---

פרשת נצבים

---

{ט}  אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם רָֽאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  אַתּוּן קָיְמִין יוֹמָא דֵין כֻּלְכוֹן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן רֵישֵׁיכוֹן שִׁבְטֵיכוֹן סָבֵיכוֹן וְסָרְכֵיכוֹן כָּל אֱנַשׁ יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  אתם אָמַר משֶׁה נְבִיָא לָא בְטוּמְרָא אֲנָא מַסְהִיד בְּכוֹן אֱלָהֵן כַּד אַתּוּן מְעַתְּדוּן יוֹמָנָא כּוּלְכוֹן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן רֵישֵׁי סַנְהֶדְרִין דִלְכוֹן וַאֲמַרְכְּלֵי שִׁבְטֵיכוֹן סָבֵיכוֹן וְסַרְכֵיכוֹן כָּל אֵינַשׁ יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  אתם נצבים. מלמד, שכינסם (א) משה לפני הקב"ה ביום מותו (ב) להכניסם בברית: ראשיכם שבטיכם. (ג) ראשיכם לשבטיכם: זקניכם ושטריכם. החשוב חשוב קודם, ואחר כך כל איש ישראל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) וא"ת מנ"ל הא דלמא לא כינסם אלא כל אחד ואחד עמד בחנייה שלו והוא עמד באמצע. ועוד קשה ל"ל לפרש להכניסם בברית הרי כתיב בהדיא בקרא וי"ל דמה שפירש להכניסם בברית מזה מוכח שכינסם דהרי אין כריתות ברית אלא דרך העבר' כדלקמן ואם כן מדכתיב בקרא שהכניסם בברית ממילא עקרם ממקומם וכנסם יחד כדי להעבירם בברית: (ב) מדכתיב היום משמע היום מלאו ימי ושנותי ביום הזה אמות. רא"ם. א"נ דאל"ת הכי למה כינסם עכשיו יותר מכל מ' שנה הניחא אם הוא יום א"ש דאם לא עכשיו אימתי אבל אם לא היה ביום מותו למה עכשיו יותר מכל מ' שנה: (ג) דאל"כ אלא ראשיכם ושבטיכם כל חד וחד בפני עצמו קשה ראשיכם למה לי מדכתיב שבטיכם גם הראשים בכלל וגם שאר הפרטים למה לי שהרי כלן בכלל שבטיכם הם. בשלמא כשפירושו ראשיכם לשבטיכם יש לומר בתחלה נקט ראשיכם ואח"כ זקניכם ואחר כך שוטריכם ואחר כך כל ישראל החשוב חשוב קודם אבל אי הוה ראשיכם ושבטיכם תרי מילי א"כ ראשיכם ל"ל וכי תימא א"כ אמאי כתיב ראשיכם ולא כתיב ראשי שבטיכ' ל"ל וכי תימא א"כ אמאי כתיב ראשיכם ולא כתיב ראשי שבטיכ' די"ל ללמדנו דנשיא הדור הוא שקול ככל הדור: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אתם נצבים לפני ה' אלהיכם. סביבו' הארון: ראשיכם. כמו האהלה שרה אמו והנבוא' עודד הנביא וכן הוא ראשיכ' שהם ראשי שבטיכ' כמו ונירם. והטעם כי הנשיאי' סמוכים ואחריה' הזקני' ואחריה' השוטרים ואחריה' כל איש ישראל הזכרי' ואחריה' הטף הזכרים ואחריה' הנשים ואחריה' הגרים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אתם נצבים היום לפני ה' אלהיכם. שאתם עומדים ומזומנים לפני השם כדי לעמוד בבריתו כי לקבל התורה בבאורה נאספו אליו או שהיו עומדים לפני הארון והברית הוא השבועה והאלה אשר יזכיר לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו ויתכן שכרת עוד עמם ברית כברית הראשונה אשר כרת אתם בהר סיני (שמות כד ה-ח) שהקריב עליהם עולה ולקח חצי הדם לזרוק על המזבח וחצי הדם זרק על העם אבל לא הוצרך להזכיר זה ועל דרך האמת כבר הודעתיך הברית הזאת וטעם ראשיכם שבטיכם ראשיכם ראשי שבטיכם כמו והנבואה עודד הנביא על דעת ר"א ועל דעתי הכתוב יכלול ויפרוט והכלל ראשיכם וכל שבטיכם וחזר ופרט זקניכם ושטריכם שהם ראשיכם כי זקן ונשוא פנים הוא הראש וכן אמר (להלן לא כח) הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם כי כל איש אשר לו שררה ומנוי על הצבור יקרא ראש נאמר בנשיאים (במדבר א טז) "ראשי אלפי ישראל" כי הם במעלה הגדולה לכל אלפי ישראל ונאמר במרגלים (שם יג ג) "ראשי בני ישראל "המה" שהם ראשים בבני ישראל לא ראשים לכל בני ישראל וכלם בכלל ראשיכם וחזר ואמר כל איש ישראל שהם שבטיכם והזכיר עוד הטף והנשים והגרים וחוטבי עצים ושואבי מים אשר להם מערב רב והביא שם הטף להביאם בברית כי אפילו עם הדורות העתידים יכרות ברית או כדי לזכותם כטעם שאמרו בהקהל (חגיגה ג) ורבותינו אמרו (יבמות עט) שבאו קצת כנענים בימי משה כדרך שבאו בימי יהושע ונתנם חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמשכן ה' ואין הכונה לומר שרמו אותו אבל באו אליו להשלים עמו כי כן המשפט כאשר ביארנו (לעיל כ י יא) וכך מצאתי במדרש תנחומא (נצבים ב) ללמדך שבאו אצל משה ולא קבלם כלומר שלא יכלו לרמותו לכרות להם ברית אבל עשאם מיד חוטבי עצים ושואבי מים (הרמב"ן)

 בעל הטורים  נצבים. כדרך שנאמר בסיני ויתיצבו בתחתית ההר. בו בל' אמר כאן אתם נצבים: לפני ה' אל. היכם ראשיכם. הקיש ראשיכם לאלהיכם לומר מורא רבך כמורא שמים: ישראל. וסמיך ליה: (בעל הטורים)

 אור החיים   אתם נצבים. צריך לדעת כוונת מאמר זה, עוד למה הוצרך לפרט ראשיכם וגו' טפכם וגו' ולא הספיק לומר בדרך כלל כלכם. עוד צריך לדעת טעם הברית הזה הלא בסמוך אמר אלה דברי הברית, ואם רצה לכלול גם האמור בפרשה זו בכלל הברית היה לו להקדים הדברים ויאמר על הכל אלה דברי הברית:

ונראה כי כוונת משה בברית זה הוא להכניסם בערבות זה על זה כדי שישתדל כל אחד בעד חברו לבל יעבור פי ה' ויהיו נתפסים זה בעד זה, והעד הנאמן מה שגמר אומר הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו וגו' הרי שעל הערבות מדבר הכתוב, ואין זה הברית שאמר בסוף פרשת תבא כי אותו ברית הוא על עצמן, וזה שיתחייב כל אחד על אחיהו העברי כפי היכולת שביד כל אחד:

ומעתה באנו להבין מאמר אתם נצבים שהכוונה הוא על דרך אומרו (רות ב') הנצב על הקוצרים ל' מינוי, ואומרו כלכם פירוש כולם יש עליהם עול זה כל א' לפי מה שהוא על דרך אומרם ז''ל במסכת שבת (נ''ד:) כל מי שיש בידו למחות בכל העולם נתפס על כל וכו' וכל מי שיש בידו למחות באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, וכל מי שיש בידו למחות בבני ביתו נתפס על וכו', והוא מה שפרט הכ' כאן ואמר ראשיכם וגו' שכל אחד יתחייב כפי מה שיש בידו, ראשיכם הם הגדולים שבכולן שיכולין למחות בכל ישראל אלו יתחייבו על הכל, שבטיכם כל שבט ושבט יתחייב על שבטו, זקניכם ושוטריכם כל זקן יתחייב על משפחתו, כל איש ישראל הם ההמון כל אחד יתחייב על בני ביתו, לזה הפסיק הכתוב כאן וסדר טפכם וגו' בפני עצמם כי אלו אחרים נתפסים עליהם שהם הרשומים בפסוק שלפניו כל אחד כפי מה שהוא, ואין הם נתפסים על אחרים, שהטף אינם בני דעה, והנשים כמו כן, הגרים גם כן אין להם להשתרר על ישראל, וכמו שדרשו ז''ל (יבמות מ''ה:) בפסוק (לעיל י''ז ט''ו) שום תשים עליך וגו' כל משימות שאתה שם עליך לא יהיה אלא מקרב אחיך ולא גרים, אבל ישראל חיבין עליהם כאומרם ז''ל (נדה י''ג) קשים גרים לישראל כספחת ופירשוהו לפי שאינם מלמדים אותם ככל הצורך, הא למדת שנתפסים עליהם:

עוד רמז באומרו אתם נצבים וגו' לפני ה' לפי שכל שהוא מרוחק מהקדושה קומתו נמוכה וראשו שפלה (ב''ר פי''ב ו'), לזה אמר כי להיות לפני ה' נצבו ונשאו ראשם: (אור החיים)

 כלי יקר  אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם. פירש"י החשוב חשוב קודם ואח"כ כל ישראל, ראשיכם שבטיכם כמו לשבטיכם. ומ"מ הלמד חסירה ולא לחנם, גם מה ראה משה לסדרם על זה האופן במצב זה יותר מבכל שאר קהילות כשהקהילם.

והנכון הוא שרצה עתה לכרות עמהם ברית חדשה, תחת הברית הראשון אשר נתקלקל ע"י העגל אשר נעשה מצד שלא היו עדיין ערבים זה בעד זה ע"כ כל איש הישר בעיניו יעשה ואין אומר השב, ע"כ ראה להביאם במסורת ברית של הערבות ע"י שבועת הר גריזים והר עיבל כי הערבות סבה גדולה להשיב רבים מעון פן יהיה נתפס עליו, כי כל ערב הרואה שהלוה מפזר ממונו אזי הוא מוכיחו מיראה פן יצטרך לשלם בעבורו, כך בזמן שישראל ערבים זה בעד זה אזי כל מי שיש בידו להוכיח בראותו יחיד או רבים נוטים מדרך השכל הוא מחזירו למוטב ואם העלם יעלם עיניו ממנו הרי הוא במקומו ועמו במחיצתו וחטא הרבים תלוי בו, אבל מי שאין בידו להוכיח אין הסברא נותנת שיהיה נתפס בעון זולתו דאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה ואדעתא דהכי לא נכנסו בברית הערבות, ואם מצינו לפעמים שהגדולים נתפסים אף בעון הדור הנסתר כמו שקרה בחטא של עכן זהו לפי שקודם זה לא הטילו מוראם על הכלל והעלימו עיניהם מסוררים ואחרי לא יועילו הלכו (ירמיה ב.ח). לומר שלא תועיל להם התוכחה, עד אשר בסבה זו כל חוטא ורב מרי נותן ברכת שלום לעצמו בחשבו כי הותרה הרצועה של מרדות וע"כ הוא עושה עבירות חבילות חבילות לפעמים בגלוי לפעמים בסתר, אבל אם היו הגדולים תמיד מיסרים האנשים הפושעים אז היו יראים לעשות אפילו בצנעה פן יודע הדבר ואם כן דין הוא שבכל חטא ואשמה יד הסגנים במעל ראשונה כי כל סבה קודם למסובב.

וע"כ נאמר (יחזקאל ט.ו) וממקדשי תחלו. ודרשו רז"ל (שבת נה.) ממקודשי וכן דרשו (ב"ק ס.) פסוק כי תצא אש ומצאה קוצים שאין הפורענות בא לעולם כ"א בעבור הרשעים ואינו מתחיל כ"א מן הצדיקים כו', וטעמו של דבר לפי שבידם שבט מושלים להשיב רבים מעון ורפו ידיהם מלחזק ידים רפות בתורה וברכים כושלות באמונה. וע"כ אמרו רז"ל (ר"ה ח:) מלך נכנס לדין קודם לציבור כו', כי מי יוכל ומי יחוש חוץ ממנו להטיל מורא שמים על הבריות כי בידו שבט ומחוקק לשום משטרו בארץ. וכן אמרו רז"ל (תנחומא אמור כב) בערב ר"ה הגדולים יצאו לקראתו תחילה ואח"כ יצאו הבינונים כו', ואחר כך כל ישראל ביום כיפורים, לפי שכל החשוב חשוב יותר מזולתו הוא נכנס לדין תחילה והוא קודם ליתן את הדין יען כי אשמת העם תלויה בראשיהם.

על כן סדרם משה במסורת הברית הזה על זה האופן, כי מצד שיכנסו בערבות אז יהיו הגדולים לעולם קודמין ליתן את הדין מן מי שתחתיהם, והקדים הראשים ראשיכם שבטיכם כי הראשים קודמים אל הזקנים בכ"מ כי לעולם יותר נשמעים אל מי שמכריחם על העשיה בחזקת היד ושבט מוסר ירחיקנה ביותר ממה שמוכיח בדבור לבד כמ"ש (משלי כט.יט) בדברים לא יוסר עבד ונאמר (שם כו.ג) ושבט לגו כסילים. אע"פ שתחת גערה במבין מהכות כסיל מאה (שם יז.י) מ"מ אצל הכסילים לא כך היא המדה, וכמו כן היו בישראל תמיד שבט ומחוקק כמ"ש (בראשית מט.י) לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. שבט אלו ראשי גליות שבבבל שרודים את העם בשבט, ומחוקק, אלו נשיאי א"י המלמדין תורה ברבים כי זהו שררת המלכות ושררת הסנהדרין זה בשבט ואלו ברוח שפתותיהם, ולפי שהחוטא ורב מרי ביותר נשמע אל הרודה בשבט ממה שהוא נשמע אל המוכיחו בפה כי אמר אך דבר שפתים הוא ע"כ המלך קודם לכולם ליתן את הדין על אשמת העם, ע"כ אמר גם כאן שראשיכם המה בראש ערבים קבלנים בעד כל העם.

ונתן טעם לדבר, לפי שראשיכם היינו שבטיכם המה בעצמם שבט הנוגש בכם כד"א (ישעיה י.ה) הוי אשור שבט אפי. קרא לאשור שבט כך קרא לראשים שבט לומר כי המה בעצמם שבטיכם ובידם להוכיח יותר מן הזקנים על כן הם קודמים ליכנס בערבות. ואחריהם כל ישרי לב זקני ישראל מחוקקים אשר ברוח שפתותיהם ימיתו רשע וגם המה יש להם שוטרים הרודין בעם אמנם לא כמו הראשים כי הראשים יש להם יותר ממשלה מן הזקנים, ואח"כ כל איש פרטי מישראל קודם לנשים וטף כי הנשים והטף נשמעים אל הגברים וכן הגר משועבד ג"כ אל כל איש פרטי מישראל. (כלי יקר)


{י}  טַפְּכֶ֣ם נְשֵׁיכֶ֔ם וְגֵ֣רְךָ֔ אֲשֶׁ֖ר בְּקֶרֶ֣ב מַֽחֲנֶ֑יךָ מֵֽחֹטֵ֣ב עֵצֶ֔יךָ עַ֖ד שֹׁאֵ֥ב מֵימֶֽיךָ:

 אונקלוס  טַפְלְכוֹן נְשֵׁיכוֹן וְגִיוֹרָךְ דִי בְּגוֹ מַשְׁרִיתָךְ מִלָקֵטּ אָעָיךְ עַד מְלֵי מַיָיךְ: (אונקלוס)

 יונתן  טַפְלְכוֹן וּנְשֵׁיכוֹן וְגִיוֹרֵיכוֹן דִי בְּגוֹ מַשִׁירְוַיֵיכוֹן מִקְטוֹעַ קִיסֵיכוֹן עַד מִלוּאֵי מֵימֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מחוטב עציך. מלמד שבאו כנענים להתגייר בימי משה (ד) כדרך שבאו גבעונים בימי יהושע, וזהו האמור בגבעונים, ויעשו גם המה בערמה (יהושע ט, ד.), ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים (תנחומא נצבים פ"ב): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) ואין הכונה לומר שרימו את משה כמו שרימו את יהושע ח"ו שרימו את מי שנא' עליו בכל ביתי נאמן הוא אלא שבאו אליו להשלים עמו ולא קבלן ונתנן לחוטבי עצים ולשואבי מים ופי' גם המה וגו' שבאו אבל לא שיכלו לרמות אותו: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  טפכם. לומר שיהיו ישראל בעיני הראשים לנהלם ולהדריכם כטפם: נשיכם. וסמיך ליה וגרך, רמז שלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין: (בעל הטורים)

 ספורנו  טפכם נשיכם. שראוי שיהיו מעשיהם בהסכמות האבות והבעלים: מחוטב עציך עד שואב מימיך. מן הראשון שבחוטבים עד האחרון שבשואבים כמו מעולל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור: (ספורנו)


{יא}  לְעָבְרְךָ֗ בִּבְרִ֛ית יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וּבְאָֽלָת֑וֹ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כֹּרֵ֥ת עִמְּךָ֖ הַיּֽוֹם:

 אונקלוס  לְאָעָלוּתָךְ בִּקְיָמָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וּבְמוֹמָתֵהּ דִי יְיָ אֱלָהָךְ גְזַר עִמָךְ יוֹמָא דֵין: (אונקלוס)

 יונתן  לְאַעֲלוּתְכוֹן בִּקְיָימָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן וּלְאַזְהְרוֹתְכוֹן בְּמוֹמָתֵיהּ דַיְיָ אֱלָהָכוֹן גְזַר עִמְכוֹן יוֹמָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לעברך. להיות עובר (ה) בברית. ולא יתכן לפרשו כמו להעבירך, אלא כמו לעשותכם (ו) אותם (דברים ד, יד.): לעברך בברית. דרך העברה, כך היו כורתי בריתות עושין, מחיצה מכאן ומחיצה מכאן ועוברים בנתיים, כמו שנאמר העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו (ירמיה לד, יח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) ר"ל אתה בעצמך תהא עובר ולא ע"י אחרים וזהו שפי' ולא יתכן כו' פי' ע"י אחרים דאם כך איך יפול אחריו ל' בברית ה' אלהיך כיון שפירש להעבירך ועוד איך יפורש להעבירך והא הוה מודעה רבה לקבלת הברית לאמר אנוסים היינו: (ו) דפירוש לעשות אותם כלומר אתם מעצמכם ולא ע"י אחרים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לעברך. שם הפועל. כטעם ויעברו בין בתריו. והנה מלת עבר בחסרון בי''ת להפך: (אבן עזרא)

 אור החיים  לעברך בברית וגו' ובאלתו. טעם אומרו ובאלתו ולא הספיק בברית, יתבאר בהעיר עוד למה מעיקרא הוצרך לברית ולא הספיק גזירת מלך במורא העונשים הכתובים בתורה. אכן טעם הדבר הוא לפי שתבא הסברא לאדם לומר שיעבור עבירה אחת והוא שימרוד בעיקר ויענש עונש א' על עבירה אחת, ויותר נכון הוא לו מהיות מודה בה' ובתורתו ויתחייב על ל''ו כריתות וכמה מיתות ועונשים, אשר על כן נתחכם ה' והעבירם בברית לחייבם על כל פרט ופרט, וביאר השבועה שהוא על זה הדרך שנשבעין לקיים כל דבר ואם יעברו ויבטלו אחד מהם תבא עליו האלה הכתובה, והוא אומרו בברית וגו' ובאלתו, ומעתה הגם שיחשבו לכפור בעיקר לא יספיק להם עונש אחד על עון זה ויתחייבו על כל עון ועון ככל אלות הברית: (אור החיים)

 ספורנו  לעברך בברית. אתם נצבים עם כל זה הסדר וההסכמה מוכנים להיות עוברים בברית ומזה נראה שכולכם חפצים לקבל עליכם בלב שלם: אשר ה' אלהיך כורת עמך היום למען הקים אותך וכו'. והנה האל ית' מכוין כזה הברית להקים אותך לו לעם כדי שיהיה הוא לך לאלהים ובזה תקנה חיי עולם. ובהיות תכלית זה הברית כל כך נכבד צריך שתהיה קבלתו בתכלית השלימות: (ספורנו)

 כלי יקר  לעברך בברית ה' אלהיך. מה שמזכירם בכל הפרשה בלשון רבים זולת בפסוק שהזכיר העברת הברית הזכירם בלשון יחיד, זה מופת חותך שעיקר ברית הוא בעבור הערבות כי מצד הערבות יהיו כל ישראל כאיש אחד שבזמן שיש לו מכה באיזה אבר פרטי אז כל גופו מרגיש וחולה כך בזמן שאחד חוטא כולם מרגישים, כמ"ש בחטא של עכן חטא ישראל (יהושע ז.יא) וכן אמרו במדרש (ויק"ר ד.ו) שה פזורה ישראל (ירמיה נ.יז) למה נמשלו ישראל לשה מה השה בזמן שלוקה באחד מאבריו כולן מרגישין אף ישראל עכן לבדו חטא וכתיב חטא ישראל. ולי נראה שכל הדרוש הזה הוציא מן מלת פזורה כי יאמר מאחר שהם כשה שבזמן שלוקה באחד מאבריו כולם מרגישים וא"כ הרי הם כאיש אחד שכאב אבר אחד שדי תכלא בכוליה ועי"ז מן הדין שיהיו כולם באגודה אחת כאיש אחד ואע"פ כן הם פזורים ויפרדו איש מעל אחיו לא ידרוש שלום חבירו וטובתו כל הימים ולא יאמר בלבבו הלא כל המאורעות הרעות של חבירי עלי דידי הדר וגם עלי יעבור כוס שלו. לכך נאמר כאן לעברך בברית ה' לשון יחיד כי ע"י ברית זה בהכרח תהיו באגודה אחת כאיש אחד ועל ערבות זה יתבארו כל פסוקי פרשה זו אשר יבא ביאורם בסמוך בעז"ה.

אתם נצבים היום. במדרש (תנחומא א) למה נסמכה פר' אתם נצבים לקללות לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ מן מ"ט שבתורת כהנים הוריקו פניהם כו', עיין כל הנוסח ברש"י. וכאן יש מקום לספק ספק גדול במה שקבלו ישראל תנחומין של הבל כי מה שלא עשה בהם כלייה עד הנה לפי שעדיין לא נתמלא סאתם שיחולו עליהם כל האלות של התוכחה, וא"ת שהרבו כעסים למקום ב"ה והגדילו אשמה עד שהיו ראוין לכל אותן האלות ואעפ"כ הש"י ברחמיו לא עשה עמהם כלה ככל חטאתם, אם כן משה כתב להם שטר ושוברו עמו ובחנם יעד להם כל אותן התוכחות כי לעולם לא יפחדו מהם ומורא לא יעלה על ראשם מן אותן קללות כי יאמרו הרי כבר חטאנו כאלה וכאלה ולא רבצה בנו האלה, גם האיש משה הבטיחנו שגם אם יוספים אנחנו לחטוא לא יגע בנו רע וא"כ עשה משה תרי דברים דסתרי אהדדי כי מתחילה יעד להם הקללות כדי שיראו מהם ואח"כ נחם אותם וידבר על לבם שאף אם יהיו חוטאים לא יכלו מצד הקללות, וא"ת שהקללות יחולו אבל לא יהיה בהם כדי לכלותם לגמרי הרי כבר הובטחו על זה מפי הגבורה שנאמר (ויקרא כו.מד) לא מאסתים ולא געלתים לכלותם וגו'. ועו"ק למה לא נבהלו מן אותן מ"ט קללות שבת"כ כי גם בהם יש די השיב כל פנים לירקון, ועוד יש לדקדק בנוסח הלשון למה אמר מאה חסר שתים כי אם חסרו שתים אין כאן מאה והל"ל צ"ח כדרך שאמר חוץ מן מ"ט כו', ומהו שאמר כך האיר לכם ועתיד להאיר לכם כו' עתיד מאן דכר שמיה, ומנלן שמשה אמר כל הדברים הללו.

והנראה לומר בזה שבכל האלות המפורשות בת"כ, ובפר' כי תבא, בכולם יש מקום לאיש קשה עורף להסיר יראת ה' מנגד עיניו וליתן ברכת שלום לעצמו לבקש הצלה מה ע"י איזו תחבולה אנושית כדרך שאמר בדור המבול קל הוא על פני המים (איוב כד.יח) יש לנו ספינות קטנות קלות שישוטו על פני המים וכן באלות אלו, דרך משל כתיב והיו שמיך אשר על ראשך ברזל משמע דווקא מה שעל ראשך ולא מה שעל ראש שאר האומות כי שם יהיה מטר אם כן יקשה ערפו לומר אלך ואקנה תבואה מן שאר האומות כי יש שבר אצלם, וכן דבר וחרב יאמר אמלטה על נפשי וכמ"ש (משלי כב.ה) צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם, ואם כן בכל הקללות לא הוריקו פניהם כי אמרו יש מקום להנצל מהם ע"י תחבולה אנושית, אמנם אם תגזם לאדם לעשות לו איזו דבר ולא תפרש ענשו א"כ אינו יכול להשמר ממך כי לא ידע ממה יהיה נזהר, והנה באותן קללות של ערבות מואב ודאי מאה הם כי בעל המדרש מנאם ומנה מאה אך שנכללו בהם שנים שלא פורש מהותם מה הם והוא מ"ש גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזה. ובלי ספק שבעל מדרש זה לא מנה כל חלי וכל מכה בכלל מספר צ"ח אבל מנה צ"ח זולתם ועמהם יש ק' אך מן אותן ק' חסר ב' לא חסרו ממש אלא חסרו שלא פורש מהותם וא"כ א"א להשמר מהם, ע"כ נבהלו נחפזו רעדה אחזתם בעבור שתים אלו שחסרו ונסתם מהותם ויראו מהם שיעשה בהם כליון.

וידבר משה על לבם אין הדבר כן כמו שחשבתם, שלכך העלים מהות שתים אלו כדי שלא יהיה לכם מקום להשמר מהם שהרי הרבה פעמים כעסתם ולא חלו שתי קללות אלו אע"פ שהייתם ראוין שיחולו, ואם תאמרו א"כ למה נאמרו ביעוד הקללות ולמה לא נתפרשו, לפי שהם מדברים בעונש עה"ב הנעלם כי מצד היות האדם מסובך בחשכת חומרו אינו יכול להבין מהות העונש ההוא כדרך שהעלימה התורה מהות השכר הרוחני מזה הטעם, וביאור הענין שמשה אמר הנני מיעד לכם צ"ח קללות כולם בעה"ז גם כל חלי וכל מכה השייך אל החוטא לעה"ב כדי רשעתו אשר לא כתוב בספר התורה הזה כי התורה לא דברה מן זה העונש כלום גם הוא על ראש רשעים יחול, וזה"ש אתם נצבים היום כיום הזה המאפיל ומאיר כך אתם קיימין בקיום נצחי וגם אחר שתחשך השמש והירח ביום המיתה תשובו לאור באור ה' הנצחי לעה"ב, ואחר שהונח שיש מציאות לאדם גם אחר מותו הנה בזה תבינו פירוש הפסוק גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת. וזה"ש כך האיר לכם ועתיד להאיר כי כשם שאור לכם בעה"ז כך זורח הוא שם גם לעתיד והקללות והיסורין מקיימין אתכם ומציבים אתכם לפני, כמ"ש (ברכות ה.) ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן ע"י יסורין ואחד מהם עה"ב שנאמר (משלי ו.כג) ודרך חיים תוכחות מוסר. ואחר שגלה להם משה סוד עה"ב אשר לפנים לא ידעו הנה בזה נתקררה דעתם ע"י הבנת ב' מכות אלו הנעלמים כאמור. (כלי יקר)


{יב}   שני  לְמַ֣עַן הָקִֽים-אֹֽתְךָ֩ הַיּ֨וֹם | ל֜וֹ לְעָ֗ם וְה֤וּא יִֽהְיֶה-לְּךָ֙ לֵֽאלֹהִ֔ים כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר-לָ֑ךְ וְכַֽאֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּע֙ לַֽאֲבֹתֶ֔יךָ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַֽעֲקֹֽב:

 אונקלוס  בְּדִיל לַאֲקָמָא יָתָךְ יוֹמָא דֵין קֳדָמוֹהִי לְעַמָא וְהוּא יְהֵי לָךְ לֶאֶלָהּ כְּמָא דִי מַלִיל לָךְ וּכְמָא דִי קַיִים לַאֲבָהָתָךְ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: (אונקלוס)

 יונתן  מִן בִּגְלַל לְקַיָימָא יַתְכוֹן יוֹמָנָא לֵיהּ לְאוּמָא בְּרִירָא וְהוּא יֶהֱוֵי לְכוֹן לֶאֱלָהָא הֵיכְמָא דְמַלֵיל לְכוֹן וְהֵיכְמָא דְקַיֵים לְאַבְהַתְכוֹן לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב: (תרגום יונתן)

 רש"י  למען הקים אותך היום לו לעם. כל כך הוא נכנס (ז) לטרוח, למען קיים אותך לפניו לעם: והוא יהיה לך לאלהים. לפי שדבר לך ונשבע לאבותיך שלא להחליף את זרעם באומה אחרת, לכך הוא אוסר אתכם בשבועות הללו, שלא תקניטוהו, אחר שהוא אינו יכול להבדל מכם, עד כאן פירשתי לפי פשוטו של פרשה. ומדרש אגדה (תנחומא נצבים פ"א), למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ ממ"ט שבתורת כהנים, הוריקו פניהם, ואמרו מי יוכל לעמוד באלו, התחיל משה לפייסם, אתם נצבים היום, הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה, והרי אתם קיימין לפניו: היום. כיום הזה שהוא קיים והוא מאפיל ומאיר, כך האיר לכם וכך עתיד להאיר לכם, והקללות והיסורין מקיימין אתכם ומציבין (ח) אתכם לפניו, ואף הפרשה שלמעלה מזו (ט) פיוסין הם, אתם ראיתם את כל וגו'. דבר אחר אתם (י) נצבים, לפי שהיו ישראל יוצאין מפרנס לפרנס, ממשה ליהושע, לפיכך עשה אותם מצבה כדי לזרזם. וכן עשה יהושע, וכן שמואל התיצבו ואשפטה אתכם (שמואל-א יב, ז.), כשיצאו מידו ונכנסו לידו של שאול: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ק"ל אם בא להודיענו בלמען זה אמה שכרת עמהם ברית זה לא יתכן הואיל וכתב אחריו למה כרת עמהם ברית דכתיב פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט וגומר ואם כן אמה קאי למען הזה ל"פ כ"כ הוא נכנס לטרוח כו' כלומר רצונו דקרא לתרץ בלמען וגו' שלא תקשה למה היה הקב"ה מטריח ואוסר אותם בשבועה לא היה לו להזהירם אלא באזהרה בעלמא ואם ישמעו טוב ואם לא ישמעו יתן להם עונש כבכל שאר ציוויים אלא לכך נכנס כל כך לטרוח וכו' לפי שכבר נשבע לאבותיך שלא להחליף כו' לכך הוכרח להכניסם כו': (ח) פי' שע"י הקללות אתם נזהרים מלעבור המצות לעולם ועוד שהם ממרקין העונות ותהיו חיים וקיימים לעולם וכן אמרו (פ"ק דע"ז דף ד ובמסכת ברכות דף ה): (ט) בזה מוכח שדבר משה דברי פיוסים שלא תקשי איך שייך שדבר פיוסים הרי כל הפ' משמע תוכחה וגם לעיל מיניה הכל תוכחה: (י) דלטעם ראשון קשה דהא לפי מצב ל' הפרשה הוא תוכחה ולא פיוס ל"פ ד"א כו' ולפי ד"א קשה למה אמר אתם נצבים היום יום דכתיב בקרא ל"ל: (שפתי חכמים)

 אור החיים  למען הקים אותך וגו'. פירוש טעם שאני מבקש להרבות בעונשים ובאלות הוא למען הקים אותך לו לעם ולא תכפרו בו כי תפחדו מעוצם האלות אשר תתחייבו שתכפרו באלהותו ובזה תתקיימו לעם ה':

עוד ירצה לתת טעם לברית הערבות, שלא יאמר אדם למה יעשה ה' כה לעבדיו להכביד עולם לחייבם במעשה הזולת, לזה אמר כי אלהים חשבה לטובה למען הקים אותך לו לעם פירוש שזולת זה יהיו ישראל חוזרים לאחוריהם היום יפשע אחד בקלה ולמחר בחמורה והיו נשמטים מעדת הקדושה מעט מעט עד שיפשע ישראל מהיות עם ה', ובמה שעשאם ערבים יתנו לב לעובר עבירה אחת קלה כבחמורה ויתקיימו לעם סגולה, הא למדת שכל מעשה ה' אינו אלא לטובתינו להקימנו: (אור החיים)


{יג}  וְלֹ֥א אִתְּכֶ֖ם לְבַדְּכֶ֑ם אָֽנֹכִ֗י כֹּרֵת֙ אֶת-הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֔את וְאֶת-הָֽאָלָ֖ה הַזֹּֽאת:

 אונקלוס  וְלָא עִמְכוֹן בִּלְחוֹדֵיכוֹן אֲנָא גְזַר יָת קְיָמָא הָדָא וְיָת מוֹמָתָא הָדָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא עִמְכוֹן בִּלְחוֹדֵיכוֹן אֲנָא גְזַר יַת קְיָימָא הָדָא וּמַסְהִיד יַת מוֹמָתָא הָדָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ולא אתכם לבדכם. רק עמכם ועם הבאים אחריכם שהם בניכם ובני בניכם: (אבן עזרא)

 אור החיים  ולא אתכם לבדכם וגו' כי את אשר וגו'. קשה למה הוצרך לומר ולא אתכם וגו' ולא הספיק באומרו את אשר ישנו וגו' שהם אותם שהיה מדבר עמהם ואת אשר וגו' ומובן הדבר שלא אתם לבדם הוא כורת וגו'. אכן כוונת הכתובים הוא שבא לחייבם לקבל עליהם הברית והאלה ועל זרעם הבאים אחריהם עד עולם, והוא אומרו ולא אתכם לבדכם פירוש לחייב אתכם לבד אני כורת אלא בין אותם שהם עמנו בין אותם וגו', ומעתה אם לא היה אומר אלא את אשר וגו' ואת אשר וגו' אנכי כורת לא היה נשמע אלא שה' מחייב גם הבאים אחריהם אבל אינו מחייב את אשר ישנו עומד שם על זרעם אחריהם, ומאומרו לא אתכם לבדכם גילה כוונתו שבאלה עצמה שכורת עם העומדים שם מוסיף לחייבם על הדורות, ושיעור הכתוב הוא לא אתכם לבדכם אני מחייב על האמור אלא אף על דורות הבאים אחריכם, וזה לא היה נשמע אם לא היה אומר אלא את אשר וגו' ואת אשר וגו' אנכי כורת ברית, שהייתי אומר שהם דברי ה' על הבאים אחריהם לא שיתחייבו העומדים שם לקבל עליהם בעד הבנים: (אור החיים)

 כלי יקר  ולא אתכם לבדכם אנכי כורת הברית הזאת וגו'. רוב המפרשים נתקשו מאד בשבועה זו שהיתה עליהם ועל זרעם שלא היו בעולם עדיין ואיך יכנסו בברית השבועה, ושורש קושיא זו תמצא בעקידה ונמשך אחר דעתו גם מהרי"א ושאר מפרשים, ודעת רז"ל (תנחומא נצבים ג.) שכל הנשמות שעתידין להבראות היו שם, ויש שדקדקו זה משינוי הלשון שבפסוק כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום. ולא אמר ואת אשר איננו פה עמנו עומד היום לפני ה' ש"מ שמדבר בנשמות שאף על פי שאינם פה עמנו מכל מקום הם עומדים לפני ה' תמיד תחת כסא כבוד כמלאכים שנקראו עומדים כמ"ש (זכריה ג.ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. גם נראה לדקדק זה מלשון עמנו כי הל"ל ואת אשר איננו פה היום אלא לדקדק מזה שדווקא עמנו איננו אבל ישנו עם ה' ועומד לפניו, ומה שהקשו וכי יכול להשביע את הנשמה מצינו דוגמא לזה שאמרו רז"ל במס' נדה (ל:) שביום הלידה משביעין את האדם הוי צדיק ואל תהי רשע וכו'.

ונראה כי כל המשך הפסוקים מדברים מענין זה, כי יש להקשות מה שאמר כי אתם ידעתם את אשר ישבנו וגו', וכן שני פעמים פן למה לי פן יש בכם איש, פן יש בכם שורש פורה, ליערבינהו וליתנינהו. אלא שבא ליתן טעם למה יצטרך להשביע הבנים שעדיין לא נולדו, ע"כ אמר דרך משא ומתן כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים. ושם היינו עבדים לפרעה ויפדנו ה' משם על מנת שנקבל עלינו מצות ה', אבל בניכם אשר לא ישבו בארץ מצרים ולא נפדו יטענו למה נקבל עלינו עול מצותיו כי אותנו לא פדה ה' על כן אני צריך להביא את בניכם בברית, ואם תאמרו א"כ למה יצטרך להשביע אותנו הלא דין יש לו ית' עלינו כי על מנת כן פדה אותנו ע"ז אמר ואת אשר עברנו בקרב הגוים ותראו את שקוציהם וגו'. והרי שטר ושוברו עמו כי מצד שישבנו בארץ מצרים לא היה צריך להשביענו אבל מצד שראיתם שיקוצי הגוים אשר עברנו בתוכם יש לחוש פן יש בכם איש או אשה וגו' על כן צריך להשביעם.

ואם תאמרו א"כ הדרא קושיא לדוכתא, כי בשלמא אותנו הוצרך להשביענו כי ראינו שיקוצי הגוים ויש לחוש פן נלך אחריהם אבל בנינו אשר לא ראו השיקוצים ההם למה יזונו אחריהם, ע"ז אמר פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה. כי באמת הבנים הנולדים מצד עצמם אין בית מיחוש שילכו אחרי ע"ז כי לא ראו אותה מעולם, אבל יש לחוש שמשורש נחש יצא צפע כי יכול להיות שאחד מכם נקט טינא בלבו ומעשה אבות ירשו בנים כי טבע הבן נמשך אחר האב כמו הענף שנמשך אחר השורש על כן אני צריך להשביע גם הבנים ע"ז, ובזה מיושב היטב שני פן אלו כי פן ראשון קאי על האבות אשר ראו שיקוצי העמים פן ילכו אחריהם, פן שני קאי על הבנים הנולדים כי אע"פ שלא ראו שיקוצי העמים מ"מ יש לחוש שיקבלו טבע השורש דהיינו האבות שהם שורש מר פורה ראש.

או יוכל לומר שכל הסיפור, מן כי אתם ידעתם עד פן יש בכם שורש וגו' הכל נתינת טעם על האבות, כי יאמר מאחר שישבתם בארץ מצרים ויצאתם משם ולא היה יכולת באלהי מצרים להציל את מצרים ואחר כך עברתם בקרב הגוים אשר לא נתן לכם ה' רשות לירש את ארצם, הנה בזה תבואו לידי טעות לומר שלכך נעשה דין באלהי מצרים ולא באלהי העמים אשר עברתם בתוכם לפי שאלהיכם חזק מאלהי מצרים אבל לא מאלהי הגוים אשר עברנו בתוכם ותאמרו כי מטעם זה לא יכולתם לעשות כלום לאותן הגוים כי אלהיהם עמהם להצילם זהו שאמר ותראו את שיקוציהם וגו' כסף וזהב אשר עמהם. במלת עמהם חתם כל טעותם כי יאמרו שאלהיהם עמהם להצילם, ואילו לא ישבנו בארץ מצרים לא היה הטעות חזק כל כך כי אולי אין הקב"ה מתקנא באלהי העמים אלילים ע"כ אינו עושה בהם שפטים, אבל מאחר שבאלהי מצרים עשה שפטים ולא באלהי העמים אשר עברנו בתוכם מתוך זה אתם קרובים לבא לידי טעות לומר שאלהי העמים עמהם להצילם, ואחר כך אמר כנגד הבנים פן יש בכם שורש פורה כדרך שנתבאר למעלה. (כלי יקר)


{יד}  כִּי֩ אֶת-אֲשֶׁ֨ר יֶשְׁנ֜וֹ פֹּ֗ה עִמָּ֨נוּ֙ עֹמֵ֣ד הַיּ֔וֹם לִפְנֵ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאֵ֨ת אֲשֶׁ֥ר אֵינֶ֛נּוּ פֹּ֖ה עִמָּ֥נוּ הַיּֽוֹם:

 אונקלוס  אֲרֵי יָת מָן דְאִיתוֹהִי הָכָא עִמָנָא קָאֵם יוֹמָא דֵין קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא וְיָת מָן דְלֵיתוֹהִי הָכָא עִמָנָא יוֹמָא דֵין: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יַת כָּל דָרַיָא דְקָמוּן מִן יוֹמֵי עַלְמָא כֻּלְהוֹן הִנוּן דְקַיְימִין הָכָא עִמָנָא יוֹמָנָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא וְיַת כָּל דָרַיָא דַעֲתִידִין לְמֵיקוּם עַד סוֹף כָּל עַלְמָא כּוּלְהוֹן הִינוּן קַיְימִין הָכָא עִמָן יוֹמָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת אשר איננו פה. ואף עם דורות (כ) העתידים להיות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) ולא יתכן לפרש כמשמעו אף שאיננו פה שהלכו להם דהרי כתיב אתם נצבים היום כלכם ועוד יש לומר איך שייך לכרות ברית עם מי שאינו פה דלמא אם היה בא מן הדרך והיה פה לא היה מקבל הברית אבל אי קאי על העתידים להיות א"ש דאף אם הגופים לא היו שם אבל הנשמות היו שם וקבלו הבנים הבאים אחריה' גם כן בכלל הברית: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  נו''ן ישנו. נוסף: ואת אשר איננו. עם אשר איננו רק יבא אחרינו ואינו כטעם האומדים כי רוחות הבאים היו שם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואת אשר איננו פה עמנו. וגם עם הדורות העתידים להיות (הרמב"ן)

 ספורנו  ואת אשר איננו פה עמנו היום. והם הדורות הבאים ולפיכך צריך שתודיעם שמתנת הארץ וזולתה היתה לכם על תנאי קיום הברית ובאותו התנאי בעצמו יירשו מכם: (ספורנו)


{טו}   שלישי  כִּֽי-אַתֶּ֣ם יְדַעְתֶּ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר-יָשַׁ֖בְנוּ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְאֵ֧ת אֲשֶׁר-עָבַ֛רְנוּ בְּקֶ֥רֶב הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר עֲבַרְתֶּֽם:

 אונקלוס  אֲרֵי אַתּוּן יְדַעְתּוּן יָת דִיתֵבְנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם וְיָת דִי עֲבַרְנָא בְּגוֹ עַמְמַיָא דִי עֲבַרְתּוּן: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם אַתּוּן יְדַעְתּוּן סְכוּם שְׁנַיָא דְיָתִיבְנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וּגְבוּרָן דְעָבַד לָנָא בֵּינֵי עַמְמַיָא דַעֲבַרְתּוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי אתם ידעתם וגו' ותראו את שקוציהם. לפי שראיתם (ל) האומות עובדי אלילים, ושמא השיא לב אחד מכם אותו ללכת אחריהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דק"ל מאי נתינת טעם הוא אמה שלפניו אאת אשר איננו פה עמנו היום ל"פ שראיתם וכו' עד לפיכך אני צריך להשביעכם כלומר נתינת טעם אש לפני פניו אלעברך בברית וגומר ונ"ט הוא למה היה הקב"ה חושד לישראל שיעבדו ע"א וצריך להשביעם על זה אלא לכך היה חושדן שאמר להם לפי שראיתם כו' ויהיו שני פסוקים הללו כי אתם ודעתם וגומר ותראו את שקוציהם וגומר הם דבוקים עם פן יש בכם הבא אחריהם ויחסר וי"ו מן מלת פן וגומר לכ"פ ותראו וגו' אחר פן יש בכם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי אתם ידעתם. יש מכם שרא' תועבת מצרים והטעם אלהיהם וכלכם ראיתם תועבו' הגוים אשר עברתם אליהם באדום ועמון ומואב ומדין: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כי אתם ידעתם. וגו' ותראו את שקוציהם לפי שראיתם את האומות עובדי עבודת כוכבים ושמא השיא לב אחד מכם ללכת אחריהם (הרמב"ן)

 אור החיים  כי אתם ידעתם וגו'. צריך לדעת לאיזה דבר נותן הכתוב טעם כי אתם ידעתם, ורמב''ן ז''ל פירש שהוא טעם להאמור אחריו בסמוך פן יש בכם וגו', והוא קצת דוחק להקדים טעם למה שעתיד לומר אחרי כן, ואולי שדבר הכתוב בסדר זה להעיר דבר אחד, והוא כי לפי שהצריכם הכתוב להכנס לחייב עמהם גם הבאים אחריהם יאמר האומר ששורת הדין מנגדת הדבר שהרי אין חבין לאדם שלא בפניו ולא תועיל קבלה זו שיקבלו האבות על הבנים, לזה אמר כי אתם ידעתם וגומר ותראו וגו' פירוש ראיתם שאינם אלא שקץ ותועבה, ומעתה אינכם אלא זוכים להם לרחקם מתועבות הגוים ולבחור באלהים חיים ויכולין אתם לחייבם כמותכם, והוא מה שדקדק לקרותם שקוציהם וגלוליהם לומר שידעו והשכילו השפלתם ומאיסותם: (אור החיים)

 ספורנו  כי אתם ידעתם את אשר ישבנו. ולפיכך ראוי לחוש: (ספורנו)


{טז}  וַתִּרְאוּ֙ אֶת-שִׁקּ֣וּצֵיהֶ֔ם וְאֵ֖ת גִּלֻּֽלֵיהֶ֑ם עֵ֣ץ וָאֶ֔בֶן כֶּ֥סֶף וְזָהָ֖ב אֲשֶׁ֥ר עִמָּהֶֽם:

 אונקלוס  וַחֲזֵיתוּן יָת שִׁקוּצֵיהוֹן וְיָת טַעֲוָתְהוֹן אָעָא וְאַבְנָא כַּסְפָּא וְדַהֲבָא דִי עִמְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְחָמִתּוּן יַת מְרַחְקַתְהוֹן וְיַת טַעֲוָון דִלְהוֹן דְמִן קֵיסָא וְאַבְנָא דְרַמְיָין בְּאוֹשְׁקְקֵי וְטַעֲוָון דִכְסַף וּדְהַב דִיהִיבִין עִמְהוֹן בְּבָתַּיָא אַחֲדִין דָמִין בַּתְרֵיהוֹן דְלָא יִתְגַנְבוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותראו את שקוציהם. על שם שהם מאוסים כשקצים: גלוליהם. שמוסרחים ומאוסין כגלל: עץ ואבן. אותן של עצים ושל אבנים ראיתם בגלוי, (מ) לפי שאין העובדי אלילים יראים שמא יגנבו, אבל של כסף וזהב עמהם בחדרי משכיתם הם, לפי שהם יראים שמא יגנבו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ר"ל אמאי שינה הקרא בלשונו וכתב בעץ ובאבן תראו ובכסף ובזהב לא כתב תראו: (שפתי חכמים)


{יז}  פֶּן-יֵ֣שׁ בָּ֠כֶ֠ם אִ֣ישׁ אֽוֹ-אִשָּׁ֞ה א֧וֹ מִשְׁפָּחָ֣ה אוֹ-שֵׁ֗בֶט אֲשֶׁר֩ לְבָב֨וֹ פֹנֶ֤ה הַיּוֹם֙ מֵעִם֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ לָלֶ֣כֶת לַֽעֲבֹ֔ד אֶת-אֱלֹהֵ֖י הַגּוֹיִ֣ם הָהֵ֑ם פֶּן-יֵ֣שׁ בָּכֶ֗ם שֹׁ֛רֶשׁ פֹּרֶ֥ה רֹ֖אשׁ וְלַֽעֲנָֽה:

 אונקלוס  דִילְמָא אִית בְּכוֹן גְבַר אוֹ אִתְּתָא אוֹ זַרְעִית אוֹ שִׁבְטָא דִי לִבֵּהּ פָּנֵי יוֹמָא דֵין מִדַחַלְתָּא דַייָ אֱלָהָנָא לִמְהַךְ לְמִפְלַח יָת טַעֲוַת עַמְמַיָא הָאִנוּן דִילְמָא אִית בְּכוֹן גְבַר מְהַרְהַר חֶטְאִין אוֹ זָדוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אִזְדַהֲרוּן דִלְמָא אִית בְּכוֹן הַשְׁתָּא וְלָא יֶהֱוֵי בָּתַר דְנָא בַּר נַשׁ אוֹ אִיתָא אוֹ גְנִיסָא אוֹ שִׁיבְטָא דְלִבֵּיהּ מִתְפְּנֵי לְמִטְעֵי יוֹמָנָא מִדַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָנָא לְמִפְלַח יַת טַעֲוַות עַמְמַיָא הָאִינוּן דִלְמָא אִית בְּכוֹן טְעוּ דְשָׁרִישׁ דְלִבֵּיהּ מְהַרְהַר עֲלוֹי בָּתַר חִיטָאֵיהּ דְשֵׁירוֹי חִיטָאֵיהּ חוֹלִי וְסוֹפֵיהּ מְרִיר כְּאַגְרָנַיָא דְמוֹתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  פן יש בכם וגו'. לפיכך אני צריך להשביעכם: פן יש בכם. שמא (נ) יש בכם: אשר לבבו פנה היום. מלקבל עליו הברית: שרש פרה ראש ולענה. שרש מגדל עשב מר (ע) כגידין שהם מרים, כלומר מפרה ומרבה רשע בקרבכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) יש מקשים והא כתיב לעיל בפרשת ואתחנן פן תשכח את הדברים ופן תשא עיניך וגו' ובפ' עקב פן יפתה לבבכם ולא פי' שם שהוא ל' שמא ולפי מה שפירש הרא"ם דהאי פן יש בכם הוא מדברי רש"י ולא בא לפרש אלא משום חבור הקרא נקט אותו רש"י ל"ק ולא מידי ואפי' בלא"ה נמי י"ל דהא דפרש"י כאן פי' של פן ולא לעיל יש לומר דלעיל הוא ל' לא תעשה כמו שאמרו כל מקום שנא' השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה אבל הכא ע"כ ליכא לפרש שהוא לא תעשה כלומר שלא יעשה זאת דהא כתיב פן יש בכם דפי' שכבר ישנם לכן פרש"י שהוא ל' שמא: (ע) כגידין מין עשב מר הוא וכן מרה כלענה במשלי לענה וראש באיכה ת"י גידין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם פרה ראש ולענה. כי הראש מזיק השלמים והוא מהחליי' המדביקים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  פן יש בכם וגו'. לפיכך אני צריך להשביעכם לשון רש"י ויפה פירש והטעם לומר אני צריך להביאכם באלה ובשבועה עתה בברית הזאת מיראתי אולי נפתה לב קצתכם לשקוצי מצרים כאשר עשיתם בעגל או לשקוצי עמון ומואב אשר ראיתם בדרך כאשר היה לכם בבעל פעור כי בברית הראשונה של שעת מתן תורה לא היו שם אלות וקללות והזכיר איש או אשה מפני שהאשה דעתה קלה עליה וכן יעשה בענין ע"ז (לעיל יז ב) והזכיר יחידים ומשפחה ושבט שהוא עם רב ולא אמר על כולם דרך כבוד או שלא יתכן שיהיה לב כולם פונה היום לע"ז כי לא היו באים בברית השם ובאלתו כי מי יכריחם אבל משפחה או שבט יבואו בברית מפני פחד הרוב ואמר פן יש בכם וגו' אשר לבבו פנה היום על הנפתה כבר לע"ז והוא בלבו מאמין בה היום הזה או פן יש בכם שרש רע שיפרח וישגה ובימים הבאים יוציא פרחים רעים ויצמיח מרורות וזה על אשר איננו פה עמנו היום כי האב שרש והבן נצר משרשיו יפרה והזכיר השרש לומר כי הוא יכול להביא באלה הדורות הבאים שהשרש אשר ממנו יצמחו הוא לפניו היום והוא בא בברית ובאלה הזאת ואמר פרה ראש לרמוז כי משרש מתוק לא יצא מר וכל אשר לבבו שלם עם השם הנכבד ולא הרהר כלל בע"ז לא יוליד מודה בה ואל תקשה עלי בזה מן הכתוב (יחזקאל יח י) והוליד בן פריץ כי אמת הדבר וסוד גדול לא אוכל לפרש בו

"וראש ולענה" - עשבים מרים או ממיתים ושמם כן בלשון הקדש או הם כנויים יקראו האחד "ראש" שהוא ראש המרורים מר מכולם והשני יקראו "לענה" מענין לענות מפני (שמות י ג) כי האוכל אותו נגש ונענה לענות נפשו יאכלנו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  פרה. חסר וי''ו, קדי ביה פרה. רמז כפרה סוררה סרר ישראל: (בעל הטורים)

 אור החיים  פן יש בכם וגו' ללכת לעבוד וגו'. כאן הזהיר הכתוב על מחשבת עבודה זרה שמזהיר כאומרו פן על אשר לבבו פונה ללכת לעבוד וגו':

פן יש בכם וגו' שורש וגו'. צריך לדעת מה הוא השורש פרה ראש וגו', אם חוזר לאשר לבבו פונה וגו' האמור בסמוך לא היה לו לומר פן יש בכם פעם ב' אלא היה לו לומר על זה הדרך פן יש בכם איש וגו' שורש פרה ראש ולענה אשר לבבו וגו', עוד צריך לדעת כוונת הדברים עצמן של שורש פרה וגו' שנראה שאינו פרה ראש ולענה, אלא שורש עוד צריך לדעת ברכה זה שמתברך זה השורש פרה ראש בלבבו במה מתברך, עוד אומרו לאמר, עוד נתינת טעם זה שאומר כי בשרירות וגומר, ומה הוא אומרו למען וגומר:

אכן כוונת הכתוב הוא לבל יחשוב אדם בדעתו להקל מעליו עול העונש ויסבור בדעתו שאינו עושה עול בזה אלא משתדל בשכלו לבל יתחייב בכל הקללות ולעולם אינו חושב בדעתו לעבור פי ה' גדולה וקטנה, וכנגד זה אמר הכתוב פן יש בכם שורש פרה ראש ולענה פירוש שעתה אינו אלא שורש, ומודיע שממנו יפרה ראש ולענה כאשר אבאר, ופירש הכתוב מה הוא השורש ואמר והיה בשמעו את דברי האלה, אמר והיה לשון שמחה כי ישמח בשומעו שהדבר חיובו הוא מצד האלה שזה יגיד שזולת האלה לא יתחייב, והתברך בלבבו יבטח שלא תבא עליו הקללה בסיבת לבבו על זה הדרך, לאמר פירוש יאמר שלום יהיה לי כי בשרירות וגו' פירוש הגם שישביעם משה ויענה אמן הוא יבטלנו בלבו, והעיקר בשבועה הוא הלב, וכדברי ר' עקיבא שאמר (שבועות כ''ו) האדם בשבועה שצריך שיהיה לבו ופיו שוים, וכל שמבטל בלבו הגם שמוציא בשפתיו אין אנו הולכים אלא אחר מחשבת הלב, והוא אומרו כי בשרירות לבי אלך כי העיקר שתלוי בו ענין השבועה הוא הלב ולזה כינה לו השרירה, ובמה שלא יקבל השבועה בלבו לא יתחייב כל העונש האמור בין על עצמו לא יתחייב אלא עונש עבירה אחת כמו שכתבנו, בין הבנים בניו לא יחייבם בכח שבועתו, בין בענין הערבות על הזולת, והוא אומרו למען ספות הרוה את הצמאה פירוש ספות ל' כריתה, ופירוש רוה הוא כינוי לריבוי, וצמאה הוא כינוי למועט, והכוונה שמתחכם לכרות ריבוי העונש לעשותו מועט במה שמבטל בלבו השבועה:

ודבר זה קראו משה שורש, שממנו יפרה ראש ולענה, הטעם כי כלום עיקר טעם השבועה הוא, כדי שבזה יתחזק נגד המחטיא, כדרך אומרו (תהלים קיט קו) נשבעתי ואקיימה, וכמעשה בועז שנשבע ליצרו (במדב''ר טו טז). ולזה אדם שחושב מחשבה זו הוא פיתוי בחינת הרע, שמשריש בו שורש רע, כדי שאחר כן יהיה נקל להשריש במעיו שורש רשע להתעיב מעשיו, ויאמר אליו כלום הדבר תלוי אלא בשבועה, אתה לא נשבעת, קום עשה לך אלהים ועשה אשר תתאו עשות:

וקרא למעשה הרע ראש ולענה, לצד שהעבירות טעמם ראש ולענה, והוא סוד טיפה מרה שבחרב מלאך המות (ע''ז כ:), שתתהוה מעבירות האדם, בסוד תיסרך רעתך (ירמיה ב יט), ולהיפך במעשה הטוב בסוד טעמו וראו כי טוב ה' (תהלים לד ט):

וייחד הכתוב עונש לזה יתר על המקבלים הברית, ואמר לא יאבה וגו', פירוש הגם שה' מדתו היא למחול ולסלוח לעונות עמו ישראל כשמחלין פניו כידוע, זה האיש לא יאבה ה', אמר לשון זה לא יאבה, נתכוין לומר שה' יהפוך בו רצונו שסולח ולא יאבה לסלוח. והיוצא מדבר זה כשלא יאבה ה' סלוח לו, הוא כי אז יעשן אף ה', אומרו אז, פירוש כשיחטא אחר כך שפרה ראש ולענה אז במקום שחשב להקל עונשו, ונהפוך הוא שיעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה:

ונמצא כי מלבד שלא הרויח כלום במחשבתו הרעה שהרי כל הרעה תבואנו, עוד לו שתרבוץ בו כל האלה, מה שלא יהיה לו כן אם יקבל השבועה עתה, שהגם שיתחייב בה בבוא עליו הרע ויקרא אל ה' יסלח לו, ולא תרבוץ בו כל האלה, כיון שעשה מה שעליו וקבל האלה עתה, אלא שהתנצח מיצרו ירחמהו עושהו, מה שאין כן אדם הבליעל שיבטל השבועה עתה בלבו שהוא מקשה עצמו לדעת וגורם רעה לעצמו:

והנה הגם שאמר הכתוב באיש ההוא, הוא הדין משפחה, או שבט, וכמו שגילה הכתוב לבסוף כאומרו (פסוק כא) ואמר הדור האחרון וגו' וראו את מכות הארץ ההיא וגו', הרי כי לא לאיש אחד ייחד עונש האמור, אלא גם לרבים אשר יזמו ככה:

ואומרו ומחה ה' את שמו מתחת השמים. דע כי שורש נשמות עם בני ישראל יסודתם בהררי קודש תחת השמים, בסוד השמים כסאי (ישעיה סו א), והנשמות הם חצובות מתחת כסא כבודו יתברך, והבן:

וכבר ידעת סוד השם כי הוא הנשמה, וכמו שהארכנו במקומות אחרים, ואמר הכתוב על המשתרר בלבבו ומחה ה' את שמו, שהיא נשמתו, משורשה, שהוא תחת השמים, וזו היא כריתות הנפש משרשה: (אור החיים)

 ספורנו  פן יש בכם איש או אשה. פן נפתה לבם להבלי המואבים בשבתם עמהם ויחשבו לבטל קבלת הברית בלבב' ולכן אמרתי שכולכם נצבים לפני ה' בוחן כליות ולב שלא תוכלו להטעותו: פן יש בכם שרש פורה ראש ולענה. חושב להדיח רבים אל דעותיו הנפסדות: (ספורנו)


{יח}  וְהָיָ֡ה בְּשָׁמְעוֹ֩ אֶת-דִּבְרֵ֨י הָֽאָלָ֜ה הַזֹּ֗את וְהִתְבָּרֵ֨ךְ בִּלְבָב֤וֹ לֵאמֹר֙ שָׁל֣וֹם יִֽהְיֶה-לִּ֔י כִּ֛י בִּשְׁרִר֥וּת לִבִּ֖י אֵלֵ֑ךְ לְמַ֛עַן סְפ֥וֹת הָֽרָוָ֖ה אֶת-הַצְּמֵאָֽה:

 אונקלוס  וִיהֵי בְּמִשְׁמְעֵהּ יָת פִּתְגָמֵי מוֹמָתָא הָדָא וִיחַשַׁב בְּלִבֵּהּ לְמֵימַר שְׁלָמָא יְהֵי לִי אֲרֵי בְּהַרְהוֹר לִבִּי אֲנָא אָזֵל בְּדִיל לְאוֹסָפָא לֵהּ חֶטְאֵי שָׁלוּתָא עַל זְדָנוּתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי בְּמִשְׁמְעֵיהּ יַת פִּתְגָמֵי מוֹמָתָא הָדָא וְיִתְיָיאֵשׁ בְּלִבֵּיהּ לְמֵימָר שְׁלָמָא יְהֵא לִי אֲרוּם בִּתְקוֹף יִצְרָא בִישָׁא דְלִבִּי אֵיזִיל מִן בִּגְלַל לְמוֹסְפָא חוֹבֵי שָׁלוּתָא עַל זְדוֹנוֹתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והתברך בלבבו. לשון ברכה, יחשוב בלבו ברכת שלום (פ) לעצמו לאמר, לא יבואוני קללות הללו, אך שלום יהיה לי: והתברך. בנדיר"א שוי"א בלע"ז (ווירד זיך זעגנען) כמו והתגלח, והתפלל: בשרירות לבי אלך. במראות לבי, כמו אשורנו ולא קרוב (במדבר כד, יז.), כלומר מה שלבי רואה לעשות: למען ספות הרוה. לפי שאוסיף לו פורענות (צ) על מה שעשה עד הנה בשוגג, והייתי מעביר עליהם, וגורם עתה שאצרפם עם המזיד (ק) ואפרע ממנו הכל, וכן תרגם אונקלוס בדיל לאוספא ליה חטאי שלותא על זדנותא, שאוסיף לו אני השגגות על הזדונות: הרוה. שוגג, שהוא עושה כאדם שכור, שעושה שלא מדעת: הצמאה. שהוא עושה מדעת ובתאוה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ר"ל גם אם לא ישיג הקללות מה ברכה יש בזה אם לא יהיה לו מעלה יתירה כלומר רב טוב. לכך פירש ברכת שלום כלומר כשיש שלום זהו הברכה כדכתי' ה' יברך את עמו בשלום ואותה ברכה של שלום יחשוב בלבו: (צ) דקשה לו כיון דכתיב כי בשרירות לבי אלך משמע שהוא מזיד וא"כ מאי למען ספות הרוה וגו' ותירץ למען אוסיף לו פורענות כו' וק"ל: (ק) תיקן בזה כמה ענינים שפירש ספות מלשון הוספה ולא מענין כלייה כמו פן תספה ועוד שינה ואמר למען שאוסיף מפני שספות מקור ויסבול למען שיספה העובר ההוא וגם הוסיף מלת לו כי לולא מלת לו לא יובן למי יוסיף ובלי תוספת פורעניות יובן שיוסיף השגגות על הזדונות פי' שיחשבו זדונות כשגגות או ההיפוך ופי' של קרא הכי הוא פעולותיו אלו שהולך אחרי שרירות לבו הם סבה לו שאוסיף לו פרעניות השגגות עם פורעניות הזדונות. רא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם את האלה הזאת. ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה: והתברך בלבבו. אמר רבי יהודה הלוי ז''ל כי והתברך הוא כמשמעו כאשר ישמע הקלל' יתברך בלבבו והוא אומר שלום יהיה לי. כאומר בשמעו החרם חוץ ממני: למען ספות. אמר רבי יהודה הלוי נ''ע ל' כריתה כמו האף תספ'. כלומר שיחשוב המתברך לבטל דברי הצדיק שהוא כנוי במלת רוה עם דבר הצמא' והנה כנה הצדיק ברוה. כמו כעץ שתול על מים. והרשע בצמאה כמו כערער בערבה. ויחשוב כי גם ברכתו בלבו תפסיק הקללה ויפה פיר' לולא שמלת רוה תואר השם והיה ראוי להיות רווי את הצמא. ויאמר רבי יונה המדקדק כי טעמו בעבור שיראה שיכלה התם עם הרשע על כן יחשוב בלבו רע ואין זה נכון בעבור שלום יהיה לי. ולפי דעתי שמלת ספות לשון תוספת כמו ספות חטאת. והטעם שלום יהיה לי אע''פ שאלך בשרירות לבי כי בצדקת הצדיקים אחיה. כי הם רבים ואני יחיד חוטא. על כן כתוב אחריו לא יאבה ה' סלוח לו כי אז והטעם מיד יכרת גם זה הפסוק לעד על פירושי במלת ונסלח לו. והנה ספות כי הרוה תוסיף על הצמאה ומשל הצדיק ברוה כטעם כעץ שתול על פלגי מים והרשע בצמאה כטעם כערער בערבה והעד שכתוב בתחלה שרש פורה ראש ולענה והוא במקום צמא: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והתברך בלבבו לאמר. כשישמע האחרים מתקללים באלות האלה הוא יתברך במחשבתו ויאמר בלבו שלום יהיה לי מכל אלה כאשר אלך בתאות לבי והשם לא יסלח לו אבל יעשן עליו אפו אז כשיחטא לדור או לדורות או יהיה טעם "כי" לאמר יהיה לי שלום בעבור שאינני מקבל עלי השבועה כי בשרירות לבי אלך כל ימי וכל חפצי אעשה ולא יאבה ה' בעבור שאיננו מקבל אלתו לסלוח לו אבל יעשן עליו אפו כיון שבא בבריתו לפני עם כל ישראל התאוה הגוברת ומתחזקת בלב תקרא שרירות כלשון חכמים (בבא בתרא קס) שריר וקיים וכן בשרירי בטנו (איוב מ טז) ופירוש למען ספות הרוה את הצמאה להוסיף השבעה עם המתאוה כי נפש שבעה תקרא רוה כענין ורויתי נפש הכהנים דשן ועמי את טובי ישבעו (ירמיהו לא יג) והיתה נפשם כגן רוה (שם פסוק יא) והמתאוה תקרא צמאה צמאה לך נפשי (תהלים סג ב) והטעם כי נפש האדם הרוה שאיננה מתאוה לדברים הרעים לה כאשר תבא בלבו קצת התאוה והוא ימלא תאותו אז יוסיף בנפשו תאוה יתירה ותהיה צמאה מאד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה ותתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם מתחלה כי המתאוה לזמת הנשים היפות כשיהיה שטוף בזמתן תבואהו תאוה לבוא על הזכר ועל הבהמה וכיוצא בזה בשאר התאוות וכענין שהזכירו חכמים (סוכה נב) משביעו רעב מרעיבו שבע ולכך יאמר הכתוב בהולך בשרירות לבו שהוא אם ימלא נפשו בתאוות השרירות והחזקות עליו אשר היא צמאה להם יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה כי יתאוה ויצמא למה שהיה שבע ממנו וכאשר השביע נפשו בו ולפי שהזכיר "שרש פורה" אמר בלשון הזה כי יוסיף השרש הוא כפתו אשר היא רוה ורעננה עם הצמאה ותשובנה כולם צמאות ואין "למען" במקום הזה טעם שאלך בשרירות לבי בעבור שאספה הרוה עם הצמאה אבל הוא כמו "לספות" יאמר הכתוב כי בעבור זה יהיה כך כי בכל סבה עם עלול יאמר "למען" בין שיעשה אדם הגורם לרצותו בעלול כמו למען (אשר) ייטב לך בין שיהיה אדם הגורם כן שלא מדעתו כמו למען למוג לב (יחזקאל כא כ) למען יאשמו (שם ו ו) כספם וזהבם עשו לי עצבים למען יכרת (הושע ח ד) ורבים כאלה וזה הטוב והישר בעיני בפסוק הזה מכל הנכתב עליו בהרבה פנים גם יתכן לפרש שהוא שב אל שרש פורה וראש ולענה יאמר כי יתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי למען שיוסיף פארתו הרוה אשר תגדל ותצמיח הלענה וראש על הצמאה אשר לא היתה צומחת או יהיה "הרוה" כנוי ללענה הנזכרת שיוסיף הלענה הרוה הצומחת וגדלה מאד על הצמאה אשר לא היתה גדלה רק מעט ותהיינה שתיהן צומחות והכונה בזה לומר כי כל אשר ישמע האלה ויתברך ממנה ויתחזק בשרירותו סעיפיו ישיבוהו לחטוא ויצמיחו פשעים יותר מבראשונה וגם זה פירוש נכון (הרמב"ן)

 ספורנו  והתברך בלבבו. יקבל האלה בפיו ויתברך בלבבו לבטל אותה. לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך. וענין ההתברך בלבו הוא שיאמר גם שאני מקבל האלה בפי אני מבטלה בלבי ואומר שלום יהיה לי: למען ספות הרוה את הצמאה. והטעם שיקבל האלה בפיו הוא כדי להוסיף את נפשו הרוה ושבעה בכל תאוותיה עם עדת אל הצמאה ונבדלת מן התאוות הגשמיו' כדי לשמוח עמהם בברכותם: (ספורנו)

 כלי יקר  והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי וגו'. כל הסיפור הזה מדבר במי שחוטא במחשבה לבד כמ"ש אשר לבבו פונה וגו', והתברך בלבבו וגו', כי בשרירות לבי אלך, כי ע"ז עיקרה במחשבה כי אין אמונה כי אם בלב וע"כ נאמר בע"ז (יחזקאל יד.ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם. ובכל זכרון ע"ז לא נזכר כי אם המעשה כמ"ש (דברים כז.טו) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגו'. ומזה יקרה ב' מיני טעיות כי יאמר אשר יעשה ולא מן העשוי כבר דהיינו אלהי הגוים ההם שהזכיר למעלה, טעות שני הוא שיאמר דווקא מעשה אסור ולא מחשבה, זה"ש והיה בשמעו את דברי האלה הזאת. ר"ל אותה אלה המרמזת על עבודה זרה בפרטית שמשמעות הענין דווקא על המעשה, ע"כ ימצא מקום לתלות בו טעותו והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי. שיתן ברכת שלום לעצמו בעבור היות הדבר בלבבו, וז"ש כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה. כי יסמוך על זה להנצל מן העונש לומר בתוך עמי אנכי יושב והמשקה שדה צמאה למים ישקה אגב אותה שדה גם הרוה, כך ע"י שישלח ה' את הברכה אל הצדיקים הצמאים לדבר ה' כמ"ש (תהלים סג.ב) צמאה לך נפשי וגו'. יקבלו אגבן הברכה גם הרשעים השבעים מעבודת השם עד שבוחרים להם עבודות זרות חדשים מקרוב באו כי שבעה נפשם מעבודת השם. גם יאמר מאחר שהעולם נידון על פי רובו א"כ זכות הצדיקים יעמוד גם לי ויסלח לי בעבורם.

על כן אמר לא יאבה ה' סלוח לו, כי הרהורי עבירה של ע"ז קשים מן עבירה עצמו יען עיקר הדבר בלב כי בעובד ע"ז כתיב (הושע ד.יז) חבור עצבים אפרים הנח לו. שהקב"ה מאריך אפו אפילו בע"ז אמנם כשחלק לבם מעם ה' כתיב (שם י.ב) חלק לבם עתה יאשמו. לכך נאמר כי אז יעשן אף ה' מילת אז מורה על הזמן של עתה כי אז תיכף ומיד יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא. ר"ל בו לבד כי מאחר שחטא בנסתר אין אחרים נתפסים בעונו ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה. היינו האלות שבפרשת בחוקותי אמנם שם נזכרו כל האלות בלשון רבים סד"א שרבים ימקו בעונו, על זה אמר והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה היינו האלות שבפרשת כי תבא שנאמרו בלשון יחיד להורות כי הוא יחיד לבדו ימות בעונו וכל ישראל נקיים.

ומה שקרא תורת כהנים סתם ספר, והקללות שבפרשת כי תבא קרא ספר התורה, לפי שכל ה' ספרים בכלל נקראו תורה וכל ספר בפני עצמו נקרא ספר לפיכך ספר ת"כ נקרא ספר כי אינו כולל כל התורה רק שהוא ספר אחד מן מספר חמש ספרים, אבל ספר חמישי זה נקרא תורה כי הוא כולל כל התורה כי לכך נקרא משנה תורה כמ"ש (דברים א.ה) הואיל משה באר את התורה הזאת. וז"ש לענין ההבדלה והבדילו ה' לרעה וגו' ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה כי כולם נאמרו בלשון יחיד המורה על הבדלה זו לבטל ממנו סברת למען ספות הרוה את הצמאה שלא יאמר בתוך עמי אנכי יושב, ומטעם זה קרא הראשונים אלה והאחרונים אלות לפי שהאחרונים כפולים מן הראשונים כי במקום כל אלה אחת נמצאו כאן שתים מן הטעם שבארנו בפרשת כי תבא (כח.טו) או כנגד מ"ט שערי בינה, או כנגד התורה שנדרשת במ"ט פנים כנגד כל אחד מכה אחת וכאן שתים בעבור הערבות, ומה שאמר ורבצה בו כל האלה דווקא אותה אלה שבת"כ לפי שכאן מדבר בחטא ע"ז וכן האלה שבת"כ מדברת גם כן מעון ע"ז שנאמר (ויקרא כו.ל) והשמדתי את במותיכם והכרתי את חמניכם וגו'. אבל אותן אלות שבערבות מואב לא נזכר בהם עון ע"ז, ע"כ אמר באלה ראשונה ורבצה בו כי היא לבדה תרבץ אצלו אמנם לענין ההבדלה לבד שיבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל אמר ככל אלות הברית וגו' כי אלו האלות נאמרו בלשון יחיד, ומה שנאמר אח"כ וראו את מכות הארץ וגו' ש"מ שבעונש רבים הוא מדבר זה קאי על מה שנאמר למעלה או משפחה או שבט כי זה מדבר ברבים החוטאים ואז יראו מכת הארץ כמו שיתבאר בסמוך. (כלי יקר)


{יט}  לֹֽא-יֹאבֶ֣ה יְהֹוָה֘ סְלֹ֣חַ לוֹ֒ כִּ֣י אָ֠ז יֶעְשַׁ֨ן אַף-יְהֹוָ֤ה וְקִנְאָתוֹ֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא וְרָ֤בְצָה בּוֹ֙ כָּל-הָ֣אָלָ֔ה הַכְּתוּבָ֖ה בַּסֵּ֣פֶר הַזֶּ֑ה וּמָחָ֤ה יְהֹוָה֙ אֶת-שְׁמ֔וֹ מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָֽיִם:

 אונקלוס  לָא יֵיבֵי יְיָ לְמִשְׁבַּק לֵהּ אֲרֵי בְּכֵן יִתְקֵף רָגְזָא דַיְיָ וְחֶמְתֵהּ בְּגַבְרָא הַהוּא וְיִדְבְּקוּן בֵּהּ כָּל לְוָטַּיָא דִכְתִיבִין בְּסִפְרָא הָדֵין וְיִמְחֵי יְיָ יָת שְׁמֵהּ מִתְּחוֹת שְׁמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  לָא יְהֵי רַעֲוָא מִן קֳדָם יְיָ לְמִשְׁבַּק לֵיהּ אֲרוּם בְּכֵן יִתְקוֹף רוּגְזָא דַיְיָ וְחֵימְתֵיהּ בְּבַר נְשָׁא הַהוּא וְתָחֵיל בֵּיהּ כָּל פִּתְגָמֵי לְוָוטַיָא דִכְתִיבִין בְּסִפְרָא הָדֵין וְיִמְחֵי יְיָ יַת שׁוּם דוּכְרָנֵיהּ מִתְּחוֹת שְׁמַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  יעשן אף ה'. ע"י כעס הגוף מתחמם, והעשן יוצא מן האף, וכן עלה עשן באפו (שמואל-ב כב, ט.), ואע"פ שאין זו לפני המקום, הכתוב משמיע את האוזן כדרך שהיא רגילה ויכולה לשמוע כפי דרך הארץ: וקנאתו. לשון חמה אנפרטמנ"ט (אפייער) אחיזת לבישת נקמה, (ר) ואינו מעביר על המדה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) רצונו בזה ואיך שייך לו' אנקמה ל' קנאה וע"ל בריש פ' פנחס ושם מבוא' היטב: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יעשן אף. ישרפנו אש האף עד שיראה העשן והנה אם הוא יחיד ימות מיד ואם היא משפחה ורבצה בו כל האלה והטעם שתרבץ האלה במשפחה עד שימח' שמה ואם הוא שבט והבדילו ה' לרעה וכמוהו והיה לה' והעלתיהו עולה כאשר פירשתיו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא. אלת היחיד איש או אשה ומחה ה' את שמו אלת המשפחה כי שם אחד לראש בית אבותם והבדילו ה' לרעה לשבט מכל שבטי ישראל הנשארים (הרמב"ן)

 ספורנו  לא יאבה ה' סלוח לו. בחללו שבועת האלה שקבל בפיו אע''פ שבטלה בלבו: (ספורנו)


{כ}  וְהִבְדִּיל֤וֹ יְהֹוָה֙ לְרָעָ֔ה מִכֹּ֖ל שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּכֹל֙ אָל֣וֹת הַבְּרִ֔ית הַכְּתוּבָ֕ה בְּסֵ֥פֶר הַתּוֹרָ֖ה הַזֶּֽה:

 אונקלוס  וְיַפְרְשִׁנֵהּ יְיָ לְבִישָׁא מִכֹּל שִׁבְטַיָא דְיִשְׂרָאֵל כְּכֹל לְוָטֵי קְיָמָא דִכְתִיבִין בְּסִפְרָא דְאוֹרַיְתָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַפְרִישִׁינֵיהּ יְיָ לְבִישָׁא מִכָּל שִׁבְטַיָא דְיִשְרָאֵל הֵי כְּכָל לְוָוטֵי קְיָימָא דִכְתִיבִין בְּסִפְרָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  הכתובה בספר התורה הזה. ולמעלה הוא אומר בספר התורה הזאת, גם כל חלי וכל מכה וגו' (דברים כח, סא.), הזאת לשון נקבה מוסב על התורה, הזה לשון זכר מוסב על הספר, וע"י פיסוק הטעמים הן נחלקין לשתי לשונות, בפרשת הקללות הטפחא נתונה תחת בספר, והתורה הזאת דבוקים זה לזה, לכך אמר הזאת, וכאן הטפחא נתונה תחת התורה, נמצא ספר התורה דבוקים זה לזה, לפיכך לשון זכר נופל אחריו, שהלשון נופל על הספר: (רש"י)

 בעל הטורים  והבדילו ה' לרעה. בגימט' הנה זה ירבעם: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואומרו והבדילו ה' לרעה. קשה אחר שמחה ה' את שמו מה מקום להבדלה. אכן לפי מה שקדם לנו כי כל נשמות עם בני ישראל שורש אחד להם כאומרו (ישעיה ס כב) נצר מטעי, וכמו שרמזו רבותינו ז''ל (ויק''ר ד ו) בפסוק (כל הנפש הבאה לבית יעקב וגו') [ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש] (שמות א ה) שהגם שהם שבעים קראם נפש, לצד בחינת השורש:

לזה כשאמר הכתוב ומחה ה' את שמו, ביאר הכתוב שלא ישלוט עליו חלק הרע לאבדו לאיש המשתרר בלבו עד שיבדילו ה', ויגביל החלק שישלוט בו הרצועה רעה, כי הקליפה השולטת תקרא רעה, וכן היא מדת ה' כשנתן רשות למחבל מגביל לו מקום אשר ישלוט בו. וצא ולמד ממעשה רבא (תענית כד:) כשהטריח לה' כביכול לעשות נס שצוה עליו אביו לבל יישן במקומו ושלטו המחבלים במטתו ולא חוץ ממנה והוא מטעם זה עצמו:

ואומרו מכל שבטי ישראל. לפי שהנפש מסתבכת עם כל השבטים, לזה יבדילהו מכולם לבל תגיע רעתו לזולתו:

או יאמר על זה הדרך והבדילו וגו', פירוש שאחר שימחה ה' את שמו שהיא נשמתו, יבדילו לרצועה הרעה, להומו ולאבדו בכוסות המרים אשר מוכנים לו, והוא אומרו ככל אלות וגו', לומר שהרעה שישלוט ה' עליו, היא רעה שכוללת כל האלות אשר נתחכם הוא להמלט ממנה: (אור החיים)


{כא}  וְאָמַ֞ר הַדּ֣וֹר הָאַֽחֲר֗וֹן בְּנֵיכֶם֙ אֲשֶׁ֤ר יָק֨וּמוּ֙ מֵאַ֣חֲרֵיכֶ֔ם וְהַ֨נָּכְרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יָבֹ֖א מֵאֶ֣רֶץ רְחוֹקָ֑ה וְ֠רָא֠וּ אֶת-מַכּ֞וֹת הָאָ֤רֶץ הַהִוא֙ וְאֶת-תַּ֣חֲלֻאֶ֔יהָ אֲשֶׁר-חִלָּ֥ה יְהֹוָ֖ה בָּֽהּ:

 אונקלוס  וְיֵימַר דָרָא בַתְרָאָה בְּנֵיכוֹן דִי יְקוּמוּן מִבַּתְרֵיכוֹן וּבַר עַמְמִין דִי יֵיתֵי מֵאַרְעָא רְחִיקָא וְיֶחֱזוּן יָת מְחָתָא דְאַרְעָא הַהִיא וְיָת מַרְעָהָא דִי אַמְרַע יְיָ בַּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֵימְרוּן דָרַיָא בַּתְרָאֵי בְּנֵיכוֹן דִי יְקוּמוּן מִן בַּתְרֵיכוֹן וּבַר עַמְמֵי דְיֵיתֵי מֵאַרַע רְחִיקָא וְיֶחְמוּן יַת מַחֲוָותָא דְאַרְעָא הַהִיא וְיַת מַרְעָהָא דְגָרֵי יְיָ בָּהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ואמר הדור האחרון. שהם בניכם גם הנכרים הרואים את מכת הארץ: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו. כי שבטי ישראל בדור הראשון כבר ידעו זה כי הם שמעו אלות הברית ויתכן כי הכתוב הזה יחזור על שרש פורה ראש ולענה כי כשיקרה זה בדורות הבאים אז ישאלו כן (הרמב"ן)

 בעל הטורים  אשר יקומו מאחריהם. ר''ת אחאב, ירבעם, מנשה, שהם הרשיעו בעכו''ם יותר מכלם: חלה. ב' במס' מתרי עניני. דין. ואידך וכהצר לו חלה את פני ה' וגומר ונעתר לו. ודרשינן ויחתר לו, מלמד שחתר הקב''ה חתירה תחת כסא הכבוד וקבלו בתשובה. והיינו מה חלה דהכא לשון שבירה בארץ, אף חלה דגבי מנשה ל' חתירה, שנעשה לו חתיכה ברקיע: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואמר הדור וגו' וראו וגו'. קשה למה הקדים האמירה לראיה, שעליה הם אומרים, שהיה לו לומר וראו הדור האחרון וגו' והנכרי וגו' ואמרו וגו', ומה גם שלא היה צריך לומר ואמר וגו' שהרי הוא אומר אחר כך ואמרו וגו'. עוד למה התחיל לדבר לשון יחיד וגמר אומר ואמרו לשון רבים, ואמרו כל הגוים:

ונראה שכוונת הכתוב הוא על זה הדרך, ואמר הדור האחרון שהם בניכם, והוצרך לפרט לפי שיש דורות מהאומות, ולא הוא בלבד אמר אלא גם הנכרי אשר יבא וגו', פירוש נכרי הסמוך וגם הבא מארץ רחוקה, וכאילו אמר ואשר יבא וגו' וראו פירוש הנכרים ההם קרוב ורחוק את מכות הארץ וגו':

ואמרו כל הגוים, גם הם נוסף על מאמר הדור האחרון בניכם וגו' על מה עשה וגו', והזכיר וראו בנכרים ולא בדור האחרון בניהם, לפי שאלו מצויים הם במחוז ישראל ורואים הנעשה, ולא הוצרך לומר בו וראו, ואומרו כל הגוים, יודיע הכתוב כי הרואים יגידו לכל את אשר הפליא ה' עשות בעיר ההיא:

וכל מאמר זה הוא כנגד חלוקה ראשונה שהזכיר הכתוב פן יש בכם איש וגו' או משפחה או שבט וגו' ללכת לעבוד וגו', לפי שהקללות שיחד עד עתה היו כנגד חלוקה ב' בעל שורש פורה ראש ולענה וכבר מחה את שמו מתחת השמים, ומכאן הוא מתחיל עונש הראשון וראו את מכות וגו':

ואומרו על אשר עזבו וגו', וילכו ויעבדו וגו'. כרשום בתחילת המאמר ללכת לעבוד, ולזה לא אמר ומחה ה' את שמם אלא שממון ארצם ולהגלותם מעל אדמתם וישליכם אל ארץ אחרת וגו': (אור החיים)

 כלי יקר  ואמר הדור האחרון וגו'. יש בענין זה ספיקות, כי לא פורש במקרא מה יאמר הדור האחרון והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה, כי אין לומר שיאמרו על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת שהרי ע"ז אמר ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה וא"כ בניכם מה יאמרו, ומהו שאמר תחילה והנכרי ואח"כ אמר ואמרו כל הגוים, ועוד שעל כרחך קודם שיראו מכות הארץ לא יאמרו כלום ואם כן למה אמר ואמר הדור האחרון קודם וראו את מכות הארץ.

והר"י אברבנאל פירש, שפסוק ראשון לא פורש בו עדיין מה שיאמרו אלא אמר סתם ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי כי שניהם ידברו מענין זה, ואחר כך פירש מה שיאמרו כל הגוים על ישראל על מה עשה ה' ככה, ובניכם ישיבו על אשר עזבו וגו' ופירושו אינו מספיק לכל הספיקות שהזכרנו כי מתחילה קראו נכרי ואחר כך אמר כל הגוים, סוף דבר פירושו אינו מספיק כלל ליישב המקראות על אופנם.

ואומר אני שפסוקים אלו מילי מילי קתני, כי מתחילה אמר פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט. ובפסוק זה הוא מדבר הן ביחיד החוטא הן ברבים החוטאים, ואח"כ חזר ופירש על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. כי מן והיה בשמעו את דברי האלה הזאת עד וראו את מכות הארץ. הכל מדבר בעונש יחיד החוטא, ומן וראו את מכות הארץ עד סוף הפרשה הכל מדבר בחטא הרבים, וצריך שתדע שכך מדתו של הקב"ה כי בזמן שיחיד חוטא אז הוא לוקה בגופו כדי רשעתו, אבל בזמן שרבים חוטאים א"א לקיים בהם מ"ש אצל היחיד ומחה ה' את שמו מתחת השמים כי לאבד את שם ישראל א"א הן מצד שכבר נשבע ה' לאבות שלא להחליפם באומה אחרת, הן מצד שי"ב שבטי ישראל הם כנגד י"ב מזלות שברקיע ובביטול אפילו שבט אחד יפול המזל שברקיע הנשען עליו, ע"כ הקב"ה מכלה חמתו בעצים ואבנים ובארץ ההיא גפרית ומלח שרפה כל ארצה. והדין נותן שתלקה הארץ כי היא היתה סבה לחטא ראשון של אדה"ר ע"י החומר שנתנה בו כאשר הוכחנו בראיות ברורות למעלה בפר' אחרי מות (יח.כה) בפסוק ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה וגו'. ע"כ בכל חטא הרבים תלקה הארץ כמו בדור המבול כתיב ותשחת הארץ. וכן ותקיא הארץ את יושביה. כי היא דומה לחולה המקיא ואינו סובל מאכלות הראוי לו כך האדמה תלקה כי היא היתה סבה לכל חטאת ועון המצוי בכל דור ודור, אבל בחטא יחיד, אם תלקה הארץ יגיע הנזק אף למי שלא חטא.

וזהו שאמר תחילה בעונש איש או אשה אשר לבבו פונה מעם ה', כי אז יעשן אף ה' באיש ההוא וגו', והבדילו ה' לרעה וגו', ואמר הדור האחרון בניכם וגו', והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה. כי שניהם ידברו ויספרו ענין פלאי פלאות מכות אשר שלח ה' על היחיד ההוא ואע"פ שלא פורש במקרא מה ידברו מ"מ דומה זה ממש למה שנאמר בתוכחה (דברים כח.לז) והיית למשל ולשנינה. פירש"י ולשנינה לשון דבור ידברו בך כתרגומו ולשועי אע"פ שגם שם לא נתפרש מה שיאמרו אלא מסתמא שידברו ממה שיראו בך מן גודל הפלאות המכות, כך מה שנאמר כאן ואמר הדור האחרון וגו' והנכרי וגו' שניהם יאמרו דרך חידוש מה שקרה לאיש ההוא ודווקא הדור האחרון או הנכרי אשר יבא מארץ רחוקה יאמרו וידברו זה לזה דרך חידוש מה שקרה לאיש הזה. אבל אותו דור וכן הגוים הקרובים אשר ראו בעיניהם אותן המכות ומכירין את האיש ואת שיחו ודאי ידונו אותו לכף חובה ויצדיקו עליו את הדין, אמנם הדור האחרון והנכרי אשר לא הכירוהו יאמרו זה לזה ממה שקרה לו ויהיה אצלם למשל ולשועי.

ואח"כ חזר לפרש על אחרון אחרון, והוא על מ"ש למעלה או משפחה או שבט. והם בלי ספק יעבדו עבודה זרה בנגלה כי אם יחיד יתברך בלבבו, הנה ברבים שנתקבצו לרעה אין שייך לומר שיעבדוהו בסתר וא"כ אם כל עדת ישראל לא ימחו בהם דין הוא שיתפסו כולם בעון אותה משפחה או שבט, וע"ז אמר וראו את מכות הארץ כי בזמן שרבים סרו מן הדרך אשר לכלותם א"א על כן יכלה ה' חמתו בארץ ההיא מקצת, ובהם מקצת כי יגלו ממנה וראו כל העמים את מכות הארץ ההיא וגו', גפרית ומלח שרפה כל ארצה וגו'. וע"ז יתמהו כל הגוים בין קרובין בין רחוקים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת ר"ל על מה אבדה הארץ לא פשעה ולא חטאתה, המה מקשים והמה מפרקים ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם. דומה לחטא של אדה"ר שאמרו רז"ל (סנהדרין לח: ועיי"ש בפירוש רבנו חננאל) כופר בעיקר היה, והארץ היא שגרמה לו ע"י חומר עב ועכור שנתנה בו יותר ממה שצוה לה ה' ועי"ז שנתקלל האדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה שנאמר (בראשית ג.יז) ארורה האדמה בעבורך, ע"כ גם אלו שהיו כופרים בעיקר דין הוא שילקו שניהם הארץ והעובדים הע"ז זה"ש ויחר אף ה' בארץ ההיא וגו', ויתשם ה' מעל אדמתם. לחלק העונש ביניהם כי בזה לא יכלה את זרע ישראל כי יתחלק העונש לשנים, וישליכם אל ארץ אחרת. שלא יהיו באותה ארץ אשר ממנה נתגדל החומר שלהם אשר גרם להם לחטוא.

ומה שבאה למ"ד גדולה במלת וישליכם, רמז שאחר ל' דור יגלו מארצם כי מן אברהם ועד שלמה ט"ו דור ומן שלמה ועד צדקיהו גם כן ט"ו דור כדאיתא ברבתי (שמות טו.כו) בפסוק החדש הזה לכם. שמלכות של ישראל נמשל לירח שלא עמד כי אם ל' דור כימות הלבנה לכך באה למ"ד גדולה בוישליכם אל ארץ אחרת. ומ"ש כיום הזה לומר לך לפי שהם קיימים כיום הזה על כן לכלותם א"א לפיכך נתחלק העונש בינם ובין הארץ.

ואמר הנסתרות לה' אלהינו וגו', לתרץ השינוי הנאמר למעלה בחטא איש או אשה והבדילו ה' לרעה וכל ישראל נקיים, ובחטא משפחה או שבט כתיב וראו את מכות הארץ וגו' משמע שכל ישראל בכלל העונש. על זה אמר הנסתרות לה' אלהינו. כי היחיד אשר יתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי מי יודע מה שבלבו בלתי ה' לבדו על כן והבדילו ה' לרעה. אבל חטא המשפחה או שבט א"א שיהיה הדבר בנסתר על כן על כל ישראל חל חובת ביעור הגילולים מן הארץ והנגלות לנו ולבנינו עד עולם ואם לא יבערום מן הארץ אז דין הוא שכולם יהיו נתפסים בעון אותו שבט זהו שאמר והנגלות לנו ולבנינו וגו'. זה הנראה ישר ונכון בישוב כל המקראות על אופנם. (כלי יקר)


{כב}  גָּפְרִ֣ית וָמֶ֘לַח֘ שְׂרֵפָ֣ה כָל-אַרְצָהּ֒ לֹ֤א תִזָּרַע֙ וְלֹ֣א תַצְמִ֔חַ וְלֹא-יַֽעֲלֶ֥ה בָ֖הּ כָּל-עֵ֑שֶׂב כְּֽמַהְפֵּכַ֞ת סְדֹ֤ם וַֽעֲמֹרָה֙ אַדְמָ֣ה (וצביים) וּצְבוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ הָפַ֣ךְ יְהֹוָ֔ה בְּאַפּ֖וֹ וּבַֽחֲמָתֽוֹ:

 אונקלוס  גָפְרֵתָא וּמִלְחָא יְקִידַת כָּל אַרְעַהּ לָא תִזְרַע וְלָא תַצְמַח וְלָא יִסַק בַּהּ כָּל עֶסְבָּא כְּמַהְפֶּכְתָּא דִסְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם דִי הֲפַךְ יְיָ בְּרָגְזֵהּ וּבְחֶמְתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  כּוּבְרֵיתָא וּמִלְחָא עִם אֵשָׁא מְצַלְהֲבָא תְּהֵי יָקְדָא כָּל אַרְעָא לָא תִתְכַּשַׁר לְבַר זְרַע וְלָא תַרְבֵּי צְמָחִין וְלָא יִסַק בָּהּ כָּל עִשְבָּא תִּשְׁתְּקַע הֵיךְ תְּהַפְכָנוּתָא דִסְדוֹם וַעֲמוֹרָא אַדְמָה וּצְבוֹיִים דְהָפַךְ מֵימְרָא דַיְיָ בְּרוּגְזֵיהּ וּבִכְלִיתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  גפרית. תפלה לשם שתהי' כל ארצה שרופה בגפרית ומלח כמהפכת המקומות הנזכרים ויש מפרשים אומרים כי ואמרו כל הגוים שנוי בעבור שארכו הדברים כמשפט הלשון ואמרו הקדמונים וטעם אלהי אבותם שעזבו שידעו הם ואבותם ועבדו אשר לא ידעו: (אבן עזרא)

 ספורנו  גפרית ומלח. כמהפכת סדום אשר הפך ה' יכירו שאין זה מקרה אבל אצבע אלהים שהרי עשה בה כמו שעשה בסדום שנודע שהוא הפך אותה: (ספורנו)


{כג}  וְאָֽמְרוּ֙ כָּל-הַגּוֹיִ֔ם עַל-מֶ֨ה עָשָׂ֧ה יְהֹוָ֛ה כָּ֖כָה לָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את מֶ֥ה חֳרִ֛י הָאַ֥ף הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה:

 אונקלוס  וְיֵימְרוּן כָּל עַמְמַיָא עַל מֶה עֲבַד יְיָ כְּדֵין לְאַרְעָא הָדָא מָא תְקוֹף רָגְזָא רַבָּא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֵימְרוּן כָּל עַמְמַיָא מְטוּל מַה עָבַד יְיָ הֵיכְנָא לְאַרְעָא הָדָא מַה הֲוָה תְּקוֹף רוּגְזָא רַבָּא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 ספורנו  ואמרו כל הגוים. כאשר יגלו ביניהם: (ספורנו)


{כד}  וְאָ֣מְר֔וּ עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר עָֽזְב֔וּ אֶת-בְּרִ֥ית יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתָ֑ם אֲשֶׁר֙ כָּרַ֣ת עִמָּ֔ם בְּהֽוֹצִיא֥וֹ אֹתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:

 אונקלוס  וְיֵימְרוּן עַל דִשְׁבָקוּ יָת קְיָמָא דַיְיָ אֱלָהָא דַאֲבָהָתְהוֹן דִי גְזַר עִמְהוֹן בְּאַפָּקוּתֵהּ יָתְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֵימְרוּן מְטוּל דִשְׁבָקוּ יַת קְיָימָא דַיְיָ אֱלָהָא דְאַבְהַתְהוֹן דְגָזַר עִמְהוֹן בְּאַפְקוּתֵיהּ יַתְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם: (תרגום יונתן)


{כה}  וַיֵּֽלְכ֗וּ וַיַּֽעַבְדוּ֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיִּֽשְׁתַּֽחֲו֖וּ לָהֶ֑ם אֱלֹהִים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא-יְדָע֔וּם וְלֹ֥א חָלַ֖ק לָהֶֽם:

 אונקלוס  וַאֲזָלוּ וּפְלָחוּ לְטַעֲוַת עַמְמַיָא וּסְגִידוּ לְהוֹן דַחֲלָן דִי לָא יְדָעֻנוּן וְלָא אוֹטִיבָא לְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲזָלוּ בָּתַר יִצְרָא בִּישָׁא וּפְלָחוּ לְטַעֲוַות עַמְמַיָא וְסַגִידוּ לְהוֹן דַחֲלָן דְלָא יַדְעִינוּן וְלָא אִתְפַלְגוּן לְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא ידעום. לא ידעו בהם (ש) גבורת אלהות: ולא חלק להם. לא נתנם לחלקם. ואונקלוס תרגם ולא אוטיבא להון, לא הטיבו להם שום טובה, ולשון לא חלק, אותו אלוה שבחרו להם, לא חלק להם שום נחלה ושום חלק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) והא דמהפך רש"י ופי' שלא על סדר הקרא משום דבא להוכיח מה דכתיב בקרא לא ידעום היינו לא ידעו בהם גבורות אלהות מדכתיב לא חלק להם שלא נתנם לחלקם אם כן פשיטא הוא שלא ידעום לא ידעום ל"ל. אלא על כרחך לא ידעו בהם גבורות אלהו והרא"ם פירש מפני שהיה לו לומר אשר לא חלק להם ולא ידעום כדי לומר תחלה שאותן האלוהו' שהשתחוו להם אינם מחמת שנתנם להם השם לחלקם ואחר כך בא לומר גם לא בחרו אותם הם מעצמם מחמת שהכירו בהם גבורות אלהות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ולא חלק להם. פירשתיו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אלהים אשר לא ידעום. לא ידעו בהם גבורת אלהות ולא חלק להם ולא נתנם לחלקם ואונקלוס תרגמו ולא אוטיב להון לא הטיב להם שום טובה ולשון "חלק" אותו אלוה שבחרו להם לא חלק להם שום נחלה וחלק לשון רש"י והנכון אלהים אשר לא ידעום באלהים כלומר שלא ידעו אותם בכח אלהות שימצא להם מעצמו ולא חלקם ה' אלהי אבותם להם שלא נתן אותם שרים על ישראל כאשר שמם על האומות וכבר פירשתי זה (ויקרא יח כה) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  וישתחוו. מלא וי''ו, הוא הדין שאר עבודה שהיא כעין פנים: (בעל הטורים)

 ספורנו  אלהים אשר לא ידעום. שלא ידעו מציאותם בשום פנים ועזבו אלהיהם שהוא אלהי אמת שבא מופת על מציאותו ויכלתו והשגחתו: ולא חלק להם. שיראו שאין שום מזל מתקן ענינם: (ספורנו)


{כו}  וַיִּֽחַר-אַ֥ף יְהֹוָ֖ה בָּאָ֣רֶץ הַהִ֑וא לְהָבִ֤יא עָלֶ֨יהָ֙ אֶת-כָּל-הַקְּלָלָ֔ה הַכְּתוּבָ֖ה בַּסֵּ֥פֶר הַזֶּֽה:

 אונקלוס  וּתְקֵף רָגְזָא דַיְיָ בְּאַרְעָא הַהִיא לְאַיְתָאָה עֲלַהּ יָת כָּל לְוָטַיָא דִכְתִיבִין בְּסִפְרָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְקֵיף רוּגְזָא דַיְיָ בְּאַרְעָא הַהִיא לְאַיְתַיָא עֲלָהּ יַת כָּל לְוָוטַיָא דִכְתִיבִין בְּסִפְרָא הָדֵין: (תרגום יונתן)


{כז}  וַיִּתְּשֵׁ֤ם יְהֹוָה֙ מֵעַ֣ל אַדְמָתָ֔ם בְּאַ֥ף וּבְחֵמָ֖ה וּבְקֶ֣צֶף גָּד֑וֹל וַיַּשְׁלִכֵ֛ם אֶל-אֶ֥רֶץ אֲחֶ֖רֶת כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה:

 אונקלוס  וְטַּלְטְּלִנוּן יְיָ מֵעַל אַרְעֲהוֹן בִּרְגַז וּבְחֵמְתָא וּבִתְקוֹף רְגַז וְאַגְלִנוּן לְאַרְעָא אָחֳרִי כְּיוֹמָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וְטַלְטְלִינוּן יְיָ מֵעִלַוֵי אַרְעֲהוֹן בִּרְגוֹז וּבִכְלוּ וּבִתְקוֹף רַב וְטַלְקִינוּן בְּגָלוּתָא לְאַרַע חוֹרַן כִּזְמַן יוֹמָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויתשם ה'. כתרגומו וטלטלינון, וכן הנני נותשם מעל אדמתם (ירמיה יב, יד.): (רש"י)

 אבן עזרא  ויתשם. בחסרון נו''ן לנתוש רק הוא מובלע כמשפט: וטעם כיום הזה. דברי המשיבים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויתשם ה' מעל אדמתם. כי יגלה השבט העושה הרע בעיני ה' כענין ויגלם לראובני ולגדי (דברי הימים א ה כו) והנכון כי עתה ירמוז לגלות כל ישראל להיותם כלם רעים ויגלו גלות שלימה וכן בפרשה הבאה אחרי כן (להלן ל א) והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה על גלות כל ישראל יהיה כמו שאמר (שם) בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה וגו' והפרשה כולה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  באף ובחמה ובקצף. בגימטריא שבעים. כנגד שבעים שנה של גלות בבל: וישלכם. למ''ד גדולה, וחסר יו''ד. לומר שאין השלכה לעשרת השבטים (עי' ב''ר פ' ע''ג): (בעל הטורים)


{כח}  הַנִּ֨סְתָּרֹ֔ת לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְהַנִּגְלֹ֞ת לָ֤֗נ֗וּ֗ וּ֗לְ֗בָ֗נֵ֙֗י֗נ֗וּ֙֗ עַד-עוֹלָ֔ם לַֽעֲשׂ֕וֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת: (ס)

 אונקלוס  דְמִטַמְרָן קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא וּדְמִגַלְיָן לָנָא וְלִבְנָנָא עַד עֳלָם לְמֶעְבַּד יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  טְמִירְתָּא גַלְיַין קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא וְהוּא יִפְרַע מִנְהוֹן וְגַלְיָיתָא יִתְמַסְרָן לָנָא וְלִבְנָנָא עַד עַלְמָא לְמֶעֱבַד לְהוֹן דִינָא מְטוּל לְקַיָימָא יַת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא הָדָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  הנסתרות לה' אלהינו. ואם תאמרו מה בידינו לעשות, (ת) אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד, שנאמר פן יש בכם איש (א) וגו' ואח"כ וראו את מכות הארץ ההיא, והלא אין אדם יודע מטמונותיו של חבירו, אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה' אלהינו והוא יפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות לנו ולבנינו, לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם, יענוש את הרבים. נקוד על לנו ולבנינו, לדרוש שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן (סנהדרין מג:), (ב) משקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר עיבל, ונעשו ערבים זה לזה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) רצ"ל בזה איך תולה הנסתרות בהאי פרשה: (א) דמשמע יחיד חטא ואחר כך וראו את מכות הארץ ההיא דמשמע דכל הארץ נענשו בשבילו: (ב) פירוש דאי לאו הנקודה ה"א כך היא המדה לעולם באה הנקודה לדרוש דהא דכתיב הנגלות לנו ולבנינו לאו עד הנה נוהגת מדה זו אלא מכאן ואילך דכל נקודה בא למעט. ואם תאמר לא הוה ליה לנקוד אלא לה' לבד דמשמע שפיר מיניה דהן לה' אלהינו ומשמע נמי מכח הנקודה דהן לנו ולא לה' והא כיצד אלא לדרוש שאף על הנגלות כו' ועוד קשה למה נקודה העי"ן שבעד יש לומר דלכך נקוד העי"ן שבעד כדי לנקוד י"א אותיות כנגד י"א אותיות שבשם לאשמועינן שהנקודה ראוי' להיות על השם למעט אלא שאין דרך לנקוד את השם מצאתי בשם מהרי"ץ והרא"ם פירש דהנקודה שבעד מורה שאין כאן מקום מלה זו רק קאי אנסתרות לומר דמדה זו מעולם ועד העולם ואף על גב דבלא נקודה שבעד ידענו דאנסתרות קאי ואל אנגלו' כדלעיל מכל מקום אלמלא הנקודה שבעד המלמדת שנכתב שלא במקומ' היה נרא' כדמות טעות מפני שכותב אותו גבי הנגלות אבל עם הנקוד' כאלו כתב בפי' שאין כאן מקומו אלא למעלה. ואם תאמר גבי עכן למה נענשו כבר תירצו בגמרא משום דהוו ידעי ביה אשתו ובניו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הנסתרות. הטעם מי שיעבוד עבודת כוכבים בסתר לה' אלהינו והטעם כי משפטו ביד השם והוא יפרע ממנו ואם היתה בגלוי חיוב לנו ולבנינו לעשות ככתוב בתורה. וי''א כי הנסתרות והנגלות הם לה' ואין לנו כי אם לעשות דברי התורה וזה הפי' בלא ראש ורגל ומה טעם יש להזכיר כן במקום הזה ובעבור שאמר וישליכם אל ארץ אחרת אמר כי אם תשוב אל ה' אע''פ שאתה חוצה לארץ השם ישיב שבותך ועל דעת רבי יהודה המדקדק הראשון כי הוא יניח. והטעם ימצא מנוח' לנשבים ויתן להם רחמים ואחר כן ישוב ויקבץ: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  הנסתרות לה' אלהינו. על דעת המפרשים יאמר כי השם אלהינו לו לעשות משפט בעובדי עבודה זרה בסתר כי כל התעלומות גלויות לפניו והנגלות עלינו ועל בנינו לעשות להם את כל דברי התורה הזאת להכות עובדי עובדה זרה כדין התורה וגם כפי המדרש (סנהדרין מג) כן הוא ודעתי בדרך הפשט כי "הנסתרות" הם החטאים הנסתרים מן העושים אותם כמו שגיאות מי יבין מנסתרות נקני (תהלים יט יג) יאמר הנסתרות לשם לבדו הם אין לנו בהן עון אשר חטא אבל הנגלות שהם הזדונות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת חוקת עולם שכך קבלנו על אשר ישנו פה ועל אשר איננו פה לדורות עולם ולפי שהביא באלה לעשות כל המצוה הוציא מן החרם העושה בשגגה שלא יתקלל באלה הזאת ודברי אונקלוס מטין כן שאמר דמטמרן קדם ה' אלהנא ואם כדברי המפרשים ראוי לו לומר דמטמרין לה' אלהנא (הרמב"ן)

 בעל הטורים  נקוד על עי''ן שבעד, כדאיתא בפרק נגמר הדין שע' יום הי', מאחד בשבט שהתחיל לבאר התורה, עד י' בניסן שעברו הירדן, שאין לנו ולבנינו ליענש. ד''א רמז לע' שנה של גלות בבל: (בעל הטורים)

 אור החיים  הנסתרת וגו' והנגלת. פירוש היא תשובת ישראל למשה, שהנסתרות לא יתחייבו בהם, אבל הנגלות קיימו וקבלו עליהם הערבות. ואומרו ולבנינו עד עולם, כאן קבלו עליהם ועל זרעם אחריהם כמו שהתנה משה בפסוק (יג) ולא אתכם וגו' כמו שפירשנו: (אור החיים)

 ספורנו  הנסתרות לה' אלהינו. אע''פ שאמרתי שאתם נצבים כולכם לפני ה' שלא יוכל אדם להטעותו והוא יפרע מן הבוגד הנה זה יהיה בנסתרות בלבד: והנגלות לנו ולבנינו עד עולם. אבל בנגלות הדבר מוטל עלינו ועל בנינו וראוי לנו לעשות את כל דברי התורה הזאת לענוש החוטאים: (ספורנו)

דברים פרק-ל

{א}   רביעי - במחוברות שני  וְהָיָה֩ כִֽי-יָבֹ֨אוּ עָלֶ֜יךָ כָּל-הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה הַבְּרָכָה֙ וְהַקְּלָלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לְפָנֶ֑יךָ וַֽהֲשֵֽׁבֹתָ֙ אֶל-לְבָבֶ֔ךָ בְּכָ֨ל-הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁ֧ר הִֽדִּֽיחֲךָ֛ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה:

 אונקלוס  וִיהֵי אֲרֵי יֵיתוּן עֲלָךְ כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין בִּרְכָן וּלְוָטִין דִי יְהָבִית קֳדָמָךְ וּתְתוּב לְלִבָּךְ בְּכָל עַמְמַיָא דִי אַגְלָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְתַמָן: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי כַד יֵיתוּן עִילַוֵיכוֹן יַת כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִילֵן בִּירְכַן וְחִילוּפֵהוֹן דְסַדָרִית קֳדָמֵיכוֹן וְתֵיתְבוּן עַל לִבְּכוֹן לְמֵיתַב לְפוּלְחָנִי בְּכָל גַלְוַות עַמְמַיָא דְאַגְלֵי יַתְכוֹן יְיָ לְתַמָן: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה. כבר הזכרתי (ויקרא כו טז) כי הפרשה הזאת עתידה כי כל עניניה לא היו ולא נבראו אבל הם עתידין להיות (הרמב"ן)

 אור החיים   והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר כל הדברים האלה, ולא הספיק באומרו כי יבואו עליך הברכה והקללה אשר נתתי לפניך:

ואולי שיכוין על דרך אומרם ז''ל במסכת ברכות (נד.) חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, והעמידוהו בגמרא (שם ס:) לקבל הרעה בשמחה כדרך ששמח על הטובה:

והוא אומרו והיה שהוא לשון שמחה (ב''ד מב ג), כי יבואו עליך כל הדברים תקבלם בשמחה, בהשואה יחד הברכה והקללה, ואם היה אומר כי יבואו עליך הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, היה נשמע הכתוב על זה הדרך, והיה שהוא השמחה כי יבואו עליך הברכה, ותיבת והקללה נמשכת עם מאמר אשר נתתי לפניך שלאחריה, ולא הייתי יודע שחוזר מאמר והיה גם על הקללה:

עוד הצצתי ואראה מה נעמה חיבת הקודש אשר חבב אלהינו אותנו, הלא תראה כי בזכרון הברכה הגיע אותה עלינו, ואמר כי יבואו עליך הברכה, ובזכרון הקללה אמר והקללה אשר נתתי לפניך ולא עליך, ולטעם זה אמר אשר נתתי לפניך, ולא הספיק במאמר כל הדברים האלה:

גם אם היה אומר כי יבואו עליך הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, הייתי מפרש מאמר אשר נתתי לפניך על שניהם, אבל מאומרו כל הדברים האלה גילה בזה יתור אשר נתתי לפניך, שבא להבדיל בין הברכה לקללה כמו שפירשתי, ולדרך זה אומרו כל הדברים האלה, חוזר אל הברכה האמורה בסמוך לה, ואל ירע בעיניך אומרו הדברים לשון רבים, והברכה לשון יחיד, כי הרבה דברים טובים נכללו בברכה:

הברכה והקללה. פירוש לא מיבעיא בעוד הטובה עליהם, אם הרשיעו וחזרו בתשובה שיהיו מרוצים אל ה', אלא אפילו אחר שנמאסו בעיני ה' ושלח בם חרון אפו והדיחם מעל פניו, ולצד הצרה אשר תסובבם חוזרים בתשובה, כאומרו והשבות וגו' בכל הגוים, אף על פי כן ישיב ה' שבותם:

ויש להעיר למה הוצרך לומר הברכה, כיון שדבר הסובב התשובה הוא מורא הקללה, לא היה לו לומר אלא כי יבא עליך הקללה. ונראה כי בא להעיר דבר שבו ישיב אל לבו לשוב בתשובה, והוא כי ישכיל בהטיבו מעשיו לפני ה' ברוך הוא הברכה אשר תסובבנו, ועת אשר יסור מני אורח החיים הקללה אשר תבואהו, ומזה ישכיל להשיב אל לבו, כי זולת מבחן הברכה שיהיה בה בעשות רצונו יתברך, לא יצדיק סיבת הקללה שהיא לצד עוזבו את ה':

והשבת אל לבבך. פירוש לצד שהרשעים לבבם טועה, לזה אמר והשבות אל לבבך שניהם הטועים בדרך לא טוב, ואומרו בכל הגוים וגו' פירוש בכח טענת היותו גולה ונידח בכל הגוים, ויאמר ללבו ראה מה גרמו מעשי הרעים וידע כי רע ומר עוזבו את ה', והוא אומרו והשבות אל לבבך בטענת כל הגוים אשר הדיחך ה' שמה, וכאילו אמר כאשר הדיחך ה' בכל הגוים:

וטעם שדיבר הכתוב בדרך זה, להיות שימצא המסית טענה לסתור הוכחת הגליות, באומרו כי הלא כמה וכמה מהאומות שיקרה להם כזה שיגלו מעל אדמתם, לזה אמר בכל הגוים, כי אין גלות כגלות ישראל אשר נתפזרו בארבע רוחות העולם, והוא אומרו בכל הגוים אשר הדיחך ה' שמה: (אור החיים)

 ספורנו  והשבות אל לבבך. התבונן בחלקי הסותר ותשיבם אל לבבך יחדיו להבחין האמת מן השקר ובזה תכיר כמה רחקת מן האל יתעלה בדעות ובמנהגים אשר לא כתורתו: (ספורנו)

 כלי יקר  והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה וגו'. יש להתבונן כי מתחילה אמר בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה. ואח"כ אמר בכל הגוים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה. כי יש הבדל בין לשון הפיצך, ללשון הדיחך, כי הפיצך יאמר על הגלות, והדיחך יאמר על המצות, כי בהיות ישראל בארצות העמים הם נדחים מן המצות הן מצד מ"ש בתוכחה (דברים כח.לו) ועבדתם שם אלהים אחרים. הן מצד שרוב המצות תלויות בארץ, וע"י הדחה זו ישראל קרובים לבא לידי טעות ולומר שאין הקב"ה חפץ עוד במעשיהם כלל, על דרך שנאמר (ישעיה א.יא) למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' ועי"ז יתיאשו לגמרי מן הגאולה כי יאמרו שהקב"ה הדיחם מן המצות בכוונה גמורה, וטעות הוא בידם כי הקב"ה לא נתכוין בעצם וראשונה כ"א על הפיזור להפיצם זה מעל זה כי כינוס לרשעים רע להם (סנהדרין עא:) אמנם מה שנדחו מן המצות נמשך במקרה מן ההפצה ולא שיתכוין הש"י בעצם וראשונה להדיחם מן המצות.

וזהו המכוון בפרשה זו, והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך. שתחשוב בלבבך דבר, ומהו הדבר אשר הדיחך ה' אלהיך שמה. כי תחשוב שה' אלהיך הדיחך מן המצות בכונה ועצם וראשונה כי אינו חפץ לא בך ולא בשמירת מצותיך עוד, ועי"ז תתיאש מן התשובה כי תאמר לו חפץ ה' בנו לא תקראנה אותנו כאלה מידו ית', ע"ז אמר שאתה חושב תועה על ה' ואין הדבר כן אלא במצותיך חפץ מאד לעולם, ובזה יבחן הדבר במ"ש ושבת עד ה' וגו' כי מיד כאשר תגמר בלבך לשוב בתשובה שלימה עד ה', אע"פ שעדיין לא עשית הדבר הראוי להעשות בפועל שהרי לא נאמר כאן עדיין ועשית את כל מצותיו כמ"ש בסמוך, בזה הורה באצבע לומר ראה איך אתה טועה בדעתך כי לא זו שבמצותיך חפץ מאד אלא אפילו תיכף שתשוב עד ה' ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום בכל לבבך ובכל נפשך. שעיקר השמיעה בקול ה' היא בכל לבבך לבד שיראה ה' בך סימני טהרה שנכון לבך אל ה' אך שהמניעה היא שלא תוכל לעשות בפועל כל מצותיו, ומ"מ תיכף ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו'.

שתי פעמים ושב שהזכיר בזה אחר זה הראשון מדבר במחילת העון הקודם הנקרא שבותך, כמו הבת השובבה (ירמיה לא.כא) וכמו וילך שובב בדרך לבו (ישעיה נז.יז) וכמו שובה משובה ישראל (ירמיה ג.יב) וכן רבים, ע"ז אמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך כי אפילו שבותך המתיחס אליך דהיינו העון יתהפך לזכות כאמרו רז"ל (יומא פו:) שע"י התשובה נעשין הזדונות כזכיות זהו שנאמר ורחמך שהוא לשון אהבה ר"ל שיהיה הקב"ה אוהב את שבותך יען כי הזדונות יהיו בעיניו ית' כזכיות ואוהבם מאד.

והשני מדבר בשיבת ישראל מן הגלות, זהו שנאמר ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה. לא כמו שחשבת שהדיחך ה' אלהיך ונתכוון בעצם וראשונה להדיחך מעל שמירת המצות, אלא בעצם וראשונה נתכוין ה' להפיצך אמנם ההדחה מן המצות נמשך במקרה מן הניפוץ ומ"מ אם יהיה נדחך בקצה השמים כי באמת אתה מודח מן המצות אבל אין לייחס הדבר אליו ית' כ"א אליך ונקרא נדחך, כי אתה עשית וגרמת לך הדחה זו מבית ומחוץ ואע"פ שאתה גרמת לך להיות מודח מן מקום קיום המצות רחוק מאד, מ"מ משם יקבצך ה' ומשם יקחך. משם יקבצך זהו קיבוץ גליות, ומשם יקחך אליו לסייע לך לשמירת המצות. והביאך אל הארץ וגו' והטיבך והרבך מאבותיך אין הפירוש מאבותיך יותר מאבותיך שהרי בסמוך אמר כאשר שש על אבותיך משמע לא יותר מהם אלא שוה להם אלא מאבותיך לומר לך מאחר אשר אתה הכינות לבך אל ה' אבל עדיין לא יצאה מחשבתך אל הפועל כי לא קיימת המצות עדיין ע"כ עדיין אין זכותך מספיק לך להטיב לך ולהרבותך כ"א זכות אבותיך הוא שעמדה לך להטיב לך ולהרבותך, זה"ש מאבותיך שדבר זה נמשך לך מאבותיך, אמנם מ"מ מאחר שלבך שלם עם ה' וגמרת בלבך לעשות כל מצות ה' גם בפועל אם תבא המצוה לידך גם לעומת זה ה' יגמור בעדך.

ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה'. שיתן בלבך לעבדו מאהבה לא מיראה כי העושה מאהבה עובד את ה' בשמחה, אך שכל זמן שאין הקב"ה מתנקם מאויביך תמיד מורא אויביך עליך פן יחזרו להלחם בך ועל כן אין לבך פנוי לעבוד את ה' בשמחה, ע"כ ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך. ומאז תהיה בטוח שלא יבואו עליך עוד וישמח צדיק כי חזה נקם (תהלים נח.יא) הנה מאז תהיה מוכן לעשות כל מצות ה' בשמחה גם בפועל זה"ש ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו. ואז לא תצטרך לזכות אבותיך זה"ש ואתה כי בך לבד תלה הדבר, ואז ישוב ה' לשוש עליך כאשר שש על אבותיך כי תהיה שוה לאבותיך כי יש בידך זכות עצמך ואל ההרים לא תאכל כמו שדרשו רז"ל (סנהדרין פא.) מן פסוק אל ההרים לא אכל (יחזקאל יח.ו) שלא אכל בזכות אבותיו. וע"י ביאור זה נתיישבו הרבה ספיקות בכל המשך פרשה זו כמבואר לכל מבין במעט התבוננות. (כלי יקר)


{ב}  וְשַׁבְתָּ֞ עַד-יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ וְשָֽׁמַעְתָּ֣ בְקֹל֔וֹ כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר-אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם אַתָּ֣ה וּבָנֶ֔יךָ בְּכָל-לְבָֽבְךָ֖ וּבְכָל-נַפְשֶֽׁךָ:

 אונקלוס  וּתְתוּב לְדַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָךְ וּתְקַבֵּל לְמֵימְרֵהּ כְּכֹל דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין אַתְּ וּבְנָיךְ בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ: (אונקלוס)

 יונתן  טוּבֵיכוֹן דְצַדִיקַיָא מָרֵי תְּתוּבָא דְכַד תְּחוֹבוּן וּתְתוּבוּן מַטְיָא תְּיוּבְתְּכוֹן עַד כּוּרְסֵי יְקָרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן אִין תְּקַבְּלוּן לְמֵימְרֵיהּ כְּכָל מַה דַאֲנָא מְפַקֵיד לְכוֹן יוֹמָנָא אַתּוּן וּבְנֵיכוֹן בְּכָל לִבְּכוֹן וּבְכָל נַפְשְׁכוֹן: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  וטעם ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך. שתשוב אל ה' בכל לבבך ובכל נפשך ותקבל עליך ועל בניך לדורותם לעשות ככל אשר אנכי מצוך היום כאשר עשו בגאולה השנית דכתיב (נחמיה י ל) ובאים באלה ובשבועה ללכת בתורת האלהים אשר נתנה ביד משה עבד האלהים ולשמור ולעשות את כל מצות ה' אדנינו ומשפטיו וחקיו או יהיה "מצוך אתה ובניך" כמו מצוך לך ולבניך כענין ואתה צוית (בראשית מה יט) וכן וירעו אותנו (לעיל כו ו) לנו ולפי דעתי יש בו סוד גדול כי ירמוז למה שאמרו (יבמות סג) אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף וכבר דברתי בו (הרמב"ן)

 אור החיים  ושבת עד ה' אלהיך. אומרו ושבת, ולא הספיק במה שאמר והשבות אל לבבך, לפי מה שפירשתי כי והשבות אל לבבך וגו' הוא טענת הנצחון ללבו הטועה, וזה לענין להכיר כי לא טוב עשה, והתשובה לפני ה' להטיב דרכיו הוא מאמר ושבת עד: (אור החיים)

 ספורנו  ושבת עד ה' אלהיך. תהיה תשובתך כדי לעשות רצון קונך כלבד. וזו היא התשובה שאמרו ז''ל (יומא פרק יום הכפורים) שמגעת עד כסא הכבוד: ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום. לא מצות אנשים מלומדה כמו שעשית קודם לכן: אתה ובניך. גם ילידי הדור יכירו זה כאמרו כי כולם ידעו אותו למקטנם ועד גדולם: בכל לבבך. שלא תסתפק בזה: ובכל נפשך. שלא תמנע מזה נפש המתאוה בהכירך גודל הענין: (ספורנו)


{ג}  וְשָׁ֨ב יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת-שְׁבֽוּתְךָ֖ וְרִֽחֲמֶ֑ךָ וְשָׁ֗ב וְקִבֶּצְךָ֙ מִכָּל-הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֧ר הֱפִֽיצְךָ֛ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה:

 אונקלוס  וִיתוּב יְיָ אֱלָהָךְ יָת שְׁבִי גַלְוָתָךְ וִירַחַם עֲלָךְ וִיתוּב וְיִכְנְשִׁנָךְ מִכָּל עַמְמַיָא דִי בַדְרָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְתַמָן: (אונקלוס)

 יונתן  וִיקַבֵּיל מֵימְרֵיהּ בְּרַעֲוָא יַת תְּיוּבְתְּכוֹן וִירַחֵם עֲלֵיכוֹן וִיתוּב וְיִכְנוֹשׁ יַתְכוֹן מִכָּל עַמְמַיָא דְבַדַר יְיָ אֱלָהָכוֹן יַתְכוֹן לְתַמָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושב ה' אלהיך את שבותך. היה לו לכתוב והשיב את שבותך, רבותינו למדו מכאן, כביכול שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם. ועוד י"ל שגדול יום קבוץ גליות, ובקושי, כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר ואתם תלקטו (ג) לאחד אחד בני ישראל (ישעיה כז, יב.), ואף בגליות שאר האומות מצינו כן, ושבתי את שבות מצרים (יחזקאל כט, יד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) על גלות בבל נאמרה נבואה זו. וא"ת והא בפ' וארא פירש"י בפסוק והפלתי שהוא ל' הפרשה וכן לא נפלאת היא ממך וגו' וכאן פירש שהוהא ל' עכוסה כו' כבר תירץ הרא"ם קושיא זו בפר' שופטים בפסוק כי יפלא פרש"י ל' הבדלה ופרישה וכו' ע"ש: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ושב ה' וגו'. פירוש חלקי הקדושה שנשבו מצד מעשיך הרעים שקדמו, ישיבם ה' מהשבאי, זה כנגד גאולת שבית הנעלם, וכנגד שבית הנגלה אמר ושב וגו': (אור החיים)

 ספורנו  ושב וקבצך. בקבוץ גליות: (ספורנו)


{ד}  אִם-יִֽהְיֶ֥ה נִֽדַּֽחֲךָ֖ בִּקְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם מִשָּׁ֗ם יְקַבֶּצְךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וּמִשָּׁ֖ם יִקָּחֶֽךָ:

 אונקלוס  אִם יְהֵי גַלְוָתָךְ בִּסְיָפֵי שְׁמַיָא מִתַּמָן יִכְנְשִׁנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ וּמִתַּמָן יְקָרְבִנָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אִין יְהוֹן מְבַדְרֵיכוֹן בִּסְיָפֵי שְׁמַיָא מִתַּמָן יִכְנוֹשׁ יַתְכוֹן מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן עַל יְדוֹי דְאֵלִיָהוּ כַּהֲנָא רַבָּא וּמִתַּמָן יְקָרֵב יַתְכוֹן עַל יְדוֹי דְמַלְכָּא מְשִׁיחָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בקצה השמים. כנגד ארץ ישראל: (אבן עזרא)


{ה}  וֶֽהֱבִֽיאֲךָ֞ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֶל-הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁר-יָֽרְשׁ֥וּ אֲבֹתֶ֖יךָ וִֽירִשְׁתָּ֑הּ וְהֵיטִֽבְךָ֥ וְהִרְבְּךָ֖ מֵֽאֲבֹתֶֽיךָ:

 אונקלוס  וְיָעֵלִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְאַרְעָא דִירִיתוּ אֲבָהָתָךְ וְתֵרְתַהּ וְיוֹטֶב לָךְ וְיַסְגִנָךְ מֵאֲבְהָתָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיָעֵלִינְכוֹן מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן לְאַרְעָא דְיָרִיתוּ אַבְהַתְכוֹן וְתֵרְתָהּ וְיוֹטֵב לְכוֹן וְיַסְגִינְכוֹן יַתִּיר מִן אַבְהַתְכוֹן: (תרגום יונתן)


{ו}  וּמָ֨ל יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת-לְבָֽבְךָ֖ וְאֶת-לְבַ֣ב זַרְעֶ֑ךָ לְאַֽהֲבָ֞ה אֶת-יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ בְּכָל-לְבָֽבְךָ֥ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ֖ לְמַ֥עַן חַיֶּֽיךָ:

 אונקלוס  וְיֶעְדֵי יְיָ אֱלָהָךְ יָת טַפְשׁוּת לִבָּךְ וְיָת טַּפְשׁוּת לִבָּא דִבְנָיךְ לְמִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ בְּדִיל חַיָיךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַעֲדֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן יַת טִפְּשׁוּת לִבְּכוֹן וְיַת טִפְּשׁוּת לִבָּא דִבְנֵיכוֹן אֲרוּם יְבַטֵל יִצְרָא בִּישָׁא מִן עַלְמָא וְיִבְרֵי יִצְרָא טָבָא דִי יַמְלְכִינְכוֹן לְמִירְחַם יַת יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּכָל לִבְּכוֹן וּבְכָל נַפְשְׁכוֹן מִן בִּגְלַל דְיוֹגְדוּן חַיֵיכוֹן עַד עַלְמִין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ומל ה' אלהיך. כי לו נתכנו העלילות הראשונות. ואחר שאמר תשוב לשמוע בקולו הוא יעזרך וימול לבבך ולבב זרעך לא כמולת הבשר שאתה חייב למול אותו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ומל ה' אלהיך את לבבך. זהו שאמרו (שבת קד) הבא לטהר מסייעין אותו מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך והוא יעזור אותך ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע וכל זמן התורה כן כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע אבל לימות המשיח תהיה הבחירה בטוב להם טבע לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל והיא המילה הנזכרת כאן כי החמדה והתאוה ערלה ללב ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו כמו שפירשתי בסדר בראשית (ב ט) וזהו מה שאמר הכתוב בירמיה (לא ל- לב) הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם וגו' כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה וזהו בטול יצר הרע ועשות הלב בטבעו מעשהו הראוי ולכך אמר עוד (שם פסוקים לב לג) והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם ובידוע כי יצר לב האדם רע מנעוריו וצריכים ללמד אותם אלא שיתבטל יצרם בזמן ההוא לגמרי וכן נאמר ביחזקאל (לו כו כז) ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם וגו' ועשיתי את אשר בחקי תלכו והלב החדש ירמוז לטבעו והרוח לחפץ ולרצון וזהו שאמרו רבותינו (שבת קנא) והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (קהלת יב א) אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה כי בימי המשיח לא יהיה באדם חפץ אבל יעשה בטבעו המעשה הראוי ולפיכך אין בהם לא זכות ולא חובה כי הזכות והחובה תלויים בחפץ (הרמב"ן)

 בעל הטורים  את לבבך ואת לבב. ר''ת אלול. לכך נהגו להשכים להתפלל סליחות מר''ח אלול ואילך. וכן לולא האמנתי לראות בטוב ה', לולא, אותיות אלול. שמאלול ואילך חרדתי נגד ה': את לבבך ואת. בגימ' זה לימות המשיח. (בעל הטורים)

 אור החיים  ומל ה' אלהיך וגו'. יש להעיר אחר שאמר למעלה ושבת עד ה' ושמעת בקולו, מה מקום לומר עוד ומל ה'. עוד רואני שאומר עוד אחר כך ואתה תשוב וגו', שנראה שמה שקדם עדיין לא הגיע לתשובה, וזה אינו, כי אחר שמל לבו לאהבה את ה' בכל לבו ובכל נפשו, אין לך תשובה גדולה מזו:

אכן לפי מה שפירשתי בפרשת כי תבא (לעיל כח טו) בין בענין הברכות בין בענין הקללות שיש שלשה דברים כלליות במצות ה', א' היא עסק התורה, שנית שמירת מצות לא תעשה, שלישית קיום מצות עשה:

לזה כשבא לומר תיקון התשובה סדר שלשתם, כנגד תשובת תלמוד תורה, אמר תשובה ראשונה ושבת עד ה', וגמר אומר ושמעת בקולו שהוא תלמוד תורה, ולא הזכיר עמו דבר אחר, וזו היא התחלת התשובה שצריך השב עשות, ואמר כנגדה ושב ה' את שבותך ושב וקבצך וגו', כאומרם ז''ל (זוה''ק ח''ג ער.) שבזכות עסק התורה יהיו ישראל נגאלין. גם אמר על מה אבדה הארץ וגו', ויאמר ה' על עזבם את תורתי (ירמיה ט יא יכ), לזה כשישובו לתלמוד תורה יקבצם ה' ויביאם אל הארץ אשר ירשו וגו':

וכנגד שמירת מצות לא תעשה אמר ומל ה' אלהיך את לבבך וגו', וידוע כי ערלת הלב הוא עשות רשע ואהבת הרשע, שלבו של אדם מחמדתו, וכנגדו אמר ומל וגו' לאהבה את ה', פירוש שתלביש האהבה אשר תיכן בך התוכן בריאתך בנעימות ידידות חיבת אלהיך, ויחד שכר לזה שיהפוך ה' כל הצרות מעלינו על שונאינו כאומרו ונתן וגו' על אויביך וגו':

וכנגד קיום מצות עשה, אמר ואתה תשוב וגו' ועשית את כל מצותיו הרי זה מצות עשה, ויחד להם שכר הקרבת התועלת כאומרו והותירך וגו' וישוב לשוש וגו': (אור החיים)

 ספורנו  ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה. יגלה עיניך לסור מכל טעות מערבב השכל מידיעת האמת כשתשתדל לדבקה בו באופן שתכיר טובו ותאהבהו בהכרח. וזה יעשה למען חייך לעולמי עד: (ספורנו)


{ז}   חמישי - במחוברות שלישי  וְנָתַן֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֵ֥ת כָּל-הָֽאָל֖וֹת הָאֵלֶּ֑ה עַל-אֹֽיְבֶ֥יךָ וְעַל-שֹֽׂנְאֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר רְדָפֽוּךָ:

 אונקלוס  וְיִתֵּן יְיָ אֱלָהָךְ יָת כָּל לְוָטַיָא הָאִלֵין עַל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ וְעַל סָנְאָךְ דִי רְדָפוּךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִגְרֵי מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יַת לְוָוטַיָא הָאִלֵין עַל בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן דְאָעִיקוּ יַתְכוֹן בְּגַלְוַותְכוֹן וְעַל סַנְאֵיכוֹן דְרָדָפוּ מִן בַּתְרֵיכוֹן עַד דִי אָנְסוּ יַתְכוֹן: (תרגום יונתן)


{ח}  וְאַתָּ֣ה תָשׁ֔וּב וְשָֽׁמַעְתָּ֖ בְּק֣וֹל יְהֹוָ֑ה וְעָשִׂ֨יתָ֙ אֶת-כָּל-מִצְוֹתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם:

 אונקלוס  וְאַתְּ תְּתוּב וּתְקַבַּל לְמֵימְרָא דַיְיָ וְתַעְבֵּד יָת כָּל פִּקוּדוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַתּוּן תְּתוּבוּן וּתְקַבְּלוּן לְמֵימְרָא דַיְיָ וְתַעַבְדוּן יַת כָּל פִּקוּדוֹי דַאֲנָא מְפַקֵיד לְכוֹן יוֹמָנָא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  ואתה תשוב וסמיך ליה והותירך. שאם תשוב בתשובה שלימה מיד תהא נגאל: (בעל הטורים)

 ספורנו  ואתה תשוב. תנוח כמו בשובה ונחת וזה בהגלות משיח צדקנו ואתה תעמוד בשובה ונחת שלא יוסיף להגלותך כמו שבאר הנביא באמרו אם תשוב ישראל אלי תשוב ולא תנוד: (ספורנו)


{ט}  וְהוֹתִֽירְךָ֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ בְּכֹ֣ל | מַֽעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֗ךָ בִּפְרִ֨י בִטְנְךָ֜ וּבִפְרִ֧י בְהֶמְתְּךָ֛ וּבִפְרִ֥י אַדְמָֽתְךָ֖ לְטֹבָ֑ה כִּ֣י | יָשׁ֣וּב יְהֹוָ֗ה לָשׂ֤וּשׂ עָלֶ֨יךָ֙ לְט֔וֹב כַּֽאֲשֶׁר-שָׂ֖שׂ עַל-אֲבֹתֶֽיךָ:

 אונקלוס  וְיוֹתְרִינָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכֹל עוֹבָדֵי יְדָךְ בְּוַלְדָא דִמְעָךְ וּבְוַלְדָא דִבְעִירָךְ וּבְאִבָּא דְאַרְעָךְ לְטָּבָא אֲרֵי יְתוּב יְיָ לְמֶחֱדֵי עֲלָךְ לְטָב כְּמָא דִי חֲדִי עַל אֲבָהָתָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וִישַׁיְירִינְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן לְטָבָא דְתַצְלְחוּן בְּכָל עוֹבָדֵי יְדֵיכוֹן בְּוַולְדָא דִמְעֵיכוֹן וּבְוַולְדָא דִבְעִירְכוֹן וּבְפֵירֵי אַרְעֲכוֹן לְטָבָא אֲרוּם יְתוּב מֵימְרָא דַיְיָ לְמֵיחֲדֵי אַמְטוּלְכוֹן לְאוֹטָבָא לְכוֹן הֵיכְמָא דְחָדֵי עַל אַבְהַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וטעם והותירך. בעבור שיתן הקללות על השונאים: כאשר שש על אבותיך. שנחלו הארץ כי עם הגולים ממנה ידבר: (אבן עזרא)

 ספורנו  (ט-י) והותירך ה'. יתן לך הצלחה יתירה מכל הצלחה הקודמת: לטוב. הכתובה בספר התורה הזה. כאמרו והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם. וזה יעשה כאשר ישוב לשוש עליך לטוב כי תשמע כמו ששש על אבותיך לא בזכות אבות וזה מפני שתהיה תשובתך בכל לב ובכל נפש באופן שעונות נחשבים כזכיות ותהיה לרצון לפניו כמו שהיו אבותיך: (ספורנו)


{י}  כִּ֣י תִשְׁמַ֗ע בְּקוֹל֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר מִצְוֹתָיו֙ וְחֻקֹּתָ֔יו הַכְּתוּבָ֕ה בְּסֵ֥פֶר הַתּוֹרָ֖ה הַזֶּ֑ה כִּ֤י תָשׁוּב֙ אֶל-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל-לְבָֽבְךָ֖ וּבְכָל-נַפְשֶֽׁךָ: (ס)

 אונקלוס  אֲרֵי תְקַבַּל בְּמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמִטַר פִּקוּדוֹהִי וּקְיָמוֹהִי דִכְתִיבִין בְּסִפְרָא דְאוֹרַיְתָא הָדֵין אֲרֵי תְתוּב קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם תְּקַבְּלוּן לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן לְמִינְטַר פִּקוּדוֹי וּקְיָימוֹי דִכְתִיבִין בְּסֵפֶר אוֹרַיְיתָא הָדֵין אֲרוּם תְּתוּבוּן לִדְחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן בְּכָל לִבְּכוֹן וּבְכָל נַפְשְׁכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  הכתובה בספר התורה הזה. כי עיקר כל המצות שם ואם הם צריכים פירוש קבלה ולא תהיה שמורה עד שיהיה הלב שלם על כן בכל לבבך כי מצות השמירה עם הלב: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כי תשמע בקול ה' אלהיך. בגימ' זהו לקול של התלמיד חכם: כי תשוב אל ה' אלהיך. וסמיך ליה: (בעל הטורים)


{יא}   שישי  כִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹֽא-נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹֽא רְחֹקָ֖ה הִֽוא:

 אונקלוס  אֲרֵי תַּפְקֶדְתָּא הָדָא דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין לָא מַפְרְשָׁא הִיא מִנָךְ וְלָא רְחִיקָא הִיא: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם תַּפְקֵידְתָּא הָדָא דַאֲנָא מְפַקֵיד לְכוֹן יוֹמָנָא לָא מְכַסְיָא הִיא מִנְכוֹן וְלָא רְחִיקָא הִיא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא נפלאת הוא ממך. לא מכוסה היא ממך, כמו שנאמר כי יפלא (דברים יז, ח.), ארי יתכסי, ותרד פלאים (איכה א, ט.), ותרד במטמוניות, מכוסה, חבושה בטמון: (רש"י)

 אבן עזרא  נפלאת. נסתרת או דבר פלא שתלאה לעשותו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם כי המצוה הזאת. על כל התורה כולה והנכון כי על כל התורה יאמר (לעיל ח א) "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום" אבל "המצוה הזאת" על התשובה הנזכרת כי והשבות אל לבבך (בפסוק א) ושבת עד ה' אלהיך (בפסוק ב) מצוה שיצוה אותנו לעשות כן ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן והטעם לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה' ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום וזה טעם בפיך ובלבבך לעשותו שיתודו את עונם ואת עון אבותם בפיהם וישובו בלבם אל ה' ויקבלו עליהם היום התורה לעשותה לדורות כאשר הזכיר (לעיל פסוק ב) אתה ובניך בכל לבבך כמו שפירשתי (שם) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  כי המצוה הזאת. לומר שקולה היא התשובה כנגד כל המצות כולן: (בעל הטורים)

 אור החיים  כי המצוה וגו' אשר אנכי מצוך וגו'. צריך לדעת אומרו היום. עוד אומרו לא נפלאת וגו' ולא רחוקה, הלא בכלל ההפלאה היא ההרחקה. עוד אומרו ולא מעבר לים וגו', בשלמא אומרו לא בשמים היא דכך נמנע מהשגה, כי מי יעלה השמימה, אבל מעבר לים הלא אניות יעברו ויקחוה, הגם שתהיה באיי הים הרחוקים מאד:

ואולי שיכוין הכתוב לשני פרטי המניעה, א' מצד השגת ידיעת התורה עצמה, ושניה מצד קיום מצותיה. כנגד מניעת ידיעת התורה אמר לא נפלאת היא וגו', וחזר ופירש מה היא ההפלאה ואמר לא בשמים וגו', כנגד העדר השגתה אמר לא בשמים היא וגו' כאשר היתה בתחילה, שהרי משה עלה בשמים ולקחה לנו, והנה היא לפנינו:

וכנגד מניעת השגת קיום מצותיה אמר ולא רחוקה, וחזר ופירש מה הוא הריחוק, ואמר ולא מעבר לים היא לאמר וגו', פירוש כמו שאירע למשה שהגם שעלה שמים והוריד התורה נמנעו ממנו השגת קיום מצותיה התלויות בארץ, שהם כמה וכמה כמעט רובי תורה, מה שאין כן הם שהשיגו לעבור הים לבא אל הארץ לקיים מצוותיה:

והגם שאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו, כלל יחד מניעת השגתה עם מניעת קיום מצותיה, ולעולם עיקר הדבר שנתכוון אליו במעבר לים הוא על מניעת קיום מצותיה:

ודקדק לומר היום, פירוש בזמן שהיו סמוכים ליכנס בארץ שאז היה קרוב אליהם הדבר לעשות, וקרא לירדן ים לפי שנשפך לתוך ים המלח כאמור ביהושע (ג טז) והיורדים על ים הערבה ים המלח תמו נכרתו: (אור החיים)

 ספורנו  כי המצוה הזאת. והטעם שאמרתי והשבות אל לבבך בכל הגוים שצריך שהתשובה תהי' בעודך בגלות למען תושע הוא כי אמנם זאת המצוה של תשובה אשר אנכי מצוך היום כאמרו בכל חטא בפרשת ויקרא ואשם ואשמו שהענין כולם הוא שיכיר החוטא את חטאו כמו שפירש אח''כ באמרו והיה כי יאשם לאחת מאלה והתודה אשר חטא עליה וכן באמרו איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם ואשמה הנפש ההיא והתודו את עונם. לא נפלאת היא ממך. שתצטרך לנביאים. לא רחוקה היא. שתצטרך לחכמי הדור הרחוקים שיפרשו לך באופן שתוכל לעשותה אפי' בעודך בגלות ובאר זה באמרו לא בשמים היא לאמר. לא יקרה לך בענין התשובה שתצטרך בה להגדת נביא: (ספורנו)

 כלי יקר  כי המצוה הזאת וגו' לא נפלאת היא ממך. ואח"כ לא אמר ממך ואמר סתם ולא רחוקה היא, הנה מקום אתי לפרש פרשה זו בשני דרכים הן על סתם מצות התורה, הן על התשובה אשר הזכיר למעלה.

דרך א', על כל מצות התורה. שיש בכל מצוה שני בחינות האחת היא העשיה עצמה לעשות המצוה בפועל, השניה הוא כוונת המצוה להבין ולהשכיל בסודות התורה אשר העלים ה' מן האומות, כמ"ש (תהלים כה.יד) סוד ה' ליראיו וגו'. וכתיב (שם קמז.כ) לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. כי העלים ה' מן האומות סודות התורה ומסרה לישראל ע"כ אמר לא נפלאת היא ממך. כי אם יעלה על לבבך לומר איך אעשה המצוה בלא כוונה כחמור נושא ספרים ע"ז אמר אין הדבר כן אלא לא נפלאת היא ממך, כי אם נפלאים מעשה ה' מן האומות אבל לא ממך כמ"ש (שם קלט.יד) נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד. כי הלוחות מעשה אלהים המה ונפלאים באמת מן האומות אבל נפשי יודעת מאד כי שמעת תפלתי, אל תסתר ממני מצותיך (שם קיט.יט) הנאמר על סודות התורה. ועל העשיה בפועל אמר ולא רחוקה היא לא ממך לבד אלא מן כל האומות אינן רחוקים כי לא צוה ה' לך להביא ממרחק איזו מצוה, כי בקרבנות אמרו רז"ל (ויק"ר כז.ו) שאמר הקב"ה לא הטרחתי עליך להביא קרבן מן המינים שאינן ברשותך כ"א מן בקר וצאן שברשותך כו', ומהם תקיש אל כל המצות שלא צוה לך הקב"ה להביא ממרחק איזו דבר למצוה כי אם בדברים המצויין אצלך.

וחזר ופירש על ראשון ראשון, כי מה שאמרתי לא נפלאת היא ממך. זהו החכמה הנתונה מן השמים כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה (משלי ב.ו) וכדי שלא תאמר שמעשה המצות בפועל נתן ה' לארץ אבל לא החכמה כי עדיין היא בשמים, ע"ז אמר לא בשמים היא וגו'. כי גם המעשה, גם העיון ודרך השכל, את הכל נתן ה' לארץ, ומה שאמרתי ולא רחוקה היא. ע"ז אמר ולא מעבר לים היא. כי לא צויתי לך להביא דבר מעבר לים למצוה, כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו. בלבבך הוא מקום העיון והחכמה, ובפיך מקום העשיה כי אפילו בזמן שלא תבא לידך איזו מצוה יש לאל ידך לעשותה בפיך כאמרו רז"ל (מנחות קי.) כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריבה כו', וזה היקש על כל שאר המצות שהעוסק בהם כאילו עשאם זה"ש בפיך ובלבבך לעשותו. כי יכול אתה לשלם פרים בשפתיך ודומה כאילו עשית אותם, וכן אפילו חשב בלבבו לעשות איזו מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הקב"ה כאילו עשאה (ברכות ו.), זה"ש בפיך ובלבבך לעשותו.

דרך שני הוא. שמאמר כי המצוה הזאת מדבר בתשובה שהזכיר בפרשה של מעלה, ועליה אמר לא נפלאת היא ממך כי אין לך התנצלות לומר כי לא ידעת שהקב"ה מקבל תשובת החוטאים כי אתה ידעת ענין התשובה יותר מן כל האומות כי ישראל והתשובה קדמו לעולם (פסחים נד.), וא"כ כשברא ה' התשובה שם היית גם אתה ואם האומות צריכין זירוז על התשובה כאנשי ננוה, הנה אתה אינך צריך זירוז עליה כי סוד התשובה גלוי לך מאז ומקדם ולא נפלאת היא ממך, כי לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו. לומר שלא בקש ה' מידינו רמוס חציריו איש חוטא ורב מרי ומי יעלה השמימה לשאל את פי ה' אם יקבל אותנו אליו בתשובה כי סוד זה כבר גלוי לך. או קאי על מה שנאמר למעלה ושבת עד ה' אלהיך. וא"ת אם עונותי הטו אלה שנסתלקה השכינה מתחתונים ועלתה לה למרום א"כ אני אשוב אליו והוא לא ישוב אלי כי אני גרמתי הריחוק זה ואיך אשוב עד ה' הרי אצטרך לעלות השמימה ולשוב אליו ית' וא"כ פליאה דעת בעיני אנה אלך לרוחו ית' ע"ז אמר לא נפלאת היא ממך אפילו ממך לא נפלא ענין התשובה עד ה' ואין אתה צריך לעלות לשמים אליו ית' כ"א כאשר אתה הכינות את לבך לשוב אליו ית' אז הוא ית' יחזור וישוב אליך להוריד שכינתו ית' אליך.

ולא רחוקה היא. לפי שארז"ל (יומא פו:) ה"ד בעל תשובה כגון שבא אותו מעשה לידו ופירש ממנה מחוי רב יהודה באותו פרק ובאותו מקום ובאותה אשה, וא"כ מי שחטא באשה מעבר לים שמא תאמר שאין לו תקנה עד שיעבור ארחות ימים לאותו מקום שחטא בו שער שעבר בו וע"י זה ימנע מן התשובה, על זה אמר שאין הדבר כן כי קרוב אליך הדבר. בפיך, הוידוי, ובלבבך, החרטה, ואז די לך בזה כי פיך ולבבך מקום החטא כי לב הותל הטה אותך והוא מקום התיקון בתשובה דהיינו נמי באותו מקום כי לא אמר באותה אשה אלא לרווחא דמלתא אבל אין עיקר התשובה תלוי בזה.

וי"א שאמר על התשובה, כי מצד רוממות האל יתברך התשובה נפלאת מאד הפלא ופלא כי כל בעל המגרש אשתו לא ישוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה ואיך יקרב מלך רם ונשא אליו אנשים החטאים בנפשותם אשר סרו מאחריו וזנו אחרי אלהי נכר. אבל ממך דהיינו מצדך לא נפלאת על דרך שנאמר (תהלים קג.יד) זכור כי עפר אנחנו. כי מצד החומר, אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז.כ) על כן מן הראוי שיקבל תשובתך ואולי שעל זה אמר לא בשמים היא כי אינה מצויה בצבא מרום הרוחנים כ"א בך אדם מעפר יולד על כן מצדך התשובה דבר ראוי ומתקבל בדרך שנתבאר. (כלי יקר)


{יב}  לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַֽעֲלֶה-לָּ֤נוּ הַשָּׁמַ֨יְמָה֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַֽעֲשֶֽׂנָּה:

 אונקלוס  לָא בִשְׁמַיָא הִיא לְמֵימָר מָן יִסַק לָנָא לִשְׁמַיָא וְיִסְבַהּ לָנָא וְיַשְׁמְעִנָנָא יָתַהּ וְנַעְבְּדִנַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  לָא בִשְׁמַיָא הִיא לְמֵימָר מַן יִסוֹק בְּדִילָנָא בִּשְׁמַיָא וְיִסְבִינָהּ לָנָא וְיַשְׁמַע יָתָהּ לָנָא וְנַעַבְדִינָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא בשמים היא. שאלו היתה בשמים היית צריך לעלות (ד) אחריה וללמדה (עירובין נה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דקשה ליה הרי רישא דקרא וסיפא דקרא סתרי אהדדי שמתחלה כתיב לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו משמע אלא קרובה היא ויכול לשלוח שליח אחריה אם כן משמע שאינה כל כך קרובה עד שלא יצטרך לשלוח שליח אחריה ואחר כך כתיב כי קרוב אליך הדבר וגומר דמשמע דלא נצרך לשליח כלל. ל"פ לא בשמים היא שאלו היתה בשמים אי אפשר לשלוח אחריה ואם בקשהת ללמדה בע"כ אתה בעצמך היית צריך לעלות אחריה ואם כן א"ש הא דכתיב כי קרוב אליך והא דכתיב ויקחה לנו דמשמע להביא' לנו רבותא קאמר כלומר לאו דוקא לעבור או לעלות שם ודאי לא תוכלו אלא אפי' אם נמצא שום איש עולה או עובר כדי להביאה ללמדה לא ימצא. רא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא בשמים היא. פירוש נפלאת: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מי יעלה לנו השמימה. ר''ת מילה. והס''ת הוי'. לו' שאינו יכול לעלות אצל השם אם לא שיהא נימול וכן התהלך לפני והיה תמים, שנאמר על המילה: (בעל הטורים)


{יג}  וְלֹֽא-מֵעֵ֥בֶר לַיָּ֖ם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַֽעֲבָר-לָ֜נוּ אֶל-עֵ֤בֶר הַיָּם֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַֽעֲשֶֽׂנָּה:

 אונקלוס  וְלָא מֵעִבְרָא לְיַמָא הִיא לְמֵימַר מָן יֵעִבַר לָנָא לְעִבְרָא דְיַמָא וְיִסְבַהּ לָנָא וְיַשְׁמְעִנָנָא יָתַהּ וְנַעְבְּדִנַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא מִן הַאָל לְעִיבַר יַמָא רַבָּא הִיא לְמֵימָר מַאן יְעִיבַר בְּדִילָנָא לְעִיבַר יַמָא רַבָּא וְיִסְבִינָהּ לָנָא וְיַשְׁמַע יָתָהּ לָן וְנַעַבְדִינָהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  מעבר לים. פירוש רחוקה ויתכן שהוא הים הגדול שלא יוכל אדם להכנס ברחבו מפני חשכת המים: (אבן עזרא)

 ספורנו  ולא מעבר לים היא. גם כן לא תצטרך בה לחכמי הדור הרחוקים שיפרשו לך. באופן שיהיה זה אפשר לך בח''ל ולא יקשה עליך כמו שיקרה באיזו מצוה שנפל בה ספק ותצטרך לפירוש חכמי הדור או שהיא נמנעת בח''ל: (ספורנו)


{יד}  כִּֽי-קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִלְבָֽבְךָ֖ לַֽעֲשֹׂתֽוֹ: (ס)

 אונקלוס  אֲרֵי קָרִיב לָךְ פִּתְגָמָא לַחֲדָא בְּפוּמָךְ וּבְלִבָּךְ לְמֶעְבְּדֵהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם קָרִיב לְכוֹן פִּתְגָמָא בְּבֵית מֶדְרָשֵׁיכוֹן פְּתָחוּ פֻּמְכוֹן לְמֶהֱוֵי הַגְיַין בְּהוֹן בְּדֵירוּ לִבְּכוֹן לְמֶעֱבַד יַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי קרוב אליך. התורה נתנה לכם (ה) בכתב ובעל פה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דק"ל והא אף כי היא לפנינו קשה הבנת התורה מצד עומק המושג וקוצר המשיג ועז"פ התורה נתנה בכתב ובעל פה ואם כן מתוך תורה שבע"פ הבנת התורה קרובה מאד ות"ל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בפיך ובלבבך. שכל המצות עיקרם הלב ויש מהם זכר בפה לחזוק הלב ויש מעשה כדי שיזכור בפה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  בפיך ובלבבך לעשותו. בפיך כי חיים הם למוצאיהם. ובלבבך אברא רשמעתא סברא: (בעל הטורים)

 ספורנו  בפיך ובלבבך לעשותו. להכיר בלבבך את חטאך ואת האל ית' שחטאת לו ולהתחרט ולהתודות על זה בפיך: (ספורנו)


{טו}   שביעי - במחוברות רביעי  רְאֵ֨ה נָתַ֤תִּי לְפָנֶ֨יךָ֙ הַיּ֔וֹם אֶת-הַֽחַיִּ֖ים וְאֶת-הַטּ֑וֹב וְאֶת-הַמָּ֖וֶת וְאֶת-הָרָֽע:

 אונקלוס  חֲזֵי דִיהָבִית קֳדָמָךְ יוֹמָא דֵין יָת חַיֵי וְיָת טַבְתָא וְיָת מוֹתָא וְיָת בִּישָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  חָמוּן דִי סַדָרִית קֳדָמֵיכוֹן יוֹמָנָא יַת אָרְחָא דְחַיֵי דְבֵיהּ מִשְׁתְּלַם אֲגַר טַב לְצַדִיקַיָא וְיַת אָרְחָא דְמוֹתָא דְבֵיהּ מִשְׁתְּלַם אֲגַר בִּישׁ לְרַשִׁיעַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  את החיים ואת הטוב. זה תלוי בזה, אם תעשה טוב הרי לך חיים (ו) ואם תעשה רע הרי לך המות, והכתוב מפרש והולך היאך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ק"ל הל"ל דבר וחילופו את החיים ואת המות ואתה טוב ואת הרע כדבסמוך ועוד קשה ראה נתתי וגומר דמשמע דביד הקב"ה הוא מעשה האדם וזה אינו שהרי אמרו הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ל"פ זה תלוי בה שאם תעשה וכו' פי' שאם תעשה מעצמך טוב אתן לך אני את החיים ואם תעשה אתה רעה אתן לך את המות כי בידך לבחור מהטוב ומהרע ואי זה שתרצה תבחר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  החיים. אורך ימים: הטוב. בעושר ובריאות הגוף והכבוד: והמות והרע. הפך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ראה נתתי לפניך היום. יחזור להזהירם עוד להגיד להם כי שני הדרכים בידם וברשותם ללכת באשר יחפצו בה ואין מונע ומעכב בידם לא מן התחתונים ולא מן העליונים ויעיד בהם את השמים ואת הארץ פעם שנית (פסוק יט) אחר שאמר (לעיל ד כו) העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר כי עתה יאמר העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי החיים והמות נתתי לפניך שהם הברכה והקללה וכי יעצתיך שתבחר בחיים למען תחיה אתה וזרעך והנה הוא כמחתים העדים בסוף דבריו כולם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  את החיים ואת הטוב. בגימ' תוצאות. כי ממנו תוצאות חיים: (בעל הטורים)

 ספורנו  את החיים. לעד: ואת הטוב. הערב בחיי שעה: ואת המות. לעד: ואת הרע. בעד חיי שעה: (ספורנו)

 כלי יקר  ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב. כי אם חיים אתה מבקש צפה לטוב לעשות הטוב בעיני ה', וא"ת למה לא הקדים הטוב שהרי ע"י מעשה הטוב יזכה לחיים, תשובה לדבר שבא להזהירו שלא יבקש לעשות הטוב בעיני ה' כדי שיחיה אלא יחיה כדי שיעשה טוב, שלא יבקש חיים גופני כי אם יבקש החיים כדי שיוכל לעבוד בימי חייו את בוראו כמ"ש (תהלים לד.יג) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. שלכך אוהב ימים כדי שיוכל לראות בהם בטוב ה' בתורה ומצוה כמ"ש בסמוך לאהבה את ה' אלהיך ולדבקה בו כי הוא חייך. ר"ל זהו תכלית חייך כי אין הקב"ה נותן לך חיים כ"א בעבור תכלית זה, וזה"ש כאן לאהבה את ה' אלהיך וגו' וחיית ורבית. כאן הקדים אהבת ה' אל וחיית ורבית, ובסמוך אמר למען תחיה אתה וזרעך, לאהבה את ה'. הקדים החיים לאהבת ה', כי באמת הא בהא תליא כי אהבת ה' מביאה החיים ומ"מ אתה לא תבקש החיים לצרכך כי אם לאהבה את ה'.

ואם יפנה לבבך, שתפנה לבך לבטלה ולא תעסוק כל הימים בעבודת האל ית' אז ונדחת סופך להיות מודח מכל וכל מן ה' והשתחוית לאלהים אחרים. כי הבטלה מביאה לידי שיעמום ותסיר לבבך מן ה', הגדתי לכם היום וגו', לא תאריכון ימים וגו'. והיינו שאמרו רז"ל (אבות ג.ה) המפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו. (כלי יקר)


{טז}  אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֣י מְצַוְּךָ֘ הַיּוֹם֒ לְאַֽהֲבָ֞ה אֶת-יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ לָלֶ֣כֶת בִּדְרָכָ֔יו וְלִשְׁמֹ֛ר מִצְוֹתָ֥יו וְחֻקֹּתָ֖יו וּמִשְׁפָּטָ֑יו וְחָיִ֣יתָ וְרָבִ֔יתָ וּבֵֽרַכְךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר-אַתָּ֥ה בָא-שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ:

 אונקלוס  דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין לְמִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהָךְ לִמְהַךְ בְּאָרְחָן דְתָקְנָן קֳדָמוֹהִי וּלְמִטַר פִּקוּדוֹהִי וּקְיָמוֹהִי וְדִינוֹהִי וְתֵיחֵי וְתִסְגֵי וִיבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּאַרְעָא דִי אַתְּ עָלֵל לְתַמָן לְמֵירְתַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  דַאֲנָא מְפַקֵיד לְכוֹן יוֹמָנָא לְמִרְחַם יַת יְיָ אֱלָהָךְ וְלִמְהַךְ בְּאוֹרְחַן דְתַקְנָן קֳדָמוֹי וּלְמִנְטַר פִּקוּדוֹי וּקְיָימוֹי וְדִינוֹי וְתֵיחוּן וְתִסְגוּן וִיבָרֵכִינְכוֹן יְיָ אֱלָהָךְ בְּאַרְעָא דְאַתּוּן עָלְלִין לְתַמָן לְמֵירְתָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר אנכי מצוך היום לאהבה. הרי הטוב ובו תלוי: וחיית ורבית. הרי החיים: (רש"י)

 אבן עזרא  לאהבה. העיקר: ללכת בדרכיו. שלא תשנה מדרכי מעשיו ומצותיו שצוך ואם לא תדע למה נתנו החוקים והמשפטים: והנה וחיית, פירוש החיים: ורבית. פירוש הטוב כי הוא רבוי הגוף בבנים ובעושר: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וברכך. ב' במס'. דין. ואידך גבי עבד עברי לא יקשה בעיניך וגומר וברכך ה' אלהיך. וזהו שאחז''ל שאין עבד עברי נוהג בחוץ לארץ, כמו הכא דכתיב וברכך בארץ וגו', התם נמי דוקא בארץ: (בעל הטורים)

 ספורנו  וחיית. לעד: (ספורנו)


{יז}  וְאִם-יִפְנֶ֥ה לְבָֽבְךָ֖ וְלֹ֣א תִשְׁמָ֑ע וְנִדַּחְתָּ֗ וְהִֽשְׁתַּֽחֲוִ֛יתָ לֵֽאלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים וַֽעֲבַדְתָּֽם:

 אונקלוס  וְאִם יִפְנֵי לִבָּךְ וְלָא תְקַבֵּל וְתִטְּעֵי וְתִסְגוּד לְטַּעֲוַת עַמְמַיָא וְתִפְלְחִנוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין יְהַרְהַר לִבְּכוֹן וְלָא תְקַבְּלוּן וְתִטְעוּן וְתִסְגְדוּן לְטַעֲוַות עַמְמַיָא וְתִפְלְחוּנוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם יפנה לבבך. הרי הרע: (רש"י)

 אבן עזרא  ואם יפנה ל. בבך. כי הלב הוא העיקר: ונדחת. פירשתיו: (אבן עזרא)


{יח}  הִגַּ֤דְתִּי לָכֶם֙ הַיּ֔וֹם כִּ֥י אָבֹ֖ד תֹּֽאבֵד֑וּן לֹא-תַֽאֲרִיכֻ֤ן יָמִים֙ עַל-הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה עֹבֵר֙ אֶת-הַיַּרְדֵּ֔ן לָב֥וֹא שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ:

 אונקלוס  חַוֵיתִי לְכוֹן יוֹמָא דֵין אֲרֵי מֵיבַד תֵּיבְדוּן לָא תוֹרְכוּן יוֹמִין עַל אַרְעָא דִי אַתְּ עָבֵר יָת יַרְדְנָא לְמֵעַל לְתַמָן לְמֵירְתַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  חֲוֵיתִי לְכוֹן יוֹמָנָא אֲרוּם מֵיבַד תֵּיבְדוּן וְלָא תֵגְדוֹן יוֹמִין עַל אַרְעָא דְאַתּוּן עָבְרִין יַת יוֹרְדְנָא לְמֵיעַל לְתַמָן לְמֵירְתָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי אבד תאבדון. הרי המות: (רש"י)

 אבן עזרא  כי אבוד תאבדון. פירוש המות והרע כי יאבדו הם ובניהם והונם: לא תאריכון ימים. הפך וברכך ה' אלהיך בארץ: (אבן עזרא)

 ספורנו  כי אבוד תאבדון. לעד: (ספורנו)


{יט}  הַֽעִדֹ֨תִי בָכֶ֣ם הַיּוֹם֘ אֶת-הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת-הָאָ֒רֶץ֒ הַֽחַיִּ֤ים וְהַמָּ֨וֶת֙ נָתַ֣תִּי לְפָנֶ֔יךָ הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּֽחַיִּ֔ים לְמַ֥עַן תִּֽחְיֶ֖ה אַתָּ֥ה וְזַרְעֶֽךָ:

 אונקלוס  אַסְהֵדִית בְּכוֹן יוֹמָא דֵין יָת שְׁמַיָא וְיָת אַרְעָא חַיֵי וּמוֹתָא יְהָבִית קֳדָמָךְ בִּרְכָן וּלְוָטִין וְתִתִּרְעֵי בְּחַיֵי בְּדִיל דְתֵיחֵי אַתְּ וּבְנָיךְ: (אונקלוס)

 יונתן  לָא סַהֲדִין דְעָבְרִין מִן עַלְמָא אֲנָא מַסְהִיד בְּכוֹן יוֹמָנָא אֱלָהֵן שְׁמַיָא וְאַרְעָא חַיֵי וּמוֹתָא סַדָרִית קוּמֵיכוֹן בִּרְכָתָא וְחִילוּפָהּ וּתְתֵירְעוּן בְּאָרְחָא דְחַיֵי הִיא אוֹרַיְיתָא מִן בִּגְלַל דְתֵיחוּן בְּחַיֵי עַלְמָא דְאָתֵי אַתּוּן וּבְנֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ. שהם קיימים לעולם, וכאשר תקרה אתכם הרעה, (ז) יהיו עדים שאני התריתי בכם בכל זאת. דבר אחר העידותי בכם היום את השמים וגו', אמר להם הקב"ה לישראל, הסתכלו (ח) בשמים שבראתי לשמש אתכם, שמא שנו את מדתם, שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח והאיר לכל העולם, כענין שנאמר וזרח השמש ובא השמש (קהלת א, ה.), הסתכלו בארץ שבראתי לשמש אתכם, שמא שנתה מדתה, שמא זרעתם אותה ולא צמחה, או שמא זרעתם חטים והעלתה שעורים, ומה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד, אם זוכין אין מקבלין שכר ואם חוטאין אין מקבלין פורענות, לא שנו את מדתם, אתם, שאם זכיתם תקבלו שכר ואם חטאתם תקבלו פורענות, על אחת כמה וכמה: ובחרת בחיים. אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על חלק היפה, ואומר לו את זה ברור לך, ועל זה נאמר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי (תהלים טז, ה.), הנחת ידי על גורל הטוב לומר את זה קח לך:

חסלת פרשת נצבים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) רצונו בזה והרי עדיין לא עשו כלום ואמה יעידו ל"פ וכאשר תקרה וכו' כלומר עדי התראה הם: (ח) דלטעם ראשון קשה הל"ל העדותי בכם בפני השמים והארץ מפני שהם יהיו עדי התרא' לכן אמר ד"א וכו' ולפי' של ד"א קשה למה אמר ל' העדותי שהיא ל' עדות או התרא' ל"פ גם הטעם הראשון: חסלת פרשת נצבים. (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  את השמים ואת הארץ. בעבור היות' עומדים וכן על האבן תהיה בנו לעדה וכן שמעו הרים את ריב ה': החיים והמות. הם הברכה והקללה והנה יש לך לבחור בחיים: למען תחיה. בגוף או בזכר. ופירש כי החיים הם לא הבה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ובחרת בחיים. בחיים עולה ע'. לומר בשבעים פנים התורה נדרשת בהן. וכן סו''ד ה' ליראיו. וחיי האדם ע' שנה: (בעל הטורים)

 אור החיים  העדתי בכם וגו'. פסוק זה מיותר שהרי אמר בסמוך ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו'. עוד צריך לדעת למה שינה מסדר שאמר למעלה שעושה חלוקת הטוב בפני עצמו כאומרו (פסוק טו) את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע, וכאן אמר החיים והמות וגו' הברכה והקללה. עוד צריך לדעת למה לא אמר אלא ובחרת בחיים, ולא אמר ואת הטוב:

ונראה בהעיר למה הפסיק במאמר נתתי לפניך בין מאמר החיים והמות, למאמר הברכה והקללה, שהיה לו להקדים ולומר נתתי לפניך החיים וגו', או אחר שיאמר והקללה יאמר נתתי לפניך:

אכן כוונת הכתוב היא להעיר, כי שני יעודים אחד טוב ואחד רע הם בעולם הזה. ולזה אמר בפסוק זה החיים והמות נתתי לפניך, פירוש שכר ועונש הנתונים לפניך, פירוש בעולם הזה, הם החיים והמות, אם יטיבו יחיו, ואם ירשיעו ימותו, אלו השנים הם לפניך בעולם הזה:

ויש שנים אחרים, והם הברכה והקללה, הם יעודים לעולם הבא, ואינם לפניו אלא לאחר מיתה, על דרך אומרו (לעיל כח ו) ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך, ולהיפך ארור הוא וגו', ואמרו רבותינו ז''ל (כ''מ קז.) שמדבר על יציאתו מן העולם, ולזה הפסיק במאמר נתתי לפניך בין שני יעודים הראשונים לשנים האחרונים:

ולזה גמר אומר ובחרת בחיים, שהוא יעוד עולם הזה, כי יתקרב לב האדם ביותר למה שלפניו, כדרך אומרו (לעיל יא יג) והיה אם שמוע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם, הרי שלא הזכיר להטות לבב אנוש אלא בדברים הנגלים בעולם הזה:

כמו כן אמר כאן ובחרת בחיים, פירוש יתחייב הדבר אפילו כפי טבע הגשמי לבחור בחיים, והגם שבפסוק שלפני זה (פסוק טו) אמר ראה נתתי לפניך החיים והטוב יחד, שם נתכוון במאמר לפניך לבחור בהם, וכאן נתכוון במאמר לפניך לומר מה שלפניך, והעיר על זאת הכוונה במה שסדרה באמצע היעודים כמו שפירשתי, גם במה שגמר אומר ובחרת בחיים כמו שפירשתי: (אור החיים)

 ספורנו  ובחרת בחיים. בחיי עד: למען תחיה אתה וזרעך לאהבה את ה' אלהיך. ואמרתי שתבחר בחיים לא כעובד על מנת לקבל פרס. אבל אמרתי שתבחר מה שהוא חיים באמת בלבד למען תחפוץ בחיי שעה לזה התכלית בלבד שתאהב את ה' אלהיך בהכירך טובו עם רב גדלו: (ספורנו)

 כלי יקר  למען תחיה אתה וזרעך. הזכיר כאן וזרעך לפי שאמרו במדרש העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ. הסתכלו בחמה שבראתי לשמשכם שמא שנתה מדתה כו' ומה אלו שלא נבראו לא לשכר ולא להפסד ואינן חסים על בניהם ועל בנותיהם לא שנו את מדתם. אתם שנבראו לשכר ועונש ואתם חסים על בניכם ועל בנותיכם ע"א כו"כ שלא תשנו מדתכם כך היא הנוסחא בילקוט פר' האזינו (לב.תתקמב). ומנא ליה לבעל מדרש זה שהזכיר בק"ו זה בנים ובנות, אלא לפי שמצא כתוב אחר עדות זה, פסוק למען תחיה אתה וזרעך, וקשה ליה למה הזכיר ביעוד זה זרעו יותר מבכל היעודים אלא שכך אמר לו הקב"ה אם אין אתה יוצא מאצטגנינות מעשיך הרעים בגינך כי ההנאה המוחשית תלחץ אותך שלא תחוש בעתיד לפחות צא בגין זרעך כי אין להם חלק בהנאה זו אבל בעונש יש להם חלק.

ואמר העידותי בכם היום. כי תסתכל בגלגל יומי שעובד מאהבה, כך אתה, לאהבה את ה' וגו', וכמו שנאמר (שופטים ה.לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ועיין ביאור כל מאמר זה בחיבורי הקטן אורח לחיים מאמר ו'. (כלי יקר)


{כ}  לְאַֽהֲבָה֙ אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֥עַ בְּקֹל֖וֹ וּלְדָבְקָה-ב֑וֹ כִּ֣י ה֤וּא חַיֶּ֨יךָ֙ וְאֹ֣רֶךְ יָמֶ֔יךָ לָשֶׁ֣בֶת עַל-הָֽאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨ע יְהֹוָ֧ה לַֽאֲבֹתֶ֛יךָ לְאַבְרָהָ֛ם לְיִצְחָ֥ק וּֽלְיַֽעֲקֹ֖ב לָתֵ֥ת לָהֶֽם: (פפפ)

 אונקלוס  לְמִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהָךְ לְקַבָּלָא לְמֵימְרֵהּ וּלְאִתְקְרָבָא לְדַחַלְתֵּהּ אֲרֵי הוּא חַיָיךְ וְאוֹרָכוּת יוֹמָיךְ לְמִתַּב עַל אַרְעָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבָהָתָךְ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לְמִתַּן לְהוֹן: [פפפ] (אונקלוס)

 יונתן  לְמִירְחַם יַת יְיָ אֱלָהָכוֹן לְקַבָּלָא לְמֵימְרֵיהּ וּלְמִקְרַב לִדְחַלְתֵּיהּ אֲרוּם אוֹרַיְיתָא דְאַתּוּן עֲסִיקִין בָּהּ הִיא חַיֵיכוֹן בְּעַלְמָא הָדֵין וְאוֹגְדוּת יוֹמֵיכוֹן בְּעַלְמָא דְאָתֵי וְתִתְכַּנְשׁוּן בְּסוֹף גַלְוָותָא וְתֵיתְבוּן עַל אַרְעָא דְקַיֵים יְיָ לְאַבְהַתְכוֹן לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב לְמִתַּן לְהוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  כי הוא חייך. על דעת המפרשים שהוא שב אל קול השם ולפי דעתי שהוא השם כאשר אמר המשורר ה' ישעי ואלהי חסדי ומגיני וחרבי:

חסלת פרשת נצבים (אבן עזרא)

 אור החיים  לאהבה את ה' וגו'. מאמר זה סמוך עם מה שלמעלה ממנו, שאמר למען תחיה אתה וזרעך, וגמר אומר לאהבה וגו', פירוש שטעם חפץ בחיים הוא לאהבה את ה' לשמוע בקולו וגו', ונתן טעם כי הוא חייך, כי מה לאדם חיים אם לא רצונו יתברך, שעשיית רצונו היא תסובב שידבק האדם בקונו, כאומרו ולדבקה בו, וזה הוא עצמו החיים בעולם הזה ואורך ימים לעולם הבא, והוא אומרו ואורך ימיך:

ואומרו לשבת על וגו'. כאילו אמר ולשבת וגו', ודבר זה גם כן הוא מהשגת השלימות, כי ישיבת הארץ היא מצוה כוללת כל התורה, צא ולמד ממאמרם ז''ל (כתובות קיא.) שכל ההולך בה ארבע אמות יש לו חלק לעולם הבא שכולו חיים:

חסלת פרשת נצבים (אור החיים)

 ספורנו  ולדבקה בו. שתהיינה כל פעולותיך לשמו: כי הוא חייך. כי הדבוק בו הוא סבת החיי' הנצחיים: ואורך ימיך לשבת על האדמה. ומזה ימשך גם כן אורך ימיך לשבת על האדמה בחיי שעה אשר בם תזכה לחיי עד בעיון ובמעשה כאמרם ז''ל (אבות פ' בן זומא) התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין:

חסלת פרשת נצבים (ספורנו)