---

פרשת וילך

---

דברים פרק-לא

{א}  וַיֵּ֖לֶךְ מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת-הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וַאֲזַל מֹשֶׁה וּמַלִיל יָת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין עִם כָּל יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וילך וַאֲזַל משֶׁה לְמַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא וּמַלֵיל יַת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין עִם כָּל יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  וילך משה וגו': (רש"י)

 אבן עזרא  וילך. הלך אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת שלא יפחדו וחזק לבם בדברי יהושע על כן כתוב אחריו ואתה תנחילנה אותם ולפי דעתי כי אז ברך השבטים ואם ברכותיהם מאוחרות במכתב: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וילך משה. כאשר השלים כל דבריו אז הלכו כל הנצבים לפניו והטף והנשים איש לאהליו ולא הוצרך הכתוב להזכיר זה כי כבר אמר (לעיל כט ט יא) אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם וגו' לעברך בברית ה' אלהיך ואחר עברם בברית ילכו מפניו ויאמר הכתוב עתה כי משה הלך ממחנה לויה אל מחנה ישראל לכבדם כמי שירצה להפטר מחבירו ובא ליטול רשות ממנו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  וילך. ב''ג המלך שבת תשובה וילך. פי' ב''ג המלך כשחל ר''ה יום ב' או ג' אז נצבים וילך נפרדים: וילך משה. לעיל מיניה כתיב לאברהם ליצחק וליעקב וסמיך ליה וילך משה, שהלך אליהם להגיד להם כי קיים הקב''ה את שבועתו והכניס ישראל לארץ. ואיתא במדרש מכאן שהמתים מספרים זה עם זה: (בעל הטורים)

 אור החיים   וילך משה. צריך לדעת להיכן הלך, ויונתן תרגם שהלך למשכן בית אולפנא, והמפרשים אמרו (עיין רמב''ן ורבינו בחיי) שהלך ממחנה לויה למחנה ישראל כאדם הנפטר מחבירו, והכתוב סתום הוא, ואין ממנו היכר לאחד מהדרכים. עוד צריך לדעת מי העיר את רוח משה לדעת שמלאו ימיו ושנותיו, והלא אמרו בגמרא (שבת ל.) שאין מודיעין לאדם ימיו ושנותיו, ומי הודיעו למשה:

ונראה לפרש על פי דבריהם ז''ל (זוה''ק ח''א ריח.) שאמרו כי ארבעים יום קודם הפטירה נשמת האדם הולכת ממנו, כאומרו (שה''ש ד ו) ונסו הצללים, ומבקרת מקום חנייתה במקום עליון, והצדיקים יכירו בדבר, וצא ולמד מרבי שמעון בר יוחאי שהכיר ברבי יצחק כאמור בספר הזוהר (שם):

ואמרו עוד כי השמות שיש לישראל הם שמות הנשמות. וכבר העירותי בזה בפירוש פסוק ושם רשעים ירקב (משלי י ז), וכמאמר חז''ל שאמרו (זוהר חדש רות פד ע''ג) שאין הרשעים זוכרים את שמם. והטעם הוא כי הרשע אין לו נפש, וכמו שרמוז בפסוק ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה (משלי כג ב), הא למדת שהרשע אינו בעל נפש, כי נשבית היא ממנו, ולזה אין הרשעים מכירים את שמם, כי אינם בעלי נפש בעלת השם:

וכאן אמר וילך משה, פירוש רוח החיים שבו שתקרא משה, הלכה כסדר הרגיל למי שמגיע קצו, וכינה לנפשו לשון זכר, כי הוא סימן לגודל הנפש כשתהיה במדרגת זכר, והודיע הכתוב במה שאמר וידבר את וגו', שהרגיש בהליכתה והכיר שהגיע קצו ביום ההוא, כאומרו בן מאה וגו' אנכי היום, ואמרו ז''ל (סוטה יג:) היום מלאו ימי ושנותי:

ואם תאמר מנין ידע משה בדיוק יום המיתה. הלא אמרו ז''ל כי מיום שינוסו הצללים עד יום המיתה הם ארבעים יום, ומי יודע הדברים יותר ממשה, והשכיל וידע יום קצו, והכרה כזו מושגת היא לגדולי עולם, ועיין מה שכתבתי בפסוק ויקרבו ימי ישראל (בראשית מז כט):

וידבר את (כל) הדברים וגו'. אומרו את (כל) הדברים, להעיר שהגם שהגיע יום פטירתו כאומרו אנכי היום פירוש היום מלאו ימי וגו', אף על פי כן היה בו כח היכול דבר כל הדברים הנאמרים מכאן ועד סוף הספר, מה שאין כח בזולתו עשות כן, בין בכח הגופיי בין בכח השכל: (אור החיים)

 ספורנו  וילך משה. התעורר לזה כמו וילך איש מבית לוי. וילך ויעבוד ודומיהם. וזה שאחר שהשלים עניני כריתת הברית התעורר לנחם את ישראל על מיתתו כדי שלא יערבבו שמחת הברית הראויה להם להורות על היותם מקבלים הברית בשמחה על דרך ישמח ישראל בעושיו כאמרו וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך: (ספורנו)

 כלי יקר  וילך משה וידבר את הדברים האלה. כל המפרשים נדחקו בהליכה זו כי לא פורש להיכן הלך ולי נראה לפרש אותה בשני פנים. האחד הוא, לפי שרצה משה לומר לא אוכל עוד לצאת ולבא. ומלת לא אוכל יש לו שני פנים או לא אוכל ממש מבלתי יכולת, או לא אוכל איני רשאי מלשון לא תוכל לאכול בשעריך (דברים יב.יז), ובאמת שכאן פירושו איני רשאי עוד לצאת ולבא לפי שכבר נתנה הרשות ליהושע, והיה משה ירא פן יבינו ישראל לא אוכל כמשמעו מבלתי יכולת לילך לבא ולצאת לפניהם כפעם בפעם, מה עשה משה הלך לפני כל ישראל בזריזות לארכה ולרחבה כי בזה הראה להם כי ככחו אז כן עתה לילך ולצאת ולבא לפניהם, ואז יבינו מעצמם מאמר לא אוכל שכוונתו איני רשאי לכך נאמר וילך משה. שהלך בפני כל ישראל בזריזות להראותם שהוא יכול לילך אבל אינו רשאי, ומטעם זה אמר להם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. ואעפ"כ ככחי אז כן עתה כי בכל הימים הללו לא סר כחי וזה מופת שיכול אני אבל איני רשאי. ובדרך זה י"ל וילך משה גם לדבר אחר שפירש"י לא אוכל לצאת ולבא בדבר הלכה, ע"כ וילך משה שהלך לפניהם בדבר הלכה ותורה ובזה הראה להם שככחו אז כן עתה בדבר הלכה ויכול אבל אינו רשאי כי נתנה הרשות ליהושע ובהכרח נסתמו ממנו מעינות החכמה וסתימה זו שאינו רשאי כאמור.

השני הוא. שרצה משה לזרזם על התשובה אשר עיקרה בדברים, כמ"ש (הושע יד.ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. לכך נאמר וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל. ומדקאמר אח"כ ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. אם כן דבור ראשון להיכן אזל, אלא שהוא דבור קשה של מוסר ולכן אמרו אל כל ישראל, לומר כל מי שיש לו להשיב יבא וישיב כמו שפירש"י על מ"ש אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל (דברים א.א). וכן כאן אמר לכולם ענין התשובה התלויה בדברים, ולפי שאין אדם רואה חובה לעצמו לעולם וכל חוטא ורב מרי לעולם לא ילך הוא אל החכם הרופא לבקש תרופה למחלתו בחלי הנפש והלואי שישמע בקראו אליו החכם ההולך אליו ומדבר על לבו לפתותו ע"ד התשובה, ע"כ אמר וילך משה שהוא הלך מאהל לאהל אל כל אחד מישראל והיה מדבר על לבו את הדברים האלה היינו עניני התשובה התלויה בדברים והוא מוסב על מ"ש למעלה כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך. דהיינו ענין קחו עמכם דברים.

ואולי הוא ענין השלום, שדרשו על פסוק בקש שלום ורדפהו (תהלים לד.טו) כי השלום אינו כשאר המצות כי כל שאר המצות כציצית ומזוזה וחלה אם תבא לידך אתה מחויב לעשותה אבל אין אתה מחויב לחזר אחריה אבל השלום אתה מחויב לחזור אחריו (ויק"ר ט.ט) ויש ליתן טעם בדבר מה נשתנה השלום יותר מכל שאר מצות שבתורה, ויבא על נכון אם נאמר ששלום זה הוא לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ע"י התשובה, וע"כ אתה צריך לחזר אחריו משני צדדים אם מצד שהחוטא לא ישים אשם בנפשו לעולם ואינו רואה חובה לעצמו לעולם כמו שאתה רואה חובתו ע"כ צריך אתה לחזור אחריו כי לא יחזר הוא אחריך, אם מצד שאתה צריך אל זה השלום כי כל ישראל ערבים זה בעד זה. ורז"ל אמרו (יומא פו:) גדולה תשובה שאפילו בזמן שיחיד עשאה מוחלין לו ולכל העולם כולו שנאמר (הושע יד.ה) ארפא משובתם כי שב אפי ממנו. אם כן שלום זה הוא להנאתך דין הוא שתחזר אתה אחריו.

ואף אם השלום כפשוטו בין איש לרעהו, מ"מ יש בו צורך גדול אל התשובה כדי שיהיו השבים רבים כי בכל ימות השנה אין הקב"ה מקבל כי אם תשובת הרבים ויחיד אימת בעשרת ימי תשובה דווקא ע"כ נאמר (ישעיה נז.יט) שלום שלום לרחוק ולקרוב. כי מי שהוא רחוק ונתקרב צריך לשני שלומות אלו הן שלום בינו ובין אלהיו, הן שלום בינו לרעהו, ואז אמר ה' ורפאתיו. וכמו ששלום זה המסבב התשובה חייב כל אדם לחזר אחריו כך עשה משה, זה"ש וילך משה כי הוא הלך אחריהם וזרזם על התשובה ועל הדרכים המסבבים התשובה דהיינו השני שלומות שהזכרנו ושניהם נכללו באמרו וידבר את הדברים האלה. הן דברי וידוי בין אדם למקום, הן דברי פיוס בין אדם לחברו, כי על שניהם נאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. (כלי יקר)


{ב}  וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם בֶּן-מֵאָה֩ וְעֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָֽנֹכִי֙ הַיּ֔וֹם לֹֽא-אוּכַ֥ל ע֖וֹד לָצֵ֣את וְלָב֑וֹא וַֽיהֹוָה֙ אָמַ֣ר אֵלַ֔י לֹ֥א תַֽעֲבֹ֖ר אֶת-הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה:

 אונקלוס  וַאֲמַר לְהוֹן בַּר מְאָה וְעֶשְׂרִין שְׁנִין אֲנָא יוֹמָא דֵין לֵית אֲנָא יָכִיל עוֹד לְמִפַּק וּלְמֵעָל וַיְיָ אֲמַר לִי לָא תֵעִבַר יָת יַרְדְנָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לְהוֹן בַּר מְאָה וְעֶשְרִין שְׁנִין אֲנָא יוֹמָנָא לֵית אֲנָא יָכִיל תּוּב לְמִפַּק וּלְמֵיעַל וּמֵימְרָא דַיְיָ אֲמַר לִי לָא תְעִיבַר יַת יוֹרְדְנָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא אוכל עוד לצאת ולבוא. יכול שתשש כחו, תלמוד לומר לא כהתה עינו ולא נס לחה (דברים לד, ז.), אלא מהו לא אוכל, איני רשאי, שנטלה ממני הרשות ונתנה ליהושע: וה' אמר אלי. זהו פירוש לא אוכל עוד (א) לצאת ולבוא לפי שה' אמר אלי: אנכי היום. היום מלאו ימי ושנותי, ביום זה נולדתי וביום זה אמות (ראש השנה יא.). דבר אחר, לצאת ולבוא בדברי תורה, מלמד שנסתמו ממנו מסורות (ב) ומעינות החכמה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) כאלו אמר לפי שה' אמר אלי לא תעבור יהושע הוא עובר אבל לא מפני שתשש כחו כי כתיב לא כהת' עונו וגומר דא"ל שוה' הוא באנפי נפשיה כאלו אמר אל אוכל ועוד שה' אמר אלי דכיון שפירש לא אוכל איני רשאי אם כן היינו שהקב"ה אמר אליו לא תעבור לכ"פ שוה' אמר הוא פי' אל פניו כלומר לא אוכל לפי שה' אמר וגומר והוי"ו וה' הוא כמו ואדם אין ופירושו לפי שאדם אין: (ב) והטעם כדי שלא יצטער שנטלה הגדולה ממנו ונתנה ליהושע דכיון שנסתמ' ממנו מסורות החכמה למה לו חיים. ואם תאמר למה מהפך רש"י ומפרש בתחלה לא אוכל עוד לצאת ולבא ואחר כך מפ' אנכי היום שלא ע"ד הקרא. ועוד קשה האי ד"א הל"ל מיד קודה אנכי היום. ויש לתרץ על דרך פלפול לא אוכל עוד לצאת ולבא יכול כו' עד לפי שה' אמר אלי וגו' ומקה רש"י ע"פ זה ואם תאמר והרי איתא במדרש היום מלאו ימי וכו' א"כ ש"מ דבלא טעם זה וה' אמר אלי וגומר לא היה יכול עוד לצאת ולבא ומתרץ לעולם וכו' כמו שפירשתי ודקא קשיא לך הרי איתא במדרש היום מלאו ימי וכו' דמשמע דבלא טעם שה' אמר אלי וגומר לא היה עוד יכול לצאת ולבא. י"ל שהמדרש מפ' לצאת ולבא בע"א ד"א לצאת ולבא בד"ת וכו' בשם מהרי"ץ. ולפי ד"א צ"ל וה' אמר וגו' כמשמעו ועוד שה' אמר הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לצאת ולבוא. במלחמה והטעם כי אילו לא הייתי מת עתה אין בי יכולת להלחם ואין לכם צורך למי שיעזור אתכם כי השם ישמיד הגוים גם יהושע והעד מה שראיתם בעיניכם במלחמת סיחון ועוג: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. וזה לנחם אותם על ענינו כלומר אני זקן ואין לכם עוד תועלת ממני ועוד כי השם צוני שלא אעבור שם ואל תפחדו ואל תיראו כי ה' יעבור עמכם לא יסלק שכינתו מכם בעבורי ויהושע הוא העובר לפניכם במקומי ואע"פ שמשה רבינו היה בתקפו ובבריאותו כאשר העיד הכתוב (להלן לד ז) לא כהתה עינו ולא נס לחה אמר להם כן לנחמם ורש"י כתב לא אוכל עוד לצאת ולבוא לפי שה' אמר אלי לא תעבור את הירדן ואינו נכון ועל דעת ר"א לצאת ולבוא למלחמה כי חלשו כחותיו בזקנותו וגם זה איננו נכון ורבותינו אמרו (סוטה יג) מלמד שנסתתמו ממנו מעיינות חכמה והיה זה במעשה נס שלא ידאג לתת גדולה ליהושע בפניו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ו. לבוא. מלא וי''ו. שלא אוכל עוד לבוא בששה סדרי משנה: (בעל הטורים)

 אור החיים  לא אוכל עוד וגו'. לפי מה שפירשתי שהכיר בסילוק הנשמה הנקראת משה, אמר לא אוכל על דרך אומרם בספר הזוהר (ח''א ריז:) וז''ל כד נפקת נשמתא מבר נש באינון (ארבעין) [תלתין] יומין לית בר נש שליט בנשמתיה:

עוד נתכוון לומר להם טעם שהכיר שהיום מלאו ימיו ושנותיו, והגם שאמרנו הטעם מדרך הצדיקים להעלים השגתם, אשר ישיגו יותר על בני דורם, ולזה אמר להם טעם הכרתו בדבר משני טעמים. אחד, לא אוכל עוד לצאת ולבא שניטלה ממני הרשות ונתנה ליהושע. שנית, שה' אמר אליו לא תעבור את הירדן הזה, מזה הכיר כי קרבו ימי הפקידה:

ולדרך זה וה' נתן טעם להם לכיוון היום, ויבינו בה על הזמן המזדמן לפניו, שיתיחס אליו זכרון של היום, כמו שפירשנו במקום אחר:

עוד נתכוין בסמיכות וה' אמר אלי למאמר לא אוכל וגו', להודיע נאמנות עבדותו לבורא ברוך הוא, שהגם שלא יוכל עוד לצאת ולבא, אם יאמר אליו ה' עבור את הירדן יהיה מתאזר ועומד ומשמש להכניסם לארץ, ולא היה נמנע מצד שלא היה יכול לצאת ולבא, אלא שה' אמר אליו לא תעבור וגו': (אור החיים)

 ספורנו  בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. ואין להתעצב על מיתתי שלא הייתי ראוי להיות עוד בטבע: לא אוכל עוד לצאת ולבא. וגם אם הייתי חי לא הייתי יכול לצאת ולבא לפניכם בזקנתי: וה' אמר אלי לא תעבור. וגם אם הייתי יכול לצאת ולבא הנה ה' אמר אלי לא תעבור ואם כן טוב לכם שאמות כדי שתוכלו לעבור: (ספורנו)

 דעת זקנים  בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבא. כי זקנתי ועוד כי ה' אמר אלי לא תעבור את הירדן וגו'. ואתם אין לכם הפסד בדבר כי ה' אלהיך הוא עובר לפניך ואין לכם כמוהו. ד"א לא אוכל עוד לצאת ולבא ולא משום חלישות אלא משום שה' אמר אלי לא תעבור וגו': (דעת זקנים)


{ג}  יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ ה֣וּא | עֹבֵ֣ר לְפָנֶ֗יךָ הֽוּא-יַשְׁמִ֞יד אֶת-הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֛לֶּה מִלְּפָנֶ֖יךָ וִֽירִשְׁתָּ֑ם יְהוֹשֻׁ֗עַ ה֚וּא עֹבֵ֣ר לְפָנֶ֔יךָ כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  יְיָ אֱלָהָךְ מֵימְרֵהּ עֲבַר קֳדָמָךְ הוּא יְשֵׁצֵי יָת עַמְמַיָא הָאִלֵין מִקֳדָמָךְ וְתֵירְתִנוּן יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֲבַר קֳדָמָךְ כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  יְיָ אֱלָהָכוֹן וּשְׁכִינְתֵּיהּ עָבִיר קֳדָמֵיכוֹן הוּא יְשֵׁיצֵי יַת עַמְמַיָא הָאִלֵין וְתֵירְתִינוּן יְהוֹשֻׁעַ הוּא יְטַיֵיל קֳדָמֵיכוֹן הֵיכְמָא דְמַלֵיל יְיָ: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  ה' אלהיך הוא עובר לפניך. הפ' מתחיל ומסיים בשם, לומר שהקב''ה הולך לפני ישראל ולאחריהם. וכן כתיב כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלהי ישראל: (בעל הטורים)

 אור החיים  ה' אלהיך הוא וגו' הוא ישמיד וגו'. הוצרך לומר שני פעמים הוא ולא הספיק באחת. נתכוון לנחמם על פטירתו, ואשר יחסרו שני דברים גדולים וטובים, האחת, כי היה להם למגן לפני ה' לבלתי כלותם כמו שמצינו בעגל ובמרגלים, לולי משה בחירו. שנית, כי הוא אבד ושיבר שני מלכי האמורי סיחון ועוג, ומי יקום במקומו ללחום המלחמות הגדולות אשר הם מעותדים לפניהם:

לזה אמר כנגד מה שנוגע לה' אמר ה' אלהיך הוא עובר לפניך, על דרך אומרו (שמות יז ה) עבור לפני העם, פירוש כי הוא העובר על פשעכם ואליו תחזיקו הטוב ולא לי, כמו שכן מצינו שהוא העיר את רוח משה להתפלל עליהם במעשה העגל, דכתיב (שם לב י) הניחה לי וגו', ואין בהעדר משה העדר העברת על פשע כי הוא יעבור לפניך:

וכנגד גבורת המלחמה אמר, כי לא כחו של משה הוא העושה חיל, אלא ה' הוא הלוחם, והוא אומרו הוא ישמיד וגו', ולצד האמצעיות אמר יהושע הוא עובר לפניך:

ודקדק לומר הוא, יתבאר על דרך מה שאמר הנביא במלחמת העי כשנפל מישראל כשלשים וששה איש ונפל יהושע על פניו אמר אליו ה' קום לך למה זה אתה נופל על פניך (יהושע ז י), ואמרו רבותינו ז''ל (סנהדרין מד.) שאמר ה' אליו אתה גרמת, שלא יצאת עמהם, והוא מה שאמר משה הוא עובר, פירוש הדבר תלוי שיעבור הוא בעצמו לפניך ולא שלוחו: (אור החיים)

 ספורנו  ה' אלהיך הוא עובר לפניך. וכמו כן אין לכם להתעצב על מה שתאבד מכם הנהגתי כי אמנם ה' אלהיך עובר לפניך ובכן תזכו להנהגה יותר טוב מהנהגתי: יהושע הוא עובר לפניך כאשר דבר ה'. כי אמנם יהושע אינו המנהיג אבל הוא עובר לפניך במצות האל יתעלה שהוא המנהיג: (ספורנו)


{ד}   שני  וְעָשָׂ֤ה יְהֹוָה֙ לָהֶ֔ם כַּֽאֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֗ה לְסִיח֥וֹן וּלְע֛וֹג מַלְכֵ֥י הָֽאֱמֹרִ֖י וּלְאַרְצָ֑ם אֲשֶׁ֥ר הִשְׁמִ֖יד אֹתָֽם:

 אונקלוס  וְיַעְבֵּד יְיָ לְהוֹן כְּמָא דִי עֲבַד לְסִיחוֹן וּלְעוֹג מַלְכֵי אֱמוֹרָאָה וּלְאַרְעֲהוֹן דִי שֵׁצִי יָתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַעֲבֵיד יְיָ פּוּרְעָנוּת דִינָא מִנְהוֹן הֵיכְמָא דְעָבַד לְסִיחוֹן וּלְעוֹג מַלְכֵי אֱמוֹרָאֵי וּלְעַמְמֵי אַרְעֲהוֹן דְשֵׁיצֵי יַתְהוֹן: (תרגום יונתן)


{ה}  וּנְתָנָ֥ם יְהֹוָ֖ה לִפְנֵיכֶ֑ם וַֽעֲשִׂיתֶ֣ם לָהֶ֔ם כְּכָ֨ל-הַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אֶתְכֶֽם:

 אונקלוס  וְיִמְסְרִנוּן יְיָ קֳדָמֵיכוֹן וְתַעְבְּדוּן לְהוֹן כְּכָל תַּפְקֶדְתָּא דִי פַקֵדִית יָתְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִמְסְרִינוּן מֵימְרָא דַיְיָ קֳדָמֵיכוֹן וְתַעַבְדוּן לְהוֹן הֵי כְּכָל תַּפְקֵידְתָּא דְפַקֵידִית יַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ועשיתם להם. לשבור מצבותם: (אבן עזרא)


{ו}  חִזְק֣וּ וְאִמְצ֔וּ אַל-תִּֽירְא֥וּ וְאַל-תַּֽעַרְצ֖וּ מִפְּנֵיהֶ֑ם כִּ֣י | יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ ה֚וּא הַֽהֹלֵ֣ךְ עִמָּ֔ךְ לֹ֥א יַרְפְּךָ֖ וְלֹ֥א יַֽעַזְבֶֽךָּ: (ס)

 אונקלוס  תְּקִיפוּ וְאַלִימוּ לָא תִדְחֲלוּן וְלָא תִתָּבְרוּן מִקֳדָמֵיהוֹן אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ הוּא דִמְדַבַּר קֳדָמָךְ לָא יִשְׁבְּקִנָךְ וְלָא יַרְטֵשִׁנָךְ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אִיתוֹקְפוּ וְאִתְחַיְילוּ לָא תִדַחֲלוּן וְלָא תִתְיַרְעוּן מִן קֳדָמֵיהוֹן אֲרוּם יְיָ אֱלָהָכוֹן שְׁכִינְתֵּיהּ מִידַבְּרָא קֳדָמֵיכוֹן לָא יִשְׁבְּקִינְכוֹן וְלָא יַרְחְקִינְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא ירפך. לא יתן לך רפיון להיות (ג) נעזב ממנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) הא דלא פירש"י האי לא ירפך במקום אותך כמנהגו בכל מקום שפי' לא יעשה אותך רפוי לפני סיחון ועוג נרא' מפני כי כל כי נתינת טעם קאי אדלעיל מיניה דכתי' לא תערצו מפני ה' מפני שלא יעש' אותך רפוי ע"ה לא תירא הניחא אי פי' של לא ירפך לאיתן לך רפיון להיות נעזב ממנו א"ש משו"ה לא תיר' כיון שאינך נעזב מן השם אבל אם היה פי' לא יעשה אותך רפוי לא יפול עליו לא תערצו כי אין זה סיבה שלא תערצו וכ"ה גם כן דברי הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  חזקו ואמצו. אחר שתדעו שה' הולך עמכם בכל מקום שתלכו להלחם: (אבן עזרא)

 ספורנו  לא ירפך. כי יחזיק בידך בעת המלחמה: ולא יעזבך. אחרי כן שלא יגרע ממך עיני השגחתו ולא יתקוממו סביבותיך: (ספורנו)

 כלי יקר  כי ה' אלהיך הוא ההולך עמך. מצינו לשון הליכה בפר' זו בג' פנים, כי אצל ישראל כתיב כי ה' אלהיך הוא ההולך עמך, משמע מחזיק בידך מדריכך בדרך תלך אבל ביהושע כתיב וה' הוא ההולך לפניך. ובמשה כתיב סתם וילך משה בלא סעד כלל. כי זה דומה למה שנאמר בנח שהיה מקטני אמנה, את האלהים התהלך נח (בראשית ו.ט) שהיה צריך סעד לתמכו כך ישראל כתיב אצלם כי ה' אלהיך הוא ההולך עמך. כי היו צריכין סעד לתמכם ביראת ה', אבל יהושע נאמר בו וה' הוא ההולך לפניך והוא אחריו כי לא היה צריך כל כך סעד לתומכו כמו ישראל אבל מ"מ לא הגיע למדריגת האבות שנאמר בהם (טו.מח) האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו. משמע שהשכינה היתה אחריהם, ולמדריגה זו הגיע משה שנאמר וילך משה משמע הלך לבדו בלא סעד כלל, כי ההולך אחרי ה' יש לו קצת סעד אבל לא כמי שהולך עם ה', ומטעם זה אמרו (ב"ב עה.) פני משה כפני חמה, כמו החמה שאינה מקבלת אור מגלגל אחר כך משה האיר בצדקו מאליו ויהושע כלבנה שצריכה סעד מן אור החמה, אבל ישראל נמשלו לכוכבים כי אורם זעיר שם זעיר שם עד שצריכין סעד גדול ביותר, וחכמי התכונה אמרו שמה שיסבבו הכוכבים בע' שנים יסבבו החמה והלבנה ביום א', כך השלמים כמשה ויהושע קונין עולמם ביום אחד לקנות מן השלימות ביום אחד מה שלא יכול אדם בינוני לקנות כ"א בע' שנה, זמן בינוני אשר קצב ה' לכל אדם לקנות בו שלימתו ולפעמים גם שיבה זרקה בו והוא לא ידע. (כלי יקר)


{ז}   שלישי - במחוברות חמישי  וַיִּקְרָ֨א מֹשֶׁ֜ה לִֽיהוֹשֻׁ֗עַ וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו לְעֵינֵ֣י כָל-יִשְׂרָאֵל֘ חֲזַ֣ק וֶֽאֱמָץ֒ כִּ֣י אַתָּ֗ה תָּבוֹא֙ אֶת-הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶל-הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהֹוָ֛ה לַֽאֲבֹתָ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם וְאַתָּ֖ה תַּנְחִילֶ֥נָּה אוֹתָֽם:

 אונקלוס  וּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַאֲמַר לֵהּ לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל תְּקַף וְאַלִים אֲרֵי אַתְּ תֵּעוּל עִם עַמָא הָדֵין לְאַרְעָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבְהָתְהוֹן לְמִתַּן לְהוֹן וְאַתְּ תַּחְסְנִנַהּ יָתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּקְרָא משֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ מִן גוֹ עַמָא וַאֲמַר לֵיהּ לְמֵיחֲמֵיהוֹן דְכָל יִשְרָאֵל אִיתוֹקַף וְאִתְחַיָיל אֲרוּם אַנְתְּ מִתְמַנֵי לְמֵיעוּל עִם עַמָא הָדֵין לְאַרְעָא דְקַיֵים מֵימְרָא דַיְיָ לְאַבְהַתְהוֹן לְמִתַּן לְהוֹן וְאַנְתְּ תַּפְלִיג יָתֵיהּ לְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי אתה תבוא את העם הזה. ארי את תיעול עם עמא הדין, משה אמר ליהושע, זקנים שבדור יהיו עמך, (ד) הכל לפי דעתן ועצתן, אבל הקב"ה אמר ליהושע כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם (לקמן פסוק כג.), תביא על כרחם, הכל תלוי בך, טול מקל והך על קדקדן, דבר (ה) אחד לדור ולא שני דברים לדור (סנהדרין ח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דק"ל דלקמן כתיב כי אתה תבוא וגומר א"כ סתרי קראי אהדדי וא"ל כי אתה תבוא פי' כמו כי אתה תביא ז"א שהרי אונקלוס תרגם על כי אתה תבוא וגומר ארי את תיעול עם עמא הדין ושם תרגם ית ומתרץ דה"פ משה אמר לו: (ה) דבר פי' מנהיג: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  חזק ואמץ. גם כן אמר משה ליהושע שהוא הפקיד עליהם כי אתה תבוא את העם הזה. ענין את כמו עם: (אבן עזרא)

 אור החיים  כי אתה תבוא. ולא אמר תביא, כי ה' המביא אותם, כמו שאמר למעלה ה' אלהיך הוא העובר וגו' הוא ישמיד, אלא שהוא יבוא בראשם. והגם שאמרו ז''ל (שם ח.) בפסוק שאמר בסוף הפרשה (להלן פסוק כג) כי אתה תביא, שאמר הקדוש ברוך הוא דבר אחד לדור, לפי שמשמעות תבוא סובלת גם כן אחרים עמו, לזה רצה הקדוש ברוך הוא שיפרש דבריו, ולעולם כוונת משה היתה להעיר כי ה' הוא המביא, נמצאת אומר אמר תבוא לקבוע המעשה (בשם) [בה'] כי הוא המביא, ואמר תביא לשלול זולתו ממין האנושי: (אור החיים)

 ספורנו  כי אתה תבוא. אע''פ שאני לא זכיתי לזה: (ספורנו)

 כלי יקר  ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל וגו'. וכי כל העם היו רואים את הקולות מהו ויאמר לעיני כל ישראל, ומהו חזק ואמץ וכי בו תליא כי אם ה' לא יחזק ידו ויהושע מה הוא כי יאמר לו חזק ואמץ, גם יש לכל משכיל להתבונן בשינוים שבאו בין דברי משה ליהושע ובין דברי הקב"ה ליהושע, כי משה אמר כי אתה תבוא את העם. והקב"ה אמר כי אתה תביא. ומה שפירש"י שמשה אמר זקנים שבדור עמך הכל לפי דעתם ועצתם לכך אמר כי אתה תבוא אבל הקב"ה אמר כי אתה תביא בעל כרחם טול מקל והך על קדקדם, יש להקשות על זה איך סתר הקב"ה דברי משה כי כל דבריו נאמרו בנבואה ומפי ה', משה אמר את העם והקב"ה אמר כי אתה תביא את בני ישראל, משה אמר אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם תלה ירושת הארץ באבותם והקב"ה אמר כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם ולא תלה באבותם, משה אמר ואתה תנחילנה אותם והקב"ה לא אמר כן אלא אמר ואנכי אהיה עמך, כל השינוים הללו הלא דבר הוא.

ואני אומר שדבר זה דומה ממש בעיני, למ"ש הקב"ה למשה (במדבר כ.יב) יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל וגו'. התחיל בבני ישראל וסיים בקהל וכבר בארנו למעלה פרשת חקת (כ.יב) שהיו בישראל תמיד שני כיתות, בני ישראל הם זרע אברהם יצחק ויעקב מאמינים בני מאמינים, אבל הערב רב וכן הפחותים שבישראל נקראו בשם קהל או עם, והנה מה שחטא משה בהכאת הסלע שלא גרם אל הרואים להביאם לידי אמונה בה' ללמוד ק"ו מן הסלע כמו שפירש רש"י שם וכמו שנאמר יען לא האמנתם בי. שלא גרמתם להאמין בי ואילו לא היו שם כי אם בנים מאמינים לא היה צריך לעשות לעיניהם דבר הגורם להם חיזוק באמונה, אבל מצד שהיה שם קהל גרים הצריכים חיזוק באמונה על כן הקפיד ה' ואמר יען לא האמנתם בי לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל. כי אילו היו כולם בני ישראל לא הייתי חושש אבל מאחר שיש בהם גם קהל בנים לא אמון בם והם צריכים תמיד למעשים אשר יחזקו ברכים כושלות באמונה, על כן לא תביאו את הקהל אל הארץ. כי אותו קהל צריכין לאיש אשר רוח בו אשר יעשה תמיד לעיניהם ניסים המחזיקים ידים רפות באמונה.

ודומה לזה ממש אמר משה ליהושע, לעיני כל ישראל חזק ואמץ כי אתה תבא את העם הזה. ומלת לעיני כל ישראל מוסב אשלמטה לומר לעיני כל ישראל כל לרבות הגרים והמוקצים שבעם לעיני כולם חזק ואמץ, ר"ל עשה לעיניהם דברים הגורמים חיזוק באמונה יען כי אתה תבא את העם הזה כי יש בבני ישראל גם מוקצים שנקראו בשם עם, והם אינן חזקים באמונה כי ברע הם תמיד, ע"כ צריך אתה לעשות לעיניהם דברי חיזוק ואימוץ באמונה כדי שלא יקרה לך כדרך שקרה לי, כי מצדם נאמר לי לכן לא תביאו את הקהל אל הארץ יען לא הקדשתם השם לעיני בני ישראל ע"כ אני מזהירך שלעיני כל ישראל תהיה חזק ואמץ בדברים המסבבים האמונה ואז אתה תבא את העם הזה אל הארץ ולא יקרה לך כדרך שקרה לי.

ובהצעה זו מיושבים כל השינוים הנזכרים, כי בדברי משה ליהושע נאמר כי אתה תבוא את העם וזה מדבר במוקצים שבעם מן הטעם שהזכרנו כי מצדם הוצרך להזהירו לעיני כל ישראל חזק ואמץ וע"כ אמר כי אתה תבוא את העם הזה לומר זקנים שבדור עמך הכל לפי דעתם ועצתם כי באמת תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה (משלי יז.י) והמוקצים שבעם אינן מקבלים מרות כל עיקר ואין דרכם לישא בעול ולקבל עליהם דברי מנהיגיהם ע"כ אמר משה כי אתה תבוא את העם הזה הכל לפי דעתם ועצתם, ואמר אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם וגו'. כי מצד עצמם אינן זוכין לבא אל הארץ כ"א מצד אשר נשבע ה' לאבותם כי זכות אבותם וזכותך יעמוד להם, לכך נאמר אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם ואתה תנחילנה אותם. כי גם זכותך יעמוד להם להנחילם את הארץ אבל להם אין זכות מצד עצמם.

אבל הקב"ה אמר ליהושע סתם חזק ואמץ בתורה ומצוה, ולא אמר לעיני בני ישראל כי הוא מדבר בטובים שבישראל שאינן צריכין חיזוק באמונה והטובים מקבלים מרדות מנהיגיהם, ע"כ אמר כי אתה תביא את בני ישראל כי הטובים שבהם שנקראו בני ישראל שומעים בקול מנהיגיהם אף בדבר שהוא כנגד דעתם שהוא כמוכרח בעשיה לכך נאמר תביא בעל כרחם כי הטובים מקבלים מרדות ומרות כאמור, ואמר אל הארץ אשר נשבעתי להם. לא הזכיר לאבותם לפי שהטובים שבישראל זוכים אל הארץ מצד עצמם ואינן צריכין לזכות אבות, ואמר ואנכי אהיה עמך כי זכותם של ישראל גרמה לך שאנכי אהיה עמך כי כל מנהיגי ישראל אינן עולים לגדולה כ"א בזכות ישראל, כמ"ש (שמות כח.א) ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך מתוך בני ישראל.

וי"א שמשה למדו דרך ההנהגה המדינית, שצריכה להיות לפי דעתם ועצתם מן הטעם שנתבאר בפר' פנחס (כז.יח) בפסוק וסמכת את ידך עליו. והראיה על זה סוף הפסוק שאמר ואתה תנחילנה אותם. אבל הקב"ה למדו דרך ההנהגה בתורה ומצוה שכך נאמר בסוף הפסוק ואנכי אהיה עמך. ובזה ודאי אין שייך לומר שיהיה הכל לפי דעתם אלא טול מקל כו' לכופם על שמירת התורה.

ד"א לעיני כל ישראל חזק ואמץ. לפי שעיני כל ישראל עליו וממנו יראו וכן יעשו על כן ביותר הוא צריך להתחזק בתורה ויראת ה' לעיניהם על דרך קשוט עצמך תחילה (ב"מ קז:) כי הוא כיתד שהכל תולין בו וז"ש כי אתה תבוא את העם. ר"ל הטובים שבישראל אינן חושדין בכשרים כל כך כמו הפחותים ובעבורם צריך אתה להיות נזהר ביותר לעיניהם. (כלי יקר)


{ח}  וַֽיהֹוָ֞ה ה֣וּא | הַֽהֹלֵ֣ךְ לְפָנֶ֗יךָ ה֚וּא יִהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ לֹ֥א יַרְפְּךָ֖ וְלֹ֣א יַֽעַזְבֶ֑ךָּ לֹ֥א תִירָ֖א וְלֹ֥א תֵחָֽת:

 אונקלוס  וַיְיָ הוּא דִמְדַבַּר קֳדָמָךְ מֵימְרֵהּ יְהֵי בְסַעְדָךְ לָא יִשְׁבְּקִנָךְ וְלָא יַרְחֵקִנָךְ לָא תִדְחַל וְלָא תִתְּבַר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמֵימְרָא דַיְיָ שְׁכִינְתֵּיהּ מִידַבְּרָא קֳדָמָךְ וּמֵימְרֵיהּ יְהֵי בְסַעֲדָךְ לָא יִשְׁבְּקִינָךְ וְלָא יַרְחֲקִינָךְ לָא תִדְחַל וְלָא תִתְיָרַע: (תרגום יונתן)

 אור החיים  וה' הוא ההולך לפניך וגו'. ולא אמר אלהיך, כדרך שאמר לישראל (פסוק ג), לפי שאין מיחד שמו יתברך על הצדיק בחיים חייתו (תנחומא תולדות ז), אבל לכללות ישראל יתיחד שמו כאומרו (שמות כ ב) אנכי ה' א להיך:

ואומרו הוא ההולך. ולא הספיק לומר וה' הולך לפניך, להעיר שלא יחשוב ביכולת המצוי בישראל (לשמור) [לשמוד] כי יכול יוכל לכל המלחמות המזומנות לפניו, כי לא ביכולתם תלוי הדבר, אלא בה' לבד הוא תלוי, והוא אומרו הוא ההולך, ולא בשיתוף כח אחר:

הוא יהיה עמך. אומרו הוא, להודיע כי מדריגה הגדולה שהיא כללות השכינה ההולכת לפני מחנה ישראל הדרגה זו תהיה עמו, והוא אומרו הוא יהיה עמך, פירוש בחינה המוזכרת בסמוך: (אור החיים)


{ט}  וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁה֘ אֶת-הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּאת֒ וַֽיִּתְּנָ֗הּ אֶל-הַכֹּֽהֲנִים֙ בְּנֵ֣י לֵוִ֔י הַנֹּ֣שְׂאִ֔ים אֶת-אֲר֖וֹן בְּרִ֣ית יְהֹוָ֑ה וְאֶל-כָּל-זִקְנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וּכְתַב מֹשֶׁה יָת אוֹרַיְתָא הָדָא וִיהָבַהּ לְכָהֲנַיָא בְּנֵי לְוֵי דְנָטְלִין יָת אֲרוֹן קְיָמָא דַיְיָ וּלְכָל סָבֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְתַב משֶׁה יַת אוֹרַיְיתָא הָדָא וּמְסָרָהּ לְכַהֲנַיָא בְּנֵי לֵוִי דְנַטְלִין יַת אֲרוֹן קְיָימָא דַיְיָ וּלְכָל חַכִּימֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויכתוב משה וגו' ויתנה. כשנגמרה כולה (ו) נתנה לבני שבטו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) (מהר"ן) כונת רש"י שפי' התורה הזאת הנזכר כאן ר"ל כל התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל ולא כמו התורה הזאת שכתוב אחר זה שר"ל משנה התורה לבד דלמה יתן להם רק משנה תורה לכהנים ואל כלה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויתנה אל הכהנים בני לוי. שהם מורי התורה: ואל כל זקני ישראל. הסנהדרין או טעמו כמו ויצו משה וזקני ישראל: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויכתב משה את התורה הזאת. מתחלת בראשית עד לעיני כל ישראל ואע"פ שבכאן (פסוק יא) כתוב תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל והוא רומז לספר הזה של אלה הדברים על דעת רבותינו (סוטה מא) אבל בזה חזר ובאר (פסוק כד) ויהי ככלות משה לכתב את דברי התורה הזאת על ספר עד תמם וזה יכלול כל התורה כולה (הרמב"ן)

 ספורנו  את התורה הזאת. פרשת המלך שצוה עתה שיקרא בהקהל: ויתנה אל הכהנים בני לוי. שמידם יקבלנה המלך הקורא כאותה ששנינו הסגן נותנו לכ''ג וכ''נ למלך: הנושאים את ארון. שנשאו בעת התחדש נס בו: ואל כל זקני ישראל. שמידם יקבלו הכהנים את התורה בהקהל כאותה ששנינו חזן הכנסת נותן לראש הכנסת וראש הכנסת לסגן: (ספורנו)


{י}   רביעי  וַיְצַ֥ו מֹשֶׁ֖ה אוֹתָ֣ם לֵאמֹ֑ר מִקֵּ֣ץ | שֶׁ֣בַע שָׁנִ֗ים בְּמֹעֵ֛ד שְׁנַ֥ת הַשְּׁמִטָּ֖ה בְּחַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת:

 אונקלוס  וּפַקִיד מֹשֶׁה יָתְהוֹן לְמֵימָר מִסוֹף שְׁבַע שְׁנִין בִּזְמַן שַׁתָּא דִשְׁמִטְתָא בְּחַגָא דְמְטַלַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּפַקֵיד משֶׁה יַתְהוֹן לְמֵימָר בְּסוֹף שְׁבַע שְׁנִין בְּאִשׁוֹנֵי שַׁתָּא דִשְׁמִיטָתָא בְּחַגָא דִמְטָלַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מקץ שבע שנים. בשנה ראשונה של שמטה שהיא שנה שמינית, ולמה קורא אותה שנת השמטה, שעדיין שביעית נוהגת בה, בקציר של שביעית (ז) היוצא למוצאי שביעית: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) פי' אם היה זורע באיסור בשמטה אסור אחר השמטה כמו בשמטה א"נ ספיח דשמטה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מקץ שבע שנים. תחלת השנה: (אבן עזרא)


{יא}  בְּב֣וֹא כָל-יִשְׂרָאֵ֗ל לֵֽרָאוֹת֙ אֶת-פְּנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֑ר תִּקְרָ֞א אֶת-הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את נֶ֥גֶד כָּל-יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאָזְנֵיהֶֽם:

 אונקלוס  בְּמֵיתֵי כָל יִשְׂרָאֵל לְאִתְחֲזָאָה קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי תִּקְרֵי יָת אוֹרַיְתָא הָדָא קֳדָם כָּל יִשְׂרָאֵל וְתַשְׁמְעִנוּן: (אונקלוס)

 יונתן  בְּמֵיתֵי כָּל יִשְרָאֵל לְאִתְחַמָאָה קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּאַתְרָא דְיִתְרְעֵי תִּיקְרוּן יַת אוֹרַיְיתָא הָדָא קֳבֵיל כָּל יִשְרָאֵל בְּמִשְׁמְעֲהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  תקרא את התורה הזאת. המלך היה קורא מתחלת אלה הדברים, כדאיתא במס' סוטה (דף מא.), על בימה של עץ שהיו עושין בעזרה: (רש"י)

 בעל הטורים  בבוא כל ישראל. מלא וי''ו, כי ו' היו באים. כהנים, וזקנים, אנשים, ונשים, וטף, וגרך: (בעל הטורים)

 כלי יקר  תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם. הנה כל הקורא לחבירו באזניו אינו עומד כנגדו כי אם מצדו, ואולי מכאן למדו רבותינו (סוטה מא.) במוצאי י"ט ראשון של חג עושין למלך בימה של עץ בעזרה וגו', וקורא מתחילת אלה הדברים כו', ומהיכן למדו לומר כן שמתחיל מן אלה הדברים כי יותר היה נכון לומר שיאמר מן הואיל משה באר את התורה הזאת. אלא שלמדו זה ממ"ש נגד כל ישראל, כי כל פסוק אלה הדברים, היה מתנגד לכל ישראל כי היה מזכיר ברמז כל המקומות שהכעיסו בהם להקב"ה מפני כבודן של ישראל, והדבר האמור ברמז דומה כאילו היה מלחש באזניו שאין השומעים מבינים שום דבר כ"א מי שמרגיש בעצמו שחטא בדבר ההוא הוא המבין הרמיזה ההיא, וע"ז אמר שיקרא את התורה הזאת שהיא נגד כל ישראל ובאזניהם ר"ל התורה המתנגדת לישראל ואמירה באזניהם ברמז, ושם נאמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל. לכך אמר כאן נגד כל ישראל. כי בהקהל זה א"א שיהיו שם כל ישראל שבכל הארץ, אך שהוא מדבר מן אמירת משה שהיתה במעמד כל ישראל.

ומכאן לימוד לכל דברי תוכחות עלי עון, שצריך המוכיח לדבר ברמז מן חטא שחטא בו איזו איש פרטי באופן שלא יכנס הדבר כי אם באזניו, ולא יבינו בו אחרים מפני כבודו כדרך שעשה משה. (כלי יקר)


{יב}  הַקְהֵ֣ל אֶת-הָעָ֗ם הָֽאֲנָשִׁ֤ים וְהַנָּשִׁים֙ וְהַטַּ֔ף וְגֵֽרְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ לְמַ֨עַן יִשְׁמְע֜וּ וּלְמַ֣עַן יִלְמְד֗וּ וְיָֽרְאוּ֙ אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְשָֽׁמְר֣וּ לַֽעֲשׂ֔וֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת:

 אונקלוס  כְּנוֹשׁ יָת עַמָא גֻבְרַיָא וּנְשַׁיָא וְטַּפְלָא וְגִיוֹרָךְ דִי בְקִרְוָיךְ בְּדִיל דְיִשְׁמְעוּן וּבְדִיל דְיַלְפוּן (נ''א דְיֵלְפוּן) וְיִדְחֲלוּן מֵקֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן וְיִטְרוּן לְמֶעְבַּד יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא: (אונקלוס)

 יונתן  כְּנוּשׁוּ יַת עַמָא גוּבְרַיָא לְמֵילַף וּנְשַׁיָא לְמִשְׁמַע אוּלְפָנָא וְטַפְלַיָא לְקִיבּוּלֵי עֲלֵיהוֹן אַגְרָא דְמַיְיתִין יַתְהוֹן וְגִיוֹרַיָא דִבְקִירְוֵיכוֹן דְיֶחֱמוּן אִיקַר אוֹרַיְיתָא וִידַחֲלוּן כֻּלְהוֹן מִן קֳדָם מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן וְיִטְרוּן לְמֶעֱבַד יַת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא הָדָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  האנשים. ללמוד: והנשים. לשמוע : והטף. למה באו, לתת שכר (ח) למביאיהם (חגיגה ג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דקרא דלמען ישמעו שב אל הנשים ולמען ילמדו שב אל האנשים והטף אינן לא בכלל שמיט' ולא בכלל למוד אלא ליתן שכר למביאיהם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  למען ילמדו. כל השנה ג''כ השבת: וגרך. אולי יתיהד. וכאשר ישמעו ישאלו וילמדו מי שאינו חכם והבנים שהם קטנים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  למען ישמעו ולמען ילמדו. האנשים והנשים כי גם הן שומעות ולומדות ליראה את ה' ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו הם הטף כי ישמעו וישאלו והאבות ירגילום ויחנכו אותם כי אין הטף הזה יונקי שדים אבל הם קטני השנים הקרובים להתחנך וזה טעם ולמדו ליראה בעתיד כי למעלה אמר ולמדו ויראו אבל רבותינו אמרו (חגיגה ג) האנשים ללמוד והנשים לשמוע והטף למה בא ליתן שכר למביאיהם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  העם האנשים. בגי' זה שהם באים ללמוד: (בעל הטורים)

 אור החיים  הקהל את העם וגו' למען ישמעו ולמען ילמדו וגו'. צריך לדעת למה כפל שני פעמים תיבת למען, ולא הספיק לומר למען ישמעו וילמדו, וכמו שאמר בפסוק שאחרי זה שאמר ישמעו ולמדו:

ונראה כי לפי שאמר הכתוב הקהל את העם האנשים והנשים והטף לקרות ספר תורה באזניהם, וכבר קדם לנו כי הנשים אינם בני תלמוד תורה, דכתיב (לעיל יא יט) ולמדתם אותם את בניכם, ודרשו ז''ל (קידושין כט:) ולא בנותיכם:

לזה חלק הכתוב שתי הדרגות במצוה זו, ואמר בתחילה חלוקה שהיא שוה באנשים ובנשים, והוא למען ישמעו, פירוש שישמעו מצות התורה שחייבין הם לעשות, ודבר זה שוים הם בו, שגם הנשים חייבין במצות לא תעשה ובמצות עשה שאין הזמן גרמא:

ואחר כך אמר חלוקה בפני עצמו כנגד האנשים לבד, והוא ולמען ילמדו שהוא תלמוד תורה, ולזה לא אמר למען ישמעו וילמדו, שאז היה נשמע ששניהם בעונש אחד:

שוב ראיתי מאמר חז''ל (חגיגה ג.) שאמרו וז''ל הנשים לשמוע והאנשים ללמוד, עד כאן. והם דברינו עצמם, ונתחכמו להקדים הנשים לאנשים כסדר שהקדים הכתוב, למען ישמעו, ואחר כך ולמען ילמדו, וכמו שכתבנו: (אור החיים)

 ספורנו  למען ישמעו. יבינו חכמי העם: ולמען ילמדו. ולמען ילמדו מהם הבלתי מבינים: ויראו את ה' אלהיכם. בהבינם גדלו הבא בתורתו במופתים שכליים: (ספורנו)

 כלי יקר  הקהל את העם האנשים והנשים והטף. אמרו רז"ל (חגיגה ג.) אנשים באו ללמוד נשים לשמוע טף למה באים ליתן שכר למביאיהן. משמע מזה שמדבר בטף שלא הגיעו לחינוך דאל"כ לא הוצרכו לטעם ליתן שכר כו' וזה דוחק גדול כי זה דומה כאילו צוה שישאו עליהם משא מעצים ואבנים לבית ה' כדי ליתן שכר למביאיהם.

ונראה שכל עיקר צורך הקהל זה היה בעבור התשובה, לפי שאמרו רז"ל (ויק"ר ל.ז) שיום ראשון של חג נקרא ראשון לחשבון עונות, ע"כ הם צריכים לעשות תיכף הכנה אל התשובה והכנה זו היא הקהל זה שהמלך מקהיל את העם וקורא לפניהם מן אלה הדברים כי רוב הספר דברי תוכחות עלי עון ודברי כבושים, וכבר ידוע שההקהל יש בו צורך גדול אל התשובה כי ע"י שהם מקוהלים יהיו אגודה אחת ויטו שכם אחד לשוב אל ה' כדי שיהיו השבים רבים, לפי שדווקא בעשרה ימים שבין ר"ה ליה"כ הקב"ה מקבל תשובת היחיד אבל בכל ימות השנה אין הקב"ה מקבל כי אם תשובת הרבים, (ר"ה יח.) וזהו שדרשו רז"ל ולקחתם לכם ביום הראשון וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא אלא ראשון לחשבון עונות כו'. ולמה הזכיר הכתוב ענין זה דווקא בפסוק המדבר מן לקיחת ד' מינים ולמה לא הזכיר זה בפסוק המדבר מישיבת הסוכה, אלא לפי שבלקיחת ד' מינים נרמזו כל ד' כיתות של ישראל שיהיו באגודה אחת כמבואר למעלה בפר' אמור (כג.מ) והוצרך הפסוק ליתן טוב טעם ודעת למה דווקא ביום זה נצטוו לעשות מצוה זו שיש בה הוראה שיהיו כל ישראל אגודה אחת שיכפרו אלו על אלו, אלא לפי שמן ר"ה עד יום כיפור הקב"ה מקבל אפילו תשובת היחיד על כן אינן צריכן עדיין להיות אגודה אחת כדי שיהיו השבים רבים, ומן י"כ עד חג הסוכות אין עושין עונות כי כל אחד עוסק במצות סוכה ולולב ומצוה גוררת מצוה ע"כ מסתמא לא יאונה לצדיק כל און עד יום ראשון של סוכות שהוא ראשון לחשבון עונות, ע"כ צריכין לעשות הכנה אל התשובה והכנה זו היא שיהיו כולם אגודה אחת כמו ד' מינים אלו לכך נאמר ולקחתם לכם ביום הראשון כנותן טעם לשבח למה זה צויתי לכם על לקיחת ד' מינים אלו באגודה ביום זה דווקא, לפי שהוא יום הראשון לחשבון עונות ע"כ אתם צריכין לעשות הכנה אל התשובה של כל ימות השנה והכנה זו היא כשתהיו באגודה אחת כמו ד' מינים אלו אז יקבל ה' תשובתכם כי הן אל כביר לא ימאס.

וזהו ג"כ טעם הקהל זה, כי נוסף על לקיחת ד' מינים אלו ביום ראשון של חג צוה ה' לעשות עוד רושם דומה לזה מקץ שבע שנים. כי שנת השמטה גורם ג"כ ההקהל והשלום ע"י שלא יזרע ולא יצמיח בו ואכלו אביוני עמו כי אינו רשאי להחזיק בתבואת שנת השבע כבעל הבית, וזה בלי ספק סיבת השלום כי כל דברי ריבות נמשכין ממדת שלי שלי זה אומר כולה שלי וכל זה אינו כל כך בשנה השביעית כי בקום ועשה אין הכל שוים אבל בשב ואל תעשה הכל שוין וזה באמת ענין השלום, וכן בחג הסוכות שכל אחד יוצא מדירת קבע לדירת עראי ויושב תחת סוכת שלומו הנה ביום א' של חול המועד נצטוה המלך לעשות רושם אל השלום, וזהו ענין ההקהל כי כל זה הכנה אל התשובה וקורא לפניהם מן אלה הדברים בדברי כבושים ותוכחות, וזה"ש אנשים ללמוד כו' טף למה באים ליתן שכר למביאיהם, כי בזמן שישראל עושים תשובה אז מבקשים תחנונים מלפניו ית' על מחילת העון ויאמרו אם לא למענינו יעשה אזי יעשה בשביל גמולי חלב שלא פשעו כדאיתא בנוסח של אבינו מלכנו חמול עלינו ועל עוללינו וטפינו, וכן אומרים עשה למען גמולי חלב כו', וזהו השכר הניתן למביאיהם מן הטף שיאמרו לפניו ית' עשה למען טף אלו המובאים בית ה' כדרך שנאמר ביואל (ב.טז) אספו עם קדשו קהל קבצו זקנים אספו עוללים ויונקי שדים וגו'.

ולפי פשוטו מדבר בטף שכבר הגיעו לחינוך, כמ"ש למען ישמעו אלו הנשים ולמען ילמדו אלו האנשים ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו זה טף שהגיע לחינוך. (כלי יקר)


{יג}  וּבְנֵיהֶ֞ם אֲשֶׁ֣ר לֹא-יָֽדְע֗וּ יִשְׁמְעוּ֙ וְלָ֣מְד֔וּ לְיִרְאָ֖ה אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם כָּל-הַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֤ם חַיִּים֙ עַל-הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹֽבְרִ֧ים אֶת-הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: (פ)

 אונקלוס  וּבְנֵיהוֹן דִי לָא יָדְעוּן יִשְׁמְעוּן וְיַלְפוּן (נ''א וְיֵלְפוּן) לְמִדְחַל יָת יְיָ אֱלָהֲכוֹן כֹּל יוֹמַיָא דִי אַתּוּן קְיָמִין עַל אַרְעָא דִי אַתּוּן עָבְרִין יָת יַרְדְנָא תַּמָן לְמֵירְתַהּ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּבְנֵיהוֹן דְלָא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּן וְיִלְפוּן לְמִדְחַל מִן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן כָּל יוֹמַיָא דְאַתּוּן קַיָימִין עַל אַרְעָא דְאַתּוּן עָבְרִין יַת יוֹרְדְנָא תַּמָן לְמֵירְתָהּ: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ובניהם אשר וגו'. חלוקה זו כנגד הטף שהזכיר בפסוק הקהל, אמר הטעם הגם שלא הגיעו עדיין ללמוד, אף על פי כן ישמעו ולמדו ליראה את השם, פירוש לחנכם ליראה את ה':

ולזה לא אמר כדרך שאמר בפסוק הקהל ילמדו ויראו, שהם שני דברים, אלא ולמדו ליראה, פירוש שבזה ילמדו יראת שמים. ואומרו כל הימים, כי כשהקטנים מתחנכים מתחילתם ליראה יתייסד בהם יראת ה' כל ימיהם:

ורבותינו ז''ל אמרו (שם) וז''ל והטף למה, ליתן שכר למביאיהם, עד כאן. ואולי שנותנים טעם לקטני קטנים שאינם מבינים דבר שגם הם נכללים בכלל הטף שאמר הכתוב, ומה שנתן הכתוב טעם ישמעו ולמדו, הוא לבניהן אשר יתחילו הבן: (אור החיים)

 ספורנו  ובניהם אשר לא ידעו. שלא היו יודעים לשאול בהיותם טף: ישמעו. שמיעת האזן או ששמעו שנאמרו דברים בה: ולמדו. ישאלו בגדלם וילמדו מן המבינים: (ספורנו)

 כלי יקר  ובניהם אשר לא ידעו וגו'. אם זה מדבר בטף שהגיעו לחינוך שפיר קאמר ישמעו ולמדו ליראה את ה'. כי עדיין אינן יודעין דבר מענין יראת ה', אבל בגדולים אמר למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' שאינן צריכין כ"א לשמוע וללמוד המצות אבל היראה מעצמם יראו את ה' כי כבר הורגלו ביראת ה' כל היום, אבל אם פסוק זה מדבר בדורות הבאים, נראה לפרש זה על דרך שנאמר פר' עקב (י.יב) ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך כ"א ליראה וגו'. לפי שכתוב בתריה כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו מוסר אלהיכם וגו' עד כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה' הגדול. כי רצה לתרץ בזה מ"ש למעלה ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. אטו יראה מלתא זוטרתי היא, ע"ז אמר כי אילו הייתי מדבר עם בניכם אשר לא ראו מוסר ה' ולא נשרשו ביראת ה' ודאי הייתי שואל מהם דבר גדול מאד, אמנם אני מדבר עמכם כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה' אשר עשה האלהים שיראו מלפניו כמ"ש (שמות כ.יז) ובעבור תהיה יראתו על פניכם וגו'. ואצלכם ודאי דבר קטן אני שואל, כי עם היות שהיראה דבר גדול הערך היא מאד מ"מ אצלכם בנקל לקיימה כי כבר נשרשתם ביראה זהו שאמר ועתה ישראל. במלת ועתה חתם כל דבריו לאמר שעתה בדור זה מילתא זוטרתי היא ומה ה' שואל מעמך עתה כי אם ליראה, וזה"ש כאן על אותו דור למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' כי על היראה אינן צריכין זירוז כ"כ ומעצמם יראו את ה'. ובניהם אשר לא ידעו. דומה ממש למאמר כי לא את בניכם אשר לא ידעו גו'. ורצה בזה כי בניכם אשר לא ידעו מוסר ה' ולא ראו את גדלו המה צריכין זירוז ולימוד על היראה, וזה"ש ישמעו ולמדו ליראה את ה' כי אצלם היראה דבר גדול מאד. (כלי יקר)


{יד}   חמישי - במחוברות ששי  וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה הֵ֣ן קָֽרְב֣וּ יָמֶ֘יךָ֘ לָמוּת֒ קְרָ֣א אֶת-יְהוֹשֻׁ֗עַ וְהִֽתְיַצְּב֛וּ בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וַֽאֲצַוֶּ֑נּוּ וַיֵּ֤לֶךְ מֹשֶׁה֙ וִֽיהוֹשֻׁ֔עַ וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה הָא קְרִיבוּ יוֹמָיךְ לִמְמַת קְרָא יָת יְהוֹשֻׁעַ וְאִתְעֲתָּדוּ בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וֶאֱפַקְדִנֵהּ וַאֲזַל מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וְאִתְעַתָּדוּ בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  תְּלָתָא צַדִיקַיָא אִתְאַמָרַת קְרֵיבוּתָא בְּמִיתַתְהוֹן מְטוֹל דְלָא מָטוּ לְיוֹמֵי אַבְהַתְהוֹן וְכָל חַד וְחַד מַנֵי פַּרְנָסָא בְּיוֹמֵיהּ יַעֲקב אָבוּנָן וְדָוִד מַלְכָּא וּמשֶׁה נְבִיָא דְהָכִין כְּתִיב וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה הָא קְרִיבַן יוֹמָךְ לִמְמַת קְרֵי יַת יְהוֹשֻׁעַ וְתִתְעַתְּדוּן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וְאַפְקְדִינֵיהּ וַאֲזַל משֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וְאִתְעַתָּדוּ בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואצונו. (ט) ואזרזנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) דא"ל ציווי ממש שהרי לא כתיב אחריו שום ציווי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  קרבו ימיך למות. כי לכל א' יש לו עתים קצובות וכבר פירשתי זה: וילך משה. ממחנה ישראל כי שם היה ובא אל מחנה השכינה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואצונו. ואזרזנו לשון רש"י ואין צורך כי דבר השם (להלן פסוק כג) "חזק ואמץ כי אתה תביא" מצוה היא ואילו היה מתעצל ולא יעשה כן היה חייב מיתה ויתכן שיהיה פירוש "ואצונו" שאמנה אותו נגיד ומצוה על ישראל כמו שפירשתי בפסוק וצויתה אותו לעיניהם (במדבר כז יט) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  הן קרבו ימיך למות. אמר מרע''ה, רבש''ע, בזה הלשון שבחתיך שאמרתי הן לה' אלהיך השמים וכו' ובדרך זה אתה מבשרני למות. א''ל הקדוש ברוך הוא וכי לא אמרת והן לא יאמינו לי. וכן כתוב יען לא האמנתם בי: (בעל הטורים)

 אור החיים  הן קרבו ימיך וגו'. טעם אומרו הן, להצדיק מאמר משה שאמר בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, ודרשו רז''ל (סוטה יג:) היום מלאו ימי וכו', עד כאן. ובא דבר ה' אליו, ואמר הן כדבריך קרבו ימיך. ואומרו קרבו ימיך ולא אמר קרב יומך, על דרך אומרו (בראשית מז כט) ויקרבו ימי וגו' ופירשנוהו שם:

עוד ירצה באומרו הן קרבו וגו' על זה הדרך, הנה הימים שלך קרבו אצלך, והימים הם חלקי הנשמה המתקרבים בסוד תוסף רוחם יגועון (תהלים קד כט), וכמו שפירשנו שם בפרשת ויחי, והודיעו כי טעם קרבת חלקי הנשמה הנקראים ימים הוא למות:

והתיצבו וגו'. כאן צוה שיתנהג יהושע בשררה לפני משה, והוא אומרו והתיצבו לשון מינוי ושררה שניהם בהשואה, על דרך שפירשנו בפרשת אתם נצבים (לעיל כט ט). ואומרו ואצונו, לשון מלכות, על דרך אומרו (ש''א יג יד) (ויצוני) [ויצוהו] ה' לנגיד, וכן הוא אומר כי אתה תביא (פסוק כג), ודרשו ז''ל (סנהדדין ח.) (קח) [טול] מקל והך על קדקדם: (אור החיים)

 כלי יקר  הן קרבו ימיך למות. ברבתי (ט.ו) מסיק אמר משה להקב"ה בהן קלסתיך שנאמר (דברים י.יד) הן לה' אלהיך השמים וגו'. ובהן אתה קונס עלי מיתה, א"ל הקב"ה זכור מה שאמרת והן לא יאמינו לי (שמות ד.א). ומדרש זה צריך ביאור וכי נקנס עליו מיתה בעבור שאמר והן לא יאמינו לי.

ונ"ל שאמת נכון הדבר שמה שאמר והן לא יאמינו לי. גרם לו שנקנסה עליו מיתה, כי מאחר שהעיד משה על ישראל שהם בנים לא אמון בם א"כ היה לו לדבר אל הסלע כדי לחזק ידים רפות באמונה, כי אילו לא אמר משה והן לא יאמינו לי הייתי אומר שהיו מוחזקים בעיני משה במאמינים ומאחר שהם חזקים באמונה אין חילוק אם ידבר אל הסלע או יכה בו, כי עיקר טעם ודברתם אל הסלע הוא כדי שילמדו ק"ו מן הסלע כו' וכמו שנאמר (במדבר כ.יב) יען לא האמנתם בי. אמנתם לא נאמר אלא האמנתם לשון מפעיל יוצא לשני שלא גרמתם לישראל שיאמינו בי ע"י הסלע כי ילמדו ממנו ק"ו, ואם היה משה מחזיקם בחזקת מאמינים לא היתה אשמתו גדולה כל כך שיהיה ראוי לקנוס מיתה אבל מאחר שאמר והן לא יאמינו לי, הרי החזיקם בחזקת בלתי מאמינים והיו צריכין חיזוק באמונה הנה עי"ז גדלה אשמתו מאד מה שלא דבר אל הסלע לחזק ברכים כושלות באמונה, לכך נאמר הן קרבו ימיך למות. אותו הן שאמרת והן לא יאמינו לי, גרם שקרבו ימיך למות.

ד"א לפי שאמרו רז"ל (שבת צז.) החושד בכשרים לוקה בגופו, מנא לן ממשה שאמר והן לא יאמינו לי כו'. אמר הקב"ה למשה אתה אין סופך להאמין שנאמר יען לא האמנתם בי. ואע"פ שפשוטו הוא שלקה בצרעת מ"מ נראה בעיני יותר נכון לפרש שכל החושד בכשרים לוקה בגופו, ר"ל שילקה בגופו באותו חשד שחשד בו זולתו יהיה הוא נחשד בו כי כל הפוסל במומו פוסל (קידושין ע.) וזהו בעצם ענין לוקה בגופו, וראיה ממשה שאמר והן לא יאמינו. ולסוף לקה בגופו באותו חשד עצמו שנאמר יען לא האמנתם בי. כי למדרש זה קאי לא האמנתם על משה א"כ אותו הן קרב קצו כי מאחר שאמר והן לא יאמינו לי גרם רעה לעצמו שנכשל במה שנאמר יען לא האמנתם בי. ועי"ז נקנסה עליו מיתה וזה"ש הן קרבו ימיך למות. (כלי יקר)

 דעת זקנים  הן קרבו ימיך למות. אמר משה לפני הקב"ה בלשון הן שבחתי לפניך דכתיב הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים וגו' ובלשון הן אתה ממיתני אמר לו אף בלשון הן קראת תגר לפני דכתיב הן בני ישראל לא שמעו אלי. ד"א אמר לו משה בהן שבחתי לפניך כדפירש"י ובהן קנסת עלי מיתה למה אתה מודד מדה רעה תחת מדה טובה אמר לו הקב"ה גם זו מדה טובה דכתיב הן צדיק בארץ ישולם. ועוד שלעה"ב אעלך בכבוד על כסא של מרגליות ואשימך ראש על נ"ה רבוא צדיקים כמנין הן. ד"א הן אין לו זוג כיצד א' אחד ט' תשעה הרי עשרה ב' שנים ח' שמונה הרי עשרה ה' אין לה זוג וכן נו"ן אין לה זוג כיצד יו"ד עשרה צ' תשעים הרי מאה מ' ארבעים ס' ששים הרי מאה נו"ן אין לה זוג ומשה אין לו זוג דכתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ולפיכך קרבו ימיך למות ובחרתיך בחלקי: (דעת זקנים)


{טו}  וַיֵּרָ֧א יְהֹוָ֛ה בָּאֹ֖הֶל בְּעַמּ֣וּד עָנָ֑ן וַֽיַּֽעֲמֹ֛ד עַמּ֥וּד הֶֽעָנָ֖ן עַל-פֶּ֥תַֽח הָאֹֽהֶל:

 אונקלוס  וְאִתְגְלִי יְיָ בְּמַשְׁכְּנָא בְּעַמוּדָא דַעֲנָנָא וְקָם עַמוּדָא דַעֲנָנָא עַל תְּרַע מַשְׁכְּנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְגְלֵי אִיקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ בְּמַשְׁכְּנָא בְּעַמוּדָא דַעֲנָנָא וְקָם עַמוּדָא דַעֲנָנָא עַל תְּרַע מַשְׁכְּנָא וּמשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ קָמוֹן מִן לְבַר: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וירא ה' באוהל. הידוע הטעם כי עמוד הענן היה על הפתח והשם היה נראה באהל וזהו הכבוד ודבור ואצונו זהו ויצו את יהושע בן נון במצו' השם יתברך על כן אמר אשר נשבעתי להם ואח''כ פרשת הנך שוכב עם אבותיך ואין מוקדם ומאוחר בתורה וכן פ' ויהי ככלות משה לכתוב דבקה עם ויכתוב משה את התורה הזאת: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וירא ה' באהל בעמוד ענן. הטעם כי עמוד הענן היה על הפתח והשם היה נראה באהל וזהו הכבוד על דעת ר"א ועל דעתי הוא כמו וירד ה' בעמוד ענן ויעמד פתח האהל (במדבר יב ה) והנה כבוד ה' נראה בענן (שמות טז י) והטעם כי רצה לדבר עם משה שישמע יהושע ושם יצוה את יהושע עצמו והנה למשה נאמר (שם כה כב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת אבל יהושע לא היה במעלה ההיא ואסור היה ליכנס באהל כלל והנה ויעמד עמוד הענן על פתח האהל שב לבאר כי היה הענן ובו הכבוד על פתח האהל חופף עליו והנה הוא באהל (הרמב"ן)


{טז}  וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה הִנְּךָ֥ שֹׁכֵ֖ב עִם-אֲבֹתֶ֑יךָ וְקָם֩ הָעָ֨ם הַזֶּ֜ה וְזָנָ֣ה | אַֽחֲרֵ֣י | אֱלֹהֵ֣י נֵֽכַר-הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר ה֤וּא בָא-שָׁ֨מָּה֙ בְּקִרְבּ֔וֹ וַֽעֲזָבַ֕נִי וְהֵפֵר֙ אֶת-בְּרִיתִ֔י אֲשֶׁ֥ר כָּרַ֖תִּי אִתּֽוֹ:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה הָא אַתְּ שָׁכֵב עִם אֲבָהָתָךְ וִיקוּם עַמָא הָדֵין וְיִטְּעֵי בָּתַר טַעֲוַת עַמְמֵי אַרְעָא דִי הוּא עַל תַּמָן בֵּינֵיהוֹן וְיִשְׁבְּקוּן דַחַלְתִּי וְיַשְׁנוּן יָת קְיָמִי דִי גְזָרִית עִמְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה הָא אַנְתְּ שְׁכִיב בְּעַפְרָא עִם אַבְהָתָךְ וְנִשְׁמָתָךְ תֶּהֱוֵי גְנִיזָא בִּגְנִיז חַיֵי עַלְמָא עִם אַבְהָתָךְ וִיקוּמוּן רַשִׁיעֵי עַמָא הָדֵין וְיִטְעוּן בָּתַר טַעֲוַות עַמְמַיָא דְהִינוּן עַלְלִין תַּמָן בֵּינֵיהוֹן וְיִשְׁבְּקוּן דַחַלְתִּי וְיִשְׁנוּן יַת קְיָימַי דִי גְזָרִית עִמְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  נכר הארץ. גויי (י) הארץ: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) לאפוקי שתפרש שנכר קאי אאלהי וכאלו אמר אלהיי של נכר הארץ וכ"ת ה"נ דא"כ הל"ל לאלהים נכרים דלא מצינו אלהי דבוק עם מלה שלאחריו וזה יוכיח אלהי אברהם כו' דפי' אלהי של אברהם וכו' ואין אלה' דבוק למלה שלאחריו ועוד דאם אלהי דבוק למלה של נכר אם כן מלת הארץ אין נופל עליו מצאתי בשם מהרי"ץ. וכ' הרא"ם מ"ט קרי ע"א נכרי בעבור שהם כנכרים נחשבים בארץ שאין הארץ שלהם שכבר נגזרה עליהם שיגרשו משם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וקם העם הזה. לא יתכן היותו דבק עם אשר לפניו כי מה טעם העם הזה וזנה: וטעם וזנה. לצאת במחשבתו מתחת רשותו: אחרי אלהי נכר הארץ. ידענו כי השם אחד והשנוי יבוא מהמקבלים והשם לא ישנה מעשיו כי כולם בחכמה. ומעבודת השם לשמור כח הקבול כפי המקום על כן כתוב את משפט אלהי הארץ על כן אמר יעקב הסירו את אלהי הנכר והפך המקום הדבק בעריות שהם שאר. והמשכיל יבין: וטעם בקרבו. שב אל נכר כאילו אמר וזנה אחרי אלהי עם נכר שהם אלהי הארץ. והקרוב כי בקרבו שב אל הארץ כי נמצא לשון זכר כמו ולא נשא אותם הארץ. נעתם הארץ: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אלהי נכר הארץ. גויי הארץ לשון רש"י ואיננו כן אבל האלהים שהוא נכר בארץ הזאת כי השם הנכבד נקרא אלהי הארץ כענין שנאמר (מלכים ב יז כו) כי לא ידעו את משפט אלהי הארץ וכן וידברו אל אלהי ירושלים כעל אלהי עמי הארץ (דברי הימים ב לב יט) וכתיב (הושע ט ג) לא ישבו בארץ ה' והזכיר זה רבי אברהם וכבר פירשתיו (ויקרא יח כה) וטעם אשר הוא בא שמה בקרבו שהוא בא בקרב עמו ועבדיו או "בקרבו" בקרב הארץ כמו ולא נשא אותם הארץ (בראשית יג ו) נעתם ארץ (ישעיהו ט יח) כדברי רבי אברהם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  וקם העם. תגין על הקו''ף, לו' שימאסו בק' ברכות. ובבנין של שלמה שהיה היכלו ק' אמה: העם הזה וזנה אחרי. בגימ' זה הוא מנשה: (בעל הטורים)

 אור החיים  וקם העם הזה וגו'. קשה וכי קימה היא לו והלא ירידה והשפלה היא לו הזונה אחרי אלהי נכר. ואולי שיכוון לומר על דרך אומרו (להלן לב טו) וישמן ישורון ויבעט, והוא אומרו וקם העם, פירוש היתה לו קימה בעולם בירושת הארץ, ועושר וכבוד וישמן, ומזה יצא לו שיבעט וזנה אחרי וגו'. וכן אמר בסמוך (פסוק יט) כתבו לכם את השירה הזאת וגו' כי אביאנו וגו' ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים וגו', הרי שהקדים שבע ודשן לופנה, כמו כן במה שלפנינו הקדים לומר וקם ואחר כך וזנה:

עוד ירצה, כי לא הדור ההוא עצמו יזנה אחרי אלהי נכר, אלא הדור שיקום ממנו, וכן הוא אומר בספר שופטים (ב ח יב) וימת יהושע וגו', וגם כל הדור ההוא נאספו אל אבותיו ויקם דור אחר וגו' ויעשו בני ישראל את הרע בעיני ה' ויעבדו את הבעלים וגו' מאלהי העמים אשר סביבותיהם, והוא אומרו וקם וגו' וזנה וגו' אשר הוא בא שמה בקרבו: (אור החיים)

 כלי יקר  הנך שוכב עם אבותיך וקם העם וגו'. רז"ל (סנהדרין צ:) למדו מכאן סמך לתחיית המתים מן התורה שנאמר הנך שוכב עם אבותיך וקם. ולימוד זה תמוה מאד כי מי לא ידע בכל אלה שמאמר וקם סמוך אל העם וזנה. ונ"ל שדרשו מן יתור מלת וקם כי הל"ל וזנה העם מהו וקם, אלא כך פירושו שלשון וקם הוא מלשון כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש (דברים כג.כו). וכשם שכל תלמיד האומר הלכה בשם רבו שפתותיו דובבות בקבר (עיין יבמות צז.) כך בזמן שהתלמיד מקדיח תבשילו ברבים אין לרבו מנוחה בקבר, כי היה לו להזהיר אזהרה אחר אזהרה את תלמידו שלא יבא לידי חטא ואם לא למדו כראוי יאמרו או לרבו של זה שכך למדו ובזה דומה כאילו התלמיד החוטא קם על רבו כאויב ואורב ומבטלו ממנוחתו בקבר. וזהו שנאמר הנך שוכב עם אבותיך. בהשקט ובבטחה בקבר אין שטן ואין פגע רע ופתאום יקומו עליך אורבים עדת מרעים כי ע"י קלקול מעשיהם הרי הם קמים עליך לכך נאמר וקם העם הזה וזנה וגו' כי ע"י שיזנו אחר ע"ז הרי הם קמים עליך, ואם כן מכאן ראיה לת"ה מן התורה שאם לא יחיו המתים אם כן הגוף בקבר כאבן דומם לא חלה ולא מרגיש ויהיה מה שיהיה אחרי מותו ואיך אמר שע"י שיזנו אחר ע"ז יקומו עליו, אלא ודאי שיש תחיית המתים וגוף השלמים עודנו באבו לא נקטף מכל וכל ויודע ומרגיש כל הנעשה ע"כ יש לו לחוש פן יקומו עליו אחרי שיזנו אחר ע"ז, לפיכך אתה צריך לחזור ולהזהירם אזהרה אחר אזהרה, ופירוש זה מוכרח הן מצד יתור לשון וקם הן מצד אומרו הנך שוכב עם אבותיך כי הל"ל הנך מת אלא שרצה להזהירו שישכב עם אבותיו בהשקט ע"י שיזהירם עוד על ע"ז. (כלי יקר)


{יז}  וְחָרָ֣ה אַפִּ֣י ב֣וֹ בַיּוֹם-הַ֠ה֠וּא וַֽעֲזַבְתִּ֞ים וְהִסְתַּרְתִּ֨י פָנַ֤י מֵהֶם֙ וְהָיָ֣ה לֶֽאֱכֹ֔ל וּמְצָאֻ֛הוּ רָע֥וֹת רַבּ֖וֹת וְצָר֑וֹת וְאָמַר֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא הֲלֹ֗א עַ֣ל כִּי-אֵ֤ין אֱלֹהַי֙ בְּקִרְבִּ֔י מְצָא֖וּנִי הָֽרָע֥וֹת הָאֵֽלֶּה:

 אונקלוס  וְיִתְקוֹף רָגְזִי בְהוֹן בְּיוֹמָא הַהוּא וְאַרְחֵקִנוּן וֶאֱסַלֵק שְׁכִנְתִּי מִנְהוֹן וִיהוֹן לְמִבַּז וִיעָרְעַן יָתְהוֹן בִּישָׁן סַגִיאָן וְעָקָן וְיֵימַר בְּיוֹמָא הַהוּא הֲלָא מִדְלֵית שְׁכִינַת אֱלָהַי בֵּינִי עָרְעוּנִי בִּישַׁיָא הָאִלֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִתְקוֹף רוּגְזִי בְּהוֹן בְּיוֹמָא הַהוּא וְאַרְחִיקִינוּן וַאֲסַלֵק שְׁכִינְתִּי מִנְהוֹן וִיהוֹן לְבִיזָא וִיאַרְעָן יַתְהוֹן בִּישָׁן סַגִיאִין וְעָקָן וְיֵימְרוּן בְּעִידָנָא הַהִיא בִּשְׁבוּעָא מְטוֹל דְלֵית שְׁכִינַת אֱלָהַי שַׁרְיָא בְּמִצְעִי אִירְעוּנִי בִּישָׁתָא הָאִלֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  והסתרתי פני. כמו שאיני (כ) רואה בצרתם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) פי' הסתרת פנים הוא העדר השגחתו כי כל מי שאינו רואה דבר אין משגיח בו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ועזבתים. כלם: והיה. כל אחד לאכול לאויב: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי. איננו וידוי גמור כענין והתודו את עונם אבל הוא הרהור וחרטה שיתחרטו על מעלם ויכירו כי אשמים הם וטעם ואנכי הסתר אסתיר פני פעם אחרת כי בעבור שהרהרו ישראל בלבם כי חטאו לאלהים ועל כי אין אלהיהם בקרבם מצאום הרעות האלה היה ראוי לרוב חסדי השם שיעזרם ויצילם שכבר כפרו בע"ז וכענין שאמר (ירמיהו ב לה) הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי ולכך אמר כי על כל הרעה הגדולה שעשו לבטוח בע"ז יסתיר עוד פנים מהם לא כמסתר פנים הראשון שהסתיר פני רחמיו ומצאום רעות רבות וצרות רק שיהיו בהסתר פני הגאולה ויעמדו בהבטחת פני רחמיו (ויקרא כו מד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים וגו' עד שיוסיפו על החרטה הנזכרת וידוי גמור ותשובה שלימה כמו שנזכר למעלה (ל ב) ושבת עד ה' אלהיך וגו' (הרמב"ן)

 בעל הטורים  והסתרתי פני מהם והיה לאכול. ס''ת בגימט' המן. וזהו שדרשו בחולין, ואנכי הסתר אסתיר, רמז לאסתר: ומצאהו. חסר וי''ו, לומר ששה פעמים גלו. ג' ע''י סנחריב. וג' ע''י נבוזראדן: הרעות האלה. בגי' ארבע גליות: (בעל הטורים)

 אור החיים  ועזבתים וגו' והסתרתי פני וגו'. הכוונה כי אם יתן ה' דעתו לדעת הצרות אשר יבואו עליהם, יהמו רחמיו ויסלק חרון אפו, לזה הוא מודיע כי יסתיר פניו, ובזה ימצאוהו צרות רבות:

ואומרו ואמר ביום וגו'. פירוש שישערו בדעתם לרוב הצרה שרואין שאין זה אלא לצד הסתרת פני מהם, והוא אומרו הלא, פירוש ודאי שעל שאין אלהי בקרבי מצאוני וגו' שאם היה בקרבי לא היו כל כך צרות באין עלינו, וצא ולמד שאמר הנביא (שופטים י טז) ותקצר נפשו בעמל ישראל, כביכול: (אור החיים)

 ספורנו  ועזבתים. ביד מחריבי הבית שיגברו עליהם: והסתרתי פני מהם. אעלים עיני חמלתי מהם כבלתי רואה בצרתם: על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות. בשביל שסלק שכינתו מתוכנו היו אלה לנו ובחשבם זה לא יפנו להתפלל ולא לשוב בתשובה: (ספורנו)

 כלי יקר  ומצאוהו רעות רבות וצרות. במס' חגיגה (ה.) ר' יוחנן כי מטי להאי קרא (לא.כא) והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות בכי, אמר עבד שרבו ממציא לו רעות רבות תקנה יש לו. מאי וצרות אמר רב שנעשו צרות זו לזו כגון זיבורא ועקרבא ושמואל אמר זה הממציא לעני מעות בשעת דחקו, רצה לומר לא קודם, אמר רבא היינו דאמרי אינשי זוזי לעללא לא שכיחי לתליתא שכיחא. רש"י פירש ששמואל קאי על הפסוק שדרש למעלה אם טוב ואם רע (קהלת יב.יד), ור"ת הקשה על דבריו למה הפסיק בדברי רבי יוחנן אלא ודאי ששמואל קאי על דברי רבי יוחנן וכן משמע גם בילקוט (לא.תתקמא) שמביא דברי שמואל על פסוק והיה כי תמצאן אותו.

ויש לספק בדברי ר' יוחנן שאמר, עבד שרבו ממציא לו רעות רבות וכי הקב"ה הוא הממציא הרעות הלא מפי עליון לא תצא הרעות (איכה ג.לח). אלא הרעה באה מעצמה ע"י הסתרת פניו ית' כמ"ש והסתרתי פני מהם והיה לאכול. והיינו ממילא יהיה לאכול ואין זה קרוי ממציא, גם יש לספק והלא כבר כתיב ומצאוהו רעות רבות וצרות. ולמה לא בכה רבי יוחנן בקראו פסוק זה הנכתב קודם פסוק והיה כי תמצאן אותו. כי מדקאמר כי מטא להאי קרא משמע שקרא הפרשה מתחילה, הן אמת שנוכל לומר שדקדק מלשון והיה המורה על הודאי כמ"ש (דברים כא.יד) והיה אם לא חפצת בה, פירש רש"י מגיד הכתוב שסופה לשנאותה, ופירש מוהר"ר נתן שדקדק רש"י מלשון והיה שמשמע שכך יהיה בודאי, כך והיה כי תמצאן מורה שודאי ימצאוהו אבל למעלה לא נאמר כ"א והיה לאכול אבל בומצאוהו רעות רבות וצרות זו לזו לא הזכיר לשון והיה כאילו הדבר בספק אם ימצאוהו או לא.

ודברי שמואל תמוהים מאד, לפרש פסוק זה על המלוה לעני בשעת דחקו כאילו כל התוכחות לא יחזירוהו למוטב כי אם צרה זו שילוה לו בשעת דחקו ולא קודם לכן וכאילו זה מחייב לו לאמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה,ויהי רצון שלא תהיה על ישראל צרה גדולה מזו ואיך תכלול הפרשה תוך עונשים גדולים ונוראים ענין המלוה לעני בשעת דחקו זה הדבר שימאן השכל לקבלו כלל, ועוד צריך יישוב הדבר שנתקשו בו המפרשים כי מהו שאמר הכתוב ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא. הלא עיקר ע"ז בלב הוא כי כל דבר התלוי באמונה שרשו ומקורו בלב כי מטעם זה נאמר בע"ז (יחזקאל יד.ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם. וזה שאמר הלא על כי אין אלהי בקרבי הודה בפה מלא כי כל אלהי העמים אלילים וכפר בע"ז ומה יש לו עוד צדקה לזעוק פני המלך ה' (שמואל ב' יט.כט) ואיך כפל ענשו אחר הוידוי ואמר ואנכי הסתר אסתיר. וי"א שהסתר זה הוא שיסתיר פניו על הרעה אשר עשה וכי פנה לשון אע"פ, לומר שאפילו מן רעה גדולה זו יסתיר ה' פניו כמ"ש (תהלים סו.יח) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה'.

ואומר אני לפרש דברי ר' יוחנן כלפי הערבות, שנעשו כל ישראל ערבים זה בעד זה עד שכל יחיד חטא רבים נשא וזה דבר שאין הציבור יכולין לעמוד בו, על כן בכה עליו רבי יוחנן כי מטא להאי קרא והיה כי תמצאן אותו רעות רבות. כי מלת אותו נראה שהוא מיותר כי הל"ל והיה כי ימצאוהו רעות רבות. כמ"ש למעלה ומצאוהו רעות רבות. אלא שבמלת אותו הראה באצבע על היחיד שישא עליו הרעות דהיינו העבירות של כיתות רבות כמ"ש (ישעיה נג.יב) והוא חטא רבים נשא. ומה שנקט רבות לפי שכל חוטא תש כחו כנקבה כדרך שאמר משה התשתם כחי כנקבה כמו שפירש"י פר' ואתחנן (ה.כד) בפסוק ואת תדבר אלינו.

ואמר וצרות, לפי שבזמן שיש שלום וריעות בין ישראל אז אין הערבות מזיק להם כ"כ, ואדרבה מועיל כי בזמן שרואה את חבירו שהוא נוטה מדרך השכל אז הוא מדריכו בדרך ילך להחזירו למוטב מיראת הערבות, כי אין התוכחה מצויה כ"א מן האוהב לנאהב כמ"ש (משלי ג.יב) כי את אשר יאהב ה' יוכיח. וכן נסמכה מצות הוכח תוכיח את עמיתך (ויקרא יט.יז) למצות ואהבת לרעך כמוך (שם יט.יח). כי אין התוכחה מצויה כ"א בזמן שאוהבים זה לזה אבל בזמן שאין שלום במעגלותם אז לא די שאינו מוכיחו אלא אדרבה שמח במפלתו כדי להדיח עליו הרעה ושיספה בעונו. ואת"ל שהמצא ימצא איזו איש שלם שיוכיח גם את שונאו, הנה השונא אינו מקבל תוכחה ממנו כי הוא חשוד בעיניו שאינו מתכוין לטובתו, וא"כ הערבות מכה רבה בישראל בזמן שאין שלום ביניהם והם כצרות זו לזו כזיבורא ועקרבא, כי מה שנראה טוב וישר בעיני זה נראה רע בעיני חבירו וכן להפך עד שלעולם אינן בהסכמה אחת מה שזה אוסר זה מתיר.

ע"כ ר' יוחנן כי מטי להאי קרא והיה כי תמצאן אותו רעות רבות. דקדק ממלת אותו שביחיד מדבר ואפילו היחיד ישא רעות רבות, הרעות שעשו רשעים שנמשלו לנקיבות רבות, וסיבה לכל זה הוא וצרות שכל ישראל נעשה כל אחד כצרה לחבירו כזיבורא ועקרבא ואינן בהסכמה אחת לעולם כי אילו היו בהסכמה אחת לא היה נמשך נזק מן הערבות, ע"כ בכי רבי יוחנן ואומר עבד שרבו ממציא לו רעות רבות ומטיל עליו שיסבול הוא עון רבים בזמן שכולם כצרות זו לזו, וכי יש לו תקנה, ודאי אין לו תקנה כלל בזה האופן. וכמ"ש ורדף אתכם קול עלה נדף. כמו שבארנו בפר' בחוקותי (כו.לו) שמדבר מזה הענין שכל אחד מישראל נרדף מן ישראל חבירו על כן נאמר מיד וכשלו איש באחיו (כו.לז) ואמרו רז"ל (סנהדרין כז.) בעון אחיו, זש"ה ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. כי אילו היה אלהי בקרבי בלבבי ובמחשבתי והיה כל אחד אומר דעתו לש"ש בהתאסף ראשי עם יחד. אז לא היו מחולקין כי התכלית האמיתי מאחדם. אמנם לפי שלא היה דעתו לש"ש רק שמבחוץ היה כל אחד מראה את עצמו כאילו דעתו לשם ה' כדרך הצבועים החנפים, אבל בקרבי לא היה אלהי אלא כל אחד היה דורש תועלת עצמו או לקנטר את שונאו ע"כ יצא משפט מעוקל כי לעולם לא יתברר האמת מתוך משא ומתן שאינו לש"ש.

ולפי זה אין וידוי זה וידוי החטא של ע"ז, כי החטא ישאר קיים עכ"פ אך שהוא מודה שאין כונת תוכו לשמים עוד היום, כי לא אמר על כי לא היה אלהי בקרבי משמע שרוצה לשוב מן אותו דרך מעוקל אלא על כי אין אלהי בקרבי עוד היום ואז הוא גרוע ממה שהיה כי יודע רבונו ומתכוין למרוד בו, ע"כ כפל ההסתר ואמר על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים. ואין פניה אלא בלב כמ"ש ואם יפנה לבבך (דברים ל.יז), ור"ל מבחוץ היה מראה עצמו כשר כאילו כונתו לשמים ובקרבו פנה אל אלהים אחרים וכונות זרות, אשר ע"כ לא היו לעולם בהסכמה אחת ולא נתברר האמת אצלם לעולם.

אך מדקאמר ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא. נ"ל על דרך שפרשנו בחבורינו עוללות אפרים (חלק א' מאמר פ"ג) על מאמר רז"ל (בר"ר לח.ו) אפילו בזמן שישראל עובדים ע"ז ושלום ביניהם הנח לו שנאמר (הושע ד.יז) חבור עצבים אפרים הנח לו אמנם כשחלק לבם עתה יאשמו (שם י.ב) לפי שבזמן ששלום ביניהם אז ודאי יתוכחו ביניהם כל עובדי הע"ז ההיא ויתברר מתוך הויכוח ההוא ששקר נחלו עובדיה, וע"כ הנח לו שהקב"ה מאריך להם אפו כדי שמעצמם יבינו כי כל מעשיהם תוהו. אבל בזמן שחלק לבם של העובדים ואין שלום במעגלותם אף אם ישאו ויתנו בדבר לעולם לא יתברר האמת בין אנשים המתוכחים בדבר ולבם חלק זה מזה כי דעת כל אחד לסתור דברי חבירו, ע"כ נאמר עתה יאשמו, תיכף ומיד כי למה יתן להם ארכא בחנם. ע"כ נאמר גם כאן וחרה אפי בו ביום ההוא. תיכף באותו יום שיתחילו לעבדה לפי שפרשה זו מדברת בזמן שישראל כצרות זו לזו ואינן בהסכמה אחת ע"כ עתה יאשמו בלא הרחבת זמן, וכן מורה הוידוי על כי אין אלהי בקרבי בדרך שנתבאר למעלה שמודה שמעולם לא אמר דעתו לש"ש בפה ולב שוה כי אם בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו (ירמיה ט.ז) ע"כ נאמר ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא תיכף כמ"ש עתה יאשמו והוא רמז נכון מאד.

ושמואל אמר שפרשה זו מאשמת את ישראל לאמר, כי זה דרכם כסל למו שאינן עושין תשובה לעולם כ"א אחר ההכרח, כי בזמן שהיסורין מורכבים על כתיפיו אז הוא נודר נדרים ליתן ממונו לצדקה או לשוב אל ה' כמבואר פר' בחוקותי (כז.ב) בסמיכות כי יפליא לנדור נדר לפרשת התוכחה, כי גם רז"ל חלקו בין עושין תשובה מאהבה לעושים מיראה כדאיתא במס' יומא (פו:) אר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות שנאמר (הושע יד.ב) שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעוניך. עון מזיד הוא וקרי ליה מכשול, איני והאר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות שנאמר (יחזקאל לג.יט) ובשוב רשע מרשעתו וגו' עליהם הוא יחיה. פירש"י על כל מה שעשה אפילו על העבירות, לא קשיא הא מאהבה הא מיראה. ועדיין הדבר צריך ביאור לפרש משמעות הפסוקים, כי אע"פ שפירש"י עד ה' אלהיך עד דלא יתעבד סניגוריא לקטיגוריא, הרי מיראה מחמת מדת הדין, שלא יעשה מן ה' מדת רחמים לאלהיך מדת הדין, מ"מ כי כשלת לשון עבר אינו מתישב שהרי עכשיו ע"י התשובה נעשה עון למכשול.

ונ"ל שכונת הכתוב להזהירו שישוב מאהבה, כי כל ירא מתרחק מזה שהוא ירא ממנו וכל אוהב מתקרב אל אהובו לכך נאמר שובה ישראל עד ה' אליו ממש כדרך האוהב המתחבר אליו. וע"ז ארז"ל (פסחים נ: עיי"ש) כתיב (תהלים נד.יא) כי גדול עד שמים חסדך. וכתיב (שם קח.ה) כי גדול מעל שמים חסדך. הא בעושים מאהבה כו' ר"ל כי העושה מיראה אינו מתחבר אליו ית' ואין חבורו כ"א עד שמים ולא עד בכלל ע"כ גם החסד הוא עד שמים אבל העושה מאהבה מתדבק מעל שמים אליו ית' על כן גם החסד הוא מעל שמים. ואמר לפי שעד עכשיו לא עשית תשובה כי אם מיראה זה"ש כי כשלת בעוניך, ר"ל לשעבר כשעשית תשובה מיראה לא נקית מכל וכל כי אם לחצאין כי כבר כשלת בעוניך שנעשה מן העון המזידי מכשול שוגגי ואם כן רושם המכשול נשאר בך ולא היית מנוקה מכל וכל מן העון שהרי נעשה ממנו שוגג ועדיין אתה צריך לקרבן הבא על השוגג, אבל כשתשוב עד ה' מאהבה דהיינו מעל שמים אז תהיה מנוקה מכל וכל ואין אתה צריך אפילו לקרבן כי אם אל וידוי דברים זהו שאמר (הושע יד.ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. אליו ממש, אמרו אליו כל תשא עון. שמכל וכל תשא עון לא לחצאין כדרך השב מיראה שאין עונו מנושא כולו אלא לחצאין לעשות מן המזיד שוגג, אמנם ע"י שתשוב מאהבה אז אמרו כל תשא עון מכל וכל תשא עון שיהיה כמצוה דבר המנושא וגבה מאד, לא כמו שנאמר (מיכה ז.יט) ותשליך במצולות ים כל חטאתם. אלא העון יהיה מנושא, וקח טוב. שיקחו הקדוש ברוך הוא אליו כדבר טוב כאילו היה העון זכות דבר טוב ואז לא תצטרך גם לקרבן, זהו שאמר ונשלמה פרים שפתינו. אמנם ביחזקאל (לג.יד) כתיב ובאמרי לרשע מות תמות ושב מחטאתו וגו' חיו יחיה. ולא נאמר עליהם חיו יחיה לפי שזה מדבר בשב מיראה מחמת גיזום מות תמות דהיינו מיראה.

אמנם אחר כך אמר ובשוב רשע מרשעתו, דהיינו לא מיראת המות כי אם מרשעתו מעצמו כי יכיר שלא טוב הדרך אשר הוא הולך בו אז עליהם הוא יחיה כי זה שב מאהבה מבחינת רשעתו לבד.

ומה שנאמר (שם יח.כז) ובשוב רשע מרשעתו וגו', ולא כתיב שם עליהם חיו יחיה לפי שמדבר בשב מיראה שהרי נאמר שם (יח.כח) ויראה וישב וגו'. ומלת ויראה הוא לשון ראייה והוא שמסתכל ביסורין שבאו עליו, לכך נאמר שם תיכף (יח.ל) שובו והשיבו וגו' ולא יהיה לכם למכשול עון. כי ידוע שהשב מיראה אינו מבקש כ"א להציל את עצמו ואינו מבקש להשיב אחרים אבל השב מאהבה משיב גם אחרים כי האוהב את המלך רוצה שהכל יאהבוהו, לכך נאמר שובו והשיבו ואז לא יהיה לכם למכשול עון אלא תהיו מנוקים מכל וכל ולא ישאר רושם המכשול, נראה מזה שהשב מיראה גרוע מן השב מאהבה, אבל השב אחר ההכרח שכבר באו יסורין עליו הוא גרוע יותר כי בסור המכריח ישוב לסורו. כמ"ש בפרעה (שמות ח.יא) וירא כי היתה הרוחה והכבד את לבו. וכמ"ש (שם י.ג) עד מתי מאנת לענות מפני. ר"ל לא מחמת יסורין כי אם מפני, ההכנעה שבאה ע"י היסורין אינה כלום כי אחר שיעברו היסורין אתה חוזר לסורך, כך כל תשובה הנעשית מתוך הכרח היסורין אינה כלום כי כעבור סופה וסערה אז ישוב לקדמותו, כמו שנאמר (ישעיה כח.כד) הכל היום יחרוש החורש וכל המשל ההוא נאמר על זה הענין.

וזה"ש ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. הנה בשני תיבות אלו, ביום ההוא, חתם כל הענין כי מיעט בהם הן הימים הקודמים, הן הימים המאוחרים, כי קודם שמצאוהו רעות רבות וצרות פשיטא שלא היה נותן אל לבו מעצמו לשוב אל ה', אלא אפילו אחר שמצאוהו הרעות ההם מ"מ אינו מתודה כ"א ביום ההוא שהצרות צרורות על שכמו אבל לא ביום המחרת כי מיד למחרתו כעבור סופה וסערת ה' חימה אז תיכף יחזור לסורו, לפיכך ואנכי הסתר אסתיר פני גם ביום ההוא אפילו ביום שמתוודה אסתיר פני, ויותר מהמה ממה שהסתרתי פני לשעבר כ"א בכפלים פי שנים הסתר אסתיר פני כי ראה הצרות צרורות באמתחתו ואעפ"כ אין לבו שלם עם ה', כי יודע ה' שהיום יאמר בהכנעה, כגונב דעת עליונה ולמחר יחזור לסורו. וז"ש שמואל זה המלוה לעני בשעת דחקו, ובשעת דחקו אינו קאי על דוחק שיש לעני אלא על דוחקו של המלוה, כי זהו המלוה שאינו מלוה לעני כלום כי אם בשעת דחקו של הנותן שהצרות דוחקים אותו ליתן צדקה מממונו וכאשר יעבור הדוחק ההוא אז לבו חזק ואמיץ כבראשונה. ונקט מצוה אחת דהיינו הצדקה שבנוהג שבעולם שנודרים בעת צרתם ואחר הצרה מתחרטין ואינן נותנין כלום, והוא הדין לשאר מצות שאינן נעשין כ"א בשעה שההכרח מורכב על כתיפו ועל צד הרמז ירמוז לכל מצות התורה שהם כמו הלוואה וצדקה אל הילד מסכן דהיינו היצר הטוב כמו שאמר הלל שהלך לגמול חסד להאי אכסנאי כו' (ויק"ר לד.ג).

ואמר רבא היינו דאמרי אינשי זוזי לעללא לא שכיחי לתליתא שכיחא. לעללא היינו זמן הזול בזמן שהזול בעולם וזהו ממש שעת השלוה כי בזמן שהזול בעולם השלוה בעולם כי הא בהא תליא כמ"ש (תהלים קמז.יד) השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך. ובאותו זמן שהעללא דהיינו התבואה שכיחא בעולם באותו זמן לא שכיחא כלל שיתן מן ממונו לצדקה וישמן ישורון ויבעט. אבל לתליתא שכיחא הן לפירש"י שפירש תליתא לשון הפסד ואיבוד, הן לפי ר"ת שפירש לתליתא אימת המושל המפחידו, בין כך ובין כך הוא מדבר בזמן שהצרות מצויות בעולם דהיינו הפסד ואיבוד או אימת מושלי האומות המושלים בישראל הכל מדבר בזמן ההכרח ואין זה תשובה שלימה, גם ירמוז אל הנדחק בבית דין שלמטה על הצדקה שכופין אותו בב"ד על הצדקה, כל אלו התשובות אינן שלימות כי אין מציאתם כי אם בזמן שההכרח מצוי ובסור המכריח ישוב לסורו, לכך נאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. במלת ועתה חתם כל הענין לומר עתה תיכף ומיד בעוד שאתם בשלוותכם עד אשר לא יבואו ימי הרעה כתבו לכם את השירה הזאת שתהיה חקוקה על לבבכם למען תשובו אל ה' תשובה שלימה לא על צד ההכרח.

ובחיבורי הקטן אורח לחיים פירשנו כל פרשה זו בדרך אחר, שפני הנזכרים כאן הם פנים של זעם כמו ושמתי פני באיש ההוא (ויקרא כ.ה) ואמר שאחר הוידוי השלם הזה יסתיר ה' פני זעמו ע"כ כפל ההסתר כי מדה טובה כפולה, על כל הרעה וגו'. רבותא נקט אע"פ שעשה רעה אחת הכוללת כל הרעות כי המודה בע"ז ככופר בכל התורה (ספרי שלח טו.כב) לכך נאמר על כל הרעה, אף על כל הרעה הגדולה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים מ"מ הסתר אסתיר פנים של כעס ממנו והכל שרי ומחיל אחר הוידוי השלם, ובאמרו ואמר ביום ההוא וגו' בארנו שם שפסוק זה כולל כל יסודי התשובה לשכנו תדרשו ושם תמצאו כל הענין מבואר. (כלי יקר)

 דעת זקנים  והסתרתי פני מהם. זהו דרך חבה כאדם שחטא לו בנו ואומר לרבו להלקותו והוא אינו יכול לראות בצרת בנו שרחמיו עליו ומסתיר פניו שלא יראה בהכאת בנו: רעות רבות וצרות. רעות שנעשו צרות זו לזו כגון זיבורא ועקרבא שמים צוננין מעלי לעקיצת דבורים ומים חמים לעקיצת עקרב וחלופא סכנתא מי שעקצו זיבורא ועקרבא אינו יודע מה לעשות שמה שמועיל לזה מזיק לזה וכך הן צרותיהן של ישראל בגלות כשהעכו"ם מיצר לו ירא לצעוק עליו פן ישניאהו ואם לא יצעק עליו ירגיל להיות מיצר לו: על כי אין אלהי בקרבי. שגרמתי לו לסלק שכינתו ממני באו עלי וגו': (דעת זקנים)


{יח}  וְאָֽנֹכִ֗י הַסְתֵּ֨ר אַסְתִּ֤יר פָּנַי֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא עַ֥ל כָּל-הָֽרָעָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה כִּ֣י פָנָ֔ה אֶל-אֱלֹהִ֖ים אֲחֵרִֽים:

 אונקלוס  וַאֲנָא סַלָקָא אֶסַלֵק שְׁכִנְתִּי מִנְהוֹן בְּיוֹמָא הַהוּא עַל כָּל בִּישָׁא דִי עֲבָדוּ אֲרֵי אִתְפְּנִיוּ לְטַעֲוַת עַמְמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲנָא מְסַלְקָא אֲסַלֵק שְׁכִינְתִּי מִנְהוֹן בְּעִידָנָא הַהִיא עַד דְיִתְמַקְמְקוּן וִיקַבְּלוּן פּוּרְעָנוּת חוֹבֵיהוֹן עַל כָּל בִּישָׁתָא דְעָבָדוּ אֲרוּם אִתְפְּנִיוּ בָּתַר טַעֲוַות עַמְמַיָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וטעם הסתר אסתיר. שאם יקראו אלי לא אענם והמשל כאדם שלא ירא' ולא ידע מה יעש'. וכן מנהג לשון לדבר בכפל ובעלי הרקדוק יבינו זה: כי פנה. היא הרעה הגדול' כאשר פירשתי שאין למעלה ממנה: (אבן עזרא)

 אור החיים  ואנכי הסתר אסתיר. קשה למה יסתיר פניו אחרי שהתודו את חטאתם ואמרו הלא על כי אין אלהי בקרבי, ואם נותן הכתוב טעם למה שעבר עד עתה שהסתיר פניו מהם, זה אינו צריך לאומרו כי רואה אני שהטעם שהסתיר הוא לפי שזנו אחרי אלהי נכר כמו שאמר למעלה. עוד יש להעיר בפסוק למה כפל הסתר אסתיר. עוד צריך לדעת למה האריך לשון לומר על כל הרעה וחזר לפרש כי פנה:

אכן הכתוב בא לתת טעם להסתרת פנים, כי יאמר האומר ח''ו שה' לא שפט בצדק ח''ו משפט זה, כי אמר הנביא (ישעיה כז ח) בסאסאה בשלחה וגו', ואמרו רבותינו ז''ל (סוטה ח:) במדה שאדם מודד בה מודדין לו והוא ישפוט בצדק אל אמונה ואין עול:

והנה בהסתרת פני ה' מהם, יכול להיות שיהיו נפרעים על חטאתם יותר משיעור הראוי להם לפי עונשם, כי אין השופט חפץ לדעת את אשר יבא עליהם מהצרות והרעות, ואין זה משפט צדק ח''ו, ואולי כי זה כלול במאמר שאומרים הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני וגו':

ובא הכתוב להשיב תשובה נכונה ואמר ואנכי הסתר, פירוש הסתרה זו יש לי בדין שאסתיר פני מהם, ולזה כפל הסתר אסתיר ביום ההוא, פירוש ביום שזנה אחרי אלהי נכר, ואמר הטעם על כל הרעה אשר וגו', פירוש על דרך אומרם ז''ל (ספרי ראה יא כה) כל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה, והוא אומרו שטעם ההסתרה הוא על כל הרעה אשר עשה, ומה הוא כי פנה אל אלהים אחרים. ומעתה הגם שיבואו עליו כל הצרות שבעולם מחמת הסתרת פנים, ראוי הוא לזה כשם שהוא עשה כל הרעה, יבואו עליו כל הצרות, וכך שורת הדין נותנת:

ודע כי אין צרה ואין רעה בעולם שאינה כנגד עבירה אחת, כי ה' יסד יסורין כנגד כל החטאים, כדרך שקבע שכר כנגד כל מעשה הטוב, וכיון שכן אדם שעבר על כל התורה כולה, או על עבודה זרה ששקולה ככל התורה, עונש הוא לבא עליו כל עונשין שבעולם, ולזה הסתיר ה' פניו מהם: (אור החיים)

 ספורנו  ואנכי הסתר אסתיר פני מהם. לא כמו שחשבו הם באמרם שאיני בקרבם כי אמנם בכל מקום שיהיו תהיה שכינתי מצויה שם כאמרם ז''ל (מגלה פרק בני העיר) בכל מקום שגלו כו' אבל אסתיר פני מהצילם: על כל הרעה אשר עשה. הוא לעצמו: כי פנה אל אלהים אחרים. כי בצרות המוצאות אותם על מה שחטאו הם אינם פונים אלי לעזרה בתשובה ובתפלה אבל פונים להמלט באמצעות אחרים: (ספורנו)

 דעת זקנים  ואנכי הסתר אסתיר. מכאן לאסתר מן התורה כלו' בימי אסתר אסתיר פני מהם ויבקש המן לאבדם: (דעת זקנים)


{יט}  וְעַתָּ֗ה כִּתְב֤וּ לָכֶם֙ אֶת-הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֔את וְלַמְּדָ֥הּ אֶת-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל שִׂימָ֣הּ בְּפִיהֶ֑ם לְמַ֨עַן תִּֽהְיֶה-לִּ֜י הַשִּׁירָ֥ה הַזֹּ֛את לְעֵ֖ד בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וּכְעַן כְּתִיבוּ לְכוֹן יָת תֻּשְׁבַּחְתָּא הָדָא וְאַלְפַהּ יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שַׁוְיַהּ בְּפוּמְהוֹן בְּדִיל דִתְהֵי קֳדָמַי תֻּשְׁבַּחְתָּא הָדָא לְסָהִיד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְדוֹן כְּתִיבוּ לְכוֹן יַת תּוּשְׁבַּחְתָּא הֲדָא וְאַלְפָהּ יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל שַׁוְויָהּ בְּפוּמְהוֹן בְּדִיל דְתֵהֵי תּוּשְׁבַּחְתָּא הֲדָא קֳדָמוֹי לְסָהִיד בִּבְנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  את השירה הזאת. האזינו השמים (לקמן לב, א.), עד וכפר אדמתו עמו (שם מג.): (רש"י)

 אבן עזרא  כתבו לכם. מצוה שיכתוב אותה משה גם כל מבין לכתוב: ולמדה. הטעמים הקשים שיבאר להם: שימה בפיהם. שידעו' בגרסא: ומלת ולמדה גם שימה זרה כי המשפט להיות ה''א ולמדה קמוץ ותחת הדל''ת פת''ח קטן: לעד בבני ישראל. דבק בטעם עם כי אביאנו. גם יתכן להיותו מובדל בעבור וענתה כטעם לא תענה ברעך כאילו השיר' עונה לאשר יאמרו למה מצאתנו כל זאת: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. על דרך הפשט למשה ויהושע שניהם יצוה שיכתבוה כי רצה לעשות יהושע נביאו בחיי משה והנה משה כתבה ויהושע עומד עמו וקורא ורואה וזה טעם ויכתב משה (פסוק כב) ולמדה את בני ישראל למשה שהוא העיקר כי ממנו ישמעו וילמדו כי גם יהושע היה מלמד עמו כמו שאמר בסוף (להלן לב מד) הוא והושע בן נון וטעם השירה הזאת השירה אשר אגיד לך עתה והיא האזינו ויקראה שירה כי ישראל יאמרוה תמיד בשיר ובזמרה וכן נכתבה כשירה כי השירים יכתבו בהם הפסק במקומות הנעימה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ולמדה את בני ישראל. כגי' הן תורה בכתב: שימה בפיהם. בגימ' זה תלמוד: (בעל הטורים)

 אור החיים  ועתה כתבו וגו'. אומרו ועתה, הגם שלא היה משה מתעכב לעשות מאמר ה' תיכף ומיד, נתכוון לזרזו לכתוב תיכף ומיד קודם צוותו את יהושע את האמור בסמוך דכתיב (לעיל פסוק יד) קרא את יהושע, שהגם שהועד היה לצוות יהושע דכתיב קרא את יהושע וגו' ואצונו, אף על פי כן חפץ ה' להקדים הכתיבה של השירה ולימודה:

וכן תמצא שאמר הכתוב (פסוק כב) ויכתוב משה את השירה וגו' וילמדה וגו' ואחר כך אמר ויצו את יהושע וגו', שהוא הקדוש ברוך הוא צוה את יהושע וחזקו להביא את ישראל, ומן הראוי היה לו לגמור כל מאמר יתברך אשר יצוה, ואחר כך יקיימו מצותיו לכתוב השירה וללמדה, אלא הטעם הוא לפי שה' צוה לכתוב וללמד תיכף וזריזות זו לא בא אלא שלא לעכב עד שיצווה את יהושע:

ולמדה וגו' שימה בפיהם וגו'. שלש מצות צוה ה'. אחת, לכתוב. שנית, ללמדה את בני ישראל שידעו כוונת דברי השירה. שלישית, לשימה בפיהם לידע קריאתה:

ושלשתן עשה משה, דכתיב ויכתוב משה את השירה. ב' וילמדה את בני ישראל. ג' וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת, פירוש קרא אותה בגירסא להם בדרך שידעו לאומרה כדרך שאמרה להם, והוא אומרו שימה בפיהם: (אור החיים)


{כ}   שישי - במחוברות שביעי  כִּֽי-אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶל-הָֽאֲדָמָ֣ה | אֲשֶׁר-נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַֽאֲבֹתָ֗יו זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ וְאָכַ֥ל וְשָׂבַ֖ע וְדָשֵׁ֑ן וּפָנָ֞ה אֶל-אֱלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ וַֽעֲבָד֔וּם וְנִ֣אֲצ֔וּנִי וְהֵפֵ֖ר אֶת-בְּרִיתִֽי:

 אונקלוס  אֲרֵי אָעֵלִנוּן לְאַרְעָא דִי קַיֵמִית לַאֲבָהָתְהוֹן עָבְדָא חֲלַב וּדְבַשׁ וְיֵיכְלוּן וְיִשְׂבְּעוּן וְיִתְפַּנְקוּן וְיִתְפְּנוּן בָּתַר טַּעֲוַת עַמְמַיָא וְיִפְלְחֻנוּן וְיִרְגְזוּן קֳדָמַי וְיַשְׁנוּן יָת קְיָמִי: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם אֵיעֲלִינוּן לְאַרְעָא דְקַיֵימִית לְאַבְהַתְהוֹן עַבְדָא חֲלַב וּדְבַשׁ וְיֵיכְלוּן וְיִשְבְּעוּן וִידַהֲנוּן וְיִתְפְּנוּן לְטַעֲוַות עַמְמַיָא וְיִפְלְחוּנוּן וְיִרְגְזוּן קָדָמַי וְיִשְׁנוּן יַת קְיָימִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונאצוני. והכעיסוני, וכן כל נאוץ לשון כעס: (רש"י)


{כא}  וְ֠הָיָ֠ה כִּֽי-תִמְצֶ֨אןָ אֹת֜וֹ רָע֣וֹת רַבּוֹת֘ וְצָרוֹת֒ וְ֠עָֽנְתָ֠ה הַשִּׁירָ֨ה הַזֹּ֤את לְפָנָיו֙ לְעֵ֔ד כִּ֛י לֹ֥א תִשָּׁכַ֖ח מִפִּ֣י זַרְע֑וֹ כִּ֧י יָדַ֣עְתִּי אֶת-יִצְר֗וֹ אֲשֶׁ֨ר ה֤וּא עֹשֶׂה֙ הַיּ֔וֹם בְּטֶ֣רֶם אֲבִיאֶ֔נּוּ אֶל-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבָּֽעְתִּי:

 אונקלוס  וִיהֵי אֲרֵי יְעָרְעָן יָתֵהּ בִּישָׁן סַגִיאָן וְעָקָן וְתָתֵב תֻּשְׁבַּחְתָּא הָדָא קֳדָמוֹהִי לְסָהִיד אֲרֵי לָא תִתְנְשֵׁי מִפּוּם בֵּנֵיהוֹן ארֵי גִלֵי קֳדָמַי יָת יִצְרְהוֹן דִי אִנוּן עָבְדִין יוֹמָא דֵין עַד לָא אָעֵלִנוּן לְאַרְעָא דִי קַיֵמִית: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי אֲרוּם יְעַרְעָן יַתְהוֹן בִּישַׁן סַגִיאָן וְעָקָן וְתַסְהִיד תּוּשְׁבַּחְתָּא הֲדָא קֳדָמֵיהוֹן לְסַהֲדוּ אֲרוּם גְלֵי קֳדָמַי דְלָא תִתְנְשֵׁי מִפּוּם בְּנֵיהוֹן אֲרוּם גְלֵי קֳדָמַי יַת יִצְרֵהוֹן בִּישָׁא דְאִינוּן עַבְדִין יוֹמָנָא עַד לָא אַעֲלֵיכוֹן לְאַרְעָא דְקַיֵימִית: (תרגום יונתן)

 רש"י  וענתה השירה הזאת לפניו לעד. שהתריתי בו בתוכה (ל) על כל המוצאות אותו: כי לא תשכח מפי זרעו. הרי זו הבטחה לישראל שאין תורה משתכחת מזרעם (מ) לגמרי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) ואין להם פתחון פה לומר אלו היינו יודעים בכל אלו הרעות לא היינו עוברים על מצות השם ואז יקראו אתה שירה הזאת שכתוב בה בפי' ההתראה שהתרה בם על כל הרעות: (מ) ר"ל הרי עינינו רואות שהלבבות מתמעטות ומה זה דכתיב כי לא תשכח וגומר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לפניו. כמו נגדו והטעם שלא יזוז העד ממנו רק עמו יהיה תמיד: כי ידעתי את יצרו. כי אילו לא הייתי יודע את העתידות כבר ידעתי מה שעשו עד היום הזה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם כי ידעתי את יצרו אשר הוא עשה היום. כטעם כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (בראשית כב יב) שהיא הידיעה בפועל כי הידיעה בעתיד ידיעה בכח ואם לא חטאו ישראל במדבר ולא נודע יצרו בפועל לא היה הגון שיעיד בהם שירה לומר הגלוי לפניו שתחטאו ואעידה בכם שתמצאנה אתכם רעות רבות וצרות כזה וכזה אבל היה הראוי שיתן להם התורה בידיעה סתם אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאוכלו אבל עתה שנודע גם להם יצרם הרע ולבם הזונה יגיד להם כל הקורות אותם כענין שנאמר (ישעיה מח ד ה) מדעתי כי קשה אתה וגיד ברזל ערפך ומצחך נחושה ואגיד לך מאז בטרם תבוא השמעתיך (הרמב"ן)

 ספורנו  כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום. שאינם מצפים להכנס לארץ כדי לעבדני בה כמו שהוא המכוון מאתי כאמרו בעבור ישמרו חוקיו אבל מצפים אותה להשביע נפשם המתאוה וימשך מזה כל הרע שנבא כאמרו וישמן ישורון ויבעט: (ספורנו)


{כב}  וַיִּכְתֹּ֥ב מֹשֶׁ֛ה אֶת-הַשִּׁירָ֥ה הַזֹּ֖את בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַֽיְלַמְּדָ֖הּ אֶת-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וּכְתַב מֹשֶׁה יָת תּוּשְׁבַּחְתָּא הָדָא בְּיוֹמָא הַהוּא וְאַלֵפִנַהּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְתַב משֶׁה יַת תּוּשְׁבַּחְתָּא הֲדָא וְאַלְפָהּ יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ביום ההוא. שלא איחר הדבר ויתכן שהיה יום מותו אחר מכתב דברי התורה כי השירה כתב משה עמה: (אבן עזרא)


{כג}  וַיְצַ֞ו אֶת-יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן-נ֗וּן וַיֹּ֘אמֶר֘ חֲזַ֣ק וֶֽאֱמָץ֒ כִּ֣י אַתָּ֗ה תָּבִיא֙ אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּ֣עְתִּי לָהֶ֑ם וְאָֽנֹכִ֖י אֶהְיֶ֥ה עִמָּֽךְ:

 אונקלוס  וּפַקִיד יָת יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן וַאֲמַר תְּקֵף וְאַלִים אֲרֵי אַתְּ תָּעֵל יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאַרְעָא דִי קַיֵמִית לְהוֹן וּמֵימְרִי יְהֵי בְסַעְדָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וּפַקֵיד יַת יְהוֹשׁוּעַ בַּר נוּן וַאֲמַר אִיתוֹקַף וְאִתְחַיֵיל אֲרוּם אַנְתְּ תָּעֵיל יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל לְאַרְעָא דְקַיֵימִית לְהוֹן וּמֵימְרִי יְהֵי בְּסַעֲדָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויצו את יהושע בן נון. מוסב למעלה כלפי שכינה, כמו שמפורש (נ) אל הארץ אשר נשבעתי להם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) כלומר דקראי אדלעיל ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וגומר ואחר שסיים דבריו עם משה צוה את יהושע אבל אינו דבוק עם ויכתוב משה וגומר שא"כ שמשה היה המצוה ה"ל לומר אשר נשבע להם לא אשר נשבעתי להם אבל לא יכול רש"י להוכיח מדכתיב ואנכי אהיה עמך והוא יהיה עמך מבע"ל כיון שמשה היה המצוה דיש לומר דפי' הוא ואנכי אהיה וגומר כלומר זכותי יהיה עמך מ"ה מוכרח רש"י להוכיח מאשר נשבעתי אבל אי לאו דכתיב אשר נשבעתי היינו מפרשים האי כי אתה תביא כלפי משה שמשה צוה ליהושע והאי דקאמר לעיל כי אתה תבוא כו' היינו דרך עצה בעלמא מ"ה הוכיח רש"י דמוסב כלפי שכינה ממלת אשר נשבעתי: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ויצו את יהושע בן נון. מוסב למעלה כלפי שכינה כמו שמפורש אל הארץ אשר נשבעתי להם ואנכי אהיה עמך לשון רש"י ויפה פירש ועל דעת ר"א (בפסוק טו) ויצו את יהושע משה במצות השם ועל כן אמר אשר נשבעתי להם וכן מצינו שאמר משה ונתתי מטר ארצכם בעתו (לעיל יא יד) וכן ונתתי עשב בשדך לבהמתך (שם פסוק טו) וכן למען תדעו כי אני ה' אלהיכם (לעיל כט ה) וכן ישלח ה' בך את המארה מפני רוע מעלליך אשר עזבתני (לעיל כח כ) וכבר דברתי בהם (לעיל ה יב) (הרמב"ן)

 ספורנו  ויצו את יהושע. האל ית' מנה אז את יהושע לנגיד כמו צויתי שופטים וצוך לנגיד ודומיהם: (ספורנו)


{כד}  וַיְהִ֣י | כְּכַלּ֣וֹת מֹשֶׁ֗ה לִכְתֹּ֛ב אֶת-דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה-הַזֹּ֖את עַל-סֵ֑פֶר עַ֖ד תֻּמָּֽם:

 אונקלוס  וַהֲוָה כַּד שֵׁצֵי מֹשֶׁה לְמִכְתַּב יָת פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא עַל סִפְרָא עַד דִשְׁלִימוּ: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה כְּמִפְסַק משֶׁה לְמִכְתּוֹב יַת פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא הֲדָא עַל גְוִוילָא עַד דִי אַשְׁלִימוּנוּן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  עד תומם. דבק עם דברי: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם ויהי ככלות משה לכתב. כי מתחלה כתב את התורה ויתנה אל הכהנים כאשר נאמר למעלה (פסוק ט) ולא אמר להם אנה יניחו אותה ואחרי כן נצטוה בשירה הזאת ויכתוב אותה וילמדה את בני ישראל בו ביום והנה הוסיף אותה על התורה ויהי ככלות משה לכתוב הכל בספר התורה אז צוה את הכהנים לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלהיכם שיהיה מונח בארון מן הצד כי מעתה לא יגעו בו כלל להוסיף או לגרוע וזה טעם ויהי ככלות משה לכתב וגו' עד תמם ועל כן אמר ר"א (בפסוק א) כי וזאת הברכה מוקדמת ומקומה למעלה כאשר נאמר וילך משה וידבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל ויתכן כי אחרי שכתב השירה וילמדה את בני ישראל איש איש לשבטיהם שהביאם לפניו אל בית המדרש כתבה בספר התורה וצוה את הכהנים לקוח את ספר התורה לומר שגם השירה תהיה מונחת בארון עם התורה שהיא מכלל התורה כי היא שם לעד ואמר להם שיקהילו אליו עוד כל זקני השבטים והשוטרים והעם יאספו עמהם כי כן נאמר בסוף (להלן לב מד) ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם והנה עשו הכהנים כן ויקהילו אליו כל העם והעיד בהם את השמים ואת הארץ בהקהל באזני הכהנים וכל העם ואז אמר לו השם יתברך (שם פסוק מט) עלה אל הר העברים הזה ונתחייב לעשות כן מיד ועמד וברך אותם וזאת הברכה ויכתוב אותה בסוף הספר שנתן לכהנים ואז עשו הכהנים מה שצוה אותם ונתנו הספר שלם מצד ארון הברית והנה הכל כסדר האמור בתורה (הרמב"ן)

 ספורנו  על ספר עד תומם. עם פרשת האזינו ופרשת וזאת הברכה: (ספורנו)


{כה}   שביעי  וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ אֶת-הַֽלְוִיִּ֔ם נֹֽשְׂאֵ֛י אֲר֥וֹן בְּרִית-יְהֹוָ֖ה לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וּפַקִיד מֹשֶׁה יָת לֵוָאֵי נָטְלֵי אֲרוֹן קְיָמָא דַיְיָ לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּפַקֵיד משֶׁה יַת לֵיוָאֵי נַטְלֵי אֲרוֹן קְיָימָא דַיְיָ לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויצו משה את הלוים. דרך קצרה כאילו אמר הלוים הנזכרים שהם הכהנים ולא כל הלוים כי אינם נוגעים בארון: וטעם נושאי ארון ברית ה'. בצווי וכן רבים: (אבן עזרא)


{כו}  לָקֹ֗חַ אֵ֣ת סֵ֤פֶר הַתּוֹרָה֙ הַזֶּ֔ה וְשַׂמְתֶּ֣ם אֹת֔וֹ מִצַּ֛ד אֲר֥וֹן בְּרִית-יְהֹוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם וְהָֽיָה-שָׁ֥ם בְּךָ֖ לְעֵֽד:

 אונקלוס  סִיבוּ יָת סִפְרָא דְאוֹרַיְתָא הָדֵין וּתְשַׁוּוּן יָתֵהּ מִסְטַר אֲרוֹן קְיָמָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן וִיהֵי תַמָן בָּךְ לְסָהִיד: (אונקלוס)

 יונתן  סָבוּ יַת סִפְרָא דְאוֹרַיְיתָא הָדָא וּתְשַׁווּן יָתֵיהּ בְּקוּפְסָא מִן צְטַר יְמִינָא דַאֲרוֹן קְיָימָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן וִיהֵי תַּמָן בְּכוֹן לְסָהִיד כז אֲרוּם גְלֵי קֳדָמַי יַת סוּרְהַבְנוּתְכוֹן וְיַת קְדַלְכוֹן קַשְׁיָא הָא עַד זְמַן דַאֲנָא בְּחַיִים בֵּינֵיכוֹן יוֹמָא דֵין מְסַרְהֲבִין הֲוֵיתוּן קֳדָם יְיָ וְאוּף כָּל דְכֵן בָּתַר דְאֵימוּת: (תרגום יונתן)

 רש"י  לקח. כמו זכור, (ס) שמור, הלוך: מצד ארון ברית ה'. נחלקו בו חכמי ישראל בבבא בתרא (יד:), יש מהם אומרים דף היה בולט מן הארון מבחוץ ושם היה מונח, ויש אומרים מצד הלוחות היה מונח בתוך הארון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) שהוא ל' הווה ולא ל' ציווי כלומר עליכם לקחת את ס"ת הזה ולשום אותה מצד הארון להיות לעד כל הימים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והיה שם בך לעד. עם כל ישראל ידבר והכהנים בכללם כאשר דבר לישראל. וטעמו הראובני והגדי לבדם כאשר פירשתי: (אבן עזרא)

 ספורנו  והיה שם בך לעד. יעיד שידעתי שתעזבו את תורת האל ית' שבשביל זה הוצרכתי לשים ספר תורה אחד במקום שלא יכנס שם אדם זולתי כ''ג אחת בשנה ויעיד זה הספר שכל מה שימצא כתוב בספר התורה שימצאו ביד צדיקי הדור הן הן הדברים שנאמר לו למשה מסיני בלי תוספת וחסרון ובזה לא יולד ספק לכם עליהם. אמנם הספר שמצא חלקיהו נראה שהיה הספר שנתן משה אל הכהנים נושאי ארון ברית ה' שהוזכר למעלה שהיה פרשת המלך בלבד ובו כתב יהושע הברית שחדש עם ישראל בשכר שקבלו עליהם בו לעבוד את האל יתעלה באמת ובתמים שהוא בעיון ובמעשה וכשקרא בו יאשיהו וראה שרחקו מכל זה חרד ודרש את ה' על זאת: (ספורנו)

 דעת זקנים  לקוח את ספר התורה. מדרש באותו יום של שבעה באדר קודם פטירת משה רבינו כתב י"ג ספרי תורה לשנים עשר שבטים וקרא לכל שבט ושבט והוכיחן והזהירן על התורה ועל המצות אנשים בפני עצמן ונשים בפני עצמן ואמר להם הזהרו כלכם בספר התורה הזה שאני נותן לכם לשמור ולעשות וספר תורה אחד לקח והניחו לצד ארון הברית שנא' לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה'. וי"א שירד גבריאל ונטל את התורה מידו של משה והעלה אותה לב"ד הגדול שבשמים הרי להודיע צדקתו של משה בפמליא של מעלה שנא' צדקת ה' עשה וגו' ולא עוד אלא שצדיקים שבמרום קורין בו בשני ובחמישי ובשבתות ובראשי חדשים וימים טובים בפ"ק דב"ב פליגי ר' מאיר ור' יהודה חד אמר שהספר תורה היה מונח בארון וחד אמר מצדו וכו' כדאיתא התם: (דעת זקנים)


{כז}  כִּ֣י אָֽנֹכִ֤י יָדַ֨עְתִּי֙ אֶֽת-מֶרְיְךָ֔ וְאֶֽת-עָרְפְּךָ֖ הַקָּשֶׁ֑ה הֵ֣ן בְּעוֹדֶ֩נִּי֩ חַ֨י עִמָּכֶ֜ם הַיּ֗וֹם מַמְרִ֤ים הֱיִתֶם֙ עִם-יְהֹוָ֔ה וְאַ֖ף כִּי-אַֽחֲרֵ֥י מוֹתִֽי:

 אונקלוס  אֲרֵי אֲנָא יְדַעְנָא יָת סַרְבָנוּתָךְ וְיָת קְדָלָךְ דְקַשְׁיָא הָא בְעַד אֲנָא קַיָם עִמְכוֹן יוֹמָא דֵין מְסָרְבִין הֲוֵיתוּן קֳדָם יְיָ וְאַף אֲרֵי בָּתַר דְאֵמוּת: (אונקלוס)

 אבן עזרא  ואף כי אחרי מותי. גם כי ידעתי אחרי מותי כי כן אמר לי השם וקם העם הזה אחר שתשכב עם אבותיך וזהו אחרי מותי: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ואף כי אחרי מותי. כ''י שנים אחרי מותי. יהושע פרנס את ישראל כ''ח שנה וב' שנים האריכו הזקנים: (בעל הטורים)

 אור החיים  הן בעודני חי עמכם. יתבאר על דרך אומרם ז''ל (ברכות יח.) צדיקים במיתתם קרוים חיים, והוא אומרו בעודני חי עמכם, פירוש בעוד שהחיים שלי עמכם, הא למדת שאחרי כן הוא חי גם כן אלא שאינו עמהם:

ואומרו היום. רמז שאין לו עוד עמהם אלא יום זה, ופשט הכתוב הוא עד היום:

ואומרו הייתם. לשון עבר, כי אפשר שהרהרו תשובה באותה שעה, וכדין המקדש אשה על מנת שהוא צדיק גמור, אף על פי שנמצא שהיה רשע גמור אנו אומרים שהיא מקודשת, שמא הרהר תשובה באותה שעה (קידושין מט:): (אור החיים)


{כח}   מפטיר  הַקְהִ֧ילוּ אֵלַ֛י אֶת-כָּל-זִקְנֵ֥י שִׁבְטֵיכֶ֖ם וְשֹֽׁטְרֵיכֶ֑ם וַֽאֲדַבְּרָ֣ה בְאָזְנֵיהֶ֗ם אֵ֚ת הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם אֶת-הַשָּׁמַ֖יִם וְאֶת-הָאָֽרֶץ:

 אונקלוס  כְּנִישׁוּ לְוָתִי יָת כָּל סָבֵי שִׁבְטֵיכוֹן וְסָ רְכֵיכוֹן וֶאֱמַ לֵל קֳדָמֵיהוֹן יָת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין וְאַסְהֵד בְּהוֹן יָת שְׁמַיָא וְיָת אַרְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  כְּנוּשׁוּ לְוָותִי יַת כָּל חַכִּימֵי שִׁבְטֵיכוֹן וְסַרְכֵיכוֹן וַאֲמַלֵיל בְּמִשְׁמְעֵהוֹן יַת כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִילֵין וְאַסְהִיד בְּהוֹן יַת שְׁמַיָא וְיַת אַרְעָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  הקהילו אלי. ולא תקעו אותו היום (ע) בחצוצרות להקהיל את הקהל, לפי שנאמר עשה לך (במדבר י, ב.), ולא השליט יהושע עליהם, ואף בחייו נגנזו (פ) קודם יום מותו (ס"א ביום מותו), לקיים מה שנאמר, ואין שלטון ביום המות (קהלת ח, ח.): ואעידה בם את השמים ואת הארץ. ואם תאמר הרי כבר העיד למעלה העידותי בכם היום וגו' (לעיל ל, יט.), התם לישראל אמר, אבל לשמים ולארץ לא אמר, ועכשיו בא לומר האזינו השמים וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) ר"ל אמאי לא כתיב שיתקעו כמו דכתיב בפ' בהעלותך כשיקהיל אותם: (פ) פי' אם תמצא לומר יהושע לא השליט עליהם מ"מ היה לו לתקוע שהרי משה עדיים היה קיים ל"פ ואף בחייו כו' כלומר בשלמא אם היה יהושע שלוט בהם אחרי מות משה היו תוקעים בהם אף באותו יום שמת משה אבל מדלא השליט יהושע בהן אחרי מות משה דין הוא שיגנזו באותו יום שמת משהו לא ינהג בהם משה שררה ביום המיתה לקיים מה שנאמר אין שלטון ביום המות כלומר אין שררה הנוהג באדם כל ימיו נוהגת ביום מותו ואין להקשות למה נגנזו אף אם לא יגנזו לא יתקעו בהן וי"ל דגם זה היה שררה שאף שהיו בעין לא השליט בהם יהושע ולכן נגנזו וכן מצינו בדוד המלך ע"ה בכ"מ שמזכירו הזכירו דוד המלך ובאותו יום שמת כתיב ויקרבו ימי דוד למות מהאי טעמא ואין שלטון וגו': (שפתי חכמים)

 ספורנו  ואדברה באזניהם את הדברים האלה. דברי שירת האזינו: ואעידה בם את השמים ואת הארץ. כאמרו האזינו השמים כו': (ספורנו)


{כט}  כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי אַֽחֲרֵ֤י מוֹתִי֙ כִּֽי-הַשְׁחֵ֣ת תַּשְׁחִת֔וּן וְסַרְתֶּ֣ם מִן-הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אֶתְכֶ֑ם וְקָרָ֨את אֶתְכֶ֤ם הָֽרָעָה֙ בְּאַֽחֲרִ֣ית הַיָּמִ֔ים כִּי-תַֽעֲשׂ֤וּ אֶת-הָרַע֙ בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֔ה לְהַכְעִיס֖וֹ בְּמַֽעֲשֵׂ֥ה יְדֵיכֶֽם:

 אונקלוס  אֲרֵי יְדַעְנָא בָּתַר דְאֵמוּת אֲרֵי חֲבָּלָא תְחַבְּלוּן וְתִסְטוּן מִן אָרְחָא דִי פַקֵדִית יָתְכוֹן וּתְעָרַע יָתְכוֹן בִּשְׁתָּא בְּסוֹף יוֹמַיָא אֲרֵי תַעְבְּדוּן יָת דְבִישׁ קֳדָם יְיָ לְאַרְגָזָא קֳדָמוֹהִי בְּעוֹבָדֵי יְדֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם חַכִּימַת דְמִן בָּתַר דְאֵמוּת אֲרוּם חַבָּלָא תְחַבְּלוּן עוֹבָדֵיכוֹן וְתִטְעוּן מִן אָרְחָא דְפַקֵידִית יַתְכוֹן וְתֶאֱרַע יַתְכוֹן בִּישְׁתָּא בְּסוֹף כָּל יוֹמַיָא אֲרוּם תַּעַבְדוּן דְבִישׁ קֳדָם יְיָ לְאַרְגָזָא קֳדָמוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  אחרי מותי כי השחת תשחתון. והרי כל ימות יהושע לא השחיתו, שנאמר ויעבדו ישראל את ה' כל ימי יהושע (יהושע כד, לא.), מכאן שתלמידו של אדם חביב עליו כגופו, כל זמן שיהושע חי, היה נראה (צ) למשה כאילו הוא חי:

חסלת פרשת וילך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) ולפיכך כינה מיתתו של יהושע שהיא מיתתו של משה וכתב אחרי מותי במקום אחרי מות יהושע: חסלת פרשת וילך. (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם וקראת. כמו וחטאת עמך ושם מפורש:

חסלת פרשת וילך (אבן עזרא)

 בעל הטורים  הרעה באחרית הימים. ר''ת עולה בגי' גוג: וקראת. ד'. וקראת אתכם הרעה. וקראת שמו ישמעאל. וקראת שמו עמנואל. וקראת ישועה חומותיך. כשתקרה אתכם הרעה, וקראת. שמע אל, שתתפלל לאל שישמע אליך, ושיהיה עמנו אל, ותשוב אליו בתשובה, אז וקראת ישועה חומותיך: (בעל הטורים)

 ספורנו  כי ידעתי. אגיד באותה השירה ואעיד בכם שידעתי שתעשו באופן שתקרה לכם הרעה כדי שלא תיחסו העתיד אל המקרה אבל תיחסו אל מה שהשחתם ותתנו לב לשוב כענין ואגיד לך מאז בטרם תבא השמעתיך פן תאמר עצבי עשם: (ספורנו)


{ל}  וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֗ה בְּאָזְנֵי֙ כָּל-קְהַ֣ל יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת-דִּבְרֵ֖י הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֑את עַ֖ד תֻּמָּֽם: (פפפ)

 אונקלוס  וּמַלִיל מֹשֶׁה קֳדָם כָּל קְהָלָא דְיִשְׂרָאֵל יָת פִּתְגָמֵי תּוּשְׁבַּחְתָּא הָדָא עַד דִשְׁלִימוּ: [פפפ] (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל משֶׁה בְּמִשְׁמַע כָּל קְהָלָא דְיִשְרָאֵל יַת כָּל פִּתְגָמֵי שִׁבְחָא הָדָא עַד דִי שְׁלִימוּ: (תרגום יונתן)

 ספורנו  את דברי השירה הזאת עד תומם. עד פרשת כי ידין וכי אשא אע''פ שאינם מכלל דברי ההעדאה:

חסלת פרשת וילך (ספורנו)