועולו, מה שלא עשו ישמעאל ועשו, שנאמר וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן (לקמן לג, ב.): ובתהו ילל ישמן. ארץ ציה ושממה, מקום יללת תנינים ובנות יענה, אף שם נמשכו אחר האמונה, ולא אמרו למשה היאך נצא למדברות מקום ציה ושממון, כענין שנאמר לכתך אחרי במדבר (ירמיה ב, ב.): יסבבנהו. שם סבבם והקיפם בעננים, וסבבם בדגלים לארבע רוחות, וסבבם בתחתית ההר שכפהו (נ) עליהם כגיגית: יבוננהו. שם בתורה ובינה: יצרנהו. מנחש שרף ועקרב ומן האומות: כאישון עינו. הוא השחור שבעין (ס) שהמאור יוצא הימנו, ואונקלוס תרגם ימצאהו, יספיקהו כל צרכו במדבר, כמו ומצא להם (במדבר יא, כב.), לא ימצא לנו ההר (יהושע יז, טז.). יסבבנהו, אשרינון סחור סחור לשכינתיה, (ע) אוהל מועד באמצע וארבעה דגלים לארבע רוחות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) רצינו בזה מ"ט לא רצה נמי עשו וישמעאל לנחלתו שהם מבני אברהם ויצחק כמו בניו של יעקב: (נ) והטובה בה כדי שיהיו כמו אנוסים ולא יוכל לשלחם כל ימיו כדין אנוסה וכן פירשתי בפ' וישמע יתרו ואין להקשו' מנ"ל לשלש' אלו י"ל דהי מינייהו מפקת א"נ דהקרא מפרש שלשתן דקאמר יסובבנהו יבוננהו שסיבב אותן בשע' נתינת התורה דהיינו כפה עליהם הר כגיגית יסובבנהו יצרנהו מנחשים דהיינו שהקיפן בענני כבוד והרג כל הנחשים והעקרבים יסובבנהו יצרנהו כאישון מן האומות דהיינו שסבבן בדגלים: (ס) (נח"י) ולמה נקרא אישון משום דנראה בו כדמות אי שקטן כמו שנראה דמות איש במראות הנשים דאישון ל' איש וע"ש: (ע) פי' שהתרגום מתרגם כך על יסובבנהו ומפרש זה אוהל מועד וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ימצאהו בארץ מדבר. פי' אביך קנך: וטעם ימצאהו. כי במדבר נכנם הכבוד עמם. ועוד כי היו במדבר כאיש תועה במדבר לא עבר בו איש כי כן כתוב ובמדבר תוהו: ילל. מקום יללת חיות כתנים ובנות יענה שישום השומע מקולם: יסובבנהו. על העננים: יבוננהו. התורה: יצרנהו. מן האויבים: כאישון עינו. כבר פירשתי אישון: וטעם עינו. כלשון בני אדם והטעם שישמרם מכל אויב ואורב: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם כאישון עינו. רמז לניצור יאמר שינצור השם אותו כאשר יצור הוא עצמו את עינו או תחסר מלת "איש" יצרנהו כאיש אישון עינו כי מן הסתם באיש ידבר וכן רבים (הרמב"ן)

 בעל הטורים  יבוננה. מלא וי''ו שבוי''ו בסיון נתן להם ו' דברים ואלו הן תורה עדות, פקודי, מצוה, יראה, משפט: (בעל הטורים)

 אור החיים  ימצאהו בארץ מדבר ובתהו וגו'. נראה כי יכוין הכתוב על דרך אומרם ז''ל (ברכות ט:) לא יצאו ישראל ממצרים עד שעשאוה כמצולה שאין בה דגים כו', ואמרו עוד (לקוטי תורה וירא) שאם היו ישראל מתעכבין במצרים היו נטמעים שם לעד לעולם כי היו נכנסים בנ' שערי טומאה, לזה אמר ימצאהו בארץ שהיא מדבר פירוש חרבה ואין בה ממש, ולזה לא אמר ימצאהו במדבר אלא בארץ מדבר והבן:

ואמר עוד שמלבד שהארץ מדבר מבלי ניצוץ קדושה אלא שהוא תהו יליל ישימון פירוש מלאה טינופת וטומאה, ותמצא שאמרו בזוהר (ח''א ט''ז.) כי תהו הוא בחינת קליפה אחת וכמו כן יליל ישימון שהם בחינת הרע, שהמקום מושלל מהטוב ומוכלל מהרע, ולזה ה' סבבו פירוש לשון שמירה, ואמר לשון עתיד לומר שאותה שמירה שעשה לו לא נעדרה ועודנה תהיה תמיד, והכוונה בזה שהוציאם ממקום הרע ההוא שלא נטמעו שם עוד שבאותו מקום עצמו כשהיה מביא ה' המכות על מצרים היה שומר אותם, על דרך אומרו (שמות ט' ו') וממקנה ישראל וגו', בארץ גושן וגו' (שם שם כ''ו) ולכל בני ישראל היה אור וגו' (שם י' כ''ג) ולא יתן המשחית וגו' (שם י''ב כ''ג) והוא אומרו יסובבנהו:

ואומרו יבוננהו פירוש על ידי שנתן להם תורה שהיא מקור הבינה שבזה יצרנהו כאישון עינו על דרך אומרו (משלי ב' יא) תבונה תנצרכה, ואומרו כאישון עינו כמאמר הנביא (זכרי' ב' יב) (כל) [כי] הנוגע בכם כנוגע בבבת עינו, והכוונה בזה כדרך שאין העין סובלת נגיעת אצבע האדם בה, והטעם לצד כי גוף האצבע עכור והעין זכה ואין הרוחני סובל הגשמי, והוא סוד מאמר הרשב''י (זוהר ח''ב ריא:) שאמר ווי לה לנשמתא דסבלא אשא נוכראה, פירוש האש שבו נכנסת להענישה היא אש נכריה בערך אש הנשמה, ולזה תמצא שם שנפש הצדיק תטבול באש הנקרא נהר דינור פירוש בעוד שלא נתרחק האש ולא נגשם שבזה לא יצטערו והבן סודן של דברים:

והוא אומרו כאן כאישון עינו כי הם רוחניים וכל חוץ מהם גשמי ולזה ירעו וישחיתו בהם אפילו נגיעת העכור כמו שיריע נגיעת יד באישון עין, וזה היה אחר שהנחילם התורה, ולזה קדם לומר יבוננהו ואחר כך אמר יצרנהו כאישון עינו, והוא טעם מצות לא תעשה והבן:

עוד ירצה אומרו יבוננהו יצרנהו על דרך אומרם ז''ל במסכת (שבת) [ברכות נ''ד:] ג' צריכין שמירה וא' מהם הוא תלמיד חכם, והטעם לפי שהמזיקין מתקנאים ממעלת בן תורה ומתגרים בו, לזה אמר יבוננהו פירוש יתן לו התורה שנקראת תבונה (משלי ב יא) לזה חל עליו לשומרו כאומרו יצרנהו וגו': (אור החיים)

 ספורנו  ימצאהו בארץ מדבר. מצא לבבו של חלקו זה נאמן לפניו בארץ מדבר. כאמרו לכתך אחרי במדבר: יסובבנהו. להר סיני כאמרו והגבלת את העם סביב: יבוננהו. כאמרו והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם: יצרנהו. משעבוד מצרים וממלאך המות: כאישון עינו. כמו שנצר את אישון עינו של אדם כשיצרו שסבב את העין בכתנות עור כדי שלא יפסד עם היותו מוכן לכך: (ספורנו)

 כלי יקר  ימצאהו בארץ מדבר וגו'. פסוק זה יש לפרשו בשבחן של ישראל לומר שאפילו בארץ מדבר מקום תוהו הלכו אחריו ית', כמ"ש (ירמיה ב.ב) לכתך אחרי במדבר וגו' כפירש"י, אך שכפי משמעות הפרשה שבא להוכיחם כמ"ש (דברים לא.כז) כי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה וגו', נוכל לומר שבגנותן הוא מדבר כי ידוע שבארץ מצרים היו רעים וחטאים לה' מאד כדאיתא ביחזקאל (כ.ה–ז) ואודע להם בארץ מצרים וגו' ואומר אלהם איש שקוצי עיניו השליכו וגו' ולא אבו לשמע וגו'. וסמך זה לתוכחות של מעלה ואמר שעל כל המעלות אשר חלקתי לכם ביתר שאת על כל העמים מ"מ לא נדבקתם בי, ואף גם זאת בהיותכם בכור הברזל בארץ מצרים לא היו היסורים ההם מחזירים אתכם למוטב עוד אכלם בפיהם, (תהלים עח.ל) אך כאשר הוציאם אל המדבר מקום תוהו יליל ישימון לא זרע ותאנה, לא לחם לאכול, לא מים לשתות, או אז יכנע לבבם הערל ושבו אל ה' זה"ש ימצאהו בארץ מדבר, לא קודם לכן אע"פ שסבלו יסורין במצרים לא מצא ה' את לבבם שלם עמו כ"א במדבר לגודל לחץ רעב וצמא אז מצא ה' את לבבם שלם עמו אז יסובבנהו, בענני כבודו, יבוננהו, דעה בינה והשכל בנתינת התורה, ויצרנהו כאישון עינו, לא עיני בשר אליו ית'. והרמב"ן פירש שקאי על האדם כמו שהאיש ינצור את אישון עינו.

ועל צד הרמז ירמוז אל התורה, שהיתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה כעין זה שיש בו שחור ולבן כך התורה יש בה נגלה כמראה לבן ונסתר כמראה שחורה, על כן יצרנהו הקב"ה כמו שהם נוצרים התורה שנמשלה לאישון עין כי שני שמירות אלו תלויים זה בזה.

כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף. הרי הנשר למעלה והגוזלים למטה, ואח"כ יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו. הרי הגוזלות למעלה מן הנשר, מסכים לדעת המדרש (שהש"ר ג.כא) שהביא הרמב"ן פר' חיי שרה (כד.א) שישראל נקראו בת ואחות ואם וכו', כי כפי הנראה אין זה כסדר המדריגות, ונראה שמתחילה קרא הקב"ה לישראל בת, שמעי בת וגו' (תהלים מה.יא). כי כמו שהאם מושלת על הבת כך הקב"ה מושל בישראל, ואח"כ קראם אחותי כי כל אח ואחות שוין כך הצדיקים דומים כאלו נעשו שותפים להקב"ה כו', ואח"כ קראם אם כמו שהאם מושלת על הבת כך צדיק מושל ביראת ה' כאמרו רז"ל (מו"ק טז:) אמר הקב"ה מי מושל בי הצדיק וכו', וכבר בארנו כל זה בפר' יתרו (יט.ד) בפסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו'. ואי קשיא לך הרי שם מבואר פסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים בזמן שהוא קורא אותם בת, כאשר ישא האומן את היונק. וכאן בעל כרחך תפרש יקחהו ישאהו על אברתו. לומר שצדיק מושל ביראת ה'. תשובה לדבר כי שם הזכיר הכנפים אבל לא על גופו וכאן הזכיר במקום הכנפים אברתו, ומצאתי בהדיא כתוב בדברי המחברים שאברה היינו הנוצה שעל גופו ממש, וזו באמת הוראה על שהשליט הקב"ה את הצדיק עליו שהוא יתברך גוזר גזירה והצדיק מבטלה ושני קצוות אלו נזכרו כאן והשמיט הממוצעת שבין שתי קצוות אלו.

ואם תרצה לפרש יפרוש כנפיו יקחהו. היינו אליו ולא עליו, נרמזו כאן כל ג' מדריגות כסדרם כי מתחילה על גוזליו ירחף, הרי הגוזלות למטה ממנו ית' זהו כשקראם בת, ואח"כ יפרוש כנפיו יקחהו אליו דומה לו זהו שקראם אחותי, ואח"כ ישאהו על אברתו הגוזלות למעלה ממנו ית' כביכול זהו כשקראם אם, כדרך שנזכרו שלשה מדריגות אלו בפר' יתרו עיין שם כל הענין ותמצאנו באר היטב. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ימצאהו בארץ מדבר. כמו ימציאהו שהמציא להן כל צרכן כגון באר ושלו שמלתם לא בלתה ורגלם לא בצקה: ובתהו יליל ישימון. ובאותו תהו דמדבר שהוא מקום שממה ויללה שאין שם רק תנים ובנות יענה שמספידין ומיללין כד"א אעשה מספד כתנים וגו' שם המציא כל צרכן וכן תרגום אונקלוס. ד"א ימצאהו בארץ מדבר מציאה גדולה מצא ישראל במדבר מן התורה שנתנה להם שם: ובתהו ילל ישימון. שעד שלא נתנה התורה היה העולם חשוך ושמם כלילה וכשנתנה היה אור שנא' כי נר מצוה ותורה אור: יסובבנהו. בסכוך עננים. ד"א בהר סיני כשכפה עליהם ההר כגיגית: יבוננהו. שהבינם בתורה. ד"א לשון בנין המשכן: יצרנהו כאישון עינו. ששמרן מאומות ומעמלק: (דעת זקנים)


{יא}  כְּנֶ֨שֶׁר֙ יָעִ֣יר קִנּ֔וֹ עַל-גּֽוֹזָלָ֖יו יְרַחֵ֑ף יִפְרֹ֤שׂ כְּנָפָיו֙ יִקָּחֵ֔הוּ יִשָּׂאֵ֖הוּ עַל-אֶבְרָתֽוֹ:

 אונקלוס  כְּנִשְׁרָא דִמְחִישׁ לְקִנֵהּ עַל בְּנוֹהִי מִתְחוֹפֵף פָּרִיס גַדְפּוֹהִי מְקַבֶּלְהוֹן מְנַטֶלְהוֹן עַל תְּקוֹף אֵבָרוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  הֵיךְ נִישְׁרָא דִמְעוֹרֵר וּמֵחִישׁ לְשַׁרְכַפְתֵּיהּ וְעַל חָסִילוֹי מְחוֹפֵף כְּדֵין שְׁכִינְתֵּיהּ מְעוֹרֵר לְמַשִׁירְיַתְהוֹן דְיִשְרָאֵל וְחָפָא עֲלֵיהוֹן טוֹל שְׁכִינְתֵּיהּ וְהֵיכְמָא דְנִישְׁרָא פָּרִיס גַדְפוֹי עַל בְּנוֹי וְטָעִין יַתְהוֹן וְסָבִיל יַתְהוֹן עַל אֵיבָרוֹי כְּדֵין טַעֲנִינוּן וְסַבְלִינוּן וְאַשְׁרִינוּן עַל תְּקוֹף כָּרְכֵי אַרְעָא דְיִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  כנשר יעיר קנו. נהגם ברחמים ובחמלה, (פ) כנשר הזה, רחמני על בניו ואינו נכנס לקנו פתאום, עד שהוא מקשקש ומטרף על בניו בכנפיו בין אילן לאילן, בין שוכה (צ) לחברתה, כדי שיעורו בניו ויהא בהם כח לקבלו: יעיר קנו. יעורר בניו: על גוזליו ירחף. אינו מכביד עצמו עליהם, אלא מחופף, נוגע ואינו נוגע, אף הקב"ה שדי לא מצאנוהו שגיא כח (איוב לז, כג.), (ק) כשבא ליתן תורה לא נגלה עליהם מרוח אחת אלא מארבע רוחות, שנאמר ה' מסיני בא (ר) וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קדש (לקמן לג, ב.), אלוה מתימן יבא (חבקוק ג, ג.) זו רוח רביעית: יפרוש כנפיו יקחהו. כשבא ליטלן ממקום למקום, אינו נוטלן ברגליו כשאר עופות, לפי ששאר עופות יראים מן הנשר, שהוא מגביה לעוף ופורח עליהם, לפיכך נושאן ברגליו מפני הנשר, אבל הנשר אינו ירא אלא מן החץ, לפיכך נושאן על כנפיו, אומר, מוטב שיכנס החץ בי ולא יכנס בבני, אף הקב"ה, ואשא אתכם על כנפי נשרים (שמות יט, ד.), כשנסעו מצרים אחריהם והשיגום (חונים) על הים, היו זורקים בהם חצים ואבני בליסטראות, מיד ויסע מלאך האלהים וגו' ויבא בין מחנה מצרים וגו' (שם יד, יט-כ.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) מכאן והלאה חר לספר הטובות שעש' להם מעת צאתם ממצרים והם שכחו את הכל: (צ) פי' שוכה ענך עצים: (ק) רש" אומר כן וה"פ שדי דהיינו הקב"ה לא מצאנוהו שגיא כח ר"ל דאע"ג דהוא שגיא דהיינו חק לא נוהג בכח עם הבריות: (ר) מסיני בא אינו מן מנין ד' רוחות אלא שיצא מסיני לקראת ישראל ואלו הן הד' רוחות וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קודש אלוה מתימן יבוא ויש מקשים והא רש"י פי' לעיל קרא וזרח משעיר למו וגו' על העו"א שלא רצו לקבל עליהם את התורה וכ"פ רש"י לקמן בפ' וזאת הברכה וכאן פי' הקרא לד' רוחות העולם וי"ל דתרווייהו איתנייהו ביה לד' רוחות לחוד נכתב הקרא א"כ קשה למה קרא שמות הרוחות בשמות אלו מה שלא קרא ד' רוחות העולם בשמות אלו בכל התורה כולה אלא ע"כ צ"ל דקאי נמי על העו"א ואלו לעו"א לחוד הוה אתי למה לא הזכירן בשמותן בהדיא אלא ע"כ תרווייהו איתנייהו ביה ולעיל בפסו' ימצאהו שמספר בשבחן של ישראל מביא הטעם שדרשו על העו"א שלא רצו לקבל התורה ובפסוק כנשר יעיר קנו שבא לספר בטובתו של מקום שהיטיב לישראל מביא טעם השני: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כנשר יעיר קנו. פועל יוצא והטעם שיוליכם ממקום אל מקום: גוזליו. הם הקטנים וכן ותור וגוזל ומלת גוזל שם כלל עם שם כנוי האפרוחים כמו צפור: ירחף. בנסעם מגזרת מרחפת וכן הענן עליהם בנסעם: יפרש כנפיו יקחהו. יקח כל גוזל וגוזל עד שישאהו על אברתו כי אין בו כח לעוף וזה פירושו. רק פי' על כנפי נשרים דבק עם ואביא אתכם אלי והטעם שיצאו ביד רמה ובאו במהרה אל הר סיני כטעם מי אלה כעב תעופינה: (אבן עזרא)

 אור החיים  כנשר יעיר קנו. רז''ל (ספרי) דרשו מה שדרשו בו, (עיין רש''י ז''ל) וחוץ מדבריהם יתבאר על דרך אומרם ז''ל (ויק''ר פי''ז) כי כשישראל עוברים רצונו אין בעל הדין נוגע בנפשות תחילה אלא מתחיל להעירו בנגעי בתים אחר כך בנגעי בגדים וכו', והוא מאמר כנשר יעיר קנו כמו כן ה' מעורר בניו, גם מעוררם כפי היכולת שיוכלו עמוד בו כאומרם ז''ל (ב''ר נ''ה ב) שאין ה' מנסה האדם אלא בשיעור שיוכל לסבול:

ואומרו יפרוש כנפיו וגו' על דרך אומרם (ספרי דברים ג' כ''ט) ימינו פשוטה לקבל שבים, שאם על ידי הערה שיעיר ה' לישראל יתעוררו לשוב בתשובה תיכף ימינו פשוטה, ואמר יפרוש לעתיד זה שיעורה טעם שיפרוש כנפיו מעיקרא הוא בשביל שיקחהו לאיש ישראל החוזר בתשובה, שזולת זה לא היה פורש כנפיו, ואומרו ישאהו וגו' על דרך אומרם ז''ל (תיקוני זוהר תיקון ע קלא.) בפסוק (קהלת י' כ) ובעל כנפים יגיד דבר, כי יש כת אחת של מלאכים שנקראים בעלי כנפים ושירותם היא שכל דבור טוב וברכת ה' היוצאת מפי איש יהודי ישאוה כנפיהם, והוא אומרו ישאהו על אברתו פירוש ישא הבא ממנו מהטוב: (אור החיים)

 ספורנו  כנשר יעיר קנו. יהי רצון שכמו שחשב לעשות בסיני לולי חטאו בעגל יעשה לעתיד וקבל האל ית' תפלתו אז כאמרו אשרקה להם ואקבצם כי פדיתים: על גוזליו ירחף. כאמרו והביאו בניך בחצן: יפרוש כנפיו יקחהו. כאמרו ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל: ישאהו על אברתו. כאמרו מי אלה כעב תעופינה: (ספורנו)


{יב}  יְהֹוָ֖ה בָּדָ֣ד יַנְחֶ֑נּוּ וְאֵ֥ין עִמּ֖וֹ אֵ֥ל נֵכָֽר:

 אונקלוס  יְיָ בִּלְחוֹדוֹהִי עֲתִיד לְאַשְׁרָיוּתְהוֹן בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחַדָתָא וְלָא יִתְקַיַם קֳדָמוֹהִי פָּלְחַן טַּעֲוָן: (אונקלוס)

 יונתן  מֵימְרָא דַיְיָ בִּלְחוֹדֵיהוֹן יַשְׁרִינוּן בְּאַרְעֲהוֹן וְלָא מַשְׁרֵי בֵּינֵיהוֹן פַּלְחֵי פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה: (תרגום יונתן)

 רש"י  ה' בדד. ה' בדד ובטח (ש) נהגם במדבר: ואין עמו אל נכר. לא היה כח באחד (ת) מכל אלהי הגויים להראות כחו ולהלחם עמהם. ורבותינו דרשוהו על (א) העתיד, וכן תרגם אונקלוס, ואני אומר דברי תוכחה הם, (ב) להעיד השמים והארץ, ותהא השירה להם לעד, שסופן לבגוד ולא יזכרו הראשונות שעשה להם ולא הנולדות שהוא עתיד לעשות להם, לפיכך צריך ליישב הדבר (ג) לכאן ולכאן, וכל הענין מוסב על זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, כן עשה להם וכן עתיד לעשות, כל זה היה להם לזכור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) וה"ק הפסוק וה' נהג את ישראל בדד ובטח אבל א"ל וה' היה בדד דזה פשיטא אלא מלת בדד שב אל העם כלומר שלא היו צריכין לשום אומה ללכת עמהם מרוב בטחונם ויהיה מלת ינחנו עתיד תחת עבר: (ת) ר"ל זהו פירוש בטח כלומר שלא פחדו שמא יקום שום אחד מכל אלהי הגוים להראות כחו להלחם עמהם משום דלא היה כו': (א) ר"ל קרא דה' בדד: (ב) רצונו בזה דאין שייך לפרשו על העתיד כיון שעכשיו מדבר דברי תוכחות עמהם א"כ איך יתכן שיתנבא בכאן באמצע התוכחה על העתיד ל"פ ואני אומר כו' כלו' אף שהוא דבור על העתיד מ"מ גם הם דברי תוכחה כל הענינים וכו': (ג) ר"ל כך הקרא של ה' בדד ינחנו הוא משמע להבא ולעבר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בדד ינחנו. השם לבדו כטעם על פי ה' יחנו ויסעו ואין עם השם שותף ויתכן להיות בדד על ישראל כמו הן עם לבדד ישכון: ואין עמו אל נכר. עם ישראל והעד על זה הפי' יקניאהו בזרים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ה' בדד ינחנו. השם ישכון בישראל בטח בדד ואין עמו כנוי לשם או לישראל והענין כי אין לישראל שר ומושל מכל בני אלהים שינחנו או יעזור בהנחותו בלתי השם לבדו כי הוא חלקו ונחלתו כאשר הזכיר וכבר כתבתי זה (ויקרא יח כה) ובספרי (האזינו יב) ה' בדד ינחנו אמר להם הקב"ה כדרך שישבתם יחידים בעולם הזה ולא נהניתם מן האומות כלום כך אני עתיד להושיבכם יחידים לעתיד לבוא ואין אחד מן האומות נהנה מכם כלום ואין עמו אל נכר שלא תהא רשות לאחד משרי אומות העולם לבוא ולשלוט בכם כענין שנאמר ואני יוצא והנה שר יון בא (דניאל י כ) ושר מלכות פרס עומד לנגדי (שם פסוק יג) אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת וגו' (שם פסוק כא) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ינחנו. ב' במס'. בדד ינחנו. מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו. לומר מי שנותן צדקה הקב''ה בדד ינחנו: (בעל הטורים)

 אור החיים  ה' בדד ינחנו. יתבאר על דרך אומרם ז''ל (תנחומא צו ז) בפסוק (הושע ד' יז) חבור עצבים אפרים הנח לו, כשישראל יש ביניהם אחדות אפילו עובדי עבודה זרה הנח לו, פירוש על דרך (אסתר ב' יא) והנחה למדינות עשה, והוא אומרו ה' בדד פירוש כשהעם בדד לשון בד ה' ינחנו, ואומרו ואין עמו אל נכר פירוש הגם שהם עובדי עבודה זרה אין ה' מחשיב לו עון זה, ומאמר אין עמו תתפרש על דרך שדרשו ז''ל (סוכה מא.) בפסוק (ירמי' ל' יז) דורש אין לה, מכלל שיש לה, כמו כן במה לפנינו אמר אין עמו מכלל שיש עמו אלא שאין ה' מיסרו על זה:

עוד ירצה על זה הדרך אימתי ה' בדד ינחנו כשנגמר חלק הרע מישראל, והוא אומרו ואין עמו אל נכר שהוא חלק הרע הדבוק באדם מחטא האדם והמשכיל יבין: (אור החיים)

 ספורנו  ואין עמו אל נכר. כאמרו כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' וכאמרו אלהי כל הארץ יקרא: (ספורנו)

 כלי יקר   ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר. במס' ברכות (ו.) דרשו פסוק את ה' האמרת היום (דברים כז.יז). אתם עשיתם אותי חטיבה אחת בעולם שנאמר (שם כז.יח) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. וה' האמירך וגו' (שם ו.ד) לעשות אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר (ד"ה א' יז.כא) ומי כעמך ישראל גוי אחד. ז"ש ה' בדד ינחנו ר"ל עשה את ישראל חטיבה אחת בעולם כי נהגם בדד כמ"ש (במדבר כג.ט) הן עם לבדד ישכון. ובדד קאי על ישראל שהבדילם מן העמים להיותם עם אחד מיוחד אליו ית', בדד המה לבדם ולא האומות. אך בתנאי זה כשאין עמו עם ישראל אל נכר ר"ל שיעשו אותו ית' חטיבה אחת בעולם, אז גם את זה לעומת זה עשה האלהים (קהלת ז.יד). (כלי יקר)


{יג}   שלישי  יַרְכִּבֵ֨הוּ֙ עַל-בָּ֣מֳתֵי אָ֔רֶץ וַיֹּאכַ֖ל תְּנוּבֹ֣ת שָׂדָ֑י וַיֵּֽנִקֵ֤הוּ דְבַשׁ֙ מִסֶּ֔לַע וְשֶׁ֖מֶן מֵֽחַלְמִ֥ישׁ צֽוּר:

 אונקלוס  אַשְׁרִנוּן עַל תָּקְפֵּי אַרְעָא וְאוֹכָלִנוּן בִּזַת סָנְאֵיהוֹן וִיהַב לְהוֹן בִּזַת שַׁלִיטֵי קִרְוִין וְנִכְסֵי יָתְבֵי כְּרַכִּין תַּקִיפִין: (אונקלוס)

 יונתן  אַשְׁרִינוּן עַל כַּרְכֵי אַרְעָא דְיִשְרָאֵל וְאַיְיכוֹל יַתְהוֹן תַּפְנוּקֵי עַלְלַת חַקְלָאָה וְאוֹנִיק יַתְהוֹן דוּבְשָׁא מִפֵּירָהָא דְמִתְרַבְיָין עַל כֵּיפִין וּמִשְׁחָא מִזֵיתָהָא וּמְלַבְלְבִין מִטִנְרִין תַּקִיפִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ירכבהו על במותי ארץ. כל המקרא (ד) כתרגומו: ירכבהו וגו'. על שם שארץ ישראל גבוה מכל הארצות: ויאכל תנובת שדי. אלו (ה) פירות ארץ ישראל, שקלים לנוב ולהתבשל מכל פירות הארצות: וינקהו דבש מסלע. מעשה באחד (ו) שאמר לבנו (ז) בסיכני, הבא לי קציעות מן החבית, הלך ומצא הדבש צף על פיה, (ח) אמר לו זו של דבש הוא, אמר לו השקע ידך לתוכה ואתה מעלה קציעות מתוכה (ספרי שטז.): ושמן מחלמיש צור. אלו זיתים של (ט) גוש חלב (מנחות פה:): במותי ארץ. לשון גובה: שדי. לשון שדה: חלמיש צור. תקפו וחזקו של סלע. כשאינו דבוק לתיבה שלאחריו נקוד חלמיש, (י) וכשהוא דבוק נקוד חלמיש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) פי' שיתן להם א"י וכ"ת א"כ הל"ל וינחילנו וגו' מאי ירכיבהו וכו' וכדמפרש ואזיל (ה) ק"ל וכי במקום אחר לא יאכלו ל"פ אלו פירות כו': (ו) דק"ל והיאך בא זה שהיו יונקים דבש מן הסלע: (ז) בסיכני שם מקום: (ח) וקציעות הם קשים כמו סלע ואפ"ה היה דבש עליהם וא"כ היו יונקים דבש מן הסלע: (ט) גוש חלב שם מקום: (י) דק"ל למה נקוד חלמיש בשו"א תחת הלמ"ד ה"ל למינקד חלמיש בקמץ כמו חלמיש למעינו מים לכך מפ' כשאינו דבוק כו' אבל כאן דבוק: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ירכיבהו על במתי ארץ. ארץ כנען שהיא אמצעית כל הישוב וירכיבהו לשון צחות: במותי. בוי''ו לא ישתנה מגזרת על במותימו תדרוך ואין כמוהו ואת (רשעים) (במ''ח גרס עשיר) במותיו: תנובות. כמו פרי מגזרת חיל כי ינוב: שדי. תאר השם על משקל חכם והיו''ד תחת ה''א כוי''ו שלו הייתי והעד יעלוז שדי שהוא לשון יחיד: וינקהו דבש מסלע. דרך משל כמו יעטפו ההרים עסים והטעם רוב הדבש והשמן. כי מארץ כנען יובלו כי כן כתוב: מחלמיש צור. רפה הלמ''ד כי הוא דבק והנה הוא הפך מצור החלמיש וכן חרבו' צורים עם צור חרבו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  על במותי ארץ. מלא וי''ו, על ששה עממים: וינקהו. חסר יו''ד. מיו''ד דכרות יונקת כל התורה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ירכיבהו על במתי וגו'. אין זה נמשך עם האמור למעלה אלא התחלת ענין ונמשך למטה, וגזירת הדברים הוא וישמן ישרון וגו': (אור החיים)

 ספורנו  ירכיבהו על במתי ארץ. וזה יעשה מאחר שלא השיג חפצו במתן תורה הנזכר ויבקש זה שנית בתת להם הארץ בעבור ישמרו חוקיו להשלימם בהרכיבם על חלק מהארץ נשא במקום ובמעלה כאמרו צבי היא לכל הארצות וזה בהכנסם לארץ עתה: ויאכל תנובות שדי. שלא טרחו בם כאמרו כרמים וזיתים אשר לא נטעתם אתם אוכלים: (ספורנו)

 כלי יקר  ירכיבהו על במותי ארץ וגו'. במלת במתי כתיב וי"ו יתירה ופירש בה בעל הטורים מה שפירש. ואני אומר שוי"ו יתירה זו רמז אל ו"פ ארץ שנזכרו בפר' עקב (ח.ז–ט) בשבח א"י לכך אמר במותי ארץ כאלו אמר ששה ארץ וקל להבין. ואח"כ אמר וינקהו דבש מסלע, במלת ויניקהו חסר יו"ד, נ"ל שרמז בזה שבעבור שהניק להם דבש מסלע ישמן ישורון ויבעט ושכחו התורה הכלולה בעשרת דברות וזה יותר נכון ממה שפירש בעל הטורים, וכן צור ילדך תשי יו"ד קטנה כי בעבור שעברו על י' דברות גרמו תשות כח כלפי מעלה כביכול, ובמלת יצב גבלת עמים פירש בעל הטורים גבלת חסר וי"ו לומר י"ב מזלות יצב למספר בני ישראל פירוש לפירושו כשתכתוב ו"ו הנעלם ממנו ג"כ ו' ככה המזלות ששה משרתים ביום הנגלה וששה משרתים בלילה הנסתרת ולפי שאין מזל לישראל (שבת קנו.) ע"כ גבלת חסר ו"ו לומר שאין להם ממשלה על י"ב שבטים כי אם על העמים לכך נאמר יצב גבלת עמים. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ירכיבהו על במתי ארץ. כד"א ואתה על במותימו תדרוך: ויאכל תנובות שדי. מאחר שבאו לארץ אכלו תנובת השדה ופסק המן כדכתיב וישבות המן ממחרת הפסח ויאכלו מעבור הארץ כדי שיתחזקו לכבוש את הארץ ואמרינן התם דקריב עומר והדר אכול. והקשה הרב נתן האופניא"ל למה המתינו עד לאחר הקרבת העומר יבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה לא תעשה דולחם וקלי וכרמל וכו' כמו שעשה דמילה דוחה לא תעשה דצרעת ותירץ גזרה כזית ראשון אטו כזית שני דמכזית ראשון שיאכל מן המצה אקיים ליה עשה ונמצא עובר לאו בכזית שני דבכי האי גוונא אמרינן ביבמה שנפלה לפני כהן גדול דלא מיבמה יבא עשה דיבמה יבא עליה וידחה ל"ת דאלמנה לא יקחו ומשני גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה דמביאה ראשונה אקיים ליה עשה הכא נמי דכותה: ויניקהו דבש מסלע. שהיו עושים הדבורים דבש בנקיקי הסלעים. וגם התמרים גדלים על הסלעים ויוצא הדבש: ושמן מחלמיש צור. שהזתים הגדלים בסלעים הם טובים מאותן שבבקעה לפי שחמה זורחת עליהם תמיד וממתקן כד"א וממגד תבואות שמש: (דעת זקנים)


{יד}  חֶמְאַ֨ת בָּקָ֜ר וַֽחֲלֵ֣ב צֹ֗אן עִם-חֵ֨לֶב כָּרִ֜ים וְאֵילִ֤ים בְּנֵֽי-בָשָׁן֙ וְעַתּוּדִ֔ים עִם-חֵ֖לֶב כִּלְי֣וֹת חִטָּ֑ה וְדַם-עֵנָ֖ב תִּשְׁתֶּה-חָֽמֶר:

 אונקלוס  יְהַב לְהוֹן בִּזַת מַלְכֵיהוֹן וְשַׁלִיטֵיהוֹן עִם עוֹתַר רַבְרְבֵיהוֹן וְתַקִפֵיהוֹן עַמָא דְאַרְעֲהוֹן וְאַחֲסַנְתְּהוֹן עִם בִּזַת חֵילֵיהוֹן וּמַשִׁרְיָתְהוֹן וְדַם גִבָּרֵיהוֹן יִתָּשַׁד כְּמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  יְהַב לְהוֹן לְוָואִי שְׁמֵינֵי תוֹרִין מִן בִּיזַת מַלְכֵיהוֹן וְחֶלְבָּא מִבַּכִּירֵי עַנִין מִן עָדֵי שִׁלְטוֹנֵיהוֹן עִם טוּב פְּטִימִין וְדִכְרִין בְּנֵי דְעָנִין שְׁמֵנִין מִמַתְנָן וְגַדָאִין אָמַר משֶׁה נְבִיָא אִין נַטְרִין הִינוּן עַמָא בֵּית יִשְרָאֵל מִצְוָותָא דְאוֹרַיְיתָא אִתְאַמַר עָלַי בִּנְבוּאָה דִיְהֶוְיָן גַרְגִרֵי חִיטֵיהוֹן הֵיךְ כּוּלְיַין דְתוֹרֵי וַחֲמַר סוּמַק מִן עִנְבָא חָד מַפְקִין כּוֹר חָד: (תרגום יונתן)

 רש"י  חמאת בקר וחלב צאן. זה היה בימי שלמה, שנאמר עשרה בקר בריאים ועשרים בקר רעי ומאה צאן (מלכים-א ה, ג.): עם חלב כרים. זה היה בימי עשרת השבטים, שנאמר ואוכלים כרים מצאן (עמוס ו, ד.): חלב כליות חטה. זה היה בימי שלמה, שנאמר ויהי לחם שלמה וגו' (מלכים-א ה, ב.): ודם ענב תשתה חמר. בימי עשרת השבטים השותים במזרקי יין (עמוס ו, ו.): חמאת בקר. הוא שומן הנקלט מעל גבי החלב: וחלב צאן. חלב של צאן, וכשהוא דבוק (כ) נקוד חלב, כמו בחלב אמו: כרים. כבשים: ואילים. (ל) כמשמעו: בני בשן. שמנים היו: כליות חטה. חטים שמנים כחלב כליות וגסין (מ) ככוליא: ודם ענב. תהי שותה טוב, (נ) וטעם יין חשוב: חמר. יין בלשון ארמי: חמר. אין זה שם דבר, אלא לשון משובח בטעם, ווינ"ש בלע"ז (ווייניכט), ועוד יש לפרש שני מקראות הללו אחר תרגום של אונקלוס, אשרינון על תוקפי ארעא וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דק"ל למה נקוד וחלב בשו"א תחת החי"ת וציר"י תחת הלמ"ד ה"ל למכתב וחלב כולו בקמ"ץ: (ל) נראה דהצעת רש"י כך הוא כרים כבשים והשתא א"ש דאילים הוי פירושו כמשמעו דבלא זה ה"א דאילים הם כבשים ולמה נקראו אילים שמחזיקים ומעשרים את בעליהן ואילים מל' ואת אילי הארץ לקח שהוא ל' חוזק אבל השתא שפירש כרים כבשים אין אנו צריכים לדחוק ולפרש דאילים מלשון חוזק אלא אילים פירוש כמשמעו: (מ) דאל"כ למה מדמה לחלב כליות לא לשאר חלב: (נ) ר"ל שכך הפי' של פסוק ודם ענב הייה שותה וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  חמאת בקר. רוב הבשר וחלב צאן. לולי הקבלה היה זה הכתוב חוזק לדבר החלב שהזכרתי במקומו או טעם חלב כרים החלב השמן והטוב כמו כל חלב יצהר: בני בשן. שגדל בהר הבשן: חלב כליות חטה. דרך משל כי החלב על הכליות גם גרגיר החטה דומה לאחת הכליו': ודם ענב. היין והנה היא רבת דבש ושמן ובשר ולחם ויין וכל פרי וזהו תנובות שדי וי''א כי דבש דבש תמרים: חמר. כמו יין וכן כרם חמר ותי''ו תשתה לנכח והטעם כמדבר לחבירו כל כך הוא רב שתשת' חמר בכל עת. וי''א כי ענב לשון נקבה ואיננו כלום כי היה ראוי להיות התי''ו פתח עד שיצא לאחרים וי''א על לשון קהלה כי ישראל לשון זכר ולשון נקב' וזה קרוב מעט: (אבן עזרא)

 ספורנו  ודם ענב תשתה חמר. מיץ הענבים היה ראוי לשתיה בלתי רב מלאכה בו ובכן היו מתפרנסים שלא בצער וכל זה עשה להם האל ית' כדי שיהיה להם פנאי לעסוק בתורה ובמצות: (ספורנו)

 דעת זקנים  עם חלב כרים ואילים. מיטב של כבשים ואילים כמו ואכלו את חלב הארץ: עם חלב כליות חטה. כליות ממש לפי שבכליות יש חריץ מדמה אותם בחטה:

ודם ענב תשתה חמר. שיהא היין אדום כדם וחשיבות הוא כד"א אל תרא יין כי יתאדם: (דעת זקנים)


{טו}  וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ וַיִּטּשׁ֙ אֱל֣וֹהַּ עָשָׂ֔הוּ וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻֽׁעָתֽוֹ:

 אונקלוס  וְעַתַּר יִשְׂרָאֵל וּבְעַט אַצְלַח תְּקוֹף קְנָא נִכְסִין וּשְׁבַק פָּלְחַן אֱלָהָא דְעָבְדֵהּ וְאַרְגֵז קֳדָם תַּקִיפָא דְפָרְקֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְעַתָּרוּ בֵּית יִשְרָאֵל וּפָחֲזוּ אַצְלָחוּ תְּקוֹף קָנִין נִכְסִין וּשְׁבָקוּ פּוּלְחַן אֱלָהָא דִבְרָא יַתְהוֹן וְאַרְגִיזוּ קֳדָם תַּקִיפָא דְפַרְקִינוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  עבית. לשון עובי: כשית. כמו כסית, לשון כי כסה פניו בחלבו (איוב טו, כז.), כאדם ששמן מבפנים וכסליו נכפלים מבחוץ, וכן הוא אומר ויעש פימה עלי כסל (שם): כשית. יש לשון קל (ס) בלשון כסוי, כמו וכוסה קלון ערום (משלי יב, טז.), ואם כתב כשית דגוש, היה נשמע כסית את אחרים, (ע) כמו כי כסה פניו (איוב טו, כז.): וינבל צור ישעתו. גנהו ובזהו, כמו שנאמר אחוריהם אל היכל ה' וגו' (יחזקאל ח, טז.), אין נבול גדול מזה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) רצונו בזה כיון שהוא מל' כסוי ה"ל להדגיש השי"ן כמו שמצינו בכ"מ שלשון כסוי מודגש: (ע) אבל עכשיו הוא משמע שאת המכסה את עצמך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וישמן ישורון. ישראל ויתכן להיות מגזרת ישר והטעם שמן זה שהיה ישר וי''א שהוא מגזרת אשורנו והראשון הוא הישר בעיני והעד שהוא לשון יחיד: ויבעט. כמו למה תבעטו לפי טעם המקום: שמנת. ולא חשבו לאמר לנפשו: עבית. כמו קטני עבה: כשית. י''א שהוא כמו כסה פניו בחלבו כי ימצא מהבנין הקל ואחרים אמרו שהוא כמו תעיתי כשה אובד וזה (ס''א לא) ימצא באחד מהפעלים והנכון בעיני שאין למלה הזאת אח וטעמה כמו בעטת: ויטוש. מצות אלהיו: וינבל. במחשבה ובפה. והנכון שחלל השם שלא הושיעו הוא סבב על כן כתוב צור ישועתו גם זה הפסוק על פי' הצור תמים פעלו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וינבל צור ישועתו. גנוהו ובזוהו כמו שנאמר (יחזקאל ח טז) אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה אין נבול גדול מזה לשון רש"י ור"א אומר וינבל שגרם לחלל את השם שלא יוכל להושיעו וגם זה איננו נכון בעיני כי אינו מטעם המקום שעדיין יספר את חטאיהם ולא יזכיר עונש ונקמה שיעשה בהם עד ויאמר אסתירה פני מהם והנכון בעיני מה שהזכרתי למעלה (פסוק ו) כי הנבלה תשלום רעה תחת טובה יאמר שנטש אלוה שבראו בעבור זרים וינבל בפיו ובמחשבתו צור שהיה מושיעו לאמר שאין בעבודתו רק גמול רע בעבדם הזרים ישבעו לחם ובעבדם את הצור יהיו נבזים ושפלים לכל העמים כאשר אמרו סכלינו (מלאכי ג יד טו) שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני השם צבאות ועתה אנחנו מאשרים זדים וגו' וכאשר תאמרנה הנשים הארורות (ירמיהו מד יח) ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים וגו' חסרנו כל וכן אל תנאץ למען שמך אל תנבל כסא כבודך (שם יד כא) שיאמרו עליו שהוא משלם רעה תחת טובה לעמו ועבדיו כמו שאמר (שם) אל תפר בריתך אתנו (הרמב"ן)

 ספורנו  וישמן ישורון ויבעט. והנה גם בעלי העיון שבהם הנקראים ישורון מן אשורנו ולא קרוב עשו כמו הבהמות הבועטות בבני אדם שנותנים להם מזון: שמנת עבית כשית. הנה אתה ישורון קהל תופשי התורה ובעלי העיון פנית אל התענוגים הגשמיים ובזה עבית מהבין דקות האמת כאמרו וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו כהן ונביא. כשית. כאמרו כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם: ויטוש אלוה עשהו. ולפיכך נטש ההמון אלוה עשהו: וינבל צור ישועתו. בזהו כי מרעה אל רעה יצאו: (ספורנו)


{טז}  יַקְנִאֻ֖הוּ בְּזָרִ֑ים בְּתֽוֹעֵבֹ֖ת יַכְעִיסֻֽהוּ:

 אונקלוס  אַקְנִיאוּ קֳדָמוֹהִי בְּפָלְחַן טַעֲוָן בְּתוֹעֶבְתָּא אַרְגִיזוּ קֳדָמוֹהי: (אונקלוס)

 יונתן  קָנוֹן יָתֵיהּ בְּפוּלְחָנָא נוּכְרַיָא בְּמַרְחַקַתְהוֹן אַרְגִיזוּ קֳדָמוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  יקנאהו. הבעירו חמתו (פ) וקנאתו: בתועבות. במעשים תעובים, כגון משכב זכור וכשפים שנאמר בהם תועבה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) פירוש שכל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת דבר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יקנאהו. במחשבתם כמו לא יבצר מהם: בזרים. באלהים זרים: בתועבות. הם אלילים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  בתועבת יכעיסהו. הבעירו חמתו בתועבות ומעשים מכוערים כגון משכב זכר וכשפים שיש בהם תועבה לשון רש"י וכן איתא בספרי (האזינו שיח) אבל אין בשירה תוכחת אלא על ע"ז בלבד וטעם בזרים נמשך אל אלוה עשהו יקניאוהו באלהים זרים כלשון אלהים אחרים וטעם בתועבות השדים לשרוף את בניהם באש לאלהים אחרים שכל זה מתועב לפניו כמו שנאמר (לעיל יב לא) כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם וכתיב (ירמיהו לב לה) אשר לא צויתים (ולא דברתי) ולא עלתה על לבי לעשות התועבה הזאת (הרמב"ן)

 ספורנו  בתועבות יכעיסוהו. לגרום לשכינה שתסתלק מישראל: (ספורנו)

 דעת זקנים  בתועבות יכעיסוהו. בגזל ועריות שנא' בהם כי את התועבות האל עשו: (דעת זקנים)


{יז}  יִזְבְּח֗וּ לַשֵּׁדִים֙ לֹ֣א אֱלֹ֔הַּ אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א יְדָע֑וּם חֲדָשִׁים֙ מִקָּרֹ֣ב בָּ֔אוּ לֹ֥א שְׂעָר֖וּם אֲבֹֽתֵיכֶֽם:

 אונקלוס  דבָּחוּ לשֵׁדין דִלֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ דַחֲלָן דְלָא יְדָעֻנוּן חַדְתִּין דִי מִקָרִיב אִתְעֲבִידוּ לָא אִתְעַסְקוּ בְהוֹן אֲבָהָתְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  יְדַבְּחוּן לְטַעֲווֹת דִמְתִילִין לְשֵׁידִין דְלֵית בְּהוֹן מִדַעַם דִצְרִיךְ טַעֲוָון דְלָא יַדְעוּנוּן דַחֲלָן חֲדַתַּן דִמִזְמַן קָרִיב אִתְעֲבִידוּ וְלָא אִתְעַסְקוּ בְּהוֹן אַבְהַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא אלה. כתרגומו דלית בהון צרוך, (צ) אילו היה בהם צרוך (ק) לא היתה קנאה כפולה (ר) כמו עכשיו: חדשים מקרוב באו. אפילו האומות לא היו רגילים בהם (ספרי שיח.), נכרי שהיה רואה אותם היה אומר, זה צלם יהודי: לא שערום אבתיכם. לא יראו מהם, (ש) לא עמדה שערתם מפניהם, דרך שערות האדם לעמוד מחמת יראה, כך נדרש בספרי (שם). ויש לפרש עוד, שערום, לשון ושעירים ירקדו שם (ישעיה יג, כא.). שעירים הם (ת) שדים, לא עשו אבותיכם שעירים הללו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) צרוך פירוש כח ויכולת והוצרכו לפרש כן מדכתיב אחריו אלהים לא ידעום ואם היה פי' לא אלוה כמשמעו איך קראו אחר זה אלהים. הרא"ם: (ק) רצ"ל שלא תקשי מדכתיב לא אלהים משמע אבל אם היה בו צרוך כגון כוכבים ומזלות לא היו מקניטים לו ואיך יתכן ה הרי כתי' ופן תשא עיניך וגו' לירח או לכל צבא השמים: (ר) וא"ת והא לעיל בפ' כי תשא פירש"י למה יחרה אפך כלום מתקנא אלא גבור בגבור וכו' וא"כ למה תהא קנאה כפולה וי"ל לעיל גבי תפלה לפייס הש"י אמר משה למה יחרה אפך כלום מתקנא וכו' אבל לענין עונש כשבא הקב"ה לענוש על ע"א העובדים אותם אז העונש יותר גדול במי דלית ביה צרוך: (ש) ויהיה כנוי שערום כמו בני יצאוני יצאו ממני פן תשבענו תשבע ממנו: (ת) ויהיה ג"כ פה כנוי שערום מהם רק פי' מהם פירוש ממין השעירים שהם השדים הנזכרים למעלה ופירוש שערום עשו שעירים כמו מאלמים עשו אלומים. רא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לשדים. כמו לשעירים אשר הם זונים על כן פירש רבי יצחק בן שאול נ''ע לא שערום אבותיכם מגזרת לשעירים למ''ד לשדים מושכת עצמה ואחרת עמה. וכן הוא לשדים וללא אלוה. ולפי דעתי שאין צורך רק פירושו לשדים שאינם אלהים ונקראו שדים על טעם אמים משוד הדעת: אלהים לא ידעום. ואיך חשבו שהם אלהים ולא ידעו זה בראי' וזאת מלת ידעום ולא בהעתקה וזהו לא שערום אבותיכם: חדשים מקרוב באו. מימים מעטים אינם קדמונים אפי' אבותיכם ולא ידעום: שערום. פי' לא שערו מהם. מגזרת וישתער עליו כטעם תסמר שערת בשרי וקרוב הוא מגזרת סערה ואם הוא בסמ''ך וכמוהו בני יצאוני יצאו ממני חזקתני ותוכל חזקת ממני. והנה טעמו ולא פחדו מהם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  יזבחו לשדים לא אלה. פירשתיו (ויקרא יז ז) (הרמב"ן)

 אור החיים  לא אלוה. פירוש גם הם אינם זובחים להם לצד היותם אלוה אלא לעשות להם צורכיהם ומבוקשם, וכנגד מה שעושים לעבודת אלילים אמר אלהים לא ידעום פירוש הגם שאינם יודעים אותם מה טיבם של האלילים הם עובדים אותם, ואומרו חדשים מקרוב באו וגו', עיין מה שפירשתי בפסוק (לעיל י''ג ז') כי יסיתך אחיך וגו': (אור החיים)

 ספורנו  לשדים לא אלוה. שאינם נצחיים כמו שאמרו ז''ל על השדים שהם מתים כבני אדם: אלהים לא ידעום חדשים מקרוב באו. כשהיו רואים איזה מין מן הנמצאות שלא ידעו מציאותו קודם לכן היו חושבים שיהיה לו איזה מסבב קדמון מיוחד אליו והיו עובדים אותו: (ספורנו)

 דעת זקנים  יזבחו. לע"ז שהוא דבר נמאס לא אלוה שאין לו כח ולא חוזק כמו ואת אילי הארץ לקח. ואונקלוס תרגם דלית בהון צרוך אך אם היה בהם שום צורך לא היתה קנאה כפולה כמו שהיא עכשיו. ואמר ליה ההוא רומאה לר' שמעון אלהכון קנאי הוא דכתיב אל קנא כלום מתקנא אלא גבור בגבור וכתיב הם קנאוני בלא אל ואני אקניאם בלא עם. א"ל אמשול לך משל למה הדבר דומה לאדם שנשא אשה יפת תואר ביותר וחזר ולקח אחרת עליה כעורה ביותר כעסה עליו הראשונה ואמרה לו אלו לקחת הגונה לא הייתי מקפדת עכשיו שהיא כעורה הקפידה כפולה כך אמר הקב"ה כיון שאתם יודעים שאין בהם ממשות הרי הקנאה כפולה: אלהים לא ידעום. לא הכירום שיהיה בהם שום תועלת. והרב יוסף קרא פירש לפי שבהקב"ה כתיב כי ידעתי את מכאוביו אבל הם לא ידעו בצרותיהם ולא עמדו להם: חדשים מקרוב באו. לא נקראו אלוה עד עכשיו: לא שערום אבותיכם. לא פקדום פוקד מתרגמינן מסער: (דעת זקנים)


{יח}  צ֥וּר יְלָֽדְךָ֖ תֶּ֑שִׁי וַתִּשְׁכַּ֖ח אֵ֥ל מְחֹֽלְלֶֽךָ:

 אונקלוס  דַחֲלַת תַקִיפָא דִבְרָאָךְ אִתְנְשֵׁתָא שְׁבַקְתָּא פָלְחַן אֱלָהָא דְעָבְדָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  דַחֲלַת תַּקִיפָא דִבְרָא יַתְכוֹן אִתְנַשְׁתּוּן וְאַנְשֵׁיתוּן מֵימַר אֱלָהָא דְעָבַד יַתְכוֹן מְחִילִין מְחִילִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  תשי. תשכח. ורבותינו דרשו, כשבא להיטיב לכם, אתם מכעיסין לפניו ומתישים כחו (א) מלהיטיב לכם: אל מחוללך. מוציאך מרחם, לשון יחולל אילות (תהלים כט, ט.), חיל כיולדה (שם מח, ז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) והוא מל' תשש כחו כנקבה ולפירוש ראשון יהי' מלת תשי מגזירת נשיתי טוב': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  צור ילדך תשי. דבר הנביא ותמה איך שכחת אשר ילדך ועבדת חדשים גם זה צור ילדך כמו הביטו אל צור חוצבתם כאילו ממנו היה כי הכל בגבורת השם כמו רוקע הארץ מאתי והתימ' מתועי לב בעבור אני היום ילדתיך ושכחו זה הכתוב. תשי כמו לא תנשה והנח הנעלם אחר התי''ו תחת הדגש שהוא אלף הבלוע והיו''ד תחת ה''א וכן אל תמחי ובאו שניהם מלעיל להפריש בין זכר לנקבה בפעלים שהאות האחרון ה''א נח והנכון בעיני כי היו''ד נוסף והוא על משפט אל תט מאמרי פי: מחוללך. כמו ילדך והנה אל שהוא גבור ותקיף כמו צור ויתכן היות גזרת מחוללך מחיל כמו הרה תקריב ללדת תחיל. גם כן כתוב וינאץ השקד. או הוא פועל עומד: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  תשי. יו''ד קטנה. נתן לך יו''ד דברים, ונסית אותו בי' נסיונות. ולכך יו''ד דיגדל נא, גדולה. לומר לך זכור לאברהם שנסיתו בעשרה נסיונות: (בעל הטורים)

 אור החיים  צור ילדך תשי. יתבאר על דרך אומרם ז''ל (זוה''ק ח''ג רז:) בשעה שרצה הקדוש ברוך הוא לברא את האדם נמלך במלאכים ואמרו לפניו מה אנוש וגו' (תהלים ח ה) ונתעצם ה' נגד דברי המלאכים ובראו והעניש המנגדים ע''כ, ולזה כשישראל עוברים רצונו מחלישים טעם לידתו של אדם, והוא אומרו ילדך תשי:

ותשכח אל מחוללך. תתפרש לשון עדי כדרך אומרו (הושע ב') ותעד נזמה וחלייתה, והכונה שעשאך מחול עדי על כל הנבראים אפילו על המלאכים כאומרו (תהלים ס''ו יב) הרכבת אנוש לראשינו, או על דרך אומרו (ישעי' מ''ט ג) ישראל אשר בך אתפאר, שעשאך עדי לו יתברך ורז''ל אמרו (ספרי) דרשות וכפטיש וגו': (אור החיים)

 ספורנו  צור ילדך תשי. וגם אתה ישורון המעיין בפנותך אל התענוגים תנשה חכמתך וידיעתך בגדלו: ותשכח אל מחוללך. שהטיב עמך כאמרו אנכי אנכי הוא מנחמכם ותשכח ה' עושך נוטה שמים כו': (ספורנו)

 דעת זקנים  צור ילדך תשי. הקב"ה שבראך במעי אמך והולידך שכחת בשביל החדשים שאינן שוים כלום: ותשכח אל מחוללך. כפול הענין: (דעת זקנים)


{יט}   רביעי  וַיַּ֥רְא יְהֹוָ֖ה וַיִּנְאָ֑ץ מִכַּ֥עַס בָּנָ֖יו וּבְנֹתָֽיו:

 אונקלוס  וּגְלֵי קֳדָם יְיָ וּתְקֵף רָגְזֵהּ מִדְאַרְגִיזוּ קֳדָמוֹהִי בְּנִין וּבְנָן: (אונקלוס)

 יונתן  וּגְלֵי קֳדָם יְיָ וַהֲוָה רְגַז מִן קֳדָמוֹי מִן דְאַרְגִיזוּ קֳדָמוֹי בְּנַיָא חֲבִיבַיָא דְאִתְקְרוּן עַל שְׁמֵיהּ בְּנִין וּבְנָן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בניו ובנותיו. אנשים ונשים כי גם (במ''ח הם) קטרו לע '' ג: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  מכעס בניו ובנתיו. הזכיר הכתוב הבנות בכאן שלא כמנהג כאשר אמר למעלה (פסוק ה) לא בניו וכן בכל מקום יזכיר הבנים והבנות הן בכלל אבל זה מרמזותיו כי יהיה בדור החורבן רשע הנשים ופשעיהם גדול מאד להכעיסו כי היו נצמדות לע"ז ביותר והן שמפתות את האנשים לעבדה כאשר מפורש בדברי ירמיהו (מד טו) ויענו כל האנשים היודעים כי מקטרות נשיהם לאלהים אחרים וכל הנשים העומדות קהל גדול והן שהעיזו פניהם בנביא לאמר לו (שם פסוק יז) עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו לקטר למלכת השמים וכתוב עוד שם (פסוק ה) מפורש להכעסני במעשי ידיכם לקטר לאלהים אחרים וכתוב עוד שם (פסוק ט) השכחתם את רעות אבותיכם ואת רעות מלכי יהודה ואת רעות נשיו ואת רעותיכם ואת רעות נשיכם וביחזקאל (ח יג יד) נאמר עוד תשוב תראה תועבות גדולות אשר המה עושים ויבא אותי אל פתח שער בית ה' וגו' והנה שם הנשים יושבות מבכות את התמוז (הרמב"ן)

 ספורנו  וינאץ מכעס בניו ובנותיו. ואחר שלא השיג שלמותם בארץ בחר שלישית לצרפם בגלות ובזה ומאס בכעסו את בניו ואת בנותיו לא רחם על הקטנים ולא על כבוד הבנות: (ספורנו)


{כ}  וַיֹּ֗אמֶר אַסְתִּ֤ירָה פָנַי֙ מֵהֶ֔ם אֶרְאֶ֖ה מָ֣ה אַֽחֲרִיתָ֑ם כִּ֣י ד֤וֹר תַּהְפֻּכֹת֙ הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹֽא-אֵמֻ֥ן בָּֽם:

 אונקלוס  וַאֲמַר אֶסַלֵק שְׁכִנְתִּי מִנְהוֹן גְלֵי קֳדָמַי מָה יְהֵי בְסוֹפֵיהוֹן אֲרֵי דָרָא דְאַשְׁנִיוּ אִנוּן בְנַיָא דִלֵית בְּהוֹן הֵימָנוּ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר מְפַלְגָא אִיפְלִיג אַפֵּי רְעוּתִי מִנְהוֹן נֶחְמֵי מַה יֶהֱוַון בְּסוֹפֵיהוֹן אֲרוּם דַר דְהַפְכִינָן הִינוּן בְּנִין דְלֵית בְּהוֹן הֵימְנוּתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מה אחריתם. מה תעלה בהם (ב) בסופם: כי דור תהפוכות המה. מהפכין רצוני (ג) לכעס: לא אמון בם. אין גדולי נכרים (ד) בהם, כי הוריתים דרך טובה וסרו ממנה: אמון. לשון ויהי אומן (אסתר ב, ז.), נודריטור"ה בלע"ז (ערציהונג). דבר אחר אמון, לשון אמונה (ה) כתרגומו, אמרו בסיני נעשה ונשמע, ולשעה קלה בטלו הבטחתם ועשו העגל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) כי המבוקש הוא אינו רק לדעת מה יהא עליהם באחרונה לא מה יהא אחריתם כי אחריתם היא המיתה ובלאו הסתרת פנים כל הילודים למות אלא מה יהא עליהם פורעניות בשביל הסתרת פנים: (ג) לא שהם מתהפכין כפי המובן והוכחתו מדכתי' כי וגו' וכל כי הוא נתינת טעם אש למעלה וק"ל: (ד) ופירוש אמן מל' ויהי אומן את הדסה והוסיף מלת נכרים כי בזולת התוספת יהא המובן ממנו שאין גדולי בם כלומר שלא גדלתים לכן הוסיף מלת נכרים: (ה) דלטעם ראשון היה קשה למה לא נא' אומן בוי"ו ל"פ ד"א וכו ולד"א קשה הל"ל אמון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויאמר. השם אל לבו או אל המלאכים: אסתירה. כדרך לשון בני אדם וכן אעלים עיני והטעם כאשר יבקשוני לא ימצאו עזר: אראה מה אחריתם. י''א כי אני אסתיר פני מהם בעבור שאני רואה מה יעשו באחרונ' והנכון שהוא כמשמעו עד שארא' מה יעשו בצר להם: כי דור תהפוכת. דבק עם אסתירה פני: תהפוכת. שנהפכו לעבוד אלהים זולתי והם היו בני כי אני ילידתים והנה אין אמונה בהם והוא שם או תאר כי אין בהם איש אמונים כי מצאנו כי פסו אמונים כנגד חסיד גם שומר אמונים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויאמר. ה' אל לבו או אל המלאכים אסתירה פני מהם כדרך לשון בני האדם וכן אעלים עיני מכם (ישעיהו א טו) והטעם כי כאשר יבקשוני לא ימצאוני אראה מה אחריתם יש אומרים אני אסתיר את פני מהם בעבור שאני רואה מה יעשו באחרונה והנכון שהוא כמשמעו עד שאראה מה יעשו בצר להם דברי ר"א ואין טעם "ויאמר" רק המחשבה והרצון לפניו לעשות כן כדרך "ויאמר אלהים" במעשה בראשית וכבר פירשתי (בראשית א ג) וטעם "פני" על דרך האמת פירשתיו (שמות ג ב שם כ ג) והנה "אסתירה פני" שאסלק שכינתי וטעם אראה מה אחריתם כטעם ארדה נא ואראה (בראשית יח כא) וכבר פירשתיו כי דור תהפכת המה ולא יעמדו בפני בנים לא אמן בם כי אין להם אומן ומגדל והמשכיל יבין והנה עד הנה בשירה זו משה ישיר בה והוא מדבר בלשון עצמו ומן הכתוב הזה ואילך שהזכיר וירא ה' וינאץ וגו' ויאמר אסתירה פני כולם דברי השם הנכבד הם קנאוני כעסוני וכל השירה כן (הרמב"ן)

 אור החיים  כי דור תהפוכות וגו'. פירוש לפי שאמר הכתוב בסמוך אסתירה פני וגו' ובזה לא ישקיף ויראה הגם שיעשה תשובה ויחננו קולם ואין זה מן הנכון לעשות כן, לזה גמר אומר הטעם כי דור תהפוכות פירוש מתהפכים מטובה לרעה, ואומרו בנים פירוש אפילו יחשבו להטיב לבא אל גדר שיהיו נחשבים בנים לא אמון בם כי ישובו להרשיע ואין חזרתם שלימה ואשר על כן ראוי הוא להסתיר וגו': (אור החיים)

 ספורנו  אסתירה פני מהם. מן הבנים והבנות: אראה מה אחריתם. רואה אני שאין בהם תקות תשובה באחרית: כי דור תהפוכות המה. הפכו להם לב אחר נוטה מדרכי האל ית': בנים לא אמון בם. שלא למדו מאבותם דבר אמתי: (ספורנו)

 כלי יקר  אראה מה אחריתם כי דור תהפוכות המה. ישראל נקראו בג' שמות יעקב ישראל ישרון וס"ת שלהם לבן על שם שבזכותו של יעקב ילבין ה' עונותם, והמה הפכו מלת לבן לנבל כמ"ש למעלה עם נבל ולא חכם. כאמרו רז"ל (סנהדרין צז.) דור של משיח יתהפך הכל למינות מאי קרא שנאמר (ויקרא יג.יג) כולו הפך לבן טהור הוא, ר"ל כי היפוך תיבת לבן הוא נבל, ע"כ אמר כאן אראה מה אחריתם כי אחרית של ג' שמות אלו אותיות לבן המרמז על שילבינו מעשיהם והמה דור תהפוכות שהפכו לבן לנבל כמ"ש עם נבל ולא חכם. ולמעלה פרשתי פסוק עם נבל במי שאוהב כסף והוא כילי ועליו נאמר (ירמיה יז.יא) עושה עושר ולא במשפט וגו' ובאחריתו יהיה נבל. כמ"ש כאן אראה מה אחריתם.

וקצת ראיה לסמך זה, כי הענין מתחיל בנבל ומסיים בנבל מתחיל בו שנאמר וינבל צור ישועתו, ומסיים בו שנאמר בגוי נבל אכעיסם. זה"ש כי דור תהפוכות המה שמהפכין לבן לנבל ומזה הצד הם בנים לא אמון בם. הם קנאוני בלא אל, כי הפכו גם מלת אל שהוא בהפוכו לא כי כחשו בה' ויאמרו לא הוא (שם ה.יב) כעסוני בהבליהם להפך כל המלות וכנגד שני הפוכים אלו אני אקניאם בלא עם, לאמר להם לא עמי אתם (הושע ב.א) בלא חטאו ובלא ילקו, בנבל חטאו ובנבל ילקו, זה"ש בגוי נבל אכעיסם. לכך נאמר לו חכמו יבינו לאחריתם, שהוא לבן שילבנו מעשיהם ע"י התשובה לשוב אל ה' שנאמר בו (דניאל ז.ט) לבושיה כתלג חיור ושער רישיה כעמר נקי. ואז היה מקיים בהם אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו (ישעיה א.יח). (כלי יקר)

 דעת זקנים  ויאמר אסתירה פני מהם. כתרגום אסלק שכינתי מנהון ומאחר שאני מסלק אראה מה אחריתם. מה יועילו להן אותן אלוהות שבחרו: כי דור תהפוכות. שמחשבין הטובה שעשיתי עמהם לרעה הרי הם כופרים בי ומואסי' במצותי: (דעת זקנים)


{כא}  הֵ֚ם קִנְא֣וּנִי בְלֹא-אֵ֔ל כִּֽעֲס֖וּנִי בְּהַבְלֵיהֶ֑ם וַֽאֲנִי֙ אַקְנִיאֵ֣ם בְּלֹא-עָ֔ם בְּג֥וֹי נָבָ֖ל אַכְעִיסֵֽם:

 אונקלוס  אִנוּן אַקְנִיאוּ קֳדָמַי בְּלָא דַחֲלָא אַרְגִיזוּ קֳדָמַי בְּפָלְחַן טַעֲוָן וַאֲנָא אַקְנִנוּן בְּלָא עַם בְּעַמָא טַּפְּשָׁא אַרְגֵזִנוּן: (אונקלוס)

 יונתן  הִינוּן אַקְנוּן קֳדָמוֹי בִּדְלָא אֱלָהָא אַרְגִיזוּ קֳדָמוֹי בְּהַבְלֵיהוֹן וַאֲנָא אַקְנִינוּן בְּאוּמָא דְלָא אוּמָא בְּבַּבְלָאֵי עַמָא טַפְּשָׁא נִרְגוֹז יַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  קנאוני. הבעירו חמתי: בלא אל. בדבר שאינו אלוה: בלא עם. באומה שאין לה שם, שנאמר הן ארץ כשדים זה העם לא היה (ישעיה כג, יג.), ובעשו הוא אומר בזוי אתה מאד (עובדיה א, ב.): בגוי נבל אכעיסם. אלו הכופרים, וכן הוא אומר אמר נבל בלבו אין אלהים (תהלים יד, א.): (רש"י)

 אבן עזרא  קנאוני. קל העי''ן להקל על הלשון: בלא אל. הטעם שאין לו כח להציל: בהבליהם. ולא בדבר אמת: אקניאם. מהבנין הכבד הנוסף והוא יצא לשני פעולים: בלא עם. שלא הם עמי והנה פי' איך יכניסם שיביא עליהם לבדם צרות משונות ויותר מהכל גוי נבל שהכסיל והנבל איננו יודע ועל כן יהרוג ולא יחמול: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  הם קנאוני בלא אל. בדבר שאין אלוה לשון רש"י ואם כן ירמוז לשדים הנזכרים והנכון שיאמר הם קנאוני בלא אל אמת כי אין אלוה מבלעדי ה' ומושיע אין בלתו כענין שנאמר (דהי"ב טו ג) וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת כעסוני בהבליהם השדים ואני אקניאם בלא עם הכשדים שנאמר בהם (ישעיהו כג יג) הן ארץ כשדים זה העם לא היה שפירושו העם שלא היה נחשב לגוי והקב"ה גדל אותם לרדות בהם את עולמו כמו שאמר (ירמיהו נא כ) מפץ אתה לי כלי מלחמה בגוי נבל אכעיסם עשו שהוא נבל ולא זכר ברית אחים וירמוז לשני הגלויות (הרמב"ן)

 בעל הטורים  בלא עם. בגימ' הם הבבליים: (בעל הטורים)

 ספורנו  הם קנאוני בלא אל. האבות קנאוני בלא אל בבית ראשון: כעסוני בהבליהם. בבית שני: ואני אקניאם בלא עם. בבית ראשון שהחריבוהו כשדים שנאמר בהם הן ארץ כשדים זה העם לא היה: בגוי נבל אכעיסם. שהחריבה אותו מלכות שלא היתה הוגנת שלא היה להם לא כתב ולא לשון: (ספורנו)

 דעת זקנים  ואני אקניאם בלא עם. מדה כנגד מדה ונר' שעל (החובלים ויקופש) הוא אומר שהם מצירים לישראל בכל מקום והם קרוין לא עם שהרי הם בזוין מכל טכסיסי בני אדם: (דעת זקנים)


{כב}  כִּי-אֵשׁ֙ קָֽדְחָ֣ה בְאַפִּ֔י וַתִּיקַ֖ד עַד-שְׁא֣וֹל תַּחְתִּ֑ית וַתֹּ֤אכַל אֶ֨רֶץ֙ וִֽיבֻלָ֔הּ וַתְּלַהֵ֖ט מֽוֹסְדֵ֥י הָרִֽים:

 אונקלוס  אֲרֵי קִדוּם תַּקִיף כְּאֶשָׁא נְפַק מִקָדָמַי בִּרְגַז וְשֵׁצֵי עַד שְׁאוֹל אֲרָעִית וְאָסֵף אַרְעָא וַעֲלַלְתַּהּ וְשֵׁצְיַת עַד סְיָפֵי טוּרַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם קִידוֹם תַּקִיף כְּאֵישָׁא נְפַק מִן קֳדָמַי וּבְעָרַת בִּתְקוֹף רוּגְזִי וְאַיְקִידַת עַד שְׁיוֹל אַרְעַיָא וּסְיָיפַת אַרְעָא וַעֲלַלְתָּהּ וְשַׁלְהוֹבַת יְסוֹדֵי טַוְורַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  קדחה. בערה: ותיקד. בכם עד (ו) היסוד: ותאכל ארץ ויבולה. ארצכם ויבולה: ותלהט. ירושלים המיוסדת (ז) על ההרים, שנאמר ירושלים הרים סביב לה (שם קכה, ב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) הוסיף מלת בכם וכן מלת ארצכם דבלא"ה לא היינו יודעים את מי תוקד או לאיזה ארץ: (ז) דאם לא כן מוסדי הרים ל"ל הרי כבר כתיב שתאכל הארץ בכלל. אלא ר"ל ירושלים שהיא מיוסדת על ההרי' ויחדה בפני עצמה לחשיבותה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  קדחה. הקנאה או זאת שיעשו כי מצאנו זאת המלה יוצאת כמו כי אש קדחתם באפי ויתכן להיות קדחה כמו נקדחה כמו כל אלה חברו נחברו כל זה כנוי לחרון האף: עד שאול תחתית. כטעם גפרי' ומלח שרפה כל ארצה: ותאכל ארץ. ישראל: ותלהט. מגזרת להט החרב: הרים. הרי ישראל: (אבן עזרא)

 ספורנו  כי אש קדחה באפי. כי יסרתים כדי שיבועו. ותוקד עד שאול תחתית. הוסיפו על חטאתם פשע באופן שהבעירו את חמתי עד שאורידם לשאול תחתית כענין אחז כאמרו ובעת הצר לו ויוסף למעול מעל בה': ותלהט מוסדי הרים. הסירה מהם כל ראשי העם כאמרו אסיר מירושלים ומיהודה משען ומשענה גבור ואיש מלחמה יועץ ונביא כו': (ספורנו)

 דעת זקנים  ותלהט מוסדי הרים. זש"ה אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און: (דעת זקנים)


{כג}  אַסְפֶּ֥ה עָלֵ֖ימוֹ רָע֑וֹת חִצַּ֖י אֲכַלֶּה-בָּֽם:

 אונקלוס  אָסֵף עֲלֵיהוֹן בִּישִׁין מַכְתָּשַׁי אֱשֵׁצֵי בְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְכַד הִינוּן יְהִיבִין בְּבָבֶל הִינוּן פְּלָחִין לְטַעֲוַותְהוֹן בְּגִין כֵּן אֲמָרִית בְּמֵימְרִי לִמְכַנְשָׁא עֲלֵיהוֹן בִּישְׁתָּא גִירֵי מְחַת פּוּרְעָנוּתִי אֲשֵׁיצֵי בְּהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אספה עלימו רעות. אחביר רעה על רעה, לשון ספו שנה על שנה (ישעיה כט, א.), ספות הרוה (דברים כט, יח.), עולותיכם ספו על זבחיכם (ירמיה ז, כא.). דבר אחר אספה, אכלה, (ח) כמו פן תספה (בראשית יט, טו.): חצי אכלה בם. כל חצי אשלים בהם, וקללה זו לפי הפורענות לברכה היא, חצי כלים והם אינם כלים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) כלומר כל רעות אכלה בם שלא תשאר שום רעה מהרעות אלא כולה יכלו עליהם ע"ד חצי אכלה בם שכל חצי אזרוק בם והוצרך לד"א כי לטעם ראשון קשה ה"ל לכתוב אספו מל' ספו שנה על שנה ולא אספה בה"א מל' תספ' ולד"א לחוד נמיקש' דהא כתי' אחריו חצי אכלה בם דהא החצים נמי בכלל רעות הם ויש מקשים לעיל בפ' אתם נצבי' פירש"י ספות הרוה לפי שאוסיף לו כו' וכאן פיר' ספות הרוחה מל' חיבור וי"ל דכל הוספה שהוא מוסיף על דבר אחר ממילא הוא מתחבר אליו ולפי זה יהיה הוספה וחיבור פי' א' וענין א' להם ופירש לעיל לשון הוספה לפי ענינו דלא שייך לומר אחביר דהא אין לו עונש על השוגג ואיך יאמר אחביר פורעניות לפורעניות מש"ה פי' ל' הוספה וכאן שלא הזכיר יום שוגג אלא המזיד פי' לפי ענינו ל' חיבור ועוד נ"ל לישב די"ל דפשוטו של אספה בכ"מ לשון הוספה הוא אך כאן א"א לפרש ל' הוספה דהוי משמע דהקב"ה יוסיף עליהם פורעניות יותר ממה שחטאו וזה אינו דאין הקב"ה נפרע הלא כפי שהרשיע האדם לפניו לכן הוצרך לפרש כאן שהוא ל' חיבור ולכן הביא רש"י כל הני קראי ופירש אותם מל' חיבור כדי שלא תקשה בתחלת המחשבה על פי' שפירש מלת אספה מל' חיבור מכל הני מקראות שהביא ודוק וכעין זה פירשת' לעיל גבי וירק את חניכיו ע"ש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אספה. י''א כמו אוסיף והנכון כמו אכלה מגזרת האף תספה ואם הוא מבנין אחר והטעם שלא תשאר רעה שלא תביאם. ודמה הדעות לחצים תבאנה פתאום ואין יכולת להשמר מהם: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  אספה עלימו רעות. כלומר לא אשאיר שום רעה בעולם שלא אביא עליהם: חצי אכלה בם. כפל מלה הוא שלא אניח חץ שלא אהיה יורה בהם: (דעת זקנים)


{כד}  מְזֵ֥י רָעָ֛ב וּלְחֻ֥מֵי רֶ֖שֶׁף וְקֶ֣טֶב מְרִירִ֑י וְשֶׁן-בְּהֵמֹת֙ אֲשַׁלַּח-בָּ֔ם עִם-חֲמַ֖ת זֹֽחֲלֵ֥י עָפָֽר:

 אונקלוס  נְפִיחֵי כָפָן וַאֲכוּלֵי עוּף וּכְתִישֵׁי רוּחִין בִּישָׁן וְשֵׁן חֵיוַת בָּרָא אֱגָרֵי בְהוֹן עִם חֲמַת תַּנִינַיָא דְזָחֲלִין בְּעַפְרָא: (אונקלוס)

 יונתן  אַגְלֵי יַתְהוֹן בְּמָדַי וּבְעֵלָם מִגוֹ שִׁבְיַת בָּבֶל אָעִיקוּ לְהוֹן דְבֵית אֲגַג דִי מְתִילִין לְשֵׁידִין מְנַפְחֵי כְפָן וּלְמַזִיקֵי אֲכִילֵי עוֹף וְלִבְנֵי טִהֲרִירֵי כְּתִישֵׁי רוּחִין בִּישִׁין וְלִילִין וּמְרַוְוחֵי רְוָוחִין בִּישִׁין וְעַכּוּ"ם דִנְכִיתִין בְשִׁינֵיהוֹן הֵיךְ חֵיוַות בְּרָא אִיגְרֵי בְּהוֹן וַאֲטַלְטְלִינוּן בְּיַד אֲרַמָאֵי דְמַלְיָין אֲרִיסַן כְּחֵיוִין חוֹרְמָנַיָא זוֹחֲלוֹי דְעַפְרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מזי רעב. אונקלוס תרגם נפיחי כפן, ואין לי עד מוכיח עליו, ומשמו של רבי משה הדרשן מטולושא שמעתי, שעירי רעב, אדם כחוש מגדל שער על בשרו: מזי. לשון ארמי שער מזיא, דהוה (ט) מהפך במזיא: ולחומי רשף. השדים נלחמו בהם, שנאמר ובני רשף יגביהו עוף (איוב ה, ז.), והם שדים: וקטב מרירי. וכריתות שד ששמו מרירי: קטב. כריתה, כמו אהי קטבך שאול (הושע יג, יד.): ושן בהמות. מעשה היה, (י) והיו הרחלים נושכין וממיתין (ספרי שכא.): חמת זוחלי עפר. ארס נחשים, המהלכים על גחונם על העפר כמים הזוחלים על הארץ. זחילה, לשון מרוצת המים על העפר, וכן כל מרוצת דבר המשפשף על העפר והולך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) זה ל' הגמ' רצונו בה שיש לו ראיה לפירושו של ר' משה הדרשן: (י) רצונו בזה דהל"ל ושן חיות כיון שחיות הן עומדי' לנשוך ואל בהמו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מזי רעב. כמו שרופי רעב מגזרת למזא לאתונא: ולחומי רשף. אכולי עוף כמו ובני רשף יגביהו עוף והנכון בעיני שהזכיר הארבעה השפטי' הרעים והם רעב וזהו מזי רעב. ולחומי רשף וקטב מרירי זה הדבר. ושן בהמות אשלח בם חיה. וחרב מחוץ תשכל חרב. והנה יהיה פירוש רשף כמו רשפיה רשפי אש. והטעם שיתחמם האויר. וקטב כמו הכרתה: מרירי. מרירות באויר כמו כמרירי יום וכן כתוב מקטב ישוד צהרים כמו הדבר. ולחומי רשף כמו אכולי וכן רבים: עם חמת זוחלי עפר. לנשוך והחמה כנוי לנשיכה. וטעם עפר כמו השרפי' ומלת זוחלי מיראה כי כל רואם ייראם כטעם האימים כי יש תואר השם וחבירו באליהוא בן ברכאל: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מזי רעב. מזכיר ה' דברים. מזי רעב. ולחומי רשף. וקטב מרירי. ושן בהמות. עם חמת זוחלי עפר. כנגד מה שעברו על ה' חומשי תורה. וה' ניאופים, בהושע. וה' תועבות שראה יחזקאל. וכנגד ה' המקטירי'. לבעל. לשמש. ולירח. ולמזלות. ולכל צבא השמים:, (בעל הטורים)

 דעת זקנים  מזי רעב. שדופי רעב כמו ואמר למזא לאתונא על חד שבעה שהיו נחרים ונקמטי' עורם מפני זלעפות רעב: ולחומי רשף. שיתלחמו בגחלים ובשריפה כמו רשפיה רשפי אש: וקטב. לשון כריתות כמו אהי קטבך שאול: מרירי. לשון מרירות כמו מרורת פתנים בקרבו ובערבי פסחים מפרש לה לשון שדים ומסיק התם דתרי קטב היו חד מקמי טיהרא וחד בתר טיהרא כדאיתא התם: (דעת זקנים)


{כה}  מִחוּץ֙ תְּשַׁכֶּל-חֶ֔רֶב וּמֵֽחֲדָרִ֖ים אֵימָ֑ה גַּם-בָּחוּר֙ גַּם-בְּתוּלָ֔ה יוֹנֵ֖ק עִם-אִ֥ישׁ שֵׂיבָֽה:

 אונקלוס  מִבָּרָא תְּתַכֵּל חַרְבָּא וּמִתְּוָנַיָא חַרְגַת מוֹתָא אַף עוּלֵמֵיהוֹן אַף עוּלֵמָתְהוֹן יָנְקֵיהוֹן עִם אֱנַשׁ סָבֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  עַמָא דְגָלוּ מִבָּרָא לְאַרְעָא דְיִשְרָאֵל תַּתְכֵּיל יַתְהוֹן מָחַת חַרְבָּא וּדְמִשְׁתַּיְירִין בְּאַרְעָא דְיִשְרָאֵל בְּגוֹ קִיטוֹנֵי מִדַמִיכֵיהוֹן אִיגְרֵי בְּהוֹן חַרְגַת מוֹתָא אֵילֵךְ וְאֵילֵךְ יִשְׁתֵּיצוּן לְחוֹד עוֹלֵימֵיהוֹן וּלְחוֹד בְּתוּלַתְהוֹן יְנִיקַתְהוֹן עִם גוּבְרֵיהוֹן וְסָבֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מחוץ תשכל חרב. מחוץ לעיר תשכלם חרב גייסות: ומחדרים אימה. כשבורח ונמלט מן החרב, חדרי לבו נוקפים עליו מחמת אימה, (כ) והוא מת והולך בה. דבר אחר ומחדרים אימה, שבבית תהיה אימת דבר, (ל) כמו שנאמר כי עלה מות בחלונינו (ירמיה ט, ב.), וכן תרגם אונקלוס. דבר אחר מחוץ תשכל חרב, על מה שעשו בחוצות, שנאמר ומספר חוצות ירושלים שמתם מזבחות לבושת (שם יא, יג. ספרי שם): ומחדרים אימה. על מה שעשו בחדרי חדרים, שנאמר אשר זקני ישראל עושים איש בחדרי משכיתו (יחזקאל ח, יב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) (מהר"ן) דאי כמשמעו בחדרי הבית הל"ל ומחדרים פחד של' פחד יופל על דבר הקרוב ואימה על דבר הרחוק כדכתב רש"י בפרשת בשלח בפסוק תפול עליהם: (ל) כי לפי' ראשון קשה היכן מצינו בקרא שחדרי לב נקראים בשם חדרים סתם ל"פ ד"א וכו' ויהיה פי' חדרים כמשמעו ולד"א קשה למה אמר בחדרים אימה דהא בעיר היה נמי דבר הל"ל ומבפנים אימה היפך ממלת מחוץ לכן אמר עוד ד"א על עבירות שעשו בחוץ כלומר בגלוי ועל שעשו בכדרי חדרים שלא יראה אותן שום אדם ולפי' זה של הד"א קשה א"כ יהיה' מקרא קצר שא נקט קרא ל' עשייה א"כ ה"ל לינקד המ"ם של מחדרים בחיר"ק דהוה פי' כמו מן עבירות שעשו בפנים לכן צריך לד"א ולשני פירושים אלו קשה למה נקט קרא אימה ה"ל לומר מחדרים דבר לכן צריך גם לטעם ראשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  גם בחור. דבק עם תשכל חרב: וטעם גם. כמשפט הלשון כאשר פירשתי. והנה חבר הכל בחורי' וגם בתולות זקנים עם נערים: (אבן עזרא)

 ספורנו  ומחדרים אימה גם בחור גם בתולה. ומחדרים תשכל האימה את הבחורים והבתולות: (ספורנו)


{כו}  אָמַ֖רְתִּי אַפְאֵיהֶ֑ם אַשְׁבִּ֥יתָה מֵּֽאֱנ֖וֹשׁ זִכְרָֽם:

 אונקלוס  אֲמָרִית יֵחוֹל רוּגְזִי עֲלֵיהוֹן וֶאֱשֵׁצִנוּן אֱבַטַל מִבְּנֵי אֲנָשָׁא דוּכְרָנֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אֲמָרִית בְּמֵימְרִי לְמֵיכְלֵי מִנְהוֹן רוּחַ קוּדְשִׁי אֲשַׁיֵיר בְּהוֹן קָלִיל כִּגְבַר דְחָצִיד חַקְלֵיהּ וּמְשַׁיֵיר אַרְעָא חֲדָא אַבְטוֹל מִסְפָּר יֵיחוּס אֱנוֹשׁ דוּכְרָנֵהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אמרתי אפאיהם. אמרתי בלבי אפאה אותם, ויש לפרש אפאיהם אשיתם פאה, להשליכם מעלי הפקר, ודוגמתו מצינו בעזרא, ותתן להם ממלכות ועממים ותחלקם לפאה (נחמיה ט, כב.), להפקר, וכן חברו מנחם. ויש פותרים אותו כתרגומו, (מ) יחול רוגזי עליהון, ולא יתכן, שאם כן היה לו לכתוב אאפאיהם, אחת לשמוש ואחת ליסוד, כמו אאזרך (ישעיה מה, ה.), אאמצכם במו פי (איוב טז, ה.), והא' (נ) התיכונה אינה ראויה בו כלל, ואונקלוס תרגם אחר לשון הברייתא (ס) השנויה בספרי (שכב.), החולקת תיבה זו לשלשה תיבות, אמרתי אף אי הם, אמרתי באפי אתנם כאילו אינם, שיאמרו רואיהם עליהם איה הם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פי' יש פותרים כפי הנגלה שיהיה אפאיהם מל' אף ויהיה האלף ראשונה ל' המדבר כאלו אמר אשים אפי עליהם או בהם וזה לא יתכן וכו': (נ) ועוד סתירה אחרת: (ס) כונתו של אונקלוס במה שפי' יחול רוגזי עליהון ל' הברייתא וכו' שהמכוון בזה הוא שיחול ורגזי עליהן שיהיו כאלו אונס ואין פי' כמשמעו כמו שמבינים אותו היש פותרים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אפאיהם. יש אומרים שהם שלש מלות והנכון שאין לו ריע וטעמו כמו אשחיתם בעבור שיש אחריו אשביתה מאנוש זכרם והנה כולם ימותו ואילו הי' כדעת המדקדקים שהטעם אפיצם בכל פאה לא ידבק הטעם. ויש אומרים אחריבם באפי והנה טעמו אכריתם כמו אשביתם ויבא הטעם כפול וזה נכון לולי אל''ף אפיהם שהיה ראוי להיות אנפיהם והטעם אאנף בם והראשון נכון: וטעם אמרתי. כלשון בני אדם אמרתי בלבי: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אפאיהם. אמרו המדקדקים אפזרם בכל פאה ואם כן יהיה טעם "אמרתי" שהיה הרצון לפניו במדת הדין שיהיו ככה לעולם מפוזרים בכל פאה ושיהיה זכרם מאנוש נשבת לעד לולי כעס אויב אגור ועל דעתי היא מלה מורכבת כאשר הזכירו בספרי (האזינו כו) אף אי הם אבל טעמה שאשיתם במקום פאה ובענין שיאמרו עליהם גם אי הם לומר שלא ישאר להם שם ושאר בגוים ולא יודע מקומם איה והנה ירמוז לגלות עשרת השבטים שגלו לנהר גוזן (מלכים ב יז ו) הוא שהחכמים קורין סמבטיון כי נקרא גוזן מלשון ויגז שלוים (במדבר יא לא) אתה גוזי (תהלים עא ו) כי העומדים אחריו מוסרים מבני אדם וקורין אותו סמבטיון מפני שביתתו בשבת כי יום השבת בלשון ההוא סבט כאשר הוא בערבי ונהוג בלשונם להוסיף בתארים "יון" אזוביון חוריון מוליון וכן הרבה אשביתה מאנוש זכרם גלותנו בין העמים אנחנו יהודה ובנימין שאין לנו זכר בעמים ולא נחשב לעם ואומה כלל והנה יאמר הכתוב כי היה במדת הדין להיותנו כן בגלות לעולם לולי כעס אויב ויורה זה כי בגלותנו עתה תמה זכות אבות ואין לנו הצלה מיד העמים רק בעבור שמו הגדול ית' כענין שאמר ביחזקאל (כ מא מד) וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ונקדשתי בכם לעיני הגוים וידעתם כי אני ה' בעשותי אתכם למען שמי לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל וכן נאמר עוד (שם פסוק ט) ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים וגו' ולכך הזכיר משה בתפלתו (במדבר יד טו) ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר וגו' והשם יתברך הודה לו בזה (שם פסוק כ) ויאמר ה' סלחתי כדברך והטעם בטענה הזאת איננו כרוצה להראות כחו בין שונאיו כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו אבל השם ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו ושם הרשות בידו להרע או להטיב וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם לא נשאר רק העם הזה לשמו ופרסם בהם באותות ובמופתים כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים ונודע בזה לכל העמים והנה אם ישוב ויאבד זכרם ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם ואם אדם יזכיר כן יחשבו כי היה כח מכחות המזלות והכוכבים וחלף ועבר והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי שלא ישאר בהם יודע את בוראו רק מכעיס לפניו ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים וזה טעם כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם (פסוק לו) שיזכור ה' ברחמים כי הם עמו מאז ויזכור כי הם עבדיו שעמדו לו בגלותם כעבדים לסבול הצרות והשעבוד וכענין שנאמר (ישעיהו סג ח) ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו וכבר רמזתי בבריאת האדם סוד נשגב ונעלם צריך ממנו שנהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלהים כענין שנאמר (ישעיהו מג ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו' (הרמב"ן)

 בעל הטורים  אשביתה מאנוש זכרם. ס''ת למפרע משה. לולי משה בחירו עמד בפרץ: (בעל הטורים)

 אור החיים  אמרתי אפאיהם. פירוש אפאיהם אסמיך אפי עמהם עד שיושבתו מאנוש: (אור החיים)

 ספורנו  אמרתי אפאיהם. אשאיר איזו פאה מהם והמותר אכלם כמו שאעשה באחרית הימים אחרי שלא השגתי שלמותם לא במתן תורה ולא בארץ ישראל ולא בגלות כאמרו כי בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה כאשר אמר ה' ובשרידים אשר ה' קורא: (ספורנו)

 כלי יקר  אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם. אפאיהם פירש"י אמרתי לשיתם הפקר כפאה, וכי הפאה לבדה הפקר והלא לקט שכחה ופאה כולם הפקר ולמה נקט פאה דווקא. ונראה שהזכיר כאן הפאה, והשכחה, כי אפאיהם, היינו פאה, אשביתה מאנוש זכרם, היינו שכחה, כי אם ישבית זכרם כי לא יזכור אותם הרי הם הפקר כמו השכחה שאין לבעל הבית חלק בפאה ושכחה, כך במקום שנאמר כי חלק ה' עמו, אסירם מנגד פני כי לא יקראו על שמי עוד, אבל לקט לא הזכיר כי אמרו רז"ל (פאה ו.ה) שנים לקט שלשה אינו לקט וכאן יהיו המפוזרים יותר מן שנים ע"כ אין להם דין לקט האסור לבעליו אלא עתיד הקב"ה ללקטם שנאמר (ישעיה כז.יב) ואתם תלקטו לאחד אחד וגו'.

ומ"ש תלקטו בשורק משמע ע"י אחר כי יהיו נלקטים ע"י מלך המשיח, ולפי ששנים במקום אחד הוי לקט ע"כ יהיו נלקטים דוקא ע"י מלך המשיח שנאמר בו (זכריה ט.ט) עני ורוכב על חמור, ועני מותר בלקט של אחד אחד דהיינו שתים דהוי לקט לכך נאמר ואתם תלקטו לאחד אחד דהיינו שתים, אבל כשהמפוזרים רבים יותר משנים במקום אחד אז הקב"ה בעל הבית של כל העולם ילקט בעצמו ובכבודו ית' ז"ש (ישעיה יז.ה) וזרועו שבלים יקצור והיה כמלקט שבלים בעמק רפאים, משמע שהקב"ה בזרועו ילקטם לא ע"י אחר לפי שלא הזכיר שמה לאחד אחד משמע שהנלקטים יותר מן שנים במקום אחד והם לא יצאו מן רשות בעל הבית לעולם. וזה רמז נכון ויקר. (כלי יקר)

 דעת זקנים  אמרתי אפאיהם. אכלה בם אכה מהם שלא אשאיר בהם כלום אלא אשביתה מאנוש זכרם: (דעת זקנים)


{כז}  לוּלֵ֗י כַּ֤עַס אוֹיֵב֙ אָג֔וּר פֶּן-יְנַכְּר֖וּ צָרֵ֑ימוֹ פֶּן-יֹֽאמְרוּ֙ יָדֵ֣נוּ רָ֔מָה וְלֹ֥א יְהֹוָ֖ה פָּעַ֥ל כָּל-זֹֽאת:

 אונקלוס  אִלוּלָפוֹן רָגְזָא דְסָנְאָה כְּנִישׁ דִילְמָא יִתְרַבְרַב בְּעֵל דְבָבָא דִילְמָא יֵימְרוּן יְדָנָא תְקִיפַת לָנָא וְלָא מִן קֳדָם יְיָ הֲוַת כָּל דָא: (אונקלוס)

 יונתן  אִלוּלָפוֹן רוּגְזָא דְסַנָאָה דְחִיל דִלְמָא יִתְרַבְרְבוּן לְקִיבְלֵי מְעִיקֵיהוֹן דִלְמָא יֵימְרוּן יְדֵינָן מִתְפַּרְעוּן לָן מִבַּעֲלֵי דְבָבֵינָן וְלָא מִן קֳדָם יְיָ אִתְגַזָרַת כָּל דָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לולי כעס אויב אגור. אם לא שכעס אויב כנוס עליהם להשחית, (ע) ואם יוכל להם וישחיתם, (פ) יתלה הגדלה בו ובאלהיו ולא יתלה הגדלה בי, וזהו שנאמר פן ינכרו צרימו, ינכרו הדבר לתלות גבורתם בנכרי שאין הגדולה שלו. פן יאמרו ידנו רמה וגו'. כי אותו גוי אובד עצות המה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) פירוש שמלה האת מורכבת מן לו שפירושו אם ומן לא אעפ"י שהמלה כתובה ביו"ד לפי שהמלה נקראת בציר"י והציר"י מביא אל"ף והוסיף שתי מלות עליהם להשחית מפני שבזולת עליהם לא היינו יודעים על מי הכעס ועוד מה הוא ענין הכעס: (פ) הוסיף כל זה שבזולת זה לא יתכן לומר ידינו רמה וגו' כיון שלא השחיתם מה רמה ידם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אגור. אפחד מגזרת ויגר מואב והמתרגם אמר מגזרת אגרה בקציר והנכון שהוא מלשון תגרה והכתוב דבר כדרך בני אדם להבין השומעים: ינכרו. הפך יכירו כמו ויתנכר אליהם: פעל כל זאת. על השבטים: (אבן עזרא)

 אור החיים  לולי כעס אויב וגו'. פירוש שכמה וכמה הכעסות הכעיסוני אויביהם והוא אומרו אגור מלשון (משלי ו' ח) אגרה בקציר שאגור הוא כעסו של אויב ועומדים הם לכליון, וכשיראו שהשבתי שם ישראל ח''ו ינכרו צרימו פירוש יחשבו כי ישראל אמונתם נכריה ולא צדיק ויתחזק דבר אמת לשקר ח''ו, ועוד חושש פן יאמרו ידינו רמה פירוש מלבד שיכחישו אמונת ישראל ודתם יוסיפו לחטוא לומר שאמונתם אמונה ראויה, והוא אומרו פן יאמרו ידינו רמה וטובתם ושלותם לא מה' היא אלא מעבודה זרה אשר הם עובדים:

והוא אומרו ולא ה' פעל כל זאת פירוש כל טובתם והצלחתם, והראיה שלא עשו ישראל דבר רע מה שהם אינם עושים ויותר מהמה והם משלו בהם ויאבדום:

או ירצה שכל הפעולה הזאת שעשו השחתה גדולה בישראל והשביתו מאנוש זכרם יאמרו שלא עשה כל זה ה' אלא בצירוף כח ורצון עבודת ע''ז שהיא השליטתם עליהם: (אור החיים)

 ספורנו  לולי כעס אויב אגור. שמתוך כעס שיכעסו על אותם השרידים יש לחוש: פן יאמרו. לאותם השרידים: ידנו רמה. להכחיד את ישראל מגוי ונשארתם מתי מספר: ולא ה' פעל כל זאת. שתחשבו להמלט על ידו. אבל בהיות ישראל רבים ונפוצים בארצות רבה לא יעלה על לב להשתדל בזה כאמרם מאי דכתיב צדקות פרזונו בישראל צדקה עשה הקב''ה בישראל שפזרם: (ספורנו)

 דעת זקנים  לולי כעס אויב אגור. הכעס שעשה לי האויב אגור אני ירא כמו לא תגורו מפני איש: פן ינכרו צרימו. ויתלו ההצלחה בנפשם: (דעת זקנים)


{כח}  כִּי-ג֛וֹי אֹבַ֥ד עֵצ֖וֹת הֵ֑מָּה וְאֵ֥ין בָּהֶ֖ם תְּבוּנָֽה:

 אונקלוס  אֲרֵי עַם מְאַבְּדֵי עֵצָה אִנוּן וְלֵית בְּהוֹן סוּכְלְתָנוּ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם אוּמָא מְאַבְּדָן עֵיטִין טָבָן הִנוּן וְלֵית בְּהוֹן סוּכְלְתָנוּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  כי גוי אובד עצות. הנכון שזה הגוי הם צרי ישראל ומלת אבד שם התאר והיא סמוכה על כן נפתח הבי''ת וידוע כי מלת אבד מהפעלי' העומדי' רק פי' עצות שב אל אבד כמו נובלת עליה וכן ותאבדו דרך שהוא סמוך אל דרך והנה השכיל המתרגם שאמר מאבדי עצה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כי גוי אבד עצות המה. וכל הפרשה על האויב הנזכר כדברי רבי נחמיה (ספרי כח) וטעם כי לא כצורנו צורם גם כן דברי האויב יאמר הכתוב שהיה להם לחשוב ולהשכיל זאת הנעשה בישראל כי הוא פעל השם על עונם ויבינו ממנה לאחרית נפשם כי כן יעשה בסוף לכל הגוים כי הם מורדים בשם יותר מישראל ישכיל ויאמרו איכה ירדוף אחד אלף מישראל אם לא כי צורם מכרם כי צורם הוא תקיף ובעל היכולת לעזור ולהציל יותר מצורנו ואיבינו פלילים היו בנו מתחלה לעשות בנו שפטים כרצונם ועתה למה בורחים מפנינו אלף מפני גערת איש אחד לולי צורם התקיף שמכרם והביא מורך בלבבם ונפלו ורודף אין פלילים מלשון אשר פללת לאחותך (יחזקאל טז נב) ויעמוד פנחס ויפלל (תהלים קו ל) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ואין בהם תבונה. ס''ת המן. שלא היה בהם תבונה שנהנו מסעודת אחשורוש: (בעל הטורים)

 אור החיים  כי גוי אובד עצות. פירוש שאין חשש שהגוי יראה ויקח מוסר ויאמר ומה אלו על שהכעיסו מעט ראה מה עלתה בידם וכו' ויטיב מעשיו, והוא אומרו כי גוי אובד עצות פירוש אין בטבעו דבר זה ואבוד הוא מעצות כאלו, ואין בהם תבונה להבין דבר מתוך דבר כמו שאמרנו לו חכמו ישכילו זאת פירוש חרי האף הבא על ישראל ומזה יבינו לאחריתם מה תהיה על מעלם: (אור החיים)

 ספורנו  כי גוי אובד עצות המה. הבבליים: (ספורנו)

 דעת זקנים  כי גוי אובד עצות המה. אותם האויבים שמסרתי ישראל בידם אבדה עצתם ואין בהם תבונה: (דעת זקנים)


{כט}   חמישי  ל֥וּ חָֽכְמ֖וּ יַשְׂכִּ֣ילוּ זֹ֑את יָבִ֖ינוּ לְאַֽחֲרִיתָֽם:

 אונקלוס  אִלוּ חַכִּימוּ אִסְתַּכָּלוּ בְדָא סְבָרוּ מָה יְהֵי בְסוֹפֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אִלוּ הֲווֹ חַכִּימִין הֲווֹן מִסְתַּכְּלִין בְּאוֹרַיְיתָא וְהִינוּן מִתְבּוֹנְנִין מַה יְהֵי עָתִיד לְמֶהֱוֵי בְּסוֹפֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואין בהם תבונה. שאלו היו חכמים, (צ) ישכילו זאת איכה ירדוף וגו': יבינו לאחריתם. יתנו לב להתבונן לסוף פורענותם (ק) של ישראל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) הוסיף שי"ן על מלת לו מפני שמאמר לו וגומר אינו התחלת הדיבור רק הוא ראיה על מאמר כי גוי אובד עצות המה שאלו היו חכמי וכו': (ק) פי' ולא לאחרית של עצמם ואיכה ירדוף וגומר הוכחה לזה שקאי עליו סוף פורעניות ישראל כי איכה ירדוף אלף הוא פי' מלת זאת ימלת אחריתם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לו חכמו. אילו היו חכמי' שישכילו כי השם פעל כל זאת לישראל בעבור עונם אז יבינו לאחריתם כי כן יעשה השם בעבור עונם: (אבן עזרא)

 ספורנו  לו חכמו ישכילו זאת. איך נפלו ישראל בידם נגד הטבע בעונם: יבינו לאחריתם. ובזה היו מבינים מה יהיה באחריתם ברוב פשעיהם: (ספורנו)

 דעת זקנים  לו חכמו ישכילו זאת. שאלו חכמו היה להם להשכיל זאת ולהבין מה יהיה באחרית ולהכין לב איך נדע דבר זה כי עם כזה שהיו כבר גדולים על כל אומה ועתה אחד ממנו ירדוף אלף: (דעת זקנים)


{ל}  אֵיכָ֞ה יִרְדֹּ֤ף אֶחָד֙ אֶ֔לֶף וּשְׁנַ֖יִם יָנִ֣יסוּ רְבָבָ֑ה אִם-לֹא֙ כִּֽי-צוּרָ֣ם מְכָרָ֔ם וַֽיהֹוָ֖ה הִסְגִּירָֽם:

 אונקלוס  אֶכְדֵין יִרְדוֹף חַד אַלְפָא וּתְרֵין יֶעֶרְקוּן לְרִבּוֹתָא אֶלָהֵן (אֲרֵי) תַּקִיפְהוֹן מְסָרִנוּן וַייָ אַשְׁלֵמִנוּן: (אונקלוס)

 יונתן  הֵיכְדֵין יְהֵי סַנְאָה חַד רָדִיף אֶלֶף מִנְהוֹן וּתְרֵין יְעִירְקוּן לְרִבּוּתָא מִנְהוֹן אֱלָהֵן מְטוֹל דְתַקִיפְהוֹן מְסָרִינוּן וַיְיָ אַשְׁלֵימִינוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  איכה ירדוף אחד. ממנו (ר) אלף מישראל: אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם. מכרם ומסרם בידנו דילבר"ר בלע"ז (איבערגעבען): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) לא אחד מישראל אלף ממנו דהא קללה תחשב כאן יש מקשים והא מדה טובה מרובה ממדת פורעניות והנה במד' טוב' כתיב ורדפו מכם חמשה מאה ובפורעניו' ירדוף אחד מהם אלף מישראל. ויש לתרץ הפורעניות שנא' בשירה זו יוצא משורת הדין והא שנא' במגילת איכה ותרד פלאים שהיתה ירידתם בדרך פלא שלא כדין המדות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  איכה ירדוף. הטעם לו חכמו ישראל שישכילו איך ירדוף אחד מהצרים אלף מישראל אין זה כי אם בעבור שעזבם צורם ויש אומרים איך היו ישראל בתחלה רודף אחד מהם אלף ועתה נחלשו: כי צורם מכרם. כמו נתנם וכן ימכר ה' את סיסרא והטעם כאילו נתנם בשכר מעשיהם והנה היא מכירה ממש: הסגירם. כטע' יסגור על איש או כמו ולנו הסגירו: (אבן עזרא)

 אור החיים  איכה ירדוף. יש לפרשו הערה לגוי שאינו מתעורר בהערה נרגשת שהיא איכה ירדוף אחד וגו' פירוש אחד מהאומות אלף מישראל, פירוש כי בכל מלחמות הרגילים בין האומות לא ימצא דבר כזה שאין שונא משיג כח וגבורה כזו בין העמים:

איכה ירדוף אחד אלף. פירוש א' המיוחד מהאומות אלף מישראל וכו', ועיין מה שפירשתי בפרשת בחקתי בפסוק (ויקרא כ''ו ח') ורדפו מכם חמשה מאה וגו':

אם לא כי צורם. פירוש מדת הדין, וכמו שפירשתי בפסוק (ד') הצור תמים וגו', ואומרו וה' הסגירם פירוש מדת רחמים עם מדת הדין שזולת זה לא היה כל כך ירידה לישראל שיפלו אלף לפני אחד: (אור החיים)

 ספורנו  איכה ירדוף אחד אלף. היה להם להבין שאין זה בטבע שאחד ירדוף אלף: אם לא כי צורם מכרם. הוא נלחם בם והסיר תקפם ובכן נשתה גבורתם והיו לנשים: (ספורנו)

 דעת זקנים  אם לא כי צורם מכרם. לשון ימכור ה' את סיסרא: וה' הסגירם. בידינו על כל הרעות שעשו: (דעת זקנים)


{לא}  כִּ֛י לֹ֥א כְצוּרֵ֖נוּ צוּרָ֑ם וְאֹֽיְבֵ֖ינוּ פְּלִילִֽים:

 אונקלוס  אֲרֵי לָא כְתָקְפָּנָא תָּקְפְהוֹן וּבַעֲלֵי דְבָבָנָא הֲווֹ דַיָנָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם לָא כְתַקִיפְהוֹן דְיִשְרָאֵל טַעֲוַותְהוֹן דְעַמְמַיָא אֲרוּם תַּקִיפֵהוֹן דְיִשְרָאֵל כַּד יְחוֹבוּן מַיְיתִי עֲלֵיהוֹן פּוּרְעֲנוּתָא וְכַד פַּרְסִין יְדֵיהוֹן בִּצְלוֹ עָנֵי וּמְשֵׁזִיב יַתְהוֹן אֲבָל טַעֲוַותְהוֹן דְעַמְמַיָא עַכּוּ"ם לֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ וְעַל דִי אַרְגִיזְנָן קֳדָמוֹי וְלָא הֲדַרְנָן לְפוּלְחָנֵיהּ אִתְעֲבִידוּ בַּעֲלֵי דְבָבֵינָן סַהֲדֵינָן וְדַיָינֵינָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי לא כצורנו צורם. כל זה היה להם לאויבים להבין, שהשם הסגירם ולא להם ולאלהיהם הנצחון, שהרי עד הנה לא יכלו כלום אלהיהם כנגד צורנו, כי לא כסלענו סלעם, כל צור שבמקרא (ש) לשון סלע: ואויבינו פלילים. ועכשיו אויבינו שופטים אותנו, שהרי צורנו מכרנו להם. (ס"א הרי שצורנו מכרנו להם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) רצ"ל והאיך נזכר סלע במקרא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי לא כצורנו צורם. דברי משה פירוש כי גוי אובד עצות והטעם כי צורנו מכרנו ואין להם צור כצורנו ולא הם טובים ממנו וכן הוא אומר ולא אויבינו פלילים וגו' כמו ולא למדתי חכמה וגו' וי''א שהוא כן ואויבינו יודו כן לכן איננו דבק עם מגפן סדום: ומשדמות. כפול וכן אשכלות מרורות: (אבן עזרא)

 אור החיים  כי לא כצורנו וגו'. פירוש הטעם שיתלו טעם אחד אלף כי צורם מכרם וה' הסגירם ולא יתלו לומר מבלתי יכולת ה' וגו' ח''ו וכמאמר משה לה' במעשה המרגלים, כי התוקף של ישראל אינו כתוקפם של האומות, שאין לך עבודה זרה שעמדה ימים רבים, בסוד (משלי י''ב יט) ועד ארגיעה לשון שקר, וצא ולמד מעבודה זרה של כמוש אשר תעו אחריה רוב האומות וכמה הפליאה עשות ככתוב בדברי רבינו סעדיה גאון ואף על פי כן והיה כלא היה ורבות כאלה, אבל צורנו שגיא כח מעלין בקודש ואפילו הגוים יסכימו על זה כאמור בדברי הנביא (מלאכי א' יא) כי גדול שמי בגוים, וכשיראו מפלת ישראל בדרך זה גם הם ישפוטו כן, והוא אומרו ואויבינו פלילים לשון דיינים כאומרו (שמות כ''א כ''ב) ונתן בפלילים פירוש ישפוטו גם הם שלא כצורנו צורם, אלא כשרואים השחתת ישראל ינכרו את האמת כמו שכתוב פן ינכרו וגו' פן יאמרו וגו': (אור החיים)

 ספורנו  ואיבינו. אע''פ שכשדים שהיו אויבי ה' ואויבי עמו כמו שהעיד באמרו לולי כעס אויב אגור ובאמרו מראש פרעות אויב: פלילים. הם בעלי מחשבות שכליות: (ספורנו)

 דעת זקנים  כי לא כצורנו צורם. ועוד כי ידעו וראו שצורם אינו כצורנו שכל זמן שישראל עושים רצונו של מקום לא יכלו לא הם ולא צורם על ישראל כי אדרבה עשה הקב"ה בהם ובאלהיהם שפטים. וגם בדגון מפני הארון כדאמר כי כבדה ידו עלינו ועל דגון אלהינו ועכשיו אויבינו פלילים ושופטים אותנו כרצונם. ד"א כי לא כצורנו צורם ולא נעשו אויבינו פלילים על צורנו אחר שנעשו פלילים על צורם ואחר שאינם יודעים לתת לב לכל זה אגור פן יכעיסוני בזה שיתלו כל השררה בהם והיה להם להבין כי מאחר שלקו ישראל שהם בניו של מקום על רוע מעלליהם יש להם לישא ק"ו בעצמם ועתה מפרש והולך מה אחריתם: (דעת זקנים)


{לב}  כִּֽי-מִגֶּ֤פֶן סְדֹם֙ גַּפְנָ֔ם וּמִשַּׁדְמֹ֖ת עֲמֹרָ֑ה עֲנָבֵ֨מוֹ֙ עִנְּבֵי-ר֔וֹשׁ אַשְׁכְּלֹ֥ת מְרֹרֹ֖ת לָֽמוֹ:

 אונקלוס  אֲרֵי כְפֻרְעֲנוּת עַמָא דִסְדוֹם פֻּרְעֲנוּתְהוֹן וְלָקוּתְהוֹן כְּעַם עֲמֹרָה מָחָתְהוֹן בִּישִׁין כְּרֵישֵׁי חֶוְיָן וְתֻשְׁלָמַת עוֹבָדֵיהוֹן כִּמְרָרוּתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם עוֹבָדֵיהוֹן דְעַמָא הָאִלֵין דַמְיָין לְעוֹבָדֵי עַמָא דִסְדוֹם וַעֲצַתְהוֹן בִּישִׁין כְּעֵיצַתְהוֹן דְעַם עֲמוֹרָה מַחֲשַׁבְתְּהוֹן בִּישִׁין כְּרֵישֵׁי חִיוְנַיָא חוּרְמְנַיָא בְּגִין כֵּן תְּהוֹן תּוּשְׁלָמוּתְהוֹן מְתַכְלִן וּמְמַרְרִין לְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי מגפן סדום גפנם. מוסב למעלה, אמרתי בלבי אפאיהם ואשבית זכרם, לפי שמעשיהם מעשה סדום ועמורה: שדמות. שדה תבואה, כמו ושדמות לא עשה אוכל (חבקוק ג, יז.), בשדמות קדרון (מלכים-ב כג, ד.): ענבי רוש. עשב מר: אשכלות מרורות למו. משקה מר ראוי להם, לפי מעשיהם פורענותם, (ת) וכן תרגם אונקלוס ותושלמת עובדיהון כמררותהון: כי מגפן סדום גפנם. של אומות עובדי אלילים: ומשדמת עמורה וגו'. ולא ישימו לבם לתלות הגדולה בי: ענבמו ענבי רוש. הוא שאמר לולי כעס אויב אגור על ישראל, להרעילם ולהמרירם, לפיכך אשכלות מרורות למו, להלעיט אותם על מה שעשו לבני: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) כאלו אמר בעבור שמגפן סדום גפנם לכן אשכלות מרורו' ראוי להם: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  כי מגפן סדם גפנם. יאמר כי העובדי גלולים אובדי עצות המה ולא ישכילו ולא יבינו ולא יחשבו רק רע כל היום כי משרש רע היו ולא יעשו רק פרי רע ומר האוכל ממנו ימות והענין כי ישראל מודים ומתודים ועושים תשובה בעת צרתם לאמר ולמה מצאתנו כל זאת (שופטים ו יג) אבל העובד כוכבים אובד עצות אין לו עצה ולא תבונה רק הולך אחר ע"ז שלו וכופר בשם הנכבד לעולם כי כן ירש מאבותיו והנה הוא משרש פורה ראש ולענה ואין בהם תועלת לעולם אבל ישראל ששרשם טוב אם יכרת ועוד יחליף ויעשה פרי טוב (הרמב"ן)

 אור החיים  כי מגפן וגו'. פירוש נותן טעם למכירתם ולהקודם לה אמרתי אפאיהם, ואומדו מגפן כבר הודעתי כי דבר שבקדושה יש כנגדו בסטרא אחרא כאומרו (קהלת ז' יד) גם את זה לעומת זה עשה וגו', וישראל נמשלו לגפן (ב''ר צט ח) דכתיב (תהלים פ' ט) גפן ממצרים תסיע, וכנגדם כשהרשיעו אמר מגפן סדום, וגפן היא אילן הרע של אחיזת הרשעים כמו שגמר אומר ענבימו ענבי רוש וגו', ולפי שאינם אלא אוחזים בה ואין כל ענפם ממנה, לזה אמר מגפן ולא אמר כי גפן סדום גפנם, ובחר מכל דומה הרע סדום, לפי שנתמלאה סאתם כסדום:

ואומרו ומשדמות עמורה כי כמו שבענפי אילן הקדוש יש גדר למעלה מגדר והעליון יתיחס אליו שם זכר להיותו משפיע והתחתון יתיחס אליו שם נקבה להיותו נשפע כמו כן המשיל אחיזות בשורשו הרע לב' גדרים, גדר הראשון יקרא גפן, וגדר ב' נקרא שדה, והמשכיל יבין בדוגמתם בקדושה ויאורו עיניו: (אור החיים)

 ספורנו  כי מגפן סדום גפנם. והטעם שאין בהם תבונה בזה הענין הוא מפני שהם מתגאי' ונותני' כל מחשבתם להשיג תענוגי גופם בלבם כמו אנשי סדום ולהשיג זה היו מואסים כל מיני גמילות חסדים כמו שהעיד הנביא באמרו הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה: ענבמו ענבי רוש. ומזה הגפן יצמחו אצלם ענבי רוש שהם מעשים רעים ומזיקים לבריות וזה בהשתדלם לשים עיניהם ולבם על בצעם ועל דם הנקי לשפוך: אשכלות מרורות למו. ובזה יקנו דעות רעות וכוזבות לדבר על ה' תועה ויאמרו לא יראה יה: (ספורנו)

 דעת זקנים  כי מגפן סדום גפנם. ויצא כוס פורענות עליהם. חמת תנינים יינם שישכר אותם. וראש פתנים אכזר יינם נמי יהי' כרוש ולענה. הלא הוא הפורענו' שאביא עליה' כעס עמדי: (דעת זקנים)


{לג}  חֲמַ֥ת תַּנִּינִ֖ם יֵינָ֑ם וְרֹ֥אשׁ פְּתָנִ֖ים אַכְזָֽר:

 אונקלוס  הָא כְמָרַת תַּנִינַיָא כַּס פֻּרְעֲנוּתְהוֹן וּכְרֵישׁ פְּתָנֵי חֶוְיָן אַכְזְרָאִין: (אונקלוס)

 יונתן  הֵי כִּמְרִירַתְהוֹן דְתַנִינַיָא כַּד הִינוּן הֲווֹן מִן חֲמָרֵהוֹן בְּגִין כֵּן יְהֵי מָרִיר כַּס דִלְוַוט דְיִשְׁתּוּן בְּיוֹם פּוּרְעֲנוּתְהוֹן וְהֵיךְ רֵישֵׁי פִּיתוּנַיָא הֵיכְדֵין אִינוּן אַכְזְרָאִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  חמת תנינם יינם. כתרגומו הא כמרת תניניא כס פורענותהון, הנה כמרירות נחשים כוסם משתה פורענותם: וראש פתנים. כוסם, (א) שהוא אכזר לנשוך, אויב אכזרי (ב) יבא ויפרע מהם: חמת תנינים יינם. מוכן להשקותם על מה שעושין להם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) כוסס פירושו של פתנים: (ב) ר"ל וה"פ של קרא אויב אכזרי וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  חמת. והנה היין כסם חמת התנינים בחמה: וראש פתנים. כמו על חור פתן ואם הוא באל''ף הוא כחבריו בוי''ו: אכזר. תקיף והאל''ף נוסף כאל''ף אצבע ואזרוע: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  תנינם. חסר יו''ד. לפי שעברו על עשרה דברים שבלא תלמד לעשות ועברו על עשרת הדברות: (בעל הטורים)

 ספורנו  חמת תנינים יינם. והנה באותם אשכולות נמצא יין שהוא חמת תנינים משומר בענביו והוא פורענות: (ספורנו)


{לד}  הֲלֹא-ה֖וּא כָּמֻ֣ס עִמָּדִ֑י חָת֖וּם בְּאֽוֹצְרֹתָֽי:

 אונקלוס  הֲלָא כָל עוֹבָדֵיהוֹן גְלָן קֳדָמַי גְנִיזִין לְיוֹם דִינָא בְּאוֹצְרָי: (אונקלוס)

 יונתן  הֲלָא עוֹבָדֵיהוֹן דְאִנוּן עַבְדִין בְּטוּמְרָא קֳדָמַי כּוּלְהוֹן גַלְיָין חֲתִימִין וּמְתַקְנֵי בְּאַפּוֹתִיקַיֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  הלא הוא כמוס עמדי. כתרגומו, כסבורים הם ששכחתי מעשיהם, כולם גנוזים ושמורים לפני: הלא הוא. פרי (ג) גפנם ותבואת שדמותם כמוס עמדי: כמוס עמדי. אותו הכוס שנאמר כי כוס ביד ה' וגו' (תהלים עה, ט.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) רצ"ל האי דכתי' הלא הוא וגו' לשון יחיד הלא הם וגו' הל"ל לפי מה שיהיה פי' של כמוס וגו' כסבורים הם ששכחתי מעשיהם כו' דהיינו ל' רבים ל"פ הלא הוא פרי גפנם כלו' הא דכתיב לעיל גפנם וגו' פירוש פרי גפנם ועל זה קאי הלא הוא וגו' וא"ש דפרי נמי ל' יחיד הוא ולכן נמי אמר הוא ל' זכר ולא היא ואע"פ שתבוא' ל' נקבה כיון דפרי הוא ל' זכר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הלא הוא כמוס עמדי. דברי השם י''א על הגזרות והקרוב אלי שהוא יינם שהוא ראש פתנים הוא שמור עד שישתוהו ומלת כמוס מטעם המקום ידועה כי אין לה משפחה: חתום באוצרותי. שלא תגע בו יד רק הוא שמור להם להנקם מהם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  הלא הוא כמס עמדי. ראש הפתן האכזרי שלהם שמתי באוצרותי להאכילם מפרי מעשיהם כי לי נקם ושלם לנקום נקמת ישראל מידם ולי שלם לשלם להם כפעלם שכחשו בי לעת תמוט רגלם כשתתמלא סאתם כענין כי לא שלם עון האמורי עד הנה (בראשית טו טז) ור"א אמר שטעמו וגם רשע ליום רעה (משלי טז ד) והוא סוד גדול (הרמב"ן)

 אור החיים  הלא הוא כמוס עמדי וגו'. פירוש הגם שבשביל כעס אויב נמנעתי מעשות בהם משפט המתחייב להם על מעשיהם לא מפני זה יפטרו מעונש המגיע להם הלא הוא כמום עמדי חתום באוצרותי ליום הדין, ועל זה אמר הנביא (ישעי' י' ג) ומה תעשו ליום פקודה, וצא ולמד מה שחרד שמואל מפחד יום הדין כאומרם ז''ל (חגיגה ד':) במעשה בעלת אוב, וכפל לומר כמוס עמדי חתום וגו', על דרך אומרו (שמות ל''ד ז') נושא עון, וכשיגיע לגדר שיאמר נלאתי נשוא (ישעיה א יד) יחתמהו באוצרות וינקום הוא מעושי רשעה בהוצאת שמש מנרתיקה (נדרים ח':) ולהט אותם יום ה', והוא אומרו לי נקם פירוש שינקום הוא בעצמו כביכול: (אור החיים)

 ספורנו  הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי. כאמרו כי סתומים וחתומים הדברים: (ספורנו)


{לה}  לִ֤י נָקָם֙ וְשִׁלֵּ֔ם לְעֵ֖ת תָּמ֣וּט רַגְלָ֑ם כִּ֤י קָרוֹב֙ יוֹם אֵידָ֔ם וְחָ֖שׁ עֲתִדֹ֥ת לָֽמוֹ:

 אונקלוס  קֳדָמַי פֻּרְעֲנוּתָא וַאֲנָא אֲשַׁלֵם לְעִדָן דְיִגְלוּן מֵאַרְעֲהוֹן אֲרֵי קָרִיב יוֹם תְּבָרְהוֹן וּמַבַּע דְעָתִיד לְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  קֳדָמַי פּוּרְעֲנוּתָא וַאֲנָא אַשְׁלִים לְעִדָן דְתִימוֹט רַגְלֵיהוֹן לְגָלוּתָא אֲרוּם קָרִיב לְמֵיתֵי יוֹם תְּבַרְהוֹן וּמִבְעָא בִּישָׁתָא דִמְעַתְּדָא לְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לי נקם ושלם. עמי נכון (ד) ומזומן פורענות (ה) נקם, וישלם להם כמעשיהם, הנקם ישלם להם גמולם. ויש מפרשים ושלם, שם דבר, כמו ושלום, (ו) והוא מגזרת והדבר אין בהם (ירמיה ה, יג.), (ז) כמו והדבור. ואימתי אשלם להם: לעת תמוט רגלם. (ח) כשתתם זכות אבותם שהם סמוכין עליו: כי קרוב יום אידם. כשארצה להביא עליהם יום אידם, קרוב ומזומן (ט) לפני להביא על ידי שלוחים הרבה: וחש עתדות למו. ומהר יבאו העתידות להם: וחש. כמו ימהר יחישה (ישעיה ה, יט.). עד כאן העיד עליהם משה דברי תוכחה, להיות השירה הזאת לעד, כשתבא עליהם הפורענות ידעו שאני הודעתים מראש, מכאן ואילך העיד עליהם דברי תנחומין שיבאו עליהם ככלות הפורענות, ככל אשר אמר למעלה, והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו' (לעיל ל, א.) ושב ה' אלהיך את שבותך וגו' (שם ג.): לעת תמוט רגלם. כענין שנאמר תרמסנה רגל (ישעיה כו, ו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) ר"ל איך נופל לשון לי על הקב"ה דלי משמע שיבא אליו מזולתו וזה לא יתכן לומר גבי הקב"ה דמאין יבא לי הרי כבר הכל ביד הקב"ה הוא ל"פ לי כמו עמי: (ה) ורצונו בזה שלא תקשי וכי יש ממשות בנקמה דכתי' לי נקם ושילם דהיינו פירוש עמי דמשמע שיש ממשות בה: (ו) ופי' לי הנקם והשלם שאנקם מהם ואשלם להם כפעלם: (ז) רצונו בה להביא ראיה אף שלא כתיב בוי"ו שהוא שם דבר אפ"ה יכול להיות פירושו כמ"ש שם והדבר: (ח) פי' האי לעת תמוט רגלם על ושלם לחודיה קאי ולא על נקם כי פורעניות הנקמה לעולם הוא נכון ומזומן עמו: (ט) ר"ל מה דכתיב כי קרוב וגו' הרי עכשיו כשהוכיחן משה עדיין לא חטאו וגם הוא בעצמו תולה בזכות אבות ועדיין זכות אבות במקומה עומדת מאי כי קרוב וגו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לי נקם ושלם. שם כמו הלא את הקטר והטעם לי הנקם ולי השלם לשלם להם כמעשיהם: לעת תמוט רגלם. והטעם שיפלו ולא יוכלו לעמוד: וטעם לעת. כמו וגם רשע ליום רעה והוא סוד גדול: כי קרוב. ואל יחשבו כי הנקמה תהיה בזרעם: וחש עתידות למו. וחש כל אחד מהם מהעתידות כמו בנות צעדה או חש יום עתידות והראשון נכון ומלת חש מהשניים: וטעם עתידות. הרעות העתידות לבא עליהם: (אבן עזרא)

 אור החיים  לי נקם ושלם. יתבאר על דרך אומרם ז''ל (שם) שלעתיד לבא יוציא ה' חמה מנרתיקה הרשעים נידונים בה ולהטה אותם והצדיקים מתרפאין בה, והוא אומרו לי נקם ושלם פירוש נקם לרשעים ושלם שכר טוב לצדיקים, ואומרו לעת תמוט רגלם הוא סוד מאמר (סוטה מ''ט) עקבות משיחא, והוא בירורי ניצוצי רגלי ס''מ כשתמוט רגלם של עושי רשעה ותגמר ממה שנגע בה מדבר המעמיד כידוע ליודעי חן, ואומרו כי קרוב יום וגו' הוא מאמר הנביא (צפני' א' ז) כי קרוב יום ה' וגו', ואומרו וחש עתידות למו, הם הנחמות העתידות כשישתלמו עושי רשעה תיכף ימהר לקיים הבטחות העתידות לצדיקים: (אור החיים)

 ספורנו  לי נקם. עלי מוטל להשיב נקם לצדי: ושלם. וגם כן תשלום מדה כנגד מדה: לעת תמוט רגלם. כשתתמלא סאתם: (ספורנו)

 דעת זקנים  לי נקם ושלם. עלי הוא לעשות נקמה בהם ולשלם להם תשלומי רע ושלם שם דבר כמו ושלום: לעת תמוט רגלם. כשתגיע העת שתתמוטט רגלם ואשלם להם הפורענות: כי קרוב יום אידם. ומזומן בידי להביאו עליהם: וחש עתידות למו. הפורענות העתידות לבא עליהם בעתם אחיש אותם כד"א בעתה אחישנה. ואימתי יהיה האות הזה כי ידין ה' עמו כשידין ה' דין עמו ויקח נקמתו ודינו מהם: (דעת זקנים)


{לו}  כִּֽי-יָדִ֤ין יְהֹוָה֙ עַמּ֔וֹ וְעַל-עֲבָדָ֖יו יִתְנֶחָ֑ם כִּ֤י יִרְאֶה֙ כִּי-אָ֣זְלַת יָ֔ד וְאֶ֖פֶס עָצ֥וּר וְעָזֽוּב:

 אונקלוס  אֲרֵי יְדִין יְיָ דִינָא דְעַמֵהּ וּפֻרְעֲנוּת עֲבְדוֹהִי צַדִיקַיָא יִתְפְרַע אֲרֵי גְלֵי קֳדָמוֹהִי דִבְעִדָן דְתִתְקֵף עֲלֵיהוֹן מָחַת סָנְאָה יְהוֹן מִטַלְטְלִין וּשְׁבִיקִין: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם דָאִין מֵימְרָא דַיְיָ בִּרְחָמוֹן דִינָא דְעַמֵיהּ יִשְרָאֵל וְעַל בִּישָׁתָא דִגְזַר עַל עַבְדוֹהִי יְהֵי תָּהָן קֳדָמוֹי אֲרוּם גְלֵי קֳדָמוֹי דִבְעִידָן דִיחוֹבוּן וְתִתְקַף עֲלֵיהוֹן מָחַת סַנָאָה וְתִתְנַטֵל סָעִיד מִידֵיהוֹן וִיהוֹן פַּסְקִין מְהֵימְנַיָא מִדֵי עוֹבְדִין טָבִין וִיהוֹן מִיטַלְטְלִין וּשְׁבִיקִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי ידין ה' עמו. בלשון זה (ד) משמש כי ידין בלשון דהא, (ה) ואין ידין לשון יסורין, אלא כמו כי יריב את ריבם מיד עושקיהם, כי יראה כי אזלת יד וגו': כי ידין ה' עמו. כשישפוט אותם ביסורין (י) הללו האמורים עליהם, כמו כי בם ידין עמים (איוב לו, לא.), כי זה אינו משמש בלשון דהא, לתת טעם לדברים של מעלה, אלא לשון תחלת דבור, כמו כי תבאו אל הארץ (ויקרא כה, ב.), כשיבאו עליהם משפטים הללו, ויתנחם הקב"ה על עבדיו (כ) לשוב ולרחם עליהם: יתנחם. לשון הפך מחשבה, להיטיב או להרע: כי יראה כי אזלת יד. כשיראה כי יד (ל) האויב הולכת וחוזקת מאד עליהם, ואפס בהם עצור ועזוב: עצור. נושע ע"י עוצר ומושל שיעצור בהם: עזוב. ע"י עוזב. עוצר, הוא המושל העוצר בעם שלא ילכו מפוזרים בצאתם לצבא על האויב, בלשון לע"ז מיינטינדו"ר (האנדהאבער). עצור, הוא הנושע במעצור המושל. עזוב, מחוזק, כמו ויעזבו את ירושלים עד החומה (נחמיה ג, ח.), איך לא עזבה עיר תהלה (ירמיה מט, כה.). עצור, מייטונדי"ר (געהאנדהאפט). עזוב, אינפורצי"ד (בעפעסטיגט): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) פי' נתינת טעם הוא אלמעלה: (ה) פירוש לפירושו דר' נחמיה שפירש קרא דכי ידין וגו' כי יריב את ריבם ויהיה פי' כי מלשון דהא ופי' למה אמר לי נקם ושלם לעו"א מפני שיריב ריבם של ישראל מיד עושקיהם: (י) אבל אין לפרש כמשמעו כשידין אותם אם לזכות אם לחובה. דאם כן מאי שוב על עבדיו יתנחם דפי' ירחם על עבדיו דלמא דינם יצא לזכות ואז לא יצטרכו לרחמים: (כ) הוצרך להפוך משום שאחר היסורים היא הנחמה ואחר כך להודיע שהיא על עבדיו ומפני שחזר הכתוב ואמר ועל עבדיו ולא הספיק לו במלת עמו הקודם לו יחוייב ג"כ שיכפול השם וכאלו אמר כי ידין ה' עמו ויתנחם הקב"ה על עבדיו: (ל) תיקן בזה כמה ענינים שפירש כי יראה כשירא' כי מלת כי דהכא כמו כי תבואו וגו' שפי' כשתבאו. ואזלת ר"ל הולכת ומלת יד שב אל האויב ואף שלא נזכר פה והוסיף מלת עליהם להודיע על מי אזלת היד. ואפס ר"ל תם מל' אפס כסף. ועצור רוצ' לומר מכונס ע"י המושל. ועזוב ר"ל מחוזק והוסיף מלת בהם אחר מלת ואפס מפני שמלת תם לא יפול רק בהם כלומר תם בהם היות עצורים ועזובים והוסיף מלת הקב"ה אחר מלת ואמר להודיע שהאומר אי אלהימו הוא הקב"ה ואמר מלת עליהם להודיע על מי נאמר אלהימו שהוא על עבדיו הנזכרים לעיל ויהי' וי"ו ואמר כוי"ו ושמר ה' אלהיך שפירושו ישמור ויהי' פי' המקראו' כך שכאשר ייסר השם את עמו בכל אותן היסורי' ויחזור ויתנחם עליהם כשיראה שיד האויב הולכת ומתחזקת עליהם ותם בהם עצור ועזוב להיות בלתי שוטר ומושל יאמר הקב"ה אליהם איה ע"א שלכם שהייתם בוטחים בהם יקומו ויעזרוכם לכן ראוילכם שתבינו מכל הרעות שהבאתי עליכם ולא היה לכם שום מושיע מכל העבודות אלילים שבטחתם בהם ולא היה בהם כח למחות בידי מפני שאני הוא שבידי להשפיל ולהרים ואין מידי מציל ואחר כך התחיל להזכיר הנקמות שינקום מהאויבים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי ידין ה' עמו. יקח דין עמו מהם כמו שפטני אלהים וריבה ריבי: יתנחם. פירשתיו: אזלת יד. אזלת יד ישראל והטעם הכח והתי''ו תחת ה''א כי גם שתיהן סימני הנקבה וכן ושבת לנשיא: ואפס עצור ועזוב. כאשר יהיו הנשבי' רבים ילקחו מהם ויעזובו מהם ועתה כמעט יאבד הכל: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אזלת יד. בגי' זו גלות: כי יראה כי אזלת. בגי' אין בם תורה: (בעל הטורים)

 אור החיים  כי ידין ה' עמו וגו'. אחר שגמר ענין מכעיסי אל עד סופם חזר להבטיח לכללות ישראל שלא לעולם יריב אתם, כי ידין ה' עמו פירוש יעמיד במשפט כוסות התרעלה אשר עברום ויראה צרות שעברו על הצדיקים מהם הרגו מהם שרפו מהם הפשיטום ובשביל הצדיקים אשר נצטערו יתנחם, והוא אומרו ועל עבדיו יתנחם פירוש בשבילם יתנחם לומר די צרות הגלות, ועוד כשיראה ה' שאין כח בישראל להציל עצמן מהגלות, וכח אין בצדיקים ליסר בשבט מוסר למרגיזי אל, גם לא ישארו בישראל אנשים גדולים ונביאים חוזים בעלי רוח הקודש ואין אשכול וגו' (מיכה ז'), והוא אומרו כי אזלת יד, ובזה אפס עצור פירוש על דרך (ש''א' ט יז') יעצור בעמי פירוש שאין כח למדריכים בדרכי ה' להדריכם, ועזוב פירוש ומצד זה נשאר העם עזוב, ואמר ישראל אי אלהימו הגם שאין מעשיהם מהוגנים אף על פי כן יבא בטענה לפני האלהים הרמוז בתיבת צור, והוא חסיו בו כי ישראל הגם שירשיעו ויעברו על חלק ממצות ה' אף על פי כן כל מחסיהם בה', ועליו סובלים דלות ושפלות, ונהרגים על קדושת שמו, ועומדים ומצפים לצור גואלם והוא אומרו חסיו בו: (אור החיים)

 ספורנו  ועל עבדיו יתנחם. יתנחם על הרעה הראויה לעמו וירחם עליהם בשביל עבדיו שבתוכם כאמרו כן אעשה למען עבדי לבלתי השחית הכל: כי יראה כי אזלת יד. והטעם שיתנחם אז על הרעה הראויה לעמו ושזה יעשה בשביל עבדיו: ואפס עצור ועזוב. ויראה שאין להם עוד ממון עצור בבית ולא עזוב בשדה: (ספורנו)

 דעת זקנים  ועל עבדיו יתנחם. ועל ישראל יתנחם במה שהרגיזו לפניו: ואפס עצור ועזוב. ושאין בהם עוצר כח ואין בהם מי שיסייעם והוא כמו עזוב תעזוב עמו. ואמר האויב אי אלהימו שהיו עובדין בזמן שבית המקדש קיים: (דעת זקנים)


{לז}  וְאָמַ֖ר אֵ֣י אֱלֹהֵ֑ימוֹ צ֖וּר חָסָ֥יוּ בֽוֹ:

 אונקלוס  וְיֵימַר אָן דַחֲלָתְהוֹן תַּקִיפָא דַהֲווֹ רְחִיצִין בֵּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֵימַר סַנְאָה הָאן הוּא דַחַלְתְּהוֹן דְיִשְרָאֵל תַּקִיפָא דִרְחִיצוּ בֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואמר. הקב"ה עליהם: אי אלהימו. עבודת אלילים שעבדו: צור חסיו בו. הסלע שהיו מתכסין בו מפני החמה והצנה, כלומר שהיו בטוחין בו להגין עליהם מן הרעה: ואמר אי אלהימו. האויב יאמר אי אלהימו של ישראל, כמו שאמר טיטוס הרשע כשגידר את הפרוכת, כענין שנאמר ותרא אויבתי ותכסה בושה האומרה אלי איו ה' אלהיך (מיכה ז, י.): (רש"י)

 אבן עזרא  ואמר. האויב: צור חסיו בו. כאשר פירשתי: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואמר אי אלהימו. האויב יאמר איה אלהי ישראל כענין למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם (תהלים קטו ב) אשר חלב זבחימו יאכלו כי היו ישראל תדירים בעבודת הקרבנות והנסכים מכל גוי לאלהיו והזכיר לשון רבים יאכלו וישתו אלהימו שהוא לשון הרבים ואצל העמים רבים הם ולכך חזר ואמר ראו עמים כולם אני אני הוא יחיד ואין אלהים עמדי לעזור לי ואין כנגדי להציל ולמחות בידי מלעשות כל רצוני להמית ולמחוץ ולהחיות ולרפוא (הרמב"ן)


{לח}  אֲשֶׁ֨ר חֵ֤לֶב זְבָחֵ֨ימוֹ֙ יֹאכֵ֔לוּ יִשְׁתּ֖וּ יֵ֣ין נְסִיכָ֑ם יָק֨וּמוּ֙ וְיַעְזְרֻכֶ֔ם יְהִ֥י עֲלֵיכֶ֖ם סִתְרָֽה:

 אונקלוס  דִי תְרַב נִכְסָתְהוֹן הֲווֹ אָכְלִין שָׁתָן חֲמַר נִסְכֵּיהוֹן יְקוּמוּן כְּעַן וִיסַעֲדוּנְכוֹן יְהוֹן עֲלֵיכוֹן מָגֵן: (אונקלוס)

 יונתן  דִתְרֵיב נִכְסַתְהוֹן הֲווֹן אָכְלִין שָׁתָן חֲמַר נִיסוּכֵיהוֹן יְקוּמוּן כְּדוֹן וִיסַעֲדוּנְכוֹן יְהֵי עֲלֵיכוֹן מֵגִין בְּמֵימְרֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר חלב זבחימו. היו אותן אלהות אוכלים, שהיו מקריבין לפניהם ושותין יין נסיכם: יהי עליכם סתרה. אותו הצור יהיה לכם מחסה ומסתור: (רש"י)

 אבן עזרא  יאכלו. כדברי האויבים שחשבו כי העולות מאכל לשם וכן בלשון רבים כדבריהם ע''כ כתוב אני אני הוא לבדי אחד ואין אלהים עמדי: יין נסיכם. כמו ונסכו יין ויהיו שני שמות י''א יין מלכם כמו נסיכי מדין כי המלאך היה נותן יין העולה והראשון קרוב אלי: ויעזרוכם. כמו ברכנוכ' ואם תאמרו שהוא אחד יסתירכם מהצרות הבאות: (אבן עזרא)

 אור החיים  ואומרו אשר חלב זבחימו וגו'. הוא מאמר ה' נגד דבריהם, והרדפת הדברים הוא על זה הדרך כי ידין וגו' ויתנחם על מה שסבלו עבדיו ועוד כי יראה כי אזלת יד וגו' ואמר וגו', והשיב ה' אשר חלב וגו' יקומו, ומובן הדבר מעצמו הכרתם של אוכלי זבחימו כי לא יועילו ולא יצילו, ויכירו כי ה' הוא לבדו מושיע, והוא מה שגמר אומר ראו עתה כי אני וגו':

יקומו ויעזרכם וגו'. לפי שיש ב' מיני עובדי עבודה זרה, יש שעובד עבודה זרה לאלוה גמור, ויש שעובד עבודה זרה לאמצעי, ועל שניהם צוה ה' כמו שפירשנוהו במקומו (שמות כ' ד'), לזה אמר כנגד העובד עבודה זרה לאמצעי אמר יקומו ויעזרכם עזר בעלמא כי לסיבה זו עשאוה לעזור להועיל ביניהם ובין אלהי עולם, וכנגד העובד עבודה זרה לאלוה גמר אומר יהי עליכם סתרה: (אור החיים)

 דעת זקנים  אשר חלב זבחימו יאכלו. בזמן הקרבת הקרבנות ישתו יין נסיכם שהיו מנסכין על גבי המזבח: יקומו ויעזרוכם. כל אלוהות: יהי עליכם סתרה. הקדוש ברוך הוא אלהיכם: (דעת זקנים)


{לט}  רְא֣וּ | עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַֽאֲחַיֶּ֗ה מָחַ֨צְתִּי֙ וַֽאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל:

 אונקלוס  חֲזוֹ כְּעַן אֲרֵי אֲנָא אֲנָא הוּא וְלֵית אֱלָהּ בַּר מִנִי אֲנָא מֵמִית וּמְחַיֵה מָחֵינָא וְאַף מַסֵינָא וְלֵית מִן יְדִי מְשֵׁזֵב: (אונקלוס)

 יונתן  כַּד יִתְגְלֵי מֵימְרָא דַיְיָ לְמִפְרוֹק יַת עַמֵיהּ יֵימַר לְכָל עַמְמַיָא חֲמוֹן כְּדוֹן אֲרוּם אֲנָא הוּא דַהֲוֵויתִי וַהֲוִית וַאֲנָא הוּא דְעָתִיד לְמֶהֱוֵי וְלֵית אֱלָהָא חוֹרַן בַּר מִינִי אֲנָא בְּמֵימְרִי מֵמִית וּמָחֵי מָחִיתִי יַת עַמָא בֵּית יִשְרָאֵל וַאֲנָא אָסֵי יַתְהוֹן בְּסוֹף יוֹמַיָא וְלֵית דִמְשֵׁזִיב מִן יְדַי גוֹג וּמַשִׁרְיָיתֵיהּ לִמְסַדְרָא סִדְרֵי קְרָבָא עִמְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ראו עתה. הבינו מן הפורענות שהבאתי עליכם ואין לכם מושיע, ומן התשועה שאושיעכם ואין מוחה בידי: אני אני הוא. אני להשפיל (מ) ואני להרים: ואין אלהים עמדי. עומד כנגדי למחות: עמדי. דוגמתי וכמוני: ואין מידי מציל. הפושעים בי: ראו עתה כי אני וגו'. אז יגלה הקב"ה ישועתו (ו) ויאמר, ראו עתה כי אני אני הוא, מאתי באת עליהם הרעה, (ז) ומאתי תבא עליהם (ח) הטובה: ואין מידי מציל. מי שיציל אתכם מן הרעה אשר אביא עליכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ר"ל אני אני ב' פעמים ל"ל: (ו) דלפירוש רש"י יהיה פי' ראו שבידי להמית ולהחיות ולא כאותן ע"א שעבדתם אבל פירוש רבי נחמיה שפירש אי אלהימו קאי ארשע שיאמר לישראל אי אלהימו וגו' איך יאמר ראו עתה והבינו שבידי להמית ולהחיות ולכן הוסיף אז יגלה ישועתו שפי' תהפך מחשבות האויב ממה שהית' טרם הגלות ישועתו: (ז) פירוש לעו"א: (ח) פי' לישראל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אני אני. פעמיים כמו אנכי אנכי או כי אני הוא ולא אשנה והוא הנכון כי אין עמו פועל אני הוא שהמתי את ישראל ואני אחיה אותם והנה הם לא נצולו ואין מציל אתכם מידי גם אתם מידי עד עשותי את המשפט בכם. ורבים אומרים כי מזה הכתוב נלמוד חיי העולם הבא והעד שאמר בתחל' אמית ואחר כך אחיה וכן ה' ממית ומחיה והעד ה' מוריד שאול ויעל ואחרים אמרו מפסוק ואך את דמכם לנפשותיכם גם וצדקה תהיה לנו כי היא חייך בעוה''ב ואורך ימיך בעולם הזה למען ייטב לך. ורבינו האי ז''ל אמר כי לא הוצרך הכתוב לפרש דבר העוה''ב כי היה ידוע בהעתק' ולפי דעתי שהתורה נתנה לכל לא לאחד לבדו ודבר העוה''ב לא יבינו א' מני אלף כי עמוק הוא ושכר העוה''ב תלוי בדבר הנשמה והנה הוא חלף עבודת הלב ועבודתו להתבונן מעשה השם כי הם הסולם לעלות בו אל מעלת דעת השם שהוא העיקר והנה גם התורה ביארה למשכיל דבר עץ החיים והנה יש כח לנצח הכרובים והאוכל מעץ החיים וחי לעולם כמלאכי השרת וכן במזמור לבני קרח שמעו זאת כל העמים והסוד אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני סלה וכן אחר כבוד תקחני והנה עם שניהם לקיחה כאשר עם דבר חנוך ואליהו ואחר שאמר ויקר פדיון נפשם איך אמר יפדה נפשי והמשכיל יבין: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כי אני אני הוא אני אמית. ג''פ אני, כנגד ג' גליות. ואני, כנגד גלות ד'. דכתיב ואני בתוך הגולה. לומר שבכל הגליות הקב''ה עמנו להצילנו: ואין מידי מציל. מידי בגימ' דין. שאין ניצול מיום הדין: (בעל הטורים)

 אור החיים  ראו עתה כי אני אני הוא וגו'. כפל לומר ב' פעמים אני אני כנגד שתי טעיות של עבודה זרה שרמזנו בפסוק שלפני זה, לזה אמר אני פירוש ולא אחר שאתם חושבים בו לאלוה גמור, וכנגד עבודה זרה שעושים לאמצעי אמר אני הוא פירוש לבדי, וגמר אומר ואין אלהים עמדי אמצעי ביני לבין הנבראים:

אני אמית ואחיה. זה כנגד כת האומרים שפועל הרע אינו פועל הטוב וב' יכולות יש, לזה אמר אני אמית ואחיה, ולא בפרט זה בלבד אלא אפילו בפרטי פועלי הרע אני מחצתי ואני ארפא, ורז''ל דרשו (פסחים סח.) יעש''ד:

ואין מידי מציל. פירוש שכל הנבראים ימותו, ולזה דייק לומר ואין מידי ולא אמר ואין מציל מידי: (אור החיים)

 ספורנו  ראו עתה כי אני אני הוא. שהייתי מביא עליכם פורענות: ואין אלהים עמדי. ולא היה זה מכח שרי מעלה וצבא השמים: אני אמית ואחיה. כאמרו והעליתי אתכם מקברותיכם: מחצתי. במכת נע ונד כאמרו והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים: ואני ארפא. כאמרו ביום חבש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא: (ספורנו)

 כלי יקר  ראו עתה כי אני אני הוא. כפל לומר אני אני להוציא מדעת האומרים שתי רשויות הם אחד מושל על הטובות ואחד מושל על הרעות וכן אמרה חנה (שמואל א' ב.ג) אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה, לומר שיש שני גבוהים כאמור אלא הכל יצא מהתחלה אחת, ה' מוריש ומעשיר, ה' ממית ומחיה (שם ב.ו). כי הוא ית' פועל כל ההפכים, ופירש הר"ר משה מקוצי בתחילת מצות עשה בשם רבינו סעדיה להשיב לכופרים האומרים שתי רשויות הם, אם שניהם רשאים לעשות כל אחד מה שירצה ובקש האחד להחיות את האדם והאחד להמיתו ראוי שיהיה האיש ההוא מת חי חי מת לאלתר כהרף עין כו'. לכן אמר כאן אני אני הוא מושל על הטובות ועל הרעות ואין אלהים עמדי. והמופת על זה אני אמית ואחיה ואין מידי מציל. ואילו היה אחד עמדי היה מציל מידי והיה מת חי חי מת כהרף עין ומזה תבין ותשכיל כי אין אלהים עמדי.

ורז"ל (פסחים סח.) למדו מכאן לתחית המתים מן התורה, שנאמר אני אמית ואחיה יכול שתהא מיתה באחד וחיים באחד ת"ל מחצתי ואני ארפא מה מחצתי ורפואה באחד אף מיתה וחיים באחד, וסמך לדבריהם מה שהקדים מיתה לחיים כי כל אדם חי קודם שמת, אלא שמדבר בחיים הבאים לאחר מיתה. ראיה שניה, שנאמר אני אמית ואחיה כי מלת אני קאי על שניהם ובמחצתי הכניס אני באמצע מחצתי ואני ארפא לפי שבמיתה וחיים יש מקום לטעות ולומר מיתה באחד וחיים באחד על כן לא הכניס אני באמצע שלא להפריד ביניהם, אבל במחיצה ורפואה אין מקום לטעות כי אין רפואה בלא מחץ ובודאי הכל באחד. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ראו עתה כי אני אני הוא. והקב"ה משיב אל האויבים אתם אומרים אי אלהימו ראו עתה כי אני אלהיכם אני הוא שאראה לכם גבורתי. ומה שאתם מצרפין שאר אלוהות אלי. ואין אלהים עמדי. אלא אני אמית ואחיה בידי להמית ולהחיות ואם המתי אני בעצמי אחיה אותם. מחצתי ואני ארפאם. ועל מה שאמרתם יקומו ויעזרוכם אין מי שיוכל לעזור להם כי אני לבדי אעזור להם אבל אתם אין מידי מציל: (דעת זקנים)


{מ}   שישי  כִּֽי-אֶשָּׂ֥א אֶל-שָׁמַ֖יִם יָדִ֑י וְאָמַ֕רְתִּי חַ֥י אָֽנֹכִ֖י לְעֹלָֽם:

 אונקלוס  אֲרֵי אַתְקֵנִית בִּשְׁמַיָא בֵּית שְׁכִנְתִּי וַאֲמָרִית קַיָם אֲנָא לְעָלְמִין: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם זְקָפִית בִּשְׁבוּעָה יַת יְדַי בִּשְׁמַיָא וַאֲמָרִית הֵיכְמָא דַאֲנָא קַיָים הֵיכְדֵין לָא אַבְטִיל שְׁבוּעָתִי לְעַלְמִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי אשא אל שמים ידי. כי בחרון אפי אשא ידי אל עצמי (נ) בשבועה: ואמרתי חי אנכי. לשון שבועה הוא, [כמו חי אני נאם ה' אם לא כאשר דברתם באזני (במדבר יד, כח.), אף כאן] אני נשבע חי אנכי: כי אשא אל שמים ידי. כמו כי נשאתי, (ט) תמיד אני משרה מקום שכינתי בשמים, כתרגומו, אפילו חלש למעלה וגבור למטה, אימת העליון על התחתון, וכל שכן שגבור מלמעלה וחלש מלמטה: ידי. מקום שכינתי, כמו איש על ידו (במדבר ב, יז.), והיה בידי להפרע מכם, אבל אמרתי שחי אנכי לעולם, איני ממהר לפרוע לפי שיש לי שהות בדבר, כי אני חי לעולם, ובדורות אחרונים אני נפרע מהם, והיכולת בידי להפרע מן המתים ומן החיים, מלך בשר ודם שהוא הולך למות ממהר נקמתו להפרע בחייו, כי שמא ימות הוא או אויבו, ונמצא שלא ראה נקמתו ממנו, אבל אני חי לעולם, ואם ימותו הם ואיני נפרע בחייהם, אפרע במותם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) ר"ל והרי כתיב השמים כסאי וגו' וא"כ הוא עצמו יושב בשמים ואין שייך לומר שישא ידו לאשר הוא שם ל"פ הא דכתיב אל השמים פי' לעצמי ר"ל אל עצמי ומה שפי' כי בחרון אפי וכו' ר"ל הרי אין המנהג לישבע אלא כשמבטיח את חבירו אז נשבע לו המבטיח לאמן את דברו א"כ הכא הוא אמאי נשבע כיון שלא הבטיח שום הבטחה. ל"פ כי בחרון אפו כו' כלו' מ"מ מרוב חרון אפו על האויב להנקם ממנו ושלא יתנחם מזה הוצרך לישבע שינקם ממנו. כתב הרא"ם אבל מלת כי של כי אשא אל שמים ידי לא ידעתי פירושה כי אינה סובלת שום אחד מד' לשונות של כי שהם אי דלמא אלא דהא ונראה דהכי פי' כיון שאין המנהג שנשבעין אלא א"כ שמבטיח לאדם ליתן או לעשות שום דבר כמו שמצינו בבועז חי ה' שכבי וגו' והוא נשבע לקיים דברו וההבטחה שהבטיח אותם או הדבר שדבר לעשות להן יהיה פירושו הכי כיון שהמנהג הוא לישבע על אשר הוא רוצה לעשות גם אנכי בשביל החרון אף שבדעתי לחרות בעו"א אשא אל שמים ידי לישבע אשר שנותי ברק חרבי וכו' ויהיה פירוש כי דהכא כמו דהא ויהי' פי' של אם שנותיכמו עד אם דברתי שפירושו אשר. ופירוש הקרא כך כיון שהמנהג הוא לישבע על ההבטחה שמבטיח אדם לחבירו גם אנכי כן אעשה ואשא אל עצי ידי ואמרתי חי אנכי שהיא השבועה ויהי' פי' אל שמים ר"ל אל עצמו הנקרא שמים שהוא כסאו כאלו אמר בחיי עצמותי לא שהוא מודעי שהוא חי וקים לעולם וגם אינו ר"ל שתפס השמים בידו ונשבע בנקיטת חפץ מפני שהחפץ שנוטל הנשבע בידו אינוא אל כדי שיוסיף כוונה ויראה בשבועתו ואין זה נופל בהשם יתברך ואל תשיבני מכי יד על כס יה ופירש"י שם שידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו דהתם לא כתיב ל' שמורה על שבוע' כמ"ש פה. מהרא"ם: (ט) כלומר כבר נשואה היא ידי בשמים פירוש שתמיד אני משרה שכינתי וכו' אבל א"א לפרש מל' שבוע' כיון שכבר כתי' פורענויות אמת תנינים יינם וגו' ראו עתה וגו' ואם כן אמאי ישבע עכשיו אבל לפי פשוטו שפירש"י לעיל דקאי אישראל אתי שפיר שנשבע שינקום מהם וכן לרבי יודא אבל לר' נחמיה שמפרש כל הפ' כלפי עו"א א"א לפרש מל' שבועה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי אשא אל שמים ידי. שבועה בדבר קיים ואשא כמו וירם ימינו ושמאלו אל השמים ומלת אשא כדרך בן אדם להבין את השומעים: חי אנכי. כאשר אני חי כן אעשה זה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כי אשא אל שמים ידי. על דרך הפשט ענין שבועה בכסאו ואמר "אשא" כי כל נשבע נושא ידו ונוגע בחפץ אשר הוא נשבע בו ועל דרך האמת בעבור כי בעת הגלות השליך משמים ארץ תפארת ישראל יאמר שישאנה עתה בעת רצון אל השמים העליונים והיא היד הגדולה הנלחמת לישראל וזה טעם ואמרתי חי אנכי לעולם כי אני מחיה ידי החזקה בהיותי משנן ברק חרבי וסומך אותם לאחוז במשפטן של ישראל ולהשיב נקם לצרי כי אז יהיה השם שלם והכסא שלם והמשכיל יבין והנה השירה הזאת אשר היא בנו לעד אמת ונאמן תגיד כל המוצאות אותנו בביאור הזכירה תחלה החסד שעשה עמנו הקב"ה מאז שלקחנו לחלקו והזכירה הטובות שעשה לנו במדבר ואשר הנחילנו ארצות הגוים הגדולים והעצומים ורוב הטובה והעושר והכבוד אשר הנחילנו בה וכי מרוב כל טובה מרדו בה' לעבוד ע"ז והזכירה הכעס אשר היה מלפניו עליהם עד ששלח בהם בארצם דבר ורעב וחיה רעה וחרב ואחרי כן פזר אותם בכל רוח ופאה וידוע כי כל זה נתקיים ויהי כן ואמרה השירה כי בסוף ישיב נקם לצריו ולמשנאיו ישלם והטעם כי הם עשו כל הרעות עמנו לשנאתו של הקב"ה כי לא ישנאו את ישראל בעבור שעשו ע"ז כהם רק בעבור שלא יעשו כמעשיהם ויעבדו את הקב"ה וישמרו את מצותיו ולא יתחתנו בהם ולא יאכלו מזבחיהם ויבוזו ע"ז שלהם ויבערו אותה ממקומותיהם וכענין שאמר (תהלים מד כג) כי עליך הורגנו כל היום אם כן לשנאתו של הקב"ה יעשו בנו כל הרעות האלה והם צריו ומשנאיו ועליו להנקם מהם וזה דבר ברור כי על הגאולה העתידה יבטיח כי בבנין בית שני לא הרנינו גוים עמו רק לעגו עליהם (נחמיה ג לד) מה היהודים האמללים עושים והיו גדוליהם עבדים בהיכל מלך בבל וכולם משועבדים לו ובימים ההם לא השיב נקם לצריו ולא כפר אדמתו עמו והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה אבל לא ישבית זכרנו וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה ויכפר על חטאתינו למען שמו אם כן השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין וכך הזכירו בספרי (האזינו מג) גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא ולזה רמז הכתוב שאמר (פסוק מד) ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם הזכיר "כל" להגיד שהיא כוללת כל העתידות למו ואם היא קטנה בדבור כי ביאר להם עניניה הרבים ואלו היתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשית אחרית כן היה ראוי להאמין בה מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה לא נפל דבר אחד ואף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי האלהים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו עליו השלום (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ואמרתי חי אנכי. לעלם. לעלם כתיב חסר וי''ו, לאחר ששת אלפים שנה שאז יהיה נשגב ה' לבדו, ונחסר וי''ו, שששה ימים נדונים הרשעים: (בעל הטורים)

 אור החיים  כי אשא אל שמים וגו'. פירוש לשון שבועה, שנשבע בנשיאות ידיו לשנן חרבו לנקום מצריו, והוא אומרו אם שנותי ברק וגו', ואומרו ותאחז במשפט פירוש יתקוף במידת הדין:

או ירצה שתסכים גם מדת הרחמים ותתחזק במשפט להשיב נקם לצרי ה' שהם אויבי ישראל שאינם שונאים אותנו אלא על דביקותינו בה', ואומר ולמשנאי הם כת המעברת ישראל על דת: (אור החיים)

 ספורנו  כי אשא אל שמים ידי. להשבע כענין וירם ימינו ושמאלו אל השמים: ואמרתי חי אנכי לעולם. אשבע שכמו שאני חי לעולם כענין אמרו וישבע בחי העולם: (ספורנו)

 דעת זקנים  כי אשא אל שמים ידי. כי בידי אשבע אל השמים לעשות נקמה בהם: ואמרתי חי אנכי לעולם. כד"א גבי שבועה חי אני נאם ה' ולאחר שעשיתי משפטי ודיני בישראל אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם מה ששעבדו בהם: (דעת זקנים)


{מא}  אִם-שַׁנּוֹתִי֙ בְּרַ֣ק חַרְבִּ֔י וְתֹאחֵ֥ז בְּמִשְׁפָּ֖ט יָדִ֑י אָשִׁ֤יב נָקָם֙ לְצָרָ֔י וְלִמְשַׂנְאַ֖י אֲשַׁלֵּֽם:

 אונקלוס  אִם עַל חַד תְּרֵין כְּחֵיזוּ בַרְקָא מִסוֹף שְׁמַיָא וְעַד סוֹף שְׁמַיָא תִּתְגְלִי חַרְבִּי וְתִתְקֵף בְּדִינָא יְדִי אָתֵב פֻּרְעֲנוּתָא לְסָנְאַי וּלְבַעֲלֵי דְבָבַי אֱשַׁלֵם: (אונקלוס)

 יונתן  אִין שְׁנִינָא הִיא בְּרַק סַיְיפִי וְתִתְקֵיף בְּדִינָא יְדַי אַחֲזוֹר פּוּרְעֲנוּתָא לִמְעִיקֵי עַמִי וּלְסַנְאֵיהוֹן אַשְׁלִים אֲגַר עוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אם שנותי ברק חרבי. אם אשנן את להב (ס) חרבי, כמו למען היות לה ברק (יחזקאל כא, טו.) פלנדו"ר (גלאנץ): ותאחז במשפט ידי. להניח מדת רחמים באויבי (ע) שהרעו לכם, אשר אני קצפתי מעט (פ) והמה עזרו לרעה. דבר אחר, ותאחז ידי את מדת (צ) המשפט, להחזיק בה ולנקום נקם: אשיב נקם וגו'. למדו רבותינו באגדה מתוך לשון המקרא שאמר ותאחז במשפט ידי, לא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה, מדת בשר ודם זורק חץ ואינו יכול להשיבו, והקב"ה זורק חציו ויש בידו להשיבן כאילו אוחזן בידו, שהרי ברק הוא חצו, שנאמר כאן ברק חרבי ותאחז במשפט ידי, והמשפט הזה לשון פורענות (ק) הוא בלע"ז יושטיצא"ה (שטראפגערעכטיקייט): אם שנותי ברק חרבי. הרבה אם יש שאינם תלויין, כשאשנן ברק חרבי ותאחז במשפט ידי וכו', כמו שפירשתי למעלה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) ר"ל בזה איך יתכן שישנן הברק כיון שאין בו ממשות דברק הוא המראה של הלהב ל"פ את להב כו' כלומר אם אחדד הברזל של חרבי שהשינון בכל מקום הוא ל' חידוד ולהב החרב הוא הברזל כמו להבת חניתו ונקרא כן מפני שהחרב בהתלהטו דומה ללהב וברק כמו לברק שפירושו להיות לה לברק: (ע) פי' ותאחז ידי במדת משפט להחזיק בה כדי להנקם ולהניח הרחמים שאל להשתמש בה עם אויבי שהרעו לכם ובאויבי שהרעו לכם דבוק עם ותאחז במשפט לא עם להניח מדת הרחמים ויהי' פירוש המקראות כך נשאתי אל שמים ידי ונשבעתי חי אנכי שאשנן את חרבי לעשות לה ברק כמנהג יוצא למלחמה ושתאחז במשפט ידי להשיב נקם לצרי להנקם מהם מפני שהרעו לכם שאני קצפתי עליכם מעט והמה עזרו לרעה: (פ) רצונו בה שלא תאמר מה חטאו עו"א בזה שהרי אתה מסרתם בידם כדי שיתיסרו מידם: (צ) לטעם ראשון קשה מדת הרחמים מאן דכר שמיה ולפירוש ד"א קשה הוה ליה לכתוב ותאחז ידי במשפט. ל"פ גם טעם ראשון. הרא"ם. ומפי מורי מהר"ל שמעתי דהאי ד"א ט"ס הוא והכל פירוש אחד הוא: (ק) ויהי' מלת ותאחז דבוק עם ברק חרבי שהברק הוא חצו של הקב"ה שנא' ויצא כברק חצו והא הפורעניות אלב אי הוה פירושו כמשמעו לא הי' נשמע מיניה מידי שהרי גם מלך בו"ד כשיושב במשפט יכול להטות המשפט לאיזה צד שירצה ועכשיו שפי' פורענות שפיר משמע מיניה לא כמדת בו"ד וכו' ומקרא מסורס הוא לפי האגדה וה"ק ותאחז ידי ברק חרבי במשפט: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אם שנותי. מפעלי הכפל כמו וחנותי לבני בטני מגזרת חץ שנון: ותאחז במשפט ידי. החרב משפט גבור מלחמה: אשיב נקם. טעם אשיב כאשר עשו לישראל וכן אשלם: (אבן עזרא)

 ספורנו  אם שנותי. אע''פ שחדדתי נגד ישראל בימי החורבן את ברק חרבי לא פי חרבי: ותאחז במשפט ידי. ואע''פ שאח''כ תאחז במשפט ידי נגדם: כי ידין ה' עמו. מכל מקום: (ספורנו)


{מב}  אַשְׁכִּ֤יר חִצַּי֙ מִדָּ֔ם וְחַרְבִּ֖י תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֑ר מִדַּ֤ם חָלָל֙ וְשִׁבְיָ֔ה מֵרֹ֖אשׁ פַּרְע֥וֹת אוֹיֵֽב:

 אונקלוס  אֱרַוֵי גִירַי מִדְמָא וְחַרְבִּי תִּקְטוֹל בְּעַמְמַיָא מִדַם קְטִילָן וְשִׁבְיָן לְאַעְדָאָה כִתְרִין מֵרֵישׁ סָנְאָה וּבְעַל דְבָבָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֵירַוֵי גִירְרַי מִן אֲדַם קְטוֹלֵיהוֹן וּסְיָיפַי תִגְמוֹר בִּשְרֵיהוֹן מִדַם קְטִילִין וְשִׁיבִין מִשֵׁירוֹי פּוּרְעָנוּת סַנְאֵיהוֹן דְעַמִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשכיר חצי מדם. (ר) האויב: וחרבי תאכל בשר. בשרם: מדם חלל ושביה. זאת תהיה להם מעון דם חללי (ס"א חללי דם) (ש) ישראל ושביה ששבו מהם: מראש פרעות אויב. מפשע תחלת פרצות האויב, (ת) כי כשהקב"ה נפרע מן האומות, פוקד עליהם עונם ועונות אבותיהם, מראשית פרצה שפרצו בישראל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) ויהי' מלת מדם כמו מן דם האויב ואל יהי' מ"ם מדה מ"ם הסיבה כמ"ם מדם חלל וגו' ול' אשכיר מל' שכורת ולא מיין: (ש) פירוש ויהי' מ"ה של מלת מדם מ"ם הסיבה והרא"ם פי' זאת הפורעניות שאמרתי אשכיר חצי וגו' הוא מפני עון החלל לא בעבור חללי דם שהרגו מישראל ויהי' מדם כמו הפוך והוי כמו מחללי דם מפני שהעון שעשו הוא בעבור הדם ומה שכתב למעלה אשכיר חצי מדם אין פי' של מדם חלל רק הוא פי' מדם שבראש הפסוק והוא דרך משל שהשכרות של חצי הוא רק מרוב שתיית דם האויב: (ת) מפני שהוא דבוק עם מדם חלל ושביה שפירושו מפשע חללי דם ומפשע השביה אם כן צריך ג"כ לפרש מפשע ראש פרעות אויב ופרעות לשון פרצות ומפני שתחלת הפרצה היתה בישראל מימי אבותיהם של אלו למדו מכאן שהקב"ה נפרע מן העו"א נפרע מן וכו' ומפני שתחלת פרצות האויב אינו מובן שפרצו בישראל הוצרך לחזור ולפרש מראש פרצה שפרצו בישראל: רא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מדם חלל. פירוש אשכיר: וטעם ושביה. הפצועים: מראש. פירוש תאכל בשר: וטעם מראש. להתיז הראש: פרעות. כמו בפרוע פרעות גם קדמונינו אמרו הנפרע: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וחרבי. אותיות חרב י''ו. לומר לך שחרב של הקב''ה יש לה י''ו פנים. כדאיתא במדרש שוחר טוב. נקם ברית. לנקום על כל מצוה ומצוה שנכרתו עליה י''ו בריתות. ולכך ט''ז פעמים חרב בפ' יורדי בור (ביחזקאל לב). ד''פ נקם בפרשה, וכנגדם אמר דוד ד''פ עד אנה. וד''פ פנה אלי. נ''ב פסוקים בהאזינו, ולפי שעברו עליהם, לכך לא עבר איש ביהודה נ''ב שנה: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  מראש פרעות אויב. שאפרע מראש האויב: (דעת זקנים)


{מג}  הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם-עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ: (פ)

 אונקלוס  שַׁבָּחוּ עַמְמַיָא עַמֵהּ אֲרֵי פֻּרְעֲנוּת עַבְדוֹהִי צַדִיקַיָא יִתְפְּרַע וּפֻרְעֲנוּת יָתֵיב לְסָנְאוֹהִי וִיכַפֵּר עַל אַרְעֵהּ וְעַל עַמֵהּ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  שַׁבְּחוּ אוּמַיָא עַמֵיהּ בֵּית יִשְרָאֵל אֲרוּם אֲדַם עַבְדוֹי דְאִשְׁתַּיְדֵי הוּא פָּרְעוּ נְטַר וּנְקָמָה דְפוּרְעָנוּתָא יַחֲזוֹר עַל בַּעֲלֵי דְבָבוֹי וְהוּא בְּמֵימְרֵיהּ יְכַפֵּר עַל אַנְפֵּי אַרְעֵיהּ וְעַמֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  הרנינו גוים עמו. לאותו הזמן ישבחו האומות את ישראל, ראו מה שבחה של אומה זו, שדבקו בהקב"ה בכל התלאות שעברו עליהם ולא עזבוהו, יודעים היו בטובו ובשבחו: כי דם עבדיו יקום. שפיכות דמיהם כמשמעו: ונקם ישיב לצריו. על הגזל (א) ועל החמס, כענין שנא' מצרים לשמה תהיה ואדום למדבר שממה מחמס בני יהודה (יואל ד, יט.), ואומר מחמס אחיך יעקב וגו' (עובדיה א, י.): וכפר אדמתו עמו. ויפייס אדמתו ועמו (ב) על הצרות שעברו עליהם ושעשה להם האויב: וכפר. לשון רצוי ופיוס, כמו אכפרה פניו (בראשית לב, כא.), אנחיניה לרוגזיה: וכפר אדמתו. ומה היא אדמתו, עמו, כשעמו מתנחמים ארצו מתנחמת, וכן הוא אומר רצית ה' ארצך (תהלים פה, ב.), במה רצית ארצך, שבת שבות יעקב (שם). בפנים אחרים היא נדרשת בספרי (שכז.), ונחלקו בה רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה דורש כולה כנגד ישראל ורבי נחמיה דורש כולה כנגד האומות, רבי יהודה דורשה כלפי ישראל, אמרתי אפאיהם כמו שפירשתי עד ולא ה' פעל כל זאת. כי גוי אובד עצות המה, אבדו תורתי שהיא להם עצה נכונה. ואין בהם תבונה, להתבונן איכה ירדוף אחד מן האומות אלף מהם, אם לא כי צורם מכרם. כי לא כצורנו צורם, הכל כמו שפירשתי (ג) עד תכליתו. ורבי נחמיה דורשה כלפי האומות עובדי אלילים, כי גוי אובד עצות המה, כמו שפירשתי תחלה עד ואויבינו פלילים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) לא על שפיכת דמים שכבר נאמר כי דם עבדיו יקום: (ב) פי' אדמתו דהיינו עמו: (ג) משמע דאין הפרש בין פירושו ובין פרש"י אלא בקרא כיגוי אובד עצות המה שרש"י פירש על העו"א ורבי יודא דורשו על ישראל אע"פ שהם מתחלפים בפירוש כי מגפן סדום גפנם שרש"י פירש שמעשיהם מעשה סדום ועמורה ורבי יודא דורש וכי מגפנם של סדום אתם או ממטע של עמורה והלא אתם ממטע קדוש מ"מ שניהם שוים שוהא כלפי ישראל אבל גבי אי אלהימו שרש"י פי' יאמר הקב"ה לישראל איה וכו' ורבי יודא דורש שיאמרו ישראל לעו"א י"ל שמה שכתב רש"י שדברי רבי יודא הם כפירושו ממש עד תכליתו חוץ מגוי אובד עצות המה אינו אאל על פירוש ואמר שרש"י ורבי יודא סוברים שאין ואמר דברי העו"א כדעת רבי נחמיה שפירש ואמר האויב שהוא טיטוס וכיוצא בו אבל לא על אלהימו דאם כן מאי רבי יודא דורשו כלפי ישראל דקאמר הא כלפי העו"א דורשו אבל על כל פנים אין דברי רש"י ור' יודא שוים לגמרי שהרי רש"י פירש ואמר ישראל. רא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הרנינו גוים עמו. אז ישבחוהו כאשר יקום השם דמם וי''א מגזרת ותעבור הרנה והטעם הכרוז והכריזו עליהם בכל מקום שיהיו: וכפר אדמתו עמו. י''א שהוא חסר וי''ו והטעם וכפר אדמתו ועמו ובדרש כי הארץ תכפר בעד כמו גם הוא נכון בטעם רק אינו מטעם המקום ועוד כי האדמה ל' נקבה והה''א העד הנאמן ותחתיו התי''ו והנה איננו וכפרה. ולפי דעתי שפירושו שהעם יכפר על האדמה כי כן מצאנו אבנים שחקו מים גם נמצא כפור בלא מלת על כמו וחטאת אותו וכפרתהו והטעם כי ישראל יעשו נקמה בגוים והם יכפרו על ארץ ישראל בעבור הדם ששופך בה כמו ולארץ לא יכופר והוא דבר בטעם המקום. או פירוש וכפר כמו וטהר וכמו וכפרתהו וכן אמר יחזקאל על סוף המלחמות וטהרו את הארץ והנה ישראל יטהרוה: (אבן עזרא)

 אור החיים  הרנינו גוים וגו'. פירוש כי בעשות ה' נקמה באויבי ישראל וירומם מדרגת ישראל ירננו הגוים על עמו ישראל לשבחם ולרוממם כאומרו (תהלים קמ''ד) אשרי העם וגו', ואומרו כי דם וגו' ונקם וגו' פירוש שלא דם לבד אלא גם צריו אשר חרשו און לו ישיב ה' להם נקם שחשבו לעשות, על דרך אומרו (שם ז') ישוב עמלו בראשו, ואומרו וכפר אדמתו עמו הוא גמר הדברים שהתחיל לומר כי ידין ה' עמו וגו' וגמר אומר כי הנמצא עדיין מהחטאים על ישראל תכפר עליהם הארץ אשר היתה לשמה ולחרפה שנים רבות זה יהיה לכפרת עון עם ה': (אור החיים)

 ספורנו  הרנינו גוים. שיכירו כולם כי ישר ה' ולא עולתה בו כאמרו ישמחו וירננו לאומים כי תשפיט עמים מישור: עמו. והרנינו עמו שיתנו תודה וקול זמרה: וכפר אדמתו. בהשמה מהם ממה שנעשה בה: עמו. ויכפר ג''כ עמו כל מה שעשו מחלול ה' וזולתו באופן שישיב שכינתו בתוכם כאמרו יחדו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון: (ספורנו)

 דעת זקנים  הרנינו גוים עמו. אז ישבחו האומות לישראל שהם עמו של הקב"ה ויאמרו אשרי העם שככה לו שהקב"ה נפרע מצריה' כדמפרש ואזיל כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו שישפך דמם כמו ששפכו דמם של ישראל וזש"ה ידין בגוים מלא גויות שעתיד הקב"ה שיאמר לאומות למה שפכתם דמן של ישראל והם ירצו לכפור שלא עשו כך והקב"ה מראה להם מלבושיו שהוא מלא גויות פי' גופי הקדושים ולא יוכלו לכפור ואז ידין לכל אחד כדין שעשה לישראל וזהו שייסד הפייט התאזר בקדושים וכן בעקידה אל דמי לדמי גם בפורפירא מלא גויות: וכפר אדמתו עמו. ישראל עמו יכפרו אדמתו של הקב"ה דכתיב ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו: (דעת זקנים)


{מד}   שביעי  וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת-כָּל-דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָֽה-הַזֹּ֖את בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם ה֖וּא וְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן-נֽוּן:

 אונקלוס  וַאֲתָא מֹשֶׁה וּמַלִּיל יָת כָּל פִּתְגָמֵי תֻשְׁבַּחְתָּא הָדָא קֳדָם עַמָא הוּא וְהוֹשֵׁעַ בַּר נוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָתָא משֶׁה מִן מַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא וּמַלֵיל יַת כָּל פִּתְגָמֵי תּוּשְׁבַּחְתָּא הֲדָא בְּמִשְׁמָעֵיהוֹן דְעַמָא הוּא וְהוֹשֵׁעַ בַּר נוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  הוא והושע בן נון. שבת של דיוזגי (י) היתה, נטלה רשות מזה ונתנה לזה (סוטה יג:), העמיד לו משה מתורגמן ליהושע שיהא דורש בחייו, כדי שלא יאמרו ישראל בחיי רבך לא היה לך להרים ראש, ולמה קוראו כאן הושע, לומר שלא זחה דעתו עליו, (כ) שאע"פ שניתנה לו גדלה, השפיל עצמו כאשר מתחלתו (ספרי שלד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) פירוש ב' מלות הן וכפל ל' הוא ופירוש של דיו וזוג הוא שניים, זוג הוא מתרגום בבלי ודיו הוא ל' יוני ורצונו לתרץ בזה דקשה לו אם משה דבר באזני העם שהוא היה מלכם ונשיא שלהם אבל יהושע מה ענינו בדבר הזה הרי הוא לא היה נשיא עליהם אלא אחר מיתת משה לזה קאמר שבת של דיוזגי וכו': (כ) כלו' שהתורה מעידה עליו שאל זחה דעתו עליו ולכך קוראו הושע ולא יהושע ומלת זחה פי' גבה לב וגס הרוח: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויבא משה. להורות כי אחר שהלך אל כל שבט ושבט וציום בבואו אל אהל מועד ושם נקהלו אליו כל בני ישראל אז דבר השירה הזאת: הוא והושע בן נון. כמו אז ישיר משה ובני ישראל גם זאת להגדיל מעלת יהושע לעיני הכל. וקראו הכתוב הושע בשם שהיו כל ישראל יודעין אותו כי מי ידע שכנה שמו משה יהושע כי אם קריאי מועד לבדם ודרך הדרש ידועה: (אבן עזרא)

 אור החיים  הוא והושע בן נון. פירוש היה עומד עמו אבל הדיבור לא דיבר אלא משה כאומרו וידבר, וכן אמר ה' ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם לשון יחיד אל משה, ואומרו והושע ולא אמר ויהושע כמו שקרא לו משה, לפי שתוספת היו''ד היא ליקר וגדולה כרמוז במאמר (במדבר י''ג ט''ז) ויקרא משה להושע וגו' וכשהשוום הכתוב ואמר הוא והושע בן נון הסיר היו''ד, על דרך אומרו (ישעי, י, טו) היתפאר הגרזן וגו': (אור החיים)

 כלי יקר  הוא והושע בן נון. לפי שלא קראו יהושע כ"א על שם יה יושיעך מעצת מרגלים וכל זמן שאחד מן אותו דור היה קיים היה נקרא בשם יהושע, וכאשר תם כל הדור ההוא לא היה מקום לתפלה זו וחזר וקראו הושע. (כלי יקר)


{מה}  וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֗ה לְדַבֵּ֛ר אֶת-כָּל-הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וְשֵׁצִי מֹשֶׁה לְמַלָלָא יָת כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין עִם כָּל יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וּפְסַק משֶׁה מִן לְמַלָלָא יַת כָּל דְבִירַיָא הָאִלֵין עִם כָּל יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)


{מו}  וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ שִׂ֣ימוּ לְבַבְכֶ֔ם לְכָ֨ל-הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מֵעִ֥יד בָּכֶ֖ם הַיּ֑וֹם אֲשֶׁ֤ר תְּצַוֻּם֙ אֶת-בְּנֵיכֶ֔ם לִשְׁמֹ֣ר לַֽעֲשׂ֔וֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת:

 אונקלוס  וַאֲמַר לְהוֹן שַׁווּ לִבְּכוֹן לְכָל פִּתְגָמַיָא דִי אֲנָא מַסְהֵד בְּכוֹן יוֹמָא דֵין דִי תְפַקְדִנוּן יָת בְּנֵיכוֹן לְמִטַר לְמֶעְבַּד יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לְהוֹן שַׁווּן לִבְּכוֹן לְכָל פִּתְגָמַיָא דַאֲנָא מַסְהִיד בְּכוֹן יוֹמָנָא דְתַפְקְדוּנוּן יַת בְּנֵיכוֹן מְטוֹל לְמִינְטוֹר וּלְמֶעֱבַד יַת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא הָדָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  שימו לבבכם. צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכוונים לדברי תורה, וכן הוא אומר בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך וגו' (יחזקאל מ, ד.), הרי דברים קל וחומר, ומה תבנית הבית שהוא נראה לעינים ונמדד בקנה, צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכוונים להבין, דברי תורה שהן כהררין התלוין בשערה (ל) על אחת כמה וכמה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) פי' כי הרבה דברים יש בתורה שהן דקין כחוט השערה ונרמזין בכ"א הרבה דברים כהרים: (שפתי חכמים)

 ספורנו  אשר אנכי מעיד בכם היום. בשירת האזינו שאני מעיד ומתרה בישראל שכמו שנתן להם האל ית' פרנסה שלא בצער כדי שיעבדוהו כן ישחיתם בהחטיאם כוונתו: אשר תצוום את בניכם. בסוף ימיכם הזכירו בצוואתכם לבניכם כל אלה הדברי' ותצוום שישמרו מאוד לנפשם פן ישחיתון כמו שצוה דוד לשלמה בנו: לשמור לעשות. כדי שהבנים ישמרו ויעשו: (ספורנו)


{מז}  כִּ֠י לֹֽא-דָבָ֨ר רֵ֥ק הוּא֙ מִכֶּ֔ם כִּי-ה֖וּא חַיֵּיכֶ֑ם וּבַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה תַּֽאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל-הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹֽבְרִ֧ים אֶת-הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: (פ)

 אונקלוס  אֲרֵי לָא פִתְגָם רֵקָא הוּא מִנְכוֹן אֲרֵי הוּא חַיֵיכוֹן וּבְפִתְגָמָא הָדֵין תּוֹרְכוּן יוֹמִין עַל אַרְעָא דִי אַתּוּן עָבְרִין יָת יַרְדְנָא תַּמָן לְמֵירְתַהּ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם לֵית פִּתְגָם רֵיקָם בְּאוֹרַיְיתָא אֱלָהֵן לִדְעַבְרִין עֲלָהּ אֲרוּם הוּא חַיֵיכוֹן וּבְפִתְגָמֵי הָדֵין תּוֹרְכוּן יוֹמִין עַל אַרְעָא דְאַתּוּן עָבְרִין יַת יוֹרְדְנָא תַמָן לְמֵירְתָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי לא דבר רק הוא מכם. לא לחנם אתם יגעים בה, כי הרבה שכר תלוי בה, (מ) כי היא חייכם. דבר אחר, אין לך דבר ריקן בתורה שאם תדרשנו שאין בו מתן שכר, (נ) תדע לך שכן אמרו ואחות לוטן תמנע (בראשית לו, כב.), (ס) ותמנע היתה פילגש וגו' (שם יב.), לפי שאמרה איני כדאי להיות לו לאשה, הלואי ואהיה פילגשו, וכל כך למה, להודיע שבחו של אברהם שהיו שלטונים ומלכים מתאוים לידבק בזרעו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פי' ומהו השכר ומפרש כי הוא חייכם וגו': (נ) הוצרך לפירוש ד"א כי לפי' ראשון קשה לא הל"ל רק שימו לבבכם וגומר את כל דברי התורה הזאת כי הוא חייכם וגו' ולמה ל"ל כי לא דבר רק הוא מכם ל"פ ד"א וכו' ושני עניינים הם וה"פ אין לך דבר ריקם בתורה פי' שיהא נכתב שלא לצורך ועוד שאם תדרשנו וכו' וה"פ אין לך דבר שבתורה שאם תדרשנו וכו' ולכן כתיב מכם לרמוז על מתן שכר שהוא עצמותו של אדם ותכלי' הצלחתו ולפי ד"א קשה לל"ל כי הוא חייכם הא כבר נתן הטעם לשימה הזאת א"נ ה"ל להפוך דה"ל לכתוב אחר דברי התורה הזאת כי הוא חייכם ואחר כך כי לא דבר רק וגו' ל"פ גם טעם ראשון: (ס) פי' מזה מביא ראיה שאין לך דבר בתורה שיהא נכתב בחנם שלא לצורך אבל אקיבול שכר אם תדרשנו אינו מביא ראיה מזה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי הוא חייכם. כטעם יראת ה' תוסיף ימים ועוד שתהיו בארץ טובה ולא בגלות: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כי לא דבר רק הוא. תגין על הקו''ף, לומר שאפילו על התגין של תורה תילי תילים של הלכות: רק. ב' במסור'. והבור רק. ודין. לומר כמו שהבור ריק ואינו מתמלא מחולייתו כן התורה לא יוכל אדם להתמלאות ממנה: (בעל הטורים)


{מח}   מפטיר  וַיְדַבֵּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה בְּעֶ֛צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה בְּשַׁבְעָא בְּיַרְחָא דְאָדָר בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה. בשלושה מקומות נאמר (ע) בעצם היום הזה, נאמר בנח בעצם היום הזה בא נח וגו' (שם ז, יג.), במראית אורו של יום, לפי שהיו בני דורו אומרים, בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו ליכנס בתיבה, ולא עוד, אלא אנו נוטלין כשילין וקרדומות ומבקעין את התיבה, אמר הקב"ה, הריני מכניסו בחצי היום וכל מי שיש בידו כח למחות יבא וימחה, במצרים נאמר בעצם היום הזה הוציא ה' (שמות יב, נא.), לפי שהיו מצרים אומרים, בכך וכך אם אנו מרגישין בהם אין אנו מניחין אותן לצאת, ולא עוד, אלא אנו נוטלין סייפות וכלי זיין והורגין בהם, אמר הקב"ה, הריני מוציאן בחצי היום, וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה, אף כאן במיתתו של משה נאמר בעצם היום הזה, לפי שהיו ישראל אומרים, בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו, אדם שהוציאנו ממצרים, וקרע לנו את הים, והוריד לנו את המן, והגיז לנו את השליו, והעלה לנו את הבאר, ונתן לנו את התורה, אין אנו מניחין אותו, אמר הקב"ה, הריני מכניסו בחצי היום וכו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) וא"ת ולמה אינו מונה בעצם היום הזה דנאמר גבי אברהם דכתי' בעצם היום הזה נימול אברהם ופרש"י ביום ולא בליל' ולא נתיירא וכו'. וי"ל דהא דכתיב גבי אברהם בעצם היום הזה איכא למימר כמו שפרש"י דאתא לאשמועינן דביום שנצטווה נימול לכן לא נקט רש"י אלא ג' מקומות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בעצם היום הזה. היום שאמר השירה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וידבר ה' אל משה בעצם. עשרה דסמיכי בלא לאמר כנגד י' דברות: (בעל הטורים)

 אור החיים  בעצם היום הזה לאמר. אומרו לאמר, שיאמר להם לישראל שהוא עולה למות, וזה מכוון לדבריהם ז''ל שדרשו (ספרי) באומרו בעצם היום הזה לפי שהיו ישראל אוטרים וכו' יעש''ד: (אור החיים)

 כלי יקר  בעצם היום הזה. לפי שיום המות נקרא הערב שמשו של אדם ומשה במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחה, ע"כ היה דומה כאלו היה עומד עדיין באמצע ימיו דהיינו בעצם היום הזה כשהשמש בעצומו. (כלי יקר)


{מט}  עֲלֵ֡ה אֶל-הַר֩ הָֽעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר-נְב֗וֹ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל-פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וּרְאֵה֙ אֶת-אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַֽאֲחֻזָּֽה:

 אונקלוס  סַק לְטוּרָא דַעֲבָרָאֵי הָדֵין טוּרָא דִנְבוֹ דִי בְּאַרְעָא דְמוֹאָב דִי עַל אַפֵּי יְרֵחוֹ וַחֲזֵי יָת אַרְעָא דִכְנַעַן דִי אֲנָא יָהֵב לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְאַחֲסָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה כֵיוַן דַאֲמַר לֵיהּ מֵימְרָא דַיְיָ סוּק לְטַוָור עִבְרָאֵי הָדֵין טַוְורָא דִנְבוֹ חָשֵׁב בְּלִבֵּיהּ וַאֲמַר דִלְמָא דַמְיָיא מְסוּקְתָא דָא לִמְסוּקְתָא דְטַוְורָא דְסִינַי אָמַר אִיזֵל וְאִיקְדֵישׁ יַת עַמָא אָמַר לֵיהּ מֵימְרָא דַיְיָ לָא כָּל הֵיאֵךְ אֱלָהֵן סוֹק וַחֲמֵי יַת אַרְעָא דִכְנָעַן דַאֲנָא יָהֵיב לִבְנֵי יִשְרָאֵל לְאַחְסָנָא: (תרגום יונתן)

 ספורנו  וראה את הארץ. לתת שם ברכתך: (ספורנו)


{נ}  וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה וְהֵֽאָסֵ֖ף אֶל-עַמֶּ֑יךָ כַּֽאֲשֶׁר-מֵ֞ת אַֽהֲרֹ֤ן אָחִ֨יךָ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר וַיֵּאָ֖סֶף אֶל-עַמָּֽיו:

 אונקלוס  וּמוּת בְּטוּרָא דִי אַתְּ סָלֵק לְתַמָן וְתִתְכְּנֵשׁ לְעַמָךְ כְּמָא דְמִית אַהֲרֹן אֲחוּךְ בְּהוֹר טוּרָא וְאִתְכְּנִישׁ לְעַמֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּשְׁכוֹב בְּטַוְורָא דְאַנְתְּ סָלֵיק לְתַמָן וְאִתְכְּנֵשׁ לְעַמָךְ אוּף אַנְתְּ הֵיכְמָא דְשָׁכַב אַהֲרן אָחוּךְ בְּטַוְורוֹס אוּמָנוֹס וְאִתְכְּנַשׁ לְעַמֵיהּ מִן יַד פָּתַח משֶׁה פּוּמֵיהּ בִּצְלוֹתָא וְכֵן אָמַר רִבּוֹנֵיהּ דְעַלְמָא בְּבָעוּ מִנָךְ לָא אֱהִי מְתִיל כְּבַר נַשׁ דַהֲוָה לֵיהּ בִּיר יְחִידָאֵי וְאִשְׁתְּבֵי אָזַל פַּרְקֵיהּ בְּמָמוֹן סַגִי אַלְפֵיהּ חָכְמָתָא וְאוּמָנוּתָא קַדִישׁ לֵיהּ אִיתָא נְצִיב אַבְוַורְנְקִי דְמַלְכַיָא בְּנָא לֵיהּ בֵּית חֲתָנוּתָא אַתְקִין לֵיהּ פּוּרְיָינָא וְקָטַר לֵיהּ גְנָנָא בְּגַוֵיהּ זַמִין לֵיהּ שׁוּשְׁבִינֵי אַפָא פִּתֵּיהּ נְכַס נִיכְסֵיהּ מְזַג חַמְרֵיהּ כֵּיוַון דְמָטָא לְמֶחֱדֵי בְּרֵיהּ עִם אִנְתְּתֵיהּ וּבָעוּ שׁוּשְׁבִינֵי לְמִכְרַךְ רִפְתָּא אִתְּבַע הַהוּא בַּר נַשׁ לְבֵי דִינָא קַמֵי מַלְכָּא וְאִתְקְנֵס דִין קְטוֹל וְלָא דָלוּ מִנֵיהּ עַד דְחָמֵי בְּחֶדְוָות בְּרֵיהּ הֵיכְדֵין אֲנָא טְרָחִית בְּעַמָא הָדֵין אַפִּיקִית יַתְהוֹן בְּמֵימְרָךְ מִמִצְרַיִם אַלִיפִית יַתְהוֹן אוֹרַיְיתָךְ בָּנִיתִי לְהוֹן מַשְׁכְּנָא לִשְׁמָךְ וְכַד מָטָא זִמְנָא לְמֵיעֲבַר יַת יוֹרְדְנָא לְמֵירוֹת יַת אַרְעָא אֲנָא מִתְקְנַס לִמְמַת אִי נִיחָא לְקַמָךְ דַלֵי מִנִי וְאֶעֱבוֹר יַת יוֹרְדְנָא וְאֶחֱמֵי בְּטוּבָתָא דְיִשְרָאֵל וּמִבָּתַר כְּדֵין אֵימוּת: (תרגום יונתן)

 רש"י  כאשר מת אהרן אחיך. באותה מיתה שראית וחמדת (פ) אותה, שהפשיט משה את אהרן בגד ראשון והלבישו לאלעזר וכן שני וכן שלישי, וראה בנו בכבודו, א"ל משה, אהרן אחי, עלה למטה, ועלה, פשוט ידיך, ופשט, פשוט רגליך, ופשט, עצום עיניך, ועצם, קמוץ פיך, וקמץ והלך לו, אמר משה אשרי מי שמת במיתה זו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דאם לא כן כאשר מת אהרן אחיך ל"ל והלא לא הוא לבדו מת: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ומות. לתקן עצמו כי הוא יקבור את עצמו כאשר אפרש וכבר רמזתי מה שאמר אחד מחכמי הדור במלת ויאסף: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כאשר מת אהרן. בגימ' הן בנשיקה מת אהרן: (בעל הטורים)

 אור החיים  ומות בהר. פירוש התרצה למות שאין הקדוש ברוך הוא לוקח נפשות חסידיו אלא לרצונם, ואומרו והאסף אל עמיך על דרך אומרם (כתובות ק''ד.) שיוצאים הצדיקים להקביל פני צדיק, ולזה אמר ה' אליו שיאסף אל עמיו הבאים לקראתו:

עוד יתבאר על זה הדרך כי בא לתת שלשה טעמים למיתת איש האלהים, וזה שיעור הכתוב ומות, והטעם בהר פירוש על דרך אומרם ז''ל (סוטה י''ד.) למה נקבר משה בהר נבו בשביל עון פעור כי בכל זמן שיזקוף ראשו פעור ימצא כנגדו משה ונכנע, וכאומרו (לקמן ל''ד ו') ויקבור אותו בגיא מול בית פעור, טעם ב' אשר אתה עולה שמה פירוש כדי שיוכל להשיג האושר שהשיג באמצעות מעשים טובים הנוראים מה שאין יכול להשיג בעודו משותף עם הגוף שאינו יכול להשיג המעלה ההיא, והוא אומרו אשר אתה עולה שמה פירוש בעולם העליון, ג' והאסף אל עמיך על דרך אומרם ז''ל (במ''ר פי''ט), בפסוק (לקמן ל''ג כ''א) ויתא ראשי עם וגו' שבאמצעות משה יזכו דור המדבר, והם מתיחסים אליו כאומרו (שמות ל''ב ז') רד כי שחת עמך, והוא אומרו והאסף אל פירוש לסיבת עמיך להביאם לעולם הבא, והגם שבאהרן מצינו שאמר כן גם כן (כאן) ויאסף אל עמיו במקום שיש לדרוש דורשין: (אור החיים)

 ספורנו  ומות בהר. קבל עליך המיתה לכפרה על אשר מעלתם: והאסף אל עמיך. ובזה תאסף בצרור החיים עם הכשרים כמוך:

חסלת פרשת האזינו (ספורנו)


{נא}  עַל֩ אֲשֶׁ֨ר מְעַלְתֶּ֜ם בִּ֗י בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּמֵֽי-מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר-צִ֑ן עַ֣ל אֲשֶׁ֤ר לֹֽא-קִדַּשְׁתֶּם֙ אוֹתִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  עַל דִי שַׁקַרְתּוּן בְּמֵימְרִי בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מַצוּת רְקָם מַדְבְּרָא דְצִין עַל דִי לָא קַדִשְׁתּוּן יָתִי בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  אָתִיב לֵיהּ מָרֵי עַלְמָא וְכֵן אָמַר מִן בִּגְלַל דְשַׁקַרְתּוּן בְּמֵימְרִי בִּמְצַע בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּמוֹי מַצוֹת רְקַם מַדְבְּרָא דְצִין מְטוֹל דְלָא קַדִישְׁתּוּן יָתִי בִּמְצַע בְּנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  על אשר מעלתם (צ בי.) גרמתם למעול בי: על אשר לא קדשתם אותי. גרמתם לי שלא אתקדש, אמרתי לכם ודברתם אל הסלע (במדבר כ, ח.), והם הכוהו, והוצרכו להכותו פעמים, ואלו דברו עמו ונתן מימיו בלא הכאה, היה מתקדש שם שמים, שהיו ישראל אומרים, ומה הסלע הזה שאינו לשכר ולא לפורענות, אם זכה אין לו מתן שכר, ואם חטא אינו לוקה, כך מקיים מצות בוראו, אנו לא כל שכן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) ה"ג על אשר מעלתם בי גרמתם למעול בי וכן הוא בספרים מדוייקים ופי' אתם גרמתם למה שיהיו ממרים את פי' ה' וכו' לא שמשה ואהרן מעלו אלא שגרמו לישראל למעול בהקב"ה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אשר לא קדשתם. פירשתיו: (אבן עזרא)

 אור החיים  על אשר מעלתם וגו' על אשר לא קדשתם וגו'. עיין מה שפירשתי בפרשת חקת בענין זה באורך: (אור החיים)


{נב}  כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת-הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֨מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא אֶל-הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר-אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (פפפ)

 אונקלוס  אֲרֵי מִקֳבֵל תֶּחֱזֵי יָת אַרְעָא וּלְתַמָן לָא תֵעוּל לְאַרְעָא דִי אֲנָא יָהֵב לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: [פפפ] (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם מִקָבֵיל תֶּחֱמֵי יַת אַרְעָא וְתַמָן לָא תֵיעוּל לְאַרְעָא דַאֲנָא יָהִיב לִבְנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי מנגד. (ק) מרחוק: תראה וגו'. כי אם (ר) לא תראנה עכשיו לא תראנה עוד בחייך: ושמה לא תבוא. וידעתי כי חביבה היא לך, על כן אני אומר לך עלה וראה:

חסלת פרשת האזינו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) לאפוקי שלא תפרש כמו נגד ההר שי' למזרחו של הר דא"כ מאי נ"מ למשה אם יראה הארץ מצד מזרח או משאר רוחות: (ר) רצ"ל ושמה לא תבא ל"ל דבוודאי אם לא רשאי כ"א לראות מרחוק בודאי לא יבא ל"פ כי אם כו' כלומר אדלעיל קאי אמה דכתיב עלה אל הר העברים וגומר ולמה כי שמה לא תבא ואני כן אם לא תראנה עכשיו אימתי. וא"ת איני חושש לה. לכן פירש וידעתי וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אל הארץ. פירושו ושמה:

חסלת פרשת האזינו (אבן עזרא)

 אור החיים  כי מנגד תראה וגו'. פירוש על דרך אומרו (לקמן ל''ד א') ויראהו ה' את כל הארץ, ועיין מה שפירשתי שם:

ושמה לא תבוא אל הארץ וגו'. קשה אחר שאמר ושמה לא תבוא מה מקום לחזור ולומר אל הארץ וגו', ויתבאר על דרך אומרם ז''ל (דב''ר ב ט) שעתיד משה ליכנס לארץ עם האבות לעתיד לבא, ואמרו בזוהר (ח''ב קכ.) כי הוא יביא את ישראל אל הארץ בבא גאולתם, ולזה כשאמר ה' ושמה לא תבוא חש שיהיו הדברים נשמעים שמחליט לו ביאת הארץ לעולם ועד, לזה אמר אל הארץ אשר אני נותן וגו' פירוש עתה ולא אל אשר יתן לעתיד, ועיין מה שפירשתי בפסוק (לעיל ג' כ''ה) אעברה נא:

חסלת פרשת האזינו (אור החיים)

 דעת זקנים  כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא. שני דברים שאלת אעברה נא ואראה אעברה לא ינתן לך אראה ינתן לך שלא אשיב פניך ריקם מן הכל: (דעת זקנים)