---

פרשת עקב

---

{יב}  וְהָיָ֣ה | עֵ֣קֶב תִּשְׁמְע֗וּן אֵ֤ת הַמִּשְׁפָּטִים֙ הָאֵ֔לֶּה וּשְׁמַרְתֶּ֥ם וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְשָׁמַר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ לְךָ֗ אֶֽת-הַבְּרִית֙ וְאֶת-הַחֶ֔סֶד אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַֽאֲבֹתֶֽיךָ:

 אונקלוס  וִיהֵי חֳלַף דִי תְקַבְּלוּן יָת דִינַיָא הָאִלֵין וְתִטְרוּן וְתַעְבְּדוּן יָתְהוֹן וְיִטַר יְיָ אֱלָהָךְ לָךְ יָת קְיָמָא וְיָת חִסְדָא דִי קַיִים לַאֲבָהָתָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  והיה עקב וִיהֵי חוֹלַף דִּי תְקַבְּלוּן יַת דִּינַיָא הָאִילֵין וְתִנְטְרוּן וְתַעַבְדוּן יַתְהוֹן וְיִנְטַר יְיָ אֱלָהָכוֹן לְכוֹן יַת קְיָימַיָא וְיַת חִסְדָא דִי קַיֵּים לְאַבְהַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיה עקב תשמעון. אם המצות קלות שאדם דש (א) בעקביו תשמעון: ושמר ה' וגו'. ישמור לך (ב) הבטחתו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) ר"ל מה דכתיב עקב שהוא לשון יען משמע דודאי הוא שישמעו אל המצות כמו באברהם דכתיב עקב אשר שמע בקולי וגו' קאי אדבר שהוא ודאי דהא אברהם שמע בקולו ורצה לשחוט את בנו אם כן כאן נמי משמע שודאי הוא שישמעו והא אמרינן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ועל זה פירש דלשון עקב היינו המצות הקלות וכו' כלומר שאינם חשובים בעיני אדם לקבל עליהם מתן שכר גדול לכך נקט רש"י נמי אם המצות קלות ר"ל דלאו ודאי הוא ומפני שפירוש משפטים פה הן המצות בכלל לא דיני ממונות ביחוד כי לא הוזכרו פה ואיך יאמר האלה לכן החליף המשפטים במצות. רא"ם אי נמי דק"ל דהל"ל והיה אם תשמעון את המשפטים כמ"ש בפרשת כי תבא והיה אם שמוע תשמעו והיה אם לא תשמעו אלא להכי כתיב עקב ר"ל המצות הקלות וכו': (ב) ר"ל מה דכתיב ושמר וגו' משמע לשמור השבועה וכו' מהיכא תיתי שלא יקיים השבועה לכן פירש ישמור הבטחת הברית ופירוש ישמור במקום ושמר להורות שאין הוי"ו וי"ו החיבור אלא וי"ו ההיפוך שמהפך העבר לעתיד: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  עקב. כמו לעולם עקב שכר באחרונה וטעם הפסוק הראשון שומר הברית ששמר ברית אברהם ואתם אם תהיו מאוהביו ישמור עוד הברית ואם היית מאוהביו ואהבך וברכך והרבך זה פירוש הברית והחסד: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  עקב. כמו בעבור וכן עקב אשר שמע אברהם בקולי (בראשית כו ה) וכתב רש"י אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון ישמור לך השם הבטחתו והזכיר הכתוב המשפטים אולי יזהיר במשפטים הקלים כדיני ממונות שלא יבזו אותם והמפרשים אמרו כי טעם "עקב" שכר באחרית וכן בשמרם עקב רב (תהלים יט יב) יאמר והיה אחרית תשמעון המשפטים ותשמרו אותם שישמר השם לך את הברית והחסד ואהבך ונכון הוא כי יקראו בלשון הקדש תחלת כל דבר בלשון "ראש" כענין ראש דברך אמת (שם קיט קס) וכן גדול הדור ראש העם (במדבר כה ד) והמשובח ראש בשמים (שיר השירים ד יד) וכן יקראו אחרית כל דבר "עקב" כי הלשון יתפוס דמיונו באדם והראש תחלה והעקב בו אחרית וסוף וכן יאמר הכתוב (להלן כח יג מד) לראש ולזנב לדמיון גוף בהמה ואונקלוס תרגם חלף כמו חלף עבודתכם (במדבר יח לא) עשאו לשון סבוב נגזר מן והיה העקוב למישור (ישעיהו מ ד) הדרך המעוקל ההולך סביב סביב וכן עקובה מדם (הושע ו ח) מסובבת ומוקפת יאמר והיה סבת שמעכם המשפטים ועשותכם אותם שישמור השם לכם בריתו ויפה פירש ודומה לזה בגלל הדבר הזה (להלן טו י) בסבתו מלשון וגללו את האבן (בראשית כט ג) וכן על דעתי כל לשון עקיבה גלגול וסבוב עקוב הלב (ירמיהו יז ט) ויעקבני זה פעמים (בראשית כז לו) ויהוא עשה בעקבה (מלכים ב י יט) ענין גלגולין וסבות ולכן יקראו יעקב "ישורון" כי היפך העקוב מישור וכן אחורי הרגל שנקרא עקב וידו אוחזת בעקב עשו (בראשית כה כו) יקראנו כן בעבור היותו מעוגל כאשר יקרא הלשון אמצע היד והרגל "כפות" בעבור היותם כמו כפות הזהב ומורגל הוא בלשון כמו שאמרו בספרי (ברכה ב) מימינו אש דת למו (להלן לג ב) כשהיה יוצא הדבור מפי הקב"ה היה יוצא דרך ימינו של קדש לשמאלן של ישראל ועוקב את מחנה ישראל שנים עשר מיל על שנים עשר מיל כלומר מקיף וכן לשונם (ב"ק קיג) באים עליו בעקיפין בסבות וגלגולין כמו עקיבין ששתי האותיות האלה שוות להן כאשר פרשתי כבר (ויקרא יט כ) והזכיר את המשפטים האלה להזהיר מאד במשפטים כי לא יהיה עם רב כלו נזהר במצות כלן שלא יחטאו בהן כלל רק במשפטים יעמידו התורה כמו שנאמר בהן (להלן כא כא) וכל ישראל ישמעו ויראו ועוד כי רבים ירחמו מלסקול האיש ולשרוף אותו אחרי שנעשת העבירה כמו שנאמר (להלן יט יג) לא תחוס עינך ועוד שייראו מן התקיפים ומן המטעים כמו שאמר (לעיל א יז) לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא ואמר בנביא השקר (להלן יח כב) לא תגור ממנו והזכיר כל אלה במסית (להלן יג ט) לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו ויזהיר לא תשמע אליו מפני הטעאתו ולא תחוס עינך מפני הרחמנות שירחמו רכי הלבב על הנידונים ולא תכסה שלא תשתוק בעבור תקפו ויראת בני משפחתו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  והיה עקב. לעיל מיניה כתיב היום לעשותם וסמיך ליה עקב כלומר היום לעשותם אבל שכרם בעקב פי' בסוף. עק''ב תיבות יש כיו''ד הדברות הראשונות וזהו בשמרם עקב רב אם תשמור עקב תזכה למה רב טובך אשר צפנת. עקב עשה תורתך קבע. עקב ענוה למוד מן העקב הזה שהולך אחר הרגל דרך ענוה ולפיכך אינו נוגף כמו אצבעות הרגלים: המשפטים. פ''א כפולה שיש לפשפש ולחקור אחר עומק הדין. תשמעון ושמרתם ועשיתם. ג' כנגד מקרא משנה תלמוד. ושמר ה' אלהיך לך. אם עקב תשמעון ישמור לך הברית שנא' באכרהם עקב אשר שמע אכרהם בקולי וישמור וגו': ושמר. בגי' לעתיד לבא: (בעל הטורים)

 אור החיים  והיה עקב תשמעון וגו'. צריך לדעת אומרו והיה מה יהיה, אם השמירה שהוא אומר בסמוך, לא היה צ''ל אלא עקב תשמעון ושמר, ומה צורך בתיבת והיה, עוד צריך לדעת אומרו עקב ולא אמר אם תשמעון כדרך אומרו (ויקרא כ''ו ג') אם בחקותי, ורבותינו ז''ל דרשו (תנחומא) אם מצות שהאדם דש בעקביו תשמעון, וזה דרך דרש, ויתבאר על דרך אומרם ז''ל (ב''ר פ' מ''ב) אין והיה אלא שמחה, והנה אדון הנביאים בא בנועם דבריו להעיר במוסר נעים כי אין לאדם לשמוח אלא כשישמור לעשות את כל אשר צוה ה' לעשו' אז ישמח לבו ויגל כבודו, אבל כל עוד שיחוש שחסר אחת מכל מצות ה' בין מצות לא תעשה בין מצות עשה עליו אמר שלמה (קהלת ב') ולשמחה מה זה עושה, והוא אומרו והיה שמחה תהיה לך עקב תשמעון פירוש עקב הוא סוף ותכלית, כדרך שמצינו שישתמשו חז''ל בלשון זה בלשון המשנה (סוטה מ''ט:) בעקבות משיחא וכו' כי בגמר זמן ביאתו יקרא עקבות, כמו כן אמר עקב תשמעון את המשפטים ושמרתם ועשיתם אז הוא זמן השמחה וכל שלא הגיע לזה אין לו מקום לשמוח וכמאמר חסידי ישראל (חובת הלבבות שער הפרישות פ''ד) שהפרוש אבלו בלבו וצהלתו בפניו, כי אין נכון לשמוח מי שהוא עתיד לעמוד בבושה וכלימה לפני מלך הגדול ואין צריך לומר מי שמחויב ראשו למלך, וכפי זה שיעור עקב הוא סוף שמיעת כל המשפטים:

עוד נתכוון לומר שאין שמחה לאיש אלא בסוף השמיעה, וכל עוד שלא גמר אדם עבודתו לא יאמין בצדקות מעשיו על דרך אומרו (איוב ט''ו) הן בקדושיו לא יאמין:

עוד נתכוין שצריך שילמוד התורה בשמחה ולא בעצבון כי דברי תורה אסורין לאבל (יור''ד סי' שפ''ד):

עוד רמז על דרך אומרו (תהלים י''ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב, והוא אומרו והיה השמחה תהיה עקב תשמעון, ופירוש עקב שכר עסק התורה תשמחהו, והוא מה שרמז התנא באומרו (אבות פ''ד) מצוה גוררת מצוה וכו' ששכר מצוה מצוה שהיא השמחה:

עוד רמז למה שאמרו בספר הזוהר (ח''ג רי''ג) וז''ל דלית חדוותא קמי קב''ה כשעתא דישראל משתדלי באורייתא, והוא אומרו והיה סתם שמחה כללית למלא עולם וכשהוא שמח כל העולם בשמחה וששון עקב תשמעון וגו', ורמז בתיבת עקב מדת התורה שיהיה אדם הולך עקב לצד גודל בענוה ושפלות ואז ישכיל לשמוע בלימודים והוא אומרו תשמעון גם בכנוי לנשמעים לומר שבאמצעות שאדם משים עצמו כעקבים יתגלו לו ויבין סתרי תורה:

ואפשר שרמז באות הנו''ן שישיג ויבין חמשים שערי בינה ולדרך זה גזירת הכתוב היא תשמעון שאם ישיג מדרגת הענוה ישיג לשמוע דברי תורה ואומרו ושמרתם וגו' פירוש שעל ידי השכלה בתורה ישיג לשמור ולעשות שהתורה מגנא ומצלא מן החטא שהיא השמירה גם מביאה לידי קיום המצות שהוא המעשה:

ושמר וגו'. אומרו בתוספת וא''ו, ולפי משמעות הכתוב הוא גזרת הדבור והיה צריך לומר ישמור ה' וגו', ולפי מה שפירשתי בפסוק שלפני זה לאחד מהדרכים שהגזרה היא עקב, ולא' מהדרכים הגזרה היא תשמעון יבוא על נכון אומרו ושמר בתוספת וא''ו:

לך את הברית וגו'. קשה שמדבריו כאן משמע שאחר שישמעו וישמרו ויעשו כל המשפטים בזה יזכו לשמור להם הבטחתו, וממה שאמר בפרשה זו עצמה (ט' ה') לא בצדקתך וגו' כי ברשעת וגו' ולמען הקים וגו' זה יגיד שהגם שאין להם צדקה בהכרח שיקיים ה' את השבועה וזה לך האות כי לא בצדקתו בא וירש מה שירש, ואולי כי כניסתם לארץ היתה בשביל שבועת האבות ותנאי הוא הדבר אם ישמרו ויעשו ישמור ה' המתנה לעולם ועד, והוא אומרו כאן ושמר ה', ואם לא ישמרו תהיה קיום השבועה בזמן המועט שנכנסו לארץ וישלחם לנפשם:

עוד יתבאר על זה הדרך לפי שהבטחת אברהם מצינו שאמר לו שני הבטחות א' להוציאם ממצרים ויביאם אל ארץ כנען דכתיב (בראשית ט''ו י''ד) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ודור רביעי ישובו הנה, ב' לתת לו מנהר מצרים עד נהר פרת ועשרה אומות, והן עתה הגם שלא היו צדיקים כמצטרך כאומרו לא בצדקתך וגו' אף על פי כן קיים ה' לבניהם הבטחה ראשונה שהוציאם ממצרים והביאם אל הארץ והנחילם שיעור המספיק, והלא תמצא שאפילו שיעור הצריך להם לא נחלו שהרי בני יוסף עומדים וצווחים שלא הספיקם נחלתם (יהושע י''ז), הדי שעדיין לא הגיעה לידם הבטחת מנהר מצרים עד נהר פרת ועשרה אומות, לזה אמר משה עקב תשמעון וגו' ושמר ה' וגו' את הברית וגו' פירוש לתת מנהר מצרים ועשרה אומות בשלימות:

או אפשר לומר כי על ז' אומות אומר את הברית ועל תשלום העשרה הוא אומר ואת החסד, כי מתנת הג' הוא חסד מופלא שהם מלבד ארץ כנען, והמשכיל על דבר יראה כי הם כללות רוב העולם כי אדום עמון ומואב הם פינה גדולה, ומה גם לדבריהם ז''ל (יומא י':) שאמרו עתידה מלכות אדום שתתפשט בכל העולם, מעתה יש במתנה זו כל העולם בכלל וחסד מופלג יקרא ועליו הוא אומר ואת החסד, ותדע שכן הוא שהרי עדיין לא זכו ישראל להבטחה הנזכרת ואותה אנו מבקשים ומצפים להנחיל עליון לנו גוים רבים:

עוד ירצה על זה הדרך עקב תשמעון וגו' לא תצטרכו לזכות בטוב ה' ובחסדו מצד שבועת האבות אלא תזכו מצד עצמיכם לשמור ה' לכם הברית וגו' שנשבע לאבותיכם, כי אינו דומה הבא לזכות בשביל עצמו כמו לזכות בשביל אבותיו, והוא שדקדק לומר לך את הברית ולא אמר ושמר לך ה' אלהיך וגו' שנתכוון להסמיך תיבת לך עם תיבת הברית להעירך לדכרינו, ולדרך זה אומרו ושמר פירוש שכל הבטחות ה' ואין צריך לומר בריתו הם בטוחים ושמורים לעולם ועד, ודברים אלו כנים הם שהלא אברהם זכה לכל הכבוד לצד מעשיו, ואם ישראל ישמרו תורת ה' למה יגרעו לבא בכח זכות אבות ואדרבא שלהם גדול משל אבותיהם כי הם עמדו על הר סיני וגם היותם מצווים בתורה ובמצות מה שאין כן האבות שלא נתנה להם התורה, ומעתה גדול כח הבנים כשיטיבו מעשיהם מכח האבות: (אור החיים)

 כלי יקר  והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה. פירש"י אם המצות קלות שבני אדם דשים בעקביהם תשמעון. לא רצה לפרש עקב זה מלשון עקב אשר שמע אברהם בקולי (בראשית כו.ה) לפי שקשה לו הלא בפסוק הקודם נאמר ושמרתם את החקים ואת המשפטים. ולמה הזכיר כאן משפטים בלא חקים, אלא ודאי שלשון עקב כולל החקים ורמזם בלשון עקב לפי שהשטן והאומות מונין עליהם מצד שאין טעמם נודע ובסבה זו בני אדם נוהגין קלות בהם ודשים אותם בעקב, וז"ש אם המצות קלות כו' וע"כ הזכירם בלשון עקב ולא בלשון חקים לומר לך שהחקים שהזהרתיך עליהם למעלה אולי מצד שבני אדם דשין אותם בעקביהם לא תהיה זהיר וזריז בהם כמו במשפטים ודינין שתועלתם גלוי וידוע לך, ע"כ אני אומר שאם גם החקים הרמוזים בעקב אע"פ שבני אדם דשים אותם בעקביהם מ"מ תהיה זהיר בהם כמו במשפטים, ואת הוא לשון עם כמשפטו בהרבה מקומות שלשון את משמע כמו עם וכאלו אמר שתשמעון החקים עם המשפטים, וב' חלקי מצות אלו יהיו שוים בעיניך לכל דבר כי כמו שאתה נזהר במשפטים כך תהיה נזהר בחקים ולאידך גיסא בדרך שיתבאר בסמוך.

וראיה לדברינו ממה שמסיק בילקוט (תתמו.) והיה עקב תשמעון זהו שנאמר (תהלים מט.ו) למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני אמר דוד אין אני מתירא מן החמורות מפני שהן חמורות, אבל אני מתירא מן הקלות שמא עברתי עליהם ואתה אמרת הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, לכך נאמר והיה עקב תשמעון. אמר דוד לפני הקב"ה גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב (שם יט.יב) מה רב טובך (שם לא.כ) זה שכרן של מצות קלות עכ"ל. חפשתי בכל המקרא ולא מצאתי שאמר הקב"ה הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה ואיך אמר דוד ואתה אמרת כו', ואיך סמך בעל המדרש זה דבריו לפסוק והיה עקב תשמעון. ומאי משמע שפסוק רב טובך, מדבר בשכרן של מצות קלות, אלא ודאי שקשה לו והיה עקב תשמעון את המשפטים למה לא זכר גם החקים, ועוד אם מלת עקב תרמוז אל המצות קלות הל"ל ואת המשפטים כי מלת את אינו מקושר למעלה.

אלא ודאי עקב היינו החקים, והם המצות שהם קלות בעיני ההמון עם ומלת את הוא כמו עם, והיינו הך שאמר הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, מדתלי החקים במשפטים באמרו שתשמעון החקים עם המשפטים שוה ודומה להם, וע"ז דרש פסוק מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. ר"ל המקיים החקים זהו דבר שהוא נגד בני אדם שהוא מתנגד אל רוב בני האדם, כי כרובם כן מונין עליהם והמקיים ודאי אינו מצפה כ"א לשכר עוה"ב כי בעה"ז אין תועלת שלהם נגלה כמו שנגלה לכל תועלת המשפטים והמקיימם חוסה בו ית' שלא יקפח שכרו, לכך נאמר פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. שהם חוסים בך בדבר שהוא מתנגד לבני אדם המונין עליהם, וע"ז מביא גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב. ונזהר הוא לשון זוהר וברירות כי ע"י שמירת החקים הרמוזים בעקב המשכילים יזהירו כזוהר הרקיע לעולם הבא, ז"ש כאן ושמר ה' אלהיך לך את הברית וגו' מסיק בילקוט (תתמז.) שישמור לך שכרך לעה"ב.

וזה שאמרנו שאמר להשוות חקים למשפטים הוא לשני פנים. האחד הוא, שכבר אמרנו על הזריזות לומר כשם שאתה מזורז בעשיית המשפטים מצד שבעיניך אתה רואה התועלת, כך תהיה נזהר גם בחקים הרמוזות בעקב. ולאידך גיסא, כשם שהחקים מאחר שאין תועלתם מורגש לך ודאי אתה מקיימם לשם שמים לא לשם הנאתך כי אין ההנאה מורגשת לך לשעה, כך המשפטים לא תקיים בעבור הנאתך כ"א בעבור שמצות ה' עליך, כמ"ש (תהלים קיט.קא–קב) מכל אורח רע כליתי רגלי למען אשמור דברך, ממשפטיך לא סרתי כי אתה הורתני. כשם שהחקים שאני מקיים ודאי אין כוונתי כ"א למען אשמור חקיך חקים שחקקת לי, כן ממשפטיך לא סרתי לא בעבור תועלתי המורגש כ"א בעבור שאתה הורתני. ועל דרך אמרו רז"ל (תו"כ ויקרא כ.קכח) אל יאמר אדם אי אפשי לאכול חזיר כו'.

וז"ש סוף פרשת ואתחנן, ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו, ושמרת את המצוה ואת החקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם. פירש"י בחייו משלם לו גמולו הטוב כדי לטורדו מן עה"ב, וקשה אם הגוי מקיים איזו מצוה למה קראו שונאו בשעת קיום המצוה, אלא ודאי לפי שהגוי אפילו בשעה שהוא מקיים איזו מצוה מן המושכלות אינו עושה כ"א בעבור הנאתו המורגשת לשעה ע"כ דינו במאי דפסק אנפשיה לקבל שכרו בעה"ז אבל אתם לא תעשון כן לה' אלהיכם אלא ושמרת וגו' אשר אנכי מצוך ר"ל בעבור שאנכי צויתיך תשמרם ולא בעבור הנאתך ואז ממילא יהיו המשפטים והחקים שוים בעיניך. וע"ז אמר ההיקש והיה עקב תשמעון את המשפטים ואז ראוי שיהיה הקרן שמור לך לעה"ב ושמר ה' אלהיך לך וגו'.

וז"ש בסוף הפרשה, כגוים אשר ה' מאביד מפניכם כן תאבדון עקב לא תשמעון בקול ה' אלהיכם ופסוק זה כולו מיותר כי כבר נאמר מקודם כי אבד תאבדון, ועוד למה תלה איבודם באיבוד הגוים, אלא ודאי שפסוק זה אינו נקשר כלל עם שלמעלה כי למעלה דבר בע"ז והיה אם שכוח תשכח וגו' ועל הע"ז אמר כי אבד תאבדון, כפל האיבוד לומר שהעובד ע"ז נטרד מן העה"ז ומן העה"ב, ואח"כ אמר שיש איבוד אחר שאינו כ"א מן העה"ב לבד והוא מי שאינו מקיים העקב המרמז לחקים לפי שאין תועלתם נגלה לשעה ואז מסתמא אפילו מה שמקיים מן המצות אינו מקיים כ"א בעבור הנאת שעה, ועליו אמר כגוים אשר ה' מאביד והוא האיבוד האמור למעלה ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, מן עה"ב. כן תאבדון, מן עה"ב. ונתן טעם לדבר ואמר עקב לא תשמעון, לפי שלא תשמעון המצוה הרמוזות בעקב משמע שמי שמקיים מה שרמוז בעקב אוכל מפירותיהן בעה"ז והקרן שמור לו לעולם הבא, לכך נאמר כאן ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד וזה פירוש יקר.

ושמר ה' אלהיך לך את הברית וגו'. במלת לך רצה לתרץ מה שנאמר אשר נשבע לאבותיך. והלא השבועה לא היתה על תנאי, ואף אם לא יהיו זוכים וכי בעבור זה לא יקיים ה' את השבועה, אלא שאם לא תזכה אז ישמור ה' את השבועה אבל לא לך כ"א לדור אחר, או כדרך שאמר למשה ואעשה אותך לגוי גדול (שמות לב.י) ואם תזכה ישמר לך הבטחתו לדור זה. ומה שנאמר לך כמדבר ליחיד אע"פ שהתחיל כמדבר לרבים מ"מ הזכיר לך לרמוז גם על שכר עה"ב ששם עושין מדור לכל צדיק בפני עצמו.

ואמר ברוך תהיה מכל העמים. ברבתי דרש כי כל העמים יברכוך כו' על דרך מלאך רע יענה אמן. והקשה מהרי"א ע"ז ואמר מה יתרון לישראל בזה, ואומר אני לפי שארץ ישראל עיני ה' דורש אותה תחילה וע"י אותה דרישה הוא דורש כל שאר ארצות כי כל הארצות מתמצית א"י שותים, ע"כ בהכרח יברכו כל העמים את ישראל כי בשלומם יהיה שלום גם להם, וכמ"ש (תהלים קיז.א–ב) הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו. ולפיכך ואכלת את כל העמים כי משלך יתנו לך ודווקא אשר ה' אלהיך נותן לך. המסורים תחת ידך כמ"ש כי לחמנו הם (במדבר יד.ט) ולא אותן שאינן מסורין בידך כי גזל הגוי אסור. (כלי יקר)

 דעת זקנים  והיה עקב תשמעון. פירש"י מצות שאדם דש בעקביו כלו' מצות קלות וזהו שאמר דוד למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני. אמר דוד ממצות חמורות שבתורה איני ירא שאני קיימתים אבל מצות קלות שאדם דש בעקביו אני מתיירא אולי מפני שהיא קלה בזיתיה ולא חששתי לקיימה ואתה אמרת הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה וכן כתיב אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע כלו' פן תהיה שוקל למצות ששכרן מרובה ותעשה אותם ותניח הקלות לכן הם מטולטלים שבילי התורה ולא תדע מתן שכרן משל למלך שהיה לו פרדס והכניס שם פועלים לנטעו ולא גילה להם שכר נטיעה ובאי זו נטיעה יתן שכר מרובה שאלו גילה להם היו הכל רצים לנטיעות ששכרן מרובה ונוטעין אותן ונמצאת מלאכת הפרדס מקצת קיימ' ומקצתה בטלה כך המצות אלו גילה הקב"ה שכרן היו מקצתן בטלות ותני ר' שמעון בן יוחאי שתי מצות גילה הקב"ה שכרן קלה שבקלות וחמורה שבחמורות שלוח הקן וכבוד אב ואם ושתיהן שכרן שוה אריכות ימים בשתיהן להראות לעולם כי יש מצוה שנראית קלה בעיני אדם ומתן שכרה מרובה וזהו והיה עקב תשמעון שאפי' המצות הקלות תשמעון ושמרתם ועשיתם אותם וכן אמר דוד בשמרם עקב רב. וכתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך ומיהו יש תמהין וכי יש מצות שאדם דש בעקביו י"ל כגון שלוח הקן דכתיב כי יקרא קן צפור לפניך ודרשינן פרט למזומן נמצא כשהולך דש בעקביו על הקן. אי נמי מצות ציצית שאדם גורר אחריו כמנהג העולם. אמנם שמעתי שכל המגרר ציציותיו עליו הכתוב אומר וטאטאתיה במטאטא השמד אלא משליכן על כתף ונוטלן ביד: (דעת זקנים)


{יג}  וַֽאֲהֵ֣בְךָ֔ וּבֵֽרַכְךָ֖ וְהִרְבֶּ֑ךָ וּבֵרַ֣ךְ פְּרִֽי-בִטְנְךָ֣ וּפְרִֽי-אַ֠דְמָתֶ֠ךָ דְּגָ֨נְךָ֜ וְתִֽירשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֗ךָ שְׁגַר-אֲלָפֶ֨יךָ֙ וְעַשְׁתְּרֹ֣ת צֹאנֶ֔ךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר-נִשְׁבַּ֥ע לַֽאֲבֹתֶ֖יךָ לָ֥תֶת לָֽךְ:

 אונקלוס  וְיִרְחֲמִנָךְ וִיבָרֵכִנָךְ וְיַסְגִינָךְ וִיבָרֵךְ וַלְדָא דִמְעָךְ וְאִבָּא דְאַרְעָךְ עִבוּרָךְ וְחַמְרָךְ וּמִשְׁחָךְ בַּקְרֵי תוֹרָיךְ וְעֶדְרֵי עָנָךְ עַל אַרְעָא דִי קַיִים לַאֲבָהָתָךְ לְמִתַּן לָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וִירַחֲמִינְכוֹן וִיבָרְכִינְכוֹן וְיַסְגִינְכוֹן וִיבָרֵךְ וַלְדֵי מְעֵיכוֹן וּפֵירוֹי אַרְעֲכוֹן עִיבּוּרֵיכוֹן חֲמָרֵיכוֹן וּמִשְׁחֵיכוֹן בַּקְרַת תּוֹרֵיכוֹן וְעֶדְרֵי עַנְכוֹן עַל אַרְעָא דְקַיֵּים לְאַבְהָתָךְ לְמִתַּן לָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  שגר אלפיך. ולדי בקרך, שהנקבה משגרת (ג) ממעיה: ועשתרות צאנך. מנחם פירש אבירי בשן (תהלים כב, יג.), (ד) מבחר הצאן, כמו עשתרות קרנים (בראשית יד, ה.) (ה) לשון חוזק, ואונקלוס תרגם ועדרי ענך, ורבותינו אמרו (חולין פד:) למה נקרא שמם (ו) עשתרות, שמעשרות את בעליהן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) פירוש נקראו הולדות שגר מלשון משגרת והבקרים אלפים מלשון אלופינו מסובלים: (ד) ר"ל בשן שם מקום הוא והיו שם אבירי צאן כלומר שהיו בריאים וחזקים לכן קרא הצאן לשון עשתרות שהוא לשון תוקף וחוזק: (ה) אף על פי דלא כתיב הכא קרנים כיון שמצינו בקרא דלשון עשתרות חוזק הוא מפרשינן הכי בכל מקום דכתיב עשתרות אף על פי שלא כתיב קרנים: (ו) פירוש דרבותינו לא נחלקו על פירש של מנחם דהם ג"כ סברו דעשתרות לשון חוזק הוא דאם לא כן היו דברי רבותינו סתרי אהדדי דהא בפרשת כי תבא פירש"י עשתרות צאנך כתרגומו ורבותינו אמרו למה נקראו שמם עשתרות שמעשרות את בעליהן ומחזיקין אותם כעשתרות הללו שהם סלעים חזקים שמע מינה דרבותינו גם כן סברי דעשתרות לשון חוזק הוא כמו מנחם אלא בזה פליגי אפירושו של מנחם דמנחם פירש עשתרות על הצאן ורבותינו פירשו על הבעלים וכן פירש הרא"ם לקמן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  פרי בטנך. הבנים ובטן רמז: ופרי אדמתך. הזכיר דגן תירוש ויצהר שהם עיקר: שגר. פירשתיו: אלפיך. כמו אלופינו מסובלים: ועשתרות. כמו עדרים ומפרש גדול היה בספרד והוציא טעם למה קראו העברים הבקר בשם אלף והצאן בעשתרות וכן היה מפרש הבעלים ועשתרות בעל המזל הצומח והעשירי ועוד לא די שיברך פרי בטנך כי לא יהיה בך עקר שאין זרעו מוליד וכן בבהמתך כי עוד תהיה בריא מכל מין חולי ידוע להיות כמנהג העולם וכל מדוי. שהיו חוץ המנהג: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם ואהבך. כאשר תעשה המשפטים לאהבת השם גם הוא יאהב אותך ויתכן שיהיה "ואהבך" יוצא שמחבב אותך למשפחות הנשפטים ולא ישנאוך עליהם וברכך שלא תאונה אליך רעה בעבור המשפט והרבך שלא תמעט באבדן העוברים אפילו יהיו רבים אובדים כאנשי עיר הנדחת (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ואהבך. בזכות אברהם שנא' בו זרע אברהם אוהבי: וברכך. בזכות יצחק שנאמר בו ויברך אלהים את יצחק: והרבך. בזכות יעקב שנא' בו פרה ורבה. הפסוק מתחיל בוי''ו ומסיים בכ''ף וכן ויתן לך האלהים מטל השמים הברכות שבירך יצחק ליעקב מתחילין בוי''ו ומסיימין בכ''ף שיהיו לך כל אותן הברכות: (בעל הטורים)

 ספורנו  ואהבך. בהיותכם בנים בדמותו כצלמו כאמרם ז''ל (אבות) חביבין וגו' שנקראו בנים למקום ובזה יהיה נצחיות של ברית מאושר: וברכך. בממון לחיי שעה ובזה ייטיב את החסד אשר נשבע שתהיו בארץ באופן מאושר: (ספורנו)


{יד}  בָּר֥וּךְ תִּֽהְיֶ֖ה מִכָּל-הָֽעַמִּ֑ים לֹא-יִֽהְיֶ֥ה בְךָ֛ עָקָ֥ר וַֽעֲקָרָ֖ה וּבִבְהֶמְתֶּֽךָ:

 אונקלוס  בְּרִיךְ תְּהֵי מִכָּל עַמְמַיָא לָא יְהֵי בָךְ עֲקַר וְעַקְרָא וּבִבְעִירָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרִיכִין תֶּהֱווֹן מִן כּוּלְהוֹן עַמַיָא לָא יֶהֱווֹן בְּכוֹן גּוּבְרִין עַקְרִין וּנְשִׁין עַקְרִין וְלָא בְּעִירָךְ עַקְרִין מֵעֲמָר וַחֲלָב וְטָלוּי: (תרגום יונתן)

 רש"י  עקר. שאינו מוליד: (רש"י)

 בעל הטורים  ברוך תהיה מכל העמים. הפסוק מתחיל בב' ומסיים בכ''ף לומר בזכות התורה שיש בה כ''ב אותיות: לא יהיה בך עקר ועקרה. בגימטרי' בדברי התורה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ברוך תהיה וגו'. פירוש שלא תהיה אומה גדולה מהם, או ירצה על זה הדרך ברוך תהיה וגו' ומה היא הברכה שלא יהיה וגו' ואומרו בך וגו', פירוש שלא ימצא אדם עקר מעצמו, וכנגד עקרות הבא על ידי חולי אמר והסיר ה' ממך כל חולי הסובב, ובזה תהיה נכרת הברכה של לא יהיה בך עקר כשלא יהיה בישראל אדם שאינו מוליד:

עוד ירצה באומרו והסיר וגו' על דרך אמרם ז''ל (כתובות ל'.) הכל בידי שמים חוץ מצנים ופחים וכו', לזה אמר והסיר פירוש להיות שאינם בידו ובאים על האדם מבטיח שיסירם אחר שכבר באו, וכנגד חולאים הבאים בשליחות אמר לא ישימם בך, ולזה לא הספיק במאמר והסיר והוצרך לכפול ולו' לא ישימם ולא סמך על מה שקדם לו' והסיר:

עוד בא להעיר בהכרת חסד אל כי הוא המסיר חולי מישראל, לבל יאמרו כי הדבר בא כפי הטבע יש עתים וזמנים שאין חולאים בעולם, לזה אמר וכל מדוי וגו' לא ישימם בך ונתנם בכל וגו', ובזה תשכיל כי הדבר בא בהשגחה מה' ויוכר הנס:

עוד ירצה שהגם שישים ה' המדוה בשונאיהם לא יהיה החולי נדבק מהם אליהם הגם שיהיה חולי הנדבק כחולי ראתן (שם ע''ז:) יפליא ה' בין ישראל לעמים: (אור החיים)


{טו}  וְהֵסִ֧יר יְהֹוָ֛ה מִמְּךָ֖ כָּל-חֹ֑לִי וְכָל-מַדְוֵי֩ מִצְרַ֨יִם הָֽרָעִ֜ים אֲשֶׁ֣ר יָדַ֗עְתָּ לֹ֤א יְשִׂימָם֙ בָּ֔ךְ וּנְתָנָ֖ם בְּכָל-שֹֽׂנְאֶֽיךָ:

 אונקלוס  וְיֶעְדֵי יְיָ מִנָךְ כָּל מַרְעִין וְכָל מַכְתְּשֵׁי מִצְרַיִם בִּישַׁיָא דִי יְדַעַתְּ לָא יְשַׁוִּנוּן בָּךְ וְיִתְּנִנוּן בְּכָל סָנְאָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַעֲדֵי יְיָ מִינָךְ כָּל מַרְעִין וְכָל מַכְתָּשַׁיָא דְגָרֵי יְיָ עַל מִצְרַיִם בִּישַׁיָא דִידַעְתְּ לָא יְשַׁוִּינוּן בְּכוֹן וִיגָרִינוּן בְּכָל סַנְאֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  והסיר ה' ממך כל חולי. הנהוג לבא בעולם והזכיר כל מדוי מצרים הרעים להבטיח ונתנם בכל שונאיך או שירמוז כי בעשותם המשפטים ינצלו מהם ואם לא יעשו אותם יבואו עליהם כאשר באו על המצרים כאמור בתוכחות (להלן כח ס) והשיב בך את כל מדוי מצרים וגו' וכבר פירשתי זה בסדר ויהי בשלח (שמות טו כו) והזכיר תחלה במשפטים לכלות ולהכרית עובדי ע"ז ולכך אמר ואכלת את כל העמים שתכריתם כענין שנאמר כי לחמנו הם (במדבר יד ט) כי אכל את יעקב (תהלים עט ז) ואכלוהו ויכלוהו (ירמיהו י כה) וכן רבים ואמר לא תחוס עינך עליהם כאשר הזכרתי (בפסוק יב) כי ברחמנות השופטים (ס"א הטפשים) יאבד כל משפט (הרמב"ן)

 בעל הטורים  כל חלי. עולה צ''ח שיסיר ממך צ''ח קללות: (בעל הטורים)

 ספורנו  כל חלי. אפילו המורגלים לבא מצד המערכת: הרעים. המתדבקים: אשר ידעת. שלקו על הים כמבואר למעלה: לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך. אע''פ שיתנם בשונאיך לא ידבקו בך כענין יפול מצדך אלף אליך לא יגש: (ספורנו)


{טז}  וְאָֽכַלְתָּ֣ אֶת-כָּל-הָֽעַמִּ֗ים אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ נֹתֵ֣ן לָ֔ךְ לֹֽא-תָח֥וֹס עֵֽינְךָ֖ עֲלֵיהֶ֑ם וְלֹ֤א תַֽעֲבֹד֙ אֶת-אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּֽי-מוֹקֵ֥שׁ ה֖וּא לָֽךְ: (ס)

 אונקלוס  וּתְגַמַר יָת כָּל עַמְמַיָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לָא תְחוּס עֵינָךְ עֲלֵיהוֹן וְלָא תִפְלַח יָת טַּעֲוָתְהוֹן אֲרֵי לְתַקְלָא הוּא לָךְ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּתְגַמַר יַת כָּל עַמְמַיָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהִיב לָךְ לָא תֵיחוֹס עֵינָךְ עֲלֵיהוֹן וְלָא תִפְלַח יַת טַעֲוַותְהוֹן אֲרוּם לְתוּקְלָא הִינוּן לָךְ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ואכלת. מצוה הוא לכלותם כאוכל לחם והעד לא תחוס עינך: כי מוקש הוא לך. כל אחד מאלהיהם: (אבן עזרא)

 אור החיים  ואכלת את כל העמים. זו מצות עשה, וגמר אומר אשר ה' אלהיך נותן לך, הא למדת שאם תתעצלו אתם מואסים במתנת אלהים, ואומרו לא תחוס עיניך וגו', על דרך אומרו (משלי י''ב) ורחמי רשעים אכזרי, פירוש אין זו ממדות הטובות אלא מדה רעה, ולזה מזהיר נגדיות מדה טובה כי במה שלפנינו אינה אלא רעה, ואולי שהוצרך להזהיר לא תחום, לפי שבירך ה' את ישראל בבנים ואמרו ז''ל (סנהדרין לו:) שבעל בנים יתרבו רחמיו והראיה שאין ממנים בסנהדרין אלא מי שיש לו בנים, לזה בא מאמר ה' לנגריות הטבע שיולד בהם מכח ברכת הבנים, וגמר אומר ולא תעבוד וגו' להעירך שרחמנות בדבר זה תוליד מיחוש ע''ז, והוא אומרו כי מוקש הוא לך, פירוש העם, שכשאתה חס עליו אתה מתאכזר על עצמך או פירוש הוא חוזר על הרחמנות אשר צוה עליו לבל יחוס: (אור החיים)

 ספורנו  כי מוקש הוא לך. כי אמנם היותך חס עליהם יהיה לך למוקש שיפתוך: (ספורנו)


{יז}  כִּ֤י תֹאמַר֙ בִּלְבָ֣בְךָ֔ רַבִּ֛ים הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֖לֶּה מִמֶּ֑נִּי אֵיכָ֥ה אוּכַ֖ל לְהֽוֹרִישָֽׁם:

 אונקלוס  דִילְמָא תֵימַר בְּלִבָּךְ סַגִיאִין עַמְמַיָא הָאִלֵין מִנִי אֶכְדֵין אִכּוּל לְתָרָכוּתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  דִּלְמָא תֵימַר בְּלִבָּךְ סַגִּיאִין עַמְמַיָא הָאִלֵּין מִנִּי הֵיכְדֵין אִית לִי יוּכְלָא לְתַרְכוּתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי תאמר בלבבך. על כרחך לשון דלמא הוא, שמא תאמר בלבבך, מפני שהם רבים לא אוכל להורישם, אל תאמר כן, לא תירא מהם, ולא יתכן לפרשו באחת משאר לשונות של כי, (ז) שיפול עליו שוב לא תירא מהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ר"ל דודאי לא תוכל לפרשו בלשון דהא או אלא משום דלשון דהא או אלא אינן נופלים על תחלת הענין ולא לשון או דהוא לשון אם משום שאין שייך לומר אם תאמר כך אל תאמר כך שאם מוכרח לומר כך אם כן אין שייך לומר אל תאמר כך ועוד דמשמע מיניה אם תאמר בלבבך וגו' לא תירא מהם הא אם לא תאמר תירא מהם ואין זה נכון. כן כתב רש"י בשילהי גיטין דף צ': (שפתי חכמים)

 ספורנו  כי תאמר איכה אוכל להורישם לא תירא מהם. כשתאמר איכה אוכל להורישם בהיותם רבים ממני. לא תאמר זה ע''צ שתירא מהם אלא ע''צ שתכיר שזה היה נמנע לולא ה' שהיה לך. וזה כי זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים. שהיו רבים וחזקים ממך ונתנם בידך והאבדת את שמם: (ספורנו)


{יח}  לֹ֥א תִירָ֖א מֵהֶ֑ם זָכֹ֣ר תִּזְכֹּ֗ר אֵ֤ת אֲשֶׁר-עָשָׂה֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לְפַרְעֹ֖ה וּלְכָל-מִצְרָֽיִם:

 אונקלוס  לָא תִדְחַל מִנְהוֹן מִדְכַּר תִּדְכַּר יָת דִי עֲבַד יְיָ אֱלָהָךְ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תִידַחֲלוּן מִנְהוֹן הֲווֹן דְּכִירִין יַת גְּבוּרָן דְּעָבַד יְיָ אֱלָהָךְ לְפַרְעה וּלְכָל מִצְרָאֵי: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  זכר תזכר. חסר וי''ו לומר שתזכור מה שעשה לשש מאות רכב בחור: (בעל הטורים)


{יט}  הַמַּסֹּ֨ת הַגְּדֹלֹ֜ת אֲשֶׁר-רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וְהָֽאֹתֹ֤ת וְהַמֹּֽפְתִים֙ וְהַיָּ֤ד הַֽחֲזָקָה֙ וְהַזְּרֹ֣עַ הַנְּטוּיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר הוֹצִֽאֲךָ֖ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ כֵּן-יַֽעֲשֶׂ֞ה יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ לְכָל-הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁר-אַתָּ֥ה יָרֵ֖א מִפְּנֵיהֶֽם:

 אונקלוס  נִסִין רַבְרְבִין דִי חֲזָאָה עֵינָךְ וְאָתַיָא וּמוֹפְתַיָא וִידָא תַקֶפְתָּא וּדְרָעָא מְרָמְמָא דִי אַפְּקָךְ יְיָ אֱלָהָךְ כֵּן יַעְבֵּד יְיָ אֱלָהָךְ לְכָל עַמְמַיָא דִי אַתְּ דָחֵל מִקֳדָמֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  נִיסִין רַבְרְבִין דַּחֲמֵיתוּן בְּעֵינֵיכוֹן אָתַיָא וְתִמְהַיָא וּגְבוּרַת יְדָא תַקִיפְתָּא וְנִצְחָנוּת אֶדְרַע מְרַמְמָא כַּדְאַפְקְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן פְּרִיקִין הֵיכְדֵין יַעֲבֵד יְיָ אֱלָהָכוֹן לְכָל עַמְמַיָא דְאַנְתְּ דָּחִיל מִן קֳדָמֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  המסות. נסיונות: והאותות. כגון ויהי לנחש, (שמות ד, ג.) והיו לדם ביבשת (שם ט.): המפותים. המכות המופלאות: והיד החזקה. זה (ח) הדבר: והזרוע הנטויה. זו (ט) החרב של מכת בכורות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דכתיב הנה יד ה' הויה במקנך וגו': (ט) כדכתיב וחרבות שלופה בידו נטויה על ירושלים יש מפרשים כמשמעו החרב שהכה הקדוש ברוך הוא בו הבכורים ויש מפרשים (בכל בו והר"ד אבודרהם) שהבכורים הכו באבותיהם דהבכורים היו יודעים שהם ילקו בשביל ישראל והלכו ואמרו לאבותיהם שישלחו את ישראל ממצרים ולא שמעו להם והלכו והרגו מהם כמה אלפים וזהו שנאמר למכה מצרים בבכוריהם: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  המסות הגדולות. כל האלפא ביתא בזה הפסוק חוץ מכי''ת רמז כי עוד יעשה פעם שנית נפלאות כימי צאתך מארץ מצרים: (בעל הטורים)


{כ}  וְגַם֙ אֶת-הַצִּרְעָ֔ה יְשַׁלַּ֛ח יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בָּ֑ם עַד-אֲבֹ֗ד הַנִּשְׁאָרִ֛ים וְהַנִּסְתָּרִ֖ים מִפָּנֶֽיךָ:

 אונקלוס  וְאַף יָת עֲרָעִיתָא יְגָרֵי יְיָ אֱלָהָךְ בְּהוֹן עַד דְיֵבַדוּן דְאִשְׁתָּאָרוּ וּדְאִטַמָרוּ מֵקֳדָמָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְחוֹד יַת מְחַת אוֹרְעַיִיתָא טְרִיקַיָיא יְגָרֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּהוֹן עַד דִּיהוֹבְדוּן מַה דְּמִשְׁתּוֹתְרִין וּמַה דְּמִיטַמְרִין מִן קֳדָמֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  הצרעה. מין שרץ העוף, שהיתה זורקת בהם מרה ומסרסתן ומסמאה את עיניהם, בכל מקום שהיו נסתרים שם (סוטה לו.): (רש"י)

 אבן עזרא  הצרעה. חולי בגוף מגזרת צרעת: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  את הצרעה. בגימ' שתים היו: עד אבד. חסר וי''ו ועולה ז' שיאבד הז' עממין: מפניך. פ''א כפולא לומר מפניך ומפני שלוחך: (בעל הטורים)


{כא}  לֹ֥א תַֽעֲרֹ֖ץ מִפְּנֵיהֶ֑ם כִּֽי-יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ בְּקִרְבֶּ֔ךָ אֵ֥ל גָּד֖וֹל וְנוֹרָֽא:

 אונקלוס  לָא תִתְּבַר מִקֳדָמֵיהוֹן אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ שְׁכִנְתֵּהּ בֵּינָךְ אֱלָהָא רַבָּא וּדְחִילָא: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תִתְבְּרוּן מִן קֳדָמֵיהוֹן אֲרוּם שְׁכִינַת יְיָ אֱלָהָכוֹן בֵּינֵיכוֹן אֱלָהָא רַבָּא וּדְחִילָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לא תערוץ מפניהם. רק תערוץ מהשם שהוא אל גדול ונורא. אמר הגאון כי פן תרבה עליך סי' לזמן שינצחום ואין צורך וכבר פירשתיו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אל גדול ונורא. ולא אמר גבור אלא הזכיר גדול כנגד אברהם דכתיב ביה האדם הגדול. ונורא כנגד יעקב דכתיב ביה מה נורא המקום הזה. והזכיר אלו שמצינו שנלחמו אברהם עם המלכים ויעקב כנגד לבן ועשו אבל לא מצינו ביצחק שנלחם: (בעל הטורים)


{כב}  וְנָשַׁל֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ אֶת-הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֛ל מִפָּנֶ֖יךָ מְעַ֣ט מְעָ֑ט לֹ֤א תוּכַל֙ כַּלֹּתָ֣ם מַהֵ֔ר פֶּן-תִּרְבֶּ֥ה עָלֶ֖יךָ חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶֽה:

 אונקלוס  וִיתָרַךְ יְיָ אֱלָהָךְ יָת עַמְמַיָא הָאִלֵין מִקֳדָמָךְ זְעֵר זְעֵר לָא תִכּוּל לְשֵׁצָיוּתְהוֹן בִּפְרִיעַ דִילְמָא תִסְגֵּי עֲלָךְ חֵיוַת בָּרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִגְלֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן יַת עַמְמַיָא הָאִלֵּין מִן קֳדָמֵיכוֹן קָלִיל לָא תֵיכוּל לְשֵׁיצֵיוּתְהוֹן בִּפְרִיעַ דִּלְמָא יַסְגֵי עֲלֵיכוֹן חֵיוַת בָּרָא כַּד יֵיתוּן לְמֵיכוֹל גּוּשְׁמֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  פן תרבה עליך חית השדה. והלא אם עושין רצונו של מקום אין מתיראין מן החיה, שנאמר וחית השדה השלמה לך (איוב ה, כג.), אלא גלוי היה לפניו שעתידין (י) לחטוא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) לעיל בפרשה משפטים פירשתי למה לא פירש רש"י לעיל טעם זה: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  לא תוכל כלתם מהר. יבטיח שהשם יכריתם כלם וישלח בהם את הצרעה להאביד הנשארים והנסתרים והנה כלם יאבדו אבל אמר שלא יכלה אותם במלחמה ביום אחד ולא שיגרשם מן הארץ בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה והוסיף עוד להבטיח שלא יהיו אלה הנשארים רובם אבל השם יהומם מהומה גדולה ורובם יאבדו ביד ישראל וכן אמר (להלן ט ג) הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך והורשתם והאבדתם מהר שיאבדו רובם במהרה לא שיכלו עד אשר תפרה ונחלת את הארץ ואמר ונתן מלכיהם בידך והאבדת את שמם עד שלא יהיה להם שם על פני חוץ וכל הנצב בפניהם ישמידו וזה כענין שבא ביהושע (יא כ) כי מאת השם היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם ולא נשאר להם מלך בארץ כי כל מלכיהם נפלו וכתב רש"י פן תרבה עליך חית השדה והלא אם עושים רצונו אינם מתיראים מן החיה שנאמר (איוב ה כג) וחית השדה השלמה לך אלא גלוי היה לפניו שעתידין לחטוא ודברי רבותינו הם (ספרי) ואף על פי שהפרשה הזאת להבטחה נאמרה כבר הזכרתי (לעיל ד כה) כי משה רבינו במשנה התורה יבטיח ויזהיר וירמוז כי לא תגיע זכותם להכריתם כלם כאחד ושישבית חיה רעה מן הארץ כמובטח להם בפרשת אם בחקתי (ויקרא כו ו) אבל יהיה כאשר אמר שיאבידו את רובם ומלכיהם בתחלה ואחרי כן יאבדו הנשארים (הרמב"ן)


{כג}  וּנְתָנָ֛ם יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לְפָנֶ֑יךָ וְהָמָם֙ מְהוּמָ֣ה גְדֹלָ֔ה עַ֖ד הִשָּֽׁמְדָֽם:

 אונקלוס  וְיִמְסְרִנוּן יְיָ אֱלָהָךְ קֳדָמָךְ וִישַׁגֵשִׁנוּן שִׁגוּשׁ רַב עַד דְיִשְׁתֵּצוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִמְסְרִינוּן יְיָ אֱלָהָכוֹן קֳדָמֵיכוֹן וִיעַרְבִּינוּן עִרְבּוּב רַב עַד דְּיִשְׁתֵּיצוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והמם. נקוד קמ"ץ כולו, לפי שאין מ"ם אחרונה מן היסוד, והרי הוא כמו והם אותם, אבל והמם גלגל עגלתו (ישעיה כח, כח.), כולו יסוד, לפיכך חציו קמ"ץ וחציו פת"ח, כשאר פעל של שלש אותיות: (רש"י)

 בעל הטורים  והמם. ב' במסורה והמם מהומה גדולה והמם גלגל עגלתו וגומר מלמד שעשה להם כמו למצרים דכתיב בהו ויסר את אופן מרכבותיו: (בעל הטורים)


{כד}  וְנָתַ֤ן מַלְכֵיהֶם֙ בְּיָדֶ֔ךָ וְהַֽאֲבַדְתָּ֣ אֶת-שְׁמָ֔ם מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹֽא-יִתְיַצֵּ֥ב אִישׁ֙ בְּפָנֶ֔יךָ עַ֥ד הִשְׁמִֽדְךָ֖ אֹתָֽם:

 אונקלוס  וְיִמְסַר מַלְכֵיהוֹן בִּידָךְ וְתוֹבַד יָת שִׁמְהוֹן מִתְּחוֹת שְׁמַיָא לָא יִתְעַתַּד אֱנַשׁ קֳדָמָךְ עַד דִתְשֵׁיצֵי יָתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִמְסוֹר מַלְכֵיהוֹן בְּיֶדְכוֹן וְתוֹבְדוּן יַת שׁוּמְהוֹן מִדּוּכְרָנָא תְּחוֹת כָּל שְׁמַיָא לָא יִתְעַתֵּד אֵינַשׁ קוֹמֵיכוֹן עַד דְּיִתְשֵׁיצֵי יַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  השמדך. שם הפעל ואם הוא בחירק יתכן היות כמוהו השאיר לו שריד והעד אותם שהוא הפעול. כסף וזהב שעליהם או ממון תקח לעזבם: (אבן עזרא)

 אור החיים  ונתן מלכיהם בידך. פירוש בחיים חיותם כאומרו (יהושע י') ויוציאו אליו את חמשת המלכים האלה אל יהושע: (אור החיים)


{כה}  פְּסִילֵ֥י אֱלֹֽהֵיהֶ֖ם תִּשְׂרְפ֣וּן בָּאֵ֑שׁ לֹֽא-תַחְמֹד֩ כֶּ֨סֶף וְזָהָ֤ב עֲלֵיהֶם֙ וְלָֽקַחְתָּ֣ לָ֔ךְ פֶּ֚ן תִּוָּקֵ֣שׁ בּ֔וֹ כִּ֧י תֽוֹעֲבַ֛ת יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ הֽוּא:

 אונקלוס  צַלְמֵי טַעֲוָתְהוֹן תּוֹקְדוּן בְּנוּרָא לָא תַחְמֵד כַּסְפָּא וְדַהֲבָא דִי עֲלֵיהוֹן וְתִסַב לָךְ דִילְמָא תִּתָּקַל בֵּהּ אֲרֵי מְרָחָקָא דַיְיָ אֱלָהָךְ הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  צַלְמֵי טַעֲוַותְהוֹן תּוֹקְדוּן בְּנוּרָא לָא תְחַמְדוּן כַּסְפָּא וְדַהֲבָא דַּעֲלֵיהוֹן וְתִסְבוּן לְכוֹן דִּלְמָא תִתַּקְלוּן בְּהוֹן אֲרוּם מְרָחֵק קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן הוּא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  תוקש. הוי''ו תחת יו''ד יקושתי לך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לא תחמד כסף וזהב עליהם. יחסר "אשר" לא תחמוד כסף וזהב אשר עליהם והוא נויי ע"ז צוה תחלה לשרוף ע"ז עצמה שהיא "פסילי אלהיהם" ואסר גם כן הנויין שעליהן והזהיר עוד ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמהו לאסור בהנאה כל עניני ע"ז היא ומשמשיה ותקרובת שלה והנויין (הרמב"ן)

 בעל הטורים  פסילי אלהיהם תשרפון באש. וסמיך כי חרם הוא ולכן דן יהושע את עכן שעבר על החרם בשרפה: (בעל הטורים)

 ספורנו  פן תוקש בו. שלפעמים יקרה שתצליח באותו כסף וזהב שעליהם ותחשוב שהיה זה בכח אותה העבודת גלולים שהיו עליה: (ספורנו)


{כו}  וְלֹֽא-תָבִ֤יא תֽוֹעֵבָה֙ אֶל-בֵּיתֶ֔ךָ וְהָיִ֥יתָ חֵ֖רֶם כָּמֹ֑הוּ שַׁקֵּ֧ץ | תְּשַׁקְּצֶ֛נּוּ וְתַעֵ֥ב | תְּֽתַעֲבֶ֖נּוּ כִּי-חֵ֥רֶם הֽוּא: (פ)

 אונקלוס  וְלָא תָעֵל דִמְרָחָק לְבֵיתָךְ וּתְהֵי חֶרְמָא כְּוָתֵהּ שַׁקָצָא תְשַׁקְצִנֵהּ וְרַחָקָא תְּרַחֲקִנֵהּ אֲרֵי חֶרְמָה הוּא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא תֵיעֲלוּן רִיחוּקֵי טַעֲוָותָא וְתִשְׁמִישָׁתָא לְבָתֵּיכוֹן דְּלָא תֶהֱווֹן שְׁמִיתִין כְּוַותְהוֹן שִׁיקְצָא תְּשַׁקְצִינוּן הֵיךְ סָאִיב שִׁיקְצָא וְרִיחֲקָא תְּרַחֲקִינוּן מְטוּל דְּשַׁמְתִּין הִינוּן: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  כי חרם הוא. וסמיך ליה כל המצוה לומר שהעובר על החרם כעובר על כל המצות וחרם אותיות רמ''ח שנפרעין מרמ''ח איבריו ואם יחזור בתשובה יהיה רחם וזהו ברוגז רחם תזכור: (בעל הטורים)

 ספורנו  תתעבנו כי חרם הוא. תתעב אותו הכסף והזהב של תועבה. כי חרם הוא שלא בלבד יקרה שלא תצליח בו אבל יחרים את שאר נכסיך: (ספורנו)

דברים פרק-ח

{א}  כָּל-הַמִּצְוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם תִּשְׁמְר֣וּן לַֽעֲשׂ֑וֹת לְמַ֨עַן תִּֽחְי֜וּן וּרְבִיתֶ֗ם וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּ֥ע יְהֹוָ֖ה לַֽאֲבֹֽתֵיכֶֽם:

 אונקלוס  כָּל תַּפְקֶדְתָּא דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין תִּטְרוּן לְמֶעְבָּד בְּדִיל דְתֵיחוּן וְתִסְגוּן וְתֵיתוּן וְתֵירְתוּן יָת אַרְעָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבָהָתְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל תַּפְקֵידְתָּא דַּאֲנָא מְפַקִּידְכוֹן יוֹמָא דֵין תִּטְרוּן לְמֶעֱבַד מִן בִּגְלַל דְּתֵיחוּן וְתִיסְגוּן וְתֵעֲלוּן וְתֵירְתוּן יַת אַרְעָא דְקַיֵּים יְיָ לְאַבְהַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל המצוה. כפשוטו. (כ) ומדרש אגדה (תנחומא עקב ו.), אם התחלת במצוה גמור אותה, (ל) שאינה נקראת המצוה אלא על שם הגומרה, שנאמר ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם (יהושע כד, לב.), והלא משה לבדו נתעסק בהם להעלותם, אלא לפי שלא הספיק לגומרה וגמרוה ישראל, נקראת על שמם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) פירוש ששם מצוה הוא שם המין כאלו אמר כל המצות: (ל) פירוש כל מלשון ויכל אלהים ביום השביעי וגומר אי נמי כל מלשון כֻּלָהּ כלומר שיעשה את כולה אם התחיל בה יגמור אותה והמצוה דכתיב בקרא פירוש מצוה אחת היא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כל המצוה. הטעם אם רציתם לשמור המצות למען תחיו זכרו את הדרך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם כל המצוה. לומר אע"פ שהזהרתי אתכם במשפטים גם כל המצות תשמרון לעשות כי בעשיית כלן תחיון ורביתם בפרי בטן ופרי בהמה ופרי האדמה ככל הנזכר למעלה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  לאבותיכם. וסמיך ליה וזכרת את כל הדרך לומר שתזכור דרך שהלכו בו אבותיך ותלך בו גם אתה: (בעל הטורים)

 אור החיים   כל המצוה וגו'. צריך לדעת מה מצוה היא זאת, ועוד הלא כבר אמר עקב תשמעון ושמרתם ועשיתם ומה מקום לחזור לו' כל המצוה, אכן הן האיש משה השכיל בלבות בני אדם כי רוח אחד יתעם כקטן כגדול, והוא סולם להמעיט בעבודת ה' ולצאת מדרך החיים, והוא כי בעשות האדם ממצות ה' ב' או ג' מאשר תבואנה ומה גם אם יחזיקו באחת מכל מצות ה' בתמידות ובזריזות יולד בהם הולדה רעה להתעצל בשאר המצות הבאים לידם, ומה גם אם יהיו בידם כמה וכמה מהמצות שתמלא נפשם בקצת מהמצות, ומה מאוד פשה נגע זה ובפרט בלב ההולכים בתורת ה' להבזות המצות הקלות בראותם שהם לומדי תורה ומקיימים רוב המצות וכו', וזה הוא הסובב יסורי האנשים וימעט כבודם וירבה יגונותם וישפל אדם וישח איש, ואשר לזה בא נביא ה' בתוכחותיו ואמר כל המצוה יחם לכללות התורה למצוה אחת וצוה על כולה לבל יטעה בשגיון הנזכר:

ונתן טעם שאין עליו תשובה ואמר למען תחיון ובאתם וגו', נתכוון במאמר תחיון על דרך אומרם ז''ל (זוהר ח''א ק''ע:) כי באדם יש רמ''ח אברים ושס''ה גידים וכנגדם בא דבר ה' לשמור שס''ה מצות לא תעשה ורמ''ח מצות עשה, והנה ישער אדם בבא על אבר או גיד א' איזה מיחוש או מכאוב ויצעק לבו באוי ואבוי ממכאובו האם יקבל מענה לצעקו באמור לו הלא לך רמ''ח אברים ומהם רמ''ז שלמים ואם חלק מרמ''ח יחלה אין ראוי לקבול על זה, וזה דמיון שמירת המצות שהם מיוחדים כנגד האברים והגידים וכשאדם עובר ומבטל אחת מהנה יפעיל הכאב בשכנגדו באברים ובגידים, וכשם שאין תשובת בריאות רמ''ז מועלת להעביר הרגש כאב האבר תשלום רמ''ח כמו כן לא ישלימו רמ''ז מצות עשה לחסרון הא' תשלום רמ''ח, וכמו כן לא ישלים שמירת שס''ד מצות לא תעשה לביטול א' תשלום שס''ה, והוא מאמר כל המצוה פירוש בכללותיה שלא יחסר כל שבידך לעשות תשמרון לעשות פירוש בין מל''ת בין מ''ע, והטעם למען תחיון זה תלוי בזה וכשאתה מחסר אחת מכל המצות אתה מחסר כנגדו חיות אבר אחד, ואם תאמר ישתנה המשל לנמשל שהמשל שהוא הרגש אבר אחד לפי שהוא מכאיב לכל אחדות הגוף מה שאין כן המצות, לזה בא מאמר הנביא בלשון זה כל המצוה פירוש שגם מצות התורה לאחת יחשבו הגם שרבים במנין, יסוד אחד ובנין אחד להם, ומעתה הם שוים ממש לדמיון הרמוז, ואומרו ורביתם פירוש שבאמצעות זה לא יהיה להם מונע מהטובות ויחיו וירבו, ואומרו ובאתם כאן העירם הערה גדולה כי מי לנו גדול במצות ובעבודת ה' כמשה נאמן הקב''ה וצא ולמד שבאחת עלתה לו ביאת הארץ ונמנע מבא שמה אפילו אחר מיתה, וזה לך האות שצריך לשמור ולעשות כל המצוה בשלימות, וחוץ מדרכנו נתכוון במאמר תשמרון לעשות לומר שצריך שיהיה האדם יושב ומצפה מתי תבא לידו המצוה לעשותה:

עוד יתבאר על פי דבריהם ז''ל שאמרו (מוע''ק כ''ח.) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא ע''כ, ובא מאמר משה כאן להם בדבר חידוש שאם ישראל יתעצמו לשמור ולעשות כל המצות בכללות יובטחו משלשתם יחד, והוא אומרו כל המצוה וגו' למען תחיון הרי חיים, ורביתם הרי בנים, ובאתם וירשתם וגו' הרי מזוני ארץ ומלואה ובתים מלאים כל טוב וגו', ומעתה כל המתעצם בשלימות התורה והמצות מובטח בבני ובחיי ומזוני, וזה לך האות אברהם שהמזל היה מגיד עליו שלא יהיה לו בנים ולצד שהתעצם בשלימות בעבודת ה' נשתנה המזל והיו לו בנים: (אור החיים)

 ספורנו  כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות. הנה המכוון אצל ההמון הוא השגת הצלחות זמניות הנכללות בג' מיני' והם אורך ימים והבנים והממון והנה בקיום המצות תשיגו את כלם לפיכך תשמרו לעשותם: למען תחיון. כי אמנם האל ית' כשצוה כיון שבקיום מצותיו תשיגו אורך ימים אפילו בחיי שעה: ורביתם. שתשיגו רבוי הבנים: ובאתם וירשתם. ושתשיגו עושר וכבוד בירושת הארץ: (ספורנו)

 כלי יקר  כל המצוה אשר אנכי מצוך וגו'. התחיל בלשון יחיד וסיים בלשון רבים תשמרון לעשות למען תחיון ורביתם, לפי שצדיק יסוד עולם ואפילו יחיד שעשה מצוה אחת אשרי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות כו', וכן יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם כולו, לכך אמר אשר אנכי מצוך ליחיד תשמרון לעשות למען תחיון כי שמירת היחיד דומה כאלו רבים שמרו המצות ויגיע התועלת לכולם ונקט המצוה בלשון יחיד לומר לך שאפילו שמירת מצוה אחת כתקונה גורמת למען תחיון כדעת ר"י בסנהדרין (קיא.) שדרש פסוק ופערה פיה לבלי חק (ישעיה ה.יד) למי שלא שמר אפילו חק אחד הא אם שמר אפילו רק חק אחד ניצול מגיהנם לפי שהמצוה גוררת מצוה כמבואר בפר' שלח לך (טו.לח).

ומ"ש למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך וגו' הוא לשון הרמת נס מלשון נסה עלינו אור פניך ה' (תהלים ד.ז) כאלו הושם לבבך על נס גבוה והושיבו בפתח עינים שהכל צופות בו, כך רצה לדעת את אשר בלבבך לכל גויי הארץ כי לדעת מלשון למען דעת כל עמי הארץ ורצה להודיעם בין התשמור מצותיו או לא. כי ממ"נ אם תשמור מצותיו ויתן ה' לך הצלחה ביתר שאת על כל העמים יהיה להם מקום ללון ולומר למה לא עשה כן לכל גוי ישמעאל ועשו יוצאי ירך אברהם, ישיב להם הקב"ה כי מי גוי אשר יעמוד בנסיון כמוהם כי הלכו אחרי ה' בארץ לא זרועה, וכן להפך אם ח"ו יהיו חוטאים וישלח ה' בהם את המארה יאמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, וישיב להם לפי שלא היו שלמים עם ה' וזהו שנאמר לנסותך. וכן והאלהים נסה את אברהם מבואר בדרך זה, והעד ע"ז מ"ש כאן התשמור מצותיו אם לא משמע שהנסיון הוא להראות לכל העמים את אשר בלבבו אם ישמור מצותיו או לא. (כלי יקר)

 דעת זקנים  כל המצוה. אם התחלת במצוה גמור אותה כלה וכן אז"ל המתחיל במצוה אומרים לו מרוק פי' גמור וכל המתחיל במצוה ואחר גומרה נקראת על שם גומרה מנא לן ממשה שהתחיל במצות ארונו של יוסף שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף ולא גמרה שלא הכניסן לארץ אלא ישראל הכניסוהו לפיכך נקראת על שמם שנא' ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם ולא כתיב אשר העלה משה. ועוד אמר ר' ינאי כל מי שהתחיל במצוה ואינו גומרה קובר אשתו ובניו מנא לן מיהודה שנאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו ישבו לפרוס על הפת ולברך ברכת המוציא אמר להם אנו הורגין את אחינו ומברכין ובוצע ברך נאץ ה' אלא לכו ונמכרנו לישמעאלים וכתיב וישמעו אחיו ולא גמר המצוה להצילו לגמרי לכך כתיב ותמת בת שוע אשת יהודה וער ואונן בניו לכך כשיתחיל אדם במצוה יגמור את כלה לכך כתיב כל המצוה: (דעת זקנים)


{ב}  וְזָֽכַרְתָּ֣ אֶת-כָּל-הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר הוֹלִֽיכְךָ֜ יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ זֶ֛ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לְמַ֨עַן עַנֹּֽתְךָ֜ לְנַסֹּֽתְךָ֗ לָדַ֜עַת אֶת-אֲשֶׁ֧ר בִּלְבָֽבְךָ֛ הֲתִשְׁמֹ֥ר (מצותו) מִצְוֹתָ֖יו אִם-לֹֽא:

 אונקלוס  וְתִדְכַּר יָת כָּל אָרְחָא דִי דַבְּרָךְ יְיָ אֱלָהָךְ דְנַן אַרְבְּעִין שְׁנִין בְּמַדְבְּרָא בְּדִיל לְעַנָיוּתָךְ לְנַסָיוּתָךְ לְמִדַע יָת דִי בְלִבָּךְ הֲתִטַר פִּקוּדוֹהִי אִם לָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתֶהֱווֹן דְּכִירִין יַת כָּל אָרְחָא דְדַבַּרְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן דְּנַן אַרְבְּעִין שְׁנִין בְּמַדְבְּרָא מִן בִּגְלַל לְסַגִּיפְכוֹן וּמִן בִּגְלַל לְנַסְיוּכוֹן לְמִנְדוֹעַ הֲנַטְרוּן אַתּוּן פִּקּוּדוֹי אִין לָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  התשמור מצותיו. שלא תנסהו ולא (מ) תהרהר אחריו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דק"ל וכי בשביל שעינה אותם ישמרו מצות ומפרש דהכי פירושו דלכך עינה אותם לדעת וגומר התשמור מצותיו כלומר שלא תנסו וכו' והוי כאלו אמר לדעת התהרהר אחריו אחר שיענה אותך ותאמר מה לי ולמצותיו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  למען ענותך לנסותך לדעת. פירשתיו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וזכרת את כל הדרך וגו'. יאמר כי תוכל לדעת שיש בעשיית המצות טובה שלמה ולא יהיה צדיק נעזב ומבקש לחם כי השם מפרנס אותך במדבר במעשה נס גדול בעבור לכתך אחר מצותיו וכבר פירשתיו בפרשת המן (שמות טז ד) טעם למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותיו אם לא כי היה נסיון גדול להם שלא ידעו עצה לנפשם ויכנסו במדבר הגדול לא מקום לחם ואין בידם כלום מן המן אבל ירד דבר יום ביומו וחם השמש ונמס וירעבו אליו מאד וכל זה עשו לשמור מצות השם ללכת כאשר יצוה והשם היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם אבל הביאם בנסיון הזה כי ממנו יודע שישמרו מצותיו לעולם (הרמב"ן)

 ספורנו  וזכרת את כל הדרך. שנתן לך לחם לאכול ובגד ללבוש שלא בדרך טבע: לנסותך. אם תעשה רצונו בהשיגך לחם ושמלה שלא בצער: לדעת את אשר בלבבך. שיהי' מה שבלבך יוצא לפועל כדי שידע כל מלאך שבדין תהיה מעלתך יותר מן מלאכי השרת ותהי' עליך ידיעתי הפועלת לטוב כראוי לנמצא בפועל: (ספורנו)

 דעת זקנים  וזכרת את כל הדרך. אדלעיל קאי כלו' אם יאמר לך לבך לחמוד כסף וזהב בטח בהקב"ה וזכור כל הדרך אשר הוליכך ולא הוצרכת לכסף וזהב: (דעת זקנים)


{ג}  וַֽיְעַנְּךָ֘ וַיַּרְעִבֶ֒ךָ֒ וַיַּֽאֲכִֽלְךָ֤ אֶת-הַמָּן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא-יָדַ֔עְתָּ וְלֹ֥א יָֽדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן הוֹדִֽיעֲךָ֗ כִּ֠י לֹ֣א עַל-הַלֶּ֤חֶם לְבַדּוֹ֙ יִחְיֶ֣ה הָֽאָדָ֔ם כִּ֛י עַל-כָּל-מוֹצָ֥א פִֽי-יְהֹוָ֖ה יִחְיֶ֥ה הָֽאָדָֽם:

 אונקלוס  וְעַנְיָךְ וְאַכְפָּנָךְ וְאוֹכָלָךְ יָת מַנָא דִי לָא יְדַעְתְּ וְלָא יָדְעוּן אֲבָהָתָיךְ בְּדִיל לְאוֹדָעוּתָךְ אֲרֵי לָא עַל לַחְמָא בִלְחוֹדוֹהִי מִתְקַיַם אֱנָשָׁא אֲרֵי עַל כָּל אַפָּקוּת מֵימְרָא דַיְיָ יִתְקַיַם אֱנָשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וְעַנְיָךְ וְאַכְפִינָךְ וְאוֹכְלָךְ יַת מַנָּא דְּלָא יְדַעְתּוּן וְלָא יָדְעוּן אַבְהָתָךְ מִן בִּגְלַל לְהוֹדָעוּתָךְ אֲרוּם לָא עַל לַחֲמָא בִּלְחוֹדוֹי חַיֵּי בַּר נְשָׁא אֲרוּם עַל כָּל מַה דְּאִתְבְּרֵי עַל מֵימְרָא דַיְיָ חַיֵּי בַּר נְשָׁא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויענך. בדרך: וירעיבך. קודם בא המן או במן בעצמו בעבור שהיה קל על לבם וזה לא יתכן ויתכן מתאוות אחרות: ידעון. בנו''ן וכן צקון לחש גם ויחנון בעבר ארנון: הודיעך. שם הפעל: הלחם. שאדם תדיר בו: מוצא פי ה'. כמו מה שגזר כמו הדבר יצא מפי המלך והטעם כי על הלחם לבדו לא יחיה האדם רק הכח או עם הכח הבא מהעליונים במצות השם וזה פי' מוצא פי ה' והעד שלא אכלתם לחם וחייתם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך. כי לא ידעת במן שתוכלו לחיות בו ימים רבים ולא הגיע אליכם כן בקבלה מאבותיכם או יאמר כי עשה עמכם החסד הגדול הזה אשר אבותיכם הקדושים לא הגיעו אליו כי אף על פי שהלכו אחריו ככל אשר צוה אותם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך (בראשית יב א) לא הגיע מעלתם שיפרנסם בדגן שמים כאשר עשה לך וכן אמרו במדרש במדבר סיני רבה (א ב) בזכות משה הייתם אוכלים המן מה שלא ראו אבותיך הקדושים שנאמר ולא ידעון אבותיך ופירש כי עשה זה להודיעם כי הוא המחיה האדם בכל אשר יגזור א"כ שמור מצותיו וחיה ויתכן לפרש כי ויענך וירעיבך ויאכילך את המן ענינים שונים יאמר כי ענה אותך בלכתך במדבר ארבעים שנה כענין ענה בדרך כחי (תהלים קב כד) וירעיבך מתחלה כמו שאמרו (שמות טז ג) להמית את הקהל הזה ברעב ואחרי כן האכילך את המן להודיעך כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם וכן המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך (פסוק טז) וספר הנס שעשה להם ו"למען ענותך" שב אל המוליכך במדבר הגדול והנורא וגו' וצמאון וגו' (פסוק טו) אבל מה שאמר בפרשת המן (שמות טז ד) למען אנסנו הילך בתורתי אם לא שאתן לכם צרכיהם ושאלתם אביא להם ואראה אם ישמעו אלי ברבות הטובה וזה עולה בדרך הפשט אבל הענין הראשון הוא אמת ונכון (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ויאכילך את המן למען הודיעך. מלמד שבאכילת המן ניתן להם דעה וכן בעזרא הוא אומר (ע''ש וצ''ע) ומנך נתת להם להשכילם וזהו לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן: על ה. לחם. ב' דין ואידך והקרבתם על הלחם שבזכות הקרבנות העולם ניזון: יחיה האדם. וסמיך ליה שמלתך לא בלת' רמז למה שאמרו שעומדים בלבושיהם ק''ו מחטה וזהו כשיחי' האדם שמלתך לא סלתה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויענך וירעיבך וגו'. צריך לדעת מה קשרן של דברים של ויענך וגו' עם ויאכילך וגו', ולפי משמעות הדברים גנאי המן יגיד שאכילת המן היתה לצד הרעבון, וזה אינו שמצינו שהתורה הרבה בשבחי המן כאמור (במדבר י''א ז') והמן וגו' ואמרו רבותינו ז''ל (ספרי שם) שכל הכתוב בשבחו מדבר, גם הוא מזון המלאכים (יומא ע''ה:) כאומרו לחם אבירים אכל איש, ונראה שגם כאן שבח המן יגיד, כי המאכלים ישנם בב' סוגים, יש מאכל ששוה לכל בין בריא בין חולה לצד היותו נקי מהעיפוש וכלו נבלע באברים וקל להתעכל ומבריא האדם, ויש מאכל שאינו ראוי אלא לבריא אבל לחולה יזיקנו ויאבדהו, לזה אמר הכתוב בענין המן ויענך וירעיבך ויאכלך וגו' פירוש ויענך ענוי הדרך, וירעיבך עינוי חסרון המזון, והנה ידוע הוא שהמתענה בדרך יאפסו כוחותיו כח המבשל וכח העיכול וכשאדם אוכל מאכל קשה קצת להתעכל יזיקנו עד מאוד, גם כשירעב האדם ויאכל כדי שביעה יביאנו לידי חולי, ועינינו רואות כי יום שמתענה האדם לעת האוכל לא יוכל אכול ככל אות נפשו, ואמר ויאכלך את המן הרי שבח המאכל שהוא דבר הראוי אפילו למעונה ולרעב מלבד טעם הנרגש שהיה כצפיחית בדבש: (אור החיים)

 דעת זקנים  ויענך. בדרך. כד"א ענה בדרך כחי קצר ימי. וירעיבך שלא נתן לך מזון אלא דבר יום ביומו וזהו רעבון כמו שאחז"ל אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו: למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו. ולא תשים בטחונך על הלחם ועל המזונות כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם על כל מצותיו וחקיו שיצאו מפיו יחיה האדם והם יתנו לך חיים בעולם הזה ולעולם הבא: (דעת זקנים)


{ד}  שִׂמְלָ֨תְךָ֜ לֹ֤א בָֽלְתָה֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְרַגְלְךָ֖ לֹ֣א בָצֵ֑קָה זֶ֖ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָֽה:

 אונקלוס  כְּסוּתָךְ לָא אִבְלִיאַת מִנָךְ וּמְסָנָךְ לָא יְחֵפוּ דְנַן אַרְבְּעִין שְׁנִין: (אונקלוס)

 יונתן  כְּסוּתְכוֹן לָא בְּלַת מֵעִילַוֵי גּוּשְׁמֵיכוֹן וְרִגְלֵיכוֹן לָא הֲלִיכַן מְיַיחְפִּין דְּנָן אַרְבְּעִין שְׁנִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  שמלתך לא בלתה. ענני כבוד היו שפין בכסותם ומגהצים אותם כמין כלים מגוהצים, ואף קטניהם כמו שהיו גדלים (נ) היה גדל לבושן עמהם, כלבוש הזה של חומט שגדל עמו: לא בצקה. לא נפחה כבצק, כדרך הולכי יחף (ס) שרגליהם נפוחות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) רצ"ל מה חידוש היה בזה שאם מניחים הבגדים בקופסא שלא היו בלין ומפרש דאף על פי שהיו הבגדים עליהם כל מ' שנה לא היו בלין והטעם משום דענני כבוד וכו' וזהו דכתיב מעליך ר"ל אף על פי שהיו הבגדים עליהם: (ס) ואם תאמר והא בפרשת כי תבא כתיב ונעלך לא בלתה מעל רגלך שמע מיניה שהיו להם מנעלים ויש לומר דהתם קאי איוצאי מצרים שהיו להם מנעלים אותם מנעלים לא בלו מעל רגליהם ומה שפירש כאן היינו אותן שנולדו במדבר שלא היו להם מנעלים. והרא"ם פירש כדרך הולכי יחף כלומר להודיע באיזה מין נפיחה קמיירי לא שהיו יחפי רגל וכו' ואין להקשות לפי פירושו מאי בא להשמיענו פשיטא שלא בצקה כיון שלא הלכו יחף. דיש לומר אין הכי נמי דזה בא הכתוב להשמיענו דלא בלתה מעל רגליהם והכי פירושו רגלך לא בצקה כדרך כל הולכי יחף לפי שלא באתם לכלל זה משום דנעלך לא בלתה מעל רגליך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שמלתך. יש אומרי' דרך אות ואחרים אומרים כי הוציאו מלבושים רבים ממצרים ויתכן שאין בתולדת המן להוליד זיעה: לא בצקה. מגזרת ויאפו את הבצק כי מנהג רגל האורח שהלך רגלי דרך רב שינפחו רגליו ויתכן שנתן להם השם כח או הוליכם אט: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  שמלתך לא בלתה מעליך. ענני כבוד היו שפין בכסותן ומגהצים אותם כמו כלים המגוהצים וכן קטניהם כשהיו גדלין גדל לבושן עמהם לשון רש"י ודברי אגדה (מדרש תהלים כג) אבל ר"א כתב ואחרים אמרו כי הוציאו מלבושים רבים ויתכן שאין בתולדת המן להוליד זיעה וכן אמר ורגלך לא בצקה שנתן להם כח או הוליכם לאט ואין דבריו נכונים כי משה יזכיר להם זה לאמר כי בעשיית המצוה יהיה להם מזון וכסות ויחליפו כח כאשר חיו במן ארבעים שנה והיו להם השמלות וארח ברגלם לא יבא והכל ממעשה הנס כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם ויתפרנס ואם תכסה את הקורה בשמלה חדשה בארבעים שנה תבלה אע"פ שאין בה זיעה אף כי אנוש רמה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ארבעים שנה. וסמיך ליה וידעת עם לבבך רמז עד מ' שנה לא קם אינש אדעתא דרביה וכן בן ארבעים לבינה. ולבבו יבין לבבו עולה מ''ם וכן ג''כ הלב באמצע הגוף כמו מ''ם שהוא באמצע הא''ב: (בעל הטורים)

 כלי יקר  שמלתך לא בלתה מעליך וגו'. עליך לא נאמר אלא מעליך, י"א שקאי על הזיעה המצוי בהולכי דרכים והזיעה מבלה את הבגדים לכך נאמר מעליך מן הדבר אשר עליך וע"כ סמך להם ורגלך לא בצקה כי הדרך סיבה לשניהם. ורש"י פירש שענני כבוד היו שפים בכסותם ובלי ספק שבמקום שהיו שם ענני כבוד אשר כבוד ה' בתוכם נדחו כל המזיקים כי אינן מצויין במחיצת השכינה ע"כ אמר שלא קבלו נזק בבגדים ורגליהם על דרך שאמרו רז"ל מסכת ברכות (ו.) הני מאני דרבנן דבלו מחופיא דידהו הני כרעי דמנקפן מנייהו. (כלי יקר)


{ה}  וְיָֽדַעְתָּ֖ עִם-לְבָבֶ֑ךָ כִּ֗י כַּֽאֲשֶׁ֨ר יְיַסֵּ֥ר אִישׁ֙ אֶת-בְּנ֔וֹ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מְיַסְּרֶֽךָּ:

 אונקלוס  וְתִדַע עִם לִבָּךְ אֲרֵי כְּמָא דִי מְאַלֵף גַבְרָא יָת בְּרֵהּ יְיָ אֱלָהָךְ מְאַלֵף לָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִנְדְּעוּן עִם רַעֲיוֹנֵי לִבְכוֹן אֲרוּם הֵיכְמָא דִּמְסַקֵּר גְּבַר יַת בְּרֵיהּ יְיָ אֱלָהָךְ מַסְקֵר יַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וידעת עם לבבך. שידע באמונת לבו שהוא העיקר ובעבור שתשמע אל האלוה המיסר אותך ואם הרעיבך ליסרך ויענך בדרך בצמא שכרך שיביאך אל הארץ הטובה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כי כאשר ייסר איש את בנו. שיתן עליו לטובתו עול מוסר כענין שנאמר (משלי יט יח) יסר בנך כי יש תקוה ואל המיתו אל תשא נפשך כן ה' אלהיך מיסרך מתחלה בענוי המדבר ונסיון המן שתערב לנפשך טובת הארץ ופירותיה על כן אמר אחריו (פסוק ז) כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  מיסרך. תגין על המ''ם לומר שהנשמה נוצרה במ' יום והתורה נתנה במ' יום ואם לא תשמור התורה שנתנה למ' יום מיסרך ונוטל ממך נשמתך שנוצרה במ' יום: (בעל הטורים)

 אור החיים  וידעת עם לבבך וגו'. כונת הכתוב הוא שישער האדם עם לבו שאין טבע אדם להוכיח וליסר אלא לבנו כי עליו יקפיד בראותו עשות רע מה שאין כן ירגיש לבו בראות בן חבירו עשות רשע, וזה מטבע המוטבע באנוש להרגיש על בנו בעשותו דבר אשר לא יעשה ויקללנו ויכנו מה שלא יעשה כן למי שאינו מקפיד עליו, כמו כן ה' אלהיך מיסרך, פירוש שהגם שהאומות עושים רשע ותועבות לא יקפיד עליהם כמו שמקפיד עליך להיותו אלהיך שנתייחד שם אלהותו עליך ולזה מיסרך על כל דבר אשר לא טוב עשות: (אור החיים)

 ספורנו  מיסרך. נותן לך במצותיו מוסר נאות אל השלמות המכוון מאתו: (ספורנו)


{ו}  וְשָׁ֣מַרְתָּ֔ אֶת-מִצְוֹ֖ת יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לָלֶ֥כֶת בִּדְרָכָ֖יו וּלְיִרְאָ֥ה אֹתֽוֹ:

 אונקלוס  וְתִטַר יָת פִּקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לִמְהַךְ בְּאָרְחַן דְתַקְנָן קֳדָמוֹהִי וּלְמִדְחַל יָתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִנְטְרוּן יַת פִּקּוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן לִמְהַךְ בְּאָרְחָן דְּתַקְנָן קֳדָמוֹי וּלְמִדְחַל יָתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  ללכת בדרכיו. בגי' ללמוד תורה. וליראה אותו. למה כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ולא תהיה כפוי טובה: (בעל הטורים)


{ז}  כִּ֚י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ מְבִֽיאֲךָ֖ אֶל-אֶ֣רֶץ טוֹבָ֑ה אֶ֚רֶץ נַ֣חֲלֵי מָ֔יִם עֲיָנֹת֙ וּתְהֹמֹ֔ת יֹֽצְאִ֥ים בַּבִּקְעָ֖ה וּבָהָֽר:

 אונקלוס  אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ מַעֲלָךְ לְאַרְעָא טַבְתָא אַרְעָא נָגְדָא נַחֲלִין דְמַיִין מַבּוּעֵי עֵינַוָן וּתְהוֹמִין נָפְקִין בְּבִקְעָן וּבְטוּרִין: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יְיָ אֱלָהָכוֹן מֵעַל יַתְכוֹן לְאַרְעָא מְשַׁבְּחָא בְּפֵירָהָא אַרְעָא דְנַגְדָא נַחֲלִין דְּמַיָין צְלִילִין מַבּוּעֵי עֵינַוָון חַלְיַין וּתְהוֹמִין דְּלָא מְיַיבְּשִׁין נַפְקִין בְּבִקְעָן וּבְטַוְורִין: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  וטעם ארץ נחלי מים. שהיא כגן רוה לא שישקוה מים ברגל כארץ מצרים כאשר יאמר עוד (להלן יא יא) כי למטר השמים תשתה מים ופירש כי עינות ותהומות יוצאים בבקעה וגם בהר ומשם יזחלו בה נחלים ושיעור הכתוב עינות ועינות תהומות כמו בעזוז עינות תהום (משלי ח כח) מעינות תהום רבה (בראשית ז יא) והענין כי יש מן המעינות שנוזלים מתמצית לחות ההרים מן הגשמים שנבלעים בתוכם או מן האדים העולים להם והם שקרא עיינות כמו אל כל מעיני מים (מלכים א יח ה) למעינו מים (תהלים קיד ח) ויש מהם שיוצאים ממקור התהום והם שקראם "תהומות" כלומר מעינות תהום ואמר כי משניהם בבקעה וגם בהר (הרמב"ן)

 ספורנו  אל ארץ טובה. שנקבצו בה מיני הטובו' שלא יקבצו בגליל זולתו וספר חמשת מיני הטוב ובכל אחד מהם אמר ארץ. הראשון הוא ארץ נחלי מים עינות ותהומות לא מי יאורים ואגמים הרעים. על הפך והמים רעים והארץ משכלת. השני הוא ארץ חטה ושעורה הצריכים למזון. השלישי הוא ארץ זית שמן ודבש שהם מעדני מלך. הרביעי ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם שימצאו בה מעות בזול. כאמרו ותמלא ארצו כסף וזהב ואין קצה לאוצרותיו. כי אמנם יוקר המעות קשה מיוקר הפירות. כאמרם ז''ל (תעניות פ' סדר תעניות) לא שנו אלא על בצורת של פירות אבל על בצורת של מעות מתריעין עליהם מיד. החמישי הוא ארץ אשר אבניה ברזל שבה נמצא רבוי אבנים קשות ובהירות יפות וטובות לבנין: (ספורנו)

 דעת זקנים  ארץ נחלי מים. שבעה פעמים כתיב כאן ארץ כנגד שבעה עממין. שני לוחות כנגד חתן וכלה וכנגד שני שושבינין וכנגד שמים וארץ וכנגד שתי תורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה וכנגד שני עולמות העולם הזה והעולם הבא. ואמ"ר חנינא לוחת כתיב חסר ללמדך שהיו שתיהן שוות: (דעת זקנים)


{ח}  אֶ֤רֶץ חִטָּה֙ וּשְׂעֹרָ֔ה וְגֶ֥פֶן וּתְאֵנָ֖ה וְרִמּ֑וֹן אֶֽרֶץ-זֵ֥ית שֶׁ֖מֶן וּדְבָֽשׁ:

 אונקלוס  אַרְעָא חִטִּין וְסַעֲרִין וְגוּפְנִין וּתְאֵנִין וְרִמוֹנִין אַרְעָא דְזֵיתָהָא עָבְדִין מִשְׁחָא וְהִיא עָבְדָא דְבָשׁ: (אונקלוס)

 יונתן  אַרְעָא דְמַרְבַּיָיא חִינְטִין וּשְעוֹרִין וּמְלַבְלְבָא גוּפְנִין דְּמִנְהוֹן נָפִיק חֲמַר חַל וְחָרִיף וּמַרְבַּיָא תֵינִין וְרוּמָנִין אֲרַע דְּמִן זֵיתָהָא עַבְדִין מְשַׁח וּמִן תוּמְרַיָיהָא עַבְדִין דְּבָשׁ: (תרגום יונתן)

 רש"י  זית שמן. זיתים העושים (ע) שמן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) ר"ל דשני מיני זיתים הם ומין אחד אינו עושה שמן לכך צריך למיכתב זית שמן אי נמי לפי דאמרינן שארץ ישראל משובח בשבעה דברים וכשתמנה זית שמן לשני דברים אז תמצא ח' דברים ולכך פירש זיתים העושים שמן ר"ל דבר אחד הוא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ארץ חטה. הזכיר המולידים הדם. ודבש. פירשתיו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ארץ חטה ושעורה. י' תיבות בפסוק לכך צריך ליתן י' אצבעות בפת בשעת ברכה ועוד כנגד י' מצות שנעשו בפת לא תחרוש לא תזרע כלאים לקט שכחה פאה לא תחסום תרומה ומעשר ראשון ושני וחלה: (בעל הטורים)


{ט}  אֶ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹ֤א בְמִסְכֵּנֻת֙ תֹּֽאכַל-בָּ֣הּ לֶ֔חֶם לֹֽא-תֶחְסַ֥ר כֹּ֖ל בָּ֑הּ אֶ֚רֶץ אֲשֶׁ֣ר אֲבָנֶ֣יהָ בַרְזֶ֔ל וּמֵֽהֲרָרֶ֖יהָ תַּחְצֹ֥ב נְחֽשֶׁת:

 אונקלוס  אַרְעָא דִי לָא בְעִצוּרִין (נ''א בְמִסְכֵּנוּ) תֵּיכוּל בַּהּ לַחֲמָא לָא תֶחְסַר כָּל מִדַעַם בַּהּ אַרְעָא דִי אַבְנָהָא פַרְזְלָא וּמִטוּרָהָא תִּפְסוּל נְחָשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  אַרְעָא דְלָא בְחוּסְרָנָא תֵיכְלוּן בָּהּ לַחֲמָא לָא תֶחְסַר כָּל מִדַּעַם בָּהּ אַרְעָא דִי חַכִּימָהָא גָזְרִין גְּזֵרַן בְּרִירַן הֵי כְּפַרְזְלָא וְתַלְמִידָהָא שַׁאֲלִין שְׁאִילִין מְסִימָן כִּנְחָשָׁא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  במסכנות. בדלות ועניות וכן ילד מסכן וחכם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם אשר אבניה ברזל. כי במקום אשר תחשוב ששם אבנים שם תמצא ברזל כי מעפרה יוקח ובשרם כי בארץ ישראל מחצב נחשת וברזל שהם צורך גדול ליושבי הארץ ולא תחסר כל בה אבל מוצא הכסף והזהב איננו חסרון בארץ ובתרגום ירושלמי ראיתי דאבנהא ברירן היך פרזלא וכו' ר"ל שהכתוב משבח הארץ שימצאו בה מחצבים מן אבנים גדולות אבנים יקרות אבני גזית לבנות מהם בתים וחומות ומגדלים לא כארץ מצרים וארצות רבות שהם שוכני בתי חומר ונעשים ליושביהם קבריהם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  תחסר. ג'. דין ואידך וצפחת השמן לא תחסר ובטן רשעים תחסר אף ע''פ שזה נאמר בא''י הצדיקים בכ''מ לא יחסרו לחם שהרי אליהו הלך לצרפת ושם אמר לה לא תחסר אבל הרשעים בכ''מ תחסר להם: לא תחסר. תגין על הרי''ש לומר שהיא ראש עפרות תבל: (בעל הטורים)

 אור החיים  ארץ אשר לא במסכנות וגו'. פירוש לפי שיש בני אדם שהגם שהם עשירים מתנהגים כמנהג עניים לב' סיבות. א' שחושש שמא יתמוטט ויעני לכן מצמצם לבל יוציא הוצאות מרובות, ב' שלא ישביע עצמו כדי שלא יראה שהוא עשיר, לזה אמר אשר לא במסכנות וגו' שאין מקום בה לב' המיחושים הנזכר, כי ב' המיחושים יהיו מאמצעות זה עשיר וזה עני ומאמצעות ההתמוטטות ושניהם אינם בעיר הלזו, ונתן טעם לזה באומרו לא תחסר כל בה פירוש בשלמא אם העושר בא מזולת הארץ זה משתדל ומעשיר וזה אינו משתדל ומעני אבל כיון שהעושר בארץ היא תלוי והמעשיר מהארץ מעשיר ונתחלקה לכולם בשוה אם כן כולם עשירים, גם אין לחוש להתמוטטות כל עת היותם בארץ כי ממנה עושר ונכסים והוא אומרו כל בה:

והזכיר ב' פרטים שהם ברזל ונחושת שהם ב' דברים הצריכים עקרים לתשמישי אדם, והזכיר אחר זה ואכלת וגו' פירוש לפי שאין שלימות לארץ בהיותה משובחת בפירות אם היא חסרת דברים הצריכין לישוב העיר ותשמישי בני אדם כי יצא השבח להשלים החסר, והלא תמצא כמה עובדי אדמה גנות ופרדסים שיש להם כמה וכמה ומשתכרין הרבה במה שנותנת האדמה כחה בפירות הארץ ובפירות האילן ואף על פי כן עומדים בחוסר כי יוציאו הכל בצרכי תשמישיהם ומלבושיהם, לזה אחר שאמר ארץ חטה וגו' גמר אומר לא תחסר כל בה ואין אתם צריכין להוציא משבח פירות הארץ למקום אחר להביא במקומו דברים הצריכים לתשמיש אדם ותשמיש תשמישיו ובזה ישנם בגדר ואכלת ושבעת: (אור החיים)

 ספורנו  תחצוב נחשת. הוא הברזל הטוב שהוא בהיר ונאות לבנין וכלים: (ספורנו)

 כלי יקר  ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וגו' רז"ל דרשו (תענית ד.) ארץ אשר אבניה ברזל אל תקרי אבניה אלא בוניה אלו ת"ח שעוסקין בבנינו של עולם והם מחדדים זה את זה כברזל. ומה ראו על ככה לדרוש פסוק זה על לומדי תורה במקום שיש לפרשו כפשוטו. ונראה שקשה להם כי פסוק זה מתחיל בעניני אכילת לחם, ואח"כ אמר ואכלת ושבעת, ואיך נתן ריוח בין הדביקים והפסיק בברזל, אלא ודאי שהכל מדבר מהנהגת לומדי תורה כי כך דרכה של תורה פת במלח תאכל (אבות ו.ד). והביאור הוא שארץ זו לא בעבור מסכנות ודלות תאכל בה לחם כמות שהוא שהרי לא תחסר כל בה, אלא לפי שהיא ארץ אשר אבניה בוניה ברזל מחדדים זה לזה בהלכה וכל כך יהיה להם חשק בתורה עד שלא ידרשו איזו מקומן של זבחים הרוג צאן ושחוט בקר, אלא יסתפקו בלחם לבד. ואל תאמר שבעבור זה יותש כחם אלא עכ"פ יהיו חזקים כברזל כי התורה תוסיף תת כחה להם. ומ"ש אבניה בוניה אין צורך לזה כי מדרך הכתוב לכנות אנשי השם באבנים כמו אבן מאסו הבונים (תהלים קיח.כב) כי אבני נזר מתנוססות (זכריה ט.טז) האבן הראשה (שם ד.ז) וכן רבים. ועליהם אמר ואכלת ושבעת כי הצדיק אוכל לשובע נפשו אם מעט ואם הרבה יאכל וכן מ"ש ומהרריה. היינו מן אנשי השם שנקראו בשם הרים כמו שנאמר (מיכה ו.ב) שמעו הרים את ריב ה' מהם תחצוב נחושת כי נשיכתן נשיכת נחש (אבות ב.טו) והלשון נופל על הלשון.

ובסמוך הזהיר על המותרות ואמר פן תאכל ושבעת. והל"ל פן תאכל ותשבע, אלא שר"ל פן תדרוש אחר המותרות ותאכל אחר שכבר שבעת ובתים טובים תבנה אע"פ שכבר ישבת שיש לך כבר דירה כדי צרכך, ולא תסתפק במוכרחות ותבנה עוד ללא צורך. ועל זה הדרך נוכל לומר שגם בפסוק זה הזכיר האכילה והבתים, שאמר ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם, היינו הסיפוק ההכרחי כאכילה כאמור, ארץ אשר אבניה היינו בוניה ברזל כי הבונה כדי צרכו הוא הבנין החזק כברזל אשר מתקיים לעד, לא כן הבונים חרבות למו, כי מבנין המותרים ודאי לחרבה יהיה ושמם מאין יושב כדרך רוב חצרות של שרים שמקויים בהם ושאיה יוכת שער (ישעיה כד.יב).

ד"א מסכנת לשון אוצרות, מלשון ויבן ערי מסכנות לפרעה (שמות א.יא) שלא יצטרכו לעשות אוצרות תבואה בארץ מפני יראת זלעפות רעב, או מלחמה, כי בעשותם רצון האל ית' נכון לבם בטוח בה' שומרם ומצילם.

וי"א לפי שמדרך העני לאכול פת כמות שהוא, אבל העשיר אינו אוכלו בלא לפתן, על כן אמר שלחם של א"י יהיה כל כך נקי וכשלג ילבין שאפילו העשיר יאכלו כמות שהיא בלא לפתן לכך נאמר לא במסכנת תאכל בה לחם.

ומ"ש וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה. רמז לו"פ ארץ שהזכיר כי הם מקור הברכות כאמרו רז"ל (סוטה לח:) אין נותנים כוס של ברכה כ"א לטוב עין שנאמר (משלי כב.ט) טוב עין הוא יבורך קרי ביה יברך ותוספת וי"ו רמז למקור הברכות כי הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות כו' (ב"ב ט:) וחסרון וי"ו של עפרון שהיה רע עין יוכיח, על כן דווקא טוב עין יברך ויבורך בתוספת וי"ו בששה ברכות הנזכרות בו"פ ארץ שהזכיר כאן על כן נאמר וברכת וגו' על הארץ והוא רמז נכון. (כלי יקר)


{י}  וְאָֽכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ עַל-הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן-לָֽךְ:

 אונקלוס  וְתֵיכוּל וְתִשְׂבַּע וּתְבָרַךְ יָת יְיָ אֱלָהָךְ עַל אַרְעָא טַבְתָא דִיהַב לָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתֶהֱווֹן זְהִירִין בִּזְמַן דְּאַתּוּן אָכְלִין וּשְבֵעִין הֲווֹן מוֹדִין וּמְבָרְכִין קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן עַל כָּל פֵּירֵי אַרְעָא מְשַׁבְּחָא דִיהַב לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ואמר ואכלת ושבעת וברכת. כי תזכור עבודת מצרים וענוי המדבר וכאשר תאכל ותשבע בארץ הטובה תברך עליה את השם ורבותינו (ברכות מח) קבלו שזו מצות עשה וטעמו ותברך את ה' אלהיך וכן ועשית מעקה לגגך (להלן כב ח) וכן ועשית פסח לה' אלהיך (להלן טז א) ולקחת מראשית כל פרי האדמה (להלן כו ב) ורבים כן וטעם על הארץ הטובה כמו ועל הארץ הטובה יצוה שתברכהו בכל עת שתשבע על השובע ועל הארץ שנתן לך שינחילנה לך לעולמים ותשבע מטובה והנה חיוב המצוה הזאת בכל מקום (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ואכלת ושבעת. וסמיך ליה פן תשכח וגומר שצריך להזכיר יום המיתה בברכת המזון ולכך תקנו הטוב והמטיב על הרוגי ביתר שנתנו לקבורה: ואכלת. וברכת. היינו ברכת המזון וכן נמי צריך לברך לפניו פי' ואכלת ושבעת וברכת כבר שאסור לאדם ליהנות מן העוה''ז בלא ברכה שנאמר לה' הארץ ומלואה אבל לאחר שבירך הוא משלו שנאמר והארץ נתן לבני אדם וזה אמרתי לה' אדני אתה טובתי בל עליך מכיון שהדיתי לה' אין הטובה משלך: ואכלת. בגימטריא זהו בכזית: (בעל הטורים)

 ספורנו  וברכת את ה' אלהיך. למען תזכור כי מאתו היו אלה לך: (ספורנו)


{יא}   שני  הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן-תִּשְׁכַּ֖ח אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤ר מִצְוֹתָיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם:

 אונקלוס  אִסְתַּמַר לָךְ דִילְמָא תִתְנְשֵׁי יָת דַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָךְ בְּדִיל דְלָא לְמִטַר פִּקּוֹדוֹהִי וְדִינוֹהִי וּקְיָמוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין: (אונקלוס)

 יונתן  אִסְתַּמְרוּן לְכוֹן דִּילְמָא תִתְנְשׁוּן יַת דַּחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן מִן בִּגְלַל דְּלָא לְמִנְטַר פִּקּוּדוֹי וְדִינוֹי וּקְיָמוֹי דַּאֲנָא מְפַקֵּיד לְכוֹן יוֹמָא דֵין: (תרגום יונתן)


{יב}  פֶּן-תֹּאכַ֖ל וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבָתִּ֥ים טֹבִ֛ים תִּבְנֶ֖ה וְיָשָֽׁבְתָּ:

 אונקלוס  דִילְמָא תֵיכוּל וְתִשְׂבַּע וּבָתִּין שַׁפִּירִין תִּבְנֵי וְתֵיתֵב: (אונקלוס)

 יונתן  דִּלְמָא תֵּיכְלוּן וְתִשְבְּעִין וּבָתִּין שַׁפִּירִין תִּיבְנוּן וְתֵיתְבוּן: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  ובתים. ד' במס' דין ואידך בתים מלאים כל טוב. וחמדו שדות וגזלו בתים ונשאו. ובתים מאין אדם. אם תשמור מצותיו תמצא בתים מלאים כל טוב ובתים טובים תבנה אבל אם רם לבבך ותגזול שדות ובתים אז ובתים מאין אדם: (בעל הטורים)


{יג}  וּבְקָֽרְךָ֤ וְצֹֽאנְךָ֙ יִרְבְּיֻ֔ן וְכֶ֥סֶף וְזָהָ֖ב יִרְבֶּה-לָּ֑ךְ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר-לְךָ֖ יִרְבֶּֽה:

 אונקלוס  וְתוֹרָךְ וְעָנָךְ יִסְגוּן וְכַסְפָּא וְדַהֲבָא יִסְגֵא לָךְ וְכֹל דִי לָךְ יִסְגֵא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתוֹרֵיכוֹן וְעָנֵיכוֹן יִסְגוּן וְכַסְפָּא וְדַהֲבָא יִסְגֵי לְכוֹן וְכָל דִּילְכוֹן יִסְגֵי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ירבין. היו''ד תחת ה''א ואין זה דעת רבי משה הכהן הספרדי: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב. סמך כסף וזהב לצאן לומר לך הרוצה שיעשיר יעסוק בבהמה דקה ומ''מ כתיב ירבין חסר וי''ו לומר לך שאם מרעה בשדות אחרים נכסיו מתמוטטין: (בעל הטורים)


{יד}  וְרָ֖ם לְבָבֶ֑ךָ וְשָֽׁכַחְתָּ֙ אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ הַמּוֹצִֽיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים:

 אונקלוס  וִירִים לִבָּךְ וְתִנְשֵׁי יָת דַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָךְ דִי אַפְּקָךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבֵּית עַבְדוּתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִתְרָם לִבְּכוֹן וְתִתְנְשׁוּן יַת דַּחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן דְּאַפֵּיקְכוֹן פְּרִיקִין מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבֵּית שִׁעֲבּוּד עַבְדַיָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ורם לבבך. ותשכח כי עבד היית בשפלות לב ותשכח הענוי והרעב והצמא שהיה לך במדבר ואף על פי כן השם כלכל אותך: (אבן עזרא)


{טו}  הַמּוֹלִ֨יכֲךָ֜ בַּמִּדְבָּ֣ר | הַגָּדֹ֣ל וְהַנּוֹרָ֗א נָחָ֤שׁ | שָׂרָף֙ וְעַקְרָ֔ב וְצִמָּא֖וֹן אֲשֶׁ֣ר אֵין-מָ֑יִם הַמּוֹצִ֤יא לְךָ֙ מַ֔יִם מִצּ֖וּר הַֽחַלָּמִֽישׁ:

 אונקלוס  דְדַבְּרָךְ בְּמַדְבְּרָא רַבָּא וּדְחִילָא אֲתַר חֵיוָן קָלָן וְעַקְרַבִּין וּבֵית צַחֲוָנָא אֲתַר דִי לֵית מַיָא דְאַפֵּק לָךְ מַיָא מִטִּנָרָא תַּקִיפָא: (אונקלוס)

 יונתן  דְּדַבְּרָךְ בְּרַחֲמִין בְּמַדְבְּרָא רַבָּא וּדְחֵילָא אֲתַר מָלֵי חֵיוָן קָלִין וְעַקְרַבִּין עַקְצִין וּבֵית צַחְוָונָא אֲתַר דְּלֵית מוֹי דְּאַפֵּיק לָךְ מוֹי מִשָׁמִיר טִנְרָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  במדבר. מושך עצמו ואחר עמו וכן הוא במדבר הגדול. שהוא ארוך ורחב: והנורא. שהוא מדבר שרף: החלמיש. הצור התקיף: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  נחש שרף ועקרב וצמאון. בגימ' בכשדים בפרס במקדון ובשעיר: (בעל הטורים)

 ספורנו  מצור החלמיש. שנהפך למים כאמרו ההופכי הצור אגם מים: (ספורנו)


{טז}  הַמַּֽאֲכִ֨לְךָ֥ מָן֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אֲשֶׁ֥ר לֹא-יָֽדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן עַנֹּֽתְךָ֗ וּלְמַ֨עַן֙ נַסֹּתֶ֔ךָ לְהֵיטִֽבְךָ֖ בְּאַֽחֲרִיתֶֽךָ:

 אונקלוס  דְאוֹכָלָךְ מַנָא בְּמַדְבְּרָא דִי לָא יָדְעוּן אֲבָהָתָךְ בְּדִיל לְעַנָיוּתָךְ וּבְדִיל לְנַסָיוּתָךְ לְאוֹטָבָא לָךְ בְּסוֹפָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  דְּאוֹכְלָךְ מַנָא בְּמַדְבְּרָא דְּלָא יַדְעוּן אַבְהָתָךְ מִן בִּגְלַל לְסַגְפוּתָךְ וּמִן בִּגְלַל לְנַסְיוֹתָךְ לְאוֹטָבָא לָךְ בְּסוֹפָךְ: (תרגום יונתן)

 ספורנו  למען ענותך. שתקיים מעוני כדאגת מי שאין לו פת בסלו: ולמען נסותך. אם תעשה רצונו בתתו פרנסתך שלא בצער: להיטיבך. יותר ממלאכי השרת כראוי למנוסה לפניו: (ספורנו)


{יז}  וְאָֽמַרְתָּ֖ בִּלְבָבֶ֑ךָ כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת-הַחַ֥יִל הַזֶּֽה:

 אונקלוס  וְתֵימַר בְּלִבָּךְ חֵילִי וּתְקֵף יְדִי קְנוֹ לִי יָת נִכְסַיָא הָאִלֵין: (אונקלוס)

 יונתן  הֲווֹ זְהִירִין דְּלָא תֵימְרוּן בְּלִבְּכוֹן חֵילָן וּתְקוֹף יְדָן קָנוּ לָן יַת נִכְסַיָא הָאִילֵין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  החיל הזה. הממון וכן ועזבו לאחרים חילם. והטעם יגיעם וכחם: (אבן עזרא)


{יח}  וְזָֽכַרְתָּ֙ אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כִּ֣י ה֗וּא הַנֹּתֵ֥ן לְךָ֛ כֹּ֖חַ לַֽעֲשׂ֣וֹת חָ֑יִל לְמַ֨עַן הָקִ֧ים אֶת-בְּרִית֛וֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּ֥ע לַֽאֲבֹתֶ֖יךָ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה: (פ)

 אונקלוס  וְתִדְכַּר יָת יְיָ אֱלָהָךְ אֲרֵי הוּא יָהֵב לָךְ עֵצָה לְמִקְנֵי נִכְסִין בְּדִיל לְקַיָמָא יָת קְיָמֵהּ דִי קַיִים לְאֲבָהָתָךְ כְּיוֹמָא הָדֵין: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְתֶהֱווֹן דְּכִירִין יַת יְיָ אֱלָהָכוֹן אֲרוּם הוּא דִּיהַב לְכוֹן מִלְכָּא לְמִקְנֵי נִיכְסִין מִן בִּגְלַל לְקַיָימָא יַת קְיָימֵיהּ דְּקַיֵּים לְאַבְהַתְכוֹן כִּזְמַן יוֹמָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וזכרת. הטעם אם עלה על לבבך לאמר כחי ועוצם ידי זכור הנותן לך כח: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. ידוע כי ישראל גבורים ואנשי חיל למלחמה כי נמשלו לאריות ולזאב יטרף ומלכי כנען במלחמה נצחו אותם על כן אמר אם תחשוב כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה תזכור השם שהוציא אותך ממצרים ולא היה לך שם כח ועצם יד כלל ותזכור עוד כי במדבר אשר אין לאל ידך לחיות שם עשה לך כל צרכך אם כן גם החיל הזה אשר עשית בכחך השם הוא שנתן לך הכח כאשר עשית אותו ואם תשכח את השם יכלה כחך ושארך ותאבד כאשר אבדו הם כי כל עוזבי ה' יכלו וחזר להביא עוד ראיה אחרת שלא תחשוב כחי ועצם ידי וגו' ואמר (ט א) שמע ישראל דבר אמת מפי כי הגוים האלה הם גדולים ועצומים ממך ואיך תנצחם במלחמה ועוד יש להם ערים גדולות ובצורות לרום השמים ואיך תכבוש אותם ועוד ששם עם גדול ורם בני ענקים שאתה ידעת מן המרגלים שראו אותם ואתה שמעת מימים ראשונים שלא יתיצב אדם לפניהם וכשיתברר לך כל זה יש לך לדעת ולהאמין מן היום הזה כי לא תוכל לעבור עליהם כלל עד שתדע בלבבך כי ה' העובר לפניך הוא אש אוכלה והוא ישמידם ויכניעם לא כח ועצם יד שנתן לך אבל יד ה' עשתה זאת בתקיפין שבהם וזה רמז למה שאמר (יהושע י יא) וה' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים וכן אמר שם (פסוק יד) ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו וגו' כי ה' נלחם לישראל והערים הבצורות שהזכיר כאן רמז לחומת יריחו שנפלה לפני הארון וזהו שאמר דוד (תהלים מד ד) כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם ימין השם וזרועו בתקיפים ואור פניו שרצם בהרוגי המלחמה שנתן להם כח עליהם וזהו שאמר הכתוב עוד (עמוס ב ט) ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת ייחד האמורי שהיה עצום בהם והשם הוא המשמיד אותו (הרמב"ן)

 אור החיים  וזכרת את ה' וגו'. פירוש שצריך לתת לבו על טובתו כי מה' היתה לו, ודבר זה יעירהו תמיד להכיר בוראו והשגחתו עליו, ותחילת תחבולות יצר האדם היא להשכיחו דבר זה ודרך זה יכנס לאבדו, ואולי כי לזה סמך מאמר שאחרי זה והיה אם שכוח תשכח פירוש אם שכוח דבר זה שה' הוא המטיב לך וגו' סופך שתשכח את ה', וסופך ללכת אחרי אלהים אחרים, ולא במחשבה לבד אלא במעשה כאומרו ועבדתם, ולא עבודה שאינה מסויימת באיסור אלא והשתחוית להם שהיא עבודה מסויימת באיסור לכל עבודה זרה שבעולם, כאומרם ז''ל (סנהדרין ס':) המשתחוה למרקוליס חייב הגם שאין עבודתו בכך, הא למדת שהזכירה זו גדר גדול לעבודת ה' ומחסרונה ידיחנו השטן ממדריגה למדריגה למטה ממנה: (אור החיים)


{יט}  וְהָיָ֗ה אִם-שָׁכֹ֤חַ תִּשְׁכַּח֙ אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְהָֽלַכְתָּ֗ אַֽחֲרֵי֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַֽעֲבַדְתָּ֖ם וְהִשְׁתַּֽחֲוִ֣יתָ לָהֶ֑ם הַֽעִדֹ֤תִי בָכֶם֙ הַיּ֔וֹם כִּ֥י אָבֹ֖ד תֹּֽאבֵדֽוּן:

 אונקלוס  וִיהֵי אִם מִנְשָׁאָה תִנְשֵׁי יָת דַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָךְ וּתְהַךְ בָּתַר טַעְוַת עַמְמַיָא וְתִפְלְחִנוּן וְתִסְגוּד לְהוֹן אַסְהֵדִית בְּכוֹן יוֹמָא דֵין אֲרֵי מֵיבַד תֵּיבְדוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי אִין מִנְשָׁא תִּינְשָׁא יַת דַּחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן וּתְהָכוּן בָּתַר טַעֲוַות עַמְמַיָא וְתִפְלְחִינוּן וְתִסְגְּדוּן לְהוֹן אַסְהָדִית עֲלֵיכוֹן יוֹמָא דֵין אֲרוּם מֵיבַד תֵּיבְדוּן: (תרגום יונתן)

 אור החיים  (יט כ) אבד תאבדון וגו' כגוים וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר אבד תאבדון, עוד למה הוצרך לדמות ולומר כגוים וגו', עוד למה הוצרך לומר לבסוף פעם ב' כן תאבדון ולא סמך למה שאמר בתחילה אבד תאבדון שעליו חוזר מאמר כגוים וגו', אכן יתבאר הכתוב על דרך אומרם ז''ל (ירושלמי חגיגה פ''א ה''ז) שלא חרבה ירושלים אלא על שבטלו בה דברי תורה, והגם שהיו עובדי עבודה זרה אם היה לומדים תורה לא היתה נחרבת כאומרם ז''ל, ומעתה יש מקום להרשיע ולעבוד עבודה זרה ולהערים ללמוד תורה כדי שתגן עליהם לבל יאבדו, לזה בא המאמר כאן כשבא להתרות על עבודת ע''ז שתסובב שיאבדו מן הארץ אמר העדתי וגו' פירוש הריני מתרה בכם כי אבד תאבדון ופירוש בתחלה אבדה אחת תאבדון והוא שתהיו כגוים חסירי התורה שישכחם ה' מהם ויהיו כגוים ואז כגוים אשר ה' מאביד וגו' כן תאבדון זו אבדת עצמם, וכפי זה תיבת כגוים נמשכת למעלה לומר דמיון האבדה שיהיו כגוים ונמשכת למטה לדמיון אבדת הגוים עצמן מן הארץ, ואומרו עקב וגו' פירוש כיון שאין תורה הא למדת שאם יש להם תורה הגם שיהיו עובדי עבודה זרה תורה תעמוד להם, והוא מה שדקדק לומר בקול ה' וכבר העירותך בכמה מקומות שכל מקום שיזכיר קול ידבר על התורה:

עוד ירצה באומרו כגוים וגו', כן תאבדון, כי מלבד אבדתם שאמר למעלה במאמר אבד תאבדון עוד צרה אחרת להם אחר שיאבדו הנשארים בהם יהיו כגוי' אשר וגו' כן יאבדון פירוש שיכרת מהם נבואה ורוה''ק שיאבדו, ועל זאת יחרד לב עם ה' שאין קללה בעולם כזו אוי לדורות שטעמו כום המר הזה מר ממות והוא רחום ישוב ירחמנו כי יתן את רוחו בנו כימי קדם:

עוד יתבאר על זה הדרך כי שלשה מיני פורענות רמז להם כאן, האחד דמיון שאירע להם בחורבן הבית שהרג מהם מה שהרג נבוכדנצר הרשע והגלה הנשארים והוא מאמר אבד תאבדון, ב' דמיון מה שאירע להם בימי מרדכי שבקש המן הרשע להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים והוא מאמר כגוים אשר ה' מאביד פירוש שגזר עליהם (לקמן כ' ט''ז) לא תחיה כל נשמה כמו כן יהיה עונשם, וכמו כן היתה גזירת המן על ישראל לולי זכות מרדכי ואסתר שעמדו ובטלו הגזירה, ולזה כפל לומר כן תאבדון לומר שהוא דבר בפני עצמו, ג' גזירות העדר הנבואה מישראל והוא מאמר עקב לא תשמעון בקול ה', הכוונה על זה הדרך עקב פירוש בסוף המוסרים והתוכחות יהיה לכם זאת שלא תשמעו בקול ה', וכבר כתבתי שאין יסורים מרים ממרירות המות כדבר זה: (אור החיים)

 ספורנו  והיה אם שכח תשכח. וזה יקרה כאשר תיחס הצלחתך אל כחך ולא תברכהו עליה: תאבדון. משני עולמות: (ספורנו)


{כ}  כַּגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֤ר יְהֹוָה֙ מַֽאֲבִ֣יד מִפְּנֵיכֶ֔ם כֵּ֖ן תֹּֽאבֵד֑וּן עֵ֚קֶב לֹ֣א תִשְׁמְע֔וּן בְּק֖וֹל יְהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: (פ)

 אונקלוס  כְּעַמְמַיָא דִי יְיָ מֹאבִיד מִקֳדָמֵיכוֹן כֵּן תֵּיבְדוּן חֳלַף דְלָא קַבֶּלְתּוּן בְּמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  הֵי כְעַמְמַיָא דַיְיָ מַגְלֵי מִן קֳדָמֵיכוֹן הֵיכְדֵין תֵּיבְדוּן חוֹלַף דְּלָא קַבֵּילְתּוּן לְמֵימְרָא דַּיְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  עקב. שכר באחרית. לטוב או לרע: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כגוים. ג' כגוים אשר ה' מאביד אם לא נהיה כגוים ויקטירו שם כגוים מדה כנגד מדה בשביל ויקטירו שם כגוים ואמרו אם לא נהיה כגוים ע''כ כגוים אשר ה' מאביד מפניכם כן תאבדון: (בעל הטורים)

 ספורנו  עקב. וכל זה יקרה כשלא תברך כאשר צוך למעלה: (ספורנו)

דברים פרק-ט

{א}  שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֗ל אַתָּ֨ה עֹבֵ֤ר הַיּוֹם֙ אֶת-הַיַּרְדֵּ֔ן לָבֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת גּוֹיִ֔ם גְּדֹלִ֥ים וַֽעֲצֻמִ֖ים מִמֶּ֑ךָּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצֻרֹ֖ת בַּשָּׁמָֽיִם:

 אונקלוס  שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתְּ עָבֵר יוֹמָא דֵין יָת יַרְדְנָא לְמֵיעַל לְמֵירַת עַמְמִין רַבְרְבִין וְתַקִיפִין מִנָךְ קִרְוִין רַבְרְבָן וּכְרִיכָן עַד צֵית שְׁמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  שְׁמָעוּ יִשְרָאֵל אַתּוּן עָבְרִין יוֹמָא דֵין יַת יוֹרְדְּנָא לְמֵיעוּל לְמֵירוּת עַמְמִין רַבְרְבִין וְתַקִּיפִין מִנְכוֹן קִרְוִין רַבְרְבִין וּכְרִיכַן עַד צֵית שְׁמַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  גדולים ועצומים ממך. אתה עצום, (פ) והם עצומים ממך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דאם לא כן מאי ממך בלרשת גוים גדולים ועצומים סגי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אתה עובר היום. בזמן הזה או טעמו חשוב כי אתה עובר היום: (אבן עזרא)

 אור החיים   שמע ישראל אתה עובר וגו'. אומרו שמע ישראל פירוש תנו דעתכם למאמר זה שאני אומר לכם אתה עובר מה רצוני לומר לכם בזה אתה עובר והשכילו כוונתי במאמר זה מה הוא, והוא עליו השלום נתכוון להעירם על מה שאירע אליו שהוא אינו עובר, ולזה אמר אתה לומר ולא אני, והטעם כאומרם ז''ל (מד''ד כאן) וז''ל לפתוח להם פתח שיבקשו עליו רחמים ע''כ, וחש שמא לא יבינו את דבריו והקדים לומר שמע פירוש הבן, ואומר היום נתכוין לומר שההפרש שיש בינם לבינו שהם עוברים והוא אינו עובר הוא דוקא היום אבל בזמן אחר יעבור גם הוא כאומרם ז''ל (זוהר ח''ב ק''כ.) בפסוק כימי צאתך וגו' כי לעתיד משה יכניס את ישראל לארץ ישראל: (אור החיים)


{ב}  עַם-גָּד֥וֹל וָרָ֖ם בְּנֵ֣י עֲנָקִ֑ים אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה יָדַ֨עְתָּ֙ וְאַתָּ֣ה שָׁמַ֔עְתָּ מִ֣י יִתְיַצֵּ֔ב לִפְנֵ֖י בְּנֵֽי עֲנָֽק:

 אונקלוס  עַם רַב וְתַקִיף בְּנֵי גִבָּרַיָא דִי אַתְּ יְדַעַתְּ וְאַתְּ שְׁמַעְתְּ מָן יִכּוּל לְמֵיקַם קֳדָם בְּנֵי גִבָּרַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  עַם חָסִין וְגֵיוְתָן הֵי כְּגִנְבָּרַיָא דְּאַתּוּן יְדַעְתּוּן וְאַתּוּן שְׁמַעְתּוּן מַן יֵיכוּל לְמֵיקָם קֳדָם בְּנוֹי גִבָּרַיָא: (תרגום יונתן)

 אור החיים  עם גדול וגו' אתה ידעת ואתה שמעת. קשה אם ידע מה חשיבות לזכרון השמיעה אחר שידע, עוד למה אמר ב''פ אתה ואתה ולא הספיק לומר אתה ידעת ושמעת. אכן הכוונה היא שמדבר עם ב' כתות, כת גדולה בכמות הם עם בני ישראל, וכת גדולה באיכות הם יהושע וכלב שהם גדולי ישראל ובפרט יהושע שמוכן למלך על ישראל, והתחיל לדבר עם הגדולים שהם יהושע וכלב ואמר אתה ידעת שהם ידעו ידיעה ברורה ברגלם את הארץ, וכנגד המון ישראל אמר ואתה שמעת מפי המגידים, ובזה נתישבו הדקדוקים: (אור החיים)


{ג}  וְיָֽדַעְתָּ֣ הַיּ֗וֹם כִּי֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ הֽוּא-הָֽעֹבֵ֤ר לְפָנֶ֨יךָ֙ אֵ֣שׁ אֹֽכְלָ֔ה ה֧וּא יַשְׁמִידֵ֛ם וְה֥וּא יַכְנִיעֵ֖ם לְפָנֶ֑יךָ וְהֽוֹרַשְׁתָּ֤ם וְהַֽאֲבַדְתָּם֙ מַהֵ֔ר כַּֽאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖ה לָֽךְ:

 אונקלוס  וְתִדַע יוֹמָא דֵין אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ הוּא דְעֲבַר קֳדָמָךְ מֵימְרֵהּ אֶשָׁא אָכְלָא הוּא יְשֵׁצִנוּן וְהוּא יְתָרֵכִנוּן קֳדָמָךְ וּתְתָרֵכִנוּן וְתוֹבְדִנוּן בִּפְרִיעַ כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ לָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִנְדְּעוּן יוֹמָא דֵין אֲרוּם יְיָ אֱלָהָכוֹן שְׁכִינַת יְקָרֵיהּ מְטַיְילָא קֳדָמֵיכוֹן מֵימְרֵיהּ אֵישָׁא אָכְלָא הוּא יְשֵׁצִינוּן וְהוּא יְתָרֵיכִינוּן מִן קֳדָמֵיכוֹן וּתְרָכִינוּן וְתוֹבְדִינוּן בְּסַרְהוֹבַיָא הֵיכְמָא דְמַלֵּיל יְיָ אֱלָהָכוֹן לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  אש אוכלה. במהירות על כן אמר מהר: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם הוא ישמידם והוא יכניעם. כמו הוא יכניעם והוא ישמידם "יכניעם" ענין שפלות מן הראית כי נכנע אחאב מלפני (מלכים א כא כט) או אז יכנע לבבם הערל (ויקרא כו מא) וכן כלם והטעם כי היו העמים ההם יראים מאד מישראל ובלב רגז וברוח שפלה ורפיון ידים היו יוצאים אליהם למלחמה כמו שאמר (יהושע ה א) ויהי כשמוע כל מלכי האמרי וגו' וכל מלכי הכנעני וגו' וימס לבבם ולא היה בם עוד רוח מפני בני ישראל ויתכן כי "הוא ישמידם" ירמוז אל גוים גדולים ועצומים ו"יכניעם" אל בני ענקים כי עם כל תקפם וגבהם נכנע לבם יותר משאר העם ולא יצאו למלחמה כלל אבל היו נחבאים בהרים ובערי הבצורות כמו שאמר (שם יא כא) ויבא יהושע בעת ההיא ויכרת את הענקים מן ההר מן חברון מן דביר מן ענב ומכל הר יהודה ומכל הר ישראל עם עריהם החרימם יהושע כלומר בעריהם וכן וילך יהודה אל הכנעני היושב בחברון ויכו את ששי ואת אחימן ואת תלמי (שופטים א י) (הרמב"ן)

 אור החיים  וידעת היום. הוצרך לומר היום, להעירם שלא עד אחר בואם אל הארץ וירשו עם גדול וגו' אז יצדיקו זה אלא מהיום ידעו ויצדיקו דבר זה שהוא העובר וגו': (אור החיים)


{ד}   שלישי  אַל-תֹּאמַ֣ר בִּלְבָֽבְךָ֗ בַּֽהֲדֹ֣ף יְהֹוָה֩ אֱלֹהֶ֨יךָ אֹתָ֥ם | מִלְּפָנֶיךָ֘ לֵאמֹר֒ בְּצִדְקָתִי֙ הֱבִיאַ֣נִי יְהֹוָ֔ה לָרֶ֖שֶׁת אֶת-הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את וּבְרִשְׁעַת֙ הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֔לֶּה יְהֹוָ֖ה מֽוֹרִישָׁ֥ם מִפָּנֶֽיךָ:

 אונקלוס  לָא תֵימַר בְּלִבָּךְ בִּדְיִתְּבַר יְיָ אֱלָהָךְ יָתְהוֹן מִקֳדָמָךְ לְמֵימַר בְּזָכוּתִי אַעֲלַנִי יְיָ לְמֵירַת יָת אַרְעָא הָדָא וּבְחוֹבֵי עַמְמַיָא הָאִלֵין יְיָ מְתָרֶכְהוֹן מֵקֳדָמָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תֵימְרוּן בְּלִבְּכוֹן כַּד יַדְחֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן יַתְהוֹן מִן קֳדָמֵיכוֹן לְמֵימָר בִּזְכוּתִי אַעֲלַנִי יְיָ לְמֵירַת יַת אַרְעָא הָדָא וּבְחוֹבֵי עַמְמַיָא הָאִלֵין יְיָ מְתַרְכְהוֹן מִן קֳדָמֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל תאמר בלבבך. צדקתי ורשעת (צ) הגוים גרמו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) רצה לומר דברישא דקרא כתיב אל תאמר בלבבך וגו' בצדקתי הביאני וברשעת הגוים וגומר דמשמע דלא צדקתם ולא רשעת הגוים גרמו לרשת ואחר כך כתיב לא בצדקתך כי אם ברשעת הגוים האלה וגו' לכך פירש דהכי פירושו רישא של קרא אל תאמר בלבבך צדקתי ורשעת הגוים גרמו ר"ל דשניהם גרמו אלא רשעת הגוים לבד גרמה להתגרש ונשאר המקום הפקר לכל וכל הקודם זכה בו ואתם הקודמים זכיתם בו ומה שכתוב מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבועה ולא תפול אהבת ה' אלא על שומרי מצותיו כבר פירש הרמב"ן ששם מדבר עם ישראל בכללן וכאן מוכיח הדור שהיו ממרים את ה': (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  אל תאמר בלבבך. אחרי שהזהיר שלא תחשוב כחי ועוצם ידי עשה לי רק שתדע כי הנצוחים במלחמה השם נתן להם הכח ההוא והתקיפים שבהם והערים הבצורות אשר תלכדו השם בכבודו עשה לכם כן בנס מפורסם מאתו חזר והזכיר לא תחשוב כי עשה ה' עמך כל זה בצדקתך כי לא עשה לכם כן רק ברשעת הגוים האלה והנה זה טעם באבדן הגוים ההם ולא נתן להם טעם ברשת ישראל את הארץ על כן חזר ובאר לא בצדקתך שתהיה צדיק במעשה ולא אפילו בלב ישר שהיה לך רק ברשעת הגוים אבדו הם ובעבור שבועת אבותיך ירשת אותה הארץ כי אין החטא שלך יכול לבטל המתנה שנתן לאבותיך כי בשבועה נתנה להם ורש"י כתב אל תאמר בלבבך צדקתי ורשעת הגוים גרמה לי לא בצדקתך ואיננו נכון ויש על השואל לשאול שהרי אמר (לעיל ז ח) כי מאהבת ה' אתכם והנה הם אהובים למעלה והשם לא יאהב רק את הטובים כי רשע ואוהב חמס שנאה נפשו אם כן גם בצדקתם ירשו ארץ והתשובה כי שם ידבר עם ישראל בכללם וכאן יוכיח הדור ההוא שהיו ממרים את ה' מיום היותם במדבר וטעם ולמען הקים את הדבר שאמר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ודור רביעי ישובו הנה (בראשית טו טז) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  הביאני. ד' במסודה בצדקתי הביאני ה'. במראות אלהים הביאני אל ארץ ישראל. הביאני אל בית היין. הביאני המלך חדריו. זהו שדרשו חז''ל שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וזהו במראות אלהים הביאני שכלם היו נביאים וזכו למראה וכן במתן תורה הביאני אל בית היין פי' לפני הר סיני ונתן לי התורה שנדרשת בשבעים פנים הביאני חדריו והראני השמים ושמי השמים: (בעל הטורים)

 אור החיים  אל תאמר וגו'. קשה בשלמא מה שצוה בבל יאמרו בצדקתם מצינו שסתרו בדבריו אלא מאמר וברשעת הרי גם הוא מסכים והולך כאומר בסמוך כי ברשעת וגו' ואם כן למה יצוה להם בבל תאמר. ואולי שחש שיחשבו שלא אסר להם מאמר בצדקתי אלא כשלא יגמרו אומ' וברשעת אבל כשיאמרו גם כן וברשעת וגו' אין איסור הגם שיאמרו בצדקתי, תלמוד לומר אל תאמר בצדקתי הגם שתגמרו אומר וברשעת וגו': (אור החיים)

 ספורנו  אל תאמר בלבבך בהדוף. כשתראה שתנצחם שלא כמנהג העולם ותכיר שהוא פעל אלהי. אל תטעה לומר בצדקתי הביאני לרשת וכדי שאירש הארץ מהרה בזכותי הדף אותם מהרה. וברשעת הגוים האלה ה' מורישם מפניך: והנה הסבה שהוא נלחם בהם היא ברשעתם לא כדי שתירש אתה מהרה: (ספורנו)


{ה}  לֹ֣א בְצִדְקָֽתְךָ֗ וּבְיֹ֨שֶׁר֙ לְבָ֣בְךָ֔ אַתָּ֥ה בָ֖א לָרֶ֣שֶׁת אֶת-אַרְצָ֑ם כִּ֞י בְּרִשְׁעַ֣ת | הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֗לֶּה יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ מֽוֹרִישָׁ֣ם מִפָּנֶ֔יךָ וּלְמַ֜עַן הָקִ֣ים אֶת-הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע יְהֹוָה֙ לַֽאֲבֹתֶ֔יךָ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַֽעֲקֹֽב:

 אונקלוס  לָא בְזָכוּתָךְ וּבְקַשִׁיטּוּת לִבָּךְ אַתְּ עָלֵל לְמֵירַת יָת אַרְעֲהוֹן אֲרֵי בְּחוֹבֵי עַמְמַיָא הָאִלֵין יְיָ אֱלָהָךְ מתָרֶכְהוֹן מִקָדָמָךְ וּבְדִיל לַאֲקָמָא יָת פִּתְגָמָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבָהָתָךְ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: (אונקלוס)

 יונתן  לָא מְטוּל זַכְוַותְכוֹן וּבַתְרִיצוּת לִבְּכוֹן אַתּוּן עַלְלִין לְמֵירוּת יַת אַרְעֲהוֹן אֲרוּם בְּחוֹבֵי עַמְמַיָא הָאִלֵּין יְיָ אֱלָהָכוֹן מְתָרֵךְ יַתְהוֹן מִן קֳדָמֵיכוֹן וּמִן בִּגְלַל לְקַיְימָא יַת פִּתְגָמָא דְקַיֵּים יְיָ לְאַבְהַתְכוֹן לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא בצדקתך וגו' אתה בא לרשת וגו' כי ברשעת הגוים. הרי כי משמש בלשון אלא: (רש"י)

 אור החיים  לא בצדקתך. פירוש לא בצדקתך אתה ראוי לרשת הארץ, אבל על כל פנים דור כשר היו באי הארץ, וכן תמצא שאמר להם ואתם הדבקים בה' אלהיכם וגו', אלא שלא היו שלמים לתת להם הארץ לזכותם אם לא היתה ברית אבות, והגם שברית אבות לא היתה מועלת לרשת הארץ אם היו רשעים ודור המדבר יוכיח, וכמו שכתב הראב''ד בפירוש המשנה בפ''ב דעדיות ששנינו האב זוכה לבן וכו' ובמספר הדורות לפניו והוא הקץ שנאמר קורא הדורות מראש ע''כ, וכתב הראב''ד וז''ל שהוא רואה את הדור שהוא זכאי ומתגלגל עמהם עד אותו דור וכו' כדורו של יהושע וכו' ע''כ, הרי שצריך גם כן דור זכאי אף על פי כן לא היה בזכותם שיעור אשר יזכו בשבילו לרשת את הארץ אם לא היתה ברית אבות, וכפי זה אומרו לא בצדקתך וגו' פירוש הגם שאתם עדה שלמה אין כח בזכותכם להשיג דבר זה, והחליט לומר לא בצדקתך להעיר שלא הועילה צדקותם אפילו לסייע כי ברית אבות מספקת אלא הועיל כשרון מעשיהם לבל ימנע הטוב מהם:

כי ברשעת וגו' ולמען וגו' אשר נשבע וגו'. ולא הספיק באחת מהנה, כי בלא רשעת הגוים לא היה ה' מורישם שלא על פי המשפט, וברשעת לבד אין ראויים ישראל ליטול ארצם. או אפשר כי פירוש מורישם הוא מאבדם ולזה צריך רשע שזולת הרשע לא הו' ה' גוזר עליהם (לקמן כ' ט''ז) לא תחיה כל נשמה: (אור החיים)

 ספורנו  לא בצדקתך אתה בא לרשת. כי אמנם מה שאתה יורש הארץ אינו בזכותך באופן שאין ראוי שילחם ה' לכם למען תירשו מהרה: כי ברשעת הגוים האלה ה' אלהיך מורישם מפניך. שרצה שתהיה נקמתו בם על ידך שתחרימם בעונם כאמרו ויאמר השמר על הפך וביד אדם אל אפולה: ולמען הקים. וכדי שבקיום מצותו תזבח לרשת אותה על דרך ככל אשר בלבבי עשית לבית אחאב בני' רבעים ישבו לך על כסא ישראל. וכל זה עשה למען הקים מה שנשבע לאבות: (ספורנו)


{ו}  וְיָֽדַעְתָּ֗ כִּ֠י לֹ֤א בְצִדְקָֽתְךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱ֠לֹהֶ֠יךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֜ אֶת-הָאָ֧רֶץ הַטּוֹבָ֛ה הַזֹּ֖את לְרִשְׁתָּ֑הּ כִּ֥י עַם-קְשֵׁה-עֹ֖רֶף אָֽתָּה:

 אונקלוס  וְתִדַע אֲרֵי לָא בְזָכוּתָךְ יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ יָת אַרְעָא טַבְתָא הָדָא לְמֵירְתַהּ אֲרֵי עַם קְשֵׁי קְדַל אַתְּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִנְדְּעוּן אֲרוּם לָא בִּזְכוּתְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן יַת אַרְעָא מְשַׁבְּחָא הֲדָא לְמֵירְתָהּ אֲרוּם עַם קְשֵׁי קְדַל אַתּוּן: (תרגום יונתן)

 אור החיים  (ו~ז) וידעת כי לא וגו' זכור אל תשכח וגו'. קשה מה מוכיח ממה שעבר בזמנים שהיו בהם רשעים לזמן זה שאפשר שצדקתם שהם עומדים בה היום, תספיק להם לרשת את הארץ ויכולין לומר בצדקתי הביאני ה', אכן הכוונה היא כי ממה שהיו רואים בזמן שהיו ממרים את ה' בדרך ביאתם לארץ ואף על פי כן היו נוסעים ובאים לרשתה מעתה ביאתם היא לצד ברית אבות ואין ראיה ממה שהם באים לארץ שבזכותם הם באים: (אור החיים)

 ספורנו  כי עם קשה עורף אתה. שאי אפשר שיהיה צדק ויושר לבב עם קשי העורף כי אמנם קשה העורף הוא ההולך אחרי שרירות לבו ומחשבתו אע''פ שיודיעהו איזה מורה צדק בראיה ברורה שמחשבתו הוא בלתי טובה ומביאה אל ההפסד וזה כי לא יפנה אל המורה כאלו ערפו קשה כגיד ברזל באופן שלא יוכל לפנות אנה ואנה אבל ילך אחרי שרירות לבו כמאז: (ספורנו)


{ז}  זְכֹר֙ אַל-תִּשְׁכַּ֔ח אֵ֧ת אֲשֶׁר-הִקְצַ֛פְתָּ אֶת-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בַּמִּדְבָּ֑ר לְמִן-הַיּ֞וֹם אֲשֶׁר-יָצָ֣אתָ | מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם עַד-בֹּֽאֲכֶם֙ עַד-הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה מַמְרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם עִם-יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  הֱוֵי דְכִיר לָא תִנְשֵׁי יָת דִי אַרְגֶזְתָּא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּמַדְבְּרָא לְמִן יוֹמָא דִי נְפַקְתָּא מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם עַד מֵיתֵיכוֹן עַד אַתְרָא הָדֵין מְסָרְבִין הֲוֵיתוּן קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  הֲווֹ דְכִירִין לָא תִתְנְשׁוּן יַת דְּאַרְגַּזְתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּמַדְבְּרָא לְמִן יוֹמָא דִנְפַקְתּוּן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם עַד מֵיתֵיכוֹן עַד אַתְרָא הָדֵין מְסַרְבִין הֲוֵיתוּן קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  במדבר. אחר שנסעו מחורב: למ''ד למן היום נוסף וכן רבים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  את אשר הקצפת. פ''א כפולה לומר קצף אחר קצף: (בעל הטורים)

 ספורנו  זכור אל תשכח. ויעיד על היותך עם קשה עורף כי הנה חזרתם להקציף פעם אחר פעם ככלב שב על קיאו אע''פ שבכל פעם ראיתם את מוסר ה' אלהיכם ואת גדלו: (ספורנו)


{ח}  וּבְחֹרֵ֥ב הִקְצַפְתֶּ֖ם אֶת-יְהֹוָ֑ה וַיִּתְאַנַּ֧ף יְהֹוָ֛ה בָּכֶ֖ם לְהַשְׁמִ֥יד אֶתְכֶֽם:

 אונקלוס  וּבְחוֹרֵב אַרְגֶזְתּוּן קֳדָם יְיָ וַהֲוָה רְגַז מִן קֳדָם יְיָ בְּכוֹן לְשֵׁיצָאָה יַתְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְחוֹרֵב אַרְגֵזְתּוּן קֳדָם יְיָ וַהֲוָה רוּגְזָא מִן קֳדָם יְיָ בְּכוֹן לְשֵׁיצְיָא יַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ובחרב הקצפתם את ה'. קודם שיפתח להם בביאור התורה כלל הוכיח אותם בעונות אשר גרמו להם רעה ולא נמחלו והזכיר להם ענין המרגלים ומי מריבה ואחר כן ביאר עשרת הדברות ופרשת יחוד השם והזהירם בענין ע"ז אזהרות רבות והזהיר במצות בכללם ויאמר שהן כולן טובות ובעבורן תבא להן כל הטובה ועתה בא להתחיל בפרטי המצות וקודם שיזכיר אחת מהן בפרט יחזור להוכיח אותם ולפקוד עליהם את כל עונותיהם שעשו מעת שקבלו התורה והלאה כי התלונות שעשו קודם מתן תורה שהמרו על ים בים סוף וילונו במרה ובאלוש לא יזכירם להם כי מעת שקבלו התורה היו יותר חייבים לשמוע בקול השם אשר כרת עמם ברית ולפיכך פתח כאן ובחורב הקצפתם והזכיר להם מעשה העגל וכבר פירשתיו (שמות לב א) (הרמב"ן)

 ספורנו  ובחורב הקצפתם. ויעיד על רוע מדת קושי העורף כי אמנם כשהקצפתם את ה' בחורב לא היה אומר להשמידכם אלא בשביל שאתם עם קשה עורף כאמרו ית' ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא הרף ממני ואשמידם וזה כי אמנם קושי העורף מסיר את תקות התשובה: (ספורנו)


{ט}  בַּֽעֲלֹתִ֣י הָהָ֗רָה לָקַ֜חַת לוּחֹ֤ת הָֽאֲבָנִים֙ לוּחֹ֣ת הַבְּרִ֔ית אֲשֶׁר-כָּרַ֥ת יְהֹוָ֖ה עִמָּכֶ֑ם וָֽאֵשֵׁ֣ב בָּהָ֗ר אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔לְתִּי וּמַ֖יִם לֹ֥א שָׁתִֽיתִי:

 אונקלוס  בְּמִסְקִי לְטוּרָא לְמִסַב לוּחֵי אַבְנַיָא לוּחֵי קְיָמָא דִי גְזַר יְיָ עִמְכוֹן וִיתֵבִית בְּטוּרָא אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן לַחֲמָא לָא אֲכָלִית וּמַיָא לָא אִשְׁתֵּיתִי: (אונקלוס)

 יונתן  כַּד סְלֵיקַת לְטַוְורָא לְמִיסַב לוּחֵי מַרְמִירָא לוּחֵי קְיָימָא דְגָזַר יְיָ עִמְכוֹן וּשְׁהִיַּית בְּטַוְורָא אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילַוָון לַחְמָא לָא אֲכָלִית וּמַיָא לָא אִשְׁתֵּיתִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואשב בהר. אין ישיבה (ק) אלא לשון עכבה (מגילה כא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) פירוש ישיבה האמור פה אינו אלא לשון עכבה דאם לא כן קשה דהא כתיב ואנכי עמדתי בהר: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ואשב בהר. בגימטריא לתלמודו: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  לחות אבנים. כל מי שאינו עושה לחייו כאבן הזה לעסוק בתורה אינו זוכה לדברי תורה. ד"א אבנים שרובן של מיתות האמורות בתורה הן בסקילת אבנים. ד"א בזכות יעקב שנא' משם רועה אבן ישראל. ד"א בזכות בית המקדש שנא' הנני יסד בציון אבן ר' שמעון אומר בזכותו של מלך המשיח שנא' בו חזה הוית עד די אתגזרת אבן די לא בידין: (דעת זקנים)


{י}  וַיִּתֵּ֨ן יְהֹוָ֜ה אֵלַ֗י אֶת-שְׁנֵי֙ לוּחֹת הָֽאֲבָנִ֔ים כְּתֻבִ֖ים בְּאֶצְבַּ֣ע אֱלֹהִ֑ים וַֽעֲלֵיהֶ֗ם כְּֽכָל-הַדְּבָרִ֡ים אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר֩ יְהֹוָ֨ה עִמָּכֶ֥ם בָּהָ֛ר מִתּ֥וֹךְ הָאֵ֖שׁ בְּי֥וֹם הַקָּהָֽל:

 אונקלוס  וִיהַב יְיָ לִי יָת תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא כְּתִיבִין בְּאֶצְבְּעָא דַיְיָ וַעֲלֵיהוֹן כְּכָל פִּתְגָמַיָא דִי מַלִיל יְיָ עִמְכוֹן בְּטוּרָא מִגוֹ אֶשָׁתָא בְּיוֹמָא דִקְהָלָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהַב יְיָ לִי תְּרֵין לוּחֵי מַרְמִירָא כְּתִיבִין בְּאִיצְבְּעָא דַיְיָ וְעִילַוֵּיהוֹן כְּתִיב הֵי כְּכָל פִּתְגָמַיָא דְמַלֵּיל יְיָ עִמְכוֹן בְּטַוְורָא מִגּוֹ אֵישָׁתָא בְּיוֹם כְּנִישַׁת קְהָלָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לחת. לחת כתיב, ששתיהן שוות: (רש"י)

 אבן עזרא  באצבע. מפורש: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ועליהם ככל. הדברים. בגימטריא זה תלמוד: (בעל הטורים)

 אור החיים  כתובים וגו' ועליהם וגו'. צריך לדעת אומרו ועליהם. הנה בפרשת תשא (י''א י''ח) פירשתי מאמר כתובים באצבע אלהים שהיה ה' מכוין אצבע אלהים כנגד הלוח בצורת האות ובזה היה את שכנגדו נסמך לצדדין ונשאר מקום חקוק וכאומרו חרות על הלוחות, בא הכתוב כאן והודיע שמקום החקק נחקק מקום הלוח אבל גבה אורו אשר נוצץ מאור אצבע אלהים היה אותיות נראות עליונות הגם שהיו חקוקות, והוא אומרו ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' וגו' פירוש כדמיון שהיה הדיבור נוצר ממנה בריה קדושה כמו כן נחצב בנגיעת אלהים בלוח אור ועלה על הלוחות והבן: (אור החיים)


{יא}  וַיְהִ֗י מִקֵּץ֙ אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָ֑יְלָה נָתַ֨ן יְהֹוָ֜ה אֵלַ֗י אֶת-שְׁנֵ֛י לֻחֹ֥ת הָֽאֲבָנִ֖ים לֻח֥וֹת הַבְּרִֽית:

 אונקלוס  וַהֲוָה מִסוֹף אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן יְהַב יְיָ לִי יָת תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא לוּחֵי קְיָמָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה מִסּוֹף אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילַוָן יְהַב יְיָ לִי יַת תְּרֵין לוּחֵי מַרְמִירָא לוּחֵי קְיָימָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  מקץ. סוף או תחלת ארבעים והנה הראיה כי ביום שנתנו הלוחות למשה נעשה העגל: (אבן עזרא)


{יב}  וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֵלַ֗י ק֣וּם רֵ֤ד מַהֵר֙ מִזֶּ֔ה כִּ֚י שִׁחֵ֣ת עַמְּךָ֔ אֲשֶׁ֥ר הוֹצֵ֖אתָ מִמִּצְרָ֑יִם סָ֣רוּ מַהֵ֗ר מִן-הַדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ם עָשׂ֥וּ לָהֶ֖ם מַסֵּכָֽה:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לִי קוּם חוּת בִּפְרִיעַ מִכָּא אֲרֵי חַבִּיל עַמָךְ דִי אַפֶּקְתָּא מִמִצְרָיִם סָטוּ בִּפְרִיעַ מִן אָרְחָא דִי פַקֶדְתִּנוּן עֲבָדוּ לְהוֹן מַתְּכָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לִי קוּם חוּת בִּפְרִיעַ מִכָּא אֲרוּם חַבִּילוּ אָרְחַתְהוֹן עַמָּא דְאִתְקַרְיָין עַל שְׁמָךְ דְּאַפֵּיקְתָּא מֵאַרַע דְּמִצְרָיִם סָטוּ בִּפְרִיעַ מִן אוֹרְחָא דְפַקֵידְתִּינוּן בְּסִינַי לָא תַעַבְּדוּן לְכוֹן צְלַם וְצוּרָה וַעֲבָדוּ לְהוֹן מַתְּכָא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  הוצאת ממצרים. פי' מהעיר צוען ובכ''מ שאומר מארץ מצרים פירוש מכל הארץ: (בעל הטורים)


{יג}  וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֵלַ֣י לֵאמֹ֑ר רָאִ֨יתִי֙ אֶת-הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהִנֵּ֥ה עַם-קְשֵׁה-עֹ֖רֶף הֽוּא:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לִי לְמֵימָר גְלֵי קֳדָמַי יָת עַמָא הָדֵין וְהָא עַם קְשֵׁי קְדַל הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לִי לְמֵימָר גְּלֵי קֳדָמַי סוּרְחָנוּת עַמָא הָדֵין וְהָא עַם קְשֵׁי קְדַל הוּא: (תרגום יונתן)


{יד}  הֶ֤רֶף מִמֶּ֨נִּי֙ וְאַשְׁמִידֵ֔ם וְאֶמְחֶ֣ה אֶת-שְׁמָ֔ם מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם וְאֶֽעֱשֶׂה֙ אֽוֹתְךָ֔ לְגֽוֹי-עָצ֥וּם וָרָ֖ב מִמֶּֽנּוּ:

 אונקלוס  אַנַח בָּעוּתָךְ מִקֳדָמַי וֶאֱשֵׁצִנוּן וְאֶמְחֵי יָת שִׁמְהוֹן מִתְּחוֹת שְׁמַיָא וְאֶעְבֵּד יָתָךְ לְעַם תַּקִיף וְסַגִי מִנְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אֲנַח בָּעוּתָךְ מִן קֳדָמַי וְאֵישֵׁיצִינוּן וְאִמְחֵי יַת שׁוּמְהוֹן מִתְּחוֹת שְׁמַיָא וְאַעֲבֵיד יָתָךְ לְעַם תַּקִּיף וְסַגִּי מִנְהוֹן: (תרגום יונתן)


{טו}  וָאֵ֗פֶן וָֽאֵרֵד֙ מִן-הָהָ֔ר וְהָהָ֖ר בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֑שׁ וּשְׁנֵי֙ לוּחֹ֣ת הַבְּרִ֔ית עַ֖ל שְׁתֵּ֥י יָדָֽי:

 אונקלוס  וְאִתְפְּנֵיתִי וּנְחָתִית מִן טוּרָא וְטּוּרָא בָּעֵר בְּאֶשָׁתָא וּתְרֵין לוּחֵי קְיָמָא עַל תַּרְתֵּין יְדָי: (אונקלוס)

 יונתן  וְכַוְנִית וּנְחָתִית מִן טַוְורָא וְטַוְורָא דָלֵיק בְּאֵישָׁתָא וּתְרֵין לוּחֵי קְיָימָא עַל תְּרֵין יְדָי: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ואפן וארד מן ההר. כבר פירשתי במקומו (שם שם יא) כי קודם שירד מן ההר התפלל עליהם ובתפלתו נאמר (שם שם יד) וינחם ה' על הרעה אבל לא הזכיר זה עתה מפני שהוא רוצה להסדיר להם עתה הטורח הגדול והעמל שטרח עליהם כי הביאו אותו לשבור הלוחות ולהתנפל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה ולהתפלל גם על אהרן כי התאנף השם עליו מאד ואחרי כן (פסוקים כה-כט) יזכיר התפלה הראשונה שחלה את פני ה' אלהיו טרם רדתו שלא ישמידם (הרמב"ן)

 ספורנו  וההר בוער באש. ובכן חטאתם בעוד שהמלך במסבו: (ספורנו)


{טז}  וָאֵ֗רֶא וְהִנֵּ֤ה חֲטָאתֶם֙ לַֽיהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם עֲשִׂיתֶ֣ם לָכֶ֔ם עֵ֖גֶל מַסֵּכָ֑ה סַרְתֶּ֣ם מַהֵ֔ר מִן-הַדֶּ֕רֶךְ אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶתְכֶֽם:

 אונקלוס  וַחֲזֵיתִי וְהָא חַבְתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן עֲבַדְתּוּן לְכוֹן עֵגֶל מַתְּכָא סְטֵיתוּן בִּפְרִיעַ מִן אָרְחָא דִי פַקִיד יְיָ יָתְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְחָמִית וְהָא סְרַחְתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן עֲבַדְתּוּן לְכוֹן עֵיגַל מַתְּכָא סְטִיתוּן בִּפְרִיעַ מִן אָרְחָא דְפַקֵּיד יְיָ יַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 דעת זקנים  וארא והנה חטאתם. מה ראה ראה שפרח הכתב מעליהם ולכך ואתפוש בשני הלוחות ואשברם לעיניכם. משל לסרדיוט שהיה מהלך בדרך וחותם המלך בידו ובא ליכנס למדינה עבר בתוך הנהר ונפל החותם במים ונמחק הכתב מה עשה קרע הנייר ושבר החותם כך משה כשהיה יורד מן ההר והלוחות בידו פרח הכתב מעליהם ושברם. ד"א וארא ראה העגל שעשו ושברן. משל למלך שקדש אשה ואמר לה לאחר זמן אני שולח כתובתך ביד השושבין עד שהשושבין בא והכתובה בידו מצאה שקלקלה וזינתה ראה השושבין הקלקול וקרע הכתובה אמר מוטב שתדון כפנויה ולא כאשת איש כך הקב"ה קידש את ישראל במתן תורה ואמר לשלוח הלוחות שהן הכתובה תוך ארבעים יום ע"י משה שושבין בא משה והכתובה בידו וראה שקלקלו בעגל ושבר הכתוב': (דעת זקנים)


{יז}  וָֽאֶתְפֹּשׂ֙ בִּשְׁנֵ֣י הַלֻּחֹ֔ת וָֽאַשְׁלִכֵ֔ם מֵעַ֖ל שְׁתֵּ֣י יָדָ֑י וָֽאֲשַׁבְּרֵ֖ם לְעֵֽינֵיכֶֽם:

 אונקלוס  וַאֲחָדִית בִּתְרֵין לוּחַיָא וּרְמִיתִנוּן מֵעַל תַּרְתֵּין יְדָי וּתְבַרְתִּנוּן לְעֵינֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲחָדַת בִּתְרֵין לוּחַיָא וּטְלַקְתִּינוּן מֵעִלַוֵי תַּרְתֵּין יְדָי וּתְבַרְתִּינוּן וְאַתּוּן חַמְיַין כַּד לוּחַיָא מִיתְבְּרִין וְאַתְוָותָא פָּרְחִין: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  וטעם ואתפש בשני הלוחות. גם זה מן התוכחות יאמר היה עונכם גדול מנשוא עד כי בראותי אתכם משחקים לפני העגל לא יכלתי להתאפק ושברתי הלוחות והוצרך להזכיר זה בעבור שירצה להודיעם ענין הלוחות השניות כאשר יפרש ויתכן שירמוז עוד לטובה שעשה עמהם כי סכן בנפשו לשבור לוחות האלהים לטובתם כאשר אמרו רבותינו (שמו"ר מג א) מוטב תדון בפנויה ולא באשת איש (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ואשלכם. חסר י' שפרתו י' הדברות מהם: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואתפש בשני וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לתופשם והלא בידו היו. ואולי כשלא חטאו ישראל היו הלוחות גבוהות על יד משה ולא היתה ידו משגת לקחת אותם, וכמו שדקדק לומר בפסוק שלפני זה ושני הלוחות על שתי ידי ולא אמר בשתי ידי או בידי, אלא נתכוון לומר שלא היו בידיו ממש אלא גבוהות למעלה מידיו והיו נושאות עצמן, ואחר שראה העגל הוסר כח קדושתם והוצרך לתופשם בידו: (אור החיים)

 דעת זקנים  ואשליכם מעל שתי ידי. זש"ה עת להשליך אבנים זה לוחות הראשוני'. ועת כנוס אבנים זה לוחות אחרונות: (דעת זקנים)


{יח}  וָֽאֶתְנַפַּל֩ לִפְנֵ֨י יְהֹוָ֜ה כָּרִֽאשֹׁנָ֗ה אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔לְתִּי וּמַ֖יִם לֹ֣א שָׁתִ֑יתִי עַ֤ל כָּל-חַטַּאתְכֶם֙ אֲשֶׁ֣ר חֲטָאתֶ֔ם לַֽעֲשׂ֥וֹת הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָ֖ה לְהַכְעִיסֽוֹ:

 אונקלוס  וְאִשְׁתַּטָחִית קֳדָם יְיָ כְּקַדְמֵיתָא אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן לַחְמָא לָא אֲכָלִית וּמַיָא לָא אִשְׁתֵּיתִי עַל כָּל חוֹבֵיכוֹן דִי חַבְתּוּן לְמֶעְבַּד דְבִישׁ קֳדָם יְיָ לְאַרְגָזָא קֳדָמוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וּבָעִית רַחֲמִין מִן קֳדָם יְיָ כַּד בְּקַדְמֵיתָא אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילַוָן לַחֲמָא לָא אָכְלִית וּמוֹי לָא אִשְׁתְּיַית מְטוּל כָּל חוֹבֵיכוֹן דְּחַבְתּוּן לְמֶעֱבַד דְּבִישׁ קֳדָם יְיָ לְאַרְגְּזָא קֳדָמוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום. שנאמר ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה (שמות לב, ל.), באותה עלייה נתעכבתי ארבעים יום, (ר) נמצאו כלים בכ"ט באב, שהוא עלה בשמונה עשר בתמוז, (ש) בו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ואמר לו למשה פסל לך שני לוחות (שם לד, א.), עשה עוד מ' יום, נמצאו כלים ביום הכפורים, בו ביום נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה (ת) ואמר לו למשה סלחתי כדברך (במדבר יד, כ.), לכך הוקבע למחילה ולסליחה, ומנין שנתרצה ברצון שלם, (א) שנאמר בארבעים של לוחות אחרונות ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים (דברים י, י.), מה הראשונים ברצון אף אחרונים ברצון, אמור מעתה, אמצעיים היו בכעס: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) רצונו לפרש אל תאמר באותה עלייה עלה לקבל לוחות אחרונות וירד ביום הכפורים דהא כתיב בסמוך בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך ופירש רש"י לסוף ארבעים נתרצה לי דהיינו אותן ארבעים הכתובים כאן משמע שעדיין לא עלה לקבל לוחות אחרונות לכך מפרש דאותן ארבעים היינו ארבעים אמצעים שעלה להתפלל שנאמר ועתה אעלה וגו': (ש) עיין לעיל בפרשת כי תשא מה שכתבתי באריכות ושם מפורש: (ת) אבל הרצוי של ר"ח אלול לא היה אלא לנתינת הלוחות אבל לא לענין חטא העגל והא דקאמר בתר הכי ומנין שנתינת הלוחות היה ברצון ולא על צד ההכרח מפני שכבר קבלו עליהם עול תורה והמצות ונכנסו בברית ואי אפשר להם בלא תורה ומצות וכו'. הרא"ם. ובעל החזקוני פירש שמה שפירש רש"י שאמר לו למשה סלחתי כדברך אינו הכתוב שכתוב בפרשת שלח לך על המרגלים אלא הוא לשונו של רש"י דהא תיכף ליציאת מצרים בי"ז בתמוז נעשה בעגל ושלוח המרגלים לא היה אלא עד כ"ט בסיון של שנה שניה עד כאן לשונו וכן נראה שהוא מדברי רש"י דהא בפרשת כי תשא לא נקט רש"י הקרא דסלחתי כדברך דכתב שם נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל בשמחה ובלב שלם ואמר לו סלחתי ומסר לו וכו': (א) על כרחך כוונת רש"י על נתינת הלוחות דאלו ריצוי החטא לא היה עד יום הכפורים ונתינת הלוחות מפורש בקרא פסל לך וגו' והוצרך לגזירה שוה מפני שנוכל לומר שפסל לך היה בהכרח לפי שישראל כבר קבלו עליהם עול תורה ונתגיירו ואי אפשר לחזור בם אבל בי"ה נתרצה ברצון גמור ומה שכתב אמור מעתה אמצעים וכו' אגב גררא אמר כן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואתנפל. זהו שאמר ועתה אעלה אל ה': וטעם ואתנפל. נופל על פניו ארצה: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  ואתנפל לפני ה' כראשונה. כמו שעשיתי בארבעים יום הראשונים שהתנפלתי לפני הקב"ה על שאמר הרף ממני ואשמידם עד שהתנה עמהם שלא ישמידם שנא' וינחם ה' על הרעה אבל לא מחל העון ועכשיו התנפלתי על מחילת העון כי יגרתי מפני האף והחמה וישמע ה' אלי גם בפעם הזאת למחול העון שנשבע בראשונה שלא להשמיד: (דעת זקנים)


{יט}  כִּ֣י יָגֹ֗רְתִּי מִפְּנֵ֤י הָאַף֙ וְהַ֣חֵמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר קָצַ֧ף יְהֹוָ֛ה עֲלֵיכֶ֖ם לְהַשְׁמִ֣יד אֶתְכֶ֑ם וַיִּשְׁמַ֤ע יְהֹוָה֙ אֵלַ֔י גַּ֖ם בַּפַּ֥עַם הַהִֽוא:

 אונקלוס  אֲרֵי דְחֵלִית מִקָדָם רָגְזָא וְחֵמְתָא דִי רְגַז יְיָ עֲלֵיכוֹן לְשֵׁצָאָה יָתְכוֹן וְקַבִּיל יְיָ צְלוֹתִי אַף בְּזִמְנָא הַהִיא: (אונקלוס)

 יונתן  בֵּי הִיא זִמְנָא אִשְׁתַּלְחוּן מִן קֳדָם יְיָ חֲמֵשְׁתֵּי מַלְאָכַיָא מְחַבְּלַיָא לְחַבָּלָא יַת יִשְרָאֵל אַף וְחֵמָה וְקֶצֶף וּמַשְׁחִית וַחֲרוֹן כֵּיוַן דִּי שְׁמַע משֶׁה רַבְּהוֹן דְּיִשְרָאֵל אָזַל וְאַדְכַּר שְׁמָא רַבָּא וְיַקִּירָא וְאוֹקֵים מִקִּבְרֵהוֹן אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיַעֲקב וְקָמוֹן בִּצְלוֹתָא קֳדָם יְיָ וּמִן יַד אִתְכְּלִיאוּ תְּלַת מִנְהוֹן וְאִשְׁתַּיְירוּן תְּרֵין אַף וְחֵימָא בָּעָא משֶׁה רַחֲמִין וְאִיתְכְּלִיאוּ אוּף תְּרֵיהוֹן וְחָפַר שִיַיח בְּאַרְעָא דְמוֹאָב וּטְמַרְנוּן בִּשְׁבוּעַת שְׁמָא רַבָּא וּדְחֵילָא דְּהָכִין כְּתִיב אֲרוּם דְּחֵילִית מִן קֳדָם רוּגְזָא וְחֵימְתָא דִרְגַז יְיָ עֲלֵיכוֹן לִמְשֵׁצְיָא יַתְכוֹן וְקַבֵּיל יְיָ צְלוֹתִי אוּף בְּזִמְנָא הַהוּא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  גם בפעם ההוא. כי כבר התפלל בעדם בהיותם על הים והעד מה תצעק אלי ועוד ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כי יגרתי מפני האף. יאמר כי מפני האף והחמה אשר קצף השם מתחלה עליכם להשמיד אתכם יגורתי גם עתה כי עדין יש עליכם להשמיד אתכם מן הקצף הגדול ההוא אף על פי שכבר נחם השם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו על כן חזרתי והתנפלתי עליכם ארבעים יום וארבעים לילה עד ששמע אלי גם בפעם ההיא כאשר שמע בפעם הראשונה קודם שירדתי וגם בעד אהרן התפללתי בפעם הזאת שחזרתי שם כי עד שיבער את העגל לא השגיח רק להשיב חמתו מהשחית את העם כרגע (הרמב"ן)

 בעל הטורים  יגרתי. ד' דין ואידך העבר חרפתי אשר יגורתי. ואשר יגורתי יבא לי. יגורתי כל עצבותי ידעתי כי לא תנקני. יגודתי מפני האף והחמה. והתפללתי שתעביר חרפתי פן יאמרו הארץ וגו' ואשר יגורתי יבא לי' פי' לי לבדי כי אע''פ ששמעת תפלתי על ישראל לא תנקני ותמיתני במדבר ולא אכנס לארץ: (בעל הטורים)


{כ}  וּֽבְאַֽהֲרֹ֗ן הִתְאַנַּ֧ף יְהֹוָ֛ה מְאֹ֖ד לְהַשְׁמִיד֑וֹ וָֽאֶתְפַּלֵּ֛ל גַּם-בְּעַ֥ד אַֽהֲרֹ֖ן בָּעֵ֥ת הַהִֽוא:

 אונקלוס  וְעַל אַהֲרֹן הֲוָה רְגַז מִן קֳדָם יְיָ לַחֲדָא לְשֵׁצָיוּתֵהּ וְצַלֵיתִי אַף עַל אַהֲרֹן בְּעִדָנָא הַהִיא: (אונקלוס)

 יונתן  וְעַל אַהֲרן הֲוָה רְגַז מִן קֳדָם יְיָ לַחֲדָא לְשֵׁיצָיוּתֵיהּ וְצַלֵּיתִי אוּף עַל אַהֲרן בְּעִידָנָא הַהוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובאהרן התאנף ה'. לפי ששמע (ב) לכם: להשמידו. זה כלוי בנים, (ג) וכן הוא אומר ואשמיד פריו ממעל (עמוס ב, ט.): ואתפלל גם (ד) בעד אהרן. והועילה תפלתי לכפר מחצה, (ה) ומתו שנים ונשארו השנים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) פירוש אבל לא לפי שחטא: (ג) דייק מדכתיב להשמידו ולא כתיב להשמיד אותו כמו דכתיב להשמיד אתכם אלמא לא קאי על אהרן גופא אלא ודאי דקאי אבנים: (ה) וזהו גרם וגם גרמה להם שנסתכלו והציצו במתן תורה ויאכלו וישתו כדמשמע בפרשת משפטים ובפרשת שמיני עיין שם: (שפתי חכמים)


{כא}  וְֽאֶת-חַטַּאתְכֶ֞ם אֲשֶׁר-עֲשִׂיתֶ֣ם אֶת-הָעֵ֗גֶל לָקַחְתִּי֘ וָֽאֶשְׂרֹ֣ף אֹת֣וֹ | בָּאֵשׁ֒ וָֽאֶכֹּ֨ת אֹת֤וֹ טָחוֹן֙ הֵיטֵ֔ב עַ֥ד אֲשֶׁר-דַּ֖ק לְעָפָ֑ר וָֽאַשְׁלִךְ֙ אֶת-עֲפָר֔וֹ אֶל-הַנַּ֖חַל הַיֹּרֵ֥ד מִן-הָהָֽר:

 אונקלוס  וְיָת חוֹבָתְכוֹן דִי עֲבַדְתּוּן יָת עֶגְלָא נְסֵבִית וְאוֹקֵדִית יָתֵהּ בְּנוּרָא וְשָׁפִית יָתֵהּ בְּשׁוּפִינָא יָאוּת עַד דִי הֲוָה דַקִיק לְעַפְרָא וּרְמֵת יָת עַפְרֵהּ לְנַחֲלָא דְנָחֵת מִן טוּרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת סוּרְחַנְתְּכוֹן דַּעֲבַדְתּוּן יַת עֵיגְלָא נְסֵיבִית וְאוֹקֵדִית יָתֵיהּ בְּנוּרָא וְשַׁפְיַית יָתֵיהּ בְּשׁוֹפָנָא טַבְאוּת עַד דַּהֲוָה דָקִיק כְּעַפְרָא וּטְלָקִית יַת עַפְרֵיהּ לְנַחֲלָא דְנָחִית מִן טַוְורָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  טחון. לשון הווה, כמו הלוך וכלות. מולאנ"ט בלע"ז (מאהלענד): (רש"י)

 אבן עזרא  ואת חטאתכם. נקרא העגל חטאת. על כן הוסיף לבאר ואמר את העגל: ואכת. לעפר. דק כעפר הארץ: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואמר ואשלך את עפרו אל הנחל הירד מן ההר. ולא הזכיר כי השקהו אותם דרך כבודם שלא רצה לאמר להם שעשה בהם מעשה הסוטות (הרמב"ן)

 בעל הטורים  לעפר. ג' במס' אשר דק לעפר. וידק לעפר. הדק לעפר ביאשיהו כשביער העכו''ם והיינו דאמרינן בע''ג מפרר וזורה לרוח: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואת חטאתכם וגו' לקחתי וגו'. רמז שבמעשהו בעגל פעל גם כן בבחינת החטא ושרף כח הרע שנעשה ממעשיהם, ועיין מה שכתבתי בפרשת כי תשא בפסוק (ל''ב כ') ויקח את העגל אשר עשו: (אור החיים)

 דעת זקנים  ואכות אותו טחון. כדי שלא יהנה איש ממנו: (דעת זקנים)


{כב}  וּֽבְתַבְעֵרָה֙ וּבְמַסָּ֔ה וּבְקִבְרֹ֖ת הַֽתַּֽאֲוָ֑ה מַקְצִפִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם אֶת-יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  וּבִדְלֶקְתָּא וּבְנִסֵתָא וּבְקִבְרֵי דִמְשַׁאֲלֵי מַרְגְזִין הֲוֵיתוּן קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְבֵית יְקִידְתָּא וּבְנִסֵיתָא וּבְקִבְרֵי תַחְמוּדָא מַרְגְּזִין הֲוֵיתוּן קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ובתבערה. יתכן להיותו שם מקום ולא חנו שם כי אם יום א' על כן לא הזכירום באלה מסעי והוא א' משלשה מסעים שנסעו מהד סיני עד קברות התאו' כאשר פירשתי. וטעם לחבר תבערה עם מסה כי היו העם מתאוננים כמו מנסים לשם והזכיר תבערה קודם מסה כי במסה לא אירע להם כלום וי''א כי בא עמלק בעבור שנסו השם ועל כן הזכיר בעירת אש השם בהם וזנוב עמלק ומכת המתאוים הזכיר בתחלה הקשה וי''א כי תבערה היא מסה כמו מראש שניר וחרמון והנכון מה שפירשתי: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ובתבערה ובמסה. בעבור כי בתבערה היו העם כמתאוננים מנסים השם בתואנות הזכיר להם כי הייתם מקציפים את השם בנסיון אשר נסיתם בתבערה כאשר עשיתם כבר פעם אחרת במסה ולא לקחתם מוסר ויפה פירש והנה החטא לנסות את השם הוא חטא גדול ואשמה רבה כאשר הזהיר ממנו (לעיל ו טז) לא תנסו את ה' אלהיכם כאשר נסיתם במסה על כן החזיר אותו להם בכאן וכך הזכיר פעם אחרת חטא המרגלים בקצרה בעבור העון הגדול כי בו ישלים ממרים הייתם עם ה' ואמר מיום דעתי אתכם לרמוז על תלונותיהם קודם מתן תורה (הרמב"ן)

 ספורנו  ובתבערה ובמסה. ואע''פ שראיתם שבהקציפכם את האל ית' נשברו הלוחות והוצרכתי להתפלל בעדכם בצום ארבעים יום חזרתם להקציף בתבערה ובמסה כשבכית' באזניו לנסות: ובקברות התאוה. בשאלת הבשר: (ספורנו)

 דעת זקנים  ובתבערה. הם המתאוננים דכתיב ותבער בם אש ה'. ובמסה דכתיב ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם. ובקברות התאוה שנתאוו לשליו: (דעת זקנים)


{כג}  וּבִשְׁלֹ֨חַ יְהֹוָ֜ה אֶתְכֶ֗ם מִקָּדֵ֤שׁ בַּרְנֵ֨עַ֙ לֵאמֹ֔ר עֲלוּ֙ וּרְשׁ֣וּ אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לָכֶ֑ם וַתַּמְר֗וּ אֶת-פִּ֤י יְהֹוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם וְלֹ֤א הֶֽאֱמַנְתֶּם֙ ל֔וֹ וְלֹ֥א שְׁמַעְתֶּ֖ם בְּקֹלֽוֹ:

 אונקלוס  וְכַד שְׁלַח יְיָ יָתְכוֹן מֵרְקַם גֵיאָה לְמֵימַר סְקוֹ וְאַחֲסִינוּ יָת אַרְעָא דִי יְהָבִית לְכוֹן וְסָרֶבְתּוּן עַל גְזֵרַת מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן וְלָא הֵימַנְתּוּן לֵהּ וְלָא קַבֶּלְתּוּן לְמֵימְרֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּבִזְמַן דְּשָׁלַח יְיָ יַתְכוֹן מֵרְקָם גֵּעָא לְמֵימָר סוּקוּ וְאַחֲסִינוּ יַת אַרְעָא דִיהָבִית לְכוֹן וְסָרֵיבְתּוּן עַל מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן וְלָא הֵימַנְתּוּן לֵיהּ וְלָא קַבֵּלְתּוּן לְמֵימְרֵיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לא האמנתם. בלב ולא שמעתם במעשה ושב לבאר התפלה שהתפלל: (אבן עזרא)

 אור החיים  ובשלוח ה' וגו'. פירוש ליהושע וכלב לרגל הארץ היתה כונתו לאמר עלו ורשו את הארץ אשר אני נותן וגו', וכאומרו בפרשת שלח לך וגו' אשר אני נותן, ועיין מה שפירשתי שם. והפסיק בענין המרגלים ובענין תבערה ומסה וכו' באמצע מעשה העגל, נתכוין להסמיך כל ההקצפות, ואם היה נגמר סדר כל מעשה העגל היה מפליג בין הקצפה להקצפה וההפלגה בזה תוליד העדר ההרגש שאליו יכוין: (אור החיים)


{כד}  מַמְרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם עִם-יְהֹוָ֑ה מִיּ֖וֹם דַּעְתִּ֥י אֶתְכֶֽם:

 אונקלוס  מְסָרְבִין הֲוֵיתוּן קֳדָם יְיָ מִיוֹמָא דִידָעִית יָתְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  מְסַרְבִין הֲוֵיתוּן קֳדָם יְיָ מִן יוֹמָא דְחַכִּימַת יַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  ממרים הייתם. הפסוק מתחיל במ''ם ומסיים במ''ם לומר לך שכל מ' שנה שהייתם במדבר ממרים הייתם: (בעל הטורים)


{כה}  וָֽאֶתְנַפַּ֞ל לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֗ה אֵ֣ת אַרְבָּעִ֥ים הַיּ֛וֹם וְאֶת-אַרְבָּעִ֥ים הַלַּ֖יְלָה אֲשֶׁ֣ר הִתְנַפָּ֑לְתִּי כִּֽי-אָמַ֥ר יְהֹוָ֖ה לְהַשְׁמִ֥יד אֶתְכֶֽם:

 אונקלוס  וְאִשְׁתַּטָחִית קֳדָם יְיָ יָת אַרְבְּעִין יְמָמִין וְיָת אַרְבְּעִין לֵילָוָן דִי אִשְׁתַּטָחִית אֲרֵי אֲמַר יְיָ לְשֵׁצָאָה יָתְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִשְׁתַּטָּחִית בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ יַת אַרְבְּעִין יְמָמִין וְיַת אַרְבְּעִין לֵילַוָן דְּאִשְׁתַּטָּחִית בִּצְלוֹ אֲרוּם אֲמַר יְיָ לִמְשֵׁצְיָא יַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואתנפל וגו'. אלו הן עצמם האמורים למעלה, וכפלן כאן, לפי שכתוב כאן סדר תפלתו, שנאמר ה' אלהים אל תשחת עמך וגו': (רש"י)

 הרמב"ן  ואתנפל לפני ה'. יאמר כי הוצרכתי להתנפל עליכם ארבעים יום וארבעים לילה על החטא הגדול הזה כי מתחלה אמר ה' להשמיד אתכם עד שאתפלל אל ה' ואומר אל תשחת עמך ונחלתך כי זאת היתה תפלתו קודם רדתו מן ההר וממנה נענה בוינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו (שמות לב יד) ולא הזכיר תפלת הארבעים יום וארבעים לילה כי ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים וטעם השמות הכתובים באל"ף דל"ת יו"ד ה"א פרשתיו (לעיל ג כד) (הרמב"ן)


{כו}  וָֽאֶתְפַּלֵּ֣ל אֶל-יְהֹוָה֘ וָֽאֹמַר֒ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה אַל-תַּשְׁחֵ֤ת עַמְּךָ֙ וְנַֽחֲלָ֣תְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר פָּדִ֖יתָ בְּגָדְלֶ֑ךָ אֲשֶׁר-הוֹצֵ֥אתָ מִמִּצְרַ֖יִם בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה:

 אונקלוס  וְצַלֵיתִי קֳדָם יְיָ וַאֲמָרִית יְיָ אֱלֹהִים לָא תְחַבֵּל עַמָךְ וְאַחֲסַנְתָּךְ דִי פְרַקְתָּא בְּתָקְפָּךְ דִי אַפֶּקְתָּא מִמִצְרַיִם בִּידָא תַקִיפָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּצְלִיַּית קֳדָם יְיָ וַאֲמָרִית בְּבָעוּ בְּרַחֲמִין קֳדָמָךְ יְיָ אֱלהִים לָא תְחַבֵּל עַמָּךְ וְאַחֲסַנְתָּךְ דִּי פְרַקְתָּא בְּתוּקְפָךְ דִּי אַפֵּיקְתָּא מִמִּצְרַיִם בִּגְבוּרַת אִידָא תַקִּיפְתָּא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  אדני אלהים אל תשחת. מאדני עד ובזרועך הנטויה שהוא סוף התפלה נ''ח תיבות שמצא חן לפניו ושמע תפלתו וזהו בורא ניב שפתים נוב כתיב: (בעל הטורים)


{כז}  זְכֹר֙ לַֽעֲבָדֶ֔יךָ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַֽעֲקֹ֑ב אַל-תֵּ֗פֶן אֶל-קְשִׁי֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאֶל-רִשְׁע֖וֹ וְאֶל-חַטָּאתֽוֹ:

 אונקלוס  אִדְכַר לְעַבְדָיךְ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָא תִתְפְּנֵי לְקַשְׁיוּת עַמָא הָדֵין וּלְחוֹבֵיהוֹן וְלַחֲטָאֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  הֲוֵי דְכִיר לְעַבְדָּךְ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב וְלָא תִסְתַּכֵּל לְקַשְׁיוּת לֵב עַמָּא הָדֵין לְרִישְׁעֵיהוֹן וּלְסוּרְחָנוּתְהוּן: (תרגום יונתן)


{כח}  פֶּן-יֹֽאמְר֗וּ הָאָרֶץ֘ אֲשֶׁ֣ר הֽוֹצֵאתָ֣נוּ מִשָּׁם֒ מִבְּלִי֙ יְכֹ֣לֶת יְהֹוָ֔ה לַֽהֲבִיאָ֕ם אֶל-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר-דִּבֶּ֣ר לָהֶ֑ם וּמִשִּׂנְאָת֣וֹ אוֹתָ֔ם הֽוֹצִיאָ֖ם לַֽהֲמִתָ֥ם בַּמִּדְבָּֽר:

 אונקלוס  דִילְמָא יֵימְרוּן דָיְרֵי אַרְעָא דִי אַפֶּקְתָּנָא מִתַּמָן מִדְלֵית יוּכְלָא דַיְיָ לְאָעָלוּתְהוֹן לְאַרְעָא דִי מַלִיל לְהוֹן וּמִדְסָנֵי יָתְהוֹן אַפֵּקִנוּן לְקַטָלוּתְהוֹן בְּמַדְבְּרָא: (אונקלוס)

 יונתן  דִּילְמָא יֵימְרוּן דַּיְירֵי אַרְעָא דְאַפֵּקְתָּנָא מִתַּמָּן מִדְאִיתְתִישׁ חֵילָא מִן קֳדָם יְיָ לְאַעֲלוּתְהוֹן לְאַרְעָא דְמַלֵּיל לְהוֹן וּמִדְסָנֵי יַתְהוֹן אַפֵּיקִינוּן לְקַטְלוּתְהוֹן בְּמַדְבְּרָא: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  מבלי יכלת ה' להביאם אל הארץ אשר דבר להם. אמר במרגלים (במדבר יד טז) מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר כלומר יאמרו כי כאשר באו והיו קרובים לארץ וראה שאין יכולת בידו כנגד העמים ההם שחטם במדבר אבל בכאן אמר ומשנאתו אותם הוציאם להמיתם במדבר כי היתה השנאה הזאת בהם במצרים טרם שהוציאם משם והטעם בעבור שהיו במעשה העגל עדין קרובים למצרים רחוקים מארץ כנען יאמרו כי גם בהיותם במצרים ראה שאין יכולת בידו להביאם אל הארץ אשר דבר להם באזני המצריים ועל כן שנאם ולבלתי החל לעיני הגוים אשר נודע אליהם לעיניהם (ו)הוציאם ממצרים להמיתם במדבר במקום שלא יודע מה היה להם וזהו ברעה הוציאם להרג אותם בהרים (שמות לב יב) שחשב עליהם מחשבת רעה טרם שיצאו שהוציאם מתוך עם מצרים להרוג אותם בין ההרים מקום אשר לא יעבור בו איש ולא ישב אדם שם והכונה בטענות כי הגוים ידברו בה' אלהי ישראל לאמר עליו כאלהי גויי הארצות וכענין שנאמר (דניאל י כ) ועתה אשוב להלחם עם שר פרס וכבר הזכרתי מן הענין הזה (הרמב"ן)

 דעת זקנים  ומשנאתו אותם. כלומר או שמא לא היה בדעתו ליתן להם הארץ אלא פתה אותם בדברים עד שהוציאם ממצרים והרגם כי שונא היה אותם כד"א הנה מפתיה והולכתיה המדבר והמחיה בצמא. ובלשון תלמוד יש ואוי"ן הרבה שהן במקום או כמו חלץ ועשה מאמר ביבמתו שר"ל או עשה בה מאמר: (דעת זקנים)


{כט}  וְהֵ֥ם עַמְּךָ֖ וְנַֽחֲלָתֶ֑ךָ אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֨אתָ֙ בְּכֹֽחֲךָ֣ הַגָּדֹ֔ל וּבִֽזְרֹֽעֲךָ֖ הַנְּטוּיָֽה: (פ)

 אונקלוס  וְאִנוּן עַמָךְ וְאַחֲסַנְתָּךְ דִי אַפֶּקְתָּא בְּחֵילָךְ רַבָּא וּבִדְרָעָךְ מְרָמְמָא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְהִינוּן עַמָּךְ וְאַחְסַנְתָּךְ דְּאַפֵּיקְתָּא בְּחֵילָךְ רַבָּא וּבִדְרָעָךְ מְרַמְמָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  עמך ונחלתך. בעבור אבותם: וטעם והם עמך. ידוע כי הם עמך בעבור שהוצאתם בכחך הגדול שהראית בעולם: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  והם עמך ונחלתך. לפי שהוציאם הקב"ה מכללו שאמר למשה כי שחת עמך הוצרך לומר לו והם עמך ונחלתך: (דעת זקנים)

דברים פרק-י

{א}   רביעי  בָּעֵ֨ת הַהִ֜וא אָמַ֧ר יְהֹוָ֣ה אֵלַ֗י פְּסָל-לְךָ֞ שְׁנֵֽי-לוּחֹ֤ת אֲבָנִים֙ כָּרִ֣אשֹׁנִ֔ים וַֽעֲלֵ֥ה אֵלַ֖י הָהָ֑רָה וְעָשִׂ֥יתָ לְּךָ֖ אֲ֥רוֹן עֵֽץ:

 אונקלוס  בְּעִדָנָא הַהִיא אֲמַר יְיָ לִי פְּסַל לָךְ תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא כְּקַדְמָאֵי וְסַק לָקֳדָמַי לְטּוּרָא וְתַעְבֵּד לָךְ אֲרוֹנָא דְאָעָא: (אונקלוס)

 יונתן  בְּעִידָנָא הַהוּא אָמַר יְיָ לִי פְּסָל לָךְ תְּרֵי לוּחֵי מַרְמִירָא כְּצוּרַתְהוֹן דְּקַמָּאֵי וְסוּק לִקְדָמַי לְטַוְורָא וְעִיבַד לָךְ אֲרוֹנָא דְקֵיסָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  בעת ההיא. לסוף מ' יום נתרצה לי, ואמר לי פסל לך ואח"כ ועשית ארון, ואני עשיתי ארון תחלה, שכשאבא והלוחות בידי היכן אתנם, ולא זה הוא הארון שעשה בצלאל, שהרי משכן לא נתעסקו בו עד לאחר יום הכפורים, כי ברדתו מן ההר צוה להם על מלאכת המשכן, ובצלאל עשה משכן תחלה (ו) ואחר כך ארון וכלים, נמצא זה ארון אחר היה, וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה, ואותו שעשה בצלאל לא יצא למלחמה אלא בימי עלי, ונענשו עליו ונשבה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) כלומר אל תאמר ודאי לא נצטווה על מלאכת המשכן אלא לאחר יום הכפורים אבל בצלאל עשה ארון בתחלה ואחר כך משכן ואם כן איכא למימר דזהו הארון שעשה בצלאל לכן פירש ובצלאל עשה המשכן תחלה כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בעת ההיא. בארבעים היום הנזכרים: ארון עץ. אמרו המעתיקים ז''ל כי ארון אחר עשה משה בתחלה והעד ואעש ארון ואח''כ אמר ואפסול ואמר ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי ודעתם רחבה מדעתנו כי היה נראה לנו כי וישכון כבוד ה' דבק עם הכבוד שראו הזקנים ולא נדע מתי עלה משה כי היה נראה בדרך הפשט כי משה לא נתענה כי אם שמונים יום כי פי' אנכי עמדתי בהר כימים הראשונים הוא שנוי והטעם כאשר עמדתי בהר אותם הארבעים יום שמע ה' אלי ואמר לך למסע וזהו לך נחה את העם והנה יהי' ארון עץ בצווי והוא הארון שעשה בצלאל: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך. אחר שהתנפלתי לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה נתרצה אלי שיכתוב לוחות שניות אבל היו הראשונות מעשה אלהים והמכתב מכתב אלהים ובאלו צוה אותי שיהיו מחצב ידי והמכתב יהיה כמכתב הראשון באצבע אלהים וטעם ועשית לך ארון עץ שתשים הלוחות בתוכו בעת שתרד והיה הארון הזה כולו עץ הוא והמכסה אשר עליו מלמעלה כמנהג בכל הארונות והיו הלוחות שם עד שנעשה המשכן ואז עשו הארון המצופה זהב והכפורת אשר עליו זהב טהור ולא אמר לו כן בלוחות הראשונות לפי שהיה גלוי לפניו שישברם וטעם ויהיו שם כאשר צוני ה' (פסוק ה) שהיו שם עד שנעשה המשכן שצוני (שמות כה כא) ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך וזהו הטוב והישר בפסוקים האלה וכתב רש"י ולא זהו ארון שעשה בצלאל שהרי לא נתעסקו במשכן אלא לאחר יום הכפורים כי ברדתו מן ההר צוה להם על מלאכת המשכן ובצלאל עשה המשכן ואח"כ ארון וכלים נמצא זה אחר היה וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה ואותו שעשה בצלאל לא יצא במלחמה אלא בימי עלי ונענשו עליו ונשבה זה לשון הרב ודברי אגדה הם שמצא כתוב בתנחומא ויש לשאול ואחר שהוציא משם הלוחות ונתנם בארון שעשה בצלאל מה היה בזה ולמה הוא יוצא עמהם למלחמה ואומרים ששברי הלוחות היו שם וכן באגדה אבל דברי יחיד הם שכך שנינו במסכת שקלים (ירושלמי פ"ו ה"א) תניא רבי יהודה ברבי אלעאי אומר שני ארונות היו עם ישראל במדבר אחד שהיו שברי הלוחות מונחין בו וכו' ורבנן אמרי אחד היה ופעם אחת יצא בימי עלי ונשבה ודעת רבותינו בכל מקום בתלמוד (ברכות ח ב"ב יד מנחות צט) אינו כן אלא לוחות ושברי לוחות מונחים בארון ועוד אנה יעמוד הארון הזה עם הלוחות הראשונות כל ימי המדבר כי במשכן בבית קדשי הקדשים לאחר הפרוכת אין שם שני ארונות וכן שלמה לא הכניס לבית קדשי הקדשים אלא ארון אחד (מלכים א ח ו-ט)אבל הארון הזה של משה כשנעשה ארונו של בצלאל גנזוהו כדין תשמישי קדושה וזהו הנכון על דעת רבותינו כי על דרך הפשט יתכן כי ועשית לך ארון עץ ירמוז לארון שעשה בצלאל וזה כי מתחלה נצטווה משה על המשכן וכליו והיתה המצוה הראשונה ועשו ארון עצי שטים (שמות כה י) כי היא עיקר הכוונה בכל המשכן להיות השם יושב הכרובים ואחרי כן עשו את העגל וכאשר נתרצה השם למשה ואמר לו שיכתוב על הלוחות האלו כמכתב הראשון צוהו בקצרה שיעשה ללוחות האלה ארון עץ היא המצוה לו ללוחות הראשונות והנה הזכיר לו המצוה הראשונה שבענין המשכן ושהכל תלוי בה ומזה למד משה לעשות המשכן וכליו כאשר נצטווה מתחלה ויהיה פירוש ויהיו שם כאשר צוני ה' שהיו שם לעד לעולם כאשר צוהו ה' מתחלה (שם שם כא-כב) ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך ונועדתי לך שם ודברתי אתך וגו' והנה ברדתו הניח הלוחות באהל מועד עד שיעשה הארון והמשכן כי אלו לא שבר הלוחות הראשונות באהל מועד יהיו עד עשות בצלאל הארון וכן שברי הלוחות על כרחנו שם היו כי לא החזירם עמו להר וראיה לזה שלא הזכיר משה זו הצואה בסדר כי תשא כי שם הזכיר ארון בצלאל בפירוש וכאן לא הזכיר המשכן וכליו כי הם הרואים אותו ולפיכך הזכיר זה בקצרה ואל יקשה בעיניך שאמר ואעש ארון עצי שטים ואפסל שני לוחות אבנים כי השלים ענין הארון כאחד כי הנה צוהו השם פסל לך וגו' ועלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ שיעלה תחלה בלוחות ואחרי כן יעשה ארון עץ אבל האריך לומר ואכתב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת ושמתם בארון לומר שיהיו כראשונות במכתב וראוי שיהיו בארון המצוה כראשונות שאועד שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי ולכך השלים ואעש ארון להשלים המצוה והמעשה בקצרה ואחרי כן שב להאריך במוקדם וטעם ואפן וארד מן ההר ואשם את הלוחות בארון אשר עשיתי שעשיתיו ברדתי ויהיו שם לעד כאשר צוני ה' להיות כבודו שוכן בתוך בני ישראל (הרמב"ן)

 אור החיים   בעת ההיא וגו' פסל לך. פירוש לפי שלוחות הראשונים מעשה אלהים המה ולא מעשה ידי משה ואחר שנעשה העגל לא היו ראוים ללוחות כזה ואמר ה' למשה שיפסול אותם מדברים שהם מתיחסים אליו לשלול המתיחסים לאל עליון שהם הראשונים. וגמר אומר ועשית לך ארון עץ פירוש לצד שהם מעשה ידי אדם צריכין מקום מוכן להנתן בו מה שלא צוה ה' כן לעשות ארון ללוחות הראשונים, והטעם כי הם עומדין בעצמן ולא היו צריכין ארון לבד מארון שעשה בצלאל, ועיין מה שכתבתי בפסוק (ט' י''ז) ואתפוש. ודקדק לומר ועשית לך להעיר לדרכינו כי לצד שהם ממש שלך הוא שאנכי מצוך לעשות ארון: (אור החיים)

 ספורנו  בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך. והנה עם כל תפלתי היה התקון בלתי שלם כי תמורת הלוחות מעשה אלהים אמר אלי פסל לך: (ספורנו)

 דעת זקנים  בעת ההיא. אחר שמחל להם הקב"ה אמר לו פסל לך שלא יאמרו ויתרעמו עלי' לומר הפסדתי' דבר נחמד שזהו הלוחות אשר שברת וזש"ה לכל זמן ועת לכל חפץ עת היה שישתברו הלוחות ועת היה שיעשו אחרים וזהו פסל לך. ד"א שיהא הפסולת שלך ומהיכן פסלן פליגי ביה ר' לוי ור' חנן חד אמר מתחת כסא הכבוד וחד אמר מתחת אהלו היה מחצב משם חצב לו שני לוחות ונטל לו הפסולת ומשם העשיר משה שהיו של סנפרינון וזש"ה ידיו גלילי זהב אלו הלוחות וכיצד היו הדברות חמשה על לוח אחד וחמשה על לוח אחד. ד"א פסל לך שאני עושה אותך מלך ואתה פוסל כל מה שתרצה: עלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ. ומשה לא עשה כן שנ' ואעש ארון עץ קודם. ושמתם בארון שבו היו תמיד מונחין שברי לוחות ואותם היו מוליכין למלחמה כדתניא בספרי וארון ברית ה' נוסע לפניהם זה שיוצא עמהם במחנות הוא היה ארון עץ שעשה משה בעלייתו לסיני ומתחלה שם בו שברי לוחות גם לוחות אחרונות כדכתיב ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי עד שנעשה ארון של זהב שעשה בצלאל וכשנעשה נתנו בו לוחות אחרונות שנא' ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך. ואותו שעשה בצלאל לא היו רגילין להוליך למלחמ' כדכתיב במלחמ' שילה מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה כי לא היתה כזאת מתמול שלשום שלא היו רגילים להוליכו ושם לקו שנשבה הארון ועל הארון שעשה בצלאל הוא שאמרו רבו' כל זמן שארון ושכינה שלא במקומם אסורין ישראל בתשמיש המטה והא דכתיב גבי אוריה שאמר הארון וישראל חנים בסוכות ואני אלך לשכב עם אשתי משמע דמחמיר על עצמו היה אבל האחרים מותרים בתשמיש המטה היינו בארון של עץ שעשה משה שהיו מוליכין במלחמה ומה שהיה במלחמת יהושע שהלך עמהם על פי הדבור היה. והא דאמרי' בשלהי פ"ק דבבא בתרא מלמד שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון ומשמע התם דהיינו בארון שעשה בצלאל היינו בבנין שהיתה מנוחה עדי עד. ובירוש' איכא פלוגתא יש אומרי' ארון אחד היה ויש אומרים שתי ארונות: (דעת זקנים)


{ב}  וְאֶכְתֹּב֙ עַל-הַלֻּחֹ֔ת אֶ֨ת-הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל-הַלֻּחֹ֥ת הָרִֽאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֣ר שִׁבַּ֑רְתָּ וְשַׂמְתָּ֖ם בָּֽאָרֽוֹן:

 אונקלוס  וְאֶכְתּוֹב עַל לוּחַיָא יָת פִּתְגָמַיָא דִי הֲווֹ עַל לוּחַיָא קַדְמָאֵי דִי תְבַרְתָּא וּתְשַׁוִנוּן בַּאֲרוֹנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאֶכְתּוֹב עַל לוּחַיָא יַת פִּתְגָמַיָא דַהֲווֹ עַל לוּחַיָא קַמָּאֵי דְיַיתְשַׁר חֵילָךְ דִּתְבַרְתִּינוּן וּתְשַׁוִּינוּן בָּאֲרוֹנָא: (תרגום יונתן)


{ג}  וָאַ֤עַשׂ אֲרוֹן֙ עֲצֵ֣י שִׁטִּ֔ים וָֽאֶפְסֹ֛ל שְׁנֵֽי-לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִֽאשֹׁנִ֑ים וָאַ֣עַל הָהָ֔רָה וּשְׁנֵ֥י הַלֻּחֹ֖ת בְּיָדִֽי:

 אונקלוס  וַעֲבָדִית אֲרוֹנָא דְאָעֵי שִׁטִּין וּפְסָלִית תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא כְּקַדְמָאֵי וּסְלֵקִית לְטוּרָא וּתְרֵין לוּחַיָא בִּידִי: (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲבָדִית אֲרוֹנָא דְקֵיסֵי שִׁטַיָא וּפְסָלִית תְּרֵין לוּחֵי מַרְמִירָא כְּצוּרַת קַמָּאֵי וּסְלָקִית לְטַוְורָא וּתְרֵין לוּחֵי בִּידִי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ואעש ארון. בצווי ויהיה פי' ויקהל משה וכבר הקהיל משה וכבר הראיתיך רבים כן וכל זה בעבור שאמר ויהיו שם כאשר צוני ה' וזהו ונתת אל הארון את העדות גם יתכן להיות פירושו על ועשית לך ארון עץ והקבלה תנצח: (אבן עזרא)


{ד}  וַיִּכְתֹּ֨ב עַל-הַלֻּחֹ֜ת כַּמִּכְתָּ֣ב הָֽרִאשׁ֗וֹן אֵ֚ת עֲשֶׂ֣רֶת הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר֩ יְהֹוָ֨ה אֲלֵיכֶ֥ם בָּהָ֛ר מִתּ֥וֹךְ הָאֵ֖שׁ בְּי֣וֹם הַקָּהָ֑ל וַיִּתְּנֵ֥ם יְהֹוָ֖ה אֵלָֽי:

 אונקלוס  וּכְתַב עַל לוּחַיָא כִּכְתָבָא קַדְמָאָה יָת עַשְׂרָא פִתְגָמַיָא דִי מַלִיל יְיָ עִמְכוֹן בְּטוּרָא מִגוֹ אֶשְׁתָא בְּיוֹמָא דִקְהָלָא וִיהָבִנוּן יְיָ לִי: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְתַב עַל לוּחַיָא הֵי כִּכְתָבָא קַמָּא יַת עֲשַרְתֵּי דְבִירַיָא דְמַלֵּיל יְיָ עִמְכוֹן בְּטַוְורָא מִגּוֹ אֵישָׁתָא בְּיוֹמָא דְאִתְכְּנָשׁוּ קְהָלָא וִיהָבִינָן יְיָ לִי: (תרגום יונתן)


{ה}  וָאֵ֗פֶן וָֽאֵרֵד֙ מִן-הָהָ֔ר וָֽאָשִׂם֙ אֶת-הַלֻּחֹ֔ת בָּֽאָר֖וֹן אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֑יתִי וַיִּ֣הְיוּ שָׁ֔ם כַּֽאֲשֶׁ֥ר צִוַּ֖נִי יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  וְאִתְפְּנֵיתִי וּנְחָתִית מִן טוּרָא וְשַׁוֵיתִי יָת לוּחַיָא בַּאֲרוֹנָא דִי עֲבָדִית וַהֲווֹ תַמָן כְּמָא דִי פַקְדַנִי יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְכַוָונִית וּנְחָתִית מִן טַוְורָא וְשַׁוְויַית יַת לוּחַיָא בָּאֲרוֹנָא דְעָבְדִית וַהֲווֹ תַּמָּן צְנִיעִין הֵיכְמָא דְפַקְדַנִי יְיָ: (תרגום יונתן)

 אור החיים  כאשר צוני ה'. פירוש כל המשך הזמן אשר צוני, והכוונה הוא לו' עד כי יבא זמן שהוציאם מאותו ארון ונתנם בארון שעשה בצלאל: (אור החיים)


{ו}  וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל נָֽסְע֛וּ מִבְּאֵרֹ֥ת בְּנֵי-יַֽעֲקָ֖ן מֽוֹסֵרָ֑ה שָׁ֣ם מֵ֤ת אַֽהֲרֹן֙ וַיִּקָּבֵ֣ר שָׁ֔ם וַיְכַהֵ֛ן אֶלְעָזָ֥ר בְּנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו:

 אונקלוס  וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְטָלוּ מִבְּאֵרוֹת בְּנֵי יַעֲקָן לְמוֹסֵרָה תַּמָן מִית אַהֲרֹן וְאִתְקְבַר תַּמָן וְשַׁמֵשׁ אֶלְעָזָר בְּרֵהּ תְּחוֹתוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְנֵי יִשְרָאֵל נְטָלוּ מִן כּוּפְרָנֵי בֵּירֵי בְּנֵי יַעֲקָן לְמוֹסֵרָה תַּמָּן אַגַח עִמְהוֹן עֲמָלֵק כַּד מְלָךְ בַּעֲרָד דִּשְׁמַע דְּמִית אַהֲרן וְאִסְתַּלְקוּ עֲנָנֵי יְקָרָא וּמִדְעָקַת עַל יִשְרָאֵל עַל קְרָבָא הַהוּא בָּעוּ לְמֵיתוּב לְמִצְרַיִם וְהַדְרֵי שִׁית מַטְלִין רְדָפוּ בְּנֵי לֵוִי בַּתְרֵיהוֹן וּקְטָלוּ מִנְהוֹן תַּמְנֵי גְנִיסַן וַהֲדָרוּ לַאֲחוֹרֵיהוֹן אַף מִבְּנֵי לֵוִי אִתְקְטִילוּ אַרְבַּע גְּנִיסַן אָמְרוּ דֵין לְדֵין מַאן גָּרַם לָנָא קָטוֹלָא הָדָא אֶלָא עַל דְּאִתְרְשַׁלְנָא בְּמִסְפְּדָא דְאַהֲרן חֲסִידָא וּקְבָעוּ תַּמָּן מִסְפְּדָא כָּל בְּנֵי יִשְרָאֵל כְּאִלּוּ תַמָּן מִית אַהֲרן וְאִתְקְבַר תַּמָּן וּבְכֵן שַׁמֵּישׁ אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ בְּאַתְרוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה. מה ענין זה לכאן, ועוד וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה, והלא ממוסרות באו לבני יעקן, שנאמר ויסעו ממוסרות וגו' (במדבר לג, לא.), ועוד שם מת אהרן, והלא בהר ההר מת, צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרות (ז) להר ההר, אלא אף זו מן התוכחה, ועוד עשיתם זאת, כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד, יראתם לכם ממלחמת מלך ערד, ונתתם ראש לחזור למצרים, וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה, שם נלחמו לכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם, עד שהחזירו אתכם בדרך חזרתכם, ומשם חזרתם הגדגדה הוא חר הגדגד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ומה שפירש רש"י בפרשת חקת ז' מסעות ממוסרה להר ההר מפורש בריש פרשת אלה מסעי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקב מוסרה. נכנס זה הפסוק במקום הזה בעבור שאמר ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא ואמר כי לא מת אהרן רק בשנת הארבעים והעד שכן פירושו שאמר בעת ההיא הבדיל ה' את שבט לוי וזה היה בהר סיני כאשר פירשתי בפרשת וידבר וקדמונינו אמרו שנסעו לאחור ומה נעש' במלת שם מת אהרן ויקבר שם ור' יצחק אבן גיאת ז''ל הספרדי פי' שם כמו אז וכמוהו משם רוע' ואין צורך רק לפי דעתי כי מבארות בני יעקן איננו בני יעקן גם מוסרה איננו מוסרות רק קדש יקרא בארות בני יעקן ושם מדבר הר ההר מוסרה ורבים כן הלא תראה הכתוב אמר מדבר שור ובפסוק אחר מדבר איתם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה. מה ענין זה לכאן? ועוד וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה והלא ממוסרה באו לבני יעקן שנאמר (במדבר לג לא) "ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן"? ועוד "שם מת אהרן" והלא בהר ההר מת? צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרות להר ההר? אלא אף זו מן התוכחות: ועוד זאת עשיתם כשמת אהרן בהר ההר בסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני הכבוד יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה, שם נלחמו בכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם עד שהחזירו אתכם לדרך, ומשם חזרתם הגדגדה הוא חור הגדגד, ומן הגדגד למוסרה, ובמוסרה עשיתם אבל גדול על מיתתו של אהרן שגרמה לכם זאת ונדמה לכם כאלו הוא מת שם. וסמך משה תוכחה זו לשבירת הלוחות לומר שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנשתברו הלוחות, ולהודיעך שקשה לו מה שאמרו "נתנה ראש" לפרוש ממנו כיום שעשו את העגל. בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי מוסב לענין הראשון בעת ההיא בשנה הראשונה שיצאתם ממצרים וטעיתם בעגל ובני לוי לא טעו הבדילם המקום מכם. וסמך זה לחזרת בני יעקן לומר שאף בזה לא טעו בה בני לוי אלא עמדו באמונתם כל זה לשון רבינו שלמה מדברי אגדה (ירושלמי יומא פ"א ה"א).

והוצרך רבי אברהם לומר בדרך הפשט כי בארות בני יעקן איננו בני יעקן, ומוסרה איננו מוסרות, אבל קדש נקרא בארות בני יעקן ושם (ב) מדבר הר ההר מוסרה משם נסעו הגדגדה איננו חר הגדגד רק הוא שם כלל לצלמונה ופונון ואובות ויטבתה הוא המקום הנקרא בארה (במדבר כא טז), וזה טעם ארץ נחלי מים, וידבק "ומן הגדגדה יטבתה" עם "ויכהן אלעזר" כי שם ביטבתה כהן אלעזר בכהונה גדולה והקריב קרבנות.

וכל אלה דברי רוח כי איך יתכן שכל המקומות האלה הרבים שיהיו כולם מקומות חדשים שלא נזכרו במסעות?

ועוד: שמנהג הכתוב בכל מקום לשנות מעט בהזכירו השמות פעמים בין בשם מקום בין בשם אדם, וכל שכן בכאן שהם שוים כי מוסרה ומוסרות איננו שנוי והפרש וכן חר הגדגד והגדגדה שם אחד ויטבתה שוה לגמרי?

ועוד: כי בהר ההר כהן אלעזר כשמת אביו כאשר הלבישו הבגדים, כי מיד היה מרובה בבגדים, וזה משפט הכהנים הגדולים אפילו לדורות?

והנראה בעיני כי הר ההר, גדול שבהרים וארוך פרסאות רבות, ושמו מוכיח כי הוא יקרא "הר", ויאמרו לו "ההר" לגודלו וארכו. וכך אמרו רבותינו (במדב"ר יט טז) שהיה הר על גבי הר והיה סוף ההר עד גבול ארץ אדום וראשו קרוב לחשמונה, והיו במישור אשר לפני הר ההר ערים או מקומות הנקראים מוסרות ובני יעקן וחור הגדגד ויטבתה ועברונה ועציון גבר וקדש, ואלו המקומות אין ביניהם מרחק רב כי המחנה הגדול ההוא ביום אחד מהלכים כמו פרסה או פחות מכאן, ונסעו מקדש ויחנו בהר ההר שנכנסו בו במקום שפל אשר היה ברגלי ההר, ואז צוה ה' למשה (במדבר כ כה) "והעל אותם הר ההר" שיעלה למעלה אל ראשו הוא תחלת ההר והנה עלו אל ראשו של הר והגיעו כנגד מוסרות ומת אהרן שם, והוא שנאמר (שם פסוק כח) "וימת אהרן שם בראש ההר" והנה מיתתו במוסרה? ואפשר שהיו המקומות האלה בשמם נחשבים בהר עצמו ויקרא ראש ההר וכנגדו במישור מוסרות, ושם כל אחד מוסרה שיאמרו מוסרה אשר בהר ומוסרה אשר בשפלה. והיו במקום הנקרא חשמונה בארות בשדה, יקראו אותן בארות בני יעקן כי אנשי בני יעקן באים שם להשקות צאנם, והם עשאום כי שם מצאו מים חיים, ומשם נסעו למוסרה ומשם נסעו למוסרות ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן שהמקום ההוא זה שמו. וספר הכתוב "משם נסעו הגדגדה, ומן הגדגדה יטבתה ארץ נחלי מים" להודיע שעמדו שם ימים בעבור הנחלים, וקצר במסעיהם שכבר באר אותם אבל אמר כי משם ממוסרה נסעו אל הגדגדה ואל יטבתה שהיא כולה ארץ נחלי מים, כי מן גדגד ועד יטבתה כולה משקה. ויתכן עוד שנאמר כי כאשר עלה אהרן אל ראש ההר וימת בראש ההר כנגד מוסרות או במוסרה עצמה ויקבר שם חזרו ישראל אל מוסרות לבכות ולספוד על קבר איש האלהים, והיו גדוליהם בכל השלשים יום עולים אל ראש ההר וסופדים לקדוש ה', וישובו אל המחנה במוסרה. ואחר השלשים יום נסעו ממוסרה אל חר הגדגד ומן הגדגדה יטבתה כי עתה בשובם הלכו מהרה. וזה דבר נכון מאד בישוב המקראות על אופנן והזכיר כי היה שם המקום יטבתה בעבור שהיה מקום טוב כי שם נחלי מים ושאר המדבר ארץ ציה וצמאון אשר אין שם מים. וטעם הזכירו מיתת אהרן עתה במקום הזה כי אמר (לעיל ט כ) "וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא" ולא הגיעו עונש השמד לא בגופו ולא בזרעו כי לא מת עד שנת הארבעים שהיה זקן ושבע ימים וכהן בנו תחתיו. ואמר ובני ישראל נסעו ולא אמר "ואתם" כדרך כל הפרשה, כי בתוכחות ידבר עמהם להוכיח אותם אבל בזה יספר במסעי בני ישראל. (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן. סמך מיתת אהרן לשבירת הלוחות לומר לך קשה מיתת הצדיקים כשבירת הלוחות וגם ת''ח שמת הכל נעשין קרוביו שצריכין לקרוע עליו כמו על ספר תורה שנשרף ועוד סמך ואשים הלוחות בארון אצל מיתת אהרן לומר ס''ת שבלה קוברין אותה אצל תלמיד חכם לומר קיים זה מה שכתוב בזה: ויקבר. ויכהן. מיתת צדיקים מכפרת כבגדי כהונה: (בעל הטורים)

 ספורנו  ובני ישראל נסעו. אע''פ שראו שתפלת הצדיק מגינה על דורו ושראוי להתאונן על מיתתו הנה קצתם או רובם שהיו רועים במדבר נסעו למוסרה למצוא מים ומרעה לצאן ובעודם שם מת אהרן ויקבר ויכהן אלעזר ולא באו להתאונן על המיתה ולא להתאבל על הקבור' ולא חששו לכבד אלעזר שכהן תחתיו אבל משם נסעו הגדגדה לרעות צאן: ומן הגדגדה יטבתה ארץ נחלי מים. שכל אותם המקומות הנזכרים עתה היו ארץ נחלי' נכונים למרעה הצאן ולא שתו לבם להיזק שקרה במות הצדיק ולא לכבודו ולכבוד בנו: (ספורנו)

 כלי יקר  ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן. פירש"י והלא בהר ההר מת כו', יש בענין זה כמה ספקות. א' הוא, אם הכוונה להודיענו שחזרו לאחוריהם מהר ההר למוסרה הל"ל שנסעו מהר ההר לקדש כו' עד מוסרה ולמה משמיט כל המסעות ולא זכר כ"א זה שנסעו מבארות בני יעקן מוסרה. ב', למה נאמר כאן בארות בני יעקן ובפר' מסעי לא הזכיר לשון בארות. ג', כאן מסיק שחזרו לאחוריהם ח' מסעות ובפר' חקת פירש רש"י חזרו ז' מסעות. ד', שם מת אהרן פירש"י שעשו שם הספד למה דווקא שם במוסרה ולא קודם לכן. ה', מה ת"ל ויכהן אלעזר בנו תחתיו כי זה אינו מענין התוכחה. ו', משם נסעו הגדגדה ומן הגדגדה יטבתה ארץ נחלי מים למה פרט חנייה זו שביטבתה יותר מכל שאר חניות ולמה הזכיר כאן נחלי מים ולא הזכיר זה בפר' מסעי. ז', מ"ש בעת ההיא הבדיל את שבט הלוי הבדלה זו היתה בתחילת מ' ומה ענינה לכאן. ח', מ"ש ולברך בשמו עד היום הזה. על איזו יום הוא מראה באצבע לומר כי הוא זה אשר עליו אמר עד היום הזה וכי מכאן והלאה לא הובדלו. ט', מה שפירש"י בני לוי החזירום מנ"ל לרש"י לומר כן ואם קבלה נקבל. י', מה שפירש"י ללמדך שקשה מיתת הצדיקים כשבירת הלוחות והלא כל פרשה זו מדברת מלוחות שניות ומ"ש אשר שברת, לא לפסוק זה נסמכה מיתת אהרן. י"א, מה שפירש"י שקשה יום זה שאמרו נתנה ראש לפרוש ממנו כיום שעשו בו העגל, עגל מאן דכר שמיה כי לא הוזכר בכל הפרשה.

ועתה הט אזנך ושמע, והנני מבאר כל זה בהצעה קטנה אשר כבר זכרנו בפר' חקת (כ.ב) שבמיתת מרים חסרו המים כי כל צדיק דומה למעין המתגבר כדאיתא באבות (ו.א) ומי שאינו מספידו כראוי אינו מרגיש בהעדר מקור מים חיים ע"כ דין הוא שיכזבו מימיו וכך קרה להם במיתת מרים שנאמר (במדבר כ.א) ותמת שם ותקבר שם. כי שם תהא קבורתה מיד ונשכחה תיכף כמת מלב ולא נאמר בה ויבכו אותה זה ראיה שלא הספידוה על כן חסרו המים, כמו כן עתה בפטירת אהרן היו יראים מחסרון המים שלא יקרה להם כאשר קרה בפטירת מרים, ועוד יעלה על ראשם מורה של מלך ערד, ומיראה הוצרכו לחזור אחוריהם ובתוך חזרה זו היה ג"כ מורא מים עליהם פן יחסר מהם הבאר ע"כ עשו חניה בכ"מ שמצאו שם מים, אע"פ שבהליכה לא עשו חניה במקומות המים לפי שהיה המסע קצר מ"מ בחזרה עשו חניה שם כי החזרה היתה אחרי מות אהרן.

והנה בין מוסרה ובין בני יעקן, היה מקום אחד שנקרא בארות לפי שהיו שם בארות הרבה, ולא היה רחוק מן בני יעקן עד שהיו אנשי בני יעקן שותים מן אותם הבארות וע"כ נקרא המקום בארות בני יעקן ר"ל בארות של בני יעקן וזה ראיה שהיה בארות סמוך לבני יעקן, והיה המסע קצר לעשות שם חניה לפיכך כשהלכו לפנים ולא לאחור הלכו בפעם אחת ממוסרה לבני יעקן ולא עשו חניה בבארות כי היה המסע קצר מלעשות שם חניה ואז לא היה מורא מים לנגד עיניהם. אבל כשחזרו לאחוריהם אחרי מות אהרן מיראת מלך ערד עשו חניה גם בבארות כי היו יראים אולי פתאום יפסק הבאר כדרך שפסק במיתת מרים, ע"כ מנה ח' מסעות בחזרה אבל בהליכה לא היו כי אם ז', וע"כ לא מנה בחזרה לאחור כ"א ויסעו מבארות בני יעקן מוסרה כי לא בא להודיע כ"א דבר חידוש זה שעשו חניה בבארות מה שלא עשו בהליכה, וכאשר באו למוסרה מקום שלא היה בו מים כל צרכם והיו יראים מן חסרון הבאר הלכו והספידו את אהרן כאילו שם מת כי אמרו שבזכות ההספד ינצלו מן חסרון הבאר, ובזה חטאו שלא נתנו אל לבם להספידו קודם לכן לפי שבטחו במקום בארות ויטבתה ארץ נחלי מים שהיה לפניהם, והכתוב אומר ויכהן אלעזר בנו תחתיו שלא היה להם לירא מן חסרון המים בעבור פטירת הצדיק כי כל המעמיד בן צדיק כאילו לא מת (ב"ב קטז.) ואע"פ שמת אהרן מכל מקום זכות בנו קיים להצילם מן חסרון המים, ומכלל תוכחותיו שעדיין עמדו במרדם והיו מחוסרי אמנה ועשו גם אחר זה חניה ביטבתה לפי שהיתה ארץ נחלי מים משמע שלולא זה לא היו עושים שם חנייה.

ומ"ש שהלוים החזירום כו', ראייתו ממ"ש בעת ההוא הבדיל את שבט הלוי. ודאי זה נאמר על זמן עשיית העגל ומהו שאמר עד היום הזה, אלא כך פירושו אע"פ שבמעשה העגל נבחרו הלוים וזכותם שמור לדורי דורות מ"מ לא היה צורך באותו זכות כ"א עד היום הזה ולא עד בכלל, לפי שביום זה עשו מעשה טוב שאף אם לא היו נבחרים לעבודת ה' מאז ומקדם היה מן הראוי שיבחרו מן יום זה והלאה והיינו מה שהחזירום לאחור מן אותו דרך עקלתון שהלכו בו, ומדאנו רואין שהשוה השכר של הלוים על מה שעשו עכשיו אל מה שעשו בזמן העגל, ש"מ שהוקשה יום זה שאמרו נתנה ראש לפרוש ממנו כיום שעשו בו העגל.

וכן מה שפירש שקשה מיתתן של צדיקים כשבירת הלוחות, מבואר ע"ז האופן, כי מדקאמר ויכהן אלעזר בנו תחתיו. וסמך זה לפרשה זו המדברת מלוחות שניות ש"מ שקם אלעזר בנו תחתיו כמו הלוחות שניות שקמו תחת הראשונים שנשברו, וממילא נשמע שפטירת אהרן דומה לשבירת הלוחות כי ידיעת ההפכים אחד, ובא להאשימם בתוכחותיו על שחזרו לאחוריהם מיראה מפני מלך ערד והיה להם לבטוח שזכותו של אהרן ילחם להם גם במותו, כדרך שמצינו שהארון שבו היו שברי לוחות היה יוצא ובא עמהם למלחמה כך הצדיק הנפטר הדומה לשברי לוחות זכותו יעמוד להם גם במותו, שכן משה לא נענה עד שאמר זכור לעבדיך לאברהם וגו'. ולהצעה זו כל סיפור זה הוא תוכחות עלי עון וכל הענין מקושר מראשו לסופו. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ובני ישראל נסעו מבארות. לפי הפשט מוסרה אינו מוסרות דמסעי ובארות יעקן אינו יעקן ובין בארות ומוסרה היה הר ההר ושם מת אהרן וה"פ דקרא ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן ללכת למוסרה ופגעו בהר ההר ושם מת אהרן: (דעת זקנים)


{ז}  מִשָּׁ֥ם נָֽסְע֖וּ הַגֻּדְגֹּ֑דָה וּמִן-הַגֻּדְגֹּ֣דָה יָטְבָ֔תָה אֶ֖רֶץ נַֽחֲלֵי מָֽיִם:

 אונקלוס  מִתַּמָן נְטָּלוּ לְגֻדְגֹד וּמִן גֻדְגֹד לְיָטְבָת אַרְעָא נָגְדָא נַחֲלִין דְמַיִין: (אונקלוס)

 יונתן  מִתַּמָּן נְטָלוּ לְגוּדְגוֹד וּמִן גּוּדְגוֹד לְיָטְבַת אֲרַע נַגְדָא נַחֲלִין דְּמַיָין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ומן הגדגדה וגו'. ובמוסרה עשיתם אבל כבד על מיתתו של אהרן שגרמה לכם זאת, ונדמה לכם כאילו מת שם, וסמך משה תוכחה זו לשבירת הלוחות, לומר שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקב"ה כיום שנשתברו בו הלוחות, ולהודיעך שהוקשה לו מה שאמרו נתנה ראש לפרוש ממנו, כיום שעשו בו את העגל: (רש"י)

 אבן עזרא  משם נסעו הגדגדה. איננו חור הגדגד רק הוא שם כלל צלמונה גם פונון ואובות ויטבתה הוא המקום הנקרא באר כי כן כתוב ומשם בארה וזה טעם ארץ נחלי מים כי במשענותם כרו הנדיבים ויצאו המים וזה הפסוק שהוא ומשם נסעו הגדגדה דבק עם ויכהן אלעזר והנה פירשתי לך כי ישראל לא הקריבו זבחים אחר נסעם מהר סיני ויתכן שהקריבום בבואם אל צלמונה ופונן והיתה תחלת כהונת אלעזר בכהונה גדולה באותם המקומות בראש השנה ושמש במקום הנקרא באר ביום הכפורים והנה הפירוש כן ויכהן אלעזר כאשר נסעו אל מקום פלוני ולמה כהן אלעזר כי השם הבדיל בעת עבודת העגל את שבט הלוי לשאת את הארון לעמוד לפני השם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  משם נסעו הגדגדה. הפסוק מתחיל במ' ומסיים במ' לומר שכל מ' שנה היתה הבאר עמהם: (בעל הטורים)


{ח}  בָּעֵ֣ת הַהִ֗וא הִבְדִּ֤יל יְהֹוָה֙ אֶת-שֵׁ֣בֶט הַלֵּוִ֔י לָשֵׂ֖את אֶת-אֲר֣וֹן בְּרִית-יְהֹוָ֑ה לַֽעֲמֹד֩ לִפְנֵ֨י יְהֹוָ֤ה לְשָֽׁרְתוֹ֙ וּלְבָרֵ֣ךְ בִּשְׁמ֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה:

 אונקלוס  בְּעִדָנָא הַהִיא אַפְרֵשׁ יְיָ יָת שִׁבְטָּא דְלֵוִי לְמִטַל יָת אֲרוֹן קְיָמָא דַיְיָ לְמֵיקַם קֳדָם יְיָ לְשַׁמָשׁוּתֵהּ וּלְבָרָכָא בִשְׁמֵהּ עַד יוֹמָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  בְּעִידָנָא הַהוּא אַפְרֵישׁ יְיָ יַת שִׁבְטָא דְלֵוִי מְטוּל דְּקַנִּיאוּ לִשְׁמֵיהּ לְאִתְקְטָלָא בְּגִין יְקָרֵיהּ לִמְסוֹבְרָא יַת אֲרוֹן קְיָימָא דַיְיָ לְמֵיקוּם קֳדָם יְיָ לְשַׁמָּשׁוּתֵיהּ וּלְבָרְכָא בִּשְׁמֵיהּ עַד זְמַן יוֹמָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  בעת ההוא הבדיל ה' וגו'. מוסב לענין הראשון: בעת ההוא. בשנה הראשונה לצאתכם ממצרים, וטעיתם בעגל, ובני לוי לא טעו הבדילם (ח) המקום מכם. וסמך מקרא זה לחזרת בני יעקן לומר שאף בזה לא טעו בה בני לוי, אלא עמדו באמונתם: לשאת את ארון. (ט) הלוים: לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו. הכהנים, והוא נשיאת כפים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) והא דכתיב הבדיל וגו' והא עדיין לא הבדיל עד שנה שניה משהוקם המשכן צריך לומר הבדיל הקדוש ברוך הוא במחשבה ועל כרחך אתה צריך לפרש כן מדכתיב אחרי כן ואנכי עמדתי בהר דקאי נמי אבעת ההיא שהיא שנה ראשונה והוא אחר העגל ובזה ניחא מה שלא פירש"י הקרא כסדר הכתוב בתורה: (ט) רצל"ת דבפסוק הבדיל וכו' משמע דלוים גם כן מברכין וזה אינו לכן פירש לשאת את ארון היינו הלוים לעמוד לפני ה' ולשרתו ולברך בשמו היינו כהנים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לשרתו. בני לוי עם בני אהרן: ולברך בשמו. כי אלעזר היה נושא את כפיו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי. מוסב לענין ראשון בעת ההיא בשנה הראשונה שיצאתם ממצרים וטעיתם בעגל ובני לוי לא טעו הבדילם המקום מכם לשון רש"י ואם כן יאמר כי מן העת ההיא הובדלו לפניו יתברך כי לא הבדילם במעשה עד השנה השנית בחדש השני או ירמוז למה שאמר להם (שמות לב כט) מלאו ידכם היום לה' כי יהיה זה לכם מלוא ידים בעבודת כהונה ולויה והנכון בעיני כי "בעת ההיא" השני כראשון (לעיל פסוק א) כי בעת שאמר לו פסל לך שני לוחות אבנים (שמות לד א) נתרצה לישראל ונצטוה על המשכן ואז נתרצה גם לאהרן ונצטוה (שם כח ד) ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לקדשו לכהנו לי וצוהו במלואים ולכך אמר כי אלעזר כהן תחת אביו שהיתה בהם משחתם לכהונת עולם לדורותם ועשה הבדלת כל השבט ענין אחד כי מן היום ההוא היה לפניו שיהיו שבטו נתונים נתונים לו לעבוד עבודת המשכן או יאמר כי שבט הלוי נבדל בעת ההיא להיות הכהנים מהם כי גם הם נושאים הארון וכן ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה' (להלן לא ט) והם שישרתו לשם ויברכו בשמו וטעם עד היום הזה בעבור כהונת אלעזר כאומר אז הבדילם לשרתו ויהי כן עד היום הזה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי. סמך כאן לומר שהלוים החזירו את ישראל: סמך מים ללשאת את הארון ולברך לומר שצריך ליטול ידיו כדי לישא כפיו: (בעל הטורים)

 ספורנו  בעת ההיא הבדיל. ומאחר שכבר הבדיל האל ית' שבט מיוחד לעבודת המקדש ואין אתם ראוים להשתדל בה ועם זה לא השגתי בתפלתי רק שלא ישחיתך ואמר לי קום לך למסע. למסיע כמו ולמסע את המחנות: (ספורנו)

 דעת זקנים  בעת ההיא. פי' כשנעשה העגל שפי' לעיל הבדיל ה' את שבט הלוי לשמשו מפני שלא היו במעשה העגל זש"ה והכהנים הלוים בני צדוק אשר שמרו את משמרת מקדשי בתעות בנ"י מעלי וגו' המה יקרבו אלי לשרתני. ועל כן כשבחרם הקב"ה לחלקו ולשרתו לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו כדי שלא יעסקו בשום דבר כי אם בעבודת המקום וכי תימא א"כ במה יתפרנסו ה' הוא נחלתו שצוה ישראל לחרוש ולזרוע ולקצור בשבלים לתת להם מעשר מדגן ותירוש ויצהר וערים לשבת: (דעת זקנים)


{ט}  עַל-כֵּ֞ן לֹֽא-הָיָ֧ה לְלֵוִ֛י חֵ֥לֶק וְנַֽחֲלָ֖ה עִם-אֶחָ֑יו יְהֹוָה֙ ה֣וּא נַֽחֲלָת֔וֹ כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לֽוֹ:

 אונקלוס  עַל כֵּן לָא הֲּוָה לְלֵוִי חֳלָק וְאַחֲסָנָא עִם אֲחוֹהִי מַתְּנָן דִיהַב לֵהּ יְיָ אִנוּן אַחֲסַנְתֵּהּ כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ אֱלָהָךְ לֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  בְּגִין כֵּן לָא הֲוָה לְשִׁבְטָא דְלֵוִי חוּלַק וְאַחְסָנָא עִם אֲחוֹהִי מַתְּנָן דִּיהַב לֵיהּ יְיָ הִינוּן אַחֲסַנְתֵּיהּ הֵיכְמָא דְמַלֵּיל יְיָ אֱלָהָכוֹן לֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  על כן לא היה ללוי חלק. לפי שהובדלו לעבודת מזבח (י) ואינן פנויין לחרוש ולזרוע: ה' הוא נחלתו. נוטל פרס (כ) מזומן מבית המלך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) כלומר לא מצד שנתקדשו להיות משרתי עליון כמובן מן הקרא דאדרבה ראוי להרבות שכרם ולא למעטם: (כ) והם התרומ' ומעשרות ויהיה מאמר ה' הוא נחלתו הוא תשובה על מאמר לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו יחוייב מזה ליתן להם פרנסה אחרת תמורת החלק והנחלה וכשאמר ה' הוא נחלתו יחויב בהכרח שיפורש על הפרס שהם התרומו' ומעשרות ואמר מזומן להודיע שזה שנתן להם במקום החלק שנתן לישראל הוא מפני שזה מזומן בלי עמל ואין צריכין לעמל עד שימנעו מעבודת המזבח: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ה' הוא נחלתו. כטעם ה' מנת חלקי וכוסי וזו היא עבודת השם בלמוד דרכיו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם על כן לא היה ללוי. הוא בעבור שכולם משרתים ועוזרים את הכהנים בעבודתם כי כל דבר המקדש בעבור הקרבנות וכן אמר (במדבר יח ב) וגם את אחיך מטה לוי שבט אביך הקרב אתך וילוו עליך וישרתוך (הרמב"ן)


{י}  וְאָֽנֹכִ֞י עָמַ֣דְתִּי בָהָ֗ר כַּיָּמִים֙ הָרִ֣אשֹׁנִ֔ים אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָ֑יְלָה וַיִּשְׁמַ֨ע יְהֹוָ֜ה אֵלַ֗י גַּ֚ם בַּפַּ֣עַם הַהִ֔וא לֹֽא-אָבָ֥ה יְהֹוָ֖ה הַשְׁחִיתֶֽךָ:

 אונקלוס  וַאֲנָא הֲוֵיתִי קָאֵם בְּטוּרָא כְּיוֹמִין קַדְמָאִין אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן וְקַבִּיל יְיָ צְלוֹתִי אַף בְּזִמְנָא הַהוּא לָא אָבֵי יְיָ לְחַבָּלוּתָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲנָא הֲוֵית קָאֵי בְּטַוְורָא בָּעֵי וּמְצַלֵּי הֵי כְּיוֹמַיָא קַמָּאֵי אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילַוָן וְקַבֵּיל יְיָ צְלוֹתִי אוּף בְּזִמְנָא הַהוּא לָא צָבָא יְיָ לְחַבְּלוּתָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואנכי עמדתי בהר. לקבל הלוחות האחרונות, ולפי שלא פירש למעלה כמה עמד בהר בעליה אחרונה זו, חזר והתחיל בה: כימים הראשונים. של לוחות הראשונות, (ל) מה הם ברצון אף אלו ברצון, אבל האמצעיים שעמדתי שם להתפלל עליכם, היו בכעס: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) שהם כלים בי"ז בתמוז ולא הכלים בכ"ח באב דהא דהוקשו מ' ימים האחרונים לראשונים לא בא להשמיענו שהיו ברצון שלם כמו הראשונים דזה אינו שהרי הראשונים היו ברצון גמור שהרי עדיין לא חטאו בעגל אבל האחרונים לא היו ברצון אלא לענין נתינת הלוחות אבל לענין כפרת העגל לא היה עד סוף מ' יום שהוא יום כפור שאז אמר סלחתי כדבריך ועל כן הוקבע היום לכפרת ולסליחה רק ההיקש בא להודיענו שאלו מ' יום הנזכרים בפסוק ואנכי עמדתי בהר אינם ארבעים האמצעים אלא מ' אחרים שהיו ברצון ולא בכעס מזה נלמוד שמשה עמד בהר ק"ך יום: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואנכי עמדתי בהר. פירשתיו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואנכי עמדתי בהר. על דעת רבותינו (סדר עולם ו) יאמר שעמד בהר כשעלה שם ושני הלוחות בידו כימים הראשונים של לוחות הראשונות ארבעים יום וארבעים לילה וישמע ה' אלי גם בפעם השלישית כי עבר ה' על פניו ויקרא ה' ה' אל רחום וגו' (שמות לד ו) ובקש ממנו (שם שם ט) וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו ונענה ואמר קום לך למסע לפני העם ויבאו ויירשו את הארץ וזהו וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך (שם שם י) וטעם לא אבה ה' השחיתך שלא רצה שלא תבאו ותירשו את הארץ כטעם ויסף עוד להניחו במדבר ושחתם לכל העם הזה (במדבר לב טו) ועל דרך האמת לא רצה שתהיה משחת ממנו שלא יהיה שמו הגדול עמך וכבר רמזתי זה הענין בסדר כי תשא (הרמב"ן)

 בעל הטורים  לא אבה. ג'. דין ואידך לא אבה לי לא אבה יבמי קרי ביה לא אבה אלא יבמי (עי' יבמות קי) כדכתיב כי לא אלמן ישראל ויהודה מאלהיו: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  ואנכי עמדתי בהר. לקבל לוחות אחרונות ולהרבות בתחנונים לפני הקב"ה שימחול העון לגמרי וישמע אלי גם בפעם ההיא ומחל לגמרי וביום הכפורים הי' שאמר סלחתי כדבריך ולכך הוקבע אותו יום להיות למחילה ולכפרה לישראל כי מאה ועשרים יום יש ממתן תורה עד יום הכפורים כיצד בששה בסיון נתנה התורה בשבעה עלה לקבל לוחות הראשונים והיה לו לשהות מ' יום בלא אותו יום לפי שאין לילו עמו וירד בשבעה עשר בתמוז ובאותו יום נשתברו הלוחות למחר שבשמונ' עשר עלה להתפלל על מעשה העגל ושהה שם ארבעים יום שנ' ואתנפל לפני ה' ארבעים יום כראשונה ושלמו בכ"ח באב אמר לו ית' פסל לך ועלה בכ"ט ואמר להם לישראל למחר ביום שלשים באב יהיה ר"ח אלול שיתחילו תקעו שופר כדי שלא תטעו בירידתו כמו שטעיתם בראשונ' וזכר לדבר אנו תוקעין ביום ר"ח אלול שהוא יום שלשים באב שלעולם אנו עושין ר"ח שני ימים ויום ראשון הוי מחשבון דאב שהוא מלא ושהה שם ארבעים יום שנ' ואנכי עמדתי בהר כימים הראשוני' ושלמו ביום הכפורים כיצד יום אחד מאב וכ"ט מאלול הרי שלשים ועשרה מתשרי הרי מ' והוא יום הכפורים ואמר לו באותו יום סלחתי כדבריך ולמחר ירד ושבעה עשר בתמוז של אותה שנה בחמישי בשבת היה שהרי לעולם פסח וי"ז בתמוז באין ביום אחד ובפרק ר' עקי' מסיק דפסח שבו יצאו ישראל ממצרים חמישי בשבת היה וא"כ נמצא שלוחות הראשונות באו בה' בשבת בשבעה עשר בתמוז א"כ ר"ה בשבת היה לסי' א"ת ב"ש ג"ר וא"כ יום הכפורים בשני הי' והלוחו' האחרונות באו יום שני ולפי ששתיהן באו חדא ביום שני וחדא ביום חמישי נהגו לקרות בתורה ביום שני וביום חמישי וזהו דרשו ה' בהמצאו ב"ה מצאו שהם ימי קריאת התורה ואז ב"ד יושבין שמתוך שבאין לשמוע התורה באין לדין וה"ר בכור שור נתן סימן לדבר בצדק תשפוט עמיתך כי בשני ימים הללו מזל צדק משמש בשמש בשני בתחלת ליל שני בשעה ראשונה ובחמישי בשעה ראשונה מן היום דהא אמרינן במס' שבת כשנ"צ חל"ם ראשי לילות חל"ם כשנ"צ ראשי ימים והסי' כי היא היתה אם כל חי: (דעת זקנים)


{יא}  וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֵלַ֔י ק֛וּם לֵ֥ךְ לְמַסַּ֖ע לִפְנֵ֣י הָעָ֑ם וְיָבֹ֨אוּ֙ וְיִֽירְשׁ֣וּ אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּ֥עְתִּי לַֽאֲבֹתָ֖ם לָתֵ֥ת לָהֶֽם: (פ)

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לִי קוּם זִיל לְמִטוּל קֳדָם עַמָא וְיֵעֲלוּן וְיֵרְתוּן יָת אַרְעָא דִי קַיֵמִית לַאֲבָהָתְהוֹן לְמִתַּן לְהוֹן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לִי קוּם אֱזִיל לְתַיֵיר קֳדָם עַמָּא וְיַעֲלוּן וְיֵרְתוּן יַת אַרְעָא דְקַיֵּימִית לְאַבְהַתְהוֹן לְמִתַּן לְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויאמר ה' אלי וגו'. אע"פ שסרתם מאחריו (מ) וטעיתם בעגל, אמר לי לך נחה את העם וגו' (שמות לב, לד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דאם לא כן מה לענין זה בתוך התוכחות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  למסע. שם הפועל: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  קום לך למסע. ג' תגי''ן על קו''ף שאזכור להם זכות אברהם שאמרתי לו קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה: אשר נשבעתי לאבותם לתת להם. וסמיך ליה ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה לומר לך שהאבות היו יראי ה': (בעל הטורים)

 ספורנו  ויבאו ויירשו את הארץ אשר נשבעתי. כי לולא השב עה לא הייתם זוכים לה לרב מריכם: (ספורנו)


{יב}   חמישי  וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ שֹׁאֵ֖ל מֵֽעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם-לְ֠יִרְאָה אֶת-יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ לָלֶ֤כֶת בְּכָל-דְּרָכָיו֙ וּלְאַֽהֲבָ֣ה אֹת֔וֹ וְלַֽעֲבֹד֙ אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל-לְבָֽבְךָ֖ וּבְכָל-נַפְשֶֽׁךָ:

 אונקלוס  וּכְעַן יִשְׂרָאֵל מָה יְיָ אֱלָהָךְ תָּבַע מִנָךְ אֱלָהֵן לְמִדְחַל קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לִמְהַךְ בְּכָל אָרְחָן דְתָקְנָן קֳדָמוֹהִי וּלְמִרְחַם יָתֵהּ וּלְמִפְלַח קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְדוֹן יִשְרָאֵל מָה יְיָ אֱלָהָכוֹן בָּעֵי מִנְכוֹן אֱלָהֵן לְמִדְחַל מִן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן לִמְהַךְ בְּכָל אָרְחָן דְּתַקְנָן קֳדָמוֹי וּלְמִרְחַם יָתֵיהּ וּלְמִפְלַח קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּכָל לִבְּכוֹן וּבְכָל נַפְשְׁכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועתה ישראל. אע"פ שעשיתם כל זאת, עודנו רחמיו וחבתו עליכם, ומכל מה שחטאתם לפניו אינו שואל מכם כי אם ליראה וגו': כי אם ליראה וגו'. רבותינו דרשו מכאן, הכל בידי שמים חוץ (נ) מיראת שמים (ברכות לג:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פירוש דסבירא להו שהמקרא הזה אינו דבוק עם הקודמים לו רק התחלת דבור הוא ולהודיעך שהכל בידי שמים חוץ כו' ולכן אין שואל ממך כי אם ליראה אותו וכיוצא בו מפעולות האדם הבחיריים שאם ירצה יפעול ואם לא ירצה לא יפעול ובכללם יראת השם. הרא"ם: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  מה ה' אלהיך שואל מעמך. נמשך אל לטוב לך יאמר איננו שואל מעמך דבר שיהיה לצרכו אלא לצורכך כטעם אם צדקת מה תתן לו (איוב לה ז) רק הכל הוא לטוב לך ואמר הטעם כי לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה וכולם נותנים כבוד לשמו איננו צריך לך רק באבותיך חשק ויבחר בזרעם אחריהם מכל העמים בכם שאתם מבחר זרעם ולא בישמעאל ולא בעשו וטעם כיום הזה כי כן יהיה בכל זרעם לעולם וכבר פירשתי (לעיל ז ז) החשק והבחירה ופירוש שמי השמים גלגלי ארבעה יסודות שהם בכח השמים למטה מהם כענין הארץ וכל אשר עליה (נחמיה ט ו) וכן אמר במזמור הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים (תהלים קמח) והזכיר מלאכיו וצבאיו ושמש וירח וכוכבי אור ואחר כך הללוהו שמי השמים (הרמב"ן)

 בעל הטורים  מה ה' אלהיך שואל מעמך. מה בא''ת ב''ש י''ץ ששואל ממך ק' ברכות בכל יום ויום ויש בפסוק ק' אותיות (ע' מנחות מג) וכן ממך עולה ק'. ועתה ישראל. ב' דסמיכי הכא ואידך ועתה ישראל שמע אל החקים כנגד ב' תורות תורה שבכתב ותורה שבע''פ: (בעל הטורים)

 אור החיים  ועתה ישראל מה וגו' כי אם ליראה וגו'. כוונת הכתוב היא על זה הדרך לפי שיש ב' הדרגות שחפץ ה' מישראל עשות והם זו למעלה מזו. א' היא היראה, למעלה ממנה האהבה, ואמר להם שאינו מבקש מהם כי אם היראה, וטעם הדבר היא לפי שהיראה תסובב אתכם ללכת בכל דרכיו כי הירא לא יחדל מיראתו אפילו באחת מאלף שעליו לעשות, ולא זו בלבד מגיעתו אלא עוד לו ולאהבה אותו הרי שהיראה היא פתח ליכנס לשער האהבה, ולזה כשאמר הכתוב מה ה' שואל כי אם ליראה דקדק לומר ועתה פירוש מה שהוא שואל ליראה הוא עתה בזמן הזה שאתה בא לישא עול האלהות אבל אין זה תכלית מה שחפץ ממנו עשות אלא שזה יעמידנו בגדר האהבה. ולדרך זה יתיישב מאמר מה וגו' כי אם וגו' שבערך האהבה שהיא דבר המקווה תהיה היראה מלתא זוטרתי, ובגמרא שאמרו (מגילה כ''ה.) אטו יראה מלתא זוטרתי וכו', הכוונה היא כיון שבערך משיגיה גדולה היא לא תקרא קטנה הגם שבערך האהבה היא למטה ממנה ותירץ לגבי משה וכו' שגם בערך המשיגים ישנה בגדר קטן:

עוד יתבאר על זה הדרך לפי שיעלה על דעת אנוש שהעובר פי ה' נפלאת היא ממנו השגת רצונו יתברך, לזה אמר אליו ועתה וגו' פירוש ועתה הוא תשובה כאומרם ז''ל (ב''ר פכ''א) אין ועתה אלא תשובה, מה ה' אלהיך שואל מעמך לתקן משובתך כי אם ליראה לבד בזה יתרצה ה' אלהיך לך, ואומרו ללכת בכל דרכיו וגו' פירוש על דרך אומרם ז''ל (ויק''ר פכ''א) אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות, וכתב רמב''ם בפירוש המשניות (סוף מס' מכות) שאם אדם לא יכעים בוראו בעבירות הגם שלא יעשה אלא מצוה אחת יש כח באותה מצוה לזכותו לעולם הזה ולעולם הבא ע''כ, והמשלתי דבר זה לב' עבדי מלך א' מימיו לא הכעיס המלך ובא לראות פני המלך בבן יונה למנחה וא' הכעים המלך ובא לראות פני המלך בשור א' יש מקום שישמח המלך לקראת מנחת העוף ויכעוס לקראת מנחת השור לצד ההכעסות שקדמו ממנו, והוא אומרו כאן לבעל התשובה ללכת בכל דרכיו וגו' לעשות חבילות חבילות של מצות:

עוד יכוין הכתוב לנסתרות ה' על פי דברי אמת כי באמצעות מעשה התחתונים יתיחדו ענפי הקדושה, וכן להפך בסוד (משלי ט''ז) ונרגן מפריד אלוף אלופו של עולם, ובא להעיר כאן על הדבר הבא ממעשה אדם, והוא אומרו מה ה' אלהיך שואל וגו' פירוש בחינת הקדושה הנקראת מה שהיא השכינה כאומרם בגמרא (סוטה י''א.) בפסוק ותתצב אחותו וגו' שכל הכתוב מדבר בשכינה, וז''ל מה דכתיב ועתה ישראל מה וגו', הרי שמזה עצמו מוכיחים כי מה היא השכינה:

וזה מסכים והולך גם כן למה שהעירו אותנו רבותינו ז''ל בדבריהם שאמרו (תנחומא פ' קרח) אל תקרי מה אלא מאה שהם מאה ברכות שהיא סוד כללות העשיריות, והסמיך לזכרונם שמו יתברך שם הוי''ה הוא יחוד קוב''ה ושכינתיה זו היא שאלת אלהיך מעמך, ודקדק לומר ועתה להעיר שאין כח באדם להשיג עשות זה אלא בעולם הזה אבל אחר מותו הגם שיפליא עשות לא יעשה פעולה והיה כא' מהמלאכים, ומצינו שרבותינו ז''ל יחסו עולם הזה לשעה כאומרו (שבת ל''ג:) מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, ולדרך זה יתישב אומרו כי אם ליראה כמין חומר, כי בערך המושג במושכל כי רב הוא יקטן המפעל הגם שצריך התעצמות להשיגו עם כל זה מופלא הוא הנסבב מהטורח: (אור החיים)

 ספורנו  ועתה ישראל. אם כן אתה ישראל השתדל עתה לתקן מעוותך מכאן והלאה והתבונן מה ה' אלהיך שואל מעמך שאינו שואל דבר לצרכו כי אם ליראה. וזה תעשה כהתבוננך באופן שתדע גדלו: ולאהבה אותו. וזה תשיג בהתבוננך אל דרכי טובו. וכל זה הוא שואל לטוב לך כדי שתזכה לחיי עולם: (ספורנו)

 כלי יקר  ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. רז"ל אמרו (ברכות לג:) וכי היראה מילתא זוטרתי היא אין לגבי משה זוטרתי היא, ומקשים כאן וכי בעבור זה אמר לכל ישראל מה ה' שואל מעמך. ויש מתרצים לגבי משה היינו כשהיו ישראל אצל משה שהיה מדריכם במדת היראה אז זוטרתי היא. ואני אומר שזהו כוונת הפסוק שאמר ועתה ישראל. מה הוא ועתה, אלא לפי שנאמר אח"כ וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ולא ראו את מוסר ה' אלהיכם וגו', וכל הסיפור עד עיניכם הרואות את כל מעשי ה' וגו', כך ביאורו אלו בקשתי היראה מן בניכם אשר יקומו מאחריכם אשר לא ראו כל הנוראות אשר עשה ה' למען תהיה יראתו על פניהם אז ודאי הייתי שואל דבר גדול כי ודאי קשה להכניס את האדם בעול היראה כי רב הוא. אמנם ועתה ר"ל הדור הזה אתם ראו (ירמיה ב.לא) כי בעיניכם ראיתם כל הנוראות אשר עשה האלהים כדי שייראו מלפניו וכבר אתם מורגלים במדת היראה לפיכך ועתה באשר הוא שם שאלה קטנה ה' שואל מעמך, וזה"ש לגבי משה זה דור המדבר שהיו בזמן משה להם ודאי מילתא זוטרתי היא היראה, ומן היראה יבא למדריגת האהבה זש"ה ולאהבה אותו. ומסיים לטוב לך היינו קבול שכר כפירש"י והזכירו בסוף לומר שסוף השכר לבא מעצמו ולא שתהיה תחילת כוונת עשייתך לשם קיבול פרס. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ועתה ישראל מה ה' אלהיך. אטו דבר קטן הוא זה וי"ל דאקרא דלבתריה קאי לשמור את מצות ה' וגו' לטוב לך כלומר אינו שואל ממך דבר זה כי אם לטוב לך להנאתך ולהרבות לך שכר. ומיהו רבותינו הקשו כן ותירצו דלגבי משה מילתא זוטרתי היא ומכאן דרשו רבותינו דחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום דכתיב מה אל תיקרי מה אלא מאה כלומר ק' ברכות ה' אלהיך שואל מעמך. ויש לחזק הדבר מ"ה בחילוף א"ת ב"ש הוי י"ץ שעולה מאה וכן בפסוק זה יש מאה אותיות חסר אחת וכאשר תוסיף אות אחת לעשות ממנה מאה תשלם החשבון למאה. וי"א כי דוד תקנם שבכל יום היו מתים מאה אנשים מישראל באו והגידו לדוד עמד ותקן מאה ברכות בכל יום שנ' נאם הגבר הוקם על ע"ל בגימטריא מאה ומיד נעצרה המגפה. עוד יש להוכיח מאה ברכות מדכתיב הנה כ"י כ"ן יברך גבר במנין כ"י כ"ן יברך גבר כי יברך חסר וא"ו כתיב ולכך תקנו לומר מודים שהרי פי' משתחוים כדכתיב גבי נעמן והשתחויתי לה' אלהיך. ותרגם יונתן ואודיתי קדם ה' אלהך ומ"מ אנו אומרים מודים ולא משתחוים לפי שעולה בגימטריא מודי"ם מאה לומר שכל האומר מודים כהוגן כאלו קיים מאה ברכות ר"ל שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה או שיראה איסר כנגד לבו וכרע כחוטרא וזקיף כי חויא ושיתכוין לומר משתחוים אנו לך כדאיתא בירוש' א"ר בון מיומי לא איכוונית וכו' ומחזיקנא טיבותא לרישאי דכי מטינא למודים כרע מגרמיה: (דעת זקנים)


{יג}  לִשְׁמֹ֞ר אֶת-מִצְוֹ֤ת יְהֹוָה֙ וְאֶת-חֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לְט֖וֹב לָֽךְ:

 אונקלוס  לְמִטַר יָת פִּקוֹדַיָא דַיְיָ וְיָת קְיָמוֹהִי דַאֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין לִדְיֵיטַב לָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  לְמִנְטוֹר יַת פִּקּוּדוֹי דַיְיָ וְיַת קְיָימוֹהִי דַאֲנָא מְפַקֵיד יַתְכוֹן יוֹמָא דֵין מְטוּל דְיוֹטֵב לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לשמור את מצות ה'. ואף היא לא לחנם, (ס) אלא לטוב לך שתקבלו שכר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) רצונו לתרץ דברישא דקרא אמר לשמור את מצות ה' להנאתו של הקדוש ברוך הוא ובסיפא דקרא כתיב לטוב לך משמע להנאתן של ישראל לכן פרש ואף היא כו' ר"ל ודאי בשבילו תעשו אבל מכל מקום אף לכם לא לחנם אלא לטוב לכם: (שפתי חכמים)


{יד}  הֵ֚ן לַֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ הַשָּׁמַ֖יִם וּשְׁמֵ֣י הַשָּׁמָ֑יִם הָאָ֖רֶץ וְכָל-אֲשֶׁר-בָּֽהּ:

 אונקלוס  הָא דַיְיָ אֱלָהָךְ שְׁמַיָא וּשְׁמֵי שְׁמַיָא אַרְעָא וְכָל דִי בַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  הָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן שְׁמַיָא וּשְׁמֵי שְׁמַיָא וְכִתֵּי מַלְאָכַיָא דִבְהוֹן לִמְשַׁמְשִׁין קֳדָמוֹי אַרְעָא וְכָל דְּאִית בָּהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  הן לה' אלהיך. הכל, (ע) ואעפ"כ רק באבותיך חשק ה' מן הכל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) ר"ל כל מה שכתיב בקרא שמים ושמי שמים והארץ: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  הן לה' אלהיך. הפסוק מתחיל ומסיים בה''א לומר שבה''א נברא העולם וכנגד ה' חומשי תורה. וי' תיבות בפסוק לומר לא ירדה שכינה למטה מעשרה: הארץ וכל אשר בה. וסמיך ליה רק באבותיך. לומר שהארץ וכל אשר בה לא נבראה אלא בזכות האבות: רק באבותיך מיעוט הוא שגם עליהם יש דין. אברהם במה אדע. יצחק אהב את עשו. יעקב אמר נסתרה דרכי מה'. סמך לרק באבותיך ומלתם לומר שתמולו ערלת הלב כמו שעשו האבות: (בעל הטורים)

 ספורנו  הן לה' אלהיך השמים. ויעיד על זה שהוא מבקש לטוב לך. כי אמנם השמים והארץ הם שלו ועם היותם נכבדים בלתי נפסדים: (ספורנו)

 כלי יקר  הן לה' אלהיך השמים וגו', רק באבותיך חשק ה'. במילת רק בא למעט השמים ושמי השמים שבכולם לא חשק ה' כ"א באבותיך, כדעת חכמי האמת שאמרו גדולים צדיקים ממעשה שמים וארץ והסכימו לומר שכולם נבראו בעבור האדם, לא כדעת הרמב"ם שכתב שהאדם עיקר בתחתונים אבל אין לו ערך עם העליונים. ולסברת הרמב"ם יש מקום לפרש פסוק זה שכל הסיפור נמשך למ"ש ואהבתם את הגר וגו' כי חפץ ה' שתדבקו בגרים אע"פ שהם נמוכים מ"מ ממנו ית' תראו וכן תעשו, כי הן לה' אלהיך השמים וגו' ועם גודל רוממתו ית' מ"מ רק באבותיך חשק ה' עם היותם נמוכים בערך העליונים הקרובים אל ה'. ועוד נתן מופת שני כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים וגו' ואף עפ"כ עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר. ומפסוק זה אר"י כ"מ שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו כו' (עיין מגילה לא.) ומשני הקדמות אלו הוציא התולדה שאמר ואהבתם את הגר.

אך עדיין יש לדקדק, מ"ש רק באבותיך חשק ה' ויבחר בזרעם אחריהם, מדעשה ב' חלוקות, ועוד שהחשק אינו ענין הבחירה כמבואר למעלה סוף פר' ואתחנן (ז.ז) ש"מ שמלת רק קאי אשלמטה, ובא לומר שרק באבותיך לבד חשק ה' בחשק ובאהבה גמורה אבל לא בכם, אלא בחר בזרעם מכל העמים. ר"ל בערך העמים אתם נראים טובים כי לשון בחירה שייך אפילו בדבר שאינו טוב מצד עצמו זולת שהוא טוב מזולתו, לכך נאמר ויבחר בזרעם אחריהם בכם. כי חסרון זה תלוי בכם, לפיכך ומלתם את ערלת לבבכם וגו' כדי שתגיעו למדריגת אבותיכם. (כלי יקר)


{טו}  רַ֧ק בַּֽאֲבֹתֶ֛יךָ חָשַׁ֥ק יְהֹוָ֖ה לְאַֽהֲבָ֣ה אוֹתָ֑ם וַיִּבְחַ֞ר בְּזַרְעָ֣ם אַֽחֲרֵיהֶ֗ם בָּכֶ֛ם מִכָּל-הָֽעַמִּ֖ים כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה:

 אונקלוס  לְחוֹד בַּאֲבָהָתָךְ צָבֵי יְיָ לְמִרְחַם יָתְהוֹן וְאִתִּרְעֵי בִּבְנֵיהוֹן בַּתְרֵיהוֹן בְּכוֹן מִכָּל עַמְמַיָא כְּיוֹמָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  לְחוֹד בְּאַבְהַתְכוֹן צָבָא יְיָ מְטוּל לְמִרְחַם יַתְהוֹן וְאִתְרְעֵי בִּבְנֵיהוֹן בַּתְרֵיהוֹן כְּוַותְכוֹן מִכָּל עַמְמַיָא דְעַל אַנְפֵּי אַרְעָא כִּזְמַן יוֹמָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  בכם. (פ) כמו שאתם (רואים אתכם) חשוקים מכל העמים היום הזה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) רצל"ת למה לי בכם לא הל"ל רק ויבחר בזרעם אחריהם מכל וגו' לכן פירש כמו שאתם חשוקים כו' כלומר בכם אתם רואים שהקדוש ברוך הוא בחר בכם ובזרעכם שהרי אתם רואים אתכם חשוקים מכל העמים ואמר היום הזה מפני שפירוש מלת בכם ממש והם היו נמצאים בפועל כיום הזה ולא יפול בו כ"ף הדמיון כי דבוק הוא עם ויבחר בזרעם אחריהם כאלו אמר ובחר בזרעם אחריהם כיום הזה מכל העמים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויבחר בזרעם. והם אתם וזה טעם בכם: (אבן עזרא)

 אור החיים  כיום הזה. פירוש כסדר שאתם ביום זה שהיתה העדה שלמה בכושר וכמו שהעיד הוא עליהם שכולם היו דבוקים בה' וגו' חיים, והכוונה במאמר שזולת סדר זה אין בחירה בהם הגם שיהיו זרעם של החשוקים אם ירשיעו לא יחשבו זרעם, והיו לך ישמעאל ועשו לאות שעינינו רואות היותם בני אברהם ויצחק ואף על פי כן אמר הכתוב כי ביצחק יקרא לך זרע: (אור החיים)

 ספורנו  רק באבותיך חשק. ששנה את טבע אותם הנכבדים בגללכם בזכות אבות ואין זה בלי ספק אלא כדי להשיג דבר יותר נכבד מן השמים והארץ והוא האדם השלם בהיותו דומה לבוראו כפי האפשר כאמרו בצלמנו כדמותנו: (ספורנו)


{טז}  וּמַלְתֶּ֕ם אֵ֖ת עָרְלַ֣ת לְבַבְכֶ֑ם וְעָ֨רְפְּכֶ֔ם לֹ֥א תַקְשׁ֖וּ עֽוֹד:

 אונקלוס  וְתֶעְדוּן יָת טַפְשׁוּת לִבְּכוֹן וּקְדָלְכוֹן לָא תַקְשׁוּן עוֹד: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲדוּן יַת טִפְּשׁוּת לִבְּכוֹן וּקְדַלְכוֹן לָא תַקְשׁוּן תּוּב: (תרגום יונתן)

 רש"י  ערלת לבבכם. אוטם לבבכם (צ) וכיסויו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) וכסויו שהוא אטומו וכן כתב בפרשת וארא עיין שם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ומלתם את ערלת לבבכם. להתרחק מהתאוות העבות והכבדות כערל' גם יתכן להיות פירושו לטהר הלב עד שיבין האמת: וערפכם. פירשתיו ועוד בעבור שאמר כי קשה עורף אתה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ומלתם את ערלת לבבכם. שיהיה לבבכם פתוח לדעת האמת לא כאשר עשיתם עד היום שלא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע וערפכם לא תקשו עוד שלא תהיו כאבותיכם דור סורר ומורה שישבו עם המצרים וילמדו מעשיהם והם קשים לעזוב דרכם כמו שעשו את העגל וקראם שם (שמות לב ט) עם קשי ערף שלא ישובו מן הטעות שנכנס בלבם לחשוב שיש תועלת בעבודת המלאכים או צבא השמים אבל אתם תדעו ותשכילו ותאמינו כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים אלהי האלהים הם מלאכי מעלה ואדוני האדונים כל צבא השמים אשר להם ממשלה בשפלים כי הוא האדון אשר שם להם משטרם בארץ ולו הגדולה והגבורה והוא נורא בתפארת עוזו אשר לא ישא פנים לאחד מן האלהים והאדונים להגן על עובדיהם ולא יקח שחד מיד אדם ופירשו בשחד שאפילו חסיד גמור שיעבור עבירה לא יקח ממנו מצוה ממצותיו בשחד לכפר לו אבל יענישהו על חטאיו ויגמול לו ככל טובותיו ואונקלוס תרגם דלית קדמוהי מסב אפין ואף לא לקבלא שוחדא יתכוין לפרש שהוא משבחי השלילות בבורא יתברך יאמר הכתוב שאין השם בענין שישא פנים כי לא יראנו האדם וחי והכל כאין נגדו ומאפס ותהו נחשבו לו ולא בענין שיקח שוחד וממון מאדם כמלכים ושופטי הארץ והנכון בעיני שיאמר אשר לא ישא פנים לגדולי בני אדם בריבם עם קטניהם ולא יקח שוחד מעשיריהם בריבם עם דל כי הוא עושה משפט יתום ואלמנה מן הגדולים וקבע את קובעיהם נפש ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה והם כל צרכי האדם והנה הוא יפרנס העניים אשר אין להם אוהב ורע (הרמב"ן)

 ספורנו  ומלתם את ערלת לבבכם. אם כן ראוי שתסירו את ערלת שכלכם והוא שתתבוננו להסיר כל טעות מוליד דעות כוזבות: וערפכם לא תקשו עוד. ובסור קושי העורף המונע מלפנות אל הראוי תפנו להכיר את בוראכם ותראו כי רע ומר לעזבו וזה שתתבוננו: (ספורנו)


{יז}  כִּ֚י יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם ה֚וּא אֱלֹהֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֔ים וַֽאֲדֹנֵ֖י הָֽאֲדֹנִ֑ים הָאֵ֨ל הַגָּדֹ֤ל הַגִּבֹּר֙ וְהַנּוֹרָ֔א אֲשֶׁר֙ לֹֽא-יִשָּׂ֣א פָנִ֔ים וְלֹ֥א יִקַּ֖ח שֹֽׁחַד:

 אונקלוס  אֲרֵי יְיָ אֱלָהֲכוֹן הוּא אֱלָהָא דַיָנִין וּמָרֵי מַלְכִין אֱלָהָא רַבָּא גִבָּרָא וּדְחִילָא דִי לֵית קֳדָמוֹהִי מִסַב אַפִּין וְאַף לָא לְקַבָּלָא שָׁחְדָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יְיָ אֱלָהָכוֹן הוּא אֱלָהָא דַיָינָא וּמָארֵי מַלְכִין אֱלָהָא רַבָּא גִבָּרָא וּדְחִילָא דְּלֵית קֳדָמוֹי מֵיסַב אַפִּין וְאוּף לָא לְקַבָּלָא שׁוֹחֲדָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואדוני האדונים. לא יוכל שום אדון (ק) להציל אתכם מידו: לא ישא פנים. אם תפרקו (ר) עולו: ולא יקח שחד. לפייסו בממון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) דאם לא כן כי ה' הוא האלהים והאדון מיבעי ליה ועוד כיון שהוא האל על כעל האלהים מכל שכן שהוא האדון על כל האדונים אלא וכו': (ר) מפני שמשוא פנים בכל מקום הוא לזכות את החייב או לוותר לו עונשו וכן המקח שוחד ובשם יתברך לא יפול בו לזכות את החייב רק לוותר עונשו הוכרח לפרש לוותר ואמר שאם תפרקו עולו לא ישא וכו' כלומר לוותר עונשיכם גם לא יקח שוחד וכו' שפירושו לוותר עונשיכם כמנהג לוקחי שוחד והכתוב הזכיר שניהם מפני שהויתור יהיה פעם משום משוא פנים פעם מפני שוחד. כתב הרא"ם לא ידעתי מה ממון נופל אצל הקדוש ברוך הוא ולמה לא פירש ולא יקח שוחד המצוה במקום עבירה שיוותר לו עונש העבירה שעבר בעבור המצוה שעשה אלא יתן לו שכרו בעבור המצוה ויענוש בעבור העבירה שעבר וצריך עיון עד כאן לשונו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אלהי האלהים. פירשתיו: ואדוני האדונים. כי מעלות גבוהות הם כטעם וגבוהים עליהם ומי שיכיר אלה המדות הוא מול לב: (אבן עזרא)

 אור החיים  אלהי האלהים ואדוני האדונים. פירוש אלהי המלאכים הנקראים אלהים דכתיב (איוב א') ויבואו בני האלהים, ואדוני האדונים הם שליטי עולם התחתון על דרך אומרו (בראשית מ''ב) דבר האיש אדוני הארץ. והוצרך לומר גם פרט אדנות התחתונים, להודיע כי אדונים של מטה אין בידם הבחירה לעשות כחפצם ורצונם אלא הוא אדון עליהם להטותם לאשר יחפוץ והוא מאמר שלמה (משלי כ''א) לב מלך ביד ה': (אור החיים)

 ספורנו  כי ה' אלהיכ' הוא אלהי האלהים. הנצחי על כל הנצחים הנבדלים מחומר וזה שנצחיות כולם הווה מנצחיותו: ואדוני האדונים. מנהיג המנהיגים והם הגלגלים ומניעיהם שהנהגת כולם מכוונת להשיג תכלית כוונתו כענין המלאכות הפרטיות ביחוד אל הראשיות: האל הגדול. שאין נמצא שוה לו במדרגת מין מציאותו: הגבור. המקיים כל המציאות במציאותו כאמרו ואתה מחיה את כולם: והנורא. משגיח לשלם ולענוש באופן שראוי לירוא מפניו: אשר לא ישא פנים. לבן פריץ מפני האב הצדיק אע''פ שהוא מאריך אף בזכותו של אב: ולא יקח שוחד. לא יסיר כלל מעונש העבירה בשביל זכות מצוה שעשה החוטא כאמרם ז''ל שאין מצוה מכבח עבירה. וכל זה יורה שלא תבטחו אם תחטאו להנצל בשום זכות מן העונש כלל זולתי בתשובה השלמה: (ספורנו)


{יח}  עֹשֶׂ֛ה מִשְׁפַּ֥ט יָת֖וֹם וְאַלְמָנָ֑ה וְאֹהֵ֣ב גֵּ֔ר לָ֥תֶת ל֖וֹ לֶ֥חֶם וְשִׂמְלָֽה:

 אונקלוס  עָבֵד דִין יִתַּם וְאַרְמְלָא וְרָחֵם גִיוֹרָא לְמִתַּן לֵהּ מְזוֹנָא וּכְסוּ: (אונקלוס)

 יונתן  עִבַּד דִּין יִיתָם וְאַרְמַלְתָּא וּרְחֵים גִּיוֹרָא לְמִתַּן לֵיהּ מָזוֹן וְאִסְטוֹלָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  עשה משפט יתום ואלמנה. הרי גבורה, (ש ) ואצל גבורתו אתה מוצא ענותנותו (מגילה לא.): ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. ודבר חשוב הוא זה, (ת) שכל עצמו של יעקב אבינו על זה התפלל, ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש (בראשית כח, כ.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) כלומר ממה שכתוב בתחלה כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים וגו' הרי גבורה לכך סמך לו עושה משפט יתום ואלמנה וגו' להודיע ענותנותו: (ת) פירוש ולא תחשוב שדבר קטון הוא לתת לגר לחם ושמלה שנראה מזה שאין לו גבורה ויכולת יותר מזה שהרי לעיל מיניה כתיב עושה משפט יתום הרי גבורה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  עושה משפט. אע''פ שהוא נשגב הוא עושה משפט יתום ואלמנה שאין להם עוזר כטעם אבי יתומים וכן הגר ויכלכלהו בהשענו עליו ואחר שהשם אוהב הגם אתם חייבים שתאהבוהו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ואוהב. ב' ואוהב גר ואוהב חמס שנאה נפשו אוהב את הגר אבל האוהב חמס שנאה נפשו: (בעל הטורים)


{יט}  וַֽאֲהַבְתֶּ֖ם אֶת-הַגֵּ֑ר כִּֽי-גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:

 אונקלוס  וְתִרְחֲמוּן יָת גִיוֹרָא אֲרֵי דַיָרִין הֲוֵיתוּן בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְרַחֲמוּן יַת גִּיּוֹרָא אֲרוּם גִּיוֹרִין הֲוֵיתוּן בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי גרים הייתם. מום שבך (א) אל תאמר לחברך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירוש כאלו אמר ואהבתם את הגר ולא תונהו בדברים. ולכן נאמר אחריו גבי גרים הייתם מום שבך וכו' אבל האהבה סתם שפירושו להיטיב לו לא יפול עליו כי גרים הייתם שבשביל שהיו גרים אינם מחויבים להיטיב לגר כדפירש רש"י בפרשת משפטים ועיין בבבא מציעא דף נ"ט: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  כי גרים הייתם בארץ מצרים. מום שבך אל תאמר לחברך לשון רש"י וכבר פירשתי בסדר ואלה המשפטים (שמות כב כ) (הרמב"ן)


{כ}  אֶת-יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ תִּירָ֖א אֹת֣וֹ תַֽעֲבֹ֑ד וּבוֹ תִדְבָּ֔ק וּבִשְׁמ֖וֹ תִּשָּׁבֵֽעַ:

 אונקלוס  יָת יְיָ אֱלָהָךְ תִּדְחַל וְקָדָמוֹהִי תִפְלָח וּלְדַחַלְתֵּהּ תִּקְרַב וּבִשְׁמֵהּ תְּקַיַם: (אונקלוס)

 יונתן  מִן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן תְּדַחֲלוּן וּקְדָמוֹי תִפְלְחוּן וּבְדַחַלְתֵּיהּ תִּתְקַרְבוּן וּבִשְׁמֵיהּ תּוֹמוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  את ה' אלהיך תירא. ותעבוד לו ותדבק בו, ולאחר שיהיו בך כל המדות הללו, (ב) אז בשמו תשבע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) תקן בזה כמה ענינים כתב ותעבוד במקום אותו תעבוד שאין צריך למלת אותו אלא תירא ותעבוד וכתב ותדבק בו במקום ובו תדבק כדי שיהיו כל הפעולות נמשכות זו אחר זו תירא ותעבוד ותדבק. ובתוספת מלת אז לא יהיה ובשמו תשבע מצות עשה כמובן מן הקרא ויהיה וי"ו ובשמו מיותר. ויתוסף מלת אם ויהיה שיעור הכתוב כאלו אמר אם תירא ותעבוד ותדבק אז תשבע כלומר אז מותר לך לישבע ולא מצוה שתשבע כמובן מקרא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  את ה' אלהיך תירא. שלא תעברון על מצות לא תעשה: ואותו תעבוד. במצות עשה: ובו תדבק. בלב: ובשמו תשבע. בפה כאשר הוא מפורש: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  את ה' אלהיך תירא. תיר''א בגימטריא תורה: (בעל הטורים)


{כא}  ה֥וּא תְהִלָּֽתְךָ֖ וְה֣וּא אֱלֹהֶ֑יךָ אֲשֶׁר-עָשָׂ֣ה אִתְּךָ֗ אֶת-הַגְּדֹלֹ֤ת וְאֶת-הַנּֽוֹרָאֹת֙ הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר רָא֖וּ עֵינֶֽיךָ:

 אונקלוס  הוּא תֻשְׁבַּחְתָּךְ וְהוּא אֱלָהָךְ דַעֲבַד עִמָךְ יָת רַבְרְבָתָא וְיָת חֲסִינָתָא הָאִלֵין דִי חֲזוֹ עֵינָיךְ: (אונקלוס)

 יונתן  הוּא תוּשְׁבַּחְתְּכוֹן וְהוּא אֱלָהָכוֹן דְּעָבַד עִמְכוֹן יַת רַבְרְבָתָא וְיַת חֲסִינָתָא הָאִילֵין דַּחֲמִיתוּן בְּעֵינֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  הוא תהלתך. הטעם כי יש לך להתהלל בו כי עשה עמך נוראות: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם הוא תהלתך והוא אלהיך. הוא יהיה תהלתך שתתן כל תהלתך אליו אותו תהלל תמיד וכבודו לאחר לא תתן ותהלתו לפסילים ולא אל האלהים והאדונים הנזכרים או יאמר הוא תהלתך שבו אתה מהולל על כל העמים כלשון כי תפארת עזמו אתה (תהלים פט יח) ה' עזי ומעזי (ירמיהו טז יט)

"והוא אלהיך" - שיחד שמו עליך שתהיה לו לעם והוא יהיה לך לאלהים ולא כשאר האומות אשר הוא להם אלהי האלהים אשר חלק להם כמו שפירשתי (ויקרא יח כה) כי עשה עמך הגדולות והנוראות שמהם תכיר כי אתה חבלו ונחלתו ועיניו תמיד עליך לטוב (הרמב"ן)

 ספורנו  הוא תהלתך. תתהלל שתהיה עבד למי שמולך על כל המציאות: (ספורנו)


{כב}  בְּשִׁבְעִ֣ים נֶ֔פֶשׁ יָֽרְד֥וּ אֲבֹתֶ֖יךָ מִצְרָ֑יְמָה וְעַתָּ֗ה שָֽׂמְךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כְּכֽוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹֽב:

 אונקלוס  בְּשַׁבְעִין נַפְשָׁן נְחָתוּ אֲבָהָתָךְ לְמִצְרָיִם וּכְעַן שַׁוְיָךְ יְיָ אֱלָהָךְ כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָא לְמִסְגֵי: (אונקלוס)

 יונתן  בְּשׁוּבְעִין נַפְשָׁתָא נְחָתוּ אַבְהַתְכוֹן לְמִצְרַיִם וּכְדוֹן שַׁוִינְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן הֵי כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָא לְמִסְגֵי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בשבעים נפש. פירשתיו ואחר שהוא הרב' אתכם חייבים אתם לאהוב אותו והוסיף כל הימי': (אבן עזרא)

 בעל הטורים  בשבעים נפש. הפסוק מתחיל ומסיים בבי''ת לומר שיעקב הזהירם שידבקו איש בביתו ולא יתערבו במצריים ולכך נקראו בית יעקב: (בעל הטורים)

דברים פרק-יא

{א}  וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְשָֽׁמַרְתָּ֣ מִשְׁמַרְתּ֗וֹ וְחֻקֹּתָ֧יו וּמִשְׁפָּטָ֛יו וּמִצְוֹתָ֖יו כָּל-הַיָּמִֽים:

 אונקלוס  וְתִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהָךְ וְתִטַּר מַטְרַת מֵימְרֵהּ וּקְיָמוֹהִי וְדִינוֹהִי וּפִקוֹדוֹהִי כָּל יוֹמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְרַחֲמוּן יַת יְיָ אֱלָהָכוֹן וְתִינְטְרוּן מַטְרַת מֵימְרֵיהּ וּקְיָימוֹי וְדִינוֹי וּפִקּוּדוֹי כָּל יוֹמַיָא: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ושמרת משמרתו. ליראה אותו שתשמור מחטוא לפניו כי אחר שיצוה באהבה יצוה ביראה ויצוה בחוקים ובמשפטים ובמצות או ושמרת משמרתו שתשמור מה שהשם שומר שהוא שומר את הגרים וחונן דלים ואביונים ועושה משפט יתום ואלמנה וכענין שנאמר במקום אחר (מלכים א ב ג) לשמור את משמרת ה' אלהיך ללכת בדרכיו ואמרו (שבת קלג) מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום וכו' (הרמב"ן)


{ב}  וִֽידַעְתֶּם֘ הַיּוֹם֒ כִּ֣י | לֹ֣א אֶת-בְּנֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֤ר לֹא-יָֽדְעוּ֙ וַֽאֲשֶׁ֣ר לֹֽא-רָא֔וּ אֶת-מוּסַ֖ר יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם אֶת-גָּדְל֕וֹ אֶת-יָדוֹ֙ הַֽחֲזָקָ֔ה וּזְרֹע֖וֹ הַנְּטוּיָֽה:

 אונקלוס  וְתִדְעוּן יוֹמָא דֵין אֲרֵי לָא יָת בְּנֵיכוֹן דִי לָא יְדָעוּ וְדִי לָא חֲזוֹ יָת אֻלְפָנָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן יָת רְבוּתֵהּ יָת יְדֵהּ תַּקִיפָא וּדְרָעֵהּ מְרָמְמָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִנְדְּעוּן יוֹמָא דֵין אֲרוּם לָא עִם בְּנֵיכוֹן דְּלָא יָדְעוּן וְלָא חָמוּן יַת אוּלְפַן אוֹרַיְיתָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יַת רְבוּתֵיהּ וְיַת יְדֵיהּ תַקִיפְתָּא וּדְרָעֵיהּ מְרַמַם: (תרגום יונתן)

 רש"י  וידעתם היום. תנו (ג) לב לדעת ולהבין ולקבל תוכחתי: כי לא את בניכם. אני מדבר עכשיו, (ד) שיוכלו לומר אנו לא ידענו ולא ראינו בכל זה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) לא שהודיעם היום שום דבר שהרי לא הודיעם פה ידיעה חדשה: (ד) פירוש את הוא כמו עם והוסיף אני מדבר כי לולא תוספת אני מדבר אין מובן כלל ולכך הוצרך לפרש מלת את פירושו עם כי על המקבל הדבר אינו נופל אלא מלת עם והוסיף מלת עכשיו כי בלא תוספת היה המובן שלא ידבר עם בניהם לעולם רק עם אלה לבדם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי לא את בניכם. התשובה היא כי עיניכם הרואות והטעם כי אלה הנוראות אינם לעתיד שיראום בניכם רק אתם ראיתם אותם: את גדלו את ידו החזקה וזרועו הנטויה. להוציא אתכם ממצרים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  את גדלו את ידו החזקה וזרועו הנטויה. אמר ר"א להוציא אתכם ממצרים והאותות והמופתים שעשה לפרעה ואשר עשה לכם במדבר בדבר המן ואיננו נכון בעיני כי עתה לא ידבר רק במוסר אשר ייסר בו השם לעוברי רצונו את גדלו שהיה מתרומם ומתגדל לאמר התפאר עלי (שמות ח ה) למחר יהיה (שם פסוק יט) ושמתי פדות (שם) למען תדע כי לה' הארץ (שם ט כט) ואת ידו החזקה ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים (שם ג כ) את היד הגדולה אשר עשה ה' (שם יד לא) וזרועו הנטויה שלא נתן להם ריוח והצלה מאז היתה ידו נטויה עליהם ולא השיב ידו מבלע עד שאבדם ואשר עשה לכם במדבר (פסוק ה) אשר נגף אתכם בעגל ואש תבערה והנחשים השרפים וקברות התאוה ומגפת השטים וגזרת המרגלים שהיתה בהם יד ה' עד בואם אל המקום הזה וקצר בפורענות שעשה להם ואם כן ושמרתם את כל המצוה למען תחזקו כי ידו החזקה מחזקת שומרי מצותיו ולא יחזיק ביד מרעים (הרמב"ן)

 אור החיים   וידעתם היום וגו'. פירוש מבחן הידיעה הצריכה חלה עליכם היום, פירוש אחר שעברו כל האותות וכו' שהזכיר בסמוך שמהם יצדיקו הידיעה ברורה, ואומרו כי לא את בניכם וגו' פירוש טעם שאני אומר וידעתם לכם בכינוי הוא לומר ולא את בניכם שהם אין להם ידיעה במבחן זה כמותכם, ולא הוצרך להזכיר הידיעה מה היא כי כשמשיג האדם דיעה במבחן צודק יראה בעיניו האמת מעצמו כי ה' אלהינו הוא אחד שברא הכל ושליט בכל ומואס בעוברי תורה ובוחר בבוחריה: (אור החיים)

 ספורנו  כי לא את בניכם. לפיכך אתם שראיתם עשו אותות מעידים לדורות בכניסתכם: וזרועו הנטויה. מוכנת לחכות את השב לחטוא: (ספורנו)

 דעת זקנים  כי לא את בניכם. כלו' אינם ראוים ליענש ככם על המצות שהרי אתם ראיתם את מוסר ה' ואת גדלו ולא לפטור הבנים בא: (דעת זקנים)


{ג}  וְאֶת-אֹֽתֹתָיו֙ וְאֶֽת-מַֽעֲשָׂ֔יו אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה בְּת֣וֹךְ מִצְרָ֑יִם לְפַרְעֹ֥ה מֶֽלֶךְ-מִצְרַ֖יִם וּלְכָל-אַרְצֽוֹ:

 אונקלוס  וְיָת אַתְוָתֵהּ וְיָת עוֹבָדוֹהִי דִי עֲבַד בְּגוֹ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה מַלְכָּא דְמִצְרַיִם וּלְכָל אַרְעֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת אַתְוָותֵיהּ וְיַת עוֹבָדוֹי דְעָבַד בְּגוֹ מִצְרַיִם לְפַרְעה מַלְכָּא דְמִצְרַיִם וּלְכָל יַתְבֵי אַרְעֵיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ואת אותותיו ואת מעשיו. לפרעה שהוא עיקר: (אבן עזרא)


{ד}  וַֽאֲשֶׁ֣ר עָשָׂה֩ לְחֵ֨יל מִצְרַ֜יִם לְסוּסָ֣יו וּלְרִכְבּ֗וֹ אֲשֶׁ֨ר הֵצִ֜יף אֶת-מֵ֤י יַם-סוּף֙ עַל-פְּנֵיהֶ֔ם בְּרָדְפָ֖ם אַֽחֲרֵיכֶ֑ם וַיְאַבְּדֵ֣ם יְהֹוָ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה:

 אונקלוס  וְדִי עֲבַד לְמַשִׁרְיַת מִצְרַיִם לְסוּסְוָתֵהּ וְלִרְתִיכוֹהִי דִי אַטִיף יָת מֵי יַמָא דְסוּף עַל אַפֵּיהוֹן בְּמִרְדָפְהוֹן בַּתְרֵיכוֹן וְאוֹבָדִנוּן יְיָ עַד יוֹמָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וּדְעָבַד לְמַשִׁרְיַית מִצְרַיִם לְסוּסְוַותְהוֹן וּלְאַרְתִיכֵיהוֹן דִּי אַטִּיף יַת מוֹי דְיַמָא דְסוּף עַל אַפֵּיהוֹן כַּד רְדָפוּ בַּתְרֵיכוֹן וְאַבֵּידִינוּן יְיָ עַד זְמַן יוֹמָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  אשר הציף. מגזרת צפו מים על ראשי: ויאבדם. הטעם כי לא קמו עוד בניהם תחתיהם להיות כמוהם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אשר הציף את מי ים סוף וגו' ויאבדם ה' עד היום הזה. לא הבינותי טעם "עד היום הזה" כי כל המתים בים אבדן עולם הם אובדים ויתכן שהוא חוזר לסוסיו ולרכבו שאבד סוס ורכב ממצרים בכל הדור ההוא כי כל סוס ורכב וכל פרש אשר במצרים הוציא עמו ואבדו כולם והיתה ממלכה שפלה בלא רכב וסוס וחיל ועזוז ואמר ר"א שלא קמו עוד בניהם תחתם להיות כמוהם ר"ל כי השם אבד הרודפים בים ואבד במצרים זרעם ולא נשאר להם שם ושאר כי הם הרשיעו יותר מכל מצרים לרדוף אחרי גאולי השם אבל זה לא נזכר בתורה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ויאבדם. ב' ויאבדם ה' עד היום. משגיא לגוים ויאבדם. זהו שיש במדרש שנדמה לפרעה לסוסיא נקבה כדי למשכו בים לאבדו זהו משגיא לגוים ויאבדם: (בעל הטורים)

 ספורנו  ויאבדם ה' עד היום הזה. כי אז טבעו שלישי מצרים וחילם באופן שגם מי שנה אחרי כן היו מרגישים באבידת אותם הגבורים שלא קמו עדיין ממלאים את מקומם: (ספורנו)


{ה}  וַֽאֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֛ה לָכֶ֖ם בַּמִּדְבָּ֑ר עַד-בֹּֽאֲכֶ֖ם עַד-הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה:

 אונקלוס  וְדִי עֲבַד לְכוֹן בְּמַדְבְּרָא עַד מֵיתֵיכוֹן עַד אַתְרָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וּדְעָבַד לְכוֹן בְּמַדְבְּרָא עַד זְמַן מֵיתֵיכוֹן עַד אַתְרָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ואשר עשה לכם במדבר. דבר המן: (אבן עזרא)


{ו}  וַֽאֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֜ה לְדָתָ֣ן וְלַֽאֲבִירָ֗ם בְּנֵ֣י אֱלִיאָב֘ בֶּן-רְאוּבֵן֒ אֲשֶׁ֨ר פָּֽצְתָ֤ה הָאָ֨רֶץ֙ אֶת-פִּ֔יהָ וַתִּבְלָעֵ֥ם וְאֶת-בָּֽתֵּיהֶ֖ם וְאֶת-אָֽהֳלֵיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל-הַיְקוּם֙ אֲשֶׁ֣ר בְּרַגְלֵיהֶ֔ם בְּקֶ֖רֶב כָּל-יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וְדִי עֲבַד לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בַּר רְאוּבֵן דִי פְתָחַת אַרְעָא יָת פּוּמַהּ וּבְלָעָתְנוּן וְיָת אֱנַשׁ בָּתֵּיהוֹן וְיָת מַשְׁכְּנֵיהוֹן וְיָת כָּל יְקוּמָא דִי עִמְהוֹן בְּגוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וּדְעָבַד לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בַּר רְאוּבֵן דִּפְתָחַת אַרְעָא יַת פּוּמָהּ וּבְלָעַתְנוּן וְיַת אֵינַשׁ בָּתֵּיהוֹן וְיַת כָּל טַרְיָיתָא דַּהֲווֹ עִמְהוֹן בְּגוֹ כָּל יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  בקרב כל ישראל. כל מקום שהיה אחד מהם בורח, הארץ נבקעת מתחתיו ובולעתו, אלו דברי רבי יהודה, אמר לו רבי נחמיה, והלא כבר נאמר ותפתח הארץ את פיה (במדבר טז, לב.), ולא פיותיה, אמר לו ומה אני מקיים בקרב כל ישראל, אמר לו שנעשית הארץ מדרון (ה) כמשפך, וכל מקום שהיה אחד מהם, היה מתגלגל ובא עד מקום הבקיעה: ואת כל היקום אשר ברגליהם. זה ממונו של אדם, שמעמידו על רגליו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) והא דמפרש רש"י הקרא שלא על הסדר יש לומר דקאי גם כן על הקרא וידעתם שראוי לקבל תוכחתו מאחר אשר ראיתם כל האותות אשר עשה במצרים ואשר עשה לכם במדבר ואשר עשה לכם בשעת בליעתן של דתן ואבירם שנבלעו בקרב כל ישראל ונעשה הארץ מדרון כמשפך ולא נפל אחד מישראל במדרון ההוא אף שהיה עומד אצלו וזהו נס גדול: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואת בתיהם. הם נשיהם ובניהם: ואת כל היקום. שם כלל: אשר ברגליהם. בעבורם או כמשמעם ואחר שעיניכם ראו את כל אלה השמרו שתשמרו מצות השם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואשר עשה לדתן ולאבירם. ולא הזכיר קרח ועדתו שיצאה אש מלפני ה' ותאכל אותם בעבור כי איש זר הקרב להקטיר קטורת הוא מלאוי התורה (במדבר יז ה) ולעולם הוא נענש לדורות כאשר קרה גם לעזיהו (דהי"ב כו יט) על כן לא מנאו באותות המדבר (הרמב"ן)

 אור החיים  כל היקום וגו' בקרב וגו'. פירוש גם היקום שלא היה עומד עמם במקום שפצתה הארץ את פיה אלא בקרב כל ישראל אף על פי כן היה נשמט ונבלע בפה הארץ כאומרם ז''ל (במדב''ר פי''ח) אפילו מחט וכו': (אור החיים)

 כלי יקר  ואת כל היקום אשר ברגליהם. פירש"י זה ממונו של אדם המקיימו על רגליו, וכי מי שאין לו ממון חיגר ברגליו ולא עמדה לו כל חכמתו ושאר המעלות האנושית. ונראה שבגנות קנין הממון הוא מדבר כי הוא הפחות שבכל ד' מעלות שמנה הרמב"ם (בח' פרקים) והם החכמה, והגבורה, והמדות, והעושר, כי כולם דבוקים באדם, והעושר חוץ ממנו, כי החכמה מקורה בראש ובמוח ולב, והגבורה מקורה בלב כי מי שהוא רך הלבב אינו גבור, אבל העושר דבוק ברגלו כי יתרון ארץ בכל היא, (קהלת ה.ח) והארץ מדרס לרגליו ודין הוא שיהיה הפחות שבכולם ויהיה נתון תחת ממשלת האדם לעשות בממונו מה שירצה, אבל לסוף מוחלפת השיטה שממונו מתגבר עליו אל כל אשר יחפוץ יטנו ועלה מן הארץ משפל מצבו כאשר יקום איש על רעהו כך יקום ממונו עליו ושליט בו ומעבירו על דעתו ועל דעת קונו, לכך קראו היקום אשר ברגליהם כי זה העצב נבזה האחוז בחבלי בוז ונתון תחת כפות רגליו הוא היקום אשר יקום עליו למשול בו, וכאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש (דברים כג.כו). כך קנין זה מביא את בעליו בסכנות רבות והוא אשר המית את קרח כי בטח בעשרו ונפל, לכך קרא לממונם של קרח ועדתו היקום אשר ברגליהם. (כלי יקר)


{ז}  כִּ֤י עֵֽינֵיכֶם֙ הָֽרֹאֹ֔ת אֵ֛ת-כָּל-מַֽעֲשֵׂ֥ה יְהֹוָ֖ה הַגָּדֹ֑ל אֲשֶׁ֖ר עָשָֽׂה:

 אונקלוס  אֲרֵי עֵינֵיכוֹן חֲזָאָן יָת כָּל עוֹבָדָא דַיְיָ רַבָּא דִי עֲבָד: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם בְּעֵינֵיכוֹן אַתּוּן חַמְיַין יַת כָּל עוֹבָדָא דַיְיָ רַבָּא דִי עֲבָד: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי עיניכם הרואות. מוסב המקרא על האמור למעלה, כי לא את בניכם (ו) אשר לא ידעו וגו', כי אם עמכם, אשר עיניכם הרואות וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) פירוש מלת כי הראשון פירוש דהא והאחרון אלא כאלו אמר תנו לב לדעת ולהבין תוכחתי דהא לא עם בניכם אני וכו' כמו שפירש רש"י לעיל אלא עמכם וכו' אני מדבר ומפני שלא יתכן לומר אלא עמכם עיניכם הרואות הוסיף מלת אשר קודם עיניכם: (שפתי חכמים)

 ספורנו  כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה'. שהגדיל לעשות נגד המורדים בו: לפרעה ולמצרים. במצרים ועל הים ולמורדים במדבר ולדתן ולאבירם ועליכם להזהיר את הבנים שלא ראו כל אלה. לפיכך: (ספורנו)


{ח}  וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת-כָּל-הַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֛ר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לְמַ֣עַן תֶּֽחֶזְק֗וּ וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם עֹֽבְרִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ:

 אונקלוס  וְתִטְרוּן יָת כָּל תַּפְקֶדְתָּא דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין בְּדִיל דְתִתְקְפוּן וְתֵעֲלוּן וְתֵירְתוּן יָת אַרְעָא דִי אַתּוּן עָבְרִין תַּמָן לְמֵירְתַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִנְטְרוּן יַת כָּל תַּפְקֵידְתָּא דַּאֲנָא מְפַקֵיד לְכוֹן יוֹמָא דֵין מִן בִּגְלַל דְּתִתְקְפוּן וְתֵיעֲלוּן וְתֵירְתוּן יַת אַרְעָא דְאַתּוּן עָבְרִין לְתַמָּן לְמֵירְתָהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וירשתם. שבור הרי''ש בעבור שבר הוי''ו: (אבן עזרא)

 אור החיים  ושמרתם את כל אשר וגו' למען תחזקו. הכונה בזה לשלול דעת אומרים לחדול מעסק התורה משום מלחמת הארץ שצריך חוזק והתורה נקראת תושיה (סנהדרין כ''ו:), לזה אמר ושמרתם את כל המצוה, וכבר כתבתי למעלה שמאמר כל המצוה ירצה אל עסק התורה, ויחד לה שמירה ליתן לאו על ביטולה, וגמר אומר למען תחזקו פירוש שאדרבה נותנת לו כח וגבורה להתחזק במלחמת ה', וכן הוא אומר (משלי ח) אני בינה לי גבורה: (אור החיים)

 ספורנו  ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום. מצות האבנים שתקימו בירדן ושתקחו מתוך הירדן ושתכתבו עליהם את התורה להיות לדורות לעדות מאתכם שראיתם: (ספורנו)

 דעת זקנים  למען תחזקו. אינו אומר עשו מצות לשמן למען תחזקו דא"כ הוי על מנת לקבל פרס אלא ה"ק עשו המצוה מאהבה כי למען זה תחזקו ואין למען מוסב לתיבה שלאחריה וכן למען תאריכון ימים: (דעת זקנים)


{ט}  וּלְמַ֨עַן תַּֽאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל-הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨ע יְהֹוָ֧ה לַֽאֲבֹֽתֵיכֶ֛ם לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם וּלְזַרְעָ֑ם אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ: (ס)

 אונקלוס  וּבְדִיל דְתוֹרְכוּן יוֹמִין עַל אַרְעָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבָהָתְכוֹן לְמִתַּן לְהוֹן וְלִבְנֵיהוֹן אַרְעָא עָבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּמִן בִּגְלַל דְּיִסְגוּן יוֹמֵיכוֹן עַל אַרְעָא דְקַיֵּים יְיָ לְאַבְהַתְכוֹן לְמִתַּן לְהוֹן וְלִבְנֵיהוֹן אַרְעָא דְפֵירָהָא שְׁמֵינִין כַּחֲלָב וְחַלְיַין כִּדְבָשׁ: (תרגום יונתן)

 ספורנו  ולמען תאריכו ימים על האדמה. שאם בניכם לא ישמרו את המצות יגלו ממנה מהרה קודם לונושנתם בארץ כמו שהעיד באמרו ועצר את השמים ואבדתם מהרה: (ספורנו)


{י}   שישי  כִּ֣י הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה בָא-שָׁ֨מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ לֹ֣א כְאֶ֤רֶץ מִצְרַ֨יִם֙ הִ֔וא אֲשֶׁ֥ר יְצָאתֶ֖ם מִשָּׁ֑ם אֲשֶׁ֤ר תִּזְרַע֙ אֶת-זַֽרְעֲךָ֔ וְהִשְׁקִ֥יתָ בְרַגְלְךָ֖ כְּגַ֥ן הַיָּרָֽק:

 אונקלוס  אֲרֵי אַרְעָא דִי אַתְּ עָלֵל לְתַמָן לְמֵירְתַהּ לָא כְאַרְעָא דְמִצְרַיִם הִיא דִי נְפַקְתּוּן מִתַּמָן דִי תִזְרַע יָת זַרְעָךְ וּמַשְׁקַת לֵהּ בְּרַגְלָךְ כְּגִנְתָא יַרְקָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם אַרְעָא דְאַנְתְּ עָלֵיל תַּמָּן לְמֵירְתָהּ לָא כְאַרְעָא דְמִצְרַיִם הִיא דִנְפַקְתּוּן מִתַּמָּן דְּתִזְרַע יַת זַרְעָךְ וּמַשְׁקְיַת לֵיהּ בְּגַרְמָךְ הֵי כְגִינַת יַרְקָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא כארץ מצרים היא. אלא טובה הימנה, ונאמרה הבטחה זו לישראל (ז) ביציאתם ממצרים, שהיו אומרים שמא לא נבוא אל ארץ טובה ויפה כזו, יכול בגנותה הכתוב מדבר, (ח) וכך אמר להם לא כארץ מצרים היא אלא רעה הימנה, תלמוד לומר וחברון שבע שנים נבנתה וגו' (במדבר יג, כב.), (ט) אדם אחד בנאן, וחם בנה צוען למצרים בנו וחברון לכנען, דרך ארץ אדם בונה את הנאה ואחר כך בונה את הכעור (ס"א הגרוע), שפסולתו של ראשון הוא נותן בשני, ובכל מקום החביב קודם, הא למדת שחברון יפה מצוען, ומצרים משובחת מכל הארצות, שנאמר כגן ה' כארץ מצרים (בראשית יג, י.), וצוען שבח מצרים היא, שהיתה מקום מלכות, שכן הוא אומר כי היו בצוען שריו (ישעיה ל, ד.), וחברון פסולתה של ארץ ישראל, לכך הקצוה לקבורת מתים, ואע"פ כן היא יפה מצוען (ספרי לז.). ובכתובות (דף קיב.) דרשו בענין אחר, אפשר אדם בונה (י) בית לבנו הקטן ואח"כ לבנו הגדול, אלא שמבונה (כ) על אחד משבעה בצוען: אשר יצאתם משם. אפילו ארץ רעמסס (ל) אשר ישבתם בה, והיא במיטב ארץ מצרים, שנאמר במיטב הארץ וגו' (בראשית מז, יא.), אף היא אינה כארץ ישראל: והשקית ברגלך. ארץ מצרים היית צריכה להביא מים מנילוס ברגליך, ולהשקותה צריך אתה לנדד משנתך ולעמול, והנמוך שותה ולא הגבוה, ואתה מעלה המים מן הנמוך לגבוה, אבל זו למטר השמים תשתה מים, אתה ישן על מטתך והקב"ה משקה נמוך וגבוה, גלוי ושאינו גלוי, כאחת: כגן הירק. שאין די לו בגשמים ומשקין אותו ברגל ובכתף: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) רצונו לתרץ למה הזכיר ארצות ומפרש דהבטחה וכו': (ח) יש להקשות מה היתה כוונתו של משה שידבר בגנותה של ארץ ישראל חס ושלום והלא המרגלים נלקו על שהוציאו דבה על ארץ ישראל ועוד קשה ואיך יתפרש הקרא של אחריו והארץ אשר אתם עוברים שמה למטר השמים תשתה מים וזה למעליותא ונראה דהכי קאמר יכול וכו' כלומר אף על פי דארץ ישראל היתה צבי לכל הארצות ואפילו מארץ מצרים אפילו הכי ארץ מצרים טובה היא מצד מה שבטבעה מגדלת זרעים תמיד בהיות שמשקים אותה תמיד והארץ אשר אתה עובר שמה אי אפשר להשקות אותה כיון שהיא ארץ הרים ועוד שצריך להשקות פעמים רבות מפני שהמים נוזלים מן ההר והארץ לא תשבע מים ואם כן בדרך טבע אינה מגדלת זרעים כי אם בהשגחת השם והיפך הטבע וזהו שבח לישראל שיזונו בדרך נס אף על פי דבטבע אינה טובה היא כארץ מצרים ועל זה אמר שמא בגנותה כלומר מתוך גנותה יספר גם כן בשבחה: (ט) ר"ל שבע שנים נבנתה חברון קודם צען: (י) כי לפירוש הראשון יהיה שנים כמשמעו ונבנתה בנין ממש ומלת לפני קודם בזמן אבל לפי מה שדרשו בכתובות יהיה פירוש של שנים שונים ונבנתה מלשון ואבנה גם אנכי ממנה שהוא לשון עשיית פירות ולפני קודם במעלה: (כ) יש מפרשים מבונה לשון עושה פרי כמו אבנה ממנה כדפירש"י כלומר חלק קרקע אחד שבחברון עושה תבואה כנגד שבעה חלקים שבצוען: (ל) דאם לא כן אשר יצאתם למה לי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי הארץ. הנה טעם אחר שאתם חייבים לשמור מצותיו כי הארץ איננה כארץ מצרים רק יש לה צורך אל השנה לשום השם עינו עליה והטעם בדרך משל כאדם שיראה כל מה שהיא צריכה ויתן הכל בעתו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לא כארץ מצרים היא. אלא טובה הימנה ונאמרה הבטחה זו לישראל ביציאתם ממצרים שהיו אומרים שמא לא נבוא אל ארץ טובה ויפה כזאת יכול בגנותה הכתוב מדבר וכך אמר להם לא כארץ מצרים היא אלא רעה הימנה תלמוד לומר וחברון שבע שנים נבנתה (במדבר יג כב) אדם אחד בנאן דרך ארץ אדם בונה את הנאה ואחר כך את הגרוע וכו' לשון רש"י מספרי (עקב יא) ועוד הביא מה שדרשו בגמרא במסכת כתובות (קיב) בענין אחר אפשר אדם בונה בית לבנו קטן ואחר כך לבנו גדול אלא שמבונה אחד משבעה בצוען ופשוטו של מקרא בדרך האזהרות נאמר שאמר להם ושמרתם את כל המצוה וירשתם ארץ זבת חלב ודבש כי ה' יתן מטר ארצכם בעתו והארץ תתן יבולה אבל דעו לכם שאינה כארץ מצרים להשקות אותה ברגל מן היאורים ומן האגמים כגן הירק רק היא ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים לא בענין אחר וצריכה שידרוש ה' אותה תמיד במטר כי היא ארץ צמאה מאד וצריכה מטר כל השנה ואם תעברו על רצון ה' ולא ידרוש אותה בגשמי רצון הנה היא רעה מאד לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב בהריה ויחזור ויפרש כל זה בפרשה השניה (להלן פסוקים יג-יז) כי אם שמוע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש תמיד ואם לא תשמעו ועצר את השמים וגו' ואבדתם מהרה ברעב מעל הארץ הטובה שלא תוכלו לחיות בה בלא מטר והנה הפרשה הזו תזהיר במנהגו של עולם וממנה נלמד כי אע"פ שהכל ברשותו ונקל בעיני ה' יתברך להאביד יושבי ארץ מצרים ולהוביש נהרותם ויאוריהם אבל ארץ כנען תאבד יותר מהרה שלא יתן בה מטרות עוזו החולה צריך זכות ותפלה שירפאהו השם יותר מן הבריא שלא בא עליו החולי וכך המדה בעני ובעשיר ומאיר עיני שניהם ה' ומפני שאמר (פסוק יב) ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה וראוי שיאמר ולמטר השמים תשתה מים כאשר ה' אלהיך ידרוש אותה יהיה מדרש רבותינו (ספרי עקב יב) נרמז בכתוב והלא כל הארצות הוא דורש שנאמר (איוב לח כו) להמטיר על ארץ לא איש כביכול אינו דורש אלא אותה ועל ידי אותה דרישה שדורש אותה דורש כל הארצות תמיד עיני ה' אלהיך בה לראות מה היא צריכה ולחדש בה גזרות עתים לטובה ועתים לרעה כו' כדאיתא במסכת ר"ה (יז) ויש בו סוד עמוק כי הארץ הזאת נדרשת בכל והיא הכל וכל הארצות מתפרנסות ממנה באמת (הרמב"ן)

 ספורנו  כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא. שאינה צריכה לגשמים: (ספורנו)

 דעת זקנים  לא כארץ מצרים. שהיא ארץ מישור שאדם יכול להמשיך מים לשדותיו מן הנהרות כמו שעושים לגן הירק הנזרעים על שפת הנהר אלא היא ארץ הרים ובקעות ואין אדם יכול להשקותם כי אם למטר השמים תשתה מים ותמיד אתם צריכים להקב"ה ולכך הזהרו במצותיו כדי שיוריד לכם מטר בעתו: (דעת זקנים)


{יא}  וְהָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹֽבְרִ֥ים שָׁ֨מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ אֶ֥רֶץ הָרִ֖ים וּבְקָעֹ֑ת לִמְטַ֥ר הַשָּׁמַ֖יִם תִּשְׁתֶּה-מָּֽיִם:

 אונקלוס  וְאַרְעָא דִי אַתּוּן עָבְרִין תַּמָן לְמֵירְתַהּ אֲרַע טוּרִין וּבִקְעָן לִּמְטַּר שְׁמַיָא תִּשְׁתֵּי מַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַרְעָא דְאַתּוּן עָבְרִין לְתַמָּן לְמֵירְתָהּ אֲרַע טַוְורִין וּבִקְעָן מִן מַטְרָא דְנָחִית מִן שְׁמַיָא שַׁתְיָא מוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ארץ הרים ובקעות. משובח ההר מן המישור, שהמישור בבית כור אתה זורע כור, אבל ההר, בית כור ממנו חמשת כורין, ארבע מארבע שפועיו ואחד בראשו: ובקעות. הן מישור: (רש"י)

 אור החיים  והארץ אשר אתם וגו'. קשה אחר שאמר בפסוק שלפני זה כי הארץ אשר וגו' מה מקום לחזור לו' והארץ כיון שמאמר זה הוא גמרן של דברים שהתחיל לדבר בפסוק הקודם, ונראה כי שיעור הכתוב הוא על זה הדרך כי מתחילה הזכיר שבח הארץ באומרו זבת חלב ודבש וגמר אומר כי הארץ וגו' לא כארץ מצרים וגו' פירוש הגם שארץ מצרים משובחת בפירות שכן כתיב כגן ה' כארץ מצרים לא כשיעור זה לבד היא הארץ אשר ה' נותן, ועוד יש גריעות בארץ מצרים אשר תזרע וגו' והשקית וגו', וגמר אומר והארץ אשר אתם וגו' למטר השמים וגו': (אור החיים)

 ספורנו  למטר השמים תשתה מים. שאין שם נהרות מספיקים להשקות את הקרקעות אבל צריך שישתו מי גשמים: (ספורנו)


{יב}  אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַֽחֲרִ֥ית שָׁנָֽה: (ס)

 אונקלוס  אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ תָּבַע יָתַהּ תְּדִירָא עֵינֵי דַיְיָ אֱלָהָךְ בַּהּ מֵרֵישָׁא דְשַׁתָּא וְעַד סוֹפָא דְשַׁתָּא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ תְּבַע יָתֵהּ בְּמֵימְרֵיהּ לְאוֹטָבוּתָא תְּדִירָא עֵינֵי יְיָ אֱלָהָךְ מִסְתַּכְּלִין בָּהּ מִן שִׁירוּיָא דְשַׁתָּא עַד סוֹפָא דְשַׁתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר ה' אלהיך דורש אותה. והלא כל הארצות הוא דורש, שנאמר להמטיר על ארץ לא איש (איוב לח, כו.), אלא כביכול אינו דורש אלא אותה, וע"י אותה דרישה שדורשה, דורש את כל הארצות עמה: תמיד עיני ה' אלהיך בה. לראות מה היא צריכה ולחדש בה (מ) גזרות, עתים (נ) לטובה ועתים לרעה כו', כדאיתא בר"ה (דף יז:): מרשית השנה. מר"ה נדון מה יהא בסופה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דאם לא כן מאי עד אחרית השנה הרי כל שנפסק בראש השנה נוהג כל השנה ועוד בעיני ה' אלהיך סגי אלא לשנות גזרות הגזורות בראש השנה כפי הראוי לאנשים (גור אריה) ולי נראה דממלת תמיד קא דייק לה דמשמע שתמיד בכל עת הוא משגיח עליה לחדש לה מה היא צריכה וכן משמע במסכת ראש השנה: (נ) אם ישראל רשעים הם בראש השנה הוא גוזר שיבואו גשמים מועטים באותה שנה וכשחוזרין בתשובה בתוך אותה שנה אז לא יוכל להוסיף שהרי כבר נגזר מה עושה הקדוש ברוך הוא מביא אותן גשמים מועטים על השדות וקרקעות ולא למקום מדבר או לישוב שאינו צריך לגשמים וגם מביא אותם בעתם וכן להיפך אם הם טובים בראש השנה וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מרשית. בלא אל''ף ורבים כן ע''כ כ' והיה אם שמע תשמעו ונתתי מטר ארצכם וזהו עיני ה' אלהיך בה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מרשית השנה. אותיות מתשרי: סמך עיני ה' אלהיך בה לוהיה לומר אם שמוע תשמע עיני ה' אלהיך בה כי כמים הפנים לפנים: ועד אחרית שנה. (בעל הטורים)

 אור החיים  אשר ה' אלהיך דורש. דקדק לומר תיבת אלהיך להעיר כי שבח הארץ היא כשה' מיחד אלקותו על ישראל אבל בזמן שישראל גולים ואין השכינה בתוכם אין שבח כל כך לארץ: (אור החיים)

 ספורנו  דורש אותה. להשגיח על מעשי יושביה אם הם ראוים למטר ואם לא. לפיכך דעו זה כי אמנם: (ספורנו)

 דעת זקנים  ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד. לפקוד יושביה ולדקדק במעשיהם שאינן נדונין אלא לפי רוב מעשיהם ולפי' והיה אם שמוע תשמעו וגו' אז ונתן מטר ארצכם בעתו. וכן מסיק בפ"ק דר"ה תמיד עיני ה' אלהיך בה עתים לטובה עתים לרעה כיצד הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בר"ה ופסקו להם גשמים מועטים ולבסוף חזרו בהם להוסיף עליהם א"א שכבר נגזרה גזרה אלא הקב"ה מוריד אותם לארץ הצריכה להם עתים לרעה כיצד וכו' כדאיתא התם: מרשית השנה. חסר אלף מכאן אמר ר' יצחק בפ"ק דר"ה דכל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה שנא' מראשית השנה ועד אחרית שנה מכלל דאית לה אחרית פי' רשה בתחלתה שהעולם זכאי ונוהגין עצמן בשפלות ובענוה: (דעת זקנים)


{יג}  וְהָיָ֗ה אִם-שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל-מִצְוֹתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַֽהֲבָ֞ה אֶת-יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעָבְד֔וֹ בְּכָל-לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶֽם:

 אונקלוס  וִיהֵי אִם קַבָּלָא תְקַבְּלוּן לְפִקוּדַי דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין לְמִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהֲכוֹן וּלְמִפְלַח קֳדָמוֹהִי בְּכָל לִבְּכוֹן וּבְכָל נַפְשְׁכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי אִין קַבָּלָא תְקַבְּלוּן לְפִקוּדַי דַאֲנָא מְפַקֵּיד יַתְכוֹן יוֹמָא הָדֵין לְמִרְחַם יַת יְיָ אֱלָהָכוֹן וּלְמִפְלַח קֳדָמוֹי בְּכָל לִבְּכוֹן וּבְכָל נַפְשְׁכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיה אם שמוע. והיה, מוסב על האמור למעלה למטר (ס) השמים תשתה מים: והיה אם שמוע תשמעו. אם תשמע בישן (ע) תשמע בחדש (סוכה מו:), וכן אם שכח תשכח (דברים ח, יט.), אם התחלת לשכוח, סופך שתשכח כולה, שכן כתיב במגלה (פ) אם תעזבני יום יומים אעזבך: מצוה אתכם היום. שיהיו עליכם חדשים כאילו שמעתם בו ביום (צ) (ספרי ראה נח.): לאהבה את ה'. שלא תאמר הרי אני לומד בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רב, בשביל שאקבל שכר, אלא כל מה שתעשו עשו מאהבה, (ק) וסוף הכבוד לבא: ולעבדו בכל לבבכם. עבודה שהיא בלב, וזו היא תפלה, שהתפלה קרויה עבודה, שנאמר אלהך די אנת פלח ליה בתדירא (דניאל ו, יז.), וכי יש פולחן בבבל, אלא על שהיה מתפלל, שנאמר וכוין פתיחן ליה וגו' (שם יא.), וכן בדוד הוא אומר, תכון תפלתי קטורת לפניך (תהלים קמא, ב.): בכל לבבכם ובכל נפשכם. והלא כבר הזהיר בכל לבבך ובכל נפשך, אלא אזהרה ליחיד (ר) אזהרה לציבור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) שאם תשמעו אז ונתתי מטר ארצכם ואם לאו ועצר וכו': (ע) פירוש אם תחזור על למודך ששמעת תתחכם בו ותבין דברים חדשים מתוך דברים ישנים וכן פירש רש"י פרק לולב וערבה דאף על גב דגבי העניק תעניק אמרו דברה תורה כלשון בני אדם היכא דאיכא למדרש דרשינן רא"ם. אי נמי הכא מוכח דכתיב והיה שהוא לשון ודא ומלת ואם הוא לשון ספק לכן דרשו בו מה שדרשו: (פ) ר"ל במגילת סתרים אבל אינו פסוק בכל העשרים וארבע והכי איתא בירושלמי ומביא משל לשני בני אדם שנפטרים זה מזה בשוה זה הולך דרך יום לצד מזרח וזה הולך לצד מערב נמצא שרחוקים זה מזה מהלך ב' ימים כן המשל בתורה: (ק) פירוש כאלו אמר לאהבה את ה' ויהיה אם כן ולעבדו דבוק עם אם שמוע תשמעו אל מצותי ומהראוי להיות ולעבדני אלא שאין זה אלא דרשא בעלמא: (ר) ר"ל אי כתיב חד קרא הוה אמינא על הציבור ולא על היחיד אף על פי דכתיב בכל לבבך ובכל נפשך שהוא לשון יחיד מכל מקום הוה אמינא דדרך הקרא לכתוב לשון יחיד אף אם קאי על ציבור כמו שמע ישראל. ואם תאמר למה הזהיר גבי מצוה זו יותר ליחיד מבשאר מצות דהא אין חילוק בין יחיד לרבים ויש לומר הואיל דבמצוה זו כתב הקרא טובות הרבה תוספת דגן ותירוש ויצהר ועשב לבהמה וכו' ורוצה לעשות למי שמקיים המצוה הזו לכך הוה אמינא דוקא לרבים אבל לא ליחיד לכן צריך לרבות ליחיד וקא משמע לן כי בעשותם המצות מאהבה יעשה גם עם היחידים כל הנסים האלה רמב"ן. וכיון שאזהרה שבכאן קאי על רבים אתי שפיר דלא כתיב בכאן ובכל מאודכם כדלעיל דכתיב ובכל מאודך משום דהכא מיירי בציבור ואין מצוי שיהא ממונם חביב עליהם יותר מגופם לרוב הצבור מה שאין כן גבי יחיד מהרא"י: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  בכל לבבכם ובכל נפשכם. והלא כבר הזכיר בכל לבבך ובכל נפשך אלא אזהרה ליחיד ואזהרה לצבור לשון רש"י מספרי (עקב יג) ובאור הענין כי השם לא יעשה הנסים תמיד לתת מטר הארץ בכל עת יורה ומלקוש ולהוסיף בדגן ובתירוש וביצהר ולהרבות גם העשב בשדה לבהמה או שיעצור השמים וייבשו רק על מעשה רוב העם אבל היחיד הוא בזכותו יחיה והוא בעונו ימות והנה אמר כי בעשותם כל המצות מאהבה שלימה יעשה עמהם את כל הנסים האלה לטובה ואמר כי בעבדם ע"ז יעשה עמהם אות לרעה ודע כי הנסים לא יעשו לטובה או לרעה רק לצדיקים גמורים או לרשעים גמורים אבל הבינונים כדרך מנהגו של עולם יעשה בהם טובה או רעה כדרכם וכעלילותם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  והיה אם שמוע. לומר אם תשמעו עד אחרית השנה יתן הגשמים בזמנם ובמקום שצריך להם ואם היו צדיקים בתחלת השנה והקב''ה גזר עליהם גשמים וסרחו מורידן במדברות ובימים: בכל לבבכם ובכל נפשכם. ונתתי מטר. לומר שאין נענין על המטר אלא עם כן יכוונו להתפלל בכל לב: (בעל הטורים)

 אור החיים  והיה אם שמוע וגו'. פירוש והיה לשון שמחה ותנאי הוא הדבר אם תהיה שמחה של מצוה, והוא אומרו אם שמוע תשמעו וגו' כאמרם ז''ל (שבת ל':) שלא שבח שלמה אלא שמחה של מצוה אבל שאר שמחות עליהם אמר (קהלת ב') ולשמחה מה זה עושה, וכפל לומר שמוע תשמעו על דרך אומרם ז''ל (ברכות נ''ה.) בפסוק (דניאל ב' כ''א) יהב חכמתא לחכימין שאין הקב''ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, והוא אומרו אם שמוע פירוש שיהיה לכם לב שומע, תשמעו:

לאהבה וגו' ולעבדו וגו' ונתתי וגו'. פירוש לפי מה שקדם לנו כי שכר מצות אינו משתלם בעולם הזה, הודיע הכתוב שאם כי שכר מצות אינו משתלם בעולם הזה הודיע הכתוב שאם יאהבו ה' וגו' בכל לבבם וגו' יזכו גם בעולם הזה, והוא מה שנתכוין במאמר ונתתי בתוס' וא''ו להעירך שאין זה אלא תוס' על העיקר שהוא שכר עולם הנצחי והקיים, גם רמז שהגם שהמזונות הוא בכלל הדברים שאינם תלוים בזכות (מו''ק כ''ח:) אף על פי כן כשיעבדו ה' כמצטרך אין המזל שולט בהם ויאכלו וישבעו גם מטוב הגשמי:

בכל לבבכם ובכל נפשכם. ולא אמר בכל מאודכם כסדר שאמר בפרשת שמע, לפי שפרשת שמע נאמרה בל' יחיד ויכול להיות שימצא יחיד שיהיה לו ממונו חביב עליו מנפשו, אבל כללות הציבור שעמהם מדבר מן הנמנע שיהיה להם ממונם חביב מנפשם כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ולזה כשאמר בכל נפשכם מכל שכן בכל מאודם: (אור החיים)

 ספורנו  אם שמוע תשמעו ונתתי מטר ארצכם בעתו. באופן שתתפרנסו שלא בצער ותוכלו לעבדו ואם לאו לא יתן מטר כלל ולא יהי' לכם מזון לחיות בה: (ספורנו)

 כלי יקר  והיה אם שמוע תשמעו, פירש"י אם תשמעו בישן תשמעו בחדש. כי כך אמרו רז"ל (אבות ד.ב) ששכר מצוה מצוה ושמיעה גוררת שמיעה דהיינו מן הישן אל החדש. ומ"ש בכל לבבכם ובכל נפשכם ולא נאמר ובכל מאדכם לפי מה שפירש"י שלכך נאמר בכל מאדך לפי שיש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, מדקאמר יש לך אדם ש"מ שדבר זה בלתי מצוי כ"א באדם אחד או מתי מספר שבטלה דעתם אצל כל אדם אבל לא בציבור כי לא שכיח הדבר שרבים יסכימו על דעה נפסדה זו. ולפי מה שפירש"י בכל מאדך בכל מדה שהוא מודד לך להרע או להטיב, הרי פרשה זו מדברת מזמן קבלת השכר והוא עת דודים ואין שייכת הברכה שעל הרעה לכאן כי אינה כפי הזמן אשר הוא עומד בו. ועוד נראה שאין צורך לומר כאן שיעבוד ה' בכל מדה שהוא מודד לו אפילו בזמן קבלת הרע, לפי שדבר זה כבר אמור הוא בפרשה זו שנאמר ואבדתם מהרה מעל הארץ וגו', ושמתם את דברי אלה על לבבכם. ר"ל שאפילו בזמן שצאן אובדות יהיו מ"מ יעבדו את ה' על כל פנים וישימו דבריו על לבבם וכן פירש"י (יא.יח),וא"כ ענין זה אמור בפירוש לכך לא הוצרך לומר ובכל מאדכם.

ונאמרה הפרשה בלשון רבים חוץ מן ואספת דגנך, כי כך נאמר (שמות כג.כה) ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך. שפרשו הראשונים כי עבודת ה' טובה יותר בציבור כמ"ש (איוב לו.ה) הן אל כביר לא ימאס. אבל האכילה טובה יותר כשכל אחד אוכל פתו לבדו ולא ירבה בסעודת מרעים. ע"כ נאמר כאן ולעבדו בכל לבבכם וגו', ואספת דגנך. כי טוב הוא בזמן שכל אחד מאסף דגנו לעצמו וכן כשיושב בביתו לבדו כמ"ש בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. כי כל אלה הדברים אינן שייכים לומר על הכלל. (כלי יקר)


{יד}  וְנָֽתַתִּ֧י מְטַֽר-אַרְצְכֶ֛ם בְּעִתּ֖וֹ יוֹרֶ֣ה וּמַלְק֑וֹשׁ וְאָֽסַפְתָּ֣ דְגָנֶ֔ךָ וְתִירֽשְׁךָ֥ וְיִצְהָרֶֽךָ:

 אונקלוס  וְאֶתֵּן מְטַר אַרְעֲכוֹן בְּעִדָנֵהּ בַּכִּיר וְלַקִישׁ וְתִכְנוֹשׁ עִבוּרָךְ וְחַמְרָךְ וּמִשְׁחָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאֶתֵּן מִטְרָא דְאַרְעֲכוֹן בְּעִידְנֵיהּ בַּכִּיר בְּמַרְחֶשְׁוָן וְלָקִישׁ בְּנִיסָן וְתִכְנְשׁוּן עִבּוּרֵיכוֹן חַמְרֵיכוֹן וּמִשְׁחֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונתתי מטר ארצכם. עשיתם מה שעליכם, (ש) אף אני אעשה מה שעלי (ספרי מא.): בעתו. בלילות, שלא יטריחו אתכם. דבר אחר בעתו, בלילי שבתות (ספרי מב.), (ת) שהכל מצויין בבתיהם: יורה. היא רביעה הנופלת לאחר הזריעה, שמרוה את הארץ ואת הזרעים (תענית ו.): ומלקוש. רביעה היורדת סמוך לקציר, למלאות התבואה בקשיה (שם), ולשון מלקוש דבר המאוחר, כדמתרגמינן והיה העטופים ללבן (בראשית ל, מב.), לקשיא. דבר אחר, לכך נקראת מלקוש, שיורדת על המלילות (א) ועל הקשין: ואספת דגנך. אתה תאספנו אל הבית (ב) ולא אויביך, כענין שנאמר אם אתן את דגנך וגו' כי מאספיו יאכלוהו (ישעיה סב, ח-ט.), ולא כענין שנאמר והיה אם זרע ישראל וגו' (שופטים ו, ג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) רצונו לתרץ למה כתב גבי מצוה זו כך הרבה שכר ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש וגו' הא לעיל בפרשת בחקותי כתיב ונתתי גשמיכם בעתם ותו לא ומתרץ עשיתם מה שעליכם כלומר שעשיתם כל מה שעליכם לעשות שלא היה לכם לעשות יותר מזה שהרי שמרתם מצותי מאהבה וחיבה כדכתיב לאהבה וגומר ולעבדו לכך אני אעשה מה שעלי ואשלם לכם שכר הרבה. רא"ם: (ת) והא דנקט רש"י רק בלילי שבתות ובגמרא דתענית (דף כ"ב) נקט לילי שבתות ולילי רביעיות משום המזיקים ששולטין בשני לילות אלו יש לומר דרש"י פירש לפי הזמן הזה שאין המזיקים מצוים בינינו לכך לא נקט אלא בלילי שבתות והשתא אתי שפיר דנקט רש"י הטעם משום שהכל מצויין בבתיהן ולא קאמר הטעם משום דשכיחי מזיקים ולטעם ראשון קשה הל"ל בעתותם כיון דכל הלילות שוין לכן קאמר דבר אחר ולפי דבר אחר קשה תינח בזמן דשכיחי מזיקים אבל בזמן דלא שכיחי המזיקים כגון בזמן הזה מאי בעתו דכתיב בקרא לכן קאמר גם טעם ראשון: (א) ר"ל מלקוש נוטריקון מלילות קשין ולהאי טעמא לחוד קשה הל"ל ומלילות לכך צריך לטעם ראשון ולטעם ראשון קשה הל"ל לקשיא לא צריך גם לטעם שני: (ב) רצונו לתרץ מה ברכה היא זאת שהוא עצמו יטריח ויעשה ויאסוף התבואה ולא יהיו לו עבדים ושפחות ומתרץ אתה תאספנו ולא אויביך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יורה. גשם שיורה על שנה טובה והוא בתחלת השנה: ומלקוש. ידוע: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  בעתו. בגימ' בלילות: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  יורה. היא רביעה ראשונה היורדת במרחשון ונקרא יורה על שם שמורה בני אדם להטיח גגותיהן. ד"א שיורה כחץ ומלקוש בניסן ונקראת מלקוש על שם שממלא התבואה בקשיה: ואספת דגנך. כלומר ואחר כך לא ירדו גשמים לפי שהוא זמן אסיפה וקציר וגשמים בעת הקציר סימן קללה שנא' הלא קציר חטים היום וגו' ובמס' ברכות פריך כתיב ואספת דמשמע אתה בעצמך וכתיב ועמדו זרים ורעו צאנכם ומשני כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בשאין עושין רצונו של מקום וקשה דהרי קאי אוהיה אם שמוע וצ"ע: (דעת זקנים)


{טו}  וְנָֽתַתִּ֛י עֵ֥שֶׂב בְּשָֽׂדְךָ֖ לִבְהֶמְתֶּ֑ךָ וְאָֽכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ:

 אונקלוס  וְאֶתֵּן עִשְׂבָּא בְחַקְלָךְ לִבְעִירָךְ וְתֵיכוּל וְתִשְׂבָּע: (אונקלוס)

 יונתן  וְאֶתֵּן עִסְבָּא בְּחַקְלָךְ לִבְעִירָךְ וְתֵיכוּל וְתִסְבַּע: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונתתי עשב בשדך. שלא תצטרך להוליכה (ג ) למדבריות. דבר אחר, שתהיה גוזז תבואתך כל ימות הגשמים, ומשליך לפני בהמתך, ואתה מונע ידך ממנה שלשים יום קודם לקציר, ואינה פוחתת מדגנה (ספרי מג.): ואכלת ושבעת. הרי זו ברכה אחרת, (ד) שתהא ברכה מצויה בפת בתוך המעים, ואכלת ושבעת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) כלומר שלא תצטרך להוליך הבהמות לרעות במדברות ששם עשב למרעה בהמות אבל יצמיח בשדך עשב הבהמה וזהו אליבא דרבי יהודה דבר אחר שתהיה גוזז וכו' אליבא דרבי שמעון בן יוחאי שמפרש עשב בשדך על עשב השדה ולא על עשב הבהמות הצומח בתוכו ופירוש לבהמתך וגם לבהמתך שמרוב ריבויו גוזז ומאכיל לבהמתו והנותר יותיר לדגן לבני אדם משום הכי מביא רש"י שני טעמים אלו: (ד) רצונו לתרץ היאך מוסב ואכלת ושבעת אשלמעלה וכי בשביל שיהא מאכל לבהמתו הוא שבע ומתרץ דלא מוסב למעלה והרי זו כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואכלת ושבעת. שב אל דגנך ותירושך לא אל הקרוב שהוא עשב בשדך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואכלת ושבעת. הרי זו ברכה אחרת שתהא ברכה מצויה בפת שבתוך מעיך ואכלת ושבעת לשון רש"י ור"א אמר "ואכלת ושבעת" שב אל דגנך תירושך ויצהרך לא אל הקרוב שהוא "עשב בשדך" והנכון בעיני שהוא שב אל הכל ואכלת ושבעת דגן ותירוש ויצהר וגם בני צאן ובקר ובספרי (עקב טו) ואכלת ושבעת כשבהמתך אוכלת ושובעת עובדת האדמה וכן הוא אומר (משלי יד ד) ורב תבואות בכח שור ד"א מן הולדות אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר (ירמיהו לא יא) ובאו ורננו במרום ציון ונהרו אל טוב ה' על דגן ועל תירוש ועל יצהר ועל בני צאן ובקר וגו' וזהו הנכון (הרמב"ן)


{טז}  הִשָּֽׁמְר֣וּ לָכֶ֔ם פֶּן יִפְתֶּ֖ה לְבַבְכֶ֑ם וְסַרְתֶּ֗ם וַֽעֲבַדְתֶּם֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְהִשְׁתַּֽחֲוִיתֶ֖ם לָהֶֽם:

 אונקלוס  אִסְתַּמָרוּ לְכוֹן דִילְמָא יִטְעוּן לִבְּכוֹן וְתִסְטוּן וְתִפְלְחוּן לְטַעֲוַת עַמְמַיָא וְתִסְגְדוּן לְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אִסְתַּמָּרוּ לְכוֹן דִּילְמָא יִטְעֵי יִצְרָא דְלִבְּכוֹן וְתִסְטוּן וְתִפְלְחוּן לְטַעֲוַות עַמְמַיָא וְתִסְגְּדוּן לְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  השמרו לכם. כיון שתהיו אוכלים ושבעים, השמרו לכם שלא תבעטו, שאין אדם מורד בהקב"ה אלא מתוך שביעה, שנאמר פן תאכל ושבעת (דברים ח, יב.), ובקרך וצאנך ירביון (שם יג.), מה הוא אומר אחריו, ורם לבבך ושכחת (שם יד.): וסרתם. לפרוש מן התורה, (ה) ומתוך כך ועבדתם אלהים אחרים, שכיון שאדם פורש מן התורה הולך ומדבק בעבודת אלילים, וכן דוד הוא אומר, כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד וגו' (שמואל-א כו, יט.), ומי אמר לו כן, אלא כיון שאני מגורש מלעסוק בתורה, הריני קרוב לעבוד אלהים אחרים: אלהים אחרים. שהם אחרים לעובדיהם, (ו) צועק אליו ואינו עונהו (ספרי מג.), נמצא עשוי לו כנכרי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) משום דפירוש וסרתם בכל מקום הוא לסור ממה שנצטוו לעשות שהן ממצות עשה כדכתיב וסרתם מן הדרך וגו' לא ממה שהוזהרו שלא לעשות הלכך על כרחך צריך לומר דפירוש וסרתם לסור מן התורה שנצטוו לעסוק בה ויתחייב מזה ועבדתם וגו' מכאן אמרו שהפורש וכו' רא"ם: (ו) עיין בפרשת יתרו ברש"י: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם. ז' ממי''ן בס''ת וכנגדן פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי ז' יודין בס''ת לומר כל המודה בעכו''ם ככופר בעשרת הדברות שנתנו למ' יום וכן ז' ממי''ן כי ז' מומין כתיבי בעכו''ם פה להם ולא ידברו וגומר: (בעל הטורים)


{יז}  וְחָרָ֨ה אַף-יְהֹוָ֜ה בָּכֶ֗ם וְעָצַ֤ר אֶת-הַשָּׁמַ֨יִם֙ וְלֹא-יִֽהְיֶ֣ה מָטָ֔ר וְהָ֣אֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִתֵּ֖ן אֶת-יְבוּלָ֑הּ וַֽאֲבַדְתֶּ֣ם מְהֵרָ֗ה מֵעַל֙ הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יְהֹוָ֖ה נֹתֵ֥ן לָכֶֽם:

 אונקלוס  וְיִתְקוֹף רָגְזָא דַיְיָ בְּכוֹן וְיֵחוֹד יָת שְׁמַיָא וְלָא יְהֵי מִטְרָא וְאַרְעָא לָא תִתֵּן יָת עֲלַלְתַּהּ וְתֵיבְדוּן בִּפְרִיעַ מֵעַל אַרְעָא טַבְתָא דַיְיָ יָהֵב לְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִתְקֵף רוּגְזָא דַיְיָ בְּכוֹן וְיֵיחוּד יַת עֲנָנֵי שְׁמַיָא דְלָא יֵחְתוּן מַטְרָא וְאַרְעָא לָא תִתֵּן עֲלַלְתָּהּ וְתֵיבְדוּן בְּסַרְהוֹבַיָא מֵעִלַוֵי אַרְעָא מְשַׁבְּחָא דַיְיָ יָהֵיב לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  את יבולה. אף מה שאתה מוביל לה, (ז) כענין שנאמר זרעתם הרבה והבא מעט (חגי א, ו.): ואבדתם מהרה. על כל שאר היסורין (ח) אגלה אתכם מן האדמה שגרמה לכם לחטוא, (ט) משל למי ששלח בנו לבית המשתה, והיה יושב ומפקידו אל תאכל יותר מצרכך שתבא נקי לביתך, ולא השגיח הבן ההוא, אכל ושתה יותר מצרכו והקיא וטנף את כל בני המסיבה, נטלוהו בידיו וברגליו וזרקוהו אחורי פלטרין (ספרי שם): מהרה. איני נותן לכם ארכא, ואם תאמרו והלא נתנה ארכא (י) לדור המבול, שנאמר והיו ימיו מאה ועשרים שנה (בראשית ו, ג.), דור המבול לא היה להם ממי ללמוד, (כ) ואתם יש לכם ממי ללמוד (ספרי שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דאם לא כן יבולה למה לי הא כבר כתוב ועצר וכו' ולא יהיה מטר ומסתמא לא תתן את יבולה הנהוג: (ח) ר"ל וכי בשביל שלא יהא מטר והאדמה לא תתן את יבולה בשביל זה יאבדו מהרה לכן פירש על כל כו': (ט) דק"ל מלת הטובה למה לי דהל"ל מעל ארצכם או מעל הארץ כו' אלא לומר שטובתה שהיתה טובה בשכבר הימים היא גרמה לכם לחטוא לכך אגלה אתכם ממנה: (י) ואם תאמר הלא נתן גם לישראל ארכא אחר שחטאו יש לומר דהכי קאמר כיון שתתמלא סאתם מיד יביא עליהם פרעניות מה שאין כן גבי דור המבול אף על פי שנתמלא סאתם אפילו הכי נתן להם עוד ארכא כדכתיב ויאמר ה' לא ידון וגו' ק"ך שנה ופירש"י אאריך להם אפי וכו': (כ) והא דפירש"י לעיל בסוף פרשת בראשית אף על פי שראו באבדן של דור אנוש וכו' יש לומר שסבורים היו שהיה מקרה בעלמא כיון שלא הציף אלא שליש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יבולה. פירשתיו: ואבדתם מהרה. שיגלו ממנה כאובדים ברעב אחר שהיתה הארץ טובה על כן אתם חייבים שתשימו אלה הדברים על לבבכם: (אבן עזרא)

 אור החיים  לא תתן את יבולה. הגם שאמר ועצר את השמים חזר לומר לא תתן וגו', לומר אפילו תזרעו האדמה בהמשכת נהרות ומעיינות לא תוציא מה שאתם מובילים לה:

ואבדתם מהרה. פירוש אפילו ימצא לכם תבואה משנים קדומות, וכאומרם זכרונם לברכה (גיטין נ''ו.) אמרו עליו על בן כלבא וגו': (אור החיים)

 ספורנו  ואבדתם מהרה. ברעב הרע מן החרב לפיכך השמרו לכם: (ספורנו)


{יח}  וְשַׂמְתֶּם֙ אֶת-דְּבָרַ֣י אֵ֔לֶּה עַל-לְבַבְכֶ֖ם וְעַֽל-נַפְשְׁכֶ֑ם וּקְשַׁרְתֶּ֨ם אֹתָ֤ם לְאוֹת֙ עַל-יֶדְכֶ֔ם וְהָי֥וּ לְטֽוֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵֽינֵיכֶֽם:

 אונקלוס  וּתְשַׁווּן יָת פִּתְגָמַי אִלֵין עַל לִבְּכוֹן וְעַל נַפְשְׁכוֹן וְתִקְטְרוּן יָתְהוֹן לְאָת עַל יֶדְכוֹן וִיהוֹן לִתְפִלִין בֵּין עֵינֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְשַׁוּוּן יַת פִּתְגָמַי אִלֵין עַל לִבְּכוֹן וְעַל נַפְשְׁכוֹן וְתִקְטוֹרוּן יַתְהוֹן כַּד הִנּוּן כְּתִיבִין עַל תְּפִילָא לְאָת עַל רוּם יֶדְכוֹן שְמָאלִיתָא וִיהוֹן לִתְפִילִין קֳבֵיל מוֹקְדֵיכוֹן בֵּין עֵינֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושמתם את דברי. אף לאחר (ל) שתגלו היו מצויינים במצות, הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו, וכן הוא אומר הציבי לך ציונים (ירמיה לא, כ. ספרי שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דאם לא כן מה ענין זה אצל גלותם. ואין לומר דושמתם וגו' וכל הנמשכים אחריו מיירי בגלותם אם כן מה זה שאמר באחרונה למען ירבו וגומר על האדמה וגו' יש לומר שתשובו לארץ ותאריכו ימים שם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לטוטפות. מפורש ואם תשימון על לב לא תאבדון מעל הארץ רק תאריכו ימים כימי השמים על הארץ: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ושמתם את דברי אלה. אף לאחר שתגלו היו מצוינין במצות הניחו תפילין עשו מזוזה כדי שלא יהו עליכם חדשים כשתחזרו וכן הוא אומר (שם שם כ) הציבי לך ציונים לשון רש"י וכבר כתבתי פירוש הענין כי המצות האלה חובת הגוף הם ודינם בכל מקום כמו בארץ אבל יש בו במדרש הזה סוד עמוק וכבר רמזתי ממנו (ויקרא יח כה) והנה החזיר במצות האלה תפילין ודברי תורה ומזוזה כאן פעם שנית לרמוז בהיקש הזה שנהיה חייבים בהם לאחר הגלות בחוצה לארץ ומהם נלמוד לכל המצות שהן חובת הגוף שחיובן בכל מקום ושנהיה פטורין בחוצה לארץ מחובת הקרקע כגון תרומה ומעשרות כך הוא נדרש בספרי (עקב יז) וכוונת המדרש מפני שסמך ושמתם אל ואבדתם אבל עיקר הכתוב בארץ דכתיב (פסוק כא) למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה או יאמר "למען ירבו ימיכם" שתשובו ותאריכו בה ימים לעולם ויתכן בדרך הפשט שבא להוסיף בכאן לדבר בם כי שם (לעיל ו ז) צוה ודברת אתה בם בשבתך בביתך וכאן אמר שנלמד אותם את בנינו עד שידברו בם הבנים בכל שעה וכן הוסיף בכאן ולמדתם אותם כי "ושננתם" שיספר להם המצות וכאן עד שילמדו אותם וידעום ויבינו אותם וטעמיהם לדבר עמך בם בכל העתים וכן הוסיף כאן כימי השמים על הארץ שהוא לדור דורים או הם השמים והארץ הראשונים וימי עולם והמשכיל יבין (הרמב"ן)

 ספורנו  ושמתם את דברי אלה על לבבכם. להתבונן בם: ועל נפשכם. לקיימם ברצון: (ספורנו)


{יט}  וְלִמַּדְתֶּ֥ם אֹתָ֛ם אֶת-בְּנֵיכֶ֖ם לְדַבֵּ֣ר בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֨ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ:

 אונקלוס  וְתַלְפוּן יָתְהוֹן יָת בְּנֵיכוֹן לְמַלָלָא בְהוֹן בְּמִתְּבָךְ בְּבֵיתָךְ וּבִמְהָכָךְ בְּאָרְחָא וּבְמִשְׁכְּבָךְ וּבִמְקִימָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַלְפוּן יַתְהוֹן יַת בְּנֵיכוֹן לִמְגַרְסָא בְּהוֹן בְּמִתְבֵיכוֹן בְּבָתֵּיכוֹן עִם חִיתּוּנְכוֹן וּבְמִיהֲכֵכוֹן בְּאָרְחָא וּבְפַנְיָא סְמִיךְ לְמִשְׁכַּבְכוֹן וּבְצַפְרָא סְמִיךְ לְמִקְמֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לדבר בם. משעה שהבן יודע לדבר למדהו תורה צוה לנו משה, שיהא זה למוד דבורו, מכאן אמרו, כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מסיח עמו בלשון הקדש ומלמדו תורה (ספרי מו.), ואם לא עשה כן, הרי הוא כאלו קוברו, שנאמר ולמדתם אותם את בניכם (מ) לדבר בם וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דאם לא כן לכתוב קרא ולמדתם את בניכם ללמוד בם לדבר בם למה לי: (שפתי חכמים)

 ספורנו  ולמדתם אותם את בניכם. הרגילו את בניכם במצות: לדבר בם בשבתך. כדי שתדברו בם תמיד: (ספורנו)


{כ}  וּכְתַבְתָּ֛ם עַל-מְזוּז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ:

 אונקלוס  וְתִכְתְּבִנוּן עַל מְזוּזְיָן וְתִקְבְּעִנוּן בְּסִפֵּי בֵיתָךְ וּבְתַרְעָיךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִכְתְּבִינוּן בִּמְגִילְתָּא עַל מְזוּזְיַין וְתִקְבְּעִינוּן בְּתוֹלְתָּא קֳבֵל תִּקֵי בְּסִיפֵי בָתֵּיכוֹן וּבְתַרְעֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  וכתבתם על מזוזות ביתך. וסמיך ליה למען ירבו שע''י המזוזות לא יבא המשחית אל בתיכם. וסמיך ליה אם שמור תשמרון על שם ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך: (בעל הטורים)


{כא}  לְמַ֨עַן יִרְבּ֤וּ יְמֵיכֶם֙ וִימֵ֣י בְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהֹוָ֛ה לַֽאֲבֹֽתֵיכֶ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם כִּימֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם עַל-הָאָֽרֶץ: (ס)

 אונקלוס  בְּדִיל דְיִסְגוּן יוֹמֵיכוֹן וְיוֹמֵי בְנֵיכוֹן עַל אַרְעָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבָהָתְכוֹן לְמִתַּן לְהוֹן כְּיוֹמֵי שְׁמַיָא עַל אַרְעָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  מִן בִּגְלַל דְּיִסְגוּן יוֹמֵיכוֹן וְיוֹמֵי בְּנֵיכוֹן עַל אַרְעָא דְקַיֵּים יְיָ לְאַבְהַתְכוֹן לְמִיתְנָא לְהוֹן כִּסְכוֹם יוֹמִין דְּקַיְימִין שְׁמַיָא עַל אַרְעָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  למען ירבו ימיכם וימי בניכם. אם עשיתם כן ירבו, ואם לאו לא ירבו, שדברי תורה נדרשין מכלל לאו הן ומכלל הן לאו: לתת להם. לתת לכם אין כתיב כאן, אלא לתת להם, מכאן מצינו למדים תחיית המתים (נ) מן התורה (ספרי מז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) שהמתים עצמם יקומו וישבו בה: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  על הארץ ט''פ על הארץ בזה הספר כנגד ט' שבטים שנטלו חלק מעבר לירדן: (בעל הטורים)

 אור החיים  למען ירבו. קשה למה לא הקדים מאמר זה קודם מאמר וכתבתם כדי שיהיה מאמר וכתבתם חוזר גם על פסוק למען ירבו, ואולי שנתכוון להסמיך מאמר למען ירבו למאמר וכתבתם לומר שבשכר וכתבתם ירבו ימיכם, והוא מאמרם ז''ל (שבת ל''ב:) כל הזהיר במצות מזוזה מאריכין לו ימיו ושנותיו: (אור החיים)

 כלי יקר  למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה, במס' ברכות (ח.) אמרו ליה לרבי יוחנן איכא סבי בבבל. תמה, והכתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה משמע אבל בחוצה לארץ לא, אמרי ליה הם מקדימין ומחשיכין לבי כנשתא אמר היינו דאהני להו. וקשה על תירוץ זה כי עדיין הקושיא במקומה עומדת שהרי בפסוק זה אמר סתם על האדמה בלתי שום חלוקה, ומהיכן למד לומר שפסוק זה מדבר דווקא בזמן שאינן הולכים לבית הכנסת לומר שאז דווקא ממועט.

ונ"ל ע"ד שארז"ל (מגילה כט.) שעתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחו"ל שיקבעו בא"י כו'. וא"כ האדמה שבכל בתי כנסיות של חו"ל זו היא האדמה של א"י שהרי לעתיד יקבע ה' הבתי כנסיות הבנין והקרקע מכל וכל אל א"י, וא"כ ודאי האדמה ההיא אדמת קודש היא וחלק מן אדמת א"י והמשכים והמעריב בכל יום לבתי כנסיות דומה כאילו בכל יום הוא עומד על האדמה אשר נשבע ה' לאבותם ומקויים בו ייעוד למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם. לכם לא נאמר אלא להם פירש"י מכאן לתחיים המתים מן התורה, ומה ענין זה לכאן אלא לפי שבזמן ההוא דווקא יקבעו הבתי כנסיות שבחו"ל לא"י, ויכול להיות שזה מוסב על תחילת הפרשה שאמר ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה כפירוש רש"י, ומדקאמר בכל לבבכם ש"מ שמדבר שרבים מתקבצים לבתי כנסיות להתפלל וע"ז ייעד השכר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה.

ומה שתלה הדבר דווקא באקדומי ואחשוכי, תמצא מבואר יפה בחבורינו עוללות אפרים בשער התפלה מאמר תקג. ע"ד הפסוק לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי (משלי ח.לד). לשכנו תדרשו ובאת שמה ותמצא כל הענין באר היטב. (כלי יקר)


{כב}   שביעי - במחוברות מפטיר  כִּי֩ אִם-שָׁמֹ֨ר תִּשְׁמְר֜וּן אֶת-כָּל-הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֗את אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם לַֽעֲשׂתָ֑הּ לְאַֽהֲבָ֞ה אֶת-יְהֹוָ֧ה אֱלֹֽהֵיכֶ֛ם לָלֶ֥כֶת בְּכָל-דְּרָכָ֖יו וּֽלְדָבְקָה-בֽוֹ:

 אונקלוס  אֲרֵי אִם מִטַר תִּטְרוּן יָת כָּל תַּפְקֶדְתָּא הָדָא דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן לְמֶעְבְּדַהּ לְמִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהֲכוֹן לִמְהַךְ בְּכָל אָרְחָן דְתַקְנָן קֳדָמוֹהִי וּלְאִתְקְרָבָא לְדַחַלְתֵּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם אִין מִנְטוֹר תִּנְטְרוּן יַת כָּל תַּפְקֵידְתָּא הֲדָא דַאֲנָא מְפַקֵּיד יַתְכוֹן לְמַעַבְדָהּ לְמִרְחַם יַת יְיָ אֱלָהָכוֹן לִמְהַךְ בְּכָל אָרְחָן דְּתַקְנָן קֳדָמוֹי וּמְטוּל לְאִתְקְרָבָא לִדְחַלְתֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  שמר תשמרון. אזהרת שמירות הרבה, להזהר בתלמודו שלא ישתכח: ללכת בכל דרכיו. הוא רחום ואתה תהא רחום, הוא גומל חסדים ואתה גומל חסדים: ולדבקה בו. אפשר לומר כן, והלא אש אוכלה הוא, אלא הדבק בתלמידים (ס) ובחכמים, ומעלה אני עליך כאילו נדבקת בו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) פירוש דאין לומר ולדבקה בו מה הוא רחום אף אתה תהא רחום דהא כבר כתיב ללכת בדרכיו ופירש"י מה הוא רחום וכו' אלא על כרחך לדרשא אחריתא הוא דאתא כדפירש"י וכו' ובזה יתורץ מה שמקשים למה לא פירש"י לעיל בפסוק ובו תדבק וגם בפרשת ראה בפסוק ובו תדבקון ודו"ק: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי אם שמור תשמרון. הטעם זה שאמרתי לכם שתאבדון מהרה מעל הארץ הטובה דעו כי לא תכנסו שם בתחלה ולא תנצחו אם לא תשמרו מצות ה': לאהבה. בלב: ללכת בכל דרכיו. שלא ישנה ולא יהפוך: ולדבקה בו. בסוף והוא סוד גדול:

חסלת פרשת עקב (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ולדבקה בו. אמר ר"א בסוף והוא סוד גדול ואין הסוד מטעם המקום הזה אולי יאמר לאהבה את ה' ללכת בכל דרכיו עד שתהיו ראויים לדבקה בו בסוף ונאמר ביהושע (כג ז ח) ובשם אלהיהם לא תזכירו ולא תשביעו ולא תעבדום ולא תשתחוו להם כי אם בה' אלהיכם תדבקו כאשר עשיתם עד היום הזה אם כן היא אזהרה מאזהרות ע"ז שלא תפרד מחשבתו מן השם אל אלהים אחרים שלא יחשוב שיהיה בע"ז שום עיקר אלא הכל אפס ואין והנה זה כמו שאמר עוד (להלן יג ה) ואותו תעבודו ובו תדבקון והכוונה להזהיר שלא יעבוד השם וזולתו אלא לה' לבדו יעבוד בלבו ובמעשיו ויתכן שתכלול הדביקה לומר שתהיה זוכר השם ואהבתו תמיד לא תפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו ולבו איננו עמהם אבל הוא לפני ה' ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים כי הם בעצמם מעון לשכינה כאשר רמז בעל ספר הכוזרי וכבר הזכרתי מזה בפרשת העריות (ויקרא יח ד) ומה שאמר יהושע "כאשר עשיתם עד היום" כי בהיותם במדבר וענן ה' עליהם והמן יורד מן השמים והשלו עולה והבאר לפניהם תמיד וכל מעשיהם בידי שמים בדברים נסיים הנה מחשבתם ומעשיהם עם השם תמיד ולכן יזהירם יהושע שגם עתה בארץ בהסתלק מהם המעשים הנפלאים ההם תהיה מחשבתם בהם תמיד לדבקה בשם הנכבד והנורא ולא תפרד כוונתם מן השם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  כי אם שמר. בגי' תורה: (בעל הטורים)

 אור החיים  כי אם שמור תשמרון. צריך לדעת למה כפל לומר שמור תשמרון, עוד מה שמירה היא זאת, ואולי שיכוין להזהיר על שמירת המצות שצוה ה' לעשות משמרת למשמרתו, וכאן צוה לישראל על אותה שמירה שישמרו אותה, והוא אומרו שמור שהיא השמירה שיעשו רבותינו ז''ל תשמרון פירוש תשמרון אותה:

עוד ירצה על זה הדרך אם שמור פירוש אם תעשו שמירה למצות בזה תהיו בטוחים שתשמרון את כל המצות, אבל בלא משמרת תהיו נכשלים בחלק מהמצות, כגון מצות שבת אם לא יוסיפו מחול על הקודש יש לחוש שיהיו נכשלים בגופו של שבת:

עוד ירצה לצוות על המצות שיהיו נשמרים בין ממנו בין מהזולת, והכונה בזה שלא יאמר אדם די לי אם אשמור את עצמי לבל עבור על אחת מהמצות ואין עלי להצר על ביטול המצות מהזולת, לזה בא מאמר ה' שמור אתם תשמרון את מצות פירוש לבל יתבטלו מהזולת, ובנועם דברים אלו נתן טעם שחייב ה' לישראל בערבות, כי כללות החיוב היא על המצות שלא תתבטל בעולם מאיש ישראל, ולזה כל שמתבטלת הרי נעשה פשיעה בנות בתינו, כי התורה לנו ניתנה מורשה אל תקרי מורשה אלא מאורשה (פסחים מ''ט:) ועל האדם חיוב שמירת ארוסתו לבל תהיה נעלבת מהזולת, כמו כן הדבר הזה אשה יראת ה' הקנו לנו מן השמים עלינו חיוב שמירתה לבל ישלחו ידם במה שאין התורה חפצה, וזה יהיה ע''י הכח אשר יהיה ביד המצטווים לרדות במקל ולמנוע עושק ורשע, גם להוכיח בנועם דברי אהבה וחיבה להטות לב בני אדם ליישר עקמומיות הלב, והוא אומרו לעשותה לאהבה וגו' ללכת בכל וגו' ולדבקה בו, פירוש מאמר לעשותה על דרך אומרם (יכמות ס''ג:) נאה דורש ונאה מקיים, גם אמרו רבותינו ז''ל (ברכות ו':) כל איש שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין, שהבא להזהיר בני אדם ולהטותם אל הדרך הישר צריך שיהיה הוא קודם לכן עושה את כל המצות, והוא אומרו לעשותה ואז יכניס אהבת ה' בלב שומע, והוא אומרו לאהבה פירוש פועל יוצא לשני שיפעיל פעולת אהבתו יתברך בלבות בני אדם לבל ישלחו יד בתורת ה', ואומרו ללכת בכל דרכיו כלל במאמר כל דרכיו לו' אפילו דברים שאינם במושג בנבראים והוא על דרך אומרם ז''ל (ב''מ פ''ה.) אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה, ואמרו עוד ז''ל (סנהדרין י''ט:) כאילו בראו, וכפי זה מה ה' בורא ויוצר כמו כן המכניס אהבתו יתברך בלב עם ה':

ואומרו ולדבקה בו. כבר הקדמנו הקדמות יקרות שכל נשמות עם ישראל הם ממחצב עליון חלק ה' כי כולם דבקים בה' דכתיב (דברים ד' ד') ואתם הדבקים בה', ובאמצעות העבירות תתרחק הנפש מדביקותה וכשישוב האדם לפני ה' יחזור להדבק בו, והוא אומרו ולדבקה בו פירוש לדבק בו ענפי הקדושה שצריכין להדבק בו:

חסלת פרשת עקב (אור החיים)

 ספורנו  כי אם שמור תשמרון וגו' לאהבה. שיהי' עסקכם בתורה כדי להכיר חסדי האל יתעלה אשר מזה תמשך האהבה: וללכת בכל דרכיו. להתנהג באותם הדרכים אשר הוא מנהיג בם את עולמו והם צדקה ומשפט: ולדבקה בו. שיהיו כל מעשיכם מכוונים לעשות רצונו כאמרו בכל דרכיך דעהו: (ספורנו)


{כג}  וְהוֹרִ֧ישׁ יְהֹוָ֛ה אֶת-כָּל-הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֖לֶּה מִלִּפְנֵיכֶ֑ם וִֽירִשְׁתֶּ֣ם גּוֹיִ֔ם גְּדֹלִ֥ים וַֽעֲצֻמִ֖ים מִכֶּֽם:

 אונקלוס  וִיתָרֵךְ יְיָ יָת כָּל עַמְמַיָא הָאִלֵין מִקֳדָמֵיכוֹן וְתֵירְתוּן עַמְמִין רַבְרְבִין וְתַקִיפִין מִנְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וִיתָרִיךְ מֵימְרָא דַיְיָ יַת כָּל עַמְמַיָא הָאִלֵּין מִן קֳדָמֵיכוֹן וְתֵירְתוּן עַמְמִין רַבְרְבִין וְתַקִּיפִין מִנְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והוריש ה'. עשיתם מה שעליכם, (ע) אף אני אעשה מה שעלי: ועצמים מכם. אתם גבורים והם גבורים מכם, שאם לא שישראל גבורים, מה השבח ההוא שמשבח את האמוריים לומר ועצומים מכם, אלא אתם גבורים משאר האומות, והם גבורים מכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) אף כאן פירושו כדפרישית לעיל: (שפתי חכמים)

 ספורנו  והוריש. יתן לכם מקום להתפרנס בו שלא בצער למען תוכלו לעשות רצונו: (ספורנו)


{כד}  כָּל-הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר תִּדְרֹ֧ךְ כַּֽף-רַגְלְכֶ֛ם בּ֖וֹ לָכֶ֣ם יִֽהְיֶ֑ה מִן-הַמִּדְבָּ֨ר וְהַלְּבָנ֜וֹן מִן-הַנָּהָ֣ר נְהַר-פְּרָ֗ת וְעַד֙ הַיָּ֣ם הָאַֽחֲר֔וֹן יִֽהְיֶ֖ה גְּבֻֽלְכֶֽם:

 אונקלוס  כָּל אַתְרָא דִי תִדְרוֹךְ פַּרְסַת רַגְלְכוֹן בֵּהּ דִלְכוֹן יְהֵי מִן מַדְבְּרָא וְלִבְנָן מִן נַהֲרָא נְהַר פְּרָת וְעַד יַמָא מַעַרְבָא יְהֵי תְחוּמְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל אַתְרָא דִי תִדְרוֹךְ פַּרְסַת רִגְלֵיכוֹן בֵּיהּ דִּילְכוֹן יְהֵי מִן מַדְבְּרָא וְטַוַור לְכוֹן הִינוּן טַוְורֵי בֵּית מַקְדְּשָׁא מִן נַהֲרָא רַבָּא נַהֲרָא פְּרָת עַד יַמָא דְאוֹקְיָנוּס הִינוּן מֵי בְרֵאשִׁית סְטַר מַעַרְבָא יְהֵי תְחוּמֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה מן המדבר וגו'. על דעת רבותינו הנה הם שתי הבטחות שכל מקום אשר ירצו לכבוש בארץ שנער וארץ אשור וזולתם יהיה שלהם והמצות כולן נוהגות בהם כי הכל ארץ ישראל ומן המדבר והלבנון ועד הים האחרון יהיה גבולכם שאתם חייבים לכבשו ולאבד משם העמים כמו שאמר כאן (פסוק כג) וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם ולעקור ע"ז ומשמשיה כמו שהזכיר למעלה (ז ה כה) והבטיח כי לא יתיצב איש בפניכם בין בארץ הנזכרת בין בכל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו ומכאן יצא לרבותינו (חלה פ"ד מ"ז) המחלוקת בסוריא שקורין אותה כיבוש יחיד והטעם כי דוד כבש אותה ברצון נפשו שלא שאל באורים ותומים ולא נמלך בסנהדרין כי היה חייב להוריש כל שבעת הגוים בתחלה ואחרי כן אם ירצה ילך אל ארץ אחרת כאשר הבטיח השם בכאן ומפני שלא נעשה הכבוש ההוא כמצות התורה אמרו מקצתם לא שמיה כבוש ודינו במצות כדין חוצה לארץ וכך היא שנויה בספרי (עקב כד) ומקצתם יאמרו בתלמוד (ע"ז כא) דשמיה כבוש כי אף על פי שלא נעשה כסדר כיון שהלך שם וכבשה נתקיים בו לכם יהיה וארץ ישראל היא (הרמב"ן)

 בעל הטורים  כל המקום אשר תדרוך. וביהושע כל מקום חסר ה''א שה' שבטים לא הוריש יהושע: (בעל הטורים)


{כה}  לֹֽא-יִתְיַצֵּ֥ב אִ֖ישׁ בִּפְנֵיכֶ֑ם פַּחְדְּכֶ֨ם וּמוֹרַֽאֲכֶ֜ם יִתֵּ֣ן | יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם עַל-פְּנֵ֤י כָל-הָאָ֨רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּדְרְכוּ-בָ֔הּ כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם: (ססס)

 אונקלוס  לָא יִתְעַתַּד אֱנָשׁ קֳדָמֵיכוֹן דַחֲלָתְכוֹן וְאֵימָתְכוֹן יִתֵּן יְיָ אֱלָהֲכוֹן עַל אַפֵּי כָל אַרְעָא דִי תִדְרְכוּן בַּהּ כְּמָה דִי מַלִיל לְכוֹן: ססס: [ססס] (אונקלוס)

 יונתן  לָא יִתְעַתֵּד בַּר נַשׁ בְּאַפֵּיכוֹן דַּחֲלַתְכוֹן וְאֵימַתְכוֹן יִתֵּן יְיָ אֱלָהָכוֹן עַל אַפֵּי כָּל יַתְבֵי אַרְעָא דְּתִדְרְכוּן בָּהּ הֵיכְמָא דְמַלֵּיל לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא יתיצב איש וגו'. אין לי אלא איש, אומה ומשפחה ואשה בכשפיה מנין, תלמוד לומר לא יתיצב מכל מקום, (פ) א"כ מה תלמוד לומר איש, אפילו כעוג (צ) מלך הבשן (ספרי נב.): פחדכם ומוראכם. והלא פחד הוא מורא, אלא פחדכם על הקרובים, ומוראכם על הרחוקים: פחד. לשון בעיתת פתאום: מורא. לשון דאגה (ק) מימים רבים: כאשר דבר לכם. והיכן דבר, את אימתי אשלח לפניך וגו' (שמות כג, כז.):

חסלת פרשת עקב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) הכי פירושו אי הוה כתיב איש לא יתיצב הוה אמינא דוקא איש אבל השתא דכתיב לא יתיצב תחלה ואחר כך איש אמרינן לא יתיצב מכל מקום ואיש לדרשא אחרינא אתא כדפירש"י אפילו כעוג מלך הבשן בשם מהרי"ץ וכדפירש"י בגיטין דף ס"ו גבי ונתן בידה וכן בכמה מקומות ועוד יש לומר דכתיב כאן פחדכם ומוראכם וגו' על פני כל הארץ כלומר כל העולם יהא מתיירא מפניכם אם כן ממילא לא יתיצב מכל מקום הוא. רא"ם. אי נמי דקשה למה הוכפל הענין דהא לעיל כתיב לא יתיצב איש בפניך וגו' אלא לרבות אפי' אומה וכו': (צ) כלומר האיש המופלא בבריאותו וגבורתו שיתיצב בפני כולם כההוא דעקר טורא לא יתיצב בפניכם: (ק) אף על פי שרש"י פירש פחדכם על הקרובים כו' יש לומר שרש"י בא לפרש ההבדל למה פחד נאמר על הקרובים ומורה על הרחוקים חסלת פרשת עקב (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ומוראכם. ב'. דין ואידך ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ מלמד כשנכנסו ישראל היה מוראם אף על חית הארץ כדכתיב והשבתי חיה רעה מן הארץ וכענין שנאמר לימות המשיח ונער קטן נוהג בם: (בעל הטורים)

 ספורנו  לא יתיצב איש בפניכם. אפי' בחוצה לארץ:

חסלת פרשת עקב (ספורנו)