---

פרשת כי תבוא

---

דברים פרק-כו

{א}  וְהָיָה֙ כִּֽי-תָב֣וֹא אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַֽחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ:

 אונקלוס  וִיהֵי אֲרֵי תֵעוּל לְאַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא וְתֵירְתַהּ וְתֵיתֵב בַּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  והיה וִיהֵי אֲרוּם תֵּיעֲלוּן לְאַרְעָה דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן אַחֲסָנָא וְתֵירְתוּנָהּ וְתֵיתְבוּן בָּהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיה כי תבוא. וירשתה וישבת בה. מגיד שלא נתחייבו בבכורים, עד שכבשו (א) את הארץ וחלקוה (קידושין לז:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) ואם תאמר למה לא מפרש רש"י זה לעיל בפ' שופטים גבי פרשת מלך דהתם ג"כ כתיב וירשתה וישבת בה. וי"ל דדעת רש"י לתרץ לל"ל כאן וירשתה וישבת בה דהא ממלך גמרי' דילפינן ביאה ביאה מהדדי מה התם אינן חייבים אלא אחר כיבוש וחילוק אף הכא כן והאי ג"ש גמירי דהיא הלכה למשה מסיני כמו שפרש"י בפרשת שלח גבי חלה על בבואכם אל הארץ משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה כו' וכיון שפרט לך באמת מהן כו' ר"ל וכיון שפרט לך במלך שאינו אלא לאחר ירושה וישיבה אף כלן כן אלמא גד"ש גמורה הוא ואם כן ל"ל לומר כאן וירשתה וישבתה בה ומתרץ מגיד שלא נתחייבו בבכורים כו' וא"כ בענין אכילה מדבר וה"א דמיד חייבים בבכורים קודם שנהנין מהן כדאמרינן כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאלו מעל ולא הוה ילפינן גז"ש ממלך לכן צריך לפרש ביה בהדיא וירשתה וישבת בה אבל לעיל בפ' שופטים לא הוה ילפינן לא מביכורי' דה"א מיד כשנכנסים לארץ מחוייבים להעמיד מלך דהא בשביל זה משימין עליהם מלך כדי שיצא לפניהם למלחמה ואין לך צורך יותר גדול משעת כיבוש וחילוק דאז היה עיקר מלחמ' ולכן צריך לפרש בה וירשתה וישבת בה שאינה אלא לאחר כיבוש וחילוק כדי שיתלו הכיבוש בהקב"ה ולא במלך בשר ודם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והיה כי תבא. בעבור שכתוב בהניח ה' אמר השם כי יש מצות הן קודם בהניח ה' רק כאשר תבא והם הבכורים והמעשר וכתיבת התורה על האבנים ובנות מזבח והברכה והקלל' על שני ההרים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כי תבוא. כתיב לעיל מיניה תמחה את זכר עמלק וסמיך ליה והיה כי תבוא אל הארץ, שנצטוו למחות את זכר עמלק מיד בכניסתן לארץ על זה שרצה לעכב ביאתם לארץ, שהוא הגיד למלך מצרים כי ברח העם. וכן הגיד ללבן כי ברח יעקב. וע''כ סמך לו פרשת ביכורים שמזכיר בה ארמי אובד אבי. כי תבוא. כי עולה למנין ל'. תבוא. אותיות אבות. וזהו שדרשו בגיד הנשה שאין בא''י פחות מל' צדיקים שחשובים כאבות: (בעל הטורים)

 אור החיים   והיה כי תבא אל הארץ. אמר והיה לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ על דרך אומרו (תהלים קכ''ו) אז ימלא שחוק פינו וגו':

אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה וירשתה וגו'. צריך לדעת מה היא גזירת הכתוב, אם ולקחת וגו' הוה ליה למימר תקח מראשית כיון שהוא התחלת הציווי, ונראה שכוונת הכתוב היא שיצו ה' ד' מצות, אחד שידע בלבו כי לא בכוחו ולא בעוצם גבורתו בא לרשת הארץ אלא מתת ה', והוא אומרו אשר ה' אלהיך נותן לך, ודקדק לומר ה' אלהיך להעיר שעל מנת שיקבל אלהותו עליו הוא נותן, ב' להוריש הארץ מיושביה הגם שיש לו דבר המספיק לו בארץ אף על פי כן יגרש אויבי ה' מארצו, והוא אומרו וירשתה שלישית ישיבת הארץ שהיא מצוה בפני עצמה כמו שמצינו כמה הפליגו רבותינו ז''ל (כתובות קי''א.) במצות ישיבת הארץ, רביעית הבאת הבכורים כאומרו ולקחת וגומר: (אור החיים)

 כלי יקר  והיה כי תבוא אל הארץ וגו'. לא מצינו לשון וירשתה וישבת בה כי אם כאן ובפר' המלך, לפי שאחר ישיבה וירושה ישמן ישראל ויבעט וישאלו להם עניני שררות ככל הגוים, כך בפר' ביכורים היתה הכוונה להכניע רום לבבם אשר אחר ירושה וישיבה ישיאם לבם לומר כי להם הארץ ובחרבם ירשוה וישכחו את ה', זה"ש והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה. כי באמת לא בתורת ירושה אתה בא אל הארץ כי בית והון נחלת אבות אבל מה' הארץ נתונה לך במתנה על מנת להחזיר אליו גמולו ולשמור כל מצותיו, ולבבך לא כן ידמה אלא וירשתה. שתחזיק בה כיורש כאילו היא ירושה לך מאבותיך, וישבת בה. כתושב לא כמו שנאמר (ויקרא כה.כג) והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם וגו'. וכל זה יביאך לידי רום שתשכח את ה' על כן אנכי מצוך מצות הביכורים וכן פירש הרמב"ם שעיקר טעם מצוה זו ההכנעה וההשתעבדות אל השי"ת, והעד על זה מ"ש הגדתי היום לה' אלהיך. הגדתי לשון עבר והלא עדיין לא הגיד כלום, אלא שר"ל שבהליכה והבאה זו כבר דומה כאילו הגדתי דרך וידוי כי באתי אל הארץ וגו' ר"ל לא בתורת ירושה כי אם באופן זה שנשבע ה' לאבותינו לתת לנו, ומעיד אני על עצמי בהבאת הביכורים כי מאת ה' היתה הארץ לי למנה ומתנה, וז"ש ולקחת מראשית. ונתת לא נאמר אלא ולקחת לומר לך שמראשית זה אשר תביא בית ה' ליתן הודיה וכבוד לשמו ית' ממנו תקח את כל פרי האדמה ותזכה בכל פרי האדמה אחר שכבר הודית כי תביא הראשית מארצך אשר ה' אלהיך נותן לך כי ארץ זו לא תקרא ארצך כי אם אחר הבאת הראשית וע"י הבאה זו תקח לך כל פרי האדמה. והבאה זו היא ההגדה האמורה בפסוק הגדתי היום. (כלי יקר)

 דעת זקנים  והיה כי תבא וגו' אשר נשבע ה' לאבותינו. ולכך אמרו רבותינו שהגר מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר לאבותינו, אלא בתפלה (אבל) אומר אלהינו ואלהי אבותינו שאנו סומכים על הירוש' שאומר שכל הגרים נקראים על שם אברהם ולכך נקרא אב המון גוים: (דעת זקנים)


{ב}  וְלָֽקַחְתָּ֞ מֵֽרֵאשִׁ֣ית | כָּל-פְּרִ֣י הָֽאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛ אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ וְשַׂמְתָּ֣ בַטֶּ֑נֶא וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל-הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם:

 אונקלוס  וְתִסַב מֵרֵישׁ כָּל אִבָּא דְאַרְעָא דִי תָעֵל מֵאַרְעָךְ דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ וּתְשַׁוֵי בְסַלָא וּתְהַךְ לְאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִסְבוּן מִן שֵׁירוֹי בִּכּוּרַיָא דְמִתְבַּשְׁלִין מִן שֵׁירוּיָא בְּכָל אִבָּא דְאַרְעָא דְתָעֵיל מֵאַרְעָךְ דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן וּתְשַׁווּן בְּסַלָא וּתְהָכוּן לְאַתְרָא דְיִתְרְעֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן לְאַשְׁרָאָה שְׁכִינְתֵּיהּ תַמָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מראשית. ולא כל ראשית, (ב) שאין כל הפירות חייבין בבכורים אלא שבעת המינין בלבד, נאמר כאן ארץ ונאמר להלן ארץ חטה ושעורה וגו' (לעיל ח, ח.), מה להלן משבעת המינין שנשתבחה בהם ארץ ישראל, אף כאן שבח ארץ ישראל, שהן שבעה מינין: זית שמן. זית אגורי, (ג) ששמנו אגור בתוכו (ברכות לט.): ודבש. הוא דבש תמרים: מראשית. אדם יורד לתוך (ד) שדהו ורואה תאנה (ה) שבכרה, כורך עליה גמי לסימן, ואומר הרי זה בכורים (בכורים פ"ג מ"א): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) כך היא הנוסחא ברוב ספרים שבידינו והקשה ע"ז הרא"ם ל"ל מראשית תיפוק ליה מג"ש דארץ ארץ שאין חייבין בבכורים אלא ז' מינין בלבד ועוד מ"ש הכא דדרשינן מראשית ולא כל ראשית למעט שלא יהיו ראשית כל האילונת חייבים בביכורים אלא מקצתן בלבד ומ"ש גבי חלה דדרשינן מראשית ולא כל ראשית למעט שלא יעשה כל עידתו חלה והאריך בזה וע' בנח"י באריכות: (ג) והא דבפרשת עקב פי' זית שמן זית העושה שמן כי יש זיתים שאין עושין שמן ולמה לא פי' התם כמו שפי' הכאוי"ל דלעיל מיירי בשבח א"י ועל זה פי' זיתים העושים שמן הלומר בשאר ארצות שי זיתים שעין עושים שמן לאפוקי בארץ ישראל כל הזיתים שבה כולן עושין שמן והכא מיירי קרא בביכורים שאין מביאין ביכורים אלא מפירות א"י ומשבח פירות ארץ ישראל כדילפינן מג"ש דארץ ארץ והוי כאלו נכתבו נמי בהדיא הפירות בפרשת ביכורים וזית דהכא מיירי בזיתים דא"י שכולן עושין שמן כדפרש"י בפרשת עקב ואם כן אתי שפיר מה שפירש זית שמן ששמנו אגור בתוכו כו' כי יש זתים ששמנן זב מהן בעת הגשם ואינה טובים כ"כ ל"פ זית אגורי כו' ובזה יתורץ גם כן מה שמקשים דברי הרא"ם אהדדי: (ד) רצ"ל מלת ראשית ל"ל לא הל"ל אלא ולקחת מפרי וגומר: (ה) לאו דוק' תנה אלא ה"ה שאר מינין והא דנקט תאנה לפי שממהר להתבשל יותר מכל שאר פירות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בטנא. כדמות סל וחברו טנאך וזאת המצוה על הקרובים אל מקום המקדש: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך. שתקח מראשית כל הפרי אשר תביא אל הבית מארצך אשר ה' אלהיך נותן לך יצוה שיפריש הפרי בשדה ויקרא עליו שם ויביאנו לביתו וישים אותו בכלי ראוי להוליכו לבית הבחירה ולא נתן הכתוב שיעור בהם אלא אפילו גרגיר אחד מכל המין ההוא פוטר כל השדה כדין תרומה שחטה אחת פוטרת את הכרי

"והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך" - כפי פשוטו יזהיר שלא תקריב בכורים באחד משעריך משנבחר הבית כי כמו שהזהיר בשחוטי חוץ בקרבנות כן יזהיר בבכורים אבל חובת הבכורים לאחר שכבשו וחלקו מיד כדברי רש"י (בפסוק א) ובספרי (תבוא ב) והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם זה שילה ובית עולמים ושמא יאמרו כי הבמות אסורות בשני הזמנים האלו אבל גם בנוב וגבעון יקריבו הבכורים אבל בבמת יחיד אינן קריבין דמזבח כתיב ואולי ממה שכתוב (שמות כג יט) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך לא קרבו באהל ובמשכן אלא בשילה שהיה שם בית אבנים ובבית העולמים (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ולקחת. בגימ' בשבעה המינין: מראשית. ולא כל ראשית. ראשית דגנך קדש ישראל לה' ראשית תבואתו ראשית ירימו חרם לה' קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה: (בעל הטורים)

 אור החיים  מראשית. פירוש שאם בכרו הרבה כאחת אינו חיב להביא כל ראשית אלא אשר יחפוץ מהם, ומה שאמרו ז''ל (ביכורים פ''א מ''ו) שאין להביא אלא מז' המינים נלמד הדבר בגזרה שוה נאמר כאן ארץ וגו', (מנחות פ''ד:) ואומרו כל פרי פירוש כל הפירות ששבחתי לך בהם ה א רץ:

אשר ה' אלהיך נותן לך. פירוש לפי ששייר ה' לו חלק בארץ והוא שנת השמיטה (ויקרא כ''ה ד') דכתיב ובשנה השביעית וגו' שבת לה', לזה בא דברו הטוב שאינו מצוה אלא על זמן הנתינה לך שהם ו' שנים אבל שנת השמיטה אין בה הבאת ביכורים לפי שאינם שלו אלא מופקרת לכל: (אור החיים)

 ספורנו  מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך. המשובחים שבכל פירותיה כמו וראשית שמנים ימשחו נקובי ראשית הגוים. והמשובחים הם ז' מינין שנשתבחה בהם ארץ ישראל כמו שבא בקבלה. וזה באור מה שצוה למעלה כאמרו ראשית בכורי אדמתך תביא. וביאר שבאמרו ראשית בכורי אדמתך היתה הכונה שתביא הבכורים ממבחר פירות אדמתך והם ז' המינים שנשתבחה בהם: (ספורנו)


{ג}  וּבָאתָ֙ אֶל-הַכֹּהֵ֔ן אֲשֶׁ֥ר יִֽהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְאָֽמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו הִגַּ֤דְתִּי הַיּוֹם֙ לַֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כִּי-בָ֨אתִי֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהֹוָ֛ה לַֽאֲבֹתֵ֖ינוּ לָ֥תֶת לָֽנוּ:

 אונקלוס  וְתֵיתֵי לְוָת כַּהֲנָא דִי יְהֵי בְּיוֹמַיָא הָאִנוּן וְתֵימַר לֵהּ חַוֵיתִי יוֹמָא דֵין קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ אֲרֵי עַלִית לְאַרְעָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבָהָתָנָא לְמִתַּן לָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְעַטְרוּן בְּסַלַיָא וְצִינַיָא וּפֵיפוּרַיָא וְתֵיעֲלוּן לְוַת כַּהֲנָא דִי יֶהֱוֵי מְמַנֵי לְכַהֵן רַב בְּיוֹמַיָא הָאִינוּן וְתֵימְרוּן לֵיהּ אוֹדִינָן יוֹמָא דֵין קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ אֲרוּם עָלֵינָן לְאַרְעָא דְקַיֵים יְיָ לְאַבְהָתָן לְמִתַּן לָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר יהיה בימים ההם. אין לך אלא כהן שבימיך כמו שהוא: ואמרת אליו. שאינך (ו) כפוי טובה (ספרי רצט.): הגדתי היום. פעם אחת בשנה (ז) ולא שתי פעמים (שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דאל"כ למאי צריך לומר הכי וכי קודם לכן לא ידע הקב"ה כל זאת שבא אל הארץ. כפוי הוא מלשון הכפישני באפר: (ז) פי' אם היו לו פירות יותר ממין אחד ומין אחד ממהר להתברר יותר מהשני והוא הביא המין המתבכר לירושלים וקורא ואח"כ כשנתבכר המין השני מביאו ג"כ א"ל לקרוא פעם שנית והוכחתו מדכתיב היום דמשמע מיעוטא דאל"כ היום ל"ל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם בימים ההם. שזה חיוב כל זמן ששם כהן גדול: הגדתי. הטעם כדי שישמעו הקטנים או הוא כדמות הודיה שהשם השלים שבועתו והעד הפרי: וענית. יתכן שישאלו הכהנים לאמר מה זה שהבאת על כן וענית או כדמות תחלה וכן ויען איוב הראשון: אובד אבי. מלת אובד מהפעלים שאינם יוצאים ואילו היה ארמי על לבן היה הכתוב אומר מאביד או מאבד ועוד מה טעם לאמר לבן בקש להאביד אבי וירד מצרימה ולבן לא סבב לרדת אל מצרים והקרוב שארמי הוא יעקב כאלו אמר הכ' כאשר היה אבי בארם היה אובד והטעם עני בלא ממון וכן תנו שכר לאובד והעד ישתה וישכח רישו והנה הוא ארמי אובד היה אבי והטעם כי לא ירשתי הארץ מאבי כי עני היה כאשר בא אל ארם גם גר היה במצרים והוא היה במתי מעט ואחר כן שב לגוי גדול ואתה ה' הוצאתנו מעבדות ותתן לנו ארץ טובה ואל יטעון טוען איך יקרא יעקב ארמי והנה כמוהו יתרא הישמעאלי והוא ישראלי כי כן כתוב: במתי. סמוך כי לא נמצא לשון יחיד. ומתים לשון רבים ורבי יונה דקדק אותה כולה באר היטב בערך מתה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם אל הכהן אשר יהיה בימים ההם. אל הכהן אשר יהיה שם בימים ההם כי הם נתונים לאנשי משמר ככל הקרבנות לא שיוליך עמו כהן מעירו להקריב בכוריו ורש"י כתב אין לך אלא כהן שיהיה בימיך כמות שהוא ולא הבינותי זה כי בענין הזקן ראוי לומר "אל השופט אשר יהיה בימים ההם" (לעיל יז ט) אע"פ שאינו גדול וחכם כשופטים הראשונים אשר היו לפנינו מן העולם צריך לשמוע לו יפתח בדורו כשמואל בדורו אבל בהקרבת הבכורים למי יביאם אם לא לכהן אשר יהיה בימיו וכן ראיתי בספרי (תבוא ג) ובאת אל הכהן אשר יהיה זו היא שר' יוסי הגלילי אומר וכי תעלה על דעתך כהן שאינו בימיך אלא כהן שהוא מוחזק וכשר לך באותן הימים היה קרוב ונתרחק כשר וכן הוא אומר (קהלת ז י) אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה וגו' ונראה שהם ידרשו בזה שאם הקריב בכורים או עולה וקרבנות בכהן שהוא בחזקת כשר ולאחר זמן נמצא שהוא בן גרושה הקרבנות כשרין כמו שמוזכר בפרק האחרון של קידושין (סו) ויכנס בו עוד שאם היה קרוב ונתרחק כשר וזה לענין הזקן שאינו נדון על פי קרוב ואינו ענין בבכורים

"הגדתי היום" - בפרי הזה שהבאתי הגדתי והודיתי לשם אלהיך שהביאני לארץ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו והנה השם מקיים דבריו ואני מודה ומשבח לשמו וטעם הגדתי כמו ספרתי וכן ויגד משה את דברי העם אל ה' (שמות יט ט) ספור או יהיה פירושו הגדתי לך הכהן ולכל העומדים האלה וההגדה הזו היא לה' אלהיך כלומר לשמו כי באתי אל הארץ אשר נשבע לאבותינו כי הוא הביאני אליו לעבדו בארץ (הרמב"ן)

 אור החיים  נשבע וגו' לתת לנו. למעט הגר שאינו קורא (ביכורים פ''א) ולא מיעטו אלא בקריאה ולא בהבאה: (אור החיים)

 ספורנו  אל הכהן אשר יהיה בימים ההם. אע''פ שלא יהיה גדול בחכמה לא תחדל מלדבר עמו בכבוד באמרך ה' אלהיך אע''פ שזה לא יאמר זולתי לאנשי השם כמו למלכים ולנביאים מכל מקום בהיותך מביא אליו את הבכורים כמביא דורון לאל יתעלה שהוא בעל הקרקע ראוי שתדבר עמו בזה דרך כבוד: הגדתי היום. הודעתי לכל מתוך מעשי אלה כמו כי הגדת היום כי אין לך שרים ועבדים: כי באתי אל הארץ. שבאתי מארץ אחרת אל זאת הארץ. אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו. כאמרו ונתתי לך ולזרעך אחריך וכו'. ולפיכך אני הגר שבאתי אל הארץ לתושב בכח מתנתו הבאתי הבכורים הראוים לנותן קרקע במתנה או באריסות: (ספורנו)

 כלי יקר  ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם. לפי שארז"ל (כתובות קה:) וכי אלישע אוכל ביכורים היה אלא ללמדך שכל המביא דורון לת"ח כאילו מקריב ביכורים, ומדתלה דורון של ת"ח בבכורים סד"א שלא יתנו הביכורים כ"א לכהן ת"ח שיהיה באותו משמר ואם אין בו ת"ח סד"א שימתין עד שיבא משמר של איזו כהן ת"ח, ת"ל אשר יהיה בימים ההם. ובזה נסתלקו דברי הרמב"ן שכתב ולא הבינותי זה כו'. ואמרת אליו הגדתי, כבר בהבאה זו אע"פ שאין שם אומר ודברים ע"ד שנאמר (תהלים יט.ב–ד) ומעשה ידיו מגיד הרקיע וגו', אין אומר ואין דברים וגו'. כך הבאה זו מגידה ומעידה עלי כי באתי אל הארץ לא בצדקתי כי אם משמרו את השבועה אשר נשבע ה' לאבותינו.

ולפי שהוידוי הוא מזבח כפרה, לכך ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה'. לומר הנה סר עונך וחטאתך תכופר, ואחר הכפרה וענית ואמרת, בקול רם לא כמו הוידוי שהיה בלחש כי חציף הוא מאן דמפרט חטאיה ברבים אבל דבר זה יכול לומר בקול רם להסיר הפשע מזרע יעקב ולתלותו במקולקל בזרע האם שהיתה מארמי ואומר ארמי אובד אבי, לא הזכיר את לבן בשמו אלא לומר שלפי שהיה מן ארם על כן נהג מנהג מקומו וממנו נמשכה מדה רעה זו האמורה בפסוק וירשת וישבת בה לבקש ישיבה של שלוה בעה"ז כדמסיק בב"ר (פר' לט.ח) אמר רבי לוי בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור וראה בני אדם אוכלין ושותין ופוחזים אמר הלואי לא יהי חלקי בארץ הזאת כו', ולפי שמשם לקח יצחק את רבקה, ויעקב את נשיו, משם למד יעקב לבקש ישיבה של שלוה בעה"ז ועי"ז קפצה עליו רוגזו של יוסף, ועי"ז נתגלגל הדבר שירדו מצרימה ושם היו גרים ובאו בכור הברזל למרק אותו עון וזה"ש ארמי אובד אבי וירד מצרימה. והזכיר זה דרך התנצלות על מה שנאשמו באומרו וירשת וישבת בה כאמור לומר שמעון זה נשאר רושם קצת לדורות, לכך אמר אובד אבי. אובד לשון הוה לומר שנשאר רושם זה גם לדורות. (כלי יקר)


{ד}  וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן הַטֶּ֖נֶא מִיָּדֶ֑ךָ וְהִ֨נִּיח֔וֹ לִפְנֵ֕י מִזְבַּ֖ח יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ:

 אונקלוס  וְיִסַב כַּהֲנָא סַלָא מִידָךְ וְיַחְתִנֵהּ קֳדָם מַדְבְּחָא דַיְיָ אֱלָהָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסַב כַּהֲנָא יַת סַלָא דְבִכּוּרַיָא מִן יְדָךְ וְיוֹבֵל וְיֵיתֵי וְיָרִים וְיָחִית וּמִבָּתַר כְּדֵין יַחְתוּנֵיהּ קֳדָם מַדְבְּחָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולקח הכהן הטנא מידך. להניף אותו (ספרי ש.), כהן מניח ידו (ח) תחת יד הבעלים ומניף (סוכה מז:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) פירשתי בפרשת צו ובפרשת תצוה ובפרשת אמור והכחתו מדהל"ל ולקח הכהן הטנא והניחו לפני מזבח ה' וגומר מידך ל"ל אלא מידך מופנה לג"ש נאמר כאן יד ונאמר בבעלים דשלמים יד מה להלן תנופה כדמפרש שם אף יד דהכא לענין תנופה והתנופ' דהכא פרש"י בפרק לולב וערבה שהבעלים אוחזים בשפת הטנא וכהן מניח ידו תחת שוליו של טנא ואף ע"פ דגבי שלמי' הכהן מניח ידו תחת יד בעלים ממש משום דגבי שלמים ליכא שפה ושולים מש"ה ידו של כהן תחת יד הבעלים ממש: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  טנא. בגימ' ס'. רמז לבכורים אחד מס'. ולכך נעלם סי' בפ' בכורים: (בעל הטורים)

 ספורנו  והניחו לפני מזבח ה' אלהיך. להראות ולהודיע שהבכורים לא הובאו לכהן אבל הובאו אל האל ית' והוא נתנם לכהן עם שאר מתנות כהונה: (ספורנו)


{ה}  וְעָנִ֨יתָ וְאָֽמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י | יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי-שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב:

 אונקלוס  וְתָתֵיב וְתֵימַר קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָבָן אֲרָמָאָה בָּעָא לְאוֹבָדָא יָת אַבָּא וּנְחַת לְמִצְרַיִם וְדָר תַּמָן בְּעַם זְעֵר וַהֲוָה תַמָן לְעַם רַב תַּקִיף וְסַגִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְתָתִיבוּן וְתֵימְרוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן לַאֲרַם נַהֲרַיָא נַחֲתַת אָבוּנָן יַעֲקב מִן שֵׁירוּיָא וּבְעָא לְאוֹבְדוֹתֵיהּ וְשֵׁזְבֵיהּ מֵימְרָא דַיְיָ מִן יְדוֹי וּמִבָּתַר כְּדֵין נָחַת לְמִצְרַיִם וְאִיתוֹתַב תַּמָן לְעַם קָלִיל וַהֲוָה תַמָן לְאוּמָא רַבָּא וְתַקִיפָא וּמְסַגְיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וענית. לשון (ט) הרמת קול: ארמי אובד אבי. מזכיר חסדי המקום, (י) ארמי אובד אבי, לבן בקש לעקור את הכל כשרדף אחר יעקב, ובשביל שחשב (כ) לעשות, חשב לו המקום כאילו עשה, שאומות העולם עובדי אלילים (ל) חושב להם הקב"ה מחשבה כמעשה: וירד מצרימה. ועוד אחרים (מ) באו עלינו לכלותנו, שאחרי זאת ירד יעקב למצרים: במתי מעט. בשבעים נפש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) אבל אינה מל' ענייה ותשובה שאין תשובה זולת קורא או שואל והכא מי קראו או שאלו מה: (י) כלומר שמזכיר חסדיו של הקב"ה שנתן להם את הארץ הזאת מזכיר נמי שאר חסדים שעש' עם אבותינו דאל"כ מה ענינו דארמי אובד אבי גבי ביכורים: (כ) ר"ל בזה והלא לא האבידו ואם כן מה זה דכתיב אובד דמשמע שהאבידו ויהי' אובד פועל יוצא כאלו אמר מאבד אף שאינו לפי הדקדוק לכן צריך לפרש לפי מדרש רז"ל: (ל) רצונו בזה והלא אין הקב"ה מצרף מחשבה למעשה חוץ מבע"ז ל"פ שהעו"א כו' ר"ל אפי' בלא ע"ז ודוקא בישראל הוא כן: (מ) ר"ל דמשמע מכח זה שהארמי אובד אבי וירד מצרימה וזה אינו ל"פ ועוד אחרים כו' וענין בפני עצמו הוא: (שפתי חכמים)

 אור החיים  וענית ואמרת. אמר וענית יש מפרשים לשון התחלה וכמו (איוב ג') ויען איוב, ואפשר שהוא עוני כאדם פחות שקבל טובה גדולה ממלך שמעני עצמו לפניו בלב נשבר כמו כן הוא יכניע עצמו לפני ה', ויאמר ארמי אובד אבי כי אבינו היה אובד ותועה וגולה במצרים במתי מעט וגו', ויוציאנו ה' ממצרים ויביאנו וגו', וכנגד מאמר זה שיש בו עילוי וחשיבות אמר ואמרת, וכיוצא בזה אמרו רבותינו ז''ל (פסחים קט''ז.) בענין הגדת פסח מתחיל בגנות ומסיים בשבח:

והצצתי בפרשה זו שרומזת גם כן ביאת ארץ העליונה, ואמר והיה כי תבא שאין ראוי לאדם לשמוח אלא כשיבא לארץ העליונה על דרך אומרו (משלי ל''א) ותשחק ליום אחרון, כי שמחת עוה''ז אינה אלא הבל ורעות רוח, וחזר ופירש על איזה ארץ מדבר ואמר אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה כי לזו יקרא נחלת עולם, ודקדק לומר נותן לך, כי בערך מה ששוה עולם העליון כל מה שיסגל אדם בעדו לא יגיע לחלק מאלף אלפים משוויו, ולזה אמר נותן לך בתורת מתנה, ולצד שצריך האדם לטרוח בעולם הזה לקיים תורה ומצות לז''א וירשתה, ואמר וישבת בה על דרך אומרם (ברכות ל''ה.) צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ואומרו ולקחת וגו' על דרך אומרו בס' הזוהר (ח''ב נ''ט) כי כל אשר יעשה האדם מהמצות ומעשים טובים בעודו חי מתקבץ על יד על יד עד יום נסיעתו ובהם מקבל פני המלך כדרך אומרו (ישעי נ''ח) והלך לפניך צדקך, והוא אומרו ולקחת מראשית כל פרי וגו' פירוש לא יקח בידו להקביל פני ה' אלא מדברים המובחרים שעשה בעולם הזה:

עוד רמז אל התורה שנקראת ראשית (ב''ד פ''א), ואומרו אשר ה' אלהיך נותן לך יתבאר על דרך אומרם ז''ל (ברכות ל''ה.) כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה ע''כ, הרי שאחר שיעשה האדם מה שציוהו ה' נחשב הדבר שבאמצעותו עשה המעשה שהוא נתון לו במתנה, שזולת זה כל מעשה האדם אין לנו בו יתרון כי לפי שמפעלו כלו הוא באמצעות עולם שהוא בו ולה' הארץ ומלואה, לזה אמר אשר ה' אלהיך נותן לך:

ואומרו ושמת בטנא. ירמוז שצריך כל מפעלות הטובות שעשה יהיו על פי דבריהם, כאומרו (לעיל י''ז י''א) על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט וגו', והתורה והמשפטים ביארו אותם חכמים בס' מסכתות כמנין טנא, שזולת זה הגם שיעשה כל מצות שבעולם ישרף הוא והם, ואומרו והלכת אל המקום וגו' לפי שבעלית הנפש לעולם העליון לא תלך תכף ומיד להקביל פני ה' עד שיכין עצמו בפרוזדור, ויש שמתעכבים עד שבעה ימים, או חודש, או ימים, כאמור בס' הזוהר (ח''א פ''א), ואחר כך עולה לגן עדן העליון הנקרא צרור החיים, והוא המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם:

ואומרו ובאת אל הכהן. על דרך אומרם ז''ל (חגיגה י''כ.) כי מיכאל עומד לכהן לפני ה' להקריב הנפשות לפני אלהי עולם, ואליו יאמר כדברים האלה הגדתי היום וגו', ואומרו אשר יהיה בימים ההם יתבאר על פי דבריהם שאמרו שישתנה הכהן העומד שם, צא ולמד מה שאמרו בזוהר חדש (פ' לד) בענין מיכאל אימתי זכה להיות במצב זה שהוא מעת שהעלה נפשו של דוד לג''ע העליון אחר שבנה שלמה בית המקדש וכו', הרי שלפעמים ישתנה הכהן, לז''א אשר יהיה בימים ההם, ואמרת אליו הגדתי היום לה' כי באתי אל הארץ היא ארץ שממנה בא, ואמר נשבע ה' לתת לנו היא ארץ ישראל שבאמצעותה ישיגו קיום התורה ומצות ומעשים טובים, ואמרו ולקח הכהן הטנא מידך פירוש שלא יקבל שר עליון אלא הבא בידו מיוסד על דברי תורה שבעל פה הרמוז בתיבת טנא כמו שכתבנו, והניחו לפני וגו':

ואומרו וענית ואמרת וגו'. פירוש לפי שכל אשר יעשה האדם מהטובות בעה''ז אין די לרצות מלך עליון, צא ולמד ממה שאמרו רבותינו ז''ל (ערובין י''ז.) אם יבא במשפט עם אברהם יצחק ויעקב אינן יכולין לעמוד לפניו כי מה יצדק אנוש, וכתיב (איוב ד') אם מעושהו יטהר גבר, לזה אמרה תורה שיתן תשובה לה' והתנצלות על אשר לא עשה רצונו יתברך כמצטרך, והוא אומרו וענית ואמרת לפני ה', ארמי אובד אבי ארמי זה יצה''ר שהוא רמאי גדול כאומרו (בראשית ג' א') והנחש היה ערום, שמרמה הבריות לאבדם, והוא אומרו אובד אבי פירוש אדם הראשון על דרך אומרו (ישעי' מ''ג כ''ז) אביך הראשון חטא, ואבדו וגרם מיתה לו ולדורות הבאים אחריו והשריש בכל הנפשות חלק הרע, והוא סוד ערלה הדבוקה באדם מבטן ומהריון, עוד ירצה באומרו אובד אבי על דרך אומרו (תהלים י''ד) אמר נבל בלבו אין אלהים:

עוד ירצה באומרו אבי שהיא הנשמה שכל מועצותיו של השטן לאבד הנשמה והנשמה נקראת אב כאומרם בזוהר פרשת לך לך (ע''ו.) והוא הוא המונע האדם מעשות חיובו בעבודת ה', ולא זו בלבד אלא וירד מצרימה פירוש המקום שבא בו היצר שהוא גופו של אדם הוא מצריו של היצר הקרובים אליו בסוד (ישעי ס''ה) ונחש עפר לחמו, וחפצים באשר יחפוץ מדברי עולם הזה ומטעמיו אשר התעיב ה', כי ד' יסודות שבו הן היום אחר חטא האדם נגשמו ונטמאו שלסיבה זו גזר ה' מיתה להאדם, ובזה נשמעים דבריו ופיתוייו ליסודי האדם, גם יקרא הגוף מצרים לפי שמצר לנפש בתאוותיו, ואומרו ויגר שם כי בתחלה נכנס כגר כאומרו (ש''ב י''ב) ויבא הלך וגו', (סוכה נ''ב:) במתי מעט פירוש בכחות מועטים, ואח''כ מתרבים כוחותיו על ידי האדם עצמו והוא אומרו ויהי שם לגוי גדול עצום, ורב בסוד (תהלים כ''ה) וסלחת לעוני כי רב הוא, ופירוש הרב האר''י ז''ל שחוזר אל המפתה כי רב הוא, והראיה שצוה ה' ביום הכיפורים גורל א' לה' וגורל א' לעזאזל: (אור החיים)

 ספורנו  ארמי אובד אבי. הנה אבי שהיה יעקב היה זמן מה ארמי אובד שלא הי' לו בית מושב ובכן לא היה מוכן להעמיד גוי ראוי לרשת ארץ: (ספורנו)

 דעת זקנים  וענית ואמרת. קריאת הבכורים הויא בקול רם אבל קריאת ודוי מעשר בערתי הקודש מן הבית הוי בקול נמוך דלא כתיב וענית כי אם ואמרת וזהו שייסד הפייט וידוי נמוך ומקרא רם תענה: (דעת זקנים)


{ו}  וַיָּרֵ֧עוּ אֹתָ֛נוּ הַמִּצְרִ֖ים וַיְעַנּ֑וּנוּ וַיִּתְּנ֥וּ עָלֵ֖ינוּ עֲבֹדָ֥ה קָשָֽׁה:

 אונקלוס  וְאַבְאִישׁוּ לָנָא מִצְרָאֵי וְעַנְיָנָא וִיהָבוּ עֲלָנָא פָּלְחָנָא קַשְׁיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַבְאִישׁוּ לָנָא מִצְרָאֵי וְצַעֲרוּ יָתָנָא וִיהָבוּ עֲלָנָא פּוּלְחָנָא קַשְׁיָא: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ואומרו וירעו אותנו המצרים וגו'. פירוש שבאמצעות יסודות האדם גרמו גם לנפש להרשיע כמותם, והוא אומרו וירעו אותנו פירוש עשו אותנו רעים כמותם כי המזג כשיסריח ימשוך אליו רצון הנפש, ואומרו ויענונו זה אפיסת כח הלוחם כנגד היצה''ר, צא ולמד ממעשה רב עמרם חסידא (קידושין פ''א.) שלא היה בו כח להתעצם כנגד המחטיא עד שקרא נורא בי עמרם וכו', ואומרו ויתנו עלינו עבודה קשה פירוש שלא נהג היצר בדרך זה בעתים מרוחקים אלא תמיד בכל שעה ובכל רגע מתגבר על האדם ולזו יקרא עבודה קשה, עוד נתכוון על פי דבריהם ז''ל (שם ל:) שאמרו בכל יום מתחדש היצר על האדם בתגבורת חדש וכנגד זה אמר עבודה קשה כל אלה הדברים יאמר עבד ישראל לפני הבורא להתנצל על מנחה קטנה: (אור החיים)

 ספורנו  ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה. ואחר שהיה לגוי לא היה ראוי לקבל מתנה שהיה תחת עבדות ומה שקנה עבד קנה רבו: (ספורנו)


{ז}  וַנִּצְעַ֕ק אֶל-יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵ֑ינוּ וַיִּשְׁמַ֤ע יְהֹוָה֙ אֶת-קֹלֵ֔נוּ וַיַּ֧רְא אֶת-עָנְיֵ֛נוּ וְאֶת-עֲמָלֵ֖נוּ וְאֶֽת-לַֽחֲצֵֽנוּ:

 אונקלוס  וְצַלֵינָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָא דַאֲבָהָתָנָא וְקַבִּיל יְיָ צְלוֹתָנָא וּגְלֵי קֳדָמוֹהִי עַמְלָנָא וְלֵאוּתָנָא וְדוּחֲקָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְצַלֵינָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָא דְאַבְהָתָן וְקַבֵּל יְיָ צְלוֹתָנָא וּגְלֵי קֳדָמוֹי צַעֲרָן וְלֵיעוּתָן וְדַחֲקָן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ענינו. בחסרון עושר: עמלנו. בבנין: לחצנו. כטעם אצים לאמר כלו מעשיכם: (אבן עזרא)

 אור החיים  ואומרו ונצעק אל ה' כאן רמז שצריך האדם להתפלל לה' בכל יום שיצילהו מיצר הרע, והוא אומרו ונצעק אל ה' וגו', ואומרו וישמע ה' את קולנו וגו' פירוש הגם שה' הוא שברא יצר הרע לבחון האדם בעבודת בוראו אף על פי כן כשצועקים אליו שומע קולם מטעם שראה את הרשום שהוא ענינו ועמלנו ולחצנו, העוני הוא אפיסת כח הלוחם שאין כח בנו המספיק להלחם בו לגרשו ממנו, העמל הוא שאנו צריכין לעמול במלחמתו, הלחץ הוא הדחק שדוחק היצר את האדם לחטוא בעל כרחו, ולג' סיבות שמע ה' את קולנו, עוד ירצה ענינו זה העניות הנסבך עם לומדי תורה כאומרם ז''ל (מדרש תהלים ה') שאמרה תורה מפני מה בני עניים, והגם שימצא בן תורה שאין שבט עוני עליו אף על פי כן יתנהג במדת עוני כאומרם (אבות פ''ו) כך היא דרכה של תורה וגו', ואת עמלינו על דרך אומרם (בדכות י''ז.) אשרי מי שעמלו בתורה וגו', ומה גם בדורות האחרונים שרב עמלה להוציא לאור משפט א' והלכה אחת, ואת לחצנו כי כל הנסמך לתורה רבו לוחציו ועיני כל אליו ישברו: (אור החיים)

 כלי יקר  ונצעק אל ה' אלהי אבותינו. כי לולא זכות אבות לא היה שומע תפלתנו לפי שהיו במצרים רעים וחטאים כדאיתא בנבואת יחזקאל (כ.ח) ז"ש וירא את ענינו ואת עמלינו ואת לחצינו. ותדע כי בעוני ולחץ כתיב בפר' שמות (ג.ז–ט) ראיתי את עני עמי וגו', וגם ראיתי את הלחץ וגו'. אבל ראיית עמלינו לא מצינו כתוב ע"כ נראה שעמלינו היינו שהביט עמל ואון ביעקב ובבני ישראל שאפילו בזמן שהיו בעוני ולחץ מ"מ איש שקוצי עיניו לא השליכו וראה הקב"ה שטר ושוברו העוני והעמל שלנו ואם כן ודאי לולא זכות אבותינו לא היה נעתר לנו. ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה. נגד מה"ד שקטרגה עלינו לומר מה נשתנו אלו מאלו הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז כו' ומכל זה ראיה על ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו, במתנה הארץ. ועתה מה שעבר עבר ומכאן ולהלן חושבנא כי עתה אני מודה כי לה' הארץ והמופת על זה כי הנה הבאתי וגו' והנחתו לפני ה' כי מאז נתקרב אל ה'.

ומהרי"א פירש, והנחתו, שיעזבנו שם מלשון ותנח בגדו אצלה (בראשית לט.טז) שלא יחזור ויקח הטנא משם אלא יעזבהו לכהני ה'. (כלי יקר)


{ח}  וַיּֽוֹצִאֵ֤נוּ יְהֹוָה֙ מִמִּצְרַ֔יִם בְּיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֔ה וּבְמֹרָ֖א גָּדֹ֑ל וּבְאֹת֖וֹת וּבְמֹֽפְתִֽים:

 אונקלוס  וְאַפְּקָנָא יְיָ מִמִצְרַיִם בִּידָא תַקִיפָא וּבִדְרָעָא מְרַמְמָא וּבְחֶזְוָנָא רַבָּא וּבְאָתִין וּבְמוֹפְתִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְהַנְפָקָנָא יְיָ מִמִצְרַיִם בִּידָא תַקִיפְתָּא וּבִדְרַע מְרַמְמָא וּבְחֶזְוָונָא רַבָּא וּבְאָתִין וּבְתִמְהִין: (תרגום יונתן)

 אור החיים  (ח~ט) ואומרו ויוציאנו ה' ממצרים. זו הצלת יצר הרע וכוחותיו המצירים אותנו, כי הוא המציל מיצר הרע כאומרם ז''ל (קידושין ל':) שלולי שה' עוזר לאדם כנגד יצר הרע אין אדם שליט להנצל ממנו דכתיב צופה רשע זה יצר הרע לצדיק להמיתו ה' לא יעזבנו בידו, ואומרו ביד חזקה וגו' רמז לדברים שבאמצעותם יצילהו ה' וכו' והוא על דרך אומרם ז''ל (שם) אמר הקב''ה בראתי לכם יצר הרע בראתי לו תבלין שהיא התורה, והוא אומרו ויוציאנו ה' וגו', ביד חזקה זו תורה שנתנה מימינו של הקב''ה דכתיב (לקמן ל''ג ב') מימינו אש דת למו, גם נתנה בגבורות מתוך האש:

ואומרו ובזרוע נטויה וגו' רמז לג' דברים שבאמצעותם ניצול אדם מיצר הרע כאומרם ז''ל (מנחות מ''ג:) כל מי שיש לו תפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו לא במהרה הוא חוטא, כנגד תפילין בזרועו אמר ובזרוע נטויה שמצות תפילין בזרוע, ואמר ובמורא גדול כנגד תפילין של ראש, וכנגד ציצית אמר ובאותות כי מצות ציצית הוא סימן לנו שאנו עבדי הקב''ה וכמו שפירשנו בפרשת ציצית (פ' שלח) גם תקרא כן ברמז התכלת שבו כמו שכתב רמב''ן (פ' שלח) שרומז אל מדה הכוללת שנקרא אותות, וכנגד המזוזה אמר ובמופתים כמשמעה, גם תקרא המזוזה מופת להיותה מופת לזוז מות מישראל כאומרם בספר הזוהר (ח''ג רס''ה) שכמה כתות הקליפות נרתעים בראותם שם שדי על פתח בית ישראל:

עוד אפשר שכל הכתוב ירמוז אל התורה שבה ינצל אדם מיצר הרע ומתאוות עולם הזה, ואמר ה' ענינים כנגד ה' חומשי תורה, ביד חזקה כנגד ספר בראשית כי שם נאמר מעשה ידי יוצר אשר כוננו ידיו עולם ומלואו, ואמר ובזרוע נטויה כנגד ספר שמות כי בו חשף את זרועו והרא' גבורותיו במעשה מצרים ובים ובנתינת התורה, ואמר ובמורא גדול כנגד ויקרא כי שם צוה מעשה [עבודת] המשכן ושכונת שכינתו וצוה על מורא המקום וקידש הבית בב' גדולי ישראל ולזה יחס לספר זה מורא גדול, ואמר ובאותות כנגד ספר חומש הפקודים על שם (במדבר ב' ב') איש על דגלו באותות, ואמר ובמופתים כנגד ספר דברים כי בו דבר משה אל כל ישראל והוכיח במופתים על פחזותם ועל טוב ה' וחסדו עמהם, והוכיח כי לא שלם ה' להם כמעשיהם הרעים וגבר עליהם חסדו, גם בו נאמר מופתי הנביאים שבהם יצדיקו הנביא, ואומרו ויביאנו אל המקום הזה מדבר על עולם העליון שהנשמה בו, והנה אין הנשמה מגעת לדבר כל הדברים האלה אלא אחר עלייתה לעולם העליון שנקרא גן עדן של מעלה אחר שכבר שבעה ימים בגן עדן שלמטה, ולזה כנגד עמידתה לפני ה' לדבר הדברים האלו אומר:

ויביאנו אל המקום הזה כי עמידת הנפש שם לבד יש לה בו שעשוע גדול וכנגד גן עדן שלמטה שכבר זכה בו אמר ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש על דרך אומרו (שה''ש ד') דבש וחלב תחת לש ונך: (אור החיים)


{ט}  וַיְבִאֵ֖נוּ אֶל-הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּתֶּן-לָ֨נוּ֙ אֶת-הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ:

 אונקלוס  וְאַיְתָנָא לְאַתְרָא הָדֵין וִיהַב לָנָא יָת אַרְעָא הָדָא אַרְעָא עָבְדָא חֲלַב וּדְבָש: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַנְטֵיל יָתָנָא לְאַתְרָא הָדֵין וִיהַב לָנָא יַת אַרְעָא הָדָא אֲרַע דְפֵירָהָא שְׁמֵינִין כַּחֲלָב וְחַלְיַין כִּדְבָשׁ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל המקום הזה. זה בית המקדש: ויתן לנו את הארץ. (נ) כמשמעו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) ואם כן בע"כ צ"ל הא דכתיב אל המקום היינו ב"ה אבל אם פירוש דויתן לנו את הארץ לאו כמשמעו היינו יכולים לפרש אל המקום היינו ארץ ישראל: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ויבאנו אל המקום הזה. ויבאנו חסר יו''ד. שנסינו אותו עשר נסיונות, והביאנו לארץ: (בעל הטורים)

 ספורנו  ויתן לנו את הארץ הזאת. ואחר שיצאנו מסבלות מצרים לא היה לנו שום חלק ארץ לשבת בו ונתן לנו זאת שהיא ארץ נבחרת זבת חלב ודבש: (ספורנו)


{י}  וְעַתָּ֗ה הִנֵּ֤ה הֵבֵ֨אתִי֙ אֶת-רֵאשִׁית֙ פְּרִ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר-נָתַ֥תָּה לִּ֖י יְהֹוָ֑ה וְהִנַּחְתּ֗וֹ לִפְנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְהִ֨שְׁתַּֽחֲוִ֔יתָ לִפְנֵ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ:

 אונקלוס  וּכְעַן הָא אַיְתֵתִי יָת רֵישׁ אִבָּא דְאַרְעָא דִיהַבְתְּ לִי יְיָ וְתַחְתִנֵהּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ וְתִסְגוּד קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְדוֹן הָא אַיְתֵיתִי יַת שֵׁירוֹי בִּיכּוּרֵי אִבָּא דְאַרְעָא דִיהַבְתְּ לִי יְיָ וְתַחְתוּנֵיהּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ וְתִסְגוֹד קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  והנחתו. (ספרי) מגיד שנוטלו אחר הנפת (ס"א הנחת) הכהן, (ס) ואוחזו בידו כשהוא קורא, וחוזר ומניף (ספרי שא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דאל"כ והנחתו למה לי הרי כבר כתיב והניחו והא דפירש חוזר ומניף והכחתו מהכא דגמרינן והנחתו מוהניחו לפני ה' מה והניחו דרישא קודם הנחה הי' מניף אף וכו': (שפתי חכמים)

 אור החיים  (י~יא) ואומרו ועתה הנה. פירוש אומרו ועתה לשון תשובה ששב לפני ה' על פרטי דקדוקי המצות, והגם שהכתוב מדבר במי שכבר זכה בגן עדן שלמטה אף על פי כן כדי לזכות לגדר עליון ידקדקו עליו ביותר, והוא סוד המשפט שישפוט ה' לעתיד לבא בעמק יהושפט (מדרש תהלים ח') שממנו פחד ורהב שמואל כשהעלתו בעלת אוב (חגיגה ד:):

ואומרו הנה הבאתי את ראשית וגו' אשר נתת לי. כמו שפירשתי למעלה במאמר אשר ה' אלהיך נותן לך:

ואומרו והשתחוית לפני ה'. בזה העיר רוח חיים בטובה המופלאת בעדות המופלג אשר יזכו אליו הצדיקים, והוא שתתקרב נפש הצדיק לפני אור הנערב ותשתחוה לפניו באין מסך מבדיל אשרי נפש אדם שתגיע לגדר מופלג כזה, והוא אומרו והשתחוית לפני ה' אלהיך שם תכיר הנפש אלהיה, ואמר סמוך לזה ושמחת בכל הטוב על דרך אומרו (תהלים קמ''ה) טוב ה', ולהעירך על זה אמר בכל הטוב פירוש דבר הכולל כל הטוב ואין זה אלא הקב''ה שהוא מקור הטוב, אשר נתן לך פירוש כי דבר זה אין ערך אליו אלא מתנת חנם:

ואמר לך, לשלול זולתו לא מלאך ולא שרף יזכה לזה, גם ירמוז במאמר בכל הטוב אל התורה כאומרם ז''ל (ברכות ה'.) ואין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם:

ואומרו ולביתך. כי לא לנשמה לבד יגיע הטוב אלא גם לבית הנשמה שהיא רוח ונפש שהם משכן הנשמה כל א' יתעדן כפי יכלתו:

ואומרו והלוי. יתבאר על פי דבריהם ז''ל שאמרו בזוהר (ח''ב צ''ד) וזה לשונם זכה יתיר יהבין ליה נשמתא וכו' זכה יתיר יהבין ליה נשמתא מאור אצילות וכו' ע''כ, ולבחינה זו יקרא הכתוב לוי לפי שמתלות עם האדם מחדש:

ואומרו והגר. יתבאר על פי דבריהם ז''ל (זוהר ח''ג רי''ז.) שאמרו כי כשיגיע ליד אדם מצוה מאותם מצות שאינם נוהגות תמיד אותם הנשמות שכבר נסתלקו מהעולם והם חסרי מצוה זו באים וגרים עם העושה המצוה על זה הדרך קרובים לשכר ורחוקים מן ההפסד כאמור באורך בדברי המקובלים, וכנגד בחינה זו אמר והגר אשר בקרבך: (אור החיים)

 ספורנו  ועתה. מאחר שידעתי מה רב טובך וחסדך עלינו שעשיתנו לגוי ראוי לרשת ארץ ולהוציאנו ממצרים באופן שנוכל לקבל מתנה שתהיה שלנו ונתת לנו זאת שהיא צבי לכל הארצות ומבחר המקומות: הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'. הבאתי מבחר פירות אותה הארץ שנתת לי לתת תודה לשמך עליה: (ספורנו)


{יא}  וְשָֽׂמַחְתָּ֣ בְכָל-הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן-לְךָ֛ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וּלְבֵיתֶ֑ךָ אַתָּה֙ וְהַלֵּוִ֔י וְהַגֵּ֖ר אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבֶּֽךָ: (ס)

 אונקלוס  וְתֶחֱדֵי בְכָל טַבְתָא דִי יְהַב לָךְ יְיָ אֱלָהָךְ וְלֶאֱנַשׁ בֵּיתָךְ אַתְּ וְלֵוָאֵי וְגִיוֹרָא דִי בֵינָךְ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְתֶחֱדֵי בְּכָל טַבְתָּא דִיהַב לָךְ יְיָ אֱלָהָךְ וּלְאֵינַשׁ בָּתֵּיכוֹן וְתֶהֱנוּן וְתֵיכְלוּן אַתּוּן וְלֵיוָאֵי וְגִיוֹרֵי דְבֵינֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושמחת בכל הטוב. מכאן אמרו, אין קורין מקרא בכורים אלא בזמן שמחה, (ע) מעצרת ועד החג, שאדם מלקט תבואתו ופירותיו ויינו ושמנו, אבל מהחג ואילך, מביא ואינו קורא (בכורים פ"א מ"ו): אתה והלוי. אף הלוי חייב בבכורים אם נטעו בתוך (פ) עריהם: והגר אשר בקרבך. מביא ואינו קורא, (צ) שאינו יכול לומר לאבותינו (שם מ"ד מכות יט.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) (דב"ט) מה שמחה שייך כאן שכתב ושמחת וגו' והלא אינן נאכלים לזרים דאיתקשו לתרומה. לכ"פ מכאן אמרו כו' ולכן נמי גבי הלוי והגר א"ל כמו בפרשת ראה שאתה מחוייב לשמח אותם עמך כיון דאסורים להם. לכ"פ שגם הם מחוייבים בבכורים: (פ) פי' במ"ח עריהם: (צ) דקשה לרש"י והא הגר חייב בכל המצות האמורו' בתורה ופשיטא דחייב בביכורים ולא הי' לו לכתוב אלא אתה והלוי ומשני מביא ואינו קורא ולהכי חילק: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם אתה והלוי והגר. שאתה חייב לשמחם בפרי אדמתך: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ושמחת בכל הטוב. וסמיך ליה כי תכלה לעשר, שבשביל המעשר תשמח בכל הטוב. כמו שדרשו עשר, בשביל שתתעשר: הטוב. עולה כ''ב. בשביל התורה שנתנה בכ''ב אותיות: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  ושמחת בכל הטוב. מכאן אמרו רבותינו בפסחים בפרק כל שעה מעצרת ועד החג מביא וקורא דהוא זמן הבאת הבכורים ולכך נקרא שבועות יום הבכורים וכל התבואות מתבכרות בין שני זמנים הללו מחג ועד חנוכה מביא דאכתי איכא פירות ואינו קורא דלא שייך למימר הנה הבאתי מראשית פרי האדמה דהשתא ליכא ראשית. מחנוכה ואילך אינו מביא ואינו קורא דכתיב אשר תביא מארצך והשתא ליכא כלל דאפילו לחיה שבשדה הוא כלה באותו זמן: והגר אשר בקרבך. תימה להה"ר יוסף קרא מה ענין גר אצל בכורים והלא בכורים אינן נתנים אלא לכהנים. ועוד אשר תביא מארצך כתיב למעוטי גרים שאין להם חלק בארץ עד שבא אצל ר' יום טוב והראה לו מדרש ברור וראיה במס' בכורים פרק אלו מביאים ולא קורין שאין יכולים לו' אשר נשבע לאבותינו לתת לנו גר אם לא היתה אמו מישראל מביא ואינו קורא וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר אלהי אבות ישראל ואם היתה אמו מישראל אומר אלהינו ואלהי אבותינו ואמר על הדא משנה בתלמוד ירושלמי תני ר' אבהו בשם ר' יהודה גר עצמו מביא וקורא טעמא מאי כי אב המון גוים נתתיך לשעבר היית אב לארם מכאן ואילך אב לכל הגוים אמר ר' יהושע בן לוי הלכה כר' יהודה. אתא עובדא קומי ר' ואורי כר' יהודה: (דעת זקנים)


{יב}   שני  כִּ֣י תְכַלֶּ֞ה לַ֠עְשֵׂ֠ר אֶת-כָּל-מַעְשַׂ֧ר תְּבוּאָֽתְךָ֛ בַּשָּׁנָ֥ה הַשְּׁלִישִׁ֖ת שְׁנַ֣ת הַֽמַּֽעֲשֵׂ֑ר וְנָֽתַתָּ֣ה לַלֵּוִ֗י לַגֵּר֙ לַיָּת֣וֹם וְלָֽאַלְמָנָ֔ה וְאָֽכְל֥וּ בִשְׁעָרֶ֖יךָ וְשָׂבֵֽעוּ:

 אונקלוס  אֲרֵי תְשֵׁצֵי לְעַשָׂרָא יָת כָּל מַעְשַׂר עֲלַלְתָּךְ בְּשַׁתָּא תְלִיתָאָה שְׁנַת מַעְשְׂרָא וְתִתֵּן לְלֵוָאֵי לְגִיוֹרָא לְיִתַּמָא וּלְאַרְמְלָא וְיֵכְלוּן בְּקִרְוָיךְ וְיִשְׂבְּעוּן: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם תְּשֵׁיצוּן לְעַשְרָא יַת כָּל מַעֲשַר עֲלַלְתָּךְ בְּשַׁתָּא תְלִיתֵיתָא דִשְׁמִיטִיתָא וְתִתְּנוּן מַעַשְרָא קַמָאָה לְלֵיוָאֵי מַעַשְרָא תִּנְיָינָא הוּא מַעֲשַר מִסְכְּנַיָא לְגִיוֹרָא לְיַתְמָא וּלְאַרְמַלְתָּא וְיֵיכְלוּן בְּקִרְוָוךְ וְיִשְבְּעוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית. כשתגמור להפריש מעשרות של שנה השלישית, (ק) קבע זמן הביעור והוידוי בערב הפסח של שנה הרביעית, שנאמר מקצה שלש שנים תוציא וגו' (דברים יד, כח.), (ר) נאמר כאן מקץ, (ש) ונאמר להלן מקץ שבע שנים (שם לא, י.) לענין הקהל, מה להלן רגל אף כאן רגל, אי מה להלן חג הסוכות אף כאן חג הסוכות, תלמוד לומר כי תכלה לעשר, מעשרות של שנה השלישית רגל שהמעשרות כלין בו, וזהו פסח, שהרבה אילנות יש שנלקטין אחר הסוכות, נמצאו מעשרות של שלישית כלין בפסח של רביעית, וכל מי ששהה מעשרותיו, הצריכו הכתוב לבערו מן הבית: שנת המעשר. שנה שאין נוהג בה אלא מעשר אחד (ת) משני מעשרות שנהגו בשתי שנים שלפניה, ששנה ראשונה ושניה של שמטה נוהג בהן מעשר ראשון, כמו שנאמר כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר (במדבר יח, כו.), ומעשר שני, שנאמר ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך (דברים יד, כג.), הרי שתי מעשרות, ובא ולמדך כאן בשנה השלישית, שאין נוהג מאותן שתי מעשרות אלא האחד, ואיזה, זה מעשר ראשון, ותחת מעשר שני יתן מעשר עני, שנאמר כאן. ונתתה ללוי. את אשר לו הרי מעשר ראשון. לגר ליתום ולאלמנה. זה מעשר עני: ואכלו בשעריך ושבעו. תן להם (א) כדי שבען, מכאן אמרו אין פוחתין לעני בגורן פחות מחצי קב (ב) חטים וכו' (פאה פ"ח מ"ה. ספרי שג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) פי' לא כשתגמור להפריש המעשר של שנה שניה כפי המובן מן בשנה השלישית דמשמע שאתה עומד בשנה שלישית ומפריש מעשר של שנה שניה דאם לא כן הל"ל כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואות השנה השלישי' לפי הוצרך ל' שפי' בשנה השלישית שבשנה השליש' וחסר שי"ן כמו את הדרך ילכו בה שילכו בה ושנה השלישית הוא שנה שלישית של שמטה: (ר) רצונו בזה להוכיח שיקבע זמן הביעור והוידוי בערב פסח ופסוק זה כתיב בפרשת ראה גבי מעשר: (ש) לאו דוקא כאן בפרשה זו אלא ר"ל נאמר על מעשר של שנה שלישית מקץ והוי כמו שכתוב כאן מאחר שמדבר כאן גם כן במעשר של שנה שלישית: (ת) דקשה למה קרא שנה השלישית שנת המעשר וכי שאר שנים שנה א' וב' אינן שנים של מעשר ומתרץ שנה שאין נוהג כו': (א) קשה לרש"י וכי אם אינו רוצ' לאכול מה לעשות. ל"פ תן לו כו' עשה מה שעליך יש לעשו': (ב) שהוא שנים חעשר ביצים אבל שעורים צריך ליתן לו קב ודוקא בגורן צריך ליתן לו חצי קב חטים אבל בעיר א"צ ליתן לו חצי קב שבעיר יכול לילך ג"כ לאחרים מה שא"כ בגרנות שהגרנות רחוקים זה מזה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לעשר. מהבנין הכבד הנוסף ואין ריע לו: שנת המעשר. זהו מעשר עני: ללוי לגר ליתום ולאלמנה. לאשר תרצה מהם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  תכלה לעשר את כל מעשר. ר''ת בגימ' בחג של פסח: (בעל הטורים)


{יג}  וְאָֽמַרְתָּ֡ לִפְנֵי֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ בִּעַ֧רְתִּי הַקֹּ֣דֶשׁ מִן-הַבַּ֗יִת וְגַ֨ם נְתַתִּ֤יו לַלֵּוִי֙ וְלַגֵּר֙ לַיָּת֣וֹם וְלָֽאַלְמָנָ֔ה כְּכָל-מִצְוָֽתְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתָ֑נִי לֹֽא-עָבַ֥רְתִּי מִמִּצְוֹתֶ֖יךָ וְלֹ֥א שָׁכָֽחְתִּי:

 אונקלוס  וְתֵימַר קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ פַּלֵתִי קֹדֶשׁ מַעְשְׂרָא מִן בֵּיתָא וְאַף יְהָבִתֵּהּ לְלֵוָאֵי וּלְגִיוֹרָא לְיִתַּמָא וּלְאַרְמְלָא כְּכָל פִּקוּדָךְ דִי פַקִדְתַּנִי לָא עֲבָרִית מִפִּקוּדָיךְ וְלָא אִתִּנְשֵׁיתִי: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַעֲשַר תְּלִיתָאֵי תֵיסַק וְתֵיכוּל קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ וְתֵימַר הָא אַפְרַשְׁנָן קוּדְשַׁיָא מִן בֵּיתָא וּלְחוֹד יְהַבְנַן מַעֲשְרָא קַמָאָה לְלֵיוָאֵי מַעַשְרָא תִנְיָנָא לְגִיוֹרֵי לְיַתְמָא וּלְאַרְמְלָא הֵי כְּכָל תַּפְקֵידְתָּךְ דְפַקֵידְתָּנִי לָא עָבְרַת חֲדָא מִן פִּקוּדַיִךְ וְלָא אַנְשֵׁיִית: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואמרת לפני ה' אלהיך. התודה (ג) שנתת מעשרותיך (סוטה לב:): בערתי הקדש מן הבית. זה מעשר שני ונטע רבעי (ספרי שג.), (ד) ולמדך, שאם שהה מעשרותיו של שתי שנים (ה) ולא העלם לירושלים, שצריך להעלותם עכשיו: וגם נתתיו ללוי. זה מעשר ראשון. וגם, לרבות תרומה (שם) (ו) ובכורים: ולגר ליתום ולאלמנה. זה מעשר עני: ככל מצותך. נתתים כסדרן, לא הקדמתי תרומה לבכורים, ולא מעשר לתרומה ולא שני לראשון, שהתרומה קרויה ראשית, (ז) שהיא ראשונה משנעשה דגן, וכתיב מלאתך ודמעך לא תאחר (שמות כב, כח.), לא תשנה את הסדר: לא עברתי ממצותיך. לא הפרשתי ממין על שאינו מינו, (ח) ומן החדש על הישן (ולא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש): ולא שכחתי. מלברכך על הפרשת (ט) מעשרות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) כלומר התודה אל לבך. דאם לא כן ה"ל. לומר ואמרת לה' אלהיך מאי לפני כמו דכתיב לעיל גבי הבאת בכורים (ג"א) דאי כמשמעו מה צורך לומר להק' ב"ה הא כבר ידוע לפניו: (ד) כדפרש"י לעיל בפרשת קדושים שמעשר שני ונטע רבעי הם נקראים קודש: (ה) ר"ל והרי אין מעשר שני נוהג בשנה שלישית אם כן לא היה ליה להתודות אלא על מעשר עני שהוא נוהג בשנה השלישית ונמשכת עד פסח של שנה רביעית כדלעיל ל"פ ולמדך כו': (ו) כתב תרומות ל' רבים לכלול גם תרומת מעשר כי היכי דבמתני' שלהי מעשר שני כלל ביכורים בכלל תרומה כדפי' שם הר"ש כדכתיב ותרומת ידך וארז"ל אלו בכורי' ורש"י הזכירם בפי' דלאו כל אינשי שמעתא גמירי: (ז) רצונו בזה היכן הקפידה התורה בזה על הסדר: (ח) פי' חיטין על שעורין: (ט) כ' הרא"ם פי' מלברכך מלשבחך בעת הפרשת מעשרות ולא מלברך ברכת הפרשת מעשרת שהוא נוסח הברכו' שתקנהו אנשי כנס' הגדול' שברכות על המצות אינו אלא מדרבנן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בערתי הקדש. שהוא המעשר. וגם שלא הפקדתיו רק נתתיו לאשר אני חייב לתת לו: לא עברתי. בזדון: ולא שכחתי. שלא הוצאתי המעשר או פירושו על שני המעשרים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לא עברתי ממצותיך. בגימ' לא מן התלושים על המחוברים: (בעל הטורים)

 ספורנו  בערתי הקדש מן הבית. בחטאינו ובעונות אבותינו הוסרה העבודה מהבכורות אשר להם היו ראויות תרומות ומעשרות באמרו ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם וזהו וידוי מעשר שהזכירו רז''ל: וגם נתתיו ללוי. טעם גם כטעם אע''פ כמו גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים. יאמר א''כ מודה אני כי גדול עוני שגרמתי לבער הקדש מן הבית ואע''פ שנתתיו ללוי וזולתו כמצותך אני מתפלל שתשקיף השקפה לטובה במקום ההשקפה לרעה הראויה בעוני: (ספורנו)


{יד}  לֹֽא-אָכַ֨לְתִּי בְאֹנִ֜י מִמֶּ֗נּוּ וְלֹֽא-בִעַ֤רְתִּי מִמֶּ֨נּוּ֙ בְּטָמֵ֔א וְלֹֽא-נָתַ֥תִּי מִמֶּ֖נּוּ לְמֵ֑ת שָׁמַ֗עְתִּי בְּקוֹל֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֔י עָשִׂ֕יתִי כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר צִוִּיתָֽנִי:

 אונקלוס  לָא אֲכָלִית בְּאֶבְלִי מִנֵהּ וְלָא פַלֵתִי מִנֵהּ בִּמְסָאָב וְלָא יְהָבִית מִנֵהּ לְמִית קַבֵּלִית לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָי עֲבָדִית כְּכֹלּ דִי פַקִדְתַּנִי: (אונקלוס)

 יונתן  לָא אֲכָלִית בְּיוֹמֵי אֶבְלִי מִנֵיהּ וְלָא אַפְרֵישִׁית מִנֵיהּ בִּמְסָאָב וְלָא יְהָבִית מִנֵיהּ תַּכְרִיכִין לְנֶפֶשׁ דְמִית שְׁמַעֲנָן בְּקַל מֵימְרָא דַיְיָ עֲבָדִית כְּכָל מַה דְפַקֵדְתָּנִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא אכלתי באני ממנו. מכאן שאסור (י) לאונן: ולא בערתי ממנו בטמא. בין שאני טמא והוא טהור, (כ) בין שאני טהור והוא טמא, והיכן הוזהר (ל) על כך, לא תוכל לאכול בשעריך (דברים יב, יז.) זו אכילת טומאה, כמ"ש בפסולי המוקדשים בשעריך תאכלנו הטמא והטהור וגו' (שם טו, כב.), אבל זה לא תוכל לאכול דרך אכילת שעריך האמור במקום אחר (יבמות עג: מכות יט:): ולא נתתי ממנו למת. לעשות לו (מ) ארון ותכריכין (ספרי שג.): שמעתי בקול ה' אלהי. הביאותיו (נ) לבית הבחירה (מעשר שני פ"ה מי"ב): עשיתי ככל אשר צויתני. שמחתי ושמחתי (ס) בו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) (קצ"מ) דאל"כ מאי נ"מ אם אכל אם לא אכל ואע"פ שהוידוי הוא בכל המעשרות והתרומות כמו שדרשו רז"ל מקרא דוגם נתתיו וגומר כדלעיל מ"מ מלת ממנו משמע מעשר אחד ואין זה אלא מעשר שני שנקרא קודש וע"ש: (כ) ר"ל התרומה בין שהוא טמא ואני טהור: (ל) וא"ת ונימא נמי מכאן הוזהר כמ"ש לעיל מכאן שאסור לאונן וי"ל בודאי איסור למדין מכאן ל"פ והיכן הוזהר על כך ר"ל כדי שיעבור עליו בלאו וילקה אבל גבי אונן שאכל אינו אלא איסור בעלמא ולא מלקות והא דכתי' לא אכלתי באוני אינו אלא סיפור דברים אבל אינו אזהרה כי אזהרה לא שייך אלא מפי הקב"ה. ל"פ אזהרה מנין כו': (מ) רבותא קמ"ל אפי' ארון ותכריכין שהוא של מצוה וכל שכן של חול וע' בקצ"מ: (נ) דאם לא כן מת"ל שמעתי בקול ה' הרי כבר התודה שקיים כל מה שצוה עליו ושנשמר מכל מה שהוזהר עליו ומזה הטעם עצמו דרשו גבי עשיתי ככל אשר צויתני שמחתי ושימחתי בו. רא"ם: (ס) ר"ל אחרים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא אכלתי באוני. כמו בן אוני ולחם אונים והטעם רמזתי על לשון הקודש וטעם אוני כמו אבלי כי אם הייתי אבל לא אכלתי (קודם) [ס''א קודש] המעשר: ולא בערתי ממנו. הטעם השחתי מהקדש: בטמא. בדבר טמא: למת. לצרכי מת וי''א לעבודת כוכבים והטעם באלה הדברים כי אסור הוא שיוציא מהדגן לשום דבר עד תת המעשר שהוא קדש כי אם יתן מהמותר הוא דרך בזיון. ואף כי אם נתן בטמא וכאשר נשמרתי אני ושמרתי הדגן בעבור להוציא הקדש כן שמור אלהינו ארצנו וזה טעם ואת האדמה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לא אכלתי באני ממנו. אע"פ שהוידוי בכל המעשרות כמדרש וגם נתתיו ללוי ולגר וליתום ולאלמנה (ספרי יג מעשר שני פ"ג ה"י) אבל "לא אכלתי באוני ממנו" יחזור על הקדש לבדו שהוא מעשר שני ונטע רבעי והם שאסורין באונן ובטומאה ולא נתתי ממנו למת לעשות לו ארון ותכריכין לשון רש"י ולא הבינותי זה שהרי מפורש בכתוב (לעיל יד כה כו) שמעשר שני אין מחללין אותו חוץ לירושלים אלא על כסף צורה ובירושלים יתן הכסף על דבר הראוי לאכילה בבקר ובצאן וביין ובשכר ויאכל לפני ה' והרב רבי משה כתב בחבורו (הל' מעשר שני פ"ג ה"י) מעשר שני ניתן לאכילה ושתייה שנאמר ואכלת שם לפני ה' אלהיך וסיכה כשתייה ואסור להוציאו בשאר צרכיו כגון שיקח בו כלים ובגדים ועבדים שנאמר ולא נתתי ממנו למת כלומר לא הוצאתי אותו בדבר שאינו מקיים את הגוף עשה מלת "למת" בכאן כנוי לדברים אשר לא יחיה האדם בהם ואלו דברי הבאי ואחרים מפרשים שמתודה שלא נתן ממנו על ארון ותכריכין אפילו למת שהוא מצוה וכל שכן לחי בטלית וחלוק ובספרי (תבוא יד) ולא נתתי ממנו למת לעשות לו ארון ותכריכין דברי רבי אליעזר אמר לו רבי עקיבא אם למת אסור אף לחי אסור ומה ת"ל לא נתתי ממנו שלא החלפתיו אפילו בדבר טהור פירוש רבי עקיבא דורש ולא נתתי ממנו שלא עשיתי ממנו חליפין אפילו בדבר טהור הראוי לאכילה כענין ששנינו (מעשר שני פ"א מ"א) אין מוכרין אותו ואין מחליפין אותו ולא יאמר אדם לחבירו בירושלים הא לך יין ותן לי שמן ויהיה "למת" על דעתו מחובר למעלה לא אכלתי ממנו באוני למת שאין אנינות אלא למת וראיתי בירושלמי (מעשר שני פ"ב ה"א) רבי אליעזר בשם רבי סימאי אומר לא נתתי ממנו למת מה אנן קיימין אם להביא ארון ותכריכין דבר שאסור לחי לחי אסור כל שכן למת איזה דבר שמותר לחי ואסור למת זו סיכה גם זה לא ידעתי מהו שאם סך בשמן מעשר למת הרי בערו בטומאה וכבר התודה עליו "לא בערתי ממנו בטמא" ובגמרא בפרק הערל (יבמות עד) אמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי סימאי מנין למעשר שני שנטמא שמותר לסוכו שנאמר ולא נתתי ממנו למת למת הוא דלא נתתי הא לחי דומיא דמת נתתי איזהו דבר ששוה בחיים ובמתים הוי אומר זו סיכה ושם הקשו ואימא ליקח לו ארון ותכריכין ופירושו שיהיה מותר בחי ליקח לו חלוק כשנטמא כיון דלא קרינא ביה ואכלת שם לפני ה' אלהיך ופירקו "ממנו" מגופו נשאר עכשיו כי הוידוי ב"לא נתתי ממנו למת" מחובר עם "לא בערתי ממנו בטמא" יתודה עליו שלא אכל ממנו טמא ולא נתן מן הטמא למת לסוך אותו אבל במשנה (מעשר שני פ"ה מי"ב) שנינו כדברי רבי אליעזר לא נתתי ממנו למת לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת לא נתתיו לאוננים אחרים ומשמעות זה שהם דורשים בו שלא נתנו למת לא לגופו של מת בארון ותכריכין ולא לאוננים שלו שהוא מתודה על אנינות שלו ושל אחרים ומפני אנינות של אחרים יתודה על הארון והתכריכין אע"פ שאפילו לחי אסור (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ולא נתתי. ב'. דין. ואידך ולא נתתי לחטוא חכי. זה הוא שדרשו בספרי לא שכחתי מלהזכיר שמך עליו ומלברכך. פי' בדבורי לא חטאתי בו: למת. ב'. דין. ואידך על תבכו למת ואל תנודו לו. כלו' לא נתתי ממנו לצורך מת, לא למבכות, ולא למקוננות: (בעל הטורים)


{טו}  הַשְׁקִ֩יפָה֩ מִמְּע֨וֹן קָדְשְׁךָ֜ מִן-הַשָּׁמַ֗יִם וּבָרֵ֤ךְ אֶֽת-עַמְּךָ֙ אֶת-יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֵת֙ הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תָּה לָ֑נוּ כַּֽאֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּ֨עְתָּ֙ לַֽאֲבֹתֵ֔ינוּ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ: (ס)

 אונקלוס  אִסְתְּכִי מִמְדוֹר קוּדְשָׁךְ מִן שְׁמַיָא וּבָרֵךְ יָת עַמָךְ יָת יִשְׂרָאֵל וְיָת אַרְעָא דִי יְהַבְתְּ לָנָא כְּמָא דִי קַיֶמְתָּא לַאֲבָהָתָנָא אֲרַע עָבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אוֹדִיק מִמְדוֹר בֵּית שְׁכִינַת קוּדְשָׁךְ מִן שְׁמַיָא וּבְרִיךְ יַת עַמָךְ יַת יִשְרָאֵל וְיַת אַרְעָא דִיהַבְתְּ לָנָא הֵיכְמָא דְקַיְימִית לְאַבְהָתָנָא אַרְעָא דְפֵירָהָא שְׁמֵינִין כַּחֲלָב וְחַלְיָין כִּדְבָשׁ: (תרגום יונתן)

 רש"י  השקיפה ממעון קדשך. עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שעליך (ע) לעשות (ספרי שג.), שאמרת אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם (ויקרא כו, ד.): אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבותינו. לתת לנו, וקיימת (פ) ארץ זבת חלב ודבש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דאל"כ מה מקום לתפלה זו לכאן אלא מכיון שעשינו כו' ראוי לך לעשו' מה שהבטחתנו אבל עכ"פ תפלה הוא ולא כמ"ש הרא"ם ודב"ט: (פ) ר"ל במה שמוסיף מלת לתת לנו כו' שבשבועה לא הוזכר ארץ זבת חלב ודבש וא"כ איך כתיב הכא כאשר נשבעת וגומר ל"פ לתת לנו כלומר כאשר נשבעת לתת לאבותינו וקיימת ההבטחה שהבטחת ליוצאי מצרים לתת להם ארץ זבת חלב ודבש יותר ממה שנשבעת לאבותינו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם ארץ זבת חלב ודבש. להיותה כן תמיד: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבתינו. לתת לנו וקיימת ארץ זבת חלב ודבש לשון רש"י ואם כן שיעור הכתוב ואת האדמה אשר נתת לנו ארץ זבת חלב ודבש כאשר נשבעת לאבותינו ור"א אמר כי טעמו להיותה כן תמיד כלומר וברך את האדמה אשר נתת לנו להיותה ארץ זבת חלב ודבש ואין צורך בכל זה כי בכלל הדבור או השבועה הנתינה אומר אדם לחברו "נשבעת לי שדה שלך" "אמרת לי מנה" וכן כאשר דבר ה' אלהי אבותיך לך ארץ זבת חלב ודבש (לעיל ו ג) וכבר פירשנו (שם) וכן ויתן לו בית ולחם אמר לו וארץ נתן לו (מלכים א יא יח) ולא יקשה בעיניך בכאן כי לא נזכר בשבועות האבות "ארץ זבת חלב ודבש" כי מאחר שהארץ ההיא בעת ההיא ארץ זבת חלב ודבש הנה נשבע להם בארץ זבת חלב ודבש או "לאבותינו" יוצאי מצרים שנאמר להם (שמות ג ח) אל ארץ זבת חלב ודבש כענין וירעו לנו מצרים ולאבותינו (במדבר כ טו) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  השקיפה. עולה בגימ' ת''ק. כלומר השקיפה ממהלך ת''ק שנה שמשמים לארץ. ותגין על הקו''ף, לומר בזכות אברהם שהוליד למאה שנה: וברך. ג'. דין. ואידך וברך את נחלתך. הואל וברך את בית עבדך. זהו שדורש בספרי וברך את עמך את ישראל. בבנים ובבנות. והיינו הואיל וברך את בית עבדך. ואת האדמה בטל ומטר. והיינו וברך את נחלתך: זבת חלב ודבש. וסמיך ליה: (בעל הטורים)

 אור החיים  השקיפה ממעון וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר ממעון וגו' מן השמים, ואם לכנות שם מקומו יתברך בלשון קדושה היה לו לומר על זה הדרך השקיפה ממעון וגו' השמים, ונראה שהכתוב יעיר סוד אחד והוא כי האדון ברוך הוא הכין ב' השפעות למעלה, א' השפעת הרוחניות שהם הנפשות הטהורות, ואחד השפעת הטוב לחיות הנבראים שהוא מזון לכל, ושנים אלו יקראו להם רבותינו ז''ל (זוה''ק) זיווג, שכל שיש בבחינת משפיע ובחינת נשפע יתכנו בשם זיווג, ואמרו המקובלים שמיום שנחרב הבית נפסק השפעת הנשמות ולא נשאר אלא השפעת חיות העולמות שהוא מוכרח לקיום העולמות, והוא אומרו השקיפה ממעון קדשך כנגד השפעת הנשמות, והשקפה זו היא עליונה במקום גבוה הנקרא קודש, וכבר גילו המקובלים (זוהר ח''ב קכ''א.) מה בין הדרגת קודש להדרגת קדוש כי קדוש למעלה והמשכיל יבין, וכנגד השפעת חיות העולמות אמר מן השמים זה זיווג למטה מהראשון, ואמר כנגד מאמר השקיפה וברך את עמך ופירשו רבותינו ז''ל (מע''ש פ''ה מי''ג) בבנים ובנות, וזה יצדיק פירושינו שעל זווג הנשמות הוא אומר, וכנגד מאמר את השמים אמר ואת האדמה שהיא ברכת המזון ונכון: (אור החיים)

 ספורנו  וברך את עמך ואת האדמה אשר נתת לנו. באותו האופן אשר נשבעת לאבותינו כשאמרת אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה ורחבה וכו': (ספורנו)

 כלי יקר  השקיפה ממעון קדשך וגו'. לפי שאמר למעלה עשיתי ככל אשר צויתני פירש"י שמחתי ושמחתי את אחרים ע"כ השקיפה ממעון כמו שאנו אומרים שהשמחה במעונו ומשם תחזור ותשמחנו. ובמס' חגיגה (יב:) אמרו מעון שבו כיתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה וחשות ביום מפני כבודן של ישראל שנאמר (תהלים מב.ט) יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי. ופירש רש"י יומם יצוה ה' חסדו יצוה למלאכים לשתוק כדי לעשות חסד לצריכים חסד והם התחתונים עכ"ל והנה קרוב לשמוע שהקב"ה עושה חסד זה בזכות החסד שהתחתונים עושים זה עם זה והמעשר הוא בכלל החסד, ע"כ אמר בזכות החסד שעשיתי במעשר זה עם הצריכים חסד השקיפה ממעון לעשות חסד לצריכים חסד, כי אותם שמים ששמו מעון מיוחד לזה ומיוחד לשמחה כי במקום שמחה יש שירה ולא במקום שאין שמחה, ועוד בזכות לא עברתי ממצותיך מלשון אין מעבירין על המצות שלא עברתי ממצוה להקדים המאוחר, כך השקיפה ממעון קדשך שלא להקדים המאוחר שהרי מחשבתן של ישראל קדמה לעולם והרי הם קדומים אפילו למלאכים ע"כ דין שלא יאמרו המלאכים שירה עד שיאמרו ישראל תחילה ביום ואח"כ המלאכים בלילה כמ"ש (דברים לג.כז) מעונה אלהי קדם. דהיינו אלהי ישראל הקדומים ומתחת הם המלאכים שנקראו זרועות עולם כי במעון ישראל קודמים כאמור. ורז"ל אמרו (תנחומא תשא יד) כל השקיפה לרעה חוץ ממתנת עניים המהפך רוגז לרחמנות, והוא בזכות מדת הרחמנות שבאדם שמהפך מדת אכזריות שבו לרחמנות כך הקב"ה מהפך רוגז לרחמנות. (כלי יקר)


{טז}   שלישי  הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ מְצַוְּךָ֧ לַעֲשׂ֛וֹת אֶת-הַֽחֻקִּ֥ים הָאֵ֖לֶּה וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִ֑ים וְשָֽׁמַרְתָּ֤ וְעָשִׂ֨יתָ֙ אוֹתָ֔ם בְּכָל-לְבָֽבְךָ֖ וּבְכָל-נַפְשֶֽׁךָ:

 אונקלוס  יוֹמָא הָדֵין יְיָ אֱלָהָךְ מְפַקְדָךְ לְמֶעְבַּד יָת קְיָמַיָא הָאִלֵין וְיָת דִינַיָא וְתִטַר וְתַעְבֵּד יָתְהוֹן בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ: (אונקלוס)

 יונתן  יוֹמָא דֵין יְיָ אֱלָהָכוֹן מְפַקֵיד לְכוֹן לְמֶעֱבַד יַת קְיָימַיָא הָאִלֵין וְיַת דִינַיָא וְתִטְרוּן וְתַעַבְדוּן יַתְהוֹן בְּכָל לִבְּכוֹן וּבְכָל נַפְשְׁכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  היום הזה ה' אלהיך מצוך. בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאילו בו ביום נצטוית עליהם: ושמרת ועשית אותם. בת קול מברכתו, (צ) הבאת בכורים היום תשנה לשנה הבאה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דק"ל בודאי להכי נסמכה פ' זו דהכא לפרשת ביכורים שיהא נמי הא דכתי בושמרת קאי אפרשת ביכורים ואיך נופל אפרשת ביכורים ושמרת ועשית אותם וגו' כיון שבפרשת ביכורים כתיב שכבר עשה המעשה שכבר הביא הביכורים כדמשמע מהשקיפה ממעון קדשך וגו' ל"פ בת קול מברכתו כו'. הרא"ם. ול"נ דק"ל דאם הקרא כפשוטו ל"ל דכתיב היום הזה כו' הא כבר הזהיר על זה בפרשת והיה אם שמוע ובפרשת ואהבת אלא ע"כ צ"ל דכל הענין קאי על הבא' ביכורים וא"כ האי דכתיב ושמרת ועשית על מה קאי ואיך נתקשר ודבוק עם את ה' האמרת כו' אלא ע"כ ברכה שבת קול מברכת אותו כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  היום הזה. אלה דברי משה: ושמרת. בלבך: ועשית אותם. בארץ: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות. הנה השלים משה לבאר את התורה ולחדש כל המצות אשר צוה אותו השם לחדש להם ולכך אמר היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים כי כבר השלמתי לך הכל והזכיר ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך והלב והנפש כבר פירשתים (לעיל ו ה) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות. רמז למה שנאמר ויתן להם ארצות גוים, בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו: בכל לבבך ובכל נפשך. וסמיך ליה את ה' האמרת. דבכל לבבך ובכל נפשך היינו ק''ש, דכתיב ביה בכל לבבך ובכל נפשך. והיינו דאמרינן אתם עשיתוני חטיבה אחת בארץ, היינו ק''ש: (בעל הטורים)

 אור החיים  היום הזה וגו'. וכי היום הוא מצוה והלא כבר צוה בהר סיני, ורש''י ז''ל פירוש בכל יום יהיו בעיניך חדשים. ונראה שכונת הכתוב היא על זה הדרך לפי שכל התורה צוה אותה ה' בהר סיני בין דברים שיש בהם קום עשה באותו זמן בין דברים שאינם בקום עשה אלא לאחר זמן כאותם האמורים בפרשה זאת בכורים ומעשרות שאינם נוהגים אלא בארץ, וצוה ה' אותם הגם שלא היה זמנם מטעם כדי ללמוד אותם ולקבל שכר על קבלתם, ואמר להם משה כי הן היום מצוה אותם לעשות החוקים האלה שהם בכורים ומעשרות שעד היום נצטוו ללמוד דיניהם לבד והיום הזה מצוה אותם לעשות כי הגיעו לארץ, ותיבת היום לאו דוקא אלא זכר זמן המוכן בשם היום הזה: (אור החיים)

 ספורנו  היום הזה. שאתה נכנס עמו לברית. הנה ענין הברית הוא שהאל ית' מצוך לעשות את החוקים והמשפטים לטוב לך ואתה מקבל עליך לשמרם: בכל לבבך. שתכיר בלי שום ספק שראוי לעשות רצונו: ובכל נפשך. שלא יניא אותך כח מתאוה בהיותך מכיר מעלת מי שצוה ותועלת מצותיו ובזה: (ספורנו)

 כלי יקר  היום הזה ה' אלהיך מצוך וגו'. אחר שפיך ענה בך כי לה' תבל ומלואה ומידו ית' נתן לך הכל מעתה תקבל עליך לשמור מצות ה'. את ה' האמרת היום וגו' וה' האמירך היום וגו'. כי אתה האמרת אותו בהגדות אלו שבבכורים ומעשר ואמרת שמעתי בקול ה'. ולעומת זה גם ה' האמירך להשקיף ממעון קדשו מן השמים ולברך אותך ביתר שאת על כל העמים, אע"פ שכל השקפה לרעה מ"מ אצלך ישתנה הענין כדבר סגולה שאין בו טעם זהו שאמר וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה. וי"א שגם השקפה זו לרעה ור"ל השקיפה על האומות המכעיסים אותך ותן אותם כופר על עמך ישראל לכך לא נאמר השקיפה לברך אלא וברך הוא מילתא באפי נפשיה, ועל פי דרך זה שפיר קאמר וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה וגו', ולתתך עליון על כל הגוים, כי דבר זה מבואר בהשקיפה אשר בו האמירנו ה'. וגם אם האמרת והאמירך לשון חטיבה (ברכות ו.) מ"מ הוא מבואר ע"ז הדרך ומדקאמר בשניהם לשון היום ש"מ שקאי אפרשה שלמעלה של בכורים ומעשר כי בהם מבוארים שני האמרות אלו. (כלי יקר)


{יז}  אֶת-יְהֹוָ֥ה הֶֽאֱמַ֖רְתָּ הַיּ֑וֹם לִהְיוֹת֩ לְךָ֙ לֵֽאלֹהִ֜ים וְלָלֶ֣כֶת בִּדְרָכָ֗יו וְלִשְׁמֹ֨ר חֻקָּ֧יו וּמִצְוֹתָ֛יו וּמִשְׁפָּטָ֖יו וְלִשְׁמֹ֥עַ בְּקֹלֽוֹ:

 אונקלוס  יָת יְיָ חֲטַּבְתָּ יוֹמָא דֵין לְמֶהֱוֵי לָךְ לֶאֱלָהּ וְלִמְהַךְ בְּאָרְחָן דְתָקְנָן קֳדָמוֹהִי וּלְמִטַר קְיָמוֹהִי וּפִקוּדוֹהִי וְדִינוֹהִי וּלְקַבָּלָא לְמֵימְרֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  יַת יְיָ חֲטַבְתּוּן חֲטִיבָא חֲדָא בְּעַלְמָא יוֹמָנָא דְהָכִין כְּתִיב שְׁמַע יִשְרָאֵל יְיָ אֱלָהָנָא יְיָ חָד מְטוֹל לְמֶהֱוֵי לָךְ לֵאלָהָא וְלִמְהַךְ בְּאָרְחָן דְתַקְנָן קֳדָמוֹי וּלְמִנְטוֹר קְיָימוֹי וּפִקוּדוֹי וְדִינוֹי וְלִמְקַבְּלָא לְמֵימְרֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  האמרת והאמירך. אין להם עד מוכיח במקרא, ולי נראה שהוא לשון הפרשה והבדלה, הבדלתיו לך (ק) מאלהי הנכר להיות לך לאלהים, והוא הפרישך אליו (ר) מעמי הארץ להיות לו לעם סגולה, ומצאתי להם עד, והוא לשון (ש) תפארת, כמו יתאמרו כל פועלי און (תהלים צד, ד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) זהו ופי' של האמרת היום וגו': (ר) זהו פי' של וה' האמירך וגומר: (ש) האמרת שבחת כמו יתאמרו כל פועלי און ישתבחו שדרכן צלחה (רש"י חגיגה ד"ג): (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  האמרת. מלשון גדולה וקרוב מגזרת בראש אמיר ויאמר רבי יהודה הלוי הספרדי נ''ע כי המלה מגזרת ויאמר והטעם כי עשית הישר עד שיאמר שהוא יהי' אלהיך גם הוא עוש' לך עד שאמרת שתהי' לו לעם סגולה ויפה פירש והנה תהיה מלת האמרת פעל יוצא לשנים פעולים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם את ה' האמרת היום. כיון שקבלתם עליכם כל התורה בפירושיה ובדקדוקיה ובחדושיה הנה גדלתם השם ורוממתם אותו שיהיה הוא לבדו לכם לאלהים לא תודו באל אחר כלל

"וללכת בדרכיו" - שתעשו הטוב והישר ותגמלו חסד איש את רעהו ולשמר חקיו ומצותיו ומשפטיו יזכיר בפרט החוקים והמשפטים כאשר פירשתי (לעיל ד ה) ויכלול במצותיו כל המצות מצות עשה ולא תעשה ולשמע בקלו ככל אשר יצוה לכם משאר המעשים על ידי או על יד שאר הנביאים כאשר פירשתי (לעיל יג ה) ויתכן שיהו "מצותיו" מצות עשה ו"לשמוע בקולו" המניעות כלומר מצות לא תעשה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  את ה' האמרת היום. גימ' זה בקריאת שמע: את ה' האמרת. כאן רמז ו' סדרים. להיות לך לאלהים, זה סדר זרעים. שמתחיל בק''ש. ועוד שיש בו תרומות ומעשרות שהם יראת השם. דברים שבינינו לבין השם. וללכת בדרכיו, זה סדר מועד. דכתיב אם תשיב משבת רגלך. ולשמור חקיו, זה סדר נשים. שמדבר בעריות שנא' בהם ושמרתם את חקותי. ומצותיו, זה סדר קדשים. שמדבר בקרבנות דכתיב בהו אלה המצות. ומשפטיו, זה סדר נזיקין. ולשמוע בקולו, זה סדר טהרות. דכתיב ביה אמרות ה' אמרות טהורות. וכנגדם אמר ו' דברים. להיות לו לעם סגולה, ולתתך עליון. לתהלה. ולשם. ולתפארת. ולהיותך עם קדוש: (בעל הטורים)

 אור החיים  את ה' האמרת היום להיות וגו'. אומרו היום יתבאר על דרך אומרם ז''ל (כתובות ק''י:) כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה ע''כ, והוא אומרו את ה' האמרת היום דוקא פירוש כיון שהיו בארץ המקודשת, והגם שעדיין היו בארץ סיחון ועוג עם כל זה כבר כתבנו שהיא מקודשת כיון שנכבשה כבוש רבים על פי נביא, וכמו שהוכחנו בפרשת מטות (ל''ב ג') ומעתה אין מקומה נחשב חוצה לארץ ולזה האמירו ה' להיות להם לאלהים, והוא אומרו להיות לך לאלהים:

עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (זוהר ח''א ק''ח:) ששאר הארצות נמסרו ביד שרי מעלה מה שאין כן ארץ ישראל אין עליה שופט מבלעדי ה', והוא אומרו את ה' האמרת היום בכניסתך לארץ להיות לך לאלהים על דרך אומרו (תהלים י''ז) מלפניך משפטי יצא ולא יבא משפטינו לפני שר ושופט:

עוד נתכוין לומר כי יאמירו ה' הגם כי יביאם במשפט לתת לאיש כדרכיו וכמעשיו הרעים, והוא אומרו את ה' האמרת וגו' להיות לך לאלהים, וידוע כי אלהים הוא מדת הדין אף על פי כן יאמיר ה' ויברך על הרעה מעין הטובה:

ואומרו וללכת בדרכיו, פירוש הגם שלא צוה ה' ללכת בהם אף על פי כן כשיכירו בהם שהם דרכי ה' כל אשר הוא עושה יעשו כן בני ישראל, כגון ביקור חולים קבורת מתים וכדומה שמצינו לה' עושה אותם ילכו גם הם בדרכיו, חקיו הם מצות שאין בהם טעם, מצותיו הם מצות שהשכל גם כן מסכים עליהם, משפטיו הם דינים שמסר לשפוט בין איש ובין רעהו, ולשמוע בקולו זה תלמוד תורה, ודקדק לומר בקולו על דרך אומרם ז''ל (במד''ר פ' י''ד) וז''ל מנין לשומע מפי קטן וכו' כשומע מפי הגבורה דכתיב (לעיל ט''ו ה') אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך, וטעם שצוה על עסק התורה באחרונה, להעיר שהגם שהשיג אדם לדעת כל האמור וקיימו אף על פי כן לא יאמר מה לי ללמוד תורה אם לדעת מה יעשה ישראל הנה ידעתי וקיימתי כל דברי ה' אלא אף על פי כן חייב הכתוב תלמוד תורה, והוא אומרו אחר כל מה שחייב לעשות ולשמוע בקולו כי מצות תלמוד תורה היא מצוה בפני עצמה שאין זמן ליפטר ממנה עד יום מותו דכתיב (במדבד י''ט י''ד) זאת התורה אדם כי ימות באהל: (אור החיים)

 ספורנו  את ה' האמרת היום. כשקבלת עליך להכנס בברית בשבועת האלה אשר בה אבדן כל טוב גשמי אם תעבור עליו האמרת ודוממת את האל ית' בזה שיהיה יותר נכבד אצלך קיום רצונו מכל טוב גשמי: להיות לך לאלהים. שיהא הוא אצלך הנבדל הנכבד מכל העצמים הנבדלים וממנו כל הנהגת וקיום עניניך בלי שום אמצעי כראוי לנצחי באופן שראוי לך לעבוד ולהכנע לו לבדו כראוי לעליון ומנהיגך ולהתפלל אליו בהיותו הוא לבדו מנהיגך: וללכת בדרכיו. להדמות לנכבד מכל שאר הנמצאים: ולשמוע בקולו. כראוי לעבדיו: (ספורנו)

 דעת זקנים  את ה' האמרת היום וה' האמירך. אתמר בפ"ק דברכות אמר הקב"ה אתם חטבתם אותי חטיבה אחת בעולם שאתם אומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ד"א האמרת לשון תמורה וחלוף כלומר בשביל ה' החלפת כל האלהות ובחרת בהקב"ה וה' האמירך החליף כל האומות שבעולם ובחר בך להיותך לו לעם סגולה ודומה לו יתאמרו כל פועלי און שמחליפין דבריהם ואינם עומדים בדבורם. ד"א לשון אמיר וענף שהוא לשון גבהות כדכתיב שנים שלשה גרגרים בראש אמיר וכאן את ה' האמרת הגבהת על כל אלהים וה' האמירך הגביהך על כל האומות וכן יתאמרו כל פועלי און שמגביהין עצמן מרוב גסות שבהן ושמעתי שבתרגום ירושלמי אתה האמרת המלכת שכן בלשון ערבי קורין למלך אמיר: (דעת זקנים)


{יח}  וַֽיהֹוָ֞ה הֶֽאֱמִֽירְךָ֣ הַיּ֗וֹם לִהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר-לָ֑ךְ וְלִשְׁמֹ֖ר כָּל-מִצְוֹתָֽיו:

 אונקלוס  וַיְיָ חָטְבָךְ יוֹמָא דֵין לְמֶהֱוֵי לֵהּ לְעַם חַבִּיב כְּמָא דִי מַלִיל לָךְ וּלְמִטַר כָּל פִּקוּדוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וּמֵימְרָא דַיְיָ חֲטִיב יַתְכוֹן חֲטִיבָא חֲדָא בְּעַלְמָא יוֹמָנָא דְהָכִין כְּתִיב מַאן כְּוַות עַמְךָ יִשְרָאֵל עַם יְחִידָאֵי בְּאַרְעָא מְטוֹל לְמֶהֱוֵי לֵיהּ לְעַם חָבִיב הֵיכְמָא דְמַלֵיל לְכוֹן וּלְמִנְטַר כָּל פִּקוּדוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  כאשר דבר לך. והייתם לי סגולה (שמות יט, ה.): (רש"י)

 הרמב"ן  ואמר וה' האמירך היום. כי היום הזה לכם כיום סיני והשם רומם וגדל אתכם בקבול התורה שתהיו לו לעם סגולה מכל העמים ולשמר כל מצותיו כי לכם לבדכם יתן תורתו ויצוה אתכם בכל המצות הרצויות לפניו לא לעם אחר כענין שכתוב (תהלים קמז יט כ) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי (הרמב"ן)

 אור החיים  וה' האמירך וגו'. אומרו להיות לו לעם סגולה, שהגם שתבא אומה אחרת ותטיב מעשיה ותשתדל להדבק בשכינה לא ישיגו מדרגת ישראל, ובחינה זו תקרא סגולה וזו היא גדולתם, ואומרו כאשר דבר לך, במעשה הר סיני דכתיב (שמות י''ט ה') והייתם לי סגולה מכל העמים:

או ירצה שהגם שיהיה זמן שיכעיסו ישראל את הבורא אף על פי כן לא ימיר אותם באומה אחרת, ואומרו כאשר דבר כאומרם ז''ל (ברכות ז') בפסוק (שמות ל''ג ט''ז) ונפלינו אני ועמך, שבקש משה מה' שלא ישרה שכינתו על האומות, ופירשנוהו במקומו (חפץ ה') שהכוונה היא הגם שתכשיר מעשיה אומה מאומות וישראל עוברי רצונו והסכים ה' ודבר לעשות כדברי משה:

ולשמור כל מצותיו. יש להעיר בדבר הלא דבר זה הוא מתנאי הכבוד שרשם במעשה ישראל לה' כמו שכתוב בפסוק את ה' האמרת ומה מקום להזכירו בדברים שמה' לישראל:

ואולי כי תפארת ישראל היא מה שהעלה ורומם אותם בתת להם כל המצות, מה שלא עשה כן לראשונים שהגם שנתן מצותיו יתברך לאדם ולנח ולהאבות לא נתן אלא ב' ג' גרגרים אבל לישראל נתן שמירת כל מצותיו יתברך, ויש לך לדעת כי כל המצות אינם אלא שמירה מהתיעוב ומלכלוך הנפש ובהשלמת שמירת המצות יהיה האדם שלם מכל מום ומכל לכלוך:

ב') ירצה כי ה' יחזק זרועות לשמור כל המצות, כי לא הכל זוכים לדבר זה הגם שיחפצו לשמור לא יזדמן לידם, ואם יזדמן לא תשיג ידם, ואם תשיג לחלק מהמצות לא תשיג לכל המצות, ואמר כאן כי ה' האמירם לשמור כל מצותיו:

ג') ירצה על דרך אומרו (קהלת ח') שומר מצוה לא ידע דבר רע, ואמרו ז''ל (פסחים ח:) שלוחי מצוה אינם ניזוקין, והוא מאמר הכתוב כאן ולשמור פירוש ה' ישמור כל מצותיו לבל יצא מהם דבר תקלה:

ד') ירצה להעירם בדבר שלא השיגו משה עצמו ע''ה הגם היותו בכלל עם סגולה, והוא על דרך אומרם ז''ל (סוטה י''ד.) בענין תפלת משה ליכנס לארץ וכי לאכול מפירותיה וגו' אלא אמר משה יש הרבה מצות שתלויות בארץ וכו' ע''כ, והוא מה שנתכוון לומר להם ראו מעלתכם שה' האמיר אתכם וגו' ולשמור כל מצותיו, ולזה דקדק לומר האמירך היום פירוש בזמן זה שאתה באים אל הארץ ושם תשמרו כל המצות, וזו מעלה שלא השיגה אפילו משה:

והנה תמצא ו' מעלות בפסוק את ה' האמרת, א' להיות לך לאלהים, ב' ללכת בדרכיו, ג' לשמור חקיו, ד' ומצותיו, ה' ומשפטיו, ו' ולשמוע בקולו, כנגדם אמר ה' שש מעלות לכנסת ישראל, א' להיות לו לעם סגולה זה כנגד להיות לך לאלהים, ב' ולשמור כל מצותיו זה כנגד ללכת בדרכיו, ג' ד' וה' ולתתך עליון וגו' לתהלה ולשם לתפארת הם כנגד שמירת חקיו ומצותיו ומשפטיו, ו' ולהיותך עם קדוש לה' זה כנגד ולשמוע בקולו כי על ידי עסק התורה יתייחס להם שם זה של קדוש, ואומרו כאשר דבר דכתיב (שמות י''ט ו') ואתם תהיו לי וגו' וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל: (אור החיים)

 ספורנו  וה' האמירך היום. במה שהוא נכנס בברית עמך נתן לך מעלה בזה: להיות לו לעם סגולה. כדי שישיג בכם מה שחפץ להשיג מן המין האנושי: ולשמור כל מצותיו. ונתן לך ג''כ מעלה במה שבחר בך לשמור כל מצותיו אשר בם תמצא חן בעיניו: (ספורנו)


{יט}  וּלְתִתְּךָ֣ עֶלְי֗וֹן עַ֤ל כָּל-הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה לִתְהִלָּ֖ה וּלְשֵׁ֣ם וּלְתִפְאָ֑רֶת וְלִֽהְיֹֽתְךָ֧ עַם-קָד֛שׁ לַֽיהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר: (פ)

 אונקלוס  וּלְמִתְּנָךְ עִלָאָה עַל כָּל עַמְמַיָא דִי עֲבַד לְתֻשְׁבָּחָא וּלְשׁוּם וְלִרְבוּ וּלְמֶהֱוָךְ עַם קַדִישׁ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ כְּמָא דִי מַלִיל: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּלְמַנָאָה יַתְכוֹן רָמִין וְגֵיוְתָנִין עַל כָּל עַמְמַיָא דְעָבַד לִרְבוּ וּלְשׁוּם דִיקַר וּלְשִׁיבְהוֹרָא מְטוּל לְמֶהֱוֵי עַם קַדִישׁ קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן הֵיכְמָא דְמַלֵיל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולהיותך עם קדוש כאשר דבר. והייתם לי קדושים (ויקרא כ, כו.): (רש"י)

 אבן עזרא  ולתתך עליון. זה הוא שכר האמיר': (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה. שיהללוך כל עמי הארץ בהיות ה' קרוב בכל קראך אליו ולשם שיצא לך שם בגוים בהדרו אשר שם עליך כי אתה נעלה על כלם ולתפארת כי תתפאר עליהם לעשות בהם כל אשר תחפוץ תגזור אומר ויקם לך כענין פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי (שופטים ז ב) ולהיותך עם קדוש לדבקה בו בסוף ועל דרך האמת לתהלה כי אלהי ישראל הוא תהלתך ושמו הגדול הוא אלהיך ובזה תפארתך כענין שנאמר כי תפארת עוזמו אתה (תהלים פט יח) תפארת ישראל (איכה ב א) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ולתתו עליון. רמז לטוטפות דקוב''ה דכתיב ביה אשריך ישראל: לתהלה ולשם ולתפארת. כלומר מה שישראל משבחים ומהללים לשם, הוא להם לתפארת. והיינו דאמרינן עתיד הקב''ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק. שאותה עטרה שמעטרים להקב''ה בתפלתם מחזירה להם. אבל מי ששח שיחת חולין בבהכ''נ מקיפין לו כל גופו בקוצים. לכך שיר השירים לית. וכנגדו כקול הסירים: אשר עשה. בגימט' שבעים אומות: ולהיתך. חסר ו'. שאין הוויית קדושתן ניכרת כל כך בעה''ז: קדש. חסר וי''ו. לו' קדש עצמך מעט למטה ויקדשו אותך למעלה. וכן ו''פ קדוש ישראל בקרייה: ולהיותך עם קדוש. וסמיך ליה: (בעל הטורים)

 ספורנו  ולתתך עליון. להבין ולהורות באמרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים: לתהלה ולשם ולתפארת. לאל ית' כאמרו ישראל אשר בך אתפאר: ולהיותך עם קדוש. נצחי לחיי ע''ה: כאשר דבר. באמרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש: (ספורנו)

דברים פרק-כז

{א}   רביעי  וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ וְזִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת-הָעָ֖ם לֵאמֹ֑ר שָׁמֹר֙ אֶת-כָּל-הַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם:

 אונקלוס  וּפַקִיד מֹשֶׁה וְסָבֵי יִשְׂרָאֵל יָת עַמָא לְמֵימָר טַר יָת כָּל תַּפְקֶדְתָּא דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וּפַקֵיד משֶׁה וְסָבֵי יִשְרָאֵל יַת עַמָא לְמֵימָר טוּרוּ יַת כָּל תַּפְקֵידְתָּא דַאֲנָא מְפַקֵיד לְכוֹן יוֹמָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  שמור את כל המצוה. לשון הווה, (ת) גרדנ"ט בלע"ז (בעאבאכטענד): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) פי' הווה שומר המצוה הזאת תמיד לא ל' ציווי ד"כ היה לינקד השי"ן בשו"א ואין לפרשו שהוא מקור דאם כן שמור תשמור מבע"ל כמו שפתוח תפתח נתון תתן. רא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויצו משה. בצווי השם: וזקני ישראל. אמר כן להקל וכן רבים וכבר הזכרתים: שמור את כל המצוה. ומה היא והקמות לך אבנים גדולו' להכיל התורה ויאמר הגאון ז''ל כי כתוב עליהם מספר המצות כמו הכתובות בהלכות גדולות בענין אזהרות ויפה אמר: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם ויצו משה וזקני ישראל. כי אחרי שהשלים משה דבריו צוה לזקנים שידברו גם הם עמו ויזהירו בעם לשמור כל המצות כי כל עם הולך בעצת זקניו וכתיב אשר אנכי מצוה אתכם ולא "אנחנו" כי עיקר הדיבור למשה והזקנים ירימו קולם לאמר לעם שמעו והאזינו ועשו וכן וידבר משה והכהנים הלוים אל כל ישראל וגו' (פסוק ט) כי אמרו הכהנים לעם הסכת ושמע ישראל ומשה אמר היום הזה נהיית לעם אבל ר"א אמר כי שמור את כל המצוה מצות האבנים אשר יזכיר ואיננו נכון (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ויצו משה. אזהרה לב''ד שיעשוך לקדש עצמך: (בעל הטורים)

 אור החיים   ויצו משה וזקני ישראל. טעם זכרון זקני ישראל כאן, נתכוון משה בזה מה שאמרו רבותינו ז''ל (ברכות י''ט:) שבמקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב דכתיב (משלי כ''א ל') אין חכמה וגו' לנגד ה', והוא אומרו ויצו משה ולפניו שהוא רבן של ישראל עשה שגם הזקנים יצוו ויזהירו על הדבר לאמר שמור וגו', דקדק לומר שמור להעיר כי בדבר זה שהוא מצות לא תעשה (מכות י''ג:) הוא שאמרו אין חולקין כבוד לרב כידוע: (אור החיים)

 ספורנו  ויצו משה וזקני ישראל. שתף עמו הזקנים מפני שהם יהיו במעמד בעברם הירדן: (ספורנו)


{ב}  וְהָיָ֗ה בַּיּוֹם֘ אֲשֶׁ֣ר תַּֽעַבְר֣וּ אֶת-הַיַּרְדֵּן֒ אֶל-הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ וַֽהֲקֵמֹתָ֤ לְךָ֙ אֲבָנִ֣ים גְּדֹל֔וֹת וְשַׂדְתָּ֥ אֹתָ֖ם בַּשִּֽׂיד:

 אונקלוס  וִיהֵי בְּיוֹמָא דִי תַעְבְּרוּן יָת יַרְדְנָא לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ וּתְקִים לָךְ אַבְנִין רַבְרְבִין וּתְסוּד יָתְהוֹן בְּסִידָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי בְּיוֹמָא דְתַעַבְרוּן יַת יוֹרְדְנָא לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהִיב לְכוֹן וּתְקוּמוּן לְכוֹן אַבְנִין רַבְרְבִין וּתְשׁוּעוּן יַתְהוֹן בְּגִירָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והקמות לך. בירדן, ואחר כך תוציאו משם אחרות ותבנו מהן מזבח בהר עיבל, נמצאת אתה אומר שלשה מיני אבנים היו, (א) שנים עשר בירדן, וכנגדן בגלגל, וכנגדן בהר עיבל, כדאיתא במסכת סוטה (דף לה:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) מן המקראות דהכא לא מוכח מידי אלא מן המקראות שביהושע מוכח הכל דביהושע כתיב שנים עשר אבנים הקימו בירדן במקום כפות רגלי הכהנים ושנים עשר אבנים הקימו בגלגל במלון ראשון של א"י ועל אותם אבנים כתב מתחלה בהר עיבל כל התורה ומשום דכתיב ביהושע שני מיני אבנים דהיינו ירדן וגלגל מש"ה נקט רש"י תחלה שני מקומות אלו אע"פ שמתחלה הקימו אותן בהר עיבל כיון שקלפו אותן ולקחו והקימו אותם בגלגל מ"ה נקטינהו בהדדי וע"ז כתב רש"י כדאיתא במסכת סוטה דהתם מביא הקרא דספר יהושע וג' מיני אבנים שכתב רש"י ר"ל ג' מינינ מקומות ובזה יתורצו קושיות הרא"ם שהקש' על רש"י ז"ל ממסכת סוטה פרק אלו נאמרין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם בשיד. שיעמדו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  והקמת לך. ב' במסור'. והקמת לך אבנים גדולות. והקמת את המשכן. לומר ששקולה להם הקמת אלו האבנים כהקמת המשכן: (בעל הטורים)


{ג}  וְכָֽתַבְתָּ֣ עֲלֵיהֶ֗ן אֶת-כָּל-דִּבְרֵ֛י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את בְּעָבְרֶ֑ךָ לְמַ֡עַן אֲשֶׁר֩ תָּבֹ֨א אֶל-הָאָ֜רֶץ אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֣יךָ | נֹתֵ֣ן לְךָ֗ אֶ֣רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵֽי-אֲבֹתֶ֖יךָ לָֽךְ:

 אונקלוס  וְתִכְתּוֹב עֲלֵיהוֹן יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא בְּמֶעְבְּרָךְ בְּדִיל דִי תֵעוּל לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַרְעָא עָבְדָא חֲלַב וּדְבַשׁ כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ אֱלָהָא דַאֲבָהָתָךְ לָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִכְתּוֹב עֲלֵיהוֹן יַת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא הֲדָא בְּמֶעֱבַרְכוֹן מִן בִּגְלַל דְתֵיעֲלוּן לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהִיב לְכוֹן אַרְעָא דְפֵירָהָא שְׁמֵינִין כַּחֲלָב וְעַבְדִין דְבַשׁ הֵיכְמָא דְמַלִיל אֱלָהָא דְאַבְהַתְכוֹן לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  למען. כי השם יעזרך אם החלות לשמור מצותיו וזאת המצוה הראשונה לביאתם לבנות להם מזבח חדש להודות לשם שהחלו להיותם בארץ: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת. אמר ר"א בשם הגאון שכתבו עליהם מנין המצות כמו הכתובות בהלכות גדולות כעין אזהרות וטעם "באר היטב" (פסוק ח) הכתיבה ורבותינו אמרו (סוטה לב) בשבעים לשון ומצינו בספר תאגי שהיתה כל התורה כתובה בהן מבראשית עד לעיני כל ישראל בתאגיה וזיוניה ומשם נעתקו התאגין בכל התורה ויתכן שהיו האבנים גדולות מאד או שהיה ממעשה הנסים

"למען אשר תבא אל הארץ" - אמר רבי אברהם כי השם יעזרך אם החלות לשמור מצותיו כי זאת היא המצוה הראשונה לביאתם לארץ ולפי דעתי "למען אשר תבא" רמז לכל דברי התורה יאמר שתכתוב על האבנים כל דברי התורה הזאת בעברך בירדן מיד למען אשר באת אל הארץ כי בעבור התורה באת שמה וכן למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית (לעיל ה יד טו) ינוח עבדך ואמתך כמוך למען תזכור כי עבד היית או טעמו תכתוב עליהם את כל דברי התורה הזאת להיות לך לזכרון למען אשר תבא אל הארץ ותכבוש אותה ותירש את כל העמים ההם בהיותך זוכר התורה ושומר כל מצותיה (הרמב"ן)

 אור החיים  למען אשר תבא. ראב''ע פירוש אם החלות לשמור מצותיו וזו מצוה ראשונה וכו', ורמב''ן פירש לרמוז אל התורה וכו', ואין הכתוב מתיישב לב' הפירושים, ויש להעיר עוד אומרו כאשר דבר ה' אלהי אבותיך לך שלא היה צריך לומר תיבת לך אחר שאמר אשר תבא אל הארץ כאשר וגומר הדבר מובן שאליהם הוא הדבר:

אכן כוונת הכתוב לפי שקדם מאמר משה לישראל כי ביאת הארץ לא בזכות ישראל כאומרו (לעיל ט, ה,) לא בצדקתך וגו' אלא ברשעת הגויים וגו' ולמען הקים וגומר, לזה בא דברו כאן כי באמצעות המעשה האמור בענין תהיה ביאתם לארץ בזכות עצמם, וגזירת הכתוב היא תיבת לך האמור לבסוף, וזה שיעור הכתוב למען אשר תבא פירוש תהיה ביאתך לארץ אשר ה' אלהיך נותן לך כאשר וגו' לך פירוש למען שאתה ראוי ולא תצטרך לזכות ברית אבות והבן: (אור החיים)


{ד}  וְהָיָה֘ בְּעָבְרְכֶ֣ם אֶת-הַיַּרְדֵּן֒ תָּקִ֜ימוּ אֶת-הָֽאֲבָנִ֣ים הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֜י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֛ם הַיּ֖וֹם בְּהַ֣ר עֵיבָ֑ל וְשַׂדְתָּ֥ אוֹתָ֖ם בַּשִּֽׂיד:

 אונקלוס  וִיהֵי בְּמֵעֲבָרְכוֹן יָת יַרְדְנָא תְּקִימוּן יָת אַבְנַיָא הָאִלֵין דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין בְּטּוּרָא דְעֵיבָל וּתְסוּד יָתְהוֹן בְּסִידָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי בִּזְמַן דְתַעַבְרוּן יַת יוֹרְדְנָא תְקִימוּן יַת אַבְנַיָא הָאִילֵין דַאֲנָא מְפַקֵיד יַתְכוֹן בְּטַוְורָא דְעֵיבָל וּתְשׁוּעוּן יַתְהוֹן בְּגִירָא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  תקימו. ב' במס'. תקימו את האבנים. ופסל ומצבה לא תקימו. כנגד מה שצויתי אתכם לא תקימו, אני מצוה אתכם תקימו את האבנים: (בעל הטורים)


{ה}  וּבָנִ֤יתָ שָּׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ מִזְבַּ֣ח אֲבָנִ֔ים לֹֽא-תָנִ֥יף עֲלֵיהֶ֖ם בַּרְזֶֽל:

 אונקלוס  וְתִבְנֵי תַמָן מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ מַדְבַּח אַבְנִין לָא תְרִים עֲלֵיהוֹן פַּרְזְלָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִבְנוּן תַּמָן מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן מַדְבַּח אַבְנִין לָא תְרִים עֲלֵיהוֹן פַּרְזְלָא: (תרגום יונתן)


{ו}  אֲבָנִ֤ים שְׁלֵמוֹת֙ תִּבְנֶ֔ה אֶת-מִזְבַּ֖ח יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְהַֽעֲלִ֤יתָ עָלָיו֙ עוֹלֹ֔ת לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶֽיךָ:

 אונקלוס  אַבְנִין שָׁלְמִין תִּבְנֵי יָת מַדְבְּחָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וְתַסֵק עֲלוֹהִי עֲלָוָן קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אַבְנִין שַׁלְמִין תִּבְנוּן יַת מַדְבְּחָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן וְתִסְקוּן עֲלוֹי עֲלַוָון קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)


{ז}  וְזָֽבַחְתָּ֥ שְׁלָמִ֖ים וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֑ם וְשָׂ֣מַחְתָּ֔ לִפְנֵ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ:

 אונקלוס  וְתִכּוֹס נִכְסַת קוּדְשִׁין וְתֵיכוּל תַּמָן וְתֶחֱדֵי קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִיכְסוּן נִכְסַת קוּדְשִׁין וְתֵיכְלוּן תַּמָן וְתֵיחֲדוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 ספורנו  ושמחת לפני ה' אלהיך. על שתכנס או עמו לברית בהר גריזים ובהר עיבל: (ספורנו)


{ח}  וְכָֽתַבְתָּ֣ עַל-הָֽאֲבָנִ֗ים אֶת-כָּל-דִּבְרֵ֛י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את בַּאֵ֥ר הֵיטֵֽב: (ס)

 אונקלוס  וְתִכְתּוֹב עַל אַבְנַיָא יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא פָּרַשׁ יָאוּת: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְתִכְתְּבוּן עַל אַבְנַיָא יַת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא הֲדָא כְּתַב חָקִיק וּמְפָרַשׁ מִתְקְרֵי בְּחַד לִישָׁן וּמִיתַרְגֵם בְּשִׁבְעִין לִישָׁנִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  באר היטב. (ב) בשבעים לשון (שם לב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) ע"ל פ' דברים ושם פירשתי. (נח"י) והטעם שנכתב בע' ל' היינו כדאיתא במסכת סוטה (דף לה) שיוכלו האומות להעתיקה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  באר היטב. הכתיבה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  התורה הזאת באר היטב. בגימ' גם בשבעים לשונות. בפ' זו נעלם ס', לומר אף על פי שכתוב ביום אשר תעברו את הירדן, נתרחקו ס' מילין קודם שהקימו האבנים, כדאיתא בסוטה: (בעל הטורים)


{ט}  וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ וְהַכֹּֽהֲנִ֣ים הַֽלְוִיִּ֔ם אֶל כָּל-יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הַסְכֵּ֤ת | וּשְׁמַע֙ יִשְׂרָאֵ֔ל הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ נִהְיֵ֣יתָֽ לְעָ֔ם לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶֽיךָ:

 אונקלוס  וּמַלִיל מֹשֶׁה וְכָהֲנַיָא לֵוָאֵי לְכָל יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר אֲצֵית וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל יוֹמָא הָדֵין הֲוֵיתָא לְעַמָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל משֶׁה וְכַהֲנַיָא בְּנֵי לֵוִי עִם כָּל עַמָא לְמֵימָר צַיְיתוּ וּשְׁמָעוּ יִשְרָאֵל יוֹמָנָא הָדֵין אִתְבְּחַרְתּוּן לְמֶהֱוֵי עַמָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  הסכת. כתרגומו: היום הזה נהיית לעם. בכל יום יהיו בעיניך (ג) כאילו היום באת עמו בברית: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) פי' מדכתיב נהיית לעם לה' אלהיך ולא כתיב תהיה משמע שעל הברית הקודם קמיירי ומדכתיב היום הזה למדנו שרמז להם שבכל יום יהיו בעיניך כאלו היום באת כו' הרא"ם ול"נ דמהיום הזה דייק כמו גבי היום הזה ה' אלהיך מצוך דאין לו' כמשמעו שהרי באותו היום קבלו עליהם הברכות והקללות האמורות הר גריזים ובהר עיבל. דאי מש"ה נאמר היום הזה א"כ ה"ל להקדים ולומר ויצו משה את העם וגומר שהוא פרשת הקללות ואחר כך ה"ל למנקט פרשת היום הזה דאין שייך לומר הכא אין מוקדם ומאוחר בתורה כיון דהוא עיקר הטעם לפי שנאמר היום הזה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וידבר משה והכהנים הלוי. כאשר כתוב וזקני ישראל והעיקר משה: הסכת. פירושו לפי מקומו כי אין ריע לו: היום הזה נהיית לעם. שיכרות עמך ברית: (אבן עזרא)

 ספורנו  וידבר משה והכהנים הלוים. שתף עמו הכהנים להזהיר על העיון בתורה בהיות מוטל על הכהנים ללמד דעת את העם כאמרו יורו משפטיך ליעקב: הסכת. צייר במחשבתך כמו את סכות מלככם: ושמע. והתבונן: ושמעת בקול ה' אלהיך. כשתצייר זה ותבין תשמע בקולו בלי ספק: (ספורנו)


{י}  וְשָׁ֣מַעְתָּ֔ בְּק֖וֹל יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְעָשִׂ֤יתָ אֶת-מִצְוֹתָו֙ וְאֶת-חֻקָּ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם: (ס)

 אונקלוס  וּתְקַבֵּל לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וְתַעְבֵּד יָת פִּקוּדוֹהִי וְיָת קְיָמוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּתְקַבְּלוּן לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן וְתַעַבְדוּן יַת פִּקוּדוֹי וְיַת קְיָימוֹי דַאֲנָא מְפַקֵיד לְכוֹן יוֹמָא דֵין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ושמעת. היום בקולו. ועשית את מצותיו. לעתיד: וטעם הכהנים הלוים. כי הם האומרים ארור האיש. על הברכה בני הגבירות ועל הקללה בני השפחות ואם יחסרו שנים ובני לאה רבים ונלקחו הגדול והקטן: (אבן עזרא)


{יא}   חמישי  וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ אֶת-הָעָ֔ם בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וּפַקִיד מֹשֶׁה יָת עַמָא בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּפַקֵיד משֶׁה יַת עַמָא בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{יב}  אֵ֠לֶּה יַֽעַמְד֞וּ לְבָרֵ֤ךְ אֶת-הָעָם֙ עַל-הַ֣ר גְּרִזִּ֔ים בְּעָבְרְכֶ֖ם אֶת-הַיַּרְדֵּ֑ן שִׁמְעוֹן֙ וְלֵוִ֣י וִֽיהוּדָ֔ה וְיִשָּׂשׂכָ֖ר וְיוֹסֵ֥ף וּבִנְיָמִֽן:

 אונקלוס  אִלֵין יְקוּמוּן לְבָרָכָא יָת עַמָא עַל טוּרָא דִגְרִזִים בְּמֵעֲבָרְכוֹן יָת יַרְדְנָא שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִין: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין שִׁבְטַיָא יְקוּמוּן לְבָרְכָא יַת עַמָא עַל טַוְורָא דִגְרִיזִים בְּמֶעֱבַרְכוֹן יַת יוֹרְדְנָא שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וִישָשׁכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  לברך את העם. כדאיתא במסכת סוטה (דף לב.), ששה שבטים עלו לראש הר גרזים וששה לראש הר עיבל, והכהנים והלוים והארון למטה באמצע, הפכו לוים פניהם כלפי הר גרזים ופתחו בברכה, (ד) ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וגו', ואלו ואלו עונין אמן, חזרו והפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה, ואומרים ארור האיש אשר יעשה פסל וגו', וכן כולם עד ארור אשר לא יקים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) אף על גב דכתיב שמעון ולוי ויהודה וגומר משמע דאותן ששה שבטים היו מברכי' ולא שבט לוי לבד וי"ל מדכתי' ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל ובע"כ צ"ל על הקללה אצל הקללה ר"ל שהלוים הפכו פניהם להן ולכן נקראו אצל יותר מאותן שהיו עומדים על הר גריזים אף שהיו קרובים להן כמו אלו כיון שלא יתכן לפרש כמשמעו שאין שייך לומר אלה יעמדו על הקללה וכי יש ממשות בקללה שדורסין עליה ברגלים אלא בע"כ פירושו אצל הקללה כלומר אצל אותן המקללים א"כ ש"מ שהן עצמן אינן מקללין ממילא הא דכתיב אלה יעמדו לברך וגומר נמי הן עצמן אינן המברכים ועכשיו סברא הוא שהם שבט לוי מדכתיב וענו הלוים וגומר. וא"ת א"כ מאי זה דכתיב אלה יעמדו לברך את העם וגומר והרי משמע דהם עצמן היו המברכין. י"ל דה"פ אלה יעמדו אצל הלוים בשעה שעמדו הלוים לברך את העם על הר גריזים שמעון וגומר כ"ש בשם א' מהגדולים. ול"נ דהוכחתו מדכתיב וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל וגומר ש"מ דהלוים היו המקללין והוא הדין המברכין דהא קודם שאמרו ארור האיש היו אומרים ברוך האיש וא"ל דהא דכתיב וענו הלוים פירושו דענו הלוים תחל' כלומר שהם התחילו ואח"כ כל העם אחריהן דאם כן הכי הל"ל וענו הלוים וכל איש ישראל ואמרו וגו' ועוד מאי אל כל איש ישראל שהרי הם עצמן היו ג"כ מן המקללין אלא ע"כ שהלוים היו המברכין והמקללין והיו הופכים פניהם כדפירש רש"י ופי' דקרא דאלה יעמדו לברך את העם כאלו אמר אלה יעמדו על הר גרזים כשיבאו הלוים לברך את העם ומי הם העומדים על הר גרזים שמעון ולוי וגו'. וא"ת והרי כתיב ואלה יעמדו לברך את העם שמעון לוי ויהודה וגו' א"כ משמע שגם לוי היה עומד על הר גרזים כמו שאר שבטים ואיך פי' הוא ז"ל והכהנים והלוים והארון למטה באמצע כו'. וי"ל שני מיני לוים הם מהם הראוים לשירה דהיינו עד שיגיע לנ' שנים ושאינן ראוין לשירה דהיינו מס' ואילך ואותן הראויין לשירה עומדין למטה ואותן שאינן ראויין לשירה עומדין על ההר ברייתא פרק אלו נאמרין (דף לו): (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  גריזים. בגימ' הברכה יהיה בו: (בעל הטורים)

 כלי יקר  אלה יעמדו לברך את העם וגו'. ובקללות לא נאמר אלה יעמדו לקלל, לפי שהטובות באות מאת ה' בפועל אבל הקללות אינן באים כ"א מעצמם ע"י הסתרת פניו ית' כי מפי עליון לא תצא הרעות (איכה ג.לח) לכך נאמר ואלה יעמדו על הקללה ולא לקלל כ"א ליעד ביאת הקללות, והדבר בספק אם יבואו או לא כי מאחר שאינן באים כ"א בהסתרת פנים א"כ עדיין הדבר תלוי בהוראת המערכה.

ומה שנאמרו כל הארורים בפירוש ונשארו הברכות בדיוק ולא להפך, לפי שעיקר הברכה לעה"ב הנסתר ורק מפירותיהן יאכלו בעה"ז להיות להם הכנה שיוכלו לקיים המצות ע"י מציאות הברכות ע"כ הסתירם הכתוב. ועוד רמז בזה שברצות ה' דרכי איש אז יהפוך לו הקללה לברכה שאפילו הארורים יתהפכו לברכות ע"ד ארז"ל (מו"ק ט:) תזרע ולא תחצד כמבואר למעלה בפר' בא (י.י) בפסוק ראו כי רעה נגד פניכם. ועוד רמז שהברכה בכלל הארורים כי מאחר שהקללה היתה סבה שמיראתה בא לידי סור מרע ועשה טוב אם כן מפאת הקללות נמשכו הברכות.

ומה שבאו במספר י"א, לפי ששם של יה הוא מדת הדין שנאמר (תהלים קיח.יח) יסור יסרני יה, וכן (שם צד.יב) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה, וכן עזי וזמרת יה כמבואר פר' בשלח (טו.ב) ונמצא שוי"ו ה"א שבשם הגדול הוא מדה"ר וכן כתב רבינו בחיי על פסוק כי יד על כס יה (שמות יז.טז) ורצה הקב"ה לברא את העולם במה"ד היינו בשם של יה שנאמר (ישעיה כו.ד) כי ביה ה' צור עולמים. וראה שאינו מתקיים עד ששיתף גם ו"ה לי"ה וע"כ אמרו (ב"ב ט:) הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, לפי שעיקר שכרו בעה"ז הנגבל בשש קצוות כי שכרו ממגד שמים מעל, ומתהום רובצת תחת, ופרצת ימה, וקדמה, וגו'. אבל המפייסו בדיבור הרוחני שבו אז עיקר שכרו לעולם הנעלם בשם של ו"ה דהיינו י"א ברכות כי דווקא לעה"ב השם מלא ע"כ באו הברכות במספר י"א, וכן אפילו הארורים אין הקב"ה שולח בשטף חימה לאלתר כ"א ברחמים תחילה מעט מעט אולי ישובו כדרך שעשה לדור המבול שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה כך אפילו הקללות באים מצד הרחמים מעט מעט ע"כ באו ג"כ במספר י"א המורה על הרחמים, ומטעם זה כל התוכחות הן של תורת כהנים, הן שבפרשה זו, מתחילין בוי"ו ומסיימין בה"א להורות שאפילו ברוגז רחם יזכור.

ובסוטה (לז:) דרשו כל י"א אלו, על נואף ונואפת חוץ מן מטה משפט גר יתום ואלמנה פירש"י לא ידעתי לפרשו, ואני אומר שכך פירושו כי אם ינאף את אשת רעהו ותלד בן ממנו ובמותו יפסוק הדיין שהוא יורש עם שאר אחיו הקטנים הרי הוא גוזל היתום, וגם ממעט לאלמנה מחלקה. והראב"ע כתב שכל אלו דברים שבסתר וכן פירש בחזקוני, ולפי שאין יכולת ביד בית דין לעמוד כנגדם על כן החרימם בארור וזה דעת נכון והראיה עליו שלא הזכיר לשון סתר כ"א בע"ז שנאמר ושם בסתר ובמכה רעהו בסתר כי שנים אלו כוללים כל התורה והמצות כי כלם נכללו בשני סוגים אלו דהיינו בדברים שבין אדם למקום ב"ה, ובדברים שבין אדם לחבירו, ופרט י"א אלו לדבר בהוה כי בהם הדבר מצוי להסתירם והוא הדין בכל מצות התורה שחזר וכללם בארור אשר לא יקים את דברי התורה. ומה מאד מסכים לזה מה שדרשו אשר לא יקים זה הלומד תורה שלא לשמה והיינו דבר שבסתר שהוא לומד לשם יוהרא ואין כוונתו כדי לקיים המצות ומי יוכל לעמוד על דעתו ואפילו מהש"ר טעו בזה כארז"ל (ב"מ פה.) על מה אבדה הארץ דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכים ולא פירשוה עד שפרשה הקב"ה בעצמו ויאמר על עזבם תורתי וכו', כי בנגלה היו רואים אותם עסוקים בתורה אבל לא ידעו שלמדו שלא לשמה וכשבאו לידי מעשה עזבוה כמנהג רוב דורינו, ע"כ אמר אשר לא יקים את דברי התורה מה שהוא מדבר בפיו אינו מקיים ש"מ שהוא לומד שלא לשמה ואין לך סתר גדול מזה ע"כ החרימו בארור. (כלי יקר)


{יג}  וְאֵ֛לֶּה יַֽעַמְד֥וּ עַל-הַקְּלָלָ֖ה בְּהַ֣ר עֵיבָ֑ל רְאוּבֵן֙ גָּ֣ד וְאָשֵׁ֔ר וּזְבוּלֻ֖ן דָּ֥ן וְנַפְתָּלִֽי:

 אונקלוס  וְאִלֵין יְקוּמוּן עַל לְוָטַיָא בְּטוּרָא דְעֵיבָל רְאוּבֵן גָד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָן וְנַפְתָּלִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִלֵין שִׁבְטַיָא יְקוּמוּן עַל לְוָטַיָא בְּטַוְורָא דְעֵיבָל רְאוּבֵן גָד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָן וְנַפְתָּלִי: (תרגום יונתן)


{יד}  וְעָנ֣וּ הַֽלְוִיִּ֗ם וְאָֽמְר֛וּ אֶל-כָּל-אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵ֖ל ק֥וֹל רָֽם: (ס)

 אונקלוס  וִיתִיבוּן לֵוָאֵי וְיֵימְרוּן לְכָל אֱנַשׁ יִשְׂרָאֵל קָלָא רָמָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְיִכְרְזוּן לֵיוָאֵי וְיֵימְרוּן לְכָל אֵינַשׁ יִשְרָאֵל בְּקָלָא רָמָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וענו. כמו וענית ואמרת וחז''ל אמרו כי טעם לברך ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וכן הכל ועל דרך הפשט הברכה היא ברוך אתה בעיר והקללה הפך זה. והעד בספר יהושע. וטעם להזכיר אלה י''א עבירות בעבור שיוכל לעשותם בסתר והעד ושם בסתר כי אם יעשה בגלוי יומת וכן מכה רעהו בסתר והחל מהעיקר שהוא בינו ובין בוראו ואחר כן בינו ובין אבותיו כי מי ידע אם יקלה אותם: (אבן עזרא)

 אור החיים  וענו הלוים. פירוש והתחילו שהם יתחילו לדבר והעם יענו אחריהם אמן, ואונקלוס תרגום ויתיבון, ולדבריו וענו הלוים תשובה להעמדת ישראל בסדר זה על ההרים שהוא להשמיעם אמרות האמורות מפיהם ברוך אשר וגו' וארור אשר, ויונתן תרגם ויכרזון לואי, וקשה לי הרי הוא אומר קול רם, ואולי כי ההכרזה תהיה בקול לבד הרמת קול במאמר עצמו: (אור החיים)


{טו}  אָר֣וּר הָאִ֡ישׁ אֲשֶׁ֣ר יַֽעֲשֶׂה֩ פֶ֨סֶל וּמַסֵּכָ֜ה תּֽוֹעֲבַ֣ת יְהֹוָ֗ה מַֽעֲשֵׂ֛ה יְדֵ֥י חָרָ֖שׁ וְשָׂ֣ם בַּסָּ֑תֶר וְעָנ֧וּ כָל-הָעָ֛ם וְאָֽמְר֖וּ אָמֵֽן: (ס)

 אונקלוס  לִיט גַבְרָא דִי יַעְבֵּד צֶלֶם וּמַתְּכָא מְרָחָקָא קֳדָם יְיָ עֹבַד יְדֵי אֳמָן וְשַׁוִי בְסִתְרָא וִיתִיבוּן כָּל עַמָא וְיֵימְרוּן אָמֵן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  שִׁיתָּא שִׁבְטִין קָמוּ עַל טַוְורָא דִגְרִיזִים וְשִׁיתָּא עַל טַוְורָא דְעֵיבָל וַאֲרוֹנָא וְכַהֲנַיָא וְלֵיוָאֵי בִּמְצִיעָא מְבָרְכַיָא הֲווֹן הָפְכִין אַפֵּיהוֹן כֻּלוֹ קֳבֵיל טַוְורָא דִגְרִיזִים וְאָמְרִין בְּרִיךְ יֶהֱוֵי גַבְרָא דְלָא יֶעֱבַד צְלַם וְצוּרָה וְכָל דְמוּ מַה דִמְרַחֵק קֳדָם יְיָ עוֹבַד יְדֵי אוּמַן וְלָא יְשַׁוֵי בְטוּמְרָא מְלַטְטַיָא הֲווֹן הָפְכִין אַפֵּיהוֹן כֻּלוֹ קֳבֵיל טַוְורָא דְעֵיבָל וְאָמְרִין לִיט יֶהֱוֵי גַבְרָא דְיַעֲבֵיד צְלַם וְצוּרָה וְכָל דְמוּ מַה דִמְרַחֵק קֳדָם יְיָ עוֹבַד יְדֵי אוּמַן וְשַׁוֵי בְטוּמְרָא הֲווֹן עַנְיַין כּוּלְהוֹן כַּחֲדָא וְאָמְרִין אָמֵן: (תרגום יונתן)

 אור החיים  וענו כל העם ואמרו. ולא הספיק לומר ואמר כל העם כדרך שאמר בכל הארורים האמורים בענין, העיר ה' בראשונה שצריך שישראל ישובו זה לא שהלוים יצטרכו לומר ואמר כל העם אלא דברי הכתוב הוא שמצוה שיענו העם ויאמרו אמן, ואין על הלוים לומר ואמר כל העם וגו': (אור החיים)

 ספורנו  ארור האיש. הנה כל הארורים אמרו תחלה בלשון ברוך כמו שבא בקבלה ולזה אמר אלה יעמדו לברך את העם. אמנם הזכירם הזכירם הכתוב בלשון ארור בלבד כי עיקר הכונה באלו הארורים היה לקלל את העובדים על אלה כדי שהם לבדם ישאו עונם ולא יחיו שאר העם ערבים. להם וזה כי החוטאים האלה היו על הרוב ראשי העם שלא היה על ההדיוטות למחות כידם כמו שהעיד יחזקאל באמרו נשיאי ישראל איש לזרועו היו כך למען שפוך דם אב ואם הקלו בך כו' ובאותה הפרשה הזכיר הנביא רוב אלה הארורים או כולם ואמר שנעשו אלו העונות בירושלים לא שהעיר כולה חטאה בזה אבל הנשיאים הם חטאו בכמו אלה. אמנם בהזכירו שם עונות הצבור האשים את העיר באמרו קדשי בזית ואת שבתותי חללת: (ספורנו)

 דעת זקנים  ארור האיש אשר יעשה. בסוטה פרק אלו נאמרין מסיק וכי העובד ע"ז בארור סגי ליה אלא זה הבא על הערוה והוליד בן והלך לבין האומו' ועבד ע"ז אמר הקב"ה ארור אביו ואמו שהן גרמו לו ופרש"י שיש אחד עשר ארורים כנגד י"א שבטי' וכנגד שמעון לא כתיב ארור לפי שלא נתברך כשברך יעקב לבניו וגם לא עלה בלבו של משה רבינו לברכו כשברך האחרים לפני מותו ואי קשיא מה נשתנו אלו הי"א דברים מכל שאר דברים י"ל משום דכל הני ישנן בינו לבין קונו ואין שום בריה יכולה להכיר ולידע בהם ואיתא בשוחר טוב לימד ולמד שמר ועשה ויש ספק בידו למחות ולא מיחה הרי הוא בכלל ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לא למד ולא לימד לא שמר ולא עשה כגון שהיה חבוש בבית האסורין והיה ספק בידו למחות ומיחה הרי הוא בכלל ברוך אשר קיים את דברי התורה הזאת: (דעת זקנים)


{טז}  אָר֕וּר מַקְלֶ֥ה אָבִ֖יו וְאִמּ֑וֹ וְאָמַ֥ר כָּל-הָעָ֖ם אָמֵֽן: (ס)

 אונקלוס  לִיטּ דְיִקְלֵי אֲבוּהִי וְאִמֵהּ וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לִיט דִמְזַלְזֵל אִיקְרָא דְאָבוֹי וּדְאִמֵיהּ עַנְיַין כּוּלְהוֹן כַּחֲדָא וְאָמְרִין אָמֵן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מקלה אביו. מזלזל, לשון ונקלה אחיך (דברים כה, ג.): (רש"י)

 אבן עזרא  מקלה. לשון קלון פועל יוצא: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  התחיל בעכו''ם שהיא שקולה כנגד כל התורה כולה: וסמך לעכו''ם: מקלה אביו ואמו. דג' שותפין יש באדם. וסמך למקלה אביו: (בעל הטורים)

 אור החיים  ארור מקלה וגו'. צריך לדעת למה לא בחר מכל העבירות לומר עליהם הארורים אלא אלו, גם בעריות למה לא יחד הארורים אלא לאלו והלא יש עריות חמורים כאלו והם הבא על אשת איש, ואולי כי לא אמר כאן אלא העבירות הטמונים והנסתרים, ולזה רשם בראשונה ואמר ושם בסתר כי העושה בדרך שיהיה מתגלה הנה נתחייבו ישראל בערבות זה על זה, וכן מה שאמר ארור מקלה פירוש שיעשה לו קלון בדרך שאינו נתפס עליו בבית דין של מטה, וכן השגת גבול הוא דבר שאינו ניכר, וכן משגה עור בדרך אין רואה, וכן הטית משפט השפלים, וכן הבא על אשת אביו ועל הבהמה ועל אחותו וחותנתו כלם אין הרגש לזולת המצאו עמהם לחקור בו, וכן מכה רעהו דקדק לומר בסתר, וכן לוקח שחד וגו' כגון שהיו בית דין שקול ובא אחד והכריע בסברתו בשביל שוחד גם זה הוא מדברים המסורים ללב ואין הרגש לזולת, וטעם שכתב ארור שוכב עם בהמה בין אשת אביו לאחותו, לומר כי כל כך מרוחק הדבר של אשת אב ואחות כשוכב עם בהמה שהוא דבר זר ומתועב לטבע אנושי: (אור החיים)


{יז}  אָר֕וּר מַסִּ֖יג גְּב֣וּל רֵעֵ֑הוּ וְאָמַ֥ר כָּל-הָעָ֖ם אָמֵֽן: (ס)

 אונקלוס  לִיטּ דְיַשְׁנֵי תְּחוּמָא דְחַבְרֵהּ וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לִיט דְיַשְׁנֵי תְּחוּמָא דְחַבְרֵיהּ הֲווֹן עַנְיַין כֻּלְהוֹן כַּחֲדָא וְאָמְרִין אָמֵן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מסיג גבול. מחזירו לאחוריו וגונב את הקרקע, לשון והוסג אחור (ישעיה נט, יד.): (רש"י)

 אבן עזרא  מסיג גבול רעהו. כי הוא דבר נסתר ומשגה עור ג''כ לא יוכל לפרסם מי שהשגהו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מסיג גבול רעהו. לו' שהבא על אשת איש שהוא מסיג גבול רעהו, גורם לבן שמקלה אביו, שאינו מכיר אביו. וסמך לו: (בעל הטורים)


{יח}  אָר֕וּר מַשְׁגֶּ֥ה עִוֵּ֖ר בַּדָּ֑רֶךְ וְאָמַ֥ר כָּל-הָעָ֖ם אָמֵֽן: (ס)

 אונקלוס  לִיט דְיַטְעֵי עַוִירָא בְּאָרְחָא וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לִיט דְיִטְעֵי אַכְסַנְיָא בְּאוֹרְחָא דְהוּא מְדַמֵי לְסַמְיָא הֲווֹן עַנְיַין כֻּלְהוֹן כַּחֲדָא וְאָמְרִין אָמֵן: (תרגום יונתן)

 רש"י  משגה עור. הסומא בדבר, (ה) ומשיאו עצה רעה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דגמרינן משגה משגה מפ' קדושי' והתם גופא מנלן עיין בפ' קדושים: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  משגה עור. לו' לא תיעץ לו לפי דרכך כדי להסיג גבולו: משגה. ב'. משגה עור. משגה ישרים בדרך רע. זה שדרשו משגה עור, שמיעצו לחטוא. זה משגה ישרים בדרך רע, שהוא ישר ונותן לו עצה לעקם דרכיו. וסמך לו: (בעל הטורים)


{יט}  אָר֗וּר מַטֶּ֛ה מִשְׁפַּ֥ט גֵּר-יָת֖וֹם וְאַלְמָנָ֑ה וְאָמַ֥ר כָּל-הָעָ֖ם אָמֵֽן:

 אונקלוס  לִיטּ דְיַצְלֵי דִין דַיַר יִתַּמָא וְאַרְמְלָא וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן: (אונקלוס)

 יונתן  לִיט דְיַצְלֵי דִין דַיָיר יִתַּם וְאַרְמְלָא הֲווֹן עַנְיַין כֻּלְהוֹן כַּחֲדָא וְאָמְרִין אָמֵן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  מטה משפט גר יתום. כי אין להם עוזר והנה גם הוא בסתר והזכיר הגר גם היתום והאלמנה כי אם יטה הדיין משפט אחרים יערערו עליו ויפרסמוהו והגר והיתום והאלמנה אין להם כח. ושוכב עם אשת אב ואחות וחותנת אינו נחשד להתייחד עמה על כן הוא דבר נסתר ואין כן שאר העבירות: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מטה משפט. שהיודע הדין ומטהו בראיותיו. או טוען שקר הוא משגה עור: (בעל הטורים)


{כ}  אָר֗וּר שֹׁכֵב֙ עִם-אֵ֣שֶׁת אָבִ֔יו כִּ֥י גִלָּ֖ה כְּנַ֣ף אָבִ֑יו וְאָמַ֥ר כָּל-הָעָ֖ם אָמֵֽן: (ס)

 אונקלוס  לִיט דְיִשְׁכּוּב עִם אִתַּת אֲבוּהִי אֲרֵי גַלִי כַּנְפָא דַאֲבוּהִי וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לִיט דִמְשַׁמֵשׁ עִם אִתַּת אָבוֹי אֲרוּם גְלֵי כַנְפָא דְגַלֵי אָבוֹי הֲווֹן עַנְיַין כֻּלְהוֹן כַּחֲדָא וְאָמְרִין אָמֵן: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  וטעם כי גלה כנף אביו. דרך כבוד לאב כי בתורה הזכיר (ויקרא כ יא) ערות אביו גלה וכן הזכיר באשת אחיו ואשת אחי אביו ערותם כי שם יחייב עונש גדול מיתה או כרת והוצרך לנבל הרעה שעשו על כן הזכיר בהם הערוה אבל בכאן להיותו לאלה די להזכיר כי גלה כנף אביו כי בגלוי כנף האב בלבד מחוייב קללה כי מקלה את כבודו וכל מקלה את אביו ארור וכן לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו (לעיל כג א) דרך כבוד שלא יקרב אליה כי אין ראוי לגלות כנפו אשר פרש על אשה דרך חופה כטעם ופרשת כנפך על אמתך (רות ג ט) ולא כמי שמרבה בו אנוסת אביו (יבמות צז) (הרמב"ן)


{כא}  אָר֕וּר שֹׁכֵ֖ב עִם-כָּל-בְּהֵמָ֑ה וְאָמַ֥ר כָּל-הָעָ֖ם אָמֵֽן: (ס)

 אונקלוס  לִיט דְיִשְׁכּוּב עִם כָּל בְּעִירָא וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לִיט דִמְשַׁמֵשׁ עִם כָּל בְּעִירָא הֲווֹן עַנְיַין כּוּלְהוֹן כַּחֲדָא וְאָמְרִין אָמֵן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  עם כל בהמה. זכד או נקבה כי אין לה פה שתצעק ותערער כמו הזכור על כן לא הזכירו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  סמך שוכב עם בהמה לאשת אביו. לפי שהוא עמה בבית וכרוך אחריה כבהמה. וכן אחותו וחותנתו שהם תדירים עמו. וסמך לו: מכה רעהו בסתר. שהוא בצנעה כמו זנות חותנתו ואחותו שהוא בצנעה בביתו: (בעל הטורים)


{כב}  אָר֗וּר שֹׁכֵב֙ עִם-אֲחֹת֔וֹ בַּת-אָבִ֖יו אוֹ בַת-אִמּ֑וֹ וְאָמַ֥ר כָּל-הָעָ֖ם אָמֵֽן: (ס)

 אונקלוס  לִיט דְיִשְׁכּוּב עִם אֲחָתֵהּ בַּת אֲבוּהִי אוֹ בַת אִמֵהּ וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לִיט דִמְשַׁמֵשׁ עִם אַחְתֵיהּ בְּרַת אָבוֹי אוֹ בְּרַת אִמֵיהּ הֲווֹ עַנְיַין כּוּלְהוֹן כַּחֲדָא וְאָמְרִין אָמֵן: (תרגום יונתן)


{כג}  אָר֕וּר שֹׁכֵ֖ב עִם-חֹֽתַנְתּ֑וֹ וְאָמַ֥ר כָּל-הָעָ֖ם אָמֵֽן: (ס)

 אונקלוס  לִיט דְיִשְׁכּוּב עִם חֲמוֹתֵהּ וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לִיט דִמְשַׁמֵשׁ עִם חֲמוֹתֵיהּ הֲווֹן עַנְיַין כּוּלְהוֹן כַּחֲדָא וְאָמְרִין אָמֵן: (תרגום יונתן)


{כד}  אָר֕וּר מַכֵּ֥ה רֵעֵ֖הוּ בַּסָּ֑תֶר וְאָמַ֥ר כָּל-הָעָ֖ם אָמֵֽן: (ס)

 אונקלוס  לִיט דְיִמְחֵי לְחַבְרֵהּ בְּסִתְרָא וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לִיט דְיִמְחֵי חַבְרֵיהּ בְּלִישַׁן תְּלִיתָאֵי בְּטוּמְרָא הֲווֹן עַנְיַין כּוּלְהוֹן כַּחֲדָא וְאָמְרִין אָמֵן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מכה רעהו בסתר. על לשון הרע (ו) הוא אומר. ראיתי ביסודו של רבי משה הדרשן, י"א ארורים יש כאן (ז) כנגד י"א שבטים, וכנגד שמעון לא כתב ארור, לפי שלא היה בלבו לברכו לפני מותו כשברך שאר השבטים, לכך לא רצה לקללו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דאל"כ בסתר ל"ל וכי אם יכהו בקגלוי הכאה ממש מותר בתמיה והלא כתיב לא יוסיף פן יוסיף בפ' כי תצא: (ז) וא"ת למה סמך ר' משה הדרשן לגבי מכה רעהו בסתר. וי"ל בשלמא בלא זה ל"ק מידי למה כתיב י"א ארורים כדי להוציא ראובן מכלל הארור משום דכתיב ארור שוכב עם אשת אביו והוא בלב יצועי אביו מ"ה לא נאמרו אלא י"א ארורים כדי להוציא ראובן אבל עכשיו לפי מה שפירשתי דמכה רעהו בסתר על לשון הרע הוא אומר א"כ לא ה"ל לומר אלא י' ארורים ולהוציא גם את יוסף שהוציא דבה על אחיו וסיפר עליהם לשון הרע ותירץ ראיתי כו' וק"ל. וראיתי שיש גורסים ראיתי כו' על אשר לא יקים וה"פ ראיתי ביסודו של ר' משה הדרשן י"א ארורים כו' עד לא רצה לקללו וקשה הרי י"ב הם עם ארור אשר לא יקים וגו' ומתרץ כאן בארור אשר לא יקים וגו' כולל את כל התורה וגם הארורים דלעיל נכללו בארור אשר לא יקים וגו' ואם כן קשה דארורים דלעיל יתירים הם ולמה נכתבו אלא ודאי כמו שראיתי ביסודו של ר' משה הדרשן: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  בסתר. בגי' בל' הרע ובגימ' מסר ממון חבירו. וסמך: (בעל הטורים)


{כה}  אָרוּר֙ לֹקֵ֣חַ שֹׁ֔חַד לְהַכּ֥וֹת נֶ֖פֶשׁ דַּ֣ם נָקִ֑י וְאָמַ֥ר כָּל-הָעָ֖ם אָמֵֽן: (ס)

 אונקלוס  לִיטּ דִי מְקַבֵּל שׂחֲדָא לְמִקְטַל נְפַשׁ דַם זַכַּי וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לִיט דִמְקַבֵּל שׁוֹחֲדָא לְמִיקְטוֹל בַּר נַשׁ לְמִשְׁדֵי אֲדַם זַכַּאי הֲווֹן עַנְיַין כּוּלְהוֹן כַּחֲדָא וְאָמְרִין אָמֵן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לוקח שוחד. לפי דעת רבים שהוא הדיין ולפי דעתי שהוא עד שקר: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לוקח שוחד להכות נפש. לומר הולך רכיל למען שפוך דם. (בעל הטורים)

 ספורנו  לוקח שוחד להכות. כענין דואג האדומי והזיפים למצוא חן בעיני שאול או להרויח: (ספורנו)


{כו}  אָר֗וּר אֲשֶׁ֧ר לֹֽא-יָקִ֛ים אֶת-דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה-הַזֹּ֖את לַֽעֲשׂ֣וֹת אוֹתָ֑ם וְאָמַ֥ר כָּל-הָעָ֖ם אָמֵֽן: (ס)

 אונקלוס  לִיט דִי לָא יְקַיַם יָת פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא לְמֶעְבַּד יָתְהוֹן וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  תַּרְתֵּיסְרֵי שִׁבְטַיָא כָּל חַד וְחַד הֲוָה אָמַר בִּרְכָתָא בִּכְלָלָא וּלְוָוטַיָא בִּכְלָלָא מְבָרְכַיָא הֲווֹן הָפְכִין אַפֵּיהוֹן לְכָל מִילָא וּמִילָא כֻּלוֹ קֳבֵיל טַוְורָא דִגְרִיזִים וְאָמְרִין בְּרִיךְ יֶהֱוֵי גַבְרָא דִי יְקִים יַת פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא הֲדָא לְמֶעֱבַדְהוֹן מְלַטְטַיָא הָפְכִין אַפֵּיהוֹן כֻּלוֹ קֳבֵיל טַוְורָא דְעֵיבָל וְאָמְרִין לִיט יֶהֱוֵי גַבְרָא דְלָא יְקִים יַת פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא הֲדָא לְמֶעֱבַדְהוֹן הֲווֹן עַנְיַין כֻּלְהוֹן כַּחֲדָא וְאָמְרִין אָמֵן פִּתְגָמַיָא אִלֵין אִתְאַמָרוּ בְּסִינַי וְאִתַּנְייוּ בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וְאִיתְלֵיתוּן בְּמֵישְׁרֵי מוֹאָב תַּרְתֵּיסְרֵי מִלִין מִן מִלְתָא לְכָל שִׁבְטַיָא וְעַל כָּל פִּיקוּדָא וּפִיקוּדָא אִתְגְזַר עֲלָהּ תְּלָתִין וְשִׁית קַיָמִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר לא יקים. כאן כלל את כל התורה כולה, וקבלוה עליהם באלה ובשבועה: (רש"י)

 אבן עזרא  אשר לא יקים. י''א על כל התורה וי''א על אלה הנזכרים ולא אמרו כלום בעבור שכתוב לעשות אותם והנכון בעיני כי קלל על מצות לא תעשה הנזכרים וקלל מי שלא ישמור גם בסתר מצות עשה על כן אמר לעשות אותם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אשר לא יקים את דברי התורה הזאת. כאן כלל את כל התורה כולה וקבלוה עליהם באלה ובשבועה לשון רש"י ולפי דעתי כי הקבלה הזאת שיודה במצות בלבו ויהיו בעיניו אמת ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר וטובה והעובר עליהן יענש ואם יכפור באחת מהן או תהיה בעיניו בטלה לעולם הנה הוא ארור אבל אם עבר על אחת מהן כגון שאכל החזיר והשקץ לתאותו או שלא עשה סוכה ולולב לעצלה איננו בחרם הזה כי לא אמר הכתוב אשר לא יעשה את דברי התורה הזאת אלא אמר אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות כטעם קיימו וקבלו היהודים (אסתר ט כז) והנה הוא חרם המורדים והכופרים ובירושלמי בסוטה (פ"ז ה"ד) ראיתי אשר לא יקים וכי יש תורה נופלת רבי שמעון בן יקים אומר זה החזן רבי שמעון בן חלפתא אומר זה בית דין של מטן דמר רב יהודה ורב הונא בשם שמואל על הדבר הזה קרע יאשיהו ואמר עלי להקים אמר רבי אסי בשם רבי תנחום בר חייא למד ולימד ושמר ועשה והיה ספק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור ידרשו בהקמה הזאת בית המלך והנשיאות שבידם להקים את התורה ביד המבטלים אותה ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה הרי זו ארור וזה קרוב לענין שפירשנו ואמרו על דרך אגדה זה החזן שאינו מקים ספרי התורה להעמידן כתקנן שלא יפלו ולי נראה על החזן שאינו מקים ספר תורה על הצבור להראות פני כתיבתו לכל כמו שמפורש במסכת סופרים (יד יד) שמגביהין אותו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו שמצוה לכל אנשים והנשים לראות הכתוב ולכרוע ולומר וזאת התורה אשר שם משה וגו' (לעיל ד מד) וכן נוהגין (הרמב"ן)

 בעל הטורים  וסמך: אשר לא יקים להכות נפש. לומר השופך דם כעובר על כל התורה: אמן. בגימ' הוי' אדנ''י. ולכן גדול העונה אמן יותר מן המברך, שעולה שני שמות: (בעל הטורים)

 אור החיים  ארור אשר לא יקים וגו' לעשות וגו'. יש במשמעות הכתוב שכונתו לומר על דברים האמורים בענין, ויש במשמעותו שעל כל התורה הוא מדבר וכן פירשוהו ז''ל (סוטה ל''ז.), לדבריהם ז''ל טעם אומרו יקים לעשות, שאם היה אומר אשר לא יקים לבד או אשר לא יעשה לא היתה תקומה לשונאי ישראל כי מי הוא זה שיוכל לקיים את דברי התורה הזאת, ומה גם מי שאין סיפוק בידו לקיים כגון אין לו שדה לקיים מצות התלויות בה או אין לו עבד לקים מצות התלויות בו, לזה אמר לעשות פירוש שאינו בכלל ארור אלא מי שלא יקים עליו לעשות כשתשיג ידו עשות, ולזה לא אמר אשר לא יקים או אשר לא יעשה אלא אשר לא יקים לעשות פירוש יקים בלבו הדברים לעשותם כשתשיג ידו: (אור החיים)

 ספורנו  אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם. שלא יקיים ויודה שראוי לעשות את כולם אבל תהיה איזו מצוה מהם לבטלה אצלו והוא החשוד לדבר אחד: (ספורנו)

דברים פרק-כח

{א}  וְהָיָ֗ה אִם-שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמַע֙ בְּקוֹל֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַֽעֲשׂוֹת֙ אֶת-כָּל-מִצְוֹתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם וּנְתָ֨נְךָ֜ יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ עֶלְי֔וֹן עַ֖ל כָּל-גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ:

 אונקלוס  וִיהֵי אִם קַבָּלָא תְקַבֵּל לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמִטַר לְמֶעְבַּד יָת כָּל פִּקוּדוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין וְיִתְּנִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ עִלָאָה עַל כָּל עַמְמֵי אַרְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי אִין קַבָּלָא תְּקַבְּלוּן לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן לְמִנְטַר וּלְמֶעֱבַד יַת כָּל פִּקוּדוֹי דַאֲנָא מְפַקֵיד לְכוֹן יוֹמָנָא וְיִתְנִינְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן רָמִין וְגֵיוְתָנִין עַל כָּל עַמְמֵי אַרְעָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  עליון על כל גויי הארץ. זאת הברכה כלל שלא תהיה אומה בעולם כמוכם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  שמוע תשמע. בגימ' לד''ת ולדברי חכמים: (בעל הטורים)

 אור החיים   והיה אם שמוע וגו'. צריך לדעת מקום גזירת הכתוב, אם הוא מאמר ונתנך וגו' היה לו לומר יתנך ה', כי מאומרו ונתנך משמע שמוסיף על הקודם, ואולי שגזירת הכתוב הוא תשמע בקול ה', והכונה בזה כי על ידי עסק התורה יעלה במעלות לזכות שה' ידבר בו, והוא אומרו תשמע בקול ה' אלהיך, עוד ימשך לך מהשמיעה לשמור ולעשות שהתורה מצלת מן החטא הרמוז בשמירה, גם תלמוד תורה גדול כחו שמביא לידי מעשה, והוא אומרו ולעשות ועוד לך ונתנך ה' עליון וגו', וחוץ מדרכינו יכוין הכתוב לומר שצריך שיעסוק בתורה בגדר מעלתם על הדברים שממקום קדוש עליון באו, והוא אומרו תשמע פירוש תהיה שמיעתך אותם כפי ערך המדבר אותם שהוא ה' אלהיך, ועוד לשמור ולעשות על דרך אומרם ז''ל (אבות פ''ד) הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד והלומד על מנת לעשות וכו' ע''כ, הרי שמובחר הלימוד הוא לקיים, והוא אומרו אם שמוע תשמע וגו' פירוש שתשמע לשמור ולעשות:

ונתנך ה' עליון וגו'. הנה האדון חלק יעודי הטובה כנגד קיום המצות כל אחד כפי מה שראוי לו, כללות המצות הם ג' הרשומים בפסוק אם שמוע תשמע, והם תלמוד תורה, ושמירת לא תעשה, וקיום מצות עשה, כנגד תלמוד תורה יעד ברכה ונתנך ה' עליון ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך, ופירוש הכתוב שזה יהיה כנגד שכר אם שמוע וגו' במה שגמר אומר כי תשמע בקול ה' אלהיך הרי שיעוד זה הוא כנגד שכר תלמוד תורה, והוא גם כן מכוון אליו כי באמצעות התורה ישתנו למעלה מכל האומות שאינם בני תורה, ואמר עוד ובאו עליך כל הברכות וגו' פירוש נוסף על יעוד ונתנך ה' עליון עוד לו ברכות אלו בשכר תורה, ואומרו והשיגוך יתבאר על דרך אומרם ז''ל (ילקוט ראובני פ' ויקרא) כי האדון אלהי ישראל מדותיו רחמים על הדופק על רחמיו ימלא ה' משאלותיו להריק עליו טובה כאשר יחפוץ אלא שבהגעת הטוב ההוא למטה ישפטו סנהדרי מעלה אם ראוי אם אינו ראוי לא יגיעו, לזה אמר והשיגוך הברכות שזה הוא עיקר ההבטחה שלא יתעכבו בבתי דינים שלמטה:

והנה תמצא שכל הברכות האמורות בענין הם מכוונים כנגד שכר תלמוד תורה על זה הדרך, אומרו ברוך אתה בעיר וגו' על דרך אומרם ז''ל (ע''ז י''ט:) דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים כל העוסק בתלמוד תורה נכסיו מוצלחים, ואומרו ברוך פרי בטנך צא ולמד מעובד אדום הגיתי אשר נכנם אצלו ארון התורה מה עצמו פרי בטנו בזמן מועט כאומרם ז''ל (ברכות ס''ג:) שאשתו וח' כלותיו ילדו כאחד ששה בכרם אחד:

ואומרו ברוך אתה בבואך וגו' שתהיה יציאתו מן העולם בלא חטא וכו', (ב''מ ק''ז.), וזה יהיה באמצעות תלמוד תורה שתגין עליו מהחטא:

ואומרו יתן ה' את אויביך וגו' על דרך אומרו (דה''ב כ') ובעת החלו ברינה נתן ה' מארבים על בני עמון והר שעיר וגו' וינגפו, ואמרו רבותינו ז''ל (שמו''ר פמ''ז) אין רינה אלא תורה:

ואומרו יצו ה' אתך את הברכה וגו', גם לא סדר ברכה זו למעלה עם הצלחות קנייני הטובות כי שם מקומה ולא אחר מפלת אויב, בא להבטיח שלא יארע לו אשר יארע לבעל הנס אשר יתקנאו בו המקטריגים על שנעשה לו דבר חדש ושמשוהו עליונים וזה הפך הטבע, וצא ולמד ממעשה רבא (תענית כ''ד:) שהוריד גשמים שלא בעתם וכדומה לזה, אשר על כן אמר סמוך למאמר יתן ה' את אויביך וגו' שזה הוא נס יצו ה' אתך את הברכה שלא ישלוט עין הרע בה, גם אמר וברכך בארץ וגו' פירוש שלא יאספו האומות עליכם לנקום נקמת הנגפים כמו שאמר יעקב לבניו במעשה שכם (וישלח ל''ד ל'): (אור החיים)


{ב}  וּבָ֧אוּ עָלֶ֛יךָ כָּל-הַבְּרָכ֥וֹת הָאֵ֖לֶּה וְהִשִּׂיגֻ֑ךָ כִּ֣י תִשְׁמַ֔ע בְּק֖וֹל יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ:

 אונקלוס  וְיֵיתוּן עֲלָךְ כָּל בִּרְכְּתָא הָאִלֵין וְיִדְבְּקֻנָךְ אֲרֵי תְקַבַּל לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֵיתוּן עֲלֵיכוֹן כָּל בִּרְכָתָא הָאִלֵין וְיִדְבּוּקַנְכוֹן אֲרוּם תְּקַבְּלוּן לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וטעם ובאו. שיבואו מעצמם: והשיגוך. ואם לא תבקשם והטעם שלא תיגע: (אבן עזרא)

 ספורנו  ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך. אע''פ שלא תשתדל אתה להשיגם: כי תשמע בקול ה' אלהיך. וזה כשתהיה תורתך קבע ומלאכתך עראי ולפי' ישיגוך הברכות בלתי השתדלות והנה הזכיר ברכות בית ראשון ואמר שיזכו להן בכל עת שישמרו את המצות עד אמרו יקימך ה' לו לעם קדוש וזה היה בתחילת בית שני כמו שספרו ז''ל על ברכות שמעון הצדיק והנסים של בית המקדש כל ימיו: (ספורנו)

 כלי יקר  ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך. בענין היותם עליון על כל גויי הארץ נאמר ונתנך ה' תלה הדבר בהקב"ה, ובמציאת שאר הברכות נאמר ובאו מעצמם משמע ומי ירדוף אחריהם שאמר והשיגוך. הביאור הוא שכל הרודף אחר השררה היא בורחת ממנו והבורח מן השררה השררה רודפת אחריו (תנחומא ויקרא ג.) והשררה מקור לכל הברכות כי מה שקנה עבד קנה רבו, לפיכך אמר ונתנך ה' עליון וגו' כי זהו השררה אשר לא יאות לך לבקש אותה ולהשתדל אחריה ומ"מ יתן ה' אותה לך ומאז והלאה תהיה השררה רודפת אחריך ותשיגך, ואגב השררה יבואו מעצמם כל הברכות האלה כי הולכים לרגל השררה הרודפת אחריך כך כל הברכות ירדפו אחריך מבלי שתחזור אחריהם והשיגוך אגב השררה, כי תקנה על ידה כל הברכות של כל גויי הארץ כי מה שקנה עבד קנה רבו. (כלי יקר)


{ג}  בָּר֥וּךְ אַתָּ֖ה בָּעִ֑יר וּבָר֥וּךְ אַתָּ֖ה בַּשָּׂדֶֽה:

 אונקלוס  בְּרִיךְ אַתְּ בְּקַרְתָּא וּבְרִיךְ אַתְּ בְּחַקְלָא: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרִיכִין אַתּוּן בְּקַרְתָּא וּבְרִיכִין אַתּוּן בְּחַקְלָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בעיר. ברכה שהיא תוספו' כל מיני סחורה: בשדה. בזריעה ובנטיע': (אבן עזרא)

 דעת זקנים  ברוך אתה בעיר. במצות אשר אתה עושה בעיר כגון סוכה ומזוזה ומעקה וברוך אתה בשדה במצות לקט שכחה ופאה. ד"א ברוך אתה בעיר זו ירושלים שנקראת עיר הקדש וברוך אתה בשדה זו ציון שנאמר בה ציון שדה תחרש: (דעת זקנים)


{ד}  בָּר֧וּךְ פְּרִֽי-בִטְנְךָ֛ וּפְרִ֥י אַדְמָֽתְךָ֖ וּפְרִ֣י בְהֶמְתֶּ֑ךָ שְׁגַ֥ר אֲלָפֶ֖יךָ וְעַשְׁתְּר֥וֹת צֹאנֶֽךָ:

 אונקלוס  בְּרִיךְ וַלְדָא דִמְעָךְ וְאִבָּא דְאַרְעָךְ וּוַלְדָא דִבְעִירָךְ בַּקְרֵי תוֹרָיךְ וְעֶדְרֵי עָנָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרִיכִין וַלְדֵי מֵעֵיכוֹן וּפֵירֵי אַרְעֲכוֹן בַּקְרֵי תוֹרֵיכוֹן וְעֶדְרֵי עָנֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  שגר אלפיך. ולדות בקרך, שהבהמה משגרת ממעיה: ועשתרות צאנך. כתרגומו, ורבותינו אמרו (חולין פד:) למה נקרא שמם עשתרות, (ח) שמעשירות את בעליהן ומחזיקות אותם, כעשתרות הללו שהן סלעים חזקים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) ע"ל בפרשת עקב ושם פירשתי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  פרי בטנך. בבנים והבטן כנוי: שגר ועשתרות. פירשתים: (אבן עזרא)

 כלי יקר  ברוך פרי בטנך וגו'. ואח"כ אמר ברוך טנאך ומשארתך. ובקללות שינה הסדר, שהזכיר טנאך ומשארתך קודם פרי בטנך, לפי שהסברה נותנת שלעולם יעשה הקב"ה נס נסתר יותר ממה שיעשה נס נגלה וברכת פרי הבטן ופרי האדמה הכל נס נסתר אף אם ירבו יותר מן הנהוג אין זה חוץ לטבע, אבל טנאך ומשארתך שהם פירות תלושים אשר הונחו כבר בכלי אם ירבו זה נס נגלה בין אם יניח שנים וימצא ג' כדרך שנאמר (מלכים א' יז.יד) כד הקמח לא תכלה וגו', בין אם יאכל קמעא ויתברך במעיו, הכל נס נגלה. ע"כ אמר בברכות לא זו נס נסתר שיעשה לך אלא אפילו נס נגלה יעשה לך ובקללות הוא להיפך לא זו אף זו.

ומה שנאמר מיד אחר ברוך אתה בצאתך יתן ה' את אויביך נגפים לפניך. ובקללות לא הזכיר מיד שיהיו מנוצחים כי אם אחר כמה פסוקים, לפי שהסברה נותנת שמיד כאשר יראו האויבים שכל יושבי הארץ ההיא מוצלחים וברוכים הם בבואם ובצאתם, אז יתקנאו האומות בישראל ויצאו מביתם ללחום עם ישראל לגרשם מן הארץ הטובה ההיא ועל זה נאמר בדרך אחד יצאו אליך וגו', משמע שהאומות יבואו על ישראל אבל בקללות נאמר בדרך אחד תצא אליו משמע אדרבה שישראל יצאו מארצם ללחום עם האומות, וזה לפי שבקללות האומות אשר ראו מכות הארץ ואת תחלואיה מסתמא לא יבקשו הארץ של ישראל כי לא יראו בה שום הצלחה לכך לא נאמר אחר ארור אתה בצאתך יתנך ה' נגף לפני אויביך. באויבים שיבואו עליך כי ודאי לא יבואו אלא אתה תצא מארצך אליהם כי תראה שארצם טובה מארצך, אבל לא לאלתר כי אם אחר שיתקיימו כל היעודים הרעים שהזכיר מן ישלח ה' בך את המארה עד יתן ה' מטר ארצך אבק ועפר וגו', והיו שמיך אשר על ראשך נחושת והארץ אשר תחתיך ברזל. על ראשך ותחתך למה לי וכי עדיין לא ידענו שהשמים על ראשך והארץ תחתך אלא שר"ל אותו חלק דווקא שעל ראשך ותחתיך יהיו מקולקלים אבל השמים והארץ שממעל ומתחת של ארצות שאר העמים לא יהיו מקולקלין, ודווקא מטר ארצך אבק ועפר לא מטר ארצות שאר האומות, ועל כן ישיאך לבך לצאת מביתך אל ארצות שאר האומות הטובים מארצך אולי תוכל לגרשם לישב במקומם, ע"כ אמר יתנך ה' נגף לפני אויביך בדרך אחד תצא אליו ובשבעה דרכים תנוס לפניו וזה טעם יקר. (כלי יקר)


{ה}  בָּר֥וּךְ טַנְאֲךָ֖ וּמִשְׁאַרְתֶּֽךָ:

 אונקלוס  בְּרִיךְ סַלָךְ וְאַצְוָתָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרִיךְ סַלֵי בִּיכּוּרֵיכוֹן וְחַלַת שֵׁירוֹי אַצְוַותְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ברוך טנאך. פירותיך. דבר אחר טנאך, דבר לח שאתה מסנן (ט) בסלים: ומשארתך. דבר יבש, (י) שנשאר בכלי ואינו זב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) פי' כגון יין ותירוש: (י) כגון כל מיני פירות ונקרא משארתך בעבור שהם נשארים בסל ולפי פירוש ראשון דפי' פירותיך א"כ לא יהיה פי' של משארתך כלום וצ"ל שהוא כמשמעו כמו משארותם צרורות בשמלותם וכאלו אמר ברוכים פירותיך ועיסתך ולפי' ראשון קשה למה לא נאמר פירותיך כמשמעו ולמה נאמר טנאך ל"פ ד"א טנאך דבר שמסנן כו' ולפי ד"א קשה דהא ברכת הענבים נכללים בברכת הפירות ולמה קבע לו ברכה לעצמו וא"ל דנתן ברכה ליין בפ"ע שאף שלא תהיה ברכה מרובה בענבים אפ"ה יהיה הרבה יין זה אינו כיון שהברכה מרובה בפירות גם הענבים בכלל ומסתמא יהיה ריבוי יין לכן צריך גם לטעם ראשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  טנאך. מקום הלחם והוא מוקדם ומאוחר עם משארותיך. או מקום שיושם שם הקמח: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  ברוך טנאך. אלו הבכורים שנאמר בהם ולקח הכהן הטנא מידך: ומשארתך. זו חלה: (דעת זקנים)


{ו}  בָּר֥וּךְ אַתָּ֖ה בְּבֹאֶ֑ךָ וּבָר֥וּךְ אַתָּ֖ה בְּצֵאתֶֽךָ:

 אונקלוס  בְּרִיךְ אַתְּ בְּמֵעֲלָךְ וּבְרִיךְ אַתְּ בְּמִפְּקָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרִיכִין אַתּוּן בְּמֵיעֲלְכוֹן לְבָתֵּי מֶדְרָשֵׁיכוֹן וּבְרִיכִין אַתּוּן בְּמִפַּקְכוֹן לִפְרַקְמַטְיֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך. שתהא יציאתך מן העולם (כ) בלא חטא כביאתך לעולם (בבא מציעא קז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) פי' מה ביאתך לעולם בלא חטא אף יציאתך מן העולם בלא חטא והוכחתו מדכתיב ברישא בבואך ואחר כך בצאתך ודרך העולם לצאת תחלה מן הבית ואחר כך לבא ועוד למה בירך ביאתו ויציאתו לא הליכתו ושאר תנועותיו ל"פ הכ' על ביאתו בלא חטא ושיעור הכ' כך הוא ברוך היית בבואך שלא היה בך חטא וככה תהיה ברוך בצאתך שלא יהיה בך חטא וא"ת מה נעשה גבי קללה דהתם נמי כתיב ארור אתה בבואך בירשא דהתם ליכא למימר כביאתך לעולם בחטא כו' וכמו שהקשה הרא"ם ז"ל אבל בשם מהרר"א מפראג מצאתי כתוב דל"ק מידי דה"פ ארור אתה בבואך כמו בצאתך דבצאתך בודאי היתה בך חטא אף בבואך תהיה ארור כלומר מלא חטא ואין לתמוה קטן הנולד במה חטא וי"ל דהקב"ה פוקד עון אבות על בנים ועוד נאמרו בזה דברים רבים. ונראה לי לפרש על דרך שאמרו בפרק התינוקות למה הולד דומה במעי אמו לפנקס מקופל כו' ומלמדין אותו כל התורה כולה כו' ועל זה נאמר ארור אתה בבאך שמשכחין ממך כל התורה וארור אתה בצאתך שתשכח גם כם התורה שתלמוד בזה העולם ותחלת דינו של אדם הוא עסקת בתורה. עי"ל דביאתו של אדם לז העולם הוא בבכיה כי כן דרך התינוק כשבא לאויר העולם שהוא בוכה כך יציאתו מן העולם יהיה ג"כ בבכיה וזהו סימן רע לו כדאמרינן מת מתוך שחוק סימן יפה לו מתוך בכיה סימן רע לו כו' וק"ל ר"ל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בצאתך. לחוג ולסחור ולשלול או בכל ביאה ויציא' בכל יום ויום והטעם בכל אשר תעשה תצליח וההפך כתוב: (אבן עזרא)


{ז}   שישי  יִתֵּ֨ן יְהֹוָ֤ה אֶת-אֹֽיְבֶ֨יךָ֙ הַקָּמִ֣ים עָלֶ֔יךָ נִגָּפִ֖ים לְפָנֶ֑יךָ בְּדֶ֤רֶךְ אֶחָד֙ יֵֽצְא֣וּ אֵלֶ֔יךָ וּבְשִׁבְעָ֥ה דְרָכִ֖ים יָנ֥וּסוּ לְפָנֶֽיךָ:

 אונקלוס  יִתֵּן יְיָ יָת בַּעֲלֵי דְבָבָךְ דְקָיְמִין עֲלָךְ תְּבִירִין קֳדָמָךְ בְּאָרְחָא חַדָא יִפְּקוּן לְוָתָךְ וּבְשִׁבְעָא אָרְחָן יֵעִרְקוּן מִקֳדָמָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  יְשַׁוֵי מֵימְרָא דַיְיָ יַת בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן דְקַיְימִין לְקוּבְלֵיכוֹן לִמְבָאֲשָׁא תְּבִירִין קֳדָמֵיכוֹן בְּאוֹרְחָא חַד יְהוֹן נַפְקִין לְוַותְכוֹן לְסִדְרֵי קְרָבָא וּבְשִׁבְעָא אָרְחִין טַעֲיַין יֶהֱווּן עַרְקִין מִן קֳדָמֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובשבעה דרכים ינוסו לפניך. כן דרך הנבהלים לברוח, להיות מתפזרין (ל) לכל צד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) הרא"ם פי' כי דרך הל' לשום שבעה במקום ריבוי כמו עד עקרה ילדה שבעה כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואחר שאמר שתהיה עליון על כל הגוים אמר כי אם יקשרו אויביך על כן אמר הקמים עליך: ובשבעה. לשון רבים בעבור שוב ימי השבוע כי הוא תלוי בעליונים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ינוסו לפניך. וסמיך ליה יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. שתמלא בתים מלאים כל טוב: (בעל הטורים)


{ח}  יְצַ֨ו יְהֹוָ֤ה אִתְּךָ֙ אֶת-הַבְּרָכָ֔ה בַּֽאֲסָמֶ֕יךָ וּבְכֹ֖ל מִשְׁלַ֣ח יָדֶ֑ךָ וּבֵ֣רַכְךָ֔ בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ:

 אונקלוס  יְפַקֵד יְיָ עִמָךְ יָת בִּרְכְּתָא בְּאוֹצָרָךְ וּבְכֹל אוֹשָׁטוּת יְדָךְ וִיבָרְכִנָךְ בְּאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  יְפַקֵיד יְיָ עִמְכוֹן יַת בִּרְכָתָא בְּאוֹצְרֵיכוֹן וּבְכָל אוֹשָׁטוּת יְדֵיכוֹן וִיבָרְכֵיכוֹן בְּאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  באסמיך. באוצרותיך מטעם המקום: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  באסמיך. בגי' זהו סמוי. שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין: (בעל הטורים)

 כלי יקר  יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. לפי שנאמר (איוב כב.כח) ותגזר אומר ויקם לך. כשהצדיק גוזר גזירה הקב"ה מסכים על ידו כמו שמש בגבעון דום (יהושע י.יב) וכמו אליהו שאמר כד הקמח לא תכלה (מלכים א' יז.יד) ובמס' תענית (כה.) בר"ח בן דוסא איכו נימטו כשוריך, וכאלה רבים לכך נאמר יצו ה' אתך את הברכה כשאתה מצוה על הברכה אז יצוה ה' אתך ויסכים על הברכה ועל הציווי שלך.

ומדקאמר באסמיך, ובכל משלח ידך, וברכך בארץ, ש"מ שמילי מילי קתני וכל אחת ברכה בפני עצמה. ואולי המה כנגד מה שנאמר (משלי ו.כב) בהתהלכך תנחה אותך, בעה"ז, בשכבך תשמור עליך, בקבר, והקיצות היא תשיחך, לעה"ב, (אבות ו.ט) וכשאמר הברכה באסמיך, רמז לעה"ב הסמוי מן העין כי אין הברכה מצויה לא בדבר המדוד והמנוי כ"א בסמוי מן העין (ב"מ מב.) רמזו בזה שאין הצלחת עה"ז תכלית הברכה, לפי שכולם דבר מדוד ומנוי שיש לו קצבה וגבול וסוף ואינן נצחיות חוץ מן שכר עה"ב אשר עין לא ראתה הוא נצחי והוא עיקר כמ"ש (תהלים קלג.ג) כטל חרמון שיורד על הררי ציון וגו'. הוא הטל שעתיד הקב"ה להחיות בו המתים והוא היורד על הררי ציון כי שם שער השמים ומקום לעליית הנשמות לגן עדן, ואמר כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם. לפי שהחיים ההם נצחיים ועד העולם ע"כ שם עיקר הברכה אבל לא בדבר המדוד והמנוי אשר יש לו תכלה וקץ, ועל ברכה זו אמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך בעה"ב הסמוי מן העין וע"כ אמר אתך כי קנין זה הוא אתך ודבוק בך שהרי השארות הנפש אינו חוץ ממנו אלא תמיד הדבר אתו עמו, לא כן שכר עה"ז שהוא משולח ממנו וכמ"ש הרמב"ם (בשמונה פרקים) שקנין הממון חוץ ממנו ואינו דבק בו אלא הוא משולח מיד ליד כי גלגל הוא החוזר בעולם ועליו אמר ובכל משלח ידך שהוא שכר בהתהלכך בעה"ז.

ואח"כ הזכיר הגבול האמצעי, אשר בין שני גבולים אלו והוא בשכבך בקבר בארץ, שמתי ארץ ישראל אין להם צער חיבוט הקבר וגלגול מחילות וחיין תחילה וע"ז אמר וברכך בארץ, בזמן שכבך בקרב הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך כי דווקא מתי א"י מסוגלים בזה. ואחר שהזכיר זמן השכיבה בארץ הזכיר זמן הקימה ואמר יקימך ה' לו לעם קדוש וקימה זו היא כדרך שנאמר (דברים לא.טז) הנך שוכב עם אבותיך וקם היינו הקימה שלעתיד וכמ"ש (ישעיה כו.יט) יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר וגו'.

ואם נפשך לומר, שראוי לסדר ג' זמנים אלו כסדר הווייתן כדרך שנזכרו בפסוק בהתהלכך תנחה אותך. אזי נוכל לומר שמה שאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידך מדבר בשכר עה"ז כפשוטו. וברכך בארץ היינו בשכבך בקבר. יקימך ה' לו היינו בזמן הקימה לעה"ב.

ד"א באסמיך היינו אוצרות תבואה, ולפי שדרך האוצרות להתקיים על ידי שנותנין לתוכן מן הקרקע של אותו מקום כמו שפירש"י על פסוק שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה. (בראשית מא.מח) ע"כ אמר כאן וברכך בארץ. על ידי שתתן מן הארץ לתוך האוצר יתקיים.

ומ"ש יפתח ה' לך את אוצרו הטוב, היינו אותו אוצר שהקב"ה עושה בשמים מיראת ה' אשר בך כי היא אוצרו כמ"ש (ישעיה לג.ו) יראת ה' היא אוצרו. ר"ל של הקב"ה כמו שפירש רבינו בחיי (שמות יט.ה) שכל מלך עושה אוצר וסגולה מדבר שאינו מצוי בידו בכל עת כמו אבני יקר וכן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג:) ע"כ הקב"ה עושה אוצר מיראת ה' אשר בך. ושמא תטעה לומר שיש אליו ית' איזו צורך באוצר זה ע"כ אמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב. אין לו ית' שום צורך באותו אוצר כ"א לך הוא שמור ליתן לך משם כל צרכך ולפרנסך משם, ואין הקב"ה מוסר מפתח של אוצר זה אל השליח אלא הקב"ה בעצמו ובכבודו מחזיקו בידו כי האוצר הלזה חביב עליו מאד. ובזה מיושב מה שאמרו רז"ל במס' תענית (ב.) ג' מפתחות לא נמסרו בידי שליח, של חיה, ושל גשמים, ושל תחיית המתים. בשלמא חיה ותחיה שפיר כי הוא ית' מקור חיים לכל הנולדים ולזמן התחיה, אמנם גשמים מה נשתנו משאר דברים. אלא לפי שמקורה מן אותו אוצר של יראת ה', הה"ד יפתח לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך, כי המטר מונח באותו חדר אשר שם אוצרו של ה'. (כלי יקר)


{ט}  יְקִֽימְךָ֙ יְהֹוָ֥ה לוֹ֙ לְעַ֣ם קָד֔וֹשׁ כַּֽאֲשֶׁ֖ר נִֽשְׁבַּֽע-לָ֑ךְ כִּ֣י תִשְׁמֹ֗ר אֶת-מִצְוֹת֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְהָֽלַכְתָּ֖ בִּדְרָכָֽיו:

 אונקלוס  יְקִימִנָךְ יְיָ לֵהּ לְעַם קַדִישׁ כְּמָא דִי קַיִים לָךְ אֲרֵי תִטַר יָת פִּקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וּתְהַךְ בְּאָרְחָן דְתָקְנָן קֳדָמוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  יְקוּם יַתְכוֹן מֵימְרָא דַיְיָ קֳדָמוֹי לְעַם קַדִישׁ הֵיכְמָא דְמַלֵיל לְכוֹן אֲרוּם תִּנְטְרוּן יַת פִּיקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן וְתַהֲכוּן בְּאָרְחָן דְתַקְנָן קֳדָמוֹי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לעם קדוש. והקדוש' לשמור המצות: וטעם יקימך. יעמידך: תשמור. בלב: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  יקימך ה' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך. יקרא שבועה הברית אשר כרת עמהם בהר סיני על כל הדברים האלו כי שם נאמר (שמות יט ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש או שהברית אשר כרת עם אברהם (בראשית יז ז) להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך יכלול זה וכן אמר (להלן כט יב) למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים כאשר דבר לך וכאשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב כי לכולם בא בברית (הרמב"ן)

 אור החיים  יקימך ה' וגו'. מכאן עד יפתח ה' לך את אוצרו הטוב הוא יעוד הטוב שכנגד שמירת מצות לא תעשה שרשם בתיבת לשמור, והוא מה שגמר אומר כי תשמור את מצות ה', ואומרו והלכת בדרכיו לומר שלא צוה ה' אלא על הדברים שהוא מרחקם ויעוד זה מכוון הוא כנגד שמירת מצות לא תעשה כי באמצעות שיהיה האדם נשמר מהעבירות יקרא קדוש, דכתיב קדושים תהיו ופירוש הכתוב הדברים שבהם יהיו קדושים איש אמו וגו' ואת שבתותי וגו' אל תפנו אל וגו' ושאר אזהרות האמורים, וגם לדברי חז''ל (ויק''ר פכ''ד) שעל אזהרת העריות נאמר קדושים, הנה היא בכלל לשמור, ולזה אמר כנגד שמירת מצות לא תעשה יקימך ה' לו לעם קדוש, ודקדק לומר תיבת לו להעיר שיהיו ישראל במקום המלאכים שברר ה' לו לעמוד לפניו שנקראים קדושים דכתיב (דניאל ח') ויאמר אחד קדוש, יקים ה' אותנו במקומם לעם קדוש ויהיו המלאכים שיריים להם, וכן אמר (במדבר כ''ג) כעת יאמר ליעקב וגו' (במד''ר פ''כ):

ואומרו וראו כל עמי הארץ וגו' גם זה הוא מכוון כנגד שמירת מצות לא תעשה, כי כל זמן שהאדם שומר עצמו מהעבירות אין צלם אלהים עובר מעל פניו וכל הנבראים אדם ובהמה מזדעזעים ממנו משא''כ המתעב מעשיו מעבירין ממנו הצלם וכמאמר קין (בראשית ד' י''ד) והיה כל מוצאי וגו':

והותירך ה' לטובה בפרי בטנך. הגם שכבר אמר למעלה ברוך פרי בטנך, לפי שיעוד הראשון הוא כנגד תלמוד תורה ויעוד זה הוא כנגד שמירת המצות לזה הוצרך לפרט שכר כל א' שאין א' נלמד מחברו, ודקדק לומר והותירך ה' לטובה ולא אמר ברוך פרי בטנך, לפי שיעוד זה הוא מדה טובה שמכוונת כנגד שמירת מצות לא תעשה, והכוונה היא כי לפי שבאמצעות שמירת האדם עצמו מהעבירות לא ידבקו בו כוחי הרע שמזה יסובב שהבנים היוצאים ממנו יהיו מבחינת הרע, ועיין מה שכתבנו באורך בפרשת ויחי בפסוק ראובן בכורי אתה ויערבו לך הדברים, לזה אמר ביעוד שמירת מצות לא תעשה והותירך ה' לטובה בפרי בטנך שיהיו הבנים הנותרים אחריך למדה טובה ולא למדה רעה, ואומרו בפרי בהמתך ובפרי אדמתך לומר שמצד שמירת מל''ת יתקיימו בידו ב' דברים אלו כמו שיעדם לשכר תלמוד תורה ככתוב למעלה: (אור החיים)


{י}  וְרָאוּ֙ כָּל-עַמֵּ֣י הָאָ֔רֶץ כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהֹוָ֖ה נִקְרָ֣א עָלֶ֑יךָ וְיָֽרְא֖וּ מִמֶּֽךָּ:

 אונקלוס  וְיֶחֱזוּן כָּל עַמְמֵי אַרְעָא אֲרֵי שְׁמָא דַיְיָ אִתְקְרֵי עֲלָךְ וְיִדְחֲלוּן מִנָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֶחֱמוּן כָּל עַמְמֵי אַרְעָא אֲרוּם שְׁמָא דַיְיָ חָקִיק בִּזְמַן דִתְּפִילִין עֲלָךְ וִידַחֲלוּן מִנָךְ: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  שם ה' נקרא. ר''ת שי''ן פי' של תפילין: ויראו ממך. וסמיך ליה והותירך ה', לומר בזכות התפילין יותיר ימיך. דכתיב אדני עליהם יחיו: (בעל הטורים)

 ספורנו  וראו וגו'. כמו שספרו ז''ל על אלכסנדר שהשתחוה לפניו: (ספורנו)


{יא}  וְהוֹתִֽרְךָ֤ יְהֹוָה֙ לְטוֹבָ֔ה בִּפְרִ֧י בִטְנְךָ֛ וּבִפְרִ֥י בְהֶמְתְּךָ֖ וּבִפְרִ֣י אַדְמָתֶ֑ךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהֹוָ֛ה לַֽאֲבֹתֶ֖יךָ לָ֥תֶת לָֽךְ:

 אונקלוס  וְיוֹתְרִנָךְ יְיָ לְטָבָא בְּוַלְדָא דִמְעָךְ וּבְוַלְדָא דִבְעִירָךְ וּבְאִבָּא דְאַרְעָךְ עַל אַרְעָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבָהָתָךְ לְמִתַּן לָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וִישַׁיְירִנְכוֹן מֵימְרָא דַיְיָ לְטָבָא בְּוַולְדָא דִמְעֵיכוֹן וּבְוַולְדָא דִבְעִירֵיכוֹן וּבְאִבָּא דְאַרְעֲכוֹן עַל אַרְעָא דְקַיֵים יְיָ לְאַבְהַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וטעם והותירך. אם תהיה רעה בארץ ורעב מארה אתה תשאר לטובה: (אבן עזרא)

 ספורנו  והותירך ה' לטובה. שתהי הצלחתך בקנינים וזולתם יתרה מהצלחת שאר המצליחים בהם. ובאלה הברכות שהיו בבית שני סיים: (ספורנו)


{יב}  יִפְתַּ֣ח יְהֹוָ֣ה | לְ֠ךָ֠ אֶת-אֽוֹצָר֨וֹ הַטּ֜וֹב אֶת-הַשָּׁמַ֗יִם לָתֵ֤ת מְטַֽר-אַרְצְךָ֙ בְּעִתּ֔וֹ וּלְבָרֵ֕ךְ אֵ֖ת כָּל-מַֽעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֑ךָ וְהִלְוִ֨יתָ֙ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים וְאַתָּ֖ה לֹ֥א תִלְוֶֽה:

 אונקלוס  יִפְתַּח יְיָ לָךְ יָת אוֹצָרֵהּ טָבָא יָת שְׁמַיָא לְמִתַּן מְטַר אַרְעָךְ בְּעִדָנֵהּ וּלְבָרָכָא יָת כָּל עוֹבָדֵי יְדָךְ וְתוֹזֵף לְעַמְמִין סַגִיאִין וְאַתְּ לָא תְזוּף: (אונקלוס)

 יונתן  אַרְבְּעָא מַפְתְּחִין בִּידֵי דְמָארֵי עַלְמָא דְלָא מְסָרִינוּן בִּידָא דְטַפְסְרָא מַפְתְּחָא דְחַיְיתָא וּדְקִבְרַיָא וְדִמְזוֹנֵי וּדְמִטְרָא וְכֵן אָמַר משֶׁה נְבִיָא הָכָא יִפְתַּח יְיָ לְכוֹן יַת אוֹצָרֵיהּ טַב דְעִמֵיהּ בִּשְׁמַיָא לְמִתַּן מְטַר אַרְעֲכוֹן בְּזִמְנֵיהּ בַּכִּיר בְּמַרְחֶשְׁוָן וְלָקִישׁ בְּנִיסָן וּלְבָרְכָא יַת כָּל עוֹבָדֵי יְדֵיכוֹן וְתוֹזְפוּן לְעַמְמִין סַגִיאִין וְאַתּוּן לָא תִצְטַרְכוּן לְמֵיזִיף: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  אוצרו. שהוא בכחו לצאת וכן אוצרות שלג על כן אחר הותירך אמר דבר הגשם כי העוצר סבת הרעב: והלוית גוים רבים. כי ירעבו ולא יבא זמן שתלוה אתה והכלל שתהיה לעולם לראש: (אבן עזרא)

 אור החיים  יפתח ה' וגו'. מכאן מתחיל יעוד הטוב שכנגד מעשה המצות עד לבסוף, ולזה גמר אומר כי תשמע אל מצות ה' אלהיך אלו מצות עשה, והנה יעודים אלו הם מכוונים כנגד קיום המצות כי על ידי המצות מתפתחים צינורי השפע ומתייחדים המדות העליונות:

ואמר יפתח ה' לך בכינוי שמבטיחו ה' שיפתח לו פירוש בשבילו לבד, הכוונה הגם שיסובבו אחרים לסתום באמצעות הצדיק יפתח אוצר הטוב ושם הטוב הוא סוד הנהר, והוא סוד (משלי י') צדיק יסוד עולם, ואומרו את השמים הוא סוד השפעה עליונה למעלה כידוע ליודעי חן, ואומרו והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה, הנה ידוע שבזמן שישראל עושים רצונו של מקום השפע של כל העולם בא על ידי ישראל והעולם כלו ניזון מתמצית עם בני ישראל ולהיפך ניזונין ישראל מתחת ידי האומות, לזה אמר והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה ממנו, הוצרך לומר ואתה לא תלוה, שאם לא כן אין היכר לברכה כי דרך העולם הוא שהגדולים והעשירים לווים זה מזה ולאחר מכן חוזר גם כן המלוה ולוה ממנו, לזה אמר ואתה לא תלוה ובזה יהיה היכר למאמר והלוית, ואומרו ונתנך ה' לראש וגו', פירוש שיהיו ישראל תחת ממשלת ראש העולם שהוא אלהי ישראל, ולא לזנב שהם שרי מעלה ובזה תמיד יהיו במדרגה העליונה כאומרו והיית רק למעלה ולא תהיה למטה, על דרך אומרם ז''ל (מדרש תנחומא ד''פ ויצא) בפסוק (ירמי' ל') ואתה אל תירא עבדי יעקב שראה יעקב בסולם עולים ואחר כך יורדים חשב שגם הוא כן אחר שיעלה ירד ת''ל אל תירא וגו', והוא אומרו ולא תהיה למטה, הטעם כי תשמע וגו' פירוש כנגד מצות עשה כמו שגמר אומר ולעשות, וטעם שלא אמר בפירוש כי תעשה מצות, לפי שיש מצות כמה וכמה שאינם ביד האדם לעשותם, לזה אמר כי תשמע וגו' ולעשות פירוש תקבל עליך לעשות, וטעם אומרו לשמור ביעוד זה, בא הכתוב להודיע כי אין יעוד למצות עשה אלא אחר שהקדים להם שמירת מצות לא תעשה, שאם לא כן זבחי רשעים תועבה, וכל מצוה שעושה בעל עבירות שורה עליה סטרא אחרא ואינה עושה פרי, לזה הקדים לומר לשמור ואחר כך אמר ולעשות שהוא מעשה המצות שעליו באו היעודים הטובים האמורים מוהותירך עד סוף: (אור החיים)


{יג}  וּנְתָֽנְךָ֙ יְהֹוָ֤ה לְרֹאשׁ֙ וְלֹ֣א לְזָנָ֔ב וְהָיִ֨יתָ֙ רַ֣ק לְמַ֔עְלָה וְלֹ֥א תִֽהְיֶ֖ה לְמָ֑טָּה כִּֽי-תִשְׁמַ֞ע אֶל-מִצְוֹ֣ת | יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם לִשְׁמֹ֥ר וְלַֽעֲשֽׂוֹת:

 אונקלוס  וְיִתְּנִנָךְ יְיָ לְתַקִיף וְלָא לְחַלָשׁ וּתְהֵי בְּרַם לְעֵלָא וְלָא תְהֵי לְתַחְתָּא אֲרֵי תְקַבֵּל לְפִקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהָךְ דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין לְמִטַר וּלְמֶעְבָּד: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִמְנֵי מֵימְרָא דַיְיָ יַתְכוֹן לְמַלְכִין וְלָא לְהֶדְיוֹטִין וְתֶהֱווּן לְחוֹד מְנַטְלִין וְלָא תְהוֹן לְמָאִיסִין אֲרוּם תְּקַבְּלוּן לְפִקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן דַאֲנָא מְפַקֵיד לְכוֹן יוֹמָנָא לְמִנְטוֹר וּלְמֶעֱבַד: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  כי תשמע. בלב לשמור ולעשו' והכלל שלא תסו' מאחרי השם לעבוד עבודת כוכבים כי הוא עיקר כל העבירות לכפור בעיקר והפך זה יחוד השם לשמור ולעשות כי עיקר השמיר' המעש': (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם לראש ולא לזנב. ביאורו לראש לכל העמים ולא לזנב לאחד מכל הגוים כי יתכן שיהיה לראש על עמים רבים וזנב לעם אחד נכבד ממנו והנכון שיתנך לראש מעתה ולא לזנב עד עולם באחד מכל העתים וכן רק למעלה תמיד ולא תהיה למטה לעולם (הרמב"ן)


{יד}  וְלֹ֣א תָס֗וּר מִכָּל-הַדְּבָרִים֙ אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֜י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֛ם הַיּ֖וֹם יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֑אול לָלֶ֗כֶת אַֽחֲרֵ֛י אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים לְעָבְדָֽם: (פפפ)

 אונקלוס  וְלָא תִסְטוּן מִכָּל פִּתְגָמַיָא דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין יַמִינָא וּשְׂמָאלָא לִמְהַךְ בָּתַר טַעֲוַת עַמְמַיָא לְמִפְלְחִנוּן: [פפפ] (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא תִסְטוּן מִן כָּל פִּתְגָמַיָא דַאֲנָא מְפַקֵיד לְכוֹן יוֹמָנָא לְיַמִינָא וְלִשְמָאלָא לִמְהַךְ בָּתַר טַעֲוַות עַמְמַיָא לְמִפְלַחְהוֹן: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ולא תסור מכל הדברים. נמשך עם "כי תשמע" (פסוק יג) שיבואו עליך כל הברכות האלה כאשר תשמע למצותיו וכאשר לא תסור ימין ושמאל מכל הדברים אשר אנכי מצוך בענין עבודה זרה שאם תלך אחרי אלהים אחרים לעבדם כבר סרת מכל מצותיו ואין חפץ כלל בכל המצות שתעשה ואיננו כדברי בעל ההלכות שמנאו מצות לא תעשה (הרמב"ן)

 ספורנו  ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום ימין ושמאל. שלא ישנו את מצות האל ית' בפרט ענין המשפט. ולא ימירו את שאר המצות במנהגי הדיוט ומצות אנשים מלומדה כ''ש כשיעשו זה לכבוד קדמונים שהנהיגו אותם המנהגים לא לכבוד קונם ולא לשמור מצותיו. אמנם התוכחות עד יולך ה' אותך ואת מלכך היו בבית שני בימי אנטיוכס וזולתו עד שצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה וגלה אחד מהם במצות פומפיא''ו לרומ''ה ומשם והלאה עד ונסחתם היו עד חרבן הבית על יד רומיים ומשם והלאה הם תוכחות בגלות נמשכות אליו. והתחיל בתוכחות באמרו אם לא תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו וחוקותיו אשר אנכי מצוך היום וזה בלי ספק כאשר הומרה שמירת מצות התורה במנהגים שונים וזולתם והוסג אחור משפט. וכן אחר שאמר יולך ה' אותך ואת מלכך שהוא החלק השני חזר ואמר כי לא שמעת בקול ה' אלהיך לשמור מצותיו וחוקותיו אשר צוך כלומר אבל שמרת מה שצוו או הנהיגו אחרי' זולתו אשר לא כתורתו כמו שספרו ז''ל (גטין) שלא היו תורמין ולא מעשרין והוצרכו לתקון יוחנן כ''ג ולגזור על הדמאי והיו נועלי' דלת בפני לוין מפני השמטה והוצרך הלל לתקן פרוזבול ובטלו מי סוטה ועגלה ערופה וסנהדרין מרוב הפושעים בסוף בית שני באופן שבטל כל משפט כמו שספרו ז''ל שגברו בעלי זרוע. ובכן ירדו לטמיון הם ונכסיהם ובאלה התבאר' סבת חורבן בית שני והתמדת חורבנו בהתמדת סבתו: (ספורנו)


{טו}  וְהָיָ֗ה אִם-לֹ֤א תִשְׁמַע֙ בְּקוֹל֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַֽעֲשׂוֹת֙ אֶת-כָּל-מִצְוֹתָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם וּבָ֧אוּ עָלֶ֛יךָ כָּל-הַקְּלָל֥וֹת הָאֵ֖לֶּה וְהִשִּׂיגֽוּךָ:

 אונקלוס  וִיהֵי אִם לָא תְקַבַּל בְּמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמִטַר לְמֶעְבַּד יָת כָּל פִּקוּדוֹהִי וּקְיָמוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין וְיֵיתוּן עֲלָךְ כָּל לְוָטַיָא הָאִלֵין וְיִדְבְּקֻנָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  כַּד פָּתַח משֶׁה נְבִיָא לְמֵימָר פִּתְגָמֵי אוֹכְחוּתָא הָאִלֵין אִתְרְגִישַׁת אַרְעָא וּשְׁמַיָא זָעוּ שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא קָדְרוֹן וְכוֹכְבַיָא כְנָשׁוּ זִיוְוהוֹן אַבְהַת עַלְמָא צְוָוחִין מִבֵּית קְבוּרְתְּהֶן וְכָל בִּרְיָיתָא שָׁתְקִין וְאִלָנַיָיא לָא טִלְטֵל זָאזֵיהוֹן עַנְיַין אַבְהַת עַלְמָא וְאָמְרִין חֲבוֹל עַל בְּנֵינָן כַּד יְחוֹבִין וְיִמְטוּן עֲלֵיהוֹן לְוָוטַיָא אִלֵין הֵיךְ יָכְלִין לְסוֹבָרוּתְהוֹן וְדִלְמָא יֶעֱבַד בְּהוֹן שֵׁצְיוּ וְלָא תְהֵי זְכוּתִין מְגַנָא עֲלֵיהוֹן וְלָא יֶהֱוֵי גַבְרָא דִיקוּם וִיצַלֵי אַמָטוּלְתְּהוֹן בְּרַת קָלָא נָפְלַת מִן שְׁמֵי מְרוֹמָא וְכֵן אֲמָרַת לָא תִדְחֲלוּן אַבְהַת עַלְמָא דַאֲפִילוּ פָּסְקָא זְכוּתְהוֹן דְכָל דָרַיָא זְכוּתְכוֹן לָא יִפְסוֹק וּקְיָימָא דְקַיֵימִית עִמְכוֹן לָא מְבַטְלָא וּתְהֵי מְגַנָא עֲלֵיהוֹן עָנֵי משֶׁה נְבִיָא וַאֲמַר אַף עַל גַב דַאֲנָא מוֹכַח יַתְכוֹן עַל תְּנָאָה מִתְוַוכְּחִין לְמֵימָר דְאִין לָא תְקַבְּלוּן לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן דְלָא לְמִטוּר לְמֶעֱבַד יַת כָּל פִּקוּדֵי וּקְיָמֵי דַאֲנָא מְפַקֵיד לְכוֹן יוֹמָא דֵין וְיֵיתוּן עִילַוֵיכוֹן כֻּלְהוֹן לְוָטַיָא הָאִלֵין וְיִדְבְּקוּנְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אור החיים  והיה אם לא תשמע וגו'. התנה הכתוב על ג' דברים תלמוד תורה, ושמירת מצות לא תעשה, וקיום מצות עשה, שצריך שיהיו שלשתם יחד, הכוונה שהגם שלמד תורה אם לא ישמור, או אם ישמור ולא יעשה, או אם יעשה שניהם ויבטל מתלמוד תורה, יבואו עליו הקללות רח''ל כאשר יבאר מה שנוגע לכל אחת מהנה עונש כל אחד בפני עצמו, והתחיל בעונש ביטול תלמוד תורה ואמר ארור אתה בעיר וגו' עד מאמר ועד אבדך מהר, וגמר אומר מפני רוע מעלליך אשר עזבתני, הרי שהקללות החמורות עד עתה הם כנגד עזיבת התורה כי העוזב תורה כעוזב ה', וכן תמצא שהקפיד ה' כל כך על עזיבת התורה ואמר (ירמי' ט') על מה אבדה הארץ ויאמר ה' על עזבם את תורתי, והוא אומרו כאן ועד אבדך מהר מפני רוע מעלליך אשר עזבתני: (אור החיים)

 כלי יקר  והיה אם לא תשמע וגו'. כל הקללות הללו נאמרו בלשון יחיד ואותן שבפר' בחקותי נאמרו כולם בלשון רבים ואם לא תשמעו וגו'. כי גם באלו יש הרבה מכות אל הכלל כמו והיו שמיך אשר על ראשך נחושת. וכן יולך ה' אותך ואת מלכך וגו'. והרבה זולתם, ומאי טעמא היו אותן שבתורת כהנים מ"ט ואלו כפולות במספר צ"ח הלא דבר הוא.

והטעם אל זה הוא, לפי שאותן שבתורת כהנים נאמרו קודם הערבות אשר קבלו עליהם ישראל בשבועת הר גריזים והר עיבל וע"כ באו במספר מ"ט, לפי שנ' שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חסר א' (נדרים לח.) מזה אתה למד שהדבר אפשרי למין האנושי להכנס תוך חדר היכל החכמה והבינה ע"י מ"ט שערים הפתוחים לפניו והם שערי צדק אשר לפני ה' צדיקים יבואו בו להבין מתוכם בינה ודעת את ה'. והחוטא אשר נכנסה בו רוח שטות ולבו טח מהבין וראה מ"ט שערי בינה פתוחים לפניו והוא לא נכנס בשום אחת מהם ע"כ ילקה במספר מ"ט, וקודם הערבות נאמר ואם לא תשמעו בלשון רבים לומר דווקא שאם כולם סג יחדיו נאלחו אז הם ראוין לאותן מכות כוללות אבל הצדיק אשר בתוכם הוא את נפשו ימלט, אבל כאן אחר הערבות כל אחד יסבול עונו ועון חבירו על כן באו במספר צ"ח כפול כנגד עונו ועון חבירו, ונאמר והיה אם לא תשמע. בלשון יחיד והמכות כלליות לומר לך שאפילו יחיד החוטא מסבב קללה אל הכלל, כמ"ש (דברים כט.יז–כא) פן יש בכם איש או אשה וכו', וכתיב וראו את מכות הארץ. ש"מ שרבים ישאו עון היחיד כמו שהיה במעשה של עכן (יהושע ז.) לכך נאמר ואם לא תשמע. שאפילו יחיד שלא ישמע גורם מכות לרבים והם המכות הכלליות הנזכרים בפרשה.

ד"א לפי שנאמר ולא נתן לכם אלהים לב לדעת וגו' עד היום הזה. וכתיב (משלי ב.ג–ד) כי אם לבינה תקרא לתבונה תתן קולך, אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה. ודרשו בזה מ"ט מונים שני פעמים דהיינו מ"ט פנים טהור מ"ט פנים טמא (כמנין ודגלו ירושלמי סנהדרין פרק ד' הל.ב) ולא יכול האדם לבא לידי חקירה זו כי אם מתוך בינת הלב המשכיל במ"ט שערי בינה, שהרי הקדים לומר כי אם לבינה תקרא. כי הבינה כפל מן החכמה כי הנבון מבין דבר מתוך דבר, והכתוב אומר שלא היה להם לב לדעת דהיינו הבינה עד היום לפיכך דווקא ביום הזה נתיעדו צ"ח קללות על שלא דרשו התורה בשני פעמים מ"ט, אבל אותן שבתורת כהנים נאמרו קודם שנעשו בני בינה להבין דבר מתוך דבר דהיינו מ"ט מתוך מ"ט, על כן לא באו כי אם במספר מ"ט כי היה להם להבין לפחות המושכלות ראשונות הבאים במספר מ"ט לכל הפחות. (כלי יקר)


{טז}  אָר֥וּר אַתָּ֖ה בָּעִ֑יר וְאָר֥וּר אַתָּ֖ה בַּשָּׂדֶֽה:

 אונקלוס  לִיטּ אַתְּ בְּקַרְתָא וְלִיט אַתְּ בְּחַקְלָא: (אונקלוס)

 יונתן  לִיטִין אַתּוּן בְּקַרְתָּא וְלִיטִין אַתּוּן בְּחַקְלָא: (תרגום יונתן)


{יז}  אָר֥וּר טַנְאֲךָ֖ וּמִשְׁאַרְתֶּֽךָ:

 אונקלוס  לִיט סַלָךְ וְאַצְוָתָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  לִיטִין סַלֵי בִּכּוּרֵיכוֹן וְחַלַת שֵׁירוֹי אַצְוַותְכוֹן: (תרגום יונתן)


{יח}  אָר֥וּר פְּרִֽי-בִטְנְךָ֖ וּפְרִ֣י אַדְמָתֶ֑ךָ שְׁגַ֥ר אֲלָפֶ֖יךָ וְעַשְׁתְּרֹ֥ת צֹאנֶֽךָ:

 אונקלוס  לִיטּ וַלְדָא דִמְעָךְ וְאִבָּא דְאַרְעָךְ בַּקְרֵי תוֹרָיךְ וְעֶדְרֵי עָנָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  לִיטִין וַולְדֵי מֵעֵיכוֹן וּפֵירֵי אַרְעֲכוֹן בַּקְרֵי תּוֹרֵיכוֹן וְעֶדְרֵי עָנֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  פרי בטנך. ואחר כך טנאך ומשארתך (פסוקים ד ה) כי פרי הבטן הטוב והחביב יותר ובקללה אחר אותו כי העונש יגיעהו תחלה לנכסיו ואם לא ישוב ישיגהו בפרי בטנו וכן הקדים בברכות נגיפת האויבים קודם הברכה באסמיך ובכל משלח ידך (פסוקים ז ח) כי נצוח האויבים הוא להם הכבוד והצורך הגדול בכבוש הארצות ובישיבתם לבטח בין העמים ובקללות הקדים המארה בכל משלח ידך ואחר הנגיפה מפניהם (פסוקים כ כה) כי הוא העונש שיגיע אליהם באחרונה וכן יגלו בסוף (הרמב"ן)


{יט}  אָר֥וּר אַתָּ֖ה בְּבֹאֶ֑ךָ וְאָר֥וּר אַתָּ֖ה בְּצֵאתֶֽךָ:

 אונקלוס  לִיט אַתְּ בְּמֵעֲלָךְ וְלִיט אַתְּ בְּמִפְּקָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  לִיטִין אַתּוּן בְּמַעַלְכוֹן לְבָתֵּי קִיאַטְרוֹנֵיכוֹן וְקוֹרְקִיסַתְכוֹן לְמִבַטְלָא פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא וְלִיטִין אַתּוּן בְּמִיפַּקְכוֹן לִפְרַגְמַטְיֵיכוֹן: (תרגום יונתן)


{כ}  יְשַׁלַּ֣ח יְהֹוָ֣ה | בְּ֠ךָ֠ אֶת-הַמְּאֵרָ֤ה אֶת-הַמְּהוּמָה֙ וְאֶת-הַמִּגְעֶ֔רֶת בְּכָל-מִשְׁלַ֥ח יָֽדְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשֶׂ֑ה עַ֣ד הִשָּֽׁמֶדְךָ֤ וְעַד-אֲבָדְךָ֙ מַהֵ֔ר מִפְּנֵ֛י רֹ֥עַ מַֽעֲלָלֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר עֲזַבְתָּֽנִי:

 אונקלוס  יְגָרֵי יְיָ בָּךְ יָת מֵאַרְתָּא וְיָת שִׁגוּשַׁיָא וְיָת מְזוֹפִיתָא בְּכָל אוֹשָׁטוּת יְדָךְ דִי תַעְבֵּד עַד דְתִשְׁתֵּצֵי וְעַד דְתֵיבַד בִּפְרִיעַ מִן קֳדָם בִּישׁוּת עוֹבָדָיךְ דִשְׁבַקְתָּא דַחַלְתִּי: (אונקלוס)

 יונתן  יְגָרֵי מֵימְרָא דַיְיָ בְּכוֹן יַת לְוָוטְתָא לְלַטָטָא מָמוֹנְכוֹן וְיַת עַרְבּוּבָא לְעַרְבָּבָא שְׁלַמְכוֹן וְיַת מְזוֹפִיתָא בְּכָל אוֹשָׁטוּת יֶדְכוֹן דְתַעַבְדוּן עַד דְתִשְׁתֵּיצוּן וְעַד דְתוֹבְדוּן בְּסַרְהוּבַיָא מִן קֳדָם בִּישׁוּת עוֹבָדֵיכוֹן דִשְׁבַקְתּוּן דַחַלְתִּי: (תרגום יונתן)

 רש"י  המארה. חסרון, כמו צרעת ממארת (ויקרא יג, נב.): המהומה. שגוש, קול בהלות: (רש"י)

 אבן עזרא  המארה. המגרע': המהומה. שלא יוכלל להשלים המעש': המגערת. שלא ישמח במעשיו רק ידאג בו אחר יגיע ת ו: (אבן עזרא)


{כא}  יַדְבֵּ֧ק יְהֹוָ֛ה בְּךָ֖ אֶת-הַדָּ֑בֶר עַ֚ד כַּלֹּת֣וֹ אֹֽתְךָ֔ מֵעַל֙ הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר-אַתָּ֥ה בָא-שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ:

 אונקלוס  יַדְבֵּק יְיָ בָּךְ יָת מוֹתָא עַד דִישֵׁיצֵי יָתָךְ מֵעַל אַרְעָא דִי אַתְּ עָלֵל לְתַמָן לְמִירְתַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  יְאַדֵיק מֵימְרָא דַיְיָ בְּכוֹן יַת מוֹתָא דִישֵׁיצֵי יַתְכוֹן מֵעִילַוֵי אַרְעָא דְאַתּוּן עַלְלִין תַּמָן לְמֵירְתָהּ: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ידבק ה' וגו'. עונש זה וקללות האמורות עד ואתה תהיה לזנב, הם כנגד ביטול מצות לא תעשה, ולזה גמר אומר ובאו עליך כל הקללות וגו' כי לא שמעת בקול ה' לשמור מצותיו, הרי שקללות האמורות בענין הם על ביטול מצות לא תעשה, והמשכיל יבין בכל הקללות שהם רעות הנמשכות מהעבירות ואומרו ידבק ה' בך וגו', לפי שהעובר אפילו עבירה אחת קונה לו חלק רע שיהיה נדבק בנפשו לטמאה, והוא סוד תחלואי הנפש כידוע, וחלק הרע נקרא דבר על דרך אז''ל (תוס' מם' שבת פ''ט. ד''ה תורה) בפסוק (חבקוק ג') לפניו ילך דבר, שידבר על ס''מ הרשע שנקרא דבר, וידוע שכל כוחי הרע הם ענפיו של ס''מ ויקראו על שמו, גם קללת שחפת וקדחת וכו' הם דברים המסובבים מהעבירות על דרך אומרם בגמ' (שבת נ''ה.) אמר ר' אמי אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון, כי העון יוליד תחלואים בגוף כאומרו (ירמי' כ') תיסרך רעתך וגו', וכן אומרו והיו שמיך וגו' על דרך אומרם ז''ל (זוהר ח''א ו') שבאמצעות העבירות יסתתמו פתחי ההשפעות בסוד (איוב י''ד) ונהר יחרב ויבש, וכן אומרו יתנך ה' נגף וגו' גם זה יסובבו העבירו' כרמוז בפסוק (קהלת ח') אשר ישלוט האדם באדם לרע לו, פירוש לסיבת הרע אשר לו דבוקה בו כרמוז במאמר ידבק ה' בך את הדבר, וכן כל הקללות האמורים בענין יסובבו ממעשה הרעה:

ואומרו והיו בך לאות ולמופת. (להלן פסוק מו) כי העובר עבירה אחת נרשמת על מצחו:

ואומרו ובזרעך עד עולם. כי נפש אדם רע על ידי שדבוקים בה חלקי הטומאה כמו שאמרנו בניהם אשר יולידו כמוהם יהיו, כמו שביארנו באר היטב דבר זה בפרשת ויחי בפסוק ראובן בכורי אתה, גם זה הוא סוד מיתה שנגזרה על אדם ועל כל דורות הבאים ממנו מטעם שכל היוצאים ממנו טעמו מות בחטאו, והוא סוד ערלת אדם, לזה אמר ובזרעך עד עולם כי כשידבק חלק הרע עם האדם ישתלשל מזה לזה עד עולם וצריך עוצם רב לנקותו מנפשו: (אור החיים)


{כב}  יַכְּכָ֣ה יְ֠הֹוָ֠ה בַּשַּׁחֶ֨פֶת וּבַקַּדַּ֜חַת וּבַדַּלֶּ֗קֶת וּבַֽחַרְחֻר֙ וּבַחֶ֔רֶב וּבַשִּׁדָּפ֖וֹן וּבַיֵּֽרָק֑וֹן וּרְדָפ֖וּךָ עַ֥ד אָבְדֶֽךָ:

 אונקלוס  יִמְחִנָךְ יְיָ בְּשַׁחֶפְתָּא וּבְקַדַחְתָּא וּבִדְלֶקְתָּא וּבְחַרְחוּרָא וּבְחַרְבָּא וּבְשִׁדְפוֹנָא וּבְיַרְקוֹנָא וְיִרְדְפֻנָךְ עַד דְתֵיבָד: (אונקלוס)

 יונתן  יִמְחֵי יַתְכוֹן מֵימְרָא דַיְיָ בְּשַׁחְפוּתָא וּבְקַדְחוּתָא וּבְאֵישָׁא דְגַרְמַיָא דְדַלְקָא מוֹחַיָא וּבְחַרְחוּרֵי דְלוּחֵי צִירְתָא דְלִבָּא וּבִשְׁלוּפֵי חַרְבָּא וּבְשִׁדָפוֹנָא וּבְיַרְקוֹנָא דְמַקְדוֹנַיָא וְיִרְדְפוּנְכוֹן עַל שִׁוְויֵיכוֹן עַד דְתֵיבְדוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  בשחפת. שבשרו נשחף ונפוח: ובקדחת. לשון כי אש קדחה באפי (דברים לב, כב.), והוא אש של חולי מלוו"י בלע"ז (פיעבערהיטצע) שהיא חמה מאוד: ובדלקת. חמה יותר מקדחת, ומיני חלאים הם: ובחרחר. חולי המחממו תוך הגוף וצמא תמיד למים, ובלע"ז אשרינמנ"ט (בראנד), לשון ועצמי חרה מני חרב (איוב ל, ל.), נחר מפוח מאש (ירמיה ו, כט.): ובחרב. יביא עליך (מ) גייסות: שדפון וירקון. מכות תבואה (נ) שבשדות. שדפון. רוח קדים אשילד"ה בלע"ז (זאנענפערבראנט). ירקון. יובש, ופני התבואה מכסיפין ונהפכין לירקון, קמ"א בלע"ז (געלב): עד אבדך. תרגום עד דתיבד, (ס) כלומר עד אבוד אותך, שתכלה מאליך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ק"ל דהא עד כאן מנה מיני חלאים וחרב מה חולי הוא ומתרץ דקללה בפ"ע הוא שיביא עליך גייסות א"נ דק"ל היאך החרב מכה מעצמו: (נ) גם כן קשה לו כמו כן ומפרש דמכות תבואה הן ועד כאן מנה מכות של גוף וכאן מונה מכות תבואה: (ס) דלפי פשוטו משמע דירדפך הקב"ה עד שתאבד ממנו וימצאך אחר וזה אינו דאם יאבד מהקב"ה מי ימצאנו ויצילו מידו ולכן מביא התרגום עד דתיבד שהוא ל' כליון מן העולם וקשה לרש"י וא"כ הכנוי ל"ל לא ה"ל לומר אלא עד אבוד וע"ז פי' כלומר עד אבוד אותך פי' דאי לא נאמר ך' הכנוי ה"א מלת אבד הוא מקור כמו אבד תאבדון ופי' עד שתאבד אתה דבר מה ויהיה כפרת חטאתך לכן הוסיף ך' הכנוי כדי שישוב מלת אבד עליו כלומר עד אבוד אותך ומ"מ פירש כתרגומו שתכלה מאליך ודוק היטב. ובזה יתורץ מה שכתב רא"ם ולא ידעתי איך יתיישב מה שכ' תחלה עד דתיבד וסיים בו עד אביך אותך דמשמע שה פירושו עד דתיבד וכתב אחר זה שתכלה מאליך וזה אינו אלא לפי המתרגם עכ"ל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בשחפת. י''א שהם מיני חלאים: בקדחת. בכל יום. מגזרת כי אש קדח' באפי. ומהומה ומגערת ושחפת וקדחת ודלקת שם התואר: וטעם ובדלקת. שלישית או רביעית: ובחרחור. מגזרת וחרה נחושת': ובחרב. מגזרת חורב: ובשדפון. נפיחות וכן שדופות קדים וי''א הפוך והטעם דקוק: ובירקון. כמשמעו בלשון קדר וי''א כי אלה חליים בזרע ובשדפון כמו שדופות קדים והעד הכיתי אתכם בשדפון ובירקון. על כן אחריו והיו שמיך וכן בפרשת אם בחקותי: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  יככה ה'. ד' פעמים כתיב בתוכחות יככה ה'. כנגד ד' גליות. ויש בזה הפסוק ז' ענינים בשחפת. ובקדחת. ובדלקת. ובחרחר. ובחרב. ובשדפון. ובירקון. כנגד ז' תועבות כלבו: (בעל הטורים)


{כג}  וְהָי֥וּ שָׁמֶ֛יךָ אֲשֶׁ֥ר עַל-רֹֽאשְׁךָ֖ נְח֑שֶׁת וְהָאָ֥רֶץ אֲשֶׁר-תַּחְתֶּ֖יךָ בַּרְזֶֽל:

 אונקלוס  וִיהוֹן שְׁמַיָךְ דִי עִלָוֵי רֵישָׁךְ חֲסִינִין כִּנְחָשָׁא מִלְאֲחָתָא מִטְרָא וְאַרְעָא דִי תְחוֹתָךְ תַּקִיפָא כְפַרְזְלָא מִלְמֶעְבַּד פֵּרִין: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהוֹן שְׁמַיָא דְעִילַוֵיכוֹן הֵי כִּנְחָשָׁא דִמְזִיעַ וְלָא מְסַפְּקִין לְכוֹן טַלִין וּמִטְרִין וְאַרְעָא דִתְחוֹתְכוֹן הֵי כְּפַרְזְלָא דְלָא מַזִיעַ דְלָא מַרְטִיבָא אִילָנֵי וְאַסְפַּרְמְקֵי וּמְגָדֵי וְיַרְקֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיו שמיך אשר על ראשך נחשת. קללות הללו משה מפי עצמו אמרן, (ע) ושבהר סיני מפי הקב"ה אמרן כמשמעו, וכן נאמר ואם לא תשמעו לי (ויקרא כו, יד.), (פ) ותלכו עמי קרי (שם כא.), וכאן הוא אומר לקול ה' אלהיך, ידבק ה' בך, יככה ה'. הקל משה בקללותיו לאמרן בלשון יחיד, וגם כן בקללה זו הקל, שבראשונות הוא אומר את שמיכם כברזל וארצכם כנחושה (שם יט.), שלא יהיו השמים מזיעין כדרך שאין הברזל מזיע, ומתוך כך יהא חורב בעולם, והארץ תהא מזיעה כדרך שהנחשת מזיע והיא מרקבת פירותיה, וכאן הוא אומר שמיך נחשת וארצך ברזל, שיהיו שמים מזיעין, אע"פ שלא יריקו מטר מכל מקום לא יהיה חורב של אבדון בעולם, והארץ לא תהיה מזיעה כדרך שאין הברזל מזיע, ואין הפירות מרקיבין, ומכל מקום קללה היא, (צ) בין שהיא כנחושת בין שהיא כברזל לא תוציא פירות, וכן השמים לא יריקו מטר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) ה"פ משה ביקש מהקב"ה שיתן לו רשות לקללם הכי ונתן לו הקב"ה רשות וא"כ הכל אץש הוא דאמרינן אפי' אות אחת לא חידש מעצמו ר"ל בלי רשות הקב"ה והא דפירש מפי עצמו אמרן רצ"ל שהוא היה מבקש מהקב"ה והתו' כתבו פרק בני העיר משה מפי עצמו אמרן וברוח הקודש ע' שם: (פ) ואם משה אמרן לא שייך למימר תשמעו לי וגומ': (צ) רצונו בזה שלא תקשי הרי הוא רוצה לקללם ומאי קללה בזה והיו שמיך אשר על ראשך נחשת: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  נחשת. כנחשת וכן ברזל: (אבן עזרא)


{כד}  יִתֵּ֧ן יְהֹוָ֛ה אֶת-מְטַ֥ר אַרְצְךָ֖ אָבָ֣ק וְעָפָ֑ר מִן-הַשָּׁמַ֨יִם֙ יֵרֵ֣ד עָלֶ֔יךָ עַ֖ד הִשָּֽׁמְדָֽךְ:

 אונקלוס  יִתֵּן יְיָ יָת מְטַר אַרְעָךְ אַבְקָא וְעַפְרָא מִן שְׁמַיָא יֵחוּת עֲלָךְ עַד דְתִשְׁתֵּצֵי: (אונקלוס)

 יונתן  יְגָרֵי יְיָ בָּתַר מִטְרִין דְנַחְתִין עַל אַרְעֲכוֹן רוּחָא דְמַסְקָא אַבְקָא וְעַפְרָא עִילַוֵי עִשְבֵּי חַקְלֵיכוֹן מִן שְׁמַיָא יֵחוֹת פּוּרְעָנוּ עֲלֵיכוֹן עַד דְתִשְׁתֵּיצוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מטר ארצך אבק ועפר. זיקא דבתר מטרא (תענית ג:), (ק) מטר יורד ולא כל צרכו ואין בו כדי להרביץ (ר) את העפר, והרוח באה ומעלה את האבק, ומכסה את עשב הזרעים שהן לחים מן המים, ונדבק בהם ונעשה טיט, ומתייבש ומרקיבין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) זהו ל' גמרא ורצונו של רש"י לתרץ איך שייך לומר שהמטר יהיה אבק ועפר שני הפכים הם ושני הפכים בנושא אחד א"א ל"פ זיקא דבתר כו': (ר) להרביץ הוא מל' רובן תחת משאו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אבק ועפר. ברוב החורב וכח הרוחות: עד השמדך. מלה זרה כמו ביום הבראך: (אבן עזרא)


{כה}  יִתֶּנְךָ֙ יְהֹוָ֥ה | נִגָּף֘ לִפְנֵ֣י אֹֽיְבֶ֒יךָ֒ בְּדֶ֤רֶךְ אֶחָד֙ תֵּצֵ֣א אֵלָ֔יו וּבְשִׁבְעָ֥ה דְרָכִ֖ים תָּנ֣וּס לְפָנָ֑יו וְהָיִ֣יתָ לְזַֽעֲוָ֔ה לְכֹ֖ל מַמְלְכ֥וֹת הָאָֽרֶץ:

 אונקלוס  יִתְּנִנָךְ יְיָ תְּבִיר קֳדָם סָנְאָךְ בְּאָרְחָא חֲדָא תִּפּוֹק לְוָתֵהּ וּבְשִׁבְעָא אָרְחָן תֵּעִרוֹק מִקָדָמוֹהִי וּתְהֵי לְזִיעַ לְכָל מַלְכְּוַת אַרְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  יְשַׁוֵי יַתְכוֹן מֵימְרָא דַיְיָ תְּבִירִין קֳדָם בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן בְּאָרְחָא חַד תִּפְקוּן לִקְדָמוּתְהוֹן לְסִדְרֵי קְרָבָא וּבְשִׁבְעָתֵי אָרְחָן טַעֲיָין תֶּהֱווֹן מַפְכִין (י"ג עַרְקִין) מִן קֳדָמֵיהוֹן וְתֶהֱווֹן לְרִיחוּק לְכָל מַלְכוּת אַרְעָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לזעוה. לאימה ולזיע, שיזועו כל שומעי מכותיך ממך, ויאמרו אוי לנו שלא יבא עלינו כדרך שבא על אלו: (רש"י)

 אבן עזרא  לזעוה. הפוך כמו כבש כשב: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  נגף. ג' במסורה. דין. ואידך אך נגוף נגף הוא לפנינו, וירא ארם כי נגף לפני ישראל. אם שמוע תשמעו ינוסו לפניך כדכתיב וירא ארם וגו'. ואם לא תשמעו יתנך ה' נגף: (בעל הטורים)


{כו}  וְהָֽיְתָ֤ה נִבְלָֽתְךָ֙ לְמַֽאֲכָ֔ל לְכָל-ע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְבֶֽהֱמַ֣ת הָאָ֑רֶץ וְאֵ֖ין מַֽחֲרִֽיד:

 אונקלוס  וּתְהֵי נְבִלְתָּךְ מְשַׁגְרָא לְמֵיכַל לְכָל עוֹפָא דִשְׁמַיָא וְלִבְעִירַת אַרְעָא וְלֵית דְמָנִיד: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְהֵי נְבֵלְתְּכוֹן מְשַׁגְרָא לְמֵיכַל לְכָל עוֹפָא דִשְׁמַיָא וְלִבְעִירָא דְאַרְעָא וְלֵית דְמָנִיד יַתְהוֹן מֵעִילַוֵי נְבֵילְתְּכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ואין מחריד. לעוף ולבהמה: (אבן עזרא)


{כז}  יַכְּכָ֨ה יְהֹוָ֜ה בִּשְׁחִ֤ין מִצְרַ֨יִם֙ (ובעפלים) וּבַטְּחֹרִ֔ים וּבַגָּרָ֖ב וּבֶחָ֑רֶס אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-תוּכַ֖ל לְהֵֽרָפֵֽא:

 אונקלוס  יִמְחִנָךְ יְיָ בְּשִׁחֲנָא דְמִצְרַיִם וּבִטְּחוֹרִין וּבְגַרְבָּא וּבַחֲרִיס יַבִּישׁ דִי לָא תִכּוּל לְאִתַּסָאָה: (אונקלוס)

 יונתן  יַמְחִינְכוֹן מֵימְרָא דַיְיָ בְּשִׁיחְנֵי דִי לָקוּ בְּהוֹן מִצְרָאֵי וּבִטְחוֹרַיָא דִמְסַמְיָין חֶזְוָותָא וּבְגַרְבָּא וּבְחִכּוּכָא דְלָא תֵכְלוּן לְאִיתְּסָאָה: (תרגום יונתן)

 רש"י  בשחין מצרים. רע היה מאד, (ש) לח מבפנים ויבש מבחוץ, כדאיתא בבכורות (מא:): גרב. שחין לח: חרס. שחין יבש (ת) כחרס: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) דאל"כ למה אמר בשחין מצרים הל"ל סתם שחין: (ת) פי' מדכתיב ובחרס הוי גרב לח וע"ל בפרשת אמור: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והנשארים יוכו בשחין מצרים: ובטחורים. הם היוצאים במקום הנסתר על כן כתוב ובעפולים והוא מגזרת ויבא אל העופל: ובגרב. כן בלשון ישמעאל: ובחרס. י''א שיצטרך אל חרס כאיוב ואם הוא בסמ''ך וי''א במכת השמש. והנכון שהוא שם חולי כנזכרי' ואין לו חבר והשגעון והעורון והתמהון שלשתן בלב: (אבן עזרא)


{כח}  יַכְּכָ֣ה יְהֹוָ֔ה בְּשִׁגָּע֖וֹן וּבְעִוָּר֑וֹן וּבְתִמְה֖וֹן לֵבָֽב:

 אונקלוס  יִמְחִנָךְ יְיָ בְּטַפְשׁוּתָא וּבְסַמְיוּתָא וּבְשַׁעֲמָמוּת לִבָּא: (אונקלוס)

 יונתן  יַמְחִינְכוֹן מֵימְרָא דַיְיָ בְּשַׁוְויָיתָא דִמְטַפְּשָׁא מוֹקְדָא וּבְסַמְיָתָא וּבְשִׁיעֲמָמוּת לִבָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובתמהון לבב. אוטם הלב, אשטורדישו"ן בלע"ז (בעטייבונג): (רש"י)

 בעל הטורים  בשגעון. ב'. יככה ה' בשגעון. והוא בשגעון ינהג. כלומר לא די שיככה, אלא שכל מנהגך יהיה בשגעון: (בעל הטורים)


{כט}  וְהָיִ֜יתָ מְמַשֵּׁ֣שׁ בַּֽצָּֽהֳרַ֗יִם כַּֽאֲשֶׁ֨ר יְמַשֵּׁ֤שׁ הָֽעִוֵּר֙ בָּֽאֲפֵלָ֔ה וְלֹ֥א תַצְלִ֖יחַ אֶת-דְּרָכֶ֑יךָ וְהָיִ֜יתָ אַ֣ךְ עָשׁ֧וּק וְגָז֛וּל כָּל-הַיָּמִ֖ים וְאֵ֥ין מוֹשִֽׁיעַ:

 אונקלוס  וּתְהֵי מְמַשֵׁשׁ בְּטִּהֲרָא כְּמָא דִי מַשֵׁשׁ עַוִירָא בְּקַבְלָא וְלָא תַצְלַח יָת אָרְחָתָיךְ וּתְהֵי בְּרַם עָשִׁיק וְאָנִיס כָּל יוֹמַיָא וְלֵית דְפָרִיק: (אונקלוס)

 יונתן  וְתֶהֱווֹן תְּבִיעִין מִילְכָּא טָבָא לִרְוָחֵי עֲקַתְכוֹן וְלָא יֶהֱוֵי בְּכוֹן מְחַוֵי קוּשְׁטָא הֵיכְמָא דִמְמַשֵׁשׁ סַמְיָא בְּקִיבְלָא דְלֵית לַעֲדֵי אוֹרְחָא לְמֶחֱמֵי לִמְכַוָונוּתְהוֹן בְּאָרְחָא וְלָא תַצְלְחוּן יַת אָרְחַתְכוֹן וְתֶהֱווֹן בְּרַם עַצְיַין וַאֲנִיסִין כָּל יוֹמַיָא וְלֵית דְפָרִיק: (תרגום יונתן)

 רש"י  עשוק. בכל מעשיך יהיה (א) ערעור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דא"ל כמו לא תעשוק את רעך שפי' כובש שכר שכיר שאינו מענין הפ' וגזלה כבר אמור ל"פ מענין ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והיית ממשש. פירוש בעורון: תצליח. פעל יוצא: עשוק וגזול. מאויב ואין מושיע והחל לפרש איך יהיה עשוק: (אבן עזרא)


{ל}  אִשָּׁ֣ה תְאָרֵ֗שׂ וְאִ֤ישׁ אַחֵר֙ (ישגלנה) יִשְׁכָּבֶ֔נָּה בַּ֥יִת תִּבְנֶ֖ה וְלֹֽא-תֵשֵׁ֣ב בּ֑וֹ כֶּ֥רֶם תִּטַּ֖ע וְלֹ֥א תְחַלְּלֶֽנּוּ:

 אונקלוס  אִתְּתָא תֵירוֹס וּגְבַר אָחֳרָן יִשְׁכְּבִנַהּ בֵּיתָא תִבְנֵי וְלָא תֵיתֵב בֵּהּ כַּרְמָא תִצוֹב וְלָא תְחַלִנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  אִיתָא תְּקַדֵשׁ וּגְבַר חוֹרַן יְשַׁמֵשׁ עִמָהּ בֵּיתָא תִבְנֵי וְלָא תִיתַב בֵּיהּ כַּרְמָא תִנְצוֹב וְלָא תַחְלִינֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ישגלנה. לשון שגל, פילגש, (ב) והכתוב כינהו לשבח (ג) ישכבנה, (מגילה כה:) ותקון סופרים (ד) הוא זה: תחללנו. בשנה הרביעית לאכול פריו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) פי' אשה פלגש כלו' אשה תארס ואיש אחר יקחנה לו לפלגש: (ג) פי' הל"ל ישכבנה אלא שכינוי זה ישגלנה לשבח כלו' שלא ישכב אותה בדרך זנות אלא שיקח אותה לפילגש: (ד) כבר פירשתיו בפרשת וירא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ישגלנה. כנוי לשכיבה וכן שגל המוכנת למטה: תחללנו. מגזרת חליל': (אבן עזרא)


{לא}  שֽׁוֹרְךָ֞ טָב֣וּחַ לְעֵינֶ֗יךָ וְלֹ֣א תֹאכַל֘ מִמֶּ֒נּוּ֒ חֲמֹֽרְךָ֙ גָּז֣וּל מִלְּפָנֶ֔יךָ וְלֹ֥א יָשׁ֖וּב לָ֑ךְ צֹֽאנְךָ֙ נְתֻנ֣וֹת לְאֹֽיְבֶ֔יךָ וְאֵ֥ין לְךָ֖ מוֹשִֽׁיעַ:

 אונקלוס  תּוֹרָךְ יְהֵי נָכֵס לְעֵינָיךְ וְלָא תֵיכוּל מִנֵהּ חֲמָרָךְ יְהֵי אָנֵס מִקֳדָמָךְ וְלָא יְתוּב לָךְ עָנָךְ מְסִירִין לְבַעֲלֵי דְבָבָךְ וְלֵית לָךְ פָּרִיק: (אונקלוס)

 יונתן  תּוֹרֵיכוֹן יְהוֹן נְכִיסִין וְאַתּוּן חַמְיַין וְלָא תֵיכְלוּן מִנְהוֹן חַמְרֵיכוֹן יֶהֱוְיָין אֲנִיסִין מִן קֳדָמֵיכוֹן וְלָא יְתוּבוּן לְכוֹן עָנֵיכוֹן מְסִירִין לְבַעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן וְלֵית לְכוֹן פָּרִיק: (תרגום יונתן)


{לב}  בָּנֶ֨יךָ וּבְנֹתֶ֜יךָ נְתֻנִ֨ים לְעַ֤ם אַחֵר֙ וְעֵינֶ֣יךָ רֹא֔וֹת וְכָל֥וֹת אֲלֵיהֶ֖ם כָּל-הַיּ֑וֹם וְאֵ֥ין לְאֵ֖ל יָדֶֽךָ:

 אונקלוס  בְּנָיךְ וּבְנָתָיךְ מְסִירִין לְעַמָא אָחָרָן וְעֵינָךְ חֲזָן וִיסוּפָן בִּגְלָלְהֵן כָּל יוֹמָא וְלֵית חֵילָא בִּידָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  בְּנֵיכוֹן וּבְנָתֵיכוֹן מְסִירִין לְעַם חִילוֹנֵי וְעֵינֵיכוֹן חַמְיָין וְחַשְׁכָן עֲלֵיהוֹן כָּל יוֹמָא וְלֵית בִּידֵיכוֹן עָבְדִין טָבְיָן דְתִיתוֹקְפָן יְדֵיכוֹן בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ אֲבוּכוֹן דְבִשְׁמַיָא דְיִפְרוֹק יַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכלות אליהם. מצפות אליהם שישובו ואינם שבים, כל תוחלת שאינה באה קרויה כליון עינים: (רש"י)

 אבן עזרא  וכלות. כמו נכספה וגם כלת' וכן ותכל דוד ואינו חסר נפש כאשר פירש חסר הדעת כי ותכל פועל יוצא ולא נזכר הפועל כמו אשר ילדה אותה: (אבן עזרא)


{לג}  פְּרִ֤י אַדְמָֽתְךָ֙ וְכָל-יְגִ֣יעֲךָ֔ יֹאכַ֥ל עַ֖ם אֲשֶׁ֣ר לֹֽא-יָדָ֑עְתָּ וְהָיִ֗יתָ רַ֛ק עָשׁ֥וּק וְרָצ֖וּץ כָּל-הַיָּמִֽים:

 אונקלוס  אִבָּא דְאַרְעָךְ וְכָל לֵאוּתָךְ יֵכוּל עַמָא דִי לָא יְדַעַתְּ וּתְהֵי בְּרַם עָשִׁיק וּרְעִיעַ כָּל יוֹמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  פֵּירֵי אַרְעֲכוֹן וְכָל לֵיעוּתְכוֹן יְגַמֵר עַמָא דְלָא חַכִּימְתּוּן וְתֶהֱווֹן בְּרַם טְלִימִין וּדְרִיסִין כָּל יוֹמַיָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ורצוץ. בחזקה: (אבן עזרא)


{לד}  וְהָיִ֖יתָ מְשֻׁגָּ֑ע מִמַּרְאֵ֥ה עֵינֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה:

 אונקלוס  וּתְהֵי מִשְׁתַּטֵה מֵחֵזוּ עֵינָיךְ דִי תֶחֱזֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וְתֶהֱווֹן מִשְׁתַּטְיָין מִפּוּרְעֲנוּתָא וּמִן מֶחְמֵי עֵינֵיכוֹן דְתֵיחְמוּן תְּזוּעוּן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ופי' בשגעון. שיראה גופו מלא שחין: (אבן עזרא)


{לה}  יַכְּכָ֨ה יְהֹוָ֜ה בִּשְׁחִ֣ין רָ֗ע עַל-הַבִּרְכַּ֨יִם֙ וְעַל-הַשֹּׁקַ֔יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-תוּכַ֖ל לְהֵֽרָפֵ֑א מִכַּ֥ף רַגְלְךָ֖ וְעַ֥ד קָדְקֳדֶֽךָ:

 אונקלוס  יִמְחִנָךְ יְיָ בְשִׁחֲנָא בִישָׁא עַל רְכֻבַיָא וְעַל שָׁקַיָא דִי לָא תִכּוּל לְאִתַּסָאָה מִפַּרְסַת רַגְלָךְ וְעַד מוֹחָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  יַמְחִינְכוֹן מֵימְרָא דַיְיָ בְּשִׁיחְנָא בִישָׁא עַל רְכוּבַיָא מְטוֹל דְחַמִיטְתוֹן לְפִתְגַם עֲבֵירְתָּא וְעַל שַׁקְיָיא דִרְהָטוּ לָהּ וְאִין לָא תְתוּבוּן לְאוֹרַיְיתָא לָא תֵכְלוּן לְאִיתַּסָאָה אֱלָהֵן תִּילְקוּן בֵּיהּ מִפַּרְסַת רִיגְלֵיכוֹן וְעַד מוֹקְדָא דְרֵישֵׁיכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  על הברכים ועל השוקים. כי בהיות השחין שם קשה לסור: אשר לא תוכל להרפא. בעבור היותם מחוץ לגוף: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  קדקדך יולך ה' אותך ואת מלכך. רמז לקדקד יהויקים שלא ניתן לקבורה: (בעל הטורים)


{לו}  יוֹלֵ֨ךְ יְהֹוָ֜ה אֹֽתְךָ֗ וְאֶֽת-מַלְכְּךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּקִ֣ים עָלֶ֔יךָ אֶל-גּ֕וֹי אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-יָדַ֖עְתָּ אַתָּ֣ה וַֽאֲבֹתֶ֑יךָ וְעָבַ֥דְתָּ שָּׁ֛ם אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עֵ֥ץ וָאָֽבֶן:

 אונקלוס  יַגְלֵי יְיָ יָתָךְ וְיָת מַלְכָּךְ דִי תְקִים עֲלָךְ לְעַם דִי לָא יְדַעַתְּ אַתְּ וְאַבָהָתָיךְ וְתִפְלַח תַּמָן לְעַמְמַיָא פָּלְחֵי טַעֲוָתָא אָעָא וְאַבְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  יַגְלֵי יְיָ יַתְכוֹן וְיַת מַלְכְּכוֹן דְתִמְנוּן עֲלֵיכוֹן לְאוּמָא דְלָא חַכִּימְתּוּן אַתּוּן וְאַבְהַתְכוֹן וְתֶהֱווֹן מַסְקֵי אַרְנוּנִין לְפַלְחֵי טַעֲוָון דְקַיְסִין וְאַבְנִין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ועבדת שם. ולא יועיל לך רק תהיה לשמה כל רואיך ישומו: (אבן עזרא)


{לז}  וְהָיִ֣יתָ לְשַׁמָּ֔ה לְמָשָׁ֖ל וְלִשְׁנִינָ֑ה בְּכֹל֙ הָֽעַמִּ֔ים אֲשֶׁר-יְנַֽהֶגְךָ֥ יְהֹוָ֖ה שָֽׁמָּה:

 אונקלוס  וּתְהֵי לְצָדוּ לִמְתַל וּלְשׁוֹעֵי בְכֹל עַמְמַיָא דִי יִדְבְּרִנָךְ יְיָ לְתַמָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין יְהַרְהֵר לִבְּכוֹן לְמִפְלַח לְטַעֲוַותְהוֹן תֶּהֱווֹן לְשַׁעֲמוֹן לְמִתְלִין וְלִתְנוּיָין בֵּינֵי עַמְמַיָא דִי בַּדַר יַתְכוֹן יְיָ לְתַמָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לשמה. [כמו תמהון] אשטורדישו"ן [צור בעטייבונג] כל הרואה אותך ישום עליך: למשל. כשתבא מכה רעה על אדם, יאמרו זו דומה למכת פלוני: ולשנינה. לשון ושננתם (דברים ו, ז.), ידברו בך, וכן תרגומו ולשועי, לשון ספור, ואשתעי: (רש"י)

 אבן עזרא  למשל. באוזן: ולשנינה. בפה מגזר' ושננתם: ינהגך ה'. בעונך וקודם זה יבא עליך שנת רעב ואתה עודך בא רצך: (אבן עזרא)


{לח}  זֶ֥רַע רַ֖ב תּוֹצִ֣יא הַשָּׂדֶ֑ה וּמְעַ֣ט תֶּֽאֱסֹ֔ף כִּ֥י יַחְסְלֶ֖נּוּ הָֽאַרְבֶּֽה:

 אונקלוס  בַּר זְרַע סַגִי תַּפֵּק לְחַקְלָא וּזְעֵר תִּכְנוֹשׁ אֲרֵי יַחְסְלִנֵהּ גוֹבָא: (אונקלוס)

 יונתן  בַּר זְרַע סַגִי תִפְקוּן לְחַקְלָא וּזְעֵיר תִּכְנְשׁוּן אֲרוּם יְקַרְסוּם יָתֵיהּ גוֹבָאֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  יחסלנו. יכלנו, ועל שם כך נקרא (ה) חסיל, שמכלה את הכל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) פי' במ"א קרא לארבה חסיל ולמה אלא על שם שהוא מכלה הכל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יחסלנו. יכריתנו והוא מן חסיל מין ממיני הארבה: (אבן עזרא)


{לט}  כְּרָמִ֥ים תִּטַּ֖ע וְעָבָ֑דְתָּ וְיַ֤יִן לֹֽא-תִשְׁתֶּה֙ וְלֹ֣א תֶֽאֱגֹ֔ר כִּ֥י תֹֽאכְלֶ֖נּוּ הַתֹּלָֽעַת:

 אונקלוס  כַּרְמִין תִּצוּב וְתִפְלַח וְחַמְרָא לָא תִשְׁתֵּי וְלָא תִכְנוֹשׁ אֲרֵי תֵיכְלִנֵהּ תֹּלַעְתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  כְּרָמִין תִּנְצְבוּן וְתִפְלְחוּן וְחַמְרָא לָא תִשְׁתּוּן וְלָא תְעַצְרוּן לְמִכְנוֹשׁ אֲרוּם יְגַמְרִינֵיהּ זַחֲלָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  תטע. תיגע בנטיע' ובעבוד': ולא תשת'. בשעת הבציר: ולא תאגר. תקבץ והוא פעל כמו אגרה בקציר: (אבן עזרא)


{מ}  זֵיתִ֛ים יִהְי֥וּ לְךָ֖ בְּכָל-גְּבוּלֶ֑ךָ וְשֶׁ֨מֶן֙ לֹ֣א תָס֔וּךְ כִּ֥י יִשַּׁ֖ל זֵיתֶֽךָ:

 אונקלוס  זֵיתִין יְהוֹן לָךְ בְּכָל תְּחוּמָךְ וּמִשְׁחָא לָא תְסוּךְ אֲרֵי יִתְּרוּן זֵיתָיךְ: (אונקלוס)

 יונתן  זֵיתִין יְהוֹן לְכוֹן בְּכָל תְּחוּמְכוֹן וּמְשַׁח לָא תְשׁוּטוּן אֲרוּם יְנַתְּרוּן זֵיתֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי ישל. (ו) ישיר פירותיו, לשון ונשל הברזל (שם יט, ה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ולא הספיק לומר ל' נשירה מפני שהוא פועל יוצא לאחר וחסר הפעול שהם הפירות ולכן אמר ישיר פירותיו כמו ונשל הברזל שהוא גם כן פועל יוצא ופירושו שנשל הברזל חתיכה מן העץ המתבקע והיא הלכה והרגתו. רא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא תסוך. כמשפט וסוך לא סכתי. וזה הפך ושמן על ראשך: כי ישל. מבנין נפעל: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  זיתים יהיו לך בכל גבולך. זה הפסוק מתחיל ומסיים בזית, לומר שאין הזית מתקבל באילן אחר. וזהו בניך כשתילי זיתים שלא יתערבו באחרים. לכך סמך לו בנים ובנות תוליד: (בעל הטורים)


{מא}  בָּנִ֥ים וּבָנ֖וֹת תּוֹלִ֑יד וְלֹא-יִֽהְי֣וּ לָ֔ךְ כִּ֥י יֵֽלְכ֖וּ בַּשֶּֽׁבִי:

 אונקלוס  בְּנִין וּבְנָן תּוֹלִיד וְלָא יְהוֹן לָךְ אֲרֵי יְהָכוּן בְּשִׁבְיָא: (אונקלוס)

 יונתן  בְּנִין וּבְנָן תּוֹלְדוּן וְלָא יֶהֱוְויָין מְהַנְיָין לְכוֹן אֲרוּם יִזְלוּן בְּשִׁבְיָיתָא: (תרגום יונתן)


{מב}  כָּל-עֵֽצְךָ֖ וּפְרִ֣י אַדְמָתֶ֑ךָ יְיָרֵ֖שׁ הַצְּלָצַֽל:

 אונקלוס  כָּל אִילָנָךְ וְאִבָּא דְאַרְעָךְ יַחְסְנִנֵהּ סַקָאָה: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל אִילָנֵיכוֹן וּפֵירֵי אַרְעֲכוֹן יְשֵׁצֵי חֲלָנוּנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  יירש הצלצל. יעשנו הארבה רש מן הפרי: יירש. יעני: צלצל. (ז) מין ארבה. ואי אפשר לפרש יירש לשון ירושה, שא"כ היה לו לכתוב יירש, (ח) ולא לשון הורשה וגרושין, שא"כ היה לו לכתוב יוריש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) להכי נקרא צלצל שהוא מל' צלצל ותרועה כלומר באין הרבה ביחד ובאין בקול ובמהומה: (ח) בחיר"ק תחת היו"ד ראשונה והשניה נחה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יירש. מהכבד הדגוש והטעם כמו להוריש גוים: צלצל. מלה מרובע' אין לו ריע ופירושו כפי מקומו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  הצלצל. על דעת רש"י מין ממיני הארבה וא"כ ראוי היה שיצרף אותו עם פסוק הארבה והתולעת (פסוקים לח לט) ויותר נראה שיהיה צלצל שם למחנה האויב אמר (בפסוק מא) בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך לעבוד אותך ולכלכל את שיבתך כי ילכו בשבי לפני האויב ואמר כל עצך ופרי אדמתך אשר לא ישאו לך פירות כאשר הזכיר יירש האויב הבא עליך כי השנה שיבואו עליך יתנו להם חילם והם יאכלום ויקרא החיל "צלצל" בעבור שישמיעו קול מלחמה במחנה וקול שופר ורעם שרים ותרועה מלשון צלצלי שמע וצלצלי תרועה (תהלים קנ ה) ובמנענעים ובצלצלים ( ו ה) וכן ארץ צלצל כנפים (ישעיהו יח א) ארץ המשמעת צלצול כנפיה שהולכות למרחקים כאשר ידאה הנשר ובגמרא (ב"ק קטז) נטלוה מסיקין מאן דתני מסיקין לא משתבש דכתיב יירש הצלצל ומתרגמינן יחסנינה סקאה ומאן דתני מציקים לא משתבש דכתיב במצור ובמצוק כי הוא אצלם שם למביאי האדם במצור ובמצוק ודע כי התוכחות במארה ובמהומה ובמגערת ובדבר והעץ ופרי האדמה ושאר כל התוכחות הם כולם עד כלותו אותך מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה אבל אחרי הגלות לא יקלל אותם רק לעבוד שם אלהים אחרים עץ ואבן אבל פעמים שיחזור להוכיחם בארץ כאשר אמר (פסוק לו) יולך השם אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך ועבדת שם אלהים אחרים והוא הגלות שגלינו לרומי על לכת אגריפס המלך שם ואחרי כן ישוב ויאמר (פסוק לח) זרע רב תוציא השדה וגו' ואלה התוכחות בהיותם בארץ כי כן יאמר אחריו (פסוק סג) ונסחתם מעל האדמה שהוא הגלות ועל דעתי גם זה מרמיזותיו אמר יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת על לכת אגריפס המלך לרומי גם יתכן שירמוז למלך אחר קודם לאגריפס והוא אריסתובלוס שתפסו שר צבא רומי ויוליכהו שמה בנחושתים והיו למשל ולשנינה בכל העמים שהיו תמהים על גבורתם אשר מעולם איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמתם ואחרי כן בא אגריפס שנית עם שליח מלך רומי בארץ וכבש בארץ יהודה מדינות גדולות מאד ואז נתקיים מה שאמר (פסוק מח) ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא וגו' ואמר ישא ה' עליך גוי מרחוק (פסוק מט) כי באו אספסינוס וטיטוס בנו עם חיל גדול מרומיים בארץ ולכדו כל ערי יהודה הבצורות והצר להם מאד כאשר ידוע בספרים שלכדו גם חומות ירושלים ולא נשאר רק בית המקדש וחומת העזרה והיו אוכלים בשר בניהם ובנותיהם וכאשר נלכדה גם היא אז נתקיים ונסחתם מעל האדמה ואז שבו הרומיים לארצם ובידם גלות ירושלים וביד עמים רבים אשר אתם מיון ומצרים וארם ויתר עמים רבים ונתקיים (פסוק סד) והפיצך ה' בכל העמים וגו' והכתובים הבאים אחר כן עונשם בגלות וכן והיו חייך תלאים לך מנגד (פסוק סו) מפני פחדותינו בגלות ביד העמים הגוזרים עלינו גזירות תמיד והנכון שהוא רמז לדורות ההם שהיו בזמן חרבן הבית השני כי היו מתנכלים להם להאבידם לגמרי על כן אמר אחריו (פסוק סח) והשיבך ה' מצרים באניות שהיה זה כאשר כלו להוציאם מן הארץ ורבותינו אמרו (פתיחתא דאסתר רבה) ולמה למצרים לפי שכעור ורע לעבד כשהוא חוזר לרבו הראשון אם כן הזכיר מצרים דרך תוכחות אבל אחרי היותנו בגלות בארצות אויבינו לא נתקללו מעשה ידינו ולא אלפינו ועשתרות צאננו ולא כרמינו וזיתינו ואשר נזרע בשדה אבל אנחנו בארצות כשאר העמים יושבי הארץ ההיא או בטוב מהם שרחמיו עלינו כי ישיבתנו בגלות היא בהבטחה שאמר לנו (ויקרא כו מד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם וכבר פירשתי בסדר אם בחקותי (שם שם טז) סוד הברית הזאת וכי הוא על זמן גלותנו היום ביד החיה הרביעית ואחר כן יבטיח בגאולה ממנו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  יירש הצלצל. וסמיך ליה: (בעל הטורים)


{מג}  הַגֵּר֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבְּךָ֔ יַֽעֲלֶ֥ה עָלֶ֖יךָ מַ֣עְלָה מָּ֑עְלָה וְאַתָּ֥ה תֵרֵ֖ד מַ֥טָּה מָּֽטָּה:

 אונקלוס  תּוֹתַב עָרֵל דִי בֵינָךְ יְהֵי סְלִיק עֵיל מִנָךְ לְעֵלָא לְעֵלָא וְאַתְּ תְּהֵי נָחֵת לְתַחְתָּא לְתַחְתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  עַרְלָאָה דְדַיַיר בֵּינֵיכוֹן יִסוֹק עֲלֵיכוֹן מְסוּקְיָין עַל מְסוּקְיָין וְאַתּוּן תְּחוּתוּן דְרַע מִנֵיהּ מְחוּתִין מִן מְחוּתִין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  מעלה מעלה. פעמים שאין למעלה ממנו או תמיד וכן מטה מטה הטעם מאד מאד: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  הגר אשר בקרבך. רמז לכי ימוך אחיך ונמכר לגר: מטה מטה. בגימ' גיהנם: (בעל הטורים)


{מד}  הוּא יַלְוְךָ֔ וְאַתָּ֖ה לֹ֣א תַלְוֶ֑נּוּ ה֚וּא יִהְיֶ֣ה לְרֹ֔אשׁ וְאַתָּ֖ה תִּהְיֶ֥ה לְזָנָֽב:

 אונקלוס  הוּא יוֹזְפִנָךְ וְאַתְּ לָא תוֹזְפִנֵהּ הוּא יְהֵי לְתַקִיף וְאַתְּ תְּהֵי לְחַלָשׁ: (אונקלוס)

 יונתן  הוּא יַזְפוּנְכוֹן וְאַתּוּן לָא תוֹזְפוּן לְהוֹן הוּא יֶהֱוֵי שַׁלִיט וְאַתּוּן תֶּהֱווֹן הֶדְיוֹטִין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  הוא יהיה לראש. כטעם ועבד לוה לאיש מלוה: (אבן עזרא)


{מה}  וּבָ֨אוּ עָלֶ֜יךָ כָּל-הַקְּלָל֣וֹת הָאֵ֗לֶּה וּרְדָפ֨וּךָ֙ וְהִשִּׂיג֔וּךָ עַ֖ד הִשָּֽׁמְדָ֑ךְ כִּי-לֹ֣א שָׁמַ֗עְתָּ בְּקוֹל֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֛ר מִצְוֹתָ֥יו וְחֻקֹּתָ֖יו אֲשֶׁ֥ר צִוָּֽךְ:

 אונקלוס  וְיֵיתוּן עֲלָךְ כָּל לְוָטַּיָא הָאִלֵין וְיִרְדְפֻנָךְ וְיִדְבְּקֻנָךְ עַד דְתִשְׁתֵּצֵי אֲרֵי לָא קַבֶּלְתָּא לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמִטַר פִּקוּדוֹהִי וּקְיָמוֹהִי דִי פַקְדָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֵיתוּן עִילַוֵיכוֹן כָּל לְוָטַיָא הָאִלֵין וְיִרְדְפוּנְכוֹן וִיעַרְקִינְכוֹן עַד דְתִשְׁתֵּיצוּן אֲרוּם לָא קַבֵּילְתּוּן לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן לְמִטַר פִּקוּדוֹי וּקְיָימוֹי דִי פַקֵיד יַתְכוֹן: (תרגום יונתן)


{מו}  וְהָי֣וּ בְךָ֔ לְא֖וֹת וּלְמוֹפֵ֑ת וּֽבְזַֽרְעֲךָ֖ עַד-עוֹלָֽם:

 אונקלוס  וִיהוֹן בָּךְ לְאָת וּלְמוֹפֵת וּבִבְנָיךְ עַד עֳלָם: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהוֹן בְּכוֹן לְאָתִין וּלְתִמְהִין וּבִבְנֵיכוֹן עַד עָלְמָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לאות. מהשם שתזכור כי מרדת בו ולא בך לבדך כי גם בזרעך כטעם אבותינו חטאו ואינם וכבר פירשתיו: (אבן עזרא)


{מז}  תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא-עָבַ֨דְתָּ֙ אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְט֣וּב לֵבָ֑ב מֵרֹ֖ב כֹּֽל:

 אונקלוס  חֳלָף דִי לָא פְלַחְתָּא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּחֶדְוָא וּבְשַׁפִּירוּת לִבָּא מִסְגֵי כֹּלָא: (אונקלוס)

 יונתן  חוֹלַף דְלָא פְלַחְתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּחֶדְוָוא וּבִשְׁפִּירוּת לִבָּא מִסוֹגְעֵי כָּל טוּבָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מרוב כל. בעוד שהיה לך (ט) כל טוב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) עשה מ"ם מרוב כמו בי"ת כמו מ"ם מסיני בא כאלו אמר ברוב כל שפירושו בעוד רוב כל כלומר בעוד שהיה לך כל טוב: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מרב כל. אשר תתאוה או כל צורך: (אבן עזרא)

 אור החיים  תחת אשר לא עבדת וגו'. עונש זה והבא אחריו עד אומרו אם לא תשמור הוא כנגד ביטול מצות עשה שרשם בפסוק (כח) אם לא תשמור לעשות וגו'; ואמר תחת אשר לא עבדת את ה' פירוש לעשות מצות אשר צוך לעשות בשמחה לזה ועבדת את אויביך ברעב ובצמא וגו', אתה פרקת עול המצוה מעליך יתן אויביך עול ברזל על צוארך, ועונשים אלי הם מכוונים כנגד פריקת עול מצות עשה, אתה שלא רצית לטרוח להבין ולהשכיל סדר מעשה המצות ישא ה' עליך גוי אשר לא תשמע לשונו וגו' וכן כולן:

וגמר אומר אם לא תשמור לעשות, להודיע כי על קיום מצות עשה הוא מעניש, וכלל כל מצות עשה במצות היראה כי היא מצות עשה כמו שכתב רמב''ם בתחלת ספר המדע (הל' יסודי התורה פ''ב) וז''ל השם הנכבד וכו' מצוה ליראה וכו', וטעם שלא אמר אם לא תעשו, כתבתי למעלה (כ''ז כ''ו) טעם שלא יחייב לעשות בדרך כלל אלא לשמור לעשות כשיבא לידו וכשישיג לעשות:

או אפשר שפסוק זה בא לומר על דרך אומרו (ויקרא כ''ו כ''ג) ואם באלה לא תוסרו לי פירוש שאם אחר כל האמור לא ישמור לעשות וגו' ליראה ה' הנכבד והנורא, שאחר שהביא עליו כל הקללות יהיה בעיניו נורא מאוד כי ראה אשר יסרו, ודקדק לומר תשמור לעשות כנגד מצות לא תעשה ומצות עשה, והודיע שיפליא ה' עוד בו מכות גדולות וכל האמור בענין, וגמר אומר ונשארתם במתי מעט וגו' תחת אשר וגו' כי לא שמעת בקול ה' אלהיך זה כנגד מה שלא עשה תשובה על ביטול תלמוד תורה, והיה כאשר שש וגו' לבל יאמר אדם אחר שידענו כי ה' אלהינו מדותיו כלן מדות החסד והרחמים מדותיו ימנעוהו מהאריך עוד בצרות וירף ידו, לזה הודיע כי שמחה היא לו כאשר שש וגו' וכפי זה אין הטבע קץ מהשמחות, וכיוצא בזה אמר הכתוב (משלי י''א) באבוד רשעים רנה, וכן דרשו רבותינו ז''ל (סנהדרין ל''ט:) בפסוק (מ''א כ''ג) ותעבור הרינה שהיה באבוד אחאב בן עמרי רינה לפני ה', ויונתן תרגם ישיש ה' יחדי מימרא דה' עליכון עממין נוכראין וכו' ודקדק ישיש פועל יוצא לאחרים, אף על פי כן פשט הכתוב אינה נעקרת ממקומה וכמו שתרגם אונקלוס, אלא שיונתן בן עוזיאל דרש הכתוב:

וראיתי להעיר למה לא נאמרו נחמות בקללות האלו כסדר האמור בקללות שבפרשת בחקותי, גם יש להעיר למה כפל הקללות ולא הספיק קללות שאמר בפרשת בחקתי:

ונראה כי הוצרך לכפול הקללות לפי שקללות שבפרשת בחקתי נאמרו לכללות ישראל שכן נאמרו כולם בלשון רבים מתחלתם ועד סופם, ויש מקום לומר שאם חלק מישראל יטיבו מעשיהם אין ה' מקפיד על חלק המרשיע, לזה באו קללות האמורים בפרשה זו ונאמרו כולן בל' יחיד, ונתכוון לדבר בין בערך יחיד ממש בין בערך חלק מישראל הגם שיהיו רבים בערך כללות ישראל יתיחס להם יחיד, ולזה תמצא שאמר והיו שמיך אשר על ראשך וגו' ישא ה' עליך גוי מרחוק, זה כנגד חלק מישראל הגם שהם רבים יאמר להם לשון יחיד מטעם שכתבנו, ואמר גם כן אשה תארש וגו' בית תבנה וגו' סתמו ביחיד ממש:

ומעתה הרוחנו למה לא נאמרה נחמה בהם, כי לא נאמרה נחמה אלא בקללה שהם לכללות ישראל כי לא יעזבם לכלותם ושיזכור להם ברית אבותם גם יזכור הארץ, משא''כ היחידים מהם כי ירשיעו אש תאכלם עד עולם, והלא תמצא שצוה ה' לאבד עיר מישראל ולשומה תל עולם והיא עיר הנדחת, ואין צריך לומר אדם כי ירשיע להמיתו בבית דין, ומה נחמה יש לזה אחר אובדו, וכן תמצא בפרשת נצבים כשהזכיר ה' רשעת משפחה אחת ושבט אמר (כ''ט י''ט) ומחה ה' את שמו וגו' ולא הזכיר נחמתו, וכמו כן בקללות האמורים בפרשה זו להיותם ליחידים מישראל. ואל יקשה בעיניך מה שדיבר הכתוב ב' או ג' תיבות בפרשה זו בלשון רבים כאומרו ונשארתם מתי מספר, להאביד אתכם, והתמכרתם, כי אחר שקדם לדבר בלשון יחיד לא הקפיד לגמור אומר בלשון רבים, כי הדברים מובנים שעל רבים שביחידים הוא אומר, והעד לאויביך לשון יחיד:

ואם תאמר היה לו לומר קללות שבבחקותי בלשון יחיד ולא היה צריך לכפול קללות אלו, שהייתי אומר שלא יעניש הכתוב כל העונש החמור אלא ליחידים אבל לכללות ישראל לא, או הגם שנאמר שחטאם גדול ונלמד מעונש היחידים אין לנו הבטחת הנחמה שיזכור ה' את ברית האבות, תלמוד לומר קללות שבבחקותי לומר שגם הכללות יענשו כזה, וכי יש להם נחמה לבל יפר ה' ברית אבותינו ושב את שבותינו:

נמצינו אומרים שיענש ה' על ביטול תלמוד תורה, ועל העובר על מצות לא תעשה ועל המבטל מצות עשה, והגם שאמרו בגמרא (מנחות מ''א.) שאין מענישים על עשה אלא בעידן ריתחא, יש מצות עשה שחייבין עליהם כגון מילה ופסח, גם המסכים בדעתו לכפור במצות עשה לבל עשות אותם את זה יקלל ה' ויכינהו לפורענות ככל הכתוב:

(נט) מכות גדולות ונאמנות וחלים רעים ונאמנים. אומרו נאמנים נתכוון לומר שהגם שיעשו להם רפואה טבעית שיוסרו בה אף על פי כן נאמנים בשליחותם מהם לא יזועו עד בא דבר ה' לסור ממנו: (אור החיים)


{מח}  וְעָֽבַדְתָּ֣ אֶת-אֹֽיְבֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר יְשַׁלְּחֶ֤נּוּ יְהֹוָה֙ בָּ֔ךְ בְּרָעָ֧ב וּבְצָמָ֛א וּבְעֵירֹ֖ם וּבְחֹ֣סֶר כֹּ֑ל וְנָתַ֞ן עֹ֤ל בַּרְזֶל֙ עַל-צַוָּארֶ֔ךָ עַ֥ד הִשְׁמִיד֖וֹ אֹתָֽךְ:

 אונקלוס  וְתִפְלַח יָת בַּעֲלֵי דְבָבָךְ דִי יְגָרִנֵהּ יְיָ בָּךְ בְּכַפְנָא וּבְצַחוּתָא וּבְעַרְטִּלְיָתָא וּבַחֲסִירוּת כֹּלָא וְיִתֵּן נִיר פַּרְזְלָא עַל צַוְארָךְ עַד דִישֵׁיצֵי יָתָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִפְלְחוּן יַת בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן דִיגָרִינוּן מֵימְרָא דַיְיָ בְּכוֹן בְּכַפְנָא וּבְצָחוּתָא וּבְעַרְטִלְיוּתָא וּבְחוּסְרַן כָּל טַבְתָּא וְיִשְׁווֹן נִירֵי פַּרְזְלָא עַל צַוָורֵיכוֹן עַד זְמַן דִישֵׁיצֵי יַתְכוֹן: (תרגום יונתן)


{מט}  יִשָּׂ֣א יְהֹוָה֩ עָלֶ֨יךָ גּ֤וֹי מֵֽרָחֹק֙ מִקְצֵ֣ה הָאָ֔רֶץ כַּֽאֲשֶׁ֥ר יִדְאֶ֖ה הַנָּ֑שֶׁר גּ֕וֹי אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-תִשְׁמַ֖ע לְשֹׁנֽוֹ:

 אונקלוס  יַיְתִי יְיָ עֲלָךְ עַם מֵרָחִיק מִסְיָפֵי אַרְעָא כְּמָא דִי מִשְׁתְּדִי נִשְׁרָא עַמָא דִי לָא תִשְׁמַע לִישָׁנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  יְטַיֵיס מֵימְרָא דַיְיָ עֲלֵיכוֹן אוּמָא מִן רָחִיק מִן סְיָפֵי אַרְעָא קְלִילִין כְּמָא דְטַיֵיס גִישְׁרָא אוּמָא דְלָא תִשְׁמַע לִישְׁנֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כאשר ידאה הנשר. פתאום, (י) ודרך מצלחת ויקלו סוסיו: לא תשמע לשונו. לא תכיר לשונו, וכן תשמע חלום לפתור אותו (בראשית מא, טו.), וכן כי שומע יוסף (שם מב, כג.), אינטינדר"י בלע"ז (פערשטעהען): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ק"ל וכי לא יכול לבוא הנשר מקרוב ל"פ פתאום כו' כלומר כאשר ידאה הנשר זהו ענין בפני עצמו ולא קאי אגוי מרחוק וגו' דסמיך ליה אלא קאי ארישא דקרא ישא ה' עליך גוי פתאום כאשר ידאה כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ידאה. יעוף וכן וידא על כנפי רוח: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ידאה הנשר. בגימ' עשרה. כדאיתא בסוכה דהיינו אלכסנדרוס ששיער לבא ביו''ד ימים ובא ביום א': (בעל הטורים)


{נ}  גּ֖וֹי עַ֣ז פָּנִ֑ים אֲשֶׁ֨ר לֹֽא-יִשָּׂ֤א פָנִים֙ לְזָקֵ֔ן וְנַ֖עַר לֹ֥א יָחֹֽן:

 אונקלוס  עַם תַּקִיף אַפִּין דִי לָא יִסַב אַפִּין לְסָבָא וְעַל יָנְקָא לָא מְרַחֵם: (אונקלוס)

 יונתן  אוּמָא חֲצוּפֵי אַפִּין דְלָא נְסִיב אַפִּין לְסָבָא וְעַל עוּלֵים לָא חַיִיס: (תרגום יונתן)


{נא}  וְ֠אָכַ֠ל פְּרִ֨י בְהֶמְתְּךָ֥ וּפְרִֽי-אַדְמָֽתְךָ֘ עַ֣ד הִשָּֽׁמְדָךְ֒ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא-יַשְׁאִ֜יר לְךָ֗ דָּגָן֙ תִּיר֣וֹשׁ וְיִצְהָ֔ר שְׁגַ֥ר אֲלָפֶ֖יךָ וְעַשְׁתְּרֹ֣ת צֹאנֶ֑ךָ עַ֥ד הַֽאֲבִיד֖וֹ אֹתָֽךְ:

 אונקלוס  וְיֵיכוּל וַלְדָא דִבְעִירָךְ וְאִבָּא דְאַרְעָךְ עַד דְתִשְׁתֵּצֵי דִי לָא יַשְׁאַר לָךְ עִבוּרָא חַמְרָא וּמִשְׁחָא בַּקְרֵי תוֹרָיךְ וְעֶדְרֵי עָנָךְ עַד דְיוֹבֵד יָתָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִגְמְרוּן וַולְדֵי דִבְעִרֵיכוֹן וּפֵירֵי אַרְעֲכוֹן עַד דְתִשְׁתֵּיצוּן דְלָא יְשַׁיְירוּן לְכוֹן עִבּוּר מְשַׁח וַחֲמַר בַּקְרֵי תוֹרֵיכוֹן וְעֶדְרֵי עָנֵיכוֹן עַד זְמַן דִי יְהוֹבְדוּן יַתְכוֹן: (תרגום יונתן)


{נב}  וְהֵצַ֨ר לְךָ֜ בְּכָל-שְׁעָרֶ֗יךָ עַ֣ד רֶ֤דֶת חֹֽמֹתֶ֨יךָ֙ הַגְּבֹהֹ֣ת וְהַבְּצֻר֔וֹת אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֛ה בֹּטֵ֥חַ בָּהֵ֖ן בְּכָל-אַרְצֶ֑ךָ וְהֵצַ֤ר לְךָ֙ בְּכָל-שְׁעָרֶ֔יךָ בְּכָ֨ל-אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֛ן יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לָֽךְ:

 אונקלוס  וְיָעֵק לָךְ בְּכָל קִרְוָיךְ עַד דְיִכְבַּשׁ שׁוּרָיךְ רָמַיָא וּכְרִיכַיָא דִי אַתְּ רָחֵץ לְאִשְׁתֵּזָבָא בְּהֵן בְּכָל אַרְעָךְ וְיָעֵק לָךְ בְּכָל קִרְוָיךְ בְּכָל אַרְעָךְ דִי יְהַב יְיָ אֱלָהָךְ לָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיָעִיקוּן לְכוֹן בְּכָל קִירְוֵיכוֹן עַד זְמַן דִי יֵחְתוּן אֲכוֹלֵיכוֹן רָמַיָא וְתָלִילַיָא דְאַתּוּן רְחִיצִין בְּהוֹן לְאִשְׁתֵּיזְבָא בְּהוֹן בְּכָל אַרְעֲכוֹן וְיָעִיקוּן לְכוֹן בְּכָל קִירְוֵיכוֹן בְּכָל אַרְעֲכוֹן דִיהַב יְיָ אֱלָהָכוֹן לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  עד רדת חמתיך. לשון רדוי (כ) וכבוש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) ויחסר בי"ת מן חומותיך שהיה לו לכתוב עד רדת בחומותיך כמו לנמוך והחומות כבר הם עומדים בנמוך על הארץ ומ"ה פי' אותו הרב מל' רדוי וכבוש ואף שרדת ממשקל שבת י"ל דס"ל שהוא ממלות הזרים שבאים הרבה בתורה ואף שכתוב והורד המשכן יורידו המשכן שגם המשכן היה עומד על הארץ שאני מלת רדת שהוא פועל עומד בעצמו לאפוקי יורידו והורד פעל יוצא לשני: (שפתי חכמים)


{נג}  וְאָֽכַלְתָּ֣ פְרִֽי-בִטְנְךָ֗ בְּשַׂ֤ר בָּנֶ֨יךָ֙ וּבְנֹתֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן-לְךָ֖ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּמָצוֹר֙ וּבְמָצ֔וֹק אֲשֶׁר-יָצִ֥יק לְךָ֖ אֹֽיְבֶֽךָ:

 אונקלוס  וְתֵיכוּל וַלְדָא דִמְעָךְ בְּשַׂר בְּנָיךְ וּבְנָתָיךְ דִי יְהַב לָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בִּצְיָרָא וּבְעַקְתָא דְיָעֵק לָךְ סַנְאָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִגְמְרוּן וַולְדֵי מְעֵיכוֹן דְתֵיכְלוּנוּן בְּכַפְנָא בְּשַר בְּנֵיכוֹן וּבְנָתֵיכוֹן דִיהַב יְיָ אֱלָהָכוֹן לְכוֹן בְּצַעֲרוּ וּבְעָקָא דִיעִיקוּן לְכוֹן סַנְאֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואכלת פרי בטנך בשר בניך וגו' במצור. מחמת שיהיו צרים על העיר, (ל) ויהיה שם מצוק עקת רעבון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) פי' אין המצור מורה על הרעבון שבעבורו יאכלו בשר בניהם רק המצור מחייב שיהיה שם מצוק שהוא עקב רעבון שבעבורו יאכלו בשר בניהם וי"ו של ובמצוק נוסף כוי"ו של ואיה וענה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואכלת פרי בטנך. במצור: יציק לך. כל אחד מאויבך או הוא כן בעבור היותו בסוף: (אבן עזרא)


{נד}  הָאִישׁ֙ הָרַ֣ךְ בְּךָ֔ וְהֶֽעָנֹ֖ג מְאֹ֑ד תֵּרַ֨ע עֵינ֤וֹ בְאָחִיו֙ וּבְאֵ֣שֶׁת חֵיק֔וֹ וּבְיֶ֥תֶר בָּנָ֖יו אֲשֶׁ֥ר יוֹתִֽיר:

 אונקלוס  גַבְרָא דְרַכִּיךְ בָּךְ וְדִמְפַנַק לַחֲדָא תַּבְאֵשׁ עֵינֵהּ בְּאָחוּהִי וּבְאִתַּת קְיָמֵהּ וּבִשְׁאָר בְּנוֹהִי דִי יַשְׁאַר: (אונקלוס)

 יונתן  גַבְרָא דְמֶחְטֵי בְּכוֹן וְדִימְפַרְנֵק לַחֲדָא תַּבְאֵשׁ עַיְינֵיהּ בְּאָחוֹי וּבְאִתְּתָא דְדָמְכָה בְּעוֹבֵיהּ וּבְשָׁיֵיר בְּנוֹי דִישַׁיֵיר: (תרגום יונתן)

 רש"י  הרך בך והענוג. הוא הרך הוא הענוג, לשון פינוק, ומהתענג ומרך מוכיח עליהם ששניהם אחד, אע"פ שהוא מפונק ודעתו קצה בדבר מאוס, ימתק לו לרעבונו בשר בניו ובנותיו, עד כי תרע עינו (מ) בבניו הנותרים מתת לאחד מהם מבשר בניו, אחיהם אשר יאכל. דבר אחר הרך בך, הרחמני ורך הלבב, מרוב רעבתנות יתאכזרו, ולא יתנו מבשר בניהם השחוטים לבניהם הנותרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פי' עינו יהיה צר מליתן להם ולמי תרע עינו באותן הנזכרים בקרא באחיו ובאשת חיקו אבל לא שתהיה עינו רעה בעצמו כלומר שתהא עינו רעה כי באחיו הבא אחריו ימאן זה הפי': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אשר יותיר. האויב או יותירם בהחבא וכל זה בעבור המצור: (אבן עזרא)

 כלי יקר  האיש הרך בך והענוג מאד וגו'. הל"ל האיש הרך והענוג בך, ולמה אמר בך אחר הרך ומאד אחר והענוג, וגבי האשה אמר והענוגה ולא אמר מאד, ועוד שלא אמר האשה הרכה בך ואמר סתם הרכה בך, ואצל האיש אמר תרע עינו באחיו ובאשת חיקו. אבל גבי האשה אמר תרע עינה באיש חיקה ולא הזכיר אחיה, וגבי האשה אמר כי תאכלם בחוסר כל בסתר. ואצל האיש לא הזכיר זה, ועו"ק מה ענין תרע עינו או עינה אל הרכות והעונג כי מילתא דפסיקא שכל מפונק הוא טוב עין.

והביאור הוא הרכות שהזכיר אינו רכות של עונג, אלא רכות הלב כי מי שהוא רחמן בטבע יש לו לב רך ולא יאמץ לבבו, על כן אמר שהאיש הרך בך בכל ישראל אפילו לרחוקים היה טוב עין ולבו רך לרחם אפילו בך בכל ישראל ועכשיו תרע עינו אפילו באחיו וגו', וכן הענג מאד שלא היה אוכל כי אם למעדנים עכשיו יאכל בשר בניו, אבל מלת בך לא יצדק ע"ז האופן אחר והענג. ולפי שכל איש בטבע אינו בעל תענוג כמו האשה ע"כ הוצרך להוסיף לשון מאד אחר והענג לומר דווקא שהענג מאד אשר יצא מגדר שאר אנשים אצלו הדבר חידוש שהענג מאד יאכל מבשר בניו אבל סתם ענג אין הדבר חידוש אצלו שיאכל מבשר בניו כי האיש קשה בטבע, אבל אצל האשה הדבר חידוש אפילו בסתם ענוגה בלא מאד, שתאכל דבר מאוס כזה לפי שהאשה בלאו הכי רכה בטבע רכות של תענוג כענין שאמר אח"כ מהתענג ומרוך. דהיינו רכות של תענוג, אבל מ"ש הרכה בך, היינו רכות של עין טובה כאמור, ולפי שסתם נשים צרי עין באורחים וזו יצתה מגדר סתם נשים והיא רחמנית ודומה כאילו אינה אשה אלא דרך אנשים לה לכך לא נאמר האשה הרכה, ולפי שהאיש יש בידו כח ליתן משלו לאחיו ולא יתן ע"כ אמר תרע עינו באחיו, אבל האשה רשות אחרים עליה ואינה רשאה ליתן לאחיה כלום ע"כ לא אמר תרע עינה באחיה. וא"ת א"כ מהו שאמר תרע עינה באיש חיקה איך לא תתן לאישה הרי הכל שלו ואיך לא תתן לו, ע"ז אמר כי תאכלם בסתר, שתסתיר מן בעלה האכילה אבל הנתינה לאחיה היא מפחדת פן יתגלה הדבר ואולי אחיה עצמו יגלה אח"כ כי אין דבר נסתר על ידי אחר. (כלי יקר)


{נה}  מִתֵּ֣ת | לְאַחַ֣ד מֵהֶ֗ם מִבְּשַׂ֤ר בָּנָיו֙ אֲשֶׁ֣ר יֹאכֵ֔ל מִבְּלִ֥י הִשְׁאִיר-ל֖וֹ כֹּ֑ל בְּמָצוֹר֙ וּבְמָצ֔וֹק אֲשֶׁ֨ר יָצִ֥יק לְךָ֛ אֹֽיִבְךָ֖ בְּכָל-שְׁעָרֶֽיךָ:

 אונקלוס  מִלְמִתַּן לְחַד מִנְהוֹן מִבְּשַׂר בְּנוֹהִי דִי יֵיכוּל מִדְלָא אִשְׁתָּאַר לֵהּ כֹּלָא בִּצְיָרָא וּבְעַקְתָא דִי יָעֵק לָךְ סָנְאָךְ בְכָל קִרְוָיךְ: (אונקלוס)

 יונתן  מִן לָא לְמִתַּן לְחַד מִנְהוֹן מִבְּשַר בְּנוֹי דִי יֵיכוּל מִן דְלָא אִשְׁתְּיַיר לֵיהּ מִדַעַם בְּצַעֲרוֹי וּבְעָקָא דִי יְעָקוּן לְכוֹן סַנְאֵיכוֹן בְּכָל קִירְוֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בכל שעריך. בכל מקום: (אבן עזרא)


{נו}  הָֽרַכָּ֨ה בְךָ֜ וְהָֽעֲנֻגָּ֗ה אֲשֶׁ֨ר לֹֽא-נִסְּתָ֤ה כַף-רַגְלָהּ֙ הַצֵּ֣ג עַל-הָאָ֔רֶץ מֵֽהִתְעַנֵּ֖ג וּמֵרֹ֑ךְ תֵּרַ֤ע עֵינָהּ֙ בְּאִ֣ישׁ חֵיקָ֔הּ וּבִבְנָ֖הּ וּבְבִתָּֽהּ:

 אונקלוס  דְרַכִּיכָא בָךְ וְדִמְפַנְקָא דִי לָא נַסִיאַת פַּרְסַת רַגְלַהּ לַאֲחָתָא עַל אַרְעָא מִמְפַנְקוּ וּמֵרַכִּיכוּ תַּבְאֵשׁ עֵינַהּ בִּגְבַר קְיָמַהּ וּבִבְרַהּ וּבִבְרַתַּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  דִמְחַטַיְיתָא בְכוֹן וּדְמִפְרַנְקָא דְלָא נַסְיַית פַּרְסַת רִיגְלָהּ לְמִדְרַס עַל אַרְעָא מִן פַּרִינְקָא וּמִן חִיטוֹיָא תִּבְאַשׁ עֵינָהּ בִּבְעֵיל דְדָמִיךְ בְּעוֹבָהּ וּבִבְרָהּ וּבִבְרַתָּהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  תרע עינה באיש חיקה ובבנה ובבתה. הגדולים: (רש"י)


{נז}  וּֽבְשִׁלְיָתָ֞הּ הַיּוֹצֵ֣ת | מִבֵּ֣ין רַגְלֶ֗יהָ וּבְבָנֶ֨יהָ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּלֵ֔ד כִּי-תֹֽאכְלֵ֥ם בְּחֹֽסֶר-כֹּ֖ל בַּסָּ֑תֶר בְּמָצוֹר֙ וּבְמָצ֔וֹק אֲשֶׁ֨ר יָצִ֥יק לְךָ֛ אֹֽיִבְךָ֖ בִּשְׁעָרֶֽיךָ:

 אונקלוס  וּבִזְעֵר בְּנָהָא דְיִפְּקוּן מִנַהּ וּבִבְנָהָא דִי תְלִיד אֲרֵי תֵיכְלִנוּן בַּחֲסֵירוּת כֹּלָא בְּסִתְרָא בִּצְיָרָא וּבְעַקְתָא דִי יָעֵק לָךְ סָנְאָךְ בְּקִרְוָיךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וּבִשְׁפִיר שִׁלְיְתָא דְתִיפּוֹק מִבֵּית תּוֹרְפָהּ בְּעִידָן מוֹלְדָהּ וּבִבְנָהּ דְתוֹלִיד אֲרוּם תֵּיכְלוּנוּן בְּחוֹסְרַן כָּל מִדַעַם בְּטוּמְרָא בְּצַעֲרוּ וּבְעָקָא דִי יְעִיקוּן לְכוֹן סַנְאֵיכוֹן בְּקִירְוֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובשליתה. בניה הקטנים, בכולן תהא עינה צרה כשתאכל את האחד, מליתן לאשר אצלה מן הבשר: (רש"י)

 אבן עזרא  ובשליתה. הוא מקום הולד בשבתו בבטן אמו: מבין רגליה. כנוי כמו ולא עשה את רגליו: (אבן עזרא)


{נח}  אִם-לֹ֨א תִשְׁמֹ֜ר לַֽעֲשׂ֗וֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵי֙ הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּ֔את הַכְּתֻבִ֖ים בַּסֵּ֣פֶר הַזֶּ֑ה לְ֠יִרְאָ֠ה אֶת-הַשֵּׁ֞ם הַנִּכְבַּ֤ד וְהַנּוֹרָא֙ הַזֶּ֔ה אֵ֖ת יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ:

 אונקלוס  אִם לָא תִטַר לְּמֶעְבַּד יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא דִכְתִיבִין בְּסִפְרָא הָדֵין לְמִדְחַל יָת שְׁמָא יַקִירָא וּדְחִילָא הָדֵין יָת יְיָ אֱלָהָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אִין לָא תִנְטְרוּן לְמֶעֱבַד יַת כָּל פִּקוּדַיָיא דְאוֹרַיְיתָא הָדָא דִכְתִיבִין בְּסִפְרָא הָדֵין לְמִדְחַל יַת שְׁמָא יַקִירָא וּדְחִילָא הָדֵין יַת יְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 כלי יקר  אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת וגו'. לא ניחא למרייהו דתימא הכי שאם לא תעשה את כל דברי התורה ואפילו אם לא חיסר מהם כ"א אחת אז והפלא ה' מכותך וזה גזירה שאין הצבור יכולין לעמוד בה, ומהו שאמר ליראה את השם הנכבד והנורא למה הזכיר תוארים אלו כאן יותר מבשאר מקומות, ועו"ק במס' שבת (קלח:) דרשו מן פסוק והפלא ה' את מכותך שעתידה תורה שתשתכח מישראל שנאמר והפלא ה' וכתיב להלן (ישעיה כט.יד) לכן הנני יוסיף להפליא את העם הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו. וכי מדתו של הקב"ה לנעול שערי חכמה מישראל כדי שימקו בעונם.

אלא ודאי שהנביא ישעיה מדבר בדור המקייים המצות, אך לא מיראת ה' כי אם מחמת איזו תכלית חיצוני המכריחם על זה או מחמת יראת איזו אדם המכריחם על העשיה שלא בטובתם ודבר זה גורם חילול השם כי בלי ספק שהקב"ה בוחן לבות שאין עשייתם לשמה ומענישם על רוע מחשבתם והרואים אותם עסוקים בתורה ומצוה יקראו תגר על ה', ע"כ ארז"ל (ברכות סג.) אם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס כו'. לא אמרו דור שאינן לומדין תורה כל עיקר אלא לומדין אבל לא לש"ש ועל כן אין התורה חביבה עליהם בעצם וראשונה אלא התכלית המדומי חביב עליו, והמוכרח בדבר ודאי אין שם חבה ובדור כזה כנס דבריך הנעימים לא ישמע על פיך ללמד תורה ומוסר לדור תהפוכות כזה אשר כל תורתם ומעשיהם אינן כי אם מן השפה ולחוץ, גם ה' יסבב סבות לאבד חכמת חכמיו מן דור כזה כי אין נחת רוח לפניו ית' בתורה ומצוה כזה.

וע"ז אמר הנביא (ישעיה כט.יג–יד) יען כי נגש העם הזה. כי המה נגושים ואנוסים בכל מעשיהם ואינן עושין מיראת ה' כי אם מיראת אנשים המכריחים אותם על העשיה, ונמשך מזה שבפיו ושפתיו כבדוני ולבם רחק ממני. כי המכריח אין בידו להכריחו כ"א על דבר שפתים אבל לא על כונת הלב כי מי יודע מסתוריו של חבירו, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. שקוראים יראתי מה שאינו כ"א מצות אנשים כי הוא מצוה מן האנשים המכריחים אותו על העשיה ואינו מצות השם, לכן הנני יוסיף להפליא את העם הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו. אין הפירוש שחלילה החכמים יהיו אבודים שהרי לא נאמר ואבדו החכמים גם אין הפירוש שהחכמה תהיה אבודה מן החכמים שהרי לא נאמר ואבדה החכמה מחכמיו אלא הפירוש שחכמתם תהיה אבודה מן אנשי הדור, כי יתן ה' בלבם שלא ישמיעו בחוץ קולם ויכניסו חכמתם, בדור שאין התורה חביב עליהם כדי שלא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו וימקו בעונם, מאחר שגלוי לפניו ית' שאף אם היו לומדין ועושין לא היו לומדין ועושין לשמה כי כל דבר הנעשה על צד ההכרח אין בו שלימות כי בסור המכריח ישוב לסורו, ע"כ צוה ה' לפרסם עליהם ולגלה רעתם בקהל בדור שאין עושין כ"א מהכרח איזו תכלית מדומי כעושר וכבוד אשר אליו הוא נושא את נפשו כמנהג דורינו זה, ע"ז אמר אם לא תשמור וגו' והוא מדבר בדור השומר ולומד ועושה אך לא מיראת ה' זהו שנאמר אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה וגו' ליראה את ה'. ר"ל באמת תשמור כל דברי התורה אבל לא ליראה את השם הנכבד והנורא כ"א מיראת אנשים המכריחין אותך ואתה מחליף וממיר יראת השם הנכבד והנורא ביראת אנוש חציר ינתן האחוז בחבלי בוז וקצף, כי אתה ירא פן לא ישרו מעשיך בעיני האנשים כדרך החנפים שבדורינו העושים כדי למצא חן בעיניהם שיכבדום ויעשירום. אז והפלא ה' את מכותך זו הפלאת תורה ויגרום שאנשי אמת יאספו נגה תורתם במקום אשר לא יראה ולא ימצא ואל יהי חלקם עמכם ואז ידעו כל העמים כי משפטי ה' אמת. (כלי יקר)


{נט}  וְהִפְלָ֤א יְהֹוָה֙ אֶת-מַכֹּ֣תְךָ֔ וְאֵ֖ת מַכּ֣וֹת זַרְעֶ֑ךָ מַכּ֤וֹת גְּדֹלֹת֙ וְנֶ֣אֱמָנ֔וֹת וָֽחֳלָיִ֥ם רָעִ֖ים וְנֶֽאֱמָנִֽים:

 אונקלוס  וְיַפְרַשׁ יְיָ יָת מְחָתָךְ וְיָת מָחַת בְּנָיךְ מָחָן רַבְרְבָן וּמְהֵימְנָן וּמַכְתְּשִׁין בִּישִׁין וּמְהֵימְנִין: (אונקלוס)

 יונתן  וִיכַסֵי מֵימְרָא דַיְיָ מִנְכוֹן רוּחַ קוּדְשָׁא כַּד יֵיתוּן מַחְתִין עֲלֵיכוֹן וּמַחְתִין עַל בְּנֵיכוֹן מַחַן רַבְרְבִין וּמְהֵימְנָן דְלָא לְמִשְׁבַּקְכוֹן וּמַרְעִין בִּישִׁין וּמְהֵימְנִין דְמִתְעַתְּקִין עַל גוּשְׁמֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והפלא ה' את מכתך. מופלאות ומובדלות משאר מכות: ונאמנות. ליסרך לקיים שליחותן: (רש"י)

 אבן עזרא  מכתך. לשון יחיד עם רבים מורכבת וכן ועדותי זו אלמדם: טעם והפלא. להיות דבר מופלא שלא נראה ולא נשמע כמוהו: ונאמנים. שלא יסורו: (אבן עזרא)


{ס}  וְהֵשִׁ֣יב בְּךָ֗ אֵ֚ת כָּל-מַדְוֵ֣ה מִצְרַ֔יִם אֲשֶׁ֥ר יָגֹ֖רְתָּ מִפְּנֵיהֶ֑ם וְדָֽבְק֖וּ בָּֽךְ:

 אונקלוס  וְיָתֵב בָּךְ יָת כָּל מַכְתְּשֵׁי מִצְרַיִם דִי דְחֶלְתָּא מִקֳדָמֵיהוֹן וְיִדְבְּקוּן בָּךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וִיתִיב בְּכוֹן יַת כָּל אַרְעַיָא דְאִתְגְרִייוּ בְּמִצְרָאֵי דִדְחִילַת מִן קֳדָמֵיהוֹן וְיִתְאַדְקוּן בְּכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר יגרת מפניהם. מפני המכות, כשהיו ישראל רואים מכות משונות הבאות על מצרים, היו יראים מהם שלא יבואו גם עליהם, תדע, שכן כתיב והיה אם שמוע תשמע וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך (שמות טו, כו.), אין מיראין (נ) את האדם אלא בדבר שהוא יגור ממנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) אבל מהכא דכתיב אשר יגורת מפניהם אין להוכיח מידי דיכולים למימר אשר יגורת מפניהם קאי אמצרים וה"פ כל מדוה מצרים ואיזה מצרים אשר יגורת מפניהם לכך הוכרח להוכיח מאם שמוע וגו': (שפתי חכמים)


{סא}  גַּ֤ם כָּל-חֳלִי֙ וְכָל-מַכָּ֔ה אֲשֶׁר֙ לֹ֣א כָת֔וּב בְּסֵ֖פֶר הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּ֑את יַעְלֵ֤ם יְהֹוָה֙ עָלֶ֔יךָ עַ֖ד הִשָּֽׁמְדָֽךְ:

 אונקלוס  אַף כָּל מְרַע וְכָל מָחָא דִי לָא כְתִיבִין בְּסִפְרָא דְאוֹרַיְתָא הָדָא יַיְתִנוּן יְיָ עֲלָךְ עַד דְיִשְׁתֵּצָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  לְחוֹד כָּל מְרָא וְכָל מְחָא דְלָא כְּתִיבִין בְּסֵפֶר אוֹרַיְיתָא הָדֵין יַסְקִינוּן מֵימְרָא דַיְיָ עֲלֵיכוֹן עַד דְתִשְׁתֵּיצוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  יעלם. לשון (ס) עליה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) והמ"ם בו מ"ם השימוש וכינוי לרבי' ואיננו מל' העלמה כמו אל תעלם אזנך ויהיה פי' כמו והפלא ה' את מכותך כלו' שיהיו מופלאות ונעלמות מעיני כל חי שא"כ הי' העי"ן נקוד בשו"א כמו אל תעלם אזנך והעלם יעלימו ועוד הי' ראוי להיות יעלימם ה' עליך מאחר שהוא שב אל המכות. רא"ם. וקשה דהא בכל הספרים נקוד יעלם בשו"א כמו והעלם יעלימו שהוא נמי נקוד בשו"א וע"כ צ"ל דרש"י אינו מחלק בין נקוד שו"א או חט"ף שו"א ועיקר הוכחתו הוא דה"ל לכתוב יעלימם א"נ הוכחתו דאם הוא מל' העלמה איך נופל ל' עליך וק"ל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יעלם ה'. מגזרת העלה ואם הוא חטוף וי''א כמו יביאם לשון ארמי: (אבן עזרא)


{סב}  וְנִשְׁאַרְתֶּם֙ בִּמְתֵ֣י מְעָ֔ט תַּ֚חַת אֲשֶׁ֣ר הֱיִיתֶ֔ם כְּכֽוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹ֑ב כִּי-לֹ֣א שָׁמַ֔עְתָּ בְּק֖וֹל יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ:

 אונקלוס  וְתִשְׁתַּאֲרוּן בְּעַם זְעֵר חֳלָף דִי הֲוֵיתוּן כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָא לְמִסְגֵי אֲרֵי לָא קַבֶּלְתָּא לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִשְׁתַּיְירוּן בְּאוּמָה קַלִילָא חוֹלַף דִי הֲוֵיתוּן הֵי כְכוֹכְבֵי שְׁמַיָא לְסוֹגֵי אֲרוּם לָא קַבֵּילְתּוּן לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונשארתם במתי מעט תחת וגו'. מועטין חלוף (ע) מרובין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) פי' אין כוונת הכתוב בזה שישארו מתי מעט שלא יוכלו לעמוד כנגד אויביהם דאם כן מה טעם ככוכבי השמים לרוב מה לי אם היו מרובין מתחלתן או מועטין אבל כונתו שילכו ויתמעטו כפרי החג וגם א"ל שבמקו' שהיו רבים בהפלאה יהיו עכשיו מועטים בהפלאה דאם כן מועטים חלוף המרובים מבע"ל דמשמע חלוף מרובים הראשונים לא חלוף מרובים דמשמע איזה שיהיו. רא"ם: (שפתי חכמים)


{סג}  וְ֠הָיָ֠ה כַּֽאֲשֶׁר-שָׂ֨שׂ יְהֹוָ֜ה עֲלֵיכֶ֗ם לְהֵיטִ֣יב אֶתְכֶם֘ וּלְהַרְבּ֣וֹת אֶתְכֶם֒ כֵּ֣ן יָשִׂ֤ישׂ יְהֹוָה֙ עֲלֵיכֶ֔ם לְהַֽאֲבִ֥יד אֶתְכֶ֖ם וּלְהַשְׁמִ֣יד אֶתְכֶ֑ם וְנִסַּחְתֶּם֙ מֵעַ֣ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר-אַתָּ֥ה בָא-שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ:

 אונקלוס  וִיהֵי כְּמָא דְחַדֵי יְיָ עֲלֵיכוֹן לְאוֹטָבָא יָתְכוֹן וּלְאַסְגָאָה יָתְכוֹן כֵּן יֶחֱדֵי יְיָ עֲלֵיכוֹן לְאוֹבָדָא יָתְכוֹן וּלְשֵׁצָאָה יָתְכוֹן וְתִטַלְטְלוּן מֵעַל אַרְעָא דְאַתְּ עָלֵל לְתַמָן לְמֵירְתַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי הֵיכְמָא דְחָדֵי מֵימְרָא דַיְיָ עֲלֵיכוֹן לְאוֹטָבוּתְכוֹן וּלְאַסְגָאָה יַתְכוֹן הֵיכְדֵין יֶחְדֵי מֵימְרָא דַיְיָ עֲלֵיכוֹן עַמְמִין נוּכְרָאִין לְהוֹבְדָא יַתְכוֹן וּלְמֵשַׁצְיָא יַתְכוֹן וְתִיתְעַקְרוּן מֵעִילַוֵי אַרְעָא דְאַתּוּן עַלְלִין לְתַמָן לְמֵירְתָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כן ישיש ה'. את אויביכם (מגילה י:) (פ) עליכם להאביד וגו': ונסחתם. לשון עקירה, וכן בית גאים יסח ה' (משלי טו, כה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ר"ל במה שהוסיף מלת אויביכם שהשמחה מוסב על האויבים כלומר הקב"ה ישיש האויבים עליכם דאם לא כן הל"ל ישוש דהוה משמע הוא בעצמו ישוש ועוד הרי אין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם כאשר שש. שלא תחשוב כי יזיק לשם או יתאבל כטעם אם צדקת מה תתן לו: ונסחתם. מבנין נפעל והוא חסר נו''ן. מגזרת יסח ה': (אבן עזרא)

 דעת זקנים  והיה כאשר שש ה' עליכם להטיב אתכם ולהרבות אתכם. הוא אינו שש בפורענות אבל אחרים ששים ומפסוק זה נרמז הקץ שכתוב בדניאל ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם ימים אלף מאתים ותשעים וה"ק והיה כאשר שש ה' עליכם להטיב אתכם במדבר ובארץ ישראל שהיתה שכינה עמכם ולהרבות אתכם במצרים שנאמר וירבו ויעצמו דהיינו אלף ומאתים ותשעים. ת' של גלות מצרים ות"פ מיציאת מצרים עד שנבנה הבית כדכתיב ויהי בשמונים וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים ויבן את הבית לה'. ות"י שנה שעמד בית ראשון כמנין בזא"ת יבא אהרן הרי בין הכל אלף קק"צ כמו כן ימשך הגלות וזש"ה כי למועד מועדים וחצי וגו' תכלינה כל אלה. למועד הראשון מתפרש זמן כמו למועד הזה ומועדים וחצי ר"ל שני זמנים כמו מועד צאתך ממצרים כשני מועדים של מצרים וחצי ר"ל חצי השני מועדים דהיינו מועד שלישי והרי הן שלש מועדים כמו שעמדו במצרים כפי' הכתוב ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים וארבע מאות שנה. ושלשה פעמים ת"ל עולים אלף מאתים ותשעים ואז יכלה הגלות וכן אמר הכתוב האחר ויתיהבון בידיה עד עדן עדנים ופלג עדן ואי בעי הוי אמר בפירוש ג' מועדים אלא שרצה לסתום את דבריו וכאן רמז משה כן בתורה וכן אמר הושע וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים וענתה לשון מעון כמו וענה איים בארמנותיו כימי גלות נעוריה דהיינו גלות מצרים וכימי עלותה מארץ מצרים זהו מיציאת מצרים עד שחרב בית המקדש וזהו אלף מאתים ותשעים כדפריש לעיל ונמצא זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים והקץ אחר דכתיב בסוף דניאל אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה הוא נרמז בפ' אתם נצבים דכתיב ואנכי הסתר אסתיר פני מהם ביום ההוא וגו' הסת"ר אסתי"ר עולה בגימ' אלף שלש מאות שלשים וששה בעזר שדי אך משיח יבא כג"ה לסוף אלף קק"צ שהוא מ"ה שנים קודם אמנם אין אנו יודעים מהיכן מתחיל להמנין שנדע מתי יסיים. וכן מצינו בקץ מצרים שאמר הקב"ה וענו אותם ארבע מאות שנה וזה נאמר שלשים שנה קודם שנולד יצחק שהרי אברהם היה בן שבעים שנה באותו פרק ובן מאה היה כשנולד יצחק הרי שלשים שנה בין זה לזה. ושבט אפרים מנו ארבע מאות מברית בין הבתרים וטעו שלשים והרגום אנשי גת כדכתיב בדברי הימים ויש שהתחילו המנין משירדו למצרים וטעו ויש שמנו משהתחיל השעבוד וטעו והאמת היה שהארבע מאות שנה התחילו משנולד יצחק אך לא נודע על נכון עד שיצאו ממצרים. וכן על גלות בבל דאמר לו הקב"ה לירמיה לפי מלאת לבבל שבעים שנה וחשב בלשצר וטעה ומנה אחשורוש וטעה כמו שמפורש בפרק קמא דמגלה. כך קץ זה שמא מתחיל משנת ביטול התמיד בימי הורקנוס וארסתובלוס כדתניא בשלהי מסכ' סוטה תנו רבנן כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבחוץ וארסתובלוס מבפנים וכו' ואז נתבטל התמיד וכשיבא משיח במהרה בימינו אז יתבררו ויתלבנו הדברים ואז נדע למפרע מהיכן התחיל. ואומר הרב בכור שור כי קץ זה נרמז באלפא ביתא של תשר"ק כי תשר"ק עולה אלף צפע"ס עולה שלש מאות ואז נמל"ך תוכן המלוכה לישראל כי כבר בא משיח י' שנים לסוף אלף קק"צ יטח"ז עולה ל"ד הרי תחלת שנת ל"ה וזהו אלף שלש מאות שלשים וחמשה. ואחר יטחז הד"ג ב"א התענוג בא שאז יכבש כל העולם תחת יד ישראל ר"ל הלויתן יבא לעשות סעודה לצדיקים: (דעת זקנים)


{סד}  וֶֽהֱפִֽיצְךָ֤ יְהֹוָה֙ בְּכָל-הָ֣עַמִּ֔ים מִקְצֵ֥ה הָאָ֖רֶץ וְעַד-קְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ וְעָבַ֨דְתָּ שָּׁ֜ם אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֗ים אֲשֶׁ֧ר לֹֽא-יָדַ֛עְתָּ אַתָּ֥ה וַֽאֲבֹתֶ֖יךָ עֵ֥ץ וָאָֽבֶן:

 אונקלוס  וִיבַדְרִנָךְ יְיָ בְּכָל עַמְמַיָא מִסְיָפֵי אַרְעָא וְעַד סְיָפֵי אַרְעָא וְתִפְלַח תַּמָן לְעַמְמַיָא פָּלְחֵי טַעֲוָתָא דִי לָא יְדַעְתְּ אַתְּ וַאֲבָהָתָךְ אָעָא וְאַבְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיבַדְרְכוֹן יְיָ בֵּינֵי כָּל עַמְמַיָא מִסְיָיפֵי אַרְעָא וְעַד סְיָיפֵי אַרְעָא וְתֶהֱווֹן מְסַק אַרְנוֹנָא לְפַלְחֵי טַעֲוָותָא דְלָא יְדַעְתּוּן אַתְּ וְאַבְהָתָךְ דְמִן קִיסִין וְאַבְנִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועבדת שם אלהים אחרים. כתרגומו, לא עבודת אלהות ממש, (צ) אלא מעלים מס וגולגליות לכומרי עבודת אלילים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דאין שייך לו' שהקב"ה יבשרם שיעבדו ע"א: (שפתי חכמים)


{סה}  וּבַגּוֹיִ֤ם הָהֵם֙ לֹ֣א תַרְגִּ֔יעַ וְלֹא-יִֽהְיֶ֥ה מָנ֖וֹחַ לְכַף-רַגְלֶ֑ךָ וְנָתַן֩ יְהֹוָ֨ה לְךָ֥ שָׁם֙ לֵ֣ב רַגָּ֔ז וְכִלְי֥וֹן עֵינַ֖יִם וְדַֽאֲב֥וֹן נָֽפֶשׁ:

 אונקלוס  וּבְעַמְמַיָא הָאִנוּן לָא תְנוּחַ וְלָא יְהֵי מְנָח לְפַרְסַת רַגְלָךְ וְיִתֵּן יְיָ לָךְ תַּמָן לֵב דָחֵל וְחַשְׁכַת עַיְנִין וּמַפְּחַן נְפָשׁ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין יִתְפְּלֵג דַעְתְּכוֹן לְמִפְלַח לְטַעֲוַותְהוֹן וְאִיגְרֵי בֵּינֵיכוֹן וּבֵינֵי עַמְמַיָא הָאִינוּן וְלָא תְּנוּחוּן וְלָא יֶהֱוֵי מַנַח לְפִירְסַת רִגְלֵיכוֹן וְיִתֵּן מֵימְרָא דַיְיָ לְכוֹן תַּמָן לִבָּא דַחֲלָא דְמֵחַשְׁכָן עַיְינִין וּמַפְחַת נְפָשׁ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תרגיע. לא תנוח, כמו וזאת המרגעה (ישעיה כח, יב.): לב רגז. לב חרד, כתרגומו דחיל, כמו שאול מתחת רגזה לך, (שם יד, ט.) שמעו עמים ירגזון (שמות טו, יד.), מוסדות השמים ירגזו (שמואל-ב כב, ח.): וכליון עינים. מצפה לישועה ולא תבא: (רש"י)


{סו}  וְהָי֣וּ חַיֶּ֔יךָ תְּלֻאִ֥ים לְךָ֖ מִנֶּ֑גֶד וּפָֽחַדְתָּ֙ לַ֣יְלָה וְיוֹמָ֔ם וְלֹ֥א תַֽאֲמִ֖ין בְּחַיֶּֽיךָ:

 אונקלוס  וִיהוֹן חַיָיךְ תְּלָן לָךְ מִקָבֵל וּתְהֵי תָוֵה לֵילְיָא וִימָמָא וְלָא תְהֵימִין בְּחַיָיךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהוֹן חַיֵיכוֹן תַּלְיַין לְכוֹן מִקְבֵיל וְתֶהֱווֹן דַחֲלִין יֵימָם וְלֵילֵי וְלָא תְהֵימְנוּן בְּחַיֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  חייך תלואים לך. על הספק. כל ספק קרוי תלוי, שמא אמות היום בחרב הבאה עלינו. ורבותינו דרשו, (מנחות קג:) זה הלוקח תבואה מן השוק: ולא תאמין בחייך. זה הסומך (ק) על הפלטר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) וזה גרוע יותר מהלוקח תבוא' מן השוק דהלוקח תבואה מן השוק יכול ליקח בפעם אחת הרבה שיש סיפוק לזמן רב משא"כ בסומך על הפלטר והקללה הוא דשמא פעם אחת לא ימצא ליקח וימות ברעב: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  תלואים. באל''ף תחת ה''ח השורש: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  תלאים. ב' במס'. והיו חייך תלואים. ועמי תלואים למשובתי. והיינו דאמרינן בינונים תלוים ועומדין בין ר''ה ליוה''כ, זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה. וזהו ועמי תלואים, שתלוים ועומדים עד שיעשו תשובה: (בעל הטורים)


{סז}  בַּבֹּ֤קֶר תֹּאמַר֙ מִֽי-יִתֵּ֣ן עֶ֔רֶב וּבָעֶ֥רֶב תֹּאמַ֖ר מִֽי-יִתֵּ֣ן בֹּ֑קֶר מִפַּ֤חַד לְבָֽבְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּפְחָ֔ד וּמִמַּרְאֵ֥ה עֵינֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה:

 אונקלוס  בְּצַפְרָא תֵימַר מָן יִתֵּן רַמְשָׁא וּבְרַמְשָׁא תֵימַר מָן יִתֵּן צַפְרָא מִתַּוְהוּת לִבָּךְ דִי תְהֵי תָוֵה וּמֵחֵזוּ עֵינָיךְ דִי תְהֵי חָזֵי: (אונקלוס)

 יונתן  בְּצַפְרָא תֶהֱווֹן אָמְרִין לְוַאי דִיהֵי רַמְשָׁא דְעָקַן מְאַרְכָן שְׁעֵי יוֹמָא בְּאַפֵּיכוֹן וּבְרַמְשָׁא תֶּהֱווֹן אָמְרִין לְוַאי דִיהֵי צַפְרָא דְעָקַן מְאַרְכָן שְׁעֵי לֵילְיָא בְּאַפֵּיכוֹן מִתַּוְוהִית לִבְּכוֹן דְתֶהֱווֹן תַּוָון וּמִן מֵחְמֵי עֵינֵיכוֹן דְאַתּוּן חַמְיָין פּוּרְעֲנוּתָא וְדַחֲלוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  בבוקר תאמר מי יתן ערב. ויהיה הערב של (ר) אמש (סוטה מט.): ובערב תאמר מי יתן בוקר. של שחרית, שהצרות מתחזקות (ש) תמיד, וכל שעה מרובה קללתה משלפניה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) דק"ל דהא הסברא הפוכה היא דהא אמרי' בב"ב (דף טו) אידלא יומא אידלא קצירא ש"מ שהחולי תכבד בערב יותר מבבקר ועל זה פירש ויהיה ערב של אמש: (ש) רצונו בזה להוכיח שפירושו כך ואין פירושו מי יתן ערב שעתיד עדיין להיות: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ובערב. ד' במס'. הוא. ואידך ובערב יהיה על המשכן. ובערב חתרתי לי בקיר. ומקטירים לה' עולות בבקר בבקר ובערב. חתרתי כשיצאו לגולה, ותאמר מי יתן בקר, שנאמר בו ומקטירים כו' בבקר ובערב, וכאותו שנאמר ובערב יהיה על המשכן, שהי' כבוד שכינה עמנו: (בעל הטורים)


{סח}  וֶֽהֱשִֽׁיבְךָ֙ יְהֹוָ֥ה | מִצְרַ֘יִם֘ בָּֽאֳנִיּוֹת֒ בַּדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣רְתִּי לְךָ֔ לֹֽא-תֹסִ֥יף ע֖וֹד לִרְאֹתָ֑הּ וְהִתְמַכַּרְתֶּ֨ם שָׁ֧ם לְאֹֽיְבֶ֛יךָ לַֽעֲבָדִ֥ים וְלִשְׁפָח֖וֹת וְאֵ֥ין קֹנֶֽה:

 אונקלוס  וְיָתֵיבִנָךְ יְיָ מִצְרַיִם בִּסְפִינָן בְּאָרְחָא דִי אֲמָרִית לָךְ לָא תוֹסֵף עוֹד לְמֶחְזְיַהּ וְתִזְדַבְּנוּן תַּמָן לְבַעֲלֵי דְבָבָךְ לְעַבְדִין וּלְאַמְהָן וְלֵית דְקָנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַגְלִינְכוֹן מֵימְרָא דַיְיָ לְמִצְרַיִם בְּאִילְפַיָא בְּגוֹ יַמָא דְסוּף בְּאָרְחָא דַעֲבַרְתּוּן וַאֲמָרִית לְכוֹן לָא תֵיסְפוּן תּוּב לְמֶחֱמֵי יָתָהּ וְתִזְדַבְּנוּן תַּמָן בְּשֵׁירוּיָא לְבַעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן בְּדָמִין יַקִירִין הֵיךְ מָרֵי אוּמְנָוָון וּמִן בָּתַר כְּדֵין בְּדָמִין זוֹלִין כְּעַבְדִין וְאַמְהָן עַד דְתִיזַלְזְלִין לְמִשְׁתַּעַבְּדָא מַגָן וְלֵית דְמַכְנִישׁ: (תרגום יונתן)

 רש"י  באניות. בספינות (ת) בשביה: והתמכרתם שם לאויביך. אתם מבקשים להיות נמכרים להם לעבדים ולשפחות: ואין קנה. כי יגזרו עליך הרג וכליון: והתמכרתם. בלע"ז איפורוונדרי"ץ ווי"ש (איר ווערדעט אייך אליין פערקויפען) ולא יתכן לפרש והתמכרתם בלשון ונמכרתם ע"י מוכרים אחרים, (א) מפני שנאמר אחריו ואין קונה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) הוסיף מלת בשביה בעבור שבזולת זה אין זו קללה אם ישובו עם הספינו' למצרים רא"ם והיה זה קללה יותר משאם הוליכ' ברגלים משום דזה הי' מכה קשה שהיו מעצמם נטבעים בים: (א) כל' ונמכרתם מבנין נפעל כמו כי נמכרנו אני ועמי ומדכתי' והתמכרת' מבנין התפעל יורה שפי' והתמכרתם שתבקשו להמכר ולא תוכלו מפני שאין קונה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והתמכרתם. אינו כמו ונמכרתם רק פירושו אתם תבקשו למכור עצמכם אנשים ונשים ואין קונה והנה זאת הברית במצות השם בערבות מואב: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  והשיבך ה'. בגימ' זה יהיה בימי ירמיה. כ''ו שמות בתוכחה, כנגד כ''ו שמות בתפלת י''ח חוץ מברכת המינים, להגן מכ''ו שמות שבתוכחה: (בעל הטורים)

 ספורנו  והתמכרתם. שתשתדלו לעשות מיני מלאכות להתפרנס בהן: ואין קונה. אין איש מהם חפץ במלאכתך כדי שלא תוכל להתפרנס בה: (ספורנו)

 דעת זקנים  באניות. ויהיו שבים טף ונשים שאם היו מוליכין אותן ברגל לא היו שבים רק הגדולים היכולים ללכת ברגל: ואין קונה. פי' ה"ר יוסף קרא שיאמרו המצריים אם תתנו לנו בחנם לא נקח אותם לעבדים לפי שאבותינו נשתעבדו בהם ולקו בכל מיני מכות וכשיראו השבאים כך שאין שוים להם כלום יהיו חובטין אותם במקלות וירעיבו אותם: (דעת זקנים)


{סט}  אֵ֩לֶּה֩ דִבְרֵ֨י הַבְּרִ֜ית אֲשֶׁר-צִוָּ֧ה יְהֹוָ֣ה אֶת-מֹשֶׁ֗ה לִכְרֹ֛ת אֶת-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב מִלְּבַ֣ד הַבְּרִ֔ית אֲשֶׁר-כָּרַ֥ת אִתָּ֖ם בְּחֹרֵֽב:

 אונקלוס  אִלֵין פִּתְגָמֵי קְיָמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה לְמִגְזַר עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא דְמוֹאָב בַּר מִקְיָמָא דִי גְזַר עִמְהוֹן בְּחֹרֵב: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין פִּתְגָמֵי קְיָימָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה לְמִגְזוֹר עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּאַרְעָא דְמוֹאָב בַּר מִן קַיָמָא דְגָזַר עִמְהוֹן בְּחוֹרֵב: (תרגום יונתן)

 רש"י  לכרות את בני ישראל. שיקבלו עליהם את התורה באלה ובשבועה: מלבד הברית. קללות שבתורת כהנים שנאמרו בסיני: (רש"י)

דברים פרק-כט

{א}   שביעי  וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֗ם אֵ֣ת כָּל-אֲשֶׁר֩ עָשָׂ֨ה יְהֹוָ֤ה לְעֵֽינֵיכֶם֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לְפַרְעֹ֥ה וּלְכָל-עֲבָדָ֖יו וּֽלְכָל-אַרְצֽוֹ:

 אונקלוס  וּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל יִשְׂרָאֵל וַאֲמַר לְהוֹן אַתּוּן חֲזֵיתוּן יָת כָּל דִי עֲבַד יְיָ לְעֵינֵיכוֹן בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עַבְדוֹהִי וּלְכָל אַרְעֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּקְרָא משֶׁה לְכָל יִשְרָאֵל וְאָמַר לְהוֹן אַתּוּן חֲמִיתוּן יַת כָּל מַחְוָותָא דְעָבַד מֵימְרָא דַיְיָ לְעֵינֵיכוֹן בְאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְפַרְעה וּלְכָל עַבְדוֹי וּלְכָל יַתְבֵי אַרְעֵיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויקרא משה אל כל ישראל. לכרות הברית על כן אחריה אתם נצבים היום: וטעם אתם ראיתם. ואחר כך ואולך אתכם ואחר כן ויצא עוג כי יש מהם שראו האותות שעשה השם במצרים והם והבאים אחריהם ראו מופת המן שלא אכלו לחם זולתו ואלה הבנים ראו כי השם עזרם והכו שני המלכים: וטעם (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם ויקרא משה אל כל ישראל. כי אחרי שהשלים לאמר להם דברי הברית קראם עוד שמע ישראל אתם ראיתם וגו' כי לא הלכו מלפניו שהכל מחובר הוא (הרמב"ן)

 אור החיים   ויקרא משה אל כל ישראל וגו'. הגם שעד עתה היה מדבר אל כל ישראל, הוסיף לקבץ הנשים והטף והגרים כאמור בסמוך אתם נצבים היום כלכם וגו' טפכם וגו':

חסלת פרשת תבא (אור החיים)


{ב}  הַמַּסּוֹת֙ הַגְּדֹלֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר רָא֖וּ עֵינֶ֑יךָ הָֽאֹתֹ֧ת וְהַמֹּֽפְתִ֛ים הַגְּדֹלִ֖ים הָהֵֽם:

 אונקלוס  נִסִין רַבְרְבִין דִי חֲזָאָה עֵינָךְ אָתַיָא וּמוֹפְתַיָא רַבְרְבַיָא הָאִנוּן: (אונקלוס)

 יונתן  נִסִין רַבְרְבִין דַחֲמִיתוּן בְּעֵינֵיכוֹן אָתַיָא וְתִמְהַיָא רַבְרְבַיָא הָאִינוּן: (תרגום יונתן)


{ג}  וְלֹֽא-נָתַן֩ יְהֹוָ֨ה לָכֶ֥ם לֵב֙ לָדַ֔עַת וְעֵינַ֥יִם לִרְא֖וֹת וְאָזְנַ֣יִם לִשְׁמֹ֑עַ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה:

 אונקלוס  וְלָא יְהַב יְיָ לְכוֹן לִבָּא לְמִדַע וְעַיְנִין לְמֶחֱזֵי וְאֻדְנִין לְמִשְׁמַע עַד יוֹמָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא יְהַב מֵימְרָא דַיְיָ לְכוֹן לִבָּא לְמִנְשֵׁי אֱלָהֵן לְמִנְדַע וְעַיְינִין לְמִרְמְזָא אֱלָהֵין לְמֶחֱמֵי וְאוּדְנִין לְטַמְטְמָא אֱלָהֵין לְצַיְיתָא וְאַתּוּן נְשִׁיתוּן אוֹרַיְיתָא דְלִבְּכוֹן וּרְמַזְתּוּן בְּעַיְינֵיכוֹן וְטַמְטַמְתּוּן אוּדְנֵיכוֹן בִּזְמַן יוֹמָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא נתן ה' לכם לב לדעת. להכיר את חסדי הקב"ה (ב) ולהדבק בו: עד היום הזה. שמעתי שאותו היום (ג) שנתן משה ספר התורה לבני לוי, כמ"ש ויתנה אל הכהנים בני לוי (דברים לא, ט.), באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו, משה רבינו, אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה ונתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך (ד) עליה, ויאמרו לנו יום מחר, לא לכם נתנה, לנו נתנה, ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם, היום הזה נהיית לעם וגו' (דברים כז, ט.), היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) לא לדעת המסות הגדולו' והאותו' והמופתים כפי המובן מפשט הכ' כי לא יפול בם לומר ולא נתן ה' לכם לב לדעת וגומר: (ג) ר"ל איך יתכן זה דלא היה להם קודם לכן עינים ואזנים: (ד) פי' על התורה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לב לדעת. בעבור שנסו השם עשר פעמים ולא הזכירו האותות שראו: וטעם נתן. כי מאתו העלילה הראשונה ועוד כי ראו שלא הוצרכו ללחם ויין: וטעם (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ולא נתן ה' לכם לב לדעת. וסמיך ליה ואולך אתכם ארבעים שנה, רמז שעד מ' שנה אין אדם עומד על דעת רבו: (בעל הטורים)

 ספורנו  ולא נתן ה' לכם לב לדעת. אע''פ שהוא יתעלה השתדל בתורותיו ומופתיו לתת לכם לב לדעת כאמרו למען תספר וידעתם כי אני ה'. לא הושג זה המכוון מרוב מריכם: (ספורנו)


{ד}  וָֽאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֛ם אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לֹֽא-בָל֤וּ שַׂלְמֹֽתֵיכֶם֙ מֵֽעֲלֵיכֶ֔ם וְנַֽעַלְךָ֥ לֹא-בָֽלְתָ֖ה מֵעַ֥ל רַגְלֶֽךָ:

 אונקלוס  וְדַבָּרִית יָתְכוֹן אַרְבְּעִין שְׁנִין בְּמַדְבְּרָא לָא בְלִיאַת כְּסוּתְכוֹן מִנְכוֹן וּמְסָנָךְ לָא עַדוֹ מֵעַל רַגְלָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲלִיכִית יַתְכוֹן אַרְבְּעִין שְׁנִין בְּמַדְבְּרָא לָא בָלְמוּ כְסוּתְכוֹן מֵעִילַוֵי גוּשְׁמֵיכוֹן וְסַנְדְלֵיכוֹן לָא אִיטָלְעוּ מֵעִילַוֵי רִיגְלֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לא בלו. פירשתיו. ומכת סיחון ועוג שהיה קרוב על כן אתם חייבים לשמור הברית: (אבן עזרא)

 ספורנו  ואולך אתכם. אמנם עתה אחר שראיתם רוב חסדיו עמכם במדבר למען תדעו והביאכם עתה אל ארץ סיחון ועוג שיש לכם אחוזת ארץ שתוכלו לקיים בה המכוון ראוי לכם שמכאן והלאה תתנו לב לדעת: (ספורנו)


{ה}  לֶ֚חֶם לֹ֣א אֲכַלְתֶּ֔ם וְיַ֥יִן וְשֵׁכָ֖ר לֹ֣א שְׁתִיתֶ֑ם לְמַ֨עַן֙ תֵּֽדְע֔וּ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:

 אונקלוס  לַחְמָא לָא אֲכַלְתּוּן וַחֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק לָא שְׁתֵיתוּן בְּדִיל דְתִדְעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֶלָהֲכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  לַחֲמָא דְעִיבּוּרָא לָא אֲכַלְתּוּן וַחֲמַר וּמֵירַת לָא שְׁתִיתוּן וַהֲוַת אוֹרַיְיתָא תְּדִירָא מִסְתְּרָא בְּמֶדְרָשֵׁיכוֹן מְטוֹל דְתִתְעַסְקוּן בָּהּ וְתִנְדְעוּן אֲרוּם אֲנָא הוּא יְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם. הטעם לא אכלתם ממנו שתוכלו לחיות ממנו כי עיקר מחיתם במן היתה למען תדעו כי אני ה' אלהיכם המחיה אתכם במעשה הנס ואין טעמו שלא אכלו לחם כלל כמו לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי (לעיל ט ט) כי בקצת העתים היה לישראל במדבר לחם כמו שכתוב (שם ב כח כט) אכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער ורבותינו הזכירו (יומא עה) דברים שתגרי אומות העולם מביאים להם במדבר ואפשר עוד כי מעת שירד המן עד בואם אל שעיר לא אכלו לחם כלל כי הלכו במדבר הגדול והנורא אבל בשנת הארבעים קרבו לישוב ונאמר להם (לעיל ב ד ו) ואת העם צו לאמר אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו אכל תשברו מאתם ושם (פסוק ז) כתוב זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר ומן העת ההיא היו האדומים והמואבים מקדימים אותם בלחם ובמים והיו גדולי ישראל קונים מהם ואוכלים לתענוג לא לצורך ולא לשבעה ועיקר המחיה שלהם במן (הרמב"ן)


{ו}   מפטיר  וַתָּבֹ֖אוּ אֶל-הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיֵּצֵ֣א סִיחֹ֣ן מֶֽלֶךְ-חֶ֠שְׁבּ֠וֹן וְע֨וֹג מֶֽלֶךְ-הַבָּשָׁ֧ן לִקְרָאתֵ֛נוּ לַמִּלְחָמָ֖ה וַנַּכֵּֽם:

 אונקלוס  וַאֲתֵתוּן לְאַתְרָא הָדֵין וּנְפַק סִיחוֹן מַ לְכָּא דְחֶשְׁבּוֹן וְעוֹג מַ לְכָּא דְמַתְנָן לָקֳדָמוּתָנָא לַאֲגָחָא קְרָבָא וּמְחוֹנוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָתֵיתוּן לְאַתְרָא הָדֵין וּנְפַק סִיחוֹן מַלְכָּא דְחוּשְׁבְּנָא וְעוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן לִקְדָמוּתָנָא לְסִדְרֵי קְרָבָא וּמְחוּנוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותבאו אל המקום הזה. עתה אתם רואים עצמכם בגדולה וכבוד, (ה) אל תבעטו במקום ואל ירום לבבכם, ושמרתם את דברי הברית הזאת. דבר אחר ולא נתן ה' לכם לב לדעת, שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו עד ארבעים שנה (עבודה זרה ה:), ולפיכך לא הקפיד עליכם המקום עד היום הזה, אבל מכאן ואילך יקפיד, ולפיכך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) ויהיה פירושו דאל המקום על המקום הזה כלומר למעלה ולגדול' הזאת וכן לד"א ג"כ פירושו למעלה הזאת שלפי' הראשון שפירש לב לדעת להכיר חסדי המקום שכל המעלות והגדולות והכבוד שלכם הם מן המקום יהיה פירושו מאחר שבאתם אל המדרגה הזאת להכיר שכל הצלחו' שלך הן מן המקום ולא מידכם ראוי שתשמרו את דברי הברי' הזאת למען תצליחו בכל אשר תעשון והל' האחרון שפירש לב לדעת להשיג חכמות רבו יהיה פירושו אחר שבאתם אל המדרגה הזאת להשיג חכמתו יתברך מעתה הוא מדקדק עמכם בשמירת המצות לכן ראוי הוא שתשמרו את דברי הברית הזאת שהן מצותיו יתברך למען תשכילו ולא תכשלו בכל אשר תעשון. כתב הרא"ם אבל לא ידעתי איך יתוקן ההפסק של ויצא סיחון וגומר בין ותבאו אל המקום הזה ובין ושמרתם וגומר כיון שהם דבקים זה לזה ונ"ל לפרש לפי פי' ראשון שפירש אתם רואים עצמכם בגדולה וכבוד והכרתם חסדי ה' למכה מלכים גדולים לסיחון ולעוג מלכי האמורי כי לעולם חסדו לכן אל תבעטו כו' ולפי פי' אחרון ה"פ מאחר שהגעתם אל המדרגה הזאת שתוכלו להשיג חכמתו יתברך שהוא התורה והמצות ותוכלו גם כן להשיג שכל הצלחתכם הם ע"י קיום התורה והמצות עד שהכיתם את שני מלכי האמורי לכן מעתה הוא מן הראוי שתשמרו וגומר כדי שתצליחו בכל אשר תעשו ואם לאו לא תצליחו כי מעתה הוא מדקדק עמכם: חסלת פרשת כי תבא (שפתי חכמים)


{ז}  וַנִּקַּח֙ אֶת-אַרְצָ֔ם וַנִּתְּנָ֣הּ לְנַֽחֲלָ֔ה לָרֽאוּבֵנִ֖י וְלַגָּדִ֑י וְלַֽחֲצִ֖י שֵׁ֥בֶט הַֽמְנַשִּֽׁי:

 אונקלוס  וּנְסִבְנָא יָת אַרְעֲהוֹן וִיהָבִנַהּ לְאַחֲסָנָא לְשִׁבְטָּא דִרְאוּבֵן וּלְשִׁבְטָא דְגָד וּלְפַלְגוּת שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְבַשְׁנָן יַת אַרְעֲהוֹן וִיהָבָנָא אַחֲסָנָא לְשֵׁיבַט רְאוּבֵן וּלְשֵׁיבַט גָד וּלְפַלְגוּת שֵׁיבַט מְנַשֶׁה: (תרגום יונתן)


{ח}  וּשְׁמַרְתֶּ֗ם אֶת-דִּבְרֵי֙ הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֔את וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם לְמַ֣עַן תַּשְׂכִּ֔ילוּ אֵ֖ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֽׂוּן: (פפפ)

 אונקלוס  וְתִטְרוּן יָת פִּתְגָמֵי קְיָמָא הָדָא וְתַעְבְּדוּן יָתְהוֹן בְּדִיל דְתִצְלְחוּן יָת כָּל דִי תַּעְבְּדוּן: [פפפ] (אונקלוס)

 יונתן  וְתִנְטְרוּן יַת פִּתְגָמֵי קְיָימָא הָדָא וְתַעַבְדוּן יַתְהוֹן מִן בִּגְלַל דְתַצְלְחוּן יַת כָּל דְתַעַבְדוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו':

חסלת פרשת כי תבוא: (רש"י)

 אבן עזרא  למען תשכילו. כמו תצליחו והוא פעל יוצא לב' פעולים והעד תעשון כמו ויהי דוד לכל דרכיו משכיל:

חסלת פרשת תבוא (אבן עזרא)

 ספורנו  ושמרתם את דברי הברית הזאת. שתקבלו עליכם בהר גריזים ובהר עיבל: למען תשכילו את כל אשר תעשון. שתשיגו המכוון בכל מעשיכם לחיי עולם ולחיי שעה: חסלת פרשת כי תבוא (ספורנו)

 כלי יקר  ושמרתם וגו', ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון. לפי שמצוה גוררת מצוה (אבות ד.ב) על כן אמר שמצוה אחת גורמת שתשכילו את כל אשר תעשון כי כל אחת גוררת חברתה וז"ש (שם ד.ב) ששכר מצוה מצוה, וז"ש ושמרתם ועשיתם אותם כי השמירה תגרור העשיה ושכר העשיה הוא למען תשכילו עוד להבא את כל אשר תעשון. (כלי יקר)