---

פרשת שופטים

---

{יח}  שֹֽׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן-לְךָ֙ בְּכָל-שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לִשְׁבָטֶ֑יךָ וְשָֽׁפְט֥וּ אֶת-הָעָ֖ם מִשְׁפַּט-צֶֽדֶק:

 אונקלוס  דַיָנִין וּפֻרְעָנִין תְּמַנֵי לָךְ בְּכֹל קִרְוָיךְ דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לְשִׁבְטָיךְ וִידוּנוּן יָת עַמָא דִין דִקְשׁוֹט: (אונקלוס)

 יונתן  שופטים דַּיָּנִין קְשׁוּטִין וְסַרְכִין אַלִּימִין תְּמַנּוּן לְכוֹן בְּכָל קִירְוֵיכוֹן דַּיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהִיב לְכוֹן לְשִׁבְטֵיכוֹן וִידוּנוּן יַת עַמָּא דִּין קְשׁוֹט: (תרגום יונתן)

 רש"י  שופטים ושוטרים. שופטים, דיינין הפוסקים את הדין: ושוטרים. הרודין את העם אחר מצותן, שמכין וכופתין (א) במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט: בכל שעריך. בכל עיר (ב) ועיר (סנהדרין טז:): לשבטיך. מוסב על תתן לך, (ג) שופטים ושוטרים תתן לך לשבטיך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך: לשבטיך. מלמד, שמושיבין דיינין לכל שבט ושבט (ד) ובכל עיר ועיר: ושפטו את העם וגו'. מנה דיינין מומחים (ה) וצדיקים לשפוט צדק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) לפי שמצינו שוטרים על אותם הממונים על המלחמה כמו ודברו השוטרים ותרגום וימללון סרכיא: (ב) ר"ל כיון דבכל שער ושער של בית ימנו שופטים אם כן את מי הם דנין הא כולם יהיו שופטים ומתרץ בכל עיר ועיר: (ג) דלא יתכן להיות דבוק עם נותן לך הסמוך לו כי מאחר שאמר אשר ה' אלהיך נותן לך הרי כל שבטיך בכלל מלת לך אלא מוסב וכו' וכאלו כתיב ובשעריך ויחסר ו' דובשעריך ומפרש והולך אם כן למה לי למכתב תרווייהו לשבטיך ובכל שעריך ומפרש מלמד שמושיבין וכו': (ד) ר"ל לשבטיך מלמד אם היו שני שבטים בעיר אחת שצריך שופטים לכל שבט ושבט ובכל שעריך מלמד שאם היו שני עיירות של שבט אחד שצריך שופטים בכל עיר ועיר ואם תאמר ואף אי לא מוסב על תתן לך יש לפרש נמי הכי מדכתיב נותן לך לשבטיך דלשבטיך מוסב על לך דסמיך ליה ויש לומר דלך דכתיב גבי נותן מאחר שכתוב בו אשר ה' אלהיך נותן לך הרי כל שבטיך בכלל אם כן הדרא קושיא לדוכתה לשבטיך למה לי אבל תתן לך הוי כמו תתן לשבטיך ולך דכתיב בקרא הוי כמו לך לך וכמו עשה לך דהוא תיקון הלשון הוא הדין הכא נמי אבל לך דכתיב גבי נותן מלת לך קאי אכל ישראל ולא תיקון לשון הוא אלא פירוש דנותן הוא דכתיב אשר ה' אלהיך נותן ולמי נותן לך ופירושי קא מפרש היינו לכל ישראל דאין לומר נותן לשבטיך וכי לשבטים ניתנה הארץ מה שאם כן גבי תתן לך כיון דלשבטיך מוסב על תתן אם כן אין אנו צריכים לפירושו דמלת לך על כרחך תיקון לשון הוא וקל להבין: (ה) רצ"ל הל"ל ושפטתם את העם משפט צדק שהוא נוכח כמו שכתוב אחריו בלשון נוכח לא תטה לא תכיר ולא תקח ומתרץ מנה כו' והכי פירושו שופטים ושוטרים תתן לך כו' ומה טיבן של דיינים שתתן ומפרש ושפטו את העם משפט צדק ר"ל ציווי הוא לישראל שימנו דיינים שיודעים לשפוט צדק שיהיו מומחים וצדיקים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אע''פ שכל מצוה ומצוה עומדת בפני עצמה יש כדמות דרש להדבק הפרשיות: וטעם שופטים. אע''פ שאתה חייב ללכת שלשה פעמים למקום הכהנים משרתי המקדש ושם תשאל מהחקים והמשפטים זה לא יספיק לך עד שיהיו לך שופטים בכל שעריך ושוטרים הם המושלי' מגזרת שוטר ומושל וכן משטרו בארץ והטעם כי השופט ישפוט והשוטר יכריח המעוות: בכל שעריך. וכן מצאנו שעשה יהושפט: לשבטיך. בכל שער שבט ושבט: ושפטו את העם. שב אל השופטים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם לשבטיך. מוסב על תתן לך מלמד שמושיבים ב"ד בכל שבט ושבט ובכל עיר ועיר לשון רש"י וכן במסכת סנהדרין (טז) ולא ידעתי פירוש דבר זה כי כיון שמנינו ב"ד בכל עיר ועיר הרי בתי דינין רבים בכל שבט ושבט אולי בא לומר שאם היתה עיר אחת לשני שבטים כירושלים שיש בה חלק ליהודה ובנימין שיושיב בה שני בתי דינים וכך העלו בפרק חלק (שם קיא) שחולקים עיר אחת לשני שבטים וכן ירושלים היתה ליהודה ובנימין ויתכן לפרש שחייב הכתוב למנות ב"ד על כל השבט והוא ישפוט את כולם ואחרי כן נמנה ב"ד בכל עיר ועיר שישפוט את העיר ואע"פ שכולם שוים במנין שהם כ"ג בדיני נפשות וג' בדיני ממונות אבל הגדולים שבהם בחכמה יתמנו על כל השבט ותחתיהם לכל עיר ועיר ואין בעלי הדין יכולין לכוף זה את זה לדון אלא בפני ב"ד שבעירם לא בפני ב"ד שבעיר אחרת ואפילו היו שני בעלי הדין בעיר אחרת יכול לומר נלך לפני ב"ד שבעירנו אבל ב"ד השבט יכול לכוף כל אנשי שבטו לדון לפניו ואפילו היו הנדונים בעירם יכול לומר לב"ד הגדול של שבט אזילנא וכן אם נסתפקו בתי דינין של עיירות יבאו לפני ב"ד הגדול של שבט וישאלו כדרך שסנהדרי גדולה ממונה על כל בתי דינין של כל ישראל כך יהא ב"ד אחד ממונה על כל שבט ושבט ואם הוצרכו לתקן ולגזור דבר על שבט שלהם גוזרין ומתקנין והיא לשבט כגזרת סנהדרי גדולה על כל ישראל וזה הב"ד הוא המוזכר במסכת הוריות (ה) ששנינו בו הורו בית דין של אחד מן השבטים ועשה אותו השבט על פיהם אותו השבט חייב ושאר השבטים פטורים וכו' ועל דרך הפשט שיעור הכתוב שופטים ושוטרים תתן לך לשבטיך בכל שעריך יאמר שיתנו שופטים לשבטיהם והם ישפטו בכל שעריהם ושופט השבט ישפוט בכל שעריו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  שופטים. סמך שופטים לרגלים לומר שהרגלים ע''פ השופטים ועוד כי הם מעשים להביא הנדרים ברגלים כדאמרינן אזהרה לב''ד שיעשוך. ועוד כי השופטים מזהירים העם שלא לחטוא ברגלים כדאמרינן סקבא דשתא ריגלא: כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך. י שופטים. שהשופטים היו מצווין לתת למי שהוא עני. ד''א אשר נתן לך שופטים כלומר ל. תן לשופטים כענין שנאמר לתת מנת וגו' למען יחזקו בתורת ה': איש כמתנת ידו. שופטים. רמז שממשכנין על הצדקה: שלש פעמים. וסמיך ליה שופטים שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל: שופטים. בגי' ע' סנהדרין. שפטים. בג. מ' מכשף שמעמידין שופטים בעלי כשפים שיודעים לבטל הכשפים. שופטים. תגין למעלה ולמטה יראה הדיין כאלו חרב מלמעלה וגיהנם פתוחה מלמטה: תתן לך. ולא לעכו''ם. מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל חקיו ומשפטיו בגי' דיוקי משפטיו: בכ 'ל שעריך. בכל מה שאתה משער ממון חבירך הן למסים הן להטיל לצדקה: 'לשבטיך ושפטו. לומר שמצוה לשופט לשפוט שבטו. ושפטו. אותיות ופשוט. הי חביב עליך דין של פשוט לדקדק בו כדין של מאה מנה. שופטים. ושפטו. משפט. הרי ג' שדיני ממונות בשלשה: (בעל הטורים)

 אור החיים  שופטים וגו'. סמך מצוה זו למצות ג' פעמים וגו' שלפניה, להעיר שהגם שמצוה לעלות שלשה פעמים בשנה ליראות את פני ה' ושם היא עומדת סנהדרי גדולה קבועה אף על פי כן צריך למנות שופטים וכו' ולא יסמכו על בית דין שלפני ה' בלשכת הגזית לבד, והטעם כדי שלא תענה הדין עד עלות אל המקום, וטעם השוטרים אמרו בפסיקתא ר' אלעזר בן שמוע אומר אם יש שוטרים יש שופטים אם אין שוטרים אין שופטים ע''כ, הדברים מוכיחים שאם אין שוטרים אין חיוב מצות שופטים, ומעתה כל שיודעים ישראל שהעם אינם נשמעים לשופטים והשופטים אינם יכולים לכופם אין חיוב במינוי השופטים, וכל שהעם נשמעים לדייניהם בלא שוטרים חייבין למנות שופטים וקוראים אנו בשופט זה שופט ושוטר:

תתן לך. פירוש שהממנים עצמן לא יאמרו בדעתן שלא תשלוט עליהם מקל מרדותו של שופט ושוטר כיון שהם הממנים אותו אלא שימנום לשפוט ולרדות אותם, והוא אומרו תתן לך פירוש עליך:

בכל שעריך. טעם אומרו בכל, שצריך למנות בכל עיר ועיר ובכל פלך ופלך בארץ ישראל, ובברייתא (ילקוט) אמרו וז''ל בכל שעריך בא הכתוב להקיש סנהדרי קטנה לסנהדרי גדולה מה גדולה דנה והורגת אף קטנה דגה והורגת ע''כ, ונראה שדרשתם היא מתיבת בכל שכלל הכתוב כל הסנהדרין יחד לומר ששוים בכח אחד:

ואומרו אשר ה' אלהיך נותן לך אמרו ז''ל (מכות ז'.) שבא לומר שאין חיוב האמור בענין אלא בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך ולא בחוץ לארץ:

ואומרו לשבטיך רבותינו ז''ל (ספרי) פרשוהו שמוסב למעלה, וקשה למה לא כתבו במקומו על זה הדרך תתן לך לשבטיך בכל שעריך אשר וגו', ואולי שנתכוון להסמיכה למאמר ושפטו את העם משפט צדק להעיר כי הוא זה טעם שמצוה לתת שופטים בכל עיר, ובעיר שיש ב' שבטים ב' שופטים כדי שישפטו משפט צדק, ודקדק לומר את העם פירוש שלא יהיה הפרש ביניהם ויהיו נדונים זה את זה בהשואה כיון שכל שבט נידון לפני בית דינו, ובזה אנו מרוויחים ישוב מאמר ושפטו שאם בא להזהיר לדיינים היה לו לדבר נוכח כסדר שדיבר בסמוך לא תטה לא תכיר וגו', ורש''י ז''ל פירוש שהוא אזהרה לממנים למנות צדיקים, ולדבריו היה לו לומר על זה הדרך שופטים ששופטים בצדק וגו' תתן לך וגו' ולדרכנו יבא על נכון:

וראיתי לרמב''ם ז''ל (הל' סנהדרין פ''א) שהשמיט דין זה שצריך לכל שבט ושבט ולא כתב אלא שלכל עיר ועיר, ואולי שסובר הרמב''ם שכוונת רבותינו ז''ל שדרשו לשבטיך שצריך בית דין לכל שבט הוא קודם שדרשו שצריך בכל עיר, אבל אחר שצריך לכל עיר אין עוד צורך למנות לכל שבט, וזה לשון הברייתא בסנהדרין (דף ט''ז ע''ב) תנו רבנן מנין שמעמידין שופטים לישראל תלמוד לומר שופטים תתן וגו' לכל שבט ושבט מנין תלמוד לומר שופטים לשבטיך, לכל עיר ועיר מנין תלמוד לומר שופטים לשעריך ע''כ, וקשה למה דרש התנא תיבת לשבטיך שהוא בסוף פסוק קודם תיבת בכל שעריך שקדומה לה שמן הראוי היה לתנא להקדים דרשת בכל שעריך, אלא הרי זה מגיד שלא בא חיוב לשבטיך אלא קודם חיוב כל שעריך אבל אחר שצוה בכל שעריך אין מקום להצריך לשבטים, ולזה הרמב''ם שכתב חיוב בכל עיר אין מקום לומר בכל שבט, ולדרך זה דרשת התנא הוא על זה הדרך שמחייבך הכתוב לתת שופטים לכל שבט בין יהיה בעשרה עיירות בין יהיה בעיר אחת, וחזר ואמר שאם יהיה בהרבה עיירות יתן לכל עיר ועיר:

ואם תאמר אם יתן בכל עיר למה הוצרך לומר לשבטיך, משום שזולת לשבטיך לא הייתי מפרש בכל שעריך בכל עיר ועיר שהייתי אומר שרוצה לומר שעריך של כללות ישראל בין שבארץ ישראל בין שבעבר הירדן לא של כל עיר ועיר שבארץ, ואחר אומרו לשבטיך שפירושו הוא לכל שבט נתחייבנו לומר בכל שעריך בכל עיר, ולזה כשפסק הרמב''ם בכל עיר אין מקום לומר לשבטיך שאז תפרש בדבריו כדברי התוס' שם בסנהדרין שאם יש בעיר ב' שבטים צריך ב' בתי דינים:

משפט צדק. ולא אמר בצדק כאומרו (ויקרא י''ט ט''ו) בצדק תשפוט עמיתך, כאן העיר הערה גדולה לחפץ לשפוט בצדק, והוא כי כשירצה לעמוד הדיין על משפט האנשים אשר להם הריב יהיה בסדר זה שיעביר מבין עיניו ב' הנושאים ולא ילביש משא ומתן ההלכות שיעשה באנשים אשר להם הריב לומר כפי זה יתחייב פלוני וכפי זה יהיה להיפך אלא יעשה עיונו וצדדי ההלכה כאלו אין אדם שצריך להוראה זו עתה אלא לעמוד על הדין לדעת הלכות התורה, ואחר שיעמוד עליו בדרך זה מה שיעלה במצודתו ידין בו לבעלי דינים יזכה הזכאי ויתחייב החייב, והוא אומרו ושפטו את העם משפט פירוש כבר הוא משפט בפני עצמו זה יהיה צדק, אבל זולת זה כשיעריך בדעתו בעת שמזקק ומצרף הדין לבעלי דינים על כל פנים יהיה א' יותר מתקרבת דעתו אליו ולא יצא המשפט צדק, ובפרט במשפטים שתלוים בשיקול הדעת ובהטיה מועטת בנקל יטה דעתו:

ובדרך רמז ירמוז על דרך אומרו (תהלים צ''ו) ישפוט תבל בצדק, ואמרו אנשי אמת (זוהר ח''ג קצ''ח) כי ב''ד עליון יקרא צדק, ואמרו ז''ל (ביצה ט''ז.) כי בראש השנה מזונותיו של אדם קבועים וכו', והנה כשיפול ההפרש על הממון בין אדם לחבירו ועמדו לפני השופט אם ישפוט על פי התורה אשר צוה ה' כשיזכו הראוי לזכות וגו' הנה הם שופטים המשפט עצמו ששפט ב''ד עליון הנקרא צדק, והוא אומרו ושפטו את העם משפט צדק פירוש ששפט בית דין העליון שנקרא צדק: (אור החיים)

 ספורנו  שופטים ושוטרים. אחר המצות לההמון צוה עניני מנהיגיו והם המלכי' והשופטים והכהנים והנביאים אשר בתקונם יתוקן ענין ההמון ובקלקולם יקולקל כמו שהעיר הנביא באמרו שריה בקרבה אריות שואגים שופטיה זאבי ערב לא גרמו לבקר נביאיה פוחזים אנשי בוגדות כהניה חללו קדש חמסו תורה: נותן לך לשבטיך. בשעריך שהוא נותן לך שתחלק לשבטיך לא במה שתכבוש חוצה לארץ שאינו מתחלק לשבטים כאמרם ז''ל (סנהדרין) בחוצה לארץ אין אתה מושיב דיינים בכל פלך ובכל עיר ועיר וזה כמו בסוריא וזולתה: משפט צדק. תהי קבלת הטענות באופן שיפסקו הדין בצדק שלא יהא רך לזה וקשה לזה: (ספורנו)

 כלי יקר  שופטים ושוטרים תתן לך וגו' ושפטו את העם משפט צדק. היה לו לומר ושפטו אותך כי מלת אותך תבא במקום תתן לך, ובמקום ושפטו הוה ליה למימר וישפטו כי ושפטו אינו ציווי כ"א הודעת דברים שכך יהיה.

ביאור הענין הוא, שפסוק זה ציווי למי שיש ספק בידו למנות דיינים שימנה אותם על מנת שיהיו דיינים ולא יחניפו אפילו לזה הממנה אותם וז"ש תתן לך על עצמך ונמשך בזה בק"ו שישפטו את כל העם משפט צדק. כי אם לא יחניפו גם לך ק"ו לכל העם, לכך אמר ושפטו לשון הודעת דברים לומר שכך יהיה בוודאי בקל וחומר. לא כמנהג דורינו שכל מי אשר ספק בידו למנות דיינים בורר לו קרובו או מיודעו דומה כאלו התנה עמו בפירוש על מנת שיחניף לו וכן עושים, ונמשך מזה שגם כל העם אפילו רחוקים לא ישפטו בצדק כי הדיין צריך להשוות כל הדינין שלא יאמרו לו אתמול פסקת כך וכך לקרובך או למיודעך או לבן עירך ועכשיו אתה משנה בדין כזה.

ועל דרך הרמז י"ל, שבכ"מ שנאמר העם מדבר ברשעים כמו שפירש"י בפסוק ויהי העם כמתאוננים (במדבר יא.א) ורז"ל אמרו (אבות א.ח) כשבעלי דינין עומדין לפניך יהיו בעיניך כרשעים כו'. לכך אמר ושפטו את העם כי בשעת המשפט יהיו בעיניך כשאר העם אשר הרשעים מכונים בהם, אמנם משפט צדק אחר המשפט יתהפך הרשעות לצדק כי יהיו בעיניך כצדיקים כשקבלו עליהם את הדין. ד"א שופטים ושוטרים תתן לך קשוט עצמך תחלה (ב"מ קז:) ואח"כ ושפטו את העם לקשט זולתו כי כל דיינא דמפקין מיניה ממונא בדינא לאו דיינא הוא (ב"ב נח:). (כלי יקר)

 דעת זקנים  שופטים ושוטרים. שופטים לדון שוטרים לכוף בעלי דינין לקיים עליהם את הדין וכן הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו. ויואב בן צרויה על הצבא מה ענין זה לזה אבל דוד עושה הדין ויואב מכריח לקיים גזרת הדין: (דעת זקנים)


{יט}  לֹֽא-תַטֶּ֣ה מִשְׁפָּ֔ט לֹ֥א תַכִּ֖יר פָּנִ֑ים וְלֹֽא-תִקַּ֣ח שֹׁ֔חַד כִּ֣י הַשֹּׁ֗חַד יְעַוֵּר֙ עֵינֵ֣י חֲכָמִ֔ים וִֽיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽם:

 אונקלוס  לָא תַצְלֵי דִין לָא תִשְׁתְּמוֹדַע אַפִּין וְלָא תְקַבֵּל שֹׁחֲדָא אֲרֵי שֹׁחֲדָא מְעַוֵּר עֵינֵי חַכִּימִין וּמְקַלְקַל פִּתְגָמִין תְּרִיצִין: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תֵיצְלוּן דִּינָא וְלָא תִסְבּוּן אַפִּין וְלָא תְקַבְּלוּן שׁוֹחֲדָא אֲרוּם שׁוֹחֲדָא מְסַמֵּי עֵינֵי חַכִּימַיָא דְנַסְבִין לֵיהּ דְּגָרִים לְהוֹן טִפְּשׁוּתָא וּמְעַרְבֵּב מִילִין זַכָּאִין בְּפוּם דַּיָּינַיָא בְּשַׁעַת דִּינֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תטה משפט. כמשמעו: לא תכיר פנים. אף בשעת הטענות, (ו) אזהרה לדיין שלא יהא רך לזה וקשה לזה, אחד עומד ואחד יושב, לפי שכשרואה שהדיין מכבד את חבירו, מסתתמין טענותיו: ולא תקח שחד. אפילו (ז) לשפוט צדק (ספרי קמד.): כי השחד יעור. (ח) משקבל שוחד ממנו, אי אפשר שלא יטה את לבבו אצלו להפך בזכותו (כתובות קה:): דברי צדיקים. דברים המצודקים, (ט) משפטי אמת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) כלומר כיון דלא תטה משפט כמשמעו דהיינו שלא יעוות הדין אם כן לא תכיר פנים למה לי ומתרץ ללמדך אף בשעת הטענות כו' ר"ל אפילו קודם המשפט גם כן לא יעוות הדין ולא יקלקל שלא יהא וכו' ולכך צריך רש"י נמי לפרש לא תטה כמשמעו: (ז) דאי אפשר לפרש שלא לשפוט צדק הרי כבר כתיב לא תטה משפט ואם כן לא תקח שוחד למה לי אלא שאפילו לשפוט צדק אסור ליקח שוחד אי נמי רש"י עצמו מפרש והולך ר"ל קרא דכי השוחד יעור נתינת טעם הוא על לא תקח שוחד ופירושו משקיבל שוחד ממנו אי אפשר לו שלא יטה לבו אצלו להפך בזכותו דהא לא קבל השוחד ממנו בתחלה אלא כדי שיזכהו ויעוות הדין לשכנגדו אלא שמע מינה לא תקח שוחד אפילו לשפוט צדק: (ח) ואם תאמר בפרשת משפטים פירוש כי יעור פקחים אפילו חכם בתורה ונוטל שוחד סוף שתטרף דעתו עליו וכו' ויש לומר דהתם כתיב יעור פקחים ודאי קאי אפקחות שבו כלומר יעור הפקחות שתטרף דעתו וכו': (ט) ר"ל דלא קאי אדיינים אלא אתורה שהם דברים המצודקים ונקראו אמת ואותן דברים של תורה הוא מסלף שלא פסק כדין תורה ויהיה מלת דברי כמו דברים ולא שיהיה דברי סמוך כמו חלוני שקופים שהוא כמו חלונים נטעי נעמנים שהוא כמו נטעים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא תטה משפט. עם כל אחד מהשופטים ידבר: תכיר. פירשתיו בפסוק לא תכירו פנים במשפט: (אבן עזרא)

 אור החיים  לא תטה משפט וגו'. לא יחד האזהרה לשופטים וצוה לנוכח, להעיר כי כללות ישראל ישנם גם כן באלו אזהרות אם לא ימנו השופטים כדרך שנצטוו, הם המטים משפט הם העוברים על כל האמור: (אור החיים)

 כלי יקר  לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שוחד. מדלא קאמר ולא תכיר פנים בוי"ו ואמר ולא תקח שוחד בוי"ו ש"מ שלא תטה ולא תכיר כל אחד מילתא באפי נפשיה, אבל לא תקח שוחד תולדות של לא תכיר פנים לפי שהעשירים נקראו פני הארץ כמו שפירש"י פר' מקץ (מא.נו) וכשאמר לא תכיר פנים היינו העשירים שנקראו פני הארץ וכשלא תכירם אז ממילא לא תקח שוחד, כי המכיר פני העשירים הוא בעבור תקות השוחד שמקוה לקבל מהם. ולשון הטיה מורה ששני הבעלי דינין יהיו שוים בעיניו כאילו היו שניהם מונחים בכף מאזנים השוים לבלתי היות לשום כף הכרע ונטייה לשום צד וזהו ענין לא תכיר פנים שיהיה דומה כאלו אינו מכיר שום אחד מהם.

ולשון שוחד אמרו רז"ל (כתובות קה:) שהוא חד, שהמקבל והנותן נעשו לאיש אחד ושוב אינו רואה חובה לעצמו, ואין זה מחוור שהרי שוחד שם הממון ולא שם הבעלים וכי בעבור שגורם שהבעלים יהיו לאחדים נקרא הממון על שמם. ונ"ל שהוא חד לשון חידוד מלשון ברזל בברזל יחד (משלי כז.יז) כי הממון דומה לסכין מחודד החותך מהרה וכל דיין צריך להיות מתון שלא יחתוך הדין מהרה וכשקבל השוחד הרי הוא יודע לאלתר להיכן הדין נוטה וחותכו מהרה כחותך בסכין חד, ולא הדיין חותך הדין אלא הממון חותך והוא חד. ולפי שרמז כאן שהדיין צריך להיות מתון בדין ועי"ז יבא לידי עינוי הדין להשהותו יותר מכדי הראוי, ע"כ אמר צדק צדק תרדוף. לפי שהנביא מאשים את ישראל באמרו צדק ילין בה (ישעיה א.כא) כדרך שפרשנו למעלה פר' דברים (א.יח) שבדיני נפשות גומרין בו ביום לזכות אבל לא לחובה והם הפכו השיטה והיו מלינים הצדק דהיינו הזכות, ע"ז אמר כאן שצדק תרדוף כי לשון רדיפה מורה על המהירות שימהר לחתוך הדין כשנתברר זכותו דהיינו הצדק, וכפל הצדק חד לגופיה וחד למעט החובה שחייב להלין.

ד"א שחד שהוא חד כחרב החותך, כך עיוות הדין מביא חרב חדה לעולם כדאיתא באבות (ה.יא) חרב בא לעולם על עינוי הדין ועל עיוות הדין, לכך נקרא השחד המעוות הדין שחד שהוא חד כחרב. ואח"כ הזהיר גם על עינוי הדין באמרו צדק צדק תרדוף. שימהר לומר פלוני אתה זכאי לגלות צדקתו למען תחיה ותנצל מן החרב, וירשת את הארץ פירש"י כדאי הוא מינוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם. וטעם להחיות לפי שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו (אבות ג.ב) לכך אמרו שמנוי הדיינים גורם להחיות ר"ל שלא יבלע איש את רעהו חיים ולהושיבם על אדמתם כמ"ש (משלי כט.ד) מלך במשפט יעמיד ארץ. אבל קלקול הדינין גורם השחתת הארץ ודור המבול יוכיח וכן אמר יתרו וגם כל העם על מקומו יבא בשלום (שמות יח.כג) הל"ל איש על מקומו ישב בשלום, אלא שמדבר במקום כללי המיוחד לכל העם אשר כעת רצו לבא שמה ואמר יתרו שבזכות מנוי הדיינים יזכו לבא שמה.

ועל דרך הרמז י"ל שהזכיר כאן המשפט וצדקה, לפי שיש לפעמים דיין העושה צדקה ומשפט כאחד כדרך שעשה דוד המלך משפט לזה וצדקה לזה (סנהדרין ו:) ויש הפרש בין משפט לצדקה כי המשפט צריך להיות במתון והצדקה ברדיפה ומהירות כמ"ש (משלי כא.כא) רודף צדקה וחסד ימצא חיים. וכתיב (ישעיה נו.א) שמרו משפט ועשו צדקה. ושמרו לשון שמרים כי המשקה העומד על שמריו זמן רב יפלו השמרים למטה וישאר המשקה צלול ועל דרך שנאמר (תהלים עג.כא) כי יתחמץ לבבי וגו'. כך מי שהוא מתון בדין גורם להרחיק כל הטעויות הגורמים עכירת השכל, ועשו צדקה לאלתר בלא המתנה מיד תן לו ואל תדחהו, כך נאמר כאן לא תקח שוחד שהוא חד וחותך הדין מהרה אלא צריך להיות מתון בדבר המשפט, אבל הצדקה לא כן אלא צדק צדק תרדוף, ברדיפה ומהירות למען תחיה כי רודף צדקה וחסד ימצא חיים, וירשת את הארץ כי הדינין יושיבום על אדמתם ומלך במשפט יעמיד ארץ. (כלי יקר)


{כ}  צֶ֥דֶק צֶ֖דֶק תִּרְדֹּ֑ף לְמַ֤עַן תִּֽחְיֶה֙ וְיָֽרַשְׁתָּ֣ אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ: (ס)

 אונקלוס  קֻשְׁטָא קֻשְׁטָא תְּהֵי רָדִיף בְּדִיל דְתֵיחֵי וְתֵירַת יָת אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  דִּין קְשׁוֹט וְדִין שְׁלַם בִּקְשׁוֹט תְּהֵי רָדִיף מִן בִּגְלַל דְּתֵיחוּן וְתֵירְתוּן יַת אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  צדק צדק תרדף. הלך (י) אחר בית דין יפה (ספרי קמד. סנהדרין לב:): למען תחיה וירשת. כדאי הוא מנוי הדיינין הכשרים, (כ) להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן (ספרי שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) פירוש אף על פי דכל בית דין יכולין לדון הנתבע בעל כרחו מכל מקום מצוה על התובע שילך אחר בית דין יפה. דאין לומר כמשמעו בצדק תשפוט למה לי ועוד צדק צדק למה לי ועוד הא כבר כתיב לא תטה משפט אלא הלך וכו: (כ) דק"ל דהא צדק תרדוף שילך אחר בית דין יפה לא נצטוה אלא מי שיש לו דין עם חבירו וכי בשביל זה יחיו כל ישראל וירשו את הארץ ומתרץ דלמען תחיה לא קאי אצדק צדק תרדוף אלא מוסב אשופטים ושוטרים תתן לך וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  צדק צדק. עם בעלי הריב ידבר וטעם שני פעמים לדבר צדק שירויח בו או יפסיד או פעם אחר פעם כל ימי היותך או לחזוק: למען תחיה. עם הבאים אל הארץ ידבר: וירשתה. עם בניהם ידבר והטעם שתעמוד לך זו הירושה והדבר שיתחיל השופט לדקדק הוא על עבודת גילולים המפורסמ' בתחלה כמו לא תטע לך אשרה כי כן משפט ע''ג אחר אחת בתוך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  צדק צדק תרדף. הלך אחר ב"ד יפה למען תחיה וירשת את הארץ כדאי הוא מינוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתם לשון רש"י מספרי (שופטים קמד) וטעם הכפל לומר הדיינין צריכין שישפטו את העם משפט צדק וגם אתה צריך לרדוף הצדק תמיד שתלך ממקומך אל מקום חכמים הגדולים אחרי רבן יוחנן בן זכאי ליבנה אחר רבי לבית שערים ור"א אמר צדק צדק פעמים שירדוף אחרי הצדק שירויח בו או יפסיד או פעם אחר פעם לחזוק אבל במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה ידרשו בו סוד אמרו צדק זו מידת דינו של עולם שנאמר צדק צדק תרדוף וכתיב בתריה למען תחיה וירשת את הארץ אם תדין עצמך תחיה אם לאו הוא ידין עליך ותקים בעל כרחך ומאי צדק צדק תרי זימני דכתיב ( כב יג) מנגה נגדו צדק ראשון צדק ממש זו שכינה דכתיב (ישעיהו א כא) צדק ילין בה ומאי צדק שני שמפחיד את הצדיקים ומפרש שם צדק הוי כובע ישועה על ראשו ואין ראש אלא אמת שנאמר (תהלים קיט קס) ראש דברך אמת ואין אמת אלא שלום שנאמר (מלכים ב כ יט) הלא אם שלום ואמת יהיה בימי וגו' אם כן יאמר הכתוב תשפוט אתה בבית דינך ותרדוף צדק צדק ותשיג אותם למען תחיה לעולם הבא בצדק השני שהוא צדק עליון והוא האור הגדול הצפון לצדיקים לעתיד לבא והוא עוזו של הקב"ה וירשת את הארץ בצדק הראשון שהוא ארץ ישראל (הרמב"ן)

 אור החיים  צדק צדק תרדוף וגו'. בא להזהיר כשיש בעיר ב' אנשים מופלגים בחכמה ושנים אחרים גם כן חכמים אלא שאינם בסוג הראשון אל יאמר אדם כיון ששני אנשים יכולין להורות ולשפוט בצדק לא אטריח את המופלגים לישא בעול מינוי הדיינות, או לצד שצריך להם טורח במינוים ימנע ויסתפק בקטנים, תלמוד לומר צדק צדק פירוש הגם שהשגת לדיינים שהם ראויים, עליך לחזור אחר היותר ראוים מהם: (אור החיים)

 ספורנו  צדק צדק תרדוף. כשתתן לך שופטים אתה הממנה את השופטים בהו את היותר שופטי צדק אע''פ שאין בהם כל כך שאר תכסיסים הראוים לדיין כמו שלמות הקנין ושלמות הגוף כענין אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו: למען תחיה וירשת. תצטרך לזה יותר בארץ כי חסרון זה ימנע הירושה בה כאמרו בעון בצעו קצפתי: (ספורנו)


{כא}  לֹֽא-תִטַּ֥ע לְךָ֛ אֲשֵׁרָ֖ה כָּל-עֵ֑ץ אֵ֗צֶל מִזְבַּ֛ח יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֶׂה-לָּֽךְ:

 אונקלוס  לָא תִצוֹב לָךְ אֲשֵׁרַת כָּל אִילָן בִּסְטַר מַדְבְּחָא דַיְיָ אֱלָהָךְ דִי תַעְבֶּד לָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  הֵיכְמָא דְלֵיתֵיכוֹן רַשָּׁאִין לְמִנְצוֹב אֲשֵׁירָתָא לִסְטַר מַדְבְּחָא דַיְיָ הֵיכְדֵין לֵיתֵיכוֹן רַשָּׁאִין לִמְזַוְוגָא בְּדִינָא גַבְרָא טִפְּשָׁא עִם דַּיָינַיָא חַכִּימַיָא לְמַלִיפָא לְכוֹן יַת דְּתַעַבְּדוּן לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תטע לך אשרה. לחייבו עליה משעת נטיעתה, (ל) ואפילו לא עבדה, עובר בלא תעשה על נטיעתה: לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך. אזהרה לנוטע אילן ולבונה בית (נ) בהר הבית: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דאם לא כן הוא בכלל לא יהיה לך אלהים אחרים ועוד הל"ל לא תעבוד אשרה מאי נפקא מינה בנטיעה אלא לחייבו וכו': (נ) הרא"ם כתב אין זה אלא דרך אסמכתא מדבריהם מדלא כתיב ולא תטע לך כל עץ בהדיא אלא כל עץ סתם לא שנא בנטיעה לא שנא בבנין אבל פשטיה דקרא אינו אלא בנטיעה דלא תטע דקרא אתרווייהו קאי בין אאשירה בין אכל עץ אצל מזבח ה' ועוד מצאתי דבפרשת בלק פירש"י על פסוק כאהלים נטע ה' לשון נטיעה מצינו באהלים דכתיב ויטע אהלי אפדנו ה"נ שייך לשון נטיעה על בית ועוד יש לומר דמרבינן לבונה בית מדכתיב כל דמרבה אפילו בונה בית: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  לא תטע לך אשרה. כל אילן הנטוע על פתחי בית אלהים יקרא אשרה אולי בעבור שהוא שם דרך מראה אותו לעם יקרא כן מלשון תמוך אשורי במעגלותיך (תהלים יז ה) יזהיר הכתוב שלא יטע אילן אצל מזבח ה' לנוי ויחשוב שהוא כבוד והדר למזבח השם ואסר אותו בעבור שהוא מנהג עובדי עבודה זרה לטעת אילנות בפתחי בתי עבודה זרה שלהם וכענין שנאמר (שופטים ו כה) והרסת את מזבח הבעל וגו' ואת האשרה אשר עליה תכרת ורש"י כתב לא תטע לך אשרה לחייבו עליה משעת נטיעתה ואפילו לא עבדה עובר בלא תעשה על נטיעתה ולא תטע כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך אזהרה לנוטע ולבונה בהר הבית ואם כן יאמר לא תטע לך אשרה וכל עץ אצל מזבח ה' אבל הבונה בהר הבית אסמכתא מדבריהם כי הכתוב לא אסר אלא הנטיעה לא תטע לך אשרה ולא תטע לך כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך (הרמב"ן)

 בעל הטורים  אשרה. בגימ' דיין שאינו הגון שכל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשרה אצל המזבח: אשרה כל עץ אצל מזבח. בגי' רשע אצל צדיק: (בעל הטורים)

 אור החיים  לא תטע לך אשרה וגו'. רבותינו ז''ל אמרו (סנהדרין ז':) כל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו נוטע אשרה ע''כ, ולדבריהם אמר תיבת לך לומר שאינו מעלה עליו כאלו וכו' אלא אם כשיעמידנו תהיה כוונתו לאיזו סיבה שנוגעת ממנה, אבל זולת זה אם טעה בדיין שאינו הגון וחשב שהוא הגון והעמידו אינו נחשב עליו כהעמדת אשרה: (אור החיים)

 ספורנו  לא תטע לך אשרה. הביא שלשה דומים מענין דברים שהם נאים כפי החוש ונמאסים מפני מומם הרוחני ראשונה היא האשרה שהיא לנוי היכלות ומ''מ הי' נמאסת לקדש מפני שהיתה תכסיס לעבודת גלולים וכן נקדים העדפת הצדק הרוחני לשלמות גוף הדיין שהוא חושיי וגשמי. שנית המצבה שאע''פ שהיתה לרצון קודם מתן תורה כאמרו ושתים עשרה מצבה. וזה כי היה ענינה כאלו המקריב נצב תמיד לפני הקדש כענין שויתי ה' לנגדי תמיד ונפלו מזאת המדרגה בענין העגל כאמרו שם כי לא אעלה בקרבך. וכן יקרה בענין זקן שאין פרקו נאה שיצא עליו שם רע בילדותו כשתמצא זקן ופרקו נאה. שלישית הביא ענין המום הנמאס אע''פ שתהיה הבהמה יפה כפי החוש ושמנה שוה אלף זוז ועם כל זה היא נפסלת לקדש מפני מום בלתי מחסר מדמים ויהיה שור שוה סלע בשביל היותו תמים כשר לקרבן וכן יהיה בזקן בעל מדה מגונה כשתמצא שלם ממנו במדות אע''פ שלא יהיה עשיר ונאה כמוהו: (ספורנו)

 כלי יקר  לא תטע וגו', ולא תקים וגו', לא תזבח וגו', במדרש אמרו (דב"ר ה.ו) כי בכסא של שלמה המלך היו שש מעלות והיו כתוב על אחד לא תטה, על השני לא תכיר, על השלישי לא תקח, על הרביעי לא תטע, על החמישי לא תקים, על הששי לא תזבח. וכל משכיל ישתומם על המראה מה ענין לא תזבח ולא תקים ולא תטע, לכסא שלמה אשר הוכן למשפט, ומאמר לא תזבח אשר יראה בעיניך רחוק לסמכו לכסא משפט הנני מראה מקום כי קרוב הדבר מאוד, כדרך שאמרו (ביבמות קא.) כשם שב"ד מנוקים היו בצדק כך היו מנוקים ממום שנאמר (שיר ד.ז) כולך יפה רעיתי ומום אין בך. וידוע שאין לך דבר הבא בקבלה שאין לו סמך מן התורה כי ד"ת מדברי קבלה לא ילפינן (חגיגה י:) ומהיכן למדו לומר כן מן התורה שהסנהדרין צריכין להיות נקיים מכל מום, אלא ודאי לפי שהכל מודים אפילו מאן דלא דריש סמוכים מ"מ במשנה תורה הכל דרשי סמוכים (יבמות ד.) וא"כ למנ"מ נסמכו ששה לאוין הללו, אלא לומר לך שכולם תלוין ביושב על כסא דין ולא לחנם אמרה תורה שיהיה מקום ישיבת הסנהדרין אצל המזבח, אלא ודאי כדי ללמוד זה מזה וכל הפוסל במזבח עצמו ובנקרבים על גביו זהו הדבר הפוסל גם בסנהדרין.

בנקרבים על גבי המזבח כתיב, לא תזבח לה' אלהיך שור או שה אשר יהיה בו מום כל דבר רע, כשם שפוסל המום בקרבן כך פוסל גם בסנהדרין, כי כל מום חיצוני מגלה איזו רעה הנסתרת בתוך הגוף בין באדם, בין בבהמה, לכך נאמר בבהמה כל דבר רע כי המום הנגלה מורה שיש בקרבה איזו רעה נסתרת כל חלי וכל מכה, וכתבה לנו התורה כדי לגלות טעם המום הפוסל גם בסנהדרין כי המום החיצוני יוצא מן השורש פורה ראש ולענה כדרך שפרשנו למעלה בפר' אמור (כא.כא) בפסוק מום בו ע"ש, דרך משל אם הוא עור מעינו אחת ידענו בו כי השוחד גרם לו, ואם הוא פסח ידענו שרגלו לא עמדה במישור והוא צולע ופוסח על שתי הסעיפים וכן כל המומים, וזה"ש כשם שצריכין להיות מנוקים בצדק כו' למה תלוי המום בצדק אלא ודאי לפי שזה תלוי בזה כי המום מורה על קלקול הצדק לכך סמך פסוק לא תזבח לפסוק צדק צדק תרדוף.

וכשם שהמזבח היה צריך להיות מן אבנים הרבה ולא מצבת אבן אחת, כך הסנהדרין, כי אין דן יחידי אלא אחד (אבות ד.י) ע"כ היו הסנהדרין צריכין להיות רבים כי אנשי המעלה נמשלו לאבני נזר בהרבה מקומות במקרא, לכך היה כתוב על כסא שלמה לא תקים לך מצבה. ולא תטע לך אשרה דרשו (בסנהדרין ז:) כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשרה ובמקום ת"ח כאלו נטעו אצל מזבח ה', וזה אזהרה גדולה על גסות הרוח ואנו למידין גם זה מן המזבח שלא רצה ה' במזבח של כסף וזהב אלא מזבח אדמה תעשה לי, המורה על גדר הענוה ורז"ל אמרו (אבות ד.ט) הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח. וכמ"ש (תהלים כה.ט) ידרך ענוים במשפט. ובטעמו של דבר זה הארכנו למעלה פר' משפטים על פי המדרש אשר הובא בילקוט פר' זו על פסוק שופטים ושוטרים. משל למלך שהיה לו פרדס נאה והיה לו בן קטן כו', ושם אתנו ביאור יקר על מדרש זה המאמת דבר זה שהגסות רוח מקלקל כל הדינין, ושורש הקלקול פורה מן הדיינים אשר נתמנו לשם שבח ואושר מצד רום לבבו או לבב קרוביו המהדרים אחר יותרת הכבוד והשררה ומעמידין אשרה זו כדי שיהיה מאושר בארץ כהוראת לשון אשרה, ורז"ל (בסוטה ה.) אמרו כל מי שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה כו', ש"מ שמשפט אחד להם לאשרה ולמסתופפים בצלה שניהם גדועים ונכרתים ובמקום ת"ח כאלו נטעו אצל המזבח כי שם מושב הסנהדרין והיינו במקום ת"ח.

ובדורינו כמה אשירות נוטעים בכל עיר ועיר, לא יבקרו בין במקום ת"ח או לא גם כי יהיה בעירו ת"ח מופלא בתורה וחסידות כל חכמתו לא עמדה לו, כי עכ"פ כל אחד יבחר לו בקרובו או במחותנו אשר יודע בו שהוא יחניף לו או יתנגד לשונאו, ופרצה זו במלואה ברבת בני עמי אשר לכבוד זרע אברהם עת לקצר. ומ"מ עלה בידי ביאור יקר בסמיכות ששה לאוין אלו. (כלי יקר)

 דעת זקנים  לא תטע לך אשרה. פשטיה דקרא לפי שדרכן לעשות כן למזבח הבעל כדאשכחן גבי גדעון שנתץ מזבח הבעל והאשרה אשר עליו כרת. ועוד שכשיקריבו על המזבח יהי' נראה שלשם האשרה יהיו מקריבין: (דעת זקנים)


{כב}  וְלֹֽא-תָקִ֥ים לְךָ֖ מַצֵּבָ֑ה אֲשֶׁ֥ר שָׂנֵ֖א יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ: (ס)

 אונקלוס  וְלָא תְקִים לָךְ קָמָא דִי סָנֵי יְיָ אֱלָהָךְ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְהֵיכְמָא דְלֵיתֵיכוֹן רְשָׁאִין לְמִקְמָא קָמָא הֵיכְדֵין לֵיתֵיכוֹן רַשָּׁאִין לְמַנָאָה לְפַרְנָסָא גַּבְרָא זִידְנָא דְרַחֲקֵיהּ יְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא תקים לך מצבה. מצבת אבן אחת, להקריב (ס) עליה אפילו לשמים: אשר שנא. מזבח אבנים ומזבח אדמה צוה לעשות, ואת זו שנא, (ע) כי חק היתה לכנענים, (פ) ואע"פ שהיתה אהובה לו בימי האבות, עכשיו שנאה, מאחר שעשאוה אלו חק לעבודת אלילים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) והוכחתו מדכתיב אשר שנא ה' אלהיך דמשמע מתחלה היה נחת רוח בעיניו כשהקימו מצבה אלא עכשיו שונא אותה ואי להקריב עליה לשם עבודת אלילים בתחלה נמי היה שונא לזה: (ע) ויהיה פירוש אשר שנא אשר היא השנואה עכשיו לה' אלהיך ולא שמפרש אשר שנא ה' אותה מצבה לא תקים אבל מצבה אשר לא שנא ה' תקים זה אין נכון כי כל המצבות שנא ה' כדמפרש רש"י ואזיל: (פ) ואם תאמר מטעם זה גם המזבחות יהיו אסורות דהא מזבחות גם כן חק כנענים הוא כדכתיב לעיל בפרשת ראה ונתצתם את מזבחותם ויש לומר דלכך נקט רש"י מאחר שעשאום אלו לחק לעבודת אלילים ר"ל דאין לך עכו"ם בעולם שלא יעשו לה מצבה לכן שנא הקדוש ברוך הוא אותה אבל המזבחות אינן כל כך חק שאין עושין מזבחות לכל עבודת אלילים לכך לא שנא אותן הקדוש ברוך הוא. רא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ולא תקים לך מצבה. לע''ג והעד אשר שנא רק מצבה שלא לע''ג איננה אסורה והעד הנאמן בפרשת וישלח יעקב: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ולא תקים לך מצבה. מצבת אבן אחת להקריב עליה אפילו לשמים אשר שנא מזבח אדמה ומזבח אבנים צוה לעשות ואת זו שנא כי חוק היתה לכנענים ואע"פ שהיתה אהובה לו בימי האבות עכשיו שנאה מאחר שעשאוה אלו חוק לע"ז לשון רש"י ואם כן אסר הכתוב האשרה ואסר כל נוטע בהר הבית אע"פ שכוונתו לשמים ואסר המצבה לשמים ושניהם מפני חוקת הכנעניים אבל לא הבינותי החק הזה שהרי הכנעניים גם במזבחות גם במצבות היו נוהגים שהכתוב אומר ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם (לעיל יב ג) כי את מזבחותם תתצון ואת מצבותם תשברון (שמות לד יג) וכן בכל מקום ואולי נאמר שהחזיקו הכנענים במצבות ולא היה להם בית ע"ז שאין שם מצבה להקטיר עליה ולצוק שמן על ראשה וכענין שנאמר בבעל (מלכים ב י כו) ויוציאו את מצבות בית הבעל אבל המזבחות היו במקצתן להקריב גם בהם והנראה בעיני כי היו הכנענים השטופים בע"ז עושים בכל בתי אלהיהם מזבח להקריב עליו הקרבנות ואבן גדולה מוצבת על פתח הבית לעמוד עליה הכומרים ואילן נטוע חוצה לה לאשר דרך הבאים שם וגם היום הנוצרים עושים כן והנה השם הנכבד שנא ומאס כל מעשיהם ואסר המצבה והאשרה ולא השאיר רק המזבח שהוא צורך הקרבנות אשר הוא יתברך צוה בהם והיו נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו מאז קודם היות ע"ז בעולם וטעם אשר שנא ביאור כי השם צוה (שמות כ כד כה) מזבח אדמה תעשה לי ואם מזבח אבנים תעשה לי וביאר משה כי באלה יחפוץ להוציא המצבה כי שנאה כי כל מעשיהם שנואין לפניו וצוה את ישראל שלא יעשו כמעשיהם אבל בימי יעקב לא נאמר עדיין ובחקותיהם לא תלכו (ויקרא יח ג) ולכך היה משתמש במצבה לשם שמים כמנהג העובדים והנה זו מצוה מבוארת מן ואם מזבח אבנים תעשה לי אבל מה שאמר בתורה (שם כו א) ופסל ומצבה לא תקימו לכם הם פסל ומצבה להושיב הפסל על המצבה לע"ז כי שם בענין ע"ז דיבר הכתוב אבל יאמר (שם) ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה אפילו לשמים מפני שהוא נראה כעובד לשכיות ההם כטעם האשרה שהיא מחוקות העמים ודע כי מזבח הוא בנין אבנים גבוה ולו קרנות ארבע ולו יסוד סובב יעלו על יסודו ומקריבים בין קרנותיו והמצבה אבן אחת גדולה ירימוה להקטיר או להקריב עליה או להיות הכומרים עומדים עליה והבמה כענין הר ועושים אותה מעפר מקובץ ועליה מזבח בנוי להקריב בו כי כל דבר רם וגבוה יקראו כן אעלה על במתי עב (ישעיהו יד יד) על במותי ארץ (דברים לב יג) גם גב האדם יקרא במה על במותימו תדרך (שם לג כט) וכן אמר הכתוב (מלכים א ג ד) וילך המלך גבעונה לזבוח שם כי היא הבמה הגדולה אלף עולות יעלה שלמה על המזבח ההוא (הרמב"ן)

 בעל הטורים  אשר שנא ה' אלהיך. וסמיך ליה לא תזבח לרבות רובע ונרבע מוקצה ונעבד:, (בעל הטורים)

דברים פרק-יז

{א}  לֹֽא-תִזְבַּח֩ לַֽיהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ שׁוֹר וָשֶׂ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בוֹ֙ מ֔וּם כֹּ֖ל דָּבָ֣ר רָ֑ע כִּ֧י תֽוֹעֲבַ֛ת יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ הֽוּא: (ס)

 אונקלוס  לָא תִכּוֹס קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ תּוֹר וְאִמָר דִי יְהֵי בֵהּ מוּמָא כֹּל מִדַעַם בִּישׁ אֲרֵי מְרָחָק קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ הוּא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לָא תִכְסוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן תּוֹר וְאִימַר דִּיהֵי בֵיהּ מוּמָא אוֹ כָּל מִדַּעַם בִּישׁ דְּגָזִיל וְאָנִיס אֲרוּם מְרַחֵק קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תזבח וגו' כל דבר רע. אזהרה למפגל בקדשים ע"י (צ) דבור רע (ספרי קמז.). ועוד נדרשו בו שאר דרשות בשחיטת קדשים (זבחים לו.:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דאין לומר דבא להזהיר על בעל מום שהרי בהדיא כתיב אשר יהיה בו מום ומתרץ אזהרה כו' על ידי דבור רע ר"ל לעיל בפרשת ויקרא ובפרשת קדושים כתיב שפיגול אסור לאכול ואינו מפורש אותו איש שמפגל אם עובר אם לאו לכן נאמר כאן לא תזבח כל דבר רע ללמדך אזהרה למפגל בקדשים פירוש בשעת שחיטה היה מחשבתו על מנת לאכול חוץ לזמנו או חוץ למקומו דהיינו על ידי דבור רע: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא תזבח לה' אלהיך. הנה כאשר הזכיר האשרה והמצבה הזכיר כי גם הוא אסור לזבוח לשם כל בעל מום: כל דבר רע. פירוש מום: כי תועבת. כטעם הקריבהו נא לפחתך ויש עונש לזבחו ואין עונש לאשר איננו זובח כלל חוץ מהחיוב: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לא תזבח לה' אלהיך כל דבר רע. אזהרה למפגל קדשים על ידי דבור רע ועוד נדרשו בו שאר דרשות בשחיטת קדשים לשון רש"י והנה זו מצוה מבוארת שכבר הזהיר על השוחט בעלי מומים (ויקרא כב כב) וחזר להוסיף המפגל והקרוב כי החזיר האזהרה הזאת בעבור הישראלי המקריב שלא יפגל בשחיטה אבל הכהנים זריזים ומוזהרים הם ודיים בהתראה אחת ולכך לא החזיר מום המקריבים וטעם כי תועבת ה' אלהיך הוא הזבח הזה כי הזובח משחת לה' בוזה הוא כאמור בקבלה (מלאכי א יד) וארור נוכל וגו' ונודר וזובח משחת לה' כי מלך גדול אני ועל פי המדרש (ספרי קמז) תהיה התועבה ברובע ונרבע באתנן ומחיר שהם תועבות (הרמב"ן)

 בעל הטורים  כל דבר רע כי תועבת. לוסר לך כל המנבל את פיו נקרא תועבה ושנאוי: כל דבר רע. וכתיב בתריה איש או אשה אשר יעשה את הרע וגו' וילך ויעבוד אלהים אחרים לומר שהדיבור והמחשבה בעכו''ם מצטרפים למעשה: (בעל הטורים)

 אור החיים   לא תזבח וגו' אשר יהיה בו מום. ולא אמר אשר בו מום, כפי מה שדרשו ז''ל (ספרי) שבא הכתוב לאסור מום עובר, רמזו בתיבת יהיה לומר כל הוית מום בין קבוע בין עובר. ואפשר עוד לומר שאם הוחלט בה אבר שנעשה בו בעלת מום ואמרו הרופאים שעל כל פנים צריך לחותכו הגם שעדיין לא חתכו הרי זה פסולה, והוא אומרו לא תזבח וגו' אשר יהיה בו מום פירוש הגם שעתה אינו מום כיון שעומד להיות מום לא תזבחנו: (אור החיים)


{ב}  כִּֽי-יִמָּצֵ֤א בְקִרְבְּךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ אִ֣ישׁ אֽוֹ-אִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר יַֽעֲשֶׂ֧ה אֶת-הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָֽה-אֱלֹהֶ֖יךָ לַֽעֲבֹ֥ר בְּרִיתֽוֹ:

 אונקלוס  אֲרֵי יִשְׁתְּכַח בֵּינָךְ בַּחֲדָא מִקִרְוָיךְ דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ גְבַר אוֹ אִתְּתָא דִי יַעְבֵּד יָת דְבִישׁ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לְמֶעְבַּר עַל קְיָמֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יִשְׁתַּכַּח בֵּינֵיכוֹן בַּחֲדָא מִן קוּרְיֵיכוֹן דַּיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן גְּבַר אוֹ אִיתָא דְּעָבַד דְּבִישׁ קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן לְמֵעִיבַר עַל קְיָימֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לעבר בריתו. אשר כרת ה' אתכם שלא לעבוד אלילים: (רש"י)

 אבן עזרא  כי ימצא. בקרבך ואחר שהזכיר האשרה אצל המזבח שהיא בפרהסיא לכל שב להזהיר על היחיד על עבודת גילולים: לעבור בריתו. הפך להעמידו. דקדוק וישתחו. בספר היסוד: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כי ימצא בקרבך באחד שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך. כבר פירשתי (לעיל יא לב) כי כאשר ידבר במשפטים יזכיר תחילה המשפט בע"ז או בעובדיה ואמר באחד שעריך אשר ה' אלהיך וגו' ולא שיהיה זה בארץ ישראל בלבד שאף העובד בחוצה לארץ בסקילה אבל ענין הכתוב שאמר כי ימצא הדבר באחת מן הערים הרחוקות שיתן לך השם כאשר ירחיב את גבולך והוגד לך ושמעת באיזה עיר שתהיה אתה שם תדרוש הדבר היטב וכאשר תדע שהוא אמת והוצאת אותם אל השער ההוא שעבד בו וסקלתם ואמר (בפסוק ד) נעשתה התועבה הזאת בישראל לחייב אפילו בחוצה לארץ כי בעיר הנדחת אמר (לעיל יג טו) נעשתה התועבה הזאת בקרבך אבל כאן הזכיר "באחד שעריך" שדיבר בהווה כאשר פירשנו ואחר כך הזכיר "בישראל" ללמד שנוהג זה בכל ישראל ועוד הוצרך לומר "באחד שעריך" ללמד שיסקל על שער שעבד בו וזה בארץ כי בחוצה לארץ נסקל על פתח בית דין שנדון בו והמצוה הזו מבוארת שכבר אמר (שמות כב יט) זובח לאלהים יחרם והוא בכל מקום ובכל זמן ולכך ישנה אותה לבאר מה שיצטרך להוסיף במצוה ויקצר בדבר הנזכר ועל דרך האמת יתכן כי הזכיר "באחד שעריך" בעבור שאמר "לעבור בריתו" והיא התועבה הנעשית בישראל יודיע הכתוב הברית בארץ הברית אבל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד ע"ז וכבר הזכרתי הענין הזה (ויקרא יח כה) והזכיר איש או אשה כי בעבור קלות דעת האשה תתפתה לעבוד ע"ז באות או מופת שנעשה לפניה והעד נשי ירמיהו (ירמיהו מד) וכן הזכיר באוב וידעוני (ויקרא כ כז) "או אשה" לרגילות הנשים בהם כמו שאמר (שמות כב יז) מכשפה לא תחיה ובספרי (שופטים קמח) דרשו כי בעבור שאמר במדיח (לעיל יג יד) יצאו אנשים בני בליעל ואין הדין ההוא ככה בנשים הוצרך לפרש בעובד שהוא שוה באיש ובאשה וטעם אשר לא צויתי מפורש "()" "סגירה" (הרמב"ן)

 אור החיים  כי ימצא בקרבך. אומרו בקרבך, לחייב על הדבר לבני המקום ששם ימצא האיש עושה הרע ואחריהם יתחייבו כל יושבי הארץ, והוא מה שגמר אומר באחד שעריך, ורבותינו ז''ל (כתובות מ''ה:) דרשו שעריך לגזירה שוה שער שנמצאו בו ולא שער שנידונו בו, ואמרו אשר ה' אלהיך נותן לך, נתכוין לומר שעל מנת כן ה' נתנה לך:

לעבור בריתו. פירוש צריך שידע שהוא עובר ברית ה', ולזה צריך שיתרו בו ויודיעוהו מה גדלו מעשיו הרעים, גם רמז שאם אמר למתרים שהוא נשבע לעבוד עבודה זרה שיודיעוהו שקדמה לו ברית על זה ואין שבועתו חלה לבטל הראשונה והרי הוא עובר ברית ה' ויהרג: (אור החיים)

 ספורנו  כי ימצא בקרבך. אחר שצוה למנות דיינים בכל עיר ועיר לשפוט כל ב''ד את בני עירו. הזכיר משפט עובד עבודת גלולים שאינו נדון בעירו אבל נדון באותה העיר שעבד בה. ואחריו הזכיר ענין מחלוקת בתי דינים שזה ג''כ נשפט בעיר אחרת היינו במקום אשר יבחר ה'. וכן ענין זקן ממרא: לעבור בריתו. הברית שכרת על כל המצות כי אמנם העובד עבודת גלולים כופר כל המצות ומבטלן: (ספורנו)


{ג}  וַיֵּ֗לֶךְ וַֽיַּֽעֲבֹד֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לָהֶ֑ם וְלַשֶּׁ֣מֶשׁ | א֣וֹ לַיָּרֵ֗חַ א֛וֹ לְכָל-צְבָ֥א הַשָּׁמַ֖יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-צִוִּֽיתִי:

 אונקלוס  וַאֲזַל וּפְלַח לְטַעֲוַת עַמְמַיָא וּסְגִיד לְהוֹן וּלְשִׁמְשָׁא אוֹ לְסִיהֲרָא אוֹ לְכָל חֵילֵי שְׁמַיָא דִי לָא פַקֵדִית: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲזַל בָּתַר יִצְרָא בִּישָׁא וּפְלַח לְטַעֲוַות עַמְמַיָא וּסְגִיד לְהוֹן וּלְשִׁמְשָׁא אוֹ לְסִיהֲרָא אוֹ לְכָל חֵילָא שְׁמַיָא דְלָא פַקֵּידִית: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר לא צויתי. (ק) לעבדם (מגילה ט:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) ר"ל דקרא משמע שהקדוש ברוך הוא לא צוה להם שיהיו בעולם אם כן אלהות הן שעל כרחך נבראו וזה אינו לכך מפרש לעבדם ר"ל שלא צויתי לעבוד: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אלהים אחרים. פסילים מעשה בני אדם: ולשמש ולירח ולצבא השמים שהם מעשה אלהים: אשר לא צויתי. לעבדם ואם הם מעשי: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כי ימצא בקרבך באחד שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך. כבר פירשתי (לעיל יא לב) כי כאשר ידבר במשפטים יזכיר תחילה המשפט בע"ז או בעובדיה ואמר באחד שעריך אשר ה' אלהיך וגו' ולא שיהיה זה בארץ ישראל בלבד שאף העובד בחוצה לארץ בסקילה אבל ענין הכתוב שאמר כי ימצא הדבר באחת מן הערים הרחוקות שיתן לך השם כאשר ירחיב את גבולך והוגד לך ושמעת באיזה עיר שתהיה אתה שם תדרוש הדבר היטב וכאשר תדע שהוא אמת והוצאת אותם אל השער ההוא שעבד בו וסקלתם ואמר (בפסוק ד) נעשתה התועבה הזאת בישראל לחייב אפילו בחוצה לארץ כי בעיר הנדחת אמר (לעיל יג טו) נעשתה התועבה הזאת בקרבך אבל כאן הזכיר "באחד שעריך" שדיבר בהווה כאשר פירשנו ואחר כך הזכיר "בישראל" ללמד שנוהג זה בכל ישראל ועוד הוצרך לומר "באחד שעריך" ללמד שיסקל על שער שעבד בו וזה בארץ כי בחוצה לארץ נסקל על פתח בית דין שנדון בו והמצוה הזו מבוארת שכבר אמר (שמות כב יט) זובח לאלהים יחרם והוא בכל מקום ובכל זמן ולכך ישנה אותה לבאר מה שיצטרך להוסיף במצוה ויקצר בדבר הנזכר ועל דרך האמת יתכן כי הזכיר "באחד שעריך" בעבור שאמר "לעבור בריתו" והיא התועבה הנעשית בישראל יודיע הכתוב הברית בארץ הברית אבל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד ע"ז וכבר הזכרתי הענין הזה (ויקרא יח כה) והזכיר איש או אשה כי בעבור קלות דעת האשה תתפתה לעבוד ע"ז באות או מופת שנעשה לפניה והעד נשי ירמיהו (ירמיהו מד) וכן הזכיר באוב וידעוני (ויקרא כ כז) "או אשה" לרגילות הנשים בהם כמו שאמר (שמות כב יז) מכשפה לא תחיה ובספרי (שופטים קמח) דרשו כי בעבור שאמר במדיח (לעיל יג יד) יצאו אנשים בני בליעל ואין הדין ההוא ככה בנשים הוצרך לפרש בעובד שהוא שוה באיש ובאשה וטעם אשר לא צויתי מפורש (הרמב"ן)

 ספורנו  ולשמש או לירח. שהם גשמיים: אשר לא צויתי. אשר לא מניתי בשום מנוי כחיריי שיוכלו לעשות כרצונם אבל נתתי להם חק שלא יעבור על היפך מחשבת עובדי עבודת גלולים שחשבו שלכל עיר ועיר יש שר יכול כרצונו להיטיב ולהרע ושהוא מטיב כשיעבדוהו: (ספורנו)


{ד}  וְהֻֽגַּד-לְךָ֖ וְשָׁמָ֑עְתָּ וְדָֽרַשְׁתָּ֣ הֵיטֵ֔ב וְהִנֵּ֤ה אֱמֶת֙ נָכ֣וֹן הַדָּבָ֔ר נֶֽעֶשְׂתָ֛ה הַתּֽוֹעֵבָ֥ה הַזֹּ֖את בְּיִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וְיִתְחַוֵי לָךְ וְתִשְׁמַע וְתִתְבַּע יָאוּת וְהָא קֻשְׁטָא כֵּוַן פִּתְגָמָא אִתְעֲבִידַת תּוֹעֶבְתָּא הָדָא בְּיִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְחַוָא לְכוֹן וְתִשְׁמְעוּן וְתִיתְבְּעוּן יַת סַהֲדַיָא טַבְאוּת וְהָא קוּשְׁטָא כֵּיוַן פִּתְגָמָא אִתְעֲבִידַת תּוֹעֵבְתָּא הָדָא בֵּינֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  נכון. (ר) מכוון העדות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) ר"ל שלא תטעה לפרש הקרא והנה אמת נכון הדבר היינו עבודת אלילים כלומר שנכון הוא שעובד עבודת אלילים לכן פירש מכוון העדות כלומר נכון בפי העדים כאשר חקרת: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ודרשת היטב. מאד מאד וכן היטב חרה לי והוא מעט רחוק מגזרת טוב: (אבן עזרא)


{ה}  וְהֽוֹצֵאתָ֣ אֶת-הָאִ֣ישׁ הַה֡וּא אוֹ֩ אֶת-הָֽאִשָּׁ֨ה הַהִ֜וא אֲשֶׁ֣ר עָ֠שׂוּ אֶת-הַדָּבָ֨ר הָרַ֤ע הַזֶּה֙ אֶל-שְׁעָרֶ֔יךָ אֶת-הָאִ֕ישׁ א֖וֹ אֶת-הָֽאִשָּׁ֑ה וּסְקַלְתָּ֥ם בָּֽאֲבָנִ֖ים וָמֵֽתוּ:

 אונקלוס  וְתַפֵּק יָת גַבְרָא הַהוּא אוֹ יָת אִתְּתָא הַהִיא דִי עֲבָדוּ יָת פִּתְגָמָא בִישָׁא הָדֵין לִתְרַע בֵּית דִינָךְ יָת גַבְרָא אוֹ יָת אִתְּתָא וְתִרְגְמִנוּן בְּאַבְנַיָא וִימוּתוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִפְקוּן יַת גַּבְרָא הַהוּא אוֹ יַת אִנְתְּתָא הַהִיא דְּעָבְדוּ יַת פִּתְגָמָא בִּישָׁא הָדֵין לִתְרַע בֵּית דִּינֵיכוֹן יַת גַּבְרָא אוֹ יַת אִינְתְּתָא וּתְאַטְלוּנוּן בְּאַבְנַיָא וִימוּתוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והוצאת את האיש ההוא וגו' אל שעריך וגו'. המתרגם אל שעריך, לתרע בית דינך, טועה, שכן שנינו אל שעריך זה שער שעבד בו, או אינו אלא שער שנדון בו, נאמר שעריך (ש) למטה ונאמר שעריך למעלה, (ת) מה שעריך האמור למעלה שער שעבד בו, אף שעריך האמור למטה שער שעבד בו, ותרגומו (א) לקרויך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) ר"ל היינו האי שעריך דכתיב כאן: (ת) דכתיב כי ימצא בקרבך באחד שעריך מה להלן שער שעבד בו אף כאן לשער שעבד בו: (א) פירוש לעירך ולא שמפרש לתרעך כתרגום על מזוזות ביתך ובשעריך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וסקלתם באבנים. זה או זאת כמו באש ישרפו אותו ואתהן ובעבור שאמר והוגד לך בסתר ושמעת הדבר בגלוי הוצרך לפרש אע''פ שהוגד לך ושמעת לא יומתו רק ע''פ שנים עדים: (אבן עזרא)

 ספורנו  את האיש ההוא או את האשה ההיא. ולא נאמר שהיה זה פתיות ובל ידעה מה ושאין צריך לדונה בשער שעבדה בו להורות היפך דעותיה: אל שעריך. אל שער שעבד בו להראות שלא יושיעהו האליל הנעבד שם אשר חשב העובד להיות נושע בו: (ספורנו)


{ו}  עַל-פִּ֣י | שְׁנַ֣יִם עֵדִ֗ים א֛וֹ שְׁלשָׁ֥ה עֵדִ֖ים יוּמַ֣ת הַמֵּ֑ת לֹ֣א יוּמַ֔ת עַל-פִּ֖י עֵ֥ד אֶחָֽד:

 אונקלוס  עַל מֵימַר תְּרֵין סַהֲדִין אוֹ תְּלָתָא סַהֲדִין יִתְקְטִל דְחַיַב קְטוֹל לָא יִתְקְטֵל עַל מֵימַר סָהִיד חָד: (אונקלוס)

 יונתן  עַל מֵימַר תְּרֵין סַהֲדִין אוֹ תְּלָתָא סַהֲדִין יִתְקְטֵיל דְּמִתְחַיֵּיב קָטוֹלָא לָא יִתְקְטֵיל עַל מֵימַר סָהִיד חָד: (תרגום יונתן)

 רש"י  שנים עדים או שלשה. (מכות ה:) אם מתקיימת עדות בשנים למה פרט לך שלשה, להקיש שלשה לשנים, מה שנים עדות אחת אף שלשה עדות אחת, (ב) ואין נעשין זוממין עד שיזומו כולם (מכות ה:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) ואם תאמר הל"ל שאין נעשין וכו' דהא פירוש אשלמעלה ויש לומר דהכי פירושו מה שנים עדות אחת ואם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה עדות אחת ואם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה כולה וגם אין נעשין זוממין עד שיזומו כולן ר"ל דמה שנים אין נעשין זוממין עד שיזומו שניהם אף שלשה אין נעשין זוממין עד שיזומו שלשתם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  או שלשה עדים. מקבלים עדות שנים על דעת הגאון והנה לא פירש בתורה אם תקובל עדות השאר והאשה ועדות אויב המת ויש אומרים אם היו שני עדים מכחישים שני' עדים השלישי יכריע לזכות או לחובה ויש אומרים שנים עדים מהחכמים ושלשה מהאחרים וגם אנחנו צריכים בעל כרחנו לדברי הקבלה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  על פי שנים עדים או שלשה עדים. "אם מתקיימת עדות בשנים, למה פרט לך בשלשה? - להקיש שלשה לשנים: מה שנים עדות אחת, אף שלשה עדות אחת, ואין נעשין זוממין עד שיזומו כולן"; לשון רש"י.

וכן, אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול, העדות כולה בטלה, והם כולם נהרגים ומשלמים ממון בהזמתן, שעיקר הכתוב להקיש שלשה לשנים בכל דבריהם, כדעת רבותינו (מכות ה ב).

ועל דרך הפשט, אמר הגאון רב סעדיה: שנים - עדים, או שלשה - מקבלי עדות השנים. ואין בכתוב קבלת עדות, רק עדים. אבל כמדומה לי שטעה הגאון בדינו, כי עדות דיני נפשות לא תקובל רק בפני סנהדרין של עשרים ושלשה.

אבל פשוטו של מקרא לאמר, שיומת המת על פי שנים עדים כשאין שם יותר, או על פי שלשה אם ימצאון שם שלשה; יאמר הכתוב, כאשר הוגד לך ושמעת, תדרוש הדבר היטב על פי כל העדים הנמצאים שם. והנה, אם שמענו שעבר בפני שלשה, נשלח בעבורם ויבואו לבית דין ויעידו כולם, והוא הדין למאה; כי בשמענו דברי כולם יתברר האמת. ואם לא היו שם יותר, או שהלכו להם ואינם נמצאים שם, בשנים די. (הרמב"ן)

 בעל הטורים  על פי שנים עדים. פ''א כפולה לומר דוקא מפיהם ולא מפי כתבם: יומת המת. הרשעים בחייהם נקראים מתים: (בעל הטורים)

 אור החיים  יומת המת. כפל לומר המת, להעיר כי אם לא נמצאו לו עדים והתראה בן מות הוא לשמים אלא שבעדים והתראה יומת בידי אדם המת שהיה עומד למיתה בידי שמים: (אור החיים)

 ספורנו  על פי שנים עדים או שלשה. אפי' בעבודת גלולים תבטל כל העדות אם נמצא אחד מהם פסול ולא נאמר תתקיים העדות בשאר: (ספורנו)

 דעת זקנים  או שלשה עדים. לפי שכתוב גבי דין אחרי רבים להטות פירש לך הכתוב גבי עדים דאין הולכין בהם אחר הרוב אלא עדותן בטלה וכן אפילו הם מאה ודוקא כשבאו כלם להעיד וכונתם היתה מתחלה להעיד אבל אם שנים באו להעיד והתרו בדבר וראה קרוב או פסול עמהם הדבר לא יבטל עדות השנים מפני ראייתו של זה כיון שלא היתה כונתו להעיד שאם אי אתה אומר כן לא תמצא שנים בעדות של קידושין כשרה שהרי כמה קרובים רואים בקידושין וכמה פעמים ראיתי מורי הרב שהיה אומר בשעת קידושין כל הכשרין להעיד יהיו עדי קידושין: (דעת זקנים)


{ז}  יַ֣ד הָֽעֵדִ֞ים תִּֽהְיֶה-בּ֤וֹ בָרִֽאשֹׁנָה֙ לַֽהֲמִית֔וֹ וְיַ֥ד כָּל-הָעָ֖ם בָּאַֽחֲרֹנָ֑ה וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ: (פ)

 אונקלוס  יְדָא דְסַהֲדַיָא תְּהֵי בֵהּ בְּקַדְמֵיתָא לְמִקְטְלֵהּ וִידָא דְכָל עַמָא בְּבַתְרֵיתָא וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִישׁ מִבֵּינָךְ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  יְדָא דְסַהֲדַיָא תְהֵי בֵיהּ בְּשֵׁירוּיָא לְמִקְטְלֵיהּ וִידָא דְכָל עַמָּא בְּבַתְרֵיתָא וּתְפַלּוּן עֲבִיד דְּבִישׁ מִבֵּינֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  יד העדים. יד כל אחד מהעדים וכן וימס לבב העם ורבים כן: ובערת. פירשתיו: (אבן עזרא)


{ח}  כִּ֣י יִפָּלֵא֩ מִמְּךָ֙ דָבָ֜ר לַמִּשְׁפָּ֗ט בֵּין-דָּ֨ם | לְדָ֜ם בֵּין-דִּ֣ין לְדִ֗ין וּבֵ֥ין נֶ֨גַע֙ לָנֶ֔גַע דִּבְרֵ֥י רִיבֹ֖ת בִּשְׁעָרֶ֑יךָ וְקַמְתָּ֣ וְעָלִ֔יתָ אֶ֨ל-הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ:

 אונקלוס  אֲרֵי יִתְכַסֵי מִנָךְ פִּתְגָמָא לְדִינָא בֵּין דְמָא לִדְמָא בֵּין דִינָא לְדִינָא וּבֵין מַכְתַּשׁ סְגִירוּ לְמַכְתַּשׁ סְגִירוּ פִּתְגָמֵי פְלֻגְתָּא דִינָא בְּקִרְוָיךְ וּתְקוּם וְתִסַק לְאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ בֵּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יִתְפְּרֵשׁ מִנְכוֹן פִּתְגָמָא לְדִינָא בֵּינֵי אֲדַם סְאוֹב לַאֲדַם דְּכֵי וּבֵינֵי דִינָא נַפְשָׁתָא לְדִינָא מָמוֹנָא וּבֵינֵי מַכְתַּשׁ צוֹרְעָא לְמַכְתַּשׁ נִתְקָא מִלֵי פְּלוּגְתָּא בְּבֵית דִּינֵיכוֹן וּתְקוּמוּן וְתִסְקוּן לְאַתְרָא דְיִתְרְעֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן בֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי יפלא. כל הפלאה לשון הבדלה ופרישה, שהדבר נבדל ומכוסה (ג) ממך: בין דם לדם. בין דם טמא לדם טהור (סנהדרין פז. ספרי קנב.): בין דין לדין. בין דין זכאי לדין חייב: ובין נגע לנגע. בין נגע טמא לנגע טהור: דברי ריבות. שיהיו חכמי העיר חולקים בדבר, זה מטמא וזה מטהר, זה מחייב (ד) וזה מזכה: וקמת ועלית. מלמד, שבית המקדש (ה) גבוה מכל המקומות (סנהדרין פז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) ואם תאמר למה לי כפל לשון דנקט ויש לומר דמתחלה פירוש שהוא לשון הבדלה ופרישה מפני כי כל הנעלם ומכוסה ממנו נבדל ונפרש ממנו ואחר כך חזר ואמר שהדבר נבדל כו' מפני שהמכוון מכי יפלא ממך הוא מענין כסוי שנעלם ומכוסה ממנו משום הכי הוצרך הרב להעתיקו מענין לענין: (ד) ר"ל מה שכתוב בין דם לדם וגו' לא יודעים כל עיקר אלא מובדל ומכוסה מהן אבל מה שכתבו דברי ריבות יודעים אלא שזה מטמא וגו' דאם לא כן מאי זה דכתיב כי יפלא משמע דמכוסה מהם שאין יודעים כל עיקר ואחר כך כתב דברי ריבות משמע שזה מטהר וזה מטמא וכו' בשם מהרי"ץ. והרא"ם פירש וההפרש שבין זה הפסוק ובין כי יפלא ממך בין דם לדם וגו' הוא ששם הספק בדם עצמו אם הוא טהור או טמא או אם הבעל דין זכאי או חייב אבל הכא הוא הספק על דברי חכמי העיר שאחד מזכה ואחד מחייב על מי ראוי לסמוך אי נמי שבתחלה סתם כי יפלא ואחר כך פירש דברי ריבות שזה מטהר וזה מטמא וכו': (ה) פירוש מכל המקומות שבשאר ארצות לאפוקי בארץ ישראל היה עין עיטם גבוה ממנו כמו שפירש"י לקמן בפסוק ובין כתפיו שכן. תוספות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי יפלא ממך דבר. עם השופט ידבר בעבור היות עדות שנים להמית המת וזה פי' בין דם לדם בין דם נקי לדם חייב: ומלת יפלא. כמו היפלא מה' דבר ושם מפורש: בין דין לדין. בממון. בין נגע לנגע. כמו פצע וחבורה והכלל דברי ריבות: וקמת ועלית. פירשתיו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  דברי ריבת. שיהיו חכמי העיר חלוקים בדבר זה מטמא וזה מטהר זה מחייב וזה מזכה לשון רש"י והיא דעת אונקלוס ואיננו נכון אבל כפי מדרשו (ספרי שופטים קנב) בין דם לדם בין דם נדה לדם יולדת ולדם זבה בין דין לדין בין דיני ממונות לדיני נפשות לדיני מכות ובין נגע לנגע בין נגעי אדם לנגעי בתים לנגעי בגדים דברי ריבות השקאת הסוטה ועריפת העגלה וטהרת המצורע והנה טעמו ובין והלמ"ד לדעתם תשמש כמו בי"ת בין דם בדם דין בדין כלומר שיפלא דבר למשפט באחד מכל הדמים ובאחד מכל הדינין וכמוהו לוז שם העיר לראשונה (בראשית כח יט) בראשונה נגפו ה' במעיו לחלי לאין מרפא (דהי"ב כא יח) בחולי באין מרפא ויחפהו זהב טוב לככרים שש מאות (שם ג ח) בככרים וכן רבים או טעמו בין דם לכל הדמים בין דין לכל הדינין וכן וכל ריב אשר יבוא עליכם מאחיכם וגו' בין דם לדם בין תורה למצוה לחוקים ולמשפטים והזהרתם אותם ולא יאשמו לה' (שם יט י) וכפי פשוטו בין דם לדם וגו' בין ענין רציחות או דיני ממון או פצע וחבורה כל דברי ריבות אשר יהיו בשעריך ודיבר הכתוב בהווה כי בענייני המשפטים יהיו המחלוקות יותר משאר ההוראות אבל דין הזקן שוה בכולם ולכך אמר (פסוק יא) ועשית על פי התורה וגו' ועל המשפט וגו' כי "התורה" תרמוז לשאר ההו ראות (הרמב"ן)

 בעל הטורים  כי יפלא. פ''א כפולה ועקומה לו' במופלא שבב''ד ואינו חייב כי אם בתורה שבע''פ. ב''פ השופט בפרשה שהם בגי' שבעים סנהדרין שצריך שימרה על ב''ד הגדול: (בעל הטורים)

 אור החיים  כי יפלא וגו' למשפט. הוצרך לומר למשפט, להעיר שלא נאמרו דינים אלו אלא במורה שהוא ראוי להורות משפט, וכן אמרו במשנה (סנהדרין פ''ו:) תלמיד שאינו ראוי להוראה פטור, אלא שראיתי בברייתא (שם פ''ז.) שדרשו פיטור תלמיד שאינו ראוי להוראה מאומרו כי יפלא במופלא שבב''ד, וכתבו רש''י ותוס' בהנחנקין שפירושו מופלא מומחה ולמעוטי תלמיד, והרמב''ם פירש בי''ד (הלכות ממרים פ''ג ה''ה) שהכוונה הוא מי שלא יפלא ממנו אלא דבר מופלא, ומעתה לפי זה אומרו למשפט לומר שאין הדין האמור בזקן זה אלא בהוראה למעשה, וכמו שאמרו במשנה שם וז''ל אינו חייב עד שיורה לעשות שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון ע''כ, והנה מפסוק זה אין הוכחה אלא על מעשהו על פי הוראתו ולא אם הורה לאחרים לעשות, ולמדין לה מאומרו למשפט שאם הורה לאחרים חייב:

או ירצה על זה הדרך כי יפלא וגו' למשפט הגם שהיה הלכה למעשה והורה לעשות הפך כוונת החולקים ונמצא הדין לא כן הוא אף על פי שהורה בדבר שחייב על זדונו כרת וכו' לא יומת פירוש הגם שהורה לעשות הפך הרבים החולקים עליו לא יומת עד שיורה לעשות הפך אשר יגידו עליו בית דין הגדול שבלשכת הגזית, וכן מוכיחים הדברים בסנהדרין: (אור החיים)

 ספורנו  כי יפלא ממך. אע''פ שמניתם השופטים בכל עיר ועיר כדי שכל ב''ד ישפוט את עירו הנה בהולד ספק איך היה מפי השמועה לא ישפטוהו ב''ד של אותה העיר כפי מחשבתם אבל יחיה פסק דין כפי מחשבת רוב ב''ד הגדול וכן כשלא ירבו אלו על אלו: (ספורנו)


{ט}  וּבָאתָ֗ אֶל-הַכֹּֽהֲנִים֙ הַֽלְוִיִּ֔ם וְאֶ֨ל-הַשֹּׁפֵ֔ט אֲשֶׁ֥ר יִֽהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְדָֽרַשְׁתָּ֙ וְהִגִּ֣ידוּ לְךָ֔ אֵ֖ת דְּבַ֥ר הַמִּשְׁפָּֽט:

 אונקלוס  וְתֵיתֵי לְוָת כָּהֲנַיָא לֵוָאֵי וּלְוָת דַיָנָא דִי יְהֵי בְּיוֹמַיָא הָאִנוּן וְתִתְבַּע וִיחַוּוּן לָךְ יָת פִּתְגָמָא דְדִינָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתֵיתוּן לְוַת כַּהֲנַיָא דְמִשֵּׁבֶט לֵוִי וּלְוַת דַּיָּינָא דִי יְהֵי בְיוֹמַיָא הָאִינוּן וְתִתְבְּעוּן מִנְהוֹן וִיחַוּוּן לְכוֹן יַת הִלְכַת דִּינָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  הכהנים הלוים. הכהנים שיצאו משבט לוי: ואל השופט אשר יהיה בימים ההם. ואפילו אינו כשאר שופטים שהיו לפניו, (ו) אתה צריך לשמוע לו (ספרי קנג.), אין לך אלא שופט שבימיך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ר"ל וכי אפשר שילך אדם אל השופט שאינו בימים ההם. אלא ללמדך בא אפילו אינו וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הכהנים הלוים. כאשר פירשתי כי יש כהנים שאינם מייחוס לוי: ואל השופט. הוא המלך שכתב משנה התורה מיד הכהנים: ואל השופט. במקום שיהיה: (אבן עזרא)

 אור החיים  ודרשת והגידו לך. פירוש עליך אתה לדרוש שיאמרו לך טעם הדין, והם גם כן חייבים להגיד לך טעם דבריהם, אבל אם לא דרש אין חיוב עליהם להגיד לו: (אור החיים)


{י}  וְעָשִׂ֗יתָ עַל-פִּ֤י הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יַגִּ֣ידוּ לְךָ֔ מִן-הַמָּק֣וֹם הַה֔וּא אֲשֶׁ֖ר יִבְחַ֣ר יְהֹוָ֑ה וְשָֽׁמַרְתָּ֣ לַֽעֲשׂ֔וֹת כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר יוֹרֽוּךָ:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד עַל מֵימַר פִּתְגָמָא דִי יְחַוּוּן לָךְ מִן אַתְרָא הַהוּא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ וְתִטַר לְמֶעְבַּד כְּכֹל דִי יַלְפֻנָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעַבְדוּן עַל מֵימַר הִלְכַת אוֹרַיְיתָא דִיחַוּוּן לְכוֹן מִן אַתְרָא הַהוּא דְיִתְרְעֵי יְיָ וְתִטְרוּן לְמֶעֱבַד כְּכָל דְּיַלְפוּנְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ועשית על פי הדבר. פירוש לא מבעיא המשפט עצמו שהגידו לך אלא אפילו משפטים אחרים הנבנים על פי שמועה זו, כי כמה משפטים יסתעפו מפרט משפט אחד: (אור החיים)


{יא}  עַל-פִּ֨י הַתּוֹרָ֜ה אֲשֶׁ֣ר יוֹר֗וּךָ וְעַל-הַמִּשְׁפָּ֛ט אֲשֶׁר-יֹֽאמְר֥וּ לְךָ֖ תַּֽעֲשֶׂ֑ה לֹ֣א תָס֗וּר מִן-הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר-יַגִּ֥ידוּ לְךָ֖ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל:

 אונקלוס  עַל מֵימַר אוֹרַיְתָא דִי יַלְפֻנָךְ וְעַל דִינָא דִי יֵימְרוּן לָךְ תַּעְבֵּד לָא תִסְטֵּי מִן פִּתְגָמָא דִי יְחַוּוּן לָךְ יַמִינָא וּשְׂמָאלָא: (אונקלוס)

 יונתן  עַל מֵימַר אוֹרַיְיתָא דְיַלְפוּנְכוֹן וְעַל הִילְכַת דִּינָא דְיֵימְרוּן לְכוֹן תַּעַבְדוּן לָא תִסְטוּן מִן פִּתְגָמָא דִיחַוּוּן לְכוֹן יְמִינָא וּשְמָאלָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ימין ושמאל. אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין (ספרי קנד.), (ז) וכל שכן כשאומר לך על ימין ימין, ועל שמאל שמאל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דהכי פירושו אפילו אם אומר לך על ימין שאתה סבור שהוא שמאל ועל שמאל שאתה סבור שהוא ימין שתשמע לו ולא תתלה את הטעות בו אלא בך כי השם יתברך נותן רוחו על משרתי מקדשו תמיד וישמרם מכל טעות שלא יצא מפיהם כי אם אמת ואם תאמר מנא ליה למדרש כך דלמא כמשמעו שלא תסור מן הדבר ההוא לא לשמאל ולא לימין ויש לומר כיון שהדבר הוא שכלי לא שייך ביה ימין ושמאל לכך דרשו מה שדרשו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  על פי התורה אשר יורוך. בדבר המופלא: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ימין ושמאל. אפילו אם אומר לך על ימין שהוא שמאל או על שמאל שהוא ימין לשון רש"י וענינו אפילו תחשוב בלבך שהם טועים והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך תעשה כמצותם ואל תאמר איך אוכל החלב הגמור הזה או אהרוג האיש הנקי הזה אבל תאמר כך צוה אותי האדון המצוה על המצות שאעשה בכל מצותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר ועל משמעות דעתם נתן לי התורה אפילו יטעו וזה כענין רבי יהושע עם ר"ג ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו (ר"ה כה) והצורך במצוה הזאת גדול מאד כי התורה נתנה לנו בכתב וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות וחתך לנו הכתוב הדין שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר בכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה בין שקבלו פירושו עד מפי עד ומשה מפי הגבורה או שיאמרו כן לפי משמעות המקרא או כוונתה כי על הדעת שלהם הוא נותן (ס"א לנו) להם התורה אפילו יהיה בעיניך כמחליף הימין בשמאל וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול ולשון ספרי (שופטים קנד) אפילו מראין בעיניך על הימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם (הרמב"ן)

 כלי יקר  לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. פירש"י אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל כו', נראה שדקדק זה מדלא קאמר לא תסור ימין ושמאל מן הדבר ומדקאמר ימין ושמאל אחר אשר יגידו לך, ש"מ שהכי קאמר אע"פ שכפי האמת אינו ימין ושמאל זולת מה שהם יגידו לך שהוא ימין ושמאל, ובטעם דבר זה נתקשו המפרשים ונתנו טעמים רבים שנין דין מן דין.

וכפי האמת אין אני רואה שום קושי בדבר, כי כבר אמרו רז"ל (חגיגה ג:) שמא יאמר אדם הואיל והללו מטהרין והללו מטמאין, הללו אוסרין והללו מתירין, היאך אני למד תורה מעתה ת"ל נתנו מרועה אחד (קהלת יב.יא) כלן אל אחד נתנן כו', וקשה הלא הדרא קושיא לדוכתה וסוף סוף היאך אני למד תורה, אלא ביאור הדבר הוא שבכל דבר טומאה וטהרה יש כמה פנים לטהרו, וכמה פנים לטמאו, ואם התורה טהרתו הוא מפני שהצדדים המראים פני טהרה הם מרובים יותר מן הפנים המראים פני טומאה וכן להפך, והוא הדין בדבר מותר ואסור, וכשר ופסול, ומטעם זה אמרו רז"ל (סנהדרין יז.) שאין ממנין לסנהדרין עד שיודע לטהר השרץ מן התורה, וטעמו של דבר שאם לפעמים צריכין להוראת שעה לפסוק נגד התורה משום עת לעשות לה' הפרו תורתך (תהלים קיט.קכו) אז יכול החכם או הנביא לצרף לסברת עת לעשות לה' אותן מיעוט סברות שכבר נדחו מחמת הרוב ולילך אחר המיעוט כהוראת אליהו בהר הכרמל, אבל אם אין החכם או הנביא יודע שום סברא אל ההפך אז לעולם לא יטהרו אפילו בהוראת שעה והרי הוא מחויב לטהרו מטעם סמוך עת לעשות לה' למיעוט סברות הנוטין אל ההפך ואתרע רובא דכנגדו, ואם ב"ד שלמטה פוסקים טהור על דבר שהוא טמא מן התורה הואיל שיש סברות גם לטהרו סמוך רובא של ב"ד שלמטה שהסכימו לטהרו אל מיעוט סברות שיש לו בלאו הכי לטהרו ואתרע רובא של טומאה, כי נתן ה' כח גם לבית דין שלמטה לעשות סברות לכאן ולכאן ונתרבו הסברות הנוטין לצד טהרה וע"כ יפה אמרו רז"ל (חגיגה ג:) עשה אזנך כאפרכסת וקנה לב לשמוע דברי המטהרין ודברי המטמאין, כי כפי האמת כל אדם צריך לכל הסברות כי א"א לו להיות מן הסנהדרין עד אשר יהיה ידו בכל הסברות, ומטעם זה ראוי לקבל מהם אפילו אם אומרים על ימין שהוא שמאל מצד אותן סברות הנוטים גם לצד שמאל וזה דרך נכון מאד.

ואם נפשך לומר שאמרו זה על הדינין, שאין לדיין כ"א מה שעיניו רואות כמ"ש (דבה"י ב' יט.ו) ועמכם בדבר משפט. והוא קאי על מ"ש למעלה בין דין לדין כי הכל לפי ראות עיני הדיין, אז הדבר מבואר מעצמו כי בידו לדון על פי אומד דעתו כמ"ש (זכריה ח.טז) אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. ואמר שפטו, על שלשתן, ובשעריכם, לשון שיעור כי שלשתן צריכין השערה שכלית ואומד הדעת לפי הזמן והמקום והענין, כי לפעמים צריך לשנות האמת מפני השלום וכיוצא, וכן השלום אינו טוב לעצמו בכ"מ כי כנוס לרשעים רע להם ורע לעולם, (סנהדרין עא:) וכן המשפט צריך שיעור ואומד הדעת בדרך שנתבאר. (כלי יקר)


{יב}  וְהָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר-יַֽעֲשֶׂ֣ה בְזָד֗וֹן לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤עַֽ אֶל-הַכֹּהֵן֙ הָֽעֹמֵ֞ד לְשָׁ֤רֶת שָׁם֙ אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ א֖וֹ אֶל-הַשֹּׁפֵ֑ט וּמֵת֙ הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִיִּשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וּגְבַר דִי יַעְבֵּד בִּרְשַׁע בְּדִיל דְלָא לְקַבָּלָא מִן כַּהֲנָא דְקָאֵם לְשַׁמָשָׁא תַמָן קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ אוֹ מִן דַיָנָא וְיִתְקְטֵל גַבְרָא הַהוּא וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִישׁ מִיִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְגַבְרָא דְיַעֲבֵיד בְּזָדְנוּתָא בְּדִיל דְּלָא לְמֵיצַת מִן כַּהֲנָא דְקָאִים לְשַׁמָּשָׁא תַּמָּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן אוֹ מִן דַּיָינָא וְיִתְקְטֵיל גַּבְרָא הַהוּא וּתְפַלּוּן עֲבִיד דְּבִישׁ מִיִּשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ומת האיש ההוא. בית דין ימיתוהו והטעם וכל ישראל ישמעו ויראו וכאשר הזכיר השופט באר המשפטים שהוא חייב לשמרם: (אבן עזרא)

 ספורנו  והאיש אשר יעשה בזדון. שיורה הלכה למעשה נגד הוראת ב''ד הגדול. ומת האיש ההוא. ע''פ ב''ד הגדול ובזה כל העם ישמעו וייראו: (ספורנו)


{יג}  וְכָל-הָעָ֖ם יִשְׁמְע֣וּ וְיִרָ֑אוּ וְלֹ֥א יְזִיד֖וּן עֽוֹד: (ס)

 אונקלוס  וְכָל עַמָא יִשְׁמְעוּן וְיִדְחֲלוּן וְלָא יַרְשִׁיעוּן עוֹד: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל עַמָּא יִשְׁמְעוּן וִידַחֲלוּן וְלָא יַרְשִׁיעוּן תּוּב: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכל העם ישמעו. מכאן, שממתינין לו עד הרגל, (ח) וממיתין אותו ברגל (סנהדרין פט.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) ואם תאמר מאי שנא דהכא פרש"י מכאן שממתינים לו עד הרגל וכו' ומה שנא גבי בן סורר ומורה שפירש"י וכל ישראל ישמעו ויראו מכאן שצריך הכרזה בבית דין וכו' עיין שם והאריך הרא"ם ובסוף כתב אך יש לתמוה דהכא דייק מכל העם ישמעו וייראו שצריך המתנה והכרזה ואלו בבן סורר ומורה לא דייק מקרא דכל ישראל וגומר אלא הכרזה בלבד בלא המתנה ועוד היכי משתמע מהכא המתנה מי כתיב הכא וכל העם יראו וייראו ישמעו וייראו כתיב בשמיעה לבדה משמע עד כאן. יעויין זה בהמפרשים: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  וכל העם ישמעו ויראו. וסמיך ליה אשימה עלי מלך שכן כתיב במלך כל איש אשר ימרה את פיך: ולא יזידון עוד. וסמיך ליה אשימה עלי מלך שכן אמר דוד להכרית מעיר ה' כל פועלי און: (בעל הטורים)


{יד}   שני  כִּֽי-תָבֹ֣א אֶל-הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ נֹתֵ֣ן לָ֔ךְ וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֣בְתָּה בָּ֑הּ וְאָֽמַרְתָּ֗ אָשִׂ֤ימָה עָלַי֙ מֶ֔לֶךְ כְּכָל-הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר סְבִֽיבֹתָֽי:

 אונקלוס  אֲרֵי תֵעוֹל לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ וְתֵירְתַהּ וְתֵיתֵב בַּהּ וְתֵימַר אֱמַנִי עֲלַי מַלְכָּא כְּכָל עַמְמַיָא דִי בְסַחֲרָנָי: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם תֵּיעָלוּן לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן וְתֵרְתוּן יָתָהּ וְתֵיתְבוּן בָּהּ וְתֵמְרוּן נְמַנֵי עֲלָן מַלְכָּא כְּכָל עַמְמַיָא דִבְחַזְרָנוּתָי: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ואמרת אשימה עלי מלך. על דעת רבותינו (ספרי ראה סז, סנהדרין כ א) כמו "ואמור אשימה עלי מלך", והיא מצות עשה, שיחייב אותנו לומר כן אחר ירושה וישיבה, כלשון (דברים כב ח): "ועשית מעקה לגגך" וזולתם. והזכיר "ואמרת", כי מצוה שיבואו לפני הכהנים הלוים ואל השופט, ויאמרו להם 'רצוננו שנשים עלינו מלך'.

ולפי דעתי עוד, שגם זה מרמיזותיו על העתידות, שכן היה כששאלו להם את שאול, אמרו לשמואל (שמואל א ח ה): "שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים", וכן כתוב שם (שמואל א ח כ): "והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו וגו'", כי מה טעם שתאמר התורה במצוה "ככל הגוים אשר סביבותי", ואין ישראל ראויים ללמד מהם ולא לקנא בעושי עולה! אבל זה רמז לענין שיהיה, ולכך באה הפרשה בלשון הבינוני, כאשר פירשתי כבר. (הרמב"ן)

 בעל הטורים  כי תבוא. בגימ' בימי שמואל: וישבתה. מלא ה''א לאחר ה' דורות שאלו מלך: ככל הגוים אשר סביבותי. ולכך שאלו מלך בימי שמואל כי עד עתה לא היה לפלשתים מלך אלא סרנים. אחר פרשת עכו''ם ואשרה כתיב פרשת מלך לומר שהמלך מצווה להסיר האשרות ולבער עכו''ם: (בעל הטורים)

 אור החיים  כי תבא וגו' ואמרת וגו' שום תשים וגו'. מאומרו כי תבא וגו' ואמרת משמע כי לא מצות ה' עליהם למלוך מלך אלא אם יאמרו הרשות בידם, וממה שגמר אומר שום תשים שיעור הלשון מוכיח שמצות ה' היא להמליך עליהם מלך:

ונראה שכוונת הכתובים היא על זה הדרך לפי שיש במינוי המלך ב' גדרים, א' שיהיה המבטח בו להנהיג המלחמות בעוצם חכמתו ולצאת כגבור ביום קרב כסדר מלכי האומות, וזה הוא דבר שנאוי בעיני ה' כי סדר מלכי האומות לא ילכו בהם אחרי כשרון המעשה אלא אחרי תועליות החושיות הגם שלא ימצא בו דבר טוב מהמושכל, גם ישימו בו כסלם ותקותם ומן ה' יסור לבבם, וגדר ב' הוא לכבוד ולתפארת ישראל וכדי שה' יעשה בזכותו כדרך שהיה ה' מושיע ישראל ביד השופטים וביד מלכי ישראל הכשרים, וצא ולמד מדוד המלך וכו', ודבר זה הוא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם:

ולזה בא דברו הטוב כאן ואמר כי תבא וגו' ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים וגו' וזה גדר הראשון שזכרנו, וגמר אומר שום תשים וגו' פירוש לא יקום הדבר הרע הזה, אלא המשימות שתשים הוא על זה הדרך אשר יבחר ה' אלהיך בו, ואמרו רבותינו ז''ל (בתוספתא סנהדרין פ''ג) וז''ל אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי ב''ד של ע' זקנים ועל פי נביא וכו' ע''כ, ומלך המתמנה בסדר זה אינו כסדר מלך המתמנה על הגוים כמו שבא בדבריהם ככל הגוים. וכפי זה מאמר שום תשים היא מצוה ושלילת גדר שכנגד תנאיה, ולזה נתחכם ה' להקדים מאמר ואמרת אשימה וגו' להעירך את אשר יכוין אליו לשלול אותו במאמר שום תשים וגו', שזולת זה לא הייתי מבין שאוסר לשום מלך ככל הגוים, והגם שיאמרו אשר יבחר אין מובן שבא לאסור ככל הגוים ויהיה זה וזה, ולא חש להבין במאמר שום תשים שהוא רשות מכפל שום תשים:

ותמצא שה' הקפיד על ישראל כששאלו בימי שמואל לתת להם מלך (ש''א ח'), והענין קשה למה יקפיד ה' עליהם והלא לו יהיה שכונת ה' בפסוק זה לרשות ולא למצוה סוף סוף הרשות נתונה, וכפי מה שכתבנו יש מקום לה' להקפיד על הדבר כיון שצוה ה' עליהם לבל יאמרו לשום מלך ככל הגוים כמו שפירשנו ושאלו המלך ואמרו (ש''א ח' ה') לשפטינו ככל הגוים לזה הקפיד ה', אבל אם היו שואלים להם מלך כרצונו יתברך לא לכח ולגבורה כדרך הגוים היו מקיימין מצות עשה:

וראיתי בסנהדרין פרק כהן גדול (כ':) שנחלקו רבותינו ז''ל וז''ל רבי יהודה אומר ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה רבי נהוראי אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן שנאמר ואמרת אשימה עלי מלך וגו' ע''כ, ודברינו עולין לדברי ר' יהודה ולא לדברי ר' נהוראי, והגם שהלכה כרבי יהודה וכן פסק רמב''ם בפ''א מהלכות מלכים אף על פי כן צריך ליישב הכתוב לסברת רבי נהוראי שפשט אומרו שום תשים יגיד שמצות ה' לשום מלך:

ואפשר לומר כי אם ישראל יהיו כשרים ולא ישאלו מלך והיה ה' למלך עליהם כדרך אומרו (ש''א י''ב) וה' אלהיכם מלככם, גם ה' יחפוץ להיות מלך ישראל הוא לבדו, אבל אם ישראל יכנסו בגדר שאלה שחפצים במלך עליהם אז מצות המלך עליהם לעשותו כאומרו שום תשים, ולזה לא אמר הכתוב שום תשים אלא אחר מאמר ואמרת אשימה וגו', וכפי זה אפילו אליבא דרבי נהוראי יפרש שום תשים מצוה אחר שיאמרו אשימה וגו': (אור החיים)

 ספורנו  אשימה עלי מלך ככל הגוים. שתהי' המלכות לו ולזרעו לא כענין השופטים שהיה השופט מולך הוא בלבד אבל לא זרעו אחריו. ועל מנוי שופט למלך בזה האופן נצטוו בביאתם לארץ כאמרו ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה: (ספורנו)


{טו}  שׂוֹם תָּשִׂ֤ים עָלֶ֨יךָ֙ מֶ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ מִקֶּ֣רֶב אַחֶ֗יךָ תָּשִׂ֤ים עָלֶ֨יךָ֙ מֶ֔לֶךְ לֹ֣א תוּכַ֗ל לָתֵ֤ת עָלֶ֨יךָ֙ אִ֣ישׁ נָכְרִ֔י אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-אָחִ֖יךָ הֽוּא:

 אונקלוס  מַנָאָה תְמַנֵי עֲלָךְ מַלְכָּא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ בֵּהּ מִגוֹ אַחָיךְ תְּמַנֵי עֲלָךְ מַלְכָּא לֵת לָךְ רְשׁוּ לְמַנָאָה עֲלָךְ גְבַר נוּכְרַי דִי לָא אֲחוּךְ הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  תִּתְבְּעוּן אוּלְפַן מִן קֳדָם יְיָ וּמִבָּתַר כְּדֵין תִּמְנוּן עֲלֵיכוֹן מַלְכָּא לֵית לְכוֹן רְשׁוּ לְמַנָּאָה עֲלֵיכוֹן גְּבַר חִילוֹנַי דְלָא מִן אֲחוּכוֹן הוּא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  שום תשים. רשות אשר יבחר ע''פ נביא או משפט האורים והטעם לא אשר תבחר אתה: לא תוכל. מדרך האמת לא אחיך שאיננו ממשפחת ישראל ולא אדומי אע''פ שכתוב בו אחיך ובעבור כי הסוסים בימים ההם היו מוציאים ממצרים והעד דברי שלמה ותצא מרכבה ממצרים והנה יצטרך למען הרבות סוסיו שיחטיא העם לשוב אל מצרי' וזה דבר ברור כי השם גאלם משם ובשובם יחללו השם ואורי' הנביא בסכנת הנפש ברח לשם גם ירמיהו בעל כרחו הלך לשם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם אשר יבחר ה' אלהיך בו.

על דעת המפרשים, שיהיה נבחר על פי נביא או במשפט האורים, יצוה הכתוב תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו, כי הוא יבחר ולא אתה. ובספרי: "שום תשים עליך מלך - מת מנה אחר תחתיו, מלך - ולא מלכה, אשר יבחר ה' אלהיך - על פי נביא".

אם כן, מה טעם להזהיר "לא תוכל לתת עליך איש נכרי", והשם לא יבחר בנכרי?

אבל לדעת רבותינו יש בכתוב הזה תנאי נסתר, יאמר שום תשים עליך המלך שיבחר השם בו אם תוכל לעשות כן שיענך השם בנביאים, אבל איש נכרי לא תוכל לתת עליך לעולם.

ועל דרך הפשט אמרו: שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו, ולא אשר שנא ה' אלהיך, כי הוא בחר בישראל ולהיות המולך מבחוריו ולא מקרב העמים אשר שנא.

ודעתי בדרך הפשט, כי טעם "אשר יבחר" שכל מולך על עמים מאת האלהים היא לו, כענין שכתוב (דניאל ד כט): "די שליט עלאה במלכות אנשא ולמאן די יצבא יתננה". וכך אמרו (ב"ב צא) אפילו ריש גרגותא מן שמיא מוקמי ליה. יאמר "שום תשים עליך מלך, כל אשר יהיה נגזר מן השמים שימלוך, ואם הוא מקטני שבטי ישראל ומשפחתו הצעירה; אבל איש נכרי לא תמליך עליך לעולם". וכן על דרך הפשט "המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו", כל שיבנו שם בית המקדש לה', הכל מרצון ה'. (הרמב"ן)

 בעל הטורים  שום תשים עליך. בגי' שלשים מעלות. לומר שהמלכות נקנית בל' מעלות: מקרב אחיך. בגימט' משבט יהודה: (בעל הטורים)

 כלי יקר  שום תשים עליך מלך וגו'. רבים אומרים מי יראנו טוב ביאור מספיק על הספק הגדול הנופל על מצוה זו, שאם היה רצון ה' שלצדק ימלוך מלך כשיחפצו הם א"כ למה נתרעם עליהם שמואל הנביא וה' עמו כששאלו להם מלך משמע שהיה דבר נתעב בעיני ה'. וי"א שהתרעומת היה על שאמרו לשפטינו ככל הגוים שישפוט אותם בנימוסי הגוים. וי"א שאין פרשה זו מצוה אלא הודעת דברים שהקב"ה מגיד מראשית אחרית שכך יבקשו ישראל לעתיד והתיר להם ה' ומהרי"א האריך בויכוח זה.

ואומר אני דעתי בקצרה, שהרצון האלהי היה שלצדק ימלוך מלך עליהם כדי להטיל מוראו על כלם כאמרו רז"ל (אבות ג.ב) הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה כו', ולא לצורך המשפטים שהרי היו בתי דינים קבועים בכל עיר אלא לצורך קיבוץ ותיקון המדינות ואך באופן זה שתהיה אימת מלכות עליהם כי בזה רצה ה' וכן אמר ליהושע (דברים לא.כג) כי אתה תביא את העם הזה, טול מקל והך על קדקדם. לכך נאמר כי תבוא אל הארץ וגו', כי לאחר ירושה וישיבה ישמן ישורון ויבעט ואיש הישר בעיניו יעשה כשאין מלך בישראל, ואז ודאי יאמרו השרידים אשר ה' קורא כי עת לעשות לשאול מלך ואמרת אשימה עלי מלך שיהיה מוראו עלי כי כן משמע לשון עלי שיהיה עליון עלי ומושל ורודה בי בחזקת היד, ככל הגוים אשר סביבותי, לעשות כמתוקנים שבהם שאינן בועטים במלכיהם ומקבלים עליהם מרות ומציאת זמנינו יוכיח. וע"ז נאמר שום תשים עליך מלך כי שאלה זו כהוגן כשיהיה עליך מלך דהיינו אימתו עליך כמובן ממלת עליך.

אבל בימי שמואל לא דברו נכונה, כי אמרו תנה לנו מלך (שמואל א' ח.ו) לא אמרו עלינו מלך אלא לנו, כי לא רצו לקבל מרות שיהיה מוראו עלינו אלא יהיה לנו מסור בידינו להקים מלכין ולהעדי מלכין, והיוצא לנו מזה שבעל כרחו יחניף לנו וע"כ אמרו לשפטינו ככל הגוים (שם ח.ה) כי עיקר צורך החנופה היא במשפטים וכמנהג ארצות אלו שמקבלים איזה רב על זמן ידוע כדי שלא יהא אימתו עליהם ואדרבה אימתם על הרב, וע"כ הוא מוכרח להחניף להם כדי שלא ידחוהו. וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך, כי עיקר האשמה במלת לנו לשפטינו כ"א יהיה לנו ולא עלינו איך יהיה שופטינו. ויאמר ה' אל שמואל שמע בקולם וגו' כי לא אותך מאסו (שם ח.ז), כי אדרבה זה שבחך כי אתה מוחזק אצלם שאין אתה מחניף להם ע"כ בקשו במקומך מלך שיחניף להם בהכרח, ובזה מאסו אותי ולא שאלו על פי התורה כי כל חפצם שהמלך יבטל רצוני מפני רצונם. וז"ש ממלוך עליהם, ר"ל בזה מאסו אותי מה שלא רצו שימלוך עליהם המלך. ועתה שמע בקולם אך כי העד תעיד בהם והגדת להם משפט המלך אשר ימלוך עליהם. (שם ח.ט) דווקא עליהם ולא להם כי באלה חפצתי נאם ה'. ויאמר זה יהיה משפט המלך אשר ימלוך עליכם (שם ח.יא) כי אף אם לא תבחרוהו כ"א לכם מ"מ סופו שבחמה שפוכה ימלוך עליכם ואת בניכם יקח וגו', וזה עונש שלכם על שלא שאלתם כהוגן וזעקתם ביום ההוא מלפני מלככם אשר בחרתם לכם (שם ח.יח) ר"ל ולא עליכם ותאמרו דרך וידוי שעלה בידכם הפך ממה שבקשתם. וימאנו העם וגו' ויאמרו לא כי אם מלך יהיה עלינו (שם ח.יט), מה שאמרו לא, היינו דרך וידוי אמרו כן לאמר לא נחפוץ מלך עוד בדרך אשר שאלנוהו תחלה לאמר תנה לנו מלך. כי אם מלך יהיה עלינו כאשר דבר ה'. וכן נאמר אח"כ כי יספנו על חטאתינו לשאל לנו מלך (שם יב.יט) ורצו לומר בתחילה קודם ששמענו העונש. ופי' זה יקר. ומובן שנוי הלשון בין עלינו ללנו ומצד דקדוק רז"ל שאמרו שתהא אימתו עליכם (כתובות יז.) כי עיקר המצוה תלויה בזה.

ומ"ש ויאמר ה' אל שמואל, שמע בקולם וגו' והמלכת להם מלך (שמואל א' ח.כב) והל"ל עליהם, לפי שקבלת המורא תלוי במקבלים ולא ה' פעל זאת אלא נתן להם מלך שהיה שוה להם לבלתי רום לבבו מאחיו ע"כ אמר בשעת מעשה להם, אבל מ"מ לישראל לא היה נכון לומר כן כ"א כדבר ה' שאמר ואמרת אשימה עלי מלך כך היה להם לומר. (כלי יקר)


{טז}  רַק֘ לֹֽא-יַרְבֶּה-לּ֣וֹ סוּסִים֒ וְלֹֽא-יָשִׁ֤יב אֶת-הָעָם֙ מִצְרַ֔יְמָה לְמַ֖עַן הַרְבּ֣וֹת ס֑וּס וַֽיהֹוָה֙ אָמַ֣ר לָכֶ֔ם לֹ֣א תֹֽסִפ֗וּן לָשׁ֛וּב בַּדֶּ֥רֶךְ הַזֶּ֖ה עֽוֹד:

 אונקלוס  לְחוֹד לָא יַסְגֵי לֵהּ סוּסָוָן וְלָא יָתֵב יָת עַמָא לְמִצְרָיִם בְּדִיל לְאַסְגָּאָה לֵהּ סוּסָוָן וַיְיָ אֲמַר לְכוֹן לָא תוֹסְפוּן לְמִתוּב בְּאֹרַח הָדֵין עוֹד: (אונקלוס)

 יונתן  לְחוֹד לָא יִסְגוּן לֵיהּ עַל תְּרֵין סוּסְוָון דִּלְמָא יִרְכְּבוּן רַבְרְבָנוֹי עֲלֵיהוֹן וְיִתְגָאוּן וְיִתְבַּטְלוּן מִפִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא וִיחוֹבוּן חוֹבַת גָּלוּתָא לְמִצְרַיִם וַיְיָ אָמַר לְכוֹן לָא תוֹסְפוּן לְמֵתוּב בְּאָרְחָא הָדֵין תּוּב: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא ירבה לו סוסים. אלא כדי (ט) מרכבתו, שלא ישיב את העם מצרימה, שהסוסים (י) באים משם, כמו שנאמר בשלמה, ותעל ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף וסוס בחמשים ומאה (מלכים-א י, כט. סנהדרין כא:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) מדכתיב לו דמשמע לו הוא דלא ירבה שיהיו לו סוסים בטלים אבל כדי הצריך לו מותר דהיינו כדי מרכבתו: (י) והואיל וסוסים באים משם ודאי ישלח המלך שם עבדיו שיהיו תמיד שם כדי שישלחו סוסים טובים ונמצא שישובו למצרים ויהיו דרים שם (סמ"ג) אבל יש לתמוה על כמה קהלות השוכנים שם וכו' והאריך בזה ותירץ משם הר"ר אליעזר ממי"ץ שאמר לא תוסיפו לשוב בדרך הזה עוד לא אסרה תורה אלא בדרך הזה כלומר מארץ ישראל למצרים אבל משאר ארצות מותר ונכון הוא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא תוסיפון. מצוה היתה ולא נכתבה ויש אומרים מטעם לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם וזאת דרך אחרת: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לא ירבה לו סוסים. אלא כדי מרכבתו כדי שלא ישיב את העם מצרימה שהסוסים באים משם שנאמר (מלכים א י כט) ותעלה ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף לשון רש"י והוקשה לי בזה כי אמרו בירושלמי בסוף סנהדרין (סוף פ"י) לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה לפרקמטיא ולכבוש הארץ ואם ישלח המלך ויקנה משם הסוסים והרכב סחורה היא זו ומותר ויתכן שדרך הכתוב כי הזהיר לא ירבה לו סוסים אפילו מארצו ומארץ שנער או בדרך סחורה המותרת שלא יבטח על רכבו כי רב ועל פרשיו כי עצמו מאוד אבל יהיה מבטחו בשם אלהיו ואחר כך הזהיר על המלך שלא ישיב את העם מצרימה שיהיו לו שם מעבדיו ומעמו שרי מקנה יושבים בערי הרכב למען הרבות סוס כענין שנאמר בשלמה (מלכים א ט יט) ואת כל ערי המסכנות אשר היו לשלמה ואת ערי הרכב וגו' וכן היו לו במצרים כמו שאמר (שם י כח) ומוצא הסוסים אשר לשלמה ממצרים ומקוה סחרי המלך וגו' שלא היה אדם רשאי להוציא ממצרים סוסים שלא ברשות מלך מצרים והיו נותנים לו מכס מהם ונתן פרעה לשלמה מוצא הסוסים לומר שיוציא הוא כרצונו והוא שיתן הרשות לאשר ירצה ויהא המכס שלו והיו לו שם הסוחרים עומדים במצרים קונים הסוסים כולם ושולחים אל אדוניהם כרצונו ומוכרים האחרים לשאר מלכי הארץ והוא שאמר (שם פסוק כט) וכן לכל מלכי החתים ולכל מלכי ארם בידם יוציאו כלומר על ידי סוחרי שלמה יוציאו אותם ולו יתנו המכס וטעם רק לומר אף על פי שתשים עליך מלך ככל הגוים אשר סביבותיך רק לא יהיה כמלכיהם שלא ירבה סוסים כאשר יעשו הם שכל חפצם במלכים למען הרבות להם סוסים ופרשים וטעם וה' אמר לכם כי השם אומר לכם שלא תוסיפון לשוב בדרך מצרים וכן כאשר צוך ה' אלהיך (לעיל ה טז) שהוא מצוה אותך כן או "אמר לכם" שאמר לי כן לצוות אתכם כדרך ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה וגו' (שמות יא ד) ועל דרך רבותינו (ירושלמי סוכה פ"ה ה"א) כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (שמות יד יג) מצוה ומשה הזכיר וה' אמר לכם שלא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד וכבר פירשתיו (שם) וטעם המצות הזאת מפני שהיו המצרים והכנענים רעים וחטאים לה' מאד כמו שאמר (ויקרא יח ג) כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וגו' והנה רצה ה' שלא ילמדו ישראל ממעשיהם והכרית בכנענים כל נשמה (להלן כ טז) ואמר (שמות כג לג) לא ישבו בארצך והזהיר במצרים שלא נשב אנחנו שם בארצם (הרמב"ן)


{יז}  וְלֹ֤א יַרְבֶּה-לּוֹ֙ נָשִׁ֔ים וְלֹ֥א יָס֖וּר לְבָב֑וֹ וְכֶ֣סֶף וְזָהָ֔ב לֹ֥א יַרְבֶּה-לּ֖וֹ מְאֹֽד:

 אונקלוס  וְלָא יַסְגֵי לֵהּ נְשִׁין וְלָא יִטְעֵי לִבֵּהּ וְכַסְפָּא וְדַהַבָא לָא יַסגֵי לֵהּ לַחֲדָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא יִסְגוּן לֵיהּ נְשִׁין עַל תַּמְנַסְרֵי דְּלָא יִטְעוּן לִבֵּיהּ וְכַסְפָּא וְדַהֲבָא לָא יִסְגֵי לֵיהּ דְּלָא יִתְרוֹמָם לִבֵּיהּ לַחֲדָא וְיִמְרוֹד בֶּאֱלָהָא שְׁמַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא ירבה לו נשים. אלא שמונה עשרה, שמצינו שהיו לו לדוד שש נשים, ונאמר לו, ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה (שמואל-ב יב, ח.): וכסף וזהב לא ירבה לו מאד. אלא כדי ליתן (כ) לאכסניא (גאסטפריינדשאפט) (ס"א לאפסניא) (מאלצייט) (סנהדרין שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) מדכתיב לו דמשמע לו הוא דלא ירבה שרוצה ליתן לאוצר שלו אלא כדי ליתן לאכסניא פירוש סיפוק לחיילותיו ולפרשיו ולעבדיו במאכל ובמשתה ומלבושים וכל הצריך להם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ולא יסור לבבו. כי ילך אחרי תאותו: וכסף וזהב לא ירבה לו. שלא יעניש את ישראל והנה שלמה שנתן הכסף כאבנים בירושלים מרוב אהבתו לממון התרעמו עליו ישראל ואמרו אביך הכביד את עולנו ויש אומרים בעבור הבנינים התרעמו ואין זה אמת כי הגרים בנו הבית כי כן כתוב והנה אדוניהם שהי' על המס רגמוהו במותו: (אבן עזרא)


{יח}  וְהָיָ֣ה כְשִׁבְתּ֔וֹ עַ֖ל כִּסֵּ֣א מַמְלַכְתּ֑וֹ וְכָ֨תַב ל֜וֹ אֶת-מִשְׁנֵ֨ה הַתּוֹרָ֤ה הַזֹּאת֙ עַל-סֵ֔פֶר מִלִּפְנֵ֖י הַכֹּֽהֲנִ֥ים הַֽלְוִיִּֽם:

 אונקלוס  וִיהֵי כְמִתְּבֵהּ עַל כָּרְסָא מַלְכוּתֵהּ וְיִכְתּוֹב לֵהּ יָת פַּתְשֶׁגֶן אוֹרַיְתָא הָדָא עַל סִפְרָא מִן קֳדָם כָּהֲנַיָא לֵוָאֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי אִין נְיַיח הוּא בְּמִצְוָותָא דְאוֹרַיְיתָא יָתֵיב לְרוֹחֲצָן עַל כּוּרְסֵי מַלְכוּתֵיהּ וְיִכְתְּבוּן לֵיהּ סָבַיָא יַת פַּרְשָׁא אוֹרַיְיתָא הָדָא עַל סִפְרָא מִן קֳדָם כַּהֲנַיָא דְּמִן שֵׁבֶט לֵוִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיה כשבתו. אם עשה כן, כדאי (ל) הוא שתתקיים מלכותו: את משנה התורה. שתי ספרי תורות, אחת שהיא מונחת בבית גנזיו, ואחת שנכנסת ויוצאת עמו (סנהדרין שם), ואונקלוס תרגם פתשגן, פתר משנה לשון שנון ודבור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דאם לא כן והיה כשבתו למה לי דהל"ל וכתב לו את משנה התורה וגו' דודאי קודם לכן אינו מחוייב יותר משאר ישראל אלא שהוא מוסב אלעיל שהכתוב מבשרו שאם יעשה כן שתתקיים מלכותו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והיה כשבתו. בתחלת מלכותו: משנה. נסחה שנית: (אבן עזרא)

 כלי יקר  והיה כשבתו על כסא ממלכתו. פירש"י אם עשה כן כדאי הוא שתתקיים מלכותו. רמז לדבר כס"א ר"ת כסף סוס אשה בזכות שיהיה נזהר בשלשתן יזכה לישב על כסא ה' וכמ"ש (דבה"י א' כט.כג) וישב שלמה על כסא ה'. ולפיכך צריך להזהר מן הדברים המסירים לבו מן ה' ומבדילין בינו לבינו כי הרבות כסף וזהב מביאו לידי שכחת ה' וכמ"ש (דברים ח.יג–יד) וכסף וזהב ירבה לך וגו' ורם לבבך ושכחת את ה'. וכן רבוי סוסים סבה להסיר בטחונו מה' ויבטח בסוס ורכב כמ"ש (ישעיה לא.א) הוי היורדים מצרים לעזרה ועל סוסים ישענו. וז"ש ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס. אין האיסור בלכתם מצרימה לסחורה אלא עיקר האיסור הוא בעבור שריבוי הסוסים מסיר ממנו הבטחון בה', על כן צוה שלא ישיב העם מצרימה כדי להרבות סוס כאילו היה כל בטחונו בסוס ורכב אבל לשאר סחורות מותר ללכת מצרימה וטעם זה יקר יותר ממה שדברו בזה כל המפרשים וכן רבוי נשים גורמים להטות לבבו מעם ה' כדרך שנעשה לשלמה.

ואמר וכתב לו את משנה התורה הזאת וגו'. כדי שיקרא בו וידע להזהר משלש אלה, כנגד רבוי הכסף אמר לבלתי רום לבבו מאחיו כי הכסף מביא רום לב, וכנגד ריבוי הנשים אמר לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל כדרך שאמר למעלה ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו, וכנגד רבוי הסוסים אמר למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל. לומר שאם יבטח בסוס ורכב ימות במלחמה כי שקר הסוס לתשועה וברוב חילו לא ימלט נפשו אבל אם יבטח בתשועת ה' יאריך ימים ולא ימות.

ואמר בקרב ישראל, לומר שהבוטח בסוס ורכב מבקש ישועה ועזר מארצות העמים ולא בקרב ישראל כדרך שנאמר (ישעיה לא.א) הוי היורדים מצרימה לעזרה וגו' אבל אם לא ירבה לו סוסים אז ימצא התשועה בקרב ישראל ולא מארצות העמים. ורמז עוד שישראל נושע בה' המתהלך בקרב ישראל כמ"ש (דברים כג.טו) כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך. ור"ל שיאריך ימים וגו' ממי שהוא בקרב ישראל. (כלי יקר)


{יט}  וְהָֽיְתָ֣ה עִמּ֔וֹ וְקָ֥רָא ב֖וֹ כָּל-יְמֵ֣י חַיָּ֑יו לְמַ֣עַן יִלְמַ֗ד לְיִרְאָה֙ אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֔יו לִשְׁמֹ֠ר אֶת-כָּל-דִּבְרֵ֞י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את וְאֶת-הַֽחֻקִּ֥ים הָאֵ֖לֶּה לַֽעֲשׂתָֽם:

 אונקלוס  וּתְהֵי עִמֵהּ וִיהֵי קָרֵי בֵהּ כָּל יוֹמֵי חַיוֹהִי בְּדִיל דְיֵלַף לְמִדְחַל קֳדָם יְיָ אֱלָהֵהּ לְמִטַּר יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא וְיָת קְיָמַיָא הָאִלֵין לְמֶעְבָּדְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְהֵי גַבֵּיהּ וִיהֵי קָרֵי בֵּיהּ כָּל יוֹמֵי חַייוֹי מִן בִּגְלַל דְּיַלִּיף לְמִדְחַל מִן קֳדָם יְיָ אֱלָהֵיהּ לְמִנְטַל יַת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא הָדָא וְיַת כָּל קְיָימַיָא הָאִלֵּין לְמֶעֱבַדְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  דברי התורה. (מ) כמשמעו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) הוצרך לפרש זה כמשמעו משום שפירש אחר כך ולבלתי סור מן המצוה אפילו על מצוה קלה של נביא אבל אי דברי תורה לאו כמשמעו הוה אמינא ולבלתי סור מן המצוה היינו כמשמעו ר"ל דברי תורה ממש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והיתה עמו. התורה: וקרא בו. בספר: ליראה. הוא בעצמו: לשמור את כל דברי. כי הוא יתקן המעוותים בכחו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והיתה עמו. התורה הנזכרת וקרא בו בספר הנזכר ועל דרך האמת והיתה עמו התורה עצמה תהיה עמו כדרך וה' נתן חכמה לשלמה (מלכים א ה כו) ואומר וישב שלמה על כסא ה' למלך (דהי"א כט כג) (הרמב"ן)

 ספורנו  למען ילמד ליראה. בחלק העיוני ממנה המורה במופת את גודל והשגחת האל יתעלה אשר בידיעת זה תתחייב המורא: (ספורנו)


{כ}  לְבִלְתִּ֤י רוּם-לְבָבוֹ֙ מֵֽאֶחָ֔יו וּלְבִלְתִּ֛י ס֥וּר מִן-הַמִּצְוָ֖ה יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֑אול לְמַ֩עַן יַֽאֲרִ֨יךְ יָמִ֧ים עַל-מַמְלַכְתּ֛וֹ ה֥וּא וּבָנָ֖יו בְּקֶ֥רֶב יִשְׂרָאֵֽל: (ס)

 אונקלוס  בְּדִיל דְלָא יְרִים לִבֵּהּ מֵאֲחוֹהִי וּבְדִיל דְלָא יִסְטֵּי מִן תַּפְקֶדְתָּא יַמִינָא וּשְׂמָאלָא בְּדִיל דְיוֹרֵךְ יוֹמִין עַל מַלְכוּתֵהּ הוּא וּבְנוֹהִי בְּגוֹ יִשְׂרָאֵל: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  מְטוּל דְּלָא יָגִיס לִבֵּיהּ יַתִּיר מִן אָחוֹי וּמְטוּל דְּלָא יִסְטֵי מִן תַּפְקֵידְתָּא לְיַמִינָא וְלִשְמָאלָא מִן בִּגְלַל דְּיִנְגוֹד יוֹמִין עַל מַלְכוּתֵיהּ הוּא וּבְנוֹי בֵּינֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולבלתי סור מן המצוה. אפילו מצוה קלה של נביא: למען יאריך ימים. מכלל הן אתה שומע לאו, (נ) וכן מצינו בשאול, שאמר לו שמואל שבעת ימים תוחל עד בואי אליך (שמואל-א י, ח.), להעלות עולה וגו', וכתיב ויוחל שבעת ימים (שם יג, ח.), ולא שמר הבטחתו לשמור כל היום, ולא הספיק להעלות העולה, עד שבא שמואל ואמר לו נסכלת כאשר לא שמעת וגו' (שם יג.) ועתה ממלכתך לא תקום (שם יד.), הא למדת, שבשביל מצוה קלה של נביא, נענש: הוא ובניו. מגיד שאם בנו הגון למלכות, הוא קודם לכל אדם (הוריות יא:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) כלומר מכאן למד שמואל הנביא שהעובר על מצות הנביא לא יאריך ימים על ממלכתו ואמר לשאול נסכלת כאשר לא שמעת וגומר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לבלתי רום לבבו. אם היה חפשי מהמצות: ולבלתי סור. כי אם לא ילמד לא ידע מה המצוה ושכרו למען יאריך ימים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לבלתי רום לבבו מאחיו. נרמז בכאן בתורה איסור הגאות כי הכתוב ימנע את המלך מגאות ורוממות הלב וכל שכן האחרים שאינן ראויים לכך כי בראוי להתרומם ולהתגדל יזהירנו להיות לבבו שפל ככל אחיו הקטנים ממנו כי הגאוה מדה מגונה ונמאסת אצל האלהים אפילו במלך כי לה' לבדו הגדולה והרוממות ולו לבדו התהלה ובו יתהלל האדם כענין המבואר על יד המלך שלמה (משלי טז ה) תועבת השם כל גבה לב וכתיב (ירמיהו ט כג) כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי וגו' (הרמב"ן)

 בעל הטורים  לבלתי רום לבבו מאחיו. הפ' מתחיל ומסיים בל' רמז שיצא מלכות מיהודה ששמו עולה ל' ול' מעלות במלכות ודוד בן ל' שנה במלכו ולכך אמר שירה שמתחלת בל' והוא למנצח לעבד ה' לדוד:למען יאריך ימים. מלך שמלך בן ל' יאריך ימים ולא שאול. ולכך סמך לא יהיה לכהנים ואחריו פרשת אוב דמשום מעשה דנוב עיר הכהנים ומשום ששאל באוב נטרד ממלכותו: (בעל הטורים)

 אור החיים  לבלתי רום לבבו. פירוש על דרך אומרם ז''ל (אבות פ''ו מ''א) ומלבשתו ענוה ויראה, והוא אומרו כי באמצעות קריאת התורה לא ירום לבבו וגו', וכנגד היראה אמר לפני זה למען ילמד ליראה: (אור החיים)

 דעת זקנים  לבלתי רום לבבו מאחיו. זה נתינת טעם לכסף וזהב לא ירבה לו ולבלתי סור מן המצו' זו נתינת טעם לוכתב לו את משנה התורה הזאת לספר תורה התלוי בזרועו ויוצא ונכנס עמו ושמעתי כי אותו ס"ת התלוי בזרועו לא היה כתוב בו כי אם עשרת הדברים ולפי שיש מן אנכי עד לרעך תרי"ג אותיות כנגד תרי"ג מצות קרוי ס"ת: (דעת זקנים)

דברים פרק-יח

{א}   שלישי  לֹא-יִֽהְיֶ֠ה לַכֹּֽהֲנִ֨ים הַֽלְוִיִּ֜ם כָּל-שֵׁ֧בֶט לֵוִ֛י חֵ֥לֶק וְנַֽחֲלָ֖ה עִם-יִשְׂרָאֵ֑ל אִשֵּׁ֧י יְהֹוָ֛ה וְנַֽחֲלָת֖וֹ יֹֽאכֵלֽוּן:

 אונקלוס  לָא יְהֵי לְכָהֲנַיָא לֵוָאֵי כָּל שִׁבְטָא דְלֵוִי חֳלָק וְאַחֲסָנָא עִם יִשְׂרָאֵל קֻרְבָּנַיָא דַיְיָ וְאַחֲסַנְתֵּהּ יֵיכְלוּן: (אונקלוס)

 יונתן  לָא יְהֵי לְכַהֲנַיָא דְּמִן שֵׁבֶט לֵוִי חוּלַק וְאַחְסָנָא עִם אָחוֹי קוּרְבָּנַיָא דַיְיָ וּבְאַחֲסַנְתְּהוֹן יֵיכְלוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל שבט לוי. בין תמימין בין (ס) בעלי מומין: חלק. בביזה: ונחלה. בארץ: אשי ה'. קדשי המקדש (ס"א קדשי הקדשים): ונחלתו. אלו קדשי הגבול, (ע) תרומות ומעשרות, אבל. (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דאם לא כן למה לי כל שבט לוי כיון שכתיב לפניו לכהנים הלוים אלא לרבות בין תמימים כו' ואם תאמר למה איצטריך מיעוט לבעלי מומין והא לעיל בפרשת צו כתיב כל זכר בבני אהרן יאכלנה ופירש רש"י כל זכר אפילו בעל מום כו' ר"ל שגם הם יחלקו בקרבנות ופשיטא שלא ינחלו דמשום זה ינתן להם חלק בקרבנות ויש לומר לפי שקדשי הגבול כגון תרמה וביכורים בכור וחלה וזרוע וכו' שיש לבעלים טובת הנאה בקרבנותיהן שהם יכולין ליתן לאיזה כהן שירצו ולרוב הם נותנין לתמימים שיכולין להקריב ולא לבעלי מומין שאינם יכולין להקריב הוה אמינא שיטלו חלק בארץ לכך צריך מיעוט: (ע) ר"ל קדשים שמביאין מן הגבול ומה הם ומפרש תרומות ומעשרות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא יהיה לכהנים הלוים. כאשר הזכיר משפטי המלך שהוא השופט הזכיר גם משפט הכהנים שהם מורי התורה ואחר שאמר שאין להם נחלה יקחו מאת הזובח הזרוע והלחיים והקיבה הזרוע מהגוף והלחיים שהלשון ביניהם מהראש והקיבה מהקרב ודרך דרש כי הכהן הוא שוחט השלמים הזרוע שכר זרועו בשחיטה והלחיים שכר הברכה והקיבה שכר הבדיקה ועל דרך הפשט כי אלה טובים משאר הבשר גם הזכיר דברי לוי כי גם הם יורו התורה בשערים והעד דברי הימים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אשי ה'. קדשי המקדש נחלתו אלו קדשי הגבול תרומות ומעשרות אבל נחלה גמורה לא יהיה לו בקרב אחיו ובספרי דרשו ונחלה לא יהיו לו זו נחלת שאר בקרב אחיו זו נחלת שבעה ואיני יודע מה הוא ונראה לי שארץ כנען שמעבר הירדן ואילך נקראת ארץ חמשה עממין ושל סיחון ועוג שני עממין אמורי וכנעני ונחלת שאר לרבות קיני וקנזי וקדמוני שוב נמצא בדברי רבי קלונימוס הכי גרסינן בספרי (שופטים קסד) ונחלה לא יהיה לו אלו נחלת חמשה בקרב אחיו אלו נחלת שבעה נחלת חמשה שבטים ונחלת שבעה שבטים ומתוך שמשה ויהושע לא חלקו נחלה אלא לחמשה שבטים בלבד שכן משה הנחיל לראובן וגד ולחצי שבט מנשה ויהושע הנחיל ליהודה ואפרים ולחצי שבט מנשה ושבעה אחרים נטלו מאיליהן אחרי מות יהושע מתוך כך הזכיר חמשה לבד ושבעה לבד כל זה לשון רש"י וכבר פירשתי העיקר בפרשת קדש לי (שמות יג ה) כי נחלת חמשה עממין הנזכרים בפסוק כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני והחתי והאמורי והחוי והיבוסי אשר נשבע לאבותיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש והם עיקר נחלת ישראל שהיתה ארצם זבת חלב ודבש אבל השנים הנשארים והם הפרזי והגרגשי אין ארצם זבת חלב ודבש ואינה חייבת בבכורים ולכך הזכיר בלויים שלא יטלו חלק עם ישראל בעיקר נחלתם בארץ הטובה שהיא נחלת החמשה וגם לא בנחלת השבעה שהם השנים הנשארים אף על פי שאין ארצם טובה ואינה חשובה בעיני ישראל כל כך ודבר ברור הוא בראיות שכתבתי שם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  לא יהיה לכהנים. סמך לפרשת מלך כי על פי כהן גדול המלך הוא נמשח והקדים מלך שגדול הוא ממנו ועוד רמז שעל הנשיא יהיה העולה והמנחה והנסך ועור מה כהן ולוי נוטלין מעשר כך המלך צאנכם יעשר: אשי ה' ונחלתו. וכתיב בתריה וזה יהיה משפט הכהנים דכהנים משלחן גבוה קא זכו: הלוים. בגימ' אדנ''י הוי''ה וזהו ה' הוא נחלתו: (בעל הטורים)

 אור החיים   לא יהיה לכהנים וגו' ונחלה לא יהיה וגו'. כפל הכתוב הענין לומר שהגם שעברו ונתנו להם נחלה אותה נחלה לא תקום לזכותם, והוא אומרו ונחלה לא יהיה וגו'. וטעם סמיכות מצוה זו למצות המלך, לומר שהמלך שוה לעם במצות האמורים בענין לתת להם מתנותיהם ולא ירום לבבו מאחיו לבלתי סור מן המצוה שמצוה ה' לכללות ישראל: (אור החיים)


{ב}  וְנַֽחֲלָ֥ה לֹא-יִֽהְיֶה-לּ֖וֹ בְּקֶ֣רֶב אֶחָ֑יו יְהֹוָה֙ ה֣וּא נַֽחֲלָת֔וֹ כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר-לֽוֹ: (ס)

 אונקלוס  וְאַחֲסָנָא לָא יְהֵי לֵהּ בְּגוֹ אֲחוֹהִי מַתְּנָן דִיהַב לֵהּ יְיָ אִנוּן אַחֲסַנְתֵּהּ כְּמָא דִי מַלִיל לֵהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְאַחֲסָנַת חֲקַל וּכְרַם לָא תְהֵי לֵיהּ בֵּינֵי אָחוֹי עֶשְרִין וְאַרְבַּע מוֹהֲבוּתָא דִכְהוּנְתָּא דִיהַב לֵיהּ יְיָ הִינוּן אַחְסַנְתֵּיהּ הֵיכְמָא דְמַלִּיל לֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  נחלה. גמורה, לא יהיה לו בקרב אחיו. ובספרי דרשו (קסד.), ונחלה לא יהיה לו, זו נחלת שאר. בקרב אחיו, (פ) זו נחלת חמשה, ואיני יודע מה היא, ונראה לי, שארץ כנען שמעבר הירדן ואילך נקראת ארץ חמשה עממים, ושל סיחון ועוג שני עממים, אמורי וכנעני, ונחלת שאר לרבות (צ) קיני וקנזי וקדמוני, וכן דורש בפרשת מתנות שנאמרו לאהרן על כן לא היה ללוי וגו', להזהיר על קיני וקנזי וקדמוני (ספרי קרח קיט.). שוב נמצא בדברי רבי קלונימוס, הכי גרסינן בספרי, ונחלה לא יהיה לו, אלו נחלת חמשה. בקרב אחיו, אלו נחלת שבעה, נחלת חמשה שבטים (ק) ונחלת שבעה שבטים, ומתוך שמשה ויהושע לא חלקו נחלה אלא לחמשה שבטים בלבד, שכן משה הנחיל לראובן וגד וחצי שבט מנשה, ויהושע הנחיל ליהודה ואפרים ולחצי שבט מנשה, ושבעה האחרים נטלו מאליהן אחרי מות יהושע, מתוך כך הזכיר חמשה לבד ושבעה לבד: כאשר דבר לו. בארצם לא תנחל גו' (במדבר יח, כ.) אני חלקך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) מפני שכבר התחיל בו לא יהיה לכהנים חלק ונחלה וגומר ופירוש ונחלה הוא חלק נחלת הארץ הוצרכו לדרוש האי קרא ונחלה לא יהיה לו זו נחלת שאר וכו' ורש"י שפירש ונחלה לא יהיה לו לפי פשוטו סבירא ליה אף על פי שפתח בו תחלה לא יהיה לכהנים חלא וגומר חזר וסיים בו נמי. רא"ם: (צ) ר"ל הקדוש ברוך הוא הבטיח את אברהם שיתן לזרעו עשרה עממים שבעה נתן להם עכשיו וקני ווקניזי וקדמוני יתן להם לעתיד לבוא: (ק) ר"ת מפרש ה' אחים מן האם ראובן שמעון יהודה יששכר זבולן הואיל ומאם אחת אתו צריך מיעוט טפי: (שפתי חכמים)

 דעת זקנים  ונחלה לא יהיה לו. כתוב בספרי ונחלה לא יהיה לו זו נחלת שאר פי' הרב בכור שור זו שאר האחין דן ונפתלי גד ואשר ובנימין ואפרים ומנשה בקרב אחיו זו נחלת חמשה ראובן שמעון יהודה יששכר וזבולון שהיו אחיו של לוי ומן האם ואפילו הכי לא יקח נחלה עמהם: (דעת זקנים)


{ג}  וְזֶ֡ה יִהְיֶה֩ מִשְׁפַּ֨ט הַכֹּֽהֲנִ֜ים מֵאֵ֣ת הָעָ֗ם מֵאֵ֛ת זֹֽבְחֵ֥י הַזֶּ֖בַח אִם-שׁ֣וֹר אִם-שֶׂ֑ה וְנָתַן֙ לַכֹּהֵ֔ן הַזְּרֹ֥עַ וְהַלְּחָיַ֖יִם וְהַקֵּבָֽה:

 אונקלוס  וְדֵין יְהֵי דְחָזֵי לְכָהֲנַיָא מִן עַמָא מִן נָכְסֵי נִכְסָתָא אִם תּוֹר אִם אִמָר וְיִתֵּן לְכַהֲנָא דְרוֹעָא וְלוֹעָא וְקֻבְתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְדֵין יְהֵי חוּלְקָא דְּחָמֵי לְכַהֲנַיָא מִן עַמָּא מִלְוַת דִּבְחֵי דִבְחִין אִין תּוֹר אִין אִימַר וְיִתְּנוּן לְכַהֲנָא אִדְרָעָא דְיַמִּינָא וְלוּחַיָא אַרְעֲיָא וְלוּחַיָא דִרְקִיתָא וְקֵיבְתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מאת העם. ולא (ר) מאת הכהנים: אם שור אם שה. פרט (ש) לחיה: הזרוע. מן הפרק של ארכובה עד כף של יד שקורין (ת) אשפלדו"ן (שולטער): והלחיים. עם הלשון (א.) דורשי רשומות (ב) היו אומרים זרוע תחת יד, (ג) שנאמר ויקח רומח בידו (במדבר כה, ז.). לחיים, תחת תפלה, שנאמר ויעמוד פינחס ויפלל (תהלים קו, ל.). והקבה, תחת האשה אל קבתה (חולין קלד:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) שהכהנים פטורים מלתת המתנות מבהמתן לכהן אחר והלוים הן בספק אם הם בכלל העם אם לא והמוציא מחבירו עליו הראיה לפיכך הם פטורים מלתת ואם נטלו לא יחזירו: (ש) דאם לא כן הל"ל בהמה סתם והכל במשמע בין שור בין שה ומתרץ אי כתיב בהמה סתם גם חיה היה במשמע דהא חיה היא בכלל בהמה לכך נאמר אם שור אם שה פרט לחיה: (ת) ובלשון אשכנז קורין שויביל: (א) דאם לא כן למה לו העצם של לחי אלא ודאי עם הלשון ועוד נראה לי כיון שהלחיים נותנים לו תחת התפלה כמו שפירש"י משום הכי נותנים להם גם הלשון שהוא עיקר כלי הדבור: (ב) פירוש פסוקים הכתובים (בבא קמא דף פב): (ג) ר"ל הכהנים זכו לזרוע תחת היד של פנחס שנמר ויקח וגו': (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  וזה יהיה משפט הכהנים. זו מצוה מחודשת לא נזכרה בתורה כי במדבר שלא היו זובחים שור ושה רק שלמים לא הזכירה להם שאינה נוהגת במוקדשים ועתה כשבאו ליכנס לארץ חדשה להם וזה טעם מאת זבחי הזבח כלומר כאשר יזבחו הזבח שהתרתי לכם (לעיל יב כא) וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך ואכלת בשעריך והנה לא נתן אותה לאהרן בפרשת ויאמר ה' אל אהרן (במדבר יח ח) אע"פ שנתן לו שם התרומות והבכורים שאינם נוהגים אלא בארץ והטעם כי שם הזכיר כל אשר נתן לו בקדש כי גם החרם קדש הוא אבל הזרוע והלחיים והקיבה וראשית הגז הן חולין גמורין אין בהם זולתי מצות המתנה וכן לא הזכיר שם גזל הגר ועל מדרש רבותינו כולם נרמזות שם ראשיתם זו ראשית הגז אשר יתנו זו הזרוע והלחיים והקיבה לה' זו חלה בספרי (קרח קיז) אם כן גם זו מצוה מבוארת ועל סמך המדרש שאמרו (חולין קלד) זרוע תחת ויקח רמח בידו (במדבר כה ז) לחיים תחת תפלה שנאמר (תהלים קו ל) ויעמוד פינחס ויפלל וגו' הקבה תחת האשה אל קבתה (במדבר כה ח) נרמזו שם על הזכות שעתיד להיות וזיכה לכל השבט בזכות פנחס כאשר זיכה לפנחס להיות כהן עמהם והרב אמר במורה הנבוכים (ג לט) כי הלחיים בעבור היותם ראשית לגוף והזרוע בעבור היותו ראשית האברים המשתרגים בגוף והקיבה ראשית המעים כי הראשית בכולם ינתנו למשרתי עליון לכבודו (הרמב"ן)

 כלי יקר  וזה יהיה משפט הכהנים וגו'. רוב המפרשים חתרו למצוא דרך לסמיכות פרשה זו לפרשה של מעלה ולא מצאו ביאור מספיק, עיין בספר מהרי"א אשר הביא דעות הרבה בזה. ואומר אני לפי שנאמר (בשמואל א' ח.יא–יד) זה יהיה משפט המלך אשר ימלוך עליכם וגו' ואת שדותיכם וכרמכם יקח וגו', הורה במלת עליכם לומר שכבר נרמז בתורה משפט המלך ומעשיהו כמ"ש שום תשים עליך מלך. שיהיה מושל עליך בגופך וק"ו במאודך ע"כ סמך לפרשת המלך שמשפטו ליקח הכל בזרוע, אבל משפט הכהנים אינו כן אלא שכר שירותו הוא נוטל כמ"ש לעמוד לשרת וגו' לא כמ"ש קרח שהם לוקחין דרך שררה כמלך כמבואר במקומו, ויכול להיות שרמז למלך שלא יגע בכל אשר זכו הכהנים משלחן גבוה ומנדה בלו והלך לא שליט למרמא עליהן (עזרא ז.כד).

וטעם הזרוע והלחיים והקבה, קרוב לשמוע שהזרוע שכר נשיאת כפיו והלחיים שכר ברכת כהנים בפה, והקבה כי בזכותו ישלח ה' את הברכה שאוכל קמעא ומתברך במעיו. (כלי יקר)

 דעת זקנים  מאת זובחי הזבח. פי' שוחטי השחיטה ולא זבח קרבן ממש קאמר שהרי זרוע לחיים וקיבה נוהגין בחולין אבל לא במוקדשין כדמסיק במס' חולין פ' הזרוע זובחי לרבות בהמת שותפין: (דעת זקנים)


{ד}  רֵאשִׁ֨ית דְּגָֽנְךָ֜ תִּירֽשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֗ךָ וְרֵאשִׁ֛ית גֵּ֥ז צֹֽאנְךָ֖ תִּתֶּן-לֽוֹ:

 אונקלוס  רֵישׁ עִבוּרָךְ חַמְרָךְ וּמִשְׁחָךְ וְרֵישׁ גִזָא דְעָנָךְ תַּפְרֵשׁ לֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  שֵׁירוּי עִיבּוּרֵיכוֹן חַמְרֵיכוֹן וּמִשְׁחֵיכוֹן וְשֵׁירוּי גִּיזַת עָנֵיכוֹן כְּמִסַת קָטוֹרָא תִּתְּנוּן לֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ראשית דגנך. זו תרומה, ולא פירש בה שיעור, אבל רבותינו נתנו בה שיעור (תרומות ד, ג.), עין יפה אחד מארבעים, עין רעה אחד מששים, בינונית אחד מחמשים, וסמכו על המקרא שלא לפחות מאחד מששים, שנאמר וששיתם (ד) האיפה מחומר (ה) השעורים (יחזקאל מה, יג.). ששית האיפה חצי סאה, (ו) כשאתה נותן חצי סאה לכור הרי א' מששים, שהכור שלשים סאין: וראשית גז צאנך. כשאתה גוזז צאנך בכל שנה, תן ממנה ראשית (ז) לכהן, ולא פירש בה שיעור, ורבותינו (חולין קלז:) נתנו בה שיעור א' מששים. וכמה צאן חייבות בראשית הגז, חמש רחלות, שנאמר וחמש צאן עשויות (שמואל-א כה, יח.), (ח) רבי עקיבא אומר, ראשית גז שתים, צאנך ארבעה, תתן לו הרי חמשה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) לשון ששית: (ה) היינו כור: (ו) דהאיפה שלש סאין וכתיב וששיתם האיפה מחומר השעורים שפירושו שתוציאו ששית מאיפה הרי חצי סאה לכור נמצא שצריך להוציא אחד מששים: (ז) לא שהגיזה הראשונה של שנה ראשונה תתן כולה לכהן ושאר הגיזות שבכל שנה ושנה פטורות: (ח) ר"ל כשיש לך חמש צאן עשויות (גמרא) מאי עשויות שמעשות כלומר שמחייבות את בעליהן ואומרות קום עשה המצוה ועל איזה מצוה קאי אין לומר אמצות בכור דהא אף כשאין לו אלא בהמה אחת חייב בבכורה וגם אין לומר דקאי אמתנות שנותנין לכהן וכו' דהא אף כשאין לו אלא בהמה אחת חייב במתנות ועל כרחך צריך לומר דקאי אראשית הגז: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ראשית דגנך. בגי' משתמרת: גז. ב' במסורה גז צאנך כמטר על גז והיינו דאמרינן שצריך ליתנו לו כשהוא מלובן וזהו כמטר על גז שיהא מלובן ולא צואי אז ראשית גז צאנך תתן לו: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  ראשית דגנך. אין לה שיעור אלא ששיריה נכרין שלא יעשה אדם כל גרנו תרומה ולפי' אחז"ל חטה אחת פוטרת את הכרי אמנם רבותינו נתנו בה שיעורין עין רעה אחד מששים עין יפה אחד ממ' בינונית אחד מחמשים ואסמכוה אקרא אחד מששים דכתיב ששית האיפה מחמר החטים ואיפה שלש סאין וא"כ ששית האיפה הוי חצי סאה וכור הוי שלשים סאה הרי חצי סאה לשלשים סאין והיינו אחד מששים. עין יפה אחד מארבעים דכתיב וששיתם את האיפה מחמר החטים ומחמר השעורים וששיתם משמע שתי ששיות וששית האיפה של מעלה הרי שלש ששיות שעולה סאה וחצי וכתיב מחמר החטים ומחמר השעורים שהם שני כורין שעולים ששים סאין הרי חצי סאה לכ' סאין וזהו אחד מארבעים. בינונית אחד מחמשים דכתיב גבי שלל מדין אחד אחוז מן החמשים וקא קרי לי' תרומה וגם לשון תרומה תרי ממאה: וראשית גז צאנך תתן לו. בפרק ראשית הגז מפרש דבעי' שיהא בו כדי נתינה שיתן לו צמר כדי לעשות אבנט: (דעת זקנים)


{ה}  כִּ֣י ב֗וֹ בָּחַ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מִכָּל-שְׁבָטֶ֑יךָ לַֽעֲמֹ֨ד לְשָׁרֵ֧ת בְּשֵׁם-יְהֹוָ֛ה ה֥וּא וּבָנָ֖יו כָּל-הַיָּמִֽים: (ס)

 אונקלוס  אֲרֵי בֵהּ יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ מִכָּל שִׁבְטָיךְ לְמֵקַם לְשַׁמָשָׁא בִשְׁמָא דַיְיָ הוּא וּבְנוֹהִי כָּל יוֹמַיָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  מְטוּל דְּבֵיהּ אִתְרְעֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן מִכָּל שִׁבְטֵיכוֹן לְמֵיקוּם לְשַׁמָּשָׁא בִּשְׁמָא דַיְיָ הוּא וּבְנוֹי כָּל יוֹמַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לעמוד לשרת. מכאן, שאין שירות אלא מעומד: (רש"י)

 ספורנו  כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך. וראוי לך לתת לו לחם ושמלה כדי שיוכל לעמוד לשרת: (ספורנו)


{ו}   רביעי  וְכִֽי-יָבֹ֨א הַלֵּוִ֜י מֵֽאַחַ֤ד שְׁעָרֶ֨יךָ֙ מִכָּל-יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר-ה֖וּא גָּ֣ר שָׁ֑ם וּבָא֙ בְּכָל-אַוַּ֣ת נַפְשׁ֔וֹ אֶל-הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַ֥ר יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  וַאֲרֵי יֵיתֵי לֵוָאָה מֵחֲדָא מִקִרְוָיךְ מִכָּל יִשְׂרָאֵל דִי הוּא דָר תַּמָן וְיֵיתֵי בְּכָל רְעוּת נַפְשֵׁהּ לְאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲרוּם יֵיתֵי לֵיוָאָה מֵחֲדָא מִן קִרְוֵיכוֹן מִן כָּל יִשְרָאֵל דְּהוּא דַיָיר תַּמָּן וְיֵיתֵי בְּכָל כְּרוּךְ דְּרָעֲיָא נַפְשֵׁיהּ לְאַתְרָא דְיִתְרְעֵי יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכי יבא הלוי. יכול בבן לוי ודאי (ט) הכתוב מדבר, תלמוד לומר ושרת, יצאו לוים שאין ראוין לשירות (ספרי קסח.): ובא בכל אות נפשו וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) כלומר בבן לוי ממש לאפוקי כהן ואפשר לומר דלמא בכהן נמי מיירי דהא כהן נמי בן לוי הוא תלמוד לומר ושרת וכו': (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  וכי יבא הלוי. בגימ' זהו הכהן: (בעל הטורים)


{ז}  וְשֵׁרֵ֕ת בְּשֵׁ֖ם יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑יו כְּכָל-אֶחָיו֙ הַֽלְוִיִּ֔ם הָעֹֽמְדִ֥ים שָׁ֖ם לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  וִישַׁמַשׁ בִּשְׁמָא דַיְיָ אֱלָהֵהּ כְּכָל אֲחוֹהִי לֵוָאֵי דִמְשַׁמְשִׁין תַּמָן (בִּצְלוֹ) קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וִישַׁמֵּשׁ בְּשׁוּם מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהֵיהּ הֵי כְּכָל אָחוֹי לֵיוָאֵי דִמְשַׁמְשִׁין תַּמָּן קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושרת. למד על הכהן, שבא ומקריב קרבנות נדבתו (י) או חובתו ואפילו במשמר שאינו שלו. דבר אחר, עוד למד על הכהנים הבאים לרגל, שמקריבין במשמר (כ) ועובדין בקרבנות הבאות מחמת הרגל, כגון מוספי הרגל, (ל) ואע"פ שאין המשמר שלהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) דהכי משתמע ממלת בכל אות נפשו שפי' בתאות נפשו רוצה להקריב ולא על צד חיוב משמרתו: (כ) (ג"א) דאל"כ ל"ל ככל אחיו הכהנים לא הל"ל אלא ובא ושרת בכל אות נפשו אלא בכהנים הבאים לרגל איירי שיקריבו ככל אחיהם בני המשמרת. ולטעם ב' לבד קשה ל"ל בכל אות נפשו לכן צריך גם לטעם ראשון דבכל אות קאי על הנדרים והנדרות שלו שהרי מאות נפשו הוא מנדר ומנדב: (ל) ובסמוך אפרש דדוקא מוספי הרגלים שבאין מחמת הרגל ולא דברים שלא מחמת הרגל: (שפתי חכמים)


{ח}  חֵ֥לֶק כְּחֵ֖לֶק יֹאכֵ֑לוּ לְבַ֥ד מִמְכָּרָ֖יו עַל-הָֽאָבֽוֹת: (ס)

 אונקלוס  חֳלָק כָּחֳלָק יֵיכְלוּן בַּר מִמַטַרְתָּא דְיֵיתֵי בְּשַׁבַּתָּא דְכֵן אַתְקִינוּ אֲבָהָתָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  חוּלַק כָּל קֳבֵיל חוּלַק בְּשָׁוֶה יֵיכְלוּן בַּר מִמּוֹתְבֵי קוּרְבָּנַיָא דְיֵיכְלוּן כַּהֲנַיָא דְאוֹרִיתוּ לְהוֹן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר אֲבָהַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  חלק כחלק יאכלו. מלמד, שחולקין בעורות ובבשר שעירי חטאות, (מ) יכול אף בדברים הבאים שלא מחמת הרגל, כגון תמידים ומוספי שבת ונדרים ונדבות, תלמוד לומר לבד ממכריו על האבות, חוץ ממה שמכרו האבות בימי דוד ושמואל, שנקבעו המשמרות, ומכרו זה לזה טול אתה שבתך ואני אטול שבתי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) הא דנקט עורות ובשר שעירי חטאות משום דאין להם חלק אלא במוספי הרגלים ומוספין היינו עולות ושעירי חטאות כדכתיב בפרשת פנחס והעולות מקריבין הכל לגבוה ואין לכהנים מהם אלא העורות ושעירי חטאות יש מהן לכהן הבשר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לבד ממכריו. יש אומרים שהוא כמו מאת מכריהם בדרך רחוקה מעט ולא אבה הדקדוק רק הוא מגזר' וכי תמכרו ממכר והטעם כי אם מכר ביתו שירש מאבותיו כאשר כתוב ויצא ממכר בית ועיר אחוזתו וזה פירוש על האבות לא יאמר לו הנה יש לך לא תאכל עוד אלא חלק כחלק יאכלו וכאשר השלים להזכיר דבר השופט והכהן הזכיר דבר הנביא: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כחלק. ב' במסורה חלק כחלק יאכלו כחלק היושב על הכלים ראמרינן כהן בעל מום חולק בקדשים אף על פי שפסול בעבורה והי. נו לפי שיושב על הכלים: (בעל הטורים)

 ספורנו  לבד ממכריו על האבות. אין על האבות לחלק למשמרות כהונה אלא ממכריו מה שהיה כל משמר מהם יכול למכור לחבירו בחליפין והם קרבנות כל ימות השנה שיחליף כל משמר עם חביריו את חלקו בקרבנות השנה בעד מה שיתנו לו חלקם בשבוע אחת או שתים אבל קרבנות הרגלים שאין להם חליפין ואינם מכלל ממכריו שיוכלו האבות לחלקם למשמרות לפיכך חלק כחלק יאכלו מהם: (ספורנו)

 כלי יקר  לבד ממכריו על האבות. ביאור הדבר שכל כהן יאכל חלקו ואם יש לו מותרות יכול הוא למכור וחלק כחלק יאכלו לבד ממכריו, מה שהוא מוכר. ומ"ש על האבות, היינו לתרץ למה ניתן לו רשות למכור המותרות וכי לא היה נכון יותר ליתן המותרות למי שאין לו די סיפוקו, ע"ז אמר על האבות צא ולמד מחלוקת הארץ שנחלקה לבתי אבות כפי מה שהיו מרובים באוכלוסין או מועטין בזמן החלוקה, ויכול להיות שברוב הימים ישתנה הענין שלשבט אחד לא יהיה די סיפוקו אם יהיה מרובה באוכלוסין יותר ממה שהיה בזמן החלוקה, ולשבט אחר יהיה מותרות אם ימעט הבית מהיות לו אוכלוסין הרבה ממה שהיו בימי האבות אשר עשו החלוקה, אלא ודאי הטעם שאין עושין חלוקה אחרת כ"א אותה שנעשית בימי האבות, כך הכהנים שעשו אבותיהם חלוקה למשמרות אע"פ שברוב הימים ישתנה הענין שלמשמר אחד יהיה בצמצום ולאחר מותרות, מכל מקום יכול הכהן למכור המותרות לפי שהכל הולך אחר האבות. (כלי יקר)


{ט}  כִּ֤י אַתָּה֙ בָּ֣א אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹֽא-תִלְמַ֣ד לַֽעֲשׂ֔וֹת כְּתֽוֹעֲבֹ֖ת הַגּוֹיִ֥ם הָהֵֽם:

 אונקלוס  אֲרֵי אַתְּ עָלֵל לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לָא תֵילַף לְמֶעְבַּד כְּתֹעֲבַת עַמְמַיָא הָאִנוּן: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם אַתּוּן עַלְלִין לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן לָא תֵילְפוּן לְמֶעֱבַד כְּרִיחוֹקֵי עַמְמַיָא הָאִינוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תלמד לעשות, אבל אתה למד להבין ולהורות (סנהדרין סח.), כלומר להבין מעשיהם כמה הם מקולקלין, ולהורות לבניך לא תעשה כך וכך שזה הוא חוק העובדי כוכבים: (רש"י)

 הרמב"ן  לא תלמד לעשות כתועבת הגוים ההם. גם זו מצוה מבוארת שכבר אמר (ויקרא יח ג) וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו ועתה יזכיר מעשיהם ויאמר שהם תועבה לפני השם והזכיר מעביר בנו ובתו באש והוא מין ממיני הכשוף על דרך הפשט או המולך על דעת רבותינו (סנהדרין סד) והוא האמת כמו שפירשתי במקומו (ויקרא יח כא) והזכיר מכשף שם כלל לכל הכשפים וחובר חבר ושואל אוב וידעוני והם פרטים בכשוף ואסר אותם גם לשואל ודרש אל המתים כאוב עצמו ובכל ענין שידרוש אליהם והזכיר קוסם קסמים והיא מחשבה בעתידות בכלל מלשון קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו (משלי טז י) כמו שאמר (יהושע יג כב) בלעם בן בעור הקוסם והיה מנחש כמו שאמר בו (במדבר כד א) ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים וכתיב (שמואל א כח ח) קסמי נא לי באוב והזכיר בפרט מעונן והוא היודע בעננים ומנחש הוא המביט בעופות בכנפיהם או בצפצוף כענין שכתוב (קהלת י כ) כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר והוא לשון נגזר מלשון חשתי ולא התמהמהתי (תהלים קיט ס) שכל מה שימהר להודיע בעתיד קודם היותו יקרא נחש כלומר נחיש ונקדים לדעת ואמר הכתוב כי תועבת ה' כל עושה אלה ולא אמר "עושה כל אלה" כי הכתוב ידבר על רובם כי המעונן והמנחש אינה תועבה ולא הוריש הכנענים בעבורם כי כל בני אדם יתאוו לדעת עתידות למו ומתעסקין בחכמות רבות כאלה לדעתם ועתה דע והבן בעניני הכשפים כי הבורא יתברך כאשר ברא הכל מאין עשה העליונים מנהיגי התחתונים אשר למטה מהן ונתן כח הארץ וכל אשר עליה בכוכבים ובמזלות לפי הנהגתם ומבטם בהם כאשר הוא מנוסה בחכמת האיצטגנינות ועשה עוד על הכוכבים והמזלות מנהיגים מלאכים ושרים שהם נפש להם והנה הנהגתם מעת היותם עד לעולם ועד גזירת עליונים אשר שם להם אבל היה מנפלאותיו העצומות ששם בכח המנהיגים העליונים דרכי תמורות וכחות להמיר הנהגת אשר למטה מהם שאם יהיה מבט הכוכבים (בפניו) בפנים אשר כנגד הארץ טובה או רעה לארץ או לעם או לאיש ימירו אותם הפנים העליונים עליו להפך במבט עצמו כענין שאמרו תמורת ענג נגע ועשה כן להיות הוא יתברך שמו מהשנא עדניא וזמניא קורא למי הים לעשות בהם כרצונו והופך לבקר צלמות מבלי שינוי טבעו של עולם ושיעשו הכוכבים והמזלות מהלכם כסדרן ועל כן אמר בעל ספר הלבנה החכם בנגרמונסי"א כשהלבנה והיא נקראת גלגל העולם בראש טלה על דרך משל ויהיה פניו מול פלוני תעשה תמונה לדבר פלוני ויוחק בה שם השעה ושם המלאך הממונה עליה מן השמות ההם הנזכרים באותו הספר ותעשה הקטרה פלונית בענין כך וכך יהיה המבט עליה לרעה לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס וכאשר תהיה הלבנה במזל פלוני תעשה תמונה והקטרה בענין פלוני לכל טובה לבנות ולנטוע והנה גם זה הנהגת הלבנה בכח מנהיגיה אבל ההנהגה הפשוטה אשר במהלכה הוא חפץ הבורא יתברך אשר שם בהם מאז וזה היפך וזה סוד הכשפים וכחם שאמרו בהם (חולין ז) שהם מכחישים פמלייא של מעלה לומר שהם היפך הכחות הפשוטים והם הכחשה לפמלייא בצד מהצדדין ועל כן ראוי שתאסור אותם התורה שיונח העולם למנהגו ולטבעו הפשוט שהוא חפץ בוראו וגם זה מטעמי איסור הכלאים כי יבואו מן ההרכבות צמחים יעשו פעולות נכריות יולידו שינויים ממנהגו של עולם לרע או לטוב מלבד שהן עצמן שינוי ביצירה כאשר פירשתי כבר (ויקרא יט יט) ורבים יתחסדו בנחשים לומר שאין בהם אמת כלל כי מי יגיד לעורב ולעגור מה יהיה ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים ורבותינו גם כן יודו בהם כמו שאמרו בואלה שמות רבה (ויק"ר לב ב קהלת רבה י כג) כי עוף השמים יוליך את הקול (קהלת י כ) זה העורב וחכמת הטיארין העופות בלשון ערב טאי"ר וחכמי העופות יקראו טיארין ועוד מוזכר מזה הענין בגמרא (גיטין מה) אבל יש לענין הזה סוד וכבר הודענו (ויקרא יח כה) כי יש למזלות שרים ינהיגו אותם והם נפשות לכדורי הגלגלים ושרי זנב וטלה הקרובים לארץ והם הנקראים נגידי התלי יודיעו העתידות ומהם נעשים סימנים בעופות שבהם יודיעו עתידות ולא לזמן גדול ולא עתידות רחוקות יגידו רק בעתידות הקרובות לבא יודיעו מהם בקול העוף בקראו בקול מר על מת ומהם בפרישות כנפיו והוא שאמר יוליך את הקול למגידים בקולם ובעל כנפים לרומזים בכנפיהם וכל זה איננו תועבה בעמים אבל חכמה תחשב להם וכך אמרו (במדב"ר יט ג) ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם (מלכים א ה י) מה היתה חכמתן של בני קדם שהיו יודעין וערומים בטייר וכן יאמר הכתוב (ישעיהו ב ו) כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים והנה שלמה למד זה בכלל חכמותיו והידיעה היא הבנת הצפצוף והערמה לסבור ענין בפרישות הכנפים וכאשר כלל הכתוב המעוננים והקוסמים עם התועבות הנזכרות חזר ופירש (בפסוק יד) הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו כי חכמתם לדעת הבאות ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך יאמר הנה אסר לך השם המעשים האלה הנזכרים בעבור שהם תועבות לפניו ובגללם הוריש הגוים ההם מפניך ואסר לך הנחשים והקסמים בעבור שעשה לך מעלה גדולה לתתך עליון על כל גויי הארץ שיקים בקרבך נביא ויתן דבריו בפיו ואתה תשמע ממנו מה יפעל אל ולא תצטרך אתה בעתידות אל קוסם ומנחש שיקבלו אותם מן הכוכבים או מן השפלים בשרי מעלה שאין כל דבריהם אמת ולא יודיעו בכל הצריך אבל הנבואה תודיע חפץ השם ולא יפול דבר מכל דבריה והוא שיפרש (בפסוק כב) הוא הדבר אשר לא דברו ה' והנה אתה חלקו וסגולתו שומע עצתו מפיו והם חלק המזלות הולכים אחריהם וזה טעם לא כן נתן לך ה' אלהיך שלא נתן לך כאשר נתן להם כטעם אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים (לעיל ד יט) כאשר פירשתי (ויקרא יח כה) ובספרי (שופטים קעד) אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו שמא תאמר להם יש במה לשאול ולי אין לי לשאול תלמוד לומר ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך והנה זו ראיה בכל מה שפירשנו כי הנחשים שורש דבר נמצא בם ולכן היה לישראל טענה במניעה מהם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  כי אתה בא. סמך כאן שואל אוב לומר שהמלך שואל באורים ולא באוב: (בעל הטורים)


{י}  לֹֽא-יִמָּצֵ֣א בְךָ֔ מַֽעֲבִ֥יר בְּנֽוֹ-וּבִתּ֖וֹ בָּאֵ֑שׁ קֹסֵ֣ם קְסָמִ֔ים מְעוֹנֵ֥ן וּמְנַחֵ֖שׁ וּמְכַשֵּֽׁף:

 אונקלוס  לָא יִשְׁתְּכַח בָּךְ מַעֲבַר בְּרֵהּ וּבְרַתֵּהּ בְּנוּרָא קָסֵם קֻסְמִין מְעָנֵן וּמְנַחֵשׁ וְחָרָשׁ: (אונקלוס)

 יונתן  לָא יִשְׁתְּכַח בְּכוֹן מְעַבְּרִין בְּנֵיהוֹן וּבְנָתֵיהוֹן בְּנוּרָא לָא קְסוֹמֵי קוּסְמִין וְלָא חֲרוּרֵי עַיְינִין וְלָא נַטוֹרֵי נְחָשִׁין וְלָא חַרְשִׁין: (תרגום יונתן)

 רש"י  מעביר בנו ובתו באש. הוא עבודת המולך, עושה מדורות אש מכאן ומכאן, ומעבירו בין שתיהם: קסם קסמים. איזהו קוסם, האוחז את מקלו ואומר אם אלך אם לא אלך, וכן הוא אומר עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו (הושע ד, יב.): מעונן. רבי עקיבא אומר, אלו נותני עונות, שאומרים עונה פלונית יפה להתחיל, וחכמים אומרים אלו אוחזי (נ) העינים (סנהדרין סה:): מנחש. פתו נפלה מפיו, צבי הפסיקו בדרך, מקלו נפל מידו (סנהדרין שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פירש רש"י אוחז וסוגר עיני הבריות שמראה להם כאלו עושה דברים של פלא ואינו עושה כלום: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מעביר בנו. ע''ג היתה כי יש גם היום בינינו גוים רבים עובדי האש: קוסם קסמים. יתכן היותו שם כלל ופירושו חותכי משפט האומרים כי כן יהיה בלא ספק וכן גוזרין וקרוב ממנו קסם על שפתי מלך והפרט מעונן ומנחש ומכשף גם יתכן היותו שם פרט להוברי שמים וטעם קסמים שיש במשפטי הכוכבים הנקראים ראשונים ושניים: מעונן ומנחש. פירשתים: ומכשף. כן: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  קסם קסמים מעונן ומנחש. קסם בגימ' אוחז במקלו. מעונן בגימ' אוחזי העינים: מנחש. נוטריקון מפיו נפלה חת. כה שלי ד''א מקל נחש חולדה שועל: (בעל הטורים)

 ספורנו  לא ימצא בך. אפי' טעם נכרי כגון בעלת אוב שנשארה בעין דאר: (ספורנו)


{יא}  וְחֹבֵ֖ר חָ֑בֶר וְשֹׁאֵ֥ל אוֹב֙ וְיִדְּעֹנִ֔י וְדֹרֵ֖שׁ אֶל-הַמֵּתִֽים:

 אונקלוס  וְרָטִין רְטָן וְשָׁאֵל בִּדִין וּדְכוּרוּ וְתָבַע מִן מֵתַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּמְחַבְּרִין וְאַסְרִין חֵיוִין וְעַקְרַבִּין וְכָל מִינֵי רַחֲשִׁין וְשַׁאֲלִין אִיבָא טַמְיָא וּגְרַם יָדוּעַ וּתְבַע מִן מֵיתַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וחבר חבר. שמצרף נחשים או עקרבים או שאר חיות למקום אחד (ספרי קעב.): ושואל אוב. זה מכשפות ששמו פיתום, ומדבר משחיו ומעלה את המת בבית השחי שלו: וידעוני. מכניס עצם חיה ששמה ידוע לתוך פיו, ומדבר העצם ע"י מכשפות: ודרש אל המתים. כגון המעלה (ס) בזכרותו, והנשאל (ע) בגלגולת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) ר"ל שמעלה המת על זכרות שלו ומדבר שם: (ע) פי' בגלגולת מן המת המוטלת על הארץ ועונה מה ששואלים לו ע"י מכשפות כך הוא נדרש בספרי. ובפרק ארבע מיתות תניא בברייתא אוב זה המעל' בזכורו והנשאל בגלגולת ודורש אל המתי' זה המרעיב עצמו ולן בבית הקברות והא דהביא רש"י הספרי והניח תלמוד שלנו י"ל דלפי שהוא יותר קרוב לפשוטו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וחבר חבר. אלה האומרים שיחברו השדים: אוב וידעני. פירשתיו: ודורש אל המתים. ההולכים אל בית הקברות ולוקחים עצם אדם מת ובעבור מחשבתו ושגיונו תראה לו דמות צורות בחלום גם בהקיץ וכל אלה תועבות השם כי האמת להיות לב האדם תמיד תמים עם בוראו וכאשר ישען על חכמתו לבקש האמת ומה שיהיה חוץ מהשם הנה לבו חסר כי הוא משובש והרוצה לדרוש ידרוש מהשם על פי הנביא על כן כתוב אחריו נביא מקרבך זה יהושע והעד שאמר אליו תשמעון וכתיב וישמעו אליו בני ישראל ועוד ראיה אחרת כי לא מצאנו נביא שנכנם עם ישראל לארץ כי אם יהושע גם כן יתכן להיות זה כלל לכל נביא שיקום אחר משה: (אבן עזרא)


{יב}  כִּי-תֽוֹעֲבַ֥ת יְהֹוָ֖ה כָּל-עֹ֣שֵׂה אֵ֑לֶּה וּבִגְלַל֙ הַתּֽוֹעֵבֹ֣ת הָאֵ֔לֶּה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶי֔ךָ מוֹרִ֥ישׁ אוֹתָ֖ם מִפָּנֶֽיךָ:

 אונקלוס  אֲרֵי מְרָחָק יְיָ כָּל דְיַעְבֵּד אִלֵין וּבְדִיל תּוֹעֲבָתָא הָאִלֵין יְיָ אֱלָהָךְ מְתָרַךְ יָתְהוֹן מִקֳדָמָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם מְרַחֵק קֳדָם יְיָ כָּל עֲבֵיד אִלֵין וּמְטוֹל תּוֹעֵיבְתָּא הָאִילֵין יְיָ אֱלָהָכוֹן מְתָרֵיכֵיהוֹן מִן קֳדָמֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל עושה אלה. עושה כל אלה לא נאמר, אלא כל עושה אלה, אפילו אחת מהן (מכות כד. ספרי קעג.): (רש"י)


{יג}  תָּמִ֣ים תִּֽהְיֶ֔ה עִ֖ם יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ:

 אונקלוס  שְׁלִים תְּהֵי בְּדַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  שַׁלְמִין תְּהוֹן בְּדַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  תמים תהיה עם ה' אלהיך. התהלך עמו בתמימות ותצפה לו, (פ) ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז (צ) תהיה עמו ולחלקו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ר"ל אתה אל תעשה כמו שעושין שע"א אלא תמים תהיה שתתהלך עמו בתמימות ותצפה לו כו': (צ) כך תפרש הקרא תמים תהיה עמו ולחלקו: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  וטעם תמים תהיה עם ה' אלהיך. שנייחד לבבנו אליו לבדו ונאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמתת כל עתיד וממנו לבדו נדרוש העתידות מנביאיו או מאנשי חסידיו רצונו לומר אורים ותומים ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם ולא נבטח שיבואו דבריהם על כל פנים אבל אם נשמע דבר מהם נאמר הכל בידי שמים כי הוא אלהי האלהים עליון על הכל היכול בכל משנה מערכות הכוכבים והמזלות כרצונו מפר אותות בדים וקוסמים יהולל ונאמין שכל הבאות תהיינה כפי התקרב האדם לעבודתו ולפיכך אחר אזהרת שאלת העתידות מקוסם ודורש בעד החיים אל המתים אמר שתהיה תמים עם השם בכל אלה ולא תירא ממגיד עתיד אבל מנביאו תדרוש ואליו תשמע וזה דעת אונקלוס שלים תהא בדחלתא דה' אלהך שלא תהיה חסר ביראתו כי "תמים" הוא השלם בדבר כמו שה תמים (שמות יב ה) שאין בו מום ושום חסרון וזו מצות עשה וכבר הזכרתי זה בפסוק והיה תמים (בראשית יז א) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  תמים. ת' גדולה שאם תלך בתמימות כאילו קיימת מאל''ף ועד תי''ו: (בעל הטורים)

 אור החיים  תמים תהיה עם ה'. פירוש לפי שצוה עליו בסמוך לבל יעונן ויכשף ולבל ישאל באוב וגו' אמר תמים וגו', פירוש כלומר טעם כל הדברים הוא לדעת העתידות ולהתנהג על אשר יורו ולתקן החסרון כאשר יוכל עשות, אם תהיה עם ה' תמים תהיה לא יחסר לך דבר ואין מה שיגיד המזל עליך תתקיים לרעה, וזה לך האות אברהם שהתהלך לפני ה' הגם שהראה המזל עליו שלא יוליד נתהפך וילד (שבת קנ''ו:), וכפי זה תיבת תהיה נמשכת למעלה ולמטה על זה הדרך תמים תהיה אם תהיה עם ה', או על זה הדרך תמים תהיה כשאתה עם אלהיך: (אור החיים)

 ספורנו  תמים תהיה. שלם עמו שגם בדרישת העתידות לא תדרוש זולתו אבל תדרוש ע''י נביא או על ידי אורים ותומים: (ספורנו)


{יד}   חמישי  כִּ֣י | הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ יוֹרֵ֣שׁ אוֹתָ֔ם אֶל-מְעֹֽנְנִ֥ים וְאֶל-קֹֽסְמִ֖ים יִשְׁמָ֑עוּ וְאַתָּ֕ה לֹ֣א כֵ֔ן נָ֥תַן לְךָ֖ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ:

 אונקלוס  אֲרֵי עַמְמַיָא הָאִלֵין דִי אַתְּ יָרֵת יָתְהוֹן מִן מְעָנְנַיָא וּמִן קַסָמַיָא שָׁמְעִין וְאַתְּ לָא כֵן יְהַב לָךְ יְיָ אֱלָהָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם עַמְמַיָא הָאִלֵין דְּאַתּוּן עֲתִידִין לְמֵירוֹת יַתְהוֹן לְחַרוֹרֵי עֵינָא וּלְקִיסוּמֵי קוּסְמַיָא צַיְיתוּן וְאַתּוּן לָא כְוַותְהוֹן אֱלָהֵן כַּהֲנַיָא שַׁיְילוּן אוּרַיָא וְתוּמַיָא וְנָבִיָא תְרִיצַיָא יְהַב לְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא כן נתן לך. הקב"ה, לשמוע (ק) אל מעוננים ואל קוסמים, שהרי השרה שכינה על הנביאים ואורים ותומים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) ר"ל שאל תקשה לך כי פשוטו של מקרא ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך משמע שהזהיר מקודם ע"ז שלא יהיה בו קוסם ומעונן ומנחש והיכן מצינו שהזהיר ע"ז וע"ז השיב בזה צוה לך שלא תשמע אל מעוננים וקוסמים שהרי לכך השרה שכינתו על הנביאים כדי שתשמע אל הנביאים ולא למעוננים וקוסמים והא דנקט רש"י הקב"ה במקום ה' אלהיך להורות שאין צריך להזכיר פה אלהיך המור' בכ"מ נתינת הסיבה שהוא אלהיך והוא בעל הכח והממשלה אשר הביאך אל הארץ וכמו תמים תהיה עם ה' אלהיך שמצד שאני אלהיך ראוי להשתדל להיות עמי ולהדבק בי והכא שהוא סיפור דברים א"צ למלת אלהיך אלא לשם ה' כמו ראו קרא ה' בשם ורבים כמוהו. והא דלא נקט שם ה' כדי שלא נחשוב שקיצר בלשונו. הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אור החיים  כי הגוים וגו' ישמעו. פירוש יש להם לשמוע ולקבל את אשר יגידו להם המעוננים כי יודיעום המעוננים מה שרשום במזל, ואתה לא כן פירוש לא תהא הודעת העתידות לך כן אלא נביא אקים וגו':

או ירמוז על זה הדדך לא כן וגו', פירוש אינך במצב זה כמותם אלא נתנם לך ה' אלהיך תחת ממשלתך כל המזלות וכל צבא השמים כאומרו (תהלים ח') כל שתה תחת רגליו, וכמו שדרשו ז''ל (שבת קנ''ו:) בפסוק צדק יקראהו לרגלו, ואומרו נביא אקים וגו' בא להשיב סוף כל סוף כפי זה יהיו הגוים בהדרגה גדולה שידעו העתידות מה שאין כן ישראל, לזה אמר נביא אקים וגו', ואולי שכן הבין שאול כששאל בבעלת אוב (ש''א כ''ח), כי לא אסר ה' לשאול אוב או ידעוני אלא במקום שיקים נביא אבל זולת זה אם יצטרכו לדעת שאול ישאלו בהם: (אור החיים)

 ספורנו  ואתה לא כן נתן לך. שלא יתאמתו בך דברי המעוננים והקוסמים כאמרם (שבת) אין מזל לישראל: (ספורנו)


{טו}  נָבִ֨יא מִקִּרְבְּךָ֤ מֵֽאַחֶ֨יךָ֙ כָּמֹ֔נִי יָקִ֥ים לְךָ֖ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ אֵלָ֖יו תִּשְׁמָעֽוּן:

 אונקלוס  נְבִיָא מִבֵּינָךְ מֵאַחָיךְ כְּוָתִי יְקִים לָךְ יְיָ אֱלָהָךְ מִנֵהּ תְּקַבְּלוּן: (אונקלוס)

 יונתן  נְבִיָא מִבֵּינֵיכוֹן מִן אֲחוּכוֹן דְּדָמֵי לִי בְּרוּחַ קוּדְשָׁא יְקִים לְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן מִנֵּיהּ תְקַבְּלוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מקרבך מאחיך כמוני. כמו שאני (ר) מקרבך מאחיך, יקום לך תחתי, וכן (ש) מנביא לנביא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) ר"ל הא כתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ל"פ כמו שאני מקרבך מאחיך: (ש) פירוש כדי שלא יובן שמדבר על נביא פרטי העתיד לקום אחריו כמו שפירשו הטועי' הוסיף ואמר וכן מנביא לנביא והוכחתו שהרי המכוון הוא להרחיקם מן המעוננים והקוסמים ואמר שאינך צריך אל המעוננים והקוסמים כי תמיד יהיו מקרבך נביאים בכל דור ודור שלא תצטרך למעוננים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כמוני. שהוא נביא השם לא מנחש: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  נביא מקרבך מאחיך כמני. טעם "מקרבך" לרמוז שאין נבואה אלא בארץ ישראל ולכך יאמר בה הכתוב (ישעיהו כב א) משא גיא חזיון וכמו שהזכירו רבותינו (מכילתא ריש בא) וכן טעם "מאחיך" כי השם נתן לך מעלה על כל העמים ולא יתן רוחו רק עליכם כמוני שאני מקרב אחיך יקים לך תחתי וכן מנביא לנביא לשון רש"י ואמר רבי אברהם כמוני שאני נביא השם לא מעונן וקוסם ויתכן שיהיה "מקרבך" לומר שתוכל לבטוח בדבריו שהוא מאחיך מקרבך וכן על דעתי "כמוני" שיהיה נאמן לנביא לה' ותאמין בו כאשר אתה מאמין בי ועוד אבאר זה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  נביא מקרבך. הפסוק מתחיל ומסיים בנו''ן לומר שידע נו''ן שערי בינה ויש בו י' תיבות לומר שתשמע לו כמו ליו''ד הדברות: כמוני. בגי' ענו. תשמעון. ב' במסורה אליו תשמעון כקטן כגדול תשמעון לומר אחד קטן ואחד גדול שמע אליו: (בעל הטורים)

 ספורנו  אליו תשמעון. אם יצוה מצות שעה: (ספורנו)


{טז}  כְּכֹ֨ל אֲשֶׁר-שָׁאַ֜לְתָּ מֵעִ֨ם יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ בְּחֹרֵ֔ב בְּי֥וֹם הַקָּהָ֖ל לֵאמֹ֑ר לֹ֣א אֹסֵ֗ף לִשְׁמֹ֨עַ֙ אֶת-קוֹל֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֔י וְאֶת-הָאֵ֨שׁ הַגְּדֹלָ֥ה הַזֹּ֛את לֹֽא-אֶרְאֶ֥ה ע֖וֹד וְלֹ֥א אָמֽוּת:

 אונקלוס  כְּכֹל דִי שְׁאֶלְתָּא מִקֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּחֹרֵב בְּיוֹמָא דִקְהָלָא לְמֵימָר לָא אוֹסֵף לְמִשְׁמָע יָת קָל מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהַי וְיָת אֶשָׁתָא רַבְּתָא הָדָא לָא אֶחֱזֵי עוֹד וְלָא אֵמוּת: (אונקלוס)

 יונתן  כְּכל דְּשַׁיִּילְתּוּן מִן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּחוֹרֵב בְּיוֹמָא דְאִתְכַּנָּשׁוּ שִׁבְטַיָא לִמְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא לְמֵימָר לָא נוֹסִיף לְמִשְׁמַע יַת קַל דִּיבּוּרָא מִן קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא וְיַת אֵישָׁתָא רַבְּתָא הֲדָא לָא נֶחֱמֵי תּוּב דְּלָא נְמוּת: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ככל אשר שאלת וגו'. לא השלים הכתוב בכאן השאלה ששאלו כי באמרם לא אוסיף לשמוע את קול ה' לא יזכו לנביאים אבל כאשר אמרו (לעיל ה כד) קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלהינו אליך ושמענו ועשינו אז קבלו להאמין בנביאיו ולשמוע ולעשות ככל אשר יצוה השם על ידם ולכך אמר בכאן נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' ותאמין בו כאשר אתה מאמין בי כי כן שאלת להיות דברי השם עמכם על ידי ושתשמעו אלי אם כן האמינו גם כן בשאר הנביאים הבאים אחרי כי כמוני כמוהם וזה טעם הטיבו אשר דברו להאמין בנביאי וכן אעשה להם לדורותם ויתכן שהיתה שאלתם שם לדורות וקבלתם שאמרו לשמוע ממשה באמרם "ואת תדבר אלינו ושמענו ועשינו" גם כן לדורות עולם ויהיה טעם "ואת" כמו ואתה וכל נביא השם כמוך כאשר פירשתי שם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ככל אשר שאלת. ככל עולה ע' לומר ששמעתי לשאלתכם ושמתי עליכם ע' זקנים וגם כאשר ישאלו ישראל נביאים יותן להם נביאים: (בעל הטורים)

 אור החיים  ככל אשר שאלת וגו'. אולי שבא לומר שהם גרמו לעצמם שאין כולם נביאים כמו שאמרו ביום הקהל קרב אתה ושמע ופחדו מצער הנסבב מהנבואה לזה גם ה' יתן להם נביא והצריך לדבר אליו יבא ויגידנו, ולטעם זה אמר הכתוב כל האמור בענין:

(כ כב) אך הנביא אשר יזיד וגו'. צריך לדעת א' אומרו אך, גם אומרו אשר יזיד ולא הספיק לומר אשר ידבר וגו', ב' אומרו וכי תאמר בלבבך וגו' אשר ידבר וגו' ולא יהיה הדבר וגו' פשיטא שאם לא יהיה מה שצוה שלא דבר ה' הדבר ההוא, ג' אומרו אשר ידבר בשם ה' למה בפסוק שלפניו אמר בשמי ובפסוק זה אמר בשם ה', ד' אומרו הוא הדבר שלא היה לו לומר אלא לא דברו ה' ואני יודע שחוזר להדבר ההוא:

אכן יתבאר הענין על פי מה שאמר הנביא במעשה יהושפט ואחאב במלחמת רמות גלעד (מ''א כ''ב) שכל הנביאים פה אחד דברו לאחאב עלה והצלח, ומדברי מיכיהו בן ימלה נתגלה הדברים שרוח יצא מלפני ה' לפתות אחאב לעלות וליפול במלחמה, ובחידושי על דברי נביאים דקדקתי למה בתחלה עבר על מיכיהו רוח נבות ונתנבא כנביאים הראשונים ואמר עלה והצלח ואח''כ בנבואה אחרונה דבר נבואת ה' ולא הועיל לפניו רוח נבות, ועל הרוח גם כן תמיה אני איך לא קיים שליחותו אשר יצא לעשות, עוד קשה למיכיהו למה בטל עצת ה' ח''ו ומחשבותיו שחשב להפיל אחאב במלחמת רמות גלעד והוא בא וגילה סודו לאחאב עצמו:

אכן הן הנה הדברים אשר העיר ה' בנועם דבריו, לפי שהכל גלוי וצפוי לפני הבורא כי יבא זמן שתצא רוח מלפניו ותטעה הנביאים והגם ששקר דברו עם כל זה אנוסים הם, לזה כשבא לצוות עונש הנביא הקדים ואמר אך הנביא אך מיעט נביא כיוצא בזה שידבר דבר ולא יקום ולא ימות, ודקדק לומר אשר יזיד להעירך שלא ימות אלא נביא אשר יזיד לדבר וגו' לומר אבל נביא שדבר שקר ולא הזיד וכגון שהטעהו רוח נבות שזה אין עליו אשמת דבר כי הרוח בהסכמת ה' יצא והמתנבאים מצדו נקיים הם מהעון. והגם שבסנהדרין (פ''ט.) אמרו שצדקיהו בן כנענה חייב הגם שרוח נבות הטעתו, הוא מטעם שאמרו שם דהוה ליה למידן אין ב' נביאים מתנבאים בסגנון אחד אבל זולת זה פטור היה, והגם שד' מאות נביאים אמרו כן וגם מיכיהו בן ימלה גם כן אמר עלה והצלח וגומר, עם כל זה כולם פתחו פיהם להתנבאות והרוח דברה בפיהם וכשהרגישו שנבאו בסגנון א' לא הוסיפו לדבר עוד בדבר הזה מה שאין כן צדקיהו, ועל זה יאמר אשר יזיד וגו' ומת וגו':

ומעתה כאן הבן שואל במה נדע הדבר וגו', ואם ממה שלא יהיה הדבר חיישינן לרוח נבות המטעה וכיוצא בה ולמה יומת האיש הנביא כיון שהרוח שיצא בדבר ה' הטעתו, וכיוצא בדבר אם במעשה רמות לא היה בא מיכיהו וגילה הסוד היו מתחייבים מיתה כל ד' מאות נביאים על לא חמס עשו וה' אוהב משפט, והוא אומרו וכי תאמר וגו' איכה נדע הדבר אשר לא דברו ה', כאן כלל דבר ה' לנביא וכלל גם כן דבר ה' לרוח צא ועשה כן:

ואמר אשר ידבר הנביא וגו' פירוש אם הנביא יאמר נבואתו בשם ה' והוא מה שדקדק לומר בשם ה', ולא יהיה הדבר וגו' אז תדע כי בזדון דברו הנביא פירוש ולא בא דברו מצד רוח שהטעתו, והטעם כי לא ינוח רוח שקר בשם ה' הנכבד כי ה' אלהים אמת, והוא אומרו הוא הדבר אשר לא דברו ה' פירוש הוא שאני אומר לך עליו שלא דברו ה', וגם לא בא ברוח אלא בזדון, והוא אומרו בזדון דברו הנביא, אבל יש דבר אחר שהגם שהוא שקר ואין התורה יכולה לומר לך לא דברו ה' בזדון דברו הנביא והוא כשלא ידבר הנביא בשם ה' שהגם שיהיה שקר יש לחוש לרוח כרוח נבות:

ובזה יערב לנפש אדם ענין מיכיהו כי בתחלה לא הזכיר שם ה' ולזה לא היה אומר אלא דברי הרוח עד שנתחכם יהושפט ואמר אליו (דה''ב י''ח ט''ו) אני משביעך אשר לא תדבר אלי רק אמת בשם ה', פירוש נתחכם לומר לו התנאי שהתנה ה' כאן ואמר אשר ידבר הנביא בשם ה' לפי מה שפירשנו שידבר בשם ה', ובזה אם יש רוח מטעה תפנה מקום, וכן היה כשהזכיר אליו שם ה' ואמר הנביא בשם ה' ברח לו נבות ואמר הנביא האמת במה שהוא:

ובזה נתיישבו כל הדקדוקים שדקדקנו בענין נבואת רמות גלעד והגם שלא מצינו שהזכיר מיכיהו שם ה', הזכירו ומקרא קצר הוא כיון שהזכירו יהושפט וכוון מיכיהו לשם שהזכיר יהושפט הועיל, ולא תקשה מאומרו שם כמה פעמים אני משביעך וגו' בשם ה' שיראה שהשביעו כמה פעמים לדבר בשם ה', כי אולי שלא הרגיש מיכיהו בדקדוק זה של יהושפט אלא בפעם אחרונה:

או אפשר כי מאמר בשם ה' אינו נסמך למאמר אני משביעך אלא מאמר בפני עצמו שחדש באחרונה, ולפי זה לא קשה למה גילה מיכיהו סוד ה', כי יחרב העולם ולא ישתנה מקור האמת לייחד שמן על דבר שקר ח''ו, ומה גם כי על כל פנים עשה הרוח פעולתו כי לא האמין אליו אחאב ועלה ונפל ונמצאת מחשבת ה' קיימת ולא מתייחס השקר לשם ה' אלהים אמת: (אור החיים)


{יז}  וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֵלָ֑י הֵיטִ֖יבוּ אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽרוּ:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לִי אוֹטִיבוּ דִי מַלִילוּ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לִי אַתְקִינָן מַה דְּמַלֵּילָן: (תרגום יונתן)


{יח}  נָבִ֨יא אָקִ֥ים לָהֶ֛ם מִקֶּ֥רֶב אֲחֵיהֶ֖ם כָּמ֑וֹךָ וְנָֽתַתִּ֤י דְבָרַי֙ בְּפִ֔יו וְדִבֶּ֣ר אֲלֵיהֶ֔ם אֵ֖ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר אֲצַוֶּֽנּוּ:

 אונקלוס  נְבִיָא אֲקִים לְהוֹן מִגוֹ אֲחֵיהוֹן כְּוָתָךְ וְאֶתֵּן פִּתְגָמֵי נְבוּאָתִי בְּפוּמֵהּ וִימַלֵל עִמְהוֹן יָת כָּל דִי אֲפַקְדִנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  נְבִיָא אָקִים לְהוֹן מִבֵּינֵי אֲחוּהוֹן דְּרוּחַ קוּדְשָׁא בֵּיהּ כְּוָותָךְ וְאֶתֵּן פִּתְגָמֵי נְבוּאָתִי בְּפוּמֵיהּ וִימַלֵּיל עִמְהוֹן יַת כָּל דְּאִיפְקְדִינֵיהּ: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  נביא אקים להם. בגימטריא זהו ירמיהו זה הוכיחן וזה הוכיחן וכו' כדאיתא בפסיקתא: (בעל הטורים)


{יט}  וְהָיָ֗ה הָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֤ר לֹֽא-יִשְׁמַע֙ אֶל-דְּבָרַ֔י אֲשֶׁ֥ר יְדַבֵּ֖ר בִּשְׁמִ֑י אָֽנֹכִ֖י אֶדְר֥שׁ מֵֽעִמּֽוֹ:

 אונקלוס  וִיהֵי גַבְרָא דִי לָא יְקַבֵּל לְפִתְגָמַי דִי יְמַלֵל בִּשְׁמִי מֵימְרִי יִתְבַּע מִנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי גַבְרָא דְלָא יִתְקַבֵּל פִּתְגָמֵי נְבוּאָתִי דִימַלֵּיל בִּשְׁמִי מֵימְרִי יִפְרַע מִנֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  אנכי אדרוש מעמו. והנה מיתתו בידי שמים והעד האיש אשר לא שמע אל דברי הנביא שאמר הכני נא ושם כתוב בדבר ה' וכבר היה הנביא נודע: (אבן עזרא)


{כ}  אַ֣ךְ הַנָּבִ֡יא אֲשֶׁ֣ר יָזִיד֩ לְדַבֵּ֨ר דָּבָ֜ר בִּשְׁמִ֗י אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא-צִוִּיתִיו֙ לְדַבֵּ֔ר וַֽאֲשֶׁ֣ר יְדַבֵּ֔ר בְּשֵׁ֖ם אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וּמֵ֖ת הַנָּבִ֥יא הַהֽוּא:

 אונקלוס  בְּרַם נְבִיָא דִי יַרְשַׁע לְמַלָלָא פִתְגָמָא בִּשְׁמִי יָת דִי לָא פַקֵדִתֵּה לְמַלָלָא וְדִי יְמַלֵיל בְּשׁוּם טַעֲוַת עַמְמַיָא וְיִתְקְטֵל נְבִיָא הַהוּא: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרַם נְבִי שִׁקְרָא דְיִרְשַׁע לְמַלָלָא פִּתְגָמָא בִּשְׁמִי יַת דְּלָא פַקִידְתֵּיהּ לְמַלָּלָא וְדִי יְמַלֵּל בְּשׁוּם טַעֲוַות עַמְמַיָא וְיִתְקְטֵיל נְבִיָא הַהוּא בְּסַיְיפָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר לא צויתיו לדבר. אבל צויתי לחבירו: ואשר ידבר בשם אלהים אחרים. אפילו כוון את ההלכה, לאסור את האסור ולהתיר את המותר: ומת. בחנק, שלשה מיתתן בידי אדם, המתנבא מה שלא שמע, ומה שלא נאמר לו ונאמר לחבירו, והמתנבא בשם עבודת אלילים, (ת) אבל הכובש את נבואתו, (א) והעובר על דברי נביא, והעובר על דברי עצמו, מיתתן בידי שמים, שנאמר אנכי אדרוש מעמו (סנהדרין פט. ספרי קעג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דכתיב אשר לא צויתיו לדבר היינו מה שלא שמע ומדכתיב אשר לא צויתיו משמע אבל לחבירו צויתיו והמתנבא בשם ע"א דכתיב בהדיא ואשר ידבר וגומר: (א) הכובש את נבואתו משמע ליה מדכתיב אשר לא ישמע קרי ביה אשר לא ישמיע כלומר שכובש נבואתו והעובר על דברי הנביא בין הוא בין אחרים דכתיב אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי בין אחרים ובין הוא וכתיב אנכי אדרוש מעמו דהיינו מיתה בידי שמים: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ואשר ידבר בשם אלהים אחרים. אפילו כיון את ההלכה לאסור את האסור ולהתיר את המותר ומת בחנק לשון רש"י מספרי (שופטים קעז קעח) ואין הענין לומר שאם בא אחד ואמר בחלומי ראיתי והנה פעור אומר לי שתזהרו במצות הלולב שיהא חייב מיתה כי זה פטור הוא ואם אומר שתעשו כן לעבוד לשקוץ ההוא אם כן זהו נביא השקר המתנבא לעבוד ע"ז ואפילו יאמר כן בשם השם הוא נסקל אבל הענין שיאמר ראיתי פעור כי הוא האלהים והוא מצוה שלא לאכול בשר חזיר וכן אם יגיד בשמו כי כזה וכזה עתיד להיות מאחר שיאמר כי הנעבד ההוא הוא האומר ועושה גוזר ומקיים יומת בחנק ולכך אמרו בגמרא (סנהדרין פט) המתנבא בשם ע"ז כגון נביאי הבעל והם שהיו אומרים שהבעל הוא האלהים כמו שכתוב (מלכים א יח כא) אם ה' הוא האלהים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו והיו מתנבאים בו עלה והצלח ונתן ה' ביד המלך (שם כב טו) ודעתם לומר שהבעל הוא האדון אשר לו השם הנכבד הזה והוא שיתן רמות גלעד ביד אחאב (הרמב"ן)


{כא}  וְכִ֥י תֹאמַ֖ר בִּלְבָבֶ֑ךָ אֵיכָה֙ נֵדַ֣ע אֶת-הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-דִבְּר֖וֹ יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  וַאֲרֵי תֵימַר בְּלִבָּךְ אֶכְדֵן נִדַע יָת פִּתְגָמָא דִי לָא מַלְלֵהּ יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲרוּם תֵּימְרוּן בְּרַעֲיוֹנֵיכוֹן הֵיכְדֵין נֵידַע יַת פִּתְגָּמָא דְלָא מַלְלֵיהּ יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכי תאמר בלבבך. עתידין אתם (ב) לומר, כשיבא חנניה בן עזור ומתנבא, הנה כלי בית ה' מושבים מבבלה עתה מהרה (ירמיה כז, טז.), וירמיהו עומד (ג) וצווח על העמודים ועל הים, (ד) ועל יתר הכלים (שם יט.) שלא גלו עם יכניה, בבלה יובאו (שם כב.) עם גלות צדקיהו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) פי' מפני שמלת וכי בכ"מ מורה על העתיד שיהיה כמו וכי יכה איש שפירושו כשיכה וכן כי יגח שור וכן כל כיוצא בזה: (ג) ר"ל אמר להיפך: (ד) ר"ל ים שעשה שלמה: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה'. עתידים אתם לאמר כשיבוא חנניה בן עזור ומתנבא (ירמיהו כז טז) הנה כלי בית ה' מושבים מבבלה וירמיה עומד וצווח (שם פסוקים יט כב) על העמודים ועל הים ועל יתר הכלים שלא גלו עם יכניה בבלה יובאו עם גלות צדקיהו לשון רש"י מספרי (שופטים קעח) והדרש הזה מפני שלא אמר "ואם תאמר בלבבך" והוא כמו שהזכרתי (לעיל ד כה) כי התורה תגיד ברמזים העתידות להיות אבל עיקר הכתוב לומר איכה נדע את הדבר אשר לא דברו השם שנהרוג המתנבא הזה וצוה כי כאשר לא יבוא הדבר אז יומת כי לא דברו השם ולא תגור ממנו מפני חכמתו או מפני האות שנתן ובא האות והמופת וכן היה להם לשאול איכה נדע הדבר אשר דברו ה' שנתחייב לשמוע אליו ככל אשר יצוה אבל זו תשובה לשתי השאלות כי בכל נביא נצפה לדבר העתיד להיות אשר יגיד ואם לא בא נדע שהוא נביא שקר ויומת ואם בא יבוא הכל הנה הוא נאמן לנביא לה' ונתחייב לשמוע אליו ככל אשר יצוה בשם ה' כמו שאמר (פסוק טו) "אליו תשמעון" ואפילו לעבור על דברי תורה לפי צורך השעה כגון אליהו בהר הכרמל וזה טעם "כמוני" "כמוך" שיהיה בתחילה נאמן לנביא השם או באות ומופת כענין שנאמר (שמות ד ל לא) ויעש האותות לעיני העם ויאמן העם או שיגיד העתיד להיות ויבוא שגם זה אות וכך אמרו במסכת סנהדרין (פט) והמוותר על דברי נביא מיתתו בידי שמים דכתיב אנכי אדרוש מעמו ואמרין (שם פט) ומנא ידע דאיענש דיהב ליה אות והא מיכה דלא יהב ליה אות ואיענש היכא דמוחזק שאני דאי לא תימא הכי אברהם בהר המוריה היכי שמע ליה יצחק אליהו בהר הכרמל היכי סמכינן עליה ועבדינן שחוטי חוץ אלא היכא דמוחזק שאני ורש"י כתב כבר נצטוו שאם בא להדיחך באחת מכל המצות לא תשמע לו אלא אם כן הוא מומחה לך שהוא צדיק גמור כגון אליהו בהר הכרמל לפי צורך השעה לכך נאמר אליו תשמעון וזה איננו נכון בעיני שאין ההמחאה שהוא צדיק גמור אלא שהוא נביא אמת מוחזק לכל במה שהקדים לאמר עתידות ובאו והוא האות שלו כמו שהזכיר בפרשה הזו או במופת שעשה בפנינו וזאת חזקת הנביאים ואולי נתכוון רש"י ב"צדיק גמור" למה שכתב הרב רבינו משה בהלכות יסודי התורה (פ"ז ה"ז) כשמשלחין את הנביא נותנין לו אות ומופת כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת ולא כל העושה אות ומופת מאמינין אותו שהוא נביא אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחילה שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו שנתעלה בהן על כל בני גילו והיה מהלך בדרכי הנבואה ובקדושתה ופרישותה ואחר כך בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שלחו מצוה לשמוע ממנו שנאמר אליו תשמעון ואפשר שיעשה אות או מופת והוא אינו נביא וזה האות יש לו דברים בגו ואע"פ כן מצוה לשמוע לו הואיל ואדם גדול הוא וחכם וראוי לנבואה מעמידין אותו על חזקתו כמו שנצטוינו לחתוך הדין על פי שנים עדים כשרים ואע"פ שאפשר שהעידו שקר הואיל וכשרים הם אצלנו מעמידין אותם על כשרותן בדברים אלו וכיוצא בהם נאמר (להלן כט כח) הנסתרות לה' אלהינו ונאמר (שמואל א טז ז) האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב (הרמב"ן)

 ספורנו  איכה נדע את הדבר. כשיצוה לשעה איזו מצוה כגון אליהו בהר הכרמל ויהושע שהקיף יריחו בשבת וצוה את הכהנים לשאת את הארון בירדן ולעמוד שם עד שיעברו כל העם: (ספורנו)


{כב}  אֲשֶׁר֩ יְדַבֵּ֨ר הַנָּבִ֜יא בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֗ה וְלֹא-יִֽהְיֶ֤ה הַדָּבָר֙ וְלֹ֣א יָבֹ֔א ה֣וּא הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-דִבְּר֖וֹ יְהֹוָ֑ה בְּזָדוֹן֙ דִּבְּר֣וֹ הַנָּבִ֔יא לֹ֥א תָג֖וּר מִמֶּֽנּוּ: (ס)

 אונקלוס  דִי יְמַלֵל נְבִיָא בִּשְׁמָא דַיְיָ וְלָא יְהֵי פִתְגָמָא וְלָא יִתְקַיַם הוּא פִתְגָמָא דִי לָא מַלְלֵהּ יְיָ בִּרְשַׁע מַלְלֵהּ נְבִיָא לָא תִדְחַל מִנֵהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  מַה דִּימַלֵּיל נְבִי שִׁקְרָא בִּשְׁמָא דַיְיָ וְלָא יֵיתֵי פִּתְגָּמָא וְלָא יִתְקַיֵּים הוּא פִּתְגָּמָא דְּלָא מַלְלֵיהּ יְיָ בִּזְדָנוּתָא מַלְלֵיהּ נְבִי שִׁקְרָא לָא תִדַחֲלוּן מִנֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר ידבר הנביא. ויאמר דבר זה עתיד לבא עליכם (ספרי קעח.), ותראו שלא יבא, (ה) הוא הדבר אשר לא דברו ה', והרוג אותו. ואם תאמר, זו במתנבא על העתידות, (ו) הרי שבא ואמר עשו כך וכך ומפי הקב"ה אני אומר, כבר נצטוו, שאם בא להדיחך מאחת מכל המצות לא תשמע לו, (ז) אא"כ מומחה הוא לך שהוא צדיק גמור, כגון אליהו בהר הכרמל, שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות כדי לגדור את ישראל, הכל לפי צורך שעה וסייג הפרצה, לכך נאמר אליו (ח) תשמעון: לא תגור ממנו. לא תמנע עצמך מללמד עליו חובה (ספרי שם), ולא תירא (ט) ליענש עליו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) כגון חנניה בן עזור שהרי אחר תכך גם שאר הכלים בבלה הובאו עם גלות צדקיהו: (ו) ר"ל בחינה זו תפול אם מתנבא העתידות כגון חנניה בן עזור אבל הרי שבא ואמר כך וכך עשו ומפי הקב"ה אני אומר א"כ היאך נדע שלא דיברו ומפרש זה כבר וכו': (ז) ואם לא בא להדיחך אין הקפדה אם תשמע לו: (ח) ר"ל אם מומחה הוא לך וצדיק גמור: (ט) משום דבפרשת אלה הדברים פי' רש"י שני פירושים על לא תגורו ל' מורא ולשון הכנסה לכך נקט שתי לשונות. בשם מרי"ץ. והרא"ם פי' דמה שכתב אחר מאמר לא תמנע מללמד עליו חובה מאמר ולא תירא פן תענש עליו. הוא נתינת טעם על לא תמנע עצמך וכו' כאלו אמר לא תמנע עצמך וכו' ולא תירא מזה פן תענש עליו עכ"ל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אשר ידבר הנביא. ג''כ דברי ירמיהו בבא דבר הנביא בזמן שיאמר ואחר שהשלים לבאר דברי המעוננים שהיו בארץ והיא דרך ע''ג הזהיר שלא ישפך דם נקי בארץ והטעם שתהיה הארץ טהורה מתועבת המעוננים גם לא תהיה טמאה בדם נקי: (אבן עזרא)

 ספורנו  ולא יהיה הדבר. כי אמנם לא תתחדש מצוה אפילו לשעה להמון אם לא יהיה עמה איזה אות כמו שהיה ביהושע בבקיעת הירדן ונפילת חומת יריחו. ובאלירי ירידת האש מן השמים. אמנם מצות הנביא שאמר אל רעהו הכני נא היתה לרעהו נביא כמוהו שידע כי דבר ה' הוא לפיכך נענש כאשר מאן: (ספורנו)

דברים פרק-יט

{א}  כִּֽי-יַכְרִ֞ית יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ אֶת-הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ אֶת-אַרְצָ֑ם וִֽירִשְׁתָּ֕ם וְיָֽשַׁבְתָּ֥ בְעָֽרֵיהֶ֖ם וּבְבָֽתֵּיהֶֽם:

 אונקלוס  אֲרֵי יְשֵׁצֵי יְיָ אֱלָהָךְ יָת עַמְמַיָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ יָת אַרְעֲהוֹן וְתֵרְתִנוּן וְתֵיתֵב בְּקִרְוֵיהוֹן וּבְבָתֵּיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יְשֵׁיצֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן יַת עַמְמַיָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן יַת אַרְעֲהוֹן וְתֵירְתִינוּן וְתֵיתְבוּן בְּקִירְוֵיהוֹן וּבְבָתֵּיהוֹן: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  כי יכרית ה' אלהיך את הגוים וגו' שלוש ערים תבדיל לך. גם זו מצוה מבוארת שכבר צוה בה (שמות כא יג) ועתה הוסיף לבאר משפטיה כי אמר וירשתם וישבת בעריהם ובבתיהם ללמד שלא נתחייבו בה אלא לאחר ירושה וישיבה וכן עשה יהושע והוסיף תכין לך הדרך שיהו סרטיאות מפורשות לתוכה ושיכתוב מקלט מקלט על פרשת הדרכים והוסיף ושלשת את גבול ארצך והוסיף עוד ללמדנו ענין השגגה כמו שאמר (פסוק ה) ואשר יבא את רעהו ביער וגו' ומדרשים רבים שדרשו רבותינו בפרשה (הרמב"ן)


{ב}  שָׁל֥וֹשׁ עָרִ֖ים תַּבְדִּ֣יל לָ֑ךְ בְּת֣וֹךְ אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לְרִשְׁתָּֽהּ:

 אונקלוס  תְּלַת קִרְוִין תַּפְרֵשׁ לָךְ בְּגוֹ אַרְעָךְ דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לְמֵירְתַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  תְּלַת קִרְוִין תִּפְרְשׁוּן לְכוֹן בְּגוֹ אַרְעֲכוֹן דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן לְמֵירְתָהּ: (תרגום יונתן)

 ספורנו  שלוש ערים תבדיל. אחר שבאר ענין השופטים והמלך והכהנים והנביאים ספר המצות המוטלות על השופטים והם הבדלת ערי מקלט וגבולות הארץ וחקירת העדים וקבלתם והמצות המוטלות על המלכים והם כי תצא למלחמה כי תקרב אל עיר וכי תצור. והמוטל על הכהנים והשופטים יחדיו והם עניני עגלה ערופה: (ספורנו)


{ג}  תָּכִ֣ין לְךָ֘ הַדֶּרֶךְ֒ וְשִׁלַּשְׁתָּ֙ אֶת-גְּב֣וּל אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר יַנְחִֽילְךָ֖ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְהָיָ֕ה לָנ֥וּס שָׁ֖מָּה כָּל-רֹצֵֽחַ:

 אונקלוס  תְּתַקֵן לָךְ אָרְחָא וּתְתַלַת יָת תְּחוּם אַרְעָךְ דִי יַחְסְנִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ וִיהֵי לְמֵעִירוֹק תַּמָן כָּל קָטוֹלָא: (אונקלוס)

 יונתן  תְּכַוְונוּן לְכוֹן אָרְחָא וּתְתַלְתוּן יַת תְּחוּם אַרְעֲכוֹן דִּיחַסְנְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן וִיהֵי לְמַעֲרוֹק לְתַמָּן כָּל קָטוֹלָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  תכין לך הדרך. מקלט, מקלט, היה כתוב על פרשת (י) דרכים: ושלשת את גבול ארצך. שיהא מתחלת הגבול, עד העיר הראשונה של עיר מקלט, (כ) כשיעור מהלך שיש ממנה עד השנייה, וכן משנייה לשלישית, וכן מן השלישית עד הגבול השני של ארץ ישראל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) שלא יטעה בפרשת דרכים: (כ) ואם תאמר דלפי חילוק הזה תחלק הארץ לארבעה חלקים וי"ל דמתחלת הגבול עד עיר מקלט שניה יש כמו שיש מן העיר הראשונה עד האחרונה ומעיר שניה עד הגבול השני גם כן יש כשיעורים הללו לכך נקרא משולש וכן פירשתי בפרשת תרומה גבי בדים. ועוד מפורש בפרק אלו הן הגולין ושלשת כלומר שמתחלקת לארבע רבעים לרחבו וע"ש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  תכין לך הדרך. להיות הערים במקום שיהא דרכו מוכנת ומיושבת: ושלשת. תחלק הארץ לשלש או תשים בשלישית הארץ: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ושלשת. ב' במס' ושלשת את גבול ארצך ושלשת תרד מאד רמז למה שאמרו דרך ירידה גולה דרך עלייה אינו גולה וזהו תרד שהרגו דרך ירידה אז ושלשת שילך אל ערי מקלט: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  ושלשת את גבול ארצך. ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה ומסיק בפרק שני דמכות ושלשת שיהו משולשות מאה פרסה מדרום לחברון ומאה מחברון לשכם ומאה משכם לקדש ומאה מקדש לצפון ופריך מאי שנא מהאי גיסא דמרחקי ומאי שנא מהאי גיסא דמקרבי פי' שהרי אותם שדרים ברוח דרומי וברוח צפוני היו רחוקים מערי מקלט מאה פרסה ואותם הדרים בין חברון לשכם ובין שכם לקדש היו קרובים מערי מקלט ומשני אמר אביי משום דבשכם נפישי רוצחים דכתיב שם ירצחו שכמה מאי חבר כהנים אר"א שהיו מתחברין להרוג נפשות ככהנים שמתחברין ליטול תרומה בבית הגרנות ומשום דשכיחי רוצחים היתה קרובה לעיירות שבינה לבין חברון ובינה לבין קדש כדי שיבאו ההורגים בשוגג מעיירות הסמוכות להו למקלט ויהרגו הורגי מזיד שבתוכה ואי קשיא א"כ דבארץ ישראל שכיחי רוצחי' הדרא קושיא לדוכתא אמאי בעבר הירדן תלת כו' וצ"ל דבגלעד מיהא שכיחא טפי מדקרי לה עקובה מדם: (דעת זקנים)


{ד}  וְזֶה֙ דְּבַ֣ר הָֽרֹצֵ֔חַ אֲשֶׁר-יָנ֥וּס שָׁ֖מָּה וָחָ֑י אֲשֶׁ֨ר יַכֶּ֤ה אֶת-רֵעֵ֨הוּ֙ בִּבְלִי-דַ֔עַת וְה֛וּא לֹֽא-שׂנֵ֥א ל֖וֹ מִתְּמֹ֥ל שִׁלְשֹֽׁם:

 אונקלוס  וְדֵין פִּתְגַם קָטוֹלָא דְיֵעִרוֹק תַּמָן וְיִתְקַיַם דִי יִקְטוֹל יָת חַבְרֵהּ בְּלָא מַנְדְעֵהּ וְהוּא לָא סָנֵי לֵהּ מֵאִתְמַלֵי וּמִדְקָמוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְדֵין הִילְכַת קָטוֹלָא דְיַעֲרוֹק לְתַמָּן וְיֵיחֵי דְּיִקְטוֹל יַת אָחֵיהּ בְּלָא מִתְכַוִין לֵיהּ וְהוּא לָא נְטַר לֵיהּ סְנָא מֵאִתְמְלֵי וּמִדְקֳדָמוֹי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  את רעהו. עם וכן רבים: (אבן עזרא)


{ה}  וַֽאֲשֶׁר֩ יָבֹ֨א אֶת-רֵעֵ֥הוּ בַיַּעַר֘ לַחְטֹ֣ב עֵצִים֒ וְנִדְּחָ֨ה יָד֤וֹ בַגַּרְזֶן֙ לִכְרֹ֣ת הָעֵ֔ץ וְנָשַׁ֤ל הַבַּרְזֶל֙ מִן-הָעֵ֔ץ וּמָצָ֥א אֶת-רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת ה֗וּא יָנ֛וּס אֶל-אַחַ֥ת הֶעָֽרִים-הָאֵ֖לֶּה וָחָֽי:

 אונקלוס  וְדִי יֵעוֹל עִם חַבְרֵהּ בְּחֻרְשָׁא לְמִקַץ אָעִין וְתִתְמְרֵיג יְדֵהּ בְּפַרְזְלָא לְמִקַץ אָעָא וְיִשְׁתְּלֵף פַּרְזְלָא מִן אָעָא וְיַשְׁכַּח יָת חַבְרֵהּ וִימוּת הוּא יֵעִרוֹק לַחֲדָא מִן קִרְוַיָא הָאִלֵין וְיִתְקַיַם: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַאן דְּעָלֵיל עִם חַבְרֵיהּ בְּחֻרְשָׁא לְמִקְטַע קִיסִין וְתִדְחַף אִידֵיהּ בְּסִיקוֹרְיָא לְמִקְטַע קִיסָא וְיִשְׁמוֹט פַּרְזְלָא מִן קַתָּא וְיַשְׁכַּח יַת חַבְרֵיהּ וִימוּת הוּא יַעֲרוֹק לַחֲדָא מִן קִירְוַיָא מְזַמְנַיָיא הָאִלֵּין וְיֵיחֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונדחה ידו. כשבא להפיל הגרזן על העץ, ותרגומו ותתמריג ידיה, לשון ונשמטה ידו להפיל מכת הגרזן על העץ, כי שמטו הבקר (שמואל-ב ו, ו.) תרגם יונתן ארי מרגוהי תוריא: ונשל הברזל מן העץ. יש מרבותינו אומרים נשמט הברזל מקתו, ויש מהם אומרים שישל הברזל לחתיכה מן העץ המתבקע, והיא נתזה והרגה (מכות ז:): (רש"י)

 אבן עזרא  ונדחה. מבנין נפעל והקל נדחי ישראל יכנם: בגרזן. ברזל שיכרתו בו העץ מגזרת נגזרתי: ונשל הברזל. כמו ונסע מגזרת כי ישל זיתך רק זה נשל פעל עומד ונשל גוים רבים יוצא וכן קול גדול ולא יסף עם יסף ה' יגון על דעת מדקדק גדול כי על דעתי שניהם יוצא ים: (אבן עזרא)


{ו}  פֶּן-יִרְדֹּף֩ גֹּאֵ֨ל הַדָּ֜ם אַֽחֲרֵ֣י הָֽרֹצֵ֗חַ כִּ֣י-יֵחַם֘ לְבָבוֹ֒ וְהִשִּׂיג֛וֹ כִּֽי-יִרְבֶּ֥ה הַדֶּ֖רֶךְ וְהִכָּ֣הוּ נָ֑פֶשׁ וְלוֹ֙ אֵ֣ין מִשְׁפַּט-מָ֔וֶת כִּ֠י לֹ֣א שֹׂנֵ֥א ה֛וּא ל֖וֹ מִתְּמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם:

 אונקלוס  דִילְמָא יִרְדוֹף גָאֵל דְמָא בָּתַר קָטוֹלָא אֲרֵי יֵחַם לִבֵּה וְיַדְבְּקִנֵהּ אֲרֵי תִסְגֵי אָרְחָא וְיִקְטְלִנֵהּ נְפַשׁ וְלֵהּ לֵית חוֹבַת דִין דִקְטוֹל אֲרֵי לָא סָנֵי הוּא לֵהּ מִתְּמַלֵי וּמִדְקָמוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  דִּלְמָא יִרְדוֹף תְּבַע אַדְמָא בָּתַר קָטוֹלָא אֲרוּם יִרְתַח עֲלוֹי לִבֵּיהּ בְּעַקְתֵיהּ וְיִדְבְּקֵיהּ אֲרוּם תַּסְגֵי אָרְחָא וְיִקְטְלִינֵיהּ נְפָשׁ וְלֵיהּ לָא אִית חוֹבַת דִּין דִּקְטוֹל אֲרוּם לָא סָנֵי הוּא לֵיהּ מֵאִתְמְלֵי וּמִדְקֳדָמוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  פן ירדף גאל הדם. לכך אני אומר להכין לך דרך (ל) וערי מקלט רבים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) ר"ל דבקרא משמע שה"פ הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי בהם פן ירדוף גואל הדם וגו' וכי מה מועיל זה שנס שמא עדיין ירדוף גואל הם אחריו עד העיר של מקלט והשיגו כי יחם לבבו ל"פ שלא קאי אהוא ינוס וגו' דסמוך אלא אלמעלה דכתיב תכין לך הדרך ושלשת דהיינו שיכתוב מקלט מקלט על פרשת דרכים וגם צריך ג' ערי מקלט ולמה ומפרש פן ירדוף וגו' אבל עתה דאיכא ערי מקלט רבים וגם כתוב בכל פרשת דרכים מקלט בקל יכול להנצל הרוצח שלא יוכל גואל הדם להשיגו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והכהו נפש. דרך קצרה והכהו מכת נפש במקום שתצא נפשו: (אבן עזרא)


{ז}  עַל-כֵּ֛ן אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ לֵאמֹ֑ר שָׁלֹ֥שׁ עָרִ֖ים תַּבְדִּ֥יל לָֽךְ:

 אונקלוס  עַל כֵּן אֲנָא מְפַקְדָךְ לְמֵימָר תְּלַת קִרְוִין תַּפְרֵשׁ לָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  בְּגִין כֵּן אֲנָא מְפַקֵּיד לְכוֹן יוֹמָא דֵין תְּלַת קִירְוִין תִּפְרְשׁוּן לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  שלש ערים. לומר שחזקות היו ערי מבצר שלא יבא עליהם גואל הדם בחיל: (בעל הטורים)


{ח}  וְאִם-יַרְחִ֞יב יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ אֶת-גְּבֻ֣לְךָ֔ כַּֽאֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַֽאֲבֹתֶ֑יךָ וְנָ֤תַן לְךָ֙ אֶת-כָּל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לָתֵ֥ת לַֽאֲבֹתֶֽיךָ:

 אונקלוס  וְאִם יַפְתֵּי יְיָ אֱלָהָךְ יָת תְּחוּמָךְ כְּמָא דִי קַיִים לַאֲבָהָתָךְ וְיִתֶּן לָךְ יָת כָּל אַרְעָא דִי מַלִיל לְמִתַּן לַאֲבָהָתָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין יַפְתֵּי יְיָ אֱלָהָכוֹן יַת תְּחוּמְכוֹן הֵיכְמָא דְקַיֵּים לְאַבְהַתְכוֹן וְיִתֵּן לְכוֹן יַת כָּל אַרְעָא דְקַיֵּים לְמִתַּן לְאַבְהַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם ירחיב. כאשר נשבע לתת לך ארץ (מ) קני וקנזי וקדמוני: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פי' הש"י הבטיח לתת עשר אומות ולא נתן לישראל רק שבע אומות וקני וקנזי וקדמוני עדיין לא נתן אלא שעתידים להיות לנו ירושה לקיים שבועת האבות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואם ירחיב ה' אלהיך. אם ישמרו כל התורה על כן כתוב כי תשמור את כל המצוה הזאת והיא שלש ערים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואם ירחיב ה' אלהיך את גבלך. הפרשה הזו עתידה וכבר הזכרתי מזה בפרשת ראה אנכי (לעיל יב כ) כי מתחילה אמר כי יכרית ה' אלהיך את הגוים אשר ה' אלהיך נותן לך את ארצם ו"הגויים אשר ה' אלהיך נותן לך את ארצם" ירמוז לכל השבעה אשר יזכיר בכל מקום וכן יאמר עליהם ונשל את הגוים האל מפניך (לעיל ז כב) וברשעת הגוים האלה (שם ט ד) והוריש ה' את כל הגוים האלה מלפניכם (שם יא כג) רק מערי העמים האלה (להלן כ טז) וכן במקומות רבים וצוה כי לאחר ירושה וישיבה בארצם יבדיל שלש ערים ובהם תשלום המצוה כמו שאמר (במדבר לה יג) שש ערי מקלט תהיינה לכם ואמר (שם פסוק יד) את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען ולא צוה בתורה ביותר משש הערים האלה וכן בכל מצות שבתורה הנוהגות לאחר ירושה וישיבה מתחייבין בהן לאחר ירושת שבעה גוים אלו אבל במצוה הזאת לבדה הוסיף בכאן ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ולא אמר "כאשר דבר לך" כמו שאמר בכי ירחיב ה' אלהיך את גבולך של בשר תאוה (לעיל יב כ) כי ה' לא הבטיח אותם בשום מקום לתת להם רק שבעת הגוים האלה אבל הזכיר כאן האבות ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך ונתן לך את כל הארץ אשר דבר לתת לאבותיך וזה ירמוז לכל עשרה עממין שנאמרו לאברהם והתנה בזה כי תשמור את כל המצוה וגו' והנה דבר ברור הוא כי השבעה גוים עצמם לא יירשו אותם בעברם על התורה כאשר אמר פעמים רבים למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ (לעיל ד א) למען אשר תבא אל הארץ (להלן כז ג) כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת והוריש ה' את כל הגוים האלה מלפניכם (לעיל יא כב כג) וכאשר עבר עכן על החרם והוא איש אחד נאמר (יהושע ז יב) ולא יוכלו בני ישראל לקום לפני אויביהם ערף יפנו לפני אויביהם א"כ מה התנאי הזה אשר יתנה בשלשת העממין האלה לבדם ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך כי תשמר את כל המצוה וגו' והטעם בזה כי היה הרצון לפניו יתברך שינחיל אותם בימי משה ויהושע השבעה אשר הבטיחם במצרים ובמדבר כי היה גלוי לפניו שתגיע זכותם לכך ומפני זה חייב אותם בכל המצות בירושה של אלו וחייב אותם בשש ערי מקלט והבדילם יהושע אבל על השלשה הנשארים התנה כי תשמור את כל המצוה לאהבה את השם וללכת בדרכיו וגו' והוא לומר שיקיימו כולם כל התורה כולה ואין שום מצוה תלויה בכך זולתי שלש הערים האלה ומה טעם לאמר כי תשמור ללכת בדרכיו כל הימים תוסיף לך שלש הערים כי מי יודע מה יהיה אחרי כן כל הימים ואמר ר"א כל הימים בלי הפסק ביניהם ואיננו נכון אבל כי תשמר כאשר תגיע זכותך שתשמור כל המצוה לאהבה את השם אהבה שלימה קיימת לעולם שיהיה גלוי לפניו שלא תחטא עוד לעולם אז ירחיב את גבולך ויתן לך כל העמים והוא לימים אשר אמר (להלן ל ו) ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך ו"לבב זרעך" יורה על כל הימים העתידים לבוא וכענין שנאמר בקבלה (ירמיה לב לט מ) ונתתי להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי כל הימים לטוב להם ולבניהם אחריהם וכרתי להם ברית עולם אשר לא אשוב מאחריהם להיטיבי אותם ואת יראתי אתן בלבבם לבלתי סור מעלי ואז כאשר יכרות להם ברית עולם יבדילו שלש הערים האלה (הרמב"ן)

 אור החיים   ואם ירחיב וגו' לאבותיך. פירוש עצמן כי הם ינחלו הארץ לעתיד לבא, ואמר זה יושג להם אם ישמרו את כל התורה ויעשוה ותהיה השמירה והעשיה מאהבת ה' ולא מיראה הדור ההוא אשר יעמוד בזה, בימיו יקים ה' דברו הטוב לתת כל העשרה עממין ויעמיד ביד ישראל כל הטוב שהבטיח לעשות לאבות ביום עומדם בתחיה, ורבותינו ז''ל (סנהדרין צ''ט:) העירו שגאולה העתידה תלויה בעבודת ה' מאהבה דוקא: (אור החיים)


{ט}  כִּֽי-תִשְׁמֹר֩ אֶת-כָּל-הַמִּצְוָ֨ה הַזֹּ֜את לַֽעֲשׂתָ֗הּ אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֣י מְצַוְּךָ֘ הַיּוֹם֒ לְאַֽהֲבָ֞ה אֶת-יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ וְלָלֶ֥כֶת בִּדְרָכָ֖יו כָּל-הַיָּמִ֑ים וְיָֽסַפְתָּ֙ לְךָ֥ עוֹד֙ שָׁלֹ֣שׁ עָרִ֔ים עַ֖ל הַשָּׁל֥שׁ הָאֵֽלֶּה:

 אונקלוס  אֲרֵי תִטַר יָת כָּל תַּפְקֶדְתָּא הָדָא לְמֶעְבְּדַהּ דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין לְמִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהָךְ וְלִמְהַךְ בְּאָרְחָן דְתַקְנָן קֳדָמוֹהִי כָּל יוֹמַיָא וְתוֹסֵף לָךְ עוֹד תְּלַת קִרְוִין עַל תְּלַת אִלֵין: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם תִּנְטְרוּן יַת כָּל תַּפְקֵידְתָּא הֲדָא לְמֶעֱבְדָהּ דַּאֲנָא מְפַקְדְּכוֹן יוֹמָא דֵין לְמִרְחַם יַת יְיָ אֱלָהָכוֹן וְלִמְהַךְ בְּאָרְחַן דְּתַקְנָן קֳדָמוֹי כָּל יוֹמַיָא וְתוֹסְפוּן לְכוֹן תּוּב תְּלַת קִירְוִין עַל תְּלַת אִילֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויספת לך עוד שלש. הרי תשע, ג' שבעבר הירדן, וג' שבארץ כנען, וג' לעתיד לבא: (רש"י)

 אבן עזרא  וללכת בדרכיו כל הימים. בלי הפסק ביניהם: (אבן עזרא)


{י}  וְלֹ֤א יִשָּׁפֵךְ֙ דָּ֣ם נָקִ֔י בְּקֶ֣רֶב אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַֽחֲלָ֑ה וְהָיָ֥ה עָלֶ֖יךָ דָּמִֽים: (פ)

 אונקלוס  וְלָא יִשְׁתְּפֵךְ דָם זַכַּי בְּגוֹ אַרְעָךְ דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא וִיהֵי עֲלָךְ חוֹבַת דִין דִקְטוֹל: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא יִתְשַׁד אֲדַם זַכַּאי בְּאַרְעֲכוֹן דַּיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן אַחְסָנָא וִיהֵי עֲלֵיכוֹן חוֹבַת דִּין קָטוֹלָא: (תרגום יונתן)


{יא}  וְכִי-יִֽהְיֶ֥ה אִישׁ֙ שֹׂנֵ֣א לְרֵעֵ֔הוּ וְאָ֤רַב לוֹ֙ וְקָ֣ם עָלָ֔יו וְהִכָּ֥הוּ נֶ֖פֶשׁ וָמֵ֑ת וְנָ֕ס אֶל-אַחַ֖ת הֶֽעָרִ֥ים הָאֵֽל:

 אונקלוס  וַאֲרֵי יְהֵי גְבַר סָנֵי לְחַבְרֵהּ וְיִכְמַן לֵהּ וִיקוּם עֲלוֹהִי וְיִמְחִנֵהּ נְפָשׁ וִימוּת וְיֵעִרוֹק לַחֲדָא מִן קִרְוַיָא הָאִלֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲרוּם יְהֵי גְּבַר סָנֵי לְחַבְרֵיהּ וְיִכְמוֹן עֲלֵיהּ בְּטוּמְרָא וִיקוּם עֲלוֹי וְיִקְטְלִינֵיהּ נְפָשׁ וִימוּת וְיַעֲרוֹק לַחֲדָא מִן קִרְוַיָא הָאִלֵּין: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכי יהיה איש שנא לרעהו. ע"י שנאתו הוא בא לידי וארב לו, מכאן אמרו, עבר אדם על מצוה קלה סופו לעבור על מצוה חמורה, לפי שעבר על לא תשנא, סופו לבא לידי שפיכות דמים, לכך נאמר וכי יהיה איש שונא לרעהו וגו', שהיה לו לכתוב וכי יקום איש וארב לרעהו והכהו נפש: (רש"י)

 אור החיים  וכי יהיה איש שונא וגו'. פרשה זו רומזת מה שאמרו בגמ' מכות דף י''ב שלשה טעיות עתיד שרו של אדום לטעות לעתיד לבא, ואחד מהם הוא שערי מקלט קולטות ההורג בשוגג והוא מזיד, וידוע כי שרו של אדום הוא ס''מ הוא שטן (ב''ב ט''ז.) הוא יצר הרע ועליו העיד הכתוב כאן, ואמר כי יהיה איש שונא כי אין שונא לאדם כיצרו הרע והוא מקור השנאה, לרעהו כי הוא מראה ריעות לכל כי לטובתם מיעצם, והוא שונא לו ומבקש רעתו בדרך אהבה וריעות, וארב שאורב לו להחטיאו כי יש לך לדעת שעבירה ראשונה שעושה האדם אינו עושה אלא כשגגה ובזה מוצא שער הצר ליכנס לנפש, גם מקדים להאדם כאומרו (בראשית ד') לפתח חטאת רובץ קודם בא המנגדו באדם, גם מסביר לו פנים על מעשה הרע ויאמר לרע טוב ואין לך אורב גדול מזה, ובזה מתגבר עליו, והוא אומרו וקם עליו מה שאין כן קודם לכן שהיה כחוט השערה הלך בתוך האדם (סוכה נ''ב:) ועל ידי החטא יתגבר ויקום עליו:

ואומר והכהו נפש כאן העיר שהוא מדבר על ס''מ ולזה אמר והכהו נפש פירוש שחובל בנפשו כי על ידי החטא תמות הנפש, ונס אל אחת פירוש אם ינום אל אחת הערים האל לבצר עצמה שהיא מערי המקלט, ושלחו זקני עירו הם בית דין של מעלה שהיא עיר של השר של אדום, ולקחו אותו ועל פי המשפט יתנוהו ביד גואל הדם הוא אבינו שבשמים:

ואומרו ומת כאן רמז סוד אומרם ז''ל (סנהדרין לח:) מושיט אצבעו בהם ושרפם, והוא אומרו ביד גואל הדם ומת פירוש בנגיעת יד ה' בו בזה הוא מת מעצמו, ולפי שאמרו ז''ל כי הריגת ס''מ תהיה גם כן על ידי ישראל שידם תהיה בו להמיתו עם ה' ברוך הוא, לזה אמר לא תחוס עליו, והגם שהצדיקים הרויחו באמצעותו, יש להם להביט אל דם נקי כמה דמים רבים ששפך באורבו, ואז וטוב לך תהיה נחלטת בחינת הטוב לך, כי בהבטל רוח הטומאה תהיה נשלמת בחינת הטוב במקומה שהם בני ישראל: (אור החיים)


{יב}  וְשָֽׁלְחוּ֙ זִקְנֵ֣י עִיר֔וֹ וְלָֽקְח֥וּ אֹת֖וֹ מִשָּׁ֑ם וְנָֽתְנ֣וּ אֹת֗וֹ בְּיַ֛ד גֹּאֵ֥ל הַדָּ֖ם וָמֵֽת:

 אונקלוס  וִישַׁלְחוּן סָבֵי קַרְתֵּהּ וְיִדְבְּרוּן יָתֵהּ מִתַּמָן וְיִתְּנוּן יָתֵהּ בְּיַד גָאֵל דְמָא וִימוּת: (אונקלוס)

 יונתן  וִישַׁדְרוּן חַכִּימִין קַרְתֵּיהּ וִידַבְּרוּן יָתֵיהּ מִתַּמָּן וְיִמְסְרוּן יָתֵיהּ בְּיַד תְּבַע אַדְמָא וְיִתְקְטֵל: (תרגום יונתן)


{יג}  לֹֽא-תָח֥וֹס עֵֽינְךָ֖ עָלָ֑יו וּבִֽעַרְתָּ֧ דַם-הַנָּקִ֛י מִיִּשְׂרָאֵ֖ל וְט֥וֹב לָֽךְ: (ס)

 אונקלוס  לָא תְחוּס עֵינָךְ עֲלוֹהִי וּתְפַלֵי אַשְׁדִי דָם זַכַּי מִיִשְׂרָאֵל וְיֵיטַב לָךְ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לָא תֵיחוּס עֵינֵיכוֹן עֲלוֹי וּתְפַלּוּן שַׁדְיֵי דַם זַכַּאי מִיִּשְרָאֵל וְיֵיטִיב לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תחוס עינך עליו. שלא תאמר, הראשון כבר נהרג, (נ) למה אנו הורגים את זה ונמצאו שני ישראלים הרוגים (ספרי קפז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) דאל"כ מאי לא תחוס דקאמר וכי תעלה על דעתך שיחוס שום אדם על הרוצח במזיד ואחר התראה: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  לא תחוס עינך עליו. שלא תאמר הראשון כבר נהרג למה אנו הורגין את זה ונמצאו שנים הרוגין לשון רש"י מספרי (שופטים קפז) והטעם שלא תאמר כאשר נחוס על דם ההרוג טוב שנחוס על דם החי והנכון כי הכתוב יצוה בחייבי המיתות ובערת הרע מקרבך והיא מצות עשה אבל במרובי התקלות יזהיר עוד במצות לא תעשה שלא ינצלו מידינו לא מפני מוראם ולא שניתן להם רחמים וכך הזכיר במסית (לעיל יג ט) ואמר מכשפה לא תחיה (שמות כב יז) מפני היותה רבת המהומה המוכרת רבים בכשפיה וקצותה את כפה לא תחוס עינך (להלן כה יב) מפני כי הפתאים יהללו אותה בהיותה עוזרת לבעלה או מפני שהבושת מצוי ואין בו חסרון כיס וכן בעדים זוממין צוה (להלן פסוק כא) שלא ירחמו עליהם בעבור שלא נעשה בעדותם דבר או מפני שתקלתם מרובה וטעם וטוב לך כי ביעור הדם הנקי מצוה וטובה גדולה לך להציל ממות נפשך כי הרחמנות על הרוצחים שפיכות דמים מידי הרוצחים ומידי אחרים המתפרצים (הרמב"ן)

 ספורנו  ובערת דם הנקי מישראל. עונש דם הנקי. כאמרו ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שפכו: וטוב לך. שלא יוסיף הרוצה להרוג אחרים והנשארים ישמעו וייראו: (ספורנו)


{יד}   שישי  לֹ֤א תַסִּיג֙ גְּב֣וּל רֵֽעֲךָ֔ אֲשֶׁ֥ר גָּֽבְל֖וּ רִֽאשֹׁנִ֑ים בְּנַֽחֲלָֽתְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּנְחַ֔ל בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לְרִשְׁתָּֽהּ: (ס)

 אונקלוס  לָא תַשְׁנֵי תְּחוּמָא דְחַבְרָךְ דִי תְחִימוּ קַדְמָאֵי בְּאַחֲסַנְתָּךְ דִי תַחֲסֵן בְּאַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לְמֵירְתַהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לָא תְשַׁנּוּן תְּחוּם חֲבֵירֵיכוֹן דְּאִתְחִימוּ קַמָּאֵי בְּאַחְסַנְתְּכוֹן דְּתַחְסְנוּן בְּאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן לְמֵירְתָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תסיג גבול. לשון נסוגו אחור (ישעיה מב, יז.), שמחזיר סימן חלוקת הקרקע לאחור, לתוך שדה חבירו, למען הרחיב את שלו, והלא כבר נאמר לא תגזול, מה תלמוד לומר לא תסיג, למד על העוקר תחום חבירו שעובר בשני לאוין, יכול אף בחוץ לארץ, תלמוד לומר בנחלתך אשר תנחל וגו', בארץ ישראל עובר בשני לאוין, בחוץ לארץ אינו עובר אלא משום לא תגזול: (רש"י)

 אבן עזרא  לא תסיג גבול רעך. תסיג ידוע וכן אל תסיג גבול עולם והוא קרוב מהשחית: ראשוני'. שחלקו הארץ ונסמכה פרשה זו כי הסגת גבול מביא לידי ריב ומכות ורציחה על כן כתיב אחרי זאת נפש בנפש עין בעין שן בשן והטוען כי חברו הסיג גבולו יביא עדים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לא תסיג גבול רעך. אזהרה שלא ישנה תחום החלוקה שחלקו הנשיאים את הארץ לשבטים או ליחיד מהם ועל כן אמר אשר גבלו ראשונים הם אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיאי המטות ולכך הזכיר בנחלתך אשר תנחל וגו' וטעם המצוה הזאת שלא יחשוב אדם לומר אין חלקי אשר נתנו לי שוה כמו חלק חברי כי טעו החולקים או שיוציא בלבו לעז על הגורלות ולא יהיה זה בעיניו גזל כלל על כן צוה בכאן שלא יחלוק אדם על החלוקה ההיא ולא ישנה הגבולין כלל לא בסתר ולא בגלוי וזו מצוה מבוארת ממה שצוה (במדבר כו נו) על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט ואמר (שם לד יז) אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם וגו' ועל דעת רבותינו (ספרי שופטים קפח) שהוא אזהרה לעוקר תחומו של חבירו בארץ שעובר בשני לאוין יהיה טעם "אשר גבלו ראשונים" שלא ישנה התחום הישן בסתר ויאמר בכאן היה מעולם והזהיר הכתוב בהווה כי התחום החדש ניכר וידוע הוא ואין אדם משנה אותו וגם רבותינו עצמם הזכירו (שם) מנין לעוקר תחומין של שבטים שעובר בלא תעשה תלמוד לומר לא תסיג גבול רעך והוא באמת פשוטו של מקרא (הרמב"ן)

 בעל הטורים  סמך. לא תסיג גבול' רעך לרוצח. שלא תאמר הואיל ומותר להרוג הרוצח אסיג גבולו שלא יהא ממונו חמור מגופו: מישראל וטוב לך. לא תסיג. דבעון מסיג גבול נחרב הבית דכתיב הוי מגיעי בית בבית: לא תסיג גבול. אזהרה לב''ד שלא יחליפו אחת מערי מקלט בעיר אחרת: לרשתה. וסמיך ליה לא יקום עד אחד באיש. שאינו יכול להעיד עד כאן גכול תחומך והיינו ממון: לכל עון. היינו נפשות: לכל חטאת. היינו קרבן. למעלה כתיב על פי שנים עדים דהכא איירי בממון ואין מאיימין עליהם כל כך כמו בנפשות: (בעל הטורים)


{טו}  לֹֽא-יָקוּם֩ עֵ֨ד אֶחָ֜ד בְּאִ֗ישׁ לְכָל-עָוֹן֙ וּלְכָל-חַטָּ֔את בְּכָל-חֵ֖טְא אֲשֶׁ֣ר יֶֽחֱטָ֑א עַל-פִּ֣י | שְׁנֵ֣י עֵדִ֗ים א֛וֹ עַל-פִּ֥י שְׁלשָֽׁה-עֵדִ֖ים יָק֥וּם דָּבָֽר:

 אונקלוס  לָא יְקוּם סָהִיד חַד בִּגְבַר לְכָל עַוָיָן וּלְכָל חוֹבִין בְּכָל חֵט דִי יֶחְטֵי עַל מֵימַר תְּרֵין סָהֲדִין אוֹ עַל מֵימַר תְּלָתָא סָהֲדִין יִתְקַיַם פִּתְגָמָא: (אונקלוס)

 יונתן  לָא יִתְקַיֵּים סַהֲדוּ דְּחַד בִּגְבַר לְכָל סָרְחָן נְפָשׁ וּלְכָל חוֹב מָמוֹן וּלְכָל חֵט דְּיֶחֱטֵי בְּרַם עַל מֵימְרָא דַיְיָ לְמִתְפַּרְעָא עַל טוּמְרַיָא עַל מַיָא סָהִיד חָד יוֹמֵי לְמִכְפּוֹר יַת מַה דְּמַסְהִיד עֲלוֹי וְעַל מֵימַר תְּרֵין סַהֲדִין אוֹ תְּלָתָא סַהֲדִין יִתְקַיֵּים פִּתְגָּמָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  עד אחד. זה בנה אב, כל עד שבתורה שנים, (ס) אלא אם כן פרט לך בו אחד (סוטה ב:): לכל עון ולכל חטאת. להיות חבירו (ע) נענש על עדותו, (פ) לא עונש גוף ולא עונש ממון, אבל קם הוא (צ) לשבועה (ספרי קפח.), אמר לחבירו תן לי מנה שהלויתיך, א"ל אין לך בידי כלום, ועד אחד מעידו שיש לו, חייב להשבע לו: על פי שני עדים. ולא שיכתבו עדותם (גיטין עא.) (ק) באגרת וישלחו לב"ד, ולא שיעמוד תורגמן (ר) בין העדים ובין הדיינים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) ואם תאמר דלמא מכאן משמע כל עד שבתורה א' הוא דמה הכא כתיב עד וכתי' אחד אצלו אף כ"מ שכתוב עד אחד הוא וי"ל דאם כן לא הל"ל כאן אחד דהא עד ל' יחיד הוא והואיל וכתב רחמנא עד אחד ל"ל לומר דוקא כאן אחר הוא הא במקום שכתבו עד סתם שנים הוא. וא"ת ולמה לא פירש זה לעיל גבי לא יומת על פי עד אחד כבר תירצו התוספות בפרק קמא דסוטה דאחד דהתם לעדות מיוחדת לאפוקי זה רואה מחלון זה ועד שני רוא' מחלון אחר ועי"ל דלא יכולין למילף איפכא דכ"מ שנא' עד סתם הוא א' דאם כן מה דכתיב אחר זה כי יקום עד וגומר והנה עד שקר וגומר מיירי נמי באחד וזה אינו דהא כתיב אח"כ ועשיתם לו כאשר זמם והא לעיל כתיב לא יקום עד אחד וגומר אע"כ צ"ל דכ"מ שנאמר עד הוא שנים וכו' ובזה יתורץ נמי למה לא פירש רש"י זה לעיל גבי לא יומת על פי ע"א די"ל דלעיל ה"א איפכא אבל הכא א"א לומר איפכא כדפרישית ודו"ק היטב: (ע) פי' כאלו אמר לא יקום עד אחד באיש לחייבו שום עון ושום חטאת ופי' עון עונש כמו כי לא שלם עון האמורי וגו' וסתם עונש כולל של גוף וממון ולכל חטאת דכתיב בקרא פירושו קרבנות והא דלא פירש"י זה מפני שהוא נכלל במה שפי' ממון אך הכ' רצה לפרש אותן בפרטות: (פ) מפני שהעד אינו קם על העונש אלא על בעל העונש שע"פ עדותו נענש מי שהוא ראוי ליענש: (צ) רצ"ל ליכתב לא יקום וגו' סתם וממילא ה"ל במשמע בין עונש גוף ובין עונש ממון ומתרץ אי כתיב סתם אף שבועה היה במשמע לכך נאמר לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה: (ק) וא"ת ולמה לא פירש"י זה לעיל גבי ע"פ שנים או שלשה וי"ל דלעיל י"ל אורחא דקרא הוא נקט ע"פ אבל הכא קשה למה נקט קרא תרי זימני ע"פ ולמה לא כתיב ע"פ שנים או ג' וגומר אלא ע"כ למדרש אתא מולא שיכתבו וכו': (ר) כגון שאין הדיינים מכירים בלשון עדים דפי' ע"פ שנים עדים ע"פ שנים המעידי' בב"ד שהב"ד מקבלים העדות מפיהם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  על כן לא יקום עד אחד. בין לרוצח בין למכה בין למסיג בין לכל דבר רק ע''פ שני עדים דרך קצרה כי במקום אחר ע''פ שנים עדים: (אבן עזרא)


{טז}  כִּֽי-יָק֥וּם עֵד-חָמָ֖ס בְּאִ֑ישׁ לַֽעֲנ֥וֹת בּ֖וֹ סָרָֽה:

 אונקלוס  אֲרֵי יְקוּם סָהִיד שְׁקַר בִּגְבָר לְאַסְהָדָא בֵהּ סַטְּיָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יְקוּמוּן סַהֲדִין שִׁיקְרִין בְּבַר נַשׁ לְאַסְהָדָא בֵּיהּ סַטְיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לענות בו סרה. דבר שאינו, שהוסר העד הזה מכל העדות (ש) הזאת, כיצד, שאמרו להם והלא עמנו הייתם באותו היום במקום פלוני (ספרי קפט.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) משא"כ בשני עדים המכחישים זה את זה דהא מודים זה לזה דהיו במעשה אבל אלו אומרים כך היה המעשה ואלו אומרים כך היה אבל בעדים זוממים הוסר העד הזה מכל העדות שאלו אומרים עמנו הייתם ולא הייתם אצל המעשה זו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לענות בו סרה. כמו ע''ג: (אבן עזרא)


{יז}  וְעָֽמְד֧וּ שְׁנֵי-הָֽאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר-לָהֶ֥ם הָרִ֖יב לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה לִפְנֵ֤י הַכֹּֽהֲנִים֙ וְהַשֹּׁ֣פְטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יִֽהְי֖וּ בַּיָּמִ֥ים הָהֵֽם:

 אונקלוס  וִיקוּמוּן תְרֵין גֻבְרִין דִי לְהוֹן דִינָא קֳדָם יְיָ קֳדָם כָּהֲנַיָא וְדַיָנַיָא דִי יְהוֹן בְּיוֹמַיָא הָאִנוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וִיקוּמוּן תְּרֵין גּוּבְרִין דִּלְהוֹן תִּיגְרָא קֳדָם יְיָ קֳדָם כַּהֲנַיָא דַיָינַיָא דִיהוֹן בְּיוֹמַיָא הָאִינוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועמדו שני האנשים. בעדים הכתוב מדבר, (ת) ולמד שאין עדות בנשים, ולמד שצריכין להעיד עדותן מעומד (שבועות ל.): אשר להם הריב. אלו בעלי (א) הדין: לפני ה'. יהיה דומה להם כאלו עומדין לפני המקום, שנאמר בקרב אלהים ישפוט (תהלים פב, א.): אשר יהיו בימים ההם. יפתח בדורו כשמואל בדורו (ראש השנה כה:), צריך אתה לנהוג בו כבוד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דק"ל וכי שנים באים לדין ושלשה אינם באים לדין ועוד אנשים ל"ל הל"ל ועמדו אשר להם הריב שהרי אף הנשים באין לדין אלא ע"כ בעדים הכ' מדבר: (א) וכאלו אמר ועמדו שני האנשים ואשר להם הריב: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  הריב. ב'. אשר להם הריב לפני התגלע הריב נטוש זה''ש משבא לפניך הדין ואתה יודע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לבצוע דמשעמדו האנשים אשר להם הריב ודרשו השופטים וגומר שישפטו ביניהם אבל לפני התגלע הריב נטוש: (בעל הטורים)


{יח}  וְדָֽרְשׁ֥וּ הַשֹּֽׁפְטִ֖ים הֵיטֵ֑ב וְהִנֵּ֤ה עֵד-שֶׁ֨קֶר֙ הָעֵ֔ד שֶׁ֖קֶר עָנָ֥ה בְאָחִֽיו:

 אונקלוס  וְיִתְבְּעוּן דַיָנַיָא יָאוּת וְהָא סָהִיד שְׁקַר סָהֲדָא שִׁקְרָא אַסְהַד בַּאֲחוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִתְבְּעוּן דַּיָינַיָא לְסַהֲדִין דְּמַזְמִין יַתְהוֹן טָבְאוּת וְהָא סַהֲדוּ דִשְׁקַר בְּפוּם סַהֲדִין שִׁיקְרָא אַסְהִידוּ בַּאֲחוּהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ודרשו השופטים היטב. על פי המזימין אותם, (ב) שבודקים וחוקרים את הבאים להזימם בדרישה ובחקירה: והנה עד שקר. כל מקום שנאמר עד, בשנים (ג) הכתוב מדבר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) פי' הדרישה הזאת אינה על עדים הראשונים אלא על הבאים להזימם קאי ודרשו השופטים העדים הבאים להזים את הראשונים והנה נמצאו העדים הראשונים ששקר העדות ועשיתם להם כאשר זמם אבל אם נמצאו הראשונים בחקירת עצמן שהם משקרים לא נעשו זוממין אלא עדותן בטלה. והא דמהפך רש"י הקרא ומפרש שלא על סדר הקרא. י"ל דרש"י בא עוד להוכיח דודרשו השופטים וגו' קאי על המזימים מפני דכ"מ שנאמר עד שנים במשמע א"כ ע"כ ודרשו קאי על המזימים שצריכין להזים ב' העדים דאלו לא הזימו אלא א'מן העדים לא נעשו זוממים אבל אי קאי ודרשו וגו' על העדים הראשונים שהוכחשו ל"ל שנים אפי' אחד שהכחיש את חבירו בדרישות או בחקירות עדותן בטלה כמ"ש הטור בהל' עדות: (ג) ואע"פ שכבר פירש זה לעיל חזר וכתב זה כאן שאל נטע' לומר שאם הוזם אחד מהם יהא הוא נהרג כס"ד דיהודה בן טבאי שהרג עד זומם לכך חזר וכתב זה כאן כ"מ וכו' אם כן ממילא אין נעשו זוממין עד שיזומו שניהם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ענה. כמו העיד גם כן במכות ובעונש: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ודרשו השפטים היטב והנה עד שקר העד. לא פירש הכתוב איך יודע שהוא עד שקר כי בהיות הענין בשני עדים שמעידין על הדבר אפילו יבואו מאה ויכחישו אותם לא יתברר ששקר ענו ולא נוכל לומר שבא הרוג ברגליו כי לא יאמר בזה ודרשו השופטים היטב ועל כן באה הקבלה הנאמנת ופירשה כי ההזמה תהיה כשיאמרו והלא ביום פלוני עמנו הייתם (מכות ה) והטעם מפני שהעדות הזו היא על גופם של עדים והם אינם נאמנים על עצמם לומר לא עשינו כך שהרי יכולים הללו לומר עליהם שהרגו את הנפש או שחללו את השבת (הרמב"ן)

 ספורנו  והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו. שהיתה עדותו שקר ובכוונה ממנו לענות שקר על אחיו לא כמוטעה או שוגג כענין בטעות שעות יום המעונן או בעבורו של חדש: (ספורנו)


{יט}  וַֽעֲשִׂ֣יתֶם ל֔וֹ כַּֽאֲשֶׁ֥ר זָמַ֖ם לַֽעֲשׂ֣וֹת לְאָחִ֑יו וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ:

 אונקלוס  וְתַעְבְּדוּן לֵהּ כְּמָא דִי חַשִׁיב לְמֶעְבַּד לַאֲחוֹהִי וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִישׁ מִבֵּינָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעַבְדוּן לְהוֹן הֵיכְמָא דַחֲשִׁיבוּ לְמֶעֱבַד לַאֲחוּהוֹן וּתְפַלוּן עַבְדֵי דְבִישׁ מִבֵּינֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כאשר זמם. ולא כאשר עשה, מכאן אמרו, הרגו (ד) אין נהרגין (מכות ה:): לעשות לאחיו. מה תלמוד לומר לאחיו, למד על זוממי בת כהן נשואה שאינם בשריפה, אלא במיתת הבועל שהוא בחנק, שנאמר באש תשרף (ויקרא כא, ט.), היא ולא בועלה, לכך נאמר כאן לאחיו, כאשר זמם לעשות לאחיו, ולא כאשר זמם לעשות לאחותו, אבל בכל שאר מיתות השוה הכתוב אשה לאיש, וזוממי אשה נהרגין כזוממי איש, כגון שהעידוה שהרגה את הנפש, שחללה את השבת, נהרגין במיתתה, שלא מיעט כאן אחותו אלא במקום שיש לקיים בהן הזמה (ה) כמיתת הבועל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דודאי אותו איש שנהרג חייב מיתה ממקום אחר ולכך נהרג. דאל"כ למה ראה הקב"ה עוות זה שזה נהרג מיתת ב"ד בחנם ולמה לא הקרה השם שיבואו עידי מזימין קודם שיהרג זה אלא ודאי חייב מיתת ב"ד ממקום אחר היה ולכן נתגלגל הדבר שנהרג קודם שבאו עדים זוממין ואין נהרגין. ועוד יש טעמים אחרים עיין בהמפרשי': (ה) אבל אי לא באין להרוג אלא אותה בלבד כגון שהרגה את הנפש או שחללה את השבת נהרגין במיתתה: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  כאשר זמם. ולא כאשר עשה מכאן אמרו הרגו אין נהרגין לשון רש"י מדברי רבותינו (מכות ה) והטעם בזה בעבור כי משפט העדים הזוממין בגזרת השליט שהם שנים ושנים והנה כאשר יבואו שנים ויעידו על ראובן שהרג את הנפש ויבואו שנים אחרים ויזימו אותם מעדותם צוה הכתוב שיהרגו כי בזכותו של ראובן שהיה נקי וצדיק בא המעשה הזה אילו היה רשע בן מות לא הצילו השם מיד ב"ד כאשר אמר (שמות כג ז) כי לא אצדיק רשע אבל אם נהרג ראובן נחשוב שהיה אמת כל אשר העידו עליו הראשונים כי הוא בעונו מת ואילו היה צדיק לא יעזבנו ה' בידם כמו שאמר הכתוב (תהלים לז לג) ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו ועוד שלא יתן ה' השופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי כי המשפט לאלהים הוא ובקרב אלהים ישפוט והנה כל זה מעלה גדולה בשופטי ישראל וההבטחה שהקב"ה מסכים על ידם ועמהם בדבר המשפט וזה טעם ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' (פסוק יז) כי לפני ה' הם עומדים בבואם לפני הכהנים והשופטים והוא ינחם בדרך אמת וכבר הזכרתי מזה בסדר ואלה המשפטים (שמות כא ו) (הרמב"ן)

 אור החיים  ועשיתם לו כאשר זמם. רבותינו ז''ל אמרו (מכות ה':) מכאן הרגו אין נהרגים כאשר זמם ולא כאשר עשה, וקשה דלמא אמר הכתוב כאשר זמם להתחייב אפילו לא עשה אלא מעת אשר ענה סרה וזמם לעשות רעה לאחיו נתחייב, וכשנעשה מעשה על ידו ונהרג יש כאן זמם ועשה וקורא אני בו גם כן זמם ונוסף שעשה ואין כאן טענת אין עונשין מן הדין:

אכן עיקר הדרשה היא ממה שהיה לו לומר כאשר ענה על אחיו וחוזר למה שאמר שקר ענה באחיו יעשו לו כאשר ענה, ובמאמר זה ישנו לחיוב בין נהרג בין לא נהרג שניהם נכללים במשמעות אשר ענה, ומה שלא אמר לשון הכולל והלך לבקש לשון זה אשר זמם לדיוק בא, לומר דוקא זמם ולא עשה כדבריהם ז''ל, וז''ל בברייתא אמרו אמר לו אביו לאו ק''ו הוא אמר לו למדתנו רבינו אין עונשין מן הדין וכו', אין להקשות מזה לדבריהם, כי בלא טעם אין עונשין מן הדין היה הק''ו מכריח לומר שלא בא הכתוב לפוטרן אם הרגו שהרי ק''ו הדברים ואין כח בדיוק לדחות הק''ו, ולאוקמי קרא שלא בדיוק, אם לא מטעם שדחה רבי אין עונשין מן הדין: (אור החיים)


{כ}  וְהַנִּשְׁאָרִ֖ים יִשְׁמְע֣וּ וְיִרָ֑אוּ וְלֹא-יֹסִ֨פוּ לַֽעֲשׂ֜וֹת ע֗וֹד כַּדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה בְּקִרְבֶּֽךָ:

 אונקלוס  וּדְיִשְׁתַּאֲרוּן יִשְׁמְעוּן וְיִדְחֲלוּן וְלָא יוֹסְפוּן לְמֶעְבַּד עוֹד כְּפִתְגָמָא בִישָׁא הָדֵין בֵּינָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְרַשִׁיעַיָא דְמִשְׁתַּיְירִין יִשְׁמְעוּן וִידַחֲלוּן וְלָא יוֹסְפוּן לְמֶעֱבַד תּוּב כְּפִתְגָמָא בִּישָׁא הָדֵין בֵּינֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ישמעו ויראו. מכאן שצריכין הכרזה, (ו) איש פלוני ופלוני נהרגין על שהוזמו בב"ד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דק"ל למה שינה כאן וכתב והנשארים ולא כתיב וכל ישראל וגו' כמו בפ' ראה גבי מסית ותירץ משום דצריך הכרזה בב"ד איש פלוני וכו' ולעדות פסולים הגזלנים והגנבים ומלוי בריבית ושאר פסולי עדות השנויים במשנה לכן לא כתב כל ישראל כיון שמי שהוא פסול לעדות א"צ לירא מזה כיון דבלא"ה הוא פסול מ"ה כתיב והנשארים וגומר כלומר הנשארים שכשרים להעיד והא דלא פירש רש"י הכא ממתינים עד הרגל כמו בתחלת הפרשה מתורץ ג"כ בזה: (שפתי חכמים)


{כא}  וְלֹ֥א תָח֖וֹס עֵינֶ֑ךָ נֶ֣פֶשׁ בְּנֶ֗פֶשׁ עַ֤יִן בְּעַ֨יִן֙ שֵׁ֣ן בְּשֵׁ֔ן יָ֥ד בְּיָ֖ד רֶ֥גֶל בְּרָֽגֶל: (ס)

 אונקלוס  וְלָא תְחוּס עֵינָךְ נַפְשָׁא חֳלַף נַפְשָׁא עֵינָא חֳלַף עֵינָא שִׁנָא חֳלַף שִׁנָא יְדָא חֳלַף יְדָא רַגְלָא חֳלַף רַגְלָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא תֵיחוֹס עֵינֵיכוֹן נַפְשָׁא חֲלוּפֵי נַפְשָׁא דְמֵי עֵינָא חוּלַף עֵינָא דְמֵי שִׁינָא חוּלַף שִׁינָא דְמֵי יְדָא חוּלַף יְדָא דְמֵי רִיגְלָא חוּלַף רִיגְלָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  עין בעין. ממון (בבא קמא פד.), (ז) וכן שן בשן וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) פי' כמו שאמרו פרק החובל מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם ואי ס"ד יד ביד ממש יד ביד ל"ל ופירש רש"י דאי העיד באיש פלוני שקטע יד חבירו משלם ממון הניתן מיד ליד דאי כמשמעו הא כבר כתיב ועשיתם לו כאשר זמם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והטעם לא תחוס עינך. על עד שקר: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  יד ביד רגל ברגל. וסמיך ליה כי תצא למלחמה. לומר מחוסרי אבר אין יוצאין למלחמה: (בעל הטורים)

דברים פרק-כ

{א}  כִּֽי-תֵצֵ֨א לַמִּלְחָמָ֜ה עַל-אֹֽיְבֶ֗ךָ וְֽרָאִ֜יתָ ס֤וּס וָרֶ֨כֶב֙ עַ֚ם רַ֣ב מִמְּךָ֔ לֹ֥א תִירָ֖א מֵהֶ֑ם כִּֽי-יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ עִמָּ֔ךְ הַמַּֽעַלְךָ֖ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:

 אונקלוס  אֲרֵי תִפּוֹק לַאֲגָחָא קְרָבָא עַל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ וְתֶחֱזֵי סוּסָוָן וּרְתִכִּין עַם סַגִי מִנָךְ לָא תִדְחַל מִנְהוֹן אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ מֵימְרֵהּ בְּסַעְדָךְ דְאַסְקָךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם תִּפְקוּן לְסִדְרֵי קְרָבָא עַל בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן וְתֵיחְמוּן סוּסְוָן וְאַרְתְּכִין עַמִּין גֵּיוְתָנִין וְטֵירוּנִין אַלִּימִין מִנְכוֹן לָא תִדַחֲלוּן מִנְהוֹן אֲרוּם כֻּלְהוֹן חֲשִׁיבִין כְּסוּסְיָא חַד וְכִרְתֵיכָא חַד קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן דְּמֵימְרֵיהּ בְּסַעַדְכוֹן דְּאַפְקְכוֹן פְּרִיקִין מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי תצא למלחמה. סמך הכתוב יציאת מלחמה לכאן, לומר לך, (ח) שאין מחוסר אבר יוצא למלחמה. דבר אחר, לומר לך, (ט) אם עשית משפט צדק, אתה מובטח שאם תצא למלחמה אתה נוצח, וכן דוד הוא אומר, עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי (תהלים קיט, קכא.): על אויבך. (י) יהיו בעיניך כאויבים, אל תרחם עליהם (כ) כי לא ירחמו עליך: סוס ורכב. בעיני כולם כסוס אחד, וכן הוא אומר והכית את מדין כאיש אחד (שופטים ו, טו.), וכן הוא אומר כי בא (ל) סוס פרעה (שמות טו, יט.): עם רב ממך. בעיניך הוא רב, (מ) אבל בעיני אינו רב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דק"ל דהיה לו להסמיך לכאן המשפטים דפרשת כי תצא וכי יהיה באיש חטא משפט מות כו' ושאר דיני מיתות שנאמרו שם ומתרץ לומר לך בו': (ט) דלפי א' קשה והא עין בעין וגו' דנאמר הכא מיירי בממון ולא במחוסר אבר ל"פ ד"א כו' ולפי ד"א לחוד קשה היה לו להסמיך לתחלת הסדרא דכתיב ושפטו את העם משפט צדק וכו' ל"צ הטעם הראשון: (י) דאל"כ ל"ל למכתב על אויביך ודאי אם יצאו למלחמה לא יצאו על אוהבים: (כ) וא"ת והא זה בהדיא כתיב סמוך והכית את כל זכורה לפי חרב וע"ק למה כתיב אחריו רק הנשים והטף וגו' וכאן משמע שלא ירחמו כלל עליהם וי"ל דלקמן איירי שלא בשעת מלחמה פנים אל פנים אלא במלחמות העיר קמיירי תדע דכתיב ונתנה ה' אלהיך בידך לכך כתיב נמי רק הנשים והטף וכאן איירי בשעת מלחמ' פנים אל פנים שלא תרחם עליהם כלל: (ל) והא דלא הביא רש"י הפסו' כל סוס פרעה הקדום לו י"ל מש"ה לא הביא הקרא דלעיל משום דכתיב כל סוס וכל רבוי הוא וכאלו כתיב כל סוס וסוס של פרעה לכן הביא קרא כי בא סוס דלא יכול לפרשו כן. (נח"י) נ"ל שהוא ט"ס ובספרי מביא פסוק סוס ורוכבו רמה בים: (מ) ר"ל הא כתיב סוס ורכב משמע שכולם בעיני הקב"ה כסוס אחד ואחריו כתיב עם רב ומתרץ בעיניך כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי תצא למלחמה. דבקה עם לא תחום עינך עם מי שהוא חייב רק צאת למלחמה יש לך לחום על מארם ובונה ונוטע ורך הלבב: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כי תצא למלחמה וגו' וראית סוס ורכב וגו'. זו מצוה מחודשת אמרה להם עתה בבואם במלחמות וטעם כי ה' אלהיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם איביכם להושיע אתכם יזהירם שלא ירך לבבם ולא ייראו מן האויבים ויאמר שלא יבטחו בזה בגבורתם לחשוב בלבם גבורים אנחנו ואנשי חיל למלחמה רק שישיבו לבם אל השם ויבטחו בישועתו ויחשבו כי לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה כי רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו ואמר להלחם לכם עם אויביכם כי יפילם לפניכם לחרב ואמר להושיע אתכם שהם ינצלו במלחמה ולא יפקד מהם איש כי יתכן שינצחו את אויביהם וימותו גם מהם רבים כדרך המלחמות ועל כן צעק יהושע בנפול מהם בעי כשלשים וששה איש (יהושע ז ז-ט) כי במלחמת מצוה שלו לא היה ראוי שיפול משערת ראשם ארצה כי לה' המלחמה והנה הכהן שהוא העובד את השם יזהירם ביראתו ויבטיחם אבל השוטרים ידברו בנוהג שבעולם פן ימות במלחמה כי בדרך הארץ בכל המלחמות ימותו אנשים גם מכת הנוצחים וצוה על השלשה האלה לשוב כי לבו על ביתו וכרמו ועל אשתו וינוס (הרמב"ן)

 אור החיים   כי תצא למלחמה וגו'. אולי שרמז הכתוב מלחמת האדם עם יצרו, ובא להסיר מלבבו מורך, ואמר כי תצא למלחמה הידועה שאין גדולה ממנה, והנה במלחמה זו יש ב' דברים קשים לאדם שמתישים כוחו, א' הוא שאינו מלומד במלחמה כמו שהוא מלומד ורגיל במין מלחמה זו יצרו הרע, ב' שהרכבת האדם חובקת דברי היצר בכל אשר יאמר אליו בעניני האיסור לגנוב ולגזול ולגאות ולאכול כל אשר תאוה נפשו, וזה ימנעהו מלשמוע אל דברי התורה והמצות, ומה גם אחר שנכשל בעבירות רבות שיתוספו כוחות הרע שנולדו ממעשיו הרעים כמו שפירשתי במקומות אחרים והרי הוא ביניהם כחררה שאין לה הופכין:

לזה בא דבר ה' כאן ואמר כי תצא למלחמה וראית בעיני שכלך סוס ורכב, סוס כנגד מה שהוא היצר סוס מוכן למלחמה מה שאינו כן האדם, רכב כנגד הרכבת האדם שנוטה וחושקת לדברים, ואומרו עם רב ממך כנגד כוחות הרע שניתוספו ממנו מצד מעשיו הרעים כמו שאמרנו, אף על פי כן בא דברו הטוב ואמר לא תירא מהם, והטעם הוא כי ה' אלהיך עמך פירוש הן אמת אם היית בא למלחמה בכחך אין בך כח לעמוד במלחמה זו אבל כיון שה' אלהיך עמך כחו גדול להצילך, כי כשבא אדם ליטהר ימינו יתברך מקבלתו ונדבק לה' והוא יכניע מציריו:

וגמר אומר המעלך מארץ מצרים כי זה מופת חותך כי ה' מפרק הקליפה מן הקדושה ומבררה, והוא סוד העלאת ישראל ממצרים כידוע ליודעי חן, וזה לך האות כדי שתתחזק במלחמה, וכן הוא אומר (תהלים ל''ז) צופה רשע לצדיק וגו' ה' לא יעזבנו בידו, ואמרו ז''ל (קידושין ל':) שהכתוב מדבר על יצר הרע שהוא מתגבר על האדם וה' עוזרו ומצילו מידו:

להלחם וגו' להושיע וגו'. פירוש להלחם וגו' לאבד אויביכם, ואומרו להושיע וגו' פירוש שלא ימות מבני ישראל אחד במלחמה, וזה הוא עיקר הנס שתהיה המלחמה כבדה באויביהם ולא יפקד אחד מבני ישראל, ואולי כי לזה נתכוון במה שאמר בתחילת הכתוב ה' אלהיכם הזכיר הרחמים והדין, רחמים להושיע ישראל, דין לאבד אויביהם, וזולת זה היה די באומרו כי אלהיכם הולך: (אור החיים)

 ספורנו  כי תצא למלחמה. לחוצה לארץ שבמלחמת מצוה לא היו שם שבים מעורכי המלחמה אלא אפי' חתן מחדרו וכלה מחופתה (פ''ק סוטה): (ספורנו)

 כלי יקר  כי תצא למלחמה על אויבך. אנו צריכין למודעי חילוף הלשון מיחיד לרבים כמה פעמים, כי אמר וראית סוס ורכב ואחר כך אמר עם רב ממך, והמפרשים אמרו כי בעיני השם יתברך הם כולם כסוס ורכב אחד ואם הוא עם רב היינו ממך הוא רב ולא בעיני הש"י. ועוד כי תצא לשון יחיד ואח"כ אמר והיה כקרבכם לשון רבים, וכ"ף הדמיון של כקרבכם צריכה ביאור כי בקרבכם מבעי ליה.

ואומר אני שבהיות שלום בין האויבים, אז המלחמה מסוכנת ביותר כי כלם נוסדו פה אחד על ה' ועל משיחו, אבל כשחלק לבם ואינן באגודה אחת אין הסכנה גדולה כל כך. וזה הנס אשר הקב"ה עושה עם ישראל שאע"פ שבתחלת יציאתם למלחמה כל האומות נתחברו כאילו היו כלם סוס ורכב אחד כאיש אחד, מ"מ כקרבכם אל המלחמה ביני ביני ישלח ה' בהם את המהומה ויפרדו איש מעל אחיו ותהיה חרב איש ברעהו. כמ"ש (דברים כח.ז) בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו לפניך. לפי שבהתחלה הם בהסכמה אחת וביני ביני ישלח ה' בהם המהומה להיות חלק לבם עד שכל ז' אומות כל אחד מהם ינוסו בדרך אחד בפני עצמו כמ"ש (תהלים כא.יג) כי תשיתמו שכם וגו' דהיינו לחלקם לחלקים.

וזה"ש כי תצא למלחמה על אויבך. בלא יו"ד אצל הבי"ת המורה על אויב אחד וראית סוס ורכב עם רב ממך ר"ל עם רב כזה כולם נתוועדו אל עמק שוה בהתחלה כאיש אחד וכסוס ורכב אחד וכל אומה אומרת לחברתה כסוסי כסוסך וע"י זה מסתמא יכנס מורך בלבבך, לפיכך אמר אל תירא לא מהם ולא מהמונם כי לסוף יתפרדו איש מעל אחיו כמ"ש אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם. לשון רבים כי בטרם יקרב אליהם ישראל הפיצם ה' ומסך רוח עועים בקרבם (ישעיה יט.יד) וחלק לבם זה מזה. ולעומת זה גם בישראל עושה הקב"ה נס שני כי אם בשעת היציאה למלחמה יצאו מתי מספר כאילו לא יצא כנגדם כ"א איש אחד מישראל כך בהתחלה נראין ישראל מועטים בעיני האויבים, ביני ביני ישלח ה' עזרו שהאויבים יראו צל ההרים כאנשים וכדרך שנאמר (מלכים ב' ז.ו) וה' השמיע את מחנה ארם וגו' קול חיל גדול וגו' מכאן ראיה שאפילו מועטים הקב"ה מראה אותם לאומות כאילו היו רבים כדי להפחידם, לכך נאמר והיה כקרבכם אל המלחמה וכ"ף הדמיון קאי על לשון רבים שבמלת כקרבכם לומר שאתם נראין כרבים אע"פ שלפי האמת אינו כן כי אתם המעט וזה פירוש יקר. (כלי יקר)


{ב}  וְהָיָ֕ה כְּקָֽרָבְכֶ֖ם אֶל-הַמִּלְחָמָ֑ה וְנִגַּ֥שׁ הַכֹּהֵ֖ן וְדִבֶּ֥ר אֶל-הָעָֽם:

 אונקלוס  וִיהֵי כְּמִקְרָבְכוֹן לַאֲגָחָא קְרָבָא וְיִתְקְרִיב כַּהֲנָא וִימַלֵל עִם עַמָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי בִּזְמַן דְּאַתּוּן קָרֵיבִין לְאַגָּחָא קְרָבָא וְיִתְקָרֵב כַּהֲנָא וִימַלֵּל עִם עַמָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כקרבכם אל המלחמה. סמוך לצאתכם (נ) מן הספר מגבול ארצכם: ונגש הכהן. המשוח לכך, והוא הנקרא (ס) משוח מלחמה (סוטה מב.): ודבר אל העם. בלשון (ע) הקודש (שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) ר"ל דהיה לו לכתוב והיה כי תצאו למלחמה ל"פ סמוך כו' וא"ל מנ"ל דפי' סמוך לספר הוא דלמא בקרבתם למלחמה ממש הוא י"ל דהא כתיב בסמוך שמע ישראל וגו' א"כ הקרבה למלחמה אמור מת"ל והיה כקרבכם וגו' אלא סמוך לספר הכהן מתנה עליהם כל התנאים ועיין בסוטה (דף מב): (ס) מדכתיב אחריו ודברו השוטרים מקיש כהן לשוטרים מה שוטרים יש להן מי שממונה עליהם דהיינו דיינים אף כהן יש לו מי שממונה עליו דהיינו כהן גדול דכ"ג חשוב ממנו: (ע) מדכתי' הכא ודבר אל העם ולהלן בפרשת יתרו כתיב משה ידבר והאלהים יעננו בקול מה להלן בלשון הקודש דהיינו עשרת הדברות אף ודבר אל העם בלשון הקודש. (סוטה פ' משוח מלחמה). א"נ כתיב גבי יוסף כי פי המדבר אליכם מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונגש הכהן. משוח מלחמה: (אבן עזרא)


{ג}  וְאָמַ֤ר אֲלֵהֶם֙ שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֔ל אַתֶּ֨ם קְרֵבִ֥ים הַיּ֛וֹם לַמִּלְחָמָ֖ה עַל-אֹֽיְבֵיכֶ֑ם אַל-יֵרַ֣ךְ לְבַבְכֶ֗ם אַל-תִּֽירְא֧וּ וְאַֽל-תַּחְפְּז֛וּ וְאַל-תַּֽעַרְצ֖וּ מִפְּנֵיהֶֽם:

 אונקלוס  וְיֵימַר לְהוֹן שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתּוּן קְרִיבִין יוֹמָא דֵין לַאֲגָחָא קְרָבָא עַל בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן לָא יְזוּעַ לִבְּכוֹן לָא תִדְחֲלוּן וְלָא תִתְבַּהֲתוּן וְלָא תִתָּבְרוּן מִקֳדָמֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֵימַר לְהוֹן שְׁמָעוּ יִשְרָאֵל אַתּוּן מִתְקַרְבִין יוֹמָא דֵין לְסִדְרֵי קְרָבָא עַל בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן לָא יְזוּחַ לִבְּכוֹן לָא תְדַחֲלוּן וְלָא תִרְתְּחוּן וְלָא תִתְרְעוּן מִן קֳדָמֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  שמע ישראל. אפילו אין בכם זכות אלא קריאת שמע (פ) בלבד, כדאי אתם שיושיע אתכם (שם): על אויביכם. אין אלו אחיכם, שאם תפלו בידם אינם מרחמים עליכם, (צ) אין זו כמלחמת יהודה עם ישראל, שנאמר ויקומו האנשים אשר נקבו בשמות ויחזיקו בשביה וכל מערומיהם הלבישו מן השלל וילבישום וינעילום ויאכילום וישקום ויסיכום וינהלום בחמורים לכל כושל ויביאום יריחו עיר התמרים אצל אחיהם וישובו שומרון (דברי הימים-ב כח, טו.), אלא על אויביכם אתם הולכים, לפיכך התחזקו למלחמה: אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו. ארבע אזהרות, כנגד ארבעה דברים שמלכי האומות עושים, מגיפים בתריסיהם (ק) כדי להקישן זה לזה, כדי להשמיע קול שיחפזו אלו שכנגדם וינוסו, ורומסים בסוסיהם ומצהילין אותם, להשמיע קול שעטת פרסות סוסיהם, וצווחין בקולם ותוקעין בשופרות ומיני משמיעי קול (סוטה שם): אל ירך לבבכם. מצהלות (ר) סוסים: אל תיראו. מהגפת התריסין: ואל תחפזו. מקול הקרנות: ואל תערצו. מקול הצווחה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דאם לא כן שמע ישראל ל"ל הא כתיב ונגש הכהן ודבר אל העם וגו': (צ) דאל"כ הא כבר כתיב כי תצא למלחמה על אויביך: (ק) פי' מדביקים תריסיהם זה לזה כדי שינקשו התריסים זה לזה וישמיעו קול: (ר) פי' צעקת סוסים קורין צהלת: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אל תיראו. בלב: ואל תחפזו. לנום: ואל תערצו. במעשה: (אבן עזרא)

 כלי יקר  ואמר אליהם שמע ישראל, פירש"י אפילו אין בידכם אלא זכות ק"ש בלבד כו'. אטו ק"ש מילתא זוטרתי היא, ונ"ל שהעיקר הוא על התפילין שבראש כי הקורא ק"ש מסתמא אינו קורא כ"א ע"י תפילין שלא יהא כמעיד עדות שקר בעצמו (ברכות יד:) וע"י תפילין שבראשו תפול אימתה ופחד על האויבים כמ"ש (דברים כח.י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ואמרו רז"ל (ברכות ו.) אלו תפילין שבראש ולדבר זה היו צריכין במלחמה שיראו השונאים וייראו מהם. ואף ק"ש של לילה כשם שמציל מכל מזיק ומחבל כך הוא מציל מן האומות אשר כחם מן שרים של מעלה, ולכך סמכו (במד"ר כ.כ) ק"ש אל פסוק לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה (במדבר כג.כד) כי פשוטו מדבר מסתמא בסתם מלחמה.

ובמס' ברכות (ה.) אמרו רז"ל לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר, שנאמר (תהלים ד.ה) רגזו ואל תחטאו אי אזיל מוטב אי לא יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם, אי אזיל מוטב ואי לא יקרא ק"ש שנאמר על משכבכם, אי אזיל מוטב אי לא יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה. וד' אלו נזכרו בפר' זו לפי שנאמר כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע. פירש"י לפי שהשטן מקטרג בשעת הסכנה וקטרוג זה היינו שהשטן הוא יצר הרע המשתדל להחטיא את האדם במלחמה מקום הסכנה כדי להפילו ביד אויביו, על כן במלחמה צריך האדם יותר שמירה מן היצה"ר כי במקום מסוכן זה הוא מתגרה באדם יותר מבמקום אחר להטותו לדבר רע. ורז"ל (כתובות מו.) למדו מן פסוק ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי קרי בלילה. וכי דווקא בשעת מלחמה צריך להזהר ולא בזמן אחר אלא ודאי לפי שבמלחמה היצה"ר מתגרה בו ביותר הן בדבר ערוה הן בשאר עבירות כדי להפילו ביד אויביו, ע"כ למדם התורה שיהיו מזורזים במלחמה לעמוד כנגד יצרם שלא יביאם לידי חטא במקום הסכנה, ותדע שבעקידה ובשאר מפרשים ראיתי שפירשו כל המלחמות שבפרשה זו על מלחמות האדם עם יצרו ודבר זה רחוק מכליותי להוציא המקראות מפשוטם, ומה שכתבנו מסכים עם פשוטו מכל צד להורות הדרך אשר בו ינצחו האומות והוא כשיהיו שלמים במעשיהם במלחמה ולא נפקד מהם איש לעבירה.

על כן נאמר והיה כקרבכם אל המלחמה, עם האומות ואתם יראים מן העון שלא יכשיל אתכם היצר הרע כי הוא השטן המקטרג בשעת הסכנה אז יעסקו בתורה, זה"ש ונגש הכהן ודבר אל העם ובמס' סוטה (מב.) אמרו ודבר אל העם בלה"ק וילפינן מן ג"ש של משה ידבר הנאמר במתן תורה (שמות יט.יט) מה להלן בלשון הקודש אף כאן כן. ואני אומר אין ג"ש לחצאין מה להלן תלמוד תורה אף כאן הכהן מדבר אל העם דברי תורה, שהרי יהושע נענש על ביטול תלמוד תורה במלחמה שכן אמר לו המלאך עתה באתי (יהושע ה.יד) על ביטול תורה (עירובין סג:) וטעמו של דבר שת"ת מגין בעד היצה"ר השטן המקטרג ביותר בשעת סכנה, ואם באולי יש לך אדם שאינו בן תורה כי לא כולי עלמא תורה גמירי וא"כ אותן כיתות במה ינצלו מכף אויב פנימי זה במלחמה, לפיכך ואמר שמע ישראל דהיינו יקרא ק"ש אשר הכל יודעין לקרותו ובזה ינצלו כולם מראש פרעות אויב, ואם באולי יש לך עם הארץ שאפילו ק"ש אינו יודע או איזו איש קשה עורף אשר יצרו הרע חזק ממנו לא ישוב מפני כל תורה וק"ש ואז צריך להזכיר לו יום המיתה ואז ודאי אזיל, ע"כ השוטר משמיע מי האיש אשר בנה בית וגו' פן ימות במלחמה וגו', ובהזכרת המיתה של המלחמה יזכור אגב זה גם סתם יום המיתה ובזה ינצח יצרו ודאי כמ"ש (בראשית ד.ז) אם תטיב שאת ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ ר"ל יזכור לו פתח קברו ואז אע"פ שאליך תשוקתו מ"מ אתה תמשול בו.

ועל זה דרשו רז"ל (ברכות יח.) כי החיים יודעים שימותו (קהלת ט.ה) אלו הצדיקים כו', ור"ל שיודעים שימותו וע"כ זכרון יום המיתה תמיד לנגד עיניהם ודבר זה מצילם מן החטא, והמתים אינן יודעין מאומה. אלו הרשעים שבחייהן קרוין מתים שנאמר (יחזקאל כא.ל) ואתה חלל רשע וגו' אשר בא יומו בעת עון קץ. ר"ל הרשעים אינן יודעים מאומה כי אין זכרון יום המות לנגד עיניהם כלל וז"ש אשר בא יומו בעת עון קץ ר"ל בעבור העון של הקץ שלו כי לא היה זכרון קץ שלו לנגד עיניו כלל, לא כדוד שהתפלל ואמר הודיעני ה' קצי וגו' (תהלים לט.ה) אלא קרבם בתימו לעולם ועד וגו' (שם מט.יב) וזה פירוש יקר. (כלי יקר)


{ד}  כִּ֚י יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם הַֽהֹלֵ֖ךְ עִמָּכֶ֑ם לְהִלָּחֵ֥ם לָכֶ֛ם עִם-אֹֽיְבֵיכֶ֖ם לְהוֹשִׁ֥יעַֽ אֶתְכֶֽם:

 אונקלוס  אֲרֵי יְיָ אֱלָהֲכוֹן דִמְדַבַּר קֳדָמֵיכוֹן לַאֲגָחָא לְכוֹן קְרָב עִם בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן לְמִפְרַק יָתְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יְיָ אֱלָהָכוֹן שְׁכִינְתֵּיהּ מַדְבָּרָא קֳדָמֵיכוֹן לְאַגָחָא מְטוּלְכוֹן עִם בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן לְמִפְרוֹק יַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי ה' אלהיכם וגו'. הם באים בנצחונו של בשר ודם ואתם באים בנצחונו של מקום, פלשתים באו בנצחונו של גלית, מה היה סופו, נפל ונפלו עמו: ההולך עמכם. זה (ש) מחנה הארון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) דאין שייך על הקב"ה למימר ההולך עמכם דהא מלא כל העולם כבודו ל"פ זה מחנה וכו': (שפתי חכמים)


{ה}  וְדִבְּר֣וּ הַשֹּֽׁטְרִים֘ אֶל-הָעָ֣ם לֵאמֹר֒ מִֽי-הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁ֨ר בָּנָ֤ה בַֽיִת-חָדָשׁ֙ וְלֹ֣א חֲנָכ֔וֹ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן-יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יַחְנְכֶֽנּוּ:

 אונקלוס  וִימַלְלוּן סָרְכַיָא קֳדָם עַמָא לְמֵימָר מָן גַבְרָא דִי בְנָא בֵיתָא חַדְתָּא וְלָא חָנְכֵהּ יְהַךְ וִיתוּב לְבֵיתֵהּ דִילְמָא יְמוּת בַּאֲגָחָא קְרָבָא וּגְבַר אָחָרָן יַחְנְכִנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וִימַלְלוּן סַרְכַיָא עִם עַמָּא לְמֵימָר מַאן גַּבְרָא דִי בְנָא בֵיתָא חַדְתָּא וְלָא קָבַע בֵּיהּ מְזוּזְתָּא לְשַׁכְלָלוּתֵהּ יְהַךְ וִיתוּב לְבֵיתֵיהּ דִּלְמָא יִגְרוֹם לֵיהּ חוֹבָא וְיִתְקְטֵיל בִּקְרָבָא וּגְבַר חוֹרַן יְשַׁכְלְלִינֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא חנכו. לא דר בו, חנוך לשון התחלה: ואיש אחר יחנכנו. ודבר של עגמת נפש (ת) הוא זה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דאם לא כן מאי נפקא מיניה אם יחנכנו הוא או אחר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  חנכו. כמו חנכת המזבח וכן חנוך לנער ומזה למדו רבותינו ז''ל מחנכין את הנערים והטעם כי לבו וכל תאותו לחנוך ביתו והנה לבו לביתו לא למלחמה על כן ינוס וינים א חרים: (אבן עזרא)

 ספורנו  פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו. שמא יש עליו עבירה שבשבילה יענש בזה העונש המבואר בתוכחות ויזיק לאחיו שיניא את לבם וזולתו: (ספורנו)


{ו}  וּמִֽי-הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁ֨ר-נָטַ֥ע כֶּ֨רֶם֙ וְלֹ֣א חִלְּל֔וֹ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן-יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יְחַלְּלֶֽנּוּ:

 אונקלוס  וּמָן גַבְרָא דִי נְצִיב כַּרְמָא וְלָא אַחֲלֵהּ יְהַךְ וִיתוּב לְבֵיתֵהּ דִילְמָא יְמוּת בַּאֲגָחָא קְרָבָא וּגְבַר אָחָרָן יְחַלִנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַאן גַּבְרָא דִּי נְצַב כַּרְמָא וְלָא פַרְקֵיהּ מִן כַּהֲנָא וְאַחֲלֵיהּ יְהַךְ וִיתוּב לְבֵיתֵיהּ דִּלְמָא יִגְרוֹם לֵיהּ חוֹבָא דְלָא פָּרְקֵיהּ וְיִתְקְטֵיל בִּקְרָבָא וּגְבַר חוֹרַן יַחְלִינֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא חללו. לא פדאו בשנה הרביעית, שהפירות טעונין לאכלן בירושלים, או לחללן בדמים ולאכול הדמים בירושלים: (רש"י)

 אבן עזרא  חללו. מגזרת חלילים כי מנהגם היה לחול בכרמים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם ולא חללו. שלא באה השנה הרביעית כי המנהג בכרם בבוא תבואתו שיחולו שם וילכו בו בחלילים וצוה הכתוב (ויקרא יט כד) שיהיה כל פריו קדש הלולים שיהללו את השם הנכבד בשמחה ההיא ויתכן שיהיה פירוש "ולא חללו" שלא עשאו חולין והוא הפדיון שהזכירו רבותינו (מעשר שני פ"ה מ"ד) מלשון כי חילל יהודה קודש ה' (מלאכי ב יא) ולא יחלל זרעו (ויקרא כא טו) (הרמב"ן)


{ז}  וּמִֽי-הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁ֨ר-אֵרַ֤שׂ אִשָּׁה֙ וְלֹ֣א לְקָחָ֔הּ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן-יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יִקָּחֶֽנָּה:

 אונקלוס  וּמָן גַבְרָא דִי אֵרַס אִתְּתָא וְלָא נָסְבַהּ יְהַךְ וִיתוּב לְבֵיתֵהּ דִילְמָא יְמוּת בַּאֲגָחָא קְרָבָא וּגְבַר אָחֳרָן יִסְבִנַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַאן גַּבְרָא דְקָדִשׁ אִתְּתָא וְלָא נַסְבָהּ יְהַךְ וִיתוּב לְבֵיתֵיהּ דְּלָא יִגְרוֹם לֵיהּ חוֹבָא דְלָא חָדֵי בְּאִנְתְּתֵיהּ וְיִתְקְטֵיל בִּקְרָבָא וּגְבַר חוֹרַן יַסְבִינָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  פן ימות במלחמה. ישוב פן ימות, שאם לא ישמע לדברי הכהן, (א) כדאי הוא שימות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) ר"ל דודאי חוזר כדי לכסות וכו' ואי אמר לו כהן שיחזור והוא אינו חוזר נמצא שעובר על דברי כהן וכדאי הוא שימות במלחמה בשביל עביר' זו ולעולם אימה לך אין מיתה בלא חטא. ובזה מתורץ למה פרש"י פן ימות במלחמה בסוף לא כסדר הכתוב בקרא משום דאילבא דר"י הגלילי מפרש. בשם מהרי"ץ והוא כעין מה שפירש הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ארש אשה ולא לקחה. בנשואין והנה זה הכתוב לאות כי יש מי שימות בבא יומו רק המת במלחמה מת בלא יומו על כן אמר דוד או במלחמה ירד ונספה: (אבן עזרא)


{ח}  וְיָֽסְפ֣וּ הַשֹּֽׁטְרִים֘ לְדַבֵּ֣ר אֶל-הָעָם֒ וְאָֽמְר֗וּ מִֽי-הָאִ֤ישׁ הַיָּרֵא֙ וְרַ֣ךְ הַלֵּבָ֔ב יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ וְלֹ֥א יִמַּ֛ס אֶת-לְבַ֥ב אֶחָ֖יו כִּלְבָבֽוֹ:

 אונקלוס  וְיוֹסְפוּן סָרְכַיָא לְמַלָלָא עִם עַמָא וְיֵימְרוּן מָן גַבְרָא דְדָחֵל וּתְבִיר לִבָּא יְהַךְ וִיתוּב לְבֵיתֵהּ וְלָא יִתְּבַר יָת לִבָּא דַאַחוֹהִי כְּלִבֵּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיוֹסְפוּן סַרְכַיָא לְמַלָלָא עִם עַמָּא וְיֵימְרוּן מַאן הוּא גַבְרָא דְדָחֵיל מֵחוֹבֵי וְלִבֵּיהּ תְּבִיר יְהַךְ וִיתוּב לְבֵיתֵיהּ דִּלְמָא יְקַבְּלוּן אָחוֹי בְּחוֹבוֹי וְיִתְבַּר לִבְּהוֹן הֵיךְ לִבֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויספו השוטרים. למה נאמר כאן ויספו, מוסיפין זה על דברי הכהן, שהכהן מדבר ומשמיע מן שמע ישראל עד להושיע אתכם, ומי האיש ושני ושלישי כהן מדבר ושוטר משמיע, וזה שוטר מדבר ושוטר משמיע (סוטה מג.): הירא ורך הלבב. רבי עקיבא אומר, כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה, רבי יוסי הגלילי אומר, הירא מעבירות שבידו, (ב) ולכך תלתה לו תורה לחזור על בית וכרם ואשה, לכסות על החוזרים בשביל עבירות שבידם, שלא יבינו שהם בעלי עבירה, והרואהו חוזר אומר, שמא בנה בית או נטע כרם או ארס אשה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) ר"ל ר"י הגלילי סבר אין מיתה בלא חטא ולכן אם אין עבירות בידו מה לו לירא מפני המלחמה אלא ודאי שירא מעבירות שבידו ועכשיו קשה לרש"י כיון דאין מיתה בלא חטא א"כ למה אמר וגזר קרא לחזור על בית וכרם ואשה אי אין בידם עבירות גם על בית וכרם ואשה אינן חוזרין לדברי ר"י הגלילי ומתרץ דודאי אין בידם עבירות ומה שגזר רחמנא שיחזרו כדי לכסות על החוזרין בשביל עבירות שבידם וכו'ותו קשה לרש"י לר"י הגלילי דאמר דלכך חוזר על ביתוכרם ואשה כדי לכסות על החוזרין א"כ למה כתיב בכל אחד פן ימות במלחמ' משמע בשביל מיתה חוזר ש"מ דיש מיתה בלא חטא ומתרץ דה"ק פן ימות במלחמה וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הירא. להכות אחר: ורך הלבב. לסבול מכת אחר: את לבב. הנה את יראה נוסף רק טעמו כאשר פי' שהוא כעצם הדבר: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויספו השטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא. על דעת רבי יוסי הגלילי (סוטה מד) כאשר הבטיח הכהן שהשם יושיעם ולא יפקד מהם איש ראוי שיבטחו בו הצדיקים ויזהירו השוטרים את היראים מעבירות שבידם ולכך תלתה לו התורה לחזור על ביתו וכרמו ואשתו לכסות על האחרים שחוזרין בשביל העבירות ויהיה טעם "פן ימות" שהוא יחשוב בלבו כן וינוס ועל דעת רבי עקיבא הוא כמשמעו כי מי שירא אחר הבטחת הכהן איננו בוטח בה' כראוי ולא יעשה לו הנס וטעם "ורך הלבב" שאינו בטבעו לראות מכת חרב והרג כי "הירא" הוא אשר לא יבטח ויחזיר אותו מפני מיעוט בטחונו ו"רך הלבב" מפני חולש טבעו כי ינוס או יתעלף ואמרו בירושלמי (סוטה פ"ח ה"ט) שכולם צריכים להביא ראיה לדבריהם כלומר שיביאו עדים על הבית ועל הכרם והאשה לפני שר הצבא ואז יתן לו רשות לחזור וכן אמרו גם לדעת רבי יוסי הגלילי שצריך להביא ראיה על העבירה שבידו ולולי כן היו מרבית העם חוזרים בטענות שקר אבל לדברי רבי עקיבא ברכות הלב שאיננו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה אמר שאין צריך להביא ראיה שעדיו עמו

"ולא ימס את לבב אחיו" - עשאו בעל הלכות גדולות מצות לא תעשה שלא ימנע מלשוב שלא ימס את לבב אחיו כלבבו והוא כדרך ולא יאכל את בשרו (שמות כא כח) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  הירא. ב' במס'. הירא ורך הלבב הירא את דבר ה' זהו שאמרו הירא מעבירות שבידו כדכתיב הירא את דבר ה': (בעל הטורים)

 אור החיים  מי האיש הירא וגו'. רבותינו ז''ל אמרו (סוטה מ''ד.) זה הירא מעבירות שבידו, פירוש על דרך אומרו (ישעי' ל''ג) פחדו בציון חטאים, שכל מי שיש בידו עבירות לבו ירא וחרד מעצמו, ואפילו אינו יודע שיש בידו עבירות הפחד הנכנס בלבבו במלחמה תודיעהו כי יש בידו עבירות, ורבותינו ז''ל (או''ח סי' נ''ד בשם הירושלמי) שיערו העון שיכנס בלבו הפחד מיוצרו שאפילו אין בידו אלא שדיבר בין ישתבח ליוצר, והטעם כי הנכנס למלחמה צריך לעשות לו נס להנצל מחרב אויב וכל שבידו מבחינת הרע אינו ראוי לנס ומזלו יפחידו: (אור החיים)


{ט}  וְהָיָ֛ה כְּכַלֹּ֥ת הַשֹּֽׁטְרִ֖ים לְדַבֵּ֣ר אֶל-הָעָ֑ם וּפָֽקְד֛וּ שָׂרֵ֥י צְבָא֖וֹת בְּרֹ֥אשׁ הָעָֽם: (ס)

 אונקלוס  וִיהֵי כַּד יְשֵׁצוּן סָרְכַיָא לְמַלָלָא עִם עַמָא וִימַנוּן רַבָּנֵי חֵילָא בְּרֵישׁ עַמָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי כַּד פַּסְקִין סַרְכַיָא לְמַלָּלָא עִם עַמָּא וְיִמְנוּן רַבְרְבָנֵי חֵילִין בְּרֵישׁ עַמָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  שרי צבאות. שמעמידין זקפין מלפניהם ומאחריהם וכשילים של ברזל בידיהם, וכל מי שרוצה לחזור, הרשות בידו לקפח את שוקיו. זקפין, בני אדם עומדים בקצה המערכה לזקוף את הנופלים ולחזקם בדברים, שובו אל המלחמה ולא תנוסו, שתחלת (ג) נפילה ניסה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דעת רש"י כל מי שינוס בא לידי נפילה שנאמר וינוסו אנשי ישראל מפני פלשתים ויפלו חללים בהרי הגלבוע וכן הוא בסוטה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ופקדו. מגזרת פקוד: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ופקדו שרי צבאות בראש העם. כי התורה תצוה בדרך הארץ ותעשה הנסים עם יראיו בהסתר ואין החפץ לפניו לשנות טבעו של עולם זולתי כאשר אין שם דרך בהצלה אחרת או להודיע שמו לצריו לעתים כאשר היה בקריעת ים סוף וכיוצא בו (הרמב"ן)

 ספורנו  ופקדו שרי צבאות. אחרי חזרת החוזרים שמא יפקדו לשר צבא אחד מהחוזרים וימס לבב כל צכאו כאמרו הך הכפתור וירעשו הספים: (ספורנו)


{י}   שביעי  כִּֽי-תִקְרַ֣ב אֶל-עִ֔יר לְהִלָּחֵ֖ם עָלֶ֑יהָ וְקָרָ֥אתָ אֵלֶ֖יהָ לְשָׁלֽוֹם:

 אונקלוס  אֲרֵי תִקְרַב לְקַרְתָּא לַאֲגָחָא (קְרָבָא) עֲלַהּ וְתִקְרֵי לַהּ מִלִין דִשְׁלָם: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם תִּקְרְבוּן לְקַרְתָּא לְסַדְרָא עֲלָהּ סִדְרֵי קְרָבָא וּתְשַׁדְּרוּן לְוָותָהּ פּוּלִין לְמִקְרֵי לָהּ לִשְׁלָם: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי תקרב אל עיר. במלחמת הרשות הכתוב מדבר, כמו שמפורש בענין, כן תעשה לכל הערים הרחוקות וגו': (רש"י)

 אבן עזרא  וקראת. קרא אליה מצוה ויתכן שהוא רשות: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כי תקרב אל עיר להלחם עליה וגו'. במלחמת הרשות הכתוב מדבר כמו שמפורש בענין (פסוק טו) כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך מאד לשון רש"י כתב הרב זה מספרי (שופטים קצט) ששנו שם כלשון הזה במלחמת הרשות הכתוב מדבר והכונה לרבותינו בכתוב הזה אינה אלא לומר שהפרשה בסופה תחלק בין שתי המלחמות אבל קריאת השלום אפילו במלחמת מצוה היא שחייבים לקרא לשלום אפילו לשבעה עממים שהרי משה קרא לשלום לסיחון מלך האמורי ולא היה עובר על עשה ועל לא תעשה שבפרשה כי החרם תחרימם (פסוק יז) ולא תחיה כל נשמה (פסוק טז) אבל הפרש שביניהם כאשר לא תשלים ועשתה מלחמה שצוה הכתוב ברחוקות להכות את כל זכורה ולהחיות להם הנשים והטף בזכרים ובערי העמים האלה צוה להחרים גם הנשים והטף וכך אמרו רבותינו במדרש אלה הדברים רבה (ה יג) והוא עוד בתנחומא ובגמרא ירושלמי (שביעית פ"ו ה"א) אמר רבי שמואל ברבי נחמני יהושע בן נון קיים הפרשה הזו מה עשה יהושע היה שולח פרוסדיטגמא בכל מקום שהיה הולך לכבוש והיה כותב בה מי שמבקש להשלים יבוא וישלים ומי שמבקש לילך לו ילך לו ומי שמבקש לעשות מלחמה יעשה מלחמה הגרגשי פנה הגבעונים שהשלימו עשה להם יהושע שלום שלשים ואחד מלכים שבאו להלחם הפילם הקב"ה וכו' וכך אמר הכתוב בכולם (יהושע יא יט כ) לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם מכלל שאם רצו להשלים היו משלימים עמם ונראה שיש הפרש עוד בשאלת השלום שבערים הרחוקות נשאל להם לשלום ושיהיו לנו למס ויעבדונו אבל בערי (הערים) העמים האלה נשאל להם לשלום ומסים ועבדות על מנת שיקבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז ולא הזכיר הכתוב זה בפרשה הזאת שכבר נאסר לנו בעובדי ע"ז (שמות כג לג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם ויתכן שלא נצטרך להודיע להם רק השלום והמסים והשעבוד ואחרי שיהיו משועבדים לנו נגיד להם שאנו עושים משפטים בע"ז ובעובדיה בין יחיד בין רבים וכן מה שנאמר כאן (פסוק יח) למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם ואמרו בספרי (שופטים רב) הא אם עשו תשובה אינן נהרגים בשבעת עממים הוא והתשובה הוא שיקבלו עליהם שבע מצות שנצטוו בני נח לא שיתגיירו להיותם גרי צדק ובמסכת סוטה אמרו (לה) שכתבו התורה על האבנים בשבעים לשון וכתבו למטה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות הא אם עשו תשובה מקבלים אותם ורש"י פירש שם להודיע לאומות היושבים חוץ מגבולם של ארץ ישראל שלא נצטוו להחרימם אלא על אותן שבתוך הגבולים כדי שלא ילמדו אותם מעשה קלקולם אבל אותם היושבים חוצה לה אומרים להם אם אתם חוזרים בתשובה נקבל אתכם ושבתוכה אין מקבלין אותם שמחמת יראה הם עושים וזה לשון הרב ואינו נכון כי בערי העמים האלה אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה בהם אמר "למען אשר לא ילמדו אתכם" שאם עשו תשובה אינן נהרגין וכן אמר בהם (שמות כג לג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבד את אלהיהם הא אם עזבו את אלהיהם מותרין לישב שם וזה הענין שעשה המלך שלמה שכתוב בו (מלכים א ט טו-כב) וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית ה' ואת ביתו ואת המלוא ואת חומת ירושלים וגו' כל העם הנותר מן האמורי החתי הפרזי החוי והיבוסי בניהם אשר נותרו אחריהם בארץ אשר לא יכלו בני ישראל להחרימם ויעלם שלמה למס עובד עד היום הזה ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד והענין הזה כתורה עשאו כי קבלו עליהם שבע מצות ודבר ברור הוא כי כיון שנתנם שלמה עושי מלאכתו גברה ידו עליהם ויכול היה להחרימם אלא שהיה מותר לקיימם כמו שכתבנו (הרמב"ן)

 אור החיים  (י~טו) כי תקרב וגו'. אולי פרשה זו תרמוז על פי מה שאמר הרשב''י בספר הזוהר (ח''ב ס''ב.) כי האדון ב''ה שולח נשמה יתירה להאדם מעולם העליון להדריכו בדרך ישר ובאמצעותה ימלט האדם מהמחטיאו, וצוה ה' לנשמה ואמר כי תקרב אל עיר זה הוא גוף האדם שנקרא עיר כאומרם בספר הזוהר (ז''ח רות צ''ז) בפסוק עיר קטנה וז''ל עיר קטנה דא גופא דבר נש ע''כ, למלחמה כי צריך כח להציל האדם מיד מרשיעו:

ודקדק לומר עליה פירוש בשביל העיר למלטה מיצר הרע על דרך אומרו (קהלת ט') ובא אליה וגו' ומלט העיר בחכמתו (נדרים ל''ב:), וקראת אליה לשלום פירוש שלא תבא אליה בפסיעותיך להטותו לדרך הטוב מן הקצה אל הקצה, אלא בתחילה בקרבך תקרא אליה לשלום שעשה יעשה גם לעולם העליון ויהנה בזה ובבא ויתן חלק לגופניות וחלק לרוחניות כי גם לעולם העליון צריך האדם למזונות ואם לא יטריח בעולם הזה בעד עולם הבא גם כן, נמצא שלא יגיעו ויאבד לעולם ועד ודרך זה יקרא דברי שלום שהוא הביצוע:

ואומרו והיה אם שלום. פירוש והיה לשון שמחה היא אם שלום תענך, ואמר ופתחה פירוש אין צורך אלא פתיחה לבד ואם יפתח כפתחו של מחט הקב''ה יפתח לו כפתחו של אולם, והוא מה שגמר אומר והיה כל העם הנמצא בה רמ''ח איברים ושס''ה גידים הכל ישתעבד לנשמה, בין בבחינת מצות עשה יהיו למס לעשות בגופם ובממונם וכו', בין בבחינת מצות לא תעשה ועבדוך פירוש כעבד הירא מרבו לבל נטות מדבריו ימין ושמאל:

ואומרו ואם לא תשלים וגו'. פירוש אם לא השלימה העיר ונטתה אשוריה מני דרך, ולפעמים יקר מקרה שאחר שהתחיל האדם להטיב מעשיו ישוב אחורנית, וכשאירע זה להאדם יגדיל רשע ויתחזק יצרו עליו יותר מבראשונה להלחם עם הנשמה, והוא אומרו ועשתה עמך מלחמה יצו ה' לצור על העיר בסיגופים וכמאמרם ז''ל (ברכות ה'.) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע והרגזתו הוא לסגף עצמו בדברים המותרים לו, גם בתעניות ומלקיות ובכי להתיש כח הרע שבעיר, ומבטיחו ה' ליתנה בידו כאומרו ונתנה ה' אלהיך בידך, והכית כל זכורה הוא כח ס''מ וחיילותיו:

ואומרו לפי חרב על דרך אומרו (תהלים קמ''ט) רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם:

ואומרו רק הנשים והטף פירוש נשים הם נפש ורוח ונקראו נשים בערך הנשמה כידוע ליודעי חן, והטף הם מצות ומעשים טובים שעשה אדם קודם שהיה מתועב בעיני ה' בסוד (תהלים נ') ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי, וכשאדם חוזר בו יחשבו לזכות:

גם על פי דבריהם ז''ל שאמרו (יומא פ''ו:) שגגות נעשות לו כזכיות ולהם יקרא טף:

ואומרו והבהמה הוא תאות החומר שיקרא בהמה, וכל אשר בעיר תבוז לך שהכל יהיה לתועלת הנשמה לתקן הצריך לתקן להשגת המושכלות, כי גם תאות הבהמי תסגל סגל הטוב במה שנוגע לה:

ואומרו כן תעשה לכל הערים וגו'. פירוש כל מצות האמורות בענין אינם אלא לעדים שהם הגופות שנתרחקו, על דרך אומרו (ישעי' נ''ז) לרחוק ולקרוב, שבעל עבירות יקרא רחוק מהשכינה שהיא מקור הקדושה שממנה היא מחצב הנשמה העליונה, אבל עיר שהיא מערי הגוים פירוש שאין לה קשר עם הקדושה ויצאתה ממקורה ברוב פשעיה ככל הגוים אין לנשמה חלק עמה ולא תקוה בה להשיבה, והוא אומרו אשר לא מערי הגוים וגו', כי בחינות ההם אין להם אלא להחרימם, וזו היתה שגגת משה בקבלת ערב רב (שמו''ר פמ''ב), וה' אמר אליו ששורשם רע ואינם עומדים בגדר הקדושה ומובדלים לחלק רע, וכשהיה מחיה אותם פירוש לקרבם לקודש אינו מחיה בם כל נשמה, דקדק לומר כל היא הרוח שזוכה ראשונה עם הנשמה:

חסלת פרשת שופטים (אור החיים)

 דעת זקנים  וקראת אליה לשלום. כי גדול השלום שהקב"ה שינה כשאמרה שרה ואדוני זקן וכן כתיב חבור עצבים אפרים הנח לו כדפרש"י לעיל ועוד כמה קולמוסין משתברין כמה דיו משתפך באחי יוסף אביך צוה לפני מותו לאמר כה תאמרון ליוסף וגו' ולא מצינו ביעקב שצוה כן אלא מפני השלום כתב וגם ברכת כהנים מסיים בשלום וכן שמונה עשרה ועוד שנו רבו' שואלין בשלום לעכו"ם מפני דרכי שלום. וגם המקדים שלום לחבירו צריך לכפול לו לשלום ולו' לו שלום עליך וברכה טובה וסמך ללשון זה מדכתיב כי תקדמנו ברכות טוב כלו' כי תקדמנו בשלום צריך להחזיר לו ברכת טוב פי' ברכה טובה ולכך אמר ר' יוחנן מימי לא הקדימני אדם לשלום ואפי' עכו"ם בשוק שאין דרך למהר כ"כ ולקדם לו שלום הקדמתי לו לפי שאם יקדים לי הייתי צריך לכפול לו שלום ואין כופלין שלום לעכו"ם. ועוד אמרו רבותי' מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום וכן מפרנסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום ולכך בירך הקב"ה את עמו בשלום שנאמר ה' יברך את עמו בשלום: (דעת זקנים)


{יא}  וְהָיָה֙ אִם-שָׁל֣וֹם תַּֽעַנְךָ֔ וּפָֽתְחָ֖ה לָ֑ךְ וְהָיָ֞ה כָּל-הָעָ֣ם הַנִּמְצָא-בָ֗הּ יִהְי֥וּ לְךָ֛ לָמַ֖ס וַֽעֲבָדֽוּךָ:

 אונקלוס  וִיהֵי אִם שְׁלַם תַּעֲנִנָךְ וְתִפְתַּח לָךְ וִיהֵי כָּל עַמָא דְיִשְׁתְּכַח בַּהּ יְהוֹן לָךְ מַסְקֵי מִסִין וְיִפְלְחֻנָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי אִין מִלִּין דִּשְׁלָם תְּתִיב לְכוֹן וְתִפְתַּח לְכוֹן פּוּלְוָותָהּ וִיהֵי כָּל עַמָּא דְּמִשְׁתַּכַּח בָּהּ יְהוֹן לְמִסְקֵי מִיסִין וְיִפְלְחוּנְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל העם הנמצא בה. אפילו אתה מוצא בה משבעה אומות (ד) שנצטוית להחרימם, אתה רשאי לקיימם (ספרי ר.): למס ועבדוך. עד שיקבלו עליהם מסים ושעבוד (שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) וא"ת ל"ל קרא תיפוק ליה מריבוי ושבית שביו לרבות כנעני' שבתוכן כדפירש רש"י לקמן וי"ל דאי מהתם ה"א דוקא כשנמצאו בעיר שלא השלימה שחייבים להכות את כל הזכרים שבתוכה הקל הכ' בכנעני' שבתוכה שיהיו ניצולי' עם הנשים והטף מאחר שהאנשים שהם עיקר עובדי ע"א נהרגו אבל כשנמצאו בעיר שהשלימה שכולן נצולין האנשים והנשים והטף אימא הכנענים שבתוכה נידוני' כאלו הם בעירם קמ"ל ואי מהכא ה"א דוקא כשנמצא בעיר של שאר אומות שהשלימה שהם כפופי' תחת ידינו הקל בהם הכ' גם בכנענים שבתוכה אבל כשנמצא בעיר של שאר אומות שלא השלימה שאנשיהם הם בהריגה אימא יהיו הכנענים שבתוכה גם כן בהריגה כאלו היו בעירם קמ"ל עכ"ל הרא"ם. וע' לקמן מה שכתבתי על זה: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  למס ועבדוך. עד שיקבלו עליהם מסים ושעבוד לשון רבינו שלמה ובספרי (שופטים ר) אמרו מקבלין אנו עלינו מסים ולא שעבוד שעבוד ולא מסים אין שומעין להם עד שיקבלו עליהם זו וזו וענין המסים שיעלה עליהם מלך ישראל או הסנהדרין מס לבנות בית למלך וערי המסכנות אשר לו וכן לבנין בית השם והשעבוד הוא שיוכל כל איש מישראל ליקח מהם לחטוב עציו ולשאוב מימיו ונותן לו שכר הראוי וזה טעם "למס עובד" הכתוב בשלמה (מלכים א ט כא) שקבלו עליהם מסים ועבדות כדין התורה לא כענין שכתוב (שופטים א כח) ויהי כי חזק ישראל וישם את הכנעני למס והורש לא הורישו כי שם איננו מזכיר עבדות אבל כמלך שנותן שוחד למלך תקיף ממנו שלא ילחם בו ודע כי ענין אנשי גבעון היה מפני שלא היו יודעין משפטם של ישראל בקריאת השלום והקדימו קודם שתבא להם פרוסדיטגמא של יהושע ולכך אמרו (יהושע ט כד) ונירא מאד לנפשותינו או שלא רצו מתחילה לשמוע לדברי יהושע ובסוף פחדו ועשו עצמם נכרים דכתיב (שם פסוקים ג ד) ויושבי גבעון שמעו את אשר עשה יהושע ליריחו ולעי ויעשו גם המה בערמה והיה מועיל להם עוד שלא יהיו להם לעבדים אלא יהיו עמם בעלי ברית ומפני זה הקפידו עליהם והיו נהרגין אלמלא שבועת הנשיאים מפני שהיה עליהם לקבל מסים ושעבוד כמו שאמרנו והם כרתו להם ברית להיותם שוים להם ובעלי ברית ועוזרים זה לזה במלחמותיהם ועשו עמהם שלום לפי שהיו סבורין שהם ערים רחוקות מאד מן העמים שאין דעתם לבא עליהם כלל ולפיכך קלל אותם יהושע ואמר (שם פסוק כג) ועתה ארורים אתם שהם מן העמים הארורים אשר אררם ה' ועשה להם כמשפט הראוי להעשות בהם לקיים מה שנאמר למס ועבדוך שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה' והוא המס והשעבוד כמו שפירשנו ויש אומרים כי פירוש והיה אם שלום תענך בעת הקריאה אבל אם מאנו מתחילה שוב אין מקבלין אותם והגבעונים מאנו בפרוסדיטגמא ולא היה הדין לקבלם והרב רבי משה כתב (הל' מלכים פ"ו ה"ה) שהקפידו עליהם מפני שכרתו להם ברית והרי הוא אומר (שמות כג לב) לא תכרות להם ולאלהיהם ברית ואינו נכון בעיני כי הגבעונים בודאי קבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז כמו שאמרו (יהושע ט ט) באו עבדיך לשם ה' אלהיך ולכך לא הוצרך יהושע אחרי כן לומר להם שיקבלו עליהם לעבוד את השם כיון שכן מותרין היו בברית ההוא כמו שהיו מותרין בישיבת הארץ ששתיהן לא נאסרו אלא קודם התשובה כמו שאמר (שמות כג לג) פן יחטיאו אותך לי וכן אמר לא תכרות להם ולאלהיהם ברית אבל הדבר כמו שאמרנו (הרמב"ן)


{יב}  וְאִם-לֹ֤א תַשְׁלִים֙ עִמָּ֔ךְ וְעָֽשְׂתָ֥ה עִמְּךָ֖ מִלְחָמָ֑ה וְצַרְתָּ֖ עָלֶֽיהָ:

 אונקלוס  וְאִם לָא תַשְׁלֵם עִמָךְ וְתַעְבֵּד עִמָךְ קְרָב וּתְצוּר עֲלַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין לָא תַשְׁלִים עִמְכוֹן וְתַעֲבֵיד עִמְכוֹן קְרָבָא וְתֵקְפוּן עֲלָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה. הכתוב מבשרך, שאם לא תשלים עמך, סופה להלחם בך (ה) אם תניחנה ותלך: וצרת עליה. אף להרעיבה ולהצמיאה ולהמיתה מיתת תחלואים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) ה"ק ואם לא תשלים עמך סופה שתעשה עמך מלחמה לכך וצרת עליה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  תשלים. תעשה שלום: (אבן עזרא)


{יג}  וּנְתָנָ֛הּ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בְּיָדֶ֑ךָ וְהִכִּיתָ֥ אֶת-כָּל-זְכוּרָ֖הּ לְפִי-חָֽרֶב:

 אונקלוס  וְיִמְסְרִנַהּ יְיָ אֱלָהָךְ בִּידָךְ וְתִמְחֵי יָת כָּל דְכוּרַהּ לְפִתְגַם דְחָרֶב: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִמְסְרִינָהּ יְיָ אֱלָהָכוֹן בִּידֵיכוֹן וְתִמְחֵי יַת כָּל דְּכוּרָהּ לְפִתְגָם דְּחָרֶב: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונתנה ה' אלהיך בידך. אם עשית כל האמור בענין, סוף שה' נותנה בידך: (רש"י)


{יד}  רַ֣ק הַ֠נָּשִׁים וְהַטַּ֨ף וְהַבְּהֵמָ֜ה וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בָעִ֛יר כָּל-שְׁלָלָ֖הּ תָּבֹ֣ז לָ֑ךְ וְאָֽכַלְתָּ֙ אֶת-שְׁלַ֣ל אֹֽיְבֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֛ן יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לָֽךְ:

 אונקלוס  לְחוֹד נְשַׁיָא וְטַפְלָא וּבְעִירָא וְכֹל דִי יְהֵי בְקַרְתָּא כָּל עֲדָאַהּ תֵּבוֹז לָךְ וְתֵיכוּל יָת עֲדָאָה דְסַנְאָךְ דִי יְהַב יְיָ אֱלָהָךְ לָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  לְחוֹד נְשַׁיָא וְטַפְלָא וּבְעִירָא וְכָל דִּיהֵי בְקַרְתָּא כָּל עֲדָאָהּ תִּיבְזוּן לְכוֹן וְתֵיכְלוּן יַת עֲדֵי סַנְאֵיכוֹן דִּיהַב יְיָ אֱלָהָכוֹן לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והטף. אף טף של זכרים, ומה אני מקיים והכית את כל זכורה, בגדולים: (רש"י)


{טו}  כֵּ֤ן תַּֽעֲשֶׂה֙ לְכָל-הֶ֣עָרִ֔ים הָֽרְחֹקֹ֥ת מִמְּךָ֖ מְאֹ֑ד אֲשֶׁ֛ר לֹא-מֵֽעָרֵ֥י הַגּֽוֹיִם-הָאֵ֖לֶּה הֵֽנָּה:

 אונקלוס  כֵּן תַּעְבֵד לְכָל קִרְוַיָא דִי רְחִיקִין מִנָךְ לַחֲדָא דִי לָא מִקִרְוֵי עַמְמַיָא הָאִלֵין אִנוּן: (אונקלוס)

 יונתן  הֵיכְנָא תַּעַבְדוּן לְכָל קִירְוַיָא דִרְחִיקִין מִנְכוֹן לַחֲדָא דְּלָא מִקִרְוֵי שִׁבְעָתֵי עַמְמַיָא הָאִלֵּין הִינוּן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  הרחוקות ממך. שאינם משבעה גוים: (אבן עזרא)

 ספורנו  הרחוקות ממך מאד. הרחוקות מן המקום אשר בו מחנה ישראל עתה כי גבול ישראל שם רחוק מכל צד: (ספורנו)


{טז}  רַ֗ק מֵֽעָרֵ֤י הָֽעַמִּים֙ הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַֽחֲלָ֑ה לֹ֥א תְחַיֶּ֖ה כָּל-נְשָׁמָֽה:

 אונקלוס  לְחוֹד מִקִרְוֵי עַמְמַיָא הָאִלֵין דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא לָא תְקַיַם כָּל נִשְׁמָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  לְחוֹד מִקִּרְוֵי עַמְמַיָא הָאִילֵן דַּיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן אַחֲסָנָא לָא תְקַיְימוּן כָּל נִשְׁמָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לא תחיה. אסור שיאכילם או ישקם והכלל בימיהם היה חייב להמיתם אם יוכל ולא הזכיר הגרגשי כי הוא המעט והקטן שבהם: (אבן עזרא)


{יז}  כִּי-הַֽחֲרֵ֣ם תַּֽחֲרִימֵ֗ם הַֽחִתִּ֤י וְהָֽאֱמֹרִי֙ הַכְּנַֽעֲנִ֣י וְהַפְּרִזִּ֔י הַֽחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י כַּֽאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ:

 אונקלוס  אֲרֵי גַמָרָא תְגַמְרִנוּן חִתָּאֵי וֶאֱמֹרָאֵי כְּנַעֲנָאֵי וּפְרִזָאֵי חִוָאֵי וִיבוּסָאֵי כְּמָא דִי פַקְדָךְ יְיָ אֱלָהָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם גַּמְרָא תְגַמְרִינוּן חִתָּאֵי וֶאֱמוֹרָאֵי כְּנַעֲנָאֵי וּפְרִיזָאֵי וְחִיוָואֵי וִיבוּסָאֵי הֵיכְמָא דְפַקֵּידְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כאשר צוך. לרבות את (ו) הגרגשי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ר"ל דו' אומות הוזכר. בקרא אבל גרגשי לא הוזכר וכאשר צוך מרבה גרגשי (מהר"ן) ומה שלא הוזכרו בפי' מפני שלא נתקיים בו כי החרם תחרימם וגומר כי הגרגשי עמד ופנה מהם כמו שפירש רש"י בפרשת כי תשא ומ"מ הוצרך לרבות אותו שמ"מ הוא בכלל לא תחיה כל נשמה ואם נמצא מהם בתוך הששה אומות שגם הם כמותם: (שפתי חכמים)


{יח}  לְמַ֗עַן אֲשֶׁ֨ר לֹֽא-יְלַמְּד֤וּ אֶתְכֶם֙ לַֽעֲשׂ֔וֹת כְּכֹל֙ תּֽוֹעֲבֹתָ֔ם אֲשֶׁ֥ר עָשׂ֖וּ לֵאלֹֽהֵיהֶ֑ם וַֽחֲטָאתֶ֖ם לַֽיהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: (ס)

 אונקלוס  בְּדִיל דִי לָא יַלְפוּן יָתְכוֹן לְמֶעְבַּד כְּכָל תּוֹעֲבָתְהוֹן דִי עֲבָדוּ לְטַעֲוָתְהוֹן וּתְחוֹבוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  מִן בִּגְלַל דְּלָא יַלְפוּן יַתְכוֹן לְמֶעֱבַד כְּכָל מְרַחֲקַתְהוֹן דְּעָבָדוּ לְטַעֲוַותְהוֹן וּתְחוֹבוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  למען אשר לא ילמדו. הא אם עשו תשובה והתגיירו, (ז) אתה רשאי לקבלם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) וא"ת כיון שעשו תשובה ונתגיירו פשיטא שמותר לקבלם ומה קמ"ל. וי"ל דהא קמ"ל דאע"פ שלא קבלו עליהם רק שבע מצות בני נח אתה רשאי לקבלם. רא"ם. א"נ י"ל דאפי' אם עשו תשובה ונתגיירו ה"א שלא יקבלם דלמא משום יראה נתגיירו ולא עשו תשובה גמורה קמ"ל: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  וטעם אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבתם אשר עשו לאלהיהם. שילמדו אתכם לעבוד השם הנכבד בשריפת בניכם ובנותיכם וכל תועבת ה' אשר שנא וחטאתם לה' אלהיכם שהוא הזהיר אתכם שלא תאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני (לעיל יב ל) והנה התורה הזהירה (שמות כג לג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם כי יהיה לך למוקש והיא אזהרה בעובדי כוכבים כי אם תכרות להם ולאלהיהם ברית ישבו בארצך ורבים מהם יפתוך לעבוד ע"ז וכאן הוסיף לבאר שלא תחיה כל נשמה כי אפילו היחיד הנשאר ביניכם לעבוד לך יזכיר לך עבודתם לאלהיהם ואולי תתפתה אתה לעשות כן לשם הנכבד ותחטא לפניו יתברך (הרמב"ן)


{יט}  כִּֽי-תָצ֣וּר אֶל-עִיר֩ יָמִ֨ים רַבִּ֜ים לְֽהִלָּחֵ֧ם עָלֶ֣יהָ לְתָפְשָׂ֗הּ לֹֽא-תַשְׁחִ֤ית אֶת-עֵצָהּ֙ לִנְדֹּ֤חַ עָלָיו֙ גַּרְזֶ֔ן כִּ֚י מִמֶּ֣נּוּ תֹאכֵ֔ל וְאֹת֖וֹ לֹ֣א תִכְרֹ֑ת כִּ֤י הָֽאָדָם֙ עֵ֣ץ הַשָּׂדֶ֔ה לָבֹ֥א מִפָּנֶ֖יךָ בַּמָּצֽוֹר:

 אונקלוס  אֲרֵי תְצוּר לְקַרְתָּא יוֹמִין סַגִיאִין לַאֲגָחָא עֲלַהּ לְמִכְבְּשַׁהּ לָא תְחַבֵּל יָת אִילָנַהּ לַאֲרָמָא עֲלוֹהִי פַּרְזְלָא אֲרֵי מִנֵה תֵּיכוּל וְיָתֵהּ לָא תְקוּץ אֲרֵי לָא כַאֲנָשָׁא אִילַן חַקְלָא לְמֵיעַל מְקָדָמָךְ בִּצְיָרָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם תַּקְפוּן עַל קַרְתָּא כָּל יוֹמֵי שִׁבְעֲתָא לְאַגָּחָא קְרָבָא עֲלָהּ לְמִכְבְּשָׁהּ בְּשַׁבַּתָּא לָא תְחַבְּלוּן יַת אִילָנַיָהָא לְמֵישְׁדָא עֲלוֹי מָן דְּפַרְזְלָא אֲרוּם מִפֵּירוֹי תֵיכְלוּן וְיָתֵיהּ לָא תְקוּצוּן אֲרוּם לָא בְּבַר נַשׁ אִילָן דְּאַנְפֵּי בָרָא לִמְטַמְרָא מִקָּמֵיכוֹן בִּצְיָירָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ימים. שנים: רבים. שלשה, מכאן אמרו, אין צרין על עיירות של נכרים פחות משלשה ימים קודם לשבת (ספרי רג. שבת יט.) (ח) . ולמד, שפותח בשלום שנים או ג' ימים, וכן הוא אומר, וישב דוד בצקלג ימים שנים (שמואל-ב א, א.), ובמלחמות הרשות (ט) הכתוב מדבר (ספרי שם): כי האדם עץ השדה. הרי כי משמש בלשון דלמא, שמא האדם עץ השדה להכנס בתוך המצור מפניך (י) להתייסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר, למה תשחיתנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) וא"ת והא לא הוזכר שבת בקרא וכמו שהקשה הרא"ם וי"ל הואיל ולמדו מכאן שצריך לפתוח להם בשלום ג' ימים ואם היו צרין על ערי עובדי אלילים פחות מג' ימים קודם לשבת אם כן הייתי צריך לפתוח בשלום גם בשבת וקרא כתיב ממצוא חפצך חפצי שמי' מותרין וחפציך אסורים בשבת ופתיחת שלום חפצך הוא לכך אין צרין פחות מג' ימים קודם שבת כדי שפתיחת שלום לא יהא בשבת ואפשר שגם הרא"ם כוון לזה במה שכ' ושמא י"ל משום דבעי למפתח להו לשלום וצריך ג' ימים לקחת העובדי אלילי' עצה ביניהם כדי להשיב להם: (ט) מדכתיב לתפשה משמע שלא באים אלא לתפוש אלמא במלחמת רשות דאי במלחמת א"י הכתוב מדבר הא כתיב לא תחי' כל נשמה: (י) ר"ל שמא עץ השדה כאדם כי דרך בני אדם שצרין על עיר כשתופסין א' מאנשי העיר מיסרים אותו ביסורי רעב וצמא כדי שיתיראו אותן שבעיר מפניהם להכנס בתוך המצור ולהתייסר ביסורי רעב וצמא ושמא אתה סבור שגם עץ השדה כך שאם כרתו ששאר אילנות יריאים מפניך להכנס בתוך המצור כאנשי העיר ומאחר שאינו כן למה תשחיתנו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי האדם עץ השדה. כבר ביארתי בספר היסוד כי יתכן בכל לשון לקצר לאחוז דרך קצרה כמו חמור לחם רק מלת לא לא יתכן להיותה נחסרת כי הטעם יהיה להפך ומדקדק גדול ספרדי אמר כי חסר ה''א וכן הוא הכי האדם עץ השדה וזה הטעם איננו נכון כעיני כי מה טעם לאמר לא תשחית עץ פרי כי איננו כבני אדם שיוכל לברוח מפניך ולפי דעתי שאין לנו צורך לכל זה וזה פירושו כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה והטעם כי חיי בן אדם הוא עץ השדה וכמוהו כי נפש הוא חובל כי חיי נפש הוא חובל ואותו לא תכרות דבק עם לבא מפניך במצור הנה לא תשחית עץ פרי שהוא חיים לבן אדם רק מותר שתאכל ממנו ואסור לך להשחיתו כדי שתבא העיר מפניך במצור והעד על זה הפירוש שהוא נכון שאמר וכרת ובנית מצור: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כי האדם עץ השדה. יפה פירש רבי אברהם כי שיעור הכתוב כי ממנו תאכל כי האדם עץ השדה ואותו לא תכרות לבא מפניך במצור וטעם כי האדם עץ השדה כמו כי נפש הוא חובל (להלן כד ו) אבל על דעת רבותינו (ב"ק צא) מותר לכרות עץ מאכל לבנות מצור ולא אמרה תורה רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא וגו' אלא להקדים ולומר שאילן סרק קודם לאילן מאכל אם כן פירוש הפרשה לדעתם שהזהירה תורה לא תשחית את עצה לכרות אותם דרך השחתה שלא לצורך המצור כמנהג המחנות והטעם כי הנלחמים משחיתים בעיר וסביב הארץ אולי יוכלו לה כענין שנאמר (מלכים ב ג יט) וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתמו ואתם לא תעשו כן להשחיתה כי תבטחו בשם שיתן אותה בידכם כי האדם עץ השדה הוא ממנו תאכל ותחיה ובו תבוא העיר מפניך במצור לומר אתה תחיה ממנו אחרי שתכבוש העיר וגם בהיותך במחנה לבא מפניך במצור תעשה כן וטעם אותו תשחית וכרת כי מותר אתה לכרות אותו לבנות המצור וגם להשחיתו עד רדתה כי לפעמים תהיה ההשחתה צורך הכבוש כגון שיהו אנשי העיר יוצאים ומלקטין עצים ממנו או נחבאים שם ביער להלחם בכם או שהם לעיר למחסה ולמסתור מאבן נגף (הרמב"ן)

 ספורנו  לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן. לא תשחית את העץ כדי לנדוח עליו גרזן משחית בלבד שלא לצורך אלא להזיק לבני העיר: כי ממנו תאכל. כי אמנם כריתת העצים דרך השחתה בלבד יעשהו הצבא להזיק כאשר לא יהיה בטוח לנצח ולשבת בארץ אבל אתה הבטוח לכבוש את הארץ ולשבת בה אין לך להשחית עץ מאכל: כי ממנו תאכל. שתכבוש הארץ בלי ספק ותאכל ממנו כשלא תשחיתהו: כי האדם עץ השדה. כי האמנם עץ השדה האדם ראוי לבא מפניך בגללו העיר במצור למסור את עצמם בידך מכח מצור וכיון שאינו כן בזה גם שראוי להזיק ליושבי העיר בכלי מלחמה כמו בסוללות וזולתם להביא העיר במצור. הנה בהיות שלא תשיג זה בהשחתת האילנות אין ראוי להשחיתם כמו שראוי שתשחית האדם יושבי העיר: לבא מפניך במצור. כדי שתבא בשביל זה העיר מפניך במצור באופן שימסרו את עצמם בידך: (ספורנו)

 דעת זקנים  כי האדם עץ השדה. כי זה משמש כמו אלא כלומר אלא עץ שאדם יכול לבוא בו מפניך במצור כגון אם יש שם יער צומח עושה פירות לפני העיר ויכול אדם ליכנס שם ולהתחבא ולארוב לך ולבא מפניך במצור אשר אתה יושב יכול אתה להשחיתו. ד"א סרס המקרא ודרשהו וה"ק ואותו לא תכרות וגו' לבא מפניך במצור כלו' לעשות ממנו מצור לכבוש העיר. כי האדם עץ השדה לאכלה ולא תשחיתהו: (דעת זקנים)


{כ}  רַ֞ק עֵ֣ץ אֲשֶׁר-תֵּדַ֗ע כִּ֣י-לֹא-עֵ֤ץ מַֽאֲכָל֙ ה֔וּא אֹת֥וֹ תַשְׁחִ֖ית וְכָרָ֑תָּ וּבָנִ֣יתָ מָצ֗וֹר עַל-הָעִיר֙ אֲשֶׁר-הִוא֙ עֹשָׂ֧ה עִמְּךָ֛ מִלְחָמָ֖ה עַ֥ד רִדְתָּֽהּ: (פ)

 אונקלוס  לְחוֹד אִילָן דְתִדַע אֲרֵי לָא אִילַן דְמַאֲכָל הוּא יָתֵהּ תְּחַבַּל וּתְקוּץ וְתִבְנֵי כַרְקוֹמִין עַל קַרְתָּא דִי הִיא עָבְדָא עִמָךְ קְרָבָא עַד דְתִכְבְּשַׁהּ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  לְחוֹד אִילָן דְּתִנְדְּעוּן אֲרוּם לָא אִילָן עֲבִיד פֵּירֵי מֵיכַל הוּא יָתֵיהּ תְּחַבְּלוּן וְתִקְטְעוּן וְתִבְנוּן קַרְקוּמִין עַל קַרְתָּא מַרְדָא דְּעַבְדָא עִמְכוֹן קְרָבָא עַד דְתִכְבְּשׁוּנָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  עד רדתה. לשון רדוי, (כ) שתהא כפופה לך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) מגזרת רדה בקרב אויביך כי לא יפול על עיר המור' על אנשי' ל' יריד' אלא על חומותיה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  עד רדתה. כי לולי שהיתה נשגבה לא אמר הכתוב ימים רבים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מלחמה עד רדתה. בגי' זהו אף השבת: (בעל הטורים)

 ספורנו  רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא. אע''פ שיהיה ממין עצי מאכל כשתדע שהוא זקן או מקולקל באופן שאינו עושה פרי שיהי' ראוי שיטרח האדם בענינו אותו תשחית: (ספורנו)

 דעת זקנים  רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת. לעשות ממנו מצור. ובפ"ק דתעניות מסיק מאי כי האדם עץ השדה וכי האדם עץ השדה הוא אלא בתלמיד חכם הכתוב מדבר כלומר אם תלמיד חכם הגון הוא ממנו תאכל ואותו לא תכרות ואם לאו אותו תשחית וכרת ולא תלמוד לפניו ואם בתלמיד שאינו הגון לא תניחנו לפניך: (דעת זקנים)

דברים פרק-כא

{א}  כִּֽי-יִמָּצֵ֣א חָלָ֗ל בַּֽאֲדָמָה֙ אֲשֶׁר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ נֹתֵ֤ן לְךָ֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ נֹפֵ֖ל בַּשָּׂדֶ֑ה לֹ֥א נוֹדַ֖ע מִ֥י הִכָּֽהוּ:

 אונקלוס  אֲרֵי יִשְׁתְּכַח קְטִּילָא בְּאַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לְמֵירְתַהּ רָמֵי בְּחַקְלָא לָא אִתְיְדַע מַן קָטְּלֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יִשְׁתַּכַּח קְטִילָא בְּאַרְעָא דְלָא טָמִיעַ בְּאוּגְרָא בְּאַרְעָא דַּיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן לְמֵרְתָהּ רְמֵי וְלָא צְלוּב בְּקִיסָא בְּחַקְלָא וְלָא טָאִיף עַל אַנְפֵּי מַיָא לָא אִשְׁתְּמוֹדַע מַאן קַטְלֵיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  כי ימצא חלל. כאשר הזכיר המלחמה על האויב אמר ואם אדם ילחם עם אחד ונמצא חלל בארץ ישראל ולא נודע מי הכהו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כי ימצא חלל. סמך לפרשת מלחמה שבשעת מלחמה דרך למצא חללים: באדמה. בגי' בגלוי: (בעל הטורים)

 כלי יקר  כי ימצא חלל באדמה וגו'. הקשה מהרי"א על פר' זו שאין כאן מקומה בין ד' פרשיות המדברות מענין מלחמה ונתן הרב טעם חלוש בדבר גם שאר מפרשים הנגשים לפרש הסמיכות בשינויים דחוקים. ועתה שא נא עיניך וראה מ"ש רז"ל (סוטה מו.) תניא אמר רבי יוחנן בן שאול מפני מה אמרה תורה הבא עגלה ערופה, אמר הקב"ה תבא העגלה שלא עשתה פירות, ותערף במקום שאינו עושה פירות, ותכפר על זה שלא הניחוהו לעשות פירות, ומקשה בגמרא אילימא אפריה ורביה הכי נמי דאסריס ואזקן לא עריפנא אלא אמצות. ובפרשה שלפני זו נאמר כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא, ואמרו רז"ל במס' תענית (ז.) אם ת"ח הגון הוא ממנו תאכל ואותו לא תכרות רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא זה ת"ח שאינו הגון כו'. וא"כ כל משכיל יראה בעין שכלו שסמיכות שני פרשיות אלו מבואר מעצמו ממ"נ אם טעם העגלה ערופה על שלא הניחוהו לעשות פירות בפ"ו, שפיר נסמכה לפרשה הקודמת המקפדת על עץ עושה פרי שלא לכרות אותו ומה לי פרי האדם מה לי פרי האדמה משפט אחד להם שנאמר כי האדם עץ השדה הוא. ואם שלא הניחוהו לעשות פירות של מצות כפי המסקנא הרי גם בפרשה שלפניה הקפיד על זה שלא לכרות הת"ח עושה פרי עץ חיים למינו, ותמה אני על כל המפרשים שדבר פשוט כזה יהיה נעלם מנגד עיניהם.

ומה שדרשו רז"ל (תענית ז.) פסוק ממנו תאכל ואותו לא תכרות על הת"ח, נראה שלא כוונו לעולם להוציא המקרא מפשוטו אלא שרצו לתרץ למה הקפידה התורה כל כך על כריתת עץ מאכל, אלא ודאי כדי ללמוד ממנו ק"ו על האדם העושה פרי צדיק עץ חיים כי האדם עץ השדה הוא עושה פרי צדיק וצמח צדקה, ואם הקפידה תורה על עץ עושה פרי שאין בו דעת ותבונה ק"ו על פרי הצדיק השלם, וע"כ סמך מיד הפרשה של עגלה ערופה אשר ממנה נראה ג"כ הקפדה גדולה על פרי צדיק עץ חיים. (כלי יקר)


{ב}  וְיָֽצְא֥וּ זְקֵנֶ֖יךָ וְשֹֽׁפְטֶ֑יךָ וּמָֽדְדוּ֙ אֶל-הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר סְבִיבֹ֥ת הֶֽחָלָֽל:

 אונקלוס  וְיִפְּקוּן סָבָיךְ וְדַיָנָיךְ וְיִמְשְׁחוּן לְקִרְוַיָא דִי סַחֲרָנוּת קְטִילָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִפְקוּן מִבֵּי דִינָא רַבָּא תְּרֵין מִן חַכִּימֵיךְ וּתְלַת מִן דַּיָינָךְ וְיִמְשְׁחוּן מֵאַרְבַּע טְרִיגוֹנִין יַת קִרְוַיָא דִּי בְּחַזְרָנוֹת קְטִילָא ג וִיהֵי קַרְתָּא דְקָרִיבָא לְקָטִילָא מִתְחַשְׁדָא נַסְבֵי דִינָא רַבָּא מַפְטְרִין וְיִסְבוּן חַכִּימֵי סָבֵי קַרְתָּא הַהִיא עֶגְלַת בְּרַת תּוֹרִין דְּלָא עֵירוֹבִין בְּרַת שַׁתָּא דְּלָא אִתְפְּלַח בָּהּ וְלָא נַגְדַת בְּנִיר: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויצאו זקניך. מיוחדים שבזקניך (סוטה מד: סנהדרין יד.), אלו (ל) סנהדרי גדולה: ומדדו. ממקום (מ) שהחלל שוכב (סוטה מה.): אל הערים אשר סביבות החלל. לכל צד, לידע (נ) איזו קרובה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) פי' מדהל"ל זקני העיר דומיא דולקחו זקני העיר וכתב זקניך משמע המיוחדים שבזקניך והיינו סנהדר' ע"ש בגמ' סנהדרין (דף יד): (מ) ואע"פ שהכתוב לא גיל' רק סוף המדידה ולא ראש המדידה מסתברא דראש מהדידה אינה אלא מן החלל: (נ) לא שהוא חובה למדוד מן החלל עד כל עיר ועיר אלא המדידה היא לידע איזה היא היותר קרובה אל החלל לפיכך אם היה החלל סמוך לעיר שבודאי אין עיר קרובה הימנה אל החלל אין צריך מדידה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  זקניך. זקני הערים הקרובות והשופטים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ומדדו. ב' דין ואידך ומדדו את תכנית שמודדין מראשו שהוא עיקר תכונת האדם: אשר. אותיות ראש שמודדין מראשו: אשר סביבות החלל. בגימטריא בראשו של הרוג: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  ומדדו אל הערים. אמר הרב בכור שור דכל זה צוה הקב"ה לעשות כדי שיצא קול לנרצח ומתוך כך יבואו עדים ויעידו שהוא מת ולא תשב אשתו עגונה ומאי דאמרו רבותינו אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם כגון שבא ואמר מעיד אני על חוטמו ופרצופו שהוא כך וכך ואין העדים מכירין אותו אלא מתוך דבריהם יבינו המכירים אותו שהוא זה אבל אם באים עדים שאומרים מכירין אנו בודאי שזהו ובטביעות עין גמור כאלו ראיתיו חי ודאי תנשא אשתו בעדות זו אפילו לאחר כמה שבועות ולפי' אפי' ממקום רחוק יכול לבא ולהתבונן בו וההוא דטבע בדגמ' ואסקוה אגשרא וכו' ואנסבה רבא לדביתהו אפילו לאחר חמשה יומי עדות סתם היה ודמיון ולא אמר מוחזקני בו: (דעת זקנים)


{ג}  וְהָיָ֣ה הָעִ֔יר הַקְּרֹבָ֖ה אֶל-הֶֽחָלָ֑ל וְלָֽקְח֡וּ זִקְנֵי֩ הָעִ֨יר הַהִ֜וא עֶגְלַ֣ת בָּקָ֗ר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא-עֻבַּד֙ בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר לֹא-מָֽשְׁכָ֖ה בְּעֹֽל:

 אונקלוס  וּתְהֵי קַרְתָּא דִקְרִיבָא לִקְטִילָא וְיִדְבְּרוּן סָבֵי קַרְתָּא הַהִיא עֶגְלַת תּוֹרֵי דִי לָא אִתְפְּלַח בַּהּ דִי לָא נְגִידַת בְּנוּר: (אונקלוס)

 אבן עזרא  עגלת בקר אשר לא עבד בה. לחרוש: ולא משכה בעול. להביא אבנים כמנהג העגלות: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לא עבד בה ולא משכה בעול. (בעל הטורים)


{ד}  וְהוֹרִ֡דוּ זִקְנֵי֩ הָעִ֨יר הַהִ֤וא אֶת-הָֽעֶגְלָה֙ אֶל-נַ֣חַל אֵיתָ֔ן אֲשֶׁ֛ר לֹא-יֵֽעָבֵ֥ד בּ֖וֹ וְלֹ֣א יִזָּרֵ֑עַ וְעָֽרְפוּ-שָׁ֥ם אֶת-הָֽעֶגְלָ֖ה בַּנָּֽחַל:

 אונקלוס  וְיֶחֱתוּן סָבֵי קַרְתָּא הַהִיא יָת עֲגַלְתָּא לְנַחֲלָא בַיָר דִי לָא יִתְפְּלַח בֵּהּ וְלָא יִזְדְרַע וְיִנְקְפוּן תַּמָן יָת עֲגַלְתָּא בְּנַחֲלָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִחְתוּן חַכִּימֵי קַרְתָּא הַהוּא יַת עִיגְלְתָא לַחֲקַל בַּיַיר דְּלָא יִתְעֲבֵיד בֵּיהּ פּוּלְחַן אֲרַע וְלָא יִזְדְּרַע וְיִנְקְפוּן תַּמָּן יַת עֶגְלָתָא בְּקוֹפִיץ מִבַּתְרָהָא בִּמְצַע חַקְלָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל נחל איתן. קשה, (ס) שלא נעבד: וערפו. קוצץ ערפה בקופיץ, (ע) אמר הקב"ה תבא עגלה בת שנתה שלא עשתה פירות, ותערף במקום שאינו עושה פירות, לכפר על הריגתו של זה, שלא הניחוהו (פ) לעשות פירות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) ר"ל איתן ל' חזק וקשה: (ע) דגמרינן עריפה עריפה מחטאת העוף מה להלן ממול עורף אף כאן. ופי' וערפו יסירו ערפה עמו מלת תזמור יסירו הזמורה: (פ) ואם תאמר לפי זה משמע שאם נהרג זקן או סריס שאין עושין פירות שאין מביאין עגלה ערופה וזה אינו דהא קרא לא מחלק. וי"ל פירות היינו מצות שלא הניחוהו לקיי מצות שגם הם נקראים פירות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  איתן. תקיף: וערפו שם. יסירו עורף העגלה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אל נחל איתן. קשה שלא נעבד לשון רש"י ורבותינו אמרו (סוטה מו) שהוא נאסר לחרוש ולזרוע בו לעולם אם כן הן אזהרות שהזורע או העובד בו עובר בלאו הזה והטעם אשר יוציאו אותו אל נחל איתן כי לא יעבד בו ולא יזרע לעולם וטעם ונגשו הכהנים בני לוי לאמר כפר לעמך ישראל אשר פדית (פסוק ח) ושיעור הכתובים ונגשו הכהנים בני לוי וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם וענו ואמרו והרחיצה במקצת מן הנזכרים והעניה במקצתם כדרך ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו' (לעיל יד כג) וענין העריפה אמר ר"א שהשם צוה לעשות כן על העיר הקרובה כי לולי שעשו עבירה כדומה לה לא נזדמן שיהרג אדם קרוב מהם ומחשבות ה' עמקו לאין קץ אצלנו אבל הרב אמר במורה הנבוכים (ג מ) כי הטעם לגלות על הרוצח ולבער דמו בעבור שברוב הפעמים יהיה הרוצח מן העיר אשר סביבות החלל וכשיצאו הזקנים ויתעסקו במדידה ההיא וזקני העיר ההיא יעידו לפני הבורא שלא התרשלו בתקון הדרכים ושמירתם ושאינם יודעים מי הרג את זה וכשיחקר הענין יאספו הזקנים ויביאו העגלה ירבו בני אדם לדבר בו אולי יגלה הדבר וכבר אמרו (ירושלמי סוטה פ"ט ה"א) שאפילו תבוא שפחה ותאמר פלוני הוא הרוצח לא תערף ואם יודע הרוצח ויחרישו ממנו ויעידו הבורא על נפשותם כי לא ידעוהו יהיה בזה זדון גדול וכל השומע שמץ דבר בענין יבוא ויגיד ויתפרסם הדבר ויהרג או על ידי ב"ד או המלך או גואל הדם ויתחזק הענין בהיות המקום אשר תערף בו העגלה לא יעבד בו ולא יזרע לעולם יכירו בו רואיו וידברו בו והנה לפי הטעם הזה יש בתחבולה הזו תועלת אבל המעשה איננו נרצה בעצמו והיה ראוי עוד שיעשה בשדה טוב ראוי לזריעה שיכירו בו רואיו כי בנחל איתן לא יודע מדוע לא יעבד בו ולפי דעתי יש בו טעם כענין הקרבנות הנעשים בחוץ שעיר המשתלח ופרה אדומה ולפיכך מנו חכמים עגלה ערופה מכלל החוקים (הרמב"ן)

 בעל הטורים  לא יעבד ולא יזרע. הרי ד' מצות לספר על ד' רוחות העולם וכן ד' פעמים חלל וד' פעמים עגלה בפרשה: (בעל הטורים)

 ספורנו  אל נחל איתן. שאין שם רגל מצויה: וערפו. שהיא מיתה נעלמת מעיני הנהרג מורה על שההריגה היתה בלי ספק במקום נעלם מעיני העם ושנעשתה ע''י רוצח שלא היה נודע לרוצח אצל ב"ד שאם היה נודע אצלם הרוצח היו מבערים אותו: (ספורנו)


{ה}  וְנִגְּשׁ֣וּ הַכֹּֽהֲנִים֘ בְּנֵ֣י לֵוִי֒ כִּ֣י בָ֗ם בָּחַ֞ר יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ לְשָׁ֣רְת֔וֹ וּלְבָרֵ֖ךְ בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֑ה וְעַל-פִּיהֶ֥ם יִֽהְיֶ֖ה כָּל-רִ֥יב וְכָל-נָֽגַע:

 אונקלוס  וְיִתְקָרְבוּן כָּהֲנַיָא בְּנֵי לֵוִי אֲרֵי בְהוֹן יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְשַׁמָשׁוּתֵהּ וּלְבָרָכָא בִּשְׁמָא דַיְיָ וְעַל מֵימְרֵהוֹן יְהֵי כָּל דִין וְכָל מַכְתַּשׁ סְגִירוּ: (אונקלוס)

 יונתן  וִיקַרְבוּן כַּהֲנַיָא בְּנֵי לֵוִי אֲרוּם בְּהוֹן אִתְרְעֵי מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן לְשַׁמָשׁוּתֵיהּ וּלְבָרָכָא יַת יִשְרָאֵל בִּשְׁמֵיהּ וְעַל מֵימַר פּוּמְהוֹן יְהִי מִתְדָן כָּל דִּין וְכָל מַכְתַּשׁ צוֹרְעָא לְמִסְגוֹר וּלְמַחְלוֹט: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  הכהניס בני לוי. שהם בברור מבני לוי: ועל פיהם יהיה. עונש כל ריב וכל נגע: (אבן עזרא)

 ספורנו  לשרתו ולברך. ועל ידם תהיה כפרה מן הדם הנקי וברכה לארץ: ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. באופן שהם בקיאים בדרכי בני אדם ומזגיהם כמו שראו הם ואבותיהם, ואולי יכירו מי נתלכלך בחטא זה בידיעת דרכיו ומעלליו ויתגלה הדבר: (ספורנו)


{ו}  וְכֹ֗ל זִקְנֵי֙ הָעִ֣יר הַהִ֔וא הַקְּרֹבִ֖ים אֶל-הֶֽחָלָ֑ל יִרְחֲצוּ֙ אֶת-יְדֵיהֶ֔ם עַל-הָֽעֶגְלָ֖ה הָֽעֲרוּפָ֥ה בַנָּֽחַל:

 אונקלוס  וְכֹל סָבֵי קַרְתָּא הַהִיא דִקְרִיבִין לִקְטִילָא יַסְחוּן יָת יְדֵיהוֹן עַל עֲגַלְתָּא דִנְקֶפְתָּא בְנַחֲלָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל חַכִּימֵי קַרְתָּא הַהוּא דְקָרִיבִין לְקָטִילָה יְשַׁזְגוּן יַת יְדֵיהוֹן עַל עֶגְלְתָא דִנְקִיפָא בְּחַקְלָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וכל זקני העיר. זהו ויצאו זקניך: (אבן עזרא)


{ז}   מפטיר  וְעָנ֖וּ וְאָֽמְר֑וּ יָדֵ֗ינוּ לֹ֤א (שפכה) שָֽׁפְכוּ֙ אֶת-הַדָּ֣ם הַזֶּ֔ה וְעֵינֵ֖ינוּ לֹ֥א רָאֽוּ:

 אונקלוס  וִיתִיבוּן וְיֵימְרוּן יְדָנָא לָא אַשְׁדוֹ יָת דְמָא הָדֵין וְעֵינָנָא לָא חֲזָאָה: (אונקלוס)

 יונתן  וִיתִיבוּן וְיֵימְרוּן גְלֵי קֳדָם יְיָ דְלָא אָתָא לִידֵינָן וּפַטְרִינֵיה מַן דְשַׁדָא יַת אִידְמָא הָדֵין וְעֵינָנָא לָא חָמוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ידינו לא שפכו. וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם, אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה. והכהנים אומרים כפר (צ) לעמך ישראל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דאם לא כן כהנים הכא מאי עבידתייהו בשלמא הזקנים דכתיב וכל זקני העיר ירחצו וגומר אלא הכהנים מאי בעי הכא אלא הם אומרים כפר לעמך ישראל: חסלת פרשת שופטים (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ה''א שפכה. תחת סימן הרבים כמו שפכה אשורי ועל דרך הדרש שישוב לאחת כי היד לשון נקבה ברוב: ועינינו לא ראו. ויתכן שהשם צוה לעשות כן העיר הקרובה כי לולי שעשו עבירה כדומה לה לא נזדמן להם שיהרג אדם קרוב מהם ומחשבות השם עמקו וגבהו לאין קץ אצלנו: וענו ואמרו. כמו וענית ואמרת ושם אפרשנו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לא שפכה. כתיב בה''א שלא נגענו בו בחמשה אצבעותינו ועוד כי הנפש יש לה ה' שמות ולכן נתן דוד ליואב ה' קללות כשהרג לאבנר זב ומצורע וכו': (בעל הטורים)

 ספורנו  ידינו לא שפכה. שלא הנחנו שום נודע לרוצח בארץ: ועיננו לא ראו. שלא היה זה במקום רואים שאם היו שם רואים היו מתקוממים ומגידים: (ספורנו)

 דעת זקנים  ידינו לא שפכה. כתוב בה"א לומר שחייב בעל הבית לעשות לאורח חמשה דברים אכילה שתיה לינה לויה מזון לדרך וגם מתנה ובמסכת סוטה פרק עגלה ערופה מסיק ידינו לא שפכה. וכי תעלה על דעתך שב"ד שופכי דמים הן אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות לא בא לידינו ופטרנוהו בלא לויה דמשמע אבל אם ראינוהו היינו עושין לו לויה ולא היה ניזוק דאמר רב יהודה אמר רב כל המלוה את חבירו אפילו ארבע אמות בעיר אינו נזוק רבינא אלווייהו לרב נחמן בר יצחק מטיא לידי הזיקא ואתציל. ות"ר הרב לתלמיד עד עיבורה של עיר חבר לחבר עד תחום שבת תלמיד לרב אין לו שיעור וכמה אמר רב ששת פרסה ורבו מובהק שלש פרסאות ותניא ר' מאיר אומר כופין ללויה ולויה אין לה שיעור שנאמר ויראו איש יוצא מן העיר ויאמרו אליו הראנו את מבוא העיר ועשינו עמך חסד וכתיב ויראם את מבוא העיר ומה חסד עשו עמו שהרגו כל העיר לפי חרב ואותו האיש ומשפחתו הצילו וכתיב וילך האיש ארץ החתים ויבן העיר ויקרא שמה לוז. וכשבא סנחריב לא בלבל' ונבוכדנצר לא החריבה ואף מלאך המות אין לו רשות לעמוד בה אלא זקנים שבתוכה שדעתן קצה בחייהן מוציאין אותם חוץ לחומה ומתים והלא דברים קל וחומר ומה כנעני זה שלא דבר בפיו ולא הלך ברגליו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות מי שעשה לויה בפיו וברגליו על אחת כמה וכמה ואמר ר' יהושע בשביל ארבע אמות שלווהו מצרים לאברהם אבינו נשתעבדו בבניו ארבע מאות שנה. ויש אומרים דלויה הוי שיעור מיל וסמך לדבר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך וגו' מ"ם דמלאכיו יו"ד של יצוה למ"ד של לך הרי מיל ואז הוא בטוח להיות נשמר בכל דרכיו וכשהאורח יוצא לדרך אע"פ שנותן לו בעל הבית מעות צריך ליתן לו לחם שנא' ועל פת לחם יפשע גבר כי שמא יאחזנו בולמוס בדרך וימות ונמצא בעל הבית פושע על שהניחו לצאת בלא לחם. וא"ר יוחנן כל מי שאינו מלוה כאלו שופך דמים שאלו לווהו אנשי יריחו לאלישע לא גזר דובים בתינוקות שנא' ויעל משם בית אל והוא עולה בדרך ונערים קטנים יוצאים ויתקלסו בו ויאמרו עלה קרח עלה קרח אמרו הקרחת עלינו את המקום מאי נערים קטנים אמר ר' אלעזר בני אדם שמנוערין מן המצות קטנים שהיו מקטני אמנה וכתיב ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה' מה ראה שמכולם נתעברה אמם ביום הכפורים ור' יוחנן אמר ראה שלא היה בהם שום לחלוחית של מצות לא בם ולא בזרעם ועוד גדולה לויה ממתנה דאלו מתנה בממונו ולויה בגופו ועוד שאחד המלוה ואחד הנילוה אינו ניזוק שנא' שלום שלום לרחוק דהיינו המתרחק מן העיר דהיינו המתלוה ולקרוב המתקרב מן העיר דהיינו המלוה שחוזר לעיר. ועוד איתא בירושלמי אפריון נמטייה למאן דמלוה פי' חן יגיע לאותן המלוין את המטין בדרך דאמר רבי יהושע בן לוי המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה שנאמר כי לוית חן הם לראשך: (דעת זקנים)


{ח}  כַּפֵּר֩ לְעַמְּךָ֙ יִשְׂרָאֵ֤ל אֲשֶׁר-פָּדִ֨יתָ֙ יְהֹוָ֔ה וְאַל-תִּתֵּן֙ דָּ֣ם נָקִ֔י בְּקֶ֖רֶב עַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֑ל וְנִכַּפֵּ֥ר לָהֶ֖ם הַדָּֽם:

 אונקלוס  כָּהֲנַיָא יֵימְרוּן כַּפַּר לְעַמָךְ יִשְׂרָאֵל דִי פְרַקְתָּא יְיָ וְלָא תִתֵּן חוֹבַת דַם זַכַּי בְּגוֹ עַמָךְ יִשְׂרָאֵל וְיִתְכַּפַּר לְהוֹן עַל דְמָא: (אונקלוס)

 יונתן  כַּהֲנַיָא יֵימְרוּן כַּפֵּר לְעַמָךְ יִשְרָאֵל דִּפְרַקְתָּא יְיָ וְלָא תְשַׁוֵי חוֹבַת אֲדַם זַכְּאַי בְּגוֹ עַמָּךְ יִשְרָאֵל וּגְלֵי מַן קַטְלֵיהּ וְיִתְכַּפֵּר לְהוֹן עַל דְּמָא וּמִן יַד נַפְקִין נְחִיל דְּמוֹרָנִין מִגוֹ פָּרָתָא דְעֶגְלְתָא נַגְדִין וְאָזְלִין עַד אַתְרָא דְקָטוֹלָא תַמָּן וְסַלְקִין עֲלוֹי וְאַחֲדִין בֵּי דִינָא יָתֵיהּ וְדַיְינִין יָתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונכפר להם הדם. הכתוב מבשרם, שמשעשו כן יכופר להם העון: (רש"י)

 אבן עזרא  כפר לעמך. ששגגו ולא שמרו הדרכים המסוכנים: ונכפר. חסר תי''ו כמו ונוסרו כל הנשים והם שנים בנינים בנין התפעל עם בנין נפעל: וטעם זכר אשר פדית. כאשר פדיתם ממצרים למען חסדיך כן פדם מזה הדם ועונשו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כפר לעמך ישראל. מכאן שכל ישראל ערבים זה לזה: כפר לעמך ישראל אשר פדית. ר''ת בגי' זה הכהנים: (בעל הטורים)

 ספורנו  כפר לעמך. כפר אתה בדם שופכו. כאמרם ז''ל (סנהדרין) מי שנתחייב הריגה לסטים באים עליו: ונכפר להם הדם. יכופר בדיני שמים בדם שופכו באופן שיהי' נראה כמתכפר מאליו: (ספורנו)


{ט}  וְאַתָּ֗ה תְּבַעֵ֛ר הַדָּ֥ם הַנָּקִ֖י מִקִּרְבֶּ֑ךָ כִּי-תַֽעֲשֶׂ֥ה הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָֽה: (ססס)

 אונקלוס  וְאַתְּ תְּפַלֵי אַשְׁדִי דַם זַכַּי מִבֵּינָךְ אֲרֵי תַעְבֵּד דְכָשַׁר קֳדָם יְיָ: ססס: [ססס] (אונקלוס)

 יונתן  וְאַתּוּן בֵּית יִשְרָאֵל תְּפַלוּן מִשְׁדֵי דַם זַכַּאי מִבֵּינֵיכוֹן אֲרוּם תַּעַבְדוּן דְכָשַׁר קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואתה תבער. מגיד, שאם נמצא ההורג אחר שנתערפה העגלה, הרי זה יהרג (כתובות לז:), והוא הישר בעיני ה':

חסלת פרשת שופטים: (רש"י)

 אבן עזרא  ואתה תבער הדם הנקי. פירושו עונש הדם הנקי או יהיה הדם דם הנקי ויש אומרים אתה חייב לבער שפיכות דמים והנכון בעיני הוא אשר הזכרתי כי לא ישפך דם נקי בארצך אם תעשה הישר בעיני ה' כסוד שכר עבירה עבירה ושכר מצוה מצוה:

חסלת פרשת שופטים (אבן עזרא)

 ספורנו  ואתה תבער. הנה האל ית' יכפר כשלא תדעהו ואתה אם תדעהו תבער קודם שיפעלו בו דיני שמים: (ספורנו)

 דעת זקנים  ואתה תבער הדם הנקי. פרש"י שאם נמצא הרוצח לאחר עריפת העגלה שאין פוטרין אותו ותמה דבכתובות פ"י אמר ר' לוי מסיק ואתה תבער הדם הנקי הוקשו שופכי דמים לעגלה ערופה לומר לך מה עגלה ערופה מן הצואר פי' ללמד דרוצח נדון בסייף. ופי' הרב רבינו משה ז"ל דההיא סוגיא אתיא כמ"ד חנק חמור וכן משמע בפרק ארבע מיתות דמפיק דרוצח בסייף מדכתיב והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית ומסיק אשכחן עבד בן חורין מנא לן ק"ו הוא קטל עבדא בסייף בן חורין לא כל שכן הניחא למ"ד חנק קל אלא למ"ד חנק חמור מאי איכא למימר כלומר מהיכא תפוק דהורג בן חורין בסייף דהשתא ליכא ק"ו ומשני נפקא ליה מדתניא ואתה תבער הדם הנקי הקשו שופכי דמים לעגלה ערופה מה להלן מן הצואר אף כאן מן הצואר מכלל דלמ"ד חנק חמור איצטריך ואתה תבער להקיש רוצח לעגלה ערופה ואם נמצא הרוצח לאחר עריפת העגלה דקי"ל חנק קל מסייף דהשתא נפקא לן רוצח בסייף מק"ו דעבד ואי קשיא לדידיה ולארץ לא יכופר וגו' למאי אתא י"ל דאצטריך שמא נמצא הרוצח לאחר יום הכפורים אין פוטרין אותו אע"ג דאיכא תרתי עריפת העגלה ויום הכפורים ואידך שמא לית ליה האי: (דעת זקנים)